הלחין ושר: שמעון ישראל (1972)

אִם תִּשְׁאַל כָּל אֶחָד:

"זֹאת הָאָרֶץ שֶׁלְּךָ,

אַךְ אֱמֹר: מָה לְךָ הִיא אוֹמֶרֶת?" –

לֹא יוּכַל לַעֲנוֹת;

כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת

בְּעֵינֵי כָּל אֶחָד הִיא אַחֶרֶת.

אַךְ אִם בְּנִי אוֹ בִּתִּי

יִשְׁאֲלוּ גַּם אוֹתִי:

“מָה פֵּרוּשׁ אֶרֶץ זוֹ לְגַבֶּיךָ?” –

אָז אֹמַר לוֹ, לִבְנִי:

"כָּךְ סִפֵּר לִי אֲבִי,

וְאַתָּה תְּסַפֵּר לְבָנֶיךָ!"

כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת,

כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת

בִּשְׁבִילִי הִיא שִׂמְחָה

מְהוּלָה בִּדְמָעוֹת.

הִיא תְּפִלָּה חֲרִישִׁית.

הִיא חֲלוֹם שֶׁל דּוֹרוֹת.

הִיא הֶמְיַת שָׁרָשִׁים

שֶׁצִּמְּחוּ צַמָּרוֹת.

הִיא שָׂדֶה שֶׁל תִּלְתָּן.

הִיא כְּמוֹ יֶלֶד צוֹהֵל,

כְּמוֹ זָקֵן מִתְפַּלֵּל.

הִיא הַכֹּל בִּשְׁבִילִי.

הִיא הָאָרֶץ שֶׁלִּי.

כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת,

כִּי הָאָרֶץ הַזֹּאת

הִיא חַמְסִין וְקוֹצִים

וְחִיּוּךְ נְעָרוֹת.

הִיא מִלְמוּל עֲדָרִים.

הִיא גַּלִּים מַקְצִיפִים.

הִיא חֻרְשָׁה שֶׁל תְּמָרִים.

הִיא מַשַּׁק-הַשְּׁחָפִים.

הִיא חֲלוֹם מְטֹרָף

שֶׁפִּתְאוֹם הִתְגַּשֵּׁם.

הִיא מִין סֶלַע פְּרָאִי

עַקְשָׁנִי וְנוֹשֵׁם.

זֶה אוּלַי מְיֻשָּׁן.

זֶה נוֹרָא צִיּוֹנִי;

אֲבָל כָּכָה אֲנִי,

וְכָזוֹ בִּשְׁבִילִי

הִיא הָאָרֶץ שֶׁלִּי.

יֵשׁ גְּדוֹלוֹת מֵאַרְצִי.

יֵשׁ יָפוֹת… אֲבָל הִיא –

הִיא

הָאָרֶץ

שֶׁלִּי.

הלחין ושר: שמעון ישראלי בתוכניתו “התאומים” (1962)

בַּיָּמִים שֶׁקּוֹסוֹבִיצְקִי,

הַמְּנַצֵּחַ הַגָּאוֹן,

לֹא יָדַע לִקְרֹא תָּוִים-בְּלִי-נְקֻדּוֹת,

בָּא לָאָרֶץ אוֹסוֹבִיצְקִי,

מִפְּקִידָיו שֶׁל הַבָּרוֹן,

וְאָמַר לִפְרַיְמָן: "קִים,

וְאוֹרְכֶּסְטְרָה פֹּה נָקִים."

מֵאִירֹובִיץ בָּא עִם פַּיְלָה.

חִיסִין בָּא עִם תֹּף מֵעוֹר.

גִיסִין בָּא לוֹ

עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁל מוֹיְשֶׁה נֶט.

בָּא אֲפִלּוּ מוֹיְשֶׁה זַיְלֶר,

עִם מֵיתָר, אַךְ בְּלִי כִּנּוֹר.

וּמָאֶסְטְרוֹ אוֹסוֹבִיץ

אָז הֵרִים אֶת הַשָּׁרְבִיץ

וְ… וְ…..

אֵיזֶה אוֹרְכֶּסְטְרָה!

אֵיזֶה אוֹרְכֶּסְטְרָה יפה!

הַמְּנַגְּנִים דִּבְּרוּ רוּסִית,

אֲבָל זִיְּפוּ רַק בְּעִבְרִית.

אֵיזֶה אוֹרְכֶּסְטְרָה!

רִאשׁוֹן לַצִיּוֹן, מַרְשׁ!

הִיא נִגְּנָה בְּ"שַׁעַר מִקְוֶה"

“שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס צִיּוֹן” –

וְנָסְעָה לְנֵס צִיּוֹנָה, לְקוֹנְצֶרְט.

הִיא נִגְּנָה בְּפֶתַח תִּקְוָה,

וּכְשֶׁבָּא כְּבוֹד הַבָּרוֹן

הִיא נִגְּנָה לוֹ בְּשִׂמְחָה –

הוּא הִפְסִיק אֶת הַתְּמִיכָה.

בַּחַגִּים, עִם רֶדֶת לַיִל,

הִיא יָצְאָה אֶל הַחוֹלוֹת

לְנַגֵּן בְּאוֹר יָרֵחַ “קְרָאקוֹבְיָאק”.

וְיָצְאוּ בִּמְחוֹל מַחֲנַיִם

בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת,

בִּילוּ"יוֹת וּבִילוּ"יִים.

וְהָלְכוּ שָׁם בִּלּוּיִים!

וּבְלֵיל שִׁשִּׁי בָּעֶרֶב –

רִקּוּדִים בְּ"בֵית-הָעָם";

אֲבָל סַבָּא וְגַם סָבְתָא לֹא רָקְדוּ.

בַּפַּרְדֵּס עַל יַד הַיֶּקֶב

הֵם יָשְׁבוּ בְּלֵב נִפְעָם,

וְשָׁרְקוּ אֶת הַמִּזְמוֹר

בְּמִבְטָא רוּסִי טָהוֹר.

אֵיזֶה אוֹרְכֶּסְטְרָה…

ה"אורכסטרה" הראשונה בארץ קמה באמת במושבה ראשון לציון, כשנה לפני שהקים הרצל את התנועה הציונית ולפני שהגיע לביקור בארץ. בגלל היקב ונוכחות פקידי הברון רוטשילד נקראה המושבה לעתים בהומור “פריז הקטנה”. חלק מהשמות בשיר (אוסוביצקי, גיסין וחיסין) אמיתיים (בוריס אוסוביצקי היה המנצח). החרוז “היא ניגנה לו בשמחה –/ הוא הפסיק את התמיכה” אהוב עלי במיוחד.

לחן: אלדד שרים

הושר במחזמר “ילדי הכרך” (בית לסין, 1982)

כֻּלָּם עוֹשִׂים פֹּה חֲגִיגוֹת:

“מֵאָה שָׁנָה לַעֲלִיּוֹת”,

וּמְסַפְּרִים פִּלְאֵי-פְּלָאִים

עַל חֲבוּרַת הַבִּיל"וּיִים –

קְבוּצָה קְטַנָּה, מְתֵי-מִסְפָּר

(בְּקשִׁי אַרְבָּעָה-עָשָׂר!);

אַךְ הַסְּפָרִים, הָעִתּוֹנִים

כּוֹתְבִים שֶׁהֵם הָרִאשׁוֹנִים

חָנְכוּ לִפְנֵי מֵאָה שָׁנָה

תָּ’עֲלִיָּה הָרִאשׁוֹנָה.

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

אַרְבָּעָה-עָשָׂר הַמֻּפְלָאִים.

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

אֲבָל כַּמָּה בִּכְלָל יוֹדְעִים

שֶׁקְּצָת לִפְנֵי הַבִּיל"וּיִים

הִגִּיעָה אַרְצָה בְּשִׁירָה

קְבוּצָה גְּדוֹלָה פִּי-עֲשָׂרָה

שֶׁל יְהוּדִים מִבְּנֵי תֵּימָן

אֲשֶׁר הִגִּיעוּ בְּחֶשְׁוָן,

כִּמְעַט חָדְשַׁיִם – לֹא נָעִים! –

לִפְנֵי רִאשׁוֹן הַבִּיל"וּיִים.

וְהֵם חָנְכוּ הָרִאשׁוֹנִים

מַמָּשׁ לִפְנֵי מֵאָה שָׁנָה

תָּ’עֲלִיָּה הָרִאשׁוֹנָה!

עָלוּ לָאָרֶץ בְּתָמָ"ר,

חָצוּ בָּרֶגֶל תַּ’מִּדְבָּר,

חִכּוּ כִּמְעַט חֲצִי שָׁנָה

לָאֳנִיָּה הָרִאשׁוֹנָה.

חֲצִי שָׁנָה מוּל הַנָּמַל,

וְכָל כַּסְפָּם הַדַּל אָזַל.

כָּל יוֹם צִפְּתָה עוֹד פֻּרְעָנוּת;

אַךְ הֵם חִכּוּ בְּסַבְלָנוּת,

וְחֵרֶף כָּל הַקְּשָׁיִים

הִקְדִּימוּ אֶת הַבִּיל"וּיִים!

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

הָיְתָה לָהֶם סִיסְמָה בְּרוּכָה:

“בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְכוּ-נֵלְכָה!”

גַּם הֵם הָלְכוּ – לָאֳנִיָּה! –

וּבָהּ הִפְלִיגוּ, עַקְשָׁנִים;

וְכָךְ עָלוּ הָרִאשׁוֹנִים –

מַמָּשׁ אַחֲרֵי הַתֵּימָנִים!

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

כָּל הַכָּבוֹד לַבִּיל"וּיִים!

כִּי עֲלֵיהֶם כֻּלָּם יוֹדְעִים –

וְרַק עָלֵינוּ לֹא שׁוֹמְעִים.

מָה לַעֲשׂוֹת שֶׁבַּחַיִּים

אֲנַחְנוּ קְצָת יוֹתֵר זְרִיזִים?

אַךְ מִי כּוֹתֵב אֶת הַסְּפָרִים?

אַחֵינוּ הָאַשְׁכְּנַזִּים!

העליה הראשונה מזוהית אצלנו בעיקר עם עלית הביל"ויים (אף על פי שהביל"ויים רק קבוצה קטנה מאד). אבל כמה חודשים לפני בואם של עולי העליה הראשונה ארצה, בעיקר בעקבות הפוגרומים באוקראינה (1882), הגיעה לירושלים קבוצה של עולי תימן, שהסתמכו גם הם על ראשי תיבות של פסוק תנ"כי, ופירשו את דברי בעל"שיר השירים"( אמרתי: אעלה בתמר") כגימטריה: בתמר= תרמ"ב (1882). מבחינה היסטורית, הם בעצם, ראשוני “העליה הראשונה”.

לחן: שלמה ארצי

שרו שלמה ארצי וחנן יובל בעצרת במלאת 80 שנה להסתדרות הציונית

בְּחַדְרוֹ הַקָּטָן בַּמָּלוֹן הַיָּשָׁן

יָשַׁב גֶּבֶר הָדוּר, שְׁחֹר שֵׂעָר וְזָקָן,

וְכָתַב עֲלֵי-דַּף רַעְיוֹן מְטֹרָף:

“מְדִינַת הַיְּהוּדִים קוּם-תָּקוּם!”

וְהַרְבֵּה אֲנָשִׁים, אֲנָשִׁים חֲכָמִים,

אָז נָתְנוּ בּוֹ מַבָּט שֶׁכֻּלּוֹ רַחֲמִים –

מִין מַבָּט שֶׁכָּזֶה

הָאוֹמֵר: הוּא הוֹזֶה.

הוּא חוֹלֵם. לֹא יֵצֵא מִזֶּה כְּלוּם!"

הֵם אָמְרוּ "זוֹ אַגָּדָה.

הוּא חוֹלֵם, שֶׁלֹּא נֵדַע!

אִם נִרְצֶה אוֹ לֹא נִרְצֶה –

כְּלוּם מִזֶּה כְּבָר לֹא יֵצֵא!"

אֲבָל הוּא אָמַר:"אֲנִי

תִּסְלְחוּ לִי, צִיּוֹנִי.

זֶה אוּלַי לֹא הֶגְיוֹנִי,

אֲבָל זֶה מַה שֶׁאֲנִי".

הוּא פָּשׁוּט הֶאֱמִין:

“הַחֲלוֹם יִתְגַּשֵּׁם”.

הִתְעַקֵּשׁ, עַד פָּקַע לְבָבוֹ הַהוֹלֵם.

אַךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים

נִלְהָבִים, נִרְגָּשִׁים

הֶאֱמִינוּ בְּזֶה הַחֲלוֹם.

הֵם יָדְעוּ לְקַוּוֹת,

אָהֲבוּ לַעֲבוֹד

וְקִוּוּ שֶׁ"בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אֲבוֹת"

יִתְגַּשְּׁמוּ כָּל אוֹתָם

חֲלוֹמוֹת מֻפְלָאִים,

בְּרוּחָם שֶׁל גְּדוֹלֵי הַנְּבִיאִים.

בְּעִקָּר זָכְרוּ נָבִיא

שְׁחוֹר עֵינַיִם וְזָקָן,

שֶׁיָּדַע לָתֶת תִּקְוָה

בַּחֲלוֹם יָשָׁן-נוֹשָׁן.

שֶׁאָמַר לָהֶם: "אֲנִי

גַּם אָדָם, גַּם צִיּוֹנִי.

זֶה אוּלַי לֹא הֶגְיוֹנִי,

אֲבָל זֶה מַה שֶׁאֲנִי".

(בית חדש, נכתב 2010):

וְהַיּוֹם, עַל עָנָן

מְרַחֵף וְלָבָן

הוּא יוֹשֵׁב וְרוֹאֶה

מָה קוֹרֶה לָנוּ כָּאן.

הַזָּקָן הַשָּׁחוֹר

קְצָת הִלְבִּין, כַּמּוּבָן,

וְעֵינָיו הַשְּׁחוֹרוֹת עֲצוּבוֹת.

“מָה קָרָה?”, הוּא שׁוֹאֵל,

"לְאוֹתוֹ הַחֲלוֹם

עַל חֶבְרָה נְאוֹרָה וְאוֹהֶבֶת שָׁלוֹם,

שֶׁכֻּלָּם בָּהּ שָׁוִים בִּזְכוּיוֹת וְחוֹבוֹת,

וּרְגִישִׁים לַחַלָּשׁ, לָאַחֵר?".

הוּא לְמַעְלָה,שָׁם, זוֹכֵר

וְלֹא פַּעַם מְהַרְהֵר:

מָה קָרָה לָאַגָּדָה? הִיא נִרְאֵית – שֶׁלֹּא נֵדַע

גַּם אֲנִי מַבִּיט סְבִיבִי

וּבְעֶצֶב מְהַרְהֵר:

"זֶה לֹא מָה שֶׁהוּא רָצָה;

אֲבָל זֶה מָה שֶׁיָּצָא!"

לחן: דרור אלכסנדר

שיר המורים במחזמר “בין הצילצולים” (1982)

מִי לֹא שָׁמַע עַל אֱלִיעֶזֶר בֶּן-יְהוּדָה –

הָאִישׁ הַבּוֹדֵד, הָאֶחָד, הַיָּחִיד

שֶׁבִּזְכוּתוֹ כֻּלָּנוּ,

הַמּוֹרֶה וְהַתַּלְמִיד,

מְדַבְּרִים עִבְרִית –

בִּשְׁגִיאוֹת!

אַךְ בְּעִבְרִית.

כָּל הַכָּבוֹד, אֱלִיעֶזֶר,

אֲבָל כָּכָה, בֵּינֵינוּ,

כָּל הַחֲלוֹם הַיָּפֶה שֶׁלְּךָ

לֹא הָיָה מַצְלִיחַ

בִּלְעָדֵינוּ.

עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִגַּעְתָּ לָאָרֶץ, אֱלִיעֶזֶר,

אֲנַחְנוּ, הַמּוֹרִים לְעִבְרִית,

לִמַּדְנוּ עִבְרִית חַיָּה, אֱלִיעֶזֶר,

וּבַהֲבָרָה סְפָרַדִּית.

נָכוֹן שֶׁחָסְרוּ לָנוּ מִלִּים, אֱלִיעֶזֶר,

וְטוֹב שֶׁהִגַּעְתָּ אַתָּה,

חִדַּשְׁתָּ, גָּאַלְתָּ מִלִּים – וַאֲנַחְנוּ

הֵפַצְנוּ אוֹתָן בַּכִּתָּה.

כָּל לַיְלָה הָיִיתָ יוֹשֵׁב, אֱלִיעֶזֶר,

וּמְחַדֵּשׁ עוֹד מִלִּים בַּלָּשׁוֹן,

וּבַבֹּקֶר הִדְפַּסְתָּ אוֹתָן, אֱלִיעֶזֶר,

בָּעִתּוֹן, בָּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן.

וַאֲנַחְנוּ הָיִינוּ קוֹרְאִים, אֱלִיעֶזֶר,

וּמִיָּד מְנַסִּים בַּכִּתָּה.

וְאִם זֶה “צִלְצֵל” בַּכִּתָּה, אֱלִיעֶזֶר –

זֶהוּ זֶה! הַמִּלָּה נִקְלְטָה!

וְכָךְ נִקְלְטוּ “אֲוִירוֹן” וְ"רַכֶּבֶת"

וּ"בֻּבָּה", “מִשְׁטָרָה”, “מִסְעָדָה”.

“דִּפְדּוּף” וְ"זַמְזֵם", “כְּרוּבִית” וּ"מַגֶּבֶת",

“עִתּוֹן”, “מִמְחָטָה” וּ"גְּלִידָה".

כָּךְ גִּלִּיתָ “יָזְמָה” בְּכָל יוֹם, אֱלִיעֶזֶר,

וְחִדַּשְׁתָּ בְּקֶצֶב מַפְחִיד.

וּבְכָל מוֹשָׁבָה לְצִדְּךָ, אֱלִיעֶזֶר,

עָמְדוּ הַמּוֹרִים לְעִבְרִית.

כָּל הַכָּבוֹד, אֱלִיעֶזֶר!

אֲבָל כָּכָה, בֵּינֵינוּ,

כָּל הַחֲלוֹם הַיָּפֶה שֶׁלְּךָ

לֹא הָיָה מַצְלִיחַ

בִּלְעָדֵינוּ.

אִם אֵינְךָ מַאֲמִין, הִזָּכֵר, אֱלִיעֶזֶר,

בַּבַּלְשָׁן, דּוֹקְטוֹר זָמֶנְהוֹף שְׁמוֹ,

שֶׁהִמְצִיא עוֹד שָׂפָה חֲדָשָׁה –אֶסְפֵּרַנְטוֹ–

וּפִתֵּחַ אוֹתָהּ בְּעַצְמוֹ.

שָׂפָה יָפָה הוּא הִמְצִיא, אֱלִיעֶזֶר,

רַק חֲבָל שֶׁהִיא לֹא נִקְלְטָה.

אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁחָסְרוּ לוֹ, לַדּוֹקְטוֹר,

הַמּוֹרִים, שֶׁיָּפִיצוּ אוֹתָהּ.

וְאִם כַּיּוֹם הָעִבְרִית

הִיא שָׂפָה חַיָּה וְשׁוֹטֶפֶת,

זוֹ הַצְלָחָה – לֹא רַק שֶׁלְּךָ,

אֶלָּא הַצְלָחָה

מְשֻׁתֶּפֶת!

תרומתו של אליעזר בן-יהודה להחייאת הלשון העברית היתה עצומה, גם משום שהשכיל להפיץ את חידושיו באמצעות העיתונים היומיים שהוציאו הוא ובני משפחתו. אבל הוא לא היה הראשון והיחיד שחידש חידושים. היו לו לא מעט שותפים, ורבים מחידושיו לא נתקבלו, בעצם, עד היום)

לחן: סשה ארגוב

הושר בהצגה" ירושלים שלי", (החאן", 1969 )

בְּלֵב יְרוּשָׁלַיִם –אֶבֶן הַשְּׁתִיָּה,

וְהִיא תְּלוּיָה עַל תְּהוֹם בְּטַבּוּרוֹ-שֶׁל-הָעוֹלָם.

הִיא מֵאַבְנֵי גַּן-עֵדֶן, וְשֵׁם הַהֲוָיָה

טָבוּעַ בָּהּ בָּאֵשׁ, כִּי מִכִּסְּאוֹ לֻקְּחָה לְשָׁם.

מִכָּאן עָלָה מוּחָמַד בְּהַגִּיעַ שְׁעָתוֹ,

לְאֶבֶן זוֹ אָמַר: “שָׁלוֹם לְסֶלַע אֱלֹהִים!”

“שָׁלוֹם לִשְׁלִיחַ אַלְלָה!”, עָנְתָה הָאֶבֶן לוֹ,

וּבְמִסְגַּד הַסֶּלַע עוֹד אֶת לְשׁוֹנָה רוֹאִים.

אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם

הֵן הָאֲבָנִים הַסּוֹבְבוֹת וּמַקְשִׁיבוֹת.

“אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,” שָׁר הַמְּשׁוֹרֵר,¹

“הֵן הָאֲבָנִים הַיְּחִידוֹת שֶׁכּוֹאֲבוֹת.”

הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם “אֶבֶן הַטּוֹעֵן”,

וְכָל מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה – לְשָׁם פָּנָה.

וּכָל מִי שֶׁמָּצָא דְּבַר-מָה מִהֵר לְשָׁם גַּם כֵּן,

לְהַחְזִירָהּ לָזֶה אֲשֶׁר יִתֵּן אֶת סִימָנָהּ.

וְאֶבֶן-הַשִּלּוֹחַ בְּעֹמֶק הַנִקְבָּה:

לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים חָרַת בְּקִיר חוֹצֵב זָקֵן:

"עֶשְׂרִים שָׁנָה חָצַבְנוּ פֹּה מִשְּׁנֵי צִדֵּי הָהָר.

הַיּוֹם נִפְגַּשְׁנוּ כָּאן. הִכָּה גַּרְזֶן לְמוּל גַּרְזֶן".

אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם

יֵשׁ כַּמָּה מֵהֶן שֶׁעוֹד זוֹכְרוֹת אֶת הָאָבוֹת.

“אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם”, שָׁר הַמְּשׁוֹרֵר,

“הֵן הָאֲבָנִים הַיְּחִידוֹת שֶׁכּוֹאֲבוֹת”.

“קַחוּנִי עִם כָּל אֶבֶן”, שָׁר עוֹד מְשׁוֹרֵר.²

"שִׂימוּנִי בַּכְּתָלִים, חַזְקוּנִי-נָא בְּמַקָּבוֹת,

וְאֶל אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם כָּכָה אֶתְקַשֵּׁר,

וְיַחַד אָז נַמְתִּין לוֹ, לַמָּשִׁיחַ, עַד יָבוֹא!"

בֵּין כָּל אַבְנֵי הַכֹּתֶל – כָּךְ שָׂחָה אַגָּדָה –

יֵשׁ אֶבֶן שֶׁאוֹתָהּ הִנִּיחַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט.

זוֹ הִיא הַמְּעַכֶּבֶת אֶת הַגְּאֻלָּה.

הַמָּשִׁיחַ עוֹד לֹא בָּא בִּגְלַל הָאֶבֶן הָאַחַת.

אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,

וּבַלֵּילוֹת אַבְנֵי הַכֹּתֶל כָּךְ מְיַבְּבוֹת.

“אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם”, שָׁר הַמְּשׁוֹרֵר,

“הֵן הָאֲבָנִים הַיְּחִידוֹת שֶׁכּוֹאֲבוֹת”.

אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,

אַבְנֵי בָּלִיסְטְרָאוֹת, אַבְנֵי גָּזִית, אַבְנֵי יְסוֹד.

אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,

אַבְנֵי הַסַּתָּתִים אֲשֶׁר הִמְשִׁיכּו לְקַוּוֹת.

אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם, אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם,

אַבְנֵי הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר רֻצַּף בְּמַרְצָפוֹת.

אַבְנֵי הַבִּצּוּרִים אֲשֶׁר הָפְכוּ לַחֲרָבוֹת.

אַבְנֵי גַּל-עֵד קָטָן אֲשֶׁר נוֹתַר מִן הַקְּרָבוֹת

מוּל שַׁעַר רַחֲמִים, שֶׁרַחֲמָיו לֹא בָּאוּ עוֹד.

“אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם”, שָׁר הַמְּשׁוֹרֵר,

“הֵן הָאֲבָנִים הַיְּחִידוֹת שֶׁכּוֹאֲבוֹת”.

נכתב להצגה “ירושלים שלי” (“החאן”, 1969. לא הולחן)

סָבִיב לַחוֹמָה – מַחֲנוֹת אוֹיְבִים,

וְכָבֵד הַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלַיִם.

וּבְבֶטֶן הָהָר – שְׁתֵּי קְבוּצוֹת חוֹצְבִים

הַקּוֹדְחוֹת בּוֹ נִקְבָּה, לְהוֹבִיל בָּהּ מַיִם.

הָאַחַת מִזֶּה – הַשְּׁנִיָּה מִזֶּה,

מְנִיפוֹת גַּרְזִנִּים וּמַכּוֹת בְּכוֹחַ.

כִּי כָּבֵד הַמָּצוֹר, וְהָעָם צָמֵא,

וְהָעִיר מַמְתִּינָה לְמֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ.

לְמֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים לְאַט.

סָבִיב לַחוֹמוֹת – חֵיל אַשּׁוּר מַמְתִּין.

אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא לִירוּשָׁלַיִם.

וּבְבֶטֶן הָהָר שְׁתֵּי קְבוּצוֹת חוֹצְבִים:

זוֹ מִכָּאן, זוֹ מִכָּאן. הֲתִפָּגֵשְׁנָה הַשְּׁתַּיִם?

כְּבָר יָמִים וְלֵילוֹת הֵם חוֹצְבִים בָּהָר,

וְהַסֶּלַע עַקְשָׁן, וְקָשֶׁה בּוֹ לִקְדֹּחַ.

אַךְ פִּתְאוֹם הִזְדַּקֵּף הָאֶחָד וְאָמַר:

"קוֹל עָמוּם… מֵרָחוֹק… מִכִּוּוּן הַשִּׁילוֹחַ,

קוֹל מֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים לְאַט."

סָבִיב לַחוֹמוֹת – הָאוֹיֵב אוֹרֵב,

וְכָבֵד הָרָעָב, וְכָבֵד הַמֶּתַח.

עוֹד שָׁלשׁ אַמּוֹת לְהִנָּקֵב.

עוֹד מַכָּה – וּלְפֶתַע… נִפְעַר הַפֶּתַח.

וְנוֹפְלִים הַחוֹצְבִים אִישׁ עַל צַוַּאר אָחִיו

וְנוֹשְׁקִים זֶה אֶת זֶה, כִּי רָאוּי לִשְׂמֹחַ:

נִשְׁלְמָה הַנִּקְבָּה וְנִצְּלָה הָעִיר –

וְהִנֵּה כְּבָר זוֹרְמִים מֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ,

מֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים מַהֵר.

וּבְעוֹד הַחוֹצְבִים נֶחְפָּזִים לָעִיר

לְבַשֵּׂר כִּי הִנֵּה, יְשׁוּעָה הֵחֵלָּה,

נוֹתַר בַּנִּקְבָּה רַק חוֹצֵב צָעִיר

וְהֵחֵל לַחְקֹק בְּגַרְזֶן בַּסֶּלַע.

הוּא בַּסֶּלַע חָצַב אֶת סִפּוּר הַנִּקְבָּה,

כִּי יָדַע: עַד עוֹלָם לֹא יוּכַל לִשְׁכֹּחַ

אֶת הַיּוֹם בּוֹ גַּרְזֶן בְּגַרְזֶן הִכָּה

וּבִשֵּׂר כִּי פְּתוּחָה הִיא, נִקְבַּת-הַשִּׁילוֹחַ,

נִקְבַּת-הַשִּׁילוֹחַ שֶׁהִצִּילָה עִיר.

וְזֶה הָיָה

דְּבַר הַנִּקְבָּה:

"בְּעוֹד הַחוֹצְבִים מְנִיפִים אֶת הַגַּרְזֶן

וּבְעוֹד שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת לְהִנָּקֵב

נִשְׁמַע קוֹל אִישׁ קוֹרֵא אֶל רֵעֵהוּ.

הִכּוּ הַחוֹצְבִים אִישׁ לִקְרַאת רֵעוֹ –

גַּרְזֶן עַל גַּרְזֶן.

וַיֵּלֵכוּ הַמַּיִם מִן הַמּוֹצָא

אֶל הַבְּרֵכָה,

כְּמָאתַיִם וְאֶלֶף אַמָּה,

וּמֵאָה אַמָּה

הָיָה גֹּבַהּ הַצּוּר עַל רֹאשׁ הַחוֹצְבִים –

הַחוֹצְבִים אֶת נִקְבַּת-הַשִּׁילוֹחַ.

נכתב להצגה “ירושלים שלי” ב"חאן" (1969. לא הולחן)

לִפְנֵי… לִפְנֵי מֵאָה שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה,

הָיָה צָעִיר כְּבֶן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם,

אֲשֶׁר הוֹצִיא לָאוֹר לָרִאשׁוֹנָה

“מַדְרִיךְ לִרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם”,

וְבוֹ תֵּאֵר כָּל בַּיִת, כָּל סִמְטָה,

כָּל אֶבֶן, כָּל פִּנָּה מִפִּנּוֹתֶיהָ,

וְכָל שׁוּרָה שׁוֹפַעַת אַהֲבָה

לָעִיר הַזֹּאת, שֶׁגָּר בֵּין חוֹמוֹתֶיהָ.

אִישׁ יְהוּדִי

אוֹהֵב יְרוּשָׁלַיִם –

אַבְרָהָם-משֶׁה לוּנְץ.

וְיוֹם אֶחָד הוֹדִיעוּ לוֹ רוֹפְאָיו

בְּשׂוֹרָה קָשָׁה, כְּרַעַם בַּשָּׁמַיִם:

“תּוֹךְ זְמַן קָצָר”, אָמְרוּ

יִכְבּוּ עֵינָיו,

וְיִשָּׁאֵר לְלֹא מְאוֹר-עֵינַיִם."

הָיָה יוֹצֵא כָּל עֶרֶב לַגַּגּוֹת,

יוֹשֵׁב שָׁעוֹת וּבְעֵינָיו בּוֹלֵעַ,

בּוֹלֵעַ וְסוֹפֵג אֶת הַמַּרְאוֹת –

מַרְאוֹת הָעִיר שֶׁגָּר בֵּין חוֹמוֹתֶיהָ.

אִישׁ יְהוּדִי

אוֹהֵב יְרוּשָׁלַיִם –

אַבְרָהָם-משֶׁה לוּנְץ.

וּכְשֶׁהִפְלִיג לְוִינָה, שָׁם נֻתַּח,

וּכְשֶׁגִּלָּה כִּי אֵין עוֹד, אֵין תּוֹחֶלֶת –

בְּעֶזְרָתָהּ שֶׁל הָאָחוֹת שָׁלַח

מִכְתָּב לְכָל קוֹרְאֵי “הַחֲבַצֶּלֶת”:

“עִוֵּר אֲנִי”. כָּתַב, "עִוֵּר מֻחְלָט.

עַל-לֹא-אָשָׁם עָנְשׁוּ בִּי הַשָּׁמַיִם;

אֲבָל לִקְרֹא וְגַם לִכְתֹּב אֶלְמַד,

וּבִמְהֵרָה אָשׁוּב לִירוּשָׁלַיִם."

אִישׁ יְהוּדִי

אוֹהֵב יְרוּשָׁלַיִם –

אַבְרָהָם-משֶׁה לוּנְץ.

וְהוּא חָזַר וְחַי בָּהּ עַד שְׁמוֹנִים.

וְהוּא קָרָא, וְהוּא כָּתַב כִּפְלַיִם.

הוֹצִיא סְפָרִים, לוּחוֹת וְשִׁירוֹנִים,

וְתַיָּרִים הִדְרִיךְ בִּירוּשָׁלַיִם.

הוּא בִּמְהִירוּת צָעַד בַּסִּמְטָאוֹת,

עַל כָּל פִּנָּה לַתַּיָּרִים סִפֵּר הוּא.

הֵם לֹא הִבְחִינוּ, לֹא יָכְלוּ לִרְאוֹת

כִּי מַדְרִיכָם – כִּי מַדְרִיכָם עִוֵּר הוּא.

אִישׁ יְהוּדִי

אוֹהֵב יְרוּשָׁלַיִם –

אַבְרָהָם-משֶׁה לוּנְץ.

לחן: נעם שריף

שלושת הבתים הראשונים הושרו בהצגה “ירושלים שלי” ( ה"חאן", 1969)

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל רֶבּ שָׁלוֹם “תְּהִלִּימְזֵייגֶער”

וְשֶׁל לָמֶד-וָוְנִיק כְּמוֹ רֶבּ זוּנְדְל הַצַּדִּיק.

שֶׁל נַגָּר בְּעִיר הָעַתִּיקָה, הוּא שְׁמוּאֵל-לֵייזֶר,

שֶל “פּוּרִים אָלֵיגְרָה” וּמִשְׁלוֹחַ “פּוּרִימְלִיקְס”.¹

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם, זֹאת יְרוּשָׁלַיִם,

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם

שֶׁאֵינֶנָּה עוֹד.

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל רֶבּ שִׁעְיֶה הַיָּדוּעַ

שֶׁפָּגַש בַּדֶּרֶךְ שׁוֹדְדִים וְהוּא לְבַד;

מִכִּיסוֹ הוֹצִיא אָז צִמּוּקִים מְלוֹא-הַחֹפֶן,

וּבֵרַךְ “בּוֹרֵא פְּרִי גֶפֶן”… הֵם בָּרְחוּ מִיָּד!

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם…

בְּחוּצוֹת עִירִי הַהִיא הָיוּ גָּרִים בְּיַחַד

יְהוּדִים וְגַם עַרָבִים בְּשֶׁקֶט וּבְכָבוֹד.

הַסִּמְטָאוֹת אוּלַי אוֹתָן הַסִּמְטָאוֹת;

אֲבָל עִירִי הַהִיא אֵינֶנָּה עוֹד.

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם

שֶׁאֵינֶנָּה עוֹד.

בתים נוספים, שנדפסו בתכנית ההצגה:

זוֹ עִירָם שֶׁל “יוֹשַׁע” רִיבְלִין וְשׁל מִינְקֶע וַייסְפִישׁ,

שֶׁיָּצְאוּ לָגוּר בְּמִשְׁכְּנוֹת-שַׁאֲנַנִּים,

לִיפָּא הַמַּדְפִּיס, וְרַבִּי שְׂרוּל-שׁוֹאֵב-הַמַּיִם,

וְאֵלִיָּהוּ-דָּוִיד רַבִּינוֹבִיץ “תְּאוֹמִים”.

בְּעִירִי הַהִיא רֶבּ יַעֲקֹב-אִיצִיק “בַּעַל-עֲגֻלֶּה”

בְּעַצְמוֹ הוֹבִיל אֶת הַקֵּיסָר בַּדִּילִיזַ’אנְס.

“דּוֹיטְשְׁלַנְד אִיבֶּר אָלֶעס” שָׁרוּ הַיְּלָדִים בַּ"שּׁוּלֶע"

(אֲבָל לֹא אֵצֶל אֲדוֹן עַנְתֵבִּי בְּ"אָלִיאַנְס"!).

זוֹ יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל רַבִּי שָׁלוֹם שַׁרְעַבִּי,

שֶׁהָיָה שַׁמָּשׁ – וְהִתְגַּלָּה כְּרַב גָּאוֹן.

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם הָרוֹאָה פִּתְאוֹם רַכֶּבֶת

רַק הוֹדוֹת לִבְנָהּ – הֲלֹא הוּא חֲכַם-בֵּיי נָבוֹן.

אֵיךְ רֶבּ שְׁמוּאֵל מוֹהָלִיבֶר בְּנַחַל הַשִּׁילוֹחַ

בְּעַצְמוֹ הֵגֵן עַל הַנָּשִׁים הָרוֹחֲצוֹת,

וּכְשֶׁבָּאוּ הַפְּרָאִים – הָדַף אוֹתָם בְּכוֹחַ,

וּלְבַדּוֹ, בְּיַד אַחַת, עָשָׂה מֵהֶם קְצִיצוֹת.

לְ"פּוֹרָת-יוֹסֵף" בְּכָל שַׁבָּת פָּסְעוּ בְּיַחַד

הַחֲכָמִים פֵּיזַנְטִי, מְיֻחָס וְאֶלְיָשָׁר.

דּוֹקְטוֹר אַבּוּ-שְׁדֶד רוֹכֵב עַל חֲמוֹרוֹ בְּנַחַת,

וּבָרְחוֹב פּוֹסַעַת לָהּ בִּתּוֹ – עִם אִיתָמָר.

בְּעִירִי הַהִיא הָיָה יוֹרֶה כָּל לַ"ג בָּעֹמֶר

בְּרוֹבֶה עַתִּיק-יוֹמִין רֶבּ משֶׁה הַסַּתָּת.

יְהוּדִים וְגַם עַרָבִים בְּשֶׁקֶט, בְּלִי תַּרְעֹמֶת,

גָּרוּ בְּעִירִי הַהִיא בְּתוֹךְ חָצֵר אַחַת.

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם, זֹאת יְרוּשָׁלַיִם,

זֹאת יְרוּשָׁלַיִם

שֶׁאֵינֶנָּה עוֹד.

עוד שני פזמונים על ירושלים והפעם –בסוף המאה הי"ט. גם הם נכתבו להצגה “ירושלים שלי” (1969). הראשון מבוסס בחלקו על אחת מרשימותיו המרגשות של ידידי, שחמה שבא. השני נכתב בעקבות רשימותיו היפות של יעקב יהושע, היסטוריון חיי היו-יום בעיר העתיקה, שבה נולד. בחרתי להביא כאן גם את הבתים שלא הושרו. כל השמות והסיפורים אמיתיים.

הלחין: אלדד שרים

הושר במחזמר “ילדי הכרך” בבית לסין (1982)

בְּכָל הַשָּׁנִים הַקָּשׁוֹת בְּתֵימָן,

מוּל כָּל הַגְּזֵרוֹת שֶׁגָּזַר הָ"אִימָאם" –

גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת, נוֹפְלוֹת כְּשֹׁד בַּצָּהֳרַיִם –

תִּקְוָה אַחַת הִצְמִיחָה שׁוּב וָשׁוּב כְּנָפַיִם:

"קָשֶׁה? קָשֶׁה!

אַךְ בְּקָרוֹב נִהְיֶה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם!"

הִגַּעְנוּ לְאֶרֶץ הֲדַס וְתָמָר.

סָבִיב לַתָּמָר – חוֹחַ, קוֹץ וְדַרְדַּר,

וְלֹא תָּמִיד נוֹתַר עוֹד כּוֹחַ בַּיָּדַיִם.

וְלִפְעָמִים צָרְבוּ דִּמְעַת עֶלְבּוֹן אוֹ שְׁתַּיִם;

אַךְ לָנוּ דַּי הָיָה בְּלֶחֶם וּבְמַיִם.

"קָשֶׁה? קָשֶׁה!

אַךְ לְפָחוֹת קָשֶׁה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם!"

זָכִינוּ, בָּנִינוּ… לֹא עוֹד כְּחוֹלְמִים –

מוֹשָׁב לְתִפְאֶרֶת, בָּתִּים וּכְרָמִים.

שָׂדוֹת, פְּרָחִים וְיֶרֶק, פְּרִי עֲמַל כַּפַּיִם

גִדַּלְנוּ פֹּה בְּיֹשֶׁר וְזֵעַת אַפַּיִם.

כֵּן, הַחֲלוֹם אֲשֶׁר חָלְמוּ דּוֹרוֹת אַלְפַּיִם

אוּלַי לֹא נִתְגַּשֵּׁם כֻּלוֹ; אַךְ בֵּינְתַיִם

"קָשֶׁה? קָשֶׁה!

אַךְ לְפָחוֹת קָשֶׁה קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם."

הלחין ושר: יזהר כהן בתכנית הטלוויזיה “צעד תימני” (1983)

כן הקליטה: קרן הדר (2009)

כֻּלָּם מְדַבְּרִים עַל “הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת”;

אַךְ כָּל בֶּן-תֵּימָן בַּמּוֹשָׁבָה רְחוֹבוֹת

עוֹד זוֹכֵר מַעֲשֶׂה בָּאִכָּר יוֹנָתָן

שֶׁתָּפַס שְׁתֵּי נָשִׁים מִבְּנוֹת תֵּימָן

הַמְּלַקְּטוֹת בַּכֶּרֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

לֹא עֲנָבִים, רַק זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת לְהָסִיק תַּנּוּרָן.

הוּא תָּפַס אֶת שְׁתֵּיהֶן, הָאִכָּר יוֹנָתָן,

וְהִצְלִיף אֲרֻכּוֹת עַל הַשְּׁתַּיִם בַּשּׁוֹט.

וְקָשׁוֹת הַמַּכּוֹת כִּזְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת,

כִּזְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

אָז קָשַׁר אֶת הַשְּׁתַּיִם בַּחֶבֶל הָעָב

אֶל חֲמוֹרוֹ, לִקְצֵה הַזָּנָב,

וְכָכָה, רוֹכֵב בְּגַאֲוָה,

נִכְנַס בִּרְכִיבָה אֶל הַמּוֹשָׁבָה.

בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי לְעֵינֵי כֻּלָּם:

אִכָּר עַל חֲמוֹר וְשׁוֹטוֹ מוּרָם,

וּשְׁתֵּי הַנָּשִׁים נִגְרָרוֹת מֵאָחוֹר,

קְשׁוּרוֹת בְּחֶבֶל לִזְנַב הַחֲמוֹר –

שְׁתֵּי נָשִׁים חַלָּשׁוֹת,

חוֹשְׁשׁוֹת, מִתְבַּיְּשׁוֹת,

שֶׁנִּסּוּ לְלַקֵּט

קְצָת זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

קְשׁוּרוֹת לְחֶבֶל, כְּמוּבָלוֹת לִתְלִיָּה.

וְכָל הַמּוֹשָׁבָה מַבִּיטָה בְּדוּמִיָּה.

וְיוֹדַעַת כָּל הַמּוֹשָׁבָה:

הָאִכָּר יוֹנָתָן מִמִּשְׁפָּחָה טוֹבָה.

וְקוֹרֵא יוֹנָתָן: "זֶה דִּינוֹ שֶׁל גַּנָּב –

לְהִקָּשֵׁר בְּחֶבֶל לִקְצֵה הַזָּנָב!"

“מָה הֵן גָּנְבוּ?” נִלְחָשׁוֹת הַלְּחִישׁוֹת.

"הֵן בַּכֶּרֶם לִקְּטוּ זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

קְצָת זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת"

“זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת?!”

“זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת!”

בִּמְרוֹמֵי הַגִּבְעָה מְדַנְדֵּן פַּעֲמוֹן

וּבָרְחוֹב הָרָאשִׁי מִצְטוֹפֵף הֶהָמוֹן,

וְרוֹכֵב הָאִכָּר וּמְנַפְנֵף לְיָדִיד,

וְהָרְחוֹב הוּא אָרֹךְ וְהוֹמֶה מִתָּמִיד.

צוֹעֲדוֹת הַנָּשִׁים, מַשְׁפִּילוֹת מַבָּטָן,

אַךְ יוֹדְעוֹת שֶׁצּוֹפֶה בָּהֶן בְּנָן הַקָּטָן.

וּבָרְחוֹב הָרָאשִׁי, שָׁם בָּרְחוֹב הָרָחָב,

הוּא רוֹאֶה אֶת אִמּוֹ הַקְּשׁוּרָה לַזָּנָב,

הוּא רוֹאֶה אֶת אִמּוֹ הַקְּשׁוּרָה בַּצַּוָּאר

נִגְרֶרֶת, מֻשְׁפֶּלֶת בָּרְחוֹב עַד עָפָר.

הוּא רוֹאֶה אֲנָשִׁים מְגִיחִים מִבָּתִּים.

הוּא רוֹאֶה אֵיךְ כֻּלָּם בִּשְׁתִיקָה מַבִּיטִים.

הוּא רוֹאֶה חִיּוּכִים וְשׁוֹמֵעַ צְוָחָה:

“אִמָּא, בּוֹאִי, תִּרְאִי – תַּהֲלוּכָה!”

וְיוֹדְעִים כָּל בְּנֵי הַמּוֹשָׁבָה:

יוֹנָתָן מִמִּשְׁפָּחָה טוֹבָה.

וְיֵשׁ הָאוֹמְרִים: "טוֹב עָשָׂה,

כָּכָה טוֹב.

שֶׁיֵּדְעוּ, שֶׁיִּרְאוּ שֶׁאָסוּר לִגְנֹב."

וְהַבֵּן מִתְבּוֹנֵן. הוּא בַּ"חֶדֶר" לָמַד

עַל הַבֵּן הַתָּמִים שֶׁכִּמְעַט נֶעֱקַד –

וְהִנֵּה כָּאן בָּרְחוֹב, לְעֵינֵי הָעֵדָה,

מוּבֶלֶת אִמּוֹ לַעֲקֵדָה,

וּבִמְקוֹם מַאֲכֶלֶת – פּוֹלֵחַ הַשּׁוֹט.

וְעֵצִים לְעוֹלָה –

צְרוֹר זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת,

זְמוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת…

כֵּן מֵאָז כְּבָר חָלְפוּ הַשָּׁנִים

לְמַכְבִּיר,

וְהַבֵּן הוּא כְּבָר סָב. שְׂעָרוֹ הֶאֱפִיר,

וְהַרְבֵּה זִכְרוֹנוֹת כְּבָר חָלְפוּ וְדָהוּ;

אַךְ לָעַד לֹא יִשְׁכַּח

אֶת הָעֶרֶב הַהוּא…

אל עולי תימן, שהגיעו ארצה ביוזמתם-הם בתחילת ימי העלייה הראשונה, הצטרף בימי העלייה השנייה גל שני (“עליית יבנאלי”), שהומרץ לבוא ארצה בגלל הצורך ב"פועלים ערבים יהודים" חרוצים וזולים, שיסייעו בהגשמת הסיסמה “עבודה עברית”. חריצותם, הסתפקותם במועט ואופיים הנוח נוצלו לא מעט בידי אחיהם במושבות, בחוות כנרת ובערים, שבהן לא הורשו לגור, ולא פעם נאלצו לגור בסוכות מאולתרות מתחת לכיפת השמים או ברפתות. היו גם מקרים של השפלה והתעללות בפועלים (וגם בנשותיהם ובבנותיהם, שעבדו מגיל שתים-עשרה כ"משרתות" בבתים). בני תימן התלוננו על כך וכתבו למוסדות, אך לא תמיד זכו לאוזן קשבת, עד שהחלו להופיע כמעט מדי שבוע בשנת 1913 בעיתון “הפועל הצעיר” כתבות מזעזעות, שהראשונה בהן נשאה את הכותרת “המקרה מרחובות”, ועליה מבוסס השיר ממול, שנכתב שבעים שנה אחר כך, ועדיין אינו מושמע ברדיו ובטלביזיה.

לחן: נורית הירש

שרה: להקת “מגפים” (1981)

אֵיפֹה, אֵיפֹה כָּעֵת כֻּלָּם –

הָאֻמָּנִים, עַנְוֵי-עוֹלָם,

שֶׁאָהֲבוּ אֶת כְּלֵי מְלַאכְתָם

וְהִתְגָּאוּ בַּעֲמָלָם?

לְאָן זֶה נֶעֱלָם כַּיּוֹם

הַ"פּוֹלִיטוּרְשְׁצִ’יק" הַיָּשָׁן?

הַיּוֹם מִזְּמַן לֹא מַבְרִיקִים.

רָהִיט דּוֹהֶה? פָּשׁוּט זוֹרְקִים.

אֵיפֹה הֵם כָּל הָרַצְעָנִים

וּמַשְׁחִיזֵי הַסַּכִּינִים?

קָשֶׁה לִמְצֹא הַיּוֹם חַיָּט.

הַכֹּל עוֹבֵד עַל אוֹטוֹמָט.

כִּי כָּל צָעִיר מַחְלִיף הַיּוֹם

אֶת מִקְצוֹעוֹ מִדֵּי שָׁנָה.

אֵיפֹה, אֵיפֹה הַגַּאֲוָה

הַמִּקְצוֹעִית, הַיְּשָׁנָה?

אֵיפֹה כַּיּוֹם הָאֻמָּנִים

הַיְּשָׁנִים, הָעַקְשָׁנִים,

שֶׁלֹּא חָסְכוּ אָז בֶּעָמָל

עַד שֶׁתִּקְּנוּ אֶת הַמְּקֻלְקָל?

שֶׁפִּשְׁפְּשׁוּ בְּקֻפְסְאוֹת

הַמַּסְמְרִים וְהַבְּרָגִים

עַד שֶׁמָּצְאוּ, אַחֲרֵי שָׁעוֹת,

אֶת הַ"מַּחוּטְל" הַמַּתְאִים,

וְשֶׁיָּשְׁבוּ מוּל הָאִמּוּם

בְּ"לִיפְט" קָטָן, לֹא בַּחֲנוּת,

לְלֹא מִזּוּג, לְלֹא חִמּוּם,

אֲבָל עִם חֹם – וְסַבְלָנוּת?

הַיּוֹם יֵשׁ נֵאוֹן וּשְׁלָטִים,

וְיֵשׁ מַחְשֵׁב… אַךְ זֵכֶר אֵין

לַגַּאֲוָה הַמִּקְצוֹעִית

אֲשֶׁר עָבְרָה מֵאָב לְבֵן.

אֵיפֹה הַיּוֹם הַנַּפָּחִים

הַמְּפַרְזְלִים פַּרְסוֹת סוּסִים?

אֵיפֹה הֵם כָּל הַפַּחָחִים

הַמְּחַטְטִים בַּפְּרִימוּסִים?

מוֹכְרֵי הַסַּבְּרֶס הַקְּטַנִּים

פָּתְחוּ בּוּטִיק שֶׁל “פִּצּוּחִים”.

וְגַם מוֹכְרֵי הָעִתּוֹנִים

כְּבָר לֹא רָצִים וּמְצַוְּחִים:

“יְדִיעוֹת!” “מַעֲרִיב!”

יָפֶה וְטוֹב שֶׁהִתְקַדְּמוּ,

שֶׁיֵּשׁ מֵעַל רֹאשָׁם סְכָכָה;

אֲבָל אֵיפֹה הַדּוֹר הַהוּא

אֲשֶׁר כִּבֵּד אֶת הַמְּלָאכָה?

הָאֻמָּנִים הָאָמָּנִים

אֲשֶׁר עָבְדוּ עִם כָּל הַלֵּב –

הֵם הִתְגָּאוּ בָּהּ, בִּמְלַאכְתָּם.

לָכֵן עָשׂוּ אוֹתָהּ הֵיטֵב.

לחן: יאיר רוזנבלום

שרו: רותי נבון, וכן שלישיית “שוקולד-מנטה-מסטיק” (1973)

נָשִׁיר לַחֲבוּרָה מֵחוֹף עַתְלִית,

לַצְּעִירִים מִזִּכְרוֹן-יַעֲקֹב

שֶׁלִּסְפִינַת הַקֶּשֶׁר הָאַנְגְּלִית

הִמְתִּינוּ בִּדְמָמָה

כָּל לַיְלָה עַל הַחוֹף.

נָשִׁיר לַחֲבוּרָה הַמְּנֻדָּה

שֶׁהֶאֱמִינָה, וּלְבָבָהּ בּוֹעֵר,

כִּי נֶצַח יִשְׂרָאֵל, נֶצַח יִשְׂרָאֵל,

נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר.

נָשִׁיר עַל אַהֲרֹן, הַמְּפַקֵּד

אֲשֶׁר נָפַל, וְלֹא נֵדַע הֵיכָן.

עַל פְרִידָה, עַל יִצְחַק, עַל רְאוּבֵן,

עַל צֶמֶד הָאַחִים

אֵיתָן וְנַעֲמָן.

מוּל הַפַּרְגּוֹל, מוּל חֶבֶל הַתַּלְיָן,

שָׁתְקוּ, יָדְעוּ: אָסוּר לְהִשָּׁבֵר

כִּי נֶצַח יִשְׂרָאֵל…

נָשִׁיר גַּם עַל שָׂרָה, אֲשֶׁר עָמְדָה

מוּל צְבַת הָעִנּוּיִים שֶׁל חַסַן-בֶּק,

וּכְשֶׁנּוֹתְרָה בַּחֶדֶר לְבַדָּהּ

קֵרְבָה אֶת הָאֶקְדָח

אֶל פִּיהָ הַשּׁוֹתֵק.

לְשֶׁמַע הַיְּרִיָּה נִרְעַד פִּתְאוֹם

אָבִיהָ הַזָּקֵן שֶׁבֶּחָצֵר.

אַךְ נֶצַח יִשְׂרָאֵל…

נָשִׁיר עַל אַבְשָׁלוֹם – עַל אַבְשָׁלוֹם

אֲשֶׁר דָּהַר עַל סוּס אֶל הַמִּדְבָּר.

אֲשֶׁר קִבְרוֹ אָבַד בֵּין הַחוֹלוֹת,

עַד שֶׁבְּרֹאשׁ הַתֵּל

הֵגִיחַ הַתָּמָר.

נָשִׁיר עַל אַבְשָׁלוֹם הַמְּתֻלְתָּל –

לוֹחֵם יְפֵה עֵינַיִם וּמְשׁוֹרֵר.

נֶצַח יִשְׂרָאֵל…

נָשִׁיר גַּם עַל יוֹסֵף אֲשֶׁר נִרְדַּף

מִכְּפָר לִכְפָר. לַשָּׁוְא חִפֵּשׂ מַחֲבוֹא.

אֶחָיו הֵגִיפוּ דֶּלֶת בְּפָנָיו,

וְאַף כִּוְּנוּ רוֹבֶה

בַּסֵּתֶר אֶל גַּבּוֹ.

וּכְשֶׁעָלָה זָקוּף אֶל הַגַּרְדּוֹם –

אוּלַי הוּא בָּרוֹבֶה הַזֶּה הִרְהֵר;

אַךְ נֶצַח יִשְׂרָאֵל…

כֵּיצַד נוּכַל לָשִׁיר עַל גְּבוּרָתָם,

וּמָה נוּכַל עָלֶיהָ לְסַפֵּר?

רַק זֹאת; כִּי הֵם מָסְרוּ נַפְשָׁם לָעָם

אֲשֶׁר הִבִּיט בָּהֶם כְּמִתְנַכֵּר.

אַךְ נֶצַח יִשְׂרָאֵל,

נֶצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר.

לפסטיבל הזמר 1973, שבו הושר השיר, נבחרו רק כמה בתים ממנו. רותי נבון, שהיתה אמורה לשיר את השיר בפסטיבל, נפצעה בתאונת דרכים ימים מספר לפני הפסטיבל, והוא הושר על ידי שלישיית “שוקולד-מנטה-מסטיק”.

קראה נחמה הנדל בהופעותיה (לא הולחן)

“יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ” –

כָּכָה שָׁרוּ פַּעַם.

"יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ

עֲדִינָה, רַכָּה, קַלָּה.

יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ."

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא – כְּמוֹ כָּל הַחֲלוּצוֹת –

סִתְּתָה אַבְנֵי כְּבִישִׁים

וְהוֹבִילָה מְרִיצוֹת.

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא הֵיטִיבָה לַעֲבֹד

וְהוֹבִילָה בַּשָּׂדוֹת

טַרְקְטוֹר, סוּס אוֹ זוּג פְּרֵדוֹת.

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא לִקְּטָה אֶת הַזְּרָדִים

וּבִשְּׁלָה בְּתוֹךְ טַבּוּן

אֲרוּחָה לַיְּלָדִים.

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא כִּבְּסָה בְּתוֹךְ הַדּוּד,

וּבְ"פַּיְלָה" עֲגוּלָה

הִיא עָשְׂתָה “כְּבִיסָה גְּדוֹלָה”.

“יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ”…

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא הוֹבִילָה מִן הַבְּאֵר

שְׁנֵי דְּלָיִים כְּבֵדִים-כְּבֵדִים

לְאַמְבָּטְיָה לַיְּלָדִים.

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא אֶת הַיַּבְּלִית עָקְרָה

וְחָלְבָה אֶת הַפָּרָה.

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא תָפְרָה שִׂמְלָה לַבַּת,

קִרְצְפָה אֶת הָרְצָפוֹת

שֶׁיַּבְרִיקוּ לְשַׁבָּת,

וְתָפְרָה אֶת הַיְּרִיעוֹת

שֶׁל הָאֹהֶל שֶׁנִּקְרַע.

וּבַלַּיְלָה הִיא יָצְאָה

עִם רוֹבֶה אֶל הַשְּׁמִירָה.

וּבַיָּד הָעֲנֻגָּה

הִיא אֶת רֹאשׁ הַבֵּן לִטְּפָה

וְנָגְעָה בְּבֶן זוּגָהּ

בְּרַכּוּת וְאַהֲבָה.

בְּיָדָיו הַמְּיֻבָּלוֹת

הוּא צִפָּה לָהּ בְּעֶרְגָּה,

וְאָהַב בְּצֵל לֵילוֹת

אֶת יָדָהּ הָעֲנֻגָּה.

“יָד עֲנֻגָּה הָיְתָה לָהּ…”

וְהַיּוֹם – הַיּוֹם הַכֹּל

הוּא כָּל כָּךְ פָּשׁוּט וְקַל:

הִיא לוֹחֶצֶת עַל כַּפְתּוֹר,

מַפְעִילָה אֶת הַחַשְׁמַל.

יֵשׁ כְּבָר מְכוֹנַת כְּבִיסָה,

“פוּד פְּרוֹסֵסוֹר” מְשֻׁכְלָל.

מִיקְסֶר, דְּרָאיֶר, מִיקְרוֹ-וֵּייב…

יֵשׁ חַשְׁמַל – אָז אֵין עָמָל!

אַךְ מוּזָר, דַּוְקָא עַכְשָׁו

הִיא אוֹהֶבֶת לְקַטֵּר,

שֶׁקָּשֶׁה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר:

“אֲנִי לֹא יְכוֹלָה יוֹתֵר.”

הָעוֹזֶרֶת שׁוּב חוֹלָה?

"אֵין לִי כּוֹחַ, אֵין לִי זְמַן.

"דַּי, נִשְׁבַּר לִי. מֻכְרָחָה

פִילִיפִּינִית, כְּמוֹ כֻּלָּן."

וְגַם הוּא כְּבָר לֹא עוֹלֶה

מַדְרֵגוֹת בְּלִי מַעֲלִית,

וְקָשֶׁה לוֹ בְּלִי אוֹטוֹמָט

לְהַפְעִיל אֶת הַמְּכוֹנִית.

כָּל יוֹם בֵּית יֵשׁ לוֹ בִּקּוּר

בַּמָּכוֹן לְמָנִיקוּר.

כִּי חָשׁוּב שֶׁבְּגִילוֹ

יָד עֲנֻגָּה תִּהְיֶה לוֹ.

“יָד עֲנֻגָּה תִּהְיֶה לוֹ”.

וּבְעֶצֶם, לָמָּה לֹא?

לחן: סשה ארגוב

שרה: יונה עטרי בטלוויזיה (1976)

הָיוּ גַּם לֵילוֹת, וְרָחֵל הַמְּשׁוֹרֶרֶת

כָּתְבָה עֲלֵיהֶם בַּשִּׁירִים,

וְרֵיחַ-הַשַּׁחַת לִגְדוֹת הַכִּנֶּרֶת

בִּלְבֵּל אָז הֲמוֹן צְעִירִים.

אַךְ אֲנִי לֹא שָׁכַחְתִּי אֵיךְ פַּעַם, בַּגֹּרֶן,

דַּוְקָא כְּשֶׁהָיִיתִי כִּמְעַט מְרֻצָה,

תּוֹלַעַת כָּזֹאת, שְׂעִירָה וּשְׁחַרְחֹרֶת,

פִּתְאוֹם זָחֲלָה לִי לְתוֹךְ הַחֻלְצָה.

אֶפְשָׁר וְנָעִים לֶאֱהֹב

בַּחֻרְשָׁה לְנִיחוֹחַ הָאֹרֶן.

אֶפְשָׁר וְנָעִים לֶאֱהֹב

בֵּין רֵיחוֹת שׁוֹשַׁנָּה וְצִפֹּרֶן;

אֲבָל אֵיךְ אֶפְשָׁר,

כֵּן, אַךְ זֶה אֶפְשָׁר

לֶאֱהֹב

עַל הַגֹּרֶן?

כֻּלָּם מְסַפְּרִים שֶׁבַּגֹּרֶן רוֹמַנְטִי.

שָׁם סַבָּא הוֹפֵךְ לְצָעִיר.

אֲנִי, בְּחַיַּי, מֵעוֹלָם לֹא הֵבַנְתִּי

מָה יֵשׁ בְּנִיחוֹחַ חָצִיר.

אֲנִי עוֹד זוֹכֶרֶת: הָיָה לֵיל יָרֵחַ,

וְלִי זֶה הָיָה הָרוֹמָן הָרִאשׁוֹן.

גּוֹחֵן לְעֶבְרִי, וּפִתְאוֹם הוּא צוֹרֵחַ.

מָה קָרָה? הַמִּסְכֵּן הִתְיַשֵּׁב עַל קִלְשׁוֹן.

זֶה דֵּי מְסֻכָּן לֶאֱהֹב עַל הַגֹּרֶן.

כִּי אִם הַבָּחוּר מִתְרַגֵּשׁ,

יוֹצֵא שָׁם עָשָׁן, וּלְפֶתַע, בְּלִי צֹרֶךְ,

הַמַּתְבֵּן שֶׁל דְּגַנְיָה עוֹלֶה בָּאֵשׁ.

אוֹמְרִים:“אַהֲבָה שָׁם, בַּגֹּרֶן, פּוֹרַחַת.”

אֶצְלִי הַתְּגוּבָה הֲפוּכָה הִיא מַמָּשׁ.

כִּי אִם אֲנִי רַק מִתְקָרֶבֶת לַשַּׁחַת –

אֲנִי מִתְעַטֶּשֶׁת וְ…אָה…אָה…אָה…אַפְּ-טְשִׁי!

כֵּן, נָעִים לֶאֱהֹב בַּפַּרְדֵּס אוֹ בַּכֶּרֶם;

אַךְ בַּגֹּרֶן? אוֹ, לֹא! מְסֻכָּן שָׁם מַמָּשׁ.

אַתְּ שׁוֹמַעַת" “פְּסְסְסְטְ- פְּסְסְסְטְ”… אַתְּ נוֹרָא מְאֻשֶּׁרֶת,

וְאָז מִסְתַּבֵּר לָךְ שֶׁזֶּה רַק נָחָשׁ.

אֶפְשָׁר וְנָעִים לֶאֱהֹב…

לחן: ניסן כהן-הברון

משיריהם הראשונים של “הדודאים” (1958)

יוֹם הַשָּׁרָב,

מְלַהֵט צָהֳרָיו.

נִגְרָרִים הַגְּמַלִּים בִּתְפִלָּה.

וּלְפֶתַע נִשְׁמָע

קוֹל תְּרוּעָה בָּרָמָה –

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר בְּגִילָה.

וְתוֹהִים הַגְּמַלִּים

מוּל שִׁקְשׁוּק גַּלְגַּלִּים

שֶׁל אוֹרְחַת הַקְּרוֹנוֹת בַּמְּסִלָּה.

דּוֹהֵר הַקַּטָּר וּפוֹצֵחַ בְּשִׁיר,

וְעוֹנֶה הַמִּדְבָּר בְּהֵדוֹ.

נִצָּב אַבְרָהָם בְּפִתְחָהּ שֶׁל הָעִיר

וְדִגְלוֹן יְרַקְרַק בְּיָדוֹ.

עוּר, מִדְבָּר,

כִּי הַזֶּמֶר נוֹשָׁן!

שָׁב אֶלֶיךָ עַמּוּד הֶעָשָׁן!

“לִבְאֵר שֶׁבַע!”

קוֹרְאִים גַּיְא, גֶּבַע,

אֶל מוּל הַחַמָּה בַּמָּרוֹם.

“טוּ-טוּ-טוּ-אָה!”

עוֹנָה הָרוּחַ.

פּוֹרְצִים הַפַּסִּים לַדָּרוֹם!

שָׁר הַקָּרוֹן

אֶל אַדְנֵי הַבֵּטוֹן

כִּמְלַחֵשׁ אַגָּדָה עַתִּיקָה.

שׁוּב פּוֹגְשִׁים הַפַּסִּים

גַּלְגַּלִּים כּוֹעֲסִים,

וּמְחַדְּשִׁים בְּרִית אַחִים בִּנְשִׁיקָה.

כָּךְ רַנִּים הַגְּרוֹנוֹת

עִם שִׁקְשׁוּק הַקְּרוֹנוֹת

שִׁיר הַלֵּל לִשְׁדֵמָה מוֹרִיקָה.

דּוֹהֵר הַקַּטָּר וּפוֹצֵחַ בְּשִׁיר…

לחן: פרנק פלג

הושר בתיאטרון “סמבטיון” (1959)

אָמְרוּ לוֹ, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח:

"שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת שׁוֹכְנוֹת בְּאַשְׁקְלוֹן.

שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת שׁוֹכְנוֹת לָבֶטַח,

וּבַלֵּילוֹת, בָּאֲפֵלָה,

מִצַּד חוֹלוֹת הַיָּם,

שׁוֹמְעִים לְפֶתַע יְלָלָה

הַמַּקְפִּיאָה כָּל דָּם:

“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”

שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת,

בִּמְעָרָה בְּאַשְׁקְלוֹן.

אָסַף לוֹ אָז רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח

שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים עַזִּים וַחֲסוֹנִים.

הִסְתִּיר אֶת כֻּלָּם סְבִיב לַפֶּתַח,

וְהוּא, לָבוּשׁ כִּמְכַשֵּׁפָה,

קָרַב לַמְּעָרָה

וְעַל הַדֶּלֶת הוּא דָּפַק

וּבְקוֹל דַּקִּיק קָרָא:

"אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!

שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת,

פְּתַחְנָה חִישׁ לַאֲחוֹתְכֶן!"

אָמְרוּ לוֹ הַמְּכַשֵּׁפוֹת: "סָגוּר הַפֶּתַח!

רַק הָעוֹבֵר מִבְחָן נִכְנָס לַמְּעָרָה!"

אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח:

"הַרְאֶינָה לִי מָה כּוֹחֲכֶן

בְּמַעֲשֵׂי כְּשָׁפִים,

וְאָנֹכִי אַרְאֶה לָכֶן

כְּשָׁפִים יוֹתֵר יָפִים."

“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”

שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים,

שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת

חִישׁ נֵעוֹרוּ לַמִּבְחָן!

אַחַת הַמְּכַשֵּׁפוֹת בְּקוֹל הִרְעִידָה –

יָרְדוּ מִמָּרוֹם שְׁמוֹנִים כַּדֵּי-שֵׁכָר.

שְׁנִיָּה שְׁמוֹנִים כִּכְּרוֹת בָּשָׂר הוֹרִידָה.

אוּלָם שִׁמְעוֹן לָהֶן הֵשִׁיב:

"אִם אֶת קוֹלִי אָרִים –

מִיָּד יָגִיחוּ מִסָּבִיב

שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים!

“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”

שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים

אָז יָצְאוּ מִמַּחְבּוֹאָם.

יָצְאוּ הַמְּכַשֵּׁפוֹת מִתּוֹךְ הַפֶּתַח

וְעִם הַבַּחוּרִים פָּצְחוּ בִּמְחוֹל זוּגוֹת.

אַךְ פֶּתַע, לְצַו שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח,

הֵנִיף כָּל בֵּן אֶת בַּת זוּגוֹ

וְכָל קִסְמָהּ עָבַר.

אוֹתָהּ תָּלוּ בְּרֹאשׁ עַמּוּד

בְּאֶמְצַע הַכִּכָּר.

“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”

שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת

כָּךְ נִתְלוּ בְּאַשְׁקְלוֹן.

מֵאָז יְמֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח

שְׁמוֹנִים הָעַמּוּדִים עָמְדוּ בְּאַשְׁקְלוֹן.

כַּיּוֹם אָמְנָם הֵם נֶעֶלְמוּ לְפֶתַע;

אַךְ תִּמְצְאֵם לְלֹא כִּשׁוּף,

מַמָּשׁ עַל נְקַלָּה,

בְּגִנָּתוֹ שֶׁל רַב-אַלּוּף

הַגָּר בְּצָהֳלָה.

“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”

שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים עַמּוּדִים

בַּגִּנָּה בְּצָהֳלָה.

לבר המצוה שלי קבלתי שלושה עותקים זהים של"אגדות ארץ-ישראל" מאת זאב וילנאי. אהבתי בעיקר את האגדות על מערות מסתוריות ומפחידות. את הסיפור הערבי על חמדאן במערה הפכתי לפזמון, שהושר על ידי אריק איינשטיין הצעיר וחבריו ב"סמבטיון" (1959). האגדה המדרשית על שמונים המכשפות במערה באשקלון – על רבי שמעון בן-שטח וניצחונו הערמומי את המכשפות שהסתתרו במערה (ושברגע שהיו מצליחים להרים את שתי רגליהן מהקרקע, היה כוחן תש) הפכה לפזמון שבסופו נשלחו אז חצים לעבר חמדנות העתיקות של משה דיין.

לחן: דובי זלצר

נכתב למחזמר “קזבלן”, עבור עדי עציון (1966)

בְּחוֹף יָפוֹ לְמוּל הַמִּגְדָּלוֹר

מֵגִיחַ צוּק לָבָן מִתּוֹךְ הַיָּם.

עָלָיו עָפִים

שְׁחָפִים

קַלֵּי כָּנָף,

וְהַדָּגִים

נוֹשְׁקִים אֶת אֲבָנָיו

דּוּמָם.

זֶה סֶלַע אַנְדְרוֹמֵדָה.

זֶה סֶלַע אַנְדְרוֹמֵדָה,

לְמוּל יָפוֹ.

לִפְנֵי שָׁנִים שָׁלְטָה בְּיַם יָפוֹ

מִפְלֶצֶת אַכְזָרִית, תְּמָנוּן אַדִּיר,

וְכָל שָׁנָה הֻקְרַב לִשְׂפַת הַיָּם

קָרְבַּן אָדָם –

זוֹ הַיָּפָה בִּבְנוֹת הָעִיר.

הִכּוֹנִי, אַנְדְרוֹמֵדָה!

הִכּוֹנִי, אַנְדְרוֹמֵדָה –

כִּי בָּא תּוֹרֵךְ.

עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת

עֵינֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת,

רָאוּ אֵיךְ מְרֻתָּק

גּוּפָהּ בְּשַׁלְשְׁלוֹת.

רָאוּ אֵיךְ מִן הַתְּהוֹם

עוֹלֶה נַחְשׁוֹל פִּתְאוֹם.

עוֹלֶה הוּא, אַנְדְרוֹמֵדָה!

הִנֵּה הוּא, אַנְדְרוֹמֵדָה!

גּוּפֵךְ שֶׁלֹּא נֶחְשַׁק

וּפִיךְ שֶׁלֹּא נֻשַּׁק…

עוֹלֶה תְּמָנוּן עֲנָק.

הוֹ, אַנְדְרוֹמֵדָה.

הוֹ, אַנְדְרוֹמֵדָה!

רְאִי, בִּתִּי: הִנֵּה, שָׁם עַל הַחוֹף

אַבִּיר פְּלָאִים הוֹפִיעַ עַל סוּסוֹ.

רְאִי כֵּיצַד נִתֵּק

הַשַּׁלְשְׁלוֹת

וְאֵיךְ בִּתֵּק

אֶת הַתְּמָנוּן בְּקִלְשׁוֹנוֹ.

"אֲנִי הוּא, אַנְדְרוֹמֵדָה!

שֶׁלִּי אַתְּ, אַנְדְרוֹמֵדָה!

נֵצֵא מִפֹּה."

אִמְרִי נָא, אַנְדְרוֹמֵדָה:

מָתַי זֶה, אַנְדְרוֹמֵדָה

גַּם אַבִּירִי יָבוֹא,

יוֹפִיעַ עַל סוּסוֹ לְחוֹף יָפוֹ,

יִקַּח אוֹתִי

הַרְחֵק-הַרְחֵק מִפֹּה?

בְּחוֹף יָפוֹ, לְמוּל הַמִּגְדָּלוֹר,

מִן הַגַּלִּים מֵגִיחַ צוּק לָבָן.

וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה לִרְאוֹת נִתָּן

וּלְגַלּוֹת

אֶת סִימָנֵי הַשַּׁלְשְׁלוֹת.

זֶה סֶלַע אַנְדְרוֹמֵדָה,

זֶה סֶלַע אַנְדְרוֹמֵדָה,

לְמוּל יָפוֹ.

לחן: דובי זלצר

שר: יהורם גאון במחזמר “קזבלן” (1966)

בַּ"קַּסְבָּה" בַּחֲצִי הַיּוֹם

כְּשֶׁהַשּׁוּק פָּתוּחַ,

הָיִיתִי כָּכָה-סְתָם הוֹלֵךְ

וְהֶחָזֶה מָתוּחַ.

כֻּלָּם אוֹמְרִים: "אֵיזֶה קָנוֹן

עוֹבֵר בַּסִּמְטָאוֹת!"

עוֹשִׂים “שָׁלוֹם” מִכָּל חַלּוֹן:

“כָּל הַכָּבוֹד!”

כֻּלָּם הָיוּ יוֹדְעִים אָז טוֹב מְאוֹד

לְמִי, לְמִי, יֵשׁ יוֹתֵר כָּבוֹד.

כֻּלָּם הָיוּ יוֹדְעִים אָז טוֹב מְאוֹד

לְמִי, לְמִי, תָּמִיד לְמִי, יֵשׁ יוֹתֵר כָּבוֹד.

וּכְשֶׁהַקְּרָב הָיָה בּוֹעֵר

וְהַכִּתָּה לֹא זָזָה,

הַמְּפַקֵּד הָיָה אוֹמֵר:

“אַתָּה רִאשׁוֹן, יָא-קָזָה!”

כֻּלָּם יָדְעוּ שֶׁקָּזַבְּלָן

רִאשׁוֹן תָּמִיד לִצְעֹד,

וּמֵאָחוֹר הֵם צָעֲקוּ:

“כָּל הַכָּבוֹד!”

כֻּלָּם הָיוּ יוֹדְעִים אָז…

אֶחָד הוֹלֵךְ עִם בַּחוּרָה

בְּיָפוֹ בֵּין-עַרְבַּיִם.

אִם רַק אֶרְצֶה, אֶצְלִי תִּהְיֶה

יָשָׁר בֵּין הַיָּדַיִם.

אַךְ לֹא אַפְרִיעַ לַבָּחוּר,

שֶׁלֹּא יַתְחִיל לִרְעֹד.

כִּי זֶה אֶצְלִי פָּשׁוּט פְּרִינְצִיפּ:

לִי יֵשׁ כָּבוֹד!

אִם בָּא שִׁכּוֹר לְאֵיזֶה בָּר

אֲנִי אוֹתוֹ מַרְגִּיעַ.

הוּא עָף אֶצְלִי מִן הַשָּׁעוֹן

יָשָׁר עַד גֶ’בֵּלִיָּה;

אֲבָל אַחַר כָּךְ הוּא חוֹזֵר,

חוֹזֵר קָטָן מְאוֹד,

מֵרִים כּוֹסִית וְעוֹד אוֹמֵר:

“כָּל הַכָּבוֹד!”

כֻּלָּם מִיָּד יוֹדְעִים פֹּה טוֹב מְאוֹד

לְמִי, לְמִי, יֵשׁ יוֹתֵר כָּבוֹד…

על “השטח הגדול” של יפו כתבתי כמה פזמונים בעקבות מחזותיו של יגאל מוסנזון: שיר הנושא לסרט “אלדורדו” (1963) ושירי המחזמר “קזבלן” (1966), וביניהם “כל הכבוד”, “תרד ממני, קזבלן” והשיר על “סלע אנדרומידה”, שנועד לרחל הצעירה החולמת לצאת מהרובע. על “משפט קזבלן” ראה הערה בעמוד 310.

לחן: מרטין מוסקוביץ' / שרה: רחל אטאס (1978)

לחן: יאיר קלינגר / שר: נסים גרמה (1991)

הוּא עוֹד זוֹכֵר, כְּאִלּוּ רַק אֶתְמוֹל:

שׁוּרַת הָאֹהָלִים… הַשְּׁלוּלִיּוֹת בַּחוֹל…

הַגֶּשֶׁם הַצּוֹלֵף… הָרוּחַ הַקָּרָה.

קָרְאוּ לָזֶה “מַעְבָּרָה”.

הוּא עוֹד זוֹכֵר אֵיךְ לְבָבוֹ הִרְעִיד

כְּשֶׁמִּן הָאֳנִיָּה נִלְקַח לַמַּשָּׂאִית:

נָסְעוּ כִּשְׁתֵי שָׁעוֹת,

הַמַּשָּׂאִית עָצְרָה.

קָרְאוּ לָזֶה “מַעְבָּרָה”.

נִדְמֶה שֶׁזֶּה הָיָה אֶתְמוֹל,

אַךְ כָּל זֶה דֵּי מִזְמַן קָרָה.

נִדְמֶה שֶׁהוּא שָׁכַח הַכֹּל –

אַךְ הוּא זוֹכֵר אוֹתָךְ הֵיטֵב,

מַעְבָּרָה.

הוּא עוֹד זוֹכֵר,

כְּאִלּוּ רַק אֶתְמוֹל:

אֵדִים שֶׁל “דִּי-דִּי-טִי” וְרֵיחַ שֶׁל לִיזוֹל…

גַּגּוֹת שֶׁל פַּחוֹנִים עָפִים בַּסְּעָרָה.

קָרְאוּ לָזֶה “מַעְבָּרָה”.

הַמַּעֲבָר מֵאֹהֶל לְ"בַּדּוֹן".

מִלִּים כְּמוֹ “אַזְבֶּסְטוֹן”, “פַּחוֹן”,

“צְרִיפוֹן”, “בְּלוֹקוֹן”,

וּבֶטֶן שׁוֹקֵקָה, וּפְתִילִיָּה שְׁבוּרָה.

קָרְאוּ לָזֶה “מַעְבָּרָה”.

נִדְמֶה שֶׁזֶּה הָיָה אֶתְמוֹל,

אַךְ כָּל זֶה דֵּי מִזְמַן קָרָה.

נִדְמֶה שֶׁהוּא שָׁכַח הַכֹּל –

אַךְ הוּא זוֹכֵר אוֹתָךְ הֵיטֵב,

מַעְבָּרָה.

וּכְשֶׁהַיּוֹם מַרְאִים עַל הַמָּסָךְ

שׁוּרָה שֶׁל אֹהָלִים בַּגֶּשֶׁם הַנִּתָּךְ,

הַבֵּן שׁוֹאֵל:"מָה זֶה?

מָתַי כָּל זֶה קָרָה?

מָה זֶה בִּכְלָל מַעְבָּרָה?"

אַתָּה, יַלְדִּי, נוֹלַדְתָּ אַחַר כָּךְ.

בִּמְקוֹם הָאֹהָלִים –

שִׁכּוּן עַכְשָׁו צָמַח.

אַךְ פַּעַם גַּרְנוּ כָּךְ, בָּאֹהֶל, עֲשָׂרָה…

קָרְאוּ לָזֶה “מַעְבָּרָה”.

נִדְמֶה שֶׁזֶּה הָיָה חֲלוֹם,

אַךְ כָּל זֶה בֶּאֱמֶת קָרָה.

וְאֵיךְ כָּל זֶה פִּתְאוֹם

לְאַגָּדַת “הָיֹה הָיְתָה מַעְבָּרָה”.

אִם הִתְגַּבַּרְנוּ גַּם עַל זֶה

כְּבָר נִתְגַּבֵּר עַל כָּל צָרָה.

וּנְקַוֶּה שֶׁלּא נִרְאֶה,

שֶׁלֹּא נִרְאֶה אוֹתָךְ שֵׁנִית,

מַעְבָּרָה.

ימי המעברות ויישובי העולים הראשונים (ביניהם ראש העין): לשיר על המעברה נכתבו שתי מנגינות: האחת בידי מרטין מוסקוביץ (שרה: רחל אטאס), והשניה בידי יאיר קלינגר (שר: נסים גרמה, יליד ראש העין, ששר בהצגה “ילדי הכרך” את “מלך הקסטות” וגם את הפזמון שכתבתי עבורו על פי הסיפורים שסיפר לי על ילדותו).

הלחין:אלדד שרים

שר: נסים גרמה בהצגה “ילדי הכרך” (1982)

נוֹלַדְתִּי בְּרֹאשׁ הָעַיִן,

בְּמַחֲנֵה הָאֹהָלִים בְּחֹרֶף קַר.

גָּדַלְתִּי בְּרֹאשׁ הָעַיִן.

בְּכָל שַׁבָּת לְאָן טִיַּלְנוּ? לַמִּבְצָר.

פַּעַם בְּשָׁבוּעַ הָיָה לָנוּ קוֹלְנוֹעַ.

מְטַיְּלִים בָּרוּחַ, חוֹלְמִים עַל אוֹפַנּוֹעַ.

לֹא תַּעֲנוּג

לִגְדֹּל בְּאֹהֶל קַר, פָּרוּץ לְמַיִם.

אַךְ בְּלִבִּי שְׁמוּרָה פִּנָּה חַמָּה עֲדַיִן

לְרֹאשׁ הָעַיִן, לְרֹאשׁ הָעַיִן

שֶׁל יַלְדוּתִי.

יָצָאתִי מֵרֹאשׁ הָעַיִן

בְּלִי תִּיק בַּמִּשְׁטָרָה (הָיָה לִי קְצָת מַזָּל).

הִרְחַקְתִּי מֵרֹאשׁ הָעַיִן.

טִיַּלְתִּי בָּעוֹלָם עִם לַהֲקַת “עִנְבָּל”.

אֵיפֹה לֹא הָיִינוּ? לוֹנְדוֹן, רִיּוֹ, פָּאלוֹ אַלְטוֹ…

מִבְצָרִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁל אַנְטִיפַּטְרוֹס.

לֹא תַּעֲנוּג…

נוֹלַדְתִּי בְּרֹאשׁ הָעַיִן,

הוֹרַי וְאַחֲיוֹתַי גָּרִים שָׁם עַד הַיּוֹם.

כָּל פַּעַם לְרֹאשׁ הָעַיִן

אֲנִי קוֹפֵץ עִם יַלְדָּתִי, לוֹמַר “שָׁלוֹם”.

מְחַיְּכִים אֵלַי כֻּלָּם: “תִּרְאוּ מִי בָּא – נִסִּים פֹּה!”

יֵשׁ חָתָן תָּנָ"ךְ צָעִיר – כֻּלָּם כָּל כָּךְ גֵּאִים בּוֹ.

לֹא תַּעֲנוּג לִגְדֹּל בְּאֹהֶל קַר פָּרוּץ לְמַיִם.

אֲבָל אֵיפֹה אֲנִי מַרְגִּישׁ תָּמִיד בַּבַּיִת? –

בְּרֹאשׁ הָעַיִן, בְּרֹאשׁ הָעַיִן

שֶׁל יַלְדוּתִי.

לחן: חיים אלכסנדר

שר: ברוך נדב (להקת “איילון” 1957)

רוּמִיָּה שֶׁלִּי נַעֲרָה חִנָּנִית,

פְּשׁוּטָה, בְּלִי “חָכְמוֹת” וּ"פָּטֶנְטִים".

רוּמִיָּה לוֹבֶשֶׁת שִׂמְלָה תֵּימָנִית,

בְּלִי “לִיפְּסְטִיק” וּבְלִי “פֶּרְמָנֶנְטִים”.

רוּמִיָּה אוֹהֶבֶת לִצְעֹד בְּסַנְדָּל,

שְׁקֵטָה וּצְנוּעָה כְּתִינֹקֶת.

לְרוּמִיָּה שֶׁלִּי אֵין גַּרְבַּיִם “קְרִיסְטָל”.

וְאֵין בַּרְזִלִּים בַּתִּסְרֹקֶת;

אַךְ כָּל בְּנֵי הַכְּפָר בָּהּ טוֹוִים חֲלוֹמָם,

כִּי יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם – “תַּמָאם”.

וַואלְלָה, יֵשׁ לָהּ זוּג עֵינַיִם –

כִּשְׁנֵי שְׁקֵדִים בַּשּׁוקֹולָד.

אִם רַק תָּצִיץ בָּהּ פַּעֲמַיִם –

הֵן אֶל לִבֶּךְ טוֹווֹת מַרְבָד.

הִיא רוּמִיָּה, וַאֲנִי רוֹמֵיאוֹ.

הִיא יוּלְיָה, וַאֲנִי – יוֹאֵל.

כָּל הַכְּפָר רַק זֹאת יוֹדֵעַ:

כִּי לִי הוֹעִיד אוֹתָהּ הָאֵל.

רוּמִיָּה עוֹבֶדֶת בְּוִיצ"וֹ כָּמוֹנִי,

שָׁטִיחַ טוֹוָה וּמוֹשֶׁכֶת.

וַאֲנִי שָׁם סְתָם, רַק רוֹקֵעַ “תֵּימוֹנִי”;

אַךְ הִיא – עַל כָּל וִיצ"וֹ מוֹלֶכֶת.

וּפַעַם הִרְגַּשְׁתִּי: חוּטִים לְנַפְשִׁי

נִטְוִים מֵהַנּוּל שֶׁמִּנֶּגֶד,

וּפֶתַע יָדַעְתִּי: מַתְחִיל פַּטִּישִׁי

לִרְקֹעַ בְּנפֶשׁ עוֹרֶגֶת.

“יָה רִבּוֹן!”, הִסְמַקְתִּי, כֻּלִּי מְהֻמָּם.

כִּי יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם – "תַּמָאם!

דּוּמִיָּה בַּכְּפָר. כְּבָר עָלָה הַיָּרֵחַ.

בַּלָּאט נֶעֶצְמוּ הָעֵינַיִם.

רַק חַלּוֹן אֶחָד אוֹר צָנוּעַ שׁוֹלֵחַ:

צָעִיף לְדוֹדָּה מְכִינָה הִיא.

עוֹנֶה הִבְהוּבִים לְנֵרָהּ הַקָּטָן

נֵרִי, הַמּוּשָׁט מִן הַצֹּהַר.

לִבָּה לִי לְנוּל, וְלִבִּי לָהּ – סַדָּן.

צָמִיד בּוֹ אֶרְקַע לָהּ, כְּמֹהַר.

לִי חוּטֶיהָ. בִּי כְּבָר אָחוּשׁ אֶת חֻמָּם.

אָח, יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם – תַּמָאם!

מתוך “טור דני טורדני” ב"מחנה גדנ"ע" (1955)

שִׁירוּ שִׁיר לְמַרְסֶל, מַרְסֶל דָדוֹן –

בַּת-תּוּנִיס צְעִירָה וּשְׁחַמְחֶמֶת.

לֹא מָשְׁחָה אֶת גּוּפָהּ בְּמֵימֵי “קוֹלוֹן”

לְהַפְגִּין שִׁזְפוֹנָהּ, בַּת-חֶמֶד!

יֵשׁ מְלָכוֹת הַמּוֹלְכוֹת עַל סָלוֹן מְפֹאָר

בְּשַׁרְבִיט הָאָפְנָה. אַךְ הִיא? – לֹא!

מַלְכוּתָהּ – שְׂדֵה-כֻּתְנָה,

בִּירָתָהּ – מוֹשַׁב-סְפָר,

שַׁרְבִיטָהּ – בְּשִׁבְעִים הַקִּילוֹ.

יֵשׁ מַלְכָּה מֻקָּפָה בְּמֵיטַב הַקִּשּׁוּט

וּשְׂמָלוֹת הֲדוּרוֹת בְּכָל תֶּפֶן.

אַךְ מַרְסֶל? – הִיא חוֹגֶרֶת רַק שַׂק פָּשׁוּט

לַפְּקָעוֹת שֶׁל צֶמֶר הַגֶּפֶן.

לֹא מַלְכָּה בּוֹדֵדָה הִיא! רַבּוֹת מִסְּבִיבָה,

בְּעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת, וְחִיּוּךְ שֶׁמֵּאִיר,

וּכְמוֹתָהּ – “קָזַבְּלָן” וְנָתָן אֶלְבָּז,

בְּנֵי תוּנִיסְיָה, מָרוֹקוֹ, אַלְגִ’יר.

לחן: גד מן

שרה: להקת “איילון” (1958)

הִיא חוֹמֶקֶת קַלָּה בֵּין שִׂיחֵי הַכֻּתָּן,

וְקוֹטֶפֶת שְׁלָגִים מְלוֹא-חָפְנַיִם.

הַשָּׂדֶה – יָם גַּלִּי, מִתְקַשֵּׁט כְּחָתָן,

מִשְׁתָּאֶה: מָה צָנוּם הוּא גּוּפָהּ הַקָּטָן

מוּל הַשַּׂק הַלּוֹפְתָהּ בַּמָּתְנַיִם.

בַּת הַכֻּתָּן

מִבֵּית שְׁאָן,

הַמּוֹלֶכֶת בְּלָבָן,

בֵּין עֶדְרֵי שִׂיחִים עוֹבֶרֶת

כְּרוֹעָה בֵּין עֲנָנִים.

לְרֹאשָׁה עוֹטְרִים עֲטֶרֶת

הַפְּרָחִים הַלְּבָנִים.

מוֹשִׁיטִים הַפְּרָחִים לִקְרָאתָהּ צַוָּארָם:

“קְחִי, אָחוֹת!” הֵם קוֹרְאִים אֶל פָּנֶיהָ.

כָּךְ שִׂיחִים מַגִּישִׁים לָהּ שִׂמְלַת חֻפָּתָם.

זְרוֹעוֹתֶיהָ שְׁחוּמוֹת וְעֵינֶיהָ פֶּחָם,

אַךְ צְחוֹרוֹת הַפְּקָעוֹת כְּשִׁנֶּיהָ.

בַּת הַכֻּתָּן מִבֵּית שְׁאָן…

וְחוֹלְמִים הָאַחִים הַקְּטַנִּים בַּלֵּילוֹת

אַגָּדַת אֲחוֹתָם הַבּוֹגֶרֶת.

עוֹד יֵצְאוּ הַשִּׂיחִים כִּגְדָיִים בִּמְחוֹלוֹת,

וּפְקָעוֹת יִתְאַגְּדוּ לְשִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת

בְּחֻפָּה לְבָנָה וְזוֹהֶרֶת.

בַּת הַכֻּתָּן מִבֵּית שְׁאָן…

בשנת 1955, ואני כתב של העתון “במחנה גדנ”ע", נשלחתי לשדות הכותן של קיבוץ סעד בדרום כדי לראיין את מרסל דדון בת ה- 16, ממושב בית-הגדי, שהוכתרה כ"מלכת הכותן", אחרי שאספה אל שקהּ יותר פקעות כותנה מכל חברותיה. באותו זמן עצמו התייפחה מלכת היופי הישראלית בתחרות בינלאומית בארה"ב, כשלא זכתה בכתר. כתבתי על מרסל במדורי “טור דני טורדני”, וכעבור שלש שנים כתבתי על בת-דמותה מבית שאן פזמון ל"להקת איילון". למה בית שאן דווקא? כי בעקבות “סימונה מדימונה” חיפשה הלהקה חרוז. מימין – (מלכת הכותן) קטע מהטור שכתבתי כחייל, ומשמאל –הפזמון שנולד בהשראתו.

לחן: מוני אמריליו

שר: יהורם גאון בתכניתו “אהבה ים-תיכונית” (1974)

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ כִּמְעַט כָּל עֶרֶב

עוֹמֶדֶת, מַמְתִּינָה לָאוֹטוֹבּוּס.

עוֹמֶדֶת סַבְלָנִית בְּצַד הַדֶּרֶךְ

וּבְיָדַיִךְ שְׁנֵי סַלִּים גְּדוֹלִים.

אַתְּ קַמְתְּ, וַדַּאי, עוֹד בְּחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר;

הִשְׁאַרְתְּ בְּגָדִים וְאֹכֶל לַיְּלָדִים,

וְרַצְתְּ לָאוֹטוֹבּוּס, שֶׁהוֹבִילֵךְ

הָעִירָה, לַמָּקוֹם בּוֹ אַתְּ עוֹבֶדֶת.

וְכָל הַיּוֹם נִקִּית שָׁם רְצָפוֹת,

מִשְׂרָד אַחַר מִשְׂרָד אַחַר מִשְׂרָד…

וְשׁוּב אַתְּ מַמְתִּינָה לָאוֹטוֹבּוּס.

אַתְּ עֲיֵפָה וַדַּאי וּרְעֵבָה.

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר הָעֶרֶב.

רוֹצֶה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר, אִשָּׁה טוֹבָה.

מִנַּיִן אַתְּ מוֹצֵאת אֶת כָּל הַכּוֹחַ?

מִנַּיִן אַתְּ מוֹצֵאת אֶת הַתִּקְוָה,

לָקוּם כָּל בֹּקֶר בְּחָמֵשׁ בַּבֹּקֶר.

לִנְסֹעַ כָּךְ לָעֲבוֹדָה, שָׁעוֹת?

לִסְפֹּג עֶלְבּוֹן מִבַּעֲלַת הַבַּיִת.

לָשׁוֹב כָּל יוֹם הַבַּיְתָה הֲרוּגָה

וּלְהַתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה:

לִרְחֹץ וּלְבַשֵּׁל וּלְכַבֵּס…

לִתְפֹּר שַׁרְווּל, וּלְלַטֵּף לַיֶּלֶד,

וּלְחַיֵּךְ לַבַּעַל הַחוֹלֶה.

נָכוֹן, לִקְרֹא עִתּוֹן אֵינֵךְ יוֹדַעַת.

גַּם לֹא מִכְתַּב הַבַּת מִן הַצָּבָא…

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר הָעֶרֶב.

אִשָּׁה פְּשׁוּטָה, שְׁקֵטָה וַעֲצוּבָה.

אֵינִי תּוֹפֵס, אֵינִי תּוֹפֵס: כֵּיצַד זֶה,

בְּמַשְׂכָּרְתֵּךְ הַזּוֹ, הָעֲלוּבָה

אַתְּ מַצְלִיחָה לִגְמֹר כָּךְ אֶת הַחֹדֶשׁ

וּלְהַאֲכִיל אֶת כָּל הַמִּשְׁפָּחָה?

כֵּיצַד הוֹלְכִים תָּמִיד כָּל יְלָדַיִךְ

בְּמַלְבּוּשִׁים יָפִים וּנְקִיִּים,

כְּשֶׁזּוּג אֶחָד וְזוֹל שֶׁל נַעֲלַיִם

עוֹלֶה שְׁבוּעַ סְפּוֹנְגָ’ה לְפָחוֹת.

וְהַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ תָּמִיד בְּנֹעַם

וְיֵשׁ מַסְפִּיק, גַּם אִם אוֹרֵחַ בָּא.

אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהָיִית יָפָה,

אַךְ בְּרֹאשֵׁךְ זָרְקָה כְּבָר הַשֵּׂיבָה.

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר הָעֶרֶב,

לָשִׁיר לָךְ שִׁיר תּוֹדָה, אִשָּׁה טוֹבָה.

הַרְבֵּה שִׁירִים זִמַּרְתִּי כְּבָר בֵּינְתַיִם

עַל יַלְדָּתֵךְ, עַל רוֹזָה הַיָּפָה.

אַךְ אִישׁ לֹא שָׁר עוֹד, אִישׁ לֹא שָׁר עָלַיִךְ –

אִשָּׁה פְּשׁוּטָה, עוֹבֶדֶת, עֲיֵפָה.

כְּשֶׁאַתְּ עוֹמֶדֶת לָךְ בְּצַד הַדֶּרֶךְ

וְאָנוּ עַל הַכְּבִישׁ חוֹלְפִים-טָסִים,

הָיִינוּ דַּוְקָא בְּרָצוֹן עוֹצְרִים לָךְ.

רַק הַסַּלִּים… אֵיפֹה אוֹתָם נָשִׂים?

אִלּוּ בִּתֵּךְ עָמְדָה שָׁם, בִּמְקוֹמֵךְ,

הָיִינוּ אָז עוֹצְרִים לָהּ, בְּלִי סָפֵק.

סִלְחִי לָנוּ, סִלְחִי-נָא וְהָבִינִי.

אַתְּ מְבִינָה תָּמִיד, אִשָּׁה טוֹבָה.

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר הָעֶרֶב.

רוֹצֶה לָשִׁיר לָךְ שִׁיר שֶׁל אַהֲבָה…

לחן: משה וילנסקי

שר: משה הלל (כשיר-הנושא להצגה בשם זה, שבה כיכב זאב רווח)

בַּחוּץ אוּלַי הוּא מְטַאטֵא-רְחוֹבוֹת,

אוֹ רוֹכֵל, אוֹ סַבָּל-שֶׁל-מֶלֶט;

אֲבָל כְּשֶׁהוּא חוֹזֵר הַבַּיְתָה –

הוּא מֶלֶךְ:

פָּפָּא לֵאוֹן.

יוֹשֵׁב עַל הַכֻּרְסָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁבַּדִּירָה,

כָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה עוֹמְדִים סְבִיבוֹ בַּחֲבוּרָה,

וּכְמוֹ וָזִיר גָּדוֹל מֻקָּף פָּמַלְיָה בָּאַרְמוֹן –

פָּפָּא לֵאוֹן.

כָּךְ עָשָׂה אָבִיו,

וְכָךְ עָשָׂה אֲבִי-אָבִיו,

וְהַמִּשְׁפָּחָה עָמְדָה בְּשֶׁקֶט מִסָּבִיב.

כִּי הָאָב הוּא אָב,

וְהוּא נוֹתֵן פֹּה אֶת הַטּוֹן –

פָּפָּא לֵאוֹן.

כִּי הוּא הַקּוֹבֵעַ אָסוּר וּמֻתָּר,

וּמָתַי, וְעִם מִי, וְכַמָּה.

וְאִישׁ אֵינוֹ שׁוֹאֵל

מַדּוּעַ וְלָמָּה.

פָּפָּא לֵאוֹן.

וְהוּא אוֹמֵר לַבַּת

מָתַי לַחְזֹר מִן הַמְּסִבָּה,

וְאִם יִגְעַר פִּתְאוֹם בִּבְנוֹ הַבְּכוֹר –

אָז יֵשׁ סִבָּה.

וּכְשֶׁמֻּגָּשׁ הָאֹכֶל,

הוּא טוֹעֵם תָּמִיד רִאשׁוֹן.

אִם הוּא אוֹהֵב דָּגִים – נֹאכַל דָּגִים.

פָּפָּא לֵאוֹן.

וְכָךְ עָשָׂה אָבִיו, וְכָךְ עָשָׂה אֲבִי-אָבִיו,

וְהַמִּשְׁפָּחָה לֹא הִמְרְתָה דַּקָּה אֶת פִּיו.

כִּי הָאָב הוּא אָב,

וְכָל מָה שֶׁיֹּאמַר – נָכוֹן.

פָּפָּא לֵאוֹן.

אֲבָל לִפְעָמִים הוּא חוֹשֵׁב לְעַצְמוֹ:

"כֵּן, אַתָּה כְּלָל לֹא הִשְׁתַּנֵּיתָ.

אֲבָל הַיּוֹם הַכֹּל נִרְאֶה אַחֶרֶת

לְפֶתַע.

כְּבָר לֹא יוֹשְׁבִים כֻּלָּם וּמְחַכִּים כָּאן,

בַּשֻּׁלְחָן.

וְגַם הַבַּת רוֹצָה לָצֵאת, מִבְּלִי לוֹמַר לְאָן.

וְגַם הַבֵּן הַבְּכוֹר דּוֹרֵשׁ פִּתְאוֹם

לִרְאוֹת חֶשְׁבּוֹן.

כֵּן, מַשֶּׁהוּ קוֹרֶה פֹּה בָּעוֹלָם,

פָּפָּא לֵאוֹן.

מָה יֹאמַר אָבִי,

וּמָה יֹאמַר אֲבִי-אָבִיו

אִם יִרְאוּ, חָלִילָה,

מָה קוֹרֶה פֹּה מִסָּבִיב?

הֵם וַדַּאי יֹאמְרוּ:

'כֻּלָּם מֻכִּים בְּשִׁגָּעוֹן,

פָּפָּא לֵאוֹן'.

מִי מָחָר לַמִּשְׁפָּחָה

יִתֵּן פֹּה אֶת הַטּוֹן?

וּכְשֶׁיֻּגַּשׁ הָאֹכֶל, מִי

יִטְעַם אוֹתוֹ רִאשׁוֹן?".

“מָה יִהְיֶה?”, שׁוֹאֵל

בַּחֲרָדָה וְתִמָּהוֹן

פָּפָּא לֵאוֹן.

לחן: משה וילנסקי

שרו ברוך נדב וחבריו ללהקת “איילון” (1958)

לְכָל מְדִינָה כָּאן בָּעוֹלָם

מַאֲכָל לְאֻמִּי הַמֻּכָּר לְכֻלָּם,

וְכָל יֶלֶד בַּגַּן יוֹדֵעַ כִּי

הָאוֹכֵל מָקָרוֹנִי הוּא אִיטַלְקִי.

לָאוֹסְטְרִים בְּוִינָה שְׁנִיצֶל טָעִים,

וְהַצָּרְפָתִים אוֹכְלִים צְפַרְדֵּעִים.

הַסִּינִים אוֹכְלִים אֹרֶז דַּק וְרָזֶה,

וְהַקָּנִיבָּלִים אוֹכְלִים זֶה אֶת זֶה.

וְלָנוּ יֵשׁ פָלָאפֶל,

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל!

לְאַבָּא מַתָּנָה

גַּם אִמָּא כָּאן קוֹנָה.

לְסָבְתָא הַזְּקֵנָה

נִקְנֶה “חֲצִי מָנָה”.

וְגַם הַחוֹתֶנֶת הַיּוֹם תְּקַבֵּל

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל –

עִם הַרְבֵּה-הַרְבֵּה-הַרְבֵּה פִּלְפֵּל!

פַּעַם, כְּשֶׁבָּא יְהוּדִי לְיִשְׂרָאֵל,

נָשַׁק לָאֲדָמָה וּבֵרַךְ “הַגּוֹמֵל”.

הַיּוֹם הוּא רַק יוֹרֵד מִן הַמָּטוֹס –

וּכְבָר קוֹנֶה פָלָאפֶל וְשׁוֹתֶה גָּזוֹז.

אֶצְלֵנוּ אֵין מֶלֶךְ. יֵשׁ רַק נָשִׂיא;

אֲבָל בַּמְּלוּכָה כְּבָר הִשַּׂגְנוּ שִׂיא.

אֶצְלֵנוּ כָּל יוֹם קָם מֶלֶךְ חָדָשׁ –

אֶחָד “מְאֻשָּׁר”, הַשֵּׁנִי – “מְיֻאָשׁ”.

כִּי לָנוּ יֵשׁ פָלָאפֶל,

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל.

יֵשׁ דּוּכָנִים לָרֹב.

מֵרִיחַ כָּל הָרְחוֹב

רֵיחוֹת שֶׁל שׂוּמְשׂוּמִין

וְשֶׁמֶן פָּרָפִין.

וְגַם צָרֶבֶת אֶפְשָׁר פֹּה לְקַבֵּל

מִפָלָאפֶל, פָלָאפֶל –

עִם הַרְבֵּה-הַרְבֵּה-הַרְבֵּה פִּלְפֵּל!

פָלָאפֶל לַעֲשׂוֹת זֶה לֹא פָּשׁוּט.

פָלָאפֶל לַעֲשׂוֹת זֹאת אָמָּנוּת,

וְיוּכַל לְהַבְחִין כָּל בֶּן תֵּימָן

בֵּין פָלָאפֶל שֶׁל חוֹבֵב – אוֹ שֶׁל אָמָּן.

הַמַּצְחִיק בְּיוֹתֵר הוּא, “אַלְלָה אֶל-עָזִים”,

פָלָאפֶל עָשׂוּי בִּידֵי אַשְׁכְּנַזִּים!

בְּפָלָאפֶל כָּזֶה מִיָּד תַּרְגִּישׁ

מִין טַעַם מוּזָר שֶׁל “גֵעפִילְטֶע פִישׁ”.

רַק לָנוּ יֵשׁ פָלָאפֶל,

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל!

לְאַבָּא מַתָּנָה

גַּם אִמָּא כָּאן קוֹנָה.

לְסָבְתָא הַזְּקֵנָה

נִקְנֶה “חֲצִי מָנָה”.

כִּי זֶה הַמַּאֲכָל הַלְּאֻמִּי שֶׁל יִשְׂרָאֵל:

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל,

עִם הַרְבֵּה-הַרְבֵּה-הַרְבֵּה פִּלְפֵּל!

“ולנו יש פלאפל” אינו הפזמון העברי הראשון שהוקדש למאכל זה. קדמו לו שירו של השחקן רפאל קלצ’קין, “בפתח תקווה הייתי”, וכן אזכורי הפלאפל הקצרים בפזמוניהם של חיים חפר לצ’יזבטרון “החופש תם” (“אכלנו שתים-עשרה מנות פלאפל”), ושל נעמי שמר (“חמסינים במשלט”). ממש לאחרונה הוספתי לשיר בית נוסף, ובו נזכרים כמה ממאכלי הרחוב של ימינו (ראה בעמוד הבא). ואילו למועצה לירקות ופירות כתבתי לפני שנים רבות עם בני נגרי את הפזמון “על אדון אבוקדו וגברת אבוקדה”, כשיר-פרסום.

הבית החדש שנוסף לאחרונה לשיר הפלאפל (2010)

הַשִּׁיר הַזֶּה נִכְתַּב לִפְנֵי הַרְבֵּה-הַרְבֵּה שָׁנִים.

שָׁנָה שְׁלֵמָה הוֹבִיל בְּמִצְעֲדֵי הַפִּזְמוֹנִים.

מֵאָז בְּכָל פִּנָּה בָּרְחוֹב קוֹרֵץ פִּתּוּי אַחֵר

לְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר, עוֹצֵר, רָעֵב וּמְמַהֵר.

בּוּרֵקָס וְסַמְבּוּסָק,

“קְרֵפִּים”, רַאפִּים", שִׁישׁ-קַבָּאבּ,

שָׁוַארְמָה בְּתוֹךְ לָאפָה,

“יְרוּשַׁלְמִי מְעֹרָב”,

וְהַמְבּוּרְגֶר וְ"הוֹט-דּוֹג",

צִ’יפְּס (עִם קֶטְשׁוֹפּ, כַּמּוּבָן),

וְ"אֶג-רוֹל", צִ’יקְן טִיקָה"

– וְהַסּוּשִׁי מִיַּפָּן.

אַךְ אֵין כְּמוֹ הַפָלָאפֶל,

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל.

כְּשֶׁהוּא טָעִים וְחַם –

הוּא מֶלֶךְ הָעוֹלָם,

וְאֵת כֻּלָּם מַכְנִיס

לַפִּיתָה, כְּמוֹ לַכִּיס.

כָּל פַּעַם צָץ בָּרְחוֹב

עוֹד מַאֲכָל חָדָשׁ, אָהוּב;

אַךְ הוּא, הַפָלָאפֶל,

אֶת כֻּלָּם לוֹקֵחַ בַּסִּיבוּב.

לחן:בני נגרי

שרה: אילנית

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

הוּא אִישׁ נוֹרָא נֶחְמָדוֹ.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

מַכִּיר אִישִׁית אֶת “דָּדוֹ”.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

חַי תָּמִיד לְבַדּוֹ.

אָמְרוּ לוֹ: "שְׁמַע, בִּישׁ-גָּדָא!

לֹא טוֹב בְּלִי אָבוֹקָדָה!"

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

הִרְגִּישׁ נוֹרָא בָּדָדוֹ.

אָז בָּעַדְלָיָדַע –

נָסַע לְגִבְעַת עָדָה.

פִּתְאוֹם אָבוֹקָדוֹ

הִרְגִּישׁ בַּלֵּב טוֹרְנָדוֹ.

כִּי מִי זוֹ שָׁם עָמָדָה?

הַגְּבֶרֶת אָבוֹקָדָה!

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

הִבִּיט בָּהּ וְרָעֲדוֹ.

גַּם גְּבֶרֶת אָבוֹקָדָה

מֵהִתְרַגְּשׁוּת רָעֲדָה.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

מָתוֹק כְּשׁוֹקוֹלָדוֹ,

וּגְבֶרֶת אָבוֹקָדָה

יָפָה כְּחַמִּינָדָה.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

הוֹשִׁיט לָהּ אֶת הַיָּדוֹ,

וּגְבֶרֶת אָבוֹקָדָה

חִיְּכָה אֵלָיו מִיָּדָה.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

שָׁעוֹת אִתָּהּ רָקָדוֹ,

וּגְבֶרֶת אָבוֹקָדָה

אֵלָיו פָּשׁוּט נִצְמָדָה.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

וּגְבֶרֶת אָבוֹקָדָה

חָזְרוּ יָד בְּיָדוֹ

יָשָׁר מִגִּבְעַת עָדָה.

אֲדוֹן אָבוֹקָדוֹ

עַכְשָׁו כְּבָר לֹא לְבַדּוֹ.

הַזּוּג עַכְשָׁו מַמְתִּינוֹ

לְ…אָבוֹקָדִינוֹ!

לחן: משה וילנסקי

שרו: הסטודנטים לגיאוגרפיה במחזמר “אף מילה למורגנשטיין” בתיאטרון “בצל ירוק” (1959)

כִּי שָׁם בָּנוֹת בְּצֶבַע שׁוֹקוֹ

וְתִלְבָּשְׁתָּן – קְלִפּוֹת בָּנָנָה,

מְפַזְּזוֹת בִּמְחוֹל “מַנְיָאנָה”

בַּגּ’וּנְגֶּל, בֵּין עֲצֵי הַקּוֹקוֹס.

נָשׁוּט עַל פְּנֵי הָאוֹרִינוֹקוֹ

וּנְטַיֵּל לָאָמָזוֹנָס.

שָׁם נַחֲשֵׁי הָאָנָקוֹנְדָה,

כִּשְׁנֵים עָשָׂר וָחֵצִי מֶטֶר.

עִם שְׁתֵּי שִׁנַּיִם אֲרֻכּוֹת.

– “מֵתִים מִזֶּה?”

– “תּוֹךְ שְׁתֵּי דַּקּוֹת!”

– “אִם כָּךְ, אוּלַי נִסַּע לְצִ’ילִי?”

– וֵנֵצוּאֵלָה… וֵנֵצוּאֵלָה…

– “אֲנִי אִם אֵין לי צִ’ילִי – מִי לִי?”

– וֵנֵצוּאֵלָה… וֵנֵצוּאֵלָה…

– וֵנֵצוּאֵלָה, אֵין דּוֹמֶה לָהּ!

אוֹלֶה!

שָׁם אֵין בְּחִינוֹת אוּנִיבֶרְסִיטָה

וְאֵין דִּיקָן שֶׁל הַפָקוּלְטָה.

וְשָׁם נִרְאֶה כָּל יוֹם קוֹרִידָה

עִם דּוֹן חוֹזֶה-אַלְפוֹנְסוֹ-שׁוֹלְטְהַיְס.

“אוֹלֶה!” נָנִיף אֶת הַסּוֹמְבְּרֵרוֹס.

“אוֹלֶה!” נִקְרָא לַקָּבָלֵרוֹס.

אֲבָל הַ"תּוֹרוֹ", חֵי פוֹרְטוּנָה,

פּוֹרֵץ יָשָׁר אֶל הַטְּרִיבּוּנָה.

הוּא מִסְתַּעֵר עַל הַקָּהָל!

– “מֵתִים מִזֶּה?”

– “בְּדֶרֶךְ כְּלָל!”

– “אִם כָּךְ, אוּלַי נִסַּע לְצִ’ילִי?”…

עֲצֵי קָפֶה וְאָבוֹקָדוֹ.

מִכְרוֹת זָהָב בְּאֶלְדוֹרָדוֹ.

זוֹרֵם הַנֵּפְט בְּקָרִיפִּיטְיוֹ

וְאֵין מִסִּים וְ"דֵפִיצִיטְיוֹ".

וְשָׁם אִינְדְּיָאנִים עִם כַּרְבֹּלֶת

מְקַרְקְפִים רַק מַס גֻּלְגֹּלֶת.

“נִבְרַח לְצִ’יִלי! הוֹפּ! כֻּלָּנוּ!”

"אַךְ שָׁם יֶשְׁנָם הֲרֵי ווּלְקָנוֹ.

רוֹתַחַת לָבָה בְּגַלִּים."

– “מֵתִים מִזֶּה?”

– “לֹא. רַק נִצְלִים.”

אִם כָּךְ, נִסַּע לְפֶּתַח תִּקְוָה!

וֵנֵצוּאֵלָה… וֵנֵצוּאֵלָה…

אֲנִי רוֹצֶה לְפֶּתַח תִּקְוָה!"

וֵנֵצוּאֵלָה… וֵנֵצוּאֵלָה…

וֵנֵצוּאֵלָה, אֵין דּוֹמֶה לָהּ!

אוֹלֶה!

(הבית האחרון,שלא הוקלט)

אָח, כַּמָּה טוֹב בְּפֶּתַח תִּקְוָה:

סֶנְיוֹרוֹ דּוֹן אַבְרָם שַׁפִּירוּס,

רוֹכֵב בַּ"פְּיָאצָה" עִם “פַּפִּירוּס”,

אוֹמֵר: “זֶה נֹעַר זֶה?” – "תַּפְסִיק כְּבָר!

בָּ"אִיצְטַדְיוֹנֶס דֶה-מֵלַאבֶּס"

יֵשׁ “הַפּוֹעֵלֶס” מוּל “מַכָּבֶּס”;

אֲבָל מִבֵּילִינְסוֹן עַד “אֶגֶד”

בִּשְׁמוֹנֶה כְּבָר שׂוֹרֵר שָׁם שֶׁקֶט.

הַכֹּל שָׁקֵט. הַכֹּל רָדוּם.

– “מֵתִים מִזֶּה?”

– “מִשִּׁעֲמוּם!”

אָז בּוֹאוּ לְוֵנֵצוּאֵלָה…

בקומדיה של אפרים קישון, “אף מילה למורגנשטיין”, מופיעים גם סטודנטים במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, הלומדים על דרום אמריקה אצל פרופ' שולטהַייס הקפדן. כשנתבקשתי לכתוב את כל הפזמונים למחזמר (“בצל ירוק”, 1958, הלחינו משה וילנסקי וסשה ארגוב) החלטתי לכתוב פזמון דווקא על ונצואלה, גם מפני שרציתי להפתיע אז סטודנטית בשם אלה, שמצאה חן בעיני. לא ידענו אז הרבה על ונצואלה, והוצאתי מן האנציקלופדיה כמה מילים לועזיות ארוכות, מוזיקליות, כמו “אמזונס”, “אורינוקו”, “אנקונדה” או “קריפיטיו”. רק מאוחר יותר – ואחרי שהטעיתי בשוגג שתי קבוצות סטודנטים, לגיאוגרפיה ולזואולוגיה – נסתבר לי שהאורינוקו אינו משתפך לאמזונס, ושנחשי האנקונדה ממיתים בחנק ולא בהכשה.

שיר מעגלי עממי הרווח בארצות שונות

שרו: יונה עטרי ויוסי בנאי, “יוסי-חזקי-יונה” (1961)

יֵשׁ חוֹר בַּדְּלִי. תַּבִּיטִי נָא, יוֹנָה:

הַמַּיִם נוֹזְלִים, כִּי יֵשׁ חֹר בַּדְּלִי.

תִּסְתֹּם אוֹתוֹ, יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

תִּסְתֹּם אוֹתוֹ, יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף. תִּסְתֹּם.

בְּמָה לִסְתֹּם? תַּגִּידִי לִי, יוֹנָה:

בְּמָה לִסְתֹּם? הַגִּידִי: בַּמֶּה?

בְּקַשׁ, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

בְּקַשׁ, הוֹ יוֹסֵף. תִּסְתֹּם אוֹתוֹ בְּקַשׁ.

הַקַּשׁ הוּא אָרֹךְ קְצָת. תַּבִּיטִי נָא, יוֹנָה:

הַקַּשׁ הוּא אָרֹךְ. אָנָא, תְּנִי לִי עֵצָה.

קַצֵּר אוֹתוֹ,יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

קַצֵּר אוֹתוֹ, יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף. קַצֵּר!

בַּמֶּה אֲקַצֵּר אוֹתוֹ? תַּגִּידִי לִי, יוֹנָה.

בַּמֶּה אֲקַצֵּר אוֹתוֹ? תַּגִּידִי: בַּמֶּה?

בַּגַּרְזֶן, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

בַּגַּרְזֶן, הוֹ יוֹסֵף. קַצֵּר אוֹתוֹ בַּגַּרְזֶן.

קֵהֶה הַגַּרְזֶן. תַּבִּיטִי נָא, יוֹנָה:

קֵהֶה הַגַּרְזֶן, כִּי אֵינֶנּוּ מֻשְׁחָז.

אָז תַּשְׁחִיז אוֹתוֹ, יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

תַּשְׁחִיז אוֹתוֹ, יוֹסֵף, כֵּן, יוֹסֵף. תַּשְׁחִיז.

בַּמֶּה לְהַשְׁחִיז אוֹתוֹ? תַּגִּידִי לי, יוֹנָה:

בַּמֶּה לְהַשְׁחִיז אוֹתוֹ? תַּגִּידִי: בַּמֶּה?

בְּאֶבֶן מַשְׁחֶזֶת!

– מַשְׁחֶזֶת?

– מַשְׁחֶזֶת!

כִּי אֶבֶן מַשְׁחֶזֶת מְאוֹד מַשְׁחִיזָה.

הָאֶבֶן יָבְשָׁה כְּבָר. תַּבִּיטִי נָא, יוֹנָה:

הָאֶבֶן יָבְשָׁה כְּבָר. לְגַמְרֵי יָבְשָׁה.

אָז תַּרְטִיב אוֹתָהּ, יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

תַּרְטִיב אוֹתָהּ, יוֹסֵף. יָבְשָׁה? אָז תַּרְטִיב.

בַּמֶּה לְהַרְטִיב אוֹתָהּ? תַּגִּידִי לִי, יוֹנָה:

בַּמֶּה לְהַרְטִיב אֶת הָאֶבֶן, בַּמֶּה?

– בְּמַיִם!

– בְּמַיִם?

– נַסֵּה פַּעַם מַיִם,

כִּי מַיִם, יָא-יוֹסֵף, מְאוֹד מַרְטִיבִים.

בַּמֶּה לְהָבִיא אֶת הַמַּיִם, יָא יוֹנָה?

בַּמֶּה לְהָבִיא אֶת הַמַּיִם? בַּמֶּה?

בַּדְּלִי, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף, הוֹ יוֹסֵף.

בַּדְּלִי. תָּבִיא אֶת הַמַּיִם בַּדְּלִי.

יֵשׁ חֹר בַּדְּלִי. תַּבִּיטִי נָא,יוֹנָה:

הַמַּיִם נוֹזְלִים, כִּי בַּדְּלִי יֵשׁ חֹר.

לחן: אפי נצר

שר: יהורם גאון בפסטיבל הזמר (1969)

הֵם הִתְקַדְּמוּ לְאַט. הַכֹּל הָיָה רָגוּעַ.

מִנֶּגֶד – הַנָּהָר וְגֹמֶא מְרַשְׁרֵשׁ…

פִּתְאוֹם רָעַם בָּרָק. אֶחָד צָעַק: “פָּצוּעַ!”

“אֲנִי כְּבָר בָּא!” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

“עָלִינוּ עַל מוֹקֵשׁ!” צָעַק אָז הַפָּצוּעַ.

“אֲנִי כָּאן לְצִדְּךָ,” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

בָּרָד שֶׁל אֵשׁ נִתַּךְ, בָּרָד כָּבֵד, קָטוּעַ,

מֵעֵבֶר לַנָּהָר, לַגֹּמֶא הָרוֹחֵשׁ.

“הַשְׁאִירוּ אוֹתִי כָּאן,” בִּקֵּשׁ אָז הַפָּצוּעַ.

“עֲזֹב שְׁטוּיוֹת” עָנָה אָז הַחוֹבֵשׁ.

“תַּצִּיל אֶת עַצְמְךָ!” בִּקֵּשׁ אָז הַפָּצוּעַ.

“אֲנִי נִשְׁאָר אִתְּךָ!” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

וְהֵם נוֹתְרוּ שְׁנֵיהֶם, וְהַשָּׂדֶה פָּתוּחַ.

וְהֵם נוֹתְרוּ שְׁנֵיהֶם, וְהֵם גְּלוּיִים לָאֵשׁ.

“אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים,” מִלְמֵל אָז הַפָּצוּעַ.

“אֱחֹז בִּי טוֹב,” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

“נִפְצַעְתָּ גַּם אַתָּה,” מִלְמֵל אָז הַפָּצוּעַ.

“עֲזֹב, זֶה לֹא נוֹרָא,” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

הָאֵשׁ כְּבֵדָה, כְּבֵדָה. קָשֶׁה, קָשֶׁה לָנוּעַ.

רַק לֹא לְהִתְיָאֵשׁ. רַק לֹא לְהִתְיָאֵשׁ.

“אֶזְכֹּר אוֹתְךָ תָּמִיד,” נִשְׁבַּע אָז הַפָּצוּעַ.

“רַק לֹא לִפֹּל,” מִלְמֵל אָז הַחוֹבֵשׁ.

“שֶׁלְּךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ,” נִשְׁבַע אָז הַפָּצוּעַ.

“הַיּוֹם הוּא יוֹם מוֹתִי,” עָנָה לוֹ הַחוֹבֵשׁ.

פִּתְאוֹם עֲנַן אָבָק, פִּתְאוֹם עָלְתָה הָרוּחַ,

וְצֵל עַל הַקַּרְקַע, וְהוּא קָרֵב, רוֹעֵשׁ.

“נִצַּלְנוּ! הֵם בָּאִים!” יִבֵּב אָז הַפָּצוּעַ,

אַךְ לֹא שָׁמַע מִלָּה מִן הַחוֹבֵשׁ.

“אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי!” יִבֵּב אָז הַפָּצוּעַ.

מֵעֵבֶר לַנָּהָר הַגֹּמֶא מְרַשְׁרֵשׁ.

"אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי!

אָחִי, אָחִי שֶׁלִּי.

אָחִי!"

את הנוסח הראשון של “בלדה לחובש” כתבתי בשנת 1955. לקראת שחרורי מהצבא התחלתי ללמוד אז ספרות עברית ומקרא במחזור הראשון של אוניברסיטת תל-אביב (באבו-כביר). אחד המורים – המשורר ישראל אפרת, שעלה מארצות הברית והנחה, לראשונה בארץ, קורס ל"כתיבה יוצרת" – דיבר על הבלדה וביקש מהתלמידים היודעים לחרוז לנסות לכתוב בלדה משלהם. ככתב צבאי התוודעתי לכמה סיפורים על חובשים צבאיים, שאיבדו את חייהם בקרבות מלחמת תש"ח ובפעולות התגמול של שנות החמישים, וכתבתי, במסגרת השיעור, את הבלדה הזאת ואת “המגדלור”. כעבור כתריסר שנים, בימי מלחמת ההתשה, גילה המלחין אפי נצר בתיק “השירים הבלתי מולחנים” שלי את הבלדה על החובש וביקש להלחינו. עידכנתי מעט את השיר, והוא נלקח לחלק הלא-תחרותי של פסטיבל הזמר. יומיים לפני הפסטיבל הודיעו לנו שהוחלט לכלול אותו בחלק התחרותי, ונאלצנו להסכים, אך התנינו את הסכמתנו בכך שכל תמלוגי השיר (והפרס, אם יינתן) ייתרמו למכון לשיקום פצועי צה"ל בתל-השומר. וכך היה.

לחן: ויקטור טמנוב

שרה: מיכל טל בהצגה “השטן ואשת האכר” (1971)

הִנֵּה-הִנָּם, גַּגּוֹת הַכְּפָר.

מִכָּאן לִפְנֵי שָׁנִים נִלְקַח.

סוֹף-סוֹף הוּא שָׁב הַבַּיְתָה

אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ.

לְיוּשִׁינְקָה, לְיוּשִׁינְקָה –

הוֹ, הֵיכָן אַתְּ, לְיוּשִׁינְקָה?

הוּא שָׁב אֵלַיִךְ, לְיוּשִׁינְקָה.

מַדּוּעַ לֹא חִכִּית לוֹ?

הוּא שָׁב, וְהוּא שׁוֹנֶה כָּל כָּךְ:

פָּנָיו חִוְּרוֹת וּמְצֻלָּקוֹת.

הוּא שָׁב אֵלַיִךְ, לְיוּשִׁינְקָה,

כִּי אַתְּ הִבְטַחְתְּ לוֹ לְחַכּוֹת.

לְיוּשִׁינְקָה, לְיוּשִׁינְקָה…

כְּשֶׁהוּא הֻזְמַן לַחֲקִירָה

הָיָה עֲדַיִן אִישׁ צָעִיר.

מֵאָז לָחַשׁ כָּל לַיְלָה

אֶת שְׁמֵךְ לְמוּל גִּדְרוֹת סִיבִּיר.

לְיוּשִׁינְקָה, לְיוּשִׁינְקָה…

הֱיוּ שָׁלוֹם, גַּגּוֹת הַכְּפָר.

הוּא שׁוּב יוֹצֵא הַרְחֵק מִכָּאן.

עוֹמֵד עַל אֵם הַדֶּרֶךְ:

לְאָן יֵלֵךְ עַכְשָׁו, לְאָן?

לְיוּשִׁינְקָה, לְיוּשִׁינְקָה…

לחן: אדוארד קולמנובסקי

שר: אמנון ברנזון בהצגה “השטן ואשת האיכר” (1971)

הָעֲגוּרִים חוֹלְפִים מֵעַל הַכְּפָר.

הָעֲגוּרִים עָפִים אֶל הַנָּהָר.

הָעֲגוּרִים עוֹזְבִים, יוֹצְאִים אֶל הַדָּרוֹם הַחַם.

מָתַי, מָתַי נוּכַל לָעוּף כְּמוֹתָם?

אֲנִי נוֹשֵׂא עֵינַי לָעֲנָנִים:

הָעֲגוּרִים שָׁטִים בַּהֲמוֹנִים.

הָעֲגוּרִים עוֹזְבִים, עָפִים אֶל הַדָּרוֹם הַחַם.

מָתַי נֵצֵא בַּהֲמוֹנִים כְּמוֹתָם?

אֶל הַשָּׂדֶה אֵצֵא עִם בּוֹא הַסְּתָו,

וּבְיָדִי טַבַּעַת וּמִכְתָּב.

אֶתְפֹּס עָגוּר, וּלְרַגְלוֹ אַצְמִיד מִכְתָּב דּוּמָם –

פְּרִישַׂת שָׁלוֹם לְכָל אַחַי אֵי-שָׁם.

עִם בּוֹא הַקֹּר הָעֲגוּרִים עוֹזְבִים.

עִם בּוֹא אָבִיב אֵלֵינוּ הֵם שָׁבִים.

הָעֲגוּרִים שָׁבִים, חוֹזְרִים הֵם עִם חֲלוֹף הַקֹּר.

אֲנַחְנוּ, אִם נֵצֵא – כְּבָר לֹא נַחְזֹר!

שני הפזמונים שבעמוד זה נכתבו זמן קצר אחרי שנפתחו שערי ברית המועצות וראשוני “מסורבי העלייה” הגיעו ארצה. יומיים לפני הצגת הבכורה של מופע הבלדות “השטן ואשת האיכר”, קיבלתי קלטת ובה שני שירים רוסיים, שאת מילותיהם לא הבנתי כי איני דובר רוסית. באחד שמעתי שוב ושוב את השם “ליושינקה” והחלטתי להקדישו לאשתו של אחד מאסירי סיביר. על השני נאמר לי שהוא עוסק בעגורים וכתבתיו בהשראת שירו הראשון של ביאליק בן ה-17, “אל הציפור”. רק הרבה יותר מאוחר נודע לי ש"ליושינקה" הוא, בעצם כינוי חיבה לגבר, אליושה. אבל אז כבר היה מאוחר לנפץ את ההילה שאפפה בטעות את ליושינקה (שבעצם לא-כל-כך שמרה אמונים לבעלה כשהיה עצור).