לחן: שמוליק קראוס וירון גרשובסקי
שרו: שמוליק קראוס, שלמה ארצי וציפי שביט בתכנית הטלוויזיה “טוב לגדול” (“הצועני השורק”, 1973)
הִשְׁכַּמְנוּ לָקוּם הַבֹּקֶר.
קַמְנוּ הַשְׁכֵּם-הַשְׁכֵּם.
לֹא יוֹם רָגִיל הַבֹּקֶר:
הַיּוֹם זֶה “יוֹם הָאֵם”.
מַגִּיעַ לְאִמָּא לָנוּחַ.
הַבֹּקֶר לְבַד נִתְלַבֵּשׁ.
קַמְנוּ בְּרֶבַע לְשֶׁבַע, אַךְ
אִמָּא כְּבָר קָמָה בְּשֵׁשׁ!
כִּי הַיּוֹם לֹא סְתָם יוֹם רָגִיל,
זֶה בָּטוּחַ.
הַיּוֹם מַגִּיעַ לְאִמָּא לָנוּחַ.
הַיּוֹם – “יוֹם הָאֵם”.
אָז אִמָּא מִיָּד אוֹתָנוּ
הִלְבִּישָׁה לְפִי הַתּוֹר.
לִי גִּהֲצָה מִכְנָסַיִם,
לְרוּתִי תָּפְרָה כַּפְתּוֹר.
וְאַבָּא אָמַר בְּנַחַת:
"הַיּוֹם ‘יוֹם הָאֵם’, יְלָדוֹת.
אוּלַי תְּטַגְּנִי לְכֻלָּנוּ, אִמָּא,
לְבִיבוֹת מְתוּקוֹת וְחַמּוֹת?"
כִּי הַיּוֹם לֹא סְתָם יוֹם רָגִיל…
הֶחְלַטְנוּ לָצֵאת לְפִּיקְנִיק,
אַךְ שָׁם לֶאֱכֹל מֻכְרָחִים.
אָז אִמָּא עָבְדָה כָּל הַבֹּקֶר
הֵכִינָה סָלָט וּכְרִיכִים.
מָזוֹן לְכֻלָּנוּ הֵכִינָה,
אֹכֶל טָרִי וּמֵזִין;
וּכְדֵי שֶׁנְּקַבֵּל וִיטָמִינִים
סָחֲטָה גַּם אַרְגַּז תַּפּוּזִים.
יָרַדְנוּ. גַּם אִמָּא יָרְדָה לָהּ
לָאוֹטוֹ, עִם הָאַרְגָּז.
אַךְ שׁוּב הִיא עָלְתָה לְמַעְלָה
לִבְדֹּק אִם סָגְרָה אֶת הַגָּז.
וְשׁוּב יָרְדָה הִיא לְמַטָּה.
חָשַׁבְנוּ לָזוּז כְּבָר, אֲבָל…
שׁוּב הִיא עָלְתָה לְמַעְלָה
לִבְדֹּק אִם סָגְרָה תַּ’חַשְׁמַל.
כִּי הַיּוֹם לֹא סְתָם יוֹם רָגִיל…
נִכְנַסְנוּ כֻּלָּנוּ לָאוֹטוֹ.
הָיָה שָׁם צָפוּף. אָיֹם!
מִי זֶה חָשַׁב שֶׁאֹכֶל
תּוֹפֵס כֹּה הַרְבֵּה מָקוֹם?
אָז אִמָּא אָמְרָה בְּשֶׁקֶט:
"אֲנִי אֶשָׁאֵר, יְלָדַי.
אֲנִי עֲיֵפָה מִמֵּילָא.
תּוּכְלוּ לְבַלּוֹת בִּלְעָדַי!"
אָכַלְנוּ נִפְלָא בַּפִּיקְנִיק.
חִסַּלְנוּ אֶת כָּל הַמִּיצִים.
חָזַרְנוּ בָּעֶרֶב הַבַּיְתָה
עֲיֵפִים, אֲבָל גַּם מְרֻצִּים.
אִמָּא חִכְּתָה בַּדֶּלֶת.
הַבַּיִת נָקִי וְחַם.
עָשְׂתָה לְכֻלָּנוּ אַמְבַּטְיָה,
כִּי הָיִינוּ שְׁחֹרִים כְּמוֹ פֶּחָם.
אַחֲרֵי שֶׁאוֹתָנוּ הִלְבִּישָׁה
יָשַׁבְנוּ לְיַד הַשֻּׁלְחָן,
וְהִיא לְכֻלָּנוּ הִגִּישָׁה
אֲרוּחָה. חֲגִיגִית, כַּמּוּבָן.
הָיְתָה אֲרוּחָה מְשַׁגַּעַת.
זָלַלְנוּ כְּמוֹ עֵדֶר פִּילִים.
וְאִמָּא בַּסּוֹף הִתְעַקְּשָׁה אָז
לִרְחֹץ לְבַדָּהּ תַּ’כֵּלִים.
כִּי הַיּוֹם לֹא סְתָם יוֹם רָגִיל…
כְּשֶׁאֶת הַכֵּלִים נִגְּבָה הִיא
אֶל מִטּוֹתֵינוּ נִגְּשָׁה
וְאָז בִּדְמָעוֹת בָּעֵינַיִם
“תּוֹדָה, יְלָדִים,” לָחֲשָׁה.
הִרְגַּשְׁנוּ כֻּלָּנוּ פְּנִימָה
שֶׁהִיא אֶת הַיּוֹם לֹא תִּשְׁכַּח.
נִרְדַּמְנוּ שְׂמֵחִים, וְאִמָּא
הָלְכָה לְנַקּוֹת תַּ’מִּטְבָּח.
כִּי הַיּוֹם לֹא סְתָם יוֹם רָגִיל,
זֶה בָּטוּחַ.
הַיּוֹם אִפְשַׁרְנוּ לְאִמָּא לָנוּחַ.
הַיּוֹם – “יוֹם הָאֵם”.
אחד הנושאים החביבים עלי ביותר הוא האם. ערכתי והנחיתי בטלוויזיה לפני שנים, בסדרה “הצועני השורק”, תכנית שהוקדשה כולה לאמא היהודייה והלא-יהודייה, ואף יצא תקליט עם שיריה. הוצאתי ספר-ילדים הנקרא “היום יום האם”. תירגמתי בתקופת לימודי בארצות הברית את הספר ההומוריסטי המצליח של דן גרינברג, “איך להיות א-יידישע מאמע?”, ולימים אף תירגמתי את הקומדיה שנכתבה בעקבותיו והוצגה בארץ (רבקה מיכאלי ומני פאר שיחקו את האם ובנה). תירגמתי בהנאה גם את שירי תקליטו של דני קיי “אמא, אורי רוצה קצת מים” (שר בעברית: ישראל גוריון). צירפתי כאן גם פזמונים בעקבות שירים שנכתבו בשפות אחרות.
“יום האם” נקלט בהוויה הישראלית בתחילת שנות החמישים, כשראש עיריית חיפה החליט לחגוג את החג סמוך לחנוכה, וזמן קצר אחר כך אימץ שבועון הילדים “הארץ שלנו” את הרעיון בתאריך מאוחר קצת יותר. אבל בפולין, למשל, נמכרו תעודות-שי של הקק"ל ל"יום האם" עוד בשנות השלושים, וסבתא שלי (אמה של אמי), שנודעה בלובלין כפעילה ציונית, הפיצה אותן בקרב חברותיה. הפזמון “היום יום האם” מבוסס על הומורסקה של הקנדי סטיבן ליקוק, שנכללה באחד מספרי הסיפורים המתורגמים שקיבלתי לבר-המצווה.
מילים ולחן: טום לרר
שרה: יעל ישי במועדון “השעות הקטנות” בצפת (1961).
בְּשִׁיר הָעָם, עוֹד מִיְּמֵי הַתָּנָ"ךְ,
יֵשׁ נוֹשֵׂא אֶחָד הַשָּׁכִיחַ כָּל כָּךְ –
נוֹשֵׂא עָדִין, שׁוֹפֵעַ רַכּוּת,
וְהַנּוֹשֵׂא הַזֶּה הוּא – אִמָּהוּת.
הָיֹה הָיְתָה אֵם, אֶת יַלְדָּהּ הִיא פִּנְּקָה –
וְהַיֶּלֶד הֵשִׁיב אַהֲבָה אֶל חֵיקָהּ.
אַף עַל פִּי כֵן מֻכְרָחִים לְהוֹדוֹת
שֶׁהַסּוֹף הָיָה עָצוּב מְאוֹד.
הָיֹה הָיָה מֶלֶך, שְׁמוֹ אֵדִיפּוּס,
וְזֶה הָיָה חֲתִיכַת “טִיפּוּס”.
גַּם פְרוֹיְד הִזְכִּיר אוֹתוֹ בִּדְּפוּס,
כִּי הוּא אָהַב אֶת אִמָּא.
כֵּן, הוּא קִיֵּם אֶת הַמִּצְוָה:
“כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ – וּבְעִקָּר אֶת אִמְּךָ!”
אַך עִם הָאִמָּא מִשּׁוּם-מָה
נִדְמֶה שֶׁהוּא הִגְזִים קְצָת.
וּמִפְּנֵי שֶׁלְּאִמָּא
אַהֲבָה הוּא הֵשִׁיב –
בִּתּוֹ הָיְתָה גַּם אֲחוֹתוֹ,
וּבְנוֹ הָיָה גַּם אָחִיו.
פָּסוּק אֶחָד צָץ בְּמוֹחוֹ:
“בֶּן חָכָם הוּא שִׂמְחַת אִמּוֹ”.
אַךְ כְּשֶׁלְּבַסּוֹף עֵינָיו פָּקַח –
נִקֵּר אוֹתָן וְהִתְיַפַּח.
זֶה סוֹף הַבֵּן הַמְּתֻסְבָּך;
אֲשֶׁר אָהַב אֶת אִמָּא.
וְאַתֶּם, יְלָדִים, “יוֹם הָאֵם” חִגְגוּ,
תְּנוּ לְאִמָּא פֶּרַח, וּבְחֹם לָהּ נַשְּׁקוּ;
אַךְ הִשְׁתַּדְּלוּ שֶׁלֹּא לְהַאֲרִיךְ.
אַחֶרֶת תְּקַבְּלוּ עוֹד גַּם אַתֶּם תַּסְבִּיךְ.
אֶהֱבוּ אֶת אִמָּא, יְלָדַי;
אַךְ זִכְרוּ:
רַק לֹא יוֹתֵר מִדַּי!
על פי שיר המופיע בשפות שונות
מתכנית הטלוויזיה “טוב לגדול” (1973)
“הַאִם תֹּאהַב אוֹתִי?” אָמְרָה הַנַּעֲרָה.
“אֹהַב אוֹתָךְ,” אָמַר, “עַד שִׁגָּעוֹן.”
“וְכָל אֲשֶׁר אֹמַר לְךָ, הֲתַעֲשֶׂה?” אָמְרָה.
“הַכֹּל!” אָמַר. “לַכֹּל אֲנִי נָכוֹן!”
“אִם כָּךְ, הִנֵּה סַכִּין!” אָמְרָה הָעֲדִינָה.
"צֵא וַהֲרֹג בָּהּ אֶת אִמְּךָ הַיְּשֵׁנָה.
צֵא וְהָבֵא לִי אֶת לִבָּהּ הַמֵּת.
רַק אָז אֵדַע כִּי תֹאהֲבֵנִי בֶּאֱמֶת."
נָטַל אֶת הַסַּכִּין וְחֶרֶשׁ, לְבֵיתוֹ:
הִיא יְשֵׁנָה, אִמּוֹ, רֹאשָׁהּ פֹּה, עַל הַכַּר.
רֶגַע שֶׁל הִסּוּס… וְאָז צָנְחָה יָדוֹ
וְאֶת לִבָּהּ הַמְּפַרְפֵּר מִן הֶחָזֶה עָקַר.
הוּא אֶת הַלֵּב הַחַם בְּכַף יָדוֹ חָפַן,
וְרָץ, וְרָץ… אֲהוּבָתוֹ שָׁם מְחַכָּה.
לְפֶתַע הוּא מָעַד, נָפַל פְּרַקְדָּן,
וּבְנָפְלוֹ נֶחְבַּט אֶל הַקַּרְקַע.
וּבְשָׁכְבוֹ שָׁם, עַל הָאָרֶץ, לְבַדּוֹ,
רָעַד פִּתְאוֹם הַלֵּב הַמְּפַרְפֵּר בְּתוֹךְ יָדוֹ,
וְקוֹל שָׁאַל, נוּגֶה וְרַחְמָנִי:
“כָּאַב לְךָ כְּשֶׁנָּפַלְתָּ, בְּנִי?”
לחן: גרוזיני. שרה: מיכל טל בתכנית הטלויזיה “בחצות הלילה בצאת הכוכבים” (1971)
הלחין גם שלמה ארצי. שרה: חוה אלברשטיין בתכנית ‘טוב לגדול’ (‘הצועני השורק’, 1973)
כן הלחין קובי אוז, ושרה גלית גיאת במחזמר “נאסר א-דין” (“הבימה”, 2002)
אִמָּא לֹא סִפְּרָה לִי דָּבָר.
אִמָּא לֹא סִפְּרָה לִי דָּבָר.
סְתָו חָלַף, הַחֹרֶף עָבַר.
אִמָּא לֹא סִפְּרָה לִי דָּבָר.
אִמָּא לֹא סִפְּרָה לִי דָּבָר.
אִמָּא לֹא סִפְּרָה לִי דָּבָר.
מָה אָסוּר וּמָה לִי מֻתָּר? –
אִמָּא לֹא סִפְּרָה לִי דָּבָר.
חֹרֶף תַּם
וְהִגִּיעַ הָאָבִיב.
חֹרֶף תַּם.
רֵיחַ אֹרֶן מִסָּבִיב.
בְּכַרְמִי
כְּבָר פִּתַּח לוֹ הַסְּמָדַר;
אַךְ אִמִּי
לֹא סִפְּרָה לִי שׁוּם דָּבָר.
הַבָּנוֹת בְּכָל הַכְּפָר
לִגְלְגוּ עָלַי מִכְּבָר:
"זוֹ, בִּתּוֹ שֶׁל הַקַּדָּר,
לֹא סִפְּרוּ לָהּ שׁוּם דָּבָר."
כְּבָר הַחֹרֶף תַּם
וְהַסְּתָו עָבַר;
אַךְ אִמִּי שֶׁלִּי
לֹא סִפְּרָה דָּבָר
לֹא סִפְּרָה דָּבָר…
לְמָתְנַי חָגַרְתִּי סִנָּר.
עֶלֶם חֵן בַּדֶּרֶךְ עָבַר.
עֶלֶם חֵן גָּבוֹהַּ וְזָר.
אִמָּא לֹא סִפְּרָה לִי דָּבָר.
“מָה יָפוֹת עֵינַיִךְ,” אָמַר –
וּלְבָבִי כְּמוֹ נֶשֶׁר נִתַּר.
“מָה יָפוֹת עֵינַיִךְ,” אָמַר.
“לֹא הַרְחֵק יֵשׁ חֹרֶשׁ נִסְתָּר.”
הוּא חִיּוּךְ שָׁלַח לוֹ,
וּלְבָבִי נִפְתַּח לוֹ.
אֶת לִבִּי לָקַח לוֹ –
וְעִם אוֹר הָלַךְ הוּא.
“עוֹד אֶחְזֹר,” אָמַר.
"עוֹד אֶחְזֹר אֵלַיִךְ,
“עוֹד אֶחְזֹר,” אָמַר הַזָּר.
עַד הַיּוֹם הוּא לֹא חָזַר.
כְּשֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ הַזָּר
לְמָתְנַי חָגַרְתִּי סִנָּר.
תַּם אָבִיב, הַקַּיִץ עָבַר.
הַסִּנָּר לוֹחֵץ קְצָת וְצַר.
לָמָּה הוּא כֹּה צַר, הַסִּנָּר?
לָמָּה זֶה רֹאשִׁי כֹּה סְחַרְחַר?
לָמָּה זֶה הִשְׁמַנְתִּי כְּמוֹ הַר?
אִמָּא לֹא סִפְּרָה לִי דָּבָר.
“אמא לא סיפרה לי דבר” הושר לראשונה בתכנית הטלוויזיה “בחצות הלילה בצאת הכוכבים” (1971) ששימשה “פיילוט” לסדרה “הצועני השורק”. את “אמא לא זורקת כלום” כתבתי ברוח אחד הפרקים בספר “איך להיות א-יידישע מאמע” מאת דן גרינברג שתירגמתי, אך הוספתי לו לא מעט מאופיי שלי, כאספן ואגרן חסר תקנה.
הלחין: בני נגרי
שרה: אביבה הד (1980)
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
כָּל דָּבָר עָשׂוּי עוֹד לְהוֹעִיל בִּשְׁעַת חֵרוּם –
לָכֵן הִיא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם.
אֶצְלֵנוּ כָּל הַבַּיִת הוּא מַחְסָן אֶחָד גָּדוֹל.
מַחְסָן גַּם בַּמִּרְפֶּסֶת, וּמַחְסָן בָּאִינְטֶרְסוֹל.
אֶצְלֵנוּ כָּל הַבַּיִת הוּא מַחְסָן אֶחָד עָצוּם –
כִּי אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
אִם שַׂקִּית מִפְּלַסְטִיק, אוֹ מַסְמֵר אֶחָד עָקוּם –
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם!
חֶבֶל קָרוּעַ?
“אוּלַי נִרְצֶה לִשְׁלֹחַ פַּעַם חֲבִילָה…”
תַּעַר גִּלּוּחַ?
“אוּלַי יֶחְסַר פִּתְאוֹם דַּוְקָא בִּבְרִית מִילָה?”
חוּט תַּיִל, חָלוּד קְצָת?
“זֶה שִׁמּוּשִׁי נוֹרָא כְּשֶׁהַכִּיּוֹר סָתוּם.”
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם.
כְּשֶׁבַּגַּן הָיִיתִי מֵרְרָה לִי תַּ’חַיִּים:
“לָמָּה בִּשְׁטוּיוֹת כָּל הַכִּיסִים שֶׁלְּךָ מְלֵאִים?”
עַל כָּל צַעֲצוּעַ הִיא נָשְׂאָה שָׁעָה נְאוּם –
אַךְ הִיא אֵינָה זוֹרֶקֶת כְּלוּם.
לֹא!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
לָמָּה זֶה דְּרוּשָׁה לָהּ הַיָּדִית – אִם אֵין קוּמְקוּם?
כִּי אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם!
צִנְצֶנֶת שֶׁל לֶבֶּן? –
“אוּלַי יַחְזֹר שֵׁנִית הַ’צֶּנַע' שֶׁהָיָה.”
גֶּרֶב בּוֹדֶדֶת?
“אוּלַי נִמְצָא בְּכָל זֹאת פַּעַם תַּ’שְּׁנִיָּה?”
בּוּל מְשֻׁמָּשׁ קְצָת? –
“נַדְבִּיק אֹותוֹ. אִישׁ לֹא יַבְחִין שֶׁהוּא חָתוּם.”
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם.
מַגִּיעַ חַג הַפֶּסַח. כְּמוֹ כָּל בַּיִת יְהוּדִי
גַּם אִמָּא אָז עוֹשָׂה פֹּה נִקָּיוֹן דֵּי יְסוֹדִי.
אוּלַי עַכְשָׁו תִּזְרֹק תָ’וֶנְטִילָטוֹר הַפָּגוּם?
אֵיפֹה?! אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם.
לֹא!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם. לֹא, לֹא!
עֶשְׂרִים שָׁנָה שָׁמְרָה לִי תַּ’דֻּבּוֹן שֶׁלִּי הַחוּם.
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם.
סְוֵדֶר שֶׁל סָבְתָא?
“אוּלַי תַּחְזֹר הָאָפְנָה-שֶׁל-פַּעַם מֵחָדָשׁ.”
בֹּרֶג מִטְּרַקְטוֹר?
“אוּלַי נִקְנֶה עוֹד פַּעַם טְרַקְטוֹר מְשֻׁמָּשׁ?”
כּוֹבַע צִילִינְדֶּר?
“אוּלַי עוֹד יִשְׁלְחוּ אוֹתְךָ מָחָר לָאוּ”ם?"
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת
כְּלוּם.
מָתַי הִיא כֵּן זוֹרֶקֶת? כְּשֶׁעוֹבְרִים סוֹף-סוֹף דִּירָה,
וּמִשּׁוּם כָּךְ עָבַרְנוּ לַדִּירָה הַיְּקָרָה.
אַךְ תּוֹךְ שָׁבוּעַ הִצְטַבֵּר הַכֹּל בַּחֲזָרָה –
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת,
כִּי אִמָּא לֹא זוֹרֶקֶת כְּלוּם!
לחן: משה וילנסקי
שרה: רחל אטאס (1964)
הַמִּצְעָד קָרֵב, מֵרִיעַ הָרַמְקוֹל.
הַמִּצְעָד קָרֵב, הִנֵּה גַּם הַקָּצִין!
כָּל הַחַיָּלִים דּוֹרְכִים בְּרֶגֶל שְׂמֹאל;
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי דּוֹרֵךְ פֹּה בְּיָמִין!
כִּי כָּל הַחַיָּלִים, כֵּן, כָּל הַחַיָּלִים
טוֹעִים בָּרֶגֶל, בְּלִי בּוּשָׁה!
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,
דּוֹרֵךְ בָּרֶגֶל הַנְּכוֹנָה!
הֵם קְרֵבִים לְכָאן שְׁזוּפִים וַחֲסוֹנִים.
לְרֹאשָׁם חוֹבְשִׁים כֻּמְתָּה מִבַּד שָׁחֹר.
לְכָל הַחַיָּלִים הַסֵּמֶל מִלְּפָנִים;
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי – הַסֵּמֶל מֵאָחוֹר!
כִּי כָּל הַחַיָּלִים, כֵּן, כָּל הַחַיָּלִים
טוֹעִים בַּסֵּמֶל, בְּלִי בּוּשָׁה!
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,
חוֹבֵשׁ נָכוֹן אֶת הַכֻּמְתָּה!
הָרַמְקוֹל פּוֹקֵד: “דַּגֵּל רוֹבִים אֶל-עָל!”
הַקָּצִין קוֹרֵא: “כֻּלָּם – יָמִינָה שׁוּר!”
לְכָל הַחַיָּלִים רוֹבֶה בַּיָּד; אֲבָל
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי פּוֹלֵט פִּתְאוֹם כַּדּוּר.
כִּי כָּל הַחַיָּלִים, כֵּן, כָּל הַחַיָּלִים
מְפַחֲדִים פֹּה, זֶה בָּרוּר!
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,
יוֹדֵעַ אֵיךְ לִפְלֹט כַּדּוּר!
“שְׂמֹאלָה, שְׂמֹאלָה פְּנֵה!” מוֹדִיעַ הָרַמְקוֹל.
הַקָּהָל כֻּלּוֹ מֵרִיעַ מְאֻשָּׁר.
כָּל הַחַיָּלִים פּוֹנִים פִּתְאוֹם לִשְׂמֹאל;
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי מַמְשִׁיךְ לִצְעֹד יָשָׁר.
כִּי כָּל הַחַיָּלִים, כֵּן, כָּל הַחַיָּלִים
טוֹעִים בָּרֶגֶל מִבִּלְבּוּל!
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,
מַכִּיר הֵיטֵב אֶת הַמַּסְלוּל!
הִנֵּה הוּא קָרֵב, קָרֵב אֵלַי יָשָׁר!
הוּא מֵנִיף יָדוֹ. כַּמָּה חָמוּד הוּא בְּנִי!
כָּל הַחַיָּלִים אֵינָם מַפְנִים רֹאשָׁם;
רַק חַיִּימְקֶה צוֹעֵק: “הֵי, אִמָּא, זֶה אֲנִי!”
כִּי כָּל הַחַיָּלִים, כֵּן, כָּל הַחַיָּלִים
שׂוֹנְאִים אֶת אִמָּא כָּל הָעֵת!
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,
רַק חַיִּימְקֶה שֶׁלִּי,
אוֹהֵב, אוֹהֵב,
אוֹהֵב אֶת אִמָּא בֶּאֱמֶת!
“חיימקה שלי” נולד בנסיבות משונות. באוניברסיטה העברית למדתי ספרות אצל ראש החוג, המשורר שמעון הלקין, שחי בנעוריו בארצות הברית, ומשם עלה ארצה. באחד הסמינרים לספרות אמר לנו, תלמידיו: “כל חוקר או מבקר חושב שרק הוא מבין את היצירה שעליה הוא כותב. וזה מזכיר לי שיר שנכתב בימי מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום בארצות הברית – שירה של אמו של חייל, המשוכנעת שרק ג’והני שלה יודע באיזו רגל לדרוך.” הרעיון הלהיב אותי, כמובן. חיפשתי את השיר האמריקני, אך לא הצלחתי למצוא אותו, ובסוף כתבתי שיר משלי. וכך – בעזרת משה וילנסקי ורחל אטאס – הפך שירהּ של אם לא-יהודייה מדרום ארצות הברית לשיר הכמעט-אולטימטיבי של האם הישראלית הטיפוסית.
לחן: ירון גרשובסקי. שרה: ציפי שביט, בתכנית הטלויזיה ‘טוב לגדול’ (1973)
כן הלחין: רפי קדישזון. שר: ישראל גוריון בהצגה “בין הצלצולים” (1982)
לָמָּה זֶה דַּוְקָא, לָמָּה זֶה דַּוְקָא,
צְרִיכָה לִהְיוֹת אִמָּא שֶׁלִּי?
כְּשֶׁיּוֹצֵאת הַכִּתָּה לְטִיּוּל לְאֵילַת
וְאוֹמֵר הַמּוֹרֶה בְּחִיּוּךְ מְיֻחָד:
"שׁוּב דְּרוּשָׁה לָנוּ אֵם – זֶהוּ חֹק מַמְלַכְתִּי –
שֶׁאִתָּנוּ תֵּצֵא לַטִּיּוּל הַשְּׁנָתִי."
לְכָל הַיְּלָדִים אִמָּהוֹת אוֹהֲבוֹת.
לָמָּה הֵן אַף פַּעַם לֹא מִתְנַדְּבוֹת?
לָמָּה זֶה דַּוְקָא, לָמָּה זֶה דַּוְקָא,
תָּמִיד מִתְנַדֶּבֶת רַק אִמָּא שֶׁלִּי?
כְּשֶׁיּוֹצֵאת הַכִּתָּה לְאִמּוּן גַדְנָ"עִי –
בִּקּוּרִים אֲסוּרִים כִּי זֶה שֶׁטַח צְבָאִי.
רַק הִגַּעְנוּ לְשָׁם, לֹא הִסְפַּקְנוּ לָזוּז,
כְּבָר עוֹמֶדֶת שָׁם אֵם עִם עוּגוֹת וְתַפּוּז.
לְכָל הַיְּלָדִים אִמָּהוֹת דוֹאֲגוֹת.
גַּם לָהֶן יֵשׁ בַּבַּיִת תַּפּוּזִים וְעוּגוֹת;
אָז לָמָּה זֶה דַּוְקָא, לָמָּה זֶה דַּוְקָא,
עוֹמֶדֶת בַּשַּׁעַר רַק אִמָּא שֶׁלִּי?
כֵּן, לֹא פַּעַם רוֹאִים אֵיזוֹ אִמָּא טִפְּשִׁית
שֶׁחוֹשֶׁבֶת שֶׁהִיא נַעֲרָה בְּ"שִׁשִּׁית".
שֶׁחוֹשֶׁבֶת שֶׁהִיא עוֹד קַלָּה כְּמוֹ פַּרְפַּר,
וְהוֹלֶכֶת בְּ"מִינִי" כָּזֶה קְצַרְצַר.
כֵּן, בְּכָל כִּתָּה יֵשׁ מִין1 אִמָּא כָּזֹאת
עִם תַּחַת גָּדוֹל וְרַגְלַיִם שְׁמֵנוֹת;
אָז לָמָּה זֶה דַּוְקָא, לָמָּה זֶה דַּוְקָא,
הוֹלֶכֶת בְּ"מִינִי" רַק אִמָּא שֶׁלִּי?
בְּכָל עֶרֶב-שַׁבָּת מְסִבּוֹת יֵשׁ, “פְּצָצוֹת”,
כִּי יוֹצְאִים הַהוֹרִים – וְחוֹזְרִים בַּחֲצוֹת.
יֵשׁ רַק אִמָּא אַחַת שֶׁנִּשְׁאֶרֶת לַחְגֹּג
וּמַרְאָה צִלּוּמִים שֶׁל בְּנָהּ כְּתִינוֹק.
לְכָל הַיְּלָדִים יֵשׁ תְּמוּנוֹת בָּאַלְבּוֹם.
הַבָּנוֹת צוֹחֲקוֹת, וְקָשֶׁה לִי לִנְשֹׁם.
לָמָּה זֶה, אִמָּא,
כָּל בְּנוֹת כִּתָּה ז'
צְרִיכוֹת לִרְאוֹת
אוֹתִי בְּעֵירֹם?
- במקור המודפס: מִן – הערת פב"י ↩︎
לחן: שארל אזנבור
שר: שלמה ארצי בתכנית הטלוויזיה “טוב לגדול” (1973)
כְּבָר שָׁרוּ לָךְ שִׁירִים הָמוֹן
בְּכָל שָׂפָה, בְּכָל לָשׁוֹן
כְּבָר זִמְּרוּ לָךְ, הוֹ, אִמִּי.
נִדְמֶה: הַכֹּל כְּבָר נֶאֱמַר,
הַכֹּל סֻפַּר, הַכֹּל הוּשַׁר.
נִדְמֶה שֶׁלִּי כְּבָר לֹא נוֹתַר
מָה לְהוֹסִיף וּמָה לוֹמַר.
כְּבָר שָׁרוּ עַל מְסִירוּתֵךְ,
עַל חִיּוּכֵךְ, עַל דִּמְעָתֵךְ;
אַךְ אַתְּ וַדַּאי לֹא תִּכְעֲסִי
אִם עוֹד מִלָּה קְטַנָּה אוֹסִיף
לָךְ, אִמִּי.
אֲנִי זוֹכֵר, כְּמוֹ מֵעָשָׁן,
אֶת שִׁיר הָעֶרֶשׂ הַיָּשָׁן
שֶׁזִּמַרְתְּ לִי, הוֹ, אִמִּי.
וְאֵיךְ כָּל עֶרֶב אַתְּ אָסַפְתְּ
צַעֲצוּעַי מִן הָרִצְפָּה.
וְאֵיךְ אָהַבְתִּי לְהַרְגִּיז
וְלַעֲנוֹת לָךְ בְּחֻצְפָּה.
וְלָךְ זֶה לֹא הִגִּיעַ.
זֶה לֹא גַּבְרִי אוֹ מְקֻבָּל
שֶׁבֵּן כָּמוֹנִי, מְגֻדָּל,
יֹאמַר “סְלִיחָה”; אַף עַל פִּי כֵן
אֲנִי מוּכָן לְהִסְתַּכֵּן.
זֶה גּוֹרָלֵךְ מִזֶּה שָׁנִים:
בְּעֶצֶב אַתְּ תֵּלְדִי בָּנִים.
כֵּן, בְּעֶצֶב. הוֹ, אִמִּי…
אֶתְמוֹל הָיוּ עוֹד יְלָדִים.
הַיּוֹם פִּתְאוֹם הֵם בְּמַדִּים.
אֶתְמוֹל שִׂחֲקוּ בְּקֻבִּיּוֹת –
הַיּוֹם עוֹנְדִים הֵם דִּסְקִיּוֹת.
דְּרוּכָה תַּמְתִּינִי כָּל הַיּוֹם
לְטֵלֵפוֹן, דְּרִישַׁת שָׁלוֹם.
וּשְׁתֵּי אָזְנַיִךְ חֲרֵדוֹת
לְכָל פְּסִיעָה בַּמַּדְרֵגוֹת.
הַבֵּן חוֹזֵר… יוֹצֵא לִלְמֹד…
מַפְלִיג הַרְחֵק – לָתוּר, לִנְדֹּד.
כֹּה רָחוֹק הוּא, הוֹ, אִמִּי…
הוּא לֹא כּוֹתֵב. הוּא מִתְעַצֵּל
אוֹ סְתָם שׁוֹכֵחַ לְצַלְצֵל.
וְאָז פּוֹגֵשׁ הוּא נַעֲרָה.
וּמִתְחַתֵּן. עַד מְהֵרָה
גַּם הִיא כְּבָר אִמָּא…
הַזְּמַן חוֹלֵף. הוּא שָׁב אֵלַיִךְ,
וְשׁוּב תִּינוֹק יֵשׁ בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ.
שׁוּב מְנַסָּה אַתְּ לְהַרְדִּים
כְּ"בֵּיְבִּי-סִיטֶר" אֶת הַנְּכָדִים.
עַל כָּל זֶה
לָךְ אוֹדֶה,
לָךְ אוֹדֶה,
אִמִּי…
עוד “גיור” חופשי של שיר לועזי על אמא אחרת, רחוקה, שהפך לשיר ישראלי: שארל אזנבור הארמני-צרפתי כתב שיר על “מאמא” סיציליאנית, באווירה המזכירה את סדרת הטלוויזיה “הסופרנוס”. לתכנית הטלוויזיה שהקדשתי בתחילת שנות השבעים ל"יום האם" כתבתי נוסח חפשי ביותר של שירו של אזנבור. שר אותו אז זמר צעיר, שהשתחרר זמן קצר קודם לכן מהצבא – שלמה ארצי.
לחן: משה וילנסקי
שרו: אילנה רובינא ודליה פרידלנד בתכנית הרדיו “שלכם לשעה קלה” (1972)
בְּשָׁעָה שְׁבְּכָל הַבָּתִּים
כְּבָר הִנְעִימָה כָּל אִמָּא שִׁיר עֶרֶשׂ;
בְּשָׁעָה שְׁבְּכָל הַבָּתִּים
כְּבָר אָמְרוּ “לַיְלָה טוֹב” אַחֲרוֹן –
אִמָּא הָיְתָה אָז יוֹצֵאת,
כְּדַרְכָּהּ כָּל עֶרֶב –
לְשַׂחֵק
בַּתֵּאַטְרוֹן.
בְּשָׁעָה שְׁבְּכָל הַבָּתִּים
כְּבָר שָׁכְבוּ הַיְּלָדִים בְּפִּיגָ’מָה,
וְהָאֵם, עֲיֵפָה מֵעָמָל,
בְּפִנַּת הַסַּפָּה נִמְנְמָה –
אִמָּא הָיְתָה אָז
אִפּוּר עַל פָּנֶיהָ שָׂמָּה
וְיוֹצֵאת
אֶל הַבָּמָה.
וְאַנֲחְנוּ יָדַעְנוּ שֶׁכָּכָה זֶה
כְּשֶׁהַ"דּוֹדָה" אוֹתָנוּ הִרְדִּימָה.
כָּכָה זֶה, כָּכָה זֶה,
כְּשֶׁאִמָּא
בְּ"הַבִּימָה".
בְּשָׁעָה שְׁבְּכָל הַבָּתִּים
נֶעֶצְמוּ כְּבָר מִזְּמַן הָעֵינַיִם;
בְּשָׁעָה שְׁבְּכָל הַבָּתִּים
כְּבָר צִלְצֵל הַשָּׁעוֹן “אַחַת” –
אִמָּא הָיְתָה עֲדַיִן
בְּדַרְכָּהּ הַבַּיְתָה
מֵרוּחָמָה
אוֹ מִצְּפַת.
כְּשֶׁהָיְתָה חֲגִיגָה בַּכִּתָּה
אוֹ בְּטֶקֶס סִיּוּם בֵּית סֵפֶר,
וְהוֹרֵי הַיְּלָדִים נֶאֶסְפוּ
לַחֲזוֹת בַּמַּרְאֶה הַמְּלַבֵּב –
אִמָּא תָּמִיד נֶעֶדְרָה.
כִּי בְּאוֹתוֹ הָעֶרֶב
הִיא הוֹפִיעָה בְּעֵין-גֵּב.
וְאַנֲחְנוּ יָדַעְנוּ שֶׁכָּכָה זֶה…
בְּשָׁעָה שֶׁכָּל אֵם עִבְרִיָּה
דָּחֲפָה עֲגָלָה עִם תִּינֹקֶת –
אִמָּא שׁוּב שִׁנְּנָה מוֹנוֹלוֹג
שֶׁל מֵדֵאָה
אוֹ פּוּק הַקָּטָן.
שׁוּב עַל קַרְשֵׁי הַבָּמָה
נֶעֶרְכוּ חֲזָרוֹת כָּל בֹּקֶר.
וַאֲנַחְנוּ יָשַׁבְנוּ שָׁם
אִתָּהּ.
וְרָאִינוּ אוֹתָהּ בִּצְחוֹקָהּ,
וְרָאִינוּ אֶת כָּל דִּמְעוֹתֶיהָ,
וְרָאִינוּ מִבֵּין הַקְּלָעִים
אֵיךְ הִרְעִידָה אֶת כָּל הַקָּהָל.
גַּם כְּשֶׁחָשְׁבוּ:
“הִיא שׁוֹחֶטֶת אֶת שְׁנֵי יְלָדֶיהָ,”
אָנוּ לֹא נִבְהַלְנוּ
כְּלָל.
כִּי אַנֲחְנוּ יָדַעְנוּ שֶׁכָּכָה זֶה…
וְהַיּוֹם, כְּשֶׁבְּכָל הַבָּתִּים
מַנְעִימוֹת חַבְרוֹתֵינוּ שִׁיר עֶרֶשׂ;
וְהַיּוֹם, כְּשֶׁבְּכָל הַבָּתִּים
שׁוּב אוֹמְרִים “לַיְלָה טוֹב” אַחֲרוֹן –
אָנוּ נוֹשְׁקוֹת לַבָּנוֹת
וְיוֹצְאוֹת לַדֶּרֶךְ –
לְאוֹתוֹ הַתֵּאַטְרוֹן.
שׁוּב נֵשֵׁב בַּחֲדַר הָאִפּוּר,
הַזּוֹכֵר אֶת יְמֵי יַלְדוּתֵנוּ,
וּכְמוֹ אִמָּא נֵצֵא לַבָּמָה –
לַדְּרָכִים, לַקְּרָשִׁים, לָאוֹרוֹת.
אִלּוּ יָכְלוּ רַק בְּנוֹתֵינוּ
לָשִׁיר עָלֵינוּ –
כָּךְ הָיוּ שָׁרוֹת:
"כֵּן, גַּם אָנוּ שָׁמַעְנוּ שֶׁכָּכָה זֶה,
אִם נַסְכִּימָה,
וְאִם לֹא נַסְכִּימָה.
כָּכָה זֶה, כָּכָה זֶה,
כְּשֶׁאִמָּא בְּ"הַבִּימָה".
וְגַם אָנוּ נוֹפִיעַ עַל הַבָּמָה.
אִם נִרְצֶה – לֹא נִשְׁאַל אֶת אִמָּא.
כָּכָה זֶה,
כֵּן, כָּכָה זֶה
כְּשֶׁסָּבְתָא וְאִמָּא
בְּ"הַבִּימָה".
“כשאמא ב’הבימה'” נכתב לשתי שחקניות, אילנה רובינא ודליה פרידלנד, בנותיהן של שתיים משחקניות “הבימה” הגדולות – חנה רובינא וחנה’לה הנדלר.
נכתב לדמות אביה האלמן של רחל במחזמר “קזבלן” (1966). לא הולחן.
זֶה מוּזָר: בַּהַתְחָלָה אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל מַמָּשׁ –
מִסְדְּרוֹן, וּבֵית חוֹלִים, וְאָב צָעִיר נִרְגָּשׁ.
וּפִתְאוֹם: אָחוֹת מִמּוּל, וְיָד קְטַנָּה, וְסֶרֶט.
“בַּת,” הִיא אוֹמֶרֶת.
“בַּת.”
מִישֶׁהוּ לוֹחֵשׁ: “מַזָּל. חָסַכְתָּ בְּרִית מִילָה.”
מִישֶׁהוּ צוֹחֵק: “בָּנִים? חַכֵּה, בָּנוֹת תְּחִלָּה.”
וּפִתְאוֹם, כֵּן, כָּכָה סְתָם, מַתְחִיל דְּבַר-מָה לִצְבֹּט:
צַעַר גִּדּוּל בָּנוֹת…
בֵּן אוֹהֵב לָרוּץ, לִקְפֹּץ, לְהִתְאַבֵּק. כְּמוֹ בֵּן.
בֵּן אֵינוֹ בּוֹכֶה, גַּם אִם שָׁבַר לְפֶתַע שֵׁן.
בֵּן אוֹהֵב מְכוֹנִיּוֹת וְחַיָּלֵי עוֹפֶרֶת.
בַּת? זֶה קְצָת אַחֶרֶת.
בֵּן אֶפְשָׁר לִזְרֹק, לַחְבֹּט, לְמַעְלָה לְהָרִים.
בֵּן? עִם בֵּן אֶפְשָׁר לַחְטֹף “שִׂיחָה בֵּין שְׁנֵי גְּבָרִים”.
בַּת? רוֹצָה בֻּבּוֹת יָפוֹת, שְׂמָלוֹת וְרֻדּוֹת, קְטַנּוֹת.
צַעַר גִּדּוּל בָּנוֹת.
בֵּן מַגִּיעַ לְמִצְווֹת – הוֹפֵךְ פִּתְאוֹם לְאִישׁ.
בֵּן נוֹשֵׂא פִּתְאוֹם דְּרָשָׁה. בֵּן יֹאמַר קַדִּישׁ.
בֵּן בְּלִי קשִׁי מִתְבַּגֵּר. בַּת, כְּשֶׁמִּתְבַּגֶּרֶת,
זֶה קְצָת אַחֶרֶת,
קְצָת.
בֵּן פִּתְאוֹם צוֹמֵחַ כָּךְ, וְגַס קוֹלוֹ, אַחֵר.
בֵּן אֵינוֹ זָקוּק לְאִישׁ. בַּת זְקוּקָה יוֹתֵר.
וְאִם אֵין בַּבַּיִת אֵם – לֵךְ, דַּע מָה לַעֲשׂוֹת!
צַעַר גִּדּוּל בָּנוֹת.
בֵּן יוֹצֵא, וְלֹא נוֹרָא אִם שָׁב אַחֲרֵי חֲצוֹת.
בַּת אחֲרָה חֲצִי שָׁעָה – הַמַּחְשָׁבוֹת רָצוֹת.
בֵּן יָכוֹל לְלֹא חֲשָׁשׁ לָצֵאת לְבַד לְסֶרֶט.
בַּת? זֶה קְצָת אַחֶרֶת.
בֵּן יוֹצֵא לְחֹדֶשׁ? נוּ, יָשׁוּב, אַל דְּאָגָה.
בַּת יוֹצֵאת לְיוֹם אֶחָד – אֵינְךָ יָשֵׁן דַּקָּה.
וְאִם אֵינָה יוֹצֵאת בִּכְלָל – גַּם אָז יֵשׁ דְּאָגוֹת.
צַעַר גִּדּוּל בָּנוֹת.
גַּם אִם אַתָּה אָדָם מוֹדֶרְנִי בְּתַכְלִית,
אַךְ הִיא לֹא שָׁבָה מִשִּׁעוּר אַנְגְלִית –
מַחְשְׁבוֹתֶיךָ הַקּוֹדְרוֹת וְהַפְּצוּעוֹת
מִתְרוֹצְצוֹת בַּאֲפֵלַת הַסִּמְטָאוֹת.
כָּךְ עוֹבְרִים לֵילוֹת רַבִּים, לֵילוֹת לְלֹא שֵׁנָה,
וּפִתְאוֹם אַתָּה תּוֹפֵס: עָבְרוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה.
בֵּן לְפֶתַע מִתְחַתֵּן, עוֹבֵר לְעִיר אַחֶרֶת.
בַּת? כֵּן, בַּת נִשְׁאֶרֶת.
אִם חָלִיתָ – בֵּן יִקְפֹּץ לִשְׁאֹל רַק “מָה שְׁלוֹמְךָ?”
בַּת תֵּשֵׁב לֵילוֹת תְּמִימִים לִרְחֹץ אֶת מִצְחֲךָ.
דַּי דָּאַגְתָּ לָהּ – עַכְשָׁו דּוֹאֶגֶת הִיא לְךָ.
וּפִתאוֹם, כֵּן כָּכָה סְתָם, מַתְחִיל דְּבַר-מָה לִצְבֹּט:
נַחַת גִּדּוּל בָּנוֹת.
על פי שירו של נתן אלתרמן, “מכתב מאמא”. לחן: שמואל פרשקו.
שר: רפאל קלצ’קין בטלוויזיה בתכנית “טוב לשמור על קשר” (1973)
שָׁלוֹם לְךָ, יַלְדִּי, שָׁלוֹם מֵאַבָּא.
כֵּן, אִמָּא כְּבָר כָּתְבָה לְךָ הַיּוֹם;
אַךְ כְּמוֹ תָּמִיד כָּתְבָה-כָּתְבָה-כָּתְבָה, עַד
שֶׁלֹּא הִשְׁאִירָה לִי כִּמְעַט מָקוֹם.
אִמְּךָ לֹא נָחָה – רָצָה, מִתְנַדֶּבֶת
וּ"מַשְׁוִיצָה", שׁוֹלֶטֶת בָּאֵזוֹר;
אֲבָל אִם אִמָּא חֲזָקָה כְּמוֹ גֶּבֶר –
אָז אַבָּא…
אַבָּא לֹא כָּל כָּךְ גִּבּוֹר.
אֵינִי רוֹצֶה לְהִשָּׁמַע כְּמוֹ תֶּרַח.
הֵן גַּם אֲנִי הָיִיתִי פַּעַם חַיָּל.
אַךְ כְּשֶׁאַתֶּם עוֹמְדִים בְּצַד הַדֶּרֶךְ,
אָז תֵּן צִלְצוּל בָּרֶגַע שֶׁתּוּכַל.
צַלְצֵל, יַלְדִּי, צַלְצֵל לְאִמָּא,
כִּי לְבָבָהּ הוֹמֶה בָּהּ פְּנִימָה.
אָנָא, בֵּן, אָנָא תֵּן,
תֵּן צִלְצוּל לְאִמָּא.
אֱמֹר לָהּ שֶׁאַתָּה בְּסֵדֶר –
פָּקִיד בְּתוֹךְ מִשְׂרָד, בְּחֶדֶר.
מַחְסְנַאי, אַפְסְנַאי,
וְהָעִקָּר – אֵינְךָ יוֹצֵא בְּלִי “סְוֵדֶר”.
תְּחִלָּה לְאָן נִשְׁלַחְתָּ, לֹא יָדַעְנוּ –
לְמַטָּה, לַדָּרוֹם אוֹ לַצָּפוֹן?
יוֹמַיִם מִן הַבַּיִת לֹא יָצָאנוּ
כְּדֵי שֶׁלֹּא נַחְמִיץ שׁוּם טֶלֶפוֹן.
וּבָרֶגַע שֵׁאִמְּךָ יָרְדָה לְמַטָּה
אֶל הַשְּׁכֵנָה, לָשִׂים בַּפְרִיגִ’ידֶר,
רָצִיתִי לְשַׁקֵּר לָהּ שֶׁצִּלְצַלְתָּ;
אֲבָל אוֹתָהּ קָשֶׁה קְצָת “לְסַדֵּר”
כֵּן, אַל תִּשְׁכַּח: גַּם הִיא הָיְתָה לוֹחֶמֶת
וּ"פַיְטֵרִית" גְּדוֹלָה עוֹד בַּפַּלְמַ"ח.
וְאֵין סָפֵק שֶׁהִיא עַכְשָׁו זוֹכֶרֶת
אֵיךְ הִיא לֹא צִלְצְלָה הַבַּיְתָה בְּתָשַׁ"ח.
לָכֵן, יַלְדִּי, צַלְצֵל לְאִמָּא,
גַּם כְּשֶׁאַתֶּם זָזִים קָדִימָה.
אָנָּא, בֵּן, אָנָּא תֵּן
עוֹד צִלְצוּל לְאִמָּא.
כְּשֶׁסוֹף-כָּל-סוֹף צִלְצַלְתָּ וּמָסַרְתָּ
שֶׁאַתָּה בָּעֹרֶף, רָחוֹק מִן הַמִּדְבָּר –
יָדַעְנוּ אָז שְׁלָשְׁתֵּנוּ שֶׁשִּׁקַּרְתָּ;
אַךְ שֶׁקֶר שֶׁכָּזֶה הֲרֵי מֻתָּר.
אוֹתִי הַפַּעַם שָׁכְחוּ בַּבַּיִת,
וְהַאֲמֵן לִי; זֶה קְצָת מְעַצְבֵּן.
כֵּן, הַ"פָלָאפֶל" עוֹד עַל הַכְּתֵפַיִם;
אַךְ כַּנִּרְאֶה תּוֹרְךָ הִגִּיעַ, בֵּן.
מִי הֶאֱמִין, יַלְדִּי, כְּשֶׁנּוֹלַדְתָּ,
שֶׁגַּם אַתָּה לְהִלָּחֵם תַּסְפִּיק?
אֶת פַּח הַזֶּבֶל אַף פַּעַם לֹא הוֹרַדְתָּ –
אָז אֵיךְ זֶה שֶׁפִּתְאוֹם הוֹרַדְתָּ “מִיג”?
צַלְצֵל, יַלְדִּי, צַלְצֵל לְאַבָּא.
אֵינְךָ מַפְרִיעַ לִי. אַדְרַבָּא.
אָנָּא, בֵּן, אָנָּא תֵּן
עוֹד צִלְצוּל לְאַבָּא.
הוֹסַפְתִּי רַק שׁוּרָה אוֹ שְׁתַּיִם.
קְצָת רוֹעֲדוֹת לִי הַיָּדַיִם.
זְכֹר נָא, בֵּן, לְטַלְפֵּן.
וּלְהִתְרָאוֹת מַהֵר בַּבַּיִת.
פזמונים רבים נכתבו בכל השפות על אמו של חייל; אך כמה שירים נכתבו על אביו? בימי מלחמת העולם השנייה כתבו נתן אלתרמן ושמואל פרשקו גרסה שנונה משלהם לשיר היידי “מכתב מאמא” (שלום לך, ילדי, שלום מאמא". שר אותו בתיאטרון “המטאטא” ברגש רב השחקן יעקב טימן). אחד החיילים, ששירת במדבר המערבי (אמציה עמרמי שמו), כתב באותו משקל ולחן את תשובתו של הבן לאמו. בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים כתבתי לפי אותו לחן את מכתבו של אביו של אחד החיילים, שגם הוא שירת בעבר בצבא. רציתי מאוד שיעקב טימן ישיר את השיר בטלוויזיה, אבל בגלל מחלתו נמסר השיר לשחקן-הפזמונאי רפאל קלצ’קין, ששר אותו בחום רב.
אין עדיין קישוריות מאושרות