נכתב ללחן שחיבר יאיר רוזנבלום לשיר “ליל חניה” לאלתרמן (1974)

כן הלחין: נחום הימן (2011)

זֶה הַחֲלוֹם הַמְּטֹרָף וְהַפָּרוּעַ.

זֶה הַחֲלוֹם הַמְּצֻלָּק וְהָעַקְשָׁן

שֶׁהִרְחִיק לִנְדֹד, כַּגֶּשֶׁם, כְּמוֹ הָרוּחַ –

מִדּוֹר לְדוֹר, כְּשִׁיר נִגּוּן יָשָׁן־נוֹשָׁן,

נָדַד בָּאֵשׁ וּבַדְּרָכִים וּבֶעָשָׁן.

זֶה הַחֲלוֹם – חֲלוֹם נוֹאָשׁ, חֲסַר תּוֹחֶלֶת,

כְּאַשְׁלָיָה פְּרָאִית, כְּחִזָּיוֹן שֶׁל שָׁוְא.

זֶה הַחֲלוֹם אֲשֶׁר הִבְהֵב כְּמוֹ גַּחֶלֶת

וְעַם שָׁלֵם חָפַן אוֹתוֹ בֵּין כַּפּוֹתָיו,

וְהוּא אָהַב אוֹתוֹ מִכָּל חֲלוֹמוֹתָיו.

זֶה הַחֲלוֹם אֲשֶׁר נוֹלַד מוּל אֵשׁ וָהֶרֶס,

מוּל הַחוֹמָה הָעֲשֵׁנָה וְהָאוּדִים.

זֶה הַחֲלוֹם אֲשֶׁר נָטַל עִמּוֹ לַדֶּרֶךְ

עַם, הַיּוֹצֵא אֶל הַגּוֹלָה וְהַנְּדוּדִים –

חֲלוֹם יָקָר מִכָּל אוֹצְרוֹת הַיְּהוּדִים.

וְכָךְ נִשָּׂא אוֹתוֹ חֲלוֹם עֲלֵי שְׂפָתַיִם

לְכָל אָרְכּוֹ שֶׁל הַמַּסָּע הַמִּתְמַשֵּׁךְ.

גַּם בַּמַּרְתְּפִים וּבֵין גִּדְרוֹת הַתַּיִל

הוּא לֹא נִשְׁכָּח, הוּא חַי בַּנֶּדֶר הַחוֹתֵךְ,

וּבַשְּׁבוּעָה הָעַקְשָׁנִית: “אִם אֶשְׁכָּחֵךְ…”

וְכָךְ עָבַר אוֹתוֹ חֲלוֹם מִסָּב לְנֶכֶד,

וְיוֹם אֶחָד זָקַף גּוּפוֹ וְנִתְיַשֵּׁר,

וְעַם שָׁלֵם אֲשֶׁר נִקְהַל עַל הַמִּדְרֶכֶת

עָצַר פִּתְאוֹם מִלֶּכֶת,

וְהִקְשִׁיב, נִפְעָם וּמִתְנַשֵּׁם,

לַחֲלוֹמוֹ הַמִּתְגַשֵּׁם.

זֶה הַחֲלוֹם! הִנֵּה הוּא קָם, עוֹלֶה עִם שַׁחַר!

זֶהוּ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִחַלְנוּ לוֹ שָׁנִים.

אֶת שְׁמוֹ לָחַשׁ אָבִינוּ בְּלֵילוֹת קַדַּחַת,

וּלְמַעֲנוֹ יָצְאוּ עִם עֶרֶב הַבָּנִים

לַתְּעָלוֹת, לַשַּׁיָּרוֹת, לַמְּשֻׁרְיָנִים.

זֶה הַחֲלוֹם! הִנֵּה הוּא קָם לְמוּל עֵינֵינוּ.

בּוֹ נִתְבּוֹנֵן; אַךְ לֹא נַכִּיר אוֹתוֹ פִּתְאוֹם.

לֹא כָּךְ חָלְמוּ אוֹתוֹ בַּסֵּתֶר אֲבוֹתֵינוּ.

נַבִּיט סָבִיב – מֻכֵּי שִׁגְרַת־יוֹם־יוֹם.

מָה זֶה אֵרַע לוֹ, לְאוֹתוֹ חֲלוֹם?

זֶה הַחֲלוֹם אֲשֶׁר קָרַם גִּידִים לְפֶתַע –

אֵיךְ הָפַךְ אָפֹר כָּל כָּךְ

דַּוְקָא בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ הֻגְשַׁם?

לָמָּה בֵּין כָּל שִׂמְחוֹת הַחַג וְרַעֲשָׁן

עוֹלָה תּוּגָה צוֹרֶבֶת כְּעָשָׁן?

לְאָן חָלַף אוֹתוֹ חֲלוֹם יָפֶה, נוֹשָׁן?

לְאָן חָלַף אוֹתוֹ חֲלוֹם יָפֶה, נוֹשָׁן?

שרה: חוה אלברשטיין (1972)

הלחין: דני ליטני

שר (בתוספת בית חדש): דני ליטני (1991)

כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא בָּעִתּוֹנִים

עַל הִתְפָּרְצוּת הַר גַּעַשׁ בְּסִיצִילְיָה,

עַל קְבוּרָתָם שֶׁל שְׁנֵי כְּפָרִים שְׁלֵמִים

בְּצִ’ילֶה אוֹ בְּהֹדּוֹ;

כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא בָּעִתּוֹנִים,

אַתָּה שׁוֹאֵל אֶת עַצְמְךָ: "מַדּוּעַ?

מַדּוּעַ זֶה שָׁבִים הָאִכָּרִים

דַּוְקָא לַמִּדְרוֹנוֹת אֲשֶׁר בָּגְדוּ?

מַדּוּעַ זֶה אֵינָם נָסִים מִשָּׁם

וּמְחַפְּשִׂים מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ,

שֶׁבּוֹ יוּכְלוּ, סוֹף־סוֹף, לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶט

אַחַת וּלְתָמִיד?"

הֲרֵי אַחַת לְכָל כַּמָּה שָׁנִים –

כָּךְ בְּפֵרוּשׁ כָּתוּב בָּעִתּוֹנִים –

שׁוּב תִּתְפָּרֵץ הַלָּבָה מִן הָהָר

וּתְאַיֵּם לִקְבֹּר אֶת כָּל הַכְּפָר.

מַדּוּעַ זֶה לַחְזֹר הֵם מִתְעַקְּשִׁים?

מַדּוּעַ אֶת הַכְּפָר אֵינָם נוֹטְשִׁים

אַחַת וּלְתָמִיד?!

יֵשׁ לִפְעָמִים, אַתָּה פּוֹגֵשׁ תַּיָּר,

וְהוּא שׁוֹאֵל: "אֱמֹר נָא לִי, מַדּוּעַ –

מַדּוּעַ מִתְעַקְּשִׁים אַתֶּם לִחְיוֹת

דַּוְקָא לְפֶתַח הַר הַגַּעַשׁ?

הֲרֵי נִתָּן לִמְצֹא עוֹד בָּעוֹלָם

פִּנּוֹת שְׁקֵטוֹת, לְלֹא עָשָׁן וְרַעַשׁ,

וַאֲדָמָה מוּצֶקֶת וְטוֹבָה

שֶׁלֹּא תִּרְעַד מִתַּחַת רַגְלֵיכֶם.

מַדּוּעַ זֶה אֵינְכֶם זָזִים מִכָּאן

וּמְחַפְּשִׂים מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ,

שֶׁבּוֹ תּוּכְלוּ לִחְיוֹת, סוֹף־סוֹף,

בְּשֶׁקֶט, אַחַת וּלְתָמִיד?

הֲרֵי אַחַת לְכָל כַּמָּה שָׁנִים

– כָּךְ בְּפֵרוּשׁ כָּתוּב בָּעִתּוֹנִים –

שׁוּב מִתְפָּרֶצֶת לָבָה מִן הָהָר

וּמְאַיֶּמֶת שׁוּב עַל כָּל הַכְּפָר.

מַדּוּעַ זֶה אַתֶּם כֹּה מִתְעַקְּשִׁים,

מַדּוּעַ אֶת הַכְּפָר אֵינְכֶם נוֹטְשִׁים

אַחַת וּלְתָמִיד?"

וְאָז – פִּתְאוֹם – אַתָּה מֵבִין אוֹתָם:

אֶת הָאִכָּר שֶׁעַל הַצִּ’ימְבּוֹרָסוֹ

וְאֶת הָאֵם שֶׁעַל הַפוּגִ’יסָאן,

וְהַיֶּלֶד עַל הַוֵּזוּב.

גַּם הֵם יוֹדְעִים, וַדַּאי, שֶׁבָּעוֹלָם

פִּנּוֹת שְׁקֵטוֹת יוֹתֵר מֵהַר הַגַּעַשׁ,

וַאֲדָמָה הַמּוּצָקָה מִזּוֹ

שֶׁבָּהּ טְמוּנִים בָּתֵּי אֲבוֹתֵיהֶם.

גַּם הֵם יָכְלוּ, אוּלַי, לָזוּז מִשָּׁם

וּלְחַפֵּשׁ מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ,

שֶׁבּוֹ יוּכְלוּ, סוֹף־סוֹף,

לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶט

אַחַת וּלְתָמִיד.

אַךְ הֵם דְּבֵקִים לְמִדְרוֹנוֹת הָהָר

וּמְחַכִּים: אוּלַי, אוּלַי מָחָר?

וּמְקַוִּים לַיּוֹם, שֶׁכְּבָר יָבוֹא,

שֶׁבּוֹ הָהָר יִשְׁקֹט מִזַּעֲפוֹ.

וְאָז עַל הַבַּזֶּלֶת הַשְּׁחֹרָה –

אֵיךְ אָז יוֹרִיק הַדֶּשֶׁא וְיִפְרַח

אַחַת וּלְתָמִיד!

אַחַת וּלְתָמִיד!

הבית הנוסף ששר המלחין (1991):

וְיוֹם אֶחָד אַתָּה תּוֹפֵס פִּתְאוֹם:

אֵינְךָ לְבַד לְפֶתַח הַר הַגַּעַשׁ.

עוֹד אֲנָשִׁים חַיִּים פֹּה, לְיָדְךָ,

בְּבָתֵּיהֶם, בְּצֵל עֲצֵי הַזַּיִת.

וְגַם לָהֶם אוֹמְרִים: "יֵשׁ בָּעוֹלָם

עוֹד אֲרָצוֹת, לְשָׁם תּוּכְלוּ לָלֶכֶת

וּלְנַסּוֹת לִבְנוֹת אֶת חַיֵּיכֶם

הַרְחֵק מֵהַר הַגַּעַשׁ."

אוּלָם גַּם הֵם קְשׁוּרִים אֶל בָּתֵיהֶם,

אֶל הַמִּדְרוֹן, הַבְּאֵר, אֶל הַטֵּרָסוֹת,

אֶל הַגְּבָעוֹת, אֶל הָעֵצִים הָאֵלֶּה

שֶׁאֶת פִּרְיָם מוֹסְקִים הֵם בְּתוֹחֶלֶת

שָׁנִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ.

גַּם הֵם דְּבֵקִים אֶל מִדְרוֹנוֹת הָהָר

וּמְצַפִּים: “אוּלַי, אוּלַי מָחָר?”

וּמְקַוִּים לַיּוֹם שֶׁכְּבָר יָבוֹא

שֶׁבּוֹ הָהָר יִשְׁקֹט מִזַּעֲפוֹ.

רַק אִם יָבִין כָּל צַד: הוּא לֹא לְבַד,

וּלְיָדוֹ יֵשׁ בְּנֵי אָדָם כָּמוֹהוּ;

יַקְשִׁיב לָהֶם, יִלְמַד לְהַכִּירָם;

רַק אִם יִלְמַד סוֹף־סוֹף לִחְיוֹת אִתָּם –

רַק אָז יִשְׁקֹט הָהָר מִזַּעֲפוֹ.

רַק אָז נוּכַל לִחְיוֹת בְּיַחַד פֹּה

אַחַת וּלְתָמִיד.

הָיִיתִי אָז תִּינֹקֶת. זֶה הָיָה עוֹד בְּתָשָ"ח,

כְּשֶׁשַּׁרְתָּ: “טוֹב יִהְיֶה. אֲנִי מַבְטִיחַ לָךְ!”

חָבַשְׁתָּ כּוֹבַע־גֶּרֶב וְחִבַּרְתָּ לִי פִּזְמוֹן.

הִבְטַחְתָּ: “זֶה יִהְיֶה הַקְּרָב הָאַחֲרוֹן!”

כְּבָר אָז הִבְטַחְתָּ לִי: "תִּרְאִי, יַלְדָּה קְטַנָּה,

שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה!"

עָבְרוּ כַּמָּה שָׁנִים – וְשׁוּב חָזַרְתָּ אֶל הָאֵשׁ,

בְּמַעַרְכוֹת סִינַי וּבְמִבְצַע קָדֵשׁ.

וְשׁוּב כָּתַבְתָּ שִׁיר אֲשֶׁר הָפַך מִיָּד לָהִיט.

וְשׁוּב קָנִיתִי לִי תַּקְלִיט – וְעוֹד תַּקְלִיט.

כִּי שׁוּב הִבְטַחְתָּ לִי: "תִּרְאִי, יַלְדָּה קְטַנָּה,

שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה!"

וְכָךְ הִגַּעְנוּ לְמִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים,

וּכְמוֹ תָּמִיד יָצָאתָ אֶל הָאֵשׁ וְהַדָּמִים.

וְשׁוּב חִבַּרְתָּ שִׁיר – כָּזֶה אוֹפְּטִימִי וְתָמִים –

אֲשֶׁר נִדְפַּס מִיָּד בְּכָל הָאַלְבּוֹמִים.

כֵּן, שׁוּב הִבְטַחְתָּ לִי: "תִּרְאִי, יַלְדָּה קְטַנָּה,

שֶׁזּוֹ תִּהְיֶה הַמִּלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה!"

וְכָךְ הִגַּעְנוּ לְמִלְחֶמֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים,

וְשׁוּב מִהַרְתָּ לְחַבֵּר לִי עוֹד שִׁירִים.

וְשׁוּב אָמַרְתָּ לִי: “יַלְדָּה שֶׁלִּי קְטַנָּה”…

אֲנִי גְּדוֹלָה עַכְשָׁו – וְלֹא כָּל כָּךְ מַאֲמִינָה.

צָרִיךְ לִלְחֹם? – אָז נִלָּחֵם. אַךְ לְפָחוֹת

אוּלַי תַּפְסִיק, סוֹף־סוֹף, לָשִׁיר לִי הַבְטָחוֹת?

שיר שנכתב בעת שירותי כאיש מילואים בסיני בימי מלחמת יום הכיפורים בעקבות שירם של חיים חפר ודובי זלצר ששר יהורם גאון. נדפס בעיתון היומי המשוכפל של מרחב שלמה, “שרביט המרש”ל", שאותו ערכתי.

על פי אברהם לסין. לחן: פנחס יסינובסקי

שרו: רבקה רז ואריק לביא בתכנית “כל הסיפורים מתחילים בכפר קטן” (1972)

יוֹשֵׁב חֶנְוָנִי בַּמַּכֹּלֶת

לְבַדּוֹ בֵּין שַׂקִים וְכַדִּים.

וְחוֹלֵם שָׁם, בֵּין קֶמַח לְסֹלֶת,

שֶׁיֵּשׁ מְדִינָה לַיְּהוּדִים.

הוּא חוֹלֵם שָׁם, בֵּין קֶמַח לְסֹלֶת,

שֶׁיֵּשׁ מְדִינָה לַיְּהוּדִים.

בַּחוּץ – גֶּשֶׁם, שֶׁלֶג וְרוּחַ,

וְרֵיקָה הַחֲנוּת הַקְּטַנָּה.

הוּא יוֹשֵׁב עַל חֲבִית דָּג מָלוּחַ

וְחוֹלֵם: סוֹף־סוֹף יֵשׁ מְדִינָה.

מְדִינָה יְהוּדִית לְתִפְאֶרֶת

עִם צָבָא וְשָׂרִים וְרוֹזְנִים.

מֶמְשָׁלָה יְהוּדִית נֶהֱדֶרֶת.

הַמִּינִיסְטְרִים – כֻּלָּם גְּאוֹנִים.

זוֹ תִּהְיֶה – הוּא סָמוּךְ וּבָטוּחַ –

מְדִינָה עֲשִׁירָה וּגְדוֹלָה.

שֶׁהֲרֵי הַיְּהוּדִים – זֶה יָדוּעַ! –

אֵין כְּמוֹתָם בְּעִסְקֵי כַּלְכָּלָה.

מְדִינָה יְהוּדִית – שֶׁהֶחֱיָנוּ!

בְּלִי שְׁחִיתוּת, בְּלִי פּוֹשְׁעִים,

בְּלִי שׁוֹטְרִים.

שֶׁהֲרֵי הַיְּהוּדִים, כָּךְ שָׁמַעְנוּ,

כֻּלָּם אֲנָשִׁים יְשָׁרִים.

שָׁם יִחְיוּ בְּלִי שִׂנְאָה, בְּלִי וִכּוּחַ.

זֶה לָזֶה מְחַיְּכִים וְעוֹזְרִים.

אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, כִּי יָדוּעַ

שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים.

הוּא חוֹלֵם, וְרוּחוֹ בּוֹ נִרְגֶּשֶׁת.

וּפִתְאוֹם לַחֲנוּת הַשְּׁקֵטָה

נִכְנֶסֶת קוֹנָה וּמְבַקֶּשֶׁת:

“דָּג מָלוּחַ… זָנָב… בִּפְרוּטָה.”

בַּחֲנוּת הָרֵיקָה לְעֵת עֶרֶב

יָשַׁב חֶנְוָנִי וּבָכָה:

הָיְתָה מְדִינָה נֶהֱדֶרֶת –

וּבִגְלַל דָּג מָלוּחַ הָלְכָה.

הָיְתָה מְדִינָה נֶהֱדֶרֶת,

וּבִגְלַל זְנַב דָּג מָלוּחַ

הָלְכָה.

לחן: אלכס כגן

שרה: שלישיית ההצגה “איך אנחנו נראים” (חנה רוט, טוביה צפיר, שמעון לב ארי. 1972)

אַף פַּעַם לֹא הָיָה מַצָבֵנוּ טוֹב כָּל כָּךְ.

כֻּלָּם בּוֹכִים, אַךְ לָנוּ אֵין סִבָּה לְהֵאָנַח.

הַבִּיטוּ עַל הַפֶּנְטְהָאוּז אוֹ הַוִּילָה – מִבַּחוּץ!

לַחְשֹׁב עַל זֶה שֶׁפַּעַם עוֹד חָלַמְנוּ עַל קִבּוּץ.

אֲנַחְנוּ הִסְתַּדַּרְנוּ

וּבָרוּךְ הַשֵּׁם, חַיִּים.

אֱלֹהִים, מָה קָרָה לָנוּ?

מָתַי זֶה קָרָה לָנוּ, אֱלֹהִים?

הוֹלְכִים לַמִּסְעָדוֹת הָאֶקְסְקְלוּסִיבִיּוֹת בַּלֵּילוֹת.

אוֹכְלִים וּמִתְפַּקְּעִים וּמַחְלִיפִים שָׁם קַבָּלוֹת.

נוֹסְעִים בַּמְּכוֹנִית הֲכִי יָפָה וַחֲדִישָׁה.

קוֹנִים לַבֵּן פֶּז’וֹ, וְעוֹד סוּבָּארוּ לָאִשָּׁה.

וּמַחְזִיקִים בַּצַּד אַחַת.

חוֹשְׁבִים שֶׁלֹּא יוֹדְעִים.

אֱלֹהִים, מָה קָרָה לָנוּ?

מָתַי זֶה קָרָה לָנוּ, אֱלֹהִים?

עוֹשִׂים הֲמוֹן “גֶעשֶׁעפְטִים”, יַחֲסֵי צִבּוּר, אֶקְסְפּוֹרְט.

כָּל יוֹם שִׁשִּׁי לַ"קַּנְטְרִי", לַעֲשׂוֹת בַּסָּאוּנָה סְפּוֹרְט.

טָסִים מָחָר לִפְרַנְקְפוּרְט, אֵיזֶה עֵסֶק לֹא הָגוּן.

לַחְשֹׁב עַל זֶה שֶׁפַּעַם עוֹד הָיִינוּ בָּ"אִרְגוּן".

מִשָּׁם קְפִיצָה לִשְׁוַיִץ,

כִּי שָׁם הַמַּרְקִים מֻשְׁקָעִים.

אֱלֹהִים, מָה קָרָה לָנוּ?

מָתַי זֶה קָרָה לָנוּ, אֱלֹהִים?

צוֹבְעִים אֶת הַשֵּׂעָר. עַל הַנְּעוּרִים צָרִיךְ לִשְׁמֹר.

אֶת הַחֻלְצָה קָנִינוּ בְּ־"Fifth Avenue", נְיוּ יוּרְק.

פֵּאוֹת הַלְּחָיַיִם מוֹסִיפוֹת קְלִילוּת וְחֵן,

וְהַמִּכְנָס הָדוּק (אוֹתוֹ סָחַבְנוּ מִן הַבֵּן).

נִדְמֶה לָנוּ שֶׁאָנוּ

כְּמוֹ בְּנֵי שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה נִרְאִים.

אֱלֹהִים, מָה קָרָה לָנוּ?

מָתַי זֶה קָרָה לָנוּ, אֱלֹהִים?

עַל כִּסֵּא מְנַהֲלִים בַּחֶדֶר הַמְּפֹאָר

יוֹשְׁבִים וּמְעַשְּׁנִים בַּחֲשִׁיבוּת אֶת הַסִּיגָר.

שָׁכַחְנוּ אֵיךְ נִרְאָה אוֹתוֹ קַפִּיטָלִיסְט שָׁמֵן

שֶׁתְּמוּנָתוֹ הוֹפִיעָה בְּעִתּוֹן הַקִּיר בַּ"קֵּן".

אֲנַחְנוּ עֲגֻלִּים,

אַךְ גַּם נוֹרָא מְרֻבָּעִים.

מָתַי זֶה קָרָה לָנוּ,

מָתַי זֶה קָרָה לָנוּ, אֱלֹהִים?

וְלִפְעָמִים, כְּשֶׁהַבֵּן מוֹצֵא אַלְבּוֹם יָשָׁן

וּבוֹ הַצִּלּוּמִים עֲדַיִן בְּשָׁחוֹר־לָבָן:

חֻלְצָה כְּחֻלָּה אוֹ חָקִי וּבְלוֹרִית שֵׂעָר פְּרוּעָה.

כָּפִיָּה… כּוֹבַע גֶּרֶב… דֶּגֶל… סֵמֶל הַ"תְּנוּעָה".

וְהַיְּלָדִים אוֹמְרִים: “אַתָּה?!”

גַּם הֵם קְצָת מֻפְתָּעִים.

אֱלֹהִים, מָה קָרָה לָנוּ?

מָה זֶה קָרָה לָנוּ, אֱלֹהִים?

וּלְמִי אִכְפַּת, בְּעֶצֶם, מַה יִקְרֶה פֹּה בֶּעָתִיד.

שְׁטָחִים־שְׁמָחִים… בָּחַרְנוּ מֶמְשָׁלָה – שֶׁהִיא תַּחְלִיט!

אֲנִי צָרִיךְ לָטוּס… וְטוֹב לִי, כִּי הַשַּׂר אוֹמֵר:

“אַף פַּעַם לֹא הָיָה עוֹד מַצָּבֵנוּ טוֹב יוֹתֵר.”

אָז מָה עִם הַנְּכָדִים –

יֵלְכוּ גַּם הֵם לְמִלּוּאִים?

אֱלֹהִים, מָה קָרָה לָנוּ?

אֵיךְ זֶה קָרָה לָנוּ, אֱלֹהִים?

שני פזמונים סאטיריים על השתקפות בבואתנו במראה. “איך אנחנו נראים” נכתב כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים לתכנית הסאטירית שנקראה בשם זה. “איך את נראית?” נכתב בשנת הארבעים למדינה ברוח תרגומה של נעמי שמר לשיר הצרפתי של אזנבור, שאותו שר יוסי בנאי.

בעקבות תרגום נעמי שמר לשירו של שרל אזנבור (נכתב בשנת הארבעים למדינה, 1988)

הוֹ, מְדִינָה קְטַנָּה שֶׁלִּי.

הַבִּיטִי רֶגַע בָּרְאִי.

תְּנִי הֲצָצָה. זֶה לֹא נָעִים.

הֵן אַתְּ עוֹד לֹא בַּת אַרְבָּעִים.

אַתְּ מְדִינָה דֵּי צְעִירָה

אַךְ אַתְּ נִרְאֵית פָּשׁוּט נוֹרָא.

הֵן לֹא מִזְּמַן, בִּשְׁנַת תָּשַׁ"ח,

הָיִית חֲלוֹם יָפֶה כָּל כָּךְ.

חֲלוֹם צָעִיר. אֲבָל כָּעֵת –

אֵיךְ אַתְּ נִרְאֵית?

אֵיךְ אַתְּ נִרְאֵית?

הָיִית חֲלוֹם שֶׁהִתְגַּשֵּׁם,

חֲלוֹם עַתִּיק, אֲבָל נוֹשֵׁם.

כֻּלָּם חָשְׁבוּ שֶׁבֶּאֱמֶת

תִּהְיִי דֻּגְמָה, תִּהְיִי מוֹפֵת.

כֻּלָּם אָמְרוּ: "רַק הִיא תַּגְשִׁים

אֶת חֲלוֹמָם שֶׁל הַנְּבִיאִים:

שִׁוְיוֹן וָצֶדֶק. וּמְלָאכָה.

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ.

אֲבָל הַיּוֹם, בִּמְקוֹם מוֹפֵת

אֵיךְ אַתְּ נִרְאֵית?

אֵיךְ אַתְּ נִרְאֵית?"

תְּנִי הֲצָצָה. לֹא יְאֻמָּן,

כַּמָּה קְמָטִים. כַּמָּה שֻׁמָּן.

סַנְטֵר כָּפוּל… חָזֶה נָפוּל…

וְגַם הַגֹּבַהּ – כְּמוֹ רָפוּל.

שִׁוְיוֹן לַכֹּל? – זוֹ אַגָּדָה.

וּמִי חוֹשֵׁב עַל עֲבוֹדָה?

אֶחָד שׁוֹבֵת… שֵׁנִי חוֹבֵט…

אֵיךְ אַתְּ נִרְאֵית?

אֵיךְ אַתְּ נִרְאֵית?

הַבִּיטִי קְצָת אֶל הַמַּרְאָה,

כְּדַאי לַחְזֹר, יַקִּירָתִי,

לָעֲבוֹדָה, לָאַהֲבָה.

כִּי הַשִּׂנְאָה מַרְבָּה קְמָטִים.

חִזְרִי לִהְיוֹת הַמְּדִינָה

שֶׁטּוֹב לִחְיוֹת לְמַעֲנָהּ.

כֵּן, דַּאֲגִי קְצָת לְעַצְמֵךְ.

אֵין לִי אַחֶרֶת בִּמְקוֹמֵךְ.

וְאָז, מִבְּלִי לְהִתְלַבֵּט

שׁוּב נִתְגָּאֶה:

אֵיךְ אַתְּ נִרְאֵית!

על פי אגדה אסטונית שעיבד טולסטוי

הוצג במופע “החייט ואשת הסנדלר” (1973). לא הולחן

כְּשֶׁהִגִּיעַ הַשֵּׁבֶט לְמָקוֹם חָדָשׁ, בֵּין הַגְּבָעוֹת,

אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים:

“אֵיךְ נְחַלֵּק בֵּינֵינוּ אֶת הָאֲדָמָה?”

אָמַר זָקֵן אֶחָד בַּעַל חָכְמָה:

"יֵצֵא כָּל אֶחָד לַדֶּרֶךְ עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר,

יֵלֵךְ, יֵלֵךְ וְיָשׁוּב עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה.

וְכָל שֶׁטַח הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר יַצְלִיחַ לְהַקִּיף בְּרַגְלָיו –

שֶׁלּוֹ יִהְיֶה!"

וְכָךְ עָשׂוּ.

הָלְכוּ בְּנֵי הַשֵּׁבֶט בָּזֶה אַחַר זֶה,

וַאֲשֶׁר הִקִּיף כָּל אִישׁ בִּצְעָדָיו

הָיָה לוֹ לְשָׂדֶה.

רָאָה זֹאת סְטוֹיָאן הַחַמְדָן

וְיָדַע מָה יַעֲשֶׂה:

עִם שַׁחַר הִקְדִּים, כְּכָל גֶּבֶר חָרוּץ,

פָּנָה צָפוֹנָה – וְהִתְחִיל לָרוּץ.

רָץ… רָץ… בְּרַגְלַיִם קַלּוֹת…

עוֹד שָׂדֶה… עוֹד בִּקְעָה… עוֹד תְּעָלַת מַיִם.

הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם.

כְּדַאי לְהַתְחִיל לַחְזֹר!

גַּם נְשִׁימָתוֹ כְּבֵדָה בּוֹ פְּנִימָה,

אַךְ הוּא מַמְשִׁיךְ לָרוּץ קָדִימָה.

רֵאוֹתָיו כְּמַפּוּחַ.

אֵין זְמַן לָנוּחַ.

הָלְאָה, צָפוֹנָה, אַחֲרֵי הָעֵצִים –

שָׁם אֲדָמָה פּוֹרִיָּה מֵאֵין כָּמוֹהָ!

וּבֵינְתַיִם – הַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֶדֶת לִשְׁקֹעַ.

“חֲזֹר עַל עִקְבוֹתֶיךָ, סְטוֹיָאן!”

"רַק עוֹד שָׂדֶה!

שָׁם מִרְעֶה מְצֻיָּן!"

פִּרְפּוּרֵי שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנִים בַּמַּעֲרָב.

כָּל הַשֵּׁבֶט נִצָּב –

וּסְטוֹיָאן טֶרֶם שָׁב.

עוֹד רֶגַע – וְהוּא מַפְסִיד אֶת זְכוּתוֹ.

הִנֵּה הוּא!

כּוֹשֵׁל, נִגְרָר בְּלֶכְתּוֹ.

עוֹד שְׁנִיּוֹת לַשְּׁקִיעָה… הַאִם יוּכַל?

הִגִּיעַ!

צָנַח

נָפַל –

וְלֹא קָם.

כָּךְ זָכָה סְטוֹיָאן בְּכִבְרַת אֲדָמָה:

דָּלֶת אַמָּה

עַל אַמָּה…

*

(לִתְשׂוּמַת לֵב הָאֶזְרָחִים

הַטּוֹעֲנִים בְּוִכּוּחִים

שֶׁמֻכְרָחִים

הַרְבֵּה שְׁטָחִים!)

לחן: רפי קדישזון. שרו: הראלה בר (1989), קרן הדר (2010)

לחן נוסף: אלדד שרים. שר: משה בקר (“כחול־לבן בצבעים”, 1986)

סְלַח לִי, עֵץ,

אַתָּה רָאִיתָ כְּבָר הַכֹּל:

עַמִּים בָּאִים,

עַמִּים הוֹלְכִים.

וּמְנַצְּחִים,

וּמְנֻצָּחִים

וּמְגֹרָשִׁים.

לִפְנֵי שֶׁבָּאוּ הַיְּהוּדִים

עִם אַבְרָהָם מֵאוּר כַּשְׂדִּים

הֲלֹא הָיוּ פֹּה אֲנָשִׁים

שֶׁאוֹהֲבִים וְשֶׁחוֹרְשִׁים,

שׁוֹתְלִים עֵצִים

שֶׁהֶעֱמִיקוּ שָׁרָשִׁים.

סְלַח לִי, עֵץ.

רָאִיתָ עַם עַקְשָׁן, מוּזָר,

אֲשֶׁר נִתְלַשׁ וְנֶעֱקַר;

אֲבָל אֵלֶיךָ שׁוּב חָזַר

אַחֲרֵי שָׁנִים.

אֲבָל בִּזְמַן שֶׁנֶּעֱדַר

וּכְשֶׁנָּדַד בַּמֶּרְחַקִּים –

מִי כָּאן חָרַשׁ? וּמִי עָדַר?

וּמִי הִשְׁקָה בֵּין הַטְּרָשִׁים,

אֶת הָעֵצִים

שֶׁהֶעֱמִיקוּ שָׁרָשִׁים?

סְלַח לִי, עֵץ.

אֲנִי אוּלַי קְצָת נְבוֹכָה.

אַךְ אֵין לִי, אֵין אֶת מִי לִשְׁאֹל.

אוּלַי אַתָּה תּוּכַל לָתֵת

אֶת הַתְּשׁוּבָה:

לְמִי מֻתָּר לִטְעֹן עַכְשָׁו

שֶׁשָּׁרָשֶׁיךָ – שָׁרָשָׁיו?

לְמִי יֵשׁ זְכוּת לִשְׂרֹף, לִשְׁבֹּר

אוֹ לְאַיֵּם שֶׁיַּעֲקֹר

אִילָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ

עֲנָפִים וְשָׁרָשִׁים?

סְלַח לִי, עֵץ.

זֶה יַלְדוּתִי קְצָת, כַּמּוּבָן;

אֲבָל רָצִיתִי רַק לִשְׁאֹל

כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁמַּטְרִידִים

אוֹתִי מִזְּמַן.

דְּבָרִים קָשִׁים.

כֻּלָּם פּוֹנִים הַיּוֹם לַגֶּזַע.

לָכֵן אֲנִי פּוֹנָה

דַּוְקָא

לַשָּׁרָשִׁים.

על פי שירה של נעמי שמר. מתוך התכנית “איך אנחנו נראים” (1972)

בְּהֵאָחֲזוּת הַנַּחַ"ל בְּגִתִּית

יֵשׁ אֲדָמָה טוֹבָה, אַדְמַת עִדִּית,

אֲשֶׁר חָרְשׁוּ שָׁנִים בְּאַהֲבָה

דּוֹרוֹת שֶׁל אִכָּרִים מֵעַקְרַבָּה.

חָרְשׁוּ דּוֹרוֹת עִם מַחְרֵשָׁה וְסוּס –

עַד שֶׁהוֹפִיעַ שָׁם מְטוֹס רִסּוּס.

וְכָל הָפַאטְמוֹת, הַגָּ’אמִילוֹת, הָעָזִיזוֹת

עוֹמְדוֹת הַרְחֵק וּמִסְתַּכְּלוֹת עַכְשָׁו בְּפַחַד

אֵיךְ כָּל הַדַּלְיוֹת וְהַשָּׂרוֹת וְהָרִנּוֹת

שָׁרוֹת “לָתֵת”, אֲבָל לָמְדוּ כֵּיצַד לָקַחַת.

אֲנִי לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְעֵינַי.

אֲבָל אָמְרוּ לִי: “כְּלוּם עוֹד לֹא רָאִית.”

הִתְחַלְּנוּ בַּגּוֹלָן וּבְסִינַי,

אֲבָל עֹוד לֹא גָּמַרְנוּ בְּגִתִּית.

כִּי עוֹד מְעַט נַגִּיעַ יַחַד עַד

לְהֵאָחֲזוּת הַנַּחַ"ל בְּבַּגְדָּד."

נדפס ב"ידיעות אחרונות"

בימי האינתיפאדה הראשונה (1989)

כָּל עֶרֶב,

כִּמְעַט כָּל עֶרֶב,

מִתְרַגְּשִׁים הַצּוֹפִים בַּ"עֲלוּבֵי הַחַיִּים" –

שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף עַד הַיּוֹם –

לְמַרְאֵה הַנַּעַר הַקָּטָן, הַמְּטַפֵּס עַל הַבָּרִיקָדָה

וְנוֹרֶה לַמָּוֶת בִּידֵי הַחַיָּלִים.

וְעֵינַיִם רַבּוֹת מִתְמַלְּאוֹת דִּמְעָה.

אוֹתָן הָעֵינַיִם

שֶׁרִפְרְפוּ בַּבֹּקֶר עַל כּוֹתְרוֹת הָעִתּוֹנִים

מִבְּלִי לְמַצְמֵץ.

נדפס בימי האינתיפאדה הראשונה בשבועון “חותם” (0¹

יֵשׁ אֲנָשִׁים, שֶׁבִּשְׁבִילָם פָלַסְטִינִי

זֶה אִישׁ עִם זְקַן־לְחָיַיִם וְכָּפִיָּה,

אוֹ יֶלֶד שֶׁזּוֹרֵק בַּקְבּוּקֵי תַּבְעֵרָה,

שֶׁשּׂוֹרֵף אוֹטוֹבּוּס.

בִּשְׁבִילִי, פָלַסְטִינִי זֶה נָעִים –

הַפָלַסְטִינִי הַיָּחִיד שֶׁאֲנִי מַכִּיר הֵיטֵב.

הַפָלַסְטִינִי הַיָּחִיד שֶׁמַּכִּיר אוֹתִי.

שֶׁמְּדַבֵּר אֵלַי (בִּשְׂפָתִי, כַּמּוּבָן!).

לֹא נוֹחַ לִי לְהַגִּיד שֶׁהוּא הֶחָבֵר שֶׁלִּי.

כָּל אֵלֶּה שֶׁעֲרָבִים עוֹבְדִים אֶצְלָם

אוֹמְרִים שֶׁהֵם חֲבֵרִים שֶׁלָּהֶם.

הוּא רוֹחֵץ אֶת הַמְּכוֹנִית שֶׁלִּי,

מְמַיֵּן בַּ"סּוּפֶּר־מַרְקֶט" שֶׁלָּנוּ אֶת הַיְּרָקוֹת,

שׁוֹטֵף בַּבִּנְיָן שֶׁלָּנוּ אֶת הַמַּדְרֵגוֹת

וּמְקַבֵּל בְּלִי עֶלְבּוֹן, בְּכָבוֹד,

אֶת שַׂקֵּי הַבְּגָדִים הַמְּשֻׁמָּשִׁים

וְאֶת הַנַּעֲלַיִם

שֶׁלָּנוּ, שֶׁל חֲבֵרֵינוּ.

וּמְחַיֵּךְ. חִיּוּךְ עָצוּב כָּזֶה,

שֶׁנַּעֲשֶׂה פָּחוֹת וּפָחוֹת אוֹפְּטִימִי

מִיּוֹם לְיוֹם.

וַאֲנִי מֻכְרָח לַעֲזֹר לוֹ. מֻכְרָח.

הוּא שׁוֹאֵל אוֹתִי: “מָה יִהְיֶה? מָה יִהְיֶה?”

אֲנִי לֹא יָכוֹל לְהַבִּיט לוֹ בָּעֵינַיִם.

מִישֶׁהוּ בַּכְּפָר שֶׁלּוֹ הוֹלֵךְ עַכְשָׁו

בַּנַּעֲלַיִם שֶׁלִּי.

אֲבָל לֹא מִזְּמַן, רַק לִפְנֵי זְמַן לֹא רָב,

אֲנִי הָיִיתִי בַּנַעֲלַיִם שֶׁלּוֹ.

לחן: רפי קדישזון

הושר בטלוויזיה בתכנית “גלגל המזלות” (1989)

כן שרה והקליטה להקת פיקוד המרכז (1990)

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם

בְּצַלְמוֹ

וּבִדְמוּתוֹ.

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתוֹ.

וְכָל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים.

כָּל בְּנֵי הָאָדָם.

כָּל בְּנֵי הָאָדָם בְּרוּאִים

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים.

כָּל בְּנֵי הָאָדָם.

כֻּלָּם.

וְאֵין טוֹבִים יוֹתֵר.

וְאֵין שָׁוִים יוֹתֵר.

כִּי כָּל בְּנֵי הָאָדָם

בְּרוּאִים בְּצֶלֶם אֱלֹהִים.

בְּצֶלֶם הָאָדָם.

תֵּן בָּנוּ כּוֹחַ

שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם,

צֶלֶם אָדָם.

תֵּן בָּנוּ כּוֹחַ,

דַּוְקָא בַּיָּמִים הָאֵלֶּה,

שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם –

צֶלֶם אָדָם.

שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם.

שֶׁלֹּא לָלֶכֶת בַּתֶּלֶם

הַמֻּכְתָּם

בְּדָם.

דַּוְקָא בַּיָּמִים הָאֵלֶּה,

דַּוְקָא בַּיָּמִים הָאֵלֶּה,

תֵּן בָּנוּ כּוֹחַ,

שֶׁלֹּא לְאַבֵּד אֶת הַצֶּלֶם –

צֶלֶם אָדָם.

בימי האינתיפאדה הראשונה פירסמתי מדי שבוע, ולעתים פעמיים־שלוש בשבוע, עשרות טורי מחאה סאטיריים הן בעתון היומי “דבר” והן בשבועון “חותם” של “על המשמר”. “בהיאחזות הנח”ל בגיתית", שהוא פרודיה מכוונת על שירהּ של נעמי שמר על היאחזות הנח"ל בסיני, נכתב ובוצע כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים בתכנית הסאטירית “איך אנחנו נראים”. השיר “עלובי החיים” נדפס ב"ידיעות אחרונות" של ימי “שבירת העצמות”. השיר “צלם אדם” נכתב לתכנית הטלוויזיה המרכזית בראש השנה בימי האינתיפאדה הראשונה. שרו אותו באולפן שמעון ישראלי, דני ליטני, אלי גורנשטיין, נירה רבינוביץ', הראלה בר, גיל אלון ואחרים. אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, שצפה בתכנית, ביקש את רשותנו לכלול אותו בתכניתה של להקת פיקוד המרכז. הלהקה למדה את השיר ואף הקליטה אותו בתקליטי שדרים. כשקצין חינוך בכיר שמע את השיר, נתן הוראה לנתץ את כל התקליטים. קצינת חינוך אמיצה, מיכל ויינברג, הצליחה להציל מן הפטיש שני תקליטים – אחד לה והשני עבורי.

מתוך שיר שנדפס ב"העולם הזה" (1989)

פַּעַם, בְּיַלְדוּתֵנוּ, הָיָה שִׁיר.

שִׁיר שֶׁיָּדַעְנוּ כִּמְעַט בְּעַל־פֶּה.

שִׁיר שֶׁכָּתַב מְשׁוֹרֵר יְלָדִים שֶׁאָהַבְנוּ.

מְשׁוֹרֵר, שֶׁאֶת שִׁירָיו דִּקְלַמְנוּ

בְּכָל קַבָּלַת שַׁבָּת בְּבֵית הַסֵּפֶר וּבִתְנוּעַת הַנֹּעַר;

שֶׁעַל שִׁירָיו הִתְחַנְּכוּ רֹב שָׂרֵי הַבִּטָּחוֹן

וְהַקְּצִינִים הַגְּבוֹהִים שֶׁל צַהַ"ל.

הַמְּשׁוֹרֵר, שֶׁהָיָה קְצִין הַחִנּוּךְ הָרָאשִׁי

הָרִאשׁוֹן שֶׁל צַהַ"ל –

אַהֲרֹן זְאֵב.

“יַלְדֵי כָּל הָעוֹלָם,” כָּתַב זְאֵב,

"הַיְּלָדִים תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם,

הַבִּיטוּ לַאֲבוֹתֵיכֶם יָשָׁר בָּעֵינַיִם

וְאִמְרוּ: 'אָנוּ רוֹצִים לִחְיוֹת.

לִנְשֹׁם,

מִן הַפֵּרוֹת הַמְּתוּקִים לִטְעֹם.

אֶת זֹהַר הָעוֹלָם בְּעֵינֵינוּ לִשְׁתּוֹת.

פָּשׁוּט, לִחְיוֹת.'

וְאִם אַבָּא אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ –

זַעֲקוּ!

מִזַּעֲקַת יְלָדִים הָרוֹצִים לִחְיוֹת

הָעוֹלָם יִזְדַּעֲזֵעַ!"

כָּךְ כָּתַב וְהֶאֱמִין קְצִין הַחִנּוּךְ הָרִאשׁוֹן בְּצַהַ"ל.

זְאֵב, שֶׁהָיָה אָדָם.

וְאַתֶּם, חַיָּלֵי כָּל הַחֵילוֹת,

כָּל הַיְּחִידוֹת –

הַבִּיטוּ לִמְפַקְּדֵיכֶם יָשָׁר בָּעֵינַיִם

וְאִמְרוּ: "לֹא!

לֹא בַּיְּלָדִים!

לֹא בַּיְּלָדִים!

הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה רוֹצִים לִחְיוֹת.

לִחְיוֹת. בְּכָבוֹד. עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצוֹ".

קוּמוּ, צְאוּ אֲלֵיהֶם

וְדַבְּרוּ שָׁלוֹם.

רֹב הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה רוֹצִים בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים

לִמְסֹק זֵיתִים בַּכְּרָמִים, שֶׁאֶת עֲצֵיהֶם

הֵם מְטַפְּחִים כְּבָר מֵאוֹת בַּשָׁנִים.

רֹב הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה רוֹצִים בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים

לְגַדֵּל יְלָדִים –

לֹא כְּדֵי שֶׁיִּזְרְקוּ אֲבָנִים

אוֹ בַּקְבּוּקִים מִתְלַקְּחִים,

אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לִלְמֹד בְּשֶׁקֶט,

לְשַׂחֵק בְּשֶׁקֶט –

לְהָנִיף דֶּגֶל.

דֶּגֶל. דֶּגֶל מִשֶּׁלָּהֶם.

וְלִבְכּוֹת מוּל הַדֶּגֶל הַזֶּה

כְּמוֹ שֶׁבָּכִינוּ אָנוּ בַּלַּיְלָה הַמְּרַגֵּשׁ הַהוּא.

וְאֵין לָנוּ, אֵין לָנוּ, אֵין לָנוּ

שׁוּם זְכוּת בָּעוֹלָם

לִשְׁלֹל מֵהֶם אֶת הָרָצוֹן הַזֶּה,

אֶת הַדֶּגֶל הַזֶּה,

אֶת הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה.

הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה, הַבָּאוֹת תָּמִיד – תָּמִיד! –

בְּתֹם כָּל הַדְּמָעוֹת הָאֲחֵרוֹת.

“דמעות מול דגל” הוא קטע קצר מתוך שיר ארוך, “אנחנו יורים גם בילדים”, שקראתי מעל הבמה בכיכר מלכי ישראל (היא כיכר רבין של היום) ביום השנה הראשון לאינתיפאדה הראשונה. בעקבות השיר הודיע בכנסת יצחק רבין, שר הביטחון דאז, ש"אין מקום במערך החינוך של צה"ל לחייל מילואים הכותב דברים כאלה" (הייתי אז בן 54, בשנת המילואים האחרונה שלי. חייל צה"ל היחיד ש"נגרע" מן הצבא בשל שיר שכתב). כעבור שנים מעטות השמיע רבין בנאומו על מדשאת הבית הלבן, בנוכחות הנשיא קלינטון וערפאת, כמה משפטים המזכירים שורות בשיר שקראתי אז.

מילים: מליסה לוין־בוסקוביץ'

הלחין ושר: שלמה גרוניך (2006)

כָּל זֶה מִזְּמַן כְּבָר הָיָה מְסֻבָּךְ –

כָּל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁהִדְחַקְנוּ כָּל כָּךְ;

אֲבָל שַׁרְנוּ “שָׁלוֹם” מִפְּסוּקֵי הַתָּנָ"ךְ,

עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלְדוּ יְלָדֵינוּ.

“כַּמָּה פְּגָזִים עוֹד יֵרְדוּ מִמְּרוֹמִים?”

כְּבָר בּוֹב דִילֶן שָׁאַל, וְגַם כָּאן, לִפְעָמִים

הֶאֱמַנּוּ שֶׁכֵּן, חֲלוֹמוֹת מִתְגַּשְּׁמִים.

כִּי הָיִינוּ תְּמִימִים – כִּילָדֵינוּ.

חִפַּשְׂתִּי תָּמִיד עוֹד מִלָּה וְעוֹד תָּו

כְּדֵי לָשִׁיר שִׁיר אוֹפְּטִימִי

שֶׁעוֹד לֹא נִכְתַּב.

וְהִמְשַׁכְתִּי לַחֲלֹם בֵּין סִיּוּט לְסִיּוּט

עַל עוֹלָם בְּלִי שִׂנְאָה, מִלְחָמוֹת, אַלִּימוּת;

וְגַם אִם לֹא אֶרְאֶנּוּ לִפְנֵי שֶׁאָמוּת –

לְפָחוֹת שֶׁיִּזְכּוּ יְלָדֵינוּ.

אַךְ שׁוּב תִּינוֹקוֹת, יְלָדִים, נְעָרוֹת,

רוֹעֲדִים בַּמִּקְלָט אוֹ קְבוּרִים בֵּין קִירוֹת,

הַפְּגָזִים רוֹעֲמִים, אֲטוּמִים הַלְּבָבוֹת

לְדִמְעוֹת יַלְדֵיהֶם – וִילָדֵינוּ.

לֹא נוּכַל לְהַבְטִיחַ סְלִיחָה וּמְחִילָה

וְלִמְחֹק וְלִשְׁכֹּחַ כָּל מָה שֶׁהָיָה:

מִי צוֹדֵק, מִי צָדַק, מִי טוֹעֶה, מִי טָעָה.

מָה יֹאמְרוּ יְלָדֵינוּ עָלֵינוּ.

אַךְ אֲנִי מְחַפֵּשׂ עוֹד מִלָּה וְעוֹד תָּו

כְּדֵי לָשִׁיר שִׁיר אוֹפְּטִימִי

שֶׁעוֹד לֹא נִכְתַּב.

וְזָכוּר לִי פָּסוּק מִיְּמֵי בַּר־הַמִּצְוָה,

אֵיךְ אָבִינוּ, אַבְרָם, הִתְחַנֵּן בְּתִקְוָה:

“אַל־נָא בֵּינֵינוּ תְּהִי מְרִיבָה.”

כִּי אַחִים רוֹעֵיהֶם – וְרוֹעֵינוּ.

אַךְ הִמְשַׁכְנוּ לָרִיב, בְּשִׂנְאָה, בְּאֵיבָה,

אִינְפַנְטִילִים יוֹתֵר מִיְּלָדֵינוּ.

כַּמָּה שָׁנִים עוֹד נִשְׁאַל: “מִי צוֹדֵק?”

כָּל צַד מְצַטֵּט, אַךְ רוֹאֶה וְשׁוֹתֵק

מוּל אֲדָמָה אֲדֻמָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה צוֹעֵק

קוֹל דַּם יַלְדֵיהֶם – וִילָדֵינוּ.

אַךְ אַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ עוֹד מִלָּה וְעוֹד תָּו

כְּדֵי לָשִׁיר שִׁיר אוֹפְּטִימִי

שֶׁעוֹד לֹא נִכְתַּב.

לחן פולני עממי

שרו: רבקה רז ואריק לביא בתכנית “כל הסיפורים מתחילים בכפר קטן”, בית לסין (1972)

אָבִי, אֲשֶׁר עָלָה לְכָאן,

עָלָה בִּזְכוּת חֲלוֹם יָשָׁן:

לִבְנוֹת פֹּה כְּפָר קָטָן

אֲשֶׁר יִחְיֶה חַיִּים שְׁלֵוִים

עִם הַכְּפָרִים שֶׁמִּסָּבִיב.

עַל זֶה חָלַם אָבִי.

עָבְרוּ שָׁנִים, וּרְאוּ עַכְשָׁו:

הַכְּפָר גָּדוֹל הוּא וְרָחָב,

וְרֹב שְׂדוֹתָיו פּוֹרְחִים.

אַךְ יֵשׁ תָּמִיד מִי שֶׁחוֹתֵר

לִכְפָר גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר

וּלְעוֹד וָעוֹד שְׁטָחִים.

רַבִּים חָלְמוּ בִּכְפָר קָטָן

עַל מַמְלָכוֹת שֶׁאֵין כְּמוֹתָן

לְגֹדֶל וּשְׁלֵמוּת.

רָצוּ אִימְפֶּרְיָה אַדִּירָה.

סוֹפָם? חֶלְקַת קְבוּרָה צָרָה

אֵי־שָׁם בִּכְפָר קָטָן.

אָבִי, אֲשֶׁר עָלָה לְכָאן,

חָלַם חֲלוֹם יָשָׁן־נוֹשָׁן:

חֲלוֹם עַל כְּפָר קָטָן,

וְעַל חַיִּים שְׁלֵוִים, שָׁוִים

עִם הַכְּפָרִים שֶׁמִּסָּבִיב.

עַל זֶה חָלַם אָבִי.

עַל זֶה חָלַם אָבִי.

השתתף בכתיבה, הלחין ושר: שמעון ישראלי (1985)

שָׁלוֹם לָךְ, אַרְצִי שֶׁלִּי

הַיְּפֵהפִיָּה וְהַנִּשְׁכַּחַת.

אָבִי שֶׁלִּי אוֹתָךְ חָלַם

בְּלַהַט הַקַּדַחַת.

אָבִי הָיָה אִידֵאָלִיסְט,

אָמַר: “צָרִיךְ לִחְיוֹת בְּיַחַד.”

אָבִי לִמֵּד אוֹתִי לָתֵת;

אֲנִי לָמַדְתִּי רַק לָקַחַת.

אָבִי הָלַךְ בַּכְּפָר לִחְיוֹת,

חָלוּץ הָיָה מִגִּיל צָעִיר.

נָשָׁם מִזּוּג שֶׁל גָּלוּיוֹת.

אֲנִי נוֹשֵׁם מִזּוּג אֲוִיר.

אָבִי רָאָה בַּכֹּל שְׁלִיחוּת –

בָּרֶפֶת, בַּשָּׂדֶה, בַּלּוּל.

וְגַם אֲנִי אוֹהֵב שְׁלִיחוּת:

וּבְעִקָּר שְׁלִיחוּת לְחוּ"ל.

הוּא חַי עַל פִּתָּה וְזֵיתִים,

רָעַב לֹא פַּעַם בַּלֵּילוֹת.

אֲנִי עוֹד לֹא רָעַבְתִּי יוֹם –

בִּזְכוּת פִּנְקַס הַקַּבָּלוֹת.

שָׁלוֹם לָךְ, אַרְצִי שֶׁלִּי,

שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם.

אָבִי שֶׁלִּי לָחַשׁ אֶת שְׁמֵךְ

עִם רֶטֶט בַּשְּׂפָתַיִם.

“חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם”,

גַּם אִם הַמְּחִיר הָיָה יָקָר.

הַיּוֹם, עִירִי יְרוּשָׁלַיִם,

מוֹכְרִים אוֹתָךְ לְכָל סַפְסָר

וְכָל קַבְּלָן אוֹתָךְ אוֹהֵב:

בּוֹנֶה אוֹתָךְ, יְרוּשָׁלַיִם,

וְהַמְּחִיר שֶׁהוּא נוֹקֵב

אֵינוֹ צוֹרֵב לוֹ בַּשְּׂפָתַיִם.

“מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים”

שֵׁנִית נִבְנֵית פֹּה עִיר־שֶׁל־מַעְלָה.

בּוֹנִים אוֹתָךְ לְתַלְפִּיּוֹת

אַחְמֶד וְחוּסְנִי מֵרָמָאלְלָה.

יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה,

הָעִיר אֲשֶׁר יָשְׁבָה בָּדָד –

עַל חֻרְבָּנֵךְ בָּכוּ דּוֹרוֹת.

עַל בִּנְיָנֵיְך יִבְכּוּ לָעַד.

שָׁלוֹם לָךְ, אַרְצִי שֶׁלִּי,

“אֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת”.

אָבִי הִקְרִיב לְמַעֲנֵךְ

הַרְבֵּה שָׁנִים טוֹבוֹת.

כַּיּוֹם חוֹמְסִים הֵם אֶת אַרְצִי

וּמוֹצְצִים אֶת כָּל דָּמֶיהָ.

אוֹכְלִים אוֹתָהּ, וְעוֹד אוֹמְרִים

שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת אֶת יוֹשְׁבֶיהָ.

מָתַי, מָתַי כָּל זֶה קָרָה?

אֵיךְ זֶה לְפֶתַע הִשְׁתַּנֵּינוּ?

אָבִי חָלַם חֲלוֹם יָפֶה

תִּרְאוּ מָה שֶׁנִּשְׁאָר מִמֶּנּוּ…

שָׁלוֹם לָךְ, אַרְצִי שֶׁלִּי,

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ.

גָּבַרְתְּ כְּבָר עַל אוֹיְבִים רַבִּים;

וַדַּאי תִּתְגַּבְּרִי גַּם עָלֵינוּ.