(מן העבר הקרוב) 🔗
מה גברה יללת התנים הלילה! נביחות-הכלבים מן הכפרים הקרובים התערבו עם נביחות כלביהם של הבדואים, החונים על הגבעה לא רחוק מגבול המושבה, וקול נהמם הולך הלוך וחזק. אף “ידידת השומר”1 אינה שקטה, וקריאותיה באות תכופות, כאילו היא מזהירה על השומרים: הכונו!…
אך הנה נשתתקה הנביחה. גם התנים, אחרי שהעירו את יללתם, ילל ויבּב בקול משונה המעורר זוָעה – נשתתקו גם הם. לעתים, עוד יתעורר אחד מהם ביללה ממושכה, והולך קולו ונבלע יחידי בעלטה, ושבה השתיקה על כל הסביבה הנרדמה.
בלאט, צעד אחר צעד, עושה אני את “ההקפה” הראשונה ובודק כל סימני הפרצות שציינתי לי לפנות ערב. הנשק בידי, ואנכי כוּלי עֵר לכל רשרוש קל, ועיני נטויות אל קבוצות השיחים והברקנים, ידידי הגנבים ואויבי השומרים, אשר על הבוּר. מאחורי שיחים כאלו יש אשר הגנבים יסתתרו וארבו להשומר לילות רצופים, מחכים לשעת-הכושר להתנפל עליו. עושה אני את דרכי, מגשש באפילה במשעול, וקוצי הבוּר דוקרים ברגלי, – לבי מנבא לי, כי הלילה הזה יתרחש איזה מקרה…
נשמעה שריקה. שריקתו של חברי היא, העומד על המשמר השני. הרחבתי את צעדי להתקרב עליו.
– מין הָדָא? (מי זה) – הרעים החבר בקול פתאומי.
– אנכי.
– מין? – שנה קול קריאתו, אבל בטון יותר שקט.
– אל תירא – הרגעתיו.
– אבל יש לחשוש – התרגז הוא – כששורקים לך – ענה! מבין אתה, או לאו?
השתקתיו והסברתי לו כי בכוָנה לא עניתיו, כי דומני, שמתרחש מה בסביבה, ומוטב שלא נשרוק הלילה כלל, כדי שלא ירגישו בנו. חברי מסכים ואומר:
– כן, אי-שקט בסביבה. לפני רבע שעה שמעתי על הגבעה בין אהלי הבדואים איזו תנועה, המולה, ואחרי-כן – ירידה בעמק; ודומני, שפניהם מועדות לשם, אל הכפר…
הפסקה של הקשבה.
– ואיזו מדורה שם בעמק?… נפּרד, נעשה “דוֹר” (הקפה)… עלינו הלילה לפקוח עינים…
כן, צריך לפקוח עינים. מן הידיעות שבאו אלינו למקוּטעין, אפשר לשער שיש איזו התעוררות חשאית בין ה“שבּאב” (השובבים, הבחורים) של הכפרים הקרובים וכנראה, גם ידידינו הבדואים השכנים עמם בדברים… דממה ואפילה, חושך ושממון-הקשבה… הקשבה עד כדי שעמום. – קורא אני לדמיוני, להשתעשע בו כמעט מתוך הקשבה.
מנסה אני לשוות בדמיון את המראה, שמסביב למדורה הרחוקה: כנופיה של לבושי-עביות וחבושי-עגלים; כולם טעוּנים רוֹבים ארוּכּים וחניתות בידיהם; שנים, שלושה נוהגים גמלים באפסריהם וקרבים אף הם למדוּרה ומתישבים למועצה…
בודאי מזכירים הם לעצמם את אותם הזמנים הטובים שהיו הם השומרים במושבה ועשו בכרמיה כאדם העושה בתוך שלו…
“ועתה למה אנו רואים ומחשים לאותם הבחורים היהודים, שבאו ותפסו את מקומותינו ועמדו לשמור את צעדינו?”…
ודאי נזכרת שם גם המנה היפה, שנתתי שלשום על פיו של אותו הבחור המתוּלתל שמצאתיו נושא סל בכּוּרים מן הכרם הקרוב… מעתה אין להם עצה אחרת, אלא להתארגן – לצאת לגניבה בחבורה; אלה יהיו בוצרים ואלה מגינים עליהם בזֵינם…
איש ותפקידו: זה חומס, וזה יוֹרה, ואלו מאחור מן המארב יבואו ויתנפלו… ואז תשיג ידם גם לטעון גמלים בענבים. ילכו – ומי יאמר: השב…
– אוּ-אוּ! קוּ-קוּ! – הרימה הצפור קול וצפצוף-פיה נישא קל באויר…
“משמע, שבאמת אורחים קרֵבים ובאים לבקרנו”…
השחתי את עצמי, כרעתי על ברכי, ועל גחוני ירדתי לתוך התעלה שעל יד הגדר, אצל הפַתְּחַה (פרצה), ששם חכיתי לבואם…
ואמנם לא טעיתי בחשבון, – לא עברו רגעים והנה רשרוש על הבוּר. מתאמץ אנכי בכל כוח-ראיָתי לחדור אל החושך ולהבחין מרחוק: העין לא תפשה כל דבר, אך האוזן לא חדלה משמוֹע…
והנה מרחוק דומני, כי שם כצללים ינועו… כן!
שני אברכים חשובים הולכים ומתקרבים אל הפתּחה, ואחריהם עוד חברים, גם רוכב אחד בתוכם (עטישת סוּס שמעתי) – גם רובים בידיהם… רעד עבר בכל גופי, רעד הנעים ומפחיד כאחד…
בזהירות, מבלי פגיעה בקוץ, מכוֵן אני נגד המתקרבים את הרובה ומתוך שאלה לעצמי, אם להקדים ולשאול: מי שם, או לירות פתאום עליהם, כדי שיתבלבלו?… אחד מהם מצטדד אל חבריו שלאחוריו, כמוסר להם איזה סימן. נשמע קול חרחוּר של הברכת-גמלים… לחצתי ב“תרנגול”… קול יריה פלח ברעמו את האויר…
אני נתכונתי אל הסוּסה, וכנראה פגע הכדור ברגל שלה, כי באנקת כאב ובהלה נזדקרה – ויפול רוכבה ארצה, ובבריחה צולעת קפצה הצדה…
– “שכבו לארץ!” – נשמע קול מפקד… וברד של כדורי אש ברעמים מפוצצים סביב…
הצטמצמתי בתוך מחבואי, הטיתי את הקנה נגד החומסים – לסדר של יריות…
את ה“מחסניה” הראשונה זוכר אני היטב שהכנסתיה לתוך ה“מחסן” (נדן הכדורים שברובה), את השניה והשלישית, דומה שאני זוכרן… אך את הרביעית ושלאחריה – כלום איני זוכר מחלום בלהה תקיף זה…
זוכר אנכי רק דבר אחד: אני ורובי גוף אחד, נפש אחת, מכוֹנה אבטומטית אחת פולטת אֵשים ורעמים…
במשך עשרים רגע מאה כדורים יריתי. הרובה, שהיה מן המין היותר משובח, השמיע קול אחרי קול, אדיר אחרי אדיר, והכדורים התמלטו בקפיצה של גיל עז אל המרחב, דחוּפים אחד אחרי חברו התעופפו בשריקה… ושלא במתכון פגע אחד בבטנו של גמל, שנפל ארצה, והשני – ברגלו של אחד הבחורים, שקפץ הצדה ביללה…
ומהוּמה ומבוּכה קמה בין כל “החבריא”… רק משנשמעה מרחוק שעטת הסוּסים של החיילים השומרים, ומכל הכרמים התחילו מרעימות יריות תכופות וקריאות: “הננו”! – נבהלו, ומתוך הבהלה נתפזרו לכל עבר.
לא נתביישה השמירה העברית גם הפעם.
***
בלילה השני נוספו למשמר עוד שני רגלים וחייל מיוחד שישמש בתור אורב.
אך הלילה התחכמו הגנבים, ויבואו שלוש קבוצות, בשלשה ראשים, והתנפלו על כל האורך של הגבול במספרם הרב. הם התפרצו בפומבי לתוך הכרמים ובצעקת-פרא: “מוֹת איל נטור אל יהוּד!” (מות לשומרים העברים) החלו לחמוס באופן מאורגן: אלה בוצרים, קוטפים ומחריבים ואלה יורים ומגינים – ממש כפי התכנית שערכתי להם אתמול בדמיוני! –
למקום המעשה נזעקו כל השומרים והחיילים, – וקרב, קרב ממש התפרץ בין שני הצדדים; ברד כדורים מצד אל צד נופל באש בתוך האפילה,– עד שסוף סוף הוכרחו החומסים לסגת אחור ולעזוב במקומה את כל הביזה, שהספיקו לבוז – שלושה סלים וגם עבאיה אחת מלאה ענבים…
הם נמלטו; אך לרגעים נדמה לי, כי עדיין הד קולן של היריות נישא למרחוק ומרעיש את כל הסביבה והד מהרי יהודה יענה…
כשעתים וחצי ארכה אותה מלחמה; ותוצאותיה – אחדים מחברי פצוּעים פצעי-סכנה מתבוססים בדמם.
אמנם גם אנחנו ידינו לא היו קשורות, – והמלחמה עלתה בדמים לשני הצדדים. – – –
… ליל השׂטנים גז, הבוקר האיר, השמש יצאה, ושירת הבוצרים הערביים בקעה ועלתה, מתוך כרמי המושבה, נישאה באויר והשתפכה למרחקים. – – – – – – – – – – – – – – –
***
ביוקר עלתה לנו המלחמה, בדמים ובכאב לב, ומעתה מה? – “שמר מה מלילה? שומר, מה מליל?”…
לילה אינו עובר בלי מקרה… ההתנפלויות נעשו תכוּפות זו אחר זו…
היה ליל חושך. חושך שחור גם כיסה על הכל. לא נראו גם קוי הגבעות הקרובות… עולמות משונים מתגלים ונגוזים מבעד העלטה… הטל הרב לוחץ על הנשימה, ומורגש כאב אנוש בצדעי הראש…
ודממה כבדה שאינה נפסקת שׂוררת מלאחר חצות, ומוּעקה כבדה בלב.
סובב הולך. העינים מתאמצות לחדור לתוך מעמקי החושך… סובב הולך – ואין לדבר סוף… יגעתי. נשענתי בגזעו של אילן אחד, ולעיני – חדר-אבי עם ארון-הספרים הגדולים… מנורה טהורה דולקת על השולחן ושופעת אורה וחמימות, ואני עומד נשען על הגמרא הפתוחה; אמא יושבת אצל קיר התנור החם וסורגת פוּזמק של צמר… שתיקה ואורה וחמה מבפנים, ובחוץ התחוללה סוּפת שלג – ונתפקעה המנורה! – מה? – יריה?!… מתוך בהלה אני נותן קול במשרוקיתי…
ממתין, ממתין עוד… קול משרוקיתו של רעי עונה לי בשלום מן הכרם שלאחורי הגבעה. אין דבר – חלום-רגע היה. ואני חוזר להילוכי…
ברוך ומבורך יהיה האור! הנה בקצה האופק, במזרח, הסתמנה אדמוּמית. חרמש הסהר דק מתגנב ומציץ חיור מאחורי הרי-יהודה – הציץ ונעלם…
“שומר, מה מליל?” –
הולך אני לבקר את רעי אשר בכרם מנגד –
הוא מוטל על גבו – ופניו החיורים כלפי השמש העולה באור יקרות…
רעי, חברי, ידידי – קר כקרח…
והן רק חלום, חלום-רגע היה… נתפקעה המנורה – ורעי, ידידי החי, מוטל בדמו קר כקרח – – –
-
צפור–ליל, שאומרים עליה, כי חשה היא ברעה לפני בואה ומבשרת עליה בקול. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.