לא כבני ביל"ו מתי המספר, הידועים לכל בשמותיהם ותולדותיהם, שכל פעולותיהם ומעשיהם הם נגד העם לעיניו, היו אותם עשרות האנשים, שנפלו חללים באותה העיר, ששמשה לבני הגולה סמל של אידיליה שאננה, נעלמים היו ולא נודעים, מעולפים בפסבדונים של “חלוצים”, זה השם הסתמי, הנותן צביון כללי להמון הצעירים מרובי-הגונים בעלי הרוחות הסוערים, העינים החולמות, השואפים והמקוים, המיואשים והמרוגזים, המרגישים ותוססים, בעלי הדם הרותח והלב הר הגעש, המריק תמיד אש-פלדות.
והנה בא יוסף חיים ברנר והוצא גם הוא “בידי רוצח זר ובלתי ידוע מן הגלגל המשונה הסובב בנו” וצרף להמון נעלם זה את מיתתו הטרגית וגלה את הפסבדונים הטמון.
בחייו וגם במותו היה האיש הנפלא הזה אותו השליח, שהביע באופן הנמרץ והבולט ביותר את כל החי והתוסס בלבות הצעירים בני הדור החדש, חולמי הגאולה, מבקשי הדרכים, המלאים ספקות, פקפוקים והרהורים, המחפשים נתיבות ואמונות, הכופרים ומאמינים, הבונים וסותרים, היוצרים ומחריבים, ואינם מוצאים מעולם מנוחה בנפשם. הוא היה פרוטוטפוס של אותו הגבור החולני המצויר בספרותנו היפה, שעליו עמלו כל היוצרים מברנר עצמו עד ברדיצ’בסקי, שופמן, נומברג, גנסין וכל אותה החבורה הצעירה, המנקרת ומטפלת במעמקי הנפש של “הגבורים” החלשים, בעלי הכנפים, שאין להם יכולת לעוף ולהתרומם אל אותו הגובה, שאליו שואפת נשמתם.
הוא, כמוהם, יצא “מעמק עכור” לבקש את נקודת-החיים, נקודת המשען של היהודי החדש בן הדור, אשר נולד בין השמשות, ברגע שקיעתה של היהדות העתיקה ולפני זריחתה של היהדות החדשה, שפרצופה לא הוברר עדין ואורה לא נגלה מבעד הערפל. במרחקים עוד מתאדם המערב ומוסיף לוית-חן לרקיע התכלת ורשפי-השמש הגועת מבריקים ומחרידים את הלב. געגועים כמוסים מתעוררים לאותו היופי ההולך ונגוז וחרדה תוקפת את הלב: מי יודע אם תזהיר שמש המחר באותו האור המבריק ואם לא יכהה אורה על ידי עננים לא-צפויים, שיעלו על שמיה?
לא יפים היו החיים ברגע שהרימו המורדים את נס המרד נגדם. היה בהם הרבה מן הכעור, מן השפלות המדוכאת, הצבעים היו תמיד כהים, בעלי גון אחד, – אלה היו חיים בלי תקוה, בלי שביב-אור למחוסרי-אמונה. אבל היתה בחיים האלה איזו שלמות ציורית, היה להם צבע, היתה איזו אידיליה נחמדה, שקט, שאננות, בטחון, יופי נעלם; היה בנין שלם. היתה חורבה–אבל אפשר היה למצוא בה פנה חבויה ולחסות בה, וכשהונפה החרב על החורבה וכשחרדה והתנועעה ואבניה וקורותיה התחילו לנפול ולהתערער–נעה היד ונרתעה לאחוריה: נתעוררו רגשות רחמים ונתכווץ הלב למראה הסוכה הנופלת.
זה היה פתרונה של אותה המלחמה הפנימית, של אותם הקרעים בנפשות הצעירים, שברנר הצליח בספוריו וברשימותיו לציירם. זו היתה נשמה של יונה פצועה, שהתלבטה ביסוריה, שפרפרה ולא מצאה מנוחה. האתמול שהשאיר נתיב בחיים ובספרות העתיקה, אתמול זה רדף אחריהם כצל ולא הרפה מהם, כלם היו עבדי העבר, כלם היו כפופים לו ונשמעים בעל כרחם למצוותיו. ויש אשר נהפכה קללתם לברכה והפה שפתח בארור גמר בברוך.
רק ברנר לבדו נשאר בשדה המלחמה. רק הוא לבדו היה מורד וכופר עד היום האחרון בכל אותה נחלת העבר, בכל גדלות הירושה שלנו. “בהנאה חריפה ותאותנית–היה אומר–הייתי מוחק מן הסדור של העבר, בן הדור את ה”אתה בחרתנו" בכל צורה שהיא. עד היום הייתי עושה זאת: מגרד ומוחק את הפסוקים הלאומיים המזוייפים עד לבלי השאיר זכר, כי הגאוה הלאומית הריקה וההתפארות היהדותית מחוסרת-התוכן לא תרפא את השבר והמליצות הלאומיות המזויפות לא תועילנה כלום".
ובכן אין האתמול. אבד. אבל “האמנם הבל המה כל השעבודים, המכאובים והיסורים האיומים, שבהם רומשים כתולעים כל הבריות והיצורים, כקטן כגדול?” למה ולשם מה הם פרפורי-האומה, אם אין לה עבר ולא עתיד? למה מתענה האומה ומתענים יחידיה, אם אין לה אמונה ותקוה לימים יותר טובים ולשאיפות יותר רוממות! מי יערוב לנו, שהמחר הנכסף יתן את התשובה על כל הספקות והפקפוקים, ההתלבטויות וההרהורים, המתעוררים בלב בשעת בנין וסתירה?
הדרך בשבילו היתה ברורה, הכוס מזוגה, האחרונה, היחידה, הגואלת, ועלי לשתותה. ושם–“שם נשיר שיר חדש”. אבל השירה נפסקה באמצע. התמונה היא תמיד יפה ומבריקה, כשהיא נראית אך מרחוק ובשלל צבעים מזהיר ומקסים. אבל בגשת האדם בעינים פקוחות אל התמונה המגוללת לפניו, כשהוא אוחז בידו את הבד ומתבונן מקרוב אל הציור המצויר–הוא רואה לפניו אך צבעים מגובבים בעלי גונים שונים והתמונה הכללית אובדת את יפיה. ואולי היה משה המאושר באדם, אם זכה רק לראות מרחוק את הארץ הנכספה ואליה לא בא, ואולי היה יהושע
האומלל, על אשר עלה לארץ ונכנס והגיע אליה וראה אותה בחיי-החול של בנינה, בתקופת התוהו שלה, ברגעים של מלחמה כבדה וממושכה על כל צעד ושעל.
והטרגדיה של השאיפה הנמלאת מלאה תמיד בנטפי רעל את “הכוס המזוגה” של יוסף חיים ברנר. המטרה נראתה לו מרחוק ככוכב מזהיר מלא צבעים נהדרים. אך בגשתו אליה, בדברו על האדמה הקדושה בלב מלא “אהבת האומה וענויי האהבה הזאת, שאינם קלים כלל מענויי האהבה האחרת של איזה וירטר”, ב“אש-האמת ובכוסף החופש העממי”–התנגפו רגליו באבני-הנגף של המציאות המרה. ו“המציאות–מתאונן ברנר, ב”מכאן ומכאן“–היא כנראה תמיד קשה גם מן הדמיון השחור ביותר. אני, למשל, תארתי לי קושי, דחקות, אבל לא יכולתי לבלי לחלום על מרחבים חפשיים, אשר לא ישמע בהם קול נוגשי מלחמה עם הטבע–כן, כן, אבל לא התנגשויות עם האדם הזר… ומה מצאתי? ואף גם זאת: למרות אשר כמעט הכל ידעתי מראש, כשבאתי וראיתי, נדמה לי, שעוד לא הכל ראיתי, ושיאושי, לפיכך, פתאומי הוא ונחפז יותר מדי. ביחוד יאושי בנוגע לעצמי מקורו בחוסר כל סבלנות אצלי, וזה גופא הגביר עוד יותר את יאושיו. הגיע, כמדומה, הדבר לידי כך, שאני חשבתי לי לחטא מה שאני יושב בארץ, למעשה כזב מצידי, לתרמית ורמיה; אסור לי להחזיק בעצמי על-ידי ישיבתי זו הארורה את האילוזיה הנוראה של חלום התחיה”.
“האילוזיה הנוראה”–האם אין זה אסון לאדם, אם האילוזיה הרופאת כל בשר ורוח, המקילה לאדם את דרכו בחיים, נעשית נוראה, מתגלה בצבעיה הנכונים, מקבלת את הצורה הנזעמה של המציאות הארורה, המשחירה את צבעי-הקשת של הדמיון ועונדת את זר החוחים תחת זר-הדפנים? והאם לא אומלל הוא האיש, אם חלום התחיה מתפזר על-ידי פכחות ההרגשה והערות ואם האדם מקיץ מאותה התרדמה הנעימה, המרוקמת משפעת חלומות נהדרים?
זה היה הרז של העצבות שהיתה שרויה תמיד על פניו; זה היה הסוד שלן בין עיניו הכהות, שהיה שפוך על פניו הקודרים. זה היה הגורם לכך, שבת-צחוק אחת לא האירה את פניו מעולם.
כאילו נבא לבו הגדול של יוסף חיים ברנר, כי מן “הכוס המזוגה” ישתה הוא את התרעלה, כי הוא יסתובב כל ימי חייו “מסביב לנקודה” ולא ימצא עדיין את הנקודה הנכונה, נקודת-המשען לחיי האומה, זו האומה, שאהבה “בענויי אהבה” נוראים וששאף לראות בבנינה ותקומתה.
“היה היה איש ואיננו עוד –”קינת חייו באמצע נפסקה" – ואולי יבואו אחריו כל אלה הצעירים התוססים, המלאים ספקות ומחפשי הדברים וימצאו את הנקודה ההיא, שברנר חפש בכל ימיו ולא מצא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.