(ונדרוולדה)

אני ראיתיו פעמים רבות זה כמה שנים, בבריסל, וזוכר אני כי בפעם הראשונה ראיתי אותו בבית הנקרא שם “בית-העם”, באולם הראשי. גדול הוא האולם הזה: כשלושת אלפים איש יכולים לשבת פה דרך חירות, רווחים. האולם הזה הוא מרכזו של הבנין, הוא מסמן את עולם העשייה ואת עולם האצילות שבו יחד. הוא – כביכול – כעין מוחו של המוסד הזה. למטה בקומה השניה, דופק לב המוסד: ההנהלה, הקופה, המזכירות. בקומה הפנימית, למטה, ובמה שבין מטה ובין הקומה הראשונה – משרדי הבית, מחסני הסחורות, בית-הטבחים, בית-המזון, המקומות ששם אוכלים והמקומות ששם מעכלים. ככה עשה בית-העם הבריסלי עלי רושם של עצם חי, בעל אברים ממדרגות ומינים שונים, שמשמשים תשמיש של מעלה ותשמיש של מטה, ושתשמישם המורכב הוא הוא חייו של העצם הזה.

על הבמה עמד האדון ונדרוולדה ונאם. הציבור הקשיב לו ברעדה, בהתרגשות, אך בשים לב. רואים אותו כראות אחד המנהיגים, אחד המוחות היותר חזקים של המפלגה. מליצתו, יותר משהיא מחממת, היא מאירה. כשהוא מדבר, זוכר הוא את אמנותו, אמנות עורך-דין. לשונו שופעת, קלה, ולפעמים גם פורחת ביופי. הוא איננו מרעיש, הוא רק מוכיח… ואמנם בערב ההוא לא היתה דעתו של ונדרוולדה פנויה לסלסל במליצות. איש לא דרש כזאת מידו. השעה היתה שעת-חירום. כיום אחד לפני האספה ההיא היתה התחבטות בין ההמון ובין השוטרים, ובלי ספק היו הולכים להתחבט שנית. לחינם הטיף הנואם למנוחה, לזהירות ולראייה את הנולד וכו'. סער של מחאות נזעמות נשא את עצותיו, ולרגעים החריש גם את קולו. רעוש רעש האולם הגדול; המַעקים הקלים הסגורים גזוזטרה של ברזל מוצק, עשויים בטעם הסגנון החדש, תמכו המונים המונים של בני-אדם, והמונים חדשים נחפזו, נדחקו לעלות ממטה בשלבי המדרגות העולות אל האולם, ואזניהם עשויות כאפרכסת, לחטוף איזה גרגרים מן הנאום. ומתוך ההמונים האלה עלה וזמזם רינון של תרעומת, של גערות, של מחאות ושל קריאות: “תחי הריפובליק! רדו, כמרים!”

ובזווית, אשר בה אני כלוא, כשני צעדים להלאה, יושב ומתפעל צעיר אחד, שתנועות גוו ופניו העליזים משכו עליו את עיני. איזו “אהבה שאינה תלויה בדבר” מקרבת אותנו, ואנו משוחחים, ושכני איננו מחכה לי עד שאשאלהו שאלות. הוא מתוודע לי בעצמו, שהוא אחד מרואי-החשבון בבית-העם הזה, ושהוא מאושר מאד.

– “כן, אזרח, בבית הזה הצלחנו. בשנה שעברה אסף הבית הכנסה של חצי-מיליון פרנק, ועשרים אלף חבריו – כשהם חולים, הם נרפאים חינם, וכשרוצים במזון – זנים אותם. אבל במה נחשב בית אחד כזה? כטיפה מן הים. וסביב – עוני ועבדות, לא, לא נישא זאת להלאה, אנחנו נראה להם את כוחנו. אין זאת כמו ביניכם, שם, בחו”ל".

– מהיכן אני יודע? אף-אל-פי שבלגי אני, אינני שוטה, אילו היית בלגי, אזי לא ישבת במנוחה כשישיבתך זו, יכול לא יכולת לעצור ברוחך.

ועורך-החשבון של בית-העם איננו פוסק מלצחוק, והוא מספר לי, כמה הלבינו את פניו של “ליאופולד” בחזרתו האחרונה לעיר הבירה. כשעלה לאבטומוביל, תחבה לו “חברה” כמעט סמוך לחטמו, את הדגל האדום, קרוא וצעוק באזניו…

– זה הוא על-פי היושר, שהעסק הזה של “ליאופולד”, מכיוון שהוא מכניס הכנסות עצומות כל-כך, יביא עמו לפעמים גם איזה צער של מה-בכך. אבל “ליאופולד” צריך לדעת, שאין אנחנו כאותם הכושיים שיש לו בקונגו; הננו בני אדם חפשיים.

והוא מלא חדווה, ולשונו איננה פוסקת מלטחון. נראה, שהוא בן-מפלגה חדש. בוערת בו עוד כל ההתלהבות של גר. דוחק אותה הכוח הצעיר לעשות איזה דבר. היה אומר לו!… אח, כמה היה אומר לו!… אבל לצערו אין “ליאופולד” בא למקומות האלה. יכולים על-כל-פנים לגדף פה את המיניסטרים שלו, את חברי הפרלמנט שלו, את העתונים שלו.

ופתאום צעיר זה קורא כחצוצרה: לרחוב, לרחוב!

והמונים, כאילו אך חיכו לקריאה זו, מתפרצים לצאת.

והנה אני צנוף ונשוא לאיזו מטרה לא ידועה לי. וכמדומני, שאני רואה אנשים ומקלות בידיהם, אנשים ואבנים בידיהם. אם אין דמיוני משתולל בי, כמדומני, שראיתי אנשים מפנקים באצבעותיהם אקדחים קטנים מבריקים מאד. אחרים מריעים איזו מנגינה, ומבין מליה הפורחות באויר, אני שומע אך מילים בודדות:… רוגז… נקם… עוד יש כוח… פתאום עומדים ומחכים… השוגה אני? כמדומני קולות בודדים של יריה. צלצול שברי זכוכית: ירו אבנים לחלונות העתון הקתולי XXe Siècle. ואני מרגיש, שהננו נדחקים. אומרים, שאנשי צבא באו, ודוחקים את העם מאמצעיתו של רחוב אל המדרכות. ברי לי, שהנני במצודה קצת. וברגע אחד ואני רואה, שהננו סמוכים לקרן איזה רחוב עזוב, וחוגר אני את כוחי, ומבקיע לי דרך עד הקרן ההיא, ואני עובר דרך הרחוב העזוב ההוא, ובא משם לרחוב שני, שהם רחובות ישנים, בגבהה של בריסל, מקיפים את הקתידרלה הקתולית.

הרחובות האלה הם בודדים ונעימים מאד. השמות, שהם נקראים בהם, מזכירים אותי את הבדיחות הקטנות של ציורי ז’ן סטן, את שעשועי צעצועי טניה, את הירידים של רובנס, הנה שוק-החמאה, שוק-הבשר, רחוב-התבן ורחוב-החרדל, – הנה תמימותם ופשטותם של ימי הבינים. אמנם ישנם שמות שמעוררים תמונות יותר נשגבות, הנה, למשל, רחוב איפירוֹנייר, ששם תועה עוד בלילות צל הדוכס-אַלבה – או “סימטת הרועה” ו“סימטת-המרקיז”, זו לצד זו, רמז קל של ערמומית, כאילו מושכת רועה זו את המרקיז, והמרקיז מצחק ומלבב; ומשם והלאה קורץ בענוותנות וכמו בסוד, רחוב פּרונש, מקום שם המרקיז מכין צרור פרחים בעד הרועה.

“עשתות שאנן” אלה, אחרי המהומות של השוק, מעוררות מחשבות. ואני הולך והוגה, חציי ער וחציי ישן, חושב על-דבר הדורות אשר חיו ברחובות הצרים והמעוקלים האלה, חיה והשקות אותם בדמים, בזיעת אפם ובדמעותיהם, ובלי התאחד שאפו לאותה מטרה להוסיף איש איש את חלקו ליגיעותיהם של אלה שקדמו לו. ומה היום? גם היום, חושב אני, הולכות היגיעות ההן ונמשכות; והמהומה מתחוללת שם בתוך ההמונים, שאני שומע את הד קולם, גם היא רק נקודה זעירה אחת של ספר-חיים הכביר, ואולי עוד פחות מזה: תג אחד על אות אחת של ספרי מאורעות העולם המקיפים את כל הדורות.

ודרך הילוכי אני רואה שכבר יצאתי מן החלק הישן של העיר, והנני סמוך לאכסנדרת סן-היבר, ושם בית-קפה מלא תנועה ואותות חיים מושכני להיכנס ולנוח מעט מן הטיול המייגע. מזמרים שם זמירות-מרד של ז’ק גיי, שהוא מעין ברנז’ה של הבלגים. אותה “בחינה” בעצמה, אבל אין הדבר מסוכן כמו סמוך למערכת XXe Siècle. במקום שמזמרים, אומר משורר אחד, אתה יכול לשבת בטח. החזן שלא על מנת לקבל פרס הוא פועל אחד, בעל פנים אדומים ורביד אדום על צואריו. מתוך הזמר אני שומע את המילים: “דגלינו האדומים”. המלים האחרות טובעות בתוך הקול הניחר ואינן יוצאות חתוכות לאויר העולם: אך מעט מעט אזני מתרגלות, ואני שומע, שהזמר הזה, לא די לו לפנות אל העם, אך הוא פונה אל ה- gallones – נושאי הכפתורים והרבידים, ואיננו נוהג בהם חיבה יתרה. יש לו, כמו שאני רואה, לאדון ז’ק גיי מלים חזקות יותר מלברנז’ה. זה פועל, זה נפל כניצוץ בנעורת. רעם של מחיאות-כפים. אך בעל-הזמר, כאילו הרגישה בת-שירתו, שהרחיק ללכת בגסותו, רוצה לסיים בדבר טוב, ומתאר בששר, גון ורד, מראה-כהן, את העולם העתיד: כמה יהיו צאצאינו מאושרים על ידי יגיעותינו אנו; הם עתידים לראות חמה של חירות זורחת על השדות של “החברה הישנה שנהרסה” ועל הקציר החדש! ועונים ההמונים את הטורים האחרונים של ההמנון, ותמרות עשן עולות מן המקטרות שבפיות הזקנים והצעירים, וכמעט גם הילדים, ומקיפה ומלפפת את כל החברה הזאת איזו רוח משונה, ערבוביה של אכזריות ומתיקות.

אני מביט מסביב לי, ואני רואה עתונאי אחד ממכירי, מן ה- “Petit Bleu”, אותו בעצמו שעשה בי “אינטרביו” על דבר יהודי רוסיה. הנה הגבר! הנה זה יכול לארוח לי לחברה לשוב לבית מלוני.

והוא גם הוא ראני: “חם היום” – הוא פותח, כדי לפתוח שיחה – “האין זאת? חושדני, שונדרוולדה אולי הפריז מעט… לפעמים אדם מתחיל ונמשך בכוח רעיונו, ומדבר יותר ממה שרצה בתחילה…”

ואני משתמש במקרה זה, ואני שואל אותו: “יאמר לי מר, מה טיבו של ונדרוולדה. יודע אני שהוא מנהיג, אבל יש לה למפלגה מנהיג אחר מרוצה מאד לרבים: אדוארד אנזיילי, ואם כן ונדרוולדה מה הוא?” – אינם דומים איש אל רעהו – השיבני חברי, דמיונם כאש ומים. אנזיילי יושב בבית קטן ודל, ונדרוולדה מתנהג באצילות, ודר לו כפריץ באחוזתו די לא הילפ. יכול אתה ללכת לבקרהו מחר בבוקר, ביתו כחצי-שעה מבריסל.

שמעתי לעצתו, וביום המחרת בבוקר, אחרי שאלה-ותשובה על ידי הטלפון, הצעת ביקור והזמנה, נסעתי לדי לא הילפ. אחרי עזבי את חצר-המסילה, שאלתי את מי שפגשתי ראשון לביתו של האדון ונדרוולדה, והוא רמז בידו:

הנה הארמון הלבן בקצה הדרך!

ה“ארמון הלבן” עשה רושם חשוב. אמנם איננו מוקף מגדלות, ואין חפירות עוטרות אותו כמשפט ארמון ישן, כפלטין של אביר, מדורות-הבינים, אבל פריץ חדש, מבני דורנו, יכול “להתערות” בו כהוגן. עומד הוא על ראש גבנון של אחו גזוז ושדרות של עצים, וכשאתה עומד על גבהו, אופק רחב משתרע לעיניך. מסביב לו גן נצור בידים אמונות, וארונות שטוחים ומרוקטים מצופים זכוכית, מתפשטים והולכים, ובעד טבלאות הזכוכית נראים פרחי-חמד צצים וצומחים בתוך אויר מחומם באביב תמידי. נטלה השוערת את כרטיסי, ותוליכני לטרקלין, שליבבני בחמדת שכיותיו וחן עריכתו והדרו. ורדין בכל מקום, חבצלות וסיגלין נהנים ומהנים באגנות יקרים. בעד לוחות-הזכוכית של החלונות הגדולים זורקת חמה את קוי זהרה שמשעשעים בין כלי-הבדולח על עין הזהב של יריעות משי ישן, על הזהב החדש יותר של התמונות, על הירוק והחום של היריעות, על הצהבהב של עץ משוקד אשר ברהיטים ועל הלובן המעוור של הקירות. מרפרף על הכל הבל של ריח עדין; ניכרת יד קטנה ודקה של אשה.

ופתח לי המנהיג הנכבד של המפלגה את דלתי חדר-עבודתו, שהוא אמנם, כדבעי למיהוי, יותר חמור, אבל לא פחות יפה מן הטרקלין. ארונות-ספרים של אלה, גבוהים, כריכות-של-ספרים מהודרות. אח ענקית, מצופה צעצועי שיד, מקלעות פרחים וטורי ציצים משוקדים, שטיח עב, כסאות גדולים, אנגלים, מצופים עור אדום, רכים, מעוגלים, עושים רושם של הנאת עיכול יפה. שקעתי אני בתוך כסא שכזה, והרגשתי את עצמי בהרווחה משונה, כד הוינא טליא, תחת מכסה נוצות, במיטה של חדר-אם, בשבת, אחרי-הצהרים.

והרגיש פיקח זה, שהשתוממתי למראה העשירות, שהיא, לצד השיטה, שעליה הוא מגין, כשני הפכים בנושא אחד – ופתח בעצמו:

– “אתה מתפלא על סדרי-בית של מנהיג שכמותי, אחרי שהיית בביתו של אדוארד אנזיילי. אבל אין לתמוה. הדבר פשוט. אדוארד אנזיילי הוא אדם גדול, ואני אוהבו ומכבדו, אך בחיינו הפרטיים לא דרכיו דרכי. הוא פועל בן פועל, וככה נתחנך ורגיל הוא בכך. אני – מוצאי ממפלגת האזרחים. גמרתי את לימודי באוניברסיטה. אבי היה פקיד גבוה, ובמותו הניח לי הון מסוים. ואתה צריך לדעת, שהפועל הוא אמנם מתמרמר כשהוא רואה את חברו הפועל, בן אומנותו, מתהדר ומתנשא עליו, אבל הוא רואה ברצון כשהבורגני שנתקרב אליו לרגל השקפותיו ורצונו להועיל, הולך ואוחז בדרכי חייו שלו, שהוא רגיל בהם. ודבר זה לא מעלה ולא מוריד. אגיד לך עוד יותר”…

רגעים אחדים היה כחולם:

– “אני חושב כי תבנית החינוך איננה מעכבת השפעתו של מנהיג ואיננה מחלישה את כוח מרותו. להיפך, האיש ההמוני אוהב כשבאים אליו מרחוק מעט; הוא שמח בכיבושים שרעיונו עושה מחוץ למחנהו. ואם אך מוכיחים אותו לדעת, שהכוונה היא רצויה, והלב טהור, והרוח נכונה – איננו דורש יותר”.

והוא הביא הרבה דוגמאות לחיזוק סברתו. כשנבחר בפעם הראשונה לפרלמנט, לא פסק מלהתעסק, חוץ מזה, גם בכמה דברים של מה בכך, שהיו אז חביבים עליו, אבל בפרלמנט עשה את חובתו, ודבר זה הספיק. בני משפחתו התכחשו לו כשהתחיל לפרסם את דעותיו המדיניות. אבל נמצאו איזו “עדינות”, שלא היו מחמירות כל-כך, והיו מתירות לו להרצות לפניהן את דעותיו של פרודהון, והיה מקלס להן את הפילוסוף הזה, שהכניסהו תחת כנפי האמת. וחוץ מזה, הלא צריך היה לפרנסן גם בענייני שיחה אחרים. הוא היה צעיר, והיתה לו זכות-נעורים, להיות קל מעט; והחופרים במחפרות שרלרוא, שבחרו בו, לא ראו בזה שום פגם. אחד מהם הגן עליו במשך משא ומתן באספת הבוחרים, וקרא בהתרגשות: “הנבחר שלנו יודע גם את העולם היפה!”. ואותם הבחורים בעצמם לא אבו לסלוח לאחד מבני חברתם, שקיבל, בלי נטילת רשות מאת הועד שלהם, משרה קטנה, שהכניסה לו בקושי איזו מאות פרנקים בשנה.

ואני מביט בעינים בוחנות אל פני האיש הדובר בי, כשהוא מספר את הפרטים האלה. הדברים יותר משהם מפיקים כוח, הם מפיקים שכל והיתול מעט. אין לו לונדרוולדה אותם רגעים של געש ופרצים, שבהם מתגלה פתאום כל תהום הנפש. הוא יותר כרוך ומגולם. תחת זכוכית משקפיו מבריקים לפעמים ניצוצות של בקורת שנונה. אין זה אדם שבנקל יכולים לפתותו או ליישנו. אוהב הוא את ההגדרות המדוייקות.

“הפועל הבלגי – הוא אומר – איננו בעל חכמה יתרה, אף לא בעל הרגשה יתרה, אבל יש לו מעלות אחרות: יש לו כוח סבלנות, התמדה, קור-רוח, והוא מקבל מרות. גם אין בין הפועלים כיתות כיתות צרות זו לזו, אסכולות חולקות זו על זו, כמו בארצות אחרות. אין לנו מפלגה של “הרבים” או מפלגה של “מועטים”, אין לנו בית בּבּל ובית-ברנשטין, נוסח ישן ונוסח חדש. העוסקים במדעים האלה יודעים זאת, אבל להמון הפועלים אין עסק בדברים דקי-העיון. הפועלים עובדים כולם יחד בבנין העתיד”.

והוא התענין מאד בדבר רוסיה, ובדבר היהודים הרוסים. “אין זו – אומר – שאלה של מפלגה אחת; כל המפלגות ההוגנות צריכות לעסוק בזה”.

כשדיברנו על דבר-מה שאלה נותנים, ומה שדורשים – אמר: “צריך לקבל כל מה שנותנים, ולדרוש יותר. הרי אני רדיקלי יותר מכל הרדיקלים ההם, אבל רדיקליותי היא חיובית ולא שלילית”.

ועוד אמר – וזאת אני זוכר בדיוק: “– אנחנו פה בארץ קטנה, ויכולים אנו לעשות רק לביתנו. בראשנו הולכת צרפת, וממנה אנו מקבלים את רוב ההשפעות. אין אנו משועבדים לכך! אבל אנו מקבלים את ההשפעות ההן ברצון”…

ועוד הפעם עברתי דרך הטרקלין היפה, ששם סקרו סיגלי-האביב מתוך אגנות-הבדולח, ודרך הגן – אל חצר-המסילה. בחכותי על המסע, ראיתי פועל אחד, שהיה עסוק בחפירת דות סמוך לדרך הרבים, ונקשור שיחה. היה זה איש צעיר עוד, אך כנראה הזקין קודם זמנו מרוב עבודה. על פניו הדלים והרזים קבע המחסור חותם עמוק. בכל-זאת היה עליהם רושם של תמימות ונועם שמושך את העינים:

– “הבן-המקום, אדוני?”

– “כן”.

– “המכיר אדוני את האדון ונדרוולדה?”

– “עבדתי ב’ארמון הלבן', כשקבע שם את מושבו”.

– “קודם שקבע את מושבו, או כבר דר שם אז?”

– “הוא דר מכבר בבית קטן בכפר, אבל דירה זו לא היתה לפי מדרגתו”.

– “אבל הלא האדון ונדרוולדה הוא ממנהיגי המפלגה…! והמפלגה גוזרת על העשירות!”

אז סקר אלי הפועל עין של חשד. ההברה של שאלתי לא היתה ערבה עליו, והשאלה בעצמה נראתה כחשודה קצת. והוא מוסיף כמדבר לעצמו:

– “צריך שאותם שיודעים את הדברים שיהיו עשירים יותר מאותם שאינם יודעים כלום!”

מאז והלאה ראיתי את ונדרוולדה הרבה פעמים גם בבית-העם גם במקומות אחרים. ידידי מכבר, הפולני המלומד ארצטובסקי ואשתו האמריקנית, היו מצויים אצלו, והוא אצלם. היו עוד הרבה מכירים משותפים אחרים, למשל, המנוח ליאו אירירה. ליאו אירירה היה מיחידי-סגולה המעטים, שחינוכו, עשירותו, נימוסו, מדרגתו בחברה, טירדתו במדעים – הוא היה פרופסור לתורת-הצמחים – לא עצרוהו מהיות “יהודי כולל”, לא יהודי מקומי, אך יהודי שכל עסקי היהודים קרובים אל לבו. הוא היה מסור בכל לבו לשאלת היהודים ברוסיה, והיה מחליף עמי מכתבים קודם שכתב את מחברתו. הוי, שאנשים כאלה מתים בלי עתם, אבדין ולא משתכחין – כשהשעה צריכה להם. גם אחיו פואל הוא עסקן יהודי, וענינינו בנוגע לזכויות קרובים גם אל לבו. ונדרוולדה הוא ידיד-נעוריו. כמה פעמים סחנו עם המנהיג המהודר הזה, והוא היה באחת: עתידים הדברים להשתנות עם השינוי הכללי.

עברו שנים, ונדרוולדה הלך הלוך וגדול. הוא עמד כל הימים בראש המפלגה, היה תמיד – אישיות מרכזית בפרלמנט הבלגי, ונכנס גם לממשלה ושימש בתור מיניסטר בבלגיה. רדיקליותו בעל כרחה התפשרה מעט, אבל מדעותיו העיקריות לא חשב לזוז. ונדרוולדה לא היה מעין מילראן או בריאן. זכרתי תמיד את אשר אמר לי בשיחה ראשונה בארמונו הלבן: “בראשנו הולכת צרפת” – אבל לא בראשו הוא.

ובאחד הימים אני קורא כרוז בעתונים: “לטובת נודדי בלגיה – אספה ב’קווינס-האאל' – תחת נשיאותו של הלורד מילנר – ידבר ונדרוולדה – ינגן איסאי”…

איסאי – בודאי כדאי וכדאי – הרבה פעמים שמעתיו, ובכל פעם זה הוא כמו גילוי חדש, עליית נשמה. אצבע אדם, או אצבע אלהים פורטת, דולה, אורגת, מוזגת את כל הקולות האלה? – אבל ונדרוולדה ידבר! ונדרוולדה, ועולם שלם של זכרונות, של נפשות, של תמונות עלה לפני: בריסל, בית-העם, תמונות מרידה, שיחות, “הארמון הלבן”, ארצטובסקי, אירירה, ונדרוולדה מיניסטר, ובלגיה של עכשיו, ונדרוולדה של עכשיו.

הלכתי. והבית מלא. אתם יודעים את האולם ההוא! שם היה הקונגרס הרביעי שלנו! מלא – אין להפיל אף מחט ארצה. מנפנפים דגלים של צרפת, של בלגיה, מפני כבודה של אכסניה – גם של אנגליה, גם של רוסיה, של יפן – ממשלות הברית! הלורד מילנר יושב-ראש על יד שולחן קטן, ששם הועד של האפוטרופסים, וגם האפוטרופסיות ליידי זו וזו, ליידי זו וזו. מסביב להם אצים, ניגשים, משתחוים, מלאכי-השרת, מזכירים, עוזרים, שליחי-מצוה, משמשים-בקודש, מאחורי הבמה – מקהלה ענקית. ומילנר דורש את דרשת הפתיחה. אינני יודע מה אמר. דברן אמתי. נוסח אנגליה. אתה יודע רק לשם איזו מטרה הוא מדבר, וכל הדיבור הולך ומשתפך, כאילו אמר אדם אלף פעמים “צפרא טבא למר”, או כאילו ירצה את לוח-הכפל. אחת היא: בלגיה הסובלת, בלגיה המדוכאת, חובה לעזור, ולהשומע ינעם ותבוא עליו ברכת טוב.

אולי אין הדברים האלה נוחים לי, יען אני ממתין לונדרוולדה.

והנה הוא! הקומה נכפפה מעט, הקרחת באמצע הקדקוד התפשטה, הזקן הקטן, השחור, העגול והגזוז, מעורב בחוטי-כסף. הזכוכיות במשקפים עודן שם, אבל אין ניצוצות של היתול מבריקים מתחתיהן. דומים עתה הפנים הללו לפניו של ברנר לזר. הלורד מילנר מציג אותו: הנה המיניסטר הבלגי, כבוד מעלתו…

והוא מדבר צרפתית. לא אותו הקול ולא אותה ההברה של “בית-העם”. הוא מקונן על חורבן ארצו וממשלתו – ותוך כדי דיבר הוא מבטיח, כי הכל ישוב לקדמותו. הוא מוחה וזועם – לא על הקרן החמסנית, לא על הכמרים, לא על בירנאיאירט, שהיה תמיד מטרה לחיציו, אף לא על “ליאופולד”. להיפך! הרי הוא אומר: אתם יודעים, כיצד אני מסתכל בבני-מלכים. היה לנו מלך איש צעיר, ויחוסי אליו אתם יכולים לשער על-פי העבר שלי – אבל עתה, הריני עומד ומעיד לפניכם, כי זה הוא מלך!

ונראה, שהוא חושש, שמא יחשבו שהוא חזר חס ושלום בתשובה, והוא חוזר ומבאר, כי כל סדרי העולם נשתנו, כל הרצועות הותרו, וכל המפלגות שמכבר, והשאיפות שמכבר, פסקו לפי שעה; והוא מודה לאנגליה בעד מידת הכנסת-אורחים שהראתה, ואומר שהוא מקוה שמידה זו תלך ותתפתח, בה במידה שהצרכים מתרבים והולכים, וכנראה, מרגיש הוא, שדברי-תחנונים כאלה לא נאים הם, והוא עובר לפרק אחר, ומספר כמה “מראות ומעשים” שראה בהיותו זה מקרוב על שדה-המלחמה, ואז כאילו נשקה בו אש הנעורים, שניצוצותיה מכסים שיכבה של אפר. והוא מדבר ברוח גבורה, ומבטיח, שהצבא הבלגי עדין הוא חי וקיים, ושהחרב הבלגית עדיין נטויה כלפי הגרמנים, ושהממשלה הבלגית אמנם היא בגולה, אבל רוחה לא נפל ועצמה לא נכחד, ושיושבי בלגיה ככוחם אז כוחם עתה, ולחינם פרש עליהם הצר הצורר את רשת גבורותיו, כי לכד לא ילכד אותם בשחיתות שלטונו. ואת כבודם לא ימיר בקלון, ומדי דברו – הוא רוקע מעט ברגלו ומעגל את אגרופו…

ואשר עם לבי לא אכחד, אפילו מה שהוא רק חצי-הרהור, מה שלכלל הכרה לא בא: קיויתי יותר. קיויתי כי רעום ירעים, כי פטישים יפוצצו סלעים, כי הרי-געש יפתחו את לועיהם והריקו ים די-נור. קיויתי: ירמיהו, קטילינה, סקרגא – קיויתי, איזה ענק של דברנות – ירעיש עולמות. אבל פה עמד איש מן “הארמון הלבן”, הגון, מפונק, אציל-קצת, נרגז ומדוכא ומיצר בצרת עמו בלי ספק; אבל זה הוא כאילו יחפוץ זבוב להעתיק את סלע הגיברלטר ממקומו ולשאת אותו על שכמו. אין זאת לפי כוחו של אדם מצוין זה.

ואני יוצא מ“קווינס-האאל” מדוכא. אולי אין זאת לפי כוחו של שום אדם. ונדרוולדה זה, כשהשנים היו כתיקונן, ובכלל זה, אפילו כשהיתה התחבטות קטנה בין פועלים ושוטרים ברחובות בריסל – היה מנהיג ופרנס; עכשיו, כשצריך להיות מוצג לפני הקהל בתור מיניסטר בלגי על-ידי לורד מילנר, כשצריך לעמוד על במה עם כלי-זמרים ועם גבירות מסביב לו עם מכירת כרטיסין וחשבון הכנסה – הוי, גם זו היא טבעת אחת בשלשלת צרותיה של בלגיה.

ומה צרותיה של בלגיה כלפי צרות אחרות! ולאחרים אין אפילו ונדרוולדים!