רקע
דן אלמגור
דמעות מול דגל
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר; 2012

מתוך שיר שנדפס ב“העולם הזה” (1989)


פַּעַם, בְּיַלְדוּתֵנוּ, הָיָה שִׁיר.

שִׁיר שֶׁיָּדַעְנוּ כִּמְעַט בְּעַל־פֶּה.

שִׁיר שֶׁכָּתַב מְשׁוֹרֵר יְלָדִים שֶׁאָהַבְנוּ.

מְשׁוֹרֵר, שֶׁאֶת שִׁירָיו דִּקְלַמְנוּ

בְּכָל קַבָּלַת שַׁבָּת בְּבֵית הַסֵּפֶר וּבִתְנוּעַת הַנֹּעַר;

שֶׁעַל שִׁירָיו הִתְחַנְּכוּ רֹב שָׂרֵי הַבִּטָּחוֹן

וְהַקְּצִינִים הַגְּבוֹהִים שֶׁל צַהַ"ל.

הַמְּשׁוֹרֵר, שֶׁהָיָה קְצִין הַחִנּוּךְ הָרָאשִׁי

הָרִאשׁוֹן שֶׁל צַהַ"ל –

אַהֲרֹן זְאֵב.


“יַלְדֵי כָּל הָעוֹלָם,” כָּתַב זְאֵב,

"הַיְּלָדִים תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם,

הַבִּיטוּ לַאֲבוֹתֵיכֶם יָשָׁר בָּעֵינַיִם

וְאִמְרוּ: 'אָנוּ רוֹצִים לִחְיוֹת.

לִנְשֹׁם,

מִן הַפֵּרוֹת הַמְּתוּקִים לִטְעֹם.

אֶת זֹהַר הָעוֹלָם בְּעֵינֵינוּ לִשְׁתּוֹת.

פָּשׁוּט, לִחְיוֹת.'

וְאִם אַבָּא אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ –

זַעֲקוּ!

מִזַּעֲקַת יְלָדִים הָרוֹצִים לִחְיוֹת

הָעוֹלָם יִזְדַּעֲזֵעַ!"


כָּךְ כָּתַב וְהֶאֱמִין קְצִין הַחִנּוּךְ הָרִאשׁוֹן בְּצַהַ"ל.

זְאֵב, שֶׁהָיָה אָדָם.


וְאַתֶּם, חַיָּלֵי כָּל הַחֵילוֹת,

כָּל הַיְּחִידוֹת –

הַבִּיטוּ לִמְפַקְּדֵיכֶם יָשָׁר בָּעֵינַיִם

וְאִמְרוּ: "לֹא!

לֹא בַּיְּלָדִים!

לֹא בַּיְּלָדִים!

הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה רוֹצִים לִחְיוֹת.

לִחְיוֹת. בְּכָבוֹד. עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצוֹ".


קוּמוּ, צְאוּ אֲלֵיהֶם

וְדַבְּרוּ שָׁלוֹם.

רֹב הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה רוֹצִים בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים

לִמְסֹק זֵיתִים בַּכְּרָמִים, שֶׁאֶת עֲצֵיהֶם

הֵם מְטַפְּחִים כְּבָר מֵאוֹת בַּשָׁנִים.

רֹב הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה רוֹצִים בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים

לְגַדֵּל יְלָדִים –

לֹא כְּדֵי שֶׁיִּזְרְקוּ אֲבָנִים

אוֹ בַּקְבּוּקִים מִתְלַקְּחִים,

אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לִלְמֹד בְּשֶׁקֶט,

לְשַׂחֵק בְּשֶׁקֶט –

לְהָנִיף דֶּגֶל.

דֶּגֶל. דֶּגֶל מִשֶּׁלָּהֶם.

וְלִבְכּוֹת מוּל הַדֶּגֶל הַזֶּה

כְּמוֹ שֶׁבָּכִינוּ אָנוּ בַּלַּיְלָה הַמְּרַגֵּשׁ הַהוּא.

וְאֵין לָנוּ, אֵין לָנוּ, אֵין לָנוּ

שׁוּם זְכוּת בָּעוֹלָם

לִשְׁלֹל מֵהֶם אֶת הָרָצוֹן הַזֶּה,

אֶת הַדֶּגֶל הַזֶּה,

אֶת הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה.

הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה, הַבָּאוֹת תָּמִיד – תָּמִיד! –

בְּתֹם כָּל הַדְּמָעוֹת הָאֲחֵרוֹת.


“דמעות מול דגל” הוא קטע קצר מתוך שיר ארוך, “אנחנו יורים גם בילדים”, שקראתי מעל הבמה בכיכר מלכי ישראל (היא כיכר רבין של היום) ביום השנה הראשון לאינתיפאדה הראשונה. בעקבות השיר הודיע בכנסת יצחק רבין, שר הביטחון דאז, ש“אין מקום במערך החינוך של צה”ל לחייל מילואים הכותב דברים כאלה" (הייתי אז בן 54, בשנת המילואים האחרונה שלי. חייל צה“ל היחיד ש”נגרע" מן הצבא בשל שיר שכתב). כעבור שנים מעטות השמיע רבין בנאומו על מדשאת הבית הלבן, בנוכחות הנשיא קלינטון וערפאת, כמה משפטים המזכירים שורות בשיר שקראתי אז.

המלצות קוראים
תגיות