לחן: מאיר נוי

ביצוע: להקת “זרקור” בתכניתה “טיפ־טיפת מזל” (1960)

עַל חֶבֶל כְּבִיסָה

בְּרוּחַ קְלִילָה

נָעוּ מְעִיל וּמְעִילָה־לָה־לָה־לָה.

אָמַר הַמְּעִיל: "אֲנִי הֶחָשׁוּב.

אֲנִי מְשַׁמֵּשׁ פֹּה כִּסּוּי לְכָל גּוּף."

אָמְרָה הַמְּעִילָה: "אֹמַר בְּגָלוּי –

אֲנִי מַשְׁאִירָה אֶת הַגּוּף בְּלִי כִּסּוּי."

אָמַר הַמְּעִיל: "מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים

אֲנִי מְכַסֶּה עַל גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים."

“שִׂים לֵב לַקְּטַנִּים,” אָמְרָה הַמְּעִילָה,

“כִּי עַל הַגְּדוֹלִים מְכַסִּים מִמֵּילָא.”

אָמַר הַמְּעִיל: "אִם יֵשׁ בִּי כְּתָמִים –

אָז ‘קְוִיק’ מְנַקָּה לִי אֶת כָּל הַפְּגָמִים."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "לְלֹא דְּאָגָה,

אֶצְלִי מְנַקֶּה זֹאת כַּרְטִיס מִפְלָגָה."

אָמַר הַמְּעִיל: "הַבִּיטִי, אֲנִי

תָּמִיד מִתְלַבֵּשׁ עַל כָּל אִישׁ, כִּרְצוֹנִי."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "אֲנִי, לְלֹא חַת,

דַּוְקָא מִתְפַּשֶּׁטֶת – מִדָּן עַד אֵילַת."

“אִתִּי אֵין צָרוֹת,” הַמְּעִיל הִתְלוֹצֵץ.

“אֵין צֹרֶךְ לִסְחֹט וְגַם לֹא לְגַהֵץ.”

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "אֶצְלִי הַשִּׁיטָה –

לִפְנֵי הַכְּבִיסָה מַתְחִילָה הַסְּחִיטָה."

אָמַר הַמְּעִיל: "אֶצְלִי הָעִקָּר

שֶׁיֵּשׁ לִי בִּטְנָה מֵאָרִיג נֶהֱדָר."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "אֶצְלִי הַמַּצָּב

חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה לֹא בִּטְנָה, אֶלָּא – גַּב!"

אָמַר הַמְּעִיל בְּפָנִים כְּעוּסִים:

“שָׁלַחְתְּ שׁוּב יָדַיִךְ אֵלַי לַכִּיסִים!”

עָנְתָה הַמְּעִילָה, וּצְחוֹקָהּ מִתְגַּלְגֵּל:

“נוּ, מָה לַעֲשׂוֹת? הֶרְגֵּל זֶה הֶרְגֵּל.”

אָמַר הַמְּעִיל: "אוֹתִי בִּשְׁקִידָה

תָּפְרוּ חַיָּטִים לְפִי חוּשׁ וּמִדָּה."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "כֵּן, יֵשׁ לְהוֹדוֹת,

שֶׁאֶצְלִי לֹא שָׁמְרוּ עַל נִקְיוֹן הַמִּדּוֹת."

אָמַר הַמְּעִיל: "אוֹתִי הַגְּבָרִים

לוֹבְשִׁים כְּשֶׁהוֹלְכִים לְבַקֵּר מַכָּרִים."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "אֲנִי מַזְמִינָה.

רַק אַל יְבַקֵּר… מְבַקֵּר הַמְּדִינָה."

אָמַר הַמְּעִיל: "מִמֵּילָא עַכְשָׁו

שְׁנֵינוּ תְּלוּיִים עַל הַחֶבֶל יַחְדָּו."

עָנְתָה הַמְּעִילָה: "סוֹף מְעִיל לִתְלִיָּה;

אַךְ סוֹף מְעִילָה – לְמִשְׂרָה בָּעִירִיָּה."¹

עַל חֶבֶל כְּבִיסָה

בְּרוּחַ קְלִילָה

נָעוּ מְעִיל וּמְעִילָה.

לָה־לָה־לָה־לָה.

מתוך כ־200 הפזמונים שכתבתי בשנים 1956–1972, ל’קול ישראל' ול’גלי צה"ל' ("שלושה בסירה אחת, “ינשופים וחיוכים”, “פזמון השבוע”), לקברטים הסאטיריים וללהקות הבידור השונות:

3 מתכניות התיאטרון הסאטירי “סמבטיון”

8 תכניות ל“מועדון התיאטרון” בתל־אביב

7 תכניות ל“מועדון התיאטרון” בחיפה

6 תכניות לשמעון ישראלי

3 מתכניות “הגשש החיוור”

וכן טורים סאטיריים מחורזים בעיתונים “**במחנה גדנ”ע", "העולם הזה**", “אתגר”,

“אבוקה”, “פי האתון”, ועוד.

את השירים הסאטיריים הראשונים שלי כתבתי עוד בגיל אחת־עשרה. היו לי שתי מחברות שחורות־כריכה, שבהן רשמתי את שירַי, והן שמורות איתי עד היום. אל האחת העתקתי את השירים ה“רציניים” שכתבתי (רובם נמלצים ופטריוטיים), ובשנייה – שירים סאטיריים ברוח “הטור השביעי” של נתן אלתרמן, שאותו קראתי בדביקות בעיתון “דבר” בכל יום שישי בבוקר (אם כי לא תמיד הבנתי את כל המילים הלועזיות שהופיעו בו). בהשפעתו של נתן א' כתב גם דן א' טורים מחורזים סאטיריים חריפים כנגד הממשלה הבריטית, ששלחה את המשחתות שלה לפגוע בספינות המעפילים שנשאו את ניצולי השואה. אחד מהם ביקר בארסיות את שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, שהיה אחראי לאותה מדיניות. כמה מהשירים האלה הדבקתי גם בעלון הקיר של הכיתה; אבל ספק אם חברי לכיתה טרחו לקרוא אותם.

גם בעת שירותי הצבאי בחיל הגדנ“ע נמשך פיצול האישיות הזה. בדו־שבועון “במחנה גדנ”ע” פירסמתי ב“טור דני טרדני” גם שירים “מגויסים”, פטריוטיים מאוד, וגם סאטירות חברתיות בהשפעת אלתרמן. בעמוד פקודות היום שהודבק על לוחות המודעות במפקדת המחנה בשֵׁיח' מונס למחרת כמה מנשפי הסגל שערכתי וכתבתי, התנוסס לא פעם שמו של רב“ט אלבלינגר דן, מספר אישי 281504, פעמיים: פעם לצד צל”ש על ארגון המסיבה המוצלחת, ומיד אחר כך: נזיפה של מפקד המחנה על שהרב“ט הנ”ל התחצף מדי בכמה מפזמוניו בביקורתו על כמה מקציני המחנה.

אבל המעבר החריף והמשמעותי ביותר מן השירה ה“מגויסת” שלי לסאטירה קשור בשני שירים שכתבתי על “משמר הגבול”. האחד נכתב בינואר 1955, בימי הפדאיוּן, אחרי ששהיתי שני לילות ככתב צבאי במארב ליד בית שמש, לצדם של שוטרי החיל שארבו למסתננים. לא זו בלבד שכתבתי עליהם כתבה דרמטית ב“במחנה גדנ”ע" (ראו תצלום למטה)², אלא גם התנדבתי ברצון – לפי בקשתו של הקצין הסימפטי שאירח אותי בשדה – לכתוב את “שיר משמר הגבול”, שהולחן והוכרז אז כהמנון ירוקי־הכומתות. הפזמון החוזר: “משמר הגבול, משמר הגבול, / על רכוש, על אדם, על יבול. / הוא ניצב על הספר. / הוא מגן עיר וכפר. / בכומתה הירוקה ביטחון. / בלילות הצינה / על משמר המדינה / המג”ב נכון!"

כשנה וחצי אחר כך, כשנודעו טיפין־טיפין הפרטים המצמררים על מעשה הזוועה שביצעו חובשי הכומתות הירוקות בכפר קאסם ביום הראשון של מלחמת קדש, כתבתי על אותה כומתה שיר נוסף, שנשאר גנוז בתיקַי. כעבור זמן, כשהבמאי גדעון שמר (אז בעלה של נעמי) חיפש פזמונים לתכניות התיאטרון הסאטירי הקטן “סמבטיון” שאותן ביים, הראיתי לו את הבלדה שלי, והוא החליט לכלול אותה בתכנית, שבה השתתפו גם שמעון ישראלי ורחל אטאס. התיאטרון הגיש את כל החומר, כמצווה, לצנזור הממשלתי, וזה אסר לבצע את הפזמון שלי על משמר הגבול. היה זה השיר הראשון בתיאטרון הישראלי שנפסל על ידי הצנזורה.

שנים רבות אחר כך, אחרי מעשה זוועה נוסף, והפעם במחנה סברה ושתילה, הצטרפתי לקבוצת מפגינים קטנה שעמדה מול משרד הביטחון בתל־אביב. כשעמדתי לעלות מהמדרכה לרחבה שעליה עמדו המפגינים (וביניהם דליה רביקוביץ), ניגש אלי לפתע קצין של משמר הגבול, בכומתה ירוקה, שגויס כנראה לעזור בשמירת הסדר. חשבתי שהוא עומד לעצור אותי, אבל הוא לחש בקול נמוך: “זוכר אותי? אני הקצין ששכב לצדך במארב ההוא בבית שמש כשהיית חייל ושביקש ממך לכתוב לנו המנון. חבל שאני לא יכול לעלות ולעמוד כאן עכשיו לצדכם”.