דומם ישבתי בבית המלון הוילנאי “קונטיננט” בחדרו שׁל רעי הנאמן ברשדסקי, באחד מלילות החרף האחרון לחייו. דבר זה היה לפני נסעו מווילנה לאוטבוצק על-פי מצות הרופאים. שנינו ידענו והרגשנו, כי זהו אולי, ראיוננו האחרון. כי באוטבוצק לא תעלה ארוכה למחלתו, מחלת שחפת הגרון במדרגתה האחרונה. והרגשה זו היא שיצרה בתוך החדר, המלא אורה, חשכה פנימית מעיקה ומכבידה.שנינו החרשנו. תשוקת הדבור נטלה ממנו. לבוא לברשדסקי בנחמות שוא לא יכלתי, כי ידעתי שלא הוא האיש שיתפתה להאמין בדברים הנאמרים מן השפה ולחוץ. והוא היה עצוב-רוח ומדֻכא: קשה היתה עליו הפרידה מאת חברים ורעים, שבלו יחד אתו שש שנים רצופות. עננה שכנה על פניו היפים. בעיניו הבהירות והלוהטות באש קדחתנית נראו ניצוצות מזהירים, שאלמלא היה זה ברשדסקי התקיף בדעתו, הייתי אומר, שאלו הן דמעות נוצצות.

כמו בכל חייו ובאפיו היתה גם בהתכוננותו למות אתה השניות, שהטביעה עליו את חותמה. הוא ידע והבין, שהו הולך למות, אך באותה העקשות, שבה מצטיינים תמיד ההולכים למות, אחז בשתי ידיו בשבלת למען הציל את נפשו. הוא דבר על מותו כעל דבר רגיל, באותו שויון-הנפש, שרק הוא, בעל ההגיון הקר, היה מסֻגל לו. ובאותה שעה עצמה נלחם בעמקי לבו עם המות ומחה כנגד הגורל, המקפח את חייו בעודו באבו. מצד אחד תעב את החיים, שהם כל-כך ארֻכים ומשעממים, מלאים ספקות ופקפוקים, מלחמות ויאושים. בשלשים ושש השנים שעברו עליו כבר שתה מצה אתכוס החיים עם כל ששונם ויגונם, ירד אל התהום שבחיים אלה, דלה ממעמקיהם גם פנינים גם רפש. טעם את טעמם של ההוללות והתענוגים והשממון אשר בהם יחד – ומנוחה לעצמו לא מצא. הוא הזדקן בלא עת כקהלת, וסוף-כל-סוף בא לידי החלטת יאוש, שאין אמת, אין אהבה ואין טוב מחלט בחיים. ואף-על-פי-כן אהב את החיים אהבה טבעית, אהבת רגש. כנגד השכל הקר, חש את הקסמים אשר בחיים, את היופי, את התקוות, הדמיונות והחלומות, שלא היו רחוקים גם מלבו המלא חקירות והגיונות של ברזל עשת. על פי הגיונו כבר חתך את גזר-דינו והוציא משפט, שטו למות, מלחיות חיים “מטולאים”, על-פי ה“שלחן ערוך” של הרופא, עם צנצנות ובקבוקים של סמי מרפא וחֻקי שמירת הבריאות, או להיות אסיר לפאת מטה ומֻטל למעצבה בבית-חולים, לירוק דם ולראות בכל רגע בחזון את מלאך המות. והרגש של תשוקת-החיים הכריח אותו בכל זאת לקבל את מרותם של הרופאים ולהמשיך את החיים העלובים האלה.

“אין חפץ לחיות וכח אין למות” – מלמל בתוגה והפסיק לרגע את הומיה הכבדה. “מכל חיי לא נשאר לי אלא זה” – ובדברו הראה לי על תכריך של כתבים, שהיה מונח על השלחן, הוא היומן שלו, שרשם בו יום יום את קורותיו, מחשבותיו וכל אשר עבר עליו.

הוא דחה ת בקשתי: לתת לי לזכרון את היומן שלו.

“את ספרי זה – אמר בהתול מר כדרכו, כתבתי רק בשביל עצמי. וכשאני לא אהיה – הספר למה הוא?”

ובשויון רוח מעֻשה ובכאב פנימי הוציא מתוך הספר עלה אחרי עלה וקרע אותו לקרעים קטנים. אחר – העלה אש על האח ושרף את השרידים האחרונים.

לא נסיתי להתנגד ולמחות. ידעתי את ברשדסקי ואת מריו וקשיות ערפו. אבל גם הבינותי את רוחו. לא נעים לאדם בר-דעת להרגיש, שאחרי מותו יבואו אנשים זרים ויחטטו בנשמתו.

ואולם אין בידי היוצרים והאמנים להכחיד את שארית רוחם ולהעלים את קמטי נשמתם ואת הסוד הצפון בחייהם. בחייהם ולאחר מותם מוציאים המבקרים מגנזי הספרים את סודות-הנשמה ומפרשים את התעלומות אשר בנפשם.

ואם נכונים הם הדברים, שכל מספר הוא ראשית כל אינדיוידואלי והוא כותב על פי רוב את תולדות עצמו; אם אמת נכון הדבר, שאלמלא נִתן חרט וכשרון לכל אדם לספר את קורות חייו בכל פרטים, כי אז היה נערך הספור הנפלא ביותר בספרות העולם – הרי ברשדסקי אבטוביוגרף מאין כמוהו. הוא היה אחד המעטים, שהיו יכולים לחטט בנבכי נפשם ולצַיר את צורתה של המלחמה הפנימית אשר בלבבם. כשרון זה דומה לכשרונו של הצַיר האמן, המוריש לדור את תמונת עצמו. להיות בעת ובעונה אחת גם המצַיר וגם המצֻיר, גם הסמל לציור וגם האמן. לנתח באזמל קר את מעמקי לב עצמו, להיות אוביקטיבי, כדי שלא לזַיף ולא להעלים אפילו תו אחד ושרטוט קל, לשפוט את עצמו בלי משא פנים, לדלות מנבכי הנשמה גם את הטוב גם את הרע ולראות גם את קלקולי עצמו, כמסתכל מן החוץ – לזה דרוש כשרון מיֻחד במינו.

וכל גדולתו של ברשדסקי כלולה בזה, שהוא העלה את עצמו לגולגתא, עשה נתוח בעצמו ובנשמתו וצִיֵר באמנות מיֻחדת את התכונות השליליות ביותר של נפשו הוא.

**

חדש היה אדמוביץ בשעת הופעתו בספרות העברית. “באין מטרה” היה לא רק רומן חדש, מאורע ספרותי יוצא מגדר הרגיל, אלא גם חזון צבורי חשוב, כהופעתם של ה“דת והחיים” ו“עשרה מאמרות” של ברדיצ’בסקי, שהכו גלים בספרות העברית ועוררו מחשבות חדשות בתוך מחנה הצעירים. אבל בה בשעה ש“הדת והחיים” בספרות, כלילינבלום בחיים, יצרו כמעט תקופה שלמה והביאו מהפכה גמורה בנפשות הדור הצעיר, בה בשעה שהפרובלימה האנושית בתוך היהדות, שהעמדה באופן החריף ביותר על ידי ברדיצ’בסקי יצרה ספרות שלמה ומלאת תכן, -לא נשארו מ“באין מטרה” אלא רסיסים ושברים, הדים קלים ובועות קלות.

וכל כך למה?

משום שהקריאה למלחמה בלבד אינה מספיקה, כשאין עמה מטרות נשגבות, אידיאות מסֻימות, שבשבילן הֻכרזה המלחמה. ההריסה לשם הריסה אינה יכולה לעורר את החושים הנרדמים ואת התאמצות הכחות לשם עבודה מתוך מסירות-נפש, מתוך הקדשה והערצה. לשם מלחמה באמונה ישנה דרושה איזו אמונה שהיא, אחרת, חדשה. בלי מקדש בנוי ברעיון, מקדש חדש, אי אפשר לקרוא להריסת המקדשים והמזבחות הישנים.

לילינבלום וחבריו היו יכולים להקים בית-מדרש, לגדל תלמידים, השותים בצמא את דבריהם. שהרי מלחמתם היתה מלחמת הריסה לשם בנין, בשמם של אידיאלים ורעיונות חדשים. הם האמינו באפשרותה של תחית החיים הרוחניים הפנימיים על משואות היסודות השונים, באפשרות של סינתיזה חדשה. שמואל של ברודס וחבריו כרעו נפלו אמנם תחת כֹּבד משאם, לא יכלו לעמוד בפני המציאות, שהכזיבה את תקותם. במהרה נוכחו לדעת, שגל זה של אגוזים, מכיון שאתה נוטל אחד מהם – כלם מדרדרים ומתגוללים זה אחרי זה: שאין פשרות בין הדת ובין החיים, ואולם כשנואשו מתקותם זו נגשו אל הבנין מצד אחר: הרומנטיקה הלאמית באה במקומה של הרומנטיקה הדתית.

הם היו בלי ספק מסוגם של המשכילים הרומנטיקים.אפילו לילינבלום, שהתפקרותו הראשונה באה בהשפעתה של אסכולת הניהיליסטים, אפילו הוא שנמשך בראשונה אחרי תורת המרקסיסטים, הכופרת בתפקידם של האידיאלים בהסטוריה ושגם בחבת-ציון בקש – שלא כאחד העם ו“בני משה” – את התועלת החמרית, – אפילו הוא לא נשתחרר מהשפעתה של אותה הרומנטיקה הישנה-החדשה. משכילים אלה היו באמת אותם חולמי הגיטו עצמם, שהמירו רעיון ברעיון, חלום בחלום, אמונה באמונה. הם היו בניהם של המשכילים הראשונים, שחלמו על ה“השכלה בת השמים” מתוך אהבה ואמון, מתוך דמיון והתלהבות, וראו בה חזות הכל.

מטפוס זה היה בזמן מאֻחר גם ברדיצ’בסקי. מה שהיתה לאלה ההשכלה, היה לו – הרגש האנושי.

הוא זרק אל הרחוב היהודי, המלא עבדי הספר והכתב, – הישן או החדש אחת היא! – את הדבור: צאו אל החיים! צאו וראו את עולמו של הקדוש ברוך הוא בכל זיוו והדרו, אמרו“מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה!” ואל תתיראו שמא תתחַיבו בנפשכם!

לא-כן ברשדסקי-אדמוביץ, גם הוא היה גלגול וניצוץ מנשמתם של המשכילים הראשונים, – אולי המשכיל האחרון בספרות, השירה היתומה של ההשכלה. אבל הוא היה מן הדור השני להשכלה, שהיה מֻשפע לא מן הספרות הגרמנית הרומנטית אלא מן הספרות הרוסית הראציונליסטית. לא במקרה היו הספרים הראשונים שקרא ברשדסקי ברוסית, – לדברי כותב התולדה שלו¹ אלו של טורגניוב. הטפוס השלילי שיצר טורגניוב בצורת באזארוב הוא, – אולי לא הרגיש בזה ברשדצקי עצמו – השפיע על יצירותיו. באזארוב היה המצע של אדמוביץ-ספירשטיין, טפוסיו של ברשדצקי ירשו מאת הגבורים הרוסים באזארוב ואחר כך מארק וואלחוב של גונצ’ארוב, את השקפתם על החיים, את התנגדותם להאידיאליות, את ההתפלספות והחקירות, את הגימנסטיקה השכלית התמידה, את היכולת לטהר את כל השרצים ואת כל הזהמה שבחיים בק"ן טעמים, את ההתאמצות להיות תמיד מקורי ולשחות כנגד הזרם. אלא שבעוד שבאזארוב ומארק וואלחוב הרוסים מתנהגים בחיים כמו בדבור-פה, מתירים לעצמם את האסור לאחרים גם במעשה, בלי כל מוסר כליות, – אין אדמוביץ היהודי, כחברו הקרוב ספירשטיין, יכולים בשום אופן להנתק בפועל מעל עמדתם הישנה.

הניהיליזמוס הרוסי, כשהוא נבלע במוחו של היהודי, יוכל להשפיע עליו השפעה חיצונית, לכבוש לעצמו מקום רק בתוך תאי המחשבה. אבל אין בכחו להרעיל את הדם, להבלע בתוך חושיו ולהכניע אליו את הרגש. הוא מספיק בכחו רק להגדיל את הקרע הפנימי בנפשו, להעמיק את המלחמה הפנימית. הוא נעשה תלוש, תלוי באויר, בין השקפותיו הרחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. יעקב ועשו מתאבקים ומתרוצצים בלבו. פעם יגבר זה ופעם האחר, אבל המנוחה לא נִתנה לו.

במצב הוא הוא נמצא ביחוסו אל הסביבה היהודית ואל הרעיונות המזינים את סביבתו היהודית, שמימי התקופה הראשונה של ההשכלה עד ברשדסקי בא בה שנוי עצום ובולט.

אמנם פה ושם מתעוררת עוד בסביבה מלחמת הדת והחיים: יש עוד פה ושם אנשים, המחזיקים בשתי ידיהם בקרנות המזבח ואומרים להחזיר את הגלגל אחורנית (איזראילסון ב“נגד הזרם”). אבל לא זה המקום להשכין בו את הרציונליות, כבר עברה תקופה זו. החיים עצמם נלחמים בהשפעת הדת, ואדמוביץ וספירשטיין לא יחדשו בזה כלום. במקום הכפירה מתוך הכרח באה הפקרות סתם, שגם דעתם של הספירשטיינים אינה נוחה הימנה. תחת זאת באה אמונה חדשה: בתחית הלאום בארצו, בתחית תרבותו הלאֻמית. וכאן מתגלה אדמוביץ – וספירשטיין הבבואה שלו – בכל כח כפירתו, בכל הוכחותיו ההגיוניות והמשכילות הרציונלית שלו, הם מתאמצים לסתור את כל הענינים, להמית בלעג שפתים את החלומות היפים והדמיונות הנהדרים. אבל באותה שעה אין הם יכולים להעמיד על האמת לא רק את האחרים, אלא גם את עצמם. הם מלאים פקפוקים וספקות כרמון, מנצחים, לכאורה, בדבר שפתים, אך בינם לבין עצמם אין הם בטוחים באמתתם.

ככה הוא גם אדמוביץ ב“באין מטרה”.

בבת צחוק על שפתיו הוא מתהלך בתוך הסביבה של האינטליגנציה העברית ה“משכילית” ובכל מקום בואו הוא מטיל ארס, הוא מצנן את הדמיונות הנלהבים ולעגו ממית את התקוות הגדולות. אם מאמינם מכריו, שהלשון העברית קמה לתחיה, והם מתאספים ומיסדים אגֻדות לדבור העברי, – בא אדמוביץ ומדבר עברית נגד הלשון העברית ומוכיח שאין עתיד לדבור העברי בארצות הגלות;

באים יהודים אחרים ומוציאים מדבריו את המסקנה ההגיונית: אם אין תקומה להלשון הלאומית בגולה – הבה נעקור מתוך הגולה את מרכז-החיים ונעבור לארץ-אבות – בא אדמוביץ ומוכיח שזהו חלום וכי עתידים היהודים להשאר בגלותם. באים צעירים אחרים ואומרים: הואיל ועתידנו בארצות הגולה – הבה נסתגל להסביבה הגלותית ונלך בדרכי האנטי-לאמיים, – מפסיקם אדמוביץ ואומר: לא זה הדרך! באחת: בכל מקום הוא המלעיג, המפקפק, המכריח להרהר. ובני-האדם, כשהם שומעים את הדברים הקרים של אדמוביץ, מתיצבים רגע כנדהמים, כועסים על הכופר הסותר את כל בניניהם ורוצים לבטל את דבריו; אבל סוף סוף מתחילים הדברים לנקר בלב, לזעזע את נימי-המחשבה והם פועלים את פעֻלתם: המאמינים מתחילים להתיחס אל אמונתם בבקרת הראויה.

לכאורה נדמה כאילו נהנה אדמוביץ מהריסתו וכי סתירתו באה לכתחלה אך לשם סתירה. אבל לאמתו של דבר אינו כן. אדמוביץ אינו שולל מתוך קלות-דעת או ציניסמוס. השקפתו הפסימיסטית, השלילית, על החיים יצרה טרגדיה נצחית בנפשו. זוהי הטרגדיה של היהודי החדש, שיצא מן העולם הישן ולא נכנס אל העולם החדש. אחד אחד נפץ את האלילים החדשים והרס את המזבחות, שהקימו בני הדור הצעיר. בימי היתר במות“, – הוא נפצם והרסם בלי רחם, כמתוך רגש של נקם; אבל אוי לו לאדם, שנפץ את אֱלִילו ואֵל חדש לא מצא לו. אוי לו לבודד, שהוא זר לסביבתו וקשור בסביבה זו, לבודד, היודע מה שהוא שונא ואינו יודע מה שהוא אוהב!”…

“אפיי הארור! – מתאונן אדמוביץ – כמה כעס ומכאובים השביע אותי, כמה צרה ויגון גרם לאחרים! כמה פעמים נקוטותי בפני עליו. כמה פעמים החלטתי ונסיתי לשנותו, להשתנות בעצמי – אך לשוא! הדבר הזה, נראה למעלה מכחי, ואני נשארתי כאשר הייתי: נפש שבורה, רצוצה ורעועה, משולל אושר ומנוחה בעצמי, אף גם מפגע ואבן נגף פעם בפעם לאושר אחרים ומנוחתם”(“באין מטרה”, 206).

מקנא אני בברוכוביץ, טורינסקי ודומיהם – אומר הוא במקום אחר(שם, עמ' 211–212), הם רגש אנוכיותם ממלא את כל נפשם ואיננו משאיר מקום לתביעות אחרות. הם בטוחים בישרת אורח-חיים כזו. ועוד יותר טוב: הם אינם חושבים כלל מחשבות כאלה ונפשם שלֵוה בקרבם. גם להם גם לי אין שאיפות אחרות יותר נאצלות, אך הם אינם מרגישים כלל את החסר להם ומסתפקים במה שיש בידם, תחת אשר אני אינני מסתפק כלל באורח-חיי הנוכחי ומרגיש בכל חושי את החסר לי… עוד יותר אני מתקנא בוילינסקי ואייזנשטאדט, אשר כל אחד מהם מאמין באידיאותיו לפי שטתו וכל אחד רואה מנקודת-השקפתו איזו תעודה לחיים בכלל ובפרט".

והוא מקנא בהם, מפני ש“מאושרים הם האנשים , המחוננים בסגולה יקרה כזאת; מאושרים הם גם האנשים המשוללים אותה ובלתי-מרגישים בחסרונה; אך אוי ואבוי לאיש, העומד בתוך הקצוות האלה, המרגיש מצד אחד את מחסורו, ומצד אחר אין ידו משגת למלא את החסר”!…

ואדמוביץ הלועג לכל האידיאלים, הרואה בהם רק “פרי הונאה עצמית פשוטה, אשר יצרה דמיון האדם בעצמו, למען מלא את ריקניותם והעדרם של החיים”. – אותו אדמוביץ מבקש בעצמו איזה אידיאל ונכסף ומתגעגע אליו בכאב ובקנאה מסֻתרה:

בלב נשבר וברוח נכאה התודה (אדמוביץ) על יסוריו המוסריים, התאונן על היאוש המר הממלא את רוחו והתמרמר על הקרה הנוראה, השולטת בנפשו. הוא הודה, כי לעגו התמידי לחלומות בעלי-הרוח ומשאות-נפשם, לעגו זה ממרר את נפשו מאד, כי באותה שעה שהוא לועג לחלומות האלה – קנאה גדולה מתעוררת בקרבו למאֻשרים האלה, המסֻגלים לחלום ולהשלות נפשם (ב"מ עמ' 44).

ובנגוד-הפנימי הזה, שהיה מתגלה רק לפרקים רחוקים, היתה כלולה הטרגיקה הפנימית של הכופר הלאֻמי.

אבל אמן גדול היה אדמוביץ להסתיר את מחשבותיו מעין זר. רגעי-הודוי והתגלות- הלב היו מועטים מאד בחייו, בהמצאו בחברת מכריו“השתמט בכונה משיחות כאלה, הנוגעות בחייו הפרטיים, ובעתים הרחוקות, אשר נסבה השיחה על הענין הזה למרות חפצו, היו משפטיו כלליים, ודבריו היו בקצת כֹּבד ראש ובקצת לצון, עד כי אי-אפשר היה להכיר, כמה מן האמת וכמה מן ההלצה בהם”ואיש לא ידע את הנעשה בתוך נפשו. כזר ומוזר היה הכופר בתוך קהל המאמינים, כאלו היה בן עולם אחר, תועה בעולם כ“אליעזר” של אנדריוב, שהו מוכשר לראות את נגעי העולם הזה במקום שאחרים אינם רואים אותם. וכשהשיגוהו גלי-החיים בין המצרים, וכשהרגיש את קרבת-המבול, – רצה גם אדמוביץ לבנות לו “תבה” להנצל בה, או למצוא לו “אֲרָרַט” לנוח שם – אך לשוא; הוא נשאר “בלי מטרה”…..

**

ובעוד שבכפירה הלאומית יהודי הוא אדמוביץ ונבדל מן הניהיליסטים האחרים בסתירה הפנימית שבנפש, ויש בו הרבה קוים כלליים, אנושיים, כשהוא מגיע לשאלת המוסר והמדות. במקצוע זה הוא כמעט כלו זמורת-זר. כל החדושים שהוא מחדש וכל המשפטים שהוא חורץ זרים הם לרוח היהדות והיהודים.

גם בספרות הרוסית היה באזארוב למשל ולשנינה. השקפותיו היו כל כך שונות מן הדעות המקובלות בקרב הצבור עד שהרבה חשדו את טורגיניוב, שרצה לתת בדמות באזארוב ציור קריקטורי לניהיליסמוס הרוסי; וזמן מרובה לא היה טורגיניוב יכול לטהר את עצמו מחשד זה. אמנם, אדם המדבר על האהבה כעל פרוצס פיזיולוגי רגיל, כעל שאיפה בהמית להזדווגות, ומנתח את העינים השחורות על פי האנטומיה. – אדם כזה בתוך סביבה רומנטית כזו ששלטה בימים ההם נראה היה כמוכה-סהר או כאיש שאינן מן הישוב. ואם חולל באזארוב רעש כל-כך גדול בקרב בני העם הרוסי, שהרבה מהם כבר קיימו במעשה – אמנם, רק בחשאי – מה שהטיף באזארוב בעיון, – מה הפלא, אם גדל השאון, שעורר ברשדסקי על-ידי אדמוביץ שלו, שהופיע בסביבה היהודית, שהיא ספוגה צניעות וטֹהר חיי משפחה, שאין בה לא פילגשים ולא אהובות רשמיות ושהצניעות בה היא בה תכן החיים והספרות?

אדמוביץ בא אל הספרות, שהיתה יודעת רק את ה“אהבה בת-השמים”, והתחיל לדבר על האשה בלשון של בני אדם פשוטה, בלי כחל ובלי פרכוס, הוא היה קר ככפור והגיוני עד אין סוף. הוא התפלסף גם ברגעי השכרון החזק ביותר. מעולם לא אבד את בינתו. הוא קרא כל דבר בשמו. הוא לא נגש לדבר אל האשה במליצות יפות על האהבה בת-השמים, אלא באר לה את מטרתו בדברים פשוטים; או היה משחק עם הנשים את משחק החתול והעכבר. יתר על כן: לפעמים היה מתעלל בקרבנותיו או בלשונו: “רומס בקרירות-רוח גמורה את הנפש, אשר הביאה רוע מזלה לעמוד לשטן על דרכו באופן זה או אחר” (ב"מ עמ' 146).כך נהג עם מרים שולבוים, אשה צעירה וחפשית במנהגיה, שבעלה היה באמריקה.

הוא (אדמוביץ) פעל עליה פעולה עזה בשיחותיו, אשר היו מלאות את הרעל המסוכן של פריצת-מוסר, המומתק בדבר-שפתים נעים ומלבב. לו היו רק שחוק כל הדברים האלה, אשר השמיע באזניה, ברובם לא האמין גם בעצמו, אך על נפש האשה החשֻׁכה וקצרת הדעת פעל הרעל המהול בדבריו פעולה מהרסת ומחבלת. הוא הוכיח בעובדות רבות מן החיים, כי הצניעות היא רק מלה ריקה לאיים את השוטים בה, והפריצות – מעשה יום יום יום בכל מפלגות החברה, ביחוד בהנאורות שבהן. גם הטענה הזאת היתה לו רק כאחד האמצעים להשיג חפצו, מבלי אשר האמין בה בעצמו. אך היא ראתה בזאת אמת מוחלטת וסוף-סוף הסכינה עם הדעה, כי רוב הנשים בוגדות, או, מסוגלות לבגוד, בהזדמן להן מקרה מוכשר…. (ב"מ עמ' 46)

וציניסמוס כזה הוא טבעי לאדם כאדמוביץ. אדם בלי יסודות מוסריים מוצקים, אדם, שהוא שובר את אלילי אבותיו. בתור ריאקציה, בתור מחאה נגד היהדות, שהיא רחוקה מן החיים וכלה מוסרית, הוא בא בהפקרות ופריצות גדר, שאינן חתות מפני כל. ההשקפות החדשות של הריאליסמוס הרוסי נתמזגו עם הרגשות הריבולוציוניים של היהודי הבורח מפני אלהיו – ומהתמזגות זו נוצר השטן אדמוביץ.

אבל גם במקצוע זה לא נמלט הניהיליסטן מלהיות יהודי. גם בזה לא זכה שתהא שלמות בנפשו. הוא לקוי בכל. הוא מחוסר ודאות. תמיד ממלאים רגשות-נוחם את לבו. הוא אינו טועם טעם חטא כאיש החפץ חיים בלי שיבקש חשבונות רבים. ברגע נפילתה של ראיסה ליכטנשטיין,

“למראה פניה השלוים והמפיקים תמימות והתמכרות לו – התעוררו בקרבו רגשות נוחם על העול, אשר הוא עומד לעשות. הוא חשב את העול הזה ככפול, כי העלמה הזאת, החבוקה בזרועותיו, משוללת ברגעים האלה את ההכרה הברורה ונמצאת במצב יותר קרוב לשינה מאשר ליקיצה. הוא הבין, כי נצחון זה לא יהיה נצחון, רק גניבה פשוטה, עושק מכוער…. רחמיו התעוררו עליה, שהשיבו אל לבו, כמה תעונה הנפש הזאת אחרי-כן. כאשר תשוב אליה ההכרה הברורה להבינה את מפלתה” (ב"מ עמ' 95) – אמנם, הוא אינו כובש את יצרו, החיה שבו מנצחת; אף הוא מעונה תמיד ומלא חרטה, דואג ומצטער על חרבן העולמות הישנים ועל העדר המקדשים המוסריים והלאומיים בנפשו הכואבת….

**

את רשמי הכפירה הלאומית אנו מוצאים גם ברומאן השני של ברשדסקי, “נגד הזרם”, שנכתב לפני “באין מטרה” ויצא אחריו. ברומאן זה עדיין לא נתבשל טפוסו של אדמוביץ, אבל כבר אפשר למצוא בו את השפיר שממנו התרקם אדמוביץ זה. שפיר זה הלא – ספירשטיין.

גם ספירשטיין של “נגד הזרם”, כאדמוביץ של “באין מטרה”, לא היה צעיר קל דעת, שבחר לו את דרך ההפקרות והיה מתרחק מקדשי עמו ואמונותיו, מפני שרצה להיות “צפור-דרור”, כאותם האפיקורסים-הדתיים, שהכפירה וההפקרות היו להם שמות נרדפים. הצעירים ממינו של ספירשטיין אינם אלא בני- אדם, שהשכל התגבר בהם על הרגש.

המאמין אדוק באמונתו מתוך רגש, יותר משהוא אדוק מתוך הכרה. הוא מרגיש בלבו צֹרך להאמין, ועל כן הוא מאמין. הוא“בורא לו אלים בצלמו כדמותו” על פי נטיות-לבבו. בעוד שהכופר מסוּגו של ספירשטיין או שהוא מחוסר-רגש או שאינו נותן לרגש לשלוט בנפשו אפילו רגע, שמא יאנסהו להאמין בדבר שהוא נגד שכלו.

דבר זה מביו גם ספירשטיין עצמו. גם הוא כהלאֻמיים מתנגדיו, רוצה איפה, להאמין, אבל – אינו יכול.

הוא מודה, שאין זו מעלה יתרה להיות“מתון וצונן בכל השאלות”, הוא מבין, כי “המצב הרע משגשג את התקוה, כי האיש הנתון בצרה גדולה איננו מסוגל לחקור בדיוק את יתר צפיותיו: היסודיות הן אם אין? רגש שמירת-עצמו הטבעי ממריץ את האיש הזה להתעודד גם בתקוה רפויה, אם אין אחרת טובה ממנה, כי מבלי הכרה הוא מרגיש את הסכנה הגדולה, הכרוכה בעקב נפילת-הלב ורפיון-הידים של היאוש הגמור”… (נגד הזרם עמ' 118) ואף על פי כן לא נכנע גם לפני ההוכחות הנמרצות ביותר ולא האמין.

הוא, הכופר הלאומי, מודה כמעט בכל נימוקי מתנגדיו הלאומיים, מודה בהנחותיהם, ביסודות תורתם. השנאה לישראל – זהו דבר גלוי, קיים ומתמיד. אין הוא רואה את אחריתה. גם הוא שואל כמוהם את השאלה הנצחית:

“מה יש לעשות עתה, בעוד השנאה הלאומית הוה וגם מתגברת היא במדה ידועה?…התגברות השנאה, אמת, רק ריאקציה זמנית פשוטה היא, אשר חוללה סבות ארעיות וחולפות, ובאופן כזה אפשר להחליט בבטחה, כי אחרי זמן ידוע ישונה מצב הדברים הנוכחי בהחלט; אולם הנוחם הזה אפשרי רק מנקודת-הראות המופשטה. בקנה המדה ההסטורי של הזמן אין תקופת מאה שנה ויותר נחשבת לארוכה מאד, אבל בקנה-המדה של זמן חיי האדם הקצרים גם יובל שנים אחד הוא זמן ארוך מנשוא; ומה יעשה האדם הפרטי החי ומבקש לחיות עתה, עד בוא תור הזהב המקווה!” (נגד הזרם עמ' 121).

את השאלה הוא שואל ואת התשובה אני משיב. הוא מודה להלאומיים, שהטמיעה אינה הדרך הנכונה לפתרון שאלת היהודים; הוא מודה שהיהודי "איננו יכול לבטל את עצמותו הלאומית,

הגזעית או גם הדתית, כל עוד שהמושגים האלה הווים; הוא איננו יכול ואיננו רשאי לוותר על זכויותיו האנושיות האלה, כי וותור כזה שפלות-רוח ובטול-עצמו בזויים הם“…זהו ברור ומוחלט אצלו. – ו”בכל זאת אין דעתו נוחה מהלאומיים והפלשתינאיים..רואה מוצא אחר, ובכל זאת איננו יכול להכיר, כי המוצא הזה הוא הנכון והראוי"…

והוא אינו מתגבר לעולם על הנגודים והסתירות הפנימיים הללו. הוא אינו מאמין, ולעולם לא יאמין, בשום דבר שיש בו צד שלילי איזשהו (ובמה אין צד שלילי?). השכל וההגיון הקר מצננים כל שאיפה נלהבת וכל תשוקה חמה לחיים חדשים ולתקוה חדשה. ההגיון הקר שולט בכל מכמני נפשו של הכופר, בכל יצוריו ובכל חושיו. זהו ההגיון הקר של פיסארוב ותלמידיו, ההגיון של “הנעל הפשוט העולה על שכספיר”. ולא לשאלות הלאומיות בלבד הוא מתיחס כך, אלא אף לשאר הדברים הנאצלים, להטבע ולכל היצורים. כי ספירשטיין-אדמוביץ אינו יכול להתפשט רגע מגשמיותו, אינו יכול לחוש בנועם הטבע ובהדרו. הוא דומה לתוכן הבא אל הצייר בשעה שהוא מצייר בצבעים נפלאים את יפי השמים הכחולים ומבאר לצייר שהוא טועה בדבר: השמים – אינם

אלא חלל ריק, שאין בהם כלום מלבד אויר וכי אין צבעם צבע תכלת כלל. את האדם בעל-הרגש מלבב היער כיצור אחד שלם, כחלק נחמד של הבריאה היפה, והוא, הכופר, בעל ההגיון והחשבון הקר, נזכר, בשעה שהוא מסתכל ביער, בסוחר הגס, הקונה את אלוני היער ומעבירם ברפסודות, או באכר המוביל את עצי היער למכירה. כל חמדת השירה נהפכת בידו לפרוזה גסה.

ספירשטיין ורעיו הולכים לשוח. היום נטה לערוב. מראה “שקיעת-החמה”: שפולי הרקיע המאדמים, קרעי העבים, שקבלו תמונות שונות והם מגוונים בשפעת צבעים – כל המראה הנפלא הזה פעל את פעולתו , כנראה, במדה שוה על כל האנשים האלה, השונים בתכונת נפשם, שנות-חייהם ומצב-רוחם… דומה, שאת כולם תקף רגש אחד, רגש שיש בו מעין חרדת-קדש, עלית-נשמה, תוגה שלוה וגעגועים בלתי ברורים.. ורק אדם אחד יש בקרבתם, שהטבע אינו לוקח אל לבו. זקנים וצעירים, אנשי-מעשה ואנשי-רוח נמשכים בלי משים אחרי הקסם של מחזה-הטבע, ורק הוא, הכופר, נמצא כאבל בין חתנים, רק הוא מצנן את בעלי-הרגש, הבאים להלל את חיי יושבי הכפרים, ומפסיק את דבריהם בטענותיו הקרות ככפור:

"אמנם, כן אנחנו, השבעים והמפונקים, בבטלנותנו הגמורה, מציירים בדמיוננו את חיי העבודה הקשים, שאין אנו רואים אותם אפילו מן הצד, אלא מגבוה, ממרום, ממעוף-צפור. את המציאות ההוה יחד עם כל תנאיה הקשים ופרטיה בלתי המלבבים אין אנו רואים ואיננו מכירים, בהיותנו רחוקים יותר מדי מהם, ומה שאנו מדמים לראות דבר זה אינו במציאות כלל. האמינו, אדוני, כי האכר העובד עבודת- פרך ורוחץ תמיד בזעת אפיו, אינו חש ואיננו מסוגל גם לחוש את כל הנעימות והחמודות האלה, שאנו, הטיילים הבטלים, מוצאים בסביבתו; ואם הוא, לפחות, הודות להרגלו מנוער בעבודת-פרך וחיי-מחסור, עודנו יכול נשוא את רוע מצבו, – הנה אחד מאחינו העירוניים לא היה מסוגל לחיות בתנאים כאלה גם פרק זמן קצר מאד… טוב למשורר לשיר על הקסם הנפלא שבאחת החרבות, בשעה שהוא יושב בנוה טוב ומתוק; אולם נסו והושיבוהו בחורבתו, המלאה שירה וקסם- היופי, ושמעתם את השירה החדשה, אשר יחל לשיר אז (נ"ה עמ' 105ׂ).

כך מדבר ההגיון הקר מחוסר-החמלה! האמת המרה של המציאות באה ומקצצת את כנפי-הדמיון ושופכת בלי חמלה את נטפי-התנחומין מכוסו של האדם. החיים החשֻׁכִּים והעצובים נשארים בליקוי-אורה, בלי כל תקוה – אותה ה“תקוה מחיים”…

“ומה חפץ בחיים שוממים ונוגים כאלה! – שאל את עצמו אדמוביץ – האם לא טוב טוב הוא לשום להם קץ פעם אחת?…” אבל גם לזאת לא מצא “די כח-רצון בנפשו. לא רק לחיות כראוי, אך גם למות כהוגן אי-אפשר באין מטרה!”…

וצורתו של האינטיליגנט היהודי האומלל הזה, שיצר ברשדסקי, היתה לנגד בני-דורו. הם ראו את הפרספקטיבה המעציבה של היהודי מחוסר-הבסיס והתחילו לבקש להם אלהים, איזה אלהים שהוא, ובלבד שלא להיות משוללי אמונה קדושה, מחוסרי מטרה.

וכך הולידה השלילה את החיוב.

ומי יודע, אם לא יצרו גבוריו של ברשדסקי קהל חדש של מאמינים באותן התורות, שכפרו בהן הכופרים הלאומיים?

**

ברשדסקי קרע לפני מותו את ספרו היומי. הוא לא רצה למות, מתוך הכרה, שאחר פטירתו יחדרו בני-אדם אל סתרי-לבבו ויגלו את הפירוש והנעלם של בת-הצחוק האירונית, שרחפה כל ימיו על שפתיו, – בת הצחוק המבטלת, הכופרת, הסותרת והמהרסת.

אבל מטרתו לא הושגה.

יצירותיו שהיו לקנין אוצרנו הרוחני, מגלות את הסוד, פותרות אותה החידה הסתומה, שלא היו לה פתרונים בחייו של היוצר, שהתהלך כזר ומוזר בין אחיו. יצירותיו הן הבאורים הנכונים ביותר ללב בזה, שהיה לנו כספר-החתום. בהן אנו רואים, כי בת-צחוק זו באה לא מתוך קלות-ראש, אלא מתוך כאב. זה לא היה לעג מר לנו, לחלומותינו ולתקוותינו. – כך לעג הכופר הלאומי לעצמו.

כי קשים החיים בלי תקוה, בלי מטרה ו“אין חפץ בחיים שוממים ונוגים”. “לא רק לחיות, אך גם למות כהוגן אי-אפשר בלי מטרה”!…