פעמיים בשנה נוהג היה לבוא לביתנו – בשלהי האביב ועם רוחות ראשונות של חשוון.

אם כי השמש כבר עמדה בכל זיווה בחלון המידות שבחזית הבית, חלון שסגר על נוף שדות שיער אפל לא הניחו להגיע לחוג השמים, נוף שדות שסיעות-סיעות של עפרונים שוטטו בו בציוצים של שמחה, וסייחים צונפים וסמורי רעמה התרוצצו בו סחור-סחור לאילן סב של אגסי בר, שכל אגדות הילדות קיננו בצמרתו העבותה – היה הוא, האורח, מביא עמו עצבות של שלגים שרבצו ירחי חורף ארוכים על גגות מעוקמים של בתים מחוטטרים, עצבות שהילכה בסמטאות עקלקלות אחרי דמויות שחוחות של יהודים, דמויות שצוירו בצבעים של אפר בידי ציירים אלמונים שמצויים היו לפנים בכל עיירה ועיירה.

כשהיה בא עם רוחות ראשונות של חשוון, רוחות המתהלכות מהורהרות בשדות הכסוחים, היה מביא עמו, מעשה אושפיז הבא ממרחקים שמעבר לים, ריחות של אתרוגים הקמלים בחשאי בתוך קופסאות של כסף, ריחות שיש בהם מניחוחם של פרחים לא נודעים שעליהם זרחה שמש שאינה זורחת בשמיה של פולין.

היה בא מלובש בקפוטה ירוקה, מרופטת בצווארונה ובלולאות כפתוריה, מהוהה כולה, ועם זאת ליבבה את העין בגווניה שהיו משתנים חליפות לפי האור, אורו של יום סתיו או של יום אביב, שהיה נופל עליה. עתים היה בה, בקפוטה זו, גוון של אותו אזוב המקשט כקטיפה בלויה את שוליהם של גגות בתי העיירה, עתים היה בה גוון של פמוטות נחושת של שבת שהוריקו מחמת חלב הנרות הדולף עליהם שנים על שנים.

כששאלתיו פעם, באביב או בסתיו: ״חיים לייב, מה מניין שנותיה של קפוטה זו?״ – הביט בי בהפשל ראש ושתק, ולאחר ששתק:

״מוטב שלא תשאל, משום שאני עצמי שכחתי את מניין שנותיה, וכמדומה לי שגם היא עצמה שכחה מאיזה בד עשויה היא ואימתי נתפרה…”

באחוריה של קפוטה זו תפורים היו שני כיסים עמוקים במערות, שמהם דולה היה, עם בואו, או חופן של אגוזי אלסר או חופן של אגוזים הקרויים תורכיים, והיה מושיט לי בחיוך ביישני, שבצבץ מכל קמטי פניו מעושבות דבלולי שער מצבע קש דהוי.

״נוי של אגוזים, אה!… ואין אלה סתם אגוזים של שוק, אלא אגוזים שהכלה נתנה לי במו ידיה בעד שיר, שיר החופה, שיר בחרוזים שחיברתי לכבודה…״

כי חיים לייב, כיאה לווירטואוז יהודי בעיירה, לאחר שניסה את כוחו בכמה וכמה אומנויות, מצא את תיקונו באומנות הבדחן, שאומנות יפה היא לפי שהיא משמחת לבם של חתנים וכלות ושל קרואי חתונות.

אך נחזור ללבושו, שעיקר ההידור בו היה מטפחת של משי אדום שקיבל בשעתו מידי הרבי מסוכאצ׳וב. סגולות פלאים קושר היה חיים לייב למטפחת משי זו, שקשורה היתה לצווארו הרזה והמגויד, והטילה גוון ייני רך על גוני האזוב הכמושים של הקפוטה.

פעם אחת אמר לי בקול של סוד:

״דע לך שיכול אני ליטול מטפחת משי זו שנתן לי הרבי ולפרוש אותה על פני הים, ולהפליג בה כבספינה של ממש…״

או שהיתה זו, אותה שעה, רוח של אביב שהסיעה את עצמה אילך ואילך עם פמליה של חוגות מעל לשדות המאוושים בביכורי שיבולים, בגבעולי דשאים, בפרחים מנומרים; או שהיתה זו, אותה שעה, רוח של סתיו שהסיעה אילך ואילך סיעות של עורבים מעל לשדות סגריריים.

״אבל לאן, חיים לייב, תפליג בספינת המטפחת, לאן?…״

הוא תלה בי עיניים תמהות, עיניים אפרפרות החסומות במשקפיים שמסגרות פליז להם.

״מה משמע לאן אפליג בה?… לארץ ישראל אפליג…״

צידד את ראשו כלפי החלון ובהה, מעשה סגי נהור, אחרי אותה רוח המשוטטת ספק באביב ספק בסתיו במרחבי השדות, כאילו ביקש להתחקות אחר מגמת הילוכה הסופית. ״אבל איך תגיע לשם, חיים לייב, הרי אין ים במדינת פולין?…״

נבוך, עמד ושתק כשאוחז בשני דשי הקפוטה; אך מאחר שמורגל היה בכוח אומנותו באלתורים, נתיישבה עליו דעתו מניה וביה, והוא חייך ואמר:

״בידוע הוא שכל הנהרות הולכים אל הים, וממילא הולך אליו גם הנהר של סוכאצ׳וב. כיוון שכך, אפרוש על פני הנהר של סוכאצ׳וב את מטפחת המשי, מתנתו של הרבי, ואפליג בה אל הים הגדול, וזה כבר יביאני לארץ ישראל…״

לאחר שאמר מה שאמר המיש את עיניו מהרוח, המעבירה מעבר לחלון את המרחקים והזמנים מאופק לאופק. וכשמגביה משום מה את קולו – זרק בי נימה של תרעומת:

״אבל מדוע אין אתה אוכל מאגוזי החתונה?…״

וכשתופס אותה נימה של תרעומת כלפי עצמו: ״ומדוע אין אני שותה כוס של חמין?… הרי היה בדעתי לשתות כוס של חמין…״

הניח לחלון על נופיו והלך אצל מחם הנחושת, שהטיל צל עמום על שעוונית השולחן, ומזג לעצמו כוס תה. אלא במקום שייטול סוכר מביהסוכר, שהתנאה בסמוך למחם בתבליטי הפרחים הצבעוניים שעל דופנותיו, פשט את ידו אל בי-המלח שעמד על המדף, חפן מתוכו מעט מלח והטילו לתוך כוס החמין שהימנו עלה ניחוח טוב של תה, תה של ויסוצקי.

כשביקשתי להעמידו על טעותו: ״חיים לייב, הרי זה מלח ולא סוכר…״ – לכסן אלי את זקנקנו התישי וזקף בי עיניים גחכניות של ספק מומוס ספק פילוסופוס:

״ומניין לך שסובר עדיף ממלח… הניסיון מלמד שהרי זה כהרי זה, כלומר שסובר טבעו להיות נמס ומלח טבעו להיות נמס…״

משגמר לשתות כוס החמין כשמפזם לעצמו קטעי ניגון בין לגימה ללגימה, שלשל ידו לתוך אחד מכיסי המערות שבאחורי הקפוטה, והעלה מתוכו חפיסת טבק ממועכת ומקטרת איכרים מגושמת וחרוכה. לאחר שפיטם את המקטרת בשתי אצבעות גרומות והצית בה אש שנטל ממוקד המחם, חזר אל החלון ופלט פקעות-פקעות של עשן, שהתפשטו והלכו על פני נוף השדות שמעבר לחלון.

״אתה יודע,״ אמר לאחר שהרהר שעה קלה בינו לבין עצמו, ״אני חושש שלא אוכל להפליג לים הגדול בספינת המטפחת שלי…״ פקעות העשן של מקטרתו ירדו ונאחזו בצמרותיהם של עצים שעמדו בלבלובם או בשלכתם.

״ולמה זה, חיים לייב?…”

הוא נענע ראשו בעצבות.

״מחמת הפירטין…״

אם כי ידעתי שחיים לייב אינו אלא משל שהיה, לא ירדתי לסוף דעתו. ״מחמת הפירטין?…״

דומה היה שנשתבש עליו, על חיים לייב, מהלך הדורות ומהלך הזמנים, לפי שאמר בפשטות:

״כן, מחמת אותם פירטין שבסיפורי מעשיות, המלסטמים את הספינות המהלכות בים הגדול…״

כך אין מעשנים מקטרת מול חלון הנשקף אל יום של אביב או אל יום של סתיו; כך מעשנים מקטרת המפריחה פקעות כחלחלות אל חלון הנשקף אל יום של חורף, שבו היער המושלג אינו סתם יער, שבו אילן אגסי הבר המושלג אינו סתם אילן. מכאן קולו המתנגן של חיים לייב, קול של נע ונד הבא ממרחבי שדות וממרחקי זמן לבנים ודמומים.

״שמע, אילו בדומה למשל הייתי קם ומפליג באמת בספינת המטפחת שלי דרך כל הנהרות של פולין אל הים הגדול, ובפתע פתאום כשאני יושב בספינה השטה לה בים הגדול ומעשן בניחותא את המקטרת, מתנפלים על הספינה הפירטין הללו כדי ללסטם את האוצרות הטמונים בה, אז יודע אתה מה הייתי אומר לשר שלהם?… הייתי אומר לו בזה הלשון: ׳אישי הארכיליסטים, בספינה שלי לא תמצא אפילו אסימון שחוק, מוטב שתלך אצל בן דודי, ברוך ליפמאן, שיש לו בוורשה פלטין של עשר קומות ויש אומרים של עשרים קומות, ובמרתפים של פלטין זה מחזיק הוא חביות מלאות זהב ואבנים טובות, וכל מיני תכשיטים יקרים…׳ כך הייתי אומר לאותו ארכיליסטים…״

ידיו המנומשות רעדו בהתרגשות, העשן שעלה במקטרתו הדיף ריח כוסס, ריח של עטרן שנודף מהטבק שהאיכרים מעשנים בירידים, גרונו נשתנק, ולשונו נתגמגמה בחמת כעס.

״מצאו להם הפירטין את מי ללסטם… את הגביר חיים לייב, שכל מה שיש לו בעולמו הוא מטפחת אדומה שהרבי מסוכאצ׳וב נתן לו במתנה… אדרבה, שילכו אצל פירט שכמותם, שיש לו פלטין בוורשה… שם ימצאו אוצרות קורה…״ השתעל כשסוכך בכף ידו על פי המקטרת העשנה, ותלה עיניו בחלון שלא השקיף על ים ולא על ספינת פיו-טין, אלא על שדות באביבם המאוושים בנחת. לאחר שהות מה החזיר פניו אלי.

״מן הסתם יודע אתה שישנו ספר המתקרא ‘אלף לילה ולילה,… ובכן, אומר אני לך שסיפור הגלגולים שנתגלגל בן דודי ראוי שייקבע באותו ספר פלאים…״

וכשמושך אנחה מלבו, מגחך בינו לבין עצמו כמי שיודע שגוזמאות ובדותות עשויות להיהפך לעובדות שיש בהן ממש:

״שמע, במכנסיים טלואים ומטולאים, במקטורן מרופט וללא כפתורים ובזוג נעליים קרועות על הגב, יצא זה ביום נאה של חודש תמוז מסוכאצ׳וב… כשנפרד ממני בפרוורה של העיר אמר בקול של חוצפה, מעשה משחק ליסטים בתאטר: ׳חיים לייב, ראה תראה היאך אני עושה את עצמי אגדה…, זה היה לפני שנים לא רבות, ועכשיו… עכשיו הוא גר באמת בפלטין, שספק הוא אם בשכמותו גרה בשעתה מלכת שבא, שהיתה לכל הדעות אישה עתירת נכסים…״

מתוך ערמות העננים, שנערמו והלכו מעל לצמרתו של היער, נשלף ברק שהגיה את החלון, שהגיה את מחם הנחושת שעל השולחן, שנעשה לרגע ראי שבו הבהבה בבואתו של חיים לייב, בבואה בדויה ממשית שעודה עוממת במרחקי הילדות, ובבואה זו אמרה בקול של אוב שבא אף הוא מאותם מרחקים:

״איך זה הגיע דלפון זה להיות בעל פלטין בוורשה?… (וכשפושט ידיו בתהייה כלפי החלון שהביט בזגוגיות אטומות ומוארות לסירוגין אל הסופה הממשמשת ובאה): אין יודעים… לא, אין יודעים… חכמי סוכאצ׳וב גיבבו בעניין זה תלי תלים של סברות והשערות התלויות על בלימה… מספרים שהוא נעשה סמרטוטר, ויום אחד אגב נבירה וחיטוט בסמרטוטים שליקט, מצא יהלום יקר מציאות והלך ומכרו בממון רב, וכך התחיל להתעשר… ויש מספרים שקנה בכמה פרוטות פתק בלוטריה, ומכוחו של פתק זה שעלה בגורל וזיכה אותו בהון רב, הגיע למה שהגיע…״

ידיו צנחו לאורך הקפוטה, שנצנצה בבוהק אזובי משונה בתוך האפלולית של טרם גשם, שעמדה בחלל החדר ובחלל השדות.

״ועכשיו הריהו מתהלך בפלטין שלו בחלוק של משי או בחלוק של פלוסין בין רהיטי מהגוני ובין אספקלריות במסגרות של כסף, ומעשן מתוך הרחבת דעת סיגרים ריחניים… בעוד אני יושב במין בקתה העומדת על כרעי תרנגולת, בקתה שקירותיה רועדים בחורף מקור ממש כעצמותי שלי, ומעשן מתוך צמצום הדעת מקטרת מפוטמת במחורקא של איכרים הצורבת את הגרון ואת העיניים…״

לאחר ששתק שהות מה:

״ולומר שבילדותנו לא זזה ידי מידו… שהיינו גונבים יחד תפוחי בוסר מהבוסתנים… שהיינו מטפסים לראשו של עץ הערמון העומד זה דורות על דורות בחצרו של הרבי, כדי להסתכל בשמש היורדת לטבילת לילה לתוך הנהר של סוכאצ׳וב…״

גלגל של רעם שדהר ובא ממרחקים נתפרק תוך כדי דהירה למפלי אבנים שנידרדרו וניגרו ברעש לתוך תהומות סמויות.

״היית פעם בפלטין שלו, חיים לייב?״

ברק שהאיר אותו רגע את צמרתו של היער האפל האיר גם את מסכת פניו של חיים לייב, מסכת גבס ששתי עוויתות כשני חריצים נתחתכו בה.

״רק פעם אחת… הוא, ברוך ליפמאן, רצה להראות לי שעמד בדיבורו, כלומר שנעשה אגדה שיש בה ממש… אבל ברחתי משם כשלחיי בוערות מבושה, כאילו לא הוא אלא אני הוא הליסטים שליסטם את הבריות ובנה לו פלטין זה…״

חזר ושקע לתוך שתיקה משתיקותיו כשמנענע ראשו ומהרהר בינו לבין עצמו:

״זה שנעשה גביר אדיר, מילא… מן הסתם עמדה לו זכות אבות… מי יודע… זה למעלה מכוח המשיג שלי… אבל שלא הזמין אותי לחתונת בתו היחידה, על כך לא אמחל לו לבן דודי ברוך ליפמאן, שידו לא זזה מידי בילדותנו וגם בבחרותנו…״

הסיט משקפיו כלפי גבותיו, וכשמביט בעיניים של פליאה בריקוד שהסופה מרקדת בשדות, ריקוד שיש בו כמה וכמה ריקודים:

״מספרים שוורשה היהודית, שכבר ראתה בימיה חתונות מפוארות, עדיין לא ראתה חתונת פאר כגון זו… שטריימליך הדורים שבראשי חסידים שימשו בערבוביה עם צילינדרים של משי בראשי סרסורי וספסרי הבורסה, עמיתיו של ברוך ליפמאן… והאבנים היקרות שעל שמלות המלמלה והברוקד של נשים צדקניות ולא צדקניות סנוורו באורן את אורות הנרות שבנברשות… שלא לדבר על סעודת המלכים שעלתה על השולחנות, והיינות שנשפכו כמים…״

וכשזוקף אצבע כלפי החלון:

״ושלוש קפליות של כליזמרים ניגנו בחתונה זו…״

מעבר לחלון נתעצמה והלכה החנגה של הסופה, וחיים לייב משך את קולו בנימה של עליצות:

״בדין חשש הגביר האדיר, ברוך ליפמאן, שאבוא לחתונת בתו מלובש בקפוטה ירוקה זו… ואני אומר לך שחבל, חבל מאוד, שלא הייתי אושפיז באותה חתונה מפוארת, משום שהאספקלריות במסגרות כסף התלויות בפלטין של ברוך ליפמאן לא ראו מימיהן בגד כזה של נוי עתיק ושל ייחוס עתיק…״

הגשם שהחל לרדת בחוץ ירד כמעט בלי קול, משל היה זה גשם בלתי קרוא, היורד בביישנות בשולי השדות, ובתוך גשם דמום זה ריטט קולו של חיים לייב בצרידות משונה:

״פעם אחת, בבין השמשות של יום חורף, שאלתי את הרבי מסוכאצ׳וב בעניין הצדק בזה העולם…״

מפרצוף פניו של בדחן העיירה בצבץ פתאום דיוקנו של הקרן העיירה כפי שגילפו בברונזה אנטוקולסקי: ראש צר מסוגף עם פיקה חדה בגרון ועיניים חלולות וחוגות.

״הרבי שתק כשמביט בעצים המושלגים שבחוץ, וכורך תוך שתיקה את גדילי אבנטו על אצבעותיו ומתירם וחוזר וכורכם…

״לבסוף, לאחר שתיקה של שעה קלה, שנראתה לי שתיקה של שעות על שעות, הסב מהחלון את פניו שחתומים היו בלובנו של השלג, ותלה בי את עיניו היפות והעצובות, ואמר בשמינית של רוגז:

׳אל תחקור במופלא ממך… אתה שומע, חיים לייב…׳״

נזוף, בהרות סומק בלחייו הרזות, דיחק את עצמו חיים לייב לתוך האפלולית שהסגריר הטיל לתוך הזווית שבין החלון לקיר. ״אף על פי כן מנקרות מחשבות במוחי… אף על פי כן…״

הוא דיבר בקול קטוע וצרוד כשהוא מעלה בנשיפות פה את האש שנתעממה במקטרתו:

״שמא מכיר אתה את יונתן הסגי נהור?״

״לא… מניין?…״ מהמקטרת המפוחמת משך חיים לייב עשן שהיה לו ריח של רמץ. ״אם כך, לא ראית מעין גלגול של איוב… וודאי, צאן ובקר וגמלים כלאותו איש בארץ עוץ לא היו לו, ליונתן… סוחר עצים היה, לא עשיר ולא עני, אך ירא שמים ובעל צדקה… אמנם קצת יוצא דופן היה, שתקן, מעורב יותר עם עצים שביער מאשר עם הבריות, מנגן בכינור ניגונים חסידיים וגר עם אשתו ובנו היחיד על שפת הנהר, אולי משום שאהב את שתיקתו של הנהר… והנה בן לילה נתהפך עליו הגלגל: הגויים הציתו את היער שחכר מהפריץ, וכל ממונו ירד לטמיון… ועד שהוא עומד ותוהה על הפורענות שבאה עליו, נתרגש ובא עליו אסון אחר: בנו היחיד מת בפתע פתאום, ועד שהוא עומד ותוהה על פורענות זו, נתרגש ובא עליו אסון אחר: מחמת צער הלכה לעולמה גם אשתו, שידועת חולי היתה… ויונתן זה שפרקו נאה היה, נתכופף כעץ שברק פגע בו; זקנו ושערו הלבינו כשלג, ומאור עיניו ניטל ממנו מחמת הייסורים שבאו עליו…״

חיים לייב העביר וחזר והעביר את ידיו על פניו, כשמאזין לגשם המדבר לעצמו בצקון לחש מעבר לחלון.

״ועכשיו מוליך אני בוקר וערב סגי נהור זה להתפלל לבית המדרש הישן, וכל הדרך שאנו עושים מהנהר לבית המדרש ומבית המדרש לנהר, כשידו אינה זזה מידי, הריהו שותק שתיקה של ערמות אבנים שנותרו מבית שנחרב…״

חיים לייב עקר ממקומו כאילו ביקש לברוח ממלמולו האילם של הגשם, הפליג לתוך החדר, שמרחקים אפלוליים נפתחו בו, נשתהה ליד השולחן, הניח עליו את מקטרתו הכבויה, וכשחזר אל החלון לאחר שהות מה: ״אתה מבין, להוליך יום-יום סגי נהור קשה גורל לבית המדרש, ולהקשיב כל הדרך לשתיקת האבנים שהוא שותק… יום-יום…״

ותוך כדי כך, בקול צרוד וזועם כלפי עצמו, כששתי ידיו תופסות בדשים מרופטי השוליים של הקפוטה הירוקה שלו:

״אבל מי אני שאהרהר אחרי מידותיו של ריבון העולם?…״ הגשם שהלך לו השאיר על פני השדות ערפל כחלחל שהציף את זגוגיות החלון. ולאורו של ערפל זה ראיתי את חיים לייב מתהלך אילך ואילך בתוך החדר, כשמטיל אגב הילוכו את בבואתו לתוך הראי המטושטש של המהם. לאחר שעה קלה נטל מהשולחן את מקטרתו, הצית בה אש, וחזר בהשפל ראש כשהוא מעשן וכולו אומר שתיקה, שתיקתו של אותו סגי נהור. וכדי להוציאו מתוך שתיקת אבנים זו:

״חיים לייב, מה בדבר ספינת המטפחת שאמרת להפליג בה לארץ ישראל?״

אין מוציאים בן רגע אדם מתוך שתיקת אבנים שמישהו מטילה עליו. הוא עמד ועישן כשמביט בערפל, שקיפל לאטו את יריעותיו והפשילן על צמרתו של היער. בשדות שנתערטלו נצנצו שלוליות ובהן קרעי עננים ושברי שמים; וסיעות של ציפורים שניערו מעליהן שיירי גשם עמדו על אמירי לבנים וצייצו: איזו עצבות! איזו עצבות!

״חיים לייב…״ נגעתי בשרוולו כדי להפיג ממנו את שתיקתו.

הוא נרעד כולו וצידד כלפי את ראשו.

״שמעתי מה ששאלת, שמעתי… אבל חושש אני שלא אפליג בספינת המטפחת… ולא מחמת הפירטין שבממש או שלא בממש העלולים ללסטם את האוצרות שלי, אלא משום שלבי אומר לי שכבר אכלה את שארית שנותי בסוכאצ׳וב…”

עתה ראיתי שהערפל הכחול שעמד בזגוגיות החלון הציף גם את זגוגיות משקפיו של חיים לייב.

״אתה מבין, זה דורות על דורות שאני מתהלך בסמטאותיה של סוכאצ׳וב כמין סבא-דסבא של עצמי, אתה מבין…״

וכשכל קמטי פניו מחייכים:

״אין יום שלא אלך לומר שלום לעץ הערמון הישיש העומד בחצר בית-הכנסת… אין זה סתם עץ מופלג בשנים, מוכה רעמים וכפוף ראש… מספרים עליו שלפני הרבה דורות הקביל את פניהם של היהודים הראשונים שנכנסו לעיירה, שלא היתה עדיין עיירה אלא מקום שומם… והוא זכה באמת שבית-הכנסת הישן יוקם סמוך לו, כמעט בצלו…״

וכיוון שהחיוך חזר לעיניו, חזר לפניו:

״חוץ מזה, כלום רשאי אני לוותר על הזכות לצחצח בערבי שבתות וערבי חגים את נברשות הנחושת התלויות בבית המדרש של הרבי?… אה, אילו ראית באיזו שמחה דולקים הנרות בפמוטות הנברשות, היוצאות מתחת ידי מבריקות ומבהיקות באספקלריות, אם לתפוס לשון של מליצה…״

וכשהוא סופק יד אל יד:

״ומי ישמח בחתונות את החתנים והכלות הנכנסים לחופה בלב מלא עצבות, אם לא אני, חיים לייב?.״ לא, לא אפליג בספינת המטפחת לארץ ישראל…״

וכשמנמיך קולו:

״ואולי אין הבריות שם זקוקים כלל לבדחנות, ואומנות אחרת אין בידי…״

ובקול חותך כמלמד סנגוריה על עצמו:

״מן הסתם נגזר עלי להיות בדחן בעיירות יהודיות שבפולין, וחייב אני לקיים גזרה זו…״

אלא שהחיוך שחזר לפניו, לעיניו, דעך קמעה-קמעה ובמקומו באה עצבות, עצבות שאינה נאה לבדחן שנגזר עליו להיות בדחן. ראיתי בעליל שהוא מתרחק והולך משאונם של התוף, הכינור, האבוב והקונטרבס – כלי נגינה העושים שמחה בחתונות. הוא עמד וגישש בעיניים בוהות בתוך הערפל התלוי בחלון כאילו תר היה בו אחרי מישהו.

״חיים לייב, את מי אתה מחפש?…״

הוא לא ענה. ראיתי שמבטו בוהה אחרי סוס שיצא אותה שעה מתוך קרעי הערפל, סוס שחום עור שגרר עגלה מסולמת ללא אדם, הפסיע לאטו ונעצר ליד אילן אגסי הבר. משהזקיף הסוס את ראשו והתחיל תולש ואוכל מהעוללות שנשתיירו בענפיו של האילן, יצא חיים לייב משתיקתו:

״את מי אני מחפש, אתה שואל?… את עצמי אני מחפש, את עצמי…״

ידעתי שברגע מסוים, יהא זה בעת ביקורו בשלהי אביב או בעת ביקורו בתחילת חשוון, יפשוט חיים לייב את דמותו, את דמותו למראית עין, וילבש דמות שהיא מעבר לדמותו הממשית.

״מה משמע שאתה מחפש את עצמך?… הרי אתה נמצא כאן…״ חיים לייב תלה בי את עיניו האפורות ושתק, ולאחר ששתק אמר:

״מניין לך הוודאות שאני נמצא דווקא כאן?… שמא מהלך אני בשעה זו במרחקים שהם מעבר לכאן… ואם אין זה אני עצמי המהלך במרחקים אלה, הרי זה הצל שלי או הצל של הצל שלי, מה שהנהו היינו הך…״

כיוון שהערפל אסף את כל קרעיו, ובחלל השדות עמד אוויר שקוף, עקר היער משיפולי האופק ונתקרב אל החלון, ועם שאני מביט ביער זה שכבר לילי היה, אמרתי לעצמי:

ייתכן שאין אני מדבר עם דמותו הממשית של חיים לייב, שבא כמנהגו מסוכאצ׳וב כשהוא מלובש קפוטה שגון אזוב לה, קפוטה שהיא בעלת ייחוס של דורות, והוא עומד ומעשן מקטרת מפוחמת ליד נוף השדות שבחלון ילדותי, כשמאחוריו עומם על גבי השולחן מחם נחושת שנקנה מידי צוענים עוברי אורח, ומעל הקיר הסמוך, ליד שעון עגול שמחוגיו אינם מראים שום שעה, בוהקת צלחת חרסינה שקערורית, שעליה מצוירים בגוני לכה רכים צמד אגסים וצמד תפוחים – מזכרת מעיר מרחצאות שצליל קסום לה: צ׳כוצ׳ינק… אלא מדבר אני עם דמות שהיא כבר מעבר למרחקי הזמן, דמות שהיתה למאכולת אש.

״חיים לייב, אתה רוצה לשטות בי?… וכי מבקש אתה לומר שייתכן שאדם יימצא בעת ובעונה אחת גם כאן וגם אי שם?…״

ידעתי שעדיין לא עמדתי כל עיקר על טיבו הפלאי של חיים לייב, שכן בווירטואוזיות המיוחדת לבדחנים, לכליזמרים ולכיוצא בהם מומוסית, ביטל כביכול את הזמן והמרחק וחזר מניה וביה לדמותו הקודמת, הפשוטה. הוא אמר:

״לכאורה לא ייתכן שאדם יימצא בעת ובעונה אחת גם במקום פלוני וגם במקום אלמוני, אבל מה שאירע בי בדרך מסוכאצ׳וב לכאן מעיד שזה כן ייתכן…״

״עדיין דעתי מטולטלת עלי בכך…״

אלא שקודם שיפקיע סיפור מעשה מקערות סיפורי המעשיות החבויות בערבוביה עם אגוזי חתונות בתוך כיסי המערות של הקפוטה הירוקה שלו, צריך שיחזור ויפטם את מקטרתו. ועד שהוא טורח בריקון אפרה ובפיטומה באניצי טבק, עקר היער, שכבר לילי היה, מעם החלון, חזר לאופק והניח לשדות לחייך בדשאיהם אל שמש שאינה יודעת אם היא שמש שלפני גשם או שמש אחר גשם.

וחיים לייב עישן את מקטרתו ואמר:

״ובכן, העגלה שהסיעה אותי מסוכאצ׳וב לכאן התנהלה לאטה, כשהיא כורכת מסביב לגלגליה את הדרך שנתמשכה בין שדות שהשתפכו לתוך שדות אחרים, וכולם יחד הסתובבו בלי הרף סחור-סחור לי. והיו גם ציוצים שונים זה מזה של ציפורים שונות זו מזו, והיתה גם הדממה של חורש לבנים או הדממה של חורש אורנים, והיה גם עוד נוסע שישב לצדי בתוך העגלה, והוא גציל האדמוני… אין אתה יודע מיהו?…״

״לא…״

הוא חייך לתוך סליל העשן שעלה ממקטרתו. ״אם כך, לא ראית מהי פליאה כפולה ומכופלת, כי לא זו בלבד שגציל אדמוני, אלא גם אשתו אדמונית היא, וגם שלוש בנותיהם אדמוניות הן. הנכנס לביתה של משפחה זו רואה כעין אור של נחושת עומד בחלל הבית…״

ולאחר שתיקת מה:

״ובכן, שנינו נסענו בעגלה אחת לכאן, כל אחד לתכלית שונה.

אני – כדי להביא לך, כמנהגי, אגוזים של חתונה וסיפור מעשה ישן שהוא חדש, והוא – כדי להביא ליריד שבכאן את הפרקמטיה שלו, היינו סרטים צבעוניים של משי וקטיפה היפים לצמותיהן של שיקסות צעירות, ומחרוזת פנינים מזכוכית מוכספת ותכשיטים למיניהם מפח מוזהב, שגויות הכפרים להוטות אחריהם…״

הסייחים שברחו קודם לכן מחמת הרעמים ומחמת הגשם חזרו להתרוצץ בצניפות של שמחה סחור-סחור לאילן אגסי הבר. וחיים לייב כשעיניו נוהות, מעל למשקפיו השמוטים, אחר הסייחים היפים:

״כל הדרך היה גציל האדמוני יושב וטוחן את צרותיו לתוך אוזני שלוש בנות יש לו בבית, שלוש בנות שהגיעו לפרקן, והן מבורכות במעלות של נוי וצניעות וחוכמה, אלא שנדוניה אין להן… וכי מהפרקמטיה העלובה שלו יכול הוא לפסוק להן נדוניות… ותוך שמגלגל בצרותיו תפס בדשי הקפוטה שלי ואמר בקול של אדם שהגיע עד ייאוש:

׳״חיים לייב, כיוון שבדחן אתה, ומצוי אתה בכל מיני חתונות, השתדל ומצא לי שלושה חתנים ראויים והגונים לשלוש בנותי הכשרות והחכמות והנאות… הריני מוכן ומזומן להעמיד שלוש חופות ביום אחד… אתה שומע, חיים לייב, שלוש חופות ביום אחד…׳

״על כך אמרתי לו בפנים תמהות:

״׳גציל, אתה רוצה לעשות מבדחן שדכן משום שזה מתחרז בזה?׳ ״והוא בפנים ספק צוחקות ספק בוכות:

״׳וכי אין הם היינו הך, חיים לייב? זה בעל דמיון וזה בעל דמיון…׳ ״הדין עמו, אמרתי לעצמי ושתקתי, ועם שאני שותק תליתי עיני בסיעת הציפורים שליוותה אותי כל הדרך…״

כיוון שנסתיים כביכול הדו-שיח בינו לבין אותו סוחר בפניני זכוכית ותכשיטי פח, שאלתי:

״לשם מה, חיים לייב, תלית את עיניך בציפורים?״ הוא חייך:

״פשוט, שמא יודעות הן היכן אפשר למצוא שלושה חתנים הגונים וראויים לשלוש בנותיו של גציל…״

כיוון שהוא חייך, חייכתי גם אני אל הסייחים המכרכרים סחור-סחור לאילן אגסי הבר, משל היו סייחי עץ של קרוסלה.

״מדוע דווקא על הציפורים לדעת זאת, חיים לייב?״

הוא הסיט את משקפיו מעל לגבותיו, ונתן בי עיניים של תמיהה שהיה בה נצנוץ של רוגזה – כאילו שואל הייתי את האגדה מה טעם אגדה היא.

״משום שהן נוהגות לנדוד מעיירה לעיירה, לשוטט בסמטאותיהן, לשבת על גגות בתיהן, על פני חלונותיהן, וממילא הן רואות הכול ושומעות הכול…״

״והן, הציפורים, מספרות לך כל מה שהן רואות ושומעות באותן עיירות?…״

״דע לך שכן… מחמת החיבה שהן מחבבות אותי, והן מחבבות אותי כל כך, שליוו אותי אפילו מסוכאצ׳וב לכאן… הנה הן…״

ואמנם, הן באו אותו רגע ממרחב השדה עם אור כחלחל של טרם ערב על נוצתן, ותוך שמדדות אילך ואילך ומצייצות זו לזו, נתיישבו על ענפיהם של שני עצי ערמון שעמדו מזה ומזה של החלון, חלון ילדותי הרחוק.

״מה הן אמרו לך בעניין החתנים, חיים לייב?״

הוא דיחק בכתפיו.

״הן לא אמרו לי כלום… הן אמרו שירה, כדרכן, אבל משירתן לא למדתי שאכפת להן שלגציל האדמוני מסוכאצ׳וב יש שלוש בנות שהגיעו זה מכבר לפרקן, ואין להן נדוניות…״

ציפורים מסכנות! הן ישבו על עצי הערמון מכורבלות בגלימות נוצתן, ראשן משוקע במוראתן ופלבלו עיניים מנומנמות. לימדתי עליהן זכות.

״אולי כן אכפת להן, חיים לייב, אולי?…״

הלה נענע בראשו:

״מסופקני, אילו היה אכפת להן, היו טורחות והופכות עולמות ומוצאות שלושה חתנים טובים לשלוש בתולות יהודיות שהן באמת אדמוניות, אך מצוינות במעלות של נוי וחוכמה כדעת אביהן…״

״אבל היכן אפשר למצוא חתנים כאלה, חיים לייב, בוורשה הבירה או בעיירות?…״ הוא משך בכתפיו הגרומות.

״מה משמע היכן? ייתכן שמעבר לים, ייתכן שמעבר להרים, וייתכן בסיפורי המעשיות שנשים זקנות בעיירות נידחות נוהגות לספר בליל חורף בשעת מריטת נוצות…״

״ואתה סבור, חיים לייב, שציפורים אלה יודעות היכן מצויים חתנים אלה?״

הוא הטיל מבט של כעס בשני עצי הערמון שנתאוושו אותו רגע.

״ודאי! הן יודעות ושותקות כמכשפות חסודות.״

״אם הן יודעות, למה הן שותקות?״

״אתה שואל אותי קושיות של עץ! אדרבה, שאל אותן מדוע הן שותקות, אולי יגידו לך…״

הערב כבר עמד והמתין בשולי השדה ליד סוס גלמוד, שעמד והזה ליד אילן גלמוד, בעוד היום גרר לאטו את צלליו לעבר היער.

״אבל, חיים לייב, איך מדברים עם ציפורים, איך?״

חיים לייב צחק בלי קול כשסורק באצבעותיו את זקנו, ונדמה היה לי כי גם הציפורים היושבות על עצי הערמון מעבר לחלון ילדותי, מחייכות חיוך מוצנע למשמע שאלה תמוהה זו שאני שואל את פייטן העיירה, המגונדר בקפוטה דהויה, פייטן העיירה, המסוגל לקרוא את שיריו בשוק בפני סיעה של עזים, המקשיבות לו בעיניים ליצניות תוך שמכרסמות שיירים של קלחי כרוב, או לרקוד בליל ירח של קיץ או של חורף באקסטזה חשאית בתוך מעגל גגות מאוזבים או מושלגים. הוא לכסן אלי את ראשו ואמר:

״אתה שואל אותי איך מדברים עם ציפורים? בדרך הפשוטה ביותר, למשל…״

רחש עבר אותו רגע בין הציפורים. הן שרבבו ראשיהן כלפי החלון וצותתו, כאילו ביקשו אף הן לדעת איך מדברים אתן.

וחיים לייב:

״כדרך שאתה מדבר עם הרוח המהלכת לצדך שעה שאתה מהלך בשדות אלה… או כדרך שאתה מדבר בעד החלון הזה עם היער ההוא שעה שהיא לא יום ולא לילה… או כדרך שאתה מדבר עם גשם היורד מתוך שמחה או היורד מתוך עצבות… ירדת לסוף דעתי?…״

נענעתי בראשי כשאני תולה עיני בשני טורי הציפורים היושבות על שני אילני הערמון, אך הן טמנו ראשן בנוצתן כאילו קשרו ביניהן קשר של שתיקה.

״חיים לייב, אם הן ציפורים של ממש, אז מה טעם שותקות הן כל כך את סודותיהן, ואם ציפורים שבמשל, אז למה באו לכאן?…״

הלה הניף ידיו הינף של ייאוש.

״שוב אתה שואל קושיות של עץ!… ייתכן שהן ציפורים של ממש וייתכן שהן ציפורים שבמשל, ויש לשער שהן באו לכאן כדי לראות אם מצאתי בינתיים את עצמי…״

אור היום, שנצטמצם והלך בשדות, נצטמצם והלך גם בחדר כשהוא עומס בלחייו השקערוריות והמעושבות עשב דל של חיים לייב, בזוויות הרצפה, בזוויות התקרה ובמחם הנחושת שעל השולחן, שנתבלטו בו עתה כל הקימוטים שנתקמט בנדודיו הצועניים.

״מה משמע אם מצאת בינתיים את עצמך… כלום?…״

הוא יצא ולא יצא מתוך הדמדומים שנצטופפו סביבו.

״בכן שמע, כשהגיעה העגלה שהסיעה אותי מסוכאצ׳וב סמוך לכיכר הקרוסלה, שהיא לא רחוקה מכאן, קמתי וירדתי, לאחר שהבטחתי לגציל האדמוני שאחפש ממש בנרות בכל העיירות שבאיפרכייה שלנו ובכל סיפורי המעשיות ששדכנים נוהגים לספר לבדחנים ובדחנים לשדכנים – שלושה חתנים מהוגנים וראויים לשלוש בנותיו שהגיעו לפרקן, והן מבורכות בכל המעלות של נוי וחוכמה, אך לא נתברכו בנדוניות…״

שתק רגע.

״ובכן, לאחר שירדתי נשתהיתי שהות מה כדי לראות היכן אני מצוי. לכאורה, אמרתי לעצמי, הכול מוכר מאשתקד ועם זאת הכול זר. עקרתי ממקומי והנחתי לרגלי להוליך אותי לכאן, כלומר לבית הזה. ועם שאני מהלך כך ומפזם ניגון מחמת השמחה שיש בלבי למראה השדות שהרוח מנפנפת בשיבוליהם הירוקות, למראה האילנות השונים העומדים בלבלובם, למראה ציפור עפה ופרפר מנצנץ ודבורה מזמזמת, למראה צמד סוסים הפוסעים לאטם ומושכים אחריהם תלם שחור ומחרשה ואיבר – ירדה עלי בפתע פתאום אימה סתומה, אימה שלא היתה לה כלל אחיזה בזיוו של היום, מעין האימה היורדת על אדם המהלך יחידי בלילה בתוך היער…״

ולאחר ששהה שהות מה כדי לתהות על חידה זו מתוך הדמדומים שבחדר, שהלכו וסגרו עליו לתוך הדמדומים שבחוץ: ״והרי יום היה ולא לילה, ולא מהלך הייתי בתוך יער אלא בתוך שדה פתוח לארבע רוחות השמים. ואף על פי כן הרגשתי בעליל, לא כמי ששרוי בתוך חלום, שאני חיים לייב נעלמתי… אתה מבין, פשוט כפשוטו – נעלמתי…״

כשתי מקהלות העונות זו לזו, כן פצחו שתי להקות הציפורים, שישבו כל הזמן רדומות ודמומות על שני אילני הערמון, במזמור של ציוצים, מזמור שהתגבר והביא לידי התרטטות את זגוגיות החלון.

כיוון שלחיים לייב לא היה אותה שעת בין ערביים פרצוף פנים של בדחן המצוי אצל גוזמאות של הדמיון, אמר בעצבות:

״הן צוחקות לי, מילא… אבל רואה אני שגם אתה מחייך מין חיוך של ספקנות… וייתכן שהדין עם הציפורים והדין עמך, ואף על פי כן אין אני משיג בכוח השכל שייתכן שאדם יהא מהלך לו בשדה ושמחה בלבו, ומחמת ששמחה בלבו מפזם הוא לעצמו ניגון המתנגן בו בכוח זיוו של היום, והנה תוך שהוא שרוי בניגון הזה יורדת עליו פתאום אימה משונה וסתומה, ועם שהוא תוהה על פשרה של אימה זו, שבאה אולי מהיער האפל שמאחורי השדות, רואה הוא בעליל שמישהו זר, איזה פלוני אלמוני, מהלך במקומו, בעוד הוא עצמו נעלם ואיננו…״

דעתו היתה מטולטלת עליו כל כך מחמת הסיוט שקפץ עליו בדרך לכאן, ששעה קלה חיפש את מקטרתו שמצויה היתה בידו הימנית הקפוצה.

״אתה מבין, מלוסטם הייתי, מלוסטם מהאני שלי… וכיוון שלא ייתכן אדם שלא יהא לו צל משלו או אני משלו, נשאתי רגלי והתחלתי לרוץ כמטורף לאורך השדה כשאני שומע את עצמי או את מישהו במקומי צועק: ׳חיים לייב, היכן אתה, היכן?…״׳

דיבורו נתגמגם מחמת עייפות וקוצר נשימה, כאילו רץ היה באמת ריצה של כך וכך פרסות.

״אני מתרוצץ אילך ואילך, והן, הציפורים, היושבות עכשיו על שני העצים, מתעופפות סיעות-סיעות מעל לראשי, ומצווחות יחד עמי: ׳חיים לייב, היכן אתה, היכן?׳…״

הוא משך אנחה ארוכה מלבו וגיחך:

״כאילו כל העולם חייב לדעת שחיים לייב נעלם…״

והעולם שמחוץ לחלום הילדות שרוי היה באורו של סגריר פולני עכור, שאכל כליל את אורו החיוור של לילך פולני רחוק, ושני האורות האלה קרנו בערבוביה ממסכת פניו המסוגפת של בדחן העיירה. ״אבל לבסוף, חיים לייב, מצאת את עצמך?…״

חילץ את מקטרתו הכבויה מתוך ידו הקפוצה, דחס בה מעט טבק, הצית בה אש, עישן והרהר ועישן.

״כן… לאחר שהתרוצצתי שעה ארוכה בשדה עם פמליה של ציפורים צווחניות מעל לראשי, מצאתי את עצמי יושב עייף ורצוץ על גבי אבן ומביט בעיניים תמהות באיבר יחף ופרוע שער, הפוסע בניחותא אחרי מחרשה רתומה לשני סוסים שווים בקומתם ובצבעם. דומה היה עלי שיושב אני על גבי אבן זו ימים על ימים ומביט באיבר זה ובשני סוסיו, המושכים תלם שאין לו סוף אל שוליו של היער האפל…״

אף על פי שחזר ומצא את עצמו, ראיתי שדעתו לא נתיישבה עליו כל עיקר, שכן צידד כלפי את ראשו צידוד של עצבנות ואמר ברוגזה קלה: ״כמדומה לי שאתה מצוי אצל הפילוסופיה, אם כך פתור לי פליאה זו של ניתוק האני שלך מעצם הווייתך, רצוני לומר: אדם מהלך לו לתומו בשדה ומתענג על זיוו של היום, ופתאום הוא מרגיש ששוב אין הוא מהלך עם עצמו משום שהאני שלו התנתק ממנו והלך לו… אתה יורד לסוף דעתי?…״

מעבר לחלון נתגברו והלכו דמדומי היום ודמדומי המרחקים, טשטשו את נוף השדות ושיירו בו, פה ושם, כתמי אור על ראשי שיבולים ועל גזעי אילנות.

״חיים לייב, מוטב שתשאל בעניין זה את הציפורים שחכמניות הן!״ חיים לייב הסיר את משקפיו, צחצחם בקצה מרופט של הקפוטה הירוקה, וחזר והניחם על גבנונית חוטמו כדי שייטיב לראות היכן הוא מצוי באמת בתוך אנדרלמוסיה זו של דמדומים. והוא אמר:

״כיוון שאתה דוחה אותי בקש, אביא סוגיה זו בפני הפילוסופוס של סוכאצ׳וב, שהוא איצ׳ה השען. מביני דבר אומרים שיש לו מוח של אורלוגין, ובקיא הוא בלפחות שבעים לשונות ובכל מיני חוכמות חיצוניות, ויש אומרים שיודע גם לפתור חלומות והוא גם קצת בלתי שפוי…״ הוא חייך (לפי שגם בדחן רשאי לבדח את עצמו), אני חייכתי, וגם הציפורים חייכו, שכן פצחו בציוצים שהיתה בהם נימה של ליצנות. ועם שאני מביט בשני אילני הערמון המזמרים, שאלתי:

״חיים לייב, כיוון שהן, הציפורים, כבר יודעות שמצאת בינתיים את עצמך, אז מה טעם משתהות הן כאן כאילו היו מחכות למשהו?…״ משנשתתקו הציפורים והניחו לחיים לייב לדבר, אמר:

״מחכות הן שאספר להן סיפור מעשה זה או זה…״

אף על פי שמורגל הייתי בחיים לייב, היתה תמיהה בקולי: ״אתה באמת מספר סיפורי מעשיות לציפורים?…״

והוא מתוך דמדומים רחוקים אלה, או בקולו של איצ׳ה השען, הפילוסופוס של סוכאצ׳וב, או בקולו של מגיד אלמוני, הנע ונד מעיירה לעיירה כשעל גבו תרמיל מלא וגדוש משלים ממשלים שונים:

״תדע לך שכן… אלא למי אספר את סיפורי המעשיות שנצטברו תלי תלים בעליית הגג שלי אם לא לציפורים?…״

הוא חייך בביישנות, בדחן זה, שיצא כביכול מתוך איזה חזיון שעשועים יהודי מימי הביניים ונדחק לו לתוך שעת בין ערביים רחוקה זו. ״חיים לייב, איזה סיפורי מעשיות מספר אתה להן לציפורים?״ כיוון שהלילה התגנב בינתיים מתוך היער והפסיע בחשאי חשאין לעבר החלון, כשהוא מלובש באדרתו של היער, הנמיך חיים לייב את קולו: ״לכאורה, מספר אני להן סיפורי מעשיות שנתגלגלו במשך דורות בכל מיני גלגולי צורות ולבושים, אבל האמת היא שדומה אני לאותו מנגן בכינור נע ונד שאין לו בכינורו אלא ניגון אחד, ואף על פי כן מוציא הוא ממנו, בכל עת שירצה, ניגון חדש…״

עם שאמר מה שאמר, הוארו שני הפנים של פניו בשני גוונים: פן אחד הואר בגוון האזובי העצוב של הקפוטה, והפן השני הואר בגון השקיעה היפה שפשטה בכל נוף השדה שבחלון. אלא שפתאום דעכו שני הגוונים בפניו של חיים לייב והם נעשו מסכה מחוקת קלסתר. הוא, תוך כדי כך, עקר את עצמו מתוך הצללים שסגרו עליו, פסע כסגי נהור אל החלון, שבשמשותיו עוד עמם אפרו של היום, פתחו ברוגזה בשתי ידיו, וכשמשרבב ראשו החוצה, צעק כלפי הציפורים:

״לשווא אתן מחכות, אתן שומעות!… חיים לייב לא יספר היום שום סיפורי מעשיות… תבואו לסוכאצ׳וב, לחצרו של הרבי…״

תחילה לא הבינו הציפורים מה חיים לייב זה סח, שכן רדומות היו בתוך השלווה של לא יום ולא לילה, אבל משהבינו נזדקפו סמורות נוצה ופשוטות מקור, ועשו את שני אילני הערמון שני אילני בכות שצייצו וצפצפו את צערם משורשי גזעיהם עד צמרתם. בכך לא יכול היה חיים לייב לעמוד, והוא נזדרז ותפס מניה וביה לשון של פיוס: ״שא, שא!… אל תרעישו עולמות!… כל הלילין והשדים של היער עוד יבואו לכאן… הניחו לי לומר משהו…״

מיד נשתתקו האילנות, ונחה דעתן של הציפורים, וחיים לייב אמר:

״חייבות אתן להבין שאין שעה זו יפה לסיפורי מעשיות מכמה וכמה טעמים. יודע אני גם יודע שאתן מחוץ לזמן ולא אכפת לכן היכן אני, מחוץ לזמן, כמובן, או בתוך הזמן של שעה זו, שיש בה כביכול משלוות שמים מעריכים ומשלוות אילנות העומדים בתפילה, ואי אתן חשות כלל שבשלווה זו מקופלת אנדרלמוסיה נוראה הממשמשת ובאה – העיקר שאספר לכן סיפורי מעשיות יפים המבטלים את הזמן…״

שהה רגע, משך אנחה מלבו והוסיף ואמר:

״ניחא, ניחא… תבואו אם כן מחר, או בכל מחר שהוא, לחצרו של הרבי מסוכאצ׳וב, אל האילן הישיש, העומד זה דורי דורות מחוץ לזמן כביכול, ואספר לכן כמנהגי סיפורי מעשיות והבלותות על מנהגו של עולם… אלא שבינתיים עליכן ללכת ולקדש את הירח, העולה עתה מעל לגגו של ביתהכנסת הישן…״

הציפורים ירדו לסוף דעתו של חיים לייב, לפי שלאחר שסגר את החלון כדי להחזיר לנוף את מרחק הזמן, התרוממו סיעות-סיעות מענפיהם של שני עצי הערמון, וללא ציוץ וניע כנף עברו מעל לשדות שהיום אסף מהם את שיירי אורותיו, וסיעות-סיעות נהו לעבר בית-הכנסת הישן, שמעל גגו המשתפע לצדדין והמרופד קטיפת אזוב של דורות, כבר תלוי היה כמין תכשיט ירח עגול שגונו גון הנחושת.

חיים לייב הסב את ראשו מהחלון, ולאחר ששתק שתיקה קלה אחז בזקנו ושאל את עצמו:

״חיים לייב, משום שאתה בדחן של חתונות, חייב אתה לבדח גם ציפורים בסיפורי מעשיות?…״

ומניה וביה, כשמניף יד בתנועה של חן היפה לכנר, היפה לבדחן, ענה לעצמו:

״ודאי, חיים לייב! כיוון שנגזר עליך להיות פייטן באתכסיא, אז למה לא תהא מפייט גם לציפורים?…״

ודממה, דממה של יער ילדות העומד על סף הלילה, דממה של ירח התלוי מעל גגו של בית-הכנסת הישן, ודממה זו של שדות המשתרעים בתוך מרחקי הזמן. ״חיים לייב, מה טעם לא סיפרת גם לי מסיפורי המעשיות שאתה נוהג לספר לציפורים?…״

מחמת האפלולית שטשטשה את דמותו ומחמת השתיקה הארוכה שתפס, בא חשש בלבי שהוא קם וחמק לו, בהיותו עצמו צל בין צללים אלה של לא יום ולא לילה, וחזר לסוכאצ׳וב, לאילן הישיש ומוכה הרעמים העומד בחצרו של הרבי, אך הוא היה כאן. העשן הדק שעלה ממקטרתו וקולו אמר שהוא כאן:

״משום שהשעה לא היתה יפה לכך…״

ועם שהוא חוזר ושותק, עברה בפתע פתאום צמרמורת בתוך השדות, בתוך היער, בין בתי העיירה שמאחרינו. היה זה קולו הצרוד של פעמון כפרי שהטיל צמרמורת זו.

חיים לייב לפת את ידי.

״אתה שומע פעמון זה של גויים?… דע לך שהוא מבשר דלקה הממשמשת ובאה…״

דהומים תלינו את עינינו בחלון כחותרים לראות את הפעמון פגום הענבל, המתנודד אי שם והקורע לגזרים את הדממה הדקה החוצצת בין היום ובין הלילה. אלא שהחלון שינה את עצמו ונעשה אספקלריה שחורה שאינה משקפת שום בבואה.

״חיים לייב, אימתי תהא השעה יפה לאותם סיפורים?…״

קולו של חיים לייב היה עייף מאוד:

״אין לדעת… אין לדעת… אולי בפעם הבאה… אבל עכשיו שתביט בזה החלון… מה אתה רואה בו?…״

״לא כלום, חיים לייב, לא כלום…״

״הבט היטב…״

יפה אמר, לפי שבמאות התחילו להבהב בתוך האספקלריה של החלון, בבואות שלבשו צורות של סוסים.

״סוסים אני רואה, חיים לייב, סוסים כחולים שאש ברעמותיהם…״

ואמנם אותה שעה הגיחו מתוך היער שיירות-שיירות של סוסים, שבהולים היו מטלפיהם עד רעמותיהם הסמורות שהיו אחוזות אש.

״חיים לייב, מה טעם כחולים הם סוסים אלה, ומה טעם יש אש ברעמותיהם?״

לא ראיתי אם דיחק בכתפיו, אך בקולו היתה עצבות רבה: ״מניין לחיים לייב לדעת, מניין?…”

אותו פעמון אימים התלוי בחלל הגביר את קצב ענבלו, שהגביר את קצב דהרתם של הסוסים.

״חיים לייב, לאן הם אצים סוסים אלה, לאן?…״

גם בקולו גברה העצבות מחמת קצב ענבלו של הפעמון:

״מניין לחיים לייב לדעת, מניין?…״

ובינתיים שעטו הסוסים צמדים-צמדים, משל היו סוסי קרקס, לאורך חוג האופק שהואר מכוח האבוקות הבוערות שברעמותיהם. אך משהגיעו לנהר החוצה את השדות, לא דילגו מעליו אלא גלשו צנחו צמד-צמד לתוך מימיו האפלים.

״חיים לייב, הסוסים הכחולים ירדו לתהומו של הנהר!…״

הוא שתק.

״חיים לייב, היכן אתה?…״

הוא שתק כסוס שחמק לתוך מרחקי הזמן, משום שהפסיע בדמדומים אלה בדרך ההולכת לסוכאצ׳וב, חזרה לאילן הישיש ומוכה הרעמים העומד ומנמנם בחצרו של הרבי.

הפכתי ראשי לאספקלריית החלון: לא היה בה אלא אופל עב. ואז ידעתי שאותו יער לילין, שלא הניח לשדות הילדות להגיע לחוג השמים, לא יניח לציפורים, ששדדו מחיים לייב את סיפורי המעשיות שלו, לצאת מתוך לילו; ידעתי שהסייחים החינניים, שפס לבן בין עיניהם או על פרוותם הערמונית או האגוזית, לא יתרוצצו עוד בצניפות של שמחה סחור-סחור לאילן אגסי הבר; ידעתי שחיים לייב לא יבוא עוד, באושפיז פלאי, בשלהי אביב או עם רוחות ראשונות של חשוון, כשהוא מלובש לבוש של הידור, היינו קפוטה ירוקה, שגונה כגון האזוב שקישט דורות על דורות את גגותיהם של בתי יהודים בעיירותיה של פולין; ידעתי שסוכאצ׳וב סגרה על חיים לייב, והיא עצמה נעשתה תלי תלים של אפר.