לחן: ז’ורז' בראסנס

שרה: שלישיית “יוסי־חזקי־יונה” (1961)

בְּכָל מְדִינָה מְסֻדֶּרֶת

קַיָּם מַנְגָּנוֹן לְתִפְאֶרֶת;

אֲבָל בְּתַחְתִּית הַבִּנְיָן

נִצָּב הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

הָאֶזְרָח הַקָּטָן,

הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

קָטָן הָאֶזְרָח וְצָנוּעַ,

וּשְׁמוֹ לְאָדָם לֹא יָדוּעַ.

כֵּן, אֵין לוֹ הֶכֵּר וְסִימָן.

הוּא סְתָם “הָאֶזְרָח הַקָּטָן”.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, נָשִׁירָה בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, בְּקוֹל גָּדוֹל,

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

אֵין אִישׁ בָּעוֹלָם מִתְיַעֵץ בּוֹ.

עָלָיו מְאַיְּמִים רַק בְּאֶצְבָּע:

"אִם לֹא תִּתְנַהֵג טוֹב יוֹתֵר –

אָז תֵּכֶף נִקְרָא לְשׁוֹטֵר."

הָאֶזְרָח הַקָּטָן, נוּ־נוּ־נוּ!

הָאֶזְרָח הַקָּטָן, נוּ־נוּ־נוּ!

גּוֹזְלִים לוֹ אֶת רֹב הַמַּשְׂכֹּרֶת,

וְאִם הוּא דּוֹרֵשׁ קְצָת בִּקֹּרֶת –

אוֹמְרִים לוֹ: "זֶה סוֹד. לֵךְ תִּישַׁן.

תִּגְדַּל קְצָת. אַתָּה עוֹד קָטָן."

נָשִׁירָה בְּקוֹל…

אוֹמְרִים: "הוּא יְצוּר אִינְפַנְטִילִי,

אַךְ כָּךְ הוּא תּוֹעֶלֶת מֵבִיא לִי."

אוֹמְרִים: "אֵין לוֹ דַּעַת בִּכְלָל.

אִם יֵשׁ לוֹ – מִיָּד תְּחֻסַּל!"

הָאֶזְרָח הַקָּטָן…

הַכְּנֶסֶת בִּשְׁמוֹ נֶאֱסֶפֶת

וְאָז הִיא עָלָיו מְצַפְצֶפֶת.

כָּל יוֹם מְאַשֶּׁרֶת עוֹד חֹק.

לֹא חֹק – אֶלָּא חֹקֶן עָמֹק.

הָאֶזְרָח הַקָּטָן…

רַבִּים נְצִיגָיו וְיָפִים הֵם,

וְעַל חֶשְׁבּוֹנוֹ “מְכַּיְפִים” הֵם.

וְאִם מְאַיֵּם הוּא לִצְעֹק –

זוֹרְקִים לוֹ בּוֹנְבּוֹן – שֶׁיִּשְׁתֹּק.

נָשִׁירָה בְּקוֹל…

מֵבִין הָאֶזְרָח שֶׁבְּעֶצֶם

זֶה הוּא שֶׁ"דָּפוּק־עַד־הָעֶצֶם";

אֲבָל בִּלְבָבוֹ הַפָּעוּט

אוֹהֵב הוּא לִשְׁמֹעַ שֶׁהוּא

“הָאֶזְרָח הַקָּטָן”.

אַךְ פֶתַע, בְּתוֹךְ הָאִידִילְיָה,

הוּא קָם וְהוֹרֵס עוֹד בַּסְטִילְיָה.

וְכָכָה, נָקִי וְחָלָק,

שׁוֹחֵק עוֹד רוֹדָן לְאָבָק.

נָשִׁירָה בְּקוֹל, נָשִׁירָה בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטָן.

שֶׁאִם רַק יִרְצֶה

הֲרֵיהוּ יָכוֹל

לַהֲפוֹךְ לָ"אֶזְרָח הַגָּדוֹל".

נָשִׁירָה בְּקוֹל, נָשִׁירָה בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הָאֶזְרָח הַקָּטֹן.

הָאֶזְרָח הַקָּטֹן

שֶׁיָּקוּם יוֹם אֶחָד

לִתְבֹּעַ גַּם דִּין, גַּם חֶשְׁבּוֹן.

בשנת 1960 נחנך תיאטרון חיפה, בבניין חדש ויפה שנבנה ביוזמת ראש העיר, אבא חושי. היה זה מעשה נועז מצדו. קהל צופי התיאטרון בחיפה לפני כן היה מועט ביותר וכלל אלפים ספורים בלבד. אבא חושי הזמין את יוסף מילוא ויצחק קדישזון (מנהלי הקאמרי לשעבר) כדי לפתוח בעירו תיאטרון עירוני, ורוב ההצגות הראשונות זכו להצלחה. באגף הצמוד לתיאטרון פתחו מילוא וקדישזון גם מועדון תיאטרון במתכונת התל־אביבית. תכנית הפתיחה נחלקה לשלושה חלקים: שליש התכנית כלל הופעות פנטומימה של סמי מולכו; שליש שני – כעשרים וחמש דקות של שירים וסיפורים מפי שמעון ישראלי (הצלחת החלק הזה הובילה במהירות לשרשרת הצגות־היחיד של שמעון בכל רחבי הארץ), ובשליש האחרון הופיעו “חמש היחפניות” – חמש זמרות־שחקניות צעירות (ביניהן רבקה מיכאלי, גאולה נוני ומרגלית אנקורי). את התכנית ביים יוסף מילוא, וכתיבתה הוטלה עלי.

כמה משירי התכנית הראשונה של “היחפניות”, שנכתבו בעיקר ללחנים של שנסונים פופולריים, היו קשורים לעיר חיפה וכללו שורות של סאטירה: “אין עיר יפה כמו חיפה. / אין עיר כל כך יפה. / הרקיע צח בחיפה, / גם ההר ירוק בלי־די. / איך הים כחול בחיפה / וכל זה עשתה מפא”י. והפזמון החוזר: “דו־רה־מי־פָה־סולל־בו־נה”. בתכנית “האמנים באים לחיפה” (1961) נכלל שיר מקראי בסגנון “גוספל” על אליהו הנביא (קרי: חיים טופול) שנתבקש להביא “נביאים” (קרי: שחקנים) לכרמל, ושיר בשם “האניות עגנו בחיפה” (ברוח “האניות עגנו במלטה”, כמובן) – שירם של מלחים זרים המגיעים לעיר־הנמל ומחפשים מועדון לילה אדום־פנסים, כמו אלה המארחים מלחים זרים בכל עיר־נמל אחרת; אך ב"חיפה האדומה" הם מגיעים, בסופו של דבר, להרצאה במועדון “אימהות עובדות”.

הייתי שותף גם לכתיבה של שש התכניות הבאות של “מועדון התיאטרון” החיפאי: “ציפורי לילה” (שבה השתתפו חיים טופול ואברהמ’לה מור, שהציגו גם מערכון של אפרים קישון), הנוסח העברי של מחזמר־הכיס האמריקני “פנטסטי”, שנפתח אז בניו־יורק (זו היתה ההופעה הראשונה בלשון זרה של מחזמר זה, המוצג בניו־יורק עד היום. זה היה המחזמר הראשון שתירגמתי); הצגת־רוויו בשם “היסטוריה בגרוש”, בבימוי טופול, שרבים מפזמוניה מופיעים כאן בפרק “היסטוריה” (בתכנית שובץ גם מערכון משעשע, שכל הדיאלוג בו מורכב משמות אנשים מפורסמים); הצגת רוויו נוספת בשם “הכול אודות חוה”, בבימוי שרגא פרידמן ובהשתתפות רביעיית בנות חדשה (גם פזמוניה תופסים מקום נכבד בפרק “היסטוריה” כאן: “הכול אודות חוה”, “דוקטור פרויד”, “אמא באך”, “כסנטיפה”, “מונה ליזה”, “קזנובה” ועוד). המלחינים במועדון בחיפה היו פרנק פלג, מאיר נוי, יצחק גרציאני, אינה אבילאה, מנחם צור ועוד. ניגנו: פולדי שצמן ויגאל סלומונוביץ'.

בספטמבר 1963, עם תום לימודינו לתואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים, יצאנו, אשתי אלה ואני, ללוס אנגלס, ללימודי התואר השלישי באוניברסיטת UCLA. לפני נסיעתנו עוד הספקתי להשלים את תרגום “קומדיה של טעויות” לשקספיר ל"הבימה" ועם שרגא פרידמן – את המחזמר “גבירתי הנאווה”. ול"מועדון התיאטרון" בחיפה – את כתיבת תכנית הבידור “רגל אחת באוויר” (“מסביב לעולם בשמונים דקות”) – סיור בעולם בעזרת שירים מארצות שונות. גיל אלדמע היה המנהל המוזיקלי. טופול ביים. את דברי הקישור שלא הספקתי לסיים בגלל נסיעתנו השלים החידונאי שבח וייס – לימים יו"ר הכנסת ושגרירנו בפולין.

כמה חודשים אחרי יציאתנו לקליפורניה נסגרו שני “מועדוני התיאטרון”, בתל־אביב ובחיפה, בעיקר מפני שלא נמצא מי שיכתוב את תכניותיהם.

בתום ההצגה “תל־אביב הקטנה”, שנולדה בשנת העשור והוצגה באוהל גדול במגרשי התערוכה על שפת הירקון, חברו יחד הבמאי שמואל בונים, המלחין סשה ארגוב ושלושת כוכבי ההצגה (יונה עטרי, יוסי בנאי ואבנר חזקיהו) לשלישיית בידור חדשה, “יוסי־חזקי־יונה” (בעצם, היתה זו רביעייה: סשה ארגוב ישב ליד הפסנתר, ניגן – וצחק בהנאה). אהבת כולנו ללחני השנסונים של בראסנס הצרפתי הולידה אז את השיר “יוסי־יונה” (ראה בפרק של שירי אהבה) ואת הסאטירה “האזרח הקטן”. תקליט של הארי בלפונטה ושתי הזמרות המופלאות, מרים מקיבה ואודטה, שהגיע אז לידינו, תרם להצגה תרגום חופשי של שיר־עם אירופי, ששרנו עוד בנעורינו בתנועה (בנוסח של “יש חור בדלי, שרה־ביילה”). אלא שיונה עטרי העסיסית הפכה את השיר הזה ממרכז אירופה לשיר “תימני”. (ראו בשיר “יש חור בדלי”).

על פי השיר “צריך לצלצל פעמיים” לאלתרמן וּוילנסקי

הושר בתכנית הסאטירית “שחור־לבן בצבעים” (1985)

יוֹשֶׁבֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת

טַלִּית וְצִיצִית וְכִּפָּה.

אֶצְלֵנוּ הַכֹּל קְצָת אַחֶרֶת,

כִּי חַיִּים חָזַר בִּתְשׁוּבָה.

הוֹי, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי־פַּעַם,

עָשִׂינוּ טִיּוּל כָּל שַׁבָּת –

עַד שֶׁהוֹפִיעַ בְּצַהַ"ל

מַרְצֶה מֵהַכְּפָר שֶׁל חַבַּ"ד.

אֶת חַיִּים הִזְמִין, כְּאוֹרֵחַ.

אָמַרְתִּי: “שַׁבָּת? טוֹב, אָז מָה?”

מִשָּׁם – לִישִׁיבַת “אוֹר שָׂמֵחַ”,

וְלִי אֵין כְּבָר אוֹר בַּנְּשָׁמָה.

כִּי חַיִּים נוֹלַד פַּעֲמַיִם.

אָמַר שֶׁנּוֹלַד מֵחָדָשׁ.

מַבָּט קְצָת מוּזָר בָּעֵינַיִם,

וּבֶגֶד שָׁחֹר הוּא לָבַשׁ.

עַל מָה אֲדַבֵּר כְּבָר עִם חַיִּים?

שׁוּב לֹא נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.

וְכָל זֶה הִתְחִיל כְּשֶׁאָמְרוּ לוֹ:

“תָּבוֹא, תַּעֲשֶׂה פֹּה שַׁבָּת…”

הָיָה פֹּה, אֶצְלֵנוּ, מַרְגּוֹעַ.

דָּלַק פֹּה אֶצְלֵנוּ הָאוֹר.

מֵאָז שֶׁמִּהַרְתָּ לִבְרֹחַ –

נִשְׁאַרְתִּי לְבַד מֵאָחוֹר.

אֵי־שָׁמָּה הוּא חַי לוֹ בְּאשֶׁר,

נָשׂוּי וּמֻקָּף רַבָּנִים.

אֲנִי לְבַדִּי כָּאן בַּחשֶׁךְ,

וְהוּא? כְּבָר סוֹפֵר

תַּ’נִּינִים.

בעקבות שיר עממי ירושלמי (1958)

שרה: רבקה מיכאלי

יֵשׁ כּוֹחַ? – יֵשׁ עֲבוֹדָה.

יֵשׁ עֲבוֹדָה? – יֵשׁ כֶּסֶף.

יֵשׁ כֶּסֶף? – יֵשׁ אִשָּׁה.

יֵשׁ אִשָּׁה? – אֵין כּוֹחַ.

אֵין כּוֹחַ – אֵין עֲבוֹדָה.

אֵין עֲבוֹדָה – אֵין כֶּסֶף.

אֵין כֶּסֶף – אֵין אִשָּׁה.

אֵין אִשָּׁה? – יֵשׁ כּוֹחַ.

יֵשׁ קֶמַח – יֵשׁ תּוֹרָה.

יֵשׁ תּוֹרָה – יֵשׁ סְפָרִים.

יֵשׁ סְפָרִים – יֵשׁ תּוֹלָעִים.

יֵשׁ תּוֹלָעִים – אֵין קֶמַח.

אֵין קֶמַח – אֵין תּוֹרָה.

אֵין תּוֹרָה – אֵין סְפָרִים.

אֵין סְפָרִים – אֵין תּוֹלָעִים

אֵין תּוֹלָעִים – יֵשׁ קֶמַח.

יֵשׁ “פִיגוּרָה” – יֵשׁ מְחַזְּרִים.

יֵשׁ מְחַזְּרִים – יֵשׁ בִּלּוּיִים.

יֵשׁ בִּלּוּיִים – יֵשׁ יְלָדִים.

יֵשׁ יְלָדִים – אֵין “פִיגוּרָה”.

אֵין “פִיגוּרָה” – אֵין מְחַזְּרִים.

אֵין מְחַזְּרִים – אֵין בִּלּוּיִים.

אֵין בִּלּוּיִים – אֵין יְלָדִים.

אֵין יְלָדִים – יֵשׁ “פִיגוּרָה”.

יֵשׁ שִׂמְחָה – יֵשׁ אַהֲבָה.

יֵשׁ אַהֲבָה – יֵשׁ חֲתֻנָּה.

יֵשׁ חֲתֻנָּה – יֵשׁ חוֹתֶנֶת.

יֵשׁ חוֹתֶנֶת – אֵין שִׂמְחָה.

אֵין שִׂמְחָה – אֵין אַהֲבָה.

אֵין אַהֲבָה – אֵין חֲתֻנָּה.

אֵין חֲתֻנָּה – אֵין חוֹתֶנֶת.

אֵין חוֹתֶנֶת – יֵשׁ שִׂמְחָה.

לחן: מאיר נוי

הושר ב"מועדון התיאטרון תל־אביב" בתכנית “תל־אביזיה” (1963)

אָדָם נִפְטָר. זֶה קְצָת עָצוּב:

סוֹפֵר, אָמָּן אוֹ סְתָם עַסְקָן חָשׁוּב.

אֵיךְ מַנְצִיחִים אֶת שֵׁם הַנַּ"ל?

קוֹרְאִים רְחוֹב עַל שֵׁם הַזַּ"ל.

יֵשׁ וַעֲדָה שֶׁמַּחְלִיטָה:

“זֶה זַ”ל – רְחוֹב. זֶה זַ"ל – סִמְטָה.

זֶה זַ"ל שֶׁלִּי. זֶה זַ"ל שֶׁלְּךָ.

זֶה זַ"ל קָטָן, בְּלִי מִדְרָכָה.

הַזַּ"ל הָיָה יָרִיב חָשׁוּב? –

מָבוֹי סָתוּם, לְלֹא בִּיּוּב.

הַזַּ"ל שֶׁלָּנוּ, חֲבֵרִים?

אָז אוֹטוֹסְטְרָד עִם רַמְזוֹרִים.

וְאִם לָרְחוֹב קָרְאוּ כְּבָר שֵׁם –

נַחְלִיף אוֹתוֹ לְלֹא רַחֵם:

בִּמְקוֹם רַשְׁבָּ"א, רַמְבָּ"ם, רַשְׁבָּ"ג –

רְחוֹב פְּשֵׁשִׁיצְקִי הַפַּשְׁמָ"ג."

בְּחִירַת רְחוֹב – עִנְיָן רָגִישׁ:

יֵשׁ לְהַתְאִים רְחוֹב לָאִישׁ.

כַּמָּה בְּיֹקֶר כָּאן עוֹלָה

דַּוְקָא דִּירָה בִּרְחוֹב זוֹלָא!

אִם טְרוּמְפֶּלְדּור אָמַר פָּשׁוּט:

“בְּעַד אַרְצֵנוּ טוֹב לָמוּת” –

בָּרְחוֹב עַל שְׁמוֹ, בְּלִי בְּעָיוֹת,

מִיָּד הֵקִימוּ בֵּית קְבָרוֹת.

אַבְרָהָם מַאפּ"וּ בְּגָאוֹן

כָּתַב אֶת “אַהֲבַת־צִיּוֹן”.

בָּרְחוֹב שֶׁל מָאפּ"וּ, הִזָּהֵר –

יֵשׁ אַהֲבָה בְּכָל חָצֵר!

רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי

כָּתַב "צִיּוֹן, הֵן תִּשְׁאֲלִי

שְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ". וּמִיָּד

פָּתְחוּ שָׁם שְׁנֵי בָּתֵּי מִשְׁפָּט!

תֵאוֹדוֹר הֶרְצְל אִישׁ חָכָם,

עַל “אַלְטְנוֹילֶנְד” הוּא חָלַם.

כְּבָר “אַלְטֶע־נוֹילֶנְד” לֹא צָרִיךְ.

מָה יֵשׁ בְּהֶרְצְל? “אַלְטֶע שִׁיךְ”!

הוֹדִיעַ הֶרְצְל: "הַמְּדִינָה

נוֹלְדָה בְּבָּזֶל הַקְּטַנָּה."

וּמִסִּבָּה זוֹ בְּדִיּוּק

הֵקִימוּ בִּרְחוֹב בָּזֶל – שׁוּק.

גַּם זַ’בּוֹטִינְסְקִי הַנִּלְהָב

אֶת הָאַנְגְּלִים הוּא לֹא אָהַב.

אַךְ מְצוּדַת זְאֵב הֵיכָן?

בִּרְחוֹב קִינְגְּ ג’וֹרְג' הִיא, כַּמּוּבָן.

יוֹד־לָמֶד־גוֹרְדוֹן הַמְּפֻרְסָם

כָּתַב אֶת “בִּמְצוּלוֹת הַיָּם”.

לַחוֹף שֶׁל גוֹרְדוֹן צֵא לִרְאוֹת

מָה צָף, עוֹלֶה מִן הַמְּצוּלוֹת.

אַחַד הָעָם כָּתַב כְּרָכִים,

כֻּלָּם עַל “פָּרָשַׁת דְּרָכִים”.

“לֹא זוּ הַדֶּרֶךְ!” – הוּא הִדְגִּישׁ.

בֵּיתוֹ הָרוּס. בָּנוּ שָׁם כְּבִישׁ.

בֶּן־יְהוּדָה תָּמִיד פָּקַד:

“דַּבְּרוּ עִבְרִית, עִבְרִית בִּלְבַד!”.

לָכֵן בְּ"בֶּן־יְהוּדָה סְטְרִיט"

שׁוֹמְעִים רַק יֵקִית וְאַנְגְלִית.

גַּם רַיְנֶס, יְהוּדִי פָּשׁוּט,

חָלַם תָּמִיד רַק עַל שְׁלֵמוּת.

לָכֵן הַיּוֹם קָשֶׁה לִרְאוֹת

בָּרְחוֹב שֶׁל רַיְנֶס “חֲתִיכוֹת”.

וּמֶנְדְלֵי, בִּשְׁעַת רִתְחָה,

כָּתַב אֶת “עֵמֶק הַבָּכָא”.

בְּמֶנְדְלֵי, לְלֹא חֶשְׁבּוֹן,

קָם “מוֹעֲדוֹן הַתֵּאַטְרוֹן”.

אַךְ אִם זוֹכְרִים בִּזְכוּת הָרְחוֹב

אֶת מַעֲשֵׂי הָרִאשׁוֹנִים –

בְּמָה זָכָה מַר דִיזֶנְגוֹף

שֶׁיִּמְכְּרוּ בּוֹ גַּרְעִינִים?

לחן: מאיר נוי (“הכול אודות חוה”, 1962)

לחן: יאיר רוזנבלום (“להקת פיקוד דיזנגוף”, 1969)

עִם עֶרֶב נִדְלָקִים כָּל הָאוֹרוֹת

בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

עִם עֶרֶב מוֹפִיעוֹת הַנְּעָרוֹת,

מִתְנוֹעֲעוֹת בְּגַאֲוָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

וְיַחַד עִם כֻּלָּם עִם בּוֹא הָעֶרֶב פֹּה נַבִּיט

בַּנֵּאוֹן הַצּוֹבֵעַ כָּל פַּרְצוּף בְּשַׁעֲוָה;

אֲבָל אֲנַחְנוּ מִסְתַּכְּלוֹת מִבַּעַד לַזְּגוּגִית –

כִּי אָנוּ הַבֻּבּוֹת מֵחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה.

בֻּבּוֹת הַמַּלְבּוּשִׁים שֶׁבַּחַלּוֹן –

אוֹתָנוּ כָּל אֶחָד מַכִּיר הֵיטֵב.

בֻּבּוֹת הַשַּׁעֲוָה וְהַקַּרְטוֹן.

כָּל אִישׁ רוֹאֶה אוֹתָן, אַךְ אֵין חוֹשֵׁב:

גַּם לַבֻּבּוֹת יֵשׁ לֵב.

גַּם לָנוּ יֵשׁ גִּזְרָה כָּזֹאת קְטַנָּה

כְּמוֹ לְכָל הַ"חֲתִיכוֹת" בְּדִיזֶנְגוֹף.

גַּם אָנוּ מַצִּיגוֹת אֶת הָאָפְנָה

מִלּוֹנְדוֹן וּפָּרִיז בְּדִיזֶנְגוֹף.

אֲנַחְנוּ כְּמוֹ כֻּלָּן; אֲבָל בֵּין כָּל הַחֲוָיוֹת

יֵשׁ חֲוָיָה אַחַת שֶׁלֹּא עָבְרָה עוֹד שׁוּם אִשָּׁה –

כְּשֶׁאֵיזֶה דֵּקוֹרָטוֹר עִם יָדַיִם מַזִּיעוֹת

מַפְשִׁיט אוֹתָנוּ כָּאן, בָּרְחוֹב, בְּלִי שׁוּם בּוּשָׁה.

אַךְ לִפְעָמִים עוֹצֵר מוּל הַחַלּוֹן

רַוָּק בּוֹדֵד, נִצְמָד אֶל הַזְּגוּגִית.

אֵין לוֹ עִם מִי לָצֵאת לַתֵּאַטְרוֹן,

וּבְכִיסוֹ יֵשׁ הַזְמָנָה זוּגִית –

וּבָנוּ הוּא מַבִּיט.

אַחֲרֵי חֲצוֹת כָּבִים כָּל הָאוֹרוֹת

בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

זוּגוֹת מְמַהֲרִים אֶל הַדִּירוֹת

וּמְצַיְּצִים בְּאַהֲבָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

וְאָנוּ נִשְׁאָרוֹת לְבַד בַּחשֶׁךְ. כַּמָּה קַר,

וּקְצָת קָשֶׁה לִישֹׁן בַּעֲמִידָה בֵּין הַמְּחִירִים,

וְאָנוּ אָז חוֹלְמוֹת עַל הַבֻּבִּים מִמִּין זָכָר

אֲשֶׁר בַּחַלּוֹנוֹת שֶׁבְּמַחְלֶקֶת הַגְּבָרִים.

גַּם הֵם חוֹלְמִים עָלֵינוּ כָּל הָעֵת,

וְגַם לָהֶם יֵשׁ נְדוּדֵי שֵׁנָה;

אַךְ גַּם לָהֶם אָסוּר, אָסוּר לָצֵאת,

וְהֵם יוֹצְאִים רַק פַּעַם בְּעוֹנָה –

יוֹצְאִים מִן הָאָפְנָה.

אֲנַחְנוּ לֹא זְקוּקִים לְרַחֲמִים.

מַזָּל שֶׁאָנוּ דַּוְקָא פֹּה, בְּדִיזֶנְגוֹף,

עוֹמְדִים וּמִסְתַּכְּלִים כָּל הַיָּמִים

וְאֵין תַּצְפִּית טוֹבָה מִזּוֹ בְּדִיזֶנְגוֹף.

כְּשֶׁכָּל הַ"חֲתִיכוֹת" עוֹבְרוֹת בֵּין שְׁתַּיִם לְשָׁלוֹשׁ

אֲנַחְנוּ מְעִיפִים בָּהֶן מַבָּט כְּמוֹ גְּבָרִים,

אַךְ לָנוּ אִי אֶפְשָׁר סְתָם לְסוֹבֵב פֹּה אֶת הָרֹאשׁ;

כִּי הוּא מֻדְבָּק הֵיטֵב, מֻדְבָּק בְּדֶבֶק נַגָּרִים.

רַק לִפְעָמִים עוֹלָה פֹּה, כָּכָה סְתָם,

מִין הַרְגָּשָׁה טִפְּשִׁית וַעֲצוּבָה,

כִּי דַּוְקָא אָנוּ מִבָּשָׂר וָדָם

צוֹפִים לָרְחוֹב, חַלּוֹן הָרַאֲוָה,

אֶל כָּל בֻּבּוֹת הַשַּׁעֲוָה.

מלחינה: דרורה חבקין

מעבד: רוני וייס

שר: שמעון ישראלי (1972)

אִם נִמְאַס גַּם לְךָ לִסְבֹּל אֶת הָעִיר –

הַמַּחְנָק וְהַדֹּחַק וְזִהוּם הָאֲוִיר,

צֵא וּבְרַח, יְדִידִי, מִן הֶהָמוֹן

וּמְצָא לְךָ וִילָה שְׁקֵטָה בְּסַבְיוֹן.

אֵין שָׁם רַעַשׁ בִּכְלָל. שָׁם נָעִים וְשָׁקֵט.

רַק הַבַּיִת רוֹעֵד כְּשֶׁהַגַּ’מְבּוֹ נוֹחֵת.

הַיְּלָדִים בְּהֶלֶם. הָאִשָּׁה מִתְעַלֶּפֶת.

זֶה טִבְעִי, כְּשֶׁגָּרִים בִּשְׁכוּנָה מְעוֹפֶפֶת.

סַע וְטַיֵּל

בְּרַחֲבֵי יִשְׂרָאֵל.

אָז צֵא אֶל הַחוֹף, אִם פָּנוּי שָׁם עֲדַיִן,

וְכָל רֶגַע תַּחְטֹף “פִּינְג־פּוֹנְג” בָּעַיִן.

אִשְׁתְּךָ מִדַּקָּה לְדַקָּה מִשְׁתַּזֶּפֶת,

אַךְ לֹא מִן הַשֶּׁמֶשׁ, אֶלָּא מִן הַזֶּפֶת.

אָז סַע לַכִּנֶּרֶת. תִּרְקֹד שָׁם בָּלֶט

בֵּין קֻפְסוֹת שִׁמּוּרִים וּנְיַר טוּאָלֶט.

לִידִיעַת הַדַּיָּגִים הַמַּפְלִיגִים בַּיָּם:

הַדָּגִים נֶעֶלְמוּ. רַק הַ"בַּרְחָשׁ" קַיָּם.

סַע וְטַיֵּל

בְּרַחֲבֵי יִשְׂרָאֵל.

עֲלֵה לַכַּרְמֶל וְתִנְשֹׁם בְּסִפּוּק

אֲוִיר מְזֻקָּק מִבָּתֵּי הַזִּקּוּק.

אִשְׁתְּךָ הַשְּׁזוּפָה מַחְוִירָה, מִשְׁתַּעֶלֶת,

כִּי אֲוִיר הֶהָרִים צָלוּל שָׁם כְּמֶלֶט.

אָז בְּרַח לְאֵילַת: שָׁם תּוּכַל לֶאֱכֹל

אֶת מֵי הַשְּׁתִיָּה – מֵרֹב מַגְנֶזְיוּם וְחוֹל.

עַלִּיז בְּאֵילַת. שָׁם שָׂמֵחַ כָּל אִישׁ.

לֹא בִּגְלַל הַנּוֹף. בִּגְלַל הֶ… חָשִׁישׁ!

סַע וְטַיֵּל…

אָז קַח תָּ’אִשָּׁה וְאֶת הַבָּנִים

לָדוּג בְּנַחַל הַתַּנִּינִים.

הָיוּ שָׁם פַּעַם תַּנִּינִים, זֶה נָכוֹן;

אֲבָל מָה? הֵם מֵתוּ – בִּגְלַל הַסִּרָחוֹן!

אָז בְּרַח דָּרוֹמָה, לְחוֹף פַּלְמָ"חִים.

הִנָּפֵשׁ בְּצֵל אַגָּנֵי הַשְּׁפָכִים.

וְאִם שְׁעַת הַצָּהֳרַיִם הִגִּיעָה –

עֲשֵׂה לֵךְ פִּיקְנִיק עַל מִזְבֶּלֶת חִירִיָּה.

סַע וְטַיֵּל

בְּרַחֲבֵי יִשְׂרָאֵל.

אָז חֲזֹר אֶל הָעִיר אֶל בֵּיתְךָ הַיָּשָׁן.

זוֹ דִּירָה – אַרְבָּעָה כִּוּוּנֵי עָשָׁן!

תִּסְגֹּר כָּל תְּרִיס וְתִנְעַל כָּל חַלּוֹן

וַעֲשֵׂה אֶת הַפִּיקְנִיק עַל רִצְפַּת הַסָּלוֹן.

יָפָה הִיא אַרְצֵנוּ, לַעֲזָאזֵל.

אֵין עוֹד אֶרֶץ כָּמוֹהָ בִּשְׁבִיל לְטַיֵּל.

הַנּוֹף מַרְהִיב, הָאֲוִיר מַחְכִּים;

רַק חֲבָל שֶׁהוּא מָלֵא חַיְדַּקִּים.

וְרַק כְּשֶׁיִּקְבְּרוּךָ בְּאַדְמַת הַלְּאֹם –

רַק אָז תּוּכַל לְהָעֵז לִנְשֹׁם.

כִּי נוֹפָהּ שֶׁל אַרְצֵנוּ בָּרִיא וּמַרְשִׁים

בִּתְנַאי שֶׁמַּבִּיטִים בּוֹ

מִן הַשָּׁרָשִׁים!

הלחין ושר: שמעון ישראלי (1962)

הָיוּ זְמַנִּים שֶׁבָּעוֹלָם שָׁלַט

יִחוּס נִכְבָּד, שׁוֹשֶׁלֶת יוֹחֲסִין.

הַיּוֹם נִקְבָּע מִיָּד הַמַּעֲמָד

לְפִי מַצַּב הַנְּכָסִים.

הָיוּ זְמַנִּים שֶׁרַק אָדָם גָּדוֹל

הָיָה גָּדוֹל, וּמְקוֹם כָּבוֹד תָּפַס.

הַיּוֹם, אִם יֵשׁ לְךָ קְצָת יְחָסִים –

מִיָּד הָפַכְתָּ מְיֻחָס!

“יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַת!”

כִּי מָה כֻּלָּם תּוֹפְסִים?

קְצָת יַחַס מְחַפְּשִׂים.

“אֵין יַחַס? – קַדַּחַת!”

זוֹ כָּל תּוֹרַת הַיְּחָסִים.

כִּי כָּל דָּבָר בְּאֹפֶן מַעֲשִׂי

הוּא יַחֲסִי,

וְלַדְּבָרִים אֵין סוֹף.

כִּי מָה עוֹשֶׂה בַּטְלָן לְלֹא פְּרוּטָה?

שׁוֹכֵב בְּנַחַת עַל הַחוֹף.

אַךְ לוּ הָיָה יוֹצֵא קְצָת לַעֲבֹד –

הָיָה סוֹף־סוֹף מַרְוִיחַ כֶּסֶף טוֹב.

וְאָז יָכוֹל הָיָה אוֹתוֹ בַּטְלָן

לִשְׁכַּב בַּנַחַת עַל הַחוֹף.

יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַת…

יוֹשֵׁב הָרֹאשׁ, כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ –

בְּעֶצֶם, מָה עַל הַכִּסֵּא יָשִׂים?

הַבִּיטוּ נָא עַל הַכִּסֵּא וּרְאוּ

שֶׁגַּם הָרֹאשׁ הוּא יַחֲסִי.

אִם זוּג שׁוֹמֵר עַל יַחַס קְצָת קָרוֹב,

אֲזַי אוֹמְרִים שֶׁהֵם הוֹלְכִים כַּחֹק.

אֲבָל אִם הֵם הוֹלְכִים קָרוֹב־קָרוֹב –

אָז הֵם “הִגִּיעוּ כְּבָר רָחוֹק”.

יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַת…

תַּלְמִיד מִסְכֵּן אֶחָד עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן:

“עֶשְׂרִים וְעוֹד עֶשְׂרִים הֵם חֲמִשִּׁים.”

כְּשֶׁהַמּוֹרֶה אָמַר: “זֶה לֹא נָכוֹן” –

אָז הוּא אָמַר: “זֶה יַחֲסִי.”

אָז הַמּוֹרֶה אָמַר לוֹ: "תִּזָּהֵר.

אִם כָּךְ תַּמְשִׁיךְ, אָז אֵין לְךָ עָתִיד."

אֶת הַמּוֹרֶה כְּבָר אִישׁ אֵינוֹ זוֹכֵר,

אַךְ אַיְנְשְׁטֵיְן שְׁמוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד.

כִּי כָּכָה הַיַּחַס:

תַּלְמִיד שֶׁבְּחֶשְׁבּוֹן קִבֵּל רַק אֲפָסִים

הִצְלִיחַ, הוֹכִיחַ

אֶת כָּל תּוֹרַת הַיְּחָסִים.

“יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַס” –

אֶת זֶה כֻּלָּם תּוֹפְסִים.

אֲפִלּוּ אֲפָסִים.

“אֵין יַחַס? – קַדַּחַס!”

זוֹ כָּל תּוֹרַת הַיְּחָסִים.

שניים מתוך כארבעים הפזמונים שכתבתי עבור שמעון ישראלי להצגות היחיד הרבות שלו ולמחזמר “שמח בנמל”.

לחן: אלדד שרים

הושר במחזמר “ילדי הכרך” (1982)

אֶצְלֵנוּ בַּשְּׁכוּנָה יֵשׁ מִשְׁפָּחוֹת שֶׁעוֹד חַיּוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

וְהֵם קוֹרְאִים כָּל פַּעַם בָּעִתּוֹן עַל שְׁחִיתוּיוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

אוֹמְרִים לָהֶם: "גַּם אֶצְלְכֶם עָלְתָה קְצָת הָרָמָה

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

תַּמְשִׁיכוּ לַעֲבֹד וּלְהוֹצִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

מַצַּבְכֶם מְצֻיָּן

וְהַכֹּל כָּאן בְּסֵדֶר,

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר."

הָעִתּוֹנִים כּוֹתְבִים שֶׁיֵּשׁ פֹּה שֶׁפַע כַּלְכָּלִי

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

בּוֹנִים מוּזֵאוֹן לַתָּנָ"ךְ – עַל הַחֶשְׁבּוֹן שֶׁלִּי

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

שׁוֹלְחִים מַעֲנָקִים לָאֲרָצוֹת הַנֶּחְשָׁלוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

בִּזְמַן שֶׁאֶצְלֵנוּ יְשֵׁנִים עוֹד בַּלֵּילוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

"מַצַּבְכֶם מְצֻיָּן

וְהַכֹּל כָּאן בְּסֵדֶר…"

בְּכָל שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי עוֹשִׂים פֹּה פֶסְטִיבָל

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

אַלְפֵי פְּקִידֵי סוֹכְנוּת טָסִים כָּל חֹדֶשׁ בְּ"אֶל־עָל"

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

וְהַמְּנָיוֹת בַּבּוּרְסָה שׁוּב מִיּוֹם לְיוֹם עוֹלוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

זוֹ אֶרֶץ הָאֶפְשָׁרוּיוֹת הַבִּלְתִּי מֻגְבָּלוֹת

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

"מַצַּבְכֶם מְצֻיָּן

וְהַכֹּל כָּאן בְּסֵדֶר…"

הִנֵּה הַיּוֹם הִכְנִיסוּ אֶר־קוֹנְדִישֶׁן לָעִירִיָּה

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

לְשַׂר חִנּוּךְ־תַּרְבּוּת בָּנוּ דִּירָה יְפֵהפִיָּה

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

כִּי מַצָּבֵנוּ לֹא הָיָה אַף פַּעַם כֹּה אֵיתָן

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

וְאִם יֵשׁ בִּזְיוֹנוֹת – אָז מַשְׁתִּיקִים אוֹתָם בַּזְּמַן

עִם שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת בְּחֶדֶר.

אַךְ כְּדַאי שֶׁתֵּדְעוּ

שֶׁנָּדַרְנוּ פֹּה נֵדֶר

וְקָרוֹב הוּא הַיּוֹם

בּוֹ נָקוּמָה פִּתְאוֹם

וְנֵצֵא לְהַשְׁלִיט כָּאן סֵדֶר.

הלחין: רוני וייס

שר: שמעון ישראלי (1972)

בִּקְצֵה הַפַּרְבָר, בְּמַרְתֵּף לְלֹא אוֹר,

גָּר לוֹ פּוֹעֵל וּשְׁמוֹ חַיִּים:

שִׁשָּׁה יְלָדִים, וּשְׁבִיעִי כְּבָר בַּתּוֹר,

וְכֻלָּם – תַּאֲוָה לָעֵינַיִם.

עוֹבֵד קָשֶׁה בְּתוֹר פּוֹעֵל.

לֹא מִתְלוֹנֵן, לֹא מְקַלֵּל.

בָּעֲבוֹדָה הוּא כְּבָר בְּשֵׁשׁ.

אוֹכֵל תָּמִיד רַק מָה שֶׁיֵּשׁ.

לֹא מְרַמֶּה, לֹא מִתְרַעֵם.

יֵשׁ עֲבוֹדָה? – בָּרוּךְ הַשֵּׁם!

כָּל עוֹד יֵשׁ לַיְּלָדִים חָלָב וְלֶחֶם,

הוּא בְּרָצוֹן יַטֶּה גַּם אֶת הַשֶּׁכֶם.

כִּי הוּא שָׁמַע וְהוּא קָרָא:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

מִמּוּל הַפַּרְבָר, בְּפֶּנְטְהָאוּז הָדוּר,

גָּר הָעַסְקָן זֵלִיג זוּסְמָן.

ווֹלְווֹ חָדָשׁ (עַל חֶשְׁבּוֹן הַצִּבּוּר!)

וְאִשְׁתּוֹ? – הִיא נוֹסַעַת בְּמוּסְטַאנְג.

כִּי הוּא אַחַד הַפְּעִילִים

בֵּין עַסְקָנִי הַפּוֹעֲלִים.

וְהוּא תָּמִיד נוֹשֵׂא מִלִּים

בְּשֵׁם אַחְוַת הָעֲמֵלִים.

וְכָל נְאוּם קוֹלֵעַ בּוּל.

נוֹשֵׂא נְאוּם – וְטָס לְחוּ"ל.

וְלִפְעָמִים, לִבְדֹּק אִם אֵין בִּזְבּוּז,

סִיּוּר־לִמּוּד עוֹרֵךְ הוּא בְּוָאדוּז,

וְעִם שׁוּבוֹ מֵבִיא בְּשׂוֹרָה:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

בְּחֶדֶר קָטָן, שָׁם בִּקְצֵה הַפַּרְבָר,

גָּר לוֹ פּוֹעֵל וּשְׁמוֹ חַיִּים.

הַכֹּל הִתְיַקֵּר: הֶחָלָב… הַסֻּכָּר…

אָז נִשְׁתֶּה יוֹם חָלָב – וְיוֹם מַיִם.

וּבַמַּכֹּלֶת יֵשׁ חוֹבוֹת.

מֵהַחַשְׁמַל – שְׁתֵּי הַתְרָאוֹת.

צָרִיךְ תְּרוּפוֹת, צָרִיךְ בְּגָדִים

וּמַחְבָּרוֹת לַיְּלָדִים.

אַךְ הוּא מוֹשֵׁךְ וּמְקַוֶּה:

הַנֵּטֶל מִתְחַלֵּק שָׁוֶה.

מוּכָן לִסְבֹּל בְּשֶׁקֶט, צַעַד־צַעַד,

וְרַק לֹא לִהְיוֹת מִקְרֶה שֶׁל סַעַד.

הֲרֵי הַמֶּמְשָׁלָה אָמְרָה:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

בִּקְצֵה הַפַּרְבָר, שָׁם הִפְגִּינוּ כֻּלָּם,

עָצְרָה מְכוֹנִית מְפֹאֶרֶת.

יָרַד הָעַסְקָן שֶׁיָּרַד אֶל הָעָם

יָשָׁר מִ"שִּכּוּן הַצַּמֶּרֶת".

הוּא אֶל הַמִּיקְרוֹפוֹן קָרָא:

“יֵשׁ לְהַדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה!”

לְפֶתַע חַיִּים הִתְאַדֵּם

וְהִתְקַדֵּם אֶל הַנּוֹאֵם,

תָּפַס אוֹתוֹ בַּחֲגוֹרָה

מֵעַל בִּטְנוֹ הָאַדִּירָה.

אָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי צוֹדֵק.

אָז בּוֹא, נַתְחִיל קְצָת לְהַדֵּק…"

הִדֵּק, הִדֵּק תַּ’חֲגוֹרָה –

הִדּוּק כָּזֶה עוֹד לֹא נִבְרָא!

וּלְמָחֳרָת­­ בְּכָל עִתּוֹן

הוֹפִיעָה כַּתָּבָה רָאשִׁית:

"עַסְקָן נָפַח אֶת נִשְׁמָתוֹ

כְּשֶׁנָּתַן דֻּגְמָה אִישִׁית".

נכתב לתכנית הטלוויזיה “לא הכול עובר” (1971)

הוּא בָּאָרֶץ נוֹלַד, בֵּין חוֹלוֹת הַזָּהָב –

דּוֹר חָדָשׁ וְשָׁזוּף, דּוֹר צַבָּר.

הוּא הָלַךְ לַתְּנוּעָה, הוּא הָלַךְ לַצָּבָא,

הוּא הָלַךְ לַקִּבּוּץ, הוּא הָלַךְ לַחֻפָּה,

הוּא הָלַךְ בִּשְׁלִיחוּת הַסּוֹכְנוּת לַגּוֹלָה –

וּמִשָּׁם עַד הַיּוֹם לֹא חָזַר.

וּמִשָּׁם עַד הַיּוֹם לֹא חָזַר.

הוּא מַבְטִיחַ לַחְזֹר. הוּא מַבְטִיחַ לַחְזֹר.

וְחוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים, וְחָלַף כְּבָר עָשׂוֹר.

הוּא רוֹצֶה רַק לַחְסֹךְ,

עוֹד קְצָת כֶּסֶף לִצְבֹּר –

אָז תִּרְאוּ אֵיךְ יַחְזֹר הוּא הַבַּיְתָה.

בֵּינְתַיִם קָנָה בַּיִת קָט עִם גִּנָּה.

גַּם הָעֵסֶק הוֹלֵךְ וּמַרְשִׁים.

לִפְעָמִים הוּא קוֹנֶה עוֹד עִתּוֹן בְּעִבְרִית,

אֲבָל שְׁתֵּי הַבָּנוֹת מְדַבְּרוֹת רַק אַנְגְּלִית,

וְהַבֵּן הִתְחַתֵּן עִם אִשָּׁה מְקוֹמִית,

וְנִרְאֶה שֶׁתָּקַע שָׁרָשִׁים,

כֵּן, נִרְאֶה שֶׁתָּקַע שָׁרָשִׁים.

אֲבָל הוּא עוֹד יַחְזֹר. הוּא מַבְטִיחַ לַחְזֹר,

וּכְמוֹתוֹ עוֹד רַבִּים הַגָּרִים בָּאֵזוֹר.

הֵם רוֹצִים רַק לַחְסֹךְ,

עוֹד קְצָת כֶּסֶף לִצְבֹּר –

אָז תִּרְאוּ אֵיךְ יָשׁוּבוּ הַבַּיְתָה.

בַּחֲדֵרָה הַהִיא, שָׁם בְּבֵית הָעַלְמִין,

עוֹד נִמְצֵאת מַצֵּבָה יְשָׁנָה,

מַצֵּבָה יְשָׁנָה וְעָלֶיהָ חָרוּת

כָּךְ, בִּכְתָב מְעֻקָּם, שִׁיר קָצָר וּפָשׁוּט

שֶׁכָּתַב אִישׁ צָעִיר הַקּוֹדֵחַ לָמוּת

מֵאַנְשֵׁי עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה.

“פֹּה נִטְמַן”, הוּא כָּתַב,

"אִישׁ פָּשׁוּט וְעָנָו

שֶׁסָּבַל יִסּוּרִים, מַגֵּפָה וְרָעָב.

אַךְ צִוָּה בְּמוֹתוֹ לְבָנָיו אַחֲרָיו:

אָנָּא, אַל תַּעַזְבוּ אֶת הָאָרֶץ…"

כָּךְ צִוָּה אוֹתוֹ אִישׁ לְבָנָיו אַחֲרָיו.

נְכָדָיו רָחֲקוּ מֵחוֹלוֹת הַזָּהָב,

מֵאַרְצוֹת הַחֹם לְאַרְצוֹת הַקָּרָה.

הַאֻמְנָם בָּאָבִיב הֵם יָשׁוּבוּ חֲזָרָה?

נכתב למופע הסאטירי “איך אנחנו נראים” (1972)

מֵאָז עָבְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת, אֲבָל אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֶת הַלְּבָטִים, אֶת הַפְּחָדִים, אֶת הַבּוּשָׁה;

וְאֵיךְ עָזַבְנוּ כָּךְ בַּלַּיְלָה, בַּמַּחְתֶּרֶת –

שֶׁלֹּא לִפְגּשׁ חָבֵר. שֶׁלֹּא לָחוּשׁ אָשָׁם.

שָׁנִים רַבּוֹת אֶת הַתְּחוּשָׁה הַזֹּאת סָחַבְנוּ

וְהִתְנַצַּלְנוּ בְּתֵרוּץ אַחַר תֵּרוּץ.

שָׁנִים הִרְגַּשְׁנוּ כְּמוֹ בּוֹגְדִים, עַל שֶׁעָזַבְנוּ

אֶת הַקִּבּוּץ.

אֶת הַקִּבּוּץ.

אוּלַי נַחְזֹר…

אוּלַי…

וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁנָּסַעְנוּ וְלָמַדְנוּ

(חָמֵשׁ שָׁנִים הָיִינוּ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית) –

כֻּלָּם חָשְׁבוּ שֶׁשּׁוּב בָּגַדְנוּ, שֶׁ"יָּרַדְנוּ",

שֶׁלֹּא נַחְזֹר… שֶׁנִּשָּׁאֵר שָׁם לְתָמִיד.

בַּבִּקּוּרִים בָּאָרֶץ לֹא כָּל כָּךְ אָהַבְנוּ

אֶת הַמַּבָּט הַמַּאֲשִׁים מִכָּל פִּנָּה.

שׁוּב הִתְנַצַּלְנוּ וְנִשְׁבַּעְנוּ: "לֹא עָזַבְנוּ

אֶת הַמְּדִינָה.

אֶת הַמְּדִינָה."

וַדַּאי נַחְזֹר…

וַדַּאי.

עָבְרוּ שָׁנִים. הַבֵּן גָּמַר צָבָא בֵּינְתַיִם,

בִּקֵּשׁ דַּרְכּוֹן. לְוִיזָה הוּא עָמַד בַּתּוֹר.

"אֲנִי נוֹסֵעַ לְטַיֵּל… שָׁנָה… שְׁנָתַיִם.

אִם אֶסְתַּדֵּר שָׁם – יִתָּכֵן שֶׁלֹּא אֶחְזֹר."

הוּא לֹא הִסְמִיק אוֹ הִתְנַצֵּל. נָסַע, הִצְלִיחַ,

וְאָנוּ שׁוּב מְגַמְגְּמִים, מֻכֵּי־אָשָׁם.

אֵיךְ הֵם יָגִיבוּ בַּקִּבּוּץ כְּשֶׁנּוֹדִיעַ

שֶׁהוּא עוֹד שָׁם.

כֵּן, הוּא עוֹד שָׁם.

הַאִם יַחְזֹר?

מָתַי?

אֲבָל מוּזָר: אִישׁ לֹא נוֹזֵף אוֹ מַאֲשִׁים עוֹד.

“הוּא הִסְתַּדֵּר. מַמְזֵר!” אוֹמֶרֶת הַשְּׁכֵנָה.

“וַדַּאי יִשְׁלַח כַּרְטִיס. מָתַי אַתֶּם נוֹסְעִים, הָא?”

יֵשׁ הֲבָנָה.

וּקְצָת קִנְאָה.

"הַלְוַאי עָלַי…

הַלְוַאי!"

גַּם בַּקִּבּוּץ אוֹמְרִים “מַמְזֵר”. בִּקְצָת קִנְאָה.

הלחין: אלכס כגן

הושר בתכנית הסאטירית “איך אנחנו נראים”, במועדון “המרתף” תל־אביב (1972)

אֱלֹהִים בָּרָא עוֹלָם עָגֹל,

וּבוֹ שְׁנֵי צְדָדִים – יָמִין וּשְׂמֹאל.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

יֵשׁ יָמִין וּשְׂמֹאל, וְיוֹדְעִים הַכֹּל:

“הַיָּמִין רָקוּב, וִיחִי הַשְּׂמֹאל.”

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

הַיָּמִין הוּא סֵמֶל לָאֶתְמוֹל.

הַמָּחָר הוּא מוֹנוֹפּוֹל לַשְּׂמֹאל.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

וְנָעִים לָצֵאת וּלְהַפְגִּין

עִם הַשְּׂמֹאל – כְּנֶגֶד הַיָּמִין.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כֵּן, נָעִים וְטוֹב לִהְיוֹת בַּשְּׂמֹאל –

לְהַרְגִּישׁ צָעִיר, צוֹדֵק בַּכֹּל.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

הָעִקָּר: אֵין צֹרֶךְ לְוַתֵּר

עַל הַוִּילָה וְעַל הַפְּסַנְתֵּר.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כְּשֶׁנּוֹסְעִים בַּוּוֹלְווֹ הַכָּחֹל –

אָז הַשְּׂמֹאל הוּא רַעְיוֹן גָּדוֹל!

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

יֵשׁ חֶשְׁבּוֹן בַּבַּנְק, עֵסֶק וּמִשְׂרָד?

אָז לִהְיוֹת בַּשְּׂמֹאל זֶה נוֹרָא נֶחְמָד.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כֵּן, הַשְּׂמֹאל רָגִישׁ מְאוֹד־מְאוֹד

נֶגֶד הַפְקָעָה שֶׁל קַרְקָעוֹת.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל;

אַךְ מוּכָן בַּשֶּׁטַח הַמֻּפְקָע

לְצָרֵף אֵלָיו אֶת הַקַּרְקַע.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

הוּא צוֹעֵק: “בּוּז לְאַרְצוֹת הַבְּרִית!”

אַךְ דּוֹרֵשׁ תַּ’חֵלֶק בַּ"מַּגְבִּית".

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

“אָנוּ מִן הַמֶּמְשָׁלָה נֵצֵא!” –

אֲבָל נִדְבָּקִים אֶל הַכִּסֵּא:

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כֵּן, הַשְּׂמֹאל רָגִישׁ הוּא וְעָדִין

לְכָל חֵטְא – אִם הוּא שֶׁל הַיָּמִין.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

אִם יוֹרֶה חַיָּל שֶׁל הַמָּרִינְס –

אָז הַשְּׂמֹאל יוֹדֵעַ לְהַפְגִּין.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּבִמְהִירוּת

צוֹעֲדִים יָשָׁר לַשַּׁגְרִירוּת:

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

אֲבָנִים זוֹרְקִים עַל הַדּוֹד סֶם.

“גּוֹ הוֹם, יַנְקִי! יַנְקִי אָ־סָ־סֶ־ן!”

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כְּשֶׁהַטַּנְקִים נִכְנְסוּ לִפְּרָאג –

אָז הַשְּׂמֹאל כֻּלּוֹ שָׁתַק כְּמוֹ דָּג.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כְּשֶׁאָסְרוּ שֵׁנִית אֶת סָחָארוֹב,

אָז הַשְּׂמֹאל עָצַם עֵינָיו טוֹב־טוֹב.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

גַּם הַשְּׂמֹאל יוֹדֵעַ אֵיךְ לִבְנוֹת

גּוּלָאגִים מוּקָפִים גְּדֵרוֹת.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

אַךְ הַשְּׂמֹאל טוֹמֵן רֹאשׁוֹ בַּחוֹל;

כִּי גּוּלָאגִים, זֶה הֲרֵי הַשְּׂמֹאל.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

אַךְ כּוֹאֵב לָמוּת, בֵּין אִם הַסַּכִּין

בָּאָה מִצַּד שְׂמֹאל, אוֹ מִיָּמִין.

שְׂמֹאל־יָמִין־שְׂמֹאל.

כֵּן, הַשְּׂמֹאל לִפְעָמִים

עַרְמוּמִי וּמְחֻשָׁב.

כֵּן, הַשְּׂמֹאל לֹא פַּעַם

מֻשְׁחָת וְצָבוּעַ;

אֲבָל מָה שֶׁמַּצִּיל אֶת הַמַּצָּב

זֶה שֶׁאֶצְלֵנוּ

הַיָּמִין

תָּמִיד

יוֹתֵר

גָּרוּעַ.

לחן: אלכס כגן

הושר בתכנית הסאטירית “איך אנחנו נראים” (1972)

הַסְּפָרַדִּים שׂוֹנְאִים תָּ’אַשְׁכְּנַזִּים.

הָאַשְׁכְּנַזִּים שׂוֹנְאִים תַּ’סְּפָרַדִּים.

הַפּוֹלָנִים שׂוֹנְאִים תָּ’רוֹמָנִים.

הַבּוּלְגָּרִים שׂוֹנְאִים תַּ’הוּנְגָּרִים.

כֵּן, הַפַּרְסִים שׂוֹנְאִים אֶת הָעִירָקִים,

וְהַקּוּצִ’ינִים שׂוֹנְאִים אֶת הַגְּרוּזִינִים.

הַתֵּימָנִים שׂוֹנְאִים תַּ’מָּרוֹקָאִים.

הַצַּבָּרִים שׂוֹנְאִים תַּ’גָּלִיצָאִים.

אַךְ דָּבָר אֶחָד מְשֻׁתָּף לְכֻלָּם,

צְעִירִים וְגַם קְשִׁישִׁים:

כֻּלָּם, כֻּלָּם,

כָּל שִׁכְבוֹת הָעָם

שׂוֹנְאִים אֶת הָעוֹלִים הַחֲדָשִׁים!

לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה, הָעָם הַזֶּה, הָעָם הַזֶּה!

כַּמָּה טוֹב שֶׁהוּא כָּזֶה! שֶׁהוּא כָּזֶה!

הָעֲנִיִּים שׂוֹנְאִים תָּ’עֲשִׁירִים.

הָעֲשִׁירִים שׂוֹנְאִים תַּ’פַּנְתֵּרִים.

הַפּוֹעֲלִים שׂוֹנְאִים תַּ’מְּנַהֲלִים,

וְהָרוֹפְאִים שׂוֹנְאִים תְּ’קֻפַּת־חוֹלִים.

נוֹסְעֵי הָאוֹטוֹבּוּס שׂוֹנְאִים תַּ’נַּהָגִים,

וְהַנַּהָגִים שׂוֹנְאִים אֶת הַשּׁוֹטְרוֹת.

הַשַּׂחְקָנִים שׂוֹנְאִים אֶת הַמְּבַקְּרִים,

כִּי הַמְּבַקְּרִים שׂוֹנְאִים תַּ’הַצָּגוֹת.

אַךְ דָּבָר אֶחָד מְשֻׁתָּף לְכֻלָּם.

זֶה בָּאֹפִי הַלְּאֻמִּי:

כֻּלָּם, כֻּלָּם,

כָּל שִׁכְבוֹת הָעָם

שׂוֹנְאִים אֶת…

תִּבְחֲרוּ אֶת מִי!

הַתַּלְמִידִים שׂוֹנְאִים אֶת הַמּוֹרִים.

וְהַמּוֹרִים שׂוֹנְאִים אֶת הַמְּפַקְּחִים.

הַחִלּוֹנִים שׂוֹנְאִים תַּ’דָּתִיִּים.

מְדִינָאִים שׂוֹנְאִים עִתּוֹנָאִים.

אַנְשֵׁי “חֵרוּת” שָׂנְאוּ אֶת הַפַּלְמַ"ח,

וְאַנְשֵׁי הַפַּלְמַ"ח שָׂנְאוּ אֶת “הַפּוֹרְשִׁים”.

אָח, כַּמָּה טוֹב שֶׁיֵּשׁ פֹּה מְדִינָה

שֶׁבָּהּ יֵשׁ מָקוֹם לְכָל כָּךְ הַרְבֵּה שִׂנְאָה!

כִּי דָּבָר אֶחָד מְאַחֵד תָּמִיד

אֶת הָעָם הַזֶּה כֻּלּוֹ –

כֻּלָּם, כֻּלָּם,

כָּל שִׁכְבוֹת הָעָם

אוֹהֲבִים רַק דָּבָר אֶחָד –

לִשְׂנֹא!

לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה, הָעָם הַזֶּה, הָעָם הַזֶּה,

שֶׁשּׂוֹנֵא כָּל כָּךְ הַרְבֵּה, כָּל כָּךְ יָפֶה!

לְחַיֵּי הָעָם כֻּלּוֹ

שֶׁאוֹהֵב כָּל כָּךְ

לִשְׂנֹא!

ביצעה שלישיית “הגשש החיוור” בתכנית “קסיוס קְלֵיי נגד חלפון” (1972)

ביים והשתתף בכתיבה: יוסי בנאי

פולי: הלו, זה רדיו?

גברי: כן, בוודאי זה רדיו. האם אתה נמצא על הקו?

פולי: לא. אני נמצא על המרפסת, בבית. שאלה בעברית.

שייקה: שאל, בני, ונען.

פולי: אני לא מנען. אני מאשדוד.

שייקה: כן, מהי שאלתך?

פולי: שאלה בעברית. איך אומרים בעברית צָחה –

שייקה: צֶחה. עברית צֶחה. עם סגול.

פולי: איך קוראים בעברית –

שייקה: איך מכנים, לא “איך קוראים”. איך מכנים –

פולי: תראה, סַחְבִּי. אני צילצלתי בשביל –

שייקה: כדי. או למען. אבל לא “בשביל”.

פולי: יה אללה, לא נותנים לַבֶּן־אדם לדבר.

שייקה: לְבֶן־האדם. לא “לַבן אדם”, שהוא יצור לשוני וולגרי. לְ"בן האדם". בי"ת רפויה אחרי אותיות בכל"ם.

פולי: הלו?

שייקה: כן.

פולי: זה רדיו?

שייקה: ודאי, ודאי.

פולי: תראה, אני בכל"מ לא התכוונתי. אני רק רציתי לשאול איך קוראים בעברית לצ’ופצ’יק של הקומקום.

שייקה: לְ־מה?!

פולי: לצ’ופצ’יק של הקומקום. זה שמשפיך את התה.

שייקה: קודם כול, קומקום במילרע, ולא קומקום במילעיל. כמו טומטום במילרע.

פולי: הלו, זה רדיו?

שייקה: ודאי וודאי.

פולי: לצ’ופצ’יק של הקומקום.

שייקה: צ’ופצ’יקו של הקומקום נקרא בעברית צחה זרבובית.

פולי: זרבו־מה?

שייקה: זרבובית. זין בפתח –

פולי: מה, זה רדיו? הלו!

שייקה: רי"ש בשווא נח, בי"ת דגושה אחרי בג"ד־כפ"ת.

פולי: הלו!

שייקה: כן?

פולי: לצ’ופצ’יק של הקומקום!

שייקה: זרבובית. ובהטיה: זרבוביתי, זרבוביתך, זרבוביתו, זרבוביתה, וכן הלאה.

פולי: יַיחרב ביתַכְּ!

שייקה: ייחָרב ביתך!

לחן: ז’ילבר בקו

שרה שלישיית “הגשש החיוור” בתכנית “קסיוס קליי נגד חלפון” (1972)

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ –

אָז הַחֲמוֹר

כָּאן יַעֲבֹר

וּכְמוֹ זָמִיר

יָשִׁיר.

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ –

אֵין מִלְחָמָה.

טוֹב בַּנְּשָׁמָה.

כָּל יוֹם יִהְיֶה כְּמוֹ חַג.

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ –

אֵין רַמְזוֹרִים.

אֵין תַּמְרוּרִים,

אֵין תְּאוּנוֹת דְּרָכִים.

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

שֶׁ‏‏‏רַק יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

כָּל הַמֵּתִים

אָז יְקוּמוּן –

אֵיךְ יִמְצְאוּן שִׁכּוּן?

כְּשֶׁהוּא יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

שֶׁרַק יָבוֹא, הַמָּשִׁיחַ,

אֵין הוֹצָאוֹת –

רַק הַכְנָסוֹת.

אֵין מֶמְשָׁלוֹת.

אֵין עוֹד גְּבוּלוֹת.

אֵין מִלּוּאִים.

רַק בִּלּוּיִים.

אֵין עֲבֵרוֹת.

אֵין מִשְׁטָרוֹת.

אֵין סְפָרַדִּים.

אֵין 'שְׁכְּנַזִּים.

אֵין עֲנִיִּים.

אֵין עֲשִׁירִים.

כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים!