שלוש יונים המצטנפות על כרכובו של חלון מביטות על הקשת בענן המתקמר מעל לגגות. ממול היונים רוקם אורלוגין-מגדל את הזמן הטחוב. העצב הוא כה אביבי, שצרורות הלילך בסלה של ילדה יחפה מחייכים אליו כחולים.
אני רואה את קרןאטידות המוזאון רוחצות את ברכיהן הענקיות בנוסח אנג׳לו; כלבלב מנודה המרעיד את גופו על אחד מפסי הטראם; ישישה בשחורים המטילה צל על הרקע הרקום לילך ויונים; נערה צעירה הנועלת את כסיותיה הבהירות ונועצת בי עיני צדף. מבטי גולש אחריה כי היא, אחרי הקרןאטידות, הלילך, היונים, אומרת לי את האביב לכל ניואנסיו.
אני יושב על אחד מספסלי הסקוור המשובצים עלים רטובים, ועשן סיגרייתי מאפיר יקרות את הדמדומים המטשטשים את קונטורות הכרך.
מעשנות בתי חרושת, צריחי מגדלים תומכים בעננים.
בשבתי בקפה, כשאצבעותיה סיגריות מעשנות, אני מדמה שדה ברגע כזה, שדה סתיו קרוח – רועה קטנה מתייפחת כששמלותיה מופשלות לה על ראשה, ואווזיה מורדפים על ידי אחד מפרשי הסופה המדרבן את סוסו; או יער בזוועותיו, יערי דאשתקד: צמרתו סורטת את השמים, גמדיו מטילים את חניתותיהם בבנות לילית התלויות בשערותיהן באורנים.
בכרך, סלפה זו מבהילה את הסוסים הצוהלים לקראת הטראמים. האוטומובילים – חיפושיות לחות, דוהרים לעבר הגשרים, הנאנקים על קשתותיהם, אל הרכבות הצופרות, המפליגות.
אני מצית גפרור – ברק הוצת בראי שממול – הכול כה מופרז וסטיכי בשעה כזו!
זהו יום רלף המשעמם כה אנושית! באורו מתכמשות האבנים היקרות שבחלונות הראווה הנפתחים אל כיכר האופרה, שמוטב היה להשליכן לתוך השלוליות כדי שילדי העניים יוכלו להשתעשע בהן מאין להם צעצועים אחרים.
בכל זאת – לסוחרי העדיים – קרחות צוהב, רגליים לוקות פודגרה ועיני חשמל כתומות.
איזו אישה מהודרת מפרנצוזיות מתקשטת בכל העדיים הנ״ל מבעד לחלד.
איזה ברנש, זנב סיגריה בפיו, לבוש טלאי ארלקין מביט עליה אירונית:
״הו, יפתי! למענך אשבר את הזכוכית, את הערפל, וארגמך בפנינים וביהלומים אלה, כי דם זורח בהם, הה, יפתי!״
עצם מציאותו של ברנש פרוע זה מול נרתיקי העדיים מעליבה קשות, ובהפנותה את פרופיל גופה, נפשה, היא הולכת לה.
הוא מרים עין לאורלוגין המגדל שמחוגיו טווים את הערפל, את זממות התפארת והרצח שבלב:
״זמן, אתה מתכחש אלי! אתה מפגר או מאחר תמיד!״
נערות צעירות נרדפות בשמלותיהן הלבנות על ידי פאוני מים עליזים: משערן נושרות טיפות גשם, ומאצבעותיהן פרחי מים שליקטו כה אידילית על שפת אגם, אבל הנה מצאו להן מקלט בסוכת זרדים, ולולא שנאו זו את זו היו מתחבקות משמחה. קיטע מפוקס שפם שנזדמן לשם ממצמץ להן בעינו, מוציא את האקורדיון מתחת למעילו הכחול ומנגן למענן ולס. הן מגמשות תנועות ריקוד. איזה חתול מקפץ ברזונו מעל לשלוליות, איזה משוגע מפשיט את כותונתו סמוך לאגם שנשם מברבוריו: ״הוא איש הטבע הקדמוני!״
העיר בסופת הקיץ הופכת ליער, ובתיו לעצים הכופפים את צמרות גגותיהם. כיסופי בראשית מתעוררים אז בנו – מכאן פחדן של הנערות מפני פאוני המים העליזים.
טורים (12.1.34)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.