רקע
דן אלמגור
בנעליים שלו

נדפס בימי האינתיפאדה הראשונה בשבועון “חותם” (01


יֵשׁ אֲנָשִׁים, שֶׁבִּשְׁבִילָם פָלַסְטִינִי

זֶה אִישׁ עִם זְקַן־לְחָיַיִם וְכָּפִיָּה,

אוֹ יֶלֶד שֶׁזּוֹרֵק בַּקְבּוּקֵי תַּבְעֵרָה,

שֶׁשּׂוֹרֵף אוֹטוֹבּוּס.

בִּשְׁבִילִי, פָלַסְטִינִי זֶה נָעִים

הַפָלַסְטִינִי הַיָּחִיד שֶׁאֲנִי מַכִּיר הֵיטֵב.

הַפָלַסְטִינִי הַיָּחִיד שֶׁמַּכִּיר אוֹתִי.

שֶׁמְּדַבֵּר אֵלַי (בִּשְׂפָתִי, כַּמּוּבָן!).


לֹא נוֹחַ לִי לְהַגִּיד שֶׁהוּא הֶחָבֵר שֶׁלִּי.

כָּל אֵלֶּה שֶׁעֲרָבִים עוֹבְדִים אֶצְלָם

אוֹמְרִים שֶׁהֵם חֲבֵרִים שֶׁלָּהֶם.

הוּא רוֹחֵץ אֶת הַמְּכוֹנִית שֶׁלִּי,

מְמַיֵּן בַּ“סּוּפֶּר־מַרְקֶט” שֶׁלָּנוּ אֶת הַיְּרָקוֹת,

שׁוֹטֵף בַּבִּנְיָן שֶׁלָּנוּ אֶת הַמַּדְרֵגוֹת

וּמְקַבֵּל בְּלִי עֶלְבּוֹן, בְּכָבוֹד,

אֶת שַׂקֵּי הַבְּגָדִים הַמְּשֻׁמָּשִׁים

וְאֶת הַנַּעֲלַיִם

שֶׁלָּנוּ, שֶׁל חֲבֵרֵינוּ.

וּמְחַיֵּךְ. חִיּוּךְ עָצוּב כָּזֶה,

שֶׁנַּעֲשֶׂה פָּחוֹת וּפָחוֹת אוֹפְּטִימִי

מִיּוֹם לְיוֹם.


וַאֲנִי מֻכְרָח לַעֲזֹר לוֹ. מֻכְרָח.

הוּא שׁוֹאֵל אוֹתִי: “מָה יִהְיֶה? מָה יִהְיֶה?”

אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהַבִּיט לוֹ בָּעֵינַיִם.

מִישֶׁהוּ בַּכְּפָר שֶׁלּוֹ הוֹלֵךְ עַכְשָׁו

בַּנַּעֲלַיִם שֶׁלִּי.

אֲבָל לֹא מִזְּמַן, רַק לִפְנֵי זְמַן לֹא רָב,

אֲנִי הָיִיתִי בַּנַעֲלַיִם שֶׁלּוֹ.


  1. סוף השורה חסר – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות