פתיחה    🔗

לא היה זה הומרוס, ישיש וסגי נהיר, שבנדודיו נקלע לחופו של ים זה ושר לו שירה. היה זה דייג עברי קדום, צעיר לימים ויפה עיניים, שעם צאת השמש או עם בוא השמש ניצב היה על סלע מאוזב ומשליך חכתו בגליו של ים זה. ובעודו עומד, נושא היה עיניו מפעם לפעם אל חוג השמים הנושק לחוג המים, אל להקות השחפים המסיעים את התכלת לתוך הזהב ואת הזהב לתוך התכלת, כששפתיו מזמרות חרש-חרש מזמורים הגנוזים עד היום ברוחות המהלכות על פני גליו של ים זה.

מקץ שנים רבות הטילה ספינת מפרשים את עוגנה מול תלה של יפו. ובספינה זו – פייטן עברי מקשטיליה, שבא לשחר את פניה הנאות והנוגות של בת השיר שלו הכלואה בתוך מצודה, שעל קירותיה משוטט הירח כצבי פצוע. המצא את המצודה החבויה בעבי הרים, הראה על קירותיה את צלו של הצבי הפצוע, הקרא דרור לבת שירתו הנאה והנוגה? הרוחות המהלכות על פני ים זה הן-הן היודעות.

ושנים רבות-רבות לאחר בואו של הפייטן מקשטיליה הביאה ספינה תוגרמית אל חולותיו המסתיווים של חוף ים זה את מספר סיפורי המעשיות הפלאי מברצלב, שבא לראות היאך הרימונים מחייכים ברזין-דרזין של גוני הוורוד הזוהר והארגמן האפיל בין ענפי אילנותיהם ההולכים ועולים לצפת; שבא להתהלך על חופו של ים זה ולהאזין ללחניו של אותו דייג עברי קדום, ההומים ברוחות המהלכות בנחת על פני הגלים, כדי לזמרם בלילי חורף עצובים מול יערות מושלגים, בין מעשייה הנארגת במעשייה, בפני חסידיו העומדים מסביבו דמומים ומכושפים. ומני אז סובב-הולך גלגל הדממות וסובב-הולך גלגל הסופות על פני ים זה. ובשעה של חסד ניתן לראות בגלגל זה או בגלגל זה איקוניות של פייטנים או איקוניות של מספרי סיפורי מעשיות, ומחמת שאיקוניות אלה מטושטשות הן כבפסיפסים עתיקים, יפות ומסתוריות הן שבעתיים.

 

להקה של תנים    🔗

יפו הלילית גיששה באורות מבליחים של עששיות שמן על פני הים ועל פני החולות. האם חיפשה אחרי ספינות פירטין הבאות מימי הביניים, או חיפשה אחרי בתולות ים מיתולוגיות, היושבות ומסתרקות על גבי השוניות שבמפרץ?

כך או כך, עששיות מבליחות אלה האירו להקה של חמישה תנים, שישבו על גבעה של חול והביטו לעבר כרם שהשתרע בגפניו המקורזלות והאפלוליות בבקעה הסמוכה. והיתה הלהקה יושבת והוזה על הילולות וחנגות קמאיות, עד שאחד התנים משך אנחה מלבו ואמר:

״רבותי, להווי ידוע לכם שמחר מתחיל הבציר, ויהא זה הבציר האחרון בזה הכרם…״

״הואיל וכך,״ קפץ תן שני ממקומו מעוצם האקסטזה, ״משתכר אני הלילה כדרוויש״.״

״מן הראוי, בחור,״ שיסעו תן קשיש שגירד בניחותא את אוזנו, ״שלא תשכח משל ידוע ממשליו של אותו חכם, אזופוס…״

״שטויות!״ אמר התן האקסטטי, ״בלילה כגון הלילה הזה חולם שומר הכרם על שחרזדה…״

״הלוואי ולא תתבדה…״ גיחך התן הקשיש.

״אני, בכל אופן, הייתי חולם על יפהפייה אגדית זו…״

״אבל הנה עולה הירח ודמיונו כאספקלריה של נחושת, שבה יראה שומר הכרם את בבואתך…״

״נניח לזה, מוטב שתסתכלו ביפו!… כמה שהיא קסומה וסהרורית עתה!… דומה שהיא אומרת לעקור ממקומה ולרדת לחולות…״

״שוטה משוטה! אתה עומד ומפייט, ומעי מתחתכים בי מרעב… אדרבה, אמור לתרנגולות של יפו שתצאנה ותבואנה אלינו קסומות וסהרוריות…״ ״שאני אגיד להן…״

״ששש… אני רואה משהו באופק הים…״ התנער תן, שישב תחתיו כל הזמן מכונס בתוך שתיקה.

״כמדומה שסומא אתה…״

״רק ביום… בלילה אני גלוי עיניים…״

״כיוון שכך, ראוי אתה שיעשוך מגדלור לאוניות תועות…״ ״אני באמת רואה אונייה תועה… אונייה אחת שהיא אוניות רבות…״ קולות צחוק של תנים:

״טיפש מטופש! היכן אתה רואה אוניות… הרי הים הוא שומם כמדבר…״

״אי אתם יכולים לראותן, כי אתם הסומים… מאפסי הים הן הולכות ובאות שיירות-שיירות…״

״דעתו של זה נשתבשה עליו…״

״והן מנגנות, האוניות התועות, משל היו כלי זמר…״

״הוא הוזה!… ירח נחושת זה הטיל בו כישוף…״

״ניגונים של מתיקות רבה הן מנגנות, האוניות התועות… האין אתם שומעים?…״

תן עצבני: ״איזה מין לילה הוא לילה זה!… עומד לו לץ עיוור מול אספקלריית נחושת של ירח של אגדה ומלהג…״

קולות: ״שתוק! הנח לו להזות!״

התן הסומא עצם את עיניו, והוסיף ואמר בדחילו ורחימו: ״רוחות המזמרות מזמורים עתיקי ימים הן-הן המוליכות את האוניות התועות האלה על פני משברי הים הזה…״

ולאחר אתנחתה קלה: ״ואשר לכרמים שבבקעות אלה ושעל גבעות אלה, גפניהם המסתלסלות כתלתלי פרא עתידות להיגזז בכלי גזיזה, שאבות אבותינו החכמים והנבונים לא חזו לא בדמיונם ולא בחלומם… ובמקומם של הכרמים עתידה להתנוסס עיר עשויה קוביות-קוביות, שתהא סהרורית דווקא באורה של החמה… ואתם, אחי, אתם תייללו נוגות ונכאות, כמאמר המשורר, מתוך שפופרות הגרמופונים שבבתי הקפה…״

קולות: ״אין אתה מבשר בשורות משמחות לב, אשמאי רומנטי שכמוך!…״

״אומר אני את אשר רואות עיני הסומות…״ התן העצבני: ״הרי אמרתי לכם שזהו ליל הבציר האחרון!״ ״הואיל וכך, הבה ונשתכר כדרווישים!…”

ולהקת התנים גלשה מהתל, פרצה את כל המשלים של אזופוס ושל תלמידי תלמידיו, ובצרה בציר אחרון ברוב הילולה וחנגה לקול חליליהם של שומרי הכרמים.

 

אוהלים    🔗

על רקעו של הים ועל רקעם של החולות, היינו בין כחול רוגע או סוער בכל גוני גווניו ובין צהוב לוהב או עומם בכל גוני גווניו, צצו בינתיים אוהלים. בדין היה להמשיל אוהלים אלה לנזירים ותיקי ימים שבאו ממדבר יהודה כדי לטבול בים; ולאחר שעלו מהטבילה, הריהם עומדים מעוטפים בגלימותיהם הלבנות ודוממים בשמש, ברוח, בגשם, בירח.

באוהל אחד עיין פלוני בשיר השירים. שכן אביב היה, אביב עם ריחות המור של הפרדסים הליליים, והשולמית קלעה פרחים וקונכיות בצמותיה היפות שהביאה מהעיירה הנידחת שמעבר לים.

באוהל שני בכה תינוק – התינוק הראשון שאדוות הים מנענעות את עריסתו, לכן בכיו הוא כה חרישי ומלודי.

מאוהל שלישי יצאו בחור ובחורה. יחפים, ידיהם שלובות, נשתהו והאזינו לים המאווש כיער טוב, נשתהו והאזינו לישות החדשה העולה מים זה ומאוושת בהם כיער טוב.

מאוהל רביעי יצא בגפו בחור אלמוני. נמאס לו, לזה, להתפלמס עם צלו (שברח ממנו מקיר אל קיר) על האדם בתוך הזמן ועל הזמן בתוך האדם. ותוך שעומד ומביט בעיניים בוהות לתוך מרחבי הים הלילי והרוגע, הוציא מתוך כיסו מפוחית פה והתחיל לנסר בה את שיניו.

מאוהל חמישי יצא אותה שעה בגפו עוד בחור אלמוני(תאום לתימהוני הראשון). זה נתעייף לדקלם את שיריו בפני צלו, שחייך וגיחך אליו חליפות. מששמע את צלילי המפוחית, שריתמוסים בלתי מודעים שימשו בהם בערבוביה, נתרעש בו לבו והוא נצטווה במעין אקסטזה:

״והרי ברנש זה מנגן ואינו יודע מה הוא מנגן!… הרי זה הלחן של הטירה החדשה, ששמשה מפציעה ועולה כאן. על פני ים זה, על פני חולות אלה…״

מאוהל שישי יצא בגפו מקץ שעה קלה עוד בחור אלמוני(תאום לשני התימהונים הקודמים), שנתקרא משום מה ״הטולסטואי״. הלה לא ברח מצלו, צלו הוא שברח ממנו. הוא יצא לו לטייל לרוח הלילה כשמוליך בחבל דק צב (היכן מצאו?) – לפי שסבר שדין צב כדין כלב לגבי חברותא. הוא לא נשתהה לתת אוזנו לנגינת המפוחית, אלא הלך ונשתטח על גבשושית של חול, ובחיוך של קורת רוח ראה היאך הצב משרבב את ראשו מתוך שריונו ומסתכל יחד עמו בכוכבים.

קמעה-קמעה נתרוקנו האוהלים מדייריהם. דמויות של בחורים ובחורות, יחפות, חבוקות, ששוטטו אילך ואילך מול ים לילי, שהתערסל באגנו לנגינת המפוחית, שהציתה פה ושם מדורות של זמר. ומאחר שהלבבות נעשו והלכו בגילופין, נתלכד והלך מעגל סוער שסחף לתוכו את הים ואת החולות, מעגל שבו התעופפו צמות (הו, הצמות התמימות של הימים ההם!), בלוריות (הו, הבלוריות הפרועות של הימים ההם!), ועיר לבנה, סהרורית, אבסטרקטית כמעט, הביטה בעיניים דולקות ועליזות בדמויות המרקדות, מעשה חסידים, כנגד הירח.

 

איש המים    🔗

ה״טולסטואי״, שלא רקד עם הרוקדים, ליטף בניחותא את שריונו המחוספס של הצב. ״לומר שעורך רך למגע כעורו השעיר של כלב…״

וכיוון שהצב נתן בו עיני בזלת ירוקות, ובהן הבהוב של תרעומת, פייסו: ״אבל נפשך היא מסתורית יותר מנפשו של כלב… לעולם לא אפענח את מהותך הקמאית…״

מרגליהן היחפות של הדמויות הרוקדות ניתזו גרגרי חול לתוך פניו של ה״טולסטואי״. הוא טלטל טלטול של רוגזה את שערו הארוך, שצנח ירד בחן נזירי על כתפיו: ״הם רוקדים במין שמחה של טירוף כאילו ביקשו לגרש מתוך עצמם את כל העצבות שהביאו מעבר לים… אלא שאגב כך הם מאפילים לי את הירח, דיוגנס שכמוני…״ וכשמחייך אל הצב בשפמו העב, המפולג בקפדנות: ״דיוגנס אני, לא כן?…״

מהורהר, השיט מבטו על פני הים, שאופקו הוליכו לתלה של יפו. ותוך שתוהה על עיר כבויה זו הרובצת על אוצרות אגדותיה, שדורות על דורות של פירטין הטמינו בקיפולי אדמתה, ראה חיזיון משונה: סמוך למפרץ, באופל ששומם היה, נסתמנה פתאום לפתע צללית של אונייה, ובה ארובה מעוקמת אחת ופנס מהבהב אחד. אלא שמניה וביה נמוגה אונייה זו כאילו עשויה היתה גוש של עשן המתפורר והולך. מקץ רגע חזרה וצצה כשפנס שבחרטומה מאיר את כל הודה, הוד של גרוטאת רפאים. וכך פעמים אחדות. מחמת עוצם התמיהה והתדהמה, נצטעק הטולסטואי:

״חבריא, הניחו לריקוד… מוטב שתביטו אל יפו!…״

מעגל הרוקדים נתפרק חוליות-חוליות. הבחורים העבירו שרוול חולצתם על עיניהם המגששות. הבחורות קלעו בביישנות את צמותיהן המנופנפות, ונגן המפוחית ניגש ברגליים כבדות ומתנודדות לגבשושית החול, ואמר בחירוק שיניים: ״שמע, טולסטואי, נדמה לי שאתה קצר ראייה…״

״רק באורו של יום… באורו של לילה אני רואה למרחקי מרחקים… הבט, ברנש…״

הכול תלו עיניהם בתחריטה המכויר והחשוך של יפו, שהירח סימן בו צריח דק של מסגד, כוכים אפלים וסומים, צמרות חבוטות של דקלים. לימינו של תחריט זה נשתרטטה צללית ממשית ובלתי ממשית של אונייה, ובה ארובה עקומה וללא עשן בטבורה, ופנס מבליח בחרטומה.

״אונייה ככל האוניות,״ אמר אחד מהחבורה.

״לא,״ אמר הטולסטואי, ״אין זו אונייה ככל האוניות. אוניית רפאים היא, ואוניית בשורה היא!… דומני שאני רואה דמות קופצת ממנה לים…״

ואמנם על דבשתו של נחשול שהפליג והלך לעבר החולות הלוחכים את האוהלים, עמדה דמות, שאורו של הירח ואורו של הים שיוו לה גם מראה אדם וגם מראה דג.

״זוהי דמות של רוסאלקה!״ אמר בפסקנות פלוני אדום בלורית ובקיא מובהק במיתולוגיה הרוסית.

״מאוד ייתכן,״ אמר הטולסטואי, ״הרי קראתם אותה מתוך תהומות הוולגה בשירים לא לכם…״ ״אתה, טולסטואי,״ גיחך נגן המפוחית, ״חייב מכל מקום להסתלק מכאן… הרוסאלקה תעלה על החולות עירומה כביום היוולדה…״

הלה הסמיך את ידו המשוטחת לגבותיו העבותות: ״טעות גמורה! זוהי דמותו של איש המים, איש המים הטוב מהבאר המיתית של ילדותי…״ ועד שהם עומדים ותוהים על מראה תעתועים זה, היינו על נחשול שבים המפליג ובא באוניית רפאים, והנושא עליו דמות של מסתורין, קפצה זו על החולות, וכשפולטת מפיה אזוב וצדפים, אמרה: ״יש לכם מין ים רך כמרבד, שפשוט תענוג להלך עליו…״

ושעה שדיירי האוהלים הסתכלו דמומים בדמות הממשית של הפליט מאוניית הרפאים, שמים נצנצו בבלוריתו השחורה והגדושה, צחקו מתוך עיניו, מתוך שיניו, עלה לאטו קולה של אישה, קול שניגון חשאי ריטט בו: ״הרי זה סאשקה!״

״כן, בבוא היום, אקום ואלך אצל אותו זקן גלילי…״

ופלונית אלמונית, שאגרת יופייה (שהביאה כתכשיט עתיק מאי שם) מהלכת היתה על פני הכבישים, שידיה (הענוגות, כן!) סייעו בסלילתם, קפצה וחיבקה לפלוני אלמוני זה.

״אבל למה נשתתקתם?״ נצטעק הלה, ״הרי בזכות השמחה שלכם ידעתי היכן תחומה של תל אביב…״

ועד שהללו יצאו מתוך השתיקה, קם הטולסטואי ממקומו, וכשרומז לצב שילך אחריו, ניגש לפליט ונישק לו. ״ידעתי שבוא תבוא, איש המים הטוב מבאר ילדותי…״

חיוך פשט בפניו של זה. ״פרצוף פניך מוכר לי… מי אתה בעצם?…״ הטולסטואי משך בכתפיו. ״אם לתפוס לשון של עניוות, אין אני יודע בעצמי… פשטתי ולבשתי כל כך הרבה צורות, ששוב איני יודע מה צורה יש לי…״

איש המים צחק: ״משמע, אדם של פליאה אתה…”

״מוטב שתאמר: אדם של פליאות… אבל נניח לאישיותי… יפה עשית שנטשת את אוניית הרפאים, ובאת לכאן לחפש מיתוסים עתיקים…״ ״מוטב שתאמר: ניגונים עתיקים…״

״הואיל וכך, האזן היטב-היטב לרוחות המהלכות על פני ים זה… ובבוא היום, תקום ותלך אצל זקן גלילי אחד. הוא ילמדך את הניגונים הצרודים ברוחות המהלכות בין ההרים…״

״כן, בכוא היום, אקום ואלך אצל אותו זקן גלילי…״

״ובינתיים נשק לצב הזה. זו סגולה למסתורין…״

איש המים חזר וצחק ונשק לצב.

 

אינטרמצו    🔗

לא יצאו ימים רבים, ועיר מאולתרת, כאגדת עם, התפשטה והלכה על תלי חולותיה.

עיר, שבנעוריה מחייכת היתה אל חתנה הים בחן של עציצי ביגוניה ובחן של עציצי צברים, בהם קישטה את אדני חלונותיה;

עיר, שחתנה הים היה מחזיר לה בנעוריה שבעתיים חיוכים מופלאים, שהוא שמר למענה דורות על דורות;

עיר, שאורחות גמלים, אושפיזין מימי קדם, היו חוצות אותה, על בהונות רגליהן, בדמי הליל; וחמורים היו נוערים בה עם שחר, מעשה פרחחים עליזים, אל השמש המפציעה ועולה מעל גגותיה;

עיר, בה יכול היה כל אדם ואדם לקנות, במחיר של כלום, משקה אלים (הקרוי גזוז) בכל הצבעים היפים של הקשת שלאחר גשם;

עיר, שבתיה נתרוקנו כליל לילה אחד: כל תושביה, לרבות מניין המשוגעים שבה, הלכו לראות באמפיתאטרון של חול כיצד הוברמן מנגן, לאור הירח, את בטהובן בכינורו של פגאניני;

עיר, שהסתיו מלבלב בה בשמים לילכיים, שאין לשום אביב מעבר לים זה; סתיו העושה את הראוי לכך פייטן המהלך לתומו ולהנאתו מרחוב לרחוב, כשפרח או סתם עלה שנשר מאחד העצים בדש חולצתו, ומחייך אל השמש המריחה כאתרוג והלוטשת את שערה המבורר של נערה פלונית או אלמונית, הלוטפת כרי ירוק של אבטיחים, או כרי אדמדם של רימונים שעל דוכנו של רוכל, הלוטפת כל חלון ראווה שהוא, ואפילו כל כביש מפויח שהוא.

ובינתיים אותם האוהלים שהומשלו לנזירים דמומים ומעוטפים גלימות לבנות, נתרוקנו קמעה-קמעה מדייריהם ונעשו אכסניות לשחפים, לרוחות הים, לארחי פרחי, וסופם שנתמוטטו ונפלו תחתיהם.

ואותו תימהוני שהיה מתפלמס בשעותיו היפות עם צלליהם של פילוסופים, נעשה בינתיים ספסר באידאות עוברות לסוחר. וזה שקורא היה בדחילו ורחימו את ביכורי שיריו בפני צלו הוא בלבד, נעשה בינתיים משורר הטורח שמוניטה שלו תהא הולכת בשוק, אלא שהשוק מעדיף עליה מוניטה שהיא יפה יותר לפרקמטיה.

אשר לטולסטואי: כיוון שמורגל היה לפשוט צורה וללבוש צורה, הרי ייתכן שהוא נעשה בינתיים פרנס ציבור העומד ומלהג מכל דוכן ומכל במה; ייתכן שהוא משוטט ברחובות עיר הים, כששערו וזקנו הנאים לשעבר הם סבך של קוצים, ומוכר מסרקות לעוברים ושבים; והואיל והיה בו מן הקוביוסטום, הרי ייתכן שצבר הון מופלג ממכירת קרקעות ומגרשים לא לו; או שחישב ומצא שהשעה משחקת לאמנות הציור – הלך והטיל את כל האסכולות הרווחות בשוק לתוך קדרה אחת והוציא מתוכה, מעשה אשף, אסכולת שעטנז שכל המוזאונים שבעולם קופצים עליה. זה שנאמר לעיל: מאחר שבעל גלגולים היה מטבע ברייתו, אין לדעת לאיזה גלגול נתגלגל.

נותר רק הפליט מאוניית הרפאים או איש המים הטוב, שמחמת תומת לבו לא שיחקה לו שום שעה, ושום הצלחה לא האירה לו פנים. שכן הוא שזלל את קדחת ביצותינו – מכאן גון הענבר היפה לעיניו; הוא שהלך לרעות צאן בעמקים ובהרים כדי להרקיד טלאים בחלילו כאחד הרועים מימים קדומים; כדי לעמוד על חדוות בדידותו של אותו אילן העומד ומתפלל, מעוטף אור של זריחה או אור של שקיעה, מול תכלתו של ים גינוסר; כדי לישב בצלו של עץ זית ישיש הפורש את סרעפותיו בין סלעי בזלת, והמספר בלי קול מאגדותיו הוא ומאגדות המקום. הוא שמכתת היה רגליו ימים על ימים כדי להביא לחן חדש לחבורות של בחורים ובחורות, שתקעו את אוהליהם על גבעות טרושות ובקיפולי בקעות – לפי שהיה אומר לעצמו בחיוך, שחוט של עצבות עבר בו, תוך שמלבה במקטרתו החרוכה את הגחלת העוממת של אותם לילות הים:

״אולי נגזר עלי להיות נע ונד בארץ זו שהיא ארצי, כשאש החמסינים בעצמותי, וניגון הגשמים בלבי…״

 

אצל הזקן הגלילי    🔗

לילה אחד, והוא ליל קיץ, ראה איש המים שטייל בעמק יזרעאל, שהשמים המכוכבים מתקשרים בפתע פתאום עננים אדומים, והללו משירים אפר דק על פני השדות.

״מה פירושו של מראה אפוקליפטי זה?…״ שאל את עצמו.

ותוך שעומד ותוהה על תבערה זו, קלטה אוזנו ילל תנים, שהגיע ובא מאחורי חורשות האקליפטוסים וגם ממרחקי מרחקים…

״אלך אל הזקן הגלילי… שמא יודע הוא לפענח אותות אלה…״ לעת בוקר נטל את מקלו הטוב, שהתקינו מענף עץ לימון, ושעמו עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ויצא לדרך. כשנטה היום לערוב, מצא את הזקן עודר חלקת שדה כשלוחש ניגון לתוך זקנו הלבן.

״יפה עשית, בני, שבאת,״ אמר הזקן ונשק לו. ״אך רואה אני שעצוב ועייף אתה מהדרך. בוא ונשב תחת העץ ההוא שכולו אומר שלווה…״ וכשהם עולים לאטם במעלה הגבעה שעץ זית שבע ימים מעטרו: ״הראית, אבי, את האותות בשמים?…״

״זה שנים על שנים, בני, שרואה אני לילה-לילה אותות אלה בשמים, ושומע את ילל התנים הבא ממרחקי מרחקים…״

שעה ארוכה ישבו תחת עץ הזית והחרישו מול ההרים הגליליים החובקים זה לזה, והמרחפים יחד באורו המדומדם של הלילה הממשמש ובא. לבסוף אמר איש המים:

״מה לעשות, אבי?…״

״יש לקרוא, בני, לאוניות שתבואנה…״

״כיצד, אבי?״

״בכוח הניגון, בני… בכוח הניגון שמנגנים הרים אלה… השומע אתה, בני, את ניגונם?…״

״אני שומע, אבי… משמע שעלי לחזור ולרדת לים?…״

״כן, בני, הוא בודד מאוד, הים… הוא קורא לך…״

״הלוך אלך, אבי…״

למחרת, עם עלות השחר, נטל את מקלו הטוב, אמר שלום לזקן הגלילי, שכבר ישב בין כבשיו בתחתית הגבעה, וירד והלך אל הים.

עייף מאוד מחמת הדרך הארוכה, שמשובשת היתה במחשבות כבדות כאבנים, ישב לנוח על שפתו של הים, ששומם היה ללא אוניות וללא שחפים, ורק דייג אחד, שנותר אולי מימי קדם, עמד על סלע מאוזב, והטיל חכתו בגלים. ״יש לקרוא לאוניות שתבואנה…״ אמר איש המים בקול רם, ״מאודמאוד עצוב לו לים…״

הוציא מתוך ילקוטו מפוחית פה ואמר אל הלחנים, שהמו בו ברוחות סופה:

״טוב, אניח לכם לצאת…״

והוא ניגן במתיקות רבה, בגעגועים רבים, כדרך שמנגנים היו דורות על דורות נגני האבוב היהודים בחתונות יהודיות.

והאוניות החלו לבוא: שלודות, ערופות תורן, ארובתן מעוקמת, מפוחמות ומפדחות כאילו ברחו מהבערות אימים. מארבע רוחותיו של הים החלו לבוא.

9 בערב (1938); דבר, 26.9.69