רקע
דן אלמגור
חיימקה שלי

לחן: משה וילנסקי

שרה: רחל אטאס (1964)


הַמִּצְעָד קָרֵב, מֵרִיעַ הָרַמְקוֹל.

הַמִּצְעָד קָרֵב, הִנֵּה גַּם הַקָּצִין!

כָּל הַחַיָּלִים דּוֹרְכִים בְּרֶגֶל שְׂמֹאל;

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי דּוֹרֵךְ פֹּה בְּיָמִין!


כִּי כָּל הַחַיָּלִים, כֵּן, כָּל הַחַיָּלִים

טוֹעִים בָּרֶגֶל, בְּלִי בּוּשָׁה!

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,

דּוֹרֵךְ בָּרֶגֶל הַנְּכוֹנָה!


הֵם קְרֵבִים לְכָאן שְׁזוּפִים וַחֲסוֹנִים.

לְרֹאשָׁם חוֹבְשִׁים כֻּמְתָּה מִבַּד שָׁחֹר.

לְכָל הַחַיָּלִים הַסֵּמֶל מִלְּפָנִים;

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי – הַסֵּמֶל מֵאָחוֹר!


כִּי כָּל הַחַיָּלִים, כֵּן, כָּל הַחַיָּלִים

טוֹעִים בַּסֵּמֶל, בְּלִי בּוּשָׁה!

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,

חוֹבֵשׁ נָכוֹן אֶת הַכֻּמְתָּה!


הָרַמְקוֹל פּוֹקֵד: “דַּגֵּל רוֹבִים אֶל-עָל!”

הַקָּצִין קוֹרֵא: “כֻּלָּם – יָמִינָה שׁוּר!”

לְכָל הַחַיָּלִים רוֹבֶה בַּיָּד; אֲבָל

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי פּוֹלֵט פִּתְאוֹם כַּדּוּר.


כִּי כָּל הַחַיָּלִים, כֵּן, כָּל הַחַיָּלִים

מְפַחֲדִים פֹּה, זֶה בָּרוּר!

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,

יוֹדֵעַ אֵיךְ לִפְלֹט כַּדּוּר!


“שְׂמֹאלָה, שְׂמֹאלָה פְּנֵה!” מוֹדִיעַ הָרַמְקוֹל.

הַקָּהָל כֻּלּוֹ מֵרִיעַ מְאֻשָּׁר.

כָּל הַחַיָּלִים פּוֹנִים פִּתְאוֹם לִשְׂמֹאל;

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי מַמְשִׁיךְ לִצְעֹד יָשָׁר.


כִּי כָּל הַחַיָּלִים, כֵּן, כָּל הַחַיָּלִים

טוֹעִים בָּרֶגֶל מִבִּלְבּוּל!

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,

מַכִּיר הֵיטֵב אֶת הַמַּסְלוּל!


הִנֵּה הוּא קָרֵב, קָרֵב אֵלַי יָשָׁר!

הוּא מֵנִיף יָדוֹ. כַּמָּה חָמוּד הוּא בְּנִי!

כָּל הַחַיָּלִים אֵינָם מַפְנִים רֹאשָׁם;

רַק חַיִּימְקֶה צוֹעֵק: “הֵי, אִמָּא, זֶה אֲנִי!”


כִּי כָּל הַחַיָּלִים, כֵּן, כָּל הַחַיָּלִים

שׂוֹנְאִים אֶת אִמָּא כָּל הָעֵת!

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,

רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,

אוֹהֵב, אוֹהֵב,

אוֹהֵב אֶת אִמָּא בֶּאֱמֶת!



“חיימקה שלי” נולד בנסיבות משונות. באוניברסיטה העברית למדתי ספרות אצל ראש החוג, המשורר שמעון הלקין, שחי בנעוריו בארצות הברית, ומשם עלה ארצה. באחד הסמינרים לספרות אמר לנו, תלמידיו: “כל חוקר או מבקר חושב שרק הוא מבין את היצירה שעליה הוא כותב. וזה מזכיר לי שיר שנכתב בימי מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום בארצות הברית – שירה של אמו של חייל, המשוכנעת שרק ג’והני שלה יודע באיזו רגל לדרוך.” הרעיון הלהיב אותי, כמובן. חיפשתי את השיר האמריקני, אך לא הצלחתי למצוא אותו, ובסוף כתבתי שיר משלי. וכך – בעזרת משה וילנסקי ורחל אטאס – הפך שירהּ של אם לא-יהודייה מדרום ארצות הברית לשיר הכמעט-אולטימטיבי של האם הישראלית הטיפוסית.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות