[א]

הייתי מבקר את הפרופסור יוסף הלוי מדי ביקרתי בפאריס. עיר זו, “משוש כל הארץ”, משכתני תמיד כבחבלי קסם – לא בשל בתי-התיאטראות והקרקסאות, לא בשל בתי-אוסף התמונות והפסילים, ולא בשל הקיבוץ המפליא של דגמות כל מיני גזעים, שבטים, עמים ומפלגות שבעולם, כי אם בשל העם הפאריסי הקליל והיפה, התוסס והמפעפע כיין שמפניה, הפיקח והמחודד והתרבותי – בלי תכסיס ברזל, הנוח להתפעל, בעל החן והטעם, וההיתול הדק, והאסתטיקה המעודנת שנבלעה בהדם, והספקנות הענוגה שבני אדם מגיעים אליה רק מתוך השכלה עמוקה, וליטוש ושכלול רב-דורות, ושהיא אך היא משמשת תריס בפני “ההתלהבות של עגלים” הרגשנית, והנביבות השוטה הדוקטרינארית והבטלנית. ואגב, גם “המלה האחרונה” של ההשתלמות המדעית והאמנותית, אשר אמנם אדם יכול לקנות גם מתוך ספרים, אבל לא לראות, באופן בלתי אמצעי, “עין בעין”, כמו במרכז זה של “התפארת שבהוד” אירופה.

היו לי געגועים לאותו “אזור אור”, שאזרה תרבות אירופה; ונכספתי כוסף טבעי להתרענן שם פעם בפעם, לטבול באותו ים של תנועה ועליצות ויופי וחליפות, וחידושים והפתעות, עם כל השגיאות והתעתועים, שלפרקים הם מעכבים או משיבים אחרונית את מלחמת העם לחירות אמיתית ולנצחון האמת, אבל סופם תמיד – הטוב והיפה, אם לא “לחלוטין” – כי אין “לחלוטין” בהעולם העובר והמשתנה – אבל, לפחות, היותר טוב והיותר יפה מאשר במקומות אחרים. היתה לי מנעורי חיבה יתרה גם להיהדות הצרפתית, חיבה בלי צביעות וחנופה, בלי שכוח שיהדות זו היא זערורה בכמות ומדולדלת ברוחניות, בלולה בהתחסדות פטריוטית, מגוחכת בחיקוי הקתוליות, סוגרת דלתותיה לדופקי-בשער, גזע נטע נעמן של רש“י ורבנו תם ורבנו יחיאל, שאיננה ברוב מנינה, יודעת כלום, שאיננה עם הארצ”ית, אלא איננה יודעת כלום – ובכל זאת חשתי את עצמי, משום מה, יותר – אם לא בן-בית, לפחות, בן משפחה ושאר-בשר, בהיכל רחוב די לא-ויקטור בפאריס, מאשר בהיכל רחוב אוראנינבורג בברלין, אם משום שהבנין הוא יותר צנוע ביופיו, יותר מזרחי בטעם המוירים, או משום שהדרשות של צדוק הכהן היו יותר לבביות מן ההטפות הפרוסיות-הקיסריות של אויב, מאיבוים וסיעתם, שכל מליצה ממליצותיהם כאילו חבשה קובע מכודן בראשה, עם משטר חיילי וקושי לותראי, אטום ורשמי. לא חשתי רוח-קסרקטין זו בדבריו של רבי צדוק, אף ברגעים, שבהם היה לפעמים מקרקר בחביבות חסידית, את הרי"ש של לא פראנס, היקרה-היקרה, לאין שיעור ולאין ערך. סוף סוף צרפת!

המרידה הגדולה, נפוליון, הסנהדרין – אעפ“י שהקדיחו תבשילם, אעפי”כ סנהדרין, השם לבד נותן איזה סיפוק לרוח – וכרמיה ו“כל ישראל חברים” ועוד. בנטייתי זו דמיתי קצת אל פרץ סמולנסקין, אשר אחרי מיצוי החשבון עם “השכלת ברלין” אשר פסל אותה תכלית פסול, משך חוט של חסד על היהודים הצרפתיים, וביחוד על חברת “חברים כל ישראל”, בלי שער, ש“החברים” האלה, כהחשמונאים לפנים, שמנו ויבעטו. אבל למרות זערוריות אופקו – עם האלליאנץ בווינה, שהיתה אך בבואה-דבבואה של ה“אלליאנס” הפאריסית, עם מלאכותו לרומניה, שהיתה בעצם, דבר קטן, ורק בתקופה הפרימיטיבית ההיא נופחה למידה נפרזה של מאורע כביר – חזה סמולנסקין נכוחות ברוח הקודש ובאינטואיציה טבעית, נוססה בו נטייה לצרפת בשל ההישגים האנושיים הגדולים החקוקים בכסא הכבוד של ההיסטוריה, וכן גם להיהדות הצרפתית בזכותו של השם גרידא: כל ישראל חברים, אף על פי שלאמיתו של דבר, כבר בימי סמולנסקין נעשו “כל ישראל חברים” ל“כל הצרפתים חברים”.

הפרופסור יוסף הלוי היה קבוע על רשימת התכנית שלי לפני כל נסיעתי לפאריס; אבל בפעם הראשונה ראיתיו לפני כארבעים שנה – אחרי אשר עמדתי עמו בחליפות מכתבים כמה וכמה שנים לפני הזמן ההוא ­­– בנוגע ל“האסיף”. אני שמעתי את שמעו מכבר, וכאשר נגשתי אל המלאכה להקהיל קהילה של חכמים לתרום איש את תרומת רוחו ל“האסיף” – הזמנתי גם אותו. הוא הצטרף להחבורה, ושלח אלי את מאמרו, אבל לא יכולתי להדפיסו מפני שני טעמים, אשר בזמננו הנוכחי לא ייאמנו כי יסופרו. ראשית, לא הבינותי את מאמרו כל צרכי – כאיש בקי בשבעים לשון, עלה אז רעיון משונה בדעתו לדון גזרה שוה בין לשון ההימיאריתית ובין הלשון הגפטית! – בחשדי לתומי, שאין אדם רשאי לחתום בתור “עורך” על מאמרים שאיננו מבין; ושנית, מן המעט שהבינותי בהשקלא וטריא הפילולוגית הגבוהה ההיא ראיתי שהוא דן ברותחין את הגאון הבלשן פרופ' ז’ול אופר (Oppert), ואני לא רציתי להושיב את “האסיף” על מי-מריבה בין שני חכמי-סגולה, שאחד מהם היה המשביר את מדע-אשור (“אבי האשורולוגיה”) והשני – חד בדרא שליט בהשפה ההימיאריתית. לפיכך כעס עלי הלוי כמו שרק פילולוג, הנהרג על פחות משוה דגש, יכול לכעוס. הוא היה אז איש חיל רב פעלים, אך כי כבר אז בא בימים, והיה מאמין עד כדי קנאות ומסירת נפש בכל השערה מאלפי השערותיו, ואי אפשר היה לו להבין את נימוקי השליליים, וכמעט חומת ברזל הפסיקה בינינו לרגל הטינא שהיתה בלבו, וקשה היה הדבר לקרקרה. קשה היה כקריעת ים סוף למצוא נקודת מגע של חן וחסד וחביבות עם הפילולוג הכעסן הזה, אשר כל ימיו היו צרות ומכאובים ומלחמה בלתי-פוסקת עם המחסור ועם מתנגדיו בפאריס, שלא נתנוהו להפיץ מעינותיו חוצה – תאוותו היחידה – ואחרי אשר שמח למצוא עורך עברי בחו"ל, אשר נשא ממנו ברכה בזכות געגועיו העצומים להשפה העברית, רדף אותו צל מתנגדו אופר עד לוורשה לעצור שם את הדפסת מאמרו. בחשדנותו היתרה חשד באיש ריבו, שידיו באמצע המניעה הזאת, אף כי באמת לא עלה הדבר בדעתו של אופר אף בחלום. והנימוק האחר: נימוק חסרון ידיעתי במקצוע ההימיאריתי – מאליו מובן, שלא נתקבל על לבו כלל. אילו הסכים עליו, אזי צריך היה להתייאש, בכלל, מהוצאת ספריו ומאמריו לאור, כי באמת אי אפשר היה למצוא בפאריס עורך אשר יבין אף ספר מספריו, או מאמר אחד ממאמריו.

אמנם מן הצד הגשמי, לא כדאי היה לבקש את קירבת אדם המעלה ובלשן חד-בדרא זה, כי הוא היה באמת מחאה חיה כנגד כל חכמת הפרצוף, הרוצה להכיר את כשרונותיו, סגולותיו, גאוניותו של אדם בקלסתר פניו, בזקנו המגודל ובכל תארו. הוא לא היה יפה-פנים כלל, וכמעט התחרה עם כרמיה ז"ל, שעליו היו אומרים, שהוא האיש הכי מכוער בין גדולי צרפת. הלוי היה גוף וקצר-קומה, ראש עגול רובץ, כמעט בלי צואר חוצץ, על הכתפים, פנים שמנים שטוחים, תוים וסרגולים מטושטשי-הצורה (רק בהחלו לדבר, חכמתו האירה פניו), עינים גדולות ועייפות, לבוש בגדים… אילו היתה לי שליטה על האיש הזה, הייתי מלביש אותו “בגדים חמודים” כמנהג היהודים בפולין ובגליציה, לא בשביל הטעמים של שטות והסברות הרעועות של “בחוקותיהם לא תלכו”, שהחרדים “בני קפוטקיא” (לובשי קפוטות) נותנים לתלבושתם, בחשבם אותה, כאילו באה מסיני, וכאילו האבות והכוהנים והנביאים והמלכים שלנו, היו לבושים באופן זה; או כאילו על ידי זה היהודים מתבדלים מן הגויים, בעוד אשר באמת הם “נמלטים מן הפחת, ונופלים אל הפח”, כי על ידי זה הם מתדמים אל הגויים שבגויים: אל הכמרים הקתולים, שהם גם כן עטופים בגדים ארוכים ושחורים כאלה – ולא היתה זאת, בעצם ובראשונה, אלא התבוללות והתדמות מלבושית אל הפולנים השלאכצ’יצים מלפני דורות, שברבות הימים נתאזרחה, כהלשון הגרמנית הישנה שנתיהדה; אלא שבנוגע לבגדים, הרי זו אסתטיקה מיוחדת שמתחפשת בצורה דתית-מסורתית. הייתי מגדל בשביל יופי את זקנו, למשל, של אדם גדול זה; הייתי מעטיפו במעיל ארוך של משי, ואוזרו בתפארה, ואז היה עושה רושם, כאחד מן הרבנים הרבים, שאינם יפי-תואר בפניהם, אבל כולם אומרי כבוד בזקניהם, בקיפולי מעיליהם, ובכובעיהם השעירים. ברם ברנש נטול-זקן לבוש חולצה קצרה, וקצת חשוף-שובל במכנסיו הקצרים ובהשרוולים הצרים, המעוכים והקרועים במרפקיהם, – צלם-אלוהים זה של צורבא-דרבנן, אפילו לא יפה, אבל אדם של צורה, חשוב ונהדר – מתהפך לברייה קלה, ונראה לא כגלב, אלא כשוליא דגלב. הזקן מכסה, הבגד הארוך מכסה, אדר היקר של משי, אטלס וכדומה – מכסים; השטריימל עושה צמה, מרומם מעט את הקומה; ויש אשר יגבהו כהבתים בוקעי-שחקים שבאמריקה (עם ההבדל הזה, שבאמריקה בוקעי שחקים בממשות, ובדמיון החסידי הם ב"ש ברוחניות). לו יכולתי, הייתי מחליף את לבושיהם של המון היהודים העניים באמשטרדם – המסכנים העלובים, הנראים כנמאסים ונבזים וחדלי-אישים ואין-אונים ואי-כבוד לרגל חולצותיהם הקצרות והצרות ומכנסיהם הקצוצים והבלואים; והייתי מלביש גם את הפרופסור הזה כראוי לו.

[ב]

הפרופסור הזה – התואר הלימודי הזה: פרופיסור, היה עוד בימים ההם מעורר כבוד מיוחד. באנגליה אין לזה ערך כלל. אם אדם קורא את עצמו, או אם אחרים קוראים לו “ד”ר“, או פרופיסור, זה האות שהוא אורח וזר – האנגלי הוא סתם מיסטר; או – כשנתעלה לסיר, או ירש את האצילות, קוראים לו: סיר, בהוספה לשמו הראשון (ולעולם לא לכינוי משפחתו – שגיאה מצויה מחוץ לגבול אנגליה), אבל ד”ר בעלמא, או פרופיסור בעלמא, איננו עשוי להכריז על עצמו, כי אם מוסיף ראשי תיבות לשמו, אם הוא רוצה בכך. באיטליה – כל מלמד דרדק וכל רב-מג, וכל ראש מרקדים במחול, קורא לעצמו פרופיסור, אם רצונו בכך. בצרפת משתמשים במקצת בהתואר ד"ר, אבל אין לזה ערך. בגרמניה ובאוסטריה היתה זו פרקמטיה חריפה. לפנים היו נותנים את התואר “פרופיסור” בקושי גדול רק למי שבאמת ישב בקתדרה והורה במשך שנים רבות, ומפני שהדבר היה קשה – היה גם מכובד על הבריות. אבל בשנים האחרונות התחיל הבזבוז ואי-הדיוק לערבב את הפרופיסורים שלא מן המנין (אויסעראָרדענטליכע), ואת הדוצנטים בפרופיסורים מן המנין, ולבסוף הנהיגו גם “פרופיסורים של כבוד”, כלומר, – שאינם יושבים בקתדרה, ואינם מורים, ואינם שונים, אלא מוכתרים בנימוס, שאין בו מעשה כעטרה להתגדל בה.

בינינו היהודים, שהננו בכלל רחימי ומוקירי רבנן, עמד “הפרופיסור” במעלה של חשיבות גדולה; וקרוביו של כל חולה היו משתוקקים להביא אליו – לא רופא בעלמא, אלא “פרופיסור”. וכשבא גביר יהודי מרוסיה לברלין, בין שהיה לו מיחוש, בין שהיה בריא כראם – היה משתמש בשעת הכושר להימלך בהפרופיסורים, והיה פרופיסור אחד נכנס ואחד יוצא בדירתו במלון. זכורני, שבשעת מלחמת הבחירות בקולומיאה להרייכסטאג בווינה, כשהיו שם שני מועמדים יהודים זה לעומת זה: הד“ר נתן בירנבוים והד”ר מאהלר, שהיה דוצנט בפראג, היו עמיליו של מאהלר מתנצחים עם עמיליו של בירנבוים, והיו אומרים: שלכם הוא רק דוקטור גרידא, אבל שלנו הוא דוקטור-דוצנט-פרופיסור, כלומר, הוא רופא (כל ד"ר היה בעיניהם – רופא) את הדוצנטים ואת הפרופסורים, הי מינייהו עדיף? – הקהל לא הבין ולא חקר איזה מין פרופיסור, מה הוא מלמד, באיזה מקצוע, באיזו מדרגה – פרופיסור הוא פרופיסור. לא בדקו בתעודותיו, ולא תהו על קנקנו. אלא נהנו מן “הכבוד”, והיו מתחממים לאור שוויון-הזכויות. שמעתי, שהצדיק מסאדאגורא צוה לבחור במאהלר: "סוף סוף – אמר – פרופיסור הוא פרופיסור והוא שקול כמגד מאה דוקטורים בעלמא (אעפ“י שאותו פרופיסור לא הבין אף את שיחת החולין של אותו ד”ר…). ככה גדלה הטיטולומניה. בזכות זו היה גם הקונגרס הציוני שלנו נותן סמיכה של לורד-מאיור להמנוח מוזר, שלא היה מעודו לורד-מאיור, אלא סתם מאיור (כי בברדפורד, עיר מושבו, מעולם לא היו לורד-מאיורים), וככה ניתן גם תואר פרופיסור לאנשים שהיו מורים בעלמא, או שלא היו מורים כלל – לתפארת המליצה, או יען כי הקונגרס חשב, שהללו צריכים היו לשמש כפרופסורים, ורק בעטיה של השנאה אינם משמשים, והנה הקים אותם הקונגרס בצדק על נחלתם.

אבל הפרופ' יוסף הלוי היה, בקהל הסופרים העברים, לא רק עושה רושם כפרופסור בעלמא, אלא גם כאיש סמבטיוני לגמרי. לא ידענו מי הוא, אנחנו הסופרים של אז, שהיינו כמשפחה קטנה, “ספר הזכרון לסופרי ישראל” שלי, שכתבתי בשנת התרמ“ט¹ היה גם בבחינה זו “ספר זכרון”, שכתבתיו עם איזה פרטים יוצאים מן הכלל, רק מזכרוני, בלי שום “חוזר”, בלי שום “ספריה”, בלי שום עוזר, ידענו איש את אחיו! אבל אי אפשר היה לדעת את אותו הפרופיסור בפאריס. שמענו על אודותיו סיפורים ושיחות מני קדם, אלף לילות ואחד, כיבדנו אותו, התגאינו בו, אבל לא ידענו מי הוא. אודה ולא אבוש, שבמשך ימים ושנים לא האמנתי בכל האגדות שסיפרו, והייתי נוטה להאמין, שאין זה לא “טרק” ולא “פרנק” אלא “ליטוואק” פשוט, או אולי במקרה “פולאק”, שהסתגל לתפקיד אכזוטי. כלום לא היו אנשי מופת אכזוטיים כאלה, איזה ד”ר ד’ארביליה – רומנטיקן והרפתקן, בחינת גראף, בחינת קרוב למלכות, בעל צורה, מדבר בשבעים לשון – ובסוף נתגלה איש ליטא או מדינה אחרת ברוסיה! כלום לא היו לנו גינירלים של סין, פחות של מצרים (שניצלר מקליצ’בה, עיירה בפולין), או אותו ראש המדברים בה“ריווי די דיי מונד”, יוליאן קלצ’קו – בחור קטן משכיל ועילוי מווילנה? לא יכולתי להשתחרר מן החשד הזה, עד שעשיתי הכרה אישית עם יוסף הלוי. רק אחרי הכרה זו נתערטל יוסף הלוי מנרתיקו הפרופיסורי ונתגלה לי האיש. פרחה האגדה, ונשארה הממשות – והיא היתה יותר מענינת מן האגדה. האיש הזה בעליית קיר קטנה שלו ברחוב הסיינה (כמדומני מספר 24) היה אחד האנשים הכי מענינים שפגשתי בעולם.

[ג]

באורח פלא לא היה יוסף הלוי, לא “ליטוואק” ולא “פולאק”, כי אם יהודי ספרדי לכל משפטיו וחוקותיו. הוא נולד לאביו ר' אהרון באדריאנופול ביום כ“ז בכסלו תקפ”ח². הוריו היו עניים, ובאחד ממאמריו, שכתב בשנת תרכ“ג³, הוא מספר, שהרחיק נדוד בערים ובכפרים למצוא מחיתו, עד אשר נתן ה' את חנו בעיני אלופי קהל היהודים הספרדים בבוקרשט, ויבחרו בו להיות למורה בבית הספר אשר היה עם לבבו לייסד. ככה כבר בימי נעוריו נסע הרבה נסיעות. ע”ד לימודיו שמענו בתחילה אך מעט, אבל גם מן המעט הזה כבר אפשר היה לשער את ידיעותיו הרבות בלשונות המזרח. ככה למשל, כתב מאמרים ב“המגיד” וב“הלבנון” ע“ד תועלת ידיעת הלשון הכושית להבנת הלשון העברית, ע”ד הניקוד וערכו להניקוד הסורי והערבי, ע“ד הנוקב (ה"א הידיעה – בעשטיממטער ארטיקעל) בלשונות שם ומצרים; וגם היה הראשון והחד-בדרא עד עתה, שתרגם מסנסקריט להמדע המזרחי. עבודות כאלה ודוגמתן נעשות כרגיל ע”י אנשים שהתמידו ללמוד במשך שנים רבות, תחילתם בגימנסיה, אח"כ באוניברסיטה, וסופם בשימוש תלמידי חכמים שבמקצוע, בנסיעות מספריה לספריה, בחקירות ודרישות על כל קוץ וקוץ, בשמיעת פרקים מהוראתם של פרופיסורים שבכל העולם, ומתוך נסיונות מתפתחים והולכים מאסכולה לאסכולה במשך הרבה שנים. כיצד הצליח בן-עניים צעיר מחוסר-אמצעים זה לקנות, למשל, את ידיעת הסאנסקריט עד כדי התכשרות לתרגם ממנו? זוהי רק מתת-יה נפלאה במינה וכשרון גאוני שאין דוגמתו.

ובאותה שעה היה יוסף הלוי גם סופר בן-זמנו בעוד כפתו היתה רעננה לגמרי. הוא כתב שירים ומליצות, לפי טעמנו בלי כשרון, אבל עבודתו היא חשובה מאד לתולדות התרבות העברית. באחת ממליצותיו “הגיון לילה”, הוא מתאונן על “עם יהודה” כי מאס ברית נביאיו, נער ברית איתנים, כסוחה יחשוב לשון אבותיו, שממות הר ציון זרה ממנו, מתקו לו פרדסי שביו, ארמנות בצע אשר רכש וכו' וכו', ולחיכנו אנו המליצות האלה הן תפלות, אבל עלינו להבין, שהדבר תלוי בטעם, ושל-הקוראים העברים הספרדים הרבה דברים שלנו הן מליצות תפלות, יען כי הם חונכו על שפה אחרת, על מבטא אחר, וגם על מושגים אחרים. אמנם אדריאנופול היתה עיר עם חוג של משכילים, שספרותנו החדשה השפיעה עליהם, ועוד בימי “הצפירה” היתה אדריאנופול של המנוח אברהם דאנון עם החברה הקטנה והירחון הקטן “יוסף לקח” – קהילה של משכילים; אבל היה בה באותה השכלה דבר-מה ספרדי מזרחי, אשר לנו נראה כבטלנות, ולהם היה דבר שיש בו רוח חיים, בעוד אשר השנינות שלנו, הפתגמים השאולים מהספרות והעתונות הרוסית ומהפרזיאולוגיה הגרמנית – ועוד יותר מן האידית שבשוק או שבקונטרסים, עם כל דברי החידודין התלויים בחיי האוכלוסיה היהודית שבהגיטו הפולני או הליטאי היו להם כספר חתום. עיקר הדבר באותן המליצות של הלוי הוא, שהוא מותח קו בקורת קשה על מרשיעי ברית בוגדים בעמם ובשפתם אעפ"י שאיננו קורא אותם כמונו בשם “מתבוללים”.

כל אלה היו אך כעין הכנות והקדמות למפעל חייו של היהודי הספרדי הזה. נקודת-המוצא למפעל חייו היה מאורע גדול בהעולם המדיני. לרגל סכסוכי ישוב קראה אנגליה מלחמה על תיאודור מלך חבש, ותכריעהו ותנצחהו, ואחת מתוצאות נצחון האנגלים היתה תקופה מחודשת של עבודת המיסיונרים האנגליקנים בחבש. הם כבר ניסו מאז להפיץ שם את הכנסיה שלהם, ואחרי אשר הרימו למרום קרנם, פרסו מצודתם על תערובות עמים שונים בחבש, וימצאו את הפלשים, ויבשרו בקהל רב על דבר מציאתם החדשה וע“ד אשר הצליחו להכניס כמה וכמה מהפלשים אל תחת כנפי הדת הנוצרית, ויביעו את תקותם להכניס את כולם. ואז יצא הרב הילדסהיימר בקול קורא אל בני ישראל ע”ד הפלשים (ב“המגיד” שנה ח', 1864, גליון מ"ז), אלה “האובדים בארץ כוש, אשר המיסיונרים פרשו רשת לרגלם בבקשה לגור אותם בחרמם, באמרם להם כי כל עם ישראל כבר נצמד להנוצרים, וע”כ גם עליהם לצאת בעקבות היהודים", ויער הרב החרד את אוזן אחיו להתעורר להציל את האובדים והנידחים האלה מפח טמנו להם האנגליקנים; ובעיקר היתה העצה היעוצה לשלוח לארץ חבש צירי אמונים יהודים אשר יורו להפלשים את הדרך ילכו בה.

אמנם, לא זה המקום להרבות דברים על הפלשים. פירוש השם הזה הוא: גולים; ועד היום הזה עוד לא באו החוקרים לידי החלטה אחרונה, איך באו הפלשים לארץ כוש או חבש, ומאיזה ארץ באו, אם מארץ ערב, כהשערתו של יוסף הלוי, או מארץ מצרים, כהשערת אחרים, או הם יוצאי ירך אחד השבטים הזרים, אשר בזמן מן הזמנים נתגייר – ובעלי הדעה הזאת שוב מסתייעים בהטיפוס הפלשי, שהוא דומה לטיפוסם של שבטי אפריקה, וגם בבערותם המוחלטת של אלה בכל מקצועות היהדות, אבל לכל הדעות אין ספק, שהפלשים חפצים בכל לב לדעת את תורת ישראל ולשמור כמה מהמצוות; וזה היה הנימוק המכריע, שעשה רושם בזמנו.

לרגל כרוזו זה של הרב הילדסהיימר, נענו ראשי עדת בני ישראל בלונדון יחד עם חברת “חברים כל ישראל” בפאריס, ויסדו כמה מוסדות להוציא את הדבר אל הפועל. ואז בא יוסף בן אהרון הלוי, המשכיל והבלשן הספרדי האדרינופולי בקול אדיר (ב“המגיד” שנה ט‘,1865, גליון ו’): “הנני שלחוני!”

וזאת היא התעודה הכי יסודית לתולדות איש הסגולה ההשגחתי הזה; אביא ממנה אך מקצת דברים:

“איש מסע אנכי מנעורי, עם קרח הצפון גרתי, וחרבוני קיץ אפריקה היו שומרי ראשי שנים רבות. הרעב והצמא עמי התעוררו, ולילות אל-שנה נמנו לי הרבה, גם ביום צר לי (שנת תר"י⁴) נדור נדרתי לאלהי אבות לנסוע לארץ כוש כאשר ירחיב ה' את עתותי לדעת שלום אחי, ולהיטיב עמהם ככל אשר אוכל, ועד עתה לא חדלתי לקנות לי את כל הידיעות הדרושות למסע רחוק כזה, העמקתי בינה בלשון כושית הקדומה (געעז) והחדשה (אמהארית). למדתי לשון ערבית, תורקית, ומונגולית, וגם הסינית, המצרית והברברית לא זרו לי”.

וכאן הוא פורט את ספריו אשר היו אז אתו בכתובים, והם מקיפים הרבה לשונות מזרחיות אשר עד עתה לא שם שום חכם מחכמי ישראל את לבו אליהן. הידיעות הראשונות בספרות ישראל ע“ד הפלשים תמצאנה בשאלות ותשובות הרדב”ז, חלק ד‘, סימן רי"ט, והוא חשב אותם לקראים, יען כי אינם יודעים תורה שבעל פה, ואינם מדליקים נרות בלילי שבת; ואחריו סיפר על אודותיהם ר’ עובדיה מברטנורא במכתבי מסעיו, והוא צדק במשפטו, באמרו כי רק במקצת דברים נמשכו הפלשים אחרי הקראים, אולם במקצתם יש ידים מוכיחות, שנמשכו אחרי תורת הרבנים.

ואולם לא רק חכמי ישראל, אך גם בין חכמי העמים נמצאו רק יחידי סגולה שעסקו בכל אותן הלשונות המזרחיות שיוסף הלוי מנה אותן בספריו. הוא קרא גם שמות לספרים שחיבר ושנמצאו בכתב יד, והם:

1. ספר חנוך, נעתק מלשון כושית, בבאור נרחב “באר יוסף”.

2. מצרף לשון עתמנית או תרכית, מכלכל כל חקי שפת תורגמה הנכתבת והנדברת.

3. יסודות לשון מונגולית.

4. אגרון לשון עברית ותרכית.

5. אגרון לשון עברית ואמהארית.

6. הליכות שפת הקודש, כולל לקחים ומליצות מעברית לאמהארית, ומאמהארית לעברית. לנערים המתחילים ללמוד עברית.

והוא עוד איש צעיר, ואף לשנות בינה טרם הגיע. ודבר זר ותמוה הוא, שאף אחד מהספרים לא יצא עד עתה לאור. הבקיאים בהספרות מתקופת ההשכלה יזכרו, שזאת היתה אחת ממידות ההתפארות הבטלנית של הסופרים להתגדר בספריהם אשר אתם בכתובים; אבל רחוק הדבר לחשוד ביוסף הלוי, שהזכיר ספרים בכתב יד שלא חיבר ושלא היו מוכנים בידו. קרוב לשער, שהיה לו חומר ומרשם ותכנית בעד כל ספר מהספרים הנ"ל, אלא שלא הספיק לכתבם.

ה“הנני שלחוני” לא היה קול קורא במדבר ולא שב ריקם. בשנת התרכ“ז⁵ שלחו שתי החברות: הפאריסית והלונדונית את יוסף הלוי לארץ כוש, ועברו ימים מועטים והוא התחיל שולח ממשלחתו (המגיד, שנת הנ“ל, גליון מ”ח), ותיאר בצבעים בהירים את המכשולים שבהם נתקל, ואת הסכנות אשר רחפו לנגדו. ע”י משלחתו זאת נחלץ אבר מדולדל של גוף האומה מכליון חרוץ, כי בשמוע הפלשים מפיו, שעם ישראל חי, וששקר בפי האנשים שסיפרו להם, שהעם הזה כבר עבר ובטל מן העולם, באה תקוה גם בלבם ויתעוררו לחיים חדשים, ומני אז הלך החיבור בין הפלשים ובין עם ישראל הלוך וגבור, והידיעות הצנומות אשר היו לפנים על אודותיהם רחבו ונסבו, כי הלוי חקר ודרש את מהותם ואת תכונתם של הפלשים, את מאורעות דורותיהם ואת ספרותם, וישתדל לפחת רוח חיים בעצמותיהם היבשות.

הוא היה הראשון, שהביא עמו לאירופה ספרים שונים מספריהם, כמו סידור התפילות שלהם שהו“ל בלשון כושית הישנה, היא לשון געעז, אשר בה דיברו בארץ כוש בימי קדם, וכעת היא מובנת רק לחכמים, ומדרגתה היא מדרגת לשון הקודש בינינו; ובינם לבין עצמם משתמשים הפלשים לא בהלשון המדוברת בארץ כוש, היינו בלשון אמהארית, אלא בלשון מיוחדת, והיא לשוי אגוי – ואת סידור התפילה תירגם הלוי לעברית. גם הביא אפוקריפים (ספרים חיצונים) שונים שנכתבו מסביב להתנ”ך, ושלא הוכנסו אליו, וגם אותם הו"ל עם תרגום צרפתי (פאריס 1902), גם סיפור מלחמת המלך שרץ-דנגל (1592–1563) עם הפלשים, בצירוף תרגום עברי וצרפתי (פאריס 1907), ואת הספר הזה שלח לבית מערכתי, ובבקרי אותו בפאריס נתן לי עוד ספר אחד למזכרת מנה אחת אפים.

[ד]

ואמנם, לא רק בתור חוקר ומלומד ודורש קדמוניות התיחס היהודי הספרדי הזה אל הפלשים, כי אם בתור יהודי לאומי מאסף נידחים ומקבץ גלויות, אשר אדיר כל חפצו כמקבציאל רב פעלים היה לקשר את כל איברי האומה בקשר אמיץ, לבל ידח ממנה נידח, כי כאמור למעלה, בא הלוי לידי החלטה, שמוצא הפלשים היה מארץ ערב, ושהם צאצאי פלוגה של יהודים אשר מלך כוש בארץ תימן הוליכם שבי, ועל יסוד זה נודעה לו חיבה יתרה לנידחי ישראל אלה; ועלינו לזכור, שאם בהעת האחרונה התענינו יהודי אירופה בהפלשים, מיד היהודי הזה היו תוצאות לכל הענין הזה. הוא עורר את אחד מתלמידיו, הד“ר פייטילוביץ מלודז' לרכוש לו את הידיעות הנחוצות, ולשוב ולבקר את הפלשים, ויהי לו לאב ולפטרון ללמדו ולהדריכו ולעזור לו עד כמה שידו מגעת (הוא תיאר את הדבר הזה לפרטיו במאספו “ריווי סימיטיק” 1906, עמ' 95), אף בעזרת השפעתו ובזריזותו הידועה של פייטילוביץ נוסד באיטליה בנשיאותו של הרב המנוח ד”ר ש. צ. מרגליות מפירנצי (ובאחרונה בפרנקפורט דמיין) המוסד פרא-פלשה, אשר מגמתו העיקרית היתה לייסד בעד הפלשים בתי ספר עברים, לחזק את יהדותם ולהחיות את רוחם. הנה כי כן שני יהודים לאומים, רב ותלמידו, אחד ספרדי מאדרינופול ואחד יהודי של נוסח אשכנז מלודז' אשר בפולניה טיפלו בהאבר המדולדל: הפלשים – להחזירם לבריות-גופא ולנהורא מעליא של עם ישראל ותורת ישראל.

ולא רק לידיעת תכונת הפלשים באה תועלת מרובה ממלאכותו של יוסף הלוי, אך גם על חקירת הלשון הכושית נגה אור גדול לרגליה. מהעת ההיא נחשב הלוי לאחד מראשי החוקרים בלשון זו, ועל כן נתמנה לפרופיסור בפועל בהאוניברסיטה הפריסאית, כי לרגל הדינים והחשבונות אשר שלח אל חברת “כל ישראל חברים” בפאריס, משך על עצמו את עיני ראשי האקדמיה הצרפתית, ולא עברו ימים מועטים עד שמסרו לו שליחות מדעית אחרת לארץ כוש, לארץ נפרדה מכוש ע"י הים, והיא ארץ ערב הדרומית או ארץ תימן – ארץ הפלאות, אשר רבות הן ההגדות על אודותיה, ואשר עליה נכבדות מדובר גם בכתבי הקודש על מלכת שבא, אשר באה לראות את חכמת המלך שלמה ולנסותו בחידות.

מקדם קדמתה היו בארץ זו ממלכות אדירות אשר ספו תמו, ונשארו מהן רק כתובות מיוחדות במינן בשפת ערבית הדרומית, הקרובה להערבית הרגילה, אבל שונה ממנה בהרבה ממליה, וגם בחוקי הדקדוק ושימוש הלשון. לארץ זו שלחה האקדמיה את הלוי להתחקות על הכתובות ההן, להעתיקן ולהדפיסן בהקובץ הגדול של כל כתובות בני שם ("קורפוס אינסקריפציונוס סמיטיקארום) אשר החליטה להוציא לאור. שמה נסע הלוי בשנת 1869, והוא לבוש כיהודי ירושלמי מקבץ נדבות בעד עניי ארץ ישראל, וחכמתו הגדולה וחירוף-נפשו ומסירותו למדעי-העתיקות הן הן שעמדו לו לגלות ולהעתיק קרוב לשבע-מאות כתובות, רובן בלתי נודעות עד אז, ולחשוף עי“ז חדשות ונצורות בקורות ארץ תימן. על ידי חקירותיו של הלוי נתגלה בפעם הראשונה לחוקרי הקדמוניות, שהרבה דורות לפני ממלכת שבא, היתה בארץ ההיא ממלכה אדירה ועצומה, היא ממלכת המעונים או המעינים הנזכרת גם בכתבי הקודש (שופטים י‘, י“ב; דהי”א ד’ מ“א; דהי”ב כ"ו, ז'), ואשר איש מלפניו לא ידע מי הם. ידוע מכבר, שאחרי סור שבט ממלכת שבא, משלו החימיארים בארץ, ואחריהם החבשים, שבאו מארץ כוש, ומלכיהם קראו לעצמם: מלכי שבא ודדן וחצרמות ותימן, ואחריהם היתה ממלכה יהודית אשר האחרון והכי מפורסם שבהם היה יוסף, המכונה די-נואס, אשר נהדף מכסאו וכבתה גחלתו בשנת 525 ע”י הכושים הנוצרים שפרצו בארץ ונעזרו עזר נשק וכסף ומכולת מאת מלכי ביצנץ.

ואולם איך נסתבבו הדברים היה נעלם מאת כל חוקרי הדורות עד חקירותיו של יוסף הלוי, אשר את תמציתן נתן לדור במאמריו בהמאסף הצרפתי “ז’רנאל אזיאטיק” לשנת 1872, ועוד בספרים מיוחדים, אשר הנכבד הוא ספרו: “אַטיוד סאבּיין” (פאריס 1875). גם במקצוע זה היה הלוי לאחד מראשי המדברים. אבל איזו יד נעלמה עצרה בעדו מלהמשיך את חקירותיו אלה, כמו שהתאונן על זה במרירות נפש, באמרו, שבחוזק יד עיכבוהו מלהוסיף להתעסק בהכתובות אשר אסף בחירוף-נפש. אחרי שובו לפאריס נתמנה לפרופסור להשפה הכושית. זאת היתה הפעם הראשונה, שמשכיל יהודי, שלא ביקר מעודו בשום בית ספר, איש לומד מעצמו, יהודי ובן חו“ל, נתמנה לפרופיסור כהלכה בהאוניברסיטה המפוארת של בירת צרפת – לא כהמתימטיקן המפואר הד”ר צבי הרמן שפירא, שנתמנה אך לפרופיסור שלא מן המנין בהיידלברג. זה היה כבר אז ההבדל בין צרפת של שוויון הזכויות, ובין גרמניה, אשר בה היתה נגד-השמיות תוססת בחשאי תמיד.

הוא לא הצטמצם בחקירת השפה הכושית ובנותיה לבד. כנראה משמות ספריו, “שהיו עמו בכתובים”, הוא חקר ודרש גם בספרי הודו ומצרים. כמעט לא היה מקצוע בדרישת חכמת הקדם, אשר הלוי לא ידע אותו, ולא חיבר בו ספרים יקרי-ערך, הוא ידע כמעט את כל לשונות המזרח, וחקר את כל ספרויותיהן, ולדבריו יחלו כל החוקרים, ועם מוצר שפתיו התחשבו. כאילן בארצות החמות הנושא פירות הרבה פעמים בשנה, הוציא הלוי פרי תנובות למכביר במידה מופלגת ומפליאה, עד שלא הספיקו לו כל המאספים וכל הירחונים המוקדשים לחכמת המזרח, ועל כן יסד לעצמו בשנת תרנ“ג⁶ – והוא אז קרוב לשיבה, – מאסף חש ומיוחד בשם “ריווי סימיטיק”, אשר הוא היה עורכו וסופרו היחיד, כי כמעט כל המאמרים בהמאסף הזה היו פירות עטו, והם משתרעים לא רק על מחקרים נוגעים ללשונות כל בני שם, אך גם על בעיות אחרות, כמו, למשל, ע”ד מחצב כתב הודו, על מקור מחצב הלשון בכלל, על כתבי חרטומי מצרים, על הברית החדשה ועוד. עוד בהחוברת של חודש יולי לשנת 1914 נמצאים מאמרים ממאמרים שונים משלו, ועל פני כולם מרחפת רוח חיים בלי כל עקבות רפיון ולאות – והוא אז קרוב לתשעים! ואולם בזריזות מיוחדת ובחיבה יתרה התעסק בשני מקצועות של חכמת המזרח, והם: חכמת לשון ארץ אשור ובבל, ובקורת כתבי הקודש, ובשניהם הוא מופיע לא רק בתור אחד החכמים והבלשנים הכי מובהקים, אך גם בתור יהודי נאמן לעמו, לוחם מלחמת עמו.

חקירת לשון אשור ובבל, הכתובה בכתב היתדות, היא חכמה מקרוב באה, ורוח האדם חולל בה נפלאות, בהבינו לקרוא את הכתב הזה הכתוב בסימנים מיוחדים ובאופן מיוחד, עד כי גם כשעמדו הארצות האלה על מכונן, אך מעטים, שכנראה היו הכוהנים, ידעו לקרוא אותו – ומה גם עתה! הלוי עומד בהשורה הראשונה של חוקרי הלשון הזאת, וספריו ומאמריו, אשר כתב על אודותיה, ילאה הספרן לספור, כי עצמו מספור. ביחוד הצטיין הלוי בתור מתנגד לשיטת בעלי השומרים – כי הנה פעמים הרבה תסומן ארץ בבל בתור ארץ של שומר ואכּד, והיא בבל הדרומית והצפונית; אף נמצאו לוחות כמו כתובים בשתי לשונות: האחת בלשון בלתי מובנת ונבדלת בבנינה ובתכונתה מהשניה, שבה תורגמה הראשונה, ושהיא שפת בבל, או כמו שקוראים לה עתה: שפת אכד, אחת מלשונות בני שם, הקרובה לעברית והארמית. והנה רוב החכמים אמרו שהלשון הראשונה היא לשון שומר, לשון עם אשר חי בארץ שנער לפני בוא הבבלים אליה. העם הזה – אומרים – המציא את כתב היתדות, וממנו למדוהו הבבלים, ובנוגע ללשונו של עם זה, שיערו החכמים, שהיא מתיחסת אל משפחת גזע בני טוראן; ואם עקבות ההשכלה הבבלית נכרות עוד בקורות התרבות האנושית (כמו למשל התחלקות העיגול ל-360 מעלות, וכדומה) – כל זה לא הבבליים המציאו, כי הם היו רק יורשי השכלה יותר קדומה, השכלה שאינה בת גזע שם, כמו שחשבו עד הנה, אך בת גזע אחר.

כנגד הדעה הזאת נלחם הלוי מלחמה קשה יותר מארבעים שנה עד מותו, כי לפי דעתו עם שומר ולשון שומר – לא היו ולא נבראו (כמו “האריים”), ומה שחושבים ללשון שומר איננו אלא אופן כתיבה, שהמציאו הכהנים למען לא תהא יד כל אדם ממשמשת בהענינים הנסתרים. בענין זה התנגד הלוי כמעט לכל החכמים (גם דליטש, שהסכים עמו בתחילה בסופו – “נפל אל האויב”). עוד בשנת 1912 כתב הלוי ספר גדול בן חמש מאות עמודים, אשר בו קבץ את כל מופתיו והוכחותיו; ועוד בהחוברת הנ"ל נמצא מאמר גדול כנגד יריבו וחברו בהאוניברסיטה אופר, עם שיר מלא לעג והיתול בשם “עופר אבי שומר”, וראוי להביא ממנו חרוז אחד:

"רַבִּים הַדּוֹרְשִּׁים אֶל כִּתְבֵי הַמַּסְמֵרִים,

אַךְ אֲנִי לְבַדִּי הוֹלַדְתִּי אֶת הַשּׁוּמֵרִים;

מֵאִִתָּם לָמַד גֶּזַע שֵׁם כָּל חָכְמָה כָּל דַּעַת,

וְזוּלָתָם הָיָה כַּחֲמוֹר בְּלִי מַרְדַּעַת.

קוּמוּ שׁוּמֵרֵי וְנָחוֹלָה בִּמְחוֹלוֹת!

בָּכֶם תְּהִלָּתִי, וְאַתֶּם בִּי תִּתְהַלָּלוּ,

עִמִּי תִּהְיוּ, בַּחוּץ וּבַחֲדַר כְּלוּלוֹת,

וְעֵת נִפָּרֵד, כָּל מְאוֹרֵי אוֹר יֶאֱבָלוּ".

הרעיון, כי לא גזע שם הוליד חכמה ודעת, אך למד אותם מגזע טוראן – עורר את חמת הלוי, וישם בפיו דברים מלאים תמרורים וקצף.

המקצוע השני אשר בו מופיע הלוי, לא רק כחוקר ודורש, אך גם כבן עם עתיק, אשר מבארו שתו, ועתידים כל העמים לשתות, הוא חקירת כתבי הקודש. לפני הלוי היה חלק חכמי ישראל בחקירה זו אך מצער. נחלתנו נהפכה לזרים, אשר אמנם עבדו בה עבודה גדולה, גילו צפונות, חדרו לתוך מעמקי לשונות המזרח, אבל הכאיבו את החלקה הטובה הזאת גם באבנים, הפכו עליונים למטה ותחתונים למעלה. ואולם בכל השתדלותם – באו מן החוץ, ולא ינקו משל שפת לאומנו מנעוריהם, לכן השערותיהם וביאוריהם ותיקוניהם – רובם פלפול וצחוק. הלוי עבד במקצוע זה יותר משלושים שנה; חקר ודרש בכתבי הקודש, ואת תוצאותיו אסף בארבעה כרכים גדולים, ובהן סתר את שיטתם של גראף-וולהויזן. אחד המאמרים היותר מצוינים במובן זה הוא מאמר הבקורת, אשר בו ניתח את ספרו של שטאדה “ביבלישע טהעאלאגיע דעס אלטען טעסטאמענטס” (מכיל ג' מאות עמודים – בהמאסף “ריווי סימיטיק” בשנות 1907–1905). כל הדברים במקצוע זה כתובים לא רק במדעיות גדולה ורחבה אך גם בלשון שנונה, בבדיחת הדעת וברגש נמרץ.

על כן בכל פעם אשר ידובר בהפרופיסורים יהודים, עולה לנגד עיני תמונת הגאון הזה, היחיד בין חכמי ספרד ברוחב חכמתו העולמית. זה היה בוצינא דנהורא! זה היה פרופיסור הדור ויהודי לאומי וחובב ציון שאין דוגמתו. בכל פעם שהייתי בפאריס, ביקרתיו ולמדתי ממנו הרבה, והבאתי תמיד חומר של ידיעות על אודותיו, ומסרתי אותן להרב החכם המנוח הד“ר פוזננסקי ז”ל בוורשה שהרצה על אודותיהן הרצאה נפלאה בזמנו בחברת חובבי שפת עבר בוורשה.

[ה]

דומני שהחידה “פרופיסור יוסף הלוי” – נפתרה כהלכה; לא במובן חדול האיש הזה מהיות חזיון-פלא – לא. הוא היה והוא עתיד להיות בהיסטוריה, פינומן יחיד במינו. בודד במועדיו, גלמוד ברוחו, במאורעותיו, בגלגוליו ובהרפתקאותיו, ברבגווניותו הכּמילוניית, ובמרוץ-חייו (קריירה), מן סימטת-העוני בקרן-זוית שבקרפף הגיטו באדרינופול, אל הפרופסור שבהסורבונה, כחבר של רינאן, קלירמון-גנו, הדירינבורגים ו“עופר”, ותושב הרובע הלטיני בפאריס – דרמת-חיים, שנגולה ונתערטלה מירכתי תוגרמה לבירת רומניה, משם לחבש, לערב הדרומית, “מהודו ועד כוש”, וסיימה במרכז תרבות אירופה, בשערים המצוינים בהלכות חכמת המזרח, בתוך לב המערב, מין “אלדד הדני” חדש, דוגמה של “ר' פתחיה מרגנשבורג”, או “ר' בנימין מטודילה”, מהדורה עברית מתוקנת של אמין-פחה, עברית-שבעברית של וינברגומברי, שכלול-מדעי עולמי של הנסיונות התמימים וטהורי-הרוח, שנעשו בצורה פרימיטיבית, ובהכנה בלתי-מספיקה, ע“י ר' יעקב ספיר, ע”י ר' יוסף יהודה ליב טשארני, וע“י ר' זאב וולף שור – ובלי שום הכנה, ואפילו בלי שום תמימות, אבל מתוך יזמה וקומבינציות פעוטות ע”י ר' אפרים דיינארד.

מעל לכל אלה מתנשאה דמותו של גאון עולם זה, בענקיות ההכשרה, באדירות סגולת הזכרון, בהבקיאות, שהיתה מבהילה ממש, מפני שהכילה אוצרי-אוצרות של ספרים וכתבי יד, לא של “הספריה הלאומית” שבפאריס, לא של “הבודליאנא” שבאוקספורד, ושל “המוזיאום הבריטי” שבלונדון, אך אולי של אותה הספריה העתיקה המפוארה, שהיתה באלכסנדריה של מצרים, אשר לפי המסורת, הועלתה על המוקד ע"י הסולטן עומר, שנימוקו היה: “אם הדברים נרמזים בהקוראן, אין צורך בספרים מיוחדים, והרי הם מיותרים; ואם לא נרמז בהקוראן, לא כל שכן שאין צורך בהם”; וחוץ מאלה, ונוסף על אלה – ההסתגלות לצרפת ולה- e’sprit הפאריסי, בשפה ובסגנון, מה שהוא אולי עוד יותר קשה מלימוד שפת כוש וערב וכתב היתדות, מפני שהוא דורש חדירה לפני ולפנים מן הדברים הממשיים והמדעיים, והשראה, והרגשה דקה מן הדקה, ותפיסת “חן המקום” וכניסה לפרדס זר והתמזגות פנימית עם אקלימו ומהותו ואמיתת אופיו.

ההתבוללות, בתור שיטה, לתיאבון או להכעיס, היא מכוערת ככל חיקוי קופי, ועבריינית – ככל בגידה והתכוונות לשמד-לאומי או דתי. אבל, כמו שאין רע בלי טוב, ככה יש גם בין האיסטדיות והמדרגות של התבוללות צד אחד סמוי מן העין, אשר בו מתגלה הכשרון הלאומי היהודי המיוחד, אעפ"י שהוא מתכוון לבטל את לאומיותו שלו, ולקלוט ולהיקלט בתוך לאומיות אחרת. הא גופא היא סגולה יהודית מיוחדת; הספוגיות והגמישות המקילות את החדירה לתוך תוכה של הרגשת נפש הזולת הלאומי, מה שהגרמני קורא בשם “זיך איינפיהלען”. זוהי מעלה בתוך חסרון וסגולה בתוך קלקלה. זה היה כלי-נשק חשוב במלחמת הקיום, ובשיעור ידוע: פרודוקט-לווי של הגלות וההתכשרות וההתחדדות לשוויון-הזכויות. “זיך איינפיהלען” זהו השרטוט המסמן את המוסיקה היהודית – לא רק יתרון ההתפעלות וכשרון (לפעמים: עודף) הפאתוס, לא רק פזיזות וההתהפכות לאחר, אך גם דקותה ועומקה של התהפכות זו, דבר שדוקטורינירי נגד-ההתבוללות שלנו, שנצטמצמו על שטחיותה של אבעיה זו, ושלא היה להם די הסתכלות, אפילו לא די הזדמנות להסתכלות, לא הוכשרו להבין. ההישגים בבחינה זו אצל בעלי ההתבוללות חסרי הניצוץ הגאוני היו מעשי-בהמה גרועים, ולרגל גריעותם – מגוחכים.

צריך להבחין הבחנה דקה בין האקספרימנטים המכניים האלה, ובין כיבושיה ונצחונותיה של הסתגלות הד’ישראלים, וגלגול נשמתם לתוך דבר זר לגזעם כמו הפוליטיקה הטורית האנגלית, או של היינה להליריקה הגרמנית, או של שטאהל לתוך השמרנות הפרוטסטנטית החנוטה, או של יהודי מקופנהגן – כהן מוסב שם ברנדס, לכל רוחות התרבות ולכל זרמי אירופה, אפילו למקצוע זר ונבדל כל כך כהשירה הפולאנית הרומנטית-הפטריוטית של מיצקיביטש, סלובצקי וקראסינסקי. יש בכל אלה מן חוסר הגזעיות המסוימת והאטומה של גוי מוגבל בארצו; אבל יש בזה גם מן ריבוי-הצדדיות, ומן הנביאיות האנושית. יש בזה מן הקלות של כשרון תיאטרלי-מסוואי-בימתי חסר-עצמיות; אבל אי-עצמיות זו אף היא עצמיות מסוימת, שנותנת לאדם כרטיס Passe-partout לכל המדינות והעמים, לכל התחומים והמקצועות. כשהדבר הזה הוא במדרגה דרדקית, וכשהוא נובע מנימוקי רגע, ומעמקי תועלת, לעת היום, אנו קוראים לו: ליבנטיניות; אבל כשהוא במדרגת השכלול המדעי, ועולה ממעמקים של מקור טהור, ושואף למרום האידיאל – זו היא גאוניות!

ויש לציין, ששגיאה היא לחשוב, כי רק בעולם המסחר יצר הרע של קנאה ושנאה שולט, ותחרות משכלת, ותחבולות ונכלים ותככים מתגרים ומפריעים, ומסכסכים את הבריות, ואמת ושקר, ויושר ונלוז מתאבקים אך גם במקצוע המדעים – מן הרגע, שעבודה זו יורדת מספירת עולם האצילות של “תורה לשמה”, ונעשית לעסק של בני אדם שתורתם אומנותם, וקרדום לחפור בו, ואפילו כשהיא נעשית, לפחות, לענין של תאוות-כבוד ושאיפה לפרסום – נסוכת מסכה של מסירות-נפש דתית או מדעית, מדינית או לאומית. בכל מקום כזה מושל “מלך זקן וכסיל” ממשלה לא פחות אי-מוגבלת, וקנוניות מתקשרות, ותחבולות פעוטות של קנאה מתפתחות, ואפילו באמנות שמקומה בשער התפארת, ושהיא מכהנת פאר בדביר היופי והחזיון. רבים מהאמנים שונאים את בני אומנותם, ועכ“פ אינם מכירים בהם, ובישיבה של מעלה אשר באוניברסיטאות יש אשר השטן מרקד בין יחידי סגולה ובני העליה, בנוגע לתגליותיהם, ולהמצאותיהם וחידושיהם; ויש אשר משימים מכשולים על דרך הרוצה להוציא מוניטין שלו בעולם, וכל אחד רוצה להקדים את חברו, להאפיל על זיו הכשרון, ועל ערך המעלה, של עבודת זולתו. הפיגול הזה מתגנב וחותר גם לתוך הקתידראות וההתמנויות והסמכויות וה”חזקות" של מלומדים, מפענחי תעלומות, ממציאי אמצאות קובעי פטנטים וזוכים לפרסים מיוחדים, כי עינו של כל אדם צרה בשל חברו, אם מתאוות בצע או מגאווה ורהב, והמוחזקים מתקנאים בחדשים מקרוב באו, שנחשבים בעיניהם כמסיגי גבולם, וכדוחקים רגלי שכינתם. בהסיפור “איינע אלטע האנדשריפט”⁷ תאר המספר הגרמני הגדול גוסטב פרייטאג בשרד אמנותי נפלא את ענקי חקירת-העתיקות בשעת קלקלתם, כשיצרם תוקפם לקפח בזדון ובערמה את חופש עבודתם ואת ייפוי כוחם ואת עליית זולתם בסולם המינוי ובמסילת המרוץ, ובהשאיפה להישגים יותר גדולים משל חבריהם שנכנסו לתחומם להתחרות עמהם, ולהצטיין בגילוי דברים, שהיו עד עתה חבושים בטמון, ולהפיץ מעינותיהם חוצה. ואין בין זה לזה, אלא שבמקצוע המסחר מתקנאים בשל אלפים ורבבות, ובמקצוע המדע והאמנות – לפעמים בשל מאה פרנק…

מתוך כך, תובן קצת התמרמרותו של יוסף הלוי, כשנדמה לו, אולי באופן נפרז על המידה, ואולי בטעות גמורה, אבל נדמה לו (והוא היה בטוח בכך), שעיכבו בעדו מלהשלים את כל אשר החל לעשות, ומלבכר את גידולי יגיעותיו, שבהם השקיע את מיטב חלבון ודמו, מוחו ולבו. משנתמנה יוסף הלוי לפרופיסור – הוטב מצבו החמרי, נתבצר מעמדו וישב איתן, אבל באותה שעה הוגש לחרצובות ונזקק למשטר האוניברסיטה, שהעלתהו מאשפתות עתיקות תימן להקדרה הכושית. כאבטודידקט מחינוכו, וכנוסע – ממאורעות חייו דמה הלוי לצפור דרור, שאיננה מקבלת מרות. האבטודידקט הוא רגיל ללמוד וללמד מה שהוא רוצה, והנוסע התמידי – לנסוע לכל מקום, שהוא רוצה. זיל גמור – פוק חזי. אבל בהמסגרת של משטר אוניברסיטאי אין אדם יכול להורות אלא מה שהוא ממונה על כך, ואין אדם יכול לילך אלא למקום ששולחים אותו, כמובן, הליכה רשמית ודרך מדעית תכליתית. ואין אדם יכול לנסוע לתימן, אם אין הממשלה, הסוככת על המלומד והמשולח, מייפה את כוחו, ומשתדלת בעדו, לאפשר לו את עבודתו, ולהיות למגן לחייו, לרכושו, לעוזריו וכו‘, ואין הממשלה טורחת בדבר, אלא אם כן האוניברסיטה משתדלת, וז.א., כשהדבר הוצע ע“י מי שמציע, והועד הממונה נשא ונתן בזה, ובא לכלל החלטה חיובית, ואח”כ הציע את הדבר להועד הגבוה עליו, והועד הגבוה עליו – אל הסינט, והסינט אל ההנהלה המוציאה אל הפועל וכו’ וכו'. זוהי עבודת השרת, או הביורוקרטיה, שכל בני אדם אוהבי חופש מגנים אותה אצל זולתם, וקובעים אותה, ואפילו מחמירים בה יותר מזולתם, כשהם בעצמם הגיעו לידי איזה שלטון שיהיה, מפני שכל שיטה, מפלגה, מוסד ואפילו כל תנועה חפשית, אם היא רוצה לתפקד כראוי ולהתקדם ולגשם את הרעיונות המונחים ביסודה, היא מוכרחת להפקיד פקידים, ומכיון שנתמנו פקידים, וחוקים ונימוסים ידועים נקבעו בשבילם, הם מוכרחים לפקח על שמירתם, שעל אודותיהם הוסכם שהם דרושים בעד הכלל, ומדקדקים בהם, ואז לא יימלט שלא יהיו יחידים נפגעים וגם ניזוקים ע"י הדקדוקים הללו; אלא שבני אדם מנומסים, שחונכו בתנאי-חיים קשים כברזל, ומנומסים בדיוק – הם רגילים בכך, ואינם עשויים להתרגז, ולהיות מהצועקים ואינם נענים, ורק בני אדם שהורתם ולידתם היו בתנאי-חיים קשים יותר מהרגיל, ומלחמת-הקיום שלהם היתה במאמצים אינטנסיביים יותר מהרגיל, הם הם הסובלים יותר והמתמרמרים יותר.

ככה התרגז והתמרמר יוסף הלוי כנגד מניעת המשכתו את תיור העתיקות בארץ ערב הדרומית. והיה לו הרושם, – שאי אפשר למי שאיננו מומחה מיוחד לאותו מקצוע, לדון, אם היה לגמרי נשואיי, או נתערב בו משהו של נושאיות – ש“נסתפחה שדהו”, שעצרוהו מקנאה מלגמור את עבודתו, ושאחרים נתמלאו מחורבנו, ונתקשטו בנוצותיו, וניצלוהו והריקו את אמתחותיו. דברים כאלה קרו, קורים ועתידים לקרות בעולם – גם במקצוע הספרות והמדעים, ובכללם גם בפילולוגיה ובארכיאולוגיה; וכל מה שאפשר לציין, בצירוף עם הבנת אישיותו הנפשית של הלוי, הוא, שהוא הרגיש את עצמו מעוכב בהתקדמות עבודתו ומנוצל בנוגע לערב הדרומית ישר, ובנוגע לכל המדע המזרחי באופן אמצעי. לפי השערתי, שימשה לו התרגזותו זו דרבן לזרזו לכתוב עוד ספר בן חמש מאות עמוד, ועוד ספר בן ארבעה כרכים, ועוד ועוד. חופש-הדפוס היה לו כעין ברז-בטחון לקיטור-המרץ, שהגיע בקרבו למדרגה קיצונה של הצטפפות, ועי“ז נתבדר ונתקלש – ורווח לו; ותקל גם זאת בעיניו אעפ”י ששלט כיד ההסתגלות הטובה עליו במבחר שנוני סגנוני הלשון הצרפתית, לא הפסיקה לו לשון זו להביע בה כל רוחו, ושם פניו אל השפה העברית, ויכתוב בה את מכתמיו כנגד “עופר” – דבר אשר “עופר” בכל גאוניותו בלשונות “החתי והאמורי והחוי והיבוסי והגרגשי”, לא יכול לשלם לו במידה כנגד מידה. לא היו עוד בהשירה העברית מכתמים – אפילו גרועים לפי טעמנו במובן השירה והשפה – כתובים על אודות בעיות ארכיאולוגיות נוגעות אל גזע השומרים, ענין אשר חצי תריסר בני אדם בעולם מבינים אותו ומתענינים בו. אחת היתה לו, אם בני אדם מתענינים או לא, אך אם איש ריבו מבין, או לא – הוא כתב, כשורר הזמיר, בעד עצמו. אינני יודע, אם היה מישהו בעולם, – אף המנוח ד“ר ש. א. פוזננסקי ז”ל – שקרא וזוכר את כל ספריו ומאמריו של יוסף הלוי, או אפילו את רוב ספריו ומאמריו; אבל הוא בעצמו בוודאי קרא וזכר אותם, והוא לא שבע לכתוב, מפני “שעיכבוהו” מלגמור את עבודתו…

[ו]

במידה שהתעמקתי במהותו הנפשית של יוסף הלוי, וש“התהלכתי בחקר-תהום” שלו, בה במידה נוכחתי הלוך והיווכח יותר ויותר, שהוא יכול להיות רק יהודי ספרדי מתוגרמה. ראשית, הפוליגלוטיות (ריבוי הלשונות); אין מקום-כושר לפוליגלוטיות כתוגרמה – אדרינופול היא בין המזרח והמערב. מצד אחד – העולם המושלמיי המזרחי, ומהצד השני – העולם הנוצרי היווני והסלאבי. המצב הגיאוגרפי היה לפנים מיוחד במינו, ואין דוגמתו בעולם כעת. הנתין התוגרי חשב את ערב ואת תימן, את מוקדון ואת הג’ס, את סירביה ואת ארם נהרים כחלקים מארצו, וברחובות אדרינופול אפשר היה להזדמן עם האחים האלה לאזרחיות תוגרית, ולשמוע את לשונותיהם ואת מבטאיהם – לא רק דרך צינורות פילולוגיים, כי אם ממקור ראשון. השפה התוגרית בעצמה היא מורכבת משלש שפות: תוגרית, ערבית ופרסית. יהודי שיודע את השפה התוגרית כהלכה, כבר יודע הוא ארבע שפות: עברית, תוגרית, ערבית ופרסית; ואם יש לו עיקרי לימודים של רוב לשונות המזרח; ואם הוא יהודי ספרדי, ומדבר לאדינו, שהיא השפה הקשטילית מתקופת ההוד של הלשון הספרדית, יש לו מבית הוריו קירבה הדוקה אל כל השפות הרומניות, ובלי יגיעה מיוחדת הוא יודע צרפתית, איטלקית, ספרדית ופורטוגזית.

ככה יהודי ספרדי שכזה הוא נולד פילולוג, כמו, למשל, הרב המנוח ביג’ראני, בשנותיו האחרונות חכם-באשי של קונסטנטינופול, או – ייבדל לחיים – הח' רוזניס, מחבר ס' תולדות היהודים בתוגרמה, ומדרשי מלים בלשניות. שנית, הפוליהיסטוריה (ידיעת חלקים מרובים של המדעים ההיסטורים ואחרים). היהודי הספרדי מביט לאחור לתקופה של אלף שנים בספרד ובאפריקה הצפונית (ארצות הברבריאה), וחש את עצמו בה כבן בית. מיותר להזכיר, שארץ-ישראל היתה חשובה ליהודי שכזה כחלק של ממלכת העותומנים, ושסוריה אף היא, בשיעור ידוע, חבל נחלתו, ושקדמוניותיהן של כל הארצות האלה הן קרובות אליו בזמן ובמקום יותר מאשר ליושבי הארצות של אירופה המערבית.

אם נוסיף על זה, שגם הספרות העברית החדשה, וגם העתונות מתקופת ההשכלה, מצאו מסילות אל יחידי סגולה בתוגרמה, וכמו שאמרתי לעיל, אל חוג חשוב של משכילים ספרדים באדרינופול, שהמנהיג הכי חשוב שלהם היה המנוח אברהם דאנון – אז נבין את ההתעוררות הלאומית, שנתפתחה בין היהודים הספרדים. בינינו, בעלי הנוסח האשכנזי, היתה זאת התעוררות אפיקורסית קצת, מלחמה עם “החשוכים” (כמו שקראו להם סמולנסקין, לילינבלום ואברמוביץ בתקופתם הראשונה). היהודים הספרדים לא הבינו את הצד הזה של ספרותנו ועתונותנו. לא מפני שהיו קנאים אדוקים כל כך, אלא לרגל סיבות היסטוריות עמוקות: אליהם לא הגיעה השכלת מנדלסון, אותם לא זיעזעו בתי המדרש לרבנים של וילנה וז’יטומיר, הם לא ידעו – לא את החסידות ולא את ההתנגדות, ולא את כל דברי החידודין שהכניסו צעירי המשכילים החפשים, פשוט, לא הבינו אותם. עליהם השפיע “המגיד” בזמנו, בתקופה מאוחרת יותר השפיעה עליהם “הצפירה” – לא מהצד ההשכלתי, אלא מצד הניצוץ של כל-ישראל, של קיבוץ גלויות, של הבאת ידיעות ע"ד אחינו הרחוקים, ז. א. מהצד הלאומי, שהיה עדיין אי-מבודד, אבל כבר היה במצב היולי.

המנוח אברהם דאנון ז“ל אמר לי פעם, שאת “המליץ” לא הבין – והוא היה חכם בחכמת ישראל, וגם בלשן מובהק. צריך להבין דבר זה לעומקו. אין זאת אומרת, ש”המליץ" היה גרוע מן “המגיד” או “הצפירה”; אלא ז. א., שהוא היה לגבי היהודים הספרדים יותר מדי מוגבל-מקומי. יותר מדי מושפע מן הזרמים והנטיות והשיטות והסגנונים של רוסיה וגרמניה, וגם של דרכי החיים שבגיטו הרוסי והויכוחים והפולמוסין הפוליטיים והחברתיים של רוסיה, עם השפעה עצומה של לישנא דאמא, אידית-אשכנזית כל הענינים האלה עם “שאלות החיים” ועם הסאטירות של יל“ג וסיעתו – היו להם כספר החתום. כל גישתם אל העתונות העברית היתה מצד כל ישראל חברים, זה היה הדבר, שמשך אל “המגיד” את הר' שלמה בכור חוצין ס”ט מבגדד, את ר' ברוך מטראני (בני"ם) מבולגריה, ואין צריך לומר, שזה היה הדבר שמשך אליו את גאוננו שד"ל, ששלח אליו – לא רק את תורותיו, אך גם את תולדותיו וזכרונותיו.

כל ענינו של יוסף הלוי היה בעצם וראשונה, כמו שראינו לעיל, ענין של “המגיד”. העתון הזה הוציא לאור את כרוזו הנלהב של הד“ר הילדסהיימר ז”ל; ואל העתון הזה שלח יוסף הלוי את תשובתו: “הנני שלחוני!” – ה“מאמר” הטיפוסי הזה הוא מליצי: פותח בחצי-מקרא, וגם מסיים בסגנון זה. עלול היה הספרדי הצעיר ההוא מאדרינופול לכתוב את תשובתו גם בשיר ובחרוזים. כל בני הדור ההוא, כל מי שכיבד את עצמו קצת, היה כותב שירים. הפייטנות היתה חובה כללית. במקרה השיב יוסף הלוי את תשובתו – לא בחרוזים, אלא בפרוזה, שהיתה מורכבת מחצאי פסוקים. כל מבקר חדש היה אומר: זוהי מאמריסטיקה ובטלנות. משפט כזה הוא מעוגל, ויסודו בערות. המאמר הקטן ההוא השפיע על ההיסטוריה הלאומית יותר מרבבות מאמרי הפולמוס וסאטירות וסיפורים שכתבו המשכילים במשך דורות. הוא היה ארשת תמימה של נפש לאומית, והוא השיב לנו איבר מדולדל שבאומה. הוא היה ביטוי היזמה היותר גדולה ומסירת הנפש היותר עזה ונלהבת – מדוע? יען כי כל התכונות המנויות למעלה של פוליגלוטיות ופולי היסטוריות, המולידות אצל חסרי הכשרון את הליבנטיניות הריקנית, במקרה זה של כשרונות גאוניים, של התמדה נפלאה שאין לה דוגמה – נתנו לנו את הענק של מדע-המזרח, שלא היה כמוהו בכל הדורות האחרונים, ושאין כמוהו בין חכמי העמים. וגם תאוות ההרפתקנות העצונה תחת שמש המזרח, שעפ“י רוב נתנה לנו משיחי שקר עם המבשרים והמשרתים והגבאים שלהם, ומלארת ה”משולחות", שנתנה לנו את “היהודים האדומים”, שהיו מעטיפים את ראשיהם בעטיפת ישמעאלים – התכונות הללו בעצמן, שמתגוללות בשער האשפות, נזדככו וניטהרו ועלו למעלה עליונה בצלם דמות גבורה של תיירות שגיאת-רוח. אבל היסודות הם מקומיים וזמניים; ומתוך הסביבה שלו והתקופה שלו מתנשאה דמותו של חכם ישראל זה כיהודי ספרדי מאדרינופול. באופיו ובצביונו, הוא ולא אחר.

איש אשר אלה לו היה אולי מענין, אבל לא היה מפתיע את החוגים האוניברסיטאים של פאריס. לתל-תלפיות, ולמתיבתא דאשלי רברבי שבו, באים בהופעה מיטיאורית, זה נכנס וזה יוצא, כל מיני אנשים נפלאים שבעולם, אמני-זכרון, שעושים חשבונות כפל וחילוק בזכרון בציוני מספר עד ששה ושבעה, אנשי סין בקיאים בשבעים לשון שלהם – וכותבים חרוזים בצרפתית; ליטאי אחד הביא תעודות גמר מעשרים אוניברסיטאות, וכוהן מושלמי אחד מטיבט תרגם את האלקוראן למאה לשון. ב“הצגות” כאלה יש לפרקים איזו רב-מגיות, איזו שרלטנריה; ולפעמים זוהי אמת מדויקת, אבל סוף סוף חסרת תועלת, כי מה מעלה ומה מוריד אופן החשבון, אם הוא בזכרון או בקולמוס, ולשמחה מה זו עושה, שאדם אחד, ולא שבעים איש, יודע שבעים לשון? כל אלה הן מן הנפלאות, שיש בהן תמהוניות, וכנראה, חד-הגווניות של החיים האוניברסיטאים דורשת איזו פלפלא חריפתא לפרקים לגרש את השעמום ע“י נימור השדה וגבנון “עמק השוה”. דברים כאלה עושים רושם, ואח”כ מפיגים טעמם – לרגעים. סיפרו לי בפאריס, שביאתו של ב“ג (בער גאלדבערג, סופר “הצופה להמגיד”) לפאריס לפני ששים שנה, הטילה נחשול של התפעלות בחוגי הפקולטה המזרחנית של האוניברסיטה, ושהוליכו את האורח תיכף אל רינאן ואל אחרים – בשל האגדה שהלכה לפניו, שהוא “רבי” גדול של חסידי פולין. באמת היה ב”ג יהודי עני מפראגא הסמוכה לוורשה, וקשה לעמוד על בוריו אם היה חסיד, או משכיל – בכל אופן היה יהודי בר אוריין, וידע גם קצת את הלשון הערבית, אלא שבזה לא היה שום דבר יוצא מן הכלל, וצריך היה לתת לו תואר “רבי”, כדי “ליתן תבל בנעימה”, ובכל זאת איש לא חשב לעשותו פרופיסור, אלא להתעניין בו לזמן קצר, עד אשר יסוב הגלגל, והעלה איזה קוריוז חדש.

לא באלה היה חלק יוסף הלוי. הוא לא עניין, אלא הפתיע. הוא לא בא להתחרות עם לוקחי פרס, לא “רכב על הגמל”, אך בא, ותלמודו הכפול בידו, תלמוד הפלשים, כלומר, סדר התפילות שבידם, ותלמוד הכתובות העתיקות של ערב הדרומית – שתי תוצאות לימודיות חדשות, שלא קם איש לחלוק עליהן בזמן ההוא. הוא בא ישר מכוש, עם שבע מאות כתבות. על כתובת אחת לפעמים קוראים דוגרים חוקרי העתיקות לאין קץ, והיהודי הזה הביא תלי תלים שרטוטים וסרגולים, וגם תצלימים (שכבר היה בקי במלאכתם)! נפתחו השמים לחוקרי העתיקות, ויראו מראות אלהים! והימים ימי הערב שמשה של קיסריות נפוליון השלישי, שויון זכויות היהודים הולך מחיל אל חיל, שאיפות לאומיות (בלתי-הכרה) של חברת כל ישראל חברים ושל אגודת הקהילות בלונדון – תוססות, שני יהודים “ספרדים” עומדים בראש תנועת כל ישראל בעולם: משה מונטיפיורי באנגליה ויצחק כרמיה בצרפת – והנה בא יהודי ספרדי, והביא את הפלשים, וכיהודי ספרדי אין ניבו נבזה, אך מדבר צרפתית צחה כמו בשפת אמו. – מה פלא, שיהודי זה קורב כמו נגיד, קובל ונתמנה לפרופסור בלי שהיות ודחיות – כאילו נפלו על המציאה, וישישו כמוצא שלל רב.

ככה היה היהודי האדרינופולי מ“משולח ירושלמי”, שבוודאי בגדיו היו כמדו ותרבושו הולמו, ותר ומחפש, כבנימין השלישי, את עשרת השבטים – לפרופסור פאריסי לבוש בגדי-חול, וחובש לראשו אצטוונה שלא שהיתה נוחה לו, והנודד הבדוי היה למין מלך אסור ברהטים – ומלך אביון, כי למרות כל תארי המעלה והמוניטין של כבוד, המשכורת היתה דלה, וצרכי הפרנסה היו מרובים, וכל אגורת כסף היתה הולכת לקניית ספרים ולחיפוש העתקים וכתבי יד. הרי זה כאילו כלאו צפור דרור בתוך כלוב, עצרו אותו משוט בארץ, כאשר הסכין. וכאן אני עומד על פרק השאלה: אם לא מוטב היה לחברת חברים כל ישראל ולעדת יהודי לונדון להשיב את יוסף הלוי לארץ חבש, למקומות אשר שם הפלשים נחתים, להיות להם לראש וללמדם תורה ומצוות אשר שכחו בצוק העתים, יען כי הוא החל, והוא צריך היה לכלות, כי המתחיל – אומרים לו גמור. או מוטב היה לשוב ולשלוח אותו לארצות הקדם בכלל, והלך ליקט כתבות בארץ כוש ושרידי מצבות בארם נהרים, “ומלא כפו קוצר וחצנו מעמר”, והיתה תבואת העמל הזה למאור הגדול במאורות המזרח בכלל, ולמאור הקטן לקורות עמנו בהארצות ההן – שני תפקידים, שאפשר היה אולי לחבר. ואולי טובים היו מן תפקיד המורה למתי מעט סטודנטים בפאריס את תורת השפה הכושית, אשר אם לא נקל, פחות לא מהנמנע היה למצוא בשביל כך מורה אחר, כושי כהלכה.

אבל קרוב לשער, שהיהודים בעצמם, שהתענינו בהלוי, הפצירו בו לקבל את הקתדרה; הם התלהבו בתחילה לענין הפלשים, אבל לא התמידו, כנהוג. אספו למטרה זו איזה סכום, לא גדול ביותר, הוא הוצא לכסות את הוצאות השליחות הראשונה, ובתוצאותיה נחה דעתם, ועוד יותר היו שבעי-רצון, כשהמשולח שלהם הוכתר בנימוס “פרופיסור”, ולא הוסיפו לשום לב כראוי אל הפלשים, אשר רק אז היתה שעת הכושר לטיפול מיוחד בהם, בעוד אשר הרושם הראשון שעשה עליהם ה“משולח מירושלים” היה חדש עמהם; ועוד פחות מזה, שמו לב אל החקירות הכושיות הכלליות, שהלוי הצליח בהן כל כך; אשר אילו ניתנה לו היכולת החומרית להמשיכן ולהביאן לידי גמר, אז היתה זאת תרומה שלמה ועצומה להמדע המזרחי מעבודת איש יהודי, דבר שיש לו ערך של כבוד גדול בעד עם ישראל בהאוריינטליות הפילולוגית, ומתוך כך בכל העולם המזרחי. את הצורך הרוחני הזה שאיננו דבר של רגע, אלא דבר של קיימא, לא הבינו אדירי ישראל אז, ויסתפקו במועט של התעוררות אכזוטית, ונשאר אך הלוי בדד ושומם, בראותו שנחלת הכתבות שלו נהפכה לזרים, וידי כל אדם ממשמשות בהן, כשהוא אסור לפאת קתדרתו בשל “האשה הכושית אשר לקח” – היא חובת הוראת השפה הכושית; ואת דבר הפלשים שמר בלבו, יחל יחיל ודומם לעת מצוא, לשלוח שמה אחד מתלמידיו לשוב ולעורר את הפלוגה האובדת והנידחה הזאת, עד אשר מצא את תלמידו המובהק, את פייטלוביץ מלודז', שלמד מפיו את השפה הכושית ובנותיה, וימלא את ידיו לעשות את עבודת הקודש הזאת כחלוץ ומתנדב: ויהי הוא כרוך ומקופל בין ספריו וכתבי ידו ותורתו מונחת בקרן זוית במערב, ולבו, כלב רבי יהודה הלוי בשעתו, ב“סוף מזרח”, ובצר לו – היה מקלל את יומו וקובל על גורלו, ואילו נתן לו “אבר כיונה”, היה עף עוד הפעם אל המזרח, אשר בו דבקה נפשו באהבת נעורים, והיה חוזר לחיפוש עתיקות על-אתר, אבל המשרה עצרה בעדו.

וכאשר נראו הניצנים הראשונים של ישוב ארץ ישראל ושל חיבת ציון, דרכה נפשו עוז, ויהי משתתף באספות בהתהלבות חשאית ומתמידה; וכשנתפשטה ונתרחבה חיבת ציון, ותהי לתנועה הציונית החדשה של הקונגרסים וכו‘, היה משים אזניו כאפרכסת לכל שמועה שהגיעה אליו, כמו בעב הענן, ע“ד ההישגים הראשונים, וביחוד ע”ד העבודה המעשית בארץ ישראל, אבל זקן האיש, רענן ואלים לעבודה ספרותית-מדעית באוניברסיטה ובחדרו ד’ על ד', אבל כבר לא קל בגופו לנסיעות ונדודים ומשא ומתן עם הבריות, וזר מעט להעתונות החדשה ולהסגנון החדש, מרוחק ממנהגיהם ודרכי חייהם ולשונותיהם של היהודים “האשכנזים” מנהיגי התנועה והקונגרסים. בין כך וכך לרגל ישיבת קבע במשך שנים רבות בפאריס – מצורפת במידה הגונה בלשונו ובשיחו ובמנהגיו, וכבר עבר הזמן להסתגלות חדשה ולשיני חדש של ההרגל והחינוך. הוא היה לא פחות, ובמובן הספציפי אולי עוד יותר לאומי, עברי, מבן-מינו בעילויות ובגאוניות במקצוע אחר, הפרופסור הרמן שפירא בהיידלברג, וביותר דיוק; פחות בבחינת אותו הקו שנמשך בליטא ובפולין מן ההשכלה אל הציונות, באותו הסגנון החדש שנתקבל בינינו, ויותר בבחינת הקו האחר היותר מזרחי והנושא בקרבו את גרעין התקופה הספרדית; ומי יודע, אם לא היתה התנועה הציונית, בתחילת שגשוגה, צריכה גם לנושא-דגל כזה מגאוני היהדות הספרדית (כמו שהיה לנו הגאון הספרדי רבי חזקיהו מדיני בהעולם התלמודי), אבל לא איכשר דרא! ויוסף הלוי יכול היה רק להביע את געגועיו לציון בסגנונו ובשיריו – ארשת אהבת ציון של חוקר קדמוניות, שלא ידע פרק בשיר, אבל שכל חייו היו המנון לעמו ולגזעו.

[ז]

עוד שרטוט אחד בקלסתר פניו של יוסף הלוי, הוא טעון באור וברור, והוא: מידת ההחזקה בנושנות ושמירה מעולה על המסורת, לא בדקדוקי סייגים ודינים דתיים ממש, אלא בגדר המקובל והמקודש, בנוגע לעיקרי היהדות, וראשית כל לתנ“ך. נפשו ירעה לו על המעשה, אשר עשו החוקרים הגרמנים, רובם נוצרים, שהניחו ליסוד, שהמסורה אין לה על מה שתסמוך, ומה שנחשב עד עתה לעתיק – חדש הוא, ומה שנחשב למאוחר – הוא עתיק, ושלא תורת משה היתה היסוד, אשר עליו בנו הנביאים את הבנין עדי-עד שלהם, כי להיפך; הנביאים קדמו להתורה, ושם בתורה עצמה צריך להפריד בין החוליות; ושהחלק הכי עתיק שבה הוא ספר הברית שבפרשת משפטים; ואחריו באו מאספים ו”רידקטורים" שבאו זה אחר זה, שאחד מהם השתמש בשם הויה (“יאהויסטען”), ואחד בשם אלהות (“אלוהיסטען”); ואחריהם נתחבר ספר דברים, ואח“כ נתחברה תורת הכהנים (“פריסטער-קודעקס”) שעקבותיה ניכרים בכל התורה כולה, ושנתחברה בגלות בבל; ואח”כ בא עוד רידקטור אחד, או אולי מספר רידקטורים, אשר חיברו את הנפרדים, וישוו וירכיבו הכל יחד, כדי לתת להם תמונה של דבר שלם; ועל כן הוכרחו להוסיף ולגרוע, לשנות ולקצר את דברי ההולכים לפניהם, למען יובנו להקורא. כל העיונים והפלפולים האלה, הכתובים בלשון גרמנית מדעית לעילא ולעילא, אשר למרות המונחים הפילולוגיים שלהם, הנם חסרי-טעם והררים תלויים בשערה – עוררו, לא רק התנגדותו, אך גם את כעסו ואת התגעשותו הפולמסית של האורייטליסטן הגאוני הזה; וכשד“ל בזמנו, אשר בשמרנותו ובמסורתיותו הרחיק עד הקצה שכנגד, ויהי מגן, בכל עוז רוחו העברי, על שלמותם וטהרתם של כתבי הקודש, ויפרש אותם ברוח עברי מקובל ומקודש באומה (עד שלא רצה להבדיל אף בין פרשיות ספר ישעיהו שעד מ‘, ובין הפרשיות להלאה מן מ’) – אלא נבדל בזה משד”ל, שהוא, הלוי בעצמו, לא חשב, שאסור לנגוע בשום מלה, או פסוק מפסוקי המקרא, אך להפך, הוא בעצמו תיקן הרבה תיקונים בכתבי הקודש, והיה חוקר חפשי בדעותיו; ודוקא בתור חוקר קדמוניות, ובלשן מבית המדרש של שם ועבר, הראה להחוקרים הגרמנים, המפולפלים בפראזיאולוגיה שלהם, את השיבושים ואת התהפוכות ואת הסתירות באופן חקירותיהם; ויתר על כן, מתח עליהם קו חדש, שכוונתם להשפיל את כבוד “הברית הישנה” ע“י הניתוחים האכזריים שלהם, וע”י תלישתם איבד איבר מן החי, בה בשעה שהם משמיטים את איזמל המנתח הזה מספרי “הברית החדשה” הקדושים להם. לפי זה, יותר שנאץ הלוי את ההשערות השדופות, אחת אחת לבדה, נאץ את הרוח הכללית שבהן, את המגמה שהרגיש בה, וחרד על כבוד ישראל והדר עתיקות ספרותו ויקהת מסורתו, שאנשים זרים עושים בה כאדם שעושה בתוך שלו; ועוד יותר התעורר כעסו על אי-אלו מהמבארים שלנו, שמכניסין חולין הללו לעזרה של הספרות העברית; ומתוך תאוות חידושים ו“איפכא-מסתברא” למה שהוא מקובל באומנותו, הם מרכיבים אלופים לראשינו את הוולהויזנים ואת השטאדים, ומפוררים ומפצלים את התנ"ך שלנו, בהתאם לאקספרימנטים הפילולוגיים, שהיו בעיניו מופרכים מעיקרם ופורחים באויר, בלי סמך וסעד בפילולוגיה מובהקת ומקורית, שהוא נתמחה בה באופן, שכמעט אין למעלה הימנו.

הבקיאים בספרותנו העברית החדשה יזכרו את הבקורת הקשה, אשר מתח פרץ סמולנסקין בשעתו על התרגום והבאור של הפרופיסור גרץ לספר תהילים, ואת הדברים-כאש וכסער מתחולל, שכתב כנגד “המקצצים בנטיעות”. ברם, במאמרו של סמולנסקין, היתה מידת הרגש מרובה ממידת המדעיות, כי סמולנסקין לא היה – לא בלשן, ולא חוקר עתיקות, ורק אינטואיציה דקה מאד של סופר, אשר רוח השפה והאומה היתה בו, דיברה מתוך עטו. לדברים כאלה לא שמו חוקרי המקרא את לבם, ואי אפשר היה לעשות על ידיהם רושם חזק על בעלי מקצוע, שבהיטו עליהם כמו על דברי פובליציסטיקה, שאין להם שום ערך מקצועי ומומחיי. לא כן דברי הפרופיסור יוסף הלוי, שאעפ“י שהתנגדו לו, לא יכלו להבליע אותו ולבטלו. נשאר להם רק מוצא אחד מן המבוכה, והוא, לסגור את הלוי בתחומו הרשמי, לייחדו ולבודדו בתור מרא-דהלכתא ואבטוריטה להשפה הכושית, אשר בה הוא משמש לפני ולפנים, והלכה כמותו, ו”כולנו תלמידיו“. אבל לגבי מקצועות אחרים הוא “זר” ומבין (דיליטנט) קצת, כי דור ה”חכמים הכוללים" והאנציקלופדיסטים עבר, ועכשיו – “איש על מחנהו ואיש על דגלו”, ו“זר בל יקרב”, ואין אבטוריטה מדעית נוגעת בחברתה כמלוא נימא, מפני שכלליות זו מביאה לידי ערבוביה ורפרופיות, וכמו, שלמשל, במקצוע הרפואה, נתחלקו הרופאים לסוגים וחצאי סוגים של מחלות, ומי שחש בעיניו לא ילך אל רופא אזנים (והמיון הזה הולך ומסתעף, ובטמפו מהיר של הסתעפות עלול הדבר להגיע עד כדי התחלקות בין רופאי העין הימנית ורופאי העין השמאלית), ככה גם בהיסטוריה ובפילולוגיה – כוש לחוד, והודו לחוד, היסטוריה עתיקה לחוד, ושל דורות הבינים לחוד וכו' וכו‘, ואין ענין “שמיטה” של פלשים להר סיני של בקורת כתבי הקודש וכו’ וכו'.

דוקא כנגד שיטת מיון ומקצועיות זו, שיש בה הרבה מן המדעיות העמוקה והרבה מן “קטנות דמוחין”, הרבה מן הדיסציפלינה המעולה, והרבה מן ההגבלה והמשטר החיצוני והתכסיס הצבאי על שדה המדעים – התמרמר היהודי האדרינופולי, שהיה, באמיתת אופיו ובעצם הויתו, יוצא מן הכלל הזה ושוברו. הוא היה ראשית כל, יהודי בעל תנ"ך, וקתידרתו הכושית לא יכלה לטרדו מעולמו הפנימי הזה, בין שנתמנה ונתמחה ונחתם בגושפנקא זו, בין שלא נתמנה וכו'. הוא היה, חוץ מזה, מומחה ובקי בהרבה לשונות וספרויות, שאין להם שום יחס וקשר עם השפה הכושית, ועם הפלשים – ידיעות שאליהן הגיע, כלומד-מעצמו, לא בדרך המלך של שיעורים אוניברסיטאיים, ועמידה על המבחן, וקבלת תעודות וסמיכות, אלא בדרך החיים והנסיון, בתור יהודי ספרדי באדרינופול, שנדד בארצות המזרח. אינני מחליט בביטחה, מפני שאינני מומחה לכך, אבל אני משער כדבר הקרוב אל האמת, שיוסף הלוי ידע את השפה העברית הרבה יותר ממי שנתמנה לפרופסור להשפה העברית בהאוניברסיטה – בזה אין שום ספק – אלא הוא ידע גם את השפה הפרסית או הסאנסקריט יותר ממי שנתמנה לכך. יש אומרים, שזוהי הטרגדיה של הלומדים מעצמם, שאינם יכולים להצטמצם במקצוע אחד; ואחרים אומרים, שזוהי סגולה יקרה לעולם התרבות, שנמצאים עוד יחידים גדולים, שמחברים ומאחדים את המקצועות, שאלמלי הם היו המקצועות מתפרדים לחלקיהם, ולא היה עוד רוח תרבותי אחד מחבר אותם. עוד אחרים סוברים, שהמקצועיות היא רק חובה על הבינונים, ואולם יש יוצאים מן הכלל. מחוור הדבר, שכל עצמו של גאון הוא – יציאתו מן הכלל. ואולם אין מן הצורך לקבוע מסמרות בשאלה עיונית זו. עובדה היא, שיוסף הלוי היה גאון כזה – טרגדיה או ברכה, תיקון או קלקול – הוא היה גאון כזה מטבעו, מראשית מברייתו, מחינוכו, ממאורעות חייו, מכשרונותיו, מנסיונותיו.

ואני נועז לאמר, שהאדם הגדול והיהודי הגדול הפרופ' ז’ול אופר, בכל גאוניותו, לא הבין את הדבר הזה; ועל כן היה כל ימיו עוין את הלוי, ומרר את חייו. שני האנשים האלה היו בכמה דברים דומים זה לזה, כאילו נבראו מלידתם זה בשביל זה; ורק לרגל אי הבנה הדדית, והבדל עיקרי בחינוכם ובהכנתם – נעשו צוררים זה לזה. ז’ול אופר היה בלי ספק גאון בכתב היתדות, והוא יסד את המדע האשורי – הוא היה גם יהודי מלא רגש גאון גזעי, וגם את היהדות הרוחנית והדתית העריץ בכל לבו. הוא היה האיש, אשר קידש את השם בקונגרסים אוריינטליסטים בין-לאומיים, ומחה בכל תוקף, ובלי שים לב לשום מעצורים פורמליים, כנגד רדיפות היהודים בארצות שונות, כלפי ציריהן, שהשתתפו באותם הקונגרסים – דבר שדרש גבורת רוח ו“עזות דקודשה”. הוא היה חד-לשון כתער מלוטש, ושנינותיו נישאו על שפת העם בפאריס, וכמה מהם הכניס בחיר סופרי צרפת, אנטול פראנס, לתוך ספריו המצויינים; הוא היה בעל-בדיחה ומבקר שנון, ובימי נפוליאון השלישי היה קרוב למלכות, וראש המדברים בהמקומות הגבוהים, ותל שכל פיות פונים אליו. הוא היה אחד מבעלי הצורה ומן האישים שבפאריס הכללית, ובאותה שעה היה מתגאה בכבוד עמו ויהדותו, והיה מבאי ההיכל ב“רחוב הנצחון”.

זוכרני, שפעם אחת בחג הסוכות התפללתי שם, ולפי המנהג, יצאנו אחרי התפילה בציבור, אל הסוכה שבחצר בית הכנסת, עם יקירי קרתא, ועם הרב הגדול המנוח צדוק הכהן לשמוע את קידושו על הכוס, כנהוג. אחרי הקידוש הושיט הרב פירורים מן החלה, שבצע אחרי נטילת ידיו, ובתוך הקהל של האדוקים, שנדחקו לקבל פירור, כחסידים שחוטפים שיריים מאת הרבי, נפגשתי עם הפרופ' ז’ול אופר, מייסד המדע האשורי, שפשט את ידיו לחטוף גם הוא את מנתו. פעם אחרת, כשביקרתי בפאריס לרכוש עוזרים מדעיים בעד האנציקלופדיה הכללית בהשפה העברית, אשר יזמתי אז, היה הפרופ' אופר אחד מראשי המעוררים להמפעל הזה. הוא כבר היה אז זקן מופלג; ואולם שיחת חולין של תלמיד חכם זה היתה לי “כסעודתא דדויד מלכא”, טעם יין המשומר. כל פתגם, שנזרק מפיו, דמה למכתם, כמכתמיו של סנקה. הלצותיו הסאטיריות הזכירוני את הלצותיהם של החסידים הראשונים מקוצק, שהיו מספרים בשם הרב ר' בונם ז"ל מפשיסחא – עליצות וחדווה עם “מלח של אתיקה”. זה היה יהודי גרעיני ממשפחה עתיקה ומיוחסת, מהקהילות העתיקות של בווריה, מורכב עם סלסולה ועדינותה של פאריס, הרכבה שקלטה באופן מפליא, הייתי אומר: לא מעשה בראשית, אלא מעשה מרכבה – סבא רענן, וקורן כולו מזיו פנימי עם קצת משובה עילויית – ועם ענווה, התגשמות של מידת הענווה! – מכיון שהגוי הגדול הצרפתי אנטול פראנס קבע לעד כמה מהלצותיו, יורשה נא גם לי, כסופר עברי, לקבוע אחת ממאה ששמעתי מפי היהודי הזה – כשסיפרתי לו מה שמילא אז את רוחי – הימים ימי הקונגרס הציוני הראשון, מספר שבועות שלאחריו – תחייה, התחדשות, חזרת עטרה ליושנה, והזכרתי את קורותינו העתיקות ואת העבר הקדמון שלנו, מחה אופר כמה פעמים כנגד הגדרה זו, כזקן שאין דעתו נוחה מזה, שאחרים מרבים להפליג את זקנתם בפניהם, כאילו נתמנו מטעם המשטרה למנות את ימיהם, והיה אומר בצחוק פקחותו: עם זקן? עם be’be' (תינוק קטן)! לי יש עסק עם עמים זקנים: האכדים אבות האשורים, והשומרים אבות אבותיהם! אבל אנחנו – “עם זקן”? גוזמה, חביבי!

פעם אחת קבע לי פגישה עמו בהאכסדרה של הסורבונה. אמר לי: “בוא בערב שבת לפני הצהרים. תמצאני טרוד בישיבה קטנה של איזה פרופיסורים – לא מעניין הדבר בשבילך… דבר של מה בכך… ענין של כתובת של עשרים אלף שנה, שנמצאה בסין… ישיבה קצרה… בצהרים נגמור, ואז אצא אליך ונדברנו יחד באין מפריע, תשב על הספסל חוץ מן הקלעים, משם תראה בשבתי ובקומי… להתראות!”. כמובן, באתי, ישבתי על הספסל, וחכיתי. מרחוק, בירכתי האולם הארוך מאד ראיתי את ארזי הלבנון אדירי האוריינטליסטיקה יושבים מסביב לשולחן, ואופר ביניהם, ונדמה לי שעל השולחן פרוש היה איזה גויל או פאפירוס, שעל אודותיו היה המשא והמתן של החכמים. בצהריים בדיוק קם אופר מהישיבה שנגמרה, ויכונן את צעדיו אלי בפתחו את הקלעים, ונגש אלי אל הספסל, ואקום לברכו, אז ראיתי שעוד איש אחר קם לקראת הפרופ‘, ממושבו גם הוא על הספסל, ואני לא שמתי לב מקודם אל שכני זה, כי עסוק הייתי בהסתכלות כלפי הישיבה הקטנה הפרופיסורית, שעוררה את כל סקרנותי. אז הושיט אופר את ידו להאיש האחר הזה, וסח עמו מספר רגעים, ולי רמז בידו לחכות. חכיתי – אבל לא בלי הרהור קל של קנאה כלפי אותו בן אדם שקדם לי בשיחה עם הזקן, אעפ"י אני נועדתי לבוא בתחילה. לא עברו רגעים מועטים, והרהור זה עבר, כי אופר גמר שיחתו עם האיש האחר, ונפטר ממנו, אחרי שליווהו מספר צעדים, וישב אלי, ויאמר: סליחה, רציתי להפטר מבן אדם זה. ועכשיו יכולים אנו לשוחח כנפשנו שבענו, ומוטב שאלווה אותך למקום שאתה הולך ונטייל ונשוחח. טוב הטיול לחובשי-ספסל כמונו, נהי פירפיטטיקים (כת הפילוסופים המהלכים). יצאתי יחד עמו, ואז אמר לי: “רצוני לשאול אותך שאלה קטנה” – “שומע עבדך” ­­– עניתי לו. “השכן שלך על הספסל, שחיכה לי כמוך, מה חשב באותו זמן?” – “כיצד יכול אני לדעת מה חשב איש זולתי, אשר כמעט לא ראיתיו?” עניתיו בשאלה. “כיצד? הלא ראית בפרצוף שהוא יאנקי (אמריקאי)”. – “אף זאת לא ראיתי, אדוני הפרופיסור, ולוא גם ראיתי, איככה אדע מה חשב?” – השיבותי. על זה ענה אופר: "אינש-בעלמא אתה, והנקל לך לנחש מה חשב האמריקאי באותה שעה! הוא חשב בכמה אפשר לקנות את הדבר הזה? לקנות ולהוביל לאמריקה, כמה המחיר, כמה דמי האריזה, ההובלה וכו’“. – “איזה דבר זה?” – שאלתי – “ומה הוא רוצה לקנות, איזה חפץ, איזה שריד עתיק?” – “הנך תמים ביותר, ואני חשבתי שאתה פיקח, חביבי” – אמר אופר – “דבר זה”, כלומר כל האולם וכל הבית, עם כל הישיבה הקטנה, עם קלירמון-גאנו, עם ברג’ר, עם כל החבריא ועמי אני, אילו אפשר היה, היה צורר אותנו בחבילה אחת, משלם את מחירנו, ולוקח אותנו להובילנו בתור דבר חידוש לאמריקה, זהו הדבר, שאני בטוח באדם זה שחשב. הרי הוא יאנקי גמור ומו”ל גדול, והטרידני מאד בהצעות ע"ד עתיקות נינוה, שהוא רוצה לעשות מהם “סיניסיישן”, ואני סירבתי, והוא בלא ספק כועס עלי, ואתה הגד נא לי מה בדבר האנציקלופדיה. והתחילה שיחה ארוכה, עברנו בהרבה רחובות של הרובע הלטיני, עברנו את הגשר המוביל אל הלובר, והוא ליווני עד תחנת הרכבת מתחת לארץ, אל “החור” אשר בקירבת האופירה, וכשנפרדתי ממנו בברכה, ורציתי לרדת, אחז בידי ואמר: “לא, אל תסע ברכבת זו עד גמר הוצאת האנציקלופדיה לאור, – חבל!” (לא היו ימים רבים לפני זה, כשאסון גדול עם אבדן הרבה נפשות קרה ברכבת של תחות ארעא). אז לקחתי מרכבה קלה רתומה לסוס, ואסע לדרכי, ואופר מלוה אותי בברכות: “כך, כך, תגיע בשלום, והוציאה לאור את האנציקלופדיה אשר אמרת!”

האיש הזה היה משונן בסאטירה ובחכמה, ובבקיאות גאונית, במקצוע שלו. הוא התנגד להלוי שלנו תכלית ניגוד. כמה פעמים אמר לי ולחברי, שהלוי הוא גראפומאן (חולה דמיון הכתיבה), שהוא כעוף פורח על כל המקצועות, באין לו אף מקצוע אחד לקנות בו שביתה, שהוא מסקל מרשות לרשות, שהוא משנה את כללי הדקדוק ומחליף את זמני ההיסטוריה, שהוא “מכניס חוטמו” לכל דבר, שהוא סופר מהיר יותר מדי, נחפז בהשערות ומבוהל בויכוחים, ושהרגשתו קודמת לשיקול דעתו! עולם שלם הפריד בין שני אנשי הסגולה האלה: האחד (אופר) היה קלאסיקן, והשני (הלוי) – רומנטיקן; הראשון היה בר-אסכולה – והשני לומד מעצמו; הראשון היה – בכל ענותנותו, וסאטירתו – קרייריסטן זקן מסודר, ומודרג, ורשמי, ומדקדק כחוט השערה על חוקי המקצועיות; והשני היה – בכל סידורו ונימוסו בגילו הבא בימים בפאריס – בעצם טבעו, איש דרור ויזמה, בעל דמיון ופורץ גדרים מנעוריו ומחינוכו; והעיקר, הראשון – בכל גאוניותו השכלית, לא היה גאון לבבי, לא היה איש טוב לב כלל; והשני – היה איש טוב לב מאד. על כן לא יכלו השנים האלה להבין, ואף לא לסבול איש את רעהו.

החכם המנוח ד“ר פוזננסקי ז”ל סיפר בהרצאתו על דבר הלוי אניקדוטה קטנה, והיא: שבישיבה אחת צנח הפרופ' אופר במקרה מעל כסאו (והוא אז כבר קרוב לשנות גבורות), ושם היה גם הלוי נוכח, ואז אמר לו אחר מהנוכחים האחרים – בהלצה:“בנפול אויבך אל תשמח”. אוסיף על זה אניקדוטה קטנה יותר חדה והיסטורית, ששמעתי מפי אופר בעצמו. הוא סיפר לי שפעם אחת נקרא לועידת חכמים מומחים באולם אחד בהסורבונה, ששם צריך היה הלוי להרצות. הימים היו הפרק האחרון לממשלת הקיסר נפוליון השלישי, ואז היתה יד המשטרה תקיפה, ולכל אסיפה, ואפילו לועידה של האוריינטליסטים בקרן זוית של הסורבונה, היתה המשטרה באה לפקח על הסדרים, שמא ינסו לנגוע שם בשאלות פוליטיות; וכאשר באמת לא טיפלו שם בשום פוליטיקה, אלא דנו על דבר איזה כתב-יתדות או גילופי חרטומים, היה פקיד הממשלה יושב ומתנמנם, כל זמן הישיבה. מומחים נתוועדו, והלוי עלה על הדוכן, והתחיל את פרקו על דבר… “הספרות העתיקה של הונגריה”!

ca c’e’tait plus fort que moi – “כלכל לא יכולתי” – אמר אופר. אדם זה נעשה בהיסח הדעת מומחה חדש – גם להספרות העתיקה של הונגריה! כלו כל הקצין! אז פניתי אל פקיד המשטרה, שכבר התחיל להתנמנם, כדרכו, ואמרתי לו: “אדוני הקומיסאר די פוליס! אתה חייב למחות! זה כבר הוא בכלל העבירות כנגד חוקי המשטרה! אדם זה מעיז לקבל על עצמו את התפקיד ללמדנו מדיארית!” הפקיד צחק, ואחריו כל קהל המומחים. אך הלוי לא זע, כי אם שנה את פרקו במדיארית (שידע היטב לרגל קירבתה להתוגרית), וקולו הלך מסוף האולם עד סופו, והוא האריך הפעם להרצות כשתי שעות, תחת אשר היה בדעתו להרצות רק כשעה קלה, כדי להתנקם באיש ריבואופר, שפקע מכעס; ועוד יותר שקל אופר למטרפסיה, כאשר אחרי ההרצאה קם איש אחד מהנאספים, בעל קומה וצורה ונואם טוב, ויביע תודה להמרצה בעד ההרצאה המאלפת, שסגנונה היה “היותר צח ומזהיר שבשפה ההונגרית העתיקה” – והדברן הזה קרא באחרונה את שמו: גרף אטווס, אציל מדיארי מהצירות האוסטרית בווינה, ששמע שבהסורבונה יורצה על דבר הספרות המדיארית ובא לשמוע את ההרצאה, וסוף דבריו היה: להציע לפני הנאספים מתן הבעת תודה להמרצה. אז מחאו כל הנאספים כף, וביניהם גם המלאך הרע אופר בעל כרחו ענה אמן; וצחוק חדש התפרץ מפני הנאספים, צחוק, שאליו נצטרף גם פקיד המשטרה מתחת לשפמו וזקנו המחודד א-לא נפוליאון השלישי. – והצחוק האחרון הזה לא היה מכוון כנגד הלוי, שעשה אחר כך הוספה קטנה להרצאתו, וקם והשמיע את הפתגם הצרפתי הידוע Rira bien qui rira kr dernier" " (יפה יצחק, מי שיצחק באחרונה).

דו-קרב זה של עקיצות והקנטות הדדיות בין המומחה לכתב היתדות, ז’ול אופר ובין המומחה לכתבות עתיקות של ערב הדרומית, יוסף הלוי – גלגול של מלחמת אשור ומצרים בהעבר הקדמון, בתבנית קטנטונת מצומצמת בשני פרופיסורי-סורבונה יהודים – נמשך כל ימי הפרופסורים האלה, עד זקנה ושיבה, בחליפות הצורות והנוסחאות, עם שינויי נצחון וכשלון, פעם לצד משנהו – ובמשך כל הזמן, לא על אודות איזה דבר של ממש, כלומר, כיצד לקרוא כתובת זו, או אחרת, ואם הפלשים הם ממקור ישראל, כהחלטת הלוי או ממקור נכרי, כהחלטת אחרים, וכיוצא באלה מהשאלות הקורותיות, אלא “בעיקרא דדינא”, וביחוד, בענין האנציקלופדיות והמקצועיות. אופר היה שונא את האנציקלופדיסטים גם כשידיעותיהם בכל מקצוע היו מרובות מידיעותיהם של המקצוענים, כמו במאורע של יוסף הלוי, בהמאורע האופייני בנוגע להספרות המדיארית הקדומה, שהבאתי לעיל; האנציקלופדיסטן הוא, אליבא דאופר, “פסול לעדות ולשבועה” גם כשהוא יודע יותר מבעל המקצוע. הידיעה איננה כלום, והעיקר – ההצטמצמות. פרופיסור חייב לצמצם את עבודתו ואת מחשבתו רק במקצוע אחד ולטעת לו “אוהל-בל-יצען”, ולא לחזר על הפתחים, ואפילו אם הוא יודע כל פתח ופתח יותר מבעל הבית עצמו; ויותר שכתב הלוי ספרים גדולים וחשובים בכל פנות האוריינטליסטיקה, ויותר שהפרופ' הכושי התעמק בכרכים גדולים ובמאמרים מפוזרים על פני כל המאספים והרבעונים והעתונים בחקירת כתבי הקודש, יותר כעס האופר הקפדן והמחמיר הנורא, עם כל היתוליו ושנינותיו (שיצאו מן המוח, ולא מן הלב, כמו אצל יריבו); וככה במידה שוה היה הלוי שונא את בית הכלא של מקצועניות ואת הכלוב של משטר ברזל אוניברסיטאי כתב-יתדותי או הירוגליפי, והיה שונא ממש את האשוריולוג, אשר אם לא הוא בעצמו, על כל פנים תלמידיו העבירו את קרני ההוד ההיסטורי מישראל לבבל; ומבבל לגזעים קשישים אחרים, שכבר עברו ובטלו מן העולם, ועקבותיהם לא נודעו בלתי אם ברמזים פילולוגיים אשר “אבן מקיר תזעק”. ואולי יותר מן ההבדלים השכליים הללו, הפריד ביניהם הבדל נפשי עמוק מאד. אופר היה בכל יהדותו, וגאונו הלאומי, ובכל המסורת, שהביא עמו ממקור מחצבתו, מהקהילות העתיקות: רגנשפורק, פיורדא, וירצבורג ועוד – מזג קשה ומוצק, סגור ואטום, קפדני ומחמיר – ביחס אל המורים ואל התלמידים, מדקדק כחוט השערה בכתב היתדות, מלומד מאובן וחוקר קדמוניות נטול-רגש, בעוד אשר יוסף הלוי היה מזג טוב, בעל לב נוח לבריות, רך ומרגיש.

[ח]

דוגמה אחת משפעת רגשנותו של יוסף הלוי, היא ראויה להיזכר בשל ערכה ההיסטורי-הקולטורי, בדורנו זה; והנני מביא אותה כשרטוט להשלמת התמונה.

לפני הרבה שנים, נתתי לצעיר אחד, בחור מופלג בידיעת התנ“ך והתלמוד, מכתב המלצה אל יוסף הלוי. אותו צעיר היה בעל כשרונות, ובא מאחת מערי המדינה לוורשה, וקנה ראשית-לימודים מהתכנית של גימנסיה, ונסע לפאריס ללמוד את לשונות המזרח בהאוניברסיטה. בימי חיי הבלי נתתי מכתבי המלצה כאלה בלי ספק למאות ולאלפים, רובם החטיאו, משום מה, את המטרה, אבל מיעוטם קלעו אל השערה. אותו צעיר היה באמת מתמיד, בעל זכרון, מסתפק במשך מספר שנים ב”פת במלח“, לא בעל דמיון פזיז ושואף בעלמא, אלא טיפוס לומד-מעצמו מיקירי המציאות. יוסף הלוי קירבהו בכל לבו, השתדל בשבילו למצוא איזו תמיכה קטנה בעדו, הקל לו ככל האפשר את כניסתו להאוניברסיטה, השאיל לו ספרים, נתן לו הוראות מעולות, והבחור המופלג היה לסטודנט כהלכה, ולאחד מתלמידיו המובהקים של הלוי. הוא עבר “שבעה מדורי גיהנום” של סטודנט עני, והגיע למטרתו; עמד על המבחן לאחר מספר שנים, ונסמך לחכם בחכמת בני קדם. אחרי השלימו את לימודיו, התחילה מלחמת-החיים של צעיר מוסמך יהודי בארץ זרה. מלחמה זו היא קשה כקריעת ים סוף אף לאוריינטליסט גוי. אם הוא בן אצילים וקרוב למלכות, יש אשר יצליח להיות מוכנס לעבודה דיפלומטית בארצות הזמרח; אם הוא יהודי, אפילו יליד הארץ, אין זכות אבות מגינה עליו. קשה לו מלחמת חייו ומציאת משרה עם משכורת – כקריעת שני ימי סוף; ואם הוא יהודי בן חו”ל, לוא גם ידע שבעים לשון, אין תועלת בכל ידיעותיו ותעודותיו, ואם אין לו מזל יוצר מן הכלל – אין לו תקוה בדרך הטבע, אלא בדרך נס אם גלה את הפלשים – כיוסף הלוי או יתחפש כדרוויש כוומברי, והצליח בנדודיו לפענח צפונות אחרות, שהעולם משתוקק להם. אבל לא בכל יומא איתרחש נסא כזה.

במעמד זה שב הצעיר המוסמך, תלמידו של יוסף הלוי, לוורשה, בקי בלשונות ערב והודו וכוש וכו' – אבל בלי תקוה למשרה. הסתובב, התלבט, “התגלגל תחת שואה”; נדמה לו, שהאוניברסיטה תמציא לו איזו עבודה, הלך לברלין, אוריינטליסטים יש יותר מדי, מי שיש לו משרה – לא יפנה את מקומו, אלא מחזיק בו בכל עוז, מקום פנוי אין; באין עבודה ומשרה ממשית, שמתן שכרה בצדה, נכנס ויוצר המלומד הצעיר בהספריה, שם אין מעכב מלקרוא בספרים ולעשות לו רשימות, כהמון יהודים צעירים אחרים, שעושים מעין עבודה מדעית, יכתבו ספרים, ימצאו מו“ל, שישקיע את כספו בהוצאת הספרים – אין מו”ל ואין דרישה לספרים כאלה – בטלנות, דמיון טרגדיה! נדמה לו, שהציונים יוכלו לעזור, ייסדו אוניברסיטה – זה היה עוד לפני האוניברסיטה – יקבעו מדור להוראת לשון ערב, או לשון כוש; כל אלה הם רעיונות טובים, אבל מן הרעיונות האלה, גם אם יש בהם קצת מן הנימוק, עד התגשמותם במעשה, יש מרחק של ת"ק שנים, ואם יארע נס של אפשרות כזו – אין אמצעים כספיים לעשותו, ואם יארע נס שנמצאה איזו פרוטה, ישנם מועמדים למאות שמחכים לכך וכו'. בקיצור, צרה ומצוקה ויאוש! הצדק בלא ספק עם המלומד הצעיר, והצדק גם עם אלה הרוצים לעזור ואין בידם, ככה הם החיים, ככה הוא המעמד!

וחוזר הצעיר הטוב שוב לוורשה ומסתובב, וסובל מחסור, ומתמלא כעס ומחאה, ובין כך וכך הוא פונה הצידה מחקירות קדמוניות, ומתחיל להתעניין גם בשאלות החיים, בפרובלימות של הזמן ההוי, וכעבור זמן-מה, לוקחת השאלה הכללית בעולם, וביחוד בעמנו, את כל לבו – ולבסוף הוא נעשה “בונדאי”, בכוונה רצויה, בשקידה עצומה, ובאותה ההתמידה, אשר בה הצטיין בלמדו את מדע המזרח. ומכיון שנעשה בונדאי, הוא נכנס להתנועה הבונדאית האסורה והנעלמה, ומתמסר לה בכל עוצם אמונתו החדשה וחדוות הקרבן-העצמי עם כל אלפי הצעירים האינטלקטואלליים, שמצאו בעבודה זו סיפוק לנפשם. הוא עובד בהתנועה במשך שנה, שנתים, ממלא תפקידים שונים באמונה ובדיוק, ונעשה לאיש אמונים של המפלגה. תיתי לו, שהוא ראוי לכך, וכדאי הוא לסמוך עליו, כי איש ישר הוא, וכוח זכרונו גדול, והוא מכיר את כל בני המפלגה, והוא המוציא והמביא, ועל פיו ישק כל דבר הגזברות. אבל השטן אורב בסתר, ומר-הגורל רוקם את קורי הרשת ועוין את האוריינטליסט של ביש-גדא, ופורש עליו את מכמורתו! ביום אחד והנה בהלה! המרגלים המנוולים זחלו כנחשים מסביב להאיש הזה והוא לא ידע, ופתאום פרצו בביתו, ויעשו בדיקה, וימצאו את כתביו הרבים, ויקחו אל כל הכתבים, ויסחבו את האיש לבית האסורים, וכל המפלגה נבוכה, ראשית, בשל האיש הנחמד והחביב, מלומד ובעל רוח עדינה, שנלכד בשחיתות מלכות הרשעה, בעד דעותיו ומעשיו, שעשה בתום נפש וכו' וכו‘; ועוד יותר גדולה הבהלה, כשבאה השמועה, שבכתביו של הנתפס מנמצאו רשימות כתבותיהם של כל החברים, ותרומותיהם, ששילמו, ושהיו מחוייבים לשלם – אוצר מאין כמוהו להבולשת, וסכנת עונש ומהפכה ואבדן למאות אנשים ונשים! העסקנים התעשתו, טיכסו עצה וביקשו דרכים ותחבולות להציל את האסים, וביחוד לקדם את הפני הרעה הנשקפת מן השלל של ידיעות וכתבות וכו’, שנפלו בידי המשטרה ונמסרו בלשכת חשאין שלה, ומן הנמנע היה למצוא עצה, ורק דבר אחד היה ברור, והוא, שהמלומד הצעיר הוא אסור וצפוי למשפט נוראה ב“הביתן העשירי”, אשר הפושעים המיניים אסורים שם; והכתבים מונחים למשמרת בהתיק של הבולשת, צרורים וחתומים ומוכנים לבדיקה.

לאחר איזה ימים של חקירות ודרישות, שעשו העסקנים, ששקדו על הענין מצד הבונד, באה שמועה נפלאה ומפתיעה ומעוררת תקוה, והיא, שהמלומד הצעיר כתב את כל רשימותיו עם פרטי הכתבות של החברים, בלשון ובכתב, שאין הבולשת נזקקת להם, ושהוא לבדו היה בקיר בהם; והוא בכתב ובלשון רחוקה ומוזרה, ואין איש בעיר, אשר יוכל לקרוא אף אות אחת בהכתבים שנמצאו. אח“כ הוסיפו לבוא שמועות פרטיות ומדוייקות, שהבולשת פנתה לפרופיסורים שונים; ובוורשה לא היתה בהאוניברסיטה מחלקת ללשונות המזרח. ואח”כ הבהילו כמרים שונים, בחשבם למצוא ביניהם כומר בקי בלשונות רחוקות; אבל כולם באו, הביטו באותם הכתבים “כתרנגול שמסתכל בבני אדם”, ויצאו בפחי נפש. ובכן, עברה הסכנה בוורשה עצמה, אבל עוד סגנה לא זזה בעיר המלוכה של הזמן ההוא: בפטרבורג, ועוד יותר גדול הפחד, שמא תשלח הבולשת את הכתבים בדרך דיפלומטית לפאריס, ושם הלא נמצא הפרופ' הלוי, ושמא יפנו אליו, והוא לא ידע ענין זה – מה טיבו, ונזקק לדרישת הממשלה הרוסית, ובעלת בריתה – הממשלה הצרפתית, לפתור את תוכן הכתבים הנעלמים, ואם לא יגיד – ונשא עוונו.

אז נתקבלה ההחלטה בסוד העסקנים, לכתוב אל הפרופ' הלוי לפאריס, ולגלות את אזנו ע“ד עסק ביש דנן. סכנה היתה לכתוב מוורשה, פן תתפוס הבולשת את הכתב, לפיכך שלחו איש נאמן אל מעבר לגבול, ומשם כתב האיש אל הלוי ע”ד כל פרטי הענין. המכתב הגיע לידי הלוי; והלוי, למרות טרדותיו המרובות וזקנתו המופלגת, התעורר, ויעמוד בפרץ: כתב אל תלמידו קוקובציב, האוריינטליסטן המובהק בפטרבורג, שהיה המלומד היחידי בפ“ט, שידע את השפה הכושית, והפציר בו, להגן על הנתפס האומלל. ואמנם כל הענין הזה נתגלגל בו באופן, אשר ניחשו העסקנים. הכתבים נשלחו לפט”ב, והציעו אותם שם לפני קוקובציב, וקוקובציב אמר, שהכתבים נכתבו במין לשון, שאעפ"י שהוא קוקובציב, הנהו בקי בלשון כושית, אבל המבטא הכושי הזה איננו יודע, אז שלחה ממשלת הצאר את הכתבים אל הציר שלה בפאריס, וזה הציע אותם, דרך הצינורות העשויים לכך, לפני הלוי, והלוי תעה על הכתובים ואמר: שהוא אמנם הנו בקי גם בהשפה הכושית, וגם בהמבטא הזה, אבל עיניו כבדו מזוקן, והכתב הוא מפותל ומסולסל ללא היקרא, רק לפי השערתו, אלה הם דברים של מה בכך שרשם בשביל עצמו. איש שמתלמד בכתב זה, מעשה צעצועים כדי לבלות את הזמן בתרגילי-הקולמוס. ולאחרי חדשים אחדים הושב הצרור של כתבים בחזרה אל הבולשת בוורשה כדבר שאין לו כלל ערך; והחזירוהו להמלומד הצעיר, והוציאוהו לחפשי; וככה נחלץ האומלל מצרה, ועמו עדה גדולה, אשר היתה צפויה לשחת ואבדון.

כעבור איזה זמן מהמאורע ההוא, הייתי בפאריס וראיתי את הזקן ונתתי לו תודה בעד המעשה הטוב שעשה. ואז אמר לי בבדיחת דעתו: אני שמח, שהכל נגמר בטוב. אבל, בבקשה, לבל תוסיף לשלוח אלי תלמידים כאלה. הוא הצליח בלימודיו, אבל ראה, לאיזה דברים של מה בכך פנה אחר-כך!

–אז אמרתי לו: תבוא עליך ברכה שלימדת אותו כושית, כי הלא בלעדי זאת, מי יודע אם לא נספה ברעה – הוא ועמו חברה גדולה של אנשי בריתו?

אז צחק הזקן, ולחץ את כפי בחיבה, ואמר: עליכם להודות לקוקובציב ולא לי. אני, סוף סוף, אזרח צרפתי, ולא יוכלו לעשות לי רעה, אבל קוקובציב! זה מכבר אמרתי: זהו אדם הגון!

על דבריו אלה, שבהם שיבח בצדק אתה מלומד הרוסי – אני מוסיף לו בעצמי את השבח הכי נעלה הראוי לו, את השבח שהוא יותר מאוריינטליסטן, יותר מפרופסור, אפילו יותר מגאון; הוא היה איש טוב, ועל פי ההגדרה השגורה בתנ"ך ושנשתגרה בפי החסידים: צדיק, ענו תמים וצדיק. זה היה ההבדל בינו ובין הרבה ממתנגדיו.

[ט]

אסכם את חקירתי. אין דעתי כדעת האומרים – וביניהם גם החכם המנוח ד“ר פוזננסקי ז”ל – שיוסף הלוי היה המשך של חכמי ספרד מתקופה ההוד, וכוונתם על רבי יהודה הלוי או רבי שלמה בן גבירול, או רבי אברהם ורבי משה בני עזרא. לא! הם היו כולם תלמודיים גדולים. הוא, בכל הוקרתו את התלמוד לא היה, לא תלמודי גדול, אף לא תלמודי קטן. אני משייך אותו יותר לדור החכמים של אפריקה הצפונית, שקדמו לחכמי ספרד של אותה התקופה, אף כי חיו גם בספרד. הוא היה, בעצם מהותו, כמו איזה דונש בן לברט עם תוספת מדעים עבריים ומזרחיים מאה מונים, אבל באותה הבחינה של עברי קדמון ואיתן, יותר מדי קדמון בעד התלמוד הבבלי. הוא לא היה קנאי לתלמוד, אלא קנאי להתנ“ך, אדוק בשרשי הלשון העברית הקדמוניה. הוא היה שמיי נלהב ושמרן ותיק וקפדן, ומתוך כך מתנגד קיצוני לכל נסיון של הרחבת הלשון כבר בשנת תרכ”ב⁸ כתב ב“המגיד” “דברים אחדים לימין צדקת המטהרים”, אשר בהם השתדל להוכיח כי “המלים הנשאלות מן התלמוד והתרגומים תחת העשיר את הלשון יבלבלו אותה, ולא יוסיפו עליה רעיונות חדשים ונאים באמת”, וגם הציע לייסד חברה בשם “מרפא לשון”, אשר הסופרים המהוללים בקהל יהיו ראשיה. הראשים יציעו שאלות לפני חבריהם על דבר כשרון הלשון העברית והרחבתה, וגם יעוררו אותם לייסד מלים עבריות לכל הדרוש, למען הוסיף אותן על אוצר המלים אשר ללשון הישנה, וגם פנה בדבר הזה אל שד"ל, ויעוררהו לתת ידו אל החברה הזאת. זה היה רעיון “ועד הלשון” אשר הרה והגה בלבו. ובכן, הוא לא התנגד ליצירת מלים חדשות אבל רצה שהמלים החדשות תיווצרנה ברוח כתבי הקודש והוא בעצמו ברא הרבה מלים כאלה, ביחוד בספרו “האיכּרוּת” שראשיתו נדפסה בהמאסף “ממזרח וממערב” לבריינין.

הלוי לא הצליח במלאכתו זאת. מליו קשות, כבדות, מלאכותיות, רחוקות מן הזרם הכללי של הספרות והעתונות העברית החדשה, מזכירות במקצת את הפייטנים, ובמקצת את הסופר משה שולבוים מלבוב; אבל שאיפתו היתה גדולה, והצורך להתחדשות השפה נכיר בו במידה מרובה. לפי בקיאותו בלשונות בני קדם, מסוגל היה להיות לרבי יונה אבן ג’נאח חדש; אבל המרחק בינו ובין החיים היהודיים בהקיבוצים האוכלוסיים הגדולים, ובין הספרות העברית החדשה, גרם לכך, שהוא התבודד, ועמד על קו הניגוד והשלילה מרחוק, ורקם את חוטיו מתוך חקירה מופשטת, בלי משא ומתן עם אחרים, בלי חברים ובלי קוראים. זאת היתה – מנקודת הספרות העברית החדשה – טרגדיה גדולה באמת.

באופן זה, היה הלוי למין קראי לשוני צר ומעיק, דייקן כועס ושולל, ונעשה – לא לכוח מורה ומנהל, אלא לפינומן מעורר הערצה, בלי העמדת תלמידים ויצירת אסכולה. התלמוד, אשר דלג עליו, לקח ממנו נקם, ויגלמדהו. הפלשים, שלהם הקדיש כל כך ידיעות ומרץ, עשוהו – שרא לית מאריה! – למין פלשי בספרותנו. השמרנות היתרה, אשר בה הפריז על המידה, אמנם קירבתהו אל המקורות הנעלמים של רוח בני שם; אבל יחד עם זה, עשתה אותו למין איש עברי מתקופת השבטים, למין “כותל מערבי”, ולא מהבית השני, כי אם מהבית הראשון, שריד קדמון, פיראמידה נישאה של עבריות שמית לשונית מדויקת מאד, שישבה בקתדרה של לשון כוש, ובתוך המדבר הנורא של עם-הארציות מסביב, עתיקה, חוזרת לאחור, קונסרבטיבית עד… קודם מתן תורה. זה פרי הנסיון להשיב את הגלגל אחורנית לגמרי.

סחתי עמו פעם ע“ד הספרות העברית החדשה, ושיריו של ביאליק ז”ל כבר עשו אז רושם גדול, ושאלתיו מה דעתו, ואמר לי, שאיננו מבינם כלל וכלל. ר“ל שאינו מכיר בהם, ורציתי אני, כאופר בשעתו, לפנות אל פקיד המשטרה, לוא היתה זאת באסיפה, ולוא היה שם פקיד. נדהמתי – אבל כך היה הדבר, ועד כאן הגיעה השמרנות! – שאלתיו ע”ד יל"ג, שהיה אז במרום התפתחותו ופירסומו, ואמר לי: כן, זה שכתב “משלי יהודה”, מקומות לא רעים, אבל גם הוא חוטא בלשון העברית.

שיריו הוא נוסדו על חוקי המשקלים, והוא התמרמר על אלה אשר “ישליכו מעליהם את כל משא המשקל באמרם כי עול כבד הוא מנשוא”; ולמרות חופש דעותיו ומנהגיו כעס כעס גדול על המשוררים העברים החדשים אשר “אין אלהים כל מזמותיהם”, ואינם פותחים או מסיימים את שיריהם לכבודו של מעלה. הוא, כפייטן קדמון מאמין וחרד, כתב בין שיריו שיר אחד הנקרא “תפילת יחיד”, כולל תפילה לאלהים, וכל מלה ממנה מתחילה באות אל"ף, ושמו של המשורר “יוסף בן אהרון הלוי חזק” רשום באות השניה למלה הראשונה בשורה, וזאת היא:

אָיֹם אֱלֹהַי, אַךְ אֶרֶךְ אַפַּיִם,

אוֹתוֹ אֲבַקֵּשׁ, אֵלָיו אַט אָזְנַיִם

אַסִּיר אֲדָמָה אָנִי, אֶבְיוֹן אֻמְלָל

אֵפֶן אֱלֵי אֵל, אֵיכָכָה אֶתְפַּלָּל.

אֵבֶר אֲנוֹפֵף אֶל אֹהֶל אוֹרֶךָ,

אַנְחֵה אֲשׁוּרַי אֹרַח אַרְמוֹנֶךָ;

אַאֲדִיר אֱלֹהִי, אִם אָמוּת אוֹ אֶחְיֶה,

אֶהְגֶה אֲמִתּוֹ, אֵלֶם אֵלָיו אֶהְיֶה.

אַרְבֶּה אֲנָחוֹת אַשְׁמוֹתַי אַגִּידָה,

אוֹחִיל אֲרוּכָה, אוֹחִילָה אַרְעִידָה;

אַנְעִים אֲמָרַי, אָרְחוֹתָיו אֶפְקֹד,

אֲהַדֵּר, אֲהַלֵּל, אַפַּיִם אֶקֹּד.

אֶלְבַּשׁ אֲפֻדַּת אוֹר, אָקוּם אֵעוֹרָה,

אוֹדֶה אֱמֶת אֵל, אָגִילָה אָאוֹרָה;

אִישׁ אֵין אֱיָל אָני, אוֹן אֵלִי אָנוּב,

אֶחְדַּל אֲזִיקֵי אֶרֶץ, אֵלָיו אָשׁוּב.

זוהי מלאכה נפלאה כעין בקשת המ“מין, ועוד הרבה קשה יותר לרגל קביעת שם המשורר בהאות השניה. חסרה אך רוח השירה לפי טעמנו, ואולם טעמו היה שונה, ויש לשים לב, שאעפ”י שאנחנו ג"כ קבלנו את ההברה הספרדית, אבל עדיין לא נקלטה בכל שלמותה באזננו, כמו שנקל לראות מהשיר הציוני האחר של יוסף הלוי, אשר לבעלי ההברה הספרדית במיטב תכונתה, צלצולו הוא טוב (בכלל תופסת חיבת ציון מקום בראש שיריו!):

בַּכַּרְמֶל

אֲנִי עָמֵל

וְחוֹרֵשׁ תֶּלֶם.

אֶחְפֹּר בְּאֵר,

אֶבְנֶה גָדֵר,

וְאֶפְעַל אֵלֶם;

אֶקְטֹף קוֹצִים,

אֶכְרֹת עֵצִים

וְגַם בַּסַּעַר

מֵאָהֳלִי

אַתִּיק רַגְלִי

אֶל תּוֹךְ הַיַּעַר.

וּכְתֹם כֹּחִי

וְעַל מִצְחִי

זֵעָה תַרְעִיפָה

בְּמַאְפֶּלְיָה

עֵין אֵלִיָּה

עָלַי תַשְׁקִיפָה

אָז אֲרַנֵּן

וַאֲחוֹנֵן

עָפָר אֶדְרֹכָה;

אֲסַקֵּל נִיר

מַגָּל אֶתְמֹכָה

חוקר קדמוניות זה היה על כל פנים איש חי, בעל-נפש מרגשת, פייטן נלהב, מלא כוח עלומים ורוח חיים ובדיחת הדעת עד יומו האחרון. ואם את חקירותיו כתב בשפת צרפת, את שיריו, חזיונותיו ומליצותיו כתב רק בעברית, ויאספם בספר מיוחד, הנקרא בשם “מליצה ושיר” (ירושלים, תרנ"ד), ואחר כך הוסיף עליהם הרבה. ואמנם אין סגנונו ערב לנו, ואין שיריו – שירים לפי רוחנו; אבל תוכם רצוף אהבה טהורה צרופה ודבקות בשפתנו ובארצנו.

עוֹד לֹא נוֹאֲשָׁה תִקְוָתִי

אֶרֶץ טוֹבָה וְנֶאֶהֶבֶת

כִּי לִפְנֵי בוֹא חֲלִיפָתִי

אֶמְצָא לִי בָךְ מָקוֹם לָשֶׁבֶת.

בַּיִת קָטָן עַל רֹאשׁ גִּבְעָה

תּוֹךְ גַּן יָרָק וַעֲצֵי פֶרִי

וְגֶפֶן יוֹלֶדֶת שִׁבְעָה

וּמַעֲיָן צַח דּוֹלֵג בְּמֶרִי.

עֲרוּגוֹת פֶּרַח בֶּחָצֵר

בְפִנָּה כְלוּב עוֹף צֹרֵחַ

בַּשַּׁעַר כֶּלֶב עַז נֹצֵר

בַּחַלּוֹן אוֹר בָּהִיר זֹרֵחַ.

וּלְרַעְיוֹן זֶה אֶצְעַק מָרָה

וְקוֹל בִּכְיִי שָּמַיִם יַעַל

אֵל צַדִּיק, הֶרֶף מִצָּרָה

בִבְרִיתְךָ אַל תִּמְעַל מַעַל.

אַךְ אִם מִמֶּרְחַב בְּקָעוֹת

אֶשְׁמַע שִׁיר אַחִים גַּת דָּרָכוּ

אֹמַר: זֶה קֵץ הַפְּלָאוֹת

וִימֵי יָגוֹן סָפוּ הָלָכוּ.

וּלְתִקְוָה טוֹבָה לְבָבִי

כְּצִיץ בַּשֶׁמֶשׁ יִפָּתֵחַ.

וְאוֹחִיל כִּי גַּם סְבִיבִי

כֶּרֶם עַל כֶּרֶם יִסָּפֵחַ.

וְתַחַת אָהֳלֵי קֵדָר

וָחֳרָבוֹת מָעוֹן לָאֹחַ

חִישׁ יִבָּנוּ בָּתֵי הָדָר

וּגְרָנוֹת לָדוּשׁ בְּכֹחַ.

בָּאֵת וּבַמַּחֲרֵשָׁה

אִם רַק יַחֲזִיקוּ בָנָיִךְ,

אָז דְּעִי, צִיוֹן קְדוֹשָׁה,

כִּי בָאָה שְׁנַת גְּאוּלָיִךְ.

הָאִכָּר אַדְמָתוֹ גֹאֵל

בַּעֲמָלוֹ יַרְחִיק כָּל קֶרֶץ.

הוּא יָסִיר חֶרְפַּת יִשְרָאֵל

כְּלִמַּת נְדוּדָיו בָּאָרֶץ.

נבואתו נתקיימה, אך לא לו. הוא דגר את עיניו לא “בבית קטן על ראש גבעה” בארץ ישראל, אך בעליית קיר קטנה בפאריס ומי זוכר עוד את המסכן ההוא?

פאריס, סוף כסלו, תרצ"ה.

א

הזכרון רוקם את חוטי זהבו, שאינם מכסיפים, אלא מתגוונים והולכים כצבעי הקשת: פריז, ס“ט אונוריי, מספר 41 במעלה הרחוב, מקום שם קול המונה של פריז משתתק פורתא, ורוח-פלטין אצילית מתחילה לרפרף, והארמנות השקטים והשלוים הם כנחבאים מאחורי החצרות, ובחזית יש אך שערים כבדים אטומים, עתים סגורים, עתים פתוחים, אשר בהם בני אדם נכנסים אל החצר, – בין ארמון הצירוּת האנגלית ובין היכל נשיא הריפּובליקה הצרפתית, שני שערים כבירים כצורי איתן, כהי-צבע כשריוני הצבים, מרוחקים זה מזה אך כשלשים-ארבעים אמה, קרועים בתוך חזית החומה הגבוהה כשלש-ארבע קומות כלפי מדרכת הרחוב – סגורים תמיד, ונפתחים אך ע”י השוער מבפנים על ידי מגע בכפתור הפעמון. בשניהם המבקרים נכנסים לתוך מבוא מקומר ומרווח, הנבדל בתווך על ידי חדרי השוער ומשפחתו, המפקחים על סדרי הארמון והמשגיחים על הכניסה והיציאה מזה ומזה, השער האחד הוא מעין שער תפארת, והשני – מעין שער העבודה והשָרֵת; ובתוך הגיגית החסונה והגבוהה של השער הזה, עולים במעלות מצטלבות לפי אשר יורה השוער, אל המשרדים בחדרים קטנים, ששם יושבים הפקידים והמזכירים להשגיח על כל הענינים הנוגעים אל המשפחה והארמון, עסקי הצדקה ועסקי הצבור; ובראשם איש-הסוד חביב-המשפחה הנאמן, הסובל והמשגיח על-כל, התל שהכל פונים אליו, הזקן היקר וורמסר, המוציא והמביא, היודע מה לקרב ומה לרחק, מכהן כאיש הבינים, סופר ומונה, מזכיר כל הנשכחות ו“כל רז לא אניס ליה”. מניע ומכוון בשקט את המכונה העצומה רבת הגלגלים והפרקים והחוליות, ו“כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון”; והפנקסים פתוחים, והארכיון גונז את חליפות המכתבים, ואת ההצעות ואת הבקשות מאת אלפי רבבות עם, יושבי כל ארצות תבל, ובני כל האמונות והגזעים לפלגותיהם – מלכות החסד וארץ-נוכחות קטנה, האי של הטוב בקרב ים זועף של גורל אנוש ומלחמת הקיום, מקדש-מעט של משפחת רחמנים-בני-רחמנים, צנתרת השפע של המושיע בעין יפה ובלב רגש, בלי מצרים של מולדת ודת, אבל במסגרת גדרים ידועים, שקבעה מסורת בת דורות ונסונות. זרם הדואר והטלגרף, שאין הזמן מספיק לכבור בכברה ולסנן, שטף בלתי-פוסק של אומללים, שוחרי ישע ומבקשי עצה, שאינם יכולים להבין, שיש גם פה גבול ליכולת-העזר, ומבחן ובקורת להצעות ולדמיונות הנראים לאיש איש מהם כנכונים ובטוחים, אבל יש מדה וקצב לזמן הנחוץ בשביל ראיון ושיחה, ואף בשביל סקירה קלה, והיחס בין “הקומץ” ו“הארי” וטיפת המים על ברזל מלובן, השולט גם פה כחוק חשבוני, שאין מדת-הרחמים יכולה לבטלו. ואין אמנם כאן חומרי-משטר ודקדוקי “שולחן-ערוך” של נוסחאות “משרתים ויוצר-משרתים” ערכאותיים, אבל – פטור בלא כלום אי אפשר; ובכל מקום שיש דברי צבור, והמון עסקי הרבים – נחוצים סדרים וגדרים ידועים, ולא ימלט מהיות “ימין מקרבת ושמאל דוחה”, ומהיות תקוות רבות מאוכזבות, ודמיונות רבים מֻשלים, וחלומות חביבים מתבדים, כשאינם זוכים בגורל להתאים אל התקציב וגבולותיו, לכוון לרוח היום, ולמצוא פתח כחודו של מחט, להתקבל לתוך ה“נומרוס קלוזוס” ההכרחי של התכנית הקבועה, המלאה והגדושה, ושל אותו המלון כל-בו אשר בו רשומים בסדר “אלף-בית”, שמות הנתמכים והנעזרים, מקצתם דור שלם, ומקצתם כמה דורות, רובם מעניי-המקום, וישנם גם ממקומות אחרים; ורק אחרי חקירות ודרישות ע“י פקידים ממונים על כך, בניהם ובני בניהם של פקידים, שמקצתם נכנסו לעבודה אף הם לפני דורות. קבוע הוא הסדר, ואין לשנותו ממטבע שטבע לו הזמן – לא ע”י השפעות ולא ע“י הפתעות, אך משרד כמנהגו נוהג. ספק גדול הוא, אם יבוא בזמן מן הזמנים יום, אשר בו יפתחו ספרי הזכרונות של ממלכה זעירה זו; אבל אם יבוא יום כזה, אז יגיה אור על רוב הטוב, הישע וההצלה, הרפואה והחנוך, הפדות והפורקן, שהואצלו מהחדרים הקטנים והפשוטים האלה, דרך רבבות צנורות ושרברבים, לאלפי רבבות עם מכל המפלגות והמעמדות, מן המלכים שהוסרו מכסאותיהם והאצילים שירדו מנכסיהם, עד הסוחרים אשר מטה ידם, ועד בעלי המלאכות שמטה לחמם נשבר, והחכמים והאמנים והסופרים, שהוכשרו ללמוד וללמד רק לרגל העזר שהושפע להם מכאן במרכז המטרופּולין האדירה, בלי הבחנה כל-שהיא בין בני יפת לבני שם, על יסוד אהבת הבריות וחביבות האדם שנברא בצלם, פילנטרופּיה זכה ותמה, רחבה מני ים! ובתוך הים הזה, כעין ה”גולפשטרום" אשר באוקינוס האטלנטי, כיחיד ברשות הרבים וכבריה בפני עצמה, שומרים צביונם וגונם ומהלכם המיוחד – המקצוע הישראלי וארץ-הישראלי, התופסים מקומם בראש. המקום הזה הלך הלוך והתרחב במשך דור שלם במשרד ובגזברות ובארכיון; והחדרים האלה היו לא רק למוסד, אך למוסד המוסדות, ולמרכז המרכזים לעניני עמנו. שם יודעים הכל, מרכזים הכל, מאזינים ומקשיבים, מתבוננים ומסתכלים בכל. כקו המרידיאן העולמיעובר דרך גרינויטש, קו המרידיאן היהודי עובר דרך “בית המדרש” הזה: כל אשר קרה וכל אשר מתרגש לבוא, גיד הדופק של הזמן בנוגע אלינו, הקוצו של יוד בתוך ההיסטוריה השוטפת, ההיקף של ענני כבוד מסביב למי שהוא סמוך לשם. בלשון החסידים הייתי אומר: התחום של חדר הרבי מפשיסוחה, מקוצק או מליובאוויץ, בלי אותה המבוכה וההשתערות והמסתוריות, אמנם בסדרים מלוטשים ומצוחצחים, בגהוץ וסלסול פאריזי, אבל באותה ההרגשה של שאיבת שפע ויניקה מלפני ולפנים – שם דרך החצר בהיכל, מהצדיק, או כמו שאומרים שם בלעז: מהפּטרון.

ויש אשר אדם סר אל המשרד, כשהשעה צריכה לכך, כשהענין דורש, ויש אשר יעבור ממבוא השער ישר – יותר מדויק באלכסון קצת – דרך החצר המכוסה שכבת חצץ דק מחוספס ונוח לרגלי ההולך, ובא אל הארמון מצדו השמאלי, לא בביאה הראשית העשויה למערכות הוד, אך בביאת האגף, שהיא פחות נהדרה, ויותר ביתית ומשפחתית; ועלה במנוף הענותני קצת, או יעלה במדרגות אל הקומה השניה, ושם יקדם את פניו שוער אחד או שנים, והכניסהו דרך פתחו של אולם אל חדר המשכית. מה ידידות משכנותיו! רוח האבות מרחף בפנות האולם, נשימה מלטפת של יחש ומסורת. שלום, אהבה, חן וחסד נשקפים מכל זוית. האולם מכניס את את האורח בחגיגיות שיש בה חביבות ונועם שקט צח. האולם הוא כליל הוד ופאר מלאכת מחשבת, גנזי מכמנים אשר גנז ואסף במשך ימי חייו הארוכים מאסף גאוני, במעוף רוחו, בדמיונו הכביר והנערץ, בשיא-עשתנותיו ורום-רגשותיו, לא קונה ומלקט, אך אמן עדין-הטעם ויודע החן והקסם, בוחן ובודק גנזי-נסתרות ואוצרות-פלא של רבי האמנות בתקופותיה הכי מזהירות. שם רוּבּנס עשיר הגוונים כעין החשמל, הפתוך בנוגה כתם ולבנת-הספיר, רשפיו אש מתוך ערפלי טוהר – תמונת פני האינפנטית, אשר כל קו וסרגול, כל ניד וקריצה ורמז אשר בה, הוא אב-מלאכה ללא השכח. והנה גוּיאַ הספרדי, הנשגב והמבדח – כעין הבדולח בנטפי פניניו, רוקע יפעה מדמדמת, מרנן וצוחק בפטפוט נעים ועליז בתמונת “התא בקרקס למלחמת השוורים”, עם שתי הספרדיות, המביעות דמיון והזהיה והתרגשות, ועם שני הגברים יהירי אצילי-עם, העומדים מאחוריהן. הנה וַטו הצרפתי, פאר אמנות עמו בציורי נופו, המבריקים כזהב מופז, וכעין אבן תרשיש, בהרנינו מוצאי בוקר, בפרשו שחר עם ההרים, או בנתנו בענן קשתו להציג יפעת משחק האור והצללים, והנה ילדי הענק ממבחר תמונות פרַגונַר, שהם כל כך מתאימים לחמדת היכל! ומסביב על יד הקירות – הארונות הגדולים עם הכרכים הענקיים של הקטלוגים המצויירים מאוצרות התמונות בכל בתי הנכאות שבעולם. בין חמודות אמנות אלה – הדמות והדיוקן הכי נשגב, הוא הישיש בעצמו – זיו תפארת של אצילות-המופת. יהודי בטעמו וממשו, קומה גבוהה, נכופה מעט וגמישה, מצח מפיקת קסם רוך ועדנה, עינים מביעות תום וחמלה, יושר ואהבה, תנועות מפונקות-טרקליניות אבל דרך חירות, אצילות לא מעוּשה, לא “חדשה מתחת המחט”, אך של צור-קדם. אצילות איתנה, טבעית, הכרחית, מלכות-בכל-אצבע – כל התמונה סרט-פלא מרטט. והישיש יושב לו על ספה כדמשק ערש, לצד האח המבוערת המרווחת, שעליה יוקדים גזרי עץ גדולים; ועל הרצפה שטיחים ומרבדים גדולים וקטנים, ולרגליו אחד או שנים כלבלבים גזעיים מ“עשרה יוחסין”, וכשהם נוהמים הוא גוער בהם, וקורא אליהם בצרפתית: taisez-vous! (דומו!); ואם האורח אינו בקי בשפתו ובמנהגיו של הישיש – הוא נבהל בחשבו, שאליו רומזות המלים – ועל האח המבוערת גזרי עז כרותים בהרווחה בעין יפה, והאש כמעט אש-תמיד, זולתי בימות-החמה הלוהטים, אשר אז עוברת המשפחה אל הארמון של בולוֹן על נהר הסינה.

ברומו ובנוֹיוֹ של עולם זה, בשלל צבעיו ובחליפות עניניו, יושב הישיש, שהוא דמות ודיוקן של זיו תפארת אדם-המעלה, מופת לרבים ונס להתנוסס, האיש ששאיפותיו ומעשיו מביאים אותי, זה שנים רבות מאד בקביעות בלתי-פוסקת, למצב-נפש של התעוררות והערצה; האיש, שאני אינני יכול לחשוב על אודותיו בלי רצון להרכין את ראשי או להרים את כובעי – מין כהן גדול, מכלל-יפי הנמוסים, ההוד והעדינות, ענות הצדק והפשטות הנשגבה; האיש, אשר כל מורשי לבבו נתכו לרצון אחד, אשר כל נים מנימי לבו הוא מאורג ומקושר עם ארץ ישראל – האיש שנשמתו מתגדלת בקרבו מכל רמז של אפשרות, ומכל צל של תקוה לכיבוש-בשלום של קרקע או תעשיה, ונעשית למין עוגב ענקי – לכל ההצעות וההשערות, הצרופים והחדושים שלו, של אחרים, שנוזלים בדמו, ומזעזעים את כל ישותו, ומבעירים אש בהגיגו, להתלהב לרעיונות ולמסות שהוא מאמין בהן, ולהתמסר בזעם קטיגור זועף כנגד דברים שאיננו בוטח בהם; אבל בכל פעם, גם לצד החיוב וגם לצד השלילה, ברוח משפט וברוח בער, בהתעוררות אמיצה וקדושה, ברצון עז וטהור, בלי שממון ויאוש, בעקשות של “אבן שאיננה נימוחה וברזל שאיננו מתפוצץ”, אזרח רענן בקורות עמנו בשני הדורות האחרונים, למן הימים אשר אז היתה עוד כפתו רעננה ויונקתו לא חדלה, ועד הטרגדיה של זקנה מופלגת, עם הלחיים הצמוקות, העצמות היבשות תחת העור הצפוד, הקומה הכפופה, העינים התרוטות, האזנים הכבדות משמוע, והשפתים הצהובות כשעווה – הברון די רוטשילד, הראשון לציון – הנה הנהו!

מאות פעמים ישבתי ממולו – כשהוא מסב על הספה בין השטיחים והמרבדים הרכים והקלים ומרובי-הצבעים, מקפים-צובטות מורכבות על חוטמו, והוא קורא את עתונו ה- Temps ולפעמים את ה- Times, וכל מה שאנו סחים – כל נחלי הנושאים הולכים אל “ים ארץ ישראל”, וענין זה חוזר חלילה וסובב על קוטבו, ופתאום הוא עושה רושם של מורה המנסה את תלמידיו: כמה המרחק מחיפה לזכרון? – כך וכך. – אבל זה לא מדויק! “ז’ן, הבא את האטלאס הגדול!” – ומזנק ז’ן כחץ מקשת, ומביא ומניח את האטלס הכביר על שטיח הרצפה, כי קצרים המצעים שעל הכסאות מהשתרע עליו האטלס הענקי, והזקן מתכופף וכורע על ברכיו, ואני מצליב רגלי בישיבת ישמעאלים, ושנינו כפופים על מפת ארץ ישראל, וכשהזקן הוגה במפה זו, אז הכל מסביב בטל ומבוטל, ויכול העולם להחרב, ויכולים הטיליפונים לצאת מדעתם, ויכולים לצלצל לסעודה, ויכולים אורחים, מלכי מזרח ומערב, לבוא ולדפוק על הדלתות – ז’ן יודע, שהאדון הוא שקוע באטלס, ויודעים כל בני הבית מה פירושה של הקריאה “ז’ן, הבא את האטלס הגדול” – בת קול שנשמעת תדיר מתוך שיחה, ושהיא מלווה ע“י תנועתו הפזיזה של ז’ן ואטלס תחת בית-שחיו, והטלתו על הרצפה, והישיש הכפוף עליו. מדי ראותי זאת, זכרתי את מאמר חז”ל: אלמלי זכו – ניתנו להם רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע. מדוע צרפו את ספר יהושע? כי בחמשה חומשי תורה לא די לדעת את ארץ ישראל, שגבולותיה מתוארים רק בספר יהושע. המפה הענקית היא ספר יהושע של הברון…

הנה אדיר כל חפצי בו, אשר במשך שנות עבודתי המדינאית בפאריז 1926–1915 בעצתו הנחני ובחכמתו הורני, אשר לא חדלתי להתעצם ולהתוכח עמו, כמו שלא חדלתי להשלים עמו ולאהוב אותו, כאיש שהתאמץ להסיר שטן מלפני ומאחרי בהלחמי מלחמת הרעיון הציוני ולטובת ההצהרה הצרפתית. מעוננים היו הימים ורעים, והאיש – איש לבית רוטשילד, בעל תמימות נוחה ונועם האמונה, עם ישוב הדעת ומתינות וזהירות יתרה וחשבון רב, תמצית שלשלאות של דורות בנקירי-העולם, שמרגלא בפיו plus nous sommes petit, plus nous sommes forts (ככל שאנו יותר קטנים כך אנו יותר חזקים), שונא הפומבי והנאומים והדימוס והקונגרסים, מוקף סוכנים, סגנים, פקידים, שומרים, אשר לא כולם מתאימים לרוחו, רתחן מתעורר בעוצם רוח ההתפעלות כנגד כל דבר שנראה לו מסופק ומסוכן – פסיכולוגיה דקה מן הדקה, עם אנינות-הדעת במדה מופלגת עם מסורת עתים מסייעת ועתים מעכבת, עם תכונה אישית שנתעצמה ונתעמקה ונשתכללה באופיה המיוחד, ושיש בה מן הרוך והעדן של צדיקי פרנסי פפד“מ, ועוד יותר מן הקונסרבטיביות והדתיות הנאצלת שבהם, והרבה מן העצמאות הנפשית של רוזן וטפסר כל-יוכל, הרגיל במשרתיו עושי-רצונו, והנאלץ לבטוח בהם, לבלתי הסתבך בסבך הספקות והשינויים, מפני שטבעם של דברים גוזר זאת על כל מי שיש לו קו גדול בחייו, ושהמטרה הנשגבה, שאליה הוא שואף, איננה מניחה לו לנטות אנה ואנה – כל התכונות האלה היו מספיקות לשים את העבודה המשותפת עם אופי מיוחד ומורכב כזה לדבר קשה, ואולי גם נמנע, לולא היה בעומקו של האופי הזה דבר מה, שאי אפשר לסמנו בסימנים, לסעפו בסעיפים, לפרקו, כביכול, לפרקים ולחוליות, דבר-מה, שהוא יקר-ערך ממאות המיליונים פרנקים של זהב שהברון זל מכיסו, והוא – ההתקשרות הנפשית עם ארץ ישראל, התקשרות, הייתי אומר, כמעט פיזיולוגית, סטיכית, בלי קצב מוגבל וערך מתאים, לא חיבה רחמנית של נדיב, אשר דרכו דרך צדקה, ותורת חסד על לשונו, לא כוסף למקלט מתוך דלדול ויאוש, לא אפּוטרופּסות של שוע אוהב-הבריות, שהרעיון של “כרוב סוכך” מושך את לבו, לא הרהור חולף ו”פנטסיה של ברון", לא ציץ-ששר סמבּטיוני-איגאטי, לא סלסול-צלצול והד-קדומים אגדי – אלא מסתורין של נוֹסטַלְגיה גזעית, “אתדבקות רוחא ברוחא”, כאילו נתגשמה ארץ ישראל בגופו ובמוחו של אדם זה, וכאילו קמה בקרבו לתחיה בנחשול של אהבה תמידית וסוערת, מתוך כווץ של צער, וחבלי השתחררות כוח- מולדת טמיר ואיתן.

על כן אפשר היה לעבוד עם האיש הנפלא הזה. על כן אפשר היה לזכות לעבוד במחיצתו. על כן עלינו במשעול צר למרומים המזהירים תמימי-הדעים ולראש הנבו של אחדות עליונה – מעל לחלוקי-דעות אישיים ומפלגתיים.

ב

עבודתנו הפוליטית בפאריז התחילה בסוף שנת 1914. כבר אז באנו לידי הכרה ברורה שאם עתידות א“י הן תלויות בפועל באנגליה, בכוח ובתכנית הן תלויות במדה מרובה בצרפת, ושמן ההכרח ההגיוני הוא, ליצור יחסים עם דעת הקהל ועם הממשלה, וגם עם עדת היהודים שם. קרקע זו היתה קרקע טרשין מאין כמוה. אין מקום בעולם, שההתבוללות היתה שם עמוקה כל כך, גם בין היהודים בעצמם, גם בין הנוצרים החפשים-בדעות. הדבור על אודות לאומיות יהודית בפריז היה כאילו רצה אדם לעשות תעמולה ללוּתיר בהואטיקן או להיהדות במכּה! כל השקפת העולם של היהדות הצרפתית בנויה על שלילת הלאומיות היהודית ועל סלודי פּטריוטיות שאינני סובלת שום פּטריוטיות אחרת. והדבר היה בימי תחלת המלחמה, כשהמוחות היו נלהבים, והעצבים – כפתילי נעורת בהריחם אש. לגמגם על איזו צדקה, נדבה, אפילו לטובת ארץ ישראל – עדיין אפשר היה; אבל בין-השמשות שכזה לא היה מועיל לנו כלל, אלא היה מביא אותנו לידי סכנת טשטוש משא-הנפש. ויש לשים לב למצב-הרוח של הימים ההם. איש לא ידע, שהמלחמה תמשך כל כך. מן ההכרח היה להתחשב עם האפשרויות שהמלחמה תעבור עוד מעט, ושגורל א”י יחתך תכף. לכן מן ההכרח היה, לעבור מהגמגום של צדקה ופשרנות אל הדבור הציוני הברור. והדבור הציוני הברור, היה חדש לגמרי לגבי הממשלה, מכעיס את היהודים הצרפתים; ולא נוח גם להברון, שהיה חד בדרא בין יהודי צרפת, ויוצא מן הכלל, והבריות היו רק מתלחשות עליו, שיש לו “חולשה” לגבי פלשתינה. פתגמו של הרצל ע“ד “גוב האריות” התאים להמצב בפאריז יותר מאשר אל המחלוקת בבאזל. ה”אליאנס“, ה”איק“א”, ה“במקום” הקלוש של ה“כּוֹנסיסתּוּאַר”, הרבנים הגדולים והסתם-רבנים היו כנגדנו; ומחוץ למחנה ישראל – כל העולם הקתולי וכל העולם הליברלי, וכמעט כל המחנה השמאלי – עמדו לשטן על דרכנו. היחיד ומיוחד, שאליו אפשר היה וחובה היתה לפנות היה הברון, ואולם תהום של חלוקי-דעות וטינות-שבלב ומשפטים קדומים נתקימו מכבר והפרידו. אבל מן ההכרח היה להשיג את הסכמת צרפת, ולהמריץ את יהודי צרפת, לפחות, לניטרליות ידידותית – אלמלא כן לא עלה בידינו כלום וכלום! בחודש דצמבר לש' 1914 קבל אותנו, את המנוח ד“ר צ’לינוב, הלורד קרומר, שהיה לשעבר סגן מלך אנגליה במצרים, ואמר לנו: אין מן הצורך שתפנו אל אנגליה, אנגליה היא נוחה לרעיונכם, אבל פנו אל צרפת! אז נסענו לצרפת, וד”ר ויצמן עמנו. כמובן, היתה ראשית דרכנו אל הברון. מועצות, אבעיות תיובתות, משא ומתן, סוף דבר: אין להפטר מה“אליאנס”. מטלפנים לה“אליאנס”, אבל כבר הוליך אליה עוף השמים את הקול, הציוניים אומרים ללכוד את ה“בסטילה”, וממאנים לקבל אותנו. הברון שואל: מה יש לה“אליאנס” כנגדכם? (ז. א. כנגד הד“ר צ'. וכנגדי, יען כי הד”ר וו. נסע בחזרה לאנגליה, ואנחנו נשארנו), ואני משיב לו: אינני יודע. אני גם שנים רבות חבר בה“אליאנס”, והייתי חבר נעלם, מפני שאסור היה הדבר ברו“פ, וגם המצאתי הרבה עבודה לה”אליאנס“, והד”ר צ‘. ממלא אחרי דברי, שיש לו להרצות ע“א המצב במוסקבה; והברון מטלפן, שהוא גוזר עליהם שיקבעו לנו ישיבה מיוחדת, ומשיבים שמסכימים, והברון איננו מסתפק בהבטחה בעלמא, אלא דורש קביעת זמן תכף, וקובעים את הזמן. וכעבור שלשה ימים הישיבה המיוחדת מתכנסת, ושם כל ארזי הלבנון אדירי ה”אליאנס“, והישיבה היא באמת יוצרת-תקופה, הראשונה, שבה היה ויכוח ציוני גלוי עם שלש-קרב בינינו ובין הפּרופיסור רינאק. עם דברי חדודים, אבל נגמר בשלום ובקצת נצחון לצדנו, ועכ”פ בהסכמה כללית, שהמו"מ עמד על גובה הגון, והעיקר שהברון היה מרוצה. ומני אז במשך כל שנות המלחמה הייתי הולך ושב מלונדון לפאריז, ובכל פעם היתה אכסניתי בקרבת הארמון, ואכסנית עבודתי וקשרי ומרכזי עד ש’ 1917, שאז החלה העבודה הפוליטית המכרעת, שוב בתנאי בני גד ובני ראובן: “אם צרפת תסכים”, ובכל היגיעות, החקירות, ההצעות, השיחות של הימים ההם עד הצהרת צרפת – לא זזה ידי מיד הברון בנוגע אל הפוליטיקה הציונית בצרפת.

נצא נא בכל גבול ישראל, ופנס-של-דיוגנס בידינו, וחפשנו לנו איש, אשר ארץ ישראל היא במדרגה כזאת שורש נשמתו, אם תמצאו! מצוא תמצאו אנשים, אשר ארץ ישראל עלתה על לבם, אשר כנוח עליהם רוח נדיבה, ישחדו מעשר מן המעשר מתבואת הונם לטובת הארץ, אשר לשמה ולזכרה לפעמים תתעורר תאות נפשם, אשר יתימרו בכבודה ויתגאו בהצלחתה, אשר יבחרו בה לעשותה לאוצר רכושם, אחרי אשר נוכחו לדעת, שארצות הגלות היו להם כצרור נקוב; אבל מעטים מאד אף בין אחינו העלובים והרצוצים, הדוויים והסחופים – אנשים אשר ארץ אבותינו חדרה לתוך דמם, ותמלא את כל חייהם הארוכים, ותלהיבם, ותלבבם, ותתן להם גהה לרוח נעכרת, ארוכה ליאוש ושממון, נחמת מוסר ויתרון תקוה, כח מוסרי לצער עצמם עם הצבור, וכגולת האושר לזכות ולראות בנחמת הצבור, ואזרחיות בישראל! פינומן זה הוא הופעה פלאית, או כמו שאנו אומרים בתמימות האמונה: נס מן השמים. כבר הורה חכם צרפתי טן, שכל אדם גדול הוא צומח מתוך סביבתו ותקופתו, וכשאנו רוצים לעמוד על עצם גדלותו, עלינו להתחקות לדעת את תנאי החיים ואת אפני המצב, שבהם נולד וחונך. כבוד שטתו של טן במקומו מונח, – אבל איש מן החוקרים לא יקבל על עצמו, למצוא בשטה זו את המפתח לפתרון חידת הברון אדמונד-בנימין: לא זכות אבות ולא השפעת הסביבה; לא תנאי המצב, ולא אפני החנוך; לא פפד“מ מתקופת שפרפר שוויון-הזכויות, ולא פאריז ממאת-השנים האחרונה, ובודאי לא היהדות של ההיכל מ”רחוב הנצחון“, ואף לא ה”אליאנס“, וגם לא ההשפעה הדתית של מר חמו הגדול והנערץ, הברון וילי מפפד”מ, שכמעט לא נודעו עקבותיה במובן הלאומי וארץ-הישראלי – כל הדברים האלה, יותר שהיו “תנא דמסייע” היו “מעשים לסתור”. הרבה יותר מתקבלת על דעתי ההשערה, שאין כאן תוצאה של השפעות מלבר, וגידול מתוך קרקע חנוכי מכּוּחש ומוּקרח, מתוך אדמה, שהיתה בבחינה זו חרבה ומלחה, אלא כיפא דנורא – מיטיאור בודד ופוזז ברחבי הרקיע, שתנועותיו אף הן מדודות במדה וקצב בטבעו הנטוע בקרבו, ובהשטה השמשית שממנה נסח, אבל אין לו סמוכין, ואין שום קשר גלוי בינו ובין הסובב. הופעות כאלה באות בהיסח הדעת, בלי הכנות ובלי מבשר שילך לפניהן, להכריז לכתחלה על ביאתן. ככה בא הרצל, ככה בא לפניו הברון אדמונד. דומה, שמלכות ישראל עברה ובטלה מן העולם, ופתאום – “ויהי בישרוּן מלך”!

מלכים נולדו בישראל – והם עומדים נצבים לפנינו חיים וקיימים בכל הדרת גאונם, משכמם ומעלה גבוהים מכל העם, ותארם כתואר המלכים אשר היו לנו בימי קדם, ואין דומה להם במרץ נפשם, בכביר רצונם ובתעופת דמיונם. אין דומה להם בהכרת עצמם, בהרגשת ערכם וערך הגורל אשר הוטל עליהם, – אי מזה באו המלכים? אי הקרקע זו טפחה וגדלה אותם? הקרקע – האויב! – היא אשר גדלה לנו פרי הלולים, חלף הרעל אשר השקתה אותנו מאות בדורות, חלף נחלי דמינו, אשר שתתה, רותה אלפים בשנים. אז תתגלגל אלינו נשמת המלך מימי קדומים, מימי הנביאים והמלכים, והיא לא תדע מאומה מכל הנעשה בימים האלה, והיא לא שמעה מאומה מחורבן כל פנות-העם, ובכוח פנימי היא עושה כל מה שהיא עושה. היא איננה עורכת מחאות, אך כולה מחאה אחת! אומרים אתם, שנסתם הגולל על מלכות ישראל? אני המלך – לא אני המלך בטענה נשואיית, אבל אני מראה, שאפשר שיהיה מלך לישראל, ושלא נופל הוא ממלכי העמים! אומרים אתם, שארץ ישראל נשכחה – הנה היא חיה ושואפת בקרבי, הנה יש זכרון להעבר, זכרון בכל כח השקידה והקרבן, האמון ומסירת-הנפש.

זה סוד רוח העם העתיק וזה משפטו כל הימים, ללכת בעינים עצומות אל התהום הנוראה, ולברוא את משיחיו רק באחרון רגעו, בשארית אונו, עת רגליו כבר עומדות על עברי פי פחת, והחרב החדה כבר מונחת על צוארו, אבל טרם תכבה הגחלת האחרונה, והיא הבוראת והיוצרת את מדליקיה ואת משיחיה, והמלך מופיע, ואחריו מאיר נתיב, וחלף ועבר ועוד אחת מעט – ונעלה ונראה המלך ההולך אחריו. הופעה זו איננה סכום של פעולות סביבה ושל השפעת נמוסים וחנוך חיצוניים, אלא צוחה של קריאת-תגר מתוך רגש קיום מתקומם בנפשות אשר בהן צמצם שר של ישראל את שכינתו, ואשר חייהם ומעשיהם הם הם הביטוי שלו, מבלי אשר הם בעצמם יודעם זאת. הכרה ברורה יש להם ע“ד תעודתם בחיים, חובותיהם לעמם ולאנושיות, אבל הווייתם ועצמותם הן מעבר למפתן ההכרה, באין “הנשוא” יכול להתהפך בעיני עצמו ל”נושא" (רק האלהות “אני והו”), כמו שהעין איננה יכולה לראות את עצמה.

אומרים, שאחת מתכונות האדם כביר-הרוח, היא, שבו נפגשים ההפכים. זהו פתגם בלתי מדויק. מה שנראה כסתירה והפך, איננו לא סתירה ולא הפך, אלא בקנה-מדה פעוט. אצל הגדולים אין ההפכים נפגשים אלא הם בטלים. לדוגמה, המסורת והעממיות, בחייו ובמחשבותיו של “הברון שלנו” אינן סותרות, אלא מתאימות ומבליטות את ה“היינו הך” שביניהן – רבבות פעמים שמעתי, ואלף פעמים קראתי בדפוס, כי כל עם שאחז בשיטת הדימוקרטיה, מתחיל בהכרח להתנגד אל המסורת. תהיתי על דבר זה, וכמדומני, שהוא מופרך מעיקרו. לאמתו של דבר, אין לך דימוקרטיה יותר גדולה מהמסורת, שהרי היא מתרחבת ומתפשטת, לא על דור אחד, שנטיותיו הן לצד זה או אחר, אלא על הרבה דורות ועל סכום נטיותיהם. המסורת באמתת תכונתה איננה סומכת על אי-אלו יחידים, כי אם על דעותיהם ואמונותיהם של אנשים רבים מאד. על כן ההגדה היא, מצד ידוע, ודוקא מהצד הדימוקרטי האמתי, חשובה יותר מן ההיסטוריה, כי ההגדה עפ“י רוב נעשית ע”י העם כולו, ולכל הפחות, ע“י הרוב המכריע של העם, וההיסטוריה נכתבת ע”י אי-אלו מומחים יחידים בעלי מקצוע. החולק על המסורת, אם הוא עקביי ומסקנתי, הוא צריך להזקק להממשלות האבטוקרטיות, ועכ“פ להפאשיסטיות – המבטלות את ערך העם, בפסלן את מומחיותן של השדרות הרחבות, ובבכרן את היחידים שנתמחו – המסורת, למי שמבין בדיוק את הוראתו של השם הזה, היא מתן זכות הדעה לשדרות-העם הרחבות, לא רק עתה, אך גם למפרע, בהעבר הקרוב והרחוק. המסורת היא הרחבעמיות (הדימוקרטיה) הכי מקיפה, הואיל שהיא כוללת אף את הדורות שכבר הלכו. היא איננה מצמצמת את עצמה בקרב התחום הצר של אלה שהם, במקרה, חיים עדֶנה. רגילים הדימוקרטים לטעון על האצילים, שכל יסוד אצילותם הוא מקרה הולדם מן יחש זה, ולא יחש אחר. ככה מוחים הדימוקרטים כנגד זכויות תלויות במקרה לידה. עפ”י ההגיון, שיטתם זו מחייבתם למחות אף כנגד שלילת זכות לרגל מקרה אחר, והוא מקרה המות, – הדימוקרטיה אומרת: אל תהי דעת חברך קלה בעיניך, אפילו כשהוא עבדך! – המסורת אומרת: אל תהי דעת חברך קלה בעיניך, אפילו כשהוא אביך! וכי בשביל שהוא אביך הפסיד? וכי בשביל שקדמך להסתלק מן העולם – אין להתחשב עם דעתו?

התינוקות של רחובותינו ושל ספרותנו מתקשים בהבנת הדברים העיקרוניים האלה, לפיכך הם רואים את המסורת ואת הדימוקרטיה כהפכים. מחליפים הם עוד שני מושגים במערכת ההגדרות האלה: לאומיות ועממיות. כמו שיש בכלל הסכום המספר החלקי, אבל אין בכלל המספר החלקי – הסכום (יש בכלל מאתים שנה, אבל אין בכלל מנה – מאתים), כך יש בכלל הלאומיות – עממיות, אבל אין בכלל עממיות לאומיות. מה ביניהן? יש ביניהן הבדל זה, שהעממיות מתבססת רק על העם החי והנוכחי, בה בשעה שהלאומיות מתבססת על כל הדורות, ובכללם גם הדור הנוכחי. העממיות עומדת על ההווה, והיא אנוסה לחייב את הגלות, לא רק במעשה – שכולנו אנוסים להתחשב עם הכרחיותה – אך גם במחשבה. העממיות איננה יכולה לחבר את היהודים שבכל הארצות, אעפ“י שהיא רוצה בכך, מפני שהיהודים הם נפלגים בסימני עממיותם ובתוכנה בהווה. התחשבות גרידא עם המצב הקיים בהווה, מוליכה ומביאה בהכרח לידי כך, שהיהודים, למשל, בפולניה, יכירו בהשפה האידית בתור השפה הלאומית שלהם – כשאין מכניסים בחשבון את הלאומיות, אלא מצטמצמים בעממיות בעלמא – אבל צריך לזכרו שעפ”י שטה זו, יכירו לא רק היהודים הספרדים בשפת הלאדינו שלהם, אלא גם היהודים הצרפתים והיהודים האיטלקים, ואין צריך לומר היהודים הגרמנים והאנגלים, בשפת מדינותיהם, שהורגלו בהן ושנתחבבה עליהם זה דורי דורות. זוהי אך דוגמה אחת, וכך היא המדה על כל הקו של המצב בפועל. לפיכך אין העממיות יכולה להיות שטה עיקרונית, אלא תכסיס פוליטי עובר. לעומת זה, הלאומיות הנסמכת לא רק על רגע ההווה, אך גם על העבר הגדול, היא בונה על צור ביתה, מפני שאין לה יחס וקשר עם הנסיון היומי, אלא עם הנסיון ההיסטורי. על כן העממיות מפרדת, והלאומיות מאחדת, העממיות מאשרת את הגלות, והלאומיות שוללת אותה, העממיות מכרת בהרבה מסורות, והלאומיות – אך במסורת כללית אחת. יש אשר העממיות היא יותר מנומרת, ועל כן היא מענינת, אבל היא חסרה את הקו המאחד. ראש אחד מכתיר את גוף האדם – הנהו יפה; שני ראשים, לוּא גם יהיו מחוטבים תבנית אַפּוֹלוֹ, עם תלתלי-זהב, על גוף אחד – מראה נורא! שמש אחת על הרגיע היא מלאתי-הוד; שש שמשות על הרקיע – חוששני, שמא יעורר בקרבנו רושם של כעור; יש דברים, שאי אפשר להוסיף עליהם, ושכל המוסיף אינו אלא גורע. בנין ובראשו מגדל – זוהי השירה שבאמנות; אילן – זוהי השירה שבטבע; השירה שבאהבה היא אשה אחת, יחידה ומיוחדת, שאין דוגמתה; השירה שבחיי אומה – ארץ אחת, מובן בתור מרכז, ויכולים להוסיף עליה סניפים. לא היה צורך להוסיף על הלאומיות את העממיות. הלאומיות מבוססת על מהותה ומגמתה של האומה העבריה; העממיות היא רסיס מפוליטיקה כללית, שאפשר שהיא היום מתאימה ומחר תפסל, שאפשר שהיא מסוגלת למקום זה, ומסוכנת למקום אחר. הנציונליזם של העמים החיים, עפ"י רוב איננו לאומיות, אלא עממיות. רק הנציונליזם של העמים המתעוררים לתחיה, הוא לאומיות בדיוק מובן המלה הזאת.

ברור המושג הזה נחוץ הוא בשביל הבנת מהות אופיו הציוני של הברון. הוא איננו עממי במובן ה“פולקיסטים”, ולא נציונליסט במובן הגויים, אלא ההפך הגמור: הוא יהודי לאומי מסורתי במובן היסודי של הגדרה זו. הוא שואף ומאמין גם יחד: שואף למצוא מנוחה לשארית נחלתנו מכון לשבתנו עולמים, ומאמין בחיי עמנו כעם בדד ישכון אך ורק בארץ-ישראל. היעודים הנשגבים שבדברי נביאינו בנוגע לעתידות ישראל בארץ ישראל, אינם בשבילו, כמו שהם לרובא דרובא של יהודי צרפת, ואפילו לכמה מרבניהם – שיחות מני קדם עתיקות מוסבות משבצות מליצה והגדה: אלא דברם כהויתם; ולא זכרונות מטושטשים ודלוחים של עבר מעורפל, אלא טהורים וקדושים גם בפנימיות כוונתם גם בפשט משמעותם המעשית. בדבר העיקרי הזה, נבדל הברון מחבריו ורבותיו בעודנו אביב ורך, ובשטתו זו היה גלמוד ובודד בקרב משפחתו ועדתו. כאיש מעשה, שונא ההתפלספות, לא נכנס לחקירות עמוקות לדייק, אם ובאיזו תכונה עם ישראל הוא עם, אך צמצם את שאיפותיו ויגיעותיו בשכלול הדמות ובהשלמת החסרון של עם ישראל, חסרון של עם ישראל, חסרון נקודה מרכזית.

ואת הדבר הזה התחיל הברון בה בשעה, שענין שיבת היהודים לארץ ישראל היה חוכא-ואיטלולא אנקדוטית קבועה ושיחת-חולין שגורה, והיו מספרים את ההלצה הידועה, בשם הברון אלפונס, אחיו הבכור של בנימין, שהשיב למי ששאל אותו, אם יקבל כתר מלכות ישראל? – שנוח לו לשמש בכהונת ציר של נושא הכתר הזה – בפאריז! הברון דנן אמר לי, שאנקדוטה זו (ככל האנקדוטות הרוטשילדיות) היא בדותא בעלמא: איש לא שאל את אלפונס, ומעודו לא השיב אלפונס תשובה כזאת. אבל אניקדוטות כאלה הן נבראות מן האויר. יש בהן לפעמים מן השכל הישר, ובמאורע זה, דוקא מן השכל הישר של גויים. הגוי חושב לפי תומו: הרי יש ארץ-ישראל בעולם, והרי היהודים הם חסרי ארץ בעולם, אם כן ההגיון מחייב, שהם צריכים לשוב ולכבוש את ארצם. “יבוא בעל השור ויעמוד על שורו!” הרי ישנם רוטשילדים בעולם, והם הולכים מחיל אל חיל (בתקופה ההיא), והם קרובים למלכות ומוכתרים בתארי-כבוד, ונוהגים נשיאותם ברמה; ומה איפוא יותר קרוב אל הדעת מן הרעיון, שהרוטשילדים ימלכו בארץ ישראל? הדמיון הגויי עשה את הזווג הזה לאו דוקא כעקיצת עקרב לשם קנתור ואיבה, לפעמים גם במין תמימות ודרך שיחה בעלמא. ברם אחינו מוּשוי-הזכויות, אשר זה אך יצאו מן הגיטו, ועוד ראשם נמלא טל ילדות של האמנציפּציה, הרגישו בשיחה זו מעין מגמה, לחתור חתירה תחת מעמדם המדיני, בדרך רמיזה וראשי פרקים, ומסירת מודעה שמקומם של ישראל לא יכירם באירופה, כי אם באסיה וכו' וכו', וכאן באה הסניגוריה ה“אויפקלאֶרוּנג”ית ללמד זכות ולסרס את הדברים, שאיש מן היהודים הנאורים לא חשב חלילה לשוב לארץ אבות, ושאיש לא הרהר להמליך את הרוטשילדים. הפחדנות וההתרפסות, הזהירות הקמעונית והחידקית, שעוררה את יהודי ברדיטשוב אחרי הקונגרס הברליני של 1879, להצהיר שאינם מקבלים על עצמם את האחריות בעד מדינאותו הנגד-רוסית של ביקונספילד, קרמה לכך, שההתבוללות שלנו לא חדלה להעלות גרה את תשובתו המדומה של הברון אלפונס שערבה לחכה כצפיחית בדבש. ועד היום מקשקש הפתגם הזה כזוג וכאיסתרא בלגינא, בכל מקום שישנם עוד מוחות גסים ולבבות מטומטמים, שאינם מרגישים בשפלותה ובנוולותה של קיניות זו.

אבל צריך לשים לב, שבשנות הששים והשבעים להמאה שעברה, לא היה הדבר “מצוץ מן האצבע” וקלוט מן האויר לגמרי. נפלה הברה, נזרקה שיחה מפי מישהו, חזרה וקפצה, נרתעה לאחור, וחזרה ונעורה, לרגל סבות ידועות, ועד עתה זמזומה חוזר ונשמע. בזמן כתבי את ספרי “History of Zionizm”, עלתה בידי למצוא את המקור ההיסטורי של שיחה זו: המקור פכה בפלגי חליפות העולם המדיני: השערות וגרסאות ע“א שיבת היהודים לא”י – מקצתן בצורה דמיונית, מקצתן בצורה דתית, ומהן גם בצורה היתולית – היו מרפרפות באויר אחרי הקונפרנציה לשאלת המזרח, שהיתה בפאריז בש' 1856. המקוריות והתמהוניות והאגדתיות שברעיון זה, משכו לב אי-אלו סופרים ועתונאים לטפל בו בכובד ראש; ומכיון שבזמן ההוא דרך כוכב הרוטשילדים על שמי הפינאנסין והפוליטיקה כאש פלדות, וכל ההוד היהודי כלפי העולם החיצוני היה מרוכז באותה הנברשת החשמלית, באותה הצנתרת של זהב, שהשם רוטשילד קורא לה, על כן מאליו מובן, שרוטשילד הוקם בדמיונם של בריות כמין דון-קרלוס, פרטנדנט הטוען לכתר מלכות ישראל, מבלי אשר עלה הדבר הזה בדמיון איש מהרוטשילדים אף לרגע קטן. כשחקרתי את “הברון דנן” ע“א הדבר הזה, ספר לי מתוך קטע שיחה, ברקי-אפיזודים וזיקי-הלצה, את כל דבר האגדתא ההיא, וגם הזכיר מכתב אחד שכתב אליו אז הסופר הצרפתי הגדול אלכסנדר דיוּמא בענין זה. הפצרתי בהברון להשאיל לי את המכתב, ואז צוה להמפקח על הספריה, הא' בלום, למצוא את המכתב ולמסרהו לידי. רדיתי בשביל ספרי הנ”ל הרבה דבר מן הכורת של הספריה. מכתבו של דיומא מגלה את מוצא האגדתא שנבראה לשם עקיצה. איזה עתון בפאריז שהסתולל בהרוטשילדים, וירב ללגלג בהם, שרבב את לשונו בערמה, כדי לכופם לשיחה אתו, ויספר בסגנון תם-מזויף, שהרוטשילדים מוכנים לעלות על כסא דוד. והיה מי שהוציא דבה על דיומא, שהוא כתב או הכתיב, ועכ"פ שיש לו חלק-מה באותו הגמגום והגרוי הליצני. לביטול הנרגנות והרנון הזה כתב דיומא מכתב אשר בו הוא מביע הערצה נלהבת להברון ולביתו, ומברר, שאיננו יודע מה הנרגן סח, שאין לו שום מגע-ומשא עם אותה כת ליצנים וליסטים של קולמוס, אבל, בעיקרו של דבר, איננו רואה שום סימן עלבון בהנבואות לשחרורם הלאומי של היהודים.

ג

תסיסה זעירתא ופולמוס-של-קולמוס זה, שהרכיב בשיחת-הבריות את הרוטשילדים עם ארץ ישראל – לא הקלו, אך הכבידו להברון את ראשית מפעליו. עוז-רוח יוצא מן הכלל נחוץ היה למען החל עסוק בדבר, שהיה עלול לאמת את השמועות הכוזבות ולספק בתור יהיב-מזונא חומר חדש להליצנים. חוץ מזה היה הדבר עדין מאד כלפי ממשלת הסולטאן התורקי, שבית רוטשילד היה מושך לו חסד משנת 1856 ואילך, כלומר מן הזמן שממשלת תורגמה התחייבה לתת שוויון-זכויות לבעלי הדתות השונות וליהודים בכללם. לפנים היו הרוטשילדים נמנעים מהתערב בפוליטיקה ומהכריע את הכף לטובת ממלכה זו או אחרת. אך בש' 1856 בכינוס פאריז, כששאלת שוויון הזכויות נתפתלה ונשתרגה עם השאלה המזרחית הכללית, השפיע בית רוטשילד לטובת הנוצרים והיהודים שהיו משוללי הזכויות בגבול הקיסרות העותומנית, והיחסים בין הציר התוגרי בפאריז ובין בית רוטשילד היו טובים מאד, ובהווסד הבנק העותומני אח"כ בקושטא היה גם בית רוטשילד לעזר. הברון אמר לי, שכבר נצנץ הרעיון במוחו לפני התחלת המפעל בארץ ישראל, שאפשר שיבוא יום וארץ ישראל תסודר באבטונומיה יהודית כעין הלבנון, אבל בשביל כך התנאי המוקדם הוא, שמספר הגון של חקלאים יהודים יתכנסו וישתרשו בארץ ישראל; וזהו הדבר אשר החל לעשות. בתקופה ההיא של נסיונות מגששים ושל התבלטות המכשולים הטבעיים והפוליטיים, של – כמו שהאמין הברון – הכרח החשאיות המוחלטת והסודיות הכמוסה, ושל השטה, שאפשר לתארה בהמלים שלו: “אגל לאגל ירד ונקוה פלג”, הופיע לפניו איש-הפלא הרצל, ויציע לפניו תחת הסתר-דבר את הפומביות, תחת הקוֹנקלַבֶה – את הקונגרס. הברון נתפעל אמנם מן המסתוריות, הפיוטיות, ההפתעה וההעזה של החולם הגדול, אבל לא נמשך אחריו לשדד את כל המערכה ולהפוך את הקערה על פיה, וככה עמד לפי שעה בנגוד – לא לעיקרו של הרעיון הציוני, אלא לתכסיסו. ואולם במשך הזמן, כשראה את הכח הרוחני של תנועת העם, ואת אשר היא יכולה לחולל ולחדש – נתקרב לבו גם אל התכסיס הזה, ביחוד בזמן המלחמה לשפה העברית בהתכניון, ובבקוריו האחרונים לפני המלחמה בארץ ישראל, ועוד יותר לנוכח עבודתנו הפוליטית והישגינו בזמן המלחמה ואחריה.

על חלוקי דעותיו של הברון בנוגע לתכסיס, אומר אני: תנא הוא ופליג. הוא איננו מהזקנים, שמעמידים את החמה כיהושע, אלא הולך לנוכח השמש, ומשנה ומתקן, ואין אנו מן החצרנים המוותרים על השקפותיהם ועל תוצאות נסיונותיהם. הערצתנו כלפי הברון איננה הערצה סמוית-עין, אלא היא מבוססת על הכבוד הגדול, אשר כל עם ישראל רוחש, ועל האהבה אשר כל עם ישראל אוהב את נושא דגל ארצנו, את כוכב השחר הזה על שמי חבת-ציון, שאורו הולך וזורע, שחייו הם, – ומי יתן והיו עוד ימים רבים! פרק-הוד בספר דברי ימי ארצנו.

להמיסד רב-הפעלים הזה, ל“תנא” זה – הרשות גם לחלוק עלינו בתכסיס, יען כי מטרה אחת לנו, ו“מינן ומיניה תסתיים שמעתתא”. ואם ישאלני איש, אם וכיצד ואיה הכריז הברון על “המטרה האחרונה”? הנה תשובתי: הדברים הכי גדולים, הכי נחוצים ותדירים בחייו של אדם, אינם סובלים הכרזת “סוף מעשה במחשבה תחלה”. אדם שלם בגופו אוכל להשקיט את רעבונו, ולא בכוונה ובהכרזה לאלתר, שהוא יוסיף שיד וזרחן, ושרקמת התאים שלו תתחדש. דבר זה בא מאליו בלי הכרזה והפגנה. אדם נושא את האשה אשר הוא אוהב, לא בחשבונות ובהבטחה או בהתחייבות לכתחלה, שהוא עתיד למלא את פגימת הסטטיסטיקה, לבל יגדל מספר המתים על מספר הנולדים. אכילתו של אדם תוסיף לו שיד וזרחן, כשלא יחשוב וכשלא ירחיב את הדבור על אודותיהם, וזווגו יביא לו זרעין חיין וקיימין, כשהוא נושא אשה בזמנו וברצונו. דומני שהלאומיים האמתיים אינם מכריזים כלל על הקיום הלאומי, אלא מקיימים את האומה, ושבעלי הדבת האמתיים אינם מכריזים על קיום הדת, אלא שומרים ומקיימים אותה ומתוך כך היא מתקיימת. משהתחילו אנשים לחשוב ולהכריז על קיום האומה או הדת, חוששני שמא יחדלו לקיים את שתיהן באותה הפשטות התמימה, הטבעית וה“מאי קא משמע לן’ית”, שהדברים הכי גדולים נעשים בהן. כשאדם חושב, שהעשב לא יגדל בלילה, אם הוא לא יעמוד על המצפה לפקח עליו ולהכריז על גדולו, חוששני, שמא אין הדבר כשורה – לא באותו עשב, אלא באותו אדם. חוק זה שולט בחיי האדם היחיד, ובמדה עוד יותר מופלגת בחיי עם שלם.

לכל איש טעמו ומשפטו. לכל צדיק וצדיק יש, כדברי המקובלים, מדור בפני עצמו. הברון לא הכריז על הלאומיות, אבל הוא מקיים את הלאומיות ע"י יסוד מושבותיו בארץ ישראל. הוא לא הכריז על הגאולה, אבל הוא קרב, במדה ידועה, את הגאולה, בפועל. ואמנם לא בשל כל מעשיו אני קושר לו כתרים! האפותיאוזה שאני עושה לו, עיקרה הוא בשל העובדה הנפלאה, שהוא הציג סמל ומופת לדור, כיצד איש אדיר יושב בפאריז, הוא מוכשר להתענין במושבה קטנה כמרכא-טפּחא בארץ ישראל, יותר מאשר באלפי עסקיו, קניניו, קרוביו, ידידיו, דאגותיו, שאלותיו – כל ימיו הרבים, בלי ליאות ואכזבה למרות כל הפעולות הנגדיות, והקושי הטבעי שבענין – למדרגה עליונה כזאת סוּגל לעלות אך איש אשר בתוך החיים הזרים, בתוך העולמות הזרים, בקש תמיד את נפשו, את רגשותיו, שאיפותיו, רעיוניו, נשמת אַפּו. אומרים לו לאדם: ספוג וקלוט אל קרבך יותר ויותר, ועכל כל זה עמוק עמוק, לרבות את עצמך. אדם יכול לרבות את עצמו, אבל בתנאי שלא יהי נבלע, כי אם בולע את העולמות הזרים אל קרבו. צריך אדם לחדור, במשך כל ההשפעות הזרות, לתוך עצמו, להפיל את עצמו לתוך תהום הרגשותיו הכי כהות וסתומות, להולד, להתילד מחדש, לסתת ולחטב את עצמו. אז, ברוב הימים וברוב עבודה, ימצא, כי יש ניצוץ ישן תחת מכסה האפר, ולפעמים יש גם סער ישן, רצוני לומר: מה שעתיד להיות לסער.

זאת היתה עבודתו הפנימית של איש-התהילה הזה, עבודת נפשו, הגנתו על נפשו. הצופה מרחוק, המעֻור ע“י ברק-הזהב, עלול הוא להקל לעצמו את ההערכה ולאמור: “אותו זקן חותה כסף וזהב כאדם שחותה אפר-כירה, מילא, נתן איזה מאות מיליונים בשביל דבר מושך את לבו, והרי זה, לפי הערך, כאילו איש מאתנו נתן י”ח זהובים לצדקה”. זוהי תמימות בטלנית! ראשית, אין “חותים כסף וזהב”, אלא מחשבים חשבון של כל פרוטה, כמו בכלכלת מלכות עם מוסדות וסניפים, שמקצתם נובלים ומתנוונים, ומקצתם פורחים ומשגשגים, ובכ“א מהם יש שלשלאות של פקידים ומשפחות, של חוזים והתחייבויות, טמיונים וגנזים, עליות וירידות, גושים מלוכדים, חוקים וגדרים וגדרי-גדרים; ושנית, נתינת מיליונים למאות לאו מילתא זוטרתא היא אף לממלכות, וההון הכי כביר הוא עלול להתבזבז תוך כדי פזרנות בלי חשבון והוצאה שעולה הרבה על ההכנסה, ושלישית, וזה העיקר: עבודתו של הברון-דנן לא היתה צווי-עזבון וזריקה נדבנית של מאות מיליונים, אלא עבודה ומלחמה קשה בכל מוחו, בכל לבו, בכל עצביו, השתתפות פנימית עמוקה, לא מפעל רובץ במנוחה, לא גליד מוטל באזור שלג-עולמים בברק לבנתו והדרו, אלא מעבדה קדחתנית עם נסיונות, אשר לתוצאותיהם חכה המייסד בלב רועד, ומפעל הברון לא היה קרבן מנחה אלא עולת חובה. כמה צער ותקוה, כמה מאמצי רוח והתלהבות, כמה התמדה וסבל-רוח, וכמה אכזבות מרות ותלונות ותנואות וכפית-טובה ואיומים וטרחנות וסרבנות של רוכסי איש וחרחורי כתות! כמה התאבק האיש עדין הרוח הזה, האיש טוב הלב, הולך תמים ומתנהג בנחת עם הבריות – עם קושיו ותקפו של הקשר הגרדי שסובך ע”י תקלות טבעיות, תהפוכות חוקיות, שגיאות פקידים, וטענות אומללים קשי יום, אשר לרגל סבות שונות, באשמתם, או שלא באשמתם, נהפך עליהם הגלגל, ועל הנדיב היתה תלונתם, וילאוהו בזעקותיהם, וימררו את חייו, וירגיזו את מנוחתו! כח אבנים היה כחו לשאת את משא העם הזה וטרחו וריבו, הפצרותיו ותנואותיו, כשיצאו עליו עסקין, וכשבאו עליו בעקיפין! מה היה לו לרוזן מיליארדר בן מיליארדרים, איסטניס פאריזי מעודן-שבמעודן זה, לטפל בדאגות ישע והרפתקאות נדודים ושינוי ארחות חיים של יהודי רומיניה, בסרביה ואוקריינה, אשר את שפתם ואת הלך רוחם ואת נטיות דעתם ואת מנהגיהם המיוחדים להם לא ידע ולא יכול להבין כמו שגם הם לא יכלו להבין אותו? איזו הנאה, תועלת, כבוד, חשבון, היה להאציל המפונק – לפנות מאלפי עסקיו, אסמיו, ממגורותיו, מסלות-ברזלו, מכרי נפטו, ומן האמנות הגדולה, שבה נתמחה כאחד מגאוני המבינים, ראש וראשון בהועד המפקח על שכיות הלובר – לשאלות טיוב הקרקע וזבולו, לרפואת השדפון והחרבון ולהשמדת הרמשים המזיקים, באיזו חלקת קרקע טרשין ב“זכרון יעקב” או ב“יסוד המעלה”? הרבה פעמים שמעתיו מתעמק, מתעצם ומתנצח עם פקידיו והמומחים שלו ע"א איבעיות זריעת התלתן, האספסת, הסויה, הפול ועדשי-הפרות; וכיצד ליער את השטחים הרחבים הקרחים, ומה לעשות לקרקעות זבוריות שבמדרוני הרים תלולים, ולקרקעות אכולי מערות וחריצים ונקיקים במישור, וכיצד לעצור בפני החולות הפורחים, הדיונות שמגיחים ומתקדמים לאט לאט ובלי הרף לפנים הארץ, וכובשים וקוברים תחתיהם את האדמות המעובדות! אֵי מוצא המעין המתגבר של התחדשות המרץ, בשביל הקשבה מתמידה ובלתי פוסקת לכל ההצעות, המועצות והדמיונות, שחפשו בחשכת האפס ליצור דבר-מה קיים?

ד

אלכה נא ואלקטה בשבלים מזכרונותי לאין מספר. אסתפק בדוגמה קלה: פעם אחת באתי לארמון הברון בשעה קבועה בבולון מעבר היער (בּוֹאַ), והיום יום קיץ חם מאד, ולא מצאתיו בביתו. קדמתני הגברת הזקנה, ותבקש סליחה שאין האדון בביתו. רציתי להפטר, אך היא בקשתני לשבת עמה ולחכות, בהיותה בטוחה כי מהר יבוא. – “הוא הלך אל התערוכה” – לאיזו תערוכה? – (הדבר היה באמצע הקיץ, ואני לא שמעתי שיש תערוכה בפאריז, אעפ"י שתערוכות זעירות מצויות הן תמיד בעיר גדולה כפאריז) – לתערוכת המשק הביתי – השיבתני הברונית. אז זכרתי, שמן חלונות דירתי בבית מלוני “מֶריס”, הנשקף אל פני גן הטיוּלרי הגדול, ראיתי לא-אחת בנין של נסרים מרובע וגדול, פשוט ודל, שנחשב בעיני כמחסן לכלי כיבוי תבערות, או למכשירי עבודה בעד הגננים, ולא הוספתי לשים אליו לב, אך פעם אחת עברתי דרך הגן, וארא שלט גדול תלוי על גבי הבנין מעברו השני, ועליו היה כתוב, ששם פתוחה תערוכת משק ביתי. לא עלה אף הרהור קל בלבי לסור שמה. זהו ענין של בעלי מקצוע, ואם ירצה מישהו לכתת את רגליו בפאריז לבקר תערוכות מקצועיות פעוטות, הלא נבול יבול! הבעתי להגברת את השתוממותי על טרחו זה של הברון ושאלתיה מה ענין משק ביתי אליו, ומדוע לא שלחו שמה אחד מן הפקידים; ואגב העירותי, שהיות ודירתי היא ממול הבנין ההוא, עד שהנני רואה את הבנין תדיר מחלונותי, יכול אני על נקלה לסור שמה, אם יש לו להברון דבר-מה לחקור, או להזמין שם. על זה השיבה הגברת: רב תודות, אבל בכל ענין הנוגע לארץ-ישראל, לא ימסור בעלי לשום בן אדם שליחות בפאריז עצמה: הוא חושב לחובתו להתחקות בעצמו על שרשי כל דבר, ומצוה בו יותר מבשליחו! – אבל מה נוגעת תערוכה זו לארץ ישראל? – לפי השקפתו, כל דבר נוגע לארץ ישראל, השיבתני הגברת. הוא הלך לראות, אולי ימצא שם דבר או חצי דבר אשר יכשר לשמוש במשק הביתי בארץ ישראל… עוד אנו מדברים, והאותומוביל של הברון השמיע את טפ-טפו לפני הארמון, והזקן נכנס, ואחריו משרתו טעון משא כבד, שהביא מאותה התערוכה המשובחת שבגן הטיוּלרי, ומתוך זריזות נלהבה נטל הברון מיד המשרת חבילה אחת כרוכה בנייר ויסר את התכריך של הנייר, ויוצא ממנו פח-ברזל מנוּקב, שדפני הנקבים בולטים ופונים לצד החיצוני, וכגבור מנצח תופש בידו שלל אשר לא יסולא בכתם אופיר, שאל אותי: הידעת מה זאת? הייתי נבוך מעט, כי לא רציתי לצנן את התלהבותו של הזקן, אבל לא הבינותי לשמחה מה זו עושה? מפני הכבוד, הצצתי בעינים בוחנות באותו פח-הברזל, ואמרתי בבדיחה קצת: בבית אבא היו קוראים לכלי שכזה בשם “רייבּאייזען”. הרים כסוני! הרתחן הזקן, הנוח להתלהב, התרגש מאד, וברגע אחד פנה הודה פנה זיוה של כל אהבתנו: אין אתה משער, איזה ערך יוכל להיות לפח-ברזל זה בבתי האכרים בא“י, תחת המגזרות והמגרדות שהם משתמשים בהן? והתחיל לתאר את צורתן של הכלים אשר לפי דעתו, לא יצלחו לכל, ואת יתרון פח-הברזל הזה, ומה גדולה התועלת שהכלי הנפלא הזה יוכל להביא בהמחלבה עם החלב הטרי הבלתי מבושל, ועם המבושל – לפרוש ממנו את הזבדה, שכן דרכו של חלב להזדהם ולהטמא בכל מיני חלאה וזוהמא; וגם יש בו ברכה למלאכת הגיבון, להתקרשות הגבינה, לעשותה רכה כבצק כעין הכּממבּר הצרפתי האמתי, שאין דוגמתו – ומדוע לא יהיה לנו כּממבּר בארץ ישראל? לא מצאתי מענה. אני חשבתי לתומי, שתעודת ארץ-ישראל היא לספק את המוֹנוֹתיאיזם, ותעודת צרפת לספק את הכממבר, ו”רייבאייזען" זה, כמדומני שהיה משמש תמיד לגרידת בשר, ולא למחלבה. אבל עצרתי במלים בראותי חיוך קל מרפרף על שפתי הגברת שהבינה וחלקה עמי את ספקנותי הדקה – והסלחנית. ואמרתי בלבי: מה יקר הוא היהודי הזה, הזקן ודל-הכח שטרח והלך ביום קיץ חם מארמונו אל בין המשפתים של תערוכה מייגעת לתור ולמצוא שם דבר, שהוא חושב, שאולי יביא תועלת לתקנת ארץ ישראל, אף אם העלה בידו חוח.

משם הוביל אותנו הברון, כדרכו תמיד, אל “פנת יקרת” שלו בגנו הסובב את ארמונו בבולון – אל הגינה היפּנית, כמו חביון אפריונו, ערוגות לבושות שני, פרחי שבו ולשם, רסיסי יהלום וטל-אורות בתבנית נצנים. ואין מקום בעולם, שם נוח ללמוד את תורת הצמחים, כמו בפרדס יפני, כידוע. שם כמעט רואה אתה, כיצד עולים החלקים הממוסמסים מן הקרקע בצנורות אל הגבעול, בצנורות מרובי המחיצות הסותמות את חללן, כיצד מחום השמש מִתְאַדִים המים שבעלים, כיצד בתוך גידי (צנורות) העלים מתהווה מקום רך, אשר לתוכי זורם המוהל מן הגבעול, ואיך התאדות העלים דורשת עליתם של המים ושל החמרים הקרקעיים הממוסמסים מן האדמה, ומה טיבם של השרשים השקועים בתוך הקרקע, ואיך שערות השרשים בולעות מן הקרקע את המזון הממוסמס, ודומות לכיסים זעירים, ארוכים ודקיקים, ומכוסים בקרום דקיק מאד. כל תורת הקבלה של ספירות הללו, לא גמטריאות וראשי תיבות ושמות כתובים על נייר, שניתנו להדרש בגימטריות אחרות ור"ת אחרים, ושכולם מעוך וכתות, עקוד ונקוד, אלא מעשה בראשית ממש, וקבלה מעשית ריאלית כתובה באצבע אלהים כשיעור הסתכלות ואותיות מחכימות – הריהי ברורה ומבהיקה כשאתה יושב בתוך גנה זו, כמו שישבתי אני במשך ימים ושנים, וכשאתה מקשיב לפרקו של הזקן, שהוא חסיד נלהב לצמחים, ובקי בהם, ואוהב לדבר עליהם – לא כמומחה יבש וממַיֵן סדרן, אלא כאמן שנהנה מן היופי שיש בהטפול המעולה, בבחירת השתילים הטובים.

כמדומך, שבהיקף זה, באמצע הערוגות היפניות, בין החריזנטמות (פרחי-הזהב) הסמיכות, הרכות, המסולסלות, הלבנות והסגולות, שאדם עומד לפניהן לכוד-קסם, נשכחה ארץ ישראל? – לא! הנה הוא מוציא מאחד הנקיקים בקבוק סתום ואפוץ, ומראה לך; דוגמה של רקבובית, שהובאה מיפּן, שמשביחה ומטיבת את הקרקע בזה, שהיא מסייעת לחמרים המתכותיים להתמסמס, והוא אומר לך: זוהי בשביל ארץ ישראל – והוא נוטר את הדוגמה כמצה שמורה, כביכול, כיהודי מהדור הישן, שהיה שומר אפר ארץ ישראל לשים למראשותיו אחרי אשר יפקד פקודת כל האדם – אלא שזהו דקדוק דין, או הזיה תמימה למות, ודמיונו של הברון – אם נסיון זה יצליח, או יעלה באויר כבעבוע-סבון שצף ומתפקע – הכונה היא לתחיה, להתחדשות, לישועה, לברכה.

מן השטיחים הנהדרים הללו של כרי-דשא, עם פרחי הגזר, הכרפסה, השבת והפטרסלין, ממשפחת השמשיות, עם פרחי הכרכום והפעמונים, הסוגרים את עלי הכותרת שלהם בלילות, עם הסגול הלילי, אבי הפרחים הצומחים בצל החורשות, כגון הזיון – מקום שם נדמה לך, שאין אתה עומד בעולם הצומח, כי אם בעולם החי, מוקף אוצרות צבעים של כנפי הפרפרים, של קרומי החפושיות, של נוצות הצפרים, של קשקשי הדגים על פרחים – כל רזי-רזים אלה של תשבורת האור, זעזועי גוונים ופתוך סממנים, העשויים בידי רבונו של עולם… הצייר – מכאן נימי נפש מתוחים בסתר אל הסמטאות המתפתלות בערבובית הגטו, ששם אחב“י נחתים, ואל הנקיקים הקודרים של הרי יהודה ותלי התלים השוממים של חול, על יד ראשון לציון, ששמה בני עמנו נוהרים ושואפים לקראת חיים חדשים. המרחק מיטשטש ואובד, ההבדל עובר ובטל ע”י הזהות האישית: איש אחד הוא – היושב בין פרחים בגינה היפּנית, אשר על יד הארמון בבולון על נהר הסינה – היושב אל עקרבים בין חומות הגטו – והיושב בצריף או בסוכת נצרים המכוסה סכך של זרדים עם צמחי הצבר הדוקר, ומפרך את האדמה לגושים קטנים כקונכיות הצדף, ועושה עקולים כחריץ שבבורג, ומסקל ומעזק ד' אמות אחרי ד' אמות בארץ ישראל – איש אחד הוא, איש ישראל!

ה

יכולתי לכתוב כרכים, ולמצער ספר שלם, לשים בו, לו אך חלק קטן מרשמי נפשי. פה, בהאישים, אין מקום אלא לניסוי של סרגולים כלליים ע"ד האיש – ושורש דבר נמצא בו.

מה שורש דבר נמצא בהברון אדמונד-בנימין? כבר אמרתי, ששטת טן לא תצלח בשביל הנושא הזה. לא הורים, לא מורים ולא סביבה. הברון דנן הוא מחזיק ברכה לעצמו. אבל – הדרא קושיא לדוכתה: מה היתה נקודת-המוצא לחלוציות נפלאה זו, לקנאות מרוכזת, דוחקת, סוערת, זועפת, רגזנית זו, שאין בה בדיחה ושעשוע וקלות ראש, אלא כובד וצמצום ענקי-נואש? דבר זה מהו בעצם טבעו? לי מתבלט הקו המסמן שבקלסתר זה (איך שהדבר יראה, לכאורה, מגוזם ופרדוכסאי): הכעס הגדול, הכעס כנגד האויב, הכעס כנגד השמד, צוחת המחאה, התפרצות כעסו של היהודי על העולם הלוקח ממנו את כחו, את כשרונותיו, את אמצאותיו, את גופו, את בני ביתו, וכל זה לא די לו, והוא שולח יד גם אל נפשו, ואיננו מחזיר לו כלום, זולתי צעצועי תארים ומוניטין של כבוד! הכעס המובא בהפתגם: “שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי”, והפורץ, כלבה מלוע הר-געש, בהפתגם “שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך… כי אכלו את יעקב ואת נוהו השמו” – הנה הניצוץ, הגץ היוצא מתחת הפטיש, כשהוא מפוצץ נפש, שאיננה רכה כדונג, אלא קשה כסלע, זיק מזדקר בכח פרא כחזיז. אין צרך שיתבטא בקללות ארוכות, כמנהג נשים. הכעס האמתי הוא מתון ושקט. ככה היה כעסם של ראשונים. כשנחתך גורלו של סוקרטס למיתה ותלמידו של הפילוסוף, כששוחח עמו, קלל את השופטים, צמצם סוקרטס את כל קצפו בהערה קצרה – שאינם יודעים, מה שהם עושים. פילוסופי הסטיו (הסטוֹאַ) הרומאים, מלאי-המרירות, עלו עוד יותר במדת-הכעס; על אחד מהם, אֶפיקטוס שמו, מספרים, כי כשהיה עוד עבד, עשה לו אדונו חבלה אנושה ברגלו, והפילוסוף משוגע מכאב, קרא אליו רק את המלים האלה: “הלא הזהרתיך, שאתה עומד לשבור את רגלי!”

כולנו יודעים את החכמים שנתפסו למינות, בדורות הבינים או בעת החדשה, שבשעה שהעלו אותם השמשים לגרדום לידון או להסגף, היו זורקים מלים של מחאה, כאבני בליסתראות אל פני בתי הדינים. אך על פני כל הנפצים הללו עלתה הסברה, ילידת הכעס הלא-בלום, שמדקדקת עם הצדיקים כחוט השערה, ובאותה שעה חותרת להסיר מעל החוטאים את עול האחריות: אין לך תולדה בלי כל סבה, ואין סבה, שלא תהא גם היא תולדה של סבה אחרת שקדמה לה בתחום חוקי הטבע ובגדר החיים הרוחניים, ונמשכת שלשלת זו מסוף העולם ועד סופו. ואליה הוגש לחרצובות גם רצונו של אדם יחיד וכוח בחירתו – הנה הסברה המסירה את הכתר מעל ראש האדם – ותרמסנה. היא העמידה את הטמא במקום הקדוש, נטלה מאת היושר את זכויותיו, התירה את חרצובת התאוות השפלות שבשפלות, חללה את תום הגבורה, ותשם על האנושיות את כבלי החוקים הסמויים של הטבע המדברי. אוֹמְניה של תורפה זו, בחפצם לכסות את ערותה המזוהמת, תלו עליה את ההשערות הנוצצות ע“א התורשת הטבעית, ע”א לקויים חלקיים של “חושים כֶחָשים”, ע"א השפעת מצב מערכת העצבים, בקצור, כל התלבושת הפיזיולוגית עם רדידיה ומחלצותיה, כפתוריה ופרחיה, ובה היא יוצאת לשוק, רעולה כערבית, פרופה כמדית, בקטלא ובעיר-של-זהב עשירה, עם תמרוקי המדעיות המתקשטת, עם קרן-הפוך ושמן-תורק, ונרדה נותן ריחו… במליצה, אבל, בתור הלכה למעשה, מעלה צחנה באופן נורא.

כי מה יתרון לה בכל עמלה שעמלה? הועיל מה הועילה לזכוך הלבבות ולצרוף המעשים? אם נחפש ונמצא את הסבות שהביאו לידי היטלר, האם ע“י זה יפוג העון? אם יש הכרחיות, הלא אז גם האחריות פרחה לה! פילוסופיה זו מתלבשת במדת הרחמים, מכניסה סדרים נאים לבתי הסוהר, ממתקת את החיים לאסירים הכי קשי-לב, מלמדת עליהם זכות ומצדיקה את הפשעים הכי מחודדים ע”י ק"ן טעמים עוד יותר מחודדים של השפעת הסביבה, של מאורעות וחלאים, מיסדת כמעט בית-תענוגות לפושעים מן הפעוטות, מוכנת לעמוד להגן גם על סוס עצל, כשהעגלון דופקו בשוט דפיקה חזקה מעט. לפנים היו מוליכים את החוטא בקולר לגרדום או לתליה – דרך קצרה, היום מוליכים אותו בסדרים נהדרים אל תא-מאסר חם ומואר, כאילו רצו לשלם לו שכר ולהנאותו שזכה לכך. לפנים היתה גולגלתו של הפושע נופלת, בלי הקדמות, או עובשת במערה – ובערת הרע מקרבך! היום מנקרת בה הפסיכולוגיה, ומחטטת בה הפסיכופּטיה, למצוא אמתלאות לזכותה. לפנים היו הכל בריאים ואחראים בעד מעשיהם; היום נהפך העולם לבית-חולים גדול; וכל החוטאים חשובים כמשוגעים מוכרחים. על עיי בתי המאסר ובתי המשפט שמכבר, ישוֹב ישב לו מלאך החדישות, ישב ותהה, ישב ונתעוות ונתעקל כנחש, ולבסוף פסק: ידוע את הכל, זאת אומרת: לסלוח לכל!

כסבורים אתם, שאהבת הבריות מדברת מתוך גרונו של זה? עורבא פרח! אין זו אהבה, אלא שלילת הכעס הקדוש, שעליו עולם-המוסר עומד! הסליחה הכללית נותנת את החוטאים לטרף לשני הפתנים הזדים. בעד אלה האחרונים יש עמה דמעות, רחמים, עזר – בעד הראשונים רק אמן יתומה! לרגל פילוסופיה מעוקלת זו, זוכה הפושע להיות בן-טפוחיו של הצבור, והחיה המוכה צריך שיהא כוחה יפה לתבוע את עלבונה מאת המכה. הסוס – האם אין בגרמניה זכויותיו מרובותמזכויותינו אנו? האם איש פגם באזרחיותו? קוראים למדה זו “אנושיות”. ביותר דייקנות צריך היה לכנותה בשם “בהמיות”. במדה, שאיזו בריה היא יותר נמוכה ובזויה, בה במדה היא יותר זוכה לאפּוטרופּסות. “אנושיות” זו עלולה היא, כשתוסיף להתפתח בכוון זה, להרוס את בתי המאסר, או, לפחות, להפכם לבתי תענוגות; להאפיל את אור הצדק, שאליו היו עיניהם של בני-אדם תמימים נשואות עד היום, ולהפוך את כל סולם ההשתלמות, באופן, שעל השלב התחתון יעמוד השלם והיקר באדם, ועל העליון – הבקטריה הכי מחבלת מעולם הטפילים מלאכי המות.

כלום אין יכולת וכוח כל-שהוא בעולם, שיגול מעל לבנו את הערפד המחנק הזה? כלום אין קו-זוהר של תקוה נופל מן ההוי לתוך העתיד המעונן? האם פס בתוך כל המעקשים והנפתולים אותו הכעס הנביאי, שהוא התקון היחידי לחשבונו של עולם המוסר, אותו הכעס הטהור והעמוק, שאליו רועדים כל געגועי נפשנו, הגעגועים למשיח ולהצדק העולמי, שהם הם הגעגועים להכעס הנביאי, שאין בו עכביש הערמומיות עם גורי התפלספותו. הוריד הסוֹפיסטאי, העובר בקרב חיי העולם עתה בקנוקנות ובסמפונות, בעקולים ובסעיפים לאין קץ, והלובש “אדרת” מדעית למען כחש – לעולם איננו מתפרץ בכעס, אך מוליך את פלג-השמן של אהבה וסליחה כוזבה. אל אלהים, מתי נהיה שוב מוכשרים לכעוס בקביעות?

יושבים אנו כפופי ראש, על מדוכתה של חידה זו, והמצח מתחרשת קמטים ותלמים. הא כיצד? – אין אנו מבינים – לא את האהבה האומרת “להבין הכל ולסלוח לכל”, ולא את מדת הרחמים כלפי פושעים. עומד יהודי בלבו “האטום”, ואומר: “אהבה” זו שלכם איננה אלא מלה קלילה חסרת תוכן. צריך לעשות משפט לעשוקים, בין שהמשפטים הם ענינים פנימיים, בין שהם חיצונים; צריך לחונן את הגר, צריך לבקש את הנרדף – כל הפוליטיקות תוהו וכל המדינות שקר, ונוח להן שלא נוסדו ושלא נתקיימו, משנוסדו ונתקיימו להרוס יסודי עולם ולהתגאות בגבורתן ובמשטרן! ככה עומד המוסר היהודי לנגד הסניגורים הרגשניים, מצדיקי כל הפשעים, ולנגד פרקליטי החיות, ומוחה ואומר: יפה הוא הדבר, אבל רק אחרי אשר תגינו על התום ועל היושר האנושי! כשאדם נרמס בשער, וחברות בני-אדם רואות, ומתרגשות על הסוס שנדפק, הלא משטות הן בהדור! הלא זהו עשו, שעומד ושואל: אבא, היאך מעשרין את התבן? ריקה, עַשֵר, ראשית, את התבואה – ואח"כ את התבן!

ו

הדבר אשר ציין את אבותינו מדורי דורות, הוא, כי מוכשרים היו לכעוס. התעוררנו על כל חמס, על כל “מעשה זמרי”, על כל “פלגש בגבעה”. לא היה בנו מאותם החבובים והגפופים, שהנוצרים המדומים מחבבים ומלפפים את המין האנושי בכוח-המדמה ובפזמונות של אהבה קבועים ויציב-פתגמים; וכשהמין האנושי עומד לפנינו, בשר ודם ממש, הם מקשיחים לבם ממנו. מעולם לא משחנו את עצמנו ואת זולתנו בשמן-זית של אהבה מליצית, מתפנקת ומתגנדרת במונופולין, המשפט והחמס, התום והזדון – לא נתערבבו במוחנו לערבוביה מכוסה אד וענן, לא רכרוך ורפרוף והתמזגות, אלא כעס חד, גא, תקיף, קצר, ובלי גדופים: “אינם יודעים, מה שהם עושים, גם חסדם – חטאת, טובם – כחדק, ערלת לבם עוד לא נכרתה”! הנה לעיני הדור הזה מגרשים עם שלם, זורקים בני-אדם כבולבסין נרקבים, מקלעים אותם כגל-של-אגוזים, עוקרים מן השורש, מזעזעים ומסיעים, רבון העולמים! כאילו היה להם עסק עם משפלה של זבל, כאילו גרפו ביבין והשליכו את הטיט לחוץ. – על ישוב שלם בנוי ומבוסס במשך דורות רבים, ישוב שיש בו עולם ומלואו, עולם ויפיו, וכעורו וחמתו וצלתו וששונו ועצבו ופרחיו ושיתו ושמירו; על עוֹלם כזה אשר כל חוט וחוט בו הוא נים של לב וכל יריעה – שזירת נפשות ומשפחות, וכל טבעת קבועה בשלשלת הקבלה והמסורת, עוברים אנשים – לא בחרב גבורים עושי מלחמה, אך בקרדומות כחוטבי עצים, כמקדרים בהרים, ומשברים ומצפצים!… היינו לבז ולמבוסה.

ומתנוול עמנו כשאיננו נלחם, מתנוול בהתרפסות, מתנוול, כשאיננו כועס על השוד והחמס שנעשים לו מחוץ או מבית, וכשנהפך לבשר המת שבחי, שאיננו מרגיש באיזמל. זהו סוף ההפסד והחדלון. זה הכלל: מעשה הנבלה הוא אך “תולדה דטומאה”, רעיון הנבלה – הוא “אב הטומאה”, והיחס של אדישות וצדוק-הדין כלפי נבלה, מצד האנשים הנפגעים בה, והסובלים ממנה, וגדולה מזו: הפעולה הנגדית, התגובה של התפשרות עם נבלה, ושל התחכמות, שמוצאה חוקים מנוסחים במונחים כמו-מדעיים לחפאות עליה – זהו “אבי אבות הטומאה”: רעל זה נובע מאותו המעין הארסי הנרפש, שממנו נובעת הסוֹפיסטיקה הפּסֵידא-מדעית המזכה את החייבים ע"י פלפולי-תוהו, המבטלת את בחירתו של אדם ואת אחריותו; ומתוך כך גם את כשרונו הנפשי להתעורר על חמס, בהשליטה עליו את חוק הכפיה והאונס הטבעי, ובהורידה אותו לדיוטה התחתונה של חוש בהמי, אשר בשביל כך, לא מן התימה הוא, שמטפלים בחיות יותר משמטפלים בבני-אדם; ועל כן היו להם כל תֶּבֶל וטומאה לששון לב.

תמצית כל הדברים האלה, היתה לי ענין לענות בו, מאה פעמים ואחת, בשיחותי עם הברון, בימים שהייתי יוצא ונכנס בביתו. לי ניכר אדם-ביקר זה, בעיקר, בכעסו על החנופה והצביעות, על חזיון השוא וההבל של “האהבה” הידועה, על נביאי תרמית לבם של הדיפּלומטים, המתנשאים לכל לראש, והרומסים בסנדליהם המסומרים ב“חוקים” – את תורת המוסר האנושית-הכללית, האומרים שלום שלום, במקום שיש שנאה ונקם, האוסרים “להתערב בענינים פנימיים”, כשאין הדבר נוגע אליהם, ומתירים להתערב – כשהדבר נוגע לכיסם או לכבודם. מצאתיו בכל פעם בלי יוצא מן הכלל, בכל שעה של פגע ונסיון מר, אשר בו נוסה עמנו, ויתר על כן: גם בימי מנוחה והפסקה בין פרשת-נגעים אחת לחברתה, כאחד מבני עליה המועטים, אשר לבם לא סג ועיניהם לא טחו מראות נכוחה, ואשר אינם נדכים ושחוחים תחת יד התוגה אשר עברה עליהם, אלא מזדקפים ברגש גאון וקצף. כל העולם היהודי בה“אליאנס” וב“הכוֹנסיסטוּאַר” היה, אחרי קישינוב וכדומה, שרוי בצער; הוא לבדו היה שרוי בכעס. בוא באו אליו, דרשו ממנו כסף – ונתן; הציעו לפניו, שיחרים את רוסיה מהלואותיו – והחרים; ואולם נשאר עוד דבר, שלא היה לאחרים, או שהיה לאחרים אך בימים הראשונים, ואולם בו הוא קבוע ומתמיד: הכעס! כדבר הזה היה גם אחרי תועבות ההיטלריות בגרמניה. הוא לא ירא מפני הפגעים, ולא נסוג אחור ממלחמת המקרים, כי אם הוסיף לכעוס ולהתמרמר בעוז סוער, בחמת-רוח. ואת חמתו זאת לא הביע במלים, כי אם במעשים. הוא לא דבר רתת, אך בנה; לא קלל, אך יסד. מפעלו של הברון הוא, בעיקרו, זעקת חמס של שריד משפחת-רוזנים מישראל, שכנסה אוצרות בכשרונותיה, בחריפותה, בעבודתה, ושהלכה ונוּצלה במשך הדורות ע"י אחרים, לכל האומות ולכל האמונות ולכל המטרות שבעולם, ושלבסוף, בנושא-דגלה זה, זקן הענף לעץ-אבות הפאריזי, התעוררה, בכל הכעס הקדוש, השאלה: מתי אעשה אנוכי לביתי? – “ביתי”, זו אומתי, “ביתי” זו – ארץ ישראל!

סופר כי יקצוף – ילך וכתב מאמר; מטיף – יעלה על הבימה, וכידודי אש יתמלטו מפיו; שר ומנהיג של מדינה – יקרא מלחמה. רוטשילד כי יקצוף – אז ה“שפוך חמתך” שלו, הוא ממין אומנותו ותפקידו בעולם: מתמסר כולו, עם רכושו ומשרדיו ומוחיו ונסיונותיו וחלומתיו – לדבר אחד, ועושה אותו לתוכן חייו ולחלקו בחלד. עם כל האדיבות, העדינות והרוך, יש כאן מרידה חלוצית כנגד ההרגל ההדיוטי, מחאה וכעס של רוח כביר כנגד ההתבוללות והשמד.

ישנם בני אדם, כשהם כועסים – הם מתפרצים החוצה, וכביכול, “יוצאים מכליהם”; וישנם – והיא המדרגה הכי גבוהה בכעס – שהם מוסיפים להתכווץ ולהצטמצם בתוך עצמם; ישנם, שכעסם משתחרר ברהיתוריקה, וישנם – שכעסם כבוד ודומם, חסום וגדור. כעסו של הברון התבטא והתגבש בהתגברות ההחלטה להמשיך את מעשהו למרות המכשוליםהטבעיים ועל אף כל הנחרים בו. מתוך כך נתמזגו בו, כאמור לעיל, שני ההפכים: פּסימיות ואופּטימיות באופן מבטל את ההבדל שביניהם. אין כמוהו רואה-בעבים, ומוצא כל צל סכנה שבכל הצעה, וכל קוץ שבאליה וכל פגם וכל מכשול אפשרי בכל רעיון והצעה שיציע לפניו זולתו, בין בפוליטיקה בין בעבודת הישוב; אין דבר, שלא ימצא את חלקי הסותר שבו, ואין לקרב אל לבו שום אופן חדש, מוסד חדש, הכרת צורך חדש – כי הכל כבר נסה, נתאכזב, חזר ונסה, חזר ונתאכזב, וכשרון התרשמותו מחידושם המדומה של הדברים כבר הוקהה, ולעומת זה זכרון השליותיו ואכזבותיו חדש עמו. ובאותה שעה ובנשימה אחת – דמיונו ימריא למרום, והוא קונה ובונה, לפעמים במדה מרובה ולפעמים במדה מוגבלת, עתים בשם עצמו, עתים בשם החברה אשר יסד, ואיננו זז מלחבב את המפעל שלו ולעשותו לתוכן חייו.

ז

זכורני לפני הרבה שנים, והחשבון היה אז עוד בפרנקים (אמנם של זהב), ואני מפלפל עמו ע“ד תחית העם וגאולת ארץ, והוא אומר לי: מה עם ומה ארץ – אני מטפל בגולדשטיין במושבה שלי. (כל המושבות שלו הלא הן חלקי משפחתו: זכרון יעקב על שם אביו, מזכרת בתיה על שם אמו, בנימינה על שם עצמו). עוצה לי איך לעזור ל”שלומיאל" זה? הוא קבל ממני הלואה לבנין בית ורפת, ולקנין כלי עבודה ובהמות ולכלכלת המשפחה והבהמות במשך שנה ולקנית זרעים. גם קבל 300 דונם אדמה, והוא מעבד את כל השטח. מן הכלים קנה לעצמו עגלה, מחרשה, משדדה, מקצרה, מגרפה, ועוד כלים קטנים. הוא מעבד את האדמה ב“אופן אירופי”, וזורע שעורה, חטה, שומשמין. רכוש חי: שתי פרות, תשעה עגלים, עשר עזים. עובד אצלו פועל אחד. מוציא 3000 פ“ר, מכניס 3150 פ”ר לשנה – מובן מאליו, שאין איש בעל משפחה יכול להתפרנס במאה וחמשים פרנק לשנה. מה יעשה? הוא אומר, שהוא יכול להגדיל את ההכנסה ע“י רכישת יותר צאן (בשביל הזבל), ע”י נטיעות וע"י תקון החרישה, והוא דורש לכך הלוואה של 10,000 פרנק. – מה אעשה לגולדשטיין? מה אעשה לגולדשטיין? להלוות לו 10,000 פרנק? ישנם אלף כאלה, ובכן מיליון! ואין הנסיון בטוח כלל! הנסיון הראה שאין האנשים יכולים לפרוע. ואם כן זוהי אבדה שאינה חוזרת ומחוץ לתקציב. אם אעשה משק באופן שכזה, הלא הכל ילך לאבדון מהר, וצריך להוסיף לקנות אדמה, וצריך לפתחה ולחלקה בין יהודים אחרים, ולא להתנהג עם אלה כמו עם בנים יחידים.

הוא כועס, ומתוך כעס, הוא עובר אל מתולה. אם זכרוני לא יתעני, זאת היתה בש' 1914, כששבתי מארץ ישראל, וכשסרתי לפאריז. זרעו אז במתולה על שטח של לערך 480 הקטר – חטה, שעורה, פול, עדשה, כרשינה, חומצה, דורה. ההכנסה הנקיה היתה 2,16 לדונם – בס“ה 11,600 פ”ר. היו שם 35 משפחות, אבל עבדו רק 25. היו משפחות אשר אף איש מהן לא עבד. פועלים היו לכולם, לכן היתה ההכנסה למשפחה רק 400 פר' לשנה, סכום שאין להתפרנס ממנו אף בדוחק, זה היה כעסו של הברון! ויגונו היה עמוק מאד, אבל היגון לא בא בידי אדם כי אם בידי שמים: הקציר היה אז רע גם לרגל סבות טבעיות, כי באו גשמים ויהפכו חלקה אחת (מרדג') לבצה ולים! – הריוח היה מגידול הבקר, ממכירת חלב ומאורחים. כל אורח היה מניח במושבה לערך 500 פר‘. ממכירת חלב השתכרו עד 600 פר’. (הנהיגו אז גזעי דמשק מרובי החלב). התחילו גם לטעת שקדים; אבל בשביל טיוב הקרקע לנטיעת השקדים נזקקו להלואה של אי אלו עשיריות אלפים פר'. – וגולדשטיין שולח טלגרמות ומכתבי המלצה לאין קץ, ונשבע ומשביע: שזה הוא הדבר הכי נחוץ לו, הדבר שעליו כל העולם עומד – והברון כועס ודואב, והעממי מנוצח ע"י הלאומי, ולבסוף האופּטימיות: הוא נושא את נפשו אל גדול השקדים. ז’ן! ז’ן! הבא את האטלס! ברגע אחד מובא האטלס. כורעים על הרצפה, משתטחים שנינו על האטלס. "ראה! – הוא אומר – ראש פנה! העבודה היא גרועה, כלי העבודה אינם מתאימים. השמירה (הערבית) היא פחותה והיו מקרים מעציבים. אבל דונם אחד של שקדים מכניס לא פחות מחמשה דונמים של עדשה, כרשינה, חלבה, חומצה ודורה יחדו.

ואנו קמים מהכריעה הקשה שעל ידיה נתפקקו כל החוליות שבשדרתי, ושוב אנו יושבים על הספה והכסאות המכוסים במרבדים, והברון מחשב: שקדים כנגד עדשה, שקדים כנגד כרשינה, וכעבור רגע הוא שוב כורע על המפה, ואני אחריו, והוא רומז באצבעו על משמר הירדן: תשעים משפחה. זורעים חטה, שעורה, פול, עדשה, כרשינה, חלבה, חומצה. כל משפחה הרויחה 500 פר' לשנה: יותר ממה שהוא נחוץ כדי למות ברעב, פחות מהנחוץ בשביל לחיות, ועשרים איש עזבו את המושבה העלובה. הברון כועס! “האדמה דורשת עבוד טוב, חרישה עמוקה בכלים מתאימים, ידים אמונות – ידי הבעלים ונפשם, זבול טוב בזבל הבקר והצאן, עבודה מתאימה לתנאי האקלים, וחוץ מזה – שמירה מעולה, לא ע”י הגנבים בעצמם, ואסיף וקציר וגדיש ע“י ידים אמונות – ידי יעקב”.

“אלה הם הדברים, שאני מתקשה בהם” – מסיים הברון – “ואתה מדבר עלי דברים סתמיים על תחית הלאום”.

ובמשך הזמן הוא חוזר ורואה, שהאנשים מיטיבים לעבוד בשם הרעיון הציוני – והוא מתפייס. אבל מפקידה לפקידה הוא חוזר וכועס: עשו פוליטיקה, שהרי אין אתם מומחים למשק! אל תעשו את הפוליטיקה, שאתם עושים – אלא זו שלי! – ומדוע אין כלל ישראל מסייע במדה רחבה? – והוא כועס על הכי חביבים עליו – ומה גם על המפלגות השנואות לו – על המתבוללים והבוגדים!

הכעס הזה ניכר בקטעי שיחה וחצאי-מלין של הזקן, כשענין השיחה נוגע דרך אגב, ליהודי מומר. לשונו וסגנונו של הברון – צרפתית-שבצרפתית, צרפתית פריזית. הוא יודע אך מעט מן המעט את השפה הגרמנית, ולא ידע לדבר כן בשפה הזאת; ואת האידית איננו יודע כלל. ואולם תוך כדי דבור צרפתי, ברצותו להביע את המלה “מומר”, לעולם לא יגיד, כראוי בצרפתית baptize, אלא ישתמש בהמלה האידית-העברית “געשמדט”; וכדאי לשמוע, כמה מן המיאוס והגעול, השקוץ והתעוב, הוא מדגיש בביטויה של מלה זו! כל הפפד“מ של דורות הבינים, וכל הגיטאות היהודיות האחרות מהדורות ההם משמיעות את הד קולן, כשהברון בהיכלו מוציא מפיו קול-הברה זה. כל הנמוס והשלוה, כל הבושם והנועם של הארמונות הנהדרים – נמוגים ואינם; ומתנשא לפנינו ה”לא" היהודיי כעין מגדל זקוף עד לב השמים, כולו רטט וזעזוע – שלילת השמד, התרגשות נפשית שנתקרשה, שנקפאה בהברה אחת, בלי חזיזי קולות ורעמי רעמים. לא שום זריקת מרה, אבל גם לא שום סממני המלצה ומששנות נפשית-נתוחית, “געשמדט” – וחסל! הכעס היהודי, שנקלט ונבלע לתוך דמם של דורות, שנאצר והתכנש כלבה במעי הר-געש – המלה, שממנה מתפרץ מצב-רוח של תקופות, כמו ששרידי חמטים ושבלולים מציגים את תקופת השרטון והסחף בגיאולוגיה.

וזוכרני שפעם אחת נכשלתי, וכמעט הייתי נכון לצלע. כמעט שכוֹלתי ברגע אחד את כל ידידותו של הזקן, וזה הדבר: באה אלי גברת ציונית הגונה, ודברה על לבי לקבל הזמנת רוזנת יהודיה ברונית מהודרת ועשירה מופלגת שהיה לה ארמון וטרקלין-הוד בפאריז, ושכל גדולי העולם היו מצויין אצלה, וביחוד כל מלך ושר, שוע וקוע מחו“ל שבקרו בעיר כאורחים כי לפי תקותה של אותה ציונית, כדאי היה הדבר לטפל בהרוזנת ההיא, ולקנות את לבה לציון. הסכמתי לבקר את הרוזנת לזמן שתית חמין, אם אקבל הזמנה, ואמנם קבלתי את ההזמנה, והלכתי שמה, וכנהוג: קידות, ברכות, מחמאות, שיח-ושיג, ארץ-ישראל – וצרפת, אוניברסיטה, מוזיאום – הרוזנת היתה מתענינת ביחוד באסוף תמונות בעד א”י, אף הזכירה לי דרך אגב, שפרסמה כרוז בעתון מלוכני, ושעורך העתון ה' ארטור מאיא (בהברה צרפתית, ובמקורו: מאיר) היה אחד מבאי ביתה. הפרט האחרון הזה לא לקח את לבי מאד; אבל, אמרתי בלבי, אולי מעז יצא מתוק, דברים כאלה אינם נגמרים בבקור אחד. מלכים לא מצאתי שם, אך בעלת הבית היתה אשה מפוארת בלי ספק, וגם מצאתי שם אשה אחרת, נוצרית, רומינית, שהיא באמת גדולה ורבת-השפעה בארצה. אחרי תום ה“פיף-אוקלוק” נפרדתי בברכה והלכתי. מה שנחקק בזכרוני ביחוד, היה, שהגברת אמרה לי, שהבארון אדמונד הוא ידידה זה שנים רבות, וגם שכנה החביב, ובאמת היה ארמון האשה מון ארמון הברון בפרבר ס“ט הונוריי. לאחר ימים אחדים סעדתי בערב אצל הברון, והזכרתי את שם הרוזנת ההיא. רציתי לדעת, מה חושב הזקן ע”ד הרעיון ההוא של אסוף תמונות בפאריז תחת כנוס כסף. אבל תיכף הלכה חמורו של טרפון שכמותי, כאשר אך הוצאתי מפי את שם האשה, נזרקה מפיו של הברון מלתו “געשמדט”, וכלו כל הקצין. הרוזנת – בין כך וכך כבר הלכה לעולמה – היתה באמת מומרת, ואני לא ידעתי, ומני אז סלקתי ידי מכל הענין ההוא.

פעם אחת נזרקו מפיו מלים ע“א עתידות היהדות בחו”ל, והמלים היו נוגות ועמוקות. לבי חרד – אמר – לעתידות “אותו הדבר “, שבשבילו התענו כל כך דורות. חשבנו, שמשפחתנו היא מבצר חזק, אבל טעינו. האורב יושב בחדר. משפרץ הנגף של מקרי שמד גם במשפחתי הכי קרובה, נוכחתי לדעת, כי גם עופל-ובחן זה הוא בית-עכביש, שאין לבטוח בו. המולך עם זרועות-הברזל התופסות שלו. קנאי-אמונה (כוון אל חותנו המנוח) או קטני-אמנה (כוון אל אחיו) – אחת היא. השמד מתגנב וחודר בחורים ובסדקים ומאסף כל בחור וטוב. אין אדם עומד על דבר זה עד שיראה את הדבר בעיניו. הטרגדיות בבית חותני! אין בטחון. הננו הולכים הלוך וטפוף על הר געש. וכי אזכור ש”אותו הדבר” הוא שרוי בסכנה ללכת לאבדון – לא שקטתי. דומני, שמבטח לקיומו של “אותו הדבר” הוא אך בארץ ישראל!

אני הייתי אומר בלשון הכתוב: “תורתי – ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם”. הוא אמר ברמז “אותו דבר”. אבל המכוון אחד הוא. נפשו קשורה בישראל ותורתו בתור חטיבה אחת בעולם. מראות מתבוללים ומתערבים ערב הפכפך וזר מאד עוברים לנגד עיניו, חליפות ארצות ועמים, משפחה עתיקה קרובה למלכות, ואולם בודדת במועדיה, נושאת דגל ברמה, והמון גמדים קלים ומהירים שורצים ופורצים מנקיקי הסלעים לעוללו בעפר, לקרעו לקרעים, והוא נלחם ומגין ומציל, כי הקדיש את חייו ל“אותו הדבר”, וכבר בא האות והמופת, ש“אותו דבר” העלה נצה מעט בהמקום העתיק הנבחר, והוא שם את כל מעייניו במקום ההוא. ודגל-גאונו מוחה ומורד באלה מאחיו, שהם קצרי-ראות וישנים בהרוחה, וכעסו בוער כנגד הטומאה והחמס בעולם, גנבת הדעת והשקר והחלקלקות. ויש אשר אתה מבשר לו בשורה מארץ ישראל, והוא מקשיב בכל אזניו, כמו לאמירת אמן; ויש אשר רגע הוא שובכועס ומתמרמר: לא זו הדרך, לא כך הורה הנסיון, לא כך הייתי אני עושה; ובכל רגע היה רוצה להיות שם, במקום המעשה; ואמנם צריך היה להיות שם, ורק שם, על יד שורש נשמתו – אבל הוא סגור בתוך חומות גבוהות, חומות הזקנה, ורצון הברזל מתפוצץ, ולפעמים, כברוק ברק, ישמיע אי-אלו מלים גאוניות, והיו כמו הד של תפלות, שהחסידים הראשונים היו מתפללים מכבר, עם העוז של דברים עד גמירא, מוּחקים עמוק-עמוק על לוח הנצח לבלתי המחה עוד, יען כי חדרו לתוך הלבבות ע"י פרסות היסורין, ושישראל מתגדל בתוכם, כמו נהר בעלות מימיו.

והנני מנתק את שלשלת הדורות ופוסל את התאריכים ואומר: מקומו של זה הוא בין האבות. הוא האיש אשר בחייו זכה לאל-מות, כאחד מאבות האומה – אבות ארצנו המחודשת. קבוע יהיה הברון-דנן ברקיע דברי ימי עמנו – כגלגל-חמה שענני השכחה לא יעיבו את זוהר יפעתו והזמן לא יעממהו.

איזו מצבת זכרון נקים לאיש-המופת הזה? של זהב, של שוהם; של ספרים, של שמות רחובות, של שמות ערים? יודע אני אך מצבת זכרון אחת, שהוא ראוי לה, והיא ראויה לו, וזאת היא: יהודי שעובד בעצמו בכל עבודת השדה והנטיעות, דומם (קרקע), וצומח (מסביב) וחי ומדבר עברית בארץ ישראל, הוא ואשתו וילדיו – האשה והילדים הרכים עסוקים יותר בעבודת המשק – הפרות ברפת בריאות ודשנות, החלב שמן, החמאה טובה, הגבינה דשנה, העופות מטילים את הביצים היותר טובות; הגינה שלפני הבית יפה ונקיה מלאה פרחים, וערוגות הירקות בגינת הזרועים מאחורי הבית עומדות שורות שורות. יפות וברות, מעובדות בדיוק ובכשרון ניכר על כל צעד.

זאת היא מצבת הזכרון החיה להברון החי, כי על מזבח-אדמה זה של מקדש ארצנו הוא מקריב את חייו, שכבר היו לאגדה הכי נפלאה של דורנו זה.

הוא אמה, וכובע צילינדרו אמה. וכשהוא מתהלך בחוץ, ואתה רואה אותו מרחוק, כמדומה אתה, שמתנועעת איזו תבנית כמין גימל עברית. הרגלים קטנות, מעוקבות, כפופות זו לימין וזו לשמאל, ועושות יחד צורה מעין סמ“ך; הגוף כמעט שאינו גוף כלל, שק של עור תפור על גלד עצמות דקות, דלות ומשופות. ההליכה היא מגוחכת מאד; יש בה טפיפה והצלפה של ילד עם זחילה ויגעות של זקן. מתוך שהראש הוא כפוף מעט, נראה גם כובע-הקנה הגבוה בשיפוע, מורד למטה, כאילו לא רצה לדחוק את רגלי השכינה, או מוסב הצדה באיזו פנטסיה “קונדסית”, שלא נודע, אם הוא הרישול ופיזור הנפש המצוי אצל הגאונים והעילויים, או הוא מדרכי האמנים, המשנים תמיד ממטבע שטבע העולם, ו”נוטים“, אפילו בבגדים, ל”צדי דרכים" – איך שיהיה, פנטסיה זו מוסיפה את הגיחוך של רושם תבנית קטנה, נעה, מזדעזעת, מקפצת זו, ואיננה מסתלקת אפילו על ידי המטה החזק, שאינש זעיר זה נשען עליו, המטה עם גולת הכותרת של שן לבנה, שאיננה משמשת שעשוע, אלא משענת פשוטה כמשמעה, והא ראיה, שהקומה כולה נכפפת לפעמים לצד אותו המטה, ותחיבותיו של המטה קודמות הן לצעדיו של האיש, כאילו סלל המטה את הדרך בשביל הפסיעות הכרוכות אחריו.

וכשנראית קומה זו והליכה זו – אומרים ההולנדים: “העט קלעענע יאדכע”, ואומרים זאת בחיבה ובפינוק, שיש בהם שמינית שבשמינית של הומור, אבל לא משהו של אירוניה. בניגון, בטעם ובהברה, אשר בהם מבטאים את המלים, אתה מרגיש את אותה הבטיחות, הפנימיות, והפשיטאיות אשר בהן אדם אומר: אדם זה הלא הוא “העט קלעענע יאדכע” ­­­­­– פשיטא! וכי יש ספק בדבר? “דאס קלעענע יאדכע” הוא שייך להולנד, להאאג, לסחיבינינגן, הוא שייך לאותו הרחוב של ה“קעניכין”, מן הנמנע הוא לשער, כי הולנד והאאג וסחיבינינגן יכולות להתקיים אפילו יום אחד בלעדיו. גם אי אפשר לצייר, שהאיש הזה לא יהיה קטן, אלא גדול, ולא “יאדכע”, אלא נוצרי, הוא צריך להיות יאדכע וקטן. כך ראתה אותו הולנד הנוכחית לפני הרבה שנים; כך ראו אותו האבות, כשהיו נערים קטנים.

ואם שואל אתה באכסניה באמשטרדם את השוער: אפשר שאתה יודע את מקום דירתו של אדם זה בהאאג, ומדבריך ניכר פקפוק, אז מרגיש השוער בעלבונו, ואומר: פשיטא! וכי מי זה לא ידע? שאל את התינוק בשוק והראך את מקום דירתו! שאל את העגלון, או את השוטר הראשון שיזדמן לך! וכי יש אדם שאיננו יודע את ה“קלעענע יאדכע”? אותו שתמונותיו נמצאות במוזיאום שלנו?… מרויח הוא לכל הפחות 45,000 חולדן לשנה. בעד אחת מתמונותיו, קטנה כזאת – והוא מראה לך כאצבע – נותנים האמריקנים הון-דעלמא! אני בעצמי ראיתי את האמריקנים ההם, ישבו פה במכפלה הראשונה, בכל המכפלה, והיו נוסעים בכל יום להאאג, באובטומובילין, והציר האמריקני היה מבקר אותם פה – ומשתפכת השיחה בתשעה קבין, עד שאתה אנוס להפסיקה הפסקת-חטף: ובכן, הלא אמצא את הדרך, ואתה נוסע מאכסניה של “דולון” לחצר המסילה.

או אם אתה בסחיבינינגן, לא במלואה של תקופה, כשהשיירות מצויות, אלא בתחילת התקופה, באמצע אייר, כשמתחיל האזוב הרך, הביישן, הפחדן, מנצנץ מבין האבנים והטיינין והסגלין הענותניות והמתחבאות מפיצות ריח מתוק, וכשהפרפרים הניזונים מריח הפרחים ומאור השמש מתחילים מרפרפים, והמיואות השחופות מעופפות, ועל החוף נראים אך לפעמים איזה דייגים מכיני רשתות מתקנים את סירותיהם הקטנות, והאכסניות עודן סגורות בתריסין, לפנים התריסין, והחנויות של צעצועים מבריקים עוד לא נפתחו, והאיצטבאות והקטלוזקין שעליהם מניחים את הסחורה בחוץ, והסוכות והאפדנים וכל דירות העראי עודם תל של קרשים ונראים כקוליסין וכתלים מטולטלים של במות התיאטראות ביום, אתה רואה את ה“יאדכע” הקטן טופף ומהדס על חול החוף, עולה ויורד במדרגות של השדרות הבנויות, וראשו ועיניו כלפי הים, וגדלו של הים מקטין עוד תבנית זוטרתא זו.

זכית, ונכנסת לפני ולפנים ולא שמעת את התשובה: “יצא לחוץ”, או “הלך אל הקונצרט”, או “ישן מעט”, או “עובד כעת” אך: “הוא בבית. ואת מי יש לי רשות להודיע שמו”, ו“פרויליין קעללער” הגרמנית עם שערות כתומות-זהובות, שבלעדיה לא תשיג שם מאומה ובחסדה תשיג הכל, מושכת לך חסד – הרי אתה רואה לפניך אדם אחר לגמרי. יושב הוא על כסאו, ואתה רואה פנים ועינים שאין בהם לא קטנות ולא עקמומיות, אלא בהירות ורוך, רוממות וטהרה וגם פקחות לאין שיעור. זוג של עינים כשני גלגלים – שתי אספקלריות מאירות מבעד לזכוכית המשקפיים, נוצץ מהם איזה זוהר נפלא, זוהר של לבת נשמה שיש לה קרנים חמות ומתוקות, אור-הגנוז של רזין סתימין ומטמרין בסתרי הלב, וקורצים ורומזים, ומספרים לך דורות וקורות – עם העידון של מנוחה ועיפות, שהזיקנה המופלגת משרה על הריסין הארוכות ועל העפעפים ועל בבות העינים, שסקירותיהן מעדנות ומפנקות אותך בנעימה וחיבה של אב זקן. ואתה יושב ומסתכל בזקן זה, ושואל את עצמך: האמנם זה הוא הגמד הזערורי והכפוף שפגעת בו ברחוב? בשבתו – כשאתה רואה את הראש הנהדר, הלא הוד לו וכמעט גם גובה לו! ראש של אחד מרבנן קשישאי שלנו, פנים מאירים בחסד וברחמים, על השפתיים יש שמאדים עוד מעין ארגמן רענן, הלחיים קמוטות וכמושות אך מעט, או אין קמטיהם נראים, כי זקן שיבה עגול וקצוץ מכסה אותן. החוטם חוטם יהודי – לא כחרטום הינשוף, אף כפיפה כל-שהיא מעין הנשר, וממעל לו רקיע-מצח כעין הספיר עם תלמי קמטים מפיקים סדר וחשיבות, שאומרים לך: הרי לפניך איש פיקח ופיכח. זהיר ומתישב, ומקמטי המצח נמשכים שרטוטים קלים מאד, כמעט פורחים באויר, מן הרקות עד צדעי הפנים, ומצדעי הפנים עד זויות השפתים הגזורות בקצב-חן של אמן, ומסלסלות שם העוויה של בדיחה חריפה שמכרזת לך, בחשאי, כי פה ילין לפעמים גם הלצון החד והתוסס, הלצון של סתירה-סבא-עתיקה המצוי רק אצל זקני היהודים.

הנה לפניך טיפוס שלם בכל פרטי צביונו; ראה לא תראה כמצח זה, כעיניים האלה, כקוי הקמטים האלה בכל אומות העולם, ראה תראה יפים וגם צחים מאלה, אך כאלה לא תראה, מין בפני עצמו! הקדמונים קראו לו צלם אלהים. יהא – צלם-אלהים. בכל האופנים הרי זה דבר מיוחד, חותם קבוע, גושפנקא! המיוחד שבהם הוא העומק. הפנים האלה כלום הם פנים של איש יחיד? הם פנים של הגזע, חרותות וטבועות בהן כל קורות העם: האצילות והעוז מכבר, הטלטולים, הנדודים, ההכנעה והעבדות לגבי חוץ – אותן העששיות שתחת העינים, אותן הסקירות המתרוצצות, האורבות, הנוגות הכהות! – ההוד והחשיבות, הבטחון והודאיות הפנימית שבתוך הזיעזועים, המראים לך, כי לפנים מן הבהלה החיצונית, לפנים מן החיים והטרדות והתנאים היומיים המסואבים היו חיי בית חזקים כחומות בצורות וקבועים כגלגל חמה, והיו שדרות דלא כרעו במוֹדים לפני כל אלים, והיתה גם גבורה, לא כגבורת הבריונים בצחצוח חרבותיהם ורצחם איש את רעהו בעד סינור של ריבה ובעד שחוק הקוביה, אלא גבורה של מעלה ומסירת נפש בעד דבר עתיק ונאצל ונשגב מאד.

הרי זה אך המקום לחוכי-לו. כבר הודיעו לו שבאת, ועוד לא סיפק בידך לראות את הכל, אתה אך מרגיש, כי פה הכל ימש אמנות, ואתה שומע את קול צעדיו של הזקן ואת כיעכועו. הוא יורד במדרגות מהקומה העליונה, ובעוד רגע הוא עומד לפניך, ואם לא זר אתה לו, הוא פורש את זרועותיו ומקבל אותך בחיבה ושמח כתינוק. אח! מה טוב! אח, “דאס איסט שען פאן איהנען” כי לא שכחת את הזקן! מה תשב פה, באולם? קר ומשועמם! – בוא אלי! שם נעשן סיגריה – הלא מעשן אתה – ונשוחח מעט. אבל כלום אני רוצה להפריעך בעבודתך, מאיסטרו! – שטותים! “להפריעך”! מה יש כאן “להפריע”? עסק חשוב! אני מצייר מעט. אגב, אראך, מה שאני מצייר. דברים חשובים – פיו, פיו! מתעסק אתה בדברים חשובים יותר! האין זאת? לארץ ישראל! הלא רוצה אתה להביא את היהודים לארץ ישראל! הוי, דבר קשה מאד, אבל יפה! חי נפשי, יפה מאד! אילו לא הייתי זקן, כי עתה נסעתי לארץ ישראל. איך כתוב שם, ירושלים הבנויה… ששם עלו שבטים שבטי יה – האח, פסאַלם נפלא. שירה כזאת איננה בעולם, זה הוא דק-שבדק, זה הוא מודרני באמת, צמרמורת עוברת בכל הגו למשמע הצלילים העמוקים האלה… חפצתי לנסוע. כן, אני נוסע לפעמים; הלא הייתי זה לא כבר בברלין, בפאריס, אבל נסיעה רחוקה ובים – זה קשה מעט. את השקל הנני משלם. טוב, טוב, רעיון יפה, אפשר שיעזור מעט. ומה? המצב ברוסיה עודנו נורא כל כך? – באים אלי לפעמים אנשים רוסים מהגדולים שבהם. – איך הם עדינים ומנומסים! כמעט לא ייאמן! – מי היה פה? סלח לי, קשה לי לזכור את השמות הרוסים… אבל אמרתי להם כל אשר בלבי. אינם יודעים כלום, אומרים שאינם יודעים – בודאי מתביישים.

ואין אתה רוצה לזוז אלא להסתכל ולהסתכל בפנים האלה. כלום צריך הפה הזה לדבר? כשהוא יושב ומסך בשתי כפיו על מצחו, הלא כבר אתה יודע את טעם דבריו של זה. אחת היא במה הוא עוסק – צייר בהולנד, פרופיסור לחכמת הרפואה בברלין, או רב באישישוק, מזג אחד הוא, בנאמנות! – יהודי זקן! כשהיו צעירים היו נבדלים זה מזה, רצו – זה לכאן וזה לכאן, ואיש איש היה נושא ועוטה איזה קרום, איזה חיפוי, והנרתיקים האלה לא דמו זה לזה, ונראה שהאנשים אינם דומים זה לזה, אבל לעת זיקנה, – עילאה עבר תתאה, פרחו להן ההעויות המלאכותיות, המחוקות, החיצוניות, שאדם כופה את עצמו לסגלן לו, מתמזמז והולך כל מה שהוא מודבק דבק שטחי אל העור העליון, ונשאר אדם כמו שהוא, וכשהיהודי הולך אחרי טבעו, כשמסתלק ממנו מה שהוא לו מקרה וחוץ, לבוש ונימוס, – אז הוא יפה, ולפיכך יפים הם כל כך הילדים והזקנים היהודים.

ויפה הוא כל כך יוסף ישראל’ס הצייר! בחוץ – אתה יכול לעשות אותו דחליל, ולהפחיד בו את העוברים, בבית – אם תושיבהו בחדר ד' על ד' במבואות האפלות, יעשהו טרקלין וימלאהו יופי באור פניו, וכשהוא יושב בטרקלין – לא כל שכן. ויושב הוא בטרקלין! היכל כזה אין ונדרבליט ורוקפלר יכולים לקנות לעצמם, גם אם יפזרו את כל מיליארדיהם. יכולים לקנות תמונות של רפאל, פסילים של פידיאש, אובליסקין ממצרים, יכולים להעביר את הדברים מרשות לרשות, אבל אינם יכולים לקנותם קנין פנימי. נעשו שומרים של הדברים ההם אשר קנו, חבו בשמירתם – ולא יותר. ולא רק המיליארדרים, אך גם אלה, שיש להם יחוסים פנימיים אל חייהם ואל בתיהם, אינם יכולים להשתוות בדבר הזה עם כהן-היופי, עם הצייר. ביתו של הצייר הוא ביתו באמת. כקנו של העוף, כצפד-הפנינה של חית-המרגלית שבים. מהדר הוא את כתלי ביתו במעשי ידיו, או במעשי ידי אחרים, שנפשו ואמנותו מאורגות בהם. אך את שלד הבית בנה הבונה, כל השאר – הבשר והדם והנפש, אם אפשר להשתמש בתמונה זו – עושה לו הצייר בעצמו.

אתה נכנס לבית ההוא ברחוב הקעניכין, וברגע אחד אתה עומד מוקף ישראל’ס. אתה נכנס לתוך המצווה, כמו שאומרים על דבר מצוות סוכה. זה הוא מוזיאום ישראל’סי. אין בו מאותן התמונות הגדולות שעל ידיהן נשתבח ישראל’ס בכל העולם. אילו היו פה, לא היה ישראל’ס יכול לשכון ולחיות כך. בשביל שיוכל לחיות ולשכון כך, צריך היה למכור את התמונות למוזיאון, לסוחרי ציורים ולסתם אמריקנים, וחוץ מזה – הן אין צייר עושה תמונות להידור היכלו ולהזין בהן את עיניו, כמו שאין סופר כותב דברים בשביל שיקרא בהם בעצמו. אבל – זה הוא מקום עבודתו של האמן, פה צמצם לו את המקום שרוח הקודש צריכה לבוא ולשרות עליו, שממנו הוא יושב ומסתכל, בבדלחי אספקלריותיו, ופה הוא מודיע לנו, כיצד העולם מצטייר ומצטלם בזוג של עינים תחת הריסין הצחות והלבנות. הבית – בית אלוף ושוע הולנדי. כך דרים עשירי הארץ, בית אחד, תחתיים ושניים, והכל בו זך ונוצץ, ממורט ושקוף, בלי גרגר אבק. טובל באורה ומסודר בהקפדה ובשיעור מכוון, הקישוטים הנאים הקטנים של שיד דילפט וקטעי צעצועים דקים-שבדקים בצבעי ספירם ופטדתם וברקתם הקיימים, מוצגים על השולחנות ועל הטבלאות והעמודים והגזוזטרות של המעקה היוצא פגום בחלון הימני של הקומה התחתונה – הרי כל אלה סתם תכשיטים של כל דירה הולנדית נאה, ונותנים כבוד ל“פרויליין קעללער” וידה הדקה וטעמה הטוב. ורשמך הראשון הוא רושם של נחת, הרי יושב לו הזקן בתוך יופי והרווחה ותחת השגחה פרטית. אבל זה הוא רק המבוא, משם והלאה – בקומה התחתונה כבר אתה רואה תמונות משפחה: הגברת בפנים שונות, כשהיתה צעירה, כשהיתה אשה בנעוריה, כשהיתה בשנות ביניים, והולכת ומזקינה. אשתו של אמן! תמונה אחת בביאה וזר פרחים מיובשים – זכרון אבל. איננה עוד! ותמונות ילד אדמוני, עליז, דומה שהוא מקפץ כקיכלי, והולכות התמונות הלוך וגדול, והנער נער ועיניו נשואות למעלה, ירקיע, ישאף – הוגה ממש. ומסביב עוד ציורים גדולים ישנים, שלוים כפני מראה חלקה ומלוטשת, אותה מנוחה של ראשונים, שאין אנו רואים בחליפות וזיעזועי הברק של האמנות החדשה, ויפי נוף לחים, קודרים מעוננים, נוגים ועצובים ומלאים קסם חן, יפי נוף הולנדים.

והננו עולים במדרגות אל הקומה הראשונה. חפץ אני לעזור לסבא, אבל הוא איננו נותן אותי לסעדו. אני אומר לו: רוצה אני להיות משמש תלמיד חכם, והוא – זה הוא בודאי מן התלמוד. את התלמוד ידעתי אך מעט וכבר שכחתי את הכל, אבל את המקרא עודני זוכר היטב, זוכרני, שהפטרתי בפרשה שקוראים בה: הנני שולח לפניך מלאך – ומתחיל להעביר לפני את הסדרה, ומסלסל את השלשלת וצונף צנפה את הפזר. בעל קורא כדבעי למיהוי!

הרי אנחנו בעלייה של יוסף ישראל’ס. אפשר לכנוס בעליה זו לרווחים כמאתים איש. חלונות גבוהים נשקפים על פני האאג השקטה וכלילת היופי, לצדי הכתלים יריעות ושטיחים, ספסלים, הדומים, דרגשים, כסאות קלים קלועים וכסאות כבדים מחוטבים, והרבה הרבה מצעים, מכסות, מכסות, רדידים וילונים, תלויים משולבים, מופשלים, מושלחים בהתרשלות של חן, נטויות מקיר אל קיר, עושים מחיצה, מבוי, מועדים כנראה להיערך באופן זה, או באופן אחר, לפי צורך מלאכת הציור, כדי לשמש דיקורציה, נוי ומדרון וסביבה בשביל תמונות, ופזורים הלום והנה כלים, כמו בבית נכאת, צלוחיות, לגינים, גביעי פרחים, קנקנים ישנים משפוני טמוני רומי הקדמוניה, שבבי גזוזטרות וכותרות של עמודים, סגנון היוֹנים וסגנון הדוֹרים תמורות וכיפה, משורבבים למעלה וקלוטים למטה – ומוחלפת השיטה, בקיצור: תילי תילים של הכלים והחפצים השונים, אשר בגיזרתם ובתבניתם אנו רואים דור דור וטעמו, גלמים ופגרי דוממים – מפני שגם הדוממים הם חיים, כשהם משמשים תשמישם במקומם, ומחוץ למקומם ולתשמישם נראים כמתים, אך הצייר נותן בהם רוח חיים, כשהוא צר את קלסתרם ומצרפם ואוצל להם מאורו, וכאן ושם איזה כרך ישן, איזה ארג ורקם ישן, איזו חתיכה של מעשה גבלות ענוגה, או של תשבץ עמוק, דבר-מה בשביל מבין, מרגניתא!

ובאמצע העליה הגדולה כוננית לציור, ועל הכוננית הדף הגדול של בד, ועליו הסקיצה, החטף הראשון, ראש הפרק של צורת אשה, אך זרק הצייר על בדו את השרטוטים הראשונים; עדיין לא נתבסס ולא נסתיים שום דבר. מדהים אותי הרושם של כבוד. שפע של כבוד ונדיבות – אני אומר – שפוך על הפנים האלה, והוא מסרב: אל תסתכל! כלום יש כאן איזה דבר! הוא עושה תנועה של ביטול בידו, אבל רואה אני, שהוא עומד על יד התמונה ואיננו זז. זו היא אישתו של מעסדאג – הוא אומר לי, של מעסדאג בנו של רבי ומורי הראשון. אני שומע ונזכר שבביוגרפיה של ישראל’ס נאמר, כי ההולנדי מעסדאג המפורסם לשם גילה את כישרונו של ישראל’ס בילדותו.

אבל – אינני אוהב את הביוגרפיות ואת העצמות היבשות של “עובדות” רשומות בספרים. אוהב אני להוציא את הפסיכולוגיה ישר מן האדם החי, ממראהו, מתכונתו – “למשוך אותה בבלוריתה” מתוך הטבע הקיים והפועל, מתוך המסות וההתחלות של עבודת-בראשית עכורה, עצובה ורקומה. הרי לצד השמאלי של העליה עוד כוננית אחת, בססת קטנה, וגם עליה דף של בד, וכבר משך עליה הצייר במכחולו – וכבר מרפרף הרהור קדמאה של ציור ממינו המיוחד של ישראל’ס: ריבה דייגית בחוף הים בהולנד. מושכני ציור זה בחבלי כשפים. כמדומני שכבר ראיתי דוגמת זה בין ציוריך, –­­­ מאיסטרו – אני אומר, והוא משיב ב“הומור-דרהבא” שלו: כבר ציירתי כאלה מאה פעמים, ועדיין השוטים האמריקנים העשירים באים ודורשים, ואם כן –­­­ מושך אני את המכחול עוד הפעם, שינוי כל שהוא, קו-לקו, אותה ריבה בעצמה, אלא מהדורה מתוקנת מעט –­­­ ומשלמים. מה אתה רוצה? אם יש עשירים שוטים כאלה –­­­ למה לא אספיק להם?

והוא מושיבני בנקליט עמוק, עד שהנני כמעט שוקע בו, ויושב ממולי על הספה, ומושיט לי סיגרה, נוטל סיגרה גם הוא ומדליק, ומתחיל סח אותו הפיליטון הקליל באשכנזית שלו, אשכנזית מהדור העבר, מלאה עדנה ורוך, ממולחת בנאומים קלסיים, בהברה שיש בה הרבה מאותיות החך, השפעת הלשון ההולנדית החוככת, ועוד יותר מזה במבטא היהודי, גלגול ה“אידיש” של הולנד, ה“אידיש” הטיפוסית הרבה יותר מזו הפסקנית, העתונאית והפסיבדו-מדעית של עכשיו –­­­ ומתלוצץ על דבר עסק התמונות.

–­­­ את “בן העם הזקן” מכרתי לסוחר ציורים. זה היה כסלר! רצה בחצי חינם. לא אפרוחי! בשנים שעברו –­­­ יכול הייתי למכור בעד צביטת טבק, או לתת מתנת חינם. עכשיו, כשמשלמים –­­­ שלם דודי! “שקל וטרה עמי”. לא, אפרוחי, אין לי פנאי לפרקמטיה! הנח על השולחן כמה שאני דורש, הרצה, חביבי, ששת אלפים חולדען! התפתל, התעקם, ולבסוף הרצה. אחרי עבור איזה ירחים מכר וקיבל כפליים. והקונה השני, גם הוא סוחר תמונות עם “קליענטעלה” גדולה, מכר לאמריקה בעד 24,000 חולדען. כעת נותנים כפליים. אמרתי למכירנו, סוחר פלוני, קנה ושכרך יהיה טוב, תשתכר יותר מבשטרות. מקטני אמנה היה.

והוא מצחק מחציו: “הוקרה סחורה זו מאד!”

ושואל אני: מאיסטרו! היכן יכול אני לראות את כל תמונותיך? ראיתי מה שאפשר לראות פה ובאמשטרדם ובלונדון ובתערוכה הפאריסית, איה התמונות מכבר?

וחייך סבא: התמונות מכבר? היודע אתה, כמה ציירתי? היודע אני, כמה ציירתי? לך “וחפש את הרוח המנשבת בשדה”! ציירתי כל ימי –­­ בדינרים, בפרוטות, לארבע רוחות השמים, בחתימת שמי, בלי חתימת שמי, או מוסב שם אחר. היו דברים טובים, היו דברים רפויים וקלושים.

הרי זו כמו ליצנות, וביוגרפיה שלמה יש כאן, שלמה יותר מכל אותן הביוגרפיות המקולסות והתובעניות. זהו כל עיקרו של ישראל’ס, כולו מחאה כנגד האומרים: כשרון מופיע הופעה אחת פתאום בלי הכנה, או –­­­ איננו כלום. סליחה, רבותינו! שלשים שנה צייר ישראל’ס לימין ולשמאל, ולא הכירוהו. אמרו, שאין בו רוח היצירה, שאין לו הסתכלות צרופה ומזוקקה, שאין לו מקצוע אחר אשר בו ישלוט כמלך, שהוא מתפוצץ ומתפרד לרסיסים… בילה בהמשך העבודה הארוכה את כל חבריו ואת כל מבקריו, ורק אחרי אשר עברו שלשים, ארבעים שנה, הכירו שהוא גאון.

ועוד מחאה אחת, מחאה כנגד הסדרנים. אוּמנות מיוחדת יש לסדרנים, והיא דומה לאומנותם של הרוקחים. נוטלים את האמן ותולים בו שלט: זהו ישן, או זהו חדש, זהו צייר לכאורה, או, אימפרסיוני, בסקירה של הרף-עין, וזהו צייר של סוד ולחש, סמליי, ואם מוצאים הם אמן, שאי אפשר להם לחבשו ולארזו ולהניחו בקופסה ולכתוב עליה שם מיוחד, הם אומרים: זה הוא בן-תערובות. צריכים לאמור דבר-מה, אבל עומדים לנוכח איש כישראל’ס נבוכים. מה טיבו? חדש או ישן? חק תוכות, או מרפרף? אינם מוצאים לו מידה. אינם מוצאים בשביל שהכשרון האמתי מתפרץ מן הגדרים האלה.

יושב אני ותוהה בעליה זו בין הציורים והצורות. רוצה אני לתפוס את תכונתו של בעל-שם זה שמשביע את המכחול ואת הצבעים, ומנער, פשוט, מתוך שרווליו, חתיכות של מעשי בראשית. פס-של-רקיע. דומה, צבעים פשוטים, מעט תכלת ומעט אפור, וכהאי גוונא אין איש יכול לצייר. באמנות זו אין מלאכה, יש רק נפש מרגשת. אלה אדי התכלת וטליתי הצללים, המלאים קסם זר וכהה, רוך ונשמה ושירה, אלה הדייגים ההולכים בתוך ערפל זך ודק, הים הזה, ים מלא סתרים, הים של סודות, המבריק בחשכה והמפיץ קרני הוד בלי גירוי עצבים – אין אלה לא דייגים-סתם ולא ים-סתם, אלא הדייגים והים, כמו שהם משתקפים בבבות-העינים המיוחדות הקבועות בראש סבא זה. כך הוא רואה; זאת היא שייכותו הטבעית, היצירית אל הטבע, כן הוא מבין במראות.

והולך הסבא כמעט יום יום אל הים, וכמה אוהב הוא לדבר על דבר הים! הרי חושבים הבריות, כי ים אחד הוא, ואני רואה בו בכל יום חידושים. צריך לחתור תחת כסא הכבוד של הטבע! גיתה היה אומר: “כשתנתח את הטבע לנתחיו על ידי השכל, לעולם נשאר בו איזה דבר, שאין השכל יכול לנתחו”. את הדבר הזה מחפשת האמנות. העבודה, שאין אני רואה דבר חדש בכרך המזדעזע, אבל על פני הים רואה אני בבוקר – ים חדש. אין האורות והניצוצות של היום כאורות והניצוצות של אתמול.

ובפעם אחרת – והנני בביתו של לואי איזראעל’ס, בן אחיו של הזקן, העתונאי ועורך-הדין הנודע, ואנו עומדים לפני תמונה קטנה תלויה שם על הקיר: תמונה מחיי הדייגים ההולנדים. אב ובתו הולכים. לא יותר. דומה אני, שהם הולכים זה איזה שעות ואינם מדברים כלום. חוזרים מאיזו עבודה אל הכפר. על ראשיהם פרושים השמים ההולנדים, לשני צידי הדרכים החול התלול, מרחוק נשקפת רצועת ספיר של הים. אין התמונה הזאת מספרת לנו שום מעשה, הרי זה כאבר מן החי – אבל זה האויר הדק והכהה והכחלחל-פורתא, זה הרקיע המביט בחסד וברחמים על העולם, זה החול-בעלמא, שהוא חלק מן הטבע ההולנדי וזה הספיר השקט של הים – כמה כל זה צנוע ועניו, כמה כל זה פשוט ורך, כמה כל זה מצטרף יחד בהרמוניה של תפילה ושירה לבורא העולם וכמה שייכים לכל זה אותם שני בני אדם שהולכים בלי דיבורים, כמו שהעשב צומח, כמו שהים הומה.

ועלו הסיגרות בעשן, ו“פרויליין” מזמינה לרדת מטה, ואנו יורדים אל אולם הסעודה, והולך סבא אל המזנון ומוציא משם לגין יינא עתיקא ומכבד אותי בכוס: אפשר שתטעם; אני אינני מהמבינים הגדולים, אבל שולח אלי המלך אדוארד מגתו. רוצה להנותני. טעם! המבינים משבחים.

ומתוך המלך אדוארד אנו באים לשוחח “מלכיות”.

– ­אמרו, שוילהלם קיסר לא רצה שהאקדמיה הברלינית תבחר בך לחבר. האמת הדבר?

– ­שטותים! אינני יודע. חבר, לא חבר, אקדמיה! מאקס ליברמן הוא צייר, כך צריך לצייר. גם סאלאמאנס דז'. סאלאמאנס, הלא ראית אותו בלונדון. זהו סגנון אחר, אבל אמן גדול. מלונדון שלחו לי דיפלום ודיפלום. שטותים!

– ­ואומרים – אני חוזר לראש – שוילהלם מתערב בהלכות אמנות.

ובדחה דעתו של סבא, ואומר: אינני יודע זאת בבירור, אבל כנראה, כן. מה שייך לומר “מתערב”? אפשר כאן “להתערב”? דן לפי הבנתו. רק דבר אחד משונה. אותם הפסילים בשדרות הנצחון, הנסיכים, האבות, הלבנבנים, שורה מכאן ושורה מכאן… כסרדיוטים – חושב הוא, שטעונים כביסה. איננו יודע, שצורות כאלה טוב שהן מזקינות. אין צריך למרוק אותן תמיד.

והוא מצחק צחוק של תינוק. כמעט קשה להאמין, שלתינוק הזה כבר מלאו שבע ושמונים שנה.

לא יבין את יוסף ישראל’ס מי שאיננו יודע את הולנד. הנה מדינתא זוטרתא כקוצו של יו"ד. כמעט שנכנסת אליה, וכבר אתה ברוטרדם. כל הארץ – תעלות וגשרים, תעלות וגשרים. כל מין הולנד זה הוא ההפך מן המבול. כאשר רצה רבונו של עולם לייסר את בני האדם בעוונם, הביא מבול על העולם – וההולנדים הפכו ים ליבשה, ממש קריעת ים סוף. אתה נוסע ומסתכל בעד חלון העגלה. לימין ולשמאל המישור הירקרק הצומח עשב, ועל כל צעד עוברים בו פלגים יבלי מים. הנוף – עמק השוה ושפל, והתעלות – פלאי פלאים! השם הנאה להם ביותר הוא “אמות המים”.

והאילנות – רובם צפצפות קטנות, נמוכות, עם בלוריות וציציות-ראש מעוגלות למעלה, כמטאטאים הפוכים, וזוקפים ומתנשאים מעל הבנינים הקטנים, בתי חרושת הרבים בארובות עשנם, ועוד הפעם תעלות ותעלות, כל הארץ – זיווג נפלא של מים ויבשה, כל חלקת השדה – אי מבותר לבתרים, מפוצל לפצלות ערוגות!

וגנות ושדות ועמקים משובצים, טבולים, לפותים במים, ואין דבר זולתי נד וסכר, נד וסכר.

הנה מתוחה אמת המים כפתילה לבנה, ועל שפתה – אילן קטן אצֶל אילן קטן, ערבות צעירות ורכות נטועות על שטח משתרע מילין, מילין.

וגשרים קטנים, ונדים קטנים, ונטיעות קטנות רועדות על טַפחות של יבשה בין מים למים.

על כל ארץ זו צריך לברך – “שהכל”.

ומין שדות! קופסאות קופסאות, כל מיני צבעים, מאה פעמים יותר מאשר על לוח שחוק האישקוקי.

ואין אתה רואה אף אורן אחד, בכבדות מתמשכת מן הקרקע הלח צמרת של עץ האלמון; בכוח וביסורים היא מגעת עד חצי קומתה.

עפ"י רוב צומחות שרביטיות – כמו לתינוקות.

ומעל לכל שלולית של מים מעופפות יונים לבנות, וקיטור הרכבת זוחל וגוחן בשפלה על פני האדמה הרטובה.

ומראה האדם והבהמה טוב מאד. ניכר, שהשפע נוזל בכל הצינורות.

וחוץ מהריחיים של מים, יש ריחיים של רוח רבים מאד – ריחיים של רוח מקולטרים ומעודנים, תבנית גלגלות-סוכר, עוטים מעטה תבן, עם כנפים קלות…

ואין הר, אך סוללה ונד – גבעות שתללו בני אדם, ימים שחפרו בני אדם. קרעו מתוך הים רצועות של יבשה, ויעזקון, ויזרעו עליהן זרע, וירטיבון, וישקון.

דומה, שהנך בתוך רשת של תעלות.

אילו פרחת על פני ארץ זו כעוף הפורח, אזי עשה בך מראה ארץ זו רושם של ארץ שהתפוררה לפירורים קטנים, ועוד רגע – והתפרקה כולה.

הנהר איננו נראה שם כנהר: מתהפך הוא לנחלים קטנים, או לתעלות, פעמים רחבות, פעמים צרות. ולעולם חודרות לתוך היבשה, גוזרות אותה לגזרים, ואת הגזרים למרובעים קטנים, ואת המרובעים הקטנים – לצלעות, לקווים, כמעט לנקודות. אי אפשר לך להיפטר מן הרגש, שהאדמה הזאת תתפרד ותיהרס. אך לא! יד האדם נטויה על כל שעל של השטיח הירוק הזה, ונאבקת עם יסודי הטבע העזים. הכוחות הכבירים, אעפ"י שנכבשו, לא נכנעו ואורבים ומייחלים לשעת הכושר, להתיר את חרצובותיהם. המים הולכים הלוך וחתור תחת הסכר, רגע אחרי רגע. כל שטף מים באשכנז, שנים שלשה ימים של חום בשוויץ מגביהים את מעלת מי הרינוס, ועודף המים שוטף לתחתית ארץ הולנד. ואז כל סדק שנעשה בסוללה יכול להיות לפרץ נבעה אשר דרך בו יפרצו המים במעמקים, והרסו משפחות למאות ממעמדן וכילו את כל רכושן.

הפחד הזה חידד את הזריזות, והוא קבע את חותמו על כל תכונות נפש העם. הוא גם שכלל בו את החוש המיוחד לסדר ולנקיות, לדקות וליופי.

הטבע הזה, החיים האלה והאמנות של ההולנדים – דא חדא. לכן נעשתה האמנות דקה ומעודנת בתכלית העידון.

והנה אנחנו בעירו של יוסף ישראל’ס – בהאאג.

מים – לפי הערך לא הרבה. אך שלש ארבע תעלות עוברות בעיר; איזו מהרחובות בחלק הישן של העיר יהמו מרוב אדם. שאר הרחובות עוטי דומייה, כמנזר עזוב. העיר היא כישנה. תרדמה נחה על כרך זה של העשירים והשבעים – הס ונוח ונקי ברחובות ובפרדסים; בני אדם מתהלכים בכבדות ובעצלות. שקוע בתרדמה גם ה“בינענהאף”, הארמון הישן של הגראפים ההולנדיים, כעת מקום מועד המחוקקים. זה הוא בנין ישן מימי המאה השלש עשרה, חשוב מאד במראהו; הבנין הזה הוא קודש הקדשים של ארץ המולדת. רוגרס קרא לו בהתלהבותו: “המקום הקדוש ביותר בכל אירופה”.

יש גם לנו איזה יחסים אל המקום הזה. שם נלחם עם חפשי עם העריצים הספרדים, שהיו כובשים את הולנד, אחר אשר כבשו את המאורים ואת היהודים. שם היה מרכז המלחמה.

וה“מוריצהויז”, ביתו של הנסיך מוריץ, הוא כעת גלריה של תמונות. אם רצונך לראות “ישראל’סים” אתה צריך לבוא הלום. עוגבים ישנים ותמונות מפוארות – אלה הם דברים של חובה לכל עיר הולנדית. ברוטירדם, בהארלס, בליידין, וגם בערים קטנות מהן יש יציע כזה, פתוח חינם לכל העם, ובכל יציע יש על כל פנים שתים שלש יריעות מהנבחר שבמכחולים. מובן, שהאאג צריכה ליטול חלק בראש. הבית, לפי מראהו החיצון, איננו גדול, תבניתו כמעט מרובעת, והוא מכיל את מבחר יצירי האמנות ההולנדית. דומייה, אף כי כחמישים איש נמצאים באולם: איזו כפריים שמני הפנים המשוזפים, איזו נשים הולנדיות לבושות בגדיהן הלאומיים, כמו שאנו רואים אותן על התמונות; ועל הקירות – תמצית החיים ההולנדיים. המראות אשר ראית בעד חלון העגלה, המחזות אשר התבוננת אליהם מעל גשרי רוטירדם, הפנים אשר פגשת ברחוב – אסופים מכל המקומות וערוכים ותלויים פה. למראה תמונות התעלות והגשרים והפנים הטובים ושעשועי העם ומחולותיו בבתי המשתה, עולה הרעיון בלבי, שאין להבין ושאין להוקיר את פועלי המכחול ההולנדי בלתי אם במקומו בארץ מולדתו, אחרי אשר כבר שבעה העין מראות את העמקים ואת הריחיים-של-רוח ואת הפרות ואחרי אשר כבר התרגלה העין אל השמש ההולנדית המעולפת כמו בצעיף ערפל קל ואל משחק-הצבעים הלח על פני העמק. תוכן התמונות צמח מתוך הקרקע העצמי, כמו שחבצלות המים מנשאות את גביעיהן מעל למים אשר בנהרות פה.

ומרגיש אתה למראה יצירי האמנות ההולנדית חום נעים – אולי רק מפני שראית את הארץ, שהם העתקותיו וקלסתר פניו, ותבין, כמה צריך היה האמן להרגשה, למען תאר בדיוק כזה ובאהבה כזאת את פרטי החיים הפשוטים והיומיים. אין שם על היריעה שום כוונה מיוחדת. ריחיים-של-רוח פשוטים, תמונת פני אשה אכרית, ציור נוף עם בהמות רועות עליו, מחול עליז בבית המשתה, לכל היותר – גוף ערום ובריא – זהו התוכן השכיח. האמן נותן עיניו אך במעשים בכל יום ובבריות של כל יום. לפנים חשבתי, כשראיתי תמונות כאלה, שהן כמו שכותב קארלייל במקום אחד: “אבוס שמציגים אותו בתור מזבח”, ושהן עשויות לפנק את העשיר המפוטם, לגרות את תאבוננו. לא כן עתה. אחרי אשר ידעתי את הולנד, מעוררת בי הגלריה את זכר המראות שהעין ראתה, והמראות האלה מתבססים על יסוד הטבע החי והמת, האדם והבהמה, העבר וההווה, בקיצור: החיים כמו שהם!

ככה יכול לצייר אך אמן אוהב את ארצו ואת טבעה, את העם היושב בה ואת מנהגיו, המרגיש בכל תנועת ידו, כי מה שהוא מצייר כעת, אבותיו ואבות אבותיו נלחמו בשביל זה, קרוע קרעו מיד הטבע, הצל הצילו משטף מים רבים, והוא בעצמו נכון הנהו למסור את נפשו כל כך. אני הולך שם מאולם לאולם ומשלים את רשמי נפשי מישיבתי זה פעמים אחדות עידן ועידנים בהולנד, והנה – התמונה המפוארת: "השור " של פאול פאָטטער. זה הוא בלי ספק הנעלה והנפלא בכל יצירי האמנות ההולנדית. נפוליון הראשון גזל את התמונה הזאת ויובילנה לפאריס, ורק אחרי נפול הקיסר-הכובש הושבה התמונה להולנד. אין אני מתפלא על הגזילה – אילו יכולתי הייתי גוזלה גם אני בעד המוזיאום של “בצלאל” בירושלים. הענין פשוט, התוכן – מורגל, אבל כל פרט ופרט פועל פעולה עצומה על כל מי ששהה אפילו רק שעה אחת בימיו בכפר הולנדי. אילן ואצלו כבשים אחדים, רועה, פרה רובצת ושור, אותו השור, שעל שמו נקראה תמונה זו, שהיא מעשי ידי צייר צעיר מאד. מרחוק, בקצה האופק, אחו שקצהו הולך ונמוג בערפל, עדרים רועים, וממעל – השמים ההולנדיים. אי אפשר להשתחרר מן ההרגשה, שהבהמות האלה, המצוירות על התמונה, הן חיות, ובעוד רגע תגעינה. – ויש שם “לקח הניתוח”, זו התמונה המפורסמת בכל העולם של רמברנדט, ויש תמונות גדולות וקטנות של ישראל’ס הנחשב כעת בכל ארץ הולנד כרמברנדט החדש.

ועוד הפעם – אי אפשר להבין את ישראל’ס, אם לא נבין את האמנות ההולנדית.

יש באמנות זו, ביחוד אצל רמברנדט, תמונות של חיים קיבוציים. תמונות כאלה אנו מוצאים עפ"י רוב בין ההולנדיים, וראשיתן כבר נראתה בהוד נפלא במאה השבע עשרה – מדוע? בנקל נמצא את טעם הדבר, כשנדמה את האמנות ההולנדית אל האיטלקית המהודרת ממנה והכבירה ממנה לימים. האמנות האיטלקית התחילה בגוף האדם. תביעתה הראשית היתה הרגשת החזיון הבודד, הגוף הערום. ואם הוצגו גופות רבים, יש גם שהיתה איזו פעולה, איזו תנועה משותפת של כולם יחד, אבל כל גוף היה חשוב לעצמו, והעיקר היה סוף סוף הגוף. כן היה הדבר אפילו אצל הויניציאנים. הם היו חסרים עוד את האמצעים הנחוצים לתאור טיפוס -של -פעולה, צרור מסובך של בריות שאפשר להכירם, שהם, למשל, אכרים מתאבקים, או חיילים נחים מעבודתם ויושבים לפני האח המבוערת, או איזו קטטה או איזה מאורע ביתי. לכל החזיונות מעין אלה יש צורה וצביון ומטבע מיוחד להם, ומובן הדבר, כי מפני ריבוי-האכרים והתנועה אי אפשר להציגם בדרך הפלסטיקה, כלומר, הבלטת כל פרט ופרט מהגוף הבודד ושימת דבר זה לעיקר, כי אם בדרך הציור. לדבר הזה נסתגלה יותר האמנות ההולנדית שהתחילה מתחילתה לחבר ולצרף ולמצוא את האמצעים לתאור תנועה.

ככה היו הציורים הקיבוציים מונחים כמעט בטבעה של האמנות ההולנדית.

ואם חושב אתה שהשינוי הדק הזה נוגע אך אל הלכות ציור ומסור רק למומחים לעמוד על בוריו, טעות היא בידך! בתוך השינוי הזה אתה מוצא סיבה קולטורית גדולה וכללית, אשר כל מי שיש לו אף ידיעה מועטת בהוויות העולם צריך להתבונן אליה ומתוך התבוננות זאת יבין גם את פעולת יהדותו של ישראל’ס.

אצל ישראל’ס אין אתה מוצא תמונות קיבוציות. הפזרן הנורא הזה אשר צייר כל ימיו תמונות לאלפים לא צייר אף תמונה קיבוצית אחת.

כששאלתיו על ככה, אמר לי: אין הקיבוץ הזה מושך את לבי. אוהב אני את השמים, את הים, את האדם הבודד, איזו בני אדם בהצטרפותם, ולא את האוכלוסין.

בחקירות יתרות לא נכנס. אך פעם אחת אמר לי, כלאחר יד: הריפורמציה הנוצרית הולידה את הנטייה לתמונות קיבוציות.

בפתגם הקצר הזה אמר יותר משיכולים חוקרי האמנות לבאר בפרקים ארוכים. הריפורמציה היטתה את רוח הנוצרים הריפורמיים כלפי דברים של חול. בין הקתולים שלטה הכנסיה, בין הפרוטסטנטים החל הבית לשלוט; הקתולים היו משועבדים לממשלת ההון הפולחני מדויק-הנוסח, והפרוטסטנטים התחילו נוטים אחרי הטבעיות החזקה והפשוטה. לפעולת ההשפעה הכללית הזאת נזקקו גם נפשות האמנים, ועל הנטייה אל הדברים היומיים והפשוטים, לא להכניס חולין, כי אם לעשות את החולין לעזרה, נוספה גם הנטייה הציירנית, שהיא מבקשת לה תמיד, לפי טבעה ותכונתה, חזיונות שאין הפלסטיקה רגילה אצלם. הבילוי, המתפרד בדמות דל זקן לבוש קרעים איננו ענין לפלסטיקה, אבל הוא ענין וחביב לציור, כן גם ענין לציור הוא מקום דירתו של אדם, הנוף והמון בריות בתנועה.

ואופן הציור ההולנדי הוא גם כן דבר מחויב לפי טבע הארץ ההיא – הרגשה מקרוב. ההולנדי הוא איש הבית, והאיטלקי איש הרחוב. הרחוב עושה מרחק בין הרואה והעצם הנראה, הבית – מקרבם וסומכם זה אל זה. מכאן ההרגשה הדקה; מכאן אותו המשי בעל אלף קמטים, אותן אדרות שער בגווניהן הדקים מן הדקים, אותו הרוך המעודן של כפות ידי הנשים והספיר השקוף של הבדולח המלוטש.

איזה קרני הוד לקח לו אישנו ישראל’ס מכל אלה? האמנות היהודית של ישראל’ס איננה ניכרת במה שקיבל מאחרים, כי אם במה שלא קיבל. הוא לא קיבל את ההתרפקות על החומר לפרטיו ולפרטי פרטיו, מפני שהיהודי הוא בעל-מחשבה רוחני, ורוחניותו זו מעכבת את ההסתכלות היתרה בדברים שאין בהם רוח חיים, ומסגלת לראות בכל דבר את התוכן ואת הנשמה, אפילו בים, בנוף, ומה גם בדירתו של אדם. הוא לא קיבל את ציורי ההמונים, מפני שלא היו לו ולאבותיו עסק עם ההמונים, ואבותיו לא עמדו בחצר ה“בינענהוף” ולא גייסו שם חיילות. כן גם לא קיבל את ההדר והנוי השופע של רמברנדט. הוא קיבל אך מה שהוא מלבב ופנימי ונפשיי וגם ערפלי. הערפל של הגלות התמזג עם הערפל של הולנד, ויהיו לענן אחד, לענן זך, צף ונמוג, מלא לחש, אנחות וצללים.

וצריך אני להגיד, כי כך הראה רק לי, ואולי עוד לאחרים. הזקן בעצמו כופר בעיקר זה. כאשר נסיתי דבר אליו על אודות האמנות היהודית, ירה אלי סקירה מלאה מחאה לוהטת: אין אמנות עברית ואמנות לא-עברית, יש רק אמנות בכלל. יש שאני מצייר ענינים עבריים, ויש שאני מצייר ענינים לא-עבריים.

– מאיסטרו – אני אומר – לא בענינים עסקינן, אלא באופן הציור!

והוא: אופן הציור! אופן הציור! איזה אופן הציור יש ליהודים לחוד ולגויים לחוד? האם יש ים יהודי וים גויי?

ורואה אני, כי יכול לא אוכל לזקן זה, ואני מניח את כלי זיני, ומשיאו לענין ציירים יהודים שונים. את רובם אינו יודע. “אטו אפשר להכיר היום את כולם, ואני איש זקן!”

על אודות אחד הציירים הוא אומר לי כך: “צורות בני אדם שהוא מצייר הן מדויקות בתכלית הדיוק: כל עורק, כל גיד, כל וריד, כל עצב, כל שרטוט וכל קו, ככתוב בספרי הניתוח, אבל – אין בני אדם כאלה בעולם. אלה שבעולם אינם מדויקים כל כך!”

על אודות צייר אחד הוא אומר: “כן! זה הוא… אילוסטרטור גדול, טוב לעתונים המצוירים”.

בכל זאת את רוב הציירים היהודים הוא משבח: “כן, יודעים לצייר! מדוע לא ידעו היהודים לצייר? הלא בצלאל היה ראש האמנים העברים”, – ופותח בפרשת בצלאל – עם טעמי הקריאה בהברה ובניגון של יהודי גרונינגן.

וכשאני מזכיר את השם רמברנדט, הוא מתרגש ומתלהב: “כן, כן, רמברנדט זה היה…” ואיננו מסיים את דבריו. נראה, שתוקפת אותו הרגשה חזקה.

וזוכר אני את משק’ה רמב“ם, שהיה מבטל את כל הגאונים כקליפת השום, וכששאלנוהו: “ובכן מי היה גאון?” הלך ונטל את ידיו וחזר ואמר בהתרגשות: “הרמב”ם!”.

הרמב"ם של ישראל’ס הוא – רמברנדט.

היו ימים – ובחוצות העיר בודאפשט היה מפזז איש בעל תנועות מהירות, בריא, אמיץ, כתפיו עגולות, סנטרו שמן ועגול, וצחוק קל מרחף תמיד על שפתותיו. הוא היה – מביתו ומבית מדרשו – איש-הספר, בלשן, מדקדק, נקדן, איש אשר יכול לשקוד ולבלות ימים ולילות על לוחות הפעלים של שפה נכחדה, שלא נשאר ממנה דבר זולתי כתבות-קעקע אחדות, על חרוז פייטן משירי קדמון, על סדר הדורות ועל ספרי היוחסין של שבט, אשר זה אלפי שנים כבר נגזר זה מארץ חיים, ויהי מפליא את לב הזכרנים בכוח זכרונו, שעבר את גבול הטבע, במעוף דמיונו מעין-הנשר והתמדתו מעין-האבן, וכבר למד “שבעים לשון וחכמת שבע”, וישלם את חוקו בגימנסיה ובאוניברסיטה, ויעבור ממדור למדור, מצוין בציוני-תהילה, ומוכתר בנימוסים, ויכתוב את הדיסרטציות הראויות להיכתב, ויוצא לאור את הכתבים הישנים הראויים להיות מוצאים לאור, ויגל את החדשות “המרעישות עולם” בחילופי נוסחאות, וגירסאות, וחסר ויתר, עם כל הדגשים והתגים והקוצין של יו"ד הראויים להיגלות, ויהי פילולוג כהלכה. אפס כי בחוץ לא ניכר האיש בעל הראש הגדול והתלתלים הסבוכים, השחורים, המסולסלים, והלחיים המלאות והאדמדמות, שיש לו עסק עם הפילולוגיה. רק מצחו הרחב והנסב למעלה כעין הגיגית לא נזדווג יפה עם פני-אפיקורס אלה, והעינים שהיו סוקרות לפעמים – מדי רצה לדייק בדברים – מצמצניות וסגורות למחצה, לא נתנו את הרושם הראשון, שהאיש הזה הוא משולח למסחר היין, או סרסור של תבואה.

ועברו שנים, וראו הבריות את האיש הזה מתהלך בקונסטנטינופול, זקנו שחור, וגבות עיניו שחורות, והוא מכרכר ומפטפט, רץ מאמבסדה לאמבסדה, מתוך רעב ומתוך סקרנות, ומדבר בהתעוררות גדולה, ובקול צלול ותקיף, ובאשר חבילה של בני אדם טרודים בקינתור וקיפוח, ובאשר סיעה של יושבי קרנות בין גשר גלטה ובין הבזר, ובאשר דרוישים מייבבים או מרקדים – שם הוא, ובמקום ששם מוכרים את הגלוסקאות ואת הדובשניות ואת כל מיני המלפפוניות והפרורים והתופינים והקרוכטומולין המטוגנים והאיסקריטין של “רחהלוקום” המצטמק ויפה לו, ובמקום שמכריז מוסטאפה על הרקיקים הממולאים בגבינה דקה נגדי נחלי דמשחא מתותייהו, ועבדולה – על קישבי וזנגבילא, ובמקום שלהקות האנאטולים בפסיהם, והאלבאנים בכיפותיהם, עם חצוצרות ותופים, פכין גדולים ופכין קטנים, צבא מתעמלים ומשחקים, בוקיון ומוקיון לוליון ומוליון, באים לשחק, ולהציג לנגד עיני הרואים כמו חי כמו חזון את אחמט העצל, השוליא-דנגרא מעין אוגוסט בקרקסאות האירופיים, הממהר ומזרז, ואיננו עושה מאומה – שם נכנס בן אדם זה לאמצעית החבל הגורדי, לצנפה של אלף מיני בריות, שמדברים באלף מיני הברות, וטעמי נגינה, ומשים אזנו כאפרכסת לשמוע את כל טעמי הנגינה האלה, ולפני המסגדים והבארות והמזרקות והאמבטאות העשויות לרחיצה לפני התפילה, ועל שדרות המדרגות העולות אל מסגד אדמיריה, ששם עומדים, או יושבים הפרצופים הנהדרים, כאילו שכלו את קומתם וכיוונו את צורתם בעד צייר אמן, מקום שם מעמיקים באותה תפילת בני המזרח הגעגועית והלוהטת שיש בה מן הכמיהות והעריגות של בן-המדבר השוקק והצמא לאללה, או יושבים ואינם אומרים כלום –סתם שרויים בין-הזרמים של זוהר, שמציפים עליהם המסגדים, בתקרותיהם המקומרות, ובצעצועי פסוקי האלקוראן, שרויים בתוך זמרה כמוסה, לא רק בלי מלים, אך גם בלי קולות, שמזמזמת בתוכם, וממלאת את כל קרביהם, ומרוממת אותם על סביבתם הדלה, ועל חיי החולין, המלאים פעיטות וחמריות גסה – גם שם אתה מוצא את זה! מאיזו פינה מסותרת הולכות סקירות עיניו וחודרות לתוך הפיות והמוחות והלבבות ותופשות כל תו-פנים, כל העוויית זווית השפתיים, כל קידה והשתחוויה ו“כריעה למודים מגרמיד”, כל טפיפה, כל הצלפה, כל רתיעה-לאחור!

ואין אדם זה דר – בקונסטנטינופול, כי אם נכנס לתוכה, אל הגרגרת ואל התוונא דלבא ואל התמצית ואל הכליות, ומחטט ומנקר, ומתוך כך הוא גם מתכשר ומסתגל לאותם הנימוסים והמנהגים של הפולחן המורכב, שמקצתו בא על ידי ציווי ואזהרה ומסורת-אבות, בלי אתערותא דלבא, כאבטומטוס זה, שמתנועע אילך ואילך, ואיננו מרגיש בתנועתו כלום, ומקצתו בא מתוך כלות-הנפש ותחינות ופיוסים והתלהבות רגש האין-סוף ורטטים וזעזועים טבעיים של אנשים, שדמיונם עולה ומתמר אל שמי המזרח האדירים והגבוהים.

ונעשה אדם זה ברוך ספוגיותו כמעט מוסלם, ואומר לציר אוסטריה, שהוא עושה כך, בשביל להיכנס לפני ולפנים, ולמוסלמים הוא אומר, שלבו הולך אחרי אמונתם – ומאן דתנא הא לא משתבש, כי אמנם האיש הזה הוא בעל התפעלויות שונות, ואספקלריות שונות, אוצר הניגודים וההפכים, הקטעים והשברים והרסיסים, ומגוון ככרום. רוצים אתם – רעוע ומרוסס בתוך-תוכו, רוצים – שלם ומוצק ואיתן. ויש שהוא נראה כמו בוהמין מדעי, צועני גאוני, משורר-החיים – אבל עובר איזה זמן, ונופל המסווה הזה, ונראים פני אדם מן הישוב, קבוע, פיקח, דורש את התכלית, והוא יוצא ונכנס בבתי הפחות, ומאסף ידיעות, ורושם רשימות, ועוסק במלאכת התרגומים, וכותב בעד מכתבי העתים תריסר מאמרים בדינר, ומגלגל את הידיעות מאונגריה לתוגרמה ומתוגרמה לאונגריה, ויש אשר בכל עבודתו זאת הוא רעב ללחם, ואנוס לבקש עזר מאת ממשלת התוגר, ואז לוטשים עליו הצירים את עיניהם ו“מביטים האהלה”, וכשאין תוגרמה עוזרת, כופאו לפעמים ההכרח לבקש עבודה או תמיכה מאת הצירים, ואז סוקרת בו עיני התוגרים סקירה קובלנית וחשדנית – ואחרי כל אלה הוא עני… כקדוש תוגרי.

אבל עליז הוא העני הזה! ובן עלמא הדין הוא חוקר קדמוניות דנן! הכתבים הישנים והבלים לא בילו את רוחו, וכתבות הקעקע לא עממוהו, והמשא הכבד של לשונות ודקדוקיהן, סדרי הדורות ויחוסיהן, שהוא נושא בתוך מוחו – קל הוא לו מסובין. אין אדם זה עצבן, איננו כבד-ראש ותפוס-הרהורים כפרופיסור. זה איש שהשמחה במעונו, שאומר וחוזר ואומר, שכלום יש לו לאדם בימי חיי הבלו ענין יותר טוב תחת השמש מלשמוח? איש שמספר בדיחות, וממשל משלים, ופושט צורה ולובש צורה באותה הקלות הרעננה שלא ניתנה לבעלי הכשרון כי אם לחנוני הגאוניות, ועל כן נפתחים לפניו כל השערים, ויהי קרוב אל מרום עם הארץ מרבי המלוכה, ומסעיו הרבים היו לו לעזר לנחותו לפני גדולים במסיבם, שהיו מבקשים מפיו חדשות אשר ראה ושמע ברוב דרכיו ולהיות להם לשעשועים בשיחותיו, והדבר הזה אנה לידו פעמים רבות, לעמוד בסודם ולשמוע את דבריהם אשר הם נדברים איש אל רעהו בקרב ביתם, ועד היום מהלכות בקונסטנטינופול הגדות על דבר צד אחד מן הצדדים הרבים אשר לאיש הזה – תמונה תמה מעין דיקאמירונה אשר לבוקאצ’יו מהדורה תורכית – בודאי גם כן יותר שהיו מעשים היו בדיחות.

ובימים ההם, הוא כבר ידע את ארצות אירופה ואת מצרים ואת תוגרמה, וחושב הוא מחשבה גדולה – לנסוע מסע ארוך וכביר, דרך כל אסיה התיכונה, והימים ימי שנות החמישים, וקוק אין עוד בארץ – גם היום אין רשת קוק פרושה על המקומות הרחוקים ההם – וכל הדרכים – עד כמה שיש דרכים בכלל – הם בחזקת סכנה, ומקונסטנטינופול לדמשק יארך המסע כששה שבועות, והעובר דרך אחוזות הדרוזים, הוא כעובר דרך גוב-אריות, וגם בדמשק אין החיים בטוחים, וקנאות ובערות ואכזריות ממלאות חללו של מקום, ומשם והלאה לבגדד, אין דרך זולתי דרך המדבר ארץ חררים ותלאובות מלאה שממות דור דור, וכל אלה הם כאפס בעיני הנוסע הזה, הנושא את נפשו אל מקומות ואל עמים רחוקים יותר, אל פרס ואל הטורקמנים ואל הקורדים ואל הסאלארים, הם השבט הקטן והדל משבטי הטורקמנים אשר היו מאז ומעולם עשוקים ורצוצים בידי שאר שבטי הטורקמנים הרבים והעצומים מהם, ומעט מעט הדיחו אותם ממושבותיהם עד כי נאנסו הסאלארים לפנות מפניהם, ויצאו דלים וריקים כמעט מכל נכסיהם, ויבואו מקצתם לארץ פרס, ויאחזו בסביבות זוראבאדא על שפת הנחל נעירירודא משמאלו, ומקצתם נאחזו מימין הנחל במדינת מייסענין, והם יקרי-הערך לתולדות התוגרים מפני מסורת עתיקה שבידיהם והגדות שגורות בפיהם, אך גם זה הוא רק “כרקידת החתול” בערך אל המסעות אשר נסע האיש למקומות רחוקים עוד יותר, מקומות שהמזיקים מצויים שם על כל צעד.

והוא הולך ותר, הולך ומאסף כתבים ותעודות, עובר באנאטוליה לארכה ולרחבה, נוסע לקורדיסטאן, מבקר בכל המקומות שהוא מקווה למצוא שם דברי חפץ, מאסף מפי הזקנים זכרונות על אודות דברים ומקרים רבי העלילה, מבקר בחצרות הקברות, וחופר בידיו מצבות אשר טבעו בארץ, חוקר את כל אופני המבטא ושינויי ההברה, רושם את הרשימות ההיסטוריות החשובות והמטושטשות על כתלי בתי-המסגד העתיקים, מציל כל אשר לא היה עוד לברות לשן העת ולכליון החרוץ על כל היקום, ומוציא הלכות גדולות לקורות הימים ולחקירת הלשונות מפי העדים האלמים המפוזרים במדבריות, בעיי חרבות ובקדשי קדשים של בעלי דת מוחמד, אשר שם לא דרכה לפניו רגל איש זר.

ומשים הוא עצמו דרוויש, עוטף עטיפת ישמעאלים, לובש את התרבוש ואת האיצטלא, נועל לרגליו פוזמקאות, מדקדק בכל מצוות הרחיצות והתפילות, נטפל אל היוצאים בקרון, מתחבר אל סיעות של דרווישים, נלווה אל עולי רגל, וסובב ר' הרמן, וקולט וקולט, וסופג כספוג, ומבקש קהלת זה למצוא דברי חפץ, ומוצא, ואין מספר למכשולים אשר תוכו לרגליו, ולמיודעיו שהשיגו אותו בדרך, ולאלה שהמסו את לבבו, ולאלה שכיעסוהו בהבליהם, ולאלה שהביטו אליו ואל כל פעולותיו בשאט נפש או בקור-רוח, וכל אלה אינם מתעים אותו רגע מדרכו ואינם מסירים אותו מן המטרה, אשר אליה נשא את נפשו, ונוסע הוא “תרפ”ט אלפים פרסאות", נוסע שנה ושנתיים וחמש, ועשר שנים, וחדוות העבודה לא תטשהו, ויש שהוא בא עם קהל דרווישים מדרך רחוקה לחצר אחד הסולטנים הקטנים, והוא מזומן, יחד עם כל המקהלה, לבוא אל הסולטן הקטן ההוא ולהתפלל ולשיר עמו, והם באים ויושבים ישיבת ישמעאלים, רגליהם מופשלות תחתיהם, בחצי גורן עגולה מסביב לכסא הסולטן, והסולטן הוא כמין עיר וקדיש, ועינים לו כעיני האיה, מסתכלות באדם, ורוצעות אותו כמרצע, ודוקרות כשיפודים מלובנים, וכל העדה סולדת בתפילה וזמרה ריתחא-דריתחין, צוללת ממש בים של אש, והגעגועים מתגברים ומתמהרים, והקולות הולכים הלוך וחזק, בוקעים שבעה רקיעים, ואד כחלחל רווה-זעה עולה מן הנשימות הלוהטות, טס על פני הקהל, ונוסע-דנן מתנועע ושר וגונח ולוחש ותוסס יחד עם כל המקהלה בתכלית הדיוק ובאופן טוב עוד יותר. אך מרגיש הוא מבעד לאותו האד מן הכסא, מן הסולטן, מעיני הסולטן, עפות אליו סקירות נטויות ישר אליו כמן צבתות, עשויות לאחזו ולהחזיקו: “הרי אתה בידי, גיאור ארור!”. הוא מרגיש, שהמזלג העלה אותו, ואין הוא יכול לפסוק, ואין הוא יכול לקום או לזוע. פן יקיים את החשד. ורגעים עוברים, והם ארוכים לאין קץ, והסולטן נתן אות להפסיק. בהלה, מהומה! להפסיק פתאום? להפסיק באמצע? אבדתי – אומר הנוסע דנן בלבו. ורומז הסולטן אל זקן הדרווישים לגשת אליו, וזקן הדרווישים נגש, והסולטן מראה בידיו על הנוסע, ושואל בקול עז וחד: מי זה? – וחושב הנוסע כי זה הוא רגע חייו האחרון, ואילו פערה האדמה את פיה לרגליו, כי עתה הפיל את עצמו אל הבור, אך זקן מבטיח ומרגיע את הסולטן, ואומר: “לנו הוא! אני מכירו זה שנים רבות! מעיד אני עליו שלנו הוא!” והסולטן מניע בראשו תנועה של פקפוק, ואומר: לא אין זה משלנו! הוא שר את התפילות באופן טוב יותר ממנו! – אז יקרב אל הסולטן מוללאַה טוב, מוללאה מצרי, משכיל קצת, שהיה חייב-תודה להנוסע, בשביל שנתן לו תרופה, ויקל לו את כאבו במחלת עיניו, והוא מרים את ידיו למרום, ואומר: נשבע אני שאין זה גיאור: בשם אללה אני נשבע שאין זה גיאור– ועברה סכנה זו.

ומן הפחת אל הפח, ומן הגשמים לתחת המזחילה, במשך שנים רבות – דרוויש מתחפש, מסגף את עצמו, פעמים מכרכר, פעמים בוכה, כמה סיירים ראו אז את הדרווישים הבוכים, ונוסע זה היה בתוכם, והם השתאו! כמה סולטנים ראו אותו בלי עינא בישא, ויבקשו מפיו עצה – דרוויש חרד כמוהו הלא ראוי הוא שיברך, שייעץ! – ואחרי שנים רבות הוא שב עם תלי תלים של מציאות ועל אלו מציאות שלו שמחים כל חוקרי הלשונות, וכותב הוא ספרים גדולים על תולדות התוגרים – עם כל נושאי הכלים המדעים ושלטי הגבורים וכלי-התותח הכבדים של בלשנות צפנת פענחית שאין המוח פשוט יכול לסבלה. ואדם זה בעצמו מופיע פעם בפעם על במת הסופרים כבעל-אגדה, וכותב בנעימות ובקלות על דבר “האישלם במאה התשע עשרה”, ומתאר את החיים בתוגרמה ואת נצנוץ הדעות החדשות שם, כיצד הפחות שולחים את בניהם לפאריס או ללונדון, בכדי שילמדו שם את ההשכלה, וכיצד הם לומדים שם את ההשכלה בה“טינגלטנגלים” ובה“קפה-שנטנים”, וראשית-כל, משנים את בגדיהם, ונותנים להצטלם, ושולחים צלם-אורם לקרוביהם, ומתכנסים הדודים והדודות: הוי, דז’לל נעשה גוי גמור, וקובלים לפני הפחה, והפחה מגחך גיחוך סלחני, ואומר: “אין בכך כלום, ישוב!” – כי זוכר הוא את ימי נעוריו הוא ואת תקופת לימודו בפאריס ובלונדון – ואמנם אחרי עבור איזה שנים שב בן הפחה, ובמשך הזמן הראשון הכל מאוס עליו כל כך, ועל הכל מעקם את חוטמו, וגוזר בקול חזק שהכל צריך שינוי וביטול, אבל הקול הזה הולך ותש. והדברים עומדים על חזקתם עד שיהי הפחה הצעיר הזה אף הוא לפחה זקן ושולח אף הוא את בנו – וחוזר חלילה.

ואם לומד אתה בעיון את ספריו של הנוסע הזה במקצוע אחד, יש שאתה נהנה מספריו במקצוע שני הנאה לא פחותה מקריאת סיפורים ומשלים ושנינות. הלכך נתקיימו בו גם בחיים כל הצדדים השונים. בזכות המצבות והתגין והדגושים וכל אותו הרכוש הבלשני הכבד נעשה האיש הזה כבר לפני חמישים שנה חבר האקדמיה המדעית האונגרית, ואחר כך פרופיסור שלא מן המנין ולבסוף – מן המנין, ופרופיסור נכבד, וזקן הפרופיסורים, וכל מה שיש מן המעלות והתארים של תלמידי חכמים מוסמכים בין האומות; בזכות המאמרים הרבים שכתב – וחושב אני גם את ספריו ממין הנ"ל בכלל מאמרים – היה לאחד מחביבי הסופרים האירופיים, בר סמכא בעיני כל העולם לשאלות נוגעות אל המושלמנים התוגרים, הפרסים ודומיהם, ובזכות עצמו, כלומר מזגו האישיי, קירבתו לבריות, פיקחותו, וחושו המעשי – גם עסקן מדיני בהיקף גדול ורחב.

ונושא לו האיש הזה את המשא של כל כך ידיעות ונסיונות ושל שמונה ושבעים שנה בכוח מוצק ושווה. אמת, התלתלים השחורים, הלחיים האדמדמות – אינן עוד, נכפפה הקומה מעט, והפנים אינם חסרי קמטים, ויוצא הקיטע בקב שלו – אבל עוד היום הנני מיעץ לך, הקורא, אם יש לך דריסת רגל במחיצה זו, או סמוך לה, השתדל להכיר את הרמן.

הגוף עודנו גוץ וחסון, העינים עודן גדולות ומבריקות, וחי האיש חיים פשוטים, וכשאתה בא אליו ערבית, אתה מוצא אותו עם אשתו הזקנה, ורוח שלום ונחת שורה בבית כמו אצל אבא ז"ל, ואוכלים “סעודה” של ערבית רקיק אחד, לחמנית לבנה משוחה בקרום דק של חמאה, ומוצץ ומוצץ ממנה הרמן כר' צדוק מן הגרוגרת, וכוס של חמין לפניו, – אבל כשמתחיל אדם זה לספר – יהיו כפרתו כל התיאטראות והדיקלמטורים והמונולוגיסטים, ביחוד בדברו ז’רגון נוסח שעגעדין, ודרך חירות וחיבה:

אותו גדי בן-סוסי, אותו זולל וסובא! פוגע אני בו בשוק, ואומר לו: צפרא טבא! והוא גוחן אלי ולוחש לי באזני: לא נאה לדבר אשכנזית! – מה? לא נאה? – אני שואל אותו – בוא נא, הבחור! כבר נעשית אונגארי – מזל טוב! בנו של בעריל סרסור – מדיאר!

ובספרו הוא מצחק בצחוק ממושך ומצלצל. ניכר שהצחוק יוצא מלבו. הרי זה “אחרי כל המעשיות” יהודי מחודד ופיקח, אילן שעיקריו נשרשו ברשות ישראל ונופיו נוטים לרשות הרבים. והוא לא ישבע מספר את המעשים שיש לו עם היהודים המתמאדירים. אין אונגריה יכולה לבלוע במעיה את בלעה זה, והיהודים אינם סבלנים לחכות, דחוקה להם השעה!

הייתי בקלוב האצילים. הריני שם חבר זה ארבעים שנה, מה לעשות, צריך להיות חבר בקלוב. יש להם בית-ספרים טוב. ואדם הולך וסח עמהם מעט. צריך להיות עמהם – יהא כך! חכמים גדולים, מילתא זוטרתא? מאדיארים! אלמלא הם לא היה העולם יכול להתקיים. והולך אדם שמה לפעמים, פשוט, מתוך מרה שחורה. ביום אחד אני בא, ואומרים לי מעשיה ארוכה. באנייאי, שמאנייאיי – השד יודע את השם בדיוק (בזמן האחרון אין זכרוני לשמות חזק כמאז), השתדל בכל כחו שיכניסוהו. לא רצו. אומרים: יהודי. אמת, התנצר זה כמה – אבל יהודי. והוא, המאמין, אותו ממזר, משים עצמו אנטיסימיטי! אני תוהה. בן אדם זה מהיכן בא? מתברר, שבא ממישקולץ והוא בנו של וועלוויל שענקער. שרתה עלי רוח כעס ואני אומר לו: בנו של וועלוויל, לחיות בלי קלוב האצילים אי אפשר לך?

ומזדקף הזקן ומטייל בחדר אנה ואנה, כאילו רצה להיבחן לפני בכוחו. – עדיין הדבר הולך, ב"ה, הרגל מעכבת פורתא; גם רגל אחת מספיקה. כיצד אמרו? “כל תורה כולה על רגל אחת”! זוכר אני בדורותי הראשונים, אותן הבריות, אותם מנהגי החיים הגדולים הפשוטים! דודתי רייזל היתה עוד רודה פת לתנור של נחתום כשהיתה בת תשעים – כך, כך! ואבי? ודודי בפרשבורג?

והוא מקיף את החדר הרבה פעמים בצעדים חזקים, ומדבר על הזמנים שעברו – לא כמספר זכרונות, אלא כאיש שהזמנים שעברו הם לו הכל.

ויושב על כסאו, ומספר על דבר נסיעותיו, ועובר על הפוליטיק דעכשיו. הבאביסטים בפרס? כלום אתה יודע, מה הם הבאביסטים בפרס? ה“טיימס” כתב, שהם סייעו למרידה. שקר! להם אין עסק עם מרידות, הם כמו טולסטוי ברוסיה –רוחניים! לעולם הרוחניים מניחים את עצמם בין הגלגלים ועוצרים. אלמלי היו רוחניים גם בתוגרמה, אזי לא עלתה בידם כלום. צבא! זה העיקר. דבר זה הוא מועיל לאנגלים לדעת אותו בהודו. ואגב הוא מדבר על ידידו המלך אדוארד האנגלי, ומראה לי את תשורותיו ואת תמונותיו. ועבדול-חמיד? כן – אותו עקשן – כתבתי אליו אמרתי לו…

הרמן היה מחליף מכתבים עם עבדול-חמיד. ועבדול-חמיד היה כותב אליו בלשון “אתה”. כשהיה בשנים האחרונות בקונסטנטינופול, היה גם סועד אצל עבדול-חמיד – וזכות יתרה ויוצאת מן הכלל! – גם אשתו סעדה עמו יחד. והיו הבריות משיחין על דבר יחוסו המדיני של הרמן אל חמיד – מתנות, כספים – הזקן איננו שונא את הדברים האלה, יש לו רכוש הגון, – אבל אחרי המהפכה, כשנסע אחמד-ריזא, ראש הממשלה החדשה, לאירופה, ביקר גם את ומברי בבודאפשט; וכשאתה מדבר עם התוגרים החפשים כעת, הם אומרים: “כן, אולי – אבל – כן. ומברי הוא אבטוריטט גדול ללשון הטורקית, אחד משני המומחים הגדולים בכל העולם – הראשון – הוא, והשני הוא האנגלי סטאה”.

וקרוב הוא ומברי גם לאנגליה, והיו הבריות גם כן משוחחים: סרסרות, דברים בגו, האמת היא שאנגליה משתמשת לפעמים גם כן במומחיותו לשאלות ולפשרות.

וכשהיה הסכסוך בין תוגרמה ואוסטריה, קרא ומברי בקלוב פרק על דבר תוגרמה-הצעירה, באו שני “האָפראַטהים” גבוהים, דקים, עם צדעי זקן אַ לא רודולף, לבודאפשט, “לשמוע את מקרא הפרק”.

לא הבינו אף מלה אחת אונגרית! – לא לשם המקרא באו; הם באו להציע לפני ומברי שיסע לווין, לפשר… – אבל הוא לא רצה. חס על זקנתו. הגיד מראש, מה יהיה. וצחק, אח, כמה צחק באמרו: סוד של שלושה יהודים! מזומן! – כיצד?

–איהרנטל! אביו זקנו מצד אמו, שישב תחילה בסימטא, חנות של מיני בד בברין, שני בשלישי של…; והשני – ראש הלאנדערבאנק, והשלישי – אני הקטן.

וכשאנו עומדים על נקודה זו, הוא מיישר את קומתו ואומר: אכן זהו גזע! סילון של דם שהולך ונמשך מן האבות. ועובר הדיבור אל הציונות, והוא מספר על דבר הרצל, ומבקר, ויועץ עצות, ושופך חמתו על הגויים, ומתפאר ומדבר כיהודי גדול, ונראה שנשמתו מתחבטת ומתלבטת עם עצמה. ובין המימרות הרבות שהיו שגורות על דבר ומברי היתה גם מימרא, שהוא לא די שבימי מסעותיו קיבל, למראית עין, את האישלם, אלא גם אחר כך קיבל את הדת הנוצרית, לפיכך מינוהו כבר אז לפרופיסור.

אי אפשר לעמוד על בוריו של דבר זה אפילו מתוך שיחה מרובה עמו. הוא אומר וחוזר ואומר: שטותים! איזו תמורה? לא היו דברים מעולם. בכלל המים האלה לא מעלים ולא מורידים. לא הנוסח, אלא החיים הם העיקר. לפעמים יש הכרח, שאדם אנוס לאמר כך, כך – צורך השעה. חושב אני שדבריו רומזים על קבלת המושלמניות, שהיתה לו מעין “היתר עיסקא” בשביל הנסיעות. הדבר הזה הקל לו – לא רק בארצות הקדם, אך גם בבודאפשט.

ומסתכל, ומסתכל אני בפניו, לא! נפשו לא הטמאה ורוחו עודנו תמים עמנו. הנה אב זקן. הנה טיפוס אמת. החוטם לא יצא מידי פשוטו, אבל העיניים, המצח, זוויות השפתיים, חיתוך הדיבור, הניגון, ויידיש זו, יידיש חמה ותמה, טבעית ועירנית-קטנה, שנזרקת מפיו – האמנם זה הוא הדרוויש המפואר של שנות החמישים למאה העברה? האמנם זה הוא חבר האקדמיה המאדיארית? – והאשה הקטנה בזווית.. . השפתיים הנעות משמיעות כמעט: “אלוהי אברהם”.

ובא הבן עם המשפחה, והבן – בנו של אדם גדול; הטבע כבר הריק את כל כוחו באב, ולא נשאר הרבה בעד הבן. אדם פשוט, אחד ממאה אלפים שכמותו. דיין או קטיגור. גוי – עם מים, או בלי מים, אבל הגזע! – האשה היא כבר גויה גמורה, מאדיארית! הזקן מתאנח וגונח. אח, אח, הכל – לא איכפת, אבל הגזע.

ויש נכד, והוא מפזז גם כן בתנועות מהירות, כאביו הזקן לפני חמישים שנה בחוצות בודאפשט. אך ה“סילון של דם שהולך ונמשך מן האבות” פסק. סליק.

הָרַטֶנוֹיִים / נחום סוקולוב

I

האב והבן

א

האב היה בעל כשרון המעשה, והבן – בעל מחשבות; האב היה ענק התעשיה, והבן – אביר ההגיון, האב – אגודתו על ארץ יסד, והבן – בנה בשמים מעלותיו; האב – רב פעלים בעולם העשיה ו“שוכן בית חמר”, והבן – רחף בעולם האצילות, שעל גבי הממלכות והמדינות, עסק ב“מעשה בראשית” וב“מעשה מרכבה”, לא כמי שאין לו חלק בעולם השפל ונחלה בארצות החיים, כי אם כמי שעמל וטורח להוריד את האצילות למטה ולהשליטה בעולם העשיה; האב היה פשוט וחזק, כעמוד של ברזל, והבן – כמובילה של פלדה, למרות כל הקושי והתקיפות שבה גמישה ונכפפת, מבריקה בכל הצבעים – העליזים, הצוהלים, הכהים, הנוּגים, עם תהומות של ערפל וסוד; האב היה כולו כוח, משטר, צלילות, מעין לוח-הפעלים, או לוח הכפל, והבן – כולו תסיסה, שנון, דקות, רטט-עצבים, לבטי-רוח וקמטי-מוח; האב היה איתן כיופיטר, וחייו – אֶפוס, שיר-גבורים נערץ, כביר ואדיר כתרשיש, והבן – מעין הַמלט, הוגה חוזה נאבק עם נפשו, בברקים של רוח הקודש, באצילות מעודנת, ביסורים של ספקות, מתוך בדיקות וגשישות של חוקר-לכל –תכלית; וחייו – חזות-קשה יאושית, מתנגפת-מפרפרת בעינויי נפש, וטובעת בדם ובמיתה אכזרית, מיד מרצחים. קשה לשער בדמיון שני הפכים מתנגדים יותר זה לזה. שני צירים רחוקים וקיצונים יותר מזה - ובכל זאת היה צד-שוה בין אמיל ובנו וַלטר רטנוי, כמוס וחבוי בעומק טבעם ובעצם מהות חייהם ועבודתם: שניהם התאמצו, חתרו כל ימיהם לחדש חדושים בעולם; שניהם התהלכו בגדולות, ויתרוממו לעילא ולעילא מהעולם כמנהגו; שניהם ברחו מחיי התהלה והפרסום, השאון והברק, ובכל זאת, המוניטין שיצאו להם בעולם, היו למעלה מכל שאון ופומבי; לשניהם היה לב רחב ונשמה יתרה, כשרונות מנצחים אדירים; ושניהם דרכו בעוז בראש גרמניה החדשה, בשעת שכלולה ובתקופת דלדולה, אלא שכוח הבן היה יפה מכוח האב, וההוד הנשגב בחזון-האימים של קץ חיי וַלטר העיב את הדר קץ האפוס של אמיל, ויורידהו לתחתית-המדרגה של מאורע כמו חסר-ערך. אבל זוהי טעות: חיי הבן, וביחוד מיתתו, אמנם מזעזעים יותר את הרגש, אבל גם חיי האב הם פרק עשיר-התוכן ורב התוצאות שמעטים כמוהו.

למיום הוסד גרמניה לא היו אב ובן מקרב העם הגרמני, כשני היהודים האלה, שפעלם והדרם נראו במדה מופלגת ומצוינת כזאת, בכל מקצועות חיי הממלכה במשך שני דורות. לא היה כצמד הזה של “אותו ואת בנו”, שקבעו את חותמם בצורה כל כך בולטת ומזהירה על מקצועות החיים, הכלכלה והמחשבה בארץ מולדתם. היו מלכים: אב ובנו ונכדו וכו' ואם לא ינתק הרתוק, אזי יכול הוא להמשך ולשרך דרכו עד סוף דורות רבים בכוח הירושה, המסורת, הכס והכתר, הכהונה המושחת את המלכות, ורבוא רבבות הכידונים הנטועים מאחריה להגן עליה בשעת הדחק; היו חשמנים רמי היחד, אפרתים גאיונים, רוזנים נשענים על המון עבדיהם ושפעת נכסיהם ותעודות משפחותיהם ושלשלות יחוסיהם; היו בורגנים, אדירי עולם המסחר, רוזני התעשיה, אדוני החרושת, בעלי אוצרות- מתכת במחצבים ותהומות, מדור דור; היו קציני החיילים ונושאי המשרות – אבל היהודים, אשר אך זה התבקעו ויגיחו מן הגיטות ומן המצרים, אשר עוד לפני שבעים, שמונים שנה ישבו אל עקרבים במבואות האפלים, עשוקי משפט, כפופי קומה, נבדלים ומנודים מחיי המדינה, רצוצים בגטו כעדר בתוך הדברו, מרוחקים מכל מעינות הדעת והחנוך אשר בחוץ – מי מלל להם, כי אחרי יציאה כל שהיא משכונתם הדלה בין החומות, אחרי רגע כהרף עין של חופש בלתי גמור, רגע כהרף עין בערך אל הדורות הרבים והארוכים של חושך ועושק ומרוצה, יצליחו לעלות בסולם ההשלמה התרבותית והאזרחית, במעוף-חפזון מפליא ומקסים כזה, עד כי כבר יכלו להעמיד מקרבם שני אנשים רבי העליליה כאלה, הלוך ועלה מן האב אל הבן? שום משורר וחוזה ומספר לא היה יכול לבדות דבר כזה מלבו!

הלא ברור הדבר, שאבות זקניהם של אמיל זה ושל ולטר לא נקבו בשם אמיל או ולטר, כי אם בשם זלמן וליב, חייקיל וטודרוס וכיוצא בזה, ועסקיהם היו עסקי חנונים או מלמדים, ואנשי הרוח שבהם היו שקועים בהויות דאביי ורבא, וזאת היתה ההכנה וההשחזה בשביל אנשי-הרוח החדשים ואמותיהם הזקנות, לפני שמונים, או לפני מאה שנה, דברו בלשון “טייטש-חומש”, ודמו במנהגיהן ובמלבושיהן ליהודיות שבעירות פולניה… והנה במשך מספר-שנים קט, שנים-שלושה דורות ומחצה, צאצאיהם של אלה, עצמם ובשרם, אותו דם, אותו גזע, אותה ישות מסוימת ומגודרת כך כך, אותה “חטיבה אחת בעולם”, אבן מאסו הבונים – היתה לראש-פנה בחיי העם הגרמני הגדול, שהוא ברובו מבזה, או שונא, או, לכל הפחות, עוין, ובטוב שבאופנים סובל את היהודים, באין ברירה אחרת! ואת כל אלה מכריע הכשרון היהודי, באין ברירה אחרת! ואת כל אלה מכריע הכשרון היהודי, הכשרון הגזעי, שהלך הלוך והתחדד, הלוך והשתכלל בתוך הקרפף עד שהגיעה לו שעת הכוש ר לבוא לידי גלוי, ויותר נכון – לידי התפרצות, ככל כוח כבוש, שעצרו בעדו ימים רבים, ואחרי כן הוסר המעצור, והחבוש הותר מבית האסורים, וישלך הלאה את אזיקיו, ויתגבר ויפרוץ – לברוא עולמות…

אמיל רטנוי נולד בי"א בספטמבר לש' 1838 בברלין. ממעי אמו הקדש להיות עובד כביר, פרנס אדיר של רבואות פועלים. “נפש בריאה בגוף בריא” חננו היוצר מתחלת בריאתו. בחור כארז וחסון כאַלון היה בגופו. מראהו היה כאחד איתני הגזע היהודי מיושבי ערי השדה. כל רואהו הכיר כי מצח זה הוא מצח גאוני, כי בצואר זה ילין עוז ובין הכתפים הרחבות האלה שוכן כוח רב אונים. הוא היה יליד הורים תמימים ופשוטים בעיר ברלין, ויבקר שם בגימנסיה, ואחרי גמרו את חק למודיו, לא עבר תכף בתעודת הבגרות שבידו, לבית מדרש מדעים גבוה, אך נכנס לבית-חרושת מכונות, ויעבוד שם ארבע שנים וחצי, עבודת פועל שכיר יום, בשכר שהספיק לו בצמצום די מחיתו. זה היה קו דק, אבל תכונתי, המציין כבר בנעוריו את אפיו המיוחד של האיש הזה. הוא היה עני באותה שעה – לא בתכלית העניות, כמו שהדבר שכיח בין יהודי המזרח, אשר רובם מקיימים את התורה מעוני, ואם זכה איש צעיר לבצע את חק למודיו בגמנסיה, אין מכשול שיעצרהו מהוסיף את למודיו, ואם ההורים עשירים – לא כל שכן; אבותיו של רטנוי לא היו עניים; אך הוא לא רצה לקבל מהם משען כסף, על כן הפסיק ממשנתו, וילך ויהי לפועל, למצוא חית ידו, וגם יען כי עבודת המכונות כבר משכה את לבו; ויהי לו במקצוע זה שאר רוח ויתרון-הכשר-דעת, מצד הלמודי, וישתוקק ללמוד לדעת גם את הצד השמושי המעשי. אבל – משהתחיל לעסוק בצד המעשי, ראה שהוא עדיין חסר למודים ומדעים, ויחלט להכנס לתכניון הגבוה; ואז קרה מקרהו, שירושה קטנה נפלה בחלקו, וככה נפתרה לו שאלת הכסף, ויהי הפועל לסטודנט חרוץ ומתמיד, ויעבור ממחלקה למחלקה, ויגמור את למודיו כהלכה, יסָמך לאינז’ינר; ובסמיכות זו נכנס לבית חרושת של חברה גדולה בתור בעל משרה, ויעבוד שם שנים אחדות, ואחר כך נסה ליסד בעצמו בית חרושת של מכונות, שהתנהג בכבדות, אבל בלי קושי יוצא מן הכלל.

אך העסק הזה לא הניח את רוחו של המהנדס המעפיל, וימכור את בית-החרושת הקטן אשר לו, והוא אז כבן שלשים, וההון המועט אשר קבל במחיר בית החרושת, הספיק לו בצמצום לצרכי מחיתו, ובהיותו עוד פנוי בלי עסק, הנקל היה לו, בתור אינז’ינר מוסמך ויליד הארץ, למצוא משרה, או חלק של שותפות, באחד העסקים במקצוע התכני, אך הוא מאן להכנס לתוך עסקי יום יום קטנים, ויפן כה וכה ויחקור ויחפש במשך עשר שנים ענין גדול, שימציא לו עבודה מספיקה, וןגם ספוק הרוח. גם דבר זה, במנהגו של אמיל, הוא יוצא מגדר הרגיל. איש הרגיל לכלכל דבריו בסקר ובחשבון, גרמני כהלכה, אשר לא רצה להכנס לבית מדרש המדעים הגבוה באין לו אמצעים מספיקים, מוכר את בית-החרושת הקטן שלו, ונפנה לחקירות ולדרישות, ואיננו רוצה לקבל עול משרה, יען כי הוא בז לקטנות; ואוכל ואינו עושה מספר שנים, ונושא את נפשו לאיזה רעיון גדול.

מה היה הרעיון הגדול ההוא? אמיל רטנוי האמין בעתידות עבודת המכונות, הוא האמין שהרבה עבודות שבני אדם עושים באבוד כוח השרירים והזמן, בעבודת ידים, יכולות להעשות על ידי מכונות. בימים ההם כבר נתמעטו מלאכות הידים באמריקה עד תכלית המעוט, וכנגדן נתרבו המלאכות הנעשות על ידי מכונות; ורטנוי הגיע לידי הכרה ברורה, שהשנוי הזה מוכרח לבוא גם בגרמניה, ושדבר זה הוא ענין גדול שכדאי לענות בו.

ובכן עלה ממדרגת עושה -מכונות למדרגת בורא תקופה חדשה לעבודת מכונות בכלל, כביכול: חלוץ של מלאכה מוכנית, ראש מעוררי החדוש והתקון של מלוי מקום הידים האנושיות, על ידי כלי עשוי בחכמת האדם, כלי המרבה והמדייק לעשות יותר מהידים העסקניות. ובכן, אין זה איש הולך בדרך כבושה שכבר דשו בה רבים, אלא מעין יוצר ומחדש. הנני אומר: “מעין” בשביל דיוקו והגדרתו של הענין, כדי להמנע מכל אבק של הגזמה. אמיל רטנוי לא היה ממציא ובורא ממקור ראשון; הוא היה מסביר, מרחיב, מסדר כוחות עממיים, מגשים ומגלם – במעשים מקיפים, המוניים וממלאי חללו של עולם – המצאות של אחרים. בתפקיד זה של הסברה, הגשמה והרחבה יש סגולה יהודית מיוחדת. אמנם, יש לנו, בכל מקצוע, גם בוראי-בראשית, ראשונים להמצאות, אבות תקופות, שמשות, שרשים מַפְרֵי תנובת-עלמים, - אבל יש לנו, במספר מופלג מאד, איזגדים-אפוסטולים, מפיצי תורות, מעבירים גאוניים, מוליכי שפע, נושאי-כלים אדירים, ירחים מאצילי אור, אשר בלעדיהם היה העולם חושך ותוהו, וכל ההמצאות והחדושים היו חבושים בטמון, בחינת רבי משה בן מנחם, גאון המסבירים בפילוסופיה, ר' אהרון ברנשטין, מופת הפרשנים העממיים בחכמת הטבע, המנצח לוי, המתורגמן הכי מובהק של נגינות ריכארד וגנר, פרדיננד לאסאל, שאַף על פי שהיה “כלי מחזיק ברכה לעצמו”, “תנא” ו“ראשון” בתורת הסוציאליסמוס העיוני, אבל בתכנו העיקרי ובתפקידו הקורותי, היה אמוראו של היהודי האחר, הצור האיתן, בורא השיטה: קארל מארכס ודומיהם. ככה היה גם משפט אמיל רטנוי – לא בכתיבת ספרים, כי אם בעולם המעשה, בגרמניה, - ועל ידי תולדות ותוצאות ושרברבים של חברות ומוסדות, גם בעולם הכללי, - תלמיד מובהק, תעמולתן, פוסק הלכה-למעשה, וסדרן רב פעלים – של הממציא האמריקאי אדיסון, ואחר כך – של המון ממציאים ומפענחי תעלומות-טבע אחרים.

גם תפקיד זה של איש הבינים, המפשר והמתווך והמסביר – בין ארצות ועמים, הריהו כשרון מיוחד של ישראל. מעטים דורשים אותו לשבח, ורבים – לגנאי. יצירה ותווך? לית מאן דפליג, שיצירה קודמת, אבל מה יצירה ומה תווך? רוב האנשים, אפילו סופרים ומבקרים, עשויים לרפרף על שטחיותם של דברים, לתחם תחומין, לשרטט קוים מבדילים ולחרוץ ברוח פסקנית נמהרה לאמור: זה מעשה בראשית, וזה רק תווך; וכשאומרים: תווך, אז לפעמים תגרר אחרי מלה זו מלה רעה הימנה, והיא “סרסרות”. הוי, כמה מקלות הדעות ועוות הדין יש במיון זה! כשאתה עומד על בוריו של דבר, ונוקב ויורד עד תהומו, וביחוד, כשאתה בקי ויודע מה קדם ליצירה והמצאה זו, או אחרת, ומה ענינו של תווך, תיכף מתחלפים לך ה“יוצרות”, ועל כל פנים אתה נעשה מתון וזהיר עד מאד, ואינך נחפז לקבוע דברי השערה הללו כ“חומה”… חוקי ניוטון בודאי הם יצירה מקורית; האם גם גלוי אמריקה עלידי קולומבוס היא יצירה מקורית? קולומבוס לא ברא את אמריקה; היא קדמה לו בטבע; הוא לא עשה את הישוב החדש של אמריקה; זה נעשה אחריו; קולומבוס גלה את הדרך לאמריקה; אבל יש רגלים לדבר, שכבר נודעה הדרך ההיא לתיירים שקדמו לו, ונשכחה, והוא חזר ומצא אותה וסוף סוף הוא היה המתווך בין אמריקה ואירופה, מילתא זוטרתא!

תקופת הריניסנס היתה יצירה או תווך? כל עיקרה היה תווך: החזרת עטרת האמנות העתיקה ליושנה, אבל מתוך כך היתה היצירה הכי ענקית בעולם היופי! תגליות חדשות בתכלית החדוש הן מועטות מאד – בעול המחשבה והשאיפות המוסריות – כמעט אין, אלא שהן פושטות חצורה ולובשות צורה; בעולם המוחש, הנסיון וההסתכלות – הן רבות יותר, אבל הן טעונות התפתחות ושמוש. המתווך בהמצאות כאלה הוא גם המקיים והמשכלל אותן. אלמלא חלוף החמרים והכוחות והרעיונות, אלמלא המשא והמתן בין היצרן והצרכן, אלמלא היה הדם רץ ונוקף בורידי הגוף, אלמלא היתה אומה מאומה ומדינה ממדינה מקבלות המצאות וחדושים, כלים וסחורות, אף חזיונות ונגינות – היתה כל התרבות שוקעת ודוממת באברים מדולדלים, ומתוך חוסר-מחזור היתה כל התרבות נכמשת ונבאשת, והגלגל היה נח ועומד במקומו ולא חוזר. אנחנו העמדנו מספר גדול של בוראים, אבל העמדנו מספר הרבה יותר גדול של אנשים הבינים, או קראו להם מסבירים גאונים. לואידז’י לוצאטי, שגשם את תורתו של שולצה-דליטש באיטליה, יוצר היה, או איש הבינים? פישר, שהכניס את הספרות הסקנדינבית, ורפאל לונטל שהכניס את דוסטויבסקי ואת טולסטוי לגרמניה סרסורים היו?

הם ואלפי יהודים כמוהם היו ויהיו נושאי אינטרנציונל עילאה, מדעי, ספרותי, רוחני, מוסרי. אפילו המתבוללים שביהודים, שאינם מודים במציאות לאומיותם – מודים, או לא מודים, דבר זה לא מעלה ולא מוריד: הם יהודים, למרות חפצם, שלא במתכוון, לפי שורש נשמתם, דבר זה טבעי הוא, מפני שעם ישראל דמו חם, דמיונו עז ורגשותיו אש פלדות; ואין דבר תלוי ברצונו של היהודי היחיד, אם הוא מסכים על כך מתוך אומד הדעת ונוסח ארשת השפתים וקבלת תורתה ושיטתה של מפלגה זו או אחרת, אך מקורו בטבע האדם ובתכונות הנפש הטבועות בו מתחילת בריאתו. אין היהודים יכולים להתכווץ כחומט זה המקופל בקליפתו. הם לפעמים מתלבשים ומתהדרים באיצטלת לאומיים של עם אחר, יותר מבני העם ההוא בעצמם, ואז – אותו “יותר” הוא שוב סימן של יהודי, אותו להט מזרחי, אותו מוח תלמודי המצוי גם אצל אנשים, שלא ראו את התלמוד מימיהם, אבל מתחלצים לפעמים בכוח זה להצדיק את התבוללותם. והיהודים האלה הם האינטרנציונל – לא של זהב וגם לאו דוקא של גוון סומק מהפכני, אלא אינטרנציונל של האנושיות, יבוא אדם צנוע וכשר, אחד מל"ו צדיקים אידיאליסטים, וברא שפה אחת לכל העמים – “איספירנטו”, מי הוא? הלא כולנו ידענו, גם אהבנו אותו: אחינו יהודי, ורשה רחוב דז’יקה! ואם רוצים אתם בהגדרה מדוייקת, אפשר שגם זה מתווך היה, שהרי הרעיון העיקרי הוא עתיק, וקודם לאספרנטו היה ולפיק; ועוד קודם לזה הגה קנט את הרעיון הגדול, וקודם לקנט – ליבניץ, וקדמו להם הנביאים, וגם החומר של “איספירנטו” נלקט מהשפות הרומאניות, ואם כן שוב מתווך יהודי!

ב

אינטרנציונל! כל העולם יושב על מדוכה זו ומתחבט בשאלה זו: כיצד אפשר להפיג את השנאה, לקרב את הלבבות המרוחקים, להשיב את הבטחון לאיתנו, שבלעדיו המסחר קפוא, והתעשיה מידלדלת, והדלת ננעלת בפני לווים, והיוקר מאמיר, והעניות מצרצרת מכל פנה, ומספר מחוסרי העבודה עולה באופן מבהיל, ושביתין ושביקין מתפשטים, ומהפכות ואימת מרידות מתגברות?

– כיצד? כיצד? זו היא השאלה הגדולה, שכל התיובתות והקושיות האחרות הן כנגדה כקליפת השום! נמנו וגמרו בג’יניבה, וחזרו והחליטו בלוקארנו, והלכו ונפגשו בסוד גדול בטוארי, ולוקארנו יפה-ענותנית זו, שאנחנו, סיירי שוויץ האיטלקית מאז, ומכירים אותה, ונדהמים קצת מפרסומה הפתאומי, בשל כונה נוחה – נעשתה סמל ואליל, ומכריזים עליה בקולי קולות, לאחר כל אלה עולם כמנהגו נוהג: מצד אחד תוקעים ומריעים “אינטרנציונל”, ומהצד השני, הרוצה לעבור את הגבול, צריך תחילה לכתת את רגליו ממשרד למשרד, ולחכות במסדרונים, ולהתרפס לפני כל מיני פקידים, ולהיות מוכן לכל מיני דחוי ונזיפה, ולשלם יותר מאשר ידו משגת, ולדפוק שוב על פתחי קונסוליה זו ואחרת, בשל חסד מיוחד ושטר זכויות רב הערך, שקורין לו “ויזה”, להיות לאות ולעדות, שבשר ודם זה, המתנכל לעשות “מעשה נורא” – לעבור מארץ אל ארץ, נבדק ונחתם בגושפנקא דמלכא, ונותנים לו, בחסד עליון, את הרשיון הנפלא הזה; ואחרי יצאו בשלום מכל הערכאות והדימוסים והנמוסים והויזתאים בידו, כתובים וחתומים, הוא הולך כמין גדי מקולס, לעבור את הגבול, ושם שוב גדודי גדודים של אחשדרפנים וסגנים ובולשות וסרדיוטים, מקיפים אותו כתרנגולים של בי בוקיא, בודקים בחוריו ובסדקיו, ותוהים על קנקניו, וממשמשים בכיסיו, ומעבירים אותו עם תעודותיו וקמיעותיו תחת שבט הבקורת - ומה פלא שהסימנים הטובים של הבטחת אחוה שלימה ומתוקנת דמיונם כעורב אשר שלח נח מן התבה, ויצאו יצא ושוב, ובטוחות ושלות השקט לא היו ליושבי תבל מפני המגור אשר הם יראים מפניו?

אינטרנציונל! לוקארנו! וכשמתועדים המאורות הגדולים, קברניטי התעשיה והמסחר מארצות שונות, ונושאים ונותנים בכובד ראש ובעיון נמרץ, ועל סמך נסיונותיהם ובקיאותם הם באים לידי החלטה, כי למען רפא את ההריסות, חובה להחזיק בשיטת חופש המסחר, ולבטל את מסי ההגנה מפני שהם “השאור שבעיסה המעכב” והממומחים ההם שהוזמנו על ידי הממשלות הגדולות מוציאים כרוז בחיל לעולם הכללי, אז תודיע ממשלה זו היום, ואחרת מחר – שהיא מסכימה על כך, שאחרים יעשו זאת, אבל היא בעצמה – מאן דכר שמיה. לוקארנו! קובל כל עם על ה“קיסר” של הזולת, על רבוי החיילות, על מסי ההגנה, על קפוח זכויות המעוטים של הזולת, לעולם של הזולת! הכלל העתיק של ה“קורה והקיסם” עומד בתקפו. עיני איה כלפי מומי הזולת, עיני תנשמת כלפי המומים של עצמו. תחת נוסח הוידוי “אשמנו בגדנו” וכו‘; בלשון מדבר בעדו, הנוסח המקובל הוא כתב האשמה בלשון נסתר: “אשמו בגדו” וכו’. אין שום הרהור של נוחם. אין תשובה, אין בקורת עצמית; ה“אחר” כולו חייב, ה“אני” כולו זכאי. באירופה ובאמריקה צווחים ככרוכיה על הסינים, שאומרים לסגור את הגבולות בפני זרים, שמא יכנסו לשם נצול; ואם ינסו הסינים להכנס לארצות אחרות, אז, אותם המוכיחים בעצמם, יתלשו בשערותיהם של האורחים כבשערות השעיר המשתלח וגלגלו אותם מראש צוק… שלי שלי ושלך שלי, אבל לא שלי שלך. אנגליה מדקדקת בכל חומר הדין בחוק סגירת הגבולות בפני הגר, אבל היא תוקעת בשופר גדול שאמריקה (ז. א. כנסיות הברית) עושה חומה נגד הגרים, ואיננה זוכרת, שבלעדי כניסת גרים, בזמן מוקדם או מאוחר, לא היה שם שום ישוב כלל; ואמריקה שוב עומדת ותמהה על ארצות אחרות שמקפידות להחמיר ולאסור כניסת זרים. מפלגות הפועלים, שעל דגלן כתוב: “פרולטרים של כל הארצות התאחדו!” עושות את תורתן פלסתר, ועומדות בראש המתנגדים לכניסת הגרים. הבולשביות, הדוגלת בשם החופש הקיצוני-שבקיצוני חותרת לבטל מעולמה כל דעה מתנגדת, לא רק בכוח רוחני, אך גם על ידי קרדום ההורג או קנה הרובה, שיש בהם משום המשטר הישן, ועל ידי רגול ובלוש, שיש בהם משום אינקויזיציאה ואוֹכראנה, ארצות קונסטיטוציוניות עושות סניף לפרלמנט – מעין דיקטטורה, אור וחושך משמשים בערבוביה.

מלא עולם זה צביעות, חנופה, שקר, סמיות עינים; ולשונם של יודעי העתים נתעשרה בתועפות עושר ושפע גדול כל כך של צרופי מלים, כנויים מדעיים, ניבים מקושטים ופתגמים ומונחים מבריקים, עד כי אין רעיון הכי כוזב ומזויף ומשובש, שלא ימצא פרקליטים מגידי ישרו ומליצי אמתתו, בדברים ערבים ובצחות המליצה ולשוון חלקלקות. אנדרלמוסיה של סופיסטיקה (שהיא ממזרת הפילוסופיה) באה לעולם, שכנגדה היתה אותה של היונים הקדמונים – שותא דינוקי. ואולם אף על פי שבציור מצב ההווי, אין צבעים די שחורים להשתמש בהם לציור הצללים של המצב ההווי, אמנם שגיאה גדולה היא, לבטל כלאחר ידי או להעלים את נצוצי האור, הבוקעים מתוך האפלה. אגודת העמים, למרות כל המגרעות שבה, מסוגלת לעזור לשלום; לוקארנו, בתור סמל והתחלה, היא סימן ברכה; ההקדמות וההכנות להתקרבות העמים, לו גם לעת עתה על שדה התעשיה, הן חשובות ומסוגלות להביא ישועה, אם ימצאו אנשים גדולים באמת, שיש די חכמה ומוסר בלבם, לאצול מרוחם על בני הדור ולמשותם מיון המצולה של גאוה ושנאה וצרות עין. זאת לא יוכלו הדיפּלומטים השנונים שבשנוונים לעשות, דבר זה יבצר מאילי התעשיה; זאת יוכלו אך חוזים, אוהבי-אדם גאוניים, צדיקים – להוציא לפועל. זהו ענין לאישים כטולסטוי, כויקטור הוגו, כאמיל קסטלר, כאנטול פרנס, כיצחק כרמיה, כלורד שפטסבורי, כחשמן מאנינג ודומיהם, נושאי דגל האנושיות הכללית.

כל אלה ספו תמו ואינם, והנשארים החיים אתנו כיום הזה – אנשים גדולים לרוב, אך כל אחד משוקע בעמו וקשור בטבורו במקצועו. רחוק מלבי הרעיון, שיש ליהודים מונופולין בבחינה זו; הרי קראתי בשמות אנשים לשם דוגמה וכמעט כולם מן האומות. אבל אין צורך להיות דוקא יהודי-לאומי, כדי לראות שהיהודים הם מסוגלים לכך במדה יתרה. לא בזכותם תלוי הדבר כי אם במזל קורותיהם, ברבוי הצדדיות שבהם, בסגולת ההתאמה, בכשרון מיוחד להכיר את הזולת בכל עומק הויתו, בחן הענוה והמתינות ואהבת השלום העמוקה, המסורתית, הטבעית, הגזעית. אם יש ליהודים יעוד גדול בגולה, הריהו תפקיד הסיוע להקמת יחסים בין-לאומיים נכונים. פרדוכס הוא, אבל משפט מוזר שיש בו יותר מקורטוב של אמת, אם נאמר, שאלו מסרו את הדבר למנין יהודים גדולים מכל הארצות (מה שמצרפים לפעמים יהודי למנין שלהם, זהו דבר של מה בכך!) אזי סדרו את הדבר במהרה ובתועלת מרובה – לא לעצמם כי אם לטובת העולם, מפני שהם בכוח בעלי מקצוע בנוגע לדבר זה, ומהראוי להוציא את כשרונם המיוחד הזה מן הכוח אל הפועל. וכמה שיראה הדבר כמוזר, מעין רעיון שכזה, לו גם מאחורי סף ההכרה, הבהב במוחם של הגרמנים, כשפנו אל ולטר רטנוי להכניסו לעבודת הממלכה ולמנותו לשר החוץ.

זוכרני היטב את הרושם שעשה הדבר בלונדון ובפאריז. שום חלוף-מיניסטריון, שום תמורת ממשלה, שום התמנות חדשה בעולם המדיני לא עשה רושם אדיר ועמוק שכזה. ידוע לא ידעו שם היטב את ולטר רטנוי ואת ספריו; אבל נחשו עמומות שאין אלה “פנים חדשות” סתם, אלא “שנוי-ערכין “. יותר מכל ידעו שם שולטר רטנוי הוא יהודי, ובכן לא חייב ואחראי בעד המלחמה, ולא מתגעגע על גן עדן של קסרקטין וחיילות. שמעו שהוא פילוסוף, ובכן; קו זוהר חדש של תקוה! נכוו ב”אנשים ממלכתיים” – יעמוד הפילוסוף! אולי יתקן הפילוסוף מה שקלקלו ה“אנשים הממלכתיים”… שמעו שהוא בעל עסקים גדולים – עוד מעלה יתרה; אפשר לדבר “עסק”. נסה נסו מקודם לדבר באופן כזה עם בעל עסקים אחר ושמו סטינס, שמלך אז על כל התעשיה האשכנזית, אבל סטינס היה גוי. גוי גדול, גרמני, ודבר בהרמת קול ותנועותיו היו גסות, כאילו בא לקנתר ולהפגין, ויהודי – גם פילוסוף גם עשיר מופלג – הרגישו בחוש טבעי, כי זה האיש היחיד בדורו שממנו תוכל ברכת העולם לבוא. והרשמים הראשונים האלה הלכו ונתגברו, בבוא ידיעות מדויקות על דבר טיבו ומהותו של האיש, ובהפגשם עמו. כל מה שבא אחר כך בכוון השלום מאז עד לוקארנו, ומלוקארנו ואילך – הכל בא, בעצם ובראשונה מיד רטנוי. ובכן לא היתה עצה אחרת לחרשי משחית בלתי אם לרצוחו! היונקרים ועוזריהם הטיבו לראות, במצאם סכנה ברטנוי: היתה סכנה לממשלת הזדון, לשלטון החושך; כפשע היה בין המבוכה והסדר, בין החורבן והבנין, בין רוח הפרצים של נקמה, ובין תקופה חדשה של אהבה אנושית ושלום עמים. ובכן להגות מן המסלה את המכשול הזה, וכדי להשבית את השלום – התירו דמו של יהודי זה, כאת ודגם של שיטתם להרוג ולאבד את כל היהודים שיתערבו בעניני המלכות. סכנה

נטיתי זעיר מן הענין, אך בשביל הענין, לברר את תפקיד היהודים ברקימת יחוסים בין-לאומיים ואת ערכו בקורות הימים ובעניני המדינות הנוכחים, יען כי הבאור הזה נחוץ הוא לנו, בתור מפתח, להבנת התכונה המשתפת את שני הדורות: אמיל וּולטר רטנוי אמרתי: יש צד שוה, למרות השנויים. הצד השוה הזה הוא בין-לאומיותם של שני היהודים האלה למרות לאומיותם הגרמנית האדוקה. האב היה בין-לאומי של תעשיה, והבן – של תרבות רוחנית מוסרית. הנגדשמיים, המרגישים משהו, אבל לעולם באופן חד צדדי ויוצא דופן (מפני ששנאתם ליהודים מקלקלת את השורה) העמידו קול זועות, קול שמה ושרקה: הפיננסה האינטרנציונאלית היהודית עליך, שמשון גרמני! אמיל רטנוי בא אגב אורחה לכלל פיננסין, מפני שאין אפשרות לתעשיה בלעדיהן, אבל הוא לא קשר יחסים בין-לאומיים בשביל עסקי ממונות וצבירת הון; היה לו לאדם זה אידיאל תכני: להפוך את מעשה-בראשית של מלאכת כפים למעשה-מרכבה של עבודת מכונות, כדי להגדיל את כמות העבודה בעולם; האידיאל הזה לבש בהכרח צורה תעשיתית גדולה, אבל רטנוי לא רדף הון; איש נבהל להון איננו יושב עגון עשר שנים, חופש וחוקר ודורש למצוא דבר גדול משהו; רטנוי לא ברא את המשטר הרכושני בעולם, הוא מצא אותו והשתמש בו. הוא היה מתווך יהודי אמתי טפוסי, במשמעות המעודנת של מלה זו, מתווך ויוצר כאחד. ככה גם היה וַלטר בנו בתחום נשגב הרבה יותר, בתחום המוסר והמחשבה: הוא תר, שוטט, צרף, פשר, - לא באופן מוצלח כאביו, אך בכונה יותר עמוקה,ובאצילות רוח עדינה כל כך, עד כי גם זדונותיו המועטים, ביחס אל היהדות, נעשים כשגגו, ונסיונותיו המדיניים שלא נגמרו ו“שלא הצליחו” היו פורים יותר מאלה של אחרים ש“נגמרו והצליחו”.

מן ההשקפה הכללית הזאת – נשוב אל האב.

ג

אמיל רטנוי יוצא לאמריקה, לעת-מצוא, משום בקור התערוכה הכללית בפילדלפיה. הוא משים לבו, בין יתר הדברים, להמצאת הטלפון, והוא רואה את הנולד: שהמצאה זו, שנחשבה בתחילה כעין שעשוע, עתידה להתפשט בכל העולם, כמו שכבר התחילה אז להתפשט באמריקה. כנראה, מצא את הטלפון כמצוא את “הדבר הגדול” שאליו חכה ימים ושנים. הוא שב מאמריקה לגרמניה, ופונה אל הממשלה בברלין, ומבקש רשיון ליסד מרכז טלפוני בברלין. הממשלה דוחה אותו בקש, כנהוג. “המצאה חדשה”. “אינז’ינר בלתי מפורסם”. עורבא פרח! משמש אז בכהונת המיניסטריון של הפוסתה באשכנז שטיפאן, אותו שטיפאן הגדול, שהאשכנזים עשוהו אז כמין אלהות, מפני שבאמת העלה את הפוסתה האשכנזית למדרגה גבוהה. רטנוי פונה אליו, והוא מוצא אזנים אטומות. שטיפאן לא האמין בטלפונים. הדבר היה אז עוד דבר של אמונה, של כוח המדמה, וכלום צריך מיניסטר הפוסתה להיות מבעלי האמונה וכוח מהדמה? על פי רוב, מיניסטר הפוסתה הוא פכח, קר-רוח, מתון וזהיר.

כעבור מספר שנים, פונה שטיפאן בעצמו אל הגבר הצולח, הגברא דמאריה סייעיה, ומבקש אותו לקבוע בהוצאות הממשלה את שרות הטלפון בכל בתי הפוסתה, - גם כן כנהוג, בתחילה דוחים מלגלגים, ואחר כך – אם הדבר הוא דבר של ממש, מתרפסים אל המחדש. כי יפן שטיפאן, שכל העולם האשכנזי חל וזע מפניו, אל סתם אינז’ינר, נכתם ביהדות, חשוד באמריקאות, מחוסר הון בלי שם-לוי אצילי “פוֹן” – לתקן חדושים בגבול הפוסתה, שהיא רשות היחיד של הממשלה, זה היה נצחונו הראשון של אמיל רטנוי. אבל הוא לא חלי ולא מרגיש דבר זה כנצחון, אלא כדבר מובן מאליו. גם הטלפון כולו שמש לו רק דוגמה. הוא היה טרוד בכל ענין התעשיה החשמלית, ועל שרשיה התחקה באמריקה. כאינז’ינר ידע את תורת החשמל ואת ההמצאות החשמליות, אבל בו התעורר חוש המתווך, הקבלן. יהי – אם רצונכם בכך: היהודי הסוחר, כביכול, חוש התוצרת בהמון, המחזור, המכירה, “בית הסחורות” הכללי של החשמל, הכנסתו לשוק, לעבודה, לכל מקצועות החיים.

ברם, החשמל בכללו הוא שדה בלי מצרים, שניתן להכבש אך בחלקים חלקים. רטנוי חקר במאמריקה את המצאות-ההארה של אדיסון, ויחלט לקבען בגרמניה. בדבר הזה צריך היה להשקיע הון כביר, ופה מתחיל החלק השני של יגיעות רטנוי: מציאת ההון. הון יש בעולם, אלא שהוא מונח כאבן שאין לה הופכין. נכסי צאן ברזל הם בבחינת הרי-מחצב אטורים; נכסי-מלוג הם בבחינת מכרי-מתכת פתוחים. הרכושנים ומחדשי-ההמצאות הם מתנגדים אלה לאלה במזג נפשם ובתכונת רוחם: הראשונים – מחזיקים בנושנוות, והאחרונים – להוטים בחדשות; הראשונים זהירים, נועזים; את הראשונים צריך למשוך בשלשלאות של ברזל, כדי להזיזם ממקומם, ואת האחרונים צריך לבלום קט ולעצור זעיר פן יבהלו על רוחם; התוצאה של הצרוף היא התעשיה. מאה פעמים משקיעים הון גדול באיזו המצאה, והכל יורד לטמיון; בפעם המאה ואחת – יש קציר של מאה שערים. אז ישמח הממציא, ואז ישמח גם הרכושן, שזכה בגורל. פעם אחת אמר לי הברון אדמונד, שהוא עזר בזמנו להצלחת המצאת ההארה החשמלית, ואמר לי זאת בשמחה – לאו דוקא שמחה של כיס, אלא מעין שמחה של מי שפתר חידה סתומה, מי שכוון אל האמת, והביא תקון לעולם. אגב, גם ממון לא הפסיד. שני הצדדים מרוצים.

רטנוי לא מצא תכף את ההון המבוקש, אף על פי שגרמניה היתה אז מלאה הון – שנים לא רבות אחרי השקעת המיליארדים בצרפת. הוא מצא רק הון מועט, ויסתפק ביסוד חברה קטנה בשביל עשית בחינות ונסיונות של הארה. זו היתה הסתפקות-במועט הכרחית, וגם הכנה רבתי. היום נתפשט המנהג הזה; מאליו מובן, שההמצאה הזאת יכלה להצליח אך כשהיה בטחון לכתחילה, שהנסיונות יעלו יפה. בתוצאה זו כבר היה רטנוי בטוח מראש; ואמנם כל הבחינות הצליחו באופן שאין למעלה הימנו, ובשנת 1883 השיג ר. את מטרתו, וייסד את “חברת אדיסון הגרמנית בשביל חשמל שימושי”, ויהי בעצמו למנהל, ויחזק את מוסרות ההנהגה בידו החזקה.

החברה הראשונה ההיא היתה גם היא מעין הקדמה ומבוא אל מה שבא אחריה. רטנוי חשב את עצמו לתלמידו של אדיסון, ואדיסון חשב את ר. לחברו. הם התודעו ויתרועעו בזמן בקורו הראשון של ר. באמריקה. והריעות הזאת לא הופרעה כל ימי חייהם. המצאותיו של אדיסון הספיקו לרטנוי חומר די צורך התקופה הראשונה.

קורותיה של החברה הראשונה ושל כל התעשיה החשמלית באשכנז, הן הן קורות חייו של רטנוי. הוא יצר הכל, והוא נהל הכל. בשנת 1887 נתגדלה החברה הנ“ל, ותהי ל”חברה-של מניות חשמלית כללת" ( A.E.G. ); ואולם שנוי השם לבדו עוד לא הביא את שנוי המזל. השנים הראשונות היו קשות, רטנוי עבד יומם ולילה; מרוב עבודתו חלה, ולא חדל לעבוד; הרופאים הזהירוהו, שחייו שרויים בסכנה, כשיוסיף לעבוד, והוא – לא די שלא חדל, אלא עוד הגדיל את עבודתו. הוא היה אז מסור עוד לענין ההארה החשמלית. בימינו אלה, הארה חשמלית היא רק שאלה של כסף. חוץ מזה – הכל מוכן. קונים כלים ומכשירים, מעמידים פועלים וממנים תכניים-חשמליים, ומיסדים תחנה – ויהי אור! קשה למצוא הון, אבל אם יש יסוד לחשבון ותקוה להכנסה, אז יש גם מוצא לכסף, והדבר תלוי גם במצב שוק-הכספים הכללי ובמצב-רוחם של הרכושנים, אם השעה “שעת מכנסים” או “שעת מפזרים”. אבל אז נחשבה עוד ההארה החשמלית כמין לוכסוס, שעלה ביוקר וכליא-קרנא; וחוץ מזה, כל בעלי הרכוש המשוקע במוסדי הגז, הגינו על עצמם מפני תחרות זו, לבלי תת את המשחית החשמל לבוא אל בתיהם לנגוף ולהסיג גבול.

מן ההכרח היה – לא להסתפק ביצירת כוח חשמלי בעד הרוצים להשתמש בו, אלא ליצור גם את הרצון ואת הצורך כדי שיהיה ל- A.E.G. מה לעשות, הלך ויסד רטנוי את בתי-המלאכה החשמליים העירונים (“בערלינער עלעקטריציטאֶט-ווערקע”) ובתי –המלאכה החשמליים האלה התחייבו לקנות את לה כמכונות ואת כל החומר למלאכתם מאת ה- A.E.G. וזה היה צעד גאוני על לוח-משחק-האישקוקי של התעשיה. זה היה גם תקון גדול בכוון סוציאליסטי. בתי-המלאכה העירוניים היו קבלנות של העיר, ובכן – לא של רכוש יחידים, אלא של הצבור. ה- A.E.G. היתה יצרנית של כוח חשמלי, אבל לא די ליצור, נחוצים גם צרכנים, וצרכנים לא נמצאו די החזקת מוסד ההספקה,לפיכך פנה ר. אל העיר, לעשות את העסק הזה על חשבונה, ולא דרש ממנה כלום, רק התחייבות לקנות מידי “החברה החשמלית הכללית” כל מה שיהיה נחוץ לה לעבודתה, ואם כן יהיה לחברה זו בעד מי לעבוד, אלא שהשאלה היתה, אם ירויח הצבור בבתי-המלאכה העירוניים האלה, או יפסיד? העסק היה ביד העיר, אבל הקנין ברשות ה- A.E.G. בהתחייבות, שאחרי עבור יובל שנים יקום לאחוזה לעיר.

איש חי, רב פעלים ושוקד על משמרתו זה ידע ברור, שהצבור ירויח, וכל מה שראה מראש נתקיים, הרבה יותר משהבטיח בעצמו. הרי ציוני-מספר אחדים. בתי-המלאכה החשמליים העירוניים נוסדו בהון-השתיה של שלשה מיליונים, ועתה עולה ההון הזה למאות מיליונים (מרק). בשנות 1888–89 עלתה ההכנסה של העיר ברלין לסך 15,000 מ. ובש' 1913 (לפני המלחמה) עלתה לסך ששה מיליון מ. מראים עוד היום את הבית הישן ששם נוסדו ה- Werke האלה, כמו שמראים בפרנקפורט דמיין את הבית עם השלט האדום, עריסתה של משפחת רוטשילד. עפ“י האמנה שעשה רטנוי עם העיר ברלין קמו כל בתי המלאכה הנ”ל לנחלה לצמיתות לעיר אחרי עבור חמשים שנה. והחברה A.E.G! איזה הוד,איזה כוח חובק-עולם, איזו עליה של תעשית גרמניה בתקופה שלפני המלחמה! איזו תוצאה אדירה עולמית, מדינית כללית מהכרכורים שכרכר ומהלבטים שנתלבט יהודי-מהנדס זה בידים ריקות ובמוח גדול.

ואילו לא תקפה התאוה את האדון הוהינצולרן, שהיה בעל מלחמות וחפץ-קרבות מנעוריו ונפשו ערגה לכבוד גבורים ומנצחים, - ל“צחק בסולדטים” ולהחריב את חצי העולם (כי בעטיו של זה היתה אשכנז לכיור-אש אשר ממנה יצאה אש ובני רשף הגביהו עוף אל כל הארצות), אך היה מניח לו ליהודי זה להוסיף לשכלל את התעשיה. וליהודי אחר, אלברט באלין, ידידו ורעו לפנים, להוסיף לבנות ספינות, אזי היתה גרמניה עוד מושלת בכיפה כיום הזה בעולם התעשיה והמסחר, הישוב וההשכלה - אבל יצרו הרע של עשו גבר, ומוט התמוטטה כל אשכנז, וכשרוב הספינות טבעו בים, והחבור נפסק, והיהודי השני, באלין, ראה מעשי ידיו, תוצאות כל ימי חייו, טובעים בים, נטרפה דעתו ויקפד פתיל חיתו; אבלהראשון עמד – ומעשי ידיו נתקיימו. מלחמה זו, שערערה בניני-עדי-עד כגל של אגוזים, שהרקידה את הבורסות “כאילים”, ואת הבנקי ם “כבני צאן”, שעשתה את שטרות כסף המלכות כנייר לצור על פי צלוחית – מלחמת גוג ומגוג זו, התפוצצה אל “החברה החשמלית הכללית”, יצירתו של אמיל רטנוי, ולא יכלה לה. כאז כן עתה חברה זו היא בעלת עושר ונכסים, והכנסות שאין להן שיעור, כאז כן עתה, מוסד זה הוא “בעל בטוח”; אבל לא זה העיקר; העיקר הוא האופי הבין-לאומי של חברה זו, סמל השלום, מרכז העבודה האנושית, כבוש כוח-שמבראשית, סמוי מן העין, נראה רק בהופעות תולדותיו, ונמצא יותר מכל נמצא, ושעבודו, בכוח השכל, לשמוש החיים, לישוב העולם ולשכלולו.

מה היה סודו של יהודי זה? קורות חייו ברורות: הוא קרא ושנה, גמר למודי גימנסיה, שמש בתור פועל, השלים חוק משנתו של תכניון גבוה, נסמך – כאלפי אנשים זולתו. הוא הלך בעוז נפש לאמריקה, ששם כבר עמד החשמל במדרגה גבוהה, בקי בספרי החכמה וקצת שמוש, אך עדיין חסר נסיון ובחינה במעשה, ויוסף, באין מעצור לרוחו המתאַוה תמיד, לחקור ולדרוש את הנסיונות שנעשו שם, לדעת במה יתקן אדם את ישובו של עולם על ידי הכוח האדיר החשמלי, אשר אין חקר לפעולותיו – בא ותלמודו בידו, אבל ענו ולומד תמיד. ויודע בנפשו שמדת ידיעותיו עודנה זעומה; וכל המראות אשר ראה באמריקה, הרהיבו עוז בנפשו, להרבות שקידתו, ולהוסיף אומץ, לחתור בים הגדול, מעשי-מרכבה של כוח החשמל, ולתור שבילי החכמה הזאת, הרחבה מני ים, והעמוקה כתהום, והדורשת עמל רב והתמדה עצומה, להגות בה, באין מרגוע; וייגע יגיעה רבה ועצומה, להגיע אל תכליתו, ועל ידי התמדתו בחכמה זו, מלא את רוחו בכל תוצאותיה וסעיפיה, לא חסר כל בה.

כל אלה הן מעלות ומדות כלליות, והן באות לידי גלוי ובטויו מפורש בכל מעשיו וצעדיו של האיש הזה; החוזה הראשון,שעשה עם העיר ברלין ביסוד בתי-המלאכה העירוניים, הוא אפייני. מצוינים הם גם היחסים עם החברות החשמליות, העשירות והאדירות שהיו קיימות מכבר. אין ביחסים האלה התפרצות של חדש-מקרוב-בא, ולא הסגת גבול של ערמומית תחרותית פעוטה, אלא גדלות-הקו של לב אצילי ומוח גאוני, עם חוש מעשי, רחוק ממהזיה של בטלנות. הוא “רוצה לחיות, ורוצה גם בחייו של זולתו”. הוא כארי יתנשא, אך לא יחתור כחפרפרת. בתקופה הראשונה הוא פוגש בדרכו את החברה המפורסמת “סימנס והאלסקה”, שכבר קנתה לה שם גדול מאז בעולם החשמל, וכנהוג, חברה גדולה זו, מרובת הנסיונות והמיליונים, בתחילה רוצה לבטלו, ואחר כך מתחילה מתחשבת עם דרדק-פרחח זה, אבל הוא – ענו ומתמיד, נעלב ואינו עולב, בעל עצבי-פלדה, בלתי מתרגש מהדברים של מה בכך, מסיח דעתו מכל דקדוק-עניות, ומתיחס אל המוסד הקיים מאז בכבוד גדול ובנמוסים עדינים.

לבסוף, בא עם המוסד ההוא לידי פשרה אופינית מאד: לא מלחמה של תחרות, אלא חלוקת העבודה! לא בולמוס-בל-ידע שבע של שיטת “אין אני והוא יכולים לדור בעולם” – אלא מתינות של בן עם עתיק, פקחות של יהודי, ואולי גם, בלא יודעים, ניצוץ של מוסר יהודי: הרמוניה,התאמה! – אותו דבר, אשר בנו וַלטר הקדיש לו את חייו אחר כך, והצוררים לא נתנוהו להשלימו; אותו דבר, שמטפלים בו עתה אדירי התעשיה ביגיעות נוראות, ועדיין בלי תוצאות. הוא התפשר עם “סימנס והאלסקה” שהם יוסיפו לעשות את כל התעשיה החשמלית כמאז, ולעומת זה, החברה החדשה שלו, ה- A.E.G. תסתפק בקנית קונצסיות של המצאות חדשות ויסוד מוסדות חדשים. שיננא! הוא ידע את טבעם של העשירים השבעים, והעיפים מחמת שובע, והנזהרים להניח את מעותיהם על קרן הצבי, קטני האמנה ושונאי החדושים, וכן היתה ה- A.E.G. למרכז שהכל פונים אליו, ומובן שגם אמיל רטנוי לא קפץ על כל דמיון של מחדש; אף הוא נזהר מאד, ויש אשר הציעו לפניו המצאות למאות, והוא לא מצא אף אחת מהן ראויה והגונה לעשות בה נסיונות; אבל הוא לא פסל לכתחילה כל תקון וחדוש. להיפך, במשך תקופה ידועה, הציב לו רטנוי למטרה רק חדושים, כמובן, מאוששים ומנופים בשלש עשרה נפה.

“במשך תקופה ידועה” – יען כי היה נחוץ להכנס לפני ולפנים, לקנות זכות אזרח, לעבוד יחד עם המוסדות שנתמחו. האמנה היתה זמנית, ולא נתחדשה וכשנפלו הכבלים מידי ה- A.E.G. היא מתחילה להתפתח במהירות נפלאה. ההכנסות מתרבות מאד, ע“י מה שהחברה איננה מצטמצמת עוד בחדושים, אלא כוללת ומקפת את כל התעשיה. אז מתפתח הכוח הבין-לאומי של התעשיה. החשמל פורץ את הגבולות המלאכותיים של עמים ומדינות. ה - A.E.G. מרחיבה את גבול פעולותיה על פני כל ארצות אשכנז וחו”ל; היא מיסדת בכל המקומות בתי יצירת אור וכוח חשמלי, וכולם נוסדים על הרעיון העיקרי של רטנוי, והוא: ליצור גם את הצרכנות. רטנוי מתאַמץ להכניס את החשמל למקצועות חדשים. עוד מעט והטרמואיים מתחשמלים, והרכבות מתחשמלות, ור. שם כל מעיניו בפתרון, או יותר נכון, בהגשמת פתרון השאלה הכי חשובה: העברת כוח החשמל ממקום למקום.

קבוץ שכזה של בתי חרושת למאות, של מצודה פרושה על כל העולם, הוא נזקק למוסדות כספיים שופעים ורחבים, למעינות המתגברים של רכוש שוטף. למטרה זו יסד ר. בשנת 1895 את “הבנק לעסקי חשמל” בציריך, וימסור לו את כל עסקי הממונות, ואת ההשגחה על כל שטרי-הערך, וחלופיהם וחלופי חלופיהם; שׂיכּל ר. את ידיו ליסד את המוסד הכספי הזה בארץ ניטרלית, בשביל הקלת המשא והמתן הבין-לאומי, ובשביל יתרון בטחון, ובשנת 1897 יסד את “החברה של הספקת החשמל " (“עלעקטריציטֶאטסליעפערונג-געזעלשאפט”) המפקחת על עסקי קבלנות של “החברה הכללית”. בשנת 1902 נצטרפה ל”חברת החשמל הכללית" כגם החברה “אוניאן עלעקטריציטאֶטס-געזעלשאפטען” של לוה, ובשנת 1910 נצטרפו גם בתי מלאכת החשמל של השותפים: “פֶלטן-גילוס-לחמאייר” שבפרנקפורט דמיין, ונבלעו בתוך “החברה כללית”, כדגי הרקק במעיו של הלויתן.

ד

“בליעה” זו היא חזיון תדירי בעולם התעשיה: יש אשר עסק של תעשיה נלקה בעודף ההוצאות על ההכנסות, ונפגע במשבר. שער מניותיו מתחיל שוקע, וסכנת שמטת כספיו ממשמשת לבוא, הפסד הון הבעלים, והסתתמות מעינות הכלכלה של מספר מנהלים ופקידים ושל המון פועלים, מהפכה, שמראה פעולתה לרעה על כל מצב המקצוע, ואז, בשעת הדוחק, פונים אל הפירמות העשירות שבאותו מקצוע, ומציעים לפניהן להחיש ישע, לקדם פני הרעה, למנוע את האסון ולהציל את יתר הפליטה; ואחרית דבר היא תמיד שהפירמה העשירה מוסיפה להבנות מחורבנם של הלוקים והיורדים האלה. היא, הפירמה העשירה,לא תמיד היא מתכוונת להזיק, להפך, היא מתכוונת לעזור, אבל לעולם סוף העזרה היא, שהיא אוכלת את הקטניים המדולדלים, אשר בלאו הכי היו גם כן עוברים ובטלים מן העולם, עם תוצאות רעות ומזיקות עוד יותר, בעוד אשר על ידי אכילה זו – יש אשר יִוָתר עוד “בְדַל אוזן” לבעלים הראשונים. זהו חוק-הברזל בהלכות התעשיה הרכושנית, ואין רחמים בדין.

אבל במפלתם של פלטן-גילוס-לאחאמייר היה חידוד מיוחד, מעציב-מבדח. פירמה חשמלית זו היתה לקויה בנגדשמיות. אמרו עליה על פירמה זו, שהיא נוסדה בכונה להתחרות עם A.E.G. “היהודית”, עם היהודי רטנוי, ושאר גוברין יהודאין שמסביב לו. אמרו, שהיא אינה מקבלת אינז’ינרים יהודים, שאיננה נותנת מודעות לעתונים, שיד ישראל תקיפה בהם, ושהיא עושה חשמל על טהרת הקודש הגרמנית-הנוצרית, סולת נקיה! טכסו עצות, בנו “פיתום ורעמסס”, זעזעו, הרעישו עולמות, ועלה בידם חוח, מפני שחשמל לא נשתעבד למגמה של טפשות וצרות עין; וכשהיתה חרב חדה מונחת על הצואר, אז, כמובן, פנו בבקשת עצה ועזרה – למי? “הכל צריכים למרא דחיטי!” לאותו יהודי, שיזמו כנגדו חרם, ושהיו מודרים הנאה ממנו, ומתכוונים לעקרו מן העולם! כפה עליהם המשבר הר כגיגית ואנסם “ללכת לקאנוסה”: להתרפס אל A.E.G. ואל היהודי העומד בראשה.

שמעתי בענין זה מעשיה מענינת, ממקור נאמן: כשבאו השליחים, והרצאתם בידם, אל ה- A.E.G מסר רטנוי את הדבר לידי הזקן שבחבורה, החשמלן המומחה המפורסם, הדירקטור דייטש, שהיה איש סודו ¹, ודייטש שם לבו אל הדבר, ונעתר לבקשת השליחים לנסוע לדוכתא פלן, לבחון את המצב על אתר, לבדוק את פנקסי החשבונות וכו'. הלך דייטש ושהה, וחקר ודרש, ושב משם ליתן דין וחשבון לרבו. הבחינה היתה בודאי בתכלית הדיוק – די בקי היה דייטש בעסקי חשמל וכל רז לא אניס ליה! והמסקנה היתה גזר-דין נורא: "המוסד ההוא איננו יכול להוסיף לחיות את חייו שלו ברשות עצמו, ואין לו תקנה אלא להכניס מה שנשאר ממנו לתוך “החברה החשמלית הכללית”. ואז נעץ רטנוי היהודי את עיניו בחברו היהודי דייטש, ואמר: “שמע, דייטש, כמדומני – שמעתי – אינני זוכר בדיוק – שהעסק הזה של הפלטנים-והגילוסים-והלאחמאיירים נוסד על נגדשמיות – האמנם כן הוא?” ודייטש נענע בראשו: “כן!” ואז אמר רטנוי בגיחוך קל: “אם כן – כשאין עצה אחרת, הבה נציל אותם, נכניסם תחת כנפי השכינה היהודית של A.E.G!…”

ואומרים הזקנים, כי זה היה המאורע היחידי, לפי זכרונם, ש“יועץ הסתרים” השמיע מלה על דבר נגדשמיות ושאלת היהודים. חוץ ממלה קלילה זו, שהתמלטה מפיו בהיסח הדעת, ברגע של ליקוי צמצום-המחשבה, לא שמעהו אדם מעולם נוגע באיזו שאלה של דת או אומה, גזע או מפלגה. הוא לא היה, לא מאוהבי המלכות ולא ממתנגדיה, ולא שעה אל שום פולטיקה שבעולם. הוא לא היה יהודי בעל הכרה דתית או לאומית; אפילו יהודי מתבולל לא היה; קרוב היה לחשבו כאיש נכרי, אבל גם איש נכרי לא היה, ולא חשב מעודו להמיר את דתו. הוא היה רק חשמל, כביכול, מוטור חי של חשמל; הוא היה נקודת ההבער של “החברה האידיסונית”, שנוסדה בהון של חמשה מיליונים, עד “החברה החשמלית הכללית”, שבשנת 1913 הגיע הונה לערך מן שלשה עד ארבעה מילירדים; הוא היה מעין נפוליון של תעשיה, קרומביל של חשמל, מולטקה של המצאות חדשות, ביסמרק מסבב הגלגל של יסוד חברות ומוסדות רכושניים – קנאי ולוחם נלהב כנגד הבטלה והרשול, הקפאון והשביתה, העצלות והשעמום; הוא הביא את אמריקה לגרמניה ואת גרמניה לאירופה; הוא הגדיל את התוצרת מאה מונים, החיש את שהוי-המלאכה, הספיק עבודה ומחיה לרבוא רבבות פועלים בארצו ובכל העולם כולו. יהודי זה היה אחד מבוני העולם המעשי הכללי. וראוי לתשומת לב שבגוית ארי—העבודה ישבה רוח נדיבה ונפש עדינה אשר לא על מכונותיה חיתה, ולא על החשמל לבד נשענה, כי אם על אהבתה לבני אדם, אהבה בלי מצרים, כי היה יוֹזם תעשיה זה לא רק לוכד שוקים ורודה בלקוחות, כי גם מושל ברוחות וצודד נפשות להחיותן ולהיטיב אחריתן.

זה שנים רבות התענינתי באיש הזה. בפעם הראשונה התודעתי אליו בשנת 1909, בעת אשר בני המנוח יצחק צבי (הנריק) ז"ל, אחרי גמרו למודיו בפוליתכניקה של קארלסרוהי בתור מהנדס-חשמלן, נכנס לעבודה ב- A.E.G וישמש שם מספר שנים. הוא עשה עלי אז רושם אשר לא ימחה. חקרתי את תכונותיו ואת יחסיו, ובמדה שהספקתי לחקור, בה במדה נשאר לי הדבר סתום. ועוד אני עומד ותוהה: מה היה סודו של האיש הזה? בתור חכמה עמדה התכנית החשמלית במדרגה גבוהה באשכנז, ומלומדים רבים, וביניהם גם יהודים (למשל, הפרופסור שטיינמצר), עשו בה חיל, רטנוי לא הוסיף נופך חשוב משלו לחכמה זו. הוא היה, בלי ספק, אינז’ינר מצוין ומומחה, צנא מלא ספרי, בעל זכרון נפלא ועשיר בנסיונות; אבל – הוא לא עמד במדרגה מדעית גבוהה יותר מהפרופסורים של התכניונים הגבוהים, מחברי הרבה ספרים, ומהאינז’ינרים המיסדים של הפירמות הקודמות לו! הוא סלל באשכנז את הדרך להמצאותיו של אדיסון, אבל הלא היו אחרים, שסללו דרך כזאת גם באנגליה ובצרפת! הוא היה עובד חרוץ, שקדן, מחמיר על עצמו; היה משכים לבוא בבוקר בבוקר לחדר עבודתו, והיה מפקח על האינז’ינרים ועל הפקידים – הרי גם זו מדה מצוינה, אבל גם זו היא מאותן המעלות והמדות הכלליות, וישנם בעלי תעשיה למאות המחוננים במדות כאלה – אבל מה היה סודו של האיש הזה?

נראה לי, אבל גם זוהי רק אומדנא והשערה בעלמא (מפני שהסוד האחרון של גאוניות, בהכרח ישאר לעולם סתום וחתום, וההעלם הזה הוא הוא עצם טבעו, כי באופן אחר הנקל היה לחולל גאוניות בדרך מלאכותית, כמו על ידי צרוף היסודות במעבדה חימית), שהסגולה המיוחדת של א. ר. היתה סגולת ראות הנולד, באופן ודאי ומוחלט, כמעט כמדת הנביאים. הזכרתי למעלה את יחסיו עם מיניסטר הפוסתה שטיפן. בענין זה קראתי פרט אחד מענין מאד. שטיפן חשב ומצא, שמרכז הטלפונים בברלין, אשר א. ר. הפציר בו ליסד, יאסוף לכל היותר 23 מנויים. מדוע 23 ולא 24? אינני יודע, אך משער אני, ששטיפן רשם לעצמו את שמות “המשוגעים” ו“הבזבזנים”, שאפשר לקוות מהם, שירשו לעצמם הוצאה מרובה זו, ועלה הסכום 23. באותה שעה ראה א. ר. מראש רשת של טלפונים מכסה את פני כל העיר ברלין… דומה לזה, תקופה הראשונה כשהיה א. ר. עושה את המכונות החשמליות במדור התחתון של “בתי-המלאכה הברליניים”, בא הפרופסור סלבי, אביר חכמי החשמל, לבקר אותו באולם המכונות, ולמראה העבודה והתנועה, קרא בהתפעלות: “הנה מרכז ההארה של מאת-השנים הבאה!” (וזאת היתה בשנים הראשונות למאה הנוכחית), ואז ענהו א. ר.: “תמה אני עליך, אישי הפרופסור! כיצד אין אתה רואה את הרעב לחשמל, שתקף את כל האנושיות במשך שנים אחדות? אני רואה, שבמקום המדור התחתון הזה, תעמודנה פה אכסדרות גבוהות, ענקיות מלאות אור ואויר, עם מכונות בעלות כוח אלפי סוסים, מספיקות באופן אבטומטי ובלי רעש – אור וכוח לערים שיש בהן מיליונים של תושבים. לעת עתה צריכים אנו להכין רק את המכונות האלה”. רואה-עתידות מוחלט כזה יש בו ממדות קונו, שאנו אומרים עליו, במבחר שבחיו: “הודאי שמו – כן תהלתו”. אדם שכזה הוא מנצח – בכל מקצוע.

הוא היה הנביא לעתידות המקצוע שלו, אבל את עתידות משפחתו ועמו לא ראה. חייו היו טרגדיה של בלתי-ידיעה. לוא ידע את עמו, ולוא עשה בעד עמו חלק אחד ממאה, שעשה בעד עמים אחרים, אזי נכנס לדביר של תחיה ונצח לאומי, אבל הוא – התגשמות הגאוניות העברית בכשרונות, באופי, בנבואה, בזבז הכל כלפי חוץ. הוא רק שמש דוגמה, מה הגאוניות העברית יכולה לתת לעולם. הוא היה בן דורו: “תינוק שנשבה”. הרבה הניח לאשכנז, לאנושיות, מעט מן המעט עתיד להקרא על שמו; לעמו המדוכא, הנלחם בדם-התמצית להגנה עצמית, נתן רק דוגמה, וגם זו לא התכוון לתת. הוא מת ביהדות, והניח אחריו אלמנה, מטרוניתה אצילת-רוח, נדבנית, חכמה גדולה, גברת שקטה ומעודנת, ואת בנו היחיד, שעלה עליו בגאוניותו (היה לו עוד בן אחד, אריך שמו, צעיר עדין ויפה ורב כשרונות, והוא מת עליו בנעוריו), גם בת יחידה היתה לו, והיא נישאה לא. אנדריי, בנגקיר חשוב ומיוחס, בעל צורה ונשוא פנים בברלין – מזרע היהודים, אבל נוצרי, והוא היה שותפו של הרדי – בית בנק מפואר בברלין – גם כן מזרע היהודים ². הנה סך הכל!

וימת אמיל רטנוי ביום 28 ליוני לשנת 1915, ויקבר באחוזתו, סמוך לבתי החרושת שלו, באברשנבידה, ובנו ולטר הספידהו בדברים האלה, שהנני מוסר בתרגום מדויק, מפני שבהספד זה משתקפת הצורה הנפשית של המספיד, לא פחות מזו של הנספד, ובזה כבר אנו נכנסים לתוך תאור חייו ודעותיו של ולטר.

"ידידים נכבדים! (פתח ולטר) אל נא ירע בעיניכם, שהבן היחיד, שנשאר בחיים אחרי מות אביו, נועז לנאום על יד מטתו של האב, שעה זו – לא המנהג שולט בה, כי אם העמוק שבאדם, מה שחי בלב, זוהי שעה של חופש פנימי. ומאת המת הזה, המוטל לפנינו, מאת אהבתו ובטוחונו ומלתו, אני נוטל רשות ועוז רוח, לצאת ולעמוד לפניכם.

"בבקשה! נחזק את לבותינו ונבליג על רוחותינו; לא יגון רך ואבל נכא, כי אם זכרון ויראת הרוממות, תודה ואמון מלא ימלאו אותנו. מצבת אבי קמה גם נצבה לא עלי אדמות, כי אם בקרב לבותיכם, ואני, אינני יכול להוסיף עוד אבן לבנינה, או לשכלולה. אבל יכול אני לתת לה כתובת, וכתובת זו תשאר בלבותיכם ימים רבים. יען כי היא כתובה בחרט האמת והאהבה.

"בליל מלא חידות ההוא, בבוא איש אשר קראו לו גדול בישראל, אל מורהו, אז נדברו איש אל רעהו על אדות הדברים האחרונים של ההויה, על החיים ותחית המתים. ויאמר ישוע: הרוח עף לאשר הוא חפץ, ואתה שומע את המיתו. אבל אין אתה יודע אי מזה בא, ולאן הוא הולך. זה משפט כל הנולד מן הרוח.

"ולא הבין נקדימון את הדברים, וישאל. וירם המורה את ידו, וירמוז על סוד האלהים.

"ואולם אנחנו, בשמענו את המלים האלה אחרי אלפי שנים, נאזין את משק הכנפים ואת נשימת הרוח, ונאמר חרש וביראת הכבוד את המלה: גאון.

"משק כנפים זה הומה מסביב למטת-המת פה בתוכנו, נשמת הרוח נוגעת בנו: נשמת-גאון שיורדת ונוזלת ממרומי סתרים.

"ארבע הן המנות, הכי גבוהות, אשר הרוח הנצחי אוצל מנתו לבני-אדם אהוביו, ומשפיע עליהם ברכה, ומטיל עליהם את משא האחריות. המנות האלה הן יפות ארבעתים, ומלאות רזים ארבעתים.

"הראשונה היא מנת התום, השניה מנת האמת, השלישלית מנת החזות, אך הנשגבה בהן מנת החסד. "תמימות, אמונת ילדים? במלחמת החיים, בהתנגשות הנפשות, בעבודת בנין מאות השנים, האמנם יוכל להיות שלטון לתמימות?

"ובכל זאת, כן הוא. באדם זה נוססו-נפגשו יחד תמימות וילדות וטהרת לב; בתמימות זו אחז בכל דבר ארצי, שפגע בו; כל מראה היה לו חדש, וצריך-עיון, וראוי להשתאות עליו, דורש כבוד, ואמתי. בהשתאות עמד לנוכח, העולם, ולנוכח בני האדם. הוא נלחם עם בני האדם, בכל פעם אשר האמין בלבו, שהם עושים עול, או חושבים און. אבל מעודו לא בז לאדם; הוא כבד את צלם האדם, ויחשוב את בני-האדם לצלם אלהים, כי הוא היה תמים ונקי.

"מעשה וישבו ידידיו במסיבה, וידברו על חידת הצלחתו הנפלאה, ויעמיקו וירחיבו למצוא פתרונים. ויהי ביניהם איש שאמר: הכוח וזוגתו ההתמדה, והשלישי והרביעי – איש איש ופתרונו. ויהי ביניהם איש שאמר: “לא זה ולא זה, כי אם הכוח המיוחד שיש לו להשיג אך את הדבר הפשוט. ואמנם כן הוא! הוא השיג אך את הדבר הפשוט”. כל שאלה שהציעו לפניו, או שהתעוררה מתוך הנסיון, לא בדרך קלה תפש בה, הוא התגולל עמה, הוא נשא אותה עמו אל משכבו בלילות, הוא חי ויתענה ויתלבט עמה: ולאט לאט נתפרדה החבילה, הותר הקשר הגרדי, נפתח הצרור המסובך, חלף הנבוך, המורכב, המשורבב, ותבקע ותעל הפשטות, שלא היתה בשאלות ובענינים ההם בעצמם, כי אם ברוחו החוקר והבוחן אותם: ואז הבריק הפתרון, בלתי צפוי מראש, כמו נולד מהטבע, כמו מאמר אלהים, כמו מובן מאליו, ובכל זאת בלתי נמצא מראש. כי כל דבר אמתי הוא פשוט ומתגלה לפני רוח הילדות.

"המנה השניה היא מנת האמת.

"כיצד מתחברים ההפכים האלה? כיצד יכולה השקפה של ילדות ותום לחדור לתוך עומקם של דברים? כיצד יכולה היא לקרוע את המעטפה מעל התופעות? כיצד יכולה היא לחשוף את הצורה האחרונה והערומה של עצם. האיננה בעלת בטחון יותר מדי להאמין בשוא? "היא נוטה להאמין בשוא, עד ארגיעה, וכן כל אדם אשר רצה להטעותו, יכול היה; כי הוא האמין בכל מה שאמרו לו; כל מלה אמורה - היתה בעיניו עדות נאמנה, ככל מלה שיצאה מפיו הוא. אבל יכול לא יכלה רמיה לעמוד בפני הבטתו הזכה, שחדרה עד העומק והגיעה עד למרחקים. ותהי לו כל דעה כוזבה שהשמיעו אחרים באזניו כפתיל הנעורת בהריחה אש, יכול לא יכלה לעמוד בפני הגיונו.

"שאלה עזה היא אבל רשות להציע אותה: מי מכם, ידידי, שמע מפיו מעודו מלה נשמעת לכמה פנים? ואולם גם זאת לא היתה האמת כולה, כמו שהוא הבין אותה.

"וגם זאת עוד לא היתה כל האמת,שהוא לא יכול היה לשמור סוד. לעתים קרובות היו ידידיו כמתאוננים. שהוא איננו מפשר פקח, שאיננו יודע לשקול את הדברים בפלס, לדלות מהם את כל שפעת התועלת עד תומה, להשתמש בהם בזהירות במשא ובמתן. לא, הוא לא היה מסוגל לכך. כשנפגש עם אדם, אז התפרצה מתוכו כל האמת, ואז נשברו כרגבי חרס אלף ענינים, שאינם יכולים לעמוד בפני האמת, ומן הנמנע היה לשוב לקשרם ולהדביקם.

אבל אם בכל זאת נתקיימו, אם עמדו בפני העוז הכביר של האמת, אז נעשו אי-נשברים, אז היו לאבני בנין למפעלו; אומץ זה, קושי זה של חומת שחם, זה הוא כוח האמת הבלתי נשבר.

"אבל גם לא זה הוא הדבר האחרון. רצון האמת האחרון שלו העמיק לחדור עוד יותר. לבו היה ער ועונה לכל דבר טוב ונשגב, הוא חדר לתוך עצם החיים, לתוך גרעין המעשים: אז נפל צעיף המראות, וירא אליו העצם הפנימי. ככה היה לעתים נאבק עם נפשו, והיו לו רגעים של ספק ואי-ספוק וצרת-נפש בנוגע למפעלו שלו, כשלא מצא אותו די חשוב ודי אמתי, ואז הסתכל עין בעין בצורת מזלו, ואז היה לו הכוח הנחוץ לנצח: הכוח לדון את נפשו ואת מעשיו דין אמת ולהשיב לעצמו על כל שאלה, בלי השתמט, תשובה ברורה. אלהים יחננו ויברכנו שהעת החדשה הזאת, המחדשת והמטהרת בקרבנו, תתן לנו את הכוח ואת עוז הנפש הדרושים לנו, למען נוכל להביט כמוה, אל האמת, עין בעין.

“חזה” – זאת היא מתת-אלהים השלישית. חזה – זאת היא יצירה פנימית, מראה אשר יראה רוח האדם. דבר זה לא יתואר במלים, והוא נעלה על כל שכל, ולא ישיגוהו משיגי ההגיון, כי הוא פלאי.

"יודעים אנו, שישנם אנשים דגולים, אשר להם צפוי מה שהליל מעטיף, מה שנשף העבר וצעיף העתיד מכסים. לא נחש בבני עליה אלה, ולא קסם בחזיונם: זה הוא עצם האדם, אשר בו יחיה העולם שנית ויתחדש שנית כעולם קטן; זה הוא עצם האדם, אשר בו משתקפת התופעה, כמו במראה מלוטשת, ובו – יישרו ההדורים, מתפשטות העקמומיות, אבל גם בעולם קטן זה שולטים החוקים, שיש להם שלטון בעולם הגדול. והיה כי ישאל האדם את נפשו הוא והתבונן, אז יכיר גם את סודות החוץ, את סודות העולם.

"הדרש דורש, שפּעַל פעל אבי צמח ויגדל עמו יחד, כחלזון זה שגדל וביתו עמו. לא נכון הדבר, לא עמו צמח הפּעל, כי אם מתוכו, מרוחו, מכוח החוזה שבו פרץ הפועל כעין כוח טבעי. כל מי שהיה קרוב אליו – ואתם עדים! – יודע, כמה נזדעזעו נימי לב כל מאזין ומקשיב כשהוא ספר בלשונו הפשוטה, דברים שנראו כאילו היו מובנים מאליהם, ואולם באמת לא היו אלה דברים מובנים-מאליהם, כי דבריו שלו לא היו דברי זכרון מהעבר, ולא דברים גלוים בהווה. מה שהוא ספר, ומה שהוא תאר היה העתיד; ואת העתיד הזה היה הוא רואה באספקלריה מאירה, כראותנו אנו את הנוכח לנו לעינינו, וכידענו אנו את העבר, ככה יהיו אנשים מרחוק באים ושואלים אותו: מה תהיה אחריתה של תכניות זו, מה יהיה סופו של חבור-דרכים הלז, וצרה זו של משק, והתפתחות דא והא – מה תהא עליהם? ואז היה משיב להם תשובות בניחותא, והיה מתפלא רק על דבר אחד, והוא, שהשומע אינו לועג לו בעבור השמיעו דברים מובנים-מאליהם.

"וכה ראינו את מעשיו מתהוים ומתרקמים לאחד אחד. כשראה בפעם הראשונה את “האגס” החשמלי הקטן מאיר, אז כבר ראתה עינו הפנימית כל הארץ מלאה אגסים כאלה, אז ראתה עינו את הזרם, כשהוא מקלח מארץ לארץ, ויקל בעיניו, שהזרם הזה יריק אך אור, ויבקש לראותו נושא הכוח: כוח החיים והכלכלה, למען יחולל תנועה ולמען יפרה. ככה ראה צורות חדשות של תנועות המונים, ותנועת הדרכים גם כן בתבנית חדשה; שלא הגיעה אליה עד היום; ככה ראתה עינו את העתיד, ויחשוב את הדבר בגדר היכולת, ללחלץ מצלעות הארץ מיני מתכת וחמרים יקרים בכוח המלאך הנערץ הזה אשר בו שם מעינו; ככה ראה דברים רבים, אשר עוד לא נעשו עד היום, אך מתרגשים לבוא ולהעשות. כל תואנה לא בקש ומאום לא שאל, לא התמרמר אך סלל את הדרך וינהג אל המקום אשר ידע, וגרעיני זרעוניו ראה כמלוא-שבלים בשדה. זאת היתה מנת החזות.

"היתכן, שאדם שיש בו ילדות ותמימות, ובכל זאת – בריתו כרותה עם האמת, ובכל זאת – הוּחן בסגולת הראיה החודרת חדרי אפל? היתכן, שיזכה למנה הכי נשגבה, שבלעדיה אין יצירת נצח, ואין נצח האדם, ואין חיי נצח: מנת האהבה?

"אתם יודעים, שהמנה הזאת היתה לו! אתם יודעים, איך הוא תופש מחזיק ומלפף כמו בזרועות אש ובצבתות-ענקים כל מה שניתן לו בתור תפקיד, בתור חומר בלתי מעובד, בתור דבר המיחל לצורה, בתור נשמה ערטילאית הצריכה לגוף. ובכל זאת מה קשה הדבר לבאר לעין את פעולת הכוח האחרון והכי נשגב הזה!

"כשפתחתי ספר, בדוות לבי בערבים האחרונים, מצאתי פתגם שנחמני, עד כי למותר חשבתי להוסיף לקרוא עוד. זה היה הפסוק התשעים וששה בפרק השלישי של פתגמי גתה והגיונותיו, ואלה דבריו: “האמת היא דומה לאלוהים. היא איננה מופיעה פנים-בפנים, אנו יכולים להכיר אותה אך מתוך פעולותיה. מהתגשמויותיה, ז. א. מהצורות, שבהן היא מתגלה לעינים, רשאים אנו להעריך את אהבתה השלטת; הרשות נתונה לנו לראות ולהבין את התגלויות האלה”.

"איפה עומדים אנחנו? על הקרקע העשן של העבודה! נפיל נא לעיני רוחנו את החומות האלה; הבט נביטה למרחוק, נישא עינינו מעל למקום הסמוך הזה של יגיעה, ותשוטטנה על פני המדינות, ארצות ואקלימים, וראינו את המארגה הבלתי-פוסקת של בתי העבודה, ושמענו את דריכת הבוכנות ואת רעם המטילים ואת שאון פלגי המים הבלומים, הכולאים את כוחם במאסר, והמעמיסים אותם בחרצובות בשביל עבודת האדם.

"אתם רואים ושומעים את התגלויות החסד האלה, וכמו שהומירוס מספר על דבר בנית החומות של טרוֹיה, שהיו עולות לקול צלצלי מיתריו של אַפּוֹלוֹ, כן עלה מפעל חיי אבי לצלצלי החסד ולקול כנור האלהים.

"זאת היתה אהבתו אל היש והעצם.

"אהבתו לבני האדם היתה חזקה, אך לא רכה, היא לא היתה נוחה וענוגה, אבל היא חבקה את האהוב, ותעלהו אליה למעלה, ומי שהיה קרוב אליו הרגיש את זכוך נשימתו. והיא פעלה את הפעולה הכי חזקה, שהאהבה יכולה לפעול: היא עוררה אהבת-משנה כקול אשר יחולל הד. אהבה זו התלקחה, והיא לוהטת באלפי לבבות. אהבה זו היא רוח חיה, ומאריכה לחיות, אחרי נתק המות את פתיל חיי הגו.

"ככה נחתו גלשו כטל-ברכה על ראשו ארבע המנות הגדולות של הרוח הנסתר-נצח; על כן אנו מרגישים את המשק ואת ההמיה של דפוק-הכנפים ואת נשימת-השמש של הגאוניות, היורדת מעולמות גבוהים, והחוזרת ועולה אליהם בפעולת גומלין מלאה עדנה וזוֹך.

"ככה היה המעשה, ככה היה האדם, ועל כן ככה היו גם חייו גם מותו. דבר אחד ישנו בעולם שאין עמו משגה. פיו של אדם וסקירת עיניו, מכתביו ודברי פיו, יכולים לפעמים גם להונות ולאחוז את עיני הבריות; אבל ישנו דבר אחד, שאין השקר שולט בו, מפני שהוא חצוב כולו מתחת כסא הכבוד והדין של האמת, בלי עקמונמיות ובלי כסות עינים. זה הוא סכום חייו של אדם. וגם המות הוא עד כביר, העומד ומעיד עלינו מה אנו. זה משפט חרוץ מבית דין של מעלה, שאין להרהר אחריו.

"הנה חייו פתוחים כספר, הנקל לדפדף בהם ולמצוא את הדפים של יגיעת בשר ורוח, את הדפים של עמל וצער ואכזבה, ואת הטורים המזהירים של רגעי אושר, של גמר עבודה. רשום בספר הזה גם סך הפעלים של חייו החיצונים, וסך-הכל זה הוא פשוט וקצר – פשוט וקצר ככל דבר גדול וככל דבר אמת.

"גם לפניו היתה בגרמניה תכניות אדירה ונערצה; גם לפניו היה מעמד של סוחרים שקוד, מלא עוז וגודל ומרחיק לראות; גם לפניו היתה אמנות של משק, שהיתה מַקְוָה את פלגי הזהב של הארץ, למען הובילם לאשר הם נחוצים ביותר. אבל מפעלו המיוחד היה משולש, מתאים לשלש סגולות רוחו. בתפישה היוצאת לשלשה צדדים, אחז בכוחות הכלכלה, ויעש בהם שלשלת שלמה של תכניות וכוח כספים, של כוח כספים וגאוניות של סוחר. זה היה הדבר שהוא עשה, שנמצא כעת אחריו, ואשר לא היה לפניו, יען כי את הדבר הזה יכול היה לעשות איש, אשר היה גם הוגה דעות, גם בעל רגש, גם בעל חשבונות, גם בעל דמיונות, איש המדעים, תוכן תכניות של עבודה ותוכן רוחות.

"בפטיש החזק הזה, בעל כובד כביר משולש, חסם וחשל את כלי הנשק השלישי, המפיל כעת חתיתו על אויבי הממלכה. לצד נשק הצבא ונשק הצי, השלישי בחוברת הוא נשק המשק.

"ככה מעידים חייו, ככה מעיד מותו. כמו שביום הראשון בשבת, בחודש יוני, ביום שמת בו, עוד לא הגיעה השנה למרום גובה השמש, ככה גם חייו טרם הגיעו למרום קצם, והוא עמד מתום ומקשה אחד במלוא כוח נפשו. הוא מת בלתי-נשבר, בעצם עבודתו, כשהעסקים שטפו אליו מכל עבר, כשהשעה היתה צריכה לכך לדאוג מראש להתחדשות משקנו אחרי המלחמה. מרחוק ראה את הפסגות המדמדמות של העולם המתחדש על ידי השלום, העתיד להיות, בעזר אלוהים, גדול ויפה וטהור מהעולם העבר; אך הוא לא הוחן לצעוד בו.

"ברגע זה של חזות – מת. מת הבזרועות אמי האהובה, ביום בהיר ומאושר, כשהדגלים והחצוצרות של צבאותינו עשירי הנצחונות רועשים עליו מרחוק.

"והנה אנו מובילים אותו לקבר ביום קורן זה, שהביא עוד הפעם נצחון הוד, כאביו, שהובל לקברות לקול תרועת חצוצרות הצבא ששב מנצחונותיו בשנת 1871, בעיר הבירה בלוית מלכים ובני מלכים ומלאכים שלוחים מכל אפסי ארץ לפאר את בעלי הגבורות.

"שלום. אבא! שלום בהשיבנו את גופך אל האדמה. הננו משיבים אל האדמה מצח זך זה, שמאחורי פרגודו נבטו רעיונות נעלים, ועתה הוא שובת מדאגות ויגיעות.

"הננו משיבים אל האדמה את העינים העמוקות והמלאות אמת, אשר אהבנו ואשר האירו לנו.

"הננו משיבים אותך אל האדמה, אשר בשנה זו הרבתה לקבל קרבנות של דמעות ושל דם ושל גופים – הזרע הנקי, אשר ממנו תנוב הממלכה, ממלכת הרוח והעצמה, ממלכת האמונה והנפש. יהי רצון לפני האלהים! לך בשלום, אבא – מעומק הלב: לך בשלום!

"הננו מובילים לקברות את גופך, אך לא את נפשך. נפשך עולה בכוח, שנתנה לך השמש, אל המרומים, אשר משם באה, ושמה היא שבה. אמנם את חיי האמת שלך אתה מתחיל לחיות עתה, בעולם האמת. חי האלהים! אתה חי אך עתה את חיי האמת האלה יותר מאתנו, הניצבים פה בחיים, אשר באמת, בערך אליך, הננו אך צללים. תן לנו, אבא, להדליק את אבוקות חיינו במשואות חייך, להאיר את תעותנו באמתך, לדלות את כוחנו מכוחך, ואת אמונתנו, בעד עבודה לטובת ארצנו ולעבודה לשרת את הרוח הנצחי.

"ועתה, אבא, הנני מברך אותך ביראת-רוממות עמוקה בברכה שנתברכו בה אבותי ואבותיך, בברכתו של משה שהיתה למורשה לכל העמים ולכל המשפחות.

"יברכך ה' וישמרך,

יאר ה' פניו אליך ויחנך,

ישא ה' פניו אליך

וישם לך שלום.

אמן".

                                                                              _______

תרגמתי את המספד מלה במלה, יען כי הוא מגלה לנו את תכונות רוחו של ולטר, לא פחות מאשר של אמיל. ננכה את האזכרות של מלחמת האשכנזים וניצחונותיהם, ואת ההקבלה אל היום שמת בו אבי אביו – לקול תרועת החצוצרות של המנצחים ששבו מצרפת, - שהנני זוקף על חשבון מצב הרוח של חודש יוני לשנת 1915, ששיכּר את כל הפכחים והנזירים, וביניהם רבים מהפּאציפיסטים והקוֹסמוֹפּוֹליטים והמוֹניסטים ורוב הסוציאל-דימוקרטים, אשר בערך יחסי לרוח ההיא ולזמן ההוא אין לנו לתמוה, שטפסר-התעשיה בן טפסר-התעשיה נמשך מעט אחרי השכרון הכללי, וחשב לראות שלשה כוחות משלימים זה את זה: הצבא והצי והמשק, ולא ראה שהצבא והצי נעשו לכוחות מהרסים, נצחונותיהם הזמניים היו כוחות של הריסה, שמנצחים רגע, וכוח המשק, הכלכלה והעבודה הוא הכוח היחידי היוצר והמקיים; אם ננכה את הסיגים האלה – מה נמצא במספד הזה? נמצא מאמין ובעל דמיון נשגב. אפילו כשהוא מתלהב ומתחסד כלפי ארץ המולדת, הוא חוזה את ממלכת הרוח והאמונה והנפש. ומה חזק הבטוי, שהוא נותן לאמונתו בהשארת הנפש! שום כהן דתי אדוק שבאדוקים, ממבזי החומר הגשמי ואראלי הרוחניות והשמימיות לא היה מסוגל להעלות את חיי הנצח למדרגה גבוהה יותר, ולהוריד את חיי החומר למדרגה שפלה יותר – אלא שיש לנו פה ענין עם מאמין ובעל מסתורין ופייטן מורכב באופן משונה. אותה האהבה, הדרגא הכי גבוהה – אנחנו היהודים מכירים בה ומעריצים אותה עוד יותר, וככה ידענוה והערצנוה קודם שהיתה לסיסמה בפי אחרים, כשהיא ברורה: אהבת אלוהים ואהבת האדם. לא הזיה בטלה והתפארות שעל דבר שקר, כי אם חסד וצדקה במעשים אבל אהבה זו, שמזמן שהוכרזה בעולם – (חוץ מהתקופה הראשונה, שהיתה עוד בגבול ישראל), לא נראה מסביב לה דבר, זולתי אדנות ושעבוד, מלחמות שאינן פוסקות (בין אותם “בעלי האהבה” בעצמם ובכבודם), שפיכות דמים ויסורים, חמס ושוד, רדיפות ופורעניות, מוקדי אש והקטומבות של חללים, - הרי אנו שומעים את המלה מקשקשת כזוג אצל האחרים, והרי אנו מתיחסים לאותם האחרים בכל הכבוד וכל החיבה, אשר וַלטר מיחס לאביו, בנוגע לכל הנברא בצלם, ואין אנו באים בעקיפים עם איש מהם, כשהם מדברים ככה, ואנו דנים אותם לכף זכות, ורוצים לקוות, שמתוך הדבור המתמיד במשך אלפים שנה, אולי ברבות הימים עוד יותר יבואו סוף סוף לידי הכרה, שחובהלהבין את הרעיון הזה, לא בתור געגוע סתמי ונדנוד שפתים, כי אם בתור תכנית של מעשים – אבל אם איש מאתנו, שיש לו אוצר מלא דברי מוסר ממשייים במקורו הראשון, יתעקש לרעות בשדה אחר ולהתקשט באותן הנוצות, אשר כל אחד מאתנו צריך לדעת את מוצאן ואת משמעותן; אז מי שעושה כן, סופו, שהוא עושה, אולי בשוגג, רושם על בעלי היהדות, שהוא בועט בהם, ועל בעלי הנצרות, שהוא לוקח איזה דבר משלהם, בלי היות איש בריתם – ונשאר קרח מכאן וקרח מכאן, ורבצה בו האלה הרובצת על המתבוללים המצוינים.

הוא לא היה פוסח על שתי הסעפים, והוא לא התבייש ביהדותו. הריהו מסיים בברכה “שנתברכו בה אבותי ואבותיך”, בברכתו של משה (כלומר שמשה צוה לאהרן, לברך בה את בני ישראל), והרי כל הנאום הזה מצוין כל כך בכבוד-אב, שאנו מצוינים בו – אבל המספיד הזה והלך רעיונותיו הם הרכבה! הרכבה נפלאה, מעולה, מעודנה, עם הרמוניה עמוקה של סגנון התנ“ך, אבל הרכבה! “הנולד מן הרוח” הוא רעיון נוצרי, אשר לא די שאיננו מובן לנו; דברים בלתי מובנים צריכים להתקיים, והם עומדים וקיימים גם לרוב. אי אפשר להבין הכל; וישנם דברים שנתנו רק להרגש, אבל דבר זה אין אנו מרגישים. מעשה יוכל להולד מן הרוח, כלומר מן השכל, ועל פי רוב יולד מן הרוח; אבל בן-אדם לעולם לא יולד מן הרוח. “המזרע היקר של דמעות ושל דם ושל גופים” אינו “מזרע יקר”; תועבה היא ל”זרוע דמעות ודם וגופים", קול הדם השפוך עולה עד לב השמים, ובני האדם צריכים לזרוע את זעת אפים ועבודת המוח והשרירים; אבל האידיאלים של ישראל ושל הנצרות, של יון ושל גרמניה, שמשו בערבוביה במוחו הגאוני של האדם המצוין הזה – דמות תפארת וצער אין קץ של עולם ההשכלה ושל… הגלות המזהירה בזוהר שויון-הזכויות.

II

ולטר רטנוי

א

ולטר רטנוי נולד ביום 29 באוקטובר לשנת 1867. ילדותו של התינוק וַלטר היתה ניצוץ של עדנה וחדוה בעבי בראשית תקופת העבודה היצירתית והמלחמה החלוצית-התעשיינית של אמיל אביו. שירת העריסה של ילד- הפלאות הזה היתה הלמות-הפעם של הפטישים, הגלגלים והמטילים, בחללו של עולם-התעשיה, ובאוירה של בתי-חרושת ומרכזי-מכונות ומעשי-מרכבות חשמליים, בקשר מהודק עם אנושיות עובדת בלי-מנוח. את החזות הקשה והנערצה של עמל ענקי זה נטר ולטר במשך כל ימי חייו, ומהמשק והגפת בעלי-התריסין ורעש הפטישים, שעליהם נוגדו וחושלו נצנוצי דמיונותיו הילדותיים, לוה אותו הד שאינו-פוסק, שהתמיד בעקביות של חוק טבעי, הלוך ושמש מצע ומרקע בלתי מוזז לכל התפתחות רעיונותיו רגשי לבו, התאבקותו עם המכשירים, התנגשותו והתאמותו, ושוב התנגשותו עם הסביבה, וכל מאורעותיו בחייו מלאי-התמורות והתהפוכות – עד הטרגדיה הנשגבה של מיתתו המשונה בידי מרצחי-חרש.

וַלטר היה עילוי יהודי טפוסי חד-המוח, דק-הרגש ומתמיד עד מדרגת סגפנות, שנולד מחוץ ליהודות מעשית או חשבנית, אפילו מחוץ לבהתבוללות - בתוך מציאות גסה-שבגסה, מעורבת ברומנטיקה אינדוסטרית, ובשאיפה מהפכנית של הפעלה וסתירה ובנין. רק מתוך היסוד הזה יובן איש-המופת המורכב והרבגוני, שאנו עוסקים בו.

באחד ממכתביו אל העלמה הגרמנית פני קינסטלר, שכתב בשנת 1914, הוא מזכיר את אבות-אבותיו “שישבו דורי דורות במגנצא ובפרנקפורט-דמיין בחדרים מלאים “זכרונות עתיקים”, ולפני חלונותיהם עצי אגסים, שהילדים היו שמחים עליהם מאד. אותם “הזכרונות העתיקים” – נקל לשער, שהיו מעשי רקמה של “שויתי”, של תמונות מכתבי-הקודש, שאמותינו התמימות היו רוקמות על המסכת, ותולות במסגרות על קירות בתיהם, ומנחילות מדור לדור; או מנורות לשבת ולחנוכה, או מפות בעד החלון ו”קעורות" בעד הסדר – “זכרונות עתיקים” אחרים לא היו ליהודים במגנצא ובפרנקופוט-דמיין במשך דורי דורות. ואולם לא רק “הזכרונות העתיקים” האלה כבר היו חסרים בחדרי הוריו של ולטר, אך גם ספק גדול הוא, אם היו שם עצי אגסים לפני החלונות באותה הטבעיות והתמימות של מגנצא ופפד"מ. “עשתות שאנן” אלה פרחו להן.

ילדותו של ולטר לא היתה אידיליה כלל. אביו לא היה עוד אז עשיר גדול; וגם אחרי שהעשיר – לא נודעו עקבות עשרו על חנוכו של ולטר, שהיה מצוין בהסתפקות-במועט ובקשיות שפרטאנית. ולטר גמר את למוד הגימנסיה, הודות לכשרונותיו ולשקדנותו, בקלות גדולה, ונכנס בשנת 1886 לאוניברסיטה בשטרסבורג, ועיקר למודיו היה במקצוע ידיעות הטבע. הוא חי שם בחשבון ובצמצום, ובין מכתביו אל אמו נמצאים מכתביו, אשר בהם הוא מודיע לה על דבר מעוט הוצאותיו.

סימנים של רוך-נפש ואהבת-משפחה ניכרים ביחסו של ולטר אל אחיו אריך, שהיה צעיר ממנו. בימי הברוקו באוניברסיטה בשטרסבורג בשנת 1887 החליף מכתבים עם אחיו. באחד ממכתביו השיב לו תשובה מדעית על שאלתו בדבר הכוח החשמלי, ששאל זה כמה פעמים במכתביו. מענין הדבר, איך שני בניו של התעשין החשמלי, ולטר ואריך, התוכחו בשאלות ותשובות של הלכה ועיון על דבר הכוח, שאביהם משתמש בו למעשה. סגנון תשובתו של ולטר הוא דומה מאד לסגנונו של ברוך שפינוזה במכתביו המדעיים. אין אף מלה אחת נעדרת, ואין אף מלה אחת מיותרת. במכתב אחד מאותה השנה, שלח אל אחיו הוראות מועילות כיצד ללמוד את השפה הרומית, את קורות הדורות, את קורות האמנות והספרות, ואת למודי המתמטיקה – כהלכה; ועוד הפעם חזר לשאלת כוח האלקטריות, סוללות אלקטריות שהן קבוצות אלמנטים, ויבאר מדוע האדמה היא מוביל מצוין לכוח אלקטרי, ובנוגע לשאלות האלה סיים “שאל אביך ויגדך” – ביראת הרוממות, כשני תלמידים שיושבים לפני רב גדול, ודנים לפניו בקרקע, בינם לבין עצמם, בלי העז פניהם להטריד את רבם, אם אין השאלה קשה מאד. ומענין לענין, באר לאחיו ראשי פרקים גם מחכמת מוסדי ארץ: תקופת האבנים, תקופת הנחושת, תקופת הברונזה (אבץ – התערובת של הנחושת עם הבדיל) הקדומה, תקופת הברונזה החדשה, וקובע את המגדר (טרמינולוגיה) של מיני הבצר (ערץ), את תוכנת החומר הגס: הצור, הבזלת, ואת ההבדל בין הברזל, בתור מתכת מרכבת ואי-נקיה, ובין הברזל המוצק, ומסר לו את יסודי תעשית המתכת, כיצד מעבדים, מערבים, מתיכים, מנגדים, יוצקים, מלחימים את הבצר הטבעי הגס, ועושים אותו למתכת מסוגלת לעשית כלים ומכשירים וכיצד משתמשים במפוחים להתוך הברזל ולנגודו, ומדוע היו תכשיטי הזהב, שאנו מוצאים בין שרידי התקופות הקדמוניות מעשי מקשה – יען כי הקדמונים לא ידעו לצקת את הזהב, ולא היו להם כלי-התכה.

כל המכתבים ההם הנם מצוינים בתכנם ובצורתם. ולטר היה אז עוד צעיר בעצמו – כבן עשרים – ואולם לאחיו הצעיר היה מתיחס כאב ומורה. הוא אמץ את כל חריפותו להקל להילד את הלמוד – על ידי הסברה נוחה, יען כי אהב אותו מאד, ויטפחהו ויפנקהו באהבה ענוגה, מועבת על ידי צל של מות-בלא-עת, שהתעתד לבוא. אריך היה חלוש-המזג, וימת בשחר עלומיו, וחוט השאלות-והתשובות המדעיות ניתק. – בשנת 1903 כתב אל אמו, ויזכר את יום הולדתו של אריך ביום התחדש זכרון אבלו. אז כבר לא היה אריך בחיים.

לעומת החוט הניתק הזה, תופסות חליפות המכתבים בין ולטר ובין אמו תקופה ארוכה, שהקיפה כל ימי חייו. היחס אל האם היה בחיי ולטר עובדה נפשית, ולא תופעה אבטומטית., או תפקיד שכלתני, פרי ההגיון והפילוסופיה הצולעת אחרי הטבע. מכתביו אל אמו חתומים בחותם הכרח חיוני וחוש בריא המשיג את האמת-שבחיים. לאחרים היה כותב; לאמו היה מתחטא. אמו של ולטר – (בתקופת-חייה האחרונה היתה מפורסמת בברלין בשם “פרוי געהיימראט ראטענוי”) – היתה גברת בעלת תרבות גבוהה, מלאה שירה וגעגועים אל היופי. לא היה בה כלום מן ההתנפחות הדרדקית של “הנשים השאננות”, שבעליהן העשירו פתאום, לא כלום מן הקפיצה בראש, ההתהדרות, החנופה וההתאבקות בעפר רגלי בעלי העושר או השלטון, ולא כלום מן הערמומיות ורוח-הכנופיה – היא היתה אשה צנועה, שקטה ואוהבת ספרות והגיון (בחיר סופריה היה מאטרלינק). היא לא היתה ממין רוב העסקנויות הצבוריות החדשות – גלגול הגבאיות מכבר, בחקוי של פחות פשטות ויותר מלאכותיות – האוהבות לנאום, לבחור, להבחר, להתועד, להתפרסם, לכנוף כנופיות, להתלבט, להערים ולפשר, להחליט ולהצביע בפוליטיקה, מפני שהן אוהבות את הטפול ואת העסקנות, כדי למלא את ריקנות חייהן, וכדי לערער ולגרות את עצביהן; היא לא היתה נטיעה טפסנית-טפילית של איזו חברה, או איזו הסתדרות היונקת מהענפים והסנסנים, דרך מסלולי תקנות וגדרים מעושתים ומלוכדים. אם להשתמש במגדר של הצמחיה, הייתי אומר, שהיא היתה, כביכול, כאותם הצמחים הבנויים רק מתא אחד בלבד (כגון הירוקה הרעננה המכסה את הגדרות וקליפות העצים), והתא האחד הזה היה חסד. אינני מצטמצם לתאר את אופיה של אשה זו מהשעה ששכלה אחרי מות בעלה את בנה-יחידה גאון-חייה, ותעורר השתוממות של כבוד בתור Mater dolorosa שקטה,נשגבה, מזוקקה בכור יסוריה ובסתר בדידותה, אשר משם היתה אוצלת הוד, ומשפיעה צדקה, ועובדת בחשאי עבודה ספרותית (היא סדרה ותנסח ותברור את חליפות המכתבים של ולטר אחרי הרצחו), אבל היא היתה כבר קודם לכן אשה חושבת, הוגה, "כבודה בת מלך פנימה ", מחוננת חוש יופי של מטרונה אצילה, מבורכת במתת יחוד-עם הטבע, מפונקת-הרגשה רות-לשד-אהבת-הבריות, נעדרת כל קשוט מזויף, ונקיה מכל הידור פרפרי, שמזדעזע ברוחות קלילים של אפנה ואחיזת עינים; היא היתה רעיה ואם ועושה חסד – לא דרך צנורות ותעלות וקפנדריות, כי אם ישר ובלי דבר חוצץ – לכל אדם ולכל חי. החנוך והסביבה הרחיקו גם אותה, כמו שהרחיקו את בעלה ואת בנה, מן ההשתתפות העמוקה בצערנו, בדאגותינו ובשאיפותינו הלאומיות. זאת לא היתה אשמת היחיד, כי אם אשמת הדור. זוהי המארה הרובצת עלינו. אבל, למרות חוסר-ההכרה, היתה אשה מצוינת זו בעומק הויתה, כליל תפארת של אצילות ועדינות גזעית, נות-בית ענותנית עשירה בפנימיות ותוכיות, אשר לא צר לה המקום בחדרה. יען כי היה לה הסוד והסגולה כיצד לעשות כל חדר לפלטין, וכל פלטין – לעולם מלא רעננות ותפרחת ופריה גם כלפי חוץ.

ככה היתה אמו של ולטר. הוא היה שופך את שיחו לתוך חיקה בילדותו ובעלומיו בהיותו עול-ימים, וגם אחרי אשר עלה נצו, ויפרח שושן ימיו, הרחק ממנה – היה פונה אליה, פעם בפעם, מתוך תלאותיו ומלחמות נפשו-בגעגועים ובחבה. אבא היה לו כעין מגדל גבוה; אמו היתה המקלט התמים, פנת-יקרת הזעירה והנוחה, הברוכה והמרגיעה.

נשוב לשנת 1887, היא תקופת בקורו של ולטר באוניברסיטה השטרסבורגית. כאמור, עסק אז ולטר ביחוד בתכניות ובחכמת הטבע. אבל כבר אז היה צר לו המקום במקצועות האלה, וכבר התחיל מתגוון בצבעי הקשת, שנתרבו אחרי כן שבעתים. ראשית פעליו הספרותיים היה חזיון תיאטראי בשם “בלאנש טרוקר(ד)”, ששלח אל התיאטרון העירוני בפרנקפורט דמיין, ונתקבל, והוצג שם על הבימה. המבקרים הממונים של התיאטרון חרצו משפטם, שבחזיון הזה “יש רגש שופע, אבל אין שכל ודעת בשעור מספיק”. השוטים הללו בפחזותם לא ראו מראש, שמאז והלאה, במשך כמעט כל ימי חייו וכלפי כל פוריותו הספרותית, היו שוב דיינים אחרים מחליטים בעקשנות ממושכת את ההפך הגמור: שיש לאדם זה שכל ודעת יותר מדי, ושאין לו רגש כלל. קצת כותבי תולדותיו של ולטר רטנוי נתקשו בדבר, מה ראה הסטודנט התכנאי והטבעני לכתוב חזיון תיאטראי? מוזר היה הדבר ליחס את העבודה הזאת לנמוק כלכלי. ולטר לא היה כל כך עני באותה שעה. כן גם אי אפשר היה לתלות את הנמוק בשאיפתו של ולטר אל הפרסום וברדיפתו אחרי כבוד-סופרים, כי הלא הוא כתב את החזיון, ושלח אותו לפרנקפורט-דמיין בעילום שמו! באמת לא היה מקום לקושיא זו – לא בנוגע לחזיון התיאטראי שכתב הסטודנט, ולא בנוגע לספרים במקצועות שונים אחרים שכתב הדוקטור אחרי כן. הוא היה הולך לאשר היה רוחו ללכת, ונותן בטוי למה שנתרחש ושתסס בלבו, בלי לשאול את המשטרה של מקצועיות לתת לו דרכיה לעבור מתחום לתחום כתובה וחתומה בגושפנקא עם כל ה“ויזות” כדין וכדת. אדם זה היה בעצם רוחניותו – צפר דרור שאיננה מקבלת מרות.

בסוף שנת 1887 כתב ולטר את סוגית הסמיכה שלו: “על דבר קליטת האור אצל מיני המתכות השונים”. עבודתו זו נתבססה לא רק על חוקי המדע ומסקנותיו, אך גם על תצפיות ארוכות ומדויקות, שנעשו על ידו במשך שנים אחדות. הוא יורד עמנו לתוך הפרצים העמוקים בבטן האדמה, לתוך הכפפים והבקיעים והשקיעות והמכרים והמחפורות של עפרות המתכות, והמקדח או המקב בידינו, ומכל הקפלים הענקיים של שכבות האבנים אנו מעלים כל מיני הבצר, והגושים ננערים ומזדקקים ומצטרפים, ואנו מוציאים אותם לאור, ומסתכלים ובוחנים את הפעולה, שהאור פועל עליהם, וכיצד הוא משתקף בגרעיניהם המזהירים ובנקבוביותם, וכיצד מושפעת מן האור – התאחוזה של החלקים הזעירים. זאת היא עבודה, שבעלי המקצוע מיחסים לה עד היום ערך מדעי.

נגמרו הלמודים, הדרן עליך אוניברסיטה! החיים החלו.

דו-פרצופין של מומחה-למתכות והוזה בימאי יכול היה לבחור באחד משני המקצועות: במתכותיה (מיטאלורגיה) או בספרות. במשך שנים אחדות עשה מעין הרכבה משתים אלה: עסק מעט בספרות המקצועית. אבל המקצוע בפשטותו ובמעשיותו היום-יומית, כנראה, לא נתן לו את הספוק הנחוץ לנפשו. אביו כבר עשה אז חיל בחשמליות. והלך וכבש את עולם התעשיה. המכונות המחוללות את הכוח החשמלי הסתובבו ברעש – לא של אילני סרק, אלא של עצי פרי, - רשת הטיליפונים נתרחבה; התעשינים הממאנים להשתמש בחשמליות נהדפו יותר ויותר לאחור כנחשלים ומפגרים, הזרם האדיר החדש נצח. זה היה די לאמיל רטנוי; אבל זה לא היה די לולטר. בשנת 1900 הקריא ולטר בבית המוזיאון של הדואר בברלין על דבר אלחימיה אלקטרית. נכנס ולטר לתוך הגרגרת של שר-הדואר שטיפן עם אלחימיה, עד שלא הספיק השר לעכל את החשמליות הפשוטה של אבא אמיל. הפשטן החשמלי רצה לחוש קרקע מוצק תחת רגליו; המקובל החשמלי שקע בנבכי תהומות. זנק עמוד של אש, נזדקר, הבריק; התאבכו תמרות אדים וחצבו להבות; המה הים, חמר, התכסה קצף, התגעש, הסתער; התנגשה מערבלת (מקום פגישת שני זרמים מתנגדים), התפרץ עַלעוֹל (שתי רוחות מתנגדות); נחשול גדול הסתער על צורים וסלעים, התדפק אליהם ונרתע לאחור – הרואה אומר: זהו כוח; החוקר מגדיר את הכוח, ומוצא את סדריו וקובע חוקים. התכנאי מתכון אל החוקים ועושה כלים להעברת הכוח, להנעת גלגלי מכונות וכו', אבל הכוח בעצמו מה הוא, מי עושה אותו, כיצד הוא נעשה מאליו? ואם הורכבו מיני המתכת מיסודות ידועים, מדוע לא נוכל לעשות כל מיני הרכבות, כמו שאנו מצרפים אותיות? ימצא מין את מינו בערך התסיסה וההצטללות, ונגבשה ונגלדה ההרכבה כמו בטבע! על זה משיבים: לא הכל ניתן להפרדה, ולא הכל ניתן להרכבה. חוץ מהיסודות המסוימים והעשוים להתפש, יש "איזה דבר ", "איזה X " שלא נתן להלכד; אבל אותו X – מהו? תפוס אותו, והכל יהיה לך! תפוס אותו ויהיה לך זהב – אמרו האלחימאים בדורות הבינים. הם הרבו לעשות נסיונות, וחוח עלה בידם. אבל עתה – טען ולטר רטנוי – כשכל החימיה מתכרכת ומתלפפת מסביב לכוח החשמלי, מי יודע אם הנבטים של כלי אלקטריות אינם יכולים להעשות לתאי-פריה של הרכבות מלאכותיות, אשר אליהן נשאו האלחימאים את נפשם?

אין זכר לדבר בספריו ובמכתביו של ולטר, אבל קרוב לשער, שהנטיה המסתורית הזאת לא הפיקה רצון מאת אמיל, ושהוא אמר לבנו הדוקטור הצעיר: לך עבוד, ואל תשגה בדמיונות.

גם אמיל שמע כזואת בזמנו מאביו, שחשבהו לבעל דמיון, בהחלצי למלחמה בעד החשמליות המעשית. דבר זה חוזר ובא מאב לבן בכל הדורות. כמו שאמר ד’ישראלי, ש“המותרות של אתמול נעשו לצרכים הכרחיים של היום” – אפשר לומר במדה ידועה על דבר דמיונות: “הדמיונות של היום נעשים למציאות פשוטה מחר”, ולעולם – האב הוא יותר בחינת היום, והבן - יותר בחינת מחר.

אמיל היה איש הממשות, ובנו ולטר היה איש השאיפות הדמיוניות. ברם, לא מדויק יהיה הדבר, אם יאמר, שולטר לא היה איש הממשות. הוא לא היה אחד מאותם גדולי המקובלים ובעלי המסתורין, שאינם יודעים את הנגלה, והכל הוא להם “חכמה נסתרה”, ובאפלה זו הם ממששים, כי אם מאותם בני-עליה המועטים, שעברו בכל מקצועות הנגלה בצעדים בטוחים ובעינים מודדות ובוחנות, ויגיעו עד הגבול. ויעברו אותו. ההוא לא היה הוגה צפונות מתוך בערות הזיה ותעתועי חזון, כי אם חוקר טבעי עתיר נכסי הלמודיות והשמושיות, אשר אחרי כל אלה, היה חותר “להציץ בפרדס” ול“הגיע עד אבני שיש טהור”. מבית מדרש ההנדסה ומבתי התעשיה הרועשים עם ילקוט מלא מסקנות של תצפיות טבעיות, ועם השכלה קלאסית מרובת הצדדים ובהירה מאד, בא החולם המעורפל, אשר בו קננה מנעוריו תוגה חרישית גדולה – לא וַלטר צעיר, כי אם פויסט צעיר נדכה ונענה ממחשבות עמוקות על דבר צערו של עולם וחידת הנצח.

בארמונו של הדירקטור אמיל רטנוי, ומסביב למעבדות ולגלגלי המכונות ומצוקי הברזל והפלדה, הסתובב הבן, אשר לו עותד כל החיל הזה, לא עגום ולא הוזה בטל, אך מעפיל יותר מאביו, ומתוך העפלה מסוכסך-העשתונות שקוע ברוב שרעפיו; ולפעמים קשי יומו הדימהו בתוך כל העבודה והעושר, יען כי רוחו ונשמתו היו נתונים לתאוה יוקדת – לדעת יותר, לדעת הכל, להגיע עד התכלית, עד הקץ. תסס בו כבר אז הנבט של “ארמי אובד אבי”. הדינאמיקה הנומאדית רחבת-האפקים ושונאת השעבוד וההשתקעות המקומית שבימי הגלות לבשה בעיני הנכרים צורה אגדית פגומה של “היהודי הנודד הנצחי”, זה אי-המרגוע, זה הגלגול הקדחתני הננער, או המתנער בעצמו דרך ארצות, תקופת, מקצועות; זו ההתעוררות, ההתמרמרות, הפתוס היהודי המהיר, השנון, עם אות מרץ-הברזל וסגולת המיטמורפוזה ומעוף ההתחדשות ורבוי הגוניות שאין דוגמתם.

תמה אני, אם מסוגל היה העם הגרמני המסודר, התכסיסי וכבד-המחשבה, עם כל גודל תרבותו, להבין את וַלטר רטנוי, אעפ“י שולטר נולד ונתחנך ופעל בברלין והיה גרמני טפּוסי כל כך – אולי 105 אחוז גרמני. פרק או פרקים אחדים מחייו יכול הגרמני להבין, ובשביל כך- לכבד את רטנוי, או לשנוא אותו. אבל את כולו אפשר להבין אך מתוך הבנת עמו ומזגו הגזעי ומצבו בתבל. גאוניותו של שקספיר יצרה את המלט – אציל-הרוח מתענה במוסר-כליות, מדוכא ומנוחם מכעס ישר, ממפח-נפש, מתמרמר כנגד מרמת-הרצח, אשר תשים אפר צדק ותום על פניה. גאוניותו של גתה יצרה את פויסט –החכם, אשר כל חלקו בחלד היה המדע, והוא סוער לחשוף את התעלומות האחרונות, ואז אורב לו השטן, ומגרה אותו בחרמו, ומשסה בו את תאות-הנוער וחמדת-הבשרים, ובמשחיתותיה ילכד, אבל גאונות-הגזע של העם היהודי בגלות יצרה את ולטר רטנוי. לא בחזון כי אם בטבע וממש. אין כאן לא אב נרצח, ולא חכם בן-חורין שנעשה עבד ליצר-לבו. על מה כעס ולטר רטנוי, ועל מה דוה כל ימיו? מדוע נדעך מקור ששונו. אין כאן סבה חומרית או חיצונית: יש כאן סבה פנימית עמוקה, וזהו יתרון הטרגדיה לרגל יתרון הרוחניות היהודית. ולטר רטנוי היה שרוי, בלי שום הכרה, ב”גלות פנימית", בתוך שלוה חיצונית מדומה, היה ולטר, כבר בנעוריו, שבע-נדודי-נפש, ואיש לא יכול לעזור לו.

ב

ולטר שמע לעצת אביו, ונכנס לתעשיה – לא בבתי החרושת של אביו, כי אם לבית-חרושת גדול אחד בעיר נייהוזן, ששם יכול היה להשתמש בבקיאותו במכונת-המחצבים. בשנת 1892 כבר התאונן במכתבו אל אמו, שהוא “נזקק ונכנע לשלטון זולתו, וטבעו מתנגד למצב של שעבוד (אעפ“י שקיליאני [ זה שם בעה”ב ] הוא אדם הגון)”. באותו מכתב אל אמו נמצאה גם מלה עברית השגורה בפי האשכנזים " oder du hältst ihn für me… verrückt meine ich" (או אַת חושבת אותו למ(שוגע), כונתי: פערריקקט), בשנה שלאחרי הנ"ל הוא כותב פעם אחת אל אמו: “במקצוע זה אין לי כשרון יותר מפרה”, ופעם אחרת הוא כותב: “לא אחזיק מעמד פה כנושא משרה, גם אם יאכפני המחסור”. אביו כבר היה אז עשיר גדול, אך הבן לא רצה ליהנות מנכסי אביו. עוד פעם הוא ממתיק את הדינים בנוגע לכשרונו וכותב: “בחיי העסקים וחרושת המעשה יש לי תכונות אחדות שמסגלות אותי לכך: כשרוני להכיר את הבריות ולרדת לסוף דעתם, להתהלך עמהם, לדבר, לכתוב ולצרף צרופים של רעיונת מסחר”. אבל ספוק הנפש הזה גז מהר, וכנראה, נצנץ אז רעיון במוח הוריו או יועציו לעוץ לולטר להכין את עצמו להוראה בקתדרה, כלומר: לפרופיסורה, כי באחד ממכתביו אל אמו (משנת 1893) הוא כותב: “הפרופיסוריות היא שנואה לי כמות, מפני שהיא לקויה בדקדוקי עניות, בהפרזת ערך דברים של מה בכך, בפולחן אישי ובתאות נרגנות ולעז”. המאון מצד אחד להיות משועבד קצת למנהל בחברת-התעשיה, ומן הצד השני – מין געול מגיע עד קבס ביחס לממונות מדעית, שרטטו מעגל- קסמים, שקשה לצאת מתוכו. אי אפשר לשום קריירה בלי עכובים ופגעי-חולין פעוטים המצננים את ההתלהבות ואת חדות-העבודה.

באותה שעה עוד לא היה ולטר קבוע במעשיו, הוא היה עדיין בחינת מששן דרך אגב ובערבוביה גאונית.

אבל הוא כבר היה אז בבגרות טפוסו, אשר בתור פרצוף טבע מיוחד כבר הגיע אז לגמר בשולו. הוא היה בעל קומה וצורה. תמרה ועלתה כעמוד קומה נשאה, זקופה, דקה וגמישה, כאילו רצתה לעלות עוד יותר ולהמריא ולהאביר-נץ. היו לה לקומה זו שני בטויים: טפסנות ונזיפות, כאילו אמרה: רוצה אני לעלות למרומים עוד יותר נשאים – ובלי שום התכופפות; קומה זו נעטרה בראש מארך וצר, שהזכיר בתבניתו זו ראש צבי או יען נהדר, עם מצח גבוה של למדן וקדקוד קרח של נביא זקן, עם עינים גדולות, יפות, עמוקות, וצבע להן, במקצת, כבדיל ניגר, ובמקצת ירקרק אפור כעין האזמרגד – וכשהוא עצוב, כברזל מוצק-מותך, ולרגעים פוספורנציה – נצנוץ-זרחן של החכמה והפקחות הגזעית; שפתים דקות, שפתי-משורר, אמוצות, מהודקות, מרטטות על ידי גרוי כל-שהוא. הפרצוף כולו היה גרמני לעילא ולעילא, כלומר עד הפרצוף הדאני או השודי. רק מן הצד עשה מראה -הפנים לפעמים איזו זוית חדשה, שהזכירה אותי אי- אלו אברכים מופלגים מבית המדרש מסוג גבוהי-הקומה וארוכי-הפנים ומחודדי-האף, אשר אלו גלחו את זקנם ואת שפמם למשעי, אזי דמו לזה. תארו הרוחני והמוסרי ועולמו הפנימי השתקפו לא רק בפניו אך גם בכל יצורי גוו. פנים, קול, קומה, תנועה, רוח – הכל היה אצלו אחד. זאת היתה נטיעה יקרה ועדינה, שהוקרמה מלמעלה בשכבה חסומה, אפוצה וקשה כאבן, מתוך שעבוד-עצמי וכבישת-היצר. הוא לא נתן לאחרים למשול בו, אבל הוא משל ברוחו ממשלה בלי-מצרים, שהגיעה עד אכזריות. כמדתו בשטרסבורוג לפני המבחן – יושב כפוף כל היום על חשבון והנדסה ובלילה כותב חזיון בעד התיאטרון, כך היתה מדתו כל ימיו. מוחו ושריריו היו במצב התנועה והעבודה חליפות. לא היה זה מתמיד סטטוּאַרי, חובש ספסל, אלא מתמיד נע, משוטט מתחום לתחום ו“חובק בזרועותיו עולם”. כמה מליצני-הדור אמרו עליו, שהוא היה דיליטנט בששה עשר מקצועות. הלצה יפה, אבל כוזבת: ולטר רטנוי היה חכם מומחה בששה עשר מקצועות. אבל הוא היה אחד בכולם. מעלותיו ומגרעותיו, עקביותו וסתירותיו, גדלותו וקטנותו היו מעוּרוֹת זו בזו. רבוי הצדדיות, שפעת הנטיות ועתרת השאיפות היו בטבעו האחד: היהודי הגלותי.

רמזתי למעלה, שולטר לא רצה ליהנות מאביו. המעמיק בחקירת הנפש ימצא, שבלי שום כונה ועם כל החובה הלבבית שבין האב והבן, הטרגדיה של ולטר היה אביו. שני אנשים גדולים כאלה, בתור אב ובן, הם יותר מדי. הם מעכבים זה את זה כשני מלכים שמשתמשים בכתר אחד. רגש כבודו המפותח של ולטר וגאונו האצילי עצרוהו, לא רק מהסתייע בזכות אבות, אך גם מעשות כל דבר, שיהי עלול לתת מקום לשער, שהוא נהנה דרך גרמא ותולדה של תולדה – מעשירותו והשפעתו של הזקן. מובן שהנקל היה לאביו לפתוח לפניו את כל השערים שבעולם, שערי בורסה ושערי בנקים, שערי תעשיה ושערי מסחר, ולעשותו לאורח קרוא ומבוקש בכל מקום, אבל ולטר רצה למצוא בעצמו את המפתח המכוון אל המנעול. על כן סרב ולטר במשך שנים רבות להכנס ל“חברה האלקטרית הכללית” של אביו ויבחר לעבוד בחברת חרושת אלומיניום בשויץ וליסד ולפקח על תעשיה במקצוע זה בביטרפלד וברהיינהוזן, בגרמניה וגם בצרפת. בשנת 1896 הלך בשליחות אביו לניו-יורק, ומשם כתב אליו על דבר מצב העסקים ונצול ההמצאות החדשות, ומבטיחהו באחד ממכתביו להתראות עם אדיסון. הוא התבונן אל כל ההמצאות והחדושים של אמריקה בלי התפעלות יתרה, אך בהתענינות ובהבחנה דקה אחרי שובו מאמריקה התעסק בכמה ענפי תעשיה באשכנז, בשויץ ובצרפת.

ברבות הימים, היה באמת לבעל ששה עשר מקצועות. המספר איננו דייקני, ואפשר להגדילו או להקטינו; והנני משתמש בו רק מפני שנשתגר כ“מלה מפוצצת”. נניח, שולטר היה תכנאי, אלקטראי, מתכותאי, מהנדס, חוקר טבעי, תעשין, סוחר, בנקיר, סוציולוגן, פילוסוף, פוליטיקן, היסטוריון, חוזה בימאי, אמן, מבקר ונואם. בשום מקצוע לא היה מרפרף דרך ארעי, אך הכה שרשים עמוקים. בכל אחד מהם, לא היתה תכונתו תכונת מתלהב, הקופא תוך כדי התגעשות, כמנהג רבים מהדיליטנטים והאקלקטיים, המלקקים זעיר פה זעיר שם, אך תכונת עובד שקדן מתמיד ומחדש. אם להשתמש בלשון האלקטריים הייתי אומר שהיו בו שני מיני החשמל: החיובי והשלילי, ושאלומות של ניצוצות היו נתזות ממנו, קצתם דקים ורפים וקצתם מלאים גאון ותפארת, ושמתוך תשבורת קוי האור והצטלבותם בשבילים מתפתלים, ובשכיות תמונות שופעות בלי הרף, השתקף מוח גאוני איתן בזבזן ופזרן. אם נשוה אותו אל המקצועניים הננסיים, שכל אחד מהם הוא סגור כחלזון זה בצדף שלו, וכל אחד מהם מתנשא ומתפאר בשבלוליותו הנזרקת אל החוף בשעת זוטו-של-ים, וחושב, שזהו כל הים וכל העולם, אז יהיו כל אדירי הקונכיות האלה כחגבים מול הענק הרוחני, שלקוייו מרובים, אבל הם לקויי שמש, ולא לקויי אור-נר שאפשר למחוט את פתילתו במזמרות. הרשתות הקלועות של פעולות ולטר רטנו, וגם של מאורעות חייו, היו סבוכות, סתומות, ולפעמים גם סותרות זו את זו; אבל היתה בהם גדלות אחת: הגדלות של בדידות הגדלות של אי-דוגמה. אי אפשר למיין אותו, אי אפשר להעמידו בתוך השורה, אי-אפשר לסמן את רבו, אי-אפשר להוציא חוצץ את תלמידיו, אי-אפשר להחריזו על תקות-החוט עם מרגליות או גרגרי-קונכיות, מפני שהיה יוצא מהכלל, ורבגוניותו היתה גונו הטבעי.

לפני המלחמה אפשר היה לשמוע על כל צעד מפי יהודים גרמנים, בדברם על אודות ולטר רטנוי: "אדם זה הוא (כאותה המלה שהזכרתי לעיל מאחד ממכתביו אל אמו) "me…. זוכרני שפעם אחת נכנסתי לבית עורך-דין אשכנזי מלומד ומפורסם. ברגע כניסתי השליך ארצה ספר חדש אחד בהתמרמרות עזה, וקרא בקול רם: “בחיי ראשי, אינני מבין אף מלה אחת”. הס' ההוא היה ס' “Von den kommenden Dingen” של ולטר רטנוי. אני כבר קדמתי לקרוא את הספר ההוא, ובנינו הגזוזטראי הנפתל והסתום ענין אותי מאד לרגל אי-השקט שיש בו, ומפני שהחטוט והנקור המציינים אותו אינם חטוט ונקור של בטלן עני בדעת, אלא של מלומד גדול הסובל מעודף המטען המדעי שבמוחו, והעובר מן הפשטות הדלה, שהיא מסודרת ובהירה מפני שהיא דלה, אל התוהו הגדול של מסתורין. נסיתי להרצות אי-אלו דברים לפני בעל דברי, אבל הוא חזר וכעס: זהו תוהו ובוהו. סניגור זה נעשה קטיגור. אדם תמים זה “קלאסיק” היה. הוא אהב אך דברים שקטים, אדישים, קרים; הוא היה מאנשי המישור שבמחשבה ושבמעשה. אבל מה יתרון במחאות הללו? המחשבה האנושית, אגב התפתחותה היא מסתבכת; וכדי להתיר פקעת מכווצת מן ההכרח הוא לעבת, לקשור, להפוך, ולענב את העניבות, לשרג ולחזור ולשרג את עקלקלות הקשרים והחוטים. ברוך התוהו, שממנו עולם נברא.

ולטר רטנוי היה מעל לכל המקצועות האלה, בעצם טבעו ובעומק הויתו בעל-מסתורין. בנאומיו ובספריו, בטבע ובפוליטיקה, בהיסטוריה ובאמנות ובכל ענין אשר נגע בו רצה האיש הנפלא הזה למצוא את התוך. לא תמיד מצא אותו, על פי רוב לא מצא אותו, אבל תמיד רצה למצוא אותו. זה היה הקו היסודי, על כן היה זה כוכב-נוד שהתפורר לניצוצי אש ולברקים עקלקלים, רק מתוך השקפת העולם הסמוי אפשר להבין את הפינומן הזה.

כל הדברים הנמצאים בגדר דעת האדם, שההכרה הברורה יכלה לתפוס, לברר וללבן, בסך-הכל אינם יותר מן שטח עליון קל ומרודד, או קרום דק, מתוח על פני תלי-תלים של תוהו-ובוהו הסמוים מן ההכרה, אשר “רחמם הרת עולם”, ואשר בהם, כמו בבטן הר-געש, תוססים ומחלחלים ומפעפעים כוחות טמירים-אדירים של תחשובת ותרגושת, החבויים במכמן הבלתי-מודע – העולם המוצנע והנסתר הזה עלול הוא להטיל קצת-אימה על האדם החושב, מתוך שהוא משרה עליו אפלולית של אי בטחון. הרי עולם סמוי מן העין, אטום מן האוזן, ולכאורה: לא בר-כבוש כלל! ואפילו כשנדמה לו לאדם, שכבר עלתה בידו, מתוך מארב ורגול, לצוד ולהעלות בחכת ההסתכלות והבקורת איזה רשרוש חרישי וסוד-שיח משהו, מאחורי פרגוד חושיו ותבונתו, וכשהוא חושב, יתר על כן, שמצא את התחבולה, המסגלת אותו לשים משטרו בעולם הנסתר ההוא, לוא גם בשעור פעוט, אז תכף ובכל רגע הולכים ונפתחים לעיניו תהומות, שהולכים הלוך והעמק שאולה; והולך ונשמע מן העולם הסמוי ההוא משק של קולות עמומים ונבלעים בערבוביה וטרוף; והולכות ומתגלות שם – “חדתין נבוט לצפרין” – צבורות וערמות של חמרים עשויים להתפוצץ, עד שמוחו של צופה-נסתרות זה מתחיל להטשטש, וכדברי המלט בהמונולוג הידוע: “סומק ההחלטה מלבין מחורון המחשבה”, או: “פני החפץ יועמו מענן הרעיון”.

כל מסתוריות אמתית, לא זו שמסתפקת במליצות סודיות, אך זו החותרת להגשים את המסתוריות בחיים ובמעשה, היא בהכרח ענוי נורא, אף על פי שיסוריה הם לגבי הנושא יסורים של אהבה. נענה כזה היה ולטר רטנוי כמעט כל ימיו. הרי זה כמעט מעין היתול של המקרה, שבשני האנשים האלה: אמיל רטנוי ובנו ולטר נתגשמו שתי הקצוות: קצה הריאליזם השמושי, המעשי, שהרחיב את גבול החושים, וקצה המסתוריות המחפשת את התוך – ויתרון להאחרון מן הראשון, ויפה כוח הבן מכוח האב.

כי אין לך כח מעולה ומפרה כאותו עולם הסמוי. הריהו דומה באמת למעבה-האדמה “אם כל חי”. גם במעי האדמה מתרוצצים, מתנגשים, מתאבקים באפלה, בלי שום זיז בולט, בנקיקים עמוקים בל-חזו-שמש, המועיל והמזיק, הפורה והשחון, הטהור והטמא. ישנם בתחות-ארעא מלאכי חבלה וכוחות חורבן והרס, וישנם אלים משפיעים ישועה וחסד, שהם שקולים כנגד המשחיתים, וכולם יחד מחזיקים ומכוונים את הפלס ואת המאזן של יצירה וכליון, התנונות והתהוות, ולבסוף, במצוי החשבון, יד היצירה על העליונה. זהו, לפ“ד ולטר רטנוי, “סוד התקימות העולם והאנושיות”. הסמוי הוא האמת הנצחית, שאין הכפירה דרת-המטה מגעת אף עד קרסוליה; וההכרה החושית וגם השכלית איננה אלא מעין קלפה חיצונית וחזית-של בנין, ויש בה הרבה מאחיזת העינים ומטעות החושים. למותר לציין, שהמשכילים (האינטלקטואלים), המעמידים את כל השקפת-העולם שלהם על השכל הדן על יסוד החושים, רגילים הם לחשוב את הדעה הזאת לשגעון, על כן היה ולטר רטנוי אנטי-אינטלקלטואליסטן גמור. הרי זה פרט אחד מאלף, אבל לא בלי ערך, שהמלה, “משוגע”, כאמור לעיל, חוזרת ובאה בדבריו פעמים רבות. ככה הוא מספר, במכתבו אל סטיפן צויג, שהתעשין-הספן היהודי המפואר אוגסט באלין שאל אותו: כיצד אתה מוצא פנאי לכתוב כל כך הרבה ספרים? וולטר מוסיף לאמור: “לא השיבותי לבאלין: אלה הם חיי, ואידך פרפרראות, יען כי אז חשבני למשוגע " (מכתב משנת 1911). ככה, במשאו ובמתנו עם יחידים, לפי הודאת עצמו, נמנע מהגיד דברים, שעל אודותיהם שער, שיעשו רושם של שגעון. אבל בספריו הרציא את כל השקפותיו, אף על פי שידע מראש, שכל בעלי השכליות יתנגדו לו ושמוהו למשוגע; ושהבקרנים ריקי-המוח וערלי-הרגש יאמרו: ראו בן-מיליונר זה מתגדר בקבלה ובנבואה, מואס בהון, אבל לא מפזרו, נאה דורש ואינו נאה מקיים, והנגד-שכלתניות שלו אף היא מתוך שכליות ופקחות. ולטר – לא רק ראה כל זאת מראש, אך גם שמע וקרא את הדברים האלה; ואולם פטפטנות נבובה זו לא יכלה לעשות רושם על האיש שהיה בעל תרבות נפלאה, ו”אשכול”של מדעים, השכלה ואמנות, ספרא רבא ואדם המעלה מזוכך ומלוטש ומשוכלל. הוא הרגיש בדבר, שרוב המבקרים או הליצנים האלה אינם מוכשרים כל צרכם אף להבין את דבריו.

לעומת זאת היה ולטר רטנוי תוהה על עצמו ברוח בקורת, והיה מתקשה בהבנת עולמו הפנימי. על כן היה בונה עולמות ומחריבם.

ג

כבר בשנת 1904 כתב אל ידידו אוטו-פאן-לייקסנר: “מעודי לא עוררה אותי שום מלה ששמעתי, ושום תמונה שראיתי. הנני נוח להתעורר רק על ידי חבור הפעליות נפשיות וחושיות הנובעות ישר ממקור הטבע. אולי תכונת-רוחי היא דבר שבתורשה (אטביסזמוס), כי בארצות הדרום ובארצות המזרח פגשתי תכונת-רוח זו בכל מקום. כאן הוא מבליע את הגזע שלו באקלימי הדרום והמזרח, ומיחס לו את תכונת אי-האמצעיות, ותשע שנים אחר כך (1913) הוא כותב אל רב-החובל פריץ ברמר בעיר-החוף קיל, בהשיבו לו תודה על ספרו ששלח לו, והוא מפזר תהלות לאנשי ההאנזה, ולרוחם וטעמם, ואומר, שלמרות גזעו הנפרד, הוא חש את עצמו כקרוב אליהם. בהמלים “גזע נפרד” לא יכול ולטר להתכוון לא אל סוג-גזע הפרוסים (מקום מוצאו של אביו לא היה מהעירה רטנוי, כי אם מאיזה מקום בסביבות הנובר) ולא אל הגזע הגרמני הכללי, שהרי גם אנשי ההאנזה הם גרמנים, אלא אל הגזע היהודי. בפירוש הוא מברר זאת דרך אגב, ובהיתול קצת, במכתבו אל המשורר האשכנזי שמידטבאנן (גם כן משנת 1913) בהודותו לו על ספרו החדש, שיש בו פרק גם על דבר אגרת היהודי הנצחי,ושם הוא כותב: “הפרק ע”א שאר-בשרי אחשורוש (אהסבר – שם היהודי הנצחי בהאגדה הידועה) נגע עד לבי”. ובשנה שאחרי הנ"ל, במכתב אל הפרופ' לנדמן בבאזיל, הוא מהפך בשאלת הגזע וכותב: “בספרי הראשונים הפלגתי את ערך גזעו ומוצאו של אדם, אך בזמן האחרון שניתי את דעתי, והגעתי לידי הכרה, שהגזע איננו כח מכריע. גזעי בני האדם מתחברים זה עם זה, ואינם עוד מקופלים בנרתיקיהם הנפרדים, על המדרגות הרמות של השלמה ותרבות. רצון-החיים הוא אלים יותר מהגזע. השפעת הגזע בעולם הנפשות היא פחותה מאד. בודה ואפלטון הם נפרדים ונבדלים בשכלם, אך לא בנפשם”. העמקן הזה לא בוש לחזור מדעתו. הוא היה גבוה מעל להמתפלספים הגמדים, שעומדים כגלידי קרח עם רצועה יוצאת מפיהם, כמשפט תמונות ידועות מדורות-הבינים, ועליה כתוב איזה פתגם חוק ולא יעבור; אך הוא חתר וחדר, החריב ובנה, ושוב החריב, מפני שהיה ענו ומודה על האמת כלפי עצמו, ומפני שהנגלה השטחי לא הספיק לו.

מעולם לא היתה ההתקדמות בחכמת הנפש גדולה כל כך, כמו משעה שהתחיל האדם להכיר שישנם דברים בלתי מודעים, ולדעת שאינו יודע, כלומר שישנו עולם בלתי ניתן להודע, בלתי מושג בחקירה, בלתי עשוי להתפש בצבתות החקירה – לא רק מלבר, ברחבי הטבע, אלא גם מלגו, בתוך-התוך, במדור המצומצם והסגור של האני היחידי. על ידי זה נפתחים ונחשפים עמקי-ים חדשים לפני חקירת הנפש. פסיכולוגיה חדשה זו ענותנית היא ויודעת היטב, שאנך-העופרת שלה לא ישקע עד תחתית התהום. ואולם אף הכרת אי-היכולת הזאת, הדומה למושג ידיעת חוסר הידע הסוקרטי, היא התקדמות גדולה העומדת למעלה מכל הערכה. לו גם תהי חקירת עמקי הנפש קשה, סבוכת תיובתות ואסתפקתות ומרובת-סכנות יותר מתיור כל עולמי עולמות; ואולם בכל זאת הריהי לימוד מקסים, ומלבב יותר מהרגיל, כשהמדע הדיקני עוסק בו בהשתתפות ובצוותא- חדא עם ההארה העליונה והנשמה היתרה של האמנות שיש בה ניצוץ של נבואה (כמו אצל ניטשה, אנרי ברגסון). כמה חריפות מגרה ומזעזעת חדור גלוי אוצרות החושך רגע רגע, קו-לקו, על ידי חורי-נוגה של עין חוקר חדה, אשר חזיון ושירה מצטרפים לה, - או במלים שונות: לצלול לתוך התהום כאותו צולל באגדות היונים הקדמונים, שמשתלך בלי חת לתוך תהום רבה, אל החושך הענקי-העמוק, להוציא משם בגבורה ובגאון את גביע הזהב שנפל ושקע במצולות.

על דבר ספרו Zur Mechanik des Geistes" העוסק במקצוע זה, כתב ולטר רטנוי במכתבו אל הפרופ' א. ליטבורג (בשנת 1913) ש“הספר כולל צוואה, ושהוא נכתב רק בשביל אנשים מועטים” – ואל ה' וילהלם שונר בברלין הוא מביע את הרעיון הזה במלים שונות באמרו:" זהו וידוי הנפש ו“האני מאמין” של חיי".

דבר הלמד מספרו זה, ועוד מספריו האחרים, הוא, שכמה שתהא ידיעתנו בחכמת הנסתר עדיין דלה וחסורי-מיחסרא, דבר אחד כבר נעשה ודאי וברור, והוא הנגוד הכביר בין התודעה ובין מה שהוא מטבעו בלתי מוגש וזקוק לתודעה. למה הדבר דומה? לשתי מדינות סמוכות זו לזו בלי דבר חוצץ ביניהן, ואף-על-פי-כן לא נבלעות זו בזו. מה שהאחת בונה בעמל ובהצלחה, יכולה חברתה לעשות על ידי זיע כל שהוא לתל-שממה, כמו ברעש-האדמה. יתכן ויתכן, שבגבול “מדינת” התודעה נהיה חכמים, צדיקים וגבורים, בריות המופת שמבראשית, חסרות מעט מאלהים; ובאותה שעה, ויחד ובצרוף עם זה, ב“מדינת” אי-התודעה – חיות טורפות, בלומות ונכבדות בקושי גדול על ידי שלשלאות של ברזל, ומתפרצות, ברגעים של רשול השמירה, מהשעבוד, לעשות כל שערוריה; יכולים אנו להיות – בגדר המודע: בני תרבות, מושלים ברוחנו ומיושבים בדעתנו, ובגדר הבלתי-מודע: פוחזים, פרועי מוסר ופראים, או – בתור הלכה למעשה: כל מה שיצרנו בסדר ובשיטה, בכבוד וברגש תום וטהרה בגבול המודע, הריהו שרוי בסכנה, שמא ידולדל ויעורער לרגל מהפכה מפתיעה על ידי איזו מודע. או עוד בנוסח אחר (וכאן אנו מגיעים עד שיטתו של פרויד): כל התמוטטות טמירה שתתרחש באפרכיה הישימונית-האיתנה של הלא-נמוק של מעשינו, עד כמה שאנו מאמינים בגדר ידיעתנו כשאנחנו לעצמנו, וגם מודיעים אותו (את הנמוק) כלפי הזולת באמת ובתמים, יש לו מהות פנימית אחרת בשרשיו העמוקים בקרקע העולם הנסתר; ולעתים קרובות הוא נובע, למרות פני-הבדולח של זוך ורוממות, ממעין חתוך בשכבה עמוקה של אהבה עצמית, של רחישות תאות-המין ושאר שריגי תשוקות וחושים, שאין ההכרה שולטת בהם. בשביל משאנו-ומתננו התרבותי, קבענו, בהכרח ובכוון מגמתי, את ההכרה היחידית, לשמש לנו אמת-מדה וכור-מבחן, והריהי קשורה וצנופה כל כלך בקשר, שכמעט אין לו מתירין, בהרבה “שקרים מוסמכים” (לפי המונח של נורדוי), ובהרבה מן תחבולות “האונאה העצמית” (לפי ההגדרה של שופנהויאר), עד שאין אנו יכולים להתקיים בלעדי המחיצות והלבושים האלה, ועל כל פנים, אין אנו יכולים להיות מעורבים ופועלים בין הבריות בהעדרם, מפני שהאזיקים או המסכות כבר הספיקו – אם לא להבלע בתוך הדם, אז, לפחות, להתברג ולחדור לתוך בשר הגוף. אבל בגבול הסמוי – אין ערך לכל עובדה זו: בלי נמוס ותכסיס וחמלה רכרוכית נפשט, נפרק ונתק כל מין של מסוה, אף כשהוא מדובק ומהודק אל העור והעצמות עד כדי עשות שריטה וחבלה מכאיבה על ידי הפשטתו, כשמשתחרר וכשמתנער הסמוי בתוך תוכנו.

כאן נמצאת הנקודה של טרגיקה, צערו של הסמוי בחיי האדם הפנימיים. בית הקלפים המרהיב והמסולסל של המודע מתבוקק ונופל למשואות על ידי משב-האויר הבוקע-ועולה מגנזי התחום הסמוי, אשר משם יכול אדם קדמאה, גולם גס ופרא שלפני מתן התרבות, להזדקר פתאום מבעד לתל-תלים של הבניה והגזרה, הישוב והנמוס המלאכותיים, ולמחות בכל תוקף המעשה כנגד כבושו, רדיתו וטשטוש טבעו. כל כרך תורת המדות, החוקים והגדרים מתחיל לזוז ולנוע כבנין מבוסס על צבים חיים, כשאיתני-כוחות שמבראשית חותרים תחת אשיותיו, והמצב הקדמון חוזר ונעור, לו רק לרגעים של מהפכות עזות, והוא גורם מצד אחד לחורבן מהפכני, וגם להחשת והתכפת ההתפתחות (האיבולוציה), כלומר לנקוי וצרוף פנימי.

ככה עומדים שני הכוחות זה לעומת זה, צוררים זה לזה, ואף-על-פי-כן – נזקקים זה לזה. ואם כך היא המדה בכל מיני בני אדם, על אחת כמה וכמה בבני אדם נשגבי התרבות. במדה שהמודע הוא מפותח באופן מעודן שבמעודן ודק מן-הדק, בה במדה תגדל סכנת התערערותו על ידי הבלתי מודע, או “תחות הכרה”, האורב לו להרוס את בנינו (“כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו”). במדה שהתנא מתקרב אל הפרדס, בה במדה מתגדלת סכנת ההצצה בו, ומה שנמשך ממנה: היפגעות או יציאה בשלום. לפי שיטת בעלי המסתורין האלה, המודע (או הנגלה) עם כל זיו צחצוחו ופשטותו, הוא בעיקרו: חלום, בעוד שהבלתי מודע הוא העלמו והסתרו ואי—ממשיותו המדומה: המציאות הטבעית הבלתי משתנה.

זאת היתה שאיפתו של ולטר רטנוי אל המוחלט, אל מה שלמעלה מן החושים וההבנה. אל “הטרַנסצֶדֶנטַל”. במכתבו אל הד“ר אלפרד שטירם בלייפציג (משנת 1914) הוא כותב: “כידוע לך, אין אני מפליג את ערך התקנות וההסתדרויות והמוסדות. אני מיחס ערך גדול הרבה יותר לרוח ולנפש. אינני מאמין, שהדבר הראשון משפיע על האחרון, אך להפך, אינני מאמין במוסדות, כי אם באנשים, ובפרט ביחידי סגולה”. אפשר היה לשער שזוהי השפעתו של ניטשה; אבל אפשר גם כן, שרטנוי הגיע לידי כך מתוך ספקותיו ונסיונותיו. במקום אחר כתב (באותה שנה) אל ה' מקס לוטץ: “מה הם הדינים-וחשבונות, ספירות, דברים שבמנין וכל הויכוחים על אודותיהם? אין אלה אלא חומר מה שניתן להראות בו פנים לכל צר; אך הרגשה אנושית אמתית לא ניתנה לנגוד ולסתירה”. אוהב אני את הרעיון הזה, מפני שהוא מלוה אותי כל ימי חיי; אבל חדושו הוא בזה שהוא הובע על ידי רטנוי בארץ ההסתדרות ובתקופת התכסיס הצבאי. עוד במכתב אחד אל הנ”ל הוא מביע את שיטתו הטרנסצדנטלית במלים פשוטות יותר מן הרגיל, וז“ל: “בתוכנו חי וקיים לא רק השכל המחשב חשבונות, אך עוד גם דבר נשגב יותר, הנראה כמיותר במשך העבודה הגשמית; ובכל זאת הוא אורגן חשוב כשהוא לעצמו, בתור תכלית לעצמה, ולא אמצעי בשביל ענין זולתו, והוא: הנפש. השמחה על הטבע, האהבה, תחושת היופי ונחוש-האלהות כלום הם דברים שיש להם מטרה במלחמת הקיום, אבל הנה הנם, והם תפסו בטבע האנושי ויבצרו להם מקום גבוה, בטוח ואי נכבש כל כך, עד כי כוחות אחרים נדחו מפניהם! הכוחות האלה, כוחות הנפש – הם הדבר היחידי הקבוע במחזור העולם. כל היצירות שהשאיר העולם הקדמון הולכות וכלות, ובכל זאת עומדים וקימים שירי הומרוס, דברי התנ”ך, תורת הנוצרי ובודה, יצירות האמנות ומקדשים של היונים העתיקים – כולם מעשי נפש… היצירות האלה זכו לנצחיות; ואם כן, האומנם אמונה טפלה היא לחשוב, שהיוצרת שלהן, נשמת האדם, גם היא נצחית? – איך שיהיה, הנפש היא מסוגלת לגדול”…

בדבריו של ולטר רטנוי הטעמתי שתי מלים, מפני שבהן ניכר הנצוץ הגאוני של אדם זה, שנבא את התפתחות חכמת הנפש על ידי חוקרים אחרים שבאו אחריו.

אי אפשר היה להנגוד בין המודע והלא מודע להיות נעלם מאת האנושיות מימים קדמונים. מראש מקדמי ארץ היו האיבעיות העמוקות הללו מעוררות את המוחות הכי גדולים, לא רק לעיון, אך גם לתאור ולייצוג. כל עיקר אמנות הטרגדיות בספרות-המופת היונית-העתיקה נוסד ברובו על תחושת הנגוד הזה, החוזר ובא תמיד בתקפו, שהוא רב-גוני בצורות תופעתו כגורל האדם. רואה אני את דברי הד“ר פריץ ויטלס בספרו “Tragische Motive” (ברלין 1911) וז”ל: הגרעין שממנו צומח כל עיקרו של התוגתיות שבעולם הוא: כניסת הבלתי מודע לתוך התודעה. ויטלס הוא אחד מתלמידיו המובהקים של פרויד. והוא המתון שבתלמידיו, שיש לו חוץ ממדעיותו גם כשרון אמנותי, ועל ידו השכיל להפרות בשביל ההערכה הלמודית-הנפשית את המושג הפרוידי הנודע בשם “דחיה” (פערדראנגונג). על פי הכלל הזה של פרויד, אשר ויטלס הוסיף לבררו ביחס אל מושג התוגתיות, אנו מציירים לעצמנו את העולם הסמוי או הבלתי-מודע שבאדם במצב נדחה, ז.א. שהחלק המודע מכסה אותו ומתרמלו כצמח-תרמיל, ומרסנו ובולמו, והריהו מוטל, עם כל הררי הנמרים וזאבי-הערב וה“כלבין דחציפין”, מכווץ בזעם עצור, ומיחל לרגע, אשר אז יוכל להגיח עוד פעם, כדי להדוף את הכובש ולרשת את מקומו. זוהי המלחמה הבולקאנית.

קרב-אימים כזה הוא מתואר, למשל, בחזונו של איריפאדס “מידיאה” עם רצח-הילדים המבהיל. בעומק נפשה של האשה תוססת תאות-המין, אבל התאוה היא כפותה ומשועבדת לכוחות אחרים, שגברו עליה ויכניעוה, והריהי שרויה במצב של “נדחה”, כאמור לעיל. תגרה פראית פורצת בין חובות האם ובין חובות המין, שהם שני כוחות העלולים לחולל התנגשויות עצומות בנפש האשה בגיל ידוע. מובן, שבנפש מידיאה התאוונית חצי-הפראית, המוצאת את-עצמה מאוכזבת ומרומה פתאום, שנלחצה ע“י כפית הר-ההכרח כגיגית לסגת אחור באופן מעליב, ולפנות מקום לצרתה השֵגָל היונית הצעירה ממנה, עולה ומשתרגת ההתנגשות הזאת למדה ענקית. התאוה המינית שנדחתה, חוזרת ומזדקרת מתוך הבלתי-מודע כהר מריק-אש, ומתפרקת ומתערה ופורצת בהרג ואבדון – לא רק כנגד הבעל-הבוגד, אך גם כנגד הילדים החפים-מפשע, אשר בהם רואה האם המשתגעת את הסבה הכופה אותה לוותר על ספוק צרכי המין, המנקרים בה בלי-הכרה. בפשע-אם זה, שהתעות עד לידי טרוף-ההרגשה, צפון בכל זאת גרעין אנושי כללי, נסיון חיים פנימיים, אשר אשה מרומה לא אחת היא עלולה להתנסות ולהבחן בו, אם לא בצורה פראית, שיש בה העזוז העכומי”י הקדמון, אז, לפחות, בהקלשה ודקוק, שיש בו אחוז אחד מעשרה או אחד ממאה.

הוכרחתי לנטות הצדה לרגע ולהביא דוגמה זו מהספרות היונית העתיקה, בשביל העמקת הענין שאני עוסק בו, כדי להעמיד על האמת את מושג הטרגיות, העובר כחוט השני בספריו ובחייו של ולטר רטנוי. הטרגיקה, אעפ"י שמשתמשים בה בשפות החדשות ובשיגרא-דלישנא להגדרת הצער והיסורים בכלל, לאמתו של דבר ובמובן המקורי-המוֹפתי איננה אלא צער ולא יסורים בעצמם. כל זה הוא רק סחור-סחור בהיקף המושג, ולא עצם המושג היוני העתיק הזה. אין טרגדיה אלא כששני כחות גדולים נלחמים ונאבקים בהכרח, כאשר יעלה עליהם הגורל האכזרי, שאין להמלט ממנו. הטרגיקה היא הכרח ההתפרצות והכרח התוצאה, שהיא אסון נורא, ואל הצער והאסון בעצמם, כמו שלא הנצחון והמפלה הם מלחמה, אך המלחמה בעצמה וכל השאר הוא רק לוי ואבזרא. לא הקץ המעציב הוא העיקר בטרגדיה אמתית, אלא הקרב המוליך ומביא בהכרח אל הקץ המעציב: קשי הגורל, גזרת המזל.

אמנם לא רק על התנגשויות תאוות כאלה נוסדת הטרגיקה בצורות הבטוי הפיוטי. התנגשויות עלולות לפרוץ גם לרגל מצב של אונס וכפיה, הגורמים להתאבקות הכוחות באופן אחר. במדה שהאמנות מוסיפה עומק ורוממות, להשתמש בשברירי-רקיטים ושעשועי-זיקים, היא מגיעה עד שערי תפארת אמתית ואור הגנוז, ובמדה שיוצר-החזיון מוסיף, הרגשה דקה והבנה חודרת, להבין ולתפוס גם את הוד-הקסם של התרחשויות פנימיות ודברים שבגו בעולמו הטמיר של האדם החדש, בהמון רגשי שמחתו וצערו, באמונתו ותקותו, בספקותיו ויאושו, במסתרי נפשו, המלאים אור-שמש, חשכת-שאול, חמודות-החיים ומצרי-תפתה, חפץ וחשק וצרה וזועה; בה במדה מצטמצם שפריר ההסתכלות האמנותית והטרגדיה של מלחמת-הכוחות עוברת מן שדה-הקטל הגס והתאווני של הענקים המגושמים מימי-קדם – אל עומק-הנפש ואל הדקות של האדם החדש של איבסן ומטרלינק וסטרינדברג, ועי"ז מתקרבת האמנות הטרגית אל הנפש, ונכנסת במגע בלתי-אמצעי עם השאלות המזעזעות את האדם החדש עדין-התרבות.

במובן זה היה ולטר רטנוי – אדם טרגי, גם בתור משיג (סוביקט), גם בתור מושג (אוביקט). בתור משיג הבין ולטר רטנוי את הטרגיות מאין כמוהו. הבאתי למעלה את דבריו בדבר “כוחות נדחים מפני כוחות אחרים”. כל “שטת-הדחיה” של פרויד, ותלמידו ויטלס, נרמזה במלים האלה, שנכתבו קודם מתן תורתם של החוקרים הללו. ולטר רטנוי היה איש עמוק-שפה ו“עמוס בלשונו”. בתור נואם, היה בלי טמפרמנט, אך בהגיון של ברזל. בחבורה קטנה היה נואם מצוין, ויכול היה לעמוד ולהרציא במשך כמה שעות; אך בקהל גדול היתה הרצאתו קשה ויבשה, בתור סופר היה על פי רוב חסר כשרון ההסברה לא רק מפני שלא דאג לתת לרעיונותיו מהלכים בתוך הקהל הרחב, אך, כאמור לעיל, לרגל “עודף המטען של מוחו”. אמנם גם הטעם הראשון הוא נכון. רבים מהפרולטריון האינטלקטואלי בקשו דרכים להוציא ממנו מעט כסף, ויציעו לפניו את רצונם לסייע לו לפרסם את דעותיו בקהל, והוא השיב לרובם, בסגנונים שונים, בשלילה. כן, למשל, כשהציע לפניו שארל לייסט (בשנת 1913) את רצונו להשתדל לפרסם ולהסביר את דעותיו השיב ולטר את ההצעה הזאת ריקם, באמרו: “אם יש בדברי ענינים נוגעים ללב העם, אז ימצאו מסלות בעצמם; ואם נכון הדבר שאתה מאיים עלי, שהנצחון הזה יבוא רק אחרי מותי – אין בכך כלום:” (הוא חזר עוד על הדבר הזה – בתשובה אחרת שבאה ממנו אחרי כן). עוד קודם לזה (בשנת 1912) נסה ד“ר קארל שטרנהיים להכניסו לעסק הוצאת עתונים,ולא הצליח, יען כי ולטר חשב את העסק הזה לרחוק משכר וקרוב להפסד, ולא חש לפופולאריות בקרב האוכלוסיה הרחבה. אבל לוא גםרצה בפופולאריות לא היה מגיע אליה על ידי ספריו, מפני לשונו מסובלת-התוכן, עם מקומות נפלאים מכל נפלא, אבל גם עם מקומות מקוטעים וסתומים מחמת ההתאבקות הפנימית וה”מכאוב" של “יוסיף דעת”. לפיכך נמצאים אצלו רמזים של שיטות שלמות, שהורצאו אחרי כן ועל ידי אחרים, גדולים ממנו בהסברה, אך לא עמוקים ממנו בדעת.

ובתור מושג, היה ולטר רטנוי אדם טרגי – לא מפני שהיה מעריץ הרוחניות בתכלית הקיצוניות, למרות היותו בן תעשין מיליונר. כולנו יודעים אנשים ממין זה. כל מי שישב ימים ושנים בפאריס, בלונדון, או במטרופולין אחרת שבאירופה המערבית, מכיר את הטפוס הלז. מי איננו מכיר את הסופר הצרפתי אנדרי ז’רמן, בנו של רכושן כביר, מיסד ה- Crédit Lyonnais? גם זה נזיר שפרש מ“הבלי עולם-הרכוש”, ויעזוב את אביו ואת אמו, וידבק באידיאל, שהוא ההפך הגמור מהרכוש, ויצב לו למטרה להתקרב אל האינטלקטואלים ואל האמנים שבכל אומה ולשון! ומי אינו זוכר את הגצים שלנו, כביכול, גצים שיצאו מתחת פטישם של יהודים חרדים וחובב-ציון, ויעברו מאידיאל לאידיאל? לא זו היא הטרגיות. גלגל חוזר בעולם, ואין האידיאלים נמסרים בירושה. ולטר רטנוי היה רוחני שלם; בזה אין כל ספק. במכתבו אל המשורר שמידט-באנן (1913) כתב: “החמרנות (המטריאליזמוס) היא האמונה-הטפלה הכי חשוכה”. במכתבו לה' וילהלם שונר (1914), בנחמו אותו על מות ידידם וילי לנטרויט, כתב: “כל חיינו הם: חפוש, פגישה, פרוד, זכרון. למה הם דומים? למבוא של מפעל מוסיקאי, שפותח בנעימות, ומבליע ומהתך אותן, ונותן להן ללכת הלוך וחדול, אבל ברגעים קשים כאלה רשאי אדם לפעמים להאזין ממרחק לצליל העוגב של ה”פוגה“, הקולטת והמוסיפה לרקום את כל הקולות”. או בכתבו אל העלמה קינסטלר (בשנה הנ"ל): “ככולנו הנני קלוע בכף הקלע בין עמל ותאוה, פחד וחשק, צער וסכלות, ואם ישנו דבר שעלה בידי מתוך מלחמות, זוהי רק האפשרות למצוא במצפן שלי את כוון הרוחות אחרי השקט הסער” – מורגש שהדברים האלה נכתבו במיץ העורקים ובדם הלב על ידי איש אשר הכוח שבעבודת חייו, יותר שהיה מרץ או gusto, היתה ותיקות (אתוס) דתית ומסתורית שחיתה בו. אבל גם בזה אין שמץ טרגיות.

ד

הטרגיות, שהיתה בו, היתה בהכרח התנגשות-ההפכים, ובת-הקול של התעשיה, שהלכה ותלוה את החולם ולטר רטנוי (אשר בה פתחתי את הפרקים האלה) במשך כל ימי חייו. אלו נהפך בנו של אמיל רטנוי לאיש שוגה בסודות, ומתקדש כשוכן חררים במדבר, ומהפך בחררה – ולא יותר; או לוא עלה בן המיליונר החומתה, וירם כשופר קולו, ויקרא באזני בני עם הארץ לחלק את הרכוש, או לבטלו, כי עתה היתה כאן הקוריוזיות של לסל ודוגמתו, עם כל קרני האור שבתמונה היפה והמהודרה הזאת, ועם הצללים, המוסיפים עליה הוד בעיני המתבונן בה, אז לא היה בה אף בבואה-דבבואה של טרגיות. הטרגיות, שהיתה בו במדה עצומה, היתה המלחמה העזה והתמידית בין השואף הרוחני – המסתורין ואיש המעשה – המהנדס, בין האמן והאומן. לאדם זה לא היה שום דבר נקנה באופן רגיל, אפשר לומר: שום דבר לא עלה בידו בלי יסורים מימי נעוריו, למרות כל כשרונותיו, למרות כל עשרו, היה מתענה בלי הפוגות בנפתולי-נפש נוראים. הוא היה הכל-יכול, ולא יכול כלום. הוא יכול לעזור לנהל את עסקי אביו הרחבים מני ים. ובמשך שנים רבות עכבהו רגש-חופשו ועצמאותו וקוממיותו (רק אחרי נסיון קצר בצרפת עסק מעט ב“חברה האלקטרית הכללית”, ומהר עזב אותה, ונכנס לדירקטוריום של הבנק הגדול “חברת המסחר הברלינית”, ואחרי מות אביו נאלץ לקבל על עצמו את הנהלת “החברה האלקטרית הכללית”). יכול היה לשבת בקתדרה ולהורות – די מדעים היו לו – אבל איסטניסותו האסתיטית געלה, בצדק או שלא בצדק, בהמוחין-דקטנות של מקצוענים, ובאותה החשיבות הנפוחה והמגוחכת, שהללו נותנים לדגירתם על ביצי שקלות-וטריות, כאילו מכל ביצה וביצה עתיד להתבקע ולצאת עולם חדש (ובאמת אי-אפשר לשום מדע להבנות בלי פרטים ודקדוקים). המומחים הגדולים לא אהבו אותו. הם בזו ל“חובב” או “מבין” זה, כגדי מקולס שבז למריאים ועתודים חפשים, מפני שהוא מקולס ומוכתר בנמוס ומוכשר לנגח בקרנים רשמיות. באמת, אף בתור מומחה ובר-הכי, יכול היה להתחרות עמהם בכמה מקצועות ולהכריעם ביתרון מומחיותו; הוא לא בז להם, אלא לאומנותם בקטנותה. נדיב-הרוח הזה לא יכול לשנוא את זולתו; חכם-כולל זה, בהיותו הרבה יותר מרובה-הצדדים ומפותח ומסועף ממתנגדיו, הבין, שאפשר לאדם לבכר שיטות אחרות על שיטתו הוא. ועל זה לא כעס ולטר. בנוגע לזה, היה סבלן ומתון, עניו וסלחן, הוא היה מעריץ את המורים הגדולים של העבר, את גאוני הרוח של ההווה, והיה גם צופה לעתיד; אבל הוא לא היה בן-כנופיא, כלומר לא קנה חברוּת באחת הכנופיות המושבעות, על ידי תקנות מפורשות, או אי-מפורשות, שחבריה יתמרו זה לזה תמרות קטורת-תהלה הדדית, כמין קנוניא על חשבון הקהל, ולפסול ולבטל בשתיקה כל מי שאיננו מ“החברותא”. הוא יכול לכתוב ספרים אשר כל אחד מהם הוא שקול כנגד הרבה ספרי זולתו; אבל רוב הסופרים בקשו את קרבתו, כמי שמבקש קרבת רוזן או גביר, שהוא גם סופר; וגישה זו, שהיו נגשים אליו, היתה שנואה לו. במכתבו לה' יונגקונץ (1914), שכנראה, נגע במכתבו אליו בשאלת הממון, השיב: “אין מקום לשאלת הממון כלל, אני בעצמי נכנסתי למקצועות העבודה של חסר-הון, ומשנת העשרים ואחת לימי חיי לא הייתי זקוק לשום עזר מן החוץ”. הוא רצה שיבחנו את דעותיו, אם הן נכונות או לא, ואולם רוב הסופרים היו מצליפים עיניהם אל כיסו, ומתפנקים בדמיונם של רעב-חולם על דבר אוצרות החושך, אף בשעה שבאמת היה כיסו של ולטר ריק, יען כי לא נהנה מאביו; ואילו גם היה מלא, כדמיונם, אזי נתרוקן מהר, לוא רצה למלא ספקם של הפונים אליו. כל איש מהפונים לא בעל אוצרות זה, ושב ריקם, כי חשב את ולטר רטנוי לעכברא דשכיב אדינרי ולכלַי וקמצן. בלי דעת שהיו הרבה אנשים שנושעו על ידו, ושאיש מפורסם כמוהו, לו היה גם הונו גדול פי אלף משהיה באמת, שעור הדרישה בערך על שעור יכולת-ההספקה היה כיחס הקומץ אל הארי, או הטיפה אל הים. מלבד יחידים היוצאים מן הכלל רוב שוחרי פניו “לא התכונו אל ההגדה, כי אם אל הלביבות”. זה הציע לפניו לכתוב את תודותיו, זה לתרגם את ספרו, זה להדפיס את תמונתו, איש איש בדברי-חלקות ומחמאות, והכל היה אצל הרבים האלה פתחון-פה וקפנדריה להכנס עמו בעסקים, ולנצלו בשעת הכושר. הנוסח היה מפנה אל הסופר; אבל הכונה היתה אל בנו של ראש “החברה האלקטרית הכללית”. הנחיל של דבורי–הספרות זמזמם ורפרף מסביב לו, אבל לתוך הכורת שלהם לא הכניסוהו. שם, בתוך הכורת, היתה כל דבורה “מאורגנת”, בהולה על “החוקה” שלה, על תארי-מעלתה ועל תפקידה המונופולי; ומדי יצא איזה ספר של רטנוי לאור, נזדעזעו הבונזים והמנדרינים הקטנים המשגיחים עלהכשרות הספרותית או המדעית, וביחוד כשלא היה להם איזה סכוי תכוף ליהנות מאת רטנוי, אז חדשו את מנהגם של הסקוטים, שהיו נוהגים לזבוח על מזבחות-הקפריסים שלהם איזה בן-נכר. זבוח זבחו הרבה פעמים על המזבח המקצועני המגואל את “בן-הנכר” הזה. מה מיליונר זה בא ללמדנו? האמנם חושב מהנדס זה, שהוא גם סופר? “הנה בעל החלומות בא וצופה נסתרות!” – בשנת 1906 סבב עם דרנבורג באפריקה המזרחית, והנה הוא כותב על דבר שאלות ההתישבות, כנראה, בדעת הכי עמוקה, בהרגשות הכי מעודנות, בהתרוממות הכוח המדמה הכי גבוה – מי נתן לו רשות? " Raisonneur oder Prophet? " שאל רצנזנט אחד. בכלל, התנהגו עמו סרדיוטי-הבקורת, כאילו היה שתוקי שנתערב בין עשרה יוחסין, וכאילו “תחב את חטמו לכל ענין שאינו שלו”: יחידי סגולה הכירו בצדקתו ובגאוניותו; אבל השוק העתונאי והספרותי לא חדל להציק לו. הוא נסע לאפריקה המזרחית, כאמור, בחברת דרנבורג (ד"ר ברנהרד, אז מיניסטר, וגם הוא מזרע היהודים), ובין מכתביו של רטנוי נמצא מכתב אחד (משנת 1907) המתחיל: “ידידי אהובי” – והוא מזכירהו את מסעותיהם יחד, ואת הרעיונות וההצעות שנשמעו במשך שיחותיהם, בנסעם באניה. בשנת 1908 חזר ונסע לאפריקה באניה אנגלית לאורך החוף המערבי. הוא נסע שם בחבורה עם סיירים אחרים, וכתב משם מכתבים אל אמו, והתכתב עם ידידו סטיפן צויג, והודיע לו את דעתו על דבר ספרו החדש של זה ע“א בלזק שקרא על האניה. כשנתים ימים אח”כ כתב ולטר באחד ממאמריו: “ישב – זאת אומרת משול מתוך הכרה. אצלנו מושלים לתיאבון, כדרך עבדים שהתפרצו מפני אדוניהם, לא נכון הדבר שהבריות אומרים, שכל הרוצה למשול צריך להיות מוכשר לציית. הכלל הזה הוא מתאים להצבאה ולא לממשלה, אצלנו מוכשרים להצביא, אבל אין מוכשרים למשול”.

הדברים האלה נכתבו בשעה שממשלת הגרמנים עמדה במרום תקפה באפריקה. זאת היתה נבואה כבושה, שלא הכירו אז באמתתה. מכל צד התנפלו על רטנוי בשל דברי מינות כאלה. מן הסמוי שבקרב האדם, מעבר למפתן ההכרה, נזרק רעיון, שהפיץ אור מבהיק על מגרעות התישבות האשכנזים באפריקה. האיש הטרגי הרגיש את הטרגדיה של אשכנז, בטרם משמשה ובאה.

סתירה פנימית וטרגית תססה בולטר רטנוי גם בנוגע לשאלה הסוציאלית, ואף זו היתה אחת מן הסתירות המצויות אצל החכמים המעמיקים יותר מדי. הוא היה ניטשיאני במובן השאיפה אל האדם העליון והשלטת האצילות הגאונית בעולם, ובאותה שעה היה גם שואף להקנות את הנכסים להצבור, והיה סוציאליסטן מתון, או יותר מדויק: סוציאליסטן קונסטרוקטיבי (יצרני, בונה). אין צורך להאמין בדברים ככתבם שספר הבולישיבאי סובלסון מטארנוב (“רַדֶק”), שבשיחתו עם ולטר רטנוי, אמר זה האחרון, שקרל מרקס נתן את תורת הסתירה, והוא, רטנוי, בספריו נתן את תורת הבנין, ושגם ברוסיה לא ירבו הימים, שהפועלים יתרצו לסבול מחסור, ובאו ימי הבנין, ואז אולי יבוקש אף הוא לבוא לרוסיה בתור אחד האינז’ינרים. דברים כאלה של עתונות ואינטרביואים (הספור הזה הובא בזמנו בהרבה עתונים) עם ראשי פרקים באותיות קידוש לבנה, רובם בדויים לגמרי ומעוטם מסורסים, ביחוד כשיש תעמולה בדבר, ורדק הלא היה אז כולו תעמולה. הרבה יותר נאמנים דברי רטנוי בעצמו במכתבו אל יועץ הסתרים ד“ר רוזנטל בברלין (שנת 1913), אשר בו הוא משיב לו על הצעתו להקנות את הרכבות העירוניות הגבוהות והתחתיות לממשלה – שהרעיון הזה הוא קרוב ללבו. ושהוא חושב, ש”כל מיני עסקים ובנינים כאלה צריכים להיות ברשות הממשלה, ולא ברשות קבלנים פרטיים וחברות של בעלי מניות, אבל לא בתקופתם הראשונה, כשהם עוד במצב הבחינות והנסיונות, וכשהם צריכים עוד להתחרות חפשית של כוחות יחידים, כי אם אחרי שכבר נתבססו כל צרכם“. סמי מכאן “ממשלה” וקרי “צבור” או “מועצה צבורית”, ואז תעלה בידך ההצברה – הסוציליזציה של כלי העבודה, עם אותו התקון, שהנצול יתחיל אחרי הבסוס הראשון ושבזמן הבסוס הראשון עוד יוסיף המשטר היחידי-החפשי לשלוט. אם היתה זאת השקפתו על מסלות-הברזל העירוניות, שלא היו עוד בעיניו מבוססות כל צרכן ולא נתבכרו עוד להצטבר (להעשות צבוריות), קרוב לשער, שבנוגע לענף התעשיה שלו, לפי שהוא הסתכל בו, על אחת כמה וכמה עוד לא הגיעה השעה. הסתכלותו זאת כבר הובעה בשנת 1907 במכתב שכתב אל הד”ר מייסנר. בו הוא מבאר את ההבדל בין התפתחות התעשיה החדשה בכלל ובין התפתחות התעשיה החשמלית, ביחוד בגרמניה, ששם עלתה אז למדרגה גבוהה עוד יותר מאשר באמריקה. “היצרנות צריכה היתה ליצור את הצרכנות. לא היתה שאלה של פרקמטיא חריפה או לא-חריפה, אשר רבים קופצים עליה או מעטים באים לקנותה. המוכר צריך היה, קודם כל, לברוא את הקונה, זאת אומרת, לעורר בו את הרגשת הצורך”. ולהלן הוא כותב: “החרושת האלקטרית איננה תעשיה אחת, אלא קבוץ של תעשיות, מקצוע של משק. היא כוללת: הארה, העברת הכוח, תעשיות של מכונות, רכוּז או בטול רכוז של הולדת כוח וחלוקתו וכניסתו לתחומי תעשיה הקטנים”. במצב כזה, בל"ס לא חשב ולטר את המקצוע שלו מבוכר די צרכו להמסר לרשות הרבים. בכלל נראה, שהוא לא האמין באפשרות תקונים על ידי שנויים קטסטרופליים, כי אם על ידי התפתחות אטית מתקופה לתקופה.

פרט אחד בספורו של סובלסון-רדק הוא יוצא עוד ממקום אחר. במכתבו אל סזונוב (משנת 1914) הוא יועץ לרוסיה “להשתמש בשביל התפתחות התעשיה בארצה בכוחות בני חוץ לארץ, יען כי כך עשתה גם גרמניה בהתחלת ההתפתחות הזאת”. בעצה זו יש מעט תמימות. לוא היתה לרטנוי אף ידיעה קלה ברוסיה, אזי לא נעלם ממנו, שכך היה מנהגה של רוסיה במשך דורות: להביא מכונאים מחוץ לארץ ולהשתמש בהם במשך כל הזמן שאין לה בעלי-מקצוע משלה, והמימרא היתה מהלכת, שאחר כך, כשיהיו לה משלה, תפטר מבני הנכר, אבל באמת לא בן נכר אחד נשאר בארץ “וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה " “ויט שכמו לסבול” (וכך היה הנמוק גם ביהודים בעלי מלאכות ידועות, שהרשו להם בסוף מעשה-במחשבה תחלה לגרשם אחר כך). אבל בני-המערב נכשלים, לעתים קרובות, ביחסם לארצות המזרח, בעוּצָם להן עצות פשוטות, כמו לתינוקות. סאזונוב נפגש בפעם הראשונה עם ולטר רטנוי בשנת 1910 בביתו של פרנץ פון מנדלסון, מרא דהלכות הלואות לרוסיה. בספרו לי את פרטי ההכרות הזאת (אחרי מפלת רוסיה) בשנת 1920 בפאריס – אמר לי: לוא היה לנו ברוסיה איש כזה, אזי לא נפלנו. אמרתי לו: כיצד אפשר שיהי לכם איש כזה, האם נתתם ליהודי חו”ל להכנס לרוסיה? – סזונוב סבר, שרטנוי לא היה יהודי, מפני שראהו בבית מנדלסון.

המכשול הפנימי היה בזה, שהתנועה לתמורת הערכין הקבועים מאז – בערכין חדשים, בנוגע לחלוקת ההון, דורשת לפי טבעה, לא רק אצל הבולשיבאים המעפילים, הדוחקים את הקץ, והמקדימים “נעשה” ל“הבה נתחכמה”, אך גם אצל הסוציאלדימוקרטים הפרלמנטיים, הרוצים לעשות את חלוף-הערכין על טהרת הקודש הקונסטיטוציונית, ממדרגה למדרגה ולאט לאט – השהוי הוא מהיר הרבה יותר בערך להשיטה הרוחנית של רטנוי, שכתב בנוגע לשאלה זו את הדברים האלה: "לדעתי פתרון השאלות הסוציאליות הוא אחוז וקשור באופן חנוך הדורות. כשם שמצד אחד נחוץ להרחיב את ההשכלה השלמה, ולעשותה לקנין כללי לרוב מנינו של העם לפלגותיו, כך גם נחוץ הדבר, מאידך גיסא, לגדור גדר בפני ההשכלה הבלתי-שלמה, לבל תביא רעה וסכנה לעולם, ולבל תעורר תקוות ותביעות אשר תנאי החיים והחברה אינם מרשים לתת להן ספוק. לפיכך חובה גדולה מוטלת על מנהיגי העם להזהר מן ההפלגה לצד אחד, לבל ישפל ולבל יגרע החנוך המוסרי של בני הנעורים על ידי הרחבת ידיעותיהם בלי יסוד איתן במוסר ובתרבות המדות המשובחות. רק כשיחונכו ויגודלו בני הדור הצעיר בתמימות-הנפש ובתורת המוסר האנושי, יהיה להם די כוח להתגבר על הסכנות הנשקפות להם מאת מלחמת הקיום לרגל צרכי הפרנסה המרובים והתביעות ההולכות הלוך וגדול. “יבוא יום אשר אז יהיו כל בני האדם שוים בחובתם לעבוד ובזכותם ליהנות מהעבודה, אבל התגשמות השאיפה הצודקת וההכרחית הזאת דורשת הכנה ועבודת חנוך של דורות” (בספרו “Zur Kritik der Zeit” בהוספה). מובן, שהדינאמיקה של הסוציאליזמוס המדיני והמפלגתי לא יכלה להתפשר בשום אופן עם ההנחה הזאת, שאין לחלוק עליה מהצד העיוני, אבל אין בה כוח דוחף למעשה.

ובתוך כדי עיון מרובה וחומר הדין, היה ולטר רטנוי זורק מרה בתלמידי מרקס, שלא שמשו כל צרכם, במאמרו, שנדפס בהירחון האמריקאי “North American Review” בשנת 1918 הוא מבקר קשה את צעירי המפלגה וכותב: “Most of them have swallowed indigestible chunks of Karl Marx and suffered in consequence from socialistic dyspepsia” (רבים מהם בלעו חתיכות שלא נתנו להתעכל מ(ספריו) של קרל מרקס, ועל ידי זה לקו בקלקול הקיבה הסוציאליסטי). הדברים החריפים האלה, שדוגמתם מצויה אך מעט בספריו, מראים שהתיחסותו אל התנועה הסוציאליסטית היתה אז כהתיחסות פרופיסור אל תלמידיו. כשהוא מעמידם על המבחן אם נתבשלו כל צרכם או לא. בפעם הזאת יתרון חכמתו היה לו לגרעון, ויטעהו לבלתי ראות, שאין זאת שאלת בגרותם או אי-בגרותם של “תלמידים”, ששמשו כל צרכם, או פחות מצרכם, אך זה היה כבר אז זרם-חיים אדיר ומנצח. אמנם אני נוטה לשער, שרטנוי הרחיק או העמיק לראות יותר ממה שהיה גלוי בזמנו, ועוד יותר בזמננו. היו רגעים שהאי-מודע מצא בטוי בדבריו.

כי היה האיש הזה כאיש זר על האדמה, ובמדה גדולה יותר מכל אחד מאתנו כ“אורח נוטה ללון”, הוא היה אחד מאותם האנשים, שהשרישו כולם בעולם ובטבע הכללי ובהסמוי מן העין והנעלה על החושים. הוא לא הטה אזנו אל העולם הסמוי מן העין, כמי שמטה אזנו אל הישן ואל החולה, כי אם אל הער ואל הבריא. הוא לא היה מאלה שמשימים את עצמם בעלי-מסתורין על ידי העויות של ספרות, או המשימים על פניהם מסוה-יגון בשביל להיות מענינים; אך היה בעל-מסתורין מטבעו, ועל ראשו רבצו עננים בלי תנועה כשכבת ערפל כמו בתקופת שויון היום והלילה. הוא לא רק הזכיר בסלודים את חכמת הנסתר, אך היה לו באמת עסק בנסתרות, והיה חושב לראות את הימים העתידים המקופלים בשליתם ב“רחם הרת עולם”, והיה מתסכל מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור. לאיש כזה הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, הרי זה דבר קטן לההין את התרת השאלה הסוציאלית אל החנוך ואל הכנת רוח העם, אבל יש בזה תמימות בעצם תומה ופשטות כהה, חד-גונית ומין נירבניות, שמקומה בעשתות שאנן בין צללי-בוּדה על חוף נהר הגוזן, ולא בעולם התעשיה והמדינות והמפלגות. זה היה הקול הבלתי-מודע שבקרבו, שבודאי כוון אל האמת המוחלטת, אך לא אל האמת שבחיים. הוא לא יכול להיות איש–המפלגה. הבדידות והערירות הרוחנית עמדו לעיניו בכל הודן ובכל מוראן. כל בעל-מסתורין הוא מעין יחיד ברשות הרבים, יען כי הוא רואה את הארץ בעיני איש חי בעולם הנצחי והנאצל. לפיכך האני היחידי, ולא הקבוצי, הוא בהכרח, מפותח מאד אצל כל מיסתיקן.

מתוך כך יובן כל אפיו הספרותי של ולטר רטנוי באופן בהיר. המסתוריות שלו אינה מצומצמת בזה, שיש בין מאמריו מקומות סתומים, ושיש פה ושם איזו אליפסה דקה-מכל דקה, שמחשיכה פתאום את הכונה התוכן, ואף לא זה בלבד, שהוא כתב “Von den Kommenden Dingen”, אך בזה: שהוא סופר מדבר בעדו, ז. א. שהוא מענין ביותר בשעה שהוא קרוב באישיותו אל הנושא שלו. הנבחר והמעולה שבספריו הוא בזיכרונותיו הפרטיים, או באותן האסקיזות, שיש בהן משום זכרונות פרטיים, וככל שהם יותר פרטיים ואישיים, הם מוסיפים חן וקסם. ה“אני” הזה – אין בו לא גאוה ולא קטנות, לא פידנטיות של יחסן פעוט, שחושב, שכל מה שיוצא מפיו כאילו יצא מפי הגבורה; ולא התגנדרות של טוס מתהדר בנוצותיו, אלא עדינות של יחיד–סגולה עם ניצוץ של גאוניות, וגם, כמו שאומרים באנגלית, של ג’נטלמן גדול, במיטב מובן המלה. כל כתבי ולטר רטנוי יצאו לאור פעמים אחדות. רבים מתענינים לקרוא את הכרכים האלה, מפני שהם מלאים חקירות, השקפות ושיחות; אבל עצם הספרים האלה וה“אַלף-והתיו” שבהם היא אישיותו של הסופר. “למה אני סח כל זאת?” – הוא שואל יותר מפעם אחת, בנוסח זה או אחר; והתשובה היא בכל פעם מפני שהחקירה או השיחה מגלה איזה תו אנושי של הסופר. ה- piece de resistance (העומד בפני כל בקורת) הוא הכרך החמישי " Reden und Schriften aus der Kriegszeit " (1914 – 1917) הכולל מדרשים עדינים, שדרש ונאם וכתב בדקות מופלגת. מכולם נשקפת האישיות הנפלאה הזאת, שצמצמה בקרבה כנברשת חשמלית ענקית את כל קרני האור שבתרבות-גבוהה, שמנעוריו עמד בחליפות מכתבים עם פאול לינדוי ופרנץ בולוי ופרנק וֵדֶקִינד וסטיפן צוייג ופרנץ אופנהיימר, שהיה ידיד-נפש של הויפטמן, בן לאביו הגדול, קרובו של הצייר ליברמן, מקורבו של אדיסון – האינז’ינר, התעשין, הרכושן, ה“מקובל” – שמצא את עצמו פתאום מסובך בהתאבקות והתנגשות בעולם המדיני בתקופת המלחמה; בין כל הענינים והאנשים והמאורעות, שהוא מקושר בהם, היה בודד וגלמוד, והבודד הזה מושך אותנו יותר מקהל גדול וכנסיה של חכמים ומנהיגים. על כלן מלבבים מכתביו כל כך, כל אחד מהם למינהו חודר תמיד עמוק עמוק לתוך התרחשותו האישית של הכותב ושל המקבל, המכתבים האלה הם לא רק בטוי מזג נפשו שלרטנוי, אך יש להם גם ערך כללי וקיים. מתוך הכרה זו, ובתור תשובה לאותם הנרגנים, שהאשימו את ולטר רטנוי ברדיפה אחרי הכבוד ובקפיצה בראש, סדרה אמו בחכמה ובהרגשה את המכתבים אחרי מותו, להיות לו למצבת- זכרון וליקר-סהדותא, ולקבוע את מקומו הראוי לו בין כל החוזים וסוללי הנתיבות, שנתנו נפשם כופר דעותיהם,ושהעם אשר לו הקריבו הכל,העלה אותם לקרבן-אשם על חטאותיהם.

ה

ואולם הטרגדיה הכי עמוקה בחייו של ולטר רטנוי היה הצד היהודי הלקוי והפגום שבו. האדם הגדול הזה לא ידע את עמו ואת תורתו. העלם-ידיעה זה בין הגדולים שלנו בארצות המערב איננו דבר יוצא מן הכלל, אך כלל. אבל רטנוי התענה באי -ידיעתו, הוא ידע מעט; ולפעמים ידע את ההפך מן האמת. יראת ה' נגעה בלבבו, ואת אלהיו לא מצא. האיש שחקר ובדק את נקישות הדופק של הזמן ההווה, ושהכיר בהרגשה מעודנת-שבמעודנת את הנטיות החדשות של התפתחות התרבות האנושית בכלל, לא מצא ידיו ורגליו – לא בבית מדרשה של היהדות במובן העיוני, ולא בעולם-המעשה של היהדות העתיקה, או החדשה, הדתית או הלאומית. הוי, כמה צריכה היתה היהדות בגרמניה לאיש כרטנוי! האומה הישראלית יושבת גרמניה רבתה וגדלה, ותעל במעלות המדעים, המסחר, התעשיה, הספרות והאמנות עד הגרם העליון, ותמלא את חובותיה לארץ מולדתה בתכלית מסירות-הנפש וההתנדבות הלבבית, ובכל זאת היתה לפרקים כמו מושלכה פשוטה ועורה, מרמס לרגלים וכטיט לעוברים; כל אוכליה לא אשמו, וכל החפץ מלא את פיו, ויירק בפניה – וינָקה מעוון. מלאכי חבלה, העושים את תורת האנושיות פלסתר והמזייפים את הרעיון הלאומי הטהור, עמדו על דרכה לשטנה, ויציצו מעיר ועיר ומכל פנות העם כעשב השדה שעלה קמשונים; ומה הועילו לה מתי מספר המלאכים המליצים אשר בראה לה במעשיה הטובים. החכמים המעטים הישרים בלבותם בקשו צדק, וישחרו מוסר, אבל מדבריהם כגחלי אש לא נמס הקרח הנורא – הוא לב האספסוף הנגדשמי הפרוע, המבקש לא רק שלל והמשחר לא רק לטרוף, אך יתר על כן, לחלל את כבוד עמנו משא-נפשו ודעותיו ומדותיו. ואיש כרטנוי עמד במשך שנים רבות מרחוק בלי מצוא את תעודתו הטבעית להלחם מלחמת עמו ותורתו.

והצד הנואש שבדבר זה, הוא, שרטנוי לא היה אדם מן השוק של התבוללות, מעין “בחפזו כל אדם כוזב”, שפוסק הלכה מוטעת: שהיהודים הם אך חברה דתית, ולא אומה; ועל כן מי שאין עניני דתו קרובים אל לבו – אין לו עסק בהם. רטנוי לא מצא ספוק בפתרון שטחי ובפתגם קרוש ואטום כזה. אדם זה, שהיה בכלל מלא ענות-חן, צדק, חסד ושלום, היה שרוי בהתנגשות ובהתאבקות פנימית בנוגע לעמו. אי-מרגוע היה מלפף אותו כל ימיו, ענויי-נפש ויסורין של אהבה זעזעוהו ויקלעוהו מן הקצה אל הקצה, מפני שהעולם הכמוס שבו: הדם והגזע – שתפוהו עם היהודים, והצד השכלי שבו היה עמום וסתום. הוא לא היה אדיש ביחס אל הדת. שום ענין לא היה לרטנוי יותר יקר, יותר צנוע, יותר קרוב מעניון הטרנסצדנטליות, ודוקא הענין הזה הממלא את כל היהדות הרוחנית נראה לו, לרגל בערותו במקצוע זה, כדבר מתנגד אל היהדות! הוא פרש את ידיו למצוא איזה דבר ותפס בחלל ריק. “בעל ששה עשר המקצועות” היה עם-הארץ במקצוע הכי קרוב לו. עין הנשר נהפכה בנידון זה לעין העטלף. האיש שהטיף למלכות הנשמה, לאיתערותא דלעילא לאהבת ה' ואדם, לא מצא את כל אלה במקום שהיה צריך למצוא. במכתבו אל הד"ר סולף, מיניסטר המושבות (משנת 1914) הוא אומר, שגם בהלכות הכלכלה איננו מסתפק כזומבארט בבאור החזיונות על ידי נמוקים עוברים וסבות ארעיות, אך הוא מחפש למצוא לכל דבר את סבותיו הראשונות, וגם “המלחמה האחרונה איננה תולדת המצאת כלי הנשק החדשים, כדעת קצת חכמים, אלא להפך”. כאן הוא מדבר כיהודי השואף אל המוחלט. כל הלך-רוחו היה יהודיי בדיוק מובנה של מלה זו – בלי דעת זאת. הלא-מודע שבו היה יהודיי; המודע שבו – נכרי. סימן תחלואי-גלותי של חצאיות האני.

באחד מספריו הראשונים " Reflexionen " כתב דברים קשים על דבר תכונות גזע היהודים, ואחרי כן חזר מדעותיו אלה, ויחלט לדון את ספרו בגניזה. בשנת 1901 הוציא לאור ספר “שמע-ישראל” (בשם זה, אך בשפה הגרמנית), וגם את זה דן אחר כך בגניזה, ואיננו נמצא בשוק-הספרים. אני קבלתי העתק אחד מהספר ההוא עם “לכבוד” גדול אל הרצל. הרצל שלח לי את הספר לכתוב עליו רצנזיה בה-" Welt " וכעבור ימים אחדים קבלתי טלגרמה שלא אכתוב, יען כי הספר נגנז, ורטנוי איננו רוצה בפרסומו (“בתר דכתבין מתמלכין”). הספר הזה, אשר מקסימיליאן הארדן חשבו ליהדותי-נלהב – אני תהיתי עליו, ונקשיתי להבינו, אך עשה עלי בכלל רושם מחלל את קדושת שמו. ברור הדבר, שרטנוי נלחם עם נפשו מלחמה מרירית. בשנותיו האחרונות נתקרב אל היהודים, ואין לי ראיה לדבר (כי אז כבר הייתי רחוק מברלין), אך שמעתי מפי אנשי אמנה, שהוא התחיל להתענין גם בציונות, וכן גם הוגד לי, שהוא למד במשך חצי שנה עברית מפי מורה אחד ארץ-ישראלי, וינברג שמו, ושעשה חיל בלמודו, והגיע עד למוד משניות (וב“כל כתביו” – יש תרגומי אגדות אחדות מהתלמוד הבבלי והירושלמי, אך מוצאן מקודם לתקופה ההיא, או הן תרגום של תרגום). אבל אלה היו אך זהרורים אחרונים קודם לביאת שמשו של רטנוי; ואולם במשך הקריירה הספרותית שלו, תכונת-יחסו אל היהדות היא אי-שקטה, נדנודית, עם מגמה קבועה של מחאה כנגד הגשמיות, או חוסר הטרנסצדנטליות שהוא מיחס לה באופן שאפשר לבאר רק על ידי חסרון-ידיעתו.

ככה כתב ולטר רטנוי במכתבו אל הפרופ' קרל יואל (בנו של המטיף והחוקר הנודע ד"ר יואל מבריסלא) בבאזיל (משנת 1911): “בהרבה דברים דומני שדעותינו הן שוות, ואולי גם בנוגע להשאלה העיקרית המתעוררת בכל פעם כשמבצבצים ועולים בימינו השרידים האחרונים של הגיון נבואי, העומד תמיד ביחס של נגוד ומחאה אל הכלל… חובה על החכמים לעשות חשבון הנפש ולהבין כי מהראי לכל אגודה עממית (פאלקס-געמיינשאפט) להכיר את מעלותיה ואת מגרעותיה… ישנם תחומי רוח שהם סגורים בפני היהדות היום, ואולי היו סגורים גם לפנים… הנטיה הטרנסצדנטלית היא פחותה בין עמי המזרח משהיא בין עמי המערב. לכל התורות הדתית של המזרח, ורק תורת הודו יוצאת מן הכלל הזה, יש איזה צביון גשמי. אבל תופעה נפלאה היא, שכל מין של גאוניות הוא ההפך מן הקרקע שממנו צמחה, כאילו נבראה להביא השתוות לעולם ולישר את ההפכים. לפיכך אנו מוצאים גם בין גאוני היהדות דעות רוחניות הכי נשגבות בשעתן, ועל כן נשארו בלי פעולה ופוריות בקרב המון העם שלהם, ואורם החוזר יצא ממקום אחר בין עמים נוטים יותר לרוחניות”. המשפט הזה הוא ההפך הגמור מן האמת, והמתקת-הדינים שבסופו היא מרה עוד יותר. ביתר ברור הציע רטנוי את הרעיון הזה במכתבו אל הד“ר דניאל פינק (משנת 1912). במכתבו זה הוא מצדד בזכות הנצרות “הטהורה”, ואומר “שאין להטיל על תורת הצרות את האחריות בעד רדיפת היהודים, ואך הקולר תלוי באנשים המחזיקים בתורה זו, ומראים בה פנים שלא כהלכה… להלן הוא מעריץ את פולוס, מפני שכתב את ההימנון הכי נשגב בין כל ההמנונים שנכתבו מעולם לכבוד האהבה, שהיא למעלה מן החושים (טרנסצדנט)… להלן בדבר המוסיקה של בתי הכנסיות ליהודים: היא ידועה לו מן תוי-הזמרה של החזן דויטש בבריסלא, והוא חובב ומכבד אותה, אבל אי אפשר להעמידה במדרגה אחת עם המוסיקה של הגרמנים, מוסיקת הכלים והמקהלות. – גם הליריקה של ספרי הברית הישנה היא גדולה בעיניו, אבל אין ערוך לליריקה היונית והגרמנית (היהודית של הינה!). שירי ר' יהודה הלוי ידועים לו אך מתוך תרגומים. דומים הם לשירי הספרדים (?) והערבים, ואין להשוותם אל השירה הגרמנית. המקראות שבתנ”ך המלאים אהבה ורוך וחנינה הם יפים מאד, אבל הם נוגעים רק לדברים של ממש: ריש ועושר, צרה ונחמה. ערך ספרי הברית החדשה נוסד על תכנם הטרנסצדנטלי. אמנם גם בהם ישנם דברים הנוגעים אל הגוף, אבל אין שום ספר בעולם, אפילו של אפלטון, של פרנציסקוס ושל אקרט, מסיח-דעת כל כך מן הגוף כספרי הברית החדשה… אין בעיניו ערך גדול לשייכותו של אדם לאגודה דתית זו או אחרת. דת וכנסיה הן שני דברים שונים. אין לו שום יחס אל היהדות הליברלית, ואין הוא יכול לדון, אם יש קשר חי שמחבר אותו עם היהדות הדתית, או לא… יש לו הכרה משלו והרגשה אישית שלו בענינים הדתיים, והוא מבקש סליחה מאת הרב הנ”ל,אשר אולי חדד את הנגודים הרוחניים שביניהם; אבל למרות הכבוד, שהוא הוגה להרב, אין לו רשות לטשטש את השקפותיו העיקריות הוא בדברים, שנפשו תלויה בהם".

למרות גט-פטורין וכתב שביקין זה, ששלח ולטר רטנוי אל הרב פינק (אשר אולי הציק לו מעט בנסותו לחדור לחדרי לבו), לא חדל ולטר להתהפך בענויי נפשו. הבודד הטרגי לא מצא את הדרך אל עמו, אבל הוא לא מצא את הדרך גם אל עמים אחרים. ההימנון של שאול מוסב שם פולוס על האהבה בלי-חושים, הימנון דוקא מזרחי וארץ ישראלי, אשר לקח כל כך את לבו, פקע כשלפוחית של סבןו, וחבל שפקע! האור החוזר מגאוני ישראל בין האומות הלך ולקה; על דבר הרוחניות החסרה בקרב היהדות, נודע לו אחר כך, שהיא עוד יתרה מן השעור. במכתבו אל הד“ר איג’ן לונשטיין בפראג (משנת 1914) הוא סותר את החלטתו של זה, שאמר, שהיהודים הם לקויים יותר מזולתם ברפיון-עצבים, ואומר, שאין זאת מחלה, אלא תכונת-נפש ולא רפיון, אלא רגשנות, מפני שיש מזג מיוחד ליהודים, ובמכתבו אל ד”ר אלפרד אפפל (משנת 1911), הוא קובל על היהודים הגרמנים, שעד היום כמעט לא צעדו איזה צעד קבוצי להגן על משפטיהם (ידוע, שהמתבוללים היו מתנגדים תמיד לכל מעשה קבוצי), ושוב במכתבו אל הפרופ' קרל יואל הנ“ל (משנת 1913), הוא מברך אותו להתמנותו, וכותב:” שמחתי בהודע לי, שיהודי ויליד חו"ל נתמנה לשמש בכהונה נכבדה בהיכל המדע בעיר אצילית עתיקה כבאזיל; ובספרו Kritik der Zeit " דן בשאלת היהודים ובהתרתה באופן שלם עם הרבה כוונות ורמזים לעשות את היהודים למין אדם עילאה קבוצי, לא בנוסח המטיפים היהודים בעלי היעוד, אך בנוסח עמוק ומעודן יותר.

ולטר רטנוי מסמל לעיניניו התגשמות טרגדיה יהודית גדולה. מזל רע היה תלוי ומרחף על ראשו, וכתר קרני ההוד של קדוש נהרג בשביל דעותיו חשלה מעט מעט בטרם ירדה על ראשו. הקרב, ההכרח, הגלישה במדרון – עד האחרית הענקית במוראה, טרגדיה זו היא באמת ראויה לעטו של איריפידס.

מלחמת העולם פרצה מסביב לה“מקובל” הגאוני הגלמוד הזה. בסוף חודש יולי לשנת 1914, אחרי פריצת המלחמה, כתב ולטר אל העלמה קינסטלר: “העולם יצא מדעתו, שש ממלכות רועדות ומתחלחלות מפני אימת המלחמה, ואינן רואות שום דרך להמלט ממנה”. ביום 1 בספטמבר לשנה ההיא, כבר היה ולטר עסוק בסדורה של מחלקה מיוחדת במיניסטריון-המלחמה, לעזור בהספקת חומר גס לנשק, ואז הוא כותב אל העלמה קינסטלר: “חובה להקריב הכל בעד ארץ המולדת”; וככה הוא כותב גם אל וילהלם שונר. אז חזר ונעור הד חרושת המעשה מימי ילדותו. בשנת 1915 החל לעזור לממשלה בתקונים כלכליים. לפי דברי הרבה מומחים, לולא הוא – כבר נפלה גרמניה בשנת 1915. רק אחרי שתי שנים הכירה הממשלה בתועלת מעשי רטנוי. והקיסר שלח לו את כוכב “הקראנענארדען” ממדרגה שניה. אחרי המפלה והמהפכה הוברר, שאיש הרוח הזה הוא מסוגל יותר להציל את העם מהפוליטיקאים הפעוטים. נשמות המוניות עלובות, שאין להן בעולמן אלא קנינים חומריים ורכוש מת, בלי דעות, בלי נחמה – כשהרכוש והקנינים נהרסים, הן עומדות לפני עיי המפלה ברעדה, חדלי-עזר וביאוש. לא כן אנשי הרוח. דוקא רטנוי עמד כצור איתן בלב ים. הוא רצה להציל כל מה שהיה עוד אפשר להציל, אבל בתחילה לא רצו בו בעלי השלטון. כשהציעו לפני ה“רייכס-וירטשאפטסמיניסטר” רשימה של מועמדים חדשים, מחק על הרשימה את שמו של רטנוי. צריך היה שאיזה עתונאים ידרשו זאת במאמריהם. כן גם לא רצו ברטנוי בעד הפרלמנט; ואף הדימוקרטים לא רצו בו. ב“פארטייטאג”, שהיה להם בנירנברג בימי החורף לשנת 1920, הרשו לו בקושי גדול לדבר רק בתור נואם משתתף, במשא ומתן בלי זכות הצבעה. אחרי כן היה נאומו למרכז כל “הפארטייטאג”. רק תחת נשיאותו של הקנצלר ווירט, התעורר הרעיון למנות את רטנוי ל“ווידעראויפבוימיניסטר”. בפוליטיקה לא נתנו עוד ליהודי זה לנגוע. זה הי עוד קודש קדשים לגרמנים. הם פוליטיקאים חרוצים! כלום הראו זאת לפני המלחמה, במשך המלחמה ואחריה? אבל בדברים הנוגעים אל הכיס, ניתנה רשות ליהודים להשתתף. הלא הם סוחרים חרוצים! בחודש ינואר לשנת 1922, נתמנה רטנוי לשר החוץ – רוב הגרמנים הבינו, שיהודי זה מסוגל להיות המתווך והמפשר ועושה השלום. בוויסבדן נפגש עם לושר, בלונדון ובקאני נפגש עם לויד דז’ורז' ואחרים. בגינוא המשיך את העבודה, שסללה את הדרךלשטריזימאן ולבריאן. המורטוריום (דחית זמן פרעון החובות), שהשיג בעד גרמניה, הציל את המצב. תקופת ולטר רטנוי היתה כמו ערב –אביב לגרמניה הרפובליקאית.

על איש רך וענוג זה, חסר נשק ובלתי מוגן, על נפש זכה זו, נקית חטא, חפה מפשע, אשר כעס ורוגז היו חלקה – בארץ זו, בתקופת שלטון הרשע, ואשר עזרה עתה לקומם הריסותיה – התנפלו אנשי דמים בנסעו ביום 24 יוני לשנת 1922 במרכבתו בחברת אחותו הגברת אנדריי מביתו בגרוניולד אל משרד החוץ לרגל המשרה ולמבחן הקונסולים, ויעשו את גופו ככברה בהרבה יריות וברמון-יד.

ולטר רטנוי היה חלל רצח מדיני. קדם לו המדינאי הגרמני ארצברגר. כשהתאוות מתלהבות, ושנאת המפלגות יוצאת לתרבות רעה. מעשי זדון ורצח כאלה נעשים לפעמים. רוצחים את המושל השנוא, את מנהיג המפלגה, שאין רוצים בו; אבל ולטר רטנוי לא היה מושל, ולא עסקן מדיני, ולא כרוך אחרי מפלגה, אשר בני המפלגה שלו שוב יתנקמו באחרים ועל “דאטפת אטפוך”. בודאי היה גם שעור גדול של נגדשניות ברציחת נפש רטנוי, וקשה לדייק כמה. אבל לא קצו לבד, אך גם כל חייו היו טרגדיה גדולה אחת. לוחותיו וגם שברי לוחותיו יהיו מונחים בארון ההיסטוריה שלנו, בין ספרי דם והדמעות.

ו

כבר רמזתי אגב על שבושו של ולטר רטנוי, שנתעה לדרוש את תורת היהדות כמין “חומר”, וינאצנה בזעם-אפו בעטיה של הגשמיות הקיצונית, שהוא תולה בה שלא-מדעת. בפרק ב' ממחברתו “על אודות הדברים המתרגשים לבוא” בטח ולטר רטנוי כמדקרות חרב, שה“יהדות היא מעורה בארציות פשוטה, ונעדרת מעוף גבוה”. כל קוטב חבורו “שמע ישראל”, שנגנז והיה למגלת-סתרים, סובב על ציר הוה-אמינא זה. אמנם “גוילין” הללו נשרפו; בכל זאת “אותיותיהן” הלא הוסיפו “לפרוח באויר”! ברור הדבר, שרטנוי לא חזר מדעתו זו, ובא האות על זה, שבמכתבו אל הפרופסור יואל, חזר ונעור בכל תקפו המשפט המעוקל, ש“היהדות היא קרוצה-מחומר”, “שבמופלא ממנה לא תדרוש”, בלשונו הגרמנית: “דאס יודענטהום איסט דעם טרנסצעדענטאלעם פרעמד”.

כמדומני, שכשאדם, משיעור קומתו של רטנוי, חוזר ומחליט, במשך כל תקופות חייו, החלטה ידועה, במלים שנשתגרו ונשתננו, והיו למרגלא בפומיה, כי עתה אין מהנכון לסמן דעה שכזו בתור טעות-סתם, דרך העברה שבאקראי בעלמא, אלא בתור דבר עמוק יותר: בתור משפט-קדום, כלומר: טינא וקליפה קשורה בלב. מה ביניהם? יש ביניהם הבדל גדול מאד: טעות שחכמינו קראו לו “שבשתא כיון דעל על”. מה שאנו קוראים בשם “טעות”, הריהי תולדה של היסח-הדעת, שגרת-הלשון, רהיטת-הדין, העלמת-עין, לקוי כוח הזכרון ופגימת ההיקש ההגיוני. אך לא כן משפט-קדום. משפט-קדום הוא תוצאה של מסורת חד-צדדית ושל הרגל נפתל. טעות היא מקרה וארעי; ברם, משפט-קדום הוא קבע. הריהו יליד-מצב רוח ידוע, הנובע מהחנוך, ומהסביבה, מתשזורת של הרבה נימין סמוים מן העין, הגורמים לכך, שבעינינים ידועים אדם מקדים החלטה לחקירה. טעות לעולם היא נעה; אבל משפט-קדום לעולם הוא נח ודומם, כאבן שאין לה הופכין. זאת היא החותמת של מזל-הביש הרוחני, שתסס בנפשו של ולטר רטנוי. מעוות לא יוכל לתקון. גורל-גזרה.

מזל-הביש של הגלות ושל ה“תינוק שנשבה”. דא עקא, ששרשרת חיה וקימת זו, שרותקה יחד ממקצועות וכשרונות רבים ושונים: ולטר רטנוי – חסר היה חוליה חשובה אחת: דעת תורת ישראל. זהו לעולם חסרון שאין לו תשלומין, והעדר שאין לו חליפין! רק לאחר למוד ארוך ומתמיד ועיון עמוק, בצרוף הכשרון המקל את הלמוד, בלי לפטור ממנו, מוכשר אדם לברוא לו מושג נכון על אודות תורת ישראל, דעותיו, קורותיו, טבעו, השתלשלותו והתפתחותו, תכונותיו הכלליות והמיוחדות, סגולתיו ומגרעותיו – שהם יותר ממקצוע: עולם שלם בפני עצמו. בלעדי אלה, מגשש גם החכם הכללי בתחום המיוחד הזה – כסומא בצהרים; ביחוד, כשהוא יודע מעט, אבל פחות מכשיעור – או איננו סומא גמור, אבל איננו מכיר בין תכלת לכרתי. יוכל אדם להיות גאון בענינים האנושיים הכלליים, ואַל-אלפא-ביתאי בענינים היהודיים המיוחדים. גאונים כאלה יש לנו, ויש שאנו מתגאים בהם, אף כי לא מפיהם אנו חיים בענינים הפנימיים שלנו, ויש שאנו מתגאים בהם, אף כי לא מפיהם אנו חיים בענינים הפנימיים שלנו.

יחסם של אלה כלפי היהדות – יש אשר הוא יחס של כבוד, וגם של חבה; וזה יפה להם, ואפילו כשהוא יחס נִשְתְוָנִי – אין בכך כלום. דבר זה לא מעלה ולא מוריד. החכמים הכלליים אינם מסקלים מרשות לרשות; ואינם מתערבים בדבר שלא נתמחו בו. איש לא יאמר, לדוגמה, שברגסון או אדוארד ברנשטיין או ליאון בלום הוא עם-הארץ, מה שייך לומר: עם הארץ? חשוד בדמאי? נכשל באיזה פסוק (מתלא אמר: “כשהקב”ה רוצה להעניש את עם-הארץ הוא נותן פסוק לתוך פיו ויגרס בחצץ שיניו")? הריהו לבר מכל הדברים הללו, ואפילו עם-הארץ לא מתקרי. עם-הארץ הוא היודע מעט, אבל פחות מכשיעור; ואף על פי כן, איסתרא בלגינתו מקשקשת. הוי, כמה תקיף, עם הארץ שכזה בדעתו! כמה משורין הוא כלפי ספקות! כמה פסוקות וחתוכות הלכותיו! וכמה קשה הטפול בו! אין להכחישו לגמרי, כי הלא יש גם בתבנו מעט בר. אי אפשר להסכים עמו, יען כי הוא משמש את פסוקיו, וידיעותיו מועטות, וקומצו איננו משביע את הארי. לפעמים הלב נוקף, אם לא טוב ממנו הנפל – ה“שאינו יודע לשאול”.

לכשעברתי על מאמרי רטנוי, הנוגעים אל היהדות, עדיין אני רואה אותו במצב של “תני ושייר”, להסיק מסקנה אחרונה על דבר הטרנסצדנטל שלו, שהוא מתגעגע עליו, ומרגיש בחסרונו בתורת ישראל. ניכר כאן הסימן המובהק של עם-הארצות: לא בערות גמורה, אלא רפרוף; לא בדותא, אלא פלגא-דקושטא, המבולבלת יותר מן השקר המוחלט, שהוא נוח להאחז ולהתבדות; לא אור, ולא חושך, אלא דמדום, בין-השמשות.

הא כיצד? מה טיבו של הטרנסצדנטל בכלל? נקל להשיב על שאלה זו במלים מועטות, בלי הכנס לחקירות מסובכות: חכמי הפילוסופיה ממקצת אסכולות, ולא מכולן, הכירו מאז ומעולם במציאותם של דברים, שהם למעלה מתפיסת החושים והשכל השופט כפשוטו. מיסדי הלשון, לדוגמה, הגרמנית, הניחו על המושג הזה את הפועל "שויען ", במשמעו המושאל. ולא רק גדולים חקרי לב מהקשישים, אך גם רבים מן החדשים השתמשו בהמונח הזה, וגם רטנוי דרש בו בהרבה ממאמריו. ככה, למשל, האידיאליסטן שלינג מלפנו: “עס גיבט איין שויען דעס אבסאלוטען” – (פתגם שנתחבב מאד על רטנוי), ופירושו, שבין הדברים שהם “כבשונו של עולם”, כלומר: גבוהים ממדרגת יכולת ההשגה האנושית, ישנם ענינים, אשר אין די באר, בעזרת החושים העומדים לפקודתנו, להבינם ולעמוד על בורים, ולמרות כל אמוץ תעצומות השכל – נלאינו למצוא הפתח; אך זה השער להשגת הדברים הכמוסים, הבלתי רגילים, הלא –שכיחים ולא טבעיים – ואת מכלול-עצמותם-המוחלט – כי רוח הוא באנוש, ולאדם מערכי-לב לחזות אותם על ידי תחושה עדינה ודקה-מן-הדקה!

צוהר זה בתיבתו המיטפיסית של שלינג הוא מציץ מחרכי כל השקפת-העולם של רטנוי, ולאורו הוא ניאות, או יותר נכון, בשערה זו הוא תולה את הררי-דמיונותיו. ואמנם הוא הוא הדבר אשר על פי המגדר החדש – ועליו יציץ נזר שיטתו של ברגסון – נקרא בשם “אינטואיציה”, ז. א. השראת-רוח עילאה, שמנצנצת לרגעים במוחותיהם הצלולים והזכים של יחיד סגולה, כשנפתחים להם שערי בינה, כברוק-ברק, לראות באספקלריותם המאירה דברים בלתי-מושגים על ידי החושים והשכל הפשוט, מפני שמקומם בהתחום הנשגב של מה-שאחר הטבע, של החכמה ושל האמנות, בין כשתהיה זאת אתערותא-דלעילא של נביא, אור הגנוז של גאון, או ניצוץ –יה של אמן הדגול מרבבה.

תמה אני, אם לא ידעה היהדות עיקרו של אותו דבר, שמקשקש כעינבל שבזוג בהשם הרומי מרובה-הקונסוננטים “טרנסצדנטל”? ואני תוהה ושואל: במה יפרנסנו הכנוי המצלצל הזה יותר משמפרנסים אותנו הפסוקים: “כבוד אלהים הסתר דבר” (משלי כ"ה, ב') ו“סוד ה' ליראיו” (ירמיהו ו', י"א)? ומי-יודע, אם לא כל ענין “שויען” גונב, במחילה, מארץ העברים; ואם לא דובב שלינג שפתי-ישנים שלנו; ואם אין מקור מחצבתו של כל המושג הזה בהכתובים: “היה דבר ה' אל אברם במחזה” (בראשית ט"ו, א'), “ויחזו את האלהים” (שמות כ“ד, י”א), “והמשא אשר חזה חבקוק” (חבק' א‘, א’), והשמות העתיקים “רואה” ו"חוזה " של הנביאים? ומה טיבה של הנבואה, אם לא “חזות זו” (“ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום” – ישעיה כ“ט, י”א)? ומה כל ענין “רוח-הקודש” או רוח-ממרום (ישעיה נ“ב, ט”ו) זולתי אינטואיציה עילית? ובמה עדיף הרעיון שנקרא בשם רומי מאותו הרעיון בעצמו כשהוא הגוי בשם עברי? במה כוח שפה אחת יפה משפת חברתה? ומה יתרון לבעל הלשון האחרת? אם זה קורא את הנסתר בשם טרנסצדנטל, ואני אכנהו בשם המלאך רזיאל (שלפי פתגם ידוע היה רבו של אדם הראשון) – איזה הבדל יש בזה? גם אם את זה גם את זה אין אנו מבינים, אלא משערים ומדמדמים את שפוני טמוניהם. זה לי סוד כמוס, כביכול, טרנסצנדנטלי!

הייתי חושב לתומי, שהרבה קודם אפילו לכת-היודעים, שהיתה העובר של הנצרות הקדומה, כבר בימי הנביאים, היתה היהדות מתחקה על הנעלם; ובמשך הדורות הרבים השתרגו עלו הענינים הנסתרים למעלה ראש; ובצבצו ונצנצו מעשי בראשית ומעשי מרכבה ורפרפו סתרי תורה, ונברא האדם-הקדמון, ונאצלו אצילות הספירות, ונשתלבו ההשפעות ההדרגיות מספירת מלכות בארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, ונרמזה השקפתם של מקצת חכמי האמ“ת ויודעי ח”ן: “אין לך דבר למטה שאין לו שורש למעלה” (דוגמת תורת אפלטון על דבר השכלים הנבדלים, שהם הדפוסים הרוחניים התכניתיים והראשוניים לכל נמצא למטה), ונתמנה השר שיש לו לכל עם ולכל אדם למעלה, והוגדרו תכסיסיהם של המלאכים הטובים והרעים, והפרדס וההצצה בו. והכניסה לתוכו, וההיפגעות, וכנגדה היציאה-בשלום, ונערמו צרופי השמות והכוונות והרמזים ודוכרא ונוקבא וסיטרא דימנא ודשמלא והגימטריאות והלחשים והקמיעות וההשבעות והסגולות וכו‘, והאגדות כמו אמר ר’ יהושע בן חנניה יכול אני (עיין ספר יצירה) ליקח דלועין ואבטיחים ולעשותם אילים וצבאים (ירושלמי פ' ארבע מיתות), או על דבר ר' חנינה ור' אושיעא דהוו יתבי כל מעל-שבתא ואיברא להו עגלא תילתא (סנהדרין פ"ה), או שרבא ברא גברא שדריה לר' זירא הוה משתעי בהדיה וכו‘, והשד ששימש את ר’ פפא (חולין ק"ה), והמסופר בפירוש לס' יצירה כי ר' אברהם אבן עזרא באר בריה וכו' ואמר חזור פנים ואחור וחזרה לקדמותה (291, 1848), וספורו של הר' יש“ר מקנדיא שאמרו על ר”ש בן גבירול שברא לו אשה, והיתה משרתת לו (בס' מצרף לחכמה); ודעת הח' ר' גרשון ב“ר שלמה אבי הרלב”ג נטתה גם כן לזה (בספרו שער השמים); והמסופר אצל ר' משה זכותא שמשה רבנו ור' המנונא סבא וכמה צדיקים אחרים, שהיו יודעים לכוון בעת רצון ולייחד כל העולמות, ולכן אלו הצדיקים כשהיו רואים שני צדיקים הולכים בדרך ועוסקים בתורה או מיחדים איזה יחוד אז היו מתגלים להם תמיד כדי ללמדם, ולכן היו ר' המנונא סבא ובנייהו נגליםלר“א ולרבי אבא בפרשה בראשית ללמדה, וכן רב ייבי סבא בפרשה משפטים אל ר”ח ור' יוסי (ס' ערכי הפנוים, ח"ב, ט':), והיה עוסק גם בדיבוקים, ומיעץ כיצד לגרש את הרוח הרעה (אגדות הרמ“ז, ליוורנו, תק”ח, אגרת ב'), ומה שכתב הר“י מוסקאטו בס' קול יהודה על דבר ס' יצירה ופליאות עדותיו של רבנו סעדיה על אמרו חוזר הגלגל פנים ואחור: “נתן הקב”ה כוח לאותיות, שאדם בורא מקרקע מגובלת, וקוברה בקרקע, ועושה עגול וגלגול סביב לבריאה, ואומר בכל היקף אלפ”א-בית“א, וכן תס”ב פעמים לתס“ב אלפ”א-ביתו“ת, ואם הולך לפנים הבריאה עולה לחיים על ידי כוח אמירת האלפ”א-בית“ות, שנתן להם הקב”ה, ואם ירצה לסתור מה שברא יחזור לאחוריו באמירת האלפא-ביתות ותשקע הבריאה מאליה בקרקע ותמות (חיד"א, ועד לחכמים אות א'), והיא האמונה הידועה שהיתה נפוצה אצל האלכימאים בימי הבינים, שיש בכוחם לברוא גולם קטן בצלם אדם (הומונקולוס) (והסופר לוזיטאנוס מעיר שראה בצלחת אדם קטן זרת ארכו, אשר עשה יוליוס קאמילוס בכוח האלכימיה, ועוד חכמים רבים האמינו בדבר הבל זה, וביניהם גם הרופא הערבי הגדול אבן סינא, שעליו אמר המשורר עמנאול בשיריו “תופת ועדן”, כי ראה בגיהנום את אבן סינא בעונש אמונתו באפשרות הולדת אדם לא מאדם), ור' יהודה הלוי מזכיר את הדבר הזה ברוח בקורת של גנאי (כוזרי מאמר ג‘, סי’ כ"ג) ובכל זאת לא חדלו האגדות בקרב העם על דבר הגולם של מהר“ל מפראג ועוד – הלא ראשי הפרקים האלה ורשימת שמותיהם לבד (אשר כל בר-בי-רב יכול להמשיכים לאין שיעור) הם מדברים בעדם בשפה די ברורה וגלויה, ומעידים על שפעת עושר החלק ה”נסתר" לצד ה“נגלה”, וה“רמז:” וה“סוד” לצד ה“פשט” וה“דרש”.

כשאני לעצמי, אלמלא דמסתפינא הייתי אומר: קובלני, שיש לנו יתרון ועודף, ולא גרעון ופחתת של הדברים הנעלמים! “על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם”? רבת שבעה לה נפשנו רזים ותעלומות, יותר מדי ניסחנו מקרקע פשוטם של דברים. אין שום צורך ל“הכניס תבן לעפרים”, ולהתאמץ לגדוש עוד את הסאה, שהיא בלאו-הכי גדושה יותר מדי. הארס של אמונות טפלות היה שותת והולך בכל האומות. ומצא מסלות גם אלינו. לא רק הזיה גסה המונית משכה בחבלי השוא בני אדם יושבי חושך וקנאים נלהבים ומהבילים בעניני דת, אך גם אנשים גדולים וחכמים מלומדים, בין באומות העולם בין בישראל, האמינו בכל לבם בדברי חלומות, ובנוגע למושג הטרנסצדנטלי לא היה הבדל גדול. כשהחכם ר' עזריה מן האדומים החליט שדברי האגדה שחזקיה הוליד בן י“א אין להבין כפשוטם, קם עליו החכם הר' יעקב עמדין וכתב עליו, שראוי לכרכו בספרו ולשרפם יחד ביוהכ”פ שחל להיות בשבת (בס' שער השמים), במשך הרבה דורות כמעט לא נשמעה גערה ותוכחה כנגד המאמינים לכל דבר, אשר לא ידעו חק ובול לאמונתם, ולא נתבאר די הצורך, שישנם חוקים קבועים ומשטרים קיימים בהטבע, שאין לשנותם על ידי לחשים ושמות וקמיעות, ושכל הדברים האלה אינם יכולים להשפיע על גורלו של אדם כמו שאינם יכולים להשפיע על זריחת השמש או שקיעתה; ושהאמונה היתרה היא מינות לא פחותה מחסרון-אמונה מוחלט. הנסתר – מעוטו יפה ורובו קשה. השאלה של יחס “הנסתר” אל ה“נגלה” היתה מנקרת במוחותיהם של רבותינו קברניטי-היהדות, וגרמה לפולמוס רוחני-פנימי גדול במשך אלפי שנים. היו פרקים ארוכים דורי-דורות, שבהם ניכרה השפעת-גומלין בין חכמי-ישראל ובין חכמי-אומות –העולם, בנוגע לאיבעיה זו; והיו גם פרקים של עצמאות גמורה, וגם בתוך מסגרת זו – התנשא כל הסולם של השקפות והזהירה כל קשת-הצבעים. במלחמת-דעות זו עם כל סעיפיה, היינו עתים נותנים, עתים מקבלים, עתים משפיעים, עתים מושפעים. עיקר האיבעיה של “נגלה” ו“נסתר” היה ברור לנו, לא פחות מאשר לזולתנו. עד צואר חצינו בחקירות אלה!

נודע ביהודה, לא פחות מאשר בחוץ, שהשכלתנות גרידא (רציונליזם, אינטלקטואליזם) היא מעין “מצע קצר מהשתרע” להרוח האנושי, “אל בינתך אל תשען”, ז. א. אל בינתך לבדה אל תשען. נודע והורגש, ששאיפות-הרוח ועריגת –הנפש אל הנעלם ואל המוחלט הן נטיות פנימיות מועילות ומסוגלות להאצלה וזכוך, להתרוממות מעל להרמה המורגלת, ולהשתחררות משעבוד החושים, ומכבלי מצות-אנשים-מלומדה. הובן והושכל, “שאין לכלוא את הרוח”, ש“באין חזון יפרע עם”; שממשלת השכל לבדו לא תספיק להוציא אל הגלוי את כל הכוחות החבוים בנפש; שבשביל לחדד בקרב האדם את הערות ואת הגירוי ואת המעוף הנפשי ואת אי-המנוחה (שהוא תנאי-ולא-יעבור לכל התקדמות), צריך לעוררו ולחזור ולעוררו, שלא יחדל לחתור לפני ולפנים, להרחיב את אופקי-הסתכלותו מעבר לגבול הנסיון והחשבון, להעמיק להבין את איכותם הפנימית של הדברים, ולא להצטמצם במחיצת הכמות, הגבוב והחומר הנערך; או – במלים העתיקות – "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו ", זוהי נחיצות הרוך והפיוט, הדמיון והרגש, סלוד-נפש וחרדת-קודש.

ברם, באותה שעה עצמה, ובמדה לא פחותה מהקודמת, הוברר גם כן, שהשגיה בתעלומות ובחזיונות בשעור נפרז, ורכוז הדמיוניות בתהיה על סימני-השאלה הגדולים, שאין עליהם תשובה- צלתם מרובה מחמתם, ועקוצם מדבשם. ה“משכיל הדורש את האלוהים” (בשפות החדשות: “מחפש האלוהים”) צריך לדרשו, קודם כל, מן הטבע והיצירה. באופן אחר, עלול הדורש להעקר משורש הויתו ולהעשות תלוש וערטילאי, ולהמיר את המסורת המאובנת בהזיה אוירית, או בלשון חכמינו “להציץ בפרדס ולהפגע”. אדם צריך להשתמש תכלית שמוש בחושיו ובשכלו – להתמיד בשכלול כוח חושיו, כשהם רפויים, ובהשלמת סגולות שכלו, שהוא כלי-השרת היותר בטוח, ושלעולם איננו משוכלל כל צרכו; ואדם צריך לנצל את כוחותיו אלה לאסוף ידיעות לאין קץ וללמוד ולהבין דברים שונים, ולא יבהל על רוחו לפתוח לו את ארובות השמים לחזות מחזה שדי. אבל אל יתפאר בחכמתו, ואל יבטל את הדברים, שאין עוד, או אולי שאין בהחלט, להשכל שליטה בהם, אל יסכם! אל יתקרש ואל יתאבן במסגרת הדברים הגלוים! יעמול, יחתור למצוא תפיסה יותר מתאימה ועמוקה! ידפוק גם על שערי הנעלם, אם כבר בא עד הגבול!

מותאמת לזה היא השקפת רוב חכמי ישראל על “הנגלה ועל “הנסתר”. זוהי תפיסת עולם, שכל המעמיק בה ימצא, שאין בה אידיאולוגיה פשרנית, אלא ערכים חיוביים ומסקנת-תתאומת וקביעת תחומין, כמין משוואה פונקציונלית – אם אפשר להשתמש במונח זה על צד ההשאלה. היהדות מלאה אווי עז ובוער אל המוחלט, ובגאון כשרון חדירתה אל עצם-ההויה, הגיעה אל ההכרה הנשגבה, אשר בה הכל מתלכד להרמוניה גמורה: האלהות הרוחנית, “אל אלוהי הרוחות לכל בשר” (במדבר ט“ז, כ”ב), אחדות גמורה ובלתי-בעלת-תכלית, שאינה גוף, ולא ישיגוה מושגי הגוף, בהעדר כל יכולת השתלטות חושים בה, ובשלילת כל הרהור של הגשמתה. הרי זה יסוד תורת ישראל! בזה נבדלת תורתנו מתורות דתיות אחרות. התורות הדתיות האחרות הגשימו את האלהות, אלה במזרות וכסיל וכימה ממעל, אלה בגופים וגושים ארציים מתחת, אלה בבהמה וחיה ועוף השמים, ואלה באדם להבל-דמה, עיר וקדיש כמו בודה, והדומים לו; וכאן, בשאלה זו: טרנסצדנטל או התגשמות? מרעים ה”לא" האדיר של היהדות ללא-ויתור, כפטיש יפוצץ סלע! למיום הוסדה עומדת היהדות, ומוחה וצווחת: לא מראה-עין ומשמע אוזן, לא פסל ולא תמונה, לא זיו איקונין של בריה גשמית וארצית אף אם יהיה נביא כמשה, אשר לא קם כמוהו, אלא הישות האמתית הנאצלת מכל נאצל, "אני ולא מלאך, אני ולא השליח! זוהי חומת הברזל המפסיקה בינינו ובין אחרים בגדר מושג האלהות, שעליו הושתת כל בנין האמונות והדתות והכנסיות.

הלזה יקרא “תיאולוגיה”? לגבי היהדות מלה זו היא “אתא קלילא דלית בה ממשא”. תיאולוגיה היא דבר מסור לחוקרי-אלוהים, לנביאים ולכהנים. לתיאולוגיה יש כתה של מספר קדושיים, שמסרו נפשם על קדושתה. מוגבל הוא הדבר בזמן ובמקום; על פי רוב בני עליה, והם מועטים. המאמינים היו מלקטים את עצמותיהם של הקדושים הללו, ויבנו על “עצם-כשעורה” בתי כנסיות לתלפיות, תופעה כזו ניתנה להתבטא בהמלה “תיאולוגיה”, ואין הרעיון לקוי. אבל כשעם שלם, במשך אלפי שנים, בוחר במות מחיים, ומציף את כל כדור הארץ בדם תמציתו בשל עיקר ידוע, אז אין המפורסמות צריכות ראיה, שנפשו קשורה בעיקר זה, ושהוא יקר לו מחייו. דבר זה יכול להיות רק דבר של חיים, דבר של הכרה פנימית מלאה, שלמה, חדה ונוקבת, יש בזה צד חיובי וצד שלילי; ואולם גדול כוח האחרון מן הראשון. המוח היהודי איננו סובל את ההגשמה במילי דשמיא; וגם איננו סובל את הרבוי. מטבעו איננו כלי-קבול מוכשר לקלוט דעה מעין זו. בני דת אחרת רגילים היו לפגום את היהודים בכתבי הפלסתר שלהם – שהם בנידון זה אטומי-מוח (“פערשטאָקט”). זה נכון. צריך לזכור, שהעם היהודי הוא מין בפני עצמו, קלסתר נפשי מיוחד, הכנה ידועה וכוון מחשבתי מסוים. הרי זו קטנות דמוחין, לחשוב תופעה בת ארבעת-אלפים שנים כזו למסקנה תיאולוגית בעלמא, שנתגלגלה ובאה במקרה מן החוץ. יש לדבר הזה שרשים עמוקים מכל עומק באופיו של גזע ואין אנו סולדים כלל, שלדידהו הוה מומא. את ה“מום” הזה אנו תורמים לפילוסופית-העולם.

ז

כסבורים היינו, שאנחנו “אטומי-המוח” הננו. לפחות, ניכרים בתור מעריצי הטרנסצדנטל, וזה חלקנו מכל עמלנו; ועל זה – אף מלאך רע בעל כרחו יענה אמן. והנה נסתחפה גם חלקת-שדה-נבות זעירה זו שלנו! כמין מראה מתעתעת הציג לעינינו רטנוי: ראי עושה-רמיה, שהופך תבנית אדם, עם ראשו למטה ורגליו למעלה! אותנו הוא מגשים ומגוף; ואת האחרים הוא מאציל ומנדף, ומפשיט מעליהם את גשמיותם! תחת אשר חשבנו ש“יעקב.” הוא “איש תם”, ו“עשו” – “איש יודע ציד”; ש“הקול קול יעקב והידים ידי עשו”; שהנשמה יותר לנו, והגוף יותר פעלם; שלא זרוע מושלה לנו, ו“לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח”, וזו כוחנו לאלוה, ועל כן לא אבד נצחנו, ולא יחול בנו ההפסד החומרי, ולא תשלוט בנו הבליה הגשמית; כי לולא זאת, לכוח גשמי לבד, כבר תמנו לגווע, לרגל התלאות והנדודים לאין קץ; אבל הכוח הרוחני הוא מגננו,ומבליגיתנו על הנוון, ונצחוננו על הזמן, - תחת השקפת עולם זו שלנו, המאומתת בתורתנו ובספרותנו, השנויה בכל מאורעות דורותינו, בא זה באיפכא-מסתברא ומוחלפת-השיטה ונתחלפו היוצרות, ממש כמין צד-שולל של תצלים. בתמונה מהופכת זו, אין אנו יכולים להכיר את עצמנו; ועוד פחות מזה אנו יכולים להכיר את האחרים. עולם הפוך אנו רואים.

כי מאן “אחרים”? מן הדין היה, שה“אחרים” האלה אשר רטנוי מציג אותם בתור “זה לעומת זה”, כאנטי-תיזה, כמעשה לסתור, שהם הם, לפי דעתו, הכשרים לחכמת הנסתר, בנגוד אלינו, כביכול, נעדרי מתת-יה זו מהורתנו ולידתנו, יהיו על כל פנים מגזע עם זר; דמות וצביון של איזה אריי-שבאריים, מולדת נכריה וארץ אחרת; נניח; איזה רב-מג כשדי, חרטום מצרי, בעל –סוד ברמיני הודי, וכיוצא בזה. אבל חזו מאן “גברא רבה” דקמסהיד עלינו! מי הוא התנא-דמסייע של רטנוי ומאן “אחרים” שלו? ה“אחרים” הם – שאול איש טרסוס, המכונה “פאולוס הקדוש”! כאן כלו כל הקיצין! למה קבע רטנוי את מקומו של שאול איש טרסוס בין ה“אחרים”, ולא בין היהודים? הכי בשביל ששאול נעשה שליח ואיזגד לאמונת הנוצרים? תינח למשטרה, כשהיא יושבת, כחנוני על פנקסו, וכמוכס על דיפתרא שלו, שמחלקת את הבריות חלוקה רשמית לפי שייכותם לקהלות דתיות, עדר עדר לבדו, חתומים בגושפנקא דמלכא, בשביל יפוי כוחם או המעטת דמותם וקפוח זכויותיהם, אשר כך היה נמוס המדינה בהרבה ארצות, וגם בגרמניה, לסדור התעודות והשטרות וכו'! זוהי מדת אוראדניק ששואל: “פספורט יעסט?” – אבל לפני כסא דינו של חכם, הדן על סגולותיו מגרעותיו של עם ועם, ומותח את מדת-דינו למפרע בערך אלפים שנה, על יהודי שחי בימי הבית – איזה מקום-תופס יש להגדרה ערכאית, שמקומה במשרד המטריקאות וארנוניות הכנסיות, באותן הארצות שנוהגות בכך עכשיו?

מעולם לא הלך לב עמנו אחר דו-קרב תיאולוגי, הסגת גבול דתות אחרות ותאות כבושן היו זרות לו מאז. בשרטון הויכוחים הדתיים של דורות הבינים נעוצות היו גזרות של כפיה ואונס, ולא ממנו היו להן תוצאות. הם שייכים ב“ה לחדר-הגרוטאות של ההיסטוריה. אין לך יהודי בר דעת, שלא יתיחס בסוד ובהבנה עמוקה אל הדת הנוצרית, שיצאה מקרב עמנו וארצנו, ונתפשטה בעולם, ונצחה את הפּגנוּת הקדמונית והביאה עמים רבים ושונים תחת משטרה (אבל לפעמים יקרה, שהכובש מקבל השפעה מאת הנכבש), או אל הדת המושלמנית שבצרה לה מקום בחלק גדול של האנושיות. הדבר שאנו מתנגדים לו, הוא רק טשטוש-התחומין, עירוב תחומין זה לא ימתיק את הדינים, אך יעבת את התסבוכת. ההן שלך צריך להיות הן, והלאו שלך צריך להיות לאו – על פתגם נוצרי זה אנו מסכימים: “הן ולאו ורפיא בידיה” הם בין-השמשות רוחני, שבו אור וחושך משמשים בערבוביה. ס”ט פאול איננו יכול לשמש “גשר”, או “בין השמשות”.

פולחן ס“ט-פאול בין היהודים – רטנוי איננו יחיד בדעתו זאת, ועל כן כדאי לבאר את הענין הזה לעומקו – הוא דבר שאין בו אמת. ס”ט פאול הוא, כידוע, קדוש נוצרי, אחד משני אראלי האמונה הנוצרית, מראשי האזגדין (פטרוס ופאול),. והנה אפשר ליהודי להפר את ברית עמו, להשתמד מדתו ולקבל את הדת הנוצרית; ואז אין אנו באים עמו בטרוניא. אם הוא מקבל את הדת הנוצרית באמת ובתמים בלי עשות שקר בנפשו, בלי צביעות וחנופה ואחיזת עינים – אז נסתתמו טענותינו. אבל התחסדות והתחטאות, כריעות והשלתחויות כלפי ס“ט פאול בלי קבלת אותו הדבר המיוחד, שבגללו הוא ס”ט פאול – הן העויות של שטות. זהו כמו פיטום הקטורת להדת הנוצרית, בדרך קפנדריא ובאופן סחור סחור. העיקר חסר כאן. כל השאר איננו ממין הטענה. על “האגרת על העברים” השיב העם העברי תשובה ברורה, במשך אלפי שנות קיומו. גם הרומים, שנהיו אחר כך נוצרים, וכל שאר העמים, שאליהם כתב ס"ט פואל את “אגרותיו” השיבו לו תשובות ברורות. רטנוי השיב תשובה לא ברורה; ואין לך טרגדיה גדולה מזו כפסיחתו של אדם על שתי השעפים כל ימי חייו. אקלקטיות כרו­­­­­­ֹמית, שנתבעת למשכן ונותנת, לעגל ונותנת – במובן הרוחני.

אין מקום לוכוכחים על שדה-האמונה. אבל הלא רטנוי עומד על שדה ההיסטוריה; ומנקודת-הראות הזאת הוא נותן תפקיד משונה לס“ט פאול. הוא סוחט את תמציתו ומציגהו בתור עד, שהגזע היהודי איננו מסוגל לחכמת הנסתר. אלה הן פנים חדשות של ס”ט פאול – לא מה“אגרת אל הרומים”, ולא מה“אגרת אל העברים”, אלא ס“ט פאול בתור נושא דגל הטרנסצדנטל כנגד היהודים אדוקי החומריות. והנה יכול אני להתיחס בלי לגלוג לתמימותו של קתולי-צרפתי או פולני, של רוסי פּרבוסלבי או של גרמני פרוטסטנטי, שכל אחד מהם עושה לו את הס”ט פאול שלו כדמותו וכצלמו הוא, בצביונו ובקומתו, בלשונו ומדותיו: צרפתי לצרפתים, רוסי לרוסים וכו‘. החסיד שלנו עושה לו גם הוא את אברהם אבינו שלו בצורה קרובה אליו. אבל היסטוריון ומבקר כרטנוי, הלא צריך היה להפשיט מעל ס"ט פאול את הבגדים השאולים, את הקשוטים התרגומיים, את האטיקיטות ואת הצעצועים החיצוניים הכוזבים, את תעודות הנאטורליזציה, שפזרו לו הכתות הנוצריות במשך הדורות, משום צורך ומגמה, כדי להוציאו מעמו וממולדתו, ולתת לו פנים אחרות, חביבות ומסוגלות להיות נקדשות להן – מפני שהפנים הטבעיים, כלומר היהודיים, היו מעכבים על ידי הזכירם את אמיתת מהותו ואת עצם טבעו; ולחננו בטפוס של “נוצרי”, שאיננו טפוס כלל, מפני שלא היה גזע נוצרי למינהו מעולם! רטנוי, לפחות, צריך היה, לכבודה של האמת ההיסטורית, להעמיד את אדיר-כל-חפצו בו על אמתתו כהויתו, בלי כחל, בלי שרק, ובלי פרכוס: יהודי שביהודים, מסוף ימי הבית השני, משבט בנימין, בן איש ימיני מאדוקי כת הפרושים (פעלי השליחים, פרק כ"ג, ו'), מיוצאי ארץ ישראל, שישבו בעיר החוף טרסוס בפלך קליקי (ציליציה), ואביו למדו תורה וגם אומנות (משלח ידו היה מעשה יריעות ממטוה עזים – מלאכה שהיתה מצויה בין היהודים בזמן ההוא), ואחר כך הלך לירושלים ויהי שם – כשנשתמש בשפתנו החדשה – לבחור ישיבה עני; ולפי שהם מספרים, נמנה בין תלמידיו של רבן גמליאל הזקן (פעה“ש כ”ב, ג‘; אגרת אל הפיליפיים ג’, ה'), והיה בימים ההם קנאי נלהב, ועשה שפטים ביהודים, שנמשכו אחרי ישוע, ואחרי כן נצנצה בו רוח אחרת בדרכו לדמשק וכו’, ושנה את שמו משאול לפאול (לשון נופל על לשון: סולוס-פולוס, והגויים עשו מהדבר-של–מה-בכך הזה, מתוך אי ידיעת עניני היהודים ומתוך דמיון וגוזמה, איזה סמל מרעיש עולמות, כאילו לא נעשו שנויים כאלה בזמנו על ידי רבבות יהודים אחרים); ויהי לאחד מראשי מיסדי כת המשיחיים או הנוצרים בין היהודים בארץ-ישראל, ואחר כך ל“נביא לגויים”, בפנותו אל עמים אחרים להרביץ ביניהם את תורתה של הכתה היהודית ההיא.

ואף אז חוץ מהשאלה הנוגעת לאלוהותו של אותו איש, - הדבר העיקרי המפריד בינינו ובין הנוצרים של הימים ההם ושל כל הדורות – רוב רעיונותיו ודרכי דבורו ותמונות תאורו, אופק-ראותו ואספקלרית עולמו, ואף, היקף כנפי דמיונו, נוסדו על מה שלמד מאביו ומרבותיו ומחבריו היהודים. יכול היה שאול לשנות את שמו ואת יחסו אל הכתה הנוצרית או אל כתה אחרת; יכול היה להיות יהודי פרוש, או יהודי צדוקי או יהודי איסיי. זאת היתה מחלוקת פנימית בקרב עם היהודים, דבר זה לא מעלה ולא מוריד בנוגע לתוכן רכושו הרוחני, לדרך מחשבותיו ולהרצאתו, שכולם חתומים בחותם עברי אשר לא ימחה ולא יומר ולא יתבולל, והריהו כשמן זה שצף על פני המים, איך שתזקקהו ושתערבהו. הלא ברור הדבר, שמעמו ומסביבתו הואצל עליו השפע, והושפע עליו אור ה“אתיקה הנוצרית”, שהיא במקורה יהודית.

כל פרק ד' של ה“אגרת אל הרומים”, בשבח האמונה, נוסד על אברהם אבינו ועל הכתוב: “והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה” (בראשית ט"ו, ו', והיא נבואה לאומית מוסבה לפסוק הקודם: “כה יהיה זרעך”). רטנוי (ב“שמע ישראל”) מפליג בחדושו של פאולוס בדבריו: “ובכן תהיה ההבטחה נכונה לכל הזרע כולו, לא לבד לבעלי התורה כי אם לבעלי אמונת אברהם אשר הוא אב לכולנו” (אאה“ר ד', ט”ו). לא ידע רטנוי כי דבר זה הוא צרור בצרור ספרותנו העתיקה: “תנו בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גויים נתתיך. לשעבר היית אב לאדם ועכשיו ומכאן ואילך אתה אב לכל הגויים. ר' יהושע בן לוי אמר הלכה כר' יהודה. אתא עובדא קמיה דר' אבהו והורו כר' יהודה " (ירושלמי בכורים); וכל זה נוסד על הכתוב: “ונתברכו בך כל משפחות האדמה " (בראשית י"ב, ג'). ככה רומם ר. את דברי פאולוס: “לא זה יהודי אשר לעינים… אך זה יהודי אשר בסתר… ולא זאת מצות המילה אשר לעינים בבשר”… (אאה“ר ב', כ”ח – כ"ט); ואין זאת אלא הרחבת דברים מדברי ירמיהו: “המולו לה' והסירו ערלת לבבכם” (ירמיה ד‘, ד’) ו”כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב” (שם ט', כ"ה).

רטנוי מוצא את “הטרנסצדנטל” אצל פאולוס בזה, שפאולוס מעמיד הכל על האמונה: “כי צדקת אלוהים נגלתה מאמונה לאמונה, ככתוב וצדיק באמונתו יחיה” (חבקוק ב‘, ד’) (אאה“ע א', י”ז). אבל הלא פאולוס בעצמו מודה שההשקפה הזאת היא השקפת הנביא חבקוק! פאולוס בעצמו איננו מתקשט בנוצות זרים, אלא מביא דבר בשם אומרו; ורטנוי בא ומעטיפו בטלית שאינה שלו! ומצוין הדבר, שאפילו דרשתו של פאולוס נמצאה אצלנו: “בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה” (מכות כ"ד); ואין ספק שזאת היתה אחת מ“המלים הפורחות” והמבטאים הטסים בין היהודים בזמן ההוא, ומקור אחד היה לבעל המאמר בהתלמוד ולפאולוס.

“כל אשר יקרא בשם ה' ימלט” (אאה“ר, י”ג) – דברי הנביא יואל מלה במלה (יואל ד‘, ה’) (ורק בהשמטת הסיפה דקרא: “כי בחר ציון ובירושלים תהיה פליטה”, אשר פאולוס מנקודת-השקפתו לא יכול להסכים עליהם מפני הלאומיות שבהם, ועל כן הסיע את אבן הפנה, ויעתק ממקומו את צור-היסוד שבנבואת-יואל).

“כי לא את אשר חפצתי פועל אני כי אם את אשר שנאתי אותו אני עושה” (אאה“ר ז', ט”ו) – אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה י"ג). לנוסח שלנו יתר שאת ויתר בהירות.

ולא זכר רטנוי, כי למרות חלוק הדעת בנוגע לישוע הנוצרי, בכל שאר הדברים עדיין פאולוס מתיהד ומתחסד ומחזיר עטרה ליושנה ואומר: “ובכן התורה קדושה והמצוה קדושה, וישרה וטובה” (אאה“ר ז', י”ב) שנוסד על הכתוב: “תורת ה' תמימה משיבת נפש” (תהל' י"ט, ח'), אף על פי שהוא מקל בדבר החוקים, ומניח ליהודים לשמור את חוקיהם, ופוטר את הגוים, והלא גם אנחנו דרשנו מהגוים רק קיום שבע מצוות בני נח, ולא יותר ובזה יוכל הגוי להחשב לחסיד, ויש לו חלק לעולם הבא.

נתפעל רטנוי מכתבי פאולוס: “והתוחלת מסה והמסה תקוה והתקוה לא תבוש” (אאה"ר ה‘, ד’-ה'), עלה למרום וישב שבי, ולא ידע את הכתוב: “כל קויך לא יבושו” (תהל' כ"ה, ג'). גם דעותיו של פאולוס בדבר שורש החטא בגוף האדם עשו עליו רושם עמוק. “כי ידעתי כי בי בבשרי לא יושם טוב” (אאה“ר ז', י”ח), ו“עתה אל ימלוך החטא בגויתכם בני-התמותה לשמוע אליה בתאוותיה” (שם י', י"ב) – ואישתמיטתיה: “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” (בראשית ו‘, ה’), “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם” (במדבר ט“ו, ל”ט), “כי אין אדם אשר לא יחטא” (מלכים א' חו', מ"ו), ועוד כתובים אחרים מעין אלה.

וכן כל כללי המוסר והמדות שמנה רטנוי (ב“שמע ישראל”) בתורתו של פאולוס (הלואי שהמאמינים בפאולוס יחזיקו בהם!) – הלא כולם דברי נביאים וחכמים מבני עמנו, שלמד בבית-מדרשנו והלך ופרסם בין הגוים? צא ולמד!

“בכבוד יוקיר כל איש כבוד חברו יותר משלו” (אאה“ר י”ב) – פורמולה מוגזמת, יען כי כל יתר כנטיל דמיא, ותפסת מרובה לא תפסת; אבל הרעיון העיקרי במדה ובמשורה יפה הוא: “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך” (אבות ב‘, ה’), “ואיזהו מכובד המכבד את הבריות” (שם ד‘, א’). אל תעצלו בשקידה (אאה“ר י”ב, י"א) – “אל תאמר לכשאפנה אשנה” (אבות ה‘, ו’). כמה מן הרעננות והחום יש בדברי חכמינו, וביחוד בנמוקם “שמא לא תפנה”!

“הוו זהירים בהכנסת אורחים” (אאה“ר י”ב, י"ג) – “גדולה הכנסת אורחים המקבלת פני שכינה” (שבת קכ"ז), הפתגם הראשון הוא מעין “קול דממה דקה” של האחרון החזק ממנו.

“אל תלכו בגדולות, התחברו עם הענוים” (אאה“ר י”ב, ט"ו) – “ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני” (תהל' קל"א, ע'), “ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש” (ירמיהו מ"ה, ה'). כונתו של פאולוס היתה רצויה, אבל בעיקר הרעיון הלא היה כמלקט שבלים מאחרי הקוצרים (ואמנם דבר זה לא גנאי הוא להאיזגד הגדול, אלא שבח הוא לו).

“אל תהיו חכמים בעיניכם” (אאה“ר י”ב, ט"ו) – “ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו” (משלי כ“ו, י”ב); זהו גם הד קלוש מן הכתוב: “הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים” (ישעיה ה', כ"א).

“אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה” (אאה“ר י”ב, י"ז) – זהו בן בנו של הכתוב: “אל תאמר אשלמה רעה קוה אל ה' ויושע לך” (משלי כ', כ"ב).

“אל תתנקמו ידידים” (אאה“ר י”ב, י"ט) – הלכה רווחת בישראל ודברי תורה ברורים: “לא תקום ולא תטור” (ויקרא י“ט, י”ח); “אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו אשיב איש כפעלו” (משלי כ“ד, כ”ח). מדוע דין הניין לי, יתהון לא הניין לי?

שני דפים כתב רטנוי על אודות המלים החוזרות ובאות בדברי פאולוס: “כדרך בני אדם אנכי מדבר” (אאה“ר ו', י”ט, ועוד ועוד), ולא עלה על לבו כי זוהי שיחה תלמודית עתיקה: “דברה תורה כלשון בני אדם” (נדרים ג'), וחצי דף כתב על פתגמו של פאולוס: “כי המת חפשי הוא מן החטא” (אאה“ר ה', י”ב); ולא חלם שאף זהו משחק-מלים עברי: אמר ר“י במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות” (שבת קנ"א. והוא הוא אותו הרעיון, מפני שאין הבדל בדבר, אם מן החטא או מן המצוות).

נקוט כלל זה בידך: יהודי שנתגדל ונתחנך בשפתו הלאומית ובתורתו ובמנהגי בני עמו, לאיזו לשון שיתרגמו אחר כך את רעיונותיו (פאולוס, כרבים מהיהודים בדורו ולאחריו, ידע היטב גם את השפה היונית גם את הרומית, וידוע שהשתבח “אזרח רומי אנכי!”), בכל זאת “זרוק חטרא לאוירא אעיקריה קאי”; ורק מתוך שפתו הטבעית הראשונה והעיקרית ומתוך הסביבה שלו יכולים אנו להבינו באמת, על כן לא יכול רטנוי להבין את דברי פאולוס: “ואם הראשית קדושה כן גם העריסה” (אאה“ר י”א, ט"ז), וחוששני שרוב הגוים, זולתי מלומדים מאד, אינם יכולים לדעת, שזה רומז על מתנות כהונה, כמו חלה שהיתה מראשית, ומוסב על דברי הכתוב: "מראשית עריסותיכם (במדבר י"א, כ'). התמונות שהיו מרפרפות במוחו של יהודי זה היו תמונות ביתיות יהודיות, כמו הפרשת חלה וכיוצא בזה. וכן גם כשהוא אומר: “אם השרש קדוש כן גם הדליות” (אאה“ר י”א, מ"ז), קרוב לשער שזהו שותף ציורי עם הכתוב: “כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה” (ישעיה ו', ט"ו), ואשר על כן אף מתבולל זה שסילק את מחיצת החוקים, מתהפך לפעמים לאיש-גזע, ובזכות הגזע והמולדת הוא מבכר את היהודים על כל עם זולתם וקורא להם: “הדליות הטבעיות” (של השורש הקדוש) (אאה“ר י”א, כ"א).

ח

אמנם כמו שהדבר שכיח באנשים גדולים: פטור בלא כלום אי אפשר, ככה קרה גם לרטנוי: הוא הרגיש דבר-מה בחוש חד; ואם “איהו לא חזא מזליה חזא”. הוא הרגיש שתורת ישראל היא תורת חיים ומעשים, ואיננה מסתפקת בזה, שהיא דורכת במתי עב. זה היה ההבדל בין חכמי ישראל וחכמי יון. חכמי יון היו מגביהים עוף ומרקיעים לשחקים, לעילא ולעילא מטבע האדם; והכשרים שבהם, ביחוד מבית מדרש הסטיו, תלמידי זינון, היו משפילים את ערך הגוף וצרכיו ומאווייו; והמון העם היה נבזה ונמאס בעיניהם, נמשל כבהמות נדמו, באפס תקוה להגיע אל השלמות; וחכמי ישראל היו, להפך, רמים ונשגבים במעשיהם יותר מאשר בדבריהם, “הדא הוא דכתיב: שכל טוב לכל עושיהם, לכל לומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם, מכאן דבמעשה תליא מילתא”, ובמקום אחר: “משחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל שאמרו שלא לאכול בשר מפני בטול הקרבנות אמר להם רבי יהושע אם כן לחם לא נאכל שבטלו לחמי תודה מים לא נשתה שבטלו נסכים… אלא שאין גוזרין גזרה על הצבור כשאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה” (ב"ב ס':), ואולם באותה שעה הפליגו חכמי ישראל גם את ערך הדעת: “גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות” (ברכ' כ"ז), ובגדר זה היה רמב"ם נושא דגל הדעת, וידועים דברי רבנו בחיי אבן פקודה: “לא יעבור עילת העילות אלא נביא הדור בטבעו, או הפילוסוף המובהק במה שקנאו מן החכמה, אבל זולתו עובדים זולתו” (חובות הלבבות, שער היחוד פ"ב). אף על פי כן עיקר יעודו של אדם אף אצל אלה היה “לעשות את רצון הבורא”, כלומר להשתדל להיטיב דרכיו, ולהישירם באורחות צדק ומישרים, להסיר סיגי מדותיו, ולצרפן ולזקקן במנהגי חייו, ולהתלמד ולהתרגל להכניע את יצרו, ולמשול ברוחו באופן ממשי: לאהוב העמית, לבלי לכת רכיל, לבלי שנוא את אחיו, לחונן דל, ועל השאלה: “מי יגור באהלך” – השיב מחבר הפרשה בס' תהלים: “הולך תמים ופועל צדק”; ועל השאלה: איזו דרך ישרה שיבור לו האדם, היתה התשובה המכרעת: לב טוב; והלל, דאתא מבית דוד, והיה נשיא ומחוקק בישראל בזמן הבית, אמר: “ואהבת לרעך כמוך” הוא יסוד התורה “ואידך פירושא”, “וכל מילתא דסני לך לחברך לא תעביד”. וכן בדרך כלל, רוב חכמינו לא בקשו לרומם את האדם למעלה מטבעו. מפני “שתורה לא ניתנה למלאכי השרת”, והמאמר “גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת” הוא מועט המחזיק את המרובה, ורומז על ההבדל שבין ההשקפה הישראלית הפשוטה וההשקפה היונית ההתחכמותית (וידוע הכעס שכעס הראב"ע בבאורו הקצר על פסוק: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך”, (שמות כ"ג, כ'), על רב סעדיה גאון, שאמר כי בני אדם נכבדים ממלאכים).

רטנוי הרגיש בחושו הגאוני את האופי המעשי של היהדות. בזה כוון אל האמת; אבל האמת נעדרה ממנו, כשהסיק מתוך זה, שאין ליהדות שאיפה אל הנעלם ואל המוחלט. אילו למד יותר, אזי הבין, מהו ההבדל בין הטרנסצדנטל היהודי והיוני (בכונה אינני אומר: הנוצרי). היהודים קבעו את הטרנסצדנטל שלהם באלהות ובכל תאריה וכוחותיה; ואל הארץ למטה ואל בני האדם המשיכו את הכוח הרוחני רק בתור כונה; והעיקר היה להם הגשמת הכונה בדמות מעשים וחוקים של ממש. האחרים עשו להפך: הכניסו את ההגשמה למעלה, ואת ההאצלה למטה. הטרנסצדנטל היה כנשמה דאזלא ערטילאית; ותחת אשר בראשית היתה המלה – ה“לוגוס”, ואחריו הבריאה והעשיה, היה להפך, ותשאר אך המלה כסיסמא וכבת קול שאין משגיחים בה. באופן זה תלו ארץ על בלימה.

בכלל אין למדים מן האגדה, שהרי האגדה היא צורה פיוטית, שצריכה להיות חפשית; אבל ממגמת האגדה למדים, יען כי לחופש יש כוון. בבחינה זו, מצוינת היא דרשתו של פאול, בתמכו את יתדותיו על אברהם אבינו: “והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה” (בראשית ט"ו, ו'); ובהסיקו מן הכתוב הזה שבאמונה גרידא לא סגי, ושהמאמין הזה נצטוה לעשות מעשים להמול, להקריב את בנו, ורק על-ידי הנסיונות המעשיים האלה, שעמד בהם, זכה למדרגתו. אין משיבין על הדרוש. ברם, מגמת הדורש היא ברורה: שעבוד הרוח החפשי – לאמונה, ושחרור הגוף הנכנע – מן המעשה! כנגד זה דרשה אחרת שלנו, מיוחסת לרב: “קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כ"ו, ה') עקב אשר שמע אברהם בקולי” (יומא כ"ח), ו“אברהם שמר את התורה מאל”ף עד ת“ו (שו“ט קי”ב). אף זו דרשה שלא ניתנה להתפרש לפי פירוש המלים; אבל המגמה היא ברורה: חשיבות המעשה – כנגד ההסתפקות ב”אני מאמין", שאין בו מעשה.

תקפו של ההבדל התכניתי איננו בזה לבד, שלאחרים יש עיקרי אמונה, שאין אנו יכולים לקבלם, אלא בזה שבכלל אין אנו יוצאים ידי חובתנו במחשבה ובהרגשה לבד. גם אצלנו נעשו נסיונות של נסוח עיקרי אמונה. באמת אין דעה אחת לדוגמאטיקאים יהודים, בנוגע לעיקרים מיטאפסיים ותיאולוגיים. זרם המחשבה והאמונה לא קפא בעיקרים מוצקים. בזה מתבהר ומסתמן השרטוט האופיני של תורת ישראל. מעולם לא היו רבותינו קבועים וסגורים בבריחי עיקרים קרושים, מאובנים, קרים כביכול, רשמיים; אך היו שטים ודאים בעולם העיון, בלי עכוב החפוש והדרישה וההסתכלות על ידי דוגמאטיקה לוחצת ומעיקה; זה בונה וזה סותר, זה מניח וזה עוקר, זה מונה כ“ו עיקרים, זה י”ג וזה – ג‘, וגם א’. שני צירי הקוטב הגדולים שלנו: הרמב“ם והראב”ד, נחלקו בנוגע להגדרת העיקר היסודי: מציאות ה'. לפי דעת הרמב“ם: האומר הקדוש ברוך הוא גוף, הוא מין – ואין ספק שהלכה כמותו – והראב”ד חלק עליו, ושרי ליה מאריה, שעשה את המישור לעקוב. בכל דת אחרת צמחו מחלוקי דעות פחותים מן ההבדל הזה סכסוכים ולבוטים נוראים, ודמים בדמים נגעו, ולבסוף נפרדה הדת הכללית לדתות וכנסיות שונות, ונקרעה לקרעים שאינם מתאחים. בינינו היה מעט פולמוס-של-קולמוס, “חצים שנונים עם גחלי רתמים” ב“שאלות ותשובות”; אבל חבילת האחדות לא נתפרדה, ואם בדורות החדשים נגזרנו לגזרים ונתפוררנו לפרורים, זה היה פרי החקוי, ולא כן היה בתקופות הקודמות ההן: העמדת הגבולות והגבלת הגדרים התיאולוגיים לא נצבו כמו נד, אך הלכו ושטפו, נתפרדו נשתוו, והרי זה סמל נפלא, שלבסוף הכניסו את הראב“ד לתוך הרמב”ם, ושאפשר להם לדור בכפיפה אחת, ואין זה מתמלא מחורבנו של זה. הדוגמאטיות, או הפילוסופיה הדתית שלנו, כוללת את כל האמונות והדעות, את העיקרים ואת הגדרותיהם וענפיהם, את האמתיות הנצחיות ואת פירושיהן השונים, קצור הדברים: את כל ההכרה הדתית שלנו, בלי כל אונס רוחני; ואין בכך כלום, שחכמים גדולים, מוסמכים ומפורסמים באומה קבעו עיקרים, ביחוד מימי רב סעדיה גאון ואילך (בעת אשר מצד אחד התגברה המלחמה הפנימית בין הרבנים והקראים, ונחוץ היה להתוכח בענינים עיקריים בדת ולהגדיר בדיוק את העיקרים בעצמם, ומן הצד השני התבגברה השפעת המתזוליים מחוץ), ובכל זאת התנגדו מקצת רבותינו הצרפתים והר“י אלפכר בראשם לקביעה זו, שנראתה להם כבלתי מספיקה; ולא חרדה היהדות חרדה גדולה על זה, שבנוגע לעיקר ההשגחה הכללית והפרטית נפרדו, למשל, השקפותיהם של רב סעדיה גאון ושל הראב”ע פרוד גדול, אך הכניסה את כולם יחד אל האוצר הגדול של החקירה בענינים העמוקים והכמוסים, בלי שום מעצור לחופש עבודת המוח. אבל גם אם יאמץ היהודי את מחשבתו בתכלית האדיקות, והסכים בכל כוונתו על עיקריו שבו, בזאת לבד עדיין לא יהיה “נגאל”, ולא ימחלו לו בשביל כך את עונותיו, ולא יבדל במאומה משאר בני אדם; אך יהיה צדיק או רשע לפי מעשיו. ורק לפי מעשיו. ומהצד השני, חסיד שבאומות העולם, שאין לו כל יחס לה“אני מאמין” שלנו – יש לו חלק לעולם הבא, או במלים שונות: יהיה “נגאל”. בבחינה זו, הדין עם רטנוי שאין לנו טרנסצדנטל.

רטנוי הבין אך חצי דבר, ולא דבר שלם. יש אנטי-טרנסצדנטל של היהדות בעולם האנושי (לאפוקי מן העולם העליון) האנטי-טרנסצדנטל הזה הוא: רכוז תשומת-הלב בהגשמת שלמות האידיאל של צדק ושל טהרה בהמגע והמשא המתמיד והיום-יומי עם המציאות והעובדות הקיימות ותנאי החיים, שבני אדם שרוים בהם, על ידי שיטה של מעשים טובים וחוקים, שיש בהם רמזים וזכרונות של דברים גדולים, במסגרת אומה מקושרת ומסודרת, הרוצה לחיות ולהתפתח ולהתקרב בדרכיה אלה אל השלמות המקווה, זוהי אידיאליות בתוך עולם-כמנהגו; לאומיות תלויה באידיאולוגיה מקפת, שנותנת מקום להרבה אידיאולוגיות להסתנף אליה, ואידיאולוגיה תלויה בחיים ובסדרים מדיניים, חברתיים, נמוסיים, חנוכיים וכו' ארוגים וטוויים במאורעות, בזכרונות, במסורות ובקבלות של האומה היהודית שנלחמה לקיומה. בהיהדות החלק הרוחני תובע את ממושו בהנהגתו של אדם. זהו אחר השרטוטים התכניתיים של תורת ישראל; ובו מסתמן הגוון המיוחד של נטיות נפש היחיד הוצבור באומה זו: האידיאליזם המעשי.

יש בזה דבר שבגזע הטבעי של היהודי. הריהו בעל-דין קשה, הוא מתעצם ועומד על דעתו לבקש את “התכלית”. יש בו פכחות של בעל נסיון זקן, בלתי מתפעל ממליצות חלקלקות ותמרוקי הלשון, המאפילים על המצב האמתי. יש במוחה של אומה זו תססים, שמפרידים לחלקיהם כל שם בלי ענין, וכל מושג בלי תוכן; ואז קורט אחר קורט הולך ונפרך, ופרחו להם הערפל והסוד, הכהות והדמדום, ונתערטל הענין הכמוס מן הלבושים והצעצועים, ונתגלה כדמותו הטבעית.

"ואל תשיאך חכמה יונית,

אשר אין לה פרי, כי אם פרחים".

כרוב חכמי ישראל מהתקופות העתיקות, כנה גם ר' יהודה הלוי בשם “חכמה יונית” לא רק את דעות הפילוסופים, שלא הסכים עליהן, אבל על צד ההשאלה גם את הסלסול ואת זוהר הקסם המפתה ואת העידון ואת ההידור החיצוני, את הדבר שאין תוכו כברו, את הפטפוט הקליל, ואת ההשתמשות במלים מנסרות ברקיע, שאין להן תפיסה בישוב העולם ובדרך-ארץ; את האופי של קלות ראש, את סוד שיח הפרזיאולוגיה יפת הפנים, בנגוד אל הענינים היהודיים, שאינם מבריקים, אבל הם ממוחיי התוכן, פנימיים, צנועים, אבל מתגשמים בהחיים (ואם עדיין אינם כך הם שואפים לשלמות זו). הכנוי הזה נתפשט בישראל מימי המתיונים; ולא כוון אל החכמה היונית המקורית בטהרתה, ברוממותה ובעומקה, אך אל “מרשיעי-ברית”, שלקחו מחכמת יון את הקסם ואת החן החיצוני (“כמקולקלים שבהם עשיתם”). אין זאת הֶלַס הלבנה, זבול היופי הנשגב, אין זאת אטיקה המתוקה, נוה השירה והחזיון, אך סיני וציון מזויפים, כרובי בית המקדש שנהפכו לנחשים ויוני-מוריה שנהפכו לפרסים. גם נביאי השקר בדורות הקדמונים, אשר נביאינו לא חדלו להלחם עמהם, לא היו מפיחי כזבים מן השוק, אך נביאי-שקר כבירי כוח-שפתים, מביעים רעיונותיהם במלים רמות ונשגבות במשא ובחזון ו“אומרים שלום שלום”; אבל נאה דורשים ולא נאה מקיימים ועל כן היו נביאי תרמית לבם; ככה היתה גם התרבות הרעה של החכמה היונית: התהדרות חיצונית, עשית מעשה זמרי ובקשת שכר כפנחס, פום ממלל רברבן, נשיאים ורוח וגשם אין. כנגד שוחד דברים זה, עם כל המתיקות שיש בו, כנגד אחיזת עינים זו, עם כל הפאר וההדר המקסים – היתה היהדות מחאה בוערת, מתוך הזדעזעות מוסרית למראה שני ההפכים בנושא אחד: להטי החן והסוד בהמלים – והזמה והעושק והגסות והאלמות והאכזריות והשחצנות בפועל – קצור הדברים: ההבדל בין הצדיק והרשע.

כל קצה מוליך ומביא אל הקצה שכנגדו: הפרזת ערך הכונה הערטילאית והפלגת ההתפעלות והדבקות במלים או ברמזים (המצויים אצל היודעים ואצל האלכסנדרונים) גרמו לגדישת סאת המעשיות באופן קיצוני מהצד השני. זו היתה הדרך מבתי המחול של המתיונים אל עלית בית גוריון, ובהמשך הדורות – אל ר' שמלאי, וגיוס תרי“ג חיל ההגנה על הממשות – אף על פי שמצוות צריכות כונה ורחמנא לבא בעי וכו' וכו', אבל הרעיון צריך ללבוש בשר וגידים וטעון גבוש וממוש. בקשר עם זה, אין נפקא מינה, אם המעשים נוגעים אל היחסים שבין אדם למקום, או בין אדם לחברו, או אם יש להחמיר אל להקל; כל בעלי הדעות לפלגותיהם נקבצו ובאו הנה, איש איש וקבלתו בידו ונמוקו עמו – והצד השוה ביניהם הוא, שכולם סובבים על המציאות, ואינם מסתפקים בדוקטרינריות ובמליצה נבובה ובהתפנקות והתרפקות על המלה המלבבת “אהבה” או “חסד”, אלא חותרים ומשתדלים, שבני האדם יהיו בפועל יותר רחמנים, ביישנים (צנועים) וגומלי חסדים, מאשר הם. זהו הקו היסודי של היהדות; וזה היה, בשיעור ידוע, גם הקו היסודי של הנצרות הקדומה, כל זמן שלא השתלט בה הרוח של מליצות המתיונים, המעוטרות צפירת חן ויפעה, עם בטול הדבר החזק, השרשי, הקרקעי, האנושי האידיאלי ביחד, שאיננו “גואל” בפעם אחת כמו על די מטה-קסם, אלא מדריך את בני האדם בבית ספר קשה וחמור, להתלמד ולהתרגל לכבוש את תאוותיהם, ולהפסיק את זוהמתם, שהיא לא רק זוהמת אדם הראשון, אלא גם אדם האחרון, ויצרו הרע מנעוריו, וה”חיה" שבו – בטול התורה הגדולה והבלתי-מוחלפת: תורת-משה.

ובבחינה זו, לאמתו של דבר, אין נפקא-מינה גדולה לדקדק דקדוקי עניות, מי ממורי תורת המוסר קדם למי, ועד כמה רטנוי מקדים את המאוחר ומאחר את המוקדם, כשרמז לנו ל“חטוף שיריים” משולחנו הרוחני של איש שהסביר דברי נביאינו ומחוקקינו; ואם אין מעוותים את דברי הכתוב ו“הלכו גוים לאורך” ומהפכים את הקערה על פיה בדרשם מאתנו ללכת לאור הגוים; ואם לא נכון הדבר, שגם אצל קונפוציוס כבר נמצאו פתגמי-מוסר נשגבים מאד ואם לא קדם עמורבי בהשקפותיו ובחוקיו (דבר שנתחבטו בו אחרונים)? כל אלה הן לכל היותר שאלות היסטוריות; ויכולים אנו להניח אותן לחוקרי קורות התפתחות תורת-המוסר; וגם יכולים אנו להניח לרטנוי לחשוב, שפלוני או אלמוני המציא בראשונה את “הרוח” ואת הכונה ואת אהבת –הבריות, ורק דגלו היה אהבה ושלום. המי לא מעלה ולא מוריד; העיקר הוא המה. לא נלבוש תגא של גדלות, ולא נתבע תעודת-ממציא וזכות-מונופולין. אבל האהבה והשלום – היכן הם? היכן הם בין אלה, אשר כל מלה שלישית שלהם היא “אהבה”? פוק חזי מאי עמא דבר! מעשיך יקרבוך מעשיך ירחקוך! במה הוטבו, בגדר זה, המעשים והמנהגים בין אדם לחברו ובין עם לעם, יותר מאשר בין אלה אשר לא עשו להם את השלט הזה? להתנשאות מה זו עושה? האם מיום שנשמעה מלה זו, היה דור אחד, אשר בו, בתוקף קסם השם הזה, חדלו אותם האנשים בעצמם, אשר מלה זו איננה פוסקת מפיהם, לשפוך דם, להוציא להורג רבוא רבבות אנשים צעירים, ולאטום אזניהם משמוע אנקת הורים, כי שודד פרי בטנם ונשברה משענת זקנתם? או החדל חדלו, בהשפעתה של מלה זו, להתעמר איש באחיו, ולהעבידו עבודת פרך, בלי גמול הראוי להם והמקביל לעוצם יגיעם? האם אין אהבה זו מכסה על דמי נקיים, על לבות קרועים וטרופים, על רעל חנופה, על שבועות שקר “ויכה יוסי את יוסי”? האין זה מבטח בוגד, שאחריתו מפח-נפש, השליה ואכזבה? זוהי השיטה, שעליה אמר רבי יהודה הלוי “שאין לה פרי כי אם פרחים”, ואני מוסיף: לא פרחים טבעיים של טל וריח, כי אם פרחים מעושים של ניר. הלבבות לא נתקרבו, העקמומיות לא נתפשטו. אין כוח מקיף, מאחד, שיעשה את האנושיות לחטיבה מוסרית אחת. נאבקים, מתגוששים, מתחרים, ואין שלום ואין נחת.

ממוצא כל הדברים האלה, נבין, שההזיה הפאולינית של רטנוי באה מגרעון ידיעותיו, וגם מפני שהיה מורוחק מעמו. לוא ידע את עמו ואת תורתו ידיעה מספיקה, אזי לא מתח קו גס כל כך, בנוגע לשאלה זו, בין שאול איש טרסוס ובין יהודים אחרים. אופן הצגת השאלה היה מוטעה ועל כן היתה גם ההתרה מוטעת. השאלה היא המלחמה בין האמת והצביעות, הממשות והאויריות, קביעת-מסמרות במעשים וקורי-עכביש. במלחמה זו צריכה הנצרות להיות מעונינת לא פחות מן היהדות, כי אף על פי ששונות הן הערוגות אשר אותן נעבד, הלא אל מקום אחד הכל הולך ומגמת פני כולנו היא להמעיט את הרע ולהרבות את הטוב בעולם. ואולי אנו מרגישים את הדבר הזה יותר, יען כי עור גופנו הוא הגויל העתיק והחדש, אשר עליו יחקק בפתוחים עמוקים מאד ויבער בלהט, כמו באש שחורה על גבי לבנה, אם יש אהבה, ושלום בעולם, או אין, דבר זה איננו מן הוכוחים התיאולוגיים, ולא סוגיא היסטורית נוגעת אל העבר, אך בנפשנו הוא. הפּרוצס של בחינה ובקורת עושה את דרכו בחשאי, במעמקי המחשבה, בנבכי ההכרה; ויש לעם היהודי חוש מיוחד להבחין בין האמת והזיוף. על כן הוא חזק ועומד ברשות עצמו ועצוב – אבל בעצבונם של החזקים.

עבדי-מלוג אנן. אוכלים את פירותינו, ולא את קרננו. הקרן קימת ממנה באים הרטנויים לעולם, מוסרים להעולם הכל, ומקבלים ממנו – את הדעות הקדומות על דבר עמם ותורתם.

אין הבדל יותר גדול מן ההבדל בין שני היהודים: שאול איש טרסוס וולטר רטנוי. הראשון – כולו מזרח, והשני – כולו מערב; הראשון – כולו דת, והשני – בן תעשין-חשמלן בעולם הגדול. אלפים שנה עם מאורעותיהן, כל היסטורית דורות הבינים וכל היסטרית התקופה החדשה, עולמות שנחרבו ועולמות שנבנו – מבדילים בין השנים האלה. ובכל זאת ישנם קוים שוים ומשוים אותם. שניהם היו ניצוצות תועים בחלל העולם הכללי; שניהם היו אברים מדולדלים של גוף לאומי מרוסק; שניהם היו נשמות ערטילאות כמהות מתוך צער חרישי, מתוך שאיפה עגומה והשתוקקות עמומה אל הנסתר; שניהם שגו בחשבם, שאי אפשר למצוא לגעגועים האלה ספוק בתוך היהדות; וכאן פרשת הדרכים: שאול מצא ספוק באמונתו בגואלו ובמושיעו, וולטר רטנוי אף את הספוק הזה לא מצא. לא היתה לו ירושלים ללכת ממנה ולא דמשק להגיע אליה. ירושלים לוקחה ממנה בטרם נולד; ואולם היתה בלבו איזו ירושלים, שלא נתנה לו ללכת לדמשק. היתה גם לו איזו דמשק, כביכול של מעלה: פולחן נסתר עילאה, הויה סגורה בתוך עצמה וכוללת הכל; אבל לא הגיע עד הסוף, ולא ברר, אם אלוהיו הוא אלוהי הפנתיאיסטים, או אלוהי ישראל. הפנתיאיזם לא הניח את רוחו היהודי, ששאף אל האחדות המוחלטת, ואלוהי ישראל שלו נגלה לו דרך ענן תרגומים וקיצורים אנציקלופּדיים, ועל יסודות רעועים אלה נראה לו – לא די טרנסצדנטלי, ויברח, בלי הכרה, מהראב"ד אל שאול איש טרסוס! ככה נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, בלי תוצאה חיובית, רק בתור זיו-איקונין של תועה גדול, נפש נאבקת עם עצמה מתוך שאיפה ענקית אל האמת, חיים מלאים נגודים והפכים, פרפורים וזעזועים. כל מה שרצה ולטר רטנוי – נהיה להפך. רצה להצטמצם בד' אמותיו, ונמשך להכנס לתוך העולם המלא תנועה; התרומם למדרגת ההתלהבות של נבואה, ועולם חזיונו זה נהפך לתוהו-ובוהו על ידי המלחמה; האמין בנצחון גרמניה ותחת הנצחון בא השבר, וכשנתמנה לשר החוץ (צריכה היתה גרמניה שמכבר להנפץ ולהתערער, בכדי שאפשר יהיה ליהודי להתמנות לשר-החוץ) היה הוא האיש שיסד את השיטה, שקוראים לה עתה: “השיטה השטרזמנית” – והיא הפכחות, ראית-הנולד, הבנת הענינים החיצונים וההתחשבות עמהם; ובשביל כך נהרג – נפל חלל על שדה השלום. במיתתו בעד דעותיו דמה מעט אל שאול רבו.

“לא קדיש יאמרו, ולא אשכבה נוצרית יקריאו”; ובכל זאת סבירני, שהוא ראוי לקדיש יהודי.

[א]

כבר השם הראשון יש בו מן המופלא. רופוס? שם רומי! טורנסרופוס? – איני רוצה לירד לסיפא דקרא. השם דניאל – כשורה הוא. קורטוב של נביאות. אייזיקס – כאן הננו נכנסים כבר לתחום של האנגלו-ג’ואיות! כמעט כל שמות המשפחה בישראל הוסבו משמות פרטיים: סמואל-משמואל, ג’יקובס-מיעקב, דייויס-מדוד, אברהמס-מאברהם, סאלמונס-משלמה, אייזיקס-מיצחק. ישנה פמליא גדולה של יהודים אנגלים, אנשי ביזנס, המוכתרים בשם המשפחה אייזיקס, בכתיב אנגלי; אך כל “הגויים” יודעים כי יהודים הם אלה. אייזיקס שאינו בן-ברית לא ראיתי מעודי. כשם שלא ראיתי מעודי “כהן” נוצרי. “מה לכהן בבית הקברות?”

בני בית אייזיקס, שאנו דנים בהם, היו “וול-אוף” – לא מיליונרים, אבל אמידים. אחד מהם, דודו של רופוס, – דהיינו: אחי אביו, הנרי שמו, – היה לורד-מעיר של לונדון, ר“ל: ראש עירית לונדון. יושבי היבשת סבורים, כי לורד-מעיר הוא לורד גדול (כדרך שהיה המדפיס שמואל ארגלבראנד סבור, כי טיפוגרף הוא גראף גדול). אך אין הדבר נורא הוד כל כך, לא תואר הוא, אלא עליה לשנה אחת, מעין עליה ל”חתן תורה“, שמזכים בה בעל-בית נשוא-פנים, גביר, בעל צדקה. בין אלפי הלורד-מעיר’ים, שהיו ללונדון, בין כל מיני פירמות, בתי חרושת, בתי ממכר לסיטונות, עם טבלאות גדולות, הקיימים משנים רבות ולא שמטו מעודם, היו גם פירמות יהודיות מכובדות. מידה נאה היא ב”סיטי" שאינה פוסלת את המועמד, את האלדרמן (תחילה עליו להיות חבר העיריה), משום יהדותו.

זה היה דודו. הוא היה, כפי הנראה, האח העשיר, ואביו של רופוס עני ממנו (אף על פי שבשנות 1880–1879 היו שותפים). ו“הדוד העשיר”, עם הטקס בן שנתו כמשפטי “לורד-מעיר”, עם תהלוכות של קול חצוצרות וקול תופים, עם עגלות-צבים, עם בגדי שרד מתנוצצים ועם משרתים ו“יוצרי משרתים”, מלובשים כנערים הקמים ומשחקים לפנינו פורים, ועם הברק והצחצוח של המשתה ב“גילדהול”, כשהלורד-מעיר יושב במסיבו, כמלך בגדוד, כתולעת בתוך החזרת, בתוככי הפמליא-של-מעלה של מיניסטרים ונסיכים, שהם, מכלומר אורחיו שלו – סבור אני, שעלייה-לגדולה זו של הדוד אי אפשר לה שלא השפיעה כלל על דמיונו של רופוס ולא הטילה ברשמי-ילדותו ניצוץ של שאפתנות ותשוקה להיות גם לורד, אבל לורד של ממש, ולאו דוקא לורד-מעיר. אך על חינוכו האמיתי של רופוס לא עשתה גדולתו של הדוד שום רושם.

[ב]

חינוכו של רופוס הוא חינוך “אנגלו-ג’ואי” טיפוסי, אבותיו, פירמה לממכר פירות בסיטונות, עסק ותיק, אול רייט! האב ג’וזף מייקל, יהודי נגיד; האם, בת-ישראל אנגלית כשרה, אחותו של מייקל וולף, אף הוא סוחר חשוב ב“מקום” (“סיטי”, עיקרה של העיר, מרכזה המסחרי של לונדון), עוסק בצרכי ציבור, בעניני הקהילה – האבות הללו לבית אייזיקס שולחים את בנם, את רופוס-דניאל הקטן, לבית-ספר יהודי בנורטווריון טיראס, שבלונדון, מיסודו של הרברנד היהודי-אנגלי מיסטר א. פ. מנדס. אחד מחבריו לבית הספר הזה, שנודע בשם “סמינריון יהודי להכשרה” (Jewish Reparatory Seminary) היה מר ל. גרינברג, הוא גרינברג שלנו, שהיה ברבות הימים לציוני, ואחר כך לעורך ה“ג’ואיש כרוניקל”. משנות למודיו של רופוס בבית הספר נחרתו בלבו של גרינברג זכרונות פרטיים הרבה, שהיה מספרם ואחר כך גם מפרסמם בעילום-שם “מינטור” בעתונו “ג’ואיש כרוניקל”.

זכרונות אלה מספר גם ההודי סעיד סירדאר אל-חאן בספרו “הלורד רידינג”, שהופיע בשנת 1924, ואם נתעלמו מלורד רידינג דברי הזכרונות, שנתפרסמו ב“ג’ואיש כרוניקל” (1910), מהיותו מטופל בימים ההם בטירדות הבחירות לפרלמנט, שבהן נבחר מטעם העיירה רידינג, – הרי את ספרו של ההודי סירדאר קרא, בלי שום ספק, ובוודאי צחק בכל לבו.

גרינברג מספר על הצרות הצרורות, שהיו לו לרופוס בבית-הספר שבנורטוורין טיראס. הרברנד מנדס היה מלמד כעסן וקפדן. וודאי היה זה גלגולו של המלמד הפלוצקאי ר' יוסף חיים, שצמרמורת היתה עוברת בגופי כל פעם שאבי ז"ל היה מספר לי על מעשי אכזריותו… בימים האלה נוהגין עדיין להלקות לפעמים את התלמידים בבתי הספר האנגלים המחמירים, ואילו בשנים ההן היו מלקים את התלמידים המתרשלים לעתים קרובות ולגמרי לא “מעשה כתבות”.

גרינברג מתאר תמונה עגומה ומבדחת של “משכנתא” כזאת, מה שקורין בארץ-ישראל “הרבצה”. הרברנד הטיל, במחילה, את רופוס הקטן, נצב עליו והיה מלקה אותו, הלקות והוסף, והיה רופוס הקטן מצווח בקולי-קולות, עד כי רעשו קירות הבית ורק דבר אחד לא יכול לראות המלמד בריתחתו, ואילו התלמידים שראו גם את פניו של רופוס, ראה ראו, כי אותה שעה, בתוך כל מכות המרדות וה“יעלות” של המצב העגום הזה, עשה רופוס הקטן חוכא ואיטלולא מכל הענין, מעשה-לץ, והתפקע מצחוק, וכל אותה צווחה לא היתה אלא “חוזק”. דבר אחד אינו מוטל אפילו בספיק-ספיקא: נפשו של רופוס לא חשקה בתורת הסמינריון הזה. הוא התרשל בעשיית השעורים, והרברנד היה אובד עצות.

[ג]

טיפוס מיוחד, בלתי שכיח. בחור נאה, יפה להפליא, חכם מחוכם, שעיניו בראשו, שדי לו ברמיזא, מלא חן, שיננא וחריף, ידיד-נפש, חרוץ, תכשיט – אך בלימודים געלה נפשו.

ועגמת נפש היא לאבא-אמא, גוולד, מה יהא בסופו של רופוס?

שולחין אותו ליוניוורסיטי-קוליג‘-סקול שבגוויר סטריט. הקונדס עשה צרות צרורות, הפך את העולם – ואף על פי כן הוכרח ללמוד. לא לבחינה אחת הוכרח להתקין את עצמו. למדן מופלג לא היה, ואף על פי כן אפילו אצל הרברנד, לא כל שכן ביוניוורסיטי-קולג’-סקול, קנה לימודים הרבה. אך בעיני ההורים מידה זעומה היא. הם מתאווים ליותר מזה.

עד כאן הכל בחסד עדיין, צער גידול מילתא דשכיחא היא. קרקפתא חריפתא, אך מעט פרא – ואף היא מלתא דשכיחא, " לא לעולם סער“. אך בבוקר לא עבות אחד נפל דבר, שלא פילל איש, לא בבית הספר ולא בפירמה לממכר פירות; רופוס נעלם! ויברח רופוס. כאן חסל סידרה כפולה; “אנג’לו-ג’ו” (מעין “בהר-בחוקותי”) ומתחילה סידרה פשוטה: אנגלו בלבד. הבחור דנן לא הלך כאנ”ש, כאורח בחורין יהודאין, למקום תורה, או לאמריקה לרכול ברוכלים, פעדלען בלע“ז. לא! הוא הפליג בים! בחור כארזים היה רופוס, והאנגלית שפת האם, על כל הדיאלקטין שלה. ב”קוקני" הלונדוני עם כל התגין שלה ירד באניית מפרשים. אין אדם נעשה ספן בן-לילה. “משאת הנפש” היתה בלי ספק להגיע למעלת ספן, ומלח, ודווקא באניית מפרשים, ההולכת לאט, ברוב ענין ורומנטיקה, וסכנתה מרובה יותר, והנה נעשה… וכאן יש פלוגתא בענין התואר. לפני כמה שנים, על כוס של ברכה, באחד הבנקטים הרבים, לכבוד המארקיז רידינג,סיפר לורד אחד, בלוית-חן, בהתלהבות, בהומור, וברמיזא, פרשה הרפתקנית זו מילדותו של המארקיז, ואמר בערך, כי מי שהיה ברבות הימים משנה למלך בהודו היה בשעתו משנה-לספן. ובתשובתו על דברי הלורד תיקן המארקיז ואמר: “משנה לספן? מדרגה זו היתה גבוהה מדי! בעל-מטאטא, עושה שמינית הייתי, מיי לארדס! (קודם למעשה הטיאטואים נוהגים לרבוץ את הסיפון בצינור ולזלף את המים בצורת הספרה 8). תואר המעלה שלי היה; לשטוף, לכבד, לנקות. דבר אחד היה למעלה מכוחותי – מפני יהדותי –; אנוס הייתי לנקות את דיר החזירים שבספינה”.¹

לכתחילה – הכל חידוש! עני ומרוצה, עליז ושמח, בן חורין! היכן הוא רברנד מנדס עם הרצועה שלו? היכן הן גניחות אבא-אמא: “מה יהא בסופך?” – הים הגדול! בעצם, הפליגה תיבה גדולה ועתיקה זו מימי המלכה אננה, עם כנפי-יריעותיה הפרושות, להודו, ורופוס ירד בספינה כמו שהיא, אלא שהאריכה התיבה בפרשת “ויחנו ויסעו” הרבה יותר מבעל-עגלה שבימים עברו, אשר נסע מברדיצ’ב ל“שווארץ-טומאה”: בכל מקום הוצרכה לכנוס משהו או מישהו – כאן ברנש וכאן צרור-משא. והיתה הספינה הולכת סחור-סחור, בגלגול מחילות, כדרך שעמא דבר; “דרך גינתה של מארינקה לירושלים”, או כדרך שאומרין ברומנית: “דרך מאנעשטי לארץ-ישראל”. לפי דרכה להודו היתה התיבה עוגנת עיגון של ארעי – איזו סמיכות הפרשיות! – באמריקה הדרומית, ובכל מקום שאתה מוצא בו פונדק, וכל מקום שאתה מוצא בו זכר לנמל, וכל מקום שאפשר לטעון בו פחם או מכבול וכמה מאות פוד מיני מזונות.

לעצמו של דבר נתקיימה לו לרופוס משאלת לבו ביד רמה. ביקש להיטלטל על פני הים, ביקש לראות את עולמו של הקב"ה – וניטלטל כפל כפלים ככל אשר תיאר לעצמו, ראה עולם, עבד עבודת פרך, מיעט באכילה, מיעט בשינה; אך כנגד זה זכה להיות חברא-רבא לספנים, עד כדי כך שבשעה שמרדו ברב החובלים, אנגלי “רוצח”, היה הוא, רופוס, ראש המדברים בשמם. היה זה תפקידו הפוליטי הראשון – ודווקא בהצלחה: רב החובלים, זאב-מים ותיק, נתכשף מרופוס, מעוז רוחו, מחיתוך-דיבורו, מעליצותו, ומבקיאותו המופלגת בהלכות ים, ספינות, מפרשים, משוטים. הוא מילא את כל דרישותיהם. ויהי שלום בספינה, שהמשיכה את כירכורי הסחרחורת שלה… לאחר טלטולים רבים הגיעה התיבה להודו, ארץ הפלאות.

[ד]

שנה אחת² ארכה ההרפתקאה הזאת. תלאות רבות עדו עליו; “נדד על פני כל הארצות וחזר בלי מנעלים ובלי מחלצות” – וודאי הרהרה האם בלבה למראה הבן היקיר לה רופוס שהוא קרוע ובלוי. הוא הביא עמו אוצר בלום של רשמים, נסיונות ומראה עינים, שעל פיהם למד לדעת הרבה מן הטבע ומטבעו של אדם – האיך אומר גורקי? – “בשפל”. אבל ג’וזף מייקל אייזיקס, האב, הבקי בפירות, או הרברנד מנדס, הבקי ב“משכנתות” – נלאו להבין זאת.

וכך נשתלח ה“לא-יוצלח” לבריסל. קוראים ותיקים של מכתבי-עת בישראל אולי יזכרו, כשם שאני זוכר, כי לפנים היתה מתפרסמת בהם מודעה רבה על אינסטיטוט יהודי של “פרופיסור קאהן” מבריסל, “פרופיסור” – ר“ל: מורה, עני ואביון, “קאהן” – ר”ל כהן, ו“אינסטיטוט” – הרי היא מעין אכסניה, בית לימודים. “אינסטיטוטין” ו“פרופיסורין” כאלה היו צצים בתקופה מסויימת חדשים לבקרים בגרמניה, בשוויץ, בבלגיה, “להתם”, “לחוצה לארץ”, היו “גבירים” משגרים את בניהם, על פי רוב, מפולין-דרוסיה, ואפילו מאפריקה הדרומית. והפועל יוצא היה – באתן האכסניות, שנתקראו בתי החינוך, לימדו בגרמניה, – על צד היותר טוב, קצת הויך-דייטש; ובאינסטיטוטין של בלגיה וכדו' – קצת צרפתית.

וישב הצעיר אייזיקס – מעתה בדין הוא, שאחדל בכינוי-שמו הפרטי, שכן בינתיים גדל הנער והיה לבחור כהלכה, שיפיו וחכמתו מתרבים והולכים – וישב הצעיר דנן עונה מסויימת בבריסל, למד לדבר בשפת צרפת (הביטוי הבלגי נשתמר אצלו כל ימיו). אחר כך הלך לעונה מסוימת להנובר ללמוד שפת אשכנז. סברה היא, כי הביטוי הגרמני המעולה הוא נוסח הנובר. מלבד זאת הרי מחותנת היא אנגליה להנובר, בזכות בית המלכות, שהוא נצר משרשי האנובר. כמה זמן שהה שם – איני יודע בדיוק, אלא שלפי אומד הדעת שלי נצטרפו בריסל והנובר לחשבון כולל של 3–2 שנים, וכשחזר הצעיר אייזיקס ללונדון, כבר הרחיק הרבה משנת העשרים לחייו.

אברך בקי בלשונות – לאו מלתא זוטרתא היא לאנגלי! – ובר-אבהן, כשאינו רוצה לעבוד בעסקו של אבא, נותנין לו “דז’אב” בעסק אחד. וכך נכנס אייזיקס לעבוד בלשכתו של סרסור בבורסא. שבילי חכמת החשבון היו נהירין לו, בלי ספק, וידיעת לשונות – תמול-שלשום מבריסל והאנובר, ובאנגלית פה מפיק מרגליות, בן לונדון, “סיטי שבסיטי”, – אמנם, בהלכות בורסא אינו בקי עדיין אך תורה זו לא בשמיים היא, ובוודאי יתמחה בה. וכך היה לפקיד, קלארק בלע"ז, וכשם שהשכיל בנערותו ללמוד על רגל אחת את כל הילכות ספינה מהלכת בים, כן למד עכשיו את כל תורת הבורסא על בוריה, על כל הדקדוק הוואליוטה, שער המחירים, המניות, שטרי הערך, המאזנים, עד שנדחק לבית הבורסא, נעשה חבר בה, וניסה מזלו בעשיית ביזנס כלשהו על דעת עצמו, אלא שאיתרע מזלו והוא “נופל בפח” ופושט את הרגל, אבל בכבוד. אותה שעה נתן ספר-כריתות לביזנס.

בארצות היבשת נראית קאריירה זו כתעתועים. וכי דרכה של בורסא להעמיד עורכי דין? ומה לסטודנט אצל סרסור בורסאי? אלא שדווקא קו זה בתולדות חייו של הגיבור שלנו הוא מן השכיחים ביותר. מקצוע הפרקליטות מזווג לביזנס. חבר של בורסא יחסן גדול הוא – בלי ספק, גדול יותר מפרופיסור. וגם הלימוד אינו בחינת קו הישר. אדם חוזר ולומד… ולעולם אינו יודע, מתי הוא “גומר” את חוק לימודיו, אם בכלל יש “גמר” לתורה.

[ה]

בינתיים נשא אשה והיה לאיש, לאו דווקא “מוסמך” (“אגעקאָנטשעטער” כדרך שהיו אומרים אצלנו), ואף על פי כן שידוך הגון מאד, גם כן אנגלו-ג’ו מבית קאהן, לא מבעלי דגל הזהב, האמיתיים, אבל אף הם מכובדים למדי, וסוף סוף, גם קצת יחוס. אשה כשרה, יפת-תואר, יעלת-חן, נאה וחסודה, בעלת נפש וחכמנית גדולה. לאחר החתונה וה“שמיטה” הקטנה – היה המעמד קשה, וכבר ביקש אייזיקס הצעיר לנדוד לאמריקה, אלא שאמו ואשתו הצעירה עכבו בידו והניעוהו שיחזור לתלמודו ויגמור את חוק לימודי המשפטים. וציית להן. הוא לומד, גומר ונכנס לעדת הפרקליטים שבלונדון³.

אלה תולדות רופוס אייזיקס המהולל.

ורוצה אני לעמוד על מומנט פסיכולוגי.

שובבות קונדסית, עליצות פורקת-עול, כוח ברזל-עשות של אמונה בעצמו, מיאוס בצעדי-צב וקו-לקו של סדר הלימודים, אך כשרון ויכולת לבצע את הדברים הקשים ביותר כשהוא עושה אותם מתוך בחירה ורצון, חוש מדוקדק לביזנס, שהושחז ונתחדד באבן המשחזת של התחבולות הבורסניות, זהירות בשל מוסר השכל מכשלונות, זכרונות של הוד ורוממות מהדוד הנרי, הלורד-מעיר, ורשמי יום-יום מחיי המציאות, ממכר פירות וקורטוב של דון-קישוטיות בהרפתקאה של ים – ריאקציה לרצועת הרברנד מנדס! – והאיך מתערבבים ומתמזגים כל הכוחות, הרגשות, המחשבות, הנטיות הללו. האיך הם תופסים ומתבשלים-מזדככים ומצטרפים ומזדקקים זיקוק אחרי זיקוק בכימיה של לפני-ולפנים, אשר לרוח ונשמה, והאיך מפכה אחר כך וזולף מהם סם-חיים זך כבדולח; מוח ואופי של איש כמארקיז רידינג, מדרגה גבוהה כל כך של חכמה ובינה, אצילות כזו של רגש, עוז-רוח וגבורה כאלה, אישיות עמוקה וחזקה, ואף על פי כן מצוינת בשפע של רגשי חברות ואחווה ואהבה – זהו סוד העבודה האנושית הפנימית, איזו מדרגה של זיכוך ועידון עצמו ואיזו הרמוניה, איזה שיר המעלות והמידות והתפארת!"⁴

[ו]

הגלגול הראשון – וכמדומה לי, החשוב ביותר, – העליה הראשונה, שממנה השתרגו כענפים מאילן בריא, שאר העליות: רופוס אייזיקס, הפרקליט הלונדוני האהוב על הבריות, הנני מדגיש ברגש חזק את התואר אהוב, שכן בו נעוץ השורש ועיקר כוחו של רופוס אייזיקס. לא הלמדנות המופלגת – היו יודעי דת ודין, אשלי-רברבי בתורת המשפטים, גדולים ממנו אפילו בין היהודים, למשל ג’יסיל; לא כשרון הנאום – המעט נואמים מצויינים יש בין פרקליטי לונדון? הנאומים ניתכים כמבול על הארץ הזאת, כמים שאין להם סוף; נואמים שם במיטינגים, בחתונות, – ואצל אחינו בני ישראל גם ב“ברית” וב“בר-מצווה”, – נואמים בהייד-פארק; אפילו אלמים מדברים, “ותרון לשון אלם”, ובעונת פולמוס-הבחירות אבנים מקיר תזעקנה, קל וחומר בפרלמנט, בבית-הלורדים, בבתי הדין! טיט חוצות הוא, וכמה נואמים איכא בשוקא דלונדון! יודע אני בני-אדם אשר זה להם יובל שנים שהם “נושאים מדברותיהם” – ובכל הדברים הרבים הללו לא השיגו שום דבר כלל. מקשיבים להם, כשהם באים “פרופוזן” איזו “ריזוליושן” או “ווט אוף טאנקס”, – וכי יש ברירה? כל זה נקבע מראש. או הפרקליטים, במחילה מכבודם, – כולם במלל ממללים, כולם נוטלים זכות לעצמם – “נטילת זכות” מקצוע היא, חריצות, ואם רצונכם במלה מצלצלת: מדע.

משמע, כי היה זה כוח מיוחד, אם בכל המהומה הזאת של אלפי פרקליטים, דיינים דמלכותא, דיינים מושבעים, בית-דין-של-מטה, בית-דין-של-ערעורים, שבהם ידודון-ידודון הפרקליטים בעלי תשעה קבין של שיחה, ובעלי העצות: ה“סוליסיטורס” לאלפיהם עם עורכי הדיינין ממדרגה גבוהה יותר: ה“קינגס קונסילורס”, הפירמות המופלגות בשנים ובנכסים, הפורשות את כנפי הזהב שלהן ובולעות כתנין את הסיטי הענקית ולא ידעו שבעה – הרי מוכרח להיות איזה כוח מיוחד, כדי שביריד זה של תחרות יזכה פלוני אחד, רופוס אייזיקס, להיות, במשך זמן קצר בערך, ל“שם-דבר” כזה!

מה היה אותו כול מיוחד?

בשני כוחות כבש רופוס אייזיקס את העולם. הכוח האחד היה – החן. הכוח השני היה – הכבוד, או ביתר דיוק: החשיבות. שתי המעלות הללו היו צרופות ואישיות. הליצני שבבית-הספר, הלעג-לעצמו, קבלת היסורים וההתקנדסות בתוך משמעת של ברזל אשר ליורדי ספינות – היו בנפשו של אייזיקס הצעיר להאצלה של מידת אנושיות מתונה, מבושמת בהומור, שידעה את קשיות החיים והקשיבה לקול דממה דקה של שירת הנשמות ידועות-הסבל. הוא נשא חן בעיני ה“ג’אג’ים” האנגליים, קרי המזג, המרקדים כחוט השערה בחוק ומשפט וקשים כצור חלמיש. היה חנון במין שכל מבריק, שהיה מוצא בשאלות המעורפלות ביותר את המפתח והמוצא. בחריפות שאינה מצויה היה מתיר כל תסבוכת בין בעסקי ממונות ובין בדיני נפשות של סתרי האפלה של דלות מנוולת. סמכותו היתה שלטת ומכנעת במין צניעות שלא נתבטאה בהכרזה עצמית, ולא בעניוותם של אנשי שררה רבים, בעלי החוצפה בפנימיותם, שהיא גם בחינת ריקלמה, עניוות עשויה של אמת, אצילית, שקטה, טבעית.

אנגליה התפעלה מהליכותיו של רופוס דניאל אייזיקס, מן ה“מאנירס” (גינונים, מאניירות) שלו, הליכות נאות, גינוני אצילות, חבצלת של מעלה של התרבות הפנימית, הרוך הענוג של חברותא, טוב-הלב שבבת-צחוק – וכל המעלות הללו קנו לבבות באנגליה ועשו נפשות לאהבה את היהודי הזה. כל הבקי בחכמת הפרצוף הכיר בתוי פניו של אייזיקס את האופי היהודי – לא קלסתר פנים שבהוד וברוממות אשר לבנימין זאב הרצל, אלא כפי שנדמה לי, ביחוד בשנים האחרונות, זיו איקונין של עדינות אשר לאם יהודיה. בשנות העלומים היתה ארשת הפנים זעופה יותר, התוים חתוכים וקשים יותר, כמעט כשל רומי בימים מקדם. אך כל אלה עברו בכור ההיתוך הפנימי של הרצון החזק. “דניאל” היה מבטן ומלידה; “רופוס”. היה מטופח ומתורבת אבל כאילו מלידה. החן היה יהודי, והגבורה רומית (כדרך כל הבריטים הגדולים); הקריבות והחמימות בהליכותיו עם הבריות – מורשה אטאוויסטית של לב יהודי; החומרה התתאומת, המשמעת מ“קורפוס יוריס”. שני היסודות הללו, ששימשו בערבוביה, עיצבו את הדמות הזאת, ששמה הרומי: רופוס, שמה היהודי: דניאל, ושם משפחתה האנגלו-יהודי אייזיקס.

[ז]

איני רוצה להאריך בדרוש על המפורסמות. כבר הפכו בהן והפכו בהן מאה פעמים, ועוד עתידים להפוך בהן מאה פעמים ואחת. איני רוצה אלא לתהות על קנקנו, לתפוס מהותו של האיש המופלא הזה.

הישגו היה הוא עצמו, ויצירתו היתה חייו, – היכל אגדי שכולו נצחונות – ולא בזכות אבות, לא בסייעתא דממונא, אלא בכוח סגולותיו הפרטיות: הן לא היו מעשי חיקוי, אלא שכנו בתוכו פנימה. איני יודע ספרים שכתב. שאלתי יוריסטים: מה חידוש נתחדש על ידי אייזיקס בבית מדרשם של המשפטים, מה הם הרעיונות, מערכות-דינים, שיהיו מצוטטים בדורות הבאים? ההעמיד תלמידים, שילכו בדרכיו? שאלתי מדינאים: היש שיטה, מפלגה, תכנית על שמו? וענו לי: לא! אפילו הנלהבים ביותר. הוא לא יצר יצירות גדולות, לא העמיד תלמידים: הוא נתן את עצמו, כווירטואוז גאוני, שלא הניח אחריו שום קומפוזיציה משלו: כילה נגינתו ונסתלק לביתו. “הדורות הבאים” – אומר הפייטן הגרמני – “אינם קולעים זר למומוס”. לא כן לגבי רידינג.

גם ערכו כיהודי הוא רק זה, שבכל נצחונות הקאריירה שלו לא התנכר ולא פרש מן העדה היהודית. הואר התיחס אל היהדות בכבוד ובדרך-ארץ. בימי פעולתו הרבה בתורת פרקליט, בתוך הקלחת הרותחת של ה“סיטי”, היה הוא מקושר אל מקצועו וערך את הסניגוריה שלו במין צלילות-דעת ובמין שאר-רוח, שבאו לא רק מתוך שהעמיק חקר בכל פרט והיה בעל זכרון שאין כדוגמתו ותמיד בעל הומור וטוב-לב ושופע בזוהר חמדה. פעם אחת היה המלך בכבודו ובעצמו מן ה“קליינטין” שלו. איזה ברנש מופקר, בעל “פתק-אויל” פגע בכבודו של המלך: שבאיזה עתון-של-שוק, קטן וקלוקל, כתב זרזיר-עט זה מלה אחת. הוא הביא בעתונו מראה-מקום מידיעה שנתפרסמה בעתונים אחרים על נסיעת המלך לאחד המקומות ועל אשתו שארחה עמו לחברה. לידיעה זו צירף העתונאי הערה קטנה, אתא קלילא, רק תיבה אחת: “איזו”, בהא השאלה, – ר"ל: המלך אינו מדקדק בחרם דרבנו גרשום. זילותא דבי מלכותא אינה בנמצא באנגליה. רשאי המלך לא למחול על כבודו ולתבוע את עולבו לדין כדרך סתם בני אדם. אם יש הוכחה לדבר, שהעולב טפל עלילות שקר, יכול בית הדין להטיל עליו קנס גדול שלא יקום לתחית-המתים. היה זה אחד ממאות המשפטים המהוללים שערך אייזיקס, וכמובן, בהצלחה מבריקה. מאותם הימים נעשה אייזיקס מקורב למלכות. גם את אייזיקס עצמו ביקשו פעם אחת לסבך, יחד עם לויד ג’ורג‘, בעסק ביש של מניות מרקוני. הוא תבע לדין ויצא זכאי יחד עם לויד ג’ורג’. צדקתם יצאה לאור, סמכותו של בית הדין באנגליה בעיני הציבור גדולה כל-כך, שאדם היוצא זכאי בדין לא זו בלבד שאשמתו מוסרת מעליו אלא כבודו של הנחשד על לא דבר גם מתגדל על ידי כך, ובושת הפנים לעולב ולא לנעלב. אין “זילותא דבי דינא” בעיני האנגלי, אדרבא, נצחון האמת היא.

[ח]

את דברי הקאריירה של רידינג אתה קורא “כשיר המעלות”.

1910– משנה-לקטיגור ראשי. אלה הן משרות שזוהי הפעם השניה באנגליה שיהודי מכהן בהן. הראשון היה ג’סל המהולל במיניסטריון של גלאדסטון מ-1868 עד 1874.

1912– הוזמן להיות חבר במיניסטריון. הקטיגור הראשי הראשון כחבר מיניסטריון.

1913– לורד אשר על המשפטים, ותואר: בארון רידינג אוף ארליי.

1915– נשיא הועדה הצרפתית-בריטית למו"מ בדבר מלוה ממשלתי עם ארצות הברית של אמריקה.

1916– תואר אצילים גבוה: וויקונט Viscount .

1917– קומיסאר עליון וציר מיוחד בארצות הברית. ובאותה שנה – התואר “גראף”.

1918– אמבאסאדור בוואשינגטון.

1926–1921 – משנה למלך בהודו.

1926– התואר מארקיז⁵.

1931– במשך חדשים מספר מיניסטר לעניני חוץ בקבינט של ראמזיי מאקדונלד. ועוד מאה עליות, הצטיינויות, תארים, אותות כבוד לאין שיעור. בסתיו האחרון לחייו עשה בארמון וואלמאר שליד דובר, שהיה מקום משכנו הרשמי בתורת “הלורד הממונה על חמשת הנמלים”. שם היתה לו האפשרות להעלות על לבו את זכר האישים הגדולים שבהיסטוריה האנגלית. שם התגורר פיט בשנת 1804 ושם ביקרו נלסון; שם שכנה כבוד המלכה ויקטוריה בשנת 1842; שם נפטר וולינגטון בשנת 1852 והמארשאל פרנטש ב-1914.

הארמון מתנוסס בצפונה של דובר וצופה פני תעלת לאמאנש.

לפני נ"ח שנים חזר נער משרת על ספינה, קרוע ובלוי, עיף ורצוץ, ממסע על פני העולם באנית המפרשים Blair Athol וראה גוש מוצק של ארמון מימי הביניים בראש ההר, והוא אדיר ואפור.

הקורא את שיר המעלות והתארים הנ"ל יכול לשער, כי המארקיז רידינג היה שרוי כל ימיו בחיי רווחה ומותרות. לאמיתו של דבר היה דניאל רופוס אייזיקס בתקופת הפרקליטות אחד העובדים עבודה קשה ביותר. ומרגלא בפיו: משולה הפרקליטות לערש ושושנים, תצליח והיו שושנים בלי מיטה, לא תצליח – והיתה לך מיטה בלי שושנים⁶.

את יהדותו לא כפה על שום אדם, שכן מטבעו היה אדם הבורח מן הדימונסטרטיביות. אבל בכל שעת כושר היה מדגיש את יחוסו. בנאום הכתר שלו כמשנה-למלך בהודו התוודע כיהודי בדברים מפורשים ביותר.

מיד לאחר נצחון הנאצים בגרמניה הסתלק, בלי שהיות ובלי תחבולות דיפלומטיות, מנשיאותו בועד האנגלי-גרמני. היתה זו סטירת לחי לנאצים ובשבילנו מעשה של סולידאריות יהודית לאומית.

רואה אני זכות לעצמי, שהייתי הראשון שדיבר עמו על דבר הציונות, לאחר הכרזת באלפור ולפני נסיעתו השניה לאמריקה. וזוכר אני באיזו שימת לב של דורש טוב הקשיב לדברי והבטיח לעשות כל מה שיש ביכלתו לטובת הפוליטיקה של המאנדאט⁷. ומאז התענינותו מתגברת והולכת והוא נשא נאומים נלהבים ושירת באמונה את עמו ישראל, בצניעות אבל בלבב שלם. זכות גדולה עד אין שיעור לו בענין חברת החשמל של רוטנברג, ובנו היחיד לורד ארליי, עכשיו המארקיז רידינג, עמל לטובתנו בסניגוריה שלנו בא"י. כלתו ליידי ארליי היא אשת-חיל ציונית אמיתית. עכשיו היתה למארקיזה רידינג.

המארקיז רידינג מת בביתו, קארזאן-סטריט, לונדון, סמוך לבית בו נפטר ד’יזרעאלי-ביקונספילד לפני 55 שנה.

היו אלה שני רבי-המדינה הגדולים מגזע ישראל, שאנגליה העמידה לעולם⁸. אך ד’יזרעאלי הוצא בעודו ילד מכלל אמונת ישראל, ואילו רידינג היה יהודי בילדותו ויהודי במיתתו⁹. אין ספק, כי ד’יזרעאלי גדול ממנו, היסטורי יותר ואוניברסלי יותר; אבל רידינג היה אהוב יותר. בענין רידינג לא היתה שום שאלה מפלגתית בכלל. במובן הפוליטי-מפלגתי היה רידינג ליבראל, אך הוא היה אמן הפשרה בחסד עליון, הוא היה היחידי שהשכיל להתרועע במידה שווה עם אסקוויט ועם לויד ג’ורג'. השמרנים והפועלים – אלה ואלה מייחסים לו אימון ונותנים לו את השכר הגדול ביותר, שהוא החלק לעולם הבא: אהבה.

א

אוסקר שטרויס נולד בגרמניה, בעודנו ילד הביאוהו הוריו אתם בבואם לאמריקה, ויבחרו למושב להם בתחלה את העיר טאלבאטאן אשר במדינת גיאורגיה. אביו היה איש חרוץ, ודרכיו כדרכי כל היהודים הגרמנים בעת ההיא. כעת כבר שכחו היהודים הגרמנים באמריקה, כי גם המה באו שמה לא כנשיאים מקצה הארץ, לא כהגראפים הפאריזים הבאים לראות בבנות הארץ, ב“נסיכות- הדולרים”, לשאת אותן ואת מיליוניהן, אך כחלכאים באו, ומשפטם היה כמשפט היהודים הרוסים הבאים במשך הדור האחרון. היהודים מבאוואריה קדמו לבוא לאמריקה, יען כי בבאוואריה היתה גזרה מתוחה על היהודים. שאסור להם להרבות את מספרם בערים שניתנה להם הרשות לגור בהן, ואם היתה למשל הרשות לעשר משפחות יהודים לגור בעיר אחת, היה אסור לאחד מבני המשפחה לשאת אשה קודם שמת אבי משפחה אחרת, כדי שלא יתרבה מספר המשפחות ע"י נשואיו. הגזרה הזאת אלצה את היהודים לעזוב את ארץ מולדתם ולהרחיק נדוד לאמריקה, ויאחזו בערים רבות, אשר לא דרכה עד אז כף רגל יהודי מארצות אחרות על אדמתן.

פעמים רבות קרה, שיהודי צעיר בגרמניה בא במסורת ברית התנאים עם עלמה, ויסע עמה יחד לאמריקה, לשאת אותה שם לאשה, יען כי בגרמניה לא היתה לו הרשות הזאת. תחת התחום המוגבל אשר לנו, היה להם מספר מוגבל של יהודים בעלי זכויות. וגם הזכויות, שניתנו להם, ניתנו בצרות עין, בתוקף הדין, בקמצנות ובדקדוקי עניות וחומרי חומרות, שאין אדם יכול להפטר מהן בכל פדיון וכופר.

היהודים הגרמנים הראשונים שבאו, היו רובם ככולם נגועי הגזרה של פרישת דרך ארץ, ומאליו מובן, שהיו צעירים, ובכח וסדר היה יתרון להם מליהודים שבאו מפולניה, ומן הצד האחד היה ליהודי פולניה יתרון זריזות וכשרונות והמצאות.

על דבר היהודים הגרמנים שבאו לאמריקה כתב האירי אוֹ’קאן: “היהודים הם חרוצים ונהנים מיגיע כפיהם ומפרי תבונתם; הם אינם באים אל הממשלה, ואינם מייגעים אותה בבקשות לתת להם משרות ופקודות. מספרם בבתי האסורים ובבתי העניים רק מעט מזעיר, את ילדיהם המה שולחים לבתי ספר הכוללים, ולא ייראו פן יבולע להם, בבקר הילדים את בתה”ס יחד עם ילדים בני עמים אחרים, יען לבם נכון בטוח באמונתם, כי לה העוז והבטחה. לפעמים נשמעות תלונות על היהודים, שהם מרבים לעשות הון ועושר, אבל אנכי יודע ועד, כי אין חטא ועון להרבות הון בצדק ולעשות עושר במישרים. אמונות הבלים ורעות רוח, שנשרשו בלבב שונאי ישראל במשך אלפים שנה, כבד לשרש בימי דור אחד, אבל סוף הכבוד לבוא, וכל באי עולם יכירו וידעו להוקיר את אהבת היהודי לארץ מולדתו, את אמון רוחו ואת נדבת לבו לכל דבר שבצדקה וגמילות חסדים… עם היהודים, עם כל תלאותיו ומצוקותיו הרבות אשר נשא וסבל זה אלפים שנה עוד עמד טעמו בו וריחו לא נמר, וגם היום נאה הוא לשמו: עם סגולה ושמו נאה לו, וקיומו והויתו עד היום הזה, אחרי כל צרותיו ופגעיו, הם עדים נאמנים כי בו בחר ה'. וכי עיניו עליו להשאירו לטובה ולברכה כהיום הזה. כל המעלות והמדות הטובות, מוסר, יושר, צדק, ואמונה, אשר מקורן הוא בתורת היהודים, וממנה באו אלינו במדה גדולה או קטנה, הן נראות עוד עתה בקר עם היהודים".

או’קאן שהיה איש מפרסם בדורו, בעל בעמיו, ונודע לשם בספריו על קורות הדת הנוצרית, ישב גם הוא בגיאורגיה, ודבריו על היהודים י"ל הש' 1885, במדינה ההיא ובעת ההיא היו לנגד עיניו אך היהודים שבאו מגרמניה, שממשלת אמריקה נתנה להם כמו שהוא כותב במקום אחר, “חרות תחת עבדות ומנוחה תחת רוגז”. או’קאן מדבר עם היהודים ואמנם היהודים הראשונים, אשר באו בתקופה ההיא מגרמניה, ורובם מהקהלות הקטנות, ולא ממפלגות העשירים, לא היו עוד בבחינת “בר מינן לאומי”, ולא בבחינת היהדות “הנאורה”, הקרה, הקשה והמצוקה, המבריקה מלבר והריקה והנעורה מלגו, האנשים ההם היו עוד תמימים ומצוינים במנהגיהם ובלשונם, ליהדותם היתה עוד ינקה חזקה מן הזכרונות ומן המקומות, ששם ישבו צפופים ודחוקים, אפס כי החל החלו לעשות עושר, ובדבריו של מליץ-יושר זה אנו מרגישים, שהוא כמו מלמד זכות על היהודים בדבר שאחרים כבר החלו אז ללמד עליהם חובה, והוא – שעיניהם אל כיסם ושהם נבהלים להון.

כמו בראי מלוטש מצטלם בדברים האלה אביו של אוסקר שטרויס. הוא היה יהודי גרמני דבק מאד באמונתו, אשר כל בוגד בעמו ומספר ברית אלהיו היה בעיניו כשקץ נתעב, פעם בפעם היה מזכיר עוד בלב נשבר וברוח נכאה את החמס והשוד שנעשו לאחיו באשכנז. בבואו משם לאמריקה נשא בתחלה את סבל החיים ומצוקותיהם. ככל האנשים דניידי אשר מקרוב באו. אין אנו יודעים היטב, אם היתה מלאכתו בתחלה מלאכת רוכל מחזר בכפרים – שמעתי שיש מחלוקת הביוגרפים בנוגע לפרט זה — אבל לו גם יהיה כן, לא יגרע מכבודו מאומה. אך אולת קשורה היא בלב יוּנקרים או בוֹיארים טפשים, שרוח האצילות, העדנה והיופי ניתנו אך להם למנה, ואיש שעסק, למען החיות את נפשו, במלאכה גרועה, איננו יכול להיות אציל. אולי כן הוא הדבר בעמים אחרים. ביהודים לא כן הוא הדבר. היהודים הם אצילים ממולדתם, רק העניות היתה מנוולתם, ובהעלות הענן הזה נראה את זיו האצילות בכל טהרו. לא אנחנו המעידים עדות זו על עצמנו: עדות זו מעידים הנוצרים הישרים בלבותם. עדות זו העיד או’קאן בסגנונו ובנוסחו, אולי בלי אשר ידע עצמו, על מה הוא מעיד. רואה הוא יהודים שבאו אך זה מקרוב במסכנות, ואולי גם בבערות מדומה, ובמשך עת קצרה כבר התעדנו ונצטחצחו הם או בניהם אחריהם – דבר אשר לא יקרה כל כך מהר בקרב עם אחר. למראה החזיון הנפלא הזה תחל רוח הדת לפעם את הצופים ממינו של או’קאן, והם מדברים כבלעם על דבר העם הקדמון.

יש אך להוסיף על דברי מוסרם מלה אחת: העם הזה הוא גזע מיוחד, וסגולות מיוחדות לו, כל זמן שהוא נשמר בעצם תומו.

אחרי המלחמה בעת שחרור העבדים העתיק אביו של אוסקר את משכנו לנויארק. בנויארק יסד בית מלאכה למעשה כלי זכוכית לבנה, ובמשך הזמן היה בית מלאכה הזה לראשון במקצוע זה באמריקה, ומובן, כי עושרו וכבוד ביתו של שטרויס פרץ מאד, ותהי המשפחה הזאת למשפחה ענפה ועבותה, רבת היחסים וההשפעה. אביו של שטרויס לא היה מהצעירים בגרמניה, אשר לרגל הגזרות לא יכלו לשאת אשה בארצם, כרוב חבריו. הוא כבר היה נשוי בבואו לאמריקה, ואוסקר בעצמו נולד בגרמניה, ובהיותו ילד הובא לאמריקה, ויחל ללמוד אנגלית בטאלבאטאן, וכבר בילדותו עלה על בני גילו בחריפות שכלו ובכוח זכרונו, ויעש חיל בלמודיו, ויצא לו שם, ואחרי גמרו את למודיו הראשונים, עודנו רך וצעיר, השלים את חק למודיו באונברסיטה קולומביה, ויצא מוכתר בשם התואר “איש הכבוד” (“האנאר מן” ) וכשנתיים ימים אחרי כן – זאת היתה לערך 1873–74 – השלים את למודי המשפטים, ויהי לעורך-דין, אך לרגל רפיון עצביו וחולשת מזגו לא יכול להשתתף עם עורכי הדיינין, וישמט את עסקיו, וילך ויעש שנים אחדות באירופה. ויותר שהיה מתענג לבקר את הארצות השונות ואת הערים הגדולות, היה שוקד על ספרים וכתבי יד בבתי הספרים המפוארים, וכפי ששמעתי מפי אנשים שהתהלכו עמו בעת ההיא, היו כבר אז כל תאות נפשו וחזיון רוחו לעסוק בעיניני המדינה, ו“בשביל כך” — היה אומר “אין הספרים לבדם מספיקים, אך מן הכרח הוא להתבונן אל מחזה החיים בכל חליפות צבעיהם וצלליהם”, וביחוד הרבה שטרויס רעים ויחוסים בגרמניה ובאנגליה ובצרפת.

אחרי שנים אחדות שב לאמריקה, ויכנס כחבר לבית עסקיו של אביו, וע"ד התקופה ההיא ספרו לי אנשים, כי טרור היה בבית המלאכה לישר ולשכלל ולהכין הכל, לפקוד את הפועלים ולפקח עליהם, ולחשב את הסוחרים והמוכרים המביאים כל משא, ולכתוב חשבונותיהם זכרון בספר, כי על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל מעשי בית המלאכה, ויש גם אשר אכף עליו אז הצורך לנסוע לערים שונות לקנות את החומר ואת הכלים הדרושים לעבודה לכל צרכיה, ואולם מיוחד, עליה מרווחת, הוקצתה לאוסקר לשבתו בבית המלאכה, וגם ארוחתו ומאכל שולחנו היה ערוך לו שם, כי שם ביתו, למען יהיו עיניו ולבו בבית-מלאכתו כל הימים.

ככה מספרים על דבר ההתמדה וההחמרה שהיה אדם זה מחמיר על עצמו. ואמנם יש הרבה דמיון ושפת-יתר בדברים האלה. אולי במשך העת הראשונה הקדיש אוסקר שטרויס את כל עתו לבית המלאכה, וכדרך הדייקנים הגרמנים רצה לעבור בכל מדוריו עבור וחקור כל דבר עד היסוד לכלליו ולפרטיו. ואולם כעבור שנים מועטות כבר אנו רואים את אוסקר עוסק בעסקי המדינה – לא כגאותן גס רוח, שואף ורודף אחרי הכבוד, מתהלך על שבכה של תחבולות ותעמולות, אך כמשכיל ודעתן, שחנוכו ודעותיו ועבודתו הכינהו להציב לו יד בעבודת הרבים.

בש' 1882 כבר היה שטרויס לאחד מן הבוררים אשר השתדלו לבחור לראש העיר נויארק את גראהמס, ובשעת בחירת הנשיא קליוולאנד היה שטרויס למזכיר בבית ועד הבוררים, אשר לצד קליוולאנד, והוא חבר את הטופס ההחלטה אשר נתקבלה ביום הכניסה הגדולה של המון העם בנויארק.

עד כמה שיכלתי להעלות מתוך מאמרים שקראתי ושיחות והשערות ששמעתי בזמנים שונים, כבר היתה אז צורתו המדינית של אוסקר שטרויס מסוימת וברורה כצורת ריפובליקני. אחרי כן ניטשטשה הצורה הזאת, וביחוד מן העת אשר נכנס שטרויס לעבודה דיפלומטית, והתחיל מרפרף מעל למפלגות.

ככה יובן היטב גם הפרק ההוא בחיי אוסקר שטרויס, אשר אז היה שקוע כולו בעסקי אביו. אין רצוני לאמור, שעסקיו הטו את לבו, אך שעסקיו נתנו לו את היכולת להכיר היטב את נמוקי הריפובליקנים.

כי הנה ריב לרפובליקנים עם הדימוקרטים בדברים שונים הנוגעים אל חרושת המעשה. הדימוקרטים מבקשים לבטל את המכס מסחורות חו“ל, באמרם שההכנסה מן המיסים הפנימיים דיה להספיק לכל הוצאות הממשלה הנחוצות באמת, ואם אמנם רשות להממשלה להטיל מסים וארנוניות, אפס רק כדי צורך הוציאותיה, אבל להעלות מסים שלא לצורך – הרי זה גזל ואסור; והמכס הוא ג”כ מס אשר הושת על הקונים סחורה חו“ל, והוא מס שמרימים אותו שלא לצורך ואסור, ומוטב – אומרים הם – שהמיליונים הרבים, המונחים באוצר-הממשלה ואינם נושאים פירות, ישארו בידי בעליהם, הם יושבי הארץ הקונים סחורות מן החוץ, והכסף בידי בעליו הלא יעשה פירות. זה הוא טעמם ונמוקם של הדימוקרטים, המבקשים לבטל ועכ”פ להמעיט את המכס. אבל הרפובליקנים עונים לעומתם, כי לבטל את המכס מסחורות חוץ אי אפשר, יען כי לא יוכלו בעלי בתי-החרושת האמריקנים להתחרות עם תוצאות חרושת חו"ל, כי שכר המלאכה והעבודה באירופה הוא מעט מאד, כי העמים והעושים במלאכה שם אנוסים להסתפק בשכר מועט, על לחם צר ומים לחץ יחיו, לא כן בעלי המלאכה והעובדים באמריקה, אשר הסכינו לראות בטובה וצרכיהם מרובים והוצאותיהם עצומות, ואם יבוטל מכס הסחורה המובאת מאירופה, לא יוכלו בעלי בתי החרושת באמריקה להתחרות עם בעלי החרושת שבאירופה, כי אלה יביאו את תוצאות עבודתם וזלזלו את המקחים, ולבעלי החרושת האמריקנים לא תהיה דרך אחרת בלתי אם להוריד ולהשפיל גם הם את שכר עובדיהם ופעולת שכיריהם עד הדיוטה התחתונה כמו באירופה, ואז הלא ירע וימר גורל העובדים והפועלים באמריקה כמו באירופה. ואם ימאנו הפועלים האמריקנים להתרצות אל בעליהם בשכר מועט, אז יאולצו הבעלים לסגור את בתי העבודה על מסגר ולהשבית את חרושת-המעשה האמריקנית מן הארץ.

בדבר הזה היה שטרויס רפובליקני לבית אביו. אבל מצוין הוא הדבר שהשאלה הזאת לא לקחה את לבו, כאשר לקחה את לבות רבים מהלומדים בני המיליונרים האמריקנים, שהשרו את רוח חכמתם ואת השפעת שיטותיהם הלמודיות על עסקי בתי אבותיהם. וזאת לדעת שבשאלה על דבר המכס נגעה נגיעה חזקה אל כל מצב מסחר בית שטרויס, אבל אוסקר פנה לעסוק במקצוע אחר במקצוע קורות הדורות ובשאלות חופש הדת.

בדבר הזה דמה אוסקר שטרויס אל יהודי אחר בן ארץ אחרת, בן תרבות אחרת, והוא לואידז’י לוצאטו, הנישא וגבוה ממנו בכשרונות כלליים, אך שפל ומך ממנו בתכונה היהודית. גם לוצאטו גם שטרויס פנו כמו מאליהם אל השאלה אשר בה תלוי מצב העם היהודי בקרב הגוים, כמו מאליהם, כמו במקרה, איש איש מהם בא ממקצוע אחר, ושניהם נזדמנו במקצוע זה.

בנו של האימיגרנט מגיאורגיה, שעליו, או על הדומים אליו, נכתבו בש' 1855 הדברים, ש“לב היהודים האלה נכון בטוח באמונתם, כי לה העוז והבטחה”, היה כעבור שלושים שנה כמעט לראש המדברים במקצוע זה באמריקה.

ב

ראיתיו לפני עשרים שנה בווינא, בדרך עברו לקונסטנטינופול, ועודנו ניצב כמו חי לפני: קומה בינונית, פנים נעימים ופשוטים מאד, מצח זך משתרע למעלה, עינים מפיקות מנוחה וטהורות כתכלת הרקיע – הבורגניות הטובה והמהוגנת! – הצרפתי אומר על אדם כזה: איש של טעם ( un hommo de goût ) ומוסיף: וגם מעשי ( et pratique ). אולי עולות בזכרוני המילים הצרפתיות, יען כי אוסקר שטרויס דבר אז צרפתית, והמנוח עמנואל בוימגארטן, שארח אתו לחברה, היטיב לדבר ממנו, וביצאנו את פני שטרויס כלל בוימגארטן את משפטו על האורח ההוא בפתגם הזה. מני אז הוא קבוע בזכרוני.

איש של טעם – כן! הוא היה נחמד בדבריו ובהליכותיו. ניכר היה שהוא אדם שרוי בטובה, ועומד ברשות עצמו. אבל לא היה בו דבר מסמני בעלי הכיס, שהיו בן לילה לאנשי אוצרות. לא היה בו גם דבר מאותות הקהות-מתוך-שובע, הקרירות וה“לא איכפת”, שיש בדורסי- הכדור ( גלאב-טראטטערס), אשר כבר ראו הכל, ועל כן אינם רואים עוד מאומה. דומה היה לאיש שבא בפעם הראשונה מעיר רחוקה לווינא, ועיניו פקוחות, ואזניו הוא משים כאפרכסת – לראות הכל ולשמוע הכל בפעם הראשונה, והוא שואל: אם כן ל " voiture " קוראים פה “פיאקר”? ומחיר ה“פיאקר”? היש שער קצוב? – כאילו לא נכונו לו אחת המרכבות ואחד מצמדי הדוהרים של בית המלון.

ככה היה האיש הזה, כשקבל אותנו, כמו שאמר בעצמו, “בצנעה” (" dans l’intime " ) – מפני שהוא לא בא אז בדברים עם איש מן הדיפלומטים, זוכר אני, שהרושם שהתחקה בלבי היה: “מזג טוב”.

ואולם נסינו אז לדבר אל האיש ההוא גם בעיניני שאלת היהודים, וכאשר אך הזכרנו את השמות “ממשלת אמריקה”, “ממשלת תורגמה” – הכר לא הכרנוהו עוד. נהפך לאיש אחר! וזוכר אני, כי החלק הזה של בקורי דכא את רוחי מאד. – לא מלה אחת דגושה ומוטעמת יותר מחברתה, לא בטוי אחד של הרגשה, לא בת-קול של איזו התעוררות שתהיה – עמק השוה! – ואני הייתי אז צעיר ורך, ולא ידעתי, מה זה איש דיפלומטי. יכולתי להבין הכל, אף את הרשעה. אף את האכזריות, סוף סוף יש באלה חיים! והדיפלומטים אינם אנשים רעים. כשאתה מדבר אליהם – הם מודים על כל דבר: אולי זה הוא נכון, אבל… צריך עיון. הנה זה השעמום שיש בו כדי להמית! והשעמום בתנועות, בדרך ההלוך, בקול שאין בו רעידות, בעינים – שהן דומות אל עין ים המלח, שהכל עובר לפניהן בלי השתקף בתוכן, בלי התז מהן ניצוץ, כטבלאות של ברזל כהה.

– חובה לעשות דבר בעד הנודדים היהודים! – כן vous avez mille fois raison (צדקת אלף פעמים). התואיל ממשלת תורגמה לעשות דבר לטובת היהודים? – מלכי תורגמה היו מאז מלכי חסד. – האם יש ליסד מושבות? – כן, רעיון טוב מאד, תורת הלשון של אולנדורף החודש הראשון.

ונסע האיש לדרכו, ובין הלוחות ושברי הלוחות המונחים בזכרון היתה גם גליפה זו. הכנסתיה לרשימה בסימן “מזג-טוב ודיפלומטי נקרש”. על ידיעותי לא נוסף אף קוצו של יוד. אבל כדאי לראות את הציר היהודי הראשון בדורנו. היו צירים קטנים, למשל פייחוטו ברומיניה, היו סגני צירים, אבל ציר כהלכה לא היה מימי דון יצחק אברבנאל, ששימש אחרי גלות-ספרד בתור ציר בניאפול, ככתוב על מצבת קברו, ומימי החכם יצחק אשכנזי, אשר שלחה ממשלת תורגמה במאה השבע עשרה לווינציה בשליחות מיוחדת, לא כהן איש יהודי במשרה הזאת עד היום הזה.

ואמנם אין ציר יהודי במאה העשרים כותב פירושים על התורה, ואיננו שואל את אותן ה“שאלות” הרבות, ואיננו מחבר “נחלת אבות” ו“ישועות משיחו” – אבל יהודי! צריך להסתפק במועט: די שאיש כזה הוא יהודי, וכדאי לראות איש כזה. סקרנות פורתא – ולא יותר.

ועברו מני אז כעשרים שנה, ונעשה אוסקר שטרויס למין “צנון וחזרת שאינם פוסקים מעל שולחן” העתונאים: אוסקר שטרויס נתקבל ע“י הסולטן, אוסקר שטרויס נסע לניו-יורק, אוסקר שטרויס היה ביוהכ”פ בביהכ"נ, אוסקר שטרויס נתן צדקה לנשרפים, וכיוצא בזה. נכנס לתוך הריפרטואר, מצא מקומו בלוח המפתחות הקבוע. מדי קראתי, מדי כתבתי את הידיעות האלה עמד לפני האדם ההגון עם הסבר המעשי האמריקני ועם העדנה היהודית הרבה, ועם השיחה בדברים פשוטים, וכשאתה רוצה לשוחח עמו בדברים של מדינה, הרי זה כאילו רצית לנשוך חלמיש.

חלפו כחמש עשרה שנה, ואוסקר שטרויס כבר עזב את המשרה, ושב לניו-יורק, והיו לי ענינים נוגעים אל הכלל, ואכתוב אליו, וישיביני מכתבים ארוכים. – אותו קור-הציר, שהקפיא כל קרב אליו אז בווינא, לא היה עוד, על דבר עניני היהודים כתב אלי ברגש חם ונמרץ, ולא עניני היהודים האמריקנים, כי אם עניני היהודים הרוסים – נקל לשער זאת – היו נושאי המו"מ. יהודי מתבולל, כמו שאומרים, אבל סוף סוף יהודי! משתתף בצערם של ישראל בארצות רחוקות! וכתב אלי את השקפותיו, מה יש לעשות, ומה אין לעשות, כי שוב שם לב לדברי בעתונים האנגלים, והסכים על קצתם והתנגד לקצתם – בסך הכל, איש נושא ונותן, איש שיש לו דעות ושאיפות בענינים היהודים הכלליים. שמחתי על המכתבים ההם, השמורים אתי, וברשימתי תקנתי: תחת “מזג טוב ודיפלומטי נקרש” – מזג טוב ויהודי טוב.

אולי יען כי אז היה חפשי מן המשרה, אולי יען כי מאורעות שתי עשיריות-השנים האחרונות בחיי עמנו לא עברו עליו בלי קבוע את חותמם על נפשו. נפלה גם הברה, שהיתה לפי דעתי קלוטה מן האויר, כי אוסקר שטרויס, אילו לא גר באמריקה, אזי עמד בראש הציונים אחרי מות הרצל. ואחרי כן הוכרז בקול גדול כי אוסקר שטרויס נתן ידו לטיריטוריאליים, ונמנה בהועד הראשי, ומן הועד הראשי נבחר אל הועדה הגבוהה מעל גבוהה. ויש אשר הודיעו, כי אוסקר שטרויס נכנס אל ה“קומיסיה הגיאוגרפית” לתור ולחפש ארץ, ואחרים היו מתארים את אוסקר שטרויס כעסקן ראשי בפזור היהודים באמריקה (“רימבאל”), והיו משתפים את שמו ואת שם שיף הגדול ממנו ביהדות, אבל הוא, שטרויס, גדול מחברו במצב המדינה ובמשמרת הפקודה, עמית ורע לרוזבילט, מועמד למינסטריון זה או אחר. הדברים האחרונים האלה לא נגעו אלינו הרבה, אלינו נגע רק הדבר, כי שטרויס עומד באמצע התנועה היהודית הכללית.

ובעת ההיא ישבתי כשנה אחת בלונדון – תרע"ו – ונקראתי פעם אחת לבוא אל “המכבים”, אל המשתה שעשו לכבודו של אוסקר שטרויס.

איש זקן! הפנים דלו, קמטו ונכמשו מעט, העינים שקעו מעט בחוריהן, ומציצה מהן איזו עצבת חרישית נעלמה, על המצח הגבוה חופף ומעלף מעין ענן, בזקן זרקה שיבה, הקומה – פחותה מבינונית, והצעדים נעשו עצלים ורפויים. נימוח הברזל של אותו הדיפלומטי שראיתי בווינא. לא נשאר דבר! איש זקן מדבר ברכרוך של חן: איננו מכסה דבר, אין לו מה לכסות, וכמעט שאין לו מה לגלות. שלום! – הוא קורא – אחת היא, באיזו דרכים תיטיבו, בציונות, בטריטוריאליות, ביק“א, באליאנס, באנגלאדשואיש, ב”הילפספעדאיין“, בקאנפערענץ-געמיינשאפט”, ב“בני-ברית”, ב“שעלטער” (מקלט לנודדים בלונדון), ב“רימובאל”, בארגנטינה, בבת“ס – אל תריבו! אם יחלק לבבכם – תאשמו! – בין מקוראינו בבית הועד כל “הכוכבים” של לונדון היהודית: האדלערים והשפיעלמאנים, וגם מאריאן בתוכם, זה השינגא, מבקר האמנות, המדבר כהסורבונה – עם הומור דיקדנטי, וכל צבא המטיפים, וההנריקסים המיוחסים, וביניהם זנגביל בשעת רעואדרעוין שלו, כשמהלכים מפיו לפידים, כשנזרקות השנינות היכולות לבדח דעת מתים, והוא בעצמו איננו מעוה אף קו של פניו, ונושא שם איש איש את מדברו, בטעם after-dinner-talk (השיחה שאחר הסעודה) שבאנגליה, ומנגחים ומנצחים זא”ז בהלכה, ומדברים מוסר וכבושין, וגם דברי בקרת והלצה וחדודין ו…“שאר ירקות”, והוא, האיש אשר רוחו קבצה הנה את כל בעלי הדברים האלה, אשר בשלו היתה כל האספה הזאת, אומר: שקדו ושמרו את העצה אשר אני יועץ לכם! עשו טוב ואל תריבו איש באחיו, יען כי מצב אחינו הוא נורא מאד, ונחוץ לעשות טוב – וירא אני, כי יוסיף לאמר, שהגשמים יורדים בחוץ, וכשהגשמים יורדים, האדמה נרטבת – והוא מוכיח זאת באותות ומופתים.

ויושב אני ומקשיב, ומחשבות שונות מתעוררות בקרבי: מה הם חפצים מאת התמים הזה? באשר כי היה ציר, ובאשר כי יש לו מיליונים, חושבים הם, יכול הוא “לגלות את הקץ”, והוא הלא איננו יודע דבר יותר משיודעים הילדים ביננו? איש איש מהם יודע יותר ממנו! – ואם הוא איש טוב, יתן את מקצת המיליונים אשר לו, כי רק להשמיע מוסר – יש לנו חברות תהלים ומגידים, וזוכר אני את המגיד בחברה תהלים, שדבריו היו עמוקים יותר מדבריו של זה, רק שהמגיד ההוא דבר יהודית, שעשה העויות, אבל היה בדבריו תוכן יותר! – וכמה פתי הייתי לפני עשרים שנה, כשחשבתי, כי זה יודע-הכל, אך איננו רוצה לגלות, – אולי איש כזה איננו יודע מאומה, ואם לא יקרה, שהנערים הכותבים את המאמרים הפוליטיים בעתונים, הם מעמיקים לחקור יותר מאדון זה ומאדון אחר – הטפסרים האדירים היושבים בלשכות שר החיצון, ומעלים הנערים האלה מתוך פלפול, שאדון זה סבירא ליה כך ואדון זה – כך, ובאמת לא סבירא להו כלל! – ובא הרעיון האחרון: אולי תמימות זו היא גרם-המעלה שאדם מגיע אליו אחרי כל ההמצאות והחדודים…

ולימיני יושב הצייר המפואר סאלמונס, והוא לוחש לי: היודע אתה, שהאיש הזה כתב ספרים גדולים? – וחושב אני, שהוא אומר לי כך כסניגור שלא במתכוון, ולשמאלי חברנו הרבט בנטוויטש לוחש לי: הוא בעל צדקה גדול – ועושה בי הדבר רושם, כאלו רצה ללמד זכות… ונגמרת הסעודה, ואגודות אגודות מתחברות לשיחה, והנני יושב “במחוגה” של שטרויס, ומעשנים את הסיגרות של עוג מלך הבשן, ומושיטים לנו את המוקה בכוסות קטנות, ואוסקר שטרויס איננו שותה מוקה ואיננו מעשן, – הלב!

ומתחיל הדבר להיות מיגע ולהטיל עלי שעמום. הסעודות הסטירי-אוטיפיות והשיחות והדרשות! ואינני מחכה לעשרה האחרונים ופורש ויוצא. צריך להזדמן עם אוסקר שטרויס במקום מיוחד, בלי סעודות וסביבה שכזו.

הנני מזדמן עמו בפעם השניה בעת חנוכת השלטר החדש. הובילנו שמה הרמן לנדא, העסקן, היתה שם “כל לונדון” – הלורד הזקן, ושטרויס בא ב“ארבע אצטונות " (quatre-cilindre ), לא כל כך מגוהץ היה האוטו, אבל חשוב. בעת החגיגה והדרשות אי אפשר היה לדבר, אבל אחרי כן, ב”שלטר" עצמו, סמוך להנודדים המתארחים שם, נכנסנו בדברים.

– קראתי, קראתי את המכתבים, ומה שאני חושב כתבתי לך, ונפתחת מעין השיחה, ווינא – קונסטנטינופול – ניו-יורק –לונדון. “כן אז היתה עת אחרת”. "היכן יש ליטול את הכוח מאז? ": “לונדון, לונדון – כן, עושים היהודים פה כל מה שיש בכוח אדם לעשות”. “הבנין הזה הוא יפה מאד. לחנם מרבים כל כך לגנות את אואייטשפעל”. - ואפרד מעליו.

וכעבור ירחים אחדים באה השמועה, שנמנה למיניסטר-המסחר. בודאי היה זה מיניסטר נאה לסוחרים, וסוחר נאה למיניסטרים. בארצות אחרות, בעולם הישן, יש אשר ציר נעשה שר חיצון, או – נחות דרגא, שר חיצון נעשה ציר (מקרה איזבולסקי), אבל כי יעשה ציר – מיניסטר המסחר, דבר זה רק באמריקה שמענו.

ואוסקר שטרויס, לפי שאמרו לי ממקור נאמן, רצה להחזיק מקומו בתחום הדיפלומטיה, ולהעשות ציר בטוקיו, ביאפאן. זה הוא כעת מקום לדיפלומט להתגדר בו! ורוזבילט הבטיחהו, ועד כה ועד כה נגמרה נשיאותו, וטאפט ירש את מקומו, ושלח טאפט את שטרויס לקונסטנטינופול, ונדרש לא שטרויס בתנאי, כי רק שנה ישב שם, ואח"כ יעבירוהו לטוקיו.

ובשנה שלפני שעברה, בקיץ, עמדה האניה הצובאת (סטעהשענער) עם דגל-הכוכבים האמריקני לפני בית המלון “סאממער-פאלאס” בתיראפיה, ועל בית המלון נופפו גם כן את הדגל הזה, מפני שצריך היה שטרויס לבוא, ומעון כבר הוכן בעדו בבית-המלון הזה, ויום יום חכו לו שיבוא – והוא היה חולה, ויום יום טלגרמות, שביאתו תתאחר, וזכרתי אני את דבריו בה“שלטר” בלונדון: “היכן יש ליטול את הכוח מאז”.

ואחרי תוחלת ממושכת של חדשים, ואני אז עוד בקונסטאנטינופול, ובא שטרויס, וביום אחד נסעה הכבודה של הציר החדש, כמנהג המקום ההוא, אל הסלטן, מרכבה רתומה לסוסים רבים, צמדים צמדים, חבושים רסנים ואוכפים של כסף עם פעמונים מצלצלים ורכבים לבושי מחלצות, ובתוך המרכבה הגדולה יושב… יהודי קטן, כפוף, ואחרי המרכבה המון מרכבות נושאות את הפקידים ואת העוזרים ואת הסגנים.

והתחילה המהדורה השניה של כהונת אוסקר שטרויס בתוך ציר בתורגמה. לא סכסוך ולא שאלה ואין מה לעשות. אין פגע ואין יוצאת ואין צוחה, ובכן אין צריך מגן וצנה, ואפשר למות מתוך שעמום.

ובכן יצא שטרויס להנפש מעט, וקרוב הדבר בעיני שלא ישוב.

ובדרך אורבים העתונאים בווינא, בלונדון, משתדלים לקבל ראיון. אין להשתדל ביותר. פורצים לתוך פרצה. מהיכי תיתי! וחוקרים אותו: מה על דבר ארץ-ישראל? מה על דבר רזי דרזין של התוגרים-הצעירים?

חברי העיתונאים! אפשר שאתם יכולים להודיע לו? הוא לא יוכל להודיע לכם דבר אשר לא ידעתם.

אולנדורף החודש הראשון. כן הוא הדיפלומטי-האמתי.

כל המרבה לנסוע הוא מובטח, שיפגוש אנשים רבים בדרך, ויודע הוא שהם דומים על פי רוב לפרחים גזוזים – יפים לוקח לב, וריחם, ריח בשמים משובב-נפש, אך ממהרים הם לנבול. תמונות תמונות כעבים תעופינה, כצללים תעלינה, תשקענה, כשביבי אור תזהרנה, תכבינה, ולפעמים נמשכים ממנו נימין נימין, נרתעים כצלילי קולות, סקירות שרטוטים כהים, רפויים, מפקפקים, – אך יש אשר השרטוטים ההם עומדים ותובעים כנשמות שמבקשות “תקון”, תובעים מאת מכחול הצייר לצרפן, לאחדן, לנפוח בהן נשמת חיים.

משוט בערי איטליה באתי אז לרומא. ראיתי שם אנשים רבים מאד; שמעתי שמות, מאורעות, ספורים – לאין מספר. טיילתי על ה“פינטשו” בלוית בני משפחת הרב אהרנרייך, שהודיעו לי את שמות העוברים ושבים, איש וקורותיו, איש ומעשיו. פעם בפעם עמידה והתועדות: “אדון פלוני” – “אדון אלמוני”, כף אל כף, “שמח אני מאד להכירך, אדון”, “גם אני, גם אני”, ומעט שיחה ופרוד. היוכל איש לזכור את כל אלה?

ומן ה“פינטשו” אל הפרלמנט, ומן הפרלמנט אל הסינט, ומן הסינט אל בית הקפה: “אדון פלוני – אדון פלמוני”. מה רבו השנים, מה רבו הבריות; ונוסע אדם כל ימיו, ורשימות לרשימות תצמדנה, ומורות חדשות מתרקמות, וקלסתרי פנים חדשות תופסים מקום במוח, ו“חרתין נבוט לצפרין”, והתרוצצו – ולסדר אין פנאי, ואולי אין גם כדאי…

אך יש אשר מן המבוכה הזאת עולה תמונה. אין אתה צריך לדלות אותה: היא עולה מאליה. אין אתה צריך לצפצף את קויה, לערבב את סממני צבעיה. היא מסמנת, מצטיירת ומשתקפת מאליה; אין אתה צריך לטרוח ולבוא אליה – היא באה אליך, מתכרכת בך ומלפפתך – היא תמשול בך.

מדי יקרא השם והכנוי: יצחק אַרטום, עומד האיש ההוא לעיני בקומתו ובצביונו: איש קטן, שפל קומה ודל בשר מאד, פניו ירוקים-שחומים, גולגולת גדולה מקופלת ומונחת על העורף, כמעט בלי חציצת צואר, קרחת גדולה על הפדחת, חוטם דק וארוך ומעוקל מעט; על יד גזרת השפתים וזויותיהן איזו קפדנות, איזה קושי עז, אך עינים – שיש בהן ברקים ולפידים, כמו של מורגים חרוצים, כמו של שכינים חריפים מלובנים; מזהירות, נוצצות, לוהטות, עד שאין אתה מכיר את צבען: שחור, תכלת, זכוכית שקופה, עין הערמון, עין האלמוג, חמרמרת האדמה, עין האפר? הכל יחד. והקול – מן הגוף הצנום הזה עולה קול כמו ממרחקים, כמו נשאהו הרוח על כנפיו מסוף העולם, מתחומים אחרים, שונים כל עיקרם מאלה של עתה; ואתה נעשה תכף שבוי הקול, ודומה אתה, שהקול הזה יוכל לשאת אותך הרחק-הרחק לעולמות שכבר שקעו, למלאכים ולאראלים שכבר נפלו ממרומי ערבות…

זה היה מזכירו של קאווּר – לא אחד ממזכיריו, רק המזכיר, בה“א הידיעה, ובאותן השנים הגדולות, בין אותם הגלגלים ההיסטוריים המפרקים והטוחנים זה את זה, כשהתחילו המלחמות העצומות בין סרדיניה וצרפת ואוסטריה. לא זזה ידו של ארטום מתוך ידו של קאווּר במשך כל מלחמת ש' 1859. ואחרי כן עבד האיש הזה שכם אחד עם השרים אשר באו אחרי קאווּר. בש' 1866 בא עם מינאב’ריא לווינא, להחליט את תנאי השלום עם אוסטריה, ובש' 1870 בא שמה עם מרקיז מינגיטי, להכין את לב ממשלת אוסטריה לקראת המאורע האדיר: כבוש רומי ע”י האיטלקים – אז, בעת אשר הקנאים הקתולים באוסטריה, שישבו ראשונה במלכות, ושתפסו עמדה חזקה מאין כמוה בבית הנבחרים, רכּזו, בהתאָמה אל שיטתם הדתית, את כל השתדלותם ביגיעה אחת: לכונן ולהחזיק את אפותיקאתו של האפיפיור.

הריסה, ערבוביה מהפכה; החירות האיטלקית אך נצנצה, והיא שואפת לשחרור מן הכבלים המעיקים, אך הכל עוד קרוע וגזור ומנופץ בבית. ומחוץ – באירופה – הכל עוד ניתך ושוטף; ומציעים לפני מינגיטי ללכת אל גוב-האריות, לשור שם עם אלהים ואנשים, והוא מתנה על שליחותו: אם ילך ארטוּם עמדי – והלכתי.

וארטום זה מי הוא? יהודי קטן מעיר קטנה, מעיר אַסטי, ששם היין המשומר, וששם אתה יכול לראות עוד היום את שארית הגטוֹ, סבך של חצרות ומבואות, מעורב ומשובש. פה, בין החנויות והאיצטבאות, סמוך לבית הכנסת, ולא הרחק מבית הקברות, בתוך הלחץ והצפיפות והעניות, נולד ברנש חצי-שיעור זה, שנראה כאילו לא כלו לו חדשיו, כאילו לא היתה שהות לאמו לטפּל בעבּוּרו. כן, השם איטליה הוא כעת שם נרדף עם שוויון זכויות היהודים, אבל כמה ימי שיוויון הזכויות? כשנולד האיש הזה, עוד היו היהודים באיטליה עשוקי משפט: לא היו רשאים לשלוח את בניהם לבתה"ס של העם, ולא היתה להם זכות להסתפח אל אחת כהונות הממשלה.

כאשר ספרתי לארטום על דבר צער גדול בנים אשר לנו, אמר לי: כן, גם אני לא יכולתי להכנס לאוניברסיטה בעיר טורין, כי סגורה היתה בפני היהודים. אז לא היתה עוד חוקה אחת לכל מדינות איטליה, איטליה המאוחדת טרם נבראה, אך מדינת טוֹסקאנה כבר החלו להרוס את החיץ, ועל כן נסעתי לעיר פיזא, ושם קבלוני.

זה הכלל: כשאתה מדבר עם זקני היהודים אף בארצות חפשיות שבחפשיות, אין אתה יכול להפתיע אותם בספורי הצרות והגזרות, יען כי הם חזו את אלה מבשרם, ומרגלא בפומייהו: כך היה בינינו, אבל נשתנו העתים, וכך עתידות הן להשתנות גם במקומות אחרים. אַססֶר, לואידז’י לוצטו ואמְבֶרי – כולם מתנבאים בסגנון הזה.

הרי עומד לפני “אקסטרן” של טוּרין. כעת לא רב הדרך מטורין לפיזא – טיסה אחת, קפיצת החתול, אבל אז – מסלות ברזל טרם תהיינה, והעשירות בסמטאות של אַסטי גם היא לא היתה שופעת; והיתה זאת דרך ארוכה ומלאה מכשולים, ואין פּת בסל, והיהודים הקטנים והמזועזעים השואפים למדע ולשחרור, עוד לא היו אז אזרחים חביבים מאד.

אך מאורעות התרגשו לבוא, מאורעות, שעתידים היו להביא לידי התחדשות המדינה, לשנות את תכני חייה ואת תכונות נימוסיה. ננעצה אז חרב בבתי המדרש, קול תרועת מלחמה לחופש נשמע בכל הארץ, ותלמידי האוניברסיטאות נהרו לשדה המלחמה, ועל יד קורטאטונה ומונטנרה נלחם גדוד של סטודנטים תחת פקודת אחד הפרופסורים ושמו מונטנילי, ושם נלחם גם ארטום.

יכול אני לצייר לי בדמיוני “בעל מלחמה” זה וחרבו הנטויה מול אוסטריה, אבל – הוא נלחם.

ובשוב בני הנעורים משדה המלחמה, ורוח חדשה עברה על הארץ. לא היו עוד אצילים והדיוטות, מאמינים וכופרים, נוצרים ויהודים, אך – איטלקים; וגם פימונט, החסודה והאדוקה, שהיתה בבחינת “אחוד שבאחוד” ו“שחור שבשחור” – פקרה, נשתחררה, השליכה את כל ההזיות ואת כל הקבלות, וכמעט בפעם אחת בטלו את כל פסקי ההלכות והדינים המיוחדים בדבר היהודים, ונפתחו שערי בתה"ס והאוניברסיטאות, וסולקו כל המכשולים מעל דרך הכהונות והמשרות והפקודות, ויגמור ארטום את לימודיו האחרונים באוניברסיטה הטורינית, ויצא משם מוסמך בתואר “דוקטור לחכמת המשפטים” בש' 1853, ובש' 1855 נכנס לכהונה במינסטריון לעניני חוץ, ושם בא במגע תדיר עם קאווּר.

מי שרצונו בקיצור – יכול לספר את כל תולדות ארטום בנשימה אחת: הוא היה מזכירו של קאווּר. כל עיקרו של ארטום, כל מהותו, כל ישותו ומעשיו, היו מקופלים בתוך הרגשותיו ומחשבותיו, נימוסיו והשקפותיו של קאווּר. אם יקרא השם קאווּר, ושם ארטום לא יקרא בנשימה אחת, זה הוא שם לקוי: קאווּר וארטום הם מהשמות הזוגיים, שאין להם לשון יחיד, כמו: שמים, מסְפְרַיִם.

פתגם שגור היה, כי קאווּר נהל את איטליה אל תחיתה, ואולם את קאווּר נהל – ארטום.

זה היה פתגם שגור – אך לא בפי ארטום. אם היה אדם בעולם המדיני, שמדת הענוה לבשה בו עור ועצמות להופיע בגוף חי – זה היה גופו של היהודי הקטן הלז. אם היה בפוליטיקה, שהיא מטבעה יצאנית ודברנית, מנהג משונה של “מתן בסתר”, של איש שנתן את כל דעותיו, המצאותיו וחידושיו ושקידתו בחשאי לקופסה, בזהירות מופלגת ובתנאי-תנאים, לבל יודע הדבר לאיש, כי הוא הוא הנותן – מנהג זה, בשלימותו ושכלולו נמצא רק בארטום.

נוהגים הגדולים האמתים והגדולים המדומים להרחיב את ה“אני” שלהם ולעשותו, דרך מלכות, ל“אנחנו”; ואם הם מצמצמים את שכינתם ב“אני” שלהם, כמה הם מטפחים ומסלסלים אותו: כמה הם נושאים את ה“אני” הזה ברמה, כאילו נשאו את ארון הקודש עם הכרובים. או – אם יש בהם ממדת הענוה המורגלת, אין הם מטריחים את הצבור בפולחן דא, וגונזים אנוכיותם – אבל כי ימיר איש את ה“אני” שלו ב“הוא”, בשעה שהכל יודעים, שהראשון גדול מן האחרון, זה הוא הדבר המיוחד, אשר בו הצטיין יצחק ארטום.

“אני והוא ¹” – דבר זה איננו המצאת ארטום, דבר זה נשנה וחוזר ונשנה, והוא כמעט מהמעשים בכל יום. בראשית היה ה“הוא”: האדם המצוין יותר, הרב, הזקן, המנהל, ו“אני” למדתי ממנו. ה“אני” הוא בתחילה “נמוך מעשב ושקט ממים”, אבל מעט הולך ה“אני” הלוך וגדול, וה“הוא” הלוך וקטון, סוף סוף שואף אדם אל עצמו. אז אם איננו יכול להתחרות, הוא נעשה גבאי ומתורגמן, בעל-סודותיו של אותו ה“הוא”.

ראיות? הרי גיתה ואָקרמן, הרי ביסמרק ובוש או הארדן, הרי טולסטוי וטשרטקוב, איש ושלישו, איש והגבאי שלו, ההולך ומוסר את כל סודותיו, המספר, כיצד אכל, כיצד גמע, כיצד נמנם, כיצד פהק ה“פריץ” שלו; המספר – ואתה שומע את ההברה החבויה, שמנסרת מתוך הדברים: שמעו! כל זאת אני יודע. “אני” ו“הוא ²”, אני רק אני יודע כל מה שנוגע אל אותו ה“הוא”.

ואז, אם בעל נפש אתה, הרגשת הגועל תוקפת אותך, ואתה רוצה להפטר מן הצוותא הזאת של הגבאי הטרחן עם הרבי שלו גם יחד. יש שהרביים הם מצויינים מצד עצמם, אבל טרחנות גבאיהם מנוולתם.

הרי ביסמרק והארדן! מי יכול להטיל ספק בענקיותו של “איל הברזל”? אבל כשמיגע הארדן את הבריות בביסמרק שלו לאין סוף, כשאין הזמן מספיק לחדש איזה מקרה, להעלות איזה שאלה, שלא ימהר החזן-שאינו-פוסק הזה לקפוץ תיכף ולהכריז בקולי קולות: כך עשה ביסמרק !כך הורה זקן במקרים מעין אלה! כך היה עושה, אלו בא הדבר לידו! אז ישיאך יצרך לשלח לכל הרוחות את הארדן עם ביסמרק גם יחד. גרם המזל שזכה יהודי מומר זה לעמוד במשך השנים האחרונות במחיצתו של ביסמרק ; אנשים לאלפים עמדו במחיצתו בזמנים שונים, ואין אנו יודעים דבר על אודותיהם, עמד זה – והרי עסק! הרי חנות פתוחה, הרי פרנסה!

“למעלה בקודש” – גיתה ואֶקרמן! חייב תודה אני לאקרמן, שהודיע לנו אלפי דברים משיחות אותה הגאוניות כלילת-הצדדים, שנתגשמה בגיתה; אבל אי אפשר לנו להמלט מההרגשה, כי זהו פונוגרף שמקרקר לנו דרך מכונה בעלת גלגלים כל מה שדבר אותו גאון בדיוק, ובחוסר כל נשמה. וכמה מעליי שמעתי דטשרטקוב על דבר טולסטוי! אבל בכל פעם מתעורר בנו הרעיון: זה סח יותר מדי, מגלה יותר מדי; טולסטוי בעצמו לא היה נותן רשות לשטוח את כל הדברים האלה, אילו שאלו אותו. ולא רבוי הספורים הוא הטעם לפגם, כי אם מהותם ואיכותם. הרי החסיד המספר “מופתים” ע"ד רבּוֹ בהתרגשות ובסלוד, ואין הלשון מספיקה לו, ואין הזמן מספיק לו – איננו משעמם כלל, משמע, שהתמימות והפשטות מותחות על אלה את החוט של אמת: אדם זה הוא נלהב, יותר משהוא מדבר הוא מרגיש, את הרגשתו העמוקה הזאת רוצה הוא לבטא, ואיננו יכול, לפיכך הוא מאריך, אבל אריכות היא באריכות הדיבור של המגמגם, שאיננו חסר מחשבה, אלא לקוי בכלי מבטאו ושמושם. ואולם אצל הסופרים אתה רואה את סימני המלאכה.

גם ארטום מספר ע“ד רבו; אך כשהוא מספר, הוא מתכוון לכך, שכל קוי הזוהר יתרכזו על ראש רבּוֹ, ושהוא בעצמו, בחושך ילך ובחושך שמו יכוסה, וכשהוא סח, דרך שיחה בעלמא, הוא מקטין את עצמו ואת מעשיו ומבליע אותם. ככה הוא עושה בספר: קובץ דברי קאווּר, שי”ל ע"י א. בלאנק ועל ידו הוא, וככה הוא עושה בכל ספריו הקצרים המעטים.

הכל יודעים באיטליה, כי קאווּר לא ידע גרמנית, כאשר גם לא ידע את השפה היונית ואת הרומית, וארטום ידע את השפות האלה ואת ספרותן; ובתקופה ההיא בהיות להט החרב האוסטרית לעיני איטליה, הלא נחוץ היה לאיטלקים לדעת את כל ההגוי והכתוב על אודותיהם באוסטריה. וכל אשר נכתב באוסטריה בעת ההיא נכתב בגרמנית. זאת היתה אחת ממאת חובותיו של ארטום. כשהיה מדבר על זה היה אומר כלאחר יד: כן, אנחנו היהודים ידענו מעט גרמנית, ודבר זה נתן לנו לפעמים איזה יתרון. העתונים האוסטריים היו מתנפלים על יועצו הראשון של המלך וויקטור עמנואל (קאווּר), והיו קוראים לו “מוכר אורז”, מפני שהיתה לו אחוזת כפר, והיה מגדל שם אורז, ומדי קראתי באזניו את הגדופים, היה מתהלך בחדרו אנה ואנה ומצחק, אבל אחרי כן שכנה עננה על פניו, ונפשו ירעה לו על שוטניו ורוגניו.

או – הכל יודעים, כי היה קאווּר גם סוחר חרוץ ופקח, ולא היה מואס בכסף, וצורריו הרבים היו תולים את הקלקלה בראשו, כי הוא נבהל להון ושואף לעשות עושר בעניני המדינות. הדברים האחרונים היו עלילת שוא, אבל נכון הוא, כי היה קאווּר איש מעשה, וכאיש מעשה ידע להוקיר את ערך הכסף, והיה עוסק בכובד ראש ובדעה צלולה בהוצאותיו ובהכנסותיו, והיה דואג להגדיל את האחרונות, למען תעלינה על הראשונות. בצמד הזה של נוצרי ויהודי היה הנוצרי – הסוחר, והיהודי – החושב, אך מדי דבר דברו עם ארטום על אודות השאלה הזאת, היה אומר:

– “מוחו של קאווּר היה מוח הנדסי רגיל בחשבון ובתשבורת, והיה מספר על עצמו, כי בכל פעם אשר נדדה שנתו בלילות היה עסוק בהתרת שאלות הנדסיות בזכרון; וגם את דבריו ואת מעשיו המדיניים היה בונה הנחות הנחות, אבות ותולדות כמשפט ההנדסה”.

כן הכל ידעו באיטליה, כי בטרם ילך קאווּר להשמיע את מדברותיו בפרלמנט, היה עומד ומשמיע אותן באזני ארטום, נענע ארטום בראשו – כשר; עיקם את שפתיו, משך את כתפיו למעלה – טרפה! ויש אשר אמרו, כי כשהשמיע קאווּר מנאם טוב – רוחו של ארטום דברה מתוך גרונו.

כיצד מתאר ארטום את היחס הזה? “קאווּר – הוא אומר – לא היה בקי בדברים של וכוח וריבי שפה, לא היה מן הלצים המהירים, הנוהגים קלות ראש, ומבטלים את טענות מתנגדיהם באיזו הלצה דוקרת, באיזו מלה חריפתא ולשון נופל על לשון. כל תקפו היה רק – ישוב הדעת. יושב היה קאווּר – הוא אומר – בפרלמנט יום יומים, שלשה ימים (הוא היה ראש המיניסטריון), ושומע את המחאות ואת הוכוחים כנגדו, ואיננו רושם לו אף מלה אחת. איננו עושה את מלאכת ההדיוטות, הרגילים לציין לעצמם אותן המלים, אשר בהן יוכלו לתמוך את יתדותיהם, ולעשות את מעשי הלהטים של וכוח והלצה; הרי הוא כאילו לא שמע, אבל אין אף הברה אחת שנשמטה ממנו, הכל “כמונח בקופסה”. ביום אשר בי היה עליו לעמוד ולהשיב היה מתבודד בחדרו שעה-שעתים וחושב, אחרי כן היה יושב וכותב לו ראשי פרקים לנסיון, ואז – היה מדבר עמי על אודות זה”.

כל זה היה מדויק מאד; אבל העיקר חסר מן הספר, והוא כי ארטום ישב גם הוא והקשיב וזכר את כל אשר נשמע בפרלמנט, ושהוא היה מחבר המנאמים הגדולים של קאווּר.

קאווּר היה איש קל-הדבור, אבל – ראה זה מוזר הוא: שפתו האיטלקית של יוצר איטליה זה כּבדה מאד, יען כי רגיל היה מנעוריו לדבר צרפתית; הוא היה בן אצילי פְיֵמוֹנְט, שנצטרפתו מכבר בחנוכם, בשמותיהם, במדותיהם ובלשונם, והיה דבק בהשכלת הצרפתים וחובב את ספרותם, ולא נקל היה לו להביע את כל רעיונותיו באיטלקית, רק מדי דברו לא שם איש מהשומעים לב לסגנונו, אך לתוכן דברו.

גם זה נכון – וגם בהספור הזה היה ארטום מקהה את העוקץ: יהודי קטן זה היה מלמדו האיטלקי של קאווּר, כמו שהיה מתורגמנו הגרמני, כמו שהיה יועצו ומנהלו בכלל.

בכלל לא היה “גברא דמאריה סייעיה” זה מן הרוחניים. “חרוזים לא כתבתי מעודי – היה אומר לארטום – נקל לי לעשות את איטליה, מלחבר מכתם”. ואולם הוא לא היה מגסי הרוח, המתחצפים בגדולתם כנגד הרוחניים, אחרי אשר יצא שם וֶרדי כשם מנצח-בנגינות מפואר, השתדל קאוור בכל כוחו להכניסו לפרלמנט, והיה שונה ומשלש: “האיש אשר חבר את “טרוּבּדוּר” הוא כדאי והגון לשבת בפרלמנט”.

ויודעי ח"ן מוסרים, כי קאוור, כשהוא לעצמו, לא ידע את ורדי ואת “טרובּדוּר” – אך ארטום הודיעהו.

ויכולים אנו לסמוך על זה, יען כי גם ארטום בעצמו לא יכול היה להכחיש את המפורסמות, כשהוא היה מלוה את השר לכל מקום, ששם אפשר היה לראות דברים של אמנות. הנה דבר אחד שמגלה לנו ארטום היהודי.

הלוך הלכו יום אחד, בבוקר צח, לראות את חצר-הקברות הנוצרי המפואר בפיזה, ששם יש ציורים של האמנים הגדולים, הם עוברים בין המצבות ומשוחחים, כהמלט וחברו, “מה נעימה המנוחה פה בקברים”, קרא קאוור בעצב, וארטום ענה: האדמה הזאת קדושה היא; מסורת היא בפי אנשי המקום, שנושאי הצלב הביאו את האדמה מארץ ישראל". “האם לא אהיה גם אני בזמן מן הזמנים לקדוש כקדושים הקתולים?” – שאל קאוור ברוח התול, וזאת היתה בעת אשר מררהו ורובו הקנאים לרגל השאלה הרומית.

רואים אנו בתוך שיחה קצרה זו שתי נטיות: הנוצרי קאוור דבר ע"ד המנוחה בקברים, והיהודי זכר את הקדושה: הראשון זכר את השאלה הרומית, והאחרון – את ארץ ישראל.

וכן בכל הפניות שפנו, ארטום בעצמו היה מספר, שהדברים שאחר הטבע לא היו מעסיקים את קאוור. “מה דעתך ע”ד האני, הנושא והנשוא, והסוף והאין-סוף? " – היה שואל את ארטום המעמיק מטבעו, והיה מוסיף: “בנוגע אלי, מניח אני את כל הדברים היפים האלה לאחי גוסטב, העוסק בפילוסופיה, חלקנו בגורל: העוה”ב לגוסטב, והעולם הזה – לי".

וכאילו הרגיש ארטום, כי דבר זה עלול הוא לפגום פגימה כל שהיא את רבו, והוא נותן תבל בנעימה, וממתיק את הדין: הוא (קאוור) לא היה חושב על דבר היום ההווה לבדו: גם המחר, גם המחרתים היה לוקח את לבו; הוא היה מאמין באמונה שלמה, שהאדם ילך הלוך והשתלם ע“י המדינה, וביחוד ע”י החנוך, חותם התכנית של שיטתו, האלפ“א והתי”ו שלה היתה ה“ליברטא” (החירות). “אם איטליה – היה אומר – לא תולד בחירות, נוח לה שלא תולד כלל”. והיו זמנים זועפים, והיו כתות מתמרמרות, בלי סבל-רוח לחכות לגמור בשלוה של החירות, חותרות לקעקע את הבירה – לעשות מהפכות קטנות, חלקיות, ולא היה נזק יותר גדול לתנועת-החופש האמיתית מן הנזק שגרמו לה קצרי-רוח הללו, והיו אלה מסתייעים בחופש הדפוס לפרסום דעותיהם המשובשות ולהפצת הלחשים והניחושים והסיסמאות שלהם, לצודד את לבות הצעירים: והיו כמה מן המנהיגים יועצים לקאווּר, להגביל מעט את חירות הדפוס, אם לא דרך הגהה ובקורת קודמת למעשה, עכ"פ דרך השלמת מדת הדין והענשת החוטאים בקנסים של ממון וכדומה: אך הוא לא שמע ולא שם לב, והיה אומר: יש בית דין אחד לדפוס, והוא – דעת הקהל, שלא יטעה, ואם יטעה – אז הרצועה והמרות והשררה לא תועילינה. יביעו כל בעלי הדעות והשיטות את מחשבותיהם ואת שאיפותיהם באין מעצור, ואז אין אני צריך לשוטרי חרש מחפשי חטאים ומחטטי ננפשות. אדם שעשה מעשה רע לרגל הפיתוי וההיסת – עתיד ליתן את הדין, עד שעשה מעשה – על דברים שבלב איננו נתפס.

מיחסים לו לנפוליון הראשון את הפתגם: עתון הוא יועץ וחכם חרשים ומורה דרך, והוא גם מבקר ומרגל חרש ומסית ומדיח. ארבעה עתונים הנחרים בי קשים לי ממאת אלף שולפי חרב, – כך היה מתאונן, ומה היה נקל לו, לכובש-העולם הזה, מלצוות לאסור אותם “ארבעה כתבי-עתים”, אך הוא לא עשה זאת, יען כי הבין, כי זה הוא מעשה אולת, כמעשה קְסֶרְקְסֶס שיסר את גלי הים בשוטים, בגלל אשר האניה חשבה להשבר.

קאווּר לא שם לב אל הדבר מן הצד התכסיסי, אם קשים לו העתונים או לא: הוא הכריע את השאלה אך ביחס אל העם, ועפ"י העיקר: יקוב הדין את ההר.

זאת היתה רוחו של היהודי ארטום, שעמד על העיקרונים.

ואולם אין לתלות בארטום את כל המעלות והסגולות של קאווּר. היה בקאוור גם מה שלא היה בארטום: ארץ, טבע, אי אמצעיות, אלה הדברים – מתכוון אני לשים את אצבעי על מקום הפצע – שהגוי הוא גדול בהם מהיהודי של הגלות.

כשאמר קאוור: רב לנו אוניברסיטאות, רב לנו פרופסורים ואדבוקטים, אנו צריכים לבעלי-מלאכות חרוצים, אנו צריכים לחנוך טכני, ודוקא לא גבוה, אלא נמוך ובינוני – הנה מדבר אלינו גוי פשוט.

גוי זה היה לא רק אחד מאלה הנולדים פעם לאלף שנים, הנועדים לברוא עמים וארצות. ארטום היה מספר בשמו גם דברי נבואה.

גרמניה טרם תהיה בתבל, וקאווּר אמר: עתידה פימוֹנט להיות לאיטליה, ואז תכרות ברית עם פרוסיה. ופעם אחת ג"כ לפני הוסד גרמניה, בשבת עוד הפרלמנט הטומטום בפרנקפורט על תלו, והמדינות הגרמניות השונות נתונות תחת ידו כאותן הצפרדעים וחולדות הסנאים, שחכמי הנתוח עושים בהן את נסיונותיהם, ומתלמדים בהן בידיעת בנין הגופים והרכבת האברים, אז כבר אמר קאווּר: “רואה אני, שגרמניה חפצה להיות לממלכה אדירה גם בים ולהתחרות עם אנגליה, לפיכך לא תראה אנגליה בעין יפה את התאחדות הגרמנים העתידה לבוא”.

“חכם עדיף מנביא” זה ראה מראש את כל התפתחות דברי המדינות – לא רק בנוגע לגרמניה, אך גם בנוגע לארצות אחרות. דבר מצוין אחד, נוגע אל אנגליה, ספר ארטום בשמו. הוא תאר פעם אחת את אופן מלחמות האנגלים בדברים האלה: האנגלים לעולם הם מכים בתחלתם, ומכים בסופם, לפעמים ימשכו הראשונים כשנה, שנתים, כשלש שנים; לעולם הם מנצחים בסופם.

בימי מלחמת האנגלים בטרנסוואל זכרו רבים את הדברים האלה, וישתוממו: אין זה כי אם נביא.

פעם אחת התאונן יהודי צעיר, שהכלימוהו במחנה הצבא, ששם עבד בתור מתנדב. “חזירים” – צעק קאוור בלשון גסה ובצרפתית (כשהיה כועס היה מדבר צרפתית) – “נותן להם איש צעיר זה את נדבתו, כל גופו וכוחו, ובעבור זה מלעיבים בו. עוד יבוא יום – והיהודים ינהיגו אתכם”…

עבר יובל שנים, ואיש יהודי היה לשר מלחמה באיטליה.

ככה היה יצחק ארטום מספּר וחוזר ומספּר – במשך ארבעים שנה. עוד ארבעים שנה חי ארטום אחרי קאוור, ובכל זאת – אלו הזכרתי את ארטום בלי קאוור, כאילו כתבתי את תולדות האח האחד מ“אחי סְיֵם”.

בש' 1861 ליוה ארטום את רבו לקברות בחצר ההיכל סנטנה. שם קבעו את הארון בתוך פחת אשר עשו בקיר חומה, ויצר הפחת מהכיל את הארון, ובעת אשר האבלים עמדו מסביב, נחוץ היה לקרוא לפועלים לחצוב בחומה ולהרחיב את הרוח. “לבי נרעש – מספר ארטום – בשמעי את הלמות הפטיש; חשבתי, שהפטיש הזה מפוצץ את הבנין שבנה האיטלקי הגדול”.

לשוא פחד; הבנין לא התפוצץ, וארטום יכול היה לעסוק כל ימיו בשכלול, הוא שמש כל ימיו בכהונות הדיפלומטיה, היה ציר איטליה בקופנהגן ובקרלסרוהי, הלך בשליחות, בשעות של סכסוכים; היה מאותם הגלגלים הקבועים במשטר המינסטריון של חוץ, אשר הכל זזים ממקומם, והם אינם זזים, ראה ועזר לזה, שהרעיון של קאוור יוּתּך ויוּצק בתבניות חדשות שבחדשות לפי צרכי השעה והמקום, – אבל תקפו של ארטום ועיקרו היה – קאוור.

זו היא עובדה היסטורית, שלא ראיתיה מצוינת כל צרכה בשום מקום אלא נרמזת, נזכרת למקוטעין ולסירוגין – כי לימינו של היחיד בדורו, שיצר את איטליה המחודשת, עמד יהודי בתור מורה, יועץ, משפיע, מנהל, מזכיר, מתרגם איש סוד.

לפני כעשרים וחמש שנים הוחג חג זכרון קאוור, אלף חגיגות, רבבות מנאמים, מאה אלף מאמרים בכל הלשונות, בכל העתונים – ואיש לא זכר את המסכן היהודי ארטום.

לא זכרון מטושטש מרפרף במוחי אני. אני רואה את היהודי הזקן והקטן, שעצמותיו שפו, ועורו צפד על פניו, ועיניו מתיזות ניצוצות. עדיין לוהטת בהן האש של 54–1853; עדיין הוא מדבר על הרדיה בפרך וההנהגה במקל חובלים – באותו הכעס הקדוש, באותה הרתיחה של צורבא-מרבנן, שדוגמתה אתה זוכה לפעמים למצוא בין הזקנים ששרדו עוד משנת 1848 באשכנז. קלטה וספגה לתוכה אישיות זו תמצית של תקופה שלמה בהיסטוריה, תמצית שאיפות השחרור המדיני, ושמחה טהורה ונחת רוח מנצחון רעיון החופש. ועם זה היה יצחק ארטום ירא שמים ובעל אמונה. לא היה שומר את החוקים, אבל היה מאמין באלהים, ואילו חי בימי האינקוויזיציה – כן היה אהרנרייך מעיר עליו – היה פושט את צואריו ליהרג על קדוש השם. הספקנים ובעלי השלילה בין הליברלים לא פעלו עליו במאומה, הוא מצא ביהדות כל מה שהוא נעים, עדין ומלבב בדת בכלל, וגם הכרת ערכה ודעת ישותה של היהדות לא היו זרות לו כל עיקרן. ומטבעו היה יהודי טיפוסי. ראש זה, אילו תרדנה לשני צדעיו מזה ומזה פאות מעשי גלילים, והיה מראהו כמראה רב בעיר קטנה בפולניה, שהניח את כל צרכי העולם, וכמעט נתפשט מן הגשמיות, מפני שהשכירות לא הספיקה.

אבל אצל ארטום היה זה אך הטפוס. ה“שכירות” הספיקה די והותר, ופעם בפעם היה נוסע לעירו אסטי, להנפש שם במסבת קרוביו, ולעסוק שם בצדקה ובמעשים טובים. מאיטליה האדירה, הקאווּרית, מן החלונות הגבוהים של המינסטריון לעניני חוץ, שמשכוהו געגועים אל הגטו הקטן; וימת – והוא בן שבעים שנה, ויקברוהו שם במעלה הקברים.

ולא ידעו בני העירה ההיא, מה לכתוב על קברו: ידעו, שאדם כשר זה נולד שם בגטו, בעניות, ביושר וטהרה, במשפחה יהודית, ויצא, ונעשה אדם גדול, ושב משם, והיה מעורב עם הבריות, ונותן צדקה; אבל לא ידעו היטב, מה היתה גדולתו, מה עשה, אתו יכולים בני העירה לכתוב את קורות איטליה? ומחשבה טובה נוססה בקרבם: פנו אל הגרף ניגרא, שהיה ציר איטליה בוינה, ויבקשוהו “לכתוב את המצבה”, כי היה הגרף ניגרא גם הוא מזכירו של קאוור בנעוריו, והיה ממכירי ארטום וחבריו.

וניגרא כתב בלשון קצרה של אבני זכרון:

"יצחק ארטום, נולד באסטי, וימת ברומי..

מיניסטר הממלכה, ידיד ומזכיר של קאוור

כתב עליו דברי חפץ, לא יסוף זכרם;

בהוסד איטליה, היה היועץ והמורה.

הקדיש חייו למלכיו, לאיטליה, לעדתו.

מופת יהי לכל הדורות, ללכת בדרכיו;

חריצות, טהרה, ענוה, לב יונה ורוח נשר

נפגשו במכלול אדם זה, לגאון שמוהו.

עֵד הגל הזה, ועדה המצבה הזאת,

שהקימו אזרחי עיר זו לזכרון עולם."

ועברו השנים, ואני עוד הפעם באיטליה, סמוך לאסטי, ואלך לראות שם את הגטו, וסמוך לגטו – הצד הקברות, והמצבה הזאת.

ה“אקסטרן הטוריני”, שאנוס היה ללכת לפיזא, מפני שלא קבלוהו לאוניברסיטה, כי מנודה ומוחרם היה כיהודי, ועתה כותב ציר איטליה בווינא על קברו: “בהוסד איטליה היה היועץ והמורה” – והנה קורות היהודים באיטליה המצומצמות בחיי איש אחד, הנה גם קורות איטליה מצומצמות בחיי איש אחד: יצחק ארטום!

(לאור ספורו “תל-אביב”)

א

בימי הקונגרס הציוני השלישי בבאזל, במשך אחת ההפסקות שבין הישיבות, כשישבתי עם הרצל בבית-המלון ל“שלשת המלכים”, אמר לי: “בזמן האחרון אני טרוד בכתיבת ספור על דבר עתידות הציונות, בשם “אלטניילנד”; ורוצה הייתי, שאחינו הציונים, שאינם יודעים את השפה הגרמנית, יקראוהו בתרגום עברי מדויק. חפש ומצא לי מתרגם עברי!”

“– אתרגם בעצמי בחפץ-לב – עניתיו – בבקשה למסור לי את כתב-היד!”

“– עוד לא כליתי את מלאכתי – השיב הרצל – אבל אקוה לגמור אותה תיכף לכשאשוב לוינה, ואז אשלח אליך לורשה את הפתשגן הכתוב על מכונה, והיה בידיך בטרם יצא גוף הספור לאור בשפה הגרמנית, למען יופיע התרגום העברי בעת אחת עם המקור הגרמני”.

יחסי אל הרצל לא היה יחס של סופר ומו"ל, או של מתרגם ומחבר. אף מלה אחת לא נשמעה על דבר פשיטי דספרא, או דמתרגם, או תנאי הוצאה לאור. הימים ימי עבודה לשמה, בלי צל של קבולת ויזמה מסחרית.

בעינים כלות חכיתי לספרו ע“ד עתידות הציוניות, שבשר לי המנהיג – לא מתוך זריזות מו”לית; ועוד פחות מזה מתוך סקרנות בעלמא, אלא מתוך “חשקה נפשי בתורה”. רציתי ללמוד לדעת, כיצד המנהיג מתאר בדמיונו את צורת התגשמותה של הציוניות בארץ-ישראל.

כעבור שבועות אחדים קבלתי את הספור, בצרוף מכתב קצר של הרצל מוינה. המכתב הקצר שמור עדיין בין מכתביו של הרצל בארכיוני, הוא הזכירני את השיחה בהאכסניה בבאזל. הרצל עוד הפעם הדגיש את בקשתו שהתרגום יהי “מדויק”. אינני יודע, אם מישהו מהבקיאים בספרותנו העברית החדשה, גלה את אזנו, שרוב התרגומים העברים אינם מדויקים; ועל כן הקפיד על הדייקנות. מצאתי את הדבר מובן מאליו ופשוט, שרצונו הוא שהקורא העברי לא יחסר דבר מכל מה שיקרא הקורא הגרמני. הרי כל מחבר בהול הוא על דיוק תרגום ספריו. רק אחרי זמן-מה נוכחתי כמה מן הראיה-את–הנולד היתה בדרישתו זו. במשך עבודת התרגום, סקרתי בסקירה אחת, שכמה וכמה תמונות ותאורים בספר הזה, הם עלולים לתת מקום לערעורים ולטענות, שהחלק הלאומי הוא צנום וקלוש קצת; ושיש בו פרטים כמושים וכהים; ושהמראות מתגוללים ומתערבים ערב רב והפכפך, בלי שעור מספיק של השראת השכינה הלאומית, ולחלוחית של תורת המולדת, לפי שאנחנו, הציונים הלאומיים, חניכי בית המדרש הישן של אירופה המזרחית, הננו רגילים בה, וצוללים בנבכי כוונותיה. פעם בפעם באתי לידי נסיון להעביר את הפצירה-פים על אי-אלו בליטות ופיקות של השויון האנושי המוחלט, שיש בו אור-קפאון, שלהבת קרירה של רחיפה בעולמות האנושיים, בלי אינטנסיביות די עמוקה ב“אבני שיש טהור” של היהדות הגזעית והמסורתית. חשבתי אני עם לבי, שאניני הדעת, אינטניסי האנושיות הכללית, לא צדקו בהבליעם בנעימה את הפרוד היהודי, ושיש לפרוד הזה, לא רק בינינו, נמוקים כבירים, אלא גם לכל עם אחר. סבור הייתי שכל אדם הוא לא רק רשאי, אלא גם צריך להאמין, שאומתו שלו היא הכי טובה, כמו שהוא מושבע ועומד מהטבע, לחשוב שאמו היא הכי טובה באמהות; ומזה לא יחויב שהוא רשאי לשנוא אמותיהם של אחרים, ולהוציא את האמהות לשדה-קטל, כדי שתלחמנה זו בזו. ככה גם לא ישרו בעיני דבריו של אחד מגבורי הספור, שהרעיון הלאומי מביא לידי מלמחמה; וזה האות שמָשחָתוֹ בו. גם רגש הדת הביא לידי מלחמות; גם רגש האהבה הביא לידי מלחמות, כי בני האדם נלחמו תמיד על הדברים שהם חביבים עליהם. כן גם זוכרני, שנתקשיתי מאד בהאופן אשר בו הוצק והותך כל הענין הציוני בתבנית “החברה החדשה”, שנראתה לי כמין מָעֳבָה נֶקפָה, יותר בין-לאומית מאשר לאומית; יותר מקלט לקשי-יום, תבנית מחצב כלכלי ומעשה מקשה חתום בגושפנקא מלאכותית-אנושית, מאשר ארץ ומדינה של העם העברי החי הפועל בכל דמותו וצביונו, פתוח חותם טפוסי, ברשמי קויו הדקים מן הדקים, כמשא נפשנו אנו.

אבל עמדתי בנסיון. עשיתי את חובתי כמתרגם, ולא שניתי אף כקוצו של יו“ד, לא רק משום שהתחייבתי, אלא גם משום שאחרי הסקירה הראשונה ורשמיה באה ההתבוננות העמוקה יותר, והיא שנתנה לי את העמדה הנכונה כלפי ספורו של המנהיג, שהבדילתני מהרבה ממבקריו – לא בזאת, שאני תהיתי, פחות מהם, על המגרעות שבחזיונו של הרצל במובן הלאומי. לאמתו של דבר, עמדתי על המגרעות ההן קודם להם, ואולי עוד יותר מהם; גם לא בזאת שדבריהם לא היו נכונים. היו בבַקָרָתם הרבה מדבורי-ההתפעלות הנבובים; אבל גם הרבה דברים ישרים ועמוקים. השגיאה היתה שהמבקרים האלה ברובם, עם כל עומק עיונם וטהרת כונתם ויושר הגיונם, היו חסרים את דקוּת חוש הפרופורציה כלפי האבעיה “הרצל”, כלפי הפינומן ההיסטורי “הרצל”; והיו מתעצמים ומתנצחים עליו בויכוחים ובדעות מתנגדות ומתגוששות, כאילו היו מתוכחים, למשל, עם ה' ש”י איש הורוויץ, או עם המהדורה הגרמנית שלו, הד"ר נתן בירנבוים, רצוני, עם חקרן וחטטן של נתוח שכלי נוקב ויורד עד התהום, סינטטיקן של בית המדרש הישן ואנליטיקן של החדישיות הספרותית? מתוך כך החטיאו את המטרה. הם לא מצאו את נקודת-ההשקפה המתאימה, אשר ממנה, ואך ממנה, אפשר היה לתפוס ולהכיר את האורות והצללים באישיותו הרוחנית-הצינית של המנהיג, בעומק טבעה ואמתת אופייה; וככה גם לא כוונו אל נקודת-ההסתכלות, אשר רק ממנה אפשר להעריך את ספורו זה, שאיננו לא כנבואתו של בילאמי האמריקאי, ולא כנבואתו של הירצקא הוינאי (הידועים בחזינותיהם לעתיד לבוא, והנזכרים במלים מועטות גם בהספור הזה), כי הם לא עמלו ליצור בעצמם את העתיד ההוא, והסתפקו רק בהזיה ובהסתכלות באספקלריה של דמיון, בעוד אשר הרצל חשל מנגד את העתיד הזה על סדנו – לפי שיטתו ויסוד רעיונו: לעשות את הדברים קימעה קימעה, ולא להכריע עליהם לפני העשותם; אבל לדעת ולהכיר עמוק-עמוק סוף מעשה במחשבה תחילה, לאיזה חוף אנו מפליגים.

זהו ההבדל העיקרי, שהמבקרים לא שמו אליו לב. הם עשו הקבלות בין בילאמי והירצקא והרצל, ולא ראו את ההבדל בין צופים ומסתכלים בלי מעשה, בלי תכנית ובלי מסורת, מחשבי קצין בעלמא, ובין יוצר בעל הכרה, המבין ופועל את העתיד.

ההבדל השני שהוּעם בהסתכלותם של המבקרים, הוא ההבדל בין החוברת “מדינת היהודים” שמלפני הקונגרס הראשון, והספור הזה, שיצא כחמש שנים אחר-כך. לא אדבר על-דבר ההבדל ההכרחי בין צורת חוברת מדינאית-פובליציסטית, וצורת יצירה בלטריסטית, כהספור המדובר, כי זהו מיותר. אבל העיקר, מה שלא הרגישו המערערים הוא שאין “תל-אביב” זה – סוגיה חמורה והלכות גדולות, אלא רומן קל; ולחנם דקדקו עמו עניות, כאילו היה מעין הלוּחות, או עשרת הדברות. הרבה דברים חסרים בו, והרבה דברים נבלעו בין השורות; ומהרבה דברים השתמט המחבר, מפני שמתוך ענותנותו וטוב-טעמו ונמוסיותו המעודנת, לא נכנס לעובי קורתם של הענינים, שלא מצא את עצמו מומחה ובקי די צרכו לגלגל בהם; ולא רצה לעשות מעשה עם-הארצות, שכשיודעים חצי-פסוק, אז איסתרתם בלגינא קיש קיש קרא; או שמשתמשים במתרגמים; או שמתהדרים בנוצות זרים, ומרבים מליצות והגדרות ומונחים כלליים, על פי רוב תוצרת גרמניה, ע“ד התרבות העברית – כסומאים בארובה, וכחרשים בסימפוניה, בלי היות מוכשרים ללמוד דף גמרא, או פרשה חומש, שהם הם יסודותיה של תרבות זו התפלספות מליצית זו, עם צירופי מליה – לא תמצא, לא מנה ולא מקצתה, בנאומיו או בכתביו של הרצל. להפך, תמצא אותו שואל אותי בקונגרס הלונדוני, כששאלת התרבות הועמדה על הפרק: מה זאת קוּלטורה עברית? זה היה השֶׂגב של הבלתי-מוּדע, והעלוי של הגאוניות הענותנית, האומרת: “דבר זה לא נודע לי”. בלי עַנֵן עליו בענן של מלים שאוּלות מעולמות זרים וממקצועות אחרים. רציתי לומר לו: אתה בעצמך הנך, בלי הכרה, חלק מן התרבות העברית; ואם אין אתה בעצמך רואה זאת, זהו מפני שאין העין יכולה לראות את עצמה!”

ואולם התכונה המיוחדת האמתית של הספור הזה (כדוגמת הפיל שהתחמק – במשלו של קרילוב – מעיני הסייר בגן-החיות, ש“ראה הכל חוץ מן הפיל”) – שלא נגלתה להמבקרים, זהו ההבדל העיקרי, לא בהצורה, אלא בהתוכן של “מדינת היהודים ו”תל-אביב“. ב”מדינת היהודים" הביט הרצל מסוף העולם עד סופו ותפס את המושג הסתמי של נחיצות מדינה ליהודים, למעלה מן הזמן ומן המקום. אבל ב“תל-אביב” – צמצם וסיים את הרעיון הסתמי בזמן ובמקום. הרצל של “מדינת היהודים” הוא ציוני עולמי, אזרח-התבל, מצר בצרת עמו, ובונה מגדל פורח באויר. אבל הרצל של “תל-אביב” הוא ציוני ארץ-ישראלי, קונה-שביתה ותופס-מקום. וראוי לציין, שקביעת-מקום זו, היא מעלה יתרה, ובאותה שעה, מתוך הכרח טבעם של דברים, גם הגבלת הדמיון החפשי וריסונו. באוירו של עולם, כשהרעיון הוא בתַמוּתו ובפשטותו גן-העדנית, אין קוי-גבולות חדים, אלא סרגולים כלליים-היקפיים-היוליים, בבחינת “והארץ היתה תהו ובהו”, הכל אפשר והכל נמנע, ובכללותו הערפלית הוא מושך את הלב ומעורר את הדמיון. הרי זה כמו משנה עתיקה, ויפה אמרו חז“ל שאין “מורין הלכה מתוך משנה”. אחרי המשנה תבוא הגמרא לבאר, לחלוק, להגדיר, לפרש, לחתוך הלכה, כביכול, להצביע, ולהביא לידי מעשה. כל הרוצה לדלג על ההתפתחות ההכרחית הזאת בקפיצה לאחור, איננו יודע את חוקי החיים. משנה לא זזה ממקומה; אבל אין כוח בעולם אשר יעצור את זרם ההסתעפות. הרעיון התכליתי של מדינה יהודית, שלמה בתכלית השלמות המדינית, מלא את רוחו של הרצל כל ימי עבודתו הציונית, והוא לא היה לו מעין טל-ילדות שיורד רק בשעת הדמדום, כמו שהחליטו הטועים; ולא נכוןהדבר שדרשו כמה בדורשי הרשומות, שאמרו מתוך פלפול מפלגתי, או מתוך מגמה לגזם בשבחו של איש זה או איש אחר, שהועדה לחבור התכנית הבזילאית, עם השפעתו של חבר זה או אחר, קצצו את כנפיו של הרצל, והכריחוהו להמעיט את דמות תכניתו. כל האומר זאת הוא חסר כל מושג ע”ד תכונת נפשו והלך רוחו של מייסד הציוניות החדשה. מאה ועדות ואלף חברים לא היו מספיקים להזיז את הרצל, אף כמלוא השערה, מהשקפותיו שלו. הוא קבל את נוסח התכנית הבזילאית, לא באונס כי אם ברצון, מתוך שיטת מלחמתו לקוממיות עמנו וחירותנו, ומתוך התבוננות עמוקה לתנאי העולם הכללי, ככה הלך ופיתח את תצפיותיו, וככה גלוי היה הדבר בספורו זה, שנזהר בו מאד מהפרזת תאור הגוון המלכותי, לא משום שויתר עליו, אלא משום שחשב את הקשקוש כזוג בהכרזתו – לדבר מרובה-הסכנות ופחות-התועלת, ועל כן רכז את דמיונו במקצוע הכלכלה והתרבות האנושית, ובנוגע למדיניות – הסתפק בהגדרת הצ’רטר.

בהרומן הזה, שהרצל כתב בימי אכזבה ונפתולים, התנשא על רוח שפלה ונכאות-לב, להשקיף אל מאחרי הפרגוד ההוי, לראות את הצורה המתרקמת של ארץ-ישראל המחודשת, על ידי מדעים ועבודה. הוא מראה הכל בעליל, במראה ולא בחידות – דברים בהירים ועליזי-חיים, לא שיחות מני קדם. הרקע שלו הוא הטבע ארץ-הישראלי, והלאומיות שלו איננה סלע המחלוקת וסמל הקנאה בין העמים, ולא המוֹלך הנציונליסטי של הגוים השוביניים עם זרועות-הברזל הלוהטות שלו, אלא האנושיות מעל להתנגשות האומות, המפלגות והמעמדות. האֶתּוֹס של החזיון הזה הוא הכי נעלה שבשאיפות בני אדם: מדת הדין והרחמים, סליחה והעברה על פשע, עשות משפט וצדק והצנע לכת. האם אין זה משא-הנפש של נביאי ישראל? האיסתתיקה שלו היא ענוגה ורכה, עם בינה יתרה לנפש האשה והילד, עם אותו הגהוץ, שאיננו חיצוני ומעושה, אלא עדון וזכוך של חן, תולדת תרבות מלוטשת, עם הצחוק הקליל, שאין בו גסות, ושלעולם איננו דוקר כצפרני החתול, אך מאלף. מתוך רחמים וחבה. בדרכי-המחשבה ואפני-התגובה האלה ניכר האדם העליון הזה. גורלו של כל גאון הוא, שלאחרי מותו, כשאיננו יכול למחות, זוכים בו מן ההפקר, וכל מפלגה מכוונת את צורתו אל צביונה ומגמתה היא, מפני שכל אחת מהן רוצה להתלות באילן גדול. “כמה יוסף בן שמעון איכא בשוקא!” הרצל הסוציאליסטן, הרצל הציוני הכללי, הרצל הרביזיוניסטן, הרצל של הנוער, הרצל של הדמוקרטיה, הרצל של “עת לבנות”, של “על המשמר”, הרצל של “החלוץ”, הרצל של “השומר הצעיר” וכו' וכו'. מה כל אלה? תמונות מעשי יד ציירים, או תצלימי-חטף של קוֹדק? ההבדל בין שני המינים האלה הוא, שתמונתו של אדם, העשויה בדמיונו ובידו של אמן, הוא מיצוי החשבון של תואר פניו, תוכו כברו, סכום שרטוטיו וחזותו במצבים שונים, לא חזות מקרית הופעת-חפזון ובת-רגע, כי אם חזות-הכל, לאו-דוקא מדויקת, אבל לעומת זה מקפת, תמציתית, כמו שהושקפה בצירופיה הפנימיים, וכמו שסוּכמה ונתבדלחה בהבטתו של האמן, ונמסרה לנו בהבעתו של זה, כמו שהוא רואה אותה בטביעת-עינו האמנותית ובסמניו המובהקים, שעל פיהם ניכר לא רק המצייר אלא גם המצוּיר, – בעוד אשר מן הצד השני, אין התצלים אלא צל צלם מדויק של רגע-כמימרא, העתק של מראה מקרי, תחבולה מיכנית לתפוס צורה ושרטוטיה, כמו בתוך ראי-הזכוכית, ולממש אותה, ולהעתיקה פי מאה או פי אלף, בעיבוד גס או דק, לפעמים בשכלול קרוב לאמנות, אבל בלי אמנות של יצירה ובלי חלק מנפשו של היוצר. ואולם כשהפוליטיקה המפלגתית מציירת, אז אין התצלימים האלה לא תמונות, אף לא תצלימים, לא מלאכת-מחשבת של יוצר, אף לא דיוק של כלי עשוי לכך, אלא מגמה וכונה צדדית, שאין להן שום יחס וקשר עם נפשו של הצייר ואופן הסתכלותו החפשי, ולא עם אמתת מהותו ועצם טבעו של המצוּיר, אלא ניצול הענין לשם איזו תעמולה, איזה פּולמוס, איזה ניצוח, איזו הכרזה, כדי לחבב או להשניא, לקרב או לרחק איזה ענין אחר, טוב או רע; ואין נפקותא בדבר, הטוב הוא אם רע. כל שוחד מפגל, כיל מגמה מקפחת את האמת שבאמנות, ומשעבדתה לאיזה כוח זר וחיצון.

בלפור כתב באחד ממונוגרפיותיו המצוינות על דבר ולינגטון. שהתקופה הכי קשה לגברא רבה היא, מזמן עבור עשרים – עד עבור מאה שנה למותו, כי במשך עשרים שנה הראשונות עוד רבים זוכרים אותו כהויתו; ואחרי עבור מאה שנה הקהל קובע מסורת ידועה, והוא נעשה לוח, או שבר-לוח, מונח בארון; אבל מעשרים עד מאה שנה – זכרונות של אמת ודמיונות של שקר משמשים בערבוביה. פסק-הדין האחרון של דעת-הקהל טרם נגמר, ויד כל המפלגות ממשמשת בו, ומושכתו לימין ולשמאל לתלות בו זכות וחובה, ומשימתו ל“תנא דמסייע” לדבר והפכו, לפי אשר יהיה רוח המפלגה ללכת.

הדברים האלה אינם מתאימים לאיש מן הגדולים יותר, מאשר הם מתאימים להרצל.

ב

הרצל היה אילן גדול עומד קוממיות בגבהו, וגזעו מתרחב, ועושה פארות ובדים, וענפיו מרובים, ודליותיו סוככות, ונופיו יוצאים מתחומו, ופורשים סוכת צלם על הרבה תחומים אחרים, וגם סנסני זמורותיו ענקיים; ועפאיו מתלחשים בצללי צמרתו, ותופפים על סעיפי הסעיפים, והעלים, הנחפים בירקרק חרוץ, מנפנפים את שניהם החרוצות בתמונות שונות; ואלפי רבבות זרעים ונצנים מבצבצים ויוצאים מן האדמה, אשר מסביב לו, ומרימים את ראשיהם, ומריקים אליו את ריח עדניהם, השב ומתמר ממנו, בחליפות בושם, ובסולם ארוך של שלל-צבעים, והמון רננות, וסומפוניות נבדלות ומתלכדות בהרמוניה רבת-תשואות והדי-הדים, וכל אחד לבדו, בשעה שהוא מצטרף אל חזות-ההכל ואל הקונצרט התזמרתי, הוא גם קובע ברכה לעצמו, זהו הארז אשר בלבנוננו החדש, זה הרצל!

לא מן הפלא הוא איפוא, שעל אילן שכזה רבים קופצים, ועצומים ושונים המחזיקים בו והחוסים בצלו; זה מבקש מכון לשבתו על שוכה זו, וזה על אחרת; זה בקש ומצא אמיר זה, אשר יכשר לחפצו, ויעשהו זבול ובית מקדש ומגן ומעוז, ותלה עליו את כל שלטי גבוריו; וזה תר ויגלה איזו שלוחה אחרת מאמרי-השפר, ויחמדנה, ויעש אותה ניר כמו נטע ובנה למוסד ולתפארת; ועוד אחר – מצא נטישה וזלזל. שנתעלמו מעיני זולתו והוא עושה אותה לראש פנה, כי היא דרושה לחפצו, אל אשר יהיה שמה רוחו ללכת וכו' וכו'.

לא על זאת אני מתאונן; על זאת אני שמח. למה הדבר דומה? לאותן שבע הערים ביון העתיקה שהתחרו להחשב לעיר מולדתו של הומירוס; או לאותו הפסוק שבתורה, שיש לו שבעים פנים. האדם הגדול, כמו מעשה-בראשית גדול, או אב-מלאכה של אמן גדול – בדין הוא, שיעלה רשמים שונים, תלוים במהות-טעמם ותכונת-רוחם של המסתכלים בהם וזוהי גדלותם! ועוד מתכונות האנשים הגדולים היא, שהם ומעשיהם וחייהם אינם נשארים סגורים בתחום ההיסטוריה הדייקנית, אלא שהם מוכנסים, בחייהם או אחרי מותם, להיכל האגדה, מפני שהנפלא שבהם מעורר את אהבת הסוד ואת עיפול הדמיון ואת תועפות ההתפעלות ואת צורך ההתפעלות, שאין הפשט נותן לו די ספוקו, ומאליו מובן, שאישיות מפתיעה, מופת לרבים ונס להתנוסס כזו של הרצל, אי אפשר היה שתמלט מן הכניסה לתוך הדביר החזיוני הזה.

על זה אני שמח באמת, אבל הטיפה של מרה התלויה בי – זהו הסלף בהתפתחותה של האגדה. מטבעה של האגדה הנכונה הוא: “להוסיף מן החול על הקודש”, ז. א. מן הדמיון המנחש – על העובדות המדויקות, ואולם בהכוון של הידיעות המדויקות. צריך להבין את טיבה של אגדה, צריך להכיר ביפיה, ובהאמת הנשגבה הצפונה בה, ובהקו המיוחד, המסמן אותה. כשהאגדה אומרת, שאברהם אבינו קיים את כל המצוות, ואפילו עירוב תבשילין, היא מתכוונת להגיד, שאבי האומה, אפילו קודם מתן תורה, טפח ברקב נפשו, כגרעינים המטופחים בחיק האדמה, אותם העיקרים של דעת-אלהים, שברבות הדורות גושמו וגולמו בחוקים, והביאו לידי גדרים וסייגים ודקדוקים, ויצאו מן הכח אל הפועל. כשהאגדה של דורות הבינים רקמה וסלסלה את חוטיה מסביב לרבי שמעון בן יוחאי, תנא הח“ן, ותיחס לו את חבור ספר הזוהר, לא רשמה רשימת ספרן על פנקסו מדייק התאריכים ומעתיק השערים בפכחות ובחשבון, אלא דמדמה בערפל ההערצה ובלשון ההתפעלות והשירה הנשגבה שלה, שהספר הקדוש והמסתורי הזה ראוי היה להכתב על ידי אותו תנא קדוש וטהור. האגדה איננה זקוקה אל גשמותן המוגבלת של העובדות; היא נכנסת לפני ולפנים מן העובדות; היא נכנסת לפני ולפנים מן העובדות הפשוטות, מפנקתן, מפריחתן, מלשדתן בעסיס הגעגועים והחזיון. אין אוהב בעולם שיהיה דיין-קפדן לגבי העצם האהוב. כל אוהב הוא בעל אגדה, וכל אגדה שכזאת היא חזקה כראי מוצק, חזקה הרבה יותר מהמציאות הממשית. האהבה מפליגה, אבל היא מפליגה תמיד בכוון המתאים לה; לראות את היופי עוד יותר יפה משהוא. היא עוברת את גבול המציאות, אבל איננה הופכת את המציאות למציאות אחרת, למשל, במקרה זה: לכעור. כמדדת ההאהבה כן גם מדת ההערצה,. אריגת קורי הדמיון של התלמודיים הדתיים ע”ד אבי האומה, וקיום מצוות עירוב תבשילין, יוצאת מנקודת האמת, שאברהם אבינו האמין באלהים, ומתוך חיבת הקודש לשני הנושאים: להאדם הנערץ, ולהמצוה הדתית הנערצה, היא מזווגת את שניהם בחזיון, שיש בה תמונה, אבל אין בה תצלים, שיש בה מה שחביב היה להיות, אבל שאין בה פרוטוקול יבש, ושאיננו בר-תפיסה באגרוף. אולם לא תצוּייר אגדה, למשל, שאברהם אבינו, בנגוּד להקורות, לא נכנס בברית. וככה גם לא תצוּייר אגדה, שתיחס להתנא הקדוש רבי שמעון בן יוחאי, רעיונות כתובים בספר – לוא נמצא ספר כזה של אלישע בן אבויה, כי זה הכלל, שההערצה, אפילו הדמיונית, היא מפלגת בכוון האמת המציאותית. היא מגזמת, אבל לעולם איננה מזייפת. היא הולכת מן המציאות והלאה, אבל לעולם בכוון המציאות ולא כנגדה.

חזות קשה היא, שאגדת הרצל נעשתה לאסקופה נדרסת לרגל, וגם לסנדל מסומר – של כל חכם מחוכם, ושל כל ערום בדעת; ולפעמים גם של כל בור וריק: וקוביא לשחק בה משחק של מלחמת כתות, בפזיזות והויכוחים והצלפת המלים המורכבות, ע"י הדברנים רובי הזיקים וחזיזי הרעמים. מכל אלה בוקעת ועולה לפעמים תמונתו של הרצל, כעין ברדלס אחוז-בולמוס הקטטות, עם בלורית מפלגתית פרועה, שמתנפל על מתנגדיו בתנואות ובטרוניה, באגרוף ברזל ובמזמות עריץ. אגדה כזו איננה אגדה אלא – פלסתר. היא איננה הפלגת האמת, כי-אם ההפך הגמור מן האמת.

כי זאת היא הטרגדיה, ששיטת הסלוף הזה נתדבקה כ“קליפה” דקה בהענין ובנושא, שאיננו נותן שום בית-יד ותפיסה לריבוי-משמעות ולהוראות-פנים שונות וסותרות זו את זו, באיש, שחייו והגיוניו ומעשיו, דרכיו ומגמת פניו במושכלות ובדעות – אינם “מדרש הנעלם” או “קמיע”-של-מקובלים, אך נגולו כספר לפנינו, למען ירוץ הקורא בהם באופן קל ובהסברה נוחה שאין כמוה! האמנם תמו האנשים שהכירו את המנהיג הראשון? האמנם כבר בא הזמן שאפשר לסרס את קורות חייו ואת אפיו של הרצל, לעשות מהם מיתולוגיה וקובץ “מעשיות” מתנגדות להאמת הברורה? האמנם נהפוך את חיי הרצל לנכסי הפקר ולמצר שהחזיקו בו רבים? הנה תמונתו עולה בזכרוני כמלאך שלם וכמבשר טוב. כמו חי עומד לפני איש החמודות, שקומתו דמתה לארז, בראשו המורם והמביע הכרת ערך עצמו, בעיניו הגדולות והשחורות אשר כמעט לא ראיתי דוגמתן בעולם, ובגויתו המחוטבת תבנית היכל, שהיתה צלם נפש מלאה געגועים אל ההוד שבטבע והתפעלות מן היופי שבמעשה בראשית. אישיות זו היתה מצוּינת בצחוּת ובבהירות, בזוהר ונהורא מעליא, בזכזוך וצלילות, בלי שום עכירות וכהות, דמדום ודליתה, בלי מחילות ומערות ונקרות הצור, המצויות בכמה מהאנשים הגדולים, המכסים הרבה מתכונותיהם ושפוני טמוניהם – בלי שום מסתורין. מגוחך הוא הדבר ממש, כשהמליצים של “מלחמה”, שפיהם ועטם אינם פוסקים מהמלה הזאת, ומשתחוים אל פסיל-דמיונם זה – כל זמן שהרצל היה בחיים היו נלחמים עמו על דא ועל הא, והיו מתקלסים בדיפּלומטיותו, ותולים בוקי סריקי בישוב דעתו ובמתינותו; אבל משבאה שמשו, ואור חייו נדעך, חלקות תהגה לשונם להארי המת, שאיננו יכול למחות, ויתארוהו כתואר איש ריב ואיש מדון, קניגא ובליסטרא לוחם עם כל אשר מסביב לו, כאשר נפשם הם אהבה. אגדה זו – אין בה חוט של חן, מתוך הפלגת הדמיון, אלא חוט של כזב והפך המציאות, כי באמת היה הרצל איש טוב-לב והולך תמים, מתנהג בנחת עם הבריות, וחפץ בתקנת עולם, ולא בהשחתתו. הדעות וההערכות נשתבשו בינינו כל-כך, עד שגם הדמגוגים ההמוניים שלנו, אוחזים בכנף בגדו של הרצל, כאלו היה הרצל רב-פעלים בדימגוגיה, וצעקן מרעיש עולמות, מתוך התנגשות מפלגות ונגוד עסקים – ובאמת אין לך זיוּף ופלסתר גדול מזה!

אם יאמר מי שיאמר, שהרצל היה מלך בלתי-מוכתר בתגא של מלכות, ובכל-זאת מלך של הוד, אז אחשוב את הדבר הזה לביטוי של הרגשה פיוטית ולגוזמה של בעלי אגדה “שמיטבה כזבה”: אבל אין כאן סתירה כלפי האמת, כי באמת היה הרצל מטבעו בן-היכלא ואיש הטרקלין, אציל (לא מעשירי היהודים שנתאצלו ) מפונק מאד, מפני שהיה בו הרבה מן הרוך והעדון שבאצילים, מפני השהיה גאון בדרך ארץ ומנהגו של עולם, מפני שקלט וספג לתוכו את החן של ווינה ואת תפארת פאריז, מפני שהיה התגשמות האידיאל של “יפיפותו של יפת באהלי שם”, מפני שהיה לו קלסתר פנים של יהודי ודמות-דיוקן מזרחית, ומפני שהיה בעצם טבעו אסטיתי במדה הכי-מופלגת: מתעב כל סחי וחלאה, כל כעור ורשול בפנימיות או בחיצוניות, כל ז’רגון וכל רבב על בגד, ולא היה לו שום יחס פנימי עם בנ"א יושבי חושך שאינם מן הישוב ודבר אין להם עם האדם המנומס, והיחס היחידי שהיה לו עמהם היה יחס של רחמים, כי היה איש אוהב הבריות, יאהב ילדות, טהרה, צניעות, ובפגשהו יונק עזוב היה לוקח אותו בזרועותיו, והיה מהיר-צדק מאין כמוהו, ואמן נדיב רוח אנושי מאין כמוהו, והיה מטביע חותם מיוחד על כל דבר; חותם היופי, והיה נותן מהודו על כל אספה. לא היה בו כלום מן היהירות של יהודי-האמנציפציה, כלום מן החוצפה של “עשיר חדש” (בהון או בהשכלה), כלום מן הסנוביות המצחיקה של המקשקשים בממונם, והמקיפים את עצמם ענני כבוד של עגל הזהב, כלום מן התפאורתות המעלה, כלים מן הריקלמה התחבולתית; אבל היה בו הרבה מן התפארתיות הטבעית והפרסום הטבעי; הרבה מן הדעת, אבל כלום מן הרמיזה על יתרון למודים ומן הפידנטריה הלמדנית של ממללי ההתפלספות עם הגדרותיהם, שבהן הם חושבים לברוא עולמות – אלא פשטות ענוגה ופלס וקצב שוה ומדויק, מתוך אותה הקולטורה, שהיא קנין רוחני כללי לכל העמים, מתוך אותה הדעת והרציונליות הבהירה, שלאורן יסעו וילכו כל בני-האדם בישובו של עולם, ומתוך דקות הרגשת אמן, שלא סבל שום שפלות, שום נקרנות מן הגיטו, ושלאומיותו העברית התלכדה בהרמוניה גמורה עם השכלותו ואמנותו האנושיות – זה היה האיש, שאני, שהייתי מעריצו ומקורב אליו, ושותה בצמא את דבריו עם כל הערצתי, שנתתי לה בטוי במאמרים למאות מתקופה לתקופה, בשפתנו ובהרבה שפות אחרות – לא הפרזתי על המדה להמליכהו על ישראל, כי הוא לא היה מלך, ואיש זולתו לא היה מלך בישראל, למיום אשר נפלה מלכותנו, אבל יכול אני להבין, וגם להוקיר, את האגדה הממליכה את הרצל, כי באמת היה בו הרבה מן המלכות, ואם לא היה סיפק בידו לעטור את ישראל במלכות, אין ספק, שבשיעור ידוע, עטר את ישראל בתפארה.

וזה היה היה הדבר המיוחד והקו המסמן של הרצל: תפארת, לא חקירות דקות מן הדקות, אלא תפארת. חקירות והגדרות לא חסרנו, ולא היה מן הצורך להכניס תבן לעפריים; אבל חסרנו תפארת. נתנוולנו בקרב סביבות מכוערות, נכנענו יותר מדי בין חומות הגיטו, זחה עלינו דעתנו וקפחנו את מאזן הטקט בהתפרצנו מן הגיטו חוצה. האיש הזה בהשפעת הרמונית יפי גופו ונפשו, מזגו והליכותיו, זיו גאונו והוד ענותנותו גם יחד, התחיל – לא לנהוג שררה על הצבור, אלא להרגילנו לכבוד ולסדר ולהשכין בתוכנו אהבה ואחוה בשביל האידיאל הלאומי.

ג

אין דבר יותר זר ומשונה ומזויף מן ההחלטה שנשתרשה אף היא בתהו ובהו של דרשנות מפלגתית, שהרצל היה מהפכן, מחריב עולמות. אם המכוון הוא בזה, שהציונות היא שנוי גמור בהשקפות היהודים על גורלם ועל עתידותיהם – אין זאת מהפכה אלא הישרה, תקון, תחיה לאומית, וההשתמשות במלה “מהפכה”, אף היא מין ערמומית, כדי לחבב את הציונות על אלה שהמהפכה היא חביבה עליהם. אין אני אוהב את התכסיס הזה; אבל אם כך גזרה החכמה העליונה – תהי “מהפכה”!

אבל שהרצל – האמן, הנדיב, הג’נטלמן היהודי השלם, שדרכו היה כל ימיו דרך המלך, ושבהרבה ענינים מדיניים כלליים היה נוטה לצד המחזיקים בנושנות, ועל כל פנים לצד המתונים והזהירים מאד – יתוֹאר – לשבח מגמתי או לגנאי מגמתי – כמין חיה-רעה מהפכנית, כמין דנטון יהודי, או עכ"פ לנין יהודי – שקר כזה כבר הוא, כמו שאומרים בגרמנית, “מתנגד להמשטרה”.

כי אמנם היה הרצל פרוגרסיווי מאד, ואני זוכר פעם אחת כשהריאקציה תקפה בוינה, והנוצרים-הסוציאליים הרימו למרום קרניהם, ודברתי עמו על המצב הכללי ביחס להשפעתו על היהודים, אמר לי: “כשיפת הולך אחורנית, לא יחויב מזה שצריכים גם אנו לצעוד כסרטן עקב בצד אגודל כדי להכשל אחור” – אבל מהפכן מאן דכר שמיה? הוא היה ההפך הגמור מהמהפכנים. הוא התחשב עם העולם שבימיו, עם מוסדיו, מנהגיו, נמוסיו, יחסיו – אם אפשר היה להסכים עליהם מנקודת-השקפה אידיאלית, או לא. הוא לא הסכים עליהם ולא מחה כנגדם. הוא הסכים אך על הציונות ב“חק ולא יעבור”, ב“ימות ולא יעבור”, ולא התנה תנאי שקודם להגשמת הציונות צריך לתקן את העולם או את המדינה, לפתור את שאלת הנשים או התינוקות, או את שאלת הפרלמנטים או את הסינאטים, ורק אח"כ בסוף כל הדורות, ולכשתמלא הארץ דעה, תועל שאלה ת היהודים על סדר היום, ובודאי אז תפתר מאליה, כי אז לא יהיו כבר נגד שמיים, וכל העמים “יקראו בשם ה'”, ואנחנו נעשה חוזה רק עם צדיקים גמורים וחסידי אומות העולם נקיים מכל סיג משפט קדום וכו' וכו' – כל התעתועים האלה מפירורי ההתבוללות ושמריה – לא עמדו בפני פכחותו הבהירה של הרצל הוא לא הבדיל בין הגויים. הוא כבד את כולם, וחשד את כולם. הוא היה בעל-נסיון יותר מדי מלהכניס את המחיצות הדמיוניות על יסוד סיסמות ושמועות וידיעות עתוניות כמעשה התינוקות והאנשים מן השוק הסומכים על כל הברה. הוא היה איש שדעתו היתה מעורבת עם הבריות מן החוץ באמת; הוא היה חביב הטרקלינים והווינאיים; הוא היה אחד מעמודי-התוך של העתון “נייע פרייע פּרעסע”, ששם התרכזו כל הכחות של יהודי-האמנציפּציה ושל הגוים הליברלים, וידע מה היא ליברליותם של הגוים, ומהי מהפכנותם של הגויים – ומתוך רוב דעת ועומק עיון ונסיון במקצוע זה הגיע למדרגת “הנִשתוָן” – אין הבדל ואין מחיצה. “אינהוּ בדידהון ואנן בדידן”. יעשו מהפכות, או ישקטו על שמריהם, יקיימו את התורה הליברלית שלהם, או ימסרו את נפשם על שיטתם הקונסטרוקטיווית; יהיו נגדשמיים בגלוי או בסתר – אין לנו עסק בכך, ואין זו אמת-המדה לכוון על פיה את השקפותינו ואת מעשינו.

אפשר שדוקא חד-רעיוניות וחד-צדדיות זו היא המהפכנות הכי קיצונית. ואם ישנם מבקרים מעמיקים הרוצים לתפוס את עיקר מהותה של השיטה ההרצלאית בציונות – הנה היא. זה היה הדבר המיוחד שבהרצל, וזהו הדבר שתלמידיו המובהקים – לא הזוכים מן ההפקר והבוראים להם בנפשם פסלי אלילי הרצל, אלא תלמידיו באמת –למדו ממנו, מקצתם שכחו, ומקצתם עודם זוכרים.

אחת היתה להרצל אם יעזור הדוכס הגדול הבּאדגי, הליברלי; או הקיסר וילהלם, הקונסרבטיבי והלקוי בנגדשמיות; או עבדול-חמיד – המושל-יחידי והעריץ הנורא כלפי הארמנים, או מי שיהיה, ובלבד שיעזור. מה זאת אומרת? זאת אומרת שבעד הרצל היתה הציונות בעצמה מספיקה, בלי הכשר מאת עוד שאיפה טובה אחרת, בלי רבוי שהוא, לאמתו של דבר, מיעוט; והיא היתה מספיקה לבטל בכחה כל פגם וערעור. זאת אחת, ועוד שנית, שהרצל, מתוך הבנתו העמוקה ונסיונותיו המרובים, לא רצה לבדוק ולבחון כליות ולב, יען כי ידע, שאם לחשוד – אז אין לדבר סוף; ואולי אפשר לחשוד גם את הדוכס הגדול הליברלי, שעם כל ליברליותו היו לו גם הרהורים אי-מזיקים ואי-מתקיפים, נוחים ותמימים, הרהורי-דת קצת מיסיונריים – אבל אין לנו עסק בכך. אין לנו פנאי לתקן את העולם, ודי לנו לקוות, שהגשמת הציונות תתקן את העולם.

רבים יעצו להרצל להכנס ביחסים עם התוגרים-הצעירים, שהתכוננו אז למגר לארץ את כסא עבדול-חמיד, ובזמן מרדם היו נכונים להבטיח לנו ש“י עולמות. תשובתו של הרצל היתה: “אינני רשאי לקשר את גורל עמנו בגורל מרידה זו; ולוא גם תצליח המרידה, לא אובה לחלק עמה שלל”. צריך לכוון את מצב הרוחות בימים ההם. התוגרים-הצעירים נחשבו אז לנושאי דגל הצדק והחופש, הם לחמו בממשלה המוחלטת, הם דרשו קונסטיטוּציה, מורשון, בטול הצנזרוה, חירות. – זאטוטי בני ישראל בכל ארץ אחרת היו רצים אחרי גבורים כאלה בסלודי-נפש; והיו קופצים בראשם ומתמכרים להם באמונה עיורת ובפרזיאולוגיה ממריאה למרום – הרצל לא נע ולא זע. לבו נבא, שמפלגה זו, כל זמן שהיא נלחמת וצריכה לבעלי-ברית ולנואמים מתלהבים ולניאופיטים, אשר זה הרגלם להפריז על המדה ולחצוב להבות אש, היהודים, שהפתוס המזרחי שלהם מסגל אותם לתפקידים כאלה, הנם רצויים להם, ואולם אחרי אשר ינחלו נצחון, ישלכום כלימון שנסחט, ועל כן לא רצה להתערב עם שונים ובחר בעבודת סיזיפוס של מו”מ מיגע ומאכזב עם השלטון והפחות – לא באשר הסכים על השלטוון והפחות, ולא באשר לא הסכים – אלא מפני שהיה ציוני מוחלט בלי תנאים ובלי היסח-הדעת מנקודתו שלו, שמלאה את כל רוחו, ולא הרשתה לו להתחשב עם איזו שאלה זרה שתהי, ועם איזו הצטרפות וסמך לתנועה אחרת.

הזקנים שבין חברי הקונגרסים, הראשונים יזכרו איש טורקי, רופא הצירות הטורקית בווינה, שהיה בא אל הקונגרסים, והיה גורם לקצת סינסציה, לרגל השערות שונות. מקצת מחברי הקונגרס חשבו שבן-אדם זה היה שליח מאת ממשלת תוגרמה לפקח על הקונגרס, ומקצתם חשבו שהוא בא מעצמו לרַגֵּל פורתא, ולהודיע אח“כ את “סודות” הקונגרס. אותו בן-אדם – דבר זה כבר יצא מכלל סוד – לא פקיד היה, ולא מרגל היה, אלא שליחה של הנהלת התוגרים-הצעירים, ששלחה אותו לחקור ולדרוש. הרצל לא רצה לדחות את בא-כח התוגרים-הצעירים, ולסגור בפניו את הקונגרס, אבל הוא גם לא רצה לישא וליתן עמו, והיה מגלגל אותו אלי ואל אחרים, והתורכי-הצעיר היה מתאונן באזנינו על הרצל, שאיננו מבין את המצב בתורכיה, שימי השלטון לא ימשכו וכו' וכו'. כעבור זמן קצר נסתבך אותו משולח במעשה התנקשות בהצירות הטורקית בווינה, ונסתלק מן העולם. ואמנם נצחה אח”כ מפלגת הטורקים-הצעירים, אבל הנסיון הראה שהרצל צדק בזהירותו, כי המפלגה הזאת שנתה לגמרי את צביונה, ולבסוף נאנסה לפנות את המקום למפלגה חדשה, וחזר הגלגל, והמהפכה בטורקיה אולי הביאה טובה להטורקים, אך לא לנו; ואילו נסינו “לחתות אש מיקוד” זה, בשביל ציונותנו, היינו מבעירים ומכוים את אצבעותינו, וכל תועלת נבצרה לנו. התחבולות והצרופים והשותפויות הללו עם תנועה זרה זו או אחרת, עם “גוש” זה או אחר. כל אלה הן המצאות חכמת ההתבוללות וה“לאנדעס-פאליטיק”, שהרצל נזהר כל ימיו מלהשתתף בה, ומנגוע בה אף באצבע קלה. הוא רצה בציונות עומדת ברשות עצמה, ונושאת ונותנת עם הכחות והגורמים כהויתם כל זמן שהם קיימים, ואילו באו כחות אחרים תחתיהם – היה נושא ונותן עמהם, בלי בדוק במגלת היוחסין ובתעודת-הכשרות שלהם.

כלום יש צורך בדבר, בקשר עם הנושא שלנו כאן, לקבוע מסמרות ולפסוק הלכה, אם מהפכנות היא שבח, או גנאי. המושג הזה הוא מושג יחסי, גם בבחינה סובייקטיבית, גם במובן אובייקטיבי: בבחינה סובייקטיבית, דבר זה תלוי בנקודת-ההשקפה המפלגתית, למפלגה אחת – זהו הנצחון, למפלגה שניה – הכשלון; ובמובן אובייקטיבי, המלה הסתמית “מהפכה” איננה אומרת כלום, מפני שצריך לדעת מה מחריבים, ומה בונים תחת הבנין שנחרב. אם מחריבים ממשלת חמס, ובונים על מקומה ממשלת צדק, בודאי זהו שבח; אבל אם מהרסם ממשלת חמס, ועל מקומה בונים ממשלה שהיא עוד יותר חמסנית, זהו גנאי. אם אני דן על המהפכנות, אינני דן על מאורעות, אלא על האופי האנושי. יש אופי אנושי צוֹעה ברב כחו למהפכות, ואין נפקותא בדבר לאיזה צד, לימין או לשמאל; ויש אופי אנושי המתנגד למהפכות, בכלל, לצד הטוב, או לצד הרע, ומבכר את ההתפתחות האטית על ההפתעות הקטסטרופאיות. ההבדל הזה הוא תלוי לא רק בדעותיו ובהשקפותיו של האדם, אך גם במזגו ובדמו. בבחינה זו, פסיחולוגיוּתו של הרצל היתה ליברלית ענוגה, הדרגית, אמנותית, אצילית, נדיבה, מתנגדת לשנאה, לחרחור ריב, לפרצים, למרידות ולתגרות ולמחאות שאינן פוסקות: בהחלט לא היתה מהפכנית.

המנוח הרמן לנדוי מלונדון ספר לי שהוא היה איש הבינים, בזמן הצעת אל-עריש, בין הלורד הראשון רוטשילד ובין הרצל לסדר את פגישתם בבית הבנק הרוטשילדי בניו-קורט בלונדון. אחרי השיחה הזמין הלורד את הרצל לסעודת-הצהרים, כנהוג בניו-קוֹרט בלונדון. אחרי השיחה הזמין הלורד את הרצל לסעודת-הצהרים, כנהוג בניו-קורט ביחס לאורחים הגונים. בימים הענותנים ההם היתה פגישה זו כמעט מאורע היסטורי, והמאמריסטיקה שבעתונות העברית שבאותו זמן האריכה בה למעניתה. אח"כ, לפי ספורו של לנדוי, ראה עוד הפעם את הלורד בתור סרסור לדבר מצוה זה, ושאל אותו: איזה רושם עשה עליו המנהיג הציוני? והלורד השיבהו: “רושם נפלא, לא פללתי! חשבתי שהוא יהודי אדמוני, איש שעיר, וזקנו אדום כאש, ככה צירתיו לעצמי בדמיוני, חשבתי שהוא שואג בשגעון וקצף ומתאנח על צרות ישראל כהמגיד מקמיניץ, ועתה נוכחתי שהוא אדם עדין ובעל נימוסים יפים כאחד מאתנו!”.

כנראה, כבר בחיי הרצל היו רוחות מספרות עליו בין אלה שלא הכירוהו, שהוא מין מהפכן וחיה רעה דימגוגית מרעישה את לב המון העם כרעם בגלגל. דבה זו היתה רק מצחיקה, אבל לא מסוכנת כל זמן שהרצל חי, וסקירה אחת עליו הספיקה להראות, כמה מן השקר והתהפוכות יש בה. אבל משהרצל נעשה אגדה, ומתוך פולמוס תעמולתי – ציורי-תהו כאלה מתגנבים ונכנסים לתוך האגדה, ועושים אותה פלסתר. אגדה כזו היא קטלא-חייבת, מפני שהיא מבלבלת את המוחות.

ד

בנוגע להשאלה הסוציאלית מזייפים את אמתת מהות תכונתו של המנהיג הגדול משתי קצוות. מצד אחד מתאמצים מן הצד הסוציאליסטי לעשות רושם, כאילו הרצל היה מתלמידיו של מרקס, וציוני על תנאי שתורתו של זה תגוּשם בארץ-ישראל. אומר אני “לעשות רושם כאילו” – מפני שאין אומרים זאת במלים ברורות, אבל – “אם לא בפירוש איתמר מכללא איתמר”, העובדה גרידא, שדוגלים בהתפעלות יתרה בשמו של הרצל, לא תמלט מלעשות את הרושם, שחושבים אותו כמין תנא דמסייע לשיטתם הסוציאלית; בעוד אשר מן הצד השני, אלה שאינם רוצים בשום סידור ושינוי, בעלי ה“שב ואל תעשה”, תלמידי האסכולה המנשסטרית, הליברלים של “חופש משחק והתחרות הכחות הכלכליים”, בעלי ה- “laissez faire” מסתייעים בהרצל כבנושא דגל הרכושנים והאורתודוקסים לגבי דיני שלי ושלך – לגבי שאלת הקנין הפרטי והקנין הכללי.

ורחוק ממני הרעיון, להכנס לדין זה, כדי להכריע לזכות או לחובה. השאלה הסוציאלית היא שאלת העולם כולו, ואיננה תוצרת ארץ-ישראל לבד, ולא כלל תוצרת התנועה הציונית. היא גדולה ומקפת יותר מדי, מאשר תוכל להֵעָלות כפיל בקופה של מחט. התרתה או הקלתה תבוא בזמן מן הזמנים – או שלא תבוא, באופן בין-לאומי. אפשר שהתרתה הקיצונית לא תבוא כלל, אלא התרתה הבינונית תבוא בדרך התפתחותית. התורה הציונית איננה חותכת הלכה גדולה, אנושית ובין-לאומית זו; היא מניחה מקום להאנושיות הכללית להתגדר בה. התורה היהדותית העתיקה איננה פותרת שאלה זו, אעפ“י שיש פנים מסבירות להצדק הסוציאלי בתורתנו ובנביאינו. אבל לאמתו של דבר, זהו מן הדרשנות ולא מן הוודאוּת הפשוטה. עפ”י הוודאוּת הפשוטה הכירה תורתנו שבכתב ושבע"פ בדין שלי ושלך, ואילו בטלנו ועקרנו מן השורש את כל המושג הזה, כי עתה הוצרכנו לבטל את כל “חושן המשפט”, שהוא רבע אחד מכל תורת הדת המעשית שלנו.

לא! אל נמעיט את דמותו של קרל מרקס על ידי הוכחות, שהיו תורות ושיטות וסברות של אישים גדולים, של דתות ושל פילוסופיות שקדמו לו ושרמזו על שיטתו שלו. היו רמזים כאלה, בלי שום ספק, בדברי נביאינו; היו גם בהדת הנוצרית; היו גם בדברי בוּדדה וצוֹרוֹאַסתר ומוּחמד; אבל לא היו הלכה למעשה; לא גושמו בתור תכנית מפלגה שמתאמצת ולוחמת להוציאה לפועל. לפיכך אין “חיפוש האבהות” ( Le recherche de la paternite ) של שיטת מרקס בדברי הקדמונים אלא פרק בהיסטוריוֹסוֹפיה ובהוֹמיליטיקה, ולא פוליטיקה ממשית וזמנית. היהדות או הציונות משאירה כאן מקום חלק. אפשר ליהודי, או ליהודי-ציוני, להחזיק בכל לבו ונפשו בשיטתו של קרל מרקס, בנוגע לשטת הכלכלה; ואפשר לו להחזיק בשיטתו של אדם סמית, אוו בשיטתתו של שֶפלֶה, או בשיטתו של דוד ריקרדו. אין זו לא זכות, ולא חובה. הרבה חכמי לב, אנשי מופת ואנשי שם מחזיקים בשיטת הכלכלה של קרל מרקס; ורבים מאלה מתנגדים לה. אין זו שאלה ציונית וארץ-ישראלית. זוהי שאלה כלכלית גדולה שמתחלקת להרבה מקומות. טבעו של אדם גורם לכך, שכשיש לו שני אידיאלים, או יותר, הוא מחבר אותם יחד, ואם גם יש ביניהם איזו סתירה מעיקרם, הוא עושה שלום ביניהם, ונוטל – לפעמים בלי הכרה – מעט מקיצוניותו של אידיאל זה, ונותן למשנהו, וכן גם מן הצד השני – עד שהם נעשים לאידיאל אחד. התהליך המחשבתי הזה, ולא הטכניקה לשל יסוד מפלגות, הביא לידי כך, שבקרב מפלגה גדולה של בני עמנו, שהאידיאל הסוציאליסטי, לדוגמה, של קרל מרקס, נתקבל ביניהם, והם מוחדרים ממנו, והיו מוחדרים ממנו קודם שנעשו ציונים וכו' וכו', מתחבר ומתמזג האידיאל הזה עם האידיאל הציוני; כמו שבין הדתיים מתארג ומתקשר האידיאל הדתי עם האידיאל הציוני, עם ההפרש היחידי הזה, שהאידיאל הדתי איננו אידיאל אנושי כללי, אלא הוא מושרש ומקובל באומה. אין לנו לדון אם צירוף-דעות וזיווּג-אידיאלים בכלל הוא טוב או רע; ואם לא מוטב היה שיעמוד רק האידיאל הציוני בבדידותו; אפשר שמוטב היה, ואפשר שאילו התנינו תנאי כזה היה מספר ציוני “שמן זית זך” מצער מאד, ותחת אידאל עממי היה לנו רק איזה אורדן של “בני משה”, או איזו סקטה אצילית-חרטומית. כל השאלות ממין זה הן מיטאפיסיקה, מפני שלעולם אי אפשר להשיב, בלי אסמכתות שפקוּלציוניות וצבועות בגוון מפלגתי-סובייקטיבי, על שאלות ממין “מה היה אילו היה כן או אחרת?” אנוסים אנו להתחשב עם הדברים כהויתם, כשיש סבות טבעיות עמוקות שמכריחות להתפתחות כזו, לא תועיל אלא תקלקל החקירה “מה למעלה מה למטה?” דעתן הקלה של הבריות נוטה להתפנק בהשערה הזיינית, על חשבונו של האיש, ששמו נתקדש, בפרט אחרי מותו, והמליצה מהלכת “אילו היה הוא כאן, כי עתה במלה אחת בטל את כל הצירופים, ואת כל חילוקי הדעות המתפתחים לרגליהם”. ברם, מליצה זו היא ילידת אי-זכרון ואי-ידיעה; אי-זכרון לגבי העובדות הממשיות, שהיו לו להרצל בחייו מתנגדים עצומים, ו“מררוהו ורובו בעלי חצים”, והיו מחרפים ומגדפים אותו, והיו מתקלסים בהדיפּלומטיה שלו, וחושדים בו בשל ההנחות והפשרות הרבות שעשה; וכלום אני צריך להכנס לדין אם היתה כונתם רצויה, או לא – כי נוטה אני לחשוב, שכונת רובם היתה רצויה, אבל אין בנידון זה נפקא מינה, רצויה או לא רצויה. מה שאני רוצה לקבוע כאן היא האמת המציאותית, שהאגדה על דבר “הכל-יכולתיות” של הרצל בזמנו היא בדותא ושיגרא דלישנא בעלמא, וההפך מזה הוא האמת. האמת היא שהאבטוריטה של הרצל היתה גדולה מאד, אבל גם ההתנגדות אליו היתה חזקה מאד, וכמה וכמה פעמים – לאשרה או שלא לאשרה של התנועה (וזוהי שוב שאלה מפלגתית) – לא יכול הרצל לבצע את אשר יזם, ולא יכול היה גם להביא רעיונות ולחזות חזיונות (כמו ב“תל אביב”) מבלי שיתחולל כנגדו סער של פולמוס והתקפות ועלילות דברים, שרבים בינינו, וביחוד כמה מבני משפחתו חשבו “שקיצרו את חייו”. סבורני שזוהי גוזמה בעלמא. הרצל היה חולה בלבו מכבר, וקרוב לשער שהתרגלותו התמידית, מתוך ההתאמצויות היתרות, והאכזבות המרות, ואפילו ההתעוררויות המופלגות של חדוה ותקוה מזהירה, הכבידו את המחלה הקשה, שאין לה מזור וגהה, זולתי שלוה גמורה ומוחלטת, וגזירת הגורל היתה להעמיד את המנהיג במצב שאין ממנו מוצא, במצב טרגי; כי לא יצוייר, שהוא יכול היה לשחרר את עצמו מהעבודה, וככה גם לא יצוּיר שעבודה כזאת תוכל להיעשות חפשית מהתרגשות, ושאפשר לשלטון כזה בלי התנגדות, ושההתנגדות לא תהיה לפעמים גם צודקת והכרחית, ולא תרגיז את הלב. כל זה היה בבת אחת מועיל ונורא, מבורך ומסוכן, כמו שדברים כאלה לא ימלטו מהיות ברם, צריך להבין אותם לאשורם, כדי להבין את אפסותה של הההשערה “אילו היה הרצל כעת, אזי ביטל בנשימה אחת את המצב”. זוהי שיחה בטלה בעיני כל איש הזוכר את העבר והמסתכל בעין בוחנה בהוי. המכשולים הנמצאים עתה אינם תלויים בהאנשים אלא בעצם התפתחות הענינים והמעמדות וצרכיהם והתנגשות עסקיהם. דברים חדשים שצמחו ונתהווּ אחרי מות הרצל והולכים ומתהוים הלאה, ששום אדם שבעולם איננו יכול לעכב את צמיחתם.

שמעתי פעם מתפלסף היסטוריוסוֹפי אחד בשפה הגרמנית – המסוגלת ביותר על ידי סגולת צירופי מליה לסבך את הדברים, ולהלביש כעל מין תמימות ודבר מובן מאליו חלוקא-דרבנן מדעי-שבמדעי – חוקר ע“א השאלה, אם אבימלך מלך גרר היה אַבטוֹקרט או מלך קונסטיטוּציוני? פעם אחרת שמעתי אחד מהחקרנים שלנו שהוכיח, כי רב סעדיה גאון לא נטה לכת החסידים, אלא לכת המתנגדים. הטעות העיקרית שבמיני חקרנות כאלה היא, שהאנשים המפלפלים בהם הנם משנים את העתים ומחליפים את הזמנים. אמנם, בנידון דידן אין זה הבדל זמן של ארבעת אלפים או של אלף שנה, כמו במקרה אבימלך ורב סעדיה גאון. הרי זה רק הבדל של חמש ועשרים שנה. אבל הבדל של חמש ועשרים שנה בימינו, ימי החשמל והתעופה, הוא לא פחות, ואולי עוד יותר גדול, מן ההבדל הקודם. בימי הרצל עוד לא היו שאלות כאלו, ואי אפשר לקבוע את עמדתו בלתי אם עפ”י אומדנא בעלמא, אבל גם בשביל אומדנא כזו דרושה הכרה ברורה ביחס אל אופיו של הרצל, וזהו הדבר שאני רוצה להציע על יסוד הכרתי, שהכרתי את מנהיגנו הראשון.

כלל גדול היה לו להרצל: לדחות את התרת השאלות הפנימיות הגדולות, עד אחר קבוץ-גלויות בארץ-ישראל. מהרבה שיחות, שהיו לי עמו, יודע אני ידיעה ברורה, שזאת היתה הסבה האמתית מדוע התנגד לכל השיח-והשיג בדבר הקולטורה. לא מפני שלא הכיר בחשיבותו של ענין זה, אלא שחושש היה שמא תכניס השאלה הזאת רוח בין הדבקים, ושמא תעלה פרצים בחומת האחדות. “אתם סותרים ולא בונים” – טען בשיחתו עמי, בבית המלון לאָנגהאָם, ביום 21 ליולי 1900, בזמן הקונגרס הרביעי בלונדון – “בהסיסמה הקולטורית שלכם! על מה אתם מריבים? ראשית צריכים היהודים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה; ואז הניחו להם לבחור בהקולטורא שהם רוצים בה! הם יביאו עמהם בלי ספק קולטורות שונות כעין הדבורים היונקות דבש מתוך פרחים שונים, ומביאות אותן אל הכורת, ודוקא ערבוביה זו תהיה מענינת יותר מקולטורה חד-גונית. הניחו להם!”

מעין זה חלם המנהיג, שאין לדחוק את קץ התרת שאלת הרכוש והעבודה בתוך התנועה; אלא צריך יהיה לבקש דרכים להתרתה, בקרב עמנו, בארץ-ישראל עצמה. דעתו לא היתה נוחה משום התפלגות בחו“ל; והאידיאל שלו היה הקונגרס הראשון, שאליו באו יהודים ממפלגות שונות, בלי הבליט את מפלגתיותם, אלא להפך, הַבלֵע אותה בתוך “כל ישראל”. הוא לא חבב בחבה יתרה את הפרקציה הדימוקרטית, אעפ”י שהיו בה הרבה דברים קרובים לרוחו הרבה יותר, מדברי המוסר הנלהבים של, למשל, הרה“ג ריינס ז”ל, או מדברי הפקחות המעשית של מר דוד ולפסון ז“ל אבל הוא לא רצה בהסתעפות ובהתפרדות. זכורני, שסביב לזמן ההוא כתב אחד מן הציונים הצעירים והמעולים מאמר בהשפה הרוסית ע”ד צורך ה“דיפֵרֶנצִיַציה”, כלומר, שמוטב להציונים להתפרד למחנות מחנות מאשר להכריח את עצמם לעבוד בצוותא חדא. זאת היתה השקפתם של רבים מן הפרקציה. אבל זאת לא היתה השקפתו של הרצל.

השקפתו היתה אחדותית, ודוקא אחדותית. בשנים האחרונות רגילים כתבנים ודברנים רבים להתלוצץ על מה שהם מכנים לגנאי בשם “כל-ישראל-פּוליטיקה”, וביחוד רבו דבורי הקלס כנגד שיטה זו, בהעתונות הרדיקלית-השמאלית באידית באמריקה – האנשים האלה “הרוצים להיות מבקרים” – לא את “כל-ישראל-פוליטיקה”, אלא את עצמם הם משימים לצחוק על ידי הלהג הזה, שאין בו לא נסיון ולא הגיון. כונתם היא שבישראל יש מקום רק לפוליטיקת-מלחמת-המעמדות. כלום אני מתנגד לכך. בודאי יש מעמדות בישראל כמו בכל עם זולתנו; ובודאי שיש צורך לכל מעמד שתהיה לו פוליטיקה ידועה. אבל השאלה היא: אם יש רק מעמדות, ולא יותר, או יש – לבר מן המעמדות, למעלה מן המעמדות, או לצד המעמדות – עם ישראל. אם העם הזה איננו, כי עתה באמת אין מקום ל“כל-ישראל-פּוליטיקה”; אבל אם ישנו – כי עתה לא ימלט, בהיות לו פוליטיקה זו או אחרת.

אם היה מאז ומעולם איש שהחזיק בשיטת “כל-ישראל-פוליטיקה”, זה היתה מתתיהו הרצל! בו ובחייו ובמעשיו נתגשמה הפוליטיקה הזאת. אחרי הקונגרס השני של 1898 בבזל בליתי עמו זמן מה בחברת משפחתו עם ה' דוד ולפסון ז“ל באישל הסמוכה לוינה. אז דברנו הרבה ע”ד השאלה הלאומית; ואני רשמתי את דבריו בספר-זכרונותי, וגם פרסמתים אז בהעתונות. “עם ישראל” אמר אז – "עם כל תלאותיו ומצוקותיו הרבות אשר נשא וסבל זה אלפּים שנה, עוד עמד טעמו בו וריחו לא נמר, וגם היום נאה הוא לשמו, עם סגולה, ושמו נאה לו (הוא אמר בגרמנית “דאס ערקאָרענע פאלק”) וקיומו והוויתו עד היום, אחרי כל צרותיו ופגעיו, הם עדים נאמנים, כי בו בחרה ההשגחה העליונה להשאירהו לטובה ולברכה, והוא צריך להיות למופת במרצו שלו בכל המעלות והמדות המשובחות, במוסר, יושר, צדק ואמונה, ולא להיות ציר בגויים שלוח למסחר (הוא אמר בגרמנית “קוֹמי-ווֹיאז’ר”) המוֹנוֹתיאיות.

מתוך אמונה ודבקות בעמו רצה שתהי ארץ כמו שרצה שיהי לארץ זו עם כהלכה, שיחתור למטרה זו, שיסדר את קהלותיו (“כיבוש הקהלות”), את חברותיו, את חנוך דורו הצעיר, את יחסיו להעמים האחרים, את השקופותיו על העולם, בהתאם לשאיפה זו – ומה כל זאת אם לא פוליטיקה ידועה של כל ישראל? אמנם פּוליטיקה זו תפרד להרבה ראשים, ויש בכלל זה פרטים לאין מספר, אבל ההגדרה הכללית היא פוליטיקה, ז. א. שיטה של מעשים ידועים ומכוונים למטרה אחת. דבר זה צריך היה, אליבא דהרצל, להיות רוח החיה בכל ההסתדרות הציונית, בלי שים פרוד בין חרדים וחפשים באמונה, בין זקנים וצעירים, בין בעלי בית ופועלים, כל זמן שהם בחו“ל. יבואו לארץ ויסדרו את עניניהם שם. “אַל תרגזו בדרך” כדרשת המדרש. הרצל לא ידע את המדרש הזה, אבל הוא כוון לכך! שמעתי זאת מפיו מאה פעמים ואחת. הוא לא רצה במפלגות בקרב הציונות, בזמן התנועה הציונית, קודם להתגשמות מדינת היהודים בארץ-ישראל. כשנפגשתי עם הד”ר ורנר ז“ל לפני עשר שנים, בהקונגרס בקרלסבד, וסחנו על דבר מכשולי המפלגות וקושיו של הקונגרס לרגל המפלגתיות הנפרזה, אמר לי ורנר: “הרצל לא היה סובל דבר כזה” – והוא היה מזכיר מובהק של המנהיג הראשוון, איש שלא זזה ידו מתוך ידו! וכשנפגשתי זה לא כבר עם הד”ר שליט אמר לי את אותו הדבר, עוד ביתר תוקף ועוז – והוא היה כל הימים שהרצל היה בחיים – אחד מהיותר מקורבים אל המנהיג.

ועל כן, אין זאת אלא חלקת לשון חנף ושפת מרמה, כשהמפלגות באות אשה אשה במונופּולין שלה לקנות את הרצל מן ההפקר, ולשים עליו לצורך התעמולה צבע אדום של סוציאליזמוס, או טלית-קטן עם תכלת של חרדים, הקץ לדברי רוח! ראשית כל צריך לשים כבוד להאמת! הרצל לא היה תלמידו של מרקס. בשום נאום מנאומיו, בשום ספר מספריו, בשום פיליטון מפליטוניו הרבים, בין בספרותו הציונית ב“הוועלט” ועוד, בין בספרותו הכללית, בין בחזיונותיו הרבים שכתב בעד הבימה, אין שום הצהרה, שום רמז ושום זכר לכך, שהוא היה חבר המפלגה הסוציאליסטית, והמפלגה הזאת היהת ידועה לו, מפורסמת בזמונו ובמקומו. הוא ידע היטב את תורתו של מרקס, אבל לא האמין בה. הוא ידע היטב את נאומיו של לסל, והעריץ אותו בעד מסירות נפשו, אבל לא סלח לו את היסח-דעתו מעמו. הוא ידע את הסוציאליסטים הוינאים, ורבים מהם היו חבריו מהאוניברסיטה, ונפרד מהם בדעותיו הציוניות, והם יצאו בעתוניהם כל ימי חייו של הרצל האחרונים, ויחרפו ויגדפו את הציונות, וכל הימים לא חדלו להטיף, שיש רק פתרון אחד לשאלת היהודים בהארצות השונות, והוא הפתרון הסוציאליסטי ולא זולתו, וחשבו – בצדק – את הרצל למתנגדם, וכן היה.

בשנת 1901 הייתי בביתו של הרצל בוינה עם הפרופ' ורבורג ואופּנהימר, והימים ימי מלחמת בחירות עם פרעות נגד שמיות בוינה, ואז היה מו“מ מרובה וערוני מאד ע”ד תחבולות שונות שמצאו העסקנים זה בכה וזה בכה, לכרות ברית עם האזרחים כנגד הסוציאליסטים או להפך, והרצל, כשהוא לעצמו, היה רחוק מפגעי המחלוקת, ונשגב על סער הוכוחים, והיה מתיחס אל הקנוניות ואל הישועות האלה, שהדיוטי הדברנים חשבו אותן למלחמה קדושה, באותה הפכחות של הספקנות העדינה, שהיא תמצית התרבות הגבוהה, ואז – זוכרני את הרגע הגדול ההוא – עמד על רגליו ואמר: "רבותי, לא קשר זה ולא קשר אחר יביאנו אל המטרה. אי אפשר לשרש את אמונות ההבלים ורעות-רוח, שנשרשו בלבות שונאי ישראל במשך אלפּים שנה, ובכל זאת אני מאמין שסוף הכבוד לבוא אך ורק על ידי הציונות. ויש יום וכל באי עולם יכירו וידעו להעריך ולהוקיר את ערך היהודי בארץ מגוריו, אחר אשר ייסד את ארץ-מולדתו בעצמו ובשביל עצמו, והראה בה את אימון רוחו, את נדבת לבו, ואת כשרון מעשיו.

וכלום יש להרבות במופתים, שהרצל לא היה סוציאליסטן בארחות חייו, בחנוכו, במנהגיו ובטעמו? הוא היה בורגני שבבורגנים, וצילם כראי מלוטש את נטיות האינטליגנציה והאמנות המעודנת של אירופה המערבית, מן היותר מסולסל ומעודן שבה. לא היה בו כלום מאותו הרשול המכוּון, מאותה הבלוֹריתיות הפרועה, ההתהדרות בבגדים דלים, ההתחפשות לפועלים אשר זה אך באו מן המחרשה והשׁפתּים, ההשתמשות בהדבור הגס ובקול מחצצים, הבוז לנמוסים וההתוכחות בסערת חימה, שהסוציאליסטים הראשונים, בזמן התסיסה הדרדקית, חשבו לנחוץ להסתמן בהם, כמו במדים, ולסלסל בהם, כנגד האפנות הנושנות, במין הפקרות שהיא אף היא הנה סוף-סוף אפנה ככל האפנות, אלא לצד ההפך. הכל יודעים, שהרצל בעצמו לא נהג בכל אלה; שהיה מנומס עד קיצוניות הנמוסים, ומהודר עד תכלית ההידור; ושהיה אוהב אף את הלוּקסוּס ואת הקוֹמפוֹרט, וסולד מכל סימן של המוניות וגסות מכוערת ודלות מנוּולת וגעול של השוק – לא בשביל הנאה וקלות-ראש; אלא מפני שנפשו היתה מלאה יופי, והיופי כהטוב היה שורש נשמתו.

אין זה לא שבח, ולא גנאי; אבל האמת צריכה להאמר: הרצל היה איש גבור-הרוח, בלי שום מורך-לב ורפיון-נפש. אילו היה סוציאליסטן, אזי אמר והודיע והצהיר והסביר זאת, אלף פעמים, בנאומיו ובכתביו, כחק וכמשפט לכל בעל דעה ומנהיג אחראי. אינני קובע מסמרות מיוחדים בזה, שארחות חייו של הרצל, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, לא היו סוציאליסטיים אף במקצת מן המקצת, אלא בורגניים על צד השלימות של זמנו, כי מכאן לבד אין ראיה. היו, וישנם, סוציאליסטים ותיקים, וגם חדישים שבחדישים, שאינם חושבים לנחוץ כלל, להסתמן בחיצוניותם, ולשים את ברם כתוכם – קוראים להם סוציאליסטי-הטרקלין – וכנגדם ישנם אחרים, שאולי היו מוכנים למסור את נפשם “אערקתא דמסאנא”; וכאחינו החסידים בפולניה, שמקפידים על ה“ירמוּלקה”, כאילו באה מהר סיני, הללו מקפידים על מין צורה אחרת של כסוּי-ראש ידוע או בגד ידוע… כל אלה הם רק סימנים חיצונים. הסימן הפנימי הוא הסכמת הנפש והודעת ה“אני מאמין” כשהשעה צריכה לכך; ובמובן זה יכול אני להחליט–עם כל גדלו של מרקס בעיני, ועם כל גדלו של הרצל, שהוא בעיני הרבה יותר גדול ויותר קרוב אל רוחנו ממרקס – שהרצל לא היה מרקסאי, “לא מיניה ולא מקצתיה”, לא בפנימיותו, ואין צורך לומר: בחיצוניותו.

כל הבקי אף קצת בקורות הציונות החדשה יודע, שממוצא אי-סוציאליסטיותו זו של הרצל יצאה גם המחלקות שלו עם איש הרוח וגבור- האמת המצויין, המעוז לדרייפוס ומייסד החברה “למשפטי האדם” בצרפת, הסופר והפּובליציסטן, גאון הכשרון, בֶרְנַר לַזַר, שבמשך זמן מה נכנס בהתלהבות לתוך המחנה הציוני; וכתב חיבורים משובחים, ונאם נאומים שהתפארנו בהם, ושהיו מן המעוּלים שבספרות-התעמולה, וע“כ נבחר לזר לקונגרס, וקבל על עצמו את השליחות, ובא אל הקונגרס ורצה לעזור בהעבודה הלאומית, ולרגל מצבו הגבוה בספרות הצרפתית ובהמון העם, היה באמת מסוגל להיות רב-פעלים בכל תושיה – לא רק בצרפת עצמה אך גם בהעולם הכללי של הפועלים. אבל הוא התנגד לדרכים המלכותיים והקונסרווטיביים של הרצל; והשקפותיו לא הרשו לו לעבוד יחד עם המנהיג, וכאיש ישר – יצא מן ההסתדרות. נסיתי אני אז לתווך בין שני האנשים הגדולים האלה, וסייע לי האדם הגדול בענקים נורדוי ז”ל; אבל הדבר הזה היה מן הנמנע. שני האנשים כבדו איש את רעהו בלבב תמים, לא היה צל של תאות-כבוד או קנאה מפריד ביניהם; שניהם הסכימו על הנקודה הציונית; והרצל נתן חשיבות גדולה לעזרתו של ברנר לזר ואפשרויותיו בצרפת, כי ה“יכין ובועז” של הציונות בצרפת, שני גדולי הדור נורדוי ומרמוֹרק, בכל שאר רוחם ויתרון-הכשר דעתם, נחשבו כבני נכר, כבני נכר מצוינים מאד, האחד בעתונות והשני במכון פּאסטיר, אבל אנשים מן החוץ (וסופם מוכיח על תחילתם כי כאשר אך פרצה המלחמה, סוֹערוּ כמוֹץ מן הארץ, אשר בה השׂגיאו פעלם במשך עשיריות בשנים); ולכן הוקיר הרצל את עבודתו של ברנר לזר, שהיה יהודי צרפתי יליד צרפת; ועוד דבר מיוחד קרבהו אל הרצל, והוא ענין דרייפוס, שהיה נקודת-המוצא לציונותו של הרצל, ושבו היה לזר אחד הלוחמים הכי גדולים; אבל ה“שאור שבעיסה עיכב”: חלוק הדעות בדבר התכסיס. ומפני ששניהם היו אנשים המסורים לאידיאליהם – לא יכלו לעבוד יחד. לזר ניסה להשפיע על הרצל, לחדול מהיות לו משא ומתן עם מלכים וממשלות, ולבוא בדברים עם מפלגות הפועלים בכל הארצות – והרצל לא רצה. בימים ההם נואש לזר לגמרי מן הממשלות, ויתלה את כל תקותו בתגבורת הסוציאליזם בקרב המון העם, כי הממשלה בצרפת אז היתה ריאקציונית, ונאחזה בסבך הקלריקליות. לזר לא סבל את נסיעותיו של הרצל אל השולטן התוגרי ואל הפּחות, ועוד פחות מזה – את נסיעותיו אל וילהלם, כי היה שונא את וילהלם שנאה כפולה: כיהודי וכצרפתי. ברם, דבר אחד לא הבין לזר: הוא לא ידע שהנסיונות האלה הם רגעים עוברים, ושהנסיעות וההשתדלויות האלה היו הצעדים הסאלוניים וההכרחיים של פוליטיקה נחוצה בעד העתיד. לבו לא נבא שהמוני עם, מסודרים כמפלגה סוציאליסטית, אמנם יכולים לתת לנו איזה מושיע ורב, אבל יכולים לפעמים גם לתת לנו איש כפאספילד… היתה לו ללזר גם נטיה חזקה לטובת התוגרים הצעירים; ונוח היה לו להכניס את הציונות לתוך אותה האנדרלמוסיה שעליה היה משוך חוט של חן החירות, מפני שמרדו בשלטון, ו“כל מן דין סמיכו לנא”, כי מכיון שמרדו, בודאי יחלצונו מצרותינו וכו' וכו', וכאשר הרצל לא הסכים לכל אלה פרש לזר מן הצבור, פרש כאיש גדול, בלי טינא בלב, בלי תאוות נקם ונטירת שנאה, והיה אומר לי אח"כ, מדי פגשתיו: אני אינני יכול לעשות את הדבר הזה, אבל מאחלני לכם הצלחה מרובה, אז ישמח לבי גם אני. לא מחה, לא הרעיש עולמות, לא הקהיל קהילות חדשות, אך “בא בחדריו”.

בשבתי בפאריז בשנות קוֹנפרנצית-השלום בקביעות, היה שר-האלף הצרפתי לזר – אחד מבאי מעוני בבית-מלוני. זה היה אחיו של לזר – איש גבור ורב מדעים, ואוצר כל המדות הטובות. ברנר כבר לא היה אז בחיים; אבל המסורת הציונית נשארה בידי אחיו אעפ“י שהיה מעורב בין הגויים. ע”כ היה משכים ומעריב לפתחי, כדי לידע ולהודע, כיצד הענין מתקדם, ולפעמים השתמשתי בו לאי-אלו שליחויות, ולא היה דבר, שהאיש המצוין הזה לא בקבל עליו בשמחה. במשך איזה זמן היה משמש אותי שלא ע"מ לקבל פרס, ופתאם מת בדמי ימיו.

אבל שני אנשי המעלה, הרצל וברנר לזר, נפרדו, והסבה היחידה לפירודם היתה אי-סוציאליסטיותו, או פוליטיקת-כל-ישראל של הרצל. ונוכח העובדה ההיסטורית הזאת (שיכולתי להוסיף עליה עוד הרבה עובדות), יבין כל קורא שאיננו משועבד לעקשנות מפלגתית, מה זר ומשונה הוא הרושם, שעושה בנפש מי שהוא בקי בדברים, שכשהוא שומע שהמפלגה הסוציאליסטית רוצה “לקנות” את הרצל ב“משיכה” דמיונית תעמולתית

– תודה רבה בעד הרצון הטוב וכוונת-הכבוד הרצויה, אבל – לא זו הכתובת!

החטפנות פזיזת-ההגדרה ומַפרֶזת הַפרַזָה, – שאין לה במוחה אלא מלים מפוצצות ושטחיות וגושפנקות מפלגתיות, תמהר לשאול אותי: ובכן, היה הרצל אחד מן המחזיקים בשיטת הרכושנות? ובכן, רצה הרצל להעביר לארץ-ישראל את החברה הרכושנית “על ראשה ועל כרעיה ועל פרשה”? ובכן, לא שאף לתקון העולם ולשפור הסדרים, לטיוב חוקי הכלכלה המקולקלים, לשנוי ערכין בנמוסי הקנינים, אלא לשנוי מקום בלבד?

אין טעות גדולה מזו! – – בשביל ברור הדבר הזה צריך אני להודות ולהתודות, שאני, בהשקפותי על אופיים ומהותם של בני אדם והתחברותם והסתדרותם וגדריהם, יותר שאני מהפוליטיקנים, המקשקשים בזוג בשמות וכנויים וסיסמאות ופלטפורמות כמו בתקופת הבחירות – הנני תוכן-רוחות וחוקר נפשות; הנני קטן-אמונה לגבי כל הלהג הרב וכל הפילוסופיה המגמתית המפלגתית, שהיא ילידת תאות רגע; והנני רב-אמונה לגבי פסיכולוגיה אנושית קיימת ומדעית. כטולסטוי, סבורני שהצלחתה והתקדמותה, או כשלונה ונסיגתה לאחור, של האנושיות כולה או של החברה המדינית, ושל כל קיבץ בנ“א, אינם תלויים בהעיקרונים, שאותו הקבוץ הצהיר עליהם לדגול בשמם, ולא באותן ההשקפות שהקבוץ הניח אותן ליסוד מוסד, וכתב אותן בספר התקנות שלו, להיות לו כעין תורה קדושה, – מפני שלא הכתוב בספר הזה מכריע, אלא אופן הוצאת הדברים לפעולות, ואופן פירוש הדברים, ובאורם לפרטיהם; ובבחינה זו התורה שבעל-פה היא משובחה מהתורה שבכתב והיחיד שבקבוץ הוא חשוב מהקבוץ בכללותו, שהרי הקבוץ או העם, למרות כל ממשותו הגדולה, איננו אלא מושג מופשט. אין אתה יכול לדבר אל העם, ואם אנשים אומרים שהם מדברים “אל העם” זוהי רק תמונת-הדמיון, כי אין יכולת לאסוף את כל העם, ולדבר אליו; אין אתה אפילו יכול לראות את העם, ואין אתה יכול לתפוס אותו ממש כולו – (ואם לא כולו, אין זה עם באמת) – וכל השיח והשיג ע”ד עם, יש בו ממשות רק במקרה של פלבּיסציט, ואפילו הפלבּיסציטים אינם תופסים את כל העם; ואולם כל השאר איננו אלא ציור שבדמיונו של הסופר, או הנואם, אשר העם מצטייר במוחו. וחוץ מזה: הבראה, החזרה למוטב, שיפּוּר, עידוּן, שחרור, גאולה של עם, בעיקרם הם הבראה, החזרה למוטב וכו' של הרבה אנשים יחידים, כי אין עם אלא סך-הכל של בני-אדם יחידים, עם תוספת איזה דבר בלתי-נתפס, רוחני, מעין שכינה, שמתהוה מתוך הקבוץ, בסוד “אלוהםים נצב בעדת אל”; אבל לאמתו של דבר הרי זה כמו בנין בנוי מלבנים: הלבנה צריכה להיות משובחת וחזקה בתכלית התקון, ואז יהיה הבנין משובח וחזק. כל דיוק החשבון ההנדסי וחכמת הבניה של האדריכלים במיטב רשמי תבנית הבנין, ומוצאיו ומבואיו וחוקי ממדיו, וקישוטי גזוזטרותיו, אינם שוים אף כקליפת-השום, אם הלבנים אשר מהן יבנה הבנין תהיינה רכות ועקומות, או האבנים תחת היות אבני גזית, תהיינה מרוסקות ומרופטות עם חדודים, ופגום יוצא ופגום נכנס. טיב החומר האנושי, שממנו החברה או המפלגה נעשית, הוא המכריע, ולא אופן ההסתדרות, ומגמתו לצד זה או לצד אחר, או תקנות אלו ואלו בממשלה או בקנינים, וסדורם ויחסם של בנ“א זה לזה. צריך לעמוד על היחיד, לשחררו מתאוותיו, לטהרו ולזככו מבהמיותו, להאצילו ולהעלותו בשאיפותיו הנפשיות ל”מעלה למשכיל“; להכשירו לאהבה ולחנינה. אם לא נשתדל בזה, ונסתפק רק בתת “רצפּט” למיליון או למאה מיליון בנ”א, בלתי מוכנים לכל המדות הטובות הנחוצות, אחת היא אם תהיה הרצפּט ליברלית, סוציאליסטית, קומוניסטית, מהיותר מעולות שבהן, לא היתה שום תועלת בכך, מפני שמתחילים מן הגג תחת התחל מן היסוד.

הדבר הזה הוא מובן מאד; ויש עוד דבר שאני מאמין בו אמונה שלמה, והוא המושג העתיק העובר כחוט-השני בכל כתבי התנ“ך: מושג הצדיק והרשע. בהשקפה ראשונה נראה הדבר הזה בימי ההתפתחות המפלגתית של ימינו אלה, כמושג שכבר אבד עליו כלח. הכל – ככה חושבים בטעות! – נידון ומוכרע ונפתר בנשימה אחת, ע”י בטוי איזה שם של מפלגה, של עיקרון, של תקנה – ונגמר, ואין אחר זה כלום. באמת, אין טעות גדולה מזו! הכל נידון ומוכרע ונפתר על ידי בני-אדם יחידים, שיש ביניהם גם עתה, כמו לפני אלפים שנה, צדיקים ורשעים, אותם הצדיקים והרשעים, שאברהם אבינו הכניסם בחשבונו עם הקב“ה בהתפללו בשביל סדום; אותם הצדיקים והרשעים שזכרם ממלא את ספר “משלי”; אותם הצדיקים והרשעים שהמשניות של מסכת אבות עוסקות בהן. אין “החברה” אלא חשבון-החבור של יחידים רבים, והטוב והרע בנפשות בני-אדם יחידים הם מכריעים; מרשעים יצא רֶשע ומצדיקים יצא צָדק; מאנשי תככים ותחבולות ערמה יצאו כזב ומרמה, ומאנשי נכוחה ומישרים יצאו נכוחה ומישרים. ה”יציב-פתגם" המפלגתי יכול להיות נשגב בתכלית הנשגב – אם האנשים העומדים בראש יהיו רשעים, אז יתהפך הטוב לרע אגב שמוש; והוא יכול להיות מאין כמוהו לרוע בגדר העיון, אם המנהיגים יהיו צדיקים אז מעז יצא מתוק; יען כי הצדיקים יתנהגו בהלכה-למעשה לצד הצדק והיושר אשר בקרב לבם. ובהאנושיות, למרות כל הפראזיאולוגיה המפלגתית והפוליטיקנית והעתונאית, השגורה בפי התינוקות וההדיוטות, עוד קיימת ועומדת החלוקה הישנה, שקדמה לכל המפלגות, שישנם בנ“א רעים ובנ”א טובים – מטבעם, או לפי המונחים העתיקים, צדיקים ורשעים. ובכן צריך להעמיק את העיון בטבעם של בנ"א יחידים ותכונות נפשם ונטיות רוחם, כי כשאין הבחנה זו, אין מקום להבדלה אמתית, ואין לנו מפלגות ותכניות ושלטים חיצונים.

העמקת עיון זו איננה מתאימה לטעמם של עניים-בדעת, עצלי-המחשבה, בני יומם וכמעט בני רגעם, הרוצים לסקור הכל כברוק-ברק, והנחפזים לעשות את הערכותיהם כעין מכונה של תעשיה רַברֶבת. סיטוניות זו איננה רוצה, ואיננה גם יכולה, להעמיק חקר בעצם אופיים של יחידים; מפני שאין לה פנאי, וסבל-רוח, והתמדה, לכך. יש לה נטיה חזקה למיוּן שַבּלוֹני בנלי, אשר בו הגושפנקה הפלגתית ממלאת את מקום התוכן; ולא הענין הוא העיקר, אלא השם והכינוי. זהו הראי-נוע של הפוליטיקה היום-יומית; זוהי השטחיות ההכרחית הקוֹדאקית של העתונות הקלה. בהפנה העכוּרה הזאת – קרני-השמש הן הברקים המכים את רואיהםבסנורים. אין בה אור בהיר מתמיד, אלא אור בנגלי מסכסך, מתלקח ודועך, חוצב-להבות ומעלה עשן. הרפואה היחידה למלת-רוח זו היא – האמנות. היא מרוממת את רוח האדם מעל להרמה של אחיזת-עינים ע"י שלטים וגושפנקות; היא המנצחת את השקר שבשוק הצווחנות הפוליטיקנית והמפלגתית; היא התריס בפני פורעניות השתובבות סער-הבולמוס של המוניות מפלגתית, עם התהו ובהו שבה; היא ההגה היחידי המציל את ספינתו של רב-החובל, המטורפת בים הוכוחים, מֵהִנָפֵּץ אל סלעי הסיסמות הקבועות והקפואות המתנגדות זו לזו, מטבוע בנבכי החקרנות שאין לה סוף, ומהסתבך ומהתפלש בשרטוני החול של התחכמות מבלבלת. והאמנות, ז. א.: הרגשת היופי.

ידוע שהרצל היה עתונאי גדול. אבל דבר זה לא הספיק, כל צרכנו אנו, בעד המנהיג הציוני. דוקא עתונאים גדולים היו עלולים להכשל בזמניות, בעראיות, בתאוות-היום ובהתלהבות פולמסאית. זהו יתרון של עתונאי גדול; וחסרון למנהיג. זהו אולי יתרון למנהיג מפלגה, וחסרון למנהיג האומה. באָשרנו, שהרצל – יותר שהיה עתונאי גדול – היה, לא רק מתוך לימוד ורגילות, ושמוש ומו"מ עם הבריות המצוינות והמסוגלות לכך, בהחוג אשר בו חונך וגדל, אלא מתחילת ברייתו ומטבעו הנטוע בקרבו – אמן גדול, גאון של יופי נפשי, תנא של תפארת וחן תמים, של אצילות בלתי-מחוצפת, ושל הוד פנימי נעלה. עברו על פני פיליטוניו, נאומיו, חזיונותיו, אם תמצאו בהם אף מלה אחת של חרחור ריב-כתות, של חנופה מפלגתית, של המוניות, של סיטוניות! לא מפני שלא ידע כל אלה, אלא מפני שפסח על כל אלה, ויגש אל נפש האדם, אל נפש הילד, אל נפש האשה, אל נפש האוהב, אל נפש האומלל: לא הצדיק בסיטוניות, לא הרשיע בסיטוניות; ובציוריו לא צייר פּנוֹרמה של המונים, אך צייר זעיר-אנפּין, נפש האדם היחיד בכל קויה ושרטוטיה הדקים מן הדקים, הוא עלה למדרגת יוצר-אמן של עם, יען כי היה יוצר-אמן של היחיד. הוא הוכשר להיות מנהיג של המוני בני-אדם, יען כי בתוך ההמונים חזה ואהב את האדם. הוא הוכשר לעשות פוליטיקה, יען כי שנא תכלית שנאה את הפוליטיקניות של מרמה, של הרכבת כתות והפרדתן. הוא הוכשר להיות מנהיג יהודי, יען כי היה אדם עילאה.

זכורני שלפני הקונגרס הרביעי בקרתיו בוינה, יחד עם הד"ר ק. מברלין. אז עמדה על הפרק הצעה אחת, שהרצל הכין בעד הקונגרס, והוא לא היה בטוח שהקונגרס יסכים עליה, הדבר נגע אל התעמולה וההסתדרות בארצות שונות, וספק היה אם זה יהיה לפי רוח הדימוקרטיה או למורת רוחה. השיחה היתה ארוכה מאד. היא החלה בחדר עבודתו של הרצל, והלכה ונמשכה כשיצאנו עמו יחד ללווותו אל המשרד. הרצל היה נרגז מאד ואני רציתי להרגיע את רוחו, ואוכיח לו שהצעתו בטח תקובל, ובשביל כך הרביתי צבא מופתַי ואומר לו: “הנה חשבון פשוט: כמה יתנגדו? אלה… אלה… אלה…! כמה עולה מספרם? כך וכך! ברי שמספר המסכימים יעלה בהרבה על מספר המתנגדים, נמצא שקבלת ההצעה בטוחה!” אז נשתתק הרצל, ומצחו נתקמטה, ואמר לי בהתמרמרות: “למה אתה נכנס אתי בחשבונות כאלה, האם לא צדקתי?” – “לפי דעתי אני – עניתיו – צדקת מאד. אבל הלא דבר זה תלוי במפלגות, וצריך לחשוב לכתחילה את חשבון המפלגות (בעת ההיא כבר התחילו המפלגות), ואם אין כדבר הזה גם, למשל, בפרלמנט הצרפתי, שאתה בקי בו כל כך (הוא ישב שם כמה שנים כסופר ה“נפ”פ", לפני התנועה הציונית), ואתה יודע שהממשלה הצרפתית, עד שהיא מכניסה איזו הצעה לפרלמנט, היא מחשבת מספר המסכימים כנגד המתנגדים בהצעה, וכל מפלגה מחליטה מראש אם תסכים ואם תקבל!”

אז ידבר אלי באַפו, אחרי נשכו את שפתו העליונה, ופניו היו מרוכזים מאד, ויעמוד מלכת, ושנינו, אני והד"ר ק., עמדנו על ידו: שׂטה ועבוֹר מדוגמה זו! אל יהי לנו הפרלמנט הצרפתי למופת! ידעתי את הפרלמנט, ידעתי את המפלגות! לא זאת אִוְתה נפשי בקונגרס שלנו! אני אמרתי, אחינו יבואו שמה כאנשים חפשים, איש איש לבדו לחוות את דעתו, ולשמוע דעת אחרים, ולא להיות מוכרח ומשועבד לכבלי דעות קדומות, שהוחלטו מראש ושהוטלו עליו לבלתי זוז מהן – אם כן למה הם נושאים ונותנים בקונגרס? יעשו חשבון לכתחילה, וחסל! אין רצוני במחנות מסודריםלכך, שכל מחנה ימצא מום בעמיתו, ושיכסו במעיל החופש את מזמות עבדותם! לא לטרף כזה אשחר, ולא לנצחונות כאלה מגמת פני. אני רוצה שדעתי תקובל, כשיראו האנשים שהצדק אתי, וכן גם דעת כל איש זולתי אם הצדק אתו…

ככה נגע איש-האמת במקום-התורפה שבפרלמנטיות ושבמפלגתיות. פוליטיקן בעלמא לא היה אומר דברים-של-תמימות כאלה. אבל הרצל לא היה פוליטיקן. הוא היה רחוק מסרסרות פוליטיקנית כרחוק מזרח ממערב. מה לאמן בעל נפש יפה בסרסרות ובחשבון מפלגות? הוא חשב שהצדק אתו, ורק על יסוד נימוק זה רצה שהצעתו תקובל.

בהתאם לאמתת טבעו זה אנו יכולים להבינו. אם היה הרצל סוציאליסטן או לא? באופן חיצוני, הסתדרותי, נוסחאי – לא ולא! באופן פנימי, נפשי, עניני – כן וכן! אם הסוציאליזם שואף להטבת מצב הפועלים מקופחי השכר, העושים ואינם אוכלים די ספקם, העשוקים, המדוכאים – בודאי שהרצל היה סוציאליסטן גמור. אם הפּרולטריון שואף לדיקטטורה, בודאי היה הרצל מתנגד לכך. אם אנשים היו רוצים להמשיך בארץ-ישראל החדשה את הניצול ואת החמס הרכושני, בודאי היה נלחם הרצל בכל עוז כנגד שיטה נשחתה כזאת. הוא רצה בסדרים חפשים, הוא רצה במדת-צדק אחרת ושונה מזו השולטת בארצות אחרות. באחד מנאומיו בקונגרס הביע זאת בפתגם קצר: “אין אנו רוצים במדינה בעלמא; אנו רוצים במדינה אשר יותר צדק ילין בה”.

יש לפעמים אניקדוטות מפיצות אור על אופיו של אדם, יותר מהרבה חקירות וספרים וכתבי-יד. הנני זוכר אחד מספוריו של המנוח ולפסון ז"ל, שהיה שגור על פיו: פעם אחת – ככה ספר ולפסון – נסעתי בחברת הרצל לקונסטנטינופּול. הימים היו ימי קיץ חמים מאד ואנחנו עברנו ברכבת דרך ארץ סרבּיא. באחת התחנות, בעוד המסע מספר רגעים, יצאנו מן הקרון לשאוף רוח, כי הקרון להט כתנור מאפה, ונתהלך מעט על הסוללה, והרצל נעלם ואיננו. האות ניתן למסע, והרצל איננו. רצתי הנה והנה לחפשהו, ולתמהוני ראיתיו עומד על יד הקטר ומשוחח עם המכונאי הנוהג את הקטר. מהרתי לרוץ אליו והבהלתיו לשוב אל הקרון, ואחזיק בכפו, הוא חש ללכת אחרי, אבל בלי רצון, ורק אחרי האות השלישי נכנסנו אל הקרון כשהרכבת כבר נעה ממקומה. "מה הדבר הזה? שאלתיו. וארא, שהוא נרעש ונפעם מאד. “דבר נורא!” ענה הרצל בסערת-רוח “שער בנפשך, המכונאי ההוא בחום נורא כזה, נוהג את הקטר, עומד כמו בכבשן אש, עובד ועובד, שאלתיו איזו משכורת הוא מקבל, וכמה שעות ליום הוא עובד? חמשים פלורין לחודש, ולו אשה וחמשה ילדים, ומספר שעות עבודתו עשר ליום. הנשמע רצח כזה?” אז דברתי על לבו: “אַל תתעורר על החמס הזה! הדבר איננו נורא כל כך! ישנם רבים המתקנאים במכונאי זה, רבים שמקבלים פחות מזה, שיש להם יותר ילדים,או שעובדים הרבה יותר שעות!” – אז כעס עלי מאד, והוסיף להיות נפעם ונרגז כל אותו היום, וכשהפצרתי בו להרגע מזעפּו כעס עוד יותר ואמר לי: “הרף ממני! אין אתה מבין את הדברים האלה! אצלנו בארץ-ישראל מוכרח שתהיה אחרת!”

“ביי אוּנס אין פּאלעסטינא מוּסס עס אנדערס זיין!” – בהמלים האלה של הרצל מסתמן היחס הנפשי של המנהיג אל השאלה הסוציאלית: לא להניח את הקלקלה כמו שהיתה, אלא לעשות סדר אחר על יסוד הצדק. איזה סדר? כמדומני שהרצל נטה אחרי דעותיו של המלומד אדוארד ברנשטין, בר פלוגתיה של מרקס, וגם אחרי השקפותיו של פרנץ אופּנהימר. אבל גם בזה אינני רוצה לקבוע מסמרות, יען כי אצל הרצל לא היה דבר זה תיאוריה חתומה, אלא שאיפה נפשית קשורה בטבעו; וכאן אני חוזר אל מה שאני חושב כדבר הכי עיקרי: הוא היה איש טוב ומיטיב, חונן נדבן ומשפיע וצדיק גמור מטבעו, ובאמרי “איש טוב”, אין כונתי להכניסו לסוג “בעלי הבתים” הישרים והנותנים נדבות – דבר כשר וישר, אבל שאין לו מקום בהערכת המנהיג הציוני הגדול – אלא כונתי, שהטוב כמו היפה, היה חלק עיקרי, פועל ומשפיע בציונותו. הוא הכניס את הטוב לתוך ציונותו, לתוך נקודת המרכז של שאיפותיו.

יכול הייתי לספר אלפי דברים על אודות קרבנותיו, נדבותיו ועזרתו, יום יום לבנ“א שוחרי עצתו ומבקשי ישעו, שעשוהו כנאד לדמעותיהם, וכמפוּח לקלוט את אנחותיהם. הרבים אשר הושבו ריקם מפני הכרח, לא ידעו כמה נענה ונדכא היה הנדבן, אחרי שמצצו את לשד כוחו, וגזלו את זמנו, וחנו עליו, וגזלו את מנוחתו, שהיתה נחוצה לו לעבודתו המדינית והספרותית. זה גורל כל אדם מפורסם, וזה העוול העשוי לו, שדרושים ממנו שירחם על כל אדם, ואין מרחם עליו, שמיגעים אותו בכל צרותיהם של אנשים אחרים ואין מתיגעים להמעיט את צרותיו שלו. הרצל היה מריק את כל כיסו, ומסיר את טבעתו מעל ידו, ומוסר אותו לעני שהפציר בו, וכשבא אח”כ עני אחר כבבר לא היה בידו מאומה לתת להעני החדש. הוא בזבז את כחו ואת הונו בלי כל חשבון. טבעו ומנהגו היה של מיליונר, אולם אמצעיו היו מוגבלים. הוא לא היה “עשיר חדש”, וכל פסיחולוגיותו של הטפוס הזה היתה זרה לו. הוא נולד בעושר ושפע כבן-יחיד להורים אמידים, ממוצא היהודים הספרדים שבחצי האי הבלקני, שעברו לבודפשט. תפארת הטפוס של הספרדים נתבטאה בדמות אמו (התודעתי עמה כשכבר היתה זקנה, צלם דמות מטרונה יהודיה, יפה עד להפליא לפי גילה. ככה ציירתי לי בדמיוני, בילדותי, את דבורה הנביאה) ובדמותו הוא. אביו היה סוחר הגון, וידעתיו כבעל נימוסים נאים, תקיף, כביר ו“עומד בשתי רגליו על קרקע המציאות” (ככה אמר לי הרצל ע"א אביו). האם היתה משוררת –לא בכתב ובדפוס, אך בדברים ובחיים. לעולם לא אשכח את הדברים שדברה אלי אחרי מות בנה, כשהולכתיה במשך ההלויה. היה לי הרושם שמדברת אלי איזו סיבילה יהודית מלפני חורבן בית שני: אותו חותם היופי הקלאסי, אותו ההוד של אבלות! האהבה, שררה באותה המשפחה הפטריאכלית, לפנים ספרדית, ואח“כ הונגרית, עם קולטרוה אשכנזית מצוחצחת – לא תשוער ולא תסופר. הבן היחיד תיאודור היה גאון המשפחה, והיתה גם בת שנחשבה להדר המשפחה, זו הבת שמתה בנעוריה, ושהרצל ציוה לביתו אחריו להוביל גם את עצמותיה עם עצמותיו ועצמות הוריו לארץ-ישראל. על אודותיה אמר לי הרצל שהוא מיצר כל ימיו, שאחותו זו תפארת העלמות ויהודיה תמה ועדינה, הלכה לעולמה בטרם זכתה לראות את התנועה הציונית ואותו, את אחיה, עומד בראשה… העושר של המשפחה לא היה נפרז יותר מדי עד כדי לרכך את מזג הילדים ולהחליש את מרצם הטבעי; אבל מן הצד האחר, לא היה מוגבל יותר מדי כדי למנוע מהם דבר מן ההנאה והמותרות, שבני העשירים נהנים מהם. אחרי אשר השלים הרצל את לימודיו, וקרא ושנה הרבה מאד (הפרופיסור המנוח ליאון קלנר ז"ל אמר לי שבתקופתו הראשונה הצטיין הרצל בהנדסה ובלימודי הטבע, ובאחרונה – בפילוסופיה ובסוציאולוגיה, וגם בחכמת המשפטים, ולמקצוע זה שייכת הדיסרטציה שלו), נשא את האשה אשר עמה חי עד יומו האחרון, אשה ענוגה ורכת-עצבים ממשפחת מיליונרים בזמן ההוא, שירדה אח”כ מנכסיה, ולא נשארה לה מהמיליונים אלאל העצבנות המזועזעת והפנוק והרוֹך, וכמובן, גם התבוללות כמעט מוחלטת. מתוך הסביבה הזאת נזדקרה כחץ המחאה כנגד ההוי היהודי והעולם-כמנהגו, שנתגשמה בגופו של תיאודור הרצל.

הוי, כמה שנא הרצל את הסביבה הבורסאית ההתבוללותית, של וינה! כמה תעב אותה, כאמן, כמה בז לה, כאציל אמתי! אני, אע“פ שהיה לי הרבה שיח-ושיג עם הרצל לעתים מזומנות, לא הייתי רגיל אצלו תכופות במדה שהמנוח ולפסון היה רגיל אצלו. ולפסון היה מספר לי הרבה ע”ד הפרוד הנורא הזה. פעם אחת ליוה ולפסון את הרצל לבית הנתיבות בנסעו ברכבת לבדו. הסוללה היתה מלאה המון רב מהעולם המגוהץ של וינה, כנופיות של בני-אדם טַוָסים, נוער מוזהב, גבירות נהדרות. הרצל עמד מן הצד. כשראה את ולפסון קרא אליו: “עמוד נא ושמור עלי!” אז חשב ולפסון שהרצל חושש לאיזו התנקשות. “למה אשמור עליך? איזו סכנה נשקפת לך?” – “אין שום סכנה, אבל שונא אני את האנשים ההם – הם אפילו קרובי משפחתי קצת, אבל אין רצוני שיקרבו אלי, הם א-ס-י-מ-י-ל-ט-ו-ר-י-ם!” והיה מדגיש כל אות ואות בדגש חזק.

זהו יותר ממפלגה, ושלט וסיסמה ותכנית. זהו הנפש שבאדם. זאת היתה הנפש שבמנהיגנו, שהשפיעה עלכל התנועה הלאומית.

ו¹

מוחי מלא רשמי נפש. שרטוטי-חושים וזכרונות בלתי-אמצעיים, שלי ושל אחרים, ע“ד תכונות נפשו וחייו ומעשיו של הרצל: ומתוך רוב ידיעות עובדתניות, ממשיות, ישרות, מחוסרות-קפנדריא, אני מגיע אל הקצה-שכנגד זה: אינני יודע כלום, או במלים אחרות: מתוך ידיעת הפשט, אין מוחי תופס את הפלפולים. מתוך שלעסתי ושננתי לעצמי, והכרתי את הרצל כהוויתו, אין אני יודע את ההרצלים השונים, שיצרו להן המפלגות. לאמתו של דבר אני מתיחס להרצלים הללו בהומור שיש בו ותרנות. הרצל הרכושני – טוב! אלא שצריך להבין מהי ­ רכושנות. הרצל הסוציאליסטן – ניחא! אלא שצריך להבין מה זה סוציאליזם. הרצל החביב על ה”מזרחי" – שפיר! שבח אני את ה“מזרחי” שיש בו מדה מרובה כל כך של סבלנות. באמת, ההרצל של ה“מזרחי” הוא ראשו ורובו “קרוב למלכות” ולשעבר “תינוק שנשבה”, ודוקא לרגל בואו מן החוץ, וחוסר כל שטח-חכוּך בינו ובין היהודים, נעשתה הערצה לאפשרית, ודי לצטט את פתגמו ע“ד התשובה על היהדות שהיא נחוצה בשביל התשובה לא”י – כדי למשוך עליו חוט של חסד, אעפ“י שעדיין הדבר צריך למודעי, מה טיבה של אותה היהדות, שאליה צריך לשוב אליבא דהרצל. ושוב בא זכרון אחד, ומפריע אותי, מפני שאינני יכול להבריחו ע”י פוליטיקה, יען כי כשאני עוסק בעיון פסיכולוגי בנפשו של אדם, אין לי מקום למשוא פנים או למקח שוחד של מפלגה, אפילו הכי קרובה ללבי. המנוח ד“ר ליאופולד כהן ומר ולפסון, זכרונם לברכה, ואני, השפענו הרבה על הרצל, שיקרא וישוב ויקרא את התנ”ך; והוא קרא ושנה, ואילו לא קיפדה מחלה כבדה את פתיל חייו, בטוח אני שהיה נכנס לפני ולפנים לתוך היהדות; אבל היום היה קצר, וממה שקרא לא נדבקו אלא החלקים האנושיים, ולא הריטוּאליים הפרטיים. טבעו היה טבע דתי בכל עמקו, במובן המסתורי והפיוטי; אבל הדינים לא ידע ולא הבין. היה לו כבוד גדול ל“קדושים אשר בארץ המה”; אבל לא הבין את האורתודוכסיה של הדינים, ועוד פחות מזה את האפיקורסות המשכילית שכנגדה. פעם אחת, אחרי קריאה מרובה בהתנ“ך, אמר לד”ר ליאופולד כהן (שפרסם את הדברים באיזה עתון קטן שפרסם ארעי בעברית): “זאת היא התמדת הקבוץ, שהיהודים נעזרים ונבנים קצתם מקצתם, ומה שחלק אחד הוא קצר ידים מהשיגו, החלק השני עוזר לו, ועל כן החלש יאמר גבור אני. במדה זו של אחוה שלמה בין בני האומה תלויות כל המצוות, כמו צדקה וגמילות חסדים וההלואה לעני בשעת דחקו, ושלא נגוש אותו, ושלא נעבוד בו בפרך, ושלא נעמוד על דם רענו, ומזה “אלמנה ויתום לא תענון”, ו”אהבתם את הגר“, “ואהבת לרעך כמוך”, ועל כן נכון הדבר שאמרו חכמים, שבני אברהם יצחק ויעקב היו בישנים, רחמנים וגומלי חסדים, לא אמרו יהודים בעלמא, אלא בני אברהם, יצחק ויעקב, לרמוז, שהמדות הטובות הללו הן נטועות בטבע גזעם, בין משקבלו את התורה, בין קודם שקבלוה, הם מצוינים בהמדות האלה בתור גזע-קודש מפותח יותר בתרבות מדתית”.

זוהי ה“תורה” האחת, שנודעה לי כהערתו של הרצל מתוך קריאתו בתנ“ך – לא שמעתיה מפיו, אלאל מפי הד”ר כהן ומפי כתבו. אבל דברתי אתו הרבה פעמים, ובארתי לו את עניני דתנו. הוא הבין את הדברים האלהיים הנשגבים, גם הבין תכלית הבנה את המצוות שבין אדם לחברו, ואת החגים הלאומיים-היסטוריים. אבל את המצוות המעשיות לא הבין, אלא התיחס בכבוד לשומרים אותן, ולא רצה לפגוע בהרגשתם. זוכרני שבערב הקונגרס הראשון בבזל, בזמן ההכנות האחרונות, בקשני הרצל לבקר את המרא-דאתרא בזמן ההוא, הד“ר כהן, ולבקשו בשמו ובשם כל הועד, להופיע בקונגרס. הלכתי אל הרב ההוא, ודברתי אליו. הוא היה אדם הגוּן מאד, טוב וישר, וקבל אותי בחבה ובסבר פנים יפות, אבל כשהזכרתי לו את הציונות ואת הקונגרס, גזר ואמר: " חס וחלילה! לא אלך שמה, מפני שכשאלך, אני צריך לדבר, ולדבר טובות לא אוּכל, ורעות – אינני רוצה”. הוא היה שרוּי תחת השפעת אסכולת החרדים של פרנקפורט-דמיין, ואין לתמוה עליו, שבזמן ההוא, לפני הקונגרס הראשון, התנגד. הלא הרבנים-המוחים התנפלו עלינו בקריאת תגר בזמן יותר מאוחר, אחרי אשר כבר הסתדרנו, ואחרי אשר גלינו את רצוננו לעולם במתינות ובזהירות גדולה, – והרב ההוא טרם ידע חוץ ממה שספרתי לו על רגל אחת!

שבתי לבית המלון של “שלשת המלכים”, הודעתי להרצל ש“פלוני וכחן הוא” איננו רוצה לדבר. עמדנו אז על המקום שנתחבב אח“כ כל כך על הרצל: על הגזוזטרא של האכסניה הנשקפת על פני הרינוס. זכורני שהרצל התעורר מאד, ויקרא: “גם אני אינני רוצה שהרב ההוא ידבר! אך אני רוצה שיטיף מעט! אי אפשר להפגנה כזו, אחרי מכת הלחי שנתנה לנו ה”חברא קדישא” במינכן (במושב הקהלה במינכן, כשהחליטו בשלילה ע“ד הקונגרס הכריעה ה”חברא קדישא" את הכף). “אין עצה, חביבי! עליך לטרוח ללכת עוד הפעם אל הרב ולהביאו אל הקונגרס ויהי מה!” אז הלכתי שנית ואמרתי לו: “אין הרצל דורש ממך שתדבר, הוא רוצה רק שתטיף מעט!” – “הא כיצד?” – שאל הרב כמשתומם. “מורי ורבי, הד”ר הנכבד! – השיבותי לו בבדיחה קלה – אתה יודע שהקוֹהלת מנה הרבה הפכים, שאפשר לצייר בדמיון את האמצע, או שביל הזהב, שביניהם, בתווך. ככה למשל נקל לתאר את האמצע שבין “עת ספוד” ו“עת רקוד”, והוא: שבת בשלוה; בין “עת לבקש” ו“עת לאבד” יהיה האמצע “לשמור “; בין “עת לאהוב” ו”עת לשנוא” יהיה האמצע “להתיחס בשויון רוח”; אבל מהו האמצע בין “עת לדבר” ו“עת לחשות”? הרב עיין מספר רגעים, ואמר: כמדומני שאין דבר באמצע בין הדבוּר והשתיקה! – ואז אמרתי לו: סליחה! בין הדבוּר והשתיקה יש הטפה, מפני שהמטיף איננו אומר כלום, איננו שותק, מדבר ואינו מדבר, אלא מטיף! אז בדחה עליו דעתו של הרב, ולרגע נסתלקה ממנו פרנקפורט-מיין, ונלכד בידי חבלי שטן ציוני כמוני, והבטיחני לבוא. ההוּמוֹר היהודי נצח את פפד"מ. אז שבתי אל הרצל ובשורה מוצאת מפיו. הוא שמח מאד, ואמר לי: “עכשיו אנחנו מפייסים!” (יעצט זינד וויר אויסגעזאהנט – כונתו היתה על המאמר, שבו התוכחתי עמו קודם לקונגרס, בזמן שחששתי, כהרבה מחו"צ, שהקונגרס הוא עלול להזיק).

הנה כן, האגדה המזרחית, איננה חסרת יסוד לגמרי. הרצל רצה להתכבד בכבוד הדת, והיה סולד מפני כל פגיעה בכבוד הזה. ואם אחינו החרדים מחליטים, שאילו היה הרצל עוד בחיים, וראה חילול דת בפרהסיא בארצנו, והיו מבארים כמה דבר זה מכעיס ומפריד, היה שם קץ לקלקלה זו כרגע – “סבירנא כוותייהו בחדא ופליגנא עלייהו בחדא”: סבירנא כוותייהו, שהרצל היה כועס על דברים כאלה בחייו, וכשנתעוררה השאלה ע“ד צורך “היתר עיסקא” בעד האפ”ק, כעס מאד על ה' יעקובוס כהן מהאאג, שלא אמר לו מקודם, שצריך לעשות “כתקון מהר”ם“. הרצל חשב את ה' יעקובוס כהן לתלמיד חכם-גדול. כהן גלגל את האשמה על ולפסון, וולפסון על הד”ר קצנלסון הליבאוי. הרצל ציוה לסדר את הענין תחיכף. אבל “פליגנא עלייהו בחדא”, מפני שנוח להחליט למפרע, שהרצל היה יכול לשים לדבר זה קץ כרגע. אף הרצל לא היה יכול לנצח בפעם אחת את עקשנותם של בורים גסי-רוח, שאין להם לא רק תורה אלא אפילו דרך-ארץ וטקט כלפי הדברים המקודשים באומה.

עדיין אפשר להבין קצת את ההרצלים האחרים: של “הנוער” (ניכט יודעניונגען, זאנדערן “יונגע יודען”), של “החלוץ”, של “השומר הצעיר”, של “המכבי” עם ההלבשות המיוחדות שהם מלבישים איש איש את ההרצל שלו, אעפ“י שלאמתו של דבר לא התגדר הרצל מעודו בצעירותו; וכבר בצעירותו היה מעין זקן בחשיבותו ובמתינותו; וגם לא היה מהמתעמלים ב”מכבי" וכו'. ברם, כל הדברים האלה, עם עוד דברים רבים נחוצים וקשורים בתחית האומה – וביחוד ענין הסטודנטים היהודים – היו חביבים עליו. את כל הדברים האלה רצה הרצל לראות בשלימות, בסדר וביופי. הפתוס לבדו לא הספיק לו – ואת השערות הפרועות, את החוצפה-פנים ואת שובבות-התנועות, ואת הצעקנות הגסה, – תעבה נפשו האֶסתיטית. זכורני, שאחרי הוכוּח, שיצא מכלל המו“מ הקונגרסי, שהיה לו להרצל עם הד”ר נוֹסיג, שרמז קצת על גהוצו של הרצל, אמר לנו הרצל בעת ההפסקה בבית-המלון: “ראו את האיש הזה! ראו את העניבה שלו! די לראות עניבה זו, למען הכיר את אופיו של בר-נש ושל הצעותיו שהוא מציע!” אז למדתי שאדם בן-דורנו הוא ניכר בעניבותיו.

כששמעתי מפי הרצל את בדיחתו על עניבותיו של הד“ר נ., נזכרתי שלפי שספר לי המנוח ד”ר קרפלס היתה לו להרצל בעצמו, בזמן התבוללותו, קודם להציונות “תקופה של עניבות”. כשהיה נוסע מוינה לפריז הלוך ושוב, היה שוהה איזה זמן בדרך בברלין, והיה יוצא ונכנס בבתי גבירי הספרות והעתונוּת, אצל מוֹססע ואחרים, והיה מודע להמנוח עורך ה“ברלינר טאגבלאט”, ד“ר לואיס לויזון, ומשוחח עם בתו של זה, שהיתה מהעלמות הכי משכילות בהחוג ההוא, סופרת ומשוררת עדינת-רוח (אמרו לי שיא מתה בנעוריה חולת-אהבה, כי הרצל לא נשא אותה, יען כי כל משפחת לויזון היתה מומרת) – בימי ההתבוללות ההם, כשהרצל היה סופר-בימה חביב ומתעדן ומתפנק ו”ארי" שבטרקלינים, היה מופיע אף הוא בחליפות חליפות של עניבות, אלא שעניבותיו של הרצל, אף בתקופה ההיא, היו יותר יפות ומלאות חן כטעם נושאַן, ואלה של נ. היו תובעניות וחסרות טעם מצוחצח. אלא שהרצל נצח את תקופת-התבוללותו, עם כל החיצוניות המבריקה שלה, ונעשה פנימי, רציני, כמעט טרגי. הטפוסיות של ההתבוללוּת פרחה לה; אבל הגהוּץ והיופי הטבעי נשארו, ואי אפשר לשלול אותם מהרצל אף באגדה. הרכבת הצוֹעניניות (צינגריה) וההמוניות על גבי הרצל איננה קולטת כלל. כל מכוער ומשוקץ ופרוע אל יגש הנה!

ישנו, והוא נברא בשנים האחרונות, עוד הרצל אחד, והוא הרצל הרביזיוניסטן, והוא היותר מרעיש עולמות. את זה אינני מבין כלל, ובשביל להמנע מוכוּחים בהניסוי הספרותי-האמנותי הזה, אני רוצה לתלות את אי-הבנתי בקוצר המשיג ובעומק המושג. מה פירושה של המלה רביזיוניזם? צריך, ראשית, להגדיר גדריה ולהציב גבולותיה בעיון ובכובד ראש, בלי סלף וגזמה. לי – זהו עדיין מושג מעונן. אם המכוון הוא שאנחנו צריכים להגביר פעלים להשיג יותר מאת ממשלת המנדט – אין שום חילוקי-דעות בינינו, ואיש איש מאתנו והרצל בראש, שייכים ל“מפלגה” זו. אין ההבדל מסתמן בתכסיסים דימגוגיים, זהו ההפך מהרצל. אם הקו היסודי של השיטה הוא לשאוף אל מדינת-היהודים – אין שום הבדל. אם השיטה היא לברוא את מדינת היהודים ברגע כמראה הבזק, אז הרצל היה ההפך הכי מוחלט מזה. הוא לא היה מין חוני המעגל, שעג עוגה ועמד בתוכה. יגיעותיו הפוליטיות ותכסיסיו ההסתדרותיים היו מעין טבעות רבות ושונות, קצתן נצחיות וקצתן זמניות עם שנויים ושנויי שנויים לפי הוראת השעה.

וסוף-סוף “אם אתם רוצים, אין זאת אגדה”. הרי ספור, וכל אדם יכול לקרוא אותו. אבל צריך לקרוא אותו בטעם בקרתי מעודן לגבי בלטריסטיקה, לא כמו שקראו אותו הפובליציסטים המתוכחים של השנים שעברו. בספור הזה משתקף הרצל בתארו ובטהרו – עם כל מעלותיו ומגרעותיו, בתוך כל עניני החיים האנושיים בשלל צבעיהם, ועם כל כוון עמדתו כלפי הציונות והאנושיות. השרטוט הכי אופיני של הספור הזה הוא שלילת ההתבוללות, וביחוד צד הליצנות והבדחנות, ההתולים וההוללות של לצון הזקיף (גַאלגענהוּמאָר), הבוּז העצמי ההתרזה כלפי כל גאון וכבוד לאיש מדע, קלות-הראש ושיחות תפלות ודברי החדודים והשנינות שהזקנים הבטלנים וזאוטי בנ“י בוינה (וכן גם בכל מקום, ואצלנו ברוסיה נשמעו הדי האירוניה הזאת אצל אברמוביץ, וזעיר שם, אבל בשעור אמנותי, גם אצל פרישמן ואחרים, דבר שהמבקרים הפַּנֵגירים האפילו עליהם בטליתם). אלה שבוינה, שהמנהיג הציוני נתקל בהם, היו משננים כנחש לשונם, ושופכים חמת עכשיב ורעל צפעונים על כבוד עמם, ומנצלים את עדיו, ומבזים את צלמו צלם אלהים. האירוניה הגלותית הזאת היתה, ובמקצת היא עדיין עתה, תחום של רקבון ותסס שמפריד כל נסיון- יצירה וכל תום-נפש וכל משא וחזון ע”י הלגלוג היהודי החריף המכוון את חוּדו לגבי עצמו. לא היו עוד כפולסין-דנורא הללו, שבהן מכה הרצל בספורו את כת הלצים ומספרי לשון הרע שבין הנגדשמיים היהודים, בקור רוחם, בשויון-נפשם ואדישותם כלפי צרות עמם, בנוול עצמי, שהוא פרי העיפות והכשלון של הגלות הכי מכוערת, הגלות הנפשית חסרת-התקוה המחטטת בפצעיה באיזמל הסדיזם הפסימי.

ז

הרעיון הראשי השני בספורו של הרצל הוא – “החברה החדשה”. אם יש מי שחושב שהרצל לא רצה יותר מ“שנוי מקום שנוי מזל”; וכל ישעו וחפצו היה אך להעביר את “עגל הזהב” בדמותו וצביונו מוינה, מפאריז, או מאירופה המזרחית – לארץ-ישראל, להטביע עליה – תכף ומיד! – את החותם “מדינת היהודים”, אינו אלא טועה. אילו כן היה, אז היה ציור ארץ ישראל בספורו של הרצל הרבה יותר פשוט וקל, כי אז לא נזקק להכנס למקצוע השאלות הכלכליות והצבוּריות, והיה מסתפק בעשית דיוקן-דופליקאט מאחת המדינות שבעולם, העומדות וקיימות כריפובליקאות, עם צבאותיהן ועם שַיֶטֶת-החיל בים, עם מיניסטריהן ודיפלומטיהן, עם ממשלותיהן וערכאותיהן, וציריהן וקוֹנסוּליהן שבחו"ל – תבנית קבועה, ונוסח מורגל, וכל הבדל-הצורה שצריך היה להבליט בסימנים מובהקים, היה היה רק בבחינה אחת, והיא, שכל המוסדות והנמוסים האלה, נוסדו על ידי יהודים, בשביל עצמם, כמשפט כל גויי הארצות; וזהו כל ההבדל שבהם, ולא דבר זולת זה, כי זולת זה יהיה הכל כדאתמול בכל העולם. אולם לא תמונה כזאת צייר הרצל בדמיונותיו, שנתן לנו בצורת ספורו, אלא תמונה אחרת לגמרי שחידושה איננו חידוש יהודי גרידא, אלא חידוש אנושי. “חברה חדשה” – לא חדשה בדיוק מרקסיסטי, ואולי גם לא בדיוק אדוארד-ברנשטייני, ובודאי לא בדיוק שולצה-דליטש, ובהחלט לא קומוּנה בולבשבאית, ולא מאחת השלחופיות-של-סבון, שנדפו בתקופת נסיונותיו של סן-סימון, בקולוניותיו ובקואופרטיבותיו היפות שהתפקעו, אלא גן-עדן של צדק ושויון וחופש בלתי מוגבל, בלי אבעיות והרפתקאות סבוכות; חברה, אשר בה היחיד מתפתח, חי, בלי מעצור, את חייו שלו. בתוך הצבוּר, ונהנה מן החירות הכללית, ואיננו מרגיש בשום כפיה ואונס, והחברה כולה רואה בברכה, ונהנה מן העולם הזה בשלוה!

כיצד משביע קומץ ההספקה את ארי הצרכים, וגם המותרות (כי הרצל רצה גם במותרות) של “החברה החדשה”, כיצד תהיה אפילו ה“פת מצוה” לעניים, בלי השקעת הון עצום על ידי בעלי-הון, ואיך התקיימו המשקים הכפריים הפעוטים; ואם יש מבטח בארץ אבות מחוסר עבודה ונקיון שינים, ואיך תפתור המדינה הקטנה על מפתן התהוותה את שאלת העבודה והרכוש או בעל-הבית והפועל, שהמדינות הכי גדולות ואסכולות-המחשבה הכי מדעיות שבעולם מתחבטות ומתלבטות עליהן, ללא כל פתרון נכון. האם אותו הטמיון של “החברה החדשה”, בית הגנזים הנעלם עם פקידיו המפקחים על כל, איננו נכון לצלע וצפוי למהפכה, לרגל המשבר בעולם-הכלכלה? התפרנס הארץ את עצמה, או תזדקק להוצאת סחורה ופירות ולהכנסתן – ובמקרה האחרון, האם נמצאו השוקים, ואם לא תלוה ההצלחה במצב השוקים הכלליים? – כל השאלות הללו מתעוררות, אבל התשובה האחת היא, שהרצל לא הניח תחת בנין “החברה החדשה” אָשיות ואדנים של מופתי הגיון חזקים ומנצחים, אך תלה אותם על כנפי דמיונו העז והמעופף.

הוא ראה בחזיונו את שבי הגולה “עסוקין בניכוש בשעת ניכוש, בעידור בשעת העידוּר”; אבל אין הדבר ברוּר אם כוון לפלחה, או לנטיעות. אם לפלחה – מה עשתה “החברה החדשה”, ואיך עלתה בידה, להעלות חרָרת-חרֵרים קשה זו, שהעניים מהפכים בה, למקור ברכה וללגימה וגמיעה גסה כל כך מכוס תענוגות החיים, עד שהסייר הגרמני הזקן וחברו היהודי ד“ר לונברג היו תמהים ומשתוממים? ואם לפירות – איך שינתה “החברה החדשה” ממטבע הקנין הפרטי ורשות היחיד שטבע כל העולם לעיניה? הלא לבד מכל המעקשים והנפתולים מסביב למחלוקת בעה”ב והפועל, עם ההנחות הזמניות והפתרונים העראיים והכריעות וההשתחוויות של פשרה בין הצדדים עוינת ואורבת השאלה המרכזית: התיסדוּת הקנין הפרטי, או בטוּלו הגמור ובקביעת “כיס אחד” – דבר שההסכמה עליו מצד החברה הישנה היא נעדרת ונמנעת, דבר, שהבולשביה השיגתו רק אחר מלחמת-תבל ותבוסתה השלמה, יחד עם מהפכה פנימית, ושנוי ערכין, מן הקצה אל הקצה: וגם אחרי כל אלה, רק מתוך דיקטטורה פרוליטרית, עם כל תופעות-הלואי שלה, בתבנית רבבות איזמלין, שגוזרים לגזרים את החברה הישנה, ומפרידים את כל חבילותיה ומפקקים את כל חוליות שדרתה, בלי תשומת-לב כל שהיא לכמוּת הקרבנות, להיקטוֹמבֹּות החללים, ולבלהות הסבל והדוי, שהן כרוכות, בהכרח, במהפכה כזאת – ושפריקת השעבוד הקודם עשויה להביא בעקבה שעבוד אחר, שעבוד להמולך החדש של הטמיון ירום-הודו, חיה בת אלף רבבות ראשים, שנוהגת בשם החופש שררה בלי גבול ובלי חמלה, ומוכשרת “לנפץ”, לשם אליל-“המדינה” שלה, את כל “עוללי”-ההתנגדות “אל הסלע”. ואמנם זהו הפתרון הגמור, לפי תורת השויון הרכושי הגמור, גמור ובפעם אחת, כמו שגזר העיפול הדמיוני ברוסיה, במחותו את כל היקום הבורגני; אבל לא יתכן בשום ארץ אחרת, אף מהיותר נאורות וחפשיות, דוקא משום שהן חפשיות, והמפלגות השונות שבהן לא תתנינה את עצמן להאסר ולהכבל ולהשדד מכל מה שיש להן מכבר, ומכל מה שהן הולכות ורוכשות, או מקוות לרכוש – לטובתו ולהעשרתו של האבטוקרט החדש הקבוצי, שנתגשם בקופסת הטמיון המדיני; תלפיות הפקידים ומרכז קניני הקהל, בכונה גלויה, להעביר דרך הצנור הזה את כל החיל וההון ואת כל פרי-העמל אל מפלגה אחת, מה שלאמתו של דבר, עדיין הוא ג“כ בלתי מובטח, כי לפי הנראה, גם מפלגה זו היא מוכרחת לעבוד יותר, וצריך לאנוס אותה לעבודה, ואיננה רואה יותר כאן ברכה במעשיה, וכל נחת הרוח שלה איננה אלא התלהבות בעלמא לשם מרידה, ולא נודע כנגד מי וכנגד מה; אשר כל כן המפלגות הסוציאליסטיות שבעולם מתנגדות לפתרון גמור ותכוּף זה, יותר משהן מתנגדות להאצילים המחזיקים בנושנות. והנקודה הטרגית בדבר היא, שאין התרה אחרת זולתי הפתרון הגמור והתכוף הזה, והוא רע! אין כאן לא אושר, ולא שלימות, לא טוב ולא עונג, לא חדוה אמתית, ולא הוּמוֹר אנושי, אלא יש ראי מלוטש, עושה-רמיה של חופש, ושכרון של גאות חופש, שהיא ההפך הגמור מן חופש היחיד, וה”במקום" שלה היא – “המדינה”: פולחן עכו“מי לגבי הסמל, המושג, ה”יראה" החדשה, שהכל משתחווים לה, ואיש לא נועז למרוד בה, ובשבילה שרויים אלפי רבבות בני אדם בתענית כל ימיהם, ובשבילה גוזרים מיתה על אנשים, ובשבילה משלחים לארץ גזרה, וכולאים בבתי האסוּרים, ומענים ורודפים – כל האלהים האחרים אלילים, ואליל זה שהוא רק מלה שנולדה בדמיון, הוא האל אשר לו מקריבים את כל הקרבנות – אבל זהו הפתרון הגמור, מפני שבני אדם אינם מסתפקים בדמיונם בחצאי-אמצעים ובהצלה פורתא ובהוראת-שעה: נחוץ להם אידיאל, והאידיאל במקצוע הכלכלה יכול להיות רק גמור ושלם, ולא לשעורין ולמקוטעין. זה הכלל: המציאות היא לעולם לקויה, פגומה ובלתי-נגמרת; אבל האידיאל איננו יכול להיות בלתי-נגמר. יכול הוא להיות הר תלוי בשערה, אבל איננו יכול להיות שערה תלויה בהר, בתור התחלה של פאה נכרית ממבחר הסלסול. בהמציאות – לא כל אדם, לא כל השעות, ולא כל המקומות שוים. משאדם מתחיל לבנות עולמות, הרי זו טפשות להאמין, שהוא יעלה בכשרון-מעשיו על יוצר-בראשית, שלפי האגדה המושכלת מאד, היה בונה עולמות ומחריבם, “דין הניין לי ודין לא הניין לי”. אבל לא כן האידיאל: בו אין פגם ואין גרעון, כי אין כל סבה וגורם מעכב; הוא קבוע כגלגל חמה, והכל מתחממין לאורו; אבל דא עקא, שקצו של האידיאל הזה הוא רע לבריות, רע לנו לרגל הדלדול הלאומי ולקוי אור אידיאליו, ורע גם לאותה המפלגה, שבשבילה נוצר, מפני שהוא משעבד אותם לאנשי-שרת ביורוקרטים חדשים.

אנחנו למדנו את כל השיעורים האלה במשך השנים האחרונות, מתוך התפתחותה הענקית של הבולשביות, ומתוך התסיסה וההתפלגות במחנות הסוציאליסטים, שאינן הופעות זמניות, באקראי בעלמא, אלא תולדות הכרחיות של חוקי הסתעפות, נטועים בתוך אותה התנועה מבפנים ושל סתירות וניגודים בין שאיפות ועסקים, שמתהפכים לכמה גוונים. ככה בא סילוק השכינה של הסוציאליזם הגרמני, לשעבר: איתן ואדיר ומפואר, בתקופת בּבּל-ליבקנכט-זינגר; ואחר כך הולך ומתפרד, ומתפורר לכנופיות כנופיות עד ההילכדות במכמורת מלחמת התבל, ואחרי המפלה – נמיכות-רוח, ונווּן, וחוסר הדרישות להשתמש בשעת הכושר, וקוצר-יד דוקא בזמן שהיד היתה תקיפה, אבל עסוקה ומשמשנית בעסקי הממשלה, לחטוף, נתח מזה ומזה; ועד בטול חיש היש הגמור בפני הכח החיצון, גם בהיטלריה, גם באוסטריה; ובאנגליה – הפרץ בתוך ההסתדרות עצמה, ויציאת מוניטין חדשה של הסוציאליזם הלאומי, מעין פ.פ.ס. בפולניה, הרכבה, שהיא בנין-אב חשוב במובן תורת המדינה, אבל… הצטרפות של כחות, שזווגם מחליש את חריפותו של החלק העיקרי, גם מקהה את חוּדו הנחוץ של החלק השני; ונמשך ועבר תהליך של התפוררות זו, ובא לצרפת, והפריד בין בעלי העיון ובין בעלי המעשה שבהתנועה, שהתחילה פורחת רק באחד מאגפיה בשעה שהאגף השני היה למין עבדי-מלוג של המפלגה, שאוכלים רק את הפירות, ולא את הקרן, ז. א. שאינם מעפילים להרוס את יסוד הקנין הפרטי, אלא מסתפקים בהוספת הכנסה, שהמפלגה משגת לפעמים בשביל הפועלים, ושכבר יצאו לגמרי מאיצטגנינותו של מרקס; ונוסף לזה, הולך ונמשך, כמים שאין להם סוף, הריב הנושן, אם מוּתר או אסוּר להסוציאליזם להשתתף עם הממשלה בעבודתה ובאחריותה. ועוד הרבה חילוקי-דעות עמוקים שהביאו לידי החשכת האידיאל הסוציאליסטי בעיני העולם הרחב, וביחוד, בעיני הנוער; וכבר פה ושם, נתחלק הסוציאליזם להרבה חלקים, שהקישור הפנימי ביניהם הולך ומתדלדל. ונשאר הסוציאליזם היהודי או הציוני, כמשפט כל תנועה גדולה ועמוקה – יותר קיצונית וביתר זמן אורתודוכסית, כלומר: דבקה בהמסורת שלה יותר מן הגויים, עד שיש לשער, שכמו שהיהודים פליטי ספרד מיטיבים לדבר קשטילית, בצחות המבטא, יותר מהספרדים הקשטיליים בעצמם, שכבר שכחו את שפת-המופת שלהם, ככה יתקיים החלק הסוציאליסטי שלנו שריד מצוין בקיצוניותו לזכרון תקופת ההוד הסוציאליסטית לפנים, לרגל הסגולה הטבעית של הפתוס היהודי, שכשהוא מצטרף אל הפתוס הסוציאליסטי, אז ההתלהבות משני הכבשונים האלה תגדל כל כך, עד “העוף הפורח על גבם מיד נשרף”. ואין זה משום שה“ניאופיט הוא יותר קנאי מהאיש שומר-הדת מאז”, או כמו שאמרו חז“ל: “מצוות שהחזיקו בהן כותים הם מדקדקים בהן יותר מישראל”, אלא לרגל נימוק אחר, והוא, שהיהודים קבלו מאחרים (במקרה זה משלהם; אבל “משלהם” אלה הם אחרים ), איזו השקפת עולם, איזו שיטה, ומעט מעט, היא מכה שרשים, וצומחת ומתפשטת, אבל איננה פושטת צורה, ולובשת צורה, כחוק ההתפתחות בהמקור הראשון בין הגויים, מפני שבין הגויים היא מתארגת ומתרקמת עם החיים החיצוניים, בשלל צבעיהם, ועם הפוליטיקה שהולכת ומשתנה ככרוּם, ועל כן אף היא משתנה, בה בשעה שבינינו היא נעשית ל”אני מאמין" קבוע ועומד בגרסא דינקותא שלו, מהדורה קמייתא, בלתי משונה. אבל “אֲלָפי הַדַל במנַשה” הוא לא רק כמו שהשיחה מהלכת: מאה ועשרה אחוז פטריוטי, בארצות שונות – כשהוא פטריוטי: אלא גם בכל שיטה אחרת – מאה ועשרה אחוז, בערך זה גם בהליברליות, עליה השלום, בגרמניה, זמן רב לפני המלחמה – בין הגויים חזר הגלגל, מהנציון ליברלים הראשונים לה“פארטשריטט”, ומה“פארטשריטט” לה“פרייזינן” – לפי שנויי הצרכים והתכסיסים בהחיים הכלליים, למקומותיהם, “נהרא נהרא ופשטיה”. פחות מכל, נתפתח הרעיון הזה בין היהודים, ששמרו עליו יותר משהם שומרים על תורת משה. כשאיזו מדה נכונה, או לא נכונה, כשאיזו אָפנה או שיטה או תנועה מן החוץ מתאחזת ומתהדקת בהם, שהיהודים יחתרו, אף בלי הכרה, לתפוס באותו הדבר מקום בראש, ולהיות בו יותר חכמים, יותר דברנים, ויותר מתלהבים ומזדרזים, מכל זולתם; ושיתמידו בו, במשך זמן ארוך, יותר מזולתם, ושיתרחקו בו עד הקצה האחרון, יותר מזולתם. כל זה הוא מתמצית אופיה של הפסיכולוגיה הגלוּתית.

כמה פעמים סחתי עם הרצל ע“ד האבעיות הנפלאות האלה! הוא לא ידע את הדברים האלה מתוך שקלא וטריא וחקירות ופלפולים, שמוציאים אותם מידי פשוטם, ושמביאים לידי תליית הרים בשערה, והעלאת פילים בקופות של מחטים, כמונו אנו, “חריפי פומבדיתא”; הוא הרגיש בהם ע”י דקוּתו האמנותית; וגם כבעל נסיון, עסקן בדברים ומומחה בהויות העולם הכללי, זכורני, שכשבאו הסטודנטים ממוֹנטפּוֹליירש אל הקונגרס הראשון, שמח המנהיג כ“מוצא שלל רב”, ולא זז מלחבב את הצעירים המצוינים ההם: אבל בלי שום חקירה ודרישה הרגיש בקיצוניותם, שלא באה מצרפת אלא מן הגיטו שבאירופה המזרחית, ואמר לי: “כל זה הוא חביב מאד; אבל סוער יותר מדי ומחטט יותר מדי”; ופעם אחרת ביחס אל הפרקציה, כתב באחד ממאמריו בה“ולט”: האֶנתּוּזיאזם היא ברכה, אלא שאנו צריכים לכוון את השיעור". אמנם אי-הכשרון לכוון את השיעור הוא אחד הלקויים הכי גדולים של היהדות הגלותית! מן הלקוי הזה נמלט הרצל על ידי סגולת האמן שהיתה בו. אדם יכול להיות חכם מלומד, או מנהיג ממלכתי, או מורה גדול, אפילו גאון באיזה מקצוע בלי חוש-כוון-השיעור, אבל אין אדם יכול להיות אמן, צייר, או פסל, או מנגן – בלי חוש זה, שבלעדיו אין יסוד לשום אמנות. והרצל היה מטבעו אמן גדול, מפני שהיה מלא חוש המדה והקצב.

לאמתו של הדבר, הרצל לא פעל על ידי התארים (האטריבּוּטים) שלו, לא ע“י קניניו הרוחניים, המדעים המרובים שהיו לו בשפע ובמבחר, לא ע”י לימודי הטבע שלו, או ע“י לימודי הדת והדין שלו, אף לא ע”י כשרונו הספרותי האדיר ופיליטוניו המתוקים והנפלאים. יכול יכלו הפיליטונים להיות יותר יפים או פחות יפים – דבר זה לא היה מעלה או מוריד את ערכו של המנהיג, שהבריות שמעו, או לא שמעו על אודותיו, שהוא כותב פיליטונים בה“נייאה פרייאה פריסה”. לחנם הגזים המנוח פרישמן באחד ממאמריו את הדבר הזה. המנוח פרישמן הבין את הרצל בעל הפיליטונים ולא את הרצל המנהיג. הרצל המנהיג לא פעל בכח כשרונו העתונאי או הפיליטוני, כמו שלא פעל בכח חכמת המשפטים, או בכח כשרונו לכתוב מחזות בעד הבמה. הוא פעל באישיותו, בעצם תומו, במה שהיה בו מטבעו: החן המיוחד, היופי – תוכו כברו, הצדק שמלא את כל ישותו. הוא היה איש צדיק ונדיב וענותן אציל-רוח, וצייר לעצמו את הצלחת ארץ-ישראל לעתיד, כשתהיה נהוגה ומסודרת על ידי אנשים כמוהו. “החברה החדשה” היא מכוונת לאופנהימר יותר מאשר למרקס, אבל אין הבדל גדול בדבר: לא הסיסמה היא העיקר, אלא תכונת נפש האנשים. אם יהיו האנשים אנשי שחץ וזחוחי-לב, שאין כונתם אלא לקנתר; אם יהיו קודחי אש ומאַזרי זיקות תאוות שלטון וכבוד; אם יהיו מטבעם קנאים, צעקנים, מפריחים פתגמים, בלי לרדת לעומקו של הענין, חפצים בקרבות, ומבעירים את אש הנקמה ע“י אספות ועתונים, אז אין נפקותה גדולה בדבר התקנות, אם המשק יהיה יחיד, או קדרה של שותפין ומצר שהחזיקו בו רבים, עם כל גבוב הסברות והפרזות העיוניות מהמסובכות ע”ד העולם הישן, שהמהפכנים חושבים אותו לנרקב ולבלוי לאין מרפא ושואפים לעולם ולמשטר חדש, אשר בו, לפי אמונתם, יגושם הצדק הנצחי, ואשר לפי אמונתם של המחזיקים בנושנות יהיה נרקב ומקולקל וטמא ומכוער הרבה יותר. כל הדברים האלה נודעו להרצל, כמו שנודעו לנו לפני זה ימים ושנים, והוא לא שעה אליהם. האמנות המעודנת שלו, שלבו הטוב והמלא אנושיות שמרוהו מהנגע ע“י הז’רגון המנופח והרתחן של עתונים ופמפליטים פולמסיים. הוא בטח ביצרם הטוב של בנ”א, שיהיו מתונים ונוחים, חוננים ומקורבים, מכירי טובה ומנומסים די הצורך לקיים ולהחזיק “חברה חדשה”. על כן דלג על פני פרטי השאלות הכספיות והכלכליות, והניח לעתיד את המקום הזה להתגדר בו, והסתפק ברעיון שאמנם יהיו גם ב“החברה החדשה”, ובזמן הקונגרסים שלה, אי אלו ערעורים וחרחורי-ריב בנוגע להבחירות, אבל בהקונגרס בעצמו ינצח היושר. כנראה לא הרהר הרצל, שהמפלגות תכנסנה לקונגרס עקודות וקשורות בהחלטות לכתחילה, אלא חשב שכל איש לבדו יהיה שורר בדעתו ובהצבעתו, וניתן להשתכנע בהקונגרס בעצמו ע“י מה שישמע ויבחן ויחליט בעצמו, כמו שאמר לי בווינה בזמנו. הוא לא רצה במכונה שכזו; ולא חשב כדרכי המחשבה של מוכנאי. היתה לו להרצל מטרה לאומית גדולה, רדף אחריה בחפזון, בקוצר-רוח, וצריך לומר את האמת: גם בדחיקת הקץ. וכדי להעתיק את צור המכשול הראשון: את מאוּן הממשלה, ממקומו, מוכן היה להסתפק לע”ע במועט, להסכים כמעט לכל הנחה, בתור הוראת שעה, והכנה, בלי המעטת דמותו של האידיאל השמור בלב; ובלי חילול קדושתו ע“י תעמולה קולנית וגוזמות צווחניות, להוליך את דעת ההמונים שולל. כל הפוליטיקה של הרצל היתה כלפי חוץ; וגם כלפי חוץ לא דיפלומטיה כזבנית וחנפה, כמו שהאשימוהו המשגיחים על כשרוּת הצדק העולמי מבינינו, הבטלנים המתחכמים המנוגעים במחלה הממארת של פראזיאולוגיה מופרזת-המוסר, שהיא בעיקרה אי-מוסרית, מפני שאיננה יודעת מהי דיפלומטיה ומה היתה תכונתו של הרצל. באמת, גם בפוליטיקה כלפי חוץ, לא היה בהרצל כלום מן החנופה, וההתרפסות, וההתקרבות לרשות, וההתגאות ביחסים וקשרים עם המקומות הגבוהים, אעפ”י שהיה באמת חביב מאד בחוגי הרוזנים והאצילים. הוא דבּר בכל מקום, בין הגויים, כיהודי גא, לא בדמיון הגדלות העצמית (מיגאלומניה), לא בהבטחות שאין לקיים, ולא בשמועות מגוזמות, ודברי הבאי שמתיזים ניצוצות; אך בדברי אמן מדינאי, יפים ונקיים מן הנזיד הסינסציוני המעלה-אבעבועות. הוא לא נכשל בשגיאתם של התינוקות-המדינאים, החושבים מתוך חסרון-נסיון, שהחכמה המדינאית היא – גבורת-שפתים, ודברי קנתור ואיבה, ודקירות וגידופין, בלי הבין שבגבורה זו, שמקומה בעתונות ההמונית הקולנית ושהאספסוף, הלהוּט אחרי זעזועי העצבים, אולי טועם בו טעם גן-עדן, הריהי כסם המות לגבי תעמולה בהמקומות הגבוהים. הוא היה מחונן בחוש דק ומעודן לגבי השיעור הנאה, הערך המתאים, והקצב האמנותי המוגבל. לפיכך, היתה גם הפוליטיקה החיצונית שלו – לא דיפלומטיה זולה, כמו שחשבו הטועים בינינו, שהיו דוקרים אותו בחרבות שבלשונם, אלא אמנות מעודנת-שבמעודנת. אני לא הייתי נוכח בשיחותיו עם הדוכס הגדול פרידריך הבאדני ועם הקיסר וילהלם, ורק מפיו ומפי ולפסון שמעתי כמה פעמים דין וחשבון על זה, וגם ישנם זכרונות מאלה בהיומן של הרצל, שמראים כמה מן המוסר הנעלה ומרוח הקודש היו בדברי המנהיג. ואולם זכרונות כאלה, למרות הדיוק שיש בהם, לא ימלטו מקורטוב של נטית האנוכיות הסובייקטיבית. רושם יותר גדול עשו עלי הספורים של גוי מסיח לפי תומו, הפרופיסור המנוח הכלר, שהיה מרציא לפני מאה פעמים ואחת את כל השיחות שהוא היה נוכח בהן. הרבה דבריםכאלה שמעתי גם מפי העתונאי האנגלי המפואר וויקהאם סטיד, שליוה את הרצל בהרבה ממשאיו-ומתניו עם מנהיגים מדינאים, בזמן שסטיד היה כתב ה“טיימס” בוינה ואוהב דבק מאח של הרצל; וכשהייתי בש' 1917 ברומא, וכשהשגתי את הסכמת האפיפיור בֵּנֵדָטו להצהרת בלפור, קודם להחלטת המינסטריון באנגליה, הראה לי החשמן פַצֶ’לי דין וחשבון מהראיון והשיחה, שהיו להרצל עם האפיפיור הקודם, איגנאץ, ולמדתי – כמה שיכלתי ללמוד, מאותו מעוף-המחשבה ומאותה חכמת השיעור, שבו הצטיינה גאוניותו של הרצל, במה שהבריות קראו בשם “דיפלומטיה”, בלי הבין שאפילו הדיפלומטיה של הרצל היתה – אמת לאמתה, שלא פעלה ע“י הפעלות של ריטוריקה, אלא ע”י צדק זך ובר, וע"י שמירת הכלל הגדול “חכמים, הזהרו בדבריכם!” וענוה ותמימות מאין כמוהן. יכולתי לכתוב על זה כרכים, אבל כאן, בגבול הסרגולים הכלליים לסמן את דמותו הרוחנית של הרצל, דומני שהדברים האלה יספיקו בשביל לנמק את החלטתי, שהפוליטיקה החיצונית של הרצל לא היתה חנפה ותחבולתית, מתרפסת והפכפכת, אלא צדקנית. זה שמה לעולם, וזה זכרה לדור ודור.

ואותה צדקניוּת ולבביוּת, מציצות אלינו מן החרכים החזיוניים, בציור העתיד שבספור “אלטניילנד”. הוא הזכיר, דרך אגב, בספור זה, את “מלחמת הבחירות” לעתיד לבוא, אבל לא רקם על היריעה צורת מוגדלות ומגוזמות, ולא תאר את הסכסוכים האלה כסער ביום סופה – לא מפני ש“אחז את החבל בשני ראשיו”, ולא משום ש“רכב אתרי ריכשי”, אלא משום שבשיטתו הסינתטית בטלו הסכסוכים, כמו באלף, בתוך המטרה הראשית של ארץ ישראל ושל כל ישראל ושל הכרעת הטוב והישר בלבות בני האדם. דוד ליטוואק הוא איש טוב, האחים שטינק הם נרגזים ומרימים קולם, אבל הם אנשים טובים, והפרופיסור הזקן הוא קודם לחכמתו, צדיק וישר. פליטי ההתבוללות מוינה הם הסיגים שהוגו מכור העבר, ולא יצלחו עוד למאומה בארץ התחיה, והנה הם מתלבטים שם כנשמתין דאזלין ערטילאין, אבל אפשר שהמאור שבחברה חדשה בארץ ישראל יחזירם למוטב. עדיין לא הספיקו להנקות מאותו הסחיר הכי טמא שבהתבוללות": הנוול העצמי, תולדת העיפות והכשלון. אבל תחת אשר מקודם, בגלות, יסר אותם הרצל בעקרבים, לאחר כן, בארץ ישראל, הוא כמו נד להם ומצחק עליהם צחוק חמלה של צדק תמים. ניכר שהם כמושים ומתעלפים, וניכר שיש גם בהם “ניצוץ קדוש, שנפל לתוך סיטרא אחרא”.

הספר כולו, יותר שהוא לאומי, הוא אנושי. יחס הגרמני הזקן אל התינוק העברי, יחס הבן דוד ליטווואק אל אמו (סוף הספור כפרשה שבספר תהלים – פואימה נפלאה), טרגדית האהבה של לונברג – הם דברים אנושיים מְמֻחָיֵי התוכן, עסיסיים, נצחיים. כך היא נפש האדם בכל גזע, בכל מדרגת אורך ורוחב גיאוגרפית. ככה יהיה גם בארץ-ישראל המחודשת. הפרטים והדקדוקים של דיני “החברה החדשה” לא היו חשובים בעיני הרצל לדייק בהם (אעפ"י שהיה מומחה לכך), כי לא רצה להתנות תנאי קודם למעשה, שיהיו ערוכים ומסודרים דוקא אליבא דשיטה זו או אחרת; ואולי, גם כאמן עיכבתו הרגשת האמנות מלהכביד על ספר חזיוני את “קורות בית-הבד” של טרקטט סוציולוגי; ואין ספור זה אורים ותומים בשביל ההנהגה הכלכלית של ארץ-ישראל; אבל קו אחד מסתמן בו בברור מוחלט, והוא “ביי אוּנס מוּסס עס אנדערס זיין” – החברה בארץ ישראל צריכה להיות חדשה, יותר טובה, יותר ישרה. ועוד קו אחד מתרשם ומתבלט בחידודו: הרצל צייר לעצמו את ארץ ישראל לעתיד לבוא, בתור מרכז אנושי בין-לאומי. הוא תעב את הנציונליזם המחוצף של הגויים, ולא למד זכות גם על נציונליזם מחוצף של יהודים. בתחילת העיון ומושכל ראשון הצדק אתו, כי מה שאנו אוסרים לזולתנו, אין אנו רשאים להתיר לעצמנו, אבל בעומק העיון אננו מגיעים לידי הבנה, שהנציונליזם שלנו, עם קורות ימינו ודתנו – מגמה אחרת להם, ואי אפשר לנו להכשל באותה הנטיה של תאוות כבוש ושעבוד, שהנציונליזם של הגויים הוא קשור בהם. זוהי הנקודה היחידה אשר בה חזיונו של הרצל דורש – לא סתירה (כמו בדברי המבקרים השטחיים) אלא השלמה ומילואים. הגרעון הזה אינו משפיל את הערך הספורי של החזיוון, שרוב דבריו בפועל ממש, נתקימו. הרצל האמין באמונה שלמה בנצחון האמצאות של המדעים החדשים; ואגב הטעים וחזר והטעים, שהיהודים למדו מעמים אחרים, ולבל יתגאו שרק כוחם ועוצם ידם עשו להם את כל החיל הזה. זאת היא תפארת הענווה של הרצל, זוהי אנושיותו. מאליו מובן שאין להחליט שלא נפל צרור ארצה מכל מה שחזה הרצל בדמיונות מכבר. רשיד-ביי שלו, התוגר, היה כחמץ נוקשה, שעבר עליו הפסח ההיסטורי; ואת המופתי וכו' לא ראה הרצל מראש אבל את התפתחותה של חיפה, ואת תחיתו של ים המלח, ואת תקון הדרכים, ועוד ועוד, ראה הרצל ברוח הקודש. ועוד דבר אחד ראה בנבואה: הליצנים מבתי הקהוה בוינה נמצאו בחזיונו פתאםום בארץ-ישראל. הא כיצד? אין זאת “אויס איבערצייגונג”, אלא “אויס וויען”. מי כפה אותם לכך? החכם “העדיף מנביא” ראה מראש, ש“איזה דבר” עתיד לקרות, שיכוף גם את אותם היהודים לבקש להם מנוס ומפלט בארץ האבות, וביניהם גם ילידי חלאה ובני הרקק מן הגלות האמנציפציונית, העומדים להטהר ולהצרף בארץ-ישראל. כל אלה חזה הרצל – לא לאור השמש בימיו, כי אם לזוהר הברקים של האינטואיציה בקרב נפשו, ששרה, את ההימנון המעורר אביב עולמים בתקופת תחיתנו. בספורו זה עולה ושוקע הרצל לעינינו ככדור-אש גדול, כשהארגמן בפאתי-המערב הולך ועומם בשולי הרקיע של התקופה הציונית הראשונה.

ממוצא זכרונותי, אשר אפס קציהם הזכרתי, ולאור חזיונו של הרצל המוצג והמתואר בספורו זה, נשכיל ונדע:

א. שהאגדות המפלגתיות ע“ד הרצל, הם דברי חלומות, שלא מעלים, אלא מורידים. תחת הפרזת האמת, שהיא זכות מיוחדת ורשות- נתונה להאגדה, האגדות הללו ע”ד הרצל הן ההפך הגמור מן האמת. רוב בעלי האגדה האלה לא ראו ולא ידעו את הרצל, אלא נקרו והוציאו איזה פתגם, או איזה חצי-פתגם, מתוך דבריו, וע"י פלפול מגוזם, קשרו נימא בנימא וחבל בחבל, לפי הנצרך להם לאיזו מגמה מיוחדת, שאין לה שום קשר ויחס עם אמתת אופיו ומגמתו הנכונה של הרצל.

ב. הרצל לא היה לא “פאשיסטי” ולא “סוציאליסטן” מרקסאי, ואל “רביזיוניסט”, ולא “קונסרבטיבי בורגני” ואפילו לא “ציוני כללי”, אלא ציוני. כל ההגדרות האחרונות האלה, הן ביחס להרצל, עירוב פרשיות ועירובי תחומין ותקופות, קידום המאוחר ואיחור המוקדם, מעין הפלפול של תהו, אם רב סעדיה גאון נטה לחסידות ליוּבאוויטש או קוֹצק. אמנם הבדל הזמן הוא בדוגמה האחרונה אלף שנה, ובראשונה – רק שלשים שנה. אבל בדורנו, דור החשמל והמעוּף האוירי, הסתעפותה של תנועה היא מהירה במשך שלשים שנה, לא פחות מאשר לפנים במשך אלף שנה. כל ההסתבכויות והגידולים והנתוחים הללו, נתחדשו בעיקרם אחרי הרצל; ויכולים אנו רק לשער עפ"י אומדנא בעלמא, כיצד היה הרצל מתיחס אליהן, אילו זכינו לראות אותו עדיין בינינו; ואילו היה עוד מורה ומנהיג. אבל בשביל להיות מוכשר לשער השערות כאלו, צריך להיות בקי בקורות חייו ובתכונות נפשו של הרצל; וגם אז אין ההשערות אמת לאמתה, אלא קרובות אל האמת.

ג. האגדה המפלגתית שהרצל היה רק “קורא דגר ולא ילד” של השם (הקדוש והחביב לכולנו!) “מדינת היהודים”; ושהיה מעין “שופר של משיח”, לתקוע ולהריע בו את ההגדרה הזאת – וחסל, בלי שימת לב, אם פרסום גרידא זה יועיל, או שמא יזיק; ואם, בכלל, בפרסום “המטרה האחרונה” תליא מילתא – האגדה הזאת היא ההפך הגמור מן האמת. לאמתו של דבר, בשעה שכתב הרצל את “מדינת היהודים”, הוא טרם צמצם את שאיפותיו בארץ-ישראל, וכשצמצם את שאיפותיו בארץ-ישראל, למן הקונגרס הראשון, לא שמענו מפיו את “מדינת היהודים” יום יום כאיסתרא בלגינא קיש קיש קריא, אלא את התכנית הבזילאית שלנו, שקבל, לא “תחלתו באונס וסופו ברצון”, אלא “תחתלתו ברצון וסופו ברצון”. הוא היה רדיקלי בשאיפותיו הפנימיות למדינה יהודית, ובאותה שעה מתון וזהיר ואופורטוניסטן (במבחר מובן ההגדרה זאת) במעשה, גם במשא-ומתן עם הממשלות, גם בהשפעתו על דעת הקהל.

ד. ככה משובשת היא האגדה, ילידת מפלגה אחרת, שהרצל היה מעין “פשיסט” ריאקציוני, החותר להשיב אחורנית את צל מעלות החופש, להשליט רק את המשטר הכלכלי הנושן לכל משפטיו וחוקותיו, ולבלתי שנות כמלוא נימה את הזדון והרשע, האכזבות והתהפוכות שבהמשטר הישן, הוא, אמנם, הקדים לחזות מראש את הקוץ שבאליה, את הקלקול שבמשטר בחירות ופרלמנטים, ודעתו לא היתה נוחה מהן, אך הוא רצה שבנ"א יחידים חפשים יבואו לפרלמנט, או לקונגרס, בלי כל החלטות, שרירות וקיימות מראש, אלא מוכשרים ורשאים להודות על האמת, כשהדעות של זולתם תביאנה אותם לידי הכרה, שאין הדין עמהם; ושדרור יקרא להצבעה, אלא כנהוג בפרלמנטים, ולא במשפט קדום ובשעבוד היחידים אל המפלגות, אשר בהן הם מנויים. אבל עם כל שאיפתו אל האידיאל הזה, לא נגע בהלכה-למעשה, בהעקרון של רוב-דעות; ולא קפץ לעשות פרצים בקרב ההסתדרות, כשהצבעותיה התנגדו ברובן לשהשקפותיו היחידיות, ולא גזר “קבלו דעתי”; ולא הכריז “ליברום ויטו” בחינת “יחיד ברשות הרבים” כהסימים הפולניים בתקופת הירידה, אלא נכנע בלוֹיאליות רצינית אל מה שהחליט הרוב, כדי להחזיק את ההסתדרות על מכונה – ויהי מה! – הוא כבד והעריץ וחבב את המעמד הבינוני, אבל באותה מדה כבד והעריץ וחבב את מעמד הפועלים, וחשב אותו לעמוד התווך בבנין הארץ, והאידיאל שלו היה – “כל ישראל חברים” באמת ובכל מקצועות המדינה.

ה. בלי היות סוציאליסט מפלגתי, ובלי התנות תנאי, שהציונות תהא תלויה בתורתו של מרקס או של לסל; או שאסור לציונים לסגל את הציונות אל השיטה הזאת – הוא שאף בכל לבו לתקון היחסים בין הרכוש והעבודה, על אָשיות הצדק והשיויון, למען תהא ארץ-ישראל, בגדר זה, למופת לכל העולם. בהשקפותיו הסוציאליות היה קרוב לאדורארד ברנשטיין, ועוד יותר אל פרנץ אופנהימר; ואם מישהו יתעקש דוקא להטליא על הרצל “חותמת ופתילים” של אחת האסכולות הסוציאליות, הייתי אומר שהוא היה “שטאאטס-סוציאליסט”, וה“שטאאט” יהי – “חברה חדשה”, שהיא, בעיקרה, החברה בעלת הצ’רטר, שהיתה מרחפת אז לעיני הרצל, בדמות דיוקנו של העתיד; או, לשבר את האוזן, הייתי אומר: קרן היסוד או הקרן הלאומית – לא עם האטריבוטים שלהן בינינו בלבד, אלא עם אטריבוטים יותר כוללים ומקיפים, שהיו משליטים אותן על כל משק הארץ, ורכושה, ועבודתה, בכל ענפי ההנהגה והכלכלה. ובנוגע לאלה לא רצה הרצל לקבוע דבריו כמסמרות, לכלתחלה; ובכונה אמר די בסרגולים כלליים, שיש בהם הרבה מקומות חלקים, והרבה נגודים, והרבה סימני שאלה, ומכשולים וקושיים לאין מספר; יען כי הניח את הדברים לנסיון ולאֶמפיריקה, שתכריע אותם, בלי עשות “אלהי מסכה” של חוקי ברזל מפלגתיים, ובהאמינו, שהחיים בעצמם יפתרו את השאלות המעשיות, אם אך יהיה רצון טוב, ואם תתגבר השאיפה אל הטוב הכללי על השאיפות היחידיות של העסקים המתנגדים.

ו. וזהו עיקר מרכזי, גם בתורתו גם באופיו של הרצל: הטוב. הוא היה גאון של מדות טובות, גבור כובש את יצרו, צדיק במצוות שבין אדם לחברו, אוהב את הבריות בכל לבו ונפשו ומאדו, אציל-רוח חונן ורחום, משתתף בצערה של כל בריה, מגין על כבוד חברו, מתעב את תאוות הנקם, ואת נטירת השנאה, ואת הציקנות והכּילות ואת הגאותנות והאכזריות, ואת הקטנות-דמוחין, והמרמה, וגנבת הדעת, ואת ההתמרמרות והעקשנות. הוא האמין באמונה שלמה שבארץ-ישראל וב“החברה החדשה” שלה יהיו בני אדם טובים ונוחים, ותרנים וסלחנים, אדיבים ומנומסים בתכלית הנמוסיות – בהשפעת האידיאלים של הדת והמסורת; ובנ“א כאלה שרוּחצו מצוֹאתם הגלותית, שהשליכו אחרי גום את “עגל הזהב” של הרכושנות הבלה; שנשתחררו מן התאוות הזוללות; ושהאידיאל הציוני של נביאי האל ממלא את כל קרביהם, יתנהגו זה עם זה בשלום ובמישור. כטולסטוי, ראה הרצל את הפתרון בשלימות נפש היחיד, ע”י זכוך המדות; וכניטשה שאף אל “אדם עילאה” – אבל בלי אותו “שמן זית” נוצרי של טולסטוי, המעורטל מן העולם, והמגוזם בקדושה; ובלי ה“בּלאָנדע בעסטיע” של ניטשה, שריח היערות הטוטוֹניים נודף ממנה, ושמחליפה את הערכין המוסריים בחילוף מסוכן; אלא בהרמוניה של העברי הקדמון ששאף אל “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. והאדם העליון – לא “מיתוס”, ולא “בּסטיה”, אלא כל אדם מישראל – יותר טוב, יותר רחמן, יותר צנוע מאחרים, יותר קדוש בהליכותיו, בחייו האנושיים, בחייו הרגילים. בתוך קיבוץ-גלויות של בנ“א כאלה, באוירא דארץ-ישראל, עובדת ומחודשת, בכח עילוי המדעים ומבחר האמצאות ותחת השגחת אידיאליסטים כ”דוד ליטוואק" ו“הפרופ' איכנשטאם” בטוח היה הרצל שכל המעקשים יושמו למישור, עפ“י שיטה זו או אחרת, משיטות המתקנים הוא גם קרא בשם אופנהימר; אבל לא כאיש מפלגה, שמתנה בזה “תנאי בני גד ובני ראובן”. יהי אופּנהימר, יהי מרקס – אנחנו נסדר את ענינינו עפ”י הצדק והיושר של נביאינו.

ז. ועם העיקר המרכזי של הטוב נתארג ונתקשר בכל שיטתו ובכל הויתו של הרצל עוד עיקר אחד, והוא – היופי. הדבר הזה לא היה אצל הרצל סניף והוספה, אלא חלק אינטגרלי מעצם טבעו. הוא היה בעצמו התגשמות היופי; סגנונו היה סמל היופי; חזיונותיו הבימתיים היו מלאים זיו ויופי; וטבעי הוא הדבר ששאף לראות את ההסתדרות ואת התנועה הציונית ביפין ואת ארץ ישראל ואת עם ישראל ביפים. אחרת לא יכול היה הרצל האמן לשער, או לצייר. כמו שבהאמנות של קולות, או של תמונות צבעים, או של סרגולי פסלות, כן גם בחיים לאומיים או צבוריים, אין לך יופי בלי הרמוניה, אלא שבחיים לאומיים וצבוריים הרמוניה זו – היא נקראה בשם “שלום”. במובן זה היה הרצל איש שלום, במבחר מובן השם הזה. נפשו המעודנת לא סבלה שום כעור, שום פריצת נמוס, שום פרעה ושום סימן של ה“שלימפּר” הגיטאי, הנגרר אחרינו מהמבואות האפלות שבגלות. הוא רצה לראות אצלנו את אשר ראה בפנימיות נפשו – את ההוד שבתפראת ישראל. הטוב והיפה – אלה הם חותם-תכנית ומוניטון של הרצל. זוהי הדרך היחידה “לשוב אל הרצל”.

ח. בין דמויותינו הלאומיות היה הרצל, בכל טבעו ובכל דרכיו, הדמות הכי אנושית. מתוך שהיה אדם כללי כל כך אציל ושלם, היה יהודי כל כך גדול. הוא היה גלגול של עברי קדמון, שלא ידע את כל הסבכים והקרעים שברוחניותנו הגלותית, עם כל החכמות שבה, וההרכבות והאבעיות והתיובתות שבה. כנוסח רבנו בחיי בעל “חובות הלבבות” (אבל ממש ההפך מזה), שאמר “אילו ידעתיו הייתיו” היה הרצל רשאי לומר על הקולטורה העברית “לא ידעתיה – והייתיה”. הוא היה התגשמות של קולטורה אנושית גבוהה בפרצוף של איש ישראל אנושי בתכלית האנושיות.

זהו הערך היסודי של הספור הזה, שלא יכלו לעמוד עליו הפובליציסטים, שאינם די בקיאים במסכת נגעים זו. אינם אשמים בזה כלל. זהו רק חסרון ידיעה. אינם יודעים את אותם הסרסורים ויושבי קרנות הבורסה בשעשועיהם ובצעצועיהם, כשהם שוגים ביין ושירי חשק, תרמית ונכלים, תזנות ונאפופים, עגבים ותֶבֶל, טומאה ושקוץ נפש, אחרי אשר כבה שביב הרגש האחרון של כחם הלאומי, וזיק הגזע נדעך כליל מקרב לבם, כנגד אלה התפרצה הזעקה הישרה מלב המנהיג נושא הדגל הציוני, שידע את אלה יותר מאשר כל אדם זולתו מוכשר היה לדעת. לצד החלק השלילי הזה, שהוא העיקר, יש גם צד חיובי: אפותיאוזה של ארץ ישראל, חיוב ארץ-ישראל, הכרח חובת בנין ארץ-ישראל. כבר אמרתי, והנני חוזר ואומר: בעת אשר מדינת היהודים היא פורחת באויר, הספור הזה מתפתח על קרקע ארץ-ישראל בכל מה שמלא את רוח המנהיג, ובכל מה שהיה בהכרח צנום ובלתי מספיק. האופי היהדותי הוא בלתי מסופק. המשל הגרמני אומר: “אף היפה בנשים אינה יכולה לתת יותר ממה שיש בה”. אפילו הרצל לא יכול היה לתת יותר ממה שהיה בו. קטנות-דמוחין היתה להתוכח על זה. הרצל לא נתן “שלחן ערוך מלא וגדוש למעשים”, אלא סקירות וחזיונות. וכמה מן היופי של האמן יש בתמונותיו! והעיקר הגדול שלו הוא – סבלנות גמורה לכל האמונות השונות, מבטח נאמן ומשגב עוז לכל האזרחים, מאיזו דת וכנסיה שיהיו, מין בין-לאומיות נשגבה שאין דוגמתה בשום ארץ שבעולם בצירוף להיעוד הלאומי של ישראל. העיקר השני הוא נצחון המדעים ואמצאותיהם. הוא מעביר לעינינו כבני מרון את צלמי הציוניים; את היהודי הרוסי דוד ליטוואק (ולפסון), את האחים שטינק (אלכסנדר ואוסקר מרמורק), את הפרופ' איכנשטאם (מנדלשטאם), את הפסל אייזקס (בֶאֶר), את היהודי האנגגלי דז’ו (יוסף כהן), את הכהן האנגליקני חו"צ הופּקינס (הכלר), את ליאונקין (ליבונטין), וגלוי הדבר שאת התפקידים הכי חשובים מסר ליהודי אירופה המזרחית – דבר שלא עלה על לב יהודי אירופי מערבי במדרגה כזאת.

זה היה, ויתר על כן זה הוא (מפני שצדיקים במיתתם קרויים חיים, והרצל חי וקים, במובן הרוחני, בימינו עוד יותר מאשר אז) האיש מתיתיהו (תיאודור) הרצל.

יוהניסבורג (אפריקה הדרומית), כ“א סיון, התרצ”ד.

א

ראיתיו זה כארבעים שנה, כשהיה ללורד: אז היתה קומתו למעלה מבינונית, פניו היו צחים, לחייו אדמדמות מעט, שערות ראשו וזקנו היו צהובות כעין הזהב, ומתחת מצחו הגבוה והעגול נשקפו עיני תכלת מלאות זיו ומפיקות חן, והמעמיק להתבונן בהן ראה, כי לא נבער האיש הזה מדעת, וכי לבו יצפון מדע ושכל טוב. קו האור שהיה בוקע ויוצא לפעמים מבבות העינים האלה, נתן עדותו, כי יש מסלות בלבב בעליהן גם לרגש החיים בתענוגיהם, וכי יכול הוא להתהלך גם על שדה ה“טורף”, מקום מרוץ הסוסים, גם על הרצפה החלקלקת של היכלי המלכים. כלו היה אומר כבוד ואצילות נעימה, לא בת-יוֹמה, כי אם בת דורות, שכבר הספיקה לקבוע את צורתה. האיצטלא-של-לורדים אשר עטה – היתה כמַדוֹ, וכשנכנס בן-חלפנים זה לישיבה של מעלה ההיא, ששם יושבים צאצאי הסיסילים, הבורלייגים והגלוסטרים, נכנס לא כאדם מן השוק, אך כחד מן חבריא, נכנס בלי שנוי השם, שמו רוטשילד (קרי ראָסשיילד – באנגלית) לא זז ממקומו; בתור רוטשילד ובתור יהודי נכנס אל הבית ההוא, ויהי שם היהודי הראשון הממונה לשבת בבית האצילים כל ימי חייו, והכנס הכניסתהו שמה המפלגה שעמדה לימין היהודים גם בכניסתם לפרלמנט: המפלגה הליברלית. זוכר אני את החגיגה, שהוחגה אז בביה“ס החפשי (“פרי סקוהל”) ליהודים בלונדון, בעת חלוקת התשורות לתלמידים, כשנאספו כל פני העדה, בני משפחות מוקאטו ומונטאגיו, פראנקלין וסיימאן, האפ-פינהיימים והרוזנפלדים, הסאמיואלים והסאלאמו-נים, הפיליפסים והדז’יהקובסים, עם הרבנים האדלירים והזינגירים והקאנטירים והמארקסים בראשם והש”ץ הזקן, יהודי וורשאי, מר האסט, היה משרת בקודש, והיתה אז בישיבה ההיא גברת יהודיה מניויורק, אימא לאצארוס, אחת החלוצות של הרעיון הלאומי הציוני, שהיתה כנור לשירי ציון בשפת אנגליה (ונקטפה באבה), ומר מ. אהנדז’על היה אז ראש המורים, והגישו אז להלורד החדש מנחה את תמונת אמו הבארונית המנוחה הגברת ליאונל-די-רוטשילד להתלות על הקיר על יד תמונת אביו המנוח ליאוניל די רוטשילד, וכמעט זוכר אני את תוכן הדרשות האנגליות הארוכות כארך הגלות, אשר במקרה ההוא הבלתי-מצוי, והיוצא מן הכלל, היו בהן איזה רעיונות טובים, כי השמיע אז הלורד היהודי הראשון את ה“אני מאמין” שלו, ויאמר, שאנחנו, כלומר: ביה“ס החפשי, “מחברים ומזווגים למוד דתי ועברי שלם עם חנוך אנגלי טוב”, והרב אדלר, בברכו את הלורד רוטשילד, אמר:”צלצול השם החדש הזה יעשה בקרבכם בתחלה רושם זה“, ויספר, כי כשקבל ר' אנשיל רוטשילד בפפד”מ בשנת 1816 את תואר-המעלה “בארון” מאת קיסר אוסטריה, בא אליו אחד ממקורביו, ויאמר לו: קשה לי לשנות את מנהגי, ולהחל לקרוא לך:“הערר בארון”. הרשני נא להמשיך מנהגי מכבר, ולהוסיף לקרוא לך “ר' אנשיל”… וכנראה הוסיף הרב לאמר, קשה היתה גם להלורד החדש פרידתו מן השם, ולא רצה להמירו בשם חדש, וזה אות, שהוא בן נאמן לעמו, ושהוא מתיחש על ההורים הגדולים “שלא שנו את שמם”, ואם איש כזה הורם למדרגת לורד עדות היא לאנגליה, שהיא מקיימת את שויון הזכויות של היהודים באין נגרע דבר, וככה, ספר הרב, אמר הוא גם לנסיכה קריסטיאן, בת המלכה, ויבטיחנה שהיהודים יוקירו את ההתמנות הזאת, שהיא לא רק לכבוד רוטשילד ולכבוד בית אביו, אך גם לכבוד כל היהודים, אשר האיש הזה הוא להם אח נאמן ואחי-עזר, ועל כן כדאי והגון הוא שיוסיפו על שלש מלים שיש לו במטה-אצילותו: אינדוסטריא, אינטעגריטאס, קונקורדיא (חריצות, יושר, אחדות) עוד גם את המלה “בענעוואָלענטיאַ (צדקה), כי מי יתנה את מעשי החסד שהמוכתר-בנמוסים הזה עושה, ועוד זה מקרוב שב הוא, הרב, מארץ ישראל, ויבקר שם את בית החולים של מאיר די רוטשילד ואת ביה”ח של איבלינה די רוטשילד ואת ביה"ס של הבארון ליאוניל די רוטשילד – בקצור, העיר הקדושה היא מלאה חסדי רוטשילד כרמון.

וכל הדברים האלה בסכומם: שרוטשילד לא שנה את שמו, שהוא אומר “לזווג את הלמוד הדתי והעברי השלם וכו', וסמיכות הפרשיות של רוטשילד וא”י, וביחוד אותה השיחה הנאה ע“ד ר' אנשיל, עשׂוּ, – מודה אני! – אז, רושם בקרבי, כאלו קם פה לעינינו מעין ר' שמואל הנגיד, או מעין זיס פאן אפפנעהיים בתמונה חדשה; ואת הרושם הזה העמיקו בי עוד כמה דברים שנשמעו בישיבה ההיא: מר שמואל מונטאגיו (איש לא פלל אז, כי גם הוא יהיה ללורד באחרית ימיו) הזכיר את הרדיפות ברוסיה וברומיניה, כמו זכר לחורבן, ויאמר, כי אין רשות לשכוח בשעת חדוה זו את האחים הנרדפים, והלורד החדש לא עבר בשתיקה על “נקודה בולטת” זו, ויאמר, שתקותו תעודדהו, כי גם בארצות ההן יהיה הדבר הזה מעין מוסר השכל, למען ידעו דרך משפט. אמנם תקוה זו נראתה לנו אפילו אז כתקוה דמיונית, אבל – אין משיבין על הדרוש, נאה היה, שהיהודים הזכאים ההם לא התגדרו בזכיותיהם היתרות, ויתנו לכל ההתמנות הזאת תכונה של פרסום נוטה כלפי שוויון הזכויות בכל הארצות ויעשוהו ל”גירא בעיניה דשיטנא“. זוכרני עוד, שלתוך ההרמוניה של ברכות התערב קול שלא נתן תֶּבֶל בנעימיה: השריף פודעל פיליפס (שהיה אחר-כך ללורד מאיור) כון אז את השעה להשמיע דרשה פטריוטית, שהרוטשילדים עושים גדולות לא רק בעד היהודים, אך גם בעד אנגליה, ועל כן “אנו מתימרים בכבודו בתור אזרחים אנגלים”, כאלו צריך היה שם, ב”תלמוד-תורה“, להצטדק ולהכריע לכף זכות. הנגוד הלאומי עוד לא נודע אז, אבל הרושם התחקה בלב כל שומע, שהדברן הזה הוא מן הנוטים להתבוללות (מה שהוברר אח"כ), ולעומתו רושם טוב יותר עשו דבריו של איזה רוורנד נוצרי (שאינני זוכר את שמו), שאמר, שהוא שמח שמחה גדולה בכניסת אביו של הלורד לפרלמנט, ועתה מברך הוא את האלהים שהחיהוּ והגיעהו לזמן הזה, לראות בהכנס יהודי לבית האצילים. ברוך משנה העתים – הוסיף הנוצרי הזקן ההוא לאמור – עוד לפני איזו דורות, אלו בא כהן נוצרי להשתתף בחגיגה יהודית ביום א' בשבת, אזי הטילוהו בשמתא ונדוי בכניסה של ס”ט פאול, או השלך השליכוהו אל התּמזה, וכיום הזה הוא, הכהן, בא ומשתתף בשמחתם של ישראל באין מכלים דבר.

זוכר ומזכיר אני את הדברים ההם, לא בגלל אשר ראוי לזכור דרשות וחגיגות, כי אם יען אשר בעת ההיא נחשב הדבר הזה כחתימת שוויון הזכויות, וכמוגמר, שבא אחרי הסעודה. הפוליטיקאים של התקופה ההיא היו דורשים את המאורע הזה כמין חומר: הימים היו אז ימי פרעות ובלהות ליהודים באירופה המזרחית; מלכויות מלכויות היו טרודות – לא בהרחבת זכויות היהודים, כי אם בהמעטתן, ועיני היהודים היו נשואות אל המלכויות החפשיות, בבקשה ובתקוה, להתערב לטובתם. זאת לא יכלו עשה, מפני שאין מלכות רשאית להתערב בדברים-בגו של חברתה, אבל הדבר אשר יכלו לעשות הוא אך לתת שיעור הסתכלותי לאותן הממשלות, כיצד הן, מלכויות החופש, מתנהגות עם היהודים. – והדבר לא היה משולל גם איזה חדוד היסטורי. בנו של אותו איש, אשר ע“ד כניסתו לפרלמנט היתה מלחמה ממושכת (לרגל נוסח השבועה), נכנס עתה לבית האצילים! באנגליה – ההתפתחות היתה מתונה ומוּדרגת מאד, אבל היתה בטוחה. קודם שהכניסו את היהודים לפרלמנט, צריכה היתה ההכנסה הזאת להלחם עם המסורת הקודמת שהתנגדה לה; עתה נעשתה ההכנסה בעצמה למסורת. – בקובץ כתבי-יד נכבדים, שראיתי בעזבון המנוח מר אשר מאירס, יש מכתב פרטי כתוב בידי הבארון רוטשילד בש' 1858 אל מר סאלומון, שהיה גם הוא מהנבחרים הראשונים, ובו נאמר: הנני מבשר לך, שהאומה היהודית ( the jewish nation" ") נצחה את מתנגדיה. לא ידע התמים ההוא, שבניו ובני חבריו עתידים להיות כופרים באומה זו ולפרסם עד”ז מודעה רבתא.

ובכן – לורד יהודי! הדבר בעצמו הוא דבר של מה בכך. להם, לפי המסורת שבידם ושלשלת היוחסין שבאומותיהם, נשאר עוד “חמץ נוקשה” זה של ימי הבינים. אילנו של זה עולה עד המלך דז’ון, ושל זה עד המלכה אנני;היו חיילים, כובשים, לסטים מזוינים, קצינים ורוזנים, “הצטיינו” בגבורות, עזרו לבנין המלכות, עשו את אנגליה. זהו המשך האבירים והפרשים, הפריצים והשררות, ההגמונות והדוכסים, העומד כולו על יחוסם ועל משטרם, על הוללותם ועל שעשועיהם, מהדורות שהאצילות היתה עֶצֶם הקבּוֹרת שלהם. כך הוא הדבר בטבעו ובצביונו, משורש מצבתו; אין כאן מטוה קורי עכביש, אלא לבנה על גבי לבנה, ונדבך על גבי נדבך, בנין הדורות עם הבליהם ושגיאותיהם; אבל מגוחך הוא הדבר, כשיהודי נעשה “פרש”, והוא ואבותיו לא היו מתחרים בסוסים, ואין לו בשורש נשמתו אותו הגיד המיוחד של גשמיות עליזה, ו“שיר המעלות” של דיפלום, שהוא מקבל, איננו יכול להאצילו למפרע. ולמה צריך בן אברהם יצחק ויעקב להוסיף עוד יחוס על יחוסו ועטרה שאיננה הולמתו על הכתרים שהוא יכול לזכות להם? מה ישמשו להם הסמים והרקוחים והתמרוקים והחתולים האלה? ולמה יאמרו הגוים, שהיהודים נדחקים לתוך תחומם, וחודרים כאורחים לא-קרואים אל המצח שהם החזיקו בו?

אך ישנם בין האצילים היהודים גם כן מדרגות מדרגות, כשקבל השולחני כהן מאת ממשלת בלגיה את התואר “גראף” עם הכנוי ד’אנווער, שאלו האנטישמיים: מה ענין לאנוור (אנטוורפן) כאן? הנלחמו אבותיו על יד אנוור? או לכד איש מהם את אנוור? או אולי יסדו את אנוור? לא! שייכותם אל אנוור היא רק זאת, שהם עסקו במסחר בבירזא שבאנוור. אי אפשר שהדבר הזה לא יגרה את הסטירה. ממין זה הם רוב הפריי-העררים האוסטריים והבארונים האונגארים… הרוטשילדים כבר הוכשרו; לולביה של אריסטוקרטיה זו כבר הם כדרך גדולם. זה דור רביעי וחמישי הם מאורגים ומרוקמים גם בעסקי מסחרם, גם בהליכותיהם ומנהגי ביתם, עם מלכי אירופה ואציליה. זקניהם של אלו כבר היו משחקים בקלפים ומתחרים בסוסים עם זקניהם של הבורבונים הנוכחים והוולינגטונים הנוכחים. אביו של נתנאל, ליאוניל, כבר היה מפונק מנוער, והלורד רוססיל, אחד מגדולי מיוחסי אנגליה, היה מרעהו אשר רעה לו כל ימי חייו. ארמון רוטשילד כבר היה לפני שבעים שנה בית-ועד למנהיגי הממלכה; כל האמנים המפוארים, כל הסופרים אנשי השם היו מבּאי הבית הזה. היו הרוטשילדים זה מאה שנה מעוז ומגן לחכמים, לציירים, לחוצבי פסל, למנגנים; היו ביניהם בעצמם אנשים שהתעסקו במקצועות שונים, היו גם נשים עדינות חכמות-לב שהיו מאַספות מסביב להן חכמים ואמנים, מנהיגי מדינה ונואמים. כאשר סרב בית האצילים לתת רשותו לשנוי נוסח השבועה, היו רבים מיושבי הבית הזה ממכירי ליאוניל ומאוהביו, אך הם הגינו על המסורת. אחד מהם, הלורד קרוי, אמר אז אל ליאוניל: הלא יהודי אתה, וחובתך להשתתף בצרת בני עמך, על כן טוב, כי מבשרך תחזה זאת, וסבלת בעצמך איזו הגבלה, כי הרוצה להציל טובע, עליו לקפוץ לתוך הים. דע, שיש הגבלות והלחם, כמו שאחיך נלחמים, ואז תיטיב גם להם.

ליאוניל היה איש טוב ופשוט, בעל מדות ובעל מוסר, תמים וענו בעיניו, ולא חתר לבוא אל הפרלמנט למען קחת שם חלק בעבודת המדינה, כי אם למען הרוס את החיץ המבדיל בין היהודים והנוצרים בשוויון הזכויות. בהנהגות ומעשים היה שומר עוד כמה מן החוקים, ומצב היהודים היה נוגע אל לבו מאד, אף כי חסר היה את הסגולה המיוחדת לנהל את העדה, ויהי נמלך לעתים קרובות במכיריו וקרוביו מונטיפיורי ומוקאטו ואחרים. הוא היה בנו של הבארון נתן מאיר, מיסד הבית הלונדוני, ויהי רק מחזיק ומקיים את אשר יסד אביו. נתן מאיר היה גאון ויוצר בעניני ממונות, וליאוניל – יותר משהיה סוחר היה אציל ואיש הצבור. הבית כבר היה נכון ונשא בימי נתן מאיר, וידועים הספורים השגורים, כי טבעו של בית זה יצא בעולם, מאז נודע שהידיעות מאילבא ומוואטערלאָ מימי מלחמות נפוליון הראשון קדמו לבוא את רוטשילד מבואן אל המלכות. בדברי אגדה אלה יש רק קורטוב של אמת: בית רוטשילד דאג מתחלת הוסדו להקים חבור נכון וטוב בינו ובין כל ארצות אירופה, ובתקופה שקדמה למסלות הברזל היו לו שליחים ופקידים וסוכנים שנצטוו להודיע לו בהקדם כל אשר יקרה, ויהי גם זה אחד מן הדברים שסייעו לעלית עושר הבית וכבודו, אבל הדבר הזה לבדו לא הספיק. בית רוטשילד כבר היה אז צנתרת הזהב, הונו כבר היה גדול מאד, ואמונתו רבה והבטחון בו לאין קץ, ולכן היו רבים מפקידים את הונם באוצרו, והיו ימים אשר אז בחרו רבים לשים את כספם למשמרת בבית רוטשילד מתתם אותו לבנק האנגלי, מיראה בדבר, פן תאָחז ממשלת אנגליה בסבך מלחמות עם ממשלות אחרות, ונגעה יד המלכות גם אל ההון אשר יאצר ואשר יחסן בבנק; לא כן רוטשילד הבטוח ממלחמות, שמצודתו פרוסה על פני כל ארצות אירופה. ותרב עוד האמונה הזאת בראות העם, כי הבית הזה נעשה לתל-פיות שהממשלות פונות אליו. זאת היא משמרת הפקודה אשר לא חדלה מאת בית רוטשילד בכל התקופה רבת המאורעות והחליפות. לפי ההשערה היו כבר להבארון נתן מאיר חמשה מליון לי"ש מהונו – הון רב מאד בעת ההיא – ועל זה נוסף הון אחרים שנמצא לו בכל עת דרשוֹ. בכח הזה הצליח כבר המיסד לעשות את ביתו ראשון לבתי האוצר אשר באנגליה בימים ההם. במצב איתן מאד הניח את הונו ואת הנהגת ביתו הראשית לליאוניל. בימי ליאוניל לא נעשו עסקים גדולים; הבית הלך הלוך וגדול מעצמו.

כאשר היה הפרופיסור גרץ בלונדון – באחת משנות התשעים למאה שעברה – והיהודים ערכו לו שם קבלת-פנים נהדרת, נשא ההיסטוריון המפואר ברכה גם מאת הלורד היהודי הראשון, ואז אמר רוטשילד אל גרץ: במקום שאתה סימת, אני החלותי; וכונתו היתה, כי הוא נולד בשנת 1840, היא השנה אשר בה השלים גרץ את קורות היהודים. וגרץ ענהו בשפתי חן: אני כליתי לכתוב, ואדוני החל לעשות. – ובכן 1840 היתה שנת הולדת נתנאל. השנה ההיא היתה שנה רבת-המאורעות ובוראת-עלילות. נתנאל היה עוד ילד קטן בנסוע משה מונטיפיורי לדמשק להציל את היהודים העשוקים מידי עושקיהם, אך הוא ספר, כי זוכר הוא היטב את אביו מטפל ומתעסק בעניני היהודים – לא בלונדון, כי לא היה אז חומר רב וענין לענות בו במקצוע דברי היהודים בלונדון, אך הוא היה נושא דע למרחוק, ודואג למצב היהודים בארצות אחרות. “מדי ראו אותו סר וזעף – כן מספר נתנאל – לא מאת הבורסה היתה זאת, כי אם מאת הפוליטיקה ביחס אל היהודים”. המנוח ד“ר אשר (שבא בשנות הפרעות הראשונות לברודי וללבוב עם מאָנטאֶגיו ואוליפאנט לעזור להמוני הנודדים שנקבצו שם) היה אחד מן ה”עיילי בלא בר" בבית הזקן ליאוניל ובבית בנו הלורד, והוא ספר לי דברים שונים מוכיחים, שהאחוה הלאומית פרחה עוד בכל הדרה בתקופה ההיא בנוה הרוטשילדים. “מה כל סחרנוּ ויגיענו – היה ליאוניל אומר – אם דורשים מאתנו, שנשבע לשקר, בחפצנו לעשות את חובתנו כאזרחים? ואם נשבע לשקר, והיה זה אות להם, כי נכנע לבנו הערל, ואז יקבלו אותנו בזרועות פתוחות! אבל הלא אם יש בהם רוח נכון, חובתם היא אז לגרש אותנו בבוז כאנשים אשר נשבעו לשקר!” אשתו היתה טרודה ושקועה אז כולה במעשי צדקה, ולא אמרה די בפזרה את כספה, אך היתה גם מבקרת את העניים בדירותיהם הדלות ואת החולים בבתי התעלה ואת היתומים בבתי המחסה, ויצר לה מאד בכל פעם אשר ראתה את אלוף נעוריה הולך קודר בלחץ יגונו, יען אשר לא הניחוהו להשבע כחק היהודים ולשבת על מקומו בפרלמנט כאשר בחרו בו ותהי מדברת על לבו: “האמנם זאת היא צרה? שים לבך אל צרות של ממש! שים לבך לעיר ומתים, כמה עוני ומרודים, כמה שכול ואלמון, כמה רעב ומחסור, שמסתתרים בחביונם וכובשים את פניהם ונחנקים – מפני הבושה!” – והיה הוא אז אך מניע את ידו, כאומר: “אין חכמה לאשה אלא במעשי צדקה כאלה”. אף הוא היה נותן ביד פתוחה ורחבה, אך הוא לא האמין, כי על ידי המעשים הקטנים האלה ירוח ליהודים, וגדול היה בעיניו ערך זכיות האזרח, שמרימות את היהודים בתור אדם המעלה, ונותנות להם כבוד בעיני הגויים. “גלוֹנו היום חרפת חוֹרפינו מעלינו” – הוא כותב אל סאלומון במכתב הנזכר למעלה. וזאת היתה הגירסא דינקותא של נתנאל. זכרונותיו הראשונים קשורים במלחמה ההיא שנלחמו היהודים באנגליה, ואביו בראשם, להאָשר בתור אזרחים שלמים למרות נוסח השבועה עפ“י המסרת היהודית. יש בשאלה זו ענפים וסעיפים, אבל גזע מחצבתה הוא, שהיהודי יכול להיות שומר דתו ואזרח נאמן כאחד. אעפ”י שאין ההגדרה הזאת מספיקה לנו, לפי מדרגת התפתחותנו כעת, צריכים אנו להבין, כי המושג “דת” והמושג “לאומיות” לא היו עוד בעת ההיא מפוּתחים ומנוּתחים נתוח דק לחלקיהם, והיהודים היו דנים על השאלה מאותה הנקודה, אשר ממנה היו הבריות דנים עליה בעולם החיצון. נוסח השבועה היה המכשול: נוסח השבועה היה לרוח הדת הנוצרית, ואלה שאשר מאנו לשנותו, אמרו: זה הוא חק-הורים שנתּן לדורות, ואין לשנות ממטבע שטבעו ראשונים – בשביל אי אלו יהודים אשר באו אלינו; הדת הנוצרית היא השלטת, וחובה להשבע בשמה, והממאן להשבע בשמה אין לו חלק בפרלמנט אשר כולו מסורת ומנהג, ישבו להם היהודים בארץ, יעשו חיל, יצליחו, יסתפחו גם על הכהונות, יעסקו גם בספרות ובאמנות, יוציאו עתונים לאור, יעבדו בצבא ועלו במעלות, אם ראוים לכך, אך לשנות בשבילם את השבועה, שאנו ואבותינו נשבעים, למען יוכלו לקחת חבל גם בעבודת המחוקקים – זה הוא דבר אשר אין לו שחר! והיו אז בין היהודים הזקנים אנשים אשר אמרו:“לא תעלה במעלות”, וגם היו אשר אמרו:“עוד לא גמל הרעיון, ואין לקטוף את הפרי בעודנו בוסר”, וזקני לונדון מספרים, כי גם מונטיפיורי לא רצה בעצמו ולא יעץ לאחרים להכנס בעובי הקורה, והיה אומר אל ליאוניל:“תהא מטברירי¹ ולא מקניגיא”², ובעצתו היתה זאת שומה, שלא היהודים בעצמם ילחמו את מלחמתם, אך הנוצרים אנשי השם (כהלורד מאֶקוֹלִי), אשר קרנים מיד ם להם, יעמדו להגן על זכיות היהודים, והוא, מונטיפיורי, יותר שהיה שועה בעניני היהודים באנגליה, היה חולה על שבר בני עמו בארצות אחרות, ומרגלא בפומיה היה: “מי יתן והיה מצב אחינו שם כמצבנו פה, אעפ”י שאין מכניסים אותנו לקוממונס". ואולם בדבר הזה היה ליאוניל בעל מחשבות מדינאיות יותר דקות וחדשות, ויבן, כי אם יותרו היהודים על זכות ההשתתפות בפרלמנט, ולא ישתמשו בשעת הכשר שהיתה להם אז, בהיות כבודם גדול בעיני המלכות, ומהלכים להם בין העומדים בראש הממשלה, להוציא את זכותם לפעולות, אז תהיה זאת בכיה לדורות ומעוות לא יוכל לתקון, ומי יודע אם לא יבואו ימים אשר אז תרתע אנגליה לאחוריה, ושמרני המסורת יתפשו את מושכות ההנהגה, ואז הן לא רק זכיותיהם הנתונות להם מכבר לא תהיינה בטוחות, אך גם להתאונן לא יוכלו.

כי היה הדין עם ליאוניל, ולא עם רפי הרוח הפחדנים והמסתפקים במועט, – זאת מראות לנו קורות שוויון הזכויות בגרמניה. ידוע, ששוויון הזכיות בגרמניה הוא מלא עפ"י הכתוב, וחסר ופגום – בהלכה למעשה. אין ממנים שופטים יהודים, בלתי אם בדרך יוצא מן הכלל, ולעולם אין נותנים ליהודים פקודות בצבא. כשהיתה יד ישראל תקיפה בפרלמנט הגרמני, בשנות 1872–78, אשר אז היו לאסקר, באמברגר ולודביג לוי ראשי המדברים ומנהלי מפלגת הנציון-ליברלים, בנקל היה להם לכוף את הממשלה להרוס מחיצה זו, אך הם היו אומרים: אל לנו להתעסק בעניני היהודים במדה יתרה, כי אם עלינו להראות – שיטתו של פוֹדל פיליפּס! – שהננו גרמנים. עברו הימים ההם, והתחילו ימי הריאקציה, והיהודים נכנסו בכלל הצועקים ואינם נענים, וההגבלה לא זזה ממקומה. זאת הבין גם עוד גדול אחד: יצחק כרמיה, שבשעה שהיה חבר הממשלה הזמנית, אחרי מפלת קסריותו של נפוליון השלישי, התאמץ, בלי שהיות ודחיות, להוציא לפעולות את זכיות היהודים באלגיר. האנטישמיים קוראים אחריו תגר עד היום הזה, אבל הנעשה אין להשיב. במלחמה זו עם הזדון והסכלות, עם ההרגל והעבדות, ישנם רגעים, אשר אז אסור לפקפק ולשים לב א ל הקוץ שבאליה ואל השאור שבעיסה המעכב. “התרפית ביום צר צר כחכה”…

עומד אני על התקופה ההיא, ומעיין בה בעיון מיוחד, יען כי היא היתה תקופת ילדותו של נתנאל ויצירת צורתו הרוחנית. הוא חונך ויגדל באוירה זו, ואביו שם את לבו לכונן את אשורי בנו בדרך זו. הנער למד שפות ומדעים בביתו מפי מורים אנגלים מצוינים, ואת למודי הדת העברית למד לפרקים מפי הד“ר אשר, או מפי הרב המנוח ד”ר נתן אדלר. במקצוע האחרון הזה אפשר היה לתת לו אך ראשית למודים. ליאוניל היה מפקח על החנוך הדתי, והאם, שהיתה עוד דבקה בכל לבה בדת-הורים, היתה מפחדת וחרדה לרגעים, פן לא ילמוד הנער כהלכה, או פן תגבר עליו ההשפעה מצדדים אחרים. אשר ספר לי, כי פעם אחת נכשלו שם במורה שאינו הגון. מורה אנגלי, שהיה עליו להורות לנער את קורות דברי הימים, נסה לתבּל את פרקו בתבלין של נוצריות – ענן ככף איש עלה על החנוך היהודי, אך במהרה נודע הדבר, והמורה הוסר ממשמרתו, ומורה אחר הפקד תחתיו. ואולם ברבות הימים נוכח ליאוניל לדעת, שהלמוד הביתי לבדו לא יספיק, ויכנס את בנו לביה“ס “קינגס קאָללידז' סקוּהל”. בביה”ס ההוא היתה העבודה רבה מאד, ולא נשאר עוד פנאי בעד הלמודים העברים. הד" ר אשר, שהיה רגיל אצל הרוטשילדים גם בשביל עניני קהל ועדה, היה מביע את צערו לליאוניל על התרשלות זו, ואז היה ליאוניל אומר: הן לא יהיה לרב מורה הוראה בישראל, את התפלות הוא יודע, ולאט לו לנער: אך ה“לאֶהדי” היתה מפצירה באשר ללמדו, בכל פעם שעתוֹ תהיה פנויה. ראוי להזכיר עוד פרט מצוין אחד: אשר אנוס היה פעם אחת לנסוע לחו“ל להתרפא, ואז הציע, שהד”ר א. לוי ימלא את מקומו; הד“ר א. לוי היה אז מורה לקח באיזה מבתי הגדולים בלונדון, והיה גם רבם של בני לוי, אשר אחד מהם היה אח”כ למו“ל ה”דיילי טלגרף" ונעשה לורד לוֹרסוֹן, אך עיקר כהונתו היתה בהיכל היהודים ה“מתוקנים”, בתור סגנו של הפרופיסור מארקס, אך ה“לאֶהדי” לא הסכימה על הצעה זו, מפני שחשדה את הד"ר א. לוי במינות… זה היה אחרי הנסיון עם אותו מורה ההיסטוריה… ב “קינגס קאָללעדז' סקוהל” היתה העבודה רבה מאד. הענינים הקלסיים, השפות העתיקות ותורות דקדוקן וספרותן לא משכו את לבו של נתנאל; אין אני מבין – היה אומר – תועלתה של עבודה זו; לעומת זה היה אוהב את ידיעות הטבע ואת חכמת החשבון.

רוטשילד קטן! כשרונותיו לא היו למעלה מן המדה הבינונית, לא היה תופס במהרה, אבל היה זוכר ושומר את הדברים שלמד. כמשפט החנוך האנגלי נתן לב ביותר אל התפתחות הגוף ע“י התעמלות וחלוץ עצמות ורכיבה ושחיה בנהר. הנער היה קל ומהיר בתנועותיו, רך ורענן ומלא חיים, אך התביעות היתרות, שהיו תובעים ממנו בביה”ס בכל פרטי ההתעמלות, היו עליו למשא, ולא אחת בקש את אביו להציע לפני המורים לפטרו מעבודה זו, או אחרת, אך ליאוניל לא רצה להוציא את בנו מן הכלל, שמא יאמרו, שביה"ס משמש לו אך לוקסוס ואחיזת עינים, ובעיקר הוא מתפנק ומכין את עצמו לפזר את כספו ככל בני המיליונירים, ואנוס היה הנער לשמור את תפקיד בית-ספרו, ולקבל על עצמו את חומרי המקום שבא לשם, שכם אחד עם כל התלמידים, לפעמים – כן מספר אשר – דרש ממנו ליאוניל להביא את הנער ללשכת הצדקה, למען יתרגל שם מעט בעבודה, למען יראה את פני שליחי הקהלות והחברות הבאים איש עם בקשתו ואיש עם הצעתו, וגם את פני העניים בעצמם; והיה אשר הולך עם נתנאל אל הלשכה ההיא, והצעיר היה יושב שם בקרן זוית בין השלחנות, לבוש בגדים פשוטים, לבלי משוך עליו את עיני הקהל, והיה משים אזניו כאפרכסת לשמוע את המשא ומתן… ביחוד נמשך אז לבו אחרי העניים מאואייטשאָפל, שתנועותיהם היו משונות, ולשונם כמעט אי-מובנת לו, והיה מבקש לבאר לו הרבה מלים, ויש אשר היה שואל, למה אין אלה מדברים ככל העם, ואז היו מבארים לו, כי אלה מקרוב באו, ועדיין לא הספיקו ללמוד את לשון המדינה. הוא היה כבן חמש עשרה שנים כאשר בקר בפעם הראשונה באואיטשאָפּל, והרושם שעשה בקרבו מראה הרחובות ההם ויושביהם היה חזק מאד. הוא היה נפעם ונדהם. זכור זכר את הדת העברית מלמודיו ומבית-הכנסת, אך חדש היו לו הדבר, כי אלה הם בני הדת הזאת. לפעמים היה אומר אל אביו: לא נאה הוא דרכם של היהודים הנבדלים בלשונם, ואז היה אביו אומר לו, כי אך ילדות נזרקה בו, קטנות המוחין וצמצום הדעת, כי האנשים ההם לא נופלים הם ממנו, אלא שהם מדברים בלשון אשר בה המה רגילים, ואם יש בהם איזה מדות מגונות, אשר דבקו בהם בימי ענים ומרודם, לעומתן יש להם הרבה מדות נכונות והלכות ודרך ארץ ולמודי מוסר, אשר לא יסולאו בפז, ואשר בהם גבוהה מדרגתם ממדרגת העמים היפים ובני האדם המתוקנים והמגוהצים, והיה הנער מקשיב לדברי אביו, ובודאי היה אומר בלבו כבר אז: אם איישר חילי, אז אשתדל, שהיהודים האלה ישוו בכל דרכיהם אל תושבי מדינה זו.

והשלים נתנאל את חק למודו ב “קינגס קאָללידז' סקוּהל”, ונסע לקמברידז' ללמוד שם את חכמת ההנדסה, ובקמברידז' חי חיי סטודנט אנגלי מהימים ההם: למוד והתעמלות, דיוק החיים ועבּוד האופי, פתוח רגש התרבות והחובה. אין האוניברסיטה האנגלית נותנת בינה ודעת יתרה, אבל נותנת היא, כמה דאמרן תמן, את האופי. את צורת הנפש הקבועה, את הצביון הקיים, את הברזל שבדם האנגלי, את הדיוק והשקדנות, את עוז הרצון ואת השקדנות העמוקה, אשר עמהם נארגים וטוויים ושזורים כל חיי הממלכה וכל קורותיה ותרבותה. מתלמדים שם הצעירים להחמיר על עצמם, להקשות את גום ואת רוחם, להיות ישרים כאותם תרני האניות וחזקים כאותם עוגני הברזל של האניות, אשר בהן מפליגה ושלטת בריטניה בים. קשים שם הסדרים כקורות של עופרת, דיוק החיים והעבודה הוא כדיוקם של חיי הקסרקטין, ובתוך החופש האנגלי יש שעבוד וכפיה וזקיקה לגדרים ולמשטרים שאין דוגמתם בארץ אחרת, ויוצאים משם אותם האנשים, הנראים כחנוטים, והם כובשי הישוב, אותם האנשים, אשר כל יחיד ויחיד מהם איננו לא פקח ולא מחודד, לא חכם כולל ולא מרפרף על כל המקצועות, אלא יודע את שלו ידיעה מסודרת מאד, וסכומן של הידיעות האלה עושה את התרבות הגדולה והענקית.

לא היה נתנאל מהנדס, אלא התעתד לעשות איזה מעשה חשוב על שדה החכמה: למד את שעוריו, עבר, בעבודה רבה ובהתאזרות כל כחותיו, ממחלקה למחלקה, ואחירי שובו משם לונדונה, היה אנגלי יותר משהיה ויהודי פחות משהיה קודם לכן. בנין התרבות הראשונה שדה נחרש, ולמודי הדת עיים היו, וצריך היה להשפעה חדשה להחזיר את רשמי הילדות ליושנם, ולשוב להוציא את הנצנים העברים מן השכבות החדשות שהונחו עליהם מאת התרבות האנגלית לכסותם. בין כה וכה כבר היה האב לאיש זקן, וההשפעה היתה גדולה יותר מאת האם העדינה והמרגשת, אשה יהודיה צדקנית במבחר מובן המלה הזאת. חזקה היתה ההשפעה הזאת, אך לא תמידית, כי החלו החיים החיצוניים והכלליים לדרוש את תפקידם: החל רוטשילד הצעיר לנסוע, והיה שוהה עדן ועדנים בפאריז, ויש אשר הלך לגרמניה ולאיטליה, ובשובו לביתו היה מביא עמו דעות וידיעות מן החוץ, וגם באנגליה נמשך לתוך תחום חיי האצילים, ויהי שוהה בבתי חבריו, ויאהב לשבת בכפריו ובאחוזותיו, לגדל את סוסיו בני סוסיו בני-בניהם של הסוסים המיוחסים, מופתי המרוץ, ויחמוד גם את הציד ואת שעשועי ההתעמלות, שהאנגלים עושים אותם לא בדעה קלה כשעשועים, אך בכל חומר הדין ובחשיבות והטלת אימה, כאלו היו הדברים האלה יסודי העולם.

ככה עברה התקופה הראשונה בחיי נתנאל – עד אשר “הלך האיש מבית רוטשילד וישא – כמנהגם – אשה מבית רוטשילד”, ועד אשר נכנס אל הבנק, מזוין בידיעות ה “קינגס-קאָללידז'-סקוהל”, בתורת קמברידז', בנסיונות פאריז וגרמניה ואיטליה – הכנה מספיקה, ועד אשר נכנס בתור רוטשילד גם לחיי הקהלה, מכוּלכל בסעודה שאינה מספקת מגירסא דינקותא שנפסקה ומדעות וזכרונות טובים שנשארו קבועים בלבו.

בידענו את התחלותיו אלה, נבין גם את כל אשר פעל והגה האיש המצוין הזה במשך כל ימי חייו, עד היום הזה.

ב

מעת אשר נכנס נתנאל לבית הבנק, שנה את ארחות חייו שהסכין בהם בימי למדו בקמברידז', ויהי לאיש סוחר, ויותר שהיה דומה אל אביו ליאוניל דמה אל אבי אביו נתן מאיר. ליאוניל היה נוהג, כמעט בלי חליפות, לרכוב על סוס בבוקר בבוקר. כמעט בכל יום, אחרי סעודת שחרית, היה הולך לראות איזה תערוכה, או להיות במקום איזו מכירה בפומבי, מקום שם מעמידים על המקח את העתיקות ואת שכיות החמדה אשר הוא היה מאסף בתאוה נמרצת, ועיניו היו משוטטות בכל לאסוף כל חפץ שהיה חסר עוד לשכלל ולמלא את פגימות קבוּצותיו שהיה קובץ במקצועות שונים, ולא רק על כספו, אך גם על עמלו לא היה חס, באשר דרוש היה לתור ולשוטט ולחפש ולשוב ולחפש; יתר על כן היה נותן את לבו גם לפוליטיקה, ויהי מבקר בפרלמנט מעת אשר נפתח לו השער. ולפני סעודת הערבית אפשר היה למצאו גם ב“סֶרקל”, ב“קלוב” שלו, בא שמה לשעה, לשעתים, לשוחח עם הרעים, או לשחק מעט. על כן אמרו עליו, על ליאוניל, שהוא נהפך כולו לדז’נטלמן אנגלי, וכותבי ספורים שונים – וביניהם גם ד’ישראלי – רקמו את צורתו על יריעותיהם, ונכּר היה, שהדבר הזה היה בעיניהם כדבר יוצא מגדר הטבע, כי הם חשוב חשבו את ליאוניל ליהודי גרמני, ויהיו משתוממים על תכונתו האנגלית.

כי אמנם למען הבין היטב את תכונת הרוטשילדים ואת חנוכם, יש, ראשית, לשים לב אל יחס ילידי הארץ אל בני הנכר, הרוטשילדים הם לא רק יהודים, אך גם יהודי חו“ל. חוץ מבית פרנקפורט, אשר כעת כבתה גחלתו האחרונה, היתה משפחת רוטשילד זה דורות אחדים מפוזרת ומפורדת בארצות שונות: רוטשילדים בצרפת, רוטשילדים בלונדון, רוטשילדים בווינא, רוטשילדים בניאפול (בזמן שמלכות סרדיניא היתה קימת). אלו נשארו הרוטשילדים בגרמניה, ויהיו מתפתחים והולכים עם התפתחות גרמניה וממשלתה ומצבה, אזי – או היו למָכון יהודי רם ונשא אדיר בכל אדירי הארץ, או נבלעו בתוך האשכנזים, ותהי אחריתם כאחרית בית בלייכראָדר, מנדלסון ורוברט ורשבסקי, הקטנים מהם. הסניף שנשאר בפפד”מ ושהיה קיים כל ימי חיי הזקן המנוח איננו מציג לעינינו את התמונה של מכלול בית הרוטשילדים. הוא היה אך סניף ומצבה חיה, עושר כביר מאד, אך בלי רוח חיה באפנים, מסורת בלי הווי, גדלות עם התרשלות. ואמנם במעט מציג לעינינו גם הסניץ הזה מעין מצב הרוטשילדים בגרמניה. הסניף היה כולו אחוזת העבר, לא רק בגלל אשר העומד בראשו היה יהודי חרד, כמעט עיר וקדיש, אך הוא היה גם בנוגע לדברי הממלכה קונסרווטיבי חנוט ונגלד ונקרש, ויש ידים מוכיחות, שהוא לא הסכים אפילו על קסריות אשכנז, לא הסכים – כיצד? אי אפשר, שהוא יסכים, או לא יסכים! אך הנטיה לא היתה כלפי המעמד החדש שנוסד אחרי מלחמת פרוסיה וצרפת. דבר זה נותן לנו רק דוגמה קטנה ממה שהיו הרוטשילדים יכולים להיות, אלו נשארו קבועים בגרמניה. אין רצוננו לאמר, שהם היו בודאי למתנגדי אחדות גרמניה, או שהיו בודאי לחסידיה של אחדות זו, אבל רצוננו לאמר, שיכולים היו להראות פעלם וערכם במדה מרובה ובהשפעה עצומה לצד זה, או לצד זה. לפני הרוטשילדים בגרמניה – היתה רק השאלה הכללית, שהיתה לפני כל היהודים בגרמניה: לעמוד באורתודוקסיה, או לעבור אל איזה מין ריפורמה, להחזיק ביהדותם, או להטמע ולהתבולל. יכולים אנו לשער, שבגרמניה היה הדבר נפתר באופן גמור לצד זה, או לצד שכנגדו. דוגמת הפתרון הזה נראתה בביתו של חסיד הרוטשילדים הזקן המנוח בפפד"מ. הוא התבצר בתוך חסידותו, וכל הרוחות לא יכלו להזיזו ממקומו, ומקצת בנותיו נישאו לגדולי האצילים הגוים. אפשר, שהדבר הזה איננו מקרה גרידא. בגרמניה לא יכלו היהודים להיות אצילים ויהודים כאחד; יכלו – או להתבודד, וכך עשה הזקן, או לצאת מן היהדות. אך אין אני רוצה לעשות את השערותי ודאות. כיצד היה בית רוטשילד כולו מתפתח בגרמניה – אם בכלל היה יכול להתפתח בגרמניה קודם להתאחדותה גם בגדר העסקים, או לא – אין אנו יודעים ברור. אחת אנו יודעים, שבאופן הזה, לא היה נזקק להחליף את טעמו הגרמני בטעם אחר, ולא היה בא לידי הנסיון והקושי של התחלפות כפולה. צריך לזכור, שהיהודי בן העת החדשה, כשהוא יוצא מארץ מושבו לארץ אחרת, הוא טרוד בשתי התבוללויות: אחת – מיהודי לגוי, ושניה – מיהודי, למשל, גרמני, או פולני, ליהודי אנגלי או צרפתי.

הדבר שספר הד“ר אדלר בשם היהודי המקורב לרוטשילד, שבקש לתתו לו רשות להוסיף לקרוא לו כמאז ר' אנשיל – איננו הלצה בעלמא; הוא מציין באופן קל את ה”פרובלימה" הרוטשילדית העמוקה. יש בקורות בית רוטשילד הרבה מן המשונה והמוזר, המפליא והמרומם וגם – מן המגוחך, כי לא אך כפשע בין פָּארָן ותוֹפֶל (בין הנשגב והמגוחך)! לא תמוה הדבר כלל, שמקצת האנשים מקלסים את המאורעות האלה, ומקצתם מתקלסים בהם. יש בהם דבר האומר: קלסוני, או התקלסו בי. יהודי חלפן בפפד"מ מצליח בעסקיו – דבר זה איננו יוצא מגדר המורגל. הוא נעשה לשולחני – גם זה מהמעשים בכל יום; בהמשך הזמן הוא נעשה לשולחני של הנסיכים, ומתוך כך גם קרוב למלכות – זה לא היה מהמעשים בכל יום, אבל לא היה בו דבר מן ההפלאה והלא-אפשריות. זה מאות בשנים היה בגרמניה טפוס זה של “האפ-יוּדע”, “האפ-באנקיר”, ועדיין אפשר לראות את שירי הטפוס הזה בדיסוי, מקום שם הבארון כהן בנקירו של הקיסר ווילהלם הזקן ועוד. על יהודי כזה היו היהודים בדורות הקודמים מביטים כמו על מגין הדור על שר וטפסר, והיו מזינים את דמיונם הרעב בציורי גדולתו של זה וקרבתו של זה אל המלך, וחשבו, מפני שכך היה נעים להם לחשוב, שאין המלך נוקף אצבעו בלעדי היהודי הזה, בעוד אשר באמת נזקק לו המלך ליהודי זה רק בשעת דחקו, או באיזה רגע של רצון, ואולם אין ספק, שיהודי כזה היה מסוגל להעביר לפעמים איזו גזרה, לבטל לפעמים איזו עלילה, וכיוצא בזה. הרי ההתחלה של הרוטשילדים, פשוטה וענותנית. “אידילה”! מהגדר המורגל הזה יוצא הדבר אך בעת אשר ר' אנשיל, דוגמת נפוליון הראשון, מחלק את המדינות בין בניו וקרוביו. לא כל ארץ זכתה לר' אנשדיל, אבל יכולים אנו לצייר לעצמנו: ווילהלם לנדוי, או וואוולברג הזקן (אביו של היפוליט). וואוולברג הזקן, יהודי פשוט, קטן-הקוֹמה, מהודר קצת בחיצוניותו, חוטם-נשר, זקן מגולח באמצע שתי הצדעים, כובע אצטונה קבוע תמיד על ראשו – ראוי היה להיות גם “האָפ-באנקיר”, אלו היה הדבר אפשר כאן. אך אלו היו לוואוולברג הרבה בנים, והיה שולח את הבן האחד לרומא, ואת השני למדריד, ואת השלישי לשטוקהולם, ואת הרביעי לקופּנהגן או לנויורק, ומכל ערי הבירה היו מבצבצים ויוצאים וואוולברגים, אזי היה הדבר הזה נפלא גם בעינינו אנו, והיינו אומרים, כי דבר זה עלול הוא שתשלוט בו עינא בישא. יש בחלוקה זו הרבה מן הפטריחליות, דוגמת “לך לך” של הביבליאה, והאבות והשבטים; יש בפזור זה דבר שמשמש, שלא במתכוון, סמל ורמז לכל פזורם של היהודים; יכול המליץ לאמר, הרי יש ליהודים שליחות בעולם, צריכים לתווך ולמצע, להמציא כסף לממשלות, ויכול המשטין להעליל, הרי נודדים ואובדים הללו אינם יכולים לשבת במקום אחד, אך הולכים ללחך את כל עשב השדות של אחרים, הולכים לנצל את העמים – בקצור, יש מה לדרוש ומה לְדַרְיוֹש!

ויש לזכור עוד שני דברים: הדבר האחד הוא – ההבדל בין תכונת ההון ועסקיו עתה ובין תכונתו אז. עתה ההון הוא כאלו היה בלי בעלים. הוא קיים לעצמו, ואין אתה יודע עם מי יש לך עסק. היודע אתה מי הוא ה“קְרֶדִי ליאָנניי”, שמצודתו פרוסה על כל העולם? יכול אתה לצאת ולהכנס במאה סניפים שיש לו, ואתה רואה את פקידיו; יכול אתה להכנס לפני ולפנים, ואתה רואה את מנהליו, לגיון של גבאים, נשיאים, סגנים, משגיחים, רואי חשבון, מזכירים, יועצים, גזברים, גנזכים, ואיש איש מהם איננו בעל דבר, אלא פקיד, ואין אתה יכול לדבר על לבו מפני שהוא איננו בעה“ב, ואין אתה יכול לדרוש ממנו, שהוא יפתור איזו שאלה, כי לו יש אך כללים ידועים, שעל פיהם הוא מתנהג, ומהם אין רשות לו לזוז, ואין אתה יכול לדעת מי קבע את הכללים האלה, גם אם תדע, לא יועיל לך הדבר כלל, כי גם קובע הכללים הוא אחד מיודעי דת ודין, שהדבר נמסר לו, וגם הוא בא על שכרו, והאספה הכללית חורצת, ובה מנוים אנשים שונים, ואיש איש לבדו איננו כלום – הרי מכונה! אין אתה יכול לדון עם הרכוש הזה, כמו שאין אתה יכול לדון עם מכונה. זאת היא הסתדרותו של ההון בעת הזאת. ההון הוא כעת – כאלו לא היו לו בעלים, כלומר, בעלים יש לו, אבל אי אפשר למצוא אותם. יכול אתה למצוא רק את הגבאים והמשמשים, את ה”רבי בעצמו" לא תמצא לעולם. לפעמים אתה מתיגע, ולבסוף אתה חושב, שכבר השגת אותו, אבל זו היא טעות! אין בידך כלום! הרי הוא “חבר סוד המשגיחים”, ומה הוא יכול לעשות בעצמו? יש שם איזה תריסר חברים, וגם הם אינם מכריעים, מפני שהדבר תלוי עוד ב… וב… – הסתדרות זו היא משאת נפש בעלי ההון. מה להם ולצרה הזאת, להיות שמם נקרא תמיד, ולהיות עשרם מנקר את עיני העניים, ולהיות עומדים כמטרה לכל חצי הטענות והתביעות וקנוניות הפועלים? הרי יש מנהלים, יפנו אל המנהלים, ישפכו חמתם עליהם, יבלבלו את מוחם – בשביל כך מקבלים המנהלים שכר, והם, הבעלים, אינם בעלים כלל! יש להם מניות! ומי יוכל לתבעם לדין על כך? מי, בכלל, יוכל לדעת, אם יש להם ואם אין? ואם יש להם, מה הם יכולים לעשות בכח המניות האלה? מחר ימכרו אותן – וחסל! כן היא הסתדרותו של ההון הכביר כעת, אבל לא כן היה בימים ההם. זה חוסר האישיות, זה עילום השם, זו המוכניות והאבטומטיות היא המצאת העת החדשה שבחדשות. בהתפתחות ה“קַרְיֵרָה” הרוטשילדית פעל ופועל כח אחר, והוא דוקא הכח האישי. ר' אנשיל לא היה הסתדרות של תקנות ומניות, אלא יהודי ידוע, מצוין, מסוים, וכן גם בניו. היו כבר אז בנקים גדולים, אך הבטחון בבנקים ההם לא הגיע אל הבטחון אשר בטחו הבריות והממשלות בר' אנשיל ובבניו. הבטחון הזה היה ההון הראשי והעיקרי. אי אפשר היה למחות את השם, ולקבוע הסתדרות בת בלי שם תחתיו. והדבר השני, שהוא ג“כ עיקר בפסיכולוגיה הרוטשילדית, הוא – נטיתם לשמירת המסורת. אין הרוטשילדים “בנ”א מודירנים”, אלא התחילו ב“בארוניות”, עברו ל“לורדיות”, וקבועים הם, ורוצים להיות קבועים, בעולם האצילות והיחוס וההוד. יש בין האנשים שרכשו מליונים ואפילו מלירדים, “בנ”א מודירנים" מעין ססיל רוֹדס… ישנם אפילו באמריקה, בארץ זו של הדולאר, הפומבי והפרסום, קדחת-החיים המתהוללת והתאוות שאינן יודעות שובע – אך גם של רצון עז ונפלא, שנון וכביר, של עבודה וזריזות מעין כמוהן, אפילו בארץ זו של השוחד הפוליטי (במדה ענקית–עשרים מכפלות) ושל ה“טרוסטים” ושל ה“טאמאני האָל”, אך גם – של הביבליותיקות היותר גדולות, האוניברסיטות היותר עשירות, הדימוקרטיה היותר מפותחת, לצד המילירדירים הקונים יחוס באירופה, יש גם אנשים כקרנגי, שאין לבם הולך אחרי תארי אצילות ושעשועי יחוס, ויש טפוסים כיואן גבריאל בוּרקמן האיבסני, אשר גם במפלתם ובקלקלתם נראה שהם חוזים, רומנטיקים של מסחר, משוררים של תעשיה, כובשים של אותם האוצרות שבתהומות, גבורים לגייס אוכלוסים של פועלים, מצביאים לגיונות לעבודה – ג“כ בטעם דימוקרטי. לא באלה חלק הרוטשילדים. אם יאָמר הדבר לשבח, או לגנאי, אבל הדבר שייך לפסיכולוגיותה של משפחה זו, שהיא נשארה בתחום העבר הפוליטי. משנכנס ר' אנשיל הראשון לחצר אותו הדוכס, שנכנס בו ראשונה, נדבקה בו ובבניו אחריו נטיה, לא רק חיצונית, אך גם פנימית, לאות העולם הנאצל. רק בעת האחרונה נוספו לנו טפּוסים רוטשילדיים, שעוברים מן האצילות אל המדעיות, ומהם גם במקצת אל ספרות הבמה, אבל בכלל נשאר הטפּוס קבוע באצילותו. ואצילות זו הלא היא מושכת אחריה את העבר. כיון שאדם רוצה להחשב כאציל, הוא צריך לשאת את העבר כחותם על לבו. את רודס ואת גולד אין שואלים, מי יְלָדָם, ואין איש מחפש את מוצאם ב”אַלמנך של גוטהאַ" אבל ספרם של הרוטשילדים הוא פתוח. ואם סולחים להם, שהם יהודים, אין סולחים להם, שהם יהודים גרמנים, ואם גם את כל אלה סולחים להם, אין סולחים להם, מדוע אינם נפטרים בפעם אחת מהונם ע“י השיאם את כל בנותיהם לנסיכים. על כל התשובות האלה צריכים הרוטשילדים להשיב תשובות של חיים ומעשה. צריכים להראות, שאעפ”י שהם יהודים, אעפי“כ הם וכו', ואעפ”י שבאו מגרמניה, אעפי“כ הם וכו', המצב הזה מחולל ומוליד את הטפוס המורכב ורב-הצדדים עם כל מעלותיו וחסרונותיו. כשאמרו הלונדונים על ליאוניל, כי זה הוא ג’נטלמן אנגלי כהלכה, היה זה לא רק שבח, אלא גם קוץ. כי מי יאמר על ג’נטלמן, שהוא ג’נטלמן? הכונה היתה, כי אעפ”י שהוא יהודי גרמני, בכ"ז כל כך שכלל את עצמו, עד שעלה למדרגה זו..

ונתנאל שכלל את עצמו עוד יותר.

–“לבית גדול ונכבד כביתו של רוטשילד (הוא קרא לו שם אחר)– כתב ד’ישראלי באחד מספוריו – יש לו גַדָא³ של עצמו. מה הוא הגדא של בית זה? הוא חבור ארץ המולדת עם כל העולם”.

באופן זה רוצה ד’ישראלי להתאים את שני ההפכים: אזרחיות-העולם של הרוטשילדים ודבקותם בארץ המולדת.

כל גלוי-עינים יחזה את הקושי שבהסכם זה. יכול יהודי להעשות “פטריוט” אונגרי, אנגלי, צרפתי, אם ישב יובל אחד או חצי יובל בארץ, וזריזים מקדימים. הדבר הזה איננו קשה. הלא שומעים אנו אותו על כל צעד. היהודי הוא בן עמא פזיזא; ממהר ללמוד, ממהר להתפעל. אין דבר אשר בו נראה הטבע היהודי בכל פרודו ויחודו עם הגלגל החוזר והרצוא-ושוב והסחרחורת של הגלות, כמו בהתבוללות. הדבר הזה איננו קשה. היה כהן עוד אתמול, והיום הוא – שֶכֶני, ולך תבע אותו לדין! יושבים האנשים האלה בערים גדולות, שוחים עם הגל הרחב של המון רב, שאין אדם יודע את תולדותיו, ואין אדם מתחקה על זה כלל. יש כסף בכיס, ויכול שכני לשבת בפלטין, וכשהוא נוסע, הוא דר באכסניות ממדרגה ראשונה, ובגדי החמודות אשר עליו ולשונו המַדְיַרִית השגורה בפיו ושפמו שהוא מסלסל, לפני גדולים ינחוּהו. אם יש קושי בדבר, הקושי הזה הוא רק מצד האריסטוקרטיה. פטריוטים אנגלים ישנם רבים מאד בין היהודים. בכל יום קרני המקרה לפגוש אנשים כאלה, ובכל יום היו לי, שהנני “פרג זקן” ורגיל בדברים כאלה, הפתעות. “פּטריוט”, וכל כך בריטי, משונה, קשה, משמע, עיקרי שבעיקרי, כבר במחילה, “חמור”-קצת. לא יהודית ולא גרמנית, ולבסוף – אביו היה שמש במנין ב..אואייטשאָפּעל. במה דברים אמורים? בסתם בני אדם; יכולים להיות אפילו גאוני הפרופיסורים, אילי תרשישים בפוליטיקה, עשירים מופלגים, אבל סוף סוף הם סתם בני אדם. אם מדקדקים כחוט השערה, מדקדקים רק עם אלה הרשומים ב“אלמנך של גוטהא”. דבר זה, אריסטוקרטיה לאומית זו, איננה נעשית עפ"י הזמנה. כאותו הכפרי, שטמן באדמה נתח בשר, למען יצמח ממנו עגל מרבק…

ההבדל בין האב והבן היה זה, שהאב מנהג מנה אצילים, והבן כבר חדל “לנהוג” מנהג אצילים, אך היה לרוזן אנגלי גדול, כמעט לפי טבעו. הוא לא היה רוכב רכיבה של שחרית בכל יום, ולא היה הולך ל“סרקל” בדיוק. אולי היתה זאת מעין תגובה אחרי קמברידז‘: הוא קפץ לתוך ים העסקים, ויפרש את ארבות ידיו לשחות בו. בשנות הששים למאה שעברה פשטו עסקי הבנקים באנגליה את צורתם הישנה, וילבשו צורה חדשה. אם היו העסקים מכבר “כתימור של לבנה”, שהוא “מתמר ועולה כמקל”, נעשו אז כ“תימור של חמה”, שהוא “מפציע לכאן ולכאן”. כנסיות הברית של אמריקה נשתחררו משוק הכספים של לונדון, אך תחתיה נכנסו המושבות הרחוקות האחרות, שהלכו בעצמן הלוך ורב, ועסקיהן גם הן הלכו הלוך ורב. ה“סיטי” הלונדונית היתה למרכז כביר, לא רק להודו, אך גם לאפריקה הדרומית. "בכל יום – כן מספר אָ’ קאָרטי בספרו ע“ד ארץ זו – היה איזה אינדיבידואום מגוחך סובב מבנק לבנק ומספר, שהוא סרסור לעשירים, ששלחו אינז’ינירים, שמצאו שדה זהב חדש, או מחפורת של אבני יקר חדשה, – וכבר הוחזק הדבר, כי זהו הוא “בְלַגַה וְנוֹנְסֶנס”… עברו לפעמים אך שבועות, ואותו “נונסנס” היה לחברה אדירה. הבנקיריות לא רצתה להכנס בתחום שאינו שלה; היא היתה מלוה כסף רק לענינים בטוחים בתכלית הבטחון, ואת התעשיה היתה מניחה לבעלי התעשיה. עיקרון! אבל העיקרון הוא עשוי בשביל כך, שלפעמים יעברו עליו. אם רואה המלוה בכל זאת, כי יש שבר, מה לו הלואה, מה לו תעשיה? ואיזה תכלית הבטחון? תכלית הבטחון לבלתי עשות דבר, וגם אז אין בטחון, יען כי השער עולה ויורד. נתנאל רושטילד, כשמתוכחים עמו החכמים בעניני הכלל, הוא רגיל לאמר: “כן אומרים הספרים אבל בחיים המנהג הוא נבדל מזה”. בפתגמו זה נכללה שיטת הנהגת העסקים אשר סגל לו. בית הרוטשילדים הצטיין בזהירותו הגדולה: הוא לא סמך על אסמכתות, לא נסה, לא הניח את מעותיו על קרן הצבי, אך נתנאל הוסיף על זה עוד עיקר חדש, והוא: אין לעמוד על נקודה אחת, וגם בדבר הזה נשאר נאמן למסורת הרוטשילדים, שכל עיקרה היה: ההתרחבות, ההתפשטות וההשתרעות. עולם הכספים הלונדוני הוא שמרני עוד יותר מהעולם המדינאי. תשובתו הראשונה על כל הצעה של תקון וחדוש היא לעולם שלילית. ובכל זאת התקונים והחדושים, כמדינאיים ככספיים, יוצרים אך משם אלא שהדבר נמשך… ככל חקיקת חק חדש ע”י הפרלמנט. בשנות הששים, אחרי המשבר האמריקני, הרגיש עולם הכספים הלונדוני מעין ירידה, עכ“פ מעין זעזועים שקודמים לירידה. הרבה בתי אוצר נהרסו ונפלו, מקצתם לא חרבו, אך דמותם נתמעטה; בית רוטשילד עמד כחלמיש צור נגד גלי ים זועף. מה היה לו למגן ולמחסה ולמשען עוז? לא הזהירות לבדה; היו עוד זהירים וזריזים אחרים; לא ההצלחה המקרית לבדה; ההצלחה המקרית יכולה להתקיים רק במשך עת קצרה, או מפקידה לפקידה, אך אין לה התמדה קבועה. אבל הבית ההוא היה, כמו שאומרים יודעי דבר, שמרני ומתקדם כאחד, כמו שהיה בינלאומי ומולדתי כאחד. מה הם היחסים בין בתי רוטשילד וסניפיהם, עד כמה כל אחר מהם עומד ברשות עצמו, ועד כמה הוא מסתייע בחברו – דבר זה אפילו יודעי ח”ן אינם יודעים. הצעתי פעם שאלה זו לפני אחד הבקיאים הגדולים, ואמר לי: זו היא שותפות ואיננה שותפות (ממש כנוסחו של חביבנו שלום עליכם) – שותפות, כדי לסייע זל“ז בעצות, ולא שותפות, כדי שלא יכשלו כולם אם האחד עושה עסק ביש ונכשל בו. הרי זה כעין:”צדקה עשה הרב“ה לישראל שפזרן בין האומות”. “הרוטשילדים אינם רודפי קדים להשיג דברים אשר ברוח הדמיון יסודם – כותב אָ' קאָרטי – ואלו, הוא מוסיף, היתה בהם תכונה זו, אזי אספו מאה מונים. המילרדירים האמריקנים מהיכן נתעשרו? מן ההמצאות הגדולות, ביתר דיוק, מסיגוּל ההמצאות הגדולות לתשמיש. בנין מסלות-ברזל, בנין אניות, בארות של נפט, נטיעות של צמר-גפן, הרי מחצב של ברזל ונחשת – הכל “צריכין למארי דחיטי” – לבנקיר, הכל הולכים אצל רוטשילד. לא היה אף עסק חדש אחד ממין זה, שלא הלכו בשבילו אל רוטשילד, ושלא הציעו לפניו שותפות, אך רוטשילד לא השתתף”. רק במקרים יוצאים מן הכלל, בנוגע לחרשת המעשה המדינית, היה נתנאל יוצא לפעמים מגדרו; הוא היה משחד מכחו להחזיק את שוק הכותנה בלונדון בגובה מדרגתו, ובאפריקה, גם אם לא השתתף היה עוזר הרבה לקונוורסית (חלוף) השטרות מביאי הרבית הגבוהה ברבית מועטת, ובזה עשה הנחה גדולה לבעלי המחפורת. ההבדל בין בארינג (אחד מגדולי הבנקירים בלונדון) ורושטילד הוא זה, כן הגירסה המהלכת בלונדון, שבארינג היה חוקר קודם למעשה במהרה, ועושה אח“כ בלאט, ורוטשילד להפך. העיקר – זה הוא מכללי הבית – לחקור כל דבר בדעת יתרה, ובנוגע לזה אין כל ספק, שהרוטשילדים עמדו במדרגה ראשונה בכל העולם. אומרים עליו על הפרינץ אלברט (ה“פרינס-קאָנסאָרט”, בעלה של המלכה וויקטוריה), שהיה משים את לבו לשאלת חפירת תעלת הזואֶץ, בתחלתה של הצעה זו, בעת אשר האינג’יניר הצרפתי ליסיפס היה עוד עושה תעמולה. ממשלת אנגליה התיחסה אז בזהירות ובקטנות-אמנה אל הצעה זו, והפרינץ אלברט היה נזהר מהתערב בעניני הממשלה, ולא רצה לאמר: קבלו דעתי, אך פ”א נזדמן עם פלמרסטון, וישאלהו, מה היא סבת הדבר, שאנגליה איננה נכנסת בעובי הקורה בדבר הזה, שצריך להיות חשוב לה מאד לגבי עסקיה כדרך העולה להודו, ואז אמר לו פלמרסטון: אמת הדבר, אבל הממשלה חקרה ע"י כל ציריה ופקידיה, ועל יסוד הודעותיהם הגיעה לכלל החלטה, שהדבר הזה לא יוכל להעשות, ולכן היא מניחה זאת לאחרים. – אפשר – העיר הפרינץ – שנשאל את בית רוטשילד? – אז בדח פלמרסטון ואמר: כן, שאלנו! – ומה דעתו? – דעתו היא, שהדבר הנהו בטוח ונכון, ושראוי לנו לעשותו, אבל הלא אין אנו יכולים לפסוק בעניני הממשלה הלכה כרוטשילד! הפרינץ לא ענה דבר. נראה היה, שהפרינץ מהרהר בלבו, שצריך היה לפסוק הלכה כרוטשילד.

עברו שנים, תעלת הזואץ נחפרה, וחנוכת התעלה היתה ברוב הוד והדר בפני מלכים ונסיכים רבים, והצרפתים היו ראשי הבעלים, ורק בהמשך השנים, כאשר ראתה ממשלת אנגליה, שאיאפשר להניח דרך הודו בידי ממשלה אחרת, התעשתה ותאחז בתחבולות שונות לפדות את המניות ולאספן לידי אנגלים, ואז באו גם אל רוטשילד הלונדוני, ואמרו לו: עת לעשות, זו היא טרנזקציה, שארץ המולדת צריכה לה, ואז אמר נתנאל רושטילד: האם לא אמרתי לכם, כי צריך היה שהמלאכה תעשה על ידינו?

אמנם עניני מדינות וחרשת מעשה היו רק טפלים; עיקר הזריזות וההצלחה היה במקצוע הבנקי, שאין לך גדול ממנו באנגליה. כלכלת המדינה, סדרי מסחר התבל, תנועת אניות המסחר, השוקים הרבים לכל מיני מרכלת אשר בלונדון, הביאו לידי כך, שהכל נעשה שם ע“י הבנקיר, ואין לך איש שאין לו שֶק-בוך, ואין לך אדם, שאין לו בנקיר – המשטר ההולך ומתפתח כעת בכל העולם, הרי הוא קבוע באנגליה מכבר, ולקביעותו ולשכלולו הוסיפו הרוטשילדים הרבה משלהם. בלונדון אין ה”סטאָק איקסטשעהנש" בירזה סתם, כמו בווינא, או בברלין, ה" סטאָק איקסטשעהנש" הוא מעין טרקלין, שאדם צריך להתקין עצמו בהרבה פרוזדורים, בכדי להכנס אליו. כשאומרים בלונדון: אדם זה הוא חבר ה" סטאָק איקסטשעהנש “, אין זה כמו שאומרים בווינא: “אדם זה הוא חבר הבורסה”. בורסיני בווינא – יש שהוא שם נרדף עם איש נבהל להון, עושה תחבולות בשטרות, מעלה ומוריד את השער, ויש שהוא שם נרדף עם עשיר חרוץ, אבל בכל האופנים אין זה תואר של מעלה יתרה. לעומת זאת בלונדון – זה הוא תואר של מעלה יתרה. לא יצויר הדבר כלל, שאיש מאנשי הבורסה בווינא, בעודנו מטפל בבורסה, יהיה גם אציל מיוחס; אבל הדבר הזה הוא דבר פשוט ונפרץ מאד בלונדון. ידעתי למשל את הלורד קינאֶירד, איש מגדולי האצילים בלונדון,הוגה דעות נעלות, בעל השכלה גבוהה מאד (הוא שוֹעה הרבה גם בשאלת היהודים), חבר בית הלורדים, והוא עמד בראש אחד הבנקים. הדעות המשונות שנשתרשו בין האצילים בשאר הארצות, שיכול אציל להיות שותה-שכור, דון-ז’ואַן שטוף-זמה, להוט בקלפים, ולעמוד בכל זאת במדרגת אצילותו, שיכול הוא לשפוך דם בדו-קרב, וכל המרבה הרי זה משובח, ודבר זה איננו גורע, אלא מוסיף על זכויותיו, אבל איננו רשאי לעסוק במשא ומתן באמונה, ואם הוא נוגע במו”מ תכף פנה זיוו, הדעות האלה כבר נפסלו ונתבטלו שם. להפך, יש כבוד מיוחד של סוחרים, אצילות מיוחדת של דיוק ויושר מצוין, שמציין לא רק את היחיד, אך גם את הבית, את המשפחה. הגוים בארצות אחרות אינם מבינים את עומקו של דבר זה, ומרבים להתלוצץ על החנונות ועל החשבון, על התגרניות והפּרקמטיה שחדרו לתוך כל מקצעות החיים וההרגשה באנגליה. ליצנות זו היא רק מתוך בערות וטפשות. אין בכל העולם אצילות משופרי דשופרי, יחוס עתיק, נמוסים מעודנים-שבמעודנים, אין בכל העולם אנשים שוקדים על המסורת כמו באנגליה, ואם היהירות והשחץ, התכיפות והזריזות למסירות נפש הם אותות האצילות, לא היו אנשי שחץ וגבורים ובעלי דמיון גדולים מהברוניטים האנגלים. אבל השחץ לבדו, זה צבי עדים של היונקרים ושל האריסטוקרטים בארצות אחרות, ובזבוז הממון ב“קלובים” ובקלפים לבדו, איננו עושה עוד את האציל. האצילים האנגלים כבר עברו מהתקופה הדרדקית הזאת הלאה, כבר נצחו ויכריעו את השבושים הקדמונים, והם שוקדים גם על העבודה. האנשים בעלי הכבוד והסגולה המקפידים על מנהגם ועל שמם נכנסו לתוך ה“סיטי”, לתוך ה“סטאָק איקסטשעהנש “, וירימו את ערך כל המקצוע ההוא. אין זה יריד, ששם מתלקטים אנשים מן השוק שאין אדם יודע אי מזה באו, אבל זה הוא מוסד אשר קיומו מאושש על יחידים, על בתים, על פירמות, שנבנו ונשתכללו לעיני-העם מעט מעט. איש שיש בו איזה פגם, איננו יכול לשמש במדור הזה. לפיכך נעשתה ה”סיטי” למקום חשוב, למרכז הרכוש והקנינים, לסנהדרין להערכת מצב הכספים והעסקים. אי אפשר למרכז זה בלי זוהמא ובלי פגימה כלל, אי אפשר בלי הכּשל בבנ"א שאינם מהוגנים, או בלי פגעים שהופכים לפעמים עליונים למטה ותחתונים למעלה, אבל בכלל, בערך אל שאר השוקים והבירזאות, זה הוא מקום לא רק עשיר, אבל גם נכבד מאד. אין רצוני לאמר, שכל יחיד ויחיד שם הוא טוב מן היחיד במקצוע זה בארת אחרת – תאוותיו של בר-נש שוות הן, וסדנא דארעא בענין זה חד הוא, אבל מדרגתה של המפלגה הזאת, מעלתו של המוסד והמשטר הזה בכלל הן יותר גבוהות, מפּני שיש שם יותר עושר של ממש, יותר דיוק ושקידה, יותר אמון וכבוד.

וכל כותב קורות המסחר והבנקיריות באנגליה במשך המאה שעברה (קינטין, האמילין, הארי רונבי, ועוד) מותח קו תחת השם רוטשילד, בתור אחד מאלה שגרמו לעלית מדרגתם של המקצועות האלה. נתנאל העלה את ביתו למדרגה גבוהה יותר מזו שעמד עליו הבית בימי אביו. נכנס בענוה כתלמיד, כמתחיל, אך במשך השנים היה למנהל ראשי באותו הבנק הכביר רב המקצועות והענפים והסעיפים, עם החבורים והיחוסים בכל הארצות, עם אלפי משרות וכהונות – כממשלה אדירה! למען דעת לעשות פה דבר דבר בעתו על כנו ועל מקומו, למען הקביל והישיר והשוות את החלקים, למען אשר אחד באחד יגשו, למען פקח על הכחות הנמצאים, שיספיקו את העבודה, שהם צריכים להספיק, ולמען בחור כחות חדשים תחת אלה שכבר נפסלו, ולתת להם את ההכנה הדרושה, צריך אדם להיות מעין מצביא, ולא די שיבין, אבל הוא צריך להיות גם אדם קשה. ונתנאל רוטשילד היה אדם קשה. כתות כתות של עוזריו ומזכיריו יודעים, שאין דבר נעלם ממנו ושאין חנינה לפניו, וההכרה הזאת נתנה לבית ההוא את משטר הברזל אשר בו היה מצוין, והוא מצוין בו עוד כעת. הדין נוקב את ההר! אבל אין קשיות לב זאת אכזריות, כי אם שיטה.

זה היה מרכז עבודתו של נתנאל. מכאן יצא לעבודת הפוליטיקה – בתחלה לפרלמנט, ואח"כ לבית-האצילים.

ג

בדמי ימיו נבחר נתנאל לפרלמנט, ויכתוב ידו למפלגת הליברלים המתונים, אפס כי בעניני חוץ היה תומך את ד’ישראלי, הוא הלורד ביקונספילד. הליברליות בענינים הפנימיים היתה לו מסורת מאת אביו, אך לא היתה מוטבעת עמוק עמוק בלבו. בהמשך הזמן הלכה הליברליות הזאת הלוך ורפה, אבל יותר שגברו בו הדעות השמרניות גבר בו החוש השמרני, ויצמד אל חייו את עול-העופרת הכבד, או במלים מדויקות יותר: את עול הזהב. יכול אדם להיות רוטשילד-משעשע ולהחזיק את ליברליותו; אבל הוא לא היה רוטשילד-משעשע כאביו, כי אם רוטשילד מחמיר ושליט בארץ הזהב שלו, וצריך לדעת את המכונה הענקית ההיא, רבת הגלגלים והאופנים, המוטות והעמודים, למען הבין עד היכן מגיעות טרדות הרוח והאחריות וחובת המשטר. אם אמרו על הרוט-שילדים מכבר, שהם “המלכים בין המלוים, והמלוים בין המלכים” – דבר זה ראוי הוא להאמר על נתנאל. הוא היה למלך המלוים, ומלכות כזאת נותנת לא רק שררה, כי אם עבדות – לנמוסים ולאָפני מחשבה ידועים. מטבעו היה איש בריא ואמיץ בגופו ובנפשו, ויאהב לעבוד ולשלוט. הוא לא נמנה בין המעמיקים והמחדשים, כי אם בין המסדרים והמחזיקים. רק בעסקיו היו דברים אשר חדש והיו מקצועות אשר הרחיב; בכל שאר הענינים היה מוצא הכל נכון. בימי שבתו בפרלמנט (בתור נבחר מאָילס-בורי) לא היה מתערב בדברים שלא ידע אותם היטב. אך לעתים רחוקות היה מדבר ברבים, וסגנונו היה קצר. ידוע ידעו אז הבריות, שהאיש הזה איננו לא “אנתוזיססט” ולא “אגיטטור”, כי אם “קונסרווטור” איתן ומוצק, רובץ כארי, ומתנועע רק בשעת הצורך הנחוץ, מתון מתון. כח תפיסתו לא היה מעודו מהיר וקל, וגם לא היתה לנתניאל הנטיה להאזין באופן “ריציפּ-טיבי” לדברים חדשים, לא-ידועים לו, ואמרו עליו מכבר, שהוא חושב את הדברים הנראים כרחוקים מן האמת לדברים נמנעים, ושידיעותיו ונסיונותיו הם לו בית הדין האחרון. איש כזה – יותר שהיה מסוגל לפרלמנט, היה מסוגל לבית הלורדים. הפרלמנט הוא הכח הדוחק לתקן ולשנות, למלאות ולמנות, ובית האצילים – הכח המעמיד והמשמר. הרי זה כפתגם הקהלת: דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות (הדרבן הוא המחט התקועה בראש עץ, לזרז בו את השור בעת החרישה, שימשוך וילך, והמסמר עשוי לעצור בעדו, לבל ילך במהירות יתרה – כן החכם הוא המחדש, ובעל האסופות הוא שאסף את הכללים והחוקים מהדורות שעברו, ועליהם אמר הכתוב: “כי מרועה אחד נתנו”, מפני ששני הכחות האלה הם דרושים בעד התנועה והשכלול), וזאת היתה השקפת האנגלים מכבר, כי אלו היה הפרלמנט שורר לבדו, אז היה חדוש החוקים תדיר יותר מדי, ואלו היה בית האצילים שליט בעצמו, אזי היה הכל עומד ונח, כמשקע מים אשר עליהם יתעלם קרח, אך מחבור שני הכחות האלה תצא תועלת, וכפות המאזנים האלה תשאנה יחד ותעמדנה את שווי המשקל. ואמנים בבית האצילים הלך נתנאל הלוֹך והימין, וזאת לא היתה נטיה חדשה, אך להפך, היא היתה נטיתו הטבעית. ועוד תכונה אחת נתגלתה בו יותר ויותר; תכונת השלטון, הוא לא אהב לבוא בין הנואמים ולעלות בלול עמהם; נאומיו בבית האצילים היו מעטים וקצרים, אך באשר עריכת מכתב גלוי, הטלת מחאה – שם הוא לחתום בעצמו, או להשתתף עם עוד יחידי סגולה לחתום. באופן זה כבר הוציא ברקים כנגד חדוש זה או אחר, אשר לא ישרו בעיניו, וביחוד בשנים האחרונות, כאשר נסבה הממשלה לליברלים גמורים, שמקצצים בנטיעותיו של בית האצילים, ויאמרו להשמידו. נתנאל היה לא רק מתנגד, אך גם כועס על הפרזת מדת השלטון הביתי לאירלנד, או על תקון המסים – כועס כלורד מימי הבינים, בשמרנות של אציל קשישא ובסמכות של מלך המלוים. יציאותיו, שהיה יוצא לפעמים בפומבי, או המכתבים שהיה כותב לפעמים אל הבוחרים, היו מעוררים מחאה בין מתנגדיו הפוליטיים, אבל לא היתה במחאה זו קלות-ראש כלפי האיש הזקן הזה, יען כי לא היה ספק בדבר, שהדעות האלה, שהיה מגין עליהן בתקף גלוי החלטותיו, היו דעותיו. לא היתה לאיש הזה השפעה באנגליה, אבל חשיבות גדולה היתה לו. לא היו נשמעים לו, אבל היו שומעים את אשר הוא דבּר.

הרבה פעמים דברתי עם חכמי מדינה אנגלים על דבר הפּוליטיקה הרוטשילדית הזאת, ומדבריהם התחקה בקרבי הרושם, שאין הם מונים את רוטשילד בין בני מפלגה זו או אחרת – רוטשילד הוא רוטשילד! ע“ד זקנו של נתנאל (נתן מאיר –נתנאל) מספר הנוסע סימילאססו (זה היה פסידונים של אציל אשכנזי נודע, הנסיך פיקלער-מוסקוי) שבקר אותו באחוזתו באנגליה, ולענג ולבדיחות היה לו לשמוע את דברי רוטשילד בספרו על דבר תמונות פני מלכי אירופה ותמונות שריהם היושבים ראשונה במלכותם, שקבל מידם במתנה, והיו תלויות על קירות אולם-מזונו, ויהי משוחח על אדותיהם כאשר ישיח איש על אדות ידידיו ורעיו; אך בסוף דבריו הוסיף עוד, כי כסוחר מכיר טובה לבעלי בריתו שגמלוהו טוב בעין יפה וביד רחבה וכעבד נכנע לאדוניו, היה מכבד ומעריץ את כל האדירים האלה, בלי שים לב אל הפוליטיקה אשר הם עושים ואל הסכסוכים המפרידים ביניהם, ויסיים בצחוק קל: I never like to quarrel with my bread and butter (לעולם אינני אוהב להתעשק עם לחמי וחמאתי).– ניצוץ מן המושג הזה ע”ד רוטשילד גם אם נדעך מאד – עוד נשאר. אין רוטשילד חשוב בן מפלגה, אלא איש מן האישים. אחד מנבחרי הפרלמנט אמר לי: הלורד רוטשליד הטיב לעשות שלא שנה את שמו – זה הוא רוטשילד אמתי! כמו שעיניו ולבו בעסקיו להחזיק את אשר יש לו, כן גם בממלכה – עיניו ולבו להחזיק. לִזקנו מיחסים את הפתגם:“פעמים רבות אמרתי לבני, כי עוז-נפש הרבה דרוש, למען רכוש הון, אבל למען החזיקו דרושה בינה יתירה ועמוקה שבעתים” – וכשמדברים ע"ד הרוטשילדים מזכירים תמיד את פתגמי אבותיהם.

המושג הכללי ע“ד הרוטשילדים, שכבר נעשה למסורת, הוא מושג ההתמדה, ה”סלע בלב ים“, הקור והמנוחה, התל שפונים אליו בשעות רעות, ואם לא פונים – עכ”פ מביטים אליו. אוהבים האנשים הרפוים להביט אל כחות המוצקים. באנגליה אנו רואים את תפקידם זה של הרוטשילדים מראשיתם ועד עתה. כשזעזע המשבר את הבורסה הלונדונית בשנת 1825, עד שהיא כמעט חשבה להשבר, ראתה הממשלה, כי אכף עליה ההכרח להכנס בעובי הקורה, ואין דרך להמלט, ואז קרא הדוכס ולינגטוֹן את נתנאל הזקן לבוא אליו ולהתיעץ כדת מה לעשות לחלץ את הבורסה מצרה. “מה לעשות למען שים קץ אל הבהלה אשר בסיטי (בעיר המרכזית)?” – שאל הדוכס. “צריך לשלוח שמה את קאָהל” – היתה תשובת אדיר הכספים. “קאָהל!” – קרא הדוכס בתמהון, – “מה זה קאָהל? מה פירושה של מלה זו?” “כונתי על סרסור-הבירזה, האדון קאָהל” – השיב רוטשילד – “אותו צריך לשלוח, למען יקנה בפקודת הממשלה חצי מיליון שטרי חוב המלכות (“עקסטשעקער ביללס”), וזו היא סגולה לשוטים”. הדבר נעשה, והמשבר עבר בשלום, או – מעשה ונזדעזע בית-הבנק המפורסם של מאסטערמאן, ובהלה פרצה, וכל המלוים והמפקידים הקיפו פתאם את קופת הבנק הזה כתנורו של עכנאי, וכפשע היה בין המצב הזה ובין חורבן הבנק. אז היה גם לרוטשילד סכום גדול בבנק ההוא, ויועציו הפצירו בו להיות זריז ומקדים להציל את הכסף עם עשרה ראשונים, אך הוא חכה עוד ימים אחדים, ורק כאשר החל המון המלוים להתרוצץ, בא גם הוא שמה בעצמו, ומסביב לקופה עמדו שם המלוים הרבים, ויהי כראותם את רוטשילד, ויפנו לו מקום בכבוד, והוא נגש אל הגזבר המציץ מחרכי חדר הקופה, ויושט לו תכריך גדול, ובקול רם אמר לו: הנה מאתים אלף לירא שטרלינג בשטרי המלכות, בבקשה לספור ולכתוב את הסך הזה על חשבוני! הדברים נשמעו, והמלוים נשמטו לאחד אחד, ויבושו כי נבהלו, והבנק נחלץ מצרה.

דברים כאלה וכאלה סופרו ע“ד הלורד בהתיחסותו אל המשבר בבית הבנק של האחים בארינג. הג’נטלמניות המדויקת – בלי דבורים יתרים, אך דבור ומעשה גם יחד ברגע הצורך, כ”שהגיעו מים עד צואר" – זה היה חותם תכנית הרוטשילדים, קרירות-רוח, לא התרגש ולא הבהל, וכשהשעה צריכה לכך, גזור תכף בלי דחיות ושהיות – זאת היא המסורת הרוטשילדית. ידוע מה שמספרים ע“ד הבארון דזי’המס (מיסד הבית הרוֹטשילדי בפאריז), כי פ”א חלה מחלה כבדה, ורופאו, הד“ר דיפי-טערן, שהיה מפואר בדורו, החליט לעשות בו נתוח. הנתוח נעשה, ורוטשילד היה מוטל כמעט בלי רגש במטתו, כשהגיעה השמועה, שהדוכס מביררי, יורש העצר הצרפתי, נרצח, כרגע קפץ החולה ממטתו, וירץ אל הדלת, ופניו זבים דם, כי הותר צרור תחבשתו בקומו, וימשוך בחבל הפעמון, ויקרא באזני העבד אשר מהר לבוא החדרה:”הדוכס מביררי נרצח! מָכור! מָכוֹר!" ויפול ארצה מתעלף ואין אונים – וההתעלפות הזאת הכניסה לאוצר רוטשילד שלשים מיליון. אמנם רגעים היסטוריים כאלה יקרו אך לעתים רחוקות מאד, אבל כדוגמתם היו גם בימי הלורד. כאשר היה משבר בימי מלחמת האנגלים באפריקה הדרומית, ושטרי הקונסולין האנגלים, אלה שבטחו בהם בעלי הכספים, כי כל הרוחות שבעולם לא יזיזום ממקומם, החלו למוּט, אז עשה רוטשילד הרבה מאד להחזיק ולכונן ולהציל את שוק הכספים משואה וסער מתחולל. היה אז במיניסטריון של האוצרות פקיד גבוה אחד, אשר חרש תחבולה משונה, שהממשלה תוציא כרוז ותבטיח את העם וכו' וכו', ותמלך הממשלה ברוטשילד, אם לעשות כעצת הפקיד, או לא, ואז אמר רוטשילד: אם יקום לנו עוד פרקליט אחד כזה, להיות לנו כתריס בפני הפורענויות, מובטחני, שהשטרות ירדו עוד בערכך עשרה אחוזים למאה! – והדבר לא נעשה.

לכל הרוטשילדים מיחסים את דרכי הדבור הפיננסיים אפילו כשהם נושאים ונותנים בדברים כלליים. כאשר בקר ביסמארק בימי ה“בונדעס-טאַג” בפפד“מ את רוטשילד הזקן (אביו של הבארון קארל ווילהלם), ויסעד עמו, והזקן התאונן על מצב בריאותו ההולך ורע (הוא היה אז בן שתים ושמונים שנה), אמר לו ביסמארק: “אבל, בארון אהוב, אין לך כל סבה להתאונן. הנה מראה פניך טוב כל כך, עד כי בודאי תגיע למאה”. ואז ענהו הבארון: אהובי, האדון פאָן ביסמארק, אם יכול השם יתברך להשיג אותי בשתים ושמונים, למה יקחני במאה? – והדבר הזה אינו בדוי. שמעתי מהמקורות היותר מדויקים הרבה שיחות כאלה, המעידות שהלשון הבורסאית, גם עם ההטעמה היהודית המיוחדת חביבה היתה על כמה מהרוט-שילדים. ידעתי צעיר תלמודי-משכיל מביהמ”ד הישן, שאירע לו מעשה זה עם הבארון קארל ווילהלם בפפד“מ. הצעיר בא שמה ומכתבי מליצה בידו מהגאון רבי יצחק אלחנן וכאלה, להתכשר לרבנות מתוקנת באשכנז, וקבל הספּקה מאת הזקן באמצעיתו של המו”ס קויפמאן, והיה גובה קצבתו במועדה ומתמיד בלמודו, ועברו איזו שנים, ועמד בנסיון, וקבל תעודת בגרות של גימנסיה, ואז נמלך בלבו וחזר מדעתו הראשונה ואמר ללמוד חכמת הרפואה, ונתעוררה שאלה, אם תנתן לו ההספקה גם בשביל כך, ולא יכול קויפמאן להכריע שאלה זו, והלך הבחור אל הזקן, ואמר לו: עד כאן טרחתי בלמודי הגימנסיה, מכאן ואילך – רוצה אני וכו‘, והטעים לו את הדבר, שאין רוסיה צריכה לרבנים שלמדו בגימנסיה גרמנית, ושאין גרמניה צריכה לרבנים ילידי רוסיה, ואין רשות וכו’ וכו‘,ואז אמר הבארון הזקן, שהיה חסיד בתכלית החסידות: הרי כל זה יפה, אבל הלא תהיה לגוי! והתחיל אותו בחור מוכיח ומבטיח, שדעותיו הדתיות קבועות הן בלבו, ולא ניתנו להשתנות וכו’, והבארון שמע, אחרי כלות הבחור לדבר, אמר לו: “ראה, איש צעיר! אפשר הדבר, שלא תשתנה, ואפשר שתשתנה. בכל האופנים זה הוא דבר מוטל בספק, ואני כבר חדלתי מן הספקות, אפילו בבורסה עושה אני רק עסקים בטוחים!” – והבארון אלפונס, שהיה היותר מעודן והיותר אצילי, היה זורק גם הוא מפיו מלים בורסאיות, ולפי ששמעתי מאיזראילס, אמר לו:" אלו ידעתי, שיש לעשות בך עסקים טובים כאלה (תמונותיו של איזראילס היו נמכרות מכבר בזול, ומחירן עלה פי שבע, אחרי אשר יצא טבעו בעולם), אזי עשיתי את האמנות שלך לאפוֹתיקו". אך מפי נתנאל נשמע לעתים רחוקות מאד איזה רמז וסמך לעסקיו. זאת היא תרבות-עצמו, שהוא מצויין בה ושהוא מחמיר בה על נפשו. ואולי זאת היא הסבה, אשר בגללה אין ברוטשילד זה מן ההומאָר המיוחד שהיה כמעט בכולם.

במעלות ובמגרעות האלה נכנס רוטשילד להנהגה ולנשיאות בענינים היהודיים, וכתכונתו במקצוע הכללי כן גם תכונתו פה: נוהג ברמה, בכובד ראש, אוהב למשול, נוטה אל השמרנות, ומובן, שהשמרנוּת שלו היתה השטה המקובלת בין יהודי ארצות המערב. ידיעותיו בעניני היהדות היו מועטות מאד. משאת נפשו בהנהגת הצבור – הסדר, בעניני הדת – אמונה צרופה, בשאלת היהודים – שוויון זכויות. במשך שנים רבות מאד עמד בראש בתי הכנסיות המאוחדים, וזוהי דמות-הדיוקן האחת אשר בה מתגשמת הקהלה בלונדון; חוץ מזה עמד במשך יותר מדור אחד בראש הועד המפקח על ביה"ס החפשי, מוסד כביר וענקי, שכמעט אין כמהו לרוב מספר תלמידיו, ועיקר השפעתו בלונדון המזרחית, וזה היה המוסד אשר לו קיוו יהודי אנגליה, שהוא יהפוך את הזרים לאנגלים. שתי הנשיאיות האלה ציינו את גבולות עולמו היהודי של הלורד רוטשילד. מצד האחד – היהדות בתבנית היכל, פולחן נבדל, אמונה לעצמה, ומצר הלורד קורת רוח גדולה במקצוע זה, אם הכל נעשה כסדר ומתנהג כשורה, ולבו היה מצר ודוה על כל קטטה, ומה גם על כל דבר שהוא עלול להביא לידי חלול השם. לעתים, ביחוד בשנים הקודמות, היתה שאלת שנוי נוסח התפלה מבצבצת בין היהודים בלונדון, והיו מושיבים ועדות ומחברים הצעות ומפרסמים כרוזים ומתוכחים, ואז לא יצא הלורד אף פעם אחת מן העוגה שעג לו לעמוד בתוכה, ולא השתמש בנשיאותו להכריע את הכף לצד זה או לכשנגדו, ומרגלא היה בפומיה: דבר זה הוא מסור לתיאוֹלוגים לפתור אותו, ואנן אינשי דעלמא (ליימן) אנן – מושג מלא נמוס ודרך ארץ, אבל בעיקרו נכרי. אך בכל זאת היו דברים הרבה, שהוא ידע אותם מתוך נסיון. היה מדייק מאד בשמירת חובתו לשבת ראש, וכדרכו, לא היה דורש דרשות רבות, אך חוה דעתו בקצור, וזוכרני כמה פעמים העיר הערות טובות ומחוכמות מאד, המעידות, שהוא דן על הרבה ענינים בידיעת המצב ובשכל הישר.

כשאמרו להעלות את מחיר המקומות וכו‘, היה הוא מהמתנגדים המעטים, וכאשר נתנו בעלי ההצעה טעם לדבריהם, שהצרכים מרובים וכו’, ושהגביה היא קלה, כי לכל יהודי דרוש מקום בביהכ“נ, עמד כנגדם והוכיח, כי עם כל הכבוד והמעלה שיש לביהכ”נ, שגיאה היא, אם אומרים להשוות את בית הכנסת לבית-תפלה נוצרי, מפני שאין הדבר נחוץ ליהודי להתפלל רק בביהכ“נ It is not absolutely necessary for Jews to worship God in a synagogue) ) – וההצעה נדחתה. וזוכר אני פעם אחרת היתה שאלה ע”ד ה“מי שברך”, ואמרו לשנות מן המנהג, מפני שאין נאה להכריז על נדבות בביהכנ“ס סמוך לס”ת, ואז נצנצה בהלורד רוח ההומאָר הרוטשילדי, ואמר: ירא אנכי מפני איסטניסיות זו, שמא תהיה אחרית הדבר, שהאנשים לא יתנו לא אצל הס"ת ולא בסתר.

והיה הכל הולך למישרים בבתי הכנסיות ובקהלה, לולא הספיקה אירופה המזרחית את המון היהודים ללונדון, ולולא קמה שם אותה היהדות ההומיה, המנומרת, התוססת – של אואייטשאָפּל, שהכניסה לעולם היהודי צרכים אחרים, נמוסים אחרים, הרבה מן התום והאמון, הדבקות והעוז של יהודים, מעורב בהרבה המוניות וערב רז וז’רגון טלוא וחברבר של מנהגי כל המבואות האפלות, – שדחו מפניהם הרבה מן הטוב והרבה מן הרע שיש ביהודים אנגלים.

זוכר היה הלורד רוטשילד את ימי נעוריו, כשהיה אשר מוליך אותו ללשכת הצדקה של אביו, וכשהיה רואה בפעם הראשונה את העניים מאואייטשאָפּל, אבל אותם העניים מאואייטשאָפּל נעשו רוב מנין ורוב בנין! כאשר אך ירכשו מעט הון, עברו אל חלק העיר המערבי, מהם עמדו באמצע, ואף אלה הנשארים קבועים במקומם – רוח אחרת להם, ויש אשר אינם פושטים יד לקבל נדבה, ואין מקצוע בחיי היהודים בלונדון אשר לא נכּרה בו השפעתם, וגם הנהגת הועד המאחד את כל בתי הכנסיות, שחשבה בתחלה, שיהיה בידה לנהל ולערוך דבר דבר על מקומו באותו היחס האפּוטרופּסי הקדום בנודע אל יהודי אואייטשאָפּל, צריכה היתה להוכח לדעת, כי הדבר הזה לא יתכן.

בנוגע אל הדבר הזה, היה בלורד רוטשילד מעין בורבוניות. הוא התיחס אל יהודי אואייטשאָפּל בנוסח יחיד-האופן, כמו לפני שלשים, כמו לפני עשרים שנה. היה לו עיקר אחד: היהודים צריכים להעשות לאזרחים – ומן העיקר הזה לא זז. אבל בין כך וכך הזקין האיש, ולא היתה דעתו פנויה לנתח אותו העיקר לחלקיו ולפרוק אפניו ותנאיו. הרי גם סי' שמואל מאָנטאגו (אח"כ – “לורד סוואָיטלינג”) רצה לעשות את היהודים לאזרחים, אך לא בדרך הזה, כי אם בדרך אחר. בש' 1887–8 החלה המלחמה בין שני האיתנים האלה, ולמרות כל הפשרות וההפסקות נמשכה כל ימי חיי מאָנטאגו. מאנטאגו חבר את ביהכ“נ ואת המנינים שבאואייטשאָפּל, ויחפץ להביאם לידי השפעה בהנהגת בהכנ”ס המאוחדים. הרבה ממנהגי הקהלה לא היו לרוח אנשי אואייטשאָפּל. מאָנטאגו האורתודוקסי נטה בדברים רבים אחרי בני הנכר האלה. יסדו שם ועד גדול, שיחבר את כל היהודים באואייטשאָפּל, וישימו בו את רוטשילד לנשיא, ואת מאָנטאגו לסגנו, ובישיבה הראשונה שהיתה שם, במותב הרבה מאנשי השם של יהודי לונדון, דברו הנואמים על אדות אחדות והשפעה והשתתפות, ואיש איש מהם צפן את רעיונותיו המיוחדים לו במלים הכלליות האלה, וכאשר אמר אח“כ הלורד רוטשילד בפומבי, לא הבינו אז האנשים איש את שפת רעהו. רק אח”כ נתגלו חלוקי דעות. התחיל הדבר בשאלת הלוית המת, והאואייטשאָפּלים, ומאָנטאגו בראשם, היו כותבים מכתבים אל ועד ההנהגה המאוחדת, וזה היה משיב להם תשובות הרבה ועשה הנחות קטנות, ואחרי כן נסתבכו הדברים ע“י מחלקת בדבר ההשתתפות המזרחית בהנהגת בהכ”נ, ולבסוף עלתה שאלת השחיטה והרבנות, ובכל אחת מן השאלות האלה נפרדו שני הראשים: הראש האחד, הלורד, לצד צמצום ההנהגה ביד הקהלה העיקרית, היהודים ילידי הארץ, והראש השני, מאָנטאגו, לצד סדור הכחות בין היהודים באואייטשאָפּל, והשפעתם, ביחוד בנוגע אל הכשרות. וכמובן, נערכה המלחמה הזאת ע"פ תכסיס אנגליה, בשמירת כבוד הבריות ובמתינות וגם באריכות הזמן לאין קץ, אבל בכל סימני הרוך והנועם האלה היתה זאת מלחמה, ובה היו משתתפים אנשים רבים מזה ומזה, וכחק אנגליה, היו פשרות בין הקצוות.

ואולם, שגיאה תהיה, אם יתואר הלורד רוטשילד בתור מתנגד מוחלט ליהודי המזרח בלונדון. הוא השתדלת לעשות הרבה מאד, כמובן, לפי רוחו וטעמו. עד כמה שאני זוכר הרבה מדבריו שבאו בדפוס, והרבה מדבריו ששמעתי בלונדון, לא היה ביחוסו מאותה הגאותנות המזוהמת של אחינו המתבוללים בארצות אחרות, אשר בכל פעם שהם מדברים על אדות היהודים האלה, הם קוראים להם: אוֹכלוֹסיה (מאססע) נסוגת-אחור, המון חשוכים, וחושבים את עצמם כאיזגדין (אפּוס-טולים) של הדעת והמוסר, היושר והיופי לגבי ההמון “השחור הזה”. בכל פעם שרוטשילד דבר ע“א החלק הזה של יהודי לונדון, היה קורא להם “our poorer brethren” (אחינו העניים יותר) – וגם זוכרני את אשר הנהיג לפני הרבה שנים לשכור אולמים גדולים בעד העניים להתפלל בהם בימים הנוראים ובסוכות, והיה אז אחד היהודים הרוסים, עסקן ומשכיל קצת, ושמו היה שיווצ’יק, מטפל במעשה הצדקה הדתי הזה, וכל הדבר נעשה בהוצאותיו של הלורד, שחשב להשפיע עי”ז השפעה רוחנית על יהודי אואייטשאֶפּל, ושיווצ’ק היה דורש לפניהם דברים כבושין. בש' 1891 הייתי בלונדון, והתפללתי שם בשמיני עצרת בעדה אשר לא ראיתי כמוה לגודל ולרוב, והיה עמנו שם החכם המנוח רבי יוסף כהן צדק ז“ל והאיש שיווצ’יק אשר נהלוני שמה, ושיווצ’יק הכניס לדרשתו מענינא דיומא את הנטיה הרוטשילדית, ואמרו אז הבריות, שרוטשילד “כובש” בדרך זה את יהודי אואייטשאֶפּל, אך הדבר נשתקע אח”כ.

רוטשילד קוה לצמיחת קרן ישראל רק בדרך שוויון הזכויות וההתדמות לעמי הארץ והדעת והסדרים המלחמה לשוויון הזכויות היתה לו מסורת מאביו, ואעפ"י שלא היה מבעלי השתפכות הנפש ונוטה היה מטבעו יותר לקושי ולאבירות ולנשיאות, מאשר לרוך וחולשה – התרגשותו על צרות היהודים היתה חזקה מאד, וכאשר החלו הצרות בשנות השמונים, ותכפו הפרעות, והתפרצה הנדידה – פתח את אוצרותיו והתחיל משפיע סכומים כבירים באופן גלוי ובאופן צנוע, ועמד בראש כל ההשתדלויות, והשתתף בכל האספות והמועצות, בכל הפעולות והיגיעות – ובכל אלה הצטיין באותן התכונות המיוחדות לו: קרירות, מתינות, אומץ רוח, משטר.

כשנכנס הבארון אדמונד בראשו ורובו בעניני ישוב א"י, נסו אנשים בעלי השפעה מקרבנו להכניס גם את רוטשילד החסיד הפרנקפורטי, גם את הלורד הלונדוני – אבל לא עלתה בידם. הפרנקפורטי אמר: צריך אני לדאוג לתקון נשמתי, והלונדוני אמר: יש לנו פה צרכים מקומיים גדולים מאד, ואי אפשר לי לעבוד שם! – כשאמרו לו: הרי הבארון אדמונד! – אמר: כן, יודע אני! הוא מתעסק מאד בדבר הזה! – אך לא הפליט מלה אחת של בקורת. הנמוס עכב.

אל ראשית מעשיו של הבארון הירש, בתקופת ההתלהבות הארגנ-טינית, התיחס בקטנות-אמנה. הדבר הזה – היה אומר יעזור למתי מעט; אך דמיונו של הירש לא יקום ולא יהיה.

כמחזיק בכל עוז ברעיון שוויון הזכויות היה מתנגד לתנועת הנדידה. שאלת היהודים צריכה, לפי השקפתו, להפתר בכל ארץ וארץ ע"י אימנצ-פציה גמורה ומוחלטת. אבל באין ברירה, הוא מסכים על נדידה – לאמריקה. הכניסה לאנגליה איננה רצויה בעיניו, מפני שאין עוד מקום.

בכלל מתנגד היה אל כל התרגשות יתרה מצד היהודים. זוכרני, כי בסוף שנות השמונים היתה אספה שנתית בביה“ס החפשי, אשר בו ישב ראש, ואז דבר הרב ד”ר אדלר בשבח ביה“ס והיהודים יושבי לונדון המזרחית וכו', והשיב דברים קשים לכהן נוצרי, בילינג שמו, אשר דקר את היהודים האלה בדבריו שדבר בהועדה שנקבעה מטעם הפרלמנט ובית האצילים בדבר שיטת הסחיטה (סוועטינג סיסטים – עושק הפועלים) וכניסת היהודים הנודדים. אז הקפיד הלורד על הרב, ואמר: אי אפשר להכניס וכוחים כאלה לישיבה זו. אם דבר הכהן איזה דברים קשים – לא נתכון להרע, ואין להגזים את ערך הדבר, ובכלל, צריכים אנו להתרחק מקנאות. כך שקל ד”א אדלר הדיפּלומטאי, המתון והזהיר למטרפסיה מאת הלורד.

היה לנו הדבר לפלא, שהאיש השמרני, הקר, השקוע במקומו, המחונך ברעיון שוויון הזכויות, כששמע ע"ד הרעיון הלאומי העברי דברים חדשים, אז נראו לו זרים מאד?

אי אפשר היה לקנות את לבו לציון. בימי ההצעות המדינאיות באנגליה, אחרי הרבה הקדמות והכנות, היה לו להרצל ראיון אצל הלורד. צ’מברלן הבטיח גם הוא לבוא, אך לא בא. הרצל הרצה לפני הלורד כל מה שצריך היה להרצות, והרוח היתה טובה מאד. הגיעה אז שעת ה“לונטש”, והרצל סעד עם הלורד, ונפרדו אח“כ בכבוד. למחרת היום ההוא אמר הלורד לאחד ממיודעיו: נעים היה לי מאד להכיר את האיש הזה. אני חשבתי תמיד, בשמעי את הספורים המפליאים, כי זה הוא יהודי בעל זקן אדום! אבל זה הוא ג’נטלמן כהלכה! שיחתו נעימה מאד, וגם בשעת הסעודה – ג’נטלמן! – אח”כ, כאשר ספרו זאת להרצל, אמר: כן! היתה לי ההרגשה בשעת הסעודה, שהוא סוקר אלי תמיד לראות, איך אני אוחז את הסכין ואת המזלג – ודקדקתי מאד!

לשום תוצאה אחרת לא הביא הראיון ההוא, זולתי זה, שהלורד ידע, שאין הרצל – יהודי בעל זקן אדום, אלא ג’נטלמן.

מר זנגוויל נסה אליו דברים הרבה פעמים לטובת היט"א, ובמקצת לא התנגד, והיה גם רוטשילד אחד שנתן את שמו לקומיסיה, אבל כל הדברים האלה היו מן השפה ולחוץ, הלורד לא ראה צורך לא באבטונומיה יהודית, ולא בהתרכזות יהודים, וכן גם מטבעו איננו בעל דמיון ואיננו נוח לקבל רעיונות חדשים. ואין הדבר תמוה בעיני, שכשהיתה תעמולה בלונדון והציעו לפניו לחתום על מחאה כנגד הציונות והלאומיות יחד עם איזו מגדולי היהודים – חתם.

האם אפשר לדמותו את המתבוללים, נוסח וורשה, או אפילו נוסח ברלין? לא!

שומע אני את דבריו באספת ביה“ס החפשי: “I feel, and every sensible Jew must feel” (אני מרגיש וכל יהודי בעל הרגשה צריך להרגיש וכו') – ושואל אני, אם יוכל יהודי מתבולל לדבר בלשון הזאת במקום אחר? אם ידבר כן אף הטוב שביהודים בברלין? הן עד שיגיע למדרגת עבד עבדו של אבי אביו של לורד זה, אם לא ימיר את דתו, עכ”פ לא יתפאר ברמה, ולא יאמר: אני היהודי, אנחנו היהודים!

כששמעתי את הלורד נתנאל חוזר ומשנן שהוא יהודי – נזכרתי את המסופר ע"ד אותו הראשון לרוטשילדים, ר' מאיר אנשיל הפרנקפורטי.

פ"א – כך מספרים – התהלך בחוץ בבגדיו הפשוטים, בכובעו בעל שלשת הראשים ובזקנו המחודד (כמו שמתאר אותו הינה), ועמד שם נער נוצרי, וקרא: יוּד! – אז נתן ר' מאיר אנשיל את ידו בכיסו, והוציא מטבע, נותן לנער, ואמר לו: קרא עוד! ונתבייש הנער מעט, אבל בראותו, כי היהודי נותן עוד הפעם את ידו בכיסו, הוסיף לקרוא. ביום המחרת פגע בנער הזה, ועמו עוד נערים – באו להשתכר, ועמד ונתן להם מטבעות וצווה לקרוא ולקרוא “יוד”, והוא עמד ויברך: שלא עשני גוי, וכן יום יום התאספו וקראו, והוא שלם, וכאשר חדל לשלם, לא הוסיפו לקרוא.⁴

ובן נכדו של זה איננו מקריא אחרים אך קורא בעצמו – וגם משלם.

לפני כל כך שנים ראיתיו בפעם הראשונה באספת ביה“ס החפשי כשהיה ללורד, ולפני איזו שנים ראיתיו בפעם האחרונה בחנוכת ה”שעלטער" (המקלט ליהודים נודדים), עוד על הפנים היה עוז, אך כבר הוא איש זקן, תנועותיו כבדות, האזנים הַכְבֵּד משמוע, הקומה לא נכפפה, אבל נתעגלה, ובשביל כך כמו הוּשַחָה מעט. אחרי האספה, במשך שיחה קצרה, הביע צערו, שאיננו בריא לגמרי. אז חפצתי לאמור לו את אשר אמר ביסמארק לזקנו, אך יראתי, פן ישיבני גם הוא את אותה התשובה.

בכל האופנים – הלורד היהודי הראשון הזה העמיד זיו-איקונין של אדם מצוין באישיותו, בזכרונותיו, ובשאיפותיו יותר מהרבה, הרבה לורדים נוצרים.

והלורד הזה בסוף ימיו בשנות המלחמה הראשונות נחם על התנגדותו לציונות, ונבא שהנצחון יעמוד לימין ממלכות הברית, ושיש אחרית ותקוה לארץ ישראל, וגם צוה לבניו אחריו לעזור להתנועה הציונית. הוא בעצמו לא הספיק לראות את סוף המלחמה. אבל מזלו חזה. חושו המדינאי נבא לו, שאנגליה עמדה לשלוט בארץ ישראל, ועל כן חובה מוטלת על מנהיגי העם היהודי להתכונן לקראת ההתפתחות הזאת. את דעתו זאת גלה למשפחתו, ומני אז שנתה המשפחה, כלומר הקו המשפחתי של הלורד, את עמדתה בנוגע להציונות. הגברת האלמנה הראתה פנים מסבירות להתנועה, המנוח צ’ארלס, בנו של הלורד ומנהל עסקי הבנק, ואשתו – התענינו מאד, והלורד השני (ולטר) היה לציוני ותיק במובן המדינאי, והוא זכה לכך, שעל שמו ניתנה הצהרת בלפור.

ההיסטוריה עושה לפעמים הלצות חשובות וגדולות, ששום הומוריסתן וסטיריקון לא היה יכול לבדות מלב. הקַרְיֶרָה היהודית של הלורד הראשון היתה כולה גבירית-טפסרית-התבוללותית, אבל עברה את פסגתה והגיעה אל הצד השני עם שקיעת חייה, ונגמרה אח"כ בהמולד של התקופה החדשה בציונות: הצהרת בלפור.

(ונדרוולדה)

אני ראיתיו פעמים רבות זה כמה שנים, בבריסל, וזוכר אני כי בפעם הראשונה ראיתי אותו בבית הנקרא שם “בית-העם”, באולם הראשי. גדול הוא האולם הזה: כשלושת אלפים איש יכולים לשבת פה דרך חירות, רווחים. האולם הזה הוא מרכזו של הבנין, הוא מסמן את עולם העשייה ואת עולם האצילות שבו יחד. הוא – כביכול – כעין מוחו של המוסד הזה. למטה בקומה השניה, דופק לב המוסד: ההנהלה, הקופה, המזכירות. בקומה הפנימית, למטה, ובמה שבין מטה ובין הקומה הראשונה – משרדי הבית, מחסני הסחורות, בית-הטבחים, בית-המזון, המקומות ששם אוכלים והמקומות ששם מעכלים. ככה עשה בית-העם הבריסלי עלי רושם של עצם חי, בעל אברים ממדרגות ומינים שונים, שמשמשים תשמיש של מעלה ותשמיש של מטה, ושתשמישם המורכב הוא הוא חייו של העצם הזה.

על הבמה עמד האדון ונדרוולדה ונאם. הציבור הקשיב לו ברעדה, בהתרגשות, אך בשים לב. רואים אותו כראות אחד המנהיגים, אחד המוחות היותר חזקים של המפלגה. מליצתו, יותר משהיא מחממת, היא מאירה. כשהוא מדבר, זוכר הוא את אמנותו, אמנות עורך-דין. לשונו שופעת, קלה, ולפעמים גם פורחת ביופי. הוא איננו מרעיש, הוא רק מוכיח… ואמנם בערב ההוא לא היתה דעתו של ונדרוולדה פנויה לסלסל במליצות. איש לא דרש כזאת מידו. השעה היתה שעת-חירום. כיום אחד לפני האספה ההיא היתה התחבטות בין ההמון ובין השוטרים, ובלי ספק היו הולכים להתחבט שנית. לחינם הטיף הנואם למנוחה, לזהירות ולראייה את הנולד וכו'. סער של מחאות נזעמות נשא את עצותיו, ולרגעים החריש גם את קולו. רעוש רעש האולם הגדול; המַעקים הקלים הסגורים גזוזטרה של ברזל מוצק, עשויים בטעם הסגנון החדש, תמכו המונים המונים של בני-אדם, והמונים חדשים נחפזו, נדחקו לעלות ממטה בשלבי המדרגות העולות אל האולם, ואזניהם עשויות כאפרכסת, לחטוף איזה גרגרים מן הנאום. ומתוך ההמונים האלה עלה וזמזם רינון של תרעומת, של גערות, של מחאות ושל קריאות: “תחי הריפובליק! רדו, כמרים!”

ובזווית, אשר בה אני כלוא, כשני צעדים להלאה, יושב ומתפעל צעיר אחד, שתנועות גוו ופניו העליזים משכו עליו את עיני. איזו “אהבה שאינה תלויה בדבר” מקרבת אותנו, ואנו משוחחים, ושכני איננו מחכה לי עד שאשאלהו שאלות. הוא מתוודע לי בעצמו, שהוא אחד מרואי-החשבון בבית-העם הזה, ושהוא מאושר מאד.

– “כן, אזרח, בבית הזה הצלחנו. בשנה שעברה אסף הבית הכנסה של חצי-מיליון פרנק, ועשרים אלף חבריו – כשהם חולים, הם נרפאים חינם, וכשרוצים במזון – זנים אותם. אבל במה נחשב בית אחד כזה? כטיפה מן הים. וסביב – עוני ועבדות, לא, לא נישא זאת להלאה, אנחנו נראה להם את כוחנו. אין זאת כמו ביניכם, שם, בחו”ל".

– מהיכן אני יודע? אף-אל-פי שבלגי אני, אינני שוטה, אילו היית בלגי, אזי לא ישבת במנוחה כשישיבתך זו, יכול לא יכולת לעצור ברוחך.

ועורך-החשבון של בית-העם איננו פוסק מלצחוק, והוא מספר לי, כמה הלבינו את פניו של “ליאופולד” בחזרתו האחרונה לעיר הבירה. כשעלה לאבטומוביל, תחבה לו “חברה” כמעט סמוך לחטמו, את הדגל האדום, קרוא וצעוק באזניו…

– זה הוא על-פי היושר, שהעסק הזה של “ליאופולד”, מכיוון שהוא מכניס הכנסות עצומות כל-כך, יביא עמו לפעמים גם איזה צער של מה-בכך. אבל “ליאופולד” צריך לדעת, שאין אנחנו כאותם הכושיים שיש לו בקונגו; הננו בני אדם חפשיים.

והוא מלא חדווה, ולשונו איננה פוסקת מלטחון. נראה, שהוא בן-מפלגה חדש. בוערת בו עוד כל ההתלהבות של גר. דוחק אותה הכוח הצעיר לעשות איזה דבר. היה אומר לו!… אח, כמה היה אומר לו!… אבל לצערו אין “ליאופולד” בא למקומות האלה. יכולים על-כל-פנים לגדף פה את המיניסטרים שלו, את חברי הפרלמנט שלו, את העתונים שלו.

ופתאום צעיר זה קורא כחצוצרה: לרחוב, לרחוב!

והמונים, כאילו אך חיכו לקריאה זו, מתפרצים לצאת.

והנה אני צנוף ונשוא לאיזו מטרה לא ידועה לי. וכמדומני, שאני רואה אנשים ומקלות בידיהם, אנשים ואבנים בידיהם. אם אין דמיוני משתולל בי, כמדומני, שראיתי אנשים מפנקים באצבעותיהם אקדחים קטנים מבריקים מאד. אחרים מריעים איזו מנגינה, ומבין מליה הפורחות באויר, אני שומע אך מילים בודדות:… רוגז… נקם… עוד יש כוח… פתאום עומדים ומחכים… השוגה אני? כמדומני קולות בודדים של יריה. צלצול שברי זכוכית: ירו אבנים לחלונות העתון הקתולי XXe Siècle. ואני מרגיש, שהננו נדחקים. אומרים, שאנשי צבא באו, ודוחקים את העם מאמצעיתו של רחוב אל המדרכות. ברי לי, שהנני במצודה קצת. וברגע אחד ואני רואה, שהננו סמוכים לקרן איזה רחוב עזוב, וחוגר אני את כוחי, ומבקיע לי דרך עד הקרן ההיא, ואני עובר דרך הרחוב העזוב ההוא, ובא משם לרחוב שני, שהם רחובות ישנים, בגבהה של בריסל, מקיפים את הקתידרלה הקתולית.

הרחובות האלה הם בודדים ונעימים מאד. השמות, שהם נקראים בהם, מזכירים אותי את הבדיחות הקטנות של ציורי ז’ן סטן, את שעשועי צעצועי טניה, את הירידים של רובנס, הנה שוק-החמאה, שוק-הבשר, רחוב-התבן ורחוב-החרדל, – הנה תמימותם ופשטותם של ימי הבינים. אמנם ישנם שמות שמעוררים תמונות יותר נשגבות, הנה, למשל, רחוב איפירוֹנייר, ששם תועה עוד בלילות צל הדוכס-אַלבה – או “סימטת הרועה” ו“סימטת-המרקיז”, זו לצד זו, רמז קל של ערמומית, כאילו מושכת רועה זו את המרקיז, והמרקיז מצחק ומלבב; ומשם והלאה קורץ בענוותנות וכמו בסוד, רחוב פּרונש, מקום שם המרקיז מכין צרור פרחים בעד הרועה.

“עשתות שאנן” אלה, אחרי המהומות של השוק, מעוררות מחשבות. ואני הולך והוגה, חציי ער וחציי ישן, חושב על-דבר הדורות אשר חיו ברחובות הצרים והמעוקלים האלה, חיה והשקות אותם בדמים, בזיעת אפם ובדמעותיהם, ובלי התאחד שאפו לאותה מטרה להוסיף איש איש את חלקו ליגיעותיהם של אלה שקדמו לו. ומה היום? גם היום, חושב אני, הולכות היגיעות ההן ונמשכות; והמהומה מתחוללת שם בתוך ההמונים, שאני שומע את הד קולם, גם היא רק נקודה זעירה אחת של ספר-חיים הכביר, ואולי עוד פחות מזה: תג אחד על אות אחת של ספרי מאורעות העולם המקיפים את כל הדורות.

ודרך הילוכי אני רואה שכבר יצאתי מן החלק הישן של העיר, והנני סמוך לאכסנדרת סן-היבר, ושם בית-קפה מלא תנועה ואותות חיים מושכני להיכנס ולנוח מעט מן הטיול המייגע. מזמרים שם זמירות-מרד של ז’ק גיי, שהוא מעין ברנז’ה של הבלגים. אותה “בחינה” בעצמה, אבל אין הדבר מסוכן כמו סמוך למערכת XXe Siècle. במקום שמזמרים, אומר משורר אחד, אתה יכול לשבת בטח. החזן שלא על מנת לקבל פרס הוא פועל אחד, בעל פנים אדומים ורביד אדום על צואריו. מתוך הזמר אני שומע את המילים: “דגלינו האדומים”. המלים האחרות טובעות בתוך הקול הניחר ואינן יוצאות חתוכות לאויר העולם: אך מעט מעט אזני מתרגלות, ואני שומע, שהזמר הזה, לא די לו לפנות אל העם, אך הוא פונה אל ה- gallones – נושאי הכפתורים והרבידים, ואיננו נוהג בהם חיבה יתרה. יש לו, כמו שאני רואה, לאדון ז’ק גיי מלים חזקות יותר מלברנז’ה. זה פועל, זה נפל כניצוץ בנעורת. רעם של מחיאות-כפים. אך בעל-הזמר, כאילו הרגישה בת-שירתו, שהרחיק ללכת בגסותו, רוצה לסיים בדבר טוב, ומתאר בששר, גון ורד, מראה-כהן, את העולם העתיד: כמה יהיו צאצאינו מאושרים על ידי יגיעותינו אנו; הם עתידים לראות חמה של חירות זורחת על השדות של “החברה הישנה שנהרסה” ועל הקציר החדש! ועונים ההמונים את הטורים האחרונים של ההמנון, ותמרות עשן עולות מן המקטרות שבפיות הזקנים והצעירים, וכמעט גם הילדים, ומקיפה ומלפפת את כל החברה הזאת איזו רוח משונה, ערבוביה של אכזריות ומתיקות.

אני מביט מסביב לי, ואני רואה עתונאי אחד ממכירי, מן ה- “Petit Bleu”, אותו בעצמו שעשה בי “אינטרביו” על דבר יהודי רוסיה. הנה הגבר! הנה זה יכול לארוח לי לחברה לשוב לבית מלוני.

והוא גם הוא ראני: “חם היום” – הוא פותח, כדי לפתוח שיחה – “האין זאת? חושדני, שונדרוולדה אולי הפריז מעט… לפעמים אדם מתחיל ונמשך בכוח רעיונו, ומדבר יותר ממה שרצה בתחילה…”

ואני משתמש במקרה זה, ואני שואל אותו: “יאמר לי מר, מה טיבו של ונדרוולדה. יודע אני שהוא מנהיג, אבל יש לה למפלגה מנהיג אחר מרוצה מאד לרבים: אדוארד אנזיילי, ואם כן ונדרוולדה מה הוא?” – אינם דומים איש אל רעהו – השיבני חברי, דמיונם כאש ומים. אנזיילי יושב בבית קטן ודל, ונדרוולדה מתנהג באצילות, ודר לו כפריץ באחוזתו די לא הילפ. יכול אתה ללכת לבקרהו מחר בבוקר, ביתו כחצי-שעה מבריסל.

שמעתי לעצתו, וביום המחרת בבוקר, אחרי שאלה-ותשובה על ידי הטלפון, הצעת ביקור והזמנה, נסעתי לדי לא הילפ. אחרי עזבי את חצר-המסילה, שאלתי את מי שפגשתי ראשון לביתו של האדון ונדרוולדה, והוא רמז בידו:

הנה הארמון הלבן בקצה הדרך!

ה“ארמון הלבן” עשה רושם חשוב. אמנם איננו מוקף מגדלות, ואין חפירות עוטרות אותו כמשפט ארמון ישן, כפלטין של אביר, מדורות-הבינים, אבל פריץ חדש, מבני דורנו, יכול “להתערות” בו כהוגן. עומד הוא על ראש גבנון של אחו גזוז ושדרות של עצים, וכשאתה עומד על גבהו, אופק רחב משתרע לעיניך. מסביב לו גן נצור בידים אמונות, וארונות שטוחים ומרוקטים מצופים זכוכית, מתפשטים והולכים, ובעד טבלאות הזכוכית נראים פרחי-חמד צצים וצומחים בתוך אויר מחומם באביב תמידי. נטלה השוערת את כרטיסי, ותוליכני לטרקלין, שליבבני בחמדת שכיותיו וחן עריכתו והדרו. ורדין בכל מקום, חבצלות וסיגלין נהנים ומהנים באגנות יקרים. בעד לוחות-הזכוכית של החלונות הגדולים זורקת חמה את קוי זהרה שמשעשעים בין כלי-הבדולח על עין הזהב של יריעות משי ישן, על הזהב החדש יותר של התמונות, על הירוק והחום של היריעות, על הצהבהב של עץ משוקד אשר ברהיטים ועל הלובן המעוור של הקירות. מרפרף על הכל הבל של ריח עדין; ניכרת יד קטנה ודקה של אשה.

ופתח לי המנהיג הנכבד של המפלגה את דלתי חדר-עבודתו, שהוא אמנם, כדבעי למיהוי, יותר חמור, אבל לא פחות יפה מן הטרקלין. ארונות-ספרים של אלה, גבוהים, כריכות-של-ספרים מהודרות. אח ענקית, מצופה צעצועי שיד, מקלעות פרחים וטורי ציצים משוקדים, שטיח עב, כסאות גדולים, אנגלים, מצופים עור אדום, רכים, מעוגלים, עושים רושם של הנאת עיכול יפה. שקעתי אני בתוך כסא שכזה, והרגשתי את עצמי בהרווחה משונה, כד הוינא טליא, תחת מכסה נוצות, במיטה של חדר-אם, בשבת, אחרי-הצהרים.

והרגיש פיקח זה, שהשתוממתי למראה העשירות, שהיא, לצד השיטה, שעליה הוא מגין, כשני הפכים בנושא אחד – ופתח בעצמו:

– “אתה מתפלא על סדרי-בית של מנהיג שכמותי, אחרי שהיית בביתו של אדוארד אנזיילי. אבל אין לתמוה. הדבר פשוט. אדוארד אנזיילי הוא אדם גדול, ואני אוהבו ומכבדו, אך בחיינו הפרטיים לא דרכיו דרכי. הוא פועל בן פועל, וככה נתחנך ורגיל הוא בכך. אני – מוצאי ממפלגת האזרחים. גמרתי את לימודי באוניברסיטה. אבי היה פקיד גבוה, ובמותו הניח לי הון מסוים. ואתה צריך לדעת, שהפועל הוא אמנם מתמרמר כשהוא רואה את חברו הפועל, בן אומנותו, מתהדר ומתנשא עליו, אבל הוא רואה ברצון כשהבורגני שנתקרב אליו לרגל השקפותיו ורצונו להועיל, הולך ואוחז בדרכי חייו שלו, שהוא רגיל בהם. ודבר זה לא מעלה ולא מוריד. אגיד לך עוד יותר”…

רגעים אחדים היה כחולם:

– “אני חושב כי תבנית החינוך איננה מעכבת השפעתו של מנהיג ואיננה מחלישה את כוח מרותו. להיפך, האיש ההמוני אוהב כשבאים אליו מרחוק מעט; הוא שמח בכיבושים שרעיונו עושה מחוץ למחנהו. ואם אך מוכיחים אותו לדעת, שהכוונה היא רצויה, והלב טהור, והרוח נכונה – איננו דורש יותר”.

והוא הביא הרבה דוגמאות לחיזוק סברתו. כשנבחר בפעם הראשונה לפרלמנט, לא פסק מלהתעסק, חוץ מזה, גם בכמה דברים של מה בכך, שהיו אז חביבים עליו, אבל בפרלמנט עשה את חובתו, ודבר זה הספיק. בני משפחתו התכחשו לו כשהתחיל לפרסם את דעותיו המדיניות. אבל נמצאו איזו “עדינות”, שלא היו מחמירות כל-כך, והיו מתירות לו להרצות לפניהן את דעותיו של פרודהון, והיה מקלס להן את הפילוסוף הזה, שהכניסהו תחת כנפי האמת. וחוץ מזה, הלא צריך היה לפרנסן גם בענייני שיחה אחרים. הוא היה צעיר, והיתה לו זכות-נעורים, להיות קל מעט; והחופרים במחפרות שרלרוא, שבחרו בו, לא ראו בזה שום פגם. אחד מהם הגן עליו במשך משא ומתן באספת הבוחרים, וקרא בהתרגשות: “הנבחר שלנו יודע גם את העולם היפה!”. ואותם הבחורים בעצמם לא אבו לסלוח לאחד מבני חברתם, שקיבל, בלי נטילת רשות מאת הועד שלהם, משרה קטנה, שהכניסה לו בקושי איזו מאות פרנקים בשנה.

ואני מביט בעינים בוחנות אל פני האיש הדובר בי, כשהוא מספר את הפרטים האלה. הדברים יותר משהם מפיקים כוח, הם מפיקים שכל והיתול מעט. אין לו לונדרוולדה אותם רגעים של געש ופרצים, שבהם מתגלה פתאום כל תהום הנפש. הוא יותר כרוך ומגולם. תחת זכוכית משקפיו מבריקים לפעמים ניצוצות של בקורת שנונה. אין זה אדם שבנקל יכולים לפתותו או ליישנו. אוהב הוא את ההגדרות המדוייקות.

“הפועל הבלגי – הוא אומר – איננו בעל חכמה יתרה, אף לא בעל הרגשה יתרה, אבל יש לו מעלות אחרות: יש לו כוח סבלנות, התמדה, קור-רוח, והוא מקבל מרות. גם אין בין הפועלים כיתות כיתות צרות זו לזו, אסכולות חולקות זו על זו, כמו בארצות אחרות. אין לנו מפלגה של “הרבים” או מפלגה של “מועטים”, אין לנו בית בּבּל ובית-ברנשטין, נוסח ישן ונוסח חדש. העוסקים במדעים האלה יודעים זאת, אבל להמון הפועלים אין עסק בדברים דקי-העיון. הפועלים עובדים כולם יחד בבנין העתיד”.

והוא התענין מאד בדבר רוסיה, ובדבר היהודים הרוסים. “אין זו – אומר – שאלה של מפלגה אחת; כל המפלגות ההוגנות צריכות לעסוק בזה”.

כשדיברנו על דבר-מה שאלה נותנים, ומה שדורשים – אמר: “צריך לקבל כל מה שנותנים, ולדרוש יותר. הרי אני רדיקלי יותר מכל הרדיקלים ההם, אבל רדיקליותי היא חיובית ולא שלילית”.

ועוד אמר – וזאת אני זוכר בדיוק: “– אנחנו פה בארץ קטנה, ויכולים אנו לעשות רק לביתנו. בראשנו הולכת צרפת, וממנה אנו מקבלים את רוב ההשפעות. אין אנו משועבדים לכך! אבל אנו מקבלים את ההשפעות ההן ברצון”…

ועוד הפעם עברתי דרך הטרקלין היפה, ששם סקרו סיגלי-האביב מתוך אגנות-הבדולח, ודרך הגן – אל חצר-המסילה. בחכותי על המסע, ראיתי פועל אחד, שהיה עסוק בחפירת דות סמוך לדרך הרבים, ונקשור שיחה. היה זה איש צעיר עוד, אך כנראה הזקין קודם זמנו מרוב עבודה. על פניו הדלים והרזים קבע המחסור חותם עמוק. בכל-זאת היה עליהם רושם של תמימות ונועם שמושך את העינים:

– “הבן-המקום, אדוני?”

– “כן”.

– “המכיר אדוני את האדון ונדרוולדה?”

– “עבדתי ב’ארמון הלבן', כשקבע שם את מושבו”.

– “קודם שקבע את מושבו, או כבר דר שם אז?”

– “הוא דר מכבר בבית קטן בכפר, אבל דירה זו לא היתה לפי מדרגתו”.

– “אבל הלא האדון ונדרוולדה הוא ממנהיגי המפלגה…! והמפלגה גוזרת על העשירות!”

אז סקר אלי הפועל עין של חשד. ההברה של שאלתי לא היתה ערבה עליו, והשאלה בעצמה נראתה כחשודה קצת. והוא מוסיף כמדבר לעצמו:

– “צריך שאותם שיודעים את הדברים שיהיו עשירים יותר מאותם שאינם יודעים כלום!”

מאז והלאה ראיתי את ונדרוולדה הרבה פעמים גם בבית-העם גם במקומות אחרים. ידידי מכבר, הפולני המלומד ארצטובסקי ואשתו האמריקנית, היו מצויים אצלו, והוא אצלם. היו עוד הרבה מכירים משותפים אחרים, למשל, המנוח ליאו אירירה. ליאו אירירה היה מיחידי-סגולה המעטים, שחינוכו, עשירותו, נימוסו, מדרגתו בחברה, טירדתו במדעים – הוא היה פרופסור לתורת-הצמחים – לא עצרוהו מהיות “יהודי כולל”, לא יהודי מקומי, אך יהודי שכל עסקי היהודים קרובים אל לבו. הוא היה מסור בכל לבו לשאלת היהודים ברוסיה, והיה מחליף עמי מכתבים קודם שכתב את מחברתו. הוי, שאנשים כאלה מתים בלי עתם, אבדין ולא משתכחין – כשהשעה צריכה להם. גם אחיו פואל הוא עסקן יהודי, וענינינו בנוגע לזכויות קרובים גם אל לבו. ונדרוולדה הוא ידיד-נעוריו. כמה פעמים סחנו עם המנהיג המהודר הזה, והוא היה באחת: עתידים הדברים להשתנות עם השינוי הכללי.

עברו שנים, ונדרוולדה הלך הלוך וגדול. הוא עמד כל הימים בראש המפלגה, היה תמיד – אישיות מרכזית בפרלמנט הבלגי, ונכנס גם לממשלה ושימש בתור מיניסטר בבלגיה. רדיקליותו בעל כרחה התפשרה מעט, אבל מדעותיו העיקריות לא חשב לזוז. ונדרוולדה לא היה מעין מילראן או בריאן. זכרתי תמיד את אשר אמר לי בשיחה ראשונה בארמונו הלבן: “בראשנו הולכת צרפת” – אבל לא בראשו הוא.

ובאחד הימים אני קורא כרוז בעתונים: “לטובת נודדי בלגיה – אספה ב’קווינס-האאל' – תחת נשיאותו של הלורד מילנר – ידבר ונדרוולדה – ינגן איסאי”…

איסאי – בודאי כדאי וכדאי – הרבה פעמים שמעתיו, ובכל פעם זה הוא כמו גילוי חדש, עליית נשמה. אצבע אדם, או אצבע אלהים פורטת, דולה, אורגת, מוזגת את כל הקולות האלה? – אבל ונדרוולדה ידבר! ונדרוולדה, ועולם שלם של זכרונות, של נפשות, של תמונות עלה לפני: בריסל, בית-העם, תמונות מרידה, שיחות, “הארמון הלבן”, ארצטובסקי, אירירה, ונדרוולדה מיניסטר, ובלגיה של עכשיו, ונדרוולדה של עכשיו.

הלכתי. והבית מלא. אתם יודעים את האולם ההוא! שם היה הקונגרס הרביעי שלנו! מלא – אין להפיל אף מחט ארצה. מנפנפים דגלים של צרפת, של בלגיה, מפני כבודה של אכסניה – גם של אנגליה, גם של רוסיה, של יפן – ממשלות הברית! הלורד מילנר יושב-ראש על יד שולחן קטן, ששם הועד של האפוטרופסים, וגם האפוטרופסיות ליידי זו וזו, ליידי זו וזו. מסביב להם אצים, ניגשים, משתחוים, מלאכי-השרת, מזכירים, עוזרים, שליחי-מצוה, משמשים-בקודש, מאחורי הבמה – מקהלה ענקית. ומילנר דורש את דרשת הפתיחה. אינני יודע מה אמר. דברן אמתי. נוסח אנגליה. אתה יודע רק לשם איזו מטרה הוא מדבר, וכל הדיבור הולך ומשתפך, כאילו אמר אדם אלף פעמים “צפרא טבא למר”, או כאילו ירצה את לוח-הכפל. אחת היא: בלגיה הסובלת, בלגיה המדוכאת, חובה לעזור, ולהשומע ינעם ותבוא עליו ברכת טוב.

אולי אין הדברים האלה נוחים לי, יען אני ממתין לונדרוולדה.

והנה הוא! הקומה נכפפה מעט, הקרחת באמצע הקדקוד התפשטה, הזקן הקטן, השחור, העגול והגזוז, מעורב בחוטי-כסף. הזכוכיות במשקפים עודן שם, אבל אין ניצוצות של היתול מבריקים מתחתיהן. דומים עתה הפנים הללו לפניו של ברנר לזר. הלורד מילנר מציג אותו: הנה המיניסטר הבלגי, כבוד מעלתו…

והוא מדבר צרפתית. לא אותו הקול ולא אותה ההברה של “בית-העם”. הוא מקונן על חורבן ארצו וממשלתו – ותוך כדי דיבר הוא מבטיח, כי הכל ישוב לקדמותו. הוא מוחה וזועם – לא על הקרן החמסנית, לא על הכמרים, לא על בירנאיאירט, שהיה תמיד מטרה לחיציו, אף לא על “ליאופולד”. להיפך! הרי הוא אומר: אתם יודעים, כיצד אני מסתכל בבני-מלכים. היה לנו מלך איש צעיר, ויחוסי אליו אתם יכולים לשער על-פי העבר שלי – אבל עתה, הריני עומד ומעיד לפניכם, כי זה הוא מלך!

ונראה, שהוא חושש, שמא יחשבו שהוא חזר חס ושלום בתשובה, והוא חוזר ומבאר, כי כל סדרי העולם נשתנו, כל הרצועות הותרו, וכל המפלגות שמכבר, והשאיפות שמכבר, פסקו לפי שעה; והוא מודה לאנגליה בעד מידת הכנסת-אורחים שהראתה, ואומר שהוא מקוה שמידה זו תלך ותתפתח, בה במידה שהצרכים מתרבים והולכים, וכנראה, מרגיש הוא, שדברי-תחנונים כאלה לא נאים הם, והוא עובר לפרק אחר, ומספר כמה “מראות ומעשים” שראה בהיותו זה מקרוב על שדה-המלחמה, ואז כאילו נשקה בו אש הנעורים, שניצוצותיה מכסים שיכבה של אפר. והוא מדבר ברוח גבורה, ומבטיח, שהצבא הבלגי עדין הוא חי וקיים, ושהחרב הבלגית עדיין נטויה כלפי הגרמנים, ושהממשלה הבלגית אמנם היא בגולה, אבל רוחה לא נפל ועצמה לא נכחד, ושיושבי בלגיה ככוחם אז כוחם עתה, ולחינם פרש עליהם הצר הצורר את רשת גבורותיו, כי לכד לא ילכד אותם בשחיתות שלטונו. ואת כבודם לא ימיר בקלון, ומדי דברו – הוא רוקע מעט ברגלו ומעגל את אגרופו…

ואשר עם לבי לא אכחד, אפילו מה שהוא רק חצי-הרהור, מה שלכלל הכרה לא בא: קיויתי יותר. קיויתי כי רעום ירעים, כי פטישים יפוצצו סלעים, כי הרי-געש יפתחו את לועיהם והריקו ים די-נור. קיויתי: ירמיהו, קטילינה, סקרגא – קיויתי, איזה ענק של דברנות – ירעיש עולמות. אבל פה עמד איש מן “הארמון הלבן”, הגון, מפונק, אציל-קצת, נרגז ומדוכא ומיצר בצרת עמו בלי ספק; אבל זה הוא כאילו יחפוץ זבוב להעתיק את סלע הגיברלטר ממקומו ולשאת אותו על שכמו. אין זאת לפי כוחו של אדם מצוין זה.

ואני יוצא מ“קווינס-האאל” מדוכא. אולי אין זאת לפי כוחו של שום אדם. ונדרוולדה זה, כשהשנים היו כתיקונן, ובכלל זה, אפילו כשהיתה התחבטות קטנה בין פועלים ושוטרים ברחובות בריסל – היה מנהיג ופרנס; עכשיו, כשצריך להיות מוצג לפני הקהל בתור מיניסטר בלגי על-ידי לורד מילנר, כשצריך לעמוד על במה עם כלי-זמרים ועם גבירות מסביב לו עם מכירת כרטיסין וחשבון הכנסה – הוי, גם זו היא טבעת אחת בשלשלת צרותיה של בלגיה.

ומה צרותיה של בלגיה כלפי צרות אחרות! ולאחרים אין אפילו ונדרוולדים!