ליקטו והגישו לדפוס: מאשה לוין ודן מירון

התקינו לדפוס: שרה קרמין ואילה טוקטלי

הספר רואה אור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, תל אביב, וקרן דגני, תל אביב

מות כושי (1929–1931)

מאת

מנשה לוין

ליל הגיטרה (1933–1939)

מאת

מנשה לוין

---

ליל הגיטרה

מאת

מנשה לוין

הֶלי היתה פחות יפה מן הגיטרה, זולת אצבעותיה: תמיד ב-Re minor.

אותו לילה — דמיונו נשנה גם בשאר הלילות — המתינה למעריציה, כשעיניה הירוקות — זוועות במהותה — בנוף הפסיפס שהלבנה ציירה על הגגות.

שלושתם באו, זה אחר זה, מאחרי קלעי הלילה כגיבורי תיאטרון, פחות מלומדי ז׳סטות אבל כאובי לב יותר.

הראשון, שעיניו הכחולות, שערו הבלונדי שיוו לגבהותו מין ליריות כשפנית, ראה שהלי הדקה סרט־לצבעים. באותו לילה היו ניואנסים מתחלפים מסביב למצחה. שערה המגובב האריך את לחייה, את סנטרה. השני, מין בידואי מסוגנן, ראה את הגיטרה שכובה על ברכיה: ממנה שפעה העצבנות לאצבעותיה שהפליגו בבלורית מיתריה. השלישי, וה שהיה זורק אבני שתיקתו, אחת אחת לתוך החלל, חייך דווקא אותו לילה בשפמו שהיה הנוי היחידי בפניו.

הלי סלקה לרגע את הגיטרה. שלושת הגברים שטמו והעריצו גוף מוסיקלי זה. היא עברה מאחד לשני כדי להביא לידי הרמוניה גמורה את קנאתם. בחורים אמיצי גרם אלה, שלכל אחד פרשת עלילותיו של מדבר, בדידות, כוכבים ותנים, לטפו ברוך את ידי הנערה.

היא חזרה אל חלונה, לפוזותיה וכבְקֶשֶׁת העבירה את עיניה הירוקות על עיניהם. ואלצה את הגיטרה לתת אינטרפרטציה נבדלת ללבבות.

השעות הפליגו לתוך הלילה. והלי, בדרך דמיון, הגתה אותן כאונדינה. נופי פני הגברים הראו פעם גבות מצופפות, ידיים בבלוריות ושיניים חורקות מכוסות קצף הירח ואישונים שהטילו

את צלליהן החמים.

בלשון המוסיקה: זו היתה שלישיה נפלאה שהיא נצחה עליה בקלות וירטואוזית.

את כל אחד מפרשי המדבר האלה ענתה התשוקה לגפף גוף הנערה המסתלסל, להושיבו באוכף סוסו ולדהור אתו מעל לגגות, הכפוּת בגשם הסוחף של הירח.

חצות הלילה נדם באוויר על אורו ונופו. היא עִשנה מילודיות והם עִשנו סיגריות. לא עצב לִפפם אלא אכסטזה. הם הגיעו לרגע זה שבו מתחננים גיבורי הטרגדיה על קצם הגואל.

אחד התרומם. הוא היה דק הגוף כסוס גזעי. התכופף על הלי, חלץ מידיה את הגיטרה ונפצה לקיר, לגגות, לירח.

השני התרומם, זה הבידואי המסוגנן. שלף פגיונו, פגיון דמשקי שנצבו משובץ היה אלמוגים כחולים, ודפדף בו על צלו של הראשון.

הנערה התייפחה: שמלתה מוקפת היתה זר דם ואצבעותיה מיותרות היו.

התרומם השלישי. זה צבר את השברים, כאבני שתיקתו וסדרם לגיטרה.

הנערה קרעה את החלון ובמלאה בגופה את מסגרתו איימה שתקפוץ למטה. היא היתה כה סהרורית שהכול דימו לראותה פוסעת בצעדים לולייניים באוויר.

הגברים נרתעו והתכנסו כל אחד לתוך צלו כלתוך כוך. מאין הגיטרה בכתה הנערה את שיריה. וכה דממו רוצחי הגיטרה עד דמדומי הבוקר.

---

מישהו לפני הראי

מאת

מנשה לוין

הוא יצא מאולם הקרנבל, שאת בשמיו, אשר חלחלו בחללו, שאף לתוכו כאופיום.

ואמנם, מבושם היה כדבעי: ידיו מלאות היו פרחים רמוסים, ועצביו, שנהפכו לתזמורות ג׳ז, דמדמו. הלילה היה קר מאוד ומוככב מאוד. גופו רעד בתוך מכנסי המוקיון הקלים, ופניו המאופרים נעשו זרים לו כמסכה.

אם כי פזר ליפהפיות מדריגלים מצודדים לא כבש את לבן, כי הקונפטי נערם עליהן באותו לילה כעלי שלכת.

זו היתה השעה שהמעשנות מצבע דם נאלח הוזות בשחר הירוק. הוא אמר להן בלי צל של אירוניה: ״הה, עצים מלובלבים של גן העתיד!״ בהתרגשותו התעטש בקול רם. זה היה כה אנושי! עבר על פני שוטר שנמנם ופניו כלפי אורלוגין מגדל העיר. עבָרו החשק להציע לו סיגריה, אבל התבייש מפני הפתיטיות שבתלבושתו.

פילס את הגן. היתה זו שעה מיתולוגית. במו עיניו ראה את הפסלים יורדים מעל כניהם, מתכחשים לפוזות שכפו עליהם וחיים את חיי האגדה שלהם.

בהימצאו בחוץ הפליט: ״עולם העתיקות המגוחך!״

בקרן רחוב נתקל בכפרית צעירה שהזליפה מים על סל פרחיה. אין זאת כי נאה היתה משום שנשא לפניה דברים אלה:

— הה, בת כפר, עגלת חן עם פס לבן במצחה! בסרטים האדומים שבצמות הקש שלך, בבהרות השמש המבזקים את פנייך כגרגרי הכמון את כיכר הלחם, בכל ישותך, לרבות פרחיך, את פוגמת בדיוקנו של הכרך. כולך אינך אלא עדות שָׂגיאה לתקופה בוקולית. כיום אין מריחים אלא פרחים מלאכותיים שהטעם מרובה בהם על הטבע, כי להם הבושם, כי להם התפארת. ילדה תמימה, זרקי את פרחיך לתוך אגן זה והסוסים, שיבואו לשתות ממנו, יאכלום!

הנערה נעצה בו עיניה הירוקות, המשולות לאגם כפרה, וסוככה על פרחיה בידיה האמיצות החרוזות צפורניים מעופרות.

אור הבוקר הירוק זלף ממרזבי הגגות ורענן את הפודרה שנתקלפה מעל פניו. הוא אמר לה עוד:

— מעריך אני את יופיך הפשוט לאחר ליל קרנבל זה שהיה שֶׁדֶבר של מלאכותיות, אם כי האסכולה הפיוטית שאני נמנה עליה אוסרת לשגות בסנטימנטים.

אין צורך לאמר כי הכפרית בבערותה לא הבינה מאומה משגב דיבורו, אלא נתבלבלה כפרה זו למראה אווירון הממריא ממעל לראשה המקרין.

אז חטף את סל הפרחים ופזרו על גבי המדרכה: איזה שטיח דקורטיבי!

העלובה, שלא תפסה ז׳סטה אמנותית זו, התנפלה על האסתיט המודרני, שרטה את פניו המפוררים ושפכה על ראשו העטור זר דפני עשת, עביט קללות בשומות כגללי בקר.

הוא חמק מידיה ונטה לתוך סמטה שאננה. ניחש מאחורי התריסים הסגורים, חתולים מנמנמים על גבי פסנתרים וסיוטים המטלטלים את גופות הנערות על משכבן. כנראה שלאידיליה מנעמיה וזוועותיה.

צרור אילנות שהחוויר בסקוור פתהו. בצלם נמנמו על ספסלים גנבים, זונות וסתם מחוסרי גג. מתוך מזרקה הזדקר אמור קצוץ כנפיים וחמוד פנים. הוא שוחח אתו בחשאי חשאין.

אחת בלונדית, בת שש־עשרה לכל היותר, שנעלי הזמש גמשו כה את גזרתה, התקרבה אליו. הושיט לה את פרחיו ויכול היה לקראה המוזה החוטאת.

באיזה חן נעצה זו את מסרקה הפגום בשערה! בעשנה את סיגריותיו נתנה לו אחד אחד פרחי ז’׳רגון, שהציפו רעל דומה לאופיום הקרנבל.

ועוד:

״אתה כה טוב, אתה כה מגוחך!״

האמור קצוץ הכנפים מרותק היה למזרקתו כתינוק לצעצועיו. הבלונדית, עייפה יותר מהלילה שחלף, רקדה לפניו כמה פעמים

טנגו.

הדבר הראשון בהיכנסו לחדרו היה לשַבֵּר את הראי הקטן, שהיה תלוי בפתיל אדום, כי חגיגי היה ואדיש היה. קיבץ את שבריו והציץ בבבואות שכל אחד החזיר לו. מסכות אלה שנשרו מפניו על הזכוכית עוררו בו חמלה. ובגרדו את האפור התייפח כשיכור.

---

גשמים בכל הגוונים

מאת

מנשה לוין

שלוש יונים המצטנפות על כרכובו של חלון מביטות על הקשת בענן המתקמר מעל לגגות. ממול היונים רוקם אורלוגין-מגדל את הזמן הטחוב. העצב הוא כה אביבי, שצרורות הלילך בסלה של ילדה יחפה מחייכים אליו כחולים.

אני רואה את קרןאטידות המוזאון רוחצות את ברכיהן הענקיות בנוסח אנג׳לו; כלבלב מנודה המרעיד את גופו על אחד מפסי הטראם; ישישה בשחורים המטילה צל על הרקע הרקום לילך ויונים; נערה צעירה הנועלת את כסיותיה הבהירות ונועצת בי עיני צדף. מבטי גולש אחריה כי היא, אחרי הקרןאטידות, הלילך, היונים, אומרת לי את האביב לכל ניואנסיו.

אני יושב על אחד מספסלי הסקוור המשובצים עלים רטובים, ועשן סיגרייתי מאפיר יקרות את הדמדומים המטשטשים את קונטורות הכרך.

מעשנות בתי חרושת, צריחי מגדלים תומכים בעננים.

בשבתי בקפה, כשאצבעותיה סיגריות מעשנות, אני מדמה שדה ברגע כזה, שדה סתיו קרוח – רועה קטנה מתייפחת כששמלותיה מופשלות לה על ראשה, ואווזיה מורדפים על ידי אחד מפרשי הסופה המדרבן את סוסו; או יער בזוועותיו, יערי דאשתקד: צמרתו סורטת את השמים, גמדיו מטילים את חניתותיהם בבנות לילית התלויות בשערותיהן באורנים.

בכרך, סלפה זו מבהילה את הסוסים הצוהלים לקראת הטראמים. האוטומובילים – חיפושיות לחות, דוהרים לעבר הגשרים, הנאנקים על קשתותיהם, אל הרכבות הצופרות, המפליגות.

אני מצית גפרור – ברק הוצת בראי שממול – הכול כה מופרז וסטיכי בשעה כזו!

זהו יום רלף המשעמם כה אנושית! באורו מתכמשות האבנים היקרות שבחלונות הראווה הנפתחים אל כיכר האופרה, שמוטב היה להשליכן לתוך השלוליות כדי שילדי העניים יוכלו להשתעשע בהן מאין להם צעצועים אחרים.

בכל זאת – לסוחרי העדיים – קרחות צוהב, רגליים לוקות פודגרה ועיני חשמל כתומות.

איזו אישה מהודרת מפרנצוזיות מתקשטת בכל העדיים הנ״ל מבעד לחלד.

איזה ברנש, זנב סיגריה בפיו, לבוש טלאי ארלקין מביט עליה אירונית:

״הו, יפתי! למענך אשבר את הזכוכית, את הערפל, וארגמך בפנינים וביהלומים אלה, כי דם זורח בהם, הה, יפתי!״

עצם מציאותו של ברנש פרוע זה מול נרתיקי העדיים מעליבה קשות, ובהפנותה את פרופיל גופה, נפשה, היא הולכת לה.

הוא מרים עין לאורלוגין המגדל שמחוגיו טווים את הערפל, את זממות התפארת והרצח שבלב:

״זמן, אתה מתכחש אלי! אתה מפגר או מאחר תמיד!״

נערות צעירות נרדפות בשמלותיהן הלבנות על ידי פאוני מים עליזים: משערן נושרות טיפות גשם, ומאצבעותיהן פרחי מים שליקטו כה אידילית על שפת אגם, אבל הנה מצאו להן מקלט בסוכת זרדים, ולולא שנאו זו את זו היו מתחבקות משמחה. קיטע מפוקס שפם שנזדמן לשם ממצמץ להן בעינו, מוציא את האקורדיון מתחת למעילו הכחול ומנגן למענן ולס. הן מגמשות תנועות ריקוד. איזה חתול מקפץ ברזונו מעל לשלוליות, איזה משוגע מפשיט את כותונתו סמוך לאגם שנשם מברבוריו: ״הוא איש הטבע הקדמוני!״

העיר בסופת הקיץ הופכת ליער, ובתיו לעצים הכופפים את צמרות גגותיהם. כיסופי בראשית מתעוררים אז בנו – מכאן פחדן של הנערות מפני פאוני המים העליזים.

טורים (12.1.34)

על עיר ועל ים (1937–1940)

מאת

מנשה לוין

---

על עיר ועל ים

מאת

מנשה לוין

פתיחה

לא היה זה הומרוס, ישיש וסגי נהיר, שבנדודיו נקלע לחופו של ים זה ושר לו שירה. היה זה דייג עברי קדום, צעיר לימים ויפה עיניים, שעם צאת השמש או עם בוא השמש ניצב היה על סלע מאוזב ומשליך חכתו בגליו של ים זה. ובעודו עומד, נושא היה עיניו מפעם לפעם אל חוג השמים הנושק לחוג המים, אל להקות השחפים המסיעים את התכלת לתוך הזהב ואת הזהב לתוך התכלת, כששפתיו מזמרות חרש-חרש מזמורים הגנוזים עד היום ברוחות המהלכות על פני גליו של ים זה.

מקץ שנים רבות הטילה ספינת מפרשים את עוגנה מול תלה של יפו. ובספינה זו – פייטן עברי מקשטיליה, שבא לשחר את פניה הנאות והנוגות של בת השיר שלו הכלואה בתוך מצודה, שעל קירותיה משוטט הירח כצבי פצוע. המצא את המצודה החבויה בעבי הרים, הראה על קירותיה את צלו של הצבי הפצוע, הקרא דרור לבת שירתו הנאה והנוגה? הרוחות המהלכות על פני ים זה הן-הן היודעות.

ושנים רבות-רבות לאחר בואו של הפייטן מקשטיליה הביאה ספינה תוגרמית אל חולותיו המסתיווים של חוף ים זה את מספר סיפורי המעשיות הפלאי מברצלב, שבא לראות היאך הרימונים מחייכים ברזין-דרזין של גוני הוורוד הזוהר והארגמן האפיל בין ענפי אילנותיהם ההולכים ועולים לצפת; שבא להתהלך על חופו של ים זה ולהאזין ללחניו של אותו דייג עברי קדום, ההומים ברוחות המהלכות בנחת על פני הגלים, כדי לזמרם בלילי חורף עצובים מול יערות מושלגים, בין מעשייה הנארגת במעשייה, בפני חסידיו העומדים מסביבו דמומים ומכושפים. ומני אז סובב-הולך גלגל הדממות וסובב-הולך גלגל הסופות על פני ים זה. ובשעה של חסד ניתן לראות בגלגל זה או בגלגל זה איקוניות של פייטנים או איקוניות של מספרי סיפורי מעשיות, ומחמת שאיקוניות אלה מטושטשות הן כבפסיפסים עתיקים, יפות ומסתוריות הן שבעתיים.

להקה של תנים

יפו הלילית גיששה באורות מבליחים של עששיות שמן על פני הים ועל פני החולות. האם חיפשה אחרי ספינות פירטין הבאות מימי הביניים, או חיפשה אחרי בתולות ים מיתולוגיות, היושבות ומסתרקות על גבי השוניות שבמפרץ?

כך או כך, עששיות מבליחות אלה האירו להקה של חמישה תנים, שישבו על גבעה של חול והביטו לעבר כרם שהשתרע בגפניו המקורזלות והאפלוליות בבקעה הסמוכה. והיתה הלהקה יושבת והוזה על הילולות וחנגות קמאיות, עד שאחד התנים משך אנחה מלבו ואמר:

״רבותי, להווי ידוע לכם שמחר מתחיל הבציר, ויהא זה הבציר האחרון בזה הכרם…״

״הואיל וכך,״ קפץ תן שני ממקומו מעוצם האקסטזה, ״משתכר אני הלילה כדרוויש״.״

״מן הראוי, בחור,״ שיסעו תן קשיש שגירד בניחותא את אוזנו, ״שלא תשכח משל ידוע ממשליו של אותו חכם, אזופוס…״

״שטויות!״ אמר התן האקסטטי, ״בלילה כגון הלילה הזה חולם שומר הכרם על שחרזדה…״

״הלוואי ולא תתבדה…״ גיחך התן הקשיש.

״אני, בכל אופן, הייתי חולם על יפהפייה אגדית זו…״

״אבל הנה עולה הירח ודמיונו כאספקלריה של נחושת, שבה יראה שומר הכרם את בבואתך…״

״נניח לזה, מוטב שתסתכלו ביפו!… כמה שהיא קסומה וסהרורית עתה!… דומה שהיא אומרת לעקור ממקומה ולרדת לחולות…״

״שוטה משוטה! אתה עומד ומפייט, ומעי מתחתכים בי מרעב… אדרבה, אמור לתרנגולות של יפו שתצאנה ותבואנה אלינו קסומות וסהרוריות…״ ״שאני אגיד להן…״

״ששש… אני רואה משהו באופק הים…״ התנער תן, שישב תחתיו כל הזמן מכונס בתוך שתיקה.

״כמדומה שסומא אתה…״

״רק ביום… בלילה אני גלוי עיניים…״

״כיוון שכך, ראוי אתה שיעשוך מגדלור לאוניות תועות…״ ״אני באמת רואה אונייה תועה… אונייה אחת שהיא אוניות רבות…״ קולות צחוק של תנים:

״טיפש מטופש! היכן אתה רואה אוניות… הרי הים הוא שומם כמדבר…״

״אי אתם יכולים לראותן, כי אתם הסומים… מאפסי הים הן הולכות ובאות שיירות-שיירות…״

״דעתו של זה נשתבשה עליו…״

״והן מנגנות, האוניות התועות, משל היו כלי זמר…״

״הוא הוזה!… ירח נחושת זה הטיל בו כישוף…״

״ניגונים של מתיקות רבה הן מנגנות, האוניות התועות… האין אתם שומעים?…״

תן עצבני: ״איזה מין לילה הוא לילה זה!… עומד לו לץ עיוור מול אספקלריית נחושת של ירח של אגדה ומלהג…״

קולות: ״שתוק! הנח לו להזות!״

התן הסומא עצם את עיניו, והוסיף ואמר בדחילו ורחימו: ״רוחות המזמרות מזמורים עתיקי ימים הן-הן המוליכות את האוניות התועות האלה על פני משברי הים הזה…״

ולאחר אתנחתה קלה: ״ואשר לכרמים שבבקעות אלה ושעל גבעות אלה, גפניהם המסתלסלות כתלתלי פרא עתידות להיגזז בכלי גזיזה, שאבות אבותינו החכמים והנבונים לא חזו לא בדמיונם ולא בחלומם… ובמקומם של הכרמים עתידה להתנוסס עיר עשויה קוביות-קוביות, שתהא סהרורית דווקא באורה של החמה… ואתם, אחי, אתם תייללו נוגות ונכאות, כמאמר המשורר, מתוך שפופרות הגרמופונים שבבתי הקפה…״

קולות: ״אין אתה מבשר בשורות משמחות לב, אשמאי רומנטי שכמוך!…״

״אומר אני את אשר רואות עיני הסומות…״ התן העצבני: ״הרי אמרתי לכם שזהו ליל הבציר האחרון!״ ״הואיל וכך, הבה ונשתכר כדרווישים!…”

ולהקת התנים גלשה מהתל, פרצה את כל המשלים של אזופוס ושל תלמידי תלמידיו, ובצרה בציר אחרון ברוב הילולה וחנגה לקול חליליהם של שומרי הכרמים.

אוהלים

על רקעו של הים ועל רקעם של החולות, היינו בין כחול רוגע או סוער בכל גוני גווניו ובין צהוב לוהב או עומם בכל גוני גווניו, צצו בינתיים אוהלים. בדין היה להמשיל אוהלים אלה לנזירים ותיקי ימים שבאו ממדבר יהודה כדי לטבול בים; ולאחר שעלו מהטבילה, הריהם עומדים מעוטפים בגלימותיהם הלבנות ודוממים בשמש, ברוח, בגשם, בירח.

באוהל אחד עיין פלוני בשיר השירים. שכן אביב היה, אביב עם ריחות המור של הפרדסים הליליים, והשולמית קלעה פרחים וקונכיות בצמותיה היפות שהביאה מהעיירה הנידחת שמעבר לים.

באוהל שני בכה תינוק – התינוק הראשון שאדוות הים מנענעות את עריסתו, לכן בכיו הוא כה חרישי ומלודי.

מאוהל שלישי יצאו בחור ובחורה. יחפים, ידיהם שלובות, נשתהו והאזינו לים המאווש כיער טוב, נשתהו והאזינו לישות החדשה העולה מים זה ומאוושת בהם כיער טוב.

מאוהל רביעי יצא בגפו בחור אלמוני. נמאס לו, לזה, להתפלמס עם צלו (שברח ממנו מקיר אל קיר) על האדם בתוך הזמן ועל הזמן בתוך האדם. ותוך שעומד ומביט בעיניים בוהות לתוך מרחבי הים הלילי והרוגע, הוציא מתוך כיסו מפוחית פה והתחיל לנסר בה את שיניו.

מאוהל חמישי יצא אותה שעה בגפו עוד בחור אלמוני(תאום לתימהוני הראשון). זה נתעייף לדקלם את שיריו בפני צלו, שחייך וגיחך אליו חליפות. מששמע את צלילי המפוחית, שריתמוסים בלתי מודעים שימשו בהם בערבוביה, נתרעש בו לבו והוא נצטווה במעין אקסטזה:

״והרי ברנש זה מנגן ואינו יודע מה הוא מנגן!… הרי זה הלחן של הטירה החדשה, ששמשה מפציעה ועולה כאן. על פני ים זה, על פני חולות אלה…״

מאוהל שישי יצא בגפו מקץ שעה קלה עוד בחור אלמוני(תאום לשני התימהונים הקודמים), שנתקרא משום מה ״הטולסטואי״. הלה לא ברח מצלו, צלו הוא שברח ממנו. הוא יצא לו לטייל לרוח הלילה כשמוליך בחבל דק צב (היכן מצאו?) – לפי שסבר שדין צב כדין כלב לגבי חברותא. הוא לא נשתהה לתת אוזנו לנגינת המפוחית, אלא הלך ונשתטח על גבשושית של חול, ובחיוך של קורת רוח ראה היאך הצב משרבב את ראשו מתוך שריונו ומסתכל יחד עמו בכוכבים.

קמעה-קמעה נתרוקנו האוהלים מדייריהם. דמויות של בחורים ובחורות, יחפות, חבוקות, ששוטטו אילך ואילך מול ים לילי, שהתערסל באגנו לנגינת המפוחית, שהציתה פה ושם מדורות של זמר. ומאחר שהלבבות נעשו והלכו בגילופין, נתלכד והלך מעגל סוער שסחף לתוכו את הים ואת החולות, מעגל שבו התעופפו צמות (הו, הצמות התמימות של הימים ההם!), בלוריות (הו, הבלוריות הפרועות של הימים ההם!), ועיר לבנה, סהרורית, אבסטרקטית כמעט, הביטה בעיניים דולקות ועליזות בדמויות המרקדות, מעשה חסידים, כנגד הירח.

איש המים

ה״טולסטואי״, שלא רקד עם הרוקדים, ליטף בניחותא את שריונו המחוספס של הצב. ״לומר שעורך רך למגע כעורו השעיר של כלב…״

וכיוון שהצב נתן בו עיני בזלת ירוקות, ובהן הבהוב של תרעומת, פייסו: ״אבל נפשך היא מסתורית יותר מנפשו של כלב… לעולם לא אפענח את מהותך הקמאית…״

מרגליהן היחפות של הדמויות הרוקדות ניתזו גרגרי חול לתוך פניו של ה״טולסטואי״. הוא טלטל טלטול של רוגזה את שערו הארוך, שצנח ירד בחן נזירי על כתפיו: ״הם רוקדים במין שמחה של טירוף כאילו ביקשו לגרש מתוך עצמם את כל העצבות שהביאו מעבר לים… אלא שאגב כך הם מאפילים לי את הירח, דיוגנס שכמוני…״ וכשמחייך אל הצב בשפמו העב, המפולג בקפדנות: ״דיוגנס אני, לא כן?…״

מהורהר, השיט מבטו על פני הים, שאופקו הוליכו לתלה של יפו. ותוך שתוהה על עיר כבויה זו הרובצת על אוצרות אגדותיה, שדורות על דורות של פירטין הטמינו בקיפולי אדמתה, ראה חיזיון משונה: סמוך למפרץ, באופל ששומם היה, נסתמנה פתאום לפתע צללית של אונייה, ובה ארובה מעוקמת אחת ופנס מהבהב אחד. אלא שמניה וביה נמוגה אונייה זו כאילו עשויה היתה גוש של עשן המתפורר והולך. מקץ רגע חזרה וצצה כשפנס שבחרטומה מאיר את כל הודה, הוד של גרוטאת רפאים. וכך פעמים אחדות. מחמת עוצם התמיהה והתדהמה, נצטעק הטולסטואי:

״חבריא, הניחו לריקוד… מוטב שתביטו אל יפו!…״

מעגל הרוקדים נתפרק חוליות-חוליות. הבחורים העבירו שרוול חולצתם על עיניהם המגששות. הבחורות קלעו בביישנות את צמותיהן המנופנפות, ונגן המפוחית ניגש ברגליים כבדות ומתנודדות לגבשושית החול, ואמר בחירוק שיניים: ״שמע, טולסטואי, נדמה לי שאתה קצר ראייה…״

״רק באורו של יום… באורו של לילה אני רואה למרחקי מרחקים… הבט, ברנש…״

הכול תלו עיניהם בתחריטה המכויר והחשוך של יפו, שהירח סימן בו צריח דק של מסגד, כוכים אפלים וסומים, צמרות חבוטות של דקלים. לימינו של תחריט זה נשתרטטה צללית ממשית ובלתי ממשית של אונייה, ובה ארובה עקומה וללא עשן בטבורה, ופנס מבליח בחרטומה.

״אונייה ככל האוניות,״ אמר אחד מהחבורה.

״לא,״ אמר הטולסטואי, ״אין זו אונייה ככל האוניות. אוניית רפאים היא, ואוניית בשורה היא!… דומני שאני רואה דמות קופצת ממנה לים…״

ואמנם על דבשתו של נחשול שהפליג והלך לעבר החולות הלוחכים את האוהלים, עמדה דמות, שאורו של הירח ואורו של הים שיוו לה גם מראה אדם וגם מראה דג.

״זוהי דמות של רוסאלקה!״ אמר בפסקנות פלוני אדום בלורית ובקיא מובהק במיתולוגיה הרוסית.

״מאוד ייתכן,״ אמר הטולסטואי, ״הרי קראתם אותה מתוך תהומות הוולגה בשירים לא לכם…״ ״אתה, טולסטואי,״ גיחך נגן המפוחית, ״חייב מכל מקום להסתלק מכאן… הרוסאלקה תעלה על החולות עירומה כביום היוולדה…״

הלה הסמיך את ידו המשוטחת לגבותיו העבותות: ״טעות גמורה! זוהי דמותו של איש המים, איש המים הטוב מהבאר המיתית של ילדותי…״ ועד שהם עומדים ותוהים על מראה תעתועים זה, היינו על נחשול שבים המפליג ובא באוניית רפאים, והנושא עליו דמות של מסתורין, קפצה זו על החולות, וכשפולטת מפיה אזוב וצדפים, אמרה: ״יש לכם מין ים רך כמרבד, שפשוט תענוג להלך עליו…״

ושעה שדיירי האוהלים הסתכלו דמומים בדמות הממשית של הפליט מאוניית הרפאים, שמים נצנצו בבלוריתו השחורה והגדושה, צחקו מתוך עיניו, מתוך שיניו, עלה לאטו קולה של אישה, קול שניגון חשאי ריטט בו: ״הרי זה סאשקה!״

״כן, בבוא היום, אקום ואלך אצל אותו זקן גלילי…״

ופלונית אלמונית, שאגרת יופייה (שהביאה כתכשיט עתיק מאי שם) מהלכת היתה על פני הכבישים, שידיה (הענוגות, כן!) סייעו בסלילתם, קפצה וחיבקה לפלוני אלמוני זה.

״אבל למה נשתתקתם?״ נצטעק הלה, ״הרי בזכות השמחה שלכם ידעתי היכן תחומה של תל אביב…״

ועד שהללו יצאו מתוך השתיקה, קם הטולסטואי ממקומו, וכשרומז לצב שילך אחריו, ניגש לפליט ונישק לו. ״ידעתי שבוא תבוא, איש המים הטוב מבאר ילדותי…״

חיוך פשט בפניו של זה. ״פרצוף פניך מוכר לי… מי אתה בעצם?…״ הטולסטואי משך בכתפיו. ״אם לתפוס לשון של עניוות, אין אני יודע בעצמי… פשטתי ולבשתי כל כך הרבה צורות, ששוב איני יודע מה צורה יש לי…״

איש המים צחק: ״משמע, אדם של פליאה אתה…”

״מוטב שתאמר: אדם של פליאות… אבל נניח לאישיותי… יפה עשית שנטשת את אוניית הרפאים, ובאת לכאן לחפש מיתוסים עתיקים…״ ״מוטב שתאמר: ניגונים עתיקים…״

״הואיל וכך, האזן היטב-היטב לרוחות המהלכות על פני ים זה… ובבוא היום, תקום ותלך אצל זקן גלילי אחד. הוא ילמדך את הניגונים הצרודים ברוחות המהלכות בין ההרים…״

״כן, בכוא היום, אקום ואלך אצל אותו זקן גלילי…״

״ובינתיים נשק לצב הזה. זו סגולה למסתורין…״

איש המים חזר וצחק ונשק לצב.

אינטרמצו

לא יצאו ימים רבים, ועיר מאולתרת, כאגדת עם, התפשטה והלכה על תלי חולותיה.

עיר, שבנעוריה מחייכת היתה אל חתנה הים בחן של עציצי ביגוניה ובחן של עציצי צברים, בהם קישטה את אדני חלונותיה;

עיר, שחתנה הים היה מחזיר לה בנעוריה שבעתיים חיוכים מופלאים, שהוא שמר למענה דורות על דורות;

עיר, שאורחות גמלים, אושפיזין מימי קדם, היו חוצות אותה, על בהונות רגליהן, בדמי הליל; וחמורים היו נוערים בה עם שחר, מעשה פרחחים עליזים, אל השמש המפציעה ועולה מעל גגותיה;

עיר, בה יכול היה כל אדם ואדם לקנות, במחיר של כלום, משקה אלים (הקרוי גזוז) בכל הצבעים היפים של הקשת שלאחר גשם;

עיר, שבתיה נתרוקנו כליל לילה אחד: כל תושביה, לרבות מניין המשוגעים שבה, הלכו לראות באמפיתאטרון של חול כיצד הוברמן מנגן, לאור הירח, את בטהובן בכינורו של פגאניני;

עיר, שהסתיו מלבלב בה בשמים לילכיים, שאין לשום אביב מעבר לים זה; סתיו העושה את הראוי לכך פייטן המהלך לתומו ולהנאתו מרחוב לרחוב, כשפרח או סתם עלה שנשר מאחד העצים בדש חולצתו, ומחייך אל השמש המריחה כאתרוג והלוטשת את שערה המבורר של נערה פלונית או אלמונית, הלוטפת כרי ירוק של אבטיחים, או כרי אדמדם של רימונים שעל דוכנו של רוכל, הלוטפת כל חלון ראווה שהוא, ואפילו כל כביש מפויח שהוא.

ובינתיים אותם האוהלים שהומשלו לנזירים דמומים ומעוטפים גלימות לבנות, נתרוקנו קמעה-קמעה מדייריהם ונעשו אכסניות לשחפים, לרוחות הים, לארחי פרחי, וסופם שנתמוטטו ונפלו תחתיהם.

ואותו תימהוני שהיה מתפלמס בשעותיו היפות עם צלליהם של פילוסופים, נעשה בינתיים ספסר באידאות עוברות לסוחר. וזה שקורא היה בדחילו ורחימו את ביכורי שיריו בפני צלו הוא בלבד, נעשה בינתיים משורר הטורח שמוניטה שלו תהא הולכת בשוק, אלא שהשוק מעדיף עליה מוניטה שהיא יפה יותר לפרקמטיה.

אשר לטולסטואי: כיוון שמורגל היה לפשוט צורה וללבוש צורה, הרי ייתכן שהוא נעשה בינתיים פרנס ציבור העומד ומלהג מכל דוכן ומכל במה; ייתכן שהוא משוטט ברחובות עיר הים, כששערו וזקנו הנאים לשעבר הם סבך של קוצים, ומוכר מסרקות לעוברים ושבים; והואיל והיה בו מן הקוביוסטום, הרי ייתכן שצבר הון מופלג ממכירת קרקעות ומגרשים לא לו; או שחישב ומצא שהשעה משחקת לאמנות הציור – הלך והטיל את כל האסכולות הרווחות בשוק לתוך קדרה אחת והוציא מתוכה, מעשה אשף, אסכולת שעטנז שכל המוזאונים שבעולם קופצים עליה. זה שנאמר לעיל: מאחר שבעל גלגולים היה מטבע ברייתו, אין לדעת לאיזה גלגול נתגלגל.

נותר רק הפליט מאוניית הרפאים או איש המים הטוב, שמחמת תומת לבו לא שיחקה לו שום שעה, ושום הצלחה לא האירה לו פנים. שכן הוא שזלל את קדחת ביצותינו – מכאן גון הענבר היפה לעיניו; הוא שהלך לרעות צאן בעמקים ובהרים כדי להרקיד טלאים בחלילו כאחד הרועים מימים קדומים; כדי לעמוד על חדוות בדידותו של אותו אילן העומד ומתפלל, מעוטף אור של זריחה או אור של שקיעה, מול תכלתו של ים גינוסר; כדי לישב בצלו של עץ זית ישיש הפורש את סרעפותיו בין סלעי בזלת, והמספר בלי קול מאגדותיו הוא ומאגדות המקום. הוא שמכתת היה רגליו ימים על ימים כדי להביא לחן חדש לחבורות של בחורים ובחורות, שתקעו את אוהליהם על גבעות טרושות ובקיפולי בקעות – לפי שהיה אומר לעצמו בחיוך, שחוט של עצבות עבר בו, תוך שמלבה במקטרתו החרוכה את הגחלת העוממת של אותם לילות הים:

״אולי נגזר עלי להיות נע ונד בארץ זו שהיא ארצי, כשאש החמסינים בעצמותי, וניגון הגשמים בלבי…״

אצל הזקן הגלילי

לילה אחד, והוא ליל קיץ, ראה איש המים שטייל בעמק יזרעאל, שהשמים המכוכבים מתקשרים בפתע פתאום עננים אדומים, והללו משירים אפר דק על פני השדות.

״מה פירושו של מראה אפוקליפטי זה?…״ שאל את עצמו.

ותוך שעומד ותוהה על תבערה זו, קלטה אוזנו ילל תנים, שהגיע ובא מאחורי חורשות האקליפטוסים וגם ממרחקי מרחקים…

״אלך אל הזקן הגלילי… שמא יודע הוא לפענח אותות אלה…״ לעת בוקר נטל את מקלו הטוב, שהתקינו מענף עץ לימון, ושעמו עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ויצא לדרך. כשנטה היום לערוב, מצא את הזקן עודר חלקת שדה כשלוחש ניגון לתוך זקנו הלבן.

״יפה עשית, בני, שבאת,״ אמר הזקן ונשק לו. ״אך רואה אני שעצוב ועייף אתה מהדרך. בוא ונשב תחת העץ ההוא שכולו אומר שלווה…״ וכשהם עולים לאטם במעלה הגבעה שעץ זית שבע ימים מעטרו: ״הראית, אבי, את האותות בשמים?…״

״זה שנים על שנים, בני, שרואה אני לילה-לילה אותות אלה בשמים, ושומע את ילל התנים הבא ממרחקי מרחקים…״

שעה ארוכה ישבו תחת עץ הזית והחרישו מול ההרים הגליליים החובקים זה לזה, והמרחפים יחד באורו המדומדם של הלילה הממשמש ובא. לבסוף אמר איש המים:

״מה לעשות, אבי?…״

״יש לקרוא, בני, לאוניות שתבואנה…״

״כיצד, אבי?״

״בכוח הניגון, בני… בכוח הניגון שמנגנים הרים אלה… השומע אתה, בני, את ניגונם?…״

״אני שומע, אבי… משמע שעלי לחזור ולרדת לים?…״

״כן, בני, הוא בודד מאוד, הים… הוא קורא לך…״

״הלוך אלך, אבי…״

למחרת, עם עלות השחר, נטל את מקלו הטוב, אמר שלום לזקן הגלילי, שכבר ישב בין כבשיו בתחתית הגבעה, וירד והלך אל הים.

עייף מאוד מחמת הדרך הארוכה, שמשובשת היתה במחשבות כבדות כאבנים, ישב לנוח על שפתו של הים, ששומם היה ללא אוניות וללא שחפים, ורק דייג אחד, שנותר אולי מימי קדם, עמד על סלע מאוזב, והטיל חכתו בגלים. ״יש לקרוא לאוניות שתבואנה…״ אמר איש המים בקול רם, ״מאודמאוד עצוב לו לים…״

הוציא מתוך ילקוטו מפוחית פה ואמר אל הלחנים, שהמו בו ברוחות סופה:

״טוב, אניח לכם לצאת…״

והוא ניגן במתיקות רבה, בגעגועים רבים, כדרך שמנגנים היו דורות על דורות נגני האבוב היהודים בחתונות יהודיות.

והאוניות החלו לבוא: שלודות, ערופות תורן, ארובתן מעוקמת, מפוחמות ומפדחות כאילו ברחו מהבערות אימים. מארבע רוחותיו של הים החלו לבוא.

9 בערב (1938); דבר, 26.9.69

צבאים דוממים (1963–1970)

מאת

מנשה לוין

---

האוצר בהר נפוליאון

מאת

מנשה לוין

בשעה שמשלושת הדקלים צמוקי הגזע וקמולי הצמרת מתחילים להתפצל צללי צללים על פני משטח החול, המשתפע ויורד אל הגוש האפלולי של הפרדסים, המגרשים בקעה המשתרעת מעבר לפסי המסילה, שקטר בודד, מעין טייל בין ערביים, משוטט עליהם אילך ואילך, חשאי, תפוס הרהורים, תוך שפולט מפרק לפרק סילון של פיח אל הוורוד הקלוש ששמש רחוקה שיירה בשמים – בשעה זו רואה אני את דמותו של סבא אלכסנדר מגששת בין הצריפים, שנתגובבו בערבוביה ומכוח עצמם בתוך פרוור זה. לאחר שהוא משתהה אצל צרור האיקליפטוסים, המאוושים בעליצות במבואו של הפרוור כאילו בישרו להלך חורש יפה אילנות, ולא מרחב חול של צוהב קלוי, הופך סבא אלכסנדר את פניו כלפי האופק, שרוכסי גבעות משתרטטים בו בקונטורות סגולות, מניף את מקלו לעומת הגבעות, מתווה בו קווים הנדסיים משונים, מנענע בראשו, עוקר לבסוף ממקומו, וגורר את רגליו למרפסת הצריף שבה אני יושב וממתין לו.

הקטר שהתשוטט כל אותה שעת דמדומים על פסי המסילה, כבד הגות ומכונס בתוך עצמו, נתבהל פתאום מאימת הדממה, והתחיל לדחוק מתוך ישותו הפלדית צפירות ממושכות, צורמניות, שהחרידו את שלוות הלילה הממשמשת ובאה.

״הוא מתגרה בי, השטן…״ – רטן סבא אלכסנדר כשמסיר את תרמילו ומשעין את מקלו, מקל לימון מסוקס, אל הקיר – ״במתכוון הוא משוטט כאן… למרחקים הוא קורא לי, למרחקים… אבל לא אלך עוד, לא…״

הוא נשתפל על כיסא, מיתה את רגליו הארוכות, רגליים של נווד, הניח על השולחן את ידיו המפויחות ושהה כך, רכון ועייף.

״אין מניחים לי לשבת קצת בשלווה,״ נהם כשעיניו נוהות אחרי הקטר, שהפליג בינתיים בתלותו בחלל צפירות קטועות, שחלחלו בהן הדי הדים של שאון מרחקים.

פנס חשמל שנדלק הסיט לתוך החושך את שלושת הדקלים, את גוש הפרדסים, ושפך אור חיוור על כפות עצי הבננות הלופפות את קירותיהם של הצריפים המגובבים. ולאורו של פנס זה ראיתי את החיוך הדווי שפשט בפניו של סבא אלכסנדר, חיוך שבצבץ בקושי מהפיח שכיסה את כל הגבשושיות של קלסתר זה.

כששאלתיו יום אחד:

״סבא אלכסנדר, מהיכן פיח זה שאין למים שליטה עליו?…״

״מהיכן?…״ ענה לי בנהימה זעפנית, ״מהיכן, אתה שואל, כלום יודע אני?… אולי ממכרות פחם, אולי ממכרות יהלומים, ואולי מעשנה של ניו יורק, כלום יודע אני?… העיקר שאני מפויח…״

הוא דלה מכיסו מקטרת מפוחמת, מכורסמת בשוליה, דחס בה טבק באצבעותיו הקטומות, הציתה והסתגר בתוך שתיקה. מורגל הייתי בשתיקותיו של זקן תימהוני זה, וכשהייתי מבקש לפענחן, היה שולף מפיו קנה מקטרתו ומנופף בו לעומתי, כמזכירני את התנאים שהתנה עמי שעה שנתרצה להשכיר לי חדר בצריפו:

״ראשית, בחור, אל תבקש לחקור במופלאות ובסתומות של חיי סבא אלכסנדר… שנית, אסור לך לגדל כאן כלבים או יונים… שלישית, אסור לך להחזיק כאן רדיו או שעון מעורר…״

וכשביקשתי לדעת טעמם של איסורים אלה, הזקיף ברוגזה את ראשו המרופד קרזולי שער אפורים ומפויחים, ונעץ בי את עיניו הכחולות שאף הן מפויחות היו:

״טעמם כמוס עמי, בחור… אבל אין אתה חייב ליטול על עצמך גזרות שלא תוכל לעמוד בהן… הצריפים מרובים כאן. אדרבה, בחר לך דירה נאה יותר…״

אך דווקא צריפו, שעמד בשולי הפרוור ובמחיצתם של שלושה דקלים שנשתיירו אולי מנאות מדבר, הרחק מההמולה הצעקנית שהתאבכה ועלתה כאבק מתוך גיבוב הבקתות הטלואות, קסם לי מאוד.

״ומה כן מותר, סבא אלכסנדר?״ שאלתי בעניוות.

הוא קימט את מצחו המרופט.

״מותר לך, בחור, לאכול כאוות נפשך מתאני השקמה הזו,״ ענה והראה על אילן רב-סרעפות, שהפיץ על סביבו משבי ריחות דבשיים, ״תאנים אלה הן, דרך אגב, קניינו של אברהם אבינו… וגם מותר לך, בחור, לאלף חמור או תרנגול שישמש לך שעון מעורר…״

כבשתי את חיוכי, וקיבלתי על עצמי את גזרותיו של בעל הצריף.

יום אחד, משחזר משיטוטיו, שאלני מיד משהצית את מקטרתו: ״שמא יודע אתה היכן אפשר לקנות גמל צחור?״

״לשם מה לך גמל, וצחור דווקא, סבא אלכסנדר?״

ראיתי שהכעס מפעפע בו, שכן לפת באגרופו את מקטרתו, והטיח בפני את עשנה הסמיך:

״לשם מה אתה שואל? הרי אמרתי לך שלא תחקור במופלא שבסבא אלכסנדר!… שמא יש בדעתי להיכנס לרחובותיה של תל אביב רכוב על גמל צחור, ולדקלם מעל דבשתו את שיריו של וולט ויטמן…״ אך מניה וביה תפס נימה פייסנית ושדלנית:

״אולי תרד עמי לעירו של אברהם אבינו?… בטוחני כי בשוק של בדוויי הנגב אפשר יהיה לקנות גמל צחור…״

הוא עישן עתה מתוך ניחותא, כאילו ביקש להניח לי שהות לשיקול דעת, אבל משלא נסתברה לו שתיקתי, עשה בידו תנועת ייאוש.

״רואה אני, בחור, שלא תתלווה אלי… או שאינך בעל דמיון, או שהנך עצלן… אין אתה מגזעו של סבא אלכסנדר…״

לילה אחד, סמוך לאשמורת הבוקר, ננערתי משנתי על-ידי גירוד בדלת חדרי. לומר שזה תן סהרורי שנתעה לכאן? אך זה לא היה תן. זה היה סבא אלכסנדר, שנדחק פנימה כשעל חזהו, כעל חזה אמודאי, פנס דלוק. ״אתה יודע, בחור, היכן הר נפולאון?…״

שפשפתי את עיני. אופל כחול אפף את הכול ולא שיקף כלום. ״למה לך הר נפולאון בשעה זו?״

דבלולי גבותיו ריטטו מעל עיניו המפויחות, שבהן דלקה אותה אש הדולקת בעיניהם של אסטרולוגים והרפתקנים.

״הראה לי את הדרך להר זה…״ אמר בקול שכאב רב חלחל בו. רמזתי בידי רמיזה סתמית כלפי הגבעות המובלעות באופק. הוא הניד ראשו ניד אילם, נטל עצמו ויצא בכיפוף גב. צעדיו הכבדים, העיקשים, של איש דרכים ותיק, ניטשטשו קמעה-קמעה בחושך המתקלש והולך. למחרת הביא עמו את צללי הערב הראשונים ואבני שחם אחדות בתרמילו. רצוץ ומדוכא מעייפות צנח על כיסא, כשידיו הארוכות תלויות רשולות לצדדין. כדי לחלצו מעייפות זו, שאלתיו:

״מצאת את ההר?…״

הוא תלה בי עיניים צרובות, שפלטו את כל להט השמש ואבק הדרכים שהן ספגו אותו יום.

״כן, מצאתי את ההר,״ ענה בריטון, ״אבל סגור ומסוגר… בונפרטה היה אמנם אסטרטגוס גאוני אבל גם שוטה גאוני – שני הפכים בנושא אחד. כן, בחור…״

הצית את מקטרתו, פלט נשיפות עשן עצבניות ורקע ברגלו: ״אבל אני אפתח את ההר הזה…״

שלא מדעת משכתי בכתפי, ושלא מדעת שאלתי:

״אבל לצורך מה, סבא אלכסנדר, וכי מה טמון בו?״

שאלה תמימה זו העלתה גיחוך על שפתיו, גיחוך שהפיג קצת את עצבנותו:

״מה טמון בו בהר זה?… מי יודע, בחור, מי יודע?… שמא תכשיטיה של מלכת שבא, שמא אוצרו של הארון אל-ראשיד, שמא פמוטות הנחושת של איזו צדקת אלמונית, ושמא קונטרס שירים של איזה פייטן גאוני שדורו לא הודה בו… מי יודע, בחור, מי יודע?…״

נזדקף, דמם רגע, הסב ראשו לכאן ולכאן, ושיגר מבטים חשדניים כלפי השקמה: שמא מקננת בין עפאיה איזו דוכיפת שתצותת לסודו; כלפי העיר המנצנצת – שמא מזדקרות מבתי הקפה שלה אוזניים אורבות של ספסרים. הוא הגחין אלי את ראשו המחודד ואמר בקול לוחש:

״חייב אני לנהוג זהירות כפולה ומכופלת… כי הם עלולים לשדוד ממני גם את האוצר הזה… המון עכברושים הלובשים כל מיני צורות מתרוצצים בארץ זו… ואני ברוב תומתי האמן האמנתי…״

נהימת נכאים נתמלטה מפיו. הוא שילב ידיו מאחרי גבו והתהלך אילך ואילך כשמסיח את מרירותו בשלווה שלאחר ייאוש:

״הון קורח הבאתי לכאן, בחור, קפצו עליו הספסרים הללו אותו, ואלמלא נתרחש לי נס, לא היתה משתיירת לי גם בקתה עלובה זו…״ נשתפל לאטו על כיסא, נטל את מקטרתו הכבויה, והרמה לי שאתקרב אליו:

״הווה זהיר מאוד, בחור. שמא יש לך נכסי דלא ניידי או דניידי – כגון חורבות עתיקות, תמונות מימי הביניים, מטבעות או עששיות חרס מתקופת הבית השני – הם עלולים לשדוד ממך הכול, עכברושים אלה…״

ומשך מלבו אנחה שריטטה באווירו העומד של הלילה הקיצי. ולאחר שחזר והצית את מקטרתו במתינות רבה כדי להניח לדעתו שתתיישב עליו:

״ואשר לאוצר שבאותו הר – אף הגה קל שבקלים, בחור! לא לעוף השמים, ועל אחת כמה וכמה לא לבן אדם… אלא כדי להגיע לאוצר זה דרושים לי שני דברים…״

״כלומר?״

״כלומר גמל צחור ומפתח…״

אשר למפתח – לא יצאו ימים אחדים והוא הביא בתרמילו מפתח מידות מעוקם, כפול שיניים, מכוסה קשקשי חלודה, שנגנב מן הסתם ממנעולה של טירת כשפים או ממנעולו של מבצר מימי הביניים. מדבריו המקוטעים למדתי שהוא קנה חפץ זה בשוק הגרוטאות שביפו מידי יהודי כורדי, ובכסף של כלום… לדעתו, ניחש סוחר הגרוטאות מה שהוא אומר לעשות בקמע זה, אלא ששתק…

לבו היה בדוח עליו אותו יום, שכן לאגדה שריקם לעצמו שיתף יהודי הררי זקן, שהיה בכפרו ספק רועה עזים ספק לוחש לחשים.

״אתה רואה, בחור,״ אמר כשנוטל מהשולחן את מפתח הקסמים המוחלד, ״בזה אפתח את ההר… אלא שעתה דרוש לי עוד גמל צחור…״

והוא תלה את עיניו בשלושת הדקלים הדמומים. כששאלתיו בדרך עקיפין מניין לו שדווקא בהר נפולאון טמון אוצר – ענה לי בחיוך עקיפין: ״שאול אשאל את השקמה העומדת כאן מדורי דורות ואוגרת חוכמה מכל עוברי האורח הנחים בצלה, שאול אשאל את התנים, פייטנים נוגים אלה, שאינם מייללים סתם אל הירח.״

יום אחד, עם שקיעת החמה, חזר סבא אלכסנדר רכוב על דבשתו של גמל לבן, כשהקטר הטייל אץ לפניו על פסי המסילה ומבשר את בואו בצפירות מוקיוניות. כשהבהמה רבצה תחתיה, וסבא אלכסנדר צנח הימנה, פלט ריטון מסבך שפמו:

״רימו אותי… מכרו לי גמל עיוור בשתי עיניו…״

אז ראיתי שהבהמה משרבבת צווארה ומגששת לכאן ולכאן כתוהה על הנוף לתוכו נקלעה.

סבא אלכסנדר שרוי היה בדכדוך; שאיזה בדווי מתקופתו של לוט יוליך שולל אותו, שקנה מצאצאי האצטקים שברוכסי האנדים את פסילי אליליהם תמורת חפיסות מחטים וצעצועי פח, ונתנם שי לבית הנכות העירוני של ניו יורק!

בינתיים ביער הגמל הסומא את כל שלכת התאנים שהשקמה השירה סחור-סחור לעצמה. ומאחר שסבא אלכסנדר סגור ומסוגר היה בדיכאונו, נצנץ בי רעיון:

״שמא ביקש אותו בדווי אלמוני להרמיזך שגמל סגי נהור זה הוא-הוא שיוליכך למערת האוצר שבאותו הר?״.״

שימט הזקן מפיו את קנה מקטרתו, שסליל עשן קלוש התאבך ממנה, ותפסני בדש חולצתי:

״מה אמרת, בחור! שגמל עיוור זה הוא מורה הדרך הנכון?״

הוא אסף את ידו הגרומה, ושעה ארוכה ישב מוכה תדהמה, כשכוסס את דבלולי שפמו. לבסוף הזקיף ראשו, תלה בי את עיניו המפויחות, ובקול שנשמעו בו תרעומת ותהייה:

״ראשית, אתה יודע דבר זה ושותק… שנית, הסבור אתה שיש ממש בסברה זו?…״

משכתי בכתפי:

״הואיל ומן הנמנע הוא לשאול עניין זה את הבדווי האלמוני, מן הראוי היה שנשאל את הגמל הזה עצמו,״ רמזתי על הבהמה המדובשת, שרבצה תחת השקמה וגיששה בעיניה הסומות אילך ואילך.

חיוך דווי נצטלק במסכת פניו. חיוך של מי שמורגל לראות את הזיותיו משטות בו, שכן אמר:

״אמרת, בחור, דבר שלכאורה אין בו היגיון, ואף על פי כן יש בו היגיון. לפיכך, מחר עם שחר, יוצא אני לאותו הר, רכוב על גמל סגי נהור זה. שמא הוא בכל זאת מורה הדרך הנכון…״

לבי אמר לי שעתיד אני לקפח אוצר, שנטמן באחת הגבעות שבאופק על ידי איזה פייטן כפון ולסטים, שקנה לו שביתה בנשמתו של סבא אלכסנדר, לכן רציתי לדעת כיצד נתגלגל הוא, גלגולו של אותו פייטן, לתוך נופו של האוצר, נוף ההולמו להפליא כל כך!

פשוט בתכלית הפשטות: בניו הם שהורידוהו לאחת האוניות ההולכות לכאן, לפי שלא רצו שהוא יקרא בפרהסיה לניו יורק נינווה, ושיתנבא לחורבנה בכיכרותיה ומעל גורדי שחקיה. צחוק דק נידרדר מפיו:

״אין הם, החייטוטים שנתעשרו ועלו לגדולה, רוצים באבא תנ״כי! לפיכך אני כאן, בחור, כאן בצלה של שקמה זו הפורשת שלווה כסבתא טובה וחכמה…״

האוזן שמעה יפה את נשירתן העמומה של התאנים המסוטפות שהפיצו ניחוח דבוש בחללו של ליל קיץ זה.

״ואף על פי כן קפץ עליך רוגזו של אוצר זה?״

באורו הסירי של הפנס ראיתי שעווית עיקמה פניו, וידיו המגוידות נתכווצו וניקשו על גבי השולחן.

״כן, אין מניחים לי לשבת בשלווה… פעם זה רוגזן של רכבות המושכות אותי להרים לא נודעים, לערים לא נודעות; פעם זה רוגזן של אוניות המפליגות כביכול לארצות פלאים; פעם זה רוגזם של גורדי שחקים המנמיכים את השמים; פעם זה רוגזם של עכברושים האוגרים ממון, ממון, ממון; והפעם ביקשתי סוף-סוף לשבת בשלווה בצלה של סבתא שקמה זו ולהקשיב לסיפורי המעשיות שהיא אגרה במשך דורות מעוברי אורח, והנה קפץ עלי רוגזו של אוצר זה שאיזה פייטן שוטה טמן באיזה הר…״

ותוך שאני תוהה על קלסתר פניו, שהאפלולית עשתו מסכה חתומה, מכוירת בליטות וזיזים:

״אבל לשם מה לך אוצר זה, סבא אלכסנדר?״

שעה ארוכה ישב מסוגר בתוך שתיקה כשמוצץ את קנה מקטרתו, שאשה הגיהה את עיניו מפרק לפרק. עטלפים הגיחו מבין ענפי השקמה, התעופפו סחור-סחור לה והעמיקו באוושתם את הדממה, ששאונה של העיר ליחכה כלחך הים מרחב של חול.

״בחור, שאלה משונה שאלת!״ קרע פתאום קולו הזעפני של סבא אלכסנדר את הדממה שעטלפים אורגים אותה, ״שמא יש בדעתי לטעת דקלים נאים לאורך חופיה של ארץ זו כדי שהבאים בגבולותיה יראו מיד את הודה ואת זיווה; או שמא יש בדעתי לטעת עצי פרי לאורך הדרכים כדי שהמהלכים בדרכים בימות החמה יוכלו לפוש בצלם של העצים ולהשיב את הנפש בפריים הטוב; או שמא יש בדעתי להקים חווילאות מקלט לפייטנים, ולכיוצא בהם בטלנים, כדי שלא יהיו אנוסים כאותם האיסיים לברוח למדבר יהודה מחמת צחנתם של הספסרים, וכיוצא בהם יצורים בזויים, שלסטמו אותי ושעתידים ללסטם כאן כל חן של בטלנות וכל נוי של פיט… בחור, שאלות משונות אתה שואל!…״

הרגש הרגשתי שחיוך מצטלק בפני. העברתי את ידי על חיוך מצולק זה וחשתי כעין צריבה. שתיקה אחרונה וארוכה שתקנו יחדיו אותו לילה מול שלושת הדקלים שכוחי הזמן, מול פסי המסילה שמשכו את המרחק לכאן ולכאן, מול התנים שייללו לחן ישן נושן.

צפירתו הצוהלת של קטר, ששש מעשה סוס לקדם את פני השחר, העירתני משנתי והוליכתני אל החלון שבעד כחולו, שכבר החל להתקלש, ראיתי את סבא אלכסנדר יוצא לאטו מפתחו של הצריף, ודמותו הגרומה, המדובללת, הזכירה אותה שעה דמות אחרת, אבירית ושכוחה. משהגיע אל הגמל שרבץ תחת השקמה, נשתפל על דבשתו. ובהניפו את מפתח המידות החלוד שקנה מיהודי כורדי לוחש לחשים, כדרך שהניף בשעתו את חניתו אותו איש מלה-מנשה, דפק בגמל שנזדקף קוממיות על רגליו, ושניהם, שני צללים סומים, הפליגו באור היום המפציע ועולה על ישימון של חול וסלעים, שלטאות כרכרו בו.

דבר, 9.10.63

---

צבאים דוממים

מאת

מנשה לוין

שני החלונות הארוכים מוגפים היו וילונות־תחרים, והלילה בקפליהם. במצודד להם, סמוך לקמטר מזוגג וכלי נוי בו, ישבה בתוך כורסת קטיפה כתומה, סבתא פייגל. מכורבלת בסודר משי מגון הזעפרן, נמנמה, ושביסה העשוי שנצי־סאטין לבנים והמקושט בפנינים זעירות, ריטט קלות. מאמצעיתו של השולחן שנתמשך לאורכו של חדר־האוכל, התרוממו בטור, כמניין השבטים, שנים־ עשר פמוטות כסף, קלועי־קנה, שנשאו נרות דולקים. להבותיהם הבליחו ביינות האונגריים האפלוליים שעפר מרתף עוד ליפף את שיפולי בקבוקיהם, בדפנות הגביעים דקי הגבעול, ובאספקלריה הסגלגלה, שעממה בכוך הקיר.

מסך־הפלוסין הירוק שחיפה את הדלת, הוסט קמעה, וראש של ילדה מעונב סרט אדום, הציץ פנימה. רגע, נתרטטו ריסי עיניה בשל היינות המוצתים, בשל כלי־הכסף המוצתים, בשל האספקלריה המוצתת. חיוך הציף את פניה, ובנענעה את שערה המבדר על כתפיה, הפסיעה אל החלון. סילקה הווילון והשיקה את לחיה אל הזגוגית הקרירה, עיניה שגיששו בתוך הלילה שעמד בחוץ, ראו בתים מחוטטרים שהצטנפו סחור־סחור לכיכר־השוק, דמויות של אילנות שנהו אל השדות, ואת גגו המשולש של בית־הכנסת: בחלונותיו הקמורים והמוארים הצטופפו צבאים מצויירים, שברחו מיערות. נוף לילי זה הישרה אימה על הילדה: היא הסבה את ראשה וראתה את סבתא מנמנמת בצלם של הנרות הדולקים. הלכה וצנחה על השרפרף שעליו נחו רגלי הישישה, ובחבקה את ברכיה שגרומות היו בעד שמלות־השיראין הכבדות: ״סבתא, ראיתי היום סנאית…״

ידה של בת השמונים ליטפה את שער נכדתה. היא לא שמעה: הילדה נתגבהה, נישקה את פניה המצומקות של הזקנה שהדיפו

ריח של פירות חנוטים, וחזרה ואמרה לתוך אוזניה שעגילים בצורת אשכולות יהלומים נשתלשלו מתנוכיהן:

״סבתא, טיילתי היום ביער עם רבקה׳לה וראיתי שם סנאית שקיפצה מעץ לעץ…״

״ביער טיילת, חנה׳שי… יפה הוא היער בתחילתו של האביב… פעם אחת, ראיתי בו שועל… זה היה…״

עיניה הכחולות והדהויות ריפרפו בזמנים, כבסידור:

״זה היה לפני שישים שנה… הלכתי ללקוט אצטרובלים… חנה׳שי, לכי לראות אם עוד מתפללים בבית־הכנסת״.

הילדה קמה ודידתה אל החלונות: צבאי בית־הכנסת הביטו אליה בעיני אחלמה נוגהות.

״עוד מתפללים, סבתא״, חזרה וסיננה בין אצבעותיה את פיפֵי הסודר התורכי של הישישה.

מסך־הפלוסין שעל הדלת ניזוז ולחדר נכנסה בתו של ר׳ מוטיל רוזנקרנץ: שתי צמות ענבריות, שקליעתן רפוייה, על שמלת קטיפה כהה שליפפה גוף דק; היה לה קלסתר־הפנים הנאה והנוגה שציירי הגטו האלמוניים של שמשות־הצבעונין לא ציירוהו.

״רבקה׳לה״, קפצה הילדה וגיפפתה בגיזרתה, … את זוכרת את הסנאית שביער?…”

הנערה תלתה עיניה בחלונות שמאחריהם לבלב ליל־אביב שאיוושו ריחות ורוחות רחוקים:

״אני זוכרת, חנה׳שי…”

שעה קלה עמדה דמומה מול טור הנרות הדולקים ומול בבואתה שהאפילה והלכה בתוך האספקלריה שבכוך. לסוף, ניגשה אל הזקנה, נשתפלה על השרפרף, וכבשה פניה במשי שמלתה, שצער של דורות היה עצור בו.

״מתי ידליקו את הנברשות?״ שאלה הילדה כשהיא מטיילת מגביע אל גביע.

״רבקה׳לה, עצובה את״, העבירה הישישה את אצבעותיה הצנומות והמטובעות על צמותיה של הנערה, ״כלה את וליל פסח הלילה, רבקה׳לה!״

הנערה חייכה חיוך המפלג את הפנים לשניים.

״היכן הדודה?״

״מתקשטת מן־הסתם!״

הזקנה השיקה שפתיים פייסניות לראש נכדתה, כאילו אשמה היתה שבנה מוטילי נשא לו אשה שניה, לאחר שנתאלמן. אשה צעירה, זיוותנית בת־כרך.

״חג שמח, מרת פייגיל! חג שמח רבקה׳לה וחנה׳שי!”

זה היה פישל, סוכן־הבית: מהודר היה בקפוטה שירוקה היתה כגג־שחיפים מאוזב — כמה גשמים דלפו עליו! כובע הסאמיט ישב על ראשו כדלי עץ שחוק־שוליים. פניו הקמוטות כאגוז איטלקי מעוטרים היו ציצי שער דרדריים. ארבעים שנה שימש באמונה את ביתו של ר׳ מוטילי רוזנקרנץ, כשצרור המפתחות אינו מש מבין אצבעותיו המסוקסות. הוא, המגלגל עם הנשים שיחות על סלסלות בריסל, על מלמלות וינה וכיוצא בהן קישוטי מודה; הוא המכרבל את ר׳ מוטילי בפרוות־השועל הכבדה בצאתו בימות החורף ליערותיו; הוא, המתרוצץ בחתונות־המשפחה עם טס כסף שעליו מגובבים תלי־תלים של ״לקיך” עם שמשגיח על הכלי־זמרים שלא יעשו את המנגינות שעטנז; הוא שברח מאשתו מכשפה פזלנית ומרושעת, (גציל השדכן, שיירש גיהנום!) בעצם ירח הדבש; הוא, הנוזף בכולם, להוציא את בעל־הבית ואת סבתא פייגיל; הוא, הנוטר איבה חשאית ל״וורשאית״, אשתו השניה של ר׳ מוטילי, ומתעצב בעצבותה של רבקה׳לה.

״מבינה היא, מרת פייגיל״, עמד פישל וסח לזקנה, ״אילמלא ר׳ מוטילי, היו יהודים מתפללים חס־ושלום בחושך, בבוקר בא אלי השמש־הכלונס ואומר: ׳פישל, להווי ידוע לך שאין זנב נר ואין טיפת נפט בבית־המדרש…’ היא מבינה, מרת פייגיל, עיר של גבירים ואת הכול מטילים על ר׳ מוטילי: יתומה פלונית אין לה נדוניה, השטריימיל של הרב התקרח… היא מבינה, מרת פייגיל!״

נסתחרר בקפוטתו הירוקה וספק יד אל יד:

״גולם שכמוני, הנברשות עוד לא הודלקו והוא עומד לו ומפטפט! והחרוסת, והכרפס… אוי פישל, פישל…״

״בואי, חנה׳שי…״ כרכה הנערה את זרועה סביב צוואר הילדה שמנתה וחזרה ומנתה את הגביעים ונתבלבלה.

פישל משך כלפי מטה את שתי נברשות הכסף והדליק את נרותיהן: מיד הפכה האספקלריה שבכוך הקיר לנהר נוהר, הצבאים שבחלונות בית־הכנסת נתעממו, ועל גגו המשולש עלה הירח צבי אחר ולא מצוייר.

״חג שמח, אמא!״

זה היה ר׳ מוטילי רוזנקרנץ: שיבה זרקה בזקנו כביערותיו; אך אביביהם העזים רשפו בעיניו החומות.

״חג שמח, בני!״ הנידה הישישה את שביסה ועגיליה.

נכנסה אשתו של ר׳ מוטילי: נוי והידור בכל דמותה — ברדיד־הסלסלות הלבן המושפל על שמלת משי שחורה, בידיה הוורודות והמיוהלמות, בגון פניה הצח, בהילוכה הטופפני.

״חג שמח, שרה׳לה!״

האשה הצעירה ענתה על ברכת בעלה בחן חייכני שבגומות לחי, בריסים ארוכים הסוככים על עיניים אפרפרות.

נכנסו שלושת בניו של ר׳ מוטילי: גבותיהם העבותות והסמורות, פקעות זקן שריפדו את פניהם כמין עשב שחור ומקורזל, אמרו את עונות השנה של יערות האב.

נכנסו נשיהם; מסורבלות בשמלות נצנצניות, רשרשניות, במחרוזות אלמוגים, בתכשיטי זהב, ההידור הכרכי, המתחנחן, של החמות הצעירה, העלה עוויה לעגנית על שפתיהן.

נכנסו שלושת האושפיזין שפישל הביא מפלוש בית־הכנסת: יוסיל הגיבן שמסורת בידו לפסוח את הפסח על שולחנו של ר׳ מוטילי, חטוטרתו על שכמו, מודד היה ברגליו, בכל ימות השנה, את דרכי פולין; לא היתה חורשה שאלוניה או תרזותיה לא האזינו לתפילת מנחה שלו; ליצנות קונדסית היבהבה תמיד בעיניו התיישיות, ומבי־הטאבקי שלו העשוי עץ, דולה היה מימרות חריפות ומעשיות־פלאים כדי להינות בהן את הבריות. האושפיז השני היה גבריאל המקובל: גוף של תעניות, עיניים שתקניות ששלהבות הנרות נאחזו בהן; אמרו עליו שעיגן את אשתו וערך גלות כדי לחשב ולקרב את הקץ. האושפיז השלישי היה יהודי ירושלמי שנשתבשו עליו הדרכים ונתגלגל לכאן, ריח של אבנים מאוזבות נדף מהקפלוש השחור ומהוה־התיתורה שבראשו, מפאותיו

המסולסלות כחרובין ומגלימתו התרוגה.

הסב ר׳ מוטילי בראש השולחן, מלובש קיטל לבן, מחוגר אבנט משי אדמדם, וזקנו שהשיבה החלה לפשות בו כביערותיו, עוד אמר הוד וחוסן.

הסבה סבתא פייגיל לימין בנה; עשרות לילי פסחים דומים נשקפו מעיניה הכחולות וחרוכות הריסים.

הסבה שרה׳לה עקרת־הבית, בצלו השלוו של בעלה ובצלן הזעוף של כלותיה החורגות.

הסבה רבקה׳לה, הכלה הצעירה שלא נתקשטה אלא בצמותיה הענבריות. חתנה בלובלין, מזג ודאי אותה שעה את חינה לתוך גביעו; ואחר, איכף אותה שעה סוס שחור מאחרי טחנת־המים. הסבה חנה׳לה, סרט של קטיפה אדומה נגה בשערה — עציץ זה שפרח תמיד בכל כוכי הגטו.

הסבו שלושת הבנים: אלונים צעירים שרעם כבר חלחל בגזעיהם. הסב יוסיל הגיבן: פניו שגולפו על־ידי רוחות הדרכים, חוט של עצבות היה משוך עליהם, וחטוטרתו רבצה עתה על גבו כעב קל. הסב גבריאל המקובל: הגביעים תימרו ועלו לנגד עיניו כאילנות שסוד הצמיחה חתום בהם. הסב היהודי הירושלמי: לנגד עיניו תימר ועלה מגדל עתיק־יומין מעוטר אזוב שדומה היה לזקנו היורד על דשי גלימתו.

קם פישל ומזג שנית את הגביעים, וחנה׳לה שאלה את הקושיות. פה זה שלא ידע אלא שמות של בובות, שאל את הגטו ארבע קושיות: אלה פרחו מבין שפתיה כסנוניות שנהפכו מניה־וביה לדרקונים.

ור׳ מוטילי רוזנקרנץ פשט יד, יד הלמודה לעלעל בגמרות, באילני יערות, ואמר:

״יש תירוץ, חנה׳שי!״

והיין בגביעים דמם: סופות הסתחררו בשוליהם, והיין דמם. ״עובדי אלילים היו אבותינו…״

ממעמקי האספקלריה האפלה גחו והציצו פסלים משוני־צורה, חצובים באבן, בעץ; אך להבות הנרות סימאו את עיניהם, והם נרתעו לאחוריהם.

הגביעים הורמו, והנרות ששאבו מהגביעים את יינם נתלקחו באבוקות: ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו…” האין משוטטות בחוץ דמויות עוטות גלימות־שחורות שצלבים מלבינים בהן? האין הן זוממות להטיל את גופתו הדקורה של איזה רועה־אווזים לתוך בית־הכנסת שצבאיו נרדמו? אך הירח מהלך הלילה בשמים כמלאך וחרבו שלופה.

״ואראך מתבוססת בדמיך ואמר לך בדמייך חיי…” נהי זה שבקע מיערות אחוזי־סופות, ניסר בחלל החדר והעביר צמרמורות בגבריאל המקובל.

ופישל גילגל בנחת את פסוקי ההגדה כאגוזי חג: במשקפיו הגלושים לקצה חוטמו, דומה היה ללץ של פורים.

ר׳ מוטילי הגביה את גביעו וקולו הזדמר: ״בצאתך ממצרים עם לועז…”.

האספקלריה נשתלהבה, בחוץ סחף הנחל את גדותיו, והיערות נתאוושו עתה בכל הלחנים הטמירים של אביבם.

אחר כך באה הדממה: הנרות דלפו שלוות, הנשים קמו מעם השולחן, ופישל הביא כד וקערה של נחושת לנטילת ידיים.

רבקה׳לה השכיבה את הילדה הרדומה ונשתהתה אצל החלונות: טחנת־המים שטופה היתה ירח, אך צלו של סוס שחור לא היה שם. על השולחן הועלו ראשי שיבוטות ודינרי גזר בפיהם.

״אתה רואה, ר׳ גבריאל״, משך הגיבן בשרוולו של המקובל, ״דגים אלה שטים ובאים אלינו מהסמבטיון דרך הים הגדול…”

גבריאל שכתש בפנים מהורהרות שבר של מצה, ציפף את גבותיו: ״יתכן מאוד, ר׳ יוסיל, יתכן מאוד… ידוע לכולי עלמא שעל שולחנו של הריז׳ינאי היו עולות שיבוטות כחולות מנהר חידקל הסובב את גן־העדן…”

פישל מזג לתוך כוסות דקות יי״ש של שזיפים, ופניו המצומקות חייכו מקורת־רוח: הוא אהב את סיפורי הפלאות שנעים־ונדים אלה מוציאים כאבני־חן מקמטי בלואיהם.

״חריף, אה?…”

״מה שייך חריף״, ניענע הירושלמי בראשו, ״אני רואה את איסטנבול לנגד עיני״.

״ואני״, גיחך יוסיל כשהוא מרחק בכתפיו, ״אני רואה ברקים, שומע רעמים וכלי־זמר מנגנים… איי, פישל, פישל…״

ר׳ מוטילי תלה את עיניו באושפיז מירושלים:

״אומרים שהשולטן אינו שונא ישראל…”

הירושלמי המיט קמעה את כוסו:

״כמותו ככל מלכי אומות העולם… אבל אלמלא שבתי צבי ימח שמו, היינו זוכים מכבר לביאת הגואל…”

גבריאל המקובל השפיל את עיניו: שמא חלו חס־ושלום שבשתות בחישובי הקץ שלו…

״רבקה׳לה עצובה״, אומרת אחת הכלות לחמות הצעירה.

“כשהחתן רחוק הוא…” מחייכת זו בשיניים בוהקות ועיניה האפרפרות תוהות על פניה החתומות של הנערה.

פישל מעלה על השולחן קערת מידות מגודשת נתחי בשר ורבעי תרנגולות, ביד ורודה מיוהלמת נדיבה מוסיפה עקרת הבית למנותיהם של האושפיזין העניים — קורקבנים, רגליים, גרגרות.

״שתוציא מוניטין״, אומר יוסיל בהשפל־קול לירושלמי, ״לר׳ מוטילי רוזנקרנץ בכל מקום שתזדמן: באשכנז, בהולנד, בלונדריש, בתוגרמא וכיוצא בהן ארצות…”

״ככתוב״. עונה לו הלה מתוך טִרדת האכילה, ״טוב שם משמן טוב…”

לקינוח סעודה הביא פישל לפתן של אגסים כבושים, שקולפו בסכין חרוקה, וריח של שלהי קיץ בהם.

״להווי ידוע לך, ר׳ גבריאל״, לחש הגיבן למקובל, ״שפרי זה שאתה אוכל הוא פרי־מגדים בפשט ולא בדרש״.

הלה זקף בו את עיניו הנוגות וחייך:

״חדווה זו, ר׳ יוסיל, מניין הוא נוטלה?״

״פשיטא, מהחדווה גופה, גבריאלצ׳ה!״

פישל מוזג כוס שלישית מארבע כוסות.

רבקה׳לה מגששת בחלונות שבהם דולף הלילה: המקובל מגשש באספקלריה שבה דולפים הנרות.

פישל מביא על טס כסף קטן את כוסו של אליהו: היא בת מאתיים שנה, גלופת דפנות, שאוויר מכורתה, פלורנץ, מפכה בה. מוטילי

מתרומם ממושבו ומוזג לתוך תכלתה יין הונגרי אפלולי:

״פישל לך ופתח את הדלת!״

שערות זקנו הדלילות מסתמרות מאימה, צמרמורות סורקות את בשרו, וידיו אוחזות באבנטו פוסע הוא סהרורי אל הדלת ופותחה אל מול גגות העיירה המאוזבים, הנוגהים מכוח הנרות הדולקים תחתיהם ומכוח הירח הדולק מעליהם.

״שפוך חמתך על הגויים…״

היין האפל בכוסו של אליהו סוער כמבקש לפרוץ את דפנות הגטו הסוכרים עליו, ליהפך לנהר־אימים, למבול. אך המקובל משביע את הרוחות. רבקה׳לה רועדת: פעמון, כעטלף מכה בלבה. ודמות סמוייה, דמות איש עני, לבן־זקן, הלילה בבגדיו, גוחנת וגומעת מהיין השב לשקטו, הנרות שבשתי הנברשות דועכים והולכים. סבתא פייגיל שהוסיפה עוד ליל־סדר למחרוזתה, פרשה לישון, רבקה׳לה, הצל היחידי בלילה זה, שוטטה עוד שהות מה בין החלונות לאספקלריה, והלכה לה.

הגיבן דלה מהכיס המלוכסן של קפוטתו בי־טביקי של עץ והושיטו לגבריאל: מוסח־דעת קימט הלה את מצחו כלפי איזה מגדל ופיזם ניגון. אבל הירושלמי ופישל פשטו ידיהם וחפנו להם קמצוצים של טבק ושאפו אותו קמעה־קמעה ובניחותא. לעצמו נטל יוסיל מנה יפה, ותוך שהתעטש לתוך ממחטת־מידות אדומה ופסוסה, חש שמתערבל לנגד עיניו כל האבק של דרכי פולין שהוא מדד בשעליו.

״הטבק יפה לכמה דברים״, הסביר לפישל שדמעות נתקשרו לו בעיניו, ״יפה הוא לחידוד השכל, פישל… כשתראה ניצוצות מתעופפים בשעת העיטוש, תדע שאלה הם ניצוצות של חכמה המתעופפים מהמוח שלך… ויפה הוא לכל מיני מיחושים ר״ל…״ הפריח את גרגירי הטבק שנשתיירו בראשי אצבעותיו ודיחק בחטוטרתו:

״ועכשיו, פישל, תן אגוזים, מנהג הוא בידי לאכול אגוזים לאחר סדר ראשון״.

ר׳ מוטילי רוזנקרנץ קם מעם השולחן והצית סיגר; עשנה הכחלחל בישם את הלילה שכבר מבושם היה יין הונגרי, ניחוחות

של ראשית אביב, חן אשתו וחן בנותיו.

גבריאל המקובל נצטודד ליד שני החלונות שמאחוריהם איוושה צמרתו של אילן־הלילה, ופתח בשיר־השירים:

״הנך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים…״ לחן קולו.

בצלו של עץ־דובדבן העומד בניצתו, ישנה חנה׳לה, ובשנתה: סנאית המדלגת מענף אל ענף, והיא דולה אגוזים מכיס סינורה, והסנאית נוטלתם ומפצחתם.

ובצל שמטילה ממרחק טחנת־המים, עומדת רבקה׳לה ומתירה וקולעת את צמותיה.

״כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים…״ מיתמר ועולה קולו של גבריאל המקובל.

ממעמקי האספקלריה, בא כרוח־שדות, קול חתנה של רבקה׳לה: ״כשושנה בין החוחים, כן רעיתי בין הבנות…״

בקיטון הסמוך, מול שייר נר המבצבץ מתוך פמוט של פליז ואורו לוחך את כלי־הנחושת שעל הקירות, יושבים יוסיל ופישל על גבי דרגש ומפצחים אגוזים איטלקיים. ״פישל, שים עין על הירושלמי״, אומר הגיבן, ״ירושלים היא עיר קדושה, אבל אנשיה… היכן הוא יישן?… לי, על כל פנים, תציע משכב כאן״.

״טוב, ר׳ יוסיל, אבל בתנאי שיספר לי את המעשה בחסיד שנתפתה על ידי הנסיכה יפת־התואר מאמשינוב…״

״הרי כבר סיפרתי לך את המעשה הזה בפסח דאשתקד?״

הנר המבליח מצית סומק בפניו המקומטות של פישל:

״בנאמנות, ר׳ יוסיל, שאיני זוכר כלום… הראש כל השנה מלא לא עליכם פיח…״

צלו של הגיבן מתארך על כלי הנחושת:

״אבל בלי גביע של תמד אין לי ריכוז המוחין״.

״אתן תמד, ר׳ יוסיל, אחר־כך…״

״לא, תן מיד, פישל, ומן הלובליני…״

אצל החלונות בצלה של הילדה המושיטה בשנתה אגוזים לסנאית, עומדת רבקה׳לה ועיניה נוהות אחרי הסוס השחור השועט סחור־ סחור לטחנת־המים שבשולי היער.

בינות לנרות הדולפים צוהל קולו של גבריאל המקובל: ״כי הנה

הסתיו עבר… עת הזמיר הגיע…” אך על גגותיו של הגטו עוד מפזמים העורבים לחני־חורף.

הגיבן משיק את גביע התמד לשפתיו, גומע הימנו גמיעות מתונות ומתנועע מעוצם ההתפעלות:

״טעם גן־עדן התמד הזה, פישל, אחד משבעת פלאי העולם… אתה יודע, פישל, מה הם שבעת פלאי העולם?…״

״יספר את המעשה בחסיד מאמשינוב, ר׳ יוסיל!״ מתרעם פישל כשממרט בזקנו הקלוש.

״הראיני את מראיך…״ מעתיר גבריאל המקובל אל דמות המהבהבת באפלולית האספקלריה.

הגיבן מרוקן את הגביע ומגמגם:

״ניחא, פישל, נתחיל בבן־מלך, כלומר בר׳ מנדיל מאמשינוב. נשים צדקניות אמרו שקלסתר פניו דומה היה לקלסתר פניו של יוסף הצדיק. נשים לא צדקניות, היינו ׳ניימאדישע׳ אמרו שהיה מכוער ביותר… אלא שמין כינור היה לו בגרונו, ובעטיו של כינור זה נתגלגל עליו מה שנתגלגל…״

״מה דודך מדוד?…״ שואל גבריאל המקובל את הדמות המהבהבת באספקלריה, שסוס שחור דוהר אליה.

״ר׳ יוסיל, הוא מנמנם?…״ מנענעו פישל בטרוניה.

״אני מנמנם, חס־וחלילה… ובכן, יום אחד מהלך לו ר׳ מנדיל בשדה ואותו כינור מנגן לו מתוך גרונו… עוד לגימת תמד, פישל… סמוך לאמשינוב עמד משנים קדמוניות ארמון על גבעה מיוערת… ובארמון הזה התגוררה נסיכה שהיתה יפה שבעתיים ממלכת שבא, ושלא היתה אלא…״

״לילית, אשתו של אשמדי!״ קפץ פישל ממקומו ותלה עיניו בכלי הנחושת שעל הקירות כאילו ראה את בבואתה עוממת בהם.

״לבבתיני אחותי כלה…״ מתאנח גבריאל המקובל והסוס השחור מדלג מעל הגגות המחוטטרות של הגטו ומעל גגו המשולש של בית־הכנסת.

״ובכן, פישל״, ממשיך הגיבן בקול מדומדם. ״משראתה הנסיכה בעד חלון ארמונה את פניו של ר׳ מנדיל שזרחו כפניה של החמה ושמעה את קול הכינור המתוק שיצא מגרונו, מיהרה והתקשטה

בכלי־שיראין ובתכשיטין והתבשמה בכל מיני בשמים ויצאה לקראתו…”

״נשאו את רדידי מעלי…” נושרת דמעה מעינו של גבריאל המקובל ומכבה את הנר האחרון.

הנה צונף הסוס ליד עץ־הדובדבן העומד בניצתו. רבקה׳לה מתעטפת בסודרה של סבתא ויורדת במדרגות לולייניות.

״ר׳ יוסיל, הוא ישן?״ נפלה אימה על פישל, ואצבעותיו החלו מורטות את צווארון האטלס המרופט של קפוטת הגיבן.

״עוד לגימת תמד…” מלמל הלה, ״ובכן פישל, לילית זו הטילה את עצמה על ר׳ מנדיל והתפתלה סביבו כנחש, כנחש הקדמוני, רחמנא ליצלן…”

כל הנרות כבו, והצבאים הדוממים שבחלונות בית־הכנסת ראו את הסוס השחור דוהר אל היערות שהגירו את אופלם, וסודר משי, סודרה של סבתא מתנפנף בשחר הירוק, שעל סיפו נרדם גבריאל המקובל.

---

נהר וראי ובת הגטו

מאת

מנשה לוין

הנהר, שנשא על גדותיו התלולות יערות אפלים, יערות שעל כל אילן מאילנותיהם כבר התקינו שדים ושידות ולילין את לילם, סחף על מדרון גליו שמש סתווית שוקעת שהטילה צוהב־אימים על צריחיה של חורבה גוטית שקיסוס ושרך קמולים השתרגו על קירותיה המעובשים. מתוך חרכי הצריחים הגיחו מפרק לפרק עטלפים שחגו סומים סחור־סחור לעצמם או צנחו־נפלו על גבו של פאן־אבן שעמד בשולי הנהר וחייך בשפתיו התיישיות אל הסירנות ששטו על פני המים כשהן סורקות את שערן הפשתני.

שתי דמויות יצאו מפתחה של החורבה: איש צעיר, דק־גו, נתון בתוך קטיפה כהה, שבלורית צהבהבת, בנוסח רפאל, מוטלת היתה על כתפיו; ואיש קשיש, מעין גוש בשר תחוח, שזקן עב ודהוי השתטח על חזהו כגיזת כבש, הוא הדיף כולו ריחות של חיות־בר ושל חלזונות ואצות, שכן היה צייד ביערות אלה ודייג בנהר זה ומשרתו של הצעיר, שצייר היה.

״אתה עצוב, מאסטרו״. אמר הקשיש עם שהם מפסיעים לעבר פאן־האבן שבאחת מרגליו המפריסות קשורה היתה דוגית שהתנודדה על הגלים.

״לאו־דווקא, יוהאנס״. ענה הצעיר כשמלטף מוך זקנו שליפף את פניו הגרומות, ״היום דעתי נוחה מעצמי, כי עוד מעט יאפילו המוניטין שלי על המוניטין של דה־וינצ׳י… עוד מעט, יוהאנס…״

ובהנף ראש של יוהרה:

״משום שלעומת האיקונין של נערה שאני מצייר עתה, הרי הז׳וקונדה של האיטלקי אינה אלא ריבה כפרית מגושמת־לחיים…״

ולאחר אתנחתה קלה:

״אתה יודע, יוהאנס, היכן ראיתי איקונין זו?… על גזוזטרה שבאחת מסמטאות הגטו של פרנקפורט…״ בעיניו המימיות של הקשיש נדלקה אש ירוקה:

״בת־יהודים, מאסטרו! … בת־יהודים!…״

יותר משכיוון הצייר את דבריו למשרתו כיוונם לפאן־האבן שלידו נשתהה:

״פשטני הוא חיוכה של הפלורנטינית שדה־וינצ׳י צייר את דיוקנה לעומת החיוך העתיק והמסתורי של בת־יהודים זו שראיתי באחת הגזוזטראות שבגטו…”

ובנימה של עצבות:

״אם יעלה בידי להעלות חיוך זה בדיוקנה של אותה נערה שאני מצייר וחוזר ומצייר פעמים־אין־ספור…״

שיכל את זרועותיו ועמד ושתק מול הנהר שאגר כראי את האופל שניגר והלך מהיערות.

״אין פלא שאתה עצוב, מאסטרו״, הניד הקשיש את גיזת זקנו, ״התנזרת ממרתפי היין, מבחורות עליזות והסתגרת בחורבת עטלפים זו…״

הצייר לא יצא משתיקתו. שתיקה זו הילכה אימה על איש־היער־והמים שהלילה שמישמש ובא לפתו בכתפיו:

״האין בת־יהודים זו, מאסטרו, בת־השטן?…״ הצייר שדימה לראות בבואה צפה על פני הגלים, בבואת הדיוקן שהניח על כן־הציור בתוך החורבה, צידד את ראשו אל המשרת: ״אמרת, יוהאנס, בת־השטן…״

״מאסטרו, זה לילות אחדים שאני שומע קולות מסמרי־שער באים מן היערות…״

״יוהאנס, התקן את הדוגית ולך והבא לי את הגלימה…״

״מאסטרו, אתה אומר לשוט בלילה שיש בו ירח כזה…״

ואמנם, מעל לצמרתם של היערות תלוי היה ירח של נחושת ששיווה לנוף מראה מכושף.

״כן, יוהאנס, עלי לראות צל…״

״איזה צל, מאסטרו…״

״את צלה של בת־היהודים שאני מצייר… אולי אראה אותו על חומות הגטו…״

המשרת פכר את ידיו:

״האין אתה יודע, מאסטרו, שעל הצוק השחור שמאחורי חורשת

האשוחים יושבות תריסר סירנות המושכות אליהן בזמרתן את כל מי שנמצא על הנהר בלילה כזה…״

״יוהאנס, איכר נבער מדעת אתה… אנחנו בעיצומו של הרינסנס… לך והבא לי את הגלימה… ״

מקץ שעה קלה גלשה הדוגית לאטה במורדו של הנהר שסחף את כל האגדות והאמונות האפלות של ימי־הביניים לאורך חומותיו של הגטו שאסף את כל צלליו פנימה.

* ״רוזלין, אילו מתנות־כלה יביא לך אביך כאשר יחזור מוינציה?…”

אור בין־ערביים שביצבץ מזגוגיותיו הצרות של חלון ארוך שמוצנע היה בכוך מקומר, טישטש את הקונטורות המגולפות של שידה מסורבלת שעל מדפה עמם הצדף של כלי־־חרסינה סכסוניים טישטש את דמויות הגובלן שהציצו לתוך ראי סגלגל התלוי ממולן, ונפל על ידיה הרזות של השואלת שישבה על גבי מרבד וחרזה על פתיל צהוב אלמוגי ענבר פלנדריים.

״שאלתי אותך, רוזלין… ״

תרעומת נשמעה עתה בקולה הצייצני; היא זיקפה את ראשה החד ששתי צמות כבדות ירדו ממנו, ותוך שמשהה את מבטה הפזלני על הנערה השרועה על ספת־פלוסין נמוכה, אמרה לעצמה: ״היא יפה שבעתיים מיעלת־החן הרקומה על הגובלן עם אביר המנגן לה על קתרוס… ״

בתו של יהונתן איסרלין הסבה את עיניה מהחלון המקומר שבו דימדם יום סתיו שהתפשט והלך בחללו של החדר שקירותיו נדחקו זה אל זה מחמת עצבות, שהתפשט והלך בחללו של העולם שמעבר לחלון, עולם שבו נדחקו זה אל זו מחמת עצבות חומות־ חומות של גטאות המתמשכות והולכות בתוך ארצות הצלב.

״מה שאלת גליקלן?… ״

זו השחילה את האלמוג האחרון, ובחיוך שהאריך את פניה:

״את יודעת, רוזלין, איך הבדחן־הנודד מפירארו קורא לך?״

מעבר לחלון המקומר איוושו גם יערות בנגוהות היפים של הסתיו ונהרות ניגנו את ניגוני אילנותיהם.

״איך, גליקלן, קורא לי הבדחן־הנודד מפירארו? ״

זו קשרה את קצות המחרוזת הפלנדרית מסביב לצווארה. וכשמחלצת מתוכה את צמותיה העבותות:

״הוא קורא לך: ׳מליזאנדה הסהרורית…׳ הוא אומר שאילו שיחקת עמו לפני הדוכסים של איטליה את חזיון־התוגה שחיבר, היה מוציא לך ולו מוניטין וגם צובר דוּקטים מלוא השקים…״

רוזלין חייכה חיוך שהלך ושקע לתוך הראי הסגלגל שלילה כבר עמד בו: היה זה חיוך ששום צייר יהודי לא קבעו, בכל ימות הגטו, בשום דיוקן של בת־גטו.

״את יודעת, רוזלין, את מי ראיתי אתמול?…״

ירח רחוק גישש בזגוגיות החלון הכהויות.

״את מי, גליקלן?…״

״את חתנך, רוזלין, את חתנך… ראיתיו מהלך בסימטת הצורפים ופרח בידו… חיוור היה ויפה היה… אומרים שהוא מחבר פיוטים שסודות בהם… ואומרים שבלילות שומעים את קול ניגונו יוצא מהמגדל המחומש של בית־הכנסת הישן…״

ריסי עיניה הארוכים של רוזלין ריטטו וסומק עלה בפניה כאילו עברה עליהם רוח, רוח שבאה מגנים רחוקים, מגנים העומדים באביבם.

גליקלן קמה לאטה מהמרבד, כאילו ביקשה להניח לרוח זו לשוב למקום שהימנו באה, ועם שהיא כורכת שתי צמותיה על ראשה:

״אומרים, רוזלין, שצייר גוי צייר את דיוקנך…״

״את דיוקני…”

״אומרים שיום אחד, כשטייל בסימטאות הגטו, ראה אותך עומדת על גזוזטרת ביתך… ואין כל פלא שעלתה מחשבה על לבו לצייר ממך דיוקן…”

״זה מניין לך, גליקלן…״

״מפיה של המכשפה המרפוגל… היא ראתה דיוקן מצויר זה בראי־ הקסמים שלה…״

״אולי צייר אותו צייר גוי נערה אחרת… הרבה נערות יהודיות עומדות על גזוזטראות בגטו של פרנקפורט…״

״אם צייר, אותך צייר… כי מן הנכון לומר, ולא רק על דרך־המליצה: כשושנה בין החוחים כן את בין הבנות שבגטו זה…״

״גליקלן!… ״

״גם הבדחן־הנודד מפירארו אומר שראויה את שדיוקנך יצויר בידי אותו מאסטרו רפאל שאת תמונותיו ראה ברומא…״

רוזלין ירדה מהספה, התהלכה שעה קלה בין הצללים שהצטופפו בחדר; צללים שבאו מעבר לחומות הגטו והתערבו בצללים שהטילו הקנים של נברשת הברונזה הוויניציאנית שנשתלשלה מהסיפון, שהטילו הדמויות הרקומות בגובלן; היא נשתהתה לפני הראי הסגלגל ותוך שתוהה על בבואתה שהציצה אליה כמתוך מעמקיו של נהר:

״גליקלן, התרצי ללוות אותי אל המכשפה המרפוגל?…״

״אבל לשם מה, רוזלין?… לראות את דיוקנך המצויר בראי הקסמים שלה?… אולי מוטב שלא נלך… שמא חס־וחלילה עלולה להתגלגל מכך איזו פורענות?…״

רוזלין שעמדה ושתקה כמאזינה לשאונו של הנהר שחרג. כאילו מאפיקו והתקרב והלך לחומות הגטו כאומר להציפן:

״רוצה אני לראות איזה דיוקן מסולף צייר ממני אותו גוי ליסטים… ושמא אין זה אלא סיפור־בדים… בואי, גליקלן…״

שערי הגטו כבר מוגפים היו. על חומותיו שוטטו אילך־ואילך לנדסקנכטים כשהם משקשקים בשריוניהם וברמחיהם שירח חבוי בין קרעי־עננים האירם והחשיכם חליפות.

מכורבלות בגלימות קטיפה ארוכות, כבנות שמוטות על עיניהן, צמודות זו לזו, התחמקו שתי בנות הגטו מצלליהן של החומות, מצלליהם של הלנדסקנכטים, וחתרו ברוח חשוון שבאה בדהרה מהיערות אל חורש ליבנים שעל שפת הנהר שהטיח בפניהן את שלכתו.

* סיניור אברבנאל (שהפרקמטיה שלו בשיראין ובאבני־חן הלכה מוויניציה למדינות הים) העמיד את גביע היין ליד אגרטל הפירות, וכשמכניס ידיו לתוך שרוולי אדרתו ששוליהם מלופפים פרווה חומה:

״ר׳ יהונתן, כיצד תפרש את נס הקולמוס שהתרחש ליהודי רומא?״ איסרלין (עמיתו לפרקמטיה) שתק שהות־מה כשמביט במנורת־

חנוכה הדורה־נאה, מגולפת כולה מעשה־חושב, שהתרוממה בשמונת קניה כעין אילן של כסף על קיר הטרקלין שממולו: ״כתוב, ידידי ורעי אברבנאל, במופלא ממך אל תדרוש… עלינו להאמין שהתשבי זכור לטוב, הוא שבא ושיבר לו לאפיפיור את קולמוסו, ולא הניחו לחתום על הגזירה שיצאה מחשמניו לגרש את יהודי רומא…״

״הואיל וכך, ר׳ יהונתן, גם זה שמא הוא אות המבשר את ביאת הגואל?… הבריות מספרים שאצלכם בפרנקפורט, שומעים לילה־ לילה קול ניגון של מקובל צעיר יוצא מהמגדל המחומש של בית־הכנסת הישן…״

איסרלין השפיל את ריסי עיניו כדרך שבתו נוהגת להשפיל את ריסי עיניה:

״עלם זה חתני הוא…״

המסך הירוק שעל פתח הטרקלין זז: שמשו החיגר של אברבנאל עמד והודיע את בואו של רפאל מאדריגו, שנכנס באמת מניה־וביה, הלה מבורך היה במעלות הרבה: בקיא היה בדקדוק, היה מחבר חרוזים של בדיחותה ופתגמים של שנינות, היה פילוסופוס, ידע פרק בהליכות עולם, ידע פרק בנימוסי לבוש, שכן היתה גלימת משי קצרה, בנוסח טרזני ויניציה, תלויה על שכמו, ומגבעת לבד מקופלת־תיתורה חבושה לשערו העשוי תלתלים. הוא החווה קידה נאה ואמר:

״רבותי, האם כבר הגיעה לאוזנכם השמועה על נס הקולמוס?״

אברבנאל חייך כשהוא מלטף בניחותא את זקנו השחור והמרובע:

״מאדריגו, לרוץ לקרוא את חרוזיך באוזני המטרוניתות היהודיות זריז אתה יותר מלהביא בשורה טובה…”

הלה הניף שתי ידיים תמהות ובפניו צצה עוויה של תמימות מומוסית.

״אבל אל תצטער, מאדריגו,״ הפיס אברבנאל את דעתו, ״בשורה טובה שחוזרים ומבשרים אותה תנעם שבעתיים לאוזן… ושכרך יהא גביע יין פורטוגלי…״

משגמע הפייטן את היין שמזג לו סוחר השיראין, נתרשפו שתי עיניו הפחומות תחת גבותיו המקושרות זו בזו:

״עוד הלילה, סיניור אברבנאל, אני יושב ומחבר שיר־משלים על נס הקולמוס, שיר שיהא ראוי לקולמוסו של עמנואל הרומי…״

חזר והחווה קידה נאה ופנה ויצא בהילוך של חן.

משהלך זה, קם אברבנאל ממקומו, התהלך שעה קלה אילך־ואילך, תפוש־מחשבות, חזר לישב ואמר:

״אמת היא, ר׳ יהונתן, שכתוב שהגואל יהא עני ורוכב על חמור… אך אני הייתי מושיבו על סוסה מפוארת ושם כתר בראשו שבו משבץ הייתי את כל האבנים הטובות שבמטמוניות שלי…״

איסרלין ניענע ראשו בעצבות:

״לגואל יאה העניות וגם העניוות…״

אברבנאל פשט את ידו השמאלית והסיר מעליה טבעת כסף פשוטה שבמשבצתה נתונה היתה אבן־אחלמה שצורתה צורת שקד:

״טבעת זו באה לידי מידו של מקובל ישיש מתוגרמא… לפי אותו ישיש יש בה הרבה סגולות טמירות… היא תהא יפה לחתנך, ר׳ יהונתן…״

* ״ברוכות הבאות! צפצף קול שהיה בו מנהי של ינשוף המספר לעצמו מעשיות על אשמדאי ועל לילית.

רדופות רוחות היערות והנהר, אחוזות־אימה, עמדו שתי הנערות על מפתן הביקתה וגיששו בעיניהן, בתוך החשיכה, אחרי הבריה שמתוכה יצא קול נהי זה.

״ראיתי באיצטגנינים שלי שאתן עומדות לבוא…״

״כן, מרת המרפוגל,״ אמרה גליקלן, ״אנו באות להציץ לתוך ראי־הקסמים שלך… אלא שאנו מתייראות מאוד…״

״יודעת אני, בנותי, לשם מה אתן באות… ואין אתן צריכות להתיירא ממני… כי אני בעלת־האוב הטובה הנשרפת והולכת על כל המדורות והקמה תמיד לתחייה מאפרה… מיד אני מדליקה אש בנותי…״

לא ייצאה שעה קלה ומתוך החשיכה בקעה ועלתה להבה שהתפצלה לצבעים מצבעים שונים שהאירו את קירות הביקתה שעליהם מצוירות היו צורות מבעיתות של דרקונים.

״קר לי, בנותי… הסתיו על גשמיו ורוחותיו מחלחל בכל עצמותי…

פשוט לא ייאמן שלרבמטיזמוס תהא שליטה גם על מכשפה ותיקה כמוני…״

זיקפה את ראשה ותלתה עיניה בבתו של איסרלין:

״את חיוורת כל כך, בתי… ואין כל פלא… זה למעלה מאלף שנה שאין הירח מש מהחלון שבו את עומדת וצופה לבוא חתנך…״

וכשהיא טופחת בידיים רזות, מגוידות ורחומות של סבתא:

״מדוע נגזר דווקא עלייך לגלם את כל סגולות־החן של הגטו… כי מהי לעומתך לילית. שהיא בכל זאת אשה זיוותנית. ומה הן לעומתך המדונות של מאסטרו רפאל… לבי לבי לך, בתי…״

משאמרה מה שאמרה, גחנה ונשפה באש שהתלקחה והטילה את אורה על הקיר שמנגד שעליו נתבהק פתאום ריקוע סגלגל של נחושת:

״הסתכלי, בתי באספקלריה זו…״

נהר התפשט בתוך אספקלריית הנחושת, נהר אפל שנשא על גדותיו יערות אפלים: ועל־פני הנהר, בינות לסלעי־מגור שעליהן ישבו סירנות וסרקו את שערותיהן שנזלו כאשדות, מהלכת היתה סירה ודמות־אדם בה. כשהגיעה הסירה לשוליה של האספקלריה, ביקשה הדמות לצאת ממנה ולהיכנס לתוך הביקתה; אך המכשפה עיכבה בה:

״מאסטרו, עליך לומר מה שיש לך לומר ממרחק הנהר… מגדל מביט עלינו מן הגטו…״

בירכתי הנהר, מעבר לחומות גבוהות שעליהן התהלכו צללים עוטי שריונים, נסתמן באמת המגדל של בית־הכנסת הישן ואורו של הירח חתום היה בכל חמשת חלונותיו.

״ז׳וקונדה…״ בא קול מהעבר השני של האספקלריה, ״ידעתי שכאן אראה את בבואתך…״

בתו של יהונתן איסרלין שהחווירה מהאור החתום בחלונות המגדל, נתחלחלה:

״למה לך לראות את בבואתי, אתה הנוכרי…״

״כדי לקבוע אם יש דמיון בין חיוכך ובין החיוך שבדיוקנך שציירתי…״

״דיוקני!… לשם מה ציירת את דיוקני…״

״ראשית, כדי לתקן את הז׳וקונדה של דה־וינצ׳י…״

אותו רגע נתהדד בחללה של האספקלריה קולו של רעם שנתגלגל והלך במורדו של הנהר, שנשתבר והלך לשברי־שברים של צחוק יבבני, של צחוק שרקני.

״מי זה צוחק כאן?״ צרח וצווח הצייר, ״את מכשפה ארורה?…״

״לא מאסטרו, לא אני… אלה הן הסירינות שעל הסלעים…״

משנדם הצחוק, הוסיף ואמר הצייר:

״שנית, כדי לתת איקונין לגטו…״

הפעם היתה זו המכשפה שגיחכה כפי שמכשפה מסוגלת לגחך:

״הפלא־ופלא איך שהרומנטיקה הטבטונית דואגת לגטו!…״

״דומי, מכשפה!… ואת, ז׳וקונדה, בואי עמי ואראה לך את עצמך בדיוקן שציירתי ממך…״

״טועה אתה, מאסטרו. לא את דיוקני ציירת אלא העתקה מזויפת מדיוקן אחר…״

״עברי את הראי הזה או את החומות האלה ובואי עמי ותראי…״

והוא פשט שתי ידיו מהנהר לתוך האספקלריה וביקש ללפות את ידיה של רוזלין, אך המכשפה לא הניחתו:

״ראשית, מאסטרו, מקומה בגטו היאה לה והיא יאה לו; ושנית, חתנה שומר עליה…״

״חתנה?…״

״כן, הרואה אתה מגדל רם לימינך?… חתנה עומד בראש המגדל הזה ומביט בה מכל חמשת חלונותיו…״

״מה עושה הוא במגדל הזה? האם מכשף הוא או איצטגנין?…״

״שאל את הנערה, מאסטרו״.

בתו של איסרלין תלתה את עיניה במגדל המחומש שצלו ריטט על פני החומות, על פני הנהר:

״חתני מחשב שם לילה־לילה את קץ הגטו בגימטריאות ובצירופי־ניגונים שונים…״

צחוק של איכרים סבואים במרתפי־שכר גוטיים פיעפע עתה בקולו של הצייר:

״חתנך אינו אלא יהודי ארור הנושא על גבו חטוטרת וטלאי צהוב על החטוטרת…״

כבנת גלימתה של הנערה נשמטה על כתפיה והאספקלריה האפלה נתבהקה כולה מפניה החיוורים כאילו הוטל בה ברק שאחריו בא רעם:

״דום, ערל!… חתני הוא מבשרו של המשיח ושמש הוא נושא על גבו ויפה הוא עד מאוד!…״

הנהר שרוגע היה, התגעש עד תהומותיו והסירינות שעל סלעי המגור התחילו ליילל עם הצייר:

״בת־שטן ארורה!…״

״מאסטרו״, גערה בו המכשפה, ״עליך לנהוג כבוד בנערה זו שסגולות־חן עתיקות־יומין נתגלמו בה…״

אך מגרונו של בן תחרותו של דה־וינצ׳י בקע ויצא שקשוק הרמחים של הלנדסקנכטים:

״את, מכשפה, את תעלי על המוקד…״

״מאסטרו, אין שורפים את הנשרפים…״

״וגם את בת־השטן, תעלי על המוקד… חתנך המכשף יעלה על המוקד, כל הגטו יעלה על המוקד, כל העולם יעלה על המוקד…״

״הו, מוח טבטוני מטומטם ומרושע!…״ נצטווחה המכשפה וכיבתה את האספקלריה, מיד חזר הנהר לאפיקו, ליערותיו. ושתי הנערות שראו שהזקנה מצטנפת ומתנמנמת ליד האש הדועכת והולכת, אחזו זו ביד זו וברחו מהביקתה.

* לבושות שמלות ברוקאט שצווארוניהן וחפות שרווליהן מקושטים סלסלות פלנדריות, שערן עשוי שתי צמות מעונבות זו בזו בסרט ורוד, מנעלים מזוהבים ברגליהן, מלוות שתי שושבינות את הכלה אל החופה, ובידיהן נרות צבעוניים דלוקים המאירים פני בתים הגוחנים אלה לאלה בחלונות מקומרים, מסורגים ומוגפים וילאות. לבושה שמלת אטלס ארוכת שובל, מהלכת הכלה בעיניים מושפלות בין שתי שושבינותיה כשהינומת המלמלה הלבנה האחוזה בזר־הדסים שבראשה מתנפנפת ברוח האביב מעבר לחומות ומשוטטת בסימטאותיו הצרות של הגטו.

גלימות של קטיפה חומה טפוחות על פוזמקאותיהם הגבוהים. מגבעות רחבות־תיתורה בראשם, מלווים שני שושבינים את החתן

אל החופה, ונרות השעווה הדולקים בידיהם מאירים פני בתים הגוחנים אלה לאלה בגזוזטראות מעוקמות שבהן עומדים ישישים ומקדשים את הלבנה. לבוש משי שחור, פניו חיוורות בתוך זר זקנו השחור, על ידו הימנית טבעת עם אבן־אחלמה, טבעתו של מקובל זקן מתוגרמא, מהלך החתן בעיניים מושפלות בין שני שושביניו. בחצרו של בית־הכנסת הישן הנושא עליו מגדל מחומש, באורם של לפידים בוערים, עומדת להקה של נוגנים יהודים מאיטליה (שלושה פורטי ויולות ושלושה נושפי אבובים) ומקבילה את פני החתן ההולך ובא מהסמטאות שמימין ואחריו קהל רב של חובשי מגבעות רחבות־תיתורה ומחזיקי נרות דולקים המבליחים ברוח, ואת פני הכלה ההולכת ובאה מהסמטאות שמשמאל ואחריה קהל רב של נשים חובשות שביסי תחרים שחורים ובידיהן נרות דולקים המבליחים ברוח.

משנדם לחן קבלת־הפנים ששימשו בערבוביה ניגוני־נכאים שונים שכלי־הזמר הנודדים אספו בחתונות שונות שבגטאות שונים, נכנס החתן תחת החופה חיוור בשחור לבושו, ונכנסה הכלה תחת החופה חיוורת בלובן לבושה, ודממה מתייצבת בחללו של עולם, והירח המהלך בין קרעי־עננים אורו דולף לתוך החלונות של המגדל המחומש, לתוך גביע היין הרועד בידו של הרב הישיש שקולו מסתלסל והולך בחללו של הגטו, על פני החומות הסובבות אותו, על פני יער הנרות הבוער סחור־סחור לחופה, על פני שתי היונים המרוקמות בחוטי זהב בקטיפת החופה, ויורד על ראשיהם השחוחים של החתן והכלה.

״מזל טוב!״ פוצחים שלושת האבובים בנעימה שהיא ספק שמחה ספק עצבות, ושלוש הוויולות עונות אחריהם באותה נעימה…

״מזל טוב!״ מנשקות שתי השושבינות לכלה.

״מזל טוב!״ מנשקים שני השושבינים לחתן.

״מזל טוב! הומה יער הנרות הבוער והמרקד תחתיו.

״מזל טוב!״ קורצים מראש המגדל חמשת חלונותיו שנסתמאו בפתע־פתאום משום שהירח נטל מהם את אורו והטילו על שריוניה ורמחיה של כנופיית לנדסקנכטים שירדה מהחומות והריהי מפסיעה ובאה בשקשוק של ברזל אל חצר בית־הכנסת כשלפניה מהלכת

כנופיה של דמויות עוטות גלימות אדומות שצלבים מצוירים מלבינים עליהן.

“הנה הוא המכשף היהודי!…״ יצא מבעד לכבנת־גלימה שמוטה של אחת הדמויות קול צרוד ואימתני שהיה קולו של הצייר.

אלא שיער הנרות הבוער והמרקד תחתיו לצלילי לחן שהוא ספק עצבות, ספק שמחה, חוצץ לשעה קלה בין הקלגסים ובין החופה ומניח שהות לחתן וכלה להימלט.

אך לאן יימלטו חתן וכלה מחופתם שקרסה תחתיה על יוניה המרוקמות בה בזהב, כאשר מסביב לחומות הגטו מתפתל בליל כלולותיהם נהר המלחש כנחש, אם לא אל המגדל המחומש של בית־הכנסת הישן.

כלפי חמשת החלונות של המגדל בהם מבליחות להבות הנרות הדולקים והולכים בתוך חצר בית־הכנסת, פושט החתן את שתי ידיו החיוורות, שעל אחת מהן עוממת אבן־אחלמה המקובעת בטבעתו של מקובל ישיש שמעבר לים:

״מהמגדל הזה הגבוה מכל הקתדרלות של הגויים, רואה הייתי לילה־לילה, את דיוקנך על פני עננים או בין כוכבים ומזלות…״

הכלה מניחה את ראשה המעוטר זר־הדסים על כתפו של החתן המוסיף ואומר:

״אנו יוצאים לדרך, אחותי־כלה…״

״לאיזו דרך, לאיזו דרך?…״

״לדרך ההולכת לשדות התפוחים הקדושים המלבלבים מעבר לחומות המצורעות האלה, מעבר לנהר הארור הזה…״

שקשוק השריונים של הלנדסקנכטים מתקרב והולך אל המגדל שסחור־סחור לו דועך והולך יער הנרות הבוער.

החתן מנשק לכלה ושואל בניגון־הכלולות הנדם והולך בוויולות ובאבובים:

״השומעת את, רעייתי, את קול התור ואת קול הזמיר המבשרים את האביב?…״

הכלה מנשקת לחתן ועונה:

“שומעת אני, דודי, שומעת אני…״

הלנדסקנכטים הולמים עתה ברמחיהם על דלתותיו הנעולות של

המגדל הפותח את חמשת חלונותיו אל האספקלריה השחורה של הנהר, שלתוכה צוללות דמויותיהם של החתן והכלה, שיצאו חבוקים מהמגדל המחומש של בית־הכנסת הישן והלכו לדרך ההולכת אל שדות התפוחים הקדושים, בהם מבשרים תור וזמיר את האביב מראש כל אילן.

---

כליזמר נע־ונד

מאת

מנשה לוין

הרבי הניח מידו על השולחן את מקטרת הכסף הנאה, מלאכת מחשבת של צורף יהודי מאיסטנבול, וכשמצדד ראשו כלפי החלון השרוי באפלולית של שני וילאות פלוסין כבדים, ישב והאזין להמיה של ניגון שבאה מהחוץ ועמעמה את קול הילוך המטוטלת של האורלוגין הישיש, שעמד לו מדוחק במשקע שבקיר. לאחר שהות מה חזר ונטל הרבי את המקטרת, וכשמסתכל מתוך פיזור הדעת בעיטורים המסולסלים החרוטים בקנה הארוך, שבראשו פיית ענבר, לא גרע אוזנו מרחש הניגון שנמשך ובא מהשדות המושלגים, מהנהר הרדום בין צפצפות דמומות, מהיערות המלאים לילה. תוך כדי כך נרכן ופשט ידו ומשך אליו תיבה מרובעת עשויה עץ זית, מתנת משולח מארץ הקודש, וכשחופן הימנה קומץ טבק שעינו כעין הדבש, פיטם בו במתינות את בית הקיבול של המקטרת. אבל שעה שהתקין מנייר לגלילת פפירוסים, המונח בתיבת הטבק, אליתא כדי ליטול בה אש מאחד הנרות הדולקים בשני פמוטות של נחושת בשולי החלון, חזר וצידד אוזנו כלפי החלון המוגף פלוסין אדום ואפלולי, לפי שהמיית הניגון שדימה לשמוע קודם לכן נתגבהה והלכה, והתרפקה עתה על קירות הבית. לא היה זה קולו של אדם המזמר ניגון, אלא היה זה קולו של כלי ניגון המוציא מעצמו ניגון, והקול הזה אמר שכלי הניגון כינור הוא. הרבי נטל באליתא שהתקין אש מאחד הנרות, האחיז בה את הטבק שבמקטרתו, ועם שמעשן ותוהה על מהותו של ניגון זה הידוע לו והבלתי ידוע לו, ניגון הבא ממרחבי שדות ליליים לשוטט סחור-סחור לבתיה של העיירה הטמונים בתוך כפור ושלג, ראה בעד העשן שהתאבך ועלה ממקטרתו את דבלולי השער הלבנים המבצבצים מפניו המצומקות של הגבאי הזקן, שנכנס מן הסתם כדרכו בגרירת רגליים חשאית, ותקע את עצמו בריחוק מה מהעשן, כשידיו תחובות באבנטו המקושר ברישול מסביב לקפוטת האטלס השחורה.

״ברוך וולף,״ אמר הרבי, ״טוב שבאת… צא ואמור לבעל הכינור שייכנס…״

הלה תלה ברבו את עיניו הכחולות-חיוורות, שהיתה בהן תמיד תמיהה רבה.

״ברוך וולף,״ חזר ואמר הרבי, כשמצמצם את גבותיו העבותות בשמץ של תרעומת, ״טול עליך את הפרווה, וצא ואמור לו לזה שלא יעמוד ויכנר בקור הזה בחוץ… שייכנס…״

הגבאי הזקן נענע בשטריימל המגודל והקרוח כלשהו שבראשו, וכשמחלץ ידיו מתוך אבנטו כיווץ את כתפיו הצרות והלך והבליע את עצמו בפרוזדור הארוך והחשוך, שדלתות רבות בו.

הניגון שהתדפק קודם לכן על קירות הבית התרחק משום מה והלך, ומחמת שהתרחק אפשר היה לראות היאך העצבות מתפשטת בחללו של החדר, ממעיטה את האור בשני הנרות הדולקים בפמוטותיהם על מפת השבת הצחורה הפרושה על השולחן, ואפשר היה לשמוע היאך היא מחלחלת בפיזומו הצרוד של האורלוגין הישיש.

לא יצאה שעה קלה והגבאי הזקן חזר מכורבל עד אוזניו בפרוותו, ונושף בפיו על קצות אצבעותיו; ולאחר שנתיישבה עליו דעתו מהקור, אמר:

״רבי, לא ראיתי בחוץ סימן כלשהו של אדם או צל כלשהו של אדם… ראיתי בחוץ רק שלג ולילה וכוכבים…״

״וגם לא שמעת שום ניגון, ברוך וולף, שום ניגון?…״

״ניגון, רבי, לא שמעתי שום ניגון…״

הרבי משך אנחה מלבו, הניח את המקטרת על השולחן, ונתכנס בתוך שתיקה – לומר שאותו בעל כינור חזר ליערות מחמת ייאוש שאין שומעים את נגינתו…

״משמע, רבי, שמישהו עומד בחוץ ומנגן?…״

״כן, ברוך וולף, מנגן ומבקש להיכנס… אלא שייתכן שאין הוא מוצא את פתח הבית מחמת החשכה, או מחמת שקשה למצוא פתח לניגון לא ידוע…״

הגבאי הזקן ספק ידיו הרזות, המגוידות והתערות. ״אוי לאוזני ששוב לא שומעות ניגון… רבי, ברשותך אני חוזר ויוצא החוצה ומביא עמי את המנגן שאינו מוצא את פתחו של הבית…״

״תבוא עליך ברכה, ברוך וולף, אם תטריח את עצמך…״

הגבאי הזקן חזר והתכרבל בפרוותו, ויצא כשמנענע בראשו אילך ואילך כמי שהתמיהה גוברת בו והולכת. אורם של שני הנרות, שנצטמצם לתחום מפת השבת המשוטחת על השולחן, הניח לצללים לטשטש את ממשותם של הרהיטים, לדחוק את האורלוגין לתוך מרחקי הזמן, לקרב את הקירות זה לזה, ולהעמיק את הדממה שבה התפתל עשן המקטרת שהרבי ליבה בה את האש שנתעממה.

מקץ זמן מה, שקיפל בו זמן ממושך, נשמע בפרוזדור הארוך, שדלתות רבות בו, דשדוש צעדים, וכשהסב הרבי את ראשו, ראה בעד שני וילאות הפלוסין שסובבו על פתחו של החדר את פניו המחייכות של ברוך וולף, שנדחק ונכנס כניסה של חיפזון כשהשטריימל מוסט לאחור דרך שמחה, ובעקבותיו מהלכת דמות אדם, שהיתה בלתי ברורה מחמת הצללים שנתלוו לה.

״הנה הוא בעל הכינור, רבי… מצאתי אותו באמת מגשש כסגי נהור מסביב לבית…״

הגבאי הזקן נצטדד במתכוון כדי שהזר יהא נראה ובולט, אך הלה דיחק את עצמו לרווח שבין האורלוגין לקמטר מידות, שעליו עמדה מנורת כסף של חנוכה מעוטרת באריות מגולפים. ומשם יצא קול משונה, שריטטה בו בת קול מהניגון שניסר קודם לכן בחוץ:

״שבוע טוב, רבי…״

הרבי פיזר בידו את העשן ותלה את עיניו בזר. גוף צנום, מלובש פרוות איכרים גסה המאובנטת חבל דק, זקנקן שחור מאוד ששייר רק מעט פנים חיוורים, בראשו מעין קפלוש שחור ומרופט בתיתורתו, מקל עבה בידו, ועל כתפו הימנית מופשלים שני צרורות, אחד לכאן ואחד לכאן.

״רואה אני שקר לך,״ אמר הרבי, ״ואין כל פליאה בכך… אדם מטייל לו ביערות ובשדות כאילו היתה זו תקופת תמוז ולא תקופת טבת…״

האלמוני שתק בראש מושפל, כשמתאמץ לכבוש את הצמרמורות שזיעזעו את כתפיו ואת ידיו האוחזות במקל.

״ברוך וולף, כבד את האורח בכוסית יי״ש״.״ הגבאי הזקן פשט את פרוותו, וכשנוטלה בין זרועותיו זירז את עצמו לצאת. לאחר רגע חזר כשמחזיק ביד אחת קנקנית מלוטשת דפנות, פקוקה פקק של זכוכית, וביד שנייה כוסית ירוקה. כשמזג את הכוסית עד שפתה והושיטה לזר, נטל אותה זה בשתי ידיו, שתי ידיים ארכניות שאצבעותיהן הגרומות מכופפות בקצותיהן, ולאחר שבירך על היי״ש בקול, הריק את הכוסית בלגימה אחת לתוך פיו.

״ומהיכן אתה בא עכשיו?״ שאל הרבי.

הלה ניגב בהצנע את שפמו בגב ידו.

״מהיער, רבי, מהיער שמעבר לנהר…״

השיב מה שהשיב כשעיניו צמודות בלהיטות לקנקנית, שרעדה בידו הרועדת של הגבאי הזקן. כפי הנראה שיעשע אותו אור הנרות, שהבהב בהבהובים אדומים וצהובים בדופנותיה המלוטשים והבוהקים.

חיוך עלה בפניו של הרבי.

״ברוך וולף, מזוג לאורח כוסית שנייה… מן הסתם נצרך הוא לכך מחמת הצינה הקשה של ליל טבת…״

את הכוסית השנייה שתה האלמוני במתינות, כשמהרהר בין לגימה ללגימה, כאילו היה עם דעתו לומר משהו ואינו אומרו משום מה.

״והיכן עשית את השבת?…״

״בביתו של לייביש הטוחן, רבי… עצבות רבה ירדה על ביתו של זה מאז שבנו היחיד טבע בשיבולת הנהר… כל אימת שאני מזדמן לביתו של לייביש הטוחן, היושב לבדו בין יער לנהר, עושה אני אצלו את השבת ומזמר זמירות על שולחנו…״

האורלוגין, העומד זה דורות במשקע שבקיר, ליד ארון ספרים של עץ אלון, שבאצטבותיו גנוזים זה דורות ריחות חנוטים של אתרוגים, משך אותו רגע אנחה כבדה ועמוקה מלבו. האלמוני לכסן כלפיו את ראשו בתמיהה, כשמסיט קמעה לאחור את הקפלוש המרופט. מניין לו לאורלוגין ישיש זה נעימה זו שנתן באנחתו, נעימה שהוא אוספה לכינורו זה שנים על שנים בעיירות היהודיות שבפולין?

הגבאי הזקן, שהלך לשים את קנקנית היי״ש במקומה, חזר בגרירת רגליים מהירה, וידיו תקועות באבנטו קבע לו עמידה מאחורי כיסאו של הרבי, ששאל את האלמוני, שלא המיש את מבטו מהאורלוגין:

״ואתה הוא זה שניגנת קודם לכן בחוץ?…״ הלה נענע ראשו כשכובש עיניו בידיו המשוכלות על מקלו. ״וכמדומה לי שבכינור ניגנת מה שניגנת?״.״

תוך כדי דיבור חילץ האלמוני את עצמו מתוך תחום הצל שבו עמד, והפסיע פסיעות אחדות לתוך תחום האור שבא מהנרות הדולקים.

״כן, רבי, בכינור… בכינור שירשתי מאבי, עליו השלום, שכליזמר היה, שירשו מאביו, עליו השלום, שאף הוא כליזמר היה…״

דיבורו של האלמוני הדליק בעיניו הכחולות-חיוורות של הגבאי הזקן חיוך, שדעך מניה וביה למראה העצבות שלבשו פניו של הרבי, שתהה בעד עשן מקטרתו על טיבו של בעל כינור זה שבא בליל טבת מהעבר השני של הנהר, מהיער המלא רזין ורוחין ולילין. ותוך שכוסס את קצה זקנו שמע את הרבי מוסיף ושואל:

״האם נתכוונת לתקן איזה תיקון בניגון שנימת?…״

הלה שתק, ולבסוף אמר:

״איני יודע, רבי… ייתכן שלכבודו של הלילה ניגנתי… לילה שכולו שלג, שכולו כוכבים, שכולו דממה… ייתכן שניגנתי לכבודה של שבת מלכתא שחזרה ליערות…״

ובהשפל קול, כמדבר אל עצמו:

״וייתכן שניגנתי משום שגזרה עלי שאנגן…״

הרבי הרהר רגע כשמעביר ידו על מצחו.

״ושמא זכור לך הניגון שניגנת שעה שמהלך היית בשדות?…״ שמחה חלחלה בקולו של האלמוני:

״ודאי שהוא זכור לי, רבי… זה היה הניגון של סבא, עליו השלום… ניגון מופלא…״

וכשמזקיף ראשו וסופג בפניו החיוורות ובעיניו השחורות את האור הצהוב של הנרות:

״ואולי לנגן את הניגון הזה, רבי… הכינור שלי נמצא בצרור התלוי לי כאן…״

ותוך כדי כך, כשתופס לשון של הצטדקות:

״בצרור השני התלוי לי על הגב יש טלית ותפילין… וגם כיכר לחם קיבר שנתן לי לדרך לייביש הטוחן…״

הרבי צמצם את גבותיו האפורות, ושאל ספק בבדיחות הדעת ספק בכובד ראש: ״משמע שמכוח הגזרה שנגזרה כביכול עליך נטלת לעצמך רשות להיות שנים על שנים נע ונד?…”

מבין וילאות הפלוסין האדומים המגיפים את פתח החדר נשתרבב אותה שעה ראשה של נערה צעירה, ששערה המתולתל מגון האגוז סגר על פניה היפות, שמוארות היו בשתי עיניים חומות וחייכניות. האם גם היא, נכדתו של הרבי, שמעה קודם לכן בחדרה את הניגון שבא בחשאי מהשדות המושלגים, וקמה והניחה מידה את מפות החלות מסטן שהיא רוקמת לכלולותיה, ובאה לראות את בעל הניגון, שעמד בין אור ובין צל וענה:

״כן, רבי, מכוח הגזרה הזו נע ונד אני מעיירה לעיירה ומנגן להם ליהודים… משום שעצוב להם מאוד מחמת הגלות שהיא ארוכה וקודרת ומרה…״

הרבי הניף לעומתו יד מהסה:

״אסור להרהר אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא…״

האלמוני הרכין ראשו, ולאחר רגע:

״רבי, שמא מספר אני את המעשה בחתן היתום והעני ובכלה היתומה והענייה, שנכנסו לחופה בליל סגריר של חודש חשוון בלי כליזמרים, והכלה העלובה בכתה בשל כך בכי מר מאוד…״

הוא הפסיק משום מה את סיפורו, ונהה בעיניים מסוגפות אחרי העשן הריחני שהסתלסל ועלה ממקטרתו של הרבי.

״רואה אני,״ אמר הרבי בחיוך, ״שרוצה אתה לעשן… טוב, אתקין לך פפירוס…״

משקיבל מידו של הרבי את הפפירוס, והגבאי הזקן האחיז בו אש שנטל בפיסת נייר מאחד הנרות הדולקים, הרתיע עצמו האלמוני אל הקמטר ועמד שם ועישן שעה קלה.

שעה שעמד ועישן, הוסטו לכאן ולכאן שני וילאות הפלוסין שעל הפתח, והנערה ששרבבה קודם לכן את ראשה היפה פנימה, נכנסה עתה לחדר, חשאית כצל, ועמדה לה ליד הווילאות כשידיה תלויות לצדדין לאורך שמלתה, שמלת קטיפה תכולה שירדה עד נעליה, נעלי לכה של שבת.

לאחר שהאלמוני טמן בכיס פרוותו את השייר שנשתייר מהפפירוס, חזר לתחומו של אור הנרות ושהה שהות קלה כדי להניח לרוח הסופה שבאה מהיער לפרוט על גבי הארובות העקומות של גגות העיירה, כדי להניח לאורלוגין לגנוח גניחה של מי שכבר שמע מעשיות רבות בשנות קיומו, וכדי להניח לנערה, שהצניעה את עצמה ליד וילאות הפלוסין האדומים, לחזק את סרטי המשי שנתרופפו בשתי צמותיה.

״אמרתי, רבי, שהיתום העני והיתומה הענייה נכנסו לחופה בלי כליזמרים… אז למען האמת עלי להוסיף ששעה שנכנסתי לחצר ביתהכנסת בה העמידו את החופה, ראיתי כליזמר זקן עומד ומנגן על כלי נגינה שדומה היה למראית עין לקונטרבס שדומה היה כל כך למנגן, שקשה היה לומר מי משניהם רעוע יותר, שבור יותר ורצוץ יותר… העיקר, ממיתריו השחוקים כחבלים בלויים של כלי נגינה זה הוציא הכליזמר הזקן בקשת שלא נותרו בה אלא נימין אחדות, יללות חתולים קורעות לב כל כך, שלא היה כל פלא שהכלה העלובה עמדה תחת חופתה ובכתה בכי תמרורים…״

הוא עשה אתנחתא כדי להניח לרוח הסופה לסיים את הלחן שפרטה על הארובות של גגות העיירה ולחזור ליער.

״כשראיתי, רבי, את השמים השחורים של ליל חשוון, כשראיתי את נרות השעווה הדלים והדולפים בידיהם של קרואי החתונה, כשראיתי את הכליזמר הזקן עומד וחופר וחופר בקשתו בתוך הקונטרבס, גברה עלי העצבות כל כך, שהידיים שלי הוציאו מדעת עצמן את הכינור מנרתיקו והתחילו מדעת עצמן לנגן…״

עיניה היפות של הנערה, שעמדה ליד וילאות הפלוסין, רחוק וסמוך לאותה חופה, נתקשרו בחוט של דמעות.

״…והבכי של הכלה העלובה שוב לא היה בכי של שכול ויתמות, אלא בכי של ששון ושמחה, כאילו לא היו השמים שמעל חופתה שמים קודרים של ליל חשוון, אלא שמים כחולים ומלאי כוכבים נוצצים של ליל תמוז, וכאילו נעשה נס לחתן היתום שבעל מום היה, והוא נעשה בעיניה של הכלה יפה תואר ויפה מראה…״

כשכילה לספר את סיפורו, אמר הרבי:

״לשמח חתן וכלה מצווה גדולה היא, על אחת כמה וכמה חתן וכלה יתומים ועניים… אבל כלום לא גרמת על ידי כך חולשת דעת ועוגמת נפש לאותו כליזמר זקן?…״

״חס וחלילה, רבי… כי מיד לאחר החופה ניגש אלי הכליזמר הזקן ונשק לי על מצחי ואמר: ׳יישר כוחך, בני, על נחת הרוח שעשית לי בנגינה שלך… ממש כך ניגנתי גם אני לפני שנים רבות-רבות… אבל עכשיו שבר כלי אני, וגם הקונטרבס שלי שבר כלי הוא, אז איזו נגינה יכול כבר להשמיע שבר כלי המנגן על שבר כלי?׳…״

שתיקה נתלתה בחלל החדר, שתיקה שבאה מהשדות שליל טבת

משוטט בהם כנווד המחפש בשלגיהם אגדות גנוזות, שתיקה שבאה מהנרות שאספו אורם לתחום פמוטותיהם כלאחר הילולה עצובה, שתיקה שבאה מהאורלוגין ומהגבאי הישישים שהתנמנמו במעומד זה מול זה, שתיקה שבאה מהרבי שישב והרהר לתוך העשן העולה לאט-לאט ממקטרתו, שתיקה שבאה מנכדתו שכרכה צמותיה היפות מגון האגוז מסביב לידיה, ולא גרעה את עיניה מהאלמוני שדמותו מובלעת בפרוות איכרים גסה, שפניו מובלעות בתוך זקן שחור כפחם, והוא מקפל בו דרכי נווד מופלאות, מעשיות מופלאות וניגונים מופלאים.

תוך שמפזר בידו את עשן המקטרת המגביר את הדממה, שאל הרבי: ״ואי אתה יכול לשבת ישיבת קבע במקום מגוריך?…״

״לא, רבי… הדרכים קוראות לי… דרכים לאין מספר קוראות לי… דרכים ההולכות ליערות של חורף, ודרכים ההולכות לעיירות נידחות שבהן יושבים יהודים עצובים שאינם יודעים שעצובים הם…״

״ואשתך היכן היא, כליזמר נע ונד, וילדיך היכן הם?… מי דואג להם?…״

האלמוני כבש את עיניו במקלו, מקל מסוקס ההולך עמו בנדודיו, וענה:

״לא כל ימות השנה אני בדרכים…״

בארץ התחילה רוח הסופה, שלא חזרה ליער, להתרוצץ סחור-סחור לבית, לחבוט את קירותיו, לטלטל בכעס את עץ הדובדבן העומד ליד החלון, ולהעביר ממנו את צמרמורותיו לגופה של הנערה, שנצטנפה אצל וילאות הפלוסין ושמעה את הרבי שואל:

״ולהיכן זה הלכת מביתו של לייביש הטוחן במוצאי שבת?…״ האור בנרות הדולקים, שנצטמצם קודם לכן, חזר ונתלבה ונאחז כעין שלהבת בזקנו השחור של האלמוני, בלחייו החיוורות, בעיניו: ״להיכן הלכתי, רבי? לחפש ניגון הלכתי, ניגון שנשתכח ממני…״ ״ניגון!… איזה ניגון?…״

״את ניגונו של סבא, עליו השלום…״ רוח סופה שהתרוצצה בחוץ כרדופה רוח סופה אחרת, עצרה לרגע את נשימתה.

״ומצאת את הניגון?…״

בקולו של האלמוני חלחל מעין בכי חנוק של שמחה:

״כן, רבי… הוא חזר ונתגלה לי כשיצאתי עם צאת הכוכבים מביתו של לייביש הטוחן… תוך כדי הליכה ביער המלא לילה, שמעתי היאך העצים לוחשים זה לזה את הניגון של סבא… באלפי קולות זימר לי היער בלחש את הניגון הזה… וכדי שלא יחזור וישתכח ממני, נטלתי את הכינור וניגנתי אותו שעה שחציתי את השדות…״

ולאחר שתיקה קלה:

״רבי, שמא מנגן אני את הניגון הזה…״

דומה היה שהצמרמורות של רוח הסופה אחזו בידיו של האלמוני, שנתכווצו ונתמתחו וחזרו ונתכווצו, והרבי שראה את הצער שהוא מצטער, אמר:

״טוב, נגן את הניגון…״

האלמוני הלך והעמיד את מקלו בקרן זווית, הניח על גבי הקמטר את שני הצרורות שטעונים היו על כתפו, חילץ מתוך צרור אחד שני חפצים שדומים היו לכינור וקשת, נטלם וחזר לתחומו של אור הנרות, וכשהוא מראה על הכינור שהחזיק בידו השמאלית, כינור שהיה לו קלסתר צורה משונה, מעוקם ומגובן, כאילו נחתמו בו כל התלאות הכרוכות בטלטולי דרכים של שנים על שנים:

״רבי, כינור זה שבידי ניגן דורות על דורות בחתונות יהודיות, ויותר משניגן ניגונים שמע בכיות, וסבא, עליו השלום, קיבלו מידו של כליזמר נע ונד שהיה תמיד בגילופין, ושאיש לא ידע מהיכן הוא בא…״

משאמר מה שאמר, העביר את אצבעותיו הארכניות והגרומות על גבי המיתרים, הניף את הקשת, שהה רגע בהשפל ראש והתחיל לנגן. הדממה שנתפשטה והלכה בחלל החדר, סחור-סחור לנגינה, היתה רבה כל כך שאפשר היה לשמוע היאך הזמן, זמנו של ליל טבת רחוק-רחוק, נעצר כאורלוגין ישן נושן; היאך רוח הסופה אוספת את עצמה מהשדות ובאה לצותת מאחורי קיר הבית; והיאך הנערה, שעמדה ליד וילאות הפלוסין, נעתקת ממקומה ופוסעת בתוך החלל כמהלכת בתוך חלום, ומשתהית מאחורי כיסאו של הרבי, שהאזין לניגון בעצימת עיניים כשבידו המקטרת הכבויה. וניגון זה, שניגונים רבים היו מקופלים בו(שביקע את קירות החדר והלך לשוטט בכיכר העיירה, פגש בשואב המים שהעמיד לרגע את דלייו המלאים והאזין, הגיח לו והלך להתדפק על החלונות של בתי העץ המחוטטרים והמכורבלים בשלג, חלונות החתומים כפור והמשקפים באספקלריות את בבואותיו של הירח, חלונות שמאחוריהם יושבות סבתות בשביסי קטיפה של שבת, והן מאזינות ושפתיהן מלחשות) היה נמשך והולך עד שהשחר היה עולה על גגות העיירה, אלא שהרבי פקח את עיניו, נתן אותן בכליזמר ואמר:

״די, שיהא די!…”

ובעוד שהלה ניתק לאטו את הקשת ממיתרי כינורו, כשתוהה על הנאמר לו, ועקר לבסוף ממקומו והלך להטמין את כלי הנגינה בתוך הצרור המונח על הקמטר, ותוך כדי הליכה ראה את הנערה (שאת דמותה כבר ראה בהינומה לבנה תחת חופה מהחופות) נרתעת אל וילאות הפלוסין, כשלחייה לוהטות כאילו דלק בהן כל האור של שני הנרות שבפמוטות הנחושת, פנה הרבי ואמר לגבאי הזקן שעמד ונמנם:

״ברוך וולף, האורח יאכל אצלנו סעודת מלווה מלכה…״

למחרת, עם דמדומי השחר, היה צל טעון שני צרורות, צלו של הכליזמר,

נע והולך על פני השדות המושלגים.

לימים, כשהגבאי הזקן תלה ברבי את עיניו הכחולות-חיוורות וביקש לדעת מי היה הכליזמר האלמוני, שתק הרבי ולא אמר דבר.

דבר, 20.4.70

מנגן הגתית מהר אפרים (1981)

מאת

מנשה לוין

---

אורח בקאפוטה ירוקה

מאת

מנשה לוין

פעמיים בשנה נוהג היה לבוא לביתנו – בשלהי האביב ועם רוחות ראשונות של חשוון.

אם כי השמש כבר עמדה בכל זיווה בחלון המידות שבחזית הבית, חלון שסגר על נוף שדות שיער אפל לא הניחו להגיע לחוג השמים, נוף שדות שסיעות-סיעות של עפרונים שוטטו בו בציוצים של שמחה, וסייחים צונפים וסמורי רעמה התרוצצו בו סחור-סחור לאילן סב של אגסי בר, שכל אגדות הילדות קיננו בצמרתו העבותה – היה הוא, האורח, מביא עמו עצבות של שלגים שרבצו ירחי חורף ארוכים על גגות מעוקמים של בתים מחוטטרים, עצבות שהילכה בסמטאות עקלקלות אחרי דמויות שחוחות של יהודים, דמויות שצוירו בצבעים של אפר בידי ציירים אלמונים שמצויים היו לפנים בכל עיירה ועיירה.

כשהיה בא עם רוחות ראשונות של חשוון, רוחות המתהלכות מהורהרות בשדות הכסוחים, היה מביא עמו, מעשה אושפיז הבא ממרחקים שמעבר לים, ריחות של אתרוגים הקמלים בחשאי בתוך קופסאות של כסף, ריחות שיש בהם מניחוחם של פרחים לא נודעים שעליהם זרחה שמש שאינה זורחת בשמיה של פולין.

היה בא מלובש בקפוטה ירוקה, מרופטת בצווארונה ובלולאות כפתוריה, מהוהה כולה, ועם זאת ליבבה את העין בגווניה שהיו משתנים חליפות לפי האור, אורו של יום סתיו או של יום אביב, שהיה נופל עליה. עתים היה בה, בקפוטה זו, גוון של אותו אזוב המקשט כקטיפה בלויה את שוליהם של גגות בתי העיירה, עתים היה בה גוון של פמוטות נחושת של שבת שהוריקו מחמת חלב הנרות הדולף עליהם שנים על שנים.

כששאלתיו פעם, באביב או בסתיו: ״חיים לייב, מה מניין שנותיה של קפוטה זו?״ – הביט בי בהפשל ראש ושתק, ולאחר ששתק:

״מוטב שלא תשאל, משום שאני עצמי שכחתי את מניין שנותיה, וכמדומה לי שגם היא עצמה שכחה מאיזה בד עשויה היא ואימתי נתפרה…”

באחוריה של קפוטה זו תפורים היו שני כיסים עמוקים במערות, שמהם דולה היה, עם בואו, או חופן של אגוזי אלסר או חופן של אגוזים הקרויים תורכיים, והיה מושיט לי בחיוך ביישני, שבצבץ מכל קמטי פניו מעושבות דבלולי שער מצבע קש דהוי.

״נוי של אגוזים, אה!… ואין אלה סתם אגוזים של שוק, אלא אגוזים שהכלה נתנה לי במו ידיה בעד שיר, שיר החופה, שיר בחרוזים שחיברתי לכבודה…״

כי חיים לייב, כיאה לווירטואוז יהודי בעיירה, לאחר שניסה את כוחו בכמה וכמה אומנויות, מצא את תיקונו באומנות הבדחן, שאומנות יפה היא לפי שהיא משמחת לבם של חתנים וכלות ושל קרואי חתונות.

אך נחזור ללבושו, שעיקר ההידור בו היה מטפחת של משי אדום שקיבל בשעתו מידי הרבי מסוכאצ׳וב. סגולות פלאים קושר היה חיים לייב למטפחת משי זו, שקשורה היתה לצווארו הרזה והמגויד, והטילה גוון ייני רך על גוני האזוב הכמושים של הקפוטה.

פעם אחת אמר לי בקול של סוד:

״דע לך שיכול אני ליטול מטפחת משי זו שנתן לי הרבי ולפרוש אותה על פני הים, ולהפליג בה כבספינה של ממש…״

או שהיתה זו, אותה שעה, רוח של אביב שהסיעה את עצמה אילך ואילך עם פמליה של חוגות מעל לשדות המאוושים בביכורי שיבולים, בגבעולי דשאים, בפרחים מנומרים; או שהיתה זו, אותה שעה, רוח של סתיו שהסיעה אילך ואילך סיעות של עורבים מעל לשדות סגריריים.

״אבל לאן, חיים לייב, תפליג בספינת המטפחת, לאן?…״

הוא תלה בי עיניים תמהות, עיניים אפרפרות החסומות במשקפיים שמסגרות פליז להם.

״מה משמע לאן אפליג בה?… לארץ ישראל אפליג…״

צידד את ראשו כלפי החלון ובהה, מעשה סגי נהור, אחרי אותה רוח המשוטטת ספק באביב ספק בסתיו במרחבי השדות, כאילו ביקש להתחקות אחר מגמת הילוכה הסופית. ״אבל איך תגיע לשם, חיים לייב, הרי אין ים במדינת פולין?…״

נבוך, עמד ושתק כשאוחז בשני דשי הקפוטה; אך מאחר שמורגל היה בכוח אומנותו באלתורים, נתיישבה עליו דעתו מניה וביה, והוא חייך ואמר:

״בידוע הוא שכל הנהרות הולכים אל הים, וממילא הולך אליו גם הנהר של סוכאצ׳וב. כיוון שכך, אפרוש על פני הנהר של סוכאצ׳וב את מטפחת המשי, מתנתו של הרבי, ואפליג בה אל הים הגדול, וזה כבר יביאני לארץ ישראל…״

לאחר שאמר מה שאמר המיש את עיניו מהרוח, המעבירה מעבר לחלון את המרחקים והזמנים מאופק לאופק. וכשמגביה משום מה את קולו – זרק בי נימה של תרעומת:

״אבל מדוע אין אתה אוכל מאגוזי החתונה?…״

וכשתופס אותה נימה של תרעומת כלפי עצמו: ״ומדוע אין אני שותה כוס של חמין?… הרי היה בדעתי לשתות כוס של חמין…״

הניח לחלון על נופיו והלך אצל מחם הנחושת, שהטיל צל עמום על שעוונית השולחן, ומזג לעצמו כוס תה. אלא במקום שייטול סוכר מביהסוכר, שהתנאה בסמוך למחם בתבליטי הפרחים הצבעוניים שעל דופנותיו, פשט את ידו אל בי-המלח שעמד על המדף, חפן מתוכו מעט מלח והטילו לתוך כוס החמין שהימנו עלה ניחוח טוב של תה, תה של ויסוצקי.

כשביקשתי להעמידו על טעותו: ״חיים לייב, הרי זה מלח ולא סוכר…״ – לכסן אלי את זקנקנו התישי וזקף בי עיניים גחכניות של ספק מומוס ספק פילוסופוס:

״ומניין לך שסובר עדיף ממלח… הניסיון מלמד שהרי זה כהרי זה, כלומר שסובר טבעו להיות נמס ומלח טבעו להיות נמס…״

משגמר לשתות כוס החמין כשמפזם לעצמו קטעי ניגון בין לגימה ללגימה, שלשל ידו לתוך אחד מכיסי המערות שבאחורי הקפוטה, והעלה מתוכו חפיסת טבק ממועכת ומקטרת איכרים מגושמת וחרוכה. לאחר שפיטם את המקטרת בשתי אצבעות גרומות והצית בה אש שנטל ממוקד המחם, חזר אל החלון ופלט פקעות-פקעות של עשן, שהתפשטו והלכו על פני נוף השדות שמעבר לחלון.

״אתה יודע,״ אמר לאחר שהרהר שעה קלה בינו לבין עצמו, ״אני חושש שלא אוכל להפליג לים הגדול בספינת המטפחת שלי…״ פקעות העשן של מקטרתו ירדו ונאחזו בצמרותיהם של עצים שעמדו בלבלובם או בשלכתם.

״ולמה זה, חיים לייב?…”

הוא נענע ראשו בעצבות.

״מחמת הפירטין…״

אם כי ידעתי שחיים לייב אינו אלא משל שהיה, לא ירדתי לסוף דעתו. ״מחמת הפירטין?…״

דומה היה שנשתבש עליו, על חיים לייב, מהלך הדורות ומהלך הזמנים, לפי שאמר בפשטות:

״כן, מחמת אותם פירטין שבסיפורי מעשיות, המלסטמים את הספינות המהלכות בים הגדול…״

כך אין מעשנים מקטרת מול חלון הנשקף אל יום של אביב או אל יום של סתיו; כך מעשנים מקטרת המפריחה פקעות כחלחלות אל חלון הנשקף אל יום של חורף, שבו היער המושלג אינו סתם יער, שבו אילן אגסי הבר המושלג אינו סתם אילן. מכאן קולו המתנגן של חיים לייב, קול של נע ונד הבא ממרחבי שדות וממרחקי זמן לבנים ודמומים.

״שמע, אילו בדומה למשל הייתי קם ומפליג באמת בספינת המטפחת שלי דרך כל הנהרות של פולין אל הים הגדול, ובפתע פתאום כשאני יושב בספינה השטה לה בים הגדול ומעשן בניחותא את המקטרת, מתנפלים על הספינה הפירטין הללו כדי ללסטם את האוצרות הטמונים בה, אז יודע אתה מה הייתי אומר לשר שלהם?… הייתי אומר לו בזה הלשון: ׳אישי הארכיליסטים, בספינה שלי לא תמצא אפילו אסימון שחוק, מוטב שתלך אצל בן דודי, ברוך ליפמאן, שיש לו בוורשה פלטין של עשר קומות ויש אומרים של עשרים קומות, ובמרתפים של פלטין זה מחזיק הוא חביות מלאות זהב ואבנים טובות, וכל מיני תכשיטים יקרים…׳ כך הייתי אומר לאותו ארכיליסטים…״

ידיו המנומשות רעדו בהתרגשות, העשן שעלה במקטרתו הדיף ריח כוסס, ריח של עטרן שנודף מהטבק שהאיכרים מעשנים בירידים, גרונו נשתנק, ולשונו נתגמגמה בחמת כעס.

״מצאו להם הפירטין את מי ללסטם… את הגביר חיים לייב, שכל מה שיש לו בעולמו הוא מטפחת אדומה שהרבי מסוכאצ׳וב נתן לו במתנה… אדרבה, שילכו אצל פירט שכמותם, שיש לו פלטין בוורשה… שם ימצאו אוצרות קורה…״ השתעל כשסוכך בכף ידו על פי המקטרת העשנה, ותלה עיניו בחלון שלא השקיף על ים ולא על ספינת פיו-טין, אלא על שדות באביבם המאוושים בנחת. לאחר שהות מה החזיר פניו אלי.

״מן הסתם יודע אתה שישנו ספר המתקרא ‘אלף לילה ולילה,… ובכן, אומר אני לך שסיפור הגלגולים שנתגלגל בן דודי ראוי שייקבע באותו ספר פלאים…״

וכשמושך אנחה מלבו, מגחך בינו לבין עצמו כמי שיודע שגוזמאות ובדותות עשויות להיהפך לעובדות שיש בהן ממש:

״שמע, במכנסיים טלואים ומטולאים, במקטורן מרופט וללא כפתורים ובזוג נעליים קרועות על הגב, יצא זה ביום נאה של חודש תמוז מסוכאצ׳וב… כשנפרד ממני בפרוורה של העיר אמר בקול של חוצפה, מעשה משחק ליסטים בתאטר: ׳חיים לייב, ראה תראה היאך אני עושה את עצמי אגדה…, זה היה לפני שנים לא רבות, ועכשיו… עכשיו הוא גר באמת בפלטין, שספק הוא אם בשכמותו גרה בשעתה מלכת שבא, שהיתה לכל הדעות אישה עתירת נכסים…״

מתוך ערמות העננים, שנערמו והלכו מעל לצמרתו של היער, נשלף ברק שהגיה את החלון, שהגיה את מחם הנחושת שעל השולחן, שנעשה לרגע ראי שבו הבהבה בבואתו של חיים לייב, בבואה בדויה ממשית שעודה עוממת במרחקי הילדות, ובבואה זו אמרה בקול של אוב שבא אף הוא מאותם מרחקים:

״איך זה הגיע דלפון זה להיות בעל פלטין בוורשה?… (וכשפושט ידיו בתהייה כלפי החלון שהביט בזגוגיות אטומות ומוארות לסירוגין אל הסופה הממשמשת ובאה): אין יודעים… לא, אין יודעים… חכמי סוכאצ׳וב גיבבו בעניין זה תלי תלים של סברות והשערות התלויות על בלימה… מספרים שהוא נעשה סמרטוטר, ויום אחד אגב נבירה וחיטוט בסמרטוטים שליקט, מצא יהלום יקר מציאות והלך ומכרו בממון רב, וכך התחיל להתעשר… ויש מספרים שקנה בכמה פרוטות פתק בלוטריה, ומכוחו של פתק זה שעלה בגורל וזיכה אותו בהון רב, הגיע למה שהגיע…״

ידיו צנחו לאורך הקפוטה, שנצנצה בבוהק אזובי משונה בתוך האפלולית של טרם גשם, שעמדה בחלל החדר ובחלל השדות.

״ועכשיו הריהו מתהלך בפלטין שלו בחלוק של משי או בחלוק של פלוסין בין רהיטי מהגוני ובין אספקלריות במסגרות של כסף, ומעשן מתוך הרחבת דעת סיגרים ריחניים… בעוד אני יושב במין בקתה העומדת על כרעי תרנגולת, בקתה שקירותיה רועדים בחורף מקור ממש כעצמותי שלי, ומעשן מתוך צמצום הדעת מקטרת מפוטמת במחורקא של איכרים הצורבת את הגרון ואת העיניים…״

לאחר ששתק שהות מה:

״ולומר שבילדותנו לא זזה ידי מידו… שהיינו גונבים יחד תפוחי בוסר מהבוסתנים… שהיינו מטפסים לראשו של עץ הערמון העומד זה דורות על דורות בחצרו של הרבי, כדי להסתכל בשמש היורדת לטבילת לילה לתוך הנהר של סוכאצ׳וב…״

גלגל של רעם שדהר ובא ממרחקים נתפרק תוך כדי דהירה למפלי אבנים שנידרדרו וניגרו ברעש לתוך תהומות סמויות.

״היית פעם בפלטין שלו, חיים לייב?״

ברק שהאיר אותו רגע את צמרתו של היער האפל האיר גם את מסכת פניו של חיים לייב, מסכת גבס ששתי עוויתות כשני חריצים נתחתכו בה.

״רק פעם אחת… הוא, ברוך ליפמאן, רצה להראות לי שעמד בדיבורו, כלומר שנעשה אגדה שיש בה ממש… אבל ברחתי משם כשלחיי בוערות מבושה, כאילו לא הוא אלא אני הוא הליסטים שליסטם את הבריות ובנה לו פלטין זה…״

חזר ושקע לתוך שתיקה משתיקותיו כשמנענע ראשו ומהרהר בינו לבין עצמו:

״זה שנעשה גביר אדיר, מילא… מן הסתם עמדה לו זכות אבות… מי יודע… זה למעלה מכוח המשיג שלי… אבל שלא הזמין אותי לחתונת בתו היחידה, על כך לא אמחל לו לבן דודי ברוך ליפמאן, שידו לא זזה מידי בילדותנו וגם בבחרותנו…״

הסיט משקפיו כלפי גבותיו, וכשמביט בעיניים של פליאה בריקוד שהסופה מרקדת בשדות, ריקוד שיש בו כמה וכמה ריקודים:

״מספרים שוורשה היהודית, שכבר ראתה בימיה חתונות מפוארות, עדיין לא ראתה חתונת פאר כגון זו… שטריימליך הדורים שבראשי חסידים שימשו בערבוביה עם צילינדרים של משי בראשי סרסורי וספסרי הבורסה, עמיתיו של ברוך ליפמאן… והאבנים היקרות שעל שמלות המלמלה והברוקד של נשים צדקניות ולא צדקניות סנוורו באורן את אורות הנרות שבנברשות… שלא לדבר על סעודת המלכים שעלתה על השולחנות, והיינות שנשפכו כמים…״

וכשזוקף אצבע כלפי החלון:

״ושלוש קפליות של כליזמרים ניגנו בחתונה זו…״

מעבר לחלון נתעצמה והלכה החנגה של הסופה, וחיים לייב משך את קולו בנימה של עליצות:

״בדין חשש הגביר האדיר, ברוך ליפמאן, שאבוא לחתונת בתו מלובש בקפוטה ירוקה זו… ואני אומר לך שחבל, חבל מאוד, שלא הייתי אושפיז באותה חתונה מפוארת, משום שהאספקלריות במסגרות כסף התלויות בפלטין של ברוך ליפמאן לא ראו מימיהן בגד כזה של נוי עתיק ושל ייחוס עתיק…״

הגשם שהחל לרדת בחוץ ירד כמעט בלי קול, משל היה זה גשם בלתי קרוא, היורד בביישנות בשולי השדות, ובתוך גשם דמום זה ריטט קולו של חיים לייב בצרידות משונה:

״פעם אחת, בבין השמשות של יום חורף, שאלתי את הרבי מסוכאצ׳וב בעניין הצדק בזה העולם…״

מפרצוף פניו של בדחן העיירה בצבץ פתאום דיוקנו של הקרן העיירה כפי שגילפו בברונזה אנטוקולסקי: ראש צר מסוגף עם פיקה חדה בגרון ועיניים חלולות וחוגות.

״הרבי שתק כשמביט בעצים המושלגים שבחוץ, וכורך תוך שתיקה את גדילי אבנטו על אצבעותיו ומתירם וחוזר וכורכם…

״לבסוף, לאחר שתיקה של שעה קלה, שנראתה לי שתיקה של שעות על שעות, הסב מהחלון את פניו שחתומים היו בלובנו של השלג, ותלה בי את עיניו היפות והעצובות, ואמר בשמינית של רוגז:

׳אל תחקור במופלא ממך… אתה שומע, חיים לייב…׳״

נזוף, בהרות סומק בלחייו הרזות, דיחק את עצמו חיים לייב לתוך האפלולית שהסגריר הטיל לתוך הזווית שבין החלון לקיר. ״אף על פי כן מנקרות מחשבות במוחי… אף על פי כן…״

הוא דיבר בקול קטוע וצרוד כשהוא מעלה בנשיפות פה את האש שנתעממה במקטרתו:

״שמא מכיר אתה את יונתן הסגי נהור?״

״לא… מניין?…״ מהמקטרת המפוחמת משך חיים לייב עשן שהיה לו ריח של רמץ. ״אם כך, לא ראית מעין גלגול של איוב… וודאי, צאן ובקר וגמלים כלאותו איש בארץ עוץ לא היו לו, ליונתן… סוחר עצים היה, לא עשיר ולא עני, אך ירא שמים ובעל צדקה… אמנם קצת יוצא דופן היה, שתקן, מעורב יותר עם עצים שביער מאשר עם הבריות, מנגן בכינור ניגונים חסידיים וגר עם אשתו ובנו היחיד על שפת הנהר, אולי משום שאהב את שתיקתו של הנהר… והנה בן לילה נתהפך עליו הגלגל: הגויים הציתו את היער שחכר מהפריץ, וכל ממונו ירד לטמיון… ועד שהוא עומד ותוהה על הפורענות שבאה עליו, נתרגש ובא עליו אסון אחר: בנו היחיד מת בפתע פתאום, ועד שהוא עומד ותוהה על פורענות זו, נתרגש ובא עליו אסון אחר: מחמת צער הלכה לעולמה גם אשתו, שידועת חולי היתה… ויונתן זה שפרקו נאה היה, נתכופף כעץ שברק פגע בו; זקנו ושערו הלבינו כשלג, ומאור עיניו ניטל ממנו מחמת הייסורים שבאו עליו…״

חיים לייב העביר וחזר והעביר את ידיו על פניו, כשמאזין לגשם המדבר לעצמו בצקון לחש מעבר לחלון.

״ועכשיו מוליך אני בוקר וערב סגי נהור זה להתפלל לבית המדרש הישן, וכל הדרך שאנו עושים מהנהר לבית המדרש ומבית המדרש לנהר, כשידו אינה זזה מידי, הריהו שותק שתיקה של ערמות אבנים שנותרו מבית שנחרב…״

חיים לייב עקר ממקומו כאילו ביקש לברוח ממלמולו האילם של הגשם, הפליג לתוך החדר, שמרחקים אפלוליים נפתחו בו, נשתהה ליד השולחן, הניח עליו את מקטרתו הכבויה, וכשחזר אל החלון לאחר שהות מה: ״אתה מבין, להוליך יום-יום סגי נהור קשה גורל לבית המדרש, ולהקשיב כל הדרך לשתיקת האבנים שהוא שותק… יום-יום…״

ותוך כדי כך, בקול צרוד וזועם כלפי עצמו, כששתי ידיו תופסות בדשים מרופטי השוליים של הקפוטה הירוקה שלו:

״אבל מי אני שאהרהר אחרי מידותיו של ריבון העולם?…״ הגשם שהלך לו השאיר על פני השדות ערפל כחלחל שהציף את זגוגיות החלון. ולאורו של ערפל זה ראיתי את חיים לייב מתהלך אילך ואילך בתוך החדר, כשמטיל אגב הילוכו את בבואתו לתוך הראי המטושטש של המהם. לאחר שעה קלה נטל מהשולחן את מקטרתו, הצית בה אש, וחזר בהשפל ראש כשהוא מעשן וכולו אומר שתיקה, שתיקתו של אותו סגי נהור. וכדי להוציאו מתוך שתיקת אבנים זו:

״חיים לייב, מה בדבר ספינת המטפחת שאמרת להפליג בה לארץ ישראל?״

אין מוציאים בן רגע אדם מתוך שתיקת אבנים שמישהו מטילה עליו. הוא עמד ועישן כשמביט בערפל, שקיפל לאטו את יריעותיו והפשילן על צמרתו של היער. בשדות שנתערטלו נצנצו שלוליות ובהן קרעי עננים ושברי שמים; וסיעות של ציפורים שניערו מעליהן שיירי גשם עמדו על אמירי לבנים וצייצו: איזו עצבות! איזו עצבות!

״חיים לייב…״ נגעתי בשרוולו כדי להפיג ממנו את שתיקתו.

הוא נרעד כולו וצידד כלפי את ראשו.

״שמעתי מה ששאלת, שמעתי… אבל חושש אני שלא אפליג בספינת המטפחת… ולא מחמת הפירטין שבממש או שלא בממש העלולים ללסטם את האוצרות שלי, אלא משום שלבי אומר לי שכבר אכלה את שארית שנותי בסוכאצ׳וב…”

עתה ראיתי שהערפל הכחול שעמד בזגוגיות החלון הציף גם את זגוגיות משקפיו של חיים לייב.

״אתה מבין, זה דורות על דורות שאני מתהלך בסמטאותיה של סוכאצ׳וב כמין סבא-דסבא של עצמי, אתה מבין…״

וכשכל קמטי פניו מחייכים:

״אין יום שלא אלך לומר שלום לעץ הערמון הישיש העומד בחצר בית-הכנסת… אין זה סתם עץ מופלג בשנים, מוכה רעמים וכפוף ראש… מספרים עליו שלפני הרבה דורות הקביל את פניהם של היהודים הראשונים שנכנסו לעיירה, שלא היתה עדיין עיירה אלא מקום שומם… והוא זכה באמת שבית-הכנסת הישן יוקם סמוך לו, כמעט בצלו…״

וכיוון שהחיוך חזר לעיניו, חזר לפניו:

״חוץ מזה, כלום רשאי אני לוותר על הזכות לצחצח בערבי שבתות וערבי חגים את נברשות הנחושת התלויות בבית המדרש של הרבי?… אה, אילו ראית באיזו שמחה דולקים הנרות בפמוטות הנברשות, היוצאות מתחת ידי מבריקות ומבהיקות באספקלריות, אם לתפוס לשון של מליצה…״

וכשהוא סופק יד אל יד:

״ומי ישמח בחתונות את החתנים והכלות הנכנסים לחופה בלב מלא עצבות, אם לא אני, חיים לייב?.״ לא, לא אפליג בספינת המטפחת לארץ ישראל…״

וכשמנמיך קולו:

״ואולי אין הבריות שם זקוקים כלל לבדחנות, ואומנות אחרת אין בידי…״

ובקול חותך כמלמד סנגוריה על עצמו:

״מן הסתם נגזר עלי להיות בדחן בעיירות יהודיות שבפולין, וחייב אני לקיים גזרה זו…״

אלא שהחיוך שחזר לפניו, לעיניו, דעך קמעה-קמעה ובמקומו באה עצבות, עצבות שאינה נאה לבדחן שנגזר עליו להיות בדחן. ראיתי בעליל שהוא מתרחק והולך משאונם של התוף, הכינור, האבוב והקונטרבס – כלי נגינה העושים שמחה בחתונות. הוא עמד וגישש בעיניים בוהות בתוך הערפל התלוי בחלון כאילו תר היה בו אחרי מישהו.

״חיים לייב, את מי אתה מחפש?…״

הוא לא ענה. ראיתי שמבטו בוהה אחרי סוס שיצא אותה שעה מתוך קרעי הערפל, סוס שחום עור שגרר עגלה מסולמת ללא אדם, הפסיע לאטו ונעצר ליד אילן אגסי הבר. משהזקיף הסוס את ראשו והתחיל תולש ואוכל מהעוללות שנשתיירו בענפיו של האילן, יצא חיים לייב משתיקתו:

״את מי אני מחפש, אתה שואל?… את עצמי אני מחפש, את עצמי…״

ידעתי שברגע מסוים, יהא זה בעת ביקורו בשלהי אביב או בעת ביקורו בתחילת חשוון, יפשוט חיים לייב את דמותו, את דמותו למראית עין, וילבש דמות שהיא מעבר לדמותו הממשית.

״מה משמע שאתה מחפש את עצמך?… הרי אתה נמצא כאן…״ חיים לייב תלה בי את עיניו האפורות ושתק, ולאחר ששתק אמר:

״מניין לך הוודאות שאני נמצא דווקא כאן?… שמא מהלך אני בשעה זו במרחקים שהם מעבר לכאן… ואם אין זה אני עצמי המהלך במרחקים אלה, הרי זה הצל שלי או הצל של הצל שלי, מה שהנהו היינו הך…״

כיוון שהערפל אסף את כל קרעיו, ובחלל השדות עמד אוויר שקוף, עקר היער משיפולי האופק ונתקרב אל החלון, ועם שאני מביט ביער זה שכבר לילי היה, אמרתי לעצמי:

ייתכן שאין אני מדבר עם דמותו הממשית של חיים לייב, שבא כמנהגו מסוכאצ׳וב כשהוא מלובש קפוטה שגון אזוב לה, קפוטה שהיא בעלת ייחוס של דורות, והוא עומד ומעשן מקטרת מפוחמת ליד נוף השדות שבחלון ילדותי, כשמאחוריו עומם על גבי השולחן מחם נחושת שנקנה מידי צוענים עוברי אורח, ומעל הקיר הסמוך, ליד שעון עגול שמחוגיו אינם מראים שום שעה, בוהקת צלחת חרסינה שקערורית, שעליה מצוירים בגוני לכה רכים צמד אגסים וצמד תפוחים – מזכרת מעיר מרחצאות שצליל קסום לה: צ׳כוצ׳ינק… אלא מדבר אני עם דמות שהיא כבר מעבר למרחקי הזמן, דמות שהיתה למאכולת אש.

״חיים לייב, אתה רוצה לשטות בי?… וכי מבקש אתה לומר שייתכן שאדם יימצא בעת ובעונה אחת גם כאן וגם אי שם?…״

ידעתי שעדיין לא עמדתי כל עיקר על טיבו הפלאי של חיים לייב, שכן בווירטואוזיות המיוחדת לבדחנים, לכליזמרים ולכיוצא בהם מומוסית, ביטל כביכול את הזמן והמרחק וחזר מניה וביה לדמותו הקודמת, הפשוטה. הוא אמר:

״לכאורה לא ייתכן שאדם יימצא בעת ובעונה אחת גם במקום פלוני וגם במקום אלמוני, אבל מה שאירע בי בדרך מסוכאצ׳וב לכאן מעיד שזה כן ייתכן…״

״עדיין דעתי מטולטלת עלי בכך…״

אלא שקודם שיפקיע סיפור מעשה מקערות סיפורי המעשיות החבויות בערבוביה עם אגוזי חתונות בתוך כיסי המערות של הקפוטה הירוקה שלו, צריך שיחזור ויפטם את מקטרתו. ועד שהוא טורח בריקון אפרה ובפיטומה באניצי טבק, עקר היער, שכבר לילי היה, מעם החלון, חזר לאופק והניח לשדות לחייך בדשאיהם אל שמש שאינה יודעת אם היא שמש שלפני גשם או שמש אחר גשם.

וחיים לייב עישן את מקטרתו ואמר:

״ובכן, העגלה שהסיעה אותי מסוכאצ׳וב לכאן התנהלה לאטה, כשהיא כורכת מסביב לגלגליה את הדרך שנתמשכה בין שדות שהשתפכו לתוך שדות אחרים, וכולם יחד הסתובבו בלי הרף סחור-סחור לי. והיו גם ציוצים שונים זה מזה של ציפורים שונות זו מזו, והיתה גם הדממה של חורש לבנים או הדממה של חורש אורנים, והיה גם עוד נוסע שישב לצדי בתוך העגלה, והוא גציל האדמוני… אין אתה יודע מיהו?…״

״לא…״

הוא חייך לתוך סליל העשן שעלה ממקטרתו. ״אם כך, לא ראית מהי פליאה כפולה ומכופלת, כי לא זו בלבד שגציל אדמוני, אלא גם אשתו אדמונית היא, וגם שלוש בנותיהם אדמוניות הן. הנכנס לביתה של משפחה זו רואה כעין אור של נחושת עומד בחלל הבית…״

ולאחר שתיקת מה:

״ובכן, שנינו נסענו בעגלה אחת לכאן, כל אחד לתכלית שונה.

אני – כדי להביא לך, כמנהגי, אגוזים של חתונה וסיפור מעשה ישן שהוא חדש, והוא – כדי להביא ליריד שבכאן את הפרקמטיה שלו, היינו סרטים צבעוניים של משי וקטיפה היפים לצמותיהן של שיקסות צעירות, ומחרוזת פנינים מזכוכית מוכספת ותכשיטים למיניהם מפח מוזהב, שגויות הכפרים להוטות אחריהם…״

הסייחים שברחו קודם לכן מחמת הרעמים ומחמת הגשם חזרו להתרוצץ בצניפות של שמחה סחור-סחור לאילן אגסי הבר. וחיים לייב כשעיניו נוהות, מעל למשקפיו השמוטים, אחר הסייחים היפים:

״כל הדרך היה גציל האדמוני יושב וטוחן את צרותיו לתוך אוזני שלוש בנות יש לו בבית, שלוש בנות שהגיעו לפרקן, והן מבורכות במעלות של נוי וצניעות וחוכמה, אלא שנדוניה אין להן… וכי מהפרקמטיה העלובה שלו יכול הוא לפסוק להן נדוניות… ותוך שמגלגל בצרותיו תפס בדשי הקפוטה שלי ואמר בקול של אדם שהגיע עד ייאוש:

׳״חיים לייב, כיוון שבדחן אתה, ומצוי אתה בכל מיני חתונות, השתדל ומצא לי שלושה חתנים ראויים והגונים לשלוש בנותי הכשרות והחכמות והנאות… הריני מוכן ומזומן להעמיד שלוש חופות ביום אחד… אתה שומע, חיים לייב, שלוש חופות ביום אחד…׳

״על כך אמרתי לו בפנים תמהות:

״׳גציל, אתה רוצה לעשות מבדחן שדכן משום שזה מתחרז בזה?׳ ״והוא בפנים ספק צוחקות ספק בוכות:

״׳וכי אין הם היינו הך, חיים לייב? זה בעל דמיון וזה בעל דמיון…׳ ״הדין עמו, אמרתי לעצמי ושתקתי, ועם שאני שותק תליתי עיני בסיעת הציפורים שליוותה אותי כל הדרך…״

כיוון שנסתיים כביכול הדו-שיח בינו לבין אותו סוחר בפניני זכוכית ותכשיטי פח, שאלתי:

״לשם מה, חיים לייב, תלית את עיניך בציפורים?״ הוא חייך:

״פשוט, שמא יודעות הן היכן אפשר למצוא שלושה חתנים הגונים וראויים לשלוש בנותיו של גציל…״

כיוון שהוא חייך, חייכתי גם אני אל הסייחים המכרכרים סחור-סחור לאילן אגסי הבר, משל היו סייחי עץ של קרוסלה.

״מדוע דווקא על הציפורים לדעת זאת, חיים לייב?״

הוא הסיט את משקפיו מעל לגבותיו, ונתן בי עיניים של תמיהה שהיה בה נצנוץ של רוגזה – כאילו שואל הייתי את האגדה מה טעם אגדה היא.

״משום שהן נוהגות לנדוד מעיירה לעיירה, לשוטט בסמטאותיהן, לשבת על גגות בתיהן, על פני חלונותיהן, וממילא הן רואות הכול ושומעות הכול…״

״והן, הציפורים, מספרות לך כל מה שהן רואות ושומעות באותן עיירות?…״

״דע לך שכן… מחמת החיבה שהן מחבבות אותי, והן מחבבות אותי כל כך, שליוו אותי אפילו מסוכאצ׳וב לכאן… הנה הן…״

ואמנם, הן באו אותו רגע ממרחב השדה עם אור כחלחל של טרם ערב על נוצתן, ותוך שמדדות אילך ואילך ומצייצות זו לזו, נתיישבו על ענפיהם של שני עצי ערמון שעמדו מזה ומזה של החלון, חלון ילדותי הרחוק.

״מה הן אמרו לך בעניין החתנים, חיים לייב?״

הוא דיחק בכתפיו.

״הן לא אמרו לי כלום… הן אמרו שירה, כדרכן, אבל משירתן לא למדתי שאכפת להן שלגציל האדמוני מסוכאצ׳וב יש שלוש בנות שהגיעו זה מכבר לפרקן, ואין להן נדוניות…״

ציפורים מסכנות! הן ישבו על עצי הערמון מכורבלות בגלימות נוצתן, ראשן משוקע במוראתן ופלבלו עיניים מנומנמות. לימדתי עליהן זכות.

״אולי כן אכפת להן, חיים לייב, אולי?…״

הלה נענע בראשו:

״מסופקני, אילו היה אכפת להן, היו טורחות והופכות עולמות ומוצאות שלושה חתנים טובים לשלוש בתולות יהודיות שהן באמת אדמוניות, אך מצוינות במעלות של נוי וחוכמה כדעת אביהן…״

״אבל היכן אפשר למצוא חתנים כאלה, חיים לייב, בוורשה הבירה או בעיירות?…״ הוא משך בכתפיו הגרומות.

״מה משמע היכן? ייתכן שמעבר לים, ייתכן שמעבר להרים, וייתכן בסיפורי המעשיות שנשים זקנות בעיירות נידחות נוהגות לספר בליל חורף בשעת מריטת נוצות…״

״ואתה סבור, חיים לייב, שציפורים אלה יודעות היכן מצויים חתנים אלה?״

הוא הטיל מבט של כעס בשני עצי הערמון שנתאוושו אותו רגע.

״ודאי! הן יודעות ושותקות כמכשפות חסודות.״

״אם הן יודעות, למה הן שותקות?״

״אתה שואל אותי קושיות של עץ! אדרבה, שאל אותן מדוע הן שותקות, אולי יגידו לך…״

הערב כבר עמד והמתין בשולי השדה ליד סוס גלמוד, שעמד והזה ליד אילן גלמוד, בעוד היום גרר לאטו את צלליו לעבר היער.

״אבל, חיים לייב, איך מדברים עם ציפורים, איך?״

חיים לייב צחק בלי קול כשסורק באצבעותיו את זקנו, ונדמה היה לי כי גם הציפורים היושבות על עצי הערמון מעבר לחלון ילדותי, מחייכות חיוך מוצנע למשמע שאלה תמוהה זו שאני שואל את פייטן העיירה, המגונדר בקפוטה דהויה, פייטן העיירה, המסוגל לקרוא את שיריו בשוק בפני סיעה של עזים, המקשיבות לו בעיניים ליצניות תוך שמכרסמות שיירים של קלחי כרוב, או לרקוד בליל ירח של קיץ או של חורף באקסטזה חשאית בתוך מעגל גגות מאוזבים או מושלגים. הוא לכסן אלי את ראשו ואמר:

״אתה שואל אותי איך מדברים עם ציפורים? בדרך הפשוטה ביותר, למשל…״

רחש עבר אותו רגע בין הציפורים. הן שרבבו ראשיהן כלפי החלון וצותתו, כאילו ביקשו אף הן לדעת איך מדברים אתן.

וחיים לייב:

״כדרך שאתה מדבר עם הרוח המהלכת לצדך שעה שאתה מהלך בשדות אלה… או כדרך שאתה מדבר בעד החלון הזה עם היער ההוא שעה שהיא לא יום ולא לילה… או כדרך שאתה מדבר עם גשם היורד מתוך שמחה או היורד מתוך עצבות… ירדת לסוף דעתי?…״

נענעתי בראשי כשאני תולה עיני בשני טורי הציפורים היושבות על שני אילני הערמון, אך הן טמנו ראשן בנוצתן כאילו קשרו ביניהן קשר של שתיקה.

״חיים לייב, אם הן ציפורים של ממש, אז מה טעם שותקות הן כל כך את סודותיהן, ואם ציפורים שבמשל, אז למה באו לכאן?…״

הלה הניף ידיו הינף של ייאוש.

״שוב אתה שואל קושיות של עץ!… ייתכן שהן ציפורים של ממש וייתכן שהן ציפורים שבמשל, ויש לשער שהן באו לכאן כדי לראות אם מצאתי בינתיים את עצמי…״

אור היום, שנצטמצם והלך בשדות, נצטמצם והלך גם בחדר כשהוא עומס בלחייו השקערוריות והמעושבות עשב דל של חיים לייב, בזוויות הרצפה, בזוויות התקרה ובמחם הנחושת שעל השולחן, שנתבלטו בו עתה כל הקימוטים שנתקמט בנדודיו הצועניים.

״מה משמע אם מצאת בינתיים את עצמך… כלום?…״

הוא יצא ולא יצא מתוך הדמדומים שנצטופפו סביבו.

״בכן שמע, כשהגיעה העגלה שהסיעה אותי מסוכאצ׳וב סמוך לכיכר הקרוסלה, שהיא לא רחוקה מכאן, קמתי וירדתי, לאחר שהבטחתי לגציל האדמוני שאחפש ממש בנרות בכל העיירות שבאיפרכייה שלנו ובכל סיפורי המעשיות ששדכנים נוהגים לספר לבדחנים ובדחנים לשדכנים – שלושה חתנים מהוגנים וראויים לשלוש בנותיו שהגיעו לפרקן, והן מבורכות בכל המעלות של נוי וחוכמה, אך לא נתברכו בנדוניות…״

שתק רגע.

״ובכן, לאחר שירדתי נשתהיתי שהות מה כדי לראות היכן אני מצוי. לכאורה, אמרתי לעצמי, הכול מוכר מאשתקד ועם זאת הכול זר. עקרתי ממקומי והנחתי לרגלי להוליך אותי לכאן, כלומר לבית הזה. ועם שאני מהלך כך ומפזם ניגון מחמת השמחה שיש בלבי למראה השדות שהרוח מנפנפת בשיבוליהם הירוקות, למראה האילנות השונים העומדים בלבלובם, למראה ציפור עפה ופרפר מנצנץ ודבורה מזמזמת, למראה צמד סוסים הפוסעים לאטם ומושכים אחריהם תלם שחור ומחרשה ואיבר – ירדה עלי בפתע פתאום אימה סתומה, אימה שלא היתה לה כלל אחיזה בזיוו של היום, מעין האימה היורדת על אדם המהלך יחידי בלילה בתוך היער…״

ולאחר ששהה שהות מה כדי לתהות על חידה זו מתוך הדמדומים שבחדר, שהלכו וסגרו עליו לתוך הדמדומים שבחוץ: ״והרי יום היה ולא לילה, ולא מהלך הייתי בתוך יער אלא בתוך שדה פתוח לארבע רוחות השמים. ואף על פי כן הרגשתי בעליל, לא כמי ששרוי בתוך חלום, שאני חיים לייב נעלמתי… אתה מבין, פשוט כפשוטו – נעלמתי…״

כשתי מקהלות העונות זו לזו, כן פצחו שתי להקות הציפורים, שישבו כל הזמן רדומות ודמומות על שני אילני הערמון, במזמור של ציוצים, מזמור שהתגבר והביא לידי התרטטות את זגוגיות החלון.

כיוון שלחיים לייב לא היה אותה שעת בין ערביים פרצוף פנים של בדחן המצוי אצל גוזמאות של הדמיון, אמר בעצבות:

״הן צוחקות לי, מילא… אבל רואה אני שגם אתה מחייך מין חיוך של ספקנות… וייתכן שהדין עם הציפורים והדין עמך, ואף על פי כן אין אני משיג בכוח השכל שייתכן שאדם יהא מהלך לו בשדה ושמחה בלבו, ומחמת ששמחה בלבו מפזם הוא לעצמו ניגון המתנגן בו בכוח זיוו של היום, והנה תוך שהוא שרוי בניגון הזה יורדת עליו פתאום אימה משונה וסתומה, ועם שהוא תוהה על פשרה של אימה זו, שבאה אולי מהיער האפל שמאחורי השדות, רואה הוא בעליל שמישהו זר, איזה פלוני אלמוני, מהלך במקומו, בעוד הוא עצמו נעלם ואיננו…״

דעתו היתה מטולטלת עליו כל כך מחמת הסיוט שקפץ עליו בדרך לכאן, ששעה קלה חיפש את מקטרתו שמצויה היתה בידו הימנית הקפוצה.

״אתה מבין, מלוסטם הייתי, מלוסטם מהאני שלי… וכיוון שלא ייתכן אדם שלא יהא לו צל משלו או אני משלו, נשאתי רגלי והתחלתי לרוץ כמטורף לאורך השדה כשאני שומע את עצמי או את מישהו במקומי צועק: ׳חיים לייב, היכן אתה, היכן?…״׳

דיבורו נתגמגם מחמת עייפות וקוצר נשימה, כאילו רץ היה באמת ריצה של כך וכך פרסות.

״אני מתרוצץ אילך ואילך, והן, הציפורים, היושבות עכשיו על שני העצים, מתעופפות סיעות-סיעות מעל לראשי, ומצווחות יחד עמי: ׳חיים לייב, היכן אתה, היכן?׳…״

הוא משך אנחה ארוכה מלבו וגיחך:

״כאילו כל העולם חייב לדעת שחיים לייב נעלם…״

והעולם שמחוץ לחלום הילדות שרוי היה באורו של סגריר פולני עכור, שאכל כליל את אורו החיוור של לילך פולני רחוק, ושני האורות האלה קרנו בערבוביה ממסכת פניו המסוגפת של בדחן העיירה. ״אבל לבסוף, חיים לייב, מצאת את עצמך?…״

חילץ את מקטרתו הכבויה מתוך ידו הקפוצה, דחס בה מעט טבק, הצית בה אש, עישן והרהר ועישן.

״כן… לאחר שהתרוצצתי שעה ארוכה בשדה עם פמליה של ציפורים צווחניות מעל לראשי, מצאתי את עצמי יושב עייף ורצוץ על גבי אבן ומביט בעיניים תמהות באיבר יחף ופרוע שער, הפוסע בניחותא אחרי מחרשה רתומה לשני סוסים שווים בקומתם ובצבעם. דומה היה עלי שיושב אני על גבי אבן זו ימים על ימים ומביט באיבר זה ובשני סוסיו, המושכים תלם שאין לו סוף אל שוליו של היער האפל…״

אף על פי שחזר ומצא את עצמו, ראיתי שדעתו לא נתיישבה עליו כל עיקר, שכן צידד כלפי את ראשו צידוד של עצבנות ואמר ברוגזה קלה: ״כמדומה לי שאתה מצוי אצל הפילוסופיה, אם כך פתור לי פליאה זו של ניתוק האני שלך מעצם הווייתך, רצוני לומר: אדם מהלך לו לתומו בשדה ומתענג על זיוו של היום, ופתאום הוא מרגיש ששוב אין הוא מהלך עם עצמו משום שהאני שלו התנתק ממנו והלך לו… אתה יורד לסוף דעתי?…״

מעבר לחלון נתגברו והלכו דמדומי היום ודמדומי המרחקים, טשטשו את נוף השדות ושיירו בו, פה ושם, כתמי אור על ראשי שיבולים ועל גזעי אילנות.

״חיים לייב, מוטב שתשאל בעניין זה את הציפורים שחכמניות הן!״ חיים לייב הסיר את משקפיו, צחצחם בקצה מרופט של הקפוטה הירוקה, וחזר והניחם על גבנונית חוטמו כדי שייטיב לראות היכן הוא מצוי באמת בתוך אנדרלמוסיה זו של דמדומים. והוא אמר:

״כיוון שאתה דוחה אותי בקש, אביא סוגיה זו בפני הפילוסופוס של סוכאצ׳וב, שהוא איצ׳ה השען. מביני דבר אומרים שיש לו מוח של אורלוגין, ובקיא הוא בלפחות שבעים לשונות ובכל מיני חוכמות חיצוניות, ויש אומרים שיודע גם לפתור חלומות והוא גם קצת בלתי שפוי…״ הוא חייך (לפי שגם בדחן רשאי לבדח את עצמו), אני חייכתי, וגם הציפורים חייכו, שכן פצחו בציוצים שהיתה בהם נימה של ליצנות. ועם שאני מביט בשני אילני הערמון המזמרים, שאלתי:

״חיים לייב, כיוון שהן, הציפורים, כבר יודעות שמצאת בינתיים את עצמך, אז מה טעם משתהות הן כאן כאילו היו מחכות למשהו?…״ משנשתתקו הציפורים והניחו לחיים לייב לדבר, אמר:

״מחכות הן שאספר להן סיפור מעשה זה או זה…״

אף על פי שמורגל הייתי בחיים לייב, היתה תמיהה בקולי: ״אתה באמת מספר סיפורי מעשיות לציפורים?…״

והוא מתוך דמדומים רחוקים אלה, או בקולו של איצ׳ה השען, הפילוסופוס של סוכאצ׳וב, או בקולו של מגיד אלמוני, הנע ונד מעיירה לעיירה כשעל גבו תרמיל מלא וגדוש משלים ממשלים שונים:

״תדע לך שכן… אלא למי אספר את סיפורי המעשיות שנצטברו תלי תלים בעליית הגג שלי אם לא לציפורים?…״

הוא חייך בביישנות, בדחן זה, שיצא כביכול מתוך איזה חזיון שעשועים יהודי מימי הביניים ונדחק לו לתוך שעת בין ערביים רחוקה זו. ״חיים לייב, איזה סיפורי מעשיות מספר אתה להן לציפורים?״ כיוון שהלילה התגנב בינתיים מתוך היער והפסיע בחשאי חשאין לעבר החלון, כשהוא מלובש באדרתו של היער, הנמיך חיים לייב את קולו: ״לכאורה, מספר אני להן סיפורי מעשיות שנתגלגלו במשך דורות בכל מיני גלגולי צורות ולבושים, אבל האמת היא שדומה אני לאותו מנגן בכינור נע ונד שאין לו בכינורו אלא ניגון אחד, ואף על פי כן מוציא הוא ממנו, בכל עת שירצה, ניגון חדש…״

עם שאמר מה שאמר, הוארו שני הפנים של פניו בשני גוונים: פן אחד הואר בגוון האזובי העצוב של הקפוטה, והפן השני הואר בגון השקיעה היפה שפשטה בכל נוף השדה שבחלון. אלא שפתאום דעכו שני הגוונים בפניו של חיים לייב והם נעשו מסכה מחוקת קלסתר. הוא, תוך כדי כך, עקר את עצמו מתוך הצללים שסגרו עליו, פסע כסגי נהור אל החלון, שבשמשותיו עוד עמם אפרו של היום, פתחו ברוגזה בשתי ידיו, וכשמשרבב ראשו החוצה, צעק כלפי הציפורים:

״לשווא אתן מחכות, אתן שומעות!… חיים לייב לא יספר היום שום סיפורי מעשיות… תבואו לסוכאצ׳וב, לחצרו של הרבי…״

תחילה לא הבינו הציפורים מה חיים לייב זה סח, שכן רדומות היו בתוך השלווה של לא יום ולא לילה, אבל משהבינו נזדקפו סמורות נוצה ופשוטות מקור, ועשו את שני אילני הערמון שני אילני בכות שצייצו וצפצפו את צערם משורשי גזעיהם עד צמרתם. בכך לא יכול היה חיים לייב לעמוד, והוא נזדרז ותפס מניה וביה לשון של פיוס: ״שא, שא!… אל תרעישו עולמות!… כל הלילין והשדים של היער עוד יבואו לכאן… הניחו לי לומר משהו…״

מיד נשתתקו האילנות, ונחה דעתן של הציפורים, וחיים לייב אמר:

״חייבות אתן להבין שאין שעה זו יפה לסיפורי מעשיות מכמה וכמה טעמים. יודע אני גם יודע שאתן מחוץ לזמן ולא אכפת לכן היכן אני, מחוץ לזמן, כמובן, או בתוך הזמן של שעה זו, שיש בה כביכול משלוות שמים מעריכים ומשלוות אילנות העומדים בתפילה, ואי אתן חשות כלל שבשלווה זו מקופלת אנדרלמוסיה נוראה הממשמשת ובאה – העיקר שאספר לכן סיפורי מעשיות יפים המבטלים את הזמן…״

שהה רגע, משך אנחה מלבו והוסיף ואמר:

״ניחא, ניחא… תבואו אם כן מחר, או בכל מחר שהוא, לחצרו של הרבי מסוכאצ׳וב, אל האילן הישיש, העומד זה דורי דורות מחוץ לזמן כביכול, ואספר לכן כמנהגי סיפורי מעשיות והבלותות על מנהגו של עולם… אלא שבינתיים עליכן ללכת ולקדש את הירח, העולה עתה מעל לגגו של ביתהכנסת הישן…״

הציפורים ירדו לסוף דעתו של חיים לייב, לפי שלאחר שסגר את החלון כדי להחזיר לנוף את מרחק הזמן, התרוממו סיעות-סיעות מענפיהם של שני עצי הערמון, וללא ציוץ וניע כנף עברו מעל לשדות שהיום אסף מהם את שיירי אורותיו, וסיעות-סיעות נהו לעבר בית-הכנסת הישן, שמעל גגו המשתפע לצדדין והמרופד קטיפת אזוב של דורות, כבר תלוי היה כמין תכשיט ירח עגול שגונו גון הנחושת.

חיים לייב הסב את ראשו מהחלון, ולאחר ששתק שתיקה קלה אחז בזקנו ושאל את עצמו:

״חיים לייב, משום שאתה בדחן של חתונות, חייב אתה לבדח גם ציפורים בסיפורי מעשיות?…״

ומניה וביה, כשמניף יד בתנועה של חן היפה לכנר, היפה לבדחן, ענה לעצמו:

״ודאי, חיים לייב! כיוון שנגזר עליך להיות פייטן באתכסיא, אז למה לא תהא מפייט גם לציפורים?…״

ודממה, דממה של יער ילדות העומד על סף הלילה, דממה של ירח התלוי מעל גגו של בית-הכנסת הישן, ודממה זו של שדות המשתרעים בתוך מרחקי הזמן. ״חיים לייב, מה טעם לא סיפרת גם לי מסיפורי המעשיות שאתה נוהג לספר לציפורים?…״

מחמת האפלולית שטשטשה את דמותו ומחמת השתיקה הארוכה שתפס, בא חשש בלבי שהוא קם וחמק לו, בהיותו עצמו צל בין צללים אלה של לא יום ולא לילה, וחזר לסוכאצ׳וב, לאילן הישיש ומוכה הרעמים העומד בחצרו של הרבי, אך הוא היה כאן. העשן הדק שעלה ממקטרתו וקולו אמר שהוא כאן:

״משום שהשעה לא היתה יפה לכך…״

ועם שהוא חוזר ושותק, עברה בפתע פתאום צמרמורת בתוך השדות, בתוך היער, בין בתי העיירה שמאחרינו. היה זה קולו הצרוד של פעמון כפרי שהטיל צמרמורת זו.

חיים לייב לפת את ידי.

״אתה שומע פעמון זה של גויים?… דע לך שהוא מבשר דלקה הממשמשת ובאה…״

דהומים תלינו את עינינו בחלון כחותרים לראות את הפעמון פגום הענבל, המתנודד אי שם והקורע לגזרים את הדממה הדקה החוצצת בין היום ובין הלילה. אלא שהחלון שינה את עצמו ונעשה אספקלריה שחורה שאינה משקפת שום בבואה.

״חיים לייב, אימתי תהא השעה יפה לאותם סיפורים?…״

קולו של חיים לייב היה עייף מאוד:

״אין לדעת… אין לדעת… אולי בפעם הבאה… אבל עכשיו שתביט בזה החלון… מה אתה רואה בו?…״

״לא כלום, חיים לייב, לא כלום…״

״הבט היטב…״

יפה אמר, לפי שבמאות התחילו להבהב בתוך האספקלריה של החלון, בבואות שלבשו צורות של סוסים.

״סוסים אני רואה, חיים לייב, סוסים כחולים שאש ברעמותיהם…״

ואמנם אותה שעה הגיחו מתוך היער שיירות-שיירות של סוסים, שבהולים היו מטלפיהם עד רעמותיהם הסמורות שהיו אחוזות אש.

״חיים לייב, מה טעם כחולים הם סוסים אלה, ומה טעם יש אש ברעמותיהם?״

לא ראיתי אם דיחק בכתפיו, אך בקולו היתה עצבות רבה: ״מניין לחיים לייב לדעת, מניין?…”

אותו פעמון אימים התלוי בחלל הגביר את קצב ענבלו, שהגביר את קצב דהרתם של הסוסים.

״חיים לייב, לאן הם אצים סוסים אלה, לאן?…״

גם בקולו גברה העצבות מחמת קצב ענבלו של הפעמון:

״מניין לחיים לייב לדעת, מניין?…״

ובינתיים שעטו הסוסים צמדים-צמדים, משל היו סוסי קרקס, לאורך חוג האופק שהואר מכוח האבוקות הבוערות שברעמותיהם. אך משהגיעו לנהר החוצה את השדות, לא דילגו מעליו אלא גלשו צנחו צמד-צמד לתוך מימיו האפלים.

״חיים לייב, הסוסים הכחולים ירדו לתהומו של הנהר!…״

הוא שתק.

״חיים לייב, היכן אתה?…״

הוא שתק כסוס שחמק לתוך מרחקי הזמן, משום שהפסיע בדמדומים אלה בדרך ההולכת לסוכאצ׳וב, חזרה לאילן הישיש ומוכה הרעמים העומד ומנמנם בחצרו של הרבי.

הפכתי ראשי לאספקלריית החלון: לא היה בה אלא אופל עב. ואז ידעתי שאותו יער לילין, שלא הניח לשדות הילדות להגיע לחוג השמים, לא יניח לציפורים, ששדדו מחיים לייב את סיפורי המעשיות שלו, לצאת מתוך לילו; ידעתי שהסייחים החינניים, שפס לבן בין עיניהם או על פרוותם הערמונית או האגוזית, לא יתרוצצו עוד בצניפות של שמחה סחור-סחור לאילן אגסי הבר; ידעתי שחיים לייב לא יבוא עוד, באושפיז פלאי, בשלהי אביב או עם רוחות ראשונות של חשוון, כשהוא מלובש לבוש של הידור, היינו קפוטה ירוקה, שגונה כגון האזוב שקישט דורות על דורות את גגותיהם של בתי יהודים בעיירותיה של פולין; ידעתי שסוכאצ׳וב סגרה על חיים לייב, והיא עצמה נעשתה תלי תלים של אפר.

---

הנער שמואל

מאת

מנשה לוין

א

הנער שמואל עומד ומאהיל בשתי ידיו על שתי עיניו, עומד ומביט אחרי אורחות גמלים הפוסעות והולכות במשעולי שדות שיום עייף מאוד-מאוד שרוע על רגביהם הצחיחים, עומד ומביט אחרי טורי דקלים הפורשים על אורחות הגמלים צללי ערב ראשונים.

הנער שמואל מליט עיניו בידיו ועומד ומאזין לקול הילוכם של הגמלים, וקול הפעמונים שבצווארי הגמלים, וקול השובר עצמו לקולי קולות חרישיים בהמיות יונים היושבות על כפות עצי הדקל.

הנער שמואל יודע כי כל אורחות הגמלים גמל אחד הן, גמל אחד הנושא על דבשתו דמות אמו והפוסע והולך בדד אל השמש היורדת מאחרי ההרים התלויים כחולים בשולי השמים.

הנער שמואל פושט ידיו אל השדות, אך השדות מחרישים כי הם נושאים עליהם יום עייף מאוד-מאוד המחכה ללילה.

הוא פושט ידיו אל הגבעות, אך הגבעות מחרישות מעוטפות בגלי צלליהן.

הוא פושט ידיו אל טורי עצי הדקל שאורות אחרונים של היום עוד דולקים בין כפותיהם, אך עצי הדקל, יונים על צמרותיהם, מחרישים כסגורים בתוך תפילתם.

הוא פושט ידיו אל ההרים הכחולים שבשולי השמים שלא ייתנו לגמל ההולך ובא אליהם לעבור את הגיא שביניהם, הגיא ההולך לכפר מולדתו. ההרים הרים הם, והם נותנים לגמל הנושא על דבשתו את דמות אמו לבוא לתוך הגיא שביניהם, הגיא ההולך לכפר מולדתו, שעתה, עם היאסף היום למימי המעיין, לחורש הזיתים, הומה פעיות כבשים ששבים מהמרעה מסובלים צמר שריח שמש לו, הומה צהלות עיר שחור, העיר שלו, שלצווארו ענד במו ידיו פתיל של חרוזים אדומים.

בדד עומד הוא, הנער שמואל, על מפתנו של הלילה ההולך ובא מההרים, שנעשו חומה הסוגרת על המרחקים, שבין כתפיו יושב כפר מולדתו, ופורש את גלימתו על היום העוצם את עיניו העייפות. והנער שמואל עומד ובוכה ללא קול אל הלילה הפוסע ובא על בהונותיו.

והנה דמות, דמות איש זקן, גיששה בידיים פשוטות, בין הצללים שבין היום והלילה, גיששה בעיניים כהות מזוקן, החוסות תחת גבות עבותות ומאפילות, ומצאה את הנער שמואל עומד מול הלילה ששם בראשו חרמש ירח.

״בני! בני!״

שתי ידיים שרעד באצבעותיהן עוברות על ראשו, יורדות ללחייו שדמעות עליהן, וצונחות לאטן על כתפיו, ושם הן נחות גרומות, חמות וטובות.

״אבי! אבי!״

בזאת הפעם בוכה הנער שמואל וקולו נשמע, והזקן עלי מחבק לו, ושפתיו מזמרות זמר חרישי למען נחם את הנער ולמען שעשעו.

״שמואל, בני… שמואל, בני…״

והם עומדים ומחרישים מול ההרים הרחוקים הסוגרים על השמים, מול חרמש הירח המאיר אמירי דקלים, שמבין כפותיו משמיע אוח נהי, הסובב כמנגינת חליל על פני השדות ומעביר סמרמורת בבשרו של הנער שמואל, הלופת בשתי ידיו את עלי הזקן. זה מניע ראשו, מניף יד אחת לעומת הדקלים כאילו אמר להסות את האוח השר את שירו אל שדות הלילה, בעוד ידו השנייה שרעד באצבעותיה מלטפת את שער הנזיר של הנער.

אחר שהיום נאסף כליל לתוך לילו, והירח יצא לנוע בדד מעל פני השדות, פנו הזקן והנער, ידו של זה אוחזת בידו של זה, והלכו אל בית היריעות העומד בין גבעה לגיא, ואפלה מסביב לבית, ובתוך האפלה, בין היריעות, דולק נר האלוהים.

ב

בחוץ מחריש הלילה בשדותיו, בדקליו ובשמיו שעננים בהם, וירח שט בשוליהם, לילה מחריש ללא נהי אוח, ללא ילל תן, זולת הדממה.

והנער שמואל שוכב על יצועו ושינה אין לו, והוא מביט בעד הפתח בלילה שהתעטף שדות, שהתעטף הרים, שהתעטף עננים שירח מסתיר בהם את פניו.

והנה רוח באה מהשדות, רוח, רוח קלה כמעוף היונה, רוח חרישית בדממת הלילה, רוח המרחפת כערפל. ומתוך הרוח יוצא קול, קול לוחש:

״שמואל! שמואל!״

והנער קופץ מיצועו ופושט זרועותיו ופוסע לאור המהבהב של נר האלוהים שבמעמקי הבית, אשר טרם כבה, בתוך יער הלילה.

והנה עומד הוא, חושך מאחוריו, חושך שבו עוד לוחש הקול, לפני יצועו של עלי הזקן:

״קראת לי, אבי?״

הזקן, זקנו הלבן נוצץ בחשכה, נותן בנער את עיניו הכהות ואומר:

״לא קראתיך, בני, שוב שכב!״

והנער שותק ומביט בעלי הזקן העטוי כולו אדרת לילה, ורק זקנו הארוך מבהיק על אדרת אפלה זו, והוא סב לאטו וחוזר ופוסע לתוך יער הלילה הריק מעצים, המשתרע מיצועו של הזקן עד יצועו הוא.

והנה אך עלה הנער על יצועו ולנגד עיניו העייפות מהיום, העייפות מהלילה, מהבהבות דמויות של הרים הנעים ונדים בשולי השמים כאורחות גמלים, חזר הקול שבא קודם עם הרוח וקרא בתוך הדממה:

״שמואל! שמואל!״

הנער, שהשינה כבר נענעתו בזרועותיה, גלש מבוהל מיצועו, וקפץ לתוך היער שלפניו, שאופל עב עמד בו, וגישש בו בשתי ידיו הפשוטות כעיוור עד שהגיעו ליצועו של עלי הזקן.

״הנני, אבי, כי קראת לי!״

הזקן אחז בידיו החמות של הנער, ואמר בקול שהיה בו מהקול שבא עם הרוח:

״לא קראתיך, בני!״ וכשמעביר ידיו שרעד בהן על שער הנזיר של הנער המלא קרירות הלילה:

״שוב שכב, בני!״

מבטו של הנער שוטט רגע על פניו של הזקן: חתומים היו, הלחיים הארוכות, ארובות העיניים, בהשרת צללים. ופיו סגור, לא הגיד עוד דבר.

שוב חצה הנער את יער הלילה שכל ציפוריו דוממות בו, יער שאין על צמרתו לא ירח ולא כוכבים.

והוא עולה על יצועו, עייף כהלך שהלך מהלך לילה שלם בתוך יער אפל. מכורבל בגלימת הצמר שטוותה לו אמו, ריח שדות שלאחר אסיף באפו, עוצם הוא עיניו כששפתיו נעות בתפילה שאין בה מילים, והנה הקול היוצא מתוך דממת הלילה, פותח בלחישה ומדעים והולך כפעמון:

״שמואל! שמואל! שמואל!״

הלום פחד משיר הוא מעליו את גלימת הצמר החמה שטוותה לו אמו, וקופץ בפעם השלישית לתוך היער ההולך כנהר מקצה אחד אל הקצה השני של העולם. הוא מגיע ליצועו של עלי הזקן, צונח תחתיו עייף ויגע כמי שהלך דרך חתחתים ארוכה בתוך לילה ארוך, ואומר בקול שיש בו בכי של נער שאמו אהבתו מאוד, בכי של נער שבא תמול שלשום מכפר מולדתו, שיש בו צהלת עדרים, צהלת עיר השועט בשמש, שמחת אם למראה בנה היושב תחת עץ ברגליים משוכלות ומחלל בחליל:

״הנני, אבי, כי קראת לי!״

ידיו של עלי נחות על שער הנזיר של הנער, שער רך כתלתלי צמרו של טלה. הוא מחריש כי הנער מנמנם תחת ידיו הרוטטות. אחרי רגע אומר הוא:

״לא קראתיך, בני!״

קורס תחתיו, ראשו תהת ידיו הגרומות של הזקן, שואל הנער מתוך שינה:

״מי אפוא קורא לי זה שלוש פעמים?״

אף עלי נתון בתוך שינה של תקופת האסיף. והזקן והנער מחרישים ומנמנמים בתוך הלילה הזורם מסביב לאטו, בלא משב רוח ובלא אור כוכבים על פני גליו.

פתאום זוקף עצמו הזקן כשמנער מעליו את אדרת הלילה, אוסף את ידיו מעם ראשו הגחון של הנער ואומר: ״לך שכב, בני… והיה אם תשמע את הקול קורא לך, תאמר: דבר, כי שומע עבדך.״

הנער היושב ומנמנם ליד יצועו של הזקן, אין בכוחו לקום ולשוב ליער האפל המשתרע לכל ארבע רוחות הבית, כי יושב הוא ליד נחל המפכה שלווה כזמר לעת ערב בכפר מולדתו שבגיא.

אך הזקן נע אנה ואנה כעץ ברוח של סופה, ידיו הרוטטות מלטפות את גיזת השער של הנער, ואומר בחרדה:

״קול אלוהים מחכה לך, בני. לך שכב!״

נפעם מאוד קם הנער וחוצה את היער, אך הפעם אין היער אפל כי נוגה מתהלך בין עציו.

פניו מולטות בידיו גוהר הנער על יצועו, ואימה רבה בו. הוא משכל ידיו על חזהו ומאזין. הוא מאזין לשדות שנגזז כל צמר תבואתם, שמגלי הקוצרים הותירו בהם גבעולי דשאים יתומים הרועדים מקור שלאחר היורה; הוא מאזין לעצים המתלחשים בשל אימת הדממה; הוא מאזין למסע החרישי של הירח בערבות השמים.

והנה – קול. קול שנועם הלילה בו, קול שבו דממת השדות, דממת עציהם ודשאיהם:

״שמואל! שמואל!״

הנער צונח מיצועו ועומד תחתיו ומחכה. עתה אין בו עוד אימה, כי הקול הוא מלא נועם. הנער מביט נכחו לתוך הלילה ואין הוא רואה מאומה – לא שדות, לא עצים, לא ירח, זולת דממת הלילה, ובתוך הדממה חוזר וקורא הקול:

״שמואל! שמואל!״

האימה שהלכה מעם הנער שבה ונחה עליו. ובתוך האימה הזו הוא שומע עצמו אומר אל הקול הקורא לו מתוך הדממה:

״דבר, כי שומע עבדך!״

והקול דיבר. הדממה רבה היתה על פני השדות, שהלכו כנחלים אל ההרים הדוממים בשולי השמים. והקול דיבר מתוך הדממה הזו:

״הנה אנוכי עושה דבר בישראל אשר כל שומעו תצלינה שתי אוזניו.״

והנער עומד בתוך הדממה, פניו מולטות בידיו, והוא מאזין כמי שמאזין לרעמים של טרם גשם, לרעמים הנופלים עליו זה אחר זה.

והקול מדבר עתה מתוך הרעמים האלה: ״ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דיברתי אל ביתו החל וכלה…”

הנער רועד כעץ רך בשנים, העומד בדד בשדות ליליים אלה שגלגל הסופה שועט עליהם.

מדוע בושש הגשם לבוא?…

לאחר שהקול הלך לו, והלכו להם הרעמים, ונותרה הדממה, גהר הנער על יצועו ושכב ללא תנומה והאזין לגשם הראשון שלאחר אסיף, שירד בלאט, כמסתיר פנים, על השדות הרדומים.

כל הלילה דימה הנער לשמוע את הקול מדבר בתוך הגשם, ששר לעצמו שירת ביכורים לאחר ירחי קיץ ארוכים וצחיחים. שחוק היה ממלא את עיניו, שלא היתה שינה להן, למשמע הזמר הזה. אך השחוק היה דועך, ובמקומו נדלק עצב כאשר נדם הזמר, וקול ורעמים רתומים לסוסים שאין מספר להם היו מגיחים מארבע רוחות השמים.

וכה, כשמקשיב לקול שדיבר אליו מתוך הגשם, מתוך הרעמים, מתוך הךמי שבין רעם לרעם, שכב הנער על יצועו עד אור הבוקר.

כשאור הבוקר גלל את יריעות הגשם ודחפן לעבר רכסי ההרים, והרעמים שככו והקול שכך, ירד הנער מיצועו והלך לפתוח את דלתות בית אלוהים.

כמי שלא ראה מעודו בוקרו של יום עמד הנער על מפתן הבית והביט בעיניים עייפות ומשתאות לתוך חלל השדות. והלוא זה בוקר בבוקרו של תמול, בבוקרו של שלשום, בוקר ובו מיתמר דקל, ודוכיפת מנתרת על צמרתו, בוקר ובו מיתמר ברוש שתור מנענע את אמירו, בוקר בו קורא שכווי, וטלה פועה.

ידוע ידע הנער שמואל כי אין לדמות בוקר זה לבקרים שקדמו לו, כמו שאין לדמות הלילה שעבר, שבו שמע קול מדבר אליו מתוך גשם מזמר, מתוך רעמים שהגיחו מארבע רוחות השמים, ללילות שקדמו לו.

ובעודו עומד ומביט בערפל הדק העוטה את הבוקר על שדותיו והריו, שמע קול אחר, קול שבור לשברים של איש זקן:

״שמואל! שמואל בני!״

הנער, שסמרמורת עברה בבשרו, הסב את ראשו אל הקול השבור וענה:

״הנני, אבי!״ והנה שומע הנער צעדים, צעדים אטיים ומגששים של איש זקן שעיניו כהו. הזקן שם את ידיו שרעד בהן על שער הנזיר של הנער, שריח של גשם בו, והוא עומד ושותק בתוך הבוקר המסיר מעליו את קרעי הערפל.

מקץ שתיקה, שהיא שתיקה של רגע, שהיא גם שתיקה של ימים הרבה, אומר הזקן:

״בני, מה הדבר אשר דיבר אליך הקול?״

הנער נושא עיניו אל ההרים שעודם מרחפים בין לילה ליום, שם בשיפולי השמים, ושותק בשתיקת ההרים.

הזקן מניח ידיו הרותתות על גיזת שערו הנזירי של הנער הרך והחם כגיזת צמרו של טלה.

״בני, אל נא תכחד ממני דבר מכל הדברים אשר דיבר הקול אליך.״

הנער רואה אורחות גמלים מוליכות באור הבוקר את צלליהן אל ההרים התלויים על בלימה.

״אבי…״

הזקן אוסף ידיו מגיזת שערו של הנער ומליט בהן את פניו.

״שומע אני, בני…״

הנער רואה נשר נישא לאטו בשמים שגשם הלילה רחץ את תכלתם.

״אבי…”

פניו מולטות בידיו, נע הזקן אנה ואנה, כנוע עץ זית שחוח ברוח הנושבת בין לילה שעודו מתמהמה ובין יום הבא בלאט.

״שומע אני, בני…״

הנער רואה יון עומד על אמירו של ברוש ושר אל השדות העוטים אורו הירוק של שחר, אל בנות הכפר ההולכות דומם, אחת אחרי רעותה, רגליהן יחפות, עיניהן אחוזות שינה, כדן על ראשן שתבנית כד לו, אל המעיין שבתחתית הגבעה.

״אבי…״

הזקן מסיר ידיו מעל פניו, מגשש בהן כמבקשות להיאחז בעצים הרחוקים, ברוח המהלכת, והנה הן שומטות ונאחזות בכתפיו הרפות של הנער.

״דבר, בני, דבר, ואל תכחד מפני דבר מכל הדברים אשר דיבר הקול אליך…״

הנער חש שהר שהוא איש כבד ימים וכבד רוח רובץ על כתפיו, והוא פתח את פיו ודיבר חרש למען לא ישמעו ההרים, השדות, הציפורים, לא ביחד ממנו דבר מכל הדברים שדיבר אליו הקול אמש.

הזקן אסף את ידיו מעם כתפי הנער, עמד והחריש כעץ שהכהו הברק, וכל הציפורים שקיננו בצמרתו נסות לכל עבר. אחרי כן נשא עיניו שכהו מזוקן אל השמים שכוכב אחרון דעך בהם, ואמר:

״אלוהים הוא, הטוב בעיניו יעשה…״

הנער הפך פניו ואימה ירדה עליו – הזקן עמד ובכה בלי קול, בלי דמעות, רק זקנו הלבן ריתת.

הנער אחז בידיו של הזקן ועמד עמו ובכה עמו בלי קול, בלי דמעות,

רק שפתיו ריתתו.

״אתה זה, בני?…״ שאל הזקן.

״כן, אבי…״ ענה הנער.

---

מנגן הגתית מהר אפרים

מאת

מנשה לוין

הגתית תלויה בין כתפיו, שערו הארוך גולש משולי מצנפתו האדומה, שרוח קלה של צהרי היום מנפנפת בה, מהלך האיש הצעיר ליד חמורו, חמור אפור שבהרה לבנה במצחו, המגשש דרכו בטלפיו הדקות במורדו של ההר הזרוע חלוקי אבנים. כמטחווי קשת, מההר, בגיא, נעים צללים בין תבניות בתים של כפר.

האיש הצעיר אוחז בזקנו הסובב את פניו ואומר לחמור:

״התבשר, כבר לא רחוקה הדרך למחוז חפצנו.״

החמור עומד עוד רגע תחתיו ונושא אל האיש הצעיר עיניים שהן יפות ועייפות, ומעט עצב בהן. הלז מניח יד מנחמת על צוואר בהמתו, שמקשטו פתיל תכלת ארוג, מעשה חושב, שקנה מידי רוכל צידוני. ״אך עד מהרה אנו באים אל שקמה עבת גזע, רבת-ענפים וברוכת תאנים אשר בתחתית ההר, ושם נינפש ונסער לבנו – אתה בתאנים מתוקות, ואני בפת לחם ובלגימת יין.״

ואכן לא ארכה השעה ומתחתית ההר צצה ועלתה צמרתה השופעת של השקמה. בראות החמור את אשכולות התאנים הקטנות, האדמדמות, הקורצות אליו מבין עופאי העץ, פרצה מפיו צהלת שמחה שהרעידה את האיש הצעיר על הגתית שבין כתפיו, ואת ההר על סלעיו ואבניו.

טוב הוא צלה של השקמה, הנותנת מחסה להלך שרגליו עייפו. טובות הן תאניה, שהחמור האפור והרעב אוכל מהן לשובעה, טוב הוא הלחם, שהאיש הצעיר טובלו בספל יין וסועד בו את לבו.

ומאין אדם להשיח עמו, מדבר האיש הצעיר, היושב עתה למרגלות השקמה, אל החמור שכרע תחתיו וישן בהקיץ, אל ציפור המנקרת בתאנה שנשרה, אל רוח היום ההולכת בעצלתיים סביב העץ: ״מתוק הוא האור לעיניים, אור זה שבצאת השנה, אור זה הנח משרב הקיץ. יחד עם היוגב שאסף את יבול שדהו ואת יבול כרמו…״ האיש הצעיר לקח את הגתית, הניחה על ברכיו, ואמר:

״הבה ואנגן לכבוד האור המתוק ולכבוד התירוש שנאסף לגת…״ והוא שם את אצבעותיו על מיתרי הגתית וניגן. והשקמה האזינה לו בהסותה כל רחש בעופאיה, והחמור האזין לו בהניעו את אוזניו הארוכות, והציפור נטשה את התאנה שבה ניקרה והאזינה לו, והרוח עמדה מסוב את השקמה והאזינה לו.

וגם האזין לו האיש שבא מהגיא, והוא מוליך עמו כבש שצמרו צח הוא. והאיש מהגיא פשט את אדרתו, פרשה בצל הטוב של השקמה, ישב תחתיו וידו על הצוואר המסובל של הכבש, הביט בציפור העומדת אחוזת קסם, הביט בחמור שצווארו עדוי פתיל תכלת שניע ראשו אומר: ״זה שנים על שנים שאני שומע חזור ושמוע צלילים ערבים אלה, ושומע מנגינה ערבה זו.״ הביט ברוח שעמדה ואספה בקפלי אדרתה צליל לצליל שהיא תביא, תשליכם לאחר ימים לתוך הבקעות, הגיאיות והשדות והכרמים, והביט במנגן הגהור על כלי הנגינה שלו, ורואים מדמותו רק את מצנפתו האדומה ותלתלים שחורים הגולשים משוליה.

כאשר תמה המנגינה אמר האיש שבא מהגיא:

״האתה זה היודע נגן מהר אפרים?״

״אני הוא זה.״

״אם כן, אנשי מקומי מחכים לך ומחכים ליורה.״

העביר האיש הצעיר את ידו על פאת זקנו, ואמר:

״לא אדע אם היורה בוא יבוא היום או מחר, אך אני בוא אבוא לכפרך לפני בוא הלילה.״

והנה פתח הכבש את פיו וגעה לעומת ההר, שסבכי עצים לצלעותיו ומשעול לבן בתווך. הניח היוגב מהגיא את ידו על ראשו המתולתל של הכבש, ואמר למנגן הנודד:

״אולי יש לאל ידך להחיש בכלי הנגינה שלך את היורה? כי שדותינו צחיחים וצמאים למים.״

שיכל הלז את זרועותיו על חזהו, ואמר:

״לבי-לבי לשדותיכם הצמאים, אך אין לאל צלילי הגתית שלי להביא מטר.״ ישב היוגב תחתיו והניע ראשו, ואמר מקץ שתיקה של רגע:

״ואני, יוגב תם, האמנתי כי איש צעיר כמוך המגדל פרע את שערו, שלא בית לו ולא נחלה לו, הנע ונד עם חמורו ועם כלי נגינה על שכמו, אולי מהידעונים הוא או מהקוסמים, ויש לאל ידו לעשות נסים.״

הזיח הבחור מהר אפרים את מצנפתו לעבר קודקודו, וצחק ואמר: ״לא, אחי ורעי, לא מהידעונים אני ולא מהקוסמים אני, מנגן בגתית אני, עני ועניו, ויש לאל ידי רק לתת שמחה מעט בלבות בני אדם המטים אוזן לנגינתי.״

והנה הציפורים ששוטטו אנה ואנה בצל השקמה פצחו, בפתע פתאום, ברינה ערבה כרינת גשם אחר חג האסיף.

ישב היוגב מהגיא משתאה ושאל:

״מדוע שרות הן ציפורים אלה? לא שחר עתה ולא בוקר עתה.״

ענה הבחור מהר אפרים:

״משננות הן לעצמן את הניגון שניגנתי על הגתית שלי לפני בואך הלום.״

היוגב קם על רגליו, שיכל שתי ידיו על מקלו, הביט בציפורים המזמרות ברוב עונג, הביט במנגן הנודד, ואמר:

״בחור מהר אפרים, אתה מבקש להתל ביוגב תם?״

הניע הלז ראשו וענה:

״חלילה לי, אחי ורעי מהגיא, הלוא אוזניך שומעות שציפורים אלה מזמרות שיר לא להן, שיר שלא ידעו לא תמול ולא שלשום, שיר שלמדו היום מפי הגתית שלי.״

הגביה היוגב כתפיו, נאנח ואמר:

״אם כן, אלך לי לדרכי, כי עוד רחוקה היא, וצללי הערב כבר קרובים הם.״

״ואן פניך, אחי ורעי מהגיא?״

״אל הכוהן אשר על הבמה מעבר השני של ההר, לשלם לו את נדרי בכבש זה.״

הציפורים כילו לשנן את השיר, התרוממו ועפו אל צמרתה של השקמה וישבו שם, אחת ליד רעותה, ראשן בתוך פיארתן, קרצו בעיניהן וציפו אולי בחור זה במצנפת האדומה ינגן עוד ניגון, אך הלז קם על רגליו והקים את חמורו על רגליו, ואמר ליוגב:

״אחי ורעי, האם לא היית מיטיב לעשות אילו שילמת את נדרך לעניי מקומך, ולא לכוהן אשר על הבמה אשר בעבר השני של ההר?״ עמד היוגב והחריש, וחשב מחשבות, ואמר מקץ רגע:

״בחור מהר אפרים, ירא אני את הכוהן אשר על הבמה.״

עמד המנגן הנודד והחריש, וחשב מחשבות, והביט על סביביו, וראה הרים כחולים בפאתי השמים ושלווה על פסגותיהם, ושדות עייפים, שעבים ראשונים שלאחר חג האסיף מטילים עליהם צללים טובים, ואמר מקץ רגע: ״יוגב תם מהגיא, את אלוהים עליך לירוא, ולא את הכוהן אשר על הבמה, אשר בעבר השני של ההר.״

אחז היוגב בחבל הקשור לצווארו של הכבש, ואמר:

״היה שלום, בחור מהר אפרים, היה שלום.״

נופף לו הלז בידו ואמר:

״יוגב מהגיא, מי ייתן ויירצה נדרך.״

תלה את הגתית על שכמו, בירך לשלום את השקמה שאצלה לו

ולבהמתו מצלה הטוב ומפרותיה הטובים, אחז ברסן החמור ופנה והלך אף הוא לדרכו.

ראו הציפורים שישבו על צמרת השקמה שזה הבחור שמצנפת אדומה בראשו לא ישיר עוד ולא ינגן עוד, הניעו ראשן בעצב ופרשו כנפיים והתעופפו לכל עבר.

המנגן מהר אפרים וחמורו התנהלו עתה לאטם במשעול צר, שהלך עקלתון בין כרמים, שעלה מהם ריח ניחוח של עוללות ענבים, שנותרו בשריגי הגפנים כתום הבציר. רוחו נתפעמה בו בנודר זה למראה שראה: הרים העוטים יריעות תכלת דקות סוגרים על גיאיות המשתרעים לרגליהם, ובהם ברכות בוהקות, נשרים שניים הדואים לכל ארבע רוחות השמים כשוחרים לטרוף את השמש טרם שתשקע. בדממה זו דימה לשמוע פעמונים מנגנים, פעמונים התלויים בצווארי גמלים הפוסעים כצללים בשולי השמים, או התלויים בצווארי הרים כחולים אלה, התלויים על בלימה. ואחוז בתוך מטווה של ניגונים לא שם אל לבו שלנגדו דמות אישה, דמות אישה זקנה היושבת על אבן. והאישה הזקנה קראה ואמרה:

״איש צעיר לימים, החלום מקומו בלילה ולא ביום.״

הוא התחלחל, עמד מלכת והביט משתאה באישה הזקנה הלבושה שחורים, שפוך בעיניה ושלוש שרשרות נחושת יורדות מצווארה. והוא אמר:

״שלום לך, אישה, והיי ברוכה.״

״היה מבורך גם אתה, הלך צעיר לימים.״

״הרחוקה הדרך לכפר שונם, השוכן בזה הגיא?״

״לא, הלך צעיר, בלכתך מפה תגיע לחורש זיתים, בצאתך מחורש הזיתים יוליך אותך ואת חמורך נתיב זרוע אבנים אל גבע, וברדתך מהגבע תפגוש לבטח יוגב החורש בצמד שוורים, והוא יורה לך את הדרך לכפר שונם.״

צחק הלז ואמר:

״חן-חן לך, אישה. מדברייך רואה אני שאבוא לכפר שונם עם ערוב היום.״

ועמד והביט בפניה של הזקנה, פנים בלים, כחושים, שצלמם ענה בם שלפנים יפים היו, ושאל:

״מדוע תשבי לבדך על אבן זו?״

הטתה הזקנה ראשה לצד בחן של עלמה וענתה:

״כי חיכיתי לך, מנגן נודד מהר אפרים.״

שיכל הלז זרועותיו על חזהו, ואמר:

״מאין תדעי, אישה, שמהר אפרים אני?״

נגעה הזקנה בנזמים שבתנוכי אוזניה, ואמרה:

״כי הר אפרים מגדל בחורים יפי תואר. ועוד: אתה נודד מכפר אל כפר, ומנגן ושר שיר קינה על בת יפתח.״

עמד הלה מוכה תימהון, ומקץ רגע שאל:

״מי הגיד לך זאת, אישה? הרוחות, הציפורים?״

עצמה הזקנה את עפעפיה המפויכים ופקחתם, ואמרה:

״הלוא נחש תנחש אישה אשר כמוני!״

מרוב השתאות אחז האיש הצעיר בפאת זקנו השחור והיפה, ואמר: ״אישה אשר כמוך… וכי מי את?״

הסבה הזקנה את ראשה לארבע רוחות השמים. השדות הריקים והעייפים נחים למרגלות ההרים העומדים ושותקים. על כן אמרה: ״בעלת אוב אני!…״

כאילו שף נחש את עקבו, קפץ המנגן הנודד תחתיו, וצעקה יצאה מפיו: ״בעלת אוב את!…״

נזדעזעה הזקנה, ואמרה בקול שהיתה בו אימה גדולה:

״הס, בחור, הס! העוף יוליך את הקול…״

אך מקץ רגע פג פחדה, והיא אמרה בקול מהתל:

״פחד שווא אני פוחדת! אין דורשים לבעלת אוב זקנה ובלה, אף כי היתה בימי עלומיה יפת תואר ויפת מראה.״

המנגן הנודד ביקש לנחמה ואמר:

״אך חוכמתך, אישה, עומדת בך.״

ספקה הלזו את כפיה וצחקה צחוק מר:

״מה יתרון לחוכמתי… אף היא בלתה יחד עמי…״

ובשולחה יד ימינה, שכל אצבעותיה ענודות טבעות נחושת, לעבר השדות ההולכים אל ההרים:

״מהלך חצי יום מפה, בחורש של עצי תדהר, גרה בעלת אוב צעירה לימים, פתיה וכסילה, ואין לאל ידה להעלות באוב אף צל של רוח רפאים, ועם זאת נוהרים אליה זקנים וגם בחורים ומביאים לה שי ומנחה, כי עיניה יפות בלא פוך, שערה שחור כלילה ועשוי תלתלים, שיניה לבנות וקצובות, קולה ערב, וכולה מחמדים.״

אספה האישה את ידה השלוחה לעבר ההרים, ואמרה:

״ואני, שיש לאל ידי להעלות אף את השטן מן השאול, יושבת שוממה באין דורש אלי. הנה יתרון החוכמה הבאה בימים על הכסילות עת היא יפה וצעירה לימים!״

שיכלה האישה את זרועותיה על לבה, ונהתה במבטה אחרי נשר שגח מבין רוכסי ההרים ושט כספינה לכל ארבע רוחות השמים, הלוך ושוב. פתאום נטשה את הנשר והסבה ראשה אל הבחור מהר אפרים, שהכין את חמורו ואת עצמו ללכת לדרכו. והיא אמרה:

״מנגן נודד, רואה אני שאף לך אצה הדרך לידעונית הלזו, המפליאה לקסום בחן עלומיה…״

שמט הבחור מידו את רסן החמור, ואמר:

״שוגה את, אישה, איני דורש לא אל בעלות אוב באות בימים ולא אל בעלות אוב צעירות לימים. אל אלוהים אני דורש, ואל הרוחות המנגנות שהוא משיב בכל ארבע תקופות השנה. היי שלום, אישה, כי אצה לי הדרך לכפר שונם, והיום אץ להעריב…״ בעלת האוב קמה מהאבן עליה ישבה, והתייצבה בין המנגן הנודד ובין השדות וההרים שבפאתי השדות, ואמרה:

״לא תלך לדרכך בלתי אם אכלת על שולחני נזיד אשר בישלתי למענך… וגם חמורך אאכיל… אנא, סור עמי לבית הדל והאוצל צלו לעוברי אורח…״

קוסמת באוב אף כי זקנה היא ובלה, עוד כוחה רב להיטיב ולהרע. על כן אחז ברסן חמורו והלך אחריה.

כברת דרך הלכו מחרישים כשעץ בודד מעוקל גזע ותפוס מחשבות בכל ענפיו מסב צמרתו ומביט אחריהם, ועדת ציפורים שראו כלי נגינה על שכמו של האיש הצעיר מלווה אותם. פתע עמדה האישה מלכת ואמרה: ״נעים זמירות מהר אפרים, אתה נודד מכפר לכפר ושר שיר קינה על בת יפתח… הראית אותה מימיך?…״

עמד אף הוא מלכת ושאל בקול של חרדה:

״למה תשאלי, אישה?״

״התדע מה הוא תוארה? היפה היתה או לא? הערב היה קולה או לא?״ החריש רגע המנגן הנודד, בעוד עיניו מחפשות בחלל השדות את דמות הנערה העומדת לנגדו עת שהוא שר עליה, ואמר:

״לא היתה יפה כמוה בבנות הר גלעד.״

בעלת האוב הניעה את ראשה:

״כדבר אחד מבעלי השיר תדבר, בחור מהר אפרים.״

אחזה בשתי ידיה בשתי השרשרות שעל צווארה, ואמרה:

״אני אעלה אותה לפניך באוב, ואתה ראה תראנה עין בעין…״ חיוורון עלה בפניו של המנגן הנודד, ורעד היה בשפתיו: ״את, אישה, תעלי אותה באוב?…״

עצב רב נשמע עתה בקולה של האישה הזקנה:

״כן. אני אעלה אותה לפניך באוב למען תיטיב לתנות את חן יופייה ואת חן עלומיה… בוא אחרי…״

ביתה של זו לא רחוק היה. בפאתי הבקעה עמד, בצלם של שני עצי קיקיון. בעומדה על מפתן ביתה, ששריגי גפנים מצהיבים השתרגו על כתלים שצבעם כחול, הסבה האישה את ראשה ואמרה:

״מנגן נודד, קשור את חמורך אל אחד העצים, ואני אביא לו מספוא טוב ומים טובים.״ עשה הלז כן. ולאחר שהאישה עשתה מה שאמרה, קם והלך אחריה לפנים הבית, שהיה בו צוהר אחד שבעדו חדרה אלומה של אור יום, ואילו זו נפלה על פני מראה גדולה של נחושת והציתה בה בוהק מעורר אימה.

ועד שהוא עומד ומביט במראה הבוהקת, שדמיונה כנחל שבלע שמש שוקעת, שמע את האישה אומרת:

״הנה אשפות על האש את הנזיד אשר בישלתי, ולאחר שתסעד את לבך, אקסום לך באוב. אנא, שב על המרבד הזה.״

נפעם כולו המיש הלה את עיניו מהשמש השוקעת והולכת לתוך מעמקי מראת הנחושת, ואמר:

״לא, אישה, לא אסעד את לבי עד שתעלי לפני באוב את הנערה, את בת יפתח…״

החרישה האישה רגע, ואחר אמרה:

״אעשה את רצונך, מנגן נודד. אך יין אתה תשתה למען חזק את רוחך, ואל תוסיף להביט לתוך המראה הזו…״

הלכה לירכתי החדר והביאה משם כד חומר, ומזגה ממנו יין לתוך גביע כסף משוקד. לקח הלה את הגביע מידה, גמע את היין עד תומו, ושאל: ״מה פשרה של מראת נחושת זו, ומדוע בולעת היא את השמש?״ ענתה האישה בקול שהיה בו גם זעם וגם לעג:

״מנגן נודד מהר אפרים, כאחד הפתאים תדבר: את פשר הזמירות של הציפורים אתה יודע, את פשר העצב שבעיניו של הירח אתה יודע, ולמה תדע את פשרה של מראה זו התלויה על קיר ביתי?״

צחק הלז והושיט ברוב חן את הגביע הריק.

״אנא, אישה, מזגי לי מכדך עוד יין, כי טוב הוא יינך…״

אף האישה הזקנה צחקה, ובהטותה את כדה מזגה עוד יין לתוך הגביע שביד האורח, ואמרה:

״ייני, איש צעיר, יין ישן נושן הוא ויש בכוחו לתעתע בכוח דמיונך… אנא, שב מול המראה הזו שעל הקיר…״

והנה בפתע פתאום כבתה אלומת האור שזרמה בעד הצוהר, ואפלה הציפה את החדר, ורק מראת הנחושת בהקה בבוהק חיוור. והנה נשמע קולה של בעלת האוב שהתחבאה בתוך עבי האפלה:

״מנגן נודד, מה אתה רואה במראה?״ ״הרים אני רואה, אישה, הרים שוממים שאין עליהם עץ או שיח, ואור לא אור עוטף אותם״.״

״הבט היטב-היטב, מנגן נודד, כי גיא חיזיון לפניך, ואמור לי מה עיניך רואות עתה?״

״דמות אני רואה עתה, אישה, דמות של נערה המשוטטת בחן של איילה מהר אל הר, מהר אל הר…״

והנה כבה הבוהק החיוור במראת הנחושת, ואור של תכלת עטף את רוכסי ומורדי ההרים שהתרוממו בפאתי המראה. והנה מאור התכלת בקע ויצא קול, קול ערב של נערה ששוטטה כצל מהר אל הר, כשטווה זמר של תוגה רבה מהר אל הר.

קפץ המנגן הנודד על רגליו, ספק ידיו וצעק לעומת המראה: ״הלוא זה זמר התוגה שאני מזמרו לזכרה של בת יפתח!…״

אמרה בעלת האוב מתוך האפלה:

״הלוא אמרתי לך, מנגן נודד, שבבמת חזיונות אתה צופה! הנערה אשר במראה, היא-היא בת יפתח!״

הליט הלז פניו בידיו והחריש. ומקץ רגע של שתיקה אמר:

״אך מי לימד את הנערה את זמר התוגה החבוי בלבי ובכלי הנגינה שלי?״

ענתה בעלת האוב:

״אולי אתה, מנגן נודד, אולי אתה…״

הלה חש ששער ראשו סומר:

״אמרת, אישה, שאני… הלוא מעודי לא ראיתיה…״

ובעלת האוב:

״ראיה ראית אותה, מנגן נודד, בחלום יום או בחלום לילה, ובבלי דעת זימרת לה זמר זה…״

עמד הלז מול ההרים הכחולים העולים ויורדים בתוך מראת הנחושת, מול נערת הרפאים האוחזת פרח בידה וסובבת והולכת מהר אל הר, והחריש נפעם מאוד-מאוד. פתאום לפתע שמע את עצמו שואל את בעלת האוב:

״אישה, אולי לנגן לפניה למען גרש את עצבותה?…״

חלילה לך, מנגן נודד, חלילה לך! אופל יכסה את ההרים הכחולים, והנערה תיעלם בתוך האופל הזה. הנה היא הולכת ובאה אל שפת המראה להביט בך. הבט בה אפוא אף אתה, כי לא היתה כמוה לחן בכל כפרי הגלעד. רק השולמית במשל הקדמונים היתה יפה ממנה…״

ואכן, קלה מצל ויפה כלבנה, ירדה הנערה מסלעיו של אחד ההרים הכחולים, ובאה וניצבה בשולי מראת הנחושת.

חלפה שעה, או חלף ירח ימים, או חלפה שנה תמימה שהם עמדו והביטו זה בזה בדומייה – היא בשולי מראת הנחושת ואוחזת פרח בידה, והוא מעבר למראת הנחושת, ופניו חיוורות מאוד, וידיו, ידי מנגן, קורנות באופל ופשוטות לעומתה.

והנה בתוך דממת הזמן השוטף-הולך כנהר, נתמלטה בפתע פתאום מפיו של המנגן בגתית מהר אפרים זעקה שזיעזעה את מראת הנחושת, והחרידה משלוותם הכחולה את ההרים המתנשאים בה מאחורי נערת הרפאים: ״אהה! אחותי כלה!…״

אך זעק והנה כבה בתוך מראת הנחושת האור הכחול והיפה, וההרים גלשו לתוך תהום, והנערה פנתה הלכה אחרי ההרים.

״אמור אמרתי לך: הבט והחרש, כי בבמת חיזיון אתה צופה…״ לידו עמדה בעלת האוב, ובידיה כד היין והגביע:

״שתה, בעל חלומות, יין זה ישיב את רוחך…״

אך הלז דחה בידו את הגביע שהושט לו:

״עצוב הוא יינך, אישה… אנא, הביאי לי מעט מים…״

אמרה בעלת האוב ובקולה תרעומת קלה:

״אל תיתן דופי ביין זה, בחור… מכוחו ראית במראת הנחושת את חזיון הפלאים… שב ותאכל עמי את הנזיד שבישלתי למענך…״

הניע הלז את ראשו ואמר:

״לא אוכל, אישה… אלך לדרכי… הרעב סר ממני, וגם לבי מלא עוגמה רבה… אנא, הביאי לי מעט מים כי צמאתי מאוד…״

ועד שבעלת האוב הלכה להביא מים, הסב המנגן הנודד את ראשו לעבר מראת הנחושת והביט בה משתאה. בריקוע נחושת זה, שאלומת אור רפה מגששת על פניו, ראה את נערת הרפאים משוטטת על הרים כחולים…

עודו מדבר אל לבו, והנה שבה בעלת האוב וכד מים בידה. כאשר הרווה המנגן הנודד את צימאונו ומחה את פיו בכף ידו, הוציא מהאזור שעל מותניו מטבע של חצי שקל והושיטו לה:

״אנא, אישה, קחי, זה כל הכסף שיש עמי…״ דמעות נקוו בעיניה המפויכות של בעלת האוב, עיניים שהיו יפות בעלומיה של זו:

״לא, בני, יהי לך אשר לך, יש לי די…״

המנגן בגתית השיב אפוא את המטבע לבין קיפולי אזורו, ובעוד הוא עומד ומביט לפני לכתו באישה ערירית זו, הלבושה שחורים והגרה בבית דל זה, שקירותיו וגגו מטים לנפול, וכל אשר יש לה היא מראת קסמים של נחושת – עלתה מבלי משים לנגד עיניו דמות אמו הזקנה היושבת באחד הכפרים מכפרי הר אפרים ומצפה בעיניים כלות מבכי לשובו של הבן הנע ונד. והוא אמר בקול שהיה בו רעד: ״היי שלום, אישה…״

אמרה זו:

״היום פונה והולך, על כן אלווה אותך ואורך דרך קצרה לכפר שונם,

פן יקדימך הלילה…״

הלז קד בראשו ואמר:

״חן-חן לך, אישה…״

והם יצאו החוצה.

צלו של החמור וצלו של העץ שלגזעו קשור היה החמור, שניהם התארכו על האדמה. המנגן הנודד התיר את החמור וצלו מן העץ וצלו, אחז ברסן, ונשא רגליו ופנה לדרכו בעוד בעלת האוב הזקנה מהלכת לצדו, והיא עטופה צעיף שחור של צמר דק, כי רוח קרירה שירדה מרוכסי ההרים שוטטה בשדות ובגיאיות.

והנה בהשתרכם כה לאורך משוכת קוצים, שעשתה גדר לכרם, שגפניו החשופות השתרגו כפקעות נחשים, אמרה בעלת האוב:

״האוכל לשאולך שאלה, בני?…״

הלז, שעיניו אחרי להקות ציפורים, שהוליכו אל ביתן את הדממה של טרם ערב, ענה:

״שאלי, אישה, שאלי…״

הביטה בעלת האוב בצלם פניו של המנגן הנודד, שדמיונו כתמונת מעשה חושב – זקן שחור ויפה עוטר לצלם פנים זה, עגיל זהב נוצץ באחד מתנוכי אוזניו בין תלתלים הגולשים ממצנפת שבראשו – ואמרה:

״למה, בני, תכתת רגליך מכפר לכפר, ויומך הוא לא יום, ולילך הוא לא לילה… למה, בני, לא תיקח אישה מבנות מקום מגוריך או מבנות המקומות שאתה נקרה בהם ותקים בית בישראל?…״ הלז הסב עיניו מהציפורים אל בעלת האוב, ואמר:

״האוכל גם אני לשאולך שאלה, אישה?״

הלזו ענתה:

״שאל, בני, שאל…״

שאל הלז:

״האם ירד היורה עוד הלילה או יתמהמה עד מחר? הלא תדע זאת אישה אשר כמוך…״

בעלת האוב הניפה את ידה, יד שכולה אצבעות ארוכות וגרומות וענודות טבעות, לעבר חרמש הירח, שתלוי היה כעדי של כסף מעל להר שלראשו חבוש עוד הר, ואמרה:

״היורה לא ירד הלילה ולא ירד מחר ומחרתיים… אך שאלה שאלתיך, בני, ולא ענית לי…״

רק כילתה לדבר, והנה הלך ובא לקראתם עדר כבשים מסובלים שפעת צמר, שנעו לאטם וגעו לאטם. לצדם פסע הרועה, בחור בעל שער ארוך, ידיו אוחזות במקל שעל כתפיו, ושמש הרבה בעיניו, שמש הדולקת בהן מאז הבוקר. הוא בירכם בשלום, וכן עשו הם.

בין כה וכה התקרבו לגבול של כפר שונם. אז אמרה בעלת האוב: ״מנגן נודד, אחר הצאן עליך ללכת כרועה זה ולשוב לעת ערב לביתך, לאשתך, ולטפך…״

הלז, שעמד נפעם מול מראה הכפר, שבתיו כחולי הקירות טיפסו בינות לעצים יפי אמירים במורדותיה של גבעה, הסב ראשו לעבר בעלת האוב, ואמר בקול שהיה בו גם עצב וגם שחוק:

״לאיש אשר כמוני אין נחלה בישראל… נחלתו הן הרוחות המנגנות בשדות, בכרמים, בגיאיות ההרים, הימים והלילות הממתיקים את סודותיהם, השמש השורפת לשד עצמותיו, והירח שבו הוא מביט ורואה, כבמראה, את צלמו הוא…״

בעלת האוב ספקה כף אל כף:

״עתה אבין למה שר אתה שיר קינה על בת יפתח, נערת רפאים המשוטטת על הרי חושך ופרח בידה…״

הלז שתק. הוא עמד בין שני אורות – בין אור היום שנאסף אל עצמו ובין אור הלילה שבא בלאט וכמסתיר פנים. הוא אמר:

״כי אחותי כלה היא שמתה בדמי עלומיה…״ בעלת האוב ספקה שנית כף אל כף לאות צער.

״לבי-לבי לך, מנגן בגתית מהר אפרים, אבוד תאבה בחלומותיך.״ היא נעצרה תחתיה, ובסוככה בכף ידה על עיניה מפני האור האחרון של השמש, שירדה למעמקי הים שהסתתר בפאתי הערבה, אמרה:

״היה שלום, מנגן נודד… עלי לשוב פן יראוני אנשי הכפר וירגמוני באבנים…״

״היי שלום גם את…״

ובעוד שבעלת האוב הזקנה מחתה באצבעותיה דמעה, ופנתה והלכה אל צללי הלילה שגחו אליה, אחז האיש הצעיר ברסן חמורו ופסע לעבר הכפר, שבא לקראתו בריחות של נזיד מתבשל, בניחוחות של יין הבוקעים מהגתות, בהמולת משחקים של טף, בנועם צחוק של נערות.

אף כי נכנס, כמעט באין רואים, עבר קול בכל גבול הכפר:

״המנגן בגתית מהר אפרים בא…״

אף כי לא היה הרוכל הפלשתי שבנות המקום ששות לבואו ולשתי אמתחותיו התלויות על אתונו, שתי אמתחות מלאות רדידי שני, בשמים למיניהם, עדיים למיניהם שהביא מאיי הים – רבה היתה הצהלה בכפר כמו מהיורה הטוב היורד בעתו. אכן, באמתחת שעל חמורו לא היה מאומה זולת לחם ניקודים ומעט מספוא, אך הגתית שעל שכמו אצרה במיתריה מנגינות עד בלי די.

אחת לשנה סר היה בדרך נדודיו לכפר הזה, השוכן בין כתפיה של גבעה, ואף זאת הפעם, כמימים ימימה, קידם את פניו איש ושמו עשהאל, והוא מנכבדי המקום, שבנעוריו, בהיותו רועה את צאן אביו, מנגן היה בחליל שעיצבו במו ידיו.

בין כה וכה באו אל עץ רימון רם קומה ועב נוף, שתחתיו ישבה כל משפחת עשהאל מזה ומזה לשולחן ארוך: האם וארבעת בניה ושלוש בנותיה. להבות המדורה שבערה במרחק לא רב מהשולחן פיזזו על שרשרות הזהב הכבדות היורדות מצוואר האם, על נזמי הנחושת שבתנוך אוזנם הימנית של הבנים, ועל מקלעות שערן השחור של הבנות, ועל לחייהן השחומות ועל שפתותיהן, החושפות מעט את שיניהן הלבנות כחלב.

קמה האישה על רגליה וקידמה את פני אישה:

״ברוך אתה, עשהאל, וברוך האורח אשר עמך…״

ישב היוגב בראש השולחן והושיב את המנגן הנודד לימינו, ואך הניף את ידיו ובירך על הלחם, הביא העבד המואבי כד יין ומזג ממנו לתוך כוסות של חומר משוחות מבחוץ בששר ירוק, והשפחה המואבית הביאה את קערת נזיד הבשר.

רבה היתה השלווה מסביב לשולחן ומסביב לשולחנות אחרים בכפר, עייפה היתה ונשענה לכל עץ, והיוגב אמר בשחוק קל אל אורחו: ״רואה אני שאתה ממעט באכילה ומרבה בשתיית יין…״

ענה הלז:

״כי לא ישיר הלב מתוך בטן מלאה…״

שלוש הנערות שישבו בקצה השני של השולחן, בין צלו העב של עץ הרימון ובין האור המרצד של המדורה, הסבו עיניהן אל הזר, כי עצב קל היה בקולו הזמרני וחתום בפניו, המשובצים בתוך זקן שחור ועגול. והנה בפתע פתאום, בהביטן בו, פרח בלחייהן אודם של פרי שאך הבשיל. גמא היוגב גמיאה ארוכה מכוס היין, ואמר לאורחו:

״במהלך השנה שאתה סובב הולך בגבול ישראל ראית רבות ושמעת רבות. אנא ספר מעט מזה…״

המנגן הנודד הניע ראשו ואמר:

״אם עד עלות השחר אשב ואספר, אספר אך מעט מזער…״

החריש רגע והאזין לאנחותיו של אוח באמירו של ברוש. ולאחר שגמא גמיאה קלה מכוס היין שלפניו, אמר עוד:

״אך בכל מקום אשר תלך מתוק ביום אור השמש לעיניים וללב, ובלילה עצוב אור הירח או הכוכבים לעיניים וללב… וכה רודף היום אחר הלילה, והלילה אחר היום, וזוהי תקופת השנה…״

היוגב נשא עיניו והביט בארבעת בניו, היושבים בעיניים עצומות ושומעים בעייפותם את שריקות העדרים, ולא את דברי ההלך. על כן העתיק אביהם את מבטו מהם אל שלוש בנותיו, שיריהן אחזו בשרשרות שבצוואריהן והקשיבו בעיני איילות משתאות לדבריו של המנגן הנודד.

והלז, בשומעו שציפור אשר שם אין לה והחבויה בין עופאיה של תאנה כבדה הנמה לא הרחק מהשולחן, מהסה בשיר של שמחה לכבוד הירח, המטפס ועולה מעל לרכס ההר, את אנחותיו של האוח – הסב את עיניו אל שלוש הנערות המביטות בו מתוך צללים, שמרצדים בהם אורות המדורה, והחל לספר להן, למען שעשע את נפשן, סיפור על איילה אחת שראה יום אחד בעין גדי. ועם שסיפר הוציא מאמתחתו את הגתית, ובפורטו על מיתריה נטווה והלך קולו שלו בתוך קולם של הצלילים, ונעשו מסכת אחת.

וכה סיפר:

יום אחד, יום זיו של חורף, מתהלך היה לרגלי צוק מהצוקים אשר בעין גדי. והנה בלכתו לרוח היום ראה בפתע פתאום דמות של חיה, מגולפת מעשה אמן, שרועה על פני החול. הוא נעצר תחתיו אחוז תימהון. ידוע ידע שאין דמות מגולפת זו הנעה הנה והנה מקסם שווא, כי היא מלמעלה נפלה. ואכן, בנושאו עיניו, ראה ברומו של צוק עומדת איילה ומביטה בהשתאות אל צלמה שלה, המוטל על פני החול הלבן.

ההלך היסה לרגע את הגתית, גמא מעט יין, הישיר שנית את מבטו אל הנערות, שפיתלו אצבעותיהן בשרשרות הזהב שבצוואריהן, והוסיף וסיפר:

״והאיילה שברום הצוק יפה היתה עד מאוד. עורה החום בהק באור הצח שגשם רב הרחיצו, וכן בהקו הפסים הלבנים שמסביב לטלפיה הקטנים והפס הלבן שבין שתי עיניה המשוקדות…״

שלוש בנותיו של עשהאל, שתשווינה ביופי ובחן לאיילה שבעין גדי, שאלו בקול אחד שחרדה רבה היתה בו:

״האם נבהלה האיילה מפניך וברחה לה?…״

הלז הניע ראשו אנה ואנה, וענה:

״חלילה! היא עמדה ועמדה ברומו של הצוק והביטה פעם בצלמה שעל החול הלבן ופעם בי. אמרתי בלבי: אם תישא רגליה ותברח, תיקח עמה גם את צלמה על החול, והיום המלא זיו ילבש קדרות. בצערי כי רב, אמרתי עוד בלבי: אולי אוהבת איילה זו מנגינות ערבות, הבה ואנגן לפניה…״ אור המדורה ליבה עתה אודם עז בלחייהן של שלוש הנערות, ששאלו חרש:

״מנגן נודד, התזכור את המנגינה אשר ניגנת לפני האיילה בעין גדי באותו יום חורף?״

הוא סרק את קווצות שערו לאחורי אוזניו, וענה:

״זכור אזכור…״

לקח את הגתית והעביר אצבעותיו על מיתריה:

״הנה המנגינה אשר ניגנתי אז…״

והנערות הוסיפו לשאול חרש: ״והמנגינה הזו הילכה קסם על האיילה, ולא נתנה לה לברוח?״ הניע ההלך ראשו, וענה אף הוא חרש:

״כן, נערות מכפר שונם, כי אך יצא משב צלילים ראשון מהגתית, ירדה צהלה על האיילה והחלה ללוות בטיפוף טלפיים את רוח המנגינה.״ ״פלא פלאים!״ לחשו שלוש הנערות, והביטו בהשתאות שאימה קלה

בה.

״פלא שלא ייאמן!…״ לוחשות הנערות זו לזו כשהן משעינות סנטרן על ידיהן המשולבות, ומביטות בתימהון רב בנע ונד זה הבא ממרחקי מרחקים, ושמדד לבטח במו רגליו את כל גבול ישראל, ושראה לבטח במו עיניו את הר הלבנון וארזיו, את ים הכינרת ואף את הים הגדול והאוניות המהלכות

בו.

והן אומרות בלבן: אין זה כי קוסם הוא בחור צעיר זה, שמצנפת אדומה ושדופת שמש מתנוססת על שערו הארוך, היורד מזה ומזה על כתפיו. והלז מעביר את אצבעותיו על גבותיו העבותות, הסוככות על ארובות עיניו, ועל זקנו השחור והצר, הסוגר כעין זר על פניו המוארכים, ומוסיף ומספר: ״ובעודי עומד ומנגן, נעתקה האיילה אט-אט ממקומה, והחלה יורדת במורד הצוק כאילו נמשכה למטה בכוח הצלילים שנקשרו מסביב לצווארה. והנה ברדתה כה, אחוזת פחד וקסם, כאילו פסעה אל תחום שבתחתית הגבעה, נשמע בפתע פתאום קול אדיר שערגה וזעם בו, קול שהחריד את שלוותו הכחולה של היום החורפי, את מנוחתם של הנחשים שנמו על גלי אבנים, את השפנים שהתרוצצו ברוב שמחה בסעיפי הסלעים, את הציפורים שהתייצבו על שיחי הרותם, וראשיהם בתוך פיארתם האזינו לנגינה, ואת האיילה שעצרה מרדת והסבה את צווארה ועיניה המבוהלות לעבר ראש הצוק – כי לאחר שעלה מתחתית הצוק, צצה ברומו של הצוק דמותו של אייל, שמעודי לא ראיתי כמוהו ליופי ולהוד…״

ההלך מהר אפרים ניתק את חוט הסיפור ושתק. אולי למען תת לשלוש הנערות להתענג רגע על זיו הנוף של עין גדי. ועד שהן מביטות בנוף זה, מושט מבטו על היוגב עשהאל, שספן פניו בתוך זקנו העב וישן כגדיש בשדה; על ארבעת בניו, ידיהם הכבדות על שולי השולחן, שנרדמו לא מכוח הנגינה, כי אם מכוח השמש שנאגרה בגופם; על עקרת הבית, זרועותיה משוכלות, עגיליה המרובעים, שגדילים דקים בקצותיהם, צנוחים על כתפיה, הניעה בתנומתה כפעם בפעם את ראשה על שתי פימותיה; על העבד המואבי, רגליו משוכלות, נרדם ליד המדורה הדועכת; ולבסוף נאחז מבטו במבטן של שלוש הנערות, שהלילה הליט את דמותן, את שער ראשן, שחרוזי כסף בוהקים בו, ואת צלם פניהן עד ארובות העיניים, שאש המדורה הדועכת עוד רשפה בהן. על כן כילה הוא לספר את סיפורו בהעבירו כפעם בפעם, לפי צורך הסיפור, את אצבעותיו על מיתרי הגתית:

״אמור אמרתי שמעודי לא ראיתי אייל שישווה ביופי ובהוד לזה האייל שניצב בראש הצוק. אם אומר שעיניו יפות היו כשמש החורף, לא אמרתי די; אם אומר שידו של צייר לא תצלח לצייר את יפי עורו, לא אמרתי די. רגע עמד האייל מחריש והביט בי בהשתאות, משל אמר בלבו: מה פשר של יצור זה העומד למטה ומשמיע צלילים שהוא לא שמע מעודו. והנה כאשר החל האייל, למראה החידה הזו, לעפר בטלפיו ולהניע בזעם את קרניו הגבוהות והחדות בחניתות, כאומר לקפוץ ולזנק עלי ולנגחני, דילגה האיילה מזיז סלע אל זיז סלע בהשמיעה צהלת שמחה, ששמה כהרף עין לאל את זעמו של האייל שהסב את קרניו, ואץ לקדם את פניה של האיילה…״

המנגן הנודד אסף את ידו ממיתרי הגתית והחריש והביט לתוך הלילה, המרחיק הרים למעמקי החושך ומקרב מרחקי מרחקים למטחווי עין. אך עד מהרה ננער והסב את פניו לעבר שלוש הנערות, שאוזנן כלתה לשמוע את סוף הסיפור.

״חבוקי צוואר כצמד נאהבים ונעימים פנו וירדו האייל והאיילה במורד השני של הצוק. והנה אך נעלמו צלליהם, החלו צללי הלילה להגיח מכל עץ ערער, מכל סבך של שיח, מכל הסלעים המרפדים את הגבעות, ופשטו על פני החול הלבן של ערבת עין גדי, שדוק של תכלת חופף עליו בתקופת החורף…״

כילה לספר, גמא את שארית היין שבכוסו, ואמר בקול עצוב אל שלוש הנערות, שאף עליהן ירדה עצבות:

״ועתה שומה עלי לדבר שיר על בת יפתח הגלעדי בפני אנשי המקום ההולכים ובאים…״

האוח, שישב בין עופאי הדקל העומד בירכתי החצר, ומאזין לדברי הסיפור של המנגן הנודד, השמיע קול נהי, שהעביר צמרמורת בירח, העולה מעל לרכס ההר, ובשלוש הנערות, שנצמדו זו אל זו ושאלו בחרדה את ההלך, שקם על רגליו: ״אתה אומר לדבר שיר על בת יפתח הגלעדי, האומללה בבנות ישראל?…״

הלז החריש. כי אף הוא שמע את קול הנהי של האוח, וחש את הצמרמורת שקול זה העביר בירח, בהר הסובב את הכפר ובמיתרי הגתית שלו.

ועד שהוא עומד ובוחן כל מיתר ומיתר שבגתית למען דעת אם ייטיב לנגן את הנהי הזה, המרחף בתוך הלילה השלו הזה המצפה ליורה, הקיץ היוגב מהתרדמה שנפלה עליו בתום הסעודה, והוא יושב ומחכך עיניו ומביט אנה ואנה כמבקש לדעת אם החושך מסביב הוא חושך של חצות לילה, ומה פשרו של בחור זה, שמצנפת אדומה בראשו ובידיו כלי נגינה. והקיצו מתרדמתם גם בניו, עייפים מספור את עדרי הכבשים שהוליכו בחלומם אל שקתות המים העולות על גדותיהן. ואף העבד המואבי ננער ופקח את עינו הלא שתומה, וראה שהמדורה נוטה לדעוך, ומיהר וקפץ על רגלו הלא חיגרת ואסף ערמה של ענפים יבשים והשליכם אל תוך המדורה, שנתלבתה והלכה אחוזת שמחה, ושלחה להבות לכל העברים להאיר את הדרך לזקנים ולזקנות, לבחורים ולבתולות ולמקצת הטף שנהרו ובאו מכל בתי הכפר, החבויים בין עצי זית ובין עצי תאנה ועצי רימון, לשמוע, כמנהגם מימים ימימה, מפי המנגן הנודד מהר אפרים דברי סיפור ודברי שיר שהלז ליקט בנדודיו בגבול ישראל בתקופת השנה.

עשהאל, כבד בגופו וקל ברגליו, קידם את הבאים בידיים פרושות ובפנים מאירות:

״היו ברוכים בצל קורתי… ושבו באשר תשבו!…״

והבאים עונים לו:

״היה ברוך עשהאל, אתה וכל אשר לך…״

אנשי הכפר ישבו תחתיהם ברגליים משוכלות, מי על אבן, מי על סדן של עץ שנגדע, מי על הדום שהביא עמו ומי על האדמה, סביב-סביב למנגן הנודד מהר אפרים.

והלה עמד בירכתי חצי הגורן, בין התאנה רבת-השנים, שנתעטפה בתרדמה, ובין רוכסי ההרים שמנגד, שסהר מלא הילך עליהם. ידיו אוחזות בגתית עמד בגלימתו, שעינה כעין הזית, במצנפתו האדומה, שהאירה את פניו החיוורים, המשובצים בתוך זקן שעינו כעין החושך, וחיכה שהאוח המתחבא באמירו של אחד העצים ייתן דמי לאנחותיו, והסהר המלא לא יביט בו וילך לו לשוט בשדות השמים, שהם רחבים מאוד-מאוד. והנה, כאשר הדממה קמה לדממה בכול, בעץ, בעשב ובציפור, פתח המנגן הנודד את פיו ואמר:

״בזאת הפעם לא אספר לכם את אשר ראו עיני בנדודי בגבול ישראל בתקופת השנה, כי מודעת היא שאין הרבה חדש תחת השמש, והארץ לעולם עומדת, ואין מלך בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה…״

זקני הכפר, שאש המדורה האירה את התלמים שהימים ותלאותיהם חרשו בפניהם, שמטו את ידיהם העייפות על ברכיהם ושתקו שתיקה של עצבות רבה. אך אחד מהם חפן במלוא ידו הרותתת את זקנו, זקן מידות לבן, ושאל בקול של כעס:

״ומדוע אין מלך בישראל?… ומדוע שוסים הפלשתים את שדותינו ואת גורנותינו?…״

כל העיניים נשואות היו עתה אל המנגן הנודד שקנה לו בינה ודעת ברוב נדודיו, ושומה עליו לענות על השאלה ששאל הזקן ההוא. והלז, שאבק כל הדרכים בגבול ישראל דבק אמנם בכפות רגליו, אך חוכמה לא קנה כי אם מנגינות ושירים, פרש שתי ידיו שאחת אוחזת בגתית, וענה:

״וכי מי אני כי אדע?… אלוהים הוא היודע…״

זקני הכפר הניעו ראשיהם ואמרו זה לזה:

״אמת דובר בחור מזה רעב זה. אף כי הוא יודע נגן, אין הוא יודע מאומה באורחות החיים…״

ומושכים אנחות מלבם קמו ממקומם, ואחריהם קמו עולי הימים, וצעיר אוחז ביד זקן הלכו יחדיו אל כד היין הגדול, שעבדו של עשהאל הציב על אבן אצל עץ התאנה.

ובעוד הללו מפיגים את מר לבם ביין האפלולי הטוב שהעבד הגיש להם בספל חרס, עשו בנות הכפר סביב למנגן הגתית מהר אפרים מעגל של עיניים יפות ושוחקות, שאש המדורה לחשה בהן, מעגל של צמות שחורות, בהן ברקו חרוזי כסף, קישורי תכלת, ואף שרק אחת מהן דיברה, דיברו מפיה כל רעותיה, וכה אמרה:

״צעירות לימים אנחנו. על כן, מנגן נודד, נגן לנו ושיר לנו ממנגינות המחולות ומשירי הכלולות שאתה מנגן ושר בחתונות בכפרים שבגבול ישראל…״

אך הלז, שעצוב היה מהירח שטייל בשדות השמים של טרם יודה, אמר אל מעגל הבנות: ״זאת הפעם אדבר שיר, והוא לא שיר מחולות, כי אם שיר תוגה על בתולה מבתולות ישראל אשר שודדה מכלולותיה״.״

והוא סרק באצבעותיו הארוכות את מיתר הגתית, והגתית השמיעה נהי, שהעביר צמרמורת בגוף הלילה ובגופן של הנערות, שהתרפקו זו על זו מפחד.

נהי שהלך והעיר את האוח שנרדם באמירו של ברוש, והאוח פקח את עיניו וראה את אש המדורה המאירה את שערו השחור ואת פניו החיוורים של ההלך מהר אפרים, ואת מעגל הנערות שסוגר עליו, והבין את סוד החיזיון, ועל כן הוציא חיש מהר את מקורו מפיארתו ואצל את קולו לקולה של הגתית.

המנגן הנודד היסה לרגע את הגתית:

״לא היתה יפה כמוה בקרב בנות גלעד שיפות הן…״

הנערות במעגל ראו שפניו חוורו מאוד בין זקנו וגבות עיניו השחורות מאוד, והוא אמר:

״האם קומתה של הלזו שעליה אני מדבר שיר חטובה היתה? – שאלנה את הדקלים שבכפר מולדתה ויגידו לכן!״

האוח שבאמירו של הברוש כלא את אנחותיו ועצם את עיניו, וישב והאזין למנגן הנודד שאמר עוד:

״האם אף שער ראשה יפה היה? – שאלנה את הרוח שהיה סורקה בצאתה לשוח לעת בוקר, לעת ערב!״

הוא שתק ועמד וחיכה שהלילה יהסה בו כל קול של תן, כל שאגה של ליש או אדיה, כל רחש של עלה נידף, כל רחש של גבעול עשב, ומקץ רגע אמר עוד:

״האם קולה של הלזו ערב היה? – שאלנה את הגתית שלי, והיא תאמר לכן שערב היה מהצלילים היוצאים ממיתריה!״

והוא העביר את אצבעותיו על כלי הנגינה למען תשמענה בנות שונם, היושבות פה במעגל, את קולה הרחוק של אותה נערה גלעדית.

וכאשר אסף את ידו ממיתרי הגתית ונתן לדממה לאסוף את קרעיה, אמר עוד:

״היפות היו פעמיה? – שאלנה את האיילות, שהיו נוהגות לעמוד על ראשי גבעות ועל ראשי צוקים ולהביט בהשתאות אחרי חן צעדיה, שהיו צעדי מחול!״ השפחה המואבית, שישבה בחוץ והאזינה אף היא לשירו של המנגן הנודד כשידיה לופתות את שתי צמותיה, קמה ממקומה והשליכה ענפים יבשים לתוך המדורה שנטתה לדעוך, כי אמרה אל לבה: ״תהי האש מאירה את פניהן התמימות והיפות של בנות הכפר, שהלך זה שבא ממרחקים מדליק בהם קסמים!״

והלז הניף את ידו והורידה על מיתרי הגתית והוסיף לטוות בהם את שירו:

״היפות היו עיניה? – שאלנה את הברכות ואת הגבים ואת הנחלים בתקופת החורף, שעשו את מימיהם מראות בוהקות למען תבוא היא להציץ בהן!״

הוא נדם, אך את שירו עוד לא כילה, ועמד והביט לעבר הרים המתנשאים בירכתי הלילה, לעבר הרים שעל רוכסיהם משוטט ירח אחרי דמות נערה המשוטטת אנה ואנה וצרור פרחים בידיה, ושפתיה נעות כמזמרת בקול שאין לו קול כי רחוק הוא מאוד.

ונערות הכפר היושבות במעגל, שלא גרעו עיניהן מעיניו של המנגן הנודד, אמרו בלבן:

״הלך זה שהוא כולו חידה במקום נכר, על איזו נערה פלאית מדבר הוא שירו זה? ומדוע יביט כה לתוך מרחקי הלילה? האם רואה הוא במרחקים אפלים אלה, בכוח היין הרב ששתה או בכוח דמיונו של מנגן נע ונד, חזיון קסמים או חזיון תעתועים?״

עוד הן יושבות, ראש של זו על כתף רעותה, ומשתאות לדעת את פשר החידה, אסף הירח את אורו מרוכסי ההרים המתנשאים בירכתי הלילה, והחשכה שבה לאיתנה, והבחור מהר אפרים שב אל שירו:

״פחז כמים הניגרים מגובהי צוק, פחז כחרב שיר אווילית שולפת מנדנה,

פחז כרוח סופה בליל עלטה…״

הגתית המתה חרש:

״אהה, נדר נדר שאין לו שחר…״

אף האוח שהאזין מצמרת השקמה בכה מר:

״והיא לו, ליפתח, יחידה, אין לו בן או בת זולתה…״

ההלך היסה את הגתית ושאל את הנערות שבמעגל, את הלילה הפורש עליהן את חופתו, את הירח המסתתר בין קרעי עבים של טרם יורה: ״היידור איש נדר להעתיק הר לתוך בקעה, להצמיח בן לילה עצי פרי על סלע צחיח, להוליך אוניות בלב ישימון, להמטיר מטר לא בעתו?״

הנערות שבמעגל החרישו כי לא היה בפיהן מענה, הלילה החריש כי מחריש הוא מאז ומעולם, הירח החריש כי רחוק הוא.

וההלך הניע ראשו ואמר:

״כזה היה נדרו של יפתח!…״

העביר בכעס את אצבעותיו על מיתרי הגתית, ואמר:

״אבוי לגיבור שכסיל בו!…״

ומקץ רגע בהרימו את קולו:

״ואבוי שבעתיים לאב גיבור שבכסילותו הכרית את בתו היחידה מארץ החיים, והיא בבתוליה ולא ידעה איש…״

הניח את הגתית לרגליו, שיכל זרועותיו על חזהו, ועמד והחריש מול הרים שבירכתי הלילה, מול דמות נערה המשוטטת על הרים אפלים אלה, ובנות הכפר היושבות במעגל והמבקשות לבכות מרוב עצב, שואלות בלבן:

״למה החריש הוא זמן כה רב, הלוא לא כילה עוד את דבר השיר על הנערה ההיא…״

ואף הלילה שאל כה בלבו, ואף היסה את הליש ואת התנים ואת האוח, וציווה על הרוח להלך בלי קול, ועל העצים לא להשיר את עליהם היבשים למען יישמע בתוך דממה רבה דבר השיר של המנגן הנודד מהר אפרים.

והוא שב, אמנם מההרים שבירכתי הלילה לכלות את דבר השיר. פקח את עיניו ושאל למים. ואחת הנערות קמה מתוך המעגל והביאה לו ספל מים, והוא שתה את המים עד תומם, כי צמא היה מאוד ועייף היה מאוד, ואחרי כן לקח את הגתית ואמר:

״היא יצאה מדלתי בית אביה בתוף ובמחול, שערה מתנופף ברוח, ופיה מזמר, ועיניה מזמרות…״

בשל אנחה שהלילה נאנח נשברה הדממה לרסיסים. והעלים היבשים שבו לגלוש ממורדות הגבעות, והתנים שבו ליילל בגיאיות.

״היא יצאה בתוף ובמחול, כצאת בת לקראת אביה השב גיבור מהמלחמה, בבלי דעת שנהי מספד משמיע התוף שבידיה, ורגליה מחוללות מחול יגון ולא מחול ששון…״

הירח שהעבים של טרם יורה עזבוהו בפתע פתאום, מראהו היה עתה

[2911 צהוב כאילו אחז בו חולי, והוא שפך אורו זה על גגות בתי הכפר, על שער ראשן השחור של הנערות היושבות במעגל, על שולי זקנו השחור של המנגן הנודד, ועל אצבעותיו הרזות המהלכות אנה ואנה על מיתרי הגתית:

״וכה אמר האב הגיבור, האב הגיבור שכסיל בו, בראותו את בתו יוצאת לקראתו, פרחים בצמותיה, עדויה עדיי כלה ותוף בידה:

״אהה, בתי, הכרע הכרעתיני ואת היית בעוכרי… ואני פציתי פי אל אלוהים ולא אוכל לשוב…״

המנגן היסה לרגע את הגתית, היסה לרגע את עצמו למען ייטיב לשמוע את הקולות הבאים מירכתי הלילה. ואחרי כן:

״והוא, האב הגיבור, ספק את כפיו וקרע את בגדיו, ומידה של בתו צנח נפל התוף, והתגלגל בנהי אל רגלי האב.״

הירח שב ונחבא בין עבים של יורה הבושש לבוא. אש המדורה כבתה כליל, והמנגן הנודד הגביר את קולו בשל החשכה שחיברה את השמים לארץ ועשתה אותם ים של תוהו:

״אתן שומעות אותי, בנות כפר שונם, האם עודכן פה?״

וקולות של נערות הכפר, קולות שפחד בהם, ענו לו מתוך החשכה: ״אנחנו שומעות אותך, מנגן נודד, כי אנחנו עוד פה…״

הלז, ידוע ידע כי אין לחשכה שלטון על בת השיר, על כן הוסיף לטוות את שירו:

״ידיה מיותמות מהתוף, רגליה במנעלי התחש שיצאו במחול רוממות תחתיהן, שחוק אין בעיניה ורינה אין בפיה, אמרה היפה והענוגה בבנות גלעד אל אביה הגיבור, שעמד קרוע בגדים, חרבו שמוטה מירכו, אצל עץ הרימון שהעטה צלו והודו על בית מגוריהם:

״עשה לי כאשר יצא מפיך…״

הלז הליט את פניו בשתי ידיו, ונאנח ואמר:

״אהה, בתי… אהה, בתי…״

אף כי הבכי גאה בה כסופה, אמרה בשקט:

״אך, אבי…״

פניו מולטים בידיו כי לא עצר כוח להביט בבתו, שאל:

״מה, בתי?…״

והמנגן הנודד: ״היא החרישה כי הביטה נפעמת על סביביה. שדות אלה ההולכים לאטם אל ההרים לא היו יפים מעולם כבאותו יום זיו, הציפורים שהתעופפו להקותלהקות משכו את השמים אל האדמה, והרוח שהתהלכה בין התלמים, בתוך גבים וכרמים, הביאה ריחות של דבש אשר לתאנים שהבשילו, ריחות של תירוש אשר לענבים שהבשילו, עם ריחות של קינמון ומור אשר לפרחים למיניהם…”

הוא היסה לרגע את הגתית כי ערפל החושך עוד לא פג, וביקש לדעת אם נערות הכפר עודן פה:

״בנות שונם, עודכן פה ושומעות את דברי?…״

״עוד אנחנו פה, מנגן נודד, ושומעות את דבריך…״

כאשר שמע את קולות הנערות אמר לגתית שתוסיף לנגן, ולבת השיר שתוסיף לדבר:

״והיא, בת יפתח, שיפה היתה באותו יום זיו שעמד בין השמים והארץ, אמרה לאביה בשקט רב אף כי הבכי הלך וסער בה:

׳״אך, אבי, ייעשה לי הדבר הזה: הרפה ממני שניים חודשים, ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על בתולי, אנוכי ורעות,…׳״

העננים של טרם יורה התפזרו קרעים-קרעים והותירו בשמים ירח של נחושת, ודמיונו כמראת הנחושת שראה המנגן הנודד בביתה של בעלת האוב הזקנה. והלז ראה באמת במראה האדומה של הירח הרי הרים כחולים. ובעודו עומד ותר אחרי נערת הרפאים האמורה לשוטט על הרים אלה, שמע את קולותיהן של נערות הכפר, קולות שאימה בהם:

״עודך פה, מנגן נודד, עודך פה?…״

והוא ענה כהלום יין, כחולם חלום:

״עודני פה, בנות כפר שונם, עודני פה…״

ואחר שהירח שינה את מראהו, מראה הנחושת, והיה לירח של לילות תמול שלשום, ננער המנגן הנודד, ונשא את קולו ואמר:

״האב הסיר את ידיו מעל פניו, הביט בבתו, בתו היחידה, שיפה היתה אז שבעתיים מתמיד, ודמעה לא היתה בעיניה, ואמר:

׳לכי, בתי, אל ההרים, לכי…׳״

ואחר שהלז אמר מה שאמר שם אצל עץ הרימון שליד ביתו אשר בגלעד, אמר המנגן הנודד אל בנות כפר שונם:

״זרועותיו משוכלות על לבו, חרבו ששמטה ממותניו נגררת אחריו על האדמה, פנה האב והלך אל השדות, אל הגיאיות, אל ארבע רוחות השמים להשיח את יגונו״.״

״והבת?״ שאלו נערות הכפר, ״אנה היא הלכה?…״

האם היה זה הלילה שנאנח, או היה המנגן הנודד שנאנח ואמר: ״היא אספה את התוף שנפל מידה והתגלגל ונח תחת עץ הרימון, שסביבו מתרוצצת היתה בימי ילדותה, תלשה עלים אחדים מענפיו ושמה אותם בשערה ופנתה והלכה אל ההרים… לבכות על בתוליה…״

תם בזה שיר הבלדה על בת יפתח. והמנגן הנודד הטה אפוא את הגתית שבידו ועמד והחריש נוכח הלילה, כאומר ללכת ולחבוש את חמורו וללוות את בת יפתח אל ההרים.

אך שיר הבלדה לא תם כי בנות כפר שונם עוד ישבו במעגל באורשלא-אור של ירח התועה בין עננים של טרם יורה, והן עשו את המעגל לטבעת סביב למנגן הנודד, ולא נתנו לו ללכת אל ההרים עד אשר ידבר את שירו עד תום.

והלז, שידוע ידע כי לא יותן לו לצאת מתוך מעגל זה של עיניים יפות ויוקדות, מתוך מעגל זה של צער, שב ואמר לגתית שבידו שתדבר את שיר הבלדה על הנערה הגלעדית עד תומו:

״שניים חודשים התהלכה היא ורעותיה על ההרים בשמש של ראשית השנה. בין רוחות קלות ומוכרות, בין דשאים ופרחים שבקעו ויצאו מתוך חגווי הסלעים, בין קולות התור והזמיר. בכל אשר תשור העין רבה היתה השמחה של טרם קיץ, אך בת יפתח ורעותיה שוטטו מהר אל הר בלי דבר דבר כי גדול היה הכאב בלבן, ורבה היתה הדמעה על לחייהן…״

המנגן הנודד השעין את ראשו אל גזע העץ שמאחוריו והחריש בכל סרעפיו. הוא עייף היה מאוד-מאוד, הבחור מהר אפרים, והוא אמר אל נפשו: הלוא תם השיר, ומדוע אין הנערות היושבות במעגל קמות ממקומן והולכות אישה לבית אמה.

ואף כי כבר עברה האשמורת הראשונה של הלילה, ואימה גדולה היתה בדממה מסביב, והירח גישש כעיוור בין העננים שסגרו והלכו על השמים, מיאנו בנות כפר שונם לקום ממקומן עד אשר תשמענה את שיר הבלדה על בת יפתח עד תום תומה.

ואכן שאלו את המנגן הנודד שיפה היה וחיוור היה עד להחריד: ״האם עשה לה אביה את נדרו אשר נדר?״ והלז, אף כי עייף היה מאוד-מאוד, ניתק מעם גזע העץ, והרים את קולו למען ישמע הלילה, למען ישמעו השדות וההרים והגיאיות, ואמר:

״כן. מקץ חודשיים ימים שבה אל אביה, והוא עשה לה את נדרו אשר נדר…״

המנגן הנודד הניח את הגתית על אבן, ושיכל את זרועותיו על לוח לבו ועמד והחריש. כי בזאת הפעם כילה את שיר הבלדה עד תומו. ועתה על בנות כפר שונם היושבות במעגל לתנות לבת יפתח הגלעדי, אך הן, נערות טרם כלולותיהן כנערה הגלעדית, ישבו ודוממו דממה, שעזה היתה מכל נהי ומכל בכי.

ומדוע לא יתנה הלילה לבת יפתח… מדוע היסה כל אוח, כל ינשוף, כל תן, כל אייל עורג, כל ציפור עצובה?

ובעוד המנגן הנודד עומד ומשתאה לפשר הדממה הזו, קמו נערות כפר שונם ממקומן, וכצללים שחוחים חמקו חרש אל הבתים הנמים בין עצי תאנה ורימון שלווים, והבכי הומה בהן ואינו עוצר כוח לפרוץ מפיהן.

המנגן הנודד ידוע ידע כי ייוותר לבדו עד עלות השחר עם הנערה הגלעדית המשוטטת על הרים כחולים, המתנשאים בירכתי הלילה. הוא ישב אפוא תחתיו, ובהניחו את הגתית על ברכיו המשוכלות נהו עיניו אחרי צללים, צללי עצים וצללי הנערות שישבו פה, ועתה היו כלא היו כי הלילה שדרן.

אם כן, הסב את עיניו אל ההרים הכחולים ושאל:

״ומדוע איני רואה את דמותה של הנערה הגלעדית… הלוא שומע אני את קול צעדיה?…״

״כי היא כלואה בתוך מראת הנחושת שלי, מנגן נודד…״

חלחלה אחזה בו. זה היה קולה של בעלת האוב הזקנה.

ואמנם, ראשה השב נוצץ באופל עמדה מולו, ובידה מראה מבהיקה.

״הלוא את הירח את אוחזת בידך!״ צעק המנגן הנודד.

״לא כי, מראת נחושת בידי, וכמוה כירח לחלומות תוהו…״

״הה, אישה, העלי לי באוב את דמותה של הנערה הגלעדית…״

״למה מבקש אתה לראותה, מנגן נודד? תן לה לשוט על ההרים הכחולים…״

״הלוא יודעת את, בעלת אוב, כי חתנה אני…״

נאנחה האישה הזקנה ואמרה: ״יודעת גם יודעת… על כן לבי-לבי לך, חתן רפאים של כלת רפאים…״

אך לפני לכתה לדרכה הניחה את ידה על ראשו של הלז, ואמרה:

״אל תתעצב, בני, אכן, ראה לא תראה את כלת הרפאים שלך, אך היא לא תמוש עוד ממך… לא בהקיץ ולא בחלום… היא תלווה אותך בכל נדודיך ותאזין לבלדות שאתה שר עליה…״

והיא פנתה והלכה לה עם הרוח של חצי הלילה, שעלתה ובאה בגיאיות הרחוקים.

ודממה. ומנגן נודד, שעמד בתוך הדממה הזו והחריש והאזין, ושב והאזין פעמים כה רבות לדבריה של בעלת האוב הזקנה, שעשתה את דרכה אל ביתה אשר בבקעה, עד שצנח על הארץ ונרדם מעייפות, שרבה היתה מעייפותם של השדות שמסביב, שהיורה טרם ירד עליהם.

וכמו השחר עלה והוא עושה ערפלים ירוקים, פקח המנגן הנודד את עיניו וישב תחתיו, והביט נפעם לתוך מרחבי השדות, שהלילה והיום מתהלכים בהם בהסתר פנים, והוא לא ידע אם בחלום או בהקיץ הוא רואה את ההרים בעד הערפלים נעים אנה ואנה כאוניות בפאתי השמים. ציפור העומדת על אמירו של עץ ושרה שיר של שחרית, דמויות של נערות דקות כצללים, כדן על ראשן, יורדות אחת אחרי רעותה במשעול היורד אל גיא, ובחור בעל שער, רגליו יחפות וידיו אוחזות בשני קצות מקל שעל כתפיו, מתנהל לאטו בתוך עדר כבשים, הזורם חרש ללא געיות וללא הולם של טלפיים אל הערפלים.

ואז ננער המנגן הנודד וקם על רגליו, ואמר: ״הגיעה העת שאלך לדרכי.״

הלך ורחץ פניו באגן מלא מים, אסף את אדרתו והגתית, ופנה למצוא את חמורו שקשרו אמש לגזע של זית. ואכן, החמור בראותו את הבחור מהר אפרים, פתח בצהלת שמחה שלא שככה עד שהלז שם ידו על צווארו, ואמר בבת שחוק:

״לאט לך עם קולך, אתה מעורר משנתם את כל עוללי הכפר ואת כל ציפורי השיר… יודע אני גם יודע שנפשך יוצאת לדרכים רחוקות… כמוני כמוך, ידידי ורעי…״

ובהתירו מעם גזע העץ את רסן החמור, שמרוב שמחה עיפר בטלפיו את האדמה:

״אם כן, הבה ונשים פעמינו אל הדרכים היפות הקוראות לנו…״ ובעוד המנגן בגתית פוסע ליד חמורו במשעול היורד בין שני טורי ברושים אל העין אשר בגיא, ומביט בערפלים הצונחים מעל כתפי ההרים, שמע קול שהיו בו שלושה קולות של נערות, שלושה קולות שהמו כשלוש יונים:

״היה ברוך, מנגן נודד מהרי אפרים, היה ברוך!…״

הלז עמד תחתיו ונשא את עיניו. ליד העין עמדו שלוש בנותיו של היוגב, שעל שולחנו אכל אמש לחם. והן יפות היו באורו של השחר משיפות היו אמש באור הלהבות של המדורה.

והן עמדו, אישה ליד כדה, והביטו בו בעיני איילה משתאות, כי אף הוא יפה היה עתה מאמש בשערו השחור, היורד פרא על כתפיו, ובזקנו השחור, העושה זר לפניו החיוורים כאורו של השחר.

ואז אמר המנגן הנודד אל לבו: ״מה להגיד עוד לשלוש יעלות החן מכפר שונם, ולא הגדתי להן אמש…״

והנה בעודו מדבר כה אל לבו, נעתקה אחת הנערות ממקומה ונישקה לו, ותבך בלא קול.

ואחריה ניגשה אחותה השנייה ונישקה לו, ותבך בלא קול.

ואחריה ניגשה האחות השלישית, ותבך בלא קול.

והנה כאשר אספו שלושתן את כדיהן והלכו להן, עלתה מבין רוכסי ההרים שמש של טרום יורה והניסה את הצללים האחרונים של הלילה לעבי היערות, והשליכה את ראשית זהבה על אמירי העצים, על להקות היונים שהתעופפו במרחב השדות, ועל המצנפת האדומה שלראשו של המנגן הנודד, שנעצר תחתיו והסב את ראשו והביט אחרי שלוש בנותיו של היוגב עשהאל, שצעדו אישה אחרי רעותה, כדן על ראשן, בין שני טורי ברושים שירדו עם מורד הגבעה לכפר שונם.

והוא עמד והביט אחר שלוש הדמויות, ואמר אל נפשו:

״הלוא הן בנות השיר שלי…״

וכאשר נותרה אך האפלולית המהלכת בין שני טורי הברושים, הפך המנגן בגתית מהר אפרים את פניו אל ההרים הרחוקים הסוגרים את חוג השמים, ואחז ברסן חמורו ופנה והלך לדרכו.

השיבה הביתה

מאת

מנשה לוין