רקע
דן אלמגור
איך להדק את החגורה
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר; 2012

הלחין: רוני וייס

שר: שמעון ישראלי (1972)


בִּקְצֵה הַפַּרְבָר, בְּמַרְתֵּף לְלֹא אוֹר,

גָּר לוֹ פּוֹעֵל וּשְׁמוֹ חַיִּים:

שִׁשָּׁה יְלָדִים, וּשְׁבִיעִי כְּבָר בַּתּוֹר,

וְכֻלָּם – תַּאֲוָה לָעֵינַיִם.

עוֹבֵד קָשֶׁה בְּתוֹר פּוֹעֵל.

לֹא מִתְלוֹנֵן, לֹא מְקַלֵּל.

בָּעֲבוֹדָה הוּא כְּבָר בְּשֵׁשׁ.

אוֹכֵל תָּמִיד רַק מָה שֶׁיֵּשׁ.

לֹא מְרַמֶּה, לֹא מִתְרַעֵם.

יֵשׁ עֲבוֹדָה? – בָּרוּךְ הַשֵּׁם!

כָּל עוֹד יֵשׁ לַיְּלָדִים חָלָב וְלֶחֶם,

הוּא בְּרָצוֹן יַטֶּה גַּם אֶת הַשֶּׁכֶם.

כִּי הוּא שָׁמַע וְהוּא קָרָא:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”


מִמּוּל הַפַּרְבָר, בְּפֶּנְטְהָאוּז הָדוּר,

גָּר הָעַסְקָן זֵלִיג זוּסְמָן.

ווֹלְווֹ חָדָשׁ (עַל חֶשְׁבּוֹן הַצִּבּוּר!)

וְאִשְׁתּוֹ? – הִיא נוֹסַעַת בְּמוּסְטַאנְג.

כִּי הוּא אַחַד הַפְּעִילִים

בֵּין עַסְקָנִי הַפּוֹעֲלִים.

וְהוּא תָּמִיד נוֹשֵׂא מִלִּים

בְּשֵׁם אַחְוַת הָעֲמֵלִים.

וְכָל נְאוּם קוֹלֵעַ בּוּל.

נוֹשֵׂא נְאוּם – וְטָס לְחוּ"ל.

וְלִפְעָמִים, לִבְדֹּק אִם אֵין בִּזְבּוּז,

סִיּוּר־לִמּוּד עוֹרֵךְ הוּא בְּוָאדוּז,

וְעִם שׁוּבוֹ מֵבִיא בְּשׂוֹרָה:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”


בְּחֶדֶר קָטָן, שָׁם בִּקְצֵה הַפַּרְבָר,

גָּר לוֹ פּוֹעֵל וּשְׁמוֹ חַיִּים.

הַכֹּל הִתְיַקֵּר: הֶחָלָב… הַסֻּכָּר…

אָז נִשְׁתֶּה יוֹם חָלָב – וְיוֹם מַיִם.

וּבַמַּכֹּלֶת יֵשׁ חוֹבוֹת.

מֵהַחַשְׁמַל – שְׁתֵּי הַתְרָאוֹת.

צָרִיךְ תְּרוּפוֹת, צָרִיךְ בְּגָדִים

וּמַחְבָּרוֹת לַיְּלָדִים.

אַךְ הוּא מוֹשֵׁךְ וּמְקַוֶּה:

הַנֵּטֶל מִתְחַלֵּק שָׁוֶה.

מוּכָן לִסְבֹּל בְּשֶׁקֶט, צַעַד־צַעַד,

וְרַק לֹא לִהְיוֹת מִקְרֶה שֶׁל סַעַד.

הֲרֵי הַמֶּמְשָׁלָה אָמְרָה:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”


בִּקְצֵה הַפַּרְבָר, שָׁם הִפְגִּינוּ כֻּלָּם,

עָצְרָה מְכוֹנִית מְפֹאֶרֶת.

יָרַד הָעַסְקָן שֶׁיָּרַד אֶל הָעָם

יָשָׁר מִ“שִּכּוּן הַצַּמֶּרֶת”.

הוּא אֶל הַמִּיקְרוֹפוֹן קָרָא:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

לְפֶתַע חַיִּים הִתְאַדֵּם

וְהִתְקַדֵּם אֶל הַנּוֹאֵם,

תָּפַס אוֹתוֹ בַּחֲגוֹרָה

מֵעַל בִּטְנוֹ הָאַדִּירָה.

אָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי צוֹדֵק.

אָז בּוֹא, נַתְחִיל קְצָת לְהַדֵּק…"

הִדֵּק, הִדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה –

הִדּוּק כָּזֶה עוֹד לֹא נִבְרָא!


וּלְמָחֳרָת­­ בְּכָל עִתּוֹן

הוֹפִיעָה כַּתָּבָה רָאשִׁית:

"עַסְקָן נָפַח אֶת נִשְׁמָתוֹ

כְּשֶׁנָּתַן דֻּגְמָה אִישִׁית".

המלצות קוראים
תגיות