ממזרח

מאת

נחום סוקולוב

---

רבי נחמן מברסלב

מאת

נחום סוקולוב

¹

[א]

מקומו וערכו בתולדות החסידות

מעת אשר הוצאתי לאור את מאמרו של מ.י. ברדיצבסקי בספרי השנתי “האסיף” (וורשה תרמ"ח) ע“ד תולדות הר”ן מברצלב, גם אחרי מה שכתבו בענין זה סופרים אחרים² לא חדלתי לעיין במהות אישיותו, של המנהיג החסידי המצוין במסתוריותו, וגם בפרטי מאורעות חייו ותורותיו המיוחדות בצביון סגנון ונוכחתי שגם בתאור דמותו של האדמו"ר המופלא הזה וגם בסיפור תולדותיו – בנוגע לזמן ולמקום, נפלו הרבה שיבושים, חילופי גרסאות והשערות מופרכות בעיקרן, על כן ראיתי לנכון להקים את שם המת על נחלתו ולקבוע אותו על מקומו הראוי לו בספר דברי הימים של החסידות.

רב נחמן נולד בר“ח ניסן שחל להיות בשבת בשנת התקל”ב³ לאביו רבי שמחה בן רבי נחמן מהורוד ינקו – בהעיירה מיז’ביז‘. הוא נתגדל בבית אביו במצור ובמצוק ובדוחק הפרנסה⁴. רבי שמחה היה נודד ללחם בסכנת דרכים, שהיתה עדיין שכיחה אז, ושמררה את חיי הרוכלים המחזרים בכפרים. החסידים מספרים, שאמו של הילד נחמן גידלה אותו מיום לידתו בקושה יתרה, ולא היתה מניקתו בלי נטילת ידים שלו ושלה. כשנתגדל – הצטיין בילדותו באהבת למוד התורה, וחכמתו עמדה לו להיות לנס בעיני כל הקרובים אליו⁵. גם היה דבק וחרד מאד בתפילה, בהכנעת היצר ובצניעות⁶. אחרי י"ג שנה נכנס לחופה עם בת הנגיד ר’ אפרים בער ממדוודבקי והיה סמוך במשך זמן רב על שולחן חותנו. אז קבע ר' אפרים בער את מושבו בכפר אוסאסאן ועוד בכפרים אחרים הסמוכים להעיירה מדוודבקי.

ביום כניסתו לחופה נתקרב אליו החסיד ר' שמעון, שהיה מקורב מאז לאדמו“רים זקנים מפורסמים, וכאשר הכיר את ר' נחמן הצעיר נקשרה בו נפשו. ע”ד היחס בין הר“ן ור' שמעון יש הגדה שגורה בפי החסידים, שהר”ן אמר לר' שמעון שהוא מבקש אותו להכין את עצמו לארוח אתו לחברה לנסוע עמו יחד לארץ רחוקה – למקום שאין מכירים אותו, יען כי למען השגת השלימות הוא צריך לכך שיחלקו עליו ושיצררוהו, אולם כאן, במקום שמכירים אותו ואת גזע מחצבתו, יעריצוהו יותר מדי ואיש לא יהין לפגוע בכבודו, ובמצב זה של שלוה הוא חסר את הכוח החיצוני הדוחף והמזרז להשתלם. הארץ הרחוקה ההיא היתה מדינת הונגאריה. ר' שמעון נדרש לבקשתו והיה מוכן להרחיק נדוד עם ידידו הצעיר. אבל לאחר איזה זמן שב הר“ן מדעתו וכאשר שאלהו ר' שמעון מדוע שינה את דעתו, ענהו, שאחרי הרבותו בתפילות ובתחנונים הבטיחהו השי”ת, שגם במקום שמכירים אותו יזכה לכך, שאנשים רבים יתנגדו לו ויריבו עמו. – עם כל ההזיה הדמיונית וההערצה הבלתי מוגבלת, המסמנת את שיחותיהם של החסידים, ע“ד הקדושים שלהם, ואעפ”י שאפשר לשער, שהחסידים של הר“ן הפכו את ה”בדיעבד" ל“כתחילה”, ואחרי אשר פרצו דברי הריב רצו לנמק אותם באופן זה, שכך היה רצונו של הקדוש, אשר בו האמינו – ניכר שיש לנו ענין עם איש אשר לא “ביקש לישב בשלוה”, עם נפש סוערת ולוחמת מתוך עצם טבעה.

הקו הפולמסאי הזה הולך ומתבלט ברבות הימים. הר“ן יורד משולחן חותנו וחי חיי צער ומחסור, הוא קובע את מושבו בהעיירה מדוודבקי ושם הוטב מצבו החמרי מעט, ושם כבר זכה למחלוקת אשר איוותה נפשו. אבל המחלוקת הושקטה מהר. שם כבר נזרקו מפיו דברים, אשר את דוגמתם אנו מוצאים רק בדברי מחוקקי דתות חדשות. זמן רב לפני המחלוקת אמר לאנשי סודו במדוודבקי: אין אתם נחשבים עדיין לאנשי סודי. יבואו ימים, וכל העולם כולו יעמדו ויחלקו עלי, ואז מי שיישאר עמי נאמן בבריתי הוא יהיה מאנשי סודי ⁷. אז הוא מחליט לנסוע לארץ ישראל, פורש מעבודתו, מוכר כל מה שהיה לו, ועוזב את עיר מושבו בי”ח באייר בשנת תקנ"ח ⁸ונוסע בדרך ארוכה ומלאה סכנות לאודיסה, ומפליג בים ומגיע לקונסטנטינופול. שם נתקל בהרבה מעצורים ונאנס לשהות איזה זמן, והדרך ירט לנגדו, אבל השם יתברך היה בעזרו, כי גם שם נזדמנו לו מתנגדים ומשטינים שהלעיבו בו בשל התנהגותו ודרכיו, שהיו מוזרים בעיניהם – ובזכות זו, כאשר האמין, הצליח להמשיך את נסיעתו, והגיע למחוז חפצו ובא בשלום לארץ-ישראל ושהה שם זמן מה, ושב בשלום לביתו ⁹.

בדרך שובו לביתו עבר דרך העיירה שפולי ¹⁰, מקום הסבא משפולי (ה’תפ“א-ה’תקע”ב) ¹¹. הסבא (הוא הגיע לזקנה מופלגת – לשבע ושמונים שנה), שמו ר' אריה ליב, לא היה מצוין כגאון תלמודי, לא חיבר ספרים, והיה ידוע בשם “סבא” מילדותו, כי כן קרא לו הבעש“ט, והיו מגדולי האדמו”רים שלא העריצוהו (כמו למשל האדמו"ר ר' בר הגדול ממזריטש), אבל בתור איש צדיק טוב ומטיב לעניים, בתור אחד מתלמידי הבע“שט, היה נערץ בסוד קדושים ונעטר בכתר אגדות שונות (אמרו עליו בשם הבע“שט, שנשמתו נשמת המהר”ל מפראג); והיו אומרים עליו ג”כ, שהיה “רב עם אל”, וקדם בבחינה זו לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב. הסבא קיבל את הר“ן בכבוד גדול. שניהם היו ידידים מכבר, וכניסתו של הסבא לשפולי היתה הודות למכתב המלצה של הרב יקותיאל מפודהייציע, שהיה מתלמידי הר”ן ¹², והשפעתו היתה גדולה בסביבות ההן, כמו שנזכר שם ¹³, שהמגיד שאל את הר“ן, מדוע לא שלח אותו לזלאטופולי ¹⁴קודם כניסתו שמה כדי שיתקבל שם בכבוד וכו', שם בא הר”ן כעבור שנה וחצי לשיבתו מארץ-ישראל – לביתו במדוודבקי; אבל לרגל איזו סיבה, המבוארת בספריו, החליט לעקור דירתו משם, ולקבוע מושבו בעיירה זלאטופולי הסמוכה לשפולי מקום הסבא – בחודש אלול בשנת תק"ס ¹⁵.

בשנה שלאחריה, ביום הכיפורים תקס“א ¹⁶, אירע דבר, אשר ממנו היו תוצאות לאותה המחלקות בין הר”ן והסבא משפולי, שתופסת מקום גדול בתורת החסידות הפודולית. הר“ן גרה באיזה איש מחסידי הסבא – לא נודע בשלמה, בשל איזה שינוי מנהג, נוסח או ניגון, – והאיש הנעלב הביא את דבתו רעה אל הסבא, ויהי פוטר מים ראשית מדון, וכנראה התערבו מחרחרי ריב ומספרי לשון הרע וירחיבו את המדורה. לפי סיפורי החסידים היתה מלחמה זו בין הר”ן ובין הסבא חידה נפשית ושני הפכים בנושא אחד. בכל פעם שהסבא הוציאה מפיו מחאה או תלונה כנגד הר“ן היה סופק בכף ידו על שפתיו ואומר: מי אני ומה אני כי אבקר את נכדו של הבע”שט? וכיוצא בזה. מספרים שפעם אחת בימי המחלקות נזדמנו הר“ן והסבא לפונדק אצל אחד מאנשי הסבא והר”ן עמד אז בתפילה, והצטדק בעל הבית לפני הסבא שהר“ן מתאכסן בביתו והשיב לו הסבא: שוטה שבעולם! מה אתה מצטדק שהנחת יהודי להתפלל בביתך! ובאותה שעה התנצל הסבא לפני הר”ן ופייסו שלא קצף עליו בגלל דעותיו. גם בימי המחלוקת בזלאטופולי – מספרים החסידים – שכמה נדיבי עם האוהבים ודורשים את שלום שני הצדדים השתדלו לקרבם ונפגשו הר“ן והסבא מחוץ לעיר, ונדברו איש אל רעהו ויחליטו לעשות שלום, וביקש הר”ן את הסבא לבוא לביתו ולכבדו בשתית כוס קפה עמו, והבטיח הסבא לעשות כן, ורק עתה עליו לשוב לביתו לשנות מלבושו כראוי, ואח“כ יבוא; ואולם כאשר שב הסבא לביתו התגברו עליו בעלי המחלוקת בדברי ריבותיהם ולא נתנוהו ללכת, ואז רחב הפרץ ביניהם עוד יותר. ככה מספרים שהסבא היה קורא לתלמידי הר”ן, ר' נתן ור' נפתלי – “מגיני ארץ” ¹⁷. אחד מאנשי הסבא נספה באסון בטבעו בנהר, והסבא האריך ימים בשנה אחת אחרי פטירת הר“ן. גם שמעתי מספרים בשם המשמש של הסבא, כשהביא לו את הבשורה הרעה על דבר פטירתו של הר”ן, נכנס הסבא לחדרו, וסגר הדלת בעדו, וחלץ את נעליו וישב יחף על הרצפה, וגעה בבכיה כשעה ארוכה, והמשמש הציץ כל זה מבין החרכים, ותמה מאד, ואחרי זמן מועט שמע המשמש עוד הפעם שהסבא מדבר דברי ריב כנגד הר“ן, ושאל אותו מה זאת, הלא ראיתי מעלת כבודו בוכה עליו וכו', וזה מעשה לסתור, והשיב לו הסבא: אילו היו בני העולם יודעים מה אבד להם בפטירת הר”ן היו כולם נופלים על פניהם ובוכים על הסתלקותו, ואולם לאחר איזה זמן שמע המשמש עוד הפעם מפי הסבא דברי ריב כנגד הר"ן.

כנראה, לא היתה התנגדותו של הסבא בעצמו אל הר“ן לא מוחלטת ולא קבועה כזו של שתי המחנות שנמשכו אחריהם. מפני זקני חסידי קוצק, רבי נטע נח מווישיגרוד ורבי משה קאלישר מפלוצק שמעתי כדברים האלה; בעלי המחלוקת נפרדו לארבעה ראשים: (א) החולקים על הר”ן בעצמו, ולא על תלמידיו; (ב) החולקים רק על תלמידיו ולא עליו בעצמו; (ג) שאינם חולקים לא עליו ולא על תלמידיו, אך על האנשים שהיו נשואים שמו לשווא; (ד) לא על אלה שנמשכו אחרי הר“ן מכבר רק על חדשים מקרוב באו, שפרשו מן הציבור שלהם ונספחו אליו. נקודות המלחמה העיקריות היו רק ארבע חמש קהלות, ומשם באה הרוח למקומות קרובים ורחוקים, ובמדה שהיתה איזו קהלה רחוקה יותר מהמרכזים ההם, בה במדה נתבלבלו דברי הריב ועברה הרינה במחנה כנשיאים עולים מקצה הים וכשוט שוטף – גוזמאות עולות שמים יורדות תהום, ונספחים להם עסקי אנשים יחידים, איש וצידו איש ומחיתו שבאו להיבנות מן החורבן ול”חתות אש מיקוד“, לבשל אצלה איש את קדרתו ואיש את קומקומו הזעיר. קיצור הדבר מה שקורין בשפות החדשות “קאמפאניה”, מה שעושים לפרקים בצרפת לרגל סכסוכי מפלגות ורוכסי איש, כהתנודד ארץ בימי רעש, כשהשנאה מתגברת וכל אחד רוצה להיפרע מחברו, ומגפה של דבר יוצאת דחופה ומבוהלה, רוח עועים ותעתועים ושכרון – ואין האנשים יודעים על מה הם מריבים ומה מפריד ביניהם – שטן מרקד בין קרניהם, עד כי סיפרו בשם הסבא “שכל המיצר לחסידי ברצלב יושב בגן עדן בראש” ¹⁸, ורדפו אותם עד חרמה, פסלו את סופרי סת”ם שלהם, עשו שחיטתם נבלה, גרשו נשיהם אשר נטו אחרי הר"ן ¹⁹.

מה החרדה הגדולה הזאת? בשלמה הסער? מה בין הר“ן והסבא? באיזה עיקרי אמונה, באיזה עיקרי חסידות, באיזה דינים והנהגות, באיזה “שולחן ערוך” ונוסח – נחלקו? זאת לא היתה מלחמה בשל דינים וחילופי נוסחאות, וצורות של מנהגים – אף לא אחד מאחד מאלה. ואם נתערבו סיגי שנאה ונקמה ועסקים פרטיים בסעיפי המחלוקת, בין המחנות במקומות נדחים, אין מכאן ראיה, שהארס הזה היה תוסס גם במקומות הגבוהים. קרוב לאמת, שהסבא והר”ן כיבדו ואהבו זה את זה. כל המחלוקת היתה לא מה שעשה הר“ן ולא מה שעשה הסבא; המחלוקת היתה רק עצמותו האישית של הר”ן, לא כמו שאומר ברדיצ’בסקי ברפרוף קלוש:“התנשאותו”. לא היה בו אף משהו מהתנשאות. להיפך הוא היה גבר ענוותן, צנוע באורחותיו – מה שהיה בו זה היה אי מרגוע ואי סיפוק-נפשי וגעגועים עמוקים ונוראים של מה שקרא כותב ספר תהלים (י“ד, ב'; נ”ג, ג'): דורש את אלהים, כלומר, מתיגע, מבקש למצוא. אין זה טיפוס של מתנשא. הגאוה מאין תמצא לאיש שכולו צער ודכדוך הנפש? יש כאן מקום לרגש גאון, אך לא לגאוה ולהתנשאות. איש כזה איננו מרוצה מעולם, מסביבתו, מעצמו וממקומו. איש שאיננו מרוצה מעצמו לא יוכל להיות מתנשא. הוא יוכל להיות רק לוחם. כמו שהחייל השלם בטבעו החיילי, מהורתו ולידתו, הוא תאב, שוקק למלחמה, כפרפר זה ששלהבת של נר צודדתו לרפרף סמוך-סמוך לה עד שהוא נשרף; וכמו החייל הזה, שאין לו הזדמנות למלחמה, הוא אנוס להסתפק במועט של התאבקות והתגוששות, געגועים והצלפות, בתור הכנות ותרגילים למלחמה, באין לו אף הזדמנות זו, לרגל היותו בודד, גם אז הוא מוליך ומביא, מעלה ומוריד את חרבו, ועושה תנועות בגופו, צונפו כקיפוד וכווצו ומקפלו, ומרחיבו ומרווחו כנשר בעל כנפים, ודוהר וקופץ, יען כי המרץ הכבוש מבקש מוצא ושפעת כוחו דורשת שחרור, ואין זה צורך שבהענינים מחוץ, ואין לזה מטרה ברורה ותכנית קבועה, אלא צורך פנימי שבאדם. והאדם החוקר העומד ותוהה ושואל: מה אדם כזה רוצה – דמיונו כאותו מבקר ששמע את שירת הזמיר, ושאל את השאלה התלמודית: מאי קמשמע לן? – בבלי דעת כי הצפור לא תוכל להחריש כי נוצרה לשיר – ככה יש גם טיפוס של לוחם רוחני, שאין כיבוש להתרגשותו אין התקררות לרתחנותה ואין דעיכה לניצוצין, יען כי הרהיתמוס שלו הוא רטט, והתוכן שלו הוא פלג סוער, זרם של גלים חוזרים ובאים, כולם מטבעם סתירה על מנת לבנות, ניתוח על מנת להרכיב, כולם חיבוט הקבר ויסורי השתוקקות של כליון הנפש אל איזה “ענף תכלת”, אל “אוטופיה” שלא נתנה להיתאר קו לקו, גוון-לגוון או מלה למלה. אנשים כאלה שונאים כל דבר נקפא, מאובן וקהה. תוסס בהם דבר מה ראשוני, מקדמי הדורות, אולי דבר מה פרא, – בנידון דדן: מלפני מתן תורה, במובן האנושי הכללי; מלפני תקופת סידור הערכין ופסקי ההלכות שבתרבות, גם זוהי “מהפכה” – אבל התקוממות ופריקת עול יחידית, לפעמים ענקית, לעתים מאלפת יותר מן המהפכות האוכלוסיות, אבל יחידית. מכאן האגדה הגרמנית על דבר הד“ר פויסט – בדמיון, ובפועל – מן החומר הזה קורצו המורדים הגאוניים מטיפוסו של ניטשה או של טולסטוי; התרחבות אופק-הראייה, התעמקות הבחינה והביקור בתוך-שבתוך, לאמתו של דבר; מצב של תפונה ופקפוק בטיבה של השלימות שהושגה, וערגת הנפש למה שלא הושג, ולמה שאיננו בר-הישג כלל. אצל חז”ל היה המושג הזה מובע במלים “שנה ופרש”, “הציץ ונפגע”, “נכנס בשלום” – עם כל ההגדה על דבר אלישע בן אבויה והכרתתו (“שובו בנים שובבים חוץ מאחר”) ולעומת זה – ההוד והפאר לאלה שיצאו בשלום מן הפרדס.

כל קצה מוליך ומביא אל הקצה שכנגדו. אך כפשע (השין שמאלית) בין אדיקות קיצונית ובין כפירה קיצונית. אם מפליגים לאין קץ את ערך הכוונה, אז אעפ“י שבנשימה אחת עם הכוונה מפליגים גם את ערך המעשה, לא יימלט שלא תתהוה, לפחות, איזה חצאיות מטושטשת; וסכנה נשקפת להמעשה, להיותו קשה יותר, ולא מושך את הלב ומסתורי כל כך; ומה גם כשמבטלים את המעשה לגמרי, ומעמידים הכל על כוונת הלב, אז מתפקקות כל החוליות שבהשדרה בגוף האומה הנאחדת באיחוד מוחשי ע”י החוקים המעשיים, וזה מוביל לשמד, כמו שהראה הנסיון בכיתות משיחי השקר שבתי צבי ויעקב פראנק. זה היה מראה הזוועה שהפחיד את האדם הכשר והתמים, הסבא משפולי. הוא נלחץ בין המצרים, ולבו נקרע לקרעים; ונקל לנו להבין מדוע בכה על הר“ן, ורצה שכל העולם יבכה, וחלק עליו ומחה כנגדו. העלוב הזה לא היה בעל תכונה מורכבת, אך בעל תכונה אחת, ומטרה אחת היתה לו: ליכוד כוחות הכת ואחדותה. כל תקותה של הכת הצעירה היתה בהשתתפות ובהתחברות ובשמירת המסורת הבעש”טית. בלעדי אלה היתה החסידות עדיין כמות מבוטלת בעולמה של היהדות הכללית. דעתו של הפשטן הישר הזה לא היתה נוחה משום תוספת-נופך להדעות הבעש"טניות. הוא עמד על שיטת הבעל שם טוב בעצם תקפה, ולא רצה שיעמוד מישהו לנקר ולחטט בה אפילו לשם טיוב ושיפור ושכלול. פלוגתא זו – יותר שהיתה חילוק דעות היתה הבדל-אופי וחילוק נטיות הנפש: עמידה כנגד הליכה, דוממות הסתדרותית כנגד תנועה והתפתחות.

[ב]

הפולמוס, ההתלהבות והדבקות המוסרית

כנגד הנוגה הקר של המאור הגדול על שמי החסידות; הסבא משפולי, היה רבי נחמן כולו חשמל. המימרא מהלכת, שהוא שאף ל“מחלוקת”. אליבא דאמת, שאף לבקורת עצמית ולבקורת כנגד אחרים, לניתוח נפשי, באיזמל חריף של מוסריות קיצונית, סיגופית ללא חמלה וללא פשרות, משולהבת בפאתוס חסידי כמעט מאין כמוהו, בלי שים לב אל חש-בונות הכת ואל דרישות העולם המעשי.

“מי שרוצה לזכות בתשובה” – כתב הר“ן – “אי אפשר כי אם על ידי שישמע בזיונו, וידום וישתוק, וידין את המבזים לכף זכות” ²⁰. על הפסוק: המכסה שמים בעבים (תהל' קמ"ז, ח') הוא מבאר את התיקון הנעשה ע”י המחלוקת כנגד “הצדיק” ²¹–:“המחלוקת מגביהה ומרימה את האדם” ²². “אתם נצבים” (דברים כ"ט, ט') – “כמו שפירש רש”י וכל הרעות שדוברים על הצדיק ואנשיו הן טובות גדולות להם" ²³… “השם הוא הנפש, ואבידת השם והפרסום שהכל דוברים עליו (כלומר על הצדיק) הוא בחינת מסירת נפש, אבל יש אחד שעושה זאת מרצונו ומדעתו” – ²⁴; “כשהקב”ה מסתכל בנשמה שתוכל להחזיר בני אדם בתשובה – אזי הוא יתברך בעצמו כביכול מבקש ורואה שתהיה עליה מחלוקת" ²⁵; ועוד מספרים שהר“ן אמר לחסידיו: " ע”י המחלוקת עשיתי לכם טובה גדולה, שאפילו שתתפללו בכוונה בביטול כל ההרגשות לא יפארו בני אדם אתכם מפני המחלוקת" ²⁶; גם תלמידו ר' נתן אמר על המחלוקת שהיתה בשביל שיתרחקו האנשים שנתקרבו לא לשם שמים ²⁷; ועוד במקום אחד רמז הר“ן על סוג זה של אנשים וכתב “אין מקבלים גרים לימות המשיח כשישראל ישבו בשלוה וכן בימי שלמה המלך מחמת שאין כוונתם לשמים” ²⁸; משני הפתגמים האחרונים, מדברי הרב ומדברי התלמיד, אנו למדים ששיטת הר”ן בנוגע לקבלת חברים לכת החסידים, היתה שיטת הבירור, וכנראה טובה היתה בעיניו תקופת הגבורה של בני הכת, כשהיו נרדפים ומעוני אלהים, וכוונתם היתה לשמים. לעומת זה מתח קו חשד על בני ערב רב, שנספחו מימי השלוה להנאתם, וכל נדנוד של מחלוקת יגרשם מן המחנה. הוא לא רצה בהתפשטות הכת, אלא בצמצומה ובצירופה, על כן לא חשש להחמיר בתכלית האדיקות. אם כל ענין שמץ הרפורמה, אשר כמה מחוקרינו התכוונו ליחס להבעש“ט, הוא הר תלוי בשערה, בדברי הר”ן אין אף צל של שערה. אמנם יש לנו ענין עם נשמה יתרה, מזהירה באור גנוז וברשפי ברקים של רוח הקודש, מלאה שירה כים ותכני רגש שלא מן הרגיל, אבל הפלאות והתעלומות והרזים של הקבלה או החסידות לא הזיזוהו כמלוא נימא מן המסורת של התורה והחוקים עד הדינים האחרונים שבאחרונים – בבחינה זו, פחדו של הסבא משפולי לא היה פחד:

א. הוא הזהיר מאד על התמדת לימוד התורה ²⁹. בתקוניו הזהיר ביחוד על לימוד הפוסקים עם מראה מקומות של הפירוש “באר הגולה”, כדי להזכיר שם המחבר שחידש כל דין וב“באר הגולה” נזכר על פי רוב שם הרמב"ם יותר משאר הפוסקים, כידוע – שילמד בכל יום חוק ולא יעבור ³⁰.

ב. וגם זה מתיקוני הר“ן, שאדם יתבודד בכל יום לאיזה שעה ל”שיחה בינו ובין קונו" (לחשבון הנפש) בלשון שמדברים בה. על זה הזהיר הר“ן מאד מאד, וכתב שזאת היא העצה העיקרית והתיקון הכולל את כל תיקוניו, ואת עיקר רעיונו זה על דבר ההתבודדות יסד על דברי הרמב”ם בתחילת הלכות תפילה ³¹.

ג. המעשה (החוקי) היה בעיניו עיקר גדול יותר מן הכונה, כמבואר ע"י תלמידו רבי נתן ³².

ד. הכוונה בשעת התפילה צריכה להיות בפשטות, כלומר בלי צרופים מרובים מחכמת הקבלה, אפילו בהזכרת שם שמים ³³.

ה. לבלי להחמיר יותר ממה שמבואר בפסוקים ³⁴. ומכל דבריו נראה שבחר במעלת התורה של “הלומדים” ובמעלת העבודה של החסידים להיות תואמות יחד.

ו. שכל יהודי ישתוקק לנסוע לארץ ישראל, ויחזיק בכל כוחו עניי א“י ³⁵. הוא בעצמו הירבה לשלוח כסף לא”י כנזכר במכתב אביו הר' שמחה מעיר צפת משנת תקנ“ז, ולפי ששמעתי, עדיין נשארו רשימות תיקוני צדקות עניי אי”י בכולל חב“ד, בהשתדלותו, אחרי שובו מא”י, אצל הרה“ג רבי שניאור זלמן מלאדי, שביקשו אותו עניי א”י על זה, כשהיה בארץ.

ז. בין תיקוניו ישנם גם מגוזמים באמונה טפלה, דמיוניים וחזיוניים, כמו, למשל, היחס השלילי שהיה לו כנגד הרופאים, ואזהרתו להתרחק מהם, מפני חסרון בקיאותם, לתועלת בריאותו וקיומו של הגוף ³⁶. תלמידו ר' נתן מבאר באחד ממכתביו את הטעם לתומו:" דרך כל הרפואות שמתלבשות בדברים מרורים: כשמניחים את הרטיה על המכה מתחילים להרגיש כאב יותר, כי ידוע בחכמת הרפואה שהחולאת והרפואה הם כמו מתנגדים זה לזה, ויש ביניהן מלחמה עצומה, וכשהחולאת רואה שעוסקין באיזה סם לרפואתו בשתית הסם או ע“י הנחתו על הרטיה מבחוץ, תיכף כשמתחיל הסם לעשות פעולתו לצורך רפואתו לגרש את המחלה, תיכף מתעוררת המחלה בהתגברות גדולה וחזקה נגד הסם, ובשביל זה קשה מאד לכוון את הרפואה”. מענין הדבר מאד, כיצד התמים הזה מתאר על דבר ההגשמה, כמשורר בעל דמיון, את ההגבה, שהחולה מגיב מן סם הרפואה בתמונה כמעט של דו-קרב בין “החולאת” (ר"ל המחלה) ובין הסם; ובסופו הוא בא לידי מסקנא, שצריך “לכוון את הרפואה”, מה שהוא כל עיקרה של חכמת הרפואה, ומה שאיש לא יטיל ספק בזה. אפשר שהיו לו להר“ן ענינים רעים עם רופאי אליל שרלטנים, שבוודאי רבו עוד בימיו באוקריינה, שהיתה עדיין במצב תרבותי נמוך. ככה יסופר שבמקום שיש לו בהאלף בי”ת שלו, בהאות רי“ש, דברים אחדים בשם “רפואה” היו לפנים כתובות של כל הרפואות, אך לא רצה להעתיק את הדברים ושרפם ³⁷. גם מספרים שאפילו “הסגולות” הנזכרות ב”ספר המדות" שלו – לא צוה להשתמש בהן סמוך להסתלקותו; וסמך בזה על דברי חז“ל, שזה היה אחד משלושת הדברים שהודו לחזקיה המלך (ששרף ספר רפואות) ³⁸. סיבת הדבר, גם במושג חז”ל גם במושג הר“ן היתה ההכרה, שמן ההכרח הוא, שקודם לכל השתמשות באיזה סם, יבדוק רופא מומחה את גוף החולה, והוא יחליט ע”ד מהות המחלה, ואם תרופה זו או אחרת תוכל להועיל, ובאיזה שיעור, וראו בזה סכנת נפשות להניח ספרי רפואה (שהיו אז ברובם רשימות של מרקחות ופטימות וסמים) פתוחים, ושידי ההדיוטות תהינה ממשמשות בהם. עד כאן מובן הדבר, שהיה בידי הר“ן מאבותיו ומרבותיו ספר רפואות עתיק שהאמין בו, ואולי היה נותן ממנו גם תרופות וסגולות לא גרועות מהתרופות האחרות, שרופאי הזמן ההוא בעיירות אוקראינה היו נותנים, ואולם היה זהיר לעמוד על בוריה של המחלה עד כמה שיד שכלו הגיעה, והיה זהיר לכוון את סגולותיו בשיעור הראוי, ולא רצה שבהעדרו יישאר ס' רפואות שלו הפקר, כמבואר. אבל בהמשך הדברים הגיע בבטחונו עד לאותם הדמיונות, שנקראו באשכנז בשם “געזונדבעטען”, ושנתפשטו מאד באמריקה ועוד במקומות אחרים בשם “קריסטשן סייאנס”. לפי דבריו “הרפואה היא בחינת תפילה, שמאמין בהקב”ה שהוא טוב לכל, הן לרפואה והן לפרנסה וכן לכל הדברים, כשמאמין כך בוודאי יהיה עיקר השתדלותו להתקרב להקב”ה, ולא ירדוף אחרי תחבולות רבות. למשל, כשצריך לרפואה, צריך להשתדל למצוא עשבים שונים, ואם העשבים שהוא צריך להם אינם בנמצא במדינתנו, צריך לחפש אותם במדינות אחרות, אבל (וכאן מתחילה השתפכות הנפש הדרשנית) הקב“ה הוא טוב לכל מיני רפואה, והוא בנמצא תמיד כמו שכתוב:”מי כה' אלהינו בכל קראנו אליו" ³⁹. ותלמידו ר' נתן אמר, אחרי ארבעים שנה להתקרבותו אל הר“ן ⁴⁰⁴¹, שהר”ן לא עשה שום דבר קל בלא תפילה ⁴²; ומובן שכוונתו בזה היה לרומם ערך התפילה, שישעה האדם לעושהו בכל דבר המציק לו – מנהג המאמינים בכל דת שבעולם.

הצד האופייני שבדבר, הוא, שהר“ן – ואחת היא, אם בעצמו, או בפולקלור החסידי הקשור בשמו – נתקשה בשאלה זו של סגולות רפואות תפילה. מובן, שלבסוף נזקקו למצע ולפשר בין המושגים השונים האלה על דרך חז”ל; כיון שניתנה רשות לרופאים לרפא וכו', אבל – נתקשו. אצל האדמו“רים האחרים, ההרגל מקהה את חודו של עוקץ הבקורת. אין מקשים ואין תמהים (“ניהיל אדמירארי”). אין המסורת החסידית מספרת ע”ד הסבא משפולי, אם נתן רפואות או לא. קרוב בעיני שנתן איזה סגולות ואין ספק שציוה גם להתפלל, וכשחלה בעצמו – לא אמר די בתפילה, אך ציוה להביא אליו רופאים, ולא הרגיש בשום “תרתי דסתרי” בדברים האלה. ואם הרגיש – בחר לכסות ולהבליע את הסתירה בנעימה, מפני דרכי שלום. אבל הר“ן, – לא כן בפיו, הר”ן היה מבקר בעל מחשבות רודף אחר המחלוקת ומקשן. החסידים מספרים אין ספק שברוח דמיון, גם הדמיון הוא מראה פנים לצד האמת – שהר“ן התווכח עם הרופאים בחכמת הרפואה, והודו לו שאי אפשר לדעת את החכמה הזאת על בוריה על כן טוב להמנע מהם, ו”הרופא הגדול“, שמו ד”ר רפופורט, אמר על הר“ן, שבחכמתו הוא “משיב חכמים אחור”. כל אלה הן מעשיות טיפוסיות בסגנון החסידי המלא גוזמא ובטלנות עם סילודי הערצה; אני מזכירן רק כדי להראות, שהר”ן בעצמו עסק בשאלה זו, ו“דעת הקהל” שמסביב לו רקמה חוטי הגבה, בנוגע אליה; אבל יש סיפור אחד, שבא בדפוס, ושהוא מגוחך מאד מחמת טעות עם-הארץ שעליה נוסד. מסופר שמה, שהר“ן בעצמו לקח חינא הוא למען תיקון מדינת חינא ⁴³. הכונה בזה, שקדחת אחזה את הר”ן, או מחלה דומה לה, שנהוג ומקובל בין הרופאים בכל העולם לתת להחולה טפות של התרופה הידועה: חינין-קינין, ובאידית המדוברת מבטאים חינא, ומתוך כך חושבים שהתרופה באה מארץ כינא (בעברית סין), ונתקשו כיצד נתרצה הר“ן לקבל רפואה זו אם איננו מאמין ברופאים, רק בתפלה? ולמה לא בחר להתפלל, למשל, תמניא אפי, כעצתו לחסידיו? כיצד הוא נאה דורש ולא נאה מקיים? על זה השיבו, כדרכם, עפ”י חכמת הנסתר, אשר בשמה אפשר להגיד כל מה שהלב חומד, ואין מופת לקיים ואין מופת לפתור, שזה היה למען תקון מדינת כינא – איזו “פנטזיה”, שממלכת כינא או עם כינא בן מאות מליונים נפשות, נזקק פתאום לעזרת יהודי אחד – לעשות לו “תיקון”! החיוך שבדמיון זה הוא, שאין שום יחס וקשר לתרופה הנקראה קינין או כינין אל כינא, כי באמת אין מוצאה מכינא אלא מיבה (היוד והבי"ת פתוחות) ועוד מקומות באמריקה הדרומית, והיא קליפת עץ ידוע, שנקרא בשם זה, שהוא דומה במקרה לשם ארץ סין. ובכן כל “התיקון” נעשה על פי כתובת אי נכונה ⁴⁴.

הדמיון החסידי האוקראיני, הרגיל להרקיע שחקים ובסיפורי נסים ⁴⁵, מכיוון שהגיע לענין ה“שבע חכמות”, ולשאלת הפילוסופיה, הסיר רסן מעליו לגמרי והלך ונתמוגג מנחת בכל מיני תפנוקי חזיונות ומעדנים של גוזמה. ככה שמעתי בין החסידים, שהמשכילים שהיו בזמנו של הר“ן אמרו עליו, שעליו נאמר בפסוק, “ויחכם מכל האדם” ⁴⁶. גם הכחשת החלטה שבספר התנ”ך היא אפיקורסות. ובוודאי – כך צריך להיות עפ“י השכל הישר – צריכים היו החסידים למחות כנגד השקפה שכזו אבל הם לא מיחו, אלא התפארו בהשקפה זו של המשכילים, שהם בגוזמאותיהם בדו אותם מלבם. רמזים מעין זה באו גם בדפוס. “הצדיק הגדול – צריך דווקא לעיין באלו הקושיות שאין עליהן תשובה, כדי להוציא הנשמות שנפלו לשם” ⁴⁷. וגם שאין ערך לחכמת ספרי הפילוסופיה נגד חכמת ספר תורתנו הקדושה, “כי אין בספרי הפילוסופים שכל גמור כמו שיש באיזה מאמר של המהרש”א או המהר”ם שיף וכיוצא מהספרים הקדושים שיש בהם עמקות גדולה ושכל נפלא ונעים, אבל באלו הספרים לא נמצא זה השכל כלל; כמו כן מי האיש הביניני אשר ישית ידו על שניהם, היינו למחזיקי החסידות ואוהבי ההשכלה לשקלם במאזני שכלו, אז בודאי תכריע אצלו חכמת מחזיקי החסידות על בעלי השכלה הכרעה מרובה מאד, כי לחכמת ההשכלה יש גבול וסכום למטרתה אשר לא כן לבוחרי חכמת התורה ועבודתו יתברך" ⁴⁸, וגם המשכילים שנתוודעו עם הר“ן הודו על זה, “שבעלי אמונה, חייהם טובים מאד… בפרט בהתבוננם שמחזיקי החסידות הם ג”כ חכמים מופלגים מאד”.

אם יש גרעין של עובדה בתוך דרשנות רגשית חד-צדדית זו, והר“ן שוחח באמת עם “משכילי למברג”, שבאו לקבל את פניו בתור הופעה מופלאה כנכדו של הבעש”ט, ואולי השמיעו לו אי אלו מלים נעימות, לקיים מצות הכנסת אורחים, והלכו המלים האלה ועשו להן כנפים בין החסידים, ונעשו לשלילת תואר החכם מכל האדם משלמה המלך ונתינתו להר“ן, ולהסכמתו של “הרופא הגדול” רפופורט שהר”ן, “משיב חכמים אחור” – אם באמת נתוועדו והודו, יש לשים לב על מה לא הודו. מכלל הן אתה שומע לאו, כנראה לא הודו לו, ששכל גמור נמצא רק בהמהרש“א ובמהר”ם שיף, ומי יודע אם גם לא הטרידוהו בשאלות – מה טיבו של שכל גמור? ושכל שאינו גמור מהו? ואם ניסה לקרוא בספרי אריסטו ואפלטון ואבקלידס להשוותם אל המהרש“א ואל המהר”ם שיף? אם לא רצו לנגוע בכבוד אורח הגון כמוהו, ולא שאלו אותו שאלות כאלה – צחקו בקרבם, ואמרו בלבם: תערב עליו אמונתו התמה. אבל כשעבר אל השיטה ההצלחתית והראה על העובדה, שהחסידים הם מאושרים וחרוצים יותר, הודו לו “משכילי למברג”. חסידי ברצלב היו מאושרים יותר; כולם היו מובטחים שהם בני עולם הבא, ומקצתם זכו לשני שולחנות: עולם הזה ועולם הבא. ל“משכילי למברג”, בימים ההם, לא היה לא עולם הזה ולא עולם הבא.

ברדיצבסקי תלה את המחלוקת בין הסבא משפולי והר"ן בפתגמו של זה האחרון: שכל צדיק הדור הוא בחינת משה משיח, כי משה רבנו מלובש בכל אחד מישראל בכל אבר ואבר ⁴⁹, ושכל אחד כפי קדושתו וטהרתו יש לו בחינת משיח ⁵⁰.

ודבר זה עורר חשש בלבו של הסבא, שמא יתגבר בלב הר“ן דמיון ההתגדלות לשים את עצמו למשה חדש או למשיח. אבל זה אינו, מפני שמעלת חשיבות זו ניתן לכל צדיק, ובכלל לכל יהודי ⁵¹ובודאי ידע הסבא שהר”ן התנגד למחשבי קיצין, וקבע בלב חסידיו את חוקות הגאולה ע“י משיח בן דוד לא פחות, ואולי עוד יותר מבצדיקים זולתו מבני דורו; ובשם ר' נתן מספרים, שאמר, שאפילו אם יהיה בסוף האלף הששי, וחס ושלום תתעכב ביאת המשיח, גם אז אף על פי כן יאמין כמו עתה באמונה חזקה בביאתו. ואת הדוגמא בין הצדיק והמשיח ג”כ לא הוציא מלבו לבדו, כי נמצאו מלים פיוטיות מסתוריות כאלה מלפניו, וגם מלפני כל החסידות הבעש“טית, ואין פירושם ככתבם ⁵²– אלא “מחוורתא כדשנינן מעיקרא”, הסבא היה כלוא במסגרת חסידותו המצומצמת, והיה שקוד לשים אבן על אבן בנדבכי הכת בקדושתו של הבעש”ט ובשאיפה צנועה לאחדות ולשלום; וכנגדו הר"ן היה מטבעו מעפיל, מטפס ועולה, וגם נוקב ויורד עד התהום בעיוניו לפי דרכו, בונה עולמות ומחריבן, לוחם וכובש, בלתי מסתפק בירושה, אלא חותר לכבוש בעצמו לצדדין ולצדי צדדין בסקירות ובספירות לפני ולפנים, בגלגול מקומות וחידוש רעיונות, ומתוך כך – טיפוס כמיליוני חברבר ומנומר, אבל, בכלל מזהיר בברקי פלדות.

בין שתי הנפשות האלה, שהיו נבדלות זו מזו בתכונתן מן הקצה אל הקצה, היו פשרות ארעיות, חיבה פרטית הדדית, התפעלות מזכות-אבות ושלשלת היוחסין מצד הנביא, וכיבוד לצדיק תמים – מצד הר“ן בגדר האפשרי, אבל איחוי גמור היה בגדר הנמנע. “המשמש של הסבא”, כאמור בפרק א' לעיל, לא יכול היה להבין זאת – על זה אין להתפלא. בכלל, יש כאן סוד נפשי עמוק בנוגע אל המסתוריות. הר”ן היה מסתוריון, ואין התחברות בין מסתוריונים. כל מסתוריון הוא, מטבעו, בודד והוא צריך להיות בודד – גם כשהוא, לרגל מאורעות-הימים, מתהלך בין אנשים, גם כשדעתו מעורבת עם הבריות, הריהו דומה לחלזון זה “שהולך וביתו עמו”: הוא מוקף ענני מסתוריותו, ואיננו יוצא מהם – הסתדרות של מסתוריונים לא תצויר, הערפל לעולם לא ייעשה גוש. כל בת-קול היא, מטבעה, יחידה, והרבה בנות-קול לא תעשינה תזמורת.

[ג]

תורת החסידות בכלל

הגענו כאן לחלק הכי עקרוני בלימודו של הר“ן, שלהבנתו אנו צריכים, בשביל גופו של ענין: ראשית, להרחיב ולהעמיק את המצע הכללי; ושנית לתקן שגיאות, שהיכו שרשים בינינו. הבקורת שלנו, לכשתחדל לקשקש במליצות נפוחות, ולקלס את החזיונות, שיוצריהם מתארים את הבעש”ט בדמות איקונין של “רפורמטור”, ושנותנים להאדמו“רים, ע”י מיני תרגימא לשפות זרות, צביון כביכול מהפכני; לכשתתיישב עליה דעתה – להגות ולכתוב ברוח יהודיי מקורי וללמוד ולחקור, ולא רק לדמדם ולחלום, אז מי יודע, אם איננה עתידה להיפרע מדור שלם של סופרים ובעלי דמיון ושירה בעד “זר מעשיהם” ו“כנכריה עבודתם”, לברוא בדמיונם חסידות רעווא-דרעווין, סמלית-פיוטית-לקותית-השראתית, בחור צעצוע או בובה מהודרת, צבעונית, חדישה, ספק ניטשה ספק מטרלינק; אשר אמנם יש למצוא בה שרטוטים עדינים של אמנות דקה, ורמזים מלבבים של אותה המסתוריות הכללית, שהעלה גלגל האופנה בעולם! אבל, שלאמיתו של דבר, השייכות שלה להחסידות של מיז’ביז', לובאוויטש, סאדיגורה או צ’ורטקוב – איננה הרבה יותר מן השייכות של אבימלך ופיכול שר צבאו לפלוגתא אביי ורבא, שאבימלך סבירא ליה כאביי, ופיכול החזיק בשיטתו של רבא, כמו שהעלו החריפים מתוך פלפוליהם. זכינו לפלפול חדש: היסטורי-אמנותי, על חשבון החסידות! החסידות הבדויה שבספרות החדשה שבחדשה איננה עצם הדבר, אלא בבואה-דבבואה שלו. הרי זה זבוב צבוע בעל כנפים, שהשתעשע בשפע צבעים מזהירים כנגד הקשת, מעופף ביעף חפשי תחת כפת השמים; ואין לה שום דמיון כלל אל החסידות שבמציאות.

מופלא הוא הדבר, שבנוגע להחסידות קפצה לנו לספרותנו החדשה הדרך הרחוקה מן הזלזול אלהסלסול, מן המחאות אל המחמאות, מן שבט הבקורת אל מחתת הקטורת, מן האפר אל הפאר, וחוששני, שמא תקפוץ שוב בחזרה – מן “הדבוק” ו“יאשה קאלב”, שהן אפותיאוזות של החסידות אל “הצופה לבית ישראל” של ארטר ו“המגלה טמירין” של פרל, שהן קאריקאטורות שלה. זהו מומנו הקבוע: חוסר מידה – נאצה שאין לה שיעור.

לפי שעה, דעת-קהלנו הקטנה עומדת עדיין, ביחס אל החסידות, במזל נוגה. הכל מזהיר ונוצץ. האם אין איזו ליאות קלה ממשמשת ובאה? הכחל, הסרק והפרכוס שעל התמונות הולכים הולך וכהה, הקסם מתנדף, שכינת היופי מסתלקת, וההבדל בין החזיון והמציאות בוקע ועולה להפריע את הדמיון.

הנכונים דברי המשורר הגרמני:“וואס אין דער דיכטונג וזאלל אויפערשטעהען – מוסס אין דער ווירקליכקייט אונטערגעהן”? שהוא בנוגע לשירה אותו הדבר שאנו אומרים בנוגע לקדושה: “אחרי מות קדושים אמור”. – ובכן, החסידות הקיימת מפריעה? ואם כן, צריך לחכות עוד דורות עד בלי השאר שריד להחסידות המציאותית, ורק אז נחזה חזיונות בלי מעצור?

לפי דעתי יש תוכן רבה בהחסידות כהוויתה, אלא שההסתכלות בה צריכה להיות מדויקת ובהירה, בפחות חיקוי של “המליצה הנכריה”, וביותר בקיאות בספרותנו העתיקה ובחיים היום-יומיים של המוני עמנו כהוויתם ואז יפרחו להם הרבה חלומות, אבל מה שיישאר יהיה בריא וטוב, ובו נמצא גם את החידושים שאנו מבקשים.

שגיאה היא לחשוב, שהחסידות נבראה יש מאין ע“י הבעש”ט, או ע“י תלמידיו, כעין מחאה נגד תורת התלמוד. החסידות היא קבלת האר”י ⁵³.

הורתה ולידתה של החסידות, בתור זרם רוחני, לא היו במיז’ביז', אלא בצפת (וזו היתה אחת הסיבות הפנימיות, אשר לרגלן היו גדולי האדמו“רים הראשונים, וביניהם הר”ן דנן, שואפים לארץ ישראל). הבעש“ט היה אך המסביר (פופולאריזאטור) והמגלה את החלקים הכי קלים של תורת האר”י באופן רצוי לרוב אחיו. בימי האר“י היתה שיטתו נחלת יחידי סגולה ומילי דשמיא, ובא הבעש”ט והורידה לארץ, והרחיבה והפיצה, ועשה אותה לתנועה עממית, וכדרך שיטה כזו, היא מצדדת בזכות הה-מון, חודרת לתוך נשמת היהודי הגס והפשוט, מעיינת בכל זעזועיה, דולה ומעלה את הנקודות הטובות שבה, שהיא קוראה להם: “ניצוצות” ⁵⁴. ויש שהיא מרוממת את היהודי הפשוט למעלה מן “הצדיק” ⁵⁵. חביב עליה האדם בכלל ⁵⁶. שיטה כזו בעד המון העם, אי אפשר שלא תהיה אצלה המעשה עיקר, ולא המדרש; וגם אי אפשר שלא תביע התנגדות כל שהיא כנגד בעלי תלמוד ידועים, שהיו מתגאים ומתרברבים בגאוניותם, והיו מביטים מגבוה על ההמון, והיו, כדרך הטבע, מתיחסים בשלילה חשדנית אל “חדשים מקרוב באו”, שלא נסמכו בבית מדרשם. אבל אין לדון מזה, שהיו לו להבעש“ט או לתלמידיו הבלתי-אמצעיים, או להר”ן השקפות נבדלות משל כלל ישראל בדורות ההם, בעיקרי האמונה – ולהחליט דבר זר זה על יסוד אי אלו פתגמים ⁵⁷, שאנחנו רוצים למצוא בהם את הטוב בעינינו אנו. הבעש“ט בעצמו היה בין הרבנים שהשתתפו בויכוח עם יעקב פראנק ועדתו קודם שנשתמדו ⁵⁸, וגזר תענית על הגזירה, שהיתה מוכנה לצאת מאת צוררי היהודים לשרפת ספרי התלמוד. העובדה של השתתפות הבעש”ט בהויכוח הפומבי, שסודר ע“י הממשלה והכומרוית הקאתולית הראשית בלבוב, היא שקולה כנגד אלף פתגמים, שנזרקו מפי הבעש”ט. הנני אומר אלף על דרך ההפלגה: באמת נשארו רק פתגמים מועטים, וגירסאותיהם הנכונות הן מוטלות בספק, יען כי נמסרו מפה לפה בחילוף נוסחאות בחסר ויתיר. מאלה רובא דרובא הם דברי מוסר ויראת שמים פשוטים אשר כל מגיד מישרים, רב ומוכיח ה“מתנגדים” יכול היה להטיף ולהורות – וביניהם חצי-תריסר כאלה, שאפשר להראות בהם פנים של איזו השקפה נבדלת חפשית קצת. ראשית כל צריך לציין לאיזה מין ולאיזה סגנון ספרותי הם נמנים. והנה המין הספרותי הזה וסגנונו ידוע: זהו מין הפתגמים – האפוריזמין ⁵⁹. כל עיקרם איננו הצעת שיטה או פסקי הלכות, אלא מין ראשי פרקים ושמות של מאמרים, על יסוד פתגמי מוסר בכלל, וביחוד פתגמים בסגנון מסתורי. הנקל הוא למצוא צד שוה בין קונפוציוס, צורואסתר, מיתולוגיה יוונית, מיתולוגיה מצרית, רומית, “הסאגות” של הסקנדינבים, הזנדוסתה של ההודים, והרבה מאגדות חז“ל ועוד הרבה יותר מספר הזהר, ומה גם מהבעש”ט והר“ן. הקבלות ממין זה אינן מוכיחות כלום: הן מוכיחות את השוויון ההכרחי של סגנון אצל מטיפי-מוסר דתיים, בעלי שירה וחזיון, שהם נבדלים הבדל עולמי ותכניתי ועקרוני בתכלית ההבדלה זה מזה. סופר צרפתי אחד ⁶⁰עשה לו צחוק של פאראליליזם גמור בלשון, בסגנון ואף ברעיון בין פתגמיו של איגנטיוס לויולא, מנהיג הישועים וראש האינקוויזיציה (1556–1481), ופתגמיו של וולטיר (1778–1694), ודמיונים כאלו נעתקו אלו מאלו מלה במלה. לסוג זה אני מונה את ההקבלה בין הבעש”ט ובין הנוצרי ⁶¹. חוקר יודע זמנים לא ישים לב לדוגמות של מלים, אך יעמוד על עובדות. אילו היה יחס הבעש"ט אל היהדות התלמודית נבדל אף כמלוא הנימא מיחס הרבנים הבלתי חסידים, אזי לא נצטרף לויכוח זה, ואילו הוא בעצמו, משום מה רצה להצטרף, לא היו רבני הדור ההוא מצרפים אותו מפני הסכנה של פרץ כל שהוא בחומת האחדות על הצד היהודי.

אם כדאי לשים לב אל הפתגמים, הלא ידוע הפתגם ש“הבעש”ט התפאר ואמר, שבאותו זמן היתה התורה שבעל פה, תורת הרבנים, שקועה עד אזניה, ובא הוא והחזיקה באזניה והוציאה" (כלשון התלמוד על שלמה שעשה אזנים לתורה, ורק בסגנון אידי המוני קצת) ⁶². התרחקות תלמידי הבעש“ט מלימודי התלמוד אם איננה בדותא בעלמא, הריהי לכל הפחות גוזמה דמיונית. תלמידי הבעש”ט שדבקו בהחסידות, לא עזבו את תורת בית מדרשם התלמודי. בעל ה“תניא”, האידיאולוג הגדול של החסידות, חיבר את השולחן-ערוך שלו: בעל “יכין ובועז” (“לוית חן” “שירה לחיים”), חיבר את הספר “מאיר נתיבים” (הר' מאיר בר' צבי הירש מרגליות) ⁶³, והגאון ר' שמילקי את ספק “המקנה” ואת ס' “התולדות”, שהוא ספר-מופת של החסידות הבעש“טנית ולמעיין ישיתוהו. לא מועטים הם המקומות בכתבי הבעש”ט, שהוא מביא מתורת הרבנים, כמעט אין דף אשר בו לא הביא דבר מה מתורת ביהמ"ד ולפעמים גם פלפולים. – "זה כמה שנים שאני שרוי אצלם – כותב בעל “אגרת הקדש”, ⁶⁴, המתאר את דרכי החסידים הראשונים, – ולא ראיתי אצלם שום דבר שפלות. מעולם לא לן אצלם ממון בקופסא. תמיד כל ימיהם הם עוסקים בתורה ובמעשים טובים ומצטערים בצרת ישראל. כשיגיע חצות לילה הם ניעורים משנתם, יושבים על הארץ ואפר מקלה על ראשם, ובוכים בלב נשבר על גלות ישראל ⁶⁵. התורה הנגלית היא נשגבה מאד במעלה, אף גם מחכמת הקבלה – כותב הרב מליאדי בפירושו על “הזהר” ⁶⁶. דרך משל כותב בעל “התניא” – כשאדם משיג ומבין איזו הלכה בגמרא, הרי שכלו תופס ומקיף אותה. הלכה זו היא חכמתו ורצונו של ה' שעלה ברצונו כשיטען ראובן כך, ושמעון כך, יהיה הפסק כך וכך, ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם ⁶⁷ובמקום אחר: “הרצון העליון הוא הוא ההלכה עצמה, שמהרהר ומדמה בה, שכל הלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון עליון עצמי, שרק עלה ברצונו שדבר זה מותר או אסור” ⁶⁸; ועוד במקום אחר: "זאת תהיה כל מגמתי בימי חלדי לכלול בהם חיי רוחי ונפשי לקשר בהם מחשבותי ודיבורי במחשבותיו ודיבוריו יתברך, והן הן גופי ההלכות הערוכות לפנינו " ⁶⁹.

ממנהג הסופרים הוא למיין ולפלג את “האסכולות”: אסכולה של הבעש“ט לחוד, ואסכולה של הרב מליאדי – לחוד. הראשונה – מתנגדת להתלמוד, והשניה – מחזיקה בו. קלאסיפיקציה זו, שהאשכנזים נתמחו בה ביותר, אולי היא הולמת מקצועות ידועים של המדע הנסיוני; אבל לגבי המקצוע הרוחני הזה שלנו חוששני שאורגניזציה זו של העמדת-גבולות וקביעת-תחומין, יותר שהיא חכמה עמוקה, היא מלאכה סדרנית שטחית. אין אנו דומים לחיילות מסודרים בקסרקטין, “עדר עדר לבדו”, חיל רגלי לבד, פרשים לבד, רכב לבד, ספנים לבד, לגיון לגיון, גדוד גדוד, איש על מחנהו ואיש על דגלו ואין פלוגה נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא, ולכל אחת פקידים וגבוה מעל גבוה שלה, ונסעו המחנות, ויצאו חוצץ “במערכה”. אולי חוס משטריות זה היא מעלה שלנו, אולי הוא חסרון שלנו – אבל עובדה היא, שאין דבר זה מתאים לאמיתת אופיינו, אפילו עתה, למרות התערבותנו כל כך בגויים, ויגיעותינו במשך דורות להכניס בינינו סדרים, ומה גם בדורות ההם של עירוב כל התחומין ומבוכת הרוחות, ותסיסת הדעות, והחורבן שאחרי ההידאמאקים, והגלויות שלא פסקו! פשיטא, שהיתה רבגווניות שופעת; פשיטא שיש גוון מיוחד לחב”ד, ובחב“ד עצמה ג”כ הרבה גוונים; פשיטא, שהיו חסידים גאונים וחסידים עמי-הארצות (למרות המאמר “אין עם הארץ חסיד”) ⁷⁰פשיטא, שהבעש“ט, וכמה מתלמידיו היו נוחים יותר להמון העם, ואולי גם מרבים להשפיע על הריקנים וההדיוטות מגאון זה, או אחר, שהיה סגור בד' אמות של הלכה, ומגעו ומשאו עם האדם מן השוק היו מועטים, אבל מכאן עד אסכולות ומפלגות ושיטות קבועות, מה רב הדרך! שינויי גוונים כאלה אתה מוצא בין המתנגדים כמו בין החסידים, ולא בהכי עסקינן. עסקינן בתכונות כוללות, מפלגתיות. ההחלטה, ש”הבעש“ט ביקש את אלהי האמת, ולא מצא אותו בתורת ביהמ”ד" היא מליצה בעלמא, אם בכלל אפשר לאמור גוזמא כזאת באופן מליצי, אפשר לאומרה גם על מקובלים למאות, שקדמו. שום עקביות ושום סינתיזה היסטורית להבעש"ט, ושבאו אחריו. אין כאן אלא פלפלא חריפתא והחלטה פורחת באויר.

ההיה הבעש“ט בעצמו גאון בתורה – אין איש מאתנו נוטל עטרה לעצמו להכריע. לפי העדות שמוסר לנו הגאון רבי ליב מבוליכוב בהקדמתו לס' “תפארת ישראל” להגאון רב ישראל חריף, היה הבעש”ט גאון גדול מאד. גם בתשובה שהשיב הרב מאיר בן ר' יעקב עמדין להבעש“ט ⁷¹, הכותב מתייחס אל הבעש”ט כמו אל גאון בתורה. יש עוד הוכחה לגאוניותו של הבעש“ט בס' “קבוצת ישראל” להרב ר' יעקב מרגליות ⁷², שמספר בשם הוריו – תלמידי הבעש”ט שלמדו מפיו, “שהבעש”ט היה גדול בתורה יותר מכל בני דורו“. כמדומני, שאין זו הערכה מדויקת, אלא דיבור של התפעלות יתירה ושיגרא-דלישנא; וחושבני ג”כ, שמה שנאמר מהצד שכנגד, ש“הבעש”ט לא היה מופלג, וידע רק ללמוד גמרא ולקרוא פרק משניות" ⁷³ הוא גם כן דיבור בעלמא עפ“י ההשערה והאומדנא, בלי שום יסוד נכון. בפובליציסטיקה הקלה, וביחוד בדברי פולמוס, משפטים כאלה הם כחומר ביד היוצר, אבל בחקירה היסטורית – אין להם שום ערך. חוקר היסטורי אחראי לא יקבע מסמרות בהרהורים כאלה; אלא כשאיננו יודע, מפני שאין לו ידיעה ברורה ומבוססת על ראיות מהימנות יאמר: אינני יודע. ועוד: צריך להגיד בדיוק מה זה “גאון”, ואם כל הרבנים, שקיבלו תואר זה – הם ראויים לו; ואם נכון הדבר ששמעתי הרבה פעמים (מפי זקני חסידי קוצק), ש”הבעש“ט ידע בעל פה את כל הזהר ונושאי כליו”, אם זה נכנס בגדר הגאונות או לא.

דבר אחד ברור בעיני – לא על סמך ניצוצות-פתגמים, ובודאי לא על יסוד השערות והרהורים; אלא על יסוד מאורעות ועובדות שאין בהן ספק, שהבעש"ט היה אישיות היסטורית ממדרגה ראשונה, אישיות שקבעה את חותמה על חלק גדול של היהדות. אישיות כזו ניתנה להערצה, או למחאה כנגדה; אבל אין רשות לתלות בה דברים פורחים באויר, וחידושים מדומים, שהיא לא חידשה אותם כלל.

[ד]

“שקרים מוסכמים”

“קיימא-לן”, וכבר נבנה על זה בנין גדול, שהבעש“ט “כתב קמיעות ועשה השבעות בשמות”. מנלן? לא מצינו בספרי תלמידיו, אפילו אלו שמייחסים לו נסים ונפלאות, זכר לדבר זה. נכדו של הבעש”ט הר' משה חיים אפרים, בעל “דגל מחנה אפרים” ⁷⁴, שמספר “מופת” מזקנו הבעש“ט, אומר בפירוש, שעשה זאת בלי שום שם, רק בזכות האמונה. למי נאמין? לאיש יודע ועד את המתרחש ואת ההגוי בין אנשי הכת שלו, שיש לו מסורת, או לאיש רחוק בזמן ובדעת? הלא גם אם נניח, שיוצא חלציו של הבעש”ט, רצה להסיר מעל זקנו אשמה זו, דבר זה גרידא דיו להוכיח, שאין דעת החסידים בני הבעש“ט ותלמידיו נוחה מן ה”השתמשות בשמות" וכיצד אפשר לקבוע השערה כזאת בדרך ודאות הנדסית ⁷⁵כנגד עדותו הברורה של בעל “דגל מחנה אפרים”? אין המנהג אצלנו לקרוא ספרים, לקרוא ספרים משני הצדדים, לשקול אלה כנגד אלה, ואח“כ לחוות דעה, כמו שהדבר נהוג בספרות הכללית ובמקצוע לימוד הקורות, על כן האמת נעדרת; והכל הולך – או לצד התהילות והתשבחות, או לצד ההיתול והביטול בהרהור הלב. ניתי ספר אחד ונחזי! הר' מענדיל בודק בעל “סדר הדורות החדש” ⁷⁶כותב גם הוא שהמופתים והנפלאות, שעשה הבעש”ט לעיני רבים היו כולם בלי שום השבעות וקמיעות ⁷⁷. אינני פתי ואינני נותן ערך גדול לספר כזה, המלא נסים ונפלאות; אבל אין רשות לחוקר, שאין לפניו משוא פנים, להעלים עין ממה שהצד החסידי מחליט בבירור, ולעבור עליו בהיסח הדעת ובשתיקה. ולקבוע להלכה היסטורית “כביעתא בכותחא” ⁷⁸, ובלי שום חומר תעודתי, פשוט, מן האויר, שהבעש"ט “השתמש בשמות ובקמיעות”, כאילו ראה ושמע זאת הכותב בעיניו ובאזניו, והוא לא ראה, וכנראה לא קרא את ההפך, אך שמע שיחתן של בריות – בת קול, שאין משגיחין בה!

עוד מין אחד מ“השקרים המוסכמים” הוא מין “החידושים השונים”, שמיחסים להבעש“ט או להחסידות בכלל – לרגל חוסר-בקיאות סובייקטיבי של מי שמוצא את ה”חידושים". אין נפקא מינה בדבר, אם זהו לשבח או לגנאי, תפקיד זה של מתן תעודות לגאונים ולסופרים, לרעיונות ולזרמים, לתקופות ולפרקים, וההכרעה; מה יש בהם מן החידוש המקורי ומה מן החיקוי וההעתק, הוא תלוי במדרגת בקיאותו של אותו הדיין מגלה החידושים; בעיני דל הבקיאות הכל נראה כחדש; בעיני עשיר הבקיאות: “אין כל חדש תחת השמש”. האמת מונחת באמצע; איני טוען: “אני מצאתיה וכולה שלי”, אלא אני מבקש למצוא אותה, דורש ומחפש בחקירות ודרישות כיאות לשאלה גדולה כזו.

הנה עוד אי אלו דוגמאות;

הבעש"ט אומר: “ה' רוצה שיעבדוהו בכל אופנים: אדם יאכל, ישתה ויטייל וישמח בה” ⁷⁹.

על זה מגדל בנוי לתלפיות! נביא ממנו רק זיזים אחדים: “עד הבעש”ט היתה עבודת ה' מצומצמת רק בתפילות ובמעשי המצוות, ובא הבעש“ט ונתן חירות העבודה ופסק, שגם אכילה ושתיה יכולות להיות בכלל עבודות ה'…”

מובן, שהבעש“ט לא התכוון באכילה ושתיה לזלילא וסביאה ⁸⁰כי אם להנצרך לבריאות הגוף, כדי לעבוד את ה' ב”שמחה" ⁸¹, כמו שנאמר בהפתגם הרומי הידוע, כי “נפש בריאה נמצאת בגוף בריא” ⁸². אין כאן שום חידוש ומקורות, ושום שינוי ממטבע ששנו חכמים. ידוע מאמרו של רבי אליעזר הקפר, שהנזיר צריך להביא קרבן מפני שציער עצמו מן היין והמאמר שאחריו, הכתוב בסגנון מסתורי: “לעולם יראה אדם את עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו” ⁸³, ומאמר הלל לתלמידיו שנפטר מהם: שהוא הלך לעשות מצוה, לרחוץ את הגוף ולאכול ⁸⁴, ורבי יהודה הלוי כתב: “תורת משה לא העבידה אותנו בפרישות… וכללו של דבר: תורתנו נחלקה בין אהבה, והיראה והשמחה תתקרב אל ה' בכל אחד מהנה” ⁸⁵. האם בשביל כך הבעש“ט ריפורמטור יתקרי? מתקן דתי הוא המוסיף איזה דבר על דת או הגורע ממנה. הבעש”ט לא הוסיף ולא גרע. הוא רק קבע על כמה משיחותיו חותם משיחי-נביאי. אפשר שיש לחשוב אותו ליוצר הסגנון העסיסי הפתגמי של “תורות האדמו”רים" שאחריו, אלה הנמצאות בספרים כס' “נועם אלימלך” או “קדושת ישראל” (למען השם! אל תתרגמו אותן, מפני שהן מתהדיטות!), והטובות מכל, הנשמעות מפה לאוזן בסודי שיח, שמעתי באזני בגור, בז’יכלין, בצ’יחאנוב – הקורצות, המציצות מן החרכים, היורדות לפעמים עדי הנפש בקוצר מליהן, ובאידית המיוחדת שבה הן נאמרות, שיש בהן לפעמים עידון ומתיקות נפשית, ולפעמים מעין גלוי שכינה של געגועים, ולעולם – אי אלו אדי תכלת מסתוריים חופפים עליהן – זהו מין ממיני השירה הלירית שלנו, דוקה: לירית, לשון הנשמות, של פאתוס, כבוש, לא דרשנות ורהטוריקה, אלא התזת ניצוצות, אלא צלילים של ניצוצות… מצד זה לא הסתכלו בהן המבקרים, שהתנפלו על המטוה הזה באיזמליהם ובחרבות שבלשונם, כמי שרוצה לפוצץ בפטיש… רצפות של פרחים, או גוונים של פרפר – יש לנו כאן ענין עם אמנות.

ממין זה הוא אותו אפוריזם ידוע של הבעש"ט: “שהוא בא לעולם להראות שעיקר העבודה אינם הצומות והתעניות, אלא להמשיך על כל אחד מישראל אלו השלושה: אהבת ה', אהבת ישראל, ואהבת התורה”.

זהו, לפי צורתו, ביטוי של השראת רוח, ולא פסק דין או “אני מאמין”. מי שמנסה לצבטו בצבת או לנתחו בתער הסופר, מזכירני את חברי הבחור מבהמ"ד, שהקשיב עמי יחד לשיר הזמיר בלילות אייר, ושאל אותי: מאי קמשמע לן?

אילו היה הבעש“ט יודע פרק בשיר, ורוצה לכתוב שירים, אזי הלביש את הרעיון הזה בצורה של מכתם. מכיון שלא היה משורר, הביע את שירתו בסגנון המתאים לה עד להפליא, וזהו סגנון “התורה”, שהאדמו”ורים לוחשים אגב ניגון. אין “מטרה” לכל תורה מיוחדת, כמו שאין “מטרה” לכל ניגון מיוחד, בלתי אם מטרה אחת לכולן – להביא את השומעים למצב רוח מרומם, לפיכך אין תורות כאלה נכתבות אלא נאמרות. הכתיבה אח“כ היא דבר טפל – לקט שכחה ופאה – וע”פ רוב איננה מוסרת את התוך האמתי.

י.ל. פרץ מילא תפקיד ללא ערוך של הפריה אמתית כהספרות היפה שלנו, בחזיונותיו על החסידות. אמנם, אין זאת החסידות הבעש“טית, ולא החב”דית, אלא החסידות של י.ל. פרץ. הוא התרשם יותר בעקיפין, מאשר ע"י הסתכלות די ממושכת, ובאופן בלתי-אמצעי בנושא החי הזה. גם קריאתו ובקיאותו לא היו די מקיפות. גם נושאים כמה מחזיונותיו יותר מדי ברור את חותם ההסתגלות להבליטריסטיקה החדישה הזרה, ולאפני-התאור, שבהם היא מתארת דברים עטופי תעלומה ורזי דרזין! לפיכך, כמה מחזיונותיו הם לקויים ומעורפלים יותר מן השיעור. בבחינה עיונית צדק בשאיפתו להכניס את המסתוריות שלנו לתוך המסתוריות האנושית הכללית. יבוא יום אשר אז אפשר יהיה לדון עליה על הרקע המשותף לכל העמים. ברם נסיון זה עדיין הוא מוקדם. המקצוע המיוחד שלנו עדיין לא נחקר למדי. למה הדבר דומה? להמדע של חקירות הלשונות בדרך השוואה. קודם כל צריך לדעת ידיעה מספיקה ועמוקה את חוקי הדקדוק ושימוש הלשון ואת הרוח הפנימית של כל לשון ולשון לבדה, ורק אז אפשר לגשת אל מדע-לשון-המשוה, ולמצוא את הקשר המאחד וגם את השפעת הגומלין. אבל בכל חזיונותיו תפס פרץ את סוד ההשראה באופן קולע, יען כי הוא, אף כי לא ידע את החסידות די צרכו, הרגיש אותה בהרגשה של אמן.

בזמן הקדמון, קודם שנסתעפו הדברים שבספרות למינים וסוגים וזנים שונים של מדע וחקירה מהרבה מקצועות, של הטפה ומוסר, של סיפור ושיחה, משל ומליצה, וכל מיני שירים, עד שלא יעלה על לב אדם להוציא דין משיר ולשיר על חוק שבהנדסה – בזמן הקדמון ההוא היתה רק חלוקה שטחית וכללית אחת: ההלכה והאגדה, וידוע מאמר חז“ל: “אין למדים מן האגדות” ⁸⁶; ואותן מ”ט או שבעים פנים לתורה ⁸⁷בוודאי לא על ההלכה אלא על האגדה נאמרו – ונניח שגם החסידות הראתה איזה פנים חדשות בתורה, הלא אפשר להכניסן בכלל “השבעים”.

באמת גם מבחינה זו, המופרכת מעיקרה: החשבת פתגם בעש“טי ליסוד ועיקר והלכה למעשה וגם מבחינה זו היו ויכוחי סופרינו ומשאם ומתנם חד-צדדיים באופן אשר כמעט לא ייאמן. “התלמוד לא שם את עבודת ה' עצמו לעיקר אם לא נתגשמה באיזו מצוה…” ⁸⁸והראיה על זה מאמר ר' זירא, שקרא על איש שנמנע מן התורה כדי להתפלל: מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, ומאמרו של רבא, שקרא על המתפללים שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה ⁸⁹– וחסל! אין עוד מאמרים חוץ מאלה? הרי מאמרו של ר' המנונא בפרק “אין עומדין”: כמה הלכתי גבורתי איכא למשמע מהני קראי דחנה: וחנה מדברת על לבה מכאן להמתפלל שצריך לחתוך בשפתו, וקרא לזה הלכתי גבורתי ⁹⁰! ובפ' תפלת השחר: כשחלה רבי אליעזר הגדול נכנסו תלמידיו לבקרו ואמרו לו, רבי למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי העוה”ב, ואמר להם: כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים ותזכו לחיי עולם הבא ⁹¹, הרי שקרא את התפילה בשם חיי עוה“ב ולא”חיע“ה” ^{92 93}; ובמקום אחר: “לאהבה את ה' ולעבדו” – איזה עבודה זו תפילה ⁹⁴; ועוד: “גדולה תפילה יותר ממעשים טובים” ⁹⁵; ואמרו עליו על רבי עקיבא: כשהיה מתפלל אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת" (מפני כריעות והשתחוויות) ⁹⁶; ואיסורו להפסיק באמצע התפילה “אפילו נחש כרוך על עקבו”, מה שאין כן בתורה ⁹⁷; והיו תנאים כרבי חנינא בן דוסא, למשל, שכמעט לא נזכר שמם בין בעלי ההלכות, אלא רק בעניני תפילה; והמחלוקת בין רבן גמליאל ובין רבי יהושוע מה היתה אם לא בשל תפילת ערבית? ⁹⁸וכל מסכת ברכות הלא היא רק ללמד את העם סדר תפילות וברכות, והדעת נותנת שאין לסמוך על שנים שלושה פתגמים יוצאים מן הכלל, אלא על הרוב והכלל, ולא על איזו דעת יחיד שנשמעה בתוך השקלא וטריא, אלא על מה שנפסק להלכה, ולהלכה נפסק, שמפסיקין באמצע הלימוד בשביל התפילה ⁹⁹.

ברור הדבר, שהפלגת ערך התפילה אצל הבעש“ט איננה בניגוד להתלמוד, אלא בהסכם עם התלמוד. בכלל החסידות היא היא האדיקות התלמודית השולחן ערוכית בלי שום שינוי וחילוף ערכין, זולתי הכנסת יותר יסודות מסתוריים מהקבלה, ביחוד של האר”י בנוסח התפילות והכוונות. האמונה בנסים ובנפלאות היתה נפוצה בין המתנגדים לא פחות מאשר בין החסידים, ואין חילוף שיטה אלא חילוף גברא, כשהמתנגדים מספרים ע“ד נסים ונפלאות, שעשה המהר”ל מפראג, או כשהחסידים מספרים על דבר האותות והמופתים שעשה הבעש"ט. מעולם היתה האגדה העממית קושרת לראש חביביה כתרי-הוד של עושי-נפלאות, במידה פחותה או יתרה. הכמות איננה חשובה, אלא האיכות: עיקרא דדינא, אם יש יכולת ביד בן אדם לשנות את חוקי הטבע, או לא. כשבני אדם מגיעים לידי הכרה ברורה, שאין יכולת כזאת, אז האמונה בדברים כאלה, תמה נכרתה, כשעוד לא הגיעו להכרה זו יאמינו אלה בגאוניהם ואלה בקדושיהם.

האדיקות באותה התמונה המיוחדת שבה “התפתחה” בין אחינו בעלי הנוסח האשכנזי בארצות הסלאוים, שצימצמה את מושג התורה, ושהתרחקה עד הקצה האחרון בסייגים וחומרות, נתקבלה גם ע“י החסידות; ואם יש בדברי הבעש”ט פתגמים מסתוריים כמו “אין לך דבר בעולם שלא תהא הקדושה שורה עליו”, לא הבעש“ט בדה את הדבר הזה מלבו, אלא זהו המושג של “הכלים השבורים” בכל ספרי המקובלים – ומה הם, אם לא כוחות ה' הנמצאים בתוך הבריאה כולה, ועל האדם העשוי בדמות דיוקנו של הקב”ה מוטלת החובה להחזיר הכל למקורו הראשון? הלא גם הגר“א החזיק בתורת הקבלה, גם אם לא באותו הגוון של האר”י, אבל נמשך אחרי הקבלה, מהרמב“ם ואילך – הרמב”ם הפוסק האחרון שעמד כצור איתן כנגד הקבלה – הוכנסו איתנים (אלמנטים) של קבלה לתוך הדינים וההנהגות וסידורי התפילה, ולא היתה שיטה ניגודית קבועה ומסוימת כנגדה, אלא הן ולאו ועל כן ניצחה החסידות את המתנגדות, מפני שיש לה ברית כרותה וגלויה עם הקבלה, בעוד אשר להמתנגדות היתה ג“כ ברית כזאת אבל רק למקוטעין ולסרוגין; ולעולם, הדבר הפשוט והחזק והגלוי יותר מנצח את הדבר המגומגם והמתחמק. אינני אומר, שצריך להתנגד לקבלה – חושבני, שהקבלה היא פרדס תפארת כמו שההלכה היא השדה של היהדות הדתית. אבל להתנגד אל החסידות בעקביות, צריך היה להתנגד אל האר”י, ויתר על כן להזוהר הקדוש. למלחמה כזו קמה רוח בקרב המתנגדים. הם היו אנשים גדולים בתורה, ואיש מהם לא יכול היה לכתוב דברי מליצה כאלה, שחכמי התלמוד הקלו בתפילה, ושהבעש“ט חידש תיקון גדול, וגם לא יכלו ללמד עליו חובה בשל המושג של קדושה כללית, כי בנוגע להתלמוד – הם היו בקיאים למדי, כדי להבין שיש לו להבעש”ט על מה לסמוך; וכן גם בנוגע לקבלה. ואם כן, מה נשאר מכל הקובלנות והמחאות? נוסח ספרד ושאלת “תפילה בזמנה”. אמנם מבחינת הדין – שאלות חשובות, אבל לא חשובות כל כך כדי להרחיב בשבילן את העולם – ברבות הימים הורגלו בהן ועבר הרעש, והסערה קמה לדממה.

[ה]

נסיונות הר"ן לקביעת שיטה

אחרי שהובררה לנו מהותה של החסידות הבעש“טית כהוויתה, אנו יכולים לשוב לעיין בתורותיו של הר”ן במה שנשאר לפנינו, אחרי סימן ז‘, שדיברנו עליו בפרק ב’, כי בסימנים האחרונים האלה נגע הר"ן בצדדים אחרים של החסידות – לא באלה, שרוב סופרינו עמדו עליהם ותארו אותם כהופעות מקוריות, אלא צדדים אחרים, שיש בהם באמת קצת חידוש ושינוי.

אחד מאלה הוא כל עיקרו של ענין “הצדיק”, קרי וכתיב: “הצדיק” בלשון יחיד ולא “הצדיקים” בלשון רבים. רחימא ויקרא לרבנן, כבוד ותהילה לצדיקים “יסודי עולם” ומגיני הדור – כל העולם הרוחני שלנו היה מלא אותם והפתקים הנודעים לזה היו מספיקים למלא כרך גדול; אבל שידבק יהודי בצדיק אחד, בהתנגדות, או לפחות בהיסח דעת גמור, כלפי אחרים – צמצום אישי זה, עם מסירת האדמו“ריות, ככל האפשר, בירושה, כנימוסי המלכות, דבר זה אין לו שרשים אלא בתוך תוכה של כת זו בעצמה, בתוך תיקון הסתדרותי תכסיסי בשביל הקיום והחיזוק. כמה מהמחברים החסידים ניסו לתלות אותו ב”ועשה לך רב" ¹⁰⁰, אבל זהו פלפול, כי כוונתה של משנה זו היא בשביל לימוד והחסיד עפ“י רוב איננו לומד מפי הרבי שלו, וגם ה”עושה לו רב" עובר מרב לרב, מה שאין כן החסיד, המתמכר לצמיתות לרבי אחד. כל ענין “הרבי” והיחס אליו והמונופולין שלו ולזרעו אצל מספר ידוע של יהודים מפוזרים, וכל יחודם והגדרתם בתור “עולם” כרוך אחרי איש אחד, לא בתור תלמידים ממש, ולא בתור בני קהילה מקומית אחת – זהו דבר שנתפתח במשך הדורות מהבעש“ט עד הר”ן, כי הבעש“ט בעצמו לא הספיק לראות את כל ההשתלשלות הזאת בחייו. דבר זה לא היה במחנה האדוקים מכבר. להרב היתה עדה; לרב הגליל היה מספר קהילות; לראש הישיבה היו תלמידים שומעי שיעורו. לאיש מהם לא היה “עולם”. “העולם” יצא לאויר העולם רק עם “הצדיק”. אפילו במחנה המקובלים לא היתה מונואבטוריטה כזו. בעלי הקבלה היו מעריצים את גאוניהם יחד לפי מדרגותיהם. ו”הלומדים" העוסקים בנגלה עברו מישיבה לישיבה ולמדו מפי גאונים שונים, אעפ“י שהיה לכל אחד ואחד “דרך שלו”. תלמידו של רבי עקיבא איגר לא היה חסידו של זה, אלא תלמידו, אעפ”י שלמד ממנו הרבה; אבל יהודי שהיה נוסע לסאדיגורה, ונגע בקצות אצבעותיו של הרבי דשם – והיה לחסידו שלו ורק שלו.

מסופקני אם הדבר הזה נעשה בתור מסקנה של איזה עיון ושיטה, ואעפ"י שבדיעבד התיגעו למצוא סמך וסעד לכך ¹⁰¹, ונכנסו בפלפולים.

אחרי הסתלקות הבעש“ט נמשכו מקצת העם אחרי תלמוד זה,, ומקצתם אחרי זולתו. ברבות הימים שוב צדיק צדיק ותלמידיו. “העולם” לא בא לכלל דעה אחת, והלך ונתפרד. הנטיה האינדיבידואלית, הקושי להתמיד בתוך קיבוץ גדול אחד – גרמו להסתעפות ולהתפוררות. הברירה היתה: או להכיר בצדיק אחד חד בדרא, כמו שהיה הבעש”ט בזמנו, או להקים צדיקים שונים. הדבר הראשון היה בלתי אפשרי לרגל חילוקי הדעות, וגם ההגנה העצמית בפני הניגוד היתה קשה מאד; וכן גם היתה שאלת המקום מכשול גדול. עם קושי התחרות וסכנת הדרכים בדורות ההם, אי אפשר למצוא מקום מרכזי בגולה בשביל רבי כולל. קל ונוח יותר היה הדבר לחלק את האדמו“ריות לאישים ולמקומות רבים ושונים; ומשהתחילו להתפלג לא נמלט הדבר ממחלוקת: מי גדול ממי, ומתאוות הניצוח ומן ההגנה העצמית של כל “עולם” על עצמו, על בחירתו שהיתה לפי דעתו הטובה ביותר, וברבות הימים נתפתח גם איזה גוון מיוחד, שהתבטא ב”תורות", בשיח ושיג, במנהגים, ביחוסי משפחה, ואף בניגודים ¹⁰². וכמובן במשך הדורות היו הדברים הללו לטבעות מיוחדות בשלשלת מסורת לכל אחת לבדה.

על הדבר הזה בעיקרו עמד הר“ן בסימן ח' מתיקוניו. הוא האריך להטעים ולנמק את איסור לימוד הפילוסופיה ¹⁰³– שאיננו מחידושי החסידות כלל וכלל. מימי המחלוקת כנגד הרמב”ם, וביחוד מימי הרשב“א ¹⁰⁴, אסרו הרבנים וחזרו ואסרו את לימוד הפילוסופיה ובתור הנחה מיוחדת בעד מי “שמילא כרסו ש”ס ופוסקים” וכו‘, ומזהיר לבלי למוד חקירות הרמב“ם, ואולם יחד עם זה מביע ההערצה להרמב”ם ¹⁰⁵. כל הדברים האלה הם עתיקים, ובמשך כל הדורות הביא הרמב“ם במבוכה את האדוקים, ומבלי יכולת להסכים עליו או למחות כנגדו, התאמצו בכוונה רצויה לאחוז את החבל בשני ראשיו. מבחינה זו אין בין הר”ן וגאוני המתנגדים ולא כלום ¹⁰⁶, אלא שהר“ן הכניס עוד בכלל ה”סכנה" גם את ר’ יצחק עראמה בעל העקידה (“עקידת יצחק”) וזו לשונו שם: “ספר העקידה הוא ספר כשר, רק מחמת שמביא דברי המחקרים והקושיות שלהם, לכן אין נכון ללמוד אותו” ¹⁰⁷. ורוצה אני לסיים בזה רק בהוספת פרט מופלא אחד, ששמעתי מפי זקני החסידים (ואינני יודע אם בא בדפוס), שהר“ן אמר לחסידיו, כשיבוא המשיח – יצטרך העולם ללמוד יותר את ספרי הרמב”ם, ובפרט הלכות בית-הבחירה וכו', מפני שהרמב“ם היה הפוסק היחידי שכתב את “ידו החזקה” לא רק בעד בני ישראל בגלות, אלא גם בעד ימות המשיח; אבל – הוסיף לומר: את הספר “מורה נבוכים” כתב רק בעד בנ”י בגלות, מפני שאין נבוכים בימות המשיח.

וצריך לציין עוד הפעם בשביל בירור המושגים, שהאזהרות ודברי המוסר האלה אינם מהמצאות הבעש“ט או הר”ן או זולתם ממייסדי כת החסידים, כי החסידים היו שוונים בהם לגמרי אל שאר האדוקים הקנאים שנקראו בשם “מתנגדים”. החידוש העיקרי של החסידות היה “הצדיק”, ועל העיקר הזה עמד הר"ן בסימן ה'. הוא קרא לזה “אמונת חכמים”, והביטוי הזה נשתגר מאד בפי החסידים. זהו מה שקוראים בגרמנית בשם “אויטאריטעטס-גלויבע”.

בראש דבריו נכנס הר“ן לחקירת הלשון. “פירוש אמונה הוא לשון חיזוק וקיום, כמו שכתוב: ותקעתיו יתד במקום נאמן ¹⁰⁸וגם הוא לשון אומן כמש”כ: כאשר ישא האומן את היונק ¹⁰⁹, כמו שע”י אומן נולד בהילד טבע לפי אומנותו (חינוכו), כן האמונה מכריחה טבע האדם לכל המידות – ומחמת שאנחנו בנ“י בחרנו בקיום התורה ומצוותיה, שבה נברא העולם, ובסיבת הצדיקים והחכמים נתקימו אצלנו התורה ומצוותיה, על כן נצרך לנו מאד תועלת אמונה בהם, למען שיימשך טבענו לקיום התורה ומצוותיה, וכמו שהזהירה התורה בלאו דלא תסור” ¹¹⁰; ובמקום אחר הוא כותב בלשון משל ומליצה: “בלעדי אמונת חכמים יכול אדם להשתגע, כי כל השגעון נמשך מחמת שאינו שומע לבעלי שכל” ¹¹¹. ומענין הדבר, שבשביל הסברה יתרה, הוא מסתייע גם בדוגמה מן העולם המסחרי שבימיו וכותב: “בכל המשא ומתן ומסחרים צריכים גם כן למידת אמונה, כי צריכים להאמין להקומיסיוניר, ומכלל אמונת חכמים אצלו בלי עניית הכרת פניו ¹¹²ודמותו וצלמו ותנועותיו ותארו, כי אין הבדל בתארו לשאר בני אדם” ¹¹³.

הוא פתח בשאלה, אבל לא פתר אותה ע“י איזה עיקר חדש חסידי אלא חזר לאכסניה של היהדות האדוקה. הלאו ד”לא תוסר" איננו מוכיח כלום: “ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת ויגידו לך… על פי התורה אשר יורוך… לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל” ועל זה דרשו ז"ל: “אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן שאומר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל” – זהו יסוד כללי לתורה שבעל פה, כי התורה ניתנה בכתב, וכשתהיה מחלוקת בפירוש בכתובים או בדימוי דבר לדבר, ותעשה התורה כמה תורות, לכך חתך הכתוב את הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני ה' במקום אשר יבחר, ואפשר להמשיך את פעולת החוק הזה גם על ראשי הרבנים בכל הדורות; אבל גם אם יש כאן יסוד לסמכותם של גאוני הרבנים המוסמכים, הפוסקים והדיינים בכלל, אין כאן סמך כל שהוא לעניין “הצדיק” והדבקים בו; והמשל בהקומיסיוניר ¹¹⁴– יותר שהוא מופת הוא בדיחה. אין המושג אמונה מתאים לזה, אלא מושג הבטחון; כל שולח בוטח בשליחו, בלי שים לב לתואר פניו, רק על יסוד הכרתו, שהוא מכיר את השליח, אבל יחס החסיד אל הצדיק שלו, איננו בטחון בדברי אמונות בעלמא, אלא אמונה.

סמכותו של הרב היא סמכות על ספרים, ושל “הצדיק” היא סמכות אישית. הראשונה היא מלתא דעבידא לגלויי. מי שהתמחה יוכל לבדוק ולבקר בעצמו, אם נכון הפסק, אשר חתך הרב ¹¹⁵אבל אין אדם יכול לבדוק ולבקר בעצמו פתגמי עירין קדישין ודברי שמים. הלמדן עומד ברשות עצמו כלפי כל גאון שבעולם, רשות עצמו זאת אומרת תורתו ¹¹⁶, אבל הוא איננו נחשב מאומה כלפי “הצדיק” הכי צעיר והכי בלתי מלומד. איש לא ביקש את בעל הש“ך, או את בעל הטורי זהב, שיתפלל בעדו; אבל המונים המונים מפציעים באיזה אדמו”ר שיהיה – שיעתיר בעדם. בין “סתרי תורה” אפשר למצוא בפתגמים בודדים איזה סמך לזה: “אתדבקות רוחא ברוחא”, וכדומה מן המליצות המסתוריות; אבל, אפילו עפ"י קבלה, אין לנמק את המוסד של “צדיק אחד”. זהו דבר החידוש המסמן את המוסד של “צדיק אחד”. דבר זה דומני, שלא היה דבר שבדת. אף לא היה בתחילתו (עכשיו כמובן, כבר הוא) דבר שבמנהג חג ובמסורת, אלא זהו דבר שבנשמת האדם, דבר עמוק יותר מכל דקדוקי הדינים וחילופי הנוסחאות.

כסלע תלפיות איתן ומוצק מתוך דכי ים ללא חוף, מזדקפת צפת מן הככר אשר מסביב. – כולה טובלת בזוהרי חמה על הגבעות, ומזהירה בבתיה, הלבנים הקטנים. מי בנה אותך, עיר חביבה, ענוגה, חיוורת – על במתי הרים? כמו קטע מקסים של יופי בדולחי, כמעט מסנוור, הדהימתני עיר זו כשראיתיה בפעם הראשונה לפני מלחמת התבל [הראשונה]. בלי משים עצמתי עיני לרגע, ברצותי לספוג את המחזה ולשמרו בזכרוני לבל יטושטש. רחפו לנגד עיני אותיות ספר הזוהר דפוס לובלין שפ"ג, שנשתמר במשפחתי מדורי דורות; וזמזמו באזני שברי קולות של החסידים, ששמעתים בילדותי מסלסלים אמירת זוהר, “המסוגלת לנשמה”.

אם חברון היא פרשת חומש, וטבריה – מסכתא מרובת פרקים ממסכתות הש“ס, צפת היא ספר הזוהר שנתגשם, ישב לו ספר הזוהר במרומי סלעים על ראש פסגה, ובני משפחתו מסביב לו: סתרי תורה, וספרא דצניעזתא, ומדרש הנעלם ורעוא מהימנא, ואדרא רבה, ואדרא זוטא –זאת צפת! דברי הימים שלה הם מחזה קסם מלא תמונות מסתוריות נפלאות ומלבבות, ועל כולן פרושה כטלית של תכלת חורורת, דמות דיוקנו של המקובל הכי חביב, בעל התמימות המוסרית העמוקה, האספקלריה המאירה של רזין דרזין, הלוחם הענקי כנגד השעמום והרקבון של יאוש – האר”י הקדוש!

עבודתו ומאורעות חייו לא ניתנו להישקל במאזנים של פלפולא דאוריתא, או של משא ומתן בבקורת מחוכמת, אלא ניתנו להרגשה בתור חלק חשוב של דרמה לאומית גדולה. היתה לנו “מגילת תענית” ונאד של דם ודמעות, במשך אלפי שנים, בשל התקיימות שארית ישראל, שאר הישוב, שאר יעקב, שנתהדק אל בתי המדרשות, והישיבות, והקברים הקדושים מתוך צער ויסורין ומסירות נפש, לבל יינתק חוט ההמשך ההיסטורי. השרידים ההם באותם הדורות בארץ ישראל – מקצתם היו כאודים מוצלים מאש האינקביזיציה, מקצתם – פליטי הנודדים מן הגירושין והגלויות והרדיפות והנגישות. כמעט כל איש עבר “שבעה מדורי גיהנם”. הם נועדו להיות נושאי הברכה לעמם בגולה, לחיות חיי מוסר לפנים משורת החוקים, להיות למופת לרבים ולאור לתפוצות ישראל. אין בר בלא תבן. ובלי ספק התגנבו לתוך המחנה גם שועלים קטנים רודפי בצע, אבל גם בימינו ובכל מפלגה, ולמרות כל האפוטרופסות והשמירה, אין מחנה קדוש בכל פרטיו בתכלית הקדושה. שאר ישוב ההוא – מובן שהיה לו אופי דתי כמשפט הימים ההם. לא היה אז דבר בישראל או בעמים בכל העולם, על כל מדרגות החינוך והתרבות, בכל מקצועות החיים והעבודה, אשר דת זו או אחרת לא הטביעה עליו את חותמה. כל מה שאירע בארץ ישראל, אירע לרגל נימוקים דתיים. כל האיפופיה של מלחמות הצלבנים היתה דתית, וכל מלחמות המושלמנים היו מלחמות הגנה על טענותיהם הדתיות שלהם; כל הישובים שנעשו שם ע"י העמים השונים היו בתי תפילה, מנזרים ואסכולות דתיות שלהם. אי אפשר, משום צד, שהיה להישוב הישן שלנו אופי אחר. צוררינו עשו כל מה שבכוחם – ולכוחם לא היה גבול! – להכרית לנו כל זכר בארץ אבותינו, והחוש של הגנה עצמית לאומית אשר בקרבנו נאבק והתענה ונפתל נפתולי אלהים לחזק ולהחזיק את הקשר, ולהותיר לנו למחיה ולפליטה גדולה את שארית הישוב.

במאה הי“ז נראה היה לעיני בשר, שגזר דינו של ישובנו בארץ ישראל נחתם לכליון ולאבדון. נפערה תהום היאוש; לא ניתן אף לקו אור אחד של תקוה ונחמה לחדור לחשכת הדכאון. העניות המנוולת הפושטת יד חנקה את הרוח. לרגליה באו השעמום והרקבון הנפשי – גלה כבוד מישראל! במצב ירוד כזה – וזאת הבינו טובי עמנו אז יותר משהם מבינים עתה – נחוצה לא רק עזרה חומרית, אלא גם, ואולי בעיקר, סיעתא דשמיא, ז”א, התחדשות הרוח, טל של תחיה, נחוץ היה לפחת רוח ישע ותקוה ונחומים לתוך העצמות היבשות. וזהו הדבר שעשה האר“י בזמנו ובמקומו. הוא החיה את הלבבות ברגשי קודש. הוא צמצם את כל כוחו והלך רוחו, וישם כל מעיניו בנקודה אחת; בתקות הגאולה. עצם רוחו היה משיחי, בענוה וחשאי, בלי קולי קולות, נתן לבני מקומו, שהיו מצומצמים בחוג צר של המצוות המעשיות – מעוף חדש, אמנם מסתורי, אבל רווי בשפע קדושה וטהרה וחלומות נוגה. ככה יצא אור גדול מצפת; פרח פלאים, הייתי אומר: שחלב ענקי עלה מחגוי הסלעים: התעוררות דתית אדירה, שאיפה לגאולה מתוך חיי נזירות ופרישות של עדת יחידי סגולה, שהאר”י לבב את לבותיהם בחזוק האמונה העצומה ששכנה בנפשו.

זה היה הכוח החדש שנכנס לבין עמנו, נשבר הלב ומדוכדך הנפש שבאוקראינה! הימים ימי הדרור באוקראינה, הדרור, אשר נביאנו המקונן, ברוח האירוניה הדקה שלו, אומר עליו: “קורא (הריש קמוצה) להם דרור אל החרב, אל הדבר ואל הרעב. ונתתי אתכם לזועה לכל ממלכות הארץ!” ¹¹⁷. התקופה – תקופה שאחרי המהפכה ההידאמאקית. גם שם היתה שארית ישראל על עברי פי פחת, הירידה והיאוש. שינוי-מלכויות היה, ואיש לא ידע מה ילד יום. ההרפתקאות המדיניות והכלכליות נסתבכו באופן מבהיל. הארץ הזאת כבר היתה מקום מוכן לפורענויות הרבה מאות שנים לפני גזרת ת“ח. היא היתה כמעט מקום קבוע להתנפלויות ע”י גיסות התתרים מפרק לפרק. כמעט כל התנפלות כזאת הפכה את החלקים הנושבים למדבר שממה, וביחוד החריבה והשמידה את קהילות ישראל. במאה הי“ז עדיין היתה חלק מחלקי פולין; אבל לרגל ריחוק המקומות האלה ממרכז הממשלה בפולין, היה שם שלטון הפולנים מרופ-ף, ורובו היה מסור בידי הרוזנים הפולאנים בעלי האחוזות ¹¹⁸. בין כשניצחו התתרים, בין כשניצחו הפולנים, חורבן המלחמה היה מהרס את היהודים. גזרת ת”ח כמעט עשתה אתם כלה. הרבה קהילות נספו, מספר עצום מאד נהרגו, מספר גדול עוד יותר נפצעו והוממו לכל ימי חייהם. רבים מאד ברחו, ומספר מסוים המירו את דתם ¹¹⁹. לאוקראינה נחשב אז מחוז קיוב (חוץ מחלקו הצפוני, ששם היו אז יערים גדולים), כל שדות שטף הדניפר התחתון עם החלק הנקרא “זאפאראזש’יאי”, כלומר מאחורי הפורוגים ¹²⁰, ועל חופי נהר הבוג בכל מחוז זוניגורוד הישן ומחוז ברצלב עם שדה אוצ’אקוב והחלק המזרחי של המחוז וויניצא, וכל המקומות בין הנהרים: דניסטר ובוג ¹²¹. על הככר הגדול הזה היו קהילות ישראל וישובים מפוזרים רק במקומות מסוימים. הדבר הזה היה תלוי בנטית רוחם של אדוני האחוזות ¹²², אחרי ת“ח-ת”ט היתה תקופה קצרה, אשר אז רצתה ממשלת פולין לשים משטר בארץ; אבל הרצון לבדו לא הספיק. נחוץ היה לשלוח לאוקראינה מחנה צבא כבד מאד, וממשלת פולין כבר נאחזה אז בסבך השינויים שהתרגשו לבוא ¹²³; ומן הנמנע היה לה לסדר את כוחותיה לקצוי ארץ. על כן היתה אוקראינה עוד משובשת בגיסות. פעם בפעם התפרצה איזו בהלה, והיו היהודים רצים ליערות להתחבא שם מן הרוצחים והליסטים ¹²⁴. גם אחרי החורבן היו שרידי החרב לקוצים ולצנינים בעיני ההמון הפרא ¹²⁵.

אחרי אשר כל הונם היה לשלל, ובתיהם נהרסו, ירדו עד הדיוטה התחתונה של עוני ודלות. ארץ הברכה (אוקראינה היא מטבעה ארץ פוריה, רבת יערות ונכבדת מים) נהפכה להם לארץ דמים ורעב ומחסור; סאת הצרות “נתמלאה” ע“י התמרמרות ואיבה בקרב היהודים בינם לבין עצמם, אשר פרצו, – לא לרגל החסידות והמתנגדות, אלא קודם לשתיהן, לרגל המצב הכלכלי, שהיה אי-בריא גם לפני ת”ח-תט“ו ונעשה בלתי אפשרי אחריהן ¹²⁶. למרות יתרון העושר הטבעי של אוקראינה, היה מצב כלכלתם של היהודים הרבה יותר תלוי באויר מאשר בחלקים המרכזיים של פולין ¹²⁷. בפולין העצמית היו היהודים מהוים רוב מנין ורוב בנין של העירוניים, והיו משתתפים כראשונים בבנין הערים הרבות, והיו עוסקים במלאכות ובחנוונות זעירה, ועוברים קמעא קמעא גם למסחר סיטוני רברבא, ובמידה מועטת גם לתעשיה, באותה המידה הפחותה שהיתה אז תעשיה בארץ ¹²⁸. היו גם אי אלו חוכרי נכסים, אבל במספר מועט. כנגד זה, באוקראינה, היתה החכירה העסק-העיקרי. היהודים שם כמעט נתמחו למכירת נכסים ¹²⁹. שתי סיבות גרמו להבדל זה. האצילים הפולאניים בעלי הנכסים בפולין עצמה היו שולטים בנכסיהם בעצמם, ורק לעתים רחוקות מסרו אותם בחכירה, וכשמסרום – מסרום לפולאנים, והיו מתבוששים קצת למסור אותם ליהודים שמא יחולל כבודם ע”י זה ¹³⁰. לא כן באוקראינה – שם היו ערים מועטות, כפרים רבים, ורוב אחוזות הקרקעות היו שייכות לאצילים פולניים, שלא ישבו על אתר אלא בפולין העצמית, ושם לא חששו לדעת הקהל, והיו מוסרים את אחוזותיהם מרצון בחכירה בידי היהודים; לרגל הנסיון המרובה נעשו היהודים למורים במקצוע זה. על כן נתרבה באוקראינה מספר היהודים אנשי הישוב (“ישובניקעס”) הרבה יותר מאשר בפולין ¹³¹. ממקור עסק החכירה נבעו שתי רעות: א) תפקידם של החוכרים היה לגבות מאת האכרים את השכירות שנתחיבו אלה לשלם להאצילים, והאכרים, שרבצו נפלו תחת עול מסים מעיקים היו רואים את היהודים כעלוקות מוצצות את דמם, והמוכסניות הזאת הרתיחה את דמם בקרבם, והשניאה עליהם את היהודים עוד יותר מן הרגיל ¹³², ובאופן זה נפלו היהודים “בין הפטיש והסדן”; ב) לרגל מצב נלוז זה של זיקה לחסידי “הפריץ”, נתגברה הקנאה בין היהודים בעצמם: כל יהודי ופריצו, פריץ גדול ופריץ קטן, ויהודי חשוב אצל טפסר זה ויהודי אחר אצל טפסר אחר, ואין שום יהודי מניח ליהודי אחר להכנס בתחום הפריץ שלו, ומתוך כך – שנאה וקנאה, נרגנות והשתררות על הציבור, וטפשות המון העם לבטוח בהקרובים למלכות והשתדלנים – שיצאו אח"כ עם שלטון הרוסים לאותה התרבות הרעה, שאברמוביץ תאר אותה בסיפוריו.

במצב זה של ירידה ויאוש היו יהודי אוקראינה צריכים לנסים של חסר ורחמים ¹³³, היו צריכים להתקרבות ואחדות, לאהבה ואחווה ¹³⁴, לטהר אותם מן הזוהמה ההידאמאקית ולהעמיד להם חזון, למען ישאו את אסונם במנוחה, ויבטחו בישועה הקרובה לבוא ¹³⁵.

ובכן, החסידות עם הקבלה ונוסח האר“י באו, בעצם וראשונה לאוקראינה – מצפת בתור דעות מופשטות. בצפת היה רק מספר מוגבל של חסידים אנשי מעשה; בתוך עדה קטנה של יחידי סגולה אי אפשר לרעיון ע”ד “צדיקים יחידים”, צדיק צדיק לכל “עולם” – להיוולד. רק במדינה מרובה באוכלוסין שמהפכין בחררה, סבוכים בעסקים, מתחבטים ומתלבטים, במקום שהיה צורך גדול בעצה, בנחמה, בחיזוק הלב, בצדקה – ובדברים המושכים את הלב, הצורך הזה ברא את האורגן הנחוץ לסיפוקו, והאורגן הזה היה – ה“צדיק”.

דבר זה לא היה ריפורמה, אלא השלמה, כי ריפורמה היא תיקון (הצורה) דבר שנחשב למעוות, וזה היה מינוי חסרון. התפקידים שנמסרו ל“הצדיק” – לא היה הרב הרגיל ממלא, בצדק, אבל עובדה היא, שלא היה ממלא אותם ¹³⁶. אילו היה ממלא אותם, אזי לא הורגש צורך בהמוסד “צדיק”. זוהי פרשה בתורת כהנים הכללית. בכמה מן הכנסיות הנוצריות הכהן הדתי הוא ממלא את התפקיד הזה. ה“אבא” הצרפתי, למשל, יותר משהוא משמש בפולחן בבית התפילה, הוא יועץ וידיד בית, על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל עסקי משפחה, רוחו – רוח החיה בכל עניני החברה בדברים שבין אדם לחברו, הוא המקרב והמאחד, המפשר והמתווך בלי בית-דין ובלי חוקים מפורשים, והוא העושה שלום בין שותפים שחולקים זה על זה, ובין בעל לאשתו – כביכול מוסד משפחתי-ציבורי ¹³⁷. מצד זה היו העם וממשלתו רואים ברכה בכהונה זו, מקצת אנשים שהתחיל להשתמש בהשפעתם הגדולה הזאת לשם פוליטיקה “קליריקלית”, לחתור מתחת מוסדי הממשלה החפשית ולהרבות קנאת דת ואמונה טפלה ע" החינוך וכדומה. אין בזה רע מנקודת השקפתנו, שיש למנהג זה קצת דוגמה בדת אחרת, כי אין זה חיקוי משום למצוא חן בעיני אחרים, אלא תוצאה ותולדה של הטבע האנושי בכלל, שהוא שוה בהרבה דברים, בלי שום כוונה לחקות; ועוד זהו בכלל “כמתוקנים שבהם לא עשיתם”.

קרוב הדבר בעיני, שבדורות הראשונים, במקום ששם נוסד מנהג “הצדיק האחד”, היה בו חוץ מהדתיות, שלא היה שום דבר בינינו או בין העמים מחוץ בדורות ההם פנוי ממנה, גם יסוד ציבורי חדש ¹³⁸. אחדות הצדיק היתה “אינדיבידואליזציה” מעשית, תלויה בטעמם של הכנו-פיות, שהלכו וגדלו, במשך הדורות, ובריחוק המקום וסכנת הדרכים. הנסיעות אל הצדיק והכינוס בחצרו ומסביב לו – היו, כביכול, כמו בדו-רנו הנסיעות לקונגרס ציוני, לא של אלה העוסקים בענין זה, אלא של אלה שהכינוס של יהודים מושך אותם לראות ולהיראות, לקבל השפעה ולק-לוט רשמים. יש עוד קצת דוגמה היסטורית. במשך הדורות כשהועד של ארבע ארצות שלט בקרב היהדות, היה מתוועד לפרקים בירידים שהם ימי השוק במרכזי מסחר כי אלה היו מקומות המועדה להמוני יהודים בעלי בתים וסוחרים שבאו מכל עבר, שמה באו מחברי ספרים להשיג הסכמות, שמה באו “צדיקים” לבקש דין תורה בענינים קשים, משולחים ממקומות שנגזרה שם איזו גזרתה המלכות, שנצטרכו לשתדלנים לקרוע גזר דין, משולחים מערים שרופות, “שד”רים" מישיבות ומא“י, נשים שביקשו התרה מכבלי העיגון וכל “שלטי הגיבורים” במלחמתה של תורה בין הקהילות והחברות, ושם נתרכזה האוטונומיה היהודית, שהיתה צריכה לוועדות הללו, כדי שהוועד לא יהיה באויר, אלא שיהא איזה קהל מסביב לו ולא קהל מקומי, כי אם מהרבה מקומות ¹³⁹. המושג של בחירת צירים טרם יהיה בארץ, אלא פשוט, אנשים מכל פנות העם באו ממקומות שונים. אחרי ביטול הוועד של ארבע ארצות במאה הי”ז כשנתפרדה החבילה – חדלה כל הזדמנות ליהודים בני מקומות שונים להתוועד בהמון; היה קהל, אבל לא היה עולם, הרבנים המתנגדים חונים פק“ק ופק”ק, אבל בין היהודים ממקומות שונים חדלו ארחות, ונפסק החיבור למטרה זו או למטרה אחרת. באה החסידות ונתנה את התשלום:“צדיק” עם נסיעות וכינוסים תמורת הוועד בארבע ארצות. תשלום דל, אבל טוב מאין ¹⁴⁰.

איכותו של דבר חדש זה לא היתה תלויה בהמוסד עצמו, אלא באיכות שני הצדדים: הצדיק והעולם שלו. היו אדמו“רים מעולים, והיו גרועים; היו בעלי מוסר גבוה, והיו אנשי עסק; והיו עולמות מבקשי תורה, והיו שוגים באמונות הבלים; היו מסתפקים בעצות ישרות, והיו “דורשים אל האובות ואל הידעונים” ¹⁴¹ובוטחים ב”הצדיק“, שיעשה בשבילם דברים, שהם מחוץ לגדר הטבע ¹⁴². אין ספק בדבר, שהשפעתם של אנשי סגולה, כהבעש”ט בעצמו, ותלמידיו, ומקצת תלמידי תלמידיו, היתה מעדנת ומזככת את דעותיהם ואת מידותיהם של המונים המונים בעלי מידות מגונות ודעות משובשות לבד מסיפורי הנסים והמופתים, שלא היו ולא נבראו; ומדמיונות שוא והתרגשות מעושה שיש בסיפורי המעשיות והקילוסים הנפרדים, שהשוטים שב“עולם” היו מתרפקים ומתעדנים בהם, בלי שום הבחנה ובקורת ¹⁴³, ובאותו חוסר גבול ושיעור, אשר כל מין פולחן אישי בינינו בכל כתה וסיעה הוא מצוין בו. לא רק כמו שנדמה למי שיודע את החסידות לפי המתואר ב“הדבוק”, שבטלני החסידים יושבים ומספרים מעשיות של שטות-עם שירה, בלי חרוזים, מרטטת מהתפעלות – ע“ד ה”צדיקים" שלהם, אלא גם בטלני המתנגדים ואפילו בטלני המשכילים, ומי יודע אם לא גם בטלנינו אנו הלאומיים – יושבים ומספרים – בצורה אחרת, או כותבים מעין סיפורי מעשיות כאלה. אין כאן הבדל בנימוק הנפשי הפנימי, אלא הבדל התמונה החיצונית. יש כאן בדאות חפשית וטבעית, בלי כל שעבוד וכפיה מחוץ, ואפילו בלו שום הפצרה בהשומע שיאמין, אלא לשם התפעלותו והנאתו הנפשית של המספר בעצמו ¹⁴⁴, לאמיתו של דבר, אין זה סיפור כלל, אלא היגוי מחשבות בקול רם, שעיקרו: החברות, האנחות, ההעויות ותנועות האיברים, בקיצור: הפאנטומימה ¹⁴⁵. הדברים האלה הם מטבעם רמזיים ומעורפלים, וכל תרגום והעתקה, כלי שני וציור במתי, או לא-במתי, שמבטאם – מזייף, בשיעור ידוע, את אמיתת אופיים, שהיא בעצם רק מעוננת ונרמזת, דמדומית וסודית, אינטימית ודיסקרטית. אפילו הקצב או העגלון היהודי אם נזדמן לו לחטוף שיריים משולחן “הצדיק” לא היה חוטף כבעל אגרופין, אלא ביראה ובמעט פינוק ¹⁴⁶. בסיפורו של ה' שניאור, הכתוב בכשרון מופלג, כהטיפוס היוצר מן הכלל, (וזהו הקושי שבדבר, כי אין יוצא מן הכלל – טיפוס): “פאנדרה”. הקו הדק שהוטב בעיני ביותר, הוא כבד פני הענק הגשמי הזה לנוכח הרב הזקן, עד כמה קשיותו מתרככת ואבנו נימוחה.

לא רק בהחסידות, אלא גם בהאדיקות הדתית בכלל, שהחסידות נעשתה לחלק היותר קיצוני שלה – יש פואימה דקה מן הדקה, יען כי נוסדה ברובה על ערכי רגש, ודברים שבלב, ועל כן תאורם – בין במכחול, בין במלים, בין בקולות מנגנים בין במחוג על הבמה – היא אמנות מלאה כוונה וסוד, שפל קול רך ומסולסל, כבוש ובלוע, אשר רק מי שנפשו נפש פיוטית, חפשית מכל מגמה ורחוקה ממערבולת הויכוחים – רשאי לגשת אליה ¹⁴⁷. אדם צריך לתפיסה סינטטית, כדי להבין את הידוק הקשרים, ואת חיבור השרשים של דעות ומנהגים בפנים שונים, אשר כוחותיהם הטמירים חברו ואיחו את הנשמות היהודיות התלושות, והערטילאיות, ואת הגורמים הציבוריים, ואת מסיבות הזמן והמקום, שסייעו לנצל את כוחות הדת החבויים בנפש העם לשם איחוי קיבוצי, שהכניס את היחידים לתוך מסגרת מתאימה.

[ו]

שרשי המחלוקת – וידוי-דברים

באחרונה עומדות רגלינו בשערי החסידות באמת, במה שהוא עצם מעצמה: לא בחלק חכמת-הנסתר, שאינה שלה, אלא של האר“י ¹⁴⁸; לא באותה הבבואה המרפרפת של “כוחא דהיתירא”, בנוגע להמצוות המעשיות, אשר כל סופרי ה”אויפקלערונג" וההשכלה ¹⁴⁹רצו לראות בה, והד קולה של סברה זו הולך ונשמע עד עתה – דבר, אשר אולי גם אני, מנקודת השקפתי, הייתי רוצה לראות, אבל כהיסטוריון, וכמכיר את החסידות מן הספרות והחיים, אינני רואה כלל וכלל; זולתי הקלה זעירתא, בנוגע לתפילה בזמנה, שעיקר נימוקה איננו קולא אלא חומרה ¹⁵⁰לבד מכל העיונים והסברות – אני רגיל לפנות אל ההכרה הבלתי אמצעית. אני שואל את עצמי אם שני דודי: ר' מאיר המתנגד ור' עקיבא החסיד, שני תלמידי-חכמים מצוינים, וראויים לשמש טיפוס למופת איש איש למפלגתו – אם היה המתנגד לבדו אדוק במצוות מעשיות, והחסיד – נוהג יותר חרות ורישול? הנני בא לכלל החלטה, שזהו ההיפך מן האמת. החסיד היה מאחר מעט את זמן התפילה אבל היה מאריך בתפילה עם הנחת תפילין דרבנו תם ולימוד ה“חק-לישראל” ואמירת הזוהר. המחלוקת בימי הגר“א לא היתה מפני שהחסידים חדלו להתפלל, אלא מפני שהתחילו לבנות להם מדור בפני עצמם, ופרשו מן הציבור כדי להתפלל בנוסח אחר. אבי ז”ל היה נוהג לומר בדרך הלצה: " כל ההבדל הוא, אם ‘הודו’ קודם ל’ברוך שאמר‘, או ש’ברוך שאמר’ קודם ל’הודו' “. – בשיחה קלה זו יש יותר אמיתיות בלתי אמצעית מאשר בכל ההשערות המייחסות להבעש” נות מגמה של ניגוד, ולפחות – של אדישות ללימוד התלמוד, או להמצוות המעשיות שבשולחן ערוך. היתה מחלקות בדבר הנוסח, ואף זאת לא באופן נורא כהמלחמות בין כיתות-הדת הנוצריות, שהיו באמת ממיתות זו את זו לאלפי רבבות, במשך הרבה שנים, אלא מלחמה בין “גזלנים יהודים”, אשר המקסימום של רציחותיהם ותותחיהם היתה – מכת לחי. כשמתרגמים לשפות זרות את הביטויים “גזרו על שחיטתם, על סתם יינם, על בנותיהם” וכדומה – בין תלמידי הגר“א והבעש”ט, או בין תלמידי הסבא משפולי והר“ן מברצלב ¹⁵¹– מתרשם הקורא כאילו ראה שתי מחנות עומדות זו מול זו ויורות חצים וכדורי קלע; וכשהוא מוסיף וקרוא, ש”גזרו לירד לחייהם", מצטיירת לעיניו תמונה של בויקוט עם צופים ושומרים על יד בית-המלאכה ולפתחי החנויות; אבל מי שיודע את חיי בני עמנו, בכל החולשה והרישול שבהם, יודע שאין הדיבורים האלה אלא מונחים ידועים, כמו “המורידין ולא מעלין” שבתלמוד, שאין הכוונה בהם כמו שחושב הגוי האנטישמי במוחו המגושם, שחכמי התלמוד היו תופסים בן אדם וכופתין אותו בחבלים ומורידים אותו לבור, אלא הכוונה היא – הגדרה ידועה, להורות, שפלוני שייך לסוג ידוע, שסימנו אותו בתור בר-עונשין באופן זה; כמו שהמונח “יהא מונח עד שיבוא אליהו” – איננו דברים ככתבם, שנוטלים סכום של ממון ומניחים אותו, והוא נשאר שם עד שיבוא אליהו, אלא הכוונה היא, שאין עושים כלום.

היתה מחלוקת – ומחלוקת עזה מאד, ובלשון המליצים נקרא גם בשם: “זמיר עריצים” ¹⁵²; אבל המלחמה לא היתה בשל הקבלה, הואיל שהמתנגדים בעצמם היו מלאים קבלה ושמות מלאכים, בתקיעת שופר, ובשירי המעלות ליולדות ובכל הסידורים הגדולים של נוסח אשכנז; והיו מאמינים בניסים ובנפלאות, ובגילוי אליהו ¹⁵³, וכן גם אין לתלות את המחלוקת בזה, שהחסידים היו עליזי רוח יותר ומנגנים יותר ¹⁵⁴. גם להמתנגדים היו טיפוסים של בני אדם ושל תקופות, אשר אז לא היתה העצבות שורה כל כך, ומאידך גיסא, היו השראות של עצבות עמוקה גם להחסידים. הסגולות החביבות האלה: הניגון והריקוד, אילו פותחו בדעת ובתרבות, אזי כדאי היה לדון עליהן, אבל הן נשארו במצב רודימנטי, סטיכיי, בתור סימני השראות אנושיות פרימיטיביות עם גוון של לבביות יהודית-סלאווית-אוקראינית, ה“דומקא” וה“וואלאכיל” ורקידת ה“קוזק”! דברים כאלה נחשבו בעיני המתנגדים כדברים של מה בכך; ומעולם לא נשמעה קובלנה מפי המתנגדים כנגד החסידים, שהם מנגנים ניגונים שלהם, ולא של החזן דמתא.

במה נחלקו? בדבר האדמו“ריות. זוהי האמת ההיסטורית, שצריך לקבוע כנגד כל הדמיונות, התשבחות והנאצות; ועוד אמת היסטורית אחת בנוגע אל הענין הבלתי-אמצעי שלפנינו – שהר”ן, בתור קברניט חסידי קיצוני שבקיצוניים, לא המתיק, אלא חידד מחלוקת זו ע“י המרות והאדנות הבלתי מוגבלת שנתן לאדמו”ר, בהכניסו את צו-המשמעת אליו בהלאו “דלא תסור”, ז"א כוח דאורייתא מוחלט, ובהרחיקו ללכת עד הקצה האחרון לחזק את מנהג הווידוי של החסיד היחיד לפני “הצדיק” שלו יחד עם לבישת הלבנים ולקיחת פדיונות החטאים כמנהג כהני-הדת הקאתוליים בתקופה ידועה – דבר מוזר וקיצוני זה אי אפשר היה שלא יעודד רושם קלוש על כניסת מנהגי הקאתולים לתוך החיים הדתיים, ובנקודה זו, רק בנקודה זו – עלול היה החשד של הפרנקיות לבצבץ קצת…

הבה ניתן להר“ן בעצמו את הדיבור:…”ולא נפלאת היא מעניני הגוף – כאשר יחלה אדם מוכרח לספר לפני הדוקטור עניני מחלתו, כל שכן ברפואות הנפש… וכן… נהג הרה“צ ר' זיסי'… והרה”צ ר' משה בהרב ר' נחמן מקאסוב, והרה“צ ר' לוי יצחק בעל “קדושת לוי” הפליג בשבח מאמר אנכי ד' המדבר מענין ווידוי דברים, והרה”צ מוה' ר' ליב מטראסטינץ המפורסם לשבח ולתהילה, קודם שנסע לאה“ק בסוף ימיו, שאלו אותו בניו לאיזה מפורסם להתקרב, והשיב להם, כאשר ימצא חכם שנוהג בתיקון של וידוי דברים – יתקרבו אליו” ¹⁵⁵. ושם יסופר כמו כן שנתקרבו אל הק"ן בשביל דברי וידוי.

כנראה לא היה הר“ן יחיד בדעתו זאת, הריהו סומך על הרה”צ ר' זיסי, והרה“צ ר' משה, והרה”צ ר' לוי יצחק. וכידוע דיבר עם כל הצדיקים אשר בזמנו וחקר אותם ע“ד מה שהועיל לכל אחד מהם להגיע לשלימות מעלתו, ועל היסוד הזה חיבר את ספריו והדריך את חסידיו ¹⁵⁶. ובכן יש מקום לשער שרבים מ”צדיקי" זמנו הסכימו להר“ן, ואולי גם הסבא משפולי לא חלק על המנהג החדש הזה, אבל זה היה באמת תיקון או קלקול חדש אשר לא היה מעולם, לא היה איש הבינים בין היהודי לאלהיו להתוודות לפניו; אפילו הנוצרים המתוקנים ביטלו את המיצוע הזה, ואיך שיתוודה אדם החכם כחכמתו וההדיוט כהדיוטותו, ערך הוידוי הוא בחשבון הנפש בין האדם ובין בוראו. לא ע”י מלאך ולא ע“י שליח, וידוע, שמחלוקת גדולה התעוררה בדבר הנוסח:”מידת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתך הפילי“, אע”פ שמידת הרחמים איננה עצם גשמי ולא רוחני, כי אם שם ומושג, ומה גם שיעמוד אדם לפני בן אדם זולתו, קרוץ מחומר ילוד אשה, עם כל העוונות והפשעים, אשר אין צדיק בארץ אשר לא נכשל בהם, ועל כל ההגבלות והליקויים שישנם בכל אחד מאתנו, להתוודות לפניו כמו לפני האלהים; ואין הנידון דומה לראיה ברופא הגוף, שצריך לדעת את נסיונות חייו של החולה החש בגופו, ולדון על הדברים עפ“י דברים מדעיים; ואין “הצדיק” רופא נפש החולה, כי הנפש החולה צריכה ג”כ לרופא מדעי – אבל כל עיקרו של הווידוי הוא אמונה; ואמונה שייכת רק בבורא העולם לבדו באחדותו המוחלטת, בלי שום סניף וסרסרות – ותיתי ליה להקתולי או להיווני-הנוצרי העושה זאת, שלשיטתו התיאולוגית הכהן הדתי הוא המליץ בין האדון ואלהיו, וזה נמשך מאמונת השיתוף או השילוש, אבל לא יתכן בשום אמתלא-שבעולם, ולא בשום הסתייעות ב“צדיק” זה או אחר, לגבי דבר סותר את כל בנינה של דת ישראל, וגם היסוד הזה של יחס האדם ישר ובלי ממוצע לאל אחד: “ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון” ¹⁵⁷“והתורה אשר חטא עליה” ¹⁵⁸, “והתוודו את עוונם” ¹⁵⁹“והתוודו את חטאתם” ¹⁶⁰“ומתוודים לה'” ¹⁶¹. “ויתוודו על חטאתיהם” ¹⁶², וגם וידויו של הכהן הגדול, ש“התוודה את כל עוונות בני ישראל” ¹⁶³אבל לא שהעם התוודה לפניו – אם העיקר הזה ניתן לשנותו, מה כל העדות והחוקים והמשפטים, והעשין והלאוין, והשבתות והמועדים, עם כל הגדרים והסייגים מדורי דורות? הלא שוא עמלו הבונים והגודרים מסביב?

זה היה התפקיד הקיצוני, אבל קודם לו, ולאחריו התפתחו עוד תפקידים אחרים של תפילות, פתקאות, פדיונות וסדרים-לא-סדרים, שגרמו להתנגדות, לא כל כך אל רעיון האדמו“ריות, כמו אל מעשיה ומנהגיה. הרעיון המונח ביסודה של האדמו”ריות, שאנשים רבים מקרוב ומרחוק יתוועדו לפרקים אצל אדם גדול בתורה ומצוין במידות נאות ומשובחות, כדי לשמוע מפיו דברי-מוסר, וליהנות ממנו עצה ותושיה – יש בו גרעין טוב ובריא; אבל משיצא הרעיון הזה לתרבות פולחן אישי, לאמונת תעתועים בשתדלנות לפני הקב"ה, מעין השתדלות שהיתה אז לפני מלכותא דארעא, עם הנסים והנפלאות, וסילודי הנפש אגב סיפורי הדמיונות והבדאות – עד כדי וידוי, זה היה הדבר שעורר את ההתנגדות הגדולה.

וצריך לציין בזכותה של החסידות שהיתה גלוית-לב בהרצאת שיטתה שלה, בעוד אשר ההתנגדות היתה דיפלומטית. הד“ר ארטר בעל “הצופה לבית ישראל” שנתן להתנגדות האנטי-חסידית את הביטוי הכי חזק בסארקאזמוס חד ונפלא, עירב את האדמו”ריות עם ה“גלגולים”, ואפילו עם ה“תשליך” – אבל האם הבעש“ט המציא את ה”גלגולים" ואם הוא הוא התקין את ה“תשליך”? לא במיז’יביז' נולדה האמונה ב“גלגולים” אלא פיתגורס הביא אותה בשם המצרים הקדמונים, ורבים מחכמי ישראל האמינו בה ¹⁶⁴והבעש“ט קיבל אותה מן האר”י ¹⁶⁵ והרבנים המתנגדים החזיקו בה לא פחות מהחסידים, ומנהג ה“תשליך” נזכר ב“שולחן ערוך”. ובכן, אין זאת שאלת החסידות אלא שאלת האמונות הטפלות בכלל, אלא שמבקרי החסידות, מפני טעמים תכסיסיים, בחרו לתלות בה כל מה שמצאו נוח להתקפה ולגיחוך. אין זה פולמוס של הגיון. את החסידות צריך לבקר, וגם לגנות מה שהוא בר-גנאי, אבל רק מה שחידשה היא בעצמה, ולא מה שקיבלה מאחרים.

ומן הצד הפסיכולוגי להשלמת ציור תמונתו של הר“ן צריך להוסיף, שאותו ענין הוידוי, עם כל זכותו, אולי היה נחוץ לשעתו לרגל הירידה והיאוש ולשם חיזוק הלבבות. הר”ן היה בלי ספק תם וישר ובעל תכונות עדינות באופן בלתי רגיל. הוא היה מצוין ביחוד במידת הענוה. בחור אחד היה משמשו, וביתו היה פתוח לרווחה בלא שומר הסף. גם בלכתו בדרך לא היה מתהדר בכבוד על המרכבת, ולא אנשים רצים לפניו, אך התנהג כאדם עני ופשוט והשתדל שלא יכירוהו ¹⁶⁶ורבים השיב מעוון ברוב חכמתו; וגם לפני הגדולים אשר בזמנו, מדי נתוועד עמהם – לא הראה שום התנשאות; וגם ליוצאי חלציו לא הניח שום רבנות אחריו ¹⁶⁷, והיה מסתיר כל ארחות צדיק מבני אדם, ומעודו לא הקפיד על בזיונו; והזהיר מאד לדון כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור ¹⁶⁸.

שאיפתו העיקרית של הר“ן היתה: לעשות דבר, שיהיה לו קיום לעד ¹⁶⁹ואעפ”י שאמר במקום אחד, שלא די בספרים לבד, אלא צריך לשמוע גם מפי החכם בעצמו ¹⁷⁰, בכ“ז נתן ערך גדול לכתיבת ספרו, ואמר שכל אחד מישראל חייב בזה שתישאר דעתו בעולם הזה ע”י בן או תלמיד ¹⁷¹. וכנראה, לא בטח בבניו תלמידיו, וכתב את ספריו הרבים בלשון משובשת (בודאי גם ע"י רוע ההגהה בדפוס), ובלשון הקודש שרוחה הוא אידית, אבל בהסברה נוחה, בלבביות חמה וברגש נמרץ.

זה היה נזיר ואיש מופת במידות ובמוסר. כל המונחיה של הר“ן, כל המונחיה החסידית בכלל, היא לקוחה מעברית ומעט מארמית. אציין רק דוגמאות מועטות: אור הגנוז, אחדות, אמונה, בושה, בזיון, בחינה, בחירה, ביטול-היש, בעל-יסורים (מערטירער), בעל שם טוב, ברכה, בת קול, גאולה, גואל צדק, גילוי שכינה, גלות השכינה, גבורה, גשמיות, גלגול, צדקות, דעה, דרך הישר, דרך ארץ, דבקות, הדרגה, השפעה, הלצה, הפסקה, השבעה, השפעה, הפקרות, השגחה, התפשטות הגשמיות, התעוררות, התלהבות, גאוה, גדלות, כוונה, חסיד, צדיק, רבי, אדמו”ר, עלית נשמה, תורה, שיריים, לחיים, ועוד מלים ופעלים למאות, אשר לא נלחצו בהן כבעלי המליצה אך הביעו בהן כל סתרי רשמיהם ופרטי מחשבותיהם.

כמדומני שהרב מברצלב היה לבד מאדמו“ריותו סופר עברי בעל מחשבות ופורה מאד. האם סופר עברי צריך להיות דווקא משכיל וכותב עברית צחה? אין ספרות בעולם שבה הותנה תנאי כזה. ז’ק ביניאין בוססיאיט (1707–1627) נתקבל בכל ספרי תולדות הספרות הצרפתית כאחד מאבות הספרות, אעפ”י שהיה מטיף קתולי, והחזיק בנושנות, והצטיין באדיקות ובקנאות-דת, אשר כנגדה היה הר“ן איש חפשי בדעות. להבקורת הספרותית אי עסק עם הערכת המגמות, אלא עם עבודתם הספרותית של החכמים ממפלגות שונות שכתבו ספרים. בבחינה זו היה הר”ן לוחם נלהב, כמובן לפי סגנון דורו וסביבתו, בעד השקפותיו והנהגתו בהחסידות הבעש"טית אשר בה היה בתקופתו ספרא וסייפא, איש ריב לרבים ומורה לרבים. דמות צביונו היא דמות היסטורית גדולה בתולדות החסידות ובתולדות ספרות תקופתו, בנוגע אל הוויכוחים בעד החסידות וכנגדה.

---

רבי צבי הירש קלישר

מאת

נחום סוקולוב

א

שמו מעיד עליו, שהיה מיהודי פולניה, ובלא ספק היה מוצא משפחתו מקאליש, שהיתה עיר ואם בישראל, ואכסניא של תורה, מקדמת דנא. אבל הוא נולד מעבר לגבול של פולניה של רוסיה (“הקונגרסאית”), בתחום פרוסיא, בעיירה המפוארה – לא בספר קורות פולניה ולא בזכרונות מאורעות פרוסיה, אלא בדברי ימינו אנו בדורות האחרונים – ליסא (אצל הפולנים: לישנו, והפרוסים שינו את שמה, ועתה חזרה לשמה הראשון). עיירה זו היתה מרכז לימוד התלמוד, ואליה נהרו בחורים ואברכים מהמדינות אשר מסביב. שערי ליסא היו מצויינים בהלכה ועוד קודם להרב ר' יעקב בעל ה“חוות דעת”, אך למדרגה עליונה של הערצה וחיבת הקודש והשפעה מופלגת עלו בדורו של ר' יעקב מליסא. תורת ליסא היתה כמו הד של תורת לובלין, בריסק, קראקא ופראג, והיה לה העוז של דברים נאמרים עד גמירא, שנכנסו בתור סניפים וסעיפים וחדרו לתוך חוקי “השולחן הערוך”. בשנת תקנ“ה (*1795), לידתו של ר' צבי הירש קלישר, עדיין היתה הסביבה יהודית-פולנית גמורה עם כל תוקף בית המדרש הישן והפלפול השנון, והשלטון הבלתי מוגבל של התורה, עם יחוסים תכופים ורצופים אל המתיבתות ובתי-הדין של כל גלות-יהודה שבפולניה. הזמן ההוא היה אחרית תקופה, מעין שלהי-דקייטא ושקיעת-החמה של החיים התלמודיים באותו חלק של פולניה, שנתלש ונתחבר לפרוסיה, ושעתיד היה להיכמש ולהתנוון, – וסמוך לשקיעה, התלקח במדורה נוצצת. סמוך לשם, היה ר' עקיבא אייגר – תלמודי ענקי, עמוד הימני באמת, שר התורה, איתן כסלע ושקוף וספירי כבדולח, משפיע במשך שנים רבות מאד את חידושיו ואת תשובותיו לכל העולם התלמודי ומעמיד תלמידים הרבה. שני המורים האלה: ר' יעקב מליסא ור' עקיבא אייגר היו בדור ההוא ראשי מחזיקי התורה באותה קרן-זוית של פולניה האשכנזית: ר' יעקב, גאון חריף ובקי, בר-סמכא ומרא דעובדא בהלכה, גבר ענוותן ותמים, ור' עקיבא, לא נופל ממנו בגאונות, ויחד עם זה: אישיות נהדרת, גבריות מוצקה, איתנה עם אפקים יותר רחבים. הראשון, בעל עיונים, יושב עיר קטנה, צנוע ומקופל כולו בתוך ד' אמות של הלכה – לא חש ולא שיער, שהוא עומד בקצה תקופה; האחרון, עסקן-בדברים, משנה אושפיזו ממקום למקום, בעל משפחה גדולה, עם יחוסים מרובים, ששלחו פארותיהם עד למרחוק, כבר התחיל מרגיש ששינויים גדולים מתרגשים לבוא, וכאילו כבר תפסה אזנו את המולת הכנפים המשיקות של העת החדשה. בחור שנפשו חשקה בתורה – במקומות ההם ומסביב – צריך היה ללמוד בליסא או בפוזנא. אבי זקני מצד אמי, הר' שמואל (הוא היה יליד העירה ביזון [Biezun] ) למד בבחרותו בליסא, ומסיפוריו הרבים, שסיפר לי בילדותי (והוא היה אז בן תשעים), התחקה בקרבי הרושם, שבין ליסא ופוזנא היתה מעין תחרות קטנה, לא טינא, אלא להיפך, כיבוד הדדי, אבל מעין “קנאת סופרים”; ליסא היתה עיר חסודה, אדוקה, ופוזנא יותר חכמה, בעלת דרך-ארץ. בזמן קדמה ישיבתו של ר' יעקב מליסא לזו של ר' עקיבא אייגר, אך במשך פרק לא ארוך היה סופה של האחרונה נעוץ בתחילתה של הראשונה, ו”התחומין" היו יונקים זה מזה. לעתים היו – כמו שסיפר לי האי סבא – שליחי הבחורים מזה ומזה מתכנסים לנסות איש את אחיו – לא כאוקספורד וקמברידז' במרוץ ושייט והגפת אגרופין, כי אם בהגפת בעלי-תריסין. ועוד אמר לי סבא, שאחד המובחרים בין תלמידי שתי הישיבות היה בחור אחד מליסא, ושמו הירש קלישר, והוא היה ל“למדן מובהק” ול“גביר עצום”, ומושבו בעיר טהארן. אני אז ילד, ושתיתי בצמא את דברי זקני. טהארן כבר היתה אז עיר אשכנזית, ואותו “הלמדן המובהק” בקרב העיר טהארן עם סביבה יהודית-אשכנזית נראו לי כעין שני הפכים בנושא אחד. וכשהייתי בעיר טהארן בפעם הראשונה, לערך שנת תרל“ח (*1878), ור' הירש קלישר כבר נפטר קודם לכן (הוא נפטר בש' תרל"ה 1875) הובלטה לי קושיא זו עוד יותר. אתה נוסע מקוטנא, מקראשניביץ, מליפנא, מדאברין על שפת הווייכסל, מדאברזינסק על שפת הדרבנץ – ערים קטנות, מרושלות, עם גוברין יהודאין דוברי-יהודית, עם בתי-תלמוד-תורה, מלאים תינוקות, עם בתי מדרשות, מלאים בחורים לומדים, עם “שטיבלעך” של חסידים, תילי-נמלים של חנוונים פעוטים, תגרנים וסרסורים, רועי-רוח וזורעים-באויר, עם המון מלמדים ובטלנים, וסתם יהודים מסתובבים בשוק ומקלותיהם בידיהם, מצוינים בבגדיהם, בלשונם – בכל קיפול שבבגדיהם ובכל הברה שבלשונם; ואתה עובר את הגשר הקטן של דאברזינסק, ומהעבר השני – חוץ לארץ, רחובות נקיים ומרוצפים, בתים יפים עם מגרשים וגינות, חנויות מגוהצות, שלטים מהודרים, איזו חגיגיות, איזה רגש של שיחרור, עולם חדש, ובו יהודים לבושים כאורח ארעא ומדברים כאורח ארעא, כמעט לא ייאמן שהם יהודים. – אך מהלך כתחום שבת, וההבדל הוא כמו בין המאה החמש עשרה והעשרים! שם העיירה: גאלוב; ואתה נוסע עוד שתים-שלש תחנות, והנה טהארן – חוץ לארץ גמור, אפילו ה”ווייסל" (הווייכסל) שלנו, שהיינו שוחים בה בווישוגרוד ובפלוצק ביומי דפגרא ובערבי שבתות אחרי הצהרים, שם גם כן נשתנתה בנוסח אשכנז, נסדרה, נתעמקה, נעלמו ממנה שרטוני החול, מפני שהאשכנזים כבשוה וילחצוה במסגרותיהם. ובעיר ההיא קהילה יהודית זעירת אנפין, אך כמו בברלין, עם “פארשטאנד” ו“פעראיינים” מקצת חרדים מקצת חפשים, והכל בתרבות ובמנהגים ובלשון של אשכנז. והיה לי הדבר כחידה סתומה, כיצד נשאר פה “אוד מוצל מאש”, יהודי זקן מהטיפוס העתיק של “בעל-בית גאון”, בקי בש“ס ומדבר וכותב אשכנזית ולשון הקודש, מדקדק במצוות, ומעורב בין הבריות, ומוקף משפחת אשכנזים; כיצד עקב אדם נפלא זה את הדרך, ויסבב קפנדריה מהישיבות של ליסא ופוזנא אל העולם היהודי-אשכנזי, וטעמו עמד בו? הנני מספר את זכרונות ילדותי, בהיותי בעצם תומי ובהשקפותי המקומיות המוגבלות. זוכרני, שבהיותי חובש ספסלי בית-המדרש הישן, עשה עלי ר' הירש קלישר רושם של חזיון מפליא ויוצא מן הכלל. ברבות הימים במידה שנתרחב תחום המראה שלי, בה במידה נתחורה לי דמות-דיוקנו של הזקן המפורסם ההוא. הוא היה אחד מהשרידים המעטים של פולוניה שבאשכנז, אחד משיירי התלמודיים החרדים מליסא, שנכנס באריכות ימיו לתוך תקופה של היהדות האשכנזית. הוא והרב ר' אליהו גוטמאכר, הצדיק מגריידיץ, ואולי עוד שנים-שלשה נשארו עוד באיצטלותיהם, בזקניהם ובפאותיהם בתוך סביבה חדשה שהביטה עליהם בעיני תמהון – וצריך להודות, במין הערצה מוזרה. והם לא היו נפלאים כלל ולא נשתנו כלל: הם היו כמו שהיו בתחילת ברייתם, אלא שמסביב להם הכל נשתנה. בארון-הספרים של סבי ר' שמואל נמצאו ספרים אחדים של ר' הירש קלישר: סבי זה היה, כאמור, מתגאה בחברו מכבר, והפציר בי ללמוד את הספר “אבן בוחן” על כמה פרקים של חושן המשפט ואת הספר “אזניים למשפט” גם כן על חושן משפט, שכבר היו ספרים מפורסמים בילדותי. זוכרני, שהספרים ההם לקחו את לבי בסגנונם הנעים ובחריפותם… הבינונית. ר' הירש רצה לפלפל, ומוכן היה בכל ההכנות הדרושות לכך, אלא שמטבעו היה פשטן, וספרי החקירה שלנו: “המורה” ו”הכוזרי" ו“העיקרים” כבר הזיזו אותו מנקודה זו. היו גדולים אחדים שהשתדלו לעשות את הפילוסופיה על טהרת הקודש, או את הפלפולא דאורייתא על דרך ההגיון, ובהכרח היתה התוצאה של זיווג זה בערך בינוני, מפני שהפילוסופיה איננה סובלת את הקדושה, והפלפול הוא מין הגיון מיוחד, שאין לכבלו לאפוטרופסות ההגיון הכללי. רק מספר שנים אחר כך, השגתי את הספרים היותר קדומים של ר' הירש קלישר: את “האמונה הישרה”, את ה“ביאור על קהלת” (אני ראיתי רק את החלק הראשון, ושמעתי שהחלק השני יצא גם הוא לאור, כעבור זמן רב אחרי הדפסת החלק הראשון), ואז עמדתי מעט יותר על בוריו של המחבר. הוא היה בלי כל ספק מרא דשמעתתא ותייר גדול, כאחד מרבנן קשישאי, אבל יותר שהיה בעל הלכה, היה בעל אגדה, ועוד יותר מזה, היה דרשן מסביר פנים לתורה, ודבריו – יותר שהיו יוצאים מן המוח, הם יוצאים מן הלב. יש דוגמה רבה בין “אמונה ישרה” של ר' הירש, ובין ספריו של הרב ר' שלמה פלעסנער, אלא שר' שלמה פלעסנער היה נוטה יותר לפיוטיות אולפנית (דידקטית), והשכינה האשכנזית-הספרותית כבר היתה שורה עליו, ולא כן רצ"ה – באותה תקופה שהיה עוד כולו יהודי פולני (בודאי רק אח"כ הלך והתגרמן מעט בלשונו, עד שקנה שלמות בלשון זו).

אלה הם השרטוטים הכלליים, המעמידים את דמות תבניתו של אדם-המעלה הזה, ואם לאמר, שהוא שימש כארבעים שנה בתור אב בית דין בטהארן שלא על מנת לקבל פרס, שעסק בצרכי הציבור המקומי, ועניני הקהילות והישיבות מקרוב ומרחוק, בשקידה שאינה פוסקת ובהתלהבות שאינה עוממת, ובקרבן הממון והגוף, ושהיה אב למשפחה גדולה (הייתי אח"כ בהיכרות ובידידות עם בנו הר' לואי קלישר, עסקן וסוחר – בטהארן, עם חתנו – ה' מוריצי גרינברג, יהודי פולני מתבולל לפנים – מפראשניץ, ובסוף ימיו עוזר על יד הר' משה מושקובסקי בבית אוצר הספרים על יד בית הכנסת בווארשה, ועם קרובו הפרופ' קלישר, שמת זה מקרוב בברלין) וסמל תפארת של פטריארך יהודי מהדור הישן (בית-מסחר היה לו, אך הנהלת בית-המסחר היתה נתונה בידי אשתו, ופרנסתו היתה מצויה בריווח, אעפ"י שלא היה בעל הון גדול) וכותב חיבורים כל ימיו (הוא הניח ספרים רבים בכתבי-יד, והר' לואי קלישר היה שרוי בכעס תמיד על שהחברה “מקיצי נרדמים” מוציאה לאור כתבים קרועים ומטושטשים מהדורות הקדמונים, ולא את התשובות והחידושים והפירושים של מר אביו, וכמה שהתאמצתי לבאר לו, שכתבי היד האלה, עם כל חשיבותם אינם עתיקים כל צרכם, קשה היה לו להבין זאת, והיה שופך את חמתו על הרב אליעזר ליפמן זילברמן, בעל “המגיד” בליק שנתפרנס ממאמרי אביו כל ימי חייו, ועתה הוא המוציא והמביא בעניני “מקיצי נרדמים”, ואיננו שם לב אל הכתבים ההם), ומחליף שאלות ותשובות עם כל גאוני הדור, וחי שמונים שנה בשלווה ובכבוד ובהשפעה של חביבות וחן ושכל טוב – הרי זיו איקונין של זקן תלמיד חכם, אב"ד מתנדב, מחבר חיבורים וגביר לאחיו, מעין ר' מתתיהו שטרשון בווילנה – קלסתר מצוין, שראוי לקבוע לו מקום בכותל-המזרח של היכל-הכבוד אשר לנו…

ב

אבל הנני מודה ומתוודה, שלא הייתי כותב עתה על אודותיו, ומי יודע, אם היינו עוד זוכרים אותו, לולא היה בו דבר מיוחד. כן! היה באותו סבא דבר מיוחד, שבזכותו ובתקפו יכנס לחיי-נצח בספר קורות הימים לעם ישראל. לא רבים היו אנשי מידה בקומתו הרוחנית של ר' הירש קלישר, אבל היו, ואני בעצמי ידעתי כמה מהם. ידעתי את הרב ר' חיים יוסף קרא מוולאצלאוועק: גם הוא היה תלמידו של ר' עקיבא אייגר, ובהליכותיו ובידיעותיו דמה הרבה אל ר' הירש קלישר; ידעתי את ר' שלמה לוי (היו קוראים לו פוזנר) בעיר קויל (Kolo) –איש נחבא אל הכלים – גם היה מתלמידי רעק“א, בעל-בית עשיר, אשתו מנהלת בית-מסחר והוא עוסק בתורה ויודע את הש”ס בעל פה, והיה גאון חריף בחשאי, ומשפחתו מסביב כבר יצאה לתרבות העת החדשה – אטו כרוכלא אחשוב ואיזיל? אך ר' הירש קלישר היה אדם לבדו, ולפיכך היה חזק כל כך, בודד ברעיון אחד (עוד אדבר בפעם אחרת על חברו הרב ר' אליה גוטמאכר, שנלוה אליו בענין זה), שנראה כמין “קוריוזון”, ובעיני הפיקחים-השוטים-הליצנים כמין טירוף, וכד הוינא טליא כבר שמעתי, שהוא רוצה “לבנות את בית המקדש ולהקריב קרבנות”. סבי מצד אמי ר' שמואל הנ“ל, היה מבליע דבר זה בנעימה, וסבי מצד אבי, ר' איטשי מווישוגרוד, אחד הגדולים מאד בתורה, שלמדתי ממנו הרבה יותר משלמדתי מכל רבותי, היה מדבר על זה ברמיזה, בלי שדיות-נרגא של לצון, אבל גם בלי התענינות מרובה. נעניתי לכן, עצמות הורי! דבר זה, שהיה בעיניכם טפל, אני נוטל רשות לאמר שהוא היה העיקר, הטעם-העיקר בחייו, בשאיפותיו ובחזיונותיו של אותה האישיות רבת ההגיון והעלילה. כבר בשנת תק”צ (* 1830) פונה התלמיד ר' הירש אל רבו רעק“א בשאלה ע”ד המזבח והקרבנות. היה זה ה“קוריוזון”, ובחוגים התלמודיים – זוכרני היטב, שהדבר עשה רושם כעין הרושם שעשתה המצאת החלזון של הרב ר' גרשון העניך מראדזין, רק בהבדל זה, שהרעיון הראשון נראה כדבר שאין בו מעשה, בעוד אשר הרעיון האחרון הביא לידי מעשים וסכסוכים. ר' הירש כתב גם אל ה“חתם סופר”, בענווה ובנמיכות-הרוח, כתלמיד הדן לפני רבו בקרקע. בעולם התלמודי הכללי בצבץ הדבר פורתא, לא הטיל נחשול, עשה רק גלים קלים ועוברים – ונשתקע. אבל אצל ר' הירש קלישר לא נשתקע. הדבר הזה לא עלה על מוחו – הוא נולד וחי בלבו ונכנס לתוך דמו, ונתארג ונשתזר עם התמימות המוסרית העמוקה והקדושה שהיתה בו. ההיה אותו דבר, ענין של מזבח ופרים וכבשים ו“עשרון לכבש האחד”? זה היה אחד מהענפים, אחת מהצורות המוחשיות, המעשיות, שההלכה צריכה, בהכרח ועפ“י המסורת, לדון עליהם. בתוך תוכם של הלבושים המקודשים האלה טמון היה גרעין אחר: נקודה טמירה ואמיצה, געגוע הנפש הלאומית אל מקור מחצבתה, משיחיות יהודית לאומית! זה היה ניצוץ מלחש תחת האפר, שעלה והתלהב, זאת היתה ריבולוציה חשאית, היכלית, פנימית, שהתכוננה לקעקע ולהרוס עד היסוד את שיטת ההמתנה וההסתפקות בגלות ובצפייה בלי-מעשים. הרבנים הזקנים, בכל גאוניותם ורוח קדשם, לא הרגישו שע”י רעיון זה, למרות תבניתו הנושנה, חדר לתוך העולם היהודי כוח חדש, שעתיד היה להביא גדולות ונצורות. הרעיון העיקרי היה, שהגאולה צריכה לבוא קמעא, ושאנו חייבים להכינה ולעשותה, בלי חכות למשיח. הרעיון הזה הולך ומתבהר משנת תק“ץ ואילך במשך ארבעים שנה, במאמרים רבים שהרצ”ה קלישר כתב ב“המגיד”. כמו שהרצל פנה תחילה אל הברון הירש, ואח“כ אל הקונגרס, כך פנה הרב קלישר תחילה אל החת”ם סופר, ואח“כ אל “המגיד”, כלומר אל הציבור העברי. הוא לא קיבל – לא סירוב גמור ולא זירוז גמור מאת רבותיו הגאונים, ה”הילכתא למשיחא" לא נפתרה; יש פנים לכאן ולכאן. התורה היא נצחית, והכל הוא כמו בלי מספר שנים. ממתינים אלפיים שנה – כך אנו אומרים – אבל, באמת אין מרגישים כלל שממתינים. הכל הוא כמו שנגזר, והכל כך יהיה עד שירחם ה‘. הכנות להבאת הגאולה? כולו חייב או כולו זכאי, ואם יש לעשות הכנות צריך לעשותן בגלות, ורק בשמירת המצוות. הדבר נמשך לאין קץ? ילך ויימשך! הרי זו השקפה, שיטה – שב ואל תעשה! במונחים החדשים שלנו יש “שאלת היהודים”, ואנו אומרים שהגאולה היא “הפתרון היחידי לשאלה זו”. הם לא ידעו את המושג הזה כלל, ואילו ביארנוהו להם, היו אומרים: שאלת היהודים היא דבר שאין לו מתירין, זולתי ע“י הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. זו היא מטפיזיקה, ובטבע המטפיזיקה הוא, שאין לה היסטוריה, ויותר נכון שהיא למעלה מההיסטוריה. רצ”ה קלישר היה מקופל ומצומצם כולו בעולם התלמודי הישן, בלי שום פקפוק וגמגום כל שהוא, ומתוך תלמודיותו בא לידי הכרה, שהגאולה דורשת הכנות אחרות, לא רק של מצוות בגלות, אלא של עבודה מעשית בארץ ישראל. חתנו גרינברג סיפר לי בשמו, שהיה אומר על דבר הממתינים: משל למה הדבר דומה? לחולה שבא אל הרופא, ואמר לו הרופא: הריני נותן לך רפואה בדוקה ומנוסה, וצריך אתה להתרפא בה במשך אלף שנים, – אפשר – הוסיף לאמר, שאחרי אלף שנים היה החולה מתרפא ושב לאיתנו, אבל מי יחיה אלף שנים! – שיחה קלה זו היא לי המפתח לכל שאיפותיו והשקפותיו של קלישר, המבאר לנו את רעיונו המרכזי, חזון-לבו, ה“אני-מאמין” שלו, וכיצד הגיע אליו, בן-דור המעבר הזה, למדן יהודי-פולני עיקרי, שראה את החורבן הרוחני מסביב לו, נסתכל במעשה ההריסה של התבוללות ונשילת האברים מהגוף הלאומי; הוא ראה את הריפורמה, חיקוי הפרוטסטנטיות, ששלחה ידה ב“סדורים” להגיה ולתקן את נוסחאותיהם של אנשי כנסת גדולה – כמה ויכוחים היו לו עם גייגר, כמה מחאות מחה ולא הועיל! – וכמה הלכה וצמחה ונתברכה בו ההחלטה, שצריך להכין את הגאולה. ובמשך הימים הלך והשתחרר מה“קרבנות”, והקדיש את עצמו לעבודה בשביל הגאולה באמצעים שהיו בידו. ומה היה בידו? רק עט-סופרים! הוא הלך וכתב, כתב ל“המגיד”, כתב לארץ-ישראל – שם התנגד לו ר’ מאיר אויערבאך, גאון מפורסם, לפנים אב בית דין בקאליש, בעל ה“אמרי בינה”, שהרגיש בחידושו של דבר, ולא רצה בו – כתב אל סיר משה מונטיפיורי, אל חברת כל ישראל חברים, אל כרמיה, אל אלברט כהן, השפיע על הס, על גרץ, נתן הערה עצומה וזירוז גדול לנטר ליסד את “מקוה ישראל” (תרכ“ד-תרכ”ה 1864–1865), יסד חברות לישוב א“י בפרנקפורט דמיין ועוד בהרבה ערים, בקיצור, נתרכז כולו בשאיפות הגאולה ע”י מעשים, ע“י עבודת אדמה וע”י סיוע הגולה לשוב ולבנות את ארץ ישראל. רעיון התחיה התארג והתרקם באופן עמוק ונפלא על כל הווייתו. באותה שעה הוסיף לעסוק בתורה, לכתוב ספרים, לחבר את באוריו לכתבי-הקודש, שהם הנבחרים שבספריו, כי משם זלף לתוך נפשו הזרם הגדול של תקות האומה. הוא היה כמו אי בלב ים, כמו נוה פורח במדבר, והעבודה שעבד מזמן היותו בן שבעים עד הגיעו לשמונים, והוא אז כמוש וקמוט ועור פניו כקלף וידיו רועדות (כי חלוש היה כל ימיו) – היתה אגדית ולמעלה מן הטבע. אז לא היו עוד קונגרסים והסתדרויות, – חדר עבודתו של סבא זה בעיר-המבצר הפרוסית טהארן היה התל שהכל פנו אליו. נהרס המבצר של טהארן, יצאה עיר זו מרשות אשכנז, וחזרה לרשות פולניה – אבל זה יישאר: בין קוי האור שקדמו לזריחת התחלת גאולת ארצנו ועמנו יאיר עד סוף כל הדורות הניצוץ היפה והאדיר הזה: רבי צבי הירש קלישר.

---

חיים יחיאל בורנשטין

מאת

נחום סוקולוב

א

אני עדיין אביב ורך, שמעתי את שמעו זה יותר מיובל שנים בפעם הראשונה במַאקוב (מאקאווי) בפולין. השמועות באו מ“מרחקים”: קוֹזֶ’ניץ, מוֹגלניץ, ועוד מקומות כאלה המפורסמים בשל האדמורי“ם. המשכילים – אולי חצי-מנין שנאספו על דגל ר' אברהם יוסל רוזנטל ז”ל נכד המגיד – ספרו נסים ונפלאות ע“ד “פרח הדר ששלח נטישותיו מבין אבני אפל וצלמות”. והחסידים, רוב העיר, היו גונחים מלבם. היה – ספרו לי תוך כדי אנחה – בחור-חמד יפה-מעללים ומישיר-לכת, נשא אשה הגונה בת איש חסיד, היה “חתן תורה”, כלומר, סמוך על שולחן חותנו כדי לעסוק בתורה, ויצא לתרבות רעה. אומרים עליו – הוסיפו – שנפל במכמורת הקליפות. חבל, חבל, מוח חד, וגם לב טוב, ברם חבל! אפיקורס שאין לו תקנה! נכספתי לדעת מה החרדה הגדולה הזאת, מפני שהייתי שרוי בעצמי באותה סכנה. מאת החסידים לא יכולתי לסחוט אף טפה של ידיעה. “איננו מגדל פּרע פּאות ראשו ובגדיו אינם סרוחים עד קרסוליו” – הכצעקתה? – לי לא פתר דבר זה מאומה. אמרתי בלבי: הני בני אדם יושבי חשך שאינם מן הישוב ודבר אין להם עם האדם המנומס – באו והעמידו את התורה על חיטוּת וגזרת הבדים, אָרכם או קצוּרם, מפני “חוקות הגוי”; ואינם יודעים שמעיליהם הארוכים ושרימליהם היו לפנים “חוקות הגוי”, ובכ”ז החזיקו בהם. – הכנופיה של משכילים הביאה לי ידיעות יותר מבררות את הדבר מפרטי התלבושת. העירה שבה חוּנך בורנשטין – כך אמרו – היתה מלאה חסידים: חסידי גֶר (גוּרא) האצילים, האריות שבחבורה, הנוהגים ברמה, חסידי בוּרקא (וַרקַא) חמי-המזג, המעורבים בין הבריות, הדימוקרטים, חסידי ביאַלאַ היריפים והנלהבים, חסידי רדזין המעטים והתקיפים בדעתם, חסידי פוּרוּסוב (פריסוֹב) – תוצרת מקומית חביבה, ועוד ועוד, כולם השגיחו באברך זה, ובעלי החוטם הרגישו בו שהוא היה לאחר. פעם אחת חפשו באמתחותיו, ומצאו ספר “נחמד ונעים” מהר“ד גאנז כל חכמת התכונה. תהו עליו: הר”ד גאנז, ה“צמח דוד” – אין זה ספר חסידים; אבל הוא מצוי בכמה בתי מדרשות ו“תכונה”; – במקרה נמצא שם איזה מֵקֵל, דומה, גם כן “נחמץ” קצת, ואמר: תכונה מותרת, הלכות קידוש החודש! עלעלו בין דפי הספר, ומצאו ציורים – שומו שמים! רגע הכריעה כף המחמירים, אבל שוב בא המקל ו“הציל את המצב”, באמרו: גם בספרי הקדמונים נמצאים ציורים כאלה. נשתתקה החבורה. אבל כעבור רגע קם שאון חדש. המרגל חרש, הבודק, הוסיף לחפש וימצא ספר חסר מגבו ונרקב מצדדיו, ואותיותיו פורחות באויר, אותיות זרות, כתב-גויים (לפי הנודע לי אח"כ היה זה ספרו של חכם-ההנדסה גוּיס באשכנזית). אז נסתם הגולל! תפסו את בורנשטין ב“ספרים חיצונים”. שוב מעשה ונפלה מחלוקת בדבר מולד! המומחה בביהמ“ד, שנתמחה לחישוב תקופות ומולדות, יצא וחישב באיצטגנינות שלו, שהמולד יחול ביום פלוני, בשעה פלונית וברגע פלוני, ובורנשטין, שכבר אז הקצה לעצמו את המקצוע הזה, חלק עליו במופתים של חשבון. חטאתו זו היתהחרושה בצפורן שמיר. אז פסק המן של חותנו! אותו חותן ראה את עצמו כמרוּמה: זימן חתן, שיתכשר לרבנות, ומצא… בעל חשבון. גם אשת בורנשטין הצנועה והמדקדקת במצוות נטרדה מעולם של שלום ונחת לעולם של זעזועי-נפש, סכסוכי-משפחה ודאגות-פרנסה. חיימ’ל בעצמו שנא ריב ומדון – “אמונת עתיו חוסן ודעת” היתה יקרה בעיניו, אבל ותּרון והתכחשות להשקפותיו מאן-דכר-שמייהו? אך נפש אחת היתה מרוצה: אמו של בורנשטין! היא היתה ורשאית ענוגה, משכלת, אוהבת נמוסים נאים, “יושבת על עקרבים”, ומשאת נפשה הגדולה היתה לראות עכ”פ את בנה יוצא מן המצר ומציץ בפרדס ההשכלה. היא היתה ממשפחת הכהנים המפורסמים בורשה אז, שממקצתה יצאו רבנים גדולים (רבי אלעזר, שהיה רב בפּלוצק, חתנו של הגאון ר' יעקב מליסא, בעל ה“חוות דעת”) וממקצתה זקני הנאורים (ר' משה כהן, חבר ועד ביהכ"נ ברחוב טלומצקה, ר' טוביה כהן, סופר ומשורר עברי, אדולף יעקב כהן, עורך-דין וסופר ועתונאי בשפה הפולנית במקצוע של היהדות). אתערוּתא-דאמא היתה אתחלתא-דגאוּלת בורנשטין מהבטלנות של העירה.

גלגולי המאורעות מאז והלאה לא הלכו בדרך מהפכה והרפתקאות כגון: גירושין, בריחה לחו"ל בשביל ללמוד (או תחלה בריחה, ואח"כ גירושין), כי אם בדרך התפתחות אטית מודרגת בלי “שבירת הכלים”. באותם חורבני-המשפחה והמנוסות של – אחרים היה לפעמים זרם-של-גבורה; אבל בזרם הזה היה מזוג גם שעור ידוע של אבנטוּריות, חוסר שרשיות, גנדרניות, כרוּמיוּת. אם מפני שנפשו של בורנשטין היתה “כגמול עלי אמו”, או מפני שלא רצה לעזוב את אשתו בשממון-נפש, או מפני שהיה מתון ומיושב בדעתו ונזהר מכל מעשה שיש בו ספק – דומני, שלרגל כל הסבות האלה, בצירופן, המצפין-הקומפּס של בורנשטין הראה כלפי העיר הגדולה ורשה, עיר החיים הנאורים בערך של קוֹז’ניץ, ורשה – עיר מולדת אמו המשׂכלת. אבל בפעם אחת מהעירה לורשה, אף זאת היתה קפיצה עזה יותר מדי! צריך היה לעשות תחנה באמצע הדרך.

שם התחנה: מְנִישֶב. מנישב היתה אז כפר גדול עם בית-חרושת סוּכּר של הגביר האדיר ברונשטין (חתנו של שמשון וגיסו של איגנאץ ברנשטין), יהודי אשכנזי, יליד בריסלא, מכותל המזרח של ביהכ“נ ברחוב טלומצקה בורשה, בעל נכסים גדולים, חי חיי שוֹעים, עם בנים כבני-אצילים. בבית-החרושת הזה נתמנה בורנשטין לרואה חשבון. איך שתראה משרה כזו פעוטה בעינינו בערך אל חיים בורנשטין, במדה שאנו מודדים אותו עתה, גבשושית-כהונה זו היתה אז כהר-תועפות לאברך שהיה-חסיד ושבא מקוז’ניץ. הית-חרושת כהלכה, תעשיה רברבה, סביבה פּולנית, החלק היהודי – טפסרים אצילים מורשה, קהל הקונים והמערופיות – בעלי אחוזות וסוחרים גדולים. ההתכשרות למשרה זו בשלימות דורשת גמר-למודים בבי”ס גבוה למסחר, ונוסף על זה, שמוש ארוך, מהלכים בין הבריות. הלמוד בעצמו אינו מספיק; – דרך ארץ קדמה לתורה. אדם צריך להיות מחונך בהליכותיו, בתנועותיו, במנהגיו, בסגנון שיחתו, מנומס ומלוטש! בורנשטין חינך את עצמו. עבודתו בבית-החרושת ההוא, בתור רואה-חשבון, היתה קשה, ושכרו הספיק כמעט לפרנסה מצומצמת. בזהירות רבה ובדיקנות נפלאה עשה שם בורנשטין את מלאכת חשבונותיו. מאושר היה, שבשעות המועטות, שנשארו לו מעבודת המשרה, יכול היה לשקוד על למודיו בלי שטן ומפריע.

בין השיחות הראשונות ששמעתי מכבר ע“ד בורנשטין ובין הזמן האחרון הזה (נקרא לו – “תקופת מנישב”) עברה כשנה או מעט יותר. אז כמעט בהיסח-הדעת ארע מאורע-של-משפחה, שהביאני לידי קרבת-חתון קצת עם האיש הזה, שקודם-לכן הגיעו אלי ידיעות על אודותיו רק בדרך כלל. שדם שדכו אז לאחת מבנות משפחתי צעיר אחד מקרוביו של בורנשטין, בן גיסו, מהחסידים החרדים וצנתרות הזהב, בעל אחוזה גדולה סמוכה למנישב, מומחה מצוין בידיעת החקלאות, תל שהכל פנו אליו מסביבות כפר מושבו, והיה מסתופף בצל האדמו”ר מפוּריסוב. הרי צרוף עובדות: במנישב ישב תעשׂין יהודי כביר, מראה-פרתמים, אשכנזי מגוהץ, עשיר בן עשירים, שולחנו מפורסם מדגל זהב, פרנס ומנהיג מה“דייטשע שול”, בגדי-מכלול, מגבעת-אצטונה גבוהה, חדשה ומבריקה תמיד, כביכול, פריץ כדאבעי, ולתוספת קרני ההוד גם “אויסלאָנדער” (דבר שהיה שבח, ואח“כ לרגל גזרת הגירוש כנגד יהודי חו”ל נהפך לרועץ ולמקור צרות צרורות), והבנים המעלה גבוהה מעל גבוהה, הוד, עושר, פנוק; שליטים, מפקחים על הסדרים, רוכבים על סוסים דוהרים, נהדרים בכבוד על מרכבות יפות, יוצאים לצוד ציד, טסים ממנישב לורשה, ואולי גם לפאריס, בני מלכים ממש; העובדה, שיש לאלה בית חרושת סוכר, או בית חרושת אחר, או בנק, או מחסן גדול כמחסנו של לסר בורשה בשעתו, היתה מהמעשים בכל יום. על אדות אלה לא דברו אז הפולאנים דברים קשים כגידים; אולי היו נוהמים עליהם נהימה חשאית, או מביעים בפחות מרמז-מלים, בסקירה, משהו של תרעומת קנאה קלה; אפשר שחוש הטבעי נחש להם, שהדבר הזה הוא חזיון ארעי – ויעבור, מפני שהמין הזה של יהודים לא יתקיים על הקרקע, ואם יתקיים – ישתקע ויבולא. הנוסח הרשמי היה: אוֹבִּוַטֶלֶה (אזרחים), וצריך לחיות עמהם בשלום “בלי הבחן בין הדתות”, והתעשיה צריכה חזוק מפני שעליה הושתתי יסודי המדינה “praca u potstaw”. והחסידים האדוקים גם הם היו מתיחסים אל אלה במין כבוד: מילא, “דייטשים”, תיתי להם שנותנים מעט צדקה, ושיש ביניהם בנ“א מהוגנים; אגב אפשר להשׂתכר אצלם, לא כמו אצל פריצים ממש, אבל, לפחות, כמו אצל חצאי-פריצים, אולי היו הבטלנים מאחורי התנור בביהמ”ד מסיחים בקנאוּת ע"ד עברותיהם של אלה, אבל גם קנאוּת זו היתה מעושה; אנשי המעשה שבין החסידים לא היו מסיחים בזה כלל – “דייטשים”, ונגמר הדין! להפך, כשהיו רואים סמן של ניצוץ יהודי בין אלה אשר מחוץ למחנה, היו מרוצים ואומרים: אף על פי כן! מה יש לדרוש יותר?! יחס זה היה יחס בינוניות של חיבה, שלי שלי ושלך שלך, שכנוּת נוחה, כמו שאומרים, “מוֹדוּס ויונדי” (אופן-של-חיים). מנישב לא הפליאה אותי. גם ישיבתו של האברך הקוז’ניצי חיים’ל בתור נושא-משרה בתוך סביבה גביריית מעודנת פולאנית מעט-יהודית אצילית-תעשינית זו היתה אמנם גלגול בלתי-רגיל, אבל אפשר היה להלום דבר קשה זה בשים לב אל הכלל הנושן, שאין לך דבר שעומד בפני “ראשון גמראי”: שנה ולמד, והגיע למשרה שהוכשר לה. הבעלים שמחים, שיש להם פקיד שוקד ונאמן, חרוץ ודעתן, והפקיד מרוצה, שהוא מתפרנס בשלום, שהפקיע את עצמו משעבוד חותנו ומהשגחת אפוטרופסי עולמו-הבא, ושהוא יכול להתמיד בלמודיו. הרי עסק הגון לשנו הצדדים. אבל הכפר הסמוך לשם: שניאַטקוֹב – הציג לעיני חידה ממש, שנתקשיתי בפתרונה.

חידה זו ראיתי, גרתי, טילתי בה מספר ימים; הלכתי שמה לראות ולבחון את בן גיסו של חיימ’ל; אבל יפה היה כח האב מכח הבן לעורר את כל מדת הסקרנות שיש בי. חסיד פוּריסוֹבי זה היה מחובר לקרקע הרבה יותר מהאציל האדיר שבמנישב. הוא עמד בראש האכרים, השגיח, יעץ, הורה ונהל משק יקר ונפלא. החותן הזקן שראה את עצמו מרוּמה ע“י חיים’ל, אשר הכזיב את כל תקוותיו, יכול היה למצוא כפל-נחמה ושלומים בחתנו זה, שהרכיב בחצרו את הנהגת-המשק על החסידות. חצר גדולה, אכסניה, אשר חוץ מהרבה שכנם נוצרים, שלאַכטאַ, פקידים, שומרי שדה, משגיחי-יער, גננים, אכרים, חוכרים, אריסים, עבדים ושפחות, היו גם אורחים, גבאים, משפחה רבתי-בנים, בנות, מלמד, מורה (המנוח מיכל ובר, מתלמידיו שלבורנשטין, היה שם המורה). הון גדול, ודאגות גדולות ממנו. גדלוּת בעסקים, גדלוּת במעמד הבית, הכל “רחב”! תנועה! שאון מהשדות, מהדרכים, חדר לתפלה בצבור, חדר של המלמד, חדר של המורה, מתהלכים הנה והנה ומתפללים דרך הלוכם או מכינים עצמם לתפלה, זקנים יושבים אצל אצטבת התנור וסומכים מרפקם בברכיהם ומספרים “מעשיות”, איזה ערב-רב סוכך בשתי ידיו מסביב לראשו ומעיין בספר, בעה”ב משתער ממקומו ומזדנק לקראת המשגיח המביא לו דוגמאות של תבואות מהגורן, ותוך כדי ריצה הוא נתקל בעמיל מישהו מישהו שבא מהעיר ושופך עליו מביול של הצעות סרסרות, בעה"ב מהסס רגע, ובמהרה הוא בא לידי החלטה, שברוב דברים אלה אין גרעין של עסק, ומתנער ממנו, ועוד לא הספיק להחלץ מסה, והוא נתקל בסוחר יער, ומשהה את קבלת הצעתו, ונכנס בדברים עם המשגיח, וממשמש בשמחה ובחפץ לב את הדוגמאות, משמע, מרוצה, ורץ בחפזון אל הגורן; והנשים אינן מתערבות בתוך ההמון הסואן, “כבודה בת מלך פנימה”, מסתלקות לצדדין, סחות כשהן משפילות עיניהן, מתפללות, מטפלות בעניני משק-הבית, סורגות, או משלבות את ידיהן באצבעותיהן הלבנות על חזיהן – כשהן בטלות – ומקשיבות בענוה.

בחנתי, השדוך קם ונהיה! – אך יותר מבכל אלה היה מוחי מסובך ברעיון אחר. הגיס, הסמוך, כדי קפיצת-החתול משניאַטקוֹב: “חיים’ל, היכן הוא?” התרקם הרהור בדמיוני, שמחותני זה אולי חושב את חיים’ל לפגם-משפחה, ולא הזמינו, שמא יקלקל את השדוך. החלטתי לשאול אותו בלי אקדמות-מלין: “מחותן! חיים-יחיאל בורנשטיין במנישב הוא גיסך?” “כן” – ענה מחותני בהידוק שפתיו, שהרכתי בו צל של כעס. הוספתי לאמר בסגנון של סבר וכבוד: “סלח לי, אין בדעתי להתערב בעסקי-משפחה, אני שואל אך מפני ששמעתי כל כך הרבה ע”ד גיסך זה, ומכיון שאני סמוך כאן, החלטתי לראות אותו". דברי אלה רככו מעט את שרטוטי פני מוחתני, ויוסף לאמר לי: “בודאי יודע אתה כי לא דרכי דרכיו, אבל רוצה הייתי שישתתף עמי בעבודתי פה. החסרי עבודה אנחנו פה ומעט דאגות יש לנו?” – ובדברוֹ ראיתי שאחד מקמטי מצחו הרבים כמו שקע ונתעמק יותר – “לפעמים אני נחנק מדאגות, מטרדות, ואני רוצה להמלך במי שאפשר לבטוח בו ובמי שיכול להראות מוצא מהחשבונות המסוכסכים. ברוך השם, יש לי רב, אבל יש שהשעה דוחקת והמוח מתבלבל… הרי רק בשר ודם אתה… והוא בכל מוח חד, בעל חשבון – למה לו לנוע על זרים? – איננו רוצה בחסידות, “שנה ופירש”? טוב, אלהים עמו! לא, הוא לא אבה לשמוע אלי. לא בנתי לרעו” – סים את דבריו בקול זועף וקובלני. אך אני הבינותי את בוֹרנשטין.

לפני שנסעתי משניאטקוב סדרתי את אופני-המסע בקביעת זמן להפגש עם בורנשטין במנישב. בני הלויה הבטיחוני, ולבסוף עכבוני בטצדקאות ואמתלות – ברי לי, שבכונה עכבוני. גם אני כבר הייתי חשוד אז, ובלי ספק חשבו, שפגישת שני אפיקורסים מסוכנים כאלה עלולה להחריב את העולם. חשוב חשבו לחובתם להפסיק בינינו. “שים רוח בין הדבקים – ומשלת”…

ב

אבל הפרוד הזה לא נמשך לזמן רב. עוד כשנה, כבר הייתי בורשה, ועוד כשלש שנים כבר עזב בורנשטין את משרתו במנישב, ויבוא לורשה גם הוא. שם נפגשנו בפעם הראשונה זה כארבעים שנה.

בעל קומה פחותה מבינונית, ראש עגול, שקוט וכבוש קצת בין הכתפים; עינים תכולות, עמוקות חכמניות, עם זוהר של נועם וחן, גבותיהן מלאות, זקן צהבהב-חוּם, גזוז, עגוֹל מכסה את צדעי הפנים ואת הסנטר – כולו עדינות וצניעות, תמימות, ענותנות ופשטות, נמוס ודרך ארץ, רוח מתינות ודיוק של חשבון, כובד-ראש בלי עצבות, אטיוּת בלי רשוּל, ספקנות רכה בלי יאוש. בסקירה ראשונה הייתי אומר: נפש בריאה בגוף בריא חננוֹ היוצר מתחלת בריאתו. רק העינים לבדן נראו כקצרות-מבט, כטעונות טפּוּח מיוחד, תחת המשקפים הגדולות והתכולות.

אלה הם השרטוטים מזיו איקונין שלו ומתואר פניו, לפי שנקבעו בזכרוני מלפני ארבעים שנה.

ואופן דבוּרוֹ היה שקט, מצומצם ומדויק כלוח-הכפל, ענייני, מהותי, לא כחל ולא שׂרק; לרגעים רחוקים, אבק של גמגום-הברה, כאילו חפש בזכרונו את המלה הנכונה; מקשיב ושואל יותר משהוא מדבר; נראה היה, שהוא לומד מכל אדם; כשהוא משיב על שאלות, ה“איני-יודע” היה מרובה מה“יודע-אני”; כשאתה אומר לו דבר, שבבואה-של ערפל פרושה עליו, או שיש בו בת-קול של פעימה ונקוש באיזו מלה מפוצצת מהעתונים או משיחתן של בריות, הוא שואל לתוּמו: מה זה? מה פירושו? מנלן? ברר בעוּבדות, יהי הדבר בדוק, פשט אותו בלי עקיפין ופתול! – והוא כופה אותך בלי שום סימן של כפיה, תקיפות או מרץ של נואם. לא! הוא לא היה נואם אף מעט, לא הרים קולו, לא העמיד פניו, לא עורר, לא כעס, לא זרק מרה, לא התיז ניצוצות, דן היה בחשאי, אף בלי חשיבות יתר, אך בהצנע ותמימות, ולפעמים גם במאור-פנים, לא מתוך שנינות והתולים, כי אם מוך לב טוב ומזג נעים. לא הבהיק, לא הפתיע ברשפים, לא קלע פרדוֹכסים; זרה היתה לו האמנוּשל שיחה, אף חס היה על הפנאי; אבל כל מה שדבּר היה בענוה, במתינות, בישוב הדעת, בחביבות, בלי קסם-של-אמן, בלי אספקלריא של גאון – בפשטות בריאה וברעננות כמעט בישנית של בן עיר קטנה שהביא עמו רכוש הגון אגור בקושי וביושר, בלי חפץ להתהדר בו או למהר לפזרו בעיר הגדולה.

הרכוש שהביא עמו היה: נכסי-צאן-ברזל, תנ“ך ותלמוד. הוא היה בעל תנ”ך עמוק, איתן, עד לאדריכלות הענקית של תועפות הרי החוזים, לקסמי ההוד הנשגב של שפעת שפת הכתובים, לצללי העגמימות הנצחית של התוכחות והקינות. הוא הבין להעריך את העושר בפרשה אחת שב“משלי” הכונסת, כמו שאדמה פוריה עד להפליא משגשגת לפעמים על שטח טפחים אחדים, ששם נמצא לה מקום-הכושר, שפעת נטיעים ושתילים. לבו לא הלך אחרי בקורת התנ“ך, כמוני לא הכיר מעודו במדעיותה של שטה זו, ששרשיה מועטים וענפיה מרובים. המנוחה והתכונה הענקית הבלתי מתפוררת שהמסורה נתנה לכה”ק היתה לו קודמת כל הנקורים וההסוּסים המאוחרים, שכל עיקרם הוא לפעמים טעות אחת, והיא: אי הבנת הקשיון הטבעי של האיתנות הקדומה, שהיתה קודם לתורת הדקדוק וקודם לכללי ההגיון המעובד ופנוק-הטעם, ומתוך כך אותם צוקי-הלשון וכפי הבטויים, שלא נתנו להתרגם מלה במלה, אלא קורצים רמזים וניצוצות כשריד ארמון-נפילים שאין להקציעו ולחטבו במפסלת ובמחוגה, כדי להשוותו לצעצוע חדש ולפסל נסך חרש היום. הרבה הרבה עסקתי עמו ביני-לבינו מתחלת התודעותנו במקצוע היסודי הזה, ועפ“י רוב, אחרי משא-ומתן, נמצאו דעותינו מכוונות. לא מחמת אדיקות, אלא מחמת חוש-לשון דק ומפותח. לא אהבנו את הקציצות של כתובים ואת הנוסחאות החדשים המוצעים ע”י אותם ארזי הבקורת אדירי המקצצים-בנטיעות, אשר עם כל בקיאותם בלשונות המזרח ומבטאיהן וחלופי בנות הלשונות ומחלקותיהן מהודו ועד כוש, על בסיס מדעי אמתי או מדומה של תורת השפעת הלשונות זו על זו והקבלתן, הם מגיעים (לדוגמה, גדול אחד מהעוסקים במקצוע זה) לידי מסקנה, לגרוס תחת “נשקו בר” – “החזיקו במוסר”. הרי זה קו-הגבול בין כל החקירות, ובין מה שמתחיל מכאן ואלך: טעם השׂפה וסגנונה, הגוּתה ויפי צלצולה! הוא לא היה עוד אז סופר עברי פוֹרה-עבודה, קטעי מאמרים קטנים ופתרוני שאלות הנדסיות היה שולח לעתים רחוקות ל“הצפירה” של אז, עוד מימי שבתו בערי השדה; אבל הוא היה כבר אז אחד מאתנו, מלא רוח עברי ספרותי. כן היה אז גם דרכו בתלמוד. הוא חדל מהיות תלמודי מפולפל; הגיונו מלוּמד-ההנדסה, שכלו הדייקני וזהיר-ההיקשים, שהלך הלוך ובחון לאט לאט, בפכחות בהירה, מן המוקדם אל המאוחר, ומן הכלל אל הפרט, פסלו, כמובן, את החריפות ואת החדוד העקלתון והמסוכסך, התולה האים בשערה; אבל הוא לא התרחק עד לשיטתם של אותם החדשים, שכל כחם הוא להתגדר בגירסת תוספתא או מכילתא, שמקצתם, כבודם במקומם מונח, אינם מוכשרים ללמוד דף גמרא עם רשי“י ותוספות כהלכה. במובן זה היה הוא, כביכול “איקציוני”, כלומר איש מבית המדרש הישן שלנו. כמו שלא למד עברית מ”מיטודות“, כך לא למד תלמוד מתוך דוגמאות ומראי-מקומות ותורת גרסאות ומיני תרגימא, אלא, פשוט, הרבה גמרא ומפרשים, בשקידה עצומה, כאוחר גוברין והודאין במתיבתא דבי רב מקדמת דנא בקוז’ניץ, או בכל בימ”ר אחר בפולין, ואין זאת אומרת, שהוא לא מצא חפץ וענין באיזו “מיטודה” מחוכמת, העשויה להקל את הלמוד לתלמידים, או באיזו השואת-גרסאות עפ“י כתבי יד וכדומה; זאת אומרת רק שהמצע היסודי של הכנתו קודם לשכלולו ושרשי למדנותו היו שקועים עמוק עמוק בקרקע הטבעי והלשוד של היהדות המקורית-שבמקורית בלתי מורדדת ובלתי מוּקלשת ונכמשת ע”י שחיסי-תרגומים וספיחי-חקויים, פצלות ופירורים, אוגיות ותלמים מדעיים. הוא היה, ככל אחד מאתנו, ממעריצי “חכמת ישראל” במובנה כיום, בגלל חידושיה והסדר הנאה שבה, למד ממנה הרבה אח“כ, הסכים או התנגד למה שנתחדש בה, לא הניח דבר גדול או קטן מכל מה שהתרחש בתחום זה, אבל לא בה התחיל, ולא בה נשתרש ראשו ורובו. הוא היה, פשוט, תורני מופלג. בעל תנ”ך ותלמוד, מוכשר להרצות על כל פרשה שבתנ"ך ולקרוא את השיעור מעל כל דף של גמרא, לפני תלמידים מובהקים.

בתור תלמיד חכם, בוֹסרוֹ כבר גמל אז בבואו לורשה; בתור מלומד כלל יעדיין היה טירון בכמה מקצועות, אבל במקצועות ידועים היה גמיר וסביר וכמעט משוכלל. מילדותו נוסס כשרון מצוןין לחכמת השיעורים וההנדסה. בן שתים עשרה גמר את למוד החשבון הפשוט, ועשה את החשבונות הכי מורכבים בכח הזכרון לבד. הוסיף ולמד את מהות השברים ומשפטיהם, דיני הקבוץ והגרעון, ההכפלה והחלוקה, עניני השרשים ועלית המדרגות בהם וחשבון האותיות שהוא התחלה לאלגברה. בן י“ד למד עניני המשויות, איכות התרתן וחליצת שעור הנעלם מהן והגיע עד התרת המשויות הנשגבות. בן י”ז כבר היה בקי בחכמת המשולשים (איך משש פנות שבכל משולש והן ג' צלעות וג' זויות, אם נדע רק ג' מהן אשר ביניהן גם צלע אחת נבוא לידיעת גם ג' פנות הנותרות), והגיע לחשבון הנשגב או חשבון האין סוף (המדברת בעניני השיעורים וסגולתם והרכבתם זב"ז לפי מה שהם מחוברים מחלקים קטנים לבלי תכלית, ותלמד אותנו איך נוכל לדעת מן ההכל את סגולת חלקיו, ולהפך מן סגולות החלקים את ההכל), וגם לחכמת המדידה העליונה (העוסקת בסגולות הקוים העקומים ומשפטיהם, השטחים המוגבלים על ידיהם, וכן הגופים הסגורים בסביבותיהם ע"י שטחים עקומים, וכל זה נוסד על החשבון הנשגב). באופן זה היה בורנשטין מתימטיקן מלומד ושלם בידיעותיו מנעוריו. הוא עסק בכמה ענפים ממדעי הטבע, וביניהם בענף הקרוב ביותר לחכמת ההנדסה, והיא חכמת תכונת השמים, וסעיף אחד מזה: חשבון השנים, כמו שכבר הזכרתי למעלה, היה מקצוע זה חביב עליו כבר בבחרותו ובבית מדרשו בעיר מולדתו. ספור המחלוקת עם המומחה בבית מדרשו ע“ד המולד – אולי יש בו איזה דמיון (לא שמעתי את הדבר הזה מפיו, כי אם עד מפי עד); אבל את ויכוחו הראשון עם ח.ז. סלונימסקי אני זוכר היטב. לא זה המקום להכנס בפרטים מקצועיים יותר מדי; אזכיר זאת אך בקצוק מן הקצור. ידוע, שרחז”ס היה המומחה המקובל בספרותנו למקצוע זה – מרא דהאי הילכתא. השקפתו העיקרית של חכם זה (פיניליש, שורץ, א. אפשטיין ועוד אחרים חלקו עליה) היתה, שסדר העבור ומשפטיו עפ“י חשבון האמצעי המצוי בידינו נתחדש אצלנו אחר חתימת התלמוד הבבלי. בספרו יסודי העבור (צד 51) ובפראנקל’ס מאנאטסשריפט (1864) כתב רחז”ס, שבאפס המפות הישנות מזמן תלמי בידו אז, הוא משער שהבדל אורך ירושלים מאלכסנדריא לא היה עדיין נודע לנכון אצל מיסדי סדר העבור, וחשבוהו לערך י“א מזלות, ויסדו חשבון המולדת על אופק ירושלים. בא בורנשטין מקוז’ניץ, והעיר את רחז”ס שמצא שחשבו כבר בלוחות תלמי הבדל האורך רק שש מעלות, הדבר לא יצא מכלל הערה, ולא בא לידי מחלוקת כמו עם אחרים, להפך, רחס“ז החזיק טובה לבורנשטין ונסתייע בהערתו (האסיף, שנה ב', צד 273), אבל אופיני היה הדבר, שהחסיד הצעיר מקוז’ניץ היה בקי בלוחות אלכסנדריא של מצרים יותר מרחז”ס שעסק כל ימיו בענין זה. אז לא הכריע עוד בורנשטין בין רחז“ס ומתנגדיו. הוא לא מיהר להוציא משפט, ולא יצא לקניגיא של “מלחמת שלשים שנה” שהתחוללה בין רחז”ס ובין רצ“מ פיניליש בענין מדעי זה – בהתפעלות ובהתלהבות, כמעט בשנאה, ולפחות, בעקיצות ודברי חדודים, שמשכו לשדה המערכה עוד רבים מחכמי ישראל על עמודי העתונות העברית והאשכנזית למדעי היהדות. הרבה פעמים ישיבת שלשתנו, רחז”ס, בורנשטין ואני הצעיר, נדושו ונטחנו השאלות האלה. הזקן חצב להבות אש, בורנשטין השמיע מלים מועטות בנחת. הוא לא אהב את הויכוחים, לא סמך בעינים עצומות – לא על רחז"ס, לא על פיניליש, לא על שורץ ולא על איש מכל בעלי המקצוע; הוא פלס לו נתיב בעצמו אל שטתו שהתרקמה במוחו במשך שנים רבות, אשר אז לא היתה עוד שלמה וגמורה אתו, ורק נצוצות ממנה התיז לפרקים במאספים מדעיים, עד שהכיר בשלימותה של שטתו, והתחיל בשנם האחרונות להעשיר את ספרותנו באוצרי חכמתו הרבה שנשתכללה במקצוע זה מאין כמוהו.

תלמיד חכם ובעל חשבון – לא רק בידיעותיו, אך גם במזגו ובמהות – ככה אני זוכר את בורנשטין בבואו לורשה. גם בשני התחומים האלה התעתד ללמוד מאה פעמים יותר ממה שידע, אבל הוא היה כבר אז מצוין ובשיעור ידוע: מומחה, בשניהם. במקצועות אחרים היו לו התחלות חשובות, אך עדיין היה חסר הרבה, הרבה מאד. – הוא ידע את כל הספרים אשר השיג בעירו, צרורים היו בצרור זכרונו האמיץ, המקיף והמדויק; הוא קבל גם ספרים גם מאספים מדעיים גם עתונים מורשה; ובאותה שעה שהיה שולח הערות מדעיות – מעט המחזיק את המרובה – ל“הצפירה” היה שולח ג"כ הערות לשבועון הפולני Wedrowiec, והיה מקורב לעורך השבועון הזה סוּלימירסקי (שהיה גם עורך הליקסיקון Slownik Geograf – שבורנשטין שלח גם בשבילו אי-אלו ידיעות), ומכיריו המעטים האלה שלחו לו עתונים וספרים, וגם בתקופתו המנישבית נזדמן לו לבקר לפעמים בורשה; אבל כל זה היה מלא מכשולים ומוגבל. אין אומן בלא כלים, ואין חכם, ביחוד חכם-לומד מעצמו, בלי ספרים. – בפילוסופיה, בהיסטוריה, בתורת ההגיון, באיסטיטיקה, בספרות ההקלסית, בקורות הספרות הכללית, בשפות עתיקות וחדשות וספרויותיהן, באנטרופולוגיה, בקורות הקולטורה, בפסיכולוגיה, בכלכלת המדינה ועוד ועוד – לא היה ספק בידו ולא אמצעים מצויים לו ללמוד די צרכו. גם את ספרות היהודים בשפה האשכנזית ידע אך מעט. ואם יש בספרות זו תרגומים ותרגומים מתוך תרגומים מפיקים מזן אל זן, ללומדים ממקור ראשון כבורנשטין לא היה דרוש “כלי-שני”, ואם יש גם הרבה דברי חזיון ולהג רב נוח וערב לקוראי השפה ההיא, שידיעתם רשות ולא חובה, הלא יש גם בספרות זו ספרי עיקרים מוסדי-חכמה ומרגניתות דלית להון טימא, שאדם מישראל בן דורנו צריך ליהנות מאורם, ושבלעדיהם איננו יכול לבוא לגמר בשולו בהשכלתו, אלא מצטמק בתוך הספרות העתיקה לבד – ולא יפה לו.

על כן היטיבו אשר עשו קרובי בורנשטין, וביחוד ר' משה הכהן, האיש שדבריו היו נשמעים בועד ביהכ"נ, בהשתדלם בעדו לתת את המשרה על שכמו להיות מסכיר להועד ההוא. הם חשבו שחובה עליהם לבלתי התעלים מבשרם, ולא ידעו שקימו מצות אי-התעלמות מרוחו. זכור לטוב אותו משה שֶמָשָה את בורנשטין ממנישב, ויביאהו אל המשרה ואל העבודה המתאימה לנפשו, מפני שנתנה לו את היכולת להגות בתורה ובמדעים מתוך פתחו של אולם תחת פי-מחט-סדקית שהיה לו מכבר.

פי-מחט-סדקית – מדגיש אני את המלים האלה, מפני שהן הן פתרון קורות התפתחותו של בורנשטין, ועוד יחידי סגולה שכמותו, מחכמי ישראל בני תקופה ידועה. מטבע הדברים, כשמספרים קורות חייו ועבודתו של חכם מוסמך מאומות העולם או מישראל בעת החדשה, רושמים את מהלך חייו (“קוּריקוּלוּם ויטה”) ואת סדר חנוּכו, פרק אחר פרק, חליפה ודרגה למעלה מדרגה, מן המוקדם אל המאוחר, עפ“י נוסח ודפוס מוכן וקבוע, עד שאפשר להשתמש בטופס ערוך-בכל לכתחלה, עם מקומות וחלקים מוקצעים הטעונים רק מלוּי והשלמה ותשובות מפורטות על שאלות מורגלות: נכנס לבי”ס למתחילם… יצא ממנו… נכנס לבי“ס בינוני… יצא… הטביעו עליו אתחום-התכנית של תעודת-בגרות… התחיל מבקר באוניברסיטה… מחלקה… גמר… נסמך… יצא טבעו בעולם כד”ר, מגיסטר וכו'… בתוקף הדיסרטציה שנדפסה… קבל עוד תוֹאר-כבוד למוּדי… נתקבל לחבר-כתּב, לחבר-עוזר, לחבר נכבד באקדמיה זו וזו… בשנה פלונית… ואילך: רשימת הספרים שכתב, ואידך פירושא, הרי נוסח כתיבת תולדות חכמים קבוע כסדרו ותמידי כהלכתו; אבל נוסה זה איננו הולם את בורנשטין, מפני שהוא לא יצא מקוּלס בתעודה זו או אחרת, לא נחתם בשום גושפנקא. לא קבל מטבע של זהב או של כסף ובכלל לא “גמר” חק למודיו, לעולם אין הבורנשטינים “גומרים” את חק למודיהם. ענין סיום-למודים הוא זר לנו. הבטוי המיוחד במינו השגור בפי עמנו: “פלוני יושב ולומד”, שכשמתרגמים אותו כצורתו לא ימלט, אם ךא מגחוך, עכ"פ מזרוּת-קצת, הריהו מציין בהוראתו המופלאה את ההשקפה השונה ואת הטעם הנבדל, בנוגע ללמוד התורה. אין “גומרים” את התורה, אלא לומדים אותה כל הימים. כשמקבלים “סמיכה” או “התרת הוראה”, זהו ענין הלכה-למעשה, סוף הכשרה לפסוק שאלות, ולא גמר-למוד.

ועוד קושי אחר יש בכתיבת תולדותיו של איש כבורנשטין. נניח, שאנו עוסקים בתאור קורות חייו של עסקן רב-העליליה. בחיי איש ממין כזה יש פעולות ופועלים, סבות ותולדות סבוכות, מארעות וחדושים מעוררי הלב ומחוללי הרוח, וגם באלה יכולים אנו להציב ציוּנים, למנות ולספור, לסדר ולברר את העובדות, לסמן את המקומות, למצוא את הקשר הפנימי בין החזיונות הנראים כמאורעות בודדים, ובאמת הם מחוברים ע"י נימין סמויים מן העין; וכשאנו מערטלים אותם מהלבושים החיצונים, אנו מוצאים שהם צמודים יחד כטבעות השלשלת; אבל התנאי הראשון הוא מציאת חומר מרובה של המון מעשים, חליפות-וצבא של שפעת שינויים, מקרים, אפנים, יחוסים שהשתרגו ויסתבכו, הוה אומר: מחזה מאורעות-חיים או תנועת מאורעות-חיים, דרמה! גם אופן-חקירה זה איננו תופס מקום בנושא ענין גדול ועמוק זה שאנו עוסקים בו: חיי בורנשטין. הרי ספרתי – ומי יודע אם לא יותר מדי? – את ההרפתקאות עם הקנאים, את היציאה להשכלה וכו'. אבל במי לא פגעו קנאים, ומי מאתנו לא יצא להשכלה? הרי גם זה כמעט פקפא ונצב כמו נד נוסח!

כשנעמיק לתפוס את מהותו של אדם-המעלה הזה, נמצא בו קו יסודי ורושם עיקרי אחד המסמן את חייו ואת עבודתו הגדולה, וזהו: בורנשטין היה אחד מבני עליה המועטים הראויים להיות למופת ללומדים-מעצמם, הוא היה אחד מאלה שהעלו את האַבטוֹדידקטיקה למדרגה הכי רמה, שגשמוּ אותה לעצמם, ושעשוּה למעין המתגבר נובע ברכה ושפע לאחרים ע"י הספרות המדעית העברית.

האבטודידקטיקה איננה נוסח; היא חזון חי ומיוחד במינו. יל"ג, שכתב בזמנו: “כמה לומונוסוב יש ברחוב היהודים!” רצה לעשות אותה נוסח. אבל הוא לא העמיק, אלא רפרף בהעברה בעלמא, השוה שני חזיונות הדומים זה לזה דמיון שטחי. גם באבטודידקטיקה של לומונוסוב יש דלוּת של שבירת מחיצות, של יגיעת למודים, של כשרון אדיר, של עלית נשמה. בכל הבחינות האלה יש קצת-דגמה. לעולם יש בענינים האנושיים הכלליים צד-שוה; אבל חוץ מהצד השוה ישנם הרבה דברים לא-שוים, יד צדי-צדדים. יש צבעים גזעיים, מקומיים, קורותיים, שאינם שוים כלל. האבטודידקט היהודי באירופה המזרחית, האמון בתחלת התפתחותו על התורה ועל התלמוד, היה שרוי במצב מיוחד, הגה ועבד באופן מיוחד. הרי זה פרק בקורות תרבותנו, פרק מתנון והולך עכשו, אבל הוא היה בזמנו גדול ומזהיר. רואים אותו עתה כמו בעד הערפל, אך מעטים מבינים אותו. רבים מרגישים בו בחוש; ממאורע למאורע, למשל, כשאיש כבורנשטין הולך לעולמו – – כתב ספרים, מאמרים רבים ויקרים – האם אבדן כח פורה מאמרים וספרים מעורר את האבל הכבד? – מרגישים, אבל אין מבינים ברור, שמתאבלים על דבר-מה שהוא יותר מן הספרים ומן המאמרים ומהאישות הנפלאה של הנעדר – שכינה נסתלקה, שכינה של תקופה גדולה, שכינה של הלומדים-מעצמם הגדולים, סגולה ואוצר מיוחד, אור עליון, שאנו בהוּלים עליו שהוא נגנז והולך!

בעלי הפתגדמים המוסמכים רגילים לאמר: האבטודידקטיקה איננה תורה שלמה ומסודרת, כי אם תורה בלולה מזני מרקחים, מקוּטרת מכל אבקת רוכל, חוליות חוליות ממקצועות שונים, גזר מכאן וקורט מהתם, שברים מרפרפים, למודים טרופים, דלולים, שטחיים, למקוטעין ולסירוגין, עם חסרון הסדר והעדר ההנהגה. – דייני-גזרות הללו אינם יודעים, שכך היתה רק תכונת ידיעותיהם של אותם הלומדים-מעצמם שהיו ונשארו הדיוטות-מעצמם, אלה שהלמוד-מעצמם היה רק על צד השלילה, כלומר שלא היו להם מורים, אבל הם בעצמם רק התחילו ללמוד; מתלהבים, מתרגשים, מתפלספים, אבל אינם לומדים, לומדים מבוהלים בתחלה, ואינם מגיעים עד תוֹם ונשארים בחצאיותם; ומכיון שהיו לקויים ברשוּל עצלני, בפזיזות של קפיצה ממקצוע למקצוע, בליאוּת, בנטיה לשעמום, בחוסר-התמדה, הוי, בחוסר התמדה, שהוא הסרטן האוכל את כל יגיענו – העלו בידיהם חרס. מי שהוא לומד-מעצמו באמת, אין תורה שלמה כתורתו, אין סדר כסדרו.

שוב מצד אחר – לגלוג והבטה מגבוה על ההשכלה ועל המשכילים מטומטמי המוח ומחוסרי הצבע, הבטלנים מוגי-הלב. “אנחנו הגבורים, בעלי המלחמות, אנחנו האתליטים המתגוששים!”

כשאני מקיף לאחור אל תקופת הלומדים-מעצמם, וכשאני שומע את דברי הגאוה והבטול של החגבים המסתבלים ואילני הסרק שקולם הולך, הנני שואל את עצמי: האמנם מחלת השכחה גדולה כל כך? האם כבר הספיקו בני דורנו לשכוח את כל האיפופיה ואת המרטירוֹלוֹגיה של הלומדים-מעצמם? מי יתנה תוקף תלאותיהם ואת דורם מי ישוחח? גדול היה התוהו מסביב, והם רצו אל האור, ואין מורה, ואין דרך, וסירים וסבוכים על כל צעד. כל ספר עברי חדש היה עצור להם, הכל “טרפה-פסול”, ובעד כל ספר בלשון לעז כמעט היו מעלים לגרדום לידון. היבינו זאטוטי-הגבורים עתה, היבינו התלמידים המסודרים הלומדים בשובע, במנוחה ובעצלות קצת, ה“כבשם הרועים כדברם”, את עינוייהם ואת נפתוליהם של הלמודים-מעצמם? היבינו אלה, כמה כרכורים כרכרו הם, כמה לבוטים נתלבטו ללמוד משהו, לקטוף מלילות בראשי אצבעותיהם? היבינו את תאות-המדע הרותחת, התוססת, הקובלנית, המהפכנית? המסוגלים הם לשער כמה רשׁפי-יה, זעזועי רוח, סלודי נפש, געגועים ושחק למדעים החדשים היו בנו בתקופה ההיא, עד כמה לא ידענו חולשת-רוח ומורך לב, כמהמרדות ועקשות והחלטה תססו בקרבנו, לא נוח ביום ולא ישון בלילה, עפ“י רוב במחסור וקור, בפת לחם קיבר עם בצל, בלי הסתדרות תלמידים בבי”ס, ששם איש באחיו יגשו ואיש את רעהו יעזוֹרו, אך איש אל עבר פניו וגבר במסלתו, בודדים, נרדפים, נלחמים נאבקים לכל ניצוץ של דעת? ילדי הנק ראינו שם – בתקופת הגבורה ומסירת הנפש בשביל תורה-לשמה (הרבה קודם לתקופת האכּסטרנים שהיתה מעורבת בתעודות ובשחרור מעבודת הצבא), תורה מקפת, עברית ואנושית בהוד עשרה, כמה צום ונדודי שינה, כמה ריבי משפחות ופורענויות ומכות וחבלות, נאצות וגדופים, אימת-עונש ונידויים, שבמחירם נקנה פרק אחד בפיסיקה, פרשה אחת בהנדסה, שנתחבבו בשביל זה כשלל יקר ביד גבור! צום צמנו בכל יום עד הצהרים, קמנו לראש אשמורות, פעמים בשבוע היינו ערים כל הלילה – מי ידע נגעי לבבנו? מי ידע בצערם של תלמידי חכמים, וביחוד של המשכילים הלומדים-מעצמם?

כן! פרק אחד בפיסיקה, שאלת חשבון, דקדוק שפת רומי – דברים יבשים וריקים! הלומדים-מעצמם אז לא יצאו ידי חובתם בהתוכחות רמה ונשאה ע“ד “תנועות”, “זרמים”, “כתות”, “אופוזיציות” – דבר קל ונעים ומושך את הלב. הם עדרו בקרקע טרשין. לא הפריחו באויר נאדות של סבון נפוחים, כדי לראות אותם כמגדלים – למדו משויות, ועברו ממדרגה הראשונה אל השניה, עד שהגיעו להתרת המשויות הנשגבות. הם לא היו בקיאים באותם “הדמדומים”, ה”הרהורים“, ה”בצבוצים" וה“מסתורין” וה“קריצות” וה“רמזים”, שהליריקה התמימה או המתּממת, בחזיון ובחיים של עכשו, מהבהבת בהם בקלות גדולה ובקסמי חלומות של טיול – הם למדו – לוֹגַרִיטְמִין, והעיקר, הם לא התחילו ואח"כ פסקו, ויתברכו בלבם שכבר די להם. – המשל הקדמוני מכזב: ההתחלות אינן קשות, ההתחלות הן קלות – בכל למוד, בכל מלאכה, בכל עבודה שאדם מקבל על עצמו.

התלהבות גדולה, ואח“כ דעיכה, עם אדים רעים! הם התמידו, וע”כ הגיעו לאיזה דבר. לולא הם ועבודתם, מי יודע אם להיינו עוד גם עתה בתוך הגיטו הרוני, בתוך הבערוּת והתהו? לא תועיל שום “כתה”, שום “השפת-עולם” ושום “תנועה”, אם לא יקדמו להם הלמודים היבשים והקרים. מי שאין לו כסות לעורו, מה יועיל לו ענק לצוארו? מי יעלה בהור ההר, רגליו לא נסו לעמוד על הארץ? – –

תורתו של בורנשטין ושכלולו היו נצחון האבטוֹדידקטיות הגמורה במלחמתה עם הסביבה, ויתר על כן, במלחמתה עם עצמה.

ג

לומד מעצמו זה היה בעיקרו מהנדס. אין אנו בעל-מקצוע כדי הגדרת מדרגתו בהנדסה. לפי עניות דעתי, ולפי דברי הבקיאים ששמעתי דעותיהם, היה בורנשטין, מהנדס בעל כשרונות ודעתן מצוין. אבל אין חלקי עם הפנגיריסטנים ה“קרובים אל ההלל”. בורנשטין היה איש אמת ודייקן נמרץ, והערכתו צריכה להיות, ככל האפשר, ברוח זה, בלי דמיונות וגוזמאות. בורנשטין לא היה מגדולי חכמת ההנדסה.

כשאני נוגע בהנדסה, רצוני הזה לבאר את השפעת חכמת ההנדסה על כל הלך-רוחו ותכונת עבודתו של בורנשטין. רק בתוך מאמר המוסגר ופסיק באמצע פסוק, אני נוטל רשות להעיר את ההערות המועטות האלה, שלפי דעתי יש להן יחס ידוע לאופיו הרוחני והספרותי של אדיר-חפצי.

למשפטי ההנדסה יש ודאוּת מוחלטת. למשל, המשפט הפשוט: 7+5=12 הוא חל על כל הדברים ובכל הזמנים. כשהתינוק רוצה לבדוק את הכלל הזה ע"י ספירה, לצחוק הוא בעינינו. הבוגר איננו רואה שום צורך לבקש אשוּר למשפט הזה מאת הנסיון. הוא הדין גם במשפט הידוע בחכמת המדידה: הזויות המאוּנכות הן שוות. הרי זה דבר פשוט לכל היודע מה היא זוית מאוּנכת. המשפט הזה הוא בטוח יותר מכל עובדה היסטורית ומכל הכרה במקצוע למודי הטבע, כמו לשמשל, שהתלתּן הוא בעל שלשה עלים. הלשון בעצמה מבדילה בין הגדרים האלה: בהנדסה יש משפטים; כנגד זה במדעים אחרים יש עובדות, ומהן מסיקים חוקים.

גם הידיעות ההנדסיות נקנות בדרך מיוחדת. לידיעת חוקי הטבע אדם מגיע ע"י הנסיון; וידוע, שהנסיון הוא מוגבל ומצומצם מצדדים שונים, העובדות שאנו קוראים להן “עובדות היסטוריות” בנ"א אחרים ראו אותן, ועל דבריהם אנו סומכים, או לא סומכים. לא כן המשפטים ההנדסיים, המשפטים האלה הם תולדות מוכרחות של כח החושב, שמתרקמים באיש איש מאתנו באופן חיובי ובלתי משתנה, כמו שהמים הקופאים לקרח מסמנים שרטוטי-שטח מסוימים, וכמו שהגביש הנשבר רושם קצוות וזויות מיוחדות לטבעו עדי עד.

אמנם משפטי ההנדסה מתיחסים לעולם החיצון, אבל אינם תלויים בשנוייו, חלופיו וזעזועיו. המושגים ההנדסיים הם דברים שבמחשבה, אלש ששרשיהם צמודים בעצם וראשונה ברשמי החושים ונתונים להשתמש בהם בנוגע לדברים מוחשים. כשאנו מציירים לעצמנו משולש שוה-צלעות של 60 °, אין זאת אומרת, שהוא נמצא “בעין” לפנינו. הוא מרפרף רק במחשבתנו, ואיננו אלא ציור נפשי, כמו הפחד או רגש השמחה.

ההנדסה היא באמת גשר בין הגוף והכח החושב אשר בנו, ממוצע בין הדברים שהחוש תופס אותם ובין מה שמתרחש בכהרתנו לבד. המהנדס נגש סמוך-סמוך לשאלת-השאלות של הפילוסופיה כולה, והיא: הקשר בין הגוף והנפש. – חכמת המדידה הסמוכהלהנדסה עוסקת בחקירת המקום והגופים הנמצאים בו, שאנו יכולים למששם בידינו ולראותם בעינינו. למספרים יש יתרון מן הצורות. המספרים שולטים לא רק בעולם הגס והממוּשש. ע“י מספרים אנו יכולים להגדיר גם ערכי-קולות; למספרים נזקקים גם גרמי-השמים הנעים במסלוליהם עפ”י חוקים קבועים. המספר החשבוני והצורה המדידתית הם אותו חלק של העולם החיצון שאנו מוכשרים לשמור בזכרוננו בדיוק-שבדיוק. הם הם השְיָר היחידי מכל רשמי החוש שעברו, הנדרש לאשר נשאלהו והעומד לפקודתנו בכל עת. כל השאר הוא ניתן להיות נכּר מחדש, אך לא להולד מחדש באין מעצור בתור ציור נפשי.

יש דמיון בבחינה ידוע בין ההנדסה וחכמת הנגינה. המהנדס והמנגן יכולים לפרוש מן הצבור, לחיות בהתבודדות וליהנות מאוצרותיהם, וגם להוסיף עליהם, כלומר: ליצור מתוך עצמם. ההבדל הוא אך בזה, שתוכן הנגינה הוא אנושי, ותוכן ההנדסה מהותי-כללי. ההנדסה איננה תלויה במי אתה אלה במה. היא איננה חכמה לשם תועלת, אעפ“י שתועלתה מרובה בעולם. הכונה והתכלית האמתית של המהנדס היא השמחה והתענוג הרוחני שהוא שׂבע מעבודת המוח החפשית, העליזה והצוהלת, ונחת-הרוח של התרת השאלות והחידות, שכבר הזכירות הפילוסופים¹ וביניהם גם הרמב”ם.

הנדסיותו של בורנשטין לא הוּגבלה בזה לבד, שהוא התיר הרבה שאלות סבוכות בהלכות התאריך עפ“י ההנדסה. זהו דבר מובן מאליו. כונתי לענין יותר עמוק, והוא, שכל חקירותיו של בורנשטין הן על דרך ההנדסה. כל אחת מהחלטותיו עושה רושם של שתי מחברות משעורים שונים השוות זל”ז אשר קבוצת האברים העומדים מעבר האחד מסימן המשוה היא שוה אל קבוצת האברים אשר מעברו השני – בקצור: משויה עם כתף ימנית וכתף שמאלית, וכל אחת מהשעותיו, אם נכונות או לא נכונות בפרטיהן, מזכירה אותי באופן עריכתה ועבוּדה את שיטת החשבון הנשגב והגזרות (הםונקציות) ההנדסיות במשויות בלתי קצובות בעלות שני נעלמים, שיש בידינו לבחור אל הנעלם האחד כל מחיר שנרצה וכו'.

אברר את דברי בדוגמאות מעטות. מחלוקת רב סעדיה גאון ובן מאיר בקביעת שנות ד“א תרפ”ב – תרפ“ד – הרי ענין גדול שהר”פ פראנקל (ב“מאנטסשריפט” לש' 1871, צד 555–560) והר“ש פינסקר (לקוטי קדמוניות², נספחים, צד 36) ועוד אחרים, וביחוד הד”ר ש. פאזנאנסקי (Jewish. Quart. Rev. X 153 קדמו לעסוק בו. כיצד עסק בו בורנשטין כמעט כל ימיו, החל ממחקרו הגדול העולה למדת ספר (בספר היובל שלי) והלוך והמשך עד ספרו הגדול “דברי ימי העבור האחרונים” (התקופה כרכים י“ד-ט”ו-ט"ז). ראשית, אנו רואים את המהנדס-הארדיכל באסיפת החומר. אין אני מדבר על אדות הבקיאות. אין הבקיאות עיקר בענינים כאלה; אין אף גאון הזכרנים יכול לזכור הכל. הנני מעיר אך על השקדנות ועל הנאמנות שבדבר. גם שטיינשניידר, כשכתב על איזה ענין, הציע בתחלה את הידיעות הספרותיות על כל מה שנכתב בספרים שבדפוס ובכת“י באותו ענין, וצעירי הדוקטורים המלומדים כשהם בוחרים להם איזה נושא מעט הכמות לחבר עליו מסכת דוקטור, ויוצאים ונכנסים בספריות הגדולות באירופה, ופנקסי הרשימות פתוחים לפניהם, אינם צריכים אלא לפשוט ידם והקולמוס כותב מאליו, ותלי תלים של ספרות-קודמת נמצאת להם על כל תג ותג וקוצו של יוד. אך אין ערוך בכל אלה לחלק התעודות (דוֹקוּמנטציה) של בורנשטין. בלי צל של מליצה אפשר לאמר: כל רז לר אניס ליה, כל ס' מצוי, או יקר המציאות, אף יחיד בעולם, כל מאמר בכל מאסף ועתון בכל שפה, כל כת”י או קטע של כת"י, ומשיצאו תוצאות חשובות לדברי ימי עמנו, מהקטעים שנמצאו בגניזות העתיקות, או בדבר שפתנו העברית מהכתוֹבות שנגלו על חרבות עתיקות באותיות שפות-שם, ואף בכתב הדרבנות. הוא בעצמו כתב במקום אחד:

“קורות חשבון העבור, אשר היה הולך ומשתנה תמיד, פושט צורה ולובש צורה, רחבו ונסבו מאד, ושלוחותיהן נטשו אל כל עבר; והחפץ לעמוד עליהן, עליו לקרוא ספרים הרבה מאד מזמנים שונים בלשון עם ועם, ספרים אשר אין חזיונם נפרץ, ואשר ימצאו רק באוצרות הספרים הגדולים אחד במדינה ושנים בממלכה, מלבד זאת עליו לבקש ולמצוא חשבונות רבים בחכמת התכונה, להביא במשפט עיוני הקדמונים והשקפותיהם ולהעריכם עם היסודות אשר עליהם נשען חשבון העבור אצלנו.” (במאמרו “פּרשת העבור”, הכרם, צד 290).

זה נכון, אבל על זה יש להוסיף, כי כך היתה מדתו גם בענינים אחרים שנגע בהם, ואף באלה שלא היו כיון (דירעקט. יותר טוב מן ישר, וגם בזה היה אחד מחדושיו הרבים של ב.) ענינים שייכים למקצועו, לשמשל, במאמר הבקורת הנפלא שכתב על ספר “ברייתא דמרכבה” להד“ר בנימין שרשבסקי (כנסת ישראל, שנה א', 469–477), שבו הוא דן על המונחים ותרגומיהם, או במאמר הבקורת שלו על “המדרש תנחומא” להר”ש באבער (האסיף, שנה ג' 903–912), ואף בדברים לא-מדעיים, כמו, למשל, בתרגום שירו של מיצקיביטש “פאריס”, שקרא לו “הפרש”, הקדים בפתח דבר לבאר בפרוטרוט, מי ומי קדמו לו (ס' השנה, שנה א' 325–333). בנוגע לכל ענין, שעלה בדעתו לכתוב עליו, היתה ראשית עבודתו: לקוּט כל החומר הספרותי של אותו ענין וסדורו וצרופו והצגתו ממש כקבוצות האברים העומדים מעבר החאד מסימן המשויה ומעברו השני. ודאוּת! לא " זה אומר כך וזה אומר להפך“, אלה מלה במלה, מה אומרים, והיכן; ואם יש שיבושים, הרי השיבושים כהויתם. דיוק זה נאה לפעמים קפדני ונפרז (למשל בקטיעה מתוך גניזת מצרים שהוא מעתיק מהמאסף האנגלי Jew. Quar. Rew., במקומות שיש המליצות המקרא, הוא מציין בכל פעם מראה-מקומו של הכתוב בתנ”ך, דבר שנהגו בו הסופרים בשפות זרות, ולא בעברית – (“דברי ימי העבור האחרונים”, התקופה ט"ו, צד 242), אבל טוב עודף-דיוק מחסרונו. כל גוף ספרותי, כל גרסא, כל זכרון שנשאר הרי הוא לו – הייתי אומר בלשון המהנדסים est datur (הרי הוא נתון, נמצא); וכל מה שנמצא מכבר בנוגע לאיזו שאלה הוא ראוי לחקירה. הרבה פעמים תמצא בדבריו, שכתב במשך יותר מדור אחד, שהוא מזכיר את דעותיו ואת מראי-מקומותיו שמכבר, ומתקנם, ומוסיף עליהם, ממה שהוסיף למצוא במקומות שנתגלו מחדש, אפילו מלה אחת, אפילו מספר אחד. דומה הדבר לאותם הדיינים במשפטי עונשין, שאינם נמנעים מלקרוא לכל עד אף בסוף העולם, כשאחד הצדדים תובע שיועידוהו, או כשהענין דורש זאת.

והבאת הראיוֹת השופעת והמקפת מאין כמוה, המבססת כל פרט והמגייסת כתי-כתין של עדים על כל דקדוק, המוציאה מנרתיקן כל מיני תעודות מכל הספרים ומכל כתבי-היד המפוזרים, המושבשים והמטושטשים, עד שאין לך במאמריו דבר פורח באויר בלתי-מוכח ואי-מבורר, והקורא המבין את הדברים יכול לחקרם ולבחנם במקורם הראשון, – כל המלאכה הזאת איננה ממין הבקיאות האוחזת את העינים והמקשקשת כזוג בכונה מסותרת להתהדר ולהטיל אימה, אלא מלאכה הצריכה לגופה של החקירה, בלי נטיה לצדדין ובלי מלה אחת יתרה. הראיות אינן מדובקות ומצומדות אל הענין, אלא נבלעות באבריו. בכל עושר רקמת המסכת ושפעת גווניה, חוט-האורג שבה הולך ונמשך, מהחל עד כלה, באותה הבהירות, אשר בה חכם-ההנדסה בחשבון הנשגב מכיר בעניני השיעורים והרכבתם זה בזה מן סגולת החלקים את ההכּל. במובן זה ראוי ספרו של ב. (כל מאמריו הם באמת ספרים שלמים) “חשבון שמטים ויובלות” (התקופה י"א 231–260) להיות למופת. לספרו זה יש סמיכות-ה]רשיות תכנית עם ספרו “תאריכי ישראל” (התקופה ח‘, ט’). בו אסף, במועט המחזיק את המרובה, את שיטת חז“ל במנין שמטים ויובלות וחשבונות בעל “סדר עולם”, שיטת רב יהודה, שיטת שלישית במנין שמטים, השמטים שנעשו בזמן בית שני, חקירה על היובל, אם היה בזמן בית שני, דרכי חשוב שמטים לפי תאריכים שונים, דעות הפוסקים ע”ד שנת השמטה, קציבות שנות שמטה במעשה לאחר חרבן בית שני. חשבון שמטים ויובלות אצל הכותים, שיטת הקראים בחשבון שמטים ויובלות, דעת בעלי בקורת המקרא בענין שמטים ויובלות ותקופת היובל בתור מחזוק של עבור. – אינני זוכר עבודה מדעית כתובה בצמצום כזה. כּנס המחבר הנה – בלי גוזמה מעין כנוּס אלגבּראי – דור וחכמיו, דור והשקפותיו, בין מישראל בין מאומות העולם; הציע את הדעות השונות והחלוקות בדבר השאלה הידועה, אם שנת היובל עולה לכאן ולכאן, ובדבר הרעיון המרכזי של השמטה והיובל; איננו סובב על צירו כתלמודי מהדור הישן בין מימרות התלמוד הבבלי לבד; אך ממצה עומק הדין של הירושלמי, משתמש בספר היובלים, בספר “התולידה” של הכותים, ביוסיפוס, בידידיה האלכסנדרוני, בספרו של החכם הערבי אלבירוני, בתשובות הגאונים, בהרמב“ם, בהפוסקים, בכת הקראים, בספריהם של בעלי המקצוע הגדולים גינצל, סְקיאפַרֶלי, אִידֶלֶר, גַטֶרֶר, צוקרמאן, שוורץ; דרך עברו מתקן הרבה גרסאות, אגב גררא מחדש החלטה נכונה בכרונולוגיה (שהבית הראשן עמד לא ת“י שנה כפי הדעה המקובלת, אלא תי”א שנה ועוד מספר חדשים – תּגלית זו לבד היתה מספיקה ליחד לה סוגיה שלמה), קובע כמסמרות נטועים הרבה מהשקפותיו שלו, נותן לקוראי דבריו ציור בהיר, נאמן, מעורר. וכשהם קראו, למדו, ומניחים את הספר מידם, הם מרגישים, שבמוחם הוברר דבר-מה, שנודעו להם דברים שלא ידעו מקורם, או שלא ידעו באופן כל כך ברור. – הזכרתי למעלה (בפרק ב') את יחוסו השלילי של ב. לשיטת בעלי בקורת המקרא. הדבר הוא שמור בזכרוני מהימים שעסקתי עמו בתורה. אך רמז לזה אתה מוצר בספרו הנ”ל, בכתבו: “חוקרי העמים העוסקים בבקורת המקרא: וֶלהוֹיזֶן, הופפֶלד, פרנק, אשר נתחו כל התורה כולה לנתחיה – ולא רק למגלות מגלות (הקורא הותיק יבין שזה רומז למאחז"ל), כי גם לשורות שורות, היודעים מתי נכתבה כל פרשה וכל מקרא ממנה” (צד 257). הרי בדיחה בוֹרנשטינית! שוב לצד אחר דרך אגב: “בעל דורות הראשונים נמרבה לשבש מספרים רבים כרצונו” (שם צד 253) – טפה של מרה זרק בעל החשבון בקטיגורו של גרץ ובר פלוגתיה של רש“ל ראפאפורט, גדול בתלמוד, אך בעל דמיון נלהב המפריז לבקר אחרים, ובמספרים לא דק. לעולם המהנדס, המוֹנה, אינו יכול להסכים על הכלל “פורתא לא דק”. אולי מצוין עוד יותר מדרשו התלמודי-הקורותי “משפט הסמיכה וקורותיה” (התקופה ד', 394–426). כל מאורעותיה והתפתחותה של הסמיכה, קלסתרה הרוחני, המטבע הדתי שלה, הגדולים הטובים שגדלה וזמורות-הזר שהצמיחה, הוראת-נים כהלכה ושלא כהלכה בתפקידיה וחובותיה, זמן המצאה בצורתה הקדומה ברשות החכמים ושנוי וסתה בפרשת עברה לרשות הנשיאים, תכונתה ומטרתה בבבל, והשאלה שנתחבטו בה רבים ע”ד זמן בטולה בארץ ישראל – הכל מצוּיר באספקלרית חוקר, הנותן קודם כל, דין וחשבון מדויק ומפוֹרט מעקרי הדברים שנכתבו מכבר במקצוע זה; ועל היסודות האלה הושתת בנין קטן, נאה, מקביל בכל חלקיו: תמונה זעירה ובהירה של הסמיכה, המבטלת הרבה השערות כוזבות וסרוסים משונים במקצוע הלכה זז. בלי שדול ופתוי הקורא, בלי פה ממלל רברבן, בלי התלבשות באיצטלא-דרבנן רחבת-השולים, בלי פתגמים כוללים ונשמעים להרבה פנים והקדמות-להקדמות כדרך המתפלספים, אלא בפרטי פרטים, הוכחות ומופתים מראים שהסמיכה נמשכה בארץ ישראל לא רק עד האחרון שבגאונים שם רבי אביתר שהוזקק לעזוב את הארץ בש' ד“א תתנ”ט, אחר שנכבשה לפני נוסעי הצלב, אך גם עד סוף ימי הרמב“ם, ומתוך כך מתחורת ומתבררת כל ההתפתחות שקדמה לרעיונות הידועים של חדוש הסמיכה והמחלוקת בין רבי יעקב בי רב ומתנגדו רבי לוי בן חביב (הרלב"ח). סלקא דעתך לומר, הלכות פנויות מחשבון שנו כאן, פרק במהותו של מוסד תלמודי ובמאורעות עמנו, ופרח לו בעל החשבון? טעות! גם במחקר זה סייע בורנשטין בעל-העברונות לבורנשטין חוקר-התלמוד, במצאו את הקשר בין תקון חשבון העבור ובין פסק הסמיכה (צד 414 וצד 425), והצד הזה היה לו לעינים לכוון את הזמנים, ומתוך כך תוּקנו לא רק שגיאות בסדר הזמנים, אך אור חדש הגיה גם על כל עצם הענין, וביחוד על יחוסם של חכמי בבל לארץ ישראל; באופן זה עלתה בידו לזכך ולהאציל את החומר ההיסטורי ולהעלותו מהיבשות הדיקנית שהוא מאוּבּן בו, מהשממון והשעמום הפרושים על חקירות ארכיוניות – למדרגת ציור רוחני מרומם את הנפש – במחקר זה, במקומות ששם ידובר ע”ד ארץ ישראל (צד 415) יש הוד ורוממות.

וכי צריך אני לחזור על הערתי בתחלת פרק זה ע"ד סגולות ההנדסה: דיוק מספרים שנעישם לציורים רוניים, תורה-לשמה וחדוה? כל הסגולות האלה מצינות את בורנשטין, ואולי האחרונה יותר מכולן. הוא התבודד ולמד, הוא רקם מתוך עצמו, וכמה גדולה היתה מדת החדוה בו! כבר הורגש דבר זה בספרו הכי חשוב (בספר היובל), עד כמה הוא מסור בכל לבו ונפשו לברור ענין החלוקת הגדולה בין רב סעדיה גאון ובין בן-מאיר, ועד כמה הוא אוהב עבודה זו ושמח בה תוך-כדי-חשבונות וגלוּי-פרטים-חדשים. עידון זה של חדוה הלך והתגבר מעבודה לעבודה, ומורגש היה, שכל סילון חדש של אור ומדע אשר רוחו הכביר יצק – ניצוק אחר ניצוק, לא רק בלי ליאוּת, אך גם במרץ פורח ומנצח, הוא באותה שעה גם השתפכות וסלסול הימנון של נפש גדולה מלאה אותה ההנדסה, שניטשה קרא לה, בהסכם עם היונים הקדמונים, “Scienza gioia” (המדע העליון).

אבל הלומד-מעצמו לבד, וגם המהנדס לבד – לא הספיק. היה מספיק לעצמו; אבל לא היינו מכירים אותו. מכירים אנו אותו, יען וּיען כי היה סופר עברי. ברגש גאון אני אומר: זה היה סופר עברי!

בורנשטין היה בלשן עברי מן המובחר. בבחינות ידועות דמה להח' זאב יעבץ ולהח' יחיאל מיכל פינס. במלין-דרבנן שלו שלבשו תמיד צורה עברית, דמה לח' מרדכי פלונגיאן ולהח' מנדל הילפרין בעל “אבן בוחן”. גם הוא שאב מהמקורות הראשונים, מהתורה והתלמוד. גם הוא לא היה סתם בית-קבול ואפותיקה של השפה עתיקה, אך הוסיף ליצור, לשכלל ולהעשיר את שפתנו. לא נתּן בידו לפתח ולהשלים את השפה בכל המקצועות, מפני שהוא עסק רק במקצועות ידועים, אבל במקצועותיו שלו ברא ניבי שפתים נאמנים ומתאימים לרוח השפה. בורנשטין שנא את העברית הקיקיונית, התרגומית, החותרת לפרוק מעליה את “סבל הירושה”, ומתוך כך פוגמת את יפיה המקורי ואת סגולותיה הטבעיות ואת המסוֹרת הגדולה שלה, ומשתעבדת לחקוי, להתבוללות ולכל נשיבת ארעי של רוח היום, וכוחלת ופוסקת, לא במליצות העתיקות שהיו, לפחות, שלה, כי אם במליצות זרות לה. הוא לא אהב גם את השפה השגורה הנוחה לתשחורת, אשר הקורא ההדיוט ירוץ בה, אבל אין בה לחלוחית של תורה ותלמוד; ואפילו במקום הצורך איננה מתנשאה אל הנשגב והנעלה – הוא היה סולד מהחטאים כנגד הדקדוק ושמוש הלשון, מהעברות שרבים מהסופרים דשים בעקבן. הדקדוק לא היה בעיניו מסורת מתה, אלא ציתנוּת מועילה, חיה, הכרחית, מובנת מאליה, שיש בהפרעתה משום הפקר וחזירה-לתהו. גם בדבקותו-בדקדוק היה משהו מהנדסה שאיננה יכולה לותּר. יקוד הדין את ההר! הוא היה בחשאי גם חוקר לשונות המזרח. הוא אהב להעמיק ולהגות בחוקי שפתנו, בעצם מהותה ובסודות עדינותה, טעמה וממשה, בכל עוֹז אַות נפשו. החקירות האלה היו מחמד הגיונו וחליפות נעימות מעבודתו המקצועית. המלים העבריות לא היו סתם מלים שדי למלמל אותן תחת מלמול מלים של שפות אחרות; הן היו לו כאותיות ספר-יצירה של הגאוניות הלאומית המיוחדת. כשהיה כותב בלשונו הדשנה והרעננה, עברית בטהרתה, עברית-למופת, ממוּחיה בלשד התנ"ך ויונקת מהספרות הגדולה של כל הדורות, היה מרגיש מעין תחיה, מעין חבור נפשי עם כל מה שהוא אדיר ונצחי בישראל.

הוא היה מומחה ובקי במדרש מלים; אבל עוד הפעם אני נזהר מגדישת הסאה ומאהבה המקלקלת לפעמים את שורת הדין, ומדיק אני את הערכתי. בבחינת השפה היה בורנשטין גדול, ולא גאון. היו וישנם גדולים ממנו, שהדבר הזה הוא מקצועם המיוחד, כמו שחשבון סדר-הזמנים היה מקצועו המיוחד של בורנשטין. הוא הכיר את מקומו, אשר חלקה לו יד הטבע, ע“י ההבנות והכשרונות, אשר אַצלה לו, וע”י החנוּך והלמוּד, שעזרו על ידו; והם הראו לו מקומו במקצוע השפה המיוחד להם. אבל חוץ מהשפה הלא יש סגנון ודרך-הרצאה, ובתכונותיו ומעלותיו אלה רואה אני את בורנשטין בגרם המעלות הרבה יותר מאשר בנוגע לשפה עצמה. זה כחמשים שנה לא נלאה מלהביא את ספריו ומאמריו מלאי-התוכן; קסתו היתה כגפן פוריה, וכעץ שתול על מימי התורה והחכמה, לא מש מעשות פרי; ובכל אלה היה מזהיר, כמובן בהדרגת השכלול המוסיף והולך, סגנונו הנוזל בקלוח קל ויפה בלשון למוּדים, דבר דבור על אפניו. ומה יפה ושקטה, פרופיסורית (במובן המעולה של תואר זה) וחשובה היא הרצאתו! כמה יש בה לא רק מהידיעות שניתנו לכל אדם במדה פחותה או יתרה, אלא מן הטעם והשעור, מן האצילות והנכבדוּת המעודנת, וגם כשהוא מתוכח (ועל כל עמוד, וכמעט בכל הערה הוא זקוק להתוכח…)! כמה נקיה היא הרצאתו מכל אבק של תאות כבוד, מכל קטנות-דמוחין של בני-כנופיה שמקלסין זה את זה בדרך “גומלין”, ומכל צרות עין בכבודו של מי שהוא לבר מכנופיה, מכל ערמומית מציאת בעל-חוב מקום לגבות את חובו, בעד הצוֹתוֹ אתו במקום אחר, ומאות האניות המנוולת, המבצבצת מהויכוחים המדעיים באותו מקצוע בין אלה שקדמו לבורנשטין! כמה יש בה במדת הטהרה, הענוה והפרישות! בבחינה זו, אָפיו של בורנשטין הוא אופי ספרותי-מדעי שלם, מוצק ואיתן, עמוד של בדולח מעשה מקשה אחד.

רוצה אני להבליט את סכום הקוים היסודיים של אישות מצוינת זו: השכלה משוכללת, שכל מעמיק, חד, בהיר כלבנת הספיר וכעין הבדולח, השקפה רחבה, רוח בקוֹרת נאמנה, כח זכרון כביר, חוש-סגנון מפותח עד למדרגת שלמות אמנותית, כמוּת בלתי-רגילה של ידיעות למודיוֹת – נפגשו בו עם כח-עבודה, שקידה והתמדה, עדמחוץ למחיצת היכולת והמציאות הפשוטה. הוא לא אהב את התגא של גדלוּת; לא רצה להתגדר בחכמתו ולעשות לו שם בארץ; לא הניע ולא נתן לאחרים להניע את הפעמון הגדול. להשמיע בראש הומיות את מעלותיו השכליות, או את מעלותיו או מדותיו התרומיות, שהיו ראויות באמת לעטר את בעליהן צפירת תפארת. הוא שנא את הקפיצה בראש, את שאון השוק והמונו. לפרקים היה בודד במועדיו, הרחק משאון העם ומתנועת המפלדות, בדד-גלמוד כמעט כ“תורן בראש ההר”, ואז היה עליז וטוב-לב וצוהל בחדוה של חסיד-המדע, פניו צוחקות ומסבירות, וכן גם פני סגנונו. לפרקים היה איש רעים להתרועע, ואז נסו צללי תהיתוֹ והעמקתו-במחשבות, אבל מסתפר היה במועט של חברה ומתון בקנית חברים. כל ימיו היה “נחבא-אל הכלים”. בעומק טבעו היה איש-שלום, משתוקק למנוחה שלמה, הדרושה לדרישה בדברי תורה וחכמה; מלא רעננות ורוח כביר, מתון ומיושב, מרוכז וזהיר, בורח מדברים בטלים, משחוק וקלות ראש, ומן הכבוד והפרסום. הנקודה המרכזית של שאיפותיו הפנימיות היתה השלמות השכלית. לעתונות, לעסקנות צבורית היה מתיחס בכבוד: ידע הכל, שמע הכל, וכל מה ששמע זכר, אבל כל אלה לא לקחו את לבו. חד בדרא – ואפשר לצרף לדור זה עוד הרבה דורות קודמים – היה בחכמת סדר-השמנים ולוחות השנים ובשיטות הכרוֹנולוגיה המדעית. למדרגה זו עלה ע“י דיקנותו ההנדסית, אהבתו לאמת ונטיתו לודאוּת המתבצרת על בסיס בטוח, שהיו מטופחות בלבו מיום עמדו על דעתו, בתור הכנה טבעית שקדמה ללמודיו, שהלכה הלוך והתגבר בו במדה שהוסיף ללמוד ולהשתלם; ע”י מדת בקוֹרת חמורה, אי-ותּרנית, אשר בה היה מתיחס לדעותיו שלו, כמו לדעותיו של זולתו; ע“י צורך נפשי לאור בהיר, אשר גם ביחס לשאלות הכי מעוּננות וסבוכות לא נתקררה דעתו בספוק ופצוי לחצאין, אך ויחפש את הזוהר הגמור, ולא נלאה לחקור ולדרוש עד אשר הוציא לאור הכל במספר, בעליל, “במראה ולא בחידוֹת”. סמיכת-ההרגל לא נחשבה בעיניו לאומה, אף צעד דכמלא השערה לא צעד בעינים עצומות; ובכל מקום אשר שם מצא את ההשקפות המקובלות אי-מספיקות, טרח בלי עיפוּת, מתוך המצאות יוצרות ומחדשות, לגלות שיטות חדשות. בכל מקום ששם נזקק להלוך של שׂבכת השערות, לא הציג את ההשערות כודאוֹת, אך סמן בפירוש, שהן רק השערות; ובכל מקום ששלא ידע, ציין, שאיננו יודע. באופן זה, השיב תשובות שלמות, זו אחר זו, על שורה ארוכה של שאלות עתיקות וחדשות, וממוצא כל הדברים נולדו לו שאלות חדשות. השקפתו על מחלוקת רב סעדיה גאון ובן-מאיר היא תורה שלמה ושיטה סוללת-נתיב. כאן עזרו לו מוּבהקוּתוֹ התלמודית בתכונתה המקורית, שנזדוגה זווג פנימי עם מדעיותו ההנדסית. על ידיהן עלתה בידו לחדש גדולות בהגהות ותקונים, קלע אל השערה ולא החטיא, ויכנס סדר נפלא בתוך הערבוביה המבהילה של חלופי-גרסאות ושנויי-נוסחאות בחסר ויתיר בין הספרים וכתבי היד למאות, ובין הפירושים והמפרשים, שהוציא במספר צבאם, ויפשט עקמומיותיהם, ויתקן שגיאותיהם; אך כלכל רוחי במאזני משפט, וַיִזֶר וַיָבֵר ביד חזקה ורכה; ואעפ”י שפירושי הרבה מפרשים, גם מהגדולים שבגדולים, נפלו ליד מגלו כעמיר מאחרי הקוצר, אין עף בעל-אמונה תמים ואדוק נפגע מזה, מפני שמדת בקורת זו מצטינת תמיד בישרת-לב, באמונת-רוח, והפצעים שהיא עושה, הם פצעי גבור במלחמתה של תורה, ולעולם לא שריטות צפרני-חתולים של לצון ושלילה, המצויות אצל רבים.

ועם כל אלה לא היה בורנשטין מהנדס וחוקר-עברונות בלבד. לבו היה ער לכל שאלות האדם הכלליות, ונפשו היתה קשורה בעמו ובספרותו. כל מי שנפגש ונשא ונתן עמו השתאה והשתומם לנוכח ההתאמה הנפלאה, שהיתה בו בין שתי תכונות-המחשבה, שעפ“י רוב הן מבטלות זו את זו: הבנה והרגשה והשתתפות-הלב ביחס לשאלות אנושיות כלליות – ודיקנות הנדסית, חשבון קר וחסר-רגש, כל פתגם מפתגמיו חבר מדעיות של חכם עם פקחות שלש איש-מעשה זהיר; הכל נצטרף בשיחתו בהיקש ישר מן הקדום אל מה שאחריו ומן האחרון אל מה שלפניו, הכל היה כנדבך של בנין, ותפס מקום בזכרון השומע יותר ממה שקרא בספרים. היו תמיד חבורות חבורות של תלמידי חכמים צעירים שהיו באי ביתו. ושהוא קרבם והדריכם בחכמה וברוח נדיבה. הוא אָצל ממעלות רוחו על שומעי לקחו – לא בתור “רבי”, שמאמינים בו כאשר יאמין החסיד בקדושיו, וכל הגה שיצא מפיו הוא בעיניהם כגזרה שיצאה מלפני השליט שאין לפקפק בה ואין להרהר אחריה כחוט השערה. בהיקפו של בורנשטין לא היה מקום לשום חסידות מסתורית ולשום גוזמה של התפעלות יתרה ופולחן אישי. הוא היה מורה-ענינים, למוּדים, הלכות ברורות, מורה מבקר ואוהב להיות מבוּקר, וע”כ היתה פעולתו גדולה מאד. ביחוד פנו אליו הצעירים שבאו מערי המדינה בפולין, ונהנו ממנו עצה ותושיה. הוא הוֹרה דעה, הבין שמועה, ואליו יום יום לומדים-מעצמם דרשו, והוא היה משיב כענין לשואל כהלכה, ואעפ"י שלא נתן מקום לשום הגזמה והשתתפכות הנפש ואבק של חסידות בנוגע אל עצמו, התיחסו אליו תלמידיו בהערצה של חיבה עמוקה.

התמונה לא היתה מלאה, לולא השלמתיה עוד ע“י שרטוט אחד: תרגום “המלט”. ידוע, שבורנשטין תרגם את “המלט” של שקספיר מאנגלית לעברית, ונדפס לפני שלשים שנה לערך ב”הצפירה“, וי”ל בס' מיוחד. תרגומו השירי הזה איננו יחידי. כבר הזכרתי למעלה את תרגומו שתרגם ממיצקביץ, שנדפס בס' השנה כרך א‘. אפוטרופסי-המקצועיוּת נזדעזעו למראה החדוש הזה. עיקר השאלה לא היה המה אלא המי. כיצא³ יצא מהנדס בעל-עברונות זה מתחומו לנסות לתרגם יציר-שירה כביר ונצחי כ“המלט”? “בין אומות העולם, בכל ספרות מתוּקנת, בוחר לו אל סופר מקצוע שלו ועובד בו, ואיננו מסקל מרשות לרשות”. מימא זו היא בינינו עוברת-לסופר, ומקובלת כמו מפי הגבורה. מפני שכל אחד ממבקרינו הוא כל כך בקי ב“אומות העולם” וב“ספרות מתוּקנת”! המשורר פֶּטְרַרקה נחשב לאחד מגדולי החוקרים בימיו; בוקאצ’יו, וואולטיר ורוסו, שהיו כבעלי מקצוע סופרי חזיון ומשוררים, חברו ספרים מדעיים; מילטון, זקן משוררי אנגליה, כתב מאמרים מדיניים; קלופשטוק וז’אן פאול עבדו על שדה חכמת הבלשנות; המשורר אוהלאנד חבר ספרים חשובים במקצוע המיתולוגיה. תמה אני, על מה כתב גתּה, או יותר נכון, על מה לא כתב? שירים, משלים, שנינות, חזיונות, אגדות, תאורי-מסע, חקירות בחכמת הטבע, ספורים, מאמרי בקורת, פרקים בתורת האמנות, אסתתיקה וכו’ וכו'. אבל עפר אנחנו תחת רגלי ה“אוֹלימפּי הגדול”! טוב! ואולם צאו וראו את ה“תחומין” ואת ה“מקצועות” של ויקטור הוגוֹ, שהיה משורר, מספר, חוזה חזיונות הבימה, נואם נאומים מדיניים, פּובליציסטן! – ולמה לנו לבקש דוגמאות רחוקות? הלא “שערוריה” כזאת נעשתה בקרב עם, שכמדומה נמנה ג“כ בן “אומות העולם”, ובספרות, שהיא ג”כ “מתוקנת” קצת, ואיש לא פצה פה ולא צפצף? תיאודור (אחיו של שלמה) רינק, ההיסטוריון, חוקר-הקדמוניות, שלכאורה, ועפ“י שיטת קברניטי ה”תחומין“, מחיצה כחוֹמת-סין מפסקת בינו ובין חזיונות ושירים ותרגומי-שירים, הלך ותרגם את “המלט” זה בעצמו מאנגלית לצרפתית, ותרגומו נדפס בפאריס ונתבקר בכל העתונים, ואיש לא שאל: מה ענין חוקר-הקדמוניות וחבר האינסטיטוט לתרגום “המלט”! משמע, “אומות העולם” וה”ספרות המתוקנת" אינן יודעות כלל את הגזרה שגזרו עליהן אצלנו, וכל ענין קביעת-מחיצות הוא “עורבא פרח”. באמת אמרו חכמים, שדרכו של סופר להעזות בעל-מקצוע במדה יותר חשובה במקצוע אחד, אבל אין זאת אומרת, שעי“ז נאסרה לו דריסת הרגל במקצועות אחרים. כל הספרות כולה היא, במדה ידועה, מקצוע אחד. הינ היה הפיליטוניסטן הכי גדול בכל הדורות, ושיריו הם הוד-שבהוד לנצח. דיקנס היה בעיקרו וברוב שנותיו עתונאי; וזאת היתה אומנותו, זה היה חנוכו ומקצועו, והוא הוא אשר כתב את הספורים הכי-טובים בדורו. אידגר פוא עסק בפילוסופיה; המשורר האיטלקי קארדוצ’י עסק בחקירת קדמוניות; המשורר האשכנזי האמרלינג הניח אחריו בכתב יד ספר כולל שיטה חדשה בפילוסופיה. אהרן ברנשטין שלנו היה חוקר-טבע ונואם ועסקן מדיני ועתונאי ופליטוניסטן, וכתב את ספרי למודי הטבע בעד העם, שנתפשטו יותר מכל הספרים ממין זה בזמנו, והוא כתב גם את הספורים הנפלאים “מנדל גבור” ו”פיגילי מגיד", ושום סרדיוט-מבקר לא עמד על גבול התחומין ולא גער בו: “תעודת מסע יש?” – הוי, עלובה, לצערנו, בקיאותם של כמה ממבקרינו בנידון “אומות העולם” ובעניני “ספרות מתוקנת”.

כמדומני איפוא שאין אני מקל ביותר בפטרי מן הדין גם את בורנשטין. הוא תרגם את “המלט”, יען כי רוחו נשאוֹ לתרגם את “המלט”. נטית-הרוח העצמית של הסופר, הנה התחום היחידי ולא אחר! רוח זו נחה על דייקן-הקדמוניות רינק, רצה לתרגם את “המלט” לפי טעמו, אעפ"י שקדמוהו מתרגמים אחרים. רוח זו נחה גם על בורנשטין, שאיש לא קדמהו. יש לי חלק ידוע במחשבה ההיא, הייתי באותו מעשה; סיעתי יד עובר עברה זו, ועדיין אני עומד במרדי ואומר, שיפה עשה בורנשטין, שתרגם את “המלט”, ומצטער אני רק על שלא היה ספק בידו לתרגם יותר.

זוֹכרני מימי עסקי הרבה בספרות הפולאנית, שבימים ההם ארע עוד מאורע זר, שעשה רושם קצת בחוגים הספרותיים הפולאנים, הופיע תרגום חדש של “המלט” בפולאנית מאת רופא צעיר מצוין במקצועו, כמדומני מַטלַקובסקי, תלמיד מובהק של הפרופ' חֵלוּבינסקי; והרושם לא היה מחמת עירוב-תחומין של “שאול”-רופא בין “נביאי” מתורגמני שקספיר המושבעים. בזה לא הרגישו כלל. הרושם היה מחמת הצורה המשונה של תרגום זה, תרגום מלה במלה ממש, שהיה בו מעין מחאה נגד התרגומים המרפרפים. אמרו, שהתרגם הזה פרש מעבודתו המקצועית ולמד אנגלית כדי להתכשר לקרוא את גוף שקספיר בלשונו ולתרגמו תרגום מדויק. לא חקרתי, אם נכון הדבר או לא, ואני מוסר דבר זה בשם אומרו, סופר קורות הספרות הפולאנית פיוטר חְמְיֶלֶבסקי, שהיה אחד ממכרי, ושספר לי את הדבר בתור מעשה-פלא. לעומת זה – על העובדה, – שבורנשטין עמל ויגע הרבה ללמוד את השפה האנגלית כדי להיות מוכשר לקרוא את גוף ספרי שקספיר, יכול אני להעיד, יען כי עזרתי לו בדבר הזה. לולא הייתי מדייק, הייתי אומר, שמאורע תרגומו של מטלקובסקי פעל על בורנשטין, שאמנם לא היה אז מצוי אצל הספרות הפולאנית כמוני אז, אבל ידע את כל הנעשה; מכיון שאני מתכוון לדייק אסתפק בהערה שיה יחס אי-כּיוני בין שני התרגומים האלה. אבל היו עוד נמוקים נכבדים בדבר. ענין התרגומים משפות אחרות לעברית היה לא רק מעסיק את בורנשטין, אך גם מרגשו מעוררו. בתור בלשן נכסף לשכלול שפתנו ולתחיתה, בכל שפעת עשרה בטוב טעם וביושר הגיון. אלף פּעמים שקלנו וטרינו ע“ד חרפת התרגומים, שהיו מצויים אז בשוק ספרינו, אשר לא זה המקום לפורטם. רוב התרגומים נעשו מאשכנזית, וסוד גלוי היה, שהמתרגמים לא ידעו את השפה האשכנזית אלא, במקצת, מדמיונה אל האידיש, ובמקצת, ממה שהתחילו ללמוד, ולא התמידו כל צרכם. למען תרגם כראוי מאיזו שפה שתהיה, צריך לדעת, חוץ מהשפה שמעתיקים אליה, קודם-כל, את השפה שמעתיקים ממנה, בכל קויה ושרטוטיה, תויה וגווניה וגווני גווניה הדקים-מן-הדקים. ידיעת שפה איננה נקלטת מן האויר, אלא דורשת התמדה ולמוד ושמוש מרובה גם מאת מי שיש לו כשרון וכח זכרון במדה מופלגת. בערות-למחצה, שהיא גרועה מבערות גמורה, היתה הקלקלה הראשונה. הקלקלה השניה היתה, שהמתרגמים המעטים, שלמדו די הצורך, והיו בקיאים בלשון שממנה העתיקו, נתקשו לתרגם כל דברי גוף הספר לפרטיהם, והיו מדלגים על המקומות הקשים, ומקיפים אותם סחור-סחור, והיו קוראים (או לא קוראים) לתרגומיהם “תרגומים חפשים”. עודה כזאת איננה לא גוף ולא תרגום; מכלל גוף יצאה, ולכלל תרגום לא באה, ויש בה משום זיוף וגנבת דעת שלא-מדעת. סבת הדבר היא פשוטה: אוצר-המלים של המתרגמים ההם היה דל בכמותו, גם אם שפתם היתה יפה וסגנונם נאה ומלבב. הדייקן בורנשטין לא מצא ספוקו בזה, שהשפה יפה, והסגנון נאה; הוא השוה את הגוף אל התרגום, שורה בשורה, וכל “חסורי מיחסרא” והבלעה והקלשה והרצאת הענין במלים שונות דקרו בו כמחט בבשר החי; ונוסף לזה חשב עשיר-השפה בורנשטין שצריך ואפשר למצוא לכל מלה את תמורתה המדויקת בשפה העברית. היה זה נמוקו הראשי בתרגום “פאריס” הקטן, ואח”כ בתרגום “המלט” הגדול. כלום צריך אני לבאר, מדוע בחר ב“המלט”? “המלט” הוא יציר-חזון ספרותי ענקי, אנושי-כללי ונצחי; כל איש מאתנו קרא אותו מאה פּעמים ואחת; כולנו, מילדותנו עד זקנתנו, לא נחדל מהתפעל מחזיונות הגאון העולמי שקספּיר; והרי זה כמו מעשה-בחינה לנסות, אם שפתנו יכולה להתחרות במליה ובמושגיה עם השפה אנגלית של שקספיר בתמצית כח הציור ועזוז הרגש ועוצם ממשלת הדמיון ועומק הצער הנוקב ויורד עד התהום ורוממות החזיון הקורע-שחקים, מלה במלה, כמו ב“המלט”. ככה תרגם את “פאריס” מלה במלה, יען כי ידע היטב את שפה הפולאנית. ככה, למען תרגם את “המלט”, למד בורנשטין – והוא אז כבן חמשים – את השפה אנגלית כדרכו, עד-תוֹם, על כללי דקדוקה וחוקי שמושה, באותה דרך האבטודידקטיות המעולה שלנו, שהיתה דרך מסודרת ומישרת, לא פחות מדרכי הלמוד בבי“ס הכי מתוקן. עוד התמונה לנגד עיני: אחרתי לשבת עם בורנשטין במעונו, מאחורי בית הכנסת של רחוב טלומצקה. אחרי חצות לילה נפרדתי ממנו לשוב לביתי. אחרי רדתי, כשעברתי בחצר ביהכ”נ, נשאתי עיני מסביב: כל הבנין המרווח, הענקי של ביהכ“נ שקוע באפלה, גם האולמים, ששם המשרד, גם הלשכות, שם מתאספים לחופות-נשואין, גם הספריה, גם דירת המטיף, גם דירת החזן, אפילו הביתן של ה”שבת-גוי“, השוער – הכל ישנים, שרויים במנוחה, בחשכה, אך מחלון אחד קורץ אור של מנורה – דירתו שלש בורנשטין בקומה השניה, כשאתה נכנס לתוך החצר מצד שמאל; גם אחרי שנפטרתי ממנו, עוד ישב כפוף על שולחנו ולמד. הוא למד אז אנגלית – למען קרוא את גוף שקספיר – למען תרגמו לעברית – למען שכלל את שפתנו. לומונוסוב? שֶרָא לָך מָאריך, יל”ג! אין שום לוֹמוֹנוֹסוב מוכשר לכך. זהו מעין “תקון חצות” שלנו, בצורה חדשה. והאיש הזה כבר היה חולה את עיניו! ראו, גדולים שגדל ביהמ"ד הישן שלנו.

והתרגום? יש בו רוח השיר, או אין בו רוח השיר? בתרגום “פאריס” נוססה גם רוח השיר באופן נפלא, יופי חגיגי, בהיר, גדול, עולה על כנפי החזיון מעל לגבולות העת והמקום. שפה רכה וחזקה, מעונגה ומוצקה; בתרגום “המלט” יש חלקים איתנים, ויש קשים ומעוּשים. הוא החזיק במדת היתדות והתנועות, ועי“ו סר לפעמים מנועם דרכי השיר, וכמו שאמרו הקדמונים: “והיתד ברקתו, ומחצה וחלפה ראשו”; אבל התרגום הוא מדויק כחוט השערה, ובשביל כך הסע הסיע “אבני גזית מהררי קדם” וידלה פנינים מתחום שפתנו. אין זאת עבודת אמן מומחה בשיר, אלא עבודה חוֹבבנית כתרגומו של רינק וכתרגומו של מטלקובסקי, אך גבוהה במעלה עליהם. כיצד אפשר להשוות תרגום מאנגלית לשפות חיות, רעננות ועשירות, אל תרגום לשפה העברית עם קומץ מליה ויקהת שׂיבתה? ובכ”ז תרגומו של בורנשטין הוא מדויק יותר משניהם. השוו את תרגומו של ב. לתרגומיו הידועים של זליקסון (“איתיאל הכושי”, “רם ויעל”), שהם המעולים שבתרגומים. תרגומי זליקסון הם מקרא-עונג, יפה, קל, אבל זהו זליקסון, ולא שקספיר! שקספיר אינו רשאי להעשות כל כך שטחי, שגור-הלשון, שותא-דינוקא; הוא זקוק להיות תמציתי, מוצק-הצורה, תלפיותי! פתחו את ספרו של שקספיר, ולצדו התרגום, וראיתם שהמתרגם עובר על הגוף המתורגם כעוף הפורח, נוגע ואינו נוגע; הוא ידע אנגלית, בלע את שקספיר, אבל לא “כבולעו כן פולטו”, בלע את שקספיר, והפליט את זליקסון. החוט של חן, הקלות לבדה אינם מוציאים ידי חובת תרגום. נקוּטוֹנוּ בפנינו מפני הקלות, שהיתה מצויה בין סופרים רבים מהדור העבר. אדם מבקש ציור מדויק, שמלה חדשה; הקל מביא במהרה לידי שעמום. תרגומו של בורנשטין ראוי למופת – אם לא ברוח השיר, אבל בלי שום ספק בדיוקו הנפלא. וזאת היתה מטרתו. לאמתו של דבר, זוהי עבודה בלשנית, ובבחינה זו היא עומדת למעלה, למהעלה מן הגובה הבינוני.

ד

אמרתי למעלה: כשבא בורנשטין לורשה, בא עם “פת בסלו”, בא ותלמודו בידו, למדן מובהק, בעל תשבורת, הוֹבר בקי בסדר הזמנים והמולדות, ועוד הרבה הרבה ידיעות, אבל עדיין היה חסר הרבה, – ואנו מוצאים אותו אח“כ – בספריו – מלומד מרובה-הצדדים, במבחר מובן המלה. איפה למד? האוניברסיטה שלו ושל כמה וכמה מחברינו אז – בני ורשה יודעים אותה – היא הספריה על יד ביהכ”נ של רחוב טלומצקי! אילו לא נבראה ספריה זו אלא לתת לנו את בורנשטין, את הד“ר פוזננסקי (ועוד ועוד) – דיה! – רוצים אתם לברוא לנו איש כבורנשטין? קחו אברך שמלא כרסו ש”ס וכו' ומתמיד, וכמעט נזיר מתאוות הגוף, ובעל תאוה עזה וקודחת ובלתי-פוסקת אל האמת שבמדעים, הבו לו משרה כבודה ושקטה, די מחית ביתו, ובלתי לוקחת את כל זמנו – אז יבָּרא לכם… אינני יכול להשיב תשובה מוחלטת, מפני שבאמת אפ]שר ביברא לכם… סנדל; אין עוד נוֹסח חימי, או פטימת-רופא, שעל פיה אפשר להזמין בריאת בורנשטינים; ואילו היה אמצעי כזה בידינו, הלא היינו עושים זאת! לעולם ישאר בתיק“ו אותו הסוד הנצחי, שעל פיו אדם גדול יברא, ואשר בלעדיו אין כל האבזרים וקיום כל התנאים ומציאת כל האמצעיים והרכבתם המלאכותית מועילים כלום. אבל, עובדה היא, שביצירת אישותו המדעית של בורנשטין יש חלק גדול לספריה ההיא, לבית אולפנא ההוא, ששם, ימים על שנה, הייתי משכים ומעריב יחד עמו מיום הוסד הבית. וחלק ידוע בזה היה גם לאיש תם וישר, ג”כ יהודי פולאני משכיל ות“ח מהדור הישן, ג”כ בן עיר קטנה (דז’יאלושיץ) בפולין, איש ממשפחה עשירה, נדיב ובעל צדקה, רחים רבנן ומוקיר רבנן, משה מושקובסקי ז“ל. אף הוא לא היה איש שגמר חק למודו בנתמחה לספרנות. הוא היה ספרן לומד-מעצמו, מתנדב. הספרים באו אז כגשמים היורדים בזעף. מסכן זה כמעט כרע נפל תחת המשא ההולך ומכביד. בהרבה ענינים הנוגעים אל מקצוע הספרנות, חלוקת המדורים, מיון הספרים וסדורם, עריכת הרשימות והכרטיסים היה העובד התמים הזה מתחבט יותר מכחו, בכמה דברים היה מגשש באפלה – אבל דבר אחד ידע יותר משיודעים אותו בעלי תריסין מומחים בחכמת סדורי ספריות. הוא ידע, שאין מטרת הספריה, שתהי ספרי – ודי, אלא שספריה, ביחוד בתנאי מצבנו, היא מעין בית-אולפנא לבוגרים, ושחובת הספרן היא, לא רק, הספרים יהיו מסודרים קנים-קנים, רשומים בדיוק, ספר על מחנו וספר על דגלו, “מצא מין אתת מינו”, והנה הבית בהדרו, ויש נחת רוח למעלה! אלא יש לו תפקיד חשוב יותר, והוא תפקיד איש הבינים בין תלמידי החכמים, המבקרים בבית הספריה, ובין הספרים – לעזור ולהורות, להדרש לכל שואל, ויתר על כן, להוסיף לעורר את השואל גם ע”ד ספרים שלא נודעו לזה. לאדם כשר זה, שהיה בעצמו ת J, לא היה עונג גדול וחדוה יותר עמוקה, מאשר לעזור לנו בלמודינו, וביחוד, לאותו השכן הסמוך, שהיה יכול לפשוט ידו מדירתו, ולהכניס פרים וכתבי יד, ולא רק מהנמצא בספריה ההיא, אך גם ע“י חליפות מכתבים מכל הספריות שבעולם. ההשתלמות המדעית הספרותית, הנראית לעיני כל קורא מבין בספריו של בורנשטין, לא תצוּיר כלל וכלל בלי ספריה גדולה. זה היה הדבר הגדול, שנתנה ורשה לבורנשטין; השאר כמעט איננו ראוי להכנס בחשבוננו הספרותי, אעפ”י דהוא ראוי להכנס בחשבון ביהכ“נ. מובן, שבורנשטין היה (בתחלתו פקיד-גזבר) מזכיר נאמן, שקדן ודייקן, כל איש מבאי-ביהכ”נ בתקופה ההיא יוכל לזכור את דמות דיוקנו של היהודי שפל-הקומה הצנוע והשקט, שישב מעוטף בטליתו הישנה, טלית מקוֹז’ניץ, בספסל השלישי במחלקת הספסלים לצד שמאל, ובשעת קריאת-התורה היה עולה בחשאי אחרי הגבאי, ויושב לו שם על הבימה למעלה, עג לו עוגה בקרן זוית ועושה סימנים לזכר הנדרים, שנדרו העולים לתורה, עפ“י שיטה מיוחדת, שהמציא בעצמו, ואח”כ יורד משם ג“כ בחשאי, ויושב על מקומו. וכשהמנוח ד”ר צילקוב היה דורש ברבים מעל הכתב, היה יושב ומקשיב לשפתו הפולאנית הצחה; וכלום אני יודע, אם נמצא מנין של יהודים בתוך הקהל הגדול ההוא, שידעו, מה ערכו של המזכיר הזה, מוץ ממשמרת-פקודתו על פנקס החשבונות וסמוּן הנדרים והנדבות. האח, כמה שמח האיש הזה שאין מטפלים בו, ושמניחים לו לעבוד את עבודתו! הדבר לא היה כל כך פשוט. הימים ימי שלטון ההתבוללות, ואת זה לעומת זה עשה אלהים, הוא ימחץ וידיו תרפאינה, ולא עוד אלא שהוא מקדים רפואה למכה: ברא את ביהכ“נ שהיה אז מבצר ההתבוללות (הדבר נשתנה אח"כ כמעט מן הקצה אל הקצה), וברא לו את הספריה תבלין; ברא את הועד המפקח על ביהכ”נ ההוא, שרוב חבריו היו אז קרים כנציבי קרח כלפי היהדות, ברא את המזכיר שלהם תבלין. ההתנגשוליות בינינו וביניהם לא היו בהמולה ובשאון, אבל היו עמוקות מאד. הספריה היתה במשך שנים רבות כבת-חורגת. בתחלה הקצו לה אולם גדול וממולה לשכה צרה, אבל במהרה נעשה המקום צר, ונטפי התמיכה ג“כ לא הספיקו, והנדיב היחידי היה אז הד”ר איגנאץ ברנשטין, אבל רוב חברי ועד ביהכ"נ היו מסרבים ורוטנים ורוגנים, שהקופה היא צנומה וכו' וכו', ועל כל צרה שלא תבוא היתה ספריה השה לעולה על מזבח החסכון. כמה סגופי נפש היו לבורנשטין בהיותו וטל בין הפטיש של תביעות הספריה ובין הסדן של חשבונות האוצר. גם ההנדסה לא עזרה לו. מן ההכרח היה להכריע, והאיש הזה, שלפי טבעו, בכלל, הטה שכמו לסבול ונענע בראשו על כל גל וגל שעבר עליו, נלחוֹם נלחם לקיום הספריה – בית מדרשו.

החוג לא היה גדול. בבית הספריה היו יוצאים ונכנסים ומבקרים עמנו: זאב יעב“ץ זאַסניץ, (לעתים רחוקות), גבריאל יודיל ליכטנפלד, אטלס, שפ”ר, אלבעק, זיבֶנבֶרג, הזקן פורֵילֶה (אביו של עורך-הדין), שהיה מהנדס ועורך לוחות-השנה, המורה הזקו שווייצר, אליה נייווידל ועוד ועוד סופרים שאספו שם חומר בעד עבודתם הספרותית. לא אגזם אם אומר, שהחומר הראשון ליסוד שני ספרי קורות גדולים, ספרי שפ“ר וספרי יעב”ץ, נאסף שם. חוץ מאלה שהיו כבר אז זקנים מופלגים או באים-בימים, בקרו שם הרבה צעירים של אז, וזוכרני היטב את הד“ר ביכובסקי, את אלטשולער, את צ”ה יפה, את א. הירשפלד, את ח. גנצבורג, את א.מאנזון, את ש“ל זילברמאן, את מ. גורדון, את מ.מ. פראס, את א. פודלשבסקי, את א. קליינרמאן ועוד רבים. מערי המדינה היו באים: יוסיל רוזנטל מסובאלק, יחיאל מנדלזון מלובלין, א”י פאפירנא מפלוצק, ה. ויטקינד מביאליסטוק, ישכר שווארץ מזגירז, ישראל פראנקל מראדום, א. א. רקובסקי מזמברוב, א. פרלא וד“ר קלוגר מלודז. החוג הזה נתרחב ברבות השנים פי מאה. אני מדבר אך ע”ד החוג הראשון. הייתי אחד מחוגגי חנוכת הבית הראשון עם איגנאץ ברנשטין, וקמתי וכתבתי אז מכתב לשבועון הצרפתי לישראל Arachives Israil המונח לפני.

בין אלה עוד לא היה בורנשטין אישיות מצוינת, ועוד פחות מכן, מרכזית – אולי שנים-שלשה הכירו אותו היטב, רובם הכירו אותו מעט או לא כלל – ידעו כיזה איש מתמיד בלמודים, אבל לא שערו שעתיד זה להיות למאור גדול בעולם המדע. פשטותו וצניעותו כסו על גאוניותו. הכנסתיו כעבוש שנים אחדות מאז לתוך חוג אחר, לא רק בעלי השניים Poniedzialkowchy, אלא חוג צנוע וקטן מבעלי השניים והוא חוג בעלי החמשיים. כלומר שהיו מתאספים ביום החמישי לשבוע, – שקדם להם, ושהיה מתאסף – לא בביתי כבעלים השניים, שהיו הסתדרות אינטלקטואלית לברוּר שאלות, לאומיות וספרותיות, אלא בבתי חברי החוג מַסָח, וביניהם נמנו: הלל נוסבוים, שמואל פלטין, יצחק קראמשטיק, משה מושקובסקי, זאב (אבי הפרופ' שמעון) אשכנזי, אינאץ בורנשטין, שמואל (בר' יוסף) שיינהאק, ד“ר צילקוב, לאון גרוסגליק, יעקב קורנגולד, מרגחיות, יוסף דוברז’ינסקי ואני. החוג הזה היה מתאסף לקרוא מקרא ולדון על עניני הכלל ולהשפיע על דעת הקהל בחוג היהדות הפולאנית. בחוג זה היו שני אנשים שדברו פחות מכל זולתם וידעו יותר מכל זולתם: ח”י בורנשטין ויוסף דוברז’ינסקי.

כאן אני עומד לפני קודש-הקדשים בזכרונותי: השלשון של שני האחרונים עמי, ברית משולשת של רעוּת וחברוּת לבבית אדוקה, עם מנהג של התודעוּת תדירה, לספר איש לרעהו את ראה, ואת אשר מצא בספרים, ואת ההשערות החדשות, אשר עלו על לבו, איש במקצוע אשר לפניו. למען באר את הדבר הזה, צריך הייתי לתאר את בחיר ידידי, יוסף דוברז’ינסקי ז“ל, יען כי לידידות זו בין ב”ש וד‘, שאני הייתי הזכאי שנתגלגלה על ידי, היתה השפעה חשובה גם על התפּתחותו של ב"ש; אבל תאורו של ד’ הוא קשה משני פנים, ראשית, יען כי ד' יוכל להיות מתוֹאר אך בתור טפוּס מהמועלים שבמעולים, ולא בתור כח-פועל, שתפס מקום בעולם המדע, ושנית, אינני יכול לתאר את איש הסגולה הזה דרך אגב, וצריך אני ליחד לו מקום גדול לכשיזדמן לידי הדבר. פה אסתפק רב במלים מועטות. יוסף דוברז’ינסקי, היה יליד העיר קוֹבל, הסמוכה לבלוצבלק בפולין, נולד בחצי המאה שעברה, בן משפחה חשובה (בן אחיו של המנוח אברהם דוברז’ינסקי, שכתב הרבה מאמרים ב“הצפירה”), למד תורה בעלומיו בעיר מולדתו, אח“כ בקאָנין ובפלוצק (ידידותנו החלה בימי ילדותי בעיר מולדתי), ונתישב בורשה, ולמחית נפשות ביתו קבל משרה של רואה חשבון בבית-מסחר של סחורות חו”ל, במשכורת קלה, והיה מבלה רוב זמנו בעבודה זו, ומעוטה בעבודה מדעית. האיש הזה היה טיפוס של לומד מעצמו, אולי עוד יותר שלם מבורנשטין. חוץ מבקיאותו במקרא ומומחיותו בדקדוק, שלא ראיתי, לא בין היהודים ולא בין הגוים גדול ממנו, וחוץ מבקיאותו בש“ס, היה יוסף דוברז’ינסקי מוכשר לשבת בקתדרה, ולהורות באוניברסיטה את תורת שפת רומי ויון וקורות ספרויותיהן. המקצוע המיוחד שלו היה: פילולוגיה. הוא אף למד אנגלית, אבל יותר מבורנשטין, הוא למד מהמיטודה של טוּסן-לנגנשידט, ומי יודע, אם לא היה הוא היחיד בעולם שגמר את המיטודה ההיא; עכ”פ, אני לא פגשתי בין חברי איש אחר זולתו שהגיע לסיום זה. זה היה איש צנום ודל-בשר, צנוע ובישן, לא-יצלח פורתא, צדיק גדול, מגוחכ משהו? לא! אבל איש לא מעלמא הדין; אדם שבעומק טבעו קבועה היתה ההכרה, כי מך ערכו, וכי שכלו, כשרונותיו וחלקו-בחיים הם בשפל-המדרגה. גורלו הביא לו חיים כהים, ולא היתה בו אף בבואה של התקוממות, להפך, הוא האמין, שכך היא המדה, ושיוסף דוברז’ינסקי יוכל להיות יוסף דוברז’ינסקי, רואה-חשבון בבית מסחר של סחורות חו“ל, בשכר ששים רבל לחודש, הוא היה סולח לכל, ומקבל הכל באהבה, כדבר מובן מאליו. היו מנצלים מימין ומשמאל, והוא היה חושב, שכך צריך להיות: טוב הוא האדם, בכדי שינצלו אותו – בתוקף החק של הנגוד היותר קטן, ובאותו ההכרח הטבעי, אשר בו זרם של נהר מנקר וחק-תוֹכוֹת את אפיקו – לא באבן הקשה, כי אם בחומר הרך. מעודו נהנה מעוה”ז כמעט לא יותר מר' חנינא. ששים רובל לחודש, ומטופל, וקונה ספרים, וכשחלש גופו מגירסיה, צריך היה לעסוק ברפואות. – בורנשטין היה חולה אך את עיניו, דוברז’ינסקי היה חלוש וכואב לפרקים בכל גופו.

והאיש הזה, שהיה מוכשר לכתוב ספרים גדולים וטובים – סגנונו העברי וסגנונו בשפות אחרות היו נפלאים – היה לקוי באיסטניסות מיוחדת: בקורת נפרזה ביחס לעבודת עצמו. היה כותב הרבה הרבה, אבל כותב ומוחק ומתקן – ולבסוף שורף. הצלתי פעם שני אוּדים ממש: תרגום פרק מטציטוּס והשקפה על מאסף איטלקי. הדפסתים בה“אסיף”, ואילו לא היה כל ימי חייו דבק בי כאח, היה נפרד ממני בשל העון הזה. הריני מזכיר זאת לא מפני שהדבר נוגע אלי ואל דוברז’ינסקי, אלא מפני שהדברהזה נוגע אל בורנשטין, בורנשטין ראוי היה וחייב היה לכתוב ספרי למוד בעברית על פי כל ענפי חכמת ההנדסה. מצד הלשון הוא היה בלי ספק היחיד שהיה מומחה ומקוֹרא לעשות את העבודה הזאת. השתדלתי בכל כחי להשפיע עליו לתכלית זו – ולא עלתה בידי. דוברז’ינסקי השפיע לצד ההעלם, הפרישות והל"ז’יות. בורנשטין בחר את הדרך הבינונית. החליט לפרסם ספרים רק במה שהוא חשב את עצמו למומחה מספיק. בנוגע להנדסה, לא הגיס לבו בהוראה ולא רצה להורות הלכה בפני האנשים שחשב לרבותיו או לגדולים ממנו – מתוך ענותנותו הנפרזה, יתרון ענותנותו היה שגיאתו. במקום האור שם הצל, אשרי איש שחסרונותיו מנוים ואציליים ויפים כל כך!

לערך עשר שנים היינו מתועדים, קוראים, לומדים, נושאים ונותנים. יוסף דוברז’ינסקי נפטר בחשאי כמו שחי שחשאי לפני כעשר שנים. ובורנשטין – הוי, סליק רב למתיבתא דרקיעא! ובכן נתק החוט המשולש, נתפרדה החבילה, נשארתי לבדי!…

תקופת “בעלי השניים” היתה אח"כ. אז כבר היו בעלי השקפות, מטרות, מלחמות, נלחמנו כדרכנו ע“י הספרות והעתונות, ע”י הרצאות, חברות ואגודות, שהיו אסורות, ושכ“א מאתנו היה עלול לקנסות ולעונש-כלא ולגירוש וחורבן, נלחמנו כנגד העריצות הפנימית, כנגד הבערות, ההתבוללות. בעתונים לא פרסמנו על זה דבר. בכלל, ורשה “לית לה קלא”. לא עשתה פומבי, אלא לעתים רחוקות מאד. אז היה בורנשטין חבר של “בעלי השניים”, אבל לא-שכיח. טרוד היה, וגם אור עיניו כבר לא היה אתו כראוי. אז כבר רכש לו עמדה חזקה בביהכ”נ, מפני שכבר דרך כוכב הד“ר פוזננסקי, זה איש האשכולות ואחד מגאוני חכמת ישראל בדור האחרון, היה ספרא רבה, מומחה ג”כ ביחוד למקצוע אחד (קורות הקראים וספרותם), אבל מקיף ברעיונותיו, בהשקפותיו, בבאוריו הרבה מקצועות שבספרותנו נעתיקה ושל דורות הבינים, וגם מופלג בתורה, כותב עברית בלשון למודים, קדוש וטהור, כולו אש-דת ושלהבת-יה, מלא טעם התרבות העברית העתיקה, ויחד עם ההשכלה הגבוהה שלמד באזכנז – אחת האיקונין הכי שלמות והדיוקנאות הכי נשגבות של יהודי פולאני עברי לאומי וציוני שהיו לנו בדורנו. לאדם גדול זה צריך ליחד את הדבור בפני עצמו. כאן אסתפק רק במעט-מלים. פוזננסקי עלה כיונק לפנינו, עלם אדמוני עם יפה עינים, בן משכיל, תלמיד חכם מהדור הישן בעירה צוֹחוֹצ’ינק בפולין, למד תורה בילדותו, ובקר בבי“ס ריאלי, והיה יוצא ונכנס בביתי ובבית בורנשטין. במשך איזה זמן היה מורה לילדי, אמון על ספרותנו העברית, וחברת “לומדי תורה” אצל ביהכ”נ שלחה אותו בהשתדלותו של ברנשטין, לברלין, ושם למד מספר שנים, וחזר משם – ד"ר פוֹזננסקי! זה הי תלמידו, חברו ורבּו של בורנשטין בבת אחת. הוא היה גם תלמידי, חברי ורבי שלי, אבל רק בזעיר אנפין, מפני שאני כבר מפוזר הייתי “על שבעה ימים”, אך בורנשטין ופוֹזננסקי הוסיפו לשבת בקביעות באהלה של תורה, וכל זה לא תמיד מתוך שלוה ונחת. כמה נשא וסבל פוזננסקי בתקופתו הראשונה כחלוץ הרעיון הציוני על הבימה שם, כמה סלודי-נפש וחרדת-קדש, כמה “חבלי-משיח”, כמה שממון והתמרמרות וכמה חופש פנימי בתוך השעבוד והכפיה מחוץ, וכמה צער ומחסור ויסורי הגוף ודכדוך-הנפש בתקופת חייו האחרונה, כשתכפו צרות המלחמה ופגעי היום ותלאותיו – ובתוך כל אלה, הוא לא רק עבד עבודה סיזיפית וקנה שלמוּת לעצמו כיוסף דוברז’ינסקי, אך בקע מעינות תהומות של מדעי היהדות, כתב ספר אחרי ספר, העשיר את חכמת ישראל לדורות, קבץ ורבה פועלים לתורה, ומי כמוהו מורה? – ובורנשטין? אהה, רעות רבות וצרות עברו כמים על ראשו בתקופת-חייו האחרונה, תלאות נוראות סבבוהו, כשכבר הייתי רחוק ממנו: אשת נעוריו, בתו היחידה, בנו היחיד מתו על פניו, נסתמא! אך לא יבש מקורו ולא חרב מעינו הרוחני, לא נבל עלהו ולא תם פריו, ועוד בערבו החליף כח, וכנשר העלה אבר, וכנשר השיב רוחו אל על, כשהוא מסתכל בשמש… בעיני רוחו אשר לא כהו עד ימיו האחרונים.

הוא נפטר בזקנה מופלגת, והכתוב אומר “כעלות גדיש בעתו”. אבל אנשים כבורנשטין מתים תמיד בלא-עתם. הסתלקותו מניחה אחריה ריקנות גדולה, וספק גדול הוא, אם במהרה נמצא חליפין ותשלומין לשכליות צלולה זו, למומחיות גדולה זו, הנשגבה מעל לכל הרהור-פלוגתא, לכח-עובד בלתי-נלאה כזה, לאור בהיר ומזהיר זה, ששום לקוי וקדרות לא עממוהו במשך יובל שנים.

חק הוא לעמנו להתכבד בכבוד רבותיו וחכמיו, לתת כבוד ויקר ליחידי הדור אנשי השם שהקדישו את חייהם לתורה ולחכמה. לא באבן נחצוב זכרון לחיים יחיאל בורנשטין, כי אם ברוח, בספרותנו ובשפתנו אשר בהן היו כל חיי רוחו, ואשר היה כל ימי חייו אחד מראשי כהניהן ושומרי משמרתן, אחד ממניחי הלשון ובוני הספרות המדעית העברית. חובה על חכמי ישראל להקדיש לבורנשטין ספר-זכרון, קובץ מאמרי מדע, וחובה על יהודי פולין, על עדת ורשה, ליסד באוניברסיטה העברית בירושלם קתדרה מדעית להציב יד ושם לעוֹבד הגדול הזה.

לוּ עמי שׁוֹמע לי!

---

הנרי ברגסון

מאת

נחום סוקולוב

דמויות דאזלין ערטילאין, דלית בהן ממשותא, כמעט כצללים. אולם צחו­רות ובעלות כנף. מרחפות ומרפרפות כחשרת ציצי שלג, מפציעות ומזהי­רות בטהרת אילת השחר, כלבנת הספיר, כרוח־ים זכה כבדולח, ועוד קלוש מזה בגופניות: לכאורה, רוחניות של ניגון, אקורד, חיוך של תינו­קות, ריח של ורד — עין לא תשורן, יד לא תמישן, ואף על פי כל חזקות מכל כוח איתנים.

דורות, דיוקנאות, אישים, חברות שלמות,— הקפה אריכתא! אגב טיסה ילטפך, כביכול, אחד מהם במצחך בקצה כנפיו, דרך צחוק, ושני — ירכין אליך לשם נשיקה את ספר התורה שבידו. כולם מרמזים לך כידי­דים משכבר הימים. ויש אשר תדמה בנפשך, כי קראוך בשם.

לא את כולם היכרת, אך את כולם חיית עד הדק מן הדק שבנימי עצביך. ואי אתה מוכרח כלל לנער מעליהם אבק־ימים, ולא לחטט ב״שמות״, או לפענח צפונות שעל גבי אבני־מצבות אפורות. בתוכך הם, בקרבך הם חיים, ורבים מהם גם היכרת פנים.

ואם יהודי פולני אתה, לא כל שכן איש־וורשה, הרי זכור תזכור את זקני הגבירים שלנו, הפרנסים, הלמדנים שלנו, בעלי הצדקה שלנו! קלס­תר פנים רצינים, עינים חכמניות, זקנים מגודלים, קאפוטין של שיראין מבהיקין, ספודקים של צבל. עטרות כסף כבדות על גבי טליתות ארוכות מעל לראשים — סבא שלי, סבא שלך!

ר' שמואל מזביטקיוו! הידעת, מי היה האיש? עיין באנציקלופדיה! חלילה! דבר זה הנח להם לחכמי גרמניה, ילמדו הם לדעת מפי אנציק­לופדיות: גביר מהו, ובעל צדקה מהו, ומהי זביטקיוו ואיזוהי זביטקיוו — להם יאתה המלאכה הזאת! וכי טעם הרבה טעמו בזה? ואתה — הרי אתה ידעת. הלא תזכור את ר' ישעיהו, עליו השלום, או את ר' יוסיל קרעל. או שמא הכרת את דודי ר׳ עקיבא מפלוצק? דהיינו: צורת הגדלות בבעל־הביתיות, עסקי ממונות מופלגים, משא ומתן, חשיבות בעיני השררה והפריצים, אך לא על דרך ״מה־יפית״, אדרבא! אחרים הוכרחו לרקד כנגדם — יקירי־קרתא, בתי־אבות, עם בנים מהוגנים וחתנים אבר כי משי ומחותנים גאונים, ובעלי צדקה בלי שיעור, ובסודי סודות, ואת כל הקהל נשאו על כתפיהם הרחבות, קהל — כיחסנים כהמון העם, ודרך ארץ — רק בפני תלמידי חכמים (סתם שקצים, עמי־הארצות, בעלי ארנקאות, עם כסף ובלי כסף — דעתם לא נשמעה) — דימוקרטיה. אריסטוק­רטיה יהודית? מאן דבר! כך היתה הטיפוגראפיה של הטיפוסים האמי­תיים, מן המעלות העצמיות והחסרונות העצמיים, מכוחות עצמם ויסורי עצמם, לא שחוק־פורים של מכירת־יוסף מעשה־חיקוי ובדותא מן הלב! ההכדתם לדעת? אם אותם ידעת, הרי ידעת גם את ר' שמואל אשר מעבר לויסלה משם, בפראגה! בפראגה!

פראגה! ערב־וורשה! ריח של פרבר עם מרחב שדות משתרעים למר­חוק, כמה חורבנות נחרבה במלחמות ושריפות, וחזרה ונבנתה, סימני חפירות, שדה־קטל ושוק של בהמה גסה, גדולה מלהיות פרבר, וקטנה מלהיות גוף בפני עצמו. שער וורשה. אך לנו, היהודים, קהילה עתיקה, דחוקה וצפופה, מקום שנחבא בית־הכנסת הישן ונשתקע בית העלמין הישן— עם מחסנים גדולים ודוכני רוכלים קטנים, מקום שהישיבה בו היתה מותרת בשעה שבוורשה גופא היתה עדיין בחזקת איסור, פרט לבעלי פריוויליגיה ובירידים, ורק ברחובות מסוימים, כגון בדויץ על יד קלן, ועוד הרבה פרברים של כרכים גדולים, על דרך של ״התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין״. — והיו מתי מעט היהודים ממתינים בפרוזדור וסופגים מכות בעתים…

וכי תסע מוורשה לסרוצק, נאשלסק, פולטוסק, כדרך שנסעתי אני עם בעל־עגלה עד כדי חיבוט־מעים על פני הכביש הישן שבפראגה המרוצף אבנים מקורזלות, והעגלה תשהה שהייה קלה ליד תחנה רברבא, שיש בה ממגורות, ואכסניה גדולה, וביקתות ישנות, הבנויות חציין כרכית וחציין כפרית, שיושבין בהם איכרים־למחצה חבושי קאפיליושין, שכבר הציצו בוורשה ונפגעו, ושידידי הישן, לייבקה הנפח, היה יושב שם בחוץ, בפתח בי־נפחא שלו, ומחשל פרסות ל״אריות״ של אלחנן, וגיצים ניתזין אל הביצה העומדת כל ימות השנה, ומסביב עומדים היאנעקים הצעירים ומארוסיות הצעירות ששערותיהן שערות פשתן— וידעת, כי שמואל־וויזנה היא.

ואם איש וורשה אתה, ולו אך מעט מזעיר, ודאי תדע, מה היא ומה טיבה, שמואלוויזנה היתה קנינו של שמואל מזביטקיוו בנו של ר' יעקב (על כן נקרא שמו יעקובוביץ) — מזביטקיוו בא לפראגה, והיה מוכר מיני סחורות ואריגים, אחר כך היה סוחר בתבואה, טוענה על גבי רפסודות ומשלחה על פני הויסלה לדאנציג! העשיר את עצמו ואת שכניו! קנה יערות, העמיד מנסרות, רפסד עצי בנין, בנה בתים, קנה אחוזות גדולות! העסיק אנשים רבים, — מעין מאיר־אנשיל (היה זה זמן מה קודם לכן…) דפראגה. היה לו ״וילהלם התשיעי׳, משלו, ולאנדגראף מהסן־קאסל; היה זה פרידריך וילהלם מלך פרוסיה, שנתן לו ״פריווילגיה ¹ לדור בוורשה, בפרוסיה הדרומית, בשלזיה ובשאר מקומות״, מסתמא, לשם פרקמטיא, וגם בחלקה של פרוסיה נפלה עצם ממוחיה. בחוץ לארץ מתכנה יחוס כזה בתואר ״הוף־יודע״, ״הוף־באנקיר״ — ואילו בפולין, בפרט באו­תם הימים, היה זה מתקרא פשוט בשם פריווילגיה. ר׳ שמואל, יהודי בעל זקן ופאות, לבוש קאפוטה של מש, חגור אבנט, עתיר נכסים, מטופל בעסקי מסחר ובצרכי ציבור של ק״ק פראגה, ליהודים רבים נתן פרנסה, ומהלכים היו לו במלכות, שנתחלפה בימים ההם, והיה ארוג ומשזר במסכת הדרמות ההסטוריות של אותם הימים, אך הסתפק בהיותו אהוב על ישראל. ״גבאים היו משרתים בשמחותיו״ — פסוק זה שמעתי בילדותי מפי תלמידו של סבי ז״ל, ר׳ אברהמ׳ל בפראגה.

ועם כל זה לא היינו יודעים על אודות ר׳ שמואל מזביטקיוו אלא מה שאנו יודעים על אודות אלפי גבירים אחרים, שהיו להם פריווילגיות, דהיינו: אפילו את שמו לא היינו מכירים. ואם אף על פי כן גונב אלינו מקצת שבחו של ר׳ שמואל, הרי זה בזכות אותה אגדה, הידועה לכל בר־בי־רב בוורשה, על שתי חביות הזהב שהעמיד ר׳ שמואל בחצרו שבפראגה בשנת 1794, בשעה שכבש סובורוב את העיר: דוקאט בעד כל יהודי חי, רובל כסף בעד כל יהודי בר־מינן, ומיד נזדרזו הקוזאקין והביאו ״סחורה״ — וכהרף עין נתרוקנו שתי החביות.

אגדה?

וכי מהו פדיון־שבויים? מהו מת מצווה? האם לא חביות מלאות זהב? טיפת דם אחרונה סחטו היהודים מגופם כדי להציל מגזירה נפש אחת מישראל, כדי להביא בר־מינן יהודי לקבר ישראל! מעשה בכל יום! ״פונייה״ כבש את פראגה!

היה זה מקדמונים מקום מוכן לפורעניות! מערבולת של רציחות! מגלבים של קוזאקין (וכי מי לא יזכרם?) השתוללו, דמם של ישראל נשפך כמים, ורק דרך אחת היתה לשכך תאוותם של חיתו־טרף— קם ר׳ שמואל מזביטקיוו, ביזבז ממונו והציל נפשות רבות מישראל. וכי מהי יהדותם של יהודים? אלמלא כן, לא היינו ראויים כלל להלך על פני האדמה.

יש מין רוממות, שבשעה שהיא מופעת — שלווה באה לעולם ושמה: לב טוב. ופעמים רבות כשאנו מתבוננים ביגיעה לאומית או אנושית־כללית, שבני אדם מתייגעים, במעשים גדולים שהם עושים — מתמלא לבנו התפעלות יתרה ורחשי כבוד, אך אי־משם מגיח צל של חרדה וצפייה ואו­פף את רגשותינו. מצפים אנו לעוד משהו. משל לקהל בתיאטרון, שבא לשם על מנת ליהנות מעיקרה של אמנות, והנה מציגים לו לראוה ענינים אחרים, שאף הם יאים למדי, אלא שאינם עיקר, והוא תובע את ״צפור הנפש״!

הנה מערכת דיוקנאות: שוב אדם מוכשר, בעל כשרון, גדול יותר, קטן יותר, גאון מסוג זה או אחר — הכל נחמד ונעים, אך התמונה — זיווה מבהיק באמת וחמימות ולבביות מתמשכות הימנה, כשמופיע, דרך משל, ר׳ נחמקה מגרודנא, המהלך בלילה ופנסו בידו, בצינת־כפור, לאחר תע­נית, כמעט מתעלף, סחוף ודחוף בסופת השלג, ונושא בידו צדקה שטרח בה, נדבה לעני חולה. ולמראה אנשים כר׳ נחמקה ירווח הלב: הנה — זה היה חסר! וכשזה מופיע — סמוך לבנו ובטוח.

וזו היא המורשה היהודית האמיתית: ר׳ בער בר׳ שמואל, המכונה בערעק, יותר משיש בו משום פראגה יש בו משום וורשה. נולד בשנת 1764 — בימי הטבח בפראגה כבר היה כבן שלושים.

את הירושה, שבאה לו מאביו, הגדיל— גביר אדיר, עתיר נכסים. אף הוא ישב על התורה, ב־ 1810 קבל פריווילגיה מידי נציב המלכות גיניראל זאיונצ׳יק לדור בכל מקום שירצה, ללבוש בגדי יהודים ולהיות פטור מתגלחת. זאיונצ׳יק — גיניראל ותיק מימי קושצ׳ושקו, אחר כך בגייסותיו של נפוליון, שנתבסם מעט מריח החופש ונתפקר. ידיד ביתו של בערעק, מוכן להתיר כל דבר, אלא, מוכרח הוא להביא הכל לפני המלך — אטו מילתא זוטרתא היא, פריווילגיה כזאת!— ואלכסנדר הרא­שון מצמצם את הפריווילגיה בתנאי מפורש, שרק בערעק, ואחריו בנו בכורו יהיו נהנין מן החסד הגדול הזה.

יהודי הגון בכל נפשו ובכל מאודו, נתן ספר תורה לכל בתי כנסיות, חתן־תורה כל ימיו, בעל־דעה גדול בקהל,— ואף על פי כן, כדאמרי אינשי: ״לא היה תרנגול קורא אחרי מותו״— כלום מעט יהודים נאים היו לנו, גבירים מופלגים בתורה? בערעק משתכח מלב, לולא זוגתו טעמערל.

טעמערל! אם איש־וורשה אתה, ולו רק מעט מזעיר, ודאי ידעת פסוק שהיה מורגל בפיהם של יהודאין וורשאין:

— ״טעמערל היתה עשירה יותר״!

יופי של פרח־שושן, צניעות של יונה, נשמה שכנפי זהב לה, פוריה כגפן. ג׳ בנים: יעקב, מיכל, לייב (ליאופולד) — כמדומה לי עוד אחד, רביעי, אך איני זוכר את שמו,— ובת יחידה: פעריל־מירל. טעמערל בבחינת רחל־אמנו היא באגדת היהודים בוורשה. בבערעק אין מרבין לספר. בערעק היה בעלה של טעמערל, Prince Consort — והוא די והותר. הניח ה' מיליון זהובים, מרביתם לצרכי צדקה, לקרנות קיימות וכיו״ב.

את כל אלה אראה היום כניצבים חיים לנגד עיני. אך ביתר בהירות רואה אני את ההמשך. מכאן ואילך הרי אני כאדם בתוך שלו. אחים ורעים, וורשאים ותיקין! מי מכם לא נזדמן עמה בסביבות נובוליפקי, דז׳לנה, פאוויה, דז׳קה. בלכתה לבקר אצל מאריה בלומברג ע״ה, אצל האשה הכבודה שרה סלונימסקי, או אצלנו, בהיות ״הצפירה״ שבועון בדז׳קה? ענייה— כל המיליונים והקרנות הקיימות ירדו לטמיון!—אך כמלכה שנתאלמנה, בשביסה העשוי קישורים כחולים כהים, ברדידה הישמעאלי, כמין גובלין עתיק. צועדת מעודנות בתהלוכת חג, אבל בפשי­טות: דור שלם היה מהלך מנובוליפקי על פני דז׳קה, דור של לוית חן עתיק־יומין, של תפארת התלבושת ושל חכמה. אותה — אותה צריכים הייתם לשמוע בדברה אידיש! את נשימתכם הייתם עוצרים לבלוע כבכו­רה כל הגה היוצא מפיה. רק שני אנשים דיברו אידיש כזאת: פעריל־מירל והסבתא שלי יוטא ע״ה מפלוצק. ומה היטיבה לספר! על המרד הראשון, על קונסטנטין, על פאסקביטש, על 1864, על ר׳ בעריש מייזל׳ס, על מטיאש רוזן, על קראשבסקי עורך ״גאזיטא פולסקה״. היו אלה בני אדם שחיו חיים גדולים, בעלי מסורת נפלאה, הם הרגישו עצמם כיורשי הגיבורים שעל אודותיהם סיפרו. הקשבתי לדבריה ובעל כרחי השפלתי את עיני מתוך יראת כבוד פנימית: זוהי היהדות האמיתית! לא על קרשי הבמה, אלא בחיים, באמת־החיים.

בעלה הראשון היה בן־טובים, יחסן גדול, למדן מופלג, ר׳ יששכר הורוויץ, אביו של יששכר־בעריש הלוי איש הורוויץ שלנו (יששכר־בעריש נקרא על שם אביו, שנפטר חודש אחד קודם ללידת הבן), יששכר־בעריש תופס מקום בין המשכילים הישנים והמדקדקים המחמירים, המליצים והמשוררים. כולכם הכרתם אותו — צירוף מופלא: נכדו של בערעק, פו­לין שבפולין — ובעצמו ליטאי, יליד גרודנה; בן למשפחת מיליונרים — ובעצמו כמעט עני גמור; לפנים אדם מטופל בעסקים —אך כל ימיו משורר, שר בשירים ל״המגיד״ וכתב גם תרגומים בעברית צחה ופתגמים טובים — בסגנונם של אדם הכהן ויהושע שטיינברג. שנים רבות היה יוצא ונכנס בביתי. לעת זקנה סבל יסורים הרבה; ועיקר צערו, שקיצר את ימיו, היה בשעה שבני החברא התחילו כותבים עברית חפשית. שלא מרצוני גרמתי לו הרבה שברון־לב כשהתחלתי גם אני לחדש את פני הסגנון המליצי האקדמי. לכתחילה אחד מחסידי הנלהבים, אך המהלך הח­דש הפריד בינינו מעט־מעט, משום שלאמיתו של דבר הוספנו להיות ידידים, ואני מזכיר את שמו ברגשי כבוד ואהבה. אפשר לכתוב הרבה על אודות יששכר־בעריש הלוי איש הורוויץ; כאן איני מזכירו אלא כאחד הברגסונים, מצד אמא — גלגול נפלא של ר׳ שמואל.

השם ברגסון, — ביתר דיוק בערעקזאהן — בא מר׳ בער בר׳ שמו­אל. הזכרתי לעיל את בניו של ר׳ בער: יעקב, ליאופולד ומיכל. על יעקב ועל ליאופולד שמעתי סיפורים רבים: את המצויינים שבהם — מפי פעריל־מירל; את הספרותיים, אך פחות מקוריים — מפי יששכר־בעריש. יעקב היה בעל צדקה גדול, בר־אורין, אדם צנוע, נחבא אל הכלים. את מיכל זכיתי להכיר פנים (מאליו מובן, שאיני מתכוון למיכל, נשיא הקהי­לה, שכולנו הכרנוהו) כשהיה בן שמונים. והוא מסכת שלמה בפני עצמה. נולד בשנת 1818 בוורשה, ב־ 1825 קבלו כל האחים פריווילגיה (לדור בכל מקום שירצו ולהתלבש כיהודים). משמע שבילדותו היה גם מיכל לובש קאפוטה ארוכה. אבל הוא נולד להיות מוסיקאי! מן הפריווילגיה, מן הקאפוטה ומן הרכוש ברח מיכל— כדברי פעריל־מירל — אל הכלי־זמרים. ותדבק נפשו באותו כלי־זמר גאוני, ששמו היה שופן, באותה מוסיקה מתוקה והוזה, שבה נשמת פולין אומרת את שירת ההרמוניה של יסוריה ותקוותיה. בנה של טעמערל נעשה חלוצו של אותו בן גאוני לאב צרפתי ואם פולנית, שצד האם גבר בנפשו. לכך לא היתה וורשה מסוגלת עדיין. ומיכל בר׳ בער יצא לחו״ל. זה האברך הוורשאי, נכדו של ר' שמו­אל בעל שתי חביות הזהב, ובנה של טעמערל הצדקנית העשירה; אחיה, עצמה ובשרה של פעריל־מירל, דודו של יששכר־בעריש שלנו, המליץ העברי,— היה הראשון שפירסם את יצירתו של שופן באירופה. בעצמו מנגן קומפוזיטור, שטל השחרית על מצחו, הלך לצרפת, לאיטליה, לבל­גיה, לאנגליה והביא עמו את המוסיקה של שופן מעולם אחר, מוסיקה עמוקה ורכה, מזמורי תהלים של כנורי פולניה, ירקרק שבלים של שדמות פולניה, שירת גיבורים בשבי, געגועים של גולי פולניה, המנונים פור­חים ומלבלבים, שירת פרחים ונשמות, סודות של מערכי־נפש. סבא בזבז מטבעות זהב לפדיון יהודים בפראגה, אמא עטרה ופארה בתי כנסיות בוורשה, האחות נישאה ללמדן מופלג מליטא, בנה כותב שירים בכך וכך ״יתדות״ ו״תנועות״ — והוא מביא את זביטקיוו ואת שופן אל המוסיקה העולמית. נסע על פני ארצות, שקד הרבה עד שהגיע למעלת מנהל הקונסרבטוריון בבריסל שבו עבד שנים רבות, ומשם נסע לצרפת, לאי­טליה, לאנגליה, נתפרסם כוירטואוז, ויותר מזה כקומפוזיטור, כתב שתי אופירות גדולות (״לואיזה דה מופור״ ו״סאלוואטור רוזא״), אטיודים רבים, זמירות, המנונים, שירי לכת, התידד עם גאוני המוסיקה שבדורו ולעת זקנה השתקע בלונדון — אשתו היתה בת ישראל אנגלית, בתו השניה של ד״ר י. לוינזון, — ויהי לו בית בלונדון, בשפרדסבוש — ושם התוודעתי אליו בשנת 1896.

הוא התגעגע אל וורשה ושאל מה מראה בית העלמין מאחורי הפיליארין, ליד שער הברזל, בשיליץ. הפולנית שלו היתה נמלצת, אך משובשת בשגיאות דקדוקיות, מנוגנת בנגינה צרפתית ומשוחה בגוון יהודי, בהת­זת הרי״ש׳ין נוסח וורשה, ספק רי״ש ספק חי״ת, אמן אציל עד צפרני רג­ליו, ובדברו על שופן היה נראה כבן כ׳. לחייו בערו, ועיניו, הנלהבות, היהודיות, היהודיות־פולניות, להטו כגחלים. הרביתי לספר לו על וורשה, ביחוד התענין במושב־זקנים שברחוב ווליה, אשר בן אחיו מיכל — נשיא הקהילה שלנו— היה מושל שם במישרים ובשקידה יתירה, ועל בתי המלאכה, שבן אחיו השני שמואל (סאמועל), כיהן שם פאר כנשיא הועד, שהיה מתכנס לישיבותיו ברחוב דלוגא, ועל ״אגודת פקידי בתי המסחר בני דת משה״ שבה השתתפתי כמה שנים.

ב־ 1898 נפטר בחשאי כמי שנרדם, כמישחל ביניתא מחלבא, בביתו שבלונדון, בשפרדסבוש. יום קודם לכן— סיפרו לי ידידי— ניגן עדיין נוקטורן של שופן. אשתו— קט היה שמה— האריכה ימים אחריו.

ב־ 1900 באתי שנית ללונדון אל הקונגרס שלנו. מ״סעסיל האטעל״ שבסטרדנט נסעתי ב״העגס׳ם״ ל״קוויענס האלל״ (מקום כינוסו של הקונגרס). בעברי באוקספורד סטריט נעצרה כרכרתי מפני תקלה שאיר­עה בדרך. ופתאום — את מי אני רואה? את מיכל ברגסון, נשיאנו לעתיד לבוא, ידידי ורעי משכבר, פאניע מיכאליע!— ששון ושמחה!—״מה מעשיך כאן?״— שואלני מיכל.— ״מה שייך, קונגרס ציוני! היתכן, שאינך יודע כלל, כי קונגרס ציוני מתכנס כאן!״— הנני משיב לו בל­שון של תרעומת, — ״טאק״ ² — משיב הוא כלאחר־פה — ״צאש סלישאלעם!״³ — ״ועתה״? — חוזר אני ושואלו, ״מבקש אני את בני משפחתי, את הדודה קט״.

הוא לא היה ר' שמואל מזביטקיוו ואף לא בערעק. אבל אדם ישר היה, ישר בכל מאדו, ומתמיד בצרכי ציבור— שאין דוגמתו בעולם, יושר. דייקנות. הדרת כבוד. נקיון כפים בעסקי מסחר ובעסקי ציבור. מבאי בית הכנסת, כל ימיו עמד בתעניתו בשעת פתיחה לנעילה, אופי מוצק. מתבולל. אבל בעומק נפשו — ירא שמים. אחיו סאמועל, חולני מש­הו, מעוט־מרץ, בעל כוונות רצויות— בעל צורה. ועוד אח אחד, יוזעף שמו, באנקיר־אריסטוקראט, באנק דיסקונטיבי, מבאי בית לורס. עתוני צרפת, קשרים בחו״ל, מפונק. ממרומי ארץ, אסתיט, לא שום זיקה לעניני ישראל. מן הצעירים שבהם השתתפתי בועדים עם גוסטאב: גבה־קומה, בלונדי, קצר־ראות, עם בינוקלים, ג׳נטלמן רברבא לפי מושגי הימים ההם, מתבולל— אבל נוסח מערב אירופה, אברך הגון. אלא שרעיתו סירבה שיהא דיוקנו של סבא, ביארמולקה ובזקן־פאות, תלוי בטרקלין. את בערעק, במחילת כבודו, סילקו לחדר המבשלים.

כאן חסל פתיל הזכרונות. הרי איני רוצה לספר את הידוע לכולכם, אלא את הנסתר מכם או הבלתי מוחוור די צרכו.

נחזור נא לרגע קט אל שופן שלנו — מיכל. שני בנים היו לו למיכל. אחד, הנודע פחות, היה תופס עט־סופרים בלשון אנגלית בלונדון בעילום־שם. נצורות לא פעל. וכרבים אחרים נשתקע באלמוניות. אדם ישר, מצניע לכת. והשני, העיקר,— הוא הפרופיסור הנרי ברגסון!

הוא נולד להוריו כשישבו בצרפת. אמו היתה בתו של ד״ר לוינזון, יהודיה מכובדת מאנגליה, מכאן בקיאותו בלשון האנגלית ובצרפתית גם יחד. מהו הנרי ברגסון בדורנו— אך למותר הוא לספר. הוא המחזיק שרביט הפילוסופיה, הוא המאור הגדול שבסורבונה, האקדמיה הצרפתית, הוא הזן המפרנס את העולם. הוא מורה הדרך. במלכות מדעי הרוח מולך נכדה של טעמערל!

עיקרה של תורת ברגסון הוא, כי השכל האנושי אינו בשום פנים המדרגה העליונה של שלמות האדם, וכי על ידי השכל לבדו אין האדם מסוגל לתפוס את האמת. השכל, אליבא דברגסון, משמעו כשרון האדם לחלק ולהסדיר את כל הדברים הסובבים אותו לפי דימוייהם והבדליהם, לכנותם בשמות שונים ובנוסחאות שונים ולפענח את החוקים, הקובעים את דמותם וגורמים למאורעותיהם. על שני היסודות הללו מושתתים הבקורת שהאדם מבקר את כל הדברים הללו והכוח שיש לו לרדות בהם ולהשתמש בהם לצרכו. אך לא הלשון ולא המדע — ואף לא השכל שיסדם וביססם — עלולים להגיע עד חקר מהותם האמיתית של הדברים. את זה יכולה רק הפילוסופיה. היא שונה תכלית שינוי מן המדע. המדע הוא חיצוני ותועלתי — הפילוסופיה היא תורה לשמה. היא מעשית בלי שום תועלת. הכוח, שעל ידו אפשר להשיג את התכלית הבלתי מועילה הזאת, אינו השכל הרגיל, העוסק בחיצונם של דברים ומגלה בהם פנים לכאן ולכאן; הכוח הוא אחר לגמרי: שמו הוא אינטואיציה (דעת). על ידי אינטואיציה יכול אדם להגיע לידי תפיסת דופקם העמוק של חיי העולם. מחמת המציק ומתוך שקידה על סיפוק צרכי החיים היום־יומיים נעשה השכל האנושי ״כל יכול״, והוא מתעצם ומתנשא על חשבון הכוח הנאצל והיקר של האינטואיציה. רק ברגעים מיוחדים של חיינו מתגלית לנו המהות האמתית של קיומנו, מסייעת להכיר את אישיותנו וזורעת פיסת אור קלוש על חרותנו, על המקום שאנו תופסים בכל הטבע כולו, על כור מחצבתנו, ואולי גם על תכליתנו. קלוש הוא האור, הפנס כהה כמעט, מתלקח הוא בהפסקות וכהרף־עין, אך פולח את חשכת הלילה, שהשכל הניחנו להיות שררים בה.

״אין שום שיטה פילוסופית חשובה״— כותב הוא באחת מיצירותיו הראשונות — ״שהאינטואיציה לא הפיחה רוח חיים לפחות בכמה מחלקיה״. ההגיון נחוץ לשם בקורת האינטואיציה: הוא נחוץ גם כדי לתת את היכולת להתבטא בצורות מסוימות ולהימסר מאדם לחברו; אבל אין ידו משגת אלא לפתח את אשר העלתה האינטואיציה, העומדת במדרגה הרבה יותר גבוהה ממנו. שתי הפונקציות הללו (אינטואיציה והגיון) סות­רות, בעצם, זו את זו ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת ולפעול בנשימה אחת. במקום שמושל ההגיון מסתלקת האינטואיציה… אילו אפשר היה להשהות את האינטואיציה יותר מרגעים מועטים, כי עתה לא זו בלבד שזכינו לראות פילוסוף יחידי המשלים מיד את רעיונותיו, אלא כל הפילוסופים השונים היו מתאחדים מיד בדעתם, על כל פנים, האינ­טואיציה עם כל היותה רגעית וחולפת כברק, היא היחידה שיש לה ערך בכל שיטה פילוסופית.

ואין פלא, שתורת האינטואיציה של ברגסון מלבד ערכה המדעי גם השפיעה השפעה מגנטית בפיוטיותה הפנימית הנובעת מאליה. ״כל פאריס׳׳ היתה כמרקחה, כל הסאלונים, כל הגבירות הקתוליות — התעוררו. לאמתו של דבר, יש בה בתורתו של ברגסון מן היהדות לא יותר משיש בה מן הנצרות. ואף על פי כן את מציאותה של דת־סתם, שירטוט של מסתורין, אין להכחיש. אינטואיציה — רוח הקודש—השכל הוא חולין — ״ואל בינתך אל תשען״ — ״מצוות צריכות כוונה״—״רחמנא ליבא בעי״— ועוד אלפי מאמרות מתעוררים בלבו של כל יודע ספר. ברגסון לא ידע את כל אלה. בלתי מאמין, בן בלי דת, מלומד, מתימטיקאי בקי, בעל הגיון — על כל המאמרות הללו לא שמע. לא ביקש למצוא חן בעיני מיש­הו, רק מעצמו שאב ויצר, ובאורח מקרה בא לידי תוצאה השוברת את הרציונליזם. אולי משהו בדם? לפי שיטתו של טן כל אדם גדול הוא פרי גזעו, פרי סביבתו, פרי זמנו או פריים של כל שלושת הגורמים הללו ביחד. על אדני הפרינציפיון הזה מוטבעים כבר שני דורות של כותבי תולדות הספרות. אם כך הרי המקוריות אינה בנמצא מעיקרו של דבר. כי אם אמת הדבר, שהאדם הגדול אינו אלא חזרה על אבות־אבותיו, מי, איפה, היה המחדש, המקור? ״צבתא בצבתא מתעבידא— צבתא קיימתא מי עביד?״ הרי מן ההכרח הוא שיהא מי מתחיל! וסבור אני, שגם שיטת טן אינה תורת־משה? קורטוב של אמת, אבל רק קורטוב יש בה; ואין זה חידוש כלל, וביחוד בנוגע לגזע… רק אל בגוזמא יתירה! כי כל גוזמא סופה קאריקטורה!

זוכרני, כי בשנת 1908 הייתי בפאריס וביקרתי אצל מורנו הזקן המנוח מכם נורדוי. מלבד ציונות היתה לנו שיחה מענינת גם בדברי ספרות. בימים ההם החלה ה״מודא״ של ברגסון. הקאריירה של ברגסון היתה קאריירה של פרופיסור צרפתי מוצלח. נולד בשנת 1859, ובהיותו עלם כבן כ״ב נכנס ל״איכול נורמאל סופרייר״, אחר כך נתמנה למורה בגימנסיה בפאריס ובערי השדה, ובהיותו בן 40 נתמנה פרופיסור ב״איכול נורמאל״ שבו למד. בשנת 1900 נתמנה פרופיסור ב״קולג' די־פרנס״, וחבר ב״אינסטיטוט די־פרנס״. בשנת 1908 ניתרגמו חיבוריו של ברגסון בפעם הראשונה ללשון האנגלית. בשנה ההיא נתכנסה בהיידלברג הועידה הבינלאומית השלישית של הפילוסופים, ושם הרצה אמיל בוטרה על הפילוסופיה הצרפתית החדשה משנת 1867 ואילך, ובפעם הראשונה ציין את ההשפעה הרבה של רעיונות ברגסון. ברגסון עצמו עדיין לא השתתף (רק לועידה הרביעית שהתכנסה בבולוניה בא ושם הרצה הרצאה קצרה; וכבר שם ערכו לו תשואות חן רבות). אבל בפאריס, ב־ 1908, כבר היה מפורסם מאד. נורדוי שלנו, הרציונליסטן, ה״מתנגד״ הקשה כברזל, חצב להבות אש נגד ״בולמוס ברגסון״; מחבר ספר ״הניוון״ אזל לשיטתיה— ולא כאן המקום לרדת לעומקא דהילכתא. ורק דבר אחד כדאי לציין— בנוגע לגזע. מורנו הזקן, נורדוי המנוח, אמר לי באותה שיחה, בסגנונו שהיה כ״פטיש יפוצץ סלע״, כי את הזיותיו ירש ברגסון מאבות אבותיו, שהיו רביים קנאים ובעלי הזיה. הסברתי לו, כי טעות בידו. מניין באה לו טעות זו, לא יכולתי לברר. ורק לאחר זמן נתגלגל לידי שבועון אמריקאי ״די ג׳ואיש אקספוננט״ מפילדלפיה ( 14 בפברואר 1913 ), ובו מאמר מאת מר איזאק הוסיק, המביע את הדעה הנ״ל בצורה אחרת, דהיינו, כי ר׳ שמואל מזביטקיוו היה חסיד נלהב. כמקור לכך הוא מביא את דברי הסופר הפובליציסט היהודי הידוע מר וויירניק במאמר שנת­פרסם בשבועון ״אמעריקאנער״ (אגב: ר׳ בר בר׳ שמואל בהגיבור בערעק יוסעלעוויץ נתחלף לו).

איני יודע שום תעודה על אודות אבותיו של ברגסון שהיו, כביכול, רביים או חסידים או על חסידותו הנלהבה של ר׳ שמואל.

ר׳ שמואל היה יהודי ירא־שמים פשוט, החסידות לא היתה נפוצה בימיו אלא במידה מועטת; אולי התפלל ״נוסח ספרד״, או תמך באיזה רבי— על סמך דברים אלה אין להסיק מסקנות. דבר אחד גלוי וידוע לי מסיפוריה של פערל־מירל: אבותיה, ר׳ בער וטעמערל העריצו את ר׳ יצחק וורקער, הרבי המפורסם מווארקע (Warka) גם ר׳ יצחק היה אחד מאנשי ועד הקרן־הקיימת, שהניחו אחריהם ר׳ בער וטעמערל, ויש לשער, כי בחייהם הוקירו מאד את הרבי מווארקע. אך אין מכאן ראיה, כי ר׳ בער היה חסיד ווארקאי נלהב. הוא היה בעל צדקה ומוקיר רבנן. כמו בכל המשפחות הגדולות בימים ההם, נפלגו גם בני המשפחה הזאת לחרדים וחפשיים, והיה הפילוג גדול כל כך שלא היה שום קשר ביניהם. ובוודאי יש בוורשה ובערי השדה יהודים חרדים רבים שמוצאם ממשפחת ברגסון. על כל פנים בימי הכרתי רבים מהם, וזוכר אני רבים מהם, וזוכר אני אחד מהם, משכיל, בקאפוטה ארוכה, שהיה כותב ב״הצופה להמגיד״. והוא פירסם גם מאמר בשם ״תולדות משפחת בערעקזאן״. מכל מקום אפילו ביחס לבערעק עצמו החסידות מפוקפקת מאד. בנו מיכל, אביו של הנרי, היה חפשי מאד, עד שהיתה אחותו פערל־מירל נאנחת ואומרת: ״הוא פרש לחלוטין!״… הנה כאן, ולא ברביים הבדויים, או בגוזמת החסידות הנלהבה, הוא המפתח להבנת הפסיכולוגיה הגזעית של ברגסון.

מיכל לא היה חסיד ווארקע: הוא היה חסידו של שופן; אחד מן החסי­דים הראשונים של שופן באירופה; שופן היה מן הטבע צירוף־גזעים מופלא: מיכל— על פי תולדות משפחתו, על פי ימי נעוריו־המהפכניים (בגיטו), על פי נדודיו ולבטיו האמנותיים הרבגוניים, על פי רוחו החפשית וטבעו האמנותי, הפורה יותר מדי, — היה צירוף מקורי: והנרי שאצ­לו נתווספו עוד יסוד יהודי־אנגלי מצד האם והשפעה עצומה של תרבות וחינוך, חיים ופעולה צרפתיים — הרי הוא צירוף דצירוף. ונחוצה אינטו­איציה גדולה כדי לעמוד על כל בנות־הגוון הדקות מן הדקות. אך אין ברירה! בלאו הכי אין לגשת אל בעיה זו. ואף על פי כן צבע־היסוד של כל בני הגוונים הללו — כמו אצל שפינוזא ה״אנוס״, כך אצל ברגסון, שלא מדעת, — מין מיוחד של אצילות וורשאית־יהודית־גבירית, מעין ״גובלין״ מעשה־חושב עתיק, ובעל יוחסין, שיש לו אוירה משלו. חביות של מטב­עות העומדות בפומבי— אצל ר׳ שמואל מטבעות ממש, אצל נינו בן נכדו מטבעות של רעיונות, וכל זה בעניוות, בפשטות אצילים, ששום דל־שהעשיר, שום ״פרווני״, גשמי, רוחני או מדיני, לא יוכל לחקותה.

ובתוך כמה וכמה גורמים, חיצוניים ופנימיים, שהשפיעו על אמריקה למשכה למלחמה, לסייע למדינות ההסכמה, היו שני בני־אדם שנשלחו, אחד מאנגליה, ואחד מצרפת, ולהם היתה (מלבד שאר עוזרים גדולים וקטנים לרוב) ההשפעה המכרעת על הנשיא וילסון. שני האנשים היו באלפור וברגסון. הראשון,— הזקן והמכובד ביותר בין רבי המדינות בעולם, שהפילוסופיה היתה לו המדע האהוב, כהן גדול של אוניברסיטאות, אידיאליסטן אציל, בעל מסורת של ד׳ישראלי ועם זה פוליטיקאי מעשי של קיסרות בריטניה הגדולה, הציוני הראשון הגדול בין הגויים: השני — יוצר שיטה פילוסופית חדשה בדורנו, שחולל תקופה שלמה, עמוד הימני של הסורבונה, החד־בדרא של הניתוח האינטואיציוני, הוגה דעות מעמיק שאין דוגמתו, שסגנונו הפילוסופי ועשירות מליצתו שופעים כמוסיקה של מסתורין. שני האנשים הללו היו מסוגלים לעשות רושם על נשיא אמריקה, שלעצמו של דבר, יותר משהיה מדינאי היה פרופיסור, הומאניסטן ופילוסוף. המיניסטריונים וציריהם, כל המנגנון הדיפלומטי (ופחות מזה יריות התותחים וצחצוח החרבות) נבצר מהם להשיג את אשר השיגו שני האנשים הללו; אילמלא כך, מי יודע אם לא ימים רבים יותר היתה נמשכת מלחמת העולם, ואם לא נורא שבעתיים היה חורבנה של התרבות האירופית.

עוד קודם לכן היה ברגסון אהוב ומפורסם בעולם המדע ובחוגי הפרופיסורים וגם בנוער האקדמאי שבאמריקה הצפונית. וויליאם ג׳ימס, גדול הפילוסופים והפסיכולוגים האמריקאיים (נפטר בשנת 1913 ), היה הראשון שהביא לקורא האנגלי את תורת ברגסון; שיטת הפרגמטיזם, יצירה אמ­ריקאית, רואה בו אחד ממיסדיה. ב־ 1913 הוזמן ברגסון מטעם שתי אוני­ברסיטאות — קולומביה בניו־יורק והארוורד בבוסטון— ושם הרצה סדרה של הרצאות. קולומביה זיכתהו בתואר המדעי ״ד״ר לספרות״.

לפני כמה שנים היתה לי שיחה ארוכה, ארוכה מאד ולבבית מאד, עם הנרי ברגסון⁴. העתונים הודיעו בימים ההם ידיעות כוזבות וסנסציוניות. עתונים! חוטפים דיבור־פה, פוסקים פסוק של כותרת— וחסל! במחילה מכבודכם! האמת היחידה היא, כי פרופיסור ברגסון לא נשתנה ממה שהיה בלידתו. הוא יהודי ואשתו יהודיה ויש לו אידיאלים אנושיים, גדולים ועמוקים. הוא עומד כמעט מעל לזמן ומקום, הוא מבקש את תוך־התוך. הוא אציל־נפש כאביו. הוא חודר עד שפוגי־טמוני הנפש ורזיה בעדינות מוסיקלית. בפילוסופיה שלו יש אוצר של שירה, הוא נפש צנועה ואצילה. אין הוא חומר לתעמולה, כי חולין הם יותר מדי. ויוסף נא להיות שרוי כמו שהוא ובאשר הוא, אם יבוא לירושלים ואם לא יבוא! לא נמנע הדבר, כי ביום מן הימים יבוא. כוחה של ירושלים ישפיע.

אבל בשעה שאיזו אנציקלופדיה, איזה ביוגרף או איזה עתון מרמזים בקצת בושה, כי ״פרופיסור ברגסון — כפי שאומרים, או כפי ששמעתי — הוא ממוצא יהודי״, או בשעה ששואלים אותי (מה שאירע לי פעמים רבות); ״האמת נכון הדבר שאומרים הבריות, כי פרופיסור ברגסון יש לו איזה שייכות ליהודים?״ — מתמלא לבי כעס גדול. ״מוצא יהודי?״ ״משערים?״ כל חלומותי הרעים יחולו על ראשיכם! מה שייך ״מוצא״, ״משע­רים? ״ ודאי יהודי! ואפשר גם יהודי פולני! אלא מאי? נכדו של ר' בער וטעמערל שלנו, טיפוס של משפחה מפראגה דוורשה, כמים הפנים לפנים כן פניו לפני ר' בער בתמונה. והצניעות של סבתא, ועיניה העמו­קות והגדולות של פעריל־מירל, ומצחו של יוזעף (המנצח המפורסם!) — מה הוא, מה הוא מוכרח להיות, אם ירצה ואם ימאן? וכי יש לו ברירה?

נתפרחו כסיעות של צפורים, נתפשרו בחללו של העולם, יהודי וורשה, מן ה״פריווילגיות״ ועד ה״אקדמי דה־פרנס״. ביצים שלנו בקנים זרים, זהב לקוזקין, חלוצים למוסיקה, פילוסופיה לעולם. וורשה—וורשה הישנה.

---

הד"ר מיכאל פרידלנדר

מאת

נחום סוקולוב

עליך להתוודע אל האיש הזה, בפרט אל האיש הזה, אתה תמצא את האיש הזה – איש כלבבך – אמר לי הפרופיסור רובינשטיין בליידן (הולנד). את הפרופיסור רוזינשטיין, פאר חכמי הרפואה בעולם, ידעתי על פי הפרופסור אופנהיימר, היוריסט המפורסם, שהוא כעת חבר הממשלה בהולנד.

אל תפחדו מפני השמות האלה, ואל תפליגו את ערך ההיכרות הזאת! אין כאן מעשי נסים. איש איש מכם יכול לבוא בדברים עם הפרופסורים האלה. בעוונותינו הרבים – רוזינשטיין איננו; הוא מת לפני איזה שנים. הספידהו חברו אופנהיימר בפסוקים ובניגון של מקונן, והספידתהו אירופה כולה. אופנהיימר יושב בהאג. והוא שמח לשמוע מלה עברית. זה הוא יהודי זקן מעיר גרונינגן. אילו לא נעשה פרופיסור, אזי היה לרב בגרונינגן, ועל כל פנים לחזן, או לבעל קורא. יש לו נטייה אל התיבה. על אודותיו ידובר עוד.

הפרופסור רוזינשטיין, שברא כמעט תקופה חדשה בחכמת הרפואה, היה בנו של “רבי חנה”. הוא היה למדן כאחד היהודים הלמדנים בפולניה, והיה קורא את השיעור לפני הבחורים בני ברלין, או אלה שבאו מערים אחרות ללמוד.

שני לומדים מופלגים היו קוראים אז את השיעור בברלין; ר' יעקב יוסף אטינגר ו“ר' חנה” זה, שהיה אביו של הפרופסור רוזינשטיין, אשר את שמו תמצא בכל אנציקלופדיה.

הפרופסור הזה היה האיש שאמר לי: כשתהיה בלונדון לך אצל פרידלנדר ואמור לו: בנו של “ר' חנה” דורש בשלומך! כבר יודע הוא מה “המסס ובית הכוסות”¹.

ואני כבר ידעתי אז את פרידלנדר, שהיה ראש בית מדרש הרבנים בלונדון, ולא ידעתי, מה ענין “ר' חנה”, ומה יחוסו של הפרופיסור המדיציני המפורסם בעולם – אליו. אז ביאר לי הפרופיסור: בימים ההם היו אנשים צעירים מהערים הקטנות באים לברלין. הם באו ללמוד תלמוד והיו אוכלים בית איש יומו, ושומעים את השיעור אצל ר' יעקב יוסף ואצל אביו; אבל יש גם אשר רצו ללמוד חכמות חיצוניות. קראנו להם “אוטודידקטים”, הידעת את המין הזה?

-הנני בעצמי מהמין הזה – השיבותי את הפרופיסור במהירות. לא הארכתי, שלא לעכב את סיפורו. הוא חשב שהנני מתלוצץ, ויוסף לספר: - היתה לנו אז חברה של בחורים משכילים בברלין, שהיו תומכים את האוטודידקטים האלה, מלמדים אותם חינם בעצמם. או משתדלים בשבילם למצוא להם מורים חינם, או בשכר מועט – “רייכסטאלר אחד לזמן”, אנחנו כבר היינו מבקרים בבתי ספר כלליים; אני כבר הייתי בגימנסיה, והבחורים ההם שבאו, יש אשר לא ידעו עוד גם את הקריאה האשכנזית. אז בא אלינו, זוכר אני כאילו היה דבר זה היום, נער קטן מפולניה, שפל קומה אבל ראש יפה, מצח גבוה, עינים חכמניות ולוהטות, ושערות ראשו תלתלים. מבטאו היה משונה מעט.

מפולניה? – שאלתי, מפני שהדבר הזה היה חדש לי.

כן, מפולניה, מיארוטשין, עיר קטנה מאד, קהילה עתיקה; כעת זה הוא חבל פרוסיה, פוזנא, אבל אז קראנו את הגלילות האלה בשם פולין. מה ההבדל בין יארוטשין, קעמפנע, קאליש? טיפוס אחד היה, פולין גדול. אני ידעתי גם את אביו של הנער הזה. אבי ז“ל היה מקבל ממנו מכתבים, והיה מתפעל בכל פעם מן המליצה היפה. מדקדק גדול, בעל מקרא גדול- יהושע פאלק! הוי – הניע אלי בראשו – ירא אני שאתה לא תוכל לטעום את כל המתיקות שיש במליצה הזו. יהושע פאלק הוא מליץ נפלא אילו לא היה הדבר קשה מעט, כי עתה שלחתי אותך ליארוטשין אל יהושע פאלק! מובן, שהדבר הזה נאמר רק בתור הלכתא למשיחא. ברלין אל נסעה ליארוטשין. אך להיפך. ובכן זה היה בנו של יהושע פאלק… פרידלנדר. וזוכר אני, שאבי ז”ל קיבלהו בחיבה גדולה, ולא רק בחיבה, אך גם בתשוקה גדולה לראות מה טיבו של בן יהושע פאלק. בחנהו בתלמוד – “נער טוב”! בפלפול לא היה מחודד מאד, אבל בפשט…וגם בקי היה לפי הערך. כמדומה לי, שכבר למד אז הלכות טרפות. אבי השתומם: למה מיהרו ללמדו הלכות טרפות? וכי לא היה להם פנאי? הידעת את המנהג ההוא שם בפולניה?

גם אני למדתי הלכות טרפות בילדותי – עניתי תוך כדי דיבור. גם הפעם חשב הפרופסור, שהנני מצחק, ויוסף לספר:

-הייתי בעת הבחינה, עמדתי מעט מרחוק, מפני שאבי היה נוהג, מדי בחנו אחרים, להכניסני גם אותי ולצוות עלי: הגד אתה! - אבל לא הועילה זהירותי. מיכאל – זה היה שמו של הפולני הקטן – קורא לפני אבי את המשנה הראשונה ב“אלו טרפות”, קורא אותה עד החצי, ואז – הרים כסוני! – אבי קורא לי להרצות את סוף המשנה, מפני שאני כבר הייתי כביר לימים מהנער הזה, וכבר למדתי חולין. הנני קורא עד המילים:“המסס ובית הכוסות”. עמוד! שכחתי! אפילו את אופן הקריאה של המלה “המסס” שכחתי. ואם כן בוא אתה מיכאל. – אמר אבי, ומיכאל בא וגמר. ניצחני הנער הפולני שבא מן החדר.

ביארוטשין, שם בפולניה, היו עוד חדרים. אמנם הוא ביקר, כמו שסיפר, גם באסכולה קתולית למתחילים, על כל פנים ידע לכתוב ולחשוב, אבל הרבה לא ידע. הוא רצה ללמוד! חשדתי בו שהוא בא אז לברלין לא לשם השיעור של אבי ז"ל, כי אם לשם הגימנסיה. אני רציתי להינקם בו ולהראותו, כי ישנם דברים שאני יודע יותר ממנו. אז קיבלנוהו אל תחת אפוטרופסות חברת הבחורים.

חברת הבחורים?- שאלתי, מפני שנראה לי הדבר תמוה, שבשנות הארבעים למאה שעברה עוד היו בברלין חברות הנקראות בשם זה. –כן – השיב הפרופיסור – היו לנו, אלא שכבר התהדרו בשם גרמני “שטודיענבעפערדערונגס-פעראיין”.

גם לנו היתה חברה שכזאת בגרונינגן – אמר לנו הפרופ' אופנהיימר, שהיה גם הוא בעת השיחה הזאת – והיא נקראת בהולנדית…(שם עם חי"תין).

והכנסנו את הנער הפולני – הוסיף רוזינשטין – אל הגימנסיה “צוםגרויען קלאסטער”. כשרונותיו לא היו למעלה מן הטבע. ידעתי נערים פולנים בעלי כשרונות יותר גדולים! אבל סגולה מיוחדת אחת היתה לו: נער קטן, ומיושב ושקט ומאוזן ושקול כאיש בא בימים. היה דן על כל דבר בכובד ראש כדיין זקן. וכשהיה לומד, היה מבטאו, ניגונו, טעמו, כאילו הורה לאחרים. את הרושם הזה כבר קלטתי כששמעתי אותו בפעם הראשונה בעת אשר אבי בחנהו, חשבתי אז בליבי: זה הוא מלמד מלידה. ואיך הרגיש את עצמו הנער היארוטשיני הקטן בגימנסיה הברלינית “צום גרויען קלאסטער”? ומה היה, בכלל, משפט הבחורים ההם? היו הולכים פעם אל השיעור של ר' יעקב יוסף ופעם אל הגימנסיה? כיצד נצטרפו הדברים האלה?

-נצטרפו באופנים שונים – התחיל הפרופ' רובינשטיין מרצה לפני בתכונת החידוד והעומק שהיתה מציינת את שיחת חוליו: - יש שהשיעור גבר, ויש שהגימנסיה גברה; לפעמים גם איזו פשרה ביניהם.

בגימנסיה “צום גרויען קלאסטער” היה מנהל מפורסם, איש מדור המאירים (“איין אויפקלערונגס-מענש”), מפורסם בספרות הפדגוגית הגרמנית, ושמו קלרמן. האיש הזה ידע, למשל, שפרידלנדר הקטן שומע את השיעור אצל ר' יעקב יוסף, והיה מזכירהו ואומר לו: אהובי פרידלנדר, תן לציצערא אשר לציצערא (קלרמן היה מורה שפת רומי במדרגות גבוהות) לר' יעקב יוסף אשר לר' יעקב יוסף!

-ואיך היה בנוגע לאמונה? הייתם חרדים גמורים, או חופשיים קצת? – אני – השיב הפרופיסור – הייתי חרד יותר מהנער הפולני, אעפ"י שגם הוא היה חרד. הלא הייתי בנו של “ר' חנה”, ובבית אבי, גם אביו היה, כמובן, מן החרדים, אבל יותר משהיה למדן היה מליץ ובעל לשון ומדקדק – מה שקוראים אצליכם “משכיל”. הייתי גדול ממנו ביראה. כעת נתחלפו הדברים…

-ומה היו יחסיך אל פרידלנדר מהגימנסיה ואילך?

-נפרדנו על פרשת דרכים. אני נכנסתי למחלקה של רפואה, והוא ללשונות בני קדם, ובמקצת גם להנדסה. היתה לו נטייה להנדסה; אבל עיקר לימודו היו שפות המזרחיות. ראינו לפעמים איש את פני רעהו, ביחוד בבית אחד, ששם היו הבחורים והתלמידים יוצאים ובאים, מפני שהיתה שם חברה נעימה, וחביבות של הכנסת אורחים, ורוח תורה ודרך ארץ, הוא ביתו של בן ציון. הוא נסע אחר כך להאללה, ושם נסמך לדוקטור. הדיסרטאציה שכתב היתה על דבר קורות הפרסים. משם שב לברלין והיה למורה בבית ספר קטן, ואחר כך היה למטיף באיזו חברה ש“ס. אבל, כנראה, נולד להיות מלמד, ולא דרשן. ספר סיפרו אז, שהדרשה שדרש ביום הכיפורים בחברה ש”ס ההיא פגעה בכבודם של ראשי החברה – כיוון את השעה – ביוהכ“פ! מובן שהיה הדין עמו, ומובן גם כן, שאחרי יוהכ”פ תיכף פיטרוהו, ונשאר בברלין. כן! עיקר שכחתי! הוא נשא גם בבתו של בן ציון, וזאת היתה אשתו היפה והנחמדה כל ימיה. במדומני, שקרובים הם, מפני שפרידלנדר הוא נכדו של הרב ר' רפאל בן ציון, האב“ד ממארגונין. אח”כ נסע ללונדון והיה שם לראש בית מדרש הרבנים. כשתראהו – אל תשכח לאמר לו, שכעת כבר הנני יודע מה “המסס ובית הכוסות”.

שיחה זו היתה זה כעשר שנים בה“אולה” הגדולה של האוניברסיטה בליידן בקרן זוית. הגויים הרבים שעברו בקרבת המקום ההוא, ה“אסיסטנטים” וה“דוקטורנדים” והסטודנטים בודאי חשבו, כי בין שני הפרופיסורים ובין הפנים החדשות הזרות להם נידון איזה ענין אוניברסיטאי- ונדון היה ענין שאין חלק בו לא להולנד, ולא לאוניברסיטה, לא לשבעים אומות בכלל, כי אם לנו יהודים בני יהודים, בני משפחה אחת, בני תרבות אחת, למרות ריבוי הצבעים בכל מקום שהם.

באתי ללונדון, וכמובן, מסרתי את “פריסת השלום” של הפרופיסור רוזינשטיין לה“פרינסיפאל אוו דוע ג’ואיש קאללעדז'” ד“ר פרידלנדר. זה היה איש קטן-קומה, כפוף ופנים מסבירות – דמות דיוקנו של צורבא מרבנן סבא, פיקח, ממעט בדברים, קמצן במלים ועשיר במחשבות. בנו של מדקדק, והוא בעצמו בעל תשברות והנדבה ומחשב תקופות ובקי ב”סוד העיבור". צריך היה לחטט ולנקר, “לקדוח במינקת”, כדי להוציא ממנו איזו מלה. וסמוכה לו – אשתו אשת נעוריו! מרדכי היה אומר: מכל רבני פולניה מוצא אני טוב מכולם… הרבנית בסובאלק. אפשר לומר כך על מיסיס פרידלנדר. ניכר, בת ישראל מאותם הימים הגדולים הראשונים, שהיה בהם שפע של צדקה ונדיבות, של חן יהודי, נקודת הצמצום והתאחדות הניצוצות של כל מה שהיה מעודן וערב וצח בחיים היהודיים! יכול אתה לשוחח עמה, כמו שאתה משוחח עם גברת יהודית – אחת היא באיזו ארץ, בגרמניה או באנגליה, בפולניה או באוסטריה – טיפוס אחד, עולם אחד! כשתספר לה הלצה יהודית – תבין, בשיגרא דלישנא איזה פסוק – תבין, כשתמסור לה איזה זכרון, תסמוך לו היא את דוגמאותיה שלה. וכמה יופי יש עוד באשה זו, כמה עדינות ונימוס!

והוא “הנער הפולני”, כמו שאמר לי רוזינשטיין, כעת היה "פרינסיפאל אוו דזע… וכו' וכו' " – אבל לא בבואה של גאוה! אדם תמים, צנוע שתקן, אדם אשר כל יגיעתו ומחשבותיו היו לעבור בדרך החיים בלי נגוע מזה ומזה באיש, בלי רמוס אף רמס. אדם צנוע בחכמתו, צנוע בידיעותיו, צנוע בלשונו.

צריך היה לחפש ברשימות הספרים, להשיג את הספרים ולקרוא. הוא תירגם את “המורה-נבוכים”, את פירושי הר' אברהם אבן עזרא, את ספר ישעיהו לאנגלית, שאין טובה הימנה. הוא היה קורא את השיעורים בבית מדרשו. אמנם לא היה מן הגאונים, אבל משנתו היתה ברורה ומדויקת – אב- מלאכה. שמעתי איך מתרגם הד"ר האפמאן לגרמנית, הרב ליהמאן בפאריס – לצרפתית, כתרגום הזה של פרידלנדר – לא שמעתי. הנער היארוטשיני תפס את הלשון האנגלית בבלוריתה ושיעבדה לעצמו. ניכר היה שאין זאת שפת אימו, אבל – שהוא יודע אותה יותר משאדם יודע את שפת אמו.

כלאחר יד היה הד“ר מיכאל פרידלנדר עוסק בחכמת התכונה ועורך את לוחות זריחת השמש ושקיעתה בעד האלמאנאך (לוח של וואלענטין, וכלאחר יד נתגלה שהיה לו מכבר כשרון מסוים של פייטן בלשון אשכנז. היתה לו בת יחידה, בת חבר, ואשת חבר, מרת ליוסי, שנישאה להרב ד”ר משה גאסטר, החכם, כלומר רב הכולל של עדות הספרדים והפורטוגיזים באנגליה, ולחגיגת החתונה של בתו זאת הוציא לאור מתוך כתב ידו שכתב מכבר את תרגום “שיר השירים” בחרוזים אשכנזים- מכבר, אולי אז, כשהיה יוצא ונכנס בבית בן-ציון בברלין, וכשהתחיל אוהב את העלמה היפה שהיתה אחר כך לחברתו ואשר בריתו; והיה כתב היד גנוז עמו, עד אשר השיא לאיש את בתו יחידתו, ונתן לה ליום כלולותיה תשורה נאה זו!

כך עושים האנשים הצנועים: גונזים. אין אתה מהרהר כלל, ופתאום יוודע לך, שהם עורכים לוחות –הנדסה, או שהם מתרגמים את “שיר השירים” בחרוזים.

אחרי ה“אולה” בליידן – הנני באולם-האורחים של הד“ר פרידלנדר. הד”ר היה עייף, זקן עוד יותר משנותיו, אבל כשאני נוגע בנים ילדותו ונעוריו, הוא מתעורר: יארוטשין, אביו זקנו מצד אמו, ר' רפאל, והוא היה קרוב של ר' דן מפלוצק – מחותנים.

עברה העייפות, עברה הזקנה!

-ומה? איך מרגיש הפרופיסור רוזינשטיין את עצמו? מצבו טוב – “אויף אללע יודען געזאנט?” ומה? מתעסק מעט בענייני היהודים?

-העבודה, שאינני יודע, יודע אני רק, שהוא שייך להקהילה, והקהילה כולה איזו מנינים, אבל הוא זוכר הכל ואוהב הכל!

-זוכר הכל? ומדוע לא אמר לך, שהוא בעצמו התכשר לרבנות? ומדוע לא אמר לך, שאביו ר' חנה לא רצה לתת לו רשות ללמוד רפואה, אלא בתנאי שיבטיחוהו, שיהיה רופא רק בבית חולים יהודי, וירפא חינם, ושכרו יקבל מהקהילה? אמר לך, שהיה חרד וירא שמים עוד יותר ממנו? יפה אמר! טעם הדבר הוא כך. אנחנו ביארוטשין כבר היינו משכילים; אבי היה כותב ל“בכורי העתים”, שר על האביב ועל יום גנוסיא של מלך פרוסיה, אבל שם בברלין כבר נשתמדה חצי הקהילה מתוך ה“אויפקלערונג”, והתחילו מקצת היהודים חוזרים לאחור, ועל כן היו היחידים מן המלומדים מקפידים עוד יותר. ר' יעקב יוסף היה לפעמים אומר עוד בתוך השיעור מלה גרמנית כמו “חאדזע”—זו הפולנית “חאטשיאז” שנתגלגלה לו מגליציה, או מאת חבריו שלמד עמהם יחד בליסא. השפעת ליסא היתה עד אז גדולה מאד – קרן האור האחרונה של פולניה שבגרמניה. בפוזנא עוד נשארו ניצוצות, אבל כיבו אותם מעט מעט. ור' חנה היה אדוק גדול עוד יותר. כשמת – הייתי אני בהאללה. אחר כך אמר לי רוזינשטיין, שאיננו רוצה להיות רופא מעשי, ומבכר להקדיש את עצמו לחכמת הרפואה. אחריתך תהיה כאחריתי בתור מטיף בחברת ש"ס – אמרתי לו, והוא – לא! אותך קיבלו ויגרשו – אותי אינם חפצים לקבל. אמנם ימים רבים עברו בטרם קיבלוהו בתור עוזר של דוצנט, אחר כך בתור דוצנט, ולבסוף רק בהולנד יכול היה להיעשות פרופיסור מן המנין. צריך היה לגלות להולנד!

• כמו שאתה גלית לאנגליה – אמרתי.

• כמו שאני גליתי לאנגליה – שנה אחרי, ויוסף: באמת לא גליתי. יכולתי לשבת בגרמניה, כשפתח הד"ר עזריאל הילדסהיימר את בית מדרשו הפציר בי לקבל משמרת. לא רציתי. פוזנא מושכת אותנו הרבה, ברלין – לא. ובפוזנא אין מה לעשות. אין יארוטשין צריכה לא ללשונות מזרחיות שלי, ולא למעט הנדסה שלי. ולכן, כשנודע לי שפותחים פה בית מדרש לרבנים, אמרתי בלבי הנה מקצוע חדש, חיים חדשים, אפשר שתעלה בידי לפעול פה מעט, אנגליה! צריך ללמוד את הלשון. דבר זה היה רק מסוגל לחדד את תשוקתי אל הדבר החדש. כן, באתי הלום!

• האם נחה דעתך בעבודתך פה?

הזקן התאנח ויאמר: עשיתי כל מה שבכוחי הדל. הארץ איננה אכסניה של תורה. האקלים איננו מסוגל – הוסיף בבדיחה נוגה.

ובאמת לא העמיד בית מדרש הזה רבנים גדולים. לומדי תורה מופלגים, מחברים מפורסמים ב“חכמת ישראל”. מדרגת הדעת של רב בינוני אנגלי, חניך ה“קולידש”, כמדרגת דעת מלמדי תינוקות שבינינו, והפחותים שבהם כמדרגת אלה “כלי הקודש”, ששוכרים אותם לאמירת קדיש וללימוד משניות אחרי המת – אלא שבהשפה האנגלית כולם חכמים, כולם דבּרים לדור, אבל לא בהזקן פרידלנדר האשם. כל סדר החינוך בבית, שהיו בו שמונים אחוז תרבות אנגלית ולשון אנגלית, ורק לכל היותר עשרים אחוז תפילה וברכות בלשון הקודש, כל ההיקף הקולטורי החיצון הסופג את נשמת היהודי הצעיר – עושה את השאר, את היהדות ואת התלמוד, אם יורה אותו רב זה או רב אחר, לאופן החמישי שבעגלה, ובטוב שבאופנים; לאיזו תוספת קטנה, ולעולם לא לעיקר המחשבה והחיים. לומדים הצעירים – שערו בנפשיכם! - שיעור של פיסיקה, דברים שהם רואים בכל רגע בחוש, דברים נוגעים אל כל אדם, בדוקים ומנוסים בנסיון, ומדבר אליהם הפרופיסור בלשון עמם, מעורר את תאוות ידיעתם, פוקח את עיניהם, הוא יוצא, ומצלצלים בפעמון: שיעור חדש! המורה בא להורות – סלחו נא בעד הדוגמה הזאת! – “שור שנגח את הפרה” – יתרגם את הדברים לאנגלית, יטעימם, יתבלם, יסמכם אל המקרא – יהי שמו פרידלנדר, או איזה שיהיה – אין אני צריך לאמור, שאנחנו חביב עלינו התלמוד, ובכל עלה מעליו קשורים זכרונותינו, אבל כיצד יעמוד בתחרות זו, במקום שכל ההיקף והסביבה והנטייה – חול-שבחול וגוי שבגוי? מתקיים הדבר, אלא שהוא מתקיים בשיעור הומיאופאטי צנום ויבש, ומכאן הטיפוס ההוא שאנו רואים בארצות המערב.

וכיצד תעשו זאת באופן אחר? הרבנים הזקנים מיאורטשין רוצים לשתול את יארוטשין בלונדון, ואינם יכולים. על כן הם עצובים כל ימיהם. רוצים לחזור, אבל אינם יודעים, כי גם את יארוטשין לא ימצאו עוד בצורתה הראשונה. רוצים לשבת תחתיהם, ואינם מוצאים נחת. אחת היא רק שמרגיעה את רוחם, והיא, שיודעים הם, שהם עושים את חובתם.

עשה הזקן הזה כל מה שיוכל חכם לעשות; לימד, תירגם, כתב ספרים, השגיח על התלמידים ברוח תום ומוסר, הדריכם בדרך ישרה, הורה להם להיות צנועים במעשיהם ובדבריהם, היה להם למופת – מעולם לא שמע איש מלה רעה מפיו.

היה הנער הקטן היארוטשיני לאדם מלומד גדול, חשוב, רב פעלים, השתתף בכל התנועה הספרותית וההסברית של היהודים האנגלים, ובית-נוה יהודי, הזקן והזקנה כאוהב ואהובתו, ורק בת יחידה, חכמה ונישאת לחכם, אבל מן הבת הזאת קם בית גדול, נכדים ונכדות, בלי עין הרע, תריסר, ובניהם עילויים ועילויות – ביתו של גאסטר, “מצפה” (כן שם הבת), ב“מאודא וועהל” בלונדון.

ויש שאתה רואה את פרידלנדר מוקף בחברה זו, ואתה מהרהר: אם לא יקים זה עם חדש; בני פרידלנדר?

ועוברות השנים, ומתפטר הזקן ממשרתו, ועושים לו כבוד גדול, וקומתו נכפפת עוד יותר, ונוסעת עמו אשתו אל “היבשה”, ולברלין, ומברלין – המזרחה, פוזנא מושכת, יארוטשין מושכת, וזה איזה שנים, וב“קולידש” כבר יש ריש-מתיבתא אחר, הגדול ד“ר ביכלר, והזקן פרידלנדר נוסע עם אשתו, ואנו פוגשים אותם פעם בברלין ופעם בהולנד-בלגיה, ועתה לפי שעה חזרו ללונדון, וישבו שם ב”מאודא וועהל“, בין השדרות-של-עצים הרחבות, סמוך לבית חתנם והנכדים והנכדות, ובאחד הימים – ואין עוד הד”ר פרידלנדר. זכר צדיק לברכה.

“הנער הפולני” – כמו שאמר לי הפרופיסור רוזינשטיין.

---

אלעזר צבי הכהן צויפל

מאת

נחום סוקולוב

אֶלְעָזָר צְבִי הַכֹּהֵן צְוַיפֶל / נחום סוקולוב

א

עלול הוא המבקר להגדיש, ועוד יותר עלול הוא למחוק את הסאה – בהערכת השפעתו של צויפל על בני תקופתו; בתור כח עובד, וגורם מדריך. אם נתאר את צויפל בתור יוצר ומחדש, או מגלה ומפרסם אמת חדשה, והיתה זאת הפלגה וגוזמה; כאשר, בכלל, בריאת יש מאין, ואף יצירה מקורית, שכמה מהמבקרים רוצים לראות בחכמים וסופרים ידועים, ושוללים אותה מזולתם, היא תלויה יותר בהמשיג (סובייקטיב), מאשר בהמושג (אובייקטיב) כלו', יותר בקוצר דעתו, או בחולשת זכרונו של המשיג, אשר אילו היה יודע יותר, וחפשי יותר במשפטו, אזי ידע, שצל מקוריות הוא רואה כמקוריות – וחילופם. אבל, מצד אחר, אם לא נעריך כראוי את ערכו של מי שאיננו “מגלה אמת חדשה” לדור, אלא מגלה את הדור לו להדור, בהראותו לו, להדור, באיזו צורה מוקטנת שתהי, בספרות, או באמנות, בתפעולה לאומית, או צבורית, את נטיותיו ואת שאיפותיו הכי נמרצות, אף את אלה שעדיין אינן ברורות לו בעצמו, שעדיין הן תוססות ומבצבצות וממשמשות לבוא, שעדיין הן, כביכול, בסוד העיבור – והיתה זאת, לאידך גיסא, מיעוט הדמות וגרעון ההערכה.

עיקר ההערכה הספרותית הוא – מרחק שוה משני מיני קיצוניות הללו, בדין ומשפט ישר על כל האישים הספרותיים, וביחוד, באיש רב הצדדים ויוצא מן הכלל כאלעזר צבי כהן צויפל.

אין רבי משה חיים לוצאטו ורבי יעקב אמדן מעורים ומקושרים בקשר פנימי יותר בתקופותיהם הם, מאשר צויפל הוא מאורג ומרוקם עם התקופה מרובת הגוונים, שאנו משקיפים עליה לאחור ומגדירים אותה, בתור תקופת ספרות ההשכלה.

אמנם זיו איקונין של האישיות צויפל איננו נהדר ונשא כקלסתרי הפנים של רמח“ל ושל ר”י אמדן בדורותיהם, ואין זה הבדל אישי, אלא הבדל יחסי, תקופתי. תקופת ההשכלה היתה מרובת-אישים, יותר מתקופת המאה הי“ז, או ראשית המאה הי”ח; צויפל מופיע רק כאחד מבני האסכולה המצוינת, שמקצתם עלו עליו ביתרון למודים ובשאר רוח. אבל, כשאנו מודדים את אנשי הסגולה של האסכולה ההיא, באַמת המדה של זמנם, אנו רואים, שחוץ מרבי יצחק בר לבנזון, שהיה מייצג בחיים, ומגבש בתוצרתו הספרותית, את המצב הבינוני של השכלת דורו, ולא את מדרגותיו הגבוהות (אשר על כן קרא לו יש"ר מריגיו: הבחור המשכיל, בלי מגמת דופי, אלא משום שהס' תעודה בישראל עשה עליו רושם זה), ומרבי שמואל יוסף פין, שהיה מתאמץ, בלי הצלחה מופלגת, לחבר את היהדות הליטאית האינטנסיבית, בתקופת ההשפעה הרוסית עם מושגי ה“אוּפקלאֶרונג” בחכמת ישראל שבגרמניה – היה בכל אחד מהסופרים המפורסמים שבהתקופה ההיא דבר מה פרטי ומיוחד, דבר-מה של כת, של כנופיה, של מקצוע, שמעכב בעדו מהיות בעינינו כאיש מרכזי, שבו נתגלו כל תכונתה וכל אופייה של התקופה.

בכמה מהם, למשל, בהלבנזונים בווילנה, שהם אבות השירה העברית החדשה, האב – בדקדוקו הקפדני, השיש הטהור והקר, עם הקפאון של “קאזיונניות”, שהוסיף על קריאתו, והבן בעדנתו הענוגה והרכה, שעליה רפרף וילון של ליריות נפשית מתוקה, עם מילנכוליה של מות מוקדם – אתה רואה את הפולמוס עם החרדים “החשוכים”, או השתעבדות יתרה לתרגומים, ודוקה מהשפה הגרמנית, ודוקה-דוקה מהאסכולה ה“אוּפקלאֶרונגית” שבגרמניה; אצל י. ל. גורדון, שהיה גדול בממשלת השפה מכל בני דורו, ואף מרבותיו הלבנזונים, (שבענותנותו היה מתאבק בעפר רגליהם,) אנו רואים נטיה מיוחדת לחשבונות עם ביהמ“ד הישן; אצל גוטלובר, אשר עם כל המגרעות שברפרפיותו, היתה בו קצת מן העסיסיות ועליצות-החיים, שהבדילוהו לטובה מן המרה-השחורה הבטלנית של רוב סופרי דורו – אם אתה בקי בו, וחודר לתוך תוכו, אתה מרגיש בסניף של קרימינץ, ריב”ל – במהדורה מקוצרת ומגוונת, עם הוספות מושכות את הלב, שמץ השכלה מאותה קרן-זוית שבגיטו הוהליני, ששם התחילו לומדים דקדוק, ומעיינים בספרי מינים, ואח“כ מטיילים פורתא עם עלמות, וכותבים מעט שירים ומעט חדושי אגדות; או בין הגדולים האחרים, שמספרם היה מועט: מאפו – מיוחד להשפה הצחה, ואח”כ – סמולנסקין, חטיבה אחת, לוחם עברי חי, פורה ומפרה, אֻפָק לא גדול, אבל טמפרמנט בוער כל כך, עד שהמבקר שטחי איננו מרגיש בדבר, שהסופר הגדול הזה – לא די שאין לו קו אחד, אלא אין לו אף קו ציק-צק, אלא עבר כמעט בפעם אחת מהתנגדותו הראשונה אל ה“חשוכים” להתנגדות מוחלטת אל “הנאורים”.

ב

צויפל היה שונה לגמרי. הוא האיש היחיד במינו בבחינה זו, שאין לשתפו עם שום נטיה מיוחדת בין נטיות סופרי דורו; אבל יש לו יחס וקשר עם כולן יחד. חבורו עם דורו איננו חבור אפיזודי, אלא חבור סינטטי. אם ישאל אדם: באיזה סופר מסופרי תקופת ההשכלה נמצאים ניצוצות, דגמות ומושכלות-ראשונים וראשי פרקים מכל השאיפות הפנימיות של בני דורו, ובעיקר, מהשאיפה הלאומית שהתחילה לנצנץ בהשפה, בההשקפה ההיסטורית ובההרגשה הסמויה, שהביאה בהמשך הזמן לידי הכרה ברורה ומסוימת, הוה אומר: בצויפל.

הריני מותח קו תחת המילה “הפנימיות " לרמוז, שהדור ההוא טרם הכיר את עצמו. דור ההשכלה, אשר בו החל וסים צויפל את עבודתו, טרם ידע, שסופה של ההשכלה, במדה שהיא השכלה עברית תכליתית, ולא פרוזדור וגשר להשכלה זרה, הוא הרעיון הלאומי. זאת היתה שאיפתו הסתומה והעמומה של אותו דור. זה היה “האור הגנוז” אשר ראיתי בספרי צויפל, ועוד יותר בהשיחות המרובות, שהיו לי עמו, ואני אז צעיר ורך, לפני כחמשים שנה, בהיותו בוורשה. זה היה סמל של רבי וצדיק בין המשכילים, התגשמות של מדרש, זקן ויושב בקתדרה, אף כשהיה יושב בעלית קיר קטנה על כסא דל על יד שולחן רעוע, מתון ומדבר בנחת, בעל חן וטעם. יהודי בעיניו הגדולות והחכמניות, בפניו המלאים, הטובים והמביעים פקחות בית-מדרשית, ובהצחוק הנחמד שרפרף עליהם תמיד, צחוק של הוּמוֹר טבעי הממתיק את הדין, המקרב והמאחד, המושך והמקסים, בלי מגמות וכוונות. דור ההשכלה מחה כנגדו בדרך ארץ מפני הכבוד, אבל בנגוד עמוק. יצאו עליו עוררין מבי”מ הרבנים בז’יטומיר, אעפ“י ששם כבדוהו ואהבוהו. חז”ס, ה“אינספקטור”, ערער כנגד “השלום על ישראל”, שחיבר המורה המובהק הזה, אחד מטובי המורים, שהוא, ה“אינספקטור”, היה ממונה עליהם ועומד על גבם. דבר זה מוכיח, שצויפל לא הביא דברים, אשר כל בני הקצוות והמקצועות היו רגילים בהם, עאפ"י שלא פענח צפונות, ולא רצה להרעיש את העולם, ולא נטל עטרה לעצמו לתקן את העולם, אלא השיב לדורו רק מה שהדור נתן לו, מה שהמחברים העתיקים נתנו לו – רק בתבנית מזוקקת ובצורה נאה יותר.

הרבי הזה של משכילי הדור ההוא היה הראי המלוטש, אשר בו יכול אותו דור לראות – לא את פניו שלו, כי אם את תוכו מפנימיותו, לא את הדרך הכבושה, שכבר רגיל היה לדוש בו, אלא את הכוון, את ה“לאן”.

הדור ההוא כבר הלוך הלך אל ההתאחדות הלאומית – ולא ידע. צויפל הטוב, הרך והעניו, הביא לו את הבשורה הטובה הזאת.

ככה בספרות, וראשית-כל, בהלשון העברית. הספרות כבר הלכה אז הלוך והתקרב אל השפה השלמה, אל הסכום המלא של המקרא, בצרוף המשנה והתלמוד וספרי הרבנים והדרשנים והחוקרים מכל הדורות שעברו – והיא לא ידעה. דבר אי-ברור זה כבר בא בעבודתו של צויפל – עדיין לא לכלל ידיעה, אלא יתר על כן, לידי גילוי ומעשה.

התכונה ההיקפית הסינטטית של השקפות צויפל, בהכרח היתה בעיני רבים – “פסיחה על שתי השעפים”, מורך לב, חוסר תוקף ההחלטה ל הכריע את הכף לכאן או לכאן. ליצני הדור ההוא היו אומרים: צויפל כשמו כן הוא: ספקן גם סגנונו המקראי-רבני של צויפל – היה בעיני רבים חוסר כשרונו לכתוב עברית תנ“כית. ידוע לא ידעו, כי זהו הכשרון הכי גדול, הכל-יכול, ושזוהי הסינתיזה של שפה בת אלפי שנים, אשר חוט התפתחותה לא קוּפד עם חתימת התנ”ך.

צויפל לא היה נופל בהשכלתו מאותם הסופרים המשכילים, שהיו דוקרים את ה“חשוכים” יום יום עד שעמום של חדגווניות תפלה. הוא היה גדול מהם בהשכלה. הוא היה גדול מהם במה שקוראים “אפיקורסות”. הוא כבק הספיק להיות לאפיקורס כנגד האפיקורסות בעצמה. הוא כבר הספיק להטיל ספק אף בהוודאות של האפיקורסים בעצמם. מתוך אפיקורסותו זו, בא צויפל לידי השערת הלב, שאין המשכילים כל האומה, ושאין הרבנים כל האומה, שאין החסידים כל האומה, ושאין מתנגדיהם כל האומה, אלא חלקיה ואיבריה, ושיתרון האומה בכל הוא. מכאן – השאיפה לחבר את החלקים, השאיפה שצויפל נתן לה את הבטוי הכי חזק ומקיף, גם אם הכי מדרשי וחז“ל’י, אחרי אשר בהדור שקדם לו – נתן לה רבי נחמן קרוכמל, שהיה גם לדורו גם להדורות הבאים – כשם ספרו – מורה נבוכי הזמן באמת – את הנוסח הפילוסופי הנשגב וההיסטורי היהודי המבוסס, ושד”ל – את הנוסח הלבבי, הערב והנחמד, עם ניצוץ של רוח הקודש ונצח ישראל.

וכך היה הדבר גם בשפתו העברית של צויפל. ככל סופר מביהמ“ד הישן בקי היה צויפל בהתנ”ך כל צרכו לכתוב בשפת המקרא. יכול היה, אבל מאן. במקצועות ידועים רצה וכתב בשפת המקרא; אבל במקצועות אשר בהם רצה להביע את כל רעיוניו, בדברים שהם מחוץ למקרא, ושנוגעים לזמנים אחרים, ודורשים ברור והסתעפות, השתמש בכוונה בהשפה הסינתתית, שהיא מכלול שפתנו ואוצר תקופות התפתחותה.

ובמקצוע זה לא היה צויפל יוצר ומחדש, במובן הפעוט והדל של המלים האלה. כמדומני שלא בדה אף מלה אחת מלבו; וזאת תהלתו. הוא היה אלא מעין מקבציאל, שקבץ כל מה שהיה לפניו, וכל מה שהיה בזמנו. מפני שהיה בעצם הוויתו הרוחנית היסטוריין וגאון ספרותי מקורי. לפיכך אני אומר, שהוא נתן לדורו תמצית מה שהיה מן המובחר והקיים בו, ומובן – גם ירושת הדורות שעברו.

ג

צויפל היה, בעצם, חכם וחוקר וסופר מורכב, ומורכבתו – תפארתו: היא היתה תולדה של סבות חיצוניות ופנימיות. הוא לא הביע רעיון יחידי של זמנו, כי לזמנו לא היה רעיון כולל יחידי, כדגמת הרעיון הלאומי של זמננו: בזמנו היו שני זרמי-מחשבה, שהתנגדו זל“ז, אעפ”י שר“נ קרוכמל הראה, שהם מסוגלים להתחבר בשביל הזהב באמצע בין הקצוות – בעיון, בתוך מוח די גדול, שאיננו עשוי להאחז בסבכי הקצוות. הזרם המצוין ביותר היה הנגוד להאמונה הסמויה ולהרבה מן המנהגים הנבערים אעפ”י שהם נושנים ומקובלים. בגדר זה היה צויפל איש ההתקדמות חפשי בהשקפותיו; אבל בחבורו הקטן “חומר ביד היוצר” (ז’יטומיר 1867), בהגהותיו לס' “פרדס רמונים” לרבי שם-טוב שפרוט (ז’יטומיר 1860), ועוד יותר במבואו שכתב לס' זה, וכן גם במבואו והערותיו לס' “לקוטי צבי” הכולל פירושים לתנ“ך ואגדה מאת ר' צבי הירש סג”ל (ז’יטומיר, השנה הנ"ל), אנו רואים, עד היכן הגיעה ההשפעה שדעות הקדמונים השפיעו עליו. הוא לא היה איפוא יהודי תורני ומחזיק בנושנות כתכונת הרנ"ק למרות פילוסופיותו, אלא היה משתמש בהרגשתו הרבנית להטעים ולהמתיק מה שהיה נועז בדעותיהם של החדשים.

“כשאני נכנס להיכל הטבע פנימה, אז אני מרגיש, כמה דל הדבור, וכמה עניה השפה, להכיל אפילו אחת מני רבבות רגשות הקדושה, שהולכות ומתרגשות בלבי. באותה שעה שאני מתהלך ביום אביב לשוח על פני השדה, ואין כונתי כי אם לשאוף רוח צח, וליהנות ולהתענג בראיית אילנות שמלבלבין, אז הקב”ה אורג נפלאות בלתי משוערות מתחת לארץ בסתר ובחשכה, ומכין שם מזונות לבני ולבני ביתי אחר מותי, ומחיה ומהוה רבבות ברואים, שנמצאים בכל חלקי-האויר שנדמים לנו כריקים, כי לא ינום ולא יישן שומר הטבע, ובהיכל הקודש הזה אין דבר לבטלה, ואין דבר קטן שבקטנים שבו תוכל לאמר עליו שקטן הוא בהחלט, כל אבק דק הפורח באויר עולם, מלא הוא בפ“ע ואפשר שהעולם תלוי בכל האבקים האלה כמו באותו הכח הגדול והתנועה הראשונה המבהלת שהניעה כל גרמי השמים. לפי שאין גבהות ואין גדלות לפני המקום ב”ה, וגדלותו וענוותנותו מצרניות הן, במקום שהאחת כלה השניה מתחלת, ואלהים חיים ומלך עולם משפיע חיים בכל חלקי העולם, וכל עלה שבאילן עולם מלא הוא לברואים ויצורים רבים. וכל טפה וטפה של מים ים גדול ורחב ידים הוא להמון נמצאים רבים, לשוט ולצוף ולחיות בו, ורגע אחד אלפי שנים הוא להם, שהרגע הזה הוא הוא אריכות ימיהם היותר מופלגת. אשרינו שזכינו לכך, לדעת סודות וסתרים אלה, ותעלומות עולמות חדשים רבים, שעומדות גלויות לעינינו" (חשבונו של עולם, וורשה, 1878, עמ' 66). זה לא חיקוי של מדרש, אלא מדרש ממש, חדש ובת קול של תוצאות חקירות הטבע יוצאת ממוחו ומלבו של יהודי תמים בעל נפש פיוטית רכה. יהודי זה קלט לתוכו ספרים ומאמרים של רבי חיים יוסף פולאק ושל שד"ל, של הרב מאוסטרה בעל “דגל מחנה אפרים”, ושל רבי יוסף שטטהגן בעהמח“ס “דברי זכרון”, של הרב אבא מארי, בן דורו של הרשב”א, הנקרא “הירחי”, ושל התשבץ, של ר"מ חפץ בעל “מלאכת מחשבת”, ושל הרב חיד"א, של מנדלסון, ושל רבי שלמה פפנהים, של ר' יעקב אמדן ושל הרב החסיד ר“ב קוֹסֶוֶר בעל “יסוד התורה” ו”עמודי העבודה" ושל הרב הדרשן רבי שלמה הלוי הזקן בעה“ס “דברי שלמה” על התורה – נוסף על המדרשות והילקוטים והזוהר וספרי החקירה של **הרמב”ם** שהיו תוכן ידיעותיו, ושהיו שגורים על פיו.

הוא לא היה כפות אף לאחד מהם, לא היה מחקה אף אחד מהם, אך בו נצרפו ונתבדלחו כולם, ומהם יצר את דעותיו ואת סגנונו.

הוא היה יהודי טוב ואוהב, בעל מוח בהיר ולב של ילד תמים. האיש הזה היה לא רק בקי במדרשים, אלא, כביכול, מדרש בעצמו. הוא היה לא רק אוהב עמו כהווייתו וכמצבו עתה, אך הוא אהב את עמו בתכונתו ובמצבי בכל הדורות, כמו שהם משתקפים בתורתו ובספרותו.

"שָׁלוֹם שֵׁם סִפְרִי, לְפִי שֶׁשָּׁלוֹם כָּל מְגַמָּתוֹ,

בְּשָׁלוֹם פְּתַחְתִּיו בִּתְהִלָּה, וּבְשָׁלוֹם הָיְתָה הַשְׁלָמָתוֹ;

שָׁלוֹם לַתַּלְמוּד, שָׁלוֹם לְקַבָּלָה, שָׁלוֹם גַּם לַבֶּעשְׁטָנוּת.

לְשָׁלוֹם זֶה בְּבֵית גְּנָזָיו, בִּשְׁבִיל מַתָּנָה הֲגוּנָה

תְּשׁוּבָה לְכָל בִּקֹּרֶת חֲצוּפָה, וּלְלֵיצָנוּת מְגוּנָה

מַתָּנָה חִצּוֹנִיּוּתָהּ שְׁתִיקָה וּפְנִימִיּוּתָהּ סַבְלָנוּת".

(שלום על ישראל, וילנה, תרל"ב, בראש החלק השלישי ).

ד

אגב, גם חדושיו של צויפל בלשון היו נועזים מאד בזמן ההוא. כיום הזה, אנו יכולים לפטור עצמנו מן הדין, שהשפה העברית היא חיה, ואין פנאי לחקור הרבה, ולשון השוק חודרת לתוך העתונים, ולשון העתונים לתוך הספרות, אבל בימי הדקדוק והמליצה ההשתמשות בהמלה “בעשטנות” – ובשיר! – היתה העזה גדולה, ועוד יותר מן ההעזה היתה בהפתגם הנתון אף הוא בשיר להקדמת הספר הנ"ל:

“אַזְיָטִי הָיִיתָ, וַיְאֵרוֹפִּיךָ” (דו ווארסט איין אזיאטע, אבער זי האבען דיך עאוראפעיזיערט (ט' מלים בשלש), שבעלי הצחות קרעו עליו “קריעה”, ואף בימינו אלה רק עתון יומי היותר “חדיש” יוכל להתיר לעצמו.

השפעתו של צויפל על ספרותנו החדשה – אפשר שתלך ותתמעט, אבל אם תכבה גחלתו של צויפל, אז יהיה זה הכיבוי הכי נהדר; כי שני דרכים יש לכיבוי גחלתו של סופר: או ע“י היותו מנוצח לגמרי, או ע”י היותו מנצח גמור. יכול הסופר לעבור ולהבטל, כמו שהתהו-והבהו עברו ובטלו משנברא העולם; ויכול סופר לעבור ולהבטל, כמו ש“רוח אלהים”, כביכול, שהיתה “מרחפת על פני המים” חדלה לרחף אחרי שנגמרה בריאת העולם.

מקומו של צויפל הוא בין המנצחים, ומפני שנחל נצחון גדול כל כך, נשכח גם בשכחה גמורה כל כך. האם לא נצח סגנונו העשיר של צויפל את הסגנון הקראי, הצר והמעיק? האם לא נצח הרעיון של נחיצות “שלום על ישראל”? האם לא נצחה – לא אגיד בדיוק: השקפתו של צויפל על החסידות, אבל, לפחות, הדעה העיקרית שיש בה: שיש בחסידות מדה מרובה של געגועים אל הנשגב ויופי ושירה?

וכשתוסיפו לשאול: מהי הגדלות של רעיון אחדות האומה, ושוויון המפלגות והצד השוה שבהן, אגיד לכם: זהו ניצוץ מן הגדלות, שיש באחדות האלהים – כי נפש האדם היא חלק אלוה ממעל. גם פרודי האומה הם – עבודה זרה.

להכרה זו בני אדם ועמים שלמים מגיעים רק מתוך הסתכלות עמוקה ונסיונות ארוכים ומרובים.

העולם הוא דומה בכללו אל כל חלק וחלק שלו. אנו צריכים להסתכל ולחזור ולהסתכל בו במשך זמן רב, עד שאנו רואים אותו כהלכה. רק כשאנו רואים אותו בפעם המאה, אנו תופסים אותו בפעם הראשונה. במדה שאנו מוסיפים להסתכל בדברים שנראים כמורכבים מאד, בה במדה אותם הדברים מתחילים מתחברים ונעשים פשוטים. כל התגלות כזו היא מפתיעה. לפיכך היתה ההכרה של אחדות האלהים – ההתגלות הכי מפתיעה. הגע בעצמך, שאתה עומד לפני תמונה ענקית שאין קץ לחלקיה, לצורותיה ולצבעיה וחצאי-גווניה, ואתה מסתכל בה, ואתה רואה בה תהפוכות וסתיות וערבוביה ותהו ובהו, ו“מרוב עצים אין אתה רואה את היער”, ופתאום – נפל התבלול מעל עיניך, ואתה רואה תמונה שלמה אחת; והגע בעצמך עוד; שאתה רואה אומה סבוכה ומטורפת, קרועה ושסועה, עם הרבה כתות וסיעות וכנופיות וסכסוכיהן וקטטותיהן, ואתה עומד ותוהה ימים רבים, ימים רבים מאד, ולבסוף אתה רואה – אומה אחת.

זהו הדבר אשר חזה צויפל. זהו הדבר אשר דור ההשכלה רצה לראות, ורצונו זה בא לידי גילוי וביטוי בעבודת חייו של איש הסגולה הזה. לפיכך כמעט כבר שכחנוהו. אהבתי את האיש הזה; כבדתיו כ“רבי” סבא; למדתי מפיו ומפי כתביו יותר מאשר למדתי מפי הרבה חכמים וסופרים של הדור העבר. שמחתי מדי באו אלי אותיותיו הקטנות, ששלח אלי במכתבים פרטיים, ובמאמרים שכתב בעד “האסיף” הראשון, ואחרי עבור יובל שנים, עודנו נצב לנגד עיני בקומתו ובצביונו, בהדר שיבתו, בהוּמוֹר של תלמיד חכם, ועדיין אני אחד מן המועטים, שמסתכלים לפעמים בתעופת עין ב“חשבונו של עולם” וב“שלומו על ישראל”, ושעדיין הם טועמים בהם טעם של רעננות לאומית עברית. – כלשד השמן וכטל היורד על הרי ארץ ישראל – טל של תחיה. אולי זאת היא אהבת נעורים אשר לא תמחה. בכלל, יש סכנה בדבר לשוב ולקרוא ספריו של סופר שהיה חביב על אדם בנעוריו; אבל צויפל איננו מאכזבני. ככח הקסם שהיה לו אז – ביחס אלי, כן כחו עתה. ביחס אלי – הוא לא מת, אלא חוזר ונעוֹר.

על האניה “פילזנא”, בין חיפה וטריאסטי, כסליו התרצ"ה.

---

שלמה בובר

מאת

נחום סוקולוב

בהודעת־אבל כתובים תארי־הכבוד: יועץ־קיסרי, ראש עדת־ישראל בלבוב, חבר נכבד להרבה חברות מדעיות וחברות לתועלת הרבים ועוד, בעל נכסים רברבא וזקן ראשי הפירמה סאלומון בובר.

בהודעתנו זו שלנו אנו כותבים אך את השם והכינוי — וזה הוא יותר:

כי לא על יועץ־הקיסר ולא על בעל־הקרקעות אנו מתאבלים! להרבה מן הקוראים העברים יהיה זה דבר חדש ומוזר, ששלמה בובר היה יועץ־הקיסר ובעל־קרקעות; אבל מי לא ידע את שלמה בובר?

מי לא ידע את התייר במכמני הספרות העתיקה, את החופש גנזי כתבים, את מבקר־חילופי־הנוסחאות והגירסאות, את המקיץ נרדמים, את מפקח־הגל מעל שפוני טמוני הדורות, את הפרשנדתא המובהק, את השקדן הענקי, את בעל־המפתחות של ארכיוננו הלאומי, את הגזבר של בתי־הספרים בכל העולם, במה שנוגע אל קדמוניותינו?

מי יכול לצייר בדמיונו מאסף עברי, בן־שנתו או בן־יומו, ספר־קיבוצי או מכתב־עתי, מן ״הצופה להמגיד״ עד ״הכרמל״, מן ״הכרמל״ עד ״האסיף״ ו״כנסת־ישראל״, ועד ״הגורן״ או ״קהלת״, ועד ״ספר־השנה״ ו״המליץ״ ו״הצפירה״ וכו' וכו׳ — קנצי־למילין: כל מין הוצאה עברית, שיש בה קרן־זוית לתורה, לפירושים, לפטפוטי־דאורייתא או למילין דרבנן, כל גליון של רבים כתוב עברית, שריח־תורה עדיין נודף ממנו, שאיננו נטול עוד מן היהדות ועוד לא נשתקע לגמרי באותו ארקוס של עם־הארציות המחשבת לבלענו, שעוד לא ניתק את כל המוסרות עם העבר הגדול, — בלי שישתתף בו במידה גדולה או קטנה האזרח הזה, הקבוע, ההכרחי, התמידי, הנמצא לכל דורשיו, הבא גם בטרם יקראוהו, הבא בבחינת ״מאליו־מובן״?

ואם אפשר הוא לחבר תוך־כדי־יד, בשעה ראשונה של יסורי־צער על אבדן חבר זה — רשימה ביבליוגרפית, כוללת על כל פנים ראשי פרקים שכתב זה, ואם זה יהיה, בכלל, מתן מושג נכון לקוראים ע״ד עבודתו?

לא רק בשעה ראשונה; גם אח״כ— הרבה יזיעו הביבליוגרפים, לוא ירדו לאסוף אף את שמות המאמרים העיקריים שכתב, והם מפוזרים בארבע פנות העולם הספרותי העברי! ומכתבי העתים והמאספים הרבים אינם מצויים אפילו בביבליותיקאות. מראש אפשר כמעט להחליט, כי כל נסיון כזה יהיה לקוי, אם לא יתמיד בו העובד התמדה ממושכת מאד, וכל רשימה לעת עתה תהיה חטף־רשימה. אפשר לפטור בהזכרה כללית את העבודה המפוזרת, ולהסתפק רק בהזכרת ספרים שחיבר; אך זה יהיה עוול גדול למנוח, יען כי לא תמיד יצדק הכלל, שדברים שנדפסו במכתבי העתים הם בכלל קיקיון, ורק לדברים שנדפסו בתבנית חיבורים מיוחדים יש ערך קיים. זהו מן השקרים המוסכמים— כי לא בתבנית ההדפסה תלוי ערכו של דבר, כי אם בתכנו, ויש לך קיקיונות של ספרים ואלוני נצח של מפעלים ספרותיים, שבאו בתבנית גדולה, על גליונות. פתגם זה, בכללו, יוצא ממקום אחר ששם מקומו. הסופרים, העובדים עבודה מסודרת, והמולי״ם ביניהם, המכוונים מה להוציא לאור בתבנית זו או אחרת, נוהגים להוציא לאור את המובחר בספרים, בינינו יש אשר הוא להפך.

מאמריו של בובר— הם עפ״י רוב יותר מקוריים (עד־כמה שבכלל יכולות חקירות ממין זה להיות יותר מקוריות) מספריו, מפני שרוב ספריו הם ספרים עתיקים, מבוקרי־הנוסח, ובמאמריו יש גם דברים של ערך בלתי־אמצעי.

בתקופה האחרונה של עבודתו היתה פוריותו של בובר גדולה מאד: ספר אחרי ספר, כרכים כרכים. עוד לא תם מדרש זה ומדרש חדש יוצא; עוד כתב יד זה טרם הוגה, וכ״י חדש הוחל להסתדר; המסדרים לא שבתו וגלגלי מכונות־הדפוס לא עמדו מלכת; ניכר היה כמו מעין חפזון בעבודתו של איש רב־פעלים מקבציאל, אשר כמו חושש היה שמא יקפד פתיל החיים, וימהר לאסוף את העמרים גרנה. מורגש היה לכל היודע טיבה של עבודה זו, שאין חכם זה מו״ל כעת מה שאסף עתה, אך מה שאסף במשך שנים רבות מאד, מה שהעתיקו בעדו מעתיקים בכל בתי־עקד־הספרים שהיו עובדים בעדו, מה שנמצא בידו מן המהדורות יקרות־המציאות, מה שהגיה ומה שליקט מכבר, מה שציין לעצמו בשולי הגליונות— כל זה היה חכם זה זריז וממהר להו״ל, מפני שמשאת נפשו לא היתה צבירת ביבליותיקה, כי אם הוצאת ספרים בעד כל הלומדים והקוראים. ידוע ידע בובר, שאדם מעיין במדרש איננו יכול לנסוע לאוקספורד, לפרמא, אל הוואטיקן ולפטרבורג, לקרוא את הנוסחאות אף לא להביא העתקות משם, וגם לא לקנות את המהדורות הראשונות ולדעת את השינויים והחילופים בחסר ויתיר וכו׳ — ויותר שהיה בובר עובד בעד המומחים היחידים היה עובד בעד הציבור הזה.

הרעיון היסודי של עבודת בובר בספריו היה מדעי. ידוע, שהלמדנות הישנה והמורגלת לא ידעה ולא רצתה לדעת דבר על־אודות שינויי-נוסחאות. למדן מוגבל־הדעת יושב בד׳ אמות שלו וקורא את המדרש, או את האגדה, בספר המונח לפניו, מאיזה דפוס שנזדמן לו במקומו, ואח­רי כי בדורות האחרונים נתנוול ונתגנה ונתדלדל הדפוס במרכזים היהו­דים מפני העניות והתחרות וליקוי הטעם— נמצא, הספרים הטובים, כלומר: המהדורות השלמות והמדויקות, הנאות והמשופרות כל כך עד שלמקצתן יש ערך גבוה גם בבחינת יפיפיתן כמפעלי־אמנות מצוחצחת, וכולן בלי יוצא מן הכלל הן מתוקנות יותר הרבה מאלה שלנו — מצויות הן בידי ביבליומנים וביבליותיקאות, מקום שמה יבוא לפעמים איזה חוקר, ולהיפך, במקום שהעם קורא עוד בספרים כאלה — המהדורות הן הגרועות ביותר. זאת היא גם כן, באופן ובמקצוע מיוחד, חלוקה זרה של קרן־קיימת נצברת בשפעה מופרזת מצד אחד, ועבודה עם עניות מופ­לגת מן הצד השני. ולא רק הדעת היא מוגבלת, אך גם לרגל השיבושים המרובים הפלפול מתפתח והולך, והרי זה דבר מגוחך ומעציב גם יחד, איך קוראים בספרים משובשים ומכרכרים לפעמים על קורי עכביש ממש, בלי שער, וגם בלי חפץ לתת מקום לרעיון, שהמתמיה שהם מתחבטים עליו היא טעות־בת־טעות, מפני שאמונתם שתומת־העין איננה סובלת את הרעיון שההדפסה וההגהה עשויות בידי אדם, ואדם עלול לטעות, ולפעמים יש שלשלאות ארוכות של טועים נמשכים זה אחרי זה, במשך דורות, ודי להשוות את המהדורות השונות ואת כתבי־היד השונים למען ראות את מקור הטעות.

מין זה של לימוד המדרש או של ספר אחר מן הספרות העתיקה לא היה מתאים אל טעמם של הדרשנים והפרשנים והמפלפלים מפני שזה מחליש במידה ידועה את האבטוריטט של המלה הנדפסת, ומפני שהפתגם השגור הנודע: ״כן כתוב בספרים״ פוסק על ידי זה מהיות מעין חרבו של אלכסנדרוס מוקדון שחותכת את הקשר הגורדי, הואיל שאין די להעיף עין על איזה ספר, אבל נחוץ עוד לדעת, היכן כתוב, כיצד נכתב, ואיך היתה הגירסה הראשונה; גם אי־אפשר היה לסתם־פרשן או דרשן לדעת ולבחון את המהדורות, כי מי יאסוף לו את כתבי־היד? ועוד יותר מפני שמין זה של חקירה לא היה מוכשר לתת מזון לחשק־הספיקולציה, להתעמלות־המוח, שיש בה תענוג מיוחד ומקום להתגדר בו וענין מתאים אל כל תבונת החידוד הגלותי המצומצם והמשורבב. אלה הן הסיבות שבגללן כל כך נעזבה הבקורת האמתית, אותה שבימי רש״י ובעלי התוספות עוד היתה ההתחלה לכל פירוש (״הכי גרסינן״ — מה שהלומדים עתה רגילים להבליע בלשונם, בלי הבן שזה עיקר גדול) ומה שיש בה דעת נכונה.

זהו הערך המדעי של ספרי בובר; הוא הפיץ את מעינות בקורת־הנוסחאות חוצה. הוא פיזר את הגירסאות ואת ההשוואות בין כתבי־היד בקהל רב.

יש חכמים שאפשר להעריך את ערכם על יסוד הערכת ספר מספריהם. יש חכמים, שאינם נראים בתמונתם האמיתית מתוך ספר אחד או שניים, אלא מתוך כל כללות עבודתם. על בובר צריך להסתכל מתוך אספקלריא קיבוצית, צריך להשקיף עליו השקפה שלמה למען ראות אותו. לא היתה בו חריפותו של שור, לא בקיאותו של רייפמאן (אעפ״י שדמה אליו בכמה בחינות), לא כשרון־ההרצאה הפרופיסורית של וייס, לא פשטותו הנשגבה של שד״ל, לא מדעיותם המדויקת של שטיינשניידר והרכבי. בהתאבלנו עליו— לא נשים בראשו עטרות שאינן הולמות אותו. ערך אחר היה לו — ערך בפני עצמו. הוא לא כתב ספר אחד שיעמידהו לדורי־דורות בקרן־אורה להאיר אחריו נתיב אל־מות; אבל העבודה הכללית שעבד, סך־הכל של ספריו, אישיותו הספרותית במלואה, שקדנותו הנפל­אה, ליקוטיו שליקט, דיוקו שהיה מדייק, התמדתו לאסוף, נדבנותו להו״ל, קביעותו החיובית בכל הספרות במשך ימי חייו הארוכים, חיבורו וקשריו עם כל חכמי הדור, התמדתו שהיתה מנצחת את המכשולים הכרוכים בע­קב העושר והנכסים יותר משהם כרוכים בעקב העוני, ושהיתה מתגברת גם על הזקנה וחולשת הגוף, יחד עם אלפי המאמרים והספרים הרבים שהניח אחריו— עושים את שלמה בובר לחזיון מלא־זיו בכל ספרותנו החדשה, ונהורא־מעליא זו בוקעת מתוך חלוני הספרות ומאירה אל עבר האומה, מפני שאי אפשר היה לעבודה ממלאת את כל החיים כזאת בלי הרגשה לאומית עמוקה־שבעמוקות, ומפני שבשלמה בובר נתגשם עוד הפעם טיפוס הגביר היהודי הלמדן החי בספרים ובחזיונות העבר, המת­מיד המניח את כל תענוגי העולם הזה מפני עולם המחשבה, האציל הרוחני המואס בכל היחוסים החברותיים, שעסקיו ורכושו היו יכולים להמציא לו יותר מצרכו, בשביל חליפות מכתבים עם למדן יושב בעיר קטנה ע״ד איזה פירוש או כתב־יד.

על זה אנו בוכים. כאב אנוש, ומיתת חבר כזה לנו היא כמי שחותכים לו אבר־מן־חייו. כל חבר שמסתלק והולך מאתנו — אנו מסתכלים מסביב, והננו חונקים בקרבנו את השאלה: ומה אחרי כן? ועל מי תעבור כוס עתה? כמה נשארו עוד בתוך השורה? והספיחים — הימלאו לנו את ההולכים האלה? חוק הוא, שאין דור נצחי, ואין מהלך נצחי. — בכן יש מהלך חדש, וניצוצות הטוב והיפה נמצאים גם במהלך החדש; אך הלא אי אפשר לשום עם להיקרע מעל ה״אתמול״, מעל העבר! ובכל שאיפתנו החזקה להחיות את אשר אנו קוראים בשם: רוח לאומי — לא יצויר הרוח הזה בלי כל האוצרות שאצרו האבות וכל המאורות שהאירו וכל ההגיונות שהורו והגו מלבם במשך אלפי שנים, שיש בהם אמנם הרבה נושן ונפסל, אבל גם הרבה טוב ומעולה, וכדי להבדיל בין התבן והבר צריך ללמוד הרבה, ולא רק ללמוד הרבה, אך גם לאהוב הרבה את הלי­מוד, אהבה סובלת ומתמידה וסולחת כאהבתם של ראשונים! ובכל רצונ­נו העז לחדש את השפה העברית, יש שספק מה מתגנב אל לבנו, אם זאת תהיה הדעת את השפה, ואם זאת תקשור אותנו את העבר, ואם זאת תתן לנו את המאור שבתורה ואת החיבה אל לאומיותנו וספרותנו ואת כל אותם שיתופי־הרעיונות־וההרגשות, את הקשרים הרוחניים עם מה שהוא מיו­חד לאומה ואת געגועי־הנפש אל המסורת שלה — ע״י שינון איזה מלים, או הכרזה גרידא: לאומיות, לאומיות, שאגו מתייראים, שמא מתוך העלאת־גרה של שם בלי תוכן תהיה לזרא לאלה שאין בהם הלאומיות המיוחדת? היקומו לנו תחת ההולכים עתה עובדים חדשים?

שלמה בובר — בכל מדעיות עבודתו היה לא רק חוקר אך גם קורא עברי אדוק מאד. קורא עברי — לא הכל יודעים כמה חזקה היתה קהילה זו, כמה חוטים לא־נראים היו מתוחים בינה ובין הסופרים; זה היה עולם מלא רעיונות ידועים, משפיעים מזה על זה, ״מקבלין דין מן דין״, מבינים ומרגישים זה את זה. הסופר שידו היתה מונחת על דופקה של עדה זו יכול היה לדעת מראש איזו הדרך יעבור הרעיון, ובעבודתו לא חש את נפשו בודד ועזוב. והנה סער התחולל ויפיצנו כמוץ, ובסתר לבנו הגינו את התקוה, כי יעבור סער ועוד שוב נשוב איש אל רעהו — אך הנה פעם בפעם שמועות באות ע״ד החברים הנשמטים לאחד אחד; לא, לא נשוב עוד כולנו; מקום רבים מאתנו ייפקד — הוי, ומקום כמה ייפקד עוד?

מפוזרים בגולה, חברים נפרדים, מלאי תקוה וגעגועים וזכרונות ויגון — אנו נקראים לפעמים להלוויית אחד ממתינו. לא שבנו להפגש שם, מקום עבדנו, חיינו, חלמנו יחד. אך לספוד איש לרעהו מרחוק אנו יכולים.

---

חַיִּים זֶלִיג סְלוֹנִימְסְקִי

מאת

נחום סוקולוב

הטפוס כשהוא לעצמו

(בבחינה הפסיכולוגית)

א

הוא היה יהודי ליטאי, מן העתיקים, מן הקשים והחדים. יכול אני לאמור: כביר כחלמיש, אך לא כבד כחלמיש, רק בוקע וחודר כשן סלע.

גוף – לא נכאה, לא מסוס-נוסס שמנוני-גביריי, ולא צנום-רוחניי בטלני, כי אם משוער-היטב, בארדיכלות הרמונית; אמיץ ויסודיי, העתיד להתקיים מאה שנה; משטר עצבים, כרשת חוטי ברזל עשת, לא חזקים מחמת מנוחתם, כי אם מתנועעים בתנועה נוציית תמידית, מתמחים ומתכווצים, בלי גרם על ידי זה תשישה וליאות לעצמם, אך להפך – מחזיקים בתוך ההתעוררות את הקלות והרוך, את הדשנות והרעננות; חושים – שלוחים כחצים שנונים תמיד, ניתזים כניצוצות, רועשים, פועלים בלי הפסק. – על כתפי גו מלא כח מצומצם, תמצית בריאות גנוזה, קלוטה מן הדורות, מהיהודים המוצקים, שהיו אוכלים את הלחם השחור של החיים בפנטסית-זהב; על בנין האברים והעצבים האלה, אשר עם ההתרגשות וההתרגזות, היה כחם מוסיף והולך, ישב ראש, שהיה דמות דיוקנא גזעי-שמיי – אקומו-לאטור מן המובחר לכל הכחות, מתפעל ופועל על כל רטט וזיז ונדנוד! על הפנים, עם “צלם האלהים” של יהודי, היה הטפוס הלאומי חרות ומוטבע בכתב-שוקע עמוק עמוק, הלוֹך וחרש את תלמי מצח הלמדן בית המדרשיי, מדוֹד ושרטט את העקול הנשריי הקל של החוטם, העמק את גומות העינים ונתוֹן לסילוֹני הסקירות הרובות מתוכן, ליריות עזות-הברק, גם את ערפל-החלום, הענוּת, הגלוּת, המתשת את החמריות ומצחצחת אותה; ובראש הזה, בארנקו – מוח מיוחד במינו: לא מתעמק ומתדבק באיזה דבר, ויונק, ומוצץ אותו, אך הולך וכובש, חוטף ומנצח, ומשתרע על השטח, והולך בכל פעם הלאה הלאה; לא מפוצל-דק, מרובב ומכותם בגונונים וצבעונים, עם הפרגודים והשבכות והגדרים והמקלעת ופטורי הציצים שבמוח יליד הקולטורה החדשה שלנו, בעילוי סלסולה, שכבר נראו בו עקבות התחלת ההפסד, אך מוח כבוש, מושחז, קולט ומוצא, מדביק ומאחד בתוך משכיותיו, בסינתיזה מתאימה אל צורת עקוליו, את אשר קבל, ומרצה את תכנו, ומשפיע את הונו, אשר זה אך עתה קבל – כקרן קיימת שלו, מפני שכבר קנהו ב“שינוי”, ככל מוח מקוריי; לא מוח מוריד לטמיון את הבא אל תוכו, קובץ של אמרכל מתפנק בפריה ורביה של קניניו השכליים, עד שהוא משמש בכהונתו לחלק את הפירות, אך מוח – כחנות מיוזנת, שיש בה תנועה ופדיון, הכנסה והוצאה, פתוח לקבל ולתת, ואמנם לא פתוח להרבה רעיונות ולהרבה מקצועות, ולשינויים שבהם, ולכל גלי ההתפתחות החדשה הרועדת באויר, אך פתוח לכמה תחומים גדולים ועצומים של עולם המחשבות והלמודים, בזריזות לוהטת, שהיתה רחוקה מן ההתמדה הדוממת, ודבר לא היה לה עם השקדנות האטית, – בזריזות אשר יותר שהיה בה כח למודי נשואי, היתה בה אישיות מתפרצת של אבטודידקט לוחם, של Self-made man רוחני, שהנקודה המרכזית של שאיפותיו, בהכרח, הנהו הוא בעצמו, דבריו שלמד, מחשבותיו שחשב, אופן באורו אשר באר את אשר למד, ובעיקר: חדושיו שחידש; לא היה במוח הזה רקיע עם מאורות קבועים ומזלות חוזרים עפ“י הלוח, מדקדקים את התקופות (אעפ“י שהמוח הזה חשב כ”כ תקופות), כי אם רקיע של ערפל מתפעל ורועד, אם אפשר לומר כן: סולד ומבעבע, ובו פעם בפעם מבריקים חזיזים, זרמי שלהבת, זיקי חשמל, “המצאות”, ניצוצי חדוש. אפנים פופולאריים לחטוף איזה ענין בשביל הסברה, כצבתות חדשות של דוגמה, תפישות הרבה רעיונות… ב”בלוריתם", מן הצד היותר בולט, היותר קרוב אל המושכל הראשון, היותר סמוך אל אופן ההשקפה של היהודי בית-המדרשיי, בלי הקף אותם מכל צד, כי הסבלנות המתונה לא יכלה למצוא מקום בחורש-יער מסובך זה, שאין שפריר עשתות שאנן ושלוה אידילית שפוכים עליו, כי אם ברקי גבורה אשר יירוּ, נשיבות של סער, ציד רוחני, טרף למודים וחדושים, עם התמרמרות והרגשה נושאיית חזקה, אשר יותר שיש בה דברים מן החוץ, יש בה תכנית מזג נפש.

כן היה חיים זליג סלוֹנימסקי…

“זקן מבית המדרש הישן” – בפסידונים הזה כנה סלונימסקי את נפשו, סתם ולא פירש, כי זה הוא אך סוג ידוע בביהמ“ד הישן. בחוג הרוחני ההוא יהודים שונים היו מכוּוצים! יהודים חרדים, מרוּססים, בעלי הנפשות הרצוצות, שואפי ערפל, מתאנחים; יהודים מרגישים, שהיו מותחים על ראשיהם את קורי העכביש שלהם כדוק, והיו מתהלכים מעדנות, והיו עומדים כעני בפתח לפני כל מקצוע זר, מקצוע של מעשים חדשים, של מחשבות חדשות, אשר לא ידעו מכבר; יהודים מנקרי קטנות, שהיו ממש טובעים בתוך ילקוטים של נייר, והיו לומדים ויודעים הכל בע”פ, ורוצים להתמלא מחוליתם – והיו גם יהודים כחיתו טרף, בעלי עורקים רועדים ודם רותח, יהודים לא קלים ונעימים, אך בעלי מוחות עזים, מורים חצי אקדח חדים אל הדברים הקשים – אל חשבון “הערוגה”, אל “קידוש החודש”, אל עניני ה“עברונות”, ואל כל מה שיש בכתבים הישנים מן השכליות, שאפשר לעמוד עליה ולבדקה, אם נכון החשבון, או יש טעות. סמוך לסוג הזה עמדו היהודים של ה“מורה נבוכים” ו“בעל העקדה” – חקרנים-קצת, מזוגי החקירה והרגש, הדת והדעת; עוד שם והלאה – כנופיה של יהודים בעלי דקדוק, נקוד, נטיות, טעמים. אלו היו מעין-רציונאליסטים, סוף סוף קשורים אל המסורה, או אל הטקסטים, הרציונאליסטים האמתיים היו אותם המעטים, שהיו לומדים דוקא – מסכת עירובין, והדברים הקשים שבמסכת ראש השנה, הדברים היחידים שניתנו להבּדק “עט עופרת ביד”. אלה היו האפיקורסים המסוכנים, מפני ש“אין חכמות” עמהם, אין דורון ואין תפלה, ואין לפייסם, מפני שהם כל כך יבשים ואכזרים – כסימני המספר, שבהם הנם משתמשים, ואכזר כזה, עפ“י רוב, לא היה מתנפל על שום דבר מלפנים גלוי, אך הוא היה עושה את שלו, את הקונטרולה החשבונית, והיה מרגיל לעשות קונטרולה חשבונית. הוא לא היה גוזר: אל תאמין, אך היה מרגיל להבין, הוא היה העריץ השכלי, ולא יצא מביהמ"ד. הוא רק שכלל את התכונה בית המדרשית לצד אחד: אף הוא היה מניף את בוהן ימינו, כמו על ו”דוק" של המהרש"א, אך הנשוא שלו היה ענין אחר, אשר גם הוא תורה, ובו אין בשום אופן להסביר סברות, ולא להרגיש הרגשות, כי אם – הן או לאו.

למען הבין את סלונימסקי בראשית תקופתו, צריכים אתם לחדור לעומק הטפוס המיוחד של רציונאליסט תלמודי מדעי. האיש שאיננו יודע את היער ושאיננו חי עם חייו, בבואו לתוכו, הוא רואה – עצים, בלי הבדל בין מחטי האורן, בין עלי הלבנה והאלון, בין התורניתא והשקמה ודמות מצבתם ותואר גזעם ורקמת זמורותיהם. המשכיל של הדורות שעברו הנהו אף הוא יער כזה, בעד המביטים כ“עוף הפורח” מלמעלה. באמת יש גם למשכיל פלגות פלגות, מינים מינים, ומי שלא ידעם – לא יבין לעולם את הכחות הפנימיים, המתנגדים, העמוקים אשר רקמו, עבדו בתוך התפתחות ההשכלה. מן המשכיל החולם-השואף, שהיו בו ערפלי הבּירוֹנִיוּת וקורטוב הצער הרומנטי של ורטר הצעיר, חניך גיתה ושילר, ממליץ על האביב, בשפה בּיבלית תמימה בלי צבעים, בלי חיים ובלי הסתכלות ממש, עד המשכיל בעל הצחות, המיתודיסט של השפה העתיקה והמפנק אותה בפנוק צלם קדוש ושופרא חביבא, ועד המשכיל חוקר היהדות, המבקש להכניס למסגרת מיתודה פילוסופית את הדעות מן האמונה ומן המסורת ומן הספרות ומן החיים של היהודים, והמשכיל אשר בקע ועלה מתוך החלק המדעי-האֶקזַקטי של התלמוד – יש מרחקים גדולים. התכונות שונות הן, ויש באלה מה שאין באלה. גם קנאה, ועוד רע מזה, אי-הבנה היתה ביניהם. עוד היום אנו צריכים להתרוממות הרוח האנושי-היהודי, למען נקיף את המרחב כולו, ולמען נבין וגם נרגיש את ההרמוניה האנושית, ולא נחשוב אותה לשברי שברים מתנגדים, ולא נתאמץ לתחוב את הכח ואת הרצון ואת המחשבה לתוך איזו מחצלת, שמבטלת את המחצלות האחרות – ומה גם אז! משכיל-הצחות בודאי היה מביט על העסק ב“חכמת ישראל”, המעיין, למשל, בתולדות הקליר, כמו על “דורש אל המתים”, והחוקר הזה על משכיל הצחות, כמו על ילד מתהדר, בכולם היו קטנות-דעה וקוצר-ראות לגבי תחומי עבודה אחרים, אשר רק כללותם מחוללת את טפוס האדם החושב והספרות החושבת.

סוג נפלא ויקר המציאות היה המשכיל המדעי מתוך התלמוד. הוא היה יקר המציאות, מפני שהמליצות, וביחוד אלה שאין בהן כשרון, כי אם חקוי, הן מצויות בשוק, אבל הלמודים נקנים בקושי. הוא היה נפלא, יען כי בחנוך הדתי-התלמודי יש הרבה נקודות הפגישה עם נטיות אחרות, עם הנטיה ההרגשיית והלירית של השכלת ה“מאספים”, עם החקרנות של מיסדי חכמת ישראל, שהמשיכו רק טרדיציה קיימת מכבר, אבל עם נטיה רציונאלית מושכלת-חשבונית, לא אומר שאין לה שום מגע, אבל המגע הוא לא-שכיח ולא ארוך. מחברי בן-מנחם ותלמידיו, אך מקצת מן המקצת החלו לעסוק בלמודיות-שמושיות. כונתי על חבריו ותלמידיו שכתבו עברית. מהם מימוֹן נכנס לפילוסופיה והכניס הרבה מאד; מהם סאטאנוב השתקע באיקליקטיק של חקוי הרבה ענינים בלי מעוף רוח עצמי, וכן להלאה. אך מעטים פנו אל הלמודים במקצוע העברי. הדבה הזה לא היה חדש. נמצאו איזה ספרים מכבר, אשר דים היה לתת את ההערה הראשונה, אפילו ספר כ“הנחמד ונעים”, בכל יושנו, פעל פעולה רבה בנפש סלונימסקי, בשביל שמצא בו ציורים מבארים. הרבה יותר פעל עליו לינדא. מהיותר קדומים קבל השפעה מרובה מס' האלים לר' יש“ר מקנדיא. בספרים המועטים האלה, שרשימתם לא תארך, כבר יש משוחררים לגמרי מסמיכות הפרשיות עם שאלות תלמודיות ופירושים תלמודיים, ומרצים דברי חכמה לעצמם, לפי מצבה בימיהם, עפ”י רוב בתרגום מאשכנזית, משופשף ומנוקה מן הדברים ה“טפלים” ומכוּון לצרכי הקורא העברי, אבל – שרטוט זה אני חושב כעיקרי בקלסתר פניו הספרותיים של סלונימסקי, והנני רושם קו תחתיו ומדגישו בכל תוקף: לוא הגיע סלונימסקי בתחילתו אל מה שהשיג במדעים מתוך הספרים כס' ראשית למודים וכדומה, לוא גם בעד ההתחלות החדשות, בתור פרוזדור אל הספרים הכתובים אשכנזית שמהם למד אח“כ, כי עתה חסר היה את המקוריות התלמודית, אשר בה הצטיין ואשר משכה אותו תמיד אל השאלות הנוגעות אל הדברים המדעיים שבתלמוד. ההבדל הוא כמו בין מי שלמד את השפה העברית ממקורה הראשון, מן התנ”ך ובין מי, שלמד אותה ממאמרים כתובים במה"ע – בין עץ צומח מן הקרקע, ובין נטיעה שהושמה בעציץ נקוב והעמדה על הקרקע.

הטבעיות, הקרקעיות והיסודיות שבסלונימסקי באו לרגל הפרוצס המקורי שעבד בו בעצמו. יבין נא הקורא את דיוק הרעיון הזה: סלונימסקי היה החכם המדעי מבית המדרש הישן. אין זאת הגדרה של מדרגת סלונימסקי בתור מהנדס, או חוקר טבעי ממקצוע אחר. הפרקים האלה לא נועדו בשביל ההגדרה הזאת, ואין לי הקומפטנץ הדרושה. אפשר שהמהנדסים הפרטיים יכנסו לדין זה, ואפשר שלא יכנסו, יען כי סוף-סוף הרבה יותר נוגע אלינו סלונימסקי בתור מזג וטפוס ספרותי, בנטיותיו, ובהתפתחותו, ובכחות אשר חוללוהו, ובסביבה אשר בה נתגדל, מאשר נוגעת אלינו השאלה, אם לוא עמד סלונימסקי למבחן לפני קהל פרופיסורים אלה, או אלה, היה מקבל תואר למודי זה, או אחר.

רשמתי בתור תו עיקרי ובנין אב, שהתרוממות רוח סלונימסקי בביה“מ, באמצע למודי התלמוד בנעוריו, ואולי גם בעלומיו, באה אולי לרגל הספרים שהזכרתי, אבל היא באה בתור הערה, והיא גרמה להתרוממות עצמית, בחבור וקשור עם החנוך שקבל, ועם הספרים שלמד, בהשתלבות גמורה עם אותו העולם הרוחני, אשר בו חי, כן ורק כן יכלה להתרקם צורתו של רציונאליסט מדעי, אשר תחת רגליו נשאר הקרקע הקדמון של התלמוד, ולא זז מתחת רגליו, בכל גלגולי חייו, בכל חליפות התפתחותו, בכל ימי העליה והירידה, הזריזות והחולשה, שהחיים הארוכים האלה היו עשירים בהם. הקרקע, השרשים, נמצאים שם, בביאליסטוק, בביהמ”ד של ר' מאיר ניחא’ס, עוד לפני זאבלודאבה, באותה התקופה הפרי-היסטורית, שעל אודותיה שמעתי אלף אגדות מפי סלונימסקי, בתור אחת ההקדמות להבנת הפסיכיה והעצמיות של סלונימסקי. צריך להתוות תו עוד על הבדל אחד. היו בזמנו וגם בזמנים אחרים רבים אשר פגע בהם קו השכלה בביהמ“ד –ויצאו. הוא היה אחד מאלה אשר אחרי פגיעה זו, עוד ימים ושנים לא יצא, וגם אחרי אשר יצא נשא עמו חלקה אחת מביהמ”ד הישן – בעד המדעים שלו, את המסכתות, ההלכות והמאמרים הנוגעים אל הלמודים, החשבונות, העברונות, שהיו חוזרים ובאים, נושא נצחי, וגם הבנת הצבור שבביהמ"ד הישן ההוא וסגנונו והשקפתו.

ואעפ"י שהיה סלונימסקי אישיות חזקה לעצמה, אי אפשר לאמור, שתנאי החיים המקיפים אותו לא הטביעו חותמם עליו. צריך לראות גם את היריעה שעליה התרדמה תבנית סלונימסקי.

ב

התאבקות שני עולמות, שני רוחות, רוח האמוּן למסורת, ורוח השואף-קדימה, הזמן העבר והזמן ההווה, והפשרה שעשו, והסינתיזה שהרכיבו, נראו בפנים שונות. בשנות תק“ס-תק”פ, שנות לידתו וחנוכו של סלונימיסקי, היתה היהדות של הגאון, היהדות של המתנגדים, בתקפה, כחלמיש – בליטא. שכליות תלמודית, קפאון-בדולח, פשטות עמוקה, ובלי “כונות”. הכל משועבד לשכל קר וחותך, והשכל אל המסורת. חיים של דיוק וסדר, אפשר לומר תכסיס קסרקטאי: תפלה בזמנה, תפלה בצבור וכו' – אבל, עכ“פ אצל ה”לומדים“, חיים מלאים רוחניות של מוח. הקודופיקציה האחרונה של ה”שלחן-ערוך" היתה נגמרת אז – במקומות ההם. בעל ה“באר היטב”, שנועדו יותר בעד מורי ההוראה, ובעל “חיי אדם”, הס' שנועד יותר בעד בע“ב, סתמו אז את התקופה. בעלי המוח המעולים היו מתיחסים אל אלה האחרונים, בלי הכנעה מיוחדת; להפך, כמו ספִּיציאלִיסטים באיזה מקצוע, אל הפּוֹפּוּלריזטוֹרים, המסבירים, שא”א להם להמלט מאיזו שטחיות. אז היתה עוד רשות. אבל רגלם עמדה על עצם הקרקע התלמודי. בלי זוז. מרכז הישיבות החל להשריש מסביב להגאון רבי החיים הוולוז’יני. בווילנא היתה מסורת הגאון נמשכת והולכת. הרבנות – תבנית היכל מחוטבת. אתמחא גברא ואתמחא קמיע. סח לי חז“ס, שכשנטל הסכמה לס' “מוסדי חכמה” מאת הרב ר' אבלי מפאסלאווא – אי אפשר היה להדפיס ס' בלי הסכמה, כמו שאין להדפיס עתה ספר בלי צנזור – צריך היה לשהות כשבוע או עשור בבית מדרשו של ר' אבלי, ור' אבלי סח עמו ב”דברי תורה" וב“דברי חכמה”, ולבסוף אמר: ניש קשה, רשאי האברך להדפיס את ספרו. ועמד אחד יהודי לוהט, מן המופלגים, המקורבים אל ר' אבלי, שמחה וטען: אבל, רבי, כמדומה לי… וגער בו הרב, ואמר: מה מדומה לך? מה מהדומה לך? אין אתה מומחה לדברים כאלה במשך הימים אשר חכה חז“ס ולא ידע היקבל את ההסכמה, או לא, שאל את ר' אבלי פ”א: רבי, באר נא לי את הדבר הזה! הנה ראיתי פה אברכים באים לקבל סמיכה. במשך שני ימים אתה תוהה על קנקנם ופוטר אותם, הן או לאו, ואני יושב פה ואתה סח עמי יום יום. הן, רבי, הסמיכה שלהם היא להוראה, ונפקא מינה טובא, מפני שאברך כזה אם איננו מומחה, כ"א מהתלמידים שלא שמשו כל צרכם, עלול הוא להאכיל טרפות. לחייב את הזכאי ולזכות את החייב, ואני וספרי לא להוראה ולא לדין תורה, ואתה שוהה ומאריך. אז השיבהו ר' אבלי בצחוק לחש: פתי קטן – עמהם אחת, שתים, שלש – אני פותח ומסיים. זו סמיכה בכל יום. אבל אתה יקר המציאות, ואני רוצה לטייל עמך ארוכות וקצרות.

לפי השערתו של חז“ס, היה הר' אבלי בעצמו איזה ניצוץ… עכ”פ היה בעל חשבון. גם זה נשאר מן הגאון. הנוסח של הכשר למוד החכמות ידוע. מקראות שבמורה ומאמרי חז“ל בדבר תועלת החכמות – לרקחות ולטבחות. אבל המאמרים האלה היו קיימים בכל מקום. רק כשרוצים מוצאים הכשר. ולא כל איש ראוי לכך. סוף-סוף קיימת האבטוריטה של אנשים ידועים. זה לא היה ה”תהו ובהו" של עתה, הטלטולים וההולכים למקום שאין מכירים. איש ומולדתו בית אביו ומקומו. שלום עליכם ליהודי – מהיכן יהודי בא – שואלים את חז“ס שבא לוילנא. צריך היה לדעת מהיכן בא. הרב יכול היה לתת או למנוע ממנו את ההסכמה; הפרנס יכול היה, לוא נזדמן הדבר בתקופה שאח”כ, למסרו לעבודת הצבא. “לקינו – אבל סדר היה” – כדאמרי אינשי. זה היה הדור האחרון של רבנים ופרנסים שליטים עוד.

והיתה ליטא אולי המדינה האחת אשר בה היה בשלטון הזה עוד קורטוב של כח – ועל כן לא היו מכריזים חרמות הרבה. אז באונגארן, ואפילו באשכנז, היו מורידים מבול של כרוזים, מפני שכבר לא היה בהם כח. “אומרים לפרת מפני מה אין קולך הולך” – יספר המדרש – “אומר אינני צריך לכך מעשי מודיעים אותי, אדם נוטע בי נטיעה עולה לשלשים יום, זורע בי ירק עולה לשלשה ימים” – זמן המחאות החל אח“כ, כשגברה החולשה. אז עוד צריך היה ליטול הסכמות. המדפיס לא קבל לדפוס בלאו הכי. המזל היה גורם, אם נמצא אחד גדול, שיש לו ג”כ נטיה ידועה אל החשבונות, אל התקופות והגימטריאות.

זה היה המקצוע שאליו נטו תמיד המחות החדים, המדייקים, והמקבלים על עצמם לחדור אל הדברים הקשים. בטוח אני, שבישיבת ליסא לא היו מנסים ללמוד ולהבין היטב את הלכות קדוש החודש, וכנגד זה הנני בטוח, כי בתקופה הראשונה שבוולוז’ין נמצאו זעיר שם איזה נלבבים אשר חתרו לכבוש את ההר הזה. אין כאן גנוּת ושבח, אלא הבנת הבדל המזג, הכשרון ונטיות הנפש. כשאומרים זה מכבר, כי בשיטת הגאון יש ניצוץ של השכלה – זו היא אמת ממשית. הסיבה היא אולי קרובה. גם בחיים גם בלמוד יש נטיה אַסצֵיטית. נטיה להתענות ולסבול, ויש גם נטיה שכנגדה. הגאון היה אסציט בחיים, והיה אסציט גם בלמוד. בשביל להבין הלכות ברכות, או דיני ממונות, אדם צריך ללמוד, להשכים ולהעריב: להתמיד, וכשלמד – לחזור על למודו. אין ספק בדבר זה, אבל בשביל להבין את המדידות במס' עירובין ובמשניות כלאים ואת העיונים במס' ראש השנה ואת הלכות קדוש החודש של הרמב“ם – צריך הלומד ליגע את מוחו בענויים קשים מאד. נדרים עם הר”ן – זה למוד יפה; אפילו הש“ך הלכות טוען ונטען סימן ע”ה, מובן שאיננו להדיוטות, אבל יש בו התעמלות דיאלקטית בדברים היקשיים נאצלים, והם, לפי הערך, דברים קלים מאד, כשנשוה אותם לעומת איזה חשבון מסוכסך. עוד במקצוע אחד, לא כל כך מדעי, אבל לא משולל הערך לגמרי, נראה ההבדל. כמו שהלמוד הרציונאלי בתלמוד היה מושך אל החלקים הקשים והמדעיים שבו, כן גם הלמוד הרציונאלי שבמקרא היה מושך אל הדקדוק. בפולין, למשל, החלה ההתרשלות, הבאה מחמת העצלות, התמזמזות האנרגיה התרבותית והמשטרית, לפעמים מין גדלות ולא-נפקא-מינה, nonchalance, ועפ“י רוב סתם הרחבה, “בעקוועמליכקייט”. נקל לבטא בהחלפת אלפי”ן בעייני“ן, בערבוביה של תנועות – מלבטא את התפלות עפ”י דקדוק הלשון. זה הוא למוד הדורש יגיעה גדולה עד שיקנהו האדם, ואח“כ דורש הוא כח-סבל לשמור את החוקים הקבועים. אין כל אלה באים מן הלב, אלא מן המוח. מדגיש אני דבר זה, מפני שעל ידו נבין את הטעם העמוק הצפון ב”אמרי אינשי", השגור בפי היהודים בפולין, שהליטאי הוא אפיקורס. במימרא פוֹלקלוֹריסטית זאת, שמצד הטנדנצי היא נראית לנו כמכוערת מאד, יש חוש פסיכולוגי חד. עומק ההשתשרשות של הדעה הזאת מעיד עליה שהיא לא תמול באה. קרוב בעיני, שהיא קדמה להשכלת וילנא ויסודה הוא ההפך שבין שיטות הלמוד ואפני ההשגה, וההרגשה שהרגישו התמימים פה, כי שם, בתוך בית המדרש, מנקב ומחטט איזה כח שכלי, שאין לבטוח בו, מפני שלא נודע לאן יוליך. – והליטאי הוא יודע הכל – פתאום הוא מדקדק. והדקדוק הלא כמעט הוא מין כשוף למי שלא למד את כלליו, ומה גם “תכונה”!

מובן, כי זה הוא אך המושג היחוסי, בפולין, בוואהלין, בפודול, התחילה ליטא להיות חשודה… ובליטא עצמה החלה המלחמה הפנימית לבצבץ מכמה צדדים, והם:

א. הבנת הדברים המדעיים שבתלמוד התחילה לחתור בביהמ“ד. בעלי הכשרון המצוינים היו מראים זל”ז, לא כמו בין תלמידי ליסא “צריך עיון” של המהרש“א, כ”א דבר קשה שבערובין, או בשיעורים. כל זה היה לפני חז"ס, ובתוך ההיקף הזה נתחנך.

ב. דברי חכמה בלה"ק נמצאו מכבר, ותלמודיים מעטים היו מעיינים בספרים ההם, אבל הדברים כבר נתישנו, וצריך היה לבהיר דברי חכמה חדשים.

ג. למוד וקריאה בספרים חיצוניים נחשבו ככלל כדבר אסור, אבל אחרי אשר מלא אדם כרסו בש"ס, ואחרי שנודע מי הוא – לא היו אוסרים לו, וביחוד הנבחרים שבגאונים לא היו אוסרים.

על הנימוקים הפנימיים האלה נוסף גם המון גורמים מחוץ. המצב החומרי והמוסרי הישן החל להתפורר. מאשכנז הורגשה נשיבת רוח ההשכלה. אל מרי הנפש וכפופי הגבות, המוכים והמדוכאים בתוך השכונות המלוכלכות והמבואות האפלות פה, באו משם אנשים מטוהרים, לפעמים מגולחים – ואעפ“כ יהודים, מלים יפות על שפתם, ומטבעות מצלצלות בצלחתם. גם ספרות חדשה באה משם. ופה החלה הממשלה להכין פרוייקטים של ריפורם, המשרך האוּסטאוו (1804) שלא לכסנד הראשון. בלאט, שפי חדר הרוח אל בתי המדרש בליטא יתר מבמדינות הסמוכות. למטה בוואהלין, בפודול, החלה החסידות עם ה”נגונים" ועם ה“דבקות”, קלה, מרננת, משתפכת. בליטא לא תפסה מקום. הגאון הטריש את קרקע ליטא לדורות לנטיעה זו. נשאר התוקף האמיץ האורתודוכסי, ובו vita minima של כח שכלי מתדבק אל המדעיות, מבקש מקום לחתור בו – בסעיפי הסלעים של התלמוד, בשאלות השמושיות, שיש בהן ג"כ איזה צד מדעי, כמו בחשבון העברונות.

נקוט בידך, הקורא, את האלימנטים של הסביבה: אורתודוכסיה מוצקת, אבל ליטאית, שכליית-קמעא, במצב היהודים – הרהורי תקונים והתחלת הנחות, ביחוד בעד אלה שיצטיינו בחכמה ובאומנויות מועילות, גאונים מעטים, אבל מעולים, מרגישים עוד איזו נטיה ל“חכמה”. ההשכלה מתחילה לנצנץ במקומות ידועים, במשפחות ידועות. פודריאטשיקים מבקשים להם עוזרים רואי חשבון, ומתרקמת איזו אינטיליגנציה, מקצתה אפיקורסית, מקצת קאזיאָננית. פה ושם – איזה מנדלשטם, איזה זייברלינג, איזה רוזנטל מבצבץ ויוצא. בווילנא מתרכזים מסביב לבית קליאצקא, ו“הבחור יהודה ליב” (זה קליאטשקא הפולאני, האסתיטי, הקליריקאלי) עוד טרם נולד. ר' ליזר יאשינובקיר, אפיקורס חד ומהתל, מקרב את המשכילים הראשונים. מורשא מספרים נסים ע“ד ר' אברהם יעקב שטרן. מהנדס – וקרוב למלכות. הנסיך הגדול קונסטנטי נוסע ברחוב בעגלתו, ורואה אותו מרחוק, ומצוה לרכב לעמוד, וקורץ עין לשטרן, ושטרן נגש אליו, והוא יצוהו לשיר “מה יפית”, אז ימאן שטרן והשיבהו דבר-מה בשפת צרפת, ואז יזכור קונסטנטי ואמר: אַה, אַה, זה הוא מן האקאדימיה. ומאשכנז מושכת ההשכלה המנדלזונית בכל זוהר קסמיה. תקופת “המאספים” כמעט כלתה. היו חתומים אחדים בליטא. ובודאי נמצא גם איזה חתום בביאליסטוק.לפי שאני זוכר משיחותיו של הזקן היה המנוח, הבלשן, ר' יחיאל מיכל זאבלודובסקי (בעל בית מרקחת, והיה כותב ב“המגיד” הערות תלמודיות-פילולוגיות), נותן לו ספרים.פ”א השאילהו ליזר יאשינובקיר ספר בחכמת ההנדסה בשפת אשכנז. מובן, כי אשכנז היתה האידיאל. ומגליציה בא הד קול חכמת ישראל. ר' נחמן קרוכמל, ר' הירש חיות, ר' שלמה ליב רפופורט, שמשון בלוֹך. קנים קנים של השכלה החלו להעשות גם מחוץ, גם בארץ. מאיטליה היו מספרים ע“ד התחדשות היהודים. רומאנטיק של שד”ל ושאר משוררי “טריאסטי” והאפיקורסות של יש“ר, שהיה כותב בסגנון “אברהם אבינו”, כפתגם בעלי ההיתול. מרכז קטן של השכלה היה בבראדי. אודיסה היתה עוד פחותה מכלום. ניצוץ – בזאמושץ. ביאליסטוק בעצמה לא היתה עיר של בטלנים, אדרבה, עיר שהיתה לפנים קרית וואיעוואודסטווא, ואח”כ חליפות עברו עליה ואיזו אינדוסטריה החלה להתפתח, ואנשים סוחרים ואשכנזים באים, ואפשר להשיג איזה ספר למקרא – ומספרים ע"ד המצאות חדשות, כח הקיטור, מסלת הברזל – באנגליה.

ומוח הצעיר מתחדד וחותר להבין: כיצד, כמו שהוא רוצה לבין את המשניות של מסכת כלאים, והוא חוקר ודורש, קמעא מספר זה קמעא מספר אחר, ואומרים עליו בביהמ"ד שהוא בעל חשבון, ואחד ממתנגדיו מקנא בו, והוא מתנגדו, בקי באבן עזרא ומדקדק גדול, וחיים זליג איננו בקי באבן עזרא, ואיננו אפילו מדקדק קטן, ושואל: מה אתם פונים אליו? מה אתם נמלכים בו? איזה ר' שמעלקי הוא? מהיכן הוא יכול לדעת חשבונות? – והמצדד בזכותו ר' גרשם (על אודותיו אספר עוד) אומר: קשיא על מעשה? יש לו ראש טוב, ויודע חשבון. אמור מה שתאמר, והוא הלא מבאר היטב דף גמרא בעירובין.

נבא ר' גרשם ולא ידע מה נבא. מבאר היטב – זה הוא העיקר שבעיקר בכל כשרונו של חז"ס.

כך גדל שם חז“ס בקרן זוית, בביהמ”ד של ר' מאיר ניחא’ס, בסביבה זו, תחת ההשפעות האלה מקרוב ומרחוק.

ג

חז“ס היה בעל חשבון מתוך התלמוד. בהתפתחות דעתו ובקניניו השכליים במקצוע החשבון, היה התלמוד מבצבץ ועולה בתוכו, כמו שהוא מבצבץ ועולה באיש איש מאתנו, חניכי ביהמ”ד, בהגיון פילולוגי, סוציולוגי, או אפילו בפנטסיה של שירה. ההדיוטות אינם מבינים זאת; הקראים שלנו, דלא ידעו מה דקאמרו רבנן, עומדים לנוכח דברים שאי אפשר להם להבין כלל, או להבין את כל עמקם. הם חסרים עולם שלם של מחשבות וציורים וסימבולים. או יש שהם חושבים, כי התלמודיות הזאת היא דבר מלאכותי, ארכיאולוגיה בעד בני הדור הישן. השקפתם דומה אל השקפת התיאולוגים המלאכותיים האשכנזים, הרואים את התלמוד כראות איזו פּומפּיי. באמת תלמודיות זו היא רוח-חיים ידועה, שהלכה הלוך והתפתח במשך הרבה מאות שנה, ותחדור לחדרי הלבבות, ותתמזג עם המוח והדם, ותסתבך עם כל הסתכלותנו על העולם, בין על עולם המוחש וההויה, בין על עולם האצילות.

ואם יצייר אדם בדמיונו דבר זה בפשטותו הגסה: יש כך וכך ספרים, שקוראים להם גמרות, ובהם כתובים דברים כאלה וכאלה, והמלמדים מורים מתוכם למודים שונים לתלמידיהם, או הבחורים היושבים בביהמ“ד לומדים בעצמם, או שומעים שעור – ואח”כ, גם כשהם יוצאים לאויר העולם החיצון, ונעשים מה שנעשים, ומתרחקים כמה שמתרחקים ממקורם הראשון, אינם שוכחים גרסא דינקותא – ואם איש כזה נעשה עורך-דין בערכאותיהם, חדוד שכלו של הש“ך ניכר בסניגוריתו בבי”ד, ואם הוא סופר ומשורר – הבוהן המתנועעת התלמודית עושה בו תנועות רפלקסיות בלי-רצון, ואם הוא, למשל, מהנדס – עולות מילין דרבנן על זכרונו – אם כה, ורק כה, יצייר אדם לעצמו את השפעת התלמודיות, פילוסופיתו תהיה פילוסופית בורסקי, בריאה מאד, אבל טובה לגבי עניני בורסקות, ולא לגבי ענינים לאומיים וספרותיים ונפשיים, דקים מן הדקים.

כל בעל מחשבות יבין, כי אין לך סבה ותולדה, שאין לפני הסבה כלום ואין אחרי התולדה כלום, ובכן – גם הספרים, שקוראים להם גמרוֹת, אינם איזו סבה ראשונה, כפתקא דנפל מרקיעא, אך הם בעצמם תולדה של הרבה סבות שהולידום, שהחזיקום. הספרים האלה הם התגשמות חוג-המחשבות של חלק נכבד בעם, חלק הלומדים. זה הוא כח שעשה את דרכו בחשאי, במעמקי היצירה, לפני ולפנים מן החדרים ובתי המדרש, והוא מקושר ומסובך גם בהאמונה גם בהגלות, גם בהמסורת גם במה שנתקבל מאת אחרים. לא היה בשכונת היהודים מקום יותר חשוב מביהמ“ד. בין עמים אחרים לא היו המוח והלב מצומצמים כולם בבית הכניסה שלהם; ישב ישבו גם בבית המרזח, וישירו שם שירים. או היו יוצרים לשדה ומשוררים שם. ובכן הרגשת העם, תסיסתו הפנימית, שמחתו או התמרמרותו היו מוצאים את המלה המבטאת אותם בהרבה מקצועות מחוץ ל”ביהמ“ד” שלהם. לכן חשוב הדבר מאד, לקבץ למשל את זמירותיהם, את הגדותיהם ואת מימרותיהם, למען הבין על פי אלה את צורתם, את מזגם ואת מהותם של רוב בני האומה. אך בינינו – קחו נא את השירים ואת ההגדות שאינם מביהמ“ד! לא נחפץ לאמר, שאין להם שום ערך; יש גם בזה איזה ניצוץ של הופעה רוחנית, ואנחנו העניים, נוקיר עוד יותר את הגרעינים האלה אבל אחרי כל הזמירות עם-הארציות, שירי הערש, או ההגדות של יושבי קרנות – כי שירי שדה אין, ובחנויות לא היה פנאי לשיר – מה הם בניני האב שבהם מצומצמים כל מושגי השכל והדמיון? שוב הדברים המפנקים את התורה. ביהמ”ד היה המרכז התמידי.

אתם מוצאים בין בנ“א שיש להם נטיה וכשרון ספרותי כללי, חזיוני, צבורי – תלמודיות משולבת בנפשם, וכן גם בין אלה שיש להם כשרון מדעי. אם יאמר אדם שהאנשים האלה הם משועבדים לתלמוד, וע”כ לא יוכלו להיות חפשים – זאת היא אולת מאין כמוה. האנוכיות שלהם עצמותם הפרטית, עם כל שאיפותיה ומגמותיה, יכולות להיות חפשיות בלי מצרים ובלי מעיקים, כזה שהעולם הקלאסי, למשל, חי בו ובכל זאת הסתכלותו היא צרופה ומזוקקה, דעתו צלולה, ורצונו הטבעי כביר ונערץ. אין בזה שום מחנק ומועקה; אפשרית שאיפה לעוז ולחיים חדשים, וגם יש בשאיפה כזאת יתר אומץ מתוך שיש בה התפרצות והתמרמרות, ונשאר רק דבר שבאמת לא נתן להקל את ערכו: ריח תורה. חז“ס בלי תלמוד, בלי סוד העבור, בלי “שאלת שמירת שבת לעובר את הים הגדול” – היה מקפּח את עיקר ערכו; חז”ס בלי דעת הסגנון התלמודי, היה מקפּח את המעלה הראשית של סגנונו, את התכונה המסגלתו כל כך להבנת חניכי ביהמד“ר. בלי תלמוד ולוא חוּנך וילמוד כסדר בבת”ס, היה ל“מוגמר”, ויעש דרכו בחיים ואז נוסף על המון הממציאים עוד ממציא אחד – אבל לחז“ס לא היה בלי תלמוד. זה היה בית המדרשי אמתי שמסורת בעלי חשבון שבתורה היתה חיה בו; זה היה לא רק ההון העיקרי בגנזיו הרוחניים כי גם הנטיה העיקרית בחנוך כשרונו ובהכנתו הלמודית. טפוס כזה לא היה אפשרי לוא לא היו יחוסים היסטוריים לחכמת החשבון בין היהודים. אבל היו יחוסים היסטוריים רבים וחז”ס היה חי בהם. ההגדה העברית היתה מקשטת את חביביה בתארי תוכנים ומהנדסים החל מאברהם אבינו ה“איצטגנין” (ודבר זה נמצא לא רק בהגדות התלמוד כי גם אצל יאָזעפוס) עד בני יששכר יוצרי בינה לעתים ועד שלמה המלך (הרמב"ן בהקדמתו לתורה) – ועד חכמי התלמוד הרבים. פה כבר יוצא הדבר מגדר הגדה, ויש באמת דוגמאות של התפתחות גבוהה בחשבון ובמדידה. שמואל ירחינאה שהיה יודע שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא; הויכוחים בין חכמי ישראל וחכמי אוה"ע (פסחים צ"ד) כל דיני קדוש החודש, ובאחרונה – האגדה, כי חכמתנו ובינתנו לעיני העמים הן תקופות וגימטריאות – נתנו למקצוע זה ערך ספרותי גבוה מאד.

להלן נמשכת בימי הבינים שלשלת של חוקרים מהנדסים ותוכנים יהודים. אין רצוני לגבב שמות. די להזכיר את התקופה הערבית, את ר' אברהם בר' חייא, את ר' שבתי דינולו, את ר' יצחק אבן שיד, שחבר את לוחות התכונה, את ר' יצחק ישראלי בעל “יסוד עולם”, את הרמב“ם, את ר' אברהם בן עזרא, את הרלב”ג, את רבי אברהם בר' שמואל זכות בעל היוחסין – למען דעת, כי זו היא מסורת ארוכה מאד, ובדורות האחרונים ר' דוד גאנז בעל “נחמד ונעים” והגאון הוילנאי ור' דוד רחבי בעל “אהל דוד” ור' יוסף פיוואני בעל “זכרון יוסף” ור' זרח איידליץ בעל “מלאכת החשבון” ועוד ועוד. כל אלה היו מורי חז“ס ומדריכיו. זאת היתה הגרסא דינקותא שלו, שהיתה חוזרת ובאה כל ימי חייו. רוב השקפותיו היו מכוּוצות במסורת זו, ואחת היא, אם היה רצונו להאמין, ששבילי דרקיעא היו נהירין, או לא היו נהירין להירחינאה – איך שהוא, אי אפשר היה לו לצאת מתוך סבכי היחוסים האלה, כמו שאי אפשר היה לו לשכוח כי בדבריו ע”ד הכוכבא דשביט הוא צריך לבאר, כי אע"פ שהירחינאה לא ידע אותו, עתה אפשר לדעת.

פה מדבר לא רק הפּוֹפּוּלריזאטור הפּקח המעשיי כמו שאומרים עתה: החנוני, בעל השכל השמושי, היודע בעד מי הוא כותב, ומי יקבל סחורתו, אבל פה מדבר איש אשר זה היה עולמו הפנימי שהיה צריך להביא את ההכשר לא רק בעד אחרים, כי גם בעד עצמו, אשר בשעה שקרא איזה ספר מדעי זר אי אפשר היה לו לשכוח את התלמוד ואת המסורת. הדבר מפתה ומגרה את הכח המדמה לתאר את חז“ס לא בדרכו שהלך אח”כ ביצאו מביהמ"ד כי אם לוא נשאר שם, ויהי לאיזה רב, עם התגברות השכליות שלו עם הנטיה אל בדיקת המדעיות של התלמוד.

אבל המסורת היא חזקה מן האנשים האלה; היא דוחה אותם לחוץ, ורק מחוץ יכולים הם להוסיף לפעול עליה, ופועלים הם באמצעים שלה, לא רק מפקחות, כדי להכריע אותה בכלי נשק שלה, כי אם בגלל אשר גם הם חניכיה, וחושבים הם שהנם מבינים אותה יותר מזולתם.

עולמו של חז"ס היה חוזר לתהו למרות חדושיו הכלליים וערכו הרב או במעט, הכללי – לוא ניטל ממנו תואר “הרב”, לוא נטרד בכל רוחניותו מעולם התלמוד.

ד

היודעים באמת את מזגו ואת מהותו של חז“ס, המקיפים את צדדיו החזקים ואת צדדיו החלשים בהבטה היקפית וכוללת, לא יעטרוהו עטרה שאיננה הולמת אותו, ולא יטילו בו פגם בעבור חסרונות שהם חושבים למצוא בו, בהביטם מנקודת השקפתם. היו הרבה פוגמים כאלה אשר שללו ממנו את המומחיות המדעית, וביחוד את העומק ואת ההכנה המספיקה. הם היו מודדים אותו במדה שהם היו רגילים בה, במדה מקובלת, כללית בעוד אשר איש כחז”ס לא ניתן להמדד בקנה מדה כזה. חז“ס היה הופעה רוחנית בפני עצמה. לפי טבעו לא היה כלל וכלל מן המלומדים היסודיים המתמידים, הנוקבים ויורדים עד התהום, ויודעים את הדבר שהם לומדים, עם כל דקדוקיו ותגיו. למדן-עמקן כזה עשוי לכווץ ולצמצם את שקידתו במקצוע אחד, לפעמים בקרן זוית אחת שבמקצוע ועפ”י רוב הוא מוקף וגדור מכל צד, יודע ענף אחד שבחכמה ידיעה שאין עמוקה ממנה וזה הוא רכושו שבגנזיו הרוחנייים, וזוכה למעלת ספיציאליסט עמוק-עמוק. אדם כזה צריך להיות מטבעו סובל, קר-רוח, מתמיד כובש יצרו, מתון, בלי התרגשות תוססת, בלי קפיצות ובלי ברקים – מראה תרשיש של פרופיסור דיקן, זריז כשומשמנא, חופר ומעבד את תלמו, את תלוליתו. הטפוס הזה הגיע לידי שכלול בין האשכנזים, שהמלומדים היו ביניהם למעמד, והאכסניות של תורה קבועות, ויש להן מסורת.

החפצים להלביש את חז“ס איצטלא של עמקן-פּידאנט יסודי אינם יודעים עד מה את תכונתו. בראשית הפרקים האלה כבר נאמר: את ההערכה המדעית-הלמודית יעשו המומחים, ופה תבוא רק ההערכה הפסיכולוגית. אבל דבר אחד צריך להאמר גם פה מפני היותו אמת לא רק מדעית, אבל גם פּסיכולוגית: בבית המדרש היו אומרים: סלונימסקי התוכן, סלונימסקי המהנדס, סלונימסקי המוכנאה, סלונימסקי – הוֹמבּוֹלדט העברי. הפתגמים האלה נתנו מקום לאחרים לבוא ולתהות על הקנקן: הומבוֹלדט העברי – האמנם שוה סלונימסקי להומבולדט האדיר אשר גשם ויגלם בתוך עצמו את כל התפתחות ידיעות הטבע בדורו? אבל השואלים האלה לא הבינו כי, ב”אמרי אינשי" זה אין הערכה, אלא חיבה יתרה והתיחסות ביהמ“ד אל חניכו שיצא ממנו, ומספרים עליו, שהיה ל”משנה למלך" או שהיה ל“הומבולדט” וכדומה.

החושבים כי חז“ס היה אסטרונום כבסל, מהנדס כגאוטש, ומוכנאה כאדיסון הם מוסיפים גורעים. האומרים: חז”ס לא היה שטחי, ולא ניכר בו פזור הנפש והרעיון למקצועות שונים ולא התפוצץ ולא התפורר לרסיסים – עומדים בנגוד מוחלט אל האמת. מתוך השבחים האלה באו אחרים לידי גנות קיצונית, כי כשתהיינה אלה ההקדמות – אזי רשאי המבקר לדייק על כל קוץ וקוץ ולדקדק עם הספיציאליסטים כחוט השערה. לא די שיש בכל ההערכה הזאת תמימות יתרה, יען כי באמת אי אפשר לאדם להיות אסטרונום ופילוסוף דתי-פסיכולוגי (“מציאות הנפש”), מוכנאה ועוסק בעברונות – במומחיות עמוקה ושוה, לא די אנו אומרים שהדבר הזה הוא לא אפשרי, אבל הוא גם לא מצוי, וההתמדה הדרושה להשגת כל מיני מומחיות אלה, ההתמדה הארוכה מאד, והגדורה מסביב – לא היתה כלל מתכונות טבעו של חז"ס. הוא היה יותר או פחות מזה – הבוחר יבחר – לכל הדעות נבדל מזה. הוא לא היה “מתמיד” כי אם “עילוי”; הוא לא היה “בקי” כי אם “חריף”. זה היה חותמו בחטיבה המיוחדת לו מאת הטבע. הוא לא היה מלומד עמל ויגע כשור פר אך חפשי ומעופף כצפור דרור. מזגו לא היה כלל מזג-מלומד, כי אם מזג ממציא, מחדש – מרתת, מרתיח. עמקנות ומומחיות לא היו בו כלל, אבל היו בו רוח היצירה ועוז החיים במדה רבה מאד. בער בער בו עד אחרית חייו רצון טבעי כביר ונערץ, רצון לכבוש את המדעים, להמציא, להצטיין, לחדש; האנכיות שלו, עצמותו הפרטית עם כל שאיפותיה ומגמותיה היו מצוינות וחזקות מאד: רגשנות שאיננה פוסקת, התעוררות שאין לה סוף – ועל כל אלה מוח מעולה.

שגרא דלישנא הוא: ראובן למד דברים שונים, אבל ידוע הוא מכל מקצוע אך מעט; שמעון למד דבר אחד אבל את הדבר האחד הזה הוא יודע על בוריו. סך-הכל אחד הוא. אבל כל הערך הזה הוא נושן ושטחי. אי אפשר לאמר על חז“ס, כי למד מקצוע אחד וידעהו על בוריו. המקצועות אשר למד היו שונים מאד. נראה כאילו רצה להראות בעיני הרבנים כלמדן בקי ומובהק בכל הש”ס והפוסקים עד כדי ה כרע באיזו שאלה נוגעת להלכות חמץ ומצה, ובאותה שעה – כאבטוריטיט להמצאת צפּוי בדיל בעד הקדרות. זאת היא בהכרח דיליטאנטיות שטחית-מרוקעת, קרום דק מאד פרוש על פני מישור רחב. ובכן מבחינה זו, ר“ל בגדר השאלה, אם היה חז”ס “מלומד עמוק”, “מומחה למקצוע אחד” או היה מה“יודעים דברים שונים” לא ימצא אף איש אחד ממכירי מוחו של חז“ס שימנוהו לסוג הראשון, ולא לאחרון. ולא זה הוא העיקר, ולא זה הוא קנה המדה. אפשר להיות מומחה למקצוע אחד, ולהיות קבור בתוך איזו שדרה מדעית בלי הביא תועלת חשובה; אפשר לדעת דברים שונים, אפילו קטעים קטעים קטנים של דברים שונים, ולהכניס עכ”ז לתוך הדברים השונים האלה איזה קורטוב משלו, איזה קרן זהר נפשי, איזה ניצוץ המצאה, או איזו תחבולת הסברה, לוא גם איזה חדוד. במה דברים אמורים, כשיש בגנזיו הרוחניים של האדם מלבד מה שלמד מתוך הספרים דבר משלו, וכשסובב בו הגלגל של התחדשות החיים וחלוף הכחות הפנימיים – בלי ליאות.

אלף פעמים היה סלונימסקי אומר וחוזר ואומר זאת בשיחותיו הצוהלות והמחודדות: עשיתי רושם על הומבולדט; קניתי את לב בסל (זה היה פרוסי כגליד כפור מרוכס על כל כפתוריו עד הצואר כפקיד); התהלכתי עם יעקוֹבי – הגע בעצמך במה יכולתי אני, היהודי הביאליסטוקי, להצטיין לפניהם? מה יכולתי אני להודיעם ולא ידעו? אבל, ראשית, עשיתי רושם, כיהודי ביאליסטוקי, כלומר בתור קוריוז ושנית, יש אשר הרציתי לפני המומחים ההם איזו פלפלא חריפתא, איזו שאלה קטנה בחשבון – זה היה התלמודי הפקח והלוהט בניצוצי המצאות שבא כאושפיז מעולם אחר, ויפלא את הלבבות. זה לא היה השקדן המעמיק בלי מגע ומשא עם מקצועות ותחומים שונים אבל זה היה העילוי השנון בעל הכשרונות הטבעיים הנפלאים. כשמעיד עליו רבי נחמן קרוכמל, כי לא נשאר עומד כ“א נכנס לטרקלין של החכמות הללו בכל מקצעותיהם, עלינו להבין, אחת כי גם רבי נחמן קרוכמל, גאון בהסתכלות גדולה על קורות עמנו, תלמיד מובהק של היגל ושלם בחכמות הלמודיות, ראה את חז”ס לפי מדת שלמותו, ושנית, זהו סגנון עברי של הסכמות. הכרת ערכו האמתית והעקרית של חז"ס ניכרת ביתר דברי קרוכמל “יודע לאמן ולכלכל דבריו במשפט סדר נכון” וכו'.

בפרק הזה הותוו אך הקוים היסודיים של קלסתר האישיות המיוחדת במינה אשר למרות הפּזור בכמה מקצועות, למרות חוסר הפידנטיות הפּרופסורית והעדר ההתמדה הקופאת והעמקנות המדקדקת היו בה סגולות ידועות ופרטיות שהכינוהו לפעול ולהשפיע באופן מצוין. הונו המדעי של חז“ס, בשעה שהיה לסופר, ישוער בלי גוזמה פניגירית ובלי גרעון, באופן קרוב מאד אל האמת באופן הזה: הוא היה תלמודי מובהק אך ראשו ורובו בחלקים המדעיים שבתלמוד, הוא לא נמנה בין הבקיאים או בין המופלגים בהוראה בדיני ממונות וכיוצא בזה אף בימי נעוריו, אך ידע ידיעה רבה את הדברים הנוגעים לחשבון, למדידה, לעברונות, ויותר שידע את הדברים האלה ידיעה שנקנית ביגיעה ובהתמדה, ידיעה יסודית ועמוקה, היה תופש אותם בחודו של מוח, ומצרפם בצירופים של חריפות סוביקטיבית בכח הממציא ובכח המסביר נפלא במינו, לוהט ורותח במזגו, נוטה לצד שנטה אליו בהתפעלות נלהבת. חץ מזה הביא עמו ידיעה רבה במקצעות שונים שבספרות העברית מימי הבינים, ביחוד מהספרים הנוגעים אל הלמודיות – ועל אלה הוסיף ידיעות שונות הנדסיות, אסטרונומיות, טבעיות, שלמד מתוך ספרים אשכנזים – לא בכמות רבה ולא בהתמדה עמוקה מתחלה ועד סוף כי אם מה שחטף באותן צבתות החוש העילויי התופש והתוסס. זה היה יסודו הראשון, הקרן הקימת שבו, שעשתה פירות ופירות הפירות, וגם נוספו עליה סניפים מתוך קריאה, מתוך מו”מ עם חכמים גדולים ומתוך התפתחות עצמית. אבל מה שהיה חסר לגמרי מכבר, היה חסר גם להלאה. אל הפילוסופיה המופשטת לא היתה לו נטיה והכנה כל עיקר. אחרי הדקדוק ופילולוגיה לא הלך לבו – לא בנעוריו ולא כל ימיו. החוש הפילולוגי וההרגשה הביליטריסטית והפיוטית לא משכו את המוח השכלי המחודד הממציא המצאות כדי למצוא חשבון וכדי להראות נסיון במעשה. הוא היה בעל התפעלות גדולה, אך ההתפעלות הזאת נתעוררה בו בכח היותר חזק מסביב לנצחונות מדעיים ממש: הטלגרף, החשמל, וכל שאר התוצאות האכספּרימנטיות של דורותיו והמסתעף מהן. אל כל התפתחות הספרות הכללית לא היו לו יחוסים פנימיים, אבל יחוסים פנימיים היו לו אל התפתחות ההמצאות החדשות – יותר מאשר לאיזה פרופיסור ספיציאליסט עמוק ומומחה הרבה יתר ממנו.

הוא הביא עמו תיכף ליציאתו הראשונה על שדה הספרות המדעית איזו התקשרות-נפשית עם התפתחות המדעים, התקשרות נפשית שקולה כנגד כל מיני בקיאות ועומק הידיעה. הרכוש לא היה רב ביחוד בתחלתו אבל ההתלהבות היתה רבה; הכרת ערך עצמו היתה גדולה מאד; האמונה והבטחון בעצמו, בכשרונו וגם ביעודו – היו חזקים; ועל כל אלה משוך היה חוט של עצמיות נפרדת, של מקוריות נבדלת. אלה הן הסבות האמתיות שעשו את חז"ס להופעה רוחנית אדירה ונפלאה מראשית התגלותה.

---

אישי "היום"

מאת

נחום סוקולוב

[א]

בי“ז ביוני לש' 1885 הגשתי לידי המזכיר הראשי בבית שלטון הדפוס מאטווי סטאניסלאוואוויטש אדיקאייווסקי – בפטרבורג, כתב בקשה בצירוף תכנית. ביקשתי רשיון להוציא לאור בווארשה עתון יומי עברי, בשם “הדור”. בעריכתי אני, ובתור מו”ל (כלומר בעל הון), המנוח זיגמונט פולמאן ז“ל שהיה אחד מידידי נעורי – זה היה הצעד הרשמי. המחשבה שקדמה למעשה, נזרעה, נקצרה, נדושה ונטחנה במאה מועמות, ויכוחים, חשבונות שהיו לנו במשך הרבה ירחים מקודם. “ביקשו חכמים לגנוז” משא ומתן זה, שמא תשלוט בו עינא בישא. הדבר נשמר בסוד כמוס כל כך, עד כי הרבה קודם להגשת כתב הבקשה בפטרבורג כבר הגיעו אלי המכתבים הטיפוסיים במעטפות גדולות, דקות ותכולות, עם הכתובת “זיינער וואהלגאבארען”, מעיירות גליציה, מאת מבקשים את גליונות “הדור” – ל”מבחן". הפרספקטיבה היתה מזהירה.

אלא שמאטווי סטאניסלאוואוויטש, בקבלו את כתב הבקשה מידי, משך ושירבב את כתפותיו למעלה, כשעתר ענן הסיגריה יורד מנחיריו, ורטן בהברת החוטם: “עוד דג אחד בשביל הביבר שלי”. למרות יחוסו הפולאני, כמו שמעיד שם אביו, היה זה טיפוס צ’יכובי מן המובחר. לא עברו עשרים וארבע שעות מעת אשר סעדנו “אצל מידוויאיד”, והיינו ב“רעוויודראווין”, וכמדומני שהשקיתי את הצייה של גרונו לרוויה, ועתה במשרד כמו לא הכירני, ומה פירוש “הדג” ו“הביבר”? דרכו של זה היה להתיז בשיחת-חולין מלים מפוצצות ממשלי קרילוב, אבל מה ענין “הדגים” – לא ידעתי. דבר אחד היה ברור לי: שאין תקווה.

בט' באבגוסט לשנה הנ“ל – עדיין המכתב שמור בארכיוני – הגיעה לידי תשובה רשמית מבית השלטון הנ”ל. חתום עליה הנשיא: יעווגעני מיכאילוביטש פיאוקטיסטוב, ותחתיו לצד שמאל: המזכיר מאטווי סטאניסלאוואוויטש אדיאקאייווסקי, להודיע לי, שאחרי העיון במכתב-בקשתי וכו' בנדון וכו', לא נמצא לנכון לתת לי את הרשיון. – קיפלתי את המגילה ההיא, והנחתי אותה אל התיק, שבו מונחות ההצעות שלא הוגשמו.

נשאר רק הרהור קל, אשר שמינית שבשמינית של גאוה היתה בו – הרהור של זכות בכורה: היות ראשון ש“הרה את הרעיון”, אבל גם הרהור זה נהרס בלי חמלה ברבות הימים. ה“מבקר מטעם” בימים ההם, מומר מיסיונרי, שמו ראפפורט, שהתפרנס, בפרק האחרון לשחפת שלו, מן הצנזורה העברית על יד אותו שלטון בפטרבורג, הראה לי חבילי חבילין של “פרושיניות” בדבר עתונים יומיים בעברית, שכולם נדחו. הרבה מהן היו מלוות (הלמד שרוקה) במכתבי המלצה מאת נאצ’לניקים, גוברנאטורים, גיניראלים, וגם ארכיירייאים; לאחת מהן היו מצורפות חתימות-יד של גל “הזשאנדארמסקי קארפוס”. הן באו מווארשה, מוילנה, מביאליסטוק, מקובנה, מריגה, מקיוב, מאודיסה ומקישינוב – מאת יחידים ואגודות, בתי דפוס ומוכרי ספרים, מאת “כל אשר אלהים בלבו”. כל החומר נמסר לשלד משומדי זה, למשמש באצבעות הרכות השחפתיות. נרתעתי בראותי גם את מעשה ידי טובע שם.

ובכן “הלכה” עוד גם “חמורו” זו של “טרפון” שכמותי. כוונתי: אפשרויות טענת הבכורה של רעיון ראשון להוצאת יומון עברי. כסבור הייתי, שאני הריתי את הרעיון הזה בראשונה והנה עדי, תעודותי! אבל הקולקציה הראפפורטית הרימה גם את העטרה הזאת מעל ראשי! ככה נפתר לי גם “דבר הדגים והביבר”, שנזרק מפיו של מאטווי סטאניסלאוואוויטש. אותה קולקציה של “פרושיניות” – קודם שנתגלגלה לידי ראפפורט היתה כבר מונחת בקופסא שלו. זה היה “הביבר”; וכתבי הבקשה – “הדגים”. מדוע לא הזכיר לי את הדבר הזה, אף ברמז קל ביום שלפני ההגשה? יען כי שני מאטווי בן סטאניסלאוו היו: זה “שאצל מידוויאיד” לחוד וזה שבמשרד שלטון הדפוס לחוד. “אצל מידוויאיד” התחיל אחרי הכוס הרביעית לשוחח עמי פולנית ואחרי החמישית – הראה נטייה יותר לנשקני על פי, ולא נפטרתי מקרבת בשר זו אלא באמתלא שיש לי צינה קלה וחוששני שמא אדביק בו את הנזלת שלי; ובמשרד – העמיד כנגדי פנים תוהים רוסים צ’ינובניים, וזרק אלי “מילי דרבנן” של קרילוב הזקן.

זכורני שבקרב החוגים שלנו בווארשה ובפטרבורג, כשהיו חבריא מספרים בהלכות עתונות וספרות, היתה השיחה מהלכת בקלא דלא פסק, שהראשון למשתדלים להוציא לאור עתון יומי עברי היה מר בערנהארד נאטאנזאהן. לא היה זה סופר שיצאו לו מוניטין בעולמנו, ולא עתונאי מפורסם, אבל היה סוחר בספרים של סופר מפורסם ריב"ל. והיה סובב בערים – אדם הגון, בעל צורה, חובש איצטוונה לראשו, ומדבר גרמנית בסגנון משכיל רוסי, בעלי יחסים וקשרים שהיה מוכשר לקבל מכתבי המלצה מאת הפרופסור פירוגוב, ומאת יואן הקרונשטאדטי, ומאת… קיסר ברזיליה: דון פדרו. גם זה השתדל ולא עלתה בידו.

ובכלל חקירה בטלה היא: מי היה “הראשון” שהמציא אמצאה זו, ומי רצה להו“ל יומון עברי? אני הייתי שואל להפך: מי לא המציא את הרעיון הזה? מי לא רצה אז ליסד יומון עברי? היו אך שני עתונים עבריים נפוצים ברוסיה: “הצפירה” ו”המליץ“. אילו הותרה הרצועה, אז בוודאי היו עשרים שלושים עתונים, אלא שהמשטר הקונציסיוני עיכב. “המשרה” של “רידקטור” היתה מונופולין ופריווילגיה. רבים שאפו אל הכבוד העליון הזה; ועוד רבים חשבו שזהו עסק שבעליו חותים על ידו זהב כאפר כירה. איש לא ידע, שהמו”ליות היא עבודת פרך, והכבוד הוא “מלכותא בלא תגא”, ממשלה של נייר, מעוררת קנאה וריבה, מחאה וקנתור וסכסוכים עם הבריות; ושל“הצפירה” היו בשנות השובע שלה אלפיים וחמש מאות ול“המליץ” – אלפיים חותם, עם מודעות מועטות חינם או בחצי חינם, וששני המונופוליסטים: חיים זליג סלונימסקי (חז"ס) ואלכסנדר צדרבוים (אר"ז) התפרנסו בדוחק. ואין צורך לומר, שאיש לא ידע מה טיבו של עסק עתון יומי, כמה ממון וכוח צריך להשקיע בו, ולא רק כמה כשרונות מנוסחים ומומחים צריך לצרף בהרמוניה מתאימה, בלי חסרון ובלי עודף, אלא גם כמה מן האלמנטים המוכניים, הכלים והמכשירים צריך לסדר, כדי שיהא המנגנון הולך ועובד כמשפטו. איש לא הרהר, שהבסיס העיקרי לקיומו של עתון הוא חלק המודעות. העיקר הזה נחשב כקליפת השום. חשוב חשבו רק ע“ד מאמרים וע”ד מספר החותמים. אם בימינו אלה נקודת-התורפה של העתונות הגדולה בארצות הגדולות היא, שנעשתה קיבולת פיננסית רברבית ואחד מסניפי הרכושנות, הן שהיא עסק של רווחים או של הפסדים כבירים, בימים ההם, ימי הבטלנות והתמימות, עמדו הבריות על הקצה שכנגד, והשאיפה היתה שאיפה של געגועים, מעין הליריקה של “המאספים” בקניגסברג אל “השפה השרידה היחידה”, עריגת הנפש אל המלה העברית בכלל – מדוע רק אחת לשבוע? קצרה הנפש לחכות משבת לשבת! מוטב בכל יום. הבו “מאמרים”! מוטב עתונים עבריים!

[ב]

לקדימתי בזמן בהשתדלות להשגת הרשיון להוצאת עתון יומי, או לקדימת אחרים אף לי – אם יש ערך כל שהוא, איננו אלא כרונולוגי בעד מי שרוצה לכוון את שעת הורתו ולידתו של הרעיון, כשהוא לעצמו בלי גישומו. לעומת זה יש ערך של ממש, בשביל גישום רעיון העתון היומי, בעובדה ספרותית אחת, שהפתיעה את עולמנו העתונאי העברי הקטן בשנת תרמ“ד (1884) – העובדה הזו היתה התייסדות “האסיף” שלי בשנת תרמ”ד בוורשה. ואין כוונתי אל השפעת השנתון עצמו להתקדמות השפה והספרות העברית, ואל פעולתו החינוכית והקולטורית, בתור מקום הופעה קמייתא של חכמים כר' אליעזר אטלס, כר' חיים יחיאל בורנשטיין וסופרים כפרץ, פרישמן, ברדיצ’בסקי ועוד רבים אשר “קיבלו” את הדרבונות הראשונים שלהם על שדה-המערכה הזה, כי לא הבכי עסקנן כאן. כוונתי אל הצד המסחרי של הוצאה-לאור זו: “האסיף” נפוץ תיכף ליציאתו במספר עשרת אלפים ספר, ולאט לאט נוספו עוד כחמשת אלפים – במספר כזה היו נפוצים רק ספרי “רומ”ל"; אבל שום ספר מהספרות העברית החדשה לא נפוץ מעולם במספר גדול כזה ובזמן קצר כזה.

כבר היה הדבר לשיגרא-דלישנא מעוכה, שבימים ההם ספר עברי היוצא אלף לשוק והיו לו, לכל הפחות, עשרת אלפים קוראים, אבל מעשה שהיה כך היה, ואין המחשב חשבון זה עובר “בלא תוסיף” כי אם “בלא תגרע”. לולא שנאתי כל כך את “המליצה הנכריה” וביחוד את זו הטפשית, שסיגלה לעצמה את כל המונחים של קסרקטין ושדה הקטל, הייתי אומר שאותה שעה של כיבוש היתה אופנסיבה עצומה על כל החזית כנגד חילות האויב: “עם הארץ”, ולא “אופנסיבה” אחת, אלא כמה וכמה. אחד הגורמים המסייעים להצלחת מכירה גדולה זו היה המחיר הזול הקיצוני. זה היה ספר של הרבה מאות דפים, כולו חומר חדש ולא ספר “רומ”ל" שניתן להעתקים ללא מספר מוגבל מתוך לוח דפוס מוכן ומוטבע באותיות. כל מחיר ספר היה רו“כ אחד. “האסיף” השני היה גדול עוד יותר מהראשון: כמעט הוכפל בכמות. נוספה לו עוד תשורה “ארץ חמדה”. זאת היתה גיאוגרפיה של ארצנו, שכתבתי בחפזון גדול עם כמה וכמה שגיאות הכתב והדפוס שאתקן אם תהיה מהדורה חדשה, אבל גיאוגרפיה כמעט ראשונה. נוספה לו עד גם מפה יפה של ארצנו, עדיין לא בכתב עברי כי לזה עוד “לא איכשר דרא” אז, אלא בכתב רומי, אבל אחת היותר מעולות שהיו אז בעולם. מפה של קיפרט שקניתי במספר גדול מאד. הכרך הזה בצירוף התשורות נמכר תיכף במספר חמשה עשר אלף. אמנם יצאתי נקי מכל נכסי, כי ההוצאות עלו בהרבה על ההכנסות, אבל כלפי חוץ היה זה נצחון כביר. לאו מילתא זוטרא היא, שחמשה עשר אלף מפות של א”י הוכנסו לבתי יהודים באלפי ערים זעירות, לתוך רחובותיהן וסמטאותיהן וחומר ספרותי כביר וחדש. בטימפו זה ובכמות פחותה או יותר גדולה נתקיים השנתון שש שנים, ו“ספר השנה” שבא אחריו, – ארבע שנים.

מאליו מובן שההצלחה לא נמלטה מלעורר התחרות. אחרי “האסיף” באה “כנסת ישראל”, בא “בית אוצר הספרות”. “כנסת הגדולה”, “האשכול” ועוד ועוד, כל אחד ואחד מצוין במינו. בשביל שנתונים לא היה צורך בקונציסיה, על כן רבו. כמאסף לכל המחנות בא “אחיאסף”. התוצאה הרוחנית מכל אותה התנועה היתה – הרושם הכללי; כי לא אלמן הסופר העברי מעמו; מן הקצה אל הקצה. השנתונים במחיר זול מצאו את הקורא העברי, ומסרוהו אחר כך לירחונים וליומנים. הם לא רק מצאו אותו, אלא גם בראוהו. הם הכשירו את הקרקע – לא לה“רעיון”, שהרי היה כללי, אלא לגישומו. גישום זה היה תלוי אך ורק בהשלטון הפטרבורגי לענייני הדפוס. השאלה לא היתה אם ראוי ונחוץ הדבר להוציאה לאור עתון יומי בעברית? כן גם לא היתה שאלה: אם ישנם קוראים עברים די הצורך? בהשמועות שנפלטו ע"ד מספר קוני "האסיף, הוסיפו לכל הפחות עוד אפס אחד על שני האפסים.

דחיפה חדשה ניתנה להמרץ של השתדלות להשגת הקונצסיה. “היון” שעמד לטון על דרך זו – לא היה מאטווי סטאניסלאוואוויטש, אלא גדול ממנו – יעווגעני מיכאילוביטש פיאוקטיסטוב, נשיא שלטון הדפוס, יועץ סתרים וכו' וכו'. את מאטווי סטאניסלאוואוויטש אפשר היה להשקות עוד פעם ועוד פעם; ואז היה מוצא היתר, אבל את יעווגעני מיכאילוביטש אי אפשר היה להעביר על דעתו; לא משום שהיה נזיר לאלוהים מבטן; ולא משום שהיה באמת ובתמים ריאקציונר בבחינת “אחור שבאחור”; ולא משום שהיה כמו שאומרים עכשיו “מגדשמי”. לא מיניה ולא מיקצתיה! יעווגעני מיכאילוביטש פירצף טיפוס אחד מן העבר של טיפוסי הפקידים הגבוהים ברוסיה של התקופה ההיא: הציניקן בן הכומר (כנראה משם משפחתו) שפקר! מין ואפיקורס מנעוריו, היה כותב מאמרים מחוכמים מאד בספרי המאספים של הרוסים הליברלים והיה מרבה לדרוש ולתור בחכמה; אבל מעט מעט נתפכח, וכהפוך רוח יום אחרי תקופת אלכסנדר השני,הפך את לבו והתפתל בהשקפותיו, ונעשה עיט צבוע מתהפך לכל הגוונין. הפסיכולוגים הרוסים היו רגילים לומר על ליברלי “שנה-ופרש” שכזה, ש“מוסר כליותיו אכלוהו כעש, ולא נשאר מנוס בלתי אם – לגלוג וניוול פה”. לא זה המקום להכנס לעומקו של ניתוח נפש זה. “מנוס” או זדון פשוט – שר-שלטון-הדפוס הלזה היה לכל הדעות כלב שבכלבים, כלב ליצני. ותקופת שלטונו משנת 1883 ועד 1896 היתה תקופה של פורעניות, כפייה, אונס קנסות ועלבון ויסורין לספרות ולעתונות ברוסיה, וכנהוג במידה יתירה של איסורין וחומרות לגבי מה שהיה מן הספרות והעתונות ברוסיה לזרע עמים אחרים (“אינורודצי”). אני ידעתי את האיש ואת שיחו. כמה פעמים אנוס הייתי לשדלו בדברים בנוגע לקנסות “הצפירה”, להפסקתה להחרמתה, ובכמה ישיבות הייתי במחיצתו בהוועדה של הסינאטור קובוקו לתקנת הדפוס אשר בה ייצגתי את עתונותנו העברית! מכל שאלה של הגיון יושר ואמת היה משתמט ונחבא לברוח על ידי בדיחותא ארסית של מדורת פתנים. כנגד רשיון לעתונות עברית חדשה היתה מרגלא בפומיה לומר: יש חוק האוסר. איזה חוק? – היה “חוזר” מיניסטראי משנות הששים לאסור הוצאת עתונים במבטאים (“נאריעטשיא”) אחרים, אבל “וואשע וויסאקאק פרעטטאסחודיטלסטווא” ראשית אין זה חוק כתוב ב“הסוואד זאקאנאוו” אלא “חוזר” שאין שאין שליטתו עולמית; שנית: כולנו יודעים שכוונתו של החזור ההוא היתה כנגד האוקראינים, וגזרה זו כבר בטלה; ושלישית מה ענין ב“נאריעטשיא” אל השפה העברית? אז התמלט מפיו הליגלוג המר: “אתם צריכים להתגאות בזה, שאנו דנים על השפה העברית כמו על האוקראינית”, הפוך בו והפוך בו – הוא באחת.

“לבול גס דרוש גרזן גס”. הגרזן הגס היה הגראף איוואן דוידאוויטש דעליאנאוו, שר ההלכה בימים ההם. האיש הזה מזרע הארמנים, שאביו כבא עלה למדרגת גניראל-מאיור בהצבא הרוסי, היה תם וישר ונדיב לב, ושיח ושיג לו עם היהודים הגדולים, והיה נוהג כבוד בחכמי ישראל – וביניהם היה הח' צבי הכהן ראבינוביץ'. ברא דמאריה דעליאנאוו סייע הרבה והאחרי השתדלות מרובה ותזכירים וחליפות הרצות-נימוקים נעתר האיש הטוב הזה לקבל על עצמו להכריע את הכף לטובה, וכפה על פיאוקטיסטוב הר כגיגית; ודעליאנאוו קריב בחיבה את זה שהתעתד להיות עורך העתון היומי העברי, ויציגהו גם הצג לפני פיאוקטיסטוב; ולא יכול זה להשתמט כמנהגו בתואנה שהחוק אוסר, כי אין שר שלטון הדפוס עם כל שלטיו ומטבעות כבודו ויועצות הסתרים שלו מעיז פניו לפני גראף ומיניסטר. אז פרח לו האיסור והיה כלא היה והרשיון ניתן להו“ל עתון עברי יומי בפטרבורג בשם “היום”, והמו”ל העורך – ד"ר יהודה ליב קאנטור.

הקונציסיה ניתנה בסוף שנת 1885 ובחודש פברואר לש' 1886 החל “היום” לצאת לאור בפטרבורג, ונתקיים עד ראשית 1888.

[ג]

“אין המצווה נקראת אלא על מי שגמרה” – וגומר הרעיון של עתון יומי עברי היה ד“ר יהודה ליב קאנטור. אומץ נפשו וכוח לבו ורוחב דעתו ערבו בעדו, כי יצליח במפעלו זה ושלא יבושו בו קוויו. הוא היה “בחור מעם”, כלומר בחור למדן מבית המדרש הישן, בן הש”ץ מווילנא, וכמו רוב סופרינו בדור ההוא – איש שהחרדים אמרו עליו ש“הציץ ונפגע”. הוא היה מילדותו בעל כשרונות טובים ושוקד על לימודיו. היה בו מרץ אמיץ ומרוכז, נפשו היתה בעיקר רכה ופקפקנית; אבל היו לה, בהשערתי, מבית אביו ורבותיו בירושלים דליטא – תכניות מוסריות קבועות עם שייכות טבעית ואורגנית לתיאולוגיה, לרבנות אולי ליברלית. בארץ של זכויות-אזרח נורמליות, ועם קו ישר של חינוך היה יהודה ליב קאנטור עם הכנתו התלמודית וסגולת אופיו הרבנית הולך תמים בדרך המלך מגימנסיה לאוניברסיטה ולמדרש הרבנים, ובסופו נעשה רב ומטיף מצוין וחובר חברים מחוכם בחכמת ישראל, והיה עולה למדרגתו של הד“ר לודביג פיליפסון או הד”ר דוד קאססל, אם לא למדרגת יאסט וגייגר. לכך נוצר ולמטרה זו התאימו מתנות רוחו – אבל בליטא ועל פרשת הדרכים בין האורתודוכסיה וההשכלה, ואחרי היסגר בית המדרש בווילנא, בהכרח נתחלק ונשתבר קו חינוכו והכנותיו. אחרי גירסא דינקותא שקדנית ומלאת-תוכן, ואחר שנים קשות של לימודי בחרות יצא לברלין להתכשר שם לאוניברסיטה ונכנס ולמד את חכמת הרפואה. שם שקד על לימודיו בהתמדה גדולה, וירב ידיעותיו בהרבה מקצועות, ויצא לו שם בין תלמידי האוניברסיטה היהודים, והפרופסורים הוקירו את חריצותו וביחוד לא זז הפרופסור המפואר העלמהאלץ מלחבבו, כי ראה בו ברכה. שמעי אז שפעם אחת שנה העלמהאלץ את פרקו על דבר מבנה האוזן, שהוא מן ההלכות הגדולות בחכמת הניתוח. ואחרי סיימו את שיעורו קרא לאחד התלמידים שישבו אז במתיבתא, לעלות על הבימה ולמסור בפניהם את תמצית ההרצאה, כנהוג. ואחר אשר בזמן השעור צפה שבקצה הספסל יושב תלמיד שהיה שקוע כולו בהאזנה ובהקשבה ורושם על פיסת נייר את כל הצורות של חלקי האוזן, שהוא הרצה על אודותיהם, רמז לו לזה לעלות על הבמה ולהיבחן, התלמיד הזה היה במקרה קאנטור דנן.

הוא עלה תיכף הבמתה, ויעמוד על יד הפרופסור והפרופסור אמר לו: אדון סטודנט, הרצה בסך את תוכן שיעורי! והתחיל קאנטור מרצה, וכמעט השמיע את המשפט הראשון, התפרץ רעש של צחוק מפי קהל הסטודנטים הגרמנים, כי מבטאו של הסטודנט המוזר הזה, בהרצותו על דבר ה“אויער”, בהארכת החולם הנוטה לסגול, ובהמשך הדיבור; בהשמאלת השי"ן הימנית השמאלית; וגם עם סיוע ניענועי הבוהן – השמיעו והראו להם מין אשכנזית דווילנא, שהביאם לידי פירפורי גיחוך, שהאולם התגעש מהם, ושכמוהו לא היה עוד באכסדרה דבי-רב-חשובה כזו. קאנטור העלוב נבוך, אך העלמהאלץ סוכך עליו בחשיבות אבטוריטתו, וגער בקהל הסטודנטים: “פראים, בהיכלי תרבות! וכי בשביל שמבטאו של זה הוא שונה ממבטאנו אתם מלבינים את פניו ברבים? הלא הוא יודע מה שרציתי ואין אחר בכם אשר הבין את השיעור כמונו! וספק בחיבה על כתפו של קאנטור וביקשהו; הוסף וספר הוסף ותאר על הטבלא! אתה הבינות אתה ירדת לסוף דעתי! וקאנטור מוסיף להרצות, והסטודנטים מתפקעים מעצירת הצחוק; והעלמהאלץ נושא ונותן עמו בהלכה; אף הוא היה מתכוון להאריך את הבחינה הזאת, להתנקם באותם התלמידים, שלא היה בהם די קולטורה לשמוע מבטא של חבר יליד חו”ל, ולכבוש את חיוכם האוילי.

ואמרו לי, כי מן היום ההוא נעשה קאנטור למחונן ומקורב להעלמה אלץ כתלמיד מובהק, ושסייע לו הרבה בלימודיו, היתה נגדשמיות בברלין מראשית שנות השבעים מאחרי הנצחון על צרפת. אבל בכלל היתה יד הליברלים על העליונה, והיהודים ישבו בשלוה. היו מספרים בברלין הלצה קלה אופינית: יהודי אחד, שבא מארץ רחוקה שאל פעם אחת יהודי תושב ברלין: “איה רחוב ירושלים?” (בשם זה נקרא רחוב אחד בברלין ששמה ישבו יהודים רבים), ויענהו הנשאל: “רחוב ירושלים הוא גבול ברלין”… בתוך הקהילה היתה יד הליברלים תקיפה; לאצארוס, גייגר, אויב ראש הקהילה; ניימאן – כולם שאפו להתבוללות. הווילנאי הצעיר ביקש מסילות אל גייגר, גם אדולף (אהרון ברנשטיין, המסביר המפואר של ידיעות הטבע בשפת גרמניה, קירב מעט את קאנטור. גם היה קאנטור יוצר ונכנס בבית הש“ץ המצויין ליזואנדאווסקי, שהכיר את אביו. במשך הזמן לטש מעט את הברתו ואת מנהגיו הווילנאים ונתאיוורף הרבה. היו לו הרבה מכבדים, מגינים, פטרונים; אבל בנוגע למזונות יכול היה לחזור על היתול המר של היינה: " פאן אלל איהרעם פראטעזשיערען – קאננטע איך פאר הונגער קרעפיערען”. היה נותן, כלומר, מוכן לתת, שיעורים עבריים בבתי אנשים פרטיים. אני נפגשתי עמו בפעם הראשונה בשנת 1875 בברלין בבית יהודי אחד, ששם נתארחתי ושם היה לו לקאנטור שיעור ללמד את בן הבית… בעל הבית ההוא, יהודי הגון, בר אבהן ובר אוריין מידידיו של אבי ז"ל מפלוצק ה' אביגדור אטלס שיצא מארצו וקבע את דירתו בברלין, קיבל את קאנטור למורה גרמנית לבנו שהיה חברי מבית המדרש. זו היתה שגיאה קלה, כי קאנטור היה מוכשר להורות עברית ולא גרמנית; אבל בשגיאה זו היתה פרנסת קאנטור תלונה. זה היה שיעורו היחיד.

שעות רחמים ועת רצון באה לקאנטור עם התחדשות הוצאת “הצפירה” השבועית בברלין על ידי חיים זליג סלונימסקי. כידוע נפסקה הוצאת “הצפירה” (לרגל המרידה בפולין) בש' 1863, ואחר כך נתמנה חז“ס למגיה (דירקטור) בביהמ”ר בז’טומיר; אחרי סגירת ביהמ“ר, רצה חז”ס לחדש את “הצפירה” בווארשה ולא עלתה בידו. הקונצסיה הישנה שהיתה בידו עבר זמנה ובטלה זכותה ושלטון הדפוס בפטרבורג מאן לתת רשות לחז“ס להו”ל את “הצפירה”, אף על פי שחז“ס העיר את כל חניכיו בפטרבורג, וכל יקירי קרתא השתדלו בשבילו, ורק כעבור שתי שנים הצליח הפורפיסור בוואלסון גם כן בסיועו של דעליאנאוו (אשר טרם היה מיניסטר אבל שימש בכהונה גבוהה אחרת) להשיג בעד חז”ס את הרשיון לחדש את הצפירה בווארשה. אבל בינתיים קודם שנתקבל הרשיון הלך חז“ס עם משפחתו לברלין, והוציא שם את “הצפירה”. זה היה פרוזדור מחמת אונס – ולא כסברתו של ד”ר בנימין זקס שכתב מאמרים בה“איזראעליטישע וואכענשריפט” (לפני כמה שנים) ע“ד קורות הספרות העברית בגרמניה וקבע מסמרות בדר, שבשנות השבעים היתה ההתחדשות העברית בברלין והא ראיה ש”התחילו להו“ל שם את הצפירה”. חבל שאלה שכותבים על דבר קורות הספרות העברית מהזמן ההוא – אינם יודעים מאומה זולת גרגרים של ביבליוגרפיה, ותולים הרים בשערה ובוראים בדמיונם “תקופות” “תנועות” ו“מהפכות”, ומוציאים את הדברים מידי פשוטם. פשוטו של דבר היה – לא שהתחילו (בלשון רבים ז.א. היהודים הגרמנים) להו“ל את “הצפירה” בברלין, אלא שיהודי ליטאי (בימים ההם נחשבה ביאליסטוק לליטא) אחרי שמלמדותו פסקה בז’יטומיר, וחזר לווארשה, ברצותו לחדש את עתונו, ונאסר לו הדבר בגזרת המלכות בפטרבורג, נאנס להתעכב בברלין, ועל כן הוציא את עתונו שם לפי שעה. כדוגמתו הו”ל הר' אליעזר ליפמן זילברמאן את “המגיד” בליק. גם על זה חזו היסטוריונים ההוברים בכוכבים, “שהעתונות העברית נוסדה בגרמניה”. ליק היתה מקודם קדמתה עיירה פולנית, ושמה עלק, רק בדורות האחרונים נספחה לפרוסיה. זוהי “גרמניה” של ההיסטוריונים. מן הצד השני, על הספר, עיירות עם קהילות יהודיות עתיקות; גראיעווא קולנו – בקולנו היה הר' זילברמאן – שוחט ובדוק ומשכיל קצת ויצא אל הצד השני של הגבול להו"ל את עתונו לא משום ששם היתה “גרמניה” והתעוררות עברית והמשך מדור המאספים כמו שכותבים בעלי ההזיה האוהבים לעוף באויר ולחשב תקופות, אלא מפני שלא השיג את הרשיון הדרוש, אילו השיג את הרשיון אזי נשאר בקולנו.

ומצא מין את מינו בברלין: חז“ס את קאנטור, שניהם היו צריכים זה לזה. חז”ס היה צריך לאיש “שיכתוב לו פוליטיקה” ב“הצפירה” השבועית, וקאנטור היה צריך לפרנסה. חלילה לחשוב בקאנטור, שלא היו בו גם געגועים כמוסים עמוקים ואיזה צער גלות השכינה בתוך המטרופולין ההומיה, שמשכו אותו בחלב קסם, למצוא סיפור נפש בכתיבה עברית, אשר לה הוכשר בחינוכו. בודאי היה גם חוט זה במטוה ההרגשות. נימוק זה היה מספיק בשביל לכתוב לפרקים, בשביל קביעות והתחייבות, נחוץ היה נימוק ממשי יותר והוא נמצא אצל קאנטור. לא היה לו שום עזר מצד הוריו ושום סעד בתכנית סטיפנדיה. והיה מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת מן השיעור העלוב בביתו של ר' אביגדור אטלס אשר בעליית קיר קטנה ברחוב המנזר ופיטם את הבחור בדקדוק שפת גרמניה של ראמלר, ששניהם, הרב והתלמיד, לא היו בקיאים בו ביותר. מובן איפוא שכשאר הציע חז“ס לפני קאנטור – הם נזדמנו בפעם הראשונה ברחוב הנ”ל בפונדק של אייגר (מקרוביו של ר' עקיבא) את המשרה של כותב פוליטיקה ב“הצפירה”, קיבל קאנטור את העבודה הזאת בשמחה. לא גנאי יהיה לחכימא דיהודאי חז“ס אם אגיד, שלא היתה לו, עם כל שכלו השנון וזכרונו המדהים, לא הבנה טבעית ולא לימודית לעריכת עתון, ושאנוס היה להתחמם כנגד אורם של אחרים ולהיות שואל לו כלים מן החוץ – ביחוד אי אפשר היה להעלות על הדעת שחז”ס יכתוב פוליטיקה. לא היו לו ידיעות במקצוע זה, לא היה מתענין בו, וסגנון לשונו לא היה מסוגל לכך, כותב פוליטיקה צריך לבקר בפרלמנט, לשמוע לפעמים הרצה מדינית, לבקר בהרבה ארצות ועל כל פנים לקרוא הרבה עתונים. קאנטור היה ראוי לכך. אעפ“י שלא נפגשו בו כל התנאים האלה נתגשם בו בתנאי הראשי; הוא היה שקדן מתמיד ויכול היה לקרוא הרבה; שפתו היתה קלה ונעימה. היחסים בין חז”ס וקאנטור לא היו תמיד בבחינת תפארת שבהוד; חז“ס לא היה איש קל למשא ומתן עם הבריות. אבל הדבר הלך למישרים. קאנטור עשה את חובתו באמונה. ל”הצפירה" השבועית בברלין היו שמונה מאות חותמים. קאנטור קבל ארבעים מרק לחודש. כמדומני שלא הרבה נשאר לחז"ס, לולא היו לו איזה חסכונות מקודם לא היתה “הצפירה” לבדה יכולה לפרנסו.

בינתים גמר קאנטור את לימודי חכמת הרפואה באוניברסיטאת ונידקטר; ואחרי תוחלת של שנתים קיבל חז"ס את הקונסציה בשביל ווארשה וחידש שם את הצפירה השבועית. וקאנטור לא הורשה לשמש כרופא בגרמניה, כי לזה נדרש מבחן אחד, המכונה בשם מבחן של מדינה, שהוא קשה כקריעת ים סוף לילידי חוץ. ככה נשבר עוד פעם קו המרוץ (קאריירה) בחיי קאנטור. אז עזב את ברלין ושב לארצו ולמולדתו; רוסיה; ובחר בפטרבורג וקבע שם את מושבו.

[ד]

פטרבורג! מני אז נשתנה שמה פעמיים: הפעם הראשונה, הפוריזם הלאומי הלשוני; לפטרוגרד ולבסוף ללנינגרד. עכשיו השם הקבוע הוא – לנינגראד. אם זהו השם האחרון – התשובה על השאלה היא מסורה לנביאים. שמעתי מלתא דבדיחותא: בבית המשפט כאן [בלונדון] בשעת גביית עדות בענין נוגע לרוסיה, שואל השופט את אחד העדים: “איפה נולדת?” – “בפטרבורג” – ענה האיש הרוסי – “ואיפה חונכת?” הוסיף הדיין לש-אול את האיש – “בפטרוגראד” – השיב העד. ואיפה אתה נכתב עכשיו? המשיך הדיין את שאלותיו “בלנינגרד” – ואיפה היית רוצה לדור? – סיים הדיין את שאלותיו, – (כי דייני לונדון דעתם בדוחה עליהם לפעמים), על זה השיב הנשאל “בפטרבורג”.

כן! לבד מן העסקים עם המלכות לא היה אי נעים כל כך לדור בפטרבורג למי שהפרנסה היתה מצויה לו. זה היה מקום נהדר עם המגררות הטסות על השלג העמוק בימות החורף ועם ה“רתמות המשולשות” והלילות הלבנים בימות הקיץ. עם “הפרוספקטים” וה“בולבארים” והארמונות וה“סובורים”, עם נהר הניבה הדומה כמעט לים ועם רוחב האופקים – אבל זאת לא היתה עיר, היא לא היתה עיר רוסית, אשר שורש (הריש פתוחה) בארץ גזעה, אף לא מטרופולין קוסמופוליטית, היא כתורן בראש הר; מלכות ממשלה, משרדים, קסרקטין, משטרה, ומסביב לאלה עם רב מאד, אבל בלי מסורת עממית, בלי אופי, בלי סגנון שגדל מן הקרקע, היו, התענגו, הצטערו, למדו, סבלו, אהבו, שנאו. אבל זה לא היה כגוף אורגני מלוכד ומעושת אלא אכסניה ענקית.

אילו אפשר היה אז להרהר בדמיון איזה שינוי-שם אזי עלה ברעיוני לקרוא לעיר זו: פרוטקציה-בורג. כל אוירה של בירה זו היה; ממשלה ופרוטקציה, ופרוטקציה וממשלה. כל חללה היה, מה שנקרא בלשון תלמודנו: “חללה של רשות”. התקרב לרשות, או התקומם נגדה, היזקק לשחוור, או הלחם בו (אז – בחדר חדרים) שחוור ושחרור, ובאמצע אותה מלחמת ההגנה העצמאית, תוצרת הארץ ההיא, שנקראה בשם “פרוטקציה”. וזה היה האויר הנחוץ לנשימה. שום בריה לא היתה יכולה לחיות בלעדיה.

ואם לא היתה זאת עיר במובן של רוסיה, עוד פחות מזה היתה זאת קהילה במובן היהודי, היתה שם קולוניה של יהודים גדולה מאד, נהדרה מאד. אבל כנופיות כנופיות, תלוליות תלוליות, שלא ניתכו ולא לוכדו לגוף מוצק אחד. היו עשירים במספר הגון; אבל גם רבים פושטי היד ופושטי הרגל, היו פרנסים וקברניטי הקהילה; היו טפסרים ורוזנים, ומסביב להם סרסורים וספסרים- “קאמארילות” של מלחכי פנכא לאין מספר מהפכים החררה, כנמלים נצים על גרגר עפר, אין זאת אומרת, שלא היו שם מלומדים גאוניים, סופרים מובהקים, עסקנים אידיאליסטיים נדיבי-רוח ולב למעלה מן הרגיל, אישים איתני רוח ומנהיגים נבונים בעלי השפעה, אלא שכל זה, בסך הכל, היה צל עובר וקפנדריה ומגדל פורח באויר.

המון העם היהודי היה, בעצם ובראשונה, מורכב מחיילי ניקולאי הראשון, מין בפני עצמו, ולא מין כלל, איזה גידול פרע עם מרטירולוגיה פאתיטית שיצאה לתרבות התבוללות משונה. התחילה מנצנצת “אינטליגנציה” יהודית-רוסית עם מגמות אידיאליות מעולות, עם כשרונות מצויינים אשר קשה למצוא דוגמתם בעולם, אבל עדיין בלי שרשים, פריווילגיות, שאיפות, כמה הצלחות וכמה כשלונות – בסך הכל: גישוש, כך היה המצב בשנת 1883 כשנפגשתי עם קאנטור בפטרבורג. הוא חשב בתחילה להיות רופא ברוסיה, אבל שוק נפסק הקו, מאה מכשולים, מאה הגבלות, צריך היה להתחיל מחדש בתעודת-בגרות מגימנסיה רוסית, ב“פרוטקציה” בשביל לגור מחוץ לתחום המושב – תפקיד של הרקולס למעלה מכוח אנושי. אפילו גיבור הגוף והנפש כקאנטור לא יכול “לכבוש הר גבוה” כזה.

ובכן פנה אל ספרות ישראל. מעטים היו מוכנים ומסוגלים לכך כקאנטור. בין כך וכך נשא עלמה יהודית הגונה, נפלאה, צמד נחמד ובית יהודי, קטן, גל, מלא אהבה ותום, ענווה ושלום. הדלות היתה מצרצרת מכל פנה; אבל דלות כבודה, תרבותית, גבירית, נדיבה ואצילית.

עוזר “הצפירה” הברלינית לשעבר, סופר לא מהיר, אבל מעודן ומדוייק שמשנתו קב ונקי, הרמוניה של תלמיד חכם וילנאי עם השכלה אוניברסיטאית מברלין ונימוסי ארצות המערב בתוך ערבוביה זו של גבירים ו“פרוטקציות” עם אובטוריטטים מוחזקים מכבר, אשר כל אחד מהם היה בהול על הגבאות שלו – קשה היה המצב בתחילה; אבל מעט מעט, על ידי עבודה ומתינות נתפרסם ונתחבב ליאון אסיפוביטש באותה קהילה-לא-קהילה: פטרבורג היהודית.

צריך היה, ראשית לכל, לתפוס עמדה בהעתונות הרוסית ליהודים. קאנטור ידע את השפה הרוסית מעלומיו קודם לברלין אבל אינה דומה ידיעה לידיעה, והוא נזקק להוסיף ולטרוח ולהשתלם, במשך עת קצרה היה לעורך ה“רוסקי יעוורעי”, אשר מוציאו לאור היה החבר צבי הכהן ראבינוביץ' אם חוג הסיכויים של קאנטור התחיל מתרחב ומתפשט, זאת היתה בשיעור גדול, בזכותו של אותו מחבר “אוצר החכמה והמדע” (“המנוחה והתנועה”, “ההרכבה וההפרדה” ועוד ועוד), שקאנטור נכנס למחיצתו. החכם הזה היה אחד האישים הכי שנונים ופקחים, הכי חריפים ומחודדי סאטירה שפגשתי בימי חלדי. כבר הזכרתי למעלה, שראבינוביץ' היה קרוב מאד אל שר ההשכלה דעליאנאוו. הוא היה גם חביב מאד על השר שמואל בן שלמה פאליאקאוו. כמה מאות היתרי ישיבה בעיר המלוכה, כמה מאות שחרורים ממאסר וקנסות על-ידי השתדלויותיו! פעם אחת אמר לי: “קובלני עליך, שאין אתה מבקש ממני דבר, אתה הראשון בין מכירי לבלי בקש דבר ממני”, ולי אני – היה הוא הראשון אשר לא הזכיר מלה אחת על-דבר יחסיו וקשריו. לכל מקום אשר שמה הלכתי, אף בין האנשים הכי מעודנים, היתה צרה זו תוקפת ומלפפת אותי; צרת ההתפארות בהיכרות עם טפסר זה או אחר. כל אחד היה מתהלל שהוא יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל מיניסטר, או כל מיליונר יהודי, קצתי בנפשי מפני הסודות והלחשים האלה, שהיו קושטים באויר כזמזום החסיל! צבי הכהן ידע באמת מה בחשוביא, כל רז לא אניס ליה; אבל אותה מידה של “סנוביות” (רברבנות, גדלות של חיקוי) היתה נתעבה לו. ה“רוסקי יעוורעי” נערך בחכמה בלי בבואה דבבואה של חנופה לעשירים וזחלנות לגבי תקיפים – בפשטות ובמגע אדוק עם העם ב“תחום המוגבל”. והד“ר קאנטור עשה בהשבועון הזה כאדם העושה בתוך שלו. המו”ל והעורך לדעה אחת נתכוונו. גולת הכותרת של שותפות זו היתה – עזרת ראבינוביץ' לקאנטור להשיג את הרשיון לעתון יומי עברי. כי סוף סוף ראבינוביץ' היה אף הוא מחינוכו ומשאיפותיו סופר עברי ולא רוסי. הוא היה כותב בעבר – דייטש, והיו מתרגמים בשבילו לרוסית. למו“ל רוסי נעשה רק בשביל צוריך סינקוריה, ויען כי האנשים שיסדו אתה שבועון הזה בכספם – התנו תנאי, שהוא יעמוד בראש בתור מו”ל אחראי.

[ה]

לו עמד השמש בחצי השמים והירח עלה בכל הדרו בצהרים לא השתוממו קוראי עברית כאשר השתוממו, בקבלם ביום 1 לפברואר לש' 1886 את העתון היומי העברי הראשון בשם “היום” בפטרבורג! ההפתעה הזאת דמתה להפתעה אחר, שקדמה לה בהרבה שנים, כאשר קבלו קוראי עברית את הגליון הראשון של “המגיד”. את הדבר האחרון הזה אינני זוכר בעצמי, אך מפי אבי ז“ל שמעתי שכאשר נתקבלו אותו גליון ראשון של “המגיד” בווישוגרוד, היתה ההשתוממות גדולה ביחוד בשל העובדה שהגליון ההוא הובא ע”י אותו גוי נושא המכתבים בעצמו, שהוא מביא את כל הדואר עם העתונים האחרים.

האנשים התמימים בימים ההם הרגישו בזה טעם של שויון זכויות. מילתא זוטרא? אותו נושא-מכתבים בכבודו ובעצמו! אין כל הבדל ופדות “הננו איפוא גם אנחנו… חתיכניות של בני-אדם”…

את הרושם שעשה ה“מיטאור” (האלגביש?) של הופעת העתון היומי הראשון – הנני זוכר היטב. לאמיתו של דבר שני רשמים היו: א) הרושם שעשה המאורע המופלא הזה על רוב מנין ורוב בנין של קהל החותמים כביכול, האוכלוסיה של קוראים; ו-ב) הרושם שעשה על האינטליגנציה של הקוראים העברים, שרובים סופרים בעצמם, או רוצים להיות סופרים, המשפיעים פחות או יותר על דעת הקהל, והם “המועט המחזיק את המרובה”, והנחלקים גם לכנופיות, בהתאם לחינוכם, טעמם וגם לאיזו מסורת של הערצה לגדולים, שהם נמשכים אחריהם. אבל בדרך כלל הם “המבינים”.

הרושם הראשון לא היה כמו שחושבים בעלי העיון והסברא, רושם של הערכה ספרותית, פובליציסטית, עתונאית. לא מזה התרגש הקהל הרחב שסופר זה או אחר יכתוב, שהסגנון יהיה מליצי או פשוט, שהחדשות תהיינה מדויקות או לא, ששיטתו של העתון תהיה נוטה לחופש או לשמרנות וכו'. כל זה היה חשוב אבל לא זאת היתה הסיבה העיקרית של ההתרגשות והכוח המושך הראשי בשביל העתון החדש. הסיבה היתה על שטח אחר לגמרי, והוא: שהיומון הזה יבוא ישר מעיר המלוכה, ששם יודעים הכל באופן בלתי-אמצעי יותר מאשר יכולים לדעת בווארשה או בליק, באודיסה או בקראקו.

בערך אל “הצפירה” היו שני יתרונות; הזמן והמקום – תחת שבועון יומון ותחת ווארשה עיר המלוכה: פטרבורג. בערך אל "המליץ, היה רק יתרון אחד, והוא הזמן; יומון מקדים לבוא, והוא מטבעו יותר חיוני ורענן ומענין; ובימים ההם התחיל הקהל להיות תאב ושוקק יותר לענייני דיומא מאשר למאמרים וביחוד קצרה נפשו לדעת מה נעשה בנו עם כל הפוגרומים והגזירות, אשר מקום הפתרון שלהן בפטרבורג.

זה היה כוח מעשי כביר, שצריך היה לקוות שיעזור הרבה להצלחת היומון העברי הבא אל הערים והעיירות של התחום המוגבל מעיר המלוכה. זה היה לכתחילה “אקטיב” גדול, שהעתון הביא עמו ממילא מתוך המצב הכללי וההגיון החיובי שבו.

נוסף לזה היה עוד דבר אחר מעט יותר עמוק, אי-ממשי ונמנע השקילה אבל חשוב מאד כאחד מערכי הרגש. הקהל הרחב לא ידע את התסיסה ואת הנפתולים ואת המלחמה החרישית שהיתה בפטרבורג מסביב לשאלה זו בשלטון הדפוס. אבל יש לו לקהל שלנו אינטואיציה דקה. באינטואיציה זו הרגיש הקהל, שאיזה דבר שלנו נמצא שם. כבר לא היתה זאת אותה נחת-רוח של תמימות ווישוגרדית שלפני 70 שנה בשל נושא המכתבים שנשר בתיק אחד עתון בלשון הקודש יחד עם העתונים בלשון המדינה, אבל היתה נחת רוח מפותחת יותר, שנוסד בעיר המלוכה עתון עברי וצריך להחזיק בו שיתקיים, – בשבתי אז בהמקום הכי מאוכלס ע"י אחינו ברוסיה ופולין; בווארשה, ובבקרי הרבה קהילות גדולות וקטנות היו לי מאה הזדמנויות לבוא במגע עם מפלגות הקורא העברי, הבינותי לעמוד על בוריה של פסיכולוגיה עממית זו.

לעומת זו, הרושם השני היה אינטלקטואלי, חדווה רוחנית בשל התקדמות שפתנו ועתוננו שלנו, ובשל הסופרים העברים המובהקים, שהתחברו ושהסתדרו מסביב להמפעל החדש, עם התקווה והאיחול שזה יהיה עתון טוב יותר, כתוב נאה יותר, בכשרון גדול יותר, מלא חדשות אחרונות וחשובות יותר. סיפורים פיליטונים מן המובחר יותר וכו' וכו'. לא אבוא לדון על ערך “הצפירה”, מעלותיה ומגרעותיה, מפני שאדם קרוב אצל עצמו, אף על פי שדומני שאני יכול עכשיו, אחרי זמן רב כזה שעבר, להתרומם מעל לכל דעה משוחדת ע“י עסק או ע”י תאוות כבוד למפרע. אבל אין שום צורך להשוואות; ואין “הצפירה” נכנסת כלל בחשבון זה, כי לא היה קהל קבוע מספיק, ובפרספקטיבה – אם לא כל הקהל של “האסיף”, לכל הפחות מקצתו. אם היתה איזו התחרות קלה בין “הצפירה” ו“היום”, גדולה ממנה לאין ערוך היתה ההתחקות בין “היום” ו“המליץ”, דווקא מפני ששניהם יצאו לאור במקום אחד. ו“חן המקום” היה על שניהם במידה שווה. “המליץ” היה עתון טוב מאד לפי דרכו ומוציאו לאור, האר“ז, שהיה כידוע יהודי פולני מזאמושץ זריז וחרוץ ועסקן ובעל רגש, עד לצרות עמנו, עוזר לכל דבר טוב, שתדלן ומעורר, עובד כביר ועבד לרבים. גם בו חשדו הפתאים שהוא עשיר בעל אוצרות (כל מי שנעליו אינן קרועות נחשב בעיני העניים לעשיר). באמת היה עני מדוכא כל ימיו – דאגה ועבודת פרך. גם היה יהודי טוב ומיטיב לבריות; ודי להזכיר את יגיעותיו לייסוד חברת חובבי ציון הרשמית באודיסה, כדי לכבד את זכרו לעד. ומן הצד הספרותי יכול היה “המליץ” להתפאר במספר סופרים מצויינים מאד: לילינבלום יהל”ל, זאב קפלן מריגא, זלמן אפשטיין, י.י. וייסנברג ועוד הרבה אחרים – ולכל לראש: יהודה ליב גורדון. זה היה כוח גאוני ספרותי, ללא דוגמא בזמנו. בכל זאת בצדק או שלא בצדק, ניכרה, קרוב לזמן התיסדות “היום”, איזו ריאקציה ביחס הקהל ל“המליץ”, איזו הצטננות אם לא התאכזבות – אפוטרופסות העסקנית של האר“ז, גילוי-הסודות התדיר שלו, סיפוריו השופעים ע”ד השיחות והראיונות שהיו לו כמעט יום יום עם המיניסטרים והמיטרופוליטים, שהיו מבטיחים אותו במופתים חותכין מן האבן-גליון, שפוגרומים לא יוסיפו לפרוץ – כל ה“נתנה-תוקף” הזה נהיה לרגל שכיחותו ותכיפותו וחזרתו – חלילה – כמעט למשא על הקורא העברי, ביחוד שהנסיון הרה, שלמרות כל אותם המיניסטרים והמיטרופוליטים, עם פסוקיהם מהאבן-גליון לא חדלו הפוגרומים, מובטחני, שאותו יהודי מרגיש, שהיה נוח להצטער בצער העם ולהתלהב לכל רעיון לפני שהיה מודדו במידתו ושוקלו במשקלו, ומעריכו בערכין שלו, היה מתכוון בכל פעם באמת ובתמים לטובה, עד כמה שיד שכלו הגיעה. מובטחני גם כן, שכל הודעותיו על מה שדיבר אל שרי מעלה ומה שהשיבוהו וניחמונו והבטיחוהו – היה מדוייק כחוט השערה. בכל זאת, כמדומני שלא אחטא לזכר האדם החביב ההוא, שכיבדתיו ואהבתיו כל הימים, אם אומר שאותה חולשה מיוחדת שהיתה בו היתה ברבות הימים למשא על הקהל. מידה זו: פנייה לגדולים, מציאת נתיבות אליהם ע“י שלשלת של מכתבי המלצה שמקבלים דין מין דין על-ידי קשירת חבל בחבל ונימא בנימא, ועל ידי כוח מתמיד של טרדנות ופצרנות, וניצול ערמומי של כל תורפה של אותם הגדולים והתכוונות קולעת של מה שהוא מבודל לדגדג איזה ניב של הסכמה ושיתוף עסקים ממשי או מדומה – כל השיטה התחבולתית הזו, שהיא בעיקרה מין ממיני הסרסרות והספיקולציה בנטיות נפש וה”מה-יפית" התמידי, אותה הפרוטקציה כמכת מדינה של רוסיה בכלל ושל פטרבורג בפרט – מובן שנתחדדה הרבה יותר בין אחינו בני ישראל מאשר הין הרוסים לרגל מלחמת הקיום הנוראה וגם לרגל יתרון חריפות השכל וכשרון הסרסרות. בגדר זה היה אר"ז הטוב כמעט חד בדרא.

ויש להבחין בין המטרות, שבשבילן אמצעי מכוער זה משמש. אם המטרה היא אישית פרטית בשביל פיקוח נפש – רשאי אדם להגן על חיים בכל התחבולות שבעולם. יהודי עני בעל משפחה שנגזרו עליו גלות מפטרבורג, והוא שרוי בסכנה, שמא ימותו ילדיו בדרך אל תחום המושב – הייתי מתיר לו, לא רק לנסות להינצל על ידי פרוטקציה אך גם לגנוב סוס מן האורווה. איסטניסיות מוסרית או אסתיטיות במצבים כאלה היא דבר שלא במקומו. ואין הקולר תלוי בצוארי האנוסים. כל החוקים בטלים בפני חוקי החיים. אין זה מכשול-הרבים ואין זו המעטת הדמויות.

אבל בעניני הרבים, בדברים הנוגעים להעם כולו, אין מידה זו אלא חזרה אל הגיטו והשתדלנות. הסמיכה על מי שהוא, בדמון,א ו אפילו באמת – “קרוב למלכות”, שהוא יושיענו – באה לא מחכמה, כי אם מסכלות, מהעדר הבנה מדינאית, מהעדר בקיאות ונסיון בהוויות העולם. נניח, שהיו לנו תריסר קרובים-למלכות כאלה, שסועדים שחרית עם המיטרופוליטים וערבית עם המיניסטרים והסנאטורים – מה יועילו הסועדים בסעודותיהם? להפולנים היו מאה פעמים תריסר “קרובים למלכות”, נשיאים מקצה הארץ, סגנים כמו חומר, מהם שאילן יחוסם היה נופו נוטה ליחוסו של הקיסר בעצמו. והם בודאי היו מסובים לשולחן מלכים, ומצויים אצל כל המיניסטרים יותר מהבארון גינצבורג ופוליאקוב וסיעתם – המצאה ידם להקל אף אחת ממאה גזירות שנגזרו כנגד הפולנים? היתה שיטה של רדיפות, ושאלה כזאת כמו עתה כן אז, ככל שיטה ממשלתית, איננה שאלת-גברא, ואיננה נפתרת על ידי המלצה והסברת פנים כדמיון הבטלנים, אלא על ידי שיקול כוחות והכרעתם על ידי שינוי – אם אפשר – בהשיטה הכללית; ואין זאת אלא הטעיית הרבים, כשמכניסים אל לבם את האמונה ב“קרוב למלכות”, – כמו את האמונה במכשפים ורוחות. ומה המיטרופוליט או המיניסטר יכול לעשות, כש“הקרוב למלכות” לוטפו לרגע, לרבע שעה, ומנצל את ההזדמנות לקונן באזניו בדבר יהודים, פולאנים, אוקראינים, באלטים מולדאווים וכל מרעין בישין? הוא אמר לו איזו אתה קלילא נוחה להפטר ממנו! ברגע שהוא נפטר ממנו, הוא שוכח, ואם איננו שוכח לגמרי – הוא מסיח דעת מתוך הגנה עצמית. אם ישמור בלבו ויתכוון ברצינות לכל מה שהקרובים למלכות לוחשים לאזניו, הריהו עלול לצאת מדעתו! המיניסטר הוא בתוך מכבש, מעין לוח דפוס מתוך מכונה.

בחמש ועשרים שנה אחר-כך נמצא עוד איש כזה, הרבה יותר מלומד ומנומס מאר"ז, אבל הוא האמין בפתרון שאלת היהודים אך דרך שיחה והמלצה ושוחד דברים בין אדם לחברו. שמו היה ניסילוביץ, אדם כשר היה ולבו טוב עליו, והיו לו הרבה ידידים אף בין האוקטיאבריסטים שהיו סחין עמו, בין לגימא ללגימא. דרך חיבה: “גאלובטשיק (בן יונה, לוא יהיו כל היהודים כמוך!?” ובטח בהם, ורצה להביא משיח בדרך זו. ביחידות רכש את כל האנשים ההם, אבל כשנצטרפו למנין הצביעו כנגדו. פיקח היה, אבל בטלן שאין לו תקנה. לא היה זה חסרון פיקחות, להיפך! יתרון פיקחות, ואולם אפסות גמורה של הבנה מדינאית (אשר, לדאבוננו, אנו מוצאים עוד שיריים ממנה בהרבה חוגים של בני עמנו, בנוגע לפוליטיקה יהודית או ציונית).

ואף בענין ההמלצה והשתדלנות בעצמה, יש להבחין בי “מי ומי ההולכים”. כי ילך איש כצבי ראבינוביץ' אל דעליאנאוו ודיבר עמו על שאלת היהודים – אין רע. ראבינוביץ' היה מלומד גדול והרבה נקודות מגע קולטוריות משותפות היו לו עם דעליאנאוו מחוץ לאותה הילכתא שבשבילה בא – היתה בו בצבי הכהן בינה יתירה ורוח בקורת חדה, אשר שר ההשכלה היה ניאות לאורה ומשתמש בה להנאתו אחר כך במשאו ובמתנו עם חבריו (בכל החכמות של צבי הכהן היה דעליאנואוו מתבל את שיחותיו בלשכת המיניסטריון – זה היה דבר מפורסם ומוסכם בפטרבורג). או כי ילך הד“ר קאנטור אל פיאוקטיסטוב, אם יש לו שטר של יפוי כח מאת העם, או אין לו, כי יש לסמוך עליו, שלא ידבר דבר שלא כהוגן, ושיעמוד על רמת אחת עם האיש הדובר בו. אבל בנוגע לאר”ז – לא היתה ודאות מוחלות כזו. בעל השכלה פחות מבינונית. דברן עם נטיה יתרה לדרשנות – ובלי אמצעים הדרושים להבעתה כראוי – עלול היה האדם הכשר והטוב לעשות רק רושם תמהוני. זה היה טיפוס בימיו, זכר לחורבן, והרבה מן התמימות היה ב“הערות המו”ל" שלו, שהיה קושר לכל מאמר. והרבה מן ההרגשה במאמריו הראשיים אשר כתב בלב קרוע ומורתח, ובדילוגיו שהיה מדלג בפטרבורג מחיל אל חיל ובכרכוריו שהיה מכרכר ממדור למדור, ריפורטר רברבא וראיוני ין שקדם לבלוביץ-אופפרט, ושמוכשר היה לכוף את השאח הפרסי ואת מלכת שבא להעניקו ב“אינטרביו”, עובד בלי ליאות, עוזר לקרוע גזר דין של גירוש בעד יחיד חייב-גלות, חורז במחרוזת אחת כתבי-בקשה לפטור תלמידים יהודים מכתיבה בגימנסיות רוסיות בימי שבת ויום טוב עם כתב-בקשה בשביל “רבנים מטעם” ובשביל “מצה שמורה למהדרין מן המהדרין”. עושה הכל, כותב-כל, מודיע שלא הזמינוהו לאספה אצל הבארון גינצבורג, ומוחה, ומתווכח בשם עם ישראל – זה היה טיפוס של איש אומלל וטוב, בעל דמיון גבוה ע"י תפקידו ושליחותו בעולם, אלא – טרגדיה! ועבר זמנו, ודור חדש קם, ומספר קוראיו נתמעט.

מרים היו ימי שני חיי אר“ז האחרונים. מררוהו ליצני הדור. חתכו ממנו בסכין ומזלג קורט אחר קורט מהבשר והעצמות; פרישמן ב”הטפח המגולה“, יל”ג ב“הצב למינהו” ועוד ועוד; מצאו למדי את נקודת-הגיחוך שבו, אבל קרעו בלי חמלה. בלי אותה “התבונה היודעת לסלוח”, בלי אותה מידת חכמים שיש בבקורת שנעשית בעומק חכמת הנפש. צער היה לראות בדיכוי נפשו של אותו זקן רווה ונואש. אילו היה בו תוכן תרבותי רב, אילו היה אדם מחונן בשלוות הפילוסופיה, אזי לא שם את לבו אל הפגיעות האלה, והיה מבטלן בבוז; אבל הוא היה, אמנם, אדם הגון וכשר ואולם לא אדם גדול ולא היה בו אותו המשקל הנחוץ למצוא את נקודת מרכזו בתוך עצמו, בהכרת-היש של אישיותו, על כן התענה מכל חירוף וגידוף, מכל שנינה, אך משריטת-החתול של ראדקנינזון ב“הקול”. התאמצתי, כשנפגשתי עמו בפעם האחרונה, בשנת 1893 (היה השנה שבה נפטר) לנחמו במעט הומור. החטאתי את המטרה. הוא היה הזאמושצ’י היחידי, שראיתי בלי הומור, הומור כלל, רק מלא פאתוס, והפאתוס נבק אז יישאר אפר מקלה.

גם יל“ג לא הביא ברכה ל”המליץ" באחרית הימים. הוא אמנם הביר “מבכורות צאנו ומחלביהן” במאמרים ובסיפורים, “ויעש מטעמים” בפיליטונים שמנים ממוחיים כסעודת שלמה בשעתו, וכל משיבי-טעם ואוהבי דברי-פי-חכם-חן, יודעי ספר ולשון-לימודים תנ“כית עם תלמודי רוו עונג ממעדני-מלך אלה. כי היה יל”ג לא רק מושל במכמני שפתנו ובכל ביתה נאמן וכל מצפוניה נבעו לו, בחקר תהום עשרה יתהלך באין מעצור, אך בו היה מפכה גם מעיין מתגבר של בדיחת הדעת, שהיא האות הנאמן של כשרונו הטבעי של סופר, באשר כל אדם יוכל ללמוד מאחרים, לחקות, ללוות ולקנות במשיכה, זולתי הומר הנובע ממקור עצמותו וטבעיותו של סופר. תרומת-מתנה זו הביא יל“ג לאוצר “המליץ” ביד נדיבה ובעושר אגדי; אבל זו היתה “אליה” שהיו בה שני “קוצים”, האחד היה כי בעת אשר נמצאו מאמריו של יל”ג ב“המליץ” – קשה היה לקרוא את המאמרים האחרים. העברית של יל“ג והעברית של אר”ז בכפיפה אחת – אלו היו מין כלאים ושעטנז, שאין אפילו דעת הסבלן, הכי מוותר, יכולה לסבול.

הגאוניות היא סכנה לעתון. עורכים, אל תכניסו גאונים לעתונכם! מה שאירע לאר“ז עם יל”ג, אירע כבר להמו“ל “קאריערא דעללא סערא”. אותו מו”ל רצה להדר את עתונו, והלך והזמין את ד’אננונציו בין עוזריו, וד’אננונציו הסכים ועזר במיטב. אבל התוצאה היתה מעציבה; על הגליונות שבהם באו מאמריו של זה, רבו הקופצים כל כך, עד שמכבש הדפוס לא הספיק, ואולם בהגיונות בלי ד’אננונציו לא רצה איש לנגוע. אין אדם עובר בנקל מקופה של בשר לקופה של תבן. נאנס המו“ל העלוב להסתלק מ ד’אננונציו, ועבר ד’אננונציו אל ה”טריבונא" – עתון גדול אחד, וכמקרה הראשון קרה גם את ה“טריבונא” – אז ננעלו לפני הסופר ההוא שערי כל העתונים, ונמנו וגמרו המו"לים – גאונים! הלאה! שומר נפשו ירחק מכם…

אבל, לקיים מה שנאמר: “אין טוב בלא רע” – היתה לו ליל“ג לקותא מיוחדת, שקילקלה הכל. עושר ההומור שלו הכשילהו. היצר הרע של “לשון נופל על לשון: תפסיה להאי גברא; נשתרבבה לשונו ב’קאלאמבורים', שפגמו בכמה מקומות את שיריו הנפלאים ונימרו את פיליטוניו הרבה יותר מדי. הטפיפות וההצלפות ההן היו פלאי-תפנוקים בעד הבקיאים בכל חדרי השפה והספרות – וכתב חרטומים בעד הרוב ההדיוטי, אך היו לא במקומם – הגע בעצמך! בימים הנוראים ההם, כשישראל היו טובעים בים, וכל גליון של העתון היה מלא “איכה” ודין ודברים איך להציל ואנה להמלט, אדם כותב פיליטון, והריהו נוגע גם הוא באותן צרות-היום, שאי אפשר היה להסיח דעת מהן, וגם דבריו מלאים קינים והגה והי, ואף ידבר גם בבינה יתרה כרוחב דעתו, ופתאום – בדיחת מלים ב”לשון נופל על לשון”! הפילולוג שבו דבר על המקונן, ולפעמים אף על ההומוריסטן, כי על צד האמת אין ההומור במלים, אלא ברעיונות ובהרגשות. ברם, יש לו לכל גדול חולשות שלו, וכל הגדול מחברו גם חולשותיו גדולות ממנו. זכורני, פעם אחת הייתי אצלו בראשית שנות השמונים באחד מערבי חנוכה – הוא הדליק את הנרות, וכששר אח“כ “מעוז צור ישועתי”, שאלתי אותו “מעוז בזין או בתיו” וקפץ בשמחה כילד ונשקני על ראשי בהתפעלות. זאת היה שנינה! זאת היה שנינה! קרא בצהלה. אמרתי לו: להתפעלות מה זו עושה? – אין זו שלי, זוהי של נוח הבדחן מנאשילסק, ויש לי אלף כאלה. והוא: אם יש לך אלף כאלה בבקשה שב עמי וארשתיך לי לעלום. לאחר איזה זמן כתב את מכתבו “מעות צור ישועתי” ב”המליץ". זאת היתה בדחנות ממש, גלגול ניצוץ של נוח בדחן באמצעותי אני במקרה.

מה היתה חולשה זו אצל חכם כולל משורר נפלא כזה? כשאני מעמיק בשאלה זו עולה הרעיון בלבי, שאין זו קלות דעת (שלא נמצא באיש הגדול ההוא) אף לא הומור אע“פ שהיה הומוריסטן גדול אבל זהו ענין לחוד, אלא זוהי נוסטאלגיה (געגועים) ודבקות נמרצה במה שאדם קרא ושנה בנעוריו וחדוה נפשית במה שמזכיר אותו ע”י רמזי מלים את אותם הדברים החביבים. זהו מקור הדבר, ותוצאותיו בבחינה הספרותית האמיתית הן שלטון המלים על הרעיון תחת השלטון של הרעיון על המלים. זה היה הקוץ האחד באליה יל“ג ב”המליץ".

והקוץ הזני היה שהוא, באשמתו או באשמת אר“ז, לא יכול לקבוע את עבודתו לשנים רבות. כתב ופסק ושוב כתב, לבסוף נפרדו לעד, ויל”ג כתב את “הצב למינהו” דברים קשים כגידין וביטול-יש גמור כנגד אר“ז. חוששני שגם בזה נמשך יל”ג אחרי “לשון נופל על לשון”, שבעיקרא דדינא אם לא היה הצדק לגמרי עם אר“ז על כל פנים השד לא היה נורא כל כך כמו שמצייר אותו יל”ג. היה בזה גם איזה דררא דממונא, ואין לסמוך על צד אחד.

ואולם בסך הכל נתמוטט “המליץ”, ואיכותו ירדה בשעור ידוע קודם שנוסד “היום”.

ולו גם נניח ששני העתונים שהיו קיימים היו בתכלית השלמות, עדיין טבעי הוא הדבר, שהרבה מן הקוראים השתוקקו לעתון חדש. העתון אשר יהיה הוא תמיד טוב יותר מזה שכבר הוא. זה חוק השאיפה אל החדש.

[ו]

בכוונה מיוחדת הארכתי בראשי הפרקים בנידון הקונצסיה, כדי לתת תמונה היסטורית-פסיכולוגית מתנאי המצב, שבהם היתה עתונותנו מותנה ותלויה בכל מדרגותיה וחליפות צורותיה וחידושי גווניה – דבר, שההיסטוריונים השטחיים חושבים, שהם יוצאים ידי חובתם בזריקת שתי טיפות מפרי עטם; היתה צנזורה ודי להם. למה הדבר דומה? – אשתמש בדוגמה לא גמורה, אבל על דרך הקירוב, ובלי כוונה לפגוע על ידי זה בכבודו של מישהו, רק להסביר את הדבר יותר לאחינו יושבי ארצנו – דבר זה דומה למי שיכתוב בעתיד את תולדות הבית הלאומי בימינו אלה, ויפטור את עמנו בשתי מלים, בלי באר בפרוטרוט, עד לאיזו מדרגה הכוח החיצון הוא מחייב ושולל, מכריע, מסדר בהמעשים שאנחנו עושים ושאין אנחנו עושים ועד כמה הוא קובע חותמו על הכל.

אבל כלום אני “מגושם” כל כך להיכשל בהגשמה זו: להעמיד כל בקורת עתון על המאורע של מתן קונצסיה ועל “הסיטרא דמסאובתא” של שלטון לענייני הדפוס? אני התכוונתי רק לדעת גדול. גיאורג בראנדיס כתב לפני הרבה שנים פרקים נפלאים ב“הזרמים” שלו על דבר משוררי פולין: מיצקביץ, סלובאצקי וקראסינסקי, שנודעו לו מרחוק מתוך תרגומים, בלי אשר היה מעודו בפולין, ובלי אשר ידע את תנאי החיים ואת תנאי מצב הספרות בה. הוא היה, כידוע, איש דניה וביקוריו מחוץ לדניה היו בפאריס, בגרמניה, באנגליה. וכיצד חיים וכיצד שרים והוגים וכותבים בארץ מולדתם של מיצקביץ, סלובאצקי וקראסינסקי – לא ראה אף בחלום. בשנות התשעים להמאה שעברה הוזמן ע"י הפולנים לבוא לווארשה לשורה של הרצאות. בשביל הביקור בעצמו דרוש היה רשיון, בשביל הרשיון השתדלות גדולה, עם חילוף הרבה מכתבים בין וארשה-קופנהגן-פטרבורג, בשביל ההרצאות בווארשה – השתדלות גדולה עוד יותר, בווארשה עצמה ההרצאות היו טעונות כתיבה והגשה אל הצנזורה; הצנזורה עשתה בהן פרצים, וצריך היה לסתום אותם ולשוב לישא וליתן עם הצנזורה בדבר התיקונים החדשים.

זה היה לחם חוקנו אנו, הסופרים והעתונאים בימים ההם. לגיאורג בראנדיס היה כל זה חדש בתכלית החידוש. שאל אותו הסופר הפולני אלכסנדר סווינטחובסקי: “המצטער אתה על כל אלה?” על זה ענה בראנדיס: “אינני מצטער אלא… לומד, וחבל שלא למדתי דבר זה קודם שכתבתי על סופריכם. הייתי מבין אותם יותר, ובהרבה ענינים הייתי מבין וכותב אחרת”.

ואולם נעזוב, סוף סוף, את הצד החיצון ונסקור סקירה לפני דלפנים במערכת “היום”. בראש החבורה עמד קאנטור. הוא היה כותב פוליטיקה כמו ב“הצפירה” הברלינית, ופעם בפעם – מאמרים ראשיים, שבהם היה מברר את שאלות הציבור באופן מתישב על הדעת ומתקבל על הלב, לפעמים היה כותב גם פיליטונים, וחותם עליהם בפסיבדונימים שונים, יותר משמות יתרתו: “מנחת אבת”, “עוקף”, “מ.בלשן”, “ברקאי”, “לב עברי”, “קדמא ואולא”, “רחש”, “סנפיר” ועוד. היה לו מחסן של פסיבדונימים כאלה. הוא היה במזגו הספרותי בעל צינה נעימה, אוחז בשביל הזהב, שפתו נוזלת בקילוח קל ויפה, היתה קצת חיוורת וכחושה, אבל נחמדה, רעננה, שקטה, במתינות ובניחותא, וכשפתו כן רעיוניו ישרים, פושרים בלי עמקות גדולה, בלי רטט מגרה, בלי חידוש מפתיע ע“י מלה או תוכן: והמגמה מוסרית כללית, משהו “קאדיטית” (שם המפלגה הרוסית הידועה), בסך הכל – מהוגנת. חותם תכניתו של קאנטור בכל מה שכתב – (כידוע הרבה לכתוב ב“המאסף” שלי עם “מפיצי השכלה” שנספח אל “האסיף” השלישי, ו“השלוח”, ובהרבה מאספים אחרים, אבל רוב המאמרים האלה היו אחרי התקופה שאני עומד עליה, ועל כן אין לי עסק בהם כאן). חותם תכניתו היה – ההוגן. הוא היה בעל תכונות עדינות וצנוע ורבני קצת מטבעו, ועל התכונות האלה נוספה מתינות של רופא, כי אעפ”י שלא שיש ברפואה, השפיע הלימוד העמוק בחכמה זו במשך ימים ושנים בברלין בנעוריו בתקופת “ששת ימי הבריאה” של ההתפתחות וההתבגרות הרבה על עיצוב אפיו. היה בו כוח גדול אבל מתון, מרץ – לא במובן של עושה שינויים, אלא במובן של עבודה וזריזות, שלא היתה די ספוגית ודי רהטנית בשביל מרוץ המראה (וועטלויף) של העתונות ולא די עשירת צבעים להבריק ולהתיז ניצוצות; אורו היה אור שקט, לפעמים כהה קצת, לעולם בלי התלהבות, אבל צנוע כנר-תמיד.

ככה היה קאנטור בכל ספרותו, מעלומיו עד קץ חייו, ואת חותמו זה קבע לא רק על מאמריו ב“היום” אך גם על כל “היום” כולו. “היום” היה עתון נקי שואף לפרישות וטהרה ויושר גמור, חפשי מכל תאוה וכל בולמוס, מתרחק מן הסיבוך והגירוי, רופא – לא מהרופאים הכעסנים הצעקנים הבוטחים בעצמם והמעמידים דבריהם כחומה על החולה ועל סובביו, אלא רופא מתחיל, צעיר, שאיצטוונה חבושה לראשו (כמנהג הימים ההם), צובט-אף על גבי חוטמו, שנכנס לביתך בזריזות, ונגש אליך ותופס את כף ידך וממשש את דפקך בזהירות. אפילו ההומור של קאנטור זהיר היה: מרחף ואינו נוגע. הענין הלאומי התחיל רק לבצבץ אז. ענין חיבת-ציון, שכבר היה אז אם לא אוכלסאי, אבל באיכותו חשוב מאד, היה מעניין פורתא את “היום”, ביחוד מצד ענינים שליליים של אר“ז – כמדומני, שהדבר בדיוקו הוא ש”היום" התיחס לא בחיוב ולא בשלילה – לא התיחס כלל. וכלום יש טעם בדבר לברוא חובבי ציון למפרע? – גם בדבר חידוש הלשון עמד “היום” על פרשת דרים. הוא התאמץ להמעיט במליצה ולפעמים התיר לעצמו איזו מלה שלא נמצאה בתנ“ך; אבל בכלל היתה השפה תנ”כית נוחה וקלה. בשפה זו יודע הקורא רק מה שיש לפניו; מה שהבליע הסופר לרגל חוסר מלים – אין הקורא יכול לדעת, אם איננו סופר בעל נסיון בעצמו.

מקובל הדבר, וכמעט נעשה הדבר לקיימא-לן שדוד פרישמאן היה סמוך במדרגה לקאנטור בעריכת “היום”. זה לא נכון. סמוך במדרגה לקאנטור היה איש אחר, חכם מחכמי ישראל, גדול מפרישמאן וגם מקאנטור – הד"ר יהודה ליב קצנלסון (בוקי בן יגלי).

זה היה אופי שלם ואיתן, קלסתר של פני חמה, חסיד של השפה העברית, לבו מלא שלהבת-יה, חסד ואהבה, נדיבות ואצילות; זה היה קאנטור שלא עמד בחצי הדרך, אך הגיע למחוז חפצו ועלה למרום פסגתו – היה האיש שלמד רפואה, שימש ברפואה. שלמד תורה בנעוריו בביהמ“ד הישן, ותורתו נתקיימה בידו לברוא מקצוע בחכמת ישראל; המקצוע של חכמת הניתוח עפ”י התלמוד; והוא היה בהרמוניה גמורה עם זה גם סופר מעודן-שבמעודן, חוזה ובעל דמיון ענוג, וגם פיליטוניסטן מצוין בהשפה הרוסית בה“רוסקי יעוורעי” בשם “בוקי בן יגלי: וב”היום" בשמות שונים ובלי שם.

בלעדי האיש הזה לא נוסד “היום” ואילו נוסד אזי לא נתקיים אף יום אחד. אף הוא עזר להשגת הרשיון, הוא לא היה שייך ל“שוקא-דגלראי” של קרובים ל“קרובים במלכות”, ממין אר“ז והרבה אחרים, אבל גם ענפיו היו מרובים, וקשריו עם הבריות – קשרים של חיבה. הוא עזר הרבה מאד באמצעיו שלו, שהיו, למרות שימוש המרובה, מצומצמים מאד, ליסוד קרן-השתיה (גרינדוונגס-פאנד) בעד הוצאת העתון, ולמילוי חסרונה מדי נתרוקנה. הוא השתתף מאחורי הפרגוד, בסידור הטכני, ההנהלתי (אדמיניסטרטיבי), בסידור הכלכלי, החשבוני, אפילו הדפוסי, בכל פרט ופרט בשקידה ובחיבה מעין חיבת הקודש, שאיש אדוק בדת מצטיין בה בעשיית מצוה גדולה, באמת, היתה אש-דת ממש בוערת בו, אל הספרות העברית החדשה. יהודי זה יליד וויטבסק, בר אבהן וחניך ביהמ”ד הישן, היה “טיפוס רניסנסי” מהמעולים שבמעולים, איש חמודות בעל מידות תרומיות, רופא מומחה ומובהק במקצועו, טרוד בטרדות אומנותו, והיה טס מן הבוקר עד הערב מחולה לחולה, מבית מרפא לבית מרפא, והמראה היותר קבוע לנוכח עיניו כמו שאמר לי פעם אחת – היה הגב הרחב של העגלון הרוסי באדרתו התכולה והחגורה אזור במתניו. עורף זה היה משמש לפעמים להד“ר טבלא לרשום עליה הקרטון לבן את כתבותיהם של החולים שאליהם נסע, ולפעמים גם אי אלו מלים עבריות לזכרון הענינים שהטרידו את מוחו, ראשי תיבות וסימנים, וכמה פעמים נפטר ממנו האיזוואשטשיק שכיר-השעה וערפו כגליון של פנקס לתרגיל, כתב עקודים נקודים ובר-דים, וביניהם גם איזה מכתב עברי, אם שכח הד”ר מרוב טרדותיו למחוק את רשימות הקרטון.

הוא היה מסור לאומנותו, ובוודאי לא התרשל בשום פרט בנוגע אל טיפול הריפוי ואל ההשגחה המעולה על החולים שלו; אבל הדבר היותר קרוב אל לבו ואישיותו הפרטית, הדבר שהיה חביב עליו יותר מממונו ומגופו, היה דבר התורה והספרות העברית החדשה. הוא היה אינטוזיסטן להשפה העברית – לא על מנת לקבל, אלא על מנת ליתן פרס.

עד כמה שאדם טוב ורך כזה הוא מוכשר להיות קנאי – היה קנאי. עד כמה שבעל נפש אוהבת כמוהו הוא מוכשר לשנוא – היה שונא את עם הארץ. הוא היה לא רק חובב ספרות; הוא היה סופר עברי ושפתו היתה מבורכת בקסם נפלא וטהור, בחום נעים מלא עדן וזוהר. אני כיבדתיו ואהבתיו והתענגתי על מאמריו בעברית וגם ברוסית במשך שנים רבות לפני היווסד “היום”, ואחרי היווסדו. ל“היום” הקדיש את כל כוחו הענקי ואת כל התלהבותו. הוא היה גם “קריינא דאיגרתא” גם “פרוונקא”: הוא יגע ועמל בעד קיומו החומרי של “היום” גם בעד התוכן הספרותי שלו. הוא היה מתווך ומקשר, המאחד את אברי המערכת, המעורר על הנושאים הראויים לדון עליהם והתומך בכל כוחו כידיד וחבר של קאנטור. חוץ מהפיליטונים המתוקים שלו (“מכתבים מקרית-רעב”) שתוכנם זך ותמים, ושפתם נחלת כפלג בהיר, הדפים ב“היום” את הפרקים המדעיים “משנת יהודה הרופא”, אעפ“י שהיתה ג”כ מדעית, לא היתה תמוהה ביותר, יען כי טיפת היתול של חיקוי-שחוק (פארודיה) היה תלויה בהשם. ורבים מהקוראים חשבו שהד“ר מלגל, אם אמנם לא היו היתולים עמו כלל וכלל; רמ”ח אברים – חכמת הניתוח עפ“י התלמוד, זה היה דבר כבד מנשוא בעד הכוח לשאת של עתון יומי בחלק הפיליטונים. ברי לי, שלא היה עוד בעולם יומון, שידפיס את חכמת הניתוח במשך זמן מה, יום אחר יום, למטה מחוט הסיקרא, בפיליטון. זכורני, שליצני הדור מסביב ל”המליץ" היו מרננים אחרי הד“ר, שעיקר התענינותו ב”היום" היה ל“הנאתו” – להו“ל את ספרו זה. דבר זה הוא שנון בתור מלתא דבדיחותא; אבל בתור החלטה זה הבל. הנקל היה להד”ר להו“ל את כתבי ידו יותר ממה שהספיר לכתוב, והנסיון מעיד על זה שאחרי עבור מספר שנים הו”ל את ספרו ההוא במהדורה מוגדלת ומורחבת. אמת נכון הדבר, שהוא היה מרא דשמעתתא זו, ויחדש בה גדולות ויעש לו בה שם עולם; וגם נפשו היתה קשורה בה. אבל אם נתן פרקים פרקים להוציא לאור ב“היום”, זאת היתה יען כי חשב שדברי תורה – כל יום זמנם והם מכבדים כל מקם – הוא היה נתבע לפיליטון ונותן, נתבע לסיפור ושיר ונותן, אבל סוף סוף שורש נשמתו היה עמוק בתורה ובחכמת הרפואה ואם זאת היתה הנאתו – הנאה זו נותנת כבוד לבעליה, והלואי שירבו בעלי-הנאה כאלה בעולם.

אילו לא נברא “היום” אלא בשביל זה בלבד, דיו לקבוע ברכה לעצמו; אבל היה עוד שלישי בחוברת: דוד פרישמאן. הוא הובא מלודז' ווארשה – עם שפתו ההיתולית המפונקת והמלוטפת. עם ההעזה של קצת אירוניה עילויית, עם הגיחוך שהיה מסלסל את זוויות שפתיו, עם החן של סגנונו, ועם קורטוב של אירופה המערבית, נוסח אשכנז של אז. הוא הכניס לתוך החוג הפטר בורגי, הקטן והמעורפל קצת, קו הזוהר של חזיונו ועליצות רוחו, מעט צחוק, מעט הוללות תמימה והרבה שירה וחן. במהרה נעשה לבן-בית בפמליא של “היום”! אנוכיותו של פרישמאן, עצמותו הפרטית, עם שאיפותיה ומגמותיה הטבעיות בעת ההיא (מובן שכאן אני דן רק על פרישמאו הצעיר של “היום”) דמתה מעט מאד לאישיותו של קאנטור או של קצנלסון. לא ראי זה כראי זה. לא היה רופא, ולא התאמר מעודו להיות חוקר מדעי, במובן הכללי; או צורבא-דרבנן במובן של המסורת המקובלת בינינו. אבל היה צד שוה ביניהם והצד השוה היה די גדול לאחות את הקרעים, לאפשר את התלכדות המקהלה, ולשזר את הכשרונות השונים לזר נפלא אחד. הצד השוה הזה היה ראשית כל, במובן השלילי. כפרישמאן גם שני חבריו, הזקנים ממנו, התנגדו אל הפאתוס המעושה… אל רגשנות והשתפכות וה“מאמריסטיקה” וההתרברבות המילולית וכל מיני מרעין בישין משיירי הבטלנות הנושנה שעדיין דילדלו את כוחם ופגמו בספר ובעתון העברי.

אצל שלשתם היה טעם-הבקורת סולד מן השיעבוד ומן הערב-רב של רקלמה וגראפומניה (תאות הכתבנות). אבל לא רק בשלילה, כי גם בחיוב היתה לשלשתם שאיפה אחת: שיקום עתון עברי חדש שיעמוד על רמה תרבותית גבוהה, כביכול “אירופית”, עתון שדעתו צלולה, שמבט-היקפו כולל, ורוחו חפשי, עתון חי נושא את עצמו, דוגמת “רוסקיא וויעדומוסטי” (קאנטור בעצמו אמר לי הרבה פעמים, שהעתון הרוסי ההוא היה לו למופת). ערך גדול נתנו גם לזה, ש“היום” יקבל טלגרמות מ“הסוכנות הצפונית” ישר. זה היה כאן קורטוב משמחתו של אותו היהודי, שנתפעל כשקבל את “המגיד” ישר ע"י נושא המכתבים. הטלגרמות של “הסוכנות הצפונית” רוקחו כולם במרקחת הצנזורה הרוסית ונחתמו בגושפנקא דמלכא, והעתונים העברים עזרו רק לתת מהלכים להידיעות הצבועות ההן גם בין הקהל העברי. אבל כנגד זה לא היתה עצה ותחבולה, וההכרח לא יגונה.

בדעות ובהשקפות אליבא דאמת, לא היה הצד שווה לגמרי. שני הראשונים היו לפי דרגם, ותיקים (עטהיקר) יותר. פרישמאן יותר שהיה ותיק היה אסתטיקן לפי דרכו. אבל ההבדל הזה לא עיכב את השתתפות הכוחות. ההבדלים האחרים, בנוגע להשאלה הלאומית והרכושנית, כמעט בצבצו בימים ההם, וטרם היו למחיצות מפרידות.

בנוגע להשפה העברית של העתון היתה “הרמוניה גמורה” ורוח אחת היתה לשלושת העורכים ומטרה אחת, והיא, שהיהודי הפשוט, היודע מעט תנ“ך יבין את הדברים בנקל, בלי הגרס שיניו בחצץ ע”י מליצות רצוצות, וגם בלי קונצין דוגמת יל"ג. פני סגנונם היו פנים יפות, כפני השרון הנחמד, עמק השוה, בלי תלולית ותלמים עמוקים, בלי חבלי לשון דוחק, ויסורי יצירה של מונחים וגדרים, וכמעט בלי הפתעות של הרחבת החוג הלשוני לרגל התרחבות צורך הציור והמחשב, רפרוף נוח מעל לדברים, שהבעתם בעזרת החומר הלשוני המצוי היא בלתי אפשרית. השפה היתה קלה, וגם הרעיונות היו קלים, ורוב צבעי הציורים היו צבעי מים, מה שקורין אל-פרעסקא. מין “רעאלפאליטיק” בנוגע ללשון. פכחון גמור גמור ושטחי מאד.

פרישמאן נתקבלו באותה ההוקרה והחיבה, שנפשו העדינה מאד היתה צריכה להן, הוא התחזק והתרצן מהשפעת חבריו, והם נתבשמו מהנפש היפה ומהטעם המלוטש ומהאירוניה הדקה שלו. הוא נתן ל“היום” ממיטב כוחו אז, ה“אותיות הפורחות” שלו היו מרגליות. המדור המיוחד שלו, אשר בו היה קבוע, היה החלק הפיליטוני – לא צלוחית של פלייטון, כמו שהתחכם יל“ג, ולא “עלי-חמד”, כמו שהנעים סמולנסקין (ב“המביט”) אלא פיליטון ככתבו וכלשונו. אחר מתפקידיו של פרישמאן ב”היום" היה – לצרוף ולזכך את השפה בכלל; ונתנו לו עזר כנגדו את ה' ראזענפעלד שפרישמאן קרא לו “הזאגורודסקי של ‘היום’” (כונתו על המנוח י.ה. זאגורודסקי, שהיה משכיל שלם ועובד נאמן והיה לו תפקיד כזה במשך שנים רבות, בתור עוזר קבוע במערכת “הצפירה”). ראזענפעלד זה בעל גלגולת עגולה וקטנה, פנים שחרחרים, זקן גדוע קצת, ועינים ממוצמצות, היה מהאנשים של צורה. הוא היה פדגוג מדקדק, והיה מדבר אפילו את הדברים הכי שגורים בכובד ראש של כהן גדול ביום הכיפורים. בזכות ספרו החינוכי הקטן בשם “גן שעשועים”, שהפיק רצון מאת הד"ר קצנלסון ניטל יהודי זעיר זה מבית ספרו – כמדומני בקרימנצ’וג או בחארקוב והובא לפטרבורג, וננעץ לתוך מערכת “היום” כדי לעזור לפרישמאן בהשגחה על הסגנון, וגם לתרגם.

העלוב הזה היה מחוץ לבית ספרו, כדג משוי מן המים ומפרכס ביבשה גם האקלים הפטר בורגי לא היה יפה כלל לבן-הנגב השחרחר הזה, שדמה מאד לאחר הסטודנטים ההודים המרפפים פה, בלונדון, מסביב לאוניברסיטה ובהיקף המוזיאון הבריטי, אשר בימי הקור צבע הענבר של פניהם הופך חוורין, משונה ומבהיל קצת. מן היום הראשון לבואו היה חש ברמ“ח אבריו; ובעל מחבר “רמ”ח אברים” הד“ר קצנלסון היה נותן לו גלולות, וגם הד”ר קאנטור נזקק לטפל בו; ואותו חורף של שנת 1886 היה עז מאד בפטרבורג, והשלגים וגדלי הקרח ניצבו כמו נד, לא זזו ממקומם, וכמו קול נפץ נשמע באויר; הקרח התפוצץ. בינואר 1886 אשר אז גייסו מיסדי “היום” את חיילותיהם, נקריתי גם אני לנסוע לפטרבורג, ונזדמנתי עם פרישמאן לרכבת אחת. זאת היתה “אודיסאה”! כל הרכבה היתה קפואה כנציב קרח, על התחנות היתה התאבקות בשל “קיפיאטוק” (מים רותחים), אנשים קדמו לקפוץ מהרכבות בשביל להקדים לבוא ולחטוף – את המים אשר רתחו בסיר, תחת ארבע ועשרים שעות היינו ארבעה ימים וארבעה לילות בגלגולי מחילות, ובעיר לוגא עמדנו ולא יכולנו לזוז – מזלי גרם, שהייתי מצויד מביתי במיני מזונות, כאילו יצאתי לציר הצפוני, ויכולתי לכלכל לא רק את מחסורי אני אך גם את כל מחסורי פרישמאן, אפילו סיגרות. בין לוגא לפטרבורג צורב הקרח את כל היקום, אחז את האדמה כולה, כבש תחתיו בזרועותיו הלוחצות המגלידות, תוך כדי רביצתו הכבדה והמעיקה. השלג כיסה את השדות ואת היערות, שכב שיכבה עבה, השתרע לאין סוף, נקשה, לבן, קר. רץ ונשא הרוח חטף וגרף וחפן את השלג, בטרם הספיק לנפול ולהיות לקרח, זרק וצעק ונגח,וטפיחתו על שמשות חלונות הרכבת, פעם מחטים-מחטים ופעם פתים פתים מכרכוב הקרון אל אשר יהיו פני הרוח. קשה היה לצאת מן הקרון. הרוח הצליפה על הפנים כמו במסרק של מחטים חדים, אך לא יכולתי לכבוש את היצר הציירי שבי. התכרבלתי בפרוותי הניקולאייבית רחבת-הפנים. נעלתי את ערדלי הגבוהים עד הברכים, ויצאתי לראות לו רק חטף-סקירה, את הנוף העטוף-לבנים והמגובש כולו, ואת תנין הרכבת עם הקטר שהתיז ניצוצות, תוך אויר הקרח הנורא, שהיו מסתובבים ודועכים, מסתובבים ודועכים. רצתי בחזרה אל פרישמאן, והפצרתי בו ללכת אחרי לראות את המראה שהיה נהדר באמת: “קומה המשורר! אמרתי לו – אראך דבר שתכתוב עליו שיר!” – והוא מכורבל באדרתו והמכווץ כקיפוד בקרן זוית של הקרון, לגלג ואמר: “אני סומך עליך – אתה תספר לי”. ואמנם סיפרתי וסיפרתי.

אני – הכל-בו השיחתי שלי, הוא – תהום השנינות שלו. אני כבר הייתי אז נע-ונד לתיאבון, מכתת ברגלי את הכדור, מעין בנימין השלישי; ובוודאי סיפרתי ע“ד הפיורדים בנורווגיה, וע”ד האגמים בשוטלנדיה, וע"ד גדות אגם קומו בשוויץ האיטלקית, שכבר ביקרתי וחזיתי וראיתי, והוא – על מה שהגה וחלם וצפה ברוח הקודש, כי לבו היה מלא שירה כים, ולדמיונו לא אז גבול.

[ז]

הרכבת נכנסה ברעש לתוך הכיפה של בית הנתיבות הווארשאי בפטרבורג. קריאות הלוואים (הקונדוקטורים), צעקות נושאי-הסבל, שקשוק קרונות-החבילות והמולת הנוסעים התבוללו עם ניקוש החלונות והדלתות לשאון מעורבב. שימשתי לפרישמאן מדריך קצת, כי אני כבר בירתי את פטרבורג כמה וכמה פעמים קודם לכן והוא – בפעם הראשונה. הרעש לא הפליאהו; הוא אך נדהם, כשעברנו בפנים האכסדרה, וכשראה בפעם הראשונה את הנזירות בפראוואסלאוויות כנחיל של דבורים שחורות מסביב להאיקונין הקדושות הקודרות עם הנרות הרבים הדולקים, והכריעות וההשתחוויות והזמזום הפולחני – הנה “רוסיה הקדושה”.

נסענו יחד לרחוב קאזאנסקאיא לבית המלון “פרגא החדשה”. בימים ההם חוט של חסד משוך על האכסניה הרוסית ההיא, ובעליה נתעשרו “מתחום המושב”, והיה להם עסק שותפות עם פקיד המשטרה שהיה “גראדוונאצ’לניק” בפטרבורג משנת 1882 עד שנת 1892, ולא הניצ חיים לשום יהודי מן התחום. “הגיבור” הה הראה כל חילו ותכסיסו ברדיפת היהודים, שלא היו להם מכתבי-מסע כהלכה. אם הנאצי של עכשיו הוא לקוי ב“סדיזם”, גרעסער קדם לו ביחס אל יהודי רוסיה בני התחום. כמה רבבות משפחות מישראל הרס בן המן זה! כמה הורים שיכל מבניהם, כמה בנים יתם מאבותיהם, כמה מעינות כלכלה דילל, כמה קנים (הקוף חרוקה) של זוגות קשורי-אהבה הפך לשאייה! רטט חלף כל גוף יהודי לשמע השם הזה לבדו. שנאה יתירה הראה ליהודי פולין, משמע גם זה משורש גרמניה. זכורני, בימי ביקורי בפטרבורג בשנת 1884 היתה “כל פטרבורג” הומיה מהתרגשות לרגל גירוש שנחרץ כנגדי יהודי פולני אחד, שמו היה לוריא. הוא ישב שם בקביעות מימי ילדותו, ליווה שם לקברות את אשתו ואת בניו וכמה מנכדיו, ונשאר סמוך על שולחן אחד מניניו, ועדיין שוקד על מלאכתו באחד העסקים ומתפרנס בצמצום – כמעט כל בני העיר היו מכבדים את האזרח הזקן הזה, ומלכות הרשעה לא נועזה לפגוע בו. הוא בילה כמה תריסרי גראדונאצ’אלניקים ותקופות שחורות של גלויות פורענויות. בא גרעסער והתנפל עליו, וציווה לגרשו – השתמט הפקיד של המחלקה, התרשלו השוטרים, ואף פקידי הגראדונאצ’אלניק בעצמם שהיו משועבדים באופן בלתי אמצעי לגרעסער, היססו ולא קיימו את גזר הדין. ציווה גרעסער להציג לפניו את הפושע. הציגו – ישיש וזקנו הלבן יורד על פי מידותיו.

“מתי באת לכאן?” שאג גרעסער. – “לפני הרבה שנים” – השיב הזקן בנחת. “אבל מתי?” הוסיף גרעסער לצעוק. “כמדומני” – ענה הזקן – “הרבה קודם שהדר כבודו נולד!” – “כיצד?” צווח הגיניראל-לייטננט. “כן” – השיב לוריא – “לערך לפני חמש ושבעים שנה”. ובכן אתה דר כאן באיסור זה חמש ושבעים שנה!" געש גרעסער. הזקן ענה בחכמה “אם זה הוא העוון, הלא יש שמיטת עוון מחמת אורך הזמן” – “אינני עורך די” – צעק גרעסער בלעג מר. “אתה יכול לערער כנגדי בהסינאט. אבל קודם כל תגורש היום במסע הראשון לתחום המושב!” – “אבל אין לי לא קרוב ולא גואל בתחום המושב!” התחנן לוריא, “זה איננו נוגע לי” קרא גרעסער, ויט אליו עורף. באותו יום גורש לוריא. הוא עשה כעצת גרעסער ושלח מכתב בקשה אל הסינאט, והשתמש באותו נימוק של “שמיטת עוון”, והסינאט התיר לו את הישיבה בפט“ב, אבל קודם שקיבל את ההיתר הלך לעולמו… בווארשה ששמה נמלט אחרי היגרשו מפטרבורג. באותה שנה, 1884, נפגשתי עוד פעם עם הגולה הזקן בווארשה.בכניסתי לבית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקה, ל”כל נדרי", משכה את עיני “סצינה” זוטרא אי-נעימה בין השמשים העומדים לפקח על הכניסה ובין איש זקן שהתלבט עמהם, ורצה להיכנס, ולא נתנוהו. נגשתי, והנה לוריא! לא היה לו כרטיס, והשמשים עמדו על דעתם כחוק. נכנסתי ונגשתי אל מר לעווענבערג, שהיה אז הגבאי הראשי, ואמרתי לו: אדוני הגבאי! הנה אנחנו עומדים להתפלל “עם העבריינים”, שם בפתח הבית עומד זקן העבריינים שבעולם, בבקשה לתת צו להכניסו בלי כרטיס; לא הבין, ובארתי לו: “הגראדונאצ’אלניק הפטר בורגי פסק, שיהודי זה חטא במשך חמש ושבעים שנה, ועל כן גירשהו משם, והנה הוא כאן עומד ומבקש רשות להיכנס, האמנם נגרשהו גם אנו?” הצו ניתן להכניס את הזקן ונכנס ולא עוד אלא שכיבדוהו לעלות על הבימה ולעמוד עם חשובי הזקנים והרבנים “על דעת המקום ועל דעת הקהל להתפלל עם העבריינים”.

בפטרבורג עצמה כבר נראו אז סימני מחאה כנגד “דוכס אלבא” זה אף בין הרוסים. היה שם מומוס מפואר אחד, חביב הקהיל, כמדומני ששמו היה דורוב. היו מחבבים אותו לא רק תודות לחריצותו הבדחנית אך יתר על כן תודות לרמזים של התנגדות להממשלה ברמזים סאטיריים, עיטוף תוך עיטוף. חייכן זה הופיע פעם אחת על הזירה של הקרקס עם שני “דברים אחרים”, אחד קטן ואחד גדול. בתחילה הציג את הקטון, ורמז לו לרקוד – ורקד, להזדקר – ונזדקר. הקהל התגעש בתרועות. הכל ידעו, שהמומוס עומד להוציא כברק איזה חץ שנון כאשר אהבו. הציג את “הדבר האחר” השני, הגדול, ובדבר גרמנית אמר: “יענער – איסט קליין; אבער דיעזעס ש… איסט גרעסער אבער טאנצען קאנן ער ניכט”. אז פרצו תרועות אשר כמוהן עוד לא נשמעו בקרקס ההוא.

בעצם הלילה ההוא, אחרי ההצגה, ברח דורוב מרוסיה לחו"ל.

גם בדידי הוה עובדה. כאמור, נתארחתי עם פרישמאן באכסניה “מגוננת”. לשנינו היו תעודות-מסע כשרות, “גוברנטוריות”. היו לנו שני חדרים, קומה למעלה מחברתה. ביום השני למגורינו שם פרץ פרישמאן לחדרי בלוית המשגיח הרוסי שניהם טעונים מזוודות וצקלונים. “מה קרה?” – “באים”, “מה?…מה?”… המשגיח שם אצבע על פיו לאות, כי עת לחשות – כעבור שעה נודע לי מה היתה הבהלה. שומה היתה בין האכסניה ובין המשטרה לבדוק, אך קודם שתבוא לבדוק, תתן אות שהיא באה. לא היו בודקים קומה קומה יחדיו, אלא כל קומה לבדה. והנה ניתן אות, שיבואו לבדוק את הקומה השניה, ושם היה חדרו של פרישמאן. אז מיהרו ויפנו את החדר, ופרישמאן נשאר בחדרי עם כל חפציו – זאת היתה קבלת הפנים הראשונה של פרישמאן בפטרבורג. שאלתי את המשגיח: “הייתכן, הלא הגוברנטור בעצמו חתום על תעודותינו?” – “זה לא כלום” – ענה המשגיח, “לגרעסער אחת היא”; “ותעודתי שלי מה תהא עליה?” – שאלתי – “לי יש גם הזמנה מאת שלטון הדפוס ונקראתי לבוא”. “גם זה לא כלום” ענה המשגיח בקול תקיף – “כשתבוא המשטרה לבדיקה, גם אתה תפנה את החדר!” לא האמנתי; אבל לא עברו ימים מועטים, וגם עליה עברה הכוס – הדבר נסתבך עוד יותר. ההזמנה משלטון הדפוס לא עזרה לי, כי אם הועילה להוותי. תעודת מסע הבאתי לפצעי והזמנה לחבורתי! צריך היה לבוא בלי תעודות – אמר לי אותו משגיח, ואין חכם כבעל הנסיון. אבדו לך תעודותיך, ואת המבקש מהם תעודה חדשה. אז צריך לפרסם עשר פעמים – חודש א‘: לחכות לתשובה משלטון “הגראדונאצ’אלניק” – חודש ב’; מה“גראדונאצ’אלסטווא” אל מחלקה העירונית – חודש ג' – ואתה רוצה לשהות כאן רק חודש אחד – אבל הלא ידינוני דין ארחא-ופרחא! בתשובה על זה צחק המשגיח: “אבל על כן באת בצל קורתי. זהו ענין של חמישים רובל!” – בהמשך הזמן היו לי צרות צרורות עם גרעסער – רץ אר"ז ראבינוביץ' רץ הבארון (גינצבורג) רץ שלטון הדפוס, לא הועיל כלום. אי אפשר היה לרצות את גרעסער – חוץ מן הגזרה הכללית היו לו שתי קפידות מיוחדות כנגדי: א) שבאתי מפולין ו-ב) ששמי, כמו שמבטאים אותו בהברה מלרע – צלצולו רוסי, ובעבור זה קינא בי – בין כה וכה עזבתי את פטרבורג.

בשנת 1919 ואני בבית מלוני בפאריס הביא לי השוער כרטיס ביקור איוואן פעטראוויטש גרעסער (ברוסית). קיבלתי את האיש – איש דל-פנים עני וחולה. הוא היה בנו של הגראדונאצ’אלניק וביקש ממני נדבה. נתת לו, והוא נשק את ידי.

רחצתי את כף ידי שפשפתי ושפשפתי אותה כ“ליידי מקבט”.

[ח]

מובטחני שכל קורא מרפרף יחשוב את התמונה הנ“ל כנטייה מן הענין וכעין “מאמר מוסגר”; אבל טעות תהיה בידו, כי באמת זהו גופו של ענין. אין בני אדם ומחשבותיהם ומעשיהם מרחפים בתוך חלל ריק ללא מקום וללא זמן: על כרחם הם תלויים בשני תנאי עולמנו: המקום והזמן. מן שקספיר עד היום הזה, ואף קודם לשקספיר, היה כתוב בראש כל דרמה, טרגדיה או קומדיה, אחרי שמות הנפשות שבחזיון – איפה, ומתי. לפיכך אין כאן לא עירוב פרשיות, ולא עירוב תחומין ולא “עקירה והנחה” מרשות לרשות, אלא זהו עצם הענין, שהנסיון של יומון עברי נעשה בפטרבורג, בשנת 1886, ז. א. בימי הצאר אלכסנדר השלישי וה”גראדונאצ’אלניק" גרעסער.

ואם יחשוב הקורא, שהיחס המשונה הזה בין גרעסר ו“היום” מסתיים במקרה ביאתי לפט“ב יחד עם פרישמאן ובהזדמנותנו לפונדק אחד ובשאלת הישיבה וכו'! – שוב יטעה, מפני שהיחס הזה לא נסתיים אלא התחיל באלה, והלך ונמשך ונתפתח אחר כך באופן שהשפיע על כל העבודה ב”היום“, גם מן הצד המעשי והעסקי, גם מן הצד הרוחני; אלא שבנוגע לחלק זה – ידועים לי רק עיקרי הדברים, ולא פרטיהם באופן בלתי-אמצעי כפרטי התמונה הנ”ל.

יודע אני גם מפי קאנטור, גם מפי פרישמאן, שבמשך כל הזמן (1886–1885) היו סכסוכים וסיבוכים בדבר זכות-הישיבה. קאנטור היה מגין על פרישמאן, אבל “ערבך ערבא צריך” וכמדומני, שגם מושבו של קאנטור בעצמו לא היה באיתן. הדיפלום הברליני לא הספיק; ואם ניתן לו רשיון יוצר מן הכלל, הרי זה הספיק בקושי לו עצמו, ולא שייעשה עוד אפוטרופוס לזולתו, כאורח מכניס אורח. פרישמאן היה בר-מזל מיוחד: בכל פעם שישב לכתוב את ה“אותיות הפורחות”, תוך כדי כתבו, ברגע ההשראה – הופיעה לנגדו תמיד, כסמל הממשיות בתוך ההפך ממה שהתלוצץ וכדרכו כירכורי “מינואט” של דמיונו – הבולשת עם הזמנה ל“אוטשאסטוק”, לסדר שם את הענין בתפילה ודורון, ולשוב ולגמור את הפיליטון. יש מהפיליטונים האלה שאין “שני חצאי-הזוית” שבהם “מצטרפים”, ש“מפלגא ולעילא” הוא כ“אהרומיז”, ו“מפלגתא ולתתא” – כ“אחרימון”, פותח כמו במימרות – אנדאנטה (בנעימות) ומסיים כמו בניגון מלחמה – וויליטיסימה (עז מאד). טעמו של דבר הוא שהמחצית הראשונה היתה מלפני ה“אוטשאסטוק” והשניה מלאחריו. לא ביקורה של המשטרה זיעזע את עצביו של פרישמאן. כל יהודי היה רגיל בביקורים כאלה. אלא הדיוק וכיוון השעה גירו כל נימיו והפריעו את עבודתו. שינה את השעה, את היום, ואף את המקום – לריק! בכל שעה בכל יום ובכל מקום שישב לכתוב – כשעה אחרי החלו, בדיוק כשנכנס לעבי הקורה – קול דופק על הדלת, והבולשת נכנסת; מזמינים ל“אוטשאסטוק”. מעשה ובא מבית המשתה של דומיניק אחרי חצות לילה, וישב לכתוב. כעבור שעה – אותו הקול הדופק ואותו הביקור. במשך השנה הראשונה היה הדבר לחידה. בשנה השניה נפתרה החידה. אחד המשרתים הרוסים בבית היה מרגל, ופקודתו היתה לשמור את ידיו של פרישמאן ואת מלאכתו אשר הוא עושה.

כי פרישמאן “מסדר אותיות” היה, “מסדר-אותיות מטעם”, בשביל זכות הישיבה. המערכת, אחר שזכתה בקונסציה קיבלה רשות להביא מתחום המושב ארבע מסדרי אותיות, והביאה בהשתדלויות חוזרות ומתחדשות, ולמרות כל המכשולים מצד גרעסער, שמונה, מהם ארבעה שהיו מסדרים ממש ובפעול, וארבעה דימיוניים בתור “ריזירוו” (“זאפאסניאיי” – שמורים ומוכנים), ושנים מהארבעה האלה היו פרישמאן ורוזנפלד. בעת הביקור הראשון (ואז שהיתי עדיין בפטרבורג) כשהפתיעו השוטרים את פרישמאן כשהוא יושב וכותב, תקפוהו בחקירות ודרישות: “מה מעשיך כאן? הלא מקומך בבית הדפוס? מדוע אין אתה עומד על יד תיבת האותיות?” וענה אותם: “אני מכין בעד הסידור”; – “מה אתה סח?” – הקשו השוטרים לשאול – “החושב אתה, שאין אנו יודעים מה כתיבה ומה סידור אותיות? אנחנו יודעים ענין זה! הרבה בפעמים עשינו בדיקות בבתי דפוס, בנוגע לדפוס-חשאין!” אז אמר להם: “בעברית כך היא המידה; המסדר מעתיק את הכתבים לעצמו בכתב ידו, ואח”כ הוא מסדר". המופת הזה לבדו לא הספיק. אבל נוסף עוד מפת. ואז נסתמו הטענות, ולא נתווספו הביקורים, אלא משום המופת הנוסף.

בנוגע לרוזנפלד היה הדבר פחות מסובך. זה היה מדקדק מטבעו, לא רק בדקדוק לשון עברית, אלא גם ב“דינא דמלכותא דינא”. משנתלבש באיצטלא של ה“בחור הזעצער”, עמד על דעתו, שהוא מושבע ועתיד להיות סדרן-אותיות באמת, והיה מצרף את שתי המלאכות וכורכן ביחד. העמידו בשבילו שולחן קטן על יד תיבת האותיות, והיה חציו כותב וחציו מסדר אותיות. סידורו היה גרוע מאד, כי הוא אך החל לשמש במלאכה זו! אבל עבודתו כמתרגם וכמגיה ומתקן כתבי-היד היתה בתכלית השלמות. הוא היה מדקדק בכל מלה ומלה, וטעמו וסגנונו היו מן המובחר.

ככה היה “היום” בראשית תקופתו, הודות לעבודת-פרך של שלושת עורכיו, למאמרים הראשיים הנוחים מאד, להפיליטונים הנעימים של קאנטור; להמאמרים המדעיים והפיליטונים המצויינים של הד“ר קצנלסון, עם עבודתו כמפקח ומעורר מסביב להעתון, כאמור למעלה, ולעבודתו הפיליטונית, בעיקר, ולרוח ההיתול הקליל והמושך את הלב של פרישמאן ולעבודת התיקון והשיפור הלשוני של רוזנפלד. ביחס אל החומר העתונאי היום יומי: הידיעות והחדשות – עתון הגון מאד, ונקי מאד. המאמריסטיקה כמעט חדלה, סימני בטלנות, עניינים פרטיים, תהילות ותשבחות, דברי ריב של לבלרים, שמתקנאים זה בזה, דברים של מה בכך מופרזים ע”י התלהבות מעושה וחוסר טעם השיעור, כמעט פסקו ממנו; ועל כל פנים היו פחותים מאשר בכל עתון אחר. גם השפה הבינונית של העתון בכלל, היתה נקיה וקלה, נוחה לקריאה. היו צדדים לקויים. את מקום המאמרים לקחו המכתבים ממקומות שונים, הקוריספונדנציות. אלה היו עפ“י רוב ארוכות כאורך הגלות, ובלי פרופורציה (ערך) להמקומות, שמשם באו. כי כיתוב למשל, ה' אליעזר יצחק שפירא (וסגנונו היה מתאים מאד לסגנון “היום” – נקי וקל) קורספונדנציה מווארשה שתופסת עמוד שלם, או עמוד וחצי, הרי זו עדיין פלגא-דפורענותא, כי סוף סוף, וארשה היא מרכז גדול ליהודים; אבל כי תתפוס קורספונדנציה מעיירה קטנה עמוד שלם, או אפילו חצי-עמוד, אין הדעת סובלת. כן גם בהחלק הפיליטוני. “משנת יהודה הרופא” ו”רמ“ח איברים” של הד“ר קצנלסון, בין שנסכים, שמדע הניתוח הוא דבר-שבמקומו בפיליטון יומי של עתון, בין שלא נסכים על זה, עדיין אפשר לסבול, ואולי גם להחזיק טובה בשביל זה, בשים על-לב שהסופר הזה חכים יתקרי ורבי יתקרי ושחידש דברים גדולים בתוכן הענינים ובצורתם בכשרון יוצר מגדר הרגיל, והרי זה דבר יוצא מן הכלל, שאין דינו כדין הדברים המורגלים. אבל כי יכתוב איש ספר מקצועי ארוך על קורות קדמוניות של קהילה אחת מקהילות המדינה, עם העתקים מן התקנות והחשבונות, כפתור ופרח לאוהבי עתיקות, דבר שהוא באמת יותר חשוב מהרבה מיני מאמרים – ושיודפס ספר כזה בהמשכים בשלושים או ארבעים גליונות של עתון יומי בפיליטון, זהו למעלה מכוח העיכול אפילו של קהל מדעי. או, למשל הטלגרמות של “הסוכנות הצפונית”, מכיון ש”היום" קיבל אותן ישר מן הסוכנות (אח"כ קיבלו אותן גם העתונים העבריים האחרים ישר), חשב לו לחובה לתרגם ולהדפיס את כולן כאילו ניתנו מסיני, ובאמת תשעים אחוז מהן היו קש וגבבא, בלי שום ערך לקורא העברי. אלה היו שגיאות, שמערכת העתון נכשלה בהן מאיזו סיבה.

הוסכם הדבר לאמור: כל ההתחלות קשות – אבל בנוגע לעריכת עתון, הייתי אומר שההתחלות הן קלות, ורק ההמשך הוא קשה. ראשית: בהנוגע לשאלה החומרית של העתון בימים ההם. כל עתון נוסד על חתימה עם פרעון למפרע. “היום” אסף, עובר-להופעתו, כחמשת אלפים חותמים – זה לא היה סכום ממשי, החדוה היתה גדולה, אבל קצרה. המו"ל דן קל וחומר; אם קודם להופעת העתון, בשביל אלפים חותמים, אחרי הופעת העתון כסדרו על אחת כמה וכמה! אמנם לפעמים קל וחומר כזה מתקיים בפועל, אבל לפעמים היה להפך. הרבה סקרנות מגעת לפעמים במהרה לידי שובע, אם לא לידי בחילה. קם החידוש והתנדף ואוזל לו. צריך להיות מלכתחילה מוכן לריאקציה זו – ולהמשיך; וצריך שיבוא “הריזרב” של אמצעים וכוח בשביל המשכה והתמדה זו. אמצעים כאלה לא נמצאו בשיעור מספיק. מספר החותמים לא הוסיף והלך אלא פחת והלך – מודעות כמעט שלא היו כלל.

ובכן דלל המקור הכספי, מניות טרם תהיינה בארץ. הבה תמים – טבין ותקילין, או לא כלום. ד"ר קצנלסון אסף מעט ובעצמו הפסיד הרבה, ולא יכול עוד. בווארשה כשהיתה השעה דחוקה לבן אביגדור המנוח בעסקי הוצאת הספרים שלו, היה יוצא החוצה ומוצא בנקל יהודי “שותף”; בפטרבורג אין אתה יכול לצאת החוצה ולמצוא “שותף”. התחילו הדאגות והעינויים.

באופן לא בולט כל כך, אבל עמוק עוד יותר מזה – התחיל גם האוצר הרוחני – אם לא להתרוקן, אבל, לפחות להידלדל קצת. בתחילה, היתה “פת-בסל”, מן המוכן בשפע מרובה. העורכים באו מלאים כרימון – רעיונות חדשים, “נושאים”, פרקי מדע, פרקי שירה שנצברו במוחם, ושלא היו להם תוצאות. זה בא ברמ“ח אברים, וזה בהרבה דברים שראה בברלין, ושנודעו לו בענין שאלת היהודים ב”רוסקי יוורעי“, חזה ברשמים וחזיונות מנסיונות בתחום המושב, אבל כל זה נתמצה או נתקלש מהר, כי לא נהגו מנהג חסכון, אלא פיזרו בהתחלה מלוא חפנים, ואח”כ כמעט “לא היה במה לשחק”. כוחות חדשים לא נכנסו לספרות ע“י “היום”. שלושת העורכים היו כשהם לעצמם סופרים מצויינים; אבל תלמידים לא העמידו. בתקופה מאוחרת התפתחה החסידות בהספרות; מעט בווארשה, מעט באודיסה: רביים וחסידים כנופיה כנופיה. בפטרבורג בתקופת “היום”, לא היתה שום נטייה להסתדרות ולפולחן אישי. היה יל”ג – רב גדול, אבל בלי חסידים. בעיני הנוער היה זה בצדק או שלא בצדק, כעין פסיון מרברב. היה הרכבי, אחד מחכמי ישראל היותר גדולים בעולם; אבל לא היו לו מעריצים מפרסמים את שמו ומתכנסים מסביב לו. הבולסון וקונסטנטין שפירא, הראשון חוקר ופרופסור ללשונות המזרח, והשני בעל שירה והתלהבות עברית אינם נכנסים בחשבון, יען כי “יצאו”¹. אף בהספרות או העתונות לישראל בשפה הרוסית לא ברא שום סופר אסכולה. היו יהודים מופלגי כשרון, למשל, בעל סיפורים בהרב, משורר עדין ולבבי, מצוין בליריקה ועוד יותר בבאלאדות, וביחוד בקינות – כפרוג; אבל בית מדרש לא היה. יפה אמר יל“ג: “שבלים בודדות”. אני הייתי אומר: סלעים בודדים, מצוקי קרח בודדים. מקצתם קרחים וקהים, מקצתם נהדרים מאד. אבל בודדים – לא נצטרפו להרכיב ציור נוף. הפרוצס של התלכדות (קוהיזיה) התחיל רק בזמן מאוחר ע”י חיבת ציון והציונות: ה“כאליאסטרא” (כנופיה במובן השובב) מסביב לה“ראזסוויעט” שלנו עם אברהם אידלסון החריף והמתוק, עם סולובייצ’יק, יצחק גרינבוים, ז’אבוטינסקי, גולדמאן, זידמאן, געפנער, רוזוב ועוד רבים אחרים – כל זה היה אחרי מספר שנים, אז היה רק קורטוב של חומר היולי, חומר יקר מאד שהתחיל מתרקם קצת: וואסילי ברמן, שנקטף בנעוריו, רוזינלפד מה“ראזסוויעט” הראשון, האדריכל טאנענבוים, ד"ר טובים ועוד חצי-תריסר בודדים, מפחדים, בלי שום התחלה של התחברות.

בהמשך הזמן, בשנה השניה לערך, הורגש בהיחס של הקוראים אל “היום” איזו הגבה, שהייתי קורא לה – לא התנגדות, אלא ליאות. התנגדות איננה סכנה לעתון; להיפך, היא לפעמים יפה לעסק, מפני שהיא מדרבנת, מזרזת, סופה להגנה עצמית. “המליץ” נאסר הרבה פעמים ע“י האדוקים, אף על “הצפירה” הוטל הרבה פעמים להט החרם עם קללות נמרצות וסירוס-שמות וראשי תיבות, כנהוג. לא היה חרם כנגד “היום”, לא רק משום שלא הספיק לכך במיעוט זמן קיומו, אלא מפני שלא היה דבר שיעורר מחאה, פולמוס, איסור. “היום” נעשה יותר ויותר רך ונקי. לא דמה, כמו שקאנטור שאף בתחילה, אל ה”רוסקיא וויעדומוסטי" אלא אל ה“נווסטי” של נוטוביטש; קהות עגומה, הגונה עד תכלית ההוגן, אבל עגומה. עתון טהור, אבל הטוהר הזה קבע עליו חותם שיעמומי. זוהי סכנה לעתון. אפילו השפה הקלה – קסלקא דעתך לומר שצריכה להיות סגולה גדולה להרחבת עתון בין כל שדרות העם “למען ירוץ הקורא בו” – יש שהנסיון מראה, שהתוצאה היא ההיפך הגמור מן המגמה הזאת. “הקורא הנכבד” הוא ברייה מיוחדת במינה, ואין אתה יכול לעמוד בנקל על בוריו. תתן דברים, שהוא מתקשה בהם – ימחה; תתן דברים קלים – ימחה עוד יותר. הקלות היתרה היא לפעמים מייגעת יותר מן הקושי הנפרז – המישור חסר החליפות, הישר כשולחן הוא היגע יותר מקרקע שיש בו “שורות שיחין ומערות”. יש שהקור איננו רוצה שיהא הכל מוגש לו “מונח על כף היד” – ההפתעה, לא רק בתוכן ענין, אלא גם בגדרי השפה, מעוררתו לאיזה שינוי ערכין, מזכירתו איזה דבר ששכח, מזעזעתו למחשבה-עצמית, לפעמים גורמת לו למחות, לפעמים להסכים, מפתחתו ומעיקתו. הקלות היא נעימת-ארעי, אבל קלות-קבע איננה מושכת אלא דוחה. רצונך לעשות בחינה בעצמך טול סיפור, למשל של פרץ סמולנסקין! זה היה בלי שום ספק סופר גדול, וקלות השפה שלו היא תכלית הקלות. אין בה מלה אשר לא תבין. אין בציוריו צבע אשר ילד קטן לא יגדירהו – אבל מה לעשות? עם כל הכבוד שתכבד את הסופר הגדול הזה לא תעמוד בפני המימיות המייגעת, בפני אותה שטחיות ההגדרה וחדגוניות צפה, שטחית-שבשטחית, בלי הימצא בה איזו “פלפלא חריפתא”, איזה קו נועז, איזו מלה שלא מן המלון השגור.

זה היה ההפך הגמור, הקצה שכנגד משפת בעל “הצלוחית של פלייטון”² עם הברקים והרשפים של “לשון נופל על לשון”. לא אהני ליה ל“היום” קלותו, לא אהני ליה טהרתו המוחלטת. עולות בזכרוני המלים ששמעתי מפי גברת רוסיה אחת בעיירה נאה ונקייה בשוויץ: “טאק צ’יסטו טשטו סקוטשנא” (כל כך נקי עד שמשעמם).

אינני קובע מסמרות להחליט, שזאת היתה הסיבה היחידה, מדוע “היום” “קדמת שלף יבש”, ושאילו לא הפריז את מידת הקלות והיה כותב בשפה קשה יותר, היה מאריך ימים. בכלל, “מה היה אילו היה” הוא מההשערות שאין להן הכרע. אי אפשר לקבוע החלטה לצד זה או לצד אחר, רק בדרך ההשערה והאומדנה בעלמא אני מבאר לעצמי את סיבת הליאות, שנראתה מצד קהל הקוראים אחרי ההתלהבות הראשונה גם בגדר זה.

ואולם כנגד זה, לא בדרך השערה פסיכולוגית, אלא בדרך החלטה על יסוד עובדה ממשית, אני קובע את הסיבה העיקרית על שטח אחר לגמרי. אי אפשר היה להו“ל עתון יומי עברי בפטרבורג. אין פלא שלא נתקיים שנים רבות אלא פלא הוא, שנתקיים אפילו במשך כמעט שנתיים. הגזירות, השיעבוד, הרדיפות היו מארטירולוגיה יום-יומית: אינני מצייר את המצב שחור שבשחור. אינני רוצה להיכשל באותה טעות שהסופרים היהודים, וסתם יהודים בארצות המערב, נכשלים בה, בתארם את החיים היהודיים ברוסיה לפנים כ”פוגרום" שאינו פוסק. הנני די אינש-דעלמא לדעת, וגם די בעל נסיון לזכור, שלמרות הגרעסערים היו שם אחינו גם מתענגים בחיים, והיו להם חיי משפחה וחיי חברה מלאי ענין ומגוונים אולי יותר מאשר ליהודי המערב, והיו לנו בעלי בתים ובעלי מלאכה, ועושר של תורה ואינטליגנציה גדולה, ותנועה ושאיפות ושיטות ושאלות, וגם הפסקות די ארוכות בין הרדיפות. אבל אין זאת שאלת האטמוספרה – העתון הוא מפעל ציבורי, אעפ“י שהוא עשוי ע”י יחידים. עתון צריך לרמה, ליסוד, למה שקורים באנגלית בשם “בקגראונד” – ביחוד עתון יומי – הוא צריך לכך, שהמקום ההוא, ששם הוא יו“ל, יהיה לו חלק הגון של חותמיו וקוראיו – הוא צריך לכך – לא בשביל ביסוסו החומרי, אלא גם בשביל ביסוסו הרוחני. הגע בעצמך שיעבירו את מערכת ה”פיגרו" מפאריס – לחברון; כל העורכים, כל הפיליטוניסטים, עם כל הכלים והמכשירים! שלפוחית של סבון זו תתפקע תיכף! העובדה לבדה שפטרבורג היתה עיר מלוכה וההשליה לבדה, שמספר ידוע של יהודים בתחום-המושב חשבו בתמימותם שמעיר המלוכה קיבלו את הידיעות היותר חדשות, כביכול, היותר מלכותיות, הביאו בהכרח לידי אכזבה, למרות כל שקדנותו של קאנטור, חכמתו של קצנלסון, השתדלותו של ראבינוביץ' ורעננותו הפיליטונית של פרישמאן.

“היום” כפה את “הצפירה” ואת “המליץ” להיות ליומיים – וזאת תהילתו. הוא בעצמו פסק בראשית שנת 1888. קאנטור יצא לרבנות בליבוי.

ביום 7 במארס לשנת 1886 עמדתי שוב לפני יעווגעני מיכאילוביטש פיאוקטיסטוב בבית שלטון הדפוס והפעם היתה עובדה בידי: הוא התיר יומון עברי. לא יכול לדחות את בקשתי, ונתן לי את הקונצסיה – לא היה לי קושי גדול עמו. הקושי היה – שארי ליה מאריה – עם בכל דבר שלו, עם חז“ס ע”ה. סלונימסקי לא רצה. גם אחר שכבר הסכים, ונסעתי לפטרבורג, קבלתי שם מכתבים ממנו: לא יהא פעמיים בשבוע, לוא יהא שלש פעמים לשבוע, רק לא בכל יום. עמדתי על דעתו ולא נחמתי – גם “המליץ” פקפק הרבה. יל"ג ענה גם איזו “לשון נופל על לשון” כנגד עתון יומי – ללא הועיל, הוא נתקיים במהרה.

בנתני שבחי והודיה להיומון העברי הראשון, הנני שמח ביחוד על הזכייה הרבה, שהנני יכול לעשות זאת ביומון עברי בארצנו³. אילו לא הייתי בכל נפשי ציוני, הייתי נעשה ציוני עתה בכוח זה ובמופת זה לבד זו הדרך! זו הארץ בשביל יומון עברי.

לונדון, כ“ח טבת תרצ”ו.

---

אֱלִיעֶזֶר בֶּן-יְהוּדָה

מאת

נחום סוקולוב

הגישה אל האבעיה: “בן-יהודה”, טעונה הסתכלות משתי נקודות-השקפה – הפשט והסוד, ה“אתגליה” וה“אתכסיה”. אי אפשר לעמוד על מהותה של נפש מצוינת ואופיינית זו, לכל מלוא תכונותיה, אלא אם כן נקדים להעמיק חקר ביסוד השניות שלה, הנרמזת כבר בהתחלתה, והבוקעת ועולה ומתבהקת ביתר זוהר והתבלטות ממשית בסופה.

מצד אחד, היה בן-יהודה התגשמות הפשט-שבפשט, הפכחון והצלילות הגדולה, כמעט הייתי אומר: הנוראה. הופעתו הטירונית בספרותנו, לפני יותר מחמשים שנה – במאמריו ב“השחר” – היתה התגלות-לב תמימה-נועזה של עברי-לאומי-ממלכתי, בלי צעצועים, בלי הקדמות ותנאים. הס התפלסף בבינה יתרה לא רק מבני דורו, אך גם מבני הדורות שבאו אחריו, אבל התפלסף; דוד גורדון רמז על תקומה מדינאית, אבל עיקרי רעיונותיו היו מלוכדים ומרוכזים בהשקפותיו ע"ד “התכונות המיוחדות לעם ישראל”; אף סמולנסקין הלך סחור-סחור: עם עולם, עת לטעת, תורה כנגד התבוללות, שפת עבר כנגד תרגומים. בא יהודי ליטאי צעיר זה, מימי התגוררו והתחלת סטודנטיותו בפאריס, – בעוז מחאה, בשאגת התקוממות והתרסה, בעים החלטה, בגזרת העבר הלועג לכל תנאי ההוה, והעובר עליהם בג’סטה של גבורת-רוח: מלכות-ישראל – וחסל. מה זאת אומרת? כיצד? אימתי? אין דבר! פשוטו כמשמעו: מלכות –ישראל. האפסות שואפת אל ההפך הגמור שלה: הישות הכי חזקה, השלטת, הממלכתית.

רושם המאמרים ההם הוא חדש בזכרוני. היתה בהם ראשוניוּת ואיתנוּת, אי-מוּתניות ואי-אמצעיות, ואותה הוודאיות הברוכה המיוחדת למי שלא למד כלום, או למי שכבר הוא מעבר ללימוּד. אי אפשר היה להבחין בין שתי האפשרויות האלה. איזה עברי קדמון – נין ונכד לאיש מדור המדבר, או מתקופת השופטים – בקש את רשות הדבור ועלה על הבמה של “השחר”, ודבר אשר עם לבו. ככה דברו הרועים. ככה היה אדם הראשון כותב – אילו כתב מאמרים ל“השחר”.

מתוך פשטנות בלתי-עמקותית ואי-פרובלימתית זו, הולכת ונגולה כל מגלת בן-יהודה נפלאת-התוכן-והצורה. הוא צועד שאננות ובטוחות כלפי מטרתו, פשוטו-כמשמעו. מלכות ישראל – ובכן צריך לנסוע לארץ-ישראל. הריהו הולך ונוסע, פשוט, לארץ-ישראל. אחרים היו עומדים מקודם על הבימה, ושואלים כנוסח המלט: “לנסוע או לחדול?” ומי שנסע, היה נוסע בחזיז ורעם, או בנחת, עכ“פ בתור בא-כוח איזה חבריא. בן-יהודה הוא החבריא, הוא ההסתדרות שלו בעצמו. הוא נוסע לארץ ישראל, לאותה ארץ ישראל של החלוּקה והאמרכלים והכוללים והחרמות ו”הרבנית מבריסק" והשלטון יר"ה והדר מעלת הפחה. הוא בא לארץ, וקושר בה את גורל חייו ומשפחתו, ומשים את הספרות ואת העתונות העברית אומנותו. שתי וודאויות מבטיחות עניות עולמית.

ושוב הוא – לא פשטן בעלמא, אלא חלוץ… לוחם…. גבור… מעונה של הפשטנות. עכשיו, הלגלוג כנגד “המליצה” הוא שגר-פתגם עובר לסופר, וכבר ירד “לשוקא דגלדאי”. הראשון ללוחמים וללוכדי “בסטילת” המליצה היה בן-יהודה. בקפדנותו על דיוק-השפה היה מחמיר ומדקדק כחוט השערה. הוא דמה, בנידון זה, כמעט למתנגד אחד ממכירי, שהיה סולד ומזדעזע לשמע המלים: “ויצמח פורקניה”, יען כי הרגיש, שבה מתבטאה כל החסידות. אדיוסנקרסיה כנגד צרופי חצאי-הפסוקים. זכורני, שפ“א התפלמס עם מחבר א' בשל ספר חדש שחיבר הלה. הס' לא היה גרוע כלל, והשפה לא היתה מופתית, אבל הגונה. אך בן-יהודה תפס את המחבר בחצי-פסוק, וזה הספיק. במקרה, טעה בן-יהודה, חשב שזה היה חצי פסוק, ובאמת לא נמצא חצי פסוק כזה בתנ”ך! כשהשגתי על זה, השיב ב"י, שזה דמה חצי-פסוק, וגם הדגמה פסולה.

כל קצויות מוליכה ומביאה בהכרח אל הקצויות שכנגדה. הקיצוניות המליצתית היתה באמת ללא-סבול עוד. ידוע, שלפי שטיינברג במילונו “אדמיראל” הוא “מושל בגאות הים ודכיו”. אולי האליל נפטון? לא! אדמיראל פשוט! אמנם מליצה זו היא קצרה מאד בערך אל המליצה שהשתמשו בה בימי הבינים לכנות את מלאכת הדפוס, קודם שהכניסו והכשירו את השורש הזר “דפס”: בסוף המהדורה הראשונה, דפוס-העריסה של ס' מלחמות הרלב“ג, נאמר: “האותיות נקבצו יחד, אחד באחד יגשון, יתלכדו ולא יתפרדו, איש לאחיו יאמר חזק ואמרו לדבק טוב” – כולי האי בשביל המלה האחת “דפס”, שבעלי הצחות לא יכלו לבלוע. טהרת-קודש זו נשארה כולה או מקצתה בכל ספרות ההשכלה ובחליפות המכתבים בעברית. זכורני שבימי ההשכלה קבלתי מכתב, שבו הזמינני אחד מידידי הכותבים-צחות לבוא לביתו בשביל ענין נחוץ, והוא כותב שהוא שולח אלי “עגלה קלה משרכת דרכיה”, ומפציר בי לבוא אליו “חיש-קל בצבים ובכרכרות”. חשבתי שאיזו קאוואלקאדה או שיירה של מרכבות-הוד עומדת לפני ביתי, ואבט דרך חלוני בקומה הראשונה, והנה “דרושקא” נוסח וורשה מהזמן ההוא, דרושקא שדופת צלעות רתומה לסוס אחד עומדת לפני שער ביתי! שאלתי אח”כ את ידידי המליץ: למה חרדת עלי את החרדה הגדולה של עגלות משרכות דרכיהן ושל צבים וכרכרות בשל דרושקא קטנה? אמר לי: “אין בתנ”ך שם אחר לדרושקא“. – ”אבל הלא דרושקא בעצמה היא שם עברי” – טענתי כנגדו (אז כבר נזרקה בי מינות כנגד מונופולית השפה התנ"כית). הוא השתומם: “היתכן?” “כן – אמרתי לו – השם “דרושקא” נגזר מן דרוגא (בפולנית, “דורוגא” ברוסית, וכן בשאר השפות הסלביות), ודרוגא ודרך היינו הך. בוא וראה, כמה שמות וגזרות-פעלים נעשו בשפות הסלביות מן השם “דרוגא”, – יותר ממאתים! – ככה אף אנו יכולים לעשות. מי מעכב בידינו לסעף גם אנו את “הדרך” שלנו ל”דרכית" או “דרגית” (דרג ודרך הן משורש קדום ומשותף אחד) ולקבוע מלה אחת בלי גבב פסוקים ללא-צרך וללא יכולת סימון“. על זה ענני ידידי המליץ: “לא אשחית את השפה בעבור הדרושקא”, ואני אמרתי לו: הגע בעצמך, שהדבור העברי הונהג כאן בוורשה, ושאתה קורא ל”דרושקא". וכי היית קורא “עגלה משרכת דרכיה”, או “בואו הנה, צבים וכרכרות”?

אפשר לעבור בקלות-ראש על כינויי הדרושקא, אבל יש שאלות חשובות יותר, שיש בהן משום פיקוח נפש ממש. לאחד ממכירי, ת“ח עברי מהדור הישן, בקי במקרא ומדקדק, היה בן יחיד, שגמר חוק למודו בגמנסיה בוורשה, והצליח, אחרי יגיעות רבות, להתקבל להאוניברסיטה בקיוב, וישב ועסק בתורתו שם. והיו הוריו חרדים לשלומו, מפני שהימים ימי חירום היו, וסטודנטים רבים היו נתפסים יום יום למלכות, בעוון שייכותם או חשד שייכותם לחברות המורדות. ויהי היום, וזוג זה של הורים ישבו בביתם וסועדים אצל שולחנם, ובא שליח הדואר, ומסר להזקן מכתב, והמכתב מקיוב, וכמעט שפתח הזקן את המכתב והתחיל לקרוא בו, חוורו פניו, וארכובותיו דא לדא נקשן, ותתחלחל הזקנה: “מה קורה” – “איזה אסון?” והזקן גם בהתרגשותו, ורץ אל ארון-הספרים הסמוך, ובידים רועדות הוציא איזה כרכים וחפש ועיין, ושוב הוציא כרכים. “היצאת מדעתך? – צעקה הזקנה – מה קרה”. ואז ספר לה, שהמכתב הוא מאת משכיל אחד מקיוב, מכירו וידידו מאז, והוא מודיע לו, שבנו הסטודנט “נלכד בשחיתותיו, והממשלה הביאה אותו את הצנוק ואל המהפכת”, וצריך להשתדל להצילו, ואולי יגיש כתב-בקשה בורשה מקום מולדתו או בבירת הממלכה פט”ב; אבל – הוסיף לאמר: אינני יודע מה “צינוק” ומה “מהפכת” שבמכתב, וע“כ נדחפתי לעיין בפירוש רש”י ובפירוש מצודות ציון ובהביאור. יש אומרים שמהפכת – פירושה: שתולים את האסיר ראשו למטה ורגליו למעלה, ויש מקילים, שמהפכת היא כמו מחתרת, ואם נתנו אותו במחתרת, כיצר נתנוהו גם לצינוק, ואף פירוש השם צינוק איננו ברור, עפ“י המצודות, נתנו את לייבקה שלנו במגדל גבוה, ועפ”י הרד“ק השם נרדף עם צינור. מה אני יכול לדעת? וכיצד צריך אני לכתוב כתב בקשה? למה כתב אלי ידידי בשפה צחה כזאת? שוטה ואכזר שכמותו! – והתהלך בחדרו אנה ואנה מיצר ודואג לבנו, ומסובך בפירושים שונים של “צינוק” ו”מהפכת" עפ“י רש”י והרד"ק וכו'.

ככה כתבו כמעט כל המליצים של התקופה ההיא. ב“מסתרי פאריז” של שולמאן, בריוני המרזחים הפּאריזים, האַרכיטיפוסים של ה“אַפּאשים”, מדברים כמו שכתבו ישעיהו ויחזקאל, ואחריהם משכילי וילנה. ההיסטוריה ב“דברי ימי עולם” – מלאכה נפלאה לפי טעם התקופה, עושר מופלג של ניבים תנ“כיים, כולה תאור סופרלטיבי (על צד ההפלגה). מי לנו גדול מאברהם מאפו? אבל תמונת הנוף ב”עיט צבוע“, הקובנאית, מעל גדול הנימן, אין בינה ובין תמונת הנוף ב”אהבת ציון“, ארץ-הישראלית, המזרחית. גם פה גם שם גדלים ארזים ותמרים. ומאפו זה, שכתב פרקים דומים במתיקות הלשון וטהרתה לפרקי ס' רות, נחשב כאפיקורס לשוני בעיני ה' בנדטסון מחבר ס' “מודע לבני הנעורים”, שהמשכילים היו אומרים עליו, שהוא “נהרג על פחות משוה דגש”, ושמנהגו היה לנגן שעה אחת על הכנור קודם שישב לכתוב עברית, כדי שתשרה עליו השכינה העברית. ואמנם השכינה שרתה על האנשים ההם, אבל לא הם ולא שפתם היו מעולמנו זה. הם הלבישו את כל העניים בגדים תנ”כיים בדיוק לשוני, אבל בלי שום דיוק עניני. שר ההשכלה הצארי, ביביקוב, היה “לביבי-כאב תהיה לנו” בשירי אד“ם הכהן, ור' יוסף כהן-צדק ב”הנשר" וב“המבשר” גייר את שמות כל הגויים הגדולים: “הכי קרא את שמו טיר, כי תייר גדול הנהו” – “טיסא – תשא, כי נשאו המלך”, “קאלנוקי – הוא קל ונקי” וכיו“ב. ככה כל העולם כולו לא נברא אלא לציית ללשון נופל על לשון ולצחוק-מלים במליצה העבריה. על אלה נוספו הצירופים “דלוג רב”, דע-פתע”, וע“ד “פליטון” נחלקו הסופרים. היו מהם שכתבו “עלה-נדף” (למה נדף), סמולנסקין ב”המביט" כתב “עלה-חמד” (“חמד” לאו דוקה), והאמן הגדול בידיעת השפה, יל"ג, כתב, “צלוחית של פוליטון”.

השפה היא ענין ממשי וחיוני, תלוי לא רק בהשראה ובכוונה ובכשרון, שמקצת המבקרים בעלי הדמיון מפליגים את ערכם כל כך. מובן, שהכשרון הוא תנאי ראשון ליצירה רוחנית; והוא גם מקצר את זמן הלימוד, אבל בכל הכשרונות והכוונות שבעולם, שפה דורשת לימוד ותרגילים, לימוד ותרגילים רבים מאד אפילו מאת עילוי וגאון, וכל המתחיל ואינו לומד עד הסוף – נשאר כל ימיו עם-הארץ לאותה שפה, למחצה לשליש ולרביע.

ב

כל שפה דורשת דעת, והשפה העבריה במדה עוד יותר גדולה. ובנוגע להשפה העבריה, אמת-המדה להערכת מדרגתו של סופר בידיעת השפה, עבודתו התרגוּמית היא מסוגלת הרבה פעמים יותר לשמש אמת המדה מעבודתו המקורית. בעבודה המקורית אין אנו יכולים לדעת מה רצה המחבר לכתוב, ואיזה רעיונות והרגשות כבש בלבו, יען כי לא מצא בהשפה העברית את אמצעי-ההבעה הנחוצים; ואם לא כבשם לגמרי, כמה זייף ורפרף ומיים לרגל חסרון מלים. לעומת זה בתרגום, הרי בידינו להשוות את המקור עם בת-הקול שלה, ולראות אם שפתו העברית של המתרגם הולכת צעד בצעד, כביכול, עקב בצד אגודל, עם השפה הזרה. זוהי הסגולה המאלפת, שיש לתרגומים בכל השפות המתחדשות או המתהוות ובכללם גם לתרגומים עבריים. התרגומים מעמידים את השפה על המבחן ועל קו ההקבלה כלפי שפות גדולות, מפותחות וחדשות – השפה כפי שהסופר משתמש בה – ומהם אנו מכירים את עשרה או את עניה, את בהירותה או את ערפליותה.

התרגומים בספרותנו עוד לא הועמדו בקרן אורה של בקורת דעתנית. הבקורת שלנו, יותר שהיא בקורת היא מין חסידות סלודית, שהעמידה חצי תריסר פסילי-בודהא במקדש שלה, כדי להשתטח לפניהם או להסתכל בהם בדחילו ורחימא. אילו היתה בה דעת מקפת וחודרת, אזי מצאה בנקל, שהספרות התרגומית שלנו היא ברובה לקויה בשתי מגרעות: א‘) הבנה שאינה מספקת בהשפה שממנה מתרגמים; ב’) דלוגים והבלעות. רוב התרגומים נעשו מהגרמנית. לפעמים כותבים שתרגמו מאנגלית וכו', אבל זהו, עם מקרים מעטים יוצאים מן הכלל, אך “לתפארת המליצה”, יען כי לתרגם איזה ספר-מופת – והלא מתרגמים אך ספרי מופת – מאנגלית, דרושה ידיעה עמוקה ומקפת, שאינה מצוייה בין המתרגמים, וע“כ היו רובם מתרגמים מגרמנית. אבל גם המתרגם מגרמנית לא די שידע את השפה הזאת ידיעה רפרופית, אלא צריך שידע אותה על בוריה, עם כל הגוונים ומחצאי-הגוונים שיש בחוקי השפה ובשמושה בדבור ובכתב. כמה יודעי גרמנית כאלה היו בשוק המתרגמים? אם אתפוס מרובה אשער: מחמשה עד עשרה אחוז, השאר הבינו גרמנית במובן השטחי והמרפרף, יותר נכון: נחשו ודמדמו את פירוש המקור. האמת ניתנה להאמר, שאיש מהם לא קבל לע”ע את הטורח ללמוד את דקדוק השפה ואת חוקי שמושה מהחל ועד כלה, ולקנות איזו בקיאות יסודית בה, אלא לקקו ממנה מעט, ודבר זה נראה להם כמספיק לתרגם ממנה. יכולתי להביא חבילי חבילין של מראי-מקומות להראות, שהמתרגמים לא הבינו, במקרים רבים, את כוונת המחברים, כשהיא דקת העיון, וכשיש בה גוון מיוחד, המובן רק לבקיאים בלשון אבל לא זה המקום.

לקלקלה זו של הבנה שטחית נלוותה קלקלה אחרת רעה הימנה: רשלנות התרגום, ולרגלה: דילוג שיטתי על כל מלה, ומתוך כך גם על כל מושג, שהמתרגם מתקשה בו, מפני שאין למצוא בנקל את המלה המתאימה בשפה העבריה, וע“כ היה מדלג עליו, כאותם המלמדים מהדור הישן, שהיו מבליעים את דברי הדקדוק בפירוש הרש”י, שהיו מתקשים בהם. באופן זה יצא התרגום חד וחלק, והמתרגם הוכר כמליץ גדול בעל שפה קלה וערבה, ורק המחבר יצא בשן ועין נתוּק וכתות ומקוצץ ידיו ורגליו – או מתוּקן ומשוּפר ו“ממוּלח טהור קדש”. הייתי מציע לפני המבקרים ולפני אלה שהתמחו או שנתמנו על לקוט “כריסטמתיות” ותרגוּמי-מופת – לשפוט על כל תרגום רק בהשואתו המדויקת אל גוף המקור, ואז יראו את הדלוגים ואת ההקפות סחור-סחור. הנה זה הדבר אשר דלדל את לשוננו. דוקא במקום שהמלה חסרה, תפקידו של הסופר-המתרגם הוא למלא את החסרון. התרגום צריך להיות נאמן להמקור, ובלאו הכי איננו תרגום אלא זיוף. המתרגם יוכל להיות חד-בדרא בתור סופר מקורי, הוא יוכל להיות גדול משקספיר ומגתה – כמו שהשבחים האלה הם מצויים בזול בשוק הפניגוריקה שלנו – אבל כשהוא מתרגם את שקספיר וגתה אין לו הרשות להיות גדול מהם, אלא הוא חייב למסור בדיוק כל טעם וכן גוון שבדבריהם. בבחינה זו תשעים וחמשה אחוז של תרגומינו בין מספרי המופת בין מספרים מדעיים לא יוכלו לעמוד בפני בקורת של השואה מדויקת. נשתרשה הדעה המשובשת, שהתרגום צריך להיות קל “למען ירוץ הקורא בו”. זהו טעם שטחי, פזיז, הדיוטי ועצבני. שקספיר במקורו איננו קל. צריך אדם ללמוד את השפה האנגלית בהתמדה רבה במשך ימים ושנים ולהעמיק בכלליה ופרטיה ובסודי סודותיה כדי להבין את שקספיר כראוי, וכשהוא כבר מוכן כל צרכו מהצד הלשוני, גם אז אי אפשר לקרוא את שקספיר כמי שקורא ידיעות בעתון יומי, אלא צריך לייגע מעט את מוחו, וכן הדבר בכל ספר של חזיון או של מדע גבוה, וכך צריך להיות גם התרגום. מנקודת השקפתו של מוכר-ספרים טוב ונחוץ שהכל יהי קל ונעים. אבל נקודת ההשקפה של בקורת דעתנית, כשהיא לקויה במעשיות ממין זה, איננה ראויה לשם בקורת כלל. דוקא חבלי הלשון הם הם הגורמים לחידוש השפה ולהעשרתה ע“י תרגום יותר מאשר ע”י כתיבה מקורית. במקום שאין חבלי לשון אין לידת מלים חדשות או לידה-שניה של מלים עתיקות שנשכחו. הכל שוטף והולך, הכל רך וחלק, אבל השפה עומדת בדלוּתה, מלאה חן ומתיקות, כשמשמשים בה סופרים בעלי סגנון צח, ואולם אין לה שום ערך של התפתחות והסתגלות את החיים. השפה המליצית היא קלה, אבל דוקא לרגל קלותה היא נעשית משעממת, המחשבות המובעות בה נעשות שגורות ומשעממות, הציורים המצויירים בה חוזרים חלילה חדגווניים, הם חסרים עומק וחידוש והפתעה, ואף הדגולים שבסופרים ממין זה, שהיו חביבים על הקהל בזמנם ומעוררי התלהבות בלתי-רגילה, כבר קשה לקרוא ספריהם עתה, כל כך מהרו לעבור ולהבטל מן העולם!…

ג

אך מעל הרקע הכללי הזה, מסתמנת יפה יפה תמונתו של בן-יהודה בתור סופר עברי, הוא היה ההפך הדיאמיטראלי מהתכונה הבינונית של הסופרים העברים בימים ההם. הוא לא היה בעל הבנה שטחית בשפות אירופה, אלא בעל הבנה עמוקה ומדוייקת. לדבר זה יש חשיבות ממדרגה עליונה, לא מפני שיש חשיבות בכלל לידיעת הלשונות, אלא מפני שבפרט, בנוגע לחידוש השפה העבריה ולשכלולה בתור שפה חיה, אדם צריך לדעת שפה גדולה ותרבותית אחרת כהלכה, כי רק זאת מאלפת אותו לדעת, מה שפתנו העבריה חסרה עוד, וכיצד היא צריכה שכלול, למען תוכל להתחרות עם שפה אירופית גדולה, בספרות ובחיים. בן-יהודה ידע היטב את השפה הצרפתית, ידע לדבר ולכתוב בה בדיוק, ואולי ידע עוד שפות אחרות, העיקר, שהוא ידע שפה אירופית אחת לעומקה להלכה ולמעשה, מצד העיוני ומצד השמושי.

ולא זה היה העיקר. העיקר הגדול היה, שהוא התנגד בהחלט לאותה גניבת דעת של קלות ורפרוף וסחור-סחור, שרוב המתרגמים היו שקועים בהם. הוא התעקש לקרוא כל דבר בשמו בדיוק, ובאשר לא מצא מלה, המציא אותה. הוא הציב לו למטרה לכתוב בעברית כמו שהיו הסופרים כותבים בשפה זו, אילו דברו בה. כל זה היה על צד התנאי וה“הוה-אמינא”, ואוטופיה זו היא היא מעלת הרוממות שבדבר, כי – לאמתו של דבר – הן לא דברו הסופרים עברית, ובכן אי אפשר היה לדעת, כיצד היו כותבים אילו היו מדברים. אבל בן-יהודה ככל אידיאליסטן בעל רצון מופלג ורחב-האפקים צפה וראה כמה דברים מראש. הוא חש תחוּשה אינטואיטיבית, שהשפה העבריה היא ההד שמאז והקשר הגדול בין העם ובין העבר שלו, ושזהו חלק גדול של החזיון “מלכות ישראל”, וע"כ התמסר כולו לעבודה עקשנית-שקדנית זו לקיים בעצמו את הדבור העברי, בעצמו ובביתו, מתוך צער ויסורים, ויחד עם זה מתוך חדוות הנפש ורגש הנצחון לעתיד לבוא.

נשמת השפה העבריה בקשה תקון, בקשה חיים וגוף – היו בינינו גם בגלות “אחד בעיר ושנים במשפחה”, שהתמסרו לעבודה זו בפרישות ובטהרה. כבר בתקופה שאז כתבנו עברית תנ“כית צחה היו בינינו מחדשים ומעשירי הלשון. היו לנו בזמן ראשית עבודתו של בן-יהודה, ואולי מעט קודם לו, אגודות אגודות שמלמלו-גמגמו-דברו ואחר כן גם נאמו עברית. לאמתו של דבר – העברית הראשונה בדבור ששמעתי בילדותי, ושעשתה עלי רושם לא-ימחה, היה הדבור העברי של האדמו”ר רבי שמואל אבא ז“ל מזיכלין, שהיה מדבר בשבתות רק בלה”ק. האדמו“ר ההוא היה תלמידו של סבי ז”ל, והוא קבלני בתור נכד רבו. הייתי אז בן שבע, והוא נסני בקושיות תלמודיות שלא היו חמורות ביותר ושתירצתי לו כלאחר יד, אבל הדבור בלה"ק בהטעמה תלמודית הקסימני ממש, ומן העת ההיא לא פסק ממני החשק לדבר עברית – לא בשבתות אלא בימות החול, ולמטרה זו יסדתי אגודות לפני חמשים שנה ומעלה.

אבל בן-יהודה לבדו נכנס לפרדס זה מלא התלהבות, ומרוכז כולו ברעיון אחד. ספרותו כדבורו, ודבורו כספרותו: פשט שבפשט וחולין שבחולין – במבחר מובן המלה הזאת. בקיצוניות ללא-דוגמה בטל את כל המאקארוניזמין ואת המליצות הנוסחיות, ואת תארי-הכבוד עם הפרזיאולוגיה החנופתית, ואת ההתחסדות השגורה המתגדרת בהזכרת שם שמים לצורך ושלא לצורך, וייבש וימח כל עקבות “שמן-משחת-קדש”, שהיה מטפטף מהשפה, ויקח את הסובסטנציה הלשונית בשרשיה היבשים, וישתמש בה שימוש חילוני, בניגוד שיטתי מוחלט לכל חידוד וצעצוע, עד שעורר עי“ז מחאה של התרגשות עזה, לא רק מצד הפוריסטים המקפידים על השלטון היחידי של השפה התנ”כית, אך גם מצד רבים מהמתונים, ולא אכחד כלל שגם סופר שכמותי, שכבר בנעוריו חדל להיות פוריסטן, וששאף כל ימיו לחידושים בלשון ולדיבור עברי חי, והיה כל ימיו אוהב ומעריץ את בן-יהודה, גם סופר שכמותי אמר לו פ"א: “אל תדבר אלי בן-יהודית, דבר אלי יהודית, כי שומע אנכי”.

ומה אדבר על אודות הסופרים האחרים, שהיו כמעט קורעים וגוזרים תענית על חורבן השפה ופריצת גדריה! כמה פעמים באו אלי המשגיחים על כשרות השפה בתרעומות ובקובלנות על מלה זו או אחרת שהמציא המהפכן הקיצוני! הקף הקיפוני כתנורו של עכנאי בשאלות: מה זאת “חשמה”? מה זאת לבול“כ (לא בעד ולא כנגד, ז.א. נייטראלי)? זכורני שפ”א בא אלי הסופר המנוח הר' אליעזר יצחק שפירא ופרש לפני את גליון “הצבי” או “האור”, והראה לי שתי מלים: זן דרק, ושאל אותי: מה זאת? ואת בערותי אני מזכיר, שגם אני לא יכולתי לפתור את ההירוגליף הזה, ורק אחרי עיוּן ארוך במה שקדם לאותן המלים מצאתי את הפתרון שהכוונה היא Jeanne D’Arc – העלמה האורליאנית. הכתיב היה הכתיב החדש (והנכון), ונקודות לא היו, ואיך יוכל – לא רק “קורא נכבד”, אך גם סופר ובר-אוריין – לדעת פירושן של שתי מלים הללו ולבטא אותן כהלכה?

אין מן הצורך, ולא מן המדה הבקרתית האמתית, לגזור בסיטונות על אלפי החידושים, שחידש והמציא בן-יהודה, שנתקבלו או שלא נתקבלו בשלימות. כל השאלות האלה לפרטיהן שייכות למקצוע חקירת-הלשון. אבל מה שיש לציין בהערכת בן-יהודה זוהי, שהוא היה הופעה היסטורית גאונית בהתחדשות שפתנו הלאומית, ושכל חייו, עבודתו, ספרותו ודיבורו היה הימנון נלהב ומלהיב, פורה ומפרה, נושא דגל התגובה הקיצונית מן המליצה הסמויה אל הדיוק המהוקצע, מן הסתמיות אל הבולטיות, מן הדמדומיות הפראזיאולוגית אל התאור החי, מן הליקוט המלאכותי של שיירי פסוקים אל יצירת שפה, מן הארכיווניות אל שוק-החיים!

והאיש היה כסגנונו. בעתוניו ובספריו כמו בחייו ובפעולותיו, השקיע כל נפשו במרץ רוחו הכביר ובעבודתו, בלי קולות וברקים, אך בהתמדה שיטתית וביקוד-עלומים אשר להט בו מנעוריו עד זקנתו לתחית האומה והתחדשותה ועמידתה ברשות עצמה. כל חייו היו מלחמה ארוכה אחת כנגד כל מין דרשנות ובטלנות, התחסדות וצביעות – בבקורת בלי חמלה, אך לא בלי צדק… זה היה כשרון יהודיי שרשיי, שספג לתוכו את העסיסים החיוניים של הגזע, בן עמו ותקופתו, עם נפש יהודיה, שהעמידה על המדרגה הכי עליונה את העיקרונים של תום ויושר ראציונאליים, פשוטים, נפש מלאה נאמנות והשראות עממיות עיקריות, חלוץ הפשטות והפכחון בפרטים, אבל עם אידיאל חוק ולא יעבור וצו מוחלט: שפה וארץ ישראל לישראל – פשוטן כמשמען.

ד

וכאן אני מגיע אל החלק השני באישיותו של בן-יהודה: החלק המסתורי, שהיה אף הוא אינטגרלי בעומק אפיו של איש-הסגולה הזה.

בכל פגישה, חשתי, שהיתה בו ביהודי צנום זה איזו ענקיות טמירה, איזו הרגשה יתרה, זיע וניע נפשי מתמיד, שהזכירוני את מזועזעותו של קלייסט, שאמרו עליה חכמים, שהיא “לבה תחת הקרח של ממשיות אורבת”. היה בו דבר מה בלתי-מפולש, בלתי משתרע ומתרחב, אלא גנוז ועמוק תחת נדבכי הנסיונות ושכבות החנוך, דבר שנתקיים בו בכל דרגות התפתחותו וגלגוליו ממקום למקום מבחינה לבחינה, בכל עליותיו ומדרוניו ( ups and downs ) בחיים! הפשט הרציונליסטי לבדו הוא יותר מדי דליל וקלוש ורופף, ואי אפשר שיהי בו מקום למרכז-השרפה ולנקודת-מוקד-הפאתוס, המכשיר את האדם להתמסר למחשבה אחת, במשך כל ימי חייו, בניגוד בלתי מוזז כזה לכל נדנוד של פשרה, ובאותה הקנאות של אש-תמיד, שהיתה ישרה ונקיה מכל שמץ פוליטיקנות ותיאטרלות.

דבקותו של הסופר הגדול הזה בשפתנו הלאומית, והעובדה, שכל מתנגדיו וכל תלאות גורלו, כשבלה ימיו בעמל ושנותיו בים-דאגה – לא גרמו לו רפיון-רוח ויאוש, אלא התגברות המרץ ותוספת בטחון בעצמו – אינם מתבארים ע“י פכחון ושכליות בעלמא, כי אם מראים ורומזים על אחד מפלאי-הנפש, ומוכיחים שביסוד תמציתו ובעצם הווייתו, היה אדם זה מאורג ומקושר עם חזון משיחי, שפתח בו תחושיות עדינה ומיוחדת במינה וגבורה סטיכית חשאית, מאותה המסתוריות, שמתוך אפתיות גדולה היא מסלקת את כל המעוננות שיש בה בתחלתה, ומגעת למדרגה של זוהר וספר הבהיר, ונעשית שקופה וצלולה כל כך, עד שהיא נראית פשוטה כאל”ף בי“ת וכלוח הכפל. היתה בו לגבי חוסר-החיים והעדר השמוש של השפה העברית אותה העצבות הקדושה שיש ביהודים דתיים באמת לגבי גלות השכינה, שהם דווים עליה, אבל תחת אשר עצבות זו יש בה רישול וצער אין אונים, עצבותו שלו היתה משפיעה ופורית-יזמה וקופצת עלי שור. היה בו לגבי יסורי-נפש הללו שגב פרומיתיי. לא היה בו כלום מהאנינות המתגנדרת והסינטימינטליות הרכרוכית של דור ה”מאספים“, שהיו שופכים דמעות של מליצה עם חקוי סנוורי של פסוקים על “השפה השרידה והיחידה”, ומרקדים קדוש מזוייף על הנס ש”אחרי בלותה היתה לה עדנה“. סינטימנטליות זו היא אחותה התאומה של החנופה, וכהגדרת קארלייל – Materia prima של השטן ההופך אותה כרגע לקהות וליאות אכולות רקב-היאוש. היא באה משער הרחמים ומן האיסתתיקה המדושנת עונג, ביאת פרפר, ה”תעיף עינך בו ואיננו“, היתה כולה מופשטת, מתוך נטית טעם זמני, לא נוגדה על סדן העם ולא נכללה בדפוס ארץ, וכאשר באה כן הלכה. אבל זו של בן-יהודה באה מתוך נמוקים נפשיים מסתוריים ומתוך ערכי-רגש עמוקים משער הגבורה, מהמדרש הנעלם של צו-התחיה, כביכול, מ”נתיב לא ידעו עיט", ממה שאין אנו יודעים לו שם, אלא שאנו יודעים, שהוא כואב ונלחם, תובע וכופה, מחליט ומקיים, ממה שטופח בקרבנו אסירי התקוה, מדורי דורות, ושצומח ומנצח בהללויה אדיר של עבודה עברית וחנוך עברי בין הרי יהודה, בשרון ובעמק.

זה היה סודו של בן-יהודה. ככה נתמזגה פשטותו עם מסתוריותו.

המפעל הכי כביר של בן-יהודה הוא – המלון שלו. גם פּה ראינו אחרי רואנו מקודם את השניות שלכאורה מתמזגת ליחידה אחת. דבר-פלא: המחדש, הממציא, פשטן-הביטוי, העצמאי המוחלט, המשוחרר מהעתיקות – יוצא, כביכול, בדימוס, וכמו מסתלק מהחדישות הבלתי-מוגבלת, ומוסר את המפתחות בידי עתיקין-קדישין, קלסיקים ופסידו-קלסיקים של הלשון. בואו והאספו כולכם, כל המקראות, כל המשניות והתלמודים, כל המדרשות והלקוטים, כל המלים והגדרים, כל התגין וראשי התיבות, כל הפייטנים, ואף כתבי היד הקבורים בבתי-הספרים, כל הרבנים וכל המקובלים! שובי שובי המסורת, הקרן השמורה, ההון המכונס במשך הדורות! – ככה כל פכחון – סופו להתנקם בעצמו. אבל אין כאן אלא סתירה מדומה. אי אפשר לדלג על כל מה שהיה; אפשר רק להמשיך, לשפר, לשכלל. ההוה יונק מן העבר, ומכין בשביל העתיד. תרבותנו לא תמול היא, ולא רק כבודה ויחוסה, אך גם כוחה וגדולתה לעתיד נוסדו על עושר רבגווניותה, על חליפות תקופותיה ועל התפתחותה במשך כל הדורות. והשפה – היא אוצר שפע רוחנו ומכלל סמל מחשבותינו מראש מקדמי עולם ועד עתה, ואת האוצר הגדול והעתיק הזה פתח המחדש. ככה חזרה תורה לאכסניה שלה.

כתבי פ“א על רבי משה חיים לוצאטו – שאמנם לא היה משיח (כמו שחשב בדמיונו בתקופה אחת של ימי חייו הקצרים), אבל “גילוי אליהו” היה לו במובן זה, שנתגלה לו השר, הגניוס של השפה העבריה. רשות לאמר זאת, בלי אבק גוזמה, גם על בן שמו המאוחר ממנו הרבה: על רבי שמואל דוד לוצאטו (שד"ל). הייתי אומר, שהיה לו לשד”ל גילוי רש“י. אחד מן הקוים הצדדיים המסמנים את רש”י היה ה“בלע”ז" שלו. כאן ניכר החוש הלשוני העמוק, הרצון לדייק בבאורה של מלה באופן חד-משמעי, בלי הקפות. הנה המלה והנה פירושה. אם אפשר בעברית – טוב, אם יש איזה אי-ברור, הרי לך המלה הלועזית הידועה לך, ובלבד שלא יהיה לך דבר מוטל בספק או מכוסה באיזה ענן של סתמיות. ככה כותב איש, שאיננו מתכוון למצוא חן בעיני הקורא ע“י קסם של חן קל, אלא רוצה ללמדו דבר מה, ודוקא את הקשה הקשה ביותר. ככה כותב איש היודע והרגיל לכתוב גם בשפה אחרת. והוא רוצה לכתוב עברית, באותה מדה של הבעת כל ההגיג ותאור כל המראה, כמו, ואולי מתוך החיבה לעברית עוד יותר מאשר בכל שפה אחרת. ככה כתב שד”ל. הוא כתב איטלקית נפלאה וצרפתית יפה ומדוייקת, והעברית שלו היתה מצויינת בלבביות ובאי-אמצעיות, בפשטות ילדותית, בתמימות אינטימית, ויחד עם זה גם במדעיות מדוייקת, עד שהרבה מגדולינו אינם מגיעים אף לקרסוליו. הוא היה מרן באמת, ואשרי מי שלמד ממנו. עמל הוא לראות, שרוב מבקרינו וכותבי נסויי קורות ספרותנו, סגרו א“ע בתחום מוגבל של מנין קטן, העושה רושם של אגודת הערצה הדדית, שכחו את שד”ל! הרי זה כאילו יאמר, שלומדי תנ“ך ותלמוד שכחו את רש”י. שד“ל היה הרש”י של משוררי תקופת-הזהב שלנו בספרד. שד“ל היה הרש”י של השפה העבריה. שד“ל תפס את הגאוניות של האומה באמיתת אופיה: בהתמימות הגדולה ובהלבביות המתוקה. שד”ל תפס את הרעיון הלאומי ברוחניותו ונלחם כנגד הריפורמה החיצונית וכנגד הטמיעה. שד“ל היה פשטן ומיסתיקן כאחד, ובבחינה זו היה הארכיטיפוס של בן-יהודה. הוא היה גם חלוץ הדבור העברי. לפי חקירותי באיטליה היה שד”ל מדבר עברית עם תלמידיו. אני נפגשתי הרבה פעמים בפאדואה עם הרב המנוח סאמאטו, שהיה מדבר עברית נפלאה, מצלצלת יפה ומדוייקת. הוא היה אחד משיירי תלמידיו המובהקים של שד"ל.

שד“ל וב”י היו בני תקופות, סביבות, ובמדה ידועה גם תרבויות שונות, הם לא הכירו זא“ז ולא קבלו זמ”ז. יש דבר גדול אחד ששיתף אותם, ששיתף את כולנו, ושכל אחד מאתנו תרם לו במדה מרובה או מועטת, לצד מקצוע זה או לצד מקצוע אחר. עלובה היתה השפה העבריה אילו עשה אותה גדול זה או אחר. כל גוזמה בכוון זה היא – לא רק עם-הארצ’יות, אלא גם הורדת השפה הלאומית למדרגת… איספירנטו. הסופרים הגדולים שכללו את השפה, אבל לא עשוה יש מאין. יוצר השפה הוא העם.

מה בין שד“ל ובן-יהודה? לשד”ל היה “גילוי רש”י" מן העבר, לבן-יהודה היה, ראשית-כל, “גילוי רש”י" של העתיד, כלומר גילוי העברי הנורמלי כמו שיהיה. כמו שחשב בן-יהודה שיהיה בעתיד, ואחר-כך מתוך המשך העבודה הרבה חזר אל העבר.

התאמה זו של הפכים אפשרית היתה אך לאיש יוצא מן כלל, אך לאיש שהשפה העבריה לא היתה לו מקרה של לימוד, אלא נסיון נפשי, מאורע פנימי, דבר שאפשר לומר עליו “ויחי” (איין ערלעבניסס – מתרגמים חויה, מלה מדוייקת אבל דוּ-משמעית). הוא חי את השפה, וע"כ עזר הרבה להחיותה, ובזה עשה לו שם עולם לא יכרת.

ירושלים, כ' טבת התרצ"ג.

---

יוסף כהן-צדק

מאת

נחום סוקולוב

א

משכיל-חרד לבובי, שלשלת היוחסין, זוכר תוכן אלפי ספרים, יודע רבבות סיפורי-מעשים (מעשיות-אניקדוטות), מודע ומכיר מימי ילדותו ל“רבי שלמה ליב” (רפפורט), ל“ר' נחמן” (קרוכמל), ל“איטשה” (יצחק מיזס), ל“שמשון” (בלאך) וכו'. – כל מה ששאלתי אותו היה יודע, לא בדיוק גדול, אבל יודע; כל הספרים שחיפשתי, נמצאו בידו, לא ממש, אבל יכול להשיגם. ביחוד, תולדות המשפחות המיוחסות, היה יודע כשדכן-מדינה שחי ימי מתושלח. אדם זה בעולם כמנהגו, היה לסופר-קורות ממדרגה ראשונה, ולמצער, לגיניאלוג מפואר. אבל אצלנו הגיניאלוגים נעשים עתונאים, וזקוקים להתחרות עם עמא-דארעא של ריפורטרים. אם אין מזונות, אז – במקומות, שישנם שם רבנים “מטעם”, אדם נעשה רב “מטעם”, לוא תהי אומנותו: רופא שינים; ובמקומות, שאין רבנים “מטעם”, הוא נעשה מטיף – בלונדון, בקשר עם סמיכות הפרשיות עם הקולוניה של יוצאי ארצו. ראיתיו בפעם הראשונה, לפני ארבעים שנה, בלונדון: יהודי חם ומחמם את כל הקרב אליו, נעים המזג, פיקח מלא “אניקדוטות” כרימון, גלוי לב, חפשי וישר בדבריו, איש שנקל ונוח היה לשבת עמו במשך ליל תמים, ועוד כמה לילות, ולשוחח ולשוחח לאין קץ.

הוי, אדוני הצעיר החדיש! אין אתה משער את אותה החמימות של יהודי פולני חווריין עתיק: אתה, שהנך “מרוכס בכל כפתוריך עד הצוארון” – אינך יודע את אותה הידידות; אתה המזדמן עם חבריך בבית הקפה, אין לך השגה כל שהיא מאותה מידה של הכנסת אורחים במדרגתה בין המשכילים מאז. ועוד דבר אחד: אינני אוהב את הכליזמרים, אבל אוהב אני את הניגון; אין לי חיבה יתרה לגבירים, אבל אוהב אני את הגבריות. אוהב אני בני אדם, אשר יהי מצב הונם מה שיהיה, לעולם אינם נוהגים מנהג קבצן, אלא דומים הם לציבור, שעליו אמרו חכמים “אין ציבור עני”, כי במקום עניותם שם עשירותם, וניכר זרעא דאבא, ושלא היו חובקי אשפתות וקטלי קני באגמא, ושיש בהם ניצוץ מאותה ה“שליאכטא” שהיתה לנו לפנים, אריסטוקרטיה של “תורה וגדולה במקום אחד”.

כשהתוודע אלי ר' יוסף כהן-צדק, וכשטיילתי עמו ארוכות וקצרות, הבינותי מדוע מסר, במלאת לו ארבעים שנה, את המלאכה העתונית המליצית לבנו הצעיר, והלך לבקש לו פרנסה יותר מתאימה.

תכונתם של העתונים שהוציא לאור היא כל כך מציינת את רוח תקופתם, מקומם וגם עורכם – עד כי אי אפשר לעבור עליהם בהערכת האיש המצוין, שיסד אותם. העיקרי והחשוב שביניהם היה “המבשר” עם ההוספה הספרותית (בלשונו “לוית חן”) בשם “הנשר”. תכניתו של “המבשר” היתה: “לבשר בשורות טובות וניחומים, לעם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, יאהב אמון וישנא שקרים, כי בא לשפוט תבל בצדק ועמים במישרים, בשמחה יהלל את המהולל, ובעצב יחלל את המחולל – יעריכנו יוסף כהן-צדק”. מלבד זה עוד גם מוטו קצר: “יהי אור” עם מראה המקום בראשית א', בשער הכרך השנתי היתה התכנית הזאת יותר קצרה: “מכתב עתי השופט בלי משוא פנים על הנעשה תחת השמש” . בפנים העתון לא הושמה שום פדות בין היהדות והאנושיות. במאמרים מאירי-הנתיב (לייטארטיקעל), דנו הסופרים באותה ההתלהבות ובאותה התמימות על דבר מלחמותיו של נפוליון כמו על דבר מצב היהודים בגליציה והרדיפות ברומניה. העורך הוציא הוצאה מיוחדת בשם “הליכות עולם” המוקדשה רק לדברי הימים ועניני המדינות, ונוסף עליה עוד מוסף שני בשם “אור לנתיבה”, שהוא “נר לרגלי ההולכים הליכות עולם”. בגליונות האלה נכבדות מדובר על דבר סדרי ממשלת פרייסען, יסופר לדור רוב טוב הצפון לעסטרייך אם תוסיף לאחוז בעקב הקאנשטיטוציאן ועל דבר אשר נקעה כף ירך ארץ פולין במלחמתה. – בשבועון זה באו בקביעות בשורות הדילוג-רב (הטלגרף), “עולת שבת בשבתו” (השקפה שבועית), מאמרים, כאמור למעלה, “מאירי נתיב” (לא על זמני מסעות הרכבות, אלא מאמרים ראשיים), “בשורות ספרים בלי משוא פנים” (משמע שיש חשד כזה); “דבר המעריך לקוראיו” (שגיאה זו לקרוא לרידקטור “מעריך”, שפירושו: עושה אומדנא, שמאי, - תחת “עורך”, היתה קשורה בלב הסופרים במשך דורות!).

תוכן הדברים האלה היה תמיד כרוז בדבר צורך החתימה על העתון, ועל גביהם היו כותרות של ריקלמה מליצית, כמו: “מי לד' אלי!”, “עושו גושו חושו!”, “כתר לי זעיר” (הכוונה על המטבע “כתר”?), “רחמנים בני רחמנים”, “לכו לחמו בלחמי!” (שם מתאים למודעת בעל מסעדה), “דרשוני וחיו!” (שם יותר מתאים למודעה של רופא). בהתקרבות רוחנית זו בין העורך והקורא היתה איזו תמימות עיירנית-משפחתית.

ברוח זה היה גם שם המחלקה “שאלות ותשובות” – “תשובה מאהבה” (לרמוז לבעלי המאמרים שנדחו – שדחייה זו אינה משנאה, אלא מאהבה, כדי שיקבלו יסורין אלה באהבה).

ב

“הנשר” היה מוקדש לחכמה ומדע, למליצה ושירה, וגם לסיפורים ותמונות מן החיים – על נהרדעא ופומבדיתא כתב אברהם יפה, “המכונה ד”ר היבש“. החלק הביליטריסטי נקרא בשם “אמרי נועם”. בראש כל גליון באה מוטו קצרה: “חכמים הזהרו בדבריכם!”, – מעין אזהרה למתעצמים בוויכוחים להזהר לבל יחטאו בלשונם. “הנשר” כולו עמד על התכנית המבוארת במליצה זו: “פורש כנפיו לאסוף תורה ודעת, יפיץ תושיה אם ממקור אמת נובעת, יעיר קנאת סופרים ודבר רק על אוזן שומעת, יצבור תבונה אם לא תצרור אל האמונה, – והעריך אותו יוסף כהן צדק” (על שם הכתוב: והעריך הכהן). בין המשוררים נמנו לפעמים גם רבנים חופ”קי גליציה. בימים ההם גם הרבנים לא היו פטורים מחובת פרק שירה. בין הקבועים נמנו: הלל די לא טורי האטלקי, יעקב קארן, זעליג לויטרבך, אלכסנדר לאנגבאנק, גם משה עהרענטהייל, אשר בערך אל האחרים, שיריו עושים רושם של חדישיות, ואינם חסרים סימני כשרון לגמרי. – גם שלמה רובין כתב – בתקופת מליצתו – מאמרים בשם “למנצח משכיל על מחלת הדת והדעת”. בכלל, שמות המאמרים ב“המבשר” וב“הנשר” הם אופייניים הרבה יותר מתוכנם. “צור פאליטיק חתום דיפלאמאטיע!” (על שם “צור תעודה חתום תורה בלמודי” – ישעיהו), “פוטר מים”, “בכל זאת אנו ליה עינינו ליה”, “יודען בגוים” (על שם “ידין בגויים”, תהילים). – השפה היתה שפת המליצים לעילא ולעילא. “ארץ איטאליען הרה וילדה, כל העמים חיל אחזתם כיולדה”. – השמות “יהדות”, “לאומיות”, “ספרות” עוד לא נודעו; גם השם “חיבת ציון” טרם הוכרז, אבל עיקר הרעיון כבר היה. במאמר אחד הנקרא בשם “אהבת ציון וירושלים” כתוב לאמור: “ימים רבים היתה שארית היהודים היושבים על אדמת הקודש כגרים בארץ אשר נשבע אלוהים לאבותיהם, ועתה כאזרחים יתישבו בקרבה, וזה לנו פתח תקוה ליום ישובו בנים לגבולם”… “עברים אנחנו, ואם צרינו ושונאינו גרשונו מהסתפח בערינו עוד לארץ הקדושה תאות נפשנו וכל בה חיי רוחנו” (המבשר, שנה ה', מספר י"ג).

המצב החמרי של העתון תואר במליצתו של העורך “מועף לאשר מוצק בו”, ז.א. הוא היה עייף מן המצוקה. בלשון המדעית-המליצית של עכשיו היו אומרים, שמצב-המשק הכלכלי או הגיע לידי משבר, או נמצא בתנאים אי-רצויים. אז אמרו: מועף לאשר מוצק. הכוונה אחת היא, אלא שהכינויים הנם שונים. מספר חתומי העתון “הגדול” – “המבשר”, לפי הודעת המו“ל בעצמו, לא הגיע עד השנה הששית אף לשלש מאות. וכאן מתחיל ענין הלשון האידית, שפונים אליה בשעת הדחק, כמו שאירע גם כעבור שנים רבות אחר-כך. “למען הרים את קרן מכתב העת העברי”, החל כהן-צדק להוציא לאור גם עתון בעברי-טיטש, בשם “נייעסטע נאכריכטען”. את זכות הוצאתו השנייה הטעים בזה, ש”כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" – מכאן מוכח שהעתון העברי נראה לו כתורה והאידי – כמלאכה. זה היה היחס, ששרר אז בין העברית והאידית! – חוץ מזה, הוציא יוסף כהן-צדק גם את “העברי אנכי”; אבל אחר כך עבר העתון הזה לרשותו של ה' ברוך ווערבער בבראדי, ובעל ה“עברי אנכי” הראשון כעס על מסיג-גבולו, וימטר עליו חרפות וגידופים. הסגנון הויכוחי לא היה מעודן ביותר. במאמר אחד קרא כהן-צדק את ווערבער בשם “גדי בן סוסי” (גדי רומז על הפועל gadaj בפולנית, פירושו: דבּר. הרכבה זו היתה שגורה בפי המלמדים הקפדנים בכעסם על תלמידיהם ובצוותם אותם להשיב על איזו שאלה), ועל שמו “ברוך”, כתוב שזהו לשון סגי נהור, ועוד מחמאות כאלה, כאשר על אחוז אחד ממאה מהם היה באנגליה הכותב נענש בכיסו, בעוון עלבון, בקנסות והשבת-נזק, שדיים להרוס ממצבו את העשיר שבעשירים. מאליו מובן, שגם ה' ברוך ווערבער מצא חצאי פסוקים ומילי דרבנן לגדף את כהן-צדק. ודו-קרב זה בין לבוב ובראדי עוד נמשך איזה זמן.

ה“עברי אנכי” נשאר ברשותו של ווערבער ובתקופה המאוחרת מעט הוספתי שם גם אני את “חטאות נעורי”. כל ימיו לא יכול לסלוח לעווני שעזרתי ל“העברי”. היו לי בימי חיי הרבה מיני “שונאים”. למו"ל ועורך עתון יש ההזדמנות הכי גדולה לרכוש לו שונאים, הלוך ורכוש – כל בעלי המאמרים שלא נתקבלו לדפוס. יכול אתה להסביר לכל מי שמציע לפניך את סחורתו, שאין אתה יכול לקבלה, שאין לך צורך בה, שאיננה לפי טעמך; אבל אין אתה יכול לתת לסופר ביאור כזה שיהיה מתקבל על לבו. ובכן – שונאים. ואם אתה כותב בעתון זה, ולא באחר, ואתה שייך לכנופיה זו, ולא לאחרת, שוב שנאה מאת האחרת, יפסלוך לעדות ולשבועה! אפילו כמה גדולים נכשלים שלא מדעת ברוח כנופייתי זה; וצריך היה סופר בימים ההם – ולא רק בימים ההם! – להיות מוכן לפורעניות אלה. אי אפשר לצאת ידי כל הדעות ולהיכנס לתוך כל הכנופיות.

אחרי פטירתו של ברוך, עמד יעקב בנו בראש השבועון, שהיה שבועון אחד בשני שמות: שבוע אחד “העברי”, ושבוע שני “עברי אנכי”, מין “מכירת חמץ”, כי לפי חוקי אוסטריה אז היה מו"ל שבועון זקוק להניח סכום ידוע לפקדון בידי הממשלה, ועל ידי שני עתונים, שהיו דו-שבועונים, נפטר מהחיוב הזה.

יותר משש שנים התענה יוסף כהן-צדק בהוצאת עתוניו; אולם, למרות תקוותו כי “כל עוד בו נשמתו לא ייעף ולא ייגע, ובעזרת השם ממעשי ידו לא ירף” – למרות כל הפאתוס הזה לא יכול עמוד ובהגיעו לשנת ארבעים לימי חייו, הסיר מעליו את עבודת הוצאת העתונים, וימסרנה לדוד בנו הצעיר שעוד טרם מלאו לו י“ח שנה; ומסירת קולמוס זה הוכרזה במליצה במאמר “מאיר נתיב” בשם “בן ארבעים לבינה”, שכתב לכבוד עצמו בהגיעו לבינה, וייפרד בברכה מאת בוראיו אהובי נפשו, אחרי היותו כבר “דומה לבן שבעים, וכוחו עזבהו, ואור עיניו אין אתו, ושערותיו כשלג ילבינו” – “של נעלי הילדות מעל רגליך!” – קורא העורך בראש דבריו אל עצמו – מפני שיבה תקום, לפתח מות רובץ, הנני שב אל חדר הוראתי, ללמוד הרבה וללמד מעט, והיה לי מחצית היום למלאכה, ומחציתו השנית והלילה משמר, משמרת התורה, כאשר חינכוני וגידלוני הורי הישרים והתמימים זכרם לברכה, כי בן ארבעים לבינה!” – החרוז הזה נשנה כעין קיקלור (רפרן) בכל המאמר. ואחר כך באה המלצת האב לכבוד בנו ולעזרתו. תחתי קם בני יקירי גור אריה כמר דוד כהן-צדק הי“ו לשרתכם בקדש (מוסב אל השם “כהן”)! אנא, שמרו נא אליו את אהבתכם אליו, – גם אתכם, המבקרים, אדרוש! אליכם אתחננה, לאט לי לבני לדוד, הסירו נא מעליו את שבט בקרתכם, למה זה תפריעוהו ממלאכתו? התהי תפארתכם על זו הדרך? ונהפוך הוא, אם כנים אתם, חובתכם היא למשכהו אחריכם בחבלי אדם, לא במקל חובלים… כי הצאן קדשים עלות ודפקם מבקר, ויכחדו “המבשר” ו”הנשר" יום אחד".

אחרי ההתרפסות הזאת אל המבקרים, הוא פונה אל בנו דוד, ומורה לו את הדרך הנכונה, כיצד להתנהג בעבודת העריכה, ומתנה עמו, כי “כל דבר הקשה יביא אליו”, ו“יוסף ישית את עינו אליו”, וגם הבטיחהו כי “יאלף אותו איזו הדרך ישכן אור התורה, האמונה וההלכה במכתביו השונים אשר ידפיס ב”הנשר" בשם “מוסר אב”. תחת יד העורך הצעיר, אשר בין כה וכה מלאו לו שמונה עשרה שנה, לא האריכו “המבשר” ו“הנשר” ימים, למרות אשר גדול (כלומר, אביו) עומד על גבו. בחוברת הראשונה שיצאה מתחת ידי העלם בא מאמר “מאיר נתיב” בשם “ויקם רעדאקטאר חדש אשר ידע את יוסף”. גם “שיר תהלה לדוד” לכבוד העורך החדש. היחס שבין העורך-האב ובין העורך-הבן היה לבבי מאד. היה ביניהם גם תנאי כפול, כי “מדי שבת בשבתו (הכוונה היא על אחד מימי החול, אבל לתפארת המליצה השתמשו במלים האלה) שלם ישלם לו מחיר הנייר וההדפסה כמחבר זר הבא להדפיס בביתו, וגם לא ירהיב הבן בנפשו להדפיס בכל ימי חיי האב מאמר מפרי תבונתו, או אשר ישלחו אליו אחרים, עד אשר יראוהו אליו, ויוסף ישית את עינו עליו, ולעת מוצא אף ידו תכון עמו לתת לו מאמרים מאשר חננו ה' בזה”… לעומת זה, קרוב לשער, שמצב ה“נייעסטע נאכריכטען” באידית נוסח גליציה, היה יותר טוב, ולפי עדות עורכם, עלה מספר חותמיהם במשך ששה שבועות על מספר חותמי “המבשר” במשך שש שנים; ואת סיבת ההצלחה הזאת שהיתה בת ששה שבועות, ולא הרבה יותר, ביאר העורך בעצמו, שה“נייעסטע-נאכריכטען” באידית הם – “דבר השוה לכל נפש, ואהבת החותמים עליהם איננה תלויה בדבר להדפיס שיריהם ומאמריהם”. במלים האחרונות האלה יש תוכן ממשי יותר מאשר בכל חצאי-הפסוקים על דבר “יוסף” ועל דבר “דוד”. הן מגלות את זערוריותו ובטלנותו של אותו הנסיון הראשון בעתונות. זה היה חוג זעיר של אנשים, שכמעט כל אחד מהם רצה לראות בדפוס את מאמרו או את שירו – ענין של גרפומניה ושל ריקלמה אישית. אוי לו ל“מעריך” שחותמיו הם גם סופריו! לבסוף כלה כוחו של האב, שלמרות כל בטלנותו, היה עובד זריז ושקדן נפלא – ושל הבן, שלא הספיק ולא הצליח כלל, ועוד התענו שניהם הרבה שנים בגליציה, עד שיצאו ללונדון והחלו לחיות חיים חדשים – וקשים מאד!

ג

בהיפגשי בפעם הראשונה עם יוסף כהן-צדק – השתוממתי… לא על בקיאותו במדעי היהדות, בקיאותו בש“ס כאחד מרבותי גאוני-פולין, בחוקי הדקדוק ושימוש הלשון כאחד גדולי המדקדקים העברים ושלטונו באותו מקצוע, שנפשי קשורה בו כל ימי: קורות היהודים בפולין, כי אם על פיקחותו. יש אשר יתמיד איש ו”מלא כרסו" ש"ס ופוסקים, יש אשר ילמד הנדסה ורפואה ועריכת-דין, והיה למלומד גדול, אבל… שוטה, מלומד במקצועות ידועים, ושוטה בכלל. קשה להגדיר את מהותו של השוטה. איזה יחס עצמי אי-מתאים לסביבה, איזה אי-כשרון של הערכה, אי-כשרון למצוא את המלה המכוונת, ההעויה המכוונת, איזה דבר מיותר ואיזה דבר חסר, איזו תפלות – כמאכל בלי מלח. ואת חטאי אני מזכיר: כל ספרותנו העתונית של “ויוסף ישית ידו” ושל “תהלה לדוד” נראו לי כבר אז כמין שטות גדולה אחת, שטות מטושטשת, מרופרפת, מקושטת, אבל סוף סוף שטות! – על כן השתוממתי בהכירי את יוסף כהן-צדק, לא רק כלמדן מובהק, אך כאיש חכם ונבון, מלא פיקחות והומור מן המובחר. הכיצד? שני הפכים בנושא אחד! סיבת הדבר היא, שהמליצה איננה אלא מסווה, וממנה אין אופיו של הסופר משתקף, והרי זה כאילו ישים איש על פניו מסכה של נייר עקומת הצורה ומגוחכת, בלי הראות את פניו כדמותו כצלמו, ואתה טועה לחשוב, שאלה הם פני האיש, והם מצחיקים…

כשאדם כותב דברי מליצה, איננו מודיע בדיוק את אשר הוא חושב ומרגיש. הוא משועבד לכתחילה למלים ידועות, השגורות על לשונו, הוא כפות לחצאי מקראות: הוא איננו מביע, מה שמחשבתו העצמית והמקורית משפיעה, אלא מה שהמלון הצרור בצרור זכרונו מגיד לו. כך היתה המידה במשך הרבה דורות, וגם בדור ההוא. כשרונו של סופר כזה הוא טמון בנרתיק של מליצות ישנות ושל צירופים חדשים. ולא רק בדורות הראשונים ובמליצה, אך גם בדורנו זה שנתעשר בשפעת מלים מלאכותיות חדשות ובתילי תילים של הגדרות כמו-מדעיות. יש אשר הרושם הכוזב הוא להפך: אתה קורא הרצאה עשירת ביטויים כזאת, וכסבור אתה, שבעל אוצרות מלים אלה הוא חכם גדול, ואתה נפגש עמו, ומדבר עמו בפשטות, ברצונך לעמוד על בוריו, כלומר, אתה מערטלו מנרתיק הלשון העשירה, ומוציאו החוצה ומציץ בו – ואין כלום… ככה נחקקה בזכרוני מכבר צורתו של יוסף כהן-צדק – אמנם בהדרה! – כצורת מליץ בקי בתנ“ך, ממציא המצאות נפלאות ב”לשון נופל על לשון“; ועוד – יחסן גדול, אבל מפריעו להתגדר ביחסנותו; עוד שקדן גדול וסופר פורה; עוד – בעל פולמוס… “גדי בן סוסי” הנ”ל… מכל אלה אי אפשר להרכיב תמונה. והרי זה כמו שכותב מופסאן באחד מסיפוריו הקטנים: הגיבור שלי נושא כפפות, מספר כך וכך, על כפות ידיו, וזה כל האדם, כלומר זה כל החומר להקיש ממנו על אפיו. – היכרתיו אחר כך בלונדון בעצם טבעו, בלי מליצות, הוא היה מטיף בבית כנסת אחד, בקהילה אחת; אבל זה היה דבר צדדי. באמת חי בביתו, בין ספריו הרבים, בתוך כתביו ובזכרונותיו. הוא היה מטיף כמו שהיה עתונאי, אלא שבני הקהילה הקטנה שלו בלונדון לא התנו עמו תנאי שישתף אותם להטפה, כמו שהיתנו חותמיו לפנים בגליציה, וגם סיפקו לו יותר לכלכלת ביתו. התהלכתי עם ר' יוסף מביקור לביקור. דומני שאני, שהייתי אז צעיר, והוא, שהיה זקן, הבינונו איש את רעהו. הרגשנו, שיש דבר-מה שמאחד אותנו: עברית, עתונות, פולין.

מי איננו יודע את לונדון של אז? בהרבה מקומות, למשל מסביב לבולברין, עדיין היה אדם עולה ויורד, עולה הרים ויורד בקעות, נוסע ברכבת על אדמה ומתחת לה, יוצא מן ניקרה אחת ונכנס לשניה, נוקב ויורד עד התהום, ועדיין מקצת הטרמוואים היו רתומים לסוסים, ו“אוטומובילים-בוסים” טרם היו בארץ, רק ה“בוסים” הכבירים רתומים לסוסים גדולים, ותחת עגלת-צב, “דרושקה” שלנו בוורשה, ו“פיאקר” של ווינה, היה להם ה“הנסום” עם העגלון על הדוכן מאחור, ואתה דורך מתחום לתחום עם המטיף הזקן הזה הרבה תחומי שבת. מבית מלונו של מר בון, ששם נתארחתי, עד מעונו של כהן-צדק היינו נעים ונדים בהרכבה ולסירוגין מטה ומעלה, טראם ובוס מתובלים בחתיכות של “הנסום” – עד הבית המיוחד, שדר בו, כמעט מחוץ לעיר. באותו הבית היתה לשכת-הספרים. כשישבתי שם עם הזקן, וספרים פתוחים לפנינו, ובנו דויד, הוא דויד “אשר ידע את יוסף”, עובר בזהירות על בהונות ידיו, מליצה שהתגשמה, איש טוב ולפי פשוטו – עני מדוכא, וטרגדית בן קטן של אב גדול – היינו יחד בלבוב, בקראקא, בווילנה, בלובלין, במיז’יבוז', בטרנופול, ובסך הכל: יותר מכל בירושלים, ופחות מכל בלונדון, אף על פי שהבית עמד בעיבורה של מטרופולין זו. – הוא היה מדריכי ומלאכי בלונדון היהודית, ואף למוזיאום הבריטי לא נתנני ללכת לבדי. הוא ליווה אותי כמלאך טוב. אפשר שהשערים סגורים מצד זה – הכניסני מצד אחר; אפשר שיסרבו להראות לך אותו כתב יד יקר – אני אשתדל בשבילך. זוכרני, שבפעם הראשונה נסענו שמה כמעט רשמית, כיד המלך, בהוצאות הקהילה, וזה הדבר: היינו יחד אצל מרן הכולל; משם אמרנו לנסוע, והדרך רחוקה, ומצליפה עליות וירידות, והואיל מרן לשלוח אותנו במרכבת ההוד של הקהל. – בשעת הנסיעה לחש כ"ץ באזני בדיחת-הדרך, ואמר: “הסוסים הללו מושכים תמיד רבירינדים – אין אחריות אם ימשכו פעם אחת הדיוטות (laymen) כמונו”, והוסיף: “בפני מרכבה זו אין השערים ננעלים”.

וזוכרני, שבמוזיאום פגשנו את הספרן המצוין פאן סטראאלן, יהודי הולנדי, שבו היה עוד ניצוץ של משכילי אמשטרדם מזמן חברת “שוחרי הטוב” – שבתקופה ידועה כתבו אף הם שירים בעברית כמו בגליציה, והוציאו אף הם מאסף כמו “הנשר”, ושמו היה “בכורי תועלת”, וכוהן-צדק שלהם – פחות מליץ ויותר משורר – היה רבי גבריאל פולאק. וישבנו שלשתנו, עורך צעיר עברי ורשאי, זקן, מי שהיה עורך עברי לבובי, ומשכיל קורא נכבד וספרן עברי גדול באמשטרדם, שקועים בשיחה במשך שעות, עד שבאו השוערים ואמרו: רבותינו, הגיע זמן וכו'. – לאחר שנתיים או שלש שנים, ואני בוורשה, – קיבלתי חבילה גדולה מלונדון, ובה העתק מכתב יד קדמון. החבילה היתה בלי מכתב; לא ידעתי בתחילה ממי ולמה, שם השולח היה מטושטש, זכרוני הסתבך בהשערות, אחרי איזה זמן נפתרה החידה. ההעתק נעשה בשבילי על ידי סטראאלן, יען כי אמרתי אז, שהייתי רוצה לראות את כתב היד ההוא והשעה היתה דחוקה, וטרח והעתיק אותו זקן בשבילי כתב יד של מאתים עמוד ומעלה. גם צדיק זה נפטר, וחוץ מן החוג המוזיאלי כמעט איש לא ידעהו.

עם יוסף כהן-צדק נפגשתי עוד הפעם בימי הקונגרס הרביעי לפני חמש ושלושים שנה בלונדון. הקומה השתוחחה עוד יותר, הקמטים על הפנים העמיקו הרבה יותר, אבל הפנים היו מאירות עוד יותר, כבר הציץ רפלקס מהאור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. השיבה היתה הפעם לא בגוזמה כמאז, אלא פשוטו כמשמעו: כתלג חוור. הוא הפציר בי מאד לבוא עמו כמאז לביתו, לחדר ספריו, לשולחן הסופרים אשר לו, ולשוחח מעט כשני סופרים עברים, כשני יהודי פולין שנפגשו, ושיש להם כל כך ענינים לענות בהם, ושיח לשפוך איש בחיק רעהו. – ואני אז כבר לא הייתי אותה “צפור דרור” שהייתי מכבר, בשוטטי עמו בחוצות לונדון, ובשבתי עמו חצי-יום במוזיאום הבריטי. אני כבר הייתי נוהג נשיאות בועידה אחת, סגן-נשיא בועידה שניה, חבר בועידה שלישית, ואף על פי שאז עדיין הייתי עורך את “הצפירה”, וכותב בה הרבה – ראשי ורובי היו בציונות, בקונגרס וכו' ולא יכולתי לעסוק בדברי תורה ביריד ההוא. הרגשתי בו שאיננו שבע-רצון כלל מהשינוי שחשב למצוא בי. שדרך גדולים לי, ושנעשיתי זר פורתא לחבריא שלי, וכמה שהשתדלתי לבאר לו, שהוא טועה, שאין זה שינוי רוח ואופי פנימי, אלא שינוי תנאי העבודה והסביבה, דעתו לא נחה, מפני שההתפתחות הזאת בהכרח נראית כשינוי, מפני שאין האנשים מוכשרים לקיים את הכלל: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”. אי אפשר לאדם להגיע למקומו של חברו. ישבנו באחת הזויות של “אולם המלכה”, ששם היה הקונגרס, על הבימה עמד אחד הדברנים ויפוצץ – “אורגאניזיישן” – “פעדעריישן” ועוד הרבה מלים דומות לאלה בסוף הברתן. “אני כתבתי כל זאת במאמרי לפני שנים רבות” אמר לי הזקן, והוציא מחפיסתו את גליון המבשר, שנה ה' מספר י"ג.

רציתי לשים קץ לפטפוטי הדברן של “אורגניזיישן” ולהעלות את הזקן שיקריא את מליצתו העברית מלפני חמשים שנה, אלא ש“סדר היום” עיכב.

זאת היתה פגישתי האחרונה עם שריד זקני המשכילים. הוא נפטר בשם טוב בלונדון בתרס"ד, היא שנת השבעים ושבע לימי חייו.

---

הרץ נימנוביטש (הנ"ץ)

מאת

נחום סוקולוב

יהודי טוב, לא מן הצדיקים שחסידיהם קוראים להם ככה, אך יהודי טוב, פשוטו כמשמעו: לב-יונה תמה, אוהב את הבריות, חונן ונותן מה שיש לו, ורוצה לתת מה שאין לו, מקבל כל אדם לא רק בסבר פנים יפות, אך גם בסבר נפש יפה, אדם רך לרצות, נוח ומתון, מרחם ונכנע, נאמן ומסור וכפות למכיריו, מרבה רעים, קונה על כל צעד חבר, עושה לו רב, לומד מתלמידיו, תמימות של תינוק, פשטות של מלמד דרדקי, עידון ומתיקות של “שרה בת טובים”, שלום ושלוה, טובה וברכה של אם אוהבת בשעה ששפתותיה דובבות: אלהים של אברהם, כשצללי מוצאי שבת שרויים בחסד וברחמים על החדר ועל הסימטא ועל העיירה, וכשגעגועים נעימים, נוגים ונכאים באים כחלומות מארץ נעלמה ומחבקים ומלטפים כל חלל העולם; ענותנות וצניעות ביישנית של איש נחבא אל הכלים, שאיננו רגיל בחיי הכרך המזעזעים, כי אם בחיי העיירה השלוים, שמדבר בקול נמוך ורך, ועל דבריו שפוך חן צנוע מיוחד, עם ההברות העדינות והנעימות, הנוחות והרכות של ביהמ"ד הישן, שהיה בו לפעמים מעין בטלנות, אבל לא היה בו מן הקפאון והקהות, הכעס והמרירות, מפני שהיה כולו טוב.

ויהודי זה ממצמץ לפעמים בעיניו הערומות. יש כאן גם ערמה, אבל גם ערמה זו איננה רעה. אופקה של ערמה זו הוא צר ומוגבל, אבל יש לו שייכות טבעית ואורגנית אל האדם. ערמה זו היא גם ליצנות, אבל ליצנות זו, יותר שהיא דוקרת ועוקצת, היא מעדנת ומפנקת, ויותר שהיא מורטת את הבשר בצבתות לוהטות וסורקת במסרקות של ברזל, היא מחליקה ומטפחת. אין להיתול זה צפרני החתול, כי אם כנף נוצה רכה, שמעבירים אותו אל מקום הפצע, ונוח לו. לא לחישות ונשיכות של סטירה וסרקזמוס, אלא ההומור הרך והנעים כשמן הטוב, ואין בו הפירכוס והפקיסה והסממנים והפוך והבשמים של לעגי השפות האחרות. אין בו גם הברק והנוי האמנותי, אבל הוא בא כהווייתו מביהמ“ד ומההשכלה בילדותו, לפני חיתוך שניו, ובשביל שהוא טבעי כל כך, יש בו גם מטבע המקום: מבינים אותו ביותר יהודי פולין, ויותר מכולם – יהודי פולין שהיו גם הם חובשי ביהמ”ד ומשכילים. יש בו שמינית-שבשמינית בדחנות, אבל גם בדחנות זו היא חביבה, מפני שהיא ילידת בית; היא לפעמים חולנית, חלושה, צנומה, מגמגמת, מסתייעת ב“לשון נופל על לשון”, מפיקה חדות-לב ואושר בלי מצרים כשהצליחה למצוא את הצירופין שהיא מבקשת, ונעימה היא גם בעניותה זאת, מפני שהיא כך דרך גידולה, מפני שהיא מראה לנו מדרגה ידועה בהתפתחות השפה והספרות.

כך היה הפיליטוניסטן של “הצפירה”, הנ“ץ, בעל “בראש הומיות”, במשך שנים רבות. כך היה בעצמו, כך היה בפיליטוניו. הוא היה בטלן חביב ופיקח, וממנו שטף פלג של הומור בית-מדרשי משכילי, מאותם נחלי שמן ואפרסמון ששטפו בדור העבר בין משכילי קראקא, לובלין, אפטא ואביזרייהון. אדם כשר זה היה בעל ידיעות, לא פחות ולא יותר מן המידה, אלא בשיעור מכוון אל מה שהיה צריך בשביל קהל זה ובשביל מדרגה זו של ספרות. הוא היה מושלם, יודע איזה לשונות, בקי בפולנית ובעניני פולין, חי בקרב עמנו, דבק בכל מנהגי-החיים היהודיים, מגפף אותם במין חמימות ערבה, איש שהיה אוהב את רחוב היהודים ומקושר ומאורג בו בכל נימי לבו, יודע את כל שיחותיו, הברותיו, חצאי הברותיו ורמזיו, מפני שבעיקרו היה בן-תורה אשר חוש נכון בו לטעום טעם הדעת, מאותם בני-תורה שאוהבים את המילי דבדיחותא, ושיש להם מה להגיד. והאיש הזה לא התכוון להיות סופר, ואולי חסר היה גם כמה מן ההכנות והסגולות הדרושות לסופר. הוא היה בעיקרו בעל-בית מבין, משכיל, רחים ומוקיר רבנן. והתכונה הזאת מתחה עליו חוט של חן מיוחד שיש ל”אינו מצוּוה ועושה".

סקירה קלה על יחוסי אל הנ"ץ אולי תתן לקוראי מושג שלם יותר מסיפורים ארוכים.

בשנות תרל“ג-תרל”ד¹, ואני עודני כמעט ילד בבית אבי בפלוצק, הייתי מבקר לעתים את אבי זקני הרב רבי איטשי, שהיה יושב ומרביץ תורה בעיר מצערה לא רחוקה מפלוצק, ווישוגרוד, ע“י הווייכסל. לעתים הייתי שוהה שבועות וירחים בבית אבי זקני ההוא, שהיה מחבב אותי ומטפל עמי ומלמד אותי תורה ומתקן את חסרונות מלמדי האחרים ומעמיד אותי על דרך האמת בכמה פינות. באחד הזמנים ההם פגשתי שם אחד מבאי ביתו של אבי-אבי, לא מילידי המקום, נבדל מהם מעט בהליכותיו ובהברת לשונו, ויתודע אלי בשם נימנוביטש. הוא היה, כמו שסיפרו אז, בעל בית יורד, בעל תורה ומשכיל מובהק, ויהי למורה בבית אחד מנגידי העיירה. עם אבי זקני היתה לו נקודת-מגע אחת: ההתנגדות אל החסידים. אבי זקני, ממוצא הדינסטיה הרביית המפורסמת שהיתה בעיר סוקולוב בפולין, היה בעצמו מתנגד לוחם, וכבר היתה לו נטייה קלה אל ספרי החקירה, ויהי יודע בעל פה את ספר אוקלידס, וכל שערי כרכי הגמרות היו מלאים ציורי מדידותיו, וגם את ספר המידות לאריסטו, ואין צריך לאמור את ספר האמונות והדעות ואת ספר המורה ואת ספר העיקרים. ספר ההשכלה הראשון שלמדתי מפיו היה ס' האלים ליש”ר מקנדיאה. אל שיעורי ספר האלים היה גם המורה נימנוביטש בא, ושם קשר עמי את חבלי הידידות, האיש הזקן עם ילד שכמותי. באחד מקונטרסי, השמורים אתי, כתוב שיר שהקדיש לי.

נימנוביטש זה היה תלמיד חכם גדול, מדקדק, חוקר, חפשי בדעות, וכנהוג, גם שומר מצוה. החסידים היו לוטשים אליו עיני חשד, אבי זקני היה מקרב אותו, במקצת, בשביל שהחסידים חשדוהו. חוץ מההתנגדות והחקירה לא היתה אחוה-לדעה בין אבי זקני ובין האיש הזה. בעד אבי זקני היתה התחנה האחרונה של ההשכלה: יש"ר מקנדיאה. הוא היה מסכים גם על ר' נפתלי הירץ וייזל, אך רבי משה מדעסוי כבר היה מוטל בספק. לא דיבר עליו מטוב ועד רע. ונימנוביטש היה משכיל נלהב, כל ספרי ההשכלה והשירים היו שגורים בפיו, כל ההלצות ודברי החידודים, כל ההשפעות מז’ולקיב, מברודי, מלבוב, מזאמושץ. הוא היה יליד זאוויחוסט, חברו של רייפמן, של ג. י. ליכטנפלד, של אייכנבוים, של נטע שפירא – והיה מספר לי על דבר בנו.

הבן הזה היה הירץ נימנוביטש: למד בבתי המדרש, ונעשה משכיל, נתמנה לרואה חשבון בבית מסחרו של גביר אחד, וכתב מאמרים לעתים. כשהיה הזקן מספר ע“ד מאמרי בנו, קרני אור היו מתמלטות מבבות עיניו – ואני הייתי אז ילד, ונקבעה בזכרוני דמות איש זקן, צעיר ונלהב בהרגשותיו, יושב מחוץ לעיר בחצרו של אותו הנגיד, שהיה בעל אחוזה, ומראהו היה – חציו פריץ, זקנו מקוצץ ונעליו גבוהים, מגיעים עד הברכים, ושם, באחד החדרים, לפני ולפנים, מלמד השכלה לבניו של בעל החצר – איש נעים מאד ומשונה מעט, איש זקן שהתחבר אלי להגות בספרו של יש”ר מקנדיאה, ולפרקים היה מספר לי ע“ד לובלין וזאמושץ וקראקא וברודי. ובסיפוריו היה קל, מלא חן, מלבב, מפיק רוך ופיוט, דמיון ורגש, וכאילו אמר לי: אני ואתה – הננו חברים, אני ואתה – אין איש מבין אותי פה כמוך; גם אביך הזקן מסכים עמי קצת, אבל זה הוא מדור ההולך, ואני ואתה – העתיד, אני ואתה – והבן! ואת הבן לא ידעתי. והיה משאיל לי את ה”משא בערב" לרומאנילי ואת ה“גן נעול” להרנה"ו², והחסידים היו חורקים שן ואומרים: זה הוא המסית והמדיח, ואבי הזקן היה סומך עליו.

וזוכר אני יום קיץ אחד: סמוך לחצר ההיא היתה חצר אחרת, חצר ממש, ארמונו של אציל פולני זקן, ושמו דאבסקי. והאציל ההוא היה ממיודעי אבי הזקן, והיה מבקר לפעמים בביתו ונוהג בו כבוד, ואבי זקני החזיר לו שלום של ביקור, וילך עמדי אל החצר ההיא, ודאבסקי קיבל אותנו, והוא היה לבוש בגדים כאשר לבשו אצילי פולין מכבר, ובחדר-האורחים ארון מלא ספרים, ובזוית – שולחן קטן, ובו תקועות מקטרות בעלות תבניות שונות, ודאבסקי עישן במקטרה אחת, ואת השניה הגיש אל אבי זקני, ושני הזקנים ישבו וינסוני בחידות, ודאבסקי נתן לי את ספרי קורז’ינובסקי, ובצאתי משם, ואני טעון ספרים, ואירא לשאת יחד את הספרים העברים עם הכתובים בשפה אחרת, ואשא מימיני את “המשא בערב” או “הגן נעול” ומשמאלי את ספרי קורז’ינובסקי, והזקן נימנוביטש פגע בי, ויעזוב עמי.

ועברו שנים, שנים רבות, הלך אבי הזקן לעולמו, הלך נימנוביטש לעולמו, אך עקבות בנו של נימנוביטש לא אבדו לי. הייתי קורא את מאמריו ב“איזראעליטא” מהשנים שעברו, וה“איזראעליטא” בשנים שעברו היתה מביאה עוד מאמרים של יהודים, ונימנוביטש היה כותב פולנית, אך זאת היתה פולנית-יהודית: רוך, לצון קל, טבעיות ועצמיות של יהודי; ובימים ההם הלא היה כל מאמר – מאורע, וכל דבר שנדפס – מונח בקופסא ונשמר בזכרון. ואני הוספתי ואקרא גם במכתבי העתים משנים שעברו, ואמצא את מאמרי “הבן” ב“ווארשווער יודישע צייטונג”, אשר יצאה לאור בראשית שנות הששים ע“י ה' גלאטשטערן, שהיה חותנו של ה' פלטין, מייסד ה”איזראעליטא“. כלום אני יודע, ההתענג התענגתי עוד היום על המאמרים האלה, אבל בעת קראי אותם אז היו בפי כדבש למתוק. זאת היתה שפת אמי, כי אמנם כן דברה עמי, זאת היתה השפה היהודית בתומתה ובפשטותה כמו שהיתה בפי יהודי פולין וכמו שכתב אותה הד”ר אטינגר בזאמושץ, שיחה קלה, עממית, אינטימית שיש בה אהבה, והיא מוצאת סיפוקה במלים שגורות וישנות, שהרבה זכרונות קשורים בהן.

והיה הדבר בשנת תרמ“ו-תרמ”ז³ לערך, ואני הייתי בלובלין, וכבר אני עורך ומאסף, סופר ומקבציאל, וחברה של משכילים מבקרת אותי, ובתוכם – הירץ נימנוביטש, האדם המתוק, הקופא בעירו שם כחמרא על דרדיא, המשכיל שהיה כותב לפעמים מעט פולנית, מעט יהודית, ועיקרו כאביו, משכיל ו“בעל לשון קודש”, ויודע לבדח את הלבבות כבר-קפרא בבית רבי. זה הוא האיש אשר נפשי דבקה בו לאהבה אותו. טעמי הספרותי אז כבר היה רחוק תכלית רחוק ממחיצתו של האיש הזה, אבל חפצתי שיכתוב, חפצתי שהיהודי הזה יבטא את כל מחשבותיו והרגשותיו, מפני שבמחשבותיו והרגשותיו מתבטא דור שלם, מתגלה תקופה שלמה. אמרו לי רבים: זאת היא בטלנות. אני ידעתי, כי זאת היא גם בטלנות, אבל גם בטלנות זו שלנו היא, יש בה תום-לב, יש בה אמת-שבחיים, הומור טבעי ידוע, חן-מקום ידוע. חשוב חשבו הטועים, שהנני עושה בזה מטעמים לקוראים. זאת היתה טעות גסה! אם היה קהל להנ“ץ, הדבר הזה בא אח”כ, מפני שהוא ברא לו קהל, או מצא לו מין את מינו. בהעירי את הנ"ץ לכתוב עשיתי זאת בלי שום השערה, שהדבר יצליח מצד הקהל, וכשהתרעמו אחרים – לא שמתי לב. חפצתי כי genre זה יתבטא, כל זמן שעוד נמצאה שאריתו.

ולא קל היה לו הדבר. הנ“ץ העתיק את מושבו לוורשה; רציתי לתת פרק קבוע ב”הצפירה“, ורחז”ס לא היה עסקן בדברים כאלה, והעסק עדיין לא היה ברשותי. על דעת עצמי ולפי טעמי מניתי את הנ“ץ, ובמשך איזה זמן הייתי משלם לו את שכרו, הוי, המועט, מכיסי, והוא היה נותן לי שטרי קבלה, השמורים עוד בין הכתבים. הקימותי מעשה ובדיעבד צריך היה להסכים. באופן זה היה הנ”ץ לפיליטוניסטן של “הצפירה”. איש לא ראה יותר ממני את הליקויים והפגימות שהיו באותו מין של פיליטון: שיורי מחלת המליצה, ההומור שנטה לפעמים לצד הבדחנות, הטעם היהודי הפולני ממפלגה ידועה, שאין יהודים אחרים יכולים לתפוס את מהותו – אבל חפצתי בזה, מפני שזה היה מין בפני עצמו ונאמן לעצמו.

באופן נפלא נתגלגלו המסיבות, בהזמינן עמדי את בנו של המשכיל הזקן, מיודעי מבית אבי זקני מווישוגרוד, בתקופה אחרת שבחיי ובעבודתי. אולי היה בזכרון הזה מעין שוחד, אבל זה היה שוחד מעודן שבמעודן, שלא הנותן ולא המקבל נתכוון אליו. זה היה דבר שבא מאליו, שלא במתכוון ושלא בהזמנה לכתחילה.

הסגולה המיוחדת, שהקנתה את לבי להנ“ץ, לא היתה בספרותו, כי אם בתכונת רוחו, בהרגשותיו ובחייו. הוא היה איש נקי מכל פנייה צדדית, מכל מחשבה זרה, מכל תאוה להשתרר, להתגדר ולהתפרסם. הוא היה איש העם בתחום מוגבל, בפולין, בין ביהמ”ד והשוק ושקקיו ורחובותיו, מבואותיו סמטותיו. אבל בתחום הזה היה בן בית, הפרצוף היהודי מתפצל לאלף פצלות וניצוצות, וקשה לכלות את כולו. היודע את כולו היה הסופר הלאומי, המאחד והמאגד, המובן והמורגש במדרגה שוה בכל הארצות ובכל המפלגות, מי שיש לו במוחו אותה עדשת הזכוכית המלוטשת, המקבצת את כל הניצוצות. זה הוא דבר יוצא מן הכלל, ואפילו הסופר הזה, כשייכנס לתוך פרטי פרטים, חוששני, שלא ישמש בבקיאות שוה בכל קרנות-הזויות. לבינונים אין לך מידה טובה מקביעת תחומין והבדלת מחיצות. מובן, שאין זה מן הצורך, כל זמן שמדברים ע"ד האומה סתם, מרפרפים למעלה, נוגעים ואינם נוגעים, כלומר, כל זמן שאין עוברים מן הכללים אל הפרטים ומן ההקדמה אל גוף הספר, אבל ברגע של כניסה לתוך הסבך של פרטים, ההבדל הסמוי מן העין בין העצמיות והזרות מסתמן ומתבלט תיכף.

היתה בהנ“ץ מידה הגונה של עממיות בנוגע אל יהודי פולין, ושקילנא הרמנא ורשותא לומר, כי אילו היה כותב בלשון יהודית-מדוברת, אזי היתה עממיותו זאת מובהקת עוד יותר. למען תת לשפה העברית את כל הדגש העממי החי, וכדי להביע את כל אמיתת אופיו ואת כל תוקף הרגשתו של הכותב, דרוש היה שלטון בשפה זו, אדיר ויותר נמרץ, יותר מששלט בה הנ”ץ. היה לו אוצר גדול של מלים, אבל זה איננו מספיק עוד. לזה צריך אדם להיות כמעט שותף במעשי בראשית של השפה. בשביל כך נראתה בהנ"ץ רק בבואה-דבבואה של עממיות, אבל גם זו היתה מעלה יתרה לגבי מקצוע ידוע וקהל ידוע.

התחילה אז “הצפירה” להיכנס יותר ויותר אל החיים, לפני ולפנים. צריך היה לרכוש עמדה בתוך הקהל, שהיה רגיל עוד לקרוא את המאמרים בשביל תפארת המליצה, אבל כבר התחיל לתהות גם על תוכנם. ביחוד בפיליטון – אפשר היה לעבור בפעם אחת אל צורה אירופית, אבל אלה שגזרו כך, לא מחכמה גזרו כך. צורה אירופית! וכי יש צורה אירופית? אינו דומה הפיליטון הרוסי אל האשכנזי, ושניהם אל הפאריסי או אל הוינאי! הצורה האירופית מתחלקת למאה צורות, וכל אחת מהן יש לה משלה, ומה שהוא משובח בה, מה שמציין אותה הוא רק מה שיש לה משלה. זה הוא סוד הספרות והאמנות. אין לך דבר קל יותר מן החיקוי, אבל לעולם אין החיקוי קולט את החן והקסם של המקור, אלא מקלישם ומנוונם. ספרותו של עם צריכה להיות קלסתר רוחו עם כל גווניו ונטיותיו, אפילו עם הליקויים והפגימות שבו. למען הגיע אל צורה משוכללת צריך לעבור ממדור למדור, וצריך שתשמענה גם כל ההברות החלושות, הצרודות והכבדות של אותם העולים אל השלימות, השואפים אל ביטוי ההרגשה.

שואף כזה היה הנ"ץ. הוא רצה, ובמקצת גם קיים. הוא מצא קהל, שחיבב אותו. אטו דא מילתא זוטרתא היא? יש שדשים את הדבר הזה בעקב. פלוני מצא קהל, פלוני מתפנק על הקהל, מלבב, מושך, לפיכך הוא מוצא. אל נרמה את עצמנו! ההתחבבות-בחשבון היא מידה לא הגונה!; אבל ישנם, בין המוכיחים, רבים, שמתחבבים גם הם, אבל אינם מוצאים קהל, ובשביל כך הם מותחים גזר דין על ההתחבבות. אי אפשר לדון על הדברים האלה כלל. אין קנה-מידה להכיר על פיו, אם זה שנתחבב על הקהל נתכוון לכך, או לא נתכוון. הרבה פעמים אנו רואים, שהמתכוונים להתחבב אינם מתחבבים כלל, כמו שהרודפים אחר כבוד אינם מכובדים.

יש קנה מידה אחר, והוא דבר של ממש ומילתא דעבירא לגלויי: הסופר חביב הקהל, שמשתמש בחביבותו זאת, לזעזע את החושים ההמוניים הגסים – הוא מנוול, ומי שמשתמש בה, לעדן ולצחצח את החיים, לישר את העוותים ולפשט את העקמומיות ולהכניס לתוך טרדות היום ובלבולי החיים פלגים של הרגשות רכות ותמימות וטובות – הוא אמן נדיב-הנפש ואציל-הרוח. אושר הוא, אם איש כזה נעשה לחביב-העם. חביבות זאת, השפעה נעשית כוח, נעשית חלק של הון האומה.

אין רצוני להפריז על המידה, שהיה כוח זה להנ"ץ בפלגות רבות של העם. אבל רשאי אני לאמר בדייקנות גמורה, כי בתוך מפלגה ידועה, ביחוד בפולין, היה לו ניצוץ של השפעה כזאת, והיה משתמש בו לכל מה שהוא טוב ומועיל, יען כי כל נים מנימי נשמתו היה ארוג ומרוקם עם היהדות הלאומית.

בעינים חושפות, חמות, טובות, מהתלות-קצת הללו, השתקפו חיי ווארשה היהודית באופן מיוחד. הוא לא הבין את כל הצירופים הכמוסים בין בחזיונות – אספקלרייתו הסוציולוגית היתה קדומה ובעלת שפופרת אחת, שממנה היה מסתכל. הוא לא שיחרר את עצמו עדיין מהמילי דבדיחותא, והמשכיל בן העיר הקטנה היה קובע את חותמו על מאורעות שהיו זרים לו, ויש שהיה מאחה קרעים שאינם מתאחים – אבל כך היה רואה, וכך היה מספר ומתבונן אל הרבה דברים בסקירות מפיקות תמהון של תום, וכך היה מושך את הלבבות להרבה רעיונות ישרים ומעשים טובים בעם ובעדה. ראוי לדעת את רוח העת ההיא. מדברים עתה על אודות ספרות ועניותה וחולשתה וכו' וכו‘. לספרות יש תנאי אחד: קוראים. ספרות בלי קוראים היא דומה לספרותם של נזירי הבינידיקטינים בבתי מקלטיהם או לחרט-החרטומים. התכוונו למשוך את הקהל, או לא התכוונו, היו ל“ו צדיקים שבדור וכתבו קמיעות אשר רק יודעי ח”ן יבינום, או היו תגרים – על דבר אחד אי אפשר לדלג: צריך שנאסוף מסביב לנו איזה אלפים של אנשים שיחשבו את הספרות הזאת או את מכתב העת הזה כדבר של צורך, ושיביאו ראיה על מחשבתם זאת, בקנותם. בימים ההם החל הקהל העברי להתמתח, המנין שהספיק בדוחק למכתבי העתים השבועיים לא הספיק ליומיים, וצריך היה “לפשוט יד בגדוד”, כלומר, לספח מן המחנה הרחב של לא-קריין קוראים עברים חדשים. הפרוצס שנעשה בשנים האחרונות בהמון על ידי מכתבי העתים ביהודית מדוברת, התחיל להיעשות אז, כמובן, בשיעור פחות, מסביב למכה“ע העברים. צריך היה שהקהל של אלפיים מנויים יתגדל עכ”פ, לפי הצורך אז, לקהל של ששת שבעת אלפים, בכדי שמכה"ע יוכל להתקיים לו גם במידה קטנה. זה היה מסע-הנצחון של השפה. אילו לא היתה בנו הפזיזות והרגזנות, חוסר ההתמדה ואומץ הרוח, שיש בנו, ואילו הלך הפרוצס ההוא הלוך והתפשט והתרחב, אזי במשך הזמן היו שבעת אלפים לעשרים והעשרים לחמישים אלף וכו’ – לא למכ“ע זה או למשנהו, כי אם לספרות כולה, אבל הלא הכל הוא מדולדל ומרוסק, ביניני, מתפורר לפירורים ומתבזבז ונוטה לצדדין. על כל פנים אז היתה תקופת ההתפשטות, ובה צריך היה, בתור תנאי הקיום, לא לרחף בעולמות העליונים של חזיונות, כי אם לחתור אל מעמד בקרב העם; ואת המעמד הזה צריך היה לכבוש ביחוד בפולין, וביחוד שביחוד בוורשה. כל מכ”ע הוא קשור במידה ידועה אל מקומו, גם כשהוא פורש כנפיו על כל העולם, והמקום הוא מקום הכושר. וורשה העברית עוד לא יצאה מן הכוח אל הפועל, אבל הלא אנו יודעים, שהיא צריכה להתבקע מביצתה! הגדולה שבקהילות אירופה, עם ששים אחוז יהודים שהם עוד סמוכים לביהמ“ד, בתוך פולין עם הישוב היהודי הצפוף – כמה מכ”ע עברים, כמה מקצועות שבספרות היא צריכה לפרנס, אילו לא היה בינינו הכל נהרס ומנופץ, נשבר בפנים ונשבה בין הגוים מחוץ! צריך היה לסול נתיב למלה העברית, להעיר את היחידים הזוכרים עוד גירסא דינקותא ולמצוא מסילות גם אל היודעים אך מעט – ולדבר הזה סייע הנ"ץ.

סגנונו לא היה לפי הטעם המעודן, אבל היה לו סגנון. לעתים, כשפסק לכתוב, ולא רציתי שייפקד מקום ה“בראש הומיות”, מלאתי את מקומו במשך איזה זמן, ורשמתי שלשה כוכבים. אך לא עלתה בידי. ניסו אחרים – היטיבו, הרעו לכתוב יותר ממנו, לא כוונו. אותו מין של פיליטונים היה לו לבדו. מה היה? משונן וממורט כ“צלוחית של פליטון” היל“גית? לא! צוהל ויפה ומאיר וחם כפיליטוניו של לווינסקי? לא! או דק שבדק, או עשיר ושופע ורב הגוונים, או כביר ונערץ? לא אָח מאחת מאלה. סגנונו של הנ”ץ היה מוגבל, כשרונותיו מצומצמים, הלצתו לפעמים רק “שחוק מלים”, כאבעבועה של בורית שנפקעת ונידפת. השקפתו על פי רוב תלויה בתנאי המקום, אבל היתה בו טבעיות ופנימיות. הוא היה יליד תקופה ידועה ותחום ידוע, וכך הצטלם בכל מה שכתב.

הוא ניסה את כוחו בכמה מקצועות. כתב סיפורים קטנים שאין להם ערך, הו“ל איזה מאספים קטנים, שבהם נראתה רק התמימות, שאמנם היא מידה טובה, אבל אינה מספקת. הדבר הקיים שעשה, היצירה שיצר בספרות העתית, הקובעת לו זכרון, הוא – “בראש הומיות”, הד המשכיל מביהמ”ד שנכנס לתוך חיי הכרך. אין זה דומה אל פיליטוני יל“ג וחבריו הטובים והגדולים ממנו שבעתים: אין זה דומה בעיקר, מפני שאותם הפיליטונים האחרים לא היו כלל דברים של כרך, של מרכז, של מקום, אלא דברים שעלו בהרהורו של סופר, שיכול היה לכתבם במקום זה, או במקום אחר. אך מה שכתב הנ”ץ היה מתוך עיר זו וחיים הללו. זו היא קטנותם, אי הבנתם מצד הקהל הגדול, יכול אני לומר, במידה ידועה, אי אפשרות הבנתם והערכתם המיוחדת, – וזו היא גם חשיבותם החדשה, כמובן בתור נסיון.

ואולי היה זה הדבר הכמוס, שהקוראים הקרובים רק הרגישו, אבל לא ידעו ברור, וזה הוא הדבר שצריך להיזכר בעת הזאת, כשאנו עמלים בדבר תחיית שפתנו, צריך להזכיר, כי אם היה בן יהודה בארץ ישראל ההוגה והמקיים, במרכז יהודי גדול של וורשה היה הנ"ץ אחד מעשרה ראשונים, ואולי גם אחד וראשון ממש, שעורר ודרש ודפק וכתב ואסף אספות וחזר על הפתחים, והיה מייגע את הבריות ומשים עצמו לצחוק בעיני רבים, בהקהילו עדות עדות של בחורים ואברכים, ובכתבו להם תקנות ופנקסאות בשביל “שפה ברורה”. אם לא אמרו בפירוש: זקן זה עושה מעשה ילדות, חשוב חשבו על כך בלי שום ספק.

והנני זוכר ערב אחד של מוצאי שבת בחורף, ישבתי אז בדירה שהיתה לי ברחוב דזיקה בבית אחד עם ר' חז“ס, והנ”ץ בא אלי ומדבר על לבי ומשדל אותי בדברים ללכת אל אספות “שפה ברורה”, אשר תהיה באחת המבואות האפלות ברחוב מילא, בחדר אשר בו יתאספו חצי תריסר בחורים, ואני טרוד וקטן אמנה, ומחאות קובלות במוחי על איבוד זמן זה, והוא איננו זז ממני, עד שאני הולך עמו, והננו בוססים בשכבת השלג הגבוהה, והנ"ץ מתנהג בכבדות, כי פיסח היה רגלו האחת, ואני שומע את נשימתו הכבדה והיגעה, ובין צללי ערב ושלהבת הגז המלבינים אני רואה את פניו, ורטט עובר בכל גוי, כי חושב אני לראות את פני אביו כאשר ראיתיו בווישוגרוד. ככה הלכתי אני עמו מן החצר.

ככה אנו הולכים, וככה אנו נפרדים בדרך. היהודי הטוב ההוא – איננו. המשכיל מזאוויחוסט זה כבר הלך, והמשכיל הזה, ה“בן”, אשר על אודותיו שמעתי גדולות בווישוגרוד, כבר הספיק לבוא, לעבוד עבודתו, ללכת וגם להישכח כולו.

להישכח? האם ידע העם אותו גם בחייו? את עבודתו, את עמל משפחתו, גם את עניו נשא לבדו – באצילות, בכבוד. זה היה יהודי גאה, נקי, רך כמשי, עם זהרי חדוה בעינים וצחוק תמיד על השפתים, עניו כאוב, אבל גא ויהיר – בלי הראות קמט של דאגה ולבלתי השמיע הברה של גניחה. נסה הלום והנה: “איספירנטו” – דבר זה של ד"ר זמנהוף, הוא היה הראשון שהפיץ בין קוראי עברית, ומיטודות ומכתבים ללמד, כפדגוג מצוין הכשרונות במקצוע זה, ולא הגיע עד זקנה, וילך, ואין יודע. לראש הדף

---

שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי מוכר ספרים)

מאת

נחום סוקולוב

[א]

באחד מסיפוריו הוא אומר: “לפני עיני מרחף התרמיל תמיד, התרמיל היהודי העתיק והנקוב תלוי לי מנגד, כהריאה והכבד בחטמו של אותו בעל מרה שחורה. בכל מקום שאני פונה הנני רואה לפני את התרמיל, ובכל מה שאני רוצה לספר התרמיל מתגלה לפני”. זה היה אחד מדמיונותיו של מנדלי, בענוותנותו, אבל אנחנו רואים בהאמנות שלו, אמנם הרבה פעמים את התרמיל, מכף רגלו ועד קדקדו, ועד סתרי מזימות לבו. ישנם צדדים וצדי צדדים בחיי המון היהודים, יפים ומכוערים, מעודנים ומנוולים, אשר מנדלי הפיץ עליהם אור, להיות נראים ותיאר אותם בשרד, להביאם לידי גילוי אמנותי – בפעם הראשונה, כביכול, בהצגת-בכורה. סופרים אחרים, וביניהם גם אמנים של מידה וקצב, היו מטפלים ביהודים העשוקים ונרדפים, בתור היותם קרבנות שנאה וקנאה ואכזריות של אחרים. אמנם דבר זה מכוון אל האמת; היהודים הם, ברובם, ברוב הזמנים והמקומות “קרבנות” ממין זה; ואמנם, ענין זה של היות היהודים קרבנות, הריהו אולי הענין המעורר זוועה ביותר והנוגע ביותר אל הלב – כתופעה של חמס ועוול, ואל המוח – כחידה נפשית והיסטורית, - בכל זאת, כשהיהודי, לו גם יהי נרדף בכל רגע, יצוייר אך ורק מצד זה, אז תהא התמונה תמונת פרופיל (צד פנים); ולוא גם תהא מכוונת מאד, לא תימלט מהיות חד-צדדית ויוצאת דופן, ולא תתן להרואה מושג שלם על דבר האוריגינל בשלמותו הגופנית והנפשית. כמעט כל המספרים, שעסקו באיווף (חרקטריסטיקה) פרצופי יהודים, נתנו לנו “פרשת קרבנות”. אפילו את “נתן החכם” מכירים אנו רק מצד יחסיו עם צלח-אל-דין המושלמי ועם הכומר הנוצרי, ששונאים, שאוהבים, שמבזים, שמכבדים אותו. כל הטרגדיה של שיילוק היא בסכסוכו עם פריץ נוצרי, בשל בתו – פוק חזי בכל הגלריה של דמויות וטיפוסים יהודים, אשר נתן החכם ושיילוק משמשים להם שני צירים: מחייב ושולל, ותראה צביונים וקלסתרי פנים מכל המינים, אבל תמיד אותו הצד שהוא מענין כלפי חוץ! במה היה נתן – חכם, לבד מיחסיו עם המושלמים והנוצרים? ומה היה שיילוק כשהוא לעצמו, לולא אירע לו אותה המילודרמה הגסה של הפריץ, שחמד לו דווקא ריבה זו, ואביה רצה להצילה, וע“י זה נסתבך כל הקשר הטרגי, ודו-הקרב בין סניור צעיר, שיצרו המיני תוקפו, והיהודי הזקן המוסר את נפשו על כבוד בתו? – על זה פרוש הצעיף. כנראה, התענינו החוזים בשני היהודים רק בשל המומנטים המיוחדים, שהעלו על אודותיהם בדמיונם. וככה היו רבים, בישראל ובעמים, מטפלים בנו בתורת קרבנות; ורבים מהם היו גם מותחים עלינו קו של מארטירולוגיה. אף זו כוונה נעלה וענין אצילי מאד, שיש בו קדושה; אבל הקדושה היא, מן הצד הציורי, דבר טפל ומיגע… טבול את המכחול בצבע כחול שבשפופרת ומשח להם קרני הוד מעל לראשיהם, כמו על תמונות הקדושים של הציירים מימות הביניים! לא אכחד, שכשאני לעצמי אוהב אני דוקא את אותה הפשטות והתמימות, ממש כמו של פשוטי כלי עץ, את אותו שויון הנצחיות, שיש בהתמונות ההן; אבל מי יעמוד בפני חד-גוונות זו? ובכן, היו קדושים וחסל! – ומה עוד? שכחו המספרים והציירים, שהיו להם, להקרבנות הללו, גם “פונקציות” אנושיות, משפחתיות, חברתיות, מדיניות, או לאומיות, משלהם או משל אחרים, שסיגלו אותם לעצמם: שהיו להם מחוץ לתגרותיהם והתלבטויותיהם עם “טוב שבגויים” או “רע שבגויים”, עולם אנטישמי-פנימי, דאגות, בעיות סבוכות ומלחמות נפשיות של עצמם; ושהיתה להם, חוץ מן הרשמים של היות שנוא, או היות אהוב ושל “למה יאמרו הגויים”, עוד גם רכוש גדול של בדיחה, לעג שנון, אירוניה ובקורת של עצמם, בתורת עולם לפנים מן העולם וכאופן בתוך האופן. והמספרים והציירים שלא שכחו, נגעו בפנימיות זו רק כעוף הפורח. יש להבריות שלנו, – הבה נקרא משיגרא דלישנא, לשבר את האוזן, בשם “הבריות של הגיטו”! – כמו לכל בריות העולם לפלגותיו ולמיניו רצון לחיים, לאהבה ולאושר, אולי למועט שבמועט שבאלה, ואולי בצורה נראית כזרה וגרוטסקית; אבל לא השיעור המינימלי (בכמות) ולא הגרוטסקי (באיכות) הן סיבות נכונות ומספיקות להסב מהן את הצייר בוחן המראות או את הפסיכולוג בוחן הלבבות. לדוגמא “גלופסק” (היא ברדיצ’ב) שונה תכלית שינוי מלונדון גם בכמות, גם באיכות, לפי הנורמה דלעיל. מכאן – בעד הצייר האמיתי וגם בעד הפסיכולוג האמיתי, אין ראיה שלונדון היא טובה בהחלט, וגלופסק רעה בהחלט. אין תעודת האמן לבחור בטוב ולמאוס ברע; אלא למצוא את האמת הפנימית על ידי האמנות. ככה גם אין תעודת הפסיכולוג להטיף מוסר; אלא לחקור, במידה שווה, את המוסריות ואת הלא-מוסריות, כהרופא החוקר את מצב המחלה לעומת מצב הבריאות. ש”י אברמוביץ היה כמעט ראשון, שמצא את הפתח אל גנזי הנפש העממית, בשאיפותיה ובנטיותיה, בחזיונותיה ובהיתוליה. בדרך זו שיחרר את תיאור הגיטו ממשא הרחמנות והסניגוריה ויכניסהו לתוך תחום החזיון החפשי והפיוטיות האמנותית בת-החורין. בגדר זה, במובן הספרותי הכללי, היה אברמוביץ מושפע בשיעור גדול על ידי המספרים הרוסיים, שצ’דרין, טורגנייב ואחרים. והנטיה הריאליסטית שלו איננה מקורית בתכלית. בכל זאת היה חי הנושא את עצמו, והיה עושה ב“גלופסק” כאמן העושה בתוך שלו. הוא לא רק עיצב פרצופים, הוא גם יצר, גם ברא דמויות. נאחזו בו שגיאות, מאניירות של דרכי-דיבור חוזרים ובאים וחוסר אמנות, במידה שהם צפויים מראש (“נישט דאס בין איך אויסען” וכדומה); אבל הקו הכללי הוא קו של גדלות, הייתי אומר: של מיכאל מלאך (מיכל אנג’לו) בחיטוב, שגב רוממות. בזה לא הושפע מן הרוסים. הוא יכול להיחשב כתלמיד לגבי הרוסים בבחינת התיאור הריאלי של הפרטים; אבל הוא היה שגיא יותר; ולא רק ידע את “גלופסק” בידיעה עמוקה יותר מאשר ידע שצ’דרין את סטארו- נובו- גלופוב ואת קרוטוגורסק שלו, אך הוא גם אהב אותה יותר. הוא היה קשור ב“גלופסק” בקשרי רגש יותר מאשר בקשרי שכל. וצריך לדייק בזה, כדי שלא להפריז על המידה; אברמוביץ לא צייר את העם העברי בסכום תקופותיו ובתמצית טיפוסיו, כי אם את האוכלוסיה היהודית הרבתא. הוא צייר את החיים היהודיים, המשפחתיים, הציבוריים המעורים בכל אלה; הדתיים (שאין מקום פנוי מהם) של הגולה הרברבתא במקומות מסוימים ובתקופות מסוימות. הציורים עושים רושם אדיר בנפשנו, יען כי ידענו (או היינו בעצמנו) את אותם האוריגינלים. היהודי הספרדי, למשל, ומסתפינא לומר, גם העברי הלאומי הצעיר יליד ארץ-ישראל, שיש לו רק זכות-אבות ומסורת מעורפלת, “כלי שני” מן הגיטו שברוסיה, לא יוכל להבין, לא את טונייאדובקה ולא את כתריאליבקה, לא את ציורי הנוף, שהם על פי רוב שלג ורפש, ולא את אופיים של בעלי התרמיל, שאיננו יהודי-יסודי, כולל ומקיף, אלא תלוי במאורעות מקומיים ובהתפתחות או התהפכות והסתבכות, מיוחדות במינן, שליהודים במקומות ובעמקים אחרים אין חלק בהן. יש כאן הוד שבמלכות האמנות; מצד זה יכול גם היהודי, אשר לא ידע את האורגינלים, להתפעל ממנו, אם רגש אמנות מפעם בו, כמו שאנו מתפעלים מ“נוטר דאם די פאריס” של ויקטור הוגו, אף כי תנאי המקום והנפשות זרים לנו; יש גם רגש הצער וההשתתפות בגורלם של העלובים המתוארים, אבל זו היא כבר נטיה לצד הרחמים והסניגוריה; יש בין היהודים “הנאורים” בני הדור החדש, בעלי תרבות זרה, גם יחס מעורב מן תאוות כבוד גזעית נדיבה ונאצלת ומן סקרנות ספרותית. סיפוק נפש הוא לראות ולהראות שיש גם לנו גדולים וגאונים, ניצוץ של סניגוריות בלא יודעי-יודעים וגירוי חריף לדעת, מה “אותם פראים” כותבים. אל תתרגמו פסוק אחרון זה בצורתו, פן תהיו בדאים. כלום אני מתכוון לאמור, שאחינו המודרניים, החיצוניים, הרהרו אף רגע במימרא, שאברמוביץ' היה “פרא”; חס וחלילה! להיפך, אלה הם העושים את הפולחן ואת ההלל הגדול לחצי תריסר שמות סופרים עבריים ואידיים, שהם מוצאים אותם מסוגלים יותר לאכספורט; ומהם בא גל של התפעלות בחזרה לאלה שמבפנים וככה הולכות הצורות ונקבעות בדעת הקהל. כוונתי רק אל היחס, אשר מחמת שטחיות ותרגום הוא נעשה מעין יחס של אכזוטיות. אותו “מנדלי” שלנו, אשר השיחה של ביהמ“ד ושל הסימטא היא דרך חביבות טבעית, כשכותבים אותו באותיות רומיות או גותיות, הוא מקבל אופי קצת- מסתורי קצת- מודרני, כאילו תרגמו דרוש שדרש המאהטמא ההודי גאנדהי, או שיר ששר סן-דל- פון החמישי בארץ סין, ושנדפס על נייר של משי… הרבה דפוס עושה, הרבה נייר עושה. ואז חוזר הגל מן החוג החיצוני של חסידי האכזוטיקה אל חוג החסידים של לפני ולפנים וכרוזא קרא בחיל: קידוש השם! כל העולם כולו זע מפני מנדלי, ובריות שמבראשית חלו מפניו, הנה תרגמו ספר אחד מספריו גם לפולנית! ראיתי את הפרט הזה מודגש ומוטעם בהרבה מאמרים, וגם באנציקלופדיות, – ובושתי קצת. לשמחה מה זו עושה? בתקופת הפעוטות של ספרותנו העברית החדשה היתה השמחה גדולה במעוננו, כשהוכרזה הבשורה הגדולה, שאחד מסיפוריו של פרץ סמולנסקין, כמדומני “קבורת חמור”, תורגם לשפות אירופיות. באמת תורגם הסיפור הזה באופן גרוע, ולמקוטעין, ונדפס בזמנו בשבועון בהשפה הגרמנית “מאגאזין פיר די ליטיראטור דס אויסלנדס”. באותו שבועון נדפסו תרגומים מכל הספרויות הרחוקות משום איתנוגרפיה, משום קוריוזיות. אותו עתון צריך היה לשמוח שזכה בכך, כי הסיפור הנהו באופן יוצא מן הכלל סיפור טוב באמת, ולא אנו שנכריז על “נצחון” זה כמו על מעשה נס ותנא דמסייעא שסמולנסקין היה בעל כשרון, והא ראיה שאותו גוי סמך את ידיו עליו. זה היה בתקופת הילדות שלנו, אבל אותה דרדקות בטלנית היא חוץ לזמנה עכשיו, כשאנו יודעים, שהעבודה של תרגום איננה תמיד מופת חותך על רום מעלת הדבר המיתרגם, שהענין הזה של היות ספר מתורגם או של הישארו בשפתו המקורית בלי תרגום הוא גם תלוי במזל, במקרה, בעסק, בקוניוקטורה של מול”ים, בהשתדלות ובהמלצה, בהשראה, באופנה. צריך הסופר הגדול מנדלי מוכר ספרים לכך, שנביא ראיה על כשרונו מזה, – כמו שכתבו וחזרו וכתבו רבים בהגדרותיהם להוצאת ספרי מנדלי, ושנו במאמרים מיוחדים ושלשו באנציקלופדיות, שמנדלי נתקבל ב “אירופה”, ובא האות על זה, שקליימנס-יונושא תרגם לפולנית את “מסעות בנימין השלישי” שלו. המבקרים הספרותיים האלה צריכים היו לדעת מעט יותר, מה טיבו של קליימנס-יונושא, ומה היה נימוק תרגומו. קליימנס-יונושא לא היה “אירופה”, אלא פסיבדונים של סופר פולני, שמו שאניאבסקי, סופר ממדרגה ששית או שביעית ונגדשמי אמיץ. אותו ברנש שכתב תעתועים נגדשמיים גם משלו, תוצרת הארץ, נתן את לבו, כמו שפרסם על עצמו, “ללמוד גם ז’רגון”, כדי לחדור לתוך מסתרי היהודים, והוא מצא את “הימים במדבר”, כי נדמה לו, שגם אברמוביץ מגנה את היהודים, והודאת בעל דין כמאה עדים דמיא. סמי מכאן את כל הפינוק הפרזיאולוגי המנופח, שהאכזוטיקה שלנו עושה בגוזמאותיה; וביחוד סמי מכאן את קליימנס-יונושא, ששבחיו לכבודו של אברמוביץ הם, בעצם, ריקלמה לעצמו. אין אברמוביץ צריך למעשי הלהטים הללו! הוא מחזיק ברכה לעצמו כמו שהוא: סופר עברי, סופר אידי, עם קהל גדול שלו, שמבינים אותו עם כל תגיו ושיודעים את אותם החיים היהודיים, שהוא תיאר, ושמכבדים ואוהבים אותם. “אנו לומדים רק בענין שאנו אוהבים” – אמר גיתה. ברור הדבר, שהיו לו, לאברמוביץ, געגועים על אותן צורות-החיים, כי בלעדי אלה לא היה יכול לצייר אותן באופן נשגב כל כך. נפלא הדבר עד כמה כל הביליטריסטיקה העברית והיהודית תלויה בהגיטו העממי והדתי. מה היתה כל ביליטריסטיקה זו מציירת, ממה היתה מתפעלת ומתרשמת, מה היתה מוכשרת לבקר ולנתח, במה היתה, בכלל, מטפלת, לולא היו אותם היהודים עם גלופסק, עם תרבותם המיוחדת, עם דתיותם ומנהגיהם, עם מכמני זיכרונותיהם, עם הבדלם ופירודם? בשביל איזה עולם, זולתי זה, היתה ביליטריסטיקה זו מוכשרת לשמש אספקלריה? איזה חומר אחר היה נמצא לה בשביל יצירותיה? הרי כולה תלויה באורתודוקסיה של הגיטו כשלהבת בפתילה. מה תכתוב ואת מי תצייר, זולתי אותם היהודים שהתבוללו ואת חייהם התפלים מחוסרי גוון וזן (genre)? עמק שוה, נייר חלק, חיקוי גרוע-ערך! התלך להתחרות עם הביליטריסטיקה הכללית לטפל בצייר את הגויים? תבן תכניס לעפריים! הגויים ועניניהם כלום זקוקים הם לביליטריסטיקה שלנו לטפל בהם? “גרוטוגורסק” איננה צריכה למנדלי; שצ’דרין בקי בה יותר. איזה ביטוי אמנותי יכול היה, למשל ישראל’ס לתת לנו, לולא היו סופרי סת“ם בחוג הסתכלותו? ומה היה ישראל זנגוויל מגלה בכוח האמנות ומבדח את דעת הבריות בהומור החן והחידוד שלו, לולא היו יהודי ווייטשפל לנגד עיניו? הכי יש אורגינליות ושירה והומור בהיהודים העשירים ובזאטוטי בני הצעירים שנתערבו באחרים? מכאן שהקשר הפנימי בין האמנות היהודית והמיוחד אשר בהעממיות היהודית לא ניתן להינתק. אמנם, יש אי אלה צדדים חילוניים בהעממיות היהודית, כמו חיי הרוכלים או חיי העגלונים וכיוצא בהם. אבל הצדדים הללו לא יספיקו לאמנות במספרם המוגבל, ועוד פחות מזה במהותם, כי האמנות צריכה לפאתוס, ופאתוס ממלא רק היסוד הדתי. היכול היה יוסף ישראל’ס לגלם את ההוד שבישראל בתמונת איזה אדם מן השוק, כמו שגילם אותו בתמונת סופר סת”ם שלו, אף על פי שיש גם לאדם מן השוק איזה שרטוטים כאלה של סגנון מיוחד? לאתנוגרפיה די בשרטוטים כאלה, אך לא לשירה ולאמנות. על כן, הזר שאני עונד לראשו של אברמוביץ, איננו ריאליסטי שצ’דריני, כשהצעתו היא “רואה התרמיל”, אלא הפסיבדונים התמימי “מענדעלי מוכר ספרים”, שאי אפשר לתרגמו, מפני שאין אלה מלים, אלא מושג ותמונה דוויה-חביבה, מסביב לבית המדרש בעגלתו הקטנה כסוכת-בד, רתומה לסוסה דלה מרוקת צלעות, שמוכר הספרים שלי (שמו היה בינוש) גזר עליה תענית. חן צנוע מיוחד היה שפוך על ספריה מיטלטלת זו, כמו על שכינתא בגלותא. דברים שבקדושה, ספרים! ר' בינוש! ר' בינוש! – בית המדרש נתמלא תנועה, זמזום ופטפוט של בחורי ישיבה, רטט של תאבדעות וסקרנות, זעזועי חשק ל “המלה החדשה הגואלת”, צמאון לדפוסי ר' נתן שריפטגיסער, ר' איטשה בעל מגיה (יצחק גאלדמאן), להוצאות האלמנה והאחים ראם… והנני מושלך כמו לתוך יורה רותחת, כשעגלת הבד נפרקת, וסוסתי ברכבי המוכר ספרים מכשכשת בזנבה מתוך נחת, מקוה לחבילה של שחת, אחר טלטול הדרך. – ר' בינוש! ר' בינוש! – יהודי דק וכחוש, גל של עצמות, מוביל תורה סחורה מעיר לעיר, מבימ“ד לבימ”ד, שיעול תוקפו. הצטנן בדרך. אנו רוצים להכניסו סמוך לתנור. מציעים לפניו קומקום של חמין. אבל כל אוצרות קורח לא יזיזוהו מעגלתו. הוא בהול על ספריו. – היש לך איזה ספר חדש בשבילי? – אני משדלו בשאלה, שיש בה ריח פרנסה. הוא מעמיד פנים תמימים: יש לי תהלים, תהילים עם מעמדות… חומשים – מקראות גדולות…

אבל ספר חדש, ר' בינוש! אני מפציר בו. “חידושי הרי”ם“… טרי מן הדפוס –הוא מצפצף עלי בנחת, כמגלה סוד כמוס, כשהוא מנער לא מן העגלה אלא מתוך שרווליו הרחבים את הפוליו, בלתי מכורך, רטוב קצת, כאילו ירד עליו הטל. כמה? עשרה זהובים! האדמה רגזה תחת רגלי. – ר' בינוש – אני מפייסו ומתחנן אליו – למי יש עשרה זהובים, ליצן שכמותך! השאל לי את הספר לחודש, לשבוע; השב אשיבנו לך! קרץ אלי בעיניו ולחש באזני: קח לך, ואל תגיד לאיש, פן ידרשו כולם חינם! חמקתי עברתי; אבל הסוד נתגלה, והוא יצא נקי מכל ספריו החדשים. היו לו, לאותו “ברוקהויז” דנן, גם עסקי סיטונות – היה מספק חומשים ל”תלמוד תורה" ו “גמרות” בודדות למלמדים, ספרי תהלים ל “חברת תהילים” – מערופה מצויינת, הכל בהקפה, איש לא שילם. דין ודברים אצל הרב. – אין לי – התאנח באזני – אני צריך ללוות ולשלם, לכתוב ולמחוק, בני ביתי רעבים, והסוסה… כשאמרו לו, שבתלמוד תורה יש יתומים, אמר: – זהו ענין אחר. – ונתן “עשרה זאץ חומשים” והוסיף: – האם בשביל שאני מו"ס – אינני יהודי? לך וספר להגויים, מה טיבו של “מוכר-ספרים” יהודי, מה מנדלי, ומה בינוש שלי! נס “לעשות שבות” על ידי מתרגם-גוי, ומסור את הדברים ל “יונושא”, שיודיעם ל “אירופה”!

[ב]

לחינם יגעו מבקרים להעלות מתוך פלפולם את אברמוביץ בתוך קו ישר אחד. הוא לא היה קו ישר אחד, אלא תמונה גיאומטרית מרובת הצלעות והזויות, עיגולים תוך עיגולים תשבוצת כלילת חליפות, ומזג צבעים כצבעי הקשת אשר בענן. כשרונו לא זנק בפעם אחת, ובניצוק אחד, ממעמקי המבוע הכמוס, אלא הלך ועיבד ועיבד את עצמו בלי הרף. זאת היתה באמת קולטורה אנושית ללא עיפות. הוא בנה את עולמותיו והחריבם; תיקן ושינה, החליף והשלים, חידש ושכלל עצמו; עבר מעברית לאידית, ומאידית לעברית, מלשון המקרא ללשון המשנה, וחזר חלילה. לא רק בלשון, אלא גם באופן החישוב וההיגוי, החיטוב והציור. הוא לא היה סופר אחד, אלא סדר-דורות. אי אפשר לקבוע נוסח חימי של אישיות ספרותית מרובת הצדדים, מורכבת ומסובכת כאברמוביץ. הבה ננסה, רק בדרך של קירוב ועל צד ההשערה והאומדנא, יותר על ידי הסתכלות פנימית, מאשר על ידי חקירה ודרישה ביבליוגרפית-תאריכית-סטטיסטית – את הנראה, את הנדמה לי בחזון. הנוקשות, היובש והאומץ,המצומצמיות, האיתנות והעוצם (אינטנסיביות), העניות המסוגפת והשקדנות המדורבנת על ידיה, החריצות היתירה של מהגר או אנוס ומוכן להגר – במלחמת הקיום וההתחרות; החריפות המושחזת עד תכלית החידוד, המופנה כלפי פנים, כמעט עד הנידוף (הסובלימאט) של אירוניה, וכל שאר סגולות הרוח המציינות את הגניוס של היהדות הליטאית מצד אחד; ומן הצד השני: הרוחב והנוחיות, התמימות והרשלנות, העושר הטבעי של השטחים הכבירים, הדלות ההמונית ורבת הגוונים (התרמילית, כי לפחות יש שטח גדול בעד הנדידה), הפיוטיות של ציורי הנוף מלאי הלשד, ומתוך כך גם החסידות, המרפרפת כעוף פלא מעל להישובים הצפופים של היהודים בין החוחולים והערבות, ושאר תכונות הטבע הכללי והמזג היהודי של רוסיה הקטנה; דמתקריא עכשיו: אוקראינה. צירוף זה הוא המרכב הבסיסי באופיו האישי-הספרותי של אברמוביץ. צרף לכאן את תקופת הזמן ברוסיה הכללית וביהדות מרובת-המינים והארצות והמפלגות שבה, סוף ניקולאי הראשון ושפרפר נצנוצו של אלכסנדר השני, דהיינו סוף הלחץ המסומר, הצבת המחנקת של אלפי לאווין, שלהי משטר עבדות האכרים, והתחלת ההנחות וההקלות, עם ההתלקחויות האחרונות של שיעבוד האכרים, המבוטל בחוקים והמתמיד בפועל, והפקפוקים – ביחס אל היהודים; והתקופה הנימושית של קיום קהל, אשר לא נודעו לנו בפולין, ודומני כי החמסנות (אצל סאלטיקוב: “חישטשניטשסטווא”) של הביורוקרטיה הכי מזוהמת שבעולם, זו של הצארים; עם אותו טיפוס האגרופי (“קולאקי”) בתמונת שתדלנים וראשי קהל אשר לא נודעו לנו בפולין, ושדומני שלא נודעו גם ליהודי ליטא, אבל נודעו יותר מדי באוקראינה שהיתה מגושמת יותר ועשויה יותר לניצול ולאסקופה הנדרסת ולגידול כל אותם צמחי הרעל, הגדלים מסביב לטיט היוון של ישוב צפוף, מנוצל על ידי ממשלת זדון – המצב הנואש, אשר סאלטיקוב (בה “גוברנסקיה אוצ’ערקי” שלו) קרא לו “מבוכה גמורה” (“אודין קונפוז!”). “קשה לצעוד קדימה, ואי אפשר לשוב אחור”. והוסף עוד לאלה: את הספרות הרוסית, שהיתה בתקופה ההיא, רובה ככולה – עם כל העריצות הצנזורית והשילוח לארץ גזרה, את סלתם ושמנם ממבחר הכוחות הספרותיים הרעננים – מחאה אחת גדולה נגד השיעבוד והעושק ו “ישתבח” אביר אחד לכבוד החופש והאנושיות. ואם למנות רק שתים שלש דוגמאות, את ההשפעה של ניקראסוב, את דרך הבקורת הפוזיטיבית-הראדיקאלית של דוברוליובוב, פיסארייב, נ.נ. מיכאילובסקי, ק. ארסנייב, א.נ. פופין ובעל ההשפעה הגדול ביותר סאלטיקוב- שצ’דרין, וכל אותה הספרות של גילוי סודות (“אבליטשיטעלנאיא ליטיראטורא”), שהיתה משתמשת אף היא (הרבה קודם לה “קליאטשע”) במשלים וחידות, כי באופן אחר מן הנמנע היה להתריע על התקלות. אבל הקהל “האינטליגנטי” (מה שהוא בעיקרו מושג של רוסיה על יסוד ההתפתחות הפנימית המיוחדת שלה) הבין את שפת-המשלים ההיא, והיה קשר חשאי רוחני בין הסופרים הרוסים ובין אותה “האינטליגנציה”, והיו מאוחדים ומשותפים בשאיפה אחת ובתכסיס אחד, בשאיפה לפרוק את עול המלכות הרשעה, ובתכסיס – למחות, אם לא בריש גלי לפחות: ע“י דקירות ועקיצות, רמזים וקריצות כנגד כל דבר שהמלכות הרשעה עושה ולהציג לראוה – אם לא את הגוברנטורים, שהתוצאה מזה היתה סיביר או מאסר, ומי יודע אם לא גם סיגוף (“פיטקא”), על כל פנים, את “האדונים הטשקנטיים”, את “הפומפדורים”, את “בעלי המרה השחורה” (“חאנדריאשטיע ליודי”, הביטוי שנזרק גם מעטו של אברמוביץ בבארו את ענין תרמילו) וכל אותם הביטויים של המהפכה האינטלקטואלית הפנימית, שנעשתה למין אמונה, ויתר על כן למין אלוהות, שאיננה סובלת שום נדנוד של ספק, כי היא בהולה על גדולתם ועל אי שגגותה. יען כי זאת לא היתה, בעצם, אסכולה, כמו, למשל, זו של קונט בצרפת, או של פיכטה, לאידך גיסא, בגרמניה; אלא מלחמה, נואשה, בלי דקירות, בשנאה כבושה, בעמדה מסוימת. אותו “אינטליגנט רוסי”, אותו “סופר” או “סטודנט”, עם מידה מופלגת של אידיאליות עד מסירת הנפש, עם שיעור ענקי של טהרה ופרישות, עקשנות סיגופית, ובהרבה מקרים עם קרני ההוד של מעונים בעד דעותיהם, היה, לאמיתו של דבר, פרי הילולים היחיד והמיוחד, שהולידה המלחמה החשאית והעמוקה בין השיעבוד המדכא והצמאון לדרור. הטיפוס האצילי הרוחני הזה לא הובן אף בזמנו בארצות ובקולטורות אחרות; עכשיו איננו מובן כלל; ברוסיה עצמה הלך לעולמו – ויותר נכון, נתגלגל ונתחלף בחילופים אחרים. אותו “הסטודנט הרוסי”, בעל העינים החשבניות ושערות הראש השוות הגולשות והחולצה עם האבנט – חבל! נסתלק מן העולם. את מקומו לקח הבולשבאי או הנאצי; זה מאמין באנושיות חדשה לגמרי, וזה – בנצחון “החיה צהובת השער” האריית לגמרי; ומה שביניהם – הוא תלמיד בעלמא, שאיפה לדיפלום, בלי לדאוג לאנושיות או ל”ראסא“. אם תרצה לספר, למשל, לאנגלי, על דבר “אינטליגנציה” – הוה זהיר, שמא יטעה בדבריך וחשב, שאתה מדבר על פרשת מרגלים, כי זהו פירוש המלה “אינטיליג’נס” באנגלית. ואם איננו הדיוט וחשדן כל כך, ישאל לתומו: מה שייך לומר “אינטליגנט” בנוגע למפלגה? כל אדם, אפילו בעל חיים, הוא “אינטליגנט” – אך בינינו, יהודי רוסיה לשעבר לוחש עוד הניצוץ של “אינטליגנט רוסי” תחת האפר של זכרונות ובכוח ההרגל, למרות שינויי הזמנים והמקומות. כדי להבין את אברמוביץ ואת רוב הבנין של ספרותו ורוחו, ביחוד לתקופותיו הראשונות, צריך להבין את רוח התקופה 1870–1840 ברוסיה, לא כדי לחטט חיטוט ביבליוגרפי בטלני ולהוכיח שהטיפוס של ה”טאקסע" (1869) ושל ה“פריזיו” (1884), ובמקצת אף של “דאס קליינע מענטשעלי” הצורות המתוארות ב “המכתבים אל הדודה”. לא! אברמוביץ היה מקורי, עד כמה שסופר מתפעל מן הסביבה יכול להיות מקורי – לא במקוריות (1864) יש להם דיוקנא קדמא בין ה“טאשקנטיים” וה“פאמפאדורים” ובשל אריסטו, שפינוזה, קאנט; אלא במקוריות של סאלטיקוב בעצמו, של וולטיר, של הויפטמאן או של גוסטאב פרייטאג (שהוא דומה אליו ביותר בחזונו, בתפיסתו, בדרך סיפורו ובסגנונו, אף כי לא ברי לי כלל, שהיה בקי בסיפורו). אני קובע רק שהוא היה בן עמנו ושאין לגלמד אותו, ושאי אפשר אף להבין את תכונתו לכל עמקה בהיסח הדעת מסביבתו. הוא לא היה תלמידו של שצ’דרין, אלא מין שצ’דרין עברי, במגמתו הבקרתית, בתיאוריו, בגילוייו, בהיקפו, באנציקלופדיותו, באפקי הסתכלותו, בציוריו המגוונים את סיפוריו ובכוח עבודתו הכביר והענקי. האלמנט הדמיוני, כלומר הפנטסטי, השכיח אצלו מאד, איננו מתיש ומקלש, אלא מחזק ומאמץ את הריאליות בהסאטירה שלו. מבעד להגוזמאות, שהן לפעמים כהררים תלויים בשערה, מנצנצת האמת בזוהר מבריק; והגוזמאות בעצמן: יש אשר אם אין כולן תיאור מדויק של ההווי, הן ניחוש העתיד. בין רבבות הדפים, שכתב אברמוביץ, נמצאים – אין שום צורך להבליע עובדה זו בשתיקה! – גם כאלה, אשר המבקר הישר,– שאין לפניו משוא פנים ושאינו יוצא ידי חובתו בפאניגיריקה סתמית, – יזדקק להכניסם לסוג הקאריקטורות. אבל אין לחרוץ משפט הסכום הענקי על פי גרגרים מועטים, היוצאים מן הכלל. אמנם נמצאים אצלו ביטויים עוקצים וגודשים את הסאה; אבל רק במקומות סאטיריים. אין לדרוש אדיבות יתירה ודייקנות מנומסת מאת הסאטירה. ויקטור הוגו לא נידח משאתו כגאון השירה בעבור שהשוה במאמר פולמסאי מר ונמהר את מתנגדו (נאפוליון השלישי!) ל“חזיר קטן, טרזן, מתהדר בעור הארי”; אין למדים מכאן, שאותו מתנגד, בר פלוגתא של ויקטור הוגו, לא היה אלא “חזיר קטן” וכו'; אין למדים מכאן אפילו, שויקטור הוגו חשב באמת ובתמים כך; אלא שהוא כתב כך ברגע ידוע ובהשראה של פולמוס. יובינאל נתקבל – לא רק כאחד מסופרי המופת של ספרות רומא אך גם כספר לימוד של הספרות הרומית בכל בתי האולפנא שבעולם, אף על פי שיש בו פסוקים, שחכמינו היו אומרים עליהם את הפתגם הידוע “עיקם הכתוב הרבה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו”… כל הסופרים הגדולים שהיו בעולם: היינה, ברנה, וולטר, בארביה, ב.ל. קודיה, וזה שאין כמעט דוגמתו בתור ספרא רבא בסיפורים באלזאק, וזה שכמעט אין דוגמתו בעלית נשמה של מוסר ויושר: טולסטוי, הזקן, וזה הנפלא בשופרא דשופרא של ציירות הנריק סינקיביץ, וגורקי! העמוק, עשיר ההשראות, וצ’יחוב הקל, גאון הרפרוף, ומטרלינק המסתורי – כולם נאשמו באשמת “קאריקאטורה”, מפני שיש להם קטעים לקויים בכך. יש לו לאברמוביץ הרבה הבלעות (דברים שלא כילה לומר אותם עד תומם), חצאי מלים, משלים; אבל הללו הם ארעיים, ובקביעות נשמעה לשונו ברום קול, ברורות ובחופש. יש אצלו גם חזרת דברים, לא שתים ושלש פעמים, אך יותר ויותר; אבל רק במקומות שהענין הוא בעיניו מופלג הערך, והוא רוצה לשננו להקורא. בבחינה זו מרובה אצלו המידה הדידקטית, כי אם הירבה או מיעט באומנותו, אבל בטבעו היה מורה, מתכשר להיות מורה, משגיח על מורים,כהרבה מן האינטליגנטים הרוסים בני דורו וחברי אסכולתו. ואותם הרמזים והמשלים היו משותפים לכל הסופרים שברוסיה מפני הצנזורה. במקרה יודע אני פרק בעינוייו של אברמוביץ, בנידון ה“קליאטשע” שלו. אפשר לכתוב “קליאטשע” חדשה על דבר הטרמינולוגיה של ספר ה“קליאטשע”, שנאסר וחזר והותר לחצאין, ושוב נאסר, ונתחלפו הממונים באותה לשכת פלהדרין, שנקראה בשם “שלטון לעניני הדפוס” (אופראוולעניע פא דעלאם פיעטשאטי), ונמצא למז"ט, איזה “יוסי שריא”, רוסי הגון, שהתיר את הספר במקורו האידי, אבל אסר את תרגומיו והציע לפני המחבר המסכן “לתקן” אותו ותקנתו זו היתה כמובן, קלקלתו, ויצא נתוק וכרות; ומי שאיננו יודע את הפרק ההוא של עינויים בתנאי הדפוס ברוסיה יעמוד תוהה ויאמר, שאברמוביץ “סיגל לעצמו סגנון של חצאי מלים”! טוביה הצענזאר חטא וזיגוד אברמוביץ מינגד.

ה“קליאטשע " היא מצוינת בשפה מלאה עוז-נעורים, בכובד-ראש וחומר-דין של מוסר, בעושר דעת-החיים, בבקיאות עצומה בטבעה של הסביבה האנושית ובגוונים מזהירים בדמות דיוקנם של הזמן והמקום. אין זה לא סיפור, לא רומן ולא נובילה; ואף על פי שיש בו הרבה מן הפובליציסטיקה ומן הפולמוס, מעט מן הקטגוריה כנגד המלכות הרשעה, ומעט מן הסניגוריה בזכותם של ישראל – ה”קליאטשע" היא, בעצמם, ראפסודיה, המזכירה אותי את הספר המפואר, ספר “עולי רגל” Ksiega Pielgrzymstwa לאדם מיצקיביטש (מסופקני, אם אברמוביץ קרא אותו). ראפסודיה זו כתובה בפרוזה נשגבה ומפיקת זיו, והתוכן מלא חכמה, הנובעת מהרבה מעינות של נסיון, גם בחיים, גם בספרות. ההסתכלות באופים של בני אדם עמוקה היא בחכמת הנפש; והפרגוד והקלעים של בימת המחזה, בין של בעלי חיים, בין של הטבע הדומם, הם מבריקים ממש. הפראיות והחן מאוחים עם האיומיות והפשטות, כמו בהתיאטרון היאפאני. ההומור והפאתוס מהווים הרכבה וסינכרוניות מיוחדת במינה. מה היו אותם הרודפים והנרדפים, העולבים והנעלבים, בתקופות ידועות ברוסיה? אם רצונך לדעת זאת – כלך לך אצל אברמוביץ! הוא יודע זאת. האחרים אינם יודעים, ניכר בטביעת-עין, שאינם יודעים. הם רק יודעים עובדה עובדה לבדה, הוא יודע את התמצית השלמה. הוא כאילו לא בדה שום דבר מלבו, כאילו היה בכל מקום בשעת מעשה. דברים כאלה, שהוא כתב, אי אפשר לבדות מן הלב, אי אפשר גם לראות! צריך לחזות, כמו שדאנטה חזה את “התופת” שלו. יש כאן נשיאות שלטת שלטון בלתי מוגבל, לא שלטון של אמן מן השוק, אך של אישיות אמנותית. הייתי אומר, שספר כזה צריך להיות נדפס על קלף ומכורך בטבלאות של עץ, מצופים עור צבי בלתי נקמט, עם אונקלאות של פליז כהסידורים הקטנים של היהודים הספרדים דפוסי אמשטרדאם, מן המאה השבע עשרה, ושיהא נקרא וחוזר ונקרא, כקריאת המגילה, ולא בנשימה אחת, כי אם לפרקים. והיה זה מעשה לסתור כנגד מה שכתב חכמן אחד, ש “רדיפת היהודים התחילה להיות דבר באנאלי ומשעמם”. אפשר – אבל “הקאליטשע” לא תהיה לעולם באנאלית ומשעממת. אילו לא כתב ה “סבא” אלא את ה “קליאטשע”, לבדה, היה די לזכות לחיי עולם הבא. זה הדבר אשר אמרתי: אפשר להבין את אברמוביץ רק מתוך רוסיה עם תלאותיה ועינוייה, רק מתוך האינטליגנציה הרוסית בהוד אספקלריותיה האנושיות הגדולות ההן.

[ג]

באמרי זאת, אל יטעו הקוראים לחשוב, שאני מוותר על אברמוביץ בתור “סבא”, זקן סופרינו, פאר הספרות העברית והאידית וכו' וכו‘. להיפך, אני מייחסו כיהודי שביהודי, יהודי ליטאי כפול אוקראייני, מכופל רוסי, עולמי. ברם, אפילו בגדר זה, כולנו, אנחנו בני זמננו ומקומנו, וכל ספרותנו איננה “פתקא שנפלה מרקיע”, אלא – אם אנו מסכימים על כך, או מוחים כנגד שידוך זה – משקפת את תנאי זמננו ומקומנו. עם כל שותפות הרוח וחברות למלחמה עם “האינטליגנציה הרוסית”, כמובן, לא ע"י חוזה, ואף לא דווקה בהכרה ברורה, אלא מה שהוא יותר חשוב ועמוק: ממילא (Eo ipso) היה אברמוביץ, ככולנו מהדור הישן, בר-בי-רב מן החדר ובחור בן-הישיבה, הוא היה זקן ביותר ורשלן בנוגע לשאלות כאלה ביותר, מכדי לברר בדיוק, מתי נולד. אף זהו קו אופיני. אומרים, שנולד בש’ 1837, ויש גירסה אחרת, שנולד מספר שנים מקודם. הדבר הזה איננו חשוב כל כך. פרטי חינוכו הם חשובים יותר. בילדותו למד מפי מלמדים, ואביו השגיח על זה שילמד הרבה תנ"ך.

המקור היותר נאמן לתולדותיו הוא האבטוביוגרפיה שלו שכתב בעצמו, ושאני הוצאתי לאור בספרי “ספר הזכרון”, וורשה תרמ“ז, ומן התימה, שב”אנציקלופדיה יודאיקא" בסוף המאמר על דבר אברמוביץ, שנפרטה שם הביבליוגרפיה עם כל מיני חוברות ומאמרים – לא נזכרה האבטוביוגרפיה שכתב אברמוביץ בעצמו, אף על פי שהכותב ראה אותה, שהרי הוא מזכיר פרט אחד ממנה באמצע מאמרו. בהיות הנער בן י“ג מת עליו אבא, ואז למד הנער ב' שנים בישיבות ליטא. הפרט הזה איננו מחוור לי. אברמוביץ לא רק כנראה מספריו, אך כידוע לי מחליפות מכתבים ומן השיחות שהיו לי עמו כשביקר הוא בוורשה, וכשביקרתי אני באודיסה, היה תלמיד חכם, ולזה לא הספיקו “ב' שנים בישיבות ליטא”. אני משער, שהוא היה הרבה יותר מ ב' שנים בישיבות – הייתי נוטה לעשות חיסור מן ה”וואנדעריאהרע" שאח“כ ועודף לשני הישיבה; וגם אותה “שנה רצופה אשר הנער בילה ביער, אחרי הנשא אמו שנית לאיש”, שהכתבנים, ביחוד בשפות זרות קובעים בה מסמרות, כדי לרמוז, ששם נכנס הנער להיכל הטבע ושם למד לצייר את ציורי הנוף הנשגבים-נפלאים מכל פלא וכו' וכו' שלו – גם אותה שנה רצופה הייתי אני, המחבב מאד יערות, אבל עוד יותר ישיבות, מצרף ג”כ ללימודי התלמוד הדורשים זמן רב. אליבא דאמת, מוצא אני ציורי הנוף של אברמוביץ אמנם יפים, אבל לא נפלאים מכל פלא וכו' וכו'. תהא לי רשות להתוודות, שאני מתפעל מהפסיכולוגיה של אברמוביץ הרבה יותר מאשר מציורי הנוף שלו, שיש בהם חכמה יתרה, ובמקצת גם הומור, אבל אין בהם די חליפות גוונים ודי אי-אמצעיות. חוששני, שאותו היער הוא “לא דובים ולא יער”.

ככה גם הכניסו לנו “הדייטשלעך”, מתוך תרגומיהם, את המושג “וואנדעריאהרע” השגור אצל גיתה, וגם אצל ז’אן פאול, – השוליא דנגרא בגרמניה יוצא ל“וואנדעריאהרע” ומתגלגל מאומן לאומן. לנו יש עסק עם הבחור שלום יעקב, שכינוי משפחתו היה, בעצם ובראשונה, ברודא, ואחר כך, כאורח גוברין יהודאין, נרשם אברמוביץ, בחור קטן, שלמד תנ“ך ותלמוד והשתוקק להוסיף ללמוד, וביחוד ללמוד עוד לימודים אחרים בנוסף על התנ”ך, והתהלך, והיה צר לו המקום בביתו עם אביו החורג, שהיה טוחן, והיער, כנראה, לא משך את לבו ביותר, ונסע ללמוד כדרך כל הבחורים. יש לשער, שאמו, אשת הטוחן, נתנה לו מסת כסף להוצאות הדרך ושדרכו לא היתה דרך עוצב כזו של, למשל, פרץ סמולנסקין, בעל “התועה בדרכי החיים”. ההשתמשות בגלופות (קלישעען) זרות, מוכנות בשפות אחרות, כמו ה“וואנדעריאהרע”, גורמת לכך, שמוציאים ענין יהודי רגיל מידי פשוטו, ומתוך כך נותנים לו, כלומר לתפארת המליצה, צביון נכרי ושאול מאחרים, והדבר כהווייתו נבלע ונסתם. המאורע כפשוטו הוא מן הנעשים בכל יום: בחור צעיר נוסע ללמוד באותם תנאי החיים והחינוך, זוהי, כמובן, יציאה להשכלה; דווקא דבר זה, הפשוט הטבעי, הוא ממורח ומטושטש. אין בו מן התמוה; אבל יש בו מן הריאליות; אין בו ממה שיצריך את הקשקוש בפרזות גרמניות, אבל יש בו מן הפסיכולוגיה המיוחדת של החינוך וההתמשכלות בדור ההוא. אלה הן קורות כולנו, הבחורים שהיו למשכילים, האבטודידקטים שנסעו ללמוד, ובדרכם נתארחו כאן ואילך ולמדו מזה מעט ונתנו שיעורים לאחרים ולעצמם. כך דרכה של תורה. שלום יעקב היה צעיר מופלג בתורה, וכבר נתן עיניו ב “ספרים חיצוניים”, ומתוך לימודי התנ“ך, שאביו המנוח היה מקפיד עליהם, ידע את השפה העברית, ומתוך זה היה בחינת “נולד סופר”; וגם רוסית ידע, כי בשנת 1840 במחוז מינסק כבר נראו סימני רוסיפיקציה בין היהודים הנוטים להשכלה; את ניקראסוב עוד לא ידע (כי ניקראסוב אך נולד בש' 1821), אף את סאלטיקוב (שנולד בש' 1826), אבל את פושקין כבר יכול היה לדעת, ובכן – משכיל מתחיל כהלכה! ככה בא לקמיניץ-פודולסק, ומזלו גרם, שנפגש עם אב”ג (אברהם בער גאטטלאבער). אדם זה כבר היה אב למשכילים, בעל-תעמולה להשכלה (אני הכרתיו כשכבר היה איש בא בימים בשנות השבעים), זקנו לבן, אבל פניו חכליליים ומלאי מרץ, אינש-בעלמא, רווחן ובעל-הנאה ולוחם להשכלה, סופר לעתונים, עורך עתונים, לוחם להשכלה חוצב-להבות. נקל לשער כמה מן האקסטזה והפאתוס היה בו, כשלושים שנה לפני כן, ובאיזה תאוותנות נפל האנתוזיאסטן גאטטלאבער על הילד מקאפיל, מחוז מינסק, ששאף להשכלה. הילד! על צד האמת – לא היו ילדים כלל. ילד כזה היה מבוגר. הוא, חוץ מהתנ“ך והגמרא, בודאי כבר קרא בהרבה ספרי השכלה; וגם את העולם ידע. מילתא זוטרתא? הוא נסע מקאפיל עד קאמיניץ, ובוודאי התעכב בכמה מקומות. סייע לו גאטטלאבער כרגיל, להוסיף ללמוד רוסית וללמוד גרמנית. גאטטלאבער נחשב כמומחה לגרמנית – כמה ספרים תרגם מגרמנית! באזני שמעתיו מדבר גרמנית, עם שגיאות, אבל הוך-דויטש, בסגנון תרגומו של בן-מנחם. ובוודאי לא פילל איש מהמשכילים בעת ההיא בחוגו של גאטטלאבער, שבהילד הזה מקאפיל חבוי כוח של שקדן מתמיד, אשר במשך של עת קצרה יעיב את כל המאורעות הגדולים אשר מסביב. נתון נתנו לו את העידוד הראשון החשוב כל כך. גאטטלאבער הכניסהו עם מאמר שלו להפנתיאון: ל “המגיד” (“כתב על דבר החינוך” של בן חמש-עשרה!; שנה א', גליון 37); אבל מכאן ואילך הלך הנער בכוחו ומגרמא דיליה ובזכות עצמו, ויהי לסופר משכיל באמת. אבל הנער הזה למד. מאליו מובן, שהכשרון הטבעי הוא סיוע גדול, שבלעדיו אין כלום; אבל בלי עיבוד ופיתוח מודרג ומתמיד, הרי זה כמי שיש לו מטבעו חוש מוסיקאלי, אבל לא למד לנגן. הדבר הגדול באברמוביץ היה, שהוא למד הרבה מאד; לא פסק מללמוד, לא פסק מלקרוא, מלרשום, מלתקן ומלעבד את עצמו. אומרים, שאין אמנות נקנית בלימוד אלא ע”י ניצוץ, איתערותא-דלעילא, סייעתא-דשמאי, סוד ד' ליראיו. גוזמה! אפילו הניצוץ צריך לכך, שהלימוד ילבן אותו. קשה אבל לא נמנע, לקנות שלימות לימודית ע"י אבטודידקטיה. אברמוביץ היה מאלו שהצליחו בגדר זה.

הקאריירה הספרותית הגדולה של אברמוביץ איננה מעשה נס פתאומי של רוח הקודש, אלא אפותיאוזה של הטיפוס המיוחד ביהדות האירופית-המזרחית: הגניוס מתוך התמדה ענקית, הגניוס אשר ביאליק נתן לו הוד בשירו “המתמיד”. נברך את האלוהים, שחנן את המתמיד בכשרונות טבעיים מתחילת בריאתו; אבל נברך גם את המתמיד בעצמו, שידע ושקד והשתמש במתנות אלוהים להשגת שלמותו! הוא הביא אתו שיעור הגון של ידיעות מן הישיבות בליטא, אבל באוקראינה הוסיף מאה מונים גם ביהדות, גם בידיעות חיצוניות, על מה שהיה לו מן המוכן. שם נתקשר בהתקשרות רוחנית עם הספרות הרוסית הגדולה, ושם קנה לעצמו את כשרון ההסתכלות, את סגולת הבנת הנשמה האנושית והיהודית בתוך החומר המרובה השופע שם, ושם קנה על ידי לימוד וקריאה לאין סוף ובחינות ונסיונות בעצמו, אשר לא כולם הצליחו תיכף, ורק לבסוף, אחרי ליטוש וזיכוך וסינון ושכלול, הצליחו. שם קנה את הריתמוס האמנותי, וילך ויטפס ויעלה באינטנסיביות, בעקשנות ליטאית, “בהמתת עצמו באהלה של תורה”, שהיא מידה מצוינת של תלמיד חכם יהודי, עד שהגיע למרום הפסגה. היו לו הרבה תקופות-מעבר, או נאמר: משברים בחייו. מכולם יצא בנצחון, ויהי לסופר עברי-יהודי שלם בשלמות. ספריו האחרונים, וביחוד “בעמק הבכא”, הם גולת הכותרת.

סגולותיו של “בעמק הבכא” מסתמנות בהתיאור מופלג-הבולטות של הנפשות השונות הרקומות במטוה-המסכה. כל נפש ונפש לבדה מיוותרת ופורקת את עצמה מן התשזורת הכללית והמסגרת המקפת של מכלול הנוף והסביבה, לתמונה מיוחדת, למוחשיות ברורה, עומדת גם ברשות עצמה. משתלט הרושם, שהמספר מכיר את הנפשות הפועלות – לא רק בכל תוויהן ושרטוטיהן בלבד, אך בוורידיו נוזל דם מדמיהן; ולפני עיניו מסתלקות כל המחיצות, ונופלות כל הקליפות החיצוניות, המכסות את חביון עצם טבען, והוא רואה בסקירתו הבוגרת את היותן לפנים מן השטח העליון ואת הגותן הטמירה ביותר. אי אפשר להמלט מן הרושם המכריע הזה. לקורא ראוי לזכור תוך כדי קריאה, שמונח לפניו רומן. החיים מרעישים כאן בהברות חסונות כל כך, ולפרקים – בכל כך מרץ ועזוז, עד שהקורא עומד נבעת ומשומם לרגעים; והוא ינוח מזעפו רק כשהוא חוזר ונזכר, כי מה שמזעזעהו – איננו, סוף סוף, אלא מלאכת מחשבת, אשר רק כשרונו האמנותי של המספר בתיאור בריותיו ובהשתלבות היחסים שביניהן, נתן לה בת-זוהר של חיים אמיתיים. וכמו ברוב סיפוריו של ה “סבא”, – אבל כאן באופן מפותח ומובהק יותר, – סיפור המעשה בעצם, כלומר המאורע המסופר, הוא נדחה קצת לירכתי הבימה – אל השטח השני, לנוכח הוד תיאור הסביבה וההרמוניה הנערצה של הדמויות המצוירות בשרטוטים גדולים אדירי מידה ורחבי אופק. זהו מפעל איתן, חי, גועש; ראשיתו מצער בפעולה, בתנועה – אטי ורגעים גם מתנהג בכבדות. אינני קובל על אברמוביץ שהאריך, שהיה נוטה הצידה, שהיה שוהה ומתעכב על פרטים. תרעומת בקורתית כזאת מעידה על חוסר קולטורה ספרותית. צריך להתחשב בטבעו של אמן. אברמוביץ – קצרן לא היה, זהו היקף הסתכלותו, זהו סגנון תפיסתו ותיאורו. החזיון הולך ומתפתח, ואגב אריכותו הוא צומח ופורח ומוסיף תנועה וחיים ומגיע לריתמוס בלתי רגיל עד כדי סילודים של עליית נשמה. מן “למדו היטב” – עד “בעמק הבכא”, מהלך יותר מת"ק שנים. יאמרו: קפיצת הדרך של גניוס. אני אומר התפתחות מודרגת של “מתמיד”. רצוני להפיץ מעט אור על קו אחד באברמוביץ, שהכותבים על אודותיו עברו עליו בלי שים לב. רבים הזכירו את תקופת המעבר שאברמוביץ עבר מתקופת ההשכלה, אשר בה היו שרשי גידולו, אל התקופה שלאחריה; אבל לא ביארו מה היה תפקידו בעולם ההשכלה, וממה עבר, ואם היה בזה איזה משבר באמת, או אין זאת אלא פראזה בעלמא. הבקיאים בהתפתחותו של אברמוביץ צריכים לדעת, שהוא, כסופר, לא נכנס פשוט לתוך ההשכלה, כמאה סופרים אחרים בני-דורו, אלא הוא בא בתחילה ב “רכבי אש” של הפאתוס ההשכלתי. רגילים המבקרים לזלזל בערך “האבות והבנים” (בראשונה “למדו היטב”, 1863) שלו, מפאת היותו כמעט חיקוי, אם לא תרגום של ספר טורגנייב ברוסית, וגם מפאת היותו כתוב בשפת המליצה, שאין בה אמצעי תיאור די תאר נפשות ומאורעות, באופן בהיר ומובן להקורא. בנוגע להקטרוג הראשון כבר דברתי לעיל, בקשר עם סאלטיקוב, שהשפעתו היתה הרבה יותר גדולה על אברמוביץ מזו של טורגנייב ומזו של כל סופר אחר זולתו. ומה שהוברר לי, הוא שאין כאן לא לקיחה ולא נתינה, לא יחס מקביל לרוח כללית, ושהנימוקים היו משותפים, ויש לראות את אברמוביץ בתקופה ההיא לא כמתבולל ולא כתלמיד, אלא כבעל בריתה של תנועת החופש והבקורת של האינטליגנציה הרוסית, שנלחמה בעד החופש והצדק באותו הפאתוס ובאותם הנימוקים. ובנוגע להערך הספרותי נכון הדבר בלי ספק, שספר “האבות והבנים” איננו מבליט אף במקצת מן המקצת את שלמות סגנונו העברי של אברמוביץ כתבנית אשר ראינו בגמר עיבודה; אבל יש לשים לב, – וזה שייך לתולדות הספרות העברית! – שגם בספר זה גם בהרבה מאמרים, שכתב אברמוביץ באותה תקופה, מתוודע אלינו בכל אלה סופר מבורך מצוין בפאתוס מלבב ומעודד של חלוץ-לוחמים כנגד הבטלנות והאווירות הנבערת, מעורר ומשנן ומבשר לשחרור מהגיטו האדוק-הקנאי, ולבחירת דרך אחרת בתרבות, דרך שכלית, מדעית, פדגוגית (זוהי הסיסמא: “למדו היטב”!) בצדק או שלא בצדק – לדידי שלא בצדק! – נהיה עכשיו אותו פאתוס זר לרוחנו, לא שאיננו בעיקרו מועיל ומכוון לטובה, אלא משום שתנאי החיים והחינוך נשתנו. ואולם בהערכת אישיותו הרוחנית של אברמוביץ אין חוקר הקורות רשאי לשכוח, ששרשיו של אברמוביץ היו ההשכלה, ואם היתה תקופת ההשכלה נחוצה או מיותרת (לדידי היתה נחוצה לשעתה זו) – שאלה זו גדולה היא מכדי שיעור ההצטמטמות במסגרת הערכה זו, אלא חובת ההיסטוריון היא לעמוד על מהותה של שיטת הסופר הגדול, שאנו דנים עליו בפינה זו. בבחינה זו חובה להדגיש שני דברים עקרוניים:

א. אברמוביץ עמד לצד קברניטי ההשכלה בספרות, לצד רש“י פין, פלונגיאן, חז"ס, אד"ם הכהן ודומיהם, עם כל הבדלי גווניהם, כמו למשל צויפל כבד המוסריות, אד”ם הכהן כבד הדקדוקיות, חז“ס – מדעי כללי, פלונגיאן – מדעי עברי, אבל כולם יחד היו מלמדים, כביכול, קלאסיקים, ואחריהם נמשך אברמוביץ ולא אחרי אורי קובנר, שהיסתפק בבקורת הספרות העברית החדשה ב”חקר דבר" שלו, המלא הערות מחוכמות וניצוצות של כשרון, שיש לו דם וגוף, אבל בלי שלד ובלי לב. כנגד זה כתב אברמוביץ את “משפט השלום” (1860) שלו ועוד מאמרים. בכולם הוא שקול ומתון, ודבריו כדברי זקן יושב בקתדרה, והתיחסותו נאה, מלאה הכרת-היש של סופר עברי המכבד את כהונתו. ואף על פי שהוא מותח קו בקורת קשה על צויפל – והוא עוד היה אז איש צעיר – מכאן ראיה שלא בכל דבר נמשך אחרי הרוסים, כי אילו נחה עליו רוח דוברולובוב או פיסאריב (כמו על קובנר בשעתו), אזי לא שבק חיים לכל בריה בהספרות העברית של אז. אבל היה בו רגש השיעור וההבחנה וכבוד מיוחד להשפה ולהספרות ולנושאי דגלה.

ב. הוא לא נמנה בין אותם המשכילים המליצים – הרוב בימיו, שהיו מתרפקים בהשתפכות הנפש בעלמא על ההשכלה, וקורא תגר ולא ילד, ונשיאים ורוח וגשם אין, ומכריזים ומפגינים: השכילו! ואין איש יודע, מה וכיצד ומי הם “מורדי האור”, שהמשכילים היו תולים בהם בוקי סרוקי, ומה טיבו של אותו אור, אלא כחז“ס, כליכטנפלד, כחיים יחיאל בורנשטיין, כצבי הכהן רבינוביץ, כהד”ר פאריעס ועוד – נגש אל העבודה לתת השכלה כללית לעם בהשפה העברית, ויתרום תרומתו לאוצר זה לפי יכלתו בזמנו ובמקומו, ויכתוב את ספר “תולדות הטבע” בשלושה חלקים (1872–1862), ובעבודתו זאת, למרות שפת המליצים, תפס מקום בראש הסופרים, המסבירים בהשפה, אשר עם כל קלאסיותו באידית, היתה נפשו קשורה בה, ממנה יצא ואליה שב, ובצרור נצחה תהיה גם נפשו צרורה. הריני מסכם: לא צייר התרמיל, אלא חוקר נפשו של בעל התרמיל, המשוחרר מן הסניגוריות, בעל-בריתה של “האינטליגנציה הרוסית” בתקופת ההוד שלה, הבחור מבחורי הישיבה הליטאית, שנתפתח בתוך האוכלוסיה היהודית באוקראינה, הלומד מעצמו, המנצח, הלוחם והסובל, שעלה ממדרגה למדרגה בעבודת-ענקים מתקדמת אל גרם המעלות של זקן הספרות גם בעברית וגם באידית – זה היה מנדלי מוכר ספרים אשר בכבודו ניכבד.

---

יצחק ליבוש פרץ

מאת

נחום סוקולוב

יִצְחָק לֵיבּוּשׁ פֶּרֶץ / נחום סוקולוב

א

זה כארבעים שנה – האמנם כבר עברו ארבעים שנה? – נפגשו שני “צעירים משכילים” ב“חקל תפוחין קדישין” של ההשכלה בימים ההם, בגן קרסינסקי בוורשה. היתה שם חבורה של משכילים שרובם כבר באו בימים. היה שם ספסל של השכלה – “נקודת הפגישה לסופרים ולפרחי-סופרים, תל-נמלים של שואפים”. ומי שהספיק לכבוש לו מקום – ישב, ומי שלא הספיק – עמד על גבם של היושבים. השיחה היתה – אפיקורסות “ממולחת טהור קודש” עם מליצה; הלשון שדברו בה היתה אידית מעורבת במלים גרמניות לעילא ולעילא, יען כי היו רובן שאולות מספרי שילר, היינה וברנה. היה שם שמואל רוטוואנד – “מושלם”, לובש ארוכים, אבל מגוהץ, מסלסל בשערו הסדור לו תלתלים שכבר התחיל מכסיף, נוהג פינוק בדבורו ובתנועותיו – וורשאי עיקרי, מבית מדרשו של איטשילי אטינגר, ונתפקר קצת, “גרוש” בעטיה של השכלתו, צפור דרור ועליז תמיד; היה שם איש שקראו לו וויינברג – כמדומני, עורך דין “פרטי”, ליטאי, יהודי מרוסס, בעל צורה ויותר ממשי ויותר ריאליסתן משאר בני החבורה; היה שם איש, שקראו לו הוכמן, כובע איצטוונה בראשו, ומשקפים תכולות על עיניו, השכלתו היתה ממוצא ווינא, והיה מדבר גרמנית בסגנון ה Presse"- " הישנה, שהיה קורא בתמידות בבית-המגדנות של גינאט ברחוב נובוליפקי, והיה בא ישר משם, מלא וגדוש ומהוסק בקש וגבבא גרמנים-ווינאים מלטפים, היה שם צעיר אחד, שקראו לו היילפרין, ושהיה מסתגף ומתכונן לבחינה גימנסיאית, (בתקופה מאוחרת היו קוראים לו: “אקסטרן”.) לפעמים היה מופיע שם גם א. ש. שטיין, יליד ביאליסטוק, שהיה אז רואה-

חשבון בבית-מסחר, וידע את היינה כ“אשרי”, ואח"כ, בשבתו בדינבורג, כתב ספורים ופיליטונים בעברית.

לא הרחק משם, היו שתי נקודות-מרכז אחרות של השכלה עברית: אליעזר יצחק שפירא ברחוב סוו. יורסקה, ואברהם צוקרמן בנאלווקי, מרחובות פרנציסקאנסקה-גינסיא ואילך. חנותו של אליעזר יצחק שפירא היתה מעין “אקדמיה”; זו של צוקרמן – מעין מה שקוראים “סֶצֶסיה”. המסורת החזקה, ה“תנא קמא” (למשל, "המגיד) היו אצל שפירא; המרידה, החדוש, המהפכה – אצל צוקרמן, סוכנו של סמולנסקין, שבא לוורשה מהעיירה הליטאית אשמינא, וקנה שביתה בפנה של חצר גדולה בנאלווקי. היה עוד שלישי: ר' נחמיה טשרניביץ, אבל זה היה כוכב-מהלך, מחזר על הפתחים, טפוס מעורב של מוכר ספרים ו“משכיל” דורש את אלהים ומחבר בעצמו.

בין החנויות האלה, שהיו משמשות גם מעין בורסות ומעין מועדונים למשכילים מערי המדינה, למורים מחפשי שיעורים עבריים, למחברים עברים זקנים שהיו באים לחזר עם ספריהם ולכתוב אח“כ “מכתבי מסע מוורשה”, ולאברכים קוני ספרי השכלה ולקנדידטים של ספרות – היה הגן הקרסינסקי גן-עדן התחתון; וכשהיה בחור משכיל מהמדינה בא, וראה שם על ספסל אחד את רוטוואנד ואת ווינברג ואת הוכמן, ושמע שם “השכלה” במשך שעה יותר ממה שיכול לשמוע בעירו במשך חודש – היתה לו עלית נשמה וצידה לדרך שפת בסלו די ספוקו לזמן ארוך; ומה גם שהמזל היה גורם, והשעה משחקת שמשכיל מפורסם עבר ככוכב תועה, היו המשכילים הקטנים מביאים אותו שמה, ואתה בא ורואה את אברהם דוב גוטלובר בכבודו ובעצמו, את משה אהרן שאצקס בעל “המפתח” בכבודו ובעצמו – או מוורשה עצמה – אותם הגולים, שלא היו הולכים-בטל, למשל, גבריאל יודיל (ליכטנפלד), שאיקלע לאתרא הדין רק לפעמים, ותפו בו והקיפוהו, או – מרדכי,לי פראהליך, לשעבר מהמסובין אל השולחן בקוצק, ואח”כ שמה ופירש ויצא לתרבות רעה של אפיקורסות גמורה וחיבר את “המדריך”, או אלה שכבר היו ל“דייטשים” ממש, כמו: פלטין, בעל ה“איזראעליטא”, או כשנזדמן לפעמים ר' משה אהרן צילקוב לאותה כנופיה! סבוהו גם סבבוהו המשכילים כזבובים – תמחוי של דבש. מילתא זוטרתא? ר' משה אהרן צילקוב (אביו של המטיף ד"ר איזאק צילקוב).

בערב אחד של קיץ – תרל“ג או תרל”ד – נפגשו שם, כאמור, שני צעירים – אחד כבר אברך וכבר פתח הסמדר ואחד כמעט עוד ילד. נזדרזו לבוא, לתפוס מקום על הספסל של השכלה. אחד, והוא הבכור היה עושה ציצים ופרחים; ציוּנים זעירים לזכרון על פתקאות-נייר. השני, והוא הצעיר, היה מתבונן אליו, ומציץ מה זה רושם. השעה שעת רעוא דרעוין קודם לשקיעת החמה כשנשמתה של חמה יצאה בנשיקה. הרקיע לפאת מערב היה טבול בזהרי ורד. מרגע לרגע תמר אד קל שפרירי ולהבות קטנות, לשונות-אש התגלשו ונתגברה האדמימות העמוקה. עבים אדמדמים שמו סתר לשמש. שני הצעירים הסתכלו כלפי מעלה; אלומות-אור ורודות, כחולות וזהבהבות התחלפו זו בזו; צריכה היתה חמה להתבקע מתוך העבים ולא יכלה. הצעיר-הכותב רשם על כרטיסו; העננים האלה מתאדמים ככַלוֹת, מפני שהחתן – השמש – שלהן הולך ושוקע ויורד… והצעיר-הילד העיר: כן, זו היא תמונה מלאתי-השראה, אבל אך לרגע כמימרא, כי הנה תוך כדי דבוּר, כבר הפכו העננים צהובים ותשבורת קוי-האור והשתקפות השמש שנו את צורתן – הלכה תמונתך, משורר!

שני הצעירים האלה היו: פרץ בעל הפתוס מזאמושץ – ואני – טרי מביהמ"ד של סבי מווישיגרוד, ומבתי המדרש של פלוצק, לויביטש, סומפולנא, קויל, קוטנא ועוד, וטירון להשכלה, וסייר סקרני קולט כל רושם, כל בת-אור וכל בת-קול.

פרץ היה אז, בבת אחת, גם “ילד השעשועים” גם “ילד נורא” של אותה חבורה של משכילים. היו אומרים: “מוח נפלא”, ומיניה וביה: “פרא אדם”; אבל היו הוגים את השם “פרא אדם”, לא בהקפדה ובכוונה של גנאי, כי אם להיפך, בהטעה של חביבות, כמו שאומרים לפעמים על עילוי, שהוא משוגע קצת, לא לגדפו, כי אם, להיפך, לקיים בכל תוקף, שהוא באמת עילוי, מפני שעילוי זקוק להיות משוגע פורתא – חק ולא יעבור. (בזאמושץ היו הבריות מתלוצצים – ג"כ דרך חבה: “דער משוגע’נער לייבוש”).

זאת היתה תקופתו של פרץ, כשהיה עוד חתנו של גבריאל יודיל ליכטנפלד. קשה היה לצייר בדמיון – זווג יותר מתאים מזווגם של שני בנ“א הללו. גבריאל יודיל ליכטנפלד היה גם הוא יליד המקומות ההם, יליד עיר קטנה ועתיקה בחבל לובלין: אפטא. הוא בא לפני שנים רבות לוורשה גם הוא כשואף. אף הוא היה בעל נפש חמה, מתרגשת; אך בקרבו רעדו האקורדים של אוהב החיים התמימים והפשוטים בהקהלות היהודיות העתיקות; אף ממנו פכה מקור זמרה וחדוה, יחד עם פקחות והיתול, אף זה מוכשר היה להיות למשורר גדול, לולא בזבז את כשרונותיו – לבלשנות, לספרות, לתלמוד, להנדסה ולידיעת המשפטים. אומרים עליהם, על הלומדים מעצמם, שאין משנתם סדורה, ושאיננה עמוקה כל-צרכה, כי אם מרוקעת ומרודדת על פני ענינים שונים. אולי יתכן הדבר הזה בנוגע אל רבים, אשר רצו ללמוד, ולא למדו, אשר פתחו ואל סיימו; או אשר חשבו לצאת בכשרונם לבד ידי חובת התמדה. בין הלומדים-מעצמם באמת, בדור הישן, נמצאו מלומדים, לא רק מסודרים ועמוקים, אך גם דייקנים ונקדנים יותר מחניכי האסכולות. אחד מהם היה ליכטנפלד. רק הצחוק הנוח והבהיר, שהיה בו, היה ממתיק את דיניו המלומדים; בעיקר היה ליכטנפלד מתמתיקן, איש אשר למד ושמש שנים רבות במתמתיקה, ובקי ביוריספרודנציה כיוריסטן זקן ורגיל. גם הוראץ גם ווירגיל היו שגורים בפיו, והיתה לו ידיעה הגונה בפולנית ובצרפתית. יתר על כל אלה, היה ליכטנפלד יהודי פקח, נעים המזג, ענותן, מתלוצץ, אמן מטבעו. גם הוא לא היה יהודי בעל-בית, שהולך לביהכ”נ יום יום ותיק הטלית עם התפלין תחת בתי שחיו, או אשר יחבוש את כובע האיצטוונה המבריק לראשו, והולך לטייל בגן, דרך נמוס והדר – גם הוא היה מטבעו בן-חורין, קובל על הנמוסים, פורש מן הצבור, “קונד-קצת”, או, כמו שהיו אומרים באידית: “א שטיפער”, אלא שהזקין ונח ושקט מאונס. בנעוריו, ולפעמים גם אחרי-כן – היה כותב לא רק שירים פשוטים, אך גם – כלאחר יד, “כדי שלא להוציא את הנייר חלק” – וכנוח עליו הרוח – שירי עגבים נפלאים, ועטו היה לפעמים כחרבות צורים, בחברו מכתמים של רעל מר ותוסס ודק. צריך היה, מי שרוצה להבין באמת את תכונות נפשות הסופרים והמשוררים היהודים – להכיר את אותו הטפוס של איש כליכטנפלד, או של איש כנטע’לי שפירא, שהיה גם הוא יליד אפטא. אילו היה לנו “רובע לטיני” יהודי, הייתי מושיב בו את האנשים האלה. זאת היתה Bohémi יהודית עיקרית: מקצתם היו מתפרנסים כמלמדים, מקצתם כמומחים פרטיים ליוריספרודנציה, ומקצתם לא היו מתפרנסים כלל, אלא עמדו למעלה משאלת הכלכלה בעולם האצילות ההשכלתית; שרויים בתענית-כרונית ופורחים באויר של רוחניות.

ואני מאמין שיש איזה גדא-דאתרא או חן-מקום, וכשאני עומד על עיקרו של י.ל. פרץ, מחשבתי עפה-שבה, כצפור אל קנה, אל אותן העיירות והסמטות, שמשם באו ליכטנפלד ונטע’לי שפירא. זאמושץ! זו היתה עיר מסויימת בטיבה. היו שם יהודים פקחים ועליזים; היו שם משכילים, שעל אדותיהם מספרים מופתים כמו על רביי החסידים; משם היה זה מכבר מוצאו של רבי דוד זאמושץ, חברו של מנדלסון. משם יצא אייכנבוים; שם היה רייפמאן, מלמד בבית הגביר מרגליות; שם היו הגיליבטרים, האלט-ברגים; כשהתסיסה רוח ההתבוללות הפולנית את זאמושץ היהודית, היו כותבים משם אל ה- Jutrzenka דברים שנונים. כשהתפתחה תנועת הישוב היהודים בכפרים בפולניה יסדו שם, סמוך לעיר, קולוניה יהודית, ופייבל שיפר היה מתאר ברקיטים, זיקים ושעשועי אש של מליצותיו העבריות את ה“חורש המצל” ואת “ראשי הבכאים”. שם, בזאמושץ, יכול היית לפגוע בבני אדם בשוק, שהיו מדברים בחרוזים; היו שם מילי דבדיחותא פורחות באויר. היתה שם אותה ה“רוח הצפונית” המנשבת על כנורו של המשורר, והמזעזעת את נימיו. כלום אני יודע, אם כבר התחקה מי שיש לו הרגשה דקה וטעם מפותח בידיעת לשון – על שנויי הלשון האידית הגרעינית, בנוגע לגווני-סגנונה בגלילות שונים שבפולניה. אני בעצמי לא הרבה בליתי בזאמושץ; אבל ידעתי אנשים רבים מילידיה, והיה לי שיח ושיג עמהם. היה בסגנונם היהודי איזה לח ועדנה, איזה ברק-זוהר מיוחד. לא כניתי בשם את צדרבוים, שבא גם הוא מזאמושץ. אינני מיחס לו שום כשרון ספרותי ראוי להתכבד, אבל בתור עסקן צבורי וגם ספרותי, היה גם זה לא מאלה שאתה רואה אותם על כל צעד בשוק. הנה, למשל, אינני יכול לצייר בדמיוני, שיבוא איש, למשל, מעיר מלאווה – לאודיסה, ונכנס שם במשך שנים מעטות בעובי הקורה, והכה במהרה שרשים משתרגים וזוחלים בתוך הקרקע המקומי, והתכרך והתלפף עם עניני דאתרא ויסד שם שני עתונים חדשים – לא משום שמלאווה היא עיירה; וורשה גדולה ממנה פי מאה; ובכל זאת אינני יכול לצייר לי אף איש מוורשה, שיבוא לאודיסה, ויסד שם שני עתונים, אבל יכול אני לצייר לי זאת באיש שבא מזאמושץ, והלשד של זאמושץ תוסס בו, וביותר יכול אני לצייר לעצמי איש שבא מזאמושץ, ומיסד את ה“קול מבשר” באידית חדה. וצדרבוים זה, שהיה אדם זריז, ואם לא בעל כשרון, עכ“פ טפוס נסמן ובולט, היה בנו של יהודי זאמושצי מאותם “סבי דבי אתונא”, שהיו גדולים באמת. צ”ב הזקן היה איש עניו ונסתר ומכלול המדעים, דוגמת ר' חיים ז“ק הז’אגורי. שמעתי על אדותיו – מפי המנוח אלטברג ומפי הגביר המנוח ליאון מרגליות – שיחות ניצוציות ומגרות כטעם יין ישן, פתגמים אידיים מפזזים ומשתובבים שדוגמתם לא שמעתי בשום מקום אחר. לא זה המקום לפרוט את הסבות הצנופות כפקעת של חוטים. כשאזכה לכתוב יותר ע”ד פולניה זו, שנפשי קשורה בה כל כך: פולניה של ערינו הקטנות, פולניה של השליאכטא הישנה, גזע ישישים שלהם, ושל למדנינו ומשכילינו, אראלים וישישים שלנו, אז אולי אבאר, מה היה ה“דבר המיוחד” של זאמושץ, ומה – של פלוצק, ועוד. אין לך בעולם דבר שאין לו סבה. יש סבות מדיניות, כלכליות וכו', שאינן סגורות חותם צר בחיי היהודים בעצמם, אך מקומן בחיים הכלכליים. אבל תהיינה הסבות מה שתהיינה, עובדה איננה זזה ממקומה: הנשמה הגדולה של זאמושץ נוססה גם בפרץ. אינני אומר זאת בשביל לקיים את מצותו של טן, למצוא דווקא בתנאי הסביבה של כל בעל כשרון את יסודי התפתחותו ונטיותיו וגווניו; אני אומר זאת בלי שום שייכות לעיקרים ולכללים של בקורת; אני אומר זאת, יען כי לבי אמר לי ככה מן הרגע הראשון אשר בו ראיתי את פרץ פורח באביב החיים, ביפי זוהר הנעורים.

כשאנו מתבוננים אל המשורר הזה, אנו רגילים לראות אותו בתור איש מיוחד מאד במינו, ומצוין מאד בתכונה מקורית, לפיכך אנו נכשלים בהעלמת עין מן המקורות, אשר משם נובעת, כביכול, מקוריות זו. בנוגע לשאלת מקוריות ואי-מקוריות, יש בלבול גדול של דעות. המקוריות, אם נבין אותה באמת, פירושה: היות יחיד ובודד ופרוש. יכול אני לצייר לי אחד קדוש, סגור בחדרו, חי עפ"י רוחו ונטיותיו, בודד, מקורי! לי אני נראתה תמיד התביעה, שתובעים מאת סופר או משורר – להיות מקורי בהחלט, כתביעה אי-צבורית. מקוריות מוחלטת, כלומר, אי-צבוריות, אנו רואים רק – או אצל קדוש, או אצל אנרכיסטן. אבל הנשים, שמעינם נובע בספרות, היו תמיד אנשי צבור; ואפילו כשפרשו מן הצבור, היו תמיד מוקפים איזה מחנה; ואפילו כשחשבו את עצמם כיחידים ברשות הרבים, היו תמיד הולכים ומוסיפים על מה שקדם להם, ממשיכים מה שאחרים התחילו, מביעים בהברה חדשה, מה שאחרים כבר הביעו. אין לך דבר חדש בהחלט, והמקוריות המוחלטת היא בדותא-שבבדותא. האילנות אינם מוציאים בכל שנה פירות של צורה מפתיעה; לא! אותם הפירות בעצמם, באותה הצורה המדויקת, צומחים והולכים משנה לשנה, והעיקר – הרעננות, היופי, שפר הצורה ויקר התוכן.

ישנם סופרים ומשוררים, אשר לא בנקל נמצא את אלה שקדמו להם, אם יהיה אחד, שהשפעתו של סופר מפורסם מאד גברה עליו, נקל למצוא מקורו; אם ההשפעה, להפך, באה ממקומות לא מפורסמים, בקיאות יתרה דרושה, כדי למצוא אותה. אצל פרץ לא נקל לעמוד על האבות. מקורו העיקרי איננו מסוים כל כך: הרי הוא זאמושץ. לא רבים יודעים מה שנכתב, מה שהושר ומה שנחלם בזאמושץ לשעבר. פרץ הוא מסיים תקופה ידועה, הרי זה כבעל קומה גבוהה שקומתו מכסה את כל אלה העומדים מאחוריו. ויתר על זה קשה לעמוד על המקורות עוד מטעם אחר: פרץ מוזג את החומר הישן בחומר כל כך חדש ומחודש, עד כדי שנוי התבנית.

מי זוכר עוד את הד“ר אטינגר הזאמושצי, בעל הכתבות וה”סער-קעלע“? אינני יודע סגנון אידי אחר של אותה פשטות תמימה, של אותה חביבות ומתיקות, של אותה קלות ופקחות ונעימות, של אותה עממיות אמתית – שבו הצטיין אטינגר. זה לי סוד, מפני שהוא פשוט כל כך. אין אתה מוצא סוד בדברים מורכבים ומסובכים; מכיון שאתה יודע את חלקי הרכבתם, אתה יודע ג”כ, פחות או יותר, כיצד עושים אותם. אבל הדבר הפשוט – אין אתה יודע, כיצד הוא נעשה, ועל כן הוא סוד. כיצד לחשו לו לאטינגר הכרובים הסמויים מן העין של חדר-האם, של החנות ושל רחוב-היהודים את אותן השיחות, אשר בהן נמצאה תמצית כל מה שהם מדברים וחושבים – זה הוא סוד; כיצד אדם מחקה כמוהו את לפונטין, את ביראנז’ה, את קרסיצקי, כמעט כל מלה ומלה שאולה, זרה, מתורגמת, ובכל זאת על כל מלה ומלה ניכר חותם העצמיות היהודית – זה הוא סוד, כלומר, ניצוץ טבעי, חסד אלהים, כשרון! לאטינגר זה לא היה משא רב. אשרי מי שמפליג בים הספרות באניה קלה, ואינו טוען כבודה יתרה, מעט משקל, מעט צידה, המפרש מתנפנף, ורוח מצויה מסייעת, מפליג בשלום ונכנס בשלום אל הנמל.

אטינגר עדיין לא היה "סופר "; הוא היה "כותב " – כלאחר יד, היה הולך ומבקר חולים, והיה מתיז ניצוצות, כאן תלה מרגלית, ושם – טיפה של מרה, ומדי עברו ברחוב היה פוגע בצדרבוים או ברייפמן, או בישראל אלעזר מינץ, ועפו הזיקים והרשפים של שירה ולצון, של משל ושיחה, עד שהאויר מזמזם מהם. ממנו עד פרץ רב הדרך מאד; אבל ההקדמות וההכנות של פרץ הזאמושצי, בלי כל ספק, היו מצויות אצל זה, ואצל כל בני החבורה.

כי היה מטייל לו באותו שוק – פרץ הזקן, אביו של יצחק ליבוש דנן, יהודי משבט זאמושץ, יהודי לא-עשיר, יהודי לא עמוס בלמודים קשים, אבל חי וקל ושמח תמיד, יהודי רענן, חם, בעל בדיחות ודעות ומנהגים יוצאים מעט מן הכלל, יהודי עפ"י הנוסח הישן עם קורטוב של משכיל ומדבר באותה האידית הדשנה המעורבת בין הבריות, ואחריו צמח פרץ הצעיר, ושר גם הוא, ולמד והגה, וחלם כבר לפני בואו לוורשה.

מדוע נתפרדה החבילה בין פרץ ובין גבריאל יודיל? אולי יען כי היו, במקצת, בעלי תכונות שוות, אבל – זקן וילד, מהנדס, שהיה מקצתו משורר, ומשורר גמור, שלא היה מהנדס כלל. התחיל פרץ כבר אז, בנסיונותיו המששנים, בסגנון שהיה שלו, התחיל בעברית, איזה שיר או שני שירים ב“השחר” – סנדלפון, מטטרון – איזו מיתולוגיה יהודית.

אך לא על זה נוסדו הדברים שהיו משכילי העת ההיא משיחים על דבר פרץ. זה היה ג"כ כלאחר יד: הדפיס, לא הדפיס, חטפו ממנו – לא זה העיקר. העיקר, כי זה היה מוח טוב מאד, אבל לא בעל רצון חזק. חסר היה את סגולת מדת ההתמדה – כמו שהיו אומרים. זה יכול היה להיות לאיש – חבל, שפרש מאת ליכטנפלד. ואוהבים אותו – חבר טוב, לב גלוי, אבל – סוער-בוער – אח, אילו אפשר היה להשקיטו! – עדיין לא ידעו המשכילים ההם פרק הגון בפסיכולוגיה; לא ידעו, כי לב סוער ובוער צריך ומוכרח להיות סוער ובוער, ואין עצה ואין תחבולה להשקיטו.

ב

חזיתי כבר אז את פרץ חזות-הכל, גלוי ומפולש בכל סגולותיו וגווני אופיו, אחת מהנה לא נעדרה; שרשיהן כבר אז יחד בו נפגשו, אחד באחד נגשו, ועוד הכל היה בלול יחד, כמו בסיר נפוח, עפר לא מוצק, מחפורת שלא נדע בה הדקר, מעין חתום. רק גידי זהב נוצצו למראה עין חודרת, ונטפים כאגלי טל נראו; אבל זה כבר היה פרץ! כבר עפו רעיונותיו כשרפים, לא ייגעו, לא ייעפו, כבר זעים בעים רוחו, כבר היו ברקיו חציו, וחזיזים מבטיו, כבר דרכה נפשו עוז, שאפה, נכספה, ודמו כבזק רצוא ושוב בקרבו. מה היה אז פרץ? לא חובש בית המדרש, ולא עילוי, לפי משפט הימים ההם, ואף לא משכיל מצוין; ידיעותיו היו מלוא הכף, קרא מעט, ושנה מעט מן המעט, לא שקד על ספרים, אף לא ראה הרבה בחיים, לא חלק לו בדקדוק – ואז חק היה למשכיל להתמחות בדקדוק! – ותלמוד כמעט לא למד, גם בלה לא בלה זמנו ללמוד שפות, ולקרוא ספרים הרבה – אבל הוא כבר היה אז יקר-המתת, הוא כבר היה אז – שרף, לפיד אש מתלקחת ושלהבת-יה. הוא היה איש, אשר אלהים אהבו, ועלמות אהבוהו: בנות השיר נשקוהו, הוא היה אדם מרגיש. כן! אולי זאת היא המצויינת שבסגולות, אולי זה הוא חותם התכנית של נפש נפלאה: אדם מרגיש! כלום יש אדם שאיננו מרגיש? למה הדבר דומה? למי שאומר: פלוני פורט על פי נבל, או פלמוני מתאר בשרד – ולא אמר כלום. ראש דבר: איך פלוני פורט על פי נבל, ואיך הוא מתאר. הכל מרגישים, אבל לא הכל מרגישים באופן אחד. יש מי שמרגיש את זעזועי קיבתו, ויש מי שמרגיש גם את אנחות הפרחים ואת צער האזוב הנרמס; יש מי שמרגיש בעד עצמו, ויש מי שמרגיש בעד הדור כולו, אף בעד הדורות שעוד לא נולדו, וזה הוא המשורר!

היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סבה מחוץ; הסבה היתה מבפנים: ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות. לפני כבודו ענוה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן-רשף; ככה היה האיש! יהודי זה היה לפעמים מלא עוז, כאלף כלי תותח, שצף קצף, רעם ונהם, בלהות שאול וחתחתי תפתה ובעותי לילה, לבת חשק, יקוד אש אהבים, ולפעמים רב חן ורב קסם כזמירת ילד, אך תפל ומורגל ומשעמם לא היה אף בתקופה אחת של ימי חייו, יום-יומי וחול לא היה אף רגע אחד ברגעי הויתו הרוחנית. הוא היה פוזז ומתגלגל גלגולים בכשרונותיו ובחזיונותיו.

מבקר אשר ירקח לו את הבקורת על פי סממנים כסממני הקטורת, רקוח ושקול בכף, ערב ומזוג, עלול יהיה לשפוט: פרץ יכול היה להיות למשורר עברי גדול עוד הרבה יותר, למשורר יחיד ומיוחד. אך למען עלות אל הר מרום-הרים זה, אל הפרנס זקוף-הצלעות לא הספיק להצטייד ולהחמש כל צרכו. הוא היה משורר עברי מצוין מאד, אך למען תהי העטרה הולמת, דרושה עבודה רבה מאד, צריך להתמיד ולאסוף ולכנוס ולהקיף הרבה מקצעות, ולמשול בכל מכמני השפה; ואם יהי אותו המבקר גם בחינת מלמד ומגיד מישרים, עלול הוא לאמר עוד: חבל על אשר לא צמצם פרץ את שכינתו בשפה העברית, ויתן רוב חילו לשפה האידית; או: צר לנו, כי היה פרץ ממושך וממורט אל ארבע רוחות השמים, משורר והוגה, חוזה ומספר, ועוד ועוד.

אבל – ככה היה האיש, ורק ככה יכול היה להיות נאמן לעצמו, ו–כמו שאומר שקספיר – “רב החובל של נפשו. נהג ויולך יפה את אניתו”. אַל תבקשו פרץ אחר! פרץ אחר היה מעוך וכתות, נקוד וברוד. טוב, כי ראינו את פרץ כמו שהוא, כי רק כמו שהוא – היה חזיון נפלא ומושך את הלב.

שונה היה פרץ בשחרותו ובערבו. ישנם ביער מיני עצים ומיני צמחים, שעליהם ומחטיהם הם נחפים בירקרק חרוץ כל ימות השנה, בין בימות החמה, בין בימות הגשמים. לא רבים הם בני אדם כאלה, אבל ישנם: הם חזקים מן הזמן, הם חזקים מן העולם המבלה כל; רק המות יוכל להם, אך לגווע בחיים – אינם יכולים. אחד מן המעטים האלה היה פרץ.

נפרדנו, ונלך איש לדרכו, רכים וצעירים, נעים ומשוטטים. הלך הוא לזאמושץ, שב כאוליסֶס לאִיתקָה שלו. חשב ככל אחד מאתנו – להתכשר, להתקין עצמו ללמודים גבוהים – מי יודע מה היה? הנוסף על מחנות הרופאים עוד רופא אחד? אל נא נהיה לבעלי מגיהים לספר-החיים! כך נדפס, ובלוח הטעיות אין משגיחים.

שב פרץ לזאמושץ, רוחו הטובה נחתהו שמה. מועד מועדים איש אחיו לא ראינו, בלתי לעתים רחוקות מאד; שמחים היינו לשמועה באה מרחוק – וחי גבר. לא היתה חבה יתרה בינינו, לא רק בגלל כמה הבדלי-המזג והחנוך, אך לא היתה בכלל מדת הדבקות האישית לשנים רבות ובמדרגה אחת ממדותיו של פרץ. הוא היה איש רעים להתרועע, אך מגע קצה זבוב על חוטמו דיו היה לזעזעו. נקהל נקהלו מסביב לו בני חדר מעין בני היכלא של חסידים, ואיש איש מהם האמין לתומו, כי פרץ כולו שלו, אבל הוא היה בכוונה רצויה מחליף לרוח היום את אשר מסביב לו – כמזלות חוזרים,והוא הגלגל הקבוע בתוכם, והיה כועס ומתפייס, מתפייס ושוב כועס. אמנם בכל אלה לא היה מדקדק דקדוקי עניות; עשיר היה פרץ בטבעו, רב החליפות והטעמים, אבל אחד. המון עשתנותיו דאו תמיד כצפרים עפות, מחשבות מרובבות עברו בתי נפשו רצות שבות, אלה באו ואלה כעוף התעופפו.

לפי חשבוני, ישב כחמש עשרה שנה בזאמושץ. בצלו לא הסתופפתי שם, אך את חייו ידעתי גם מפיו, וגם מפי אחרים. הוא היה שם לעורך דין פרטי, אחרי עמדו על המבחן. אולי היתה בחירת אומנות זו מושפעת קצת מהשפעתו של ליכטנפלד. אבל שני תשמישים שונים שמשה אומנות זו לליכטנפלד הזקן בוורשה, ולפרץ הצעיר בזאמושץ. ליכטנפלד היה מומחה לדת ודין, לומד-מעצמו, ומומחה שהיו נמלכים בו – כאיטשלי רוזנבלאט בימיו, כיוסף רוזנטל אחרי-כן, כהר“ש אדלברג שידעתי בילדותי בפּלוצק. זה היה טפּוס ברחוב היהודים. אנדרזיי וואלף, דומיניק ז’ילינסקי – אילי תרשישים של מדת הדין הוורשאית, הדבר הקשה – כך היו הבריות משיחין ברחוב היהודים – יביאו ל”קונסטלציה" עם אותו היהודי, שהיה עוד מאריך שולי בגדו, אם לא עד הכרעים, עכ“פ עד הברכים, מדרגה עוברת ו”בין השמשות“, עם אותו ליכטנפלד. ואמנם ידע ליכטנפלד את ה”קארפוס יוריס" לא ידיעת סטודנט אוניברסיטאי, אלא ידיעת מתמיד בית-מדרשי, כאשר ידע הלמדן את חשן המשפט. אך לא לכך נוצר פרץ, ולא לכך נתכוון. היה לעורך דין פרטי, ונתערב בין הבריות בתוך התלולית של נמלים ההיא. התעסק, טרד, נכנס לפני ולפנים לתוך חיי הרחוב, לתוך חנויות צמודות וצפופות וחדרי משפחה. בעיר הקטנה ההיא מצא עולם מלא חזיונות תוגה ויאוש, גיל וחיל, נועם וזעם, חדוה ושעשועים. יום יום היו החנונים היהודים ובעלי המלאכות והנשים הזקנות הסורגות גרבים והיפהפיות של העיירה והטף עוברים דרך חוג-מבטו. יום יום היה כל עושר משלי העם וחדודיו ופתגמיו פרוש לפניו כאוצר פתוח; טבול טבל במשך ימים ושנים באותו המעין המפכה – והוא איש אשר שאר רוח היה לו, והכל מצטלם במוחו, איש אשר עטו היה כמטה הקסם אשר יגע באשמנים, ועלו וצצו נפשות. איש מן ההמון, לוא מאה שנים ישמש בעריכת דין, יאסף לו מעט הון ומעט נסיון במקצועו; אבל לאיש כפרץ היתה זאת הכנה רבה להיות לסופר עממי כביר מאד.

והיה פרץ בתקופה ההיא בזאמושץ כבר כמשפטו כל הימים – מתעסק, מבריק, מתלהם, לא נשא נפשו אל שכרו, לא דאג לאחריתו, לא נזיר ולא פרוש מן החיים; להפך, אוהב חיים, נצוץ חשמלי מנתז, עליז, מצחק, מתגעש, מתענג, אבל לא קובץ על יד, לא אוהב הון ולא מחשב חשבונות. במצער חדרו שם כבר היה לו מעין בית-ועד, היה מקדיש קרואיו הצעירים-המתחילים מכל המדרגות ומביאם תחת צל קורתו, ולא אצל

מהם כל אשר שאלו, נפלאה היתה אהבתו לעובר אורח והלך, פתו אכלו אביונים, וערומים לבשו לבושו, לא דרך צדקה ותנועת נדבן, כי אם דרך חירות, יש – טול, בדליכא – שאני. יותר שהיה זה בעל-בית, היה אמן, היה כעין סטודנט זקן; לא היה חסיד, אבל נשמתו היתה גלגול החסידים: חיים, רגש, התפעלות וחבריא; וכנהוג, בזרוח שמש עתו, רבים היו אוהביו, וכבוא השמש לא נמצאו עקבותיהם. אבל פרץ היה איש אשר ראשו לא כפף, וגבו לא שח, ורגליו לא כשלו.

ואמנם הוא היה יותר מעורך-דין פרטי אהוב לכל, מכניס אורחים, משפיע שפע וחסד, רב פעלים מקבציאל של סקירות חיי העם, מאזין ומקשיב לשיחתן של בריות. הוא גם קרא, גם למד. יש והוא כותב אלי לשלוח אליו את מיצקביטש, הוצאת פאריז, ויש והוא מבקש ממני את גרץ. הוא קרא אז הרבה בספרות הרוסית ובספרות הפולנית. הסוציולוגיה לקחה את לבו. יגזם מי שיאמר, כי זה היה סוציאליסטן מאושש ממסד עד הטפחות, והבאי הוא ג"כ לאמר, כי היו לו דעות רדיקליות כמסמרות נטועים. הרדיקליות שבו, יותר שהיתה שיטה, היתה נטיה, ויותר שהיתה תורה שלמה, היתה התיחסות ידועה אל הבריות והענינים. אבל בלי צל גוזמא אפשר לאמר, כי לפי מזגו היה תמיד עממי וחפשי, היה תמיד כולו זעזוע ורטט, מחאה וסתירה ושנאת כל נושן ויבש, כל שלטון ועבדות, כל נלוז ונפתל, כל שבט הנוגש, ואהבתי היתה גדולה תמיד לכל מי ומה שהיה נלחץ ונחנק. היתה בו לא רק נטיה אל האמת; זאת היתה בו תאוה וכעין קנאות. אם קונסרווטיבית היא, לא רק כפירוש המלה: שמר כל דבר ישן, אך גם כפירוש הענין: היות שבע-רצון, שמוח בחלקו, השקט במכונו – בפרץ לא היה אף זיק של מדה זו.

וידעתי אני, כי היה פרץ כותב כבר בזאמושץ. שלח אלי מכתמים שנונים (המשקע שירד למטה מנסיונותיו עם הבריות), שהיו עוברים מיד ליד, וגורמים לו לפעמים הרפתקאות עם הפקידים (שהכירו בהם סימני מרידה במלכות); אבל כתב גם שירים, והם היו סגורים חותם צר, או נמסרים לחבורה קטנה מאותן הקהלות שהיה פרץ מקהיל בביתו, לפעמים גם לקרוא פרקים. וחשבתי אני על דבר פרץ לפני שלשים שנה, בהכיני את ה“אסיף”. היו אז בינינו אך מעטים, אשר זכרו עוד את פרץ; שמו לא בער מרחוק, בספרות העברית לא נודעו עקבותיו, וספרות אידית עוד כמעט לא היתה אז. החבורה הראשונה התפזרה. גבריאל יודיל מת בעוני, כדיוגנס, בין ספריו וכתביו, בעלית קיר קטנה בחצרו של קאשר או של ווילדר בהנלבקי. בספרות החל פרק חדש: לאומיות, סגנון חדש, סופרים רבים, ולא כמאז – קול המולה דקה והמית שבולת נהר, אך נחשול וקול ענות גבורה. כמדומני, ש“האסיף” היה ראשון לכל עצמה של תנועה זו. הצלחתו גרמה לחיקויים טובים וגם קלושים, וגם הם הצליחו. זאת היתה לפני העתונים היומיים, וזאת היתה סלילת הדרך להם.

עברו עוד שנים, ואני כותב ומזרז את פרץ, ובאחד הימים הוא שולח לי צרור כתבים: “הא לך ילדי רעיוני, שעשועי עט, אם טובים בעיניך – הדפיסם, ולא – הקריבם למולך ושרפם חיים, וזרה אפרם כאפר העגל!” אינני זוכר את המלים, אבל, בקירוב, היה זה תוכן מכתבו אלי. הוא שלח לי את שירו “העיר הקטנה”. אחד מפירות אבו, ואני הכרתי את פרץ. דברתי אז עם חברי, דנתי אחרי-כן עם מבינים – לא טעמו בשיר ההוא את אשר טעמתי אני. מענין הוא הדבר, להשקיף לאחור אל משך חצי-דור-דור, ולראות את שנויי הטעם, ואת קפיצות הבקורת, ודעת הקהל הנגררת אחריה ואת חליפות-האפנה, בחיים ובספרות! מקצתם של אותם בנ"א בעצמם, שכחשו בפרץ, ןהתעקשו, לבלי הכיר בו שום סימן של כשרון, מפני שיהודי זאמושצי זה היה זר להם לגמרי, בתחלתו בלי שיכו לשום כנופיא, בלי סמכות משום סיעה, איזה תנא-ברא מולך מעצמו – עשוהו, אחרי מספר שנים, למין אלהות, וכל האויר מסביב להם התחיל מזמזם: “פרץ” “פרץ”; ונעשה פרץ, ועוד חצי תריסר סופרים למין ציר, שעליו כדור הארץ סובב, באותה הקיצוניות והחסידות האדוקה כלפי “רבי” אחד, עם ביטול כל הרבי’ם מתחלת העולם עד עתה, שהדרדקות האפיינית שלנו, שמתנפחת לבקורת ספרותית, היא משועבדת לה. באמת לא היה פרץ, מה שחשבו עליו המבקרים חסרי הטעם, שלא הכירו בכשרונו בתחלת תקופתו, ולא מה שחולמים והוזים עליו חסידיו ומאליליו באחרונה, אך היה סופר בעל כשרונות מצויינים, עם ליקויים וחסרונות גדולים. לא ביטול פרץ, לא התלהבות חסידית שוטה כלפי פרץ, אלא בקורת של שכל וטעם, זוהי המדה הראויה לגבי פרץ.

עלי עשה פרץ רושם עמוק יותר, דוקא בתחלת תקופתו בשעה שעוזרי ב“האסיף”, המנוח אלעזר אטלס, שלחישתו הסטירית היתה לחישת שרף, היה מתלוצץ עליו בכל ההתולים הדקים שלו,אשר אמנם מזה אין ראיה, יען כי אטלס לא ידע את הספרות היפה; אבל צרותי רבו עם המנוח א“ש פרידברג, שהיה במשך איזה זמן אחד מעוזרי ב”הצפירה" היומית, והוא היה סופר ומומחה קצת בהספרות היפה, אבל כל מלה של פרץ הקניטתו, והעבירתו על דעתו. הללו עמדו בניגודם; אבל היו גם כאלה שתחלתם היתה ביטול גמור, וסופם – התפשטות הגשמיות ופולחן, שאין לו טעם וגבול – ביחוד, הצעירים שלא שמשו כל צרכם.

עובדה היא, שבין הסופרים והעורכים של הדור העבר, הייתי הראשון שהכיר בפרץ. קדם לי סמולנסקין, בקבלו שני שירים של פרץ ב“השחר”, אבל זאת לא היתה הכרה, אלא קבלת דברים לדפוס. אני, לא רק קבלתי את דבריו, אך גם עוררתי וזרזתי אותו בכל כוחי – בכל מיני זרוז והשתדלות, יען כי אהבתיו מאד. אני הבאתיו לוורשה, והשתדלתי בעדו לספחהו על אחת הכהונות בה“גמינה”, נלחמתי בהמתבוללים, שלא רצו בו בתחלה, ובו – שלא יניח את עבודת הספרות. אולי היתה זאת הרגשתי, יען כי אני ידעתי את פרץ מזמן, או אולי יען כי אני יודע את העיר הקטנה היהודית הפולנית, יען כי היא חיה בי עוד עתה ועוד לא חדלה מתת לי את מתקה. אני ראיתי בשיר ההוא ובשאר שירי פרץ שנדפסו ב“האסיף” את כל ההוד והחמד המיוחד של סגנון הפרצי מאז ועד עתה.

אינני מתפאר, שהייתי אני השכוי המעורר את שחרו – ישנם תרנגולים כאלה שחושבים שהחמה עולה בבוקר בבוקר כדי לשמוע את קריאתם – אבל מציין אני, לזכרון, עובדה פשוטה כמשמעה, כי פרץ נכנס אל הספרות העברית – לי אני בהכרתי השלמה, לאחרים – בחשאי ובלי אשר התבוננו אז – ב“האסיף”.

כשאני רואה איך דורי נסע ונגלה הלאה הלאה, מחנים מחנים עוברים לנגד עיני, אנשים חיים – ולהקות רפאים, והנה גם זה בתוכם! – אח, נבליגה!

עברו עוד שנים לא רבות, ופרץ בא לוורשה. צר היה לו המקום, וכבר ארכו לו הימים בזאמושץ. היו לו גם סכסוכים ומכשולים. ספג כבר ספג לתוכו כל מה שזאמושץ יכלה לתת לו. מלא היה כרמון פולקלור יהודיי, הגדות יהודיות, דעת החיים היהודיים, ומלא כים שירה. האח, איך להט, איך סער, איך הכביד הפרי אשר בשל על הענף, איך צבו, מלאו ענבי האשכול הזה! הוא כתוב כתב עברית, כתב גם עברית נפלאה, אך אם גם לבש בה בגדי חופש, לא יכול היה להופיע בה בצבי יפעת מלך. החקרנים יכוונו, לאחר מעשה, את המעשה אל שיטה קבועה, לאמר: זאת שפה לאומית, ופרץ היה לאומי במובן אחר. אמנם כל החקירות והשיטות האלה הן ערוכות ומסודרות אחרי כן, ועוד יש להוסיף עליהן, ועוד יוסיפו עליהן, אבל בעצם ובראשונה, הסבה היתה, בלי כוונות ופלפולים, פשוטה מאד; לא יכול היה פרץ להיות בעברית מה שהיה באידית. הרכוש הכבד של דעת-חיי-העם, האוצר הבלום של השקפות, סקירות, קריצות, שלפעמים במלה אחת, כמו בדבר נחש, קסם ופלא הן מגלות עולמות כמוסים, התמימות והטבעיות, הבלתי-אמצעיות של שפת החיים – אלו צריכים היו להתבטא בכל גווניהם החיים והעזים ופתוחיהם הדקים מן הדקים בעברית, אזי דרוש היה לזה גאון מהגאונים בעברית, וגם אז היו דברים של תרגום, אמת הוא מה שאומרים: הסופר הגדול יותר שהוא לוקח מן הלשון, הוא נותן לה. ואולי היה גם פרץ נותן לה הרבה יותר משנתן, אלו עבד בה. אבל – כל חנוכו, כל הכנתו בזאמושץ, כל אופן עבודתו האימפולסיבית – גרמו לזה, שהוא היה בעיקרו לסופר גדול באידית, וטפל לו – סופר ומשורר גם בעברית.

לזה סייע גם מזגו. אהוב אהב להיות בין הבריות,להיות מוקף קהל, להיות קצת “רבי” עם “חסידים”. ההתלהבות הקבועה שהיתה בו צריכה היתה לגלי חום חוזר. העברית היתה לו אצילית ובודדה ביותר; לא יכול היה לפרוש בה את כנפיו הרחבות, לא הרגיש בה את אותה ההכרה של פועל ונפעל עם רבבות עם, שהיה מרגיש מדי כתב ושר מאליו באידית. זה היה עולמו שלו, האגדה המקומית הזאמושצית רחבה, נסבה, ותחבק קצות ארץ, ורעיונותיה נפוצו על ארבעת קצוי היצירה ותכיל מרחבים אין קץ. אבל זה היה פרץ כדרכו. ככה ולא אחרת יכול היה להיות.

מן היום הראשון אשר בו נפגשנו, אחרי הפסקה ארוכה בוורשה, לא היה לי כל ספק, כי פרץ יהיה לשופר גדול, ליוצר ומחדש, בעיקר בהשפה האידית ובמקצוע של חיי ההוה, וכי בעברית יהיו לנו ממנו אך ניצוצות.

ג

אני זוכר באחד הימים, וקורנגולד ואני הלכנו אל אחיו של הראשון, אל ליבר קורנגולד, שדר לא הרחק ממעוני ברחוב מריאנסקה קרן טברדה בביתו שלו. ליבר היה טפּוס של גבאי מהקהל החדש עם תערובת גבאי מהדור הישן – לא למדן, לא משכיל, לא נאור, בעל-בית יפה, איתן, קפּדן קצת. נראה כקשה-לב, כנוהג שררה, אבל בעיקרו היה איש טוב ומסור לעניני הצבור – גביר. היה מדבר פולנית בשגיאות, אבל בבטחון גדול בעצמו, וכשהיה מדבר אידית, זאת היתה אידית של וורשה, הברה מקומית ונגון מקומי. הוא היה פּטריוט גדול, לאו דוקא פּטריוט במובן הפוליטי, אבל פּטריוט במובן של תחום – אין לך בעולם אלא וורשה, ובוורשה עצמה – רק האנשים שהוא היה מכיר; אפילו פּראגא כבר היתה בעיניו נחות-דרגא, מה שמעבר לגשר איננו כבר בתכלית הכשרות. כשהצענו לפניו קנדידטורה חדשה זו, היתה שאלתו הראשונה czy tutejszy?" " (ההוא מאנשי המקום?) ואני אז צעיר, והרציתי לפניו תיאוריות שלי, שלעיקרא דדינא אין נפקא מינה אם tutejszy או לא tutejszy. אבל הייתי כזורק אבן למרקוליס, או כזורק עדשים לכותל. כל זמן שדברנו פולנית, אי אפשר היה למצוא פתח חרטה בשבילו, אבל – הגישו חמין וסיגרות “טראבוקוס”, ונעשתה השיחה אינטימית, ומעט מעט נכנסה הלשנא דאמא לתוך השיחה, ואז נתמתקו הדינים, ופרח לו הפרינציפיון של " tutejszy " וליבר הבטיח, שיתמוך טירוניות זו, וכשהבטיח – אפשר היה לסמוך עליו.

ובכן נכנס פרץ לחדר-הקהל, ואת דירתו, עם חברתו אשת בריתו, שהיתה מסורה לו וחיה רק בשבילו, ועם בנו יחידו לוציאן, קבע סמוך לשם, ברחוב ציגליאנה, והתחיל לשמש בכהונתו שהיתה מעסיקתו רק חצי-יומו. כאמור, היה פרץ פקיד חרוץ מאד, לא מעשה אבטומטוס, אבל הוא ידע גם לשים משטר, ויותר שהיה מתמיד היה חריף ובעל תפיסה, והיה מוצא בכל פעם אפנים חדשים בשביל סדור התעודות והנמוסים, והיה משלים במהירות עבודתו את חסרון השקידה המסודרת, עד כי גרוסגליק, המזכיר הראשי, שלא היתה בו חסידות יתרה לגבי פרץ, היה מסכים ואומר: “הכל בוער תחת ידיו”. שמושו כעורך דין פרטי מכבר עמד לו בכמה ידיעות ובכמה נסיונות. הוא ידע את השפה הרוסית ידיעה הגונה. פולניות יתרה לא היתה בו מכבר. לזאמשוץ יש בגדר זה ג“כ תכונה מיוחדת: זאמושץ היא בלי ספיק עיר פולנית גמורה ועתיקה, רבל היהודים שבה לא היו סגורים ומסוגרים כבני ערים אחרות שבפולין. זאמשוץ היא צופיה פני וואלין מצד אחד וגליציה מצד שני וגם גלילות חלם. היהודים הזאמושצים מטפּוס ההשכלה היו יהודים פולנים, אבל היו יותר רחבים ויותר פתוחים כלפי מדינות אחרות שברוסיה. אחרי 64 היתה גם בזאמושץ נטיה פולנית חזקה, אבל בהמשך הזמן הלכה הלוך ורפה. התפלגות כזו ששלטה, למשל, בוורשה בשנות 70–80 בין היהודים העיקריים ממפלגת המתקדמים לא שלטה שם. אומנותו של פרץ בתור עו”ד לא היתה נותנת לו יחסים רבים עם הפולנים או עם לשונם וספרותם, ומרובים היו יחסיו עם המון יהודים מצד אחד, ועם השופטים והפקידים הרוסים המועטים – מצד השני. כשבא לוורשה וכשנכנס לבית-הקהל, וכשהתחילו יחסיו עם מה שקראו אז בוורשה בשם “אינטליגנציה” להתפתח מעט, היה מתפלן יותר, כלומר: לא במובן איזו שיטה מדינית, אלא במובן החיים היומיים, מנהגו של עולם, ההשתמשות בלשון, וכיוצא בזה. הוא היה מדבר אז פולנית; והיה משתמש בלשון זו עמנו ובביתו ובכל פניות שהיה פונה. רוב קריאתו היתה בספרות הרוסית, אבל הוא קרא הרבה גם בפולנית, וזוכרני, שסבינטוחובסקי היה פועל עליו פעולה עצומה מאד. הוא היה מעריץ את סלובצקי יותר מאת מיצקביץ. מבין הסופרים הפולנים החיים (אז) היה מתפעל מאד מדיגאסינסקי, מסירושבסקי והמשוררת מריה קונופּניצקה. שאלת הפועלים היתה קרובה מאד אל לבו. אבל אי אפשר היה לחשבו לסוציאליסטן קבוע וקיים ומחזיק בשיטה אחת מראשה ועד סופה. הקו היסודי שבו היה כבר אז: חיבתו הגדולה לכל מה שהוא יהודי-ספּציפי, משלי-עם, זמירות-עם, כל שיחה שיש בה טעם כעיקר עממי, טבעי, מרחוב היהודים.

היינו אז נפגשים כמעט בכל יום, ויכולתי לעמוד על אופיו, מפני שהתנגדתי לו – או אגיד ביותר דיוק: לא התנגדתי לו בסברא ובמסקנא, אלא הייתי נבדל ממנו בחנוכי, בתורתי, במנהגי וברגילותי. עולמו של פרץ היה השוק היהודיי, בעל-המלאכה, החנוני, האשה, ה“שטוב” (החדר) היהודי, וכדרך הטבע כל זה היה טווי ומאורג יחד עם אידית. ככה היה רוב חנוכו ושמושו, ומן השרשים האלה היה יונק. ה“וויביל” האומללה, האוהבת, המתגעגעת, בעל העגלה הזקן שהרכבת קפחה את פרנסתו, התופרת, הרקחה והטבחה, הסרסור הסובב ברחוב עם מקלו – היו נהירים לו ותופסים כמעט את כל האופק שלו. הוא ידע אותם ידיעת-חיים, הוא היה תוחש אותם בתחושת אמן. כמדומני שגם אני – וכלום אני מדבר על עצמי, אלא על סוג שלם של בנ“א שכמותי – יודע אותם ואת לשונם ואת מנהגיהם, ושגם אני אוהב אותם ודבק בהם, אבל אין זה כל עולמי היהודי שלי: עולמי היהודי שלי היה עולם הלומדים, הבחורים, האברכים, בעה”ב בני תורה, היהודים שיש להם ענין עם רמב“ם חמור, היהודים של אבן עזרא, היהודים של חקירה ומורה נבוכים, היהודים החסידים, ת”ח ואנשי מעשה, היהודים ערב-השכלה של נפתלי הרץ וויזל והיהודים המשכילים. זה היה עולמי ותחומי. בין אלה נתחנכתי ונתגדלתי, והחיים האלה לא היו כל כך משוזרים ומרוקמים עם אידית ואידית. בודאי היו גם אלה מדברים אידית, אבל זה לא היה אפילו דבר טפל; זה היה דרך אגב בלי שום כוונות. היתה גם לי אמא חביבה תמימה, שזכרונה קדוש לי, וגם היא היתה מלחשת בשבת עם חשכה “גאאט פון אברהם” והייתי אוחז בסנורה ושותה בצמא כל מלה ומלה, שיצאה כמרגלית מפיה, אבל מודה אני ומתודה, כי אבא פעל עלי יותר; ואבא לא היה קורא “צאינה וראינה”, ולא היה מתרפק על שיחות-עם, ולא היה מפרנס אותי בממתקים: הגד את השעור, תנא-ברא! (אולי יענין הדבר את הפילולוגים, שהיה אומר: תנא בארטק?) אמור את הדו“ק שבמהרש”א! באר את האבן עזרא! או – כששרתה עליו רוח ההשכלה – הגד את לוח הפעלים! – טוב היה חלקי! אילו הגדתי לו תחת אלה איזה זמר אידי, שהחייטים מזמרים!

אין כאן חלוק דעות, אלא חלוק תחומים וספירות. אל תהא מפליג לכל דבר, ואל תסתכל בעין אחת ומצד אחד! בעולם היהודים היו כמה עולמות, וכאו“א חשב שהוא היחידי. היה עולם של לומדים ועולם פשוט, עולם של “מקראות גדולות עם ל”ב פרושים” ועולם של “צאינה וראינה”. לא לנו לחלק עליות ולהעריך, מי נדחה מפני מי, ומי קודם למי; כל אומה היא מורכבת ממפלגות וכתות ומעמדות, וככה גם אומתנו.

הדברים שהיו מעוררים ביותר את רוחו של פרץ היו דווקא הדברים מעולם היהודי הפשוט, וזאת תכונתו, כך היה מוכן, ולזאת גרמו כל מסבות חייו, שאמנם לא היו מרובי-הגוונים. פרץ היה כמעט “יושב אוהל”, ואת העולם הגדול לא ראה. הישיבה במקום אחד היתה יפה לו, ואני מזכיר זאת לשבחו, ולא לגנותו. מי שרוח יתרה בו איננו מצווה ועומד לנסוע ולראות הכל בעיניו. הרי אנו כותבים גם ע“ד העבר, ואת העבר הלא בודאי לא ראינו! כי שקספיר לא ראה את וויניציה ואת ווירונה, ואף על פי כן תאר אותן ב”אותילו" וב“רומיאו ויוליה” לא רק כהויתן, אלא עוד יותר – כהויתן האידיאלית – כמעט וויניציאה של מעלה, ווירונה של מעלה – הכל יודעים. אבל אפילו שילר לא ראה שאת שוויציה, שהיתה כ“כ סמוכה, והיה מתאר אותה כמו חיה ב”וילהלם טל“. כמה פעמים קנאתי בפרץ! אדם פשוט שכמותי צריך לשוטט כל ימיו ולתהות כל ימיו על מראה זה ועל מראה אחר, ופרץ היה סוקר לפעמים ברוה”ק או מעין רוה“ק: בכשרונו מסוף העולם ועד סופו. האמינו לי, הרבה פעמים אני מתפלל: רבש”ע, סגרני נא סגור לאיזה שנים בד' אמות שלי; אבל תפלה זו איננה “עושה” אפילו “מחצה”, ושוב אני אומר: אין לאחוז באומנותו של בעל מגיה כלפי הקב"ה: יש לו לכל אחד גזרה קדומה שלו, תכונה שלו, קלסתר פנים שלו.

לפעמים הייתי נכשל גם אני בחקירות והשערות ממין: כיצד היה – אילו… ואילו היה כך… וכך. הרבה פעמים שאלתי את עמני: איש כפרץ, בכשרונו האדיר, אילו היה גם באותה מדה מומחה מובהק בעברית, ובקי בחדרי ספרותנו העתיקה והחדשה; אילו הגיע על ידי למוד מתמיד למדרגה הגונה של שלימות כזו; אילו קלט לתוך עצמו את ההיסטוריה העברית עד כדי הכרת כל פרקיה והרגשת כל מאורעותיה וזרמיה וזעזועיה, כמו שהיה בעניני הזמן ההווה, ובאותו תחום של יהודים שהוא הכיר והרגיש; או – איש כפרץ, אילו סגל לעצמו ידיעת שפה חיה של עם חי ומסודר ועובד בקרב ארצו עד כדי בטוי כל דעותיו, השקפותיו והרגשותיו; או – תביעה יותר קרובה ויותר מן הענין – אילו ידע את כל עם היהודים בהוה למדינותיו ולמפלגותיו, עם כל חייו הפנימיים הטמירים – איזה נפלאות היינו רואים! איזה יצירות היה יוצר! – אבל שבתי וראה, כי חקירות והיכי תמצי’ים ממין זה הם דברי רוח. אפשר, כי בתנאים כאלה לא היה יכול לתת לנו אפילו מה שנתן. פרץ צריך להתקבל כמו שהיה – וזה די.

וכמו שהיה, לא אפשר היה לדרוש ממנו את הלאומיות העברית ההיסטורית, כאמור לעיל, ולא גם את הלאומיות היהודית הכללית שבהוה. הרי זה דבר אי-עממי (ולא אי-לאומי בלבד), שהביליטריסטיקה שלנו איננה משימה לב כלל אל היהודים שבארצות אחרות, שגם להם יש לשונות ואפני-חנוך וארחות-חיים ונמוסים ומנהגים ופולקלור משלהם, צרור-צרות ולבטים וקרעים-שבלב וטרגידיות, וגם הומור – משלהם, ושאינם מוכשרים כלל להבין את הפּסיכולוגיה ואת הסטירה, לא של מנדלי מו“ס, ואף לא של יל”ג, במקום שהללו מטפלין בהסימטא שלנו ובביהמ“ד שלנו ברו”פ. היסח-דעת זה הוא חד-צדדיות נוראה. אין אנחנו בנים יחידים של הקב“ה. ישנם עוד יהודים אחרים, ואנחנו הננו לא רק עם-עולם, אך גם עם-התבל – חוץ מאירופה המזרחית, ישנו גם המזרח האמתי עם היהודים הספרדים ועולמם המיוחד, וישנם יהודים, שנשתרשו הרבה מאות שנים בארצות המערב, שהזנחנו לגמרי, לא משום שההגיון גוזר כך, אלא משום, שבמקרה, הביליטריסטים שלנו אינם בקיאים בהם. ההגיון מחייב, שהביליטריסטיקה צריכה להתבסס על סינתיזה של חיי העם בכל חלקיו ופלגותיו, ולא על הצטמצמות בתוך חוג מוגבל אחד. זכורני שפעם אחת נתתי לפרץ את הסיפורים הקטנים “מנדלי גבור” ו”פייגלי מגיד" של אהרן ברנשטיין (באשכנזית דומה ליהודית) לקריאה. אני חושב את הסיפורים הקטנים ההם למפעלי-אמנות ממדרגה ראשונה ולציורי-חיים של אחינו בתקופה ידועה במדינת-פוזנא. הוא לא הרגיש בהם שום טעם, הבדל-טעם כזה לא הפליאני ביותר. יש שמעשי אמנות ידועים יעשו רושם על מבקר אחד, ולא יעשו שום רושם על מבקר שני. לא באובייקטיביות אלא בסובייקטיביות ובטעמא תליא מילתא. אבל בפעם אחרת נסיתיו בקומפֶרט ובסיפוריו מחיי המון היהודים בביהמן.קומפרט הוא לכל הדעות, מספר גדול, אעפ“י שדרכו לא דרכנו; ולא הייתי תמה כלל, שסגנונו של קומפרט לא היה מסוגל למצוא חן בעיני פרץ, אבל הוא לא הבין אותו כלל. אם פרץ התיחס לדבר באופן זה, או באופן אחר – לא זו היא השאלה! השאלה היא – לא בנוגע לפרץ לבדו, אך בנוגע לכל הספרות. ביליטריסטיקה שאיננה יכולה להיות מובנת לכל העם, היא ביליטריסטיקה של מדינה, של מחוז, ואפשר של דיאלקט ידוע, ולא ביליטריסטיקה של עם כולו. עכ”פ הגדיל פרץ לעשות בתחום המוגבל שלנו, שהגדיל את הגלריה של טפּוסים, בהכניסו את פרצופי המון העם והנשים, תחת אשר אותם המספּרים שקדמו לו היו מטפלים עפ“י רוב בבחורי הישיבות, כאילו כל העם היו רק בחורי ישיבות, ואין זולתם. בהעממיות היהודית הכללית שבהוה נמנו לא רק יהודי רו”פ, אלא היהודים שבכל הארצות, והיהודים שבכל הארצות אינם נסקרים בסקירה אחת, אינם נראים כולם מתוך השפופרת, שממנה היה פרת מסתכל ביהודים שלו. אלף פעמים הזמין לי המקרה לנסות להסביר דברים כאלה ליהודים יושבי ארצות אחרות ובעלי קולטורות אחרות, וכלום אני צריך להגיד, כי עם כל ההבדלים הפנימיים, שיש לנו בינינו לבין עצמנו כשאנו בבית, כלפי חוץ – יש לי שאיפה אחת: לעורר כבוד וחבה והתענינות אל יצירותינו שלנו בין בעברית בין באידית. תרגמו את פרץ לגרמנית ולאנגלית ואיזה מבקרים נמצאו, שגם הללו את התרגומים. כשמספרים זאת אצלנו – שמחה וששון, והכל כשורה: הרינו הולכים ותופסים מקום באירופה. האח, מה מאושרים הם התמימים הללו ובקולטוריותם הפעוטה ובידיעותיהם המקוטעות! אינם יודעים להבחין בין הסכמה – מתוך אקסוטיות וקוריוזיות ובין הסכמה פשוטה ושלמה. הבקיאים יודעים, שההבדל הוא גדול מאד. מתרגמים, בתור דוגמא של דבר-פלא רחוק – וזו היא סנסציה. אם יובא איזה דבר ממדינת סין, ויספרו, שיש שם איזו לשון משונה ואיזה בני-אדם משונים, וגם הם כותבים שירים, וגם הם בוראים נפשות בספורים, והילך דוגמא – יקבלו וגם ישבחו, מפני שמודדים את הדברים האלה לא בקנה-מדה פשוט, אלא בקנה-מדה מיוחד עשוי בשביל קוריוזים אקסוטיים. כשהייתי לפני שנתים ימים בפילדלפיה באספה הכללית של חברת מו“ל ספרי יהודים באנגלית, הרצה חכם אחד ע”ד כמה ספרים, ובסוף דבריו זרק איזה פתגם, במדת הרחמים, וכמו לפנים משורת הדין, ואמר, כי יש “ערך איתנוגרפי” (ידיעת תכונת השבטים והעמים) לתרגומים של ספורי פרץ. זאת אמרו באספה של חברה שהוציאה בעצמה את התרגום! עמדתי על רגלי וקראתי תגר: איזו איתנוגרפיה יש כאן? זו היא שירה, זו היא אמנות, העם הזה – אנחנו; אבל האנשים ההם אף הבן לא הבינו ממה אני נעלב. נוכחתי מתוך שיחות לאין קץ, שהאנשים ההם אינם מביאנים מאומה. שאלו אותי: כן, אפשר לקרוא את הדברים ואינם גרועים, אבל להתרגשות מה זו עושה? יש ספורים כאלה לאלפים ולרבבות באנגלית! – אמרתי להם: צריך לקרוא את הדברים במקורם הראשון וגם לדעת את הענין. הילכו ולמדו אידית? כן. נמצאה עלמה אנגלית אחת שהלכה ולמדה אידית – מה לא ימצא באנגליה? – ותרגמה ספרים מאידית, אבל כל זה תמהונות, ועושה רושם לרגע, ואח"כ הולך ונשכח.

האומה היהודית הכללית שבגילה יש לה הרבה חלקים והרבה גוונים, והם הולכים ורבים, ויש לה דברים מחברים ומאחדים וכוללים. הגוונים המיוחדים ימצאו את הבטוי הספרותי, או האמנותי שלהם, בכמה מיני אידית שנמצאים בעולם: בינינו באידית-אשכנזית, בין הספרדים בלאדינו, בין יהודי הולנדיה באידית-הולנדית, בין הרבה מאחינו המזרחיים ביהודית-ערבית, וכל הלשונות האלה משתנות ככרום במהירות גדולה. לכל הלשונות האלה יש לא רק הרבה מן היופי הצנוע, מן התמימות והפשטות, אלא גם הרבה ממה שהוא יהודי-מקומי לכל ארץ וארץ – אבל הדברים המאחדים את כל האומה בגולה הם דברי הדת, דברי זכרונות העבר, עניני תקות העתיד, ומקצוע זה הוא לשפה העברית, וכשתתגבר התנועה העברית בעולם, והרבה יהודים יקראו ויבינו עברית, אז תהיה לנו ספרות עברית אשר בה תשתקף האומה כולה. לא רק בגלל אשר שפתנו העברית היא לנו מגן ושמש צור משגב וסלע ישע רוחני, עתיקה כימי קיומנו ועשויה לבלי קרץ – אך גם יען כי אנו צריכים לספרות יהודית כללית, שמאספת את המחנות ושמאספת את הדורות ואת המפלגות, אנו צריכים לתת את רוב כחנו לה.

זאת היתה הנקודה אשר בה נבדלתי מפרץ עם כל הכבוד שכבדתיו ועם כל האהבה שאהבתיו באמת. מעודי שנאתי ותעבתי את המתיחסים בבוז ובקלות-ראש אל אידית. כל דמי בי רתח, כשאיזה יהודה מתפלן או מתרגמן, כשיודע לפטפט מעט בלשון ארצו, מגיס את דעתו כנגד ה“פטפוט ההמוני”.הרבה כתבתי בעצמי באידית (ב“הפאלקסביבליאטהעק” של פרץ נדפסו מאמרים שלי ע"ד נחמן קרוכמאל ועוד), ויש לי אידית משלי, שאני שומר ומקפיד עליה שלא תז’ורגן, כמו שנתז’רגנה בקונטרסי התעמולה והמפלגות – עם מלים גרמניות מסורסות, ועם רוח רוסי; ואין האידית שלי בת-זאמושץ ומבואותיה ושווקיה, תוצאתה של פופולריות “טשאסטני פאוויערענני” דשם, בשיחותיו על כל מיני בני אדם, – אלא אידית פלוצקית-ווישוגרודית, שלתוכה הוכנס אלימנט של פולין-גדול, ואח“כ (בתקופת מקוב) גם של פולין-קטן, עם ריח-תורה, שכלום אני מתכוון לשים בו כתבל בנעימה, אלא שהולך אחרי כצל מבית-אבותי ומתי מדרשי הישנים, מה שהוא, לפי עיני, אם לא כל העממיות היהודית, עכ”פ חלק ניכר, ולא היותר גרוע, שבה. צריך לזכור שהיהת אידית של עגלונים, והיתה אידית של תלמידי חכמים, הדי רעמים של ה“טויטש” ממכורתה בגרמניה, ששם עשה אותה, ודבר בה, גוי איתן זר ומוזר לנו – ויש אידית עם צלילים, גוונים והברות, אנחות ולחשים וחיוכים וגחוכים ורמזי-בדיחות מבתי-החנוך (החדר, ביהמ"ד, הישיבות), מהפרלמנט (חדר הקהל – הפנקסאות היו במשך רוב הדורות בעברית, ורק בהמאה הי"ח עברו לאידית), מבתי הדין ( גביות-העדות המובאות בשאלות ותשובות של רבנים בהמאות האחרונות הן באידית), וגם של ה“שטוב” (שעקרה חדר האם), וגם של השוק – ולא רק של ה“שטוב”, ולא רק של השוק. יש כאן בערכת האידית אותו חוסר סינתיזה ושוויון-משקך, שיש בינינו בכל פנה. אני לא יכולתי גם להסכים על השקפתם של האנשים האומרים, כי יש זכות-הקיום לאידית רק בתור אמצעי להפיץ על ידו אתה השכלה (כמו שהיו אומרים מכבר ע"ד העברית). בכלל אין לנו לגזור גזרות ולחלק תעודות של זכות הקיום למוסדות קיימים. אבל כשרוצים להכתיר את האידית לשפה לאומית של כל היהודים בגולה – זהו משפט מעוקל.

לציור חיי אותם היהודים, שהלשון האידית היא מצויה ביניהם, וקלטה לתוך עצמה הרבה ממחשבותיהם והשקפותיהם, ושמשה להם כלי, ודרך תשמיש זה נסתגלה אליהם, לחזיונות ידועים, לשיחות ידועות – לשון זו, לבד מכל שאלה לאומית, מהנקודה הספרותית-האמנותית היא מסוגלת מאד, וכשאנו כותבים עברית, וכשאנו חפצים לתאר במקצעות האלה איזה דבר בכל אפיו הטבעי, אנו אנוסים להשתמש בסגנון קרוב אליה. ככה כתב רייטר את כל שיריו בדיאלקט, והוא משורר גדול; ככה כתב הויפטמאן את “אורגיו” בדיאלקט השליזי, שהוא כמעט לשון שלמה. מה שישאר קיים לדורות ומעולף נגה נצחי באידית מיצירותיהם של הסופרים היהודיים הגדולים – אין זה מה שפלספו, אין זה מה שפלמסו בשיטות מדיניות במין לשון שאינני יודע מה היא, אלא מה שכתבו אידית ע"ד היהודים ומרחוב היהודים.

זה הוא הדבר, שפרץ הביא כמו מזאמושץ. וורשה הוסיפה על זה דברים שונים, אבל הגרעין הראשון היה חשוב מאד, והוא כבר נסתיים בו וגם הובלט ביצירותיו ביסדו את ה“פאלקסביבליאטהעק”.

ד

בהרבה וועדים של צבור עבדתי עם פרץ משעה שנכנס ל“גמינה”, ואחד הוועדים האלה, כשאקראהו בשם, עלול שמו לבד לעשות רושם משונה: “ועד החלי-רע”. ככה נקרא הועד באופן רשמי; בפועל היה זה וועד של בתי תמחוי, חלוקת ארוחות חנם לעניים, לינה למחוסרי-בתים, וכיוצא בזה.

הוא נוסד בשעת סכנה, כשהיו הבריות והרשות מפחדים שמא תפרוץ המגפה. אשר יגורנו לא בא, אבל הועד נשאר, והיה פועל וקיים איזו שנים. מקומו היה בבית-העדה, וענפיו היו פרושים על פני כל העיר, מפני שהוא היה צריך לסיוע כחות מתנדבים רבים. הייתי אחד מחברי הועד ההוא, וזכיתי להתמנות בו למין “מזכיר נכבד”. פרץ כבר עבד אז ב“גמינה”, ובנמוסו זה היה עוזר בעבודת הועד. אם נמצא שם ב“גמינה” עוד אחד משלנו, והמפתחות מסורים בידו ימצא מהזמן ההוא כרכים של פרוטוקולים שכתבתי אני, ואלמלא דמסתפינא-אמינא, כי באיזה מהם, בצדי הדפים, רשם פרץ איזה חרוז, איזה הרהור וחצי הרהור. בין החברים נמצאו אנשים, שהועד הזה שמש להם פרוזדור לכהונת ראשי קהל; מיקולאי ברוימאן, ז. פרומקין, א. בורובסקי ועוד הוציאו משם את המוניטון הראשונות שלהם בצבור. בניגוד אל ה“גמינה”, שהיתה אז מין אולימפוס נשגב, בודד, היה הועד הזה מעורב מאד בין הבריות. מן ההכרח היה לרכוש הרבה חברים, להעסיק הרבה גבירות, לערוך “באלים” בשביל הכנסה, לקרוא לאספות, ועוד כאלה. בעד פרץ, החי והתוסס, שהיה צריך לבריות, לתנועה, לשנויים תדירים, לאמצאות חדשות ולפנים חדשות, היה זה מקצוע חביב. היה חומר ביד היוצר, עמרים בעד החוצן, היה במה להסתכל. היה שדה-צופים, וגם שדה עבודה. פרץ הראה אז זריזות נמרצה. קצר לו הועד ההוא את זמן הכרת חוג רחב של וורשה היהודית, מפני שנתן לו את ההזדמנות לראות הרבה במשך עת לא ארוכה. גרוסגליק היה מתאונן אז באזני: “אתם לוקחים את כל פרץ”. אבל היה לנו צד חזק מאד: יוסף קירשרוט, אחד מראשי העדה, שהיה אז עדיין ברום מעלתו: עורך דין מכובד, אמיד, בעל צורה, מפורסם ומומחה, סופר פולני ואיש בעל לב טוב ורך ורחמן מאין כמוהו. הוא היה אחד מידידי הנאמנים במשך שנים רבות; לפי חנוכו היה מתבולל, אבל לא היתה בו “אכזריות הפּרינציפּיון”, ולבו היה לב יהודי חם ומרגיש. הוא היה עוסק במעשים טובים, לא משום נמוס וסדר, או משום תואר כבוד, כי אם במחשבה רצויה ובטהרת לב. המתבוללים הקשים והשליטים ידעו זאת, ולא אהבוהו, אבל יכול לא יכלו להטיל בו פגם, מפני שכשרותו המדינית היתה למעלה מכל חשד, ובהליכותיו ובמנהגיו כולו מחמדים, ושמו נודע לתהלה, והיה חביב לקהל הפולני בעת ההיא הרבה יותר משלהם. היינו עובדים יחד באותו וועד, ואח"כ גם בוועדים אחרים. הוא לא ידע הרבה אידית – עברית לא ידע כלל – אבל מתוך משאו ומתנו עמי במשך ימים ושנים נודע לו מעט, והיה מתיחס אל ספרותנו בכובד ובחיבה, וכמעט נתקרב אל הרעיון הלאומי. הוא היה ראש אותו וועד, ובאותה שעה גם אחד מראשי הקהל, ויום יום היינו עובדים יחד עם פרץ.

לי אני היה אז, חוץ מהעבודה הצבורית המשותפת – גם קשר ספרותי עם אותם בני מפלגה: הייתי מפרנסם, יותר נכון: מקניטם – במאמרי הפולנים תדיר. ע“ד פרץ היו רק שומעים מאחורי הפּרגוד, לא יכול היה הדבר להשאר בסוד במשך שנים, כי פרץ הוא בעל כשרון ספרותי. התחילו ראשי העדה לדבר על ענין זה, התחיל להתעורר רעיון ע”ד ההשתמשות בכחותיו של פרץ למטרה רוחנית. אז נולד רעיון ה“פאלקסביבליאטהעק”, ומקצת החברים החליטו לסייע. היתה בדבר זה איזו טעות: הם היו מסתכלים בה“ז’רגון” כמו באמצעי, וחשבו שהדבר יועיל להשכלה כללית – ולא יותר. ביחוד חשבו לפעול הרבה ע“י תרגומים מפולנית. אלו היו האנשים ההם סופרים, אזי ידעו, שאין להציג גבולות לספרות, ועוד פחות מזה – לכשרון ספרותי כאותו של פרץ. מה שנועד להיות רק אמצעי – הולך ונעשה תכלית לעצמו. הדברים לא היו ברורים עדיין אז, והמפלגות לא היו עוד נפרדות זו מזו תכלית פרוד. ככה היה הדבר, הנראה כמוזר עתה, שאנשים מהמחנה ההוא היו בין סנדקי ה”פאלקסביבליאטהעק“. בכמה דברים היו דעות משותפות. אחת מן הסיסמות היתה “בילדונג” – ומי איננו רוצה ב”בילדונג"? אחת מן המגמות היתה – לתת תרגומים מהספרות הטובה שבפולין, מזו המדברת בשבח היהודים – מהיכא תיתי?

זוכר אני ישיבה אחת שהיתה לנו בביתו של קירשרוט, בפנת רחוב וולודזימירסקה – במוצאי שבועות – זאת אני זוכר, ואת השנה אינני זוכר היטב. היה שם כל סלתה ושמנה של ההתבוללות ומקצת העומדים בתוך, ונושא האספה היתה השאלה ע“ד ה”פאלקסביבליאטהעק". מצאה החבריא, כי זו היא ספרות לעצמה, וכבר נשמעו שם כל הטענות, וכבר הורגש כל הניגוד. זוכרני, שמחיתי אז מחאה נמרצה כנגד כל אותה התעודה שנתנו לז’רגון, ושרוב הנאספים היו נרגזים ומזועזעים מאד. קירשרוט עמד כחומת ברזל לימיננו, ואחרי האספה נגש אלי אחד מקיצוני המתבוללים, סטאניסלאוו קראמשטיק, ואמר לי: “אני גוי גמור, וכל הענין הוא זר לי (הוא היה סופר פולני מפורסם בחקירות הטבע), ואינני עוסק בעניני היהודים, אבל אילו הייתי עוסק, היית עושה זאת לפי רוחכם. אני רואה, כי זו שלכם היא ספרות בפני עצמה”.

מובן, שהחבילה ההיא צריכה היתה להתפרד. מעט מעט התחיל פרץ להיות מו“ל ועורך לעצמו, משוחרר מכל החוגים והכנופיות או – יותר נכון – מיסד לו פעם בפעם חוגים וכנופיות ו”מנינים של הרבי“, הללו נוצצין והללו נובלין. מדייק אני לאמר: מעט מעט, יען כי – רשות לאמר זאת עכשיו, אחרי שפרץ היה כבר לסופר גדול מוסכם – במשך השנים הראשונות, לא די שלא היה מוסכם, הוא לא נודע ולא הובן כלל. הקוראים העברים לא ידעוהו, והאידיים היו רואים אותו כראות איזה פרובינציאלי, וזוכר אני בדיוק, שהיו מלגלגים על בטוייו הפולניים, והיו תולים בוקי סריקי בסודותיו וברמזיו. לעדן ועדנים היה פרץ צריך עד שיכירוהו. והדבר היותר נפלא הוא, כי באמת לא נשתנה פרץ כלל. אמנם כרוב לשניו רבה חכמתו, רבו השקפותיו, נסיונותיו, אבל בעיקרו לא נשתנה. הוא מכבר לא היה כלוא בתחום ספרותי אחד, וכן היה בסוף ימיו; הוא מכבר עסק – אם אפשר לומר כן – בנגלה ונסתר, עבר תחת השפעת מאטרלינק והמסמלים מן הממשיות אל הדמיון והרמז, הרזין דרזין והארשת-שבלב, ושוב אל הממשיות. פוק חזי! שירו הראשון ב”השחר" הוא שמות מלאכים, ובסוף ימיו עשה בחסידות, כלומר: נתן תבנית שירית-ספרותית לכוונות, הרהורים, תורות של חסידים מן הספרים הידועים: “קדושת לוי”, “אור המאיר”, "חסד לאברהם עם המכתבים הק' ", “פנים יפות”, “דברי שמואל”, “מעין החכמה”, “אור החכמה”, “מבשר צדק”, “נעם אלימלך”, “כתר שם טוב”, “מאור ושמש”, “רשפי-אש”, “אור הגנוז”, “נחלת שמעון” וכאלה. אינני ממעריצי המין הזה, וקובלני עליו, שיש בו הרבה משינוי התוכן והצורה. החסידות, לפי הכרתי ולפי הרגשתי אני, היא מיוסדת סוף סוף על האורטו-דוקסיה המוחלטת, היא אורטודוקסיה עם תוספת קטנה של סוד ואמונת-חכמים. בספרות עושים אותה למין איסיות פורחת באויר הכוונות, והרבה פעמים נשקף אלינו מאחורי “טלית קטן” – בודלר ומאחורי הפאות – וורלן. אינני מעריץ – אבל אין ספק, כי יש בין אלה מרגליות יקרות מאד. או המשלים והמעשיות – משלים ומעשיות היה פרץ כותב בנעוריו נוסח אטינגר ממש, והם היו טובים אז כמו עתה; משנשתכלל פרץ בעצמו, נשתכלל טעמם של הקוראים.

היתה תקופה ארוכה בחיי, תקופה שמיחלת עוד להיסטוריון שלה, אשר אז היינו מתוועדים תדיר עכ“פ אחת לשבוע. אחרי ה”כנופיא של חמישי בשבת", נוסדה “כנופיא יותר גדולה, שהיתה מכונה “אנשי שני בשבת”, מעין מועדון צבורי-ספרותי, שהיה מתאסף בקביעות בביתי – במשך שנים רבות להרצאות ולווכוחים. כמעט אף פעם לא נפקד שם מקומו של פרץ. אז כבר הוברר פרצופו הרוחני. גל של חיים היה שוטף ממנו תמיד. כל ימיו היה צעיר ורענן, נלהב ושואף לגדולות. לא תמיד היה אורו מנהל ומראה את הדרך הנכונה, אבל תמיד היה אורו זורח. שם כבר נתבטאו היטב רוב השקפותיו. שם היינו נלחמים ומנצחים זא”ז, מתפשרים ושוב נלחמים. שם היה הצבור יותר גדול, יותר צעיר, יותר מרובה-הגוונים. מי מאותם בני כנופיא איננו זוכר את הערבים הארוכים ואת ההרצאות ואת הפולמוסין ואת השיחות, ובתוכם – אחד הפרצופים המרכזיים: פרץ?

קשה לי לכתוב בלי התרגשות ע“ד אותה תקופה, מפני שהיא קרובה מאד אל לבי. אולי פעם יכתבו אחרים שנשתתפו. האנשים השטחיים, שאינם בקיאים בסודות הנפש, יחשבו, כי במשך זמנים שונים לא היתה ידידות שלמה וחבור גמור ביני ובין פרץ. אמת – אבל היה דבר-מה, למרות ההפסקות והמחיצות של כמה שנים, שהיה עוד יותר מידידות שלמה, ויותר מן חבור גמור. היה דבר מה, שאפילו “בני החדר”, בני חדר-של פרץ, לא מסוגלים היו להבין – ענין של ארבעים שנה… אני פעם אחת כתבתי דברים קצרים ע”ד פרץ לחג יובלו, ויודע אני, כי כשקרא את הדברים ההם – בכה. ופרץ בוכה – זה לא היה מן המעשים בכל יום.

עברו עוד שנים, נפרדנו במקום, נפרדנו במקצעות הספרות, נפרדנו ע"י הציונות. הלכתי אני בדרכי אני, והוא בדרכו שלו. החלו ימי מסעותי ועבודתי בתפוצות ישראל, ורק לפרקים שבתי אל נוי, ואני רואה את פרץ הולך וגדול, נכנס כולו לתוך העם, עומד בראש תנועה עממית, אידית-ספרותית, משפיע, מרצה, כותב, בוער. בכמה דברים חלקתי עליו – אבל תמיד היתה בלבי פנה חביבה בשבילו, נקודה שאי-אפשר היה להזיז אותה ממקומה: פֶּרֶץ!

ה

י.ל. פרץ הוּחן בכל הסגולות של הסופרים המעולים. נוססה בו האמנות, המצויה רק אצל יחידי סגולה, לצמצם את המפוזר, כלומר: לחבר את הצלילים הבודדים להרמוניה שלמה ומאחדת, לעבור בקפיצה אחת מן הנצחי אל הרגע-כמימרא, מן הקיים אל העובר, מן התוגה העמוקה בצערו של עולם אל הצחוק הקליל, ממה שהוא אנושי כללי ואדיר אל הפרט הפעוט והדק – בלי נתק את החוט, בלי הפסק את ההמשך ובלי פגום את הצורה היפה, וגם, מה שהוא עיקר, בלי הקריב את הרעיון היסודי לקרבן; היה יוצר יופי והוד בחזיונות קטנים כקוצו של יו“ד; היה מערב ערב נעים ונפלא את הממשיות עם הדמיון, את העולם-כמנהגו עם השירה; שאיפה אל האמת והרגשה טבעית של יופי היו מלוות את כל תאוריו ומותחות על תמונותיו חוט של חן; היתה לו גם בת-הצחוק המעוותה, הקלסה המבטלת, ההתול התוסס, החד והמר של מפיסטו, ניצוץ האשמדי של סטירה קודחת, שהיה מחבב עליו לפעמים את הפסידונים “לוציפר”, כאילו קפץ אף הוא מתוך להבה; הכל היה בו תאוה: תאוה לאמת, תאוה לשרוף בהבל פיו כל מה שנראה לו כשקר, תאוה ליופי, תאוה לפעול על הבריות, תאוה לאהוב ולשנוא, והכל – בכוח גדול ובסערה. היה זה הר-געש זורק לבה של זהב עם בדיל ועם עפר, אבל זהב הרבה מאד. יש שהיה מזכירנו את ההארה החשמלית בראשית תקופתה, שהיתה רק ניצוצות וזיקין דנורא, – יש שהניצוצות הם בהירים ושקופים ונוגה להם עד אין קץ, ויש רגעים של חושף בתוך אור ושל סתום בתוך ברור. לנוגה ברק חציו, לפעמים אתה רואה עולמות, ולפעמים – דברים קשי-המושג, רמזים, חידות. ידידנו המשותף, אותו פקח חרוץ וחד כמורג, המנוח שמואל שיינהאק, היה אומר לו, במעמד שלשתנו, על אותם הדברים הסתומים, על אותן השורות הקצרות, על אותם התגים: כשנכתבו – ידעו רק שנים את פירושם: הרבש”ע וי.ל. פרץ, עכשיו יודע רק אחד את פירושם: הרבש“ע. זאת היה הלצה, אבל היה בה קורטוב של אמת. פרץ, בראשית תקופתו, לא היה סופר מסודר כל-עיקרו, ולפיכך היה סופר כל-כך נפלא. הוא היה כותב-לו דרך אגב – על פסות של ניר, על צדי הדפים, על גליונות התעודות, מתוך התפעלות, או מתוך צחוק, כניצוצי הבזק, או כרסיסי טל, בלי שום הכנה, פשוט, מלאך מכה אותו ואומר לו: כתוב, והוא כותב, רעיונות, תמונות, שיחות, משלים כברקים, מתוך מה שקרא, מתוך מה שראה או ששמע – התרוצצו במוחו, יצאו דרך עטו, כאש מתלקחת לכל רוח, כמו שאומרים בלשון המליצים:”רוחו עברה משכיות לבבו“. ככה כתב גם ד”ר אֶטינגר בזאמושץ לפנים, ככה כתב גבריאל יודל ליכטנפלד – לא למועד מזומן, לא לשמו של דפוס ולשמו של עתון. בלתי-אמצעיות זו, תכיפיות ואימפרסיו-ניזמוס הללו – אפשריים היו אצל פרץ רק באידית. לעשות ככה בעברית – לא יספיק שום כשרון טבעי; לזאת צריך אדם להיות מלא עברית, מקושר ומאורג עם כל חלקי הספרות העברית ועם ביהמ"ד, ואולי גם זה לא היה מספיק כל זמן שאין שוק של חיים עבריים מקיף את האדם מכל צדדיו. מה שהשיג פרץ בעברית – ואמנם השיג הרבה – הוא רק חלק אחוז אחד ממנו; מה שהשיג באידית – הוא סך-הכל שלו.

בתוך סכום הונו הספרותי של פרץ אהבתי תמיד מה שהוא אצלו מין מיוחד, מה שיש לו ריח אדמה, מה שהוא מחובר לקרקע, מה שיש לו – לא רק פרחים, אך גם שרשים. פרחים של אש פלדות, יש לו לפרץ בכל מקום, אבל שרשים יש לו יותר עמוקים במין של פולין, במין של זאמושץ, של לוברטוֹב. כסבור אתה, שהדברים האלה הם מקומיים, ולפיכך קטני ערך? טעות גסה! הם מקומיים, ולפיכך הם עולמיים; הם קטנים, ולפיכך הם גדולים. מרגלית של טל היא קטנה, ואעפי“כ היא גדולה יותר מארבעים סאה מים שאוּבין. “המלמד החלמי” הוא גדול, מפני שהיו לו לפרץ יחוסים פנימיים אליו. ל”בונטשי שוויג" יש רעיון כללי, אבל יש לו גוון מקומי. “תמונות המסע” של פרץ בכרך הראשון של ה“פאָלקסביבליאָטהעק” הן דברים של ערך גדול, לא מפני שפרץ כבר היה אז אותו הלוחם, אותו המורה הצבורי, אותו ה“טריבון” שנעשה אחר כך, – כל אלה הם דברים חשובים, – אלא מפני שהוא היה עוד אז פרץ בעצם תומו, פרץ בדיליטנטיותו, פרץ ביפיו החביב והשובב מעט, פרץ בדיליטנטיותו ובעונת פריחתו, פרץ כמו שהוא. ככה אהבתי תמיד את פרץ לא במקום שהוא חושב וחוקר, אלא במקום שהוא מרגיש ומתעורר, לא במקום שהוא נקדן ונקרן, אלא במקום שהוא חותך את הדין, לא מפני שהוא מכוון תמיד אל האמת המדויקת, אלא מפני שהוא סוער תמיד כלפי מה שנראה לו באותו רגע כאמת מוחלטת. בתור חשבון חסר פרץ את המנוחה, שאדם צריך לה, בכדי להיות מוכשר להסתכל בענין מכל צדדיו. בתור מרגיש הוא תופס וכובש הרבה פעמים את האמת. הוא כתב הרבה גם בפובליציסטיקה, אבל גם הפובליציסטיקה שלו היא מצויינת באותם הסימנים בעצמם. הפובליציסטיקה החשבנית צריכה למדה ידועה של ספקנות, של ספקנות דעה ומעודנת; צריך אדם לא רק להטיל ספק באחרים, אלא גם להטיל ספק בעצמו, לא רק להיות אפיקורס כנגד דעות מוסכמות של זולתו, אלא גם אפיקורס כנגד האפיקורסות של עצמו. אין לו לפרץ אותה הדקות, וטוב שלא היתה לו. אין לו – לא אותו רבוי-הצדדים, לא אותה הבקיאות ולא אותו הנסיון המבוכר, שפובליציסטן צריך להם, אבל יש לו מה שהוא חזק יותר ויפה יותר – התלהבות, כעס, תאוה, חיים, עוז-רגש, נעימות עדנים. הוא ידע לדקור – וחדרה המדקרה עד החומש, ידע לזעוק חמס ושוד – ורגזו ההרים. פרץ נצב לנגד עיני תמיד כאיש אשר פניו לוהטים כאודם השמש בצהרים: ידבר – ורוח שפתיו סופות וסערות, יכתוב – וכידודי אש יתמלטו מעטו, יכעס, יוכיח, ושפך רגשותיו בלהבות. אין זה עמוד שיש עומד על מצבתו; זה הוא זרם של אש, זרם שוטף, סוער ומלהיב. דברים פושרים אין לו כלל. או צורב הוא באש ההתלהבות, או צורב בקפאון של כפירה עזה ובטול מוחלט, ואז גם הבטול הוא נלהב, לא פחות מן ההסכמה.

מפני שפרץ היה משורר – לא במובן הצר שאנו מיחסים מתוך רגילות לשם זה: כותב שירים וחורז חרוזים. יכול אדם להמטיר חרוזים בכל רגע, אפילו חרוזים מצלצלים יפה, וטפה של שירה לא תהיה בו; יכולאדם לכתוב פרוזה כל ימיו, ולהיות משורר גדול. משורר הוא מי שדמיונו עשיר ויפה ומעופף, ושהרגשתו עזה ונמרצה ועמוקה, והוא ראה את העולם ודן עליו ומתאר אותו ומראהו לאחרים מתוך הרגשתו זאת, וגורם להם שגם הם מקבלים, במקצת או בשלמות, רושם דומה לזה. משורר כזה היה פרץ בכל מקצועות יצירתו, אפילו במאמרים שכתב, אפילו בפרקים שהיה קורא; משורר כזה היה גם בחייו: צעיר ורענן כל ימיו, אוהב ושונא, שואף ומוחה כל ימיו, בונה וסותר וחוזר ובונה ומתחיל לסיד ולברוא – כל ימיו.

היו כל חייו הימנון – שלא נגמר, כי הימנון כזה לעולם איננו נגמר. המסך נופל, אך החזיון לא תם. ככה מתים אותם המשוררים המיוחדים, אשר פרץ היה אחד מהם: משוררי החיים.

כי היה פרץ באמת משורר החיים. אין אתה יכול לצייר לך משורר זה בודד, רחוק מן המחנה, סגור בתוך תחומו, יושב ויוצר את יצירותיו. הוא היה צריך לקהל, היה צריך לאותו הגל של חיים המפכה מן הקהל, היה צריך לקהל-חסידים, לצבור של שומעים, ל“עולם” של קוראים ומעריצים ומסכימים ואולי גם מוחים. גן עדנו לא היה פרדס של יודעי ח"ן, שמציצים בו בעד החרכים, לא פארק ישן, נרדם, נשגב בדומיתו ובבדידותו; גן עדנו היה השוק, האספה, התנועה, החברה. עולה בזכרוני תבנית אנדרטא אחת, שאני אוהב ללכת אליה ולהסתכל בה בכל פעם שאני שוהה בוויניציה, ועיני לא תשבענה מראות אותה: האנדרטה של גולדוני. גולדנוי זה היה משורר עממי באיטליה. הוא כתב הרבה חזיונות מחיי העם, והעם אוהב את חזיונותיו ורואה בהם את צלם דמות עצמו. למשורר זה הציבו הוויניציים אנדרטא באמצע שוק אחד, מקום שהמון העם מצויים, האנדרטא היא קומת איש, בלי גוזמאות של אמנות, בלי צעצועים ומעשי פתוחים, קומת גולדוני כהויתה, והכן והבסיס אינם גבוהים. כשהשוק מלא אדם, אין לראות את האנדרטא מחוץ, היא שוקעת בתוך הצבור, זה סומך לה את שכמו, וזה יושב על בסיסה, ויוני סן-מרקו הנוחות והרכות באות ועומדות על ראשה.

אילו היתה לנו קרן-זוית כזאת שלנו,הייתי רוצה לראות מצבת זכרון כזאת של פרץ. עממיותו ראויה היא לכך.

עממיות זו היא יותר מדמוקרטיה. אפילו אם יגזרו כל המבקרים, שפרץ היה דמוקרט, לא אשמע להם. זו היא הגדרה שטחית, שאוּלה מן הקטכיזם המפלגתי ויפה היא לתוּכיים. פרץ איננו נתפס בצבתות של שיטה ואיננו עשוי להחתם בגופשנקא של טרמינולוגיה כתית. אמת, פרץ היה מתפעל מן הדימוקרטיה, אבל זוכרני, כמה היה מתפעל מניטשה, כמה היה שותה את דבריו בצמא, כמה קבל ממנו, וניטשה היה תמצית האריסטו-קרטיה! זוכרני, כמה היה מתרגש מן התורה: רק אחרי מעטים להטות, לא הרבים, אלא המעטים עושים היסטוריה, לא הרבים, אך המעטים צדקו, וה“יחיד ברשות הרבים” – זה הוא האידיאל! שום לא שם לב כלל, אם מבינים אותו, או לא. הכשרון צריך למשול, להכניע: הדימוקרטיה רוצה בדרכים כבושות, והכשרון הדמיוני פורש כנפים לעוף. היתה בו בפרץ רוח של אדנות ושררה רוחנית, היתה בו רוח של מחאה, ואם מחה נגד האצילות המתנפחת, עלול היה למחות גם כנגד האחו הגזוז במספרים של דמוקרטיה והעשוי “עמק השוה”.

אבל אם לא היה דימוקרטי ככתוב, היה יותר מזה, לא עפ"י שיטה, כי אם על פי תכונה טבעית. הוא היה איש חד במדה מופלגת מאד, בדופק חזק ובמדרגת חום גבוהה. משוך משכו את לבו החיים ההוים, התוססים, המלאים, ואותם מצא רק בקרב העם הרב. לא היה זה מגדל-המאור על ים בליל בלי כוכבים; זה היה לפיד בוער בתוך שוק החיים, ועם החיים. זאת היתה יותר משיטה; זה היה אָפיוֹ הטבעי.

באיש-החיים הזה לא יכול היה החוש ההיסטורי למשול. זאת היתה הסבה העמוקה של אי-ציונותו. איש כזה בארץ ישראל, בעולם של עברים עתיקים-חדשים, עם מראות ומעשים, שאיפות ותאוות של ממש, בתוך בלתי-אמצעיות עברית, בודאי היה מוצא בהם את סיפוקו, אבל הצעה, רעיון, דבר רחוק במקום, נסמך לדבר רחוק בעבר – לא היה יכול לפרנס את רעבתנותו ההרגשית החיה, ביחוד כשהחוש ההיסטורי שבו לא היה איתן כל צרכו עד כדי הכרעת חוש החיים ההוים והסמוכים, שהיו סופגים כמעט את כל ישותו הרוחנית.

אין זאת אומרת, שלא היה בו חוש היסטורי. הוא כתב פעם פרק בדרך שיחה: למה לנו ללמוד היסטוריה, והפרק היה יפה מאד; אבל שוב לא היה זה מן הצדדים החזקים שבפרץ, היתה זאת, סוף סוף, חקירה – בלי הרגשה בוערת, בלי אותה ההרגשה שהיתה בו, כשהוא מתאר זוגות אוהבים, או צרות של מדוכאים, או דחקות של פרנסה. ציון היתה לו איזה אלון בכות צומח בנשיה. לא יכול היה לתנות על הקברים. היתה בו, למרות כל וכוחיו, חיבה גדולה אל השפה העברית. לא יכול היה להיות לסופר יהודי גדול, אלו לא היה גם סופר עברי מצוין; אבל זאת היתה חיבה לסירוגין, שמתעוררת ונפסקת, מתחדשת ומסתלקת והולכת, מפני שהיה שקוע כמעט כולו בתוך החיים ההוים ובסביב החיה ותלאותיה ושאיפותיה התכופות.

פרץ לא היה, אפילו באמנות, צייר החיים, אלא משורר החיים. אלו גם לא ידעתי זאת מהכרתי האישית, הייתי יודע גם מתוך מה שכתב, כי הרבה יותר שהיה אמן לגבי צורות, היה אמן לגבי קולות והרמוניות. בין כל האמנויות (או ה“מלאכות היפות”, “מלאכות מחשבת”) הנגינה היא האמנות היותר עממית. הטעם הוא פשוט: כל אדם מבין, שהנגינה היא אמנות ולא יותר, והוא נהנה ממנה כמו מאמנות. הטעם העממי ביחס אל ציור הוא עפ“י רוב רע, משום שרוב העם דנים על התמונות לפי מראות שהם רואים בקרב המציאות. הציור איננו להם אמנות, אלא צלם דמותם של איזו דברים ערבים עליהם במציאותם. אבל המוסיקה, באשרה, איננה מצלמת שום דבר מן המוחש והנמצא, ואפילו הנגינות הגסות הן לא יותר מקולות שניתנו ליהנות מהם בלי שום יחס אל שום דבר זולתם. אמנות הנגינה היא אמנות דלית בה ממשא, היא הרוחנית ביותר, ולפיכך היא מצויה ביותר בין היהודים, שהרי חיינו הממשיים, המציאותיים היו דלים מאד, וחיינו הרוחניים עשירים מאד. המוסיקה היא גם כן מקלט להמלט שמה מן המציאות. ובכ”ז הוא מוצא שם את המציאות, אבל לא צל ממשי, לא מראה וצלם, כי אם איזה טעם, איזו תמצית, איזו נשמה שיש במציאות. הציור הוא כמו מתחרה עם המציאות, להיות דומה אליה, להיות עוד טוב ממנה, המוסיקה איננה מתחרה כלל עם המציאות, מפני שהיא מציאות לעצמה. לפיכך הניגון הוא יותר מספר מן הטקסט. הטקסט של “כל נדרי” כולל מלים אלו ואלו ממסכת נדרים, ואומר לנו, שיש קונמי וקונסי, אבל הניגון איננו מספר לנו מלים, הוא הולך ישר אל הנפש ואומר לה, כי זה ליל יוהכ“פ, זה ליל קדוש, זה מקום קדוש. בקיצור: אומר מה שהלשון איננה יכולה להביע. הרגשתו המוסיקלית של פרץ היתה גבוהה לאין ערך מהרגשתו הציורית. ע”כ החלק הציורי שבשיריו וספוריו הוא פשוט ומורגל, והחלק הפסיכולוגי – עמוק ועשיר. הוא שמע כל הגה, כל סוד שיח, כל רעידת מיתר, כל נהימת בת קול. הרגשות, זעזועים, תכונות- לב כמוסות, סתרי הרהורים, סודות נפש, תשוקות, תקוות, יסורים – הם הם מלכותו, פה אין שום שער ננעל בפניו, פה היה יוצא ונכנס לפני ולפנים. מתוך כך העמיק וחתר, חתר והעמיק, עד כי רצה להגיע ל“אבני שיש טהור”. נכנס לתוך ערפלי הסודות, וגם פה לוו אותו החיים, הדברים שראה בהוה: החסידות! יש פה, לפי הכרתי, הרבה מן הדמיון וההפלגה, אבל גם הרבה מן האמנות הנשגבה.

רואים אנו אצל פרץ את השאיפה לכל התבניות הספרותיות. אולי דרמות? הולך וכותב דרמות! אולי משלי עם? הולך וכותב משלי עם! הסימבוליזמוס על הפרק – הולך וכותב רמזים! אבל אין זה פיזור, אין זאת תאות הצטיינות בכל המקצעות. הוא מקבל השפעות, הוא מתפעל, ויש לו יסורים של אמן, חבלי לידה של הכח הדוחק והכופה להגשים מה שתוסס בנפש. והרבה עולה יפה והרבה איננו עולה יפה, אבל יש בתוך פיזור זה אחדות, ואחדות זו נקראה בשם “פרץ”; ויש דברים רפויים ויש שברי לוחות, אבל אין ניב נבזה, אין שיח תפל, אין ענין סר-טעם, אין קונוונצי-ליות קהה, יש בכל דבר מעוף גבוה ותשוקה למשול, ויש אשר ישור ויוכל, ויש אשר לא ישור ולא יוכל, אבל לעולם ישור כגבור.

זה היה לפיד אש, לא להאיר למחולות ולנשפי חשק. הוא זרק את ניצוציו לאלפים ולרבבות, זיקים אדומים, בני קשת דרוכים. והוא צעיר, אך מעט שלג פזר הזמן על ראשו, כשלג על הר אש, לא רד יומו, לא נטו צלליו, לא דאה בכנפים מוטות – וברגע אחד, והלפיד הזה כבה! האמנם כבה? הלא הוא עטוי זוהר-עולמים.

אח, פרץ מת – ואני במרחקים, ושמועות אחרי שמועות באות, כמו אל איוב בשעתו – אך קברים, קברים.

לונדון, 1915.

---

דָּוִד פְרִישְׁמַן

מאת

נחום סוקולוב

במשך זמן הכרוּתי עם פרישמאן היו, כמו בטבע, תקופות של אביב ושל סתו: רעוּת חמה ויחסים צוננים, חברוּת קרובה, והפסקות של פּרוּד, ושוב התקרבות ופגישות לעתים רחוקות, – שיסודתם בהבדל המזג והטעם, החנוך וההרגל, מקצועות העבודה ומאורעות החיים. כשהאספּקלריה הראי-נעה של החיים נמשכת והולכת, וגוללת תמונה מפּני תמונה, והכל במצב הצף, אז רק הרגעים ההווים משעבדים את החושים וכובשים את ההתבוננות; אבל בשעה מכרעת, כשהגלגל החוזר עומד מלכת ונח הנע, וטפטוף השנוּיים נחסן ומתקשה בצורה גבישית, שיש בה מן הנצחיות; ברגע מִצוּי החשבון ומשיכת השורה האחרונה, מסתמנים ומתבלטים ביותר הקוים היסודיים; נושרות קליפות המקרים המתחלפים; נקלפים ונשמטים הגלדים והקרוּמים שנתללו, שכבה על גבי שכבה, ובוקעים ועולים הגרעינים הפּנימיים, בכל תוקף עצמוּתם ואָפים העיקרי. שנויי האורות והצללים, זעזועי הגונים התוססים מסתלקים; המעורבב והמטושטש מתבהר, וקלסתר-הפּנים הטבעי, השרשי, אָנוכיוּתו של אד, עצמוּתו הפרטית עם שאיפותיה ומגמותיה הנטועות בה מתגלים כהויתם, באמתת תכונתם, מחוץ לכל הצרופים וההוספות והצעצועים והתגין.

פרישמאן היה כיצחק ליבוּש פּרץ, כמוני, ועוד אחרים, נושא ונשוא של תקופת המעבר מן ההשכלה אל התחיה. שרשינו כלנו היו בתקופה ידועה, במדרגות ונטיות שונות, ברחוב היהודים, בבית המדרש הישן, ששאפו אחרי כן להשכלה, שספגו את הספרות העברית, תינוקות של בית-הספרות, שלמדו מעצמם, שהחלו לכתוב כשהם עדיין בחתוליהם, ושהתאמצו אחרי-כן, במדה פחות או יותר מוצלחת, להשתחרר מן הטשטוש והערפליות של אותה תקופה קודמת, ולעבור, איש לפי יכלתו וטעמו העיקרי, אל מה שהלך הלוך והתרקם בחיי האומה ובספרותה ושאר צורות יצירתה.

לפיכך, כשאני מסתכל בפרישמאן, אני עושה קפיצה כרונולוגית, ורואה אותו לפני ארבעים שנה. בפרישמאן שלפני ארבעים שנה כבר היה, עטוּף תוך עטוּף וקפּוּל תוך קפּוּל, פרישמאן דהאידנא, לא בשכלולו, אבל בטבעו העמוק, הפּנימי, בעצמותו ואפיו הפרטי, בריה בפני עצמה, בריה שאינה בטלה באלפים וברבבות.

אני אז עוּל-ימים, מגשש, רך, מתחיל, עם כובד-הראש ורוח הזקנה העשויה של מי שהיה “ילד נפלא” ושל בחור תלמודי, או אברך – באותה תקופה, בכלל. אחרי תום הפרק הנוצץ, הרומנטי של מה שקראו בשם “עלוּיוּת”, באה הפרשה, קצת יותר ממשית, של “חתן סמוך על שולחן חמיו”, וגם היא נגמרה, ובמוח ובנפש נשארו כל אוצרות הרשמים מן החדרים ובתי-המדרש והישיבות, חריפות הלומדים וסתרי החסידות, והידיעות וקטעי הידיעות, שנקראו ונשנו באלפי ספרים, דרך-מתמיד, בלילות ארוכים של חורף, וכניסה לתוך ספרות, איזה צורך אורגני, טבעי, עצמי ועיקרי “להורות את העם”, והיה אז בחלום הכללי להיות לעורך עתון. מטה-המצביא עדיין לא היה ביד, אבל טמון היה בתרמילו של כל משכיל. בידי כבר היה קצה המטה, שעוּר שלא הספיק לי, אבל הספּיק למתחרים לקנא, למחות, או להתל בי ובשכּמוֹתי.

אז גם בא פרישמאן לורשה. מצח עם קוים מרפרפים של קמטים ועם קמרון יפה-הזויות, שערות שחורות עם נטיה לסלסול, פּנים רעננים, אבל עם תוים קמוצים, שפתים דקות, מעודנות, עינים עמוקות, שחמתּיות, קצרות-הראות, מנצנצות, עם ניצוצות של התוּל וצללים של קריצות מצומצמות, חדות, שבהן השתקפה נפש ענוגה ונזעמת, פיוטית, רגשנית ויחד עם זה גם קובלת, נרגזת, ויש אשר זוית אחת של השפתים משתפּלת בהעויה מרושלת, ונולד גחוּך קל, או יש אשר היא מתחדדת יותר, ונראתה בת-צחוק קצרה, חוכת, פּקחת כמעט אַשמדאית. והיא מוצאת לפעמים בטוי ברור עוד יותר כשהכתפים נמשכות ומשתרבבות למעלה, וכשמתמלטות מהשפה ולחוץ מלים לא רבות, אבל דוקרות, בסגנון קצר, מקוטע, רך ומר, דרך-בטוּל… לא התמרמרות סוערת, לא זקוקין דנוּר וחוצפה של אלמוּת פּנימית, אלא מעט קלות-ראש, מאמין ואינו מאמין, מעודן וסקפטי, זורק דרך-אגב קורט של חלתית וקורטוב של מרה, אסטניס, בעל טעם מפותח ומפונק, מתגנדר קצת, משהו “יָלְד” (כמו שהיו אומרים בפולוניה) ומשהו “קונדס”, אבל לא “קונדס” שדעתו זחה כליו והוא דוהר ומפזז, קולני ומחריב עולמות, אלא, להיפך שתקן, רומז, מפונק, בעל רוך ודקוּת וצמצום, אבל מבעד לכל אלה קופץ לפעמים שד זערורי מרירי של לעג ארסי, תמציתי, מעודן שבמעודן ועמוק שבעמוק.

חליצתו הלמוּדית-המדעית נראתה אז לא כבדה מאד. אינני מדבר כבוחן ובודק, אלא כמי שמוסר את רשמיו הבלתי-אמצעיים, בלי דרישת זכות להחשב כפוסק אחרון. הוא עזה אז רושם כצעיר, שאמנם היתה לו ידיעת בית-רבן בעניני היהדות, אבל שלא חבש את הספסל, או, לפחות, לא האריך לחבש אותו. נראה היה, שלא לן הרבה בעמקה של הלכה, ולא עבר את בית המדרש התלמודי הקשה והחמור, אלא טייל, לכל-היותר, דרך-רפרוף, בפרדסי האגדה. ניכר היה, שזה לא התמיד לילות כימים על מפתן הסמיכה-להוראה. מורגש היה, שזה לא נפתל נפתולי בלעי-תריסין, וכשעבר מד' אַמות של הלכה אל “המרחב והדרור” של ההשכלה, לא עשה קפנדריה דרך ה“מורה” ו“העקרים”, עמוד ושהה והתעכב והסתבך בכל פעם על התחנות, אלא שט לו דרך קלה. לפיכך לא היה עקוד ונקוד וטלוּא כרבים מאתנו, לא הוטל עליו ללמוד הרבה ולשכוח הרבה, לא סבל את יסורי-הנפש וענויי-הרוח של המלחמה הפנימית בין הישן והחדש, נימי נשמתו לא היו ארוגות ומרוקמות מכבר עם תורתם של ראשונים עד כדי סלוד וכווּץ של מכאוב בשעת פרידה קשה, ואם ארעו לו – ובודאי ארעו גם לו! – חליפות, לא היה בהן כלום מן הגדלוּת הטרגית של שנוי-ערכין וחלוּף-תחומין פנימי.

ככה היה הדבר גם בלמודים הכללים. ה“אֶקסטרנים” טרם יהיו בארץ, וכבר היה כמעט כל אחד מאתנו, במדה ידועה, “אֶקסטרן”, מי לקלסיקים, מי לידיעות הטבע, מי להנדסה, מי ללשונות. העבודה המצומצמת הזאת התפתחה והלכה על כל הקו. הענין השתנה, אופן ההתמדה, עומק העיון ותאות הלמוד, תאוה לוהטת, דתית, כמעט קנאית – נשארו. הלילות שהיו מכבר קודש למסכתות “ראש השנה”, “יומא”, “סוכה”, שצריך היה להתחיל ולסיים עם תוספות ומהרש“א מחמשה-עשר באב עד סוכות, ניתנו לדקדוק שפת רומא, לטציטוס ולציצרוֹ, ולכיוצא בהם; מסכת נדרים עם הר”ן – ענין חם, טוב, כמעט מרנן, מבריק בכל צבעי הקשת של יופי רוחני! – נדחתה מפני ענינים חיצונים, יותר קרובים וחדשים, וה“מורה” פינה מקום – לא בפעם אחת, אלא קמעא קמעא, דרך “גבעת המורה” של שלמה מימוֹן ו“מורה נבוכי הזמן” של קרוכמל – לקַנט; וּבין הפרקים – ה“אוּטשֶבּניקים” הקשים, התפלים, אבל נחוצים, של האילובַיסקים והסמירנובים בגסוּתם ושעמומם והכרחיותם; ומבני דורי ומולדתי וחברי מביהמ“ר – יוסף דוֹבּרזינסקי קונה לעצמו בהתמדת-ברזל בקיאוּת כפרופיסור מומחה בספרות היונים והרומאים, ודוד גרוֹיבּארט מעלוּיי שֶרֶנְסק פורש מסביבתו ומבקיע לו דרך לסמינריון שבוינה, ואַבּצ’י רקוֹבסקי נוטל מלון צרפתי ולומד אותו מהחל עד כּלה כשהוא עדיין מבטא את הצרפתית ככתבה, וכלנו מתחרים ורצים אחרי מופתי-הוד שקדמו לנו, אחרי משה אהרן צילקוב, שיצא מביהמ”ד הישן והיה לבעל חכמת-ישראל, אחרי גבריאל יודל-ליכטנפלד, שכבש לו מקום בחכמת ההנדסה, אחרי שמואל הירש פֶּלטין, שהיה לעתונאי מצוין בלשון פולנית – דור של מלחמה בשל הדעת, דור של כיבוש על-ידי התיגעות והתגוששות מתוך זעזועי חשק ותאוה – באותה סביבה ובאותו מצב-הרוח המיוחד בא פרישמאן כפנים חדשות.

לא הרבה הביא בילקוטו, אבל מה שהכניס היה בהיר ומיוחד, חד וחלק. הוא הביא עמו את דעת השפה העברית – לא בעשרה, לא באוצרותיה הכמוסים, כי אם ברוחה ובטעמה. מלונו של פרישמאן – הכיס היותר קטן הוא גדול יותר מדי בשבילו; ובכל זאת עמוד עמדה תמיד לפקודתו המלה היותר יפה, היותר פורחת, היותר מאירה. אין כאן רבוי-הצדדים, אין כאן עומק, ומי שידייק יפה, ומי שישוה את התרגומים אל המקורות, ימצא, שאין כאן דיוק כלל, אבל יש כאן חן! החן הוא הסוד של פרישמאן, דבר שאיננו נקנה בלמוד, דבר שאין לחקותו, דבר חבוי וצנוע, רך ודק כאבק-הכנפים של פּרפּר. שפתו העברית של פרישמאן היא באמת “בלי כחל, בלי שרק, בלי פרכוס ויעלת-חן”. בלי גלגולים וחילופים ושהיות והכנות, בא אלינו, בפעם אחת, כבעל סגנון מיוחד, חלק, נחמד, נוזל בקלוח קל ויפה. הוא תפש בחוש דק מאד את עומק מהותה של השפה, את הרוך והנשמה, את ההרמוניה העדינה והנעימה, הנוחה והחביבה, הקוסמת והנהדרה שיש בספרי הנביאים הראשונים. ככה יכול לכתוב רק מי שיש לו שיכות טבעית ואורגנית אל העצם והתכונה המקורית והמיוחדת, אל מה שהיה היותר עמוק והיותר כמוּס באותה היצירה האמנותית-הקבוצית, באותה ההופעה העליונה, הנאצלת, שמתגלה לנו בהוד רם ומפקד בצורת שפה! מכרטיסו הראשון, ששלח לי לפני ארבעים שנה, בכתב-ידו הדק והמגוהץ, והחוט של חן המתוח על הרכבתן הנעימה של המלים, האיר למול עיני כעין הברק, אותו הזוהר המיוחד, המתרפק והמפתה, אותו מין עידוּן ומתיקות, שהלך וכבש את קהל הקוראים עברית במשך ארבעים שנה.

וכשבא בעצמו, דיבר אלי אשכנזית. השפה האשכנזית היתה אז שפת המשכילים. לדבר יהודית נחשב אז לדבר גס, המוני, עם-הארציי, ולדבר עברית – במקצת עדין לא עלה על הדעת, ובמקצת לא יכלו. התחלנו, קרוב לאותו זמן, בחברת “שפה ברורה” עם נימנוביץ' וסיעתו בורשה, – כמובן, ענין יפה לפרישמאן ללגלג עליו. חז“ס, בשעות של רשמיוּת וחשיבות, גוֹטלוֹבר, במשך הביקורים שהיה עושה, צויפל – כשבא לורשה, ואין צורך לאמר: פרץ סמולנסקין, שבא מוינה, ושפת המקום בפיו – כלם “חצבו” אשכנזית, ממולחת בהרבה מלים זרות, בסגנון של ספרים, לעילא ולעילא, עם שבושים גסים ושורטי-אוזן במלים היותר פשוטות מהדבור היומי, במבטא חציו ווֹליני חציו ליטאי, ובנגון ההויות דאביי ורבא. אפילו אליעזר יצחק שפירא ואברהם צוקרמן, הראשון איש סָרהֵי והאחרון איש אוֹשמינא, היו מגרמנים את היהודית-הליטאית, ועל-כל-פנים מתבלים אותה במלים גרמניות. המשכילים שבאו מ”רוסיה", כלומר מוילנה, מז’יטוֹמיר, חניכי הרבנות הקַזיוֹנית: הפּפֵּרנא’ים, הדבוֹרקיביטשים, הגֵרמַיזים, היו מתרברבים ברוסית. בפולנית התחילו רק לצפצף. בתוך ההתאַבקות, הפּרכּוּס והערבוביה וגזרות המלכות היו הגרעינים של הפולוניות היהודים עדיין בבחינת “פרצודא דתותֵי קָלָא”.

והיה עוד נימוק אחד לדבוּרו האשכנזי של פרישמאן. הוא, אמנם, לא בא לא מפּוֹמרן ולא מגדות הרינוס, אבל הוא בא מלוֹדז, ולוֹדז – הרי זה ענין בפני עצמו! בא איזה גבריאל ונעץ קנה בירכתי החול של מחוז פּיוֹטרקוב, והעלה עליו שרטון ונקרא שמו: לוֹדז, כלומר, עיר לא פולנית ולא גרמנית ולא רוסית ולא יהודית, אלא כלן יחד, כלומר: לוֹדז. יריד גדול, חרושת צמר-גפן ענקית, מתחלת בריתה אשכנזית, ונוספה עליה יהודית, רחובות הומים, רוחשים, מסובכים, מתפּשטים, מכונות וארובות-עשן, רטט ופרכּוּס של עבודה, התפּתחות נפלאה, פּזיזה של חוש מעשי, טרדות העסקים ובלבולי המסחר, פבריקנטים יהודים ועוזריהם, קוֹמיסיוֹנירים יהודים-ליטאים, משולחים-למסחר שיוצאים משם והולכים וכובשים כל שוקי רוסיה האירופית והאסיית ופושטים ידיהם עד ארץ סין, זבינא זבינא ותגרים ושטרות, מרכז סוער, רותח, שררות הממון, ועם-זה – בימים ההם – חוסר אופי וסגנון בכלל, לא נגודים גזעיים, דתיים וכלכליים, שיש ביניהם מלחמה, וממנה ניצוצות נתּזים ומלהיבים את הלבבות, אלא מקומות ריקים, מרחקים פּנימיים בין היסודות השונים, וחיים טרודים, סואנים, חיצונים, מפני שהשרשים עדיין לא קלטו, והכל מזועזע ושטחי וקיקיוֹני; ועד-כמה שהדבר נוגע ליהודים, אמנם לא היו שם הצרות והדחקות, העניות והסחי של הקהלות הנוגות והכמושות, אבל לא גם העוז וההדר של מסורת עתיקה, היסוד האיתן של העבר, שלא הספּיק להתבסס ולהתכונן בתוך יעף-החפזון של תעשיה חדשה עולה ויורדת ושל שפעת החיים המתפּרצת בלי גבול…

ואולי גרם לזה חוק נגיעת ההפכים ופגיעת הנגודים, שדוקא מאותה יוֹרה רותחת, מאוֹתה סביבה צעקנית ומפזזת, בא אלינו אמן רך וחוֹלם, שקט וצנוע כשמואל הירשנברג – או, בבחינה ידועה, דוגמתו: סופר אצילי, דק-ההרגשה ורב הקסם והיופי כפרישמאן. בא – לא מישיבות ואכסניות של תורה והמלחמות שלנו, כי-אם ממקום פרקמטיה ותנועה ועבודה, ששם עמד מן הצד והסתכל וחלם והתלוצץ והתרומם מעל לחיים הגסים, בא – קל וחפשי דרור שטסה באויר, מצחק, מהתל, בלי שיטה ובלי כתּה, בלי מעמסת “סבל-ירושה” כבד של הלמדנים והמתמידים, בלי אותה פקעת-החוטים המסוכסכת והנפתלת של קשרים מקומיים, שצריך היה לעבוד הרבה בכדי להתירם, בלי שום יחסים פנימיים לפולוניה ושפתה וספרותה ושאיפותיה וגעגועיה, שלא היו לו לא פנאי ולא הזדמנות להנות מהם או להכּשל בהם. בא – בכשרונו הטבעי, הקל, הפורח, בילקוטו – השפה העברית בעצם טהרתה, ובמה שנוגע לכתות ולדעות – לא לאומי ולא מתבולל, אלא קוֹסמוֹפּוֹליטן בעיקרו, סוקר ומביט ומצחק, שואף אל היופי ואל המרחב, מוחה כנגד הכעוּר והשקר והעול והשעמוּם והגסות והקהות והפּראות והצביעות, אזר-התבל בעל נפש רכה ופקפּקנית, אוהב אור וחן וחופש ושחוק והוללות נעימה. בבחינה זו היה פרישמאן חניך ההשכלה האשכנזית – לא של עכשיו, לא של מדינת גרמניה, אלא של תקופת Jung=Deutschland, תלמיד מובהק של הינה באותה המזיגה הנפלאה של ליריקה והתול, חסיד נלבב של בֶּרְנֶה, ספוג שילר ולֵינוֹי, כרוּך אחרי ברתּוֹלד אוירבַּך ומחקה בתקופתו הראשונה את קרל אֶמיל פרנצוֹז, שוחה בגלי אפרסמון של שירה, וכדבוֹרה זו, נותנת דבש ועוקצת, מפני שטבעה בכך.

ובכן, סוף-סוף, שלא במתכון סימל והגשים זה את לודז האשכנזית-היהודית, כמה שהדבר הוא דבר של-מה-בכך עכשיו, אז – דבוּרו המתוקן והנאה של פרישמאן באשכנזית, לא אכחד, שעשה עלי רושם כדבר יוצא מן הכלל. המבטא היה אשכנזי מדויק, והגחוך שהיה מסלסל זוית השפה היה יהודי; הציוּד וההכנה היו בעיקרם וברובם מן הספרות האשכנזית החדשה, אך הרוח והסגנון והצורה והבטוי שנתן לשאיפותיו וגעגועיו והתוליו היו בעברית רכה ונעימה מאד, ואם הספּיקה לודז לכל העולם כלו את מעשי האֶרג שלה, לנו נתנה יותר: הכניסה לתוך ספרותנו פלג של אורה, שפעת חן זך ויופי רענן על-ידי היוצר הזה שיצא ממנה “כיוֹנק מארץ ציה”, ויהי – ברבות הימים – לאחר מאַדירי הספרות.

ומאליו מובן, שאינני מדבר בזה על פרישמאן כלו, אלא על רשמי שלי, שנחקקו בקרבי באופן בלתי-אמצעי מהתחלותיו היסודיות. (כבעלי ה“מודעה רבה לאורייתא”, הנדפסת בראש כל מסכת, צריך אני לאמר גם אני, שכל מקום שתמצאו את המלה “גוי”, אין הכוונה על הגוי של עכשיו, כי-אם על זה שהיה.) כלום אני מדבר על לודז, על הספרות או על פרישמאן של עכשיו? הכל נתגדל ונתפתח ונתעשר; אבל – עומדים אנו על פרק ידוע: התר“ם-התרמ”ה – כניסתו של פרישמאן לספרות!

הארגמן של ההשכלה הגוועת הלך הלוך ועמום בשפולי הרקיע; נראו דמדומים של סוף תקופה שהולכת וכלה. חללו של עולם-הספרות היה מלא מליצה ופטפוט נחמד. עולם הספרות! האם לא היה כל עיקרה של מלה זו בעצמה גוזמה נוראה? – לא בשביל שהספרים או המאספים או העתונים היו במדרגת ערך-ספרותי גבוהה או נמוכה –, דבר זה אינו חשוב כלום לגבי הערכת העובדה העיקרית והשאלה: אם יש ספרות או לא? הכשרונות והטעמים אינם נעשים ואינם מופיעים על-פי צו והזמנה, יש שהם שכיחים ויש שהם יקרי-המציאות, והספרות מספּיקה לבני-דורה מה שיש ומה שהולך ומתרקם ברוחניותה של אוּמה, וב“מה דעתירא טורפיזא היא מהני אושפיזא”. אבל קנה-המדה למציאותה, כלומר לשיעוּר מציאותה של ספרות, הוא מספר הקונים, הקוראים, המבינים, המקבלים השפּעה והמתפעלים. אם יש מספר הגון שכזה בכמה שדרות וכתות של עם, ואנשים רבים קוראים ולומדים או נמלכים במין זה של ספרים או עתונים, ובאותם ספרים ועתונים משתקף צלמו הרוחני של חלק גדול באומה, ורישוּמם ניכר על החיים, על האמונות והדעות, על ההנהגות ודרך-ארץ והויות אותו העולם שממנו הם באים ואליו הם חוזרים – הרי זו ספרות אמתית, ואם לאו – אין זו אלא ספרוּת מדוּמה, מתנפחת, מלאכותית.

בבחינה זו, אני מחליט בכל תוקף, שהספרות העברית החדשה נוצרה בשנות התר“ם-התרמ”ה, ושפרישמאן היה אחד לא רק ממשכלליה, אך גם ממיסדיה, וכוונתי בזה לא בבחינת האיכוּת, אלא מה שהוא קודם לגדרי האיכות והכמות, והוא: המהות וההויה בעצמן. נניח, שנכתבו קודם-לכן ספרים יותר טובים לעתים רחוקות – דבר זה לא מעלה ולא מוריד. מה עושים ספרים טובים, ומה ערך העתונים היותר מעולים, ומה יתרון לבעל הלשון, בזמן שיצירה זו והשפּעתה הן מובדלות ומנודות מן הקהל הגדול וסגורות בתוך חוּג צר ומוגבל קופא כחמרא על דרדיא?גלגל שכזה איננו הולך קדימה, אלא סובב על קטבו ועומד במקום אחד. ל“המגיד” היו, במשך תור-הפּז שלו, אלף ושמונה מאות חתומים, וכשהופיע “הכרמל” נטל ממנו שמונה מאות, ועמד “המגיד” על אלף, ושניהם רשו ורעבו. ל“המליץ”, תקופת אודיסה, היו אלף ומאתים, בפטרבורג נכנס לעונת הפריחה והשגשוג, והיה מתנדנד בין אַלפּים ואַלפּים וחמש מאות, ולעתים יורד מאַלפּים. ל“השחר” היו, בשנים הטובות, לערך שבע מאות חתומים, בא “הבוקר אור” ונטל ממנו מאתים, ונשמט הבסיס מתחת רגלי שניהם. ל“הלבנון” היו כשלש מאות חתומים, והמו“ל צריך היה לעשות פעם בפעם מעין “סבוב ר' פתחיה”, כדי לרכוש חדשים ולהחזיק את הישנים. כשנכנסתי ל”הצפירה“, בשנת התר”ם, היה מספר החתומים אלף וחמש מאות (מרת שׂרה, אשתו של חז"ס, ידעה בעל-פה את כתבתו של כל אחד). אגזם אם אוֹמר, שמספר סך-הכל של כל החתומים על כל העתונים והיומונים עלה לארבעת אלפים (רובם חתמו על שנים שלשה ביחד), ואם אתפוס מרובה ואשער, שמספר הקוראים עלה עשרת מונים על מספר החתומים, יעלה בידינו מספר ארבעים אלף מישראל בכל העולם כלו, שספרות זו היתה מפרנסת את נשמותיהם. וזה היה המקצוע היותר פועל וחי – מקצוע העתונות! ספרים היו נמכרים במדה יותר פחותה, רובם באופן סחור-סחור של המחברים בעצמם, שהיו מחזרים על הפתחים, ומעוּטם על-ידי “סוכנים שלא על-מנת לקבל פרס”, או על-ידי מוכרי-ספרים, שהיו בעצמם חצים סופרים חצים חנונים. העניות היתה מצרצרת מכל זוית, וכדרכה היא מנולת. אם קובלים על התמימות היתרה ונמיכות הרוח, על ה“מאמריסטיקה” והדיליטנטיות, על העדר-הגון וחוסר-היכולת, על הפּריחה באויר והתליה-על-בלימה, שנראו באותה עתונות ובאותה ספרות; אם מתרעמים על השפה המליצית הסגורה בתחום של “עשרים וארבע”, שקומץ מליה לא יכול היה להשׂביע לא רק הארי, אלא אפילו את הנמלה – שוכחים, שזה היה, בכללותו, ענין קטן מרד, מקצוע זעיר-אַנפּין, זוית יחסנית, כהה, עם טענות גדולות ובלי אמצעים, יצירה אוירית,שצילמה מדרגת-תרבות ידועה ומצב-נפשי ידוע של מספר אנשים.

ואַל ילעג המלגלג! דוקא באותה עניות ותמימות הטבעו היסודות, שבלעדיהם לא היה שום בנין נבנה; דוקא אותם ה“בטלנים” הראשונים נטעו, הבריכו, הרכיבו, מעין ספרות; דוקא אותם האברכים,ה“סוכנים שלא על-מנת לקבל פרס”, עשו בתמימותם מה שקוראים היום “תעמולה” לשפה העברית, אולי יותר מן החברות החדשות ושלטי הגבורים שלהם ושמותיהם המצלצלים גבוהה גבוהה; ומי יודע, אם הרבה מאותם הכתבנים, קורספּונדנטי ה“שרפות”, למרות גוזמות מליצותיהם ו“לשון ההפטורה” שלהם וצרור המלים המעטות, לא ידעו עברית יותר ולא חדרו יותר לפני ולפנים של סתרי השפה מהרבה מן החדשים חניכי המתּוֹדוֹת? אבל, איך שהיה הדבר חביב וחם ותמים, אי-אפשר היה להשאר באותה המרגעה המישנת; מן הכרח היה לעורר כוחות חדשים, לסלק מחיצות, לפתוח חלונות ולהרחיב את התחום!

פרישמאן היה אז קרוב אלי, ומשתתף בשאיפותי, ועוזר לי ליסד את “האסיף”. אין זאת מטרתי הפעם, ולא מן הענין הוא, לדבר על-דבר גודל ערכו או מיעוט ערכו של ספר זה או אחר. מה שנוגע לעניננו הוא רק להזכיר עובדה היסטורית פשוטה, מדברת בעד עצמה, ולהבליט מעשה שהיה. “האסיף” היה המאסף הראשון בספרות העברית החדשה – לא אשתמש במלים מליציות לאמר:“שמצא מסלות אל העם”, אלא אשתמש שוב במספר מדויק מאד: שנמכרו ממנו בזמן מועט, במשך ירחים אחדים, עשרת אלפים, כלומר לעשרת אלפים חתומים. “האסיף” השני נמכר בשנים-עשר אלף. וסימן טוב היה שנתעוררה התחרות, ושנוסד המאסף השנתי השני “כנסת ישראל”, ואחריו “אוצר הספרות”, ואחריו “כנסת הגדולה”, ועוד ועוד. הקורא המבין יבין, שאין אני דן כאן על ענין מכירת ספרים מצד המסחר. דבר זה לא נגע אל לבי הרבה אף מכבר, ועוד פחות מזה עתה, בריחוק מקום וזמן מכל אותה התקופה. אני מזכיר דבר זה, משום שיש לו ערך ספרותי. הספרות התחילה אז להתגדל ולהתרחב ולהיות מה שאיננה עדיין, אבל מה שהיא עתידה להיות: ספרות של עם. 10–12,000 של ספר אחד שנמכר, ושהוא נקרא אולי על-ידי מאה אלף קוראים, הרי זו כבר אתחלתא דספרות חיה ולשון חיה. והעיד ד“ר יהודה ליב קנטור, שהרעיון נתעורר בו כחמש-שש שנים אחרי-כן ליסד את העתון היומי העברי הראשון היה מאתערותא דהצלחת “האסיף”, שהשמועות בודאי הוסיפו עליה וגדשו את הסאה. בלי חפץ לנגוע אף באצבע קטנה בזכותו של קנטוֹר, שכלנו חייבים בכבודו, להיותו המיסד הראשון של יוֹמוֹן עברי, לשם אמתתם ודיוקם של דברים אני מזכיר, שדבר זה לא היה תלוי בהמצאה וברצון, אלא במה שקראו ברוסיה: Управленіе по дѣламъ печати (שלטון לעניני הדפוס). כמה מאתנו רצו וחשבו והכינו את-עצמם להוציא לאור יוֹמוֹן עברי קודם ל”היום“, ולא עלתה בידם. אחרי שהגיעה השעה ברוסיה לפתוח את בתי-הגנזים של ממשלת הצר, אולי יפתחו גם את בית-האפל של אותו שלטון-הדפוס, ומצאו שם את כתבי הבקשה שלי עם בעל-הון אחד, שהיה נכון לסייע בכספּו. שמו של זה האחרון היה פולמן, איש לודז, ופרישמאן היה עמנו בעצה אחת. שלטון הדפוס “לא מצא לנכון למלא את הבקשה”. כי, כידוע, היו אז המו”לים והעורכים מוסמכי-הרשות ואחראים לפני הממשלה. ככה עבר ובטל מן העולם – המחבר המחזר על הפתחים, וגם ה“סוכן שלא על-מנת לקבל פרס”, ככה נולדה העתונות היומית, עם כל מעלותיה וחסרונותיה, וככה נברא טפוּס של סופר עברי החי על עטו. באו אחרי-כן עליות וירידות, התקדמויות ורתיעות-לאָחור, והרי אנו עומדים עתה באמצע של חורבן ומשבר והתאמצות גדולה לצאת מתוך הלאוּת והתשישות והיאוש התוקף את קצרי הרוח (וכשאני לעצמי, מאמין אני, שנבלה את הזמן והזמן לא יבלנו, ושיש אחרית ותקוה לספרות עברית חיה בארצנו העברית, ואף במרכזי הישוב הצפוף בתפוצות ישראל), אבל הגרעינים הפּוֹרים של תחיה זו נטמנו עמוק עמוק, והתחילו מבצבצים באותה תחלת-תקופה, באותה עונת- השפַרפָּר אשר בה חל גם זמן-הקְריץ של עבודת פרישמאן, כשבא – רענן, קל, מצחק ונושך פורתא, מלגלג על הנמוסים והנמוקים המוסמכים, על הנוסחאות השגורים והפזמונות הרגילים, והיה סח עמי על-דבר ספורים קטנים שאָמר לכתוב, ובחנותו של אליעזר יצחק שפּירא, מקום הועד של כל הלהקה, היה סוקר ולוחש הלצות עלי ועל כל העולם ואף על עצמו הוא, והעינים ממצמצות מבעד למשקפים, ועתר ענן הסיגרה עולה – הנה בא אורח, שעתיד היה לקנות לו שביתה עולמית בעולם הספרות העברית.

רק מרחוק, מי שלא ידע את החבריה באינטימיותה – נזדעזע. רעש במחנים! “תוהו ובוהו” – קונרטס בלי שם, אבל הכל כבר ידעו, ופרישמאן בעצמו השתדל שידעו, שהוא כתב “כתב-פּלסתר” זה. אמרו: קובנר חדש, ו“חקר-דבר” חדש. כלפּי לייא! קובנר היה מלא-רציחה, בועט, דורס, ו“חקר-דבר” שלו היה מין ביצת בר-יוכני או אבן-אלגביש שנופלת משמים לתוך גינה שלוה, ומתפוצצת, ומתיזה זקוקין דנור וגפרית וזפת; פרשימאן היה ענוג ומפונק, לפעמים עם כוונות של עקיצה, תלישה קטנה, צרימה באוזן, דחיפה במרפק לאחר-יד, וה“תוהו ובוהו” שלו, אמנם, שרט ומרט, צבט וצרב קצת, חתר תחת כסא הכבוד של סופר זה ואחר, אבל בלי קולות וברקים, בלי מחאה וכעס ושנאה, מתוך הרגשה גרידא, לפי מה שנראה לו באותה שעה, לפי מה שלחש לו טעמו שנפגע ונרתע מכל דבר שעשה עליו רושם של מה שהוא נבער או מגוחך או מזויף. כמו בשירה, גם-כן בבקורת, היה פרישמאן ליריקן גמור – אין צריך לאמר בלי נקור וחטוט, בלי אזמלין של נתוח ומאזנים לשקול, אלא אפילו בלי אוביקטיביוּת קרה ודיקנית, הוא הביע רק את הרגשתו ואת טוּב-טעמו, הסיר את הפקק מעל פי המעין הנובע דמיון והתוּל שהיה בקרב נפשו, ונבע משם הקלוח הזך כטל עם טפות של מרה, ורעלוֹ של אמן, משעשע וקפדן, מתרפק ומיסר בפולסין דנורא, וחוזר ומתרפּק,– וצריך אני למתוח קו תחת מלה אחרונה זו, יען כי ההתרפּקות וההתפּנקות היו כעין חותם מיוחד וצורת-מטבע של סגנונו, דרישת חן ובקשת אהבה והתחטאות אל הקורא כמו היו בולטות ומבצבצות מכל שורה ושורה, אבל באמת לא היתה זאת הסתלסלות או התיפּות, אלא רוך ועדן טבעי, שהתמזגו יפה עם קורטוב של לעג ומרירות. השתעשע זה והתפּנק, בלי כוונה מיוחדת, בשלל צבעיו; טוה טוה לו את חוטי-המשי שלו, עם הקוצים הקטנים הטמונים בהם בהתאָמה גמורה עם תכונות מזגו הפּנימי.

ככה נכנס לספרות בספּוריו הקטנים ב“האסיף”: החיים כמו שהם משתקפים באַספּקלריתו של אמן, החיים הפּנימיים שלו, שפוכים מן הלב על הלוח, לא נשגבים ולא עמוקים, אבל נאים ודוקרים קצת, לא עיוּן-פסיכולוגיה ולא מעוף-נשר של הדמיון בתאוּרים שהוא מתאר ובשרטוטים שהוא משרטט ובנשמות שנתן להם צביון ודמות, אף לא חדושים מפתיעים ולשד שופע באפני-הדבוּר, בהרכבת הצבעים ובני-הצבעים ובדרך הוֹלכת המצבוע על-פני היריעה, אלא חוש אֶסתטי דק, לב רגשני, נפש פיוטית, ופעם בפעם לצד הליריקה הנוחה והתמימה – איזו בדיחה עוקצת, איזו שנינה מלוטשת (שמעולם לא יצאה לתרבות מגונה בשל בדחנות מעושה והלצה-בדוחק), ולפעמים הצפת סלון של צונן על ראש מתלהב לבטלה וחסיד-שוטה של איזו שיטה שתהיה.

והלך הלוך והתבכר והתפתח והשתלם. נכנס למערכת “היום”, ובחר לו את המקצוע שהיה מסוגל לו ביותר: הפיליטון, זה הגשר בין העתונות והספרות. ומי איננו זוכר את ה“אותיות הפּורחות” שלו? הוא תפש את עצם סודו של מין יצירה ספרותית-עתונאית זה: הרחוּף והרפרוף, הפּזוּז והרצוּד מבד לבד, רעיפת הרסיסים, הרוח המתרפּק בנעימות על הענינים, שזירת נימי נוגה, שבענותנותם, בלי טענות ותביעות טרחניות, הם, לפעמים, מאירים יותר מן הלפּידים הכבירים; הזעזועים הרכים והקלים; רהיטת ההרהורים והרשמים העוברים; זה הזבוב היומי, הצבעוני, הפּורח; רקמה זו של טפיפות והצלפות, פזיזות ועוקצין – כמה היתה נאה וחמודה, כמה לקחה שבי את לב הקורא! כמה מן השנוי הערב היה ברעננות נחמדה זו, בצחוק קליל זה, אחרי טחינת המאמרים הכבדים והתפלים! לא חכמה יתרה, לא פקחות מופלגת, לא ניצוץ של חריפות ולא גשמים של בקיאות, לא שום מעמסה כבדה מכוח המשא של פיליטון – רק פּטפּוט נעים, ודוקא פּטפּוט נעים זה בפשטוּתו ובבהירותו ובקלותו השיג את המדרגה הגבוהה בצורה אמנותית זו, יען כי השתקפה בו עצמותו והתבטא בו אָפיו הפרטי של היוצר ועומק טבעו הפּנימי: בעל חן וטעם, מפונק, מרחף, נוגע ואינו נוגע, צייר של הרגשותיו שלו, של כל רטט, כל זיז, כל נדנוד, כל נועם-גיל וכל נקוּר-של-מחאה וזעם בנפשו הוא. נפש של “פילוסוף מצחק” ושל משורר עגום ומתגעגע לשמש וכועס ולועג בחשאי וזורק מרה כשהוא נתקל, או כשהוא חושב שהוא נתקל, בצדדים הקשים והקרים של הנהגת העולם והנסיון היומי.

נוסח שגור הוא בפי המבקרים, לאמר על מי שעבד בהרבה מקצועות: אלמלי לא היה זה מתפזר ומפזר את ניצוצי כשרונו לכל צד ומתפרד ומתפּוצץ לרסיסים, אילו עמד על עמדו וכון ורכז את כל עבודתו בתחום אחד בלבד, אזי היה לגאון נערץ ולחד בדרא; ואפשר שיאמר האומר גם על פרישמאן, שהצמצום היה יפה לו, ושיכול היה להיות למשורר גדול, אילו קבע את מושבו על הר-הזמרה בלי רדת ממנו. יודע אני את הפזמון; אבל האמן לא אאמין בו. מי שנוצר בשביל מקצוע אחד, מצמצם את-עצמו במקצוע אחד, ומי שנוצר לעבודה יותר רחבה ומקפת, אילו היו סוגרים אותו בתחום מוגבל, היו ממעטים את דמותו. מעוט-הצדדים, או רבוי-הצדדים, בנפשו של אמן, או סופר, איננו דבר של מקרה והזדמנות, אלא דבר שבטבע, ואמנם פרישמאן היה, בלי שום ספר, משורר מצוין. כתוב כתב שירים פעם בפעם, מנעוריו ועד-עתה, ויש בשיריו קסם נפלא וטהור וחום נעים מלא עדן וזוהר. אין בשיריו לא מרוֹמים אדירים, ולא עמקי תהומות, לא עוז ועצמה של ענקים, ולא מוקדי שרפים – אין בהם לא התרשיש הקדמון האיתן, ולא שירה חדשה,שובבה צוהלת; אבל כל שיר הוא חטוּב-צעצועים, יופי מעודן, ושוב – אותו הקו היסודי: חן. נוזלת לה בת-שירתו מעדנים, בסוד-שיח, בלחש-דוּדאים, בערפּלי-טוהר, בעדנה ורוך, בטעם מפותח ודק, ולפעמים התוּל נאה, חד, אבל חלק. נתון נתן את אשר היה בו: שפעת נהרה זכה, חרוזים חביבים, ענוגים, משתזרים לזר של שירת-יופי לירית, פּנימית, עורגת על ההוד שבטבע אל הרעננות שבחיים, ומתנשאת רק לפעמים אל רום ההתעוררות הקדושה בעיבוּד ענינים היסטוריים. זה הוא שעוּר מספּיק.

כי מוטל היה על פרישמאן לכתוב ולתרגם בכל המקצועות, לכתוב בעתונים, ולערוך במשך זמן ידוע את שבועון-המופת שלו “הדור”. ארבעים שנות עבודה, שהלכה הלוך וגדול משנה לשנה! פתח בטיול, וסיים בעבודת פרך; התחיל דרך חרוּת, כמתעסק בעלמא, וכלה בקבלנות ספרותית, שצריך היה להספיק לזמנים קבועים בחיובים ובתנאים קצובים, שנים חיבוּר ואחד תרגום – בית-חרושת כהלכה! זוֹכרני, שבראשית תקופתו היו המו“לים מתרעמים עליו, שאיננו מספּיק את החומר בזמנו. אלעזר קפלן מ”אחיאסף" היה מתאונן על “הולך-בטל” זה, שאין שום בריה יכולה לעשות עמו עסק מפני השהיות והתרשלות; זקס, המבקר מטעם…, שעסק מקודם בהוצאת ספרים בורשה, היו לו דין ודברים עמו בכתב-יד שחיב היה להספיק, ולא הספיק בזמנו, ונפלה מחלוקת ונשתרבבו סכסוכים, ובחרו בי להיות לבורר-מכריע. עלול היה אסטניס זה, כשנזדעזעו עצביו, להיות לבעל-דברים, שאין מחלוקת ודין עמהם מהענינים הנעימים מאד. אבל מצד ההספּקה ושעור העבודה, דומני שבמשך הזמן הלכו טענות שכאלה הלוך וחסור, יען כי כמות-העבודה של פרישמאן מעוררת השתוממות ממש. אחרי תקופת “היום” ופטרבורג, שהרחיבה לצד ידוע את אופק הסתכלותו ונסיונותיו ויחסיו עם הסופרים והקהל, ישב – אם לא יַשְגֵנִי זכרוני – כשנתים בברסלוי, וקרא ושנה, וכנס נכסי-רוח חשובים, והעשיר את ידיעותיו, ומאז ואילך היה לאחד המספּקים היותר שוֹפעים של “אחיאסף” ושל “תושיה”, ואחרי-כן של כל מיני הוצאת ספרים. הוא היה באמת כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. תרגם את ברנשטין, תרגם את ליפּרט, תרגם ספּורים מצוינים לעשרות, נתן את “צרתּוּסטרא” של ניטשה – המרגלית היותר יקרה במחרוזת תרגומיו – חבר בעצמו שירים וחזיונות וספּורים קטנים, שהמובחרים שבהם עולים למספר כרכים, כתב פיליטונים הרבה ושיחות ו“מכתבים על-דבר הספרות” ועוד ועוד – נעשה, ברבות הימים, לשקדן ומתמיד בעבודה, ויהי לעמוד התווך בהוצאותיו של שטיבל כעורך וכסופר וכמתרגם – הרי עצל, הרי “הולך-בטל”!

צריך היה לכתוב על כל תקופה ותקופה מחייו ועבודתו של פרישמאן, אלא שלא הגיע עוד הזמן. בשביל כך, מן הצורך יהיה לחלק את החומר הכביר למקצועות ולבחון את כל מקצוע ומקצוע לבדו, פרישמאן כסופר צעיר, פרישמאן בשנות הגבר, פרישמאן בתקופת הבּכּוּר השלם בהתחלת הזקנה, פרישמאן המשורר, פרישמאן הפיליטוניסטן, המספּר, המבקר, ואפילו בעבודת תרגומיו סוגים סוגים, תרגום ספרי-מדע ותרגומים מן הספרות היפה, שמקצתם יצירי-אמנות עומדים וקיימים לעצמם, ולברר את הניצוצות הזהרוריים הדקים מן הדקים ולערות את המקוֹרות העמוקים של נשמתם ואת סוד מלאכת-המחשבת של דבשם ועוקצם, ולהעיר גם, בכל חומר הדין, ולא בסברה גרידא, אלא בעומק העיון ובמראי מקומות, על מה שיש במקצתם מן הרפיון והגרעון. לפי-שעה הרי זה רק רושם כללי, שיסודו ועיקרוֹ בהתחלת תקופת פרישמאן.

עוד לא שלמוּ,ולא במהרה ישלמו, ימי האבל על פטירתו של הסופר העברי הגדול הזה. כל עבודתו של זה, כל עיקרוֹ של זה היו הופעה רוחנית רבת-הצבעים, הרכבה נפלאה של כשרונות מצויינים, מעין נובע של עידוּן וצחוּת ויופי וחן. הופעה זו חלפה ואיננה, מעין זה נסתר. הרי זו אבדה שאין לה חליפין, חסרון שאין לו תשלומין, ובשעה שנפזרו עצמותינו “על שבעה ימים”, וכש“גלתה סנהדרין” לברלין, ואכסניה חדשה קמה, והוא בעצם המרכז החדש לעבודת הספרות העברית, ובמדרגה היותר גבוהה של פריתו ושגשוגו, ובאמצע העבודה, כשמוחו צלול ומעיני שירתו מפכים ועטו שנון ומבריק, וכשהקהל מצפה לספריו – נקרע מתוכנו פּתאום – הרי פגע וצרה שיש בהם מן האכזריות הטרגית! חלמתי-רקמתי בדמיוֹני: אדם זה יעבוד עוד עשר – חמש-עשרה שנה, והוסיף להעשיר את שפתנו ואת ספרותנו, ועולמנו העברי יוסיף להתבּשׂם מפרחיו ומפרותיו המשובחים, ואחרי-כן יבנה לו בית קטן ולבן על שפת ים כנרת, ובילה שם בהוד השלוה את ימי-הזקנה הנעטרים-כבוד. לא נתקיים החלום הזה. ניתק חוט-ההמשך, וניתקה גם נימה אחת בקרב לבי… חוזרים ונעוֹרים זכרונות הנוער בכל כוחם ולוחצים את הלב במלקחים, ואף אמנם ההגיון גוזר, שמאורעות כאלה קרוּ ויקרוּ ועל כל אחד מאתנו תעבור כוס, וסוף-סוף לא חי פרישמאן לריק ולא מת ולא ימות עוד ימים רבים ברוחו, כי פעליו חיים וקיימים, לא עומדים דוּמם כאבן-בכוּת, כי-אם פורחים וצוהלים ומשחקים בחדוה רעננה וביופי וחן – בכל-זאת אָנוּש הכאב.

---

שלמה זיינוול ראפאפורט

מאת

נחום סוקולוב

א.פגישתנו הראשונה

ברן, בירת קהילת שוויץ, תרס“ב¹ – סרתי שמה כאורח נטה ללון, ולשם עסקי משפחה. אז, באחד מימי מגורי שם, הוגד לי, שכינוס עממי, עם נאומים, הרצאות, ויכוחים ומשא-ומתן וכו', בסידורה של “הקולוניה הרוסית”, עומד להתכנס שם באולם פומבי הגון; וש”אורחים מתבקשים לבוא“. “מושבה רוסית” – כך קשקשה איסטרא זו בלגינא כדי לשבר את האוזן; לאמיתו של דבר היתה “מושבה” זו, בראשה ורובה מעין “קהילה קדושה” של יהודים: סטודנטים וסטודנטית מישראל, אשר ברוסיה היתה גדורה דרכם, לבלתי היכנס לאוניברסיטאות, אך בשוויץ נכנסו – וגם הבחורים והבחורות, שהתקינו עצמם לכך; מהגרים-מדינאים, קצתם קברניטי כיתות מעבר, קצתם שואפים לעלות למדרגה זו להבא; הרבה מלומדים אישי-ספרות; המון עתונאים שמלאכתם קבע, או ארעי – בקיצור: “אינטליגנציה” יהודית-רוסית! היא היתה מתובלת גם בתבלין ופרפראות מחוץ: לפרקים, באי-אלו רוסים מן השורש, “יוון שביוון”, אנשי שם מן השמשאל; עתים, ביחידי סגולה, אורחים דאיקלעו לאתרן, או תושבים קבועים מכבר מבני ארצות אחרות; לפעמים גם גויים גמורים מבין בני שוויץ עצמה, אשר חיבה יתירה נודעת מהם ל”המושבה"; וחוץ מזה, “העולם”, הרגיל אצל כינוסים וגנוסיות, המון באים “לראות בחזון”, לראות ולהיראות; גם לחטוף ולקלוט “מלה מעלייתא”, לחלקה ביעקב ולהפיצה בישראל, אילך ואילך.

העולם היה אז ער ועונה לגבי אספות והרצאות, הרבה יותר מאשר עכשיו. הראינוע טרם יהיה בארץ. גם העתונות היתה בחיתוליה; וסוכנויות – מאן דכר שמן?

הגויים נקראו להשתתף, ביחוד משום פרסומא גיסא ו“לתפארת המליצה”, כמו שהיו הבריות אומרים בפטרבורג: " יהודי פלוני מזמין לחתונה עם גיניראל“, ז. א. שבין הקרואים לסעודה של חתונה יופיע בעזה”י, גם גיניראל רוסי. היו גיניראלים, שנתמחו בכך: גיניראלי-חתונות של יהודים; לא הצביאו, לא טיפלו בחיילות, לא עשו מלחמות ולא שפכו דם, אלא… לחכו את הפנכות עם הדגים הממולאים; ומתן שכרם היה בצדם. “הגיניראל” היה חלק של סדר השולחן-ערוך, דאיתקריא “מני”, וסיפק אותו הקבלן יחד עם כל המעדנים והמגדנות; והיו גם גיניראלים אוהבי ישראל קצת; קטיגורים שנעשו סניגורים, ושבאמת נרככו פורתא במזמוז של ליברליות. מאליו מובן, כי מדרגת הגויים אוהבי ישראל בקרב הסביבה האינטלקטואלית בארץ מנומסת וחפשית כשוויץ, היתה גבוהה יותר, לאין ערוך. אבל המדרגה של ההתבוללות, אפילו כשנעשתה על טהרת הקודש של אנושיות ואף סוציאליות, ואולם, סוף סוף, התבוללות – מסקרדה זו לא היתה בשל זה חסרת שרטוטים של גיחוך ותפלצת. אירע לי פעם – ב“מושבה” אחרת, בציריך, לשמוע באסיפה דו-קרב ויכוחי בין שני דברנים: אחד בפטיש יפוצץ סלע – בשם הפולנים הימנים, האדוקים; ואחד בסער מתחולל – בשם מפלגת איכרי פולין, המעמידים את כל השאלות על שאלת קרקע. האחד היה מנהיג של הסטודנטים הפולנים – “קנאקער” איום ונורא, ומרעיש עולמות באותו קורטוב של פולנית, שהקנה לעצמו–: חיים ראובן ממאקאווי, בן מוזג ובחור מבית המדרש; והשניה היה – “אכסטרן” מנובי-דבור הסמוכה לוורשה, מחסידי ראדזימין – מין פגע-רע, שהטרידני בגרפומניה פולנית שלו בוורשה. שניהם שינו, כמובן את שמותיהם, את לשונם, ועד כמה שאפשר, גם את פרצופיהם; וכלום אני חושד בהם, שלא היו “נלהבים” באמת, זה בכה וזה בכה? חומר זה שלנו הוא מין נעורת, שכל אש מהבהבת בה. ההתבוללות, בכלל, היתה מן השפה ולחוץ; ענין של תרגיל שפה. די היה לו לבן המוזג, בחור מביהמ“ד במאקאווי, שלשונו תמהר לדבר פולנית, עם צעצועי פרזיאולוגיה שקלט מן העתונים – לקפוץ בראש מפלגה פולנית עממית, דבר זה דומה לחוצפה, והגויים מרגישים בו כמו בחוצפה; אבל זוהי טעות גוי” אין זה אלא… חוסר שרשים – גלות! אנו יוצאים במחול בכל החתונות ומכרכרים ביתר ההתלהבות מן המחותנים עצמם, מפני שאין לנו חתונה לעצמנו, אנו מפריזים יתר על המידה יותר מדי. “יותר” זה, סרח-עודף זה – הוא הוא הקוצו של יו"ד הבולט והדוקר. אילו ידעו המתבוללים את העסק שלהם, צריכים היו להתנהג בענוה ובחשאי; אבל הדם היהודי קל ומכעכע ועובר על גדותיו ודוחף.

היתה עוד אבן-שואבת מיוחדת בשבילי, באותו כינוס של ברן-תרס“ב. אמרו לי, כי שאלת-היהודים, מן הצד הלאומי, עומדת שם לדיון; במלים שונות: כי “המושבה” תקבע את עמדתה כלפי הציונות, בחיוב או בשלילה. דבר זה כבר נגע בי “עד החומש”. אנוכיותי כבר היתה קשורה אז בהציונות הלאומית, וחשתי בנפשי שתובעים אותי לדין. הימים ימי תקופת ההוד של ברן, ושל “המושבה” אשר בה. שנצלי (אז גבעה אחרת) היה ההר הטוב, אשר מנקיקי סלעיו מפכים מבועי בדולח, ויפצו מעינותיהם חוצה. מבחר-המוחות, כל-בו של כשרונות, מרכז רוחני, תל-תלפיות לחלוצי תנועות ותחיות בארצות רבות, מקלט לנשמתין דאזלין ערטילאין משבעים אומות. בית-היוצר להרבה מן המהפכות שהתרגשו לבוא, משתלה לצמחים ראשונים, לטפחם כאן כדי לנטוע אותם במקומות אחרים. מלתא זוטרתא: “עיר הדובים”, תרס”ב?

הלכתי אל האספה ברגש כיהודי לבית-הכנסת ליום-הדין. לבי דופק בחשקה, אזכה או אחזיב בדין של “ברן? כנסתי כאחד העם (שלא לומר: כשה מן העדר). לא זה בית מדרשי, זה לא “שטנדר”י, ולא זה כסא רבנותי. בנחיתות-דרגא זו יש קורת-רוח קימעא. אתה יושב בקרן זוית שלך ומקשיב. ואין מפגינים לכבודך. אתה טועם טעם “קהל”, ואתה מרוצה להיות פעם “עולם”, ולא יותר. האולם היה נהדר אבל לא הפתיעני: “האולם האנגלי” ברחוב נובו-ביניארסקא בוורשה היה מרווח יותר. הייתי נואם שם כמעט בכל מוצ”ש, בתור שושבין של חתונה או תנאים, כי באופן אחר אי-אפשר היה לסדר אספות ציוניות. גם האולם בברן לא הטיל עלי אימה יתרה: “שלום עליכם”, עליכם-שלום“, ו”אתם בני ישראל לא כליתם“. אותם היהודים שלי, שאני מכירם מביתם, משופשפים ומלוטשים קצת. אבל אותם היהודים מרחוב נובו-ביניארסקא בוורשה, או מן חצר בית הכנסת שבווילנא; ומה נעים, שאין צורך בהתחפשות ובחתונות מזויפות כמו בוורשה, בווילנא ובקיוב – תרס”ב, אלא טול ודבר “כמו שהחרטום גדל (הדלת צרויה) לך”; ואין גוי, אף לכשיתבקש, לרפואה. ואולם בתחילתו – היה בו מעין טעם עולם הבא לגוברין יהודאין כמונו.

השאלה שהיתה מנסרת אז באותו עולם-זוטא, היתה: אם היהודים הם עם, או לא? ידוע, שכמעט שני דורות ישבו על מדוכה זו, נתקשו, נתחבטו, נתלבטו; ולא היה קץ לשקלא וטריא. זה היה הציר, שעליו סבב הכינוס של “המושבה הרוסית” בברן. האויר בהאולם זמזם מהתרגשות. זרם חשמלי עבר מן הקצה אל הקצה, וכשהופיעו אושפיזי עילאי: בא ליוב דייטש, אחד ממיסדי המפלגה הסוציאל-דימוקרטית ברוסיה, סגן עורך העתון “איסקרא”, וזה מקרוב ברח ונמלט מארץ גזרה סיביר דרך יאפאן ואמריקה. זאת היתה מנוסתו השניה, והצליח ובא בשלום לשוויץ. הוא היה מעין רבי זקן וסבא קדישא של המפלגה. הוא עורר את הלבבות בנאום רוסי נמלץ מאד. אמרותיו היו עשירות וביטוייו הרוסיים כפרץ רחב באו. הוא לא נגע בשאלת היהודים, אך השקפתו היתה ידועה, כי אל ליהודים לעשות להם מדור בפני עצמם. – מדם השמיע דברים קשים כגידין. תמציתם היתה, כי לא להכינוס הזה לכוף הר כגיגית על היהודים להיחשב כעם או לא, אך על העם בעצמו לשפוט ולבחור דרכו, ולפי ידיעותיו הוא, לא עלה הרעיון על לב היהודים להתחשב לעם, ועל כן גער בהחברים המעוררים את השאלה הזאת לסכסך איש ברעהו ומפלגה בחברתה ולהחליש את מרץ מלחמת המעמדות. סגנון לשונו לא היה סגנון של לשון גילוי דעת, אשר כל בן מפלגה מודיע בשם מפלגתו, כי אם בסגנון לשון פקודה, ובקול נגיד ומצוה ובחרב-פיפיות הרחיב את המדורה. ככה נלחמו בעלי הלשון מלחמת תנופה איש ברעהו, ומי-מריבה היו למבול זרם שוטף בשאון ורעם. נשמעו גם דברי קנטור ואיבה ברוח פסקנית ובזלעפות רגש. סטודנט רוסי ובצואריו עניבה אדומה כאש, חגר שארית חמתו, ויכל את כל חציו ב“הריאקציה” הנועזת “להעמיד צלם בהיכל” – להכניס למקום קדוש זה את ה“אנכרוניזם” של אומה יהודית, שאין לה מקום ב“דור דעה” זה. הוא היה איש שפתיים וחד-השכל, וינתח לנתחיהם, ויבקר קשות את נאומיהם של הנואמים שקדמוהו, ויפצר בהיושב-ראש להוריד את השאלה הזאת מעל הפרק ולעבור אל סדר-היום. על זה השיב היושב-ראש תשובה קצרה וחדה כחודו של איזמל, שאי-אפשר לעבור אל סדר-היום, היות וכל סדר-היום הוא רק השאלה הזאת, ואין זולתה, ושאותו הנואם צריך לקרוא בהתחלה את התכנית של הכינוס, ואז הנקל היה לו לראות, מהו תוכן סדר-היום. במסירת מודעה זו נתן המקשן את מחי-קבלו, ויצעק בחמתו: " אין אני נשען על אותיות מתות, ואחת היא לי מה כתוב בפתקא, אני עומד על יסוד שיטתנו, וממנה לא אמוש“. הנוער כיבד את המוחה במחירות כפים סוערות. זלמן, חייקל, טודרוס, יענטיל, דוואסיע, בשמותיהם וכינוייהם החדשים לא הסכימו שהם עם מיוחד. ראיתי שם אחד מבעלי הטובות גבאי צדקה מיהודי אשכנז, ש”הואיל" לבוא גם הוא, וכנראה מתנועותיו ומתנופות ידו – התענין מאד, וגם הוא לא הסכים בשום אופן. “שווייצרים אנחנו” – געש ורעש. הוא בא לפני ארבע חדשים מעיירה פולנית ממדינת פוזנא.

כלו טענות הקטגורים, ואיש אחד מן היושבים בהשורה הראשונה קם וביקש את רשות הדיבור. הוא היה בעל קומה נמוכה מבינונית, פניו הביעו עינויי נפש, רוך וחנינה, עיניו תכולות-אפורות רובות זיקים של נועם ומתיקות, קרחה קטנה מתחילה מתפשטת על הקדקוד, בתלתלי ראשו ובזקנו המחודד זרקה שיבה, כנראה מוקדמת (הוא היה אז זקן למראה עינים, ורווק כבן עזאי, אבל באמת היה גבר בגוברין, ומרבה לטייל, דרך נימוס, עם עלמות, וכעבור עשר שנים מאז נשא עלמה צעירה לאשה, ויחי עמה באושר משפחה), קלסתר ענוותני-ענוג, שפתים דקות-מפונקות כשפתי משורר, דל-בשר מאד, לחייו צנומות, כמעט צפד עורו על עצמותיו, ביישן ונבוך קצת, כולו הכנעה ותמימות. כנראה היה מוקף ענני-כבוד מצד המסובין כאן, וחביב על סביבה זו; ניכר היה שמתיחסים אליו בדרך ארץ יותר מן הרגיל; משמע: ארי שבחבורה, בעל זכויות מיוחדות, שמרשים לו להשמיע גם דעות אחרות. “תנא-ופליג”, מפני שאין מסרבים לגדול. הוא נתקבל בזמזום של רצון, שנפזם גם ע“י הנוער המוחה, כאילו נשפכו פלגי שמן על משברי-ים זועף. גם אותו מלאך-רע, שרצה לבטל את סדר-היום, בעל כרחו המתיק את מרירות זעם פניו, ובדח ונתפייס. ואמר אותו מר-קשישא-מר-ינוקא בקול של לומד גמרא, ובשפה רוסית צחה: – רבותי, הריני נוטל רשום לספר לכם מעשה נס ששמעתי מכבר, ובבקשה מכם להטות לי אוזן למספר רגעים. – ככה פתח בהברות רבות ורפויות, שנשמעו בתחילתן בנחת, ורק אח”כ התחילו מתגלגלות ובאות ביותר כח, לא בשרים-תרועה של הדברנים המפלגתיים, שמלאכתם בכך, אלא בכוח הכרה עמוקה ותמימות ניכרת: – מעשה באיש שנפל למשכב, והיה בן יחיד להוריו אשר אהבוהו אהבת נפש. מחלתו הלכה הלוך וכבד. האם האומללה כילתה את כל כוחה להציל את בנה, הרופא כילה את כל חכמתו ועמלו, בשקידה וחריצות לאין רץ, ולא הצליח. החולה שכב למעצבה כגל של עצמות, אפפוהו חבלי מות, השבץ אחזהו, דפקו כמעט חדל, וכאשר הפכו עליו ציריו, הוגשו ידיו ורגליו כמו לנחושתים, ונשימתו נעשתה חלושה, צרודה וכבדה. לב האם התכווץ מיסורים נוראיים, כל יצירי גוה רעדו מחלחלה ויגון מדכא, וכמעט יצאה מדעתה למראה המות, שנראה ממשמש ובא לקרוע ממנה את בנה יחידה, אשר בו דבקה נפשה, והוא כל נחמתה ומשענתה בחיים. מה גדול כוחה של אהבת-אם! עוד פעם הבהילה את הרופא, והרופא בא, ויבדוק את החולה, וימשש ויגשש, ואחרי כן הוריד את עיניו, ויאמר אל האשה בשפל-קול ובהשתתפות: “אין עוד עצה, גברת נכבדה, אבל היכוני בעוז-רוח לשמוע את האמת אשר אני אנוס להגיד לך, בנך הולך למות, ולא יאריך לחיות משעה אחת לכל היותר. כלה-נחרתה!” הרופא חמק עבר, והאשה נבהלה מאד, ואולם לא נסוגה ולא עזבה את מיטת בנה, ולא הסבה את עינה ממנו אפילו לרגע אחד. דומיה עמוד ומעיק. עומדת האשה בלב נשבר וקרוע לגזרים על יד מיטת בנה ההולך למות, וטיפות טיפות של דמעות רותחות נוזלות מעיניה, והנה קרה דבר-פלא: פתאום התהפך החולה בחבליו על ערש דוי, נפלה עליו תרדמה, ונדבקו שמורות, ושינה תקפתו ויישן: ונדמה לאשה שרווח מעט להחולה. עברה שעה – והוא ישן, שואף ונושם – עברו שתים-שלש-ארבע שעות – והוא ישן. ומראה פניו לא רק לא נהפך למשחית, אך להיפך, נדמה לה להאם, שמראה פני בנה מוסיף גוון ואזיל חוורא ואתי סומקא, ולחייו הצנומות והכחושות מתמלאות ומתכרכמות קצת. ככה עבר הלילה במנוחה ובתוחלת. בבוקר כמו פלג של אורה שטף זרח בעולמה של האם השוקדת על מיטת בנה, ורצה אל הרופא, ובישרה לו, כי לאושרה ולשמחתה הוטב מצב החולה. כי אמרה בלה כי בהשתנות המצב אולי יצוה הרופא לתת להחולה תרופות אחרות מתאימות אל המצב החדש. הרופא הקשיב לדבריה וקפץ ממקומו כנכווה ברותחין, וזרק אל האשה סקירות של זעם: “לא יתכן ולא יתכן!” קרה ושינה ושילש, כשהוא מדפדף בספר-רפואות שלו; ותפצר בו האשה מאד לבוא ולבקר את החולה ולראות בעיניו אם נכון הדבר או לא, ויבוא אחרי האשה, וירא את החולה ויתבונן אליו, ושב מששהו וגששהו, ויאמר: “נכון הדבר, חי חי הנהו, אבל על פי חכמת הרפואה הוא מת ועבר ובטל מן העולם” – איתמחא קמיע, ואיתמחא שכיב מרע!" – “כן רבותי” – סיים האיש את דבריו, בהרימו את קולו מעט יותר – “אתם גוזרים כליה על העם היהודי, ואולי נכון הדבר “על פי חכמת האקונומיה”, אבל, במחילה, שוטים שכמותכם, עם ישראל חי, והוא גם הולך ומבריא, והולך ושב לאיתנו, לא את נפש העם אתם קובעים, את נפשכם אתם קובעים!”…

נזדעזע האולם. לא מחיאות כפים ולא מחאה וניגוד אלא זעזוע, הדהמה, מהומה. הנאום קלע, כנראה, אל השערה ולא החטיא. שמעתי קולו של אחר מן החשובים ביותר קורא – בהשפה הרוסית, שהיתה השלטת בימים ההם במקום ההוא: “איטו אופאסנוייה סלובייצ’קו טובארישץ' אנסקי” (זוהי מלה קטנה מסוכנת, חבר אנסקי). אם זכרוני לא יטעני, הקורא הזה היה העסקן המפלגתי המצוין, הסופר והפילוסוף – שרא ליה מאריה! – חיים ז’יטלובסקי.

וחסל. לא היו נאומים עוד. לא הגיע הדבר לידי הצבעה והחלטה, ברם, הכינוס ההוא היה רב-משקל, והנאום של אותו זקן-צעיר – אשר יותר משהיה מבקר ומנתח, היה מצוין בלבביות מיוחדת, כאילו נואם זה הוא “רב חסד – מטה כלפי חסד” – היה מאורע.

פניתי אל שכני בשאלה: – מי הוא זה? – העמיד עלי פנים תוהים. – “היתכן שאין אתה מכיר אותו? הלא זהו, סמיון אקימוביץ'!”; בושת-פנים כסתני להתוודות, שאינני יודע, מי הוא סמיון אקימוביץ‘. אבל חשתי הכרח נפשי ללחוץ את כפו. נדחקתי דרך ההמון הרב, ונגשתי אל סמיון אקימוביץ’ ותקעתי לו את כפי. זאת היתה פגישתנו הראשונה. מן השעה ההיא היינו לידידים. המפלגתיות חצצה בינינו; אבל מן השיחה, שהיתה בינינו ביום המחרת, נתחוור לי, שמרובה מידת הדברים המבדילים, היינו כמעט בני גיל, הוא היה בן ארבעים, ומראהו היה כבן שבעים – כרבי אלעזר בן עזריה.

ב. כיצד שלמה זיינוול נהפך לסמיון אקימוביץ'?

בימים ההם היו התהפוכות האלה מעשים בכל יום; הנוסח הרגיל היה – “הציץ ונפגע”. הגויים, ואלה מבינינו שהתרגלו לכתוב ברוח הגויים, סיגננו את הנוסח הזה, ומרגלא בפומייהו לאמר: פלוני נתחנך לרבנות, ונזרקה בו מינות וכו‘. זהו הפזמון השגור. באמת – או כולנו נתחנכנו לרבנות, או איש מאתנו לא נתחנכנו לרבנות. רק הגויים, הרגילים בחינוך תכליתי, למקצוע מסוים, שאינם יודעים מה היה לימוד הקטנים והגדלים אצלנו – באמתית אופיו, כמנהג ישראל, רגילים הם לקבוע את “המסמרות” האלה. לא מדויק יהיה הדבר אם אגיד, ששלמה זיינוול נתחנך לרבנות; ולא מדויק יהיה, אם אגיד, שלא נתחנך לרבנות – נתחנך כמו שכולנו נתחנכנו, בבית-אב, בחדר, בביהמ"ד, כמו שהיו ברחוב היהודים הוא נולד בש’ תרכ“ג² בוויטבסק. זוהי עיר עתיקה, בסוד הדורות של עמי הסלבים, כמעט בת אלץ שנים, ובסדר הדורות שלנו ג”כ כמה מאות שנים. יושבת על שני נהרות, הדווינה המערבית והוויטבה, לפנים – מטרופולין של רוסיה-הלבנה, בימים ההם כששים אלף תושבים, וכמעט מחציתם יהודים. עיר רבתי מסחר, תעשיה, מלאכה וכל משלח-יד. הרבה יהודים סוחרים, קבלנים, חנוונים, בעלי מלאכה; במובן הדתי ובחיי יום-יום – שוכנים לבדד, רחוקים וגדורים מן הגויים, תחת עול מלכות הרשעה. פעם בפעם גזרות ופורענויות – ומגור מסביב; בהעבר הרחוק – סלע המחלקות. לפרקים שדה מלחמה בין רוסיה ופולין, בין רוסיה וליטא. במעמקי-שכבות האוכלוסיה בכפרים אלמנט לאומי רוסי-לבן תוסס, ואולם בהערים ובדורות האחרונים – תקיפות של ריסוס (רוסיפיקציה) רשמי ברוח של רוסיה רברבתא (וויעליקורוסייא), עם מוסדות איתנים של פרבוסלביה שלטת, ועם שלטון רחב של ביורוקרטיה אימפורטית ברובה: ורק אלה שנועדו והורגשו לאוכלוסי ישראל. דרך צינור זה באו הרוחות המנשבות ברוסיה רברבתא, באמצעות ספרים ועתונים כתובים רוסית, באו – ונגעו נגיעה קלה גם במקצת מן המקצת של יהודים, בכמה מן הצעירים.

שלמה זיינוול נתגדל באדיקות ובין חסידים. עד שנת הי“ז לימי חייו לא למד דבר זולתי גמרא ופסוקים, ולא קרא ולא שנה ולא דיבר בשום לשון, זולתי אידית. בחור כהלכה, מדקדק במצוות ואדוק. אך בשנתו הי”ז התחיל לעסוק בלימוד שפת רוסיה. זאת היתה נקודת המפנה. אין צריך לומר, למשל, בין יהודים ספרדים, לא יובן הדבר הזה כל וכלל, אם יסופק שאדם התחיל מדבר בלשון זו או אחרת ושיהיה לשינוי זה איזה ערך כל שהוא – היהודים הספרדים הם עולם בפני עצמו! – אלא גם ליהודים בגרמניה יהיה זה דבר סתום, כי יהודי גרמני יכול להיות אדוק – ומדבר גרמנית צחה כגיתה, או חפשי – ומדבר בלשון עלגים; אבל בוויטבסק בשנת התר"ם³ היתה זאת נקודת מפנה. בחור-חסיד שהתחיל לדבר רוסית – נפרד מן החוג שלו, ויצא לתרבות אחרת.

יש רק קו אופייני מיוחד ביציאתו של שלמה זיינוול מן החוג החסידי, הוא התחיל, כמעט בעת ובעונה אחת עם לימוד השפה הרוסית, ללמוד שתי מלאכות: מלאכת נפח ומלאכת כורך ספרים. שתי מלאכות על שום מה? כנהוג שבעולם מי שלומד נפחות לומד נפחות, ומי שלומד כריכת ספרים לומד כריכת ספרים, ואין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. היתה כאן כוונה יותר כללית, לאו דווקא לשמש במלאכה מסוימת, זו או אחרת, אלא למצוא מקור מחיה מעבודת הגוף, ותהא איזו מלאכה שתהיה. ברור הדבר, שהכוונה הזאת באה מתוך אידיאולוגיה ידועה, וזה הדבר: האידיאל של שיתוף-נכסים מצא לו מסילות אל הבחור-החסיד בוויטבסק, בלי ספק מתוך ספרים וחוברות שקרא בהשפה הרוסית, וכבש את מוחו ולבו, לא רק עד כדי התפעלות והתלהבות, לא רק עד כדי להיות למשתדל, למטיף ולסדרן בשביל עניין זה, ולאחד הנביאים המפגינים והמתריעים בעד אחרים, אלא עד כדי סידור חינוך עצמו והכנת עצמו הוא, ובשביל קיומו כפועל – לא היתה זאת, איפוא, כמו שראינו אצל רבים זולתו, הסתגלות לשונית קפואה ושטחית, אלא יחד עם זה, התקשרות נפשית ומעשית עם האידיאל של עבודה עצמית, לקיים מה שנאמר בכל אותה השיטה האידיאולוגית, אשר קלט מן הספרים. הוא היה לא רק “נאה דורש” אך גם “נאה מקיים”.

כנראה, קשתה עליו ישיבת כרכים כוויטבסק – לרגל המכשולים שעמדו לשטן על דרכו בקרב המשפחה האדוקה, אשר לא נתנה לו לבצע את מחשבתו ולסדר את חייו כאוות נפשו; קלויז-החסידים עיכב; הסביבה היתה אויבת ועוינת, ואולי גם אימת הבולשת; על כן יצא והתחיל לנדוד. בשנת תרמ“א⁴ אנו מוצאים אות בעיירה ליוזנא. נכנס לתוך מה שקוראים בלשון המליצים “כור העוני”, ברם זה היה כור עוני ממש. הוא לא מצא שם עבודה של נפחות או של כריכת ספרים אלא ככל בחור עני “התפרנס” מנתינת שיעורים, בוודאי להוראת השפה העברית, ואולי בעיקר הרוסית. בשביל ליזונא היה שלמה זיינוול בלי ספק “מרא דהאי הילכתא”. לפי מנהג הלשון אז, הגדירוהו בשם “משכיל”. העניין של שיתוף נכסים היה חוץ למקומות בליוזנא, כי לא היו נכסים, ולא היה מה לשתף; אף בולשת לא היתה שם, זולתי שניים-שלושה שוטרים בפרהסיא, אלא בולשת אחרת היתה; בולשת הזקנים של הקב”ה, כנגד ההשכלה. פגעו בו קנאים וקצפו עליו קצף רב וזרקו בו מרה, כשהפתיעוהו ותקפוהו כשהוא קורא – שומו שמים – את הספר “חטאת נעורים” למ“ל ליליינבלום שנתחבב אז מאד על זאטוטי המשכילים, עזב את ליוזנא ואת שיעוריה והלך בש' תרמ”ב⁵ לדיאנבורג, ושם עסק במלאכה, לא בחישול ברזל ובתנופת פטיש על הסדן, אלא במלאכתו השניה הקלה יותר: בכריכת ספרים. כאן הגיע לפרשת דרכים, ונכנס לתוך המפלגה הסוציאליסטית הרוסית.

ככה נעשה סמיון אקימוביץ'. מילא, סמיון הוא תרגום (חפשי מאד) משלמה זיינוול; מה היה שם החסיד – בצל שדי יתלונן! – שזכה להיקרא: אקים – אנשיל? או יעקל? – אינני יודע, ואין נפקא-מינה. בכל האופנים “אקים” לא נקרא.

ג. אורח חייו במפלגה הסוציאליסטית

שלמה זיינוול ראפאפורט הוויטבסקי היה מימי עלומיו באמנה עם המפלגה של האינטליגנציה הרוסית, שעזרה להמון האוכלוסין עזר חמרי ורוחני על ידי הסוציאליות, ולא זז ממנה כלמלוא הנימה ולא חדל לעשות מלחמה ככל אשר השיגה ידו, בהממלכה החטאה עד רדתה, ולבער הרע מקרב הארץ. בתור אדם הגון ומהימן ושואף אל סידורם, ליכודם וגיבושם של האלמנטים החברתיים, בכיוון למטרת גישום האידיאל של שיתוף-נכסים, היה מסור באופן בלתי מותנה להמפלגה שלו בכל הנודדים שנדד; ואלם ככל איש הוגה דעות שנא את הכיתתיות ואת המפלגתיות, עם צרות האפקים והמועקה והמחנק שלהן, המעוותות את בלתי-האמצעיות ומסכות את רצונו החפשי של אדם בשעבוד לתעמולה. הרוח הרומנטי שהיה בטבעו, משך אותו מן הסוציאל-דימוקרטיה השיטתית, האיטית באטיות מדעית, אל הסוציאל-ריבולוציוניות הרוסית, שהיתה מלאה רומנטיקה, אחריה נמשך זיינוול בנשמתו החסידית, כחוזה בעל חזיון. בהרבה פרטים נבדלה הס.ר. מן הס.ד.; אבל ההבדלים התכניתיים ביותר היו: א) הס.ד. היתה מפלגה עם תכנית קבועה, מודרגת, מתמדת, שכלתנית-ראציונליסטית, חותרת עד המטרה האחרונה, בלי קפיצות, שואפת להתפתחות, בארצות שבהן חוקה (קונסטיטוציה) שלטת, א“י אמצעים חוקיים, כמו על ידי בחירות ועל ידי חברים בבית המורשים וכדומה, ובארצות שעדיין אין בהן שום התחלה של ממשלת-עם, שאיפה משותפת עם הליברלים כלפי משטר פרלמנטרי וכו', בשעה שהס. ר. לא הסתפקה במועט של אמצעים נוחים ואטיים תפלים וקרים אלה, וחשבה לנכון להורות “הוראות שעה”, ולא רק התירה את הרצועה אלא גם עוררה ל”מעשי נחשון", לאמצעים של התמרמרות והזדעזעות, ולמלחמה בלתי-אמצעית כנגד הכוחות התקיפים. ומתוך כך היו בה דו-פרצופים: סוציאליות כרקע ומצע תכניתי, כמין בסיב כיוני, ומהפכנות – כבסיס מצוין בעוז וקוממיות, בשפעת חזון יתרה, בתכיפות ההתקפה ובקשר הדוק עם פגעי היום ותלאותיו. זאת אחת; ו-ב) הס. ד. היתה, גם כאסכולה-של-דעות, גם כהסתדרות בינ-לאומית, בה בשעה שהס. ר. היתה רוסית שברוסית, תוצרת תנאי החיים והעם והממשלה של רוסיה, תגובה בשיעור מה, רגש של בחילה לגבי האוטוקרטיה, שהיתה מהפכנית גם היא לפי דרכה וכלפי מטרותיה – בפריצת כל הגדרים, ובהשלטת האגרוף ללא גדר ורסן.

אפס כי במעשה תכסיסי אחד נפגשו ונתאחדו שתי התנועות, והוא תכסיס “ההליכה אל העם”, שהיתה הלכה למעשה ילידת שיטת העמוניות (“נארודניצ’סטבו”). לא היתה זאת אמצאה חדשה סביב לשנת תר“ם⁶, אך קדמה לבוא. מראשית תנועות החופש ברוסיה היתה האינטליגנציה עושה במחשך מעשיה, ותשם סתר פנים לה, ודבר לאט עמה, לעורר בקרב המון העם את רגש הכרתם המעמדית ולהבזות בעיניהם את ממשלת העריצים, ובשביל כך – להורות דעה לבני דלת העם, וביחוד להאכרים, ולהביא חכמה בלבם, למען ידעו, כי הם עשוקים ורצוצים, ואז יקומו למרוד – ומלאכים יחפזון מן האוניברסיטאות ומן “המושבות” של המהגרים בחו”ל אל המון העם ברוסיה, וחודרים לתוך העלבון האלם של האוכלוסיה וסכלותה-אימה, כנושאי-תרבות סוררים ומורים, ולפי דעת הממשלה בעת ההיא: מסיתים ומדיחים חייבי-כרת, אויבים פנימיים מחריבי עולם!

בחצי שנות השבעים להתאריך שלהם, התחיל ברוסיה הזרם של העמוניות. זה היה הזמן, אשר בו היכתה ההכרה שרשים עמוקים בקרב “האינטליגנציה” הרוסית, שהמון העם נושה בה משה רב ושהחוב הזה הגיע לידי פרעיון וגוביינא, ובא היום לשלם את החוב. אז יצאו הקריאות והכרוזים בדברי כבושים ובכל הסגנונים שאפשר להשתמש בהם, על דרך “ההליכה לתוך העם”. לרגל התנועה הזאת עלתה כפורחת גם בליטריסטיקה חדשה דמתקריא “מוז’יקית”. התחילו לראות את ה“מוז’יק” ככליל השלמות, וקשרו לו כתרים והרימוהו על נס. וכנהוג, גם רבים מזאטוטי בני-עמנו בתחום-המושב, אשר לא ראו אפילו בחלום את המוז’יקים, ולא ידעו את שיחם, התחילו גם הם סולדים בחילה, ומשתתפים בהפולחן החדש הזה, כאילו החוב חל עליהם, וביחוד עליהם, וכה היו רבים ל“נארודניקים” ולמוז’יקו-פילים. הזרם הזה נגע גם בשלמה זיינוול דנן, שהיה בעל התפעלות ואוהב באמת את כל הלבבות הנשברים ואת כל הנפשות הנענות – ומה נפקא מינה, ביחוד אליבא דשיטתו, יהודים בתחום המושב או מוז’יקים בכפרים? על ידי ההטבה ל“מוז’יקים” ירווח גם ליהודים. כך הורו חכמים – והרי חדוה ל“אינגליך”, שלמדו לכתוב רוסית: נעשו “נארודניקים”, ויש מה לכתוב! העיקר שיגרת לשון.

סמוך לשנת תר"ם⁷ נתגברה תנועה זו של, כביכול, “וירד משה מן ההר אל העם”. או כמו שהייתי קורא לה בתמונה חילונית יותר: כניסה בעבי הקורה. הקדמה לתכסיס זה היה מצבם של האכרים. האכרים (המוז’יקים הרוסים) – כך היה הנוסח מהלך, ואין ספק, שהיה מתאים אל האמת – כורעים לעיפה תחת משא מסים וארנוניות חדשים לבקרים, והם עם בזוי ושסוי, עני ודל, אדמתם דשנה ופוריה אבל לא תאכילם לחם לשבעה, מהם נאצלים לעזור אותם ולנוע למרחקים, לתור להם לחם צר בין פועלים, שאין להם נחלת שדה! וגם לפועלים אין עבודה ואין שכר טוב ליגיע כפים! והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, והדבר נחוץ להקל את עולם, להטיל להם נחלה את האדמה אשר הם עובדים ומשקים בזיעת אפיהם ובדם תמציתם, או לעשות להם הנחות ולהרחיב צעדם מעט-מעט, עד אשר יבואו אל המטרה אשר הם מבקשים להיות אדוני הארץ.

“משולח” כזה היה צפוי בכל רגע להיות נתפס למלכות וכלור בבית האסורים ונעלב ומוכה ומעונה – או לתליה, או להישלח לארץ גזרה, – כי הבולשת היתה מפקחת על המבצר היותר חשוב לממשלה, הלא הוא הכפר, בהמון עמו הגס והשרשי, אשר כל הרוחות שבעולם אינם מזיזים אותו ממקומו, אבל כמו למאות ולאלפים חברים-בדעה אחרים, נמסר התפקיד הזה גם לשלמה זיינוול, ויהי גם הוא לעמוני רוסי ולהולך נתיבות בכפרים הרחוקים, ואז נדד-הלך מדינאבורג אל כפרים אשר במחוזות נהר הדון, ומשם בא עד סביבות ייקטרינוסלב, ושם ירד תהומות ונתגלגל גלגול-מחילות ונתרסק בריסוק איברים לעבוד באחד החורים ובאחד הגיאיות במחפרות של פחמים ובממלחות; כי מן הכפרים גורש, והיה נעזב ומבקש לחם וכשל כוח סבלו ונפשו קצרה בעמלו בין המוז’יקים, וישם פניו לעבודת-פועל מסודרת, ויעש במשך זמן מה בתחות ארעא (חבל היה על האי “שופרא דבלי בארעא”!), ובלא ספק עשה גם את שליחותו המפלגתית באמונה בסתר ובחשאי, כי הדבר אשר נתן נפשו עליו היה דבר הפועלים ברוסיה.

לכאורה עושה דבר זה רושם תמהוני, ולא חסר-גיחוך לגמרי, כי בחור-חסיד מוויטבסק, פרוש מן הישוב הרוסי, שנשאר שלמה זיינוולי בתוך תוכו, בכל רטט ובכל נדנוד של הווייתו הטבעית, יגולגל אל בין ה“מוז’יקים” הרוסים על גדות הדון, השונים והנבדלים ממנו תכלית שינוי בטבעם, במזגם, בתגובותיהם וב“אידיוזינקראזיות”יהם – רק על סמך דבר-של-מה בכך זה, שהבחור דנן סיגל לעצמו את ידיעת הלשון הרוסית! ואם היה הוא בחור שכזה, הלא היה מן ההגיון שירהינוהו לליוזנא, הלא יש מאה אלף ליוזניות כאלה ששם יכירהו מקומו! יפגעו בו קנאים בשל קריאה בספר “חטאת נעורים” – יפגעו! זוהי מלחמה פנימית. בהכפרים על גדות הדון לא יפגע בו איש בשביל ספרים חיצוניים, אבל שם אין שוםנקודת מגע! כך אנו חושבים עתה. לא כך חשבו באותם החוגים בשנות הממ’ין⁸. בכוונה “החליפו את היוצרות,” כי זדו לבטל את ההבדלים, הסוציאליות היתה צריכה לסלק את כל המחיצות. לא כמנהג המדינה “לאפוקי” מן טבע הדרים ומנהגו של עולם הבורגני אלא להקים נדבכים חדשים על יסוד המעמדות. למחוזות הדון אל ילך קוזאק – ילך קוזאק לתעמולה בליוזנא, ובחור חסיד – לתעמולה בעבי גבי המוז’יקיות בחוזות הדון! לטשטש את הצורות ולערבב אתה פרשיות.

ברם הצורות מגינות על עצמותן ומקוריותן, ולוקחות נקם מאת המטשטשים. סוף סוף לא השתקע שלמה זיינוול לא בין האכרים ולא בין פועלי המחפרות, מקום שם מצא עבודה עם מחיה מצומצמת (כאשר קרה להרבה מן המשולחים הגויים שבאו כאורחים וכמטיפים ולבסוף השתקעו), אלא היה פורח ואורח, ואפילו מחמת מלאכה שקד כצופה וחוקר ולומד את דרכי חיי האכרים. ואחרי שבתו שם מספר שנים והתקרבותו אל חיי המון האכרים והפועלים, יצר בראשית שנות הנונ’ין⁹ (תרנ“א-תרנ”ב) לפאריס – לחקור שם את חיי הפועלים. סוף סוף נצחה הרוחניות, וכורך הספרים נכנס לתוכן הספרים. פועל שכמותו!

ד. תקופת פאריס ושוויץ

בשנות תרנ“ג-תרנ”ד¹⁰ שלמה זיינוול כבר בפאריס. רוחו נשאו לפאריס לרגל סיבות שונות – אחרי סבלו על גדות הדון כל מחלה, כל תקלה, כל קטטה וכל מיני פורעניות. כמדומני שנתפס הרבה פעמים למלכות. הוא כילה עד תום את לימודיו ונסיונותיו בנוגע לאכרים ולפועלים ברוסה, ורצה לעמוד על בוריו של דבר בארצות המערב. ההסתכלות הבלתי אמצעית אל המוז’יק ברוסיה עשתה שמות (השין פתוחה) בהרבה מהשקפותיו המפלגתיות והעיוניות, אמנם לא הרחיק ללכת בכיוון השלילי ובהיטון, כרבו: גליעב אוספיענסקי, לחרוץ משפט, שהמוז’יק הוא זולל וסובא, רעבתן וגרגרן, נבהל להון, ממלא זהב חורין באשר רק יוכל ו… “חזיר מיער”. לאכזריות של פסק-דין כזה אי אפשר היה ליהודי חונן ורך לב להתפקר, אבל גם לו היו השליות ואכזבות גדולות, שלרפואתן צריך היה לשינוי הסביבה. הוא הרגיש גם כן בחסרונות השכלתו, שהיתה קרתנית ודרדקית; ויותר מדי חד-צדדית רוסית. צריך היה ליניקה, לו רק מועטת, מן המערב – שהיו מקללים ומנאצים ברוסיה מצדדים שונים; אבל להיפטר ממנו בלא כלום אי-אפשר היה.

פאריס היא עפ“י הרגיל, שם נרדף עם מותרות ותענוגות; אבל למהגר כשלמה זיינוול ישיבת כרך זה היתה בנוגע לפרנסה קשה יותר מהישיבה על גדות הדון. הוא עבד בפאריס – כך הנוסח מהלך – בבתי החרושת. זהו דבר קשה כקריעת ים סוף. הפועלים, גם במקומות שביסוד הסתדרותם מונח העיקר השתפני, במנהגם ביחס אל מבקשי עבודה מחוץ – הם סגורים ומסוגרים. הוא מצא איזו עבודה רק ע”י יחסים יהודיים, וגם עסק במלאכת כריכת ספים. ואולם באותה שנה – תרנ"ד¹¹ – אירע לו מעין נס: הוא נתקבל למזכיר אצל המלומד הרוסי הגדול, הפילוסוף האנרכיסטן (אנרכיסטן – לשם עיון ולימוד בעלמא) פיוטר לאווראוו, שישב כמהגר מדינאי ישיבת קבע בפאריס. לאווראוו, שנולד בשנת 1823, היה כבר אז איש בא בימים, ועסק בעיוניו ובכתיבת ספריו הרבים – משאת נפשו וחלום חזון לבו של שלמה זיינוול בא ונהיה! פאריס ושימוש תלמיד חכם כפיוטר לאווראוו היה הרבה יותר מאשר הדמיון הכי נועז יכול היה לשער.

אמנם שאלת הפרנסה לא מצאה פתרון גמור, לאווראוו, שהיה מביתו רוזן עשיר, מן המיוחסים שבאצילי רוסיה, נושל מנכסיו, והוצג כמעט ככלי ריק, וידו לא השיגה לשלם למזכירו יותר משבעים פרנק לחודש – אבל מזכיר של לאווראוו! בפעם אחת נפתחו כל השערים, וביחוד שערי החכמה והמדע, בפעם אחת תפס אנסקי את מקומו הראוי לו בהמפלגה, ביותר דיוק: בהמפלגות, שאז כבר נפרדו פירוד גדול. אמנם לאווראוו לא היה בדיוק מצומצם, ס. ד. או ס.ר., כי ביקש לעקור את הכל, ובפילוסופיותו אחז בשיטת פייארבאך; אבל הוא היה כבר מאלה, שאין בודקים אחריהם, כמו שאמרתי למעלה: “תנא ופליג”. ניצוץ של תנא כזה אמנם בזעיר-זעיר אנפין, עבר אל אנסקי דנן: וכשבא כעבור איזה שנים לשוויץ, כבר בא בתקפו של ניצוץ זה: איש שאין שואלים אותו, אם הוא ס. ד. או ס. ר., כי חזקה לגברה רבה, שהוא יודע לצרף את האותיות, שהוא בעצמו נמנה בין אלה שעשו את האותיות, ודי בכך. לגבי אישיות כזו, חקירה כזו היא דקדוק-עניות; ואינני אוצר אלא על צד ההשערה, כי אנסקי היה כל ימיו ס. ד..

במשך כל אותן השנים, מוויטבסק עד יקטרינוסלב, משם עד פאריסו שוויץ, ולא אגזים אם אומר: במשך כל ימי חייו, היה אנסקי ספרא רבה בשתי השפות: ברוסית ובאידית, בין בזמן שהמלאכה היתה לו למקור מחיה, בין בזמן שהיה מחוסר עבודה. הוא היה כותב מאמרים וספרים כל ימיו, והיה באמת כמעיין המתגבר. כלי ימיו היה שולח מעת לעת ומפקידה לפקידה דברי מדע ודבריח זיון לסירוגין אל הירחונים הרוסים המפוארים בדורו – בכל פעם איזו מילתא מעלייתא. הוא היה בקי ונהיר בסבך עניני הכלכלה, החברה והתרבות ברוסיה, ואח"כ העשיר את ידיעותיו גם בפאריס, מתוך עבודתו במחיצה אחת עם המלומד הגדול לאווראוו. הוא ידע הרבה, והיה לו מה להודיע לבריות, והיה אוהב להודיע להן את כל לבו, כי היה אוהב את הבריות.

וביתר שאת אהב את עמו, ביותר דיוק: את יהודי רוסיה. לפעמים נראה לי בדמיון, שלאדם הזה היו שני לבבות: האחד לרוסיה העובדת, והשני לעם מחצבתו, כי את שניהם אהב בכל נפשו. מעודו לא הלך לבו אחרי אותו חלק של המפלגה הסוציאליסטית הרוסית “האומר לאביו ולא-מו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר”, והתאמר להעמיד רווח והצלה ליהו-דים דרך העבודה הכללית בעד המוז’יק, ושלפיכך “העוסק במצוה פטור מן המצוה”, כלומר שהעוסק בתקנת העולם בכלל – איננו צריך לטפל בתקנת החלק הנאושי הכי קרוב אליו בפרט – תורת-מדוחים זו, שנטלה הרבה ממבחר כוחותיו, ותשימם למוציאים ולא למכניסים, ל“נוטרה את הכרמים וכרמי שלי לא נטרתי” – רחוקה היתה מלבו של אנסקי כל ימיו. הוא שאף לקרוע שני ימי-סוף בבת אחת: שאלת רוסיה של אז ושאלת היהודים – שאלת תמיד.

על כן נכון הדבר שהשתגר בפי כמה מאלה שכתבו מאמרים על תולדותיו ועל ספרותו, המונים אות בין “הבנים ששבו לגבולם”. כל הכותבים האלה – דומני, שלא ידעו אותו במשך שנים רבות; או ידעו אותו, ואולם אינם מוכשרים לחדור ללב איש, לתכון את רוחו ולראות את הדברים הסמויים מן העין. אנסקי לא יכול להיות “בן ששב לגבולו”, כי מעודו לא יצא מגבולו. היהדות היתה נבלעת ונספגת בדמו. הוא לא כתב אידית משום נימוק זה או אחר, אלא מתוך צורך פנימי. הוא לא יכול לסבול, שניטל טעם יהודי מחייו, הוא רצה להתערב בשמחת בני כמו, ולבכות בבכותם, ולהשתתף עמהם. נפשו ערגה והיתה צריכה להשתתפות זו! געגועים היו לו על עמו וקהל חסידיו ורבותיו ושיחותיהם וניגוניהם, וביחוד על האידית, כי רצה את ספרי עמו ואת זכרונותיו חנן.

הוא ידע מעט עברית, ולא היה עם הארץ, והיה קשור בעמו מצד זה, כי ידע שהעם אשר לו כתב ולשון איננו קטן בגויים ובזוי באדם, – יבואו לו צועים – וצעוהו, שוסים ושסוהו, את כליו יריקו ואת רהיטיו ינפצו, אבל טעמו יעמוד בו, ורוחו לא ימר.

ולא רק מתוך תגובה על הרדיפות, כציוני היטלר של עכשיו, אך הרבה קודם לכן, קיים וחיזר אנסקי את קשריו עם העממות היהודית, לא בתור סרסראות מדינאית פולקיסטית, ולא לשם תעמולה מפלגתית, אלא מתוך צורך נפשי – בפשטות ובתמימות, גם בחייו, שהיו ים זועף עם גלים הומים תמיד, גם בספרותו הענפה והפוריה, שבה הפיק את נפשו.

הכבודה אשר לו בהשפה הרוסית נפרד להרבה ראשים. מתקופת כניסתו בעבי הקורה של המון הרוסים, המצויינים שבספריו הם: “במסבאה” (“ווקאבאקיע”–1889); “בנחלה” (“וואוסאדביע”–1886); “על קרקעות חדשים” (“נא נאוויך זיעמליאך”–1889); “מכירה פומבית” (“טודגי”–1892). מלבד אלה כתב “מסות על הספרות העממית” (“אוטשרקי נארודנוי ליטוראטורי”–)1894 ומאמר גדול בשם “העם – הספר” (“נארוד–קניגא” – בה“רוסקאיע באגאטסטווא” לשנת 1902). בפאריס כתב את סיפורו המצויין “מענדעל טוראק” ברוסית – טיפוס של יהודי חרד תקיף בדעתו ובמנהגיו, מתנגד לכל שינוי וחידוש, מצויר בדיוק נמרץ, ושתי מסות גדוולת: “סנונית” (“לאסטוטשקא”) ו“מהרסי המשוכה” (“ראזרושוטיעלי אוגראדי”) (שתיהן תחת השם הכולל: “חלוצים” [“פיוניערי”] בה“וואסכאד” – 1905–1904). בכל הסיפורים האלה, בין הנוגעים בהמון העם הרוסי, בין הנוגעים אל חיי היהודים, שם לו אנסקי לקו – לספר דברים כהווייתם, בלי התרומם לגבהי שחקים, גם למשוך חוט של חן על בריותיו, אבל גם לבלתי עצום את עיניו מראות ברעה.

הוא כתב את סיפור הראשון באידית “די געשיכטע פון א פאמיליע” כבר בדינאבורג; אני מחשיב אותו, לא רק לראשון בזמן, אך גבם במעלה: מאז והלאה, בהפסקות קצרות, פירסם: “חסידישע נאוועללען” – שלש מחלקות: א)“חסידיש” ב)“מתנגדיש” – ונוספה על קבוצה זו עוד קבוצה אחת בשם “אויף די אלטע יסודות”; ואח"כ היותר מפורסם “צווישען צווי וועלטען”, עם עוד שם נוסף “דער דיבוק”; ומסופ ימיו, מזמן מלחמת התבל: “דער אידישער חורבן”, וגם “טאגעבוך אויס דער יאהרען – 1917–1914”. הוא כתב גם קומדיה והרבה שירים, וביניהם פואימה בשם “אשמדאי”. (כל ספריו, י"ג כרכים, וורשה 1923–1920), והיניקה המקורית שינק מלשד החסידות הכשירתו לסול לו דרך ולחבר בשביל עצמו תכנית חדשה בתור מאסף שיחו, ומשלי-עם, ואמרי אינשי, וניגונים ומנהגים מצויינים ומועילים בעד דורשי רשימות, חוקרי שיחות חולין של הפולקלור היהודי – מקצוע שעסק בו הרבה בפאריס עד שנת 1900, אשר אז נגמרה משרתו עם מות החכם לאווראוו. כי רק המות הפריד ביניהם.

ה. הערכה ספרותית

בסוף תקופת ההשכלה, כששלמה זיינוול התחיל לכתוב, היתה כל תשומת-הלב הספרותית נבלעת ומצומצמת בהסתכלות אמנותית וחקירה נפשית – בפרצופי בית המדרש ורחוב היהודים. ממוצאו ומבית הוריו, היה לשלמה זיינוול בעצמו חוטר מגזע זה, עצם מעצמו ובשר מבשרו, והיה חי בו; בעולם זה בילה את ילדותו ואת נערותו, וכל דאגותיו, יסוריו ופורעניותיו של עולם זה, עברו על ראשו, וחדרו לתוך לבו, בהיותו מ חונן ומבורך מהטבע בלב מרגיש, הנקל היה לו להרגיש משחר טל ילדותו, את כל הנטל והמעמסה, את כל התלאה וחוסר-המפלט של אותן הבריות העגומות, אשר את צורותיהן ניסה לחקוק ולקבוע בפיתוחים עמוקים, על לוחותיו ושברי לוחותיו, במסותיו הראשונות, אשר בהן הצליח מעט או הרבה.

ואולם, בכל זאת על תחתית הקרקע של כל אחד מסיפוריו מונחת דרמה רבת-דוי ועמוקה מאד; – רשמי-נפש, שמדכאים ומוחצים את לב המחבר בעצמו, ביסורים צורבים, – ניגרים ומשתפכים, כעין נוזל על שפת כלי, שנתמלא יותר מדי ואין בית קיבולו מספיק להחזקתו. החיים ממציאים לו, תכופות יותר מכל ענין אחר, סידרה של מצבים, שהם במראיהם החיצוני חוכא ואיטלולא; אבל מתחת להקרום החיצון, מורגש התוגיון הנורא, הצפון בפנימיותם – חרצן של אבלות, לפנים הזג של צחוק-הוללות. הרושם מתגבר ומתחדד בלב הקורא ע“י הניגוד, שיש בעובדות המושקפות בין ה”מבית" וה“מחוץ”. המקרה הכי זערורי, הכי “של מה בכך”, הכי יום-יומי, שהסופר הזה רעה, שמע, או קרא בעתון, אשר רוב בני אדם עוברים עליו, בלי סקירת עין אחת, ובלי תשומת-לב לרגע אחד, נראה לו לפעמים כתלפיות, וכמחי-קבל שמקרקר את מוחו, ומערער את נשמתו, ומנקר בה, כאותו יתוש של האגדה, עדי יתן לו מוצא בסיפור פשוט, בלתי מלאכותי, אבל ספוג-התפעלות ונסער מעזוז התרגשות, עד כי כל מלה ומלה בו נראית, כאילו היתה טיפה בדמו, וניצוץ מנשמתו של הסופר.

כשהוא מתאר, למשל, את “מהרסי המושבה” (“ראזרושיטעלי אוגראדי”), כיצד תנועת ההארה (“פראסווישטשעניע” דומה אל ההשכלה, עם גוון קרוב יותר להתבוללות) של שנות השבעים (לספירת הנוצרים) השפיעה על שדרות הצעירים בתחום המושב ברוסיה, כשהתחילו הרעיונות החדשים שלא נודע עד אז, לחדור שמה, הלוך וכרסם את משטר החיים המסורתיים, והלוך והקעקע את השקפותיו שתפסו מקום בישראל מקודם, ונשתרשו כמו לעולמי עולמים, הריהו מתאר את ההתרחשות ההיא, על צד ההפלגה, כהתפרצות כל סערות הכיסופים והגעגועים והתאוות אל האמת המוחלטת. התפרצות זו נראית לו בכל אתר ואתר, בכל הפינות שהוא פונה לטפל בצלמי דמיונו; והוא מוצא שהמציאות הממשית והנסיון היומי הורסים וטורפים ומחנקים את בריותיו בעינויים נוראים ללא נשוא, והוא מציג אותן לראוה, בעצמת מכאוביהן, כאילו הם חולים את לבם, בלי הנחה ובלי מבליגות, באופן אכזרי ונואש מוחלט. ברם סופר זה אינו בעל גוזמה, אלא בעל חזיון.

מחלת כליון-נפש זה אל האמת – הריהו מוצא בכל מקום: בין ההדיוטות המעפילים ברוח עמום ובהרגה וטביעות-לב עמוקה, שמקנתרת ומוחה ותובעת לתת לחייהם איזו ישות ותוכן, שבלעדיה אין כדרי לחיות, גם בקרב ה“אינטליגנציה” התוהה – בכלם מנקר ומחטט אותו היתוש בעצמו, בכולם ניסחה הנשמה ונעתקה מנקודתה הנכונה, והיא מחפשת-רתת את שויון – המשקל ואת התמות (“ציעלנוסט”), שאבדו לה, ופרחו להם, כחץ שנפקע ונעקר מן הרשת. כל זה עושה רושם עמוק עוד יותר בהשפה הרוסית, שהיא מסוגלת לחקרנות נקרנית זו.

ביתר תוגיון וביתר עינויי-נפש, מורגש שהסופר בעצמו חלה במחלת-לב נוראה זו, כי תפס בהקשבה דקה את אותו הרטט של אי-מרגוע כללי, ונתן לו תואר וצביון מוחשי ביצירות דימיוניות. כתוב כתב את חזיונותיו אלה, כשהפרץ בחומת בית-ישראל ברוסיה הלך הלוך ורחב, וכשהיו “שתותיה מדוכאים”, והכל רתח והמה וסער. היו כשרונות אחרים, וביניהם גדולים, בדרך כלל, הרבה יותר מן הסופר הזה; אבל, בכל הספרות היהודית-הרוסית והאידית, עד כמה שאני זוכר אותה, לא היה, ואין עד עתה – סופר, שהחיפוש חסר-השקט הזה, בנוגע להתרשמויות הממשמשות ובאות, וביחס אל הרגשת הגורל המתרחש לבוא (לא: ראות את הנולד, כי אם חוש והרגש אותו בעצם הנפש!), נתבטא במדה זו של שלמות ההרגשה, של התגלות לב מוחלטת, של צעד כבד-צללים, ושל תמימות מקפת, מאחדת, כובשת ומשעבדת דווקא ע"י רפיונה, דווקא יען כי איננה מעובדת ומשוכללת כלל – כמו אצל הסופת הענוותן הזה, ששיחתו מגפפת את הקורא בין חמימות ערבה.

ניכר כאן שיעור הגון מן ניקורי-הנפש ויסורי-הרוח, שדוסטוייבסקי היה בהן מעין “תנא קמא”, ואולי עוד יותר של גליעב אוספיאנסקי – זוהי סגולה פסיכולוגית מיוחדת עמוקה ועגומה מאד (ואליבא דנורדוי: חולנית קצת), עם בבואה של נטיה אל הרמז והסוד, רחבה כרוחק אופקי רוסיה, מן סלעי קרח הפינים עד האוקינוס השקט, – מעונה ודוויה, כעין העבדות והיסורים בני אלף שנים של רוסיה, כבדות עופרתית נכוחה ורצינית מאד כתהום-חושך אין-סוף, תיאבון לחטט בלי הרף רק בפצעים ובנכאי-הנפש, בכיה עולמית, רקבון מוחלט וחיטוט בו, עם חוסר רעננות, מעוף ואור – איזו נטיה מסתורית-נקרנית, עלולה לסיים בהתאבדות, אשר אירופה המערבית (“המערב הנרקב” אמרו הפאנסלאביים) איננה מבינה, אלא ממיינת, בדרך-ארץ מדעית, כמין בפני עצמו, ארש, לפי דעתי, השפיע הרבה מאד על כמה וכמה מסופרינו החדשים, שבאופן אמצעי, או בלתי-אמצעי, העלוהו מרוסיה; ולא יפלא שהסופר שלפנינו, שנתרסס הרבה יותר מהם ובזמן מוקדם, הושפע, בלי כוונת חיקוי מדרך תיאוריו וסיפוריו של אוספיאנסקי, שהיה גדול ממנו בחכמה, בהסתכלות, בנסיון, בעממות רוסית, במקוריות, ושהיה באמת סופר גדול מאד, למרות אותה לקותא של ה“מסלסלים בצערם” בהשראות אפלוליות והתרפקות על המסואב והמעופש, והצטמצמות במחזות, שצלתם מרובה מחמתם – שהוא אופי כללי, רוסי – אפנה, שקועת חותם עצבני וחורבני על אותם הסופרים המחטטים רק בסמרטוטין. לא באלה אני קובע את כשרונו של אנסקי. בבחינה זו היה בן זמנו ומקומו. הרבה תלמידים העמיד גליעב אוספיאנסקי; ואין זה מעלה או מוריד לגבי קורות הספרות, אם היה עוד תלמיד אחד לאוספיאנסקי, או לא. אבל את כשרונו של אנסקי אני מוצא, כשהוא מגיע בניתוחו לתיאור ההשפעה, שהיתה אז להמבקר הרוסי המפורסם דמיטרי איוואנוביטש פיסארעוו – על הנוער היהודי, ועד כמה נעשה גוי גדול זה, בתקופה ידועה, למין תלמוד בבלי חדש, שאסור היה להרהר אחריו, כי דבריו היו כדברי האורים, ועד כמה היו מפלפלים עליו ותולים הרים בשערותיו, ומדלגים על חבלים נטויים ברוח מסביב לו, ופוסקים הלכה כמותו, ומזכירים את שמו בסילודים, כשם עיר וקדיש משמיא: כך פסק דמיטרי איוואנוביטש, ונגמר הדין, ואין קובלנא עוד. לא ידע גוי משיח-לפי-תומו זה כלל, עד היכן הגיע שלטון דן-יחידי, שהנוער היהודי נתן לו בוויטבסק, בליוזנא, בווילקומיר ועוד.

הנה קו ההיתול היהודי המיוחד, אשר מתוך שינונו הוא סותר את הסתירה בעצמה, ומבטל את הביטול בעצמו. באירוניה חדה מאד נתן אנסקי לצחוק את אותה הרוח הפסקנית של פולחן פיסארעוו בין “האינגלעך” היהודים בליטא. זו היתה פסיעה גסה אילך מן גליעב אוספיאנסקי, אלמלא דמסתפינא הייתי אומר: כמין טרוצקיות.

הצורה החיצונית של יצירות אנסקי מסתמנת בחוסר עיבוד ושכלול ספרותי, או על כל פנים, בשיעור בלתי מספיק של מילוי התנאים האלה. ברי לי שאנסקי לא יכול לטפל בסגנון ובאמנות של כתביו, לא מחמת חוסר פנאי לבד, אלא משום שדבר זה התנגד למזגו הרגשני והזעזעני ככס-פית, שהמריצוהו למסור את רשמיו טרי-וחיש-קל, ככל האפשר תכף ומיד להיווצרם בנפשו. אנסקי לא עסק מעודו בעתונות, אבל הוא היה נולד-עתונאי. הוא היה רגיל לתת להקורא שברים ושברי-שברים. סיפורים שלא הספיק לכתוב עד גמירא, רעיונות שנצנצו במוחו בחפזון, שהוא בעצמו קרא להם “חומר קדמון”.

כך גם היה דרכו להוסיף על ציורי הדמויות והמחזות מן החיים גם את השקפותיו שלו עם קצת הסברה פובליציסטית. הרבה ממה שכתב עושה רושם דומה לשיחה של אדם בעל רגש חי וגועש, שהוא דחוף ומבוהל לחלק עם זולתו כל מה שהוא חש בלב כואב בשעת-מעשה. בנוגע לזה יצא אנסקי הרבה פעמים מגדרי חוקי האמנות, שהוטלו לחובה על כל כותבי הסיפורים והנובילות. ואולם, בכל זאת שלט אנסקי בכשרון אמנותי כביר; ולמרות ההעדר המוחלט של סלסול ואימון ספרותי בסגנון סיופריו, התכונה התמונתית של ציוריו שהיא מצטיינת הרבה פעמים בחוסן ועזוז מדהים – בזכות דעתו לכוון, לצודד ולמסור בדיוק כל מה שראה ושמע. הקו המהותי היותר בולט והיות המשובח שלו – הוא קו התמימות המוחלטת, התמידית והבלתי-מותנה. רוצה אני לתפוס בכל עומקה את מהותה של תכונה זו: מה בין פרץ ואנסקי?

פרץ תפס את החסידות ע"י שכל ותבונה, שיצאו בכוונה לתרבות דמיון ופיוט – דרך, שתחילתה שיר, וסופה – מסתוריות; לפיכך מעוררים ציוריו של פרץ בנפש הקורא תחושות סודיות עם קסמים של גירוי. לא כך היתה תפיסתו של אנסקי. הוא תפס את החסידות באמצעות חושיו, מתוך ההסתכלות היום-יומית, הבלתי-אמצעית, שרשמיה נשמו יפה יפה בצרור זכרונו; על כן אין בסיפוריו מחיי החסידים שיעור מספיק של תכונות אופייניות כלליות, מהותיות, – אבל יש הרבה מאורעות ומעשים; יש רבגוניות, לרגל רוב המעשה, אבל אין נקודה של סמל מאספת את הפיזור; יש קטעי-חיים, אבל אין השראה מרכזית. פרץ היה חוזה-הסמל. מה טיבו. מה טיבו של סמל? ומה סמל משמש בהספרות? כל סמל הוא הפשטה, אבסטרקציה, הוצאת כוונה ידועה מתוך חזיונות ומאורעות, וגישומה באיזו תמונה. תאוריו של פרץ, בתור תצלימים, הם גרועים; אבל בתור ציורים, מקצתם משובחים, כי התלים דורש דיוק ודימוי, והציור – אל לו להיות חטף-רגע! הוא צריך להיות סכום של ההשראות והרשמים בנפש האמן.

אבל טעות גדולה יטעה מי שיסיק מזה, כי אנסקי לא היה משורר. הפואימה “אשמדאי” של אנסקי (הוא פייט אותה בשנת 1904) היא יצירה שירית מצויינת בתוכן, במבנה, וגם בצורת השיר, בהמדרגה הראשונה, לוקחת נפשות בחמדת יפיה וברום חזיונותיה. וה“דיבוק” שלו, ששמעו הולך בכל הארץ ואין פוסקים מלהכריז עליו בקולי קולות? הרי זה כבר נעשה “קלאסיק” גמור, וכבר יצא טבעו בעולם, ותורגם לשבעים לשון, ומי שיערער עליו, יהיה מערער על איזה מטבע-זהב שנתקבל בשער הבורסה, ויצאה לו מוניטין, ונמסר מיד ליד, עובר לסוחר; ואולי ייגזר דינו כדין מין ואפיקורס, שנועז לערער על “תורת משה” של פיסארעוו בשנות הממ’ין¹² בוויטבסק? “זחלתי ואירא”, אבל אשר עם לבבי לא אכחד, שאעפ“י שאני נהנה וחוזר ונהנה מן ההצגה, כשהיא עומדת על הגובה הראוי כמו ב”הבימה“, בכל זאת החזיון בתור מפעל ספרותי, לפי הכרתי, שאני מכיר את החסידות ואת האדמו”ריות ואת האמונות הטפלות. ובכללן את ענין הדיבוק – איננו עומד בפני הבקורת. יפה הוא הדמיון, אבל לפתח המעשה חטאת רובץ; וגופא דעובדא הוא מופרך מעיקרו – דיבוק, עפ“י הפולקלור החסידי, איננו רוח טובה, אלא רוח רעה; לא חסד וחביבות, אלא “אתדבקות רוחא ברוחא”, מין סיטרא אחרא, לשם עונש לנשמת הפושע; ודכירנא, כד הוינא טליא, היו מספרים בשיחות עממיות, ובסיפורי החסידים ע”ד מופתיהם של הקדושים, שהש“ץ הפושע “חייקל חזן” נעשה דיבוק, וכמוהו עוד “רשעים” אחרים, ובעלי המופת התגברו עליהם וגירשו אותם. גם כל ענין הבחור האדוק, שמבקש “דרך גבר בעלמה” מתוך רזין-דרזין של חכמת הנסתר שבספר שיר השירים – הוא חלום, שיש בו יותר מן השיעור המורגל של דברים בטלים. אין “מתאהבים” אצלנו “על טהרת הקודש”; ואין הדבר מתקבל על הדעת, שהשכינה הרוחנית של צעיר מנובל תלבש צורת עלמה יפה גשמית. זהו דבר מופלג ומוגזם, בלחץ גדול ובזרות יתרה; ואם יוכל מקרה כזה לקרות באחד מאלפי רבבה – אין מביאים ראיה מן הדבר היוצר מן הכלל, ואין משימים אותו טיפוס. הגע בעצמך! איבסן, גאון שמתאר את הגויים שלו, בחזיונו “רוזמרסהולם” מרווח (עושה לרוחנית) ומזכך ומאציל את האהבה הגשמית, וחסיד יהודי זה עושה את ההפך: מגשם ומממש את האהבה הרוחנית. גם המחזה של מחול הקבצנים שב”הדיבוק“, המלא תפארת-שבהוד בימתית – אפשר לוותר בחזיונות בימתיים על הרבה מן המציאות – אבל מרובה בו יותר מדי מידת המגמתיות, ונודף ממנה ריח מוסקבה; ואולם מעט הדבר הוא, שכל זה הוא סמל, ודווקא בה”דיבוק" יש יותר פרץ מן אנסקי. וסיבת הצלחת המחזה היא, שהסמל מושך (“המשולח” הוא הופעת-פלאים הכי אמנותית), קסם האכזוטיות צודד; ואצלנו בעוונותינו הרבים, יש תחת השקפה אמנותית והבחנה ובקורת – התלהבות; הגויים אינם בקיאים בכך, והם מאמינים בטיפוסים כאלה מחמת אכזוטיות, ובזכות המסתוריות, שהשעה משחקת לה! ואנחנו שמחים שהגויים מתפעלים, ואנו אוהבים סניגוריה, “להראות לעמים והשרים את יפיה”, ונמצא חיגר רוכב על גבי סומא – קובלני על מביני דבר, שלא עוררו לאלתר על השגיאות; ועתה כבר עבר הזמן, וכיון דדש דש.

הכל תלוי במזל… אנסקי קנה עולמו בשעה אחת – וזכה לו! וסוף סוף, במובן הסמל והשירה, צלמי הדמיון של “הדיבוק” הם שלמים ונאמנים. הם מושכים את הלב בזכות סגולה מיוחדת שיש בהם, והיא סגולת ההשראה של תמימות, של לבביות, של חביבות; שהן הן התכונות המציינות את כל אישיותו, ואת כל ספרותו של אנסקי ואת כל דבריו, שיצאו מן הלב יותר מאשר מן המוח; ומצד זה אף “הדיבוק” הוא יצר אמנותי ואב-מלאכה בימתי, אעפ"י שלא עליו אני מבסס את זיוו ואת הודו של אנסקי, אלא על רוח האמת בכל מה שכתב, על סכום יצירותיו.

הוא מביע תמיד את מחשבותיו, והוא מביע אותןב עוז רוח עד גמר, גם כשהן מתנגדות להשקפותיו של החוג, שהוא היה קשור בו. הוא הצטיין מאד בשכלו הישר, בתבונתו העמוקה, וברוח החקירה אשר התנוססה בו. אוהבי גחלת רתמים וגפרית בוערה של ויכוחים לא יכלו למצוא בו את הלהטים, אשר הם מבקשים; וקרוב היה להם הרעיון, לחשוב את אנסקי לאיש רפה-לב ופוסח על שתי הסעיפים. באמת עמד על נקודותיו כסלע איתן; ויבז לכל סער וסופה. אפס כי רוחו לא היה רוח זלעפות, כי אם רוח צח-שפיים, רוח חן ותחנונים. הוא לא נמנה בין נושקי-רומי-קשת-מלחמה; ולא הסכים לכתוב, כמו רבים מחבריו, מגילות-איכה, מגילות עפות; ואולם זאת לא היתה לרגל רפיון רוחו, כי אם לרגל צחות נפשו וטוב טעמו ואיסטניסותו הספרותית, האיש המפונק הזה לא נוצר לפולמוס, ודרך עבודתו לא היתה בכך. כל מה שכתב – כתב בלב קרוע ומורתח, ויפה עשה שלא שיעבד את טבעו המיוחד לו לשום השפעה שהתנגדה לה בעצם. אדם נוח היה, וככה גם ספרותו אשר ברובה היא נוזלת בקילוח קל ויפה כמו השלוח. גבר ענותן היה, בדעת עם הבריות – וככה גם ספרותו; הוא לא ראה עולמו בחייו, ולא אכל פרי עמלו, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא; וגם רבים מן החכמים אשר מצאו במא-מריו דברי חפץ, והיו נהנים מאורם – שכחוהו. ואילו נשאר רק בין אלה אשר יצאו לרעות בשדה אחר, אזי תהום הנשיה בלעתהו, כי איה שם וזכר לאלפי נפשות מישראל, שהקריבו את כוחות נעוריהן ואת חייהן לפנות דרך לחופש רוסיה? הלא אף השם ס.ר. היה לחגא לתלות בה את הקולר, בלי זכור את כל הגדולות אשר עשו החלוצים ההם, אשר בלעו את כל המרורים של המרטירולוגיה הראשונה? ומי יצרור בצרור הנצח את הספרות לישראל בהשפה הרוסית של הלעוואנדים והבהרבים, הפרוגים והאנסקים, שהיא ראויה לשמש ראי נאמן לתקופה של חיי עמנו והגיוניו ברוסיה? הכל צלל בתהום הנשיה. נשאר רק מה שיש לו יד ושם בקרב עמנו.

בש' 1910 שב אנסקי לרוסיה, ומאז כמעט כל מה שכתה היה באידית. סבב שלמה זיינוול ברחוב היהודים ובעתונות האידית כדג שט במצולה – נע וזע, רענן, מחוד. כאשר יקפוץ אור הנר בטרם ודעך ואיננו, כך פרץ זרם כשרונו בשפע רב, אחרי אשר שב למושבות היהודים ולספרותם ועתונותם. הוא פירסם מאמרים וחזיונות – מפוזרים בעתונות, ובחזיונו-תיו עמד טעמו בו: הוא לא העטה את יצירי רוחו אור כשלמה, ולא הניס את הצללים הנמשכים אחרי האור; לא עירפל את סגנונו, ולא הקשה על הקורא את כוונת רמזיו, אך הרצה וסיפר. אם היה לפעמים צייר – צייר פורטרטים כמימלינג. חזרה תורה לאכסניה שלה. סמיון אקימוביץ' חזר להיות שלמה זיינוול, ומחוורתא כדשנינן מעיקרא. משנה לא זזה ממקומה.

הגורל המר גזר, שהתוגיון של כל חיי אנסקי יעלה עד שירו בשנותיו האחרונות: בשנות מלחמת התבל. הוא הגבר ראה עני בשבט עברתו ופלצות אחזתו, והמעשים הנתעבים אשר ראה מצצו את דמי לבו ואת לשד עצמותיו; הוא היה נודד ונרדף עם המלחמה, עם מסע המחנות, וראה את האנדרלמוסיה ואת הגירוש מי ברעש ומי באש, והלך בתוך הגולה הקרועה והשסועה בין המשפחות אשר רשו ורעבו, עם הזקנים הנופלים כעמיר מאחרי הקציר, ועם הילדים אשר היו למרמס. גזרה נגזרה על האדם התמים והנחבא אל הכלים הזה להיות מושלך לתוך יורה רותחת, לראות את החיה שבאדם כשהיא מתפרצת ומתחוללת יותר מכל חיתו-טרף ביערי עד. ויהי לעוזר ולמשתדל, למקונן ולמעורר, וכתב את מראות עיניו ואת משמע אזניו בשני הספרים “טאגעבוך” ו“חורבן” – שאינם מעובדים כלל, באשר כי הטרגדיה החדשה לא ניתנה לתיאור בשעת מעשה, בזמן התרקמותה והתפתחותה, בשלל צבעיה, המשתים בעתים והמתחלפים בזמנים; בכל זאת לא לתוהו כילה אנסקי את שארית כוחו, כח הספרים האלה ישמשו חומר יקר לכותבי קורות דואנו בימים יבואו, יען כי עדותיו נאמנו מאד, והוא היה עד ראיה.

הוא למד מנעוריו, שאין שום תורה נקנית, אלא במי שהוא ממית עצמו עליה. ככה קנה את תורת העממות במחילות-עפר במחוזות הדון; במחיר זה קנה את התורה הסוציאליסטית, בעבודה שמפרכת את הגוף ובמאסר ובגולה – ואת המחיר הזה היה עליו לשלם כשנתגלגל לתוך הטרגדיה היהודית, וכשרצה להשתתף בה. מן הנאום בברן-תרס"ב עד כאן הולך ונמשך קו אחד: השתתפות בצרות עמו.

הוא מת מתוך התגעשות רוחו על עלבון עמו – ושוב אירוניה חדה של הגורל! – בו ביום שהוכנה הצגת הבכורה של “הדיבוק”. אם נכונה היתה לעלוב זה מלוא כף נחת מן ההצגה הראשונה, בא מלאך המות וחטף את הכוס מפיו, כשהיתה קרובה, כמעט נגעו בה שפתיו; – ככה נתלש הנים ונשתתק כינור זה.

בנוסח חסידי הייתי אומ: שקיעתו – כתר. תעה, עבד, סבל, נתגלגל ושב ר' שלמה זיינוול לעפרו ולקבר ישראל במעלה הקברים בבית העלמין בווארשה. שמו וזכרו יעמדו כל הימים.

לונדון, ר“ח ניסן, התרצ”ו.

ממערב

מאת

נחום סוקולוב

---

הפרופיסור יוסף הלוי

מאת

נחום סוקולוב

[א]

הייתי מבקר את הפרופסור יוסף הלוי מדי ביקרתי בפאריס. עיר זו, “משוש כל הארץ”, משכתני תמיד כבחבלי קסם – לא בשל בתי-התיאטראות והקרקסאות, לא בשל בתי-אוסף התמונות והפסילים, ולא בשל הקיבוץ המפליא של דגמות כל מיני גזעים, שבטים, עמים ומפלגות שבעולם, כי אם בשל העם הפאריסי הקליל והיפה, התוסס והמפעפע כיין שמפניה, הפיקח והמחודד והתרבותי – בלי תכסיס ברזל, הנוח להתפעל, בעל החן והטעם, וההיתול הדק, והאסתטיקה המעודנת שנבלעה בהדם, והספקנות הענוגה שבני אדם מגיעים אליה רק מתוך השכלה עמוקה, וליטוש ושכלול רב-דורות, ושהיא אך היא משמשת תריס בפני “ההתלהבות של עגלים” הרגשנית, והנביבות השוטה הדוקטרינארית והבטלנית. ואגב, גם “המלה האחרונה” של ההשתלמות המדעית והאמנותית, אשר אמנם אדם יכול לקנות גם מתוך ספרים, אבל לא לראות, באופן בלתי אמצעי, “עין בעין”, כמו במרכז זה של “התפארת שבהוד” אירופה.

היו לי געגועים לאותו “אזור אור”, שאזרה תרבות אירופה; ונכספתי כוסף טבעי להתרענן שם פעם בפעם, לטבול באותו ים של תנועה ועליצות ויופי וחליפות, וחידושים והפתעות, עם כל השגיאות והתעתועים, שלפרקים הם מעכבים או משיבים אחרונית את מלחמת העם לחירות אמיתית ולנצחון האמת, אבל סופם תמיד – הטוב והיפה, אם לא “לחלוטין” – כי אין “לחלוטין” בהעולם העובר והמשתנה – אבל, לפחות, היותר טוב והיותר יפה מאשר במקומות אחרים. היתה לי מנעורי חיבה יתרה גם להיהדות הצרפתית, חיבה בלי צביעות וחנופה, בלי שכוח שיהדות זו היא זערורה בכמות ומדולדלת ברוחניות, בלולה בהתחסדות פטריוטית, מגוחכת בחיקוי הקתוליות, סוגרת דלתותיה לדופקי-בשער, גזע נטע נעמן של רש“י ורבנו תם ורבנו יחיאל, שאיננה ברוב מנינה, יודעת כלום, שאיננה עם הארצ”ית, אלא איננה יודעת כלום – ובכל זאת חשתי את עצמי, משום מה, יותר – אם לא בן-בית, לפחות, בן משפחה ושאר-בשר, בהיכל רחוב די לא-ויקטור בפאריס, מאשר בהיכל רחוב אוראנינבורג בברלין, אם משום שהבנין הוא יותר צנוע ביופיו, יותר מזרחי בטעם המוירים, או משום שהדרשות של צדוק הכהן היו יותר לבביות מן ההטפות הפרוסיות-הקיסריות של אויב, מאיבוים וסיעתם, שכל מליצה ממליצותיהם כאילו חבשה קובע מכודן בראשה, עם משטר חיילי וקושי לותראי, אטום ורשמי. לא חשתי רוח-קסרקטין זו בדבריו של רבי צדוק, אף ברגעים, שבהם היה לפעמים מקרקר בחביבות חסידית, את הרי"ש של לא פראנס, היקרה-היקרה, לאין שיעור ולאין ערך. סוף סוף צרפת!

המרידה הגדולה, נפוליון, הסנהדרין – אעפ“י שהקדיחו תבשילם, אעפי”כ סנהדרין, השם לבד נותן איזה סיפוק לרוח – וכרמיה ו“כל ישראל חברים” ועוד. בנטייתי זו דמיתי קצת אל פרץ סמולנסקין, אשר אחרי מיצוי החשבון עם “השכלת ברלין” אשר פסל אותה תכלית פסול, משך חוט של חסד על היהודים הצרפתיים, וביחוד על חברת “חברים כל ישראל”, בלי שער, ש“החברים” האלה, כהחשמונאים לפנים, שמנו ויבעטו. אבל למרות זערוריות אופקו – עם האלליאנץ בווינה, שהיתה אך בבואה-דבבואה של ה“אלליאנס” הפאריסית, עם מלאכותו לרומניה, שהיתה בעצם, דבר קטן, ורק בתקופה הפרימיטיבית ההיא נופחה למידה נפרזה של מאורע כביר – חזה סמולנסקין נכוחות ברוח הקודש ובאינטואיציה טבעית, נוססה בו נטייה לצרפת בשל ההישגים האנושיים הגדולים החקוקים בכסא הכבוד של ההיסטוריה, וכן גם להיהדות הצרפתית בזכותו של השם גרידא: כל ישראל חברים, אף על פי שלאמיתו של דבר, כבר בימי סמולנסקין נעשו “כל ישראל חברים” ל“כל הצרפתים חברים”.

הפרופסור יוסף הלוי היה קבוע על רשימת התכנית שלי לפני כל נסיעתי לפאריס; אבל בפעם הראשונה ראיתיו לפני כארבעים שנה – אחרי אשר עמדתי עמו בחליפות מכתבים כמה וכמה שנים לפני הזמן ההוא ­­– בנוגע ל“האסיף”. אני שמעתי את שמעו מכבר, וכאשר נגשתי אל המלאכה להקהיל קהילה של חכמים לתרום איש את תרומת רוחו ל“האסיף” – הזמנתי גם אותו. הוא הצטרף להחבורה, ושלח אלי את מאמרו, אבל לא יכולתי להדפיסו מפני שני טעמים, אשר בזמננו הנוכחי לא ייאמנו כי יסופרו. ראשית, לא הבינותי את מאמרו כל צרכי – כאיש בקי בשבעים לשון, עלה אז רעיון משונה בדעתו לדון גזרה שוה בין לשון ההימיאריתית ובין הלשון הגפטית! – בחשדי לתומי, שאין אדם רשאי לחתום בתור “עורך” על מאמרים שאיננו מבין; ושנית, מן המעט שהבינותי בהשקלא וטריא הפילולוגית הגבוהה ההיא ראיתי שהוא דן ברותחין את הגאון הבלשן פרופ' ז’ול אופר (Oppert), ואני לא רציתי להושיב את “האסיף” על מי-מריבה בין שני חכמי-סגולה, שאחד מהם היה המשביר את מדע-אשור (“אבי האשורולוגיה”) והשני – חד בדרא שליט בהשפה ההימיאריתית. לפיכך כעס עלי הלוי כמו שרק פילולוג, הנהרג על פחות משוה דגש, יכול לכעוס. הוא היה אז איש חיל רב פעלים, אך כי כבר אז בא בימים, והיה מאמין עד כדי קנאות ומסירת נפש בכל השערה מאלפי השערותיו, ואי אפשר היה לו להבין את נימוקי השליליים, וכמעט חומת ברזל הפסיקה בינינו לרגל הטינא שהיתה בלבו, וקשה היה הדבר לקרקרה. קשה היה כקריעת ים סוף למצוא נקודת מגע של חן וחסד וחביבות עם הפילולוג הכעסן הזה, אשר כל ימיו היו צרות ומכאובים ומלחמה בלתי-פוסקת עם המחסור ועם מתנגדיו בפאריס, שלא נתנוהו להפיץ מעינותיו חוצה – תאוותו היחידה – ואחרי אשר שמח למצוא עורך עברי בחו"ל, אשר נשא ממנו ברכה בזכות געגועיו העצומים להשפה העברית, רדף אותו צל מתנגדו אופר עד לוורשה לעצור שם את הדפסת מאמרו. בחשדנותו היתרה חשד באיש ריבו, שידיו באמצע המניעה הזאת, אף כי באמת לא עלה הדבר בדעתו של אופר אף בחלום. והנימוק האחר: נימוק חסרון ידיעתי במקצוע ההימיאריתי – מאליו מובן, שלא נתקבל על לבו כלל. אילו הסכים עליו, אזי צריך היה להתייאש, בכלל, מהוצאת ספריו ומאמריו לאור, כי באמת אי אפשר היה למצוא בפאריס עורך אשר יבין אף ספר מספריו, או מאמר אחד ממאמריו.

אמנם מן הצד הגשמי, לא כדאי היה לבקש את קירבת אדם המעלה ובלשן חד-בדרא זה, כי הוא היה באמת מחאה חיה כנגד כל חכמת הפרצוף, הרוצה להכיר את כשרונותיו, סגולותיו, גאוניותו של אדם בקלסתר פניו, בזקנו המגודל ובכל תארו. הוא לא היה יפה-פנים כלל, וכמעט התחרה עם כרמיה ז"ל, שעליו היו אומרים, שהוא האיש הכי מכוער בין גדולי צרפת. הלוי היה גוף וקצר-קומה, ראש עגול רובץ, כמעט בלי צואר חוצץ, על הכתפים, פנים שמנים שטוחים, תוים וסרגולים מטושטשי-הצורה (רק בהחלו לדבר, חכמתו האירה פניו), עינים גדולות ועייפות, לבוש בגדים… אילו היתה לי שליטה על האיש הזה, הייתי מלביש אותו “בגדים חמודים” כמנהג היהודים בפולין ובגליציה, לא בשביל הטעמים של שטות והסברות הרעועות של “בחוקותיהם לא תלכו”, שהחרדים “בני קפוטקיא” (לובשי קפוטות) נותנים לתלבושתם, בחשבם אותה, כאילו באה מסיני, וכאילו האבות והכוהנים והנביאים והמלכים שלנו, היו לבושים באופן זה; או כאילו על ידי זה היהודים מתבדלים מן הגויים, בעוד אשר באמת הם “נמלטים מן הפחת, ונופלים אל הפח”, כי על ידי זה הם מתדמים אל הגויים שבגויים: אל הכמרים הקתולים, שהם גם כן עטופים בגדים ארוכים ושחורים כאלה – ולא היתה זאת, בעצם ובראשונה, אלא התבוללות והתדמות מלבושית אל הפולנים השלאכצ’יצים מלפני דורות, שברבות הימים נתאזרחה, כהלשון הגרמנית הישנה שנתיהדה; אלא שבנוגע לבגדים, הרי זו אסתטיקה מיוחדת שמתחפשת בצורה דתית-מסורתית. הייתי מגדל בשביל יופי את זקנו, למשל, של אדם גדול זה; הייתי מעטיפו במעיל ארוך של משי, ואוזרו בתפארה, ואז היה עושה רושם, כאחד מן הרבנים הרבים, שאינם יפי-תואר בפניהם, אבל כולם אומרי כבוד בזקניהם, בקיפולי מעיליהם, ובכובעיהם השעירים. ברם ברנש נטול-זקן לבוש חולצה קצרה, וקצת חשוף-שובל במכנסיו הקצרים ובהשרוולים הצרים, המעוכים והקרועים במרפקיהם, – צלם-אלוהים זה של צורבא-דרבנן, אפילו לא יפה, אבל אדם של צורה, חשוב ונהדר – מתהפך לברייה קלה, ונראה לא כגלב, אלא כשוליא דגלב. הזקן מכסה, הבגד הארוך מכסה, אדר היקר של משי, אטלס וכדומה – מכסים; השטריימל עושה צמה, מרומם מעט את הקומה; ויש אשר יגבהו כהבתים בוקעי-שחקים שבאמריקה (עם ההבדל הזה, שבאמריקה בוקעי שחקים בממשות, ובדמיון החסידי הם ב"ש ברוחניות). לו יכולתי, הייתי מחליף את לבושיהם של המון היהודים העניים באמשטרדם – המסכנים העלובים, הנראים כנמאסים ונבזים וחדלי-אישים ואין-אונים ואי-כבוד לרגל חולצותיהם הקצרות והצרות ומכנסיהם הקצוצים והבלואים; והייתי מלביש גם את הפרופסור הזה כראוי לו.

[ב]

הפרופסור הזה – התואר הלימודי הזה: פרופיסור, היה עוד בימים ההם מעורר כבוד מיוחד. באנגליה אין לזה ערך כלל. אם אדם קורא את עצמו, או אם אחרים קוראים לו “ד”ר“, או פרופיסור, זה האות שהוא אורח וזר – האנגלי הוא סתם מיסטר; או – כשנתעלה לסיר, או ירש את האצילות, קוראים לו: סיר, בהוספה לשמו הראשון (ולעולם לא לכינוי משפחתו – שגיאה מצויה מחוץ לגבול אנגליה), אבל ד”ר בעלמא, או פרופיסור בעלמא, איננו עשוי להכריז על עצמו, כי אם מוסיף ראשי תיבות לשמו, אם הוא רוצה בכך. באיטליה – כל מלמד דרדק וכל רב-מג, וכל ראש מרקדים במחול, קורא לעצמו פרופיסור, אם רצונו בכך. בצרפת משתמשים במקצת בהתואר ד"ר, אבל אין לזה ערך. בגרמניה ובאוסטריה היתה זו פרקמטיה חריפה. לפנים היו נותנים את התואר “פרופיסור” בקושי גדול רק למי שבאמת ישב בקתדרה והורה במשך שנים רבות, ומפני שהדבר היה קשה – היה גם מכובד על הבריות. אבל בשנים האחרונות התחיל הבזבוז ואי-הדיוק לערבב את הפרופיסורים שלא מן המנין (אויסעראָרדענטליכע), ואת הדוצנטים בפרופיסורים מן המנין, ולבסוף הנהיגו גם “פרופיסורים של כבוד”, כלומר, – שאינם יושבים בקתדרה, ואינם מורים, ואינם שונים, אלא מוכתרים בנימוס, שאין בו מעשה כעטרה להתגדל בה.

בינינו היהודים, שהננו בכלל רחימי ומוקירי רבנן, עמד “הפרופיסור” במעלה של חשיבות גדולה; וקרוביו של כל חולה היו משתוקקים להביא אליו – לא רופא בעלמא, אלא “פרופיסור”. וכשבא גביר יהודי מרוסיה לברלין, בין שהיה לו מיחוש, בין שהיה בריא כראם – היה משתמש בשעת הכושר להימלך בהפרופיסורים, והיה פרופיסור אחד נכנס ואחד יוצא בדירתו במלון. זכורני, שבשעת מלחמת הבחירות בקולומיאה להרייכסטאג בווינה, כשהיו שם שני מועמדים יהודים זה לעומת זה: הד“ר נתן בירנבוים והד”ר מאהלר, שהיה דוצנט בפראג, היו עמיליו של מאהלר מתנצחים עם עמיליו של בירנבוים, והיו אומרים: שלכם הוא רק דוקטור גרידא, אבל שלנו הוא דוקטור-דוצנט-פרופיסור, כלומר, הוא רופא (כל ד"ר היה בעיניהם – רופא) את הדוצנטים ואת הפרופסורים, הי מינייהו עדיף? – הקהל לא הבין ולא חקר איזה מין פרופיסור, מה הוא מלמד, באיזה מקצוע, באיזו מדרגה – פרופיסור הוא פרופיסור. לא בדקו בתעודותיו, ולא תהו על קנקנו. אלא נהנו מן “הכבוד”, והיו מתחממים לאור שוויון-הזכויות. שמעתי, שהצדיק מסאדאגורא צוה לבחור במאהלר: "סוף סוף – אמר – פרופיסור הוא פרופיסור והוא שקול כמגד מאה דוקטורים בעלמא (אעפ“י שאותו פרופיסור לא הבין אף את שיחת החולין של אותו ד”ר…). ככה גדלה הטיטולומניה. בזכות זו היה גם הקונגרס הציוני שלנו נותן סמיכה של לורד-מאיור להמנוח מוזר, שלא היה מעודו לורד-מאיור, אלא סתם מאיור (כי בברדפורד, עיר מושבו, מעולם לא היו לורד-מאיורים), וככה ניתן גם תואר פרופיסור לאנשים שהיו מורים בעלמא, או שלא היו מורים כלל – לתפארת המליצה, או יען כי הקונגרס חשב, שהללו צריכים היו לשמש כפרופסורים, ורק בעטיה של השנאה אינם משמשים, והנה הקים אותם הקונגרס בצדק על נחלתם.

אבל הפרופ' יוסף הלוי היה, בקהל הסופרים העברים, לא רק עושה רושם כפרופסור בעלמא, אלא גם כאיש סמבטיוני לגמרי. לא ידענו מי הוא, אנחנו הסופרים של אז, שהיינו כמשפחה קטנה, “ספר הזכרון לסופרי ישראל” שלי, שכתבתי בשנת התרמ“ט¹ היה גם בבחינה זו “ספר זכרון”, שכתבתיו עם איזה פרטים יוצאים מן הכלל, רק מזכרוני, בלי שום “חוזר”, בלי שום “ספריה”, בלי שום עוזר, ידענו איש את אחיו! אבל אי אפשר היה לדעת את אותו הפרופיסור בפאריס. שמענו על אודותיו סיפורים ושיחות מני קדם, אלף לילות ואחד, כיבדנו אותו, התגאינו בו, אבל לא ידענו מי הוא. אודה ולא אבוש, שבמשך ימים ושנים לא האמנתי בכל האגדות שסיפרו, והייתי נוטה להאמין, שאין זה לא “טרק” ולא “פרנק” אלא “ליטוואק” פשוט, או אולי במקרה “פולאק”, שהסתגל לתפקיד אכזוטי. כלום לא היו אנשי מופת אכזוטיים כאלה, איזה ד”ר ד’ארביליה – רומנטיקן והרפתקן, בחינת גראף, בחינת קרוב למלכות, בעל צורה, מדבר בשבעים לשון – ובסוף נתגלה איש ליטא או מדינה אחרת ברוסיה! כלום לא היו לנו גינירלים של סין, פחות של מצרים (שניצלר מקליצ’בה, עיירה בפולין), או אותו ראש המדברים בה“ריווי די דיי מונד”, יוליאן קלצ’קו – בחור קטן משכיל ועילוי מווילנה? לא יכולתי להשתחרר מן החשד הזה, עד שעשיתי הכרה אישית עם יוסף הלוי. רק אחרי הכרה זו נתערטל יוסף הלוי מנרתיקו הפרופיסורי ונתגלה לי האיש. פרחה האגדה, ונשארה הממשות – והיא היתה יותר מענינת מן האגדה. האיש הזה בעליית קיר קטנה שלו ברחוב הסיינה (כמדומני מספר 24) היה אחד האנשים הכי מענינים שפגשתי בעולם.

[ג]

באורח פלא לא היה יוסף הלוי, לא “ליטוואק” ולא “פולאק”, כי אם יהודי ספרדי לכל משפטיו וחוקותיו. הוא נולד לאביו ר' אהרון באדריאנופול ביום כ“ז בכסלו תקפ”ח². הוריו היו עניים, ובאחד ממאמריו, שכתב בשנת תרכ“ג³, הוא מספר, שהרחיק נדוד בערים ובכפרים למצוא מחיתו, עד אשר נתן ה' את חנו בעיני אלופי קהל היהודים הספרדים בבוקרשט, ויבחרו בו להיות למורה בבית הספר אשר היה עם לבבו לייסד. ככה כבר בימי נעוריו נסע הרבה נסיעות. ע”ד לימודיו שמענו בתחילה אך מעט, אבל גם מן המעט הזה כבר אפשר היה לשער את ידיעותיו הרבות בלשונות המזרח. ככה למשל, כתב מאמרים ב“המגיד” וב“הלבנון” ע“ד תועלת ידיעת הלשון הכושית להבנת הלשון העברית, ע”ד הניקוד וערכו להניקוד הסורי והערבי, ע“ד הנוקב (ה"א הידיעה – בעשטיממטער ארטיקעל) בלשונות שם ומצרים; וגם היה הראשון והחד-בדרא עד עתה, שתרגם מסנסקריט להמדע המזרחי. עבודות כאלה ודוגמתן נעשות כרגיל ע”י אנשים שהתמידו ללמוד במשך שנים רבות, תחילתם בגימנסיה, אח"כ באוניברסיטה, וסופם בשימוש תלמידי חכמים שבמקצוע, בנסיעות מספריה לספריה, בחקירות ודרישות על כל קוץ וקוץ, בשמיעת פרקים מהוראתם של פרופיסורים שבכל העולם, ומתוך נסיונות מתפתחים והולכים מאסכולה לאסכולה במשך הרבה שנים. כיצד הצליח בן-עניים צעיר מחוסר-אמצעים זה לקנות, למשל, את ידיעת הסאנסקריט עד כדי התכשרות לתרגם ממנו? זוהי רק מתת-יה נפלאה במינה וכשרון גאוני שאין דוגמתו.

ובאותה שעה היה יוסף הלוי גם סופר בן-זמנו בעוד כפתו היתה רעננה לגמרי. הוא כתב שירים ומליצות, לפי טעמנו בלי כשרון, אבל עבודתו היא חשובה מאד לתולדות התרבות העברית. באחת ממליצותיו “הגיון לילה”, הוא מתאונן על “עם יהודה” כי מאס ברית נביאיו, נער ברית איתנים, כסוחה יחשוב לשון אבותיו, שממות הר ציון זרה ממנו, מתקו לו פרדסי שביו, ארמנות בצע אשר רכש וכו' וכו', ולחיכנו אנו המליצות האלה הן תפלות, אבל עלינו להבין, שהדבר תלוי בטעם, ושל-הקוראים העברים הספרדים הרבה דברים שלנו הן מליצות תפלות, יען כי הם חונכו על שפה אחרת, על מבטא אחר, וגם על מושגים אחרים. אמנם אדריאנופול היתה עיר עם חוג של משכילים, שספרותנו החדשה השפיעה עליהם, ועוד בימי “הצפירה” היתה אדריאנופול של המנוח אברהם דאנון עם החברה הקטנה והירחון הקטן “יוסף לקח” – קהילה של משכילים; אבל היה בה באותה השכלה דבר-מה ספרדי מזרחי, אשר לנו נראה כבטלנות, ולהם היה דבר שיש בו רוח חיים, בעוד אשר השנינות שלנו, הפתגמים השאולים מהספרות והעתונות הרוסית ומהפרזיאולוגיה הגרמנית – ועוד יותר מן האידית שבשוק או שבקונטרסים, עם כל דברי החידודין התלויים בחיי האוכלוסיה היהודית שבהגיטו הפולני או הליטאי היו להם כספר חתום. עיקר הדבר באותן המליצות של הלוי הוא, שהוא מותח קו בקורת קשה על מרשיעי ברית בוגדים בעמם ובשפתם אעפ"י שאיננו קורא אותם כמונו בשם “מתבוללים”.

כל אלה היו אך כעין הכנות והקדמות למפעל חייו של היהודי הספרדי הזה. נקודת-המוצא למפעל חייו היה מאורע גדול בהעולם המדיני. לרגל סכסוכי ישוב קראה אנגליה מלחמה על תיאודור מלך חבש, ותכריעהו ותנצחהו, ואחת מתוצאות נצחון האנגלים היתה תקופה מחודשת של עבודת המיסיונרים האנגליקנים בחבש. הם כבר ניסו מאז להפיץ שם את הכנסיה שלהם, ואחרי אשר הרימו למרום קרנם, פרסו מצודתם על תערובות עמים שונים בחבש, וימצאו את הפלשים, ויבשרו בקהל רב על דבר מציאתם החדשה וע“ד אשר הצליחו להכניס כמה וכמה מהפלשים אל תחת כנפי הדת הנוצרית, ויביעו את תקותם להכניס את כולם. ואז יצא הרב הילדסהיימר בקול קורא אל בני ישראל ע”ד הפלשים (ב“המגיד” שנה ח', 1864, גליון מ"ז), אלה “האובדים בארץ כוש, אשר המיסיונרים פרשו רשת לרגלם בבקשה לגור אותם בחרמם, באמרם להם כי כל עם ישראל כבר נצמד להנוצרים, וע”כ גם עליהם לצאת בעקבות היהודים", ויער הרב החרד את אוזן אחיו להתעורר להציל את האובדים והנידחים האלה מפח טמנו להם האנגליקנים; ובעיקר היתה העצה היעוצה לשלוח לארץ חבש צירי אמונים יהודים אשר יורו להפלשים את הדרך ילכו בה.

אמנם, לא זה המקום להרבות דברים על הפלשים. פירוש השם הזה הוא: גולים; ועד היום הזה עוד לא באו החוקרים לידי החלטה אחרונה, איך באו הפלשים לארץ כוש או חבש, ומאיזה ארץ באו, אם מארץ ערב, כהשערתו של יוסף הלוי, או מארץ מצרים, כהשערת אחרים, או הם יוצאי ירך אחד השבטים הזרים, אשר בזמן מן הזמנים נתגייר – ובעלי הדעה הזאת שוב מסתייעים בהטיפוס הפלשי, שהוא דומה לטיפוסם של שבטי אפריקה, וגם בבערותם המוחלטת של אלה בכל מקצועות היהדות, אבל לכל הדעות אין ספק, שהפלשים חפצים בכל לב לדעת את תורת ישראל ולשמור כמה מהמצוות; וזה היה הנימוק המכריע, שעשה רושם בזמנו.

לרגל כרוזו זה של הרב הילדסהיימר, נענו ראשי עדת בני ישראל בלונדון יחד עם חברת “חברים כל ישראל” בפאריס, ויסדו כמה מוסדות להוציא את הדבר אל הפועל. ואז בא יוסף בן אהרון הלוי, המשכיל והבלשן הספרדי האדרינופולי בקול אדיר (ב“המגיד” שנה ט‘,1865, גליון ו’): “הנני שלחוני!”

וזאת היא התעודה הכי יסודית לתולדות איש הסגולה ההשגחתי הזה; אביא ממנה אך מקצת דברים:

“איש מסע אנכי מנעורי, עם קרח הצפון גרתי, וחרבוני קיץ אפריקה היו שומרי ראשי שנים רבות. הרעב והצמא עמי התעוררו, ולילות אל-שנה נמנו לי הרבה, גם ביום צר לי (שנת תר"י⁴) נדור נדרתי לאלהי אבות לנסוע לארץ כוש כאשר ירחיב ה' את עתותי לדעת שלום אחי, ולהיטיב עמהם ככל אשר אוכל, ועד עתה לא חדלתי לקנות לי את כל הידיעות הדרושות למסע רחוק כזה, העמקתי בינה בלשון כושית הקדומה (געעז) והחדשה (אמהארית). למדתי לשון ערבית, תורקית, ומונגולית, וגם הסינית, המצרית והברברית לא זרו לי”.

וכאן הוא פורט את ספריו אשר היו אז אתו בכתובים, והם מקיפים הרבה לשונות מזרחיות אשר עד עתה לא שם שום חכם מחכמי ישראל את לבו אליהן. הידיעות הראשונות בספרות ישראל ע“ד הפלשים תמצאנה בשאלות ותשובות הרדב”ז, חלק ד‘, סימן רי"ט, והוא חשב אותם לקראים, יען כי אינם יודעים תורה שבעל פה, ואינם מדליקים נרות בלילי שבת; ואחריו סיפר על אודותיהם ר’ עובדיה מברטנורא במכתבי מסעיו, והוא צדק במשפטו, באמרו כי רק במקצת דברים נמשכו הפלשים אחרי הקראים, אולם במקצתם יש ידים מוכיחות, שנמשכו אחרי תורת הרבנים.

ואולם לא רק חכמי ישראל, אך גם בין חכמי העמים נמצאו רק יחידי סגולה שעסקו בכל אותן הלשונות המזרחיות שיוסף הלוי מנה אותן בספריו. הוא קרא גם שמות לספרים שחיבר ושנמצאו בכתב יד, והם:

1. ספר חנוך, נעתק מלשון כושית, בבאור נרחב “באר יוסף”.

2. מצרף לשון עתמנית או תרכית, מכלכל כל חקי שפת תורגמה הנכתבת והנדברת.

3. יסודות לשון מונגולית.

4. אגרון לשון עברית ותרכית.

5. אגרון לשון עברית ואמהארית.

6. הליכות שפת הקודש, כולל לקחים ומליצות מעברית לאמהארית, ומאמהארית לעברית. לנערים המתחילים ללמוד עברית.

והוא עוד איש צעיר, ואף לשנות בינה טרם הגיע. ודבר זר ותמוה הוא, שאף אחד מהספרים לא יצא עד עתה לאור. הבקיאים בהספרות מתקופת ההשכלה יזכרו, שזאת היתה אחת ממידות ההתפארות הבטלנית של הסופרים להתגדר בספריהם אשר אתם בכתובים; אבל רחוק הדבר לחשוד ביוסף הלוי, שהזכיר ספרים בכתב יד שלא חיבר ושלא היו מוכנים בידו. קרוב לשער, שהיה לו חומר ומרשם ותכנית בעד כל ספר מהספרים הנ"ל, אלא שלא הספיק לכתבם.

ה“הנני שלחוני” לא היה קול קורא במדבר ולא שב ריקם. בשנת התרכ“ז⁵ שלחו שתי החברות: הפאריסית והלונדונית את יוסף הלוי לארץ כוש, ועברו ימים מועטים והוא התחיל שולח ממשלחתו (המגיד, שנת הנ“ל, גליון מ”ח), ותיאר בצבעים בהירים את המכשולים שבהם נתקל, ואת הסכנות אשר רחפו לנגדו. ע”י משלחתו זאת נחלץ אבר מדולדל של גוף האומה מכליון חרוץ, כי בשמוע הפלשים מפיו, שעם ישראל חי, וששקר בפי האנשים שסיפרו להם, שהעם הזה כבר עבר ובטל מן העולם, באה תקוה גם בלבם ויתעוררו לחיים חדשים, ומני אז הלך החיבור בין הפלשים ובין עם ישראל הלוך וגבור, והידיעות הצנומות אשר היו לפנים על אודותיהם רחבו ונסבו, כי הלוי חקר ודרש את מהותם ואת תכונתם של הפלשים, את מאורעות דורותיהם ואת ספרותם, וישתדל לפחת רוח חיים בעצמותיהם היבשות.

הוא היה הראשון, שהביא עמו לאירופה ספרים שונים מספריהם, כמו סידור התפילות שלהם שהו“ל בלשון כושית הישנה, היא לשון געעז, אשר בה דיברו בארץ כוש בימי קדם, וכעת היא מובנת רק לחכמים, ומדרגתה היא מדרגת לשון הקודש בינינו; ובינם לבין עצמם משתמשים הפלשים לא בהלשון המדוברת בארץ כוש, היינו בלשון אמהארית, אלא בלשון מיוחדת, והיא לשוי אגוי – ואת סידור התפילה תירגם הלוי לעברית. גם הביא אפוקריפים (ספרים חיצונים) שונים שנכתבו מסביב להתנ”ך, ושלא הוכנסו אליו, וגם אותם הו"ל עם תרגום צרפתי (פאריס 1902), גם סיפור מלחמת המלך שרץ-דנגל (1592–1563) עם הפלשים, בצירוף תרגום עברי וצרפתי (פאריס 1907), ואת הספר הזה שלח לבית מערכתי, ובבקרי אותו בפאריס נתן לי עוד ספר אחד למזכרת מנה אחת אפים.

[ד]

ואמנם, לא רק בתור חוקר ומלומד ודורש קדמוניות התיחס היהודי הספרדי הזה אל הפלשים, כי אם בתור יהודי לאומי מאסף נידחים ומקבץ גלויות, אשר אדיר כל חפצו כמקבציאל רב פעלים היה לקשר את כל איברי האומה בקשר אמיץ, לבל ידח ממנה נידח, כי כאמור למעלה, בא הלוי לידי החלטה, שמוצא הפלשים היה מארץ ערב, ושהם צאצאי פלוגה של יהודים אשר מלך כוש בארץ תימן הוליכם שבי, ועל יסוד זה נודעה לו חיבה יתרה לנידחי ישראל אלה; ועלינו לזכור, שאם בהעת האחרונה התענינו יהודי אירופה בהפלשים, מיד היהודי הזה היו תוצאות לכל הענין הזה. הוא עורר את אחד מתלמידיו, הד“ר פייטילוביץ מלודז' לרכוש לו את הידיעות הנחוצות, ולשוב ולבקר את הפלשים, ויהי לו לאב ולפטרון ללמדו ולהדריכו ולעזור לו עד כמה שידו מגעת (הוא תיאר את הדבר הזה לפרטיו במאספו “ריווי סימיטיק” 1906, עמ' 95), אף בעזרת השפעתו ובזריזותו הידועה של פייטילוביץ נוסד באיטליה בנשיאותו של הרב המנוח ד”ר ש. צ. מרגליות מפירנצי (ובאחרונה בפרנקפורט דמיין) המוסד פרא-פלשה, אשר מגמתו העיקרית היתה לייסד בעד הפלשים בתי ספר עברים, לחזק את יהדותם ולהחיות את רוחם. הנה כי כן שני יהודים לאומים, רב ותלמידו, אחד ספרדי מאדרינופול ואחד יהודי של נוסח אשכנז מלודז' אשר בפולניה טיפלו בהאבר המדולדל: הפלשים – להחזירם לבריות-גופא ולנהורא מעליא של עם ישראל ותורת ישראל.

ולא רק לידיעת תכונת הפלשים באה תועלת מרובה ממלאכותו של יוסף הלוי, אך גם על חקירת הלשון הכושית נגה אור גדול לרגליה. מהעת ההיא נחשב הלוי לאחד מראשי החוקרים בלשון זו, ועל כן נתמנה לפרופיסור בפועל בהאוניברסיטה הפריסאית, כי לרגל הדינים והחשבונות אשר שלח אל חברת “כל ישראל חברים” בפאריס, משך על עצמו את עיני ראשי האקדמיה הצרפתית, ולא עברו ימים מועטים עד שמסרו לו שליחות מדעית אחרת לארץ כוש, לארץ נפרדה מכוש ע"י הים, והיא ארץ ערב הדרומית או ארץ תימן – ארץ הפלאות, אשר רבות הן ההגדות על אודותיה, ואשר עליה נכבדות מדובר גם בכתבי הקודש על מלכת שבא, אשר באה לראות את חכמת המלך שלמה ולנסותו בחידות.

מקדם קדמתה היו בארץ זו ממלכות אדירות אשר ספו תמו, ונשארו מהן רק כתובות מיוחדות במינן בשפת ערבית הדרומית, הקרובה להערבית הרגילה, אבל שונה ממנה בהרבה ממליה, וגם בחוקי הדקדוק ושימוש הלשון. לארץ זו שלחה האקדמיה את הלוי להתחקות על הכתובות ההן, להעתיקן ולהדפיסן בהקובץ הגדול של כל כתובות בני שם ("קורפוס אינסקריפציונוס סמיטיקארום) אשר החליטה להוציא לאור. שמה נסע הלוי בשנת 1869, והוא לבוש כיהודי ירושלמי מקבץ נדבות בעד עניי ארץ ישראל, וחכמתו הגדולה וחירוף-נפשו ומסירותו למדעי-העתיקות הן הן שעמדו לו לגלות ולהעתיק קרוב לשבע-מאות כתובות, רובן בלתי נודעות עד אז, ולחשוף עי“ז חדשות ונצורות בקורות ארץ תימן. על ידי חקירותיו של הלוי נתגלה בפעם הראשונה לחוקרי הקדמוניות, שהרבה דורות לפני ממלכת שבא, היתה בארץ ההיא ממלכה אדירה ועצומה, היא ממלכת המעונים או המעינים הנזכרת גם בכתבי הקודש (שופטים י‘, י“ב; דהי”א ד’ מ“א; דהי”ב כ"ו, ז'), ואשר איש מלפניו לא ידע מי הם. ידוע מכבר, שאחרי סור שבט ממלכת שבא, משלו החימיארים בארץ, ואחריהם החבשים, שבאו מארץ כוש, ומלכיהם קראו לעצמם: מלכי שבא ודדן וחצרמות ותימן, ואחריהם היתה ממלכה יהודית אשר האחרון והכי מפורסם שבהם היה יוסף, המכונה די-נואס, אשר נהדף מכסאו וכבתה גחלתו בשנת 525 ע”י הכושים הנוצרים שפרצו בארץ ונעזרו עזר נשק וכסף ומכולת מאת מלכי ביצנץ.

ואולם איך נסתבבו הדברים היה נעלם מאת כל חוקרי הדורות עד חקירותיו של יוסף הלוי, אשר את תמציתן נתן לדור במאמריו בהמאסף הצרפתי “ז’רנאל אזיאטיק” לשנת 1872, ועוד בספרים מיוחדים, אשר הנכבד הוא ספרו: “אַטיוד סאבּיין” (פאריס 1875). גם במקצוע זה היה הלוי לאחד מראשי המדברים. אבל איזו יד נעלמה עצרה בעדו מלהמשיך את חקירותיו אלה, כמו שהתאונן על זה במרירות נפש, באמרו, שבחוזק יד עיכבוהו מלהוסיף להתעסק בהכתובות אשר אסף בחירוף-נפש. אחרי שובו לפאריס נתמנה לפרופסור להשפה הכושית. זאת היתה הפעם הראשונה, שמשכיל יהודי, שלא ביקר מעודו בשום בית ספר, איש לומד מעצמו, יהודי ובן חו“ל, נתמנה לפרופיסור כהלכה בהאוניברסיטה המפוארת של בירת צרפת – לא כהמתימטיקן המפואר הד”ר צבי הרמן שפירא, שנתמנה אך לפרופיסור שלא מן המנין בהיידלברג. זה היה כבר אז ההבדל בין צרפת של שוויון הזכויות, ובין גרמניה, אשר בה היתה נגד-השמיות תוססת בחשאי תמיד.

הוא לא הצטמצם בחקירת השפה הכושית ובנותיה לבד. כנראה משמות ספריו, “שהיו עמו בכתובים”, הוא חקר ודרש גם בספרי הודו ומצרים. כמעט לא היה מקצוע בדרישת חכמת הקדם, אשר הלוי לא ידע אותו, ולא חיבר בו ספרים יקרי-ערך, הוא ידע כמעט את כל לשונות המזרח, וחקר את כל ספרויותיהן, ולדבריו יחלו כל החוקרים, ועם מוצר שפתיו התחשבו. כאילן בארצות החמות הנושא פירות הרבה פעמים בשנה, הוציא הלוי פרי תנובות למכביר במידה מופלגת ומפליאה, עד שלא הספיקו לו כל המאספים וכל הירחונים המוקדשים לחכמת המזרח, ועל כן יסד לעצמו בשנת תרנ“ג⁶ – והוא אז קרוב לשיבה, – מאסף חש ומיוחד בשם “ריווי סימיטיק”, אשר הוא היה עורכו וסופרו היחיד, כי כמעט כל המאמרים בהמאסף הזה היו פירות עטו, והם משתרעים לא רק על מחקרים נוגעים ללשונות כל בני שם, אך גם על בעיות אחרות, כמו, למשל, ע”ד מחצב כתב הודו, על מקור מחצב הלשון בכלל, על כתבי חרטומי מצרים, על הברית החדשה ועוד. עוד בהחוברת של חודש יולי לשנת 1914 נמצאים מאמרים ממאמרים שונים משלו, ועל פני כולם מרחפת רוח חיים בלי כל עקבות רפיון ולאות – והוא אז קרוב לתשעים! ואולם בזריזות מיוחדת ובחיבה יתרה התעסק בשני מקצועות של חכמת המזרח, והם: חכמת לשון ארץ אשור ובבל, ובקורת כתבי הקודש, ובשניהם הוא מופיע לא רק בתור אחד החכמים והבלשנים הכי מובהקים, אך גם בתור יהודי נאמן לעמו, לוחם מלחמת עמו.

חקירת לשון אשור ובבל, הכתובה בכתב היתדות, היא חכמה מקרוב באה, ורוח האדם חולל בה נפלאות, בהבינו לקרוא את הכתב הזה הכתוב בסימנים מיוחדים ובאופן מיוחד, עד כי גם כשעמדו הארצות האלה על מכונן, אך מעטים, שכנראה היו הכוהנים, ידעו לקרוא אותו – ומה גם עתה! הלוי עומד בהשורה הראשונה של חוקרי הלשון הזאת, וספריו ומאמריו, אשר כתב על אודותיה, ילאה הספרן לספור, כי עצמו מספור. ביחוד הצטיין הלוי בתור מתנגד לשיטת בעלי השומרים – כי הנה פעמים הרבה תסומן ארץ בבל בתור ארץ של שומר ואכּד, והיא בבל הדרומית והצפונית; אף נמצאו לוחות כמו כתובים בשתי לשונות: האחת בלשון בלתי מובנת ונבדלת בבנינה ובתכונתה מהשניה, שבה תורגמה הראשונה, ושהיא שפת בבל, או כמו שקוראים לה עתה: שפת אכד, אחת מלשונות בני שם, הקרובה לעברית והארמית. והנה רוב החכמים אמרו שהלשון הראשונה היא לשון שומר, לשון עם אשר חי בארץ שנער לפני בוא הבבלים אליה. העם הזה – אומרים – המציא את כתב היתדות, וממנו למדוהו הבבלים, ובנוגע ללשונו של עם זה, שיערו החכמים, שהיא מתיחסת אל משפחת גזע בני טוראן; ואם עקבות ההשכלה הבבלית נכרות עוד בקורות התרבות האנושית (כמו למשל התחלקות העיגול ל-360 מעלות, וכדומה) – כל זה לא הבבליים המציאו, כי הם היו רק יורשי השכלה יותר קדומה, השכלה שאינה בת גזע שם, כמו שחשבו עד הנה, אך בת גזע אחר.

כנגד הדעה הזאת נלחם הלוי מלחמה קשה יותר מארבעים שנה עד מותו, כי לפי דעתו עם שומר ולשון שומר – לא היו ולא נבראו (כמו “האריים”), ומה שחושבים ללשון שומר איננו אלא אופן כתיבה, שהמציאו הכהנים למען לא תהא יד כל אדם ממשמשת בהענינים הנסתרים. בענין זה התנגד הלוי כמעט לכל החכמים (גם דליטש, שהסכים עמו בתחילה בסופו – “נפל אל האויב”). עוד בשנת 1912 כתב הלוי ספר גדול בן חמש מאות עמודים, אשר בו קבץ את כל מופתיו והוכחותיו; ועוד בהחוברת הנ"ל נמצא מאמר גדול כנגד יריבו וחברו בהאוניברסיטה אופר, עם שיר מלא לעג והיתול בשם “עופר אבי שומר”, וראוי להביא ממנו חרוז אחד:

"רַבִּים הַדּוֹרְשִּׁים אֶל כִּתְבֵי הַמַּסְמֵרִים,

אַךְ אֲנִי לְבַדִּי הוֹלַדְתִּי אֶת הַשּׁוּמֵרִים;

מֵאִִתָּם לָמַד גֶּזַע שֵׁם כָּל חָכְמָה כָּל דַּעַת,

וְזוּלָתָם הָיָה כַּחֲמוֹר בְּלִי מַרְדַּעַת.

קוּמוּ שׁוּמֵרֵי וְנָחוֹלָה בִּמְחוֹלוֹת!

בָּכֶם תְּהִלָּתִי, וְאַתֶּם בִּי תִּתְהַלָּלוּ,

עִמִּי תִּהְיוּ, בַּחוּץ וּבַחֲדַר כְּלוּלוֹת,

וְעֵת נִפָּרֵד, כָּל מְאוֹרֵי אוֹר יֶאֱבָלוּ".

הרעיון, כי לא גזע שם הוליד חכמה ודעת, אך למד אותם מגזע טוראן – עורר את חמת הלוי, וישם בפיו דברים מלאים תמרורים וקצף.

המקצוע השני אשר בו מופיע הלוי, לא רק כחוקר ודורש, אך גם כבן עם עתיק, אשר מבארו שתו, ועתידים כל העמים לשתות, הוא חקירת כתבי הקודש. לפני הלוי היה חלק חכמי ישראל בחקירה זו אך מצער. נחלתנו נהפכה לזרים, אשר אמנם עבדו בה עבודה גדולה, גילו צפונות, חדרו לתוך מעמקי לשונות המזרח, אבל הכאיבו את החלקה הטובה הזאת גם באבנים, הפכו עליונים למטה ותחתונים למעלה. ואולם בכל השתדלותם – באו מן החוץ, ולא ינקו משל שפת לאומנו מנעוריהם, לכן השערותיהם וביאוריהם ותיקוניהם – רובם פלפול וצחוק. הלוי עבד במקצוע זה יותר משלושים שנה; חקר ודרש בכתבי הקודש, ואת תוצאותיו אסף בארבעה כרכים גדולים, ובהן סתר את שיטתם של גראף-וולהויזן. אחד המאמרים היותר מצוינים במובן זה הוא מאמר הבקורת, אשר בו ניתח את ספרו של שטאדה “ביבלישע טהעאלאגיע דעס אלטען טעסטאמענטס” (מכיל ג' מאות עמודים – בהמאסף “ריווי סימיטיק” בשנות 1907–1905). כל הדברים במקצוע זה כתובים לא רק במדעיות גדולה ורחבה אך גם בלשון שנונה, בבדיחת הדעת וברגש נמרץ.

על כן בכל פעם אשר ידובר בהפרופיסורים יהודים, עולה לנגד עיני תמונת הגאון הזה, היחיד בין חכמי ספרד ברוחב חכמתו העולמית. זה היה בוצינא דנהורא! זה היה פרופיסור הדור ויהודי לאומי וחובב ציון שאין דוגמתו. בכל פעם שהייתי בפאריס, ביקרתיו ולמדתי ממנו הרבה, והבאתי תמיד חומר של ידיעות על אודותיו, ומסרתי אותן להרב החכם המנוח הד“ר פוזננסקי ז”ל בוורשה שהרצה על אודותיהן הרצאה נפלאה בזמנו בחברת חובבי שפת עבר בוורשה.

[ה]

דומני שהחידה “פרופיסור יוסף הלוי” – נפתרה כהלכה; לא במובן חדול האיש הזה מהיות חזיון-פלא – לא. הוא היה והוא עתיד להיות בהיסטוריה, פינומן יחיד במינו. בודד במועדיו, גלמוד ברוחו, במאורעותיו, בגלגוליו ובהרפתקאותיו, ברבגווניותו הכּמילוניית, ובמרוץ-חייו (קריירה), מן סימטת-העוני בקרן-זוית שבקרפף הגיטו באדרינופול, אל הפרופסור שבהסורבונה, כחבר של רינאן, קלירמון-גנו, הדירינבורגים ו“עופר”, ותושב הרובע הלטיני בפאריס – דרמת-חיים, שנגולה ונתערטלה מירכתי תוגרמה לבירת רומניה, משם לחבש, לערב הדרומית, “מהודו ועד כוש”, וסיימה במרכז תרבות אירופה, בשערים המצוינים בהלכות חכמת המזרח, בתוך לב המערב, מין “אלדד הדני” חדש, דוגמה של “ר' פתחיה מרגנשבורג”, או “ר' בנימין מטודילה”, מהדורה עברית מתוקנת של אמין-פחה, עברית-שבעברית של וינברגומברי, שכלול-מדעי עולמי של הנסיונות התמימים וטהורי-הרוח, שנעשו בצורה פרימיטיבית, ובהכנה בלתי-מספיקה, ע“י ר' יעקב ספיר, ע”י ר' יוסף יהודה ליב טשארני, וע“י ר' זאב וולף שור – ובלי שום הכנה, ואפילו בלי שום תמימות, אבל מתוך יזמה וקומבינציות פעוטות ע”י ר' אפרים דיינארד.

מעל לכל אלה מתנשאה דמותו של גאון עולם זה, בענקיות ההכשרה, באדירות סגולת הזכרון, בהבקיאות, שהיתה מבהילה ממש, מפני שהכילה אוצרי-אוצרות של ספרים וכתבי יד, לא של “הספריה הלאומית” שבפאריס, לא של “הבודליאנא” שבאוקספורד, ושל “המוזיאום הבריטי” שבלונדון, אך אולי של אותה הספריה העתיקה המפוארה, שהיתה באלכסנדריה של מצרים, אשר לפי המסורת, הועלתה על המוקד ע"י הסולטן עומר, שנימוקו היה: “אם הדברים נרמזים בהקוראן, אין צורך בספרים מיוחדים, והרי הם מיותרים; ואם לא נרמז בהקוראן, לא כל שכן שאין צורך בהם”; וחוץ מאלה, ונוסף על אלה – ההסתגלות לצרפת ולה- e’sprit הפאריסי, בשפה ובסגנון, מה שהוא אולי עוד יותר קשה מלימוד שפת כוש וערב וכתב היתדות, מפני שהוא דורש חדירה לפני ולפנים מן הדברים הממשיים והמדעיים, והשראה, והרגשה דקה מן הדקה, ותפיסת “חן המקום” וכניסה לפרדס זר והתמזגות פנימית עם אקלימו ומהותו ואמיתת אופיו.

ההתבוללות, בתור שיטה, לתיאבון או להכעיס, היא מכוערת ככל חיקוי קופי, ועבריינית – ככל בגידה והתכוונות לשמד-לאומי או דתי. אבל, כמו שאין רע בלי טוב, ככה יש גם בין האיסטדיות והמדרגות של התבוללות צד אחד סמוי מן העין, אשר בו מתגלה הכשרון הלאומי היהודי המיוחד, אעפ"י שהוא מתכוון לבטל את לאומיותו שלו, ולקלוט ולהיקלט בתוך לאומיות אחרת. הא גופא היא סגולה יהודית מיוחדת; הספוגיות והגמישות המקילות את החדירה לתוך תוכה של הרגשת נפש הזולת הלאומי, מה שהגרמני קורא בשם “זיך איינפיהלען”. זוהי מעלה בתוך חסרון וסגולה בתוך קלקלה. זה היה כלי-נשק חשוב במלחמת הקיום, ובשיעור ידוע: פרודוקט-לווי של הגלות וההתכשרות וההתחדדות לשוויון-הזכויות. “זיך איינפיהלען” זהו השרטוט המסמן את המוסיקה היהודית – לא רק יתרון ההתפעלות וכשרון (לפעמים: עודף) הפאתוס, לא רק פזיזות וההתהפכות לאחר, אך גם דקותה ועומקה של התהפכות זו, דבר שדוקטורינירי נגד-ההתבוללות שלנו, שנצטמצמו על שטחיותה של אבעיה זו, ושלא היה להם די הסתכלות, אפילו לא די הזדמנות להסתכלות, לא הוכשרו להבין. ההישגים בבחינה זו אצל בעלי ההתבוללות חסרי הניצוץ הגאוני היו מעשי-בהמה גרועים, ולרגל גריעותם – מגוחכים.

צריך להבחין הבחנה דקה בין האקספרימנטים המכניים האלה, ובין כיבושיה ונצחונותיה של הסתגלות הד’ישראלים, וגלגול נשמתם לתוך דבר זר לגזעם כמו הפוליטיקה הטורית האנגלית, או של היינה להליריקה הגרמנית, או של שטאהל לתוך השמרנות הפרוטסטנטית החנוטה, או של יהודי מקופנהגן – כהן מוסב שם ברנדס, לכל רוחות התרבות ולכל זרמי אירופה, אפילו למקצוע זר ונבדל כל כך כהשירה הפולאנית הרומנטית-הפטריוטית של מיצקיביטש, סלובצקי וקראסינסקי. יש בכל אלה מן חוסר הגזעיות המסוימת והאטומה של גוי מוגבל בארצו; אבל יש בזה גם מן ריבוי-הצדדיות, ומן הנביאיות האנושית. יש בזה מן הקלות של כשרון תיאטרלי-מסוואי-בימתי חסר-עצמיות; אבל אי-עצמיות זו אף היא עצמיות מסוימת, שנותנת לאדם כרטיס Passe-partout לכל המדינות והעמים, לכל התחומים והמקצועות. כשהדבר הזה הוא במדרגה דרדקית, וכשהוא נובע מנימוקי רגע, ומעמקי תועלת, לעת היום, אנו קוראים לו: ליבנטיניות; אבל כשהוא במדרגת השכלול המדעי, ועולה ממעמקים של מקור טהור, ושואף למרום האידיאל – זו היא גאוניות!

ויש לציין, ששגיאה היא לחשוב, כי רק בעולם המסחר יצר הרע של קנאה ושנאה שולט, ותחרות משכלת, ותחבולות ונכלים ותככים מתגרים ומפריעים, ומסכסכים את הבריות, ואמת ושקר, ויושר ונלוז מתאבקים אך גם במקצוע המדעים – מן הרגע, שעבודה זו יורדת מספירת עולם האצילות של “תורה לשמה”, ונעשית לעסק של בני אדם שתורתם אומנותם, וקרדום לחפור בו, ואפילו כשהיא נעשית, לפחות, לענין של תאוות-כבוד ושאיפה לפרסום – נסוכת מסכה של מסירות-נפש דתית או מדעית, מדינית או לאומית. בכל מקום כזה מושל “מלך זקן וכסיל” ממשלה לא פחות אי-מוגבלת, וקנוניות מתקשרות, ותחבולות פעוטות של קנאה מתפתחות, ואפילו באמנות שמקומה בשער התפארת, ושהיא מכהנת פאר בדביר היופי והחזיון. רבים מהאמנים שונאים את בני אומנותם, ועכ“פ אינם מכירים בהם, ובישיבה של מעלה אשר באוניברסיטאות יש אשר השטן מרקד בין יחידי סגולה ובני העליה, בנוגע לתגליותיהם, ולהמצאותיהם וחידושיהם; ויש אשר משימים מכשולים על דרך הרוצה להוציא מוניטין שלו בעולם, וכל אחד רוצה להקדים את חברו, להאפיל על זיו הכשרון, ועל ערך המעלה, של עבודת זולתו. הפיגול הזה מתגנב וחותר גם לתוך הקתידראות וההתמנויות והסמכויות וה”חזקות" של מלומדים, מפענחי תעלומות, ממציאי אמצאות קובעי פטנטים וזוכים לפרסים מיוחדים, כי עינו של כל אדם צרה בשל חברו, אם מתאוות בצע או מגאווה ורהב, והמוחזקים מתקנאים בחדשים מקרוב באו, שנחשבים בעיניהם כמסיגי גבולם, וכדוחקים רגלי שכינתם. בהסיפור “איינע אלטע האנדשריפט”⁷ תאר המספר הגרמני הגדול גוסטב פרייטאג בשרד אמנותי נפלא את ענקי חקירת-העתיקות בשעת קלקלתם, כשיצרם תוקפם לקפח בזדון ובערמה את חופש עבודתם ואת ייפוי כוחם ואת עליית זולתם בסולם המינוי ובמסילת המרוץ, ובהשאיפה להישגים יותר גדולים משל חבריהם שנכנסו לתחומם להתחרות עמהם, ולהצטיין בגילוי דברים, שהיו עד עתה חבושים בטמון, ולהפיץ מעינותיהם חוצה. ואין בין זה לזה, אלא שבמקצוע המסחר מתקנאים בשל אלפים ורבבות, ובמקצוע המדע והאמנות – לפעמים בשל מאה פרנק…

מתוך כך, תובן קצת התמרמרותו של יוסף הלוי, כשנדמה לו, אולי באופן נפרז על המידה, ואולי בטעות גמורה, אבל נדמה לו (והוא היה בטוח בכך), שעיכבו בעדו מלהשלים את כל אשר החל לעשות, ומלבכר את גידולי יגיעותיו, שבהם השקיע את מיטב חלבון ודמו, מוחו ולבו. משנתמנה יוסף הלוי לפרופיסור – הוטב מצבו החמרי, נתבצר מעמדו וישב איתן, אבל באותה שעה הוגש לחרצובות ונזקק למשטר האוניברסיטה, שהעלתהו מאשפתות עתיקות תימן להקדרה הכושית. כאבטודידקט מחינוכו, וכנוסע – ממאורעות חייו דמה הלוי לצפור דרור, שאיננה מקבלת מרות. האבטודידקט הוא רגיל ללמוד וללמד מה שהוא רוצה, והנוסע התמידי – לנסוע לכל מקום, שהוא רוצה. זיל גמור – פוק חזי. אבל בהמסגרת של משטר אוניברסיטאי אין אדם יכול להורות אלא מה שהוא ממונה על כך, ואין אדם יכול לילך אלא למקום ששולחים אותו, כמובן, הליכה רשמית ודרך מדעית תכליתית. ואין אדם יכול לנסוע לתימן, אם אין הממשלה, הסוככת על המלומד והמשולח, מייפה את כוחו, ומשתדלת בעדו, לאפשר לו את עבודתו, ולהיות למגן לחייו, לרכושו, לעוזריו וכו‘, ואין הממשלה טורחת בדבר, אלא אם כן האוניברסיטה משתדלת, וז.א., כשהדבר הוצע ע“י מי שמציע, והועד הממונה נשא ונתן בזה, ובא לכלל החלטה חיובית, ואח”כ הציע את הדבר להועד הגבוה עליו, והועד הגבוה עליו – אל הסינט, והסינט אל ההנהלה המוציאה אל הפועל וכו’ וכו'. זוהי עבודת השרת, או הביורוקרטיה, שכל בני אדם אוהבי חופש מגנים אותה אצל זולתם, וקובעים אותה, ואפילו מחמירים בה יותר מזולתם, כשהם בעצמם הגיעו לידי איזה שלטון שיהיה, מפני שכל שיטה, מפלגה, מוסד ואפילו כל תנועה חפשית, אם היא רוצה לתפקד כראוי ולהתקדם ולגשם את הרעיונות המונחים ביסודה, היא מוכרחת להפקיד פקידים, ומכיון שנתמנו פקידים, וחוקים ונימוסים ידועים נקבעו בשבילם, הם מוכרחים לפקח על שמירתם, שעל אודותיהם הוסכם שהם דרושים בעד הכלל, ומדקדקים בהם, ואז לא יימלט שלא יהיו יחידים נפגעים וגם ניזוקים ע"י הדקדוקים הללו; אלא שבני אדם מנומסים, שחונכו בתנאי-חיים קשים כברזל, ומנומסים בדיוק – הם רגילים בכך, ואינם עשויים להתרגז, ולהיות מהצועקים ואינם נענים, ורק בני אדם שהורתם ולידתם היו בתנאי-חיים קשים יותר מהרגיל, ומלחמת-הקיום שלהם היתה במאמצים אינטנסיביים יותר מהרגיל, הם הם הסובלים יותר והמתמרמרים יותר.

ככה התרגז והתמרמר יוסף הלוי כנגד מניעת המשכתו את תיור העתיקות בארץ ערב הדרומית. והיה לו הרושם, – שאי אפשר למי שאיננו מומחה מיוחד לאותו מקצוע, לדון, אם היה לגמרי נשואיי, או נתערב בו משהו של נושאיות – ש“נסתפחה שדהו”, שעצרוהו מקנאה מלגמור את עבודתו, ושאחרים נתמלאו מחורבנו, ונתקשטו בנוצותיו, וניצלוהו והריקו את אמתחותיו. דברים כאלה קרו, קורים ועתידים לקרות בעולם – גם במקצוע הספרות והמדעים, ובכללם גם בפילולוגיה ובארכיאולוגיה; וכל מה שאפשר לציין, בצירוף עם הבנת אישיותו הנפשית של הלוי, הוא, שהוא הרגיש את עצמו מעוכב בהתקדמות עבודתו ומנוצל בנוגע לערב הדרומית ישר, ובנוגע לכל המדע המזרחי באופן אמצעי. לפי השערתי, שימשה לו התרגזותו זו דרבן לזרזו לכתוב עוד ספר בן חמש מאות עמוד, ועוד ספר בן ארבעה כרכים, ועוד ועוד. חופש-הדפוס היה לו כעין ברז-בטחון לקיטור-המרץ, שהגיע בקרבו למדרגה קיצונה של הצטפפות, ועי“ז נתבדר ונתקלש – ורווח לו; ותקל גם זאת בעיניו אעפ”י ששלט כיד ההסתגלות הטובה עליו במבחר שנוני סגנוני הלשון הצרפתית, לא הפסיקה לו לשון זו להביע בה כל רוחו, ושם פניו אל השפה העברית, ויכתוב בה את מכתמיו כנגד “עופר” – דבר אשר “עופר” בכל גאוניותו בלשונות “החתי והאמורי והחוי והיבוסי והגרגשי”, לא יכול לשלם לו במידה כנגד מידה. לא היו עוד בהשירה העברית מכתמים – אפילו גרועים לפי טעמנו במובן השירה והשפה – כתובים על אודות בעיות ארכיאולוגיות נוגעות אל גזע השומרים, ענין אשר חצי תריסר בני אדם בעולם מבינים אותו ומתענינים בו. אחת היתה לו, אם בני אדם מתענינים או לא, אך אם איש ריבו מבין, או לא – הוא כתב, כשורר הזמיר, בעד עצמו. אינני יודע, אם היה מישהו בעולם, – אף המנוח ד“ר ש. א. פוזננסקי ז”ל – שקרא וזוכר את כל ספריו ומאמריו של יוסף הלוי, או אפילו את רוב ספריו ומאמריו; אבל הוא בעצמו בוודאי קרא וזכר אותם, והוא לא שבע לכתוב, מפני “שעיכבוהו” מלגמור את עבודתו…

[ו]

במידה שהתעמקתי במהותו הנפשית של יוסף הלוי, וש“התהלכתי בחקר-תהום” שלו, בה במידה נוכחתי הלוך והיווכח יותר ויותר, שהוא יכול להיות רק יהודי ספרדי מתוגרמה. ראשית, הפוליגלוטיות (ריבוי הלשונות); אין מקום-כושר לפוליגלוטיות כתוגרמה – אדרינופול היא בין המזרח והמערב. מצד אחד – העולם המושלמיי המזרחי, ומהצד השני – העולם הנוצרי היווני והסלאבי. המצב הגיאוגרפי היה לפנים מיוחד במינו, ואין דוגמתו בעולם כעת. הנתין התוגרי חשב את ערב ואת תימן, את מוקדון ואת הג’ס, את סירביה ואת ארם נהרים כחלקים מארצו, וברחובות אדרינופול אפשר היה להזדמן עם האחים האלה לאזרחיות תוגרית, ולשמוע את לשונותיהם ואת מבטאיהם – לא רק דרך צינורות פילולוגיים, כי אם ממקור ראשון. השפה התוגרית בעצמה היא מורכבת משלש שפות: תוגרית, ערבית ופרסית. יהודי שיודע את השפה התוגרית כהלכה, כבר יודע הוא ארבע שפות: עברית, תוגרית, ערבית ופרסית; ואם יש לו עיקרי לימודים של רוב לשונות המזרח; ואם הוא יהודי ספרדי, ומדבר לאדינו, שהיא השפה הקשטילית מתקופת ההוד של הלשון הספרדית, יש לו מבית הוריו קירבה הדוקה אל כל השפות הרומניות, ובלי יגיעה מיוחדת הוא יודע צרפתית, איטלקית, ספרדית ופורטוגזית.

ככה יהודי ספרדי שכזה הוא נולד פילולוג, כמו, למשל, הרב המנוח ביג’ראני, בשנותיו האחרונות חכם-באשי של קונסטנטינופול, או – ייבדל לחיים – הח' רוזניס, מחבר ס' תולדות היהודים בתוגרמה, ומדרשי מלים בלשניות. שנית, הפוליהיסטוריה (ידיעת חלקים מרובים של המדעים ההיסטורים ואחרים). היהודי הספרדי מביט לאחור לתקופה של אלף שנים בספרד ובאפריקה הצפונית (ארצות הברבריאה), וחש את עצמו בה כבן בית. מיותר להזכיר, שארץ-ישראל היתה חשובה ליהודי שכזה כחלק של ממלכת העותומנים, ושסוריה אף היא, בשיעור ידוע, חבל נחלתו, ושקדמוניותיהן של כל הארצות האלה הן קרובות אליו בזמן ובמקום יותר מאשר ליושבי הארצות של אירופה המערבית.

אם נוסיף על זה, שגם הספרות העברית החדשה, וגם העתונות מתקופת ההשכלה, מצאו מסילות אל יחידי סגולה בתוגרמה, וכמו שאמרתי לעיל, אל חוג חשוב של משכילים ספרדים באדרינופול, שהמנהיג הכי חשוב שלהם היה המנוח אברהם דאנון – אז נבין את ההתעוררות הלאומית, שנתפתחה בין היהודים הספרדים. בינינו, בעלי הנוסח האשכנזי, היתה זאת התעוררות אפיקורסית קצת, מלחמה עם “החשוכים” (כמו שקראו להם סמולנסקין, לילינבלום ואברמוביץ בתקופתם הראשונה). היהודים הספרדים לא הבינו את הצד הזה של ספרותנו ועתונותנו. לא מפני שהיו קנאים אדוקים כל כך, אלא לרגל סיבות היסטוריות עמוקות: אליהם לא הגיעה השכלת מנדלסון, אותם לא זיעזעו בתי המדרש לרבנים של וילנה וז’יטומיר, הם לא ידעו – לא את החסידות ולא את ההתנגדות, ולא את כל דברי החידודין שהכניסו צעירי המשכילים החפשים, פשוט, לא הבינו אותם. עליהם השפיע “המגיד” בזמנו, בתקופה מאוחרת יותר השפיעה עליהם “הצפירה” – לא מהצד ההשכלתי, אלא מצד הניצוץ של כל-ישראל, של קיבוץ גלויות, של הבאת ידיעות ע"ד אחינו הרחוקים, ז. א. מהצד הלאומי, שהיה עדיין אי-מבודד, אבל כבר היה במצב היולי.

המנוח אברהם דאנון ז“ל אמר לי פעם, שאת “המליץ” לא הבין – והוא היה חכם בחכמת ישראל, וגם בלשן מובהק. צריך להבין דבר זה לעומקו. אין זאת אומרת, ש”המליץ" היה גרוע מן “המגיד” או “הצפירה”; אלא ז. א., שהוא היה לגבי היהודים הספרדים יותר מדי מוגבל-מקומי. יותר מדי מושפע מן הזרמים והנטיות והשיטות והסגנונים של רוסיה וגרמניה, וגם של דרכי החיים שבגיטו הרוסי והויכוחים והפולמוסין הפוליטיים והחברתיים של רוסיה, עם השפעה עצומה של לישנא דאמא, אידית-אשכנזית כל הענינים האלה עם “שאלות החיים” ועם הסאטירות של יל“ג וסיעתו – היו להם כספר החתום. כל גישתם אל העתונות העברית היתה מצד כל ישראל חברים, זה היה הדבר, שמשך אל “המגיד” את הר' שלמה בכור חוצין ס”ט מבגדד, את ר' ברוך מטראני (בני"ם) מבולגריה, ואין צריך לומר, שזה היה הדבר שמשך אליו את גאוננו שד"ל, ששלח אליו – לא רק את תורותיו, אך גם את תולדותיו וזכרונותיו.

כל ענינו של יוסף הלוי היה בעצם וראשונה, כמו שראינו לעיל, ענין של “המגיד”. העתון הזה הוציא לאור את כרוזו הנלהב של הד“ר הילדסהיימר ז”ל; ואל העתון הזה שלח יוסף הלוי את תשובתו: “הנני שלחוני!” – ה“מאמר” הטיפוסי הזה הוא מליצי: פותח בחצי-מקרא, וגם מסיים בסגנון זה. עלול היה הספרדי הצעיר ההוא מאדרינופול לכתוב את תשובתו גם בשיר ובחרוזים. כל בני הדור ההוא, כל מי שכיבד את עצמו קצת, היה כותב שירים. הפייטנות היתה חובה כללית. במקרה השיב יוסף הלוי את תשובתו – לא בחרוזים, אלא בפרוזה, שהיתה מורכבת מחצאי פסוקים. כל מבקר חדש היה אומר: זוהי מאמריסטיקה ובטלנות. משפט כזה הוא מעוגל, ויסודו בערות. המאמר הקטן ההוא השפיע על ההיסטוריה הלאומית יותר מרבבות מאמרי הפולמוס וסאטירות וסיפורים שכתבו המשכילים במשך דורות. הוא היה ארשת תמימה של נפש לאומית, והוא השיב לנו איבר מדולדל שבאומה. הוא היה ביטוי היזמה היותר גדולה ומסירת הנפש היותר עזה ונלהבת – מדוע? יען כי כל התכונות המנויות למעלה של פוליגלוטיות ופולי היסטוריות, המולידות אצל חסרי הכשרון את הליבנטיניות הריקנית, במקרה זה של כשרונות גאוניים, של התמדה נפלאה שאין לה דוגמה – נתנו לנו את הענק של מדע-המזרח, שלא היה כמוהו בכל הדורות האחרונים, ושאין כמוהו בין חכמי העמים. וגם תאוות ההרפתקנות העצונה תחת שמש המזרח, שעפ“י רוב נתנה לנו משיחי שקר עם המבשרים והמשרתים והגבאים שלהם, ומלארת ה”משולחות", שנתנה לנו את “היהודים האדומים”, שהיו מעטיפים את ראשיהם בעטיפת ישמעאלים – התכונות הללו בעצמן, שמתגוללות בשער האשפות, נזדככו וניטהרו ועלו למעלה עליונה בצלם דמות גבורה של תיירות שגיאת-רוח. אבל היסודות הם מקומיים וזמניים; ומתוך הסביבה שלו והתקופה שלו מתנשאה דמותו של חכם ישראל זה כיהודי ספרדי מאדרינופול. באופיו ובצביונו, הוא ולא אחר.

איש אשר אלה לו היה אולי מענין, אבל לא היה מפתיע את החוגים האוניברסיטאים של פאריס. לתל-תלפיות, ולמתיבתא דאשלי רברבי שבו, באים בהופעה מיטיאורית, זה נכנס וזה יוצא, כל מיני אנשים נפלאים שבעולם, אמני-זכרון, שעושים חשבונות כפל וחילוק בזכרון בציוני מספר עד ששה ושבעה, אנשי סין בקיאים בשבעים לשון שלהם – וכותבים חרוזים בצרפתית; ליטאי אחד הביא תעודות גמר מעשרים אוניברסיטאות, וכוהן מושלמי אחד מטיבט תרגם את האלקוראן למאה לשון. ב“הצגות” כאלה יש לפרקים איזו רב-מגיות, איזו שרלטנריה; ולפעמים זוהי אמת מדויקת, אבל סוף סוף חסרת תועלת, כי מה מעלה ומה מוריד אופן החשבון, אם הוא בזכרון או בקולמוס, ולשמחה מה זו עושה, שאדם אחד, ולא שבעים איש, יודע שבעים לשון? כל אלה הן מן הנפלאות, שיש בהן תמהוניות, וכנראה, חד-הגווניות של החיים האוניברסיטאים דורשת איזו פלפלא חריפתא לפרקים לגרש את השעמום ע“י נימור השדה וגבנון “עמק השוה”. דברים כאלה עושים רושם, ואח”כ מפיגים טעמם – לרגעים. סיפרו לי בפאריס, שביאתו של ב“ג (בער גאלדבערג, סופר “הצופה להמגיד”) לפאריס לפני ששים שנה, הטילה נחשול של התפעלות בחוגי הפקולטה המזרחנית של האוניברסיטה, ושהוליכו את האורח תיכף אל רינאן ואל אחרים – בשל האגדה שהלכה לפניו, שהוא “רבי” גדול של חסידי פולין. באמת היה ב”ג יהודי עני מפראגא הסמוכה לוורשה, וקשה לעמוד על בוריו אם היה חסיד, או משכיל – בכל אופן היה יהודי בר אוריין, וידע גם קצת את הלשון הערבית, אלא שבזה לא היה שום דבר יוצא מן הכלל, וצריך היה לתת לו תואר “רבי”, כדי “ליתן תבל בנעימה”, ובכל זאת איש לא חשב לעשותו פרופיסור, אלא להתעניין בו לזמן קצר, עד אשר יסוב הגלגל, והעלה איזה קוריוז חדש.

לא באלה היה חלק יוסף הלוי. הוא לא עניין, אלא הפתיע. הוא לא בא להתחרות עם לוקחי פרס, לא “רכב על הגמל”, אך בא, ותלמודו הכפול בידו, תלמוד הפלשים, כלומר, סדר התפילות שבידם, ותלמוד הכתובות העתיקות של ערב הדרומית – שתי תוצאות לימודיות חדשות, שלא קם איש לחלוק עליהן בזמן ההוא. הוא בא ישר מכוש, עם שבע מאות כתבות. על כתובת אחת לפעמים קוראים דוגרים חוקרי העתיקות לאין קץ, והיהודי הזה הביא תלי תלים שרטוטים וסרגולים, וגם תצלימים (שכבר היה בקי במלאכתם)! נפתחו השמים לחוקרי העתיקות, ויראו מראות אלהים! והימים ימי הערב שמשה של קיסריות נפוליון השלישי, שויון זכויות היהודים הולך מחיל אל חיל, שאיפות לאומיות (בלתי-הכרה) של חברת כל ישראל חברים ושל אגודת הקהילות בלונדון – תוססות, שני יהודים “ספרדים” עומדים בראש תנועת כל ישראל בעולם: משה מונטיפיורי באנגליה ויצחק כרמיה בצרפת – והנה בא יהודי ספרדי, והביא את הפלשים, וכיהודי ספרדי אין ניבו נבזה, אך מדבר צרפתית צחה כמו בשפת אמו. – מה פלא, שיהודי זה קורב כמו נגיד, קובל ונתמנה לפרופסור בלי שהיות ודחיות – כאילו נפלו על המציאה, וישישו כמוצא שלל רב.

ככה היה היהודי האדרינופולי מ“משולח ירושלמי”, שבוודאי בגדיו היו כמדו ותרבושו הולמו, ותר ומחפש, כבנימין השלישי, את עשרת השבטים – לפרופסור פאריסי לבוש בגדי-חול, וחובש לראשו אצטוונה שלא שהיתה נוחה לו, והנודד הבדוי היה למין מלך אסור ברהטים – ומלך אביון, כי למרות כל תארי המעלה והמוניטין של כבוד, המשכורת היתה דלה, וצרכי הפרנסה היו מרובים, וכל אגורת כסף היתה הולכת לקניית ספרים ולחיפוש העתקים וכתבי יד. הרי זה כאילו כלאו צפור דרור בתוך כלוב, עצרו אותו משוט בארץ, כאשר הסכין. וכאן אני עומד על פרק השאלה: אם לא מוטב היה לחברת חברים כל ישראל ולעדת יהודי לונדון להשיב את יוסף הלוי לארץ חבש, למקומות אשר שם הפלשים נחתים, להיות להם לראש וללמדם תורה ומצוות אשר שכחו בצוק העתים, יען כי הוא החל, והוא צריך היה לכלות, כי המתחיל – אומרים לו גמור. או מוטב היה לשוב ולשלוח אותו לארצות הקדם בכלל, והלך ליקט כתבות בארץ כוש ושרידי מצבות בארם נהרים, “ומלא כפו קוצר וחצנו מעמר”, והיתה תבואת העמל הזה למאור הגדול במאורות המזרח בכלל, ולמאור הקטן לקורות עמנו בהארצות ההן – שני תפקידים, שאפשר היה אולי לחבר. ואולי טובים היו מן תפקיד המורה למתי מעט סטודנטים בפאריס את תורת השפה הכושית, אשר אם לא נקל, פחות לא מהנמנע היה למצוא בשביל כך מורה אחר, כושי כהלכה.

אבל קרוב לשער, שהיהודים בעצמם, שהתענינו בהלוי, הפצירו בו לקבל את הקתדרה; הם התלהבו בתחילה לענין הפלשים, אבל לא התמידו, כנהוג. אספו למטרה זו איזה סכום, לא גדול ביותר, הוא הוצא לכסות את הוצאות השליחות הראשונה, ובתוצאותיה נחה דעתם, ועוד יותר היו שבעי-רצון, כשהמשולח שלהם הוכתר בנימוס “פרופיסור”, ולא הוסיפו לשום לב כראוי אל הפלשים, אשר רק אז היתה שעת הכושר לטיפול מיוחד בהם, בעוד אשר הרושם הראשון שעשה עליהם ה“משולח מירושלים” היה חדש עמהם; ועוד פחות מזה, שמו לב אל החקירות הכושיות הכלליות, שהלוי הצליח בהן כל כך; אשר אילו ניתנה לו היכולת החומרית להמשיכן ולהביאן לידי גמר, אז היתה זאת תרומה שלמה ועצומה להמדע המזרחי מעבודת איש יהודי, דבר שיש לו ערך של כבוד גדול בעד עם ישראל בהאוריינטליות הפילולוגית, ומתוך כך בכל העולם המזרחי. את הצורך הרוחני הזה שאיננו דבר של רגע, אלא דבר של קיימא, לא הבינו אדירי ישראל אז, ויסתפקו במועט של התעוררות אכזוטית, ונשאר אך הלוי בדד ושומם, בראותו שנחלת הכתבות שלו נהפכה לזרים, וידי כל אדם ממשמשות בהן, כשהוא אסור לפאת קתדרתו בשל “האשה הכושית אשר לקח” – היא חובת הוראת השפה הכושית; ואת דבר הפלשים שמר בלבו, יחל יחיל ודומם לעת מצוא, לשלוח שמה אחד מתלמידיו לשוב ולעורר את הפלוגה האובדת והנידחה הזאת, עד אשר מצא את תלמידו המובהק, את פייטלוביץ מלודז', שלמד מפיו את השפה הכושית ובנותיה, וימלא את ידיו לעשות את עבודת הקודש הזאת כחלוץ ומתנדב: ויהי הוא כרוך ומקופל בין ספריו וכתבי ידו ותורתו מונחת בקרן זוית במערב, ולבו, כלב רבי יהודה הלוי בשעתו, ב“סוף מזרח”, ובצר לו – היה מקלל את יומו וקובל על גורלו, ואילו נתן לו “אבר כיונה”, היה עף עוד הפעם אל המזרח, אשר בו דבקה נפשו באהבת נעורים, והיה חוזר לחיפוש עתיקות על-אתר, אבל המשרה עצרה בעדו.

וכאשר נראו הניצנים הראשונים של ישוב ארץ ישראל ושל חיבת ציון, דרכה נפשו עוז, ויהי משתתף באספות בהתהלבות חשאית ומתמידה; וכשנתפשטה ונתרחבה חיבת ציון, ותהי לתנועה הציונית החדשה של הקונגרסים וכו‘, היה משים אזניו כאפרכסת לכל שמועה שהגיעה אליו, כמו בעב הענן, ע“ד ההישגים הראשונים, וביחוד ע”ד העבודה המעשית בארץ ישראל, אבל זקן האיש, רענן ואלים לעבודה ספרותית-מדעית באוניברסיטה ובחדרו ד’ על ד', אבל כבר לא קל בגופו לנסיעות ונדודים ומשא ומתן עם הבריות, וזר מעט להעתונות החדשה ולהסגנון החדש, מרוחק ממנהגיהם ודרכי חייהם ולשונותיהם של היהודים “האשכנזים” מנהיגי התנועה והקונגרסים. בין כך וכך לרגל ישיבת קבע במשך שנים רבות בפאריס – מצורפת במידה הגונה בלשונו ובשיחו ובמנהגיו, וכבר עבר הזמן להסתגלות חדשה ולשיני חדש של ההרגל והחינוך. הוא היה לא פחות, ובמובן הספציפי אולי עוד יותר לאומי, עברי, מבן-מינו בעילויות ובגאוניות במקצוע אחר, הפרופסור הרמן שפירא בהיידלברג, וביותר דיוק; פחות בבחינת אותו הקו שנמשך בליטא ובפולין מן ההשכלה אל הציונות, באותו הסגנון החדש שנתקבל בינינו, ויותר בבחינת הקו האחר היותר מזרחי והנושא בקרבו את גרעין התקופה הספרדית; ומי יודע, אם לא היתה התנועה הציונית, בתחילת שגשוגה, צריכה גם לנושא-דגל כזה מגאוני היהדות הספרדית (כמו שהיה לנו הגאון הספרדי רבי חזקיהו מדיני בהעולם התלמודי), אבל לא איכשר דרא! ויוסף הלוי יכול היה רק להביע את געגועיו לציון בסגנונו ובשיריו – ארשת אהבת ציון של חוקר קדמוניות, שלא ידע פרק בשיר, אבל שכל חייו היו המנון לעמו ולגזעו.

[ז]

עוד שרטוט אחד בקלסתר פניו של יוסף הלוי, הוא טעון באור וברור, והוא: מידת ההחזקה בנושנות ושמירה מעולה על המסורת, לא בדקדוקי סייגים ודינים דתיים ממש, אלא בגדר המקובל והמקודש, בנוגע לעיקרי היהדות, וראשית כל לתנ“ך. נפשו ירעה לו על המעשה, אשר עשו החוקרים הגרמנים, רובם נוצרים, שהניחו ליסוד, שהמסורה אין לה על מה שתסמוך, ומה שנחשב עד עתה לעתיק – חדש הוא, ומה שנחשב למאוחר – הוא עתיק, ושלא תורת משה היתה היסוד, אשר עליו בנו הנביאים את הבנין עדי-עד שלהם, כי להיפך; הנביאים קדמו להתורה, ושם בתורה עצמה צריך להפריד בין החוליות; ושהחלק הכי עתיק שבה הוא ספר הברית שבפרשת משפטים; ואחריו באו מאספים ו”רידקטורים" שבאו זה אחר זה, שאחד מהם השתמש בשם הויה (“יאהויסטען”), ואחד בשם אלהות (“אלוהיסטען”); ואחריהם נתחבר ספר דברים, ואח“כ נתחברה תורת הכהנים (“פריסטער-קודעקס”) שעקבותיה ניכרים בכל התורה כולה, ושנתחברה בגלות בבל; ואח”כ בא עוד רידקטור אחד, או אולי מספר רידקטורים, אשר חיברו את הנפרדים, וישוו וירכיבו הכל יחד, כדי לתת להם תמונה של דבר שלם; ועל כן הוכרחו להוסיף ולגרוע, לשנות ולקצר את דברי ההולכים לפניהם, למען יובנו להקורא. כל העיונים והפלפולים האלה, הכתובים בלשון גרמנית מדעית לעילא ולעילא, אשר למרות המונחים הפילולוגיים שלהם, הנם חסרי-טעם והררים תלויים בשערה – עוררו, לא רק התנגדותו, אך גם את כעסו ואת התגעשותו הפולמסית של האורייטליסטן הגאוני הזה; וכשד“ל בזמנו, אשר בשמרנותו ובמסורתיותו הרחיק עד הקצה שכנגד, ויהי מגן, בכל עוז רוחו העברי, על שלמותם וטהרתם של כתבי הקודש, ויפרש אותם ברוח עברי מקובל ומקודש באומה (עד שלא רצה להבדיל אף בין פרשיות ספר ישעיהו שעד מ‘, ובין הפרשיות להלאה מן מ’) – אלא נבדל בזה משד”ל, שהוא, הלוי בעצמו, לא חשב, שאסור לנגוע בשום מלה, או פסוק מפסוקי המקרא, אך להפך, הוא בעצמו תיקן הרבה תיקונים בכתבי הקודש, והיה חוקר חפשי בדעותיו; ודוקא בתור חוקר קדמוניות, ובלשן מבית המדרש של שם ועבר, הראה להחוקרים הגרמנים, המפולפלים בפראזיאולוגיה שלהם, את השיבושים ואת התהפוכות ואת הסתירות באופן חקירותיהם; ויתר על כן, מתח עליהם קו חדש, שכוונתם להשפיל את כבוד “הברית הישנה” ע“י הניתוחים האכזריים שלהם, וע”י תלישתם איבד איבר מן החי, בה בשעה שהם משמיטים את איזמל המנתח הזה מספרי “הברית החדשה” הקדושים להם. לפי זה, יותר שנאץ הלוי את ההשערות השדופות, אחת אחת לבדה, נאץ את הרוח הכללית שבהן, את המגמה שהרגיש בה, וחרד על כבוד ישראל והדר עתיקות ספרותו ויקהת מסורתו, שאנשים זרים עושים בה כאדם שעושה בתוך שלו; ועוד יותר התעורר כעסו על אי-אלו מהמבארים שלנו, שמכניסין חולין הללו לעזרה של הספרות העברית; ומתוך תאוות חידושים ו“איפכא-מסתברא” למה שהוא מקובל באומנותו, הם מרכיבים אלופים לראשינו את הוולהויזנים ואת השטאדים, ומפוררים ומפצלים את התנ"ך שלנו, בהתאם לאקספרימנטים הפילולוגיים, שהיו בעיניו מופרכים מעיקרם ופורחים באויר, בלי סמך וסעד בפילולוגיה מובהקת ומקורית, שהוא נתמחה בה באופן, שכמעט אין למעלה הימנו.

הבקיאים בספרותנו העברית החדשה יזכרו את הבקורת הקשה, אשר מתח פרץ סמולנסקין בשעתו על התרגום והבאור של הפרופיסור גרץ לספר תהילים, ואת הדברים-כאש וכסער מתחולל, שכתב כנגד “המקצצים בנטיעות”. ברם, במאמרו של סמולנסקין, היתה מידת הרגש מרובה ממידת המדעיות, כי סמולנסקין לא היה – לא בלשן, ולא חוקר עתיקות, ורק אינטואיציה דקה מאד של סופר, אשר רוח השפה והאומה היתה בו, דיברה מתוך עטו. לדברים כאלה לא שמו חוקרי המקרא את לבם, ואי אפשר היה לעשות על ידיהם רושם חזק על בעלי מקצוע, שבהיטו עליהם כמו על דברי פובליציסטיקה, שאין להם שום ערך מקצועי ומומחיי. לא כן דברי הפרופיסור יוסף הלוי, שאעפ“י שהתנגדו לו, לא יכלו להבליע אותו ולבטלו. נשאר להם רק מוצא אחד מן המבוכה, והוא, לסגור את הלוי בתחומו הרשמי, לייחדו ולבודדו בתור מרא-דהלכתא ואבטוריטה להשפה הכושית, אשר בה הוא משמש לפני ולפנים, והלכה כמותו, ו”כולנו תלמידיו“. אבל לגבי מקצועות אחרים הוא “זר” ומבין (דיליטנט) קצת, כי דור ה”חכמים הכוללים" והאנציקלופדיסטים עבר, ועכשיו – “איש על מחנהו ואיש על דגלו”, ו“זר בל יקרב”, ואין אבטוריטה מדעית נוגעת בחברתה כמלוא נימא, מפני שכלליות זו מביאה לידי ערבוביה ורפרופיות, וכמו, שלמשל, במקצוע הרפואה, נתחלקו הרופאים לסוגים וחצאי סוגים של מחלות, ומי שחש בעיניו לא ילך אל רופא אזנים (והמיון הזה הולך ומסתעף, ובטמפו מהיר של הסתעפות עלול הדבר להגיע עד כדי התחלקות בין רופאי העין הימנית ורופאי העין השמאלית), ככה גם בהיסטוריה ובפילולוגיה – כוש לחוד, והודו לחוד, היסטוריה עתיקה לחוד, ושל דורות הבינים לחוד וכו' וכו‘, ואין ענין “שמיטה” של פלשים להר סיני של בקורת כתבי הקודש וכו’ וכו'.

דוקא כנגד שיטת מיון ומקצועיות זו, שיש בה הרבה מן המדעיות העמוקה והרבה מן “קטנות דמוחין”, הרבה מן הדיסציפלינה המעולה, והרבה מן ההגבלה והמשטר החיצוני והתכסיס הצבאי על שדה המדעים – התמרמר היהודי האדרינופולי, שהיה, באמיתת אופיו ובעצם הויתו, יוצא מן הכלל הזה ושוברו. הוא היה ראשית כל, יהודי בעל תנ"ך, וקתידרתו הכושית לא יכלה לטרדו מעולמו הפנימי הזה, בין שנתמנה ונתמחה ונחתם בגושפנקא זו, בין שלא נתמנה וכו'. הוא היה, חוץ מזה, מומחה ובקי בהרבה לשונות וספרויות, שאין להם שום יחס וקשר עם השפה הכושית, ועם הפלשים – ידיעות שאליהן הגיע, כלומד-מעצמו, לא בדרך המלך של שיעורים אוניברסיטאיים, ועמידה על המבחן, וקבלת תעודות וסמיכות, אלא בדרך החיים והנסיון, בתור יהודי ספרדי באדרינופול, שנדד בארצות המזרח. אינני מחליט בביטחה, מפני שאינני מומחה לכך, אבל אני משער כדבר הקרוב אל האמת, שיוסף הלוי ידע את השפה העברית הרבה יותר ממי שנתמנה לפרופסור להשפה העברית בהאוניברסיטה – בזה אין שום ספק – אלא הוא ידע גם את השפה הפרסית או הסאנסקריט יותר ממי שנתמנה לכך. יש אומרים, שזוהי הטרגדיה של הלומדים מעצמם, שאינם יכולים להצטמצם במקצוע אחד; ואחרים אומרים, שזוהי סגולה יקרה לעולם התרבות, שנמצאים עוד יחידים גדולים, שמחברים ומאחדים את המקצועות, שאלמלי הם היו המקצועות מתפרדים לחלקיהם, ולא היה עוד רוח תרבותי אחד מחבר אותם. עוד אחרים סוברים, שהמקצועיות היא רק חובה על הבינונים, ואולם יש יוצאים מן הכלל. מחוור הדבר, שכל עצמו של גאון הוא – יציאתו מן הכלל. ואולם אין מן הצורך לקבוע מסמרות בשאלה עיונית זו. עובדה היא, שיוסף הלוי היה גאון כזה – טרגדיה או ברכה, תיקון או קלקול – הוא היה גאון כזה מטבעו, מראשית מברייתו, מחינוכו, ממאורעות חייו, מכשרונותיו, מנסיונותיו.

ואני נועז לאמר, שהאדם הגדול והיהודי הגדול הפרופ' ז’ול אופר, בכל גאוניותו, לא הבין את הדבר הזה; ועל כן היה כל ימיו עוין את הלוי, ומרר את חייו. שני האנשים האלה היו בכמה דברים דומים זה לזה, כאילו נבראו מלידתם זה בשביל זה; ורק לרגל אי הבנה הדדית, והבדל עיקרי בחינוכם ובהכנתם – נעשו צוררים זה לזה. ז’ול אופר היה בלי ספק גאון בכתב היתדות, והוא יסד את המדע האשורי – הוא היה גם יהודי מלא רגש גאון גזעי, וגם את היהדות הרוחנית והדתית העריץ בכל לבו. הוא היה האיש, אשר קידש את השם בקונגרסים אוריינטליסטים בין-לאומיים, ומחה בכל תוקף, ובלי שים לב לשום מעצורים פורמליים, כנגד רדיפות היהודים בארצות שונות, כלפי ציריהן, שהשתתפו באותם הקונגרסים – דבר שדרש גבורת רוח ו“עזות דקודשה”. הוא היה חד-לשון כתער מלוטש, ושנינותיו נישאו על שפת העם בפאריס, וכמה מהם הכניס בחיר סופרי צרפת, אנטול פראנס, לתוך ספריו המצויינים; הוא היה בעל-בדיחה ומבקר שנון, ובימי נפוליאון השלישי היה קרוב למלכות, וראש המדברים בהמקומות הגבוהים, ותל שכל פיות פונים אליו. הוא היה אחד מבעלי הצורה ומן האישים שבפאריס הכללית, ובאותה שעה היה מתגאה בכבוד עמו ויהדותו, והיה מבאי ההיכל ב“רחוב הנצחון”.

זוכרני, שפעם אחת בחג הסוכות התפללתי שם, ולפי המנהג, יצאנו אחרי התפילה בציבור, אל הסוכה שבחצר בית הכנסת, עם יקירי קרתא, ועם הרב הגדול המנוח צדוק הכהן לשמוע את קידושו על הכוס, כנהוג. אחרי הקידוש הושיט הרב פירורים מן החלה, שבצע אחרי נטילת ידיו, ובתוך הקהל של האדוקים, שנדחקו לקבל פירור, כחסידים שחוטפים שיריים מאת הרבי, נפגשתי עם הפרופ' ז’ול אופר, מייסד המדע האשורי, שפשט את ידיו לחטוף גם הוא את מנתו. פעם אחרת, כשביקרתי בפאריס לרכוש עוזרים מדעיים בעד האנציקלופדיה הכללית בהשפה העברית, אשר יזמתי אז, היה הפרופ' אופר אחד מראשי המעוררים להמפעל הזה. הוא כבר היה אז זקן מופלג; ואולם שיחת חולין של תלמיד חכם זה היתה לי “כסעודתא דדויד מלכא”, טעם יין המשומר. כל פתגם, שנזרק מפיו, דמה למכתם, כמכתמיו של סנקה. הלצותיו הסאטיריות הזכירוני את הלצותיהם של החסידים הראשונים מקוצק, שהיו מספרים בשם הרב ר' בונם ז"ל מפשיסחא – עליצות וחדווה עם “מלח של אתיקה”. זה היה יהודי גרעיני ממשפחה עתיקה ומיוחסת, מהקהילות העתיקות של בווריה, מורכב עם סלסולה ועדינותה של פאריס, הרכבה שקלטה באופן מפליא, הייתי אומר: לא מעשה בראשית, אלא מעשה מרכבה – סבא רענן, וקורן כולו מזיו פנימי עם קצת משובה עילויית – ועם ענווה, התגשמות של מידת הענווה! – מכיון שהגוי הגדול הצרפתי אנטול פראנס קבע לעד כמה מהלצותיו, יורשה נא גם לי, כסופר עברי, לקבוע אחת ממאה ששמעתי מפי היהודי הזה – כשסיפרתי לו מה שמילא אז את רוחי – הימים ימי הקונגרס הציוני הראשון, מספר שבועות שלאחריו – תחייה, התחדשות, חזרת עטרה ליושנה, והזכרתי את קורותינו העתיקות ואת העבר הקדמון שלנו, מחה אופר כמה פעמים כנגד הגדרה זו, כזקן שאין דעתו נוחה מזה, שאחרים מרבים להפליג את זקנתם בפניהם, כאילו נתמנו מטעם המשטרה למנות את ימיהם, והיה אומר בצחוק פקחותו: עם זקן? עם be’be' (תינוק קטן)! לי יש עסק עם עמים זקנים: האכדים אבות האשורים, והשומרים אבות אבותיהם! אבל אנחנו – “עם זקן”? גוזמה, חביבי!

פעם אחת קבע לי פגישה עמו בהאכסדרה של הסורבונה. אמר לי: “בוא בערב שבת לפני הצהרים. תמצאני טרוד בישיבה קטנה של איזה פרופיסורים – לא מעניין הדבר בשבילך… דבר של מה בכך… ענין של כתובת של עשרים אלף שנה, שנמצאה בסין… ישיבה קצרה… בצהרים נגמור, ואז אצא אליך ונדברנו יחד באין מפריע, תשב על הספסל חוץ מן הקלעים, משם תראה בשבתי ובקומי… להתראות!”. כמובן, באתי, ישבתי על הספסל, וחכיתי. מרחוק, בירכתי האולם הארוך מאד ראיתי את ארזי הלבנון אדירי האוריינטליסטיקה יושבים מסביב לשולחן, ואופר ביניהם, ונדמה לי שעל השולחן פרוש היה איזה גויל או פאפירוס, שעל אודותיו היה המשא והמתן של החכמים. בצהריים בדיוק קם אופר מהישיבה שנגמרה, ויכונן את צעדיו אלי בפתחו את הקלעים, ונגש אלי אל הספסל, ואקום לברכו, אז ראיתי שעוד איש אחר קם לקראת הפרופ‘, ממושבו גם הוא על הספסל, ואני לא שמתי לב מקודם אל שכני זה, כי עסוק הייתי בהסתכלות כלפי הישיבה הקטנה הפרופיסורית, שעוררה את כל סקרנותי. אז הושיט אופר את ידו להאיש האחר הזה, וסח עמו מספר רגעים, ולי רמז בידו לחכות. חכיתי – אבל לא בלי הרהור קל של קנאה כלפי אותו בן אדם שקדם לי בשיחה עם הזקן, אעפ"י אני נועדתי לבוא בתחילה. לא עברו רגעים מועטים, והרהור זה עבר, כי אופר גמר שיחתו עם האיש האחר, ונפטר ממנו, אחרי שליווהו מספר צעדים, וישב אלי, ויאמר: סליחה, רציתי להפטר מבן אדם זה. ועכשיו יכולים אנו לשוחח כנפשנו שבענו, ומוטב שאלווה אותך למקום שאתה הולך ונטייל ונשוחח. טוב הטיול לחובשי-ספסל כמונו, נהי פירפיטטיקים (כת הפילוסופים המהלכים). יצאתי יחד עמו, ואז אמר לי: “רצוני לשאול אותך שאלה קטנה” – “שומע עבדך” ­­– עניתי לו. “השכן שלך על הספסל, שחיכה לי כמוך, מה חשב באותו זמן?” – “כיצד יכול אני לדעת מה חשב איש זולתי, אשר כמעט לא ראיתיו?” עניתיו בשאלה. “כיצד? הלא ראית בפרצוף שהוא יאנקי (אמריקאי)”. – “אף זאת לא ראיתי, אדוני הפרופיסור, ולוא גם ראיתי, איככה אדע מה חשב?” – השיבותי. על זה ענה אופר: "אינש-בעלמא אתה, והנקל לך לנחש מה חשב האמריקאי באותה שעה! הוא חשב בכמה אפשר לקנות את הדבר הזה? לקנות ולהוביל לאמריקה, כמה המחיר, כמה דמי האריזה, ההובלה וכו’“. – “איזה דבר זה?” – שאלתי – “ומה הוא רוצה לקנות, איזה חפץ, איזה שריד עתיק?” – “הנך תמים ביותר, ואני חשבתי שאתה פיקח, חביבי” – אמר אופר – “דבר זה”, כלומר כל האולם וכל הבית, עם כל הישיבה הקטנה, עם קלירמון-גאנו, עם ברג’ר, עם כל החבריא ועמי אני, אילו אפשר היה, היה צורר אותנו בחבילה אחת, משלם את מחירנו, ולוקח אותנו להובילנו בתור דבר חידוש לאמריקה, זהו הדבר, שאני בטוח באדם זה שחשב. הרי הוא יאנקי גמור ומו”ל גדול, והטרידני מאד בהצעות ע"ד עתיקות נינוה, שהוא רוצה לעשות מהם “סיניסיישן”, ואני סירבתי, והוא בלא ספק כועס עלי, ואתה הגד נא לי מה בדבר האנציקלופדיה. והתחילה שיחה ארוכה, עברנו בהרבה רחובות של הרובע הלטיני, עברנו את הגשר המוביל אל הלובר, והוא ליווני עד תחנת הרכבת מתחת לארץ, אל “החור” אשר בקירבת האופירה, וכשנפרדתי ממנו בברכה, ורציתי לרדת, אחז בידי ואמר: “לא, אל תסע ברכבת זו עד גמר הוצאת האנציקלופדיה לאור, – חבל!” (לא היו ימים רבים לפני זה, כשאסון גדול עם אבדן הרבה נפשות קרה ברכבת של תחות ארעא). אז לקחתי מרכבה קלה רתומה לסוס, ואסע לדרכי, ואופר מלוה אותי בברכות: “כך, כך, תגיע בשלום, והוציאה לאור את האנציקלופדיה אשר אמרת!”

האיש הזה היה משונן בסאטירה ובחכמה, ובבקיאות גאונית, במקצוע שלו. הוא התנגד להלוי שלנו תכלית ניגוד. כמה פעמים אמר לי ולחברי, שהלוי הוא גראפומאן (חולה דמיון הכתיבה), שהוא כעוף פורח על כל המקצועות, באין לו אף מקצוע אחד לקנות בו שביתה, שהוא מסקל מרשות לרשות, שהוא משנה את כללי הדקדוק ומחליף את זמני ההיסטוריה, שהוא “מכניס חוטמו” לכל דבר, שהוא סופר מהיר יותר מדי, נחפז בהשערות ומבוהל בויכוחים, ושהרגשתו קודמת לשיקול דעתו! עולם שלם הפריד בין שני אנשי הסגולה האלה: האחד (אופר) היה קלאסיקן, והשני (הלוי) – רומנטיקן; הראשון היה בר-אסכולה – והשני לומד מעצמו; הראשון היה – בכל ענותנותו, וסאטירתו – קרייריסטן זקן מסודר, ומודרג, ורשמי, ומדקדק כחוט השערה על חוקי המקצועיות; והשני היה – בכל סידורו ונימוסו בגילו הבא בימים בפאריס – בעצם טבעו, איש דרור ויזמה, בעל דמיון ופורץ גדרים מנעוריו ומחינוכו; והעיקר, הראשון – בכל גאוניותו השכלית, לא היה גאון לבבי, לא היה איש טוב לב כלל; והשני – היה איש טוב לב מאד. על כן לא יכלו השנים האלה להבין, ואף לא לסבול איש את רעהו.

החכם המנוח ד“ר פוזננסקי ז”ל סיפר בהרצאתו על דבר הלוי אניקדוטה קטנה, והיא: שבישיבה אחת צנח הפרופ' אופר במקרה מעל כסאו (והוא אז כבר קרוב לשנות גבורות), ושם היה גם הלוי נוכח, ואז אמר לו אחר מהנוכחים האחרים – בהלצה:“בנפול אויבך אל תשמח”. אוסיף על זה אניקדוטה קטנה יותר חדה והיסטורית, ששמעתי מפי אופר בעצמו. הוא סיפר לי שפעם אחת נקרא לועידת חכמים מומחים באולם אחד בהסורבונה, ששם צריך היה הלוי להרצות. הימים היו הפרק האחרון לממשלת הקיסר נפוליון השלישי, ואז היתה יד המשטרה תקיפה, ולכל אסיפה, ואפילו לועידה של האוריינטליסטים בקרן זוית של הסורבונה, היתה המשטרה באה לפקח על הסדרים, שמא ינסו לנגוע שם בשאלות פוליטיות; וכאשר באמת לא טיפלו שם בשום פוליטיקה, אלא דנו על דבר איזה כתב-יתדות או גילופי חרטומים, היה פקיד הממשלה יושב ומתנמנם, כל זמן הישיבה. מומחים נתוועדו, והלוי עלה על הדוכן, והתחיל את פרקו על דבר… “הספרות העתיקה של הונגריה”!

ca c’e’tait plus fort que moi – “כלכל לא יכולתי” – אמר אופר. אדם זה נעשה בהיסח הדעת מומחה חדש – גם להספרות העתיקה של הונגריה! כלו כל הקצין! אז פניתי אל פקיד המשטרה, שכבר התחיל להתנמנם, כדרכו, ואמרתי לו: “אדוני הקומיסאר די פוליס! אתה חייב למחות! זה כבר הוא בכלל העבירות כנגד חוקי המשטרה! אדם זה מעיז לקבל על עצמו את התפקיד ללמדנו מדיארית!” הפקיד צחק, ואחריו כל קהל המומחים. אך הלוי לא זע, כי אם שנה את פרקו במדיארית (שידע היטב לרגל קירבתה להתוגרית), וקולו הלך מסוף האולם עד סופו, והוא האריך הפעם להרצות כשתי שעות, תחת אשר היה בדעתו להרצות רק כשעה קלה, כדי להתנקם באיש ריבואופר, שפקע מכעס; ועוד יותר שקל אופר למטרפסיה, כאשר אחרי ההרצאה קם איש אחד מהנאספים, בעל קומה וצורה ונואם טוב, ויביע תודה להמרצה בעד ההרצאה המאלפת, שסגנונה היה “היותר צח ומזהיר שבשפה ההונגרית העתיקה” – והדברן הזה קרא באחרונה את שמו: גרף אטווס, אציל מדיארי מהצירות האוסטרית בווינה, ששמע שבהסורבונה יורצה על דבר הספרות המדיארית ובא לשמוע את ההרצאה, וסוף דבריו היה: להציע לפני הנאספים מתן הבעת תודה להמרצה. אז מחאו כל הנאספים כף, וביניהם גם המלאך הרע אופר בעל כרחו ענה אמן; וצחוק חדש התפרץ מפני הנאספים, צחוק, שאליו נצטרף גם פקיד המשטרה מתחת לשפמו וזקנו המחודד א-לא נפוליאון השלישי. – והצחוק האחרון הזה לא היה מכוון כנגד הלוי, שעשה אחר כך הוספה קטנה להרצאתו, וקם והשמיע את הפתגם הצרפתי הידוע Rira bien qui rira kr dernier" " (יפה יצחק, מי שיצחק באחרונה).

דו-קרב זה של עקיצות והקנטות הדדיות בין המומחה לכתב היתדות, ז’ול אופר ובין המומחה לכתבות עתיקות של ערב הדרומית, יוסף הלוי – גלגול של מלחמת אשור ומצרים בהעבר הקדמון, בתבנית קטנטונת מצומצמת בשני פרופיסורי-סורבונה יהודים – נמשך כל ימי הפרופסורים האלה, עד זקנה ושיבה, בחליפות הצורות והנוסחאות, עם שינויי נצחון וכשלון, פעם לצד משנהו – ובמשך כל הזמן, לא על אודות איזה דבר של ממש, כלומר, כיצד לקרוא כתובת זו, או אחרת, ואם הפלשים הם ממקור ישראל, כהחלטת הלוי או ממקור נכרי, כהחלטת אחרים, וכיוצא באלה מהשאלות הקורותיות, אלא “בעיקרא דדינא”, וביחוד, בענין האנציקלופדיות והמקצועיות. אופר היה שונא את האנציקלופדיסטים גם כשידיעותיהם בכל מקצוע היו מרובות מידיעותיהם של המקצוענים, כמו במאורע של יוסף הלוי, בהמאורע האופייני בנוגע להספרות המדיארית הקדומה, שהבאתי לעיל; האנציקלופדיסטן הוא, אליבא דאופר, “פסול לעדות ולשבועה” גם כשהוא יודע יותר מבעל המקצוע. הידיעה איננה כלום, והעיקר – ההצטמצמות. פרופיסור חייב לצמצם את עבודתו ואת מחשבתו רק במקצוע אחד ולטעת לו “אוהל-בל-יצען”, ולא לחזר על הפתחים, ואפילו אם הוא יודע כל פתח ופתח יותר מבעל הבית עצמו; ויותר שכתב הלוי ספרים גדולים וחשובים בכל פנות האוריינטליסטיקה, ויותר שהפרופ' הכושי התעמק בכרכים גדולים ובמאמרים מפוזרים על פני כל המאספים והרבעונים והעתונים בחקירת כתבי הקודש, יותר כעס האופר הקפדן והמחמיר הנורא, עם כל היתוליו ושנינותיו (שיצאו מן המוח, ולא מן הלב, כמו אצל יריבו); וככה במידה שוה היה הלוי שונא את בית הכלא של מקצועניות ואת הכלוב של משטר ברזל אוניברסיטאי כתב-יתדותי או הירוגליפי, והיה שונא ממש את האשוריולוג, אשר אם לא הוא בעצמו, על כל פנים תלמידיו העבירו את קרני ההוד ההיסטורי מישראל לבבל; ומבבל לגזעים קשישים אחרים, שכבר עברו ובטלו מן העולם, ועקבותיהם לא נודעו בלתי אם ברמזים פילולוגיים אשר “אבן מקיר תזעק”. ואולי יותר מן ההבדלים השכליים הללו, הפריד ביניהם הבדל נפשי עמוק מאד. אופר היה בכל יהדותו, וגאונו הלאומי, ובכל המסורת, שהביא עמו ממקור מחצבתו, מהקהילות העתיקות: רגנשפורק, פיורדא, וירצבורג ועוד – מזג קשה ומוצק, סגור ואטום, קפדני ומחמיר – ביחס אל המורים ואל התלמידים, מדקדק כחוט השערה בכתב היתדות, מלומד מאובן וחוקר קדמוניות נטול-רגש, בעוד אשר יוסף הלוי היה מזג טוב, בעל לב נוח לבריות, רך ומרגיש.

[ח]

דוגמה אחת משפעת רגשנותו של יוסף הלוי, היא ראויה להיזכר בשל ערכה ההיסטורי-הקולטורי, בדורנו זה; והנני מביא אותה כשרטוט להשלמת התמונה.

לפני הרבה שנים, נתתי לצעיר אחד, בחור מופלג בידיעת התנ“ך והתלמוד, מכתב המלצה אל יוסף הלוי. אותו צעיר היה בעל כשרונות, ובא מאחת מערי המדינה לוורשה, וקנה ראשית-לימודים מהתכנית של גימנסיה, ונסע לפאריס ללמוד את לשונות המזרח בהאוניברסיטה. בימי חיי הבלי נתתי מכתבי המלצה כאלה בלי ספק למאות ולאלפים, רובם החטיאו, משום מה, את המטרה, אבל מיעוטם קלעו אל השערה. אותו צעיר היה באמת מתמיד, בעל זכרון, מסתפק במשך מספר שנים ב”פת במלח“, לא בעל דמיון פזיז ושואף בעלמא, אלא טיפוס לומד-מעצמו מיקירי המציאות. יוסף הלוי קירבהו בכל לבו, השתדל בשבילו למצוא איזו תמיכה קטנה בעדו, הקל לו ככל האפשר את כניסתו להאוניברסיטה, השאיל לו ספרים, נתן לו הוראות מעולות, והבחור המופלג היה לסטודנט כהלכה, ולאחד מתלמידיו המובהקים של הלוי. הוא עבר “שבעה מדורי גיהנום” של סטודנט עני, והגיע למטרתו; עמד על המבחן לאחר מספר שנים, ונסמך לחכם בחכמת בני קדם. אחרי השלימו את לימודיו, התחילה מלחמת-החיים של צעיר מוסמך יהודי בארץ זרה. מלחמה זו היא קשה כקריעת ים סוף אף לאוריינטליסט גוי. אם הוא בן אצילים וקרוב למלכות, יש אשר יצליח להיות מוכנס לעבודה דיפלומטית בארצות הזמרח; אם הוא יהודי, אפילו יליד הארץ, אין זכות אבות מגינה עליו. קשה לו מלחמת חייו ומציאת משרה עם משכורת – כקריעת שני ימי סוף; ואם הוא יהודי בן חו”ל, לוא גם ידע שבעים לשון, אין תועלת בכל ידיעותיו ותעודותיו, ואם אין לו מזל יוצר מן הכלל – אין לו תקוה בדרך הטבע, אלא בדרך נס אם גלה את הפלשים – כיוסף הלוי או יתחפש כדרוויש כוומברי, והצליח בנדודיו לפענח צפונות אחרות, שהעולם משתוקק להם. אבל לא בכל יומא איתרחש נסא כזה.

במעמד זה שב הצעיר המוסמך, תלמידו של יוסף הלוי, לוורשה, בקי בלשונות ערב והודו וכוש וכו' – אבל בלי תקוה למשרה. הסתובב, התלבט, “התגלגל תחת שואה”; נדמה לו, שהאוניברסיטה תמציא לו איזו עבודה, הלך לברלין, אוריינטליסטים יש יותר מדי, מי שיש לו משרה – לא יפנה את מקומו, אלא מחזיק בו בכל עוז, מקום פנוי אין; באין עבודה ומשרה ממשית, שמתן שכרה בצדה, נכנס ויוצר המלומד הצעיר בהספריה, שם אין מעכב מלקרוא בספרים ולעשות לו רשימות, כהמון יהודים צעירים אחרים, שעושים מעין עבודה מדעית, יכתבו ספרים, ימצאו מו“ל, שישקיע את כספו בהוצאת הספרים – אין מו”ל ואין דרישה לספרים כאלה – בטלנות, דמיון טרגדיה! נדמה לו, שהציונים יוכלו לעזור, ייסדו אוניברסיטה – זה היה עוד לפני האוניברסיטה – יקבעו מדור להוראת לשון ערב, או לשון כוש; כל אלה הם רעיונות טובים, אבל מן הרעיונות האלה, גם אם יש בהם קצת מן הנימוק, עד התגשמותם במעשה, יש מרחק של ת"ק שנים, ואם יארע נס של אפשרות כזו – אין אמצעים כספיים לעשותו, ואם יארע נס שנמצאה איזו פרוטה, ישנם מועמדים למאות שמחכים לכך וכו'. בקיצור, צרה ומצוקה ויאוש! הצדק בלא ספק עם המלומד הצעיר, והצדק גם עם אלה הרוצים לעזור ואין בידם, ככה הם החיים, ככה הוא המעמד!

וחוזר הצעיר הטוב שוב לוורשה ומסתובב, וסובל מחסור, ומתמלא כעס ומחאה, ובין כך וכך הוא פונה הצידה מחקירות קדמוניות, ומתחיל להתעניין גם בשאלות החיים, בפרובלימות של הזמן ההוי, וכעבור זמן-מה, לוקחת השאלה הכללית בעולם, וביחוד בעמנו, את כל לבו – ולבסוף הוא נעשה “בונדאי”, בכוונה רצויה, בשקידה עצומה, ובאותה ההתמידה, אשר בה הצטיין בלמדו את מדע המזרח. ומכיון שנעשה בונדאי, הוא נכנס להתנועה הבונדאית האסורה והנעלמה, ומתמסר לה בכל עוצם אמונתו החדשה וחדוות הקרבן-העצמי עם כל אלפי הצעירים האינטלקטואלליים, שמצאו בעבודה זו סיפוק לנפשם. הוא עובד בהתנועה במשך שנה, שנתים, ממלא תפקידים שונים באמונה ובדיוק, ונעשה לאיש אמונים של המפלגה. תיתי לו, שהוא ראוי לכך, וכדאי הוא לסמוך עליו, כי איש ישר הוא, וכוח זכרונו גדול, והוא מכיר את כל בני המפלגה, והוא המוציא והמביא, ועל פיו ישק כל דבר הגזברות. אבל השטן אורב בסתר, ומר-הגורל רוקם את קורי הרשת ועוין את האוריינטליסט של ביש-גדא, ופורש עליו את מכמורתו! ביום אחד והנה בהלה! המרגלים המנוולים זחלו כנחשים מסביב להאיש הזה והוא לא ידע, ופתאום פרצו בביתו, ויעשו בדיקה, וימצאו את כתביו הרבים, ויקחו אל כל הכתבים, ויסחבו את האיש לבית האסורים, וכל המפלגה נבוכה, ראשית, בשל האיש הנחמד והחביב, מלומד ובעל רוח עדינה, שנלכד בשחיתות מלכות הרשעה, בעד דעותיו ומעשיו, שעשה בתום נפש וכו' וכו‘; ועוד יותר גדולה הבהלה, כשבאה השמועה, שבכתביו של הנתפס מנמצאו רשימות כתבותיהם של כל החברים, ותרומותיהם, ששילמו, ושהיו מחוייבים לשלם – אוצר מאין כמוהו להבולשת, וסכנת עונש ומהפכה ואבדן למאות אנשים ונשים! העסקנים התעשתו, טיכסו עצה וביקשו דרכים ותחבולות להציל את האסים, וביחוד לקדם את הפני הרעה הנשקפת מן השלל של ידיעות וכתבות וכו’, שנפלו בידי המשטרה ונמסרו בלשכת חשאין שלה, ומן הנמנע היה למצוא עצה, ורק דבר אחד היה ברור, והוא, שהמלומד הצעיר הוא אסור וצפוי למשפט נוראה ב“הביתן העשירי”, אשר הפושעים המיניים אסורים שם; והכתבים מונחים למשמרת בהתיק של הבולשת, צרורים וחתומים ומוכנים לבדיקה.

לאחר איזה ימים של חקירות ודרישות, שעשו העסקנים, ששקדו על הענין מצד הבונד, באה שמועה נפלאה ומפתיעה ומעוררת תקוה, והיא, שהמלומד הצעיר כתב את כל רשימותיו עם פרטי הכתבות של החברים, בלשון ובכתב, שאין הבולשת נזקקת להם, ושהוא לבדו היה בקיר בהם; והוא בכתב ובלשון רחוקה ומוזרה, ואין איש בעיר, אשר יוכל לקרוא אף אות אחת בהכתבים שנמצאו. אח“כ הוסיפו לבוא שמועות פרטיות ומדוייקות, שהבולשת פנתה לפרופיסורים שונים; ובוורשה לא היתה בהאוניברסיטה מחלקת ללשונות המזרח. ואח”כ הבהילו כמרים שונים, בחשבם למצוא ביניהם כומר בקי בלשונות רחוקות; אבל כולם באו, הביטו באותם הכתבים “כתרנגול שמסתכל בבני אדם”, ויצאו בפחי נפש. ובכן, עברה הסכנה בוורשה עצמה, אבל עוד סגנה לא זזה בעיר המלוכה של הזמן ההוא: בפטרבורג, ועוד יותר גדול הפחד, שמא תשלח הבולשת את הכתבים בדרך דיפלומטית לפאריס, ושם הלא נמצא הפרופ' הלוי, ושמא יפנו אליו, והוא לא ידע ענין זה – מה טיבו, ונזקק לדרישת הממשלה הרוסית, ובעלת בריתה – הממשלה הצרפתית, לפתור את תוכן הכתבים הנעלמים, ואם לא יגיד – ונשא עוונו.

אז נתקבלה ההחלטה בסוד העסקנים, לכתוב אל הפרופ' הלוי לפאריס, ולגלות את אזנו ע“ד עסק ביש דנן. סכנה היתה לכתוב מוורשה, פן תתפוס הבולשת את הכתב, לפיכך שלחו איש נאמן אל מעבר לגבול, ומשם כתב האיש אל הלוי ע”ד כל פרטי הענין. המכתב הגיע לידי הלוי; והלוי, למרות טרדותיו המרובות וזקנתו המופלגת, התעורר, ויעמוד בפרץ: כתב אל תלמידו קוקובציב, האוריינטליסטן המובהק בפטרבורג, שהיה המלומד היחידי בפ“ט, שידע את השפה הכושית, והפציר בו, להגן על הנתפס האומלל. ואמנם כל הענין הזה נתגלגל בו באופן, אשר ניחשו העסקנים. הכתבים נשלחו לפט”ב, והציעו אותם שם לפני קוקובציב, וקוקובציב אמר, שהכתבים נכתבו במין לשון, שאעפ"י שהוא קוקובציב, הנהו בקי בלשון כושית, אבל המבטא הכושי הזה איננו יודע, אז שלחה ממשלת הצאר את הכתבים אל הציר שלה בפאריס, וזה הציע אותם, דרך הצינורות העשויים לכך, לפני הלוי, והלוי תעה על הכתובים ואמר: שהוא אמנם הנו בקי גם בהשפה הכושית, וגם בהמבטא הזה, אבל עיניו כבדו מזוקן, והכתב הוא מפותל ומסולסל ללא היקרא, רק לפי השערתו, אלה הם דברים של מה בכך שרשם בשביל עצמו. איש שמתלמד בכתב זה, מעשה צעצועים כדי לבלות את הזמן בתרגילי-הקולמוס. ולאחרי חדשים אחדים הושב הצרור של כתבים בחזרה אל הבולשת בוורשה כדבר שאין לו כלל ערך; והחזירוהו להמלומד הצעיר, והוציאוהו לחפשי; וככה נחלץ האומלל מצרה, ועמו עדה גדולה, אשר היתה צפויה לשחת ואבדון.

כעבור איזה זמן מהמאורע ההוא, הייתי בפאריס וראיתי את הזקן ונתתי לו תודה בעד המעשה הטוב שעשה. ואז אמר לי בבדיחת דעתו: אני שמח, שהכל נגמר בטוב. אבל, בבקשה, לבל תוסיף לשלוח אלי תלמידים כאלה. הוא הצליח בלימודיו, אבל ראה, לאיזה דברים של מה בכך פנה אחר-כך!

–אז אמרתי לו: תבוא עליך ברכה שלימדת אותו כושית, כי הלא בלעדי זאת, מי יודע אם לא נספה ברעה – הוא ועמו חברה גדולה של אנשי בריתו?

אז צחק הזקן, ולחץ את כפי בחיבה, ואמר: עליכם להודות לקוקובציב ולא לי. אני, סוף סוף, אזרח צרפתי, ולא יוכלו לעשות לי רעה, אבל קוקובציב! זה מכבר אמרתי: זהו אדם הגון!

על דבריו אלה, שבהם שיבח בצדק אתה מלומד הרוסי – אני מוסיף לו בעצמי את השבח הכי נעלה הראוי לו, את השבח שהוא יותר מאוריינטליסטן, יותר מפרופסור, אפילו יותר מגאון; הוא היה איש טוב, ועל פי ההגדרה השגורה בתנ"ך ושנשתגרה בפי החסידים: צדיק, ענו תמים וצדיק. זה היה ההבדל בינו ובין הרבה ממתנגדיו.

[ט]

אסכם את חקירתי. אין דעתי כדעת האומרים – וביניהם גם החכם המנוח ד“ר פוזננסקי ז”ל – שיוסף הלוי היה המשך של חכמי ספרד מתקופה ההוד, וכוונתם על רבי יהודה הלוי או רבי שלמה בן גבירול, או רבי אברהם ורבי משה בני עזרא. לא! הם היו כולם תלמודיים גדולים. הוא, בכל הוקרתו את התלמוד לא היה, לא תלמודי גדול, אף לא תלמודי קטן. אני משייך אותו יותר לדור החכמים של אפריקה הצפונית, שקדמו לחכמי ספרד של אותה התקופה, אף כי חיו גם בספרד. הוא היה, בעצם מהותו, כמו איזה דונש בן לברט עם תוספת מדעים עבריים ומזרחיים מאה מונים, אבל באותה הבחינה של עברי קדמון ואיתן, יותר מדי קדמון בעד התלמוד הבבלי. הוא לא היה קנאי לתלמוד, אלא קנאי להתנ“ך, אדוק בשרשי הלשון העברית הקדמוניה. הוא היה שמיי נלהב ושמרן ותיק וקפדן, ומתוך כך מתנגד קיצוני לכל נסיון של הרחבת הלשון כבר בשנת תרכ”ב⁸ כתב ב“המגיד” “דברים אחדים לימין צדקת המטהרים”, אשר בהם השתדל להוכיח כי “המלים הנשאלות מן התלמוד והתרגומים תחת העשיר את הלשון יבלבלו אותה, ולא יוסיפו עליה רעיונות חדשים ונאים באמת”, וגם הציע לייסד חברה בשם “מרפא לשון”, אשר הסופרים המהוללים בקהל יהיו ראשיה. הראשים יציעו שאלות לפני חבריהם על דבר כשרון הלשון העברית והרחבתה, וגם יעוררו אותם לייסד מלים עבריות לכל הדרוש, למען הוסיף אותן על אוצר המלים אשר ללשון הישנה, וגם פנה בדבר הזה אל שד"ל, ויעוררהו לתת ידו אל החברה הזאת. זה היה רעיון “ועד הלשון” אשר הרה והגה בלבו. ובכן, הוא לא התנגד ליצירת מלים חדשות אבל רצה שהמלים החדשות תיווצרנה ברוח כתבי הקודש והוא בעצמו ברא הרבה מלים כאלה, ביחוד בספרו “האיכּרוּת” שראשיתו נדפסה בהמאסף “ממזרח וממערב” לבריינין.

הלוי לא הצליח במלאכתו זאת. מליו קשות, כבדות, מלאכותיות, רחוקות מן הזרם הכללי של הספרות והעתונות העברית החדשה, מזכירות במקצת את הפייטנים, ובמקצת את הסופר משה שולבוים מלבוב; אבל שאיפתו היתה גדולה, והצורך להתחדשות השפה נכיר בו במידה מרובה. לפי בקיאותו בלשונות בני קדם, מסוגל היה להיות לרבי יונה אבן ג’נאח חדש; אבל המרחק בינו ובין החיים היהודיים בהקיבוצים האוכלוסיים הגדולים, ובין הספרות העברית החדשה, גרם לכך, שהוא התבודד, ועמד על קו הניגוד והשלילה מרחוק, ורקם את חוטיו מתוך חקירה מופשטת, בלי משא ומתן עם אחרים, בלי חברים ובלי קוראים. זאת היתה – מנקודת הספרות העברית החדשה – טרגדיה גדולה באמת.

באופן זה, היה הלוי למין קראי לשוני צר ומעיק, דייקן כועס ושולל, ונעשה – לא לכוח מורה ומנהל, אלא לפינומן מעורר הערצה, בלי העמדת תלמידים ויצירת אסכולה. התלמוד, אשר דלג עליו, לקח ממנו נקם, ויגלמדהו. הפלשים, שלהם הקדיש כל כך ידיעות ומרץ, עשוהו – שרא לית מאריה! – למין פלשי בספרותנו. השמרנות היתרה, אשר בה הפריז על המידה, אמנם קירבתהו אל המקורות הנעלמים של רוח בני שם; אבל יחד עם זה, עשתה אותו למין איש עברי מתקופת השבטים, למין “כותל מערבי”, ולא מהבית השני, כי אם מהבית הראשון, שריד קדמון, פיראמידה נישאה של עבריות שמית לשונית מדויקת מאד, שישבה בקתדרה של לשון כוש, ובתוך המדבר הנורא של עם-הארציות מסביב, עתיקה, חוזרת לאחור, קונסרבטיבית עד… קודם מתן תורה. זה פרי הנסיון להשיב את הגלגל אחורנית לגמרי.

סחתי עמו פעם ע“ד הספרות העברית החדשה, ושיריו של ביאליק ז”ל כבר עשו אז רושם גדול, ושאלתיו מה דעתו, ואמר לי, שאיננו מבינם כלל וכלל. ר“ל שאינו מכיר בהם, ורציתי אני, כאופר בשעתו, לפנות אל פקיד המשטרה, לוא היתה זאת באסיפה, ולוא היה שם פקיד. נדהמתי – אבל כך היה הדבר, ועד כאן הגיעה השמרנות! – שאלתיו ע”ד יל"ג, שהיה אז במרום התפתחותו ופירסומו, ואמר לי: כן, זה שכתב “משלי יהודה”, מקומות לא רעים, אבל גם הוא חוטא בלשון העברית.

שיריו הוא נוסדו על חוקי המשקלים, והוא התמרמר על אלה אשר “ישליכו מעליהם את כל משא המשקל באמרם כי עול כבד הוא מנשוא”; ולמרות חופש דעותיו ומנהגיו כעס כעס גדול על המשוררים העברים החדשים אשר “אין אלהים כל מזמותיהם”, ואינם פותחים או מסיימים את שיריהם לכבודו של מעלה. הוא, כפייטן קדמון מאמין וחרד, כתב בין שיריו שיר אחד הנקרא “תפילת יחיד”, כולל תפילה לאלהים, וכל מלה ממנה מתחילה באות אל"ף, ושמו של המשורר “יוסף בן אהרון הלוי חזק” רשום באות השניה למלה הראשונה בשורה, וזאת היא:

אָיֹם אֱלֹהַי, אַךְ אֶרֶךְ אַפַּיִם,

אוֹתוֹ אֲבַקֵּשׁ, אֵלָיו אַט אָזְנַיִם

אַסִּיר אֲדָמָה אָנִי, אֶבְיוֹן אֻמְלָל

אֵפֶן אֱלֵי אֵל, אֵיכָכָה אֶתְפַּלָּל.

אֵבֶר אֲנוֹפֵף אֶל אֹהֶל אוֹרֶךָ,

אַנְחֵה אֲשׁוּרַי אֹרַח אַרְמוֹנֶךָ;

אַאֲדִיר אֱלֹהִי, אִם אָמוּת אוֹ אֶחְיֶה,

אֶהְגֶה אֲמִתּוֹ, אֵלֶם אֵלָיו אֶהְיֶה.

אַרְבֶּה אֲנָחוֹת אַשְׁמוֹתַי אַגִּידָה,

אוֹחִיל אֲרוּכָה, אוֹחִילָה אַרְעִידָה;

אַנְעִים אֲמָרַי, אָרְחוֹתָיו אֶפְקֹד,

אֲהַדֵּר, אֲהַלֵּל, אַפַּיִם אֶקֹּד.

אֶלְבַּשׁ אֲפֻדַּת אוֹר, אָקוּם אֵעוֹרָה,

אוֹדֶה אֱמֶת אֵל, אָגִילָה אָאוֹרָה;

אִישׁ אֵין אֱיָל אָני, אוֹן אֵלִי אָנוּב,

אֶחְדַּל אֲזִיקֵי אֶרֶץ, אֵלָיו אָשׁוּב.

זוהי מלאכה נפלאה כעין בקשת המ“מין, ועוד הרבה קשה יותר לרגל קביעת שם המשורר בהאות השניה. חסרה אך רוח השירה לפי טעמנו, ואולם טעמו היה שונה, ויש לשים לב, שאעפ”י שאנחנו ג"כ קבלנו את ההברה הספרדית, אבל עדיין לא נקלטה בכל שלמותה באזננו, כמו שנקל לראות מהשיר הציוני האחר של יוסף הלוי, אשר לבעלי ההברה הספרדית במיטב תכונתה, צלצולו הוא טוב (בכלל תופסת חיבת ציון מקום בראש שיריו!):

בַּכַּרְמֶל

אֲנִי עָמֵל

וְחוֹרֵשׁ תֶּלֶם.

אֶחְפֹּר בְּאֵר,

אֶבְנֶה גָדֵר,

וְאֶפְעַל אֵלֶם;

אֶקְטֹף קוֹצִים,

אֶכְרֹת עֵצִים

וְגַם בַּסַּעַר

מֵאָהֳלִי

אַתִּיק רַגְלִי

אֶל תּוֹךְ הַיַּעַר.

וּכְתֹם כֹּחִי

וְעַל מִצְחִי

זֵעָה תַרְעִיפָה

בְּמַאְפֶּלְיָה

עֵין אֵלִיָּה

עָלַי תַשְׁקִיפָה

אָז אֲרַנֵּן

וַאֲחוֹנֵן

עָפָר אֶדְרֹכָה;

אֲסַקֵּל נִיר

מַגָּל אֶתְמֹכָה

חוקר קדמוניות זה היה על כל פנים איש חי, בעל-נפש מרגשת, פייטן נלהב, מלא כוח עלומים ורוח חיים ובדיחת הדעת עד יומו האחרון. ואם את חקירותיו כתב בשפת צרפת, את שיריו, חזיונותיו ומליצותיו כתב רק בעברית, ויאספם בספר מיוחד, הנקרא בשם “מליצה ושיר” (ירושלים, תרנ"ד), ואחר כך הוסיף עליהם הרבה. ואמנם אין סגנונו ערב לנו, ואין שיריו – שירים לפי רוחנו; אבל תוכם רצוף אהבה טהורה צרופה ודבקות בשפתנו ובארצנו.

עוֹד לֹא נוֹאֲשָׁה תִקְוָתִי

אֶרֶץ טוֹבָה וְנֶאֶהֶבֶת

כִּי לִפְנֵי בוֹא חֲלִיפָתִי

אֶמְצָא לִי בָךְ מָקוֹם לָשֶׁבֶת.

בַּיִת קָטָן עַל רֹאשׁ גִּבְעָה

תּוֹךְ גַּן יָרָק וַעֲצֵי פֶרִי

וְגֶפֶן יוֹלֶדֶת שִׁבְעָה

וּמַעֲיָן צַח דּוֹלֵג בְּמֶרִי.

עֲרוּגוֹת פֶּרַח בֶּחָצֵר

בְפִנָּה כְלוּב עוֹף צֹרֵחַ

בַּשַּׁעַר כֶּלֶב עַז נֹצֵר

בַּחַלּוֹן אוֹר בָּהִיר זֹרֵחַ.

וּלְרַעְיוֹן זֶה אֶצְעַק מָרָה

וְקוֹל בִּכְיִי שָּמַיִם יַעַל

אֵל צַדִּיק, הֶרֶף מִצָּרָה

בִבְרִיתְךָ אַל תִּמְעַל מַעַל.

אַךְ אִם מִמֶּרְחַב בְּקָעוֹת

אֶשְׁמַע שִׁיר אַחִים גַּת דָּרָכוּ

אֹמַר: זֶה קֵץ הַפְּלָאוֹת

וִימֵי יָגוֹן סָפוּ הָלָכוּ.

וּלְתִקְוָה טוֹבָה לְבָבִי

כְּצִיץ בַּשֶׁמֶשׁ יִפָּתֵחַ.

וְאוֹחִיל כִּי גַּם סְבִיבִי

כֶּרֶם עַל כֶּרֶם יִסָּפֵחַ.

וְתַחַת אָהֳלֵי קֵדָר

וָחֳרָבוֹת מָעוֹן לָאֹחַ

חִישׁ יִבָּנוּ בָּתֵי הָדָר

וּגְרָנוֹת לָדוּשׁ בְּכֹחַ.

בָּאֵת וּבַמַּחֲרֵשָׁה

אִם רַק יַחֲזִיקוּ בָנָיִךְ,

אָז דְּעִי, צִיוֹן קְדוֹשָׁה,

כִּי בָאָה שְׁנַת גְּאוּלָיִךְ.

הָאִכָּר אַדְמָתוֹ גֹאֵל

בַּעֲמָלוֹ יַרְחִיק כָּל קֶרֶץ.

הוּא יָסִיר חֶרְפַּת יִשְרָאֵל

כְּלִמַּת נְדוּדָיו בָּאָרֶץ.

נבואתו נתקיימה, אך לא לו. הוא דגר את עיניו לא “בבית קטן על ראש גבעה” בארץ ישראל, אך בעליית קיר קטנה בפאריס ומי זוכר עוד את המסכן ההוא?

פאריס, סוף כסלו, תרצ"ה.

---

הַבָּרוֹן בִּנְיָמִין (אֶדְמוֹנְד) דּי רוֹטְשִׁילְד

מאת

נחום סוקולוב

א

הזכרון רוקם את חוטי זהבו, שאינם מכסיפים, אלא מתגוונים והולכים כצבעי הקשת: פריז, ס“ט אונוריי, מספר 41 במעלה הרחוב, מקום שם קול המונה של פריז משתתק פורתא, ורוח-פלטין אצילית מתחילה לרפרף, והארמנות השקטים והשלוים הם כנחבאים מאחורי החצרות, ובחזית יש אך שערים כבדים אטומים, עתים סגורים, עתים פתוחים, אשר בהם בני אדם נכנסים אל החצר, – בין ארמון הצירוּת האנגלית ובין היכל נשיא הריפּובליקה הצרפתית, שני שערים כבירים כצורי איתן, כהי-צבע כשריוני הצבים, מרוחקים זה מזה אך כשלשים-ארבעים אמה, קרועים בתוך חזית החומה הגבוהה כשלש-ארבע קומות כלפי מדרכת הרחוב – סגורים תמיד, ונפתחים אך ע”י השוער מבפנים על ידי מגע בכפתור הפעמון. בשניהם המבקרים נכנסים לתוך מבוא מקומר ומרווח, הנבדל בתווך על ידי חדרי השוער ומשפחתו, המפקחים על סדרי הארמון והמשגיחים על הכניסה והיציאה מזה ומזה, השער האחד הוא מעין שער תפארת, והשני – מעין שער העבודה והשָרֵת; ובתוך הגיגית החסונה והגבוהה של השער הזה, עולים במעלות מצטלבות לפי אשר יורה השוער, אל המשרדים בחדרים קטנים, ששם יושבים הפקידים והמזכירים להשגיח על כל הענינים הנוגעים אל המשפחה והארמון, עסקי הצדקה ועסקי הצבור; ובראשם איש-הסוד חביב-המשפחה הנאמן, הסובל והמשגיח על-כל, התל שהכל פונים אליו, הזקן היקר וורמסר, המוציא והמביא, היודע מה לקרב ומה לרחק, מכהן כאיש הבינים, סופר ומונה, מזכיר כל הנשכחות ו“כל רז לא אניס ליה”. מניע ומכוון בשקט את המכונה העצומה רבת הגלגלים והפרקים והחוליות, ו“כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון”; והפנקסים פתוחים, והארכיון גונז את חליפות המכתבים, ואת ההצעות ואת הבקשות מאת אלפי רבבות עם, יושבי כל ארצות תבל, ובני כל האמונות והגזעים לפלגותיהם – מלכות החסד וארץ-נוכחות קטנה, האי של הטוב בקרב ים זועף של גורל אנוש ומלחמת הקיום, מקדש-מעט של משפחת רחמנים-בני-רחמנים, צנתרת השפע של המושיע בעין יפה ובלב רגש, בלי מצרים של מולדת ודת, אבל במסגרת גדרים ידועים, שקבעה מסורת בת דורות ונסונות. זרם הדואר והטלגרף, שאין הזמן מספיק לכבור בכברה ולסנן, שטף בלתי-פוסק של אומללים, שוחרי ישע ומבקשי עצה, שאינם יכולים להבין, שיש גם פה גבול ליכולת-העזר, ומבחן ובקורת להצעות ולדמיונות הנראים לאיש איש מהם כנכונים ובטוחים, אבל יש מדה וקצב לזמן הנחוץ בשביל ראיון ושיחה, ואף בשביל סקירה קלה, והיחס בין “הקומץ” ו“הארי” וטיפת המים על ברזל מלובן, השולט גם פה כחוק חשבוני, שאין מדת-הרחמים יכולה לבטלו. ואין אמנם כאן חומרי-משטר ודקדוקי “שולחן-ערוך” של נוסחאות “משרתים ויוצר-משרתים” ערכאותיים, אבל – פטור בלא כלום אי אפשר; ובכל מקום שיש דברי צבור, והמון עסקי הרבים – נחוצים סדרים וגדרים ידועים, ולא ימלט מהיות “ימין מקרבת ושמאל דוחה”, ומהיות תקוות רבות מאוכזבות, ודמיונות רבים מֻשלים, וחלומות חביבים מתבדים, כשאינם זוכים בגורל להתאים אל התקציב וגבולותיו, לכוון לרוח היום, ולמצוא פתח כחודו של מחט, להתקבל לתוך ה“נומרוס קלוזוס” ההכרחי של התכנית הקבועה, המלאה והגדושה, ושל אותו המלון כל-בו אשר בו רשומים בסדר “אלף-בית”, שמות הנתמכים והנעזרים, מקצתם דור שלם, ומקצתם כמה דורות, רובם מעניי-המקום, וישנם גם ממקומות אחרים; ורק אחרי חקירות ודרישות ע“י פקידים ממונים על כך, בניהם ובני בניהם של פקידים, שמקצתם נכנסו לעבודה אף הם לפני דורות. קבוע הוא הסדר, ואין לשנותו ממטבע שטבע לו הזמן – לא ע”י השפעות ולא ע“י הפתעות, אך משרד כמנהגו נוהג. ספק גדול הוא, אם יבוא בזמן מן הזמנים יום, אשר בו יפתחו ספרי הזכרונות של ממלכה זעירה זו; אבל אם יבוא יום כזה, אז יגיה אור על רוב הטוב, הישע וההצלה, הרפואה והחנוך, הפדות והפורקן, שהואצלו מהחדרים הקטנים והפשוטים האלה, דרך רבבות צנורות ושרברבים, לאלפי רבבות עם מכל המפלגות והמעמדות, מן המלכים שהוסרו מכסאותיהם והאצילים שירדו מנכסיהם, עד הסוחרים אשר מטה ידם, ועד בעלי המלאכות שמטה לחמם נשבר, והחכמים והאמנים והסופרים, שהוכשרו ללמוד וללמד רק לרגל העזר שהושפע להם מכאן במרכז המטרופּולין האדירה, בלי הבחנה כל-שהיא בין בני יפת לבני שם, על יסוד אהבת הבריות וחביבות האדם שנברא בצלם, פילנטרופּיה זכה ותמה, רחבה מני ים! ובתוך הים הזה, כעין ה”גולפשטרום" אשר באוקינוס האטלנטי, כיחיד ברשות הרבים וכבריה בפני עצמה, שומרים צביונם וגונם ומהלכם המיוחד – המקצוע הישראלי וארץ-הישראלי, התופסים מקומם בראש. המקום הזה הלך הלוך והתרחב במשך דור שלם במשרד ובגזברות ובארכיון; והחדרים האלה היו לא רק למוסד, אך למוסד המוסדות, ולמרכז המרכזים לעניני עמנו. שם יודעים הכל, מרכזים הכל, מאזינים ומקשיבים, מתבוננים ומסתכלים בכל. כקו המרידיאן העולמיעובר דרך גרינויטש, קו המרידיאן היהודי עובר דרך “בית המדרש” הזה: כל אשר קרה וכל אשר מתרגש לבוא, גיד הדופק של הזמן בנוגע אלינו, הקוצו של יוד בתוך ההיסטוריה השוטפת, ההיקף של ענני כבוד מסביב למי שהוא סמוך לשם. בלשון החסידים הייתי אומר: התחום של חדר הרבי מפשיסוחה, מקוצק או מליובאוויץ, בלי אותה המבוכה וההשתערות והמסתוריות, אמנם בסדרים מלוטשים ומצוחצחים, בגהוץ וסלסול פאריזי, אבל באותה ההרגשה של שאיבת שפע ויניקה מלפני ולפנים – שם דרך החצר בהיכל, מהצדיק, או כמו שאומרים שם בלעז: מהפּטרון.

ויש אשר אדם סר אל המשרד, כשהשעה צריכה לכך, כשהענין דורש, ויש אשר יעבור ממבוא השער ישר – יותר מדויק באלכסון קצת – דרך החצר המכוסה שכבת חצץ דק מחוספס ונוח לרגלי ההולך, ובא אל הארמון מצדו השמאלי, לא בביאה הראשית העשויה למערכות הוד, אך בביאת האגף, שהיא פחות נהדרה, ויותר ביתית ומשפחתית; ועלה במנוף הענותני קצת, או יעלה במדרגות אל הקומה השניה, ושם יקדם את פניו שוער אחד או שנים, והכניסהו דרך פתחו של אולם אל חדר המשכית. מה ידידות משכנותיו! רוח האבות מרחף בפנות האולם, נשימה מלטפת של יחש ומסורת. שלום, אהבה, חן וחסד נשקפים מכל זוית. האולם מכניס את את האורח בחגיגיות שיש בה חביבות ונועם שקט צח. האולם הוא כליל הוד ופאר מלאכת מחשבת, גנזי מכמנים אשר גנז ואסף במשך ימי חייו הארוכים מאסף גאוני, במעוף רוחו, בדמיונו הכביר והנערץ, בשיא-עשתנותיו ורום-רגשותיו, לא קונה ומלקט, אך אמן עדין-הטעם ויודע החן והקסם, בוחן ובודק גנזי-נסתרות ואוצרות-פלא של רבי האמנות בתקופותיה הכי מזהירות. שם רוּבּנס עשיר הגוונים כעין החשמל, הפתוך בנוגה כתם ולבנת-הספיר, רשפיו אש מתוך ערפלי טוהר – תמונת פני האינפנטית, אשר כל קו וסרגול, כל ניד וקריצה ורמז אשר בה, הוא אב-מלאכה ללא השכח. והנה גוּיאַ הספרדי, הנשגב והמבדח – כעין הבדולח בנטפי פניניו, רוקע יפעה מדמדמת, מרנן וצוחק בפטפוט נעים ועליז בתמונת “התא בקרקס למלחמת השוורים”, עם שתי הספרדיות, המביעות דמיון והזהיה והתרגשות, ועם שני הגברים יהירי אצילי-עם, העומדים מאחוריהן. הנה וַטו הצרפתי, פאר אמנות עמו בציורי נופו, המבריקים כזהב מופז, וכעין אבן תרשיש, בהרנינו מוצאי בוקר, בפרשו שחר עם ההרים, או בנתנו בענן קשתו להציג יפעת משחק האור והצללים, והנה ילדי הענק ממבחר תמונות פרַגונַר, שהם כל כך מתאימים לחמדת היכל! ומסביב על יד הקירות – הארונות הגדולים עם הכרכים הענקיים של הקטלוגים המצויירים מאוצרות התמונות בכל בתי הנכאות שבעולם. בין חמודות אמנות אלה – הדמות והדיוקן הכי נשגב, הוא הישיש בעצמו – זיו תפארת של אצילות-המופת. יהודי בטעמו וממשו, קומה גבוהה, נכופה מעט וגמישה, מצח מפיקת קסם רוך ועדנה, עינים מביעות תום וחמלה, יושר ואהבה, תנועות מפונקות-טרקליניות אבל דרך חירות, אצילות לא מעוּשה, לא “חדשה מתחת המחט”, אך של צור-קדם. אצילות איתנה, טבעית, הכרחית, מלכות-בכל-אצבע – כל התמונה סרט-פלא מרטט. והישיש יושב לו על ספה כדמשק ערש, לצד האח המבוערת המרווחת, שעליה יוקדים גזרי עץ גדולים; ועל הרצפה שטיחים ומרבדים גדולים וקטנים, ולרגליו אחד או שנים כלבלבים גזעיים מ“עשרה יוחסין”, וכשהם נוהמים הוא גוער בהם, וקורא אליהם בצרפתית: taisez-vous! (דומו!); ואם האורח אינו בקי בשפתו ובמנהגיו של הישיש – הוא נבהל בחשבו, שאליו רומזות המלים – ועל האח המבוערת גזרי עז כרותים בהרווחה בעין יפה, והאש כמעט אש-תמיד, זולתי בימות-החמה הלוהטים, אשר אז עוברת המשפחה אל הארמון של בולוֹן על נהר הסינה.

ברומו ובנוֹיוֹ של עולם זה, בשלל צבעיו ובחליפות עניניו, יושב הישיש, שהוא דמות ודיוקן של זיו תפארת אדם-המעלה, מופת לרבים ונס להתנוסס, האיש ששאיפותיו ומעשיו מביאים אותי, זה שנים רבות מאד בקביעות בלתי-פוסקת, למצב-נפש של התעוררות והערצה; האיש, שאני אינני יכול לחשוב על אודותיו בלי רצון להרכין את ראשי או להרים את כובעי – מין כהן גדול, מכלל-יפי הנמוסים, ההוד והעדינות, ענות הצדק והפשטות הנשגבה; האיש, אשר כל מורשי לבבו נתכו לרצון אחד, אשר כל נים מנימי לבו הוא מאורג ומקושר עם ארץ ישראל – האיש שנשמתו מתגדלת בקרבו מכל רמז של אפשרות, ומכל צל של תקוה לכיבוש-בשלום של קרקע או תעשיה, ונעשית למין עוגב ענקי – לכל ההצעות וההשערות, הצרופים והחדושים שלו, של אחרים, שנוזלים בדמו, ומזעזעים את כל ישותו, ומבעירים אש בהגיגו, להתלהב לרעיונות ולמסות שהוא מאמין בהן, ולהתמסר בזעם קטיגור זועף כנגד דברים שאיננו בוטח בהם; אבל בכל פעם, גם לצד החיוב וגם לצד השלילה, ברוח משפט וברוח בער, בהתעוררות אמיצה וקדושה, ברצון עז וטהור, בלי שממון ויאוש, בעקשות של “אבן שאיננה נימוחה וברזל שאיננו מתפוצץ”, אזרח רענן בקורות עמנו בשני הדורות האחרונים, למן הימים אשר אז היתה עוד כפתו רעננה ויונקתו לא חדלה, ועד הטרגדיה של זקנה מופלגת, עם הלחיים הצמוקות, העצמות היבשות תחת העור הצפוד, הקומה הכפופה, העינים התרוטות, האזנים הכבדות משמוע, והשפתים הצהובות כשעווה – הברון די רוטשילד, הראשון לציון – הנה הנהו!

מאות פעמים ישבתי ממולו – כשהוא מסב על הספה בין השטיחים והמרבדים הרכים והקלים ומרובי-הצבעים, מקפים-צובטות מורכבות על חוטמו, והוא קורא את עתונו ה- Temps ולפעמים את ה- Times, וכל מה שאנו סחים – כל נחלי הנושאים הולכים אל “ים ארץ ישראל”, וענין זה חוזר חלילה וסובב על קוטבו, ופתאום הוא עושה רושם של מורה המנסה את תלמידיו: כמה המרחק מחיפה לזכרון? – כך וכך. – אבל זה לא מדויק! “ז’ן, הבא את האטלאס הגדול!” – ומזנק ז’ן כחץ מקשת, ומביא ומניח את האטלס הכביר על שטיח הרצפה, כי קצרים המצעים שעל הכסאות מהשתרע עליו האטלס הענקי, והזקן מתכופף וכורע על ברכיו, ואני מצליב רגלי בישיבת ישמעאלים, ושנינו כפופים על מפת ארץ ישראל, וכשהזקן הוגה במפה זו, אז הכל מסביב בטל ומבוטל, ויכול העולם להחרב, ויכולים הטיליפונים לצאת מדעתם, ויכולים לצלצל לסעודה, ויכולים אורחים, מלכי מזרח ומערב, לבוא ולדפוק על הדלתות – ז’ן יודע, שהאדון הוא שקוע באטלס, ויודעים כל בני הבית מה פירושה של הקריאה “ז’ן, הבא את האטלס הגדול” – בת קול שנשמעת תדיר מתוך שיחה, ושהיא מלווה ע“י תנועתו הפזיזה של ז’ן ואטלס תחת בית-שחיו, והטלתו על הרצפה, והישיש הכפוף עליו. מדי ראותי זאת, זכרתי את מאמר חז”ל: אלמלי זכו – ניתנו להם רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע. מדוע צרפו את ספר יהושע? כי בחמשה חומשי תורה לא די לדעת את ארץ ישראל, שגבולותיה מתוארים רק בספר יהושע. המפה הענקית היא ספר יהושע של הברון…

הנה אדיר כל חפצי בו, אשר במשך שנות עבודתי המדינאית בפאריז 1926–1915 בעצתו הנחני ובחכמתו הורני, אשר לא חדלתי להתעצם ולהתוכח עמו, כמו שלא חדלתי להשלים עמו ולאהוב אותו, כאיש שהתאמץ להסיר שטן מלפני ומאחרי בהלחמי מלחמת הרעיון הציוני ולטובת ההצהרה הצרפתית. מעוננים היו הימים ורעים, והאיש – איש לבית רוטשילד, בעל תמימות נוחה ונועם האמונה, עם ישוב הדעת ומתינות וזהירות יתרה וחשבון רב, תמצית שלשלאות של דורות בנקירי-העולם, שמרגלא בפיו plus nous sommes petit, plus nous sommes forts (ככל שאנו יותר קטנים כך אנו יותר חזקים), שונא הפומבי והנאומים והדימוס והקונגרסים, מוקף סוכנים, סגנים, פקידים, שומרים, אשר לא כולם מתאימים לרוחו, רתחן מתעורר בעוצם רוח ההתפעלות כנגד כל דבר שנראה לו מסופק ומסוכן – פסיכולוגיה דקה מן הדקה, עם אנינות-הדעת במדה מופלגת עם מסורת עתים מסייעת ועתים מעכבת, עם תכונה אישית שנתעצמה ונתעמקה ונשתכללה באופיה המיוחד, ושיש בה מן הרוך והעדן של צדיקי פרנסי פפד“מ, ועוד יותר מן הקונסרבטיביות והדתיות הנאצלת שבהם, והרבה מן העצמאות הנפשית של רוזן וטפסר כל-יוכל, הרגיל במשרתיו עושי-רצונו, והנאלץ לבטוח בהם, לבלתי הסתבך בסבך הספקות והשינויים, מפני שטבעם של דברים גוזר זאת על כל מי שיש לו קו גדול בחייו, ושהמטרה הנשגבה, שאליה הוא שואף, איננה מניחה לו לנטות אנה ואנה – כל התכונות האלה היו מספיקות לשים את העבודה המשותפת עם אופי מיוחד ומורכב כזה לדבר קשה, ואולי גם נמנע, לולא היה בעומקו של האופי הזה דבר מה, שאי אפשר לסמנו בסימנים, לסעפו בסעיפים, לפרקו, כביכול, לפרקים ולחוליות, דבר-מה, שהוא יקר-ערך ממאות המיליונים פרנקים של זהב שהברון זל מכיסו, והוא – ההתקשרות הנפשית עם ארץ ישראל, התקשרות, הייתי אומר, כמעט פיזיולוגית, סטיכית, בלי קצב מוגבל וערך מתאים, לא חיבה רחמנית של נדיב, אשר דרכו דרך צדקה, ותורת חסד על לשונו, לא כוסף למקלט מתוך דלדול ויאוש, לא אפּוטרופּסות של שוע אוהב-הבריות, שהרעיון של “כרוב סוכך” מושך את לבו, לא הרהור חולף ו”פנטסיה של ברון", לא ציץ-ששר סמבּטיוני-איגאטי, לא סלסול-צלצול והד-קדומים אגדי – אלא מסתורין של נוֹסטַלְגיה גזעית, “אתדבקות רוחא ברוחא”, כאילו נתגשמה ארץ ישראל בגופו ובמוחו של אדם זה, וכאילו קמה בקרבו לתחיה בנחשול של אהבה תמידית וסוערת, מתוך כווץ של צער, וחבלי השתחררות כוח- מולדת טמיר ואיתן.

על כן אפשר היה לעבוד עם האיש הנפלא הזה. על כן אפשר היה לזכות לעבוד במחיצתו. על כן עלינו במשעול צר למרומים המזהירים תמימי-הדעים ולראש הנבו של אחדות עליונה – מעל לחלוקי-דעות אישיים ומפלגתיים.

ב

עבודתנו הפוליטית בפאריז התחילה בסוף שנת 1914. כבר אז באנו לידי הכרה ברורה שאם עתידות א“י הן תלויות בפועל באנגליה, בכוח ובתכנית הן תלויות במדה מרובה בצרפת, ושמן ההכרח ההגיוני הוא, ליצור יחסים עם דעת הקהל ועם הממשלה, וגם עם עדת היהודים שם. קרקע זו היתה קרקע טרשין מאין כמוה. אין מקום בעולם, שההתבוללות היתה שם עמוקה כל כך, גם בין היהודים בעצמם, גם בין הנוצרים החפשים-בדעות. הדבור על אודות לאומיות יהודית בפריז היה כאילו רצה אדם לעשות תעמולה ללוּתיר בהואטיקן או להיהדות במכּה! כל השקפת העולם של היהדות הצרפתית בנויה על שלילת הלאומיות היהודית ועל סלודי פּטריוטיות שאינני סובלת שום פּטריוטיות אחרת. והדבר היה בימי תחלת המלחמה, כשהמוחות היו נלהבים, והעצבים – כפתילי נעורת בהריחם אש. לגמגם על איזו צדקה, נדבה, אפילו לטובת ארץ ישראל – עדיין אפשר היה; אבל בין-השמשות שכזה לא היה מועיל לנו כלל, אלא היה מביא אותנו לידי סכנת טשטוש משא-הנפש. ויש לשים לב למצב-הרוח של הימים ההם. איש לא ידע, שהמלחמה תמשך כל כך. מן ההכרח היה להתחשב עם האפשרויות שהמלחמה תעבור עוד מעט, ושגורל א”י יחתך תכף. לכן מן ההכרח היה, לעבור מהגמגום של צדקה ופשרנות אל הדבור הציוני הברור. והדבור הציוני הברור, היה חדש לגמרי לגבי הממשלה, מכעיס את היהודים הצרפתים; ולא נוח גם להברון, שהיה חד בדרא בין יהודי צרפת, ויוצא מן הכלל, והבריות היו רק מתלחשות עליו, שיש לו “חולשה” לגבי פלשתינה. פתגמו של הרצל ע“ד “גוב האריות” התאים להמצב בפאריז יותר מאשר אל המחלוקת בבאזל. ה”אליאנס“, ה”איק“א”, ה“במקום” הקלוש של ה“כּוֹנסיסתּוּאַר”, הרבנים הגדולים והסתם-רבנים היו כנגדנו; ומחוץ למחנה ישראל – כל העולם הקתולי וכל העולם הליברלי, וכמעט כל המחנה השמאלי – עמדו לשטן על דרכנו. היחיד ומיוחד, שאליו אפשר היה וחובה היתה לפנות היה הברון, ואולם תהום של חלוקי-דעות וטינות-שבלב ומשפטים קדומים נתקימו מכבר והפרידו. אבל מן ההכרח היה להשיג את הסכמת צרפת, ולהמריץ את יהודי צרפת, לפחות, לניטרליות ידידותית – אלמלא כן לא עלה בידינו כלום וכלום! בחודש דצמבר לש' 1914 קבל אותנו, את המנוח ד“ר צ’לינוב, הלורד קרומר, שהיה לשעבר סגן מלך אנגליה במצרים, ואמר לנו: אין מן הצורך שתפנו אל אנגליה, אנגליה היא נוחה לרעיונכם, אבל פנו אל צרפת! אז נסענו לצרפת, וד”ר ויצמן עמנו. כמובן, היתה ראשית דרכנו אל הברון. מועצות, אבעיות תיובתות, משא ומתן, סוף דבר: אין להפטר מה“אליאנס”. מטלפנים לה“אליאנס”, אבל כבר הוליך אליה עוף השמים את הקול, הציוניים אומרים ללכוד את ה“בסטילה”, וממאנים לקבל אותנו. הברון שואל: מה יש לה“אליאנס” כנגדכם? (ז. א. כנגד הד“ר צ'. וכנגדי, יען כי הד”ר וו. נסע בחזרה לאנגליה, ואנחנו נשארנו), ואני משיב לו: אינני יודע. אני גם שנים רבות חבר בה“אליאנס”, והייתי חבר נעלם, מפני שאסור היה הדבר ברו“פ, וגם המצאתי הרבה עבודה לה”אליאנס“, והד”ר צ‘. ממלא אחרי דברי, שיש לו להרצות ע“א המצב במוסקבה; והברון מטלפן, שהוא גוזר עליהם שיקבעו לנו ישיבה מיוחדת, ומשיבים שמסכימים, והברון איננו מסתפק בהבטחה בעלמא, אלא דורש קביעת זמן תכף, וקובעים את הזמן. וכעבור שלשה ימים הישיבה המיוחדת מתכנסת, ושם כל ארזי הלבנון אדירי ה”אליאנס“, והישיבה היא באמת יוצרת-תקופה, הראשונה, שבה היה ויכוח ציוני גלוי עם שלש-קרב בינינו ובין הפּרופיסור רינאק. עם דברי חדודים, אבל נגמר בשלום ובקצת נצחון לצדנו, ועכ”פ בהסכמה כללית, שהמו"מ עמד על גובה הגון, והעיקר שהברון היה מרוצה. ומני אז במשך כל שנות המלחמה הייתי הולך ושב מלונדון לפאריז, ובכל פעם היתה אכסניתי בקרבת הארמון, ואכסנית עבודתי וקשרי ומרכזי עד ש’ 1917, שאז החלה העבודה הפוליטית המכרעת, שוב בתנאי בני גד ובני ראובן: “אם צרפת תסכים”, ובכל היגיעות, החקירות, ההצעות, השיחות של הימים ההם עד הצהרת צרפת – לא זזה ידי מיד הברון בנוגע אל הפוליטיקה הציונית בצרפת.

נצא נא בכל גבול ישראל, ופנס-של-דיוגנס בידינו, וחפשנו לנו איש, אשר ארץ ישראל היא במדרגה כזאת שורש נשמתו, אם תמצאו! מצוא תמצאו אנשים, אשר ארץ ישראל עלתה על לבם, אשר כנוח עליהם רוח נדיבה, ישחדו מעשר מן המעשר מתבואת הונם לטובת הארץ, אשר לשמה ולזכרה לפעמים תתעורר תאות נפשם, אשר יתימרו בכבודה ויתגאו בהצלחתה, אשר יבחרו בה לעשותה לאוצר רכושם, אחרי אשר נוכחו לדעת, שארצות הגלות היו להם כצרור נקוב; אבל מעטים מאד אף בין אחינו העלובים והרצוצים, הדוויים והסחופים – אנשים אשר ארץ אבותינו חדרה לתוך דמם, ותמלא את כל חייהם הארוכים, ותלהיבם, ותלבבם, ותתן להם גהה לרוח נעכרת, ארוכה ליאוש ושממון, נחמת מוסר ויתרון תקוה, כח מוסרי לצער עצמם עם הצבור, וכגולת האושר לזכות ולראות בנחמת הצבור, ואזרחיות בישראל! פינומן זה הוא הופעה פלאית, או כמו שאנו אומרים בתמימות האמונה: נס מן השמים. כבר הורה חכם צרפתי טן, שכל אדם גדול הוא צומח מתוך סביבתו ותקופתו, וכשאנו רוצים לעמוד על עצם גדלותו, עלינו להתחקות לדעת את תנאי החיים ואת אפני המצב, שבהם נולד וחונך. כבוד שטתו של טן במקומו מונח, – אבל איש מן החוקרים לא יקבל על עצמו, למצוא בשטה זו את המפתח לפתרון חידת הברון אדמונד-בנימין: לא זכות אבות ולא השפעת הסביבה; לא תנאי המצב, ולא אפני החנוך; לא פפד“מ מתקופת שפרפר שוויון-הזכויות, ולא פאריז ממאת-השנים האחרונה, ובודאי לא היהדות של ההיכל מ”רחוב הנצחון“, ואף לא ה”אליאנס“, וגם לא ההשפעה הדתית של מר חמו הגדול והנערץ, הברון וילי מפפד”מ, שכמעט לא נודעו עקבותיה במובן הלאומי וארץ-הישראלי – כל הדברים האלה, יותר שהיו “תנא דמסייע” היו “מעשים לסתור”. הרבה יותר מתקבלת על דעתי ההשערה, שאין כאן תוצאה של השפעות מלבר, וגידול מתוך קרקע חנוכי מכּוּחש ומוּקרח, מתוך אדמה, שהיתה בבחינה זו חרבה ומלחה, אלא כיפא דנורא – מיטיאור בודד ופוזז ברחבי הרקיע, שתנועותיו אף הן מדודות במדה וקצב בטבעו הנטוע בקרבו, ובהשטה השמשית שממנה נסח, אבל אין לו סמוכין, ואין שום קשר גלוי בינו ובין הסובב. הופעות כאלה באות בהיסח הדעת, בלי הכנות ובלי מבשר שילך לפניהן, להכריז לכתחלה על ביאתן. ככה בא הרצל, ככה בא לפניו הברון אדמונד. דומה, שמלכות ישראל עברה ובטלה מן העולם, ופתאום – “ויהי בישרוּן מלך”!

מלכים נולדו בישראל – והם עומדים נצבים לפנינו חיים וקיימים בכל הדרת גאונם, משכמם ומעלה גבוהים מכל העם, ותארם כתואר המלכים אשר היו לנו בימי קדם, ואין דומה להם במרץ נפשם, בכביר רצונם ובתעופת דמיונם. אין דומה להם בהכרת עצמם, בהרגשת ערכם וערך הגורל אשר הוטל עליהם, – אי מזה באו המלכים? אי הקרקע זו טפחה וגדלה אותם? הקרקע – האויב! – היא אשר גדלה לנו פרי הלולים, חלף הרעל אשר השקתה אותנו מאות בדורות, חלף נחלי דמינו, אשר שתתה, רותה אלפים בשנים. אז תתגלגל אלינו נשמת המלך מימי קדומים, מימי הנביאים והמלכים, והיא לא תדע מאומה מכל הנעשה בימים האלה, והיא לא שמעה מאומה מחורבן כל פנות-העם, ובכוח פנימי היא עושה כל מה שהיא עושה. היא איננה עורכת מחאות, אך כולה מחאה אחת! אומרים אתם, שנסתם הגולל על מלכות ישראל? אני המלך – לא אני המלך בטענה נשואיית, אבל אני מראה, שאפשר שיהיה מלך לישראל, ושלא נופל הוא ממלכי העמים! אומרים אתם, שארץ ישראל נשכחה – הנה היא חיה ושואפת בקרבי, הנה יש זכרון להעבר, זכרון בכל כח השקידה והקרבן, האמון ומסירת-הנפש.

זה סוד רוח העם העתיק וזה משפטו כל הימים, ללכת בעינים עצומות אל התהום הנוראה, ולברוא את משיחיו רק באחרון רגעו, בשארית אונו, עת רגליו כבר עומדות על עברי פי פחת, והחרב החדה כבר מונחת על צוארו, אבל טרם תכבה הגחלת האחרונה, והיא הבוראת והיוצרת את מדליקיה ואת משיחיה, והמלך מופיע, ואחריו מאיר נתיב, וחלף ועבר ועוד אחת מעט – ונעלה ונראה המלך ההולך אחריו. הופעה זו איננה סכום של פעולות סביבה ושל השפעת נמוסים וחנוך חיצוניים, אלא צוחה של קריאת-תגר מתוך רגש קיום מתקומם בנפשות אשר בהן צמצם שר של ישראל את שכינתו, ואשר חייהם ומעשיהם הם הם הביטוי שלו, מבלי אשר הם בעצמם יודעם זאת. הכרה ברורה יש להם ע“ד תעודתם בחיים, חובותיהם לעמם ולאנושיות, אבל הווייתם ועצמותם הן מעבר למפתן ההכרה, באין “הנשוא” יכול להתהפך בעיני עצמו ל”נושא" (רק האלהות “אני והו”), כמו שהעין איננה יכולה לראות את עצמה.

אומרים, שאחת מתכונות האדם כביר-הרוח, היא, שבו נפגשים ההפכים. זהו פתגם בלתי מדויק. מה שנראה כסתירה והפך, איננו לא סתירה ולא הפך, אלא בקנה-מדה פעוט. אצל הגדולים אין ההפכים נפגשים אלא הם בטלים. לדוגמה, המסורת והעממיות, בחייו ובמחשבותיו של “הברון שלנו” אינן סותרות, אלא מתאימות ומבליטות את ה“היינו הך” שביניהן – רבבות פעמים שמעתי, ואלף פעמים קראתי בדפוס, כי כל עם שאחז בשיטת הדימוקרטיה, מתחיל בהכרח להתנגד אל המסורת. תהיתי על דבר זה, וכמדומני, שהוא מופרך מעיקרו. לאמתו של דבר, אין לך דימוקרטיה יותר גדולה מהמסורת, שהרי היא מתרחבת ומתפשטת, לא על דור אחד, שנטיותיו הן לצד זה או אחר, אלא על הרבה דורות ועל סכום נטיותיהם. המסורת באמתת תכונתה איננה סומכת על אי-אלו יחידים, כי אם על דעותיהם ואמונותיהם של אנשים רבים מאד. על כן ההגדה היא, מצד ידוע, ודוקא מהצד הדימוקרטי האמתי, חשובה יותר מן ההיסטוריה, כי ההגדה עפ“י רוב נעשית ע”י העם כולו, ולכל הפחות, ע“י הרוב המכריע של העם, וההיסטוריה נכתבת ע”י אי-אלו מומחים יחידים בעלי מקצוע. החולק על המסורת, אם הוא עקביי ומסקנתי, הוא צריך להזקק להממשלות האבטוקרטיות, ועכ“פ להפאשיסטיות – המבטלות את ערך העם, בפסלן את מומחיותן של השדרות הרחבות, ובבכרן את היחידים שנתמחו – המסורת, למי שמבין בדיוק את הוראתו של השם הזה, היא מתן זכות הדעה לשדרות-העם הרחבות, לא רק עתה, אך גם למפרע, בהעבר הקרוב והרחוק. המסורת היא הרחבעמיות (הדימוקרטיה) הכי מקיפה, הואיל שהיא כוללת אף את הדורות שכבר הלכו. היא איננה מצמצמת את עצמה בקרב התחום הצר של אלה שהם, במקרה, חיים עדֶנה. רגילים הדימוקרטים לטעון על האצילים, שכל יסוד אצילותם הוא מקרה הולדם מן יחש זה, ולא יחש אחר. ככה מוחים הדימוקרטים כנגד זכויות תלויות במקרה לידה. עפ”י ההגיון, שיטתם זו מחייבתם למחות אף כנגד שלילת זכות לרגל מקרה אחר, והוא מקרה המות, – הדימוקרטיה אומרת: אל תהי דעת חברך קלה בעיניך, אפילו כשהוא עבדך! – המסורת אומרת: אל תהי דעת חברך קלה בעיניך, אפילו כשהוא אביך! וכי בשביל שהוא אביך הפסיד? וכי בשביל שקדמך להסתלק מן העולם – אין להתחשב עם דעתו?

התינוקות של רחובותינו ושל ספרותנו מתקשים בהבנת הדברים העיקרוניים האלה, לפיכך הם רואים את המסורת ואת הדימוקרטיה כהפכים. מחליפים הם עוד שני מושגים במערכת ההגדרות האלה: לאומיות ועממיות. כמו שיש בכלל הסכום המספר החלקי, אבל אין בכלל המספר החלקי – הסכום (יש בכלל מאתים שנה, אבל אין בכלל מנה – מאתים), כך יש בכלל הלאומיות – עממיות, אבל אין בכלל עממיות לאומיות. מה ביניהן? יש ביניהן הבדל זה, שהעממיות מתבססת רק על העם החי והנוכחי, בה בשעה שהלאומיות מתבססת על כל הדורות, ובכללם גם הדור הנוכחי. העממיות עומדת על ההווה, והיא אנוסה לחייב את הגלות, לא רק במעשה – שכולנו אנוסים להתחשב עם הכרחיותה – אך גם במחשבה. העממיות איננה יכולה לחבר את היהודים שבכל הארצות, אעפ“י שהיא רוצה בכך, מפני שהיהודים הם נפלגים בסימני עממיותם ובתוכנה בהווה. התחשבות גרידא עם המצב הקיים בהווה, מוליכה ומביאה בהכרח לידי כך, שהיהודים, למשל, בפולניה, יכירו בהשפה האידית בתור השפה הלאומית שלהם – כשאין מכניסים בחשבון את הלאומיות, אלא מצטמצמים בעממיות בעלמא – אבל צריך לזכרו שעפ”י שטה זו, יכירו לא רק היהודים הספרדים בשפת הלאדינו שלהם, אלא גם היהודים הצרפתים והיהודים האיטלקים, ואין צריך לומר היהודים הגרמנים והאנגלים, בשפת מדינותיהם, שהורגלו בהן ושנתחבבה עליהם זה דורי דורות. זוהי אך דוגמה אחת, וכך היא המדה על כל הקו של המצב בפועל. לפיכך אין העממיות יכולה להיות שטה עיקרונית, אלא תכסיס פוליטי עובר. לעומת זה, הלאומיות הנסמכת לא רק על רגע ההווה, אך גם על העבר הגדול, היא בונה על צור ביתה, מפני שאין לה יחס וקשר עם הנסיון היומי, אלא עם הנסיון ההיסטורי. על כן העממיות מפרדת, והלאומיות מאחדת, העממיות מאשרת את הגלות, והלאומיות שוללת אותה, העממיות מכרת בהרבה מסורות, והלאומיות – אך במסורת כללית אחת. יש אשר העממיות היא יותר מנומרת, ועל כן היא מענינת, אבל היא חסרה את הקו המאחד. ראש אחד מכתיר את גוף האדם – הנהו יפה; שני ראשים, לוּא גם יהיו מחוטבים תבנית אַפּוֹלוֹ, עם תלתלי-זהב, על גוף אחד – מראה נורא! שמש אחת על הרגיע היא מלאתי-הוד; שש שמשות על הרקיע – חוששני, שמא יעורר בקרבנו רושם של כעור; יש דברים, שאי אפשר להוסיף עליהם, ושכל המוסיף אינו אלא גורע. בנין ובראשו מגדל – זוהי השירה שבאמנות; אילן – זוהי השירה שבטבע; השירה שבאהבה היא אשה אחת, יחידה ומיוחדת, שאין דוגמתה; השירה שבחיי אומה – ארץ אחת, מובן בתור מרכז, ויכולים להוסיף עליה סניפים. לא היה צורך להוסיף על הלאומיות את העממיות. הלאומיות מבוססת על מהותה ומגמתה של האומה העבריה; העממיות היא רסיס מפוליטיקה כללית, שאפשר שהיא היום מתאימה ומחר תפסל, שאפשר שהיא מסוגלת למקום זה, ומסוכנת למקום אחר. הנציונליזם של העמים החיים, עפ"י רוב איננו לאומיות, אלא עממיות. רק הנציונליזם של העמים המתעוררים לתחיה, הוא לאומיות בדיוק מובן המלה הזאת.

ברור המושג הזה נחוץ הוא בשביל הבנת מהות אופיו הציוני של הברון. הוא איננו עממי במובן ה“פולקיסטים”, ולא נציונליסט במובן הגויים, אלא ההפך הגמור: הוא יהודי לאומי מסורתי במובן היסודי של הגדרה זו. הוא שואף ומאמין גם יחד: שואף למצוא מנוחה לשארית נחלתנו מכון לשבתנו עולמים, ומאמין בחיי עמנו כעם בדד ישכון אך ורק בארץ-ישראל. היעודים הנשגבים שבדברי נביאינו בנוגע לעתידות ישראל בארץ ישראל, אינם בשבילו, כמו שהם לרובא דרובא של יהודי צרפת, ואפילו לכמה מרבניהם – שיחות מני קדם עתיקות מוסבות משבצות מליצה והגדה: אלא דברם כהויתם; ולא זכרונות מטושטשים ודלוחים של עבר מעורפל, אלא טהורים וקדושים גם בפנימיות כוונתם גם בפשט משמעותם המעשית. בדבר העיקרי הזה, נבדל הברון מחבריו ורבותיו בעודנו אביב ורך, ובשטתו זו היה גלמוד ובודד בקרב משפחתו ועדתו. כאיש מעשה, שונא ההתפלספות, לא נכנס לחקירות עמוקות לדייק, אם ובאיזו תכונה עם ישראל הוא עם, אך צמצם את שאיפותיו ויגיעותיו בשכלול הדמות ובהשלמת החסרון של עם ישראל, חסרון של עם ישראל, חסרון נקודה מרכזית.

ואת הדבר הזה התחיל הברון בה בשעה, שענין שיבת היהודים לארץ ישראל היה חוכא-ואיטלולא אנקדוטית קבועה ושיחת-חולין שגורה, והיו מספרים את ההלצה הידועה, בשם הברון אלפונס, אחיו הבכור של בנימין, שהשיב למי ששאל אותו, אם יקבל כתר מלכות ישראל? – שנוח לו לשמש בכהונת ציר של נושא הכתר הזה – בפאריז! הברון דנן אמר לי, שאנקדוטה זו (ככל האנקדוטות הרוטשילדיות) היא בדותא בעלמא: איש לא שאל את אלפונס, ומעודו לא השיב אלפונס תשובה כזאת. אבל אניקדוטות כאלה הן נבראות מן האויר. יש בהן לפעמים מן השכל הישר, ובמאורע זה, דוקא מן השכל הישר של גויים. הגוי חושב לפי תומו: הרי יש ארץ-ישראל בעולם, והרי היהודים הם חסרי ארץ בעולם, אם כן ההגיון מחייב, שהם צריכים לשוב ולכבוש את ארצם. “יבוא בעל השור ויעמוד על שורו!” הרי ישנם רוטשילדים בעולם, והם הולכים מחיל אל חיל (בתקופה ההיא), והם קרובים למלכות ומוכתרים בתארי-כבוד, ונוהגים נשיאותם ברמה; ומה איפוא יותר קרוב אל הדעת מן הרעיון, שהרוטשילדים ימלכו בארץ ישראל? הדמיון הגויי עשה את הזווג הזה לאו דוקא כעקיצת עקרב לשם קנתור ואיבה, לפעמים גם במין תמימות ודרך שיחה בעלמא. ברם אחינו מוּשוי-הזכויות, אשר זה אך יצאו מן הגיטו, ועוד ראשם נמלא טל ילדות של האמנציפּציה, הרגישו בשיחה זו מעין מגמה, לחתור חתירה תחת מעמדם המדיני, בדרך רמיזה וראשי פרקים, ומסירת מודעה שמקומם של ישראל לא יכירם באירופה, כי אם באסיה וכו' וכו', וכאן באה הסניגוריה ה“אויפקלאֶרוּנג”ית ללמד זכות ולסרס את הדברים, שאיש מן היהודים הנאורים לא חשב חלילה לשוב לארץ אבות, ושאיש לא הרהר להמליך את הרוטשילדים. הפחדנות וההתרפסות, הזהירות הקמעונית והחידקית, שעוררה את יהודי ברדיטשוב אחרי הקונגרס הברליני של 1879, להצהיר שאינם מקבלים על עצמם את האחריות בעד מדינאותו הנגד-רוסית של ביקונספילד, קרמה לכך, שההתבוללות שלנו לא חדלה להעלות גרה את תשובתו המדומה של הברון אלפונס שערבה לחכה כצפיחית בדבש. ועד היום מקשקש הפתגם הזה כזוג וכאיסתרא בלגינא, בכל מקום שישנם עוד מוחות גסים ולבבות מטומטמים, שאינם מרגישים בשפלותה ובנוולותה של קיניות זו.

אבל צריך לשים לב, שבשנות הששים והשבעים להמאה שעברה, לא היה הדבר “מצוץ מן האצבע” וקלוט מן האויר לגמרי. נפלה הברה, נזרקה שיחה מפי מישהו, חזרה וקפצה, נרתעה לאחור, וחזרה ונעורה, לרגל סבות ידועות, ועד עתה זמזומה חוזר ונשמע. בזמן כתבי את ספרי “History of Zionizm”, עלתה בידי למצוא את המקור ההיסטורי של שיחה זו: המקור פכה בפלגי חליפות העולם המדיני: השערות וגרסאות ע“א שיבת היהודים לא”י – מקצתן בצורה דמיונית, מקצתן בצורה דתית, ומהן גם בצורה היתולית – היו מרפרפות באויר אחרי הקונפרנציה לשאלת המזרח, שהיתה בפאריז בש' 1856. המקוריות והתמהוניות והאגדתיות שברעיון זה, משכו לב אי-אלו סופרים ועתונאים לטפל בו בכובד ראש; ומכיון שבזמן ההוא דרך כוכב הרוטשילדים על שמי הפינאנסין והפוליטיקה כאש פלדות, וכל ההוד היהודי כלפי העולם החיצוני היה מרוכז באותה הנברשת החשמלית, באותה הצנתרת של זהב, שהשם רוטשילד קורא לה, על כן מאליו מובן, שרוטשילד הוקם בדמיונם של בריות כמין דון-קרלוס, פרטנדנט הטוען לכתר מלכות ישראל, מבלי אשר עלה הדבר הזה בדמיון איש מהרוטשילדים אף לרגע קטן. כשחקרתי את “הברון דנן” ע“א הדבר הזה, ספר לי מתוך קטע שיחה, ברקי-אפיזודים וזיקי-הלצה, את כל דבר האגדתא ההיא, וגם הזכיר מכתב אחד שכתב אליו אז הסופר הצרפתי הגדול אלכסנדר דיוּמא בענין זה. הפצרתי בהברון להשאיל לי את המכתב, ואז צוה להמפקח על הספריה, הא' בלום, למצוא את המכתב ולמסרהו לידי. רדיתי בשביל ספרי הנ”ל הרבה דבר מן הכורת של הספריה. מכתבו של דיומא מגלה את מוצא האגדתא שנבראה לשם עקיצה. איזה עתון בפאריז שהסתולל בהרוטשילדים, וירב ללגלג בהם, שרבב את לשונו בערמה, כדי לכופם לשיחה אתו, ויספר בסגנון תם-מזויף, שהרוטשילדים מוכנים לעלות על כסא דוד. והיה מי שהוציא דבה על דיומא, שהוא כתב או הכתיב, ועכ"פ שיש לו חלק-מה באותו הגמגום והגרוי הליצני. לביטול הנרגנות והרנון הזה כתב דיומא מכתב אשר בו הוא מביע הערצה נלהבת להברון ולביתו, ומברר, שאיננו יודע מה הנרגן סח, שאין לו שום מגע-ומשא עם אותה כת ליצנים וליסטים של קולמוס, אבל, בעיקרו של דבר, איננו רואה שום סימן עלבון בהנבואות לשחרורם הלאומי של היהודים.

ג

תסיסה זעירתא ופולמוס-של-קולמוס זה, שהרכיב בשיחת-הבריות את הרוטשילדים עם ארץ ישראל – לא הקלו, אך הכבידו להברון את ראשית מפעליו. עוז-רוח יוצא מן הכלל נחוץ היה למען החל עסוק בדבר, שהיה עלול לאמת את השמועות הכוזבות ולספק בתור יהיב-מזונא חומר חדש להליצנים. חוץ מזה היה הדבר עדין מאד כלפי ממשלת הסולטאן התורקי, שבית רוטשילד היה מושך לו חסד משנת 1856 ואילך, כלומר מן הזמן שממשלת תורגמה התחייבה לתת שוויון-זכויות לבעלי הדתות השונות וליהודים בכללם. לפנים היו הרוטשילדים נמנעים מהתערב בפוליטיקה ומהכריע את הכף לטובת ממלכה זו או אחרת. אך בש' 1856 בכינוס פאריז, כששאלת שוויון הזכויות נתפתלה ונשתרגה עם השאלה המזרחית הכללית, השפיע בית רוטשילד לטובת הנוצרים והיהודים שהיו משוללי הזכויות בגבול הקיסרות העותומנית, והיחסים בין הציר התוגרי בפאריז ובין בית רוטשילד היו טובים מאד, ובהווסד הבנק העותומני אח"כ בקושטא היה גם בית רוטשילד לעזר. הברון אמר לי, שכבר נצנץ הרעיון במוחו לפני התחלת המפעל בארץ ישראל, שאפשר שיבוא יום וארץ ישראל תסודר באבטונומיה יהודית כעין הלבנון, אבל בשביל כך התנאי המוקדם הוא, שמספר הגון של חקלאים יהודים יתכנסו וישתרשו בארץ ישראל; וזהו הדבר אשר החל לעשות. בתקופה ההיא של נסיונות מגששים ושל התבלטות המכשולים הטבעיים והפוליטיים, של – כמו שהאמין הברון – הכרח החשאיות המוחלטת והסודיות הכמוסה, ושל השטה, שאפשר לתארה בהמלים שלו: “אגל לאגל ירד ונקוה פלג”, הופיע לפניו איש-הפלא הרצל, ויציע לפניו תחת הסתר-דבר את הפומביות, תחת הקוֹנקלַבֶה – את הקונגרס. הברון נתפעל אמנם מן המסתוריות, הפיוטיות, ההפתעה וההעזה של החולם הגדול, אבל לא נמשך אחריו לשדד את כל המערכה ולהפוך את הקערה על פיה, וככה עמד לפי שעה בנגוד – לא לעיקרו של הרעיון הציוני, אלא לתכסיסו. ואולם במשך הזמן, כשראה את הכח הרוחני של תנועת העם, ואת אשר היא יכולה לחולל ולחדש – נתקרב לבו גם אל התכסיס הזה, ביחוד בזמן המלחמה לשפה העברית בהתכניון, ובבקוריו האחרונים לפני המלחמה בארץ ישראל, ועוד יותר לנוכח עבודתנו הפוליטית והישגינו בזמן המלחמה ואחריה.

על חלוקי דעותיו של הברון בנוגע לתכסיס, אומר אני: תנא הוא ופליג. הוא איננו מהזקנים, שמעמידים את החמה כיהושע, אלא הולך לנוכח השמש, ומשנה ומתקן, ואין אנו מן החצרנים המוותרים על השקפותיהם ועל תוצאות נסיונותיהם. הערצתנו כלפי הברון איננה הערצה סמוית-עין, אלא היא מבוססת על הכבוד הגדול, אשר כל עם ישראל רוחש, ועל האהבה אשר כל עם ישראל אוהב את נושא דגל ארצנו, את כוכב השחר הזה על שמי חבת-ציון, שאורו הולך וזורע, שחייו הם, – ומי יתן והיו עוד ימים רבים! פרק-הוד בספר דברי ימי ארצנו.

להמיסד רב-הפעלים הזה, ל“תנא” זה – הרשות גם לחלוק עלינו בתכסיס, יען כי מטרה אחת לנו, ו“מינן ומיניה תסתיים שמעתתא”. ואם ישאלני איש, אם וכיצד ואיה הכריז הברון על “המטרה האחרונה”? הנה תשובתי: הדברים הכי גדולים, הכי נחוצים ותדירים בחייו של אדם, אינם סובלים הכרזת “סוף מעשה במחשבה תחלה”. אדם שלם בגופו אוכל להשקיט את רעבונו, ולא בכוונה ובהכרזה לאלתר, שהוא יוסיף שיד וזרחן, ושרקמת התאים שלו תתחדש. דבר זה בא מאליו בלי הכרזה והפגנה. אדם נושא את האשה אשר הוא אוהב, לא בחשבונות ובהבטחה או בהתחייבות לכתחלה, שהוא עתיד למלא את פגימת הסטטיסטיקה, לבל יגדל מספר המתים על מספר הנולדים. אכילתו של אדם תוסיף לו שיד וזרחן, כשלא יחשוב וכשלא ירחיב את הדבור על אודותיהם, וזווגו יביא לו זרעין חיין וקיימין, כשהוא נושא אשה בזמנו וברצונו. דומני שהלאומיים האמתיים אינם מכריזים כלל על הקיום הלאומי, אלא מקיימים את האומה, ושבעלי הדבת האמתיים אינם מכריזים על קיום הדת, אלא שומרים ומקיימים אותה ומתוך כך היא מתקיימת. משהתחילו אנשים לחשוב ולהכריז על קיום האומה או הדת, חוששני שמא יחדלו לקיים את שתיהן באותה הפשטות התמימה, הטבעית וה“מאי קא משמע לן’ית”, שהדברים הכי גדולים נעשים בהן. כשאדם חושב, שהעשב לא יגדל בלילה, אם הוא לא יעמוד על המצפה לפקח עליו ולהכריז על גדולו, חוששני, שמא אין הדבר כשורה – לא באותו עשב, אלא באותו אדם. חוק זה שולט בחיי האדם היחיד, ובמדה עוד יותר מופלגת בחיי עם שלם.

לכל איש טעמו ומשפטו. לכל צדיק וצדיק יש, כדברי המקובלים, מדור בפני עצמו. הברון לא הכריז על הלאומיות, אבל הוא מקיים את הלאומיות ע"י יסוד מושבותיו בארץ ישראל. הוא לא הכריז על הגאולה, אבל הוא קרב, במדה ידועה, את הגאולה, בפועל. ואמנם לא בשל כל מעשיו אני קושר לו כתרים! האפותיאוזה שאני עושה לו, עיקרה הוא בשל העובדה הנפלאה, שהוא הציג סמל ומופת לדור, כיצד איש אדיר יושב בפאריז, הוא מוכשר להתענין במושבה קטנה כמרכא-טפּחא בארץ ישראל, יותר מאשר באלפי עסקיו, קניניו, קרוביו, ידידיו, דאגותיו, שאלותיו – כל ימיו הרבים, בלי ליאות ואכזבה למרות כל הפעולות הנגדיות, והקושי הטבעי שבענין – למדרגה עליונה כזאת סוּגל לעלות אך איש אשר בתוך החיים הזרים, בתוך העולמות הזרים, בקש תמיד את נפשו, את רגשותיו, שאיפותיו, רעיוניו, נשמת אַפּו. אומרים לו לאדם: ספוג וקלוט אל קרבך יותר ויותר, ועכל כל זה עמוק עמוק, לרבות את עצמך. אדם יכול לרבות את עצמו, אבל בתנאי שלא יהי נבלע, כי אם בולע את העולמות הזרים אל קרבו. צריך אדם לחדור, במשך כל ההשפעות הזרות, לתוך עצמו, להפיל את עצמו לתוך תהום הרגשותיו הכי כהות וסתומות, להולד, להתילד מחדש, לסתת ולחטב את עצמו. אז, ברוב הימים וברוב עבודה, ימצא, כי יש ניצוץ ישן תחת מכסה האפר, ולפעמים יש גם סער ישן, רצוני לומר: מה שעתיד להיות לסער.

זאת היתה עבודתו הפנימית של איש-התהילה הזה, עבודת נפשו, הגנתו על נפשו. הצופה מרחוק, המעֻור ע“י ברק-הזהב, עלול הוא להקל לעצמו את ההערכה ולאמור: “אותו זקן חותה כסף וזהב כאדם שחותה אפר-כירה, מילא, נתן איזה מאות מיליונים בשביל דבר מושך את לבו, והרי זה, לפי הערך, כאילו איש מאתנו נתן י”ח זהובים לצדקה”. זוהי תמימות בטלנית! ראשית, אין “חותים כסף וזהב”, אלא מחשבים חשבון של כל פרוטה, כמו בכלכלת מלכות עם מוסדות וסניפים, שמקצתם נובלים ומתנוונים, ומקצתם פורחים ומשגשגים, ובכ“א מהם יש שלשלאות של פקידים ומשפחות, של חוזים והתחייבויות, טמיונים וגנזים, עליות וירידות, גושים מלוכדים, חוקים וגדרים וגדרי-גדרים; ושנית, נתינת מיליונים למאות לאו מילתא זוטרתא היא אף לממלכות, וההון הכי כביר הוא עלול להתבזבז תוך כדי פזרנות בלי חשבון והוצאה שעולה הרבה על ההכנסה, ושלישית, וזה העיקר: עבודתו של הברון-דנן לא היתה צווי-עזבון וזריקה נדבנית של מאות מיליונים, אלא עבודה ומלחמה קשה בכל מוחו, בכל לבו, בכל עצביו, השתתפות פנימית עמוקה, לא מפעל רובץ במנוחה, לא גליד מוטל באזור שלג-עולמים בברק לבנתו והדרו, אלא מעבדה קדחתנית עם נסיונות, אשר לתוצאותיהם חכה המייסד בלב רועד, ומפעל הברון לא היה קרבן מנחה אלא עולת חובה. כמה צער ותקוה, כמה מאמצי רוח והתלהבות, כמה התמדה וסבל-רוח, וכמה אכזבות מרות ותלונות ותנואות וכפית-טובה ואיומים וטרחנות וסרבנות של רוכסי איש וחרחורי כתות! כמה התאבק האיש עדין הרוח הזה, האיש טוב הלב, הולך תמים ומתנהג בנחת עם הבריות – עם קושיו ותקפו של הקשר הגרדי שסובך ע”י תקלות טבעיות, תהפוכות חוקיות, שגיאות פקידים, וטענות אומללים קשי יום, אשר לרגל סבות שונות, באשמתם, או שלא באשמתם, נהפך עליהם הגלגל, ועל הנדיב היתה תלונתם, וילאוהו בזעקותיהם, וימררו את חייו, וירגיזו את מנוחתו! כח אבנים היה כחו לשאת את משא העם הזה וטרחו וריבו, הפצרותיו ותנואותיו, כשיצאו עליו עסקין, וכשבאו עליו בעקיפין! מה היה לו לרוזן מיליארדר בן מיליארדרים, איסטניס פאריזי מעודן-שבמעודן זה, לטפל בדאגות ישע והרפתקאות נדודים ושינוי ארחות חיים של יהודי רומיניה, בסרביה ואוקריינה, אשר את שפתם ואת הלך רוחם ואת נטיות דעתם ואת מנהגיהם המיוחדים להם לא ידע ולא יכול להבין כמו שגם הם לא יכלו להבין אותו? איזו הנאה, תועלת, כבוד, חשבון, היה להאציל המפונק – לפנות מאלפי עסקיו, אסמיו, ממגורותיו, מסלות-ברזלו, מכרי נפטו, ומן האמנות הגדולה, שבה נתמחה כאחד מגאוני המבינים, ראש וראשון בהועד המפקח על שכיות הלובר – לשאלות טיוב הקרקע וזבולו, לרפואת השדפון והחרבון ולהשמדת הרמשים המזיקים, באיזו חלקת קרקע טרשין ב“זכרון יעקב” או ב“יסוד המעלה”? הרבה פעמים שמעתיו מתעמק, מתעצם ומתנצח עם פקידיו והמומחים שלו ע"א איבעיות זריעת התלתן, האספסת, הסויה, הפול ועדשי-הפרות; וכיצד ליער את השטחים הרחבים הקרחים, ומה לעשות לקרקעות זבוריות שבמדרוני הרים תלולים, ולקרקעות אכולי מערות וחריצים ונקיקים במישור, וכיצד לעצור בפני החולות הפורחים, הדיונות שמגיחים ומתקדמים לאט לאט ובלי הרף לפנים הארץ, וכובשים וקוברים תחתיהם את האדמות המעובדות! אֵי מוצא המעין המתגבר של התחדשות המרץ, בשביל הקשבה מתמידה ובלתי פוסקת לכל ההצעות, המועצות והדמיונות, שחפשו בחשכת האפס ליצור דבר-מה קיים?

ד

אלכה נא ואלקטה בשבלים מזכרונותי לאין מספר. אסתפק בדוגמה קלה: פעם אחת באתי לארמון הברון בשעה קבועה בבולון מעבר היער (בּוֹאַ), והיום יום קיץ חם מאד, ולא מצאתיו בביתו. קדמתני הגברת הזקנה, ותבקש סליחה שאין האדון בביתו. רציתי להפטר, אך היא בקשתני לשבת עמה ולחכות, בהיותה בטוחה כי מהר יבוא. – “הוא הלך אל התערוכה” – לאיזו תערוכה? – (הדבר היה באמצע הקיץ, ואני לא שמעתי שיש תערוכה בפאריז, אעפ"י שתערוכות זעירות מצויות הן תמיד בעיר גדולה כפאריז) – לתערוכת המשק הביתי – השיבתני הברונית. אז זכרתי, שמן חלונות דירתי בבית מלוני “מֶריס”, הנשקף אל פני גן הטיוּלרי הגדול, ראיתי לא-אחת בנין של נסרים מרובע וגדול, פשוט ודל, שנחשב בעיני כמחסן לכלי כיבוי תבערות, או למכשירי עבודה בעד הגננים, ולא הוספתי לשים אליו לב, אך פעם אחת עברתי דרך הגן, וארא שלט גדול תלוי על גבי הבנין מעברו השני, ועליו היה כתוב, ששם פתוחה תערוכת משק ביתי. לא עלה אף הרהור קל בלבי לסור שמה. זהו ענין של בעלי מקצוע, ואם ירצה מישהו לכתת את רגליו בפאריז לבקר תערוכות מקצועיות פעוטות, הלא נבול יבול! הבעתי להגברת את השתוממותי על טרחו זה של הברון ושאלתיה מה ענין משק ביתי אליו, ומדוע לא שלחו שמה אחד מן הפקידים; ואגב העירותי, שהיות ודירתי היא ממול הבנין ההוא, עד שהנני רואה את הבנין תדיר מחלונותי, יכול אני על נקלה לסור שמה, אם יש לו להברון דבר-מה לחקור, או להזמין שם. על זה השיבה הגברת: רב תודות, אבל בכל ענין הנוגע לארץ-ישראל, לא ימסור בעלי לשום בן אדם שליחות בפאריז עצמה: הוא חושב לחובתו להתחקות בעצמו על שרשי כל דבר, ומצוה בו יותר מבשליחו! – אבל מה נוגעת תערוכה זו לארץ ישראל? – לפי השקפתו, כל דבר נוגע לארץ ישראל, השיבתני הגברת. הוא הלך לראות, אולי ימצא שם דבר או חצי דבר אשר יכשר לשמוש במשק הביתי בארץ ישראל… עוד אנו מדברים, והאותומוביל של הברון השמיע את טפ-טפו לפני הארמון, והזקן נכנס, ואחריו משרתו טעון משא כבד, שהביא מאותה התערוכה המשובחת שבגן הטיוּלרי, ומתוך זריזות נלהבה נטל הברון מיד המשרת חבילה אחת כרוכה בנייר ויסר את התכריך של הנייר, ויוצא ממנו פח-ברזל מנוּקב, שדפני הנקבים בולטים ופונים לצד החיצוני, וכגבור מנצח תופש בידו שלל אשר לא יסולא בכתם אופיר, שאל אותי: הידעת מה זאת? הייתי נבוך מעט, כי לא רציתי לצנן את התלהבותו של הזקן, אבל לא הבינותי לשמחה מה זו עושה? מפני הכבוד, הצצתי בעינים בוחנות באותו פח-הברזל, ואמרתי בבדיחה קצת: בבית אבא היו קוראים לכלי שכזה בשם “רייבּאייזען”. הרים כסוני! הרתחן הזקן, הנוח להתלהב, התרגש מאד, וברגע אחד פנה הודה פנה זיוה של כל אהבתנו: אין אתה משער, איזה ערך יוכל להיות לפח-ברזל זה בבתי האכרים בא“י, תחת המגזרות והמגרדות שהם משתמשים בהן? והתחיל לתאר את צורתן של הכלים אשר לפי דעתו, לא יצלחו לכל, ואת יתרון פח-הברזל הזה, ומה גדולה התועלת שהכלי הנפלא הזה יוכל להביא בהמחלבה עם החלב הטרי הבלתי מבושל, ועם המבושל – לפרוש ממנו את הזבדה, שכן דרכו של חלב להזדהם ולהטמא בכל מיני חלאה וזוהמא; וגם יש בו ברכה למלאכת הגיבון, להתקרשות הגבינה, לעשותה רכה כבצק כעין הכּממבּר הצרפתי האמתי, שאין דוגמתו – ומדוע לא יהיה לנו כּממבּר בארץ ישראל? לא מצאתי מענה. אני חשבתי לתומי, שתעודת ארץ-ישראל היא לספק את המוֹנוֹתיאיזם, ותעודת צרפת לספק את הכממבר, ו”רייבאייזען" זה, כמדומני שהיה משמש תמיד לגרידת בשר, ולא למחלבה. אבל עצרתי במלים בראותי חיוך קל מרפרף על שפתי הגברת שהבינה וחלקה עמי את ספקנותי הדקה – והסלחנית. ואמרתי בלבי: מה יקר הוא היהודי הזה, הזקן ודל-הכח שטרח והלך ביום קיץ חם מארמונו אל בין המשפתים של תערוכה מייגעת לתור ולמצוא שם דבר, שהוא חושב, שאולי יביא תועלת לתקנת ארץ ישראל, אף אם העלה בידו חוח.

משם הוביל אותנו הברון, כדרכו תמיד, אל “פנת יקרת” שלו בגנו הסובב את ארמונו בבולון – אל הגינה היפּנית, כמו חביון אפריונו, ערוגות לבושות שני, פרחי שבו ולשם, רסיסי יהלום וטל-אורות בתבנית נצנים. ואין מקום בעולם, שם נוח ללמוד את תורת הצמחים, כמו בפרדס יפני, כידוע. שם כמעט רואה אתה, כיצד עולים החלקים הממוסמסים מן הקרקע בצנורות אל הגבעול, בצנורות מרובי המחיצות הסותמות את חללן, כיצד מחום השמש מִתְאַדִים המים שבעלים, כיצד בתוך גידי (צנורות) העלים מתהווה מקום רך, אשר לתוכי זורם המוהל מן הגבעול, ואיך התאדות העלים דורשת עליתם של המים ושל החמרים הקרקעיים הממוסמסים מן האדמה, ומה טיבם של השרשים השקועים בתוך הקרקע, ואיך שערות השרשים בולעות מן הקרקע את המזון הממוסמס, ודומות לכיסים זעירים, ארוכים ודקיקים, ומכוסים בקרום דקיק מאד. כל תורת הקבלה של ספירות הללו, לא גמטריאות וראשי תיבות ושמות כתובים על נייר, שניתנו להדרש בגימטריות אחרות ור"ת אחרים, ושכולם מעוך וכתות, עקוד ונקוד, אלא מעשה בראשית ממש, וקבלה מעשית ריאלית כתובה באצבע אלהים כשיעור הסתכלות ואותיות מחכימות – הריהי ברורה ומבהיקה כשאתה יושב בתוך גנה זו, כמו שישבתי אני במשך ימים ושנים, וכשאתה מקשיב לפרקו של הזקן, שהוא חסיד נלהב לצמחים, ובקי בהם, ואוהב לדבר עליהם – לא כמומחה יבש וממַיֵן סדרן, אלא כאמן שנהנה מן היופי שיש בהטפול המעולה, בבחירת השתילים הטובים.

כמדומך, שבהיקף זה, באמצע הערוגות היפניות, בין החריזנטמות (פרחי-הזהב) הסמיכות, הרכות, המסולסלות, הלבנות והסגולות, שאדם עומד לפניהן לכוד-קסם, נשכחה ארץ ישראל? – לא! הנה הוא מוציא מאחד הנקיקים בקבוק סתום ואפוץ, ומראה לך; דוגמה של רקבובית, שהובאה מיפּן, שמשביחה ומטיבת את הקרקע בזה, שהיא מסייעת לחמרים המתכותיים להתמסמס, והוא אומר לך: זוהי בשביל ארץ ישראל – והוא נוטר את הדוגמה כמצה שמורה, כביכול, כיהודי מהדור הישן, שהיה שומר אפר ארץ ישראל לשים למראשותיו אחרי אשר יפקד פקודת כל האדם – אלא שזהו דקדוק דין, או הזיה תמימה למות, ודמיונו של הברון – אם נסיון זה יצליח, או יעלה באויר כבעבוע-סבון שצף ומתפקע – הכונה היא לתחיה, להתחדשות, לישועה, לברכה.

מן השטיחים הנהדרים הללו של כרי-דשא, עם פרחי הגזר, הכרפסה, השבת והפטרסלין, ממשפחת השמשיות, עם פרחי הכרכום והפעמונים, הסוגרים את עלי הכותרת שלהם בלילות, עם הסגול הלילי, אבי הפרחים הצומחים בצל החורשות, כגון הזיון – מקום שם נדמה לך, שאין אתה עומד בעולם הצומח, כי אם בעולם החי, מוקף אוצרות צבעים של כנפי הפרפרים, של קרומי החפושיות, של נוצות הצפרים, של קשקשי הדגים על פרחים – כל רזי-רזים אלה של תשבורת האור, זעזועי גוונים ופתוך סממנים, העשויים בידי רבונו של עולם… הצייר – מכאן נימי נפש מתוחים בסתר אל הסמטאות המתפתלות בערבובית הגטו, ששם אחב“י נחתים, ואל הנקיקים הקודרים של הרי יהודה ותלי התלים השוממים של חול, על יד ראשון לציון, ששמה בני עמנו נוהרים ושואפים לקראת חיים חדשים. המרחק מיטשטש ואובד, ההבדל עובר ובטל ע”י הזהות האישית: איש אחד הוא – היושב בין פרחים בגינה היפּנית, אשר על יד הארמון בבולון על נהר הסינה – היושב אל עקרבים בין חומות הגטו – והיושב בצריף או בסוכת נצרים המכוסה סכך של זרדים עם צמחי הצבר הדוקר, ומפרך את האדמה לגושים קטנים כקונכיות הצדף, ועושה עקולים כחריץ שבבורג, ומסקל ומעזק ד' אמות אחרי ד' אמות בארץ ישראל – איש אחד הוא, איש ישראל!

ה

יכולתי לכתוב כרכים, ולמצער ספר שלם, לשים בו, לו אך חלק קטן מרשמי נפשי. פה, בהאישים, אין מקום אלא לניסוי של סרגולים כלליים ע"ד האיש – ושורש דבר נמצא בו.

מה שורש דבר נמצא בהברון אדמונד-בנימין? כבר אמרתי, ששטת טן לא תצלח בשביל הנושא הזה. לא הורים, לא מורים ולא סביבה. הברון דנן הוא מחזיק ברכה לעצמו. אבל – הדרא קושיא לדוכתה: מה היתה נקודת-המוצא לחלוציות נפלאה זו, לקנאות מרוכזת, דוחקת, סוערת, זועפת, רגזנית זו, שאין בה בדיחה ושעשוע וקלות ראש, אלא כובד וצמצום ענקי-נואש? דבר זה מהו בעצם טבעו? לי מתבלט הקו המסמן שבקלסתר זה (איך שהדבר יראה, לכאורה, מגוזם ופרדוכסאי): הכעס הגדול, הכעס כנגד האויב, הכעס כנגד השמד, צוחת המחאה, התפרצות כעסו של היהודי על העולם הלוקח ממנו את כחו, את כשרונותיו, את אמצאותיו, את גופו, את בני ביתו, וכל זה לא די לו, והוא שולח יד גם אל נפשו, ואיננו מחזיר לו כלום, זולתי צעצועי תארים ומוניטין של כבוד! הכעס המובא בהפתגם: “שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי”, והפורץ, כלבה מלוע הר-געש, בהפתגם “שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך… כי אכלו את יעקב ואת נוהו השמו” – הנה הניצוץ, הגץ היוצא מתחת הפטיש, כשהוא מפוצץ נפש, שאיננה רכה כדונג, אלא קשה כסלע, זיק מזדקר בכח פרא כחזיז. אין צרך שיתבטא בקללות ארוכות, כמנהג נשים. הכעס האמתי הוא מתון ושקט. ככה היה כעסם של ראשונים. כשנחתך גורלו של סוקרטס למיתה ותלמידו של הפילוסוף, כששוחח עמו, קלל את השופטים, צמצם סוקרטס את כל קצפו בהערה קצרה – שאינם יודעים, מה שהם עושים. פילוסופי הסטיו (הסטוֹאַ) הרומאים, מלאי-המרירות, עלו עוד יותר במדת-הכעס; על אחד מהם, אֶפיקטוס שמו, מספרים, כי כשהיה עוד עבד, עשה לו אדונו חבלה אנושה ברגלו, והפילוסוף משוגע מכאב, קרא אליו רק את המלים האלה: “הלא הזהרתיך, שאתה עומד לשבור את רגלי!”

כולנו יודעים את החכמים שנתפסו למינות, בדורות הבינים או בעת החדשה, שבשעה שהעלו אותם השמשים לגרדום לידון או להסגף, היו זורקים מלים של מחאה, כאבני בליסתראות אל פני בתי הדינים. אך על פני כל הנפצים הללו עלתה הסברה, ילידת הכעס הלא-בלום, שמדקדקת עם הצדיקים כחוט השערה, ובאותה שעה חותרת להסיר מעל החוטאים את עול האחריות: אין לך תולדה בלי כל סבה, ואין סבה, שלא תהא גם היא תולדה של סבה אחרת שקדמה לה בתחום חוקי הטבע ובגדר החיים הרוחניים, ונמשכת שלשלת זו מסוף העולם ועד סופו. ואליה הוגש לחרצובות גם רצונו של אדם יחיד וכוח בחירתו – הנה הסברה המסירה את הכתר מעל ראש האדם – ותרמסנה. היא העמידה את הטמא במקום הקדוש, נטלה מאת היושר את זכויותיו, התירה את חרצובת התאוות השפלות שבשפלות, חללה את תום הגבורה, ותשם על האנושיות את כבלי החוקים הסמויים של הטבע המדברי. אוֹמְניה של תורפה זו, בחפצם לכסות את ערותה המזוהמת, תלו עליה את ההשערות הנוצצות ע“א התורשת הטבעית, ע”א לקויים חלקיים של “חושים כֶחָשים”, ע"א השפעת מצב מערכת העצבים, בקצור, כל התלבושת הפיזיולוגית עם רדידיה ומחלצותיה, כפתוריה ופרחיה, ובה היא יוצאת לשוק, רעולה כערבית, פרופה כמדית, בקטלא ובעיר-של-זהב עשירה, עם תמרוקי המדעיות המתקשטת, עם קרן-הפוך ושמן-תורק, ונרדה נותן ריחו… במליצה, אבל, בתור הלכה למעשה, מעלה צחנה באופן נורא.

כי מה יתרון לה בכל עמלה שעמלה? הועיל מה הועילה לזכוך הלבבות ולצרוף המעשים? אם נחפש ונמצא את הסבות שהביאו לידי היטלר, האם ע“י זה יפוג העון? אם יש הכרחיות, הלא אז גם האחריות פרחה לה! פילוסופיה זו מתלבשת במדת הרחמים, מכניסה סדרים נאים לבתי הסוהר, ממתקת את החיים לאסירים הכי קשי-לב, מלמדת עליהם זכות ומצדיקה את הפשעים הכי מחודדים ע”י ק"ן טעמים עוד יותר מחודדים של השפעת הסביבה, של מאורעות וחלאים, מיסדת כמעט בית-תענוגות לפושעים מן הפעוטות, מוכנת לעמוד להגן גם על סוס עצל, כשהעגלון דופקו בשוט דפיקה חזקה מעט. לפנים היו מוליכים את החוטא בקולר לגרדום או לתליה – דרך קצרה, היום מוליכים אותו בסדרים נהדרים אל תא-מאסר חם ומואר, כאילו רצו לשלם לו שכר ולהנאותו שזכה לכך. לפנים היתה גולגלתו של הפושע נופלת, בלי הקדמות, או עובשת במערה – ובערת הרע מקרבך! היום מנקרת בה הפסיכולוגיה, ומחטטת בה הפסיכופּטיה, למצוא אמתלאות לזכותה. לפנים היו הכל בריאים ואחראים בעד מעשיהם; היום נהפך העולם לבית-חולים גדול; וכל החוטאים חשובים כמשוגעים מוכרחים. על עיי בתי המאסר ובתי המשפט שמכבר, ישוֹב ישב לו מלאך החדישות, ישב ותהה, ישב ונתעוות ונתעקל כנחש, ולבסוף פסק: ידוע את הכל, זאת אומרת: לסלוח לכל!

כסבורים אתם, שאהבת הבריות מדברת מתוך גרונו של זה? עורבא פרח! אין זו אהבה, אלא שלילת הכעס הקדוש, שעליו עולם-המוסר עומד! הסליחה הכללית נותנת את החוטאים לטרף לשני הפתנים הזדים. בעד אלה האחרונים יש עמה דמעות, רחמים, עזר – בעד הראשונים רק אמן יתומה! לרגל פילוסופיה מעוקלת זו, זוכה הפושע להיות בן-טפוחיו של הצבור, והחיה המוכה צריך שיהא כוחה יפה לתבוע את עלבונה מאת המכה. הסוס – האם אין בגרמניה זכויותיו מרובותמזכויותינו אנו? האם איש פגם באזרחיותו? קוראים למדה זו “אנושיות”. ביותר דייקנות צריך היה לכנותה בשם “בהמיות”. במדה, שאיזו בריה היא יותר נמוכה ובזויה, בה במדה היא יותר זוכה לאפּוטרופּסות. “אנושיות” זו עלולה היא, כשתוסיף להתפתח בכוון זה, להרוס את בתי המאסר, או, לפחות, להפכם לבתי תענוגות; להאפיל את אור הצדק, שאליו היו עיניהם של בני-אדם תמימים נשואות עד היום, ולהפוך את כל סולם ההשתלמות, באופן, שעל השלב התחתון יעמוד השלם והיקר באדם, ועל העליון – הבקטריה הכי מחבלת מעולם הטפילים מלאכי המות.

כלום אין יכולת וכוח כל-שהוא בעולם, שיגול מעל לבנו את הערפד המחנק הזה? כלום אין קו-זוהר של תקוה נופל מן ההוי לתוך העתיד המעונן? האם פס בתוך כל המעקשים והנפתולים אותו הכעס הנביאי, שהוא התקון היחידי לחשבונו של עולם המוסר, אותו הכעס הטהור והעמוק, שאליו רועדים כל געגועי נפשנו, הגעגועים למשיח ולהצדק העולמי, שהם הם הגעגועים להכעס הנביאי, שאין בו עכביש הערמומיות עם גורי התפלספותו. הוריד הסוֹפיסטאי, העובר בקרב חיי העולם עתה בקנוקנות ובסמפונות, בעקולים ובסעיפים לאין קץ, והלובש “אדרת” מדעית למען כחש – לעולם איננו מתפרץ בכעס, אך מוליך את פלג-השמן של אהבה וסליחה כוזבה. אל אלהים, מתי נהיה שוב מוכשרים לכעוס בקביעות?

יושבים אנו כפופי ראש, על מדוכתה של חידה זו, והמצח מתחרשת קמטים ותלמים. הא כיצד? – אין אנו מבינים – לא את האהבה האומרת “להבין הכל ולסלוח לכל”, ולא את מדת הרחמים כלפי פושעים. עומד יהודי בלבו “האטום”, ואומר: “אהבה” זו שלכם איננה אלא מלה קלילה חסרת תוכן. צריך לעשות משפט לעשוקים, בין שהמשפטים הם ענינים פנימיים, בין שהם חיצונים; צריך לחונן את הגר, צריך לבקש את הנרדף – כל הפוליטיקות תוהו וכל המדינות שקר, ונוח להן שלא נוסדו ושלא נתקיימו, משנוסדו ונתקיימו להרוס יסודי עולם ולהתגאות בגבורתן ובמשטרן! ככה עומד המוסר היהודי לנגד הסניגורים הרגשניים, מצדיקי כל הפשעים, ולנגד פרקליטי החיות, ומוחה ואומר: יפה הוא הדבר, אבל רק אחרי אשר תגינו על התום ועל היושר האנושי! כשאדם נרמס בשער, וחברות בני-אדם רואות, ומתרגשות על הסוס שנדפק, הלא משטות הן בהדור! הלא זהו עשו, שעומד ושואל: אבא, היאך מעשרין את התבן? ריקה, עַשֵר, ראשית, את התבואה – ואח"כ את התבן!

ו

הדבר אשר ציין את אבותינו מדורי דורות, הוא, כי מוכשרים היו לכעוס. התעוררנו על כל חמס, על כל “מעשה זמרי”, על כל “פלגש בגבעה”. לא היה בנו מאותם החבובים והגפופים, שהנוצרים המדומים מחבבים ומלפפים את המין האנושי בכוח-המדמה ובפזמונות של אהבה קבועים ויציב-פתגמים; וכשהמין האנושי עומד לפנינו, בשר ודם ממש, הם מקשיחים לבם ממנו. מעולם לא משחנו את עצמנו ואת זולתנו בשמן-זית של אהבה מליצית, מתפנקת ומתגנדרת במונופולין, המשפט והחמס, התום והזדון – לא נתערבבו במוחנו לערבוביה מכוסה אד וענן, לא רכרוך ורפרוף והתמזגות, אלא כעס חד, גא, תקיף, קצר, ובלי גדופים: “אינם יודעים, מה שהם עושים, גם חסדם – חטאת, טובם – כחדק, ערלת לבם עוד לא נכרתה”! הנה לעיני הדור הזה מגרשים עם שלם, זורקים בני-אדם כבולבסין נרקבים, מקלעים אותם כגל-של-אגוזים, עוקרים מן השורש, מזעזעים ומסיעים, רבון העולמים! כאילו היה להם עסק עם משפלה של זבל, כאילו גרפו ביבין והשליכו את הטיט לחוץ. – על ישוב שלם בנוי ומבוסס במשך דורות רבים, ישוב שיש בו עולם ומלואו, עולם ויפיו, וכעורו וחמתו וצלתו וששונו ועצבו ופרחיו ושיתו ושמירו; על עוֹלם כזה אשר כל חוט וחוט בו הוא נים של לב וכל יריעה – שזירת נפשות ומשפחות, וכל טבעת קבועה בשלשלת הקבלה והמסורת, עוברים אנשים – לא בחרב גבורים עושי מלחמה, אך בקרדומות כחוטבי עצים, כמקדרים בהרים, ומשברים ומצפצים!… היינו לבז ולמבוסה.

ומתנוול עמנו כשאיננו נלחם, מתנוול בהתרפסות, מתנוול, כשאיננו כועס על השוד והחמס שנעשים לו מחוץ או מבית, וכשנהפך לבשר המת שבחי, שאיננו מרגיש באיזמל. זהו סוף ההפסד והחדלון. זה הכלל: מעשה הנבלה הוא אך “תולדה דטומאה”, רעיון הנבלה – הוא “אב הטומאה”, והיחס של אדישות וצדוק-הדין כלפי נבלה, מצד האנשים הנפגעים בה, והסובלים ממנה, וגדולה מזו: הפעולה הנגדית, התגובה של התפשרות עם נבלה, ושל התחכמות, שמוצאה חוקים מנוסחים במונחים כמו-מדעיים לחפאות עליה – זהו “אבי אבות הטומאה”: רעל זה נובע מאותו המעין הארסי הנרפש, שממנו נובעת הסוֹפיסטיקה הפּסֵידא-מדעית המזכה את החייבים ע"י פלפולי-תוהו, המבטלת את בחירתו של אדם ואת אחריותו; ומתוך כך גם את כשרונו הנפשי להתעורר על חמס, בהשליטה עליו את חוק הכפיה והאונס הטבעי, ובהורידה אותו לדיוטה התחתונה של חוש בהמי, אשר בשביל כך, לא מן התימה הוא, שמטפלים בחיות יותר משמטפלים בבני-אדם; ועל כן היו להם כל תֶּבֶל וטומאה לששון לב.

תמצית כל הדברים האלה, היתה לי ענין לענות בו, מאה פעמים ואחת, בשיחותי עם הברון, בימים שהייתי יוצא ונכנס בביתו. לי ניכר אדם-ביקר זה, בעיקר, בכעסו על החנופה והצביעות, על חזיון השוא וההבל של “האהבה” הידועה, על נביאי תרמית לבם של הדיפּלומטים, המתנשאים לכל לראש, והרומסים בסנדליהם המסומרים ב“חוקים” – את תורת המוסר האנושית-הכללית, האומרים שלום שלום, במקום שיש שנאה ונקם, האוסרים “להתערב בענינים פנימיים”, כשאין הדבר נוגע אליהם, ומתירים להתערב – כשהדבר נוגע לכיסם או לכבודם. מצאתיו בכל פעם בלי יוצא מן הכלל, בכל שעה של פגע ונסיון מר, אשר בו נוסה עמנו, ויתר על כן: גם בימי מנוחה והפסקה בין פרשת-נגעים אחת לחברתה, כאחד מבני עליה המועטים, אשר לבם לא סג ועיניהם לא טחו מראות נכוחה, ואשר אינם נדכים ושחוחים תחת יד התוגה אשר עברה עליהם, אלא מזדקפים ברגש גאון וקצף. כל העולם היהודי בה“אליאנס” וב“הכוֹנסיסטוּאַר” היה, אחרי קישינוב וכדומה, שרוי בצער; הוא לבדו היה שרוי בכעס. בוא באו אליו, דרשו ממנו כסף – ונתן; הציעו לפניו, שיחרים את רוסיה מהלואותיו – והחרים; ואולם נשאר עוד דבר, שלא היה לאחרים, או שהיה לאחרים אך בימים הראשונים, ואולם בו הוא קבוע ומתמיד: הכעס! כדבר הזה היה גם אחרי תועבות ההיטלריות בגרמניה. הוא לא ירא מפני הפגעים, ולא נסוג אחור ממלחמת המקרים, כי אם הוסיף לכעוס ולהתמרמר בעוז סוער, בחמת-רוח. ואת חמתו זאת לא הביע במלים, כי אם במעשים. הוא לא דבר רתת, אך בנה; לא קלל, אך יסד. מפעלו של הברון הוא, בעיקרו, זעקת חמס של שריד משפחת-רוזנים מישראל, שכנסה אוצרות בכשרונותיה, בחריפותה, בעבודתה, ושהלכה ונוּצלה במשך הדורות ע"י אחרים, לכל האומות ולכל האמונות ולכל המטרות שבעולם, ושלבסוף, בנושא-דגלה זה, זקן הענף לעץ-אבות הפאריזי, התעוררה, בכל הכעס הקדוש, השאלה: מתי אעשה אנוכי לביתי? – “ביתי”, זו אומתי, “ביתי” זו – ארץ ישראל!

סופר כי יקצוף – ילך וכתב מאמר; מטיף – יעלה על הבימה, וכידודי אש יתמלטו מפיו; שר ומנהיג של מדינה – יקרא מלחמה. רוטשילד כי יקצוף – אז ה“שפוך חמתך” שלו, הוא ממין אומנותו ותפקידו בעולם: מתמסר כולו, עם רכושו ומשרדיו ומוחיו ונסיונותיו וחלומתיו – לדבר אחד, ועושה אותו לתוכן חייו ולחלקו בחלד. עם כל האדיבות, העדינות והרוך, יש כאן מרידה חלוצית כנגד ההרגל ההדיוטי, מחאה וכעס של רוח כביר כנגד ההתבוללות והשמד.

ישנם בני אדם, כשהם כועסים – הם מתפרצים החוצה, וכביכול, “יוצאים מכליהם”; וישנם – והיא המדרגה הכי גבוהה בכעס – שהם מוסיפים להתכווץ ולהצטמצם בתוך עצמם; ישנם, שכעסם משתחרר ברהיתוריקה, וישנם – שכעסם כבוד ודומם, חסום וגדור. כעסו של הברון התבטא והתגבש בהתגברות ההחלטה להמשיך את מעשהו למרות המכשוליםהטבעיים ועל אף כל הנחרים בו. מתוך כך נתמזגו בו, כאמור לעיל, שני ההפכים: פּסימיות ואופּטימיות באופן מבטל את ההבדל שביניהם. אין כמוהו רואה-בעבים, ומוצא כל צל סכנה שבכל הצעה, וכל קוץ שבאליה וכל פגם וכל מכשול אפשרי בכל רעיון והצעה שיציע לפניו זולתו, בין בפוליטיקה בין בעבודת הישוב; אין דבר, שלא ימצא את חלקי הסותר שבו, ואין לקרב אל לבו שום אופן חדש, מוסד חדש, הכרת צורך חדש – כי הכל כבר נסה, נתאכזב, חזר ונסה, חזר ונתאכזב, וכשרון התרשמותו מחידושם המדומה של הדברים כבר הוקהה, ולעומת זה זכרון השליותיו ואכזבותיו חדש עמו. ובאותה שעה ובנשימה אחת – דמיונו ימריא למרום, והוא קונה ובונה, לפעמים במדה מרובה ולפעמים במדה מוגבלת, עתים בשם עצמו, עתים בשם החברה אשר יסד, ואיננו זז מלחבב את המפעל שלו ולעשותו לתוכן חייו.

ז

זכורני לפני הרבה שנים, והחשבון היה אז עוד בפרנקים (אמנם של זהב), ואני מפלפל עמו ע“ד תחית העם וגאולת ארץ, והוא אומר לי: מה עם ומה ארץ – אני מטפל בגולדשטיין במושבה שלי. (כל המושבות שלו הלא הן חלקי משפחתו: זכרון יעקב על שם אביו, מזכרת בתיה על שם אמו, בנימינה על שם עצמו). עוצה לי איך לעזור ל”שלומיאל" זה? הוא קבל ממני הלואה לבנין בית ורפת, ולקנין כלי עבודה ובהמות ולכלכלת המשפחה והבהמות במשך שנה ולקנית זרעים. גם קבל 300 דונם אדמה, והוא מעבד את כל השטח. מן הכלים קנה לעצמו עגלה, מחרשה, משדדה, מקצרה, מגרפה, ועוד כלים קטנים. הוא מעבד את האדמה ב“אופן אירופי”, וזורע שעורה, חטה, שומשמין. רכוש חי: שתי פרות, תשעה עגלים, עשר עזים. עובד אצלו פועל אחד. מוציא 3000 פ“ר, מכניס 3150 פ”ר לשנה – מובן מאליו, שאין איש בעל משפחה יכול להתפרנס במאה וחמשים פרנק לשנה. מה יעשה? הוא אומר, שהוא יכול להגדיל את ההכנסה ע“י רכישת יותר צאן (בשביל הזבל), ע”י נטיעות וע"י תקון החרישה, והוא דורש לכך הלוואה של 10,000 פרנק. – מה אעשה לגולדשטיין? מה אעשה לגולדשטיין? להלוות לו 10,000 פרנק? ישנם אלף כאלה, ובכן מיליון! ואין הנסיון בטוח כלל! הנסיון הראה שאין האנשים יכולים לפרוע. ואם כן זוהי אבדה שאינה חוזרת ומחוץ לתקציב. אם אעשה משק באופן שכזה, הלא הכל ילך לאבדון מהר, וצריך להוסיף לקנות אדמה, וצריך לפתחה ולחלקה בין יהודים אחרים, ולא להתנהג עם אלה כמו עם בנים יחידים.

הוא כועס, ומתוך כעס, הוא עובר אל מתולה. אם זכרוני לא יתעני, זאת היתה בש' 1914, כששבתי מארץ ישראל, וכשסרתי לפאריז. זרעו אז במתולה על שטח של לערך 480 הקטר – חטה, שעורה, פול, עדשה, כרשינה, חומצה, דורה. ההכנסה הנקיה היתה 2,16 לדונם – בס“ה 11,600 פ”ר. היו שם 35 משפחות, אבל עבדו רק 25. היו משפחות אשר אף איש מהן לא עבד. פועלים היו לכולם, לכן היתה ההכנסה למשפחה רק 400 פר' לשנה, סכום שאין להתפרנס ממנו אף בדוחק, זה היה כעסו של הברון! ויגונו היה עמוק מאד, אבל היגון לא בא בידי אדם כי אם בידי שמים: הקציר היה אז רע גם לרגל סבות טבעיות, כי באו גשמים ויהפכו חלקה אחת (מרדג') לבצה ולים! – הריוח היה מגידול הבקר, ממכירת חלב ומאורחים. כל אורח היה מניח במושבה לערך 500 פר‘. ממכירת חלב השתכרו עד 600 פר’. (הנהיגו אז גזעי דמשק מרובי החלב). התחילו גם לטעת שקדים; אבל בשביל טיוב הקרקע לנטיעת השקדים נזקקו להלואה של אי אלו עשיריות אלפים פר'. – וגולדשטיין שולח טלגרמות ומכתבי המלצה לאין קץ, ונשבע ומשביע: שזה הוא הדבר הכי נחוץ לו, הדבר שעליו כל העולם עומד – והברון כועס ודואב, והעממי מנוצח ע"י הלאומי, ולבסוף האופּטימיות: הוא נושא את נפשו אל גדול השקדים. ז’ן! ז’ן! הבא את האטלס! ברגע אחד מובא האטלס. כורעים על הרצפה, משתטחים שנינו על האטלס. "ראה! – הוא אומר – ראש פנה! העבודה היא גרועה, כלי העבודה אינם מתאימים. השמירה (הערבית) היא פחותה והיו מקרים מעציבים. אבל דונם אחד של שקדים מכניס לא פחות מחמשה דונמים של עדשה, כרשינה, חלבה, חומצה ודורה יחדו.

ואנו קמים מהכריעה הקשה שעל ידיה נתפקקו כל החוליות שבשדרתי, ושוב אנו יושבים על הספה והכסאות המכוסים במרבדים, והברון מחשב: שקדים כנגד עדשה, שקדים כנגד כרשינה, וכעבור רגע הוא שוב כורע על המפה, ואני אחריו, והוא רומז באצבעו על משמר הירדן: תשעים משפחה. זורעים חטה, שעורה, פול, עדשה, כרשינה, חלבה, חומצה. כל משפחה הרויחה 500 פר' לשנה: יותר ממה שהוא נחוץ כדי למות ברעב, פחות מהנחוץ בשביל לחיות, ועשרים איש עזבו את המושבה העלובה. הברון כועס! “האדמה דורשת עבוד טוב, חרישה עמוקה בכלים מתאימים, ידים אמונות – ידי הבעלים ונפשם, זבול טוב בזבל הבקר והצאן, עבודה מתאימה לתנאי האקלים, וחוץ מזה – שמירה מעולה, לא ע”י הגנבים בעצמם, ואסיף וקציר וגדיש ע“י ידים אמונות – ידי יעקב”.

“אלה הם הדברים, שאני מתקשה בהם” – מסיים הברון – “ואתה מדבר עלי דברים סתמיים על תחית הלאום”.

ובמשך הזמן הוא חוזר ורואה, שהאנשים מיטיבים לעבוד בשם הרעיון הציוני – והוא מתפייס. אבל מפקידה לפקידה הוא חוזר וכועס: עשו פוליטיקה, שהרי אין אתם מומחים למשק! אל תעשו את הפוליטיקה, שאתם עושים – אלא זו שלי! – ומדוע אין כלל ישראל מסייע במדה רחבה? – והוא כועס על הכי חביבים עליו – ומה גם על המפלגות השנואות לו – על המתבוללים והבוגדים!

הכעס הזה ניכר בקטעי שיחה וחצאי-מלין של הזקן, כשענין השיחה נוגע דרך אגב, ליהודי מומר. לשונו וסגנונו של הברון – צרפתית-שבצרפתית, צרפתית פריזית. הוא יודע אך מעט מן המעט את השפה הגרמנית, ולא ידע לדבר כן בשפה הזאת; ואת האידית איננו יודע כלל. ואולם תוך כדי דבור צרפתי, ברצותו להביע את המלה “מומר”, לעולם לא יגיד, כראוי בצרפתית baptize, אלא ישתמש בהמלה האידית-העברית “געשמדט”; וכדאי לשמוע, כמה מן המיאוס והגעול, השקוץ והתעוב, הוא מדגיש בביטויה של מלה זו! כל הפפד“מ של דורות הבינים, וכל הגיטאות היהודיות האחרות מהדורות ההם משמיעות את הד קולן, כשהברון בהיכלו מוציא מפיו קול-הברה זה. כל הנמוס והשלוה, כל הבושם והנועם של הארמונות הנהדרים – נמוגים ואינם; ומתנשא לפנינו ה”לא" היהודיי כעין מגדל זקוף עד לב השמים, כולו רטט וזעזוע – שלילת השמד, התרגשות נפשית שנתקרשה, שנקפאה בהברה אחת, בלי חזיזי קולות ורעמי רעמים. לא שום זריקת מרה, אבל גם לא שום סממני המלצה ומששנות נפשית-נתוחית, “געשמדט” – וחסל! הכעס היהודי, שנקלט ונבלע לתוך דמם של דורות, שנאצר והתכנש כלבה במעי הר-געש – המלה, שממנה מתפרץ מצב-רוח של תקופות, כמו ששרידי חמטים ושבלולים מציגים את תקופת השרטון והסחף בגיאולוגיה.

וזוכרני שפעם אחת נכשלתי, וכמעט הייתי נכון לצלע. כמעט שכוֹלתי ברגע אחד את כל ידידותו של הזקן, וזה הדבר: באה אלי גברת ציונית הגונה, ודברה על לבי לקבל הזמנת רוזנת יהודיה ברונית מהודרת ועשירה מופלגת שהיה לה ארמון וטרקלין-הוד בפאריז, ושכל גדולי העולם היו מצויין אצלה, וביחוד כל מלך ושר, שוע וקוע מחו“ל שבקרו בעיר כאורחים כי לפי תקותה של אותה ציונית, כדאי היה הדבר לטפל בהרוזנת ההיא, ולקנות את לבה לציון. הסכמתי לבקר את הרוזנת לזמן שתית חמין, אם אקבל הזמנה, ואמנם קבלתי את ההזמנה, והלכתי שמה, וכנהוג: קידות, ברכות, מחמאות, שיח-ושיג, ארץ-ישראל – וצרפת, אוניברסיטה, מוזיאום – הרוזנת היתה מתענינת ביחוד באסוף תמונות בעד א”י, אף הזכירה לי דרך אגב, שפרסמה כרוז בעתון מלוכני, ושעורך העתון ה' ארטור מאיא (בהברה צרפתית, ובמקורו: מאיר) היה אחד מבאי ביתה. הפרט האחרון הזה לא לקח את לבי מאד; אבל, אמרתי בלבי, אולי מעז יצא מתוק, דברים כאלה אינם נגמרים בבקור אחד. מלכים לא מצאתי שם, אך בעלת הבית היתה אשה מפוארת בלי ספק, וגם מצאתי שם אשה אחרת, נוצרית, רומינית, שהיא באמת גדולה ורבת-השפעה בארצה. אחרי תום ה“פיף-אוקלוק” נפרדתי בברכה והלכתי. מה שנחקק בזכרוני ביחוד, היה, שהגברת אמרה לי, שהבארון אדמונד הוא ידידה זה שנים רבות, וגם שכנה החביב, ובאמת היה ארמון האשה מון ארמון הברון בפרבר ס“ט הונוריי. לאחר ימים אחדים סעדתי בערב אצל הברון, והזכרתי את שם הרוזנת ההיא. רציתי לדעת, מה חושב הזקן ע”ד הרעיון ההוא של אסוף תמונות בפאריז תחת כנוס כסף. אבל תיכף הלכה חמורו של טרפון שכמותי, כאשר אך הוצאתי מפי את שם האשה, נזרקה מפיו של הברון מלתו “געשמדט”, וכלו כל הקצין. הרוזנת – בין כך וכך כבר הלכה לעולמה – היתה באמת מומרת, ואני לא ידעתי, ומני אז סלקתי ידי מכל הענין ההוא.

פעם אחת נזרקו מפיו מלים ע“א עתידות היהדות בחו”ל, והמלים היו נוגות ועמוקות. לבי חרד – אמר – לעתידות “אותו הדבר “, שבשבילו התענו כל כך דורות. חשבנו, שמשפחתנו היא מבצר חזק, אבל טעינו. האורב יושב בחדר. משפרץ הנגף של מקרי שמד גם במשפחתי הכי קרובה, נוכחתי לדעת, כי גם עופל-ובחן זה הוא בית-עכביש, שאין לבטוח בו. המולך עם זרועות-הברזל התופסות שלו. קנאי-אמונה (כוון אל חותנו המנוח) או קטני-אמנה (כוון אל אחיו) – אחת היא. השמד מתגנב וחודר בחורים ובסדקים ומאסף כל בחור וטוב. אין אדם עומד על דבר זה עד שיראה את הדבר בעיניו. הטרגדיות בבית חותני! אין בטחון. הננו הולכים הלוך וטפוף על הר געש. וכי אזכור ש”אותו הדבר” הוא שרוי בסכנה ללכת לאבדון – לא שקטתי. דומני, שמבטח לקיומו של “אותו הדבר” הוא אך בארץ ישראל!

אני הייתי אומר בלשון הכתוב: “תורתי – ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם”. הוא אמר ברמז “אותו דבר”. אבל המכוון אחד הוא. נפשו קשורה בישראל ותורתו בתור חטיבה אחת בעולם. מראות מתבוללים ומתערבים ערב הפכפך וזר מאד עוברים לנגד עיניו, חליפות ארצות ועמים, משפחה עתיקה קרובה למלכות, ואולם בודדת במועדיה, נושאת דגל ברמה, והמון גמדים קלים ומהירים שורצים ופורצים מנקיקי הסלעים לעוללו בעפר, לקרעו לקרעים, והוא נלחם ומגין ומציל, כי הקדיש את חייו ל“אותו הדבר”, וכבר בא האות והמופת, ש“אותו דבר” העלה נצה מעט בהמקום העתיק הנבחר, והוא שם את כל מעייניו במקום ההוא. ודגל-גאונו מוחה ומורד באלה מאחיו, שהם קצרי-ראות וישנים בהרוחה, וכעסו בוער כנגד הטומאה והחמס בעולם, גנבת הדעת והשקר והחלקלקות. ויש אשר אתה מבשר לו בשורה מארץ ישראל, והוא מקשיב בכל אזניו, כמו לאמירת אמן; ויש אשר רגע הוא שובכועס ומתמרמר: לא זו הדרך, לא כך הורה הנסיון, לא כך הייתי אני עושה; ובכל רגע היה רוצה להיות שם, במקום המעשה; ואמנם צריך היה להיות שם, ורק שם, על יד שורש נשמתו – אבל הוא סגור בתוך חומות גבוהות, חומות הזקנה, ורצון הברזל מתפוצץ, ולפעמים, כברוק ברק, ישמיע אי-אלו מלים גאוניות, והיו כמו הד של תפלות, שהחסידים הראשונים היו מתפללים מכבר, עם העוז של דברים עד גמירא, מוּחקים עמוק-עמוק על לוח הנצח לבלתי המחה עוד, יען כי חדרו לתוך הלבבות ע"י פרסות היסורין, ושישראל מתגדל בתוכם, כמו נהר בעלות מימיו.

והנני מנתק את שלשלת הדורות ופוסל את התאריכים ואומר: מקומו של זה הוא בין האבות. הוא האיש אשר בחייו זכה לאל-מות, כאחד מאבות האומה – אבות ארצנו המחודשת. קבוע יהיה הברון-דנן ברקיע דברי ימי עמנו – כגלגל-חמה שענני השכחה לא יעיבו את זוהר יפעתו והזמן לא יעממהו.

איזו מצבת זכרון נקים לאיש-המופת הזה? של זהב, של שוהם; של ספרים, של שמות רחובות, של שמות ערים? יודע אני אך מצבת זכרון אחת, שהוא ראוי לה, והיא ראויה לו, וזאת היא: יהודי שעובד בעצמו בכל עבודת השדה והנטיעות, דומם (קרקע), וצומח (מסביב) וחי ומדבר עברית בארץ ישראל, הוא ואשתו וילדיו – האשה והילדים הרכים עסוקים יותר בעבודת המשק – הפרות ברפת בריאות ודשנות, החלב שמן, החמאה טובה, הגבינה דשנה, העופות מטילים את הביצים היותר טובות; הגינה שלפני הבית יפה ונקיה מלאה פרחים, וערוגות הירקות בגינת הזרועים מאחורי הבית עומדות שורות שורות. יפות וברות, מעובדות בדיוק ובכשרון ניכר על כל צעד.

זאת היא מצבת הזכרון החיה להברון החי, כי על מזבח-אדמה זה של מקדש ארצנו הוא מקריב את חייו, שכבר היו לאגדה הכי נפלאה של דורנו זה.

---

יוסף ישראל'ס

מאת

נחום סוקולוב

הוא אמה, וכובע צילינדרו אמה. וכשהוא מתהלך בחוץ, ואתה רואה אותו מרחוק, כמדומה אתה, שמתנועעת איזו תבנית כמין גימל עברית. הרגלים קטנות, מעוקבות, כפופות זו לימין וזו לשמאל, ועושות יחד צורה מעין סמ“ך; הגוף כמעט שאינו גוף כלל, שק של עור תפור על גלד עצמות דקות, דלות ומשופות. ההליכה היא מגוחכת מאד; יש בה טפיפה והצלפה של ילד עם זחילה ויגעות של זקן. מתוך שהראש הוא כפוף מעט, נראה גם כובע-הקנה הגבוה בשיפוע, מורד למטה, כאילו לא רצה לדחוק את רגלי השכינה, או מוסב הצדה באיזו פנטסיה “קונדסית”, שלא נודע, אם הוא הרישול ופיזור הנפש המצוי אצל הגאונים והעילויים, או הוא מדרכי האמנים, המשנים תמיד ממטבע שטבע העולם, ו”נוטים“, אפילו בבגדים, ל”צדי דרכים" – איך שיהיה, פנטסיה זו מוסיפה את הגיחוך של רושם תבנית קטנה, נעה, מזדעזעת, מקפצת זו, ואיננה מסתלקת אפילו על ידי המטה החזק, שאינש זעיר זה נשען עליו, המטה עם גולת הכותרת של שן לבנה, שאיננה משמשת שעשוע, אלא משענת פשוטה כמשמעה, והא ראיה, שהקומה כולה נכפפת לפעמים לצד אותו המטה, ותחיבותיו של המטה קודמות הן לצעדיו של האיש, כאילו סלל המטה את הדרך בשביל הפסיעות הכרוכות אחריו.

וכשנראית קומה זו והליכה זו – אומרים ההולנדים: “העט קלעענע יאדכע”, ואומרים זאת בחיבה ובפינוק, שיש בהם שמינית שבשמינית של הומור, אבל לא משהו של אירוניה. בניגון, בטעם ובהברה, אשר בהם מבטאים את המלים, אתה מרגיש את אותה הבטיחות, הפנימיות, והפשיטאיות אשר בהן אדם אומר: אדם זה הלא הוא “העט קלעענע יאדכע” ­­­­­– פשיטא! וכי יש ספק בדבר? “דאס קלעענע יאדכע” הוא שייך להולנד, להאאג, לסחיבינינגן, הוא שייך לאותו הרחוב של ה“קעניכין”, מן הנמנע הוא לשער, כי הולנד והאאג וסחיבינינגן יכולות להתקיים אפילו יום אחד בלעדיו. גם אי אפשר לצייר, שהאיש הזה לא יהיה קטן, אלא גדול, ולא “יאדכע”, אלא נוצרי, הוא צריך להיות יאדכע וקטן. כך ראתה אותו הולנד הנוכחית לפני הרבה שנים; כך ראו אותו האבות, כשהיו נערים קטנים.

ואם שואל אתה באכסניה באמשטרדם את השוער: אפשר שאתה יודע את מקום דירתו של אדם זה בהאאג, ומדבריך ניכר פקפוק, אז מרגיש השוער בעלבונו, ואומר: פשיטא! וכי מי זה לא ידע? שאל את התינוק בשוק והראך את מקום דירתו! שאל את העגלון, או את השוטר הראשון שיזדמן לך! וכי יש אדם שאיננו יודע את ה“קלעענע יאדכע”? אותו שתמונותיו נמצאות במוזיאום שלנו?… מרויח הוא לכל הפחות 45,000 חולדן לשנה. בעד אחת מתמונותיו, קטנה כזאת – והוא מראה לך כאצבע – נותנים האמריקנים הון-דעלמא! אני בעצמי ראיתי את האמריקנים ההם, ישבו פה במכפלה הראשונה, בכל המכפלה, והיו נוסעים בכל יום להאאג, באובטומובילין, והציר האמריקני היה מבקר אותם פה – ומשתפכת השיחה בתשעה קבין, עד שאתה אנוס להפסיקה הפסקת-חטף: ובכן, הלא אמצא את הדרך, ואתה נוסע מאכסניה של “דולון” לחצר המסילה.

או אם אתה בסחיבינינגן, לא במלואה של תקופה, כשהשיירות מצויות, אלא בתחילת התקופה, באמצע אייר, כשמתחיל האזוב הרך, הביישן, הפחדן, מנצנץ מבין האבנים והטיינין והסגלין הענותניות והמתחבאות מפיצות ריח מתוק, וכשהפרפרים הניזונים מריח הפרחים ומאור השמש מתחילים מרפרפים, והמיואות השחופות מעופפות, ועל החוף נראים אך לפעמים איזה דייגים מכיני רשתות מתקנים את סירותיהם הקטנות, והאכסניות עודן סגורות בתריסין, לפנים התריסין, והחנויות של צעצועים מבריקים עוד לא נפתחו, והאיצטבאות והקטלוזקין שעליהם מניחים את הסחורה בחוץ, והסוכות והאפדנים וכל דירות העראי עודם תל של קרשים ונראים כקוליסין וכתלים מטולטלים של במות התיאטראות ביום, אתה רואה את ה“יאדכע” הקטן טופף ומהדס על חול החוף, עולה ויורד במדרגות של השדרות הבנויות, וראשו ועיניו כלפי הים, וגדלו של הים מקטין עוד תבנית זוטרתא זו.

זכית, ונכנסת לפני ולפנים ולא שמעת את התשובה: “יצא לחוץ”, או “הלך אל הקונצרט”, או “ישן מעט”, או “עובד כעת” אך: “הוא בבית. ואת מי יש לי רשות להודיע שמו”, ו“פרויליין קעללער” הגרמנית עם שערות כתומות-זהובות, שבלעדיה לא תשיג שם מאומה ובחסדה תשיג הכל, מושכת לך חסד – הרי אתה רואה לפניך אדם אחר לגמרי. יושב הוא על כסאו, ואתה רואה פנים ועינים שאין בהם לא קטנות ולא עקמומיות, אלא בהירות ורוך, רוממות וטהרה וגם פקחות לאין שיעור. זוג של עינים כשני גלגלים – שתי אספקלריות מאירות מבעד לזכוכית המשקפיים, נוצץ מהם איזה זוהר נפלא, זוהר של לבת נשמה שיש לה קרנים חמות ומתוקות, אור-הגנוז של רזין סתימין ומטמרין בסתרי הלב, וקורצים ורומזים, ומספרים לך דורות וקורות – עם העידון של מנוחה ועיפות, שהזיקנה המופלגת משרה על הריסין הארוכות ועל העפעפים ועל בבות העינים, שסקירותיהן מעדנות ומפנקות אותך בנעימה וחיבה של אב זקן. ואתה יושב ומסתכל בזקן זה, ושואל את עצמך: האמנם זה הוא הגמד הזערורי והכפוף שפגעת בו ברחוב? בשבתו – כשאתה רואה את הראש הנהדר, הלא הוד לו וכמעט גם גובה לו! ראש של אחד מרבנן קשישאי שלנו, פנים מאירים בחסד וברחמים, על השפתיים יש שמאדים עוד מעין ארגמן רענן, הלחיים קמוטות וכמושות אך מעט, או אין קמטיהם נראים, כי זקן שיבה עגול וקצוץ מכסה אותן. החוטם חוטם יהודי – לא כחרטום הינשוף, אף כפיפה כל-שהיא מעין הנשר, וממעל לו רקיע-מצח כעין הספיר עם תלמי קמטים מפיקים סדר וחשיבות, שאומרים לך: הרי לפניך איש פיקח ופיכח. זהיר ומתישב, ומקמטי המצח נמשכים שרטוטים קלים מאד, כמעט פורחים באויר, מן הרקות עד צדעי הפנים, ומצדעי הפנים עד זויות השפתים הגזורות בקצב-חן של אמן, ומסלסלות שם העוויה של בדיחה חריפה שמכרזת לך, בחשאי, כי פה ילין לפעמים גם הלצון החד והתוסס, הלצון של סתירה-סבא-עתיקה המצוי רק אצל זקני היהודים.

הנה לפניך טיפוס שלם בכל פרטי צביונו; ראה לא תראה כמצח זה, כעיניים האלה, כקוי הקמטים האלה בכל אומות העולם, ראה תראה יפים וגם צחים מאלה, אך כאלה לא תראה, מין בפני עצמו! הקדמונים קראו לו צלם אלהים. יהא – צלם-אלהים. בכל האופנים הרי זה דבר מיוחד, חותם קבוע, גושפנקא! המיוחד שבהם הוא העומק. הפנים האלה כלום הם פנים של איש יחיד? הם פנים של הגזע, חרותות וטבועות בהן כל קורות העם: האצילות והעוז מכבר, הטלטולים, הנדודים, ההכנעה והעבדות לגבי חוץ – אותן העששיות שתחת העינים, אותן הסקירות המתרוצצות, האורבות, הנוגות הכהות! – ההוד והחשיבות, הבטחון והודאיות הפנימית שבתוך הזיעזועים, המראים לך, כי לפנים מן הבהלה החיצונית, לפנים מן החיים והטרדות והתנאים היומיים המסואבים היו חיי בית חזקים כחומות בצורות וקבועים כגלגל חמה, והיו שדרות דלא כרעו במוֹדים לפני כל אלים, והיתה גם גבורה, לא כגבורת הבריונים בצחצוח חרבותיהם ורצחם איש את רעהו בעד סינור של ריבה ובעד שחוק הקוביה, אלא גבורה של מעלה ומסירת נפש בעד דבר עתיק ונאצל ונשגב מאד.

הרי זה אך המקום לחוכי-לו. כבר הודיעו לו שבאת, ועוד לא סיפק בידך לראות את הכל, אתה אך מרגיש, כי פה הכל ימש אמנות, ואתה שומע את קול צעדיו של הזקן ואת כיעכועו. הוא יורד במדרגות מהקומה העליונה, ובעוד רגע הוא עומד לפניך, ואם לא זר אתה לו, הוא פורש את זרועותיו ומקבל אותך בחיבה ושמח כתינוק. אח! מה טוב! אח, “דאס איסט שען פאן איהנען” כי לא שכחת את הזקן! מה תשב פה, באולם? קר ומשועמם! – בוא אלי! שם נעשן סיגריה – הלא מעשן אתה – ונשוחח מעט. אבל כלום אני רוצה להפריעך בעבודתך, מאיסטרו! – שטותים! “להפריעך”! מה יש כאן “להפריע”? עסק חשוב! אני מצייר מעט. אגב, אראך, מה שאני מצייר. דברים חשובים – פיו, פיו! מתעסק אתה בדברים חשובים יותר! האין זאת? לארץ ישראל! הלא רוצה אתה להביא את היהודים לארץ ישראל! הוי, דבר קשה מאד, אבל יפה! חי נפשי, יפה מאד! אילו לא הייתי זקן, כי עתה נסעתי לארץ ישראל. איך כתוב שם, ירושלים הבנויה… ששם עלו שבטים שבטי יה – האח, פסאַלם נפלא. שירה כזאת איננה בעולם, זה הוא דק-שבדק, זה הוא מודרני באמת, צמרמורת עוברת בכל הגו למשמע הצלילים העמוקים האלה… חפצתי לנסוע. כן, אני נוסע לפעמים; הלא הייתי זה לא כבר בברלין, בפאריס, אבל נסיעה רחוקה ובים – זה קשה מעט. את השקל הנני משלם. טוב, טוב, רעיון יפה, אפשר שיעזור מעט. ומה? המצב ברוסיה עודנו נורא כל כך? – באים אלי לפעמים אנשים רוסים מהגדולים שבהם. – איך הם עדינים ומנומסים! כמעט לא ייאמן! – מי היה פה? סלח לי, קשה לי לזכור את השמות הרוסים… אבל אמרתי להם כל אשר בלבי. אינם יודעים כלום, אומרים שאינם יודעים – בודאי מתביישים.

ואין אתה רוצה לזוז אלא להסתכל ולהסתכל בפנים האלה. כלום צריך הפה הזה לדבר? כשהוא יושב ומסך בשתי כפיו על מצחו, הלא כבר אתה יודע את טעם דבריו של זה. אחת היא במה הוא עוסק – צייר בהולנד, פרופיסור לחכמת הרפואה בברלין, או רב באישישוק, מזג אחד הוא, בנאמנות! – יהודי זקן! כשהיו צעירים היו נבדלים זה מזה, רצו – זה לכאן וזה לכאן, ואיש איש היה נושא ועוטה איזה קרום, איזה חיפוי, והנרתיקים האלה לא דמו זה לזה, ונראה שהאנשים אינם דומים זה לזה, אבל לעת זיקנה, – עילאה עבר תתאה, פרחו להן ההעויות המלאכותיות, המחוקות, החיצוניות, שאדם כופה את עצמו לסגלן לו, מתמזמז והולך כל מה שהוא מודבק דבק שטחי אל העור העליון, ונשאר אדם כמו שהוא, וכשהיהודי הולך אחרי טבעו, כשמסתלק ממנו מה שהוא לו מקרה וחוץ, לבוש ונימוס, – אז הוא יפה, ולפיכך יפים הם כל כך הילדים והזקנים היהודים.

ויפה הוא כל כך יוסף ישראל’ס הצייר! בחוץ – אתה יכול לעשות אותו דחליל, ולהפחיד בו את העוברים, בבית – אם תושיבהו בחדר ד' על ד' במבואות האפלות, יעשהו טרקלין וימלאהו יופי באור פניו, וכשהוא יושב בטרקלין – לא כל שכן. ויושב הוא בטרקלין! היכל כזה אין ונדרבליט ורוקפלר יכולים לקנות לעצמם, גם אם יפזרו את כל מיליארדיהם. יכולים לקנות תמונות של רפאל, פסילים של פידיאש, אובליסקין ממצרים, יכולים להעביר את הדברים מרשות לרשות, אבל אינם יכולים לקנותם קנין פנימי. נעשו שומרים של הדברים ההם אשר קנו, חבו בשמירתם – ולא יותר. ולא רק המיליארדרים, אך גם אלה, שיש להם יחוסים פנימיים אל חייהם ואל בתיהם, אינם יכולים להשתוות בדבר הזה עם כהן-היופי, עם הצייר. ביתו של הצייר הוא ביתו באמת. כקנו של העוף, כצפד-הפנינה של חית-המרגלית שבים. מהדר הוא את כתלי ביתו במעשי ידיו, או במעשי ידי אחרים, שנפשו ואמנותו מאורגות בהם. אך את שלד הבית בנה הבונה, כל השאר – הבשר והדם והנפש, אם אפשר להשתמש בתמונה זו – עושה לו הצייר בעצמו.

אתה נכנס לבית ההוא ברחוב הקעניכין, וברגע אחד אתה עומד מוקף ישראל’ס. אתה נכנס לתוך המצווה, כמו שאומרים על דבר מצוות סוכה. זה הוא מוזיאום ישראל’סי. אין בו מאותן התמונות הגדולות שעל ידיהן נשתבח ישראל’ס בכל העולם. אילו היו פה, לא היה ישראל’ס יכול לשכון ולחיות כך. בשביל שיוכל לחיות ולשכון כך, צריך היה למכור את התמונות למוזיאון, לסוחרי ציורים ולסתם אמריקנים, וחוץ מזה – הן אין צייר עושה תמונות להידור היכלו ולהזין בהן את עיניו, כמו שאין סופר כותב דברים בשביל שיקרא בהם בעצמו. אבל – זה הוא מקום עבודתו של האמן, פה צמצם לו את המקום שרוח הקודש צריכה לבוא ולשרות עליו, שממנו הוא יושב ומסתכל, בבדלחי אספקלריותיו, ופה הוא מודיע לנו, כיצד העולם מצטייר ומצטלם בזוג של עינים תחת הריסין הצחות והלבנות. הבית – בית אלוף ושוע הולנדי. כך דרים עשירי הארץ, בית אחד, תחתיים ושניים, והכל בו זך ונוצץ, ממורט ושקוף, בלי גרגר אבק. טובל באורה ומסודר בהקפדה ובשיעור מכוון, הקישוטים הנאים הקטנים של שיד דילפט וקטעי צעצועים דקים-שבדקים בצבעי ספירם ופטדתם וברקתם הקיימים, מוצגים על השולחנות ועל הטבלאות והעמודים והגזוזטרות של המעקה היוצא פגום בחלון הימני של הקומה התחתונה – הרי כל אלה סתם תכשיטים של כל דירה הולנדית נאה, ונותנים כבוד ל“פרויליין קעללער” וידה הדקה וטעמה הטוב. ורשמך הראשון הוא רושם של נחת, הרי יושב לו הזקן בתוך יופי והרווחה ותחת השגחה פרטית. אבל זה הוא רק המבוא, משם והלאה – בקומה התחתונה כבר אתה רואה תמונות משפחה: הגברת בפנים שונות, כשהיתה צעירה, כשהיתה אשה בנעוריה, כשהיתה בשנות ביניים, והולכת ומזקינה. אשתו של אמן! תמונה אחת בביאה וזר פרחים מיובשים – זכרון אבל. איננה עוד! ותמונות ילד אדמוני, עליז, דומה שהוא מקפץ כקיכלי, והולכות התמונות הלוך וגדול, והנער נער ועיניו נשואות למעלה, ירקיע, ישאף – הוגה ממש. ומסביב עוד ציורים גדולים ישנים, שלוים כפני מראה חלקה ומלוטשת, אותה מנוחה של ראשונים, שאין אנו רואים בחליפות וזיעזועי הברק של האמנות החדשה, ויפי נוף לחים, קודרים מעוננים, נוגים ועצובים ומלאים קסם חן, יפי נוף הולנדים.

והננו עולים במדרגות אל הקומה הראשונה. חפץ אני לעזור לסבא, אבל הוא איננו נותן אותי לסעדו. אני אומר לו: רוצה אני להיות משמש תלמיד חכם, והוא – זה הוא בודאי מן התלמוד. את התלמוד ידעתי אך מעט וכבר שכחתי את הכל, אבל את המקרא עודני זוכר היטב, זוכרני, שהפטרתי בפרשה שקוראים בה: הנני שולח לפניך מלאך – ומתחיל להעביר לפני את הסדרה, ומסלסל את השלשלת וצונף צנפה את הפזר. בעל קורא כדבעי למיהוי!

הרי אנחנו בעלייה של יוסף ישראל’ס. אפשר לכנוס בעליה זו לרווחים כמאתים איש. חלונות גבוהים נשקפים על פני האאג השקטה וכלילת היופי, לצדי הכתלים יריעות ושטיחים, ספסלים, הדומים, דרגשים, כסאות קלים קלועים וכסאות כבדים מחוטבים, והרבה הרבה מצעים, מכסות, מכסות, רדידים וילונים, תלויים משולבים, מופשלים, מושלחים בהתרשלות של חן, נטויות מקיר אל קיר, עושים מחיצה, מבוי, מועדים כנראה להיערך באופן זה, או באופן אחר, לפי צורך מלאכת הציור, כדי לשמש דיקורציה, נוי ומדרון וסביבה בשביל תמונות, ופזורים הלום והנה כלים, כמו בבית נכאת, צלוחיות, לגינים, גביעי פרחים, קנקנים ישנים משפוני טמוני רומי הקדמוניה, שבבי גזוזטרות וכותרות של עמודים, סגנון היוֹנים וסגנון הדוֹרים תמורות וכיפה, משורבבים למעלה וקלוטים למטה – ומוחלפת השיטה, בקיצור: תילי תילים של הכלים והחפצים השונים, אשר בגיזרתם ובתבניתם אנו רואים דור דור וטעמו, גלמים ופגרי דוממים – מפני שגם הדוממים הם חיים, כשהם משמשים תשמישם במקומם, ומחוץ למקומם ולתשמישם נראים כמתים, אך הצייר נותן בהם רוח חיים, כשהוא צר את קלסתרם ומצרפם ואוצל להם מאורו, וכאן ושם איזה כרך ישן, איזה ארג ורקם ישן, איזו חתיכה של מעשה גבלות ענוגה, או של תשבץ עמוק, דבר-מה בשביל מבין, מרגניתא!

ובאמצע העליה הגדולה כוננית לציור, ועל הכוננית הדף הגדול של בד, ועליו הסקיצה, החטף הראשון, ראש הפרק של צורת אשה, אך זרק הצייר על בדו את השרטוטים הראשונים; עדיין לא נתבסס ולא נסתיים שום דבר. מדהים אותי הרושם של כבוד. שפע של כבוד ונדיבות – אני אומר – שפוך על הפנים האלה, והוא מסרב: אל תסתכל! כלום יש כאן איזה דבר! הוא עושה תנועה של ביטול בידו, אבל רואה אני, שהוא עומד על יד התמונה ואיננו זז. זו היא אישתו של מעסדאג – הוא אומר לי, של מעסדאג בנו של רבי ומורי הראשון. אני שומע ונזכר שבביוגרפיה של ישראל’ס נאמר, כי ההולנדי מעסדאג המפורסם לשם גילה את כישרונו של ישראל’ס בילדותו.

אבל – אינני אוהב את הביוגרפיות ואת העצמות היבשות של “עובדות” רשומות בספרים. אוהב אני להוציא את הפסיכולוגיה ישר מן האדם החי, ממראהו, מתכונתו – “למשוך אותה בבלוריתה” מתוך הטבע הקיים והפועל, מתוך המסות וההתחלות של עבודת-בראשית עכורה, עצובה ורקומה. הרי לצד השמאלי של העליה עוד כוננית אחת, בססת קטנה, וגם עליה דף של בד, וכבר משך עליה הצייר במכחולו – וכבר מרפרף הרהור קדמאה של ציור ממינו המיוחד של ישראל’ס: ריבה דייגית בחוף הים בהולנד. מושכני ציור זה בחבלי כשפים. כמדומני שכבר ראיתי דוגמת זה בין ציוריך, –­­­ מאיסטרו – אני אומר, והוא משיב ב“הומור-דרהבא” שלו: כבר ציירתי כאלה מאה פעמים, ועדיין השוטים האמריקנים העשירים באים ודורשים, ואם כן –­­­ מושך אני את המכחול עוד הפעם, שינוי כל שהוא, קו-לקו, אותה ריבה בעצמה, אלא מהדורה מתוקנת מעט –­­­ ומשלמים. מה אתה רוצה? אם יש עשירים שוטים כאלה –­­­ למה לא אספיק להם?

והוא מושיבני בנקליט עמוק, עד שהנני כמעט שוקע בו, ויושב ממולי על הספה, ומושיט לי סיגרה, נוטל סיגרה גם הוא ומדליק, ומתחיל סח אותו הפיליטון הקליל באשכנזית שלו, אשכנזית מהדור העבר, מלאה עדנה ורוך, ממולחת בנאומים קלסיים, בהברה שיש בה הרבה מאותיות החך, השפעת הלשון ההולנדית החוככת, ועוד יותר מזה במבטא היהודי, גלגול ה“אידיש” של הולנד, ה“אידיש” הטיפוסית הרבה יותר מזו הפסקנית, העתונאית והפסיבדו-מדעית של עכשיו –­­­ ומתלוצץ על דבר עסק התמונות.

–­­­ את “בן העם הזקן” מכרתי לסוחר ציורים. זה היה כסלר! רצה בחצי חינם. לא אפרוחי! בשנים שעברו –­­­ יכול הייתי למכור בעד צביטת טבק, או לתת מתנת חינם. עכשיו, כשמשלמים –­­­ שלם דודי! “שקל וטרה עמי”. לא, אפרוחי, אין לי פנאי לפרקמטיה! הנח על השולחן כמה שאני דורש, הרצה, חביבי, ששת אלפים חולדען! התפתל, התעקם, ולבסוף הרצה. אחרי עבור איזה ירחים מכר וקיבל כפליים. והקונה השני, גם הוא סוחר תמונות עם “קליענטעלה” גדולה, מכר לאמריקה בעד 24,000 חולדען. כעת נותנים כפליים. אמרתי למכירנו, סוחר פלוני, קנה ושכרך יהיה טוב, תשתכר יותר מבשטרות. מקטני אמנה היה.

והוא מצחק מחציו: “הוקרה סחורה זו מאד!”

ושואל אני: מאיסטרו! היכן יכול אני לראות את כל תמונותיך? ראיתי מה שאפשר לראות פה ובאמשטרדם ובלונדון ובתערוכה הפאריסית, איה התמונות מכבר?

וחייך סבא: התמונות מכבר? היודע אתה, כמה ציירתי? היודע אני, כמה ציירתי? לך “וחפש את הרוח המנשבת בשדה”! ציירתי כל ימי –­­ בדינרים, בפרוטות, לארבע רוחות השמים, בחתימת שמי, בלי חתימת שמי, או מוסב שם אחר. היו דברים טובים, היו דברים רפויים וקלושים.

הרי זו כמו ליצנות, וביוגרפיה שלמה יש כאן, שלמה יותר מכל אותן הביוגרפיות המקולסות והתובעניות. זהו כל עיקרו של ישראל’ס, כולו מחאה כנגד האומרים: כשרון מופיע הופעה אחת פתאום בלי הכנה, או –­­­ איננו כלום. סליחה, רבותינו! שלשים שנה צייר ישראל’ס לימין ולשמאל, ולא הכירוהו. אמרו, שאין בו רוח היצירה, שאין לו הסתכלות צרופה ומזוקקה, שאין לו מקצוע אחר אשר בו ישלוט כמלך, שהוא מתפוצץ ומתפרד לרסיסים… בילה בהמשך העבודה הארוכה את כל חבריו ואת כל מבקריו, ורק אחרי אשר עברו שלשים, ארבעים שנה, הכירו שהוא גאון.

ועוד מחאה אחת, מחאה כנגד הסדרנים. אוּמנות מיוחדת יש לסדרנים, והיא דומה לאומנותם של הרוקחים. נוטלים את האמן ותולים בו שלט: זהו ישן, או זהו חדש, זהו צייר לכאורה, או, אימפרסיוני, בסקירה של הרף-עין, וזהו צייר של סוד ולחש, סמליי, ואם מוצאים הם אמן, שאי אפשר להם לחבשו ולארזו ולהניחו בקופסה ולכתוב עליה שם מיוחד, הם אומרים: זה הוא בן-תערובות. צריכים לאמור דבר-מה, אבל עומדים לנוכח איש כישראל’ס נבוכים. מה טיבו? חדש או ישן? חק תוכות, או מרפרף? אינם מוצאים לו מידה. אינם מוצאים בשביל שהכשרון האמתי מתפרץ מן הגדרים האלה.

יושב אני ותוהה בעליה זו בין הציורים והצורות. רוצה אני לתפוס את תכונתו של בעל-שם זה שמשביע את המכחול ואת הצבעים, ומנער, פשוט, מתוך שרווליו, חתיכות של מעשי בראשית. פס-של-רקיע. דומה, צבעים פשוטים, מעט תכלת ומעט אפור, וכהאי גוונא אין איש יכול לצייר. באמנות זו אין מלאכה, יש רק נפש מרגשת. אלה אדי התכלת וטליתי הצללים, המלאים קסם זר וכהה, רוך ונשמה ושירה, אלה הדייגים ההולכים בתוך ערפל זך ודק, הים הזה, ים מלא סתרים, הים של סודות, המבריק בחשכה והמפיץ קרני הוד בלי גירוי עצבים – אין אלה לא דייגים-סתם ולא ים-סתם, אלא הדייגים והים, כמו שהם משתקפים בבבות-העינים המיוחדות הקבועות בראש סבא זה. כך הוא רואה; זאת היא שייכותו הטבעית, היצירית אל הטבע, כן הוא מבין במראות.

והולך הסבא כמעט יום יום אל הים, וכמה אוהב הוא לדבר על דבר הים! הרי חושבים הבריות, כי ים אחד הוא, ואני רואה בו בכל יום חידושים. צריך לחתור תחת כסא הכבוד של הטבע! גיתה היה אומר: “כשתנתח את הטבע לנתחיו על ידי השכל, לעולם נשאר בו איזה דבר, שאין השכל יכול לנתחו”. את הדבר הזה מחפשת האמנות. העבודה, שאין אני רואה דבר חדש בכרך המזדעזע, אבל על פני הים רואה אני בבוקר – ים חדש. אין האורות והניצוצות של היום כאורות והניצוצות של אתמול.

ובפעם אחרת – והנני בביתו של לואי איזראעל’ס, בן אחיו של הזקן, העתונאי ועורך-הדין הנודע, ואנו עומדים לפני תמונה קטנה תלויה שם על הקיר: תמונה מחיי הדייגים ההולנדים. אב ובתו הולכים. לא יותר. דומה אני, שהם הולכים זה איזה שעות ואינם מדברים כלום. חוזרים מאיזו עבודה אל הכפר. על ראשיהם פרושים השמים ההולנדים, לשני צידי הדרכים החול התלול, מרחוק נשקפת רצועת ספיר של הים. אין התמונה הזאת מספרת לנו שום מעשה, הרי זה כאבר מן החי – אבל זה האויר הדק והכהה והכחלחל-פורתא, זה הרקיע המביט בחסד וברחמים על העולם, זה החול-בעלמא, שהוא חלק מן הטבע ההולנדי וזה הספיר השקט של הים – כמה כל זה צנוע ועניו, כמה כל זה פשוט ורך, כמה כל זה מצטרף יחד בהרמוניה של תפילה ושירה לבורא העולם וכמה שייכים לכל זה אותם שני בני אדם שהולכים בלי דיבורים, כמו שהעשב צומח, כמו שהים הומה.

ועלו הסיגרות בעשן, ו“פרויליין” מזמינה לרדת מטה, ואנו יורדים אל אולם הסעודה, והולך סבא אל המזנון ומוציא משם לגין יינא עתיקא ומכבד אותי בכוס: אפשר שתטעם; אני אינני מהמבינים הגדולים, אבל שולח אלי המלך אדוארד מגתו. רוצה להנותני. טעם! המבינים משבחים.

ומתוך המלך אדוארד אנו באים לשוחח “מלכיות”.

– ­אמרו, שוילהלם קיסר לא רצה שהאקדמיה הברלינית תבחר בך לחבר. האמת הדבר?

– ­שטותים! אינני יודע. חבר, לא חבר, אקדמיה! מאקס ליברמן הוא צייר, כך צריך לצייר. גם סאלאמאנס דז'. סאלאמאנס, הלא ראית אותו בלונדון. זהו סגנון אחר, אבל אמן גדול. מלונדון שלחו לי דיפלום ודיפלום. שטותים!

– ­ואומרים – אני חוזר לראש – שוילהלם מתערב בהלכות אמנות.

ובדחה דעתו של סבא, ואומר: אינני יודע זאת בבירור, אבל כנראה, כן. מה שייך לומר “מתערב”? אפשר כאן “להתערב”? דן לפי הבנתו. רק דבר אחד משונה. אותם הפסילים בשדרות הנצחון, הנסיכים, האבות, הלבנבנים, שורה מכאן ושורה מכאן… כסרדיוטים – חושב הוא, שטעונים כביסה. איננו יודע, שצורות כאלה טוב שהן מזקינות. אין צריך למרוק אותן תמיד.

והוא מצחק צחוק של תינוק. כמעט קשה להאמין, שלתינוק הזה כבר מלאו שבע ושמונים שנה.

לא יבין את יוסף ישראל’ס מי שאיננו יודע את הולנד. הנה מדינתא זוטרתא כקוצו של יו"ד. כמעט שנכנסת אליה, וכבר אתה ברוטרדם. כל הארץ – תעלות וגשרים, תעלות וגשרים. כל מין הולנד זה הוא ההפך מן המבול. כאשר רצה רבונו של עולם לייסר את בני האדם בעוונם, הביא מבול על העולם – וההולנדים הפכו ים ליבשה, ממש קריעת ים סוף. אתה נוסע ומסתכל בעד חלון העגלה. לימין ולשמאל המישור הירקרק הצומח עשב, ועל כל צעד עוברים בו פלגים יבלי מים. הנוף – עמק השוה ושפל, והתעלות – פלאי פלאים! השם הנאה להם ביותר הוא “אמות המים”.

והאילנות – רובם צפצפות קטנות, נמוכות, עם בלוריות וציציות-ראש מעוגלות למעלה, כמטאטאים הפוכים, וזוקפים ומתנשאים מעל הבנינים הקטנים, בתי חרושת הרבים בארובות עשנם, ועוד הפעם תעלות ותעלות, כל הארץ – זיווג נפלא של מים ויבשה, כל חלקת השדה – אי מבותר לבתרים, מפוצל לפצלות ערוגות!

וגנות ושדות ועמקים משובצים, טבולים, לפותים במים, ואין דבר זולתי נד וסכר, נד וסכר.

הנה מתוחה אמת המים כפתילה לבנה, ועל שפתה – אילן קטן אצֶל אילן קטן, ערבות צעירות ורכות נטועות על שטח משתרע מילין, מילין.

וגשרים קטנים, ונדים קטנים, ונטיעות קטנות רועדות על טַפחות של יבשה בין מים למים.

על כל ארץ זו צריך לברך – “שהכל”.

ומין שדות! קופסאות קופסאות, כל מיני צבעים, מאה פעמים יותר מאשר על לוח שחוק האישקוקי.

ואין אתה רואה אף אורן אחד, בכבדות מתמשכת מן הקרקע הלח צמרת של עץ האלמון; בכוח וביסורים היא מגעת עד חצי קומתה.

עפ"י רוב צומחות שרביטיות – כמו לתינוקות.

ומעל לכל שלולית של מים מעופפות יונים לבנות, וקיטור הרכבת זוחל וגוחן בשפלה על פני האדמה הרטובה.

ומראה האדם והבהמה טוב מאד. ניכר, שהשפע נוזל בכל הצינורות.

וחוץ מהריחיים של מים, יש ריחיים של רוח רבים מאד – ריחיים של רוח מקולטרים ומעודנים, תבנית גלגלות-סוכר, עוטים מעטה תבן, עם כנפים קלות…

ואין הר, אך סוללה ונד – גבעות שתללו בני אדם, ימים שחפרו בני אדם. קרעו מתוך הים רצועות של יבשה, ויעזקון, ויזרעו עליהן זרע, וירטיבון, וישקון.

דומה, שהנך בתוך רשת של תעלות.

אילו פרחת על פני ארץ זו כעוף הפורח, אזי עשה בך מראה ארץ זו רושם של ארץ שהתפוררה לפירורים קטנים, ועוד רגע – והתפרקה כולה.

הנהר איננו נראה שם כנהר: מתהפך הוא לנחלים קטנים, או לתעלות, פעמים רחבות, פעמים צרות. ולעולם חודרות לתוך היבשה, גוזרות אותה לגזרים, ואת הגזרים למרובעים קטנים, ואת המרובעים הקטנים – לצלעות, לקווים, כמעט לנקודות. אי אפשר לך להיפטר מן הרגש, שהאדמה הזאת תתפרד ותיהרס. אך לא! יד האדם נטויה על כל שעל של השטיח הירוק הזה, ונאבקת עם יסודי הטבע העזים. הכוחות הכבירים, אעפ"י שנכבשו, לא נכנעו ואורבים ומייחלים לשעת הכושר, להתיר את חרצובותיהם. המים הולכים הלוך וחתור תחת הסכר, רגע אחרי רגע. כל שטף מים באשכנז, שנים שלשה ימים של חום בשוויץ מגביהים את מעלת מי הרינוס, ועודף המים שוטף לתחתית ארץ הולנד. ואז כל סדק שנעשה בסוללה יכול להיות לפרץ נבעה אשר דרך בו יפרצו המים במעמקים, והרסו משפחות למאות ממעמדן וכילו את כל רכושן.

הפחד הזה חידד את הזריזות, והוא קבע את חותמו על כל תכונות נפש העם. הוא גם שכלל בו את החוש המיוחד לסדר ולנקיות, לדקות וליופי.

הטבע הזה, החיים האלה והאמנות של ההולנדים – דא חדא. לכן נעשתה האמנות דקה ומעודנת בתכלית העידון.

והנה אנחנו בעירו של יוסף ישראל’ס – בהאאג.

מים – לפי הערך לא הרבה. אך שלש ארבע תעלות עוברות בעיר; איזו מהרחובות בחלק הישן של העיר יהמו מרוב אדם. שאר הרחובות עוטי דומייה, כמנזר עזוב. העיר היא כישנה. תרדמה נחה על כרך זה של העשירים והשבעים – הס ונוח ונקי ברחובות ובפרדסים; בני אדם מתהלכים בכבדות ובעצלות. שקוע בתרדמה גם ה“בינענהאף”, הארמון הישן של הגראפים ההולנדיים, כעת מקום מועד המחוקקים. זה הוא בנין ישן מימי המאה השלש עשרה, חשוב מאד במראהו; הבנין הזה הוא קודש הקדשים של ארץ המולדת. רוגרס קרא לו בהתלהבותו: “המקום הקדוש ביותר בכל אירופה”.

יש גם לנו איזה יחסים אל המקום הזה. שם נלחם עם חפשי עם העריצים הספרדים, שהיו כובשים את הולנד, אחר אשר כבשו את המאורים ואת היהודים. שם היה מרכז המלחמה.

וה“מוריצהויז”, ביתו של הנסיך מוריץ, הוא כעת גלריה של תמונות. אם רצונך לראות “ישראל’סים” אתה צריך לבוא הלום. עוגבים ישנים ותמונות מפוארות – אלה הם דברים של חובה לכל עיר הולנדית. ברוטירדם, בהארלס, בליידין, וגם בערים קטנות מהן יש יציע כזה, פתוח חינם לכל העם, ובכל יציע יש על כל פנים שתים שלש יריעות מהנבחר שבמכחולים. מובן, שהאאג צריכה ליטול חלק בראש. הבית, לפי מראהו החיצון, איננו גדול, תבניתו כמעט מרובעת, והוא מכיל את מבחר יצירי האמנות ההולנדית. דומייה, אף כי כחמישים איש נמצאים באולם: איזו כפריים שמני הפנים המשוזפים, איזו נשים הולנדיות לבושות בגדיהן הלאומיים, כמו שאנו רואים אותן על התמונות; ועל הקירות – תמצית החיים ההולנדיים. המראות אשר ראית בעד חלון העגלה, המחזות אשר התבוננת אליהם מעל גשרי רוטירדם, הפנים אשר פגשת ברחוב – אסופים מכל המקומות וערוכים ותלויים פה. למראה תמונות התעלות והגשרים והפנים הטובים ושעשועי העם ומחולותיו בבתי המשתה, עולה הרעיון בלבי, שאין להבין ושאין להוקיר את פועלי המכחול ההולנדי בלתי אם במקומו בארץ מולדתו, אחרי אשר כבר שבעה העין מראות את העמקים ואת הריחיים-של-רוח ואת הפרות ואחרי אשר כבר התרגלה העין אל השמש ההולנדית המעולפת כמו בצעיף ערפל קל ואל משחק-הצבעים הלח על פני העמק. תוכן התמונות צמח מתוך הקרקע העצמי, כמו שחבצלות המים מנשאות את גביעיהן מעל למים אשר בנהרות פה.

ומרגיש אתה למראה יצירי האמנות ההולנדית חום נעים – אולי רק מפני שראית את הארץ, שהם העתקותיו וקלסתר פניו, ותבין, כמה צריך היה האמן להרגשה, למען תאר בדיוק כזה ובאהבה כזאת את פרטי החיים הפשוטים והיומיים. אין שם על היריעה שום כוונה מיוחדת. ריחיים-של-רוח פשוטים, תמונת פני אשה אכרית, ציור נוף עם בהמות רועות עליו, מחול עליז בבית המשתה, לכל היותר – גוף ערום ובריא – זהו התוכן השכיח. האמן נותן עיניו אך במעשים בכל יום ובבריות של כל יום. לפנים חשבתי, כשראיתי תמונות כאלה, שהן כמו שכותב קארלייל במקום אחד: “אבוס שמציגים אותו בתור מזבח”, ושהן עשויות לפנק את העשיר המפוטם, לגרות את תאבוננו. לא כן עתה. אחרי אשר ידעתי את הולנד, מעוררת בי הגלריה את זכר המראות שהעין ראתה, והמראות האלה מתבססים על יסוד הטבע החי והמת, האדם והבהמה, העבר וההווה, בקיצור: החיים כמו שהם!

ככה יכול לצייר אך אמן אוהב את ארצו ואת טבעה, את העם היושב בה ואת מנהגיו, המרגיש בכל תנועת ידו, כי מה שהוא מצייר כעת, אבותיו ואבות אבותיו נלחמו בשביל זה, קרוע קרעו מיד הטבע, הצל הצילו משטף מים רבים, והוא בעצמו נכון הנהו למסור את נפשו כל כך. אני הולך שם מאולם לאולם ומשלים את רשמי נפשי מישיבתי זה פעמים אחדות עידן ועידנים בהולנד, והנה – התמונה המפוארת: "השור " של פאול פאָטטער. זה הוא בלי ספק הנעלה והנפלא בכל יצירי האמנות ההולנדית. נפוליון הראשון גזל את התמונה הזאת ויובילנה לפאריס, ורק אחרי נפול הקיסר-הכובש הושבה התמונה להולנד. אין אני מתפלא על הגזילה – אילו יכולתי הייתי גוזלה גם אני בעד המוזיאום של “בצלאל” בירושלים. הענין פשוט, התוכן – מורגל, אבל כל פרט ופרט פועל פעולה עצומה על כל מי ששהה אפילו רק שעה אחת בימיו בכפר הולנדי. אילן ואצלו כבשים אחדים, רועה, פרה רובצת ושור, אותו השור, שעל שמו נקראה תמונה זו, שהיא מעשי ידי צייר צעיר מאד. מרחוק, בקצה האופק, אחו שקצהו הולך ונמוג בערפל, עדרים רועים, וממעל – השמים ההולנדיים. אי אפשר להשתחרר מן ההרגשה, שהבהמות האלה, המצוירות על התמונה, הן חיות, ובעוד רגע תגעינה. – ויש שם “לקח הניתוח”, זו התמונה המפורסמת בכל העולם של רמברנדט, ויש תמונות גדולות וקטנות של ישראל’ס הנחשב כעת בכל ארץ הולנד כרמברנדט החדש.

ועוד הפעם – אי אפשר להבין את ישראל’ס, אם לא נבין את האמנות ההולנדית.

יש באמנות זו, ביחוד אצל רמברנדט, תמונות של חיים קיבוציים. תמונות כאלה אנו מוצאים עפ"י רוב בין ההולנדיים, וראשיתן כבר נראתה בהוד נפלא במאה השבע עשרה – מדוע? בנקל נמצא את טעם הדבר, כשנדמה את האמנות ההולנדית אל האיטלקית המהודרת ממנה והכבירה ממנה לימים. האמנות האיטלקית התחילה בגוף האדם. תביעתה הראשית היתה הרגשת החזיון הבודד, הגוף הערום. ואם הוצגו גופות רבים, יש גם שהיתה איזו פעולה, איזו תנועה משותפת של כולם יחד, אבל כל גוף היה חשוב לעצמו, והעיקר היה סוף סוף הגוף. כן היה הדבר אפילו אצל הויניציאנים. הם היו חסרים עוד את האמצעים הנחוצים לתאור טיפוס -של -פעולה, צרור מסובך של בריות שאפשר להכירם, שהם, למשל, אכרים מתאבקים, או חיילים נחים מעבודתם ויושבים לפני האח המבוערת, או איזו קטטה או איזה מאורע ביתי. לכל החזיונות מעין אלה יש צורה וצביון ומטבע מיוחד להם, ומובן הדבר, כי מפני ריבוי-האכרים והתנועה אי אפשר להציגם בדרך הפלסטיקה, כלומר, הבלטת כל פרט ופרט מהגוף הבודד ושימת דבר זה לעיקר, כי אם בדרך הציור. לדבר הזה נסתגלה יותר האמנות ההולנדית שהתחילה מתחילתה לחבר ולצרף ולמצוא את האמצעים לתאור תנועה.

ככה היו הציורים הקיבוציים מונחים כמעט בטבעה של האמנות ההולנדית.

ואם חושב אתה שהשינוי הדק הזה נוגע אך אל הלכות ציור ומסור רק למומחים לעמוד על בוריו, טעות היא בידך! בתוך השינוי הזה אתה מוצא סיבה קולטורית גדולה וכללית, אשר כל מי שיש לו אף ידיעה מועטת בהוויות העולם צריך להתבונן אליה ומתוך התבוננות זאת יבין גם את פעולת יהדותו של ישראל’ס.

אצל ישראל’ס אין אתה מוצא תמונות קיבוציות. הפזרן הנורא הזה אשר צייר כל ימיו תמונות לאלפים לא צייר אף תמונה קיבוצית אחת.

כששאלתיו על ככה, אמר לי: אין הקיבוץ הזה מושך את לבי. אוהב אני את השמים, את הים, את האדם הבודד, איזו בני אדם בהצטרפותם, ולא את האוכלוסין.

בחקירות יתרות לא נכנס. אך פעם אחת אמר לי, כלאחר יד: הריפורמציה הנוצרית הולידה את הנטייה לתמונות קיבוציות.

בפתגם הקצר הזה אמר יותר משיכולים חוקרי האמנות לבאר בפרקים ארוכים. הריפורמציה היטתה את רוח הנוצרים הריפורמיים כלפי דברים של חול. בין הקתולים שלטה הכנסיה, בין הפרוטסטנטים החל הבית לשלוט; הקתולים היו משועבדים לממשלת ההון הפולחני מדויק-הנוסח, והפרוטסטנטים התחילו נוטים אחרי הטבעיות החזקה והפשוטה. לפעולת ההשפעה הכללית הזאת נזקקו גם נפשות האמנים, ועל הנטייה אל הדברים היומיים והפשוטים, לא להכניס חולין, כי אם לעשות את החולין לעזרה, נוספה גם הנטייה הציירנית, שהיא מבקשת לה תמיד, לפי טבעה ותכונתה, חזיונות שאין הפלסטיקה רגילה אצלם. הבילוי, המתפרד בדמות דל זקן לבוש קרעים איננו ענין לפלסטיקה, אבל הוא ענין וחביב לציור, כן גם ענין לציור הוא מקום דירתו של אדם, הנוף והמון בריות בתנועה.

ואופן הציור ההולנדי הוא גם כן דבר מחויב לפי טבע הארץ ההיא – הרגשה מקרוב. ההולנדי הוא איש הבית, והאיטלקי איש הרחוב. הרחוב עושה מרחק בין הרואה והעצם הנראה, הבית – מקרבם וסומכם זה אל זה. מכאן ההרגשה הדקה; מכאן אותו המשי בעל אלף קמטים, אותן אדרות שער בגווניהן הדקים מן הדקים, אותו הרוך המעודן של כפות ידי הנשים והספיר השקוף של הבדולח המלוטש.

איזה קרני הוד לקח לו אישנו ישראל’ס מכל אלה? האמנות היהודית של ישראל’ס איננה ניכרת במה שקיבל מאחרים, כי אם במה שלא קיבל. הוא לא קיבל את ההתרפקות על החומר לפרטיו ולפרטי פרטיו, מפני שהיהודי הוא בעל-מחשבה רוחני, ורוחניותו זו מעכבת את ההסתכלות היתרה בדברים שאין בהם רוח חיים, ומסגלת לראות בכל דבר את התוכן ואת הנשמה, אפילו בים, בנוף, ומה גם בדירתו של אדם. הוא לא קיבל את ציורי ההמונים, מפני שלא היו לו ולאבותיו עסק עם ההמונים, ואבותיו לא עמדו בחצר ה“בינענהוף” ולא גייסו שם חיילות. כן גם לא קיבל את ההדר והנוי השופע של רמברנדט. הוא קיבל אך מה שהוא מלבב ופנימי ונפשיי וגם ערפלי. הערפל של הגלות התמזג עם הערפל של הולנד, ויהיו לענן אחד, לענן זך, צף ונמוג, מלא לחש, אנחות וצללים.

וצריך אני להגיד, כי כך הראה רק לי, ואולי עוד לאחרים. הזקן בעצמו כופר בעיקר זה. כאשר נסיתי דבר אליו על אודות האמנות היהודית, ירה אלי סקירה מלאה מחאה לוהטת: אין אמנות עברית ואמנות לא-עברית, יש רק אמנות בכלל. יש שאני מצייר ענינים עבריים, ויש שאני מצייר ענינים לא-עבריים.

– מאיסטרו – אני אומר – לא בענינים עסקינן, אלא באופן הציור!

והוא: אופן הציור! אופן הציור! איזה אופן הציור יש ליהודים לחוד ולגויים לחוד? האם יש ים יהודי וים גויי?

ורואה אני, כי יכול לא אוכל לזקן זה, ואני מניח את כלי זיני, ומשיאו לענין ציירים יהודים שונים. את רובם אינו יודע. “אטו אפשר להכיר היום את כולם, ואני איש זקן!”

על אודות אחד הציירים הוא אומר לי כך: “צורות בני אדם שהוא מצייר הן מדויקות בתכלית הדיוק: כל עורק, כל גיד, כל וריד, כל עצב, כל שרטוט וכל קו, ככתוב בספרי הניתוח, אבל – אין בני אדם כאלה בעולם. אלה שבעולם אינם מדויקים כל כך!”

על אודות צייר אחד הוא אומר: “כן! זה הוא… אילוסטרטור גדול, טוב לעתונים המצוירים”.

בכל זאת את רוב הציירים היהודים הוא משבח: “כן, יודעים לצייר! מדוע לא ידעו היהודים לצייר? הלא בצלאל היה ראש האמנים העברים”, – ופותח בפרשת בצלאל – עם טעמי הקריאה בהברה ובניגון של יהודי גרונינגן.

וכשאני מזכיר את השם רמברנדט, הוא מתרגש ומתלהב: “כן, כן, רמברנדט זה היה…” ואיננו מסיים את דבריו. נראה, שתוקפת אותו הרגשה חזקה.

וזוכר אני את משק’ה רמב“ם, שהיה מבטל את כל הגאונים כקליפת השום, וכששאלנוהו: “ובכן מי היה גאון?” הלך ונטל את ידיו וחזר ואמר בהתרגשות: “הרמב”ם!”.

הרמב"ם של ישראל’ס הוא – רמברנדט.

---

הרמן ומברי

מאת

נחום סוקולוב

היו ימים – ובחוצות העיר בודאפשט היה מפזז איש בעל תנועות מהירות, בריא, אמיץ, כתפיו עגולות, סנטרו שמן ועגול, וצחוק קל מרחף תמיד על שפתותיו. הוא היה – מביתו ומבית מדרשו – איש-הספר, בלשן, מדקדק, נקדן, איש אשר יכול לשקוד ולבלות ימים ולילות על לוחות הפעלים של שפה נכחדה, שלא נשאר ממנה דבר זולתי כתבות-קעקע אחדות, על חרוז פייטן משירי קדמון, על סדר הדורות ועל ספרי היוחסין של שבט, אשר זה אלפי שנים כבר נגזר זה מארץ חיים, ויהי מפליא את לב הזכרנים בכוח זכרונו, שעבר את גבול הטבע, במעוף דמיונו מעין-הנשר והתמדתו מעין-האבן, וכבר למד “שבעים לשון וחכמת שבע”, וישלם את חוקו בגימנסיה ובאוניברסיטה, ויעבור ממדור למדור, מצוין בציוני-תהילה, ומוכתר בנימוסים, ויכתוב את הדיסרטציות הראויות להיכתב, ויוצא לאור את הכתבים הישנים הראויים להיות מוצאים לאור, ויגל את החדשות “המרעישות עולם” בחילופי נוסחאות, וגירסאות, וחסר ויתר, עם כל הדגשים והתגים והקוצין של יו"ד הראויים להיגלות, ויהי פילולוג כהלכה. אפס כי בחוץ לא ניכר האיש בעל הראש הגדול והתלתלים הסבוכים, השחורים, המסולסלים, והלחיים המלאות והאדמדמות, שיש לו עסק עם הפילולוגיה. רק מצחו הרחב והנסב למעלה כעין הגיגית לא נזדווג יפה עם פני-אפיקורס אלה, והעינים שהיו סוקרות לפעמים – מדי רצה לדייק בדברים – מצמצניות וסגורות למחצה, לא נתנו את הרושם הראשון, שהאיש הזה הוא משולח למסחר היין, או סרסור של תבואה.

ועברו שנים, וראו הבריות את האיש הזה מתהלך בקונסטנטינופול, זקנו שחור, וגבות עיניו שחורות, והוא מכרכר ומפטפט, רץ מאמבסדה לאמבסדה, מתוך רעב ומתוך סקרנות, ומדבר בהתעוררות גדולה, ובקול צלול ותקיף, ובאשר חבילה של בני אדם טרודים בקינתור וקיפוח, ובאשר סיעה של יושבי קרנות בין גשר גלטה ובין הבזר, ובאשר דרוישים מייבבים או מרקדים – שם הוא, ובמקום ששם מוכרים את הגלוסקאות ואת הדובשניות ואת כל מיני המלפפוניות והפרורים והתופינים והקרוכטומולין המטוגנים והאיסקריטין של “רחהלוקום” המצטמק ויפה לו, ובמקום שמכריז מוסטאפה על הרקיקים הממולאים בגבינה דקה נגדי נחלי דמשחא מתותייהו, ועבדולה – על קישבי וזנגבילא, ובמקום שלהקות האנאטולים בפסיהם, והאלבאנים בכיפותיהם, עם חצוצרות ותופים, פכין גדולים ופכין קטנים, צבא מתעמלים ומשחקים, בוקיון ומוקיון לוליון ומוליון, באים לשחק, ולהציג לנגד עיני הרואים כמו חי כמו חזון את אחמט העצל, השוליא-דנגרא מעין אוגוסט בקרקסאות האירופיים, הממהר ומזרז, ואיננו עושה מאומה – שם נכנס בן אדם זה לאמצעית החבל הגורדי, לצנפה של אלף מיני בריות, שמדברים באלף מיני הברות, וטעמי נגינה, ומשים אזנו כאפרכסת לשמוע את כל טעמי הנגינה האלה, ולפני המסגדים והבארות והמזרקות והאמבטאות העשויות לרחיצה לפני התפילה, ועל שדרות המדרגות העולות אל מסגד אדמיריה, ששם עומדים, או יושבים הפרצופים הנהדרים, כאילו שכלו את קומתם וכיוונו את צורתם בעד צייר אמן, מקום שם מעמיקים באותה תפילת בני המזרח הגעגועית והלוהטת שיש בה מן הכמיהות והעריגות של בן-המדבר השוקק והצמא לאללה, או יושבים ואינם אומרים כלום –סתם שרויים בין-הזרמים של זוהר, שמציפים עליהם המסגדים, בתקרותיהם המקומרות, ובצעצועי פסוקי האלקוראן, שרויים בתוך זמרה כמוסה, לא רק בלי מלים, אך גם בלי קולות, שמזמזמת בתוכם, וממלאת את כל קרביהם, ומרוממת אותם על סביבתם הדלה, ועל חיי החולין, המלאים פעיטות וחמריות גסה – גם שם אתה מוצא את זה! מאיזו פינה מסותרת הולכות סקירות עיניו וחודרות לתוך הפיות והמוחות והלבבות ותופשות כל תו-פנים, כל העוויית זווית השפתיים, כל קידה והשתחוויה ו“כריעה למודים מגרמיד”, כל טפיפה, כל הצלפה, כל רתיעה-לאחור!

ואין אדם זה דר – בקונסטנטינופול, כי אם נכנס לתוכה, אל הגרגרת ואל התוונא דלבא ואל התמצית ואל הכליות, ומחטט ומנקר, ומתוך כך הוא גם מתכשר ומסתגל לאותם הנימוסים והמנהגים של הפולחן המורכב, שמקצתו בא על ידי ציווי ואזהרה ומסורת-אבות, בלי אתערותא דלבא, כאבטומטוס זה, שמתנועע אילך ואילך, ואיננו מרגיש בתנועתו כלום, ומקצתו בא מתוך כלות-הנפש ותחינות ופיוסים והתלהבות רגש האין-סוף ורטטים וזעזועים טבעיים של אנשים, שדמיונם עולה ומתמר אל שמי המזרח האדירים והגבוהים.

ונעשה אדם זה ברוך ספוגיותו כמעט מוסלם, ואומר לציר אוסטריה, שהוא עושה כך, בשביל להיכנס לפני ולפנים, ולמוסלמים הוא אומר, שלבו הולך אחרי אמונתם – ומאן דתנא הא לא משתבש, כי אמנם האיש הזה הוא בעל התפעלויות שונות, ואספקלריות שונות, אוצר הניגודים וההפכים, הקטעים והשברים והרסיסים, ומגוון ככרום. רוצים אתם – רעוע ומרוסס בתוך-תוכו, רוצים – שלם ומוצק ואיתן. ויש שהוא נראה כמו בוהמין מדעי, צועני גאוני, משורר-החיים – אבל עובר איזה זמן, ונופל המסווה הזה, ונראים פני אדם מן הישוב, קבוע, פיקח, דורש את התכלית, והוא יוצא ונכנס בבתי הפחות, ומאסף ידיעות, ורושם רשימות, ועוסק במלאכת התרגומים, וכותב בעד מכתבי העתים תריסר מאמרים בדינר, ומגלגל את הידיעות מאונגריה לתוגרמה ומתוגרמה לאונגריה, ויש אשר בכל עבודתו זאת הוא רעב ללחם, ואנוס לבקש עזר מאת ממשלת התוגר, ואז לוטשים עליו הצירים את עיניהם ו“מביטים האהלה”, וכשאין תוגרמה עוזרת, כופאו לפעמים ההכרח לבקש עבודה או תמיכה מאת הצירים, ואז סוקרת בו עיני התוגרים סקירה קובלנית וחשדנית – ואחרי כל אלה הוא עני… כקדוש תוגרי.

אבל עליז הוא העני הזה! ובן עלמא הדין הוא חוקר קדמוניות דנן! הכתבים הישנים והבלים לא בילו את רוחו, וכתבות הקעקע לא עממוהו, והמשא הכבד של לשונות ודקדוקיהן, סדרי הדורות ויחוסיהן, שהוא נושא בתוך מוחו – קל הוא לו מסובין. אין אדם זה עצבן, איננו כבד-ראש ותפוס-הרהורים כפרופיסור. זה איש שהשמחה במעונו, שאומר וחוזר ואומר, שכלום יש לו לאדם בימי חיי הבלו ענין יותר טוב תחת השמש מלשמוח? איש שמספר בדיחות, וממשל משלים, ופושט צורה ולובש צורה באותה הקלות הרעננה שלא ניתנה לבעלי הכשרון כי אם לחנוני הגאוניות, ועל כן נפתחים לפניו כל השערים, ויהי קרוב אל מרום עם הארץ מרבי המלוכה, ומסעיו הרבים היו לו לעזר לנחותו לפני גדולים במסיבם, שהיו מבקשים מפיו חדשות אשר ראה ושמע ברוב דרכיו ולהיות להם לשעשועים בשיחותיו, והדבר הזה אנה לידו פעמים רבות, לעמוד בסודם ולשמוע את דבריהם אשר הם נדברים איש אל רעהו בקרב ביתם, ועד היום מהלכות בקונסטנטינופול הגדות על דבר צד אחד מן הצדדים הרבים אשר לאיש הזה – תמונה תמה מעין דיקאמירונה אשר לבוקאצ’יו מהדורה תורכית – בודאי גם כן יותר שהיו מעשים היו בדיחות.

ובימים ההם, הוא כבר ידע את ארצות אירופה ואת מצרים ואת תוגרמה, וחושב הוא מחשבה גדולה – לנסוע מסע ארוך וכביר, דרך כל אסיה התיכונה, והימים ימי שנות החמישים, וקוק אין עוד בארץ – גם היום אין רשת קוק פרושה על המקומות הרחוקים ההם – וכל הדרכים – עד כמה שיש דרכים בכלל – הם בחזקת סכנה, ומקונסטנטינופול לדמשק יארך המסע כששה שבועות, והעובר דרך אחוזות הדרוזים, הוא כעובר דרך גוב-אריות, וגם בדמשק אין החיים בטוחים, וקנאות ובערות ואכזריות ממלאות חללו של מקום, ומשם והלאה לבגדד, אין דרך זולתי דרך המדבר ארץ חררים ותלאובות מלאה שממות דור דור, וכל אלה הם כאפס בעיני הנוסע הזה, הנושא את נפשו אל מקומות ואל עמים רחוקים יותר, אל פרס ואל הטורקמנים ואל הקורדים ואל הסאלארים, הם השבט הקטן והדל משבטי הטורקמנים אשר היו מאז ומעולם עשוקים ורצוצים בידי שאר שבטי הטורקמנים הרבים והעצומים מהם, ומעט מעט הדיחו אותם ממושבותיהם עד כי נאנסו הסאלארים לפנות מפניהם, ויצאו דלים וריקים כמעט מכל נכסיהם, ויבואו מקצתם לארץ פרס, ויאחזו בסביבות זוראבאדא על שפת הנחל נעירירודא משמאלו, ומקצתם נאחזו מימין הנחל במדינת מייסענין, והם יקרי-הערך לתולדות התוגרים מפני מסורת עתיקה שבידיהם והגדות שגורות בפיהם, אך גם זה הוא רק “כרקידת החתול” בערך אל המסעות אשר נסע האיש למקומות רחוקים עוד יותר, מקומות שהמזיקים מצויים שם על כל צעד.

והוא הולך ותר, הולך ומאסף כתבים ותעודות, עובר באנאטוליה לארכה ולרחבה, נוסע לקורדיסטאן, מבקר בכל המקומות שהוא מקווה למצוא שם דברי חפץ, מאסף מפי הזקנים זכרונות על אודות דברים ומקרים רבי העלילה, מבקר בחצרות הקברות, וחופר בידיו מצבות אשר טבעו בארץ, חוקר את כל אופני המבטא ושינויי ההברה, רושם את הרשימות ההיסטוריות החשובות והמטושטשות על כתלי בתי-המסגד העתיקים, מציל כל אשר לא היה עוד לברות לשן העת ולכליון החרוץ על כל היקום, ומוציא הלכות גדולות לקורות הימים ולחקירת הלשונות מפי העדים האלמים המפוזרים במדבריות, בעיי חרבות ובקדשי קדשים של בעלי דת מוחמד, אשר שם לא דרכה לפניו רגל איש זר.

ומשים הוא עצמו דרוויש, עוטף עטיפת ישמעאלים, לובש את התרבוש ואת האיצטלא, נועל לרגליו פוזמקאות, מדקדק בכל מצוות הרחיצות והתפילות, נטפל אל היוצאים בקרון, מתחבר אל סיעות של דרווישים, נלווה אל עולי רגל, וסובב ר' הרמן, וקולט וקולט, וסופג כספוג, ומבקש קהלת זה למצוא דברי חפץ, ומוצא, ואין מספר למכשולים אשר תוכו לרגליו, ולמיודעיו שהשיגו אותו בדרך, ולאלה שהמסו את לבבו, ולאלה שכיעסוהו בהבליהם, ולאלה שהביטו אליו ואל כל פעולותיו בשאט נפש או בקור-רוח, וכל אלה אינם מתעים אותו רגע מדרכו ואינם מסירים אותו מן המטרה, אשר אליה נשא את נפשו, ונוסע הוא “תרפ”ט אלפים פרסאות", נוסע שנה ושנתיים וחמש, ועשר שנים, וחדוות העבודה לא תטשהו, ויש שהוא בא עם קהל דרווישים מדרך רחוקה לחצר אחד הסולטנים הקטנים, והוא מזומן, יחד עם כל המקהלה, לבוא אל הסולטן הקטן ההוא ולהתפלל ולשיר עמו, והם באים ויושבים ישיבת ישמעאלים, רגליהם מופשלות תחתיהם, בחצי גורן עגולה מסביב לכסא הסולטן, והסולטן הוא כמין עיר וקדיש, ועינים לו כעיני האיה, מסתכלות באדם, ורוצעות אותו כמרצע, ודוקרות כשיפודים מלובנים, וכל העדה סולדת בתפילה וזמרה ריתחא-דריתחין, צוללת ממש בים של אש, והגעגועים מתגברים ומתמהרים, והקולות הולכים הלוך וחזק, בוקעים שבעה רקיעים, ואד כחלחל רווה-זעה עולה מן הנשימות הלוהטות, טס על פני הקהל, ונוסע-דנן מתנועע ושר וגונח ולוחש ותוסס יחד עם כל המקהלה בתכלית הדיוק ובאופן טוב עוד יותר. אך מרגיש הוא מבעד לאותו האד מן הכסא, מן הסולטן, מעיני הסולטן, עפות אליו סקירות נטויות ישר אליו כמן צבתות, עשויות לאחזו ולהחזיקו: “הרי אתה בידי, גיאור ארור!”. הוא מרגיש, שהמזלג העלה אותו, ואין הוא יכול לפסוק, ואין הוא יכול לקום או לזוע. פן יקיים את החשד. ורגעים עוברים, והם ארוכים לאין קץ, והסולטן נתן אות להפסיק. בהלה, מהומה! להפסיק פתאום? להפסיק באמצע? אבדתי – אומר הנוסע דנן בלבו. ורומז הסולטן אל זקן הדרווישים לגשת אליו, וזקן הדרווישים נגש, והסולטן מראה בידיו על הנוסע, ושואל בקול עז וחד: מי זה? – וחושב הנוסע כי זה הוא רגע חייו האחרון, ואילו פערה האדמה את פיה לרגליו, כי עתה הפיל את עצמו אל הבור, אך זקן מבטיח ומרגיע את הסולטן, ואומר: “לנו הוא! אני מכירו זה שנים רבות! מעיד אני עליו שלנו הוא!” והסולטן מניע בראשו תנועה של פקפוק, ואומר: לא אין זה משלנו! הוא שר את התפילות באופן טוב יותר ממנו! – אז יקרב אל הסולטן מוללאַה טוב, מוללאה מצרי, משכיל קצת, שהיה חייב-תודה להנוסע, בשביל שנתן לו תרופה, ויקל לו את כאבו במחלת עיניו, והוא מרים את ידיו למרום, ואומר: נשבע אני שאין זה גיאור: בשם אללה אני נשבע שאין זה גיאור– ועברה סכנה זו.

ומן הפחת אל הפח, ומן הגשמים לתחת המזחילה, במשך שנים רבות – דרוויש מתחפש, מסגף את עצמו, פעמים מכרכר, פעמים בוכה, כמה סיירים ראו אז את הדרווישים הבוכים, ונוסע זה היה בתוכם, והם השתאו! כמה סולטנים ראו אותו בלי עינא בישא, ויבקשו מפיו עצה – דרוויש חרד כמוהו הלא ראוי הוא שיברך, שייעץ! – ואחרי שנים רבות הוא שב עם תלי תלים של מציאות ועל אלו מציאות שלו שמחים כל חוקרי הלשונות, וכותב הוא ספרים גדולים על תולדות התוגרים – עם כל נושאי הכלים המדעים ושלטי הגבורים וכלי-התותח הכבדים של בלשנות צפנת פענחית שאין המוח פשוט יכול לסבלה. ואדם זה בעצמו מופיע פעם בפעם על במת הסופרים כבעל-אגדה, וכותב בנעימות ובקלות על דבר “האישלם במאה התשע עשרה”, ומתאר את החיים בתוגרמה ואת נצנוץ הדעות החדשות שם, כיצד הפחות שולחים את בניהם לפאריס או ללונדון, בכדי שילמדו שם את ההשכלה, וכיצד הם לומדים שם את ההשכלה בה“טינגלטנגלים” ובה“קפה-שנטנים”, וראשית-כל, משנים את בגדיהם, ונותנים להצטלם, ושולחים צלם-אורם לקרוביהם, ומתכנסים הדודים והדודות: הוי, דז’לל נעשה גוי גמור, וקובלים לפני הפחה, והפחה מגחך גיחוך סלחני, ואומר: “אין בכך כלום, ישוב!” – כי זוכר הוא את ימי נעוריו הוא ואת תקופת לימודו בפאריס ובלונדון – ואמנם אחרי עבור איזה שנים שב בן הפחה, ובמשך הזמן הראשון הכל מאוס עליו כל כך, ועל הכל מעקם את חוטמו, וגוזר בקול חזק שהכל צריך שינוי וביטול, אבל הקול הזה הולך ותש. והדברים עומדים על חזקתם עד שיהי הפחה הצעיר הזה אף הוא לפחה זקן ושולח אף הוא את בנו – וחוזר חלילה.

ואם לומד אתה בעיון את ספריו של הנוסע הזה במקצוע אחד, יש שאתה נהנה מספריו במקצוע שני הנאה לא פחותה מקריאת סיפורים ומשלים ושנינות. הלכך נתקיימו בו גם בחיים כל הצדדים השונים. בזכות המצבות והתגין והדגושים וכל אותו הרכוש הבלשני הכבד נעשה האיש הזה כבר לפני חמישים שנה חבר האקדמיה המדעית האונגרית, ואחר כך פרופיסור שלא מן המנין ולבסוף – מן המנין, ופרופיסור נכבד, וזקן הפרופיסורים, וכל מה שיש מן המעלות והתארים של תלמידי חכמים מוסמכים בין האומות; בזכות המאמרים הרבים שכתב – וחושב אני גם את ספריו ממין הנ"ל בכלל מאמרים – היה לאחד מחביבי הסופרים האירופיים, בר סמכא בעיני כל העולם לשאלות נוגעות אל המושלמנים התוגרים, הפרסים ודומיהם, ובזכות עצמו, כלומר מזגו האישיי, קירבתו לבריות, פיקחותו, וחושו המעשי – גם עסקן מדיני בהיקף גדול ורחב.

ונושא לו האיש הזה את המשא של כל כך ידיעות ונסיונות ושל שמונה ושבעים שנה בכוח מוצק ושווה. אמת, התלתלים השחורים, הלחיים האדמדמות – אינן עוד, נכפפה הקומה מעט, והפנים אינם חסרי קמטים, ויוצא הקיטע בקב שלו – אבל עוד היום הנני מיעץ לך, הקורא, אם יש לך דריסת רגל במחיצה זו, או סמוך לה, השתדל להכיר את הרמן.

הגוף עודנו גוץ וחסון, העינים עודן גדולות ומבריקות, וחי האיש חיים פשוטים, וכשאתה בא אליו ערבית, אתה מוצא אותו עם אשתו הזקנה, ורוח שלום ונחת שורה בבית כמו אצל אבא ז"ל, ואוכלים “סעודה” של ערבית רקיק אחד, לחמנית לבנה משוחה בקרום דק של חמאה, ומוצץ ומוצץ ממנה הרמן כר' צדוק מן הגרוגרת, וכוס של חמין לפניו, – אבל כשמתחיל אדם זה לספר – יהיו כפרתו כל התיאטראות והדיקלמטורים והמונולוגיסטים, ביחוד בדברו ז’רגון נוסח שעגעדין, ודרך חירות וחיבה:

אותו גדי בן-סוסי, אותו זולל וסובא! פוגע אני בו בשוק, ואומר לו: צפרא טבא! והוא גוחן אלי ולוחש לי באזני: לא נאה לדבר אשכנזית! – מה? לא נאה? – אני שואל אותו – בוא נא, הבחור! כבר נעשית אונגארי – מזל טוב! בנו של בעריל סרסור – מדיאר!

ובספרו הוא מצחק בצחוק ממושך ומצלצל. ניכר שהצחוק יוצא מלבו. הרי זה “אחרי כל המעשיות” יהודי מחודד ופיקח, אילן שעיקריו נשרשו ברשות ישראל ונופיו נוטים לרשות הרבים. והוא לא ישבע מספר את המעשים שיש לו עם היהודים המתמאדירים. אין אונגריה יכולה לבלוע במעיה את בלעה זה, והיהודים אינם סבלנים לחכות, דחוקה להם השעה!

הייתי בקלוב האצילים. הריני שם חבר זה ארבעים שנה, מה לעשות, צריך להיות חבר בקלוב. יש להם בית-ספרים טוב. ואדם הולך וסח עמהם מעט. צריך להיות עמהם – יהא כך! חכמים גדולים, מילתא זוטרתא? מאדיארים! אלמלא הם לא היה העולם יכול להתקיים. והולך אדם שמה לפעמים, פשוט, מתוך מרה שחורה. ביום אחד אני בא, ואומרים לי מעשיה ארוכה. באנייאי, שמאנייאיי – השד יודע את השם בדיוק (בזמן האחרון אין זכרוני לשמות חזק כמאז), השתדל בכל כחו שיכניסוהו. לא רצו. אומרים: יהודי. אמת, התנצר זה כמה – אבל יהודי. והוא, המאמין, אותו ממזר, משים עצמו אנטיסימיטי! אני תוהה. בן אדם זה מהיכן בא? מתברר, שבא ממישקולץ והוא בנו של וועלוויל שענקער. שרתה עלי רוח כעס ואני אומר לו: בנו של וועלוויל, לחיות בלי קלוב האצילים אי אפשר לך?

ומזדקף הזקן ומטייל בחדר אנה ואנה, כאילו רצה להיבחן לפני בכוחו. – עדיין הדבר הולך, ב"ה, הרגל מעכבת פורתא; גם רגל אחת מספיקה. כיצד אמרו? “כל תורה כולה על רגל אחת”! זוכר אני בדורותי הראשונים, אותן הבריות, אותם מנהגי החיים הגדולים הפשוטים! דודתי רייזל היתה עוד רודה פת לתנור של נחתום כשהיתה בת תשעים – כך, כך! ואבי? ודודי בפרשבורג?

והוא מקיף את החדר הרבה פעמים בצעדים חזקים, ומדבר על הזמנים שעברו – לא כמספר זכרונות, אלא כאיש שהזמנים שעברו הם לו הכל.

ויושב על כסאו, ומספר על דבר נסיעותיו, ועובר על הפוליטיק דעכשיו. הבאביסטים בפרס? כלום אתה יודע, מה הם הבאביסטים בפרס? ה“טיימס” כתב, שהם סייעו למרידה. שקר! להם אין עסק עם מרידות, הם כמו טולסטוי ברוסיה –רוחניים! לעולם הרוחניים מניחים את עצמם בין הגלגלים ועוצרים. אלמלי היו רוחניים גם בתוגרמה, אזי לא עלתה בידם כלום. צבא! זה העיקר. דבר זה הוא מועיל לאנגלים לדעת אותו בהודו. ואגב הוא מדבר על ידידו המלך אדוארד האנגלי, ומראה לי את תשורותיו ואת תמונותיו. ועבדול-חמיד? כן – אותו עקשן – כתבתי אליו אמרתי לו…

הרמן היה מחליף מכתבים עם עבדול-חמיד. ועבדול-חמיד היה כותב אליו בלשון “אתה”. כשהיה בשנים האחרונות בקונסטנטינופול, היה גם סועד אצל עבדול-חמיד – וזכות יתרה ויוצאת מן הכלל! – גם אשתו סעדה עמו יחד. והיו הבריות משיחין על דבר יחוסו המדיני של הרמן אל חמיד – מתנות, כספים – הזקן איננו שונא את הדברים האלה, יש לו רכוש הגון, – אבל אחרי המהפכה, כשנסע אחמד-ריזא, ראש הממשלה החדשה, לאירופה, ביקר גם את ומברי בבודאפשט; וכשאתה מדבר עם התוגרים החפשים כעת, הם אומרים: “כן, אולי – אבל – כן. ומברי הוא אבטוריטט גדול ללשון הטורקית, אחד משני המומחים הגדולים בכל העולם – הראשון – הוא, והשני הוא האנגלי סטאה”.

וקרוב הוא ומברי גם לאנגליה, והיו הבריות גם כן משוחחים: סרסרות, דברים בגו, האמת היא שאנגליה משתמשת לפעמים גם כן במומחיותו לשאלות ולפשרות.

וכשהיה הסכסוך בין תוגרמה ואוסטריה, קרא ומברי בקלוב פרק על דבר תוגרמה-הצעירה, באו שני “האָפראַטהים” גבוהים, דקים, עם צדעי זקן אַ לא רודולף, לבודאפשט, “לשמוע את מקרא הפרק”.

לא הבינו אף מלה אחת אונגרית! – לא לשם המקרא באו; הם באו להציע לפני ומברי שיסע לווין, לפשר… – אבל הוא לא רצה. חס על זקנתו. הגיד מראש, מה יהיה. וצחק, אח, כמה צחק באמרו: סוד של שלושה יהודים! מזומן! – כיצד?

–איהרנטל! אביו זקנו מצד אמו, שישב תחילה בסימטא, חנות של מיני בד בברין, שני בשלישי של…; והשני – ראש הלאנדערבאנק, והשלישי – אני הקטן.

וכשאנו עומדים על נקודה זו, הוא מיישר את קומתו ואומר: אכן זהו גזע! סילון של דם שהולך ונמשך מן האבות. ועובר הדיבור אל הציונות, והוא מספר על דבר הרצל, ומבקר, ויועץ עצות, ושופך חמתו על הגויים, ומתפאר ומדבר כיהודי גדול, ונראה שנשמתו מתחבטת ומתלבטת עם עצמה. ובין המימרות הרבות שהיו שגורות על דבר ומברי היתה גם מימרא, שהוא לא די שבימי מסעותיו קיבל, למראית עין, את האישלם, אלא גם אחר כך קיבל את הדת הנוצרית, לפיכך מינוהו כבר אז לפרופיסור.

אי אפשר לעמוד על בוריו של דבר זה אפילו מתוך שיחה מרובה עמו. הוא אומר וחוזר ואומר: שטותים! איזו תמורה? לא היו דברים מעולם. בכלל המים האלה לא מעלים ולא מורידים. לא הנוסח, אלא החיים הם העיקר. לפעמים יש הכרח, שאדם אנוס לאמר כך, כך – צורך השעה. חושב אני שדבריו רומזים על קבלת המושלמניות, שהיתה לו מעין “היתר עיסקא” בשביל הנסיעות. הדבר הזה הקל לו – לא רק בארצות הקדם, אך גם בבודאפשט.

ומסתכל, ומסתכל אני בפניו, לא! נפשו לא הטמאה ורוחו עודנו תמים עמנו. הנה אב זקן. הנה טיפוס אמת. החוטם לא יצא מידי פשוטו, אבל העיניים, המצח, זוויות השפתיים, חיתוך הדיבור, הניגון, ויידיש זו, יידיש חמה ותמה, טבעית ועירנית-קטנה, שנזרקת מפיו – האמנם זה הוא הדרוויש המפואר של שנות החמישים למאה העברה? האמנם זה הוא חבר האקדמיה המאדיארית? – והאשה הקטנה בזווית.. . השפתיים הנעות משמיעות כמעט: “אלוהי אברהם”.

ובא הבן עם המשפחה, והבן – בנו של אדם גדול; הטבע כבר הריק את כל כוחו באב, ולא נשאר הרבה בעד הבן. אדם פשוט, אחד ממאה אלפים שכמותו. דיין או קטיגור. גוי – עם מים, או בלי מים, אבל הגזע! – האשה היא כבר גויה גמורה, מאדיארית! הזקן מתאנח וגונח. אח, אח, הכל – לא איכפת, אבל הגזע.

ויש נכד, והוא מפזז גם כן בתנועות מהירות, כאביו הזקן לפני חמישים שנה בחוצות בודאפשט. אך ה“סילון של דם שהולך ונמשך מן האבות” פסק. סליק.

---

הרטנויים

מאת

נחום סוקולוב

הָרַטֶנוֹיִים / נחום סוקולוב

I

האב והבן

א

האב היה בעל כשרון המעשה, והבן – בעל מחשבות; האב היה ענק התעשיה, והבן – אביר ההגיון, האב – אגודתו על ארץ יסד, והבן – בנה בשמים מעלותיו; האב – רב פעלים בעולם העשיה ו“שוכן בית חמר”, והבן – רחף בעולם האצילות, שעל גבי הממלכות והמדינות, עסק ב“מעשה בראשית” וב“מעשה מרכבה”, לא כמי שאין לו חלק בעולם השפל ונחלה בארצות החיים, כי אם כמי שעמל וטורח להוריד את האצילות למטה ולהשליטה בעולם העשיה; האב היה פשוט וחזק, כעמוד של ברזל, והבן – כמובילה של פלדה, למרות כל הקושי והתקיפות שבה גמישה ונכפפת, מבריקה בכל הצבעים – העליזים, הצוהלים, הכהים, הנוּגים, עם תהומות של ערפל וסוד; האב היה כולו כוח, משטר, צלילות, מעין לוח-הפעלים, או לוח הכפל, והבן – כולו תסיסה, שנון, דקות, רטט-עצבים, לבטי-רוח וקמטי-מוח; האב היה איתן כיופיטר, וחייו – אֶפוס, שיר-גבורים נערץ, כביר ואדיר כתרשיש, והבן – מעין הַמלט, הוגה חוזה נאבק עם נפשו, בברקים של רוח הקודש, באצילות מעודנת, ביסורים של ספקות, מתוך בדיקות וגשישות של חוקר-לכל –תכלית; וחייו – חזות-קשה יאושית, מתנגפת-מפרפרת בעינויי נפש, וטובעת בדם ובמיתה אכזרית, מיד מרצחים. קשה לשער בדמיון שני הפכים מתנגדים יותר זה לזה. שני צירים רחוקים וקיצונים יותר מזה - ובכל זאת היה צד-שוה בין אמיל ובנו וַלטר רטנוי, כמוס וחבוי בעומק טבעם ובעצם מהות חייהם ועבודתם: שניהם התאמצו, חתרו כל ימיהם לחדש חדושים בעולם; שניהם התהלכו בגדולות, ויתרוממו לעילא ולעילא מהעולם כמנהגו; שניהם ברחו מחיי התהלה והפרסום, השאון והברק, ובכל זאת, המוניטין שיצאו להם בעולם, היו למעלה מכל שאון ופומבי; לשניהם היה לב רחב ונשמה יתרה, כשרונות מנצחים אדירים; ושניהם דרכו בעוז בראש גרמניה החדשה, בשעת שכלולה ובתקופת דלדולה, אלא שכוח הבן היה יפה מכוח האב, וההוד הנשגב בחזון-האימים של קץ חיי וַלטר העיב את הדר קץ האפוס של אמיל, ויורידהו לתחתית-המדרגה של מאורע כמו חסר-ערך. אבל זוהי טעות: חיי הבן, וביחוד מיתתו, אמנם מזעזעים יותר את הרגש, אבל גם חיי האב הם פרק עשיר-התוכן ורב התוצאות שמעטים כמוהו.

למיום הוסד גרמניה לא היו אב ובן מקרב העם הגרמני, כשני היהודים האלה, שפעלם והדרם נראו במדה מופלגת ומצוינת כזאת, בכל מקצועות חיי הממלכה במשך שני דורות. לא היה כצמד הזה של “אותו ואת בנו”, שקבעו את חותמם בצורה כל כך בולטת ומזהירה על מקצועות החיים, הכלכלה והמחשבה בארץ מולדתם. היו מלכים: אב ובנו ונכדו וכו' ואם לא ינתק הרתוק, אזי יכול הוא להמשך ולשרך דרכו עד סוף דורות רבים בכוח הירושה, המסורת, הכס והכתר, הכהונה המושחת את המלכות, ורבוא רבבות הכידונים הנטועים מאחריה להגן עליה בשעת הדחק; היו חשמנים רמי היחד, אפרתים גאיונים, רוזנים נשענים על המון עבדיהם ושפעת נכסיהם ותעודות משפחותיהם ושלשלות יחוסיהם; היו בורגנים, אדירי עולם המסחר, רוזני התעשיה, אדוני החרושת, בעלי אוצרות- מתכת במחצבים ותהומות, מדור דור; היו קציני החיילים ונושאי המשרות – אבל היהודים, אשר אך זה התבקעו ויגיחו מן הגיטות ומן המצרים, אשר עוד לפני שבעים, שמונים שנה ישבו אל עקרבים במבואות האפלים, עשוקי משפט, כפופי קומה, נבדלים ומנודים מחיי המדינה, רצוצים בגטו כעדר בתוך הדברו, מרוחקים מכל מעינות הדעת והחנוך אשר בחוץ – מי מלל להם, כי אחרי יציאה כל שהיא משכונתם הדלה בין החומות, אחרי רגע כהרף עין של חופש בלתי גמור, רגע כהרף עין בערך אל הדורות הרבים והארוכים של חושך ועושק ומרוצה, יצליחו לעלות בסולם ההשלמה התרבותית והאזרחית, במעוף-חפזון מפליא ומקסים כזה, עד כי כבר יכלו להעמיד מקרבם שני אנשים רבי העליליה כאלה, הלוך ועלה מן האב אל הבן? שום משורר וחוזה ומספר לא היה יכול לבדות דבר כזה מלבו!

הלא ברור הדבר, שאבות זקניהם של אמיל זה ושל ולטר לא נקבו בשם אמיל או ולטר, כי אם בשם זלמן וליב, חייקיל וטודרוס וכיוצא בזה, ועסקיהם היו עסקי חנונים או מלמדים, ואנשי הרוח שבהם היו שקועים בהויות דאביי ורבא, וזאת היתה ההכנה וההשחזה בשביל אנשי-הרוח החדשים ואמותיהם הזקנות, לפני שמונים, או לפני מאה שנה, דברו בלשון “טייטש-חומש”, ודמו במנהגיהן ובמלבושיהן ליהודיות שבעירות פולניה… והנה במשך מספר-שנים קט, שנים-שלושה דורות ומחצה, צאצאיהם של אלה, עצמם ובשרם, אותו דם, אותו גזע, אותה ישות מסוימת ומגודרת כך כך, אותה “חטיבה אחת בעולם”, אבן מאסו הבונים – היתה לראש-פנה בחיי העם הגרמני הגדול, שהוא ברובו מבזה, או שונא, או, לכל הפחות, עוין, ובטוב שבאופנים סובל את היהודים, באין ברירה אחרת! ואת כל אלה מכריע הכשרון היהודי, באין ברירה אחרת! ואת כל אלה מכריע הכשרון היהודי, הכשרון הגזעי, שהלך הלוך והתחדד, הלוך והשתכלל בתוך הקרפף עד שהגיעה לו שעת הכוש ר לבוא לידי גלוי, ויותר נכון – לידי התפרצות, ככל כוח כבוש, שעצרו בעדו ימים רבים, ואחרי כן הוסר המעצור, והחבוש הותר מבית האסורים, וישלך הלאה את אזיקיו, ויתגבר ויפרוץ – לברוא עולמות…

אמיל רטנוי נולד בי"א בספטמבר לש' 1838 בברלין. ממעי אמו הקדש להיות עובד כביר, פרנס אדיר של רבואות פועלים. “נפש בריאה בגוף בריא” חננו היוצר מתחלת בריאתו. בחור כארז וחסון כאַלון היה בגופו. מראהו היה כאחד איתני הגזע היהודי מיושבי ערי השדה. כל רואהו הכיר כי מצח זה הוא מצח גאוני, כי בצואר זה ילין עוז ובין הכתפים הרחבות האלה שוכן כוח רב אונים. הוא היה יליד הורים תמימים ופשוטים בעיר ברלין, ויבקר שם בגימנסיה, ואחרי גמרו את חק למודיו, לא עבר תכף בתעודת הבגרות שבידו, לבית מדרש מדעים גבוה, אך נכנס לבית-חרושת מכונות, ויעבוד שם ארבע שנים וחצי, עבודת פועל שכיר יום, בשכר שהספיק לו בצמצום די מחיתו. זה היה קו דק, אבל תכונתי, המציין כבר בנעוריו את אפיו המיוחד של האיש הזה. הוא היה עני באותה שעה – לא בתכלית העניות, כמו שהדבר שכיח בין יהודי המזרח, אשר רובם מקיימים את התורה מעוני, ואם זכה איש צעיר לבצע את חק למודיו בגמנסיה, אין מכשול שיעצרהו מהוסיף את למודיו, ואם ההורים עשירים – לא כל שכן; אבותיו של רטנוי לא היו עניים; אך הוא לא רצה לקבל מהם משען כסף, על כן הפסיק ממשנתו, וילך ויהי לפועל, למצוא חית ידו, וגם יען כי עבודת המכונות כבר משכה את לבו; ויהי לו במקצוע זה שאר רוח ויתרון-הכשר-דעת, מצד הלמודי, וישתוקק ללמוד לדעת גם את הצד השמושי המעשי. אבל – משהתחיל לעסוק בצד המעשי, ראה שהוא עדיין חסר למודים ומדעים, ויחלט להכנס לתכניון הגבוה; ואז קרה מקרהו, שירושה קטנה נפלה בחלקו, וככה נפתרה לו שאלת הכסף, ויהי הפועל לסטודנט חרוץ ומתמיד, ויעבור ממחלקה למחלקה, ויגמור את למודיו כהלכה, יסָמך לאינז’ינר; ובסמיכות זו נכנס לבית חרושת של חברה גדולה בתור בעל משרה, ויעבוד שם שנים אחדות, ואחר כך נסה ליסד בעצמו בית חרושת של מכונות, שהתנהג בכבדות, אבל בלי קושי יוצא מן הכלל.

אך העסק הזה לא הניח את רוחו של המהנדס המעפיל, וימכור את בית-החרושת הקטן אשר לו, והוא אז כבן שלשים, וההון המועט אשר קבל במחיר בית החרושת, הספיק לו בצמצום לצרכי מחיתו, ובהיותו עוד פנוי בלי עסק, הנקל היה לו, בתור אינז’ינר מוסמך ויליד הארץ, למצוא משרה, או חלק של שותפות, באחד העסקים במקצוע התכני, אך הוא מאן להכנס לתוך עסקי יום יום קטנים, ויפן כה וכה ויחקור ויחפש במשך עשר שנים ענין גדול, שימציא לו עבודה מספיקה, וןגם ספוק הרוח. גם דבר זה, במנהגו של אמיל, הוא יוצא מגדר הרגיל. איש הרגיל לכלכל דבריו בסקר ובחשבון, גרמני כהלכה, אשר לא רצה להכנס לבית מדרש המדעים הגבוה באין לו אמצעים מספיקים, מוכר את בית-החרושת הקטן שלו, ונפנה לחקירות ולדרישות, ואיננו רוצה לקבל עול משרה, יען כי הוא בז לקטנות; ואוכל ואינו עושה מספר שנים, ונושא את נפשו לאיזה רעיון גדול.

מה היה הרעיון הגדול ההוא? אמיל רטנוי האמין בעתידות עבודת המכונות, הוא האמין שהרבה עבודות שבני אדם עושים באבוד כוח השרירים והזמן, בעבודת ידים, יכולות להעשות על ידי מכונות. בימים ההם כבר נתמעטו מלאכות הידים באמריקה עד תכלית המעוט, וכנגדן נתרבו המלאכות הנעשות על ידי מכונות; ורטנוי הגיע לידי הכרה ברורה, שהשנוי הזה מוכרח לבוא גם בגרמניה, ושדבר זה הוא ענין גדול שכדאי לענות בו.

ובכן עלה ממדרגת עושה -מכונות למדרגת בורא תקופה חדשה לעבודת מכונות בכלל, כביכול: חלוץ של מלאכה מוכנית, ראש מעוררי החדוש והתקון של מלוי מקום הידים האנושיות, על ידי כלי עשוי בחכמת האדם, כלי המרבה והמדייק לעשות יותר מהידים העסקניות. ובכן, אין זה איש הולך בדרך כבושה שכבר דשו בה רבים, אלא מעין יוצר ומחדש. הנני אומר: “מעין” בשביל דיוקו והגדרתו של הענין, כדי להמנע מכל אבק של הגזמה. אמיל רטנוי לא היה ממציא ובורא ממקור ראשון; הוא היה מסביר, מרחיב, מסדר כוחות עממיים, מגשים ומגלם – במעשים מקיפים, המוניים וממלאי חללו של עולם – המצאות של אחרים. בתפקיד זה של הסברה, הגשמה והרחבה יש סגולה יהודית מיוחדת. אמנם, יש לנו, בכל מקצוע, גם בוראי-בראשית, ראשונים להמצאות, אבות תקופות, שמשות, שרשים מַפְרֵי תנובת-עלמים, - אבל יש לנו, במספר מופלג מאד, איזגדים-אפוסטולים, מפיצי תורות, מעבירים גאוניים, מוליכי שפע, נושאי-כלים אדירים, ירחים מאצילי אור, אשר בלעדיהם היה העולם חושך ותוהו, וכל ההמצאות והחדושים היו חבושים בטמון, בחינת רבי משה בן מנחם, גאון המסבירים בפילוסופיה, ר' אהרון ברנשטין, מופת הפרשנים העממיים בחכמת הטבע, המנצח לוי, המתורגמן הכי מובהק של נגינות ריכארד וגנר, פרדיננד לאסאל, שאַף על פי שהיה “כלי מחזיק ברכה לעצמו”, “תנא” ו“ראשון” בתורת הסוציאליסמוס העיוני, אבל בתכנו העיקרי ובתפקידו הקורותי, היה אמוראו של היהודי האחר, הצור האיתן, בורא השיטה: קארל מארכס ודומיהם. ככה היה גם משפט אמיל רטנוי – לא בכתיבת ספרים, כי אם בעולם המעשה, בגרמניה, - ועל ידי תולדות ותוצאות ושרברבים של חברות ומוסדות, גם בעולם הכללי, - תלמיד מובהק, תעמולתן, פוסק הלכה-למעשה, וסדרן רב פעלים – של הממציא האמריקאי אדיסון, ואחר כך – של המון ממציאים ומפענחי תעלומות-טבע אחרים.

גם תפקיד זה של איש הבינים, המפשר והמתווך והמסביר – בין ארצות ועמים, הריהו כשרון מיוחד של ישראל. מעטים דורשים אותו לשבח, ורבים – לגנאי. יצירה ותווך? לית מאן דפליג, שיצירה קודמת, אבל מה יצירה ומה תווך? רוב האנשים, אפילו סופרים ומבקרים, עשויים לרפרף על שטחיותם של דברים, לתחם תחומין, לשרטט קוים מבדילים ולחרוץ ברוח פסקנית נמהרה לאמור: זה מעשה בראשית, וזה רק תווך; וכשאומרים: תווך, אז לפעמים תגרר אחרי מלה זו מלה רעה הימנה, והיא “סרסרות”. הוי, כמה מקלות הדעות ועוות הדין יש במיון זה! כשאתה עומד על בוריו של דבר, ונוקב ויורד עד תהומו, וביחוד, כשאתה בקי ויודע מה קדם ליצירה והמצאה זו, או אחרת, ומה ענינו של תווך, תיכף מתחלפים לך ה“יוצרות”, ועל כל פנים אתה נעשה מתון וזהיר עד מאד, ואינך נחפז לקבוע דברי השערה הללו כ“חומה”… חוקי ניוטון בודאי הם יצירה מקורית; האם גם גלוי אמריקה עלידי קולומבוס היא יצירה מקורית? קולומבוס לא ברא את אמריקה; היא קדמה לו בטבע; הוא לא עשה את הישוב החדש של אמריקה; זה נעשה אחריו; קולומבוס גלה את הדרך לאמריקה; אבל יש רגלים לדבר, שכבר נודעה הדרך ההיא לתיירים שקדמו לו, ונשכחה, והוא חזר ומצא אותה וסוף סוף הוא היה המתווך בין אמריקה ואירופה, מילתא זוטרתא!

תקופת הריניסנס היתה יצירה או תווך? כל עיקרה היה תווך: החזרת עטרת האמנות העתיקה ליושנה, אבל מתוך כך היתה היצירה הכי ענקית בעולם היופי! תגליות חדשות בתכלית החדוש הן מועטות מאד – בעול המחשבה והשאיפות המוסריות – כמעט אין, אלא שהן פושטות חצורה ולובשות צורה; בעולם המוחש, הנסיון וההסתכלות – הן רבות יותר, אבל הן טעונות התפתחות ושמוש. המתווך בהמצאות כאלה הוא גם המקיים והמשכלל אותן. אלמלא חלוף החמרים והכוחות והרעיונות, אלמלא המשא והמתן בין היצרן והצרכן, אלמלא היה הדם רץ ונוקף בורידי הגוף, אלמלא היתה אומה מאומה ומדינה ממדינה מקבלות המצאות וחדושים, כלים וסחורות, אף חזיונות ונגינות – היתה כל התרבות שוקעת ודוממת באברים מדולדלים, ומתוך חוסר-מחזור היתה כל התרבות נכמשת ונבאשת, והגלגל היה נח ועומד במקומו ולא חוזר. אנחנו העמדנו מספר גדול של בוראים, אבל העמדנו מספר הרבה יותר גדול של אנשים הבינים, או קראו להם מסבירים גאונים. לואידז’י לוצאטי, שגשם את תורתו של שולצה-דליטש באיטליה, יוצר היה, או איש הבינים? פישר, שהכניס את הספרות הסקנדינבית, ורפאל לונטל שהכניס את דוסטויבסקי ואת טולסטוי לגרמניה סרסורים היו?

הם ואלפי יהודים כמוהם היו ויהיו נושאי אינטרנציונל עילאה, מדעי, ספרותי, רוחני, מוסרי. אפילו המתבוללים שביהודים, שאינם מודים במציאות לאומיותם – מודים, או לא מודים, דבר זה לא מעלה ולא מוריד: הם יהודים, למרות חפצם, שלא במתכוון, לפי שורש נשמתם, דבר זה טבעי הוא, מפני שעם ישראל דמו חם, דמיונו עז ורגשותיו אש פלדות; ואין דבר תלוי ברצונו של היהודי היחיד, אם הוא מסכים על כך מתוך אומד הדעת ונוסח ארשת השפתים וקבלת תורתה ושיטתה של מפלגה זו או אחרת, אך מקורו בטבע האדם ובתכונות הנפש הטבועות בו מתחילת בריאתו. אין היהודים יכולים להתכווץ כחומט זה המקופל בקליפתו. הם לפעמים מתלבשים ומתהדרים באיצטלת לאומיים של עם אחר, יותר מבני העם ההוא בעצמם, ואז – אותו “יותר” הוא שוב סימן של יהודי, אותו להט מזרחי, אותו מוח תלמודי המצוי גם אצל אנשים, שלא ראו את התלמוד מימיהם, אבל מתחלצים לפעמים בכוח זה להצדיק את התבוללותם. והיהודים האלה הם האינטרנציונל – לא של זהב וגם לאו דוקא של גוון סומק מהפכני, אלא אינטרנציונל של האנושיות, יבוא אדם צנוע וכשר, אחד מל"ו צדיקים אידיאליסטים, וברא שפה אחת לכל העמים – “איספירנטו”, מי הוא? הלא כולנו ידענו, גם אהבנו אותו: אחינו יהודי, ורשה רחוב דז’יקה! ואם רוצים אתם בהגדרה מדוייקת, אפשר שגם זה מתווך היה, שהרי הרעיון העיקרי הוא עתיק, וקודם לאספרנטו היה ולפיק; ועוד קודם לזה הגה קנט את הרעיון הגדול, וקודם לקנט – ליבניץ, וקדמו להם הנביאים, וגם החומר של “איספירנטו” נלקט מהשפות הרומאניות, ואם כן שוב מתווך יהודי!

ב

אינטרנציונל! כל העולם יושב על מדוכה זו ומתחבט בשאלה זו: כיצד אפשר להפיג את השנאה, לקרב את הלבבות המרוחקים, להשיב את הבטחון לאיתנו, שבלעדיו המסחר קפוא, והתעשיה מידלדלת, והדלת ננעלת בפני לווים, והיוקר מאמיר, והעניות מצרצרת מכל פנה, ומספר מחוסרי העבודה עולה באופן מבהיל, ושביתין ושביקין מתפשטים, ומהפכות ואימת מרידות מתגברות?

– כיצד? כיצד? זו היא השאלה הגדולה, שכל התיובתות והקושיות האחרות הן כנגדה כקליפת השום! נמנו וגמרו בג’יניבה, וחזרו והחליטו בלוקארנו, והלכו ונפגשו בסוד גדול בטוארי, ולוקארנו יפה-ענותנית זו, שאנחנו, סיירי שוויץ האיטלקית מאז, ומכירים אותה, ונדהמים קצת מפרסומה הפתאומי, בשל כונה נוחה – נעשתה סמל ואליל, ומכריזים עליה בקולי קולות, לאחר כל אלה עולם כמנהגו נוהג: מצד אחד תוקעים ומריעים “אינטרנציונל”, ומהצד השני, הרוצה לעבור את הגבול, צריך תחילה לכתת את רגליו ממשרד למשרד, ולחכות במסדרונים, ולהתרפס לפני כל מיני פקידים, ולהיות מוכן לכל מיני דחוי ונזיפה, ולשלם יותר מאשר ידו משגת, ולדפוק שוב על פתחי קונסוליה זו ואחרת, בשל חסד מיוחד ושטר זכויות רב הערך, שקורין לו “ויזה”, להיות לאות ולעדות, שבשר ודם זה, המתנכל לעשות “מעשה נורא” – לעבור מארץ אל ארץ, נבדק ונחתם בגושפנקא דמלכא, ונותנים לו, בחסד עליון, את הרשיון הנפלא הזה; ואחרי יצאו בשלום מכל הערכאות והדימוסים והנמוסים והויזתאים בידו, כתובים וחתומים, הוא הולך כמין גדי מקולס, לעבור את הגבול, ושם שוב גדודי גדודים של אחשדרפנים וסגנים ובולשות וסרדיוטים, מקיפים אותו כתרנגולים של בי בוקיא, בודקים בחוריו ובסדקיו, ותוהים על קנקניו, וממשמשים בכיסיו, ומעבירים אותו עם תעודותיו וקמיעותיו תחת שבט הבקורת - ומה פלא שהסימנים הטובים של הבטחת אחוה שלימה ומתוקנת דמיונם כעורב אשר שלח נח מן התבה, ויצאו יצא ושוב, ובטוחות ושלות השקט לא היו ליושבי תבל מפני המגור אשר הם יראים מפניו?

אינטרנציונל! לוקארנו! וכשמתועדים המאורות הגדולים, קברניטי התעשיה והמסחר מארצות שונות, ונושאים ונותנים בכובד ראש ובעיון נמרץ, ועל סמך נסיונותיהם ובקיאותם הם באים לידי החלטה, כי למען רפא את ההריסות, חובה להחזיק בשיטת חופש המסחר, ולבטל את מסי ההגנה מפני שהם “השאור שבעיסה המעכב” והממומחים ההם שהוזמנו על ידי הממשלות הגדולות מוציאים כרוז בחיל לעולם הכללי, אז תודיע ממשלה זו היום, ואחרת מחר – שהיא מסכימה על כך, שאחרים יעשו זאת, אבל היא בעצמה – מאן דכר שמיה. לוקארנו! קובל כל עם על ה“קיסר” של הזולת, על רבוי החיילות, על מסי ההגנה, על קפוח זכויות המעוטים של הזולת, לעולם של הזולת! הכלל העתיק של ה“קורה והקיסם” עומד בתקפו. עיני איה כלפי מומי הזולת, עיני תנשמת כלפי המומים של עצמו. תחת נוסח הוידוי “אשמנו בגדנו” וכו‘; בלשון מדבר בעדו, הנוסח המקובל הוא כתב האשמה בלשון נסתר: “אשמו בגדו” וכו’. אין שום הרהור של נוחם. אין תשובה, אין בקורת עצמית; ה“אחר” כולו חייב, ה“אני” כולו זכאי. באירופה ובאמריקה צווחים ככרוכיה על הסינים, שאומרים לסגור את הגבולות בפני זרים, שמא יכנסו לשם נצול; ואם ינסו הסינים להכנס לארצות אחרות, אז, אותם המוכיחים בעצמם, יתלשו בשערותיהם של האורחים כבשערות השעיר המשתלח וגלגלו אותם מראש צוק… שלי שלי ושלך שלי, אבל לא שלי שלך. אנגליה מדקדקת בכל חומר הדין בחוק סגירת הגבולות בפני הגר, אבל היא תוקעת בשופר גדול שאמריקה (ז. א. כנסיות הברית) עושה חומה נגד הגרים, ואיננה זוכרת, שבלעדי כניסת גרים, בזמן מוקדם או מאוחר, לא היה שם שום ישוב כלל; ואמריקה שוב עומדת ותמהה על ארצות אחרות שמקפידות להחמיר ולאסור כניסת זרים. מפלגות הפועלים, שעל דגלן כתוב: “פרולטרים של כל הארצות התאחדו!” עושות את תורתן פלסתר, ועומדות בראש המתנגדים לכניסת הגרים. הבולשביות, הדוגלת בשם החופש הקיצוני-שבקיצוני חותרת לבטל מעולמה כל דעה מתנגדת, לא רק בכוח רוחני, אך גם על ידי קרדום ההורג או קנה הרובה, שיש בהם משום המשטר הישן, ועל ידי רגול ובלוש, שיש בהם משום אינקויזיציאה ואוֹכראנה, ארצות קונסטיטוציוניות עושות סניף לפרלמנט – מעין דיקטטורה, אור וחושך משמשים בערבוביה.

מלא עולם זה צביעות, חנופה, שקר, סמיות עינים; ולשונם של יודעי העתים נתעשרה בתועפות עושר ושפע גדול כל כך של צרופי מלים, כנויים מדעיים, ניבים מקושטים ופתגמים ומונחים מבריקים, עד כי אין רעיון הכי כוזב ומזויף ומשובש, שלא ימצא פרקליטים מגידי ישרו ומליצי אמתתו, בדברים ערבים ובצחות המליצה ולשוון חלקלקות. אנדרלמוסיה של סופיסטיקה (שהיא ממזרת הפילוסופיה) באה לעולם, שכנגדה היתה אותה של היונים הקדמונים – שותא דינוקי. ואולם אף על פי שבציור מצב ההווי, אין צבעים די שחורים להשתמש בהם לציור הצללים של המצב ההווי, אמנם שגיאה גדולה היא, לבטל כלאחר ידי או להעלים את נצוצי האור, הבוקעים מתוך האפלה. אגודת העמים, למרות כל המגרעות שבה, מסוגלת לעזור לשלום; לוקארנו, בתור סמל והתחלה, היא סימן ברכה; ההקדמות וההכנות להתקרבות העמים, לו גם לעת עתה על שדה התעשיה, הן חשובות ומסוגלות להביא ישועה, אם ימצאו אנשים גדולים באמת, שיש די חכמה ומוסר בלבם, לאצול מרוחם על בני הדור ולמשותם מיון המצולה של גאוה ושנאה וצרות עין. זאת לא יוכלו הדיפּלומטים השנונים שבשנוונים לעשות, דבר זה יבצר מאילי התעשיה; זאת יוכלו אך חוזים, אוהבי-אדם גאוניים, צדיקים – להוציא לפועל. זהו ענין לאישים כטולסטוי, כויקטור הוגו, כאמיל קסטלר, כאנטול פרנס, כיצחק כרמיה, כלורד שפטסבורי, כחשמן מאנינג ודומיהם, נושאי דגל האנושיות הכללית.

כל אלה ספו תמו ואינם, והנשארים החיים אתנו כיום הזה – אנשים גדולים לרוב, אך כל אחד משוקע בעמו וקשור בטבורו במקצועו. רחוק מלבי הרעיון, שיש ליהודים מונופולין בבחינה זו; הרי קראתי בשמות אנשים לשם דוגמה וכמעט כולם מן האומות. אבל אין צורך להיות דוקא יהודי-לאומי, כדי לראות שהיהודים הם מסוגלים לכך במדה יתרה. לא בזכותם תלוי הדבר כי אם במזל קורותיהם, ברבוי הצדדיות שבהם, בסגולת ההתאמה, בכשרון מיוחד להכיר את הזולת בכל עומק הויתו, בחן הענוה והמתינות ואהבת השלום העמוקה, המסורתית, הטבעית, הגזעית. אם יש ליהודים יעוד גדול בגולה, הריהו תפקיד הסיוע להקמת יחסים בין-לאומיים נכונים. פרדוכס הוא, אבל משפט מוזר שיש בו יותר מקורטוב של אמת, אם נאמר, שאלו מסרו את הדבר למנין יהודים גדולים מכל הארצות (מה שמצרפים לפעמים יהודי למנין שלהם, זהו דבר של מה בכך!) אזי סדרו את הדבר במהרה ובתועלת מרובה – לא לעצמם כי אם לטובת העולם, מפני שהם בכוח בעלי מקצוע בנוגע לדבר זה, ומהראוי להוציא את כשרונם המיוחד הזה מן הכוח אל הפועל. וכמה שיראה הדבר כמוזר, מעין רעיון שכזה, לו גם מאחורי סף ההכרה, הבהב במוחם של הגרמנים, כשפנו אל ולטר רטנוי להכניסו לעבודת הממלכה ולמנותו לשר החוץ.

זוכרני היטב את הרושם שעשה הדבר בלונדון ובפאריז. שום חלוף-מיניסטריון, שום תמורת ממשלה, שום התמנות חדשה בעולם המדיני לא עשה רושם אדיר ועמוק שכזה. ידוע לא ידעו שם היטב את ולטר רטנוי ואת ספריו; אבל נחשו עמומות שאין אלה “פנים חדשות” סתם, אלא “שנוי-ערכין “. יותר מכל ידעו שם שולטר רטנוי הוא יהודי, ובכן לא חייב ואחראי בעד המלחמה, ולא מתגעגע על גן עדן של קסרקטין וחיילות. שמעו שהוא פילוסוף, ובכן; קו זוהר חדש של תקוה! נכוו ב”אנשים ממלכתיים” – יעמוד הפילוסוף! אולי יתקן הפילוסוף מה שקלקלו ה“אנשים הממלכתיים”… שמעו שהוא בעל עסקים גדולים – עוד מעלה יתרה; אפשר לדבר “עסק”. נסה נסו מקודם לדבר באופן כזה עם בעל עסקים אחר ושמו סטינס, שמלך אז על כל התעשיה האשכנזית, אבל סטינס היה גוי. גוי גדול, גרמני, ודבר בהרמת קול ותנועותיו היו גסות, כאילו בא לקנתר ולהפגין, ויהודי – גם פילוסוף גם עשיר מופלג – הרגישו בחוש טבעי, כי זה האיש היחיד בדורו שממנו תוכל ברכת העולם לבוא. והרשמים הראשונים האלה הלכו ונתגברו, בבוא ידיעות מדויקות על דבר טיבו ומהותו של האיש, ובהפגשם עמו. כל מה שבא אחר כך בכוון השלום מאז עד לוקארנו, ומלוקארנו ואילך – הכל בא, בעצם ובראשונה מיד רטנוי. ובכן לא היתה עצה אחרת לחרשי משחית בלתי אם לרצוחו! היונקרים ועוזריהם הטיבו לראות, במצאם סכנה ברטנוי: היתה סכנה לממשלת הזדון, לשלטון החושך; כפשע היה בין המבוכה והסדר, בין החורבן והבנין, בין רוח הפרצים של נקמה, ובין תקופה חדשה של אהבה אנושית ושלום עמים. ובכן להגות מן המסלה את המכשול הזה, וכדי להשבית את השלום – התירו דמו של יהודי זה, כאת ודגם של שיטתם להרוג ולאבד את כל היהודים שיתערבו בעניני המלכות. סכנה

נטיתי זעיר מן הענין, אך בשביל הענין, לברר את תפקיד היהודים ברקימת יחוסים בין-לאומיים ואת ערכו בקורות הימים ובעניני המדינות הנוכחים, יען כי הבאור הזה נחוץ הוא לנו, בתור מפתח, להבנת התכונה המשתפת את שני הדורות: אמיל וּולטר רטנוי אמרתי: יש צד שוה, למרות השנויים. הצד השוה הזה הוא בין-לאומיותם של שני היהודים האלה למרות לאומיותם הגרמנית האדוקה. האב היה בין-לאומי של תעשיה, והבן – של תרבות רוחנית מוסרית. הנגדשמיים, המרגישים משהו, אבל לעולם באופן חד צדדי ויוצא דופן (מפני ששנאתם ליהודים מקלקלת את השורה) העמידו קול זועות, קול שמה ושרקה: הפיננסה האינטרנציונאלית היהודית עליך, שמשון גרמני! אמיל רטנוי בא אגב אורחה לכלל פיננסין, מפני שאין אפשרות לתעשיה בלעדיהן, אבל הוא לא קשר יחסים בין-לאומיים בשביל עסקי ממונות וצבירת הון; היה לו לאדם זה אידיאל תכני: להפוך את מעשה-בראשית של מלאכת כפים למעשה-מרכבה של עבודת מכונות, כדי להגדיל את כמות העבודה בעולם; האידיאל הזה לבש בהכרח צורה תעשיתית גדולה, אבל רטנוי לא רדף הון; איש נבהל להון איננו יושב עגון עשר שנים, חופש וחוקר ודורש למצוא דבר גדול משהו; רטנוי לא ברא את המשטר הרכושני בעולם, הוא מצא אותו והשתמש בו. הוא היה מתווך יהודי אמתי טפוסי, במשמעות המעודנת של מלה זו, מתווך ויוצר כאחד. ככה גם היה וַלטר בנו בתחום נשגב הרבה יותר, בתחום המוסר והמחשבה: הוא תר, שוטט, צרף, פשר, - לא באופן מוצלח כאביו, אך בכונה יותר עמוקה,ובאצילות רוח עדינה כל כך, עד כי גם זדונותיו המועטים, ביחס אל היהדות, נעשים כשגגו, ונסיונותיו המדיניים שלא נגמרו ו“שלא הצליחו” היו פורים יותר מאלה של אחרים ש“נגמרו והצליחו”.

מן ההשקפה הכללית הזאת – נשוב אל האב.

ג

אמיל רטנוי יוצא לאמריקה, לעת-מצוא, משום בקור התערוכה הכללית בפילדלפיה. הוא משים לבו, בין יתר הדברים, להמצאת הטלפון, והוא רואה את הנולד: שהמצאה זו, שנחשבה בתחילה כעין שעשוע, עתידה להתפשט בכל העולם, כמו שכבר התחילה אז להתפשט באמריקה. כנראה, מצא את הטלפון כמצוא את “הדבר הגדול” שאליו חכה ימים ושנים. הוא שב מאמריקה לגרמניה, ופונה אל הממשלה בברלין, ומבקש רשיון ליסד מרכז טלפוני בברלין. הממשלה דוחה אותו בקש, כנהוג. “המצאה חדשה”. “אינז’ינר בלתי מפורסם”. עורבא פרח! משמש אז בכהונת המיניסטריון של הפוסתה באשכנז שטיפאן, אותו שטיפאן הגדול, שהאשכנזים עשוהו אז כמין אלהות, מפני שבאמת העלה את הפוסתה האשכנזית למדרגה גבוהה. רטנוי פונה אליו, והוא מוצא אזנים אטומות. שטיפאן לא האמין בטלפונים. הדבר היה אז עוד דבר של אמונה, של כוח המדמה, וכלום צריך מיניסטר הפוסתה להיות מבעלי האמונה וכוח מהדמה? על פי רוב, מיניסטר הפוסתה הוא פכח, קר-רוח, מתון וזהיר.

כעבור מספר שנים, פונה שטיפאן בעצמו אל הגבר הצולח, הגברא דמאריה סייעיה, ומבקש אותו לקבוע בהוצאות הממשלה את שרות הטלפון בכל בתי הפוסתה, - גם כן כנהוג, בתחילה דוחים מלגלגים, ואחר כך – אם הדבר הוא דבר של ממש, מתרפסים אל המחדש. כי יפן שטיפאן, שכל העולם האשכנזי חל וזע מפניו, אל סתם אינז’ינר, נכתם ביהדות, חשוד באמריקאות, מחוסר הון בלי שם-לוי אצילי “פוֹן” – לתקן חדושים בגבול הפוסתה, שהיא רשות היחיד של הממשלה, זה היה נצחונו הראשון של אמיל רטנוי. אבל הוא לא חלי ולא מרגיש דבר זה כנצחון, אלא כדבר מובן מאליו. גם הטלפון כולו שמש לו רק דוגמה. הוא היה טרוד בכל ענין התעשיה החשמלית, ועל שרשיה התחקה באמריקה. כאינז’ינר ידע את תורת החשמל ואת ההמצאות החשמליות, אבל בו התעורר חוש המתווך, הקבלן. יהי – אם רצונכם בכך: היהודי הסוחר, כביכול, חוש התוצרת בהמון, המחזור, המכירה, “בית הסחורות” הכללי של החשמל, הכנסתו לשוק, לעבודה, לכל מקצועות החיים.

ברם, החשמל בכללו הוא שדה בלי מצרים, שניתן להכבש אך בחלקים חלקים. רטנוי חקר במאמריקה את המצאות-ההארה של אדיסון, ויחלט לקבען בגרמניה. בדבר הזה צריך היה להשקיע הון כביר, ופה מתחיל החלק השני של יגיעות רטנוי: מציאת ההון. הון יש בעולם, אלא שהוא מונח כאבן שאין לה הופכין. נכסי צאן ברזל הם בבחינת הרי-מחצב אטורים; נכסי-מלוג הם בבחינת מכרי-מתכת פתוחים. הרכושנים ומחדשי-ההמצאות הם מתנגדים אלה לאלה במזג נפשם ובתכונת רוחם: הראשונים – מחזיקים בנושנוות, והאחרונים – להוטים בחדשות; הראשונים זהירים, נועזים; את הראשונים צריך למשוך בשלשלאות של ברזל, כדי להזיזם ממקומם, ואת האחרונים צריך לבלום קט ולעצור זעיר פן יבהלו על רוחם; התוצאה של הצרוף היא התעשיה. מאה פעמים משקיעים הון גדול באיזו המצאה, והכל יורד לטמיון; בפעם המאה ואחת – יש קציר של מאה שערים. אז ישמח הממציא, ואז ישמח גם הרכושן, שזכה בגורל. פעם אחת אמר לי הברון אדמונד, שהוא עזר בזמנו להצלחת המצאת ההארה החשמלית, ואמר לי זאת בשמחה – לאו דוקא שמחה של כיס, אלא מעין שמחה של מי שפתר חידה סתומה, מי שכוון אל האמת, והביא תקון לעולם. אגב, גם ממון לא הפסיד. שני הצדדים מרוצים.

רטנוי לא מצא תכף את ההון המבוקש, אף על פי שגרמניה היתה אז מלאה הון – שנים לא רבות אחרי השקעת המיליארדים בצרפת. הוא מצא רק הון מועט, ויסתפק ביסוד חברה קטנה בשביל עשית בחינות ונסיונות של הארה. זו היתה הסתפקות-במועט הכרחית, וגם הכנה רבתי. היום נתפשט המנהג הזה; מאליו מובן, שההמצאה הזאת יכלה להצליח אך כשהיה בטחון לכתחילה, שהנסיונות יעלו יפה. בתוצאה זו כבר היה רטנוי בטוח מראש; ואמנם כל הבחינות הצליחו באופן שאין למעלה הימנו, ובשנת 1883 השיג ר. את מטרתו, וייסד את “חברת אדיסון הגרמנית בשביל חשמל שימושי”, ויהי בעצמו למנהל, ויחזק את מוסרות ההנהגה בידו החזקה.

החברה הראשונה ההיא היתה גם היא מעין הקדמה ומבוא אל מה שבא אחריה. רטנוי חשב את עצמו לתלמידו של אדיסון, ואדיסון חשב את ר. לחברו. הם התודעו ויתרועעו בזמן בקורו הראשון של ר. באמריקה. והריעות הזאת לא הופרעה כל ימי חייהם. המצאותיו של אדיסון הספיקו לרטנוי חומר די צורך התקופה הראשונה.

קורותיה של החברה הראשונה ושל כל התעשיה החשמלית באשכנז, הן הן קורות חייו של רטנוי. הוא יצר הכל, והוא נהל הכל. בשנת 1887 נתגדלה החברה הנ“ל, ותהי ל”חברה-של מניות חשמלית כללת" ( A.E.G. ); ואולם שנוי השם לבדו עוד לא הביא את שנוי המזל. השנים הראשונות היו קשות, רטנוי עבד יומם ולילה; מרוב עבודתו חלה, ולא חדל לעבוד; הרופאים הזהירוהו, שחייו שרויים בסכנה, כשיוסיף לעבוד, והוא – לא די שלא חדל, אלא עוד הגדיל את עבודתו. הוא היה אז מסור עוד לענין ההארה החשמלית. בימינו אלה, הארה חשמלית היא רק שאלה של כסף. חוץ מזה – הכל מוכן. קונים כלים ומכשירים, מעמידים פועלים וממנים תכניים-חשמליים, ומיסדים תחנה – ויהי אור! קשה למצוא הון, אבל אם יש יסוד לחשבון ותקוה להכנסה, אז יש גם מוצא לכסף, והדבר תלוי גם במצב שוק-הכספים הכללי ובמצב-רוחם של הרכושנים, אם השעה “שעת מכנסים” או “שעת מפזרים”. אבל אז נחשבה עוד ההארה החשמלית כמין לוכסוס, שעלה ביוקר וכליא-קרנא; וחוץ מזה, כל בעלי הרכוש המשוקע במוסדי הגז, הגינו על עצמם מפני תחרות זו, לבלי תת את המשחית החשמל לבוא אל בתיהם לנגוף ולהסיג גבול.

מן ההכרח היה – לא להסתפק ביצירת כוח חשמלי בעד הרוצים להשתמש בו, אלא ליצור גם את הרצון ואת הצורך כדי שיהיה ל- A.E.G. מה לעשות, הלך ויסד רטנוי את בתי-המלאכה החשמליים העירונים (“בערלינער עלעקטריציטאֶט-ווערקע”) ובתי –המלאכה החשמליים האלה התחייבו לקנות את לה כמכונות ואת כל החומר למלאכתם מאת ה- A.E.G. וזה היה צעד גאוני על לוח-משחק-האישקוקי של התעשיה. זה היה גם תקון גדול בכוון סוציאליסטי. בתי-המלאכה העירוניים היו קבלנות של העיר, ובכן – לא של רכוש יחידים, אלא של הצבור. ה- A.E.G. היתה יצרנית של כוח חשמלי, אבל לא די ליצור, נחוצים גם צרכנים, וצרכנים לא נמצאו די החזקת מוסד ההספקה,לפיכך פנה ר. אל העיר, לעשות את העסק הזה על חשבונה, ולא דרש ממנה כלום, רק התחייבות לקנות מידי “החברה החשמלית הכללית” כל מה שיהיה נחוץ לה לעבודתה, ואם כן יהיה לחברה זו בעד מי לעבוד, אלא שהשאלה היתה, אם ירויח הצבור בבתי-המלאכה העירוניים האלה, או יפסיד? העסק היה ביד העיר, אבל הקנין ברשות ה- A.E.G. בהתחייבות, שאחרי עבור יובל שנים יקום לאחוזה לעיר.

איש חי, רב פעלים ושוקד על משמרתו זה ידע ברור, שהצבור ירויח, וכל מה שראה מראש נתקיים, הרבה יותר משהבטיח בעצמו. הרי ציוני-מספר אחדים. בתי-המלאכה החשמליים העירוניים נוסדו בהון-השתיה של שלשה מיליונים, ועתה עולה ההון הזה למאות מיליונים (מרק). בשנות 1888–89 עלתה ההכנסה של העיר ברלין לסך 15,000 מ. ובש' 1913 (לפני המלחמה) עלתה לסך ששה מיליון מ. מראים עוד היום את הבית הישן ששם נוסדו ה- Werke האלה, כמו שמראים בפרנקפורט דמיין את הבית עם השלט האדום, עריסתה של משפחת רוטשילד. עפ“י האמנה שעשה רטנוי עם העיר ברלין קמו כל בתי המלאכה הנ”ל לנחלה לצמיתות לעיר אחרי עבור חמשים שנה. והחברה A.E.G! איזה הוד,איזה כוח חובק-עולם, איזו עליה של תעשית גרמניה בתקופה שלפני המלחמה! איזו תוצאה אדירה עולמית, מדינית כללית מהכרכורים שכרכר ומהלבטים שנתלבט יהודי-מהנדס זה בידים ריקות ובמוח גדול.

ואילו לא תקפה התאוה את האדון הוהינצולרן, שהיה בעל מלחמות וחפץ-קרבות מנעוריו ונפשו ערגה לכבוד גבורים ומנצחים, - ל“צחק בסולדטים” ולהחריב את חצי העולם (כי בעטיו של זה היתה אשכנז לכיור-אש אשר ממנה יצאה אש ובני רשף הגביהו עוף אל כל הארצות), אך היה מניח לו ליהודי זה להוסיף לשכלל את התעשיה. וליהודי אחר, אלברט באלין, ידידו ורעו לפנים, להוסיף לבנות ספינות, אזי היתה גרמניה עוד מושלת בכיפה כיום הזה בעולם התעשיה והמסחר, הישוב וההשכלה - אבל יצרו הרע של עשו גבר, ומוט התמוטטה כל אשכנז, וכשרוב הספינות טבעו בים, והחבור נפסק, והיהודי השני, באלין, ראה מעשי ידיו, תוצאות כל ימי חייו, טובעים בים, נטרפה דעתו ויקפד פתיל חיתו; אבלהראשון עמד – ומעשי ידיו נתקיימו. מלחמה זו, שערערה בניני-עדי-עד כגל של אגוזים, שהרקידה את הבורסות “כאילים”, ואת הבנקי ם “כבני צאן”, שעשתה את שטרות כסף המלכות כנייר לצור על פי צלוחית – מלחמת גוג ומגוג זו, התפוצצה אל “החברה החשמלית הכללית”, יצירתו של אמיל רטנוי, ולא יכלה לה. כאז כן עתה חברה זו היא בעלת עושר ונכסים, והכנסות שאין להן שיעור, כאז כן עתה, מוסד זה הוא “בעל בטוח”; אבל לא זה העיקר; העיקר הוא האופי הבין-לאומי של חברה זו, סמל השלום, מרכז העבודה האנושית, כבוש כוח-שמבראשית, סמוי מן העין, נראה רק בהופעות תולדותיו, ונמצא יותר מכל נמצא, ושעבודו, בכוח השכל, לשמוש החיים, לישוב העולם ולשכלולו.

מה היה סודו של יהודי זה? קורות חייו ברורות: הוא קרא ושנה, גמר למודי גימנסיה, שמש בתור פועל, השלים חוק משנתו של תכניון גבוה, נסמך – כאלפי אנשים זולתו. הוא הלך בעוז נפש לאמריקה, ששם כבר עמד החשמל במדרגה גבוהה, בקי בספרי החכמה וקצת שמוש, אך עדיין חסר נסיון ובחינה במעשה, ויוסף, באין מעצור לרוחו המתאַוה תמיד, לחקור ולדרוש את הנסיונות שנעשו שם, לדעת במה יתקן אדם את ישובו של עולם על ידי הכוח האדיר החשמלי, אשר אין חקר לפעולותיו – בא ותלמודו בידו, אבל ענו ולומד תמיד. ויודע בנפשו שמדת ידיעותיו עודנה זעומה; וכל המראות אשר ראה באמריקה, הרהיבו עוז בנפשו, להרבות שקידתו, ולהוסיף אומץ, לחתור בים הגדול, מעשי-מרכבה של כוח החשמל, ולתור שבילי החכמה הזאת, הרחבה מני ים, והעמוקה כתהום, והדורשת עמל רב והתמדה עצומה, להגות בה, באין מרגוע; וייגע יגיעה רבה ועצומה, להגיע אל תכליתו, ועל ידי התמדתו בחכמה זו, מלא את רוחו בכל תוצאותיה וסעיפיה, לא חסר כל בה.

כל אלה הן מעלות ומדות כלליות, והן באות לידי גלוי ובטויו מפורש בכל מעשיו וצעדיו של האיש הזה; החוזה הראשון,שעשה עם העיר ברלין ביסוד בתי-המלאכה העירוניים, הוא אפייני. מצוינים הם גם היחסים עם החברות החשמליות, העשירות והאדירות שהיו קיימות מכבר. אין ביחסים האלה התפרצות של חדש-מקרוב-בא, ולא הסגת גבול של ערמומית תחרותית פעוטה, אלא גדלות-הקו של לב אצילי ומוח גאוני, עם חוש מעשי, רחוק ממהזיה של בטלנות. הוא “רוצה לחיות, ורוצה גם בחייו של זולתו”. הוא כארי יתנשא, אך לא יחתור כחפרפרת. בתקופה הראשונה הוא פוגש בדרכו את החברה המפורסמת “סימנס והאלסקה”, שכבר קנתה לה שם גדול מאז בעולם החשמל, וכנהוג, חברה גדולה זו, מרובת הנסיונות והמיליונים, בתחילה רוצה לבטלו, ואחר כך מתחילה מתחשבת עם דרדק-פרחח זה, אבל הוא – ענו ומתמיד, נעלב ואינו עולב, בעל עצבי-פלדה, בלתי מתרגש מהדברים של מה בכך, מסיח דעתו מכל דקדוק-עניות, ומתיחס אל המוסד הקיים מאז בכבוד גדול ובנמוסים עדינים.

לבסוף, בא עם המוסד ההוא לידי פשרה אופינית מאד: לא מלחמה של תחרות, אלא חלוקת העבודה! לא בולמוס-בל-ידע שבע של שיטת “אין אני והוא יכולים לדור בעולם” – אלא מתינות של בן עם עתיק, פקחות של יהודי, ואולי גם, בלא יודעים, ניצוץ של מוסר יהודי: הרמוניה,התאמה! – אותו דבר, אשר בנו וַלטר הקדיש לו את חייו אחר כך, והצוררים לא נתנוהו להשלימו; אותו דבר, שמטפלים בו עתה אדירי התעשיה ביגיעות נוראות, ועדיין בלי תוצאות. הוא התפשר עם “סימנס והאלסקה” שהם יוסיפו לעשות את כל התעשיה החשמלית כמאז, ולעומת זה, החברה החדשה שלו, ה- A.E.G. תסתפק בקנית קונצסיות של המצאות חדשות ויסוד מוסדות חדשים. שיננא! הוא ידע את טבעם של העשירים השבעים, והעיפים מחמת שובע, והנזהרים להניח את מעותיהם על קרן הצבי, קטני האמנה ושונאי החדושים, וכן היתה ה- A.E.G. למרכז שהכל פונים אליו, ומובן שגם אמיל רטנוי לא קפץ על כל דמיון של מחדש; אף הוא נזהר מאד, ויש אשר הציעו לפניו המצאות למאות, והוא לא מצא אף אחת מהן ראויה והגונה לעשות בה נסיונות; אבל הוא לא פסל לכתחילה כל תקון וחדוש. להיפך, במשך תקופה ידועה, הציב לו רטנוי למטרה רק חדושים, כמובן, מאוששים ומנופים בשלש עשרה נפה.

“במשך תקופה ידועה” – יען כי היה נחוץ להכנס לפני ולפנים, לקנות זכות אזרח, לעבוד יחד עם המוסדות שנתמחו. האמנה היתה זמנית, ולא נתחדשה וכשנפלו הכבלים מידי ה- A.E.G. היא מתחילה להתפתח במהירות נפלאה. ההכנסות מתרבות מאד, ע“י מה שהחברה איננה מצטמצמת עוד בחדושים, אלא כוללת ומקפת את כל התעשיה. אז מתפתח הכוח הבין-לאומי של התעשיה. החשמל פורץ את הגבולות המלאכותיים של עמים ומדינות. ה - A.E.G. מרחיבה את גבול פעולותיה על פני כל ארצות אשכנז וחו”ל; היא מיסדת בכל המקומות בתי יצירת אור וכוח חשמלי, וכולם נוסדים על הרעיון העיקרי של רטנוי, והוא: ליצור גם את הצרכנות. רטנוי מתאַמץ להכניס את החשמל למקצועות חדשים. עוד מעט והטרמואיים מתחשמלים, והרכבות מתחשמלות, ור. שם כל מעיניו בפתרון, או יותר נכון, בהגשמת פתרון השאלה הכי חשובה: העברת כוח החשמל ממקום למקום.

קבוץ שכזה של בתי חרושת למאות, של מצודה פרושה על כל העולם, הוא נזקק למוסדות כספיים שופעים ורחבים, למעינות המתגברים של רכוש שוטף. למטרה זו יסד ר. בשנת 1895 את “הבנק לעסקי חשמל” בציריך, וימסור לו את כל עסקי הממונות, ואת ההשגחה על כל שטרי-הערך, וחלופיהם וחלופי חלופיהם; שׂיכּל ר. את ידיו ליסד את המוסד הכספי הזה בארץ ניטרלית, בשביל הקלת המשא והמתן הבין-לאומי, ובשביל יתרון בטחון, ובשנת 1897 יסד את “החברה של הספקת החשמל " (“עלעקטריציטֶאטסליעפערונג-געזעלשאפט”) המפקחת על עסקי קבלנות של “החברה הכללית”. בשנת 1902 נצטרפה ל”חברת החשמל הכללית" כגם החברה “אוניאן עלעקטריציטאֶטס-געזעלשאפטען” של לוה, ובשנת 1910 נצטרפו גם בתי מלאכת החשמל של השותפים: “פֶלטן-גילוס-לחמאייר” שבפרנקפורט דמיין, ונבלעו בתוך “החברה כללית”, כדגי הרקק במעיו של הלויתן.

ד

“בליעה” זו היא חזיון תדירי בעולם התעשיה: יש אשר עסק של תעשיה נלקה בעודף ההוצאות על ההכנסות, ונפגע במשבר. שער מניותיו מתחיל שוקע, וסכנת שמטת כספיו ממשמשת לבוא, הפסד הון הבעלים, והסתתמות מעינות הכלכלה של מספר מנהלים ופקידים ושל המון פועלים, מהפכה, שמראה פעולתה לרעה על כל מצב המקצוע, ואז, בשעת הדוחק, פונים אל הפירמות העשירות שבאותו מקצוע, ומציעים לפניהן להחיש ישע, לקדם פני הרעה, למנוע את האסון ולהציל את יתר הפליטה; ואחרית דבר היא תמיד שהפירמה העשירה מוסיפה להבנות מחורבנם של הלוקים והיורדים האלה. היא, הפירמה העשירה,לא תמיד היא מתכוונת להזיק, להפך, היא מתכוונת לעזור, אבל לעולם סוף העזרה היא, שהיא אוכלת את הקטניים המדולדלים, אשר בלאו הכי היו גם כן עוברים ובטלים מן העולם, עם תוצאות רעות ומזיקות עוד יותר, בעוד אשר על ידי אכילה זו – יש אשר יִוָתר עוד “בְדַל אוזן” לבעלים הראשונים. זהו חוק-הברזל בהלכות התעשיה הרכושנית, ואין רחמים בדין.

אבל במפלתם של פלטן-גילוס-לאחאמייר היה חידוד מיוחד, מעציב-מבדח. פירמה חשמלית זו היתה לקויה בנגדשמיות. אמרו עליה על פירמה זו, שהיא נוסדה בכונה להתחרות עם A.E.G. “היהודית”, עם היהודי רטנוי, ושאר גוברין יהודאין שמסביב לו. אמרו, שהיא אינה מקבלת אינז’ינרים יהודים, שאיננה נותנת מודעות לעתונים, שיד ישראל תקיפה בהם, ושהיא עושה חשמל על טהרת הקודש הגרמנית-הנוצרית, סולת נקיה! טכסו עצות, בנו “פיתום ורעמסס”, זעזעו, הרעישו עולמות, ועלה בידם חוח, מפני שחשמל לא נשתעבד למגמה של טפשות וצרות עין; וכשהיתה חרב חדה מונחת על הצואר, אז, כמובן, פנו בבקשת עצה ועזרה – למי? “הכל צריכים למרא דחיטי!” לאותו יהודי, שיזמו כנגדו חרם, ושהיו מודרים הנאה ממנו, ומתכוונים לעקרו מן העולם! כפה עליהם המשבר הר כגיגית ואנסם “ללכת לקאנוסה”: להתרפס אל A.E.G. ואל היהודי העומד בראשה.

שמעתי בענין זה מעשיה מענינת, ממקור נאמן: כשבאו השליחים, והרצאתם בידם, אל ה- A.E.G מסר רטנוי את הדבר לידי הזקן שבחבורה, החשמלן המומחה המפורסם, הדירקטור דייטש, שהיה איש סודו ¹, ודייטש שם לבו אל הדבר, ונעתר לבקשת השליחים לנסוע לדוכתא פלן, לבחון את המצב על אתר, לבדוק את פנקסי החשבונות וכו'. הלך דייטש ושהה, וחקר ודרש, ושב משם ליתן דין וחשבון לרבו. הבחינה היתה בודאי בתכלית הדיוק – די בקי היה דייטש בעסקי חשמל וכל רז לא אניס ליה! והמסקנה היתה גזר-דין נורא: "המוסד ההוא איננו יכול להוסיף לחיות את חייו שלו ברשות עצמו, ואין לו תקנה אלא להכניס מה שנשאר ממנו לתוך “החברה החשמלית הכללית”. ואז נעץ רטנוי היהודי את עיניו בחברו היהודי דייטש, ואמר: “שמע, דייטש, כמדומני – שמעתי – אינני זוכר בדיוק – שהעסק הזה של הפלטנים-והגילוסים-והלאחמאיירים נוסד על נגדשמיות – האמנם כן הוא?” ודייטש נענע בראשו: “כן!” ואז אמר רטנוי בגיחוך קל: “אם כן – כשאין עצה אחרת, הבה נציל אותם, נכניסם תחת כנפי השכינה היהודית של A.E.G!…”

ואומרים הזקנים, כי זה היה המאורע היחידי, לפי זכרונם, ש“יועץ הסתרים” השמיע מלה על דבר נגדשמיות ושאלת היהודים. חוץ ממלה קלילה זו, שהתמלטה מפיו בהיסח הדעת, ברגע של ליקוי צמצום-המחשבה, לא שמעהו אדם מעולם נוגע באיזו שאלה של דת או אומה, גזע או מפלגה. הוא לא היה, לא מאוהבי המלכות ולא ממתנגדיה, ולא שעה אל שום פולטיקה שבעולם. הוא לא היה יהודי בעל הכרה דתית או לאומית; אפילו יהודי מתבולל לא היה; קרוב היה לחשבו כאיש נכרי, אבל גם איש נכרי לא היה, ולא חשב מעודו להמיר את דתו. הוא היה רק חשמל, כביכול, מוטור חי של חשמל; הוא היה נקודת ההבער של “החברה האידיסונית”, שנוסדה בהון של חמשה מיליונים, עד “החברה החשמלית הכללית”, שבשנת 1913 הגיע הונה לערך מן שלשה עד ארבעה מילירדים; הוא היה מעין נפוליון של תעשיה, קרומביל של חשמל, מולטקה של המצאות חדשות, ביסמרק מסבב הגלגל של יסוד חברות ומוסדות רכושניים – קנאי ולוחם נלהב כנגד הבטלה והרשול, הקפאון והשביתה, העצלות והשעמום; הוא הביא את אמריקה לגרמניה ואת גרמניה לאירופה; הוא הגדיל את התוצרת מאה מונים, החיש את שהוי-המלאכה, הספיק עבודה ומחיה לרבוא רבבות פועלים בארצו ובכל העולם כולו. יהודי זה היה אחד מבוני העולם המעשי הכללי. וראוי לתשומת לב שבגוית ארי—העבודה ישבה רוח נדיבה ונפש עדינה אשר לא על מכונותיה חיתה, ולא על החשמל לבד נשענה, כי אם על אהבתה לבני אדם, אהבה בלי מצרים, כי היה יוֹזם תעשיה זה לא רק לוכד שוקים ורודה בלקוחות, כי גם מושל ברוחות וצודד נפשות להחיותן ולהיטיב אחריתן.

זה שנים רבות התענינתי באיש הזה. בפעם הראשונה התודעתי אליו בשנת 1909, בעת אשר בני המנוח יצחק צבי (הנריק) ז"ל, אחרי גמרו למודיו בפוליתכניקה של קארלסרוהי בתור מהנדס-חשמלן, נכנס לעבודה ב- A.E.G וישמש שם מספר שנים. הוא עשה עלי אז רושם אשר לא ימחה. חקרתי את תכונותיו ואת יחסיו, ובמדה שהספקתי לחקור, בה במדה נשאר לי הדבר סתום. ועוד אני עומד ותוהה: מה היה סודו של האיש הזה? בתור חכמה עמדה התכנית החשמלית במדרגה גבוהה באשכנז, ומלומדים רבים, וביניהם גם יהודים (למשל, הפרופסור שטיינמצר), עשו בה חיל, רטנוי לא הוסיף נופך חשוב משלו לחכמה זו. הוא היה, בלי ספק, אינז’ינר מצוין ומומחה, צנא מלא ספרי, בעל זכרון נפלא ועשיר בנסיונות; אבל – הוא לא עמד במדרגה מדעית גבוהה יותר מהפרופסורים של התכניונים הגבוהים, מחברי הרבה ספרים, ומהאינז’ינרים המיסדים של הפירמות הקודמות לו! הוא סלל באשכנז את הדרך להמצאותיו של אדיסון, אבל הלא היו אחרים, שסללו דרך כזאת גם באנגליה ובצרפת! הוא היה עובד חרוץ, שקדן, מחמיר על עצמו; היה משכים לבוא בבוקר בבוקר לחדר עבודתו, והיה מפקח על האינז’ינרים ועל הפקידים – הרי גם זו מדה מצוינה, אבל גם זו היא מאותן המעלות והמדות הכלליות, וישנם בעלי תעשיה למאות המחוננים במדות כאלה – אבל מה היה סודו של האיש הזה?

נראה לי, אבל גם זוהי רק אומדנא והשערה בעלמא (מפני שהסוד האחרון של גאוניות, בהכרח ישאר לעולם סתום וחתום, וההעלם הזה הוא הוא עצם טבעו, כי באופן אחר הנקל היה לחולל גאוניות בדרך מלאכותית, כמו על ידי צרוף היסודות במעבדה חימית), שהסגולה המיוחדת של א. ר. היתה סגולת ראות הנולד, באופן ודאי ומוחלט, כמעט כמדת הנביאים. הזכרתי למעלה את יחסיו עם מיניסטר הפוסתה שטיפן. בענין זה קראתי פרט אחד מענין מאד. שטיפן חשב ומצא, שמרכז הטלפונים בברלין, אשר א. ר. הפציר בו ליסד, יאסוף לכל היותר 23 מנויים. מדוע 23 ולא 24? אינני יודע, אך משער אני, ששטיפן רשם לעצמו את שמות “המשוגעים” ו“הבזבזנים”, שאפשר לקוות מהם, שירשו לעצמם הוצאה מרובה זו, ועלה הסכום 23. באותה שעה ראה א. ר. מראש רשת של טלפונים מכסה את פני כל העיר ברלין… דומה לזה, תקופה הראשונה כשהיה א. ר. עושה את המכונות החשמליות במדור התחתון של “בתי-המלאכה הברליניים”, בא הפרופסור סלבי, אביר חכמי החשמל, לבקר אותו באולם המכונות, ולמראה העבודה והתנועה, קרא בהתפעלות: “הנה מרכז ההארה של מאת-השנים הבאה!” (וזאת היתה בשנים הראשונות למאה הנוכחית), ואז ענהו א. ר.: “תמה אני עליך, אישי הפרופסור! כיצד אין אתה רואה את הרעב לחשמל, שתקף את כל האנושיות במשך שנים אחדות? אני רואה, שבמקום המדור התחתון הזה, תעמודנה פה אכסדרות גבוהות, ענקיות מלאות אור ואויר, עם מכונות בעלות כוח אלפי סוסים, מספיקות באופן אבטומטי ובלי רעש – אור וכוח לערים שיש בהן מיליונים של תושבים. לעת עתה צריכים אנו להכין רק את המכונות האלה”. רואה-עתידות מוחלט כזה יש בו ממדות קונו, שאנו אומרים עליו, במבחר שבחיו: “הודאי שמו – כן תהלתו”. אדם שכזה הוא מנצח – בכל מקצוע.

הוא היה הנביא לעתידות המקצוע שלו, אבל את עתידות משפחתו ועמו לא ראה. חייו היו טרגדיה של בלתי-ידיעה. לוא ידע את עמו, ולוא עשה בעד עמו חלק אחד ממאה, שעשה בעד עמים אחרים, אזי נכנס לדביר של תחיה ונצח לאומי, אבל הוא – התגשמות הגאוניות העברית בכשרונות, באופי, בנבואה, בזבז הכל כלפי חוץ. הוא רק שמש דוגמה, מה הגאוניות העברית יכולה לתת לעולם. הוא היה בן דורו: “תינוק שנשבה”. הרבה הניח לאשכנז, לאנושיות, מעט מן המעט עתיד להקרא על שמו; לעמו המדוכא, הנלחם בדם-התמצית להגנה עצמית, נתן רק דוגמה, וגם זו לא התכוון לתת. הוא מת ביהדות, והניח אחריו אלמנה, מטרוניתה אצילת-רוח, נדבנית, חכמה גדולה, גברת שקטה ומעודנת, ואת בנו היחיד, שעלה עליו בגאוניותו (היה לו עוד בן אחד, אריך שמו, צעיר עדין ויפה ורב כשרונות, והוא מת עליו בנעוריו), גם בת יחידה היתה לו, והיא נישאה לא. אנדריי, בנגקיר חשוב ומיוחס, בעל צורה ונשוא פנים בברלין – מזרע היהודים, אבל נוצרי, והוא היה שותפו של הרדי – בית בנק מפואר בברלין – גם כן מזרע היהודים ². הנה סך הכל!

וימת אמיל רטנוי ביום 28 ליוני לשנת 1915, ויקבר באחוזתו, סמוך לבתי החרושת שלו, באברשנבידה, ובנו ולטר הספידהו בדברים האלה, שהנני מוסר בתרגום מדויק, מפני שבהספד זה משתקפת הצורה הנפשית של המספיד, לא פחות מזו של הנספד, ובזה כבר אנו נכנסים לתוך תאור חייו ודעותיו של ולטר.

"ידידים נכבדים! (פתח ולטר) אל נא ירע בעיניכם, שהבן היחיד, שנשאר בחיים אחרי מות אביו, נועז לנאום על יד מטתו של האב, שעה זו – לא המנהג שולט בה, כי אם העמוק שבאדם, מה שחי בלב, זוהי שעה של חופש פנימי. ומאת המת הזה, המוטל לפנינו, מאת אהבתו ובטוחונו ומלתו, אני נוטל רשות ועוז רוח, לצאת ולעמוד לפניכם.

"בבקשה! נחזק את לבותינו ונבליג על רוחותינו; לא יגון רך ואבל נכא, כי אם זכרון ויראת הרוממות, תודה ואמון מלא ימלאו אותנו. מצבת אבי קמה גם נצבה לא עלי אדמות, כי אם בקרב לבותיכם, ואני, אינני יכול להוסיף עוד אבן לבנינה, או לשכלולה. אבל יכול אני לתת לה כתובת, וכתובת זו תשאר בלבותיכם ימים רבים. יען כי היא כתובה בחרט האמת והאהבה.

"בליל מלא חידות ההוא, בבוא איש אשר קראו לו גדול בישראל, אל מורהו, אז נדברו איש אל רעהו על אדות הדברים האחרונים של ההויה, על החיים ותחית המתים. ויאמר ישוע: הרוח עף לאשר הוא חפץ, ואתה שומע את המיתו. אבל אין אתה יודע אי מזה בא, ולאן הוא הולך. זה משפט כל הנולד מן הרוח.

"ולא הבין נקדימון את הדברים, וישאל. וירם המורה את ידו, וירמוז על סוד האלהים.

"ואולם אנחנו, בשמענו את המלים האלה אחרי אלפי שנים, נאזין את משק הכנפים ואת נשימת הרוח, ונאמר חרש וביראת הכבוד את המלה: גאון.

"משק כנפים זה הומה מסביב למטת-המת פה בתוכנו, נשמת הרוח נוגעת בנו: נשמת-גאון שיורדת ונוזלת ממרומי סתרים.

"ארבע הן המנות, הכי גבוהות, אשר הרוח הנצחי אוצל מנתו לבני-אדם אהוביו, ומשפיע עליהם ברכה, ומטיל עליהם את משא האחריות. המנות האלה הן יפות ארבעתים, ומלאות רזים ארבעתים.

"הראשונה היא מנת התום, השניה מנת האמת, השלישלית מנת החזות, אך הנשגבה בהן מנת החסד. "תמימות, אמונת ילדים? במלחמת החיים, בהתנגשות הנפשות, בעבודת בנין מאות השנים, האמנם יוכל להיות שלטון לתמימות?

"ובכל זאת, כן הוא. באדם זה נוססו-נפגשו יחד תמימות וילדות וטהרת לב; בתמימות זו אחז בכל דבר ארצי, שפגע בו; כל מראה היה לו חדש, וצריך-עיון, וראוי להשתאות עליו, דורש כבוד, ואמתי. בהשתאות עמד לנוכח, העולם, ולנוכח בני האדם. הוא נלחם עם בני האדם, בכל פעם אשר האמין בלבו, שהם עושים עול, או חושבים און. אבל מעודו לא בז לאדם; הוא כבד את צלם האדם, ויחשוב את בני-האדם לצלם אלהים, כי הוא היה תמים ונקי.

"מעשה וישבו ידידיו במסיבה, וידברו על חידת הצלחתו הנפלאה, ויעמיקו וירחיבו למצוא פתרונים. ויהי ביניהם איש שאמר: הכוח וזוגתו ההתמדה, והשלישי והרביעי – איש איש ופתרונו. ויהי ביניהם איש שאמר: “לא זה ולא זה, כי אם הכוח המיוחד שיש לו להשיג אך את הדבר הפשוט. ואמנם כן הוא! הוא השיג אך את הדבר הפשוט”. כל שאלה שהציעו לפניו, או שהתעוררה מתוך הנסיון, לא בדרך קלה תפש בה, הוא התגולל עמה, הוא נשא אותה עמו אל משכבו בלילות, הוא חי ויתענה ויתלבט עמה: ולאט לאט נתפרדה החבילה, הותר הקשר הגרדי, נפתח הצרור המסובך, חלף הנבוך, המורכב, המשורבב, ותבקע ותעל הפשטות, שלא היתה בשאלות ובענינים ההם בעצמם, כי אם ברוחו החוקר והבוחן אותם: ואז הבריק הפתרון, בלתי צפוי מראש, כמו נולד מהטבע, כמו מאמר אלהים, כמו מובן מאליו, ובכל זאת בלתי נמצא מראש. כי כל דבר אמתי הוא פשוט ומתגלה לפני רוח הילדות.

"המנה השניה היא מנת האמת.

"כיצד מתחברים ההפכים האלה? כיצד יכולה השקפה של ילדות ותום לחדור לתוך עומקם של דברים? כיצד יכולה היא לקרוע את המעטפה מעל התופעות? כיצד יכולה היא לחשוף את הצורה האחרונה והערומה של עצם. האיננה בעלת בטחון יותר מדי להאמין בשוא? "היא נוטה להאמין בשוא, עד ארגיעה, וכן כל אדם אשר רצה להטעותו, יכול היה; כי הוא האמין בכל מה שאמרו לו; כל מלה אמורה - היתה בעיניו עדות נאמנה, ככל מלה שיצאה מפיו הוא. אבל יכול לא יכלה רמיה לעמוד בפני הבטתו הזכה, שחדרה עד העומק והגיעה עד למרחקים. ותהי לו כל דעה כוזבה שהשמיעו אחרים באזניו כפתיל הנעורת בהריחה אש, יכול לא יכלה לעמוד בפני הגיונו.

"שאלה עזה היא אבל רשות להציע אותה: מי מכם, ידידי, שמע מפיו מעודו מלה נשמעת לכמה פנים? ואולם גם זאת לא היתה האמת כולה, כמו שהוא הבין אותה.

"וגם זאת עוד לא היתה כל האמת,שהוא לא יכול היה לשמור סוד. לעתים קרובות היו ידידיו כמתאוננים. שהוא איננו מפשר פקח, שאיננו יודע לשקול את הדברים בפלס, לדלות מהם את כל שפעת התועלת עד תומה, להשתמש בהם בזהירות במשא ובמתן. לא, הוא לא היה מסוגל לכך. כשנפגש עם אדם, אז התפרצה מתוכו כל האמת, ואז נשברו כרגבי חרס אלף ענינים, שאינם יכולים לעמוד בפני האמת, ומן הנמנע היה לשוב לקשרם ולהדביקם.

אבל אם בכל זאת נתקיימו, אם עמדו בפני העוז הכביר של האמת, אז נעשו אי-נשברים, אז היו לאבני בנין למפעלו; אומץ זה, קושי זה של חומת שחם, זה הוא כוח האמת הבלתי נשבר.

"אבל גם לא זה הוא הדבר האחרון. רצון האמת האחרון שלו העמיק לחדור עוד יותר. לבו היה ער ועונה לכל דבר טוב ונשגב, הוא חדר לתוך עצם החיים, לתוך גרעין המעשים: אז נפל צעיף המראות, וירא אליו העצם הפנימי. ככה היה לעתים נאבק עם נפשו, והיו לו רגעים של ספק ואי-ספוק וצרת-נפש בנוגע למפעלו שלו, כשלא מצא אותו די חשוב ודי אמתי, ואז הסתכל עין בעין בצורת מזלו, ואז היה לו הכוח הנחוץ לנצח: הכוח לדון את נפשו ואת מעשיו דין אמת ולהשיב לעצמו על כל שאלה, בלי השתמט, תשובה ברורה. אלהים יחננו ויברכנו שהעת החדשה הזאת, המחדשת והמטהרת בקרבנו, תתן לנו את הכוח ואת עוז הנפש הדרושים לנו, למען נוכל להביט כמוה, אל האמת, עין בעין.

“חזה” – זאת היא מתת-אלהים השלישית. חזה – זאת היא יצירה פנימית, מראה אשר יראה רוח האדם. דבר זה לא יתואר במלים, והוא נעלה על כל שכל, ולא ישיגוהו משיגי ההגיון, כי הוא פלאי.

"יודעים אנו, שישנם אנשים דגולים, אשר להם צפוי מה שהליל מעטיף, מה שנשף העבר וצעיף העתיד מכסים. לא נחש בבני עליה אלה, ולא קסם בחזיונם: זה הוא עצם האדם, אשר בו יחיה העולם שנית ויתחדש שנית כעולם קטן; זה הוא עצם האדם, אשר בו משתקפת התופעה, כמו במראה מלוטשת, ובו – יישרו ההדורים, מתפשטות העקמומיות, אבל גם בעולם קטן זה שולטים החוקים, שיש להם שלטון בעולם הגדול. והיה כי ישאל האדם את נפשו הוא והתבונן, אז יכיר גם את סודות החוץ, את סודות העולם.

"הדרש דורש, שפּעַל פעל אבי צמח ויגדל עמו יחד, כחלזון זה שגדל וביתו עמו. לא נכון הדבר, לא עמו צמח הפּעל, כי אם מתוכו, מרוחו, מכוח החוזה שבו פרץ הפועל כעין כוח טבעי. כל מי שהיה קרוב אליו – ואתם עדים! – יודע, כמה נזדעזעו נימי לב כל מאזין ומקשיב כשהוא ספר בלשונו הפשוטה, דברים שנראו כאילו היו מובנים מאליהם, ואולם באמת לא היו אלה דברים מובנים-מאליהם, כי דבריו שלו לא היו דברי זכרון מהעבר, ולא דברים גלוים בהווה. מה שהוא ספר, ומה שהוא תאר היה העתיד; ואת העתיד הזה היה הוא רואה באספקלריה מאירה, כראותנו אנו את הנוכח לנו לעינינו, וכידענו אנו את העבר, ככה יהיו אנשים מרחוק באים ושואלים אותו: מה תהיה אחריתה של תכניות זו, מה יהיה סופו של חבור-דרכים הלז, וצרה זו של משק, והתפתחות דא והא – מה תהא עליהם? ואז היה משיב להם תשובות בניחותא, והיה מתפלא רק על דבר אחד, והוא, שהשומע אינו לועג לו בעבור השמיעו דברים מובנים-מאליהם.

"וכה ראינו את מעשיו מתהוים ומתרקמים לאחד אחד. כשראה בפעם הראשונה את “האגס” החשמלי הקטן מאיר, אז כבר ראתה עינו הפנימית כל הארץ מלאה אגסים כאלה, אז ראתה עינו את הזרם, כשהוא מקלח מארץ לארץ, ויקל בעיניו, שהזרם הזה יריק אך אור, ויבקש לראותו נושא הכוח: כוח החיים והכלכלה, למען יחולל תנועה ולמען יפרה. ככה ראה צורות חדשות של תנועות המונים, ותנועת הדרכים גם כן בתבנית חדשה; שלא הגיעה אליה עד היום; ככה ראתה עינו את העתיד, ויחשוב את הדבר בגדר היכולת, ללחלץ מצלעות הארץ מיני מתכת וחמרים יקרים בכוח המלאך הנערץ הזה אשר בו שם מעינו; ככה ראה דברים רבים, אשר עוד לא נעשו עד היום, אך מתרגשים לבוא ולהעשות. כל תואנה לא בקש ומאום לא שאל, לא התמרמר אך סלל את הדרך וינהג אל המקום אשר ידע, וגרעיני זרעוניו ראה כמלוא-שבלים בשדה. זאת היתה מנת החזות.

"היתכן, שאדם שיש בו ילדות ותמימות, ובכל זאת – בריתו כרותה עם האמת, ובכל זאת – הוּחן בסגולת הראיה החודרת חדרי אפל? היתכן, שיזכה למנה הכי נשגבה, שבלעדיה אין יצירת נצח, ואין נצח האדם, ואין חיי נצח: מנת האהבה?

"אתם יודעים, שהמנה הזאת היתה לו! אתם יודעים, איך הוא תופש מחזיק ומלפף כמו בזרועות אש ובצבתות-ענקים כל מה שניתן לו בתור תפקיד, בתור חומר בלתי מעובד, בתור דבר המיחל לצורה, בתור נשמה ערטילאית הצריכה לגוף. ובכל זאת מה קשה הדבר לבאר לעין את פעולת הכוח האחרון והכי נשגב הזה!

"כשפתחתי ספר, בדוות לבי בערבים האחרונים, מצאתי פתגם שנחמני, עד כי למותר חשבתי להוסיף לקרוא עוד. זה היה הפסוק התשעים וששה בפרק השלישי של פתגמי גתה והגיונותיו, ואלה דבריו: “האמת היא דומה לאלוהים. היא איננה מופיעה פנים-בפנים, אנו יכולים להכיר אותה אך מתוך פעולותיה. מהתגשמויותיה, ז. א. מהצורות, שבהן היא מתגלה לעינים, רשאים אנו להעריך את אהבתה השלטת; הרשות נתונה לנו לראות ולהבין את התגלויות האלה”.

"איפה עומדים אנחנו? על הקרקע העשן של העבודה! נפיל נא לעיני רוחנו את החומות האלה; הבט נביטה למרחוק, נישא עינינו מעל למקום הסמוך הזה של יגיעה, ותשוטטנה על פני המדינות, ארצות ואקלימים, וראינו את המארגה הבלתי-פוסקת של בתי העבודה, ושמענו את דריכת הבוכנות ואת רעם המטילים ואת שאון פלגי המים הבלומים, הכולאים את כוחם במאסר, והמעמיסים אותם בחרצובות בשביל עבודת האדם.

"אתם רואים ושומעים את התגלויות החסד האלה, וכמו שהומירוס מספר על דבר בנית החומות של טרוֹיה, שהיו עולות לקול צלצלי מיתריו של אַפּוֹלוֹ, כן עלה מפעל חיי אבי לצלצלי החסד ולקול כנור האלהים.

"זאת היתה אהבתו אל היש והעצם.

"אהבתו לבני האדם היתה חזקה, אך לא רכה, היא לא היתה נוחה וענוגה, אבל היא חבקה את האהוב, ותעלהו אליה למעלה, ומי שהיה קרוב אליו הרגיש את זכוך נשימתו. והיא פעלה את הפעולה הכי חזקה, שהאהבה יכולה לפעול: היא עוררה אהבת-משנה כקול אשר יחולל הד. אהבה זו התלקחה, והיא לוהטת באלפי לבבות. אהבה זו היא רוח חיה, ומאריכה לחיות, אחרי נתק המות את פתיל חיי הגו.

"ככה נחתו גלשו כטל-ברכה על ראשו ארבע המנות הגדולות של הרוח הנסתר-נצח; על כן אנו מרגישים את המשק ואת ההמיה של דפוק-הכנפים ואת נשימת-השמש של הגאוניות, היורדת מעולמות גבוהים, והחוזרת ועולה אליהם בפעולת גומלין מלאה עדנה וזוֹך.

"ככה היה המעשה, ככה היה האדם, ועל כן ככה היו גם חייו גם מותו. דבר אחד ישנו בעולם שאין עמו משגה. פיו של אדם וסקירת עיניו, מכתביו ודברי פיו, יכולים לפעמים גם להונות ולאחוז את עיני הבריות; אבל ישנו דבר אחד, שאין השקר שולט בו, מפני שהוא חצוב כולו מתחת כסא הכבוד והדין של האמת, בלי עקמונמיות ובלי כסות עינים. זה הוא סכום חייו של אדם. וגם המות הוא עד כביר, העומד ומעיד עלינו מה אנו. זה משפט חרוץ מבית דין של מעלה, שאין להרהר אחריו.

"הנה חייו פתוחים כספר, הנקל לדפדף בהם ולמצוא את הדפים של יגיעת בשר ורוח, את הדפים של עמל וצער ואכזבה, ואת הטורים המזהירים של רגעי אושר, של גמר עבודה. רשום בספר הזה גם סך הפעלים של חייו החיצונים, וסך-הכל זה הוא פשוט וקצר – פשוט וקצר ככל דבר גדול וככל דבר אמת.

"גם לפניו היתה בגרמניה תכניות אדירה ונערצה; גם לפניו היה מעמד של סוחרים שקוד, מלא עוז וגודל ומרחיק לראות; גם לפניו היתה אמנות של משק, שהיתה מַקְוָה את פלגי הזהב של הארץ, למען הובילם לאשר הם נחוצים ביותר. אבל מפעלו המיוחד היה משולש, מתאים לשלש סגולות רוחו. בתפישה היוצאת לשלשה צדדים, אחז בכוחות הכלכלה, ויעש בהם שלשלת שלמה של תכניות וכוח כספים, של כוח כספים וגאוניות של סוחר. זה היה הדבר שהוא עשה, שנמצא כעת אחריו, ואשר לא היה לפניו, יען כי את הדבר הזה יכול היה לעשות איש, אשר היה גם הוגה דעות, גם בעל רגש, גם בעל חשבונות, גם בעל דמיונות, איש המדעים, תוכן תכניות של עבודה ותוכן רוחות.

"בפטיש החזק הזה, בעל כובד כביר משולש, חסם וחשל את כלי הנשק השלישי, המפיל כעת חתיתו על אויבי הממלכה. לצד נשק הצבא ונשק הצי, השלישי בחוברת הוא נשק המשק.

"ככה מעידים חייו, ככה מעיד מותו. כמו שביום הראשון בשבת, בחודש יוני, ביום שמת בו, עוד לא הגיעה השנה למרום גובה השמש, ככה גם חייו טרם הגיעו למרום קצם, והוא עמד מתום ומקשה אחד במלוא כוח נפשו. הוא מת בלתי-נשבר, בעצם עבודתו, כשהעסקים שטפו אליו מכל עבר, כשהשעה היתה צריכה לכך לדאוג מראש להתחדשות משקנו אחרי המלחמה. מרחוק ראה את הפסגות המדמדמות של העולם המתחדש על ידי השלום, העתיד להיות, בעזר אלוהים, גדול ויפה וטהור מהעולם העבר; אך הוא לא הוחן לצעוד בו.

"ברגע זה של חזות – מת. מת הבזרועות אמי האהובה, ביום בהיר ומאושר, כשהדגלים והחצוצרות של צבאותינו עשירי הנצחונות רועשים עליו מרחוק.

"והנה אנו מובילים אותו לקבר ביום קורן זה, שהביא עוד הפעם נצחון הוד, כאביו, שהובל לקברות לקול תרועת חצוצרות הצבא ששב מנצחונותיו בשנת 1871, בעיר הבירה בלוית מלכים ובני מלכים ומלאכים שלוחים מכל אפסי ארץ לפאר את בעלי הגבורות.

"שלום. אבא! שלום בהשיבנו את גופך אל האדמה. הננו משיבים אל האדמה מצח זך זה, שמאחורי פרגודו נבטו רעיונות נעלים, ועתה הוא שובת מדאגות ויגיעות.

"הננו משיבים אל האדמה את העינים העמוקות והמלאות אמת, אשר אהבנו ואשר האירו לנו.

"הננו משיבים אותך אל האדמה, אשר בשנה זו הרבתה לקבל קרבנות של דמעות ושל דם ושל גופים – הזרע הנקי, אשר ממנו תנוב הממלכה, ממלכת הרוח והעצמה, ממלכת האמונה והנפש. יהי רצון לפני האלהים! לך בשלום, אבא – מעומק הלב: לך בשלום!

"הננו מובילים לקברות את גופך, אך לא את נפשך. נפשך עולה בכוח, שנתנה לך השמש, אל המרומים, אשר משם באה, ושמה היא שבה. אמנם את חיי האמת שלך אתה מתחיל לחיות עתה, בעולם האמת. חי האלהים! אתה חי אך עתה את חיי האמת האלה יותר מאתנו, הניצבים פה בחיים, אשר באמת, בערך אליך, הננו אך צללים. תן לנו, אבא, להדליק את אבוקות חיינו במשואות חייך, להאיר את תעותנו באמתך, לדלות את כוחנו מכוחך, ואת אמונתנו, בעד עבודה לטובת ארצנו ולעבודה לשרת את הרוח הנצחי.

"ועתה, אבא, הנני מברך אותך ביראת-רוממות עמוקה בברכה שנתברכו בה אבותי ואבותיך, בברכתו של משה שהיתה למורשה לכל העמים ולכל המשפחות.

"יברכך ה' וישמרך,

יאר ה' פניו אליך ויחנך,

ישא ה' פניו אליך

וישם לך שלום.

אמן".

                                                                              _______

תרגמתי את המספד מלה במלה, יען כי הוא מגלה לנו את תכונות רוחו של ולטר, לא פחות מאשר של אמיל. ננכה את האזכרות של מלחמת האשכנזים וניצחונותיהם, ואת ההקבלה אל היום שמת בו אבי אביו – לקול תרועת החצוצרות של המנצחים ששבו מצרפת, - שהנני זוקף על חשבון מצב הרוח של חודש יוני לשנת 1915, ששיכּר את כל הפכחים והנזירים, וביניהם רבים מהפּאציפיסטים והקוֹסמוֹפּוֹליטים והמוֹניסטים ורוב הסוציאל-דימוקרטים, אשר בערך יחסי לרוח ההיא ולזמן ההוא אין לנו לתמוה, שטפסר-התעשיה בן טפסר-התעשיה נמשך מעט אחרי השכרון הכללי, וחשב לראות שלשה כוחות משלימים זה את זה: הצבא והצי והמשק, ולא ראה שהצבא והצי נעשו לכוחות מהרסים, נצחונותיהם הזמניים היו כוחות של הריסה, שמנצחים רגע, וכוח המשק, הכלכלה והעבודה הוא הכוח היחידי היוצר והמקיים; אם ננכה את הסיגים האלה – מה נמצא במספד הזה? נמצא מאמין ובעל דמיון נשגב. אפילו כשהוא מתלהב ומתחסד כלפי ארץ המולדת, הוא חוזה את ממלכת הרוח והאמונה והנפש. ומה חזק הבטוי, שהוא נותן לאמונתו בהשארת הנפש! שום כהן דתי אדוק שבאדוקים, ממבזי החומר הגשמי ואראלי הרוחניות והשמימיות לא היה מסוגל להעלות את חיי הנצח למדרגה גבוהה יותר, ולהוריד את חיי החומר למדרגה שפלה יותר – אלא שיש לנו פה ענין עם מאמין ובעל מסתורין ופייטן מורכב באופן משונה. אותה האהבה, הדרגא הכי גבוהה – אנחנו היהודים מכירים בה ומעריצים אותה עוד יותר, וככה ידענוה והערצנוה קודם שהיתה לסיסמה בפי אחרים, כשהיא ברורה: אהבת אלוהים ואהבת האדם. לא הזיה בטלה והתפארות שעל דבר שקר, כי אם חסד וצדקה במעשים אבל אהבה זו, שמזמן שהוכרזה בעולם – (חוץ מהתקופה הראשונה, שהיתה עוד בגבול ישראל), לא נראה מסביב לה דבר, זולתי אדנות ושעבוד, מלחמות שאינן פוסקות (בין אותם “בעלי האהבה” בעצמם ובכבודם), שפיכות דמים ויסורים, חמס ושוד, רדיפות ופורעניות, מוקדי אש והקטומבות של חללים, - הרי אנו שומעים את המלה מקשקשת כזוג אצל האחרים, והרי אנו מתיחסים לאותם האחרים בכל הכבוד וכל החיבה, אשר וַלטר מיחס לאביו, בנוגע לכל הנברא בצלם, ואין אנו באים בעקיפים עם איש מהם, כשהם מדברים ככה, ואנו דנים אותם לכף זכות, ורוצים לקוות, שמתוך הדבור המתמיד במשך אלפים שנה, אולי ברבות הימים עוד יותר יבואו סוף סוף לידי הכרה, שחובהלהבין את הרעיון הזה, לא בתור געגוע סתמי ונדנוד שפתים, כי אם בתור תכנית של מעשים – אבל אם איש מאתנו, שיש לו אוצר מלא דברי מוסר ממשייים במקורו הראשון, יתעקש לרעות בשדה אחר ולהתקשט באותן הנוצות, אשר כל אחד מאתנו צריך לדעת את מוצאן ואת משמעותן; אז מי שעושה כן, סופו, שהוא עושה, אולי בשוגג, רושם על בעלי היהדות, שהוא בועט בהם, ועל בעלי הנצרות, שהוא לוקח איזה דבר משלהם, בלי היות איש בריתם – ונשאר קרח מכאן וקרח מכאן, ורבצה בו האלה הרובצת על המתבוללים המצוינים.

הוא לא היה פוסח על שתי הסעפים, והוא לא התבייש ביהדותו. הריהו מסיים בברכה “שנתברכו בה אבותי ואבותיך”, בברכתו של משה (כלומר שמשה צוה לאהרן, לברך בה את בני ישראל), והרי כל הנאום הזה מצוין כל כך בכבוד-אב, שאנו מצוינים בו – אבל המספיד הזה והלך רעיונותיו הם הרכבה! הרכבה נפלאה, מעולה, מעודנה, עם הרמוניה עמוקה של סגנון התנ“ך, אבל הרכבה! “הנולד מן הרוח” הוא רעיון נוצרי, אשר לא די שאיננו מובן לנו; דברים בלתי מובנים צריכים להתקיים, והם עומדים וקיימים גם לרוב. אי אפשר להבין הכל; וישנם דברים שנתנו רק להרגש, אבל דבר זה אין אנו מרגישים. מעשה יוכל להולד מן הרוח, כלומר מן השכל, ועל פי רוב יולד מן הרוח; אבל בן-אדם לעולם לא יולד מן הרוח. “המזרע היקר של דמעות ושל דם ושל גופים” אינו “מזרע יקר”; תועבה היא ל”זרוע דמעות ודם וגופים", קול הדם השפוך עולה עד לב השמים, ובני האדם צריכים לזרוע את זעת אפים ועבודת המוח והשרירים; אבל האידיאלים של ישראל ושל הנצרות, של יון ושל גרמניה, שמשו בערבוביה במוחו הגאוני של האדם המצוין הזה – דמות תפארת וצער אין קץ של עולם ההשכלה ושל… הגלות המזהירה בזוהר שויון-הזכויות.

II

ולטר רטנוי

א

ולטר רטנוי נולד ביום 29 באוקטובר לשנת 1867. ילדותו של התינוק וַלטר היתה ניצוץ של עדנה וחדוה בעבי בראשית תקופת העבודה היצירתית והמלחמה החלוצית-התעשיינית של אמיל אביו. שירת העריסה של ילד- הפלאות הזה היתה הלמות-הפעם של הפטישים, הגלגלים והמטילים, בחללו של עולם-התעשיה, ובאוירה של בתי-חרושת ומרכזי-מכונות ומעשי-מרכבות חשמליים, בקשר מהודק עם אנושיות עובדת בלי-מנוח. את החזות הקשה והנערצה של עמל ענקי זה נטר ולטר במשך כל ימי חייו, ומהמשק והגפת בעלי-התריסין ורעש הפטישים, שעליהם נוגדו וחושלו נצנוצי דמיונותיו הילדותיים, לוה אותו הד שאינו-פוסק, שהתמיד בעקביות של חוק טבעי, הלוך ושמש מצע ומרקע בלתי מוזז לכל התפתחות רעיונותיו רגשי לבו, התאבקותו עם המכשירים, התנגשותו והתאמותו, ושוב התנגשותו עם הסביבה, וכל מאורעותיו בחייו מלאי-התמורות והתהפוכות – עד הטרגדיה הנשגבה של מיתתו המשונה בידי מרצחי-חרש.

וַלטר היה עילוי יהודי טפוסי חד-המוח, דק-הרגש ומתמיד עד מדרגת סגפנות, שנולד מחוץ ליהודות מעשית או חשבנית, אפילו מחוץ לבהתבוללות - בתוך מציאות גסה-שבגסה, מעורבת ברומנטיקה אינדוסטרית, ובשאיפה מהפכנית של הפעלה וסתירה ובנין. רק מתוך היסוד הזה יובן איש-המופת המורכב והרבגוני, שאנו עוסקים בו.

באחד ממכתביו אל העלמה הגרמנית פני קינסטלר, שכתב בשנת 1914, הוא מזכיר את אבות-אבותיו “שישבו דורי דורות במגנצא ובפרנקפורט-דמיין בחדרים מלאים “זכרונות עתיקים”, ולפני חלונותיהם עצי אגסים, שהילדים היו שמחים עליהם מאד. אותם “הזכרונות העתיקים” – נקל לשער, שהיו מעשי רקמה של “שויתי”, של תמונות מכתבי-הקודש, שאמותינו התמימות היו רוקמות על המסכת, ותולות במסגרות על קירות בתיהם, ומנחילות מדור לדור; או מנורות לשבת ולחנוכה, או מפות בעד החלון ו”קעורות" בעד הסדר – “זכרונות עתיקים” אחרים לא היו ליהודים במגנצא ובפרנקופוט-דמיין במשך דורי דורות. ואולם לא רק “הזכרונות העתיקים” האלה כבר היו חסרים בחדרי הוריו של ולטר, אך גם ספק גדול הוא, אם היו שם עצי אגסים לפני החלונות באותה הטבעיות והתמימות של מגנצא ופפד"מ. “עשתות שאנן” אלה פרחו להן.

ילדותו של ולטר לא היתה אידיליה כלל. אביו לא היה עוד אז עשיר גדול; וגם אחרי שהעשיר – לא נודעו עקבות עשרו על חנוכו של ולטר, שהיה מצוין בהסתפקות-במועט ובקשיות שפרטאנית. ולטר גמר את למוד הגימנסיה, הודות לכשרונותיו ולשקדנותו, בקלות גדולה, ונכנס בשנת 1886 לאוניברסיטה בשטרסבורג, ועיקר למודיו היה במקצוע ידיעות הטבע. הוא חי שם בחשבון ובצמצום, ובין מכתביו אל אמו נמצאים מכתביו, אשר בהם הוא מודיע לה על דבר מעוט הוצאותיו.

סימנים של רוך-נפש ואהבת-משפחה ניכרים ביחסו של ולטר אל אחיו אריך, שהיה צעיר ממנו. בימי הברוקו באוניברסיטה בשטרסבורג בשנת 1887 החליף מכתבים עם אחיו. באחד ממכתביו השיב לו תשובה מדעית על שאלתו בדבר הכוח החשמלי, ששאל זה כמה פעמים במכתביו. מענין הדבר, איך שני בניו של התעשין החשמלי, ולטר ואריך, התוכחו בשאלות ותשובות של הלכה ועיון על דבר הכוח, שאביהם משתמש בו למעשה. סגנון תשובתו של ולטר הוא דומה מאד לסגנונו של ברוך שפינוזה במכתביו המדעיים. אין אף מלה אחת נעדרת, ואין אף מלה אחת מיותרת. במכתב אחד מאותה השנה, שלח אל אחיו הוראות מועילות כיצד ללמוד את השפה הרומית, את קורות הדורות, את קורות האמנות והספרות, ואת למודי המתמטיקה – כהלכה; ועוד הפעם חזר לשאלת כוח האלקטריות, סוללות אלקטריות שהן קבוצות אלמנטים, ויבאר מדוע האדמה היא מוביל מצוין לכוח אלקטרי, ובנוגע לשאלות האלה סיים “שאל אביך ויגדך” – ביראת הרוממות, כשני תלמידים שיושבים לפני רב גדול, ודנים לפניו בקרקע, בינם לבין עצמם, בלי העז פניהם להטריד את רבם, אם אין השאלה קשה מאד. ומענין לענין, באר לאחיו ראשי פרקים גם מחכמת מוסדי ארץ: תקופת האבנים, תקופת הנחושת, תקופת הברונזה (אבץ – התערובת של הנחושת עם הבדיל) הקדומה, תקופת הברונזה החדשה, וקובע את המגדר (טרמינולוגיה) של מיני הבצר (ערץ), את תוכנת החומר הגס: הצור, הבזלת, ואת ההבדל בין הברזל, בתור מתכת מרכבת ואי-נקיה, ובין הברזל המוצק, ומסר לו את יסודי תעשית המתכת, כיצד מעבדים, מערבים, מתיכים, מנגדים, יוצקים, מלחימים את הבצר הטבעי הגס, ועושים אותו למתכת מסוגלת לעשית כלים ומכשירים וכיצד משתמשים במפוחים להתוך הברזל ולנגודו, ומדוע היו תכשיטי הזהב, שאנו מוצאים בין שרידי התקופות הקדמוניות מעשי מקשה – יען כי הקדמונים לא ידעו לצקת את הזהב, ולא היו להם כלי-התכה.

כל המכתבים ההם הנם מצוינים בתכנם ובצורתם. ולטר היה אז עוד צעיר בעצמו – כבן עשרים – ואולם לאחיו הצעיר היה מתיחס כאב ומורה. הוא אמץ את כל חריפותו להקל להילד את הלמוד – על ידי הסברה נוחה, יען כי אהב אותו מאד, ויטפחהו ויפנקהו באהבה ענוגה, מועבת על ידי צל של מות-בלא-עת, שהתעתד לבוא. אריך היה חלוש-המזג, וימת בשחר עלומיו, וחוט השאלות-והתשובות המדעיות ניתק. – בשנת 1903 כתב אל אמו, ויזכר את יום הולדתו של אריך ביום התחדש זכרון אבלו. אז כבר לא היה אריך בחיים.

לעומת החוט הניתק הזה, תופסות חליפות המכתבים בין ולטר ובין אמו תקופה ארוכה, שהקיפה כל ימי חייו. היחס אל האם היה בחיי ולטר עובדה נפשית, ולא תופעה אבטומטית., או תפקיד שכלתני, פרי ההגיון והפילוסופיה הצולעת אחרי הטבע. מכתביו אל אמו חתומים בחותם הכרח חיוני וחוש בריא המשיג את האמת-שבחיים. לאחרים היה כותב; לאמו היה מתחטא. אמו של ולטר – (בתקופת-חייה האחרונה היתה מפורסמת בברלין בשם “פרוי געהיימראט ראטענוי”) – היתה גברת בעלת תרבות גבוהה, מלאה שירה וגעגועים אל היופי. לא היה בה כלום מן ההתנפחות הדרדקית של “הנשים השאננות”, שבעליהן העשירו פתאום, לא כלום מן הקפיצה בראש, ההתהדרות, החנופה וההתאבקות בעפר רגלי בעלי העושר או השלטון, ולא כלום מן הערמומיות ורוח-הכנופיה – היא היתה אשה צנועה, שקטה ואוהבת ספרות והגיון (בחיר סופריה היה מאטרלינק). היא לא היתה ממין רוב העסקנויות הצבוריות החדשות – גלגול הגבאיות מכבר, בחקוי של פחות פשטות ויותר מלאכותיות – האוהבות לנאום, לבחור, להבחר, להתועד, להתפרסם, לכנוף כנופיות, להתלבט, להערים ולפשר, להחליט ולהצביע בפוליטיקה, מפני שהן אוהבות את הטפול ואת העסקנות, כדי למלא את ריקנות חייהן, וכדי לערער ולגרות את עצביהן; היא לא היתה נטיעה טפסנית-טפילית של איזו חברה, או איזו הסתדרות היונקת מהענפים והסנסנים, דרך מסלולי תקנות וגדרים מעושתים ומלוכדים. אם להשתמש במגדר של הצמחיה, הייתי אומר, שהיא היתה, כביכול, כאותם הצמחים הבנויים רק מתא אחד בלבד (כגון הירוקה הרעננה המכסה את הגדרות וקליפות העצים), והתא האחד הזה היה חסד. אינני מצטמצם לתאר את אופיה של אשה זו מהשעה ששכלה אחרי מות בעלה את בנה-יחידה גאון-חייה, ותעורר השתוממות של כבוד בתור Mater dolorosa שקטה,נשגבה, מזוקקה בכור יסוריה ובסתר בדידותה, אשר משם היתה אוצלת הוד, ומשפיעה צדקה, ועובדת בחשאי עבודה ספרותית (היא סדרה ותנסח ותברור את חליפות המכתבים של ולטר אחרי הרצחו), אבל היא היתה כבר קודם לכן אשה חושבת, הוגה, "כבודה בת מלך פנימה ", מחוננת חוש יופי של מטרונה אצילה, מבורכת במתת יחוד-עם הטבע, מפונקת-הרגשה רות-לשד-אהבת-הבריות, נעדרת כל קשוט מזויף, ונקיה מכל הידור פרפרי, שמזדעזע ברוחות קלילים של אפנה ואחיזת עינים; היא היתה רעיה ואם ועושה חסד – לא דרך צנורות ותעלות וקפנדריות, כי אם ישר ובלי דבר חוצץ – לכל אדם ולכל חי. החנוך והסביבה הרחיקו גם אותה, כמו שהרחיקו את בעלה ואת בנה, מן ההשתתפות העמוקה בצערנו, בדאגותינו ובשאיפותינו הלאומיות. זאת לא היתה אשמת היחיד, כי אם אשמת הדור. זוהי המארה הרובצת עלינו. אבל, למרות חוסר-ההכרה, היתה אשה מצוינת זו בעומק הויתה, כליל תפארת של אצילות ועדינות גזעית, נות-בית ענותנית עשירה בפנימיות ותוכיות, אשר לא צר לה המקום בחדרה. יען כי היה לה הסוד והסגולה כיצד לעשות כל חדר לפלטין, וכל פלטין – לעולם מלא רעננות ותפרחת ופריה גם כלפי חוץ.

ככה היתה אמו של ולטר. הוא היה שופך את שיחו לתוך חיקה בילדותו ובעלומיו בהיותו עול-ימים, וגם אחרי אשר עלה נצו, ויפרח שושן ימיו, הרחק ממנה – היה פונה אליה, פעם בפעם, מתוך תלאותיו ומלחמות נפשו-בגעגועים ובחבה. אבא היה לו כעין מגדל גבוה; אמו היתה המקלט התמים, פנת-יקרת הזעירה והנוחה, הברוכה והמרגיעה.

נשוב לשנת 1887, היא תקופת בקורו של ולטר באוניברסיטה השטרסבורגית. כאמור, עסק אז ולטר ביחוד בתכניות ובחכמת הטבע. אבל כבר אז היה צר לו המקום במקצועות האלה, וכבר התחיל מתגוון בצבעי הקשת, שנתרבו אחרי כן שבעתים. ראשית פעליו הספרותיים היה חזיון תיאטראי בשם “בלאנש טרוקר(ד)”, ששלח אל התיאטרון העירוני בפרנקפורט דמיין, ונתקבל, והוצג שם על הבימה. המבקרים הממונים של התיאטרון חרצו משפטם, שבחזיון הזה “יש רגש שופע, אבל אין שכל ודעת בשעור מספיק”. השוטים הללו בפחזותם לא ראו מראש, שמאז והלאה, במשך כמעט כל ימי חייו וכלפי כל פוריותו הספרותית, היו שוב דיינים אחרים מחליטים בעקשנות ממושכת את ההפך הגמור: שיש לאדם זה שכל ודעת יותר מדי, ושאין לו רגש כלל. קצת כותבי תולדותיו של ולטר רטנוי נתקשו בדבר, מה ראה הסטודנט התכנאי והטבעני לכתוב חזיון תיאטראי? מוזר היה הדבר ליחס את העבודה הזאת לנמוק כלכלי. ולטר לא היה כל כך עני באותה שעה. כן גם אי אפשר היה לתלות את הנמוק בשאיפתו של ולטר אל הפרסום וברדיפתו אחרי כבוד-סופרים, כי הלא הוא כתב את החזיון, ושלח אותו לפרנקפורט-דמיין בעילום שמו! באמת לא היה מקום לקושיא זו – לא בנוגע לחזיון התיאטראי שכתב הסטודנט, ולא בנוגע לספרים במקצועות שונים אחרים שכתב הדוקטור אחרי כן. הוא היה הולך לאשר היה רוחו ללכת, ונותן בטוי למה שנתרחש ושתסס בלבו, בלי לשאול את המשטרה של מקצועיות לתת לו דרכיה לעבור מתחום לתחום כתובה וחתומה בגושפנקא עם כל ה“ויזות” כדין וכדת. אדם זה היה בעצם רוחניותו – צפר דרור שאיננה מקבלת מרות.

בסוף שנת 1887 כתב ולטר את סוגית הסמיכה שלו: “על דבר קליטת האור אצל מיני המתכות השונים”. עבודתו זו נתבססה לא רק על חוקי המדע ומסקנותיו, אך גם על תצפיות ארוכות ומדויקות, שנעשו על ידו במשך שנים אחדות. הוא יורד עמנו לתוך הפרצים העמוקים בבטן האדמה, לתוך הכפפים והבקיעים והשקיעות והמכרים והמחפורות של עפרות המתכות, והמקדח או המקב בידינו, ומכל הקפלים הענקיים של שכבות האבנים אנו מעלים כל מיני הבצר, והגושים ננערים ומזדקקים ומצטרפים, ואנו מוציאים אותם לאור, ומסתכלים ובוחנים את הפעולה, שהאור פועל עליהם, וכיצד הוא משתקף בגרעיניהם המזהירים ובנקבוביותם, וכיצד מושפעת מן האור – התאחוזה של החלקים הזעירים. זאת היא עבודה, שבעלי המקצוע מיחסים לה עד היום ערך מדעי.

נגמרו הלמודים, הדרן עליך אוניברסיטה! החיים החלו.

דו-פרצופין של מומחה-למתכות והוזה בימאי יכול היה לבחור באחד משני המקצועות: במתכותיה (מיטאלורגיה) או בספרות. במשך שנים אחדות עשה מעין הרכבה משתים אלה: עסק מעט בספרות המקצועית. אבל המקצוע בפשטותו ובמעשיותו היום-יומית, כנראה, לא נתן לו את הספוק הנחוץ לנפשו. אביו כבר עשה אז חיל בחשמליות. והלך וכבש את עולם התעשיה. המכונות המחוללות את הכוח החשמלי הסתובבו ברעש – לא של אילני סרק, אלא של עצי פרי, - רשת הטיליפונים נתרחבה; התעשינים הממאנים להשתמש בחשמליות נהדפו יותר ויותר לאחור כנחשלים ומפגרים, הזרם האדיר החדש נצח. זה היה די לאמיל רטנוי; אבל זה לא היה די לולטר. בשנת 1900 הקריא ולטר בבית המוזיאון של הדואר בברלין על דבר אלחימיה אלקטרית. נכנס ולטר לתוך הגרגרת של שר-הדואר שטיפן עם אלחימיה, עד שלא הספיק השר לעכל את החשמליות הפשוטה של אבא אמיל. הפשטן החשמלי רצה לחוש קרקע מוצק תחת רגליו; המקובל החשמלי שקע בנבכי תהומות. זנק עמוד של אש, נזדקר, הבריק; התאבכו תמרות אדים וחצבו להבות; המה הים, חמר, התכסה קצף, התגעש, הסתער; התנגשה מערבלת (מקום פגישת שני זרמים מתנגדים), התפרץ עַלעוֹל (שתי רוחות מתנגדות); נחשול גדול הסתער על צורים וסלעים, התדפק אליהם ונרתע לאחור – הרואה אומר: זהו כוח; החוקר מגדיר את הכוח, ומוצא את סדריו וקובע חוקים. התכנאי מתכון אל החוקים ועושה כלים להעברת הכוח, להנעת גלגלי מכונות וכו', אבל הכוח בעצמו מה הוא, מי עושה אותו, כיצד הוא נעשה מאליו? ואם הורכבו מיני המתכת מיסודות ידועים, מדוע לא נוכל לעשות כל מיני הרכבות, כמו שאנו מצרפים אותיות? ימצא מין את מינו בערך התסיסה וההצטללות, ונגבשה ונגלדה ההרכבה כמו בטבע! על זה משיבים: לא הכל ניתן להפרדה, ולא הכל ניתן להרכבה. חוץ מהיסודות המסוימים והעשוים להתפש, יש "איזה דבר ", "איזה X " שלא נתן להלכד; אבל אותו X – מהו? תפוס אותו, והכל יהיה לך! תפוס אותו ויהיה לך זהב – אמרו האלחימאים בדורות הבינים. הם הרבו לעשות נסיונות, וחוח עלה בידם. אבל עתה – טען ולטר רטנוי – כשכל החימיה מתכרכת ומתלפפת מסביב לכוח החשמלי, מי יודע אם הנבטים של כלי אלקטריות אינם יכולים להעשות לתאי-פריה של הרכבות מלאכותיות, אשר אליהן נשאו האלחימאים את נפשם?

אין זכר לדבר בספריו ובמכתביו של ולטר, אבל קרוב לשער, שהנטיה המסתורית הזאת לא הפיקה רצון מאת אמיל, ושהוא אמר לבנו הדוקטור הצעיר: לך עבוד, ואל תשגה בדמיונות.

גם אמיל שמע כזואת בזמנו מאביו, שחשבהו לבעל דמיון, בהחלצי למלחמה בעד החשמליות המעשית. דבר זה חוזר ובא מאב לבן בכל הדורות. כמו שאמר ד’ישראלי, ש“המותרות של אתמול נעשו לצרכים הכרחיים של היום” – אפשר לומר במדה ידועה על דבר דמיונות: “הדמיונות של היום נעשים למציאות פשוטה מחר”, ולעולם – האב הוא יותר בחינת היום, והבן - יותר בחינת מחר.

אמיל היה איש הממשות, ובנו ולטר היה איש השאיפות הדמיוניות. ברם, לא מדויק יהיה הדבר, אם יאמר, שולטר לא היה איש הממשות. הוא לא היה אחד מאותם גדולי המקובלים ובעלי המסתורין, שאינם יודעים את הנגלה, והכל הוא להם “חכמה נסתרה”, ובאפלה זו הם ממששים, כי אם מאותם בני-עליה המועטים, שעברו בכל מקצועות הנגלה בצעדים בטוחים ובעינים מודדות ובוחנות, ויגיעו עד הגבול. ויעברו אותו. ההוא לא היה הוגה צפונות מתוך בערות הזיה ותעתועי חזון, כי אם חוקר טבעי עתיר נכסי הלמודיות והשמושיות, אשר אחרי כל אלה, היה חותר “להציץ בפרדס” ול“הגיע עד אבני שיש טהור”. מבית מדרש ההנדסה ומבתי התעשיה הרועשים עם ילקוט מלא מסקנות של תצפיות טבעיות, ועם השכלה קלאסית מרובת הצדדים ובהירה מאד, בא החולם המעורפל, אשר בו קננה מנעוריו תוגה חרישית גדולה – לא וַלטר צעיר, כי אם פויסט צעיר נדכה ונענה ממחשבות עמוקות על דבר צערו של עולם וחידת הנצח.

בארמונו של הדירקטור אמיל רטנוי, ומסביב למעבדות ולגלגלי המכונות ומצוקי הברזל והפלדה, הסתובב הבן, אשר לו עותד כל החיל הזה, לא עגום ולא הוזה בטל, אך מעפיל יותר מאביו, ומתוך העפלה מסוכסך-העשתונות שקוע ברוב שרעפיו; ולפעמים קשי יומו הדימהו בתוך כל העבודה והעושר, יען כי רוחו ונשמתו היו נתונים לתאוה יוקדת – לדעת יותר, לדעת הכל, להגיע עד התכלית, עד הקץ. תסס בו כבר אז הנבט של “ארמי אובד אבי”. הדינאמיקה הנומאדית רחבת-האפקים ושונאת השעבוד וההשתקעות המקומית שבימי הגלות לבשה בעיני הנכרים צורה אגדית פגומה של “היהודי הנודד הנצחי”, זה אי-המרגוע, זה הגלגול הקדחתני הננער, או המתנער בעצמו דרך ארצות, תקופת, מקצועות; זו ההתעוררות, ההתמרמרות, הפתוס היהודי המהיר, השנון, עם אות מרץ-הברזל וסגולת המיטמורפוזה ומעוף ההתחדשות ורבוי הגוניות שאין דוגמתם.

תמה אני, אם מסוגל היה העם הגרמני המסודר, התכסיסי וכבד-המחשבה, עם כל גודל תרבותו, להבין את וַלטר רטנוי, אעפ“י שולטר נולד ונתחנך ופעל בברלין והיה גרמני טפּוסי כל כך – אולי 105 אחוז גרמני. פרק או פרקים אחדים מחייו יכול הגרמני להבין, ובשביל כך- לכבד את רטנוי, או לשנוא אותו. אבל את כולו אפשר להבין אך מתוך הבנת עמו ומזגו הגזעי ומצבו בתבל. גאוניותו של שקספיר יצרה את המלט – אציל-הרוח מתענה במוסר-כליות, מדוכא ומנוחם מכעס ישר, ממפח-נפש, מתמרמר כנגד מרמת-הרצח, אשר תשים אפר צדק ותום על פניה. גאוניותו של גתה יצרה את פויסט –החכם, אשר כל חלקו בחלד היה המדע, והוא סוער לחשוף את התעלומות האחרונות, ואז אורב לו השטן, ומגרה אותו בחרמו, ומשסה בו את תאות-הנוער וחמדת-הבשרים, ובמשחיתותיה ילכד, אבל גאונות-הגזע של העם היהודי בגלות יצרה את ולטר רטנוי. לא בחזון כי אם בטבע וממש. אין כאן לא אב נרצח, ולא חכם בן-חורין שנעשה עבד ליצר-לבו. על מה כעס ולטר רטנוי, ועל מה דוה כל ימיו? מדוע נדעך מקור ששונו. אין כאן סבה חומרית או חיצונית: יש כאן סבה פנימית עמוקה, וזהו יתרון הטרגדיה לרגל יתרון הרוחניות היהודית. ולטר רטנוי היה שרוי, בלי שום הכרה, ב”גלות פנימית", בתוך שלוה חיצונית מדומה, היה ולטר, כבר בנעוריו, שבע-נדודי-נפש, ואיש לא יכול לעזור לו.

ב

ולטר שמע לעצת אביו, ונכנס לתעשיה – לא בבתי החרושת של אביו, כי אם לבית-חרושת גדול אחד בעיר נייהוזן, ששם יכול היה להשתמש בבקיאותו במכונת-המחצבים. בשנת 1892 כבר התאונן במכתבו אל אמו, שהוא “נזקק ונכנע לשלטון זולתו, וטבעו מתנגד למצב של שעבוד (אעפ“י שקיליאני [ זה שם בעה”ב ] הוא אדם הגון)”. באותו מכתב אל אמו נמצאה גם מלה עברית השגורה בפי האשכנזים " oder du hältst ihn für me… verrückt meine ich" (או אַת חושבת אותו למ(שוגע), כונתי: פערריקקט), בשנה שלאחרי הנ"ל הוא כותב פעם אחת אל אמו: “במקצוע זה אין לי כשרון יותר מפרה”, ופעם אחרת הוא כותב: “לא אחזיק מעמד פה כנושא משרה, גם אם יאכפני המחסור”. אביו כבר היה אז עשיר גדול, אך הבן לא רצה ליהנות מנכסי אביו. עוד פעם הוא ממתיק את הדינים בנוגע לכשרונו וכותב: “בחיי העסקים וחרושת המעשה יש לי תכונות אחדות שמסגלות אותי לכך: כשרוני להכיר את הבריות ולרדת לסוף דעתם, להתהלך עמהם, לדבר, לכתוב ולצרף צרופים של רעיונת מסחר”. אבל ספוק הנפש הזה גז מהר, וכנראה, נצנץ אז רעיון במוח הוריו או יועציו לעוץ לולטר להכין את עצמו להוראה בקתדרה, כלומר: לפרופיסורה, כי באחד ממכתביו אל אמו (משנת 1893) הוא כותב: “הפרופיסוריות היא שנואה לי כמות, מפני שהיא לקויה בדקדוקי עניות, בהפרזת ערך דברים של מה בכך, בפולחן אישי ובתאות נרגנות ולעז”. המאון מצד אחד להיות משועבד קצת למנהל בחברת-התעשיה, ומן הצד השני – מין געול מגיע עד קבס ביחס לממונות מדעית, שרטטו מעגל- קסמים, שקשה לצאת מתוכו. אי אפשר לשום קריירה בלי עכובים ופגעי-חולין פעוטים המצננים את ההתלהבות ואת חדות-העבודה.

באותה שעה עוד לא היה ולטר קבוע במעשיו, הוא היה עדיין בחינת מששן דרך אגב ובערבוביה גאונית.

אבל הוא כבר היה אז בבגרות טפוסו, אשר בתור פרצוף טבע מיוחד כבר הגיע אז לגמר בשולו. הוא היה בעל קומה וצורה. תמרה ועלתה כעמוד קומה נשאה, זקופה, דקה וגמישה, כאילו רצתה לעלות עוד יותר ולהמריא ולהאביר-נץ. היו לה לקומה זו שני בטויים: טפסנות ונזיפות, כאילו אמרה: רוצה אני לעלות למרומים עוד יותר נשאים – ובלי שום התכופפות; קומה זו נעטרה בראש מארך וצר, שהזכיר בתבניתו זו ראש צבי או יען נהדר, עם מצח גבוה של למדן וקדקוד קרח של נביא זקן, עם עינים גדולות, יפות, עמוקות, וצבע להן, במקצת, כבדיל ניגר, ובמקצת ירקרק אפור כעין האזמרגד – וכשהוא עצוב, כברזל מוצק-מותך, ולרגעים פוספורנציה – נצנוץ-זרחן של החכמה והפקחות הגזעית; שפתים דקות, שפתי-משורר, אמוצות, מהודקות, מרטטות על ידי גרוי כל-שהוא. הפרצוף כולו היה גרמני לעילא ולעילא, כלומר עד הפרצוף הדאני או השודי. רק מן הצד עשה מראה -הפנים לפעמים איזו זוית חדשה, שהזכירה אותי אי- אלו אברכים מופלגים מבית המדרש מסוג גבוהי-הקומה וארוכי-הפנים ומחודדי-האף, אשר אלו גלחו את זקנם ואת שפמם למשעי, אזי דמו לזה. תארו הרוחני והמוסרי ועולמו הפנימי השתקפו לא רק בפניו אך גם בכל יצורי גוו. פנים, קול, קומה, תנועה, רוח – הכל היה אצלו אחד. זאת היתה נטיעה יקרה ועדינה, שהוקרמה מלמעלה בשכבה חסומה, אפוצה וקשה כאבן, מתוך שעבוד-עצמי וכבישת-היצר. הוא לא נתן לאחרים למשול בו, אבל הוא משל ברוחו ממשלה בלי-מצרים, שהגיעה עד אכזריות. כמדתו בשטרסבורוג לפני המבחן – יושב כפוף כל היום על חשבון והנדסה ובלילה כותב חזיון בעד התיאטרון, כך היתה מדתו כל ימיו. מוחו ושריריו היו במצב התנועה והעבודה חליפות. לא היה זה מתמיד סטטוּאַרי, חובש ספסל, אלא מתמיד נע, משוטט מתחום לתחום ו“חובק בזרועותיו עולם”. כמה מליצני-הדור אמרו עליו, שהוא היה דיליטנט בששה עשר מקצועות. הלצה יפה, אבל כוזבת: ולטר רטנוי היה חכם מומחה בששה עשר מקצועות. אבל הוא היה אחד בכולם. מעלותיו ומגרעותיו, עקביותו וסתירותיו, גדלותו וקטנותו היו מעוּרוֹת זו בזו. רבוי הצדדיות, שפעת הנטיות ועתרת השאיפות היו בטבעו האחד: היהודי הגלותי.

רמזתי למעלה, שולטר לא רצה ליהנות מאביו. המעמיק בחקירת הנפש ימצא, שבלי שום כונה ועם כל החובה הלבבית שבין האב והבן, הטרגדיה של ולטר היה אביו. שני אנשים גדולים כאלה, בתור אב ובן, הם יותר מדי. הם מעכבים זה את זה כשני מלכים שמשתמשים בכתר אחד. רגש כבודו המפותח של ולטר וגאונו האצילי עצרוהו, לא רק מהסתייע בזכות אבות, אך גם מעשות כל דבר, שיהי עלול לתת מקום לשער, שהוא נהנה דרך גרמא ותולדה של תולדה – מעשירותו והשפעתו של הזקן. מובן שהנקל היה לאביו לפתוח לפניו את כל השערים שבעולם, שערי בורסה ושערי בנקים, שערי תעשיה ושערי מסחר, ולעשותו לאורח קרוא ומבוקש בכל מקום, אבל ולטר רצה למצוא בעצמו את המפתח המכוון אל המנעול. על כן סרב ולטר במשך שנים רבות להכנס ל“חברה האלקטרית הכללית” של אביו ויבחר לעבוד בחברת חרושת אלומיניום בשויץ וליסד ולפקח על תעשיה במקצוע זה בביטרפלד וברהיינהוזן, בגרמניה וגם בצרפת. בשנת 1896 הלך בשליחות אביו לניו-יורק, ומשם כתב אליו על דבר מצב העסקים ונצול ההמצאות החדשות, ומבטיחהו באחד ממכתביו להתראות עם אדיסון. הוא התבונן אל כל ההמצאות והחדושים של אמריקה בלי התפעלות יתרה, אך בהתענינות ובהבחנה דקה אחרי שובו מאמריקה התעסק בכמה ענפי תעשיה באשכנז, בשויץ ובצרפת.

ברבות הימים, היה באמת לבעל ששה עשר מקצועות. המספר איננו דייקני, ואפשר להגדילו או להקטינו; והנני משתמש בו רק מפני שנשתגר כ“מלה מפוצצת”. נניח, שולטר היה תכנאי, אלקטראי, מתכותאי, מהנדס, חוקר טבעי, תעשין, סוחר, בנקיר, סוציולוגן, פילוסוף, פוליטיקן, היסטוריון, חוזה בימאי, אמן, מבקר ונואם. בשום מקצוע לא היה מרפרף דרך ארעי, אך הכה שרשים עמוקים. בכל אחד מהם, לא היתה תכונתו תכונת מתלהב, הקופא תוך כדי התגעשות, כמנהג רבים מהדיליטנטים והאקלקטיים, המלקקים זעיר פה זעיר שם, אך תכונת עובד שקדן מתמיד ומחדש. אם להשתמש בלשון האלקטריים הייתי אומר שהיו בו שני מיני החשמל: החיובי והשלילי, ושאלומות של ניצוצות היו נתזות ממנו, קצתם דקים ורפים וקצתם מלאים גאון ותפארת, ושמתוך תשבורת קוי האור והצטלבותם בשבילים מתפתלים, ובשכיות תמונות שופעות בלי הרף, השתקף מוח גאוני איתן בזבזן ופזרן. אם נשוה אותו אל המקצועניים הננסיים, שכל אחד מהם הוא סגור כחלזון זה בצדף שלו, וכל אחד מהם מתנשא ומתפאר בשבלוליותו הנזרקת אל החוף בשעת זוטו-של-ים, וחושב, שזהו כל הים וכל העולם, אז יהיו כל אדירי הקונכיות האלה כחגבים מול הענק הרוחני, שלקוייו מרובים, אבל הם לקויי שמש, ולא לקויי אור-נר שאפשר למחוט את פתילתו במזמרות. הרשתות הקלועות של פעולות ולטר רטנו, וגם של מאורעות חייו, היו סבוכות, סתומות, ולפעמים גם סותרות זו את זו; אבל היתה בהם גדלות אחת: הגדלות של בדידות הגדלות של אי-דוגמה. אי אפשר למיין אותו, אי אפשר להעמידו בתוך השורה, אי-אפשר לסמן את רבו, אי-אפשר להוציא חוצץ את תלמידיו, אי-אפשר להחריזו על תקות-החוט עם מרגליות או גרגרי-קונכיות, מפני שהיה יוצא מהכלל, ורבגוניותו היתה גונו הטבעי.

לפני המלחמה אפשר היה לשמוע על כל צעד מפי יהודים גרמנים, בדברם על אודות ולטר רטנוי: "אדם זה הוא (כאותה המלה שהזכרתי לעיל מאחד ממכתביו אל אמו) "me…. זוכרני שפעם אחת נכנסתי לבית עורך-דין אשכנזי מלומד ומפורסם. ברגע כניסתי השליך ארצה ספר חדש אחד בהתמרמרות עזה, וקרא בקול רם: “בחיי ראשי, אינני מבין אף מלה אחת”. הס' ההוא היה ס' “Von den kommenden Dingen” של ולטר רטנוי. אני כבר קדמתי לקרוא את הספר ההוא, ובנינו הגזוזטראי הנפתל והסתום ענין אותי מאד לרגל אי-השקט שיש בו, ומפני שהחטוט והנקור המציינים אותו אינם חטוט ונקור של בטלן עני בדעת, אלא של מלומד גדול הסובל מעודף המטען המדעי שבמוחו, והעובר מן הפשטות הדלה, שהיא מסודרת ובהירה מפני שהיא דלה, אל התוהו הגדול של מסתורין. נסיתי להרצות אי-אלו דברים לפני בעל דברי, אבל הוא חזר וכעס: זהו תוהו ובוהו. סניגור זה נעשה קטיגור. אדם תמים זה “קלאסיק” היה. הוא אהב אך דברים שקטים, אדישים, קרים; הוא היה מאנשי המישור שבמחשבה ושבמעשה. אבל מה יתרון במחאות הללו? המחשבה האנושית, אגב התפתחותה היא מסתבכת; וכדי להתיר פקעת מכווצת מן ההכרח הוא לעבת, לקשור, להפוך, ולענב את העניבות, לשרג ולחזור ולשרג את עקלקלות הקשרים והחוטים. ברוך התוהו, שממנו עולם נברא.

ולטר רטנוי היה מעל לכל המקצועות האלה, בעצם טבעו ובעומק הויתו בעל-מסתורין. בנאומיו ובספריו, בטבע ובפוליטיקה, בהיסטוריה ובאמנות ובכל ענין אשר נגע בו רצה האיש הנפלא הזה למצוא את התוך. לא תמיד מצא אותו, על פי רוב לא מצא אותו, אבל תמיד רצה למצוא אותו. זה היה הקו היסודי, על כן היה זה כוכב-נוד שהתפורר לניצוצי אש ולברקים עקלקלים, רק מתוך השקפת העולם הסמוי אפשר להבין את הפינומן הזה.

כל הדברים הנמצאים בגדר דעת האדם, שההכרה הברורה יכלה לתפוס, לברר וללבן, בסך-הכל אינם יותר מן שטח עליון קל ומרודד, או קרום דק, מתוח על פני תלי-תלים של תוהו-ובוהו הסמוים מן ההכרה, אשר “רחמם הרת עולם”, ואשר בהם, כמו בבטן הר-געש, תוססים ומחלחלים ומפעפעים כוחות טמירים-אדירים של תחשובת ותרגושת, החבויים במכמן הבלתי-מודע – העולם המוצנע והנסתר הזה עלול הוא להטיל קצת-אימה על האדם החושב, מתוך שהוא משרה עליו אפלולית של אי בטחון. הרי עולם סמוי מן העין, אטום מן האוזן, ולכאורה: לא בר-כבוש כלל! ואפילו כשנדמה לו לאדם, שכבר עלתה בידו, מתוך מארב ורגול, לצוד ולהעלות בחכת ההסתכלות והבקורת איזה רשרוש חרישי וסוד-שיח משהו, מאחורי פרגוד חושיו ותבונתו, וכשהוא חושב, יתר על כן, שמצא את התחבולה, המסגלת אותו לשים משטרו בעולם הנסתר ההוא, לוא גם בשעור פעוט, אז תכף ובכל רגע הולכים ונפתחים לעיניו תהומות, שהולכים הלוך והעמק שאולה; והולך ונשמע מן העולם הסמוי ההוא משק של קולות עמומים ונבלעים בערבוביה וטרוף; והולכות ומתגלות שם – “חדתין נבוט לצפרין” – צבורות וערמות של חמרים עשויים להתפוצץ, עד שמוחו של צופה-נסתרות זה מתחיל להטשטש, וכדברי המלט בהמונולוג הידוע: “סומק ההחלטה מלבין מחורון המחשבה”, או: “פני החפץ יועמו מענן הרעיון”.

כל מסתוריות אמתית, לא זו שמסתפקת במליצות סודיות, אך זו החותרת להגשים את המסתוריות בחיים ובמעשה, היא בהכרח ענוי נורא, אף על פי שיסוריה הם לגבי הנושא יסורים של אהבה. נענה כזה היה ולטר רטנוי כמעט כל ימיו. הרי זה כמעט מעין היתול של המקרה, שבשני האנשים האלה: אמיל רטנוי ובנו ולטר נתגשמו שתי הקצוות: קצה הריאליזם השמושי, המעשי, שהרחיב את גבול החושים, וקצה המסתוריות המחפשת את התוך – ויתרון להאחרון מן הראשון, ויפה כוח הבן מכוח האב.

כי אין לך כח מעולה ומפרה כאותו עולם הסמוי. הריהו דומה באמת למעבה-האדמה “אם כל חי”. גם במעי האדמה מתרוצצים, מתנגשים, מתאבקים באפלה, בלי שום זיז בולט, בנקיקים עמוקים בל-חזו-שמש, המועיל והמזיק, הפורה והשחון, הטהור והטמא. ישנם בתחות-ארעא מלאכי חבלה וכוחות חורבן והרס, וישנם אלים משפיעים ישועה וחסד, שהם שקולים כנגד המשחיתים, וכולם יחד מחזיקים ומכוונים את הפלס ואת המאזן של יצירה וכליון, התנונות והתהוות, ולבסוף, במצוי החשבון, יד היצירה על העליונה. זהו, לפ“ד ולטר רטנוי, “סוד התקימות העולם והאנושיות”. הסמוי הוא האמת הנצחית, שאין הכפירה דרת-המטה מגעת אף עד קרסוליה; וההכרה החושית וגם השכלית איננה אלא מעין קלפה חיצונית וחזית-של בנין, ויש בה הרבה מאחיזת העינים ומטעות החושים. למותר לציין, שהמשכילים (האינטלקטואלים), המעמידים את כל השקפת-העולם שלהם על השכל הדן על יסוד החושים, רגילים הם לחשוב את הדעה הזאת לשגעון, על כן היה ולטר רטנוי אנטי-אינטלקלטואליסטן גמור. הרי זה פרט אחד מאלף, אבל לא בלי ערך, שהמלה, “משוגע”, כאמור לעיל, חוזרת ובאה בדבריו פעמים רבות. ככה הוא מספר, במכתבו אל סטיפן צויג, שהתעשין-הספן היהודי המפואר אוגסט באלין שאל אותו: כיצד אתה מוצא פנאי לכתוב כל כך הרבה ספרים? וולטר מוסיף לאמור: “לא השיבותי לבאלין: אלה הם חיי, ואידך פרפרראות, יען כי אז חשבני למשוגע " (מכתב משנת 1911). ככה, במשאו ובמתנו עם יחידים, לפי הודאת עצמו, נמנע מהגיד דברים, שעל אודותיהם שער, שיעשו רושם של שגעון. אבל בספריו הרציא את כל השקפותיו, אף על פי שידע מראש, שכל בעלי השכליות יתנגדו לו ושמוהו למשוגע; ושהבקרנים ריקי-המוח וערלי-הרגש יאמרו: ראו בן-מיליונר זה מתגדר בקבלה ובנבואה, מואס בהון, אבל לא מפזרו, נאה דורש ואינו נאה מקיים, והנגד-שכלתניות שלו אף היא מתוך שכליות ופקחות. ולטר – לא רק ראה כל זאת מראש, אך גם שמע וקרא את הדברים האלה; ואולם פטפטנות נבובה זו לא יכלה לעשות רושם על האיש שהיה בעל תרבות נפלאה, ו”אשכול”של מדעים, השכלה ואמנות, ספרא רבא ואדם המעלה מזוכך ומלוטש ומשוכלל. הוא הרגיש בדבר, שרוב המבקרים או הליצנים האלה אינם מוכשרים כל צרכם אף להבין את דבריו.

לעומת זאת היה ולטר רטנוי תוהה על עצמו ברוח בקורת, והיה מתקשה בהבנת עולמו הפנימי. על כן היה בונה עולמות ומחריבם.

ג

כבר בשנת 1904 כתב אל ידידו אוטו-פאן-לייקסנר: “מעודי לא עוררה אותי שום מלה ששמעתי, ושום תמונה שראיתי. הנני נוח להתעורר רק על ידי חבור הפעליות נפשיות וחושיות הנובעות ישר ממקור הטבע. אולי תכונת-רוחי היא דבר שבתורשה (אטביסזמוס), כי בארצות הדרום ובארצות המזרח פגשתי תכונת-רוח זו בכל מקום. כאן הוא מבליע את הגזע שלו באקלימי הדרום והמזרח, ומיחס לו את תכונת אי-האמצעיות, ותשע שנים אחר כך (1913) הוא כותב אל רב-החובל פריץ ברמר בעיר-החוף קיל, בהשיבו לו תודה על ספרו ששלח לו, והוא מפזר תהלות לאנשי ההאנזה, ולרוחם וטעמם, ואומר, שלמרות גזעו הנפרד, הוא חש את עצמו כקרוב אליהם. בהמלים “גזע נפרד” לא יכול ולטר להתכוון לא אל סוג-גזע הפרוסים (מקום מוצאו של אביו לא היה מהעירה רטנוי, כי אם מאיזה מקום בסביבות הנובר) ולא אל הגזע הגרמני הכללי, שהרי גם אנשי ההאנזה הם גרמנים, אלא אל הגזע היהודי. בפירוש הוא מברר זאת דרך אגב, ובהיתול קצת, במכתבו אל המשורר האשכנזי שמידטבאנן (גם כן משנת 1913) בהודותו לו על ספרו החדש, שיש בו פרק גם על דבר אגרת היהודי הנצחי,ושם הוא כותב: “הפרק ע”א שאר-בשרי אחשורוש (אהסבר – שם היהודי הנצחי בהאגדה הידועה) נגע עד לבי”. ובשנה שאחרי הנ"ל, במכתב אל הפרופ' לנדמן בבאזיל, הוא מהפך בשאלת הגזע וכותב: “בספרי הראשונים הפלגתי את ערך גזעו ומוצאו של אדם, אך בזמן האחרון שניתי את דעתי, והגעתי לידי הכרה, שהגזע איננו כח מכריע. גזעי בני האדם מתחברים זה עם זה, ואינם עוד מקופלים בנרתיקיהם הנפרדים, על המדרגות הרמות של השלמה ותרבות. רצון-החיים הוא אלים יותר מהגזע. השפעת הגזע בעולם הנפשות היא פחותה מאד. בודה ואפלטון הם נפרדים ונבדלים בשכלם, אך לא בנפשם”. העמקן הזה לא בוש לחזור מדעתו. הוא היה גבוה מעל להמתפלספים הגמדים, שעומדים כגלידי קרח עם רצועה יוצאת מפיהם, כמשפט תמונות ידועות מדורות-הבינים, ועליה כתוב איזה פתגם חוק ולא יעבור; אך הוא חתר וחדר, החריב ובנה, ושוב החריב, מפני שהיה ענו ומודה על האמת כלפי עצמו, ומפני שהנגלה השטחי לא הספיק לו.

מעולם לא היתה ההתקדמות בחכמת הנפש גדולה כל כך, כמו משעה שהתחיל האדם להכיר שישנם דברים בלתי מודעים, ולדעת שאינו יודע, כלומר שישנו עולם בלתי ניתן להודע, בלתי מושג בחקירה, בלתי עשוי להתפש בצבתות החקירה – לא רק מלבר, ברחבי הטבע, אלא גם מלגו, בתוך-התוך, במדור המצומצם והסגור של האני היחידי. על ידי זה נפתחים ונחשפים עמקי-ים חדשים לפני חקירת הנפש. פסיכולוגיה חדשה זו ענותנית היא ויודעת היטב, שאנך-העופרת שלה לא ישקע עד תחתית התהום. ואולם אף הכרת אי-היכולת הזאת, הדומה למושג ידיעת חוסר הידע הסוקרטי, היא התקדמות גדולה העומדת למעלה מכל הערכה. לו גם תהי חקירת עמקי הנפש קשה, סבוכת תיובתות ואסתפקתות ומרובת-סכנות יותר מתיור כל עולמי עולמות; ואולם בכל זאת הריהי לימוד מקסים, ומלבב יותר מהרגיל, כשהמדע הדיקני עוסק בו בהשתתפות ובצוותא- חדא עם ההארה העליונה והנשמה היתרה של האמנות שיש בה ניצוץ של נבואה (כמו אצל ניטשה, אנרי ברגסון). כמה חריפות מגרה ומזעזעת חדור גלוי אוצרות החושך רגע רגע, קו-לקו, על ידי חורי-נוגה של עין חוקר חדה, אשר חזיון ושירה מצטרפים לה, - או במלים שונות: לצלול לתוך התהום כאותו צולל באגדות היונים הקדמונים, שמשתלך בלי חת לתוך תהום רבה, אל החושך הענקי-העמוק, להוציא משם בגבורה ובגאון את גביע הזהב שנפל ושקע במצולות.

על דבר ספרו Zur Mechanik des Geistes" העוסק במקצוע זה, כתב ולטר רטנוי במכתבו אל הפרופ' א. ליטבורג (בשנת 1913) ש“הספר כולל צוואה, ושהוא נכתב רק בשביל אנשים מועטים” – ואל ה' וילהלם שונר בברלין הוא מביע את הרעיון הזה במלים שונות באמרו:" זהו וידוי הנפש ו“האני מאמין” של חיי".

דבר הלמד מספרו זה, ועוד מספריו האחרים, הוא, שכמה שתהא ידיעתנו בחכמת הנסתר עדיין דלה וחסורי-מיחסרא, דבר אחד כבר נעשה ודאי וברור, והוא הנגוד הכביר בין התודעה ובין מה שהוא מטבעו בלתי מוגש וזקוק לתודעה. למה הדבר דומה? לשתי מדינות סמוכות זו לזו בלי דבר חוצץ ביניהן, ואף-על-פי-כן לא נבלעות זו בזו. מה שהאחת בונה בעמל ובהצלחה, יכולה חברתה לעשות על ידי זיע כל שהוא לתל-שממה, כמו ברעש-האדמה. יתכן ויתכן, שבגבול “מדינת” התודעה נהיה חכמים, צדיקים וגבורים, בריות המופת שמבראשית, חסרות מעט מאלהים; ובאותה שעה, ויחד ובצרוף עם זה, ב“מדינת” אי-התודעה – חיות טורפות, בלומות ונכבדות בקושי גדול על ידי שלשלאות של ברזל, ומתפרצות, ברגעים של רשול השמירה, מהשעבוד, לעשות כל שערוריה; יכולים אנו להיות – בגדר המודע: בני תרבות, מושלים ברוחנו ומיושבים בדעתנו, ובגדר הבלתי-מודע: פוחזים, פרועי מוסר ופראים, או – בתור הלכה למעשה: כל מה שיצרנו בסדר ובשיטה, בכבוד וברגש תום וטהרה בגבול המודע, הריהו שרוי בסכנה, שמא ידולדל ויעורער לרגל מהפכה מפתיעה על ידי איזו מודע. או עוד בנוסח אחר (וכאן אנו מגיעים עד שיטתו של פרויד): כל התמוטטות טמירה שתתרחש באפרכיה הישימונית-האיתנה של הלא-נמוק של מעשינו, עד כמה שאנו מאמינים בגדר ידיעתנו כשאנחנו לעצמנו, וגם מודיעים אותו (את הנמוק) כלפי הזולת באמת ובתמים, יש לו מהות פנימית אחרת בשרשיו העמוקים בקרקע העולם הנסתר; ולעתים קרובות הוא נובע, למרות פני-הבדולח של זוך ורוממות, ממעין חתוך בשכבה עמוקה של אהבה עצמית, של רחישות תאות-המין ושאר שריגי תשוקות וחושים, שאין ההכרה שולטת בהם. בשביל משאנו-ומתננו התרבותי, קבענו, בהכרח ובכוון מגמתי, את ההכרה היחידית, לשמש לנו אמת-מדה וכור-מבחן, והריהי קשורה וצנופה כל כלך בקשר, שכמעט אין לו מתירין, בהרבה “שקרים מוסמכים” (לפי המונח של נורדוי), ובהרבה מן תחבולות “האונאה העצמית” (לפי ההגדרה של שופנהויאר), עד שאין אנו יכולים להתקיים בלעדי המחיצות והלבושים האלה, ועל כל פנים, אין אנו יכולים להיות מעורבים ופועלים בין הבריות בהעדרם, מפני שהאזיקים או המסכות כבר הספיקו – אם לא להבלע בתוך הדם, אז, לפחות, להתברג ולחדור לתוך בשר הגוף. אבל בגבול הסמוי – אין ערך לכל עובדה זו: בלי נמוס ותכסיס וחמלה רכרוכית נפשט, נפרק ונתק כל מין של מסוה, אף כשהוא מדובק ומהודק אל העור והעצמות עד כדי עשות שריטה וחבלה מכאיבה על ידי הפשטתו, כשמשתחרר וכשמתנער הסמוי בתוך תוכנו.

כאן נמצאת הנקודה של טרגיקה, צערו של הסמוי בחיי האדם הפנימיים. בית הקלפים המרהיב והמסולסל של המודע מתבוקק ונופל למשואות על ידי משב-האויר הבוקע-ועולה מגנזי התחום הסמוי, אשר משם יכול אדם קדמאה, גולם גס ופרא שלפני מתן התרבות, להזדקר פתאום מבעד לתל-תלים של הבניה והגזרה, הישוב והנמוס המלאכותיים, ולמחות בכל תוקף המעשה כנגד כבושו, רדיתו וטשטוש טבעו. כל כרך תורת המדות, החוקים והגדרים מתחיל לזוז ולנוע כבנין מבוסס על צבים חיים, כשאיתני-כוחות שמבראשית חותרים תחת אשיותיו, והמצב הקדמון חוזר ונעור, לו רק לרגעים של מהפכות עזות, והוא גורם מצד אחד לחורבן מהפכני, וגם להחשת והתכפת ההתפתחות (האיבולוציה), כלומר לנקוי וצרוף פנימי.

ככה עומדים שני הכוחות זה לעומת זה, צוררים זה לזה, ואף-על-פי-כן – נזקקים זה לזה. ואם כך היא המדה בכל מיני בני אדם, על אחת כמה וכמה בבני אדם נשגבי התרבות. במדה שהמודע הוא מפותח באופן מעודן שבמעודן ודק מן-הדק, בה במדה תגדל סכנת התערערותו על ידי הבלתי מודע, או “תחות הכרה”, האורב לו להרוס את בנינו (“כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו”). במדה שהתנא מתקרב אל הפרדס, בה במדה מתגדלת סכנת ההצצה בו, ומה שנמשך ממנה: היפגעות או יציאה בשלום. לפי שיטת בעלי המסתורין האלה, המודע (או הנגלה) עם כל זיו צחצוחו ופשטותו, הוא בעיקרו: חלום, בעוד שהבלתי מודע הוא העלמו והסתרו ואי—ממשיותו המדומה: המציאות הטבעית הבלתי משתנה.

זאת היתה שאיפתו של ולטר רטנוי אל המוחלט, אל מה שלמעלה מן החושים וההבנה. אל “הטרַנסצֶדֶנטַל”. במכתבו אל הד“ר אלפרד שטירם בלייפציג (משנת 1914) הוא כותב: “כידוע לך, אין אני מפליג את ערך התקנות וההסתדרויות והמוסדות. אני מיחס ערך גדול הרבה יותר לרוח ולנפש. אינני מאמין, שהדבר הראשון משפיע על האחרון, אך להפך, אינני מאמין במוסדות, כי אם באנשים, ובפרט ביחידי סגולה”. אפשר היה לשער שזוהי השפעתו של ניטשה; אבל אפשר גם כן, שרטנוי הגיע לידי כך מתוך ספקותיו ונסיונותיו. במקום אחר כתב (באותה שנה) אל ה' מקס לוטץ: “מה הם הדינים-וחשבונות, ספירות, דברים שבמנין וכל הויכוחים על אודותיהם? אין אלה אלא חומר מה שניתן להראות בו פנים לכל צר; אך הרגשה אנושית אמתית לא ניתנה לנגוד ולסתירה”. אוהב אני את הרעיון הזה, מפני שהוא מלוה אותי כל ימי חיי; אבל חדושו הוא בזה שהוא הובע על ידי רטנוי בארץ ההסתדרות ובתקופת התכסיס הצבאי. עוד במכתב אחד אל הנ”ל הוא מביע את שיטתו הטרנסצדנטלית במלים פשוטות יותר מן הרגיל, וז“ל: “בתוכנו חי וקיים לא רק השכל המחשב חשבונות, אך עוד גם דבר נשגב יותר, הנראה כמיותר במשך העבודה הגשמית; ובכל זאת הוא אורגן חשוב כשהוא לעצמו, בתור תכלית לעצמה, ולא אמצעי בשביל ענין זולתו, והוא: הנפש. השמחה על הטבע, האהבה, תחושת היופי ונחוש-האלהות כלום הם דברים שיש להם מטרה במלחמת הקיום, אבל הנה הנם, והם תפסו בטבע האנושי ויבצרו להם מקום גבוה, בטוח ואי נכבש כל כך, עד כי כוחות אחרים נדחו מפניהם! הכוחות האלה, כוחות הנפש – הם הדבר היחידי הקבוע במחזור העולם. כל היצירות שהשאיר העולם הקדמון הולכות וכלות, ובכל זאת עומדים וקימים שירי הומרוס, דברי התנ”ך, תורת הנוצרי ובודה, יצירות האמנות ומקדשים של היונים העתיקים – כולם מעשי נפש… היצירות האלה זכו לנצחיות; ואם כן, האומנם אמונה טפלה היא לחשוב, שהיוצרת שלהן, נשמת האדם, גם היא נצחית? – איך שיהיה, הנפש היא מסוגלת לגדול”…

בדבריו של ולטר רטנוי הטעמתי שתי מלים, מפני שבהן ניכר הנצוץ הגאוני של אדם זה, שנבא את התפתחות חכמת הנפש על ידי חוקרים אחרים שבאו אחריו.

אי אפשר היה להנגוד בין המודע והלא מודע להיות נעלם מאת האנושיות מימים קדמונים. מראש מקדמי ארץ היו האיבעיות העמוקות הללו מעוררות את המוחות הכי גדולים, לא רק לעיון, אך גם לתאור ולייצוג. כל עיקר אמנות הטרגדיות בספרות-המופת היונית-העתיקה נוסד ברובו על תחושת הנגוד הזה, החוזר ובא תמיד בתקפו, שהוא רב-גוני בצורות תופעתו כגורל האדם. רואה אני את דברי הד“ר פריץ ויטלס בספרו “Tragische Motive” (ברלין 1911) וז”ל: הגרעין שממנו צומח כל עיקרו של התוגתיות שבעולם הוא: כניסת הבלתי מודע לתוך התודעה. ויטלס הוא אחד מתלמידיו המובהקים של פרויד. והוא המתון שבתלמידיו, שיש לו חוץ ממדעיותו גם כשרון אמנותי, ועל ידו השכיל להפרות בשביל ההערכה הלמודית-הנפשית את המושג הפרוידי הנודע בשם “דחיה” (פערדראנגונג). על פי הכלל הזה של פרויד, אשר ויטלס הוסיף לבררו ביחס אל מושג התוגתיות, אנו מציירים לעצמנו את העולם הסמוי או הבלתי-מודע שבאדם במצב נדחה, ז.א. שהחלק המודע מכסה אותו ומתרמלו כצמח-תרמיל, ומרסנו ובולמו, והריהו מוטל, עם כל הררי הנמרים וזאבי-הערב וה“כלבין דחציפין”, מכווץ בזעם עצור, ומיחל לרגע, אשר אז יוכל להגיח עוד פעם, כדי להדוף את הכובש ולרשת את מקומו. זוהי המלחמה הבולקאנית.

קרב-אימים כזה הוא מתואר, למשל, בחזונו של איריפאדס “מידיאה” עם רצח-הילדים המבהיל. בעומק נפשה של האשה תוססת תאות-המין, אבל התאוה היא כפותה ומשועבדת לכוחות אחרים, שגברו עליה ויכניעוה, והריהי שרויה במצב של “נדחה”, כאמור לעיל. תגרה פראית פורצת בין חובות האם ובין חובות המין, שהם שני כוחות העלולים לחולל התנגשויות עצומות בנפש האשה בגיל ידוע. מובן, שבנפש מידיאה התאוונית חצי-הפראית, המוצאת את-עצמה מאוכזבת ומרומה פתאום, שנלחצה ע“י כפית הר-ההכרח כגיגית לסגת אחור באופן מעליב, ולפנות מקום לצרתה השֵגָל היונית הצעירה ממנה, עולה ומשתרגת ההתנגשות הזאת למדה ענקית. התאוה המינית שנדחתה, חוזרת ומזדקרת מתוך הבלתי-מודע כהר מריק-אש, ומתפרקת ומתערה ופורצת בהרג ואבדון – לא רק כנגד הבעל-הבוגד, אך גם כנגד הילדים החפים-מפשע, אשר בהם רואה האם המשתגעת את הסבה הכופה אותה לוותר על ספוק צרכי המין, המנקרים בה בלי-הכרה. בפשע-אם זה, שהתעות עד לידי טרוף-ההרגשה, צפון בכל זאת גרעין אנושי כללי, נסיון חיים פנימיים, אשר אשה מרומה לא אחת היא עלולה להתנסות ולהבחן בו, אם לא בצורה פראית, שיש בה העזוז העכומי”י הקדמון, אז, לפחות, בהקלשה ודקוק, שיש בו אחוז אחד מעשרה או אחד ממאה.

הוכרחתי לנטות הצדה לרגע ולהביא דוגמה זו מהספרות היונית העתיקה, בשביל העמקת הענין שאני עוסק בו, כדי להעמיד על האמת את מושג הטרגיות, העובר כחוט השני בספריו ובחייו של ולטר רטנוי. הטרגיקה, אעפ"י שמשתמשים בה בשפות החדשות ובשיגרא-דלישנא להגדרת הצער והיסורים בכלל, לאמתו של דבר ובמובן המקורי-המוֹפתי איננה אלא צער ולא יסורים בעצמם. כל זה הוא רק סחור-סחור בהיקף המושג, ולא עצם המושג היוני העתיק הזה. אין טרגדיה אלא כששני כחות גדולים נלחמים ונאבקים בהכרח, כאשר יעלה עליהם הגורל האכזרי, שאין להמלט ממנו. הטרגיקה היא הכרח ההתפרצות והכרח התוצאה, שהיא אסון נורא, ואל הצער והאסון בעצמם, כמו שלא הנצחון והמפלה הם מלחמה, אך המלחמה בעצמה וכל השאר הוא רק לוי ואבזרא. לא הקץ המעציב הוא העיקר בטרגדיה אמתית, אלא הקרב המוליך ומביא בהכרח אל הקץ המעציב: קשי הגורל, גזרת המזל.

אמנם לא רק על התנגשויות תאוות כאלה נוסדת הטרגיקה בצורות הבטוי הפיוטי. התנגשויות עלולות לפרוץ גם לרגל מצב של אונס וכפיה, הגורמים להתאבקות הכוחות באופן אחר. במדה שהאמנות מוסיפה עומק ורוממות, להשתמש בשברירי-רקיטים ושעשועי-זיקים, היא מגיעה עד שערי תפארת אמתית ואור הגנוז, ובמדה שיוצר-החזיון מוסיף, הרגשה דקה והבנה חודרת, להבין ולתפוס גם את הוד-הקסם של התרחשויות פנימיות ודברים שבגו בעולמו הטמיר של האדם החדש, בהמון רגשי שמחתו וצערו, באמונתו ותקותו, בספקותיו ויאושו, במסתרי נפשו, המלאים אור-שמש, חשכת-שאול, חמודות-החיים ומצרי-תפתה, חפץ וחשק וצרה וזועה; בה במדה מצטמצם שפריר ההסתכלות האמנותית והטרגדיה של מלחמת-הכוחות עוברת מן שדה-הקטל הגס והתאווני של הענקים המגושמים מימי-קדם – אל עומק-הנפש ואל הדקות של האדם החדש של איבסן ומטרלינק וסטרינדברג, ועי"ז מתקרבת האמנות הטרגית אל הנפש, ונכנסת במגע בלתי-אמצעי עם השאלות המזעזעות את האדם החדש עדין-התרבות.

במובן זה היה ולטר רטנוי – אדם טרגי, גם בתור משיג (סוביקט), גם בתור מושג (אוביקט). בתור משיג הבין ולטר רטנוי את הטרגיות מאין כמוהו. הבאתי למעלה את דבריו בדבר “כוחות נדחים מפני כוחות אחרים”. כל “שטת-הדחיה” של פרויד, ותלמידו ויטלס, נרמזה במלים האלה, שנכתבו קודם מתן תורתם של החוקרים הללו. ולטר רטנוי היה איש עמוק-שפה ו“עמוס בלשונו”. בתור נואם, היה בלי טמפרמנט, אך בהגיון של ברזל. בחבורה קטנה היה נואם מצוין, ויכול היה לעמוד ולהרציא במשך כמה שעות; אך בקהל גדול היתה הרצאתו קשה ויבשה, בתור סופר היה על פי רוב חסר כשרון ההסברה לא רק מפני שלא דאג לתת לרעיונותיו מהלכים בתוך הקהל הרחב, אך, כאמור לעיל, לרגל “עודף המטען של מוחו”. אמנם גם הטעם הראשון הוא נכון. רבים מהפרולטריון האינטלקטואלי בקשו דרכים להוציא ממנו מעט כסף, ויציעו לפניו את רצונם לסייע לו לפרסם את דעותיו בקהל, והוא השיב לרובם, בסגנונים שונים, בשלילה. כן, למשל, כשהציע לפניו שארל לייסט (בשנת 1913) את רצונו להשתדל לפרסם ולהסביר את דעותיו השיב ולטר את ההצעה הזאת ריקם, באמרו: “אם יש בדברי ענינים נוגעים ללב העם, אז ימצאו מסלות בעצמם; ואם נכון הדבר שאתה מאיים עלי, שהנצחון הזה יבוא רק אחרי מותי – אין בכך כלום:” (הוא חזר עוד על הדבר הזה – בתשובה אחרת שבאה ממנו אחרי כן). עוד קודם לזה (בשנת 1912) נסה ד“ר קארל שטרנהיים להכניסו לעסק הוצאת עתונים,ולא הצליח, יען כי ולטר חשב את העסק הזה לרחוק משכר וקרוב להפסד, ולא חש לפופולאריות בקרב האוכלוסיה הרחבה. אבל לוא גםרצה בפופולאריות לא היה מגיע אליה על ידי ספריו, מפני לשונו מסובלת-התוכן, עם מקומות נפלאים מכל נפלא, אבל גם עם מקומות מקוטעים וסתומים מחמת ההתאבקות הפנימית וה”מכאוב" של “יוסיף דעת”. לפיכך נמצאים אצלו רמזים של שיטות שלמות, שהורצאו אחרי כן ועל ידי אחרים, גדולים ממנו בהסברה, אך לא עמוקים ממנו בדעת.

ובתור מושג, היה ולטר רטנוי אדם טרגי – לא מפני שהיה מעריץ הרוחניות בתכלית הקיצוניות, למרות היותו בן תעשין מיליונר. כולנו יודעים אנשים ממין זה. כל מי שישב ימים ושנים בפאריס, בלונדון, או במטרופולין אחרת שבאירופה המערבית, מכיר את הטפוס הלז. מי איננו מכיר את הסופר הצרפתי אנדרי ז’רמן, בנו של רכושן כביר, מיסד ה- Crédit Lyonnais? גם זה נזיר שפרש מ“הבלי עולם-הרכוש”, ויעזוב את אביו ואת אמו, וידבק באידיאל, שהוא ההפך הגמור מהרכוש, ויצב לו למטרה להתקרב אל האינטלקטואלים ואל האמנים שבכל אומה ולשון! ומי אינו זוכר את הגצים שלנו, כביכול, גצים שיצאו מתחת פטישם של יהודים חרדים וחובב-ציון, ויעברו מאידיאל לאידיאל? לא זו היא הטרגיות. גלגל חוזר בעולם, ואין האידיאלים נמסרים בירושה. ולטר רטנוי היה רוחני שלם; בזה אין כל ספק. במכתבו אל המשורר שמידט-באנן (1913) כתב: “החמרנות (המטריאליזמוס) היא האמונה-הטפלה הכי חשוכה”. במכתבו לה' וילהלם שונר (1914), בנחמו אותו על מות ידידם וילי לנטרויט, כתב: “כל חיינו הם: חפוש, פגישה, פרוד, זכרון. למה הם דומים? למבוא של מפעל מוסיקאי, שפותח בנעימות, ומבליע ומהתך אותן, ונותן להן ללכת הלוך וחדול, אבל ברגעים קשים כאלה רשאי אדם לפעמים להאזין ממרחק לצליל העוגב של ה”פוגה“, הקולטת והמוסיפה לרקום את כל הקולות”. או בכתבו אל העלמה קינסטלר (בשנה הנ"ל): “ככולנו הנני קלוע בכף הקלע בין עמל ותאוה, פחד וחשק, צער וסכלות, ואם ישנו דבר שעלה בידי מתוך מלחמות, זוהי רק האפשרות למצוא במצפן שלי את כוון הרוחות אחרי השקט הסער” – מורגש שהדברים האלה נכתבו במיץ העורקים ובדם הלב על ידי איש אשר הכוח שבעבודת חייו, יותר שהיה מרץ או gusto, היתה ותיקות (אתוס) דתית ומסתורית שחיתה בו. אבל גם בזה אין שמץ טרגיות.

ד

הטרגיות, שהיתה בו, היתה בהכרח התנגשות-ההפכים, ובת-הקול של התעשיה, שהלכה ותלוה את החולם ולטר רטנוי (אשר בה פתחתי את הפרקים האלה) במשך כל ימי חייו. אלו נהפך בנו של אמיל רטנוי לאיש שוגה בסודות, ומתקדש כשוכן חררים במדבר, ומהפך בחררה – ולא יותר; או לוא עלה בן המיליונר החומתה, וירם כשופר קולו, ויקרא באזני בני עם הארץ לחלק את הרכוש, או לבטלו, כי עתה היתה כאן הקוריוזיות של לסל ודוגמתו, עם כל קרני האור שבתמונה היפה והמהודרה הזאת, ועם הצללים, המוסיפים עליה הוד בעיני המתבונן בה, אז לא היה בה אף בבואה-דבבואה של טרגיות. הטרגיות, שהיתה בו במדה עצומה, היתה המלחמה העזה והתמידית בין השואף הרוחני – המסתורין ואיש המעשה – המהנדס, בין האמן והאומן. לאדם זה לא היה שום דבר נקנה באופן רגיל, אפשר לומר: שום דבר לא עלה בידו בלי יסורים מימי נעוריו, למרות כל כשרונותיו, למרות כל עשרו, היה מתענה בלי הפוגות בנפתולי-נפש נוראים. הוא היה הכל-יכול, ולא יכול כלום. הוא יכול לעזור לנהל את עסקי אביו הרחבים מני ים. ובמשך שנים רבות עכבהו רגש-חופשו ועצמאותו וקוממיותו (רק אחרי נסיון קצר בצרפת עסק מעט ב“חברה האלקטרית הכללית”, ומהר עזב אותה, ונכנס לדירקטוריום של הבנק הגדול “חברת המסחר הברלינית”, ואחרי מות אביו נאלץ לקבל על עצמו את הנהלת “החברה האלקטרית הכללית”). יכול היה לשבת בקתדרה ולהורות – די מדעים היו לו – אבל איסטניסותו האסתיטית געלה, בצדק או שלא בצדק, בהמוחין-דקטנות של מקצוענים, ובאותה החשיבות הנפוחה והמגוחכת, שהללו נותנים לדגירתם על ביצי שקלות-וטריות, כאילו מכל ביצה וביצה עתיד להתבקע ולצאת עולם חדש (ובאמת אי-אפשר לשום מדע להבנות בלי פרטים ודקדוקים). המומחים הגדולים לא אהבו אותו. הם בזו ל“חובב” או “מבין” זה, כגדי מקולס שבז למריאים ועתודים חפשים, מפני שהוא מקולס ומוכתר בנמוס ומוכשר לנגח בקרנים רשמיות. באמת, אף בתור מומחה ובר-הכי, יכול היה להתחרות עמהם בכמה מקצועות ולהכריעם ביתרון מומחיותו; הוא לא בז להם, אלא לאומנותם בקטנותה. נדיב-הרוח הזה לא יכול לשנוא את זולתו; חכם-כולל זה, בהיותו הרבה יותר מרובה-הצדדים ומפותח ומסועף ממתנגדיו, הבין, שאפשר לאדם לבכר שיטות אחרות על שיטתו הוא. ועל זה לא כעס ולטר. בנוגע לזה, היה סבלן ומתון, עניו וסלחן, הוא היה מעריץ את המורים הגדולים של העבר, את גאוני הרוח של ההווה, והיה גם צופה לעתיד; אבל הוא לא היה בן-כנופיא, כלומר לא קנה חברוּת באחת הכנופיות המושבעות, על ידי תקנות מפורשות, או אי-מפורשות, שחבריה יתמרו זה לזה תמרות קטורת-תהלה הדדית, כמין קנוניא על חשבון הקהל, ולפסול ולבטל בשתיקה כל מי שאיננו מ“החברותא”. הוא יכול לכתוב ספרים אשר כל אחד מהם הוא שקול כנגד הרבה ספרי זולתו; אבל רוב הסופרים בקשו את קרבתו, כמי שמבקש קרבת רוזן או גביר, שהוא גם סופר; וגישה זו, שהיו נגשים אליו, היתה שנואה לו. במכתבו לה' יונגקונץ (1914), שכנראה, נגע במכתבו אליו בשאלת הממון, השיב: “אין מקום לשאלת הממון כלל, אני בעצמי נכנסתי למקצועות העבודה של חסר-הון, ומשנת העשרים ואחת לימי חיי לא הייתי זקוק לשום עזר מן החוץ”. הוא רצה שיבחנו את דעותיו, אם הן נכונות או לא, ואולם רוב הסופרים היו מצליפים עיניהם אל כיסו, ומתפנקים בדמיונם של רעב-חולם על דבר אוצרות החושך, אף בשעה שבאמת היה כיסו של ולטר ריק, יען כי לא נהנה מאביו; ואילו גם היה מלא, כדמיונם, אזי נתרוקן מהר, לוא רצה למלא ספקם של הפונים אליו. כל איש מהפונים לא בעל אוצרות זה, ושב ריקם, כי חשב את ולטר רטנוי לעכברא דשכיב אדינרי ולכלַי וקמצן. בלי דעת שהיו הרבה אנשים שנושעו על ידו, ושאיש מפורסם כמוהו, לו היה גם הונו גדול פי אלף משהיה באמת, שעור הדרישה בערך על שעור יכולת-ההספקה היה כיחס הקומץ אל הארי, או הטיפה אל הים. מלבד יחידים היוצאים מן הכלל רוב שוחרי פניו “לא התכונו אל ההגדה, כי אם אל הלביבות”. זה הציע לפניו לכתוב את תודותיו, זה לתרגם את ספרו, זה להדפיס את תמונתו, איש איש בדברי-חלקות ומחמאות, והכל היה אצל הרבים האלה פתחון-פה וקפנדריה להכנס עמו בעסקים, ולנצלו בשעת הכושר. הנוסח היה מפנה אל הסופר; אבל הכונה היתה אל בנו של ראש “החברה האלקטרית הכללית”. הנחיל של דבורי–הספרות זמזמם ורפרף מסביב לו, אבל לתוך הכורת שלהם לא הכניסוהו. שם, בתוך הכורת, היתה כל דבורה “מאורגנת”, בהולה על “החוקה” שלה, על תארי-מעלתה ועל תפקידה המונופולי; ומדי יצא איזה ספר של רטנוי לאור, נזדעזעו הבונזים והמנדרינים הקטנים המשגיחים עלהכשרות הספרותית או המדעית, וביחוד כשלא היה להם איזה סכוי תכוף ליהנות מאת רטנוי, אז חדשו את מנהגם של הסקוטים, שהיו נוהגים לזבוח על מזבחות-הקפריסים שלהם איזה בן-נכר. זבוח זבחו הרבה פעמים על המזבח המקצועני המגואל את “בן-הנכר” הזה. מה מיליונר זה בא ללמדנו? האמנם חושב מהנדס זה, שהוא גם סופר? “הנה בעל החלומות בא וצופה נסתרות!” – בשנת 1906 סבב עם דרנבורג באפריקה המזרחית, והנה הוא כותב על דבר שאלות ההתישבות, כנראה, בדעת הכי עמוקה, בהרגשות הכי מעודנות, בהתרוממות הכוח המדמה הכי גבוה – מי נתן לו רשות? " Raisonneur oder Prophet? " שאל רצנזנט אחד. בכלל, התנהגו עמו סרדיוטי-הבקורת, כאילו היה שתוקי שנתערב בין עשרה יוחסין, וכאילו “תחב את חטמו לכל ענין שאינו שלו”: יחידי סגולה הכירו בצדקתו ובגאוניותו; אבל השוק העתונאי והספרותי לא חדל להציק לו. הוא נסע לאפריקה המזרחית, כאמור, בחברת דרנבורג (ד"ר ברנהרד, אז מיניסטר, וגם הוא מזרע היהודים), ובין מכתביו של רטנוי נמצא מכתב אחד (משנת 1907) המתחיל: “ידידי אהובי” – והוא מזכירהו את מסעותיהם יחד, ואת הרעיונות וההצעות שנשמעו במשך שיחותיהם, בנסעם באניה. בשנת 1908 חזר ונסע לאפריקה באניה אנגלית לאורך החוף המערבי. הוא נסע שם בחבורה עם סיירים אחרים, וכתב משם מכתבים אל אמו, והתכתב עם ידידו סטיפן צויג, והודיע לו את דעתו על דבר ספרו החדש של זה ע“א בלזק שקרא על האניה. כשנתים ימים אח”כ כתב ולטר באחד ממאמריו: “ישב – זאת אומרת משול מתוך הכרה. אצלנו מושלים לתיאבון, כדרך עבדים שהתפרצו מפני אדוניהם, לא נכון הדבר שהבריות אומרים, שכל הרוצה למשול צריך להיות מוכשר לציית. הכלל הזה הוא מתאים להצבאה ולא לממשלה, אצלנו מוכשרים להצביא, אבל אין מוכשרים למשול”.

הדברים האלה נכתבו בשעה שממשלת הגרמנים עמדה במרום תקפה באפריקה. זאת היתה נבואה כבושה, שלא הכירו אז באמתתה. מכל צד התנפלו על רטנוי בשל דברי מינות כאלה. מן הסמוי שבקרב האדם, מעבר למפתן ההכרה, נזרק רעיון, שהפיץ אור מבהיק על מגרעות התישבות האשכנזים באפריקה. האיש הטרגי הרגיש את הטרגדיה של אשכנז, בטרם משמשה ובאה.

סתירה פנימית וטרגית תססה בולטר רטנוי גם בנוגע לשאלה הסוציאלית, ואף זו היתה אחת מן הסתירות המצויות אצל החכמים המעמיקים יותר מדי. הוא היה ניטשיאני במובן השאיפה אל האדם העליון והשלטת האצילות הגאונית בעולם, ובאותה שעה היה גם שואף להקנות את הנכסים להצבור, והיה סוציאליסטן מתון, או יותר מדויק: סוציאליסטן קונסטרוקטיבי (יצרני, בונה). אין צורך להאמין בדברים ככתבם שספר הבולישיבאי סובלסון מטארנוב (“רַדֶק”), שבשיחתו עם ולטר רטנוי, אמר זה האחרון, שקרל מרקס נתן את תורת הסתירה, והוא, רטנוי, בספריו נתן את תורת הבנין, ושגם ברוסיה לא ירבו הימים, שהפועלים יתרצו לסבול מחסור, ובאו ימי הבנין, ואז אולי יבוקש אף הוא לבוא לרוסיה בתור אחד האינז’ינרים. דברים כאלה של עתונות ואינטרביואים (הספור הזה הובא בזמנו בהרבה עתונים) עם ראשי פרקים באותיות קידוש לבנה, רובם בדויים לגמרי ומעוטם מסורסים, ביחוד כשיש תעמולה בדבר, ורדק הלא היה אז כולו תעמולה. הרבה יותר נאמנים דברי רטנוי בעצמו במכתבו אל יועץ הסתרים ד“ר רוזנטל בברלין (שנת 1913), אשר בו הוא משיב לו על הצעתו להקנות את הרכבות העירוניות הגבוהות והתחתיות לממשלה – שהרעיון הזה הוא קרוב ללבו. ושהוא חושב, ש”כל מיני עסקים ובנינים כאלה צריכים להיות ברשות הממשלה, ולא ברשות קבלנים פרטיים וחברות של בעלי מניות, אבל לא בתקופתם הראשונה, כשהם עוד במצב הבחינות והנסיונות, וכשהם צריכים עוד להתחרות חפשית של כוחות יחידים, כי אם אחרי שכבר נתבססו כל צרכם“. סמי מכאן “ממשלה” וקרי “צבור” או “מועצה צבורית”, ואז תעלה בידך ההצברה – הסוציליזציה של כלי העבודה, עם אותו התקון, שהנצול יתחיל אחרי הבסוס הראשון ושבזמן הבסוס הראשון עוד יוסיף המשטר היחידי-החפשי לשלוט. אם היתה זאת השקפתו על מסלות-הברזל העירוניות, שלא היו עוד בעיניו מבוססות כל צרכן ולא נתבכרו עוד להצטבר (להעשות צבוריות), קרוב לשער, שבנוגע לענף התעשיה שלו, לפי שהוא הסתכל בו, על אחת כמה וכמה עוד לא הגיעה השעה. הסתכלותו זאת כבר הובעה בשנת 1907 במכתב שכתב אל הד”ר מייסנר. בו הוא מבאר את ההבדל בין התפתחות התעשיה החדשה בכלל ובין התפתחות התעשיה החשמלית, ביחוד בגרמניה, ששם עלתה אז למדרגה גבוהה עוד יותר מאשר באמריקה. “היצרנות צריכה היתה ליצור את הצרכנות. לא היתה שאלה של פרקמטיא חריפה או לא-חריפה, אשר רבים קופצים עליה או מעטים באים לקנותה. המוכר צריך היה, קודם כל, לברוא את הקונה, זאת אומרת, לעורר בו את הרגשת הצורך”. ולהלן הוא כותב: “החרושת האלקטרית איננה תעשיה אחת, אלא קבוץ של תעשיות, מקצוע של משק. היא כוללת: הארה, העברת הכוח, תעשיות של מכונות, רכוּז או בטול רכוז של הולדת כוח וחלוקתו וכניסתו לתחומי תעשיה הקטנים”. במצב כזה, בל"ס לא חשב ולטר את המקצוע שלו מבוכר די צרכו להמסר לרשות הרבים. בכלל נראה, שהוא לא האמין באפשרות תקונים על ידי שנויים קטסטרופליים, כי אם על ידי התפתחות אטית מתקופה לתקופה.

פרט אחד בספורו של סובלסון-רדק הוא יוצא עוד ממקום אחר. במכתבו אל סזונוב (משנת 1914) הוא יועץ לרוסיה “להשתמש בשביל התפתחות התעשיה בארצה בכוחות בני חוץ לארץ, יען כי כך עשתה גם גרמניה בהתחלת ההתפתחות הזאת”. בעצה זו יש מעט תמימות. לוא היתה לרטנוי אף ידיעה קלה ברוסיה, אזי לא נעלם ממנו, שכך היה מנהגה של רוסיה במשך דורות: להביא מכונאים מחוץ לארץ ולהשתמש בהם במשך כל הזמן שאין לה בעלי-מקצוע משלה, והמימרא היתה מהלכת, שאחר כך, כשיהיו לה משלה, תפטר מבני הנכר, אבל באמת לא בן נכר אחד נשאר בארץ “וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה " “ויט שכמו לסבול” (וכך היה הנמוק גם ביהודים בעלי מלאכות ידועות, שהרשו להם בסוף מעשה-במחשבה תחלה לגרשם אחר כך). אבל בני-המערב נכשלים, לעתים קרובות, ביחסם לארצות המזרח, בעוּצָם להן עצות פשוטות, כמו לתינוקות. סאזונוב נפגש בפעם הראשונה עם ולטר רטנוי בשנת 1910 בביתו של פרנץ פון מנדלסון, מרא דהלכות הלואות לרוסיה. בספרו לי את פרטי ההכרות הזאת (אחרי מפלת רוסיה) בשנת 1920 בפאריס – אמר לי: לוא היה לנו ברוסיה איש כזה, אזי לא נפלנו. אמרתי לו: כיצד אפשר שיהי לכם איש כזה, האם נתתם ליהודי חו”ל להכנס לרוסיה? – סזונוב סבר, שרטנוי לא היה יהודי, מפני שראהו בבית מנדלסון.

המכשול הפנימי היה בזה, שהתנועה לתמורת הערכין הקבועים מאז – בערכין חדשים, בנוגע לחלוקת ההון, דורשת לפי טבעה, לא רק אצל הבולשיבאים המעפילים, הדוחקים את הקץ, והמקדימים “נעשה” ל“הבה נתחכמה”, אך גם אצל הסוציאלדימוקרטים הפרלמנטיים, הרוצים לעשות את חלוף-הערכין על טהרת הקודש הקונסטיטוציונית, ממדרגה למדרגה ולאט לאט – השהוי הוא מהיר הרבה יותר בערך להשיטה הרוחנית של רטנוי, שכתב בנוגע לשאלה זו את הדברים האלה: "לדעתי פתרון השאלות הסוציאליות הוא אחוז וקשור באופן חנוך הדורות. כשם שמצד אחד נחוץ להרחיב את ההשכלה השלמה, ולעשותה לקנין כללי לרוב מנינו של העם לפלגותיו, כך גם נחוץ הדבר, מאידך גיסא, לגדור גדר בפני ההשכלה הבלתי-שלמה, לבל תביא רעה וסכנה לעולם, ולבל תעורר תקוות ותביעות אשר תנאי החיים והחברה אינם מרשים לתת להן ספוק. לפיכך חובה גדולה מוטלת על מנהיגי העם להזהר מן ההפלגה לצד אחד, לבל ישפל ולבל יגרע החנוך המוסרי של בני הנעורים על ידי הרחבת ידיעותיהם בלי יסוד איתן במוסר ובתרבות המדות המשובחות. רק כשיחונכו ויגודלו בני הדור הצעיר בתמימות-הנפש ובתורת המוסר האנושי, יהיה להם די כוח להתגבר על הסכנות הנשקפות להם מאת מלחמת הקיום לרגל צרכי הפרנסה המרובים והתביעות ההולכות הלוך וגדול. “יבוא יום אשר אז יהיו כל בני האדם שוים בחובתם לעבוד ובזכותם ליהנות מהעבודה, אבל התגשמות השאיפה הצודקת וההכרחית הזאת דורשת הכנה ועבודת חנוך של דורות” (בספרו “Zur Kritik der Zeit” בהוספה). מובן, שהדינאמיקה של הסוציאליזמוס המדיני והמפלגתי לא יכלה להתפשר בשום אופן עם ההנחה הזאת, שאין לחלוק עליה מהצד העיוני, אבל אין בה כוח דוחף למעשה.

ובתוך כדי עיון מרובה וחומר הדין, היה ולטר רטנוי זורק מרה בתלמידי מרקס, שלא שמשו כל צרכם, במאמרו, שנדפס בהירחון האמריקאי “North American Review” בשנת 1918 הוא מבקר קשה את צעירי המפלגה וכותב: “Most of them have swallowed indigestible chunks of Karl Marx and suffered in consequence from socialistic dyspepsia” (רבים מהם בלעו חתיכות שלא נתנו להתעכל מ(ספריו) של קרל מרקס, ועל ידי זה לקו בקלקול הקיבה הסוציאליסטי). הדברים החריפים האלה, שדוגמתם מצויה אך מעט בספריו, מראים שהתיחסותו אל התנועה הסוציאליסטית היתה אז כהתיחסות פרופיסור אל תלמידיו. כשהוא מעמידם על המבחן אם נתבשלו כל צרכם או לא. בפעם הזאת יתרון חכמתו היה לו לגרעון, ויטעהו לבלתי ראות, שאין זאת שאלת בגרותם או אי-בגרותם של “תלמידים”, ששמשו כל צרכם, או פחות מצרכם, אך זה היה כבר אז זרם-חיים אדיר ומנצח. אמנם אני נוטה לשער, שרטנוי הרחיק או העמיק לראות יותר ממה שהיה גלוי בזמנו, ועוד יותר בזמננו. היו רגעים שהאי-מודע מצא בטוי בדבריו.

כי היה האיש הזה כאיש זר על האדמה, ובמדה גדולה יותר מכל אחד מאתנו כ“אורח נוטה ללון”, הוא היה אחד מאותם האנשים, שהשרישו כולם בעולם ובטבע הכללי ובהסמוי מן העין והנעלה על החושים. הוא לא הטה אזנו אל העולם הסמוי מן העין, כמי שמטה אזנו אל הישן ואל החולה, כי אם אל הער ואל הבריא. הוא לא היה מאלה שמשימים את עצמם בעלי-מסתורין על ידי העויות של ספרות, או המשימים על פניהם מסוה-יגון בשביל להיות מענינים; אך היה בעל-מסתורין מטבעו, ועל ראשו רבצו עננים בלי תנועה כשכבת ערפל כמו בתקופת שויון היום והלילה. הוא לא רק הזכיר בסלודים את חכמת הנסתר, אך היה לו באמת עסק בנסתרות, והיה חושב לראות את הימים העתידים המקופלים בשליתם ב“רחם הרת עולם”, והיה מתסכל מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור. לאיש כזה הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, הרי זה דבר קטן לההין את התרת השאלה הסוציאלית אל החנוך ואל הכנת רוח העם, אבל יש בזה תמימות בעצם תומה ופשטות כהה, חד-גונית ומין נירבניות, שמקומה בעשתות שאנן בין צללי-בוּדה על חוף נהר הגוזן, ולא בעולם התעשיה והמדינות והמפלגות. זה היה הקול הבלתי-מודע שבקרבו, שבודאי כוון אל האמת המוחלטת, אך לא אל האמת שבחיים. הוא לא יכול להיות איש–המפלגה. הבדידות והערירות הרוחנית עמדו לעיניו בכל הודן ובכל מוראן. כל בעל-מסתורין הוא מעין יחיד ברשות הרבים, יען כי הוא רואה את הארץ בעיני איש חי בעולם הנצחי והנאצל. לפיכך האני היחידי, ולא הקבוצי, הוא בהכרח, מפותח מאד אצל כל מיסתיקן.

מתוך כך יובן כל אפיו הספרותי של ולטר רטנוי באופן בהיר. המסתוריות שלו אינה מצומצמת בזה, שיש בין מאמריו מקומות סתומים, ושיש פה ושם איזו אליפסה דקה-מכל דקה, שמחשיכה פתאום את הכונה התוכן, ואף לא זה בלבד, שהוא כתב “Von den Kommenden Dingen”, אך בזה: שהוא סופר מדבר בעדו, ז. א. שהוא מענין ביותר בשעה שהוא קרוב באישיותו אל הנושא שלו. הנבחר והמעולה שבספריו הוא בזיכרונותיו הפרטיים, או באותן האסקיזות, שיש בהן משום זכרונות פרטיים, וככל שהם יותר פרטיים ואישיים, הם מוסיפים חן וקסם. ה“אני” הזה – אין בו לא גאוה ולא קטנות, לא פידנטיות של יחסן פעוט, שחושב, שכל מה שיוצא מפיו כאילו יצא מפי הגבורה; ולא התגנדרות של טוס מתהדר בנוצותיו, אלא עדינות של יחיד–סגולה עם ניצוץ של גאוניות, וגם, כמו שאומרים באנגלית, של ג’נטלמן גדול, במיטב מובן המלה. כל כתבי ולטר רטנוי יצאו לאור פעמים אחדות. רבים מתענינים לקרוא את הכרכים האלה, מפני שהם מלאים חקירות, השקפות ושיחות; אבל עצם הספרים האלה וה“אַלף-והתיו” שבהם היא אישיותו של הסופר. “למה אני סח כל זאת?” – הוא שואל יותר מפעם אחת, בנוסח זה או אחר; והתשובה היא בכל פעם מפני שהחקירה או השיחה מגלה איזה תו אנושי של הסופר. ה- piece de resistance (העומד בפני כל בקורת) הוא הכרך החמישי " Reden und Schriften aus der Kriegszeit " (1914 – 1917) הכולל מדרשים עדינים, שדרש ונאם וכתב בדקות מופלגת. מכולם נשקפת האישיות הנפלאה הזאת, שצמצמה בקרבה כנברשת חשמלית ענקית את כל קרני האור שבתרבות-גבוהה, שמנעוריו עמד בחליפות מכתבים עם פאול לינדוי ופרנץ בולוי ופרנק וֵדֶקִינד וסטיפן צוייג ופרנץ אופנהיימר, שהיה ידיד-נפש של הויפטמן, בן לאביו הגדול, קרובו של הצייר ליברמן, מקורבו של אדיסון – האינז’ינר, התעשין, הרכושן, ה“מקובל” – שמצא את עצמו פתאום מסובך בהתאבקות והתנגשות בעולם המדיני בתקופת המלחמה; בין כל הענינים והאנשים והמאורעות, שהוא מקושר בהם, היה בודד וגלמוד, והבודד הזה מושך אותנו יותר מקהל גדול וכנסיה של חכמים ומנהיגים. על כלן מלבבים מכתביו כל כך, כל אחד מהם למינהו חודר תמיד עמוק עמוק לתוך התרחשותו האישית של הכותב ושל המקבל, המכתבים האלה הם לא רק בטוי מזג נפשו שלרטנוי, אך יש להם גם ערך כללי וקיים. מתוך הכרה זו, ובתור תשובה לאותם הנרגנים, שהאשימו את ולטר רטנוי ברדיפה אחרי הכבוד ובקפיצה בראש, סדרה אמו בחכמה ובהרגשה את המכתבים אחרי מותו, להיות לו למצבת- זכרון וליקר-סהדותא, ולקבוע את מקומו הראוי לו בין כל החוזים וסוללי הנתיבות, שנתנו נפשם כופר דעותיהם,ושהעם אשר לו הקריבו הכל,העלה אותם לקרבן-אשם על חטאותיהם.

ה

ואולם הטרגדיה הכי עמוקה בחייו של ולטר רטנוי היה הצד היהודי הלקוי והפגום שבו. האדם הגדול הזה לא ידע את עמו ואת תורתו. העלם-ידיעה זה בין הגדולים שלנו בארצות המערב איננו דבר יוצא מן הכלל, אך כלל. אבל רטנוי התענה באי -ידיעתו, הוא ידע מעט; ולפעמים ידע את ההפך מן האמת. יראת ה' נגעה בלבבו, ואת אלהיו לא מצא. האיש שחקר ובדק את נקישות הדופק של הזמן ההווה, ושהכיר בהרגשה מעודנת-שבמעודנת את הנטיות החדשות של התפתחות התרבות האנושית בכלל, לא מצא ידיו ורגליו – לא בבית מדרשה של היהדות במובן העיוני, ולא בעולם-המעשה של היהדות העתיקה, או החדשה, הדתית או הלאומית. הוי, כמה צריכה היתה היהדות בגרמניה לאיש כרטנוי! האומה הישראלית יושבת גרמניה רבתה וגדלה, ותעל במעלות המדעים, המסחר, התעשיה, הספרות והאמנות עד הגרם העליון, ותמלא את חובותיה לארץ מולדתה בתכלית מסירות-הנפש וההתנדבות הלבבית, ובכל זאת היתה לפרקים כמו מושלכה פשוטה ועורה, מרמס לרגלים וכטיט לעוברים; כל אוכליה לא אשמו, וכל החפץ מלא את פיו, ויירק בפניה – וינָקה מעוון. מלאכי חבלה, העושים את תורת האנושיות פלסתר והמזייפים את הרעיון הלאומי הטהור, עמדו על דרכה לשטנה, ויציצו מעיר ועיר ומכל פנות העם כעשב השדה שעלה קמשונים; ומה הועילו לה מתי מספר המלאכים המליצים אשר בראה לה במעשיה הטובים. החכמים המעטים הישרים בלבותם בקשו צדק, וישחרו מוסר, אבל מדבריהם כגחלי אש לא נמס הקרח הנורא – הוא לב האספסוף הנגדשמי הפרוע, המבקש לא רק שלל והמשחר לא רק לטרוף, אך יתר על כן, לחלל את כבוד עמנו משא-נפשו ודעותיו ומדותיו. ואיש כרטנוי עמד במשך שנים רבות מרחוק בלי מצוא את תעודתו הטבעית להלחם מלחמת עמו ותורתו.

והצד הנואש שבדבר זה, הוא, שרטנוי לא היה אדם מן השוק של התבוללות, מעין “בחפזו כל אדם כוזב”, שפוסק הלכה מוטעת: שהיהודים הם אך חברה דתית, ולא אומה; ועל כן מי שאין עניני דתו קרובים אל לבו – אין לו עסק בהם. רטנוי לא מצא ספוק בפתרון שטחי ובפתגם קרוש ואטום כזה. אדם זה, שהיה בכלל מלא ענות-חן, צדק, חסד ושלום, היה שרוי בהתנגשות ובהתאבקות פנימית בנוגע לעמו. אי-מרגוע היה מלפף אותו כל ימיו, ענויי-נפש ויסורין של אהבה זעזעוהו ויקלעוהו מן הקצה אל הקצה, מפני שהעולם הכמוס שבו: הדם והגזע – שתפוהו עם היהודים, והצד השכלי שבו היה עמום וסתום. הוא לא היה אדיש ביחס אל הדת. שום ענין לא היה לרטנוי יותר יקר, יותר צנוע, יותר קרוב מעניון הטרנסצדנטליות, ודוקא הענין הזה הממלא את כל היהדות הרוחנית נראה לו, לרגל בערותו במקצוע זה, כדבר מתנגד אל היהדות! הוא פרש את ידיו למצוא איזה דבר ותפס בחלל ריק. “בעל ששה עשר המקצועות” היה עם-הארץ במקצוע הכי קרוב לו. עין הנשר נהפכה בנידון זה לעין העטלף. האיש שהטיף למלכות הנשמה, לאיתערותא דלעילא לאהבת ה' ואדם, לא מצא את כל אלה במקום שהיה צריך למצוא. במכתבו אל הד"ר סולף, מיניסטר המושבות (משנת 1914) הוא אומר, שגם בהלכות הכלכלה איננו מסתפק כזומבארט בבאור החזיונות על ידי נמוקים עוברים וסבות ארעיות, אך הוא מחפש למצוא לכל דבר את סבותיו הראשונות, וגם “המלחמה האחרונה איננה תולדת המצאת כלי הנשק החדשים, כדעת קצת חכמים, אלא להפך”. כאן הוא מדבר כיהודי השואף אל המוחלט. כל הלך-רוחו היה יהודיי בדיוק מובנה של מלה זו – בלי דעת זאת. הלא-מודע שבו היה יהודיי; המודע שבו – נכרי. סימן תחלואי-גלותי של חצאיות האני.

באחד מספריו הראשונים " Reflexionen " כתב דברים קשים על דבר תכונות גזע היהודים, ואחרי כן חזר מדעותיו אלה, ויחלט לדון את ספרו בגניזה. בשנת 1901 הוציא לאור ספר “שמע-ישראל” (בשם זה, אך בשפה הגרמנית), וגם את זה דן אחר כך בגניזה, ואיננו נמצא בשוק-הספרים. אני קבלתי העתק אחד מהספר ההוא עם “לכבוד” גדול אל הרצל. הרצל שלח לי את הספר לכתוב עליו רצנזיה בה-" Welt " וכעבור ימים אחדים קבלתי טלגרמה שלא אכתוב, יען כי הספר נגנז, ורטנוי איננו רוצה בפרסומו (“בתר דכתבין מתמלכין”). הספר הזה, אשר מקסימיליאן הארדן חשבו ליהדותי-נלהב – אני תהיתי עליו, ונקשיתי להבינו, אך עשה עלי בכלל רושם מחלל את קדושת שמו. ברור הדבר, שרטנוי נלחם עם נפשו מלחמה מרירית. בשנותיו האחרונות נתקרב אל היהודים, ואין לי ראיה לדבר (כי אז כבר הייתי רחוק מברלין), אך שמעתי מפי אנשי אמנה, שהוא התחיל להתענין גם בציונות, וכן גם הוגד לי, שהוא למד במשך חצי שנה עברית מפי מורה אחד ארץ-ישראלי, וינברג שמו, ושעשה חיל בלמודו, והגיע עד למוד משניות (וב“כל כתביו” – יש תרגומי אגדות אחדות מהתלמוד הבבלי והירושלמי, אך מוצאן מקודם לתקופה ההיא, או הן תרגום של תרגום). אבל אלה היו אך זהרורים אחרונים קודם לביאת שמשו של רטנוי; ואולם במשך הקריירה הספרותית שלו, תכונת-יחסו אל היהדות היא אי-שקטה, נדנודית, עם מגמה קבועה של מחאה כנגד הגשמיות, או חוסר הטרנסצדנטליות שהוא מיחס לה באופן שאפשר לבאר רק על ידי חסרון-ידיעתו.

ככה כתב ולטר רטנוי במכתבו אל הפרופ' קרל יואל (בנו של המטיף והחוקר הנודע ד"ר יואל מבריסלא) בבאזיל (משנת 1911): “בהרבה דברים דומני שדעותינו הן שוות, ואולי גם בנוגע להשאלה העיקרית המתעוררת בכל פעם כשמבצבצים ועולים בימינו השרידים האחרונים של הגיון נבואי, העומד תמיד ביחס של נגוד ומחאה אל הכלל… חובה על החכמים לעשות חשבון הנפש ולהבין כי מהראי לכל אגודה עממית (פאלקס-געמיינשאפט) להכיר את מעלותיה ואת מגרעותיה… ישנם תחומי רוח שהם סגורים בפני היהדות היום, ואולי היו סגורים גם לפנים… הנטיה הטרנסצדנטלית היא פחותה בין עמי המזרח משהיא בין עמי המערב. לכל התורות הדתית של המזרח, ורק תורת הודו יוצאת מן הכלל הזה, יש איזה צביון גשמי. אבל תופעה נפלאה היא, שכל מין של גאוניות הוא ההפך מן הקרקע שממנו צמחה, כאילו נבראה להביא השתוות לעולם ולישר את ההפכים. לפיכך אנו מוצאים גם בין גאוני היהדות דעות רוחניות הכי נשגבות בשעתן, ועל כן נשארו בלי פעולה ופוריות בקרב המון העם שלהם, ואורם החוזר יצא ממקום אחר בין עמים נוטים יותר לרוחניות”. המשפט הזה הוא ההפך הגמור מן האמת, והמתקת-הדינים שבסופו היא מרה עוד יותר. ביתר ברור הציע רטנוי את הרעיון הזה במכתבו אל הד“ר דניאל פינק (משנת 1912). במכתבו זה הוא מצדד בזכות הנצרות “הטהורה”, ואומר “שאין להטיל על תורת הצרות את האחריות בעד רדיפת היהודים, ואך הקולר תלוי באנשים המחזיקים בתורה זו, ומראים בה פנים שלא כהלכה… להלן הוא מעריץ את פולוס, מפני שכתב את ההימנון הכי נשגב בין כל ההמנונים שנכתבו מעולם לכבוד האהבה, שהיא למעלה מן החושים (טרנסצדנט)… להלן בדבר המוסיקה של בתי הכנסיות ליהודים: היא ידועה לו מן תוי-הזמרה של החזן דויטש בבריסלא, והוא חובב ומכבד אותה, אבל אי אפשר להעמידה במדרגה אחת עם המוסיקה של הגרמנים, מוסיקת הכלים והמקהלות. – גם הליריקה של ספרי הברית הישנה היא גדולה בעיניו, אבל אין ערוך לליריקה היונית והגרמנית (היהודית של הינה!). שירי ר' יהודה הלוי ידועים לו אך מתוך תרגומים. דומים הם לשירי הספרדים (?) והערבים, ואין להשוותם אל השירה הגרמנית. המקראות שבתנ”ך המלאים אהבה ורוך וחנינה הם יפים מאד, אבל הם נוגעים רק לדברים של ממש: ריש ועושר, צרה ונחמה. ערך ספרי הברית החדשה נוסד על תכנם הטרנסצדנטלי. אמנם גם בהם ישנם דברים הנוגעים אל הגוף, אבל אין שום ספר בעולם, אפילו של אפלטון, של פרנציסקוס ושל אקרט, מסיח-דעת כל כך מן הגוף כספרי הברית החדשה… אין בעיניו ערך גדול לשייכותו של אדם לאגודה דתית זו או אחרת. דת וכנסיה הן שני דברים שונים. אין לו שום יחס אל היהדות הליברלית, ואין הוא יכול לדון, אם יש קשר חי שמחבר אותו עם היהדות הדתית, או לא… יש לו הכרה משלו והרגשה אישית שלו בענינים הדתיים, והוא מבקש סליחה מאת הרב הנ”ל,אשר אולי חדד את הנגודים הרוחניים שביניהם; אבל למרות הכבוד, שהוא הוגה להרב, אין לו רשות לטשטש את השקפותיו העיקריות הוא בדברים, שנפשו תלויה בהם".

למרות גט-פטורין וכתב שביקין זה, ששלח ולטר רטנוי אל הרב פינק (אשר אולי הציק לו מעט בנסותו לחדור לחדרי לבו), לא חדל ולטר להתהפך בענויי נפשו. הבודד הטרגי לא מצא את הדרך אל עמו, אבל הוא לא מצא את הדרך גם אל עמים אחרים. ההימנון של שאול מוסב שם פולוס על האהבה בלי-חושים, הימנון דוקא מזרחי וארץ ישראלי, אשר לקח כל כך את לבו, פקע כשלפוחית של סבןו, וחבל שפקע! האור החוזר מגאוני ישראל בין האומות הלך ולקה; על דבר הרוחניות החסרה בקרב היהדות, נודע לו אחר כך, שהיא עוד יתרה מן השעור. במכתבו אל הד“ר איג’ן לונשטיין בפראג (משנת 1914) הוא סותר את החלטתו של זה, שאמר, שהיהודים הם לקויים יותר מזולתם ברפיון-עצבים, ואומר, שאין זאת מחלה, אלא תכונת-נפש ולא רפיון, אלא רגשנות, מפני שיש מזג מיוחד ליהודים, ובמכתבו אל ד”ר אלפרד אפפל (משנת 1911), הוא קובל על היהודים הגרמנים, שעד היום כמעט לא צעדו איזה צעד קבוצי להגן על משפטיהם (ידוע, שהמתבוללים היו מתנגדים תמיד לכל מעשה קבוצי), ושוב במכתבו אל הפרופ' קרל יואל הנ“ל (משנת 1913), הוא מברך אותו להתמנותו, וכותב:” שמחתי בהודע לי, שיהודי ויליד חו"ל נתמנה לשמש בכהונה נכבדה בהיכל המדע בעיר אצילית עתיקה כבאזיל; ובספרו Kritik der Zeit " דן בשאלת היהודים ובהתרתה באופן שלם עם הרבה כוונות ורמזים לעשות את היהודים למין אדם עילאה קבוצי, לא בנוסח המטיפים היהודים בעלי היעוד, אך בנוסח עמוק ומעודן יותר.

ולטר רטנוי מסמל לעיניניו התגשמות טרגדיה יהודית גדולה. מזל רע היה תלוי ומרחף על ראשו, וכתר קרני ההוד של קדוש נהרג בשביל דעותיו חשלה מעט מעט בטרם ירדה על ראשו. הקרב, ההכרח, הגלישה במדרון – עד האחרית הענקית במוראה, טרגדיה זו היא באמת ראויה לעטו של איריפידס.

מלחמת העולם פרצה מסביב לה“מקובל” הגאוני הגלמוד הזה. בסוף חודש יולי לשנת 1914, אחרי פריצת המלחמה, כתב ולטר אל העלמה קינסטלר: “העולם יצא מדעתו, שש ממלכות רועדות ומתחלחלות מפני אימת המלחמה, ואינן רואות שום דרך להמלט ממנה”. ביום 1 בספטמבר לשנה ההיא, כבר היה ולטר עסוק בסדורה של מחלקה מיוחדת במיניסטריון-המלחמה, לעזור בהספקת חומר גס לנשק, ואז הוא כותב אל העלמה קינסטלר: “חובה להקריב הכל בעד ארץ המולדת”; וככה הוא כותב גם אל וילהלם שונר. אז חזר ונעור הד חרושת המעשה מימי ילדותו. בשנת 1915 החל לעזור לממשלה בתקונים כלכליים. לפי דברי הרבה מומחים, לולא הוא – כבר נפלה גרמניה בשנת 1915. רק אחרי שתי שנים הכירה הממשלה בתועלת מעשי רטנוי. והקיסר שלח לו את כוכב “הקראנענארדען” ממדרגה שניה. אחרי המפלה והמהפכה הוברר, שאיש הרוח הזה הוא מסוגל יותר להציל את העם מהפוליטיקאים הפעוטים. נשמות המוניות עלובות, שאין להן בעולמן אלא קנינים חומריים ורכוש מת, בלי דעות, בלי נחמה – כשהרכוש והקנינים נהרסים, הן עומדות לפני עיי המפלה ברעדה, חדלי-עזר וביאוש. לא כן אנשי הרוח. דוקא רטנוי עמד כצור איתן בלב ים. הוא רצה להציל כל מה שהיה עוד אפשר להציל, אבל בתחילה לא רצו בו בעלי השלטון. כשהציעו לפני ה“רייכס-וירטשאפטסמיניסטר” רשימה של מועמדים חדשים, מחק על הרשימה את שמו של רטנוי. צריך היה שאיזה עתונאים ידרשו זאת במאמריהם. כן גם לא רצו ברטנוי בעד הפרלמנט; ואף הדימוקרטים לא רצו בו. ב“פארטייטאג”, שהיה להם בנירנברג בימי החורף לשנת 1920, הרשו לו בקושי גדול לדבר רק בתור נואם משתתף, במשא ומתן בלי זכות הצבעה. אחרי כן היה נאומו למרכז כל “הפארטייטאג”. רק תחת נשיאותו של הקנצלר ווירט, התעורר הרעיון למנות את רטנוי ל“ווידעראויפבוימיניסטר”. בפוליטיקה לא נתנו עוד ליהודי זה לנגוע. זה הי עוד קודש קדשים לגרמנים. הם פוליטיקאים חרוצים! כלום הראו זאת לפני המלחמה, במשך המלחמה ואחריה? אבל בדברים הנוגעים אל הכיס, ניתנה רשות ליהודים להשתתף. הלא הם סוחרים חרוצים! בחודש ינואר לשנת 1922, נתמנה רטנוי לשר החוץ – רוב הגרמנים הבינו, שיהודי זה מסוגל להיות המתווך והמפשר ועושה השלום. בוויסבדן נפגש עם לושר, בלונדון ובקאני נפגש עם לויד דז’ורז' ואחרים. בגינוא המשיך את העבודה, שסללה את הדרךלשטריזימאן ולבריאן. המורטוריום (דחית זמן פרעון החובות), שהשיג בעד גרמניה, הציל את המצב. תקופת ולטר רטנוי היתה כמו ערב –אביב לגרמניה הרפובליקאית.

על איש רך וענוג זה, חסר נשק ובלתי מוגן, על נפש זכה זו, נקית חטא, חפה מפשע, אשר כעס ורוגז היו חלקה – בארץ זו, בתקופת שלטון הרשע, ואשר עזרה עתה לקומם הריסותיה – התנפלו אנשי דמים בנסעו ביום 24 יוני לשנת 1922 במרכבתו בחברת אחותו הגברת אנדריי מביתו בגרוניולד אל משרד החוץ לרגל המשרה ולמבחן הקונסולים, ויעשו את גופו ככברה בהרבה יריות וברמון-יד.

ולטר רטנוי היה חלל רצח מדיני. קדם לו המדינאי הגרמני ארצברגר. כשהתאוות מתלהבות, ושנאת המפלגות יוצאת לתרבות רעה. מעשי זדון ורצח כאלה נעשים לפעמים. רוצחים את המושל השנוא, את מנהיג המפלגה, שאין רוצים בו; אבל ולטר רטנוי לא היה מושל, ולא עסקן מדיני, ולא כרוך אחרי מפלגה, אשר בני המפלגה שלו שוב יתנקמו באחרים ועל “דאטפת אטפוך”. בודאי היה גם שעור גדול של נגדשניות ברציחת נפש רטנוי, וקשה לדייק כמה. אבל לא קצו לבד, אך גם כל חייו היו טרגדיה גדולה אחת. לוחותיו וגם שברי לוחותיו יהיו מונחים בארון ההיסטוריה שלנו, בין ספרי דם והדמעות.

ו

כבר רמזתי אגב על שבושו של ולטר רטנוי, שנתעה לדרוש את תורת היהדות כמין “חומר”, וינאצנה בזעם-אפו בעטיה של הגשמיות הקיצונית, שהוא תולה בה שלא-מדעת. בפרק ב' ממחברתו “על אודות הדברים המתרגשים לבוא” בטח ולטר רטנוי כמדקרות חרב, שה“יהדות היא מעורה בארציות פשוטה, ונעדרת מעוף גבוה”. כל קוטב חבורו “שמע ישראל”, שנגנז והיה למגלת-סתרים, סובב על ציר הוה-אמינא זה. אמנם “גוילין” הללו נשרפו; בכל זאת “אותיותיהן” הלא הוסיפו “לפרוח באויר”! ברור הדבר, שרטנוי לא חזר מדעתו זו, ובא האות על זה, שבמכתבו אל הפרופסור יואל, חזר ונעור בכל תקפו המשפט המעוקל, ש“היהדות היא קרוצה-מחומר”, “שבמופלא ממנה לא תדרוש”, בלשונו הגרמנית: “דאס יודענטהום איסט דעם טרנסצעדענטאלעם פרעמד”.

כמדומני, שכשאדם, משיעור קומתו של רטנוי, חוזר ומחליט, במשך כל תקופות חייו, החלטה ידועה, במלים שנשתגרו ונשתננו, והיו למרגלא בפומיה, כי עתה אין מהנכון לסמן דעה שכזו בתור טעות-סתם, דרך העברה שבאקראי בעלמא, אלא בתור דבר עמוק יותר: בתור משפט-קדום, כלומר: טינא וקליפה קשורה בלב. מה ביניהם? יש ביניהם הבדל גדול מאד: טעות שחכמינו קראו לו “שבשתא כיון דעל על”. מה שאנו קוראים בשם “טעות”, הריהי תולדה של היסח-הדעת, שגרת-הלשון, רהיטת-הדין, העלמת-עין, לקוי כוח הזכרון ופגימת ההיקש ההגיוני. אך לא כן משפט-קדום. משפט-קדום הוא תוצאה של מסורת חד-צדדית ושל הרגל נפתל. טעות היא מקרה וארעי; ברם, משפט-קדום הוא קבע. הריהו יליד-מצב רוח ידוע, הנובע מהחנוך, ומהסביבה, מתשזורת של הרבה נימין סמוים מן העין, הגורמים לכך, שבעינינים ידועים אדם מקדים החלטה לחקירה. טעות לעולם היא נעה; אבל משפט-קדום לעולם הוא נח ודומם, כאבן שאין לה הופכין. זאת היא החותמת של מזל-הביש הרוחני, שתסס בנפשו של ולטר רטנוי. מעוות לא יוכל לתקון. גורל-גזרה.

מזל-הביש של הגלות ושל ה“תינוק שנשבה”. דא עקא, ששרשרת חיה וקימת זו, שרותקה יחד ממקצועות וכשרונות רבים ושונים: ולטר רטנוי – חסר היה חוליה חשובה אחת: דעת תורת ישראל. זהו לעולם חסרון שאין לו תשלומין, והעדר שאין לו חליפין! רק לאחר למוד ארוך ומתמיד ועיון עמוק, בצרוף הכשרון המקל את הלמוד, בלי לפטור ממנו, מוכשר אדם לברוא לו מושג נכון על אודות תורת ישראל, דעותיו, קורותיו, טבעו, השתלשלותו והתפתחותו, תכונותיו הכלליות והמיוחדות, סגולתיו ומגרעותיו – שהם יותר ממקצוע: עולם שלם בפני עצמו. בלעדי אלה, מגשש גם החכם הכללי בתחום המיוחד הזה – כסומא בצהרים; ביחוד, כשהוא יודע מעט, אבל פחות מכשיעור – או איננו סומא גמור, אבל איננו מכיר בין תכלת לכרתי. יוכל אדם להיות גאון בענינים האנושיים הכלליים, ואַל-אלפא-ביתאי בענינים היהודיים המיוחדים. גאונים כאלה יש לנו, ויש שאנו מתגאים בהם, אף כי לא מפיהם אנו חיים בענינים הפנימיים שלנו, ויש שאנו מתגאים בהם, אף כי לא מפיהם אנו חיים בענינים הפנימיים שלנו.

יחסם של אלה כלפי היהדות – יש אשר הוא יחס של כבוד, וגם של חבה; וזה יפה להם, ואפילו כשהוא יחס נִשְתְוָנִי – אין בכך כלום. דבר זה לא מעלה ולא מוריד. החכמים הכלליים אינם מסקלים מרשות לרשות; ואינם מתערבים בדבר שלא נתמחו בו. איש לא יאמר, לדוגמה, שברגסון או אדוארד ברנשטיין או ליאון בלום הוא עם-הארץ, מה שייך לומר: עם הארץ? חשוד בדמאי? נכשל באיזה פסוק (מתלא אמר: “כשהקב”ה רוצה להעניש את עם-הארץ הוא נותן פסוק לתוך פיו ויגרס בחצץ שיניו")? הריהו לבר מכל הדברים הללו, ואפילו עם-הארץ לא מתקרי. עם-הארץ הוא היודע מעט, אבל פחות מכשיעור; ואף על פי כן, איסתרא בלגינתו מקשקשת. הוי, כמה תקיף, עם הארץ שכזה בדעתו! כמה משורין הוא כלפי ספקות! כמה פסוקות וחתוכות הלכותיו! וכמה קשה הטפול בו! אין להכחישו לגמרי, כי הלא יש גם בתבנו מעט בר. אי אפשר להסכים עמו, יען כי הוא משמש את פסוקיו, וידיעותיו מועטות, וקומצו איננו משביע את הארי. לפעמים הלב נוקף, אם לא טוב ממנו הנפל – ה“שאינו יודע לשאול”.

לכשעברתי על מאמרי רטנוי, הנוגעים אל היהדות, עדיין אני רואה אותו במצב של “תני ושייר”, להסיק מסקנה אחרונה על דבר הטרנסצדנטל שלו, שהוא מתגעגע עליו, ומרגיש בחסרונו בתורת ישראל. ניכר כאן הסימן המובהק של עם-הארצות: לא בערות גמורה, אלא רפרוף; לא בדותא, אלא פלגא-דקושטא, המבולבלת יותר מן השקר המוחלט, שהוא נוח להאחז ולהתבדות; לא אור, ולא חושך, אלא דמדום, בין-השמשות.

הא כיצד? מה טיבו של הטרנסצדנטל בכלל? נקל להשיב על שאלה זו במלים מועטות, בלי הכנס לחקירות מסובכות: חכמי הפילוסופיה ממקצת אסכולות, ולא מכולן, הכירו מאז ומעולם במציאותם של דברים, שהם למעלה מתפיסת החושים והשכל השופט כפשוטו. מיסדי הלשון, לדוגמה, הגרמנית, הניחו על המושג הזה את הפועל "שויען ", במשמעו המושאל. ולא רק גדולים חקרי לב מהקשישים, אך גם רבים מן החדשים השתמשו בהמונח הזה, וגם רטנוי דרש בו בהרבה ממאמריו. ככה, למשל, האידיאליסטן שלינג מלפנו: “עס גיבט איין שויען דעס אבסאלוטען” – (פתגם שנתחבב מאד על רטנוי), ופירושו, שבין הדברים שהם “כבשונו של עולם”, כלומר: גבוהים ממדרגת יכולת ההשגה האנושית, ישנם ענינים, אשר אין די באר, בעזרת החושים העומדים לפקודתנו, להבינם ולעמוד על בורים, ולמרות כל אמוץ תעצומות השכל – נלאינו למצוא הפתח; אך זה השער להשגת הדברים הכמוסים, הבלתי רגילים, הלא –שכיחים ולא טבעיים – ואת מכלול-עצמותם-המוחלט – כי רוח הוא באנוש, ולאדם מערכי-לב לחזות אותם על ידי תחושה עדינה ודקה-מן-הדקה!

צוהר זה בתיבתו המיטפיסית של שלינג הוא מציץ מחרכי כל השקפת-העולם של רטנוי, ולאורו הוא ניאות, או יותר נכון, בשערה זו הוא תולה את הררי-דמיונותיו. ואמנם הוא הוא הדבר אשר על פי המגדר החדש – ועליו יציץ נזר שיטתו של ברגסון – נקרא בשם “אינטואיציה”, ז. א. השראת-רוח עילאה, שמנצנצת לרגעים במוחותיהם הצלולים והזכים של יחיד סגולה, כשנפתחים להם שערי בינה, כברוק-ברק, לראות באספקלריותם המאירה דברים בלתי-מושגים על ידי החושים והשכל הפשוט, מפני שמקומם בהתחום הנשגב של מה-שאחר הטבע, של החכמה ושל האמנות, בין כשתהיה זאת אתערותא-דלעילא של נביא, אור הגנוז של גאון, או ניצוץ –יה של אמן הדגול מרבבה.

תמה אני, אם לא ידעה היהדות עיקרו של אותו דבר, שמקשקש כעינבל שבזוג בהשם הרומי מרובה-הקונסוננטים “טרנסצדנטל”? ואני תוהה ושואל: במה יפרנסנו הכנוי המצלצל הזה יותר משמפרנסים אותנו הפסוקים: “כבוד אלהים הסתר דבר” (משלי כ"ה, ב') ו“סוד ה' ליראיו” (ירמיהו ו', י"א)? ומי-יודע, אם לא כל ענין “שויען” גונב, במחילה, מארץ העברים; ואם לא דובב שלינג שפתי-ישנים שלנו; ואם אין מקור מחצבתו של כל המושג הזה בהכתובים: “היה דבר ה' אל אברם במחזה” (בראשית ט"ו, א'), “ויחזו את האלהים” (שמות כ“ד, י”א), “והמשא אשר חזה חבקוק” (חבק' א‘, א’), והשמות העתיקים “רואה” ו"חוזה " של הנביאים? ומה טיבה של הנבואה, אם לא “חזות זו” (“ותהי לכם חזות הכל כדברי הספר החתום” – ישעיה כ“ט, י”א)? ומה כל ענין “רוח-הקודש” או רוח-ממרום (ישעיה נ“ב, ט”ו) זולתי אינטואיציה עילית? ובמה עדיף הרעיון שנקרא בשם רומי מאותו הרעיון בעצמו כשהוא הגוי בשם עברי? במה כוח שפה אחת יפה משפת חברתה? ומה יתרון לבעל הלשון האחרת? אם זה קורא את הנסתר בשם טרנסצדנטל, ואני אכנהו בשם המלאך רזיאל (שלפי פתגם ידוע היה רבו של אדם הראשון) – איזה הבדל יש בזה? גם אם את זה גם את זה אין אנו מבינים, אלא משערים ומדמדמים את שפוני טמוניהם. זה לי סוד כמוס, כביכול, טרנסצנדנטלי!

הייתי חושב לתומי, שהרבה קודם אפילו לכת-היודעים, שהיתה העובר של הנצרות הקדומה, כבר בימי הנביאים, היתה היהדות מתחקה על הנעלם; ובמשך הדורות הרבים השתרגו עלו הענינים הנסתרים למעלה ראש; ובצבצו ונצנצו מעשי בראשית ומעשי מרכבה ורפרפו סתרי תורה, ונברא האדם-הקדמון, ונאצלו אצילות הספירות, ונשתלבו ההשפעות ההדרגיות מספירת מלכות בארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, ונרמזה השקפתם של מקצת חכמי האמ“ת ויודעי ח”ן: “אין לך דבר למטה שאין לו שורש למעלה” (דוגמת תורת אפלטון על דבר השכלים הנבדלים, שהם הדפוסים הרוחניים התכניתיים והראשוניים לכל נמצא למטה), ונתמנה השר שיש לו לכל עם ולכל אדם למעלה, והוגדרו תכסיסיהם של המלאכים הטובים והרעים, והפרדס וההצצה בו. והכניסה לתוכו, וההיפגעות, וכנגדה היציאה-בשלום, ונערמו צרופי השמות והכוונות והרמזים ודוכרא ונוקבא וסיטרא דימנא ודשמלא והגימטריאות והלחשים והקמיעות וההשבעות והסגולות וכו‘, והאגדות כמו אמר ר’ יהושע בן חנניה יכול אני (עיין ספר יצירה) ליקח דלועין ואבטיחים ולעשותם אילים וצבאים (ירושלמי פ' ארבע מיתות), או על דבר ר' חנינה ור' אושיעא דהוו יתבי כל מעל-שבתא ואיברא להו עגלא תילתא (סנהדרין פ"ה), או שרבא ברא גברא שדריה לר' זירא הוה משתעי בהדיה וכו‘, והשד ששימש את ר’ פפא (חולין ק"ה), והמסופר בפירוש לס' יצירה כי ר' אברהם אבן עזרא באר בריה וכו' ואמר חזור פנים ואחור וחזרה לקדמותה (291, 1848), וספורו של הר' יש“ר מקנדיא שאמרו על ר”ש בן גבירול שברא לו אשה, והיתה משרתת לו (בס' מצרף לחכמה); ודעת הח' ר' גרשון ב“ר שלמה אבי הרלב”ג נטתה גם כן לזה (בספרו שער השמים); והמסופר אצל ר' משה זכותא שמשה רבנו ור' המנונא סבא וכמה צדיקים אחרים, שהיו יודעים לכוון בעת רצון ולייחד כל העולמות, ולכן אלו הצדיקים כשהיו רואים שני צדיקים הולכים בדרך ועוסקים בתורה או מיחדים איזה יחוד אז היו מתגלים להם תמיד כדי ללמדם, ולכן היו ר' המנונא סבא ובנייהו נגליםלר“א ולרבי אבא בפרשה בראשית ללמדה, וכן רב ייבי סבא בפרשה משפטים אל ר”ח ור' יוסי (ס' ערכי הפנוים, ח"ב, ט':), והיה עוסק גם בדיבוקים, ומיעץ כיצד לגרש את הרוח הרעה (אגדות הרמ“ז, ליוורנו, תק”ח, אגרת ב'), ומה שכתב הר“י מוסקאטו בס' קול יהודה על דבר ס' יצירה ופליאות עדותיו של רבנו סעדיה על אמרו חוזר הגלגל פנים ואחור: “נתן הקב”ה כוח לאותיות, שאדם בורא מקרקע מגובלת, וקוברה בקרקע, ועושה עגול וגלגול סביב לבריאה, ואומר בכל היקף אלפ”א-בית“א, וכן תס”ב פעמים לתס“ב אלפ”א-ביתו“ת, ואם הולך לפנים הבריאה עולה לחיים על ידי כוח אמירת האלפ”א-בית“ות, שנתן להם הקב”ה, ואם ירצה לסתור מה שברא יחזור לאחוריו באמירת האלפא-ביתות ותשקע הבריאה מאליה בקרקע ותמות (חיד"א, ועד לחכמים אות א'), והיא האמונה הידועה שהיתה נפוצה אצל האלכימאים בימי הבינים, שיש בכוחם לברוא גולם קטן בצלם אדם (הומונקולוס) (והסופר לוזיטאנוס מעיר שראה בצלחת אדם קטן זרת ארכו, אשר עשה יוליוס קאמילוס בכוח האלכימיה, ועוד חכמים רבים האמינו בדבר הבל זה, וביניהם גם הרופא הערבי הגדול אבן סינא, שעליו אמר המשורר עמנאול בשיריו “תופת ועדן”, כי ראה בגיהנום את אבן סינא בעונש אמונתו באפשרות הולדת אדם לא מאדם), ור' יהודה הלוי מזכיר את הדבר הזה ברוח בקורת של גנאי (כוזרי מאמר ג‘, סי’ כ"ג) ובכל זאת לא חדלו האגדות בקרב העם על דבר הגולם של מהר“ל מפראג ועוד – הלא ראשי הפרקים האלה ורשימת שמותיהם לבד (אשר כל בר-בי-רב יכול להמשיכים לאין שיעור) הם מדברים בעדם בשפה די ברורה וגלויה, ומעידים על שפעת עושר החלק ה”נסתר" לצד ה“נגלה”, וה“רמז:” וה“סוד” לצד ה“פשט” וה“דרש”.

כשאני לעצמי, אלמלא דמסתפינא הייתי אומר: קובלני, שיש לנו יתרון ועודף, ולא גרעון ופחתת של הדברים הנעלמים! “על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם”? רבת שבעה לה נפשנו רזים ותעלומות, יותר מדי ניסחנו מקרקע פשוטם של דברים. אין שום צורך ל“הכניס תבן לעפרים”, ולהתאמץ לגדוש עוד את הסאה, שהיא בלאו-הכי גדושה יותר מדי. הארס של אמונות טפלות היה שותת והולך בכל האומות. ומצא מסלות גם אלינו. לא רק הזיה גסה המונית משכה בחבלי השוא בני אדם יושבי חושך וקנאים נלהבים ומהבילים בעניני דת, אך גם אנשים גדולים וחכמים מלומדים, בין באומות העולם בין בישראל, האמינו בכל לבם בדברי חלומות, ובנוגע למושג הטרנסצדנטלי לא היה הבדל גדול. כשהחכם ר' עזריה מן האדומים החליט שדברי האגדה שחזקיה הוליד בן י“א אין להבין כפשוטם, קם עליו החכם הר' יעקב עמדין וכתב עליו, שראוי לכרכו בספרו ולשרפם יחד ביוהכ”פ שחל להיות בשבת (בס' שער השמים), במשך הרבה דורות כמעט לא נשמעה גערה ותוכחה כנגד המאמינים לכל דבר, אשר לא ידעו חק ובול לאמונתם, ולא נתבאר די הצורך, שישנם חוקים קבועים ומשטרים קיימים בהטבע, שאין לשנותם על ידי לחשים ושמות וקמיעות, ושכל הדברים האלה אינם יכולים להשפיע על גורלו של אדם כמו שאינם יכולים להשפיע על זריחת השמש או שקיעתה; ושהאמונה היתרה היא מינות לא פחותה מחסרון-אמונה מוחלט. הנסתר – מעוטו יפה ורובו קשה. השאלה של יחס “הנסתר” אל ה“נגלה” היתה מנקרת במוחותיהם של רבותינו קברניטי-היהדות, וגרמה לפולמוס רוחני-פנימי גדול במשך אלפי שנים. היו פרקים ארוכים דורי-דורות, שבהם ניכרה השפעת-גומלין בין חכמי-ישראל ובין חכמי-אומות –העולם, בנוגע לאיבעיה זו; והיו גם פרקים של עצמאות גמורה, וגם בתוך מסגרת זו – התנשא כל הסולם של השקפות והזהירה כל קשת-הצבעים. במלחמת-דעות זו עם כל סעיפיה, היינו עתים נותנים, עתים מקבלים, עתים משפיעים, עתים מושפעים. עיקר האיבעיה של “נגלה” ו“נסתר” היה ברור לנו, לא פחות מאשר לזולתנו. עד צואר חצינו בחקירות אלה!

נודע ביהודה, לא פחות מאשר בחוץ, שהשכלתנות גרידא (רציונליזם, אינטלקטואליזם) היא מעין “מצע קצר מהשתרע” להרוח האנושי, “אל בינתך אל תשען”, ז. א. אל בינתך לבדה אל תשען. נודע והורגש, ששאיפות-הרוח ועריגת –הנפש אל הנעלם ואל המוחלט הן נטיות פנימיות מועילות ומסוגלות להאצלה וזכוך, להתרוממות מעל להרמה המורגלת, ולהשתחררות משעבוד החושים, ומכבלי מצות-אנשים-מלומדה. הובן והושכל, “שאין לכלוא את הרוח”, ש“באין חזון יפרע עם”; שממשלת השכל לבדו לא תספיק להוציא אל הגלוי את כל הכוחות החבוים בנפש; שבשביל לחדד בקרב האדם את הערות ואת הגירוי ואת המעוף הנפשי ואת אי-המנוחה (שהוא תנאי-ולא-יעבור לכל התקדמות), צריך לעוררו ולחזור ולעוררו, שלא יחדל לחתור לפני ולפנים, להרחיב את אופקי-הסתכלותו מעבר לגבול הנסיון והחשבון, להעמיק להבין את איכותם הפנימית של הדברים, ולא להצטמצם במחיצת הכמות, הגבוב והחומר הנערך; או – במלים העתיקות – "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו ", זוהי נחיצות הרוך והפיוט, הדמיון והרגש, סלוד-נפש וחרדת-קודש.

ברם, באותה שעה עצמה, ובמדה לא פחותה מהקודמת, הוברר גם כן, שהשגיה בתעלומות ובחזיונות בשעור נפרז, ורכוז הדמיוניות בתהיה על סימני-השאלה הגדולים, שאין עליהם תשובה- צלתם מרובה מחמתם, ועקוצם מדבשם. ה“משכיל הדורש את האלוהים” (בשפות החדשות: “מחפש האלוהים”) צריך לדרשו, קודם כל, מן הטבע והיצירה. באופן אחר, עלול הדורש להעקר משורש הויתו ולהעשות תלוש וערטילאי, ולהמיר את המסורת המאובנת בהזיה אוירית, או בלשון חכמינו “להציץ בפרדס ולהפגע”. אדם צריך להשתמש תכלית שמוש בחושיו ובשכלו – להתמיד בשכלול כוח חושיו, כשהם רפויים, ובהשלמת סגולות שכלו, שהוא כלי-השרת היותר בטוח, ושלעולם איננו משוכלל כל צרכו; ואדם צריך לנצל את כוחותיו אלה לאסוף ידיעות לאין קץ וללמוד ולהבין דברים שונים, ולא יבהל על רוחו לפתוח לו את ארובות השמים לחזות מחזה שדי. אבל אל יתפאר בחכמתו, ואל יבטל את הדברים, שאין עוד, או אולי שאין בהחלט, להשכל שליטה בהם, אל יסכם! אל יתקרש ואל יתאבן במסגרת הדברים הגלוים! יעמול, יחתור למצוא תפיסה יותר מתאימה ועמוקה! ידפוק גם על שערי הנעלם, אם כבר בא עד הגבול!

מותאמת לזה היא השקפת רוב חכמי ישראל על “הנגלה ועל “הנסתר”. זוהי תפיסת עולם, שכל המעמיק בה ימצא, שאין בה אידיאולוגיה פשרנית, אלא ערכים חיוביים ומסקנת-תתאומת וקביעת תחומין, כמין משוואה פונקציונלית – אם אפשר להשתמש במונח זה על צד ההשאלה. היהדות מלאה אווי עז ובוער אל המוחלט, ובגאון כשרון חדירתה אל עצם-ההויה, הגיעה אל ההכרה הנשגבה, אשר בה הכל מתלכד להרמוניה גמורה: האלהות הרוחנית, “אל אלוהי הרוחות לכל בשר” (במדבר ט“ז, כ”ב), אחדות גמורה ובלתי-בעלת-תכלית, שאינה גוף, ולא ישיגוה מושגי הגוף, בהעדר כל יכולת השתלטות חושים בה, ובשלילת כל הרהור של הגשמתה. הרי זה יסוד תורת ישראל! בזה נבדלת תורתנו מתורות דתיות אחרות. התורות הדתיות האחרות הגשימו את האלהות, אלה במזרות וכסיל וכימה ממעל, אלה בגופים וגושים ארציים מתחת, אלה בבהמה וחיה ועוף השמים, ואלה באדם להבל-דמה, עיר וקדיש כמו בודה, והדומים לו; וכאן, בשאלה זו: טרנסצדנטל או התגשמות? מרעים ה”לא" האדיר של היהדות ללא-ויתור, כפטיש יפוצץ סלע! למיום הוסדה עומדת היהדות, ומוחה וצווחת: לא מראה-עין ומשמע אוזן, לא פסל ולא תמונה, לא זיו איקונין של בריה גשמית וארצית אף אם יהיה נביא כמשה, אשר לא קם כמוהו, אלא הישות האמתית הנאצלת מכל נאצל, "אני ולא מלאך, אני ולא השליח! זוהי חומת הברזל המפסיקה בינינו ובין אחרים בגדר מושג האלהות, שעליו הושתת כל בנין האמונות והדתות והכנסיות.

הלזה יקרא “תיאולוגיה”? לגבי היהדות מלה זו היא “אתא קלילא דלית בה ממשא”. תיאולוגיה היא דבר מסור לחוקרי-אלוהים, לנביאים ולכהנים. לתיאולוגיה יש כתה של מספר קדושיים, שמסרו נפשם על קדושתה. מוגבל הוא הדבר בזמן ובמקום; על פי רוב בני עליה, והם מועטים. המאמינים היו מלקטים את עצמותיהם של הקדושים הללו, ויבנו על “עצם-כשעורה” בתי כנסיות לתלפיות, תופעה כזו ניתנה להתבטא בהמלה “תיאולוגיה”, ואין הרעיון לקוי. אבל כשעם שלם, במשך אלפי שנים, בוחר במות מחיים, ומציף את כל כדור הארץ בדם תמציתו בשל עיקר ידוע, אז אין המפורסמות צריכות ראיה, שנפשו קשורה בעיקר זה, ושהוא יקר לו מחייו. דבר זה יכול להיות רק דבר של חיים, דבר של הכרה פנימית מלאה, שלמה, חדה ונוקבת, יש בזה צד חיובי וצד שלילי; ואולם גדול כוח האחרון מן הראשון. המוח היהודי איננו סובל את ההגשמה במילי דשמיא; וגם איננו סובל את הרבוי. מטבעו איננו כלי-קבול מוכשר לקלוט דעה מעין זו. בני דת אחרת רגילים היו לפגום את היהודים בכתבי הפלסתר שלהם – שהם בנידון זה אטומי-מוח (“פערשטאָקט”). זה נכון. צריך לזכור, שהעם היהודי הוא מין בפני עצמו, קלסתר נפשי מיוחד, הכנה ידועה וכוון מחשבתי מסוים. הרי זו קטנות דמוחין, לחשוב תופעה בת ארבעת-אלפים שנים כזו למסקנה תיאולוגית בעלמא, שנתגלגלה ובאה במקרה מן החוץ. יש לדבר הזה שרשים עמוקים מכל עומק באופיו של גזע ואין אנו סולדים כלל, שלדידהו הוה מומא. את ה“מום” הזה אנו תורמים לפילוסופית-העולם.

ז

כסבורים היינו, שאנחנו “אטומי-המוח” הננו. לפחות, ניכרים בתור מעריצי הטרנסצדנטל, וזה חלקנו מכל עמלנו; ועל זה – אף מלאך רע בעל כרחו יענה אמן. והנה נסתחפה גם חלקת-שדה-נבות זעירה זו שלנו! כמין מראה מתעתעת הציג לעינינו רטנוי: ראי עושה-רמיה, שהופך תבנית אדם, עם ראשו למטה ורגליו למעלה! אותנו הוא מגשים ומגוף; ואת האחרים הוא מאציל ומנדף, ומפשיט מעליהם את גשמיותם! תחת אשר חשבנו ש“יעקב.” הוא “איש תם”, ו“עשו” – “איש יודע ציד”; ש“הקול קול יעקב והידים ידי עשו”; שהנשמה יותר לנו, והגוף יותר פעלם; שלא זרוע מושלה לנו, ו“לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח”, וזו כוחנו לאלוה, ועל כן לא אבד נצחנו, ולא יחול בנו ההפסד החומרי, ולא תשלוט בנו הבליה הגשמית; כי לולא זאת, לכוח גשמי לבד, כבר תמנו לגווע, לרגל התלאות והנדודים לאין קץ; אבל הכוח הרוחני הוא מגננו,ומבליגיתנו על הנוון, ונצחוננו על הזמן, - תחת השקפת עולם זו שלנו, המאומתת בתורתנו ובספרותנו, השנויה בכל מאורעות דורותינו, בא זה באיפכא-מסתברא ומוחלפת-השיטה ונתחלפו היוצרות, ממש כמין צד-שולל של תצלים. בתמונה מהופכת זו, אין אנו יכולים להכיר את עצמנו; ועוד פחות מזה אנו יכולים להכיר את האחרים. עולם הפוך אנו רואים.

כי מאן “אחרים”? מן הדין היה, שה“אחרים” האלה אשר רטנוי מציג אותם בתור “זה לעומת זה”, כאנטי-תיזה, כמעשה לסתור, שהם הם, לפי דעתו, הכשרים לחכמת הנסתר, בנגוד אלינו, כביכול, נעדרי מתת-יה זו מהורתנו ולידתנו, יהיו על כל פנים מגזע עם זר; דמות וצביון של איזה אריי-שבאריים, מולדת נכריה וארץ אחרת; נניח; איזה רב-מג כשדי, חרטום מצרי, בעל –סוד ברמיני הודי, וכיוצא בזה. אבל חזו מאן “גברא רבה” דקמסהיד עלינו! מי הוא התנא-דמסייע של רטנוי ומאן “אחרים” שלו? ה“אחרים” הם – שאול איש טרסוס, המכונה “פאולוס הקדוש”! כאן כלו כל הקיצין! למה קבע רטנוי את מקומו של שאול איש טרסוס בין ה“אחרים”, ולא בין היהודים? הכי בשביל ששאול נעשה שליח ואיזגד לאמונת הנוצרים? תינח למשטרה, כשהיא יושבת, כחנוני על פנקסו, וכמוכס על דיפתרא שלו, שמחלקת את הבריות חלוקה רשמית לפי שייכותם לקהלות דתיות, עדר עדר לבדו, חתומים בגושפנקא דמלכא, בשביל יפוי כוחם או המעטת דמותם וקפוח זכויותיהם, אשר כך היה נמוס המדינה בהרבה ארצות, וגם בגרמניה, לסדור התעודות והשטרות וכו'! זוהי מדת אוראדניק ששואל: “פספורט יעסט?” – אבל לפני כסא דינו של חכם, הדן על סגולותיו מגרעותיו של עם ועם, ומותח את מדת-דינו למפרע בערך אלפים שנה, על יהודי שחי בימי הבית – איזה מקום-תופס יש להגדרה ערכאית, שמקומה במשרד המטריקאות וארנוניות הכנסיות, באותן הארצות שנוהגות בכך עכשיו?

מעולם לא הלך לב עמנו אחר דו-קרב תיאולוגי, הסגת גבול דתות אחרות ותאות כבושן היו זרות לו מאז. בשרטון הויכוחים הדתיים של דורות הבינים נעוצות היו גזרות של כפיה ואונס, ולא ממנו היו להן תוצאות. הם שייכים ב“ה לחדר-הגרוטאות של ההיסטוריה. אין לך יהודי בר דעת, שלא יתיחס בסוד ובהבנה עמוקה אל הדת הנוצרית, שיצאה מקרב עמנו וארצנו, ונתפשטה בעולם, ונצחה את הפּגנוּת הקדמונית והביאה עמים רבים ושונים תחת משטרה (אבל לפעמים יקרה, שהכובש מקבל השפעה מאת הנכבש), או אל הדת המושלמנית שבצרה לה מקום בחלק גדול של האנושיות. הדבר שאנו מתנגדים לו, הוא רק טשטוש-התחומין, עירוב תחומין זה לא ימתיק את הדינים, אך יעבת את התסבוכת. ההן שלך צריך להיות הן, והלאו שלך צריך להיות לאו – על פתגם נוצרי זה אנו מסכימים: “הן ולאו ורפיא בידיה” הם בין-השמשות רוחני, שבו אור וחושך משמשים בערבוביה. ס”ט פאול איננו יכול לשמש “גשר”, או “בין השמשות”.

פולחן ס“ט-פאול בין היהודים – רטנוי איננו יחיד בדעתו זאת, ועל כן כדאי לבאר את הענין הזה לעומקו – הוא דבר שאין בו אמת. ס”ט פאול הוא, כידוע, קדוש נוצרי, אחד משני אראלי האמונה הנוצרית, מראשי האזגדין (פטרוס ופאול),. והנה אפשר ליהודי להפר את ברית עמו, להשתמד מדתו ולקבל את הדת הנוצרית; ואז אין אנו באים עמו בטרוניא. אם הוא מקבל את הדת הנוצרית באמת ובתמים בלי עשות שקר בנפשו, בלי צביעות וחנופה ואחיזת עינים – אז נסתתמו טענותינו. אבל התחסדות והתחטאות, כריעות והשלתחויות כלפי ס“ט פאול בלי קבלת אותו הדבר המיוחד, שבגללו הוא ס”ט פאול – הן העויות של שטות. זהו כמו פיטום הקטורת להדת הנוצרית, בדרך קפנדריא ובאופן סחור סחור. העיקר חסר כאן. כל השאר איננו ממין הטענה. על “האגרת על העברים” השיב העם העברי תשובה ברורה, במשך אלפי שנות קיומו. גם הרומים, שנהיו אחר כך נוצרים, וכל שאר העמים, שאליהם כתב ס"ט פואל את “אגרותיו” השיבו לו תשובות ברורות. רטנוי השיב תשובה לא ברורה; ואין לך טרגדיה גדולה מזו כפסיחתו של אדם על שתי השעפים כל ימי חייו. אקלקטיות כרו­­­­­­ֹמית, שנתבעת למשכן ונותנת, לעגל ונותנת – במובן הרוחני.

אין מקום לוכוכחים על שדה-האמונה. אבל הלא רטנוי עומד על שדה ההיסטוריה; ומנקודת-הראות הזאת הוא נותן תפקיד משונה לס“ט פאול. הוא סוחט את תמציתו ומציגהו בתור עד, שהגזע היהודי איננו מסוגל לחכמת הנסתר. אלה הן פנים חדשות של ס”ט פאול – לא מה“אגרת אל הרומים”, ולא מה“אגרת אל העברים”, אלא ס“ט פאול בתור נושא דגל הטרנסצדנטל כנגד היהודים אדוקי החומריות. והנה יכול אני להתיחס בלי לגלוג לתמימותו של קתולי-צרפתי או פולני, של רוסי פּרבוסלבי או של גרמני פרוטסטנטי, שכל אחד מהם עושה לו את הס”ט פאול שלו כדמותו וכצלמו הוא, בצביונו ובקומתו, בלשונו ומדותיו: צרפתי לצרפתים, רוסי לרוסים וכו‘. החסיד שלנו עושה לו גם הוא את אברהם אבינו שלו בצורה קרובה אליו. אבל היסטוריון ומבקר כרטנוי, הלא צריך היה להפשיט מעל ס"ט פאול את הבגדים השאולים, את הקשוטים התרגומיים, את האטיקיטות ואת הצעצועים החיצוניים הכוזבים, את תעודות הנאטורליזציה, שפזרו לו הכתות הנוצריות במשך הדורות, משום צורך ומגמה, כדי להוציאו מעמו וממולדתו, ולתת לו פנים אחרות, חביבות ומסוגלות להיות נקדשות להן – מפני שהפנים הטבעיים, כלומר היהודיים, היו מעכבים על ידי הזכירם את אמיתת מהותו ואת עצם טבעו; ולחננו בטפוס של “נוצרי”, שאיננו טפוס כלל, מפני שלא היה גזע נוצרי למינהו מעולם! רטנוי, לפחות, צריך היה, לכבודה של האמת ההיסטורית, להעמיד את אדיר-כל-חפצו בו על אמתתו כהויתו, בלי כחל, בלי שרק, ובלי פרכוס: יהודי שביהודים, מסוף ימי הבית השני, משבט בנימין, בן איש ימיני מאדוקי כת הפרושים (פעלי השליחים, פרק כ"ג, ו'), מיוצאי ארץ ישראל, שישבו בעיר החוף טרסוס בפלך קליקי (ציליציה), ואביו למדו תורה וגם אומנות (משלח ידו היה מעשה יריעות ממטוה עזים – מלאכה שהיתה מצויה בין היהודים בזמן ההוא), ואחר כך הלך לירושלים ויהי שם – כשנשתמש בשפתנו החדשה – לבחור ישיבה עני; ולפי שהם מספרים, נמנה בין תלמידיו של רבן גמליאל הזקן (פעה“ש כ”ב, ג‘; אגרת אל הפיליפיים ג’, ה'), והיה בימים ההם קנאי נלהב, ועשה שפטים ביהודים, שנמשכו אחרי ישוע, ואחרי כן נצנצה בו רוח אחרת בדרכו לדמשק וכו’, ושנה את שמו משאול לפאול (לשון נופל על לשון: סולוס-פולוס, והגויים עשו מהדבר-של–מה-בכך הזה, מתוך אי ידיעת עניני היהודים ומתוך דמיון וגוזמה, איזה סמל מרעיש עולמות, כאילו לא נעשו שנויים כאלה בזמנו על ידי רבבות יהודים אחרים); ויהי לאחד מראשי מיסדי כת המשיחיים או הנוצרים בין היהודים בארץ-ישראל, ואחר כך ל“נביא לגויים”, בפנותו אל עמים אחרים להרביץ ביניהם את תורתה של הכתה היהודית ההיא.

ואף אז חוץ מהשאלה הנוגעת לאלוהותו של אותו איש, - הדבר העיקרי המפריד בינינו ובין הנוצרים של הימים ההם ושל כל הדורות – רוב רעיונותיו ודרכי דבורו ותמונות תאורו, אופק-ראותו ואספקלרית עולמו, ואף, היקף כנפי דמיונו, נוסדו על מה שלמד מאביו ומרבותיו ומחבריו היהודים. יכול היה שאול לשנות את שמו ואת יחסו אל הכתה הנוצרית או אל כתה אחרת; יכול היה להיות יהודי פרוש, או יהודי צדוקי או יהודי איסיי. זאת היתה מחלוקת פנימית בקרב עם היהודים, דבר זה לא מעלה ולא מוריד בנוגע לתוכן רכושו הרוחני, לדרך מחשבותיו ולהרצאתו, שכולם חתומים בחותם עברי אשר לא ימחה ולא יומר ולא יתבולל, והריהו כשמן זה שצף על פני המים, איך שתזקקהו ושתערבהו. הלא ברור הדבר, שמעמו ומסביבתו הואצל עליו השפע, והושפע עליו אור ה“אתיקה הנוצרית”, שהיא במקורה יהודית.

כל פרק ד' של ה“אגרת אל הרומים”, בשבח האמונה, נוסד על אברהם אבינו ועל הכתוב: “והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה” (בראשית ט"ו, ו', והיא נבואה לאומית מוסבה לפסוק הקודם: “כה יהיה זרעך”). רטנוי (ב“שמע ישראל”) מפליג בחדושו של פאולוס בדבריו: “ובכן תהיה ההבטחה נכונה לכל הזרע כולו, לא לבד לבעלי התורה כי אם לבעלי אמונת אברהם אשר הוא אב לכולנו” (אאה“ר ד', ט”ו). לא ידע רטנוי כי דבר זה הוא צרור בצרור ספרותנו העתיקה: “תנו בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גויים נתתיך. לשעבר היית אב לאדם ועכשיו ומכאן ואילך אתה אב לכל הגויים. ר' יהושע בן לוי אמר הלכה כר' יהודה. אתא עובדא קמיה דר' אבהו והורו כר' יהודה " (ירושלמי בכורים); וכל זה נוסד על הכתוב: “ונתברכו בך כל משפחות האדמה " (בראשית י"ב, ג'). ככה רומם ר. את דברי פאולוס: “לא זה יהודי אשר לעינים… אך זה יהודי אשר בסתר… ולא זאת מצות המילה אשר לעינים בבשר”… (אאה“ר ב', כ”ח – כ"ט); ואין זאת אלא הרחבת דברים מדברי ירמיהו: “המולו לה' והסירו ערלת לבבכם” (ירמיה ד‘, ד’) ו”כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב” (שם ט', כ"ה).

רטנוי מוצא את “הטרנסצדנטל” אצל פאולוס בזה, שפאולוס מעמיד הכל על האמונה: “כי צדקת אלוהים נגלתה מאמונה לאמונה, ככתוב וצדיק באמונתו יחיה” (חבקוק ב‘, ד’) (אאה“ע א', י”ז). אבל הלא פאולוס בעצמו מודה שההשקפה הזאת היא השקפת הנביא חבקוק! פאולוס בעצמו איננו מתקשט בנוצות זרים, אלא מביא דבר בשם אומרו; ורטנוי בא ומעטיפו בטלית שאינה שלו! ומצוין הדבר, שאפילו דרשתו של פאולוס נמצאה אצלנו: “בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה” (מכות כ"ד); ואין ספק שזאת היתה אחת מ“המלים הפורחות” והמבטאים הטסים בין היהודים בזמן ההוא, ומקור אחד היה לבעל המאמר בהתלמוד ולפאולוס.

“כל אשר יקרא בשם ה' ימלט” (אאה“ר, י”ג) – דברי הנביא יואל מלה במלה (יואל ד‘, ה’) (ורק בהשמטת הסיפה דקרא: “כי בחר ציון ובירושלים תהיה פליטה”, אשר פאולוס מנקודת-השקפתו לא יכול להסכים עליהם מפני הלאומיות שבהם, ועל כן הסיע את אבן הפנה, ויעתק ממקומו את צור-היסוד שבנבואת-יואל).

“כי לא את אשר חפצתי פועל אני כי אם את אשר שנאתי אותו אני עושה” (אאה“ר ז', ט”ו) – אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה י"ג). לנוסח שלנו יתר שאת ויתר בהירות.

ולא זכר רטנוי, כי למרות חלוק הדעת בנוגע לישוע הנוצרי, בכל שאר הדברים עדיין פאולוס מתיהד ומתחסד ומחזיר עטרה ליושנה ואומר: “ובכן התורה קדושה והמצוה קדושה, וישרה וטובה” (אאה“ר ז', י”ב) שנוסד על הכתוב: “תורת ה' תמימה משיבת נפש” (תהל' י"ט, ח'), אף על פי שהוא מקל בדבר החוקים, ומניח ליהודים לשמור את חוקיהם, ופוטר את הגוים, והלא גם אנחנו דרשנו מהגוים רק קיום שבע מצוות בני נח, ולא יותר ובזה יוכל הגוי להחשב לחסיד, ויש לו חלק לעולם הבא.

נתפעל רטנוי מכתבי פאולוס: “והתוחלת מסה והמסה תקוה והתקוה לא תבוש” (אאה"ר ה‘, ד’-ה'), עלה למרום וישב שבי, ולא ידע את הכתוב: “כל קויך לא יבושו” (תהל' כ"ה, ג'). גם דעותיו של פאולוס בדבר שורש החטא בגוף האדם עשו עליו רושם עמוק. “כי ידעתי כי בי בבשרי לא יושם טוב” (אאה“ר ז', י”ח), ו“עתה אל ימלוך החטא בגויתכם בני-התמותה לשמוע אליה בתאוותיה” (שם י', י"ב) – ואישתמיטתיה: “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” (בראשית ו‘, ה’), “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם” (במדבר ט“ו, ל”ט), “כי אין אדם אשר לא יחטא” (מלכים א' חו', מ"ו), ועוד כתובים אחרים מעין אלה.

וכן כל כללי המוסר והמדות שמנה רטנוי (ב“שמע ישראל”) בתורתו של פאולוס (הלואי שהמאמינים בפאולוס יחזיקו בהם!) – הלא כולם דברי נביאים וחכמים מבני עמנו, שלמד בבית-מדרשנו והלך ופרסם בין הגוים? צא ולמד!

“בכבוד יוקיר כל איש כבוד חברו יותר משלו” (אאה“ר י”ב) – פורמולה מוגזמת, יען כי כל יתר כנטיל דמיא, ותפסת מרובה לא תפסת; אבל הרעיון העיקרי במדה ובמשורה יפה הוא: “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך” (אבות ב‘, ה’), “ואיזהו מכובד המכבד את הבריות” (שם ד‘, א’). אל תעצלו בשקידה (אאה“ר י”ב, י"א) – “אל תאמר לכשאפנה אשנה” (אבות ה‘, ו’). כמה מן הרעננות והחום יש בדברי חכמינו, וביחוד בנמוקם “שמא לא תפנה”!

“הוו זהירים בהכנסת אורחים” (אאה“ר י”ב, י"ג) – “גדולה הכנסת אורחים המקבלת פני שכינה” (שבת קכ"ז), הפתגם הראשון הוא מעין “קול דממה דקה” של האחרון החזק ממנו.

“אל תלכו בגדולות, התחברו עם הענוים” (אאה“ר י”ב, ט"ו) – “ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני” (תהל' קל"א, ע'), “ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש” (ירמיהו מ"ה, ה'). כונתו של פאולוס היתה רצויה, אבל בעיקר הרעיון הלא היה כמלקט שבלים מאחרי הקוצרים (ואמנם דבר זה לא גנאי הוא להאיזגד הגדול, אלא שבח הוא לו).

“אל תהיו חכמים בעיניכם” (אאה“ר י”ב, ט"ו) – “ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו” (משלי כ“ו, י”ב); זהו גם הד קלוש מן הכתוב: “הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים” (ישעיה ה', כ"א).

“אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה” (אאה“ר י”ב, י"ז) – זהו בן בנו של הכתוב: “אל תאמר אשלמה רעה קוה אל ה' ויושע לך” (משלי כ', כ"ב).

“אל תתנקמו ידידים” (אאה“ר י”ב, י"ט) – הלכה רווחת בישראל ודברי תורה ברורים: “לא תקום ולא תטור” (ויקרא י“ט, י”ח); “אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו אשיב איש כפעלו” (משלי כ“ד, כ”ח). מדוע דין הניין לי, יתהון לא הניין לי?

שני דפים כתב רטנוי על אודות המלים החוזרות ובאות בדברי פאולוס: “כדרך בני אדם אנכי מדבר” (אאה“ר ו', י”ט, ועוד ועוד), ולא עלה על לבו כי זוהי שיחה תלמודית עתיקה: “דברה תורה כלשון בני אדם” (נדרים ג'), וחצי דף כתב על פתגמו של פאולוס: “כי המת חפשי הוא מן החטא” (אאה“ר ה', י”ב); ולא חלם שאף זהו משחק-מלים עברי: אמר ר“י במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות” (שבת קנ"א. והוא הוא אותו הרעיון, מפני שאין הבדל בדבר, אם מן החטא או מן המצוות).

נקוט כלל זה בידך: יהודי שנתגדל ונתחנך בשפתו הלאומית ובתורתו ובמנהגי בני עמו, לאיזו לשון שיתרגמו אחר כך את רעיונותיו (פאולוס, כרבים מהיהודים בדורו ולאחריו, ידע היטב גם את השפה היונית גם את הרומית, וידוע שהשתבח “אזרח רומי אנכי!”), בכל זאת “זרוק חטרא לאוירא אעיקריה קאי”; ורק מתוך שפתו הטבעית הראשונה והעיקרית ומתוך הסביבה שלו יכולים אנו להבינו באמת, על כן לא יכול רטנוי להבין את דברי פאולוס: “ואם הראשית קדושה כן גם העריסה” (אאה“ר י”א, ט"ז), וחוששני שרוב הגוים, זולתי מלומדים מאד, אינם יכולים לדעת, שזה רומז על מתנות כהונה, כמו חלה שהיתה מראשית, ומוסב על דברי הכתוב: "מראשית עריסותיכם (במדבר י"א, כ'). התמונות שהיו מרפרפות במוחו של יהודי זה היו תמונות ביתיות יהודיות, כמו הפרשת חלה וכיוצא בזה. וכן גם כשהוא אומר: “אם השרש קדוש כן גם הדליות” (אאה“ר י”א, מ"ז), קרוב לשער שזהו שותף ציורי עם הכתוב: “כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה” (ישעיה ו', ט"ו), ואשר על כן אף מתבולל זה שסילק את מחיצת החוקים, מתהפך לפעמים לאיש-גזע, ובזכות הגזע והמולדת הוא מבכר את היהודים על כל עם זולתם וקורא להם: “הדליות הטבעיות” (של השורש הקדוש) (אאה“ר י”א, כ"א).

ח

אמנם כמו שהדבר שכיח באנשים גדולים: פטור בלא כלום אי אפשר, ככה קרה גם לרטנוי: הוא הרגיש דבר-מה בחוש חד; ואם “איהו לא חזא מזליה חזא”. הוא הרגיש שתורת ישראל היא תורת חיים ומעשים, ואיננה מסתפקת בזה, שהיא דורכת במתי עב. זה היה ההבדל בין חכמי ישראל וחכמי יון. חכמי יון היו מגביהים עוף ומרקיעים לשחקים, לעילא ולעילא מטבע האדם; והכשרים שבהם, ביחוד מבית מדרש הסטיו, תלמידי זינון, היו משפילים את ערך הגוף וצרכיו ומאווייו; והמון העם היה נבזה ונמאס בעיניהם, נמשל כבהמות נדמו, באפס תקוה להגיע אל השלמות; וחכמי ישראל היו, להפך, רמים ונשגבים במעשיהם יותר מאשר בדבריהם, “הדא הוא דכתיב: שכל טוב לכל עושיהם, לכל לומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם, מכאן דבמעשה תליא מילתא”, ובמקום אחר: “משחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל שאמרו שלא לאכול בשר מפני בטול הקרבנות אמר להם רבי יהושע אם כן לחם לא נאכל שבטלו לחמי תודה מים לא נשתה שבטלו נסכים… אלא שאין גוזרין גזרה על הצבור כשאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה” (ב"ב ס':), ואולם באותה שעה הפליגו חכמי ישראל גם את ערך הדעת: “גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות” (ברכ' כ"ז), ובגדר זה היה רמב"ם נושא דגל הדעת, וידועים דברי רבנו בחיי אבן פקודה: “לא יעבור עילת העילות אלא נביא הדור בטבעו, או הפילוסוף המובהק במה שקנאו מן החכמה, אבל זולתו עובדים זולתו” (חובות הלבבות, שער היחוד פ"ב). אף על פי כן עיקר יעודו של אדם אף אצל אלה היה “לעשות את רצון הבורא”, כלומר להשתדל להיטיב דרכיו, ולהישירם באורחות צדק ומישרים, להסיר סיגי מדותיו, ולצרפן ולזקקן במנהגי חייו, ולהתלמד ולהתרגל להכניע את יצרו, ולמשול ברוחו באופן ממשי: לאהוב העמית, לבלי לכת רכיל, לבלי שנוא את אחיו, לחונן דל, ועל השאלה: “מי יגור באהלך” – השיב מחבר הפרשה בס' תהלים: “הולך תמים ופועל צדק”; ועל השאלה: איזו דרך ישרה שיבור לו האדם, היתה התשובה המכרעת: לב טוב; והלל, דאתא מבית דוד, והיה נשיא ומחוקק בישראל בזמן הבית, אמר: “ואהבת לרעך כמוך” הוא יסוד התורה “ואידך פירושא”, “וכל מילתא דסני לך לחברך לא תעביד”. וכן בדרך כלל, רוב חכמינו לא בקשו לרומם את האדם למעלה מטבעו. מפני “שתורה לא ניתנה למלאכי השרת”, והמאמר “גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת” הוא מועט המחזיק את המרובה, ורומז על ההבדל שבין ההשקפה הישראלית הפשוטה וההשקפה היונית ההתחכמותית (וידוע הכעס שכעס הראב"ע בבאורו הקצר על פסוק: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך”, (שמות כ"ג, כ'), על רב סעדיה גאון, שאמר כי בני אדם נכבדים ממלאכים).

רטנוי הרגיש בחושו הגאוני את האופי המעשי של היהדות. בזה כוון אל האמת; אבל האמת נעדרה ממנו, כשהסיק מתוך זה, שאין ליהדות שאיפה אל הנעלם ואל המוחלט. אילו למד יותר, אזי הבין, מהו ההבדל בין הטרנסצדנטל היהודי והיוני (בכונה אינני אומר: הנוצרי). היהודים קבעו את הטרנסצדנטל שלהם באלהות ובכל תאריה וכוחותיה; ואל הארץ למטה ואל בני האדם המשיכו את הכוח הרוחני רק בתור כונה; והעיקר היה להם הגשמת הכונה בדמות מעשים וחוקים של ממש. האחרים עשו להפך: הכניסו את ההגשמה למעלה, ואת ההאצלה למטה. הטרנסצדנטל היה כנשמה דאזלא ערטילאית; ותחת אשר בראשית היתה המלה – ה“לוגוס”, ואחריו הבריאה והעשיה, היה להפך, ותשאר אך המלה כסיסמא וכבת קול שאין משגיחים בה. באופן זה תלו ארץ על בלימה.

בכלל אין למדים מן האגדה, שהרי האגדה היא צורה פיוטית, שצריכה להיות חפשית; אבל ממגמת האגדה למדים, יען כי לחופש יש כוון. בבחינה זו, מצוינת היא דרשתו של פאול, בתמכו את יתדותיו על אברהם אבינו: “והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה” (בראשית ט"ו, ו'); ובהסיקו מן הכתוב הזה שבאמונה גרידא לא סגי, ושהמאמין הזה נצטוה לעשות מעשים להמול, להקריב את בנו, ורק על-ידי הנסיונות המעשיים האלה, שעמד בהם, זכה למדרגתו. אין משיבין על הדרוש. ברם, מגמת הדורש היא ברורה: שעבוד הרוח החפשי – לאמונה, ושחרור הגוף הנכנע – מן המעשה! כנגד זה דרשה אחרת שלנו, מיוחסת לרב: “קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כ"ו, ה') עקב אשר שמע אברהם בקולי” (יומא כ"ח), ו“אברהם שמר את התורה מאל”ף עד ת“ו (שו“ט קי”ב). אף זו דרשה שלא ניתנה להתפרש לפי פירוש המלים; אבל המגמה היא ברורה: חשיבות המעשה – כנגד ההסתפקות ב”אני מאמין", שאין בו מעשה.

תקפו של ההבדל התכניתי איננו בזה לבד, שלאחרים יש עיקרי אמונה, שאין אנו יכולים לקבלם, אלא בזה שבכלל אין אנו יוצאים ידי חובתנו במחשבה ובהרגשה לבד. גם אצלנו נעשו נסיונות של נסוח עיקרי אמונה. באמת אין דעה אחת לדוגמאטיקאים יהודים, בנוגע לעיקרים מיטאפסיים ותיאולוגיים. זרם המחשבה והאמונה לא קפא בעיקרים מוצקים. בזה מתבהר ומסתמן השרטוט האופיני של תורת ישראל. מעולם לא היו רבותינו קבועים וסגורים בבריחי עיקרים קרושים, מאובנים, קרים כביכול, רשמיים; אך היו שטים ודאים בעולם העיון, בלי עכוב החפוש והדרישה וההסתכלות על ידי דוגמאטיקה לוחצת ומעיקה; זה בונה וזה סותר, זה מניח וזה עוקר, זה מונה כ“ו עיקרים, זה י”ג וזה – ג‘, וגם א’. שני צירי הקוטב הגדולים שלנו: הרמב“ם והראב”ד, נחלקו בנוגע להגדרת העיקר היסודי: מציאות ה'. לפי דעת הרמב“ם: האומר הקדוש ברוך הוא גוף, הוא מין – ואין ספק שהלכה כמותו – והראב”ד חלק עליו, ושרי ליה מאריה, שעשה את המישור לעקוב. בכל דת אחרת צמחו מחלוקי דעות פחותים מן ההבדל הזה סכסוכים ולבוטים נוראים, ודמים בדמים נגעו, ולבסוף נפרדה הדת הכללית לדתות וכנסיות שונות, ונקרעה לקרעים שאינם מתאחים. בינינו היה מעט פולמוס-של-קולמוס, “חצים שנונים עם גחלי רתמים” ב“שאלות ותשובות”; אבל חבילת האחדות לא נתפרדה, ואם בדורות החדשים נגזרנו לגזרים ונתפוררנו לפרורים, זה היה פרי החקוי, ולא כן היה בתקופות הקודמות ההן: העמדת הגבולות והגבלת הגדרים התיאולוגיים לא נצבו כמו נד, אך הלכו ושטפו, נתפרדו נשתוו, והרי זה סמל נפלא, שלבסוף הכניסו את הראב“ד לתוך הרמב”ם, ושאפשר להם לדור בכפיפה אחת, ואין זה מתמלא מחורבנו של זה. הדוגמאטיות, או הפילוסופיה הדתית שלנו, כוללת את כל האמונות והדעות, את העיקרים ואת הגדרותיהם וענפיהם, את האמתיות הנצחיות ואת פירושיהן השונים, קצור הדברים: את כל ההכרה הדתית שלנו, בלי כל אונס רוחני; ואין בכך כלום, שחכמים גדולים, מוסמכים ומפורסמים באומה קבעו עיקרים, ביחוד מימי רב סעדיה גאון ואילך (בעת אשר מצד אחד התגברה המלחמה הפנימית בין הרבנים והקראים, ונחוץ היה להתוכח בענינים עיקריים בדת ולהגדיר בדיוק את העיקרים בעצמם, ומן הצד השני התבגברה השפעת המתזוליים מחוץ), ובכל זאת התנגדו מקצת רבותינו הצרפתים והר“י אלפכר בראשם לקביעה זו, שנראתה להם כבלתי מספיקה; ולא חרדה היהדות חרדה גדולה על זה, שבנוגע לעיקר ההשגחה הכללית והפרטית נפרדו, למשל, השקפותיהם של רב סעדיה גאון ושל הראב”ע פרוד גדול, אך הכניסה את כולם יחד אל האוצר הגדול של החקירה בענינים העמוקים והכמוסים, בלי שום מעצור לחופש עבודת המוח. אבל גם אם יאמץ היהודי את מחשבתו בתכלית האדיקות, והסכים בכל כוונתו על עיקריו שבו, בזאת לבד עדיין לא יהיה “נגאל”, ולא ימחלו לו בשביל כך את עונותיו, ולא יבדל במאומה משאר בני אדם; אך יהיה צדיק או רשע לפי מעשיו. ורק לפי מעשיו. ומהצד השני, חסיד שבאומות העולם, שאין לו כל יחס לה“אני מאמין” שלנו – יש לו חלק לעולם הבא, או במלים שונות: יהיה “נגאל”. בבחינה זו, הדין עם רטנוי שאין לנו טרנסצדנטל.

רטנוי הבין אך חצי דבר, ולא דבר שלם. יש אנטי-טרנסצדנטל של היהדות בעולם האנושי (לאפוקי מן העולם העליון) האנטי-טרנסצדנטל הזה הוא: רכוז תשומת-הלב בהגשמת שלמות האידיאל של צדק ושל טהרה בהמגע והמשא המתמיד והיום-יומי עם המציאות והעובדות הקיימות ותנאי החיים, שבני אדם שרוים בהם, על ידי שיטה של מעשים טובים וחוקים, שיש בהם רמזים וזכרונות של דברים גדולים, במסגרת אומה מקושרת ומסודרת, הרוצה לחיות ולהתפתח ולהתקרב בדרכיה אלה אל השלמות המקווה, זוהי אידיאליות בתוך עולם-כמנהגו; לאומיות תלויה באידיאולוגיה מקפת, שנותנת מקום להרבה אידיאולוגיות להסתנף אליה, ואידיאולוגיה תלויה בחיים ובסדרים מדיניים, חברתיים, נמוסיים, חנוכיים וכו' ארוגים וטוויים במאורעות, בזכרונות, במסורות ובקבלות של האומה היהודית שנלחמה לקיומה. בהיהדות החלק הרוחני תובע את ממושו בהנהגתו של אדם. זהו אחר השרטוטים התכניתיים של תורת ישראל; ובו מסתמן הגוון המיוחד של נטיות נפש היחיד הוצבור באומה זו: האידיאליזם המעשי.

יש בזה דבר שבגזע הטבעי של היהודי. הריהו בעל-דין קשה, הוא מתעצם ועומד על דעתו לבקש את “התכלית”. יש בו פכחות של בעל נסיון זקן, בלתי מתפעל ממליצות חלקלקות ותמרוקי הלשון, המאפילים על המצב האמתי. יש במוחה של אומה זו תססים, שמפרידים לחלקיהם כל שם בלי ענין, וכל מושג בלי תוכן; ואז קורט אחר קורט הולך ונפרך, ופרחו להם הערפל והסוד, הכהות והדמדום, ונתערטל הענין הכמוס מן הלבושים והצעצועים, ונתגלה כדמותו הטבעית.

"ואל תשיאך חכמה יונית,

אשר אין לה פרי, כי אם פרחים".

כרוב חכמי ישראל מהתקופות העתיקות, כנה גם ר' יהודה הלוי בשם “חכמה יונית” לא רק את דעות הפילוסופים, שלא הסכים עליהן, אבל על צד ההשאלה גם את הסלסול ואת זוהר הקסם המפתה ואת העידון ואת ההידור החיצוני, את הדבר שאין תוכו כברו, את הפטפוט הקליל, ואת ההשתמשות במלים מנסרות ברקיע, שאין להן תפיסה בישוב העולם ובדרך-ארץ; את האופי של קלות ראש, את סוד שיח הפרזיאולוגיה יפת הפנים, בנגוד אל הענינים היהודיים, שאינם מבריקים, אבל הם ממוחיי התוכן, פנימיים, צנועים, אבל מתגשמים בהחיים (ואם עדיין אינם כך הם שואפים לשלמות זו). הכנוי הזה נתפשט בישראל מימי המתיונים; ולא כוון אל החכמה היונית המקורית בטהרתה, ברוממותה ובעומקה, אך אל “מרשיעי-ברית”, שלקחו מחכמת יון את הקסם ואת החן החיצוני (“כמקולקלים שבהם עשיתם”). אין זאת הֶלַס הלבנה, זבול היופי הנשגב, אין זאת אטיקה המתוקה, נוה השירה והחזיון, אך סיני וציון מזויפים, כרובי בית המקדש שנהפכו לנחשים ויוני-מוריה שנהפכו לפרסים. גם נביאי השקר בדורות הקדמונים, אשר נביאינו לא חדלו להלחם עמהם, לא היו מפיחי כזבים מן השוק, אך נביאי-שקר כבירי כוח-שפתים, מביעים רעיונותיהם במלים רמות ונשגבות במשא ובחזון ו“אומרים שלום שלום”; אבל נאה דורשים ולא נאה מקיימים ועל כן היו נביאי תרמית לבם; ככה היתה גם התרבות הרעה של החכמה היונית: התהדרות חיצונית, עשית מעשה זמרי ובקשת שכר כפנחס, פום ממלל רברבן, נשיאים ורוח וגשם אין. כנגד שוחד דברים זה, עם כל המתיקות שיש בו, כנגד אחיזת עינים זו, עם כל הפאר וההדר המקסים – היתה היהדות מחאה בוערת, מתוך הזדעזעות מוסרית למראה שני ההפכים בנושא אחד: להטי החן והסוד בהמלים – והזמה והעושק והגסות והאלמות והאכזריות והשחצנות בפועל – קצור הדברים: ההבדל בין הצדיק והרשע.

כל קצה מוליך ומביא אל הקצה שכנגדו: הפרזת ערך הכונה הערטילאית והפלגת ההתפעלות והדבקות במלים או ברמזים (המצויים אצל היודעים ואצל האלכסנדרונים) גרמו לגדישת סאת המעשיות באופן קיצוני מהצד השני. זו היתה הדרך מבתי המחול של המתיונים אל עלית בית גוריון, ובהמשך הדורות – אל ר' שמלאי, וגיוס תרי“ג חיל ההגנה על הממשות – אף על פי שמצוות צריכות כונה ורחמנא לבא בעי וכו' וכו', אבל הרעיון צריך ללבוש בשר וגידים וטעון גבוש וממוש. בקשר עם זה, אין נפקא מינה, אם המעשים נוגעים אל היחסים שבין אדם למקום, או בין אדם לחברו, או אם יש להחמיר אל להקל; כל בעלי הדעות לפלגותיהם נקבצו ובאו הנה, איש איש וקבלתו בידו ונמוקו עמו – והצד השוה ביניהם הוא, שכולם סובבים על המציאות, ואינם מסתפקים בדוקטרינריות ובמליצה נבובה ובהתפנקות והתרפקות על המלה המלבבת “אהבה” או “חסד”, אלא חותרים ומשתדלים, שבני האדם יהיו בפועל יותר רחמנים, ביישנים (צנועים) וגומלי חסדים, מאשר הם. זהו הקו היסודי של היהדות; וזה היה, בשיעור ידוע, גם הקו היסודי של הנצרות הקדומה, כל זמן שלא השתלט בה הרוח של מליצות המתיונים, המעוטרות צפירת חן ויפעה, עם בטול הדבר החזק, השרשי, הקרקעי, האנושי האידיאלי ביחד, שאיננו “גואל” בפעם אחת כמו על די מטה-קסם, אלא מדריך את בני האדם בבית ספר קשה וחמור, להתלמד ולהתרגל לכבוש את תאוותיהם, ולהפסיק את זוהמתם, שהיא לא רק זוהמת אדם הראשון, אלא גם אדם האחרון, ויצרו הרע מנעוריו, וה”חיה" שבו – בטול התורה הגדולה והבלתי-מוחלפת: תורת-משה.

ובבחינה זו, לאמתו של דבר, אין נפקא-מינה גדולה לדקדק דקדוקי עניות, מי ממורי תורת המוסר קדם למי, ועד כמה רטנוי מקדים את המאוחר ומאחר את המוקדם, כשרמז לנו ל“חטוף שיריים” משולחנו הרוחני של איש שהסביר דברי נביאינו ומחוקקינו; ואם אין מעוותים את דברי הכתוב ו“הלכו גוים לאורך” ומהפכים את הקערה על פיה בדרשם מאתנו ללכת לאור הגוים; ואם לא נכון הדבר, שגם אצל קונפוציוס כבר נמצאו פתגמי-מוסר נשגבים מאד ואם לא קדם עמורבי בהשקפותיו ובחוקיו (דבר שנתחבטו בו אחרונים)? כל אלה הן לכל היותר שאלות היסטוריות; ויכולים אנו להניח אותן לחוקרי קורות התפתחות תורת-המוסר; וגם יכולים אנו להניח לרטנוי לחשוב, שפלוני או אלמוני המציא בראשונה את “הרוח” ואת הכונה ואת אהבת –הבריות, ורק דגלו היה אהבה ושלום. המי לא מעלה ולא מוריד; העיקר הוא המה. לא נלבוש תגא של גדלות, ולא נתבע תעודת-ממציא וזכות-מונופולין. אבל האהבה והשלום – היכן הם? היכן הם בין אלה, אשר כל מלה שלישית שלהם היא “אהבה”? פוק חזי מאי עמא דבר! מעשיך יקרבוך מעשיך ירחקוך! במה הוטבו, בגדר זה, המעשים והמנהגים בין אדם לחברו ובין עם לעם, יותר מאשר בין אלה אשר לא עשו להם את השלט הזה? להתנשאות מה זו עושה? האם מיום שנשמעה מלה זו, היה דור אחד, אשר בו, בתוקף קסם השם הזה, חדלו אותם האנשים בעצמם, אשר מלה זו איננה פוסקת מפיהם, לשפוך דם, להוציא להורג רבוא רבבות אנשים צעירים, ולאטום אזניהם משמוע אנקת הורים, כי שודד פרי בטנם ונשברה משענת זקנתם? או החדל חדלו, בהשפעתה של מלה זו, להתעמר איש באחיו, ולהעבידו עבודת פרך, בלי גמול הראוי להם והמקביל לעוצם יגיעם? האם אין אהבה זו מכסה על דמי נקיים, על לבות קרועים וטרופים, על רעל חנופה, על שבועות שקר “ויכה יוסי את יוסי”? האין זה מבטח בוגד, שאחריתו מפח-נפש, השליה ואכזבה? זוהי השיטה, שעליה אמר רבי יהודה הלוי “שאין לה פרי כי אם פרחים”, ואני מוסיף: לא פרחים טבעיים של טל וריח, כי אם פרחים מעושים של ניר. הלבבות לא נתקרבו, העקמומיות לא נתפשטו. אין כוח מקיף, מאחד, שיעשה את האנושיות לחטיבה מוסרית אחת. נאבקים, מתגוששים, מתחרים, ואין שלום ואין נחת.

ממוצא כל הדברים האלה, נבין, שההזיה הפאולינית של רטנוי באה מגרעון ידיעותיו, וגם מפני שהיה מורוחק מעמו. לוא ידע את עמו ואת תורתו ידיעה מספיקה, אזי לא מתח קו גס כל כך, בנוגע לשאלה זו, בין שאול איש טרסוס ובין יהודים אחרים. אופן הצגת השאלה היה מוטעה ועל כן היתה גם ההתרה מוטעת. השאלה היא המלחמה בין האמת והצביעות, הממשות והאויריות, קביעת-מסמרות במעשים וקורי-עכביש. במלחמה זו צריכה הנצרות להיות מעונינת לא פחות מן היהדות, כי אף על פי ששונות הן הערוגות אשר אותן נעבד, הלא אל מקום אחד הכל הולך ומגמת פני כולנו היא להמעיט את הרע ולהרבות את הטוב בעולם. ואולי אנו מרגישים את הדבר הזה יותר, יען כי עור גופנו הוא הגויל העתיק והחדש, אשר עליו יחקק בפתוחים עמוקים מאד ויבער בלהט, כמו באש שחורה על גבי לבנה, אם יש אהבה, ושלום בעולם, או אין, דבר זה איננו מן הוכוחים התיאולוגיים, ולא סוגיא היסטורית נוגעת אל העבר, אך בנפשנו הוא. הפּרוצס של בחינה ובקורת עושה את דרכו בחשאי, במעמקי המחשבה, בנבכי ההכרה; ויש לעם היהודי חוש מיוחד להבחין בין האמת והזיוף. על כן הוא חזק ועומד ברשות עצמו ועצוב – אבל בעצבונם של החזקים.

עבדי-מלוג אנן. אוכלים את פירותינו, ולא את קרננו. הקרן קימת ממנה באים הרטנויים לעולם, מוסרים להעולם הכל, ומקבלים ממנו – את הדעות הקדומות על דבר עמם ותורתם.

אין הבדל יותר גדול מן ההבדל בין שני היהודים: שאול איש טרסוס וולטר רטנוי. הראשון – כולו מזרח, והשני – כולו מערב; הראשון – כולו דת, והשני – בן תעשין-חשמלן בעולם הגדול. אלפים שנה עם מאורעותיהן, כל היסטורית דורות הבינים וכל היסטרית התקופה החדשה, עולמות שנחרבו ועולמות שנבנו – מבדילים בין השנים האלה. ובכל זאת ישנם קוים שוים ומשוים אותם. שניהם היו ניצוצות תועים בחלל העולם הכללי; שניהם היו אברים מדולדלים של גוף לאומי מרוסק; שניהם היו נשמות ערטילאות כמהות מתוך צער חרישי, מתוך שאיפה עגומה והשתוקקות עמומה אל הנסתר; שניהם שגו בחשבם, שאי אפשר למצוא לגעגועים האלה ספוק בתוך היהדות; וכאן פרשת הדרכים: שאול מצא ספוק באמונתו בגואלו ובמושיעו, וולטר רטנוי אף את הספוק הזה לא מצא. לא היתה לו ירושלים ללכת ממנה ולא דמשק להגיע אליה. ירושלים לוקחה ממנה בטרם נולד; ואולם היתה בלבו איזו ירושלים, שלא נתנה לו ללכת לדמשק. היתה גם לו איזו דמשק, כביכול של מעלה: פולחן נסתר עילאה, הויה סגורה בתוך עצמה וכוללת הכל; אבל לא הגיע עד הסוף, ולא ברר, אם אלוהיו הוא אלוהי הפנתיאיסטים, או אלוהי ישראל. הפנתיאיזם לא הניח את רוחו היהודי, ששאף אל האחדות המוחלטת, ואלוהי ישראל שלו נגלה לו דרך ענן תרגומים וקיצורים אנציקלופּדיים, ועל יסודות רעועים אלה נראה לו – לא די טרנסצדנטלי, ויברח, בלי הכרה, מהראב"ד אל שאול איש טרסוס! ככה נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, בלי תוצאה חיובית, רק בתור זיו-איקונין של תועה גדול, נפש נאבקת עם עצמה מתוך שאיפה ענקית אל האמת, חיים מלאים נגודים והפכים, פרפורים וזעזועים. כל מה שרצה ולטר רטנוי – נהיה להפך. רצה להצטמצם בד' אמותיו, ונמשך להכנס לתוך העולם המלא תנועה; התרומם למדרגת ההתלהבות של נבואה, ועולם חזיונו זה נהפך לתוהו-ובוהו על ידי המלחמה; האמין בנצחון גרמניה ותחת הנצחון בא השבר, וכשנתמנה לשר החוץ (צריכה היתה גרמניה שמכבר להנפץ ולהתערער, בכדי שאפשר יהיה ליהודי להתמנות לשר-החוץ) היה הוא האיש שיסד את השיטה, שקוראים לה עתה: “השיטה השטרזמנית” – והיא הפכחות, ראית-הנולד, הבנת הענינים החיצונים וההתחשבות עמהם; ובשביל כך נהרג – נפל חלל על שדה השלום. במיתתו בעד דעותיו דמה מעט אל שאול רבו.

“לא קדיש יאמרו, ולא אשכבה נוצרית יקריאו”; ובכל זאת סבירני, שהוא ראוי לקדיש יהודי.

---

רופוס דניאל אייזיקס

מאת

נחום סוקולוב

[א]

כבר השם הראשון יש בו מן המופלא. רופוס? שם רומי! טורנסרופוס? – איני רוצה לירד לסיפא דקרא. השם דניאל – כשורה הוא. קורטוב של נביאות. אייזיקס – כאן הננו נכנסים כבר לתחום של האנגלו-ג’ואיות! כמעט כל שמות המשפחה בישראל הוסבו משמות פרטיים: סמואל-משמואל, ג’יקובס-מיעקב, דייויס-מדוד, אברהמס-מאברהם, סאלמונס-משלמה, אייזיקס-מיצחק. ישנה פמליא גדולה של יהודים אנגלים, אנשי ביזנס, המוכתרים בשם המשפחה אייזיקס, בכתיב אנגלי; אך כל “הגויים” יודעים כי יהודים הם אלה. אייזיקס שאינו בן-ברית לא ראיתי מעודי. כשם שלא ראיתי מעודי “כהן” נוצרי. “מה לכהן בבית הקברות?”

בני בית אייזיקס, שאנו דנים בהם, היו “וול-אוף” – לא מיליונרים, אבל אמידים. אחד מהם, דודו של רופוס, – דהיינו: אחי אביו, הנרי שמו, – היה לורד-מעיר של לונדון, ר“ל: ראש עירית לונדון. יושבי היבשת סבורים, כי לורד-מעיר הוא לורד גדול (כדרך שהיה המדפיס שמואל ארגלבראנד סבור, כי טיפוגרף הוא גראף גדול). אך אין הדבר נורא הוד כל כך, לא תואר הוא, אלא עליה לשנה אחת, מעין עליה ל”חתן תורה“, שמזכים בה בעל-בית נשוא-פנים, גביר, בעל צדקה. בין אלפי הלורד-מעיר’ים, שהיו ללונדון, בין כל מיני פירמות, בתי חרושת, בתי ממכר לסיטונות, עם טבלאות גדולות, הקיימים משנים רבות ולא שמטו מעודם, היו גם פירמות יהודיות מכובדות. מידה נאה היא ב”סיטי" שאינה פוסלת את המועמד, את האלדרמן (תחילה עליו להיות חבר העיריה), משום יהדותו.

זה היה דודו. הוא היה, כפי הנראה, האח העשיר, ואביו של רופוס עני ממנו (אף על פי שבשנות 1880–1879 היו שותפים). ו“הדוד העשיר”, עם הטקס בן שנתו כמשפטי “לורד-מעיר”, עם תהלוכות של קול חצוצרות וקול תופים, עם עגלות-צבים, עם בגדי שרד מתנוצצים ועם משרתים ו“יוצרי משרתים”, מלובשים כנערים הקמים ומשחקים לפנינו פורים, ועם הברק והצחצוח של המשתה ב“גילדהול”, כשהלורד-מעיר יושב במסיבו, כמלך בגדוד, כתולעת בתוך החזרת, בתוככי הפמליא-של-מעלה של מיניסטרים ונסיכים, שהם, מכלומר אורחיו שלו – סבור אני, שעלייה-לגדולה זו של הדוד אי אפשר לה שלא השפיעה כלל על דמיונו של רופוס ולא הטילה ברשמי-ילדותו ניצוץ של שאפתנות ותשוקה להיות גם לורד, אבל לורד של ממש, ולאו דוקא לורד-מעיר. אך על חינוכו האמיתי של רופוס לא עשתה גדולתו של הדוד שום רושם.

[ב]

חינוכו של רופוס הוא חינוך “אנגלו-ג’ואי” טיפוסי, אבותיו, פירמה לממכר פירות בסיטונות, עסק ותיק, אול רייט! האב ג’וזף מייקל, יהודי נגיד; האם, בת-ישראל אנגלית כשרה, אחותו של מייקל וולף, אף הוא סוחר חשוב ב“מקום” (“סיטי”, עיקרה של העיר, מרכזה המסחרי של לונדון), עוסק בצרכי ציבור, בעניני הקהילה – האבות הללו לבית אייזיקס שולחים את בנם, את רופוס-דניאל הקטן, לבית-ספר יהודי בנורטווריון טיראס, שבלונדון, מיסודו של הרברנד היהודי-אנגלי מיסטר א. פ. מנדס. אחד מחבריו לבית הספר הזה, שנודע בשם “סמינריון יהודי להכשרה” (Jewish Reparatory Seminary) היה מר ל. גרינברג, הוא גרינברג שלנו, שהיה ברבות הימים לציוני, ואחר כך לעורך ה“ג’ואיש כרוניקל”. משנות למודיו של רופוס בבית הספר נחרתו בלבו של גרינברג זכרונות פרטיים הרבה, שהיה מספרם ואחר כך גם מפרסמם בעילום-שם “מינטור” בעתונו “ג’ואיש כרוניקל”.

זכרונות אלה מספר גם ההודי סעיד סירדאר אל-חאן בספרו “הלורד רידינג”, שהופיע בשנת 1924, ואם נתעלמו מלורד רידינג דברי הזכרונות, שנתפרסמו ב“ג’ואיש כרוניקל” (1910), מהיותו מטופל בימים ההם בטירדות הבחירות לפרלמנט, שבהן נבחר מטעם העיירה רידינג, – הרי את ספרו של ההודי סירדאר קרא, בלי שום ספק, ובוודאי צחק בכל לבו.

גרינברג מספר על הצרות הצרורות, שהיו לו לרופוס בבית-הספר שבנורטוורין טיראס. הרברנד מנדס היה מלמד כעסן וקפדן. וודאי היה זה גלגולו של המלמד הפלוצקאי ר' יוסף חיים, שצמרמורת היתה עוברת בגופי כל פעם שאבי ז"ל היה מספר לי על מעשי אכזריותו… בימים האלה נוהגין עדיין להלקות לפעמים את התלמידים בבתי הספר האנגלים המחמירים, ואילו בשנים ההן היו מלקים את התלמידים המתרשלים לעתים קרובות ולגמרי לא “מעשה כתבות”.

גרינברג מתאר תמונה עגומה ומבדחת של “משכנתא” כזאת, מה שקורין בארץ-ישראל “הרבצה”. הרברנד הטיל, במחילה, את רופוס הקטן, נצב עליו והיה מלקה אותו, הלקות והוסף, והיה רופוס הקטן מצווח בקולי-קולות, עד כי רעשו קירות הבית ורק דבר אחד לא יכול לראות המלמד בריתחתו, ואילו התלמידים שראו גם את פניו של רופוס, ראה ראו, כי אותה שעה, בתוך כל מכות המרדות וה“יעלות” של המצב העגום הזה, עשה רופוס הקטן חוכא ואיטלולא מכל הענין, מעשה-לץ, והתפקע מצחוק, וכל אותה צווחה לא היתה אלא “חוזק”. דבר אחד אינו מוטל אפילו בספיק-ספיקא: נפשו של רופוס לא חשקה בתורת הסמינריון הזה. הוא התרשל בעשיית השעורים, והרברנד היה אובד עצות.

[ג]

טיפוס מיוחד, בלתי שכיח. בחור נאה, יפה להפליא, חכם מחוכם, שעיניו בראשו, שדי לו ברמיזא, מלא חן, שיננא וחריף, ידיד-נפש, חרוץ, תכשיט – אך בלימודים געלה נפשו.

ועגמת נפש היא לאבא-אמא, גוולד, מה יהא בסופו של רופוס?

שולחין אותו ליוניוורסיטי-קוליג‘-סקול שבגוויר סטריט. הקונדס עשה צרות צרורות, הפך את העולם – ואף על פי כן הוכרח ללמוד. לא לבחינה אחת הוכרח להתקין את עצמו. למדן מופלג לא היה, ואף על פי כן אפילו אצל הרברנד, לא כל שכן ביוניוורסיטי-קולג’-סקול, קנה לימודים הרבה. אך בעיני ההורים מידה זעומה היא. הם מתאווים ליותר מזה.

עד כאן הכל בחסד עדיין, צער גידול מילתא דשכיחא היא. קרקפתא חריפתא, אך מעט פרא – ואף היא מלתא דשכיחא, " לא לעולם סער“. אך בבוקר לא עבות אחד נפל דבר, שלא פילל איש, לא בבית הספר ולא בפירמה לממכר פירות; רופוס נעלם! ויברח רופוס. כאן חסל סידרה כפולה; “אנג’לו-ג’ו” (מעין “בהר-בחוקותי”) ומתחילה סידרה פשוטה: אנגלו בלבד. הבחור דנן לא הלך כאנ”ש, כאורח בחורין יהודאין, למקום תורה, או לאמריקה לרכול ברוכלים, פעדלען בלע“ז. לא! הוא הפליג בים! בחור כארזים היה רופוס, והאנגלית שפת האם, על כל הדיאלקטין שלה. ב”קוקני" הלונדוני עם כל התגין שלה ירד באניית מפרשים. אין אדם נעשה ספן בן-לילה. “משאת הנפש” היתה בלי ספק להגיע למעלת ספן, ומלח, ודווקא באניית מפרשים, ההולכת לאט, ברוב ענין ורומנטיקה, וסכנתה מרובה יותר, והנה נעשה… וכאן יש פלוגתא בענין התואר. לפני כמה שנים, על כוס של ברכה, באחד הבנקטים הרבים, לכבוד המארקיז רידינג,סיפר לורד אחד, בלוית-חן, בהתלהבות, בהומור, וברמיזא, פרשה הרפתקנית זו מילדותו של המארקיז, ואמר בערך, כי מי שהיה ברבות הימים משנה למלך בהודו היה בשעתו משנה-לספן. ובתשובתו על דברי הלורד תיקן המארקיז ואמר: “משנה לספן? מדרגה זו היתה גבוהה מדי! בעל-מטאטא, עושה שמינית הייתי, מיי לארדס! (קודם למעשה הטיאטואים נוהגים לרבוץ את הסיפון בצינור ולזלף את המים בצורת הספרה 8). תואר המעלה שלי היה; לשטוף, לכבד, לנקות. דבר אחד היה למעלה מכוחותי – מפני יהדותי –; אנוס הייתי לנקות את דיר החזירים שבספינה”.¹

לכתחילה – הכל חידוש! עני ומרוצה, עליז ושמח, בן חורין! היכן הוא רברנד מנדס עם הרצועה שלו? היכן הן גניחות אבא-אמא: “מה יהא בסופך?” – הים הגדול! בעצם, הפליגה תיבה גדולה ועתיקה זו מימי המלכה אננה, עם כנפי-יריעותיה הפרושות, להודו, ורופוס ירד בספינה כמו שהיא, אלא שהאריכה התיבה בפרשת “ויחנו ויסעו” הרבה יותר מבעל-עגלה שבימים עברו, אשר נסע מברדיצ’ב ל“שווארץ-טומאה”: בכל מקום הוצרכה לכנוס משהו או מישהו – כאן ברנש וכאן צרור-משא. והיתה הספינה הולכת סחור-סחור, בגלגול מחילות, כדרך שעמא דבר; “דרך גינתה של מארינקה לירושלים”, או כדרך שאומרין ברומנית: “דרך מאנעשטי לארץ-ישראל”. לפי דרכה להודו היתה התיבה עוגנת עיגון של ארעי – איזו סמיכות הפרשיות! – באמריקה הדרומית, ובכל מקום שאתה מוצא בו פונדק, וכל מקום שאתה מוצא בו זכר לנמל, וכל מקום שאפשר לטעון בו פחם או מכבול וכמה מאות פוד מיני מזונות.

לעצמו של דבר נתקיימה לו לרופוס משאלת לבו ביד רמה. ביקש להיטלטל על פני הים, ביקש לראות את עולמו של הקב"ה – וניטלטל כפל כפלים ככל אשר תיאר לעצמו, ראה עולם, עבד עבודת פרך, מיעט באכילה, מיעט בשינה; אך כנגד זה זכה להיות חברא-רבא לספנים, עד כדי כך שבשעה שמרדו ברב החובלים, אנגלי “רוצח”, היה הוא, רופוס, ראש המדברים בשמם. היה זה תפקידו הפוליטי הראשון – ודווקא בהצלחה: רב החובלים, זאב-מים ותיק, נתכשף מרופוס, מעוז רוחו, מחיתוך-דיבורו, מעליצותו, ומבקיאותו המופלגת בהלכות ים, ספינות, מפרשים, משוטים. הוא מילא את כל דרישותיהם. ויהי שלום בספינה, שהמשיכה את כירכורי הסחרחורת שלה… לאחר טלטולים רבים הגיעה התיבה להודו, ארץ הפלאות.

[ד]

שנה אחת² ארכה ההרפתקאה הזאת. תלאות רבות עדו עליו; “נדד על פני כל הארצות וחזר בלי מנעלים ובלי מחלצות” – וודאי הרהרה האם בלבה למראה הבן היקיר לה רופוס שהוא קרוע ובלוי. הוא הביא עמו אוצר בלום של רשמים, נסיונות ומראה עינים, שעל פיהם למד לדעת הרבה מן הטבע ומטבעו של אדם – האיך אומר גורקי? – “בשפל”. אבל ג’וזף מייקל אייזיקס, האב, הבקי בפירות, או הרברנד מנדס, הבקי ב“משכנתות” – נלאו להבין זאת.

וכך נשתלח ה“לא-יוצלח” לבריסל. קוראים ותיקים של מכתבי-עת בישראל אולי יזכרו, כשם שאני זוכר, כי לפנים היתה מתפרסמת בהם מודעה רבה על אינסטיטוט יהודי של “פרופיסור קאהן” מבריסל, “פרופיסור” – ר“ל: מורה, עני ואביון, “קאהן” – ר”ל כהן, ו“אינסטיטוט” – הרי היא מעין אכסניה, בית לימודים. “אינסטיטוטין” ו“פרופיסורין” כאלה היו צצים בתקופה מסויימת חדשים לבקרים בגרמניה, בשוויץ, בבלגיה, “להתם”, “לחוצה לארץ”, היו “גבירים” משגרים את בניהם, על פי רוב, מפולין-דרוסיה, ואפילו מאפריקה הדרומית. והפועל יוצא היה – באתן האכסניות, שנתקראו בתי החינוך, לימדו בגרמניה, – על צד היותר טוב, קצת הויך-דייטש; ובאינסטיטוטין של בלגיה וכדו' – קצת צרפתית.

וישב הצעיר אייזיקס – מעתה בדין הוא, שאחדל בכינוי-שמו הפרטי, שכן בינתיים גדל הנער והיה לבחור כהלכה, שיפיו וחכמתו מתרבים והולכים – וישב הצעיר דנן עונה מסויימת בבריסל, למד לדבר בשפת צרפת (הביטוי הבלגי נשתמר אצלו כל ימיו). אחר כך הלך לעונה מסוימת להנובר ללמוד שפת אשכנז. סברה היא, כי הביטוי הגרמני המעולה הוא נוסח הנובר. מלבד זאת הרי מחותנת היא אנגליה להנובר, בזכות בית המלכות, שהוא נצר משרשי האנובר. כמה זמן שהה שם – איני יודע בדיוק, אלא שלפי אומד הדעת שלי נצטרפו בריסל והנובר לחשבון כולל של 3–2 שנים, וכשחזר הצעיר אייזיקס ללונדון, כבר הרחיק הרבה משנת העשרים לחייו.

אברך בקי בלשונות – לאו מלתא זוטרתא היא לאנגלי! – ובר-אבהן, כשאינו רוצה לעבוד בעסקו של אבא, נותנין לו “דז’אב” בעסק אחד. וכך נכנס אייזיקס לעבוד בלשכתו של סרסור בבורסא. שבילי חכמת החשבון היו נהירין לו, בלי ספק, וידיעת לשונות – תמול-שלשום מבריסל והאנובר, ובאנגלית פה מפיק מרגליות, בן לונדון, “סיטי שבסיטי”, – אמנם, בהלכות בורסא אינו בקי עדיין אך תורה זו לא בשמיים היא, ובוודאי יתמחה בה. וכך היה לפקיד, קלארק בלע"ז, וכשם שהשכיל בנערותו ללמוד על רגל אחת את כל הילכות ספינה מהלכת בים, כן למד עכשיו את כל תורת הבורסא על בוריה, על כל הדקדוק הוואליוטה, שער המחירים, המניות, שטרי הערך, המאזנים, עד שנדחק לבית הבורסא, נעשה חבר בה, וניסה מזלו בעשיית ביזנס כלשהו על דעת עצמו, אלא שאיתרע מזלו והוא “נופל בפח” ופושט את הרגל, אבל בכבוד. אותה שעה נתן ספר-כריתות לביזנס.

בארצות היבשת נראית קאריירה זו כתעתועים. וכי דרכה של בורסא להעמיד עורכי דין? ומה לסטודנט אצל סרסור בורסאי? אלא שדווקא קו זה בתולדות חייו של הגיבור שלנו הוא מן השכיחים ביותר. מקצוע הפרקליטות מזווג לביזנס. חבר של בורסא יחסן גדול הוא – בלי ספק, גדול יותר מפרופיסור. וגם הלימוד אינו בחינת קו הישר. אדם חוזר ולומד… ולעולם אינו יודע, מתי הוא “גומר” את חוק לימודיו, אם בכלל יש “גמר” לתורה.

[ה]

בינתיים נשא אשה והיה לאיש, לאו דווקא “מוסמך” (“אגעקאָנטשעטער” כדרך שהיו אומרים אצלנו), ואף על פי כן שידוך הגון מאד, גם כן אנגלו-ג’ו מבית קאהן, לא מבעלי דגל הזהב, האמיתיים, אבל אף הם מכובדים למדי, וסוף סוף, גם קצת יחוס. אשה כשרה, יפת-תואר, יעלת-חן, נאה וחסודה, בעלת נפש וחכמנית גדולה. לאחר החתונה וה“שמיטה” הקטנה – היה המעמד קשה, וכבר ביקש אייזיקס הצעיר לנדוד לאמריקה, אלא שאמו ואשתו הצעירה עכבו בידו והניעוהו שיחזור לתלמודו ויגמור את חוק לימודי המשפטים. וציית להן. הוא לומד, גומר ונכנס לעדת הפרקליטים שבלונדון³.

אלה תולדות רופוס אייזיקס המהולל.

ורוצה אני לעמוד על מומנט פסיכולוגי.

שובבות קונדסית, עליצות פורקת-עול, כוח ברזל-עשות של אמונה בעצמו, מיאוס בצעדי-צב וקו-לקו של סדר הלימודים, אך כשרון ויכולת לבצע את הדברים הקשים ביותר כשהוא עושה אותם מתוך בחירה ורצון, חוש מדוקדק לביזנס, שהושחז ונתחדד באבן המשחזת של התחבולות הבורסניות, זהירות בשל מוסר השכל מכשלונות, זכרונות של הוד ורוממות מהדוד הנרי, הלורד-מעיר, ורשמי יום-יום מחיי המציאות, ממכר פירות וקורטוב של דון-קישוטיות בהרפתקאה של ים – ריאקציה לרצועת הרברנד מנדס! – והאיך מתערבבים ומתמזגים כל הכוחות, הרגשות, המחשבות, הנטיות הללו. האיך הם תופסים ומתבשלים-מזדככים ומצטרפים ומזדקקים זיקוק אחרי זיקוק בכימיה של לפני-ולפנים, אשר לרוח ונשמה, והאיך מפכה אחר כך וזולף מהם סם-חיים זך כבדולח; מוח ואופי של איש כמארקיז רידינג, מדרגה גבוהה כל כך של חכמה ובינה, אצילות כזו של רגש, עוז-רוח וגבורה כאלה, אישיות עמוקה וחזקה, ואף על פי כן מצוינת בשפע של רגשי חברות ואחווה ואהבה – זהו סוד העבודה האנושית הפנימית, איזו מדרגה של זיכוך ועידון עצמו ואיזו הרמוניה, איזה שיר המעלות והמידות והתפארת!"⁴

[ו]

הגלגול הראשון – וכמדומה לי, החשוב ביותר, – העליה הראשונה, שממנה השתרגו כענפים מאילן בריא, שאר העליות: רופוס אייזיקס, הפרקליט הלונדוני האהוב על הבריות, הנני מדגיש ברגש חזק את התואר אהוב, שכן בו נעוץ השורש ועיקר כוחו של רופוס אייזיקס. לא הלמדנות המופלגת – היו יודעי דת ודין, אשלי-רברבי בתורת המשפטים, גדולים ממנו אפילו בין היהודים, למשל ג’יסיל; לא כשרון הנאום – המעט נואמים מצויינים יש בין פרקליטי לונדון? הנאומים ניתכים כמבול על הארץ הזאת, כמים שאין להם סוף; נואמים שם במיטינגים, בחתונות, – ואצל אחינו בני ישראל גם ב“ברית” וב“בר-מצווה”, – נואמים בהייד-פארק; אפילו אלמים מדברים, “ותרון לשון אלם”, ובעונת פולמוס-הבחירות אבנים מקיר תזעקנה, קל וחומר בפרלמנט, בבית-הלורדים, בבתי הדין! טיט חוצות הוא, וכמה נואמים איכא בשוקא דלונדון! יודע אני בני-אדם אשר זה להם יובל שנים שהם “נושאים מדברותיהם” – ובכל הדברים הרבים הללו לא השיגו שום דבר כלל. מקשיבים להם, כשהם באים “פרופוזן” איזו “ריזוליושן” או “ווט אוף טאנקס”, – וכי יש ברירה? כל זה נקבע מראש. או הפרקליטים, במחילה מכבודם, – כולם במלל ממללים, כולם נוטלים זכות לעצמם – “נטילת זכות” מקצוע היא, חריצות, ואם רצונכם במלה מצלצלת: מדע.

משמע, כי היה זה כוח מיוחד, אם בכל המהומה הזאת של אלפי פרקליטים, דיינים דמלכותא, דיינים מושבעים, בית-דין-של-מטה, בית-דין-של-ערעורים, שבהם ידודון-ידודון הפרקליטים בעלי תשעה קבין של שיחה, ובעלי העצות: ה“סוליסיטורס” לאלפיהם עם עורכי הדיינין ממדרגה גבוהה יותר: ה“קינגס קונסילורס”, הפירמות המופלגות בשנים ובנכסים, הפורשות את כנפי הזהב שלהן ובולעות כתנין את הסיטי הענקית ולא ידעו שבעה – הרי מוכרח להיות איזה כוח מיוחד, כדי שביריד זה של תחרות יזכה פלוני אחד, רופוס אייזיקס, להיות, במשך זמן קצר בערך, ל“שם-דבר” כזה!

מה היה אותו כול מיוחד?

בשני כוחות כבש רופוס אייזיקס את העולם. הכוח האחד היה – החן. הכוח השני היה – הכבוד, או ביתר דיוק: החשיבות. שתי המעלות הללו היו צרופות ואישיות. הליצני שבבית-הספר, הלעג-לעצמו, קבלת היסורים וההתקנדסות בתוך משמעת של ברזל אשר ליורדי ספינות – היו בנפשו של אייזיקס הצעיר להאצלה של מידת אנושיות מתונה, מבושמת בהומור, שידעה את קשיות החיים והקשיבה לקול דממה דקה של שירת הנשמות ידועות-הסבל. הוא נשא חן בעיני ה“ג’אג’ים” האנגליים, קרי המזג, המרקדים כחוט השערה בחוק ומשפט וקשים כצור חלמיש. היה חנון במין שכל מבריק, שהיה מוצא בשאלות המעורפלות ביותר את המפתח והמוצא. בחריפות שאינה מצויה היה מתיר כל תסבוכת בין בעסקי ממונות ובין בדיני נפשות של סתרי האפלה של דלות מנוולת. סמכותו היתה שלטת ומכנעת במין צניעות שלא נתבטאה בהכרזה עצמית, ולא בעניוותם של אנשי שררה רבים, בעלי החוצפה בפנימיותם, שהיא גם בחינת ריקלמה, עניוות עשויה של אמת, אצילית, שקטה, טבעית.

אנגליה התפעלה מהליכותיו של רופוס דניאל אייזיקס, מן ה“מאנירס” (גינונים, מאניירות) שלו, הליכות נאות, גינוני אצילות, חבצלת של מעלה של התרבות הפנימית, הרוך הענוג של חברותא, טוב-הלב שבבת-צחוק – וכל המעלות הללו קנו לבבות באנגליה ועשו נפשות לאהבה את היהודי הזה. כל הבקי בחכמת הפרצוף הכיר בתוי פניו של אייזיקס את האופי היהודי – לא קלסתר פנים שבהוד וברוממות אשר לבנימין זאב הרצל, אלא כפי שנדמה לי, ביחוד בשנים האחרונות, זיו איקונין של עדינות אשר לאם יהודיה. בשנות העלומים היתה ארשת הפנים זעופה יותר, התוים חתוכים וקשים יותר, כמעט כשל רומי בימים מקדם. אך כל אלה עברו בכור ההיתוך הפנימי של הרצון החזק. “דניאל” היה מבטן ומלידה; “רופוס”. היה מטופח ומתורבת אבל כאילו מלידה. החן היה יהודי, והגבורה רומית (כדרך כל הבריטים הגדולים); הקריבות והחמימות בהליכותיו עם הבריות – מורשה אטאוויסטית של לב יהודי; החומרה התתאומת, המשמעת מ“קורפוס יוריס”. שני היסודות הללו, ששימשו בערבוביה, עיצבו את הדמות הזאת, ששמה הרומי: רופוס, שמה היהודי: דניאל, ושם משפחתה האנגלו-יהודי אייזיקס.

[ז]

איני רוצה להאריך בדרוש על המפורסמות. כבר הפכו בהן והפכו בהן מאה פעמים, ועוד עתידים להפוך בהן מאה פעמים ואחת. איני רוצה אלא לתהות על קנקנו, לתפוס מהותו של האיש המופלא הזה.

הישגו היה הוא עצמו, ויצירתו היתה חייו, – היכל אגדי שכולו נצחונות – ולא בזכות אבות, לא בסייעתא דממונא, אלא בכוח סגולותיו הפרטיות: הן לא היו מעשי חיקוי, אלא שכנו בתוכו פנימה. איני יודע ספרים שכתב. שאלתי יוריסטים: מה חידוש נתחדש על ידי אייזיקס בבית מדרשם של המשפטים, מה הם הרעיונות, מערכות-דינים, שיהיו מצוטטים בדורות הבאים? ההעמיד תלמידים, שילכו בדרכיו? שאלתי מדינאים: היש שיטה, מפלגה, תכנית על שמו? וענו לי: לא! אפילו הנלהבים ביותר. הוא לא יצר יצירות גדולות, לא העמיד תלמידים: הוא נתן את עצמו, כווירטואוז גאוני, שלא הניח אחריו שום קומפוזיציה משלו: כילה נגינתו ונסתלק לביתו. “הדורות הבאים” – אומר הפייטן הגרמני – “אינם קולעים זר למומוס”. לא כן לגבי רידינג.

גם ערכו כיהודי הוא רק זה, שבכל נצחונות הקאריירה שלו לא התנכר ולא פרש מן העדה היהודית. הואר התיחס אל היהדות בכבוד ובדרך-ארץ. בימי פעולתו הרבה בתורת פרקליט, בתוך הקלחת הרותחת של ה“סיטי”, היה הוא מקושר אל מקצועו וערך את הסניגוריה שלו במין צלילות-דעת ובמין שאר-רוח, שבאו לא רק מתוך שהעמיק חקר בכל פרט והיה בעל זכרון שאין כדוגמתו ותמיד בעל הומור וטוב-לב ושופע בזוהר חמדה. פעם אחת היה המלך בכבודו ובעצמו מן ה“קליינטין” שלו. איזה ברנש מופקר, בעל “פתק-אויל” פגע בכבודו של המלך: שבאיזה עתון-של-שוק, קטן וקלוקל, כתב זרזיר-עט זה מלה אחת. הוא הביא בעתונו מראה-מקום מידיעה שנתפרסמה בעתונים אחרים על נסיעת המלך לאחד המקומות ועל אשתו שארחה עמו לחברה. לידיעה זו צירף העתונאי הערה קטנה, אתא קלילא, רק תיבה אחת: “איזו”, בהא השאלה, – ר"ל: המלך אינו מדקדק בחרם דרבנו גרשום. זילותא דבי מלכותא אינה בנמצא באנגליה. רשאי המלך לא למחול על כבודו ולתבוע את עולבו לדין כדרך סתם בני אדם. אם יש הוכחה לדבר, שהעולב טפל עלילות שקר, יכול בית הדין להטיל עליו קנס גדול שלא יקום לתחית-המתים. היה זה אחד ממאות המשפטים המהוללים שערך אייזיקס, וכמובן, בהצלחה מבריקה. מאותם הימים נעשה אייזיקס מקורב למלכות. גם את אייזיקס עצמו ביקשו פעם אחת לסבך, יחד עם לויד ג’ורג‘, בעסק ביש של מניות מרקוני. הוא תבע לדין ויצא זכאי יחד עם לויד ג’ורג’. צדקתם יצאה לאור, סמכותו של בית הדין באנגליה בעיני הציבור גדולה כל-כך, שאדם היוצא זכאי בדין לא זו בלבד שאשמתו מוסרת מעליו אלא כבודו של הנחשד על לא דבר גם מתגדל על ידי כך, ובושת הפנים לעולב ולא לנעלב. אין “זילותא דבי דינא” בעיני האנגלי, אדרבא, נצחון האמת היא.

[ח]

את דברי הקאריירה של רידינג אתה קורא “כשיר המעלות”.

1910– משנה-לקטיגור ראשי. אלה הן משרות שזוהי הפעם השניה באנגליה שיהודי מכהן בהן. הראשון היה ג’סל המהולל במיניסטריון של גלאדסטון מ-1868 עד 1874.

1912– הוזמן להיות חבר במיניסטריון. הקטיגור הראשי הראשון כחבר מיניסטריון.

1913– לורד אשר על המשפטים, ותואר: בארון רידינג אוף ארליי.

1915– נשיא הועדה הצרפתית-בריטית למו"מ בדבר מלוה ממשלתי עם ארצות הברית של אמריקה.

1916– תואר אצילים גבוה: וויקונט Viscount .

1917– קומיסאר עליון וציר מיוחד בארצות הברית. ובאותה שנה – התואר “גראף”.

1918– אמבאסאדור בוואשינגטון.

1926–1921 – משנה למלך בהודו.

1926– התואר מארקיז⁵.

1931– במשך חדשים מספר מיניסטר לעניני חוץ בקבינט של ראמזיי מאקדונלד. ועוד מאה עליות, הצטיינויות, תארים, אותות כבוד לאין שיעור. בסתיו האחרון לחייו עשה בארמון וואלמאר שליד דובר, שהיה מקום משכנו הרשמי בתורת “הלורד הממונה על חמשת הנמלים”. שם היתה לו האפשרות להעלות על לבו את זכר האישים הגדולים שבהיסטוריה האנגלית. שם התגורר פיט בשנת 1804 ושם ביקרו נלסון; שם שכנה כבוד המלכה ויקטוריה בשנת 1842; שם נפטר וולינגטון בשנת 1852 והמארשאל פרנטש ב-1914.

הארמון מתנוסס בצפונה של דובר וצופה פני תעלת לאמאנש.

לפני נ"ח שנים חזר נער משרת על ספינה, קרוע ובלוי, עיף ורצוץ, ממסע על פני העולם באנית המפרשים Blair Athol וראה גוש מוצק של ארמון מימי הביניים בראש ההר, והוא אדיר ואפור.

הקורא את שיר המעלות והתארים הנ"ל יכול לשער, כי המארקיז רידינג היה שרוי כל ימיו בחיי רווחה ומותרות. לאמיתו של דבר היה דניאל רופוס אייזיקס בתקופת הפרקליטות אחד העובדים עבודה קשה ביותר. ומרגלא בפיו: משולה הפרקליטות לערש ושושנים, תצליח והיו שושנים בלי מיטה, לא תצליח – והיתה לך מיטה בלי שושנים⁶.

את יהדותו לא כפה על שום אדם, שכן מטבעו היה אדם הבורח מן הדימונסטרטיביות. אבל בכל שעת כושר היה מדגיש את יחוסו. בנאום הכתר שלו כמשנה-למלך בהודו התוודע כיהודי בדברים מפורשים ביותר.

מיד לאחר נצחון הנאצים בגרמניה הסתלק, בלי שהיות ובלי תחבולות דיפלומטיות, מנשיאותו בועד האנגלי-גרמני. היתה זו סטירת לחי לנאצים ובשבילנו מעשה של סולידאריות יהודית לאומית.

רואה אני זכות לעצמי, שהייתי הראשון שדיבר עמו על דבר הציונות, לאחר הכרזת באלפור ולפני נסיעתו השניה לאמריקה. וזוכר אני באיזו שימת לב של דורש טוב הקשיב לדברי והבטיח לעשות כל מה שיש ביכלתו לטובת הפוליטיקה של המאנדאט⁷. ומאז התענינותו מתגברת והולכת והוא נשא נאומים נלהבים ושירת באמונה את עמו ישראל, בצניעות אבל בלבב שלם. זכות גדולה עד אין שיעור לו בענין חברת החשמל של רוטנברג, ובנו היחיד לורד ארליי, עכשיו המארקיז רידינג, עמל לטובתנו בסניגוריה שלנו בא"י. כלתו ליידי ארליי היא אשת-חיל ציונית אמיתית. עכשיו היתה למארקיזה רידינג.

המארקיז רידינג מת בביתו, קארזאן-סטריט, לונדון, סמוך לבית בו נפטר ד’יזרעאלי-ביקונספילד לפני 55 שנה.

היו אלה שני רבי-המדינה הגדולים מגזע ישראל, שאנגליה העמידה לעולם⁸. אך ד’יזרעאלי הוצא בעודו ילד מכלל אמונת ישראל, ואילו רידינג היה יהודי בילדותו ויהודי במיתתו⁹. אין ספק, כי ד’יזרעאלי גדול ממנו, היסטורי יותר ואוניברסלי יותר; אבל רידינג היה אהוב יותר. בענין רידינג לא היתה שום שאלה מפלגתית בכלל. במובן הפוליטי-מפלגתי היה רידינג ליבראל, אך הוא היה אמן הפשרה בחסד עליון, הוא היה היחידי שהשכיל להתרועע במידה שווה עם אסקוויט ועם לויד ג’ורג'. השמרנים והפועלים – אלה ואלה מייחסים לו אימון ונותנים לו את השכר הגדול ביותר, שהוא החלק לעולם הבא: אהבה.

---

אוסקר שטרויס

מאת

נחום סוקולוב

א

אוסקר שטרויס נולד בגרמניה, בעודנו ילד הביאוהו הוריו אתם בבואם לאמריקה, ויבחרו למושב להם בתחלה את העיר טאלבאטאן אשר במדינת גיאורגיה. אביו היה איש חרוץ, ודרכיו כדרכי כל היהודים הגרמנים בעת ההיא. כעת כבר שכחו היהודים הגרמנים באמריקה, כי גם המה באו שמה לא כנשיאים מקצה הארץ, לא כהגראפים הפאריזים הבאים לראות בבנות הארץ, ב“נסיכות- הדולרים”, לשאת אותן ואת מיליוניהן, אך כחלכאים באו, ומשפטם היה כמשפט היהודים הרוסים הבאים במשך הדור האחרון. היהודים מבאוואריה קדמו לבוא לאמריקה, יען כי בבאוואריה היתה גזרה מתוחה על היהודים. שאסור להם להרבות את מספרם בערים שניתנה להם הרשות לגור בהן, ואם היתה למשל הרשות לעשר משפחות יהודים לגור בעיר אחת, היה אסור לאחד מבני המשפחה לשאת אשה קודם שמת אבי משפחה אחרת, כדי שלא יתרבה מספר המשפחות ע"י נשואיו. הגזרה הזאת אלצה את היהודים לעזוב את ארץ מולדתם ולהרחיק נדוד לאמריקה, ויאחזו בערים רבות, אשר לא דרכה עד אז כף רגל יהודי מארצות אחרות על אדמתן.

פעמים רבות קרה, שיהודי צעיר בגרמניה בא במסורת ברית התנאים עם עלמה, ויסע עמה יחד לאמריקה, לשאת אותה שם לאשה, יען כי בגרמניה לא היתה לו הרשות הזאת. תחת התחום המוגבל אשר לנו, היה להם מספר מוגבל של יהודים בעלי זכויות. וגם הזכויות, שניתנו להם, ניתנו בצרות עין, בתוקף הדין, בקמצנות ובדקדוקי עניות וחומרי חומרות, שאין אדם יכול להפטר מהן בכל פדיון וכופר.

היהודים הגרמנים הראשונים שבאו, היו רובם ככולם נגועי הגזרה של פרישת דרך ארץ, ומאליו מובן, שהיו צעירים, ובכח וסדר היה יתרון להם מליהודים שבאו מפולניה, ומן הצד האחד היה ליהודי פולניה יתרון זריזות וכשרונות והמצאות.

על דבר היהודים הגרמנים שבאו לאמריקה כתב האירי אוֹ’קאן: “היהודים הם חרוצים ונהנים מיגיע כפיהם ומפרי תבונתם; הם אינם באים אל הממשלה, ואינם מייגעים אותה בבקשות לתת להם משרות ופקודות. מספרם בבתי האסורים ובבתי העניים רק מעט מזעיר, את ילדיהם המה שולחים לבתי ספר הכוללים, ולא ייראו פן יבולע להם, בבקר הילדים את בתה”ס יחד עם ילדים בני עמים אחרים, יען לבם נכון בטוח באמונתם, כי לה העוז והבטחה. לפעמים נשמעות תלונות על היהודים, שהם מרבים לעשות הון ועושר, אבל אנכי יודע ועד, כי אין חטא ועון להרבות הון בצדק ולעשות עושר במישרים. אמונות הבלים ורעות רוח, שנשרשו בלבב שונאי ישראל במשך אלפים שנה, כבד לשרש בימי דור אחד, אבל סוף הכבוד לבוא, וכל באי עולם יכירו וידעו להוקיר את אהבת היהודי לארץ מולדתו, את אמון רוחו ואת נדבת לבו לכל דבר שבצדקה וגמילות חסדים… עם היהודים, עם כל תלאותיו ומצוקותיו הרבות אשר נשא וסבל זה אלפים שנה עוד עמד טעמו בו וריחו לא נמר, וגם היום נאה הוא לשמו: עם סגולה ושמו נאה לו, וקיומו והויתו עד היום הזה, אחרי כל צרותיו ופגעיו, הם עדים נאמנים כי בו בחר ה'. וכי עיניו עליו להשאירו לטובה ולברכה כהיום הזה. כל המעלות והמדות הטובות, מוסר, יושר, צדק, ואמונה, אשר מקורן הוא בתורת היהודים, וממנה באו אלינו במדה גדולה או קטנה, הן נראות עוד עתה בקר עם היהודים".

או’קאן שהיה איש מפרסם בדורו, בעל בעמיו, ונודע לשם בספריו על קורות הדת הנוצרית, ישב גם הוא בגיאורגיה, ודבריו על היהודים י"ל הש' 1885, במדינה ההיא ובעת ההיא היו לנגד עיניו אך היהודים שבאו מגרמניה, שממשלת אמריקה נתנה להם כמו שהוא כותב במקום אחר, “חרות תחת עבדות ומנוחה תחת רוגז”. או’קאן מדבר עם היהודים ואמנם היהודים הראשונים, אשר באו בתקופה ההיא מגרמניה, ורובם מהקהלות הקטנות, ולא ממפלגות העשירים, לא היו עוד בבחינת “בר מינן לאומי”, ולא בבחינת היהדות “הנאורה”, הקרה, הקשה והמצוקה, המבריקה מלבר והריקה והנעורה מלגו, האנשים ההם היו עוד תמימים ומצוינים במנהגיהם ובלשונם, ליהדותם היתה עוד ינקה חזקה מן הזכרונות ומן המקומות, ששם ישבו צפופים ודחוקים, אפס כי החל החלו לעשות עושר, ובדבריו של מליץ-יושר זה אנו מרגישים, שהוא כמו מלמד זכות על היהודים בדבר שאחרים כבר החלו אז ללמד עליהם חובה, והוא – שעיניהם אל כיסם ושהם נבהלים להון.

כמו בראי מלוטש מצטלם בדברים האלה אביו של אוסקר שטרויס. הוא היה יהודי גרמני דבק מאד באמונתו, אשר כל בוגד בעמו ומספר ברית אלהיו היה בעיניו כשקץ נתעב, פעם בפעם היה מזכיר עוד בלב נשבר וברוח נכאה את החמס והשוד שנעשו לאחיו באשכנז. בבואו משם לאמריקה נשא בתחלה את סבל החיים ומצוקותיהם. ככל האנשים דניידי אשר מקרוב באו. אין אנו יודעים היטב, אם היתה מלאכתו בתחלה מלאכת רוכל מחזר בכפרים – שמעתי שיש מחלוקת הביוגרפים בנוגע לפרט זה — אבל לו גם יהיה כן, לא יגרע מכבודו מאומה. אך אולת קשורה היא בלב יוּנקרים או בוֹיארים טפשים, שרוח האצילות, העדנה והיופי ניתנו אך להם למנה, ואיש שעסק, למען החיות את נפשו, במלאכה גרועה, איננו יכול להיות אציל. אולי כן הוא הדבר בעמים אחרים. ביהודים לא כן הוא הדבר. היהודים הם אצילים ממולדתם, רק העניות היתה מנוולתם, ובהעלות הענן הזה נראה את זיו האצילות בכל טהרו. לא אנחנו המעידים עדות זו על עצמנו: עדות זו מעידים הנוצרים הישרים בלבותם. עדות זו העיד או’קאן בסגנונו ובנוסחו, אולי בלי אשר ידע עצמו, על מה הוא מעיד. רואה הוא יהודים שבאו אך זה מקרוב במסכנות, ואולי גם בבערות מדומה, ובמשך עת קצרה כבר התעדנו ונצטחצחו הם או בניהם אחריהם – דבר אשר לא יקרה כל כך מהר בקרב עם אחר. למראה החזיון הנפלא הזה תחל רוח הדת לפעם את הצופים ממינו של או’קאן, והם מדברים כבלעם על דבר העם הקדמון.

יש אך להוסיף על דברי מוסרם מלה אחת: העם הזה הוא גזע מיוחד, וסגולות מיוחדות לו, כל זמן שהוא נשמר בעצם תומו.

אחרי המלחמה בעת שחרור העבדים העתיק אביו של אוסקר את משכנו לנויארק. בנויארק יסד בית מלאכה למעשה כלי זכוכית לבנה, ובמשך הזמן היה בית מלאכה הזה לראשון במקצוע זה באמריקה, ומובן, כי עושרו וכבוד ביתו של שטרויס פרץ מאד, ותהי המשפחה הזאת למשפחה ענפה ועבותה, רבת היחסים וההשפעה. אביו של שטרויס לא היה מהצעירים בגרמניה, אשר לרגל הגזרות לא יכלו לשאת אשה בארצם, כרוב חבריו. הוא כבר היה נשוי בבואו לאמריקה, ואוסקר בעצמו נולד בגרמניה, ובהיותו ילד הובא לאמריקה, ויחל ללמוד אנגלית בטאלבאטאן, וכבר בילדותו עלה על בני גילו בחריפות שכלו ובכוח זכרונו, ויעש חיל בלמודיו, ויצא לו שם, ואחרי גמרו את למודיו הראשונים, עודנו רך וצעיר, השלים את חק למודיו באונברסיטה קולומביה, ויצא מוכתר בשם התואר “איש הכבוד” (“האנאר מן” ) וכשנתיים ימים אחרי כן – זאת היתה לערך 1873–74 – השלים את למודי המשפטים, ויהי לעורך-דין, אך לרגל רפיון עצביו וחולשת מזגו לא יכול להשתתף עם עורכי הדיינין, וישמט את עסקיו, וילך ויעש שנים אחדות באירופה. ויותר שהיה מתענג לבקר את הארצות השונות ואת הערים הגדולות, היה שוקד על ספרים וכתבי יד בבתי הספרים המפוארים, וכפי ששמעתי מפי אנשים שהתהלכו עמו בעת ההיא, היו כבר אז כל תאות נפשו וחזיון רוחו לעסוק בעיניני המדינה, ו“בשביל כך” — היה אומר “אין הספרים לבדם מספיקים, אך מן הכרח הוא להתבונן אל מחזה החיים בכל חליפות צבעיהם וצלליהם”, וביחוד הרבה שטרויס רעים ויחוסים בגרמניה ובאנגליה ובצרפת.

אחרי שנים אחדות שב לאמריקה, ויכנס כחבר לבית עסקיו של אביו, וע"ד התקופה ההיא ספרו לי אנשים, כי טרור היה בבית המלאכה לישר ולשכלל ולהכין הכל, לפקוד את הפועלים ולפקח עליהם, ולחשב את הסוחרים והמוכרים המביאים כל משא, ולכתוב חשבונותיהם זכרון בספר, כי על פיו יצאו ועל פיו יבואו כל מעשי בית המלאכה, ויש גם אשר אכף עליו אז הצורך לנסוע לערים שונות לקנות את החומר ואת הכלים הדרושים לעבודה לכל צרכיה, ואולם מיוחד, עליה מרווחת, הוקצתה לאוסקר לשבתו בבית המלאכה, וגם ארוחתו ומאכל שולחנו היה ערוך לו שם, כי שם ביתו, למען יהיו עיניו ולבו בבית-מלאכתו כל הימים.

ככה מספרים על דבר ההתמדה וההחמרה שהיה אדם זה מחמיר על עצמו. ואמנם יש הרבה דמיון ושפת-יתר בדברים האלה. אולי במשך העת הראשונה הקדיש אוסקר שטרויס את כל עתו לבית המלאכה, וכדרך הדייקנים הגרמנים רצה לעבור בכל מדוריו עבור וחקור כל דבר עד היסוד לכלליו ולפרטיו. ואולם כעבור שנים מועטות כבר אנו רואים את אוסקר עוסק בעסקי המדינה – לא כגאותן גס רוח, שואף ורודף אחרי הכבוד, מתהלך על שבכה של תחבולות ותעמולות, אך כמשכיל ודעתן, שחנוכו ודעותיו ועבודתו הכינהו להציב לו יד בעבודת הרבים.

בש' 1882 כבר היה שטרויס לאחד מן הבוררים אשר השתדלו לבחור לראש העיר נויארק את גראהמס, ובשעת בחירת הנשיא קליוולאנד היה שטרויס למזכיר בבית ועד הבוררים, אשר לצד קליוולאנד, והוא חבר את הטופס ההחלטה אשר נתקבלה ביום הכניסה הגדולה של המון העם בנויארק.

עד כמה שיכלתי להעלות מתוך מאמרים שקראתי ושיחות והשערות ששמעתי בזמנים שונים, כבר היתה אז צורתו המדינית של אוסקר שטרויס מסוימת וברורה כצורת ריפובליקני. אחרי כן ניטשטשה הצורה הזאת, וביחוד מן העת אשר נכנס שטרויס לעבודה דיפלומטית, והתחיל מרפרף מעל למפלגות.

ככה יובן היטב גם הפרק ההוא בחיי אוסקר שטרויס, אשר אז היה שקוע כולו בעסקי אביו. אין רצוני לאמור, שעסקיו הטו את לבו, אך שעסקיו נתנו לו את היכולת להכיר היטב את נמוקי הריפובליקנים.

כי הנה ריב לרפובליקנים עם הדימוקרטים בדברים שונים הנוגעים אל חרושת המעשה. הדימוקרטים מבקשים לבטל את המכס מסחורות חו“ל, באמרם שההכנסה מן המיסים הפנימיים דיה להספיק לכל הוצאות הממשלה הנחוצות באמת, ואם אמנם רשות להממשלה להטיל מסים וארנוניות, אפס רק כדי צורך הוציאותיה, אבל להעלות מסים שלא לצורך – הרי זה גזל ואסור; והמכס הוא ג”כ מס אשר הושת על הקונים סחורה חו“ל, והוא מס שמרימים אותו שלא לצורך ואסור, ומוטב – אומרים הם – שהמיליונים הרבים, המונחים באוצר-הממשלה ואינם נושאים פירות, ישארו בידי בעליהם, הם יושבי הארץ הקונים סחורות מן החוץ, והכסף בידי בעליו הלא יעשה פירות. זה הוא טעמם ונמוקם של הדימוקרטים, המבקשים לבטל ועכ”פ להמעיט את המכס. אבל הרפובליקנים עונים לעומתם, כי לבטל את המכס מסחורות חוץ אי אפשר, יען כי לא יוכלו בעלי בתי-החרושת האמריקנים להתחרות עם תוצאות חרושת חו"ל, כי שכר המלאכה והעבודה באירופה הוא מעט מאד, כי העמים והעושים במלאכה שם אנוסים להסתפק בשכר מועט, על לחם צר ומים לחץ יחיו, לא כן בעלי המלאכה והעובדים באמריקה, אשר הסכינו לראות בטובה וצרכיהם מרובים והוצאותיהם עצומות, ואם יבוטל מכס הסחורה המובאת מאירופה, לא יוכלו בעלי בתי החרושת באמריקה להתחרות עם בעלי החרושת שבאירופה, כי אלה יביאו את תוצאות עבודתם וזלזלו את המקחים, ולבעלי החרושת האמריקנים לא תהיה דרך אחרת בלתי אם להוריד ולהשפיל גם הם את שכר עובדיהם ופעולת שכיריהם עד הדיוטה התחתונה כמו באירופה, ואז הלא ירע וימר גורל העובדים והפועלים באמריקה כמו באירופה. ואם ימאנו הפועלים האמריקנים להתרצות אל בעליהם בשכר מועט, אז יאולצו הבעלים לסגור את בתי העבודה על מסגר ולהשבית את חרושת-המעשה האמריקנית מן הארץ.

בדבר הזה היה שטרויס רפובליקני לבית אביו. אבל מצוין הוא הדבר שהשאלה הזאת לא לקחה את לבו, כאשר לקחה את לבות רבים מהלומדים בני המיליונרים האמריקנים, שהשרו את רוח חכמתם ואת השפעת שיטותיהם הלמודיות על עסקי בתי אבותיהם. וזאת לדעת שבשאלה על דבר המכס נגעה נגיעה חזקה אל כל מצב מסחר בית שטרויס, אבל אוסקר פנה לעסוק במקצוע אחר במקצוע קורות הדורות ובשאלות חופש הדת.

בדבר הזה דמה אוסקר שטרויס אל יהודי אחר בן ארץ אחרת, בן תרבות אחרת, והוא לואידז’י לוצאטו, הנישא וגבוה ממנו בכשרונות כלליים, אך שפל ומך ממנו בתכונה היהודית. גם לוצאטו גם שטרויס פנו כמו מאליהם אל השאלה אשר בה תלוי מצב העם היהודי בקרב הגוים, כמו מאליהם, כמו במקרה, איש איש מהם בא ממקצוע אחר, ושניהם נזדמנו במקצוע זה.

בנו של האימיגרנט מגיאורגיה, שעליו, או על הדומים אליו, נכתבו בש' 1855 הדברים, ש“לב היהודים האלה נכון בטוח באמונתם, כי לה העוז והבטחה”, היה כעבור שלושים שנה כמעט לראש המדברים במקצוע זה באמריקה.

ב

ראיתיו לפני עשרים שנה בווינא, בדרך עברו לקונסטנטינופול, ועודנו ניצב כמו חי לפני: קומה בינונית, פנים נעימים ופשוטים מאד, מצח זך משתרע למעלה, עינים מפיקות מנוחה וטהורות כתכלת הרקיע – הבורגניות הטובה והמהוגנת! – הצרפתי אומר על אדם כזה: איש של טעם ( un hommo de goût ) ומוסיף: וגם מעשי ( et pratique ). אולי עולות בזכרוני המילים הצרפתיות, יען כי אוסקר שטרויס דבר אז צרפתית, והמנוח עמנואל בוימגארטן, שארח אתו לחברה, היטיב לדבר ממנו, וביצאנו את פני שטרויס כלל בוימגארטן את משפטו על האורח ההוא בפתגם הזה. מני אז הוא קבוע בזכרוני.

איש של טעם – כן! הוא היה נחמד בדבריו ובהליכותיו. ניכר היה שהוא אדם שרוי בטובה, ועומד ברשות עצמו. אבל לא היה בו דבר מסמני בעלי הכיס, שהיו בן לילה לאנשי אוצרות. לא היה בו גם דבר מאותות הקהות-מתוך-שובע, הקרירות וה“לא איכפת”, שיש בדורסי- הכדור ( גלאב-טראטטערס), אשר כבר ראו הכל, ועל כן אינם רואים עוד מאומה. דומה היה לאיש שבא בפעם הראשונה מעיר רחוקה לווינא, ועיניו פקוחות, ואזניו הוא משים כאפרכסת – לראות הכל ולשמוע הכל בפעם הראשונה, והוא שואל: אם כן ל " voiture " קוראים פה “פיאקר”? ומחיר ה“פיאקר”? היש שער קצוב? – כאילו לא נכונו לו אחת המרכבות ואחד מצמדי הדוהרים של בית המלון.

ככה היה האיש הזה, כשקבל אותנו, כמו שאמר בעצמו, “בצנעה” (" dans l’intime " ) – מפני שהוא לא בא אז בדברים עם איש מן הדיפלומטים, זוכר אני, שהרושם שהתחקה בלבי היה: “מזג טוב”.

ואולם נסינו אז לדבר אל האיש ההוא גם בעיניני שאלת היהודים, וכאשר אך הזכרנו את השמות “ממשלת אמריקה”, “ממשלת תורגמה” – הכר לא הכרנוהו עוד. נהפך לאיש אחר! וזוכר אני, כי החלק הזה של בקורי דכא את רוחי מאד. – לא מלה אחת דגושה ומוטעמת יותר מחברתה, לא בטוי אחד של הרגשה, לא בת-קול של איזו התעוררות שתהיה – עמק השוה! – ואני הייתי אז צעיר ורך, ולא ידעתי, מה זה איש דיפלומטי. יכולתי להבין הכל, אף את הרשעה. אף את האכזריות, סוף סוף יש באלה חיים! והדיפלומטים אינם אנשים רעים. כשאתה מדבר אליהם – הם מודים על כל דבר: אולי זה הוא נכון, אבל… צריך עיון. הנה זה השעמום שיש בו כדי להמית! והשעמום בתנועות, בדרך ההלוך, בקול שאין בו רעידות, בעינים – שהן דומות אל עין ים המלח, שהכל עובר לפניהן בלי השתקף בתוכן, בלי התז מהן ניצוץ, כטבלאות של ברזל כהה.

– חובה לעשות דבר בעד הנודדים היהודים! – כן vous avez mille fois raison (צדקת אלף פעמים). התואיל ממשלת תורגמה לעשות דבר לטובת היהודים? – מלכי תורגמה היו מאז מלכי חסד. – האם יש ליסד מושבות? – כן, רעיון טוב מאד, תורת הלשון של אולנדורף החודש הראשון.

ונסע האיש לדרכו, ובין הלוחות ושברי הלוחות המונחים בזכרון היתה גם גליפה זו. הכנסתיה לרשימה בסימן “מזג-טוב ודיפלומטי נקרש”. על ידיעותי לא נוסף אף קוצו של יוד. אבל כדאי לראות את הציר היהודי הראשון בדורנו. היו צירים קטנים, למשל פייחוטו ברומיניה, היו סגני צירים, אבל ציר כהלכה לא היה מימי דון יצחק אברבנאל, ששימש אחרי גלות-ספרד בתור ציר בניאפול, ככתוב על מצבת קברו, ומימי החכם יצחק אשכנזי, אשר שלחה ממשלת תורגמה במאה השבע עשרה לווינציה בשליחות מיוחדת, לא כהן איש יהודי במשרה הזאת עד היום הזה.

ואמנם אין ציר יהודי במאה העשרים כותב פירושים על התורה, ואיננו שואל את אותן ה“שאלות” הרבות, ואיננו מחבר “נחלת אבות” ו“ישועות משיחו” – אבל יהודי! צריך להסתפק במועט: די שאיש כזה הוא יהודי, וכדאי לראות איש כזה. סקרנות פורתא – ולא יותר.

ועברו מני אז כעשרים שנה, ונעשה אוסקר שטרויס למין “צנון וחזרת שאינם פוסקים מעל שולחן” העתונאים: אוסקר שטרויס נתקבל ע“י הסולטן, אוסקר שטרויס נסע לניו-יורק, אוסקר שטרויס היה ביוהכ”פ בביהכ"נ, אוסקר שטרויס נתן צדקה לנשרפים, וכיוצא בזה. נכנס לתוך הריפרטואר, מצא מקומו בלוח המפתחות הקבוע. מדי קראתי, מדי כתבתי את הידיעות האלה עמד לפני האדם ההגון עם הסבר המעשי האמריקני ועם העדנה היהודית הרבה, ועם השיחה בדברים פשוטים, וכשאתה רוצה לשוחח עמו בדברים של מדינה, הרי זה כאילו רצית לנשוך חלמיש.

חלפו כחמש עשרה שנה, ואוסקר שטרויס כבר עזב את המשרה, ושב לניו-יורק, והיו לי ענינים נוגעים אל הכלל, ואכתוב אליו, וישיביני מכתבים ארוכים. – אותו קור-הציר, שהקפיא כל קרב אליו אז בווינא, לא היה עוד, על דבר עניני היהודים כתב אלי ברגש חם ונמרץ, ולא עניני היהודים האמריקנים, כי אם עניני היהודים הרוסים – נקל לשער זאת – היו נושאי המו"מ. יהודי מתבולל, כמו שאומרים, אבל סוף סוף יהודי! משתתף בצערם של ישראל בארצות רחוקות! וכתב אלי את השקפותיו, מה יש לעשות, ומה אין לעשות, כי שוב שם לב לדברי בעתונים האנגלים, והסכים על קצתם והתנגד לקצתם – בסך הכל, איש נושא ונותן, איש שיש לו דעות ושאיפות בענינים היהודים הכלליים. שמחתי על המכתבים ההם, השמורים אתי, וברשימתי תקנתי: תחת “מזג טוב ודיפלומטי נקרש” – מזג טוב ויהודי טוב.

אולי יען כי אז היה חפשי מן המשרה, אולי יען כי מאורעות שתי עשיריות-השנים האחרונות בחיי עמנו לא עברו עליו בלי קבוע את חותמם על נפשו. נפלה גם הברה, שהיתה לפי דעתי קלוטה מן האויר, כי אוסקר שטרויס, אילו לא גר באמריקה, אזי עמד בראש הציונים אחרי מות הרצל. ואחרי כן הוכרז בקול גדול כי אוסקר שטרויס נתן ידו לטיריטוריאליים, ונמנה בהועד הראשי, ומן הועד הראשי נבחר אל הועדה הגבוהה מעל גבוהה. ויש אשר הודיעו, כי אוסקר שטרויס נכנס אל ה“קומיסיה הגיאוגרפית” לתור ולחפש ארץ, ואחרים היו מתארים את אוסקר שטרויס כעסקן ראשי בפזור היהודים באמריקה (“רימבאל”), והיו משתפים את שמו ואת שם שיף הגדול ממנו ביהדות, אבל הוא, שטרויס, גדול מחברו במצב המדינה ובמשמרת הפקודה, עמית ורע לרוזבילט, מועמד למינסטריון זה או אחר. הדברים האחרונים האלה לא נגעו אלינו הרבה, אלינו נגע רק הדבר, כי שטרויס עומד באמצע התנועה היהודית הכללית.

ובעת ההיא ישבתי כשנה אחת בלונדון – תרע"ו – ונקראתי פעם אחת לבוא אל “המכבים”, אל המשתה שעשו לכבודו של אוסקר שטרויס.

איש זקן! הפנים דלו, קמטו ונכמשו מעט, העינים שקעו מעט בחוריהן, ומציצה מהן איזו עצבת חרישית נעלמה, על המצח הגבוה חופף ומעלף מעין ענן, בזקן זרקה שיבה, הקומה – פחותה מבינונית, והצעדים נעשו עצלים ורפויים. נימוח הברזל של אותו הדיפלומטי שראיתי בווינא. לא נשאר דבר! איש זקן מדבר ברכרוך של חן: איננו מכסה דבר, אין לו מה לכסות, וכמעט שאין לו מה לגלות. שלום! – הוא קורא – אחת היא, באיזו דרכים תיטיבו, בציונות, בטריטוריאליות, ביק“א, באליאנס, באנגלאדשואיש, ב”הילפספעדאיין“, בקאנפערענץ-געמיינשאפט”, ב“בני-ברית”, ב“שעלטער” (מקלט לנודדים בלונדון), ב“רימובאל”, בארגנטינה, בבת“ס – אל תריבו! אם יחלק לבבכם – תאשמו! – בין מקוראינו בבית הועד כל “הכוכבים” של לונדון היהודית: האדלערים והשפיעלמאנים, וגם מאריאן בתוכם, זה השינגא, מבקר האמנות, המדבר כהסורבונה – עם הומור דיקדנטי, וכל צבא המטיפים, וההנריקסים המיוחסים, וביניהם זנגביל בשעת רעואדרעוין שלו, כשמהלכים מפיו לפידים, כשנזרקות השנינות היכולות לבדח דעת מתים, והוא בעצמו איננו מעוה אף קו של פניו, ונושא שם איש איש את מדברו, בטעם after-dinner-talk (השיחה שאחר הסעודה) שבאנגליה, ומנגחים ומנצחים זא”ז בהלכה, ומדברים מוסר וכבושין, וגם דברי בקרת והלצה וחדודין ו…“שאר ירקות”, והוא, האיש אשר רוחו קבצה הנה את כל בעלי הדברים האלה, אשר בשלו היתה כל האספה הזאת, אומר: שקדו ושמרו את העצה אשר אני יועץ לכם! עשו טוב ואל תריבו איש באחיו, יען כי מצב אחינו הוא נורא מאד, ונחוץ לעשות טוב – וירא אני, כי יוסיף לאמר, שהגשמים יורדים בחוץ, וכשהגשמים יורדים, האדמה נרטבת – והוא מוכיח זאת באותות ומופתים.

ויושב אני ומקשיב, ומחשבות שונות מתעוררות בקרבי: מה הם חפצים מאת התמים הזה? באשר כי היה ציר, ובאשר כי יש לו מיליונים, חושבים הם, יכול הוא “לגלות את הקץ”, והוא הלא איננו יודע דבר יותר משיודעים הילדים ביננו? איש איש מהם יודע יותר ממנו! – ואם הוא איש טוב, יתן את מקצת המיליונים אשר לו, כי רק להשמיע מוסר – יש לנו חברות תהלים ומגידים, וזוכר אני את המגיד בחברה תהלים, שדבריו היו עמוקים יותר מדבריו של זה, רק שהמגיד ההוא דבר יהודית, שעשה העויות, אבל היה בדבריו תוכן יותר! – וכמה פתי הייתי לפני עשרים שנה, כשחשבתי, כי זה יודע-הכל, אך איננו רוצה לגלות, – אולי איש כזה איננו יודע מאומה, ואם לא יקרה, שהנערים הכותבים את המאמרים הפוליטיים בעתונים, הם מעמיקים לחקור יותר מאדון זה ומאדון אחר – הטפסרים האדירים היושבים בלשכות שר החיצון, ומעלים הנערים האלה מתוך פלפול, שאדון זה סבירא ליה כך ואדון זה – כך, ובאמת לא סבירא להו כלל! – ובא הרעיון האחרון: אולי תמימות זו היא גרם-המעלה שאדם מגיע אליו אחרי כל ההמצאות והחדודים…

ולימיני יושב הצייר המפואר סאלמונס, והוא לוחש לי: היודע אתה, שהאיש הזה כתב ספרים גדולים? – וחושב אני, שהוא אומר לי כך כסניגור שלא במתכוון, ולשמאלי חברנו הרבט בנטוויטש לוחש לי: הוא בעל צדקה גדול – ועושה בי הדבר רושם, כאלו רצה ללמד זכות… ונגמרת הסעודה, ואגודות אגודות מתחברות לשיחה, והנני יושב “במחוגה” של שטרויס, ומעשנים את הסיגרות של עוג מלך הבשן, ומושיטים לנו את המוקה בכוסות קטנות, ואוסקר שטרויס איננו שותה מוקה ואיננו מעשן, – הלב!

ומתחיל הדבר להיות מיגע ולהטיל עלי שעמום. הסעודות הסטירי-אוטיפיות והשיחות והדרשות! ואינני מחכה לעשרה האחרונים ופורש ויוצא. צריך להזדמן עם אוסקר שטרויס במקום מיוחד, בלי סעודות וסביבה שכזו.

הנני מזדמן עמו בפעם השניה בעת חנוכת השלטר החדש. הובילנו שמה הרמן לנדא, העסקן, היתה שם “כל לונדון” – הלורד הזקן, ושטרויס בא ב“ארבע אצטונות " (quatre-cilindre ), לא כל כך מגוהץ היה האוטו, אבל חשוב. בעת החגיגה והדרשות אי אפשר היה לדבר, אבל אחרי כן, ב”שלטר" עצמו, סמוך להנודדים המתארחים שם, נכנסנו בדברים.

– קראתי, קראתי את המכתבים, ומה שאני חושב כתבתי לך, ונפתחת מעין השיחה, ווינא – קונסטנטינופול – ניו-יורק –לונדון. “כן אז היתה עת אחרת”. "היכן יש ליטול את הכוח מאז? ": “לונדון, לונדון – כן, עושים היהודים פה כל מה שיש בכוח אדם לעשות”. “הבנין הזה הוא יפה מאד. לחנם מרבים כל כך לגנות את אואייטשפעל”. - ואפרד מעליו.

וכעבור ירחים אחדים באה השמועה, שנמנה למיניסטר-המסחר. בודאי היה זה מיניסטר נאה לסוחרים, וסוחר נאה למיניסטרים. בארצות אחרות, בעולם הישן, יש אשר ציר נעשה שר חיצון, או – נחות דרגא, שר חיצון נעשה ציר (מקרה איזבולסקי), אבל כי יעשה ציר – מיניסטר המסחר, דבר זה רק באמריקה שמענו.

ואוסקר שטרויס, לפי שאמרו לי ממקור נאמן, רצה להחזיק מקומו בתחום הדיפלומטיה, ולהעשות ציר בטוקיו, ביאפאן. זה הוא כעת מקום לדיפלומט להתגדר בו! ורוזבילט הבטיחהו, ועד כה ועד כה נגמרה נשיאותו, וטאפט ירש את מקומו, ושלח טאפט את שטרויס לקונסטנטינופול, ונדרש לא שטרויס בתנאי, כי רק שנה ישב שם, ואח"כ יעבירוהו לטוקיו.

ובשנה שלפני שעברה, בקיץ, עמדה האניה הצובאת (סטעהשענער) עם דגל-הכוכבים האמריקני לפני בית המלון “סאממער-פאלאס” בתיראפיה, ועל בית המלון נופפו גם כן את הדגל הזה, מפני שצריך היה שטרויס לבוא, ומעון כבר הוכן בעדו בבית-המלון הזה, ויום יום חכו לו שיבוא – והוא היה חולה, ויום יום טלגרמות, שביאתו תתאחר, וזכרתי אני את דבריו בה“שלטר” בלונדון: “היכן יש ליטול את הכוח מאז”.

ואחרי תוחלת ממושכת של חדשים, ואני אז עוד בקונסטאנטינופול, ובא שטרויס, וביום אחד נסעה הכבודה של הציר החדש, כמנהג המקום ההוא, אל הסלטן, מרכבה רתומה לסוסים רבים, צמדים צמדים, חבושים רסנים ואוכפים של כסף עם פעמונים מצלצלים ורכבים לבושי מחלצות, ובתוך המרכבה הגדולה יושב… יהודי קטן, כפוף, ואחרי המרכבה המון מרכבות נושאות את הפקידים ואת העוזרים ואת הסגנים.

והתחילה המהדורה השניה של כהונת אוסקר שטרויס בתוך ציר בתורגמה. לא סכסוך ולא שאלה ואין מה לעשות. אין פגע ואין יוצאת ואין צוחה, ובכן אין צריך מגן וצנה, ואפשר למות מתוך שעמום.

ובכן יצא שטרויס להנפש מעט, וקרוב הדבר בעיני שלא ישוב.

ובדרך אורבים העתונאים בווינא, בלונדון, משתדלים לקבל ראיון. אין להשתדל ביותר. פורצים לתוך פרצה. מהיכי תיתי! וחוקרים אותו: מה על דבר ארץ-ישראל? מה על דבר רזי דרזין של התוגרים-הצעירים?

חברי העיתונאים! אפשר שאתם יכולים להודיע לו? הוא לא יוכל להודיע לכם דבר אשר לא ידעתם.

אולנדורף החודש הראשון. כן הוא הדיפלומטי-האמתי.

---

יצחק ארטום

מאת

נחום סוקולוב

כל המרבה לנסוע הוא מובטח, שיפגוש אנשים רבים בדרך, ויודע הוא שהם דומים על פי רוב לפרחים גזוזים – יפים לוקח לב, וריחם, ריח בשמים משובב-נפש, אך ממהרים הם לנבול. תמונות תמונות כעבים תעופינה, כצללים תעלינה, תשקענה, כשביבי אור תזהרנה, תכבינה, ולפעמים נמשכים ממנו נימין נימין, נרתעים כצלילי קולות, סקירות שרטוטים כהים, רפויים, מפקפקים, – אך יש אשר השרטוטים ההם עומדים ותובעים כנשמות שמבקשות “תקון”, תובעים מאת מכחול הצייר לצרפן, לאחדן, לנפוח בהן נשמת חיים.

משוט בערי איטליה באתי אז לרומא. ראיתי שם אנשים רבים מאד; שמעתי שמות, מאורעות, ספורים – לאין מספר. טיילתי על ה“פינטשו” בלוית בני משפחת הרב אהרנרייך, שהודיעו לי את שמות העוברים ושבים, איש וקורותיו, איש ומעשיו. פעם בפעם עמידה והתועדות: “אדון פלוני” – “אדון אלמוני”, כף אל כף, “שמח אני מאד להכירך, אדון”, “גם אני, גם אני”, ומעט שיחה ופרוד. היוכל איש לזכור את כל אלה?

ומן ה“פינטשו” אל הפרלמנט, ומן הפרלמנט אל הסינט, ומן הסינט אל בית הקפה: “אדון פלוני – אדון פלמוני”. מה רבו השנים, מה רבו הבריות; ונוסע אדם כל ימיו, ורשימות לרשימות תצמדנה, ומורות חדשות מתרקמות, וקלסתרי פנים חדשות תופסים מקום במוח, ו“חרתין נבוט לצפרין”, והתרוצצו – ולסדר אין פנאי, ואולי אין גם כדאי…

אך יש אשר מן המבוכה הזאת עולה תמונה. אין אתה צריך לדלות אותה: היא עולה מאליה. אין אתה צריך לצפצף את קויה, לערבב את סממני צבעיה. היא מסמנת, מצטיירת ומשתקפת מאליה; אין אתה צריך לטרוח ולבוא אליה – היא באה אליך, מתכרכת בך ומלפפתך – היא תמשול בך.

מדי יקרא השם והכנוי: יצחק אַרטום, עומד האיש ההוא לעיני בקומתו ובצביונו: איש קטן, שפל קומה ודל בשר מאד, פניו ירוקים-שחומים, גולגולת גדולה מקופלת ומונחת על העורף, כמעט בלי חציצת צואר, קרחת גדולה על הפדחת, חוטם דק וארוך ומעוקל מעט; על יד גזרת השפתים וזויותיהן איזו קפדנות, איזה קושי עז, אך עינים – שיש בהן ברקים ולפידים, כמו של מורגים חרוצים, כמו של שכינים חריפים מלובנים; מזהירות, נוצצות, לוהטות, עד שאין אתה מכיר את צבען: שחור, תכלת, זכוכית שקופה, עין הערמון, עין האלמוג, חמרמרת האדמה, עין האפר? הכל יחד. והקול – מן הגוף הצנום הזה עולה קול כמו ממרחקים, כמו נשאהו הרוח על כנפיו מסוף העולם, מתחומים אחרים, שונים כל עיקרם מאלה של עתה; ואתה נעשה תכף שבוי הקול, ודומה אתה, שהקול הזה יוכל לשאת אותך הרחק-הרחק לעולמות שכבר שקעו, למלאכים ולאראלים שכבר נפלו ממרומי ערבות…

זה היה מזכירו של קאווּר – לא אחד ממזכיריו, רק המזכיר, בה“א הידיעה, ובאותן השנים הגדולות, בין אותם הגלגלים ההיסטוריים המפרקים והטוחנים זה את זה, כשהתחילו המלחמות העצומות בין סרדיניה וצרפת ואוסטריה. לא זזה ידו של ארטום מתוך ידו של קאווּר במשך כל מלחמת ש' 1859. ואחרי כן עבד האיש הזה שכם אחד עם השרים אשר באו אחרי קאווּר. בש' 1866 בא עם מינאב’ריא לווינא, להחליט את תנאי השלום עם אוסטריה, ובש' 1870 בא שמה עם מרקיז מינגיטי, להכין את לב ממשלת אוסטריה לקראת המאורע האדיר: כבוש רומי ע”י האיטלקים – אז, בעת אשר הקנאים הקתולים באוסטריה, שישבו ראשונה במלכות, ושתפסו עמדה חזקה מאין כמוה בבית הנבחרים, רכּזו, בהתאָמה אל שיטתם הדתית, את כל השתדלותם ביגיעה אחת: לכונן ולהחזיק את אפותיקאתו של האפיפיור.

הריסה, ערבוביה מהפכה; החירות האיטלקית אך נצנצה, והיא שואפת לשחרור מן הכבלים המעיקים, אך הכל עוד קרוע וגזור ומנופץ בבית. ומחוץ – באירופה – הכל עוד ניתך ושוטף; ומציעים לפני מינגיטי ללכת אל גוב-האריות, לשור שם עם אלהים ואנשים, והוא מתנה על שליחותו: אם ילך ארטוּם עמדי – והלכתי.

וארטום זה מי הוא? יהודי קטן מעיר קטנה, מעיר אַסטי, ששם היין המשומר, וששם אתה יכול לראות עוד היום את שארית הגטוֹ, סבך של חצרות ומבואות, מעורב ומשובש. פה, בין החנויות והאיצטבאות, סמוך לבית הכנסת, ולא הרחק מבית הקברות, בתוך הלחץ והצפיפות והעניות, נולד ברנש חצי-שיעור זה, שנראה כאילו לא כלו לו חדשיו, כאילו לא היתה שהות לאמו לטפּל בעבּוּרו. כן, השם איטליה הוא כעת שם נרדף עם שוויון זכויות היהודים, אבל כמה ימי שיוויון הזכויות? כשנולד האיש הזה, עוד היו היהודים באיטליה עשוקי משפט: לא היו רשאים לשלוח את בניהם לבתה"ס של העם, ולא היתה להם זכות להסתפח אל אחת כהונות הממשלה.

כאשר ספרתי לארטום על דבר צער גדול בנים אשר לנו, אמר לי: כן, גם אני לא יכולתי להכנס לאוניברסיטה בעיר טורין, כי סגורה היתה בפני היהודים. אז לא היתה עוד חוקה אחת לכל מדינות איטליה, איטליה המאוחדת טרם נבראה, אך מדינת טוֹסקאנה כבר החלו להרוס את החיץ, ועל כן נסעתי לעיר פיזא, ושם קבלוני.

זה הכלל: כשאתה מדבר עם זקני היהודים אף בארצות חפשיות שבחפשיות, אין אתה יכול להפתיע אותם בספורי הצרות והגזרות, יען כי הם חזו את אלה מבשרם, ומרגלא בפומייהו: כך היה בינינו, אבל נשתנו העתים, וכך עתידות הן להשתנות גם במקומות אחרים. אַססֶר, לואידז’י לוצטו ואמְבֶרי – כולם מתנבאים בסגנון הזה.

הרי עומד לפני “אקסטרן” של טוּרין. כעת לא רב הדרך מטורין לפיזא – טיסה אחת, קפיצת החתול, אבל אז – מסלות ברזל טרם תהיינה, והעשירות בסמטאות של אַסטי גם היא לא היתה שופעת; והיתה זאת דרך ארוכה ומלאה מכשולים, ואין פּת בסל, והיהודים הקטנים והמזועזעים השואפים למדע ולשחרור, עוד לא היו אז אזרחים חביבים מאד.

אך מאורעות התרגשו לבוא, מאורעות, שעתידים היו להביא לידי התחדשות המדינה, לשנות את תכני חייה ואת תכונות נימוסיה. ננעצה אז חרב בבתי המדרש, קול תרועת מלחמה לחופש נשמע בכל הארץ, ותלמידי האוניברסיטאות נהרו לשדה המלחמה, ועל יד קורטאטונה ומונטנרה נלחם גדוד של סטודנטים תחת פקודת אחד הפרופסורים ושמו מונטנילי, ושם נלחם גם ארטום.

יכול אני לצייר לי בדמיוני “בעל מלחמה” זה וחרבו הנטויה מול אוסטריה, אבל – הוא נלחם.

ובשוב בני הנעורים משדה המלחמה, ורוח חדשה עברה על הארץ. לא היו עוד אצילים והדיוטות, מאמינים וכופרים, נוצרים ויהודים, אך – איטלקים; וגם פימונט, החסודה והאדוקה, שהיתה בבחינת “אחוד שבאחוד” ו“שחור שבשחור” – פקרה, נשתחררה, השליכה את כל ההזיות ואת כל הקבלות, וכמעט בפעם אחת בטלו את כל פסקי ההלכות והדינים המיוחדים בדבר היהודים, ונפתחו שערי בתה"ס והאוניברסיטאות, וסולקו כל המכשולים מעל דרך הכהונות והמשרות והפקודות, ויגמור ארטום את לימודיו האחרונים באוניברסיטה הטורינית, ויצא משם מוסמך בתואר “דוקטור לחכמת המשפטים” בש' 1853, ובש' 1855 נכנס לכהונה במינסטריון לעניני חוץ, ושם בא במגע תדיר עם קאווּר.

מי שרצונו בקיצור – יכול לספר את כל תולדות ארטום בנשימה אחת: הוא היה מזכירו של קאווּר. כל עיקרו של ארטום, כל מהותו, כל ישותו ומעשיו, היו מקופלים בתוך הרגשותיו ומחשבותיו, נימוסיו והשקפותיו של קאווּר. אם יקרא השם קאווּר, ושם ארטום לא יקרא בנשימה אחת, זה הוא שם לקוי: קאווּר וארטום הם מהשמות הזוגיים, שאין להם לשון יחיד, כמו: שמים, מסְפְרַיִם.

פתגם שגור היה, כי קאווּר נהל את איטליה אל תחיתה, ואולם את קאווּר נהל – ארטום.

זה היה פתגם שגור – אך לא בפי ארטום. אם היה אדם בעולם המדיני, שמדת הענוה לבשה בו עור ועצמות להופיע בגוף חי – זה היה גופו של היהודי הקטן הלז. אם היה בפוליטיקה, שהיא מטבעה יצאנית ודברנית, מנהג משונה של “מתן בסתר”, של איש שנתן את כל דעותיו, המצאותיו וחידושיו ושקידתו בחשאי לקופסה, בזהירות מופלגת ובתנאי-תנאים, לבל יודע הדבר לאיש, כי הוא הוא הנותן – מנהג זה, בשלימותו ושכלולו נמצא רק בארטום.

נוהגים הגדולים האמתים והגדולים המדומים להרחיב את ה“אני” שלהם ולעשותו, דרך מלכות, ל“אנחנו”; ואם הם מצמצמים את שכינתם ב“אני” שלהם, כמה הם מטפחים ומסלסלים אותו: כמה הם נושאים את ה“אני” הזה ברמה, כאילו נשאו את ארון הקודש עם הכרובים. או – אם יש בהם ממדת הענוה המורגלת, אין הם מטריחים את הצבור בפולחן דא, וגונזים אנוכיותם – אבל כי ימיר איש את ה“אני” שלו ב“הוא”, בשעה שהכל יודעים, שהראשון גדול מן האחרון, זה הוא הדבר המיוחד, אשר בו הצטיין יצחק ארטום.

“אני והוא ¹” – דבר זה איננו המצאת ארטום, דבר זה נשנה וחוזר ונשנה, והוא כמעט מהמעשים בכל יום. בראשית היה ה“הוא”: האדם המצוין יותר, הרב, הזקן, המנהל, ו“אני” למדתי ממנו. ה“אני” הוא בתחילה “נמוך מעשב ושקט ממים”, אבל מעט הולך ה“אני” הלוך וגדול, וה“הוא” הלוך וקטון, סוף סוף שואף אדם אל עצמו. אז אם איננו יכול להתחרות, הוא נעשה גבאי ומתורגמן, בעל-סודותיו של אותו ה“הוא”.

ראיות? הרי גיתה ואָקרמן, הרי ביסמרק ובוש או הארדן, הרי טולסטוי וטשרטקוב, איש ושלישו, איש והגבאי שלו, ההולך ומוסר את כל סודותיו, המספר, כיצד אכל, כיצד גמע, כיצד נמנם, כיצד פהק ה“פריץ” שלו; המספר – ואתה שומע את ההברה החבויה, שמנסרת מתוך הדברים: שמעו! כל זאת אני יודע. “אני” ו“הוא ²”, אני רק אני יודע כל מה שנוגע אל אותו ה“הוא”.

ואז, אם בעל נפש אתה, הרגשת הגועל תוקפת אותך, ואתה רוצה להפטר מן הצוותא הזאת של הגבאי הטרחן עם הרבי שלו גם יחד. יש שהרביים הם מצויינים מצד עצמם, אבל טרחנות גבאיהם מנוולתם.

הרי ביסמרק והארדן! מי יכול להטיל ספק בענקיותו של “איל הברזל”? אבל כשמיגע הארדן את הבריות בביסמרק שלו לאין סוף, כשאין הזמן מספיק לחדש איזה מקרה, להעלות איזה שאלה, שלא ימהר החזן-שאינו-פוסק הזה לקפוץ תיכף ולהכריז בקולי קולות: כך עשה ביסמרק !כך הורה זקן במקרים מעין אלה! כך היה עושה, אלו בא הדבר לידו! אז ישיאך יצרך לשלח לכל הרוחות את הארדן עם ביסמרק גם יחד. גרם המזל שזכה יהודי מומר זה לעמוד במשך השנים האחרונות במחיצתו של ביסמרק ; אנשים לאלפים עמדו במחיצתו בזמנים שונים, ואין אנו יודעים דבר על אודותיהם, עמד זה – והרי עסק! הרי חנות פתוחה, הרי פרנסה!

“למעלה בקודש” – גיתה ואֶקרמן! חייב תודה אני לאקרמן, שהודיע לנו אלפי דברים משיחות אותה הגאוניות כלילת-הצדדים, שנתגשמה בגיתה; אבל אי אפשר לנו להמלט מההרגשה, כי זהו פונוגרף שמקרקר לנו דרך מכונה בעלת גלגלים כל מה שדבר אותו גאון בדיוק, ובחוסר כל נשמה. וכמה מעליי שמעתי דטשרטקוב על דבר טולסטוי! אבל בכל פעם מתעורר בנו הרעיון: זה סח יותר מדי, מגלה יותר מדי; טולסטוי בעצמו לא היה נותן רשות לשטוח את כל הדברים האלה, אילו שאלו אותו. ולא רבוי הספורים הוא הטעם לפגם, כי אם מהותם ואיכותם. הרי החסיד המספר “מופתים” ע"ד רבּוֹ בהתרגשות ובסלוד, ואין הלשון מספיקה לו, ואין הזמן מספיק לו – איננו משעמם כלל, משמע, שהתמימות והפשטות מותחות על אלה את החוט של אמת: אדם זה הוא נלהב, יותר משהוא מדבר הוא מרגיש, את הרגשתו העמוקה הזאת רוצה הוא לבטא, ואיננו יכול, לפיכך הוא מאריך, אבל אריכות היא באריכות הדיבור של המגמגם, שאיננו חסר מחשבה, אלא לקוי בכלי מבטאו ושמושם. ואולם אצל הסופרים אתה רואה את סימני המלאכה.

גם ארטום מספר ע“ד רבו; אך כשהוא מספר, הוא מתכוון לכך, שכל קוי הזוהר יתרכזו על ראש רבּוֹ, ושהוא בעצמו, בחושך ילך ובחושך שמו יכוסה, וכשהוא סח, דרך שיחה בעלמא, הוא מקטין את עצמו ואת מעשיו ומבליע אותם. ככה הוא עושה בספר: קובץ דברי קאווּר, שי”ל ע"י א. בלאנק ועל ידו הוא, וככה הוא עושה בכל ספריו הקצרים המעטים.

הכל יודעים באיטליה, כי קאווּר לא ידע גרמנית, כאשר גם לא ידע את השפה היונית ואת הרומית, וארטום ידע את השפות האלה ואת ספרותן; ובתקופה ההיא בהיות להט החרב האוסטרית לעיני איטליה, הלא נחוץ היה לאיטלקים לדעת את כל ההגוי והכתוב על אודותיהם באוסטריה. וכל אשר נכתב באוסטריה בעת ההיא נכתב בגרמנית. זאת היתה אחת ממאת חובותיו של ארטום. כשהיה מדבר על זה היה אומר כלאחר יד: כן, אנחנו היהודים ידענו מעט גרמנית, ודבר זה נתן לנו לפעמים איזה יתרון. העתונים האוסטריים היו מתנפלים על יועצו הראשון של המלך וויקטור עמנואל (קאווּר), והיו קוראים לו “מוכר אורז”, מפני שהיתה לו אחוזת כפר, והיה מגדל שם אורז, ומדי קראתי באזניו את הגדופים, היה מתהלך בחדרו אנה ואנה ומצחק, אבל אחרי כן שכנה עננה על פניו, ונפשו ירעה לו על שוטניו ורוגניו.

או – הכל יודעים, כי היה קאווּר גם סוחר חרוץ ופקח, ולא היה מואס בכסף, וצורריו הרבים היו תולים את הקלקלה בראשו, כי הוא נבהל להון ושואף לעשות עושר בעניני המדינות. הדברים האחרונים היו עלילת שוא, אבל נכון הוא, כי היה קאווּר איש מעשה, וכאיש מעשה ידע להוקיר את ערך הכסף, והיה עוסק בכובד ראש ובדעה צלולה בהוצאותיו ובהכנסותיו, והיה דואג להגדיל את האחרונות, למען תעלינה על הראשונות. בצמד הזה של נוצרי ויהודי היה הנוצרי – הסוחר, והיהודי – החושב, אך מדי דבר דברו עם ארטום על אודות השאלה הזאת, היה אומר:

– “מוחו של קאווּר היה מוח הנדסי רגיל בחשבון ובתשבורת, והיה מספר על עצמו, כי בכל פעם אשר נדדה שנתו בלילות היה עסוק בהתרת שאלות הנדסיות בזכרון; וגם את דבריו ואת מעשיו המדיניים היה בונה הנחות הנחות, אבות ותולדות כמשפט ההנדסה”.

כן הכל ידעו באיטליה, כי בטרם ילך קאווּר להשמיע את מדברותיו בפרלמנט, היה עומד ומשמיע אותן באזני ארטום, נענע ארטום בראשו – כשר; עיקם את שפתיו, משך את כתפיו למעלה – טרפה! ויש אשר אמרו, כי כשהשמיע קאווּר מנאם טוב – רוחו של ארטום דברה מתוך גרונו.

כיצד מתאר ארטום את היחס הזה? “קאווּר – הוא אומר – לא היה בקי בדברים של וכוח וריבי שפה, לא היה מן הלצים המהירים, הנוהגים קלות ראש, ומבטלים את טענות מתנגדיהם באיזו הלצה דוקרת, באיזו מלה חריפתא ולשון נופל על לשון. כל תקפו היה רק – ישוב הדעת. יושב היה קאווּר – הוא אומר – בפרלמנט יום יומים, שלשה ימים (הוא היה ראש המיניסטריון), ושומע את המחאות ואת הוכוחים כנגדו, ואיננו רושם לו אף מלה אחת. איננו עושה את מלאכת ההדיוטות, הרגילים לציין לעצמם אותן המלים, אשר בהן יוכלו לתמוך את יתדותיהם, ולעשות את מעשי הלהטים של וכוח והלצה; הרי הוא כאילו לא שמע, אבל אין אף הברה אחת שנשמטה ממנו, הכל “כמונח בקופסה”. ביום אשר בי היה עליו לעמוד ולהשיב היה מתבודד בחדרו שעה-שעתים וחושב, אחרי כן היה יושב וכותב לו ראשי פרקים לנסיון, ואז – היה מדבר עמי על אודות זה”.

כל זה היה מדויק מאד; אבל העיקר חסר מן הספר, והוא כי ארטום ישב גם הוא והקשיב וזכר את כל אשר נשמע בפרלמנט, ושהוא היה מחבר המנאמים הגדולים של קאווּר.

קאווּר היה איש קל-הדבור, אבל – ראה זה מוזר הוא: שפתו האיטלקית של יוצר איטליה זה כּבדה מאד, יען כי רגיל היה מנעוריו לדבר צרפתית; הוא היה בן אצילי פְיֵמוֹנְט, שנצטרפתו מכבר בחנוכם, בשמותיהם, במדותיהם ובלשונם, והיה דבק בהשכלת הצרפתים וחובב את ספרותם, ולא נקל היה לו להביע את כל רעיונותיו באיטלקית, רק מדי דברו לא שם איש מהשומעים לב לסגנונו, אך לתוכן דברו.

גם זה נכון – וגם בהספור הזה היה ארטום מקהה את העוקץ: יהודי קטן זה היה מלמדו האיטלקי של קאווּר, כמו שהיה מתורגמנו הגרמני, כמו שהיה יועצו ומנהלו בכלל.

בכלל לא היה “גברא דמאריה סייעיה” זה מן הרוחניים. “חרוזים לא כתבתי מעודי – היה אומר לארטום – נקל לי לעשות את איטליה, מלחבר מכתם”. ואולם הוא לא היה מגסי הרוח, המתחצפים בגדולתם כנגד הרוחניים, אחרי אשר יצא שם וֶרדי כשם מנצח-בנגינות מפואר, השתדל קאוור בכל כוחו להכניסו לפרלמנט, והיה שונה ומשלש: “האיש אשר חבר את “טרוּבּדוּר” הוא כדאי והגון לשבת בפרלמנט”.

ויודעי ח"ן מוסרים, כי קאוור, כשהוא לעצמו, לא ידע את ורדי ואת “טרובּדוּר” – אך ארטום הודיעהו.

ויכולים אנו לסמוך על זה, יען כי גם ארטום בעצמו לא יכול היה להכחיש את המפורסמות, כשהוא היה מלוה את השר לכל מקום, ששם אפשר היה לראות דברים של אמנות. הנה דבר אחד שמגלה לנו ארטום היהודי.

הלוך הלכו יום אחד, בבוקר צח, לראות את חצר-הקברות הנוצרי המפואר בפיזה, ששם יש ציורים של האמנים הגדולים, הם עוברים בין המצבות ומשוחחים, כהמלט וחברו, “מה נעימה המנוחה פה בקברים”, קרא קאוור בעצב, וארטום ענה: האדמה הזאת קדושה היא; מסורת היא בפי אנשי המקום, שנושאי הצלב הביאו את האדמה מארץ ישראל". “האם לא אהיה גם אני בזמן מן הזמנים לקדוש כקדושים הקתולים?” – שאל קאוור ברוח התול, וזאת היתה בעת אשר מררהו ורובו הקנאים לרגל השאלה הרומית.

רואים אנו בתוך שיחה קצרה זו שתי נטיות: הנוצרי קאוור דבר ע"ד המנוחה בקברים, והיהודי זכר את הקדושה: הראשון זכר את השאלה הרומית, והאחרון – את ארץ ישראל.

וכן בכל הפניות שפנו, ארטום בעצמו היה מספר, שהדברים שאחר הטבע לא היו מעסיקים את קאוור. “מה דעתך ע”ד האני, הנושא והנשוא, והסוף והאין-סוף? " – היה שואל את ארטום המעמיק מטבעו, והיה מוסיף: “בנוגע אלי, מניח אני את כל הדברים היפים האלה לאחי גוסטב, העוסק בפילוסופיה, חלקנו בגורל: העוה”ב לגוסטב, והעולם הזה – לי".

וכאילו הרגיש ארטום, כי דבר זה עלול הוא לפגום פגימה כל שהיא את רבו, והוא נותן תבל בנעימה, וממתיק את הדין: הוא (קאוור) לא היה חושב על דבר היום ההווה לבדו: גם המחר, גם המחרתים היה לוקח את לבו; הוא היה מאמין באמונה שלמה, שהאדם ילך הלוך והשתלם ע“י המדינה, וביחוד ע”י החנוך, חותם התכנית של שיטתו, האלפ“א והתי”ו שלה היתה ה“ליברטא” (החירות). “אם איטליה – היה אומר – לא תולד בחירות, נוח לה שלא תולד כלל”. והיו זמנים זועפים, והיו כתות מתמרמרות, בלי סבל-רוח לחכות לגמור בשלוה של החירות, חותרות לקעקע את הבירה – לעשות מהפכות קטנות, חלקיות, ולא היה נזק יותר גדול לתנועת-החופש האמיתית מן הנזק שגרמו לה קצרי-רוח הללו, והיו אלה מסתייעים בחופש הדפוס לפרסום דעותיהם המשובשות ולהפצת הלחשים והניחושים והסיסמאות שלהם, לצודד את לבות הצעירים: והיו כמה מן המנהיגים יועצים לקאווּר, להגביל מעט את חירות הדפוס, אם לא דרך הגהה ובקורת קודמת למעשה, עכ"פ דרך השלמת מדת הדין והענשת החוטאים בקנסים של ממון וכדומה: אך הוא לא שמע ולא שם לב, והיה אומר: יש בית דין אחד לדפוס, והוא – דעת הקהל, שלא יטעה, ואם יטעה – אז הרצועה והמרות והשררה לא תועילינה. יביעו כל בעלי הדעות והשיטות את מחשבותיהם ואת שאיפותיהם באין מעצור, ואז אין אני צריך לשוטרי חרש מחפשי חטאים ומחטטי ננפשות. אדם שעשה מעשה רע לרגל הפיתוי וההיסת – עתיד ליתן את הדין, עד שעשה מעשה – על דברים שבלב איננו נתפס.

מיחסים לו לנפוליון הראשון את הפתגם: עתון הוא יועץ וחכם חרשים ומורה דרך, והוא גם מבקר ומרגל חרש ומסית ומדיח. ארבעה עתונים הנחרים בי קשים לי ממאת אלף שולפי חרב, – כך היה מתאונן, ומה היה נקל לו, לכובש-העולם הזה, מלצוות לאסור אותם “ארבעה כתבי-עתים”, אך הוא לא עשה זאת, יען כי הבין, כי זה הוא מעשה אולת, כמעשה קְסֶרְקְסֶס שיסר את גלי הים בשוטים, בגלל אשר האניה חשבה להשבר.

קאווּר לא שם לב אל הדבר מן הצד התכסיסי, אם קשים לו העתונים או לא: הוא הכריע את השאלה אך ביחס אל העם, ועפ"י העיקר: יקוב הדין את ההר.

זאת היתה רוחו של היהודי ארטום, שעמד על העיקרונים.

ואולם אין לתלות בארטום את כל המעלות והסגולות של קאווּר. היה בקאוור גם מה שלא היה בארטום: ארץ, טבע, אי אמצעיות, אלה הדברים – מתכוון אני לשים את אצבעי על מקום הפצע – שהגוי הוא גדול בהם מהיהודי של הגלות.

כשאמר קאוור: רב לנו אוניברסיטאות, רב לנו פרופסורים ואדבוקטים, אנו צריכים לבעלי-מלאכות חרוצים, אנו צריכים לחנוך טכני, ודוקא לא גבוה, אלא נמוך ובינוני – הנה מדבר אלינו גוי פשוט.

גוי זה היה לא רק אחד מאלה הנולדים פעם לאלף שנים, הנועדים לברוא עמים וארצות. ארטום היה מספר בשמו גם דברי נבואה.

גרמניה טרם תהיה בתבל, וקאווּר אמר: עתידה פימוֹנט להיות לאיטליה, ואז תכרות ברית עם פרוסיה. ופעם אחת ג"כ לפני הוסד גרמניה, בשבת עוד הפרלמנט הטומטום בפרנקפורט על תלו, והמדינות הגרמניות השונות נתונות תחת ידו כאותן הצפרדעים וחולדות הסנאים, שחכמי הנתוח עושים בהן את נסיונותיהם, ומתלמדים בהן בידיעת בנין הגופים והרכבת האברים, אז כבר אמר קאווּר: “רואה אני, שגרמניה חפצה להיות לממלכה אדירה גם בים ולהתחרות עם אנגליה, לפיכך לא תראה אנגליה בעין יפה את התאחדות הגרמנים העתידה לבוא”.

“חכם עדיף מנביא” זה ראה מראש את כל התפתחות דברי המדינות – לא רק בנוגע לגרמניה, אך גם בנוגע לארצות אחרות. דבר מצוין אחד, נוגע אל אנגליה, ספר ארטום בשמו. הוא תאר פעם אחת את אופן מלחמות האנגלים בדברים האלה: האנגלים לעולם הם מכים בתחלתם, ומכים בסופם, לפעמים ימשכו הראשונים כשנה, שנתים, כשלש שנים; לעולם הם מנצחים בסופם.

בימי מלחמת האנגלים בטרנסוואל זכרו רבים את הדברים האלה, וישתוממו: אין זה כי אם נביא.

פעם אחת התאונן יהודי צעיר, שהכלימוהו במחנה הצבא, ששם עבד בתור מתנדב. “חזירים” – צעק קאוור בלשון גסה ובצרפתית (כשהיה כועס היה מדבר צרפתית) – “נותן להם איש צעיר זה את נדבתו, כל גופו וכוחו, ובעבור זה מלעיבים בו. עוד יבוא יום – והיהודים ינהיגו אתכם”…

עבר יובל שנים, ואיש יהודי היה לשר מלחמה באיטליה.

ככה היה יצחק ארטום מספּר וחוזר ומספּר – במשך ארבעים שנה. עוד ארבעים שנה חי ארטום אחרי קאוור, ובכל זאת – אלו הזכרתי את ארטום בלי קאוור, כאילו כתבתי את תולדות האח האחד מ“אחי סְיֵם”.

בש' 1861 ליוה ארטום את רבו לקברות בחצר ההיכל סנטנה. שם קבעו את הארון בתוך פחת אשר עשו בקיר חומה, ויצר הפחת מהכיל את הארון, ובעת אשר האבלים עמדו מסביב, נחוץ היה לקרוא לפועלים לחצוב בחומה ולהרחיב את הרוח. “לבי נרעש – מספר ארטום – בשמעי את הלמות הפטיש; חשבתי, שהפטיש הזה מפוצץ את הבנין שבנה האיטלקי הגדול”.

לשוא פחד; הבנין לא התפוצץ, וארטום יכול היה לעסוק כל ימיו בשכלול, הוא שמש כל ימיו בכהונות הדיפלומטיה, היה ציר איטליה בקופנהגן ובקרלסרוהי, הלך בשליחות, בשעות של סכסוכים; היה מאותם הגלגלים הקבועים במשטר המינסטריון של חוץ, אשר הכל זזים ממקומם, והם אינם זזים, ראה ועזר לזה, שהרעיון של קאוור יוּתּך ויוּצק בתבניות חדשות שבחדשות לפי צרכי השעה והמקום, – אבל תקפו של ארטום ועיקרו היה – קאוור.

זו היא עובדה היסטורית, שלא ראיתיה מצוינת כל צרכה בשום מקום אלא נרמזת, נזכרת למקוטעין ולסירוגין – כי לימינו של היחיד בדורו, שיצר את איטליה המחודשת, עמד יהודי בתור מורה, יועץ, משפיע, מנהל, מזכיר, מתרגם איש סוד.

לפני כעשרים וחמש שנים הוחג חג זכרון קאוור, אלף חגיגות, רבבות מנאמים, מאה אלף מאמרים בכל הלשונות, בכל העתונים – ואיש לא זכר את המסכן היהודי ארטום.

לא זכרון מטושטש מרפרף במוחי אני. אני רואה את היהודי הזקן והקטן, שעצמותיו שפו, ועורו צפד על פניו, ועיניו מתיזות ניצוצות. עדיין לוהטת בהן האש של 54–1853; עדיין הוא מדבר על הרדיה בפרך וההנהגה במקל חובלים – באותו הכעס הקדוש, באותה הרתיחה של צורבא-מרבנן, שדוגמתה אתה זוכה לפעמים למצוא בין הזקנים ששרדו עוד משנת 1848 באשכנז. קלטה וספגה לתוכה אישיות זו תמצית של תקופה שלמה בהיסטוריה, תמצית שאיפות השחרור המדיני, ושמחה טהורה ונחת רוח מנצחון רעיון החופש. ועם זה היה יצחק ארטום ירא שמים ובעל אמונה. לא היה שומר את החוקים, אבל היה מאמין באלהים, ואילו חי בימי האינקוויזיציה – כן היה אהרנרייך מעיר עליו – היה פושט את צואריו ליהרג על קדוש השם. הספקנים ובעלי השלילה בין הליברלים לא פעלו עליו במאומה, הוא מצא ביהדות כל מה שהוא נעים, עדין ומלבב בדת בכלל, וגם הכרת ערכה ודעת ישותה של היהדות לא היו זרות לו כל עיקרן. ומטבעו היה יהודי טיפוסי. ראש זה, אילו תרדנה לשני צדעיו מזה ומזה פאות מעשי גלילים, והיה מראהו כמראה רב בעיר קטנה בפולניה, שהניח את כל צרכי העולם, וכמעט נתפשט מן הגשמיות, מפני שהשכירות לא הספיקה.

אבל אצל ארטום היה זה אך הטפוס. ה“שכירות” הספיקה די והותר, ופעם בפעם היה נוסע לעירו אסטי, להנפש שם במסבת קרוביו, ולעסוק שם בצדקה ובמעשים טובים. מאיטליה האדירה, הקאווּרית, מן החלונות הגבוהים של המינסטריון לעניני חוץ, שמשכוהו געגועים אל הגטו הקטן; וימת – והוא בן שבעים שנה, ויקברוהו שם במעלה הקברים.

ולא ידעו בני העירה ההיא, מה לכתוב על קברו: ידעו, שאדם כשר זה נולד שם בגטו, בעניות, ביושר וטהרה, במשפחה יהודית, ויצא, ונעשה אדם גדול, ושב משם, והיה מעורב עם הבריות, ונותן צדקה; אבל לא ידעו היטב, מה היתה גדולתו, מה עשה, אתו יכולים בני העירה לכתוב את קורות איטליה? ומחשבה טובה נוססה בקרבם: פנו אל הגרף ניגרא, שהיה ציר איטליה בוינה, ויבקשוהו “לכתוב את המצבה”, כי היה הגרף ניגרא גם הוא מזכירו של קאוור בנעוריו, והיה ממכירי ארטום וחבריו.

וניגרא כתב בלשון קצרה של אבני זכרון:

"יצחק ארטום, נולד באסטי, וימת ברומי..

מיניסטר הממלכה, ידיד ומזכיר של קאוור

כתב עליו דברי חפץ, לא יסוף זכרם;

בהוסד איטליה, היה היועץ והמורה.

הקדיש חייו למלכיו, לאיטליה, לעדתו.

מופת יהי לכל הדורות, ללכת בדרכיו;

חריצות, טהרה, ענוה, לב יונה ורוח נשר

נפגשו במכלול אדם זה, לגאון שמוהו.

עֵד הגל הזה, ועדה המצבה הזאת,

שהקימו אזרחי עיר זו לזכרון עולם."

ועברו השנים, ואני עוד הפעם באיטליה, סמוך לאסטי, ואלך לראות שם את הגטו, וסמוך לגטו – הצד הקברות, והמצבה הזאת.

ה“אקסטרן הטוריני”, שאנוס היה ללכת לפיזא, מפני שלא קבלוהו לאוניברסיטה, כי מנודה ומוחרם היה כיהודי, ועתה כותב ציר איטליה בווינא על קברו: “בהוסד איטליה היה היועץ והמורה” – והנה קורות היהודים באיטליה המצומצמות בחיי איש אחד, הנה גם קורות איטליה מצומצמות בחיי איש אחד: יצחק ארטום!

---

מַתִּתְיָהוּ (תֵּיאוֹדוֹר) הֶרְצְל

מאת

נחום סוקולוב

(לאור ספורו “תל-אביב”)

א

בימי הקונגרס הציוני השלישי בבאזל, במשך אחת ההפסקות שבין הישיבות, כשישבתי עם הרצל בבית-המלון ל“שלשת המלכים”, אמר לי: “בזמן האחרון אני טרוד בכתיבת ספור על דבר עתידות הציונות, בשם “אלטניילנד”; ורוצה הייתי, שאחינו הציונים, שאינם יודעים את השפה הגרמנית, יקראוהו בתרגום עברי מדויק. חפש ומצא לי מתרגם עברי!”

“– אתרגם בעצמי בחפץ-לב – עניתיו – בבקשה למסור לי את כתב-היד!”

“– עוד לא כליתי את מלאכתי – השיב הרצל – אבל אקוה לגמור אותה תיכף לכשאשוב לוינה, ואז אשלח אליך לורשה את הפתשגן הכתוב על מכונה, והיה בידיך בטרם יצא גוף הספור לאור בשפה הגרמנית, למען יופיע התרגום העברי בעת אחת עם המקור הגרמני”.

יחסי אל הרצל לא היה יחס של סופר ומו"ל, או של מתרגם ומחבר. אף מלה אחת לא נשמעה על דבר פשיטי דספרא, או דמתרגם, או תנאי הוצאה לאור. הימים ימי עבודה לשמה, בלי צל של קבולת ויזמה מסחרית.

בעינים כלות חכיתי לספרו ע“ד עתידות הציוניות, שבשר לי המנהיג – לא מתוך זריזות מו”לית; ועוד פחות מזה מתוך סקרנות בעלמא, אלא מתוך “חשקה נפשי בתורה”. רציתי ללמוד לדעת, כיצד המנהיג מתאר בדמיונו את צורת התגשמותה של הציוניות בארץ-ישראל.

כעבור שבועות אחדים קבלתי את הספור, בצרוף מכתב קצר של הרצל מוינה. המכתב הקצר שמור עדיין בין מכתביו של הרצל בארכיוני, הוא הזכירני את השיחה בהאכסניה בבאזל. הרצל עוד הפעם הדגיש את בקשתו שהתרגום יהי “מדויק”. אינני יודע, אם מישהו מהבקיאים בספרותנו העברית החדשה, גלה את אזנו, שרוב התרגומים העברים אינם מדויקים; ועל כן הקפיד על הדייקנות. מצאתי את הדבר מובן מאליו ופשוט, שרצונו הוא שהקורא העברי לא יחסר דבר מכל מה שיקרא הקורא הגרמני. הרי כל מחבר בהול הוא על דיוק תרגום ספריו. רק אחרי זמן-מה נוכחתי כמה מן הראיה-את–הנולד היתה בדרישתו זו. במשך עבודת התרגום, סקרתי בסקירה אחת, שכמה וכמה תמונות ותאורים בספר הזה, הם עלולים לתת מקום לערעורים ולטענות, שהחלק הלאומי הוא צנום וקלוש קצת; ושיש בו פרטים כמושים וכהים; ושהמראות מתגוללים ומתערבים ערב רב והפכפך, בלי שעור מספיק של השראת השכינה הלאומית, ולחלוחית של תורת המולדת, לפי שאנחנו, הציונים הלאומיים, חניכי בית המדרש הישן של אירופה המזרחית, הננו רגילים בה, וצוללים בנבכי כוונותיה. פעם בפעם באתי לידי נסיון להעביר את הפצירה-פים על אי-אלו בליטות ופיקות של השויון האנושי המוחלט, שיש בו אור-קפאון, שלהבת קרירה של רחיפה בעולמות האנושיים, בלי אינטנסיביות די עמוקה ב“אבני שיש טהור” של היהדות הגזעית והמסורתית. חשבתי אני עם לבי, שאניני הדעת, אינטניסי האנושיות הכללית, לא צדקו בהבליעם בנעימה את הפרוד היהודי, ושיש לפרוד הזה, לא רק בינינו, נמוקים כבירים, אלא גם לכל עם אחר. סבור הייתי שכל אדם הוא לא רק רשאי, אלא גם צריך להאמין, שאומתו שלו היא הכי טובה, כמו שהוא מושבע ועומד מהטבע, לחשוב שאמו היא הכי טובה באמהות; ומזה לא יחויב שהוא רשאי לשנוא אמותיהם של אחרים, ולהוציא את האמהות לשדה-קטל, כדי שתלחמנה זו בזו. ככה גם לא ישרו בעיני דבריו של אחד מגבורי הספור, שהרעיון הלאומי מביא לידי מלמחמה; וזה האות שמָשחָתוֹ בו. גם רגש הדת הביא לידי מלחמות; גם רגש האהבה הביא לידי מלחמות, כי בני האדם נלחמו תמיד על הדברים שהם חביבים עליהם. כן גם זוכרני, שנתקשיתי מאד בהאופן אשר בו הוצק והותך כל הענין הציוני בתבנית “החברה החדשה”, שנראתה לי כמין מָעֳבָה נֶקפָה, יותר בין-לאומית מאשר לאומית; יותר מקלט לקשי-יום, תבנית מחצב כלכלי ומעשה מקשה חתום בגושפנקא מלאכותית-אנושית, מאשר ארץ ומדינה של העם העברי החי הפועל בכל דמותו וצביונו, פתוח חותם טפוסי, ברשמי קויו הדקים מן הדקים, כמשא נפשנו אנו.

אבל עמדתי בנסיון. עשיתי את חובתי כמתרגם, ולא שניתי אף כקוצו של יו“ד, לא רק משום שהתחייבתי, אלא גם משום שאחרי הסקירה הראשונה ורשמיה באה ההתבוננות העמוקה יותר, והיא שנתנה לי את העמדה הנכונה כלפי ספורו של המנהיג, שהבדילתני מהרבה ממבקריו – לא בזאת, שאני תהיתי, פחות מהם, על המגרעות שבחזיונו של הרצל במובן הלאומי. לאמתו של דבר, עמדתי על המגרעות ההן קודם להם, ואולי עוד יותר מהם; גם לא בזאת שדבריהם לא היו נכונים. היו בבַקָרָתם הרבה מדבורי-ההתפעלות הנבובים; אבל גם הרבה דברים ישרים ועמוקים. השגיאה היתה שהמבקרים האלה ברובם, עם כל עומק עיונם וטהרת כונתם ויושר הגיונם, היו חסרים את דקוּת חוש הפרופורציה כלפי האבעיה “הרצל”, כלפי הפינומן ההיסטורי “הרצל”; והיו מתעצמים ומתנצחים עליו בויכוחים ובדעות מתנגדות ומתגוששות, כאילו היו מתוכחים, למשל, עם ה' ש”י איש הורוויץ, או עם המהדורה הגרמנית שלו, הד"ר נתן בירנבוים, רצוני, עם חקרן וחטטן של נתוח שכלי נוקב ויורד עד התהום, סינטטיקן של בית המדרש הישן ואנליטיקן של החדישיות הספרותית? מתוך כך החטיאו את המטרה. הם לא מצאו את נקודת-ההשקפה המתאימה, אשר ממנה, ואך ממנה, אפשר היה לתפוס ולהכיר את האורות והצללים באישיותו הרוחנית-הצינית של המנהיג, בעומק טבעה ואמתת אופייה; וככה גם לא כוונו אל נקודת-ההסתכלות, אשר רק ממנה אפשר להעריך את ספורו זה, שאיננו לא כנבואתו של בילאמי האמריקאי, ולא כנבואתו של הירצקא הוינאי (הידועים בחזינותיהם לעתיד לבוא, והנזכרים במלים מועטות גם בהספור הזה), כי הם לא עמלו ליצור בעצמם את העתיד ההוא, והסתפקו רק בהזיה ובהסתכלות באספקלריה של דמיון, בעוד אשר הרצל חשל מנגד את העתיד הזה על סדנו – לפי שיטתו ויסוד רעיונו: לעשות את הדברים קימעה קימעה, ולא להכריע עליהם לפני העשותם; אבל לדעת ולהכיר עמוק-עמוק סוף מעשה במחשבה תחילה, לאיזה חוף אנו מפליגים.

זהו ההבדל העיקרי, שהמבקרים לא שמו אליו לב. הם עשו הקבלות בין בילאמי והירצקא והרצל, ולא ראו את ההבדל בין צופים ומסתכלים בלי מעשה, בלי תכנית ובלי מסורת, מחשבי קצין בעלמא, ובין יוצר בעל הכרה, המבין ופועל את העתיד.

ההבדל השני שהוּעם בהסתכלותם של המבקרים, הוא ההבדל בין החוברת “מדינת היהודים” שמלפני הקונגרס הראשון, והספור הזה, שיצא כחמש שנים אחר-כך. לא אדבר על-דבר ההבדל ההכרחי בין צורת חוברת מדינאית-פובליציסטית, וצורת יצירה בלטריסטית, כהספור המדובר, כי זהו מיותר. אבל העיקר, מה שלא הרגישו המערערים הוא שאין “תל-אביב” זה – סוגיה חמורה והלכות גדולות, אלא רומן קל; ולחנם דקדקו עמו עניות, כאילו היה מעין הלוּחות, או עשרת הדברות. הרבה דברים חסרים בו, והרבה דברים נבלעו בין השורות; ומהרבה דברים השתמט המחבר, מפני שמתוך ענותנותו וטוב-טעמו ונמוסיותו המעודנת, לא נכנס לעובי קורתם של הענינים, שלא מצא את עצמו מומחה ובקי די צרכו לגלגל בהם; ולא רצה לעשות מעשה עם-הארצות, שכשיודעים חצי-פסוק, אז איסתרתם בלגינא קיש קיש קרא; או שמשתמשים במתרגמים; או שמתהדרים בנוצות זרים, ומרבים מליצות והגדרות ומונחים כלליים, על פי רוב תוצרת גרמניה, ע“ד התרבות העברית – כסומאים בארובה, וכחרשים בסימפוניה, בלי היות מוכשרים ללמוד דף גמרא, או פרשה חומש, שהם הם יסודותיה של תרבות זו התפלספות מליצית זו, עם צירופי מליה – לא תמצא, לא מנה ולא מקצתה, בנאומיו או בכתביו של הרצל. להפך, תמצא אותו שואל אותי בקונגרס הלונדוני, כששאלת התרבות הועמדה על הפרק: מה זאת קוּלטורה עברית? זה היה השֶׂגב של הבלתי-מוּדע, והעלוי של הגאוניות הענותנית, האומרת: “דבר זה לא נודע לי”. בלי עַנֵן עליו בענן של מלים שאוּלות מעולמות זרים וממקצועות אחרים. רציתי לומר לו: אתה בעצמך הנך, בלי הכרה, חלק מן התרבות העברית; ואם אין אתה בעצמך רואה זאת, זהו מפני שאין העין יכולה לראות את עצמה!”

ואולם התכונה המיוחדת האמתית של הספור הזה (כדוגמת הפיל שהתחמק – במשלו של קרילוב – מעיני הסייר בגן-החיות, ש“ראה הכל חוץ מן הפיל”) – שלא נגלתה להמבקרים, זהו ההבדל העיקרי, לא בהצורה, אלא בהתוכן של “מדינת היהודים ו”תל-אביב“. ב”מדינת היהודים" הביט הרצל מסוף העולם עד סופו ותפס את המושג הסתמי של נחיצות מדינה ליהודים, למעלה מן הזמן ומן המקום. אבל ב“תל-אביב” – צמצם וסיים את הרעיון הסתמי בזמן ובמקום. הרצל של “מדינת היהודים” הוא ציוני עולמי, אזרח-התבל, מצר בצרת עמו, ובונה מגדל פורח באויר. אבל הרצל של “תל-אביב” הוא ציוני ארץ-ישראלי, קונה-שביתה ותופס-מקום. וראוי לציין, שקביעת-מקום זו, היא מעלה יתרה, ובאותה שעה, מתוך הכרח טבעם של דברים, גם הגבלת הדמיון החפשי וריסונו. באוירו של עולם, כשהרעיון הוא בתַמוּתו ובפשטותו גן-העדנית, אין קוי-גבולות חדים, אלא סרגולים כלליים-היקפיים-היוליים, בבחינת “והארץ היתה תהו ובהו”, הכל אפשר והכל נמנע, ובכללותו הערפלית הוא מושך את הלב ומעורר את הדמיון. הרי זה כמו משנה עתיקה, ויפה אמרו חז“ל שאין “מורין הלכה מתוך משנה”. אחרי המשנה תבוא הגמרא לבאר, לחלוק, להגדיר, לפרש, לחתוך הלכה, כביכול, להצביע, ולהביא לידי מעשה. כל הרוצה לדלג על ההתפתחות ההכרחית הזאת בקפיצה לאחור, איננו יודע את חוקי החיים. משנה לא זזה ממקומה; אבל אין כוח בעולם אשר יעצור את זרם ההסתעפות. הרעיון התכליתי של מדינה יהודית, שלמה בתכלית השלמות המדינית, מלא את רוחו של הרצל כל ימי עבודתו הציונית, והוא לא היה לו מעין טל-ילדות שיורד רק בשעת הדמדום, כמו שהחליטו הטועים; ולא נכוןהדבר שדרשו כמה בדורשי הרשומות, שאמרו מתוך פלפול מפלגתי, או מתוך מגמה לגזם בשבחו של איש זה או איש אחר, שהועדה לחבור התכנית הבזילאית, עם השפעתו של חבר זה או אחר, קצצו את כנפיו של הרצל, והכריחוהו להמעיט את דמות תכניתו. כל האומר זאת הוא חסר כל מושג ע”ד תכונת נפשו והלך רוחו של מייסד הציוניות החדשה. מאה ועדות ואלף חברים לא היו מספיקים להזיז את הרצל, אף כמלוא השערה, מהשקפותיו שלו. הוא קבל את נוסח התכנית הבזילאית, לא באונס כי אם ברצון, מתוך שיטת מלחמתו לקוממיות עמנו וחירותנו, ומתוך התבוננות עמוקה לתנאי העולם הכללי, ככה הלך ופיתח את תצפיותיו, וככה גלוי היה הדבר בספורו זה, שנזהר בו מאד מהפרזת תאור הגוון המלכותי, לא משום שויתר עליו, אלא משום שחשב את הקשקוש כזוג בהכרזתו – לדבר מרובה-הסכנות ופחות-התועלת, ועל כן רכז את דמיונו במקצוע הכלכלה והתרבות האנושית, ובנוגע למדיניות – הסתפק בהגדרת הצ’רטר.

בהרומן הזה, שהרצל כתב בימי אכזבה ונפתולים, התנשא על רוח שפלה ונכאות-לב, להשקיף אל מאחרי הפרגוד ההוי, לראות את הצורה המתרקמת של ארץ-ישראל המחודשת, על ידי מדעים ועבודה. הוא מראה הכל בעליל, במראה ולא בחידות – דברים בהירים ועליזי-חיים, לא שיחות מני קדם. הרקע שלו הוא הטבע ארץ-הישראלי, והלאומיות שלו איננה סלע המחלוקת וסמל הקנאה בין העמים, ולא המוֹלך הנציונליסטי של הגוים השוביניים עם זרועות-הברזל הלוהטות שלו, אלא האנושיות מעל להתנגשות האומות, המפלגות והמעמדות. האֶתּוֹס של החזיון הזה הוא הכי נעלה שבשאיפות בני אדם: מדת הדין והרחמים, סליחה והעברה על פשע, עשות משפט וצדק והצנע לכת. האם אין זה משא-הנפש של נביאי ישראל? האיסתתיקה שלו היא ענוגה ורכה, עם בינה יתרה לנפש האשה והילד, עם אותו הגהוץ, שאיננו חיצוני ומעושה, אלא עדון וזכוך של חן, תולדת תרבות מלוטשת, עם הצחוק הקליל, שאין בו גסות, ושלעולם איננו דוקר כצפרני החתול, אך מאלף. מתוך רחמים וחבה. בדרכי-המחשבה ואפני-התגובה האלה ניכר האדם העליון הזה. גורלו של כל גאון הוא, שלאחרי מותו, כשאיננו יכול למחות, זוכים בו מן ההפקר, וכל מפלגה מכוונת את צורתו אל צביונה ומגמתה היא, מפני שכל אחת מהן רוצה להתלות באילן גדול. “כמה יוסף בן שמעון איכא בשוקא!” הרצל הסוציאליסטן, הרצל הציוני הכללי, הרצל הרביזיוניסטן, הרצל של הנוער, הרצל של הדמוקרטיה, הרצל של “עת לבנות”, של “על המשמר”, הרצל של “החלוץ”, הרצל של “השומר הצעיר” וכו' וכו'. מה כל אלה? תמונות מעשי יד ציירים, או תצלימי-חטף של קוֹדק? ההבדל בין שני המינים האלה הוא, שתמונתו של אדם, העשויה בדמיונו ובידו של אמן, הוא מיצוי החשבון של תואר פניו, תוכו כברו, סכום שרטוטיו וחזותו במצבים שונים, לא חזות מקרית הופעת-חפזון ובת-רגע, כי אם חזות-הכל, לאו-דוקא מדויקת, אבל לעומת זה מקפת, תמציתית, כמו שהושקפה בצירופיה הפנימיים, וכמו שסוּכמה ונתבדלחה בהבטתו של האמן, ונמסרה לנו בהבעתו של זה, כמו שהוא רואה אותה בטביעת-עינו האמנותית ובסמניו המובהקים, שעל פיהם ניכר לא רק המצייר אלא גם המצוּיר, – בעוד אשר מן הצד השני, אין התצלים אלא צל צלם מדויק של רגע-כמימרא, העתק של מראה מקרי, תחבולה מיכנית לתפוס צורה ושרטוטיה, כמו בתוך ראי-הזכוכית, ולממש אותה, ולהעתיקה פי מאה או פי אלף, בעיבוד גס או דק, לפעמים בשכלול קרוב לאמנות, אבל בלי אמנות של יצירה ובלי חלק מנפשו של היוצר. ואולם כשהפוליטיקה המפלגתית מציירת, אז אין התצלימים האלה לא תמונות, אף לא תצלימים, לא מלאכת-מחשבת של יוצר, אף לא דיוק של כלי עשוי לכך, אלא מגמה וכונה צדדית, שאין להן שום יחס וקשר עם נפשו של הצייר ואופן הסתכלותו החפשי, ולא עם אמתת מהותו ועצם טבעו של המצוּיר, אלא ניצול הענין לשם איזו תעמולה, איזה פּולמוס, איזה ניצוח, איזו הכרזה, כדי לחבב או להשניא, לקרב או לרחק איזה ענין אחר, טוב או רע; ואין נפקותא בדבר, הטוב הוא אם רע. כל שוחד מפגל, כיל מגמה מקפחת את האמת שבאמנות, ומשעבדתה לאיזה כוח זר וחיצון.

בלפור כתב באחד ממונוגרפיותיו המצוינות על דבר ולינגטון. שהתקופה הכי קשה לגברא רבה היא, מזמן עבור עשרים – עד עבור מאה שנה למותו, כי במשך עשרים שנה הראשונות עוד רבים זוכרים אותו כהויתו; ואחרי עבור מאה שנה הקהל קובע מסורת ידועה, והוא נעשה לוח, או שבר-לוח, מונח בארון; אבל מעשרים עד מאה שנה – זכרונות של אמת ודמיונות של שקר משמשים בערבוביה. פסק-הדין האחרון של דעת-הקהל טרם נגמר, ויד כל המפלגות ממשמשת בו, ומושכתו לימין ולשמאל לתלות בו זכות וחובה, ומשימתו ל“תנא דמסייע” לדבר והפכו, לפי אשר יהיה רוח המפלגה ללכת.

הדברים האלה אינם מתאימים לאיש מן הגדולים יותר, מאשר הם מתאימים להרצל.

ב

הרצל היה אילן גדול עומד קוממיות בגבהו, וגזעו מתרחב, ועושה פארות ובדים, וענפיו מרובים, ודליותיו סוככות, ונופיו יוצאים מתחומו, ופורשים סוכת צלם על הרבה תחומים אחרים, וגם סנסני זמורותיו ענקיים; ועפאיו מתלחשים בצללי צמרתו, ותופפים על סעיפי הסעיפים, והעלים, הנחפים בירקרק חרוץ, מנפנפים את שניהם החרוצות בתמונות שונות; ואלפי רבבות זרעים ונצנים מבצבצים ויוצאים מן האדמה, אשר מסביב לו, ומרימים את ראשיהם, ומריקים אליו את ריח עדניהם, השב ומתמר ממנו, בחליפות בושם, ובסולם ארוך של שלל-צבעים, והמון רננות, וסומפוניות נבדלות ומתלכדות בהרמוניה רבת-תשואות והדי-הדים, וכל אחד לבדו, בשעה שהוא מצטרף אל חזות-ההכל ואל הקונצרט התזמרתי, הוא גם קובע ברכה לעצמו, זהו הארז אשר בלבנוננו החדש, זה הרצל!

לא מן הפלא הוא איפוא, שעל אילן שכזה רבים קופצים, ועצומים ושונים המחזיקים בו והחוסים בצלו; זה מבקש מכון לשבתו על שוכה זו, וזה על אחרת; זה בקש ומצא אמיר זה, אשר יכשר לחפצו, ויעשהו זבול ובית מקדש ומגן ומעוז, ותלה עליו את כל שלטי גבוריו; וזה תר ויגלה איזו שלוחה אחרת מאמרי-השפר, ויחמדנה, ויעש אותה ניר כמו נטע ובנה למוסד ולתפארת; ועוד אחר – מצא נטישה וזלזל. שנתעלמו מעיני זולתו והוא עושה אותה לראש פנה, כי היא דרושה לחפצו, אל אשר יהיה שמה רוחו ללכת וכו' וכו'.

לא על זאת אני מתאונן; על זאת אני שמח. למה הדבר דומה? לאותן שבע הערים ביון העתיקה שהתחרו להחשב לעיר מולדתו של הומירוס; או לאותו הפסוק שבתורה, שיש לו שבעים פנים. האדם הגדול, כמו מעשה-בראשית גדול, או אב-מלאכה של אמן גדול – בדין הוא, שיעלה רשמים שונים, תלוים במהות-טעמם ותכונת-רוחם של המסתכלים בהם וזוהי גדלותם! ועוד מתכונות האנשים הגדולים היא, שהם ומעשיהם וחייהם אינם נשארים סגורים בתחום ההיסטוריה הדייקנית, אלא שהם מוכנסים, בחייהם או אחרי מותם, להיכל האגדה, מפני שהנפלא שבהם מעורר את אהבת הסוד ואת עיפול הדמיון ואת תועפות ההתפעלות ואת צורך ההתפעלות, שאין הפשט נותן לו די ספוקו, ומאליו מובן, שאישיות מפתיעה, מופת לרבים ונס להתנוסס כזו של הרצל, אי אפשר היה שתמלט מן הכניסה לתוך הדביר החזיוני הזה.

על זה אני שמח באמת, אבל הטיפה של מרה התלויה בי – זהו הסלף בהתפתחותה של האגדה. מטבעה של האגדה הנכונה הוא: “להוסיף מן החול על הקודש”, ז. א. מן הדמיון המנחש – על העובדות המדויקות, ואולם בהכוון של הידיעות המדויקות. צריך להבין את טיבה של אגדה, צריך להכיר ביפיה, ובהאמת הנשגבה הצפונה בה, ובהקו המיוחד, המסמן אותה. כשהאגדה אומרת, שאברהם אבינו קיים את כל המצוות, ואפילו עירוב תבשילין, היא מתכוונת להגיד, שאבי האומה, אפילו קודם מתן תורה, טפח ברקב נפשו, כגרעינים המטופחים בחיק האדמה, אותם העיקרים של דעת-אלהים, שברבות הדורות גושמו וגולמו בחוקים, והביאו לידי גדרים וסייגים ודקדוקים, ויצאו מן הכח אל הפועל. כשהאגדה של דורות הבינים רקמה וסלסלה את חוטיה מסביב לרבי שמעון בן יוחאי, תנא הח“ן, ותיחס לו את חבור ספר הזוהר, לא רשמה רשימת ספרן על פנקסו מדייק התאריכים ומעתיק השערים בפכחות ובחשבון, אלא דמדמה בערפל ההערצה ובלשון ההתפעלות והשירה הנשגבה שלה, שהספר הקדוש והמסתורי הזה ראוי היה להכתב על ידי אותו תנא קדוש וטהור. האגדה איננה זקוקה אל גשמותן המוגבלת של העובדות; היא נכנסת לפני ולפנים מן העובדות; היא נכנסת לפני ולפנים מן העובדות הפשוטות, מפנקתן, מפריחתן, מלשדתן בעסיס הגעגועים והחזיון. אין אוהב בעולם שיהיה דיין-קפדן לגבי העצם האהוב. כל אוהב הוא בעל אגדה, וכל אגדה שכזאת היא חזקה כראי מוצק, חזקה הרבה יותר מהמציאות הממשית. האהבה מפליגה, אבל היא מפליגה תמיד בכוון המתאים לה; לראות את היופי עוד יותר יפה משהוא. היא עוברת את גבול המציאות, אבל איננה הופכת את המציאות למציאות אחרת, למשל, במקרה זה: לכעור. כמדדת ההאהבה כן גם מדת ההערצה,. אריגת קורי הדמיון של התלמודיים הדתיים ע”ד אבי האומה, וקיום מצוות עירוב תבשילין, יוצאת מנקודת האמת, שאברהם אבינו האמין באלהים, ומתוך חיבת הקודש לשני הנושאים: להאדם הנערץ, ולהמצוה הדתית הנערצה, היא מזווגת את שניהם בחזיון, שיש בה תמונה, אבל אין בה תצלים, שיש בה מה שחביב היה להיות, אבל שאין בה פרוטוקול יבש, ושאיננו בר-תפיסה באגרוף. אולם לא תצוּייר אגדה, למשל, שאברהם אבינו, בנגוּד להקורות, לא נכנס בברית. וככה גם לא תצוּייר אגדה, שתיחס להתנא הקדוש רבי שמעון בן יוחאי, רעיונות כתובים בספר – לוא נמצא ספר כזה של אלישע בן אבויה, כי זה הכלל, שההערצה, אפילו הדמיונית, היא מפלגת בכוון האמת המציאותית. היא מגזמת, אבל לעולם איננה מזייפת. היא הולכת מן המציאות והלאה, אבל לעולם בכוון המציאות ולא כנגדה.

חזות קשה היא, שאגדת הרצל נעשתה לאסקופה נדרסת לרגל, וגם לסנדל מסומר – של כל חכם מחוכם, ושל כל ערום בדעת; ולפעמים גם של כל בור וריק: וקוביא לשחק בה משחק של מלחמת כתות, בפזיזות והויכוחים והצלפת המלים המורכבות, ע"י הדברנים רובי הזיקים וחזיזי הרעמים. מכל אלה בוקעת ועולה לפעמים תמונתו של הרצל, כעין ברדלס אחוז-בולמוס הקטטות, עם בלורית מפלגתית פרועה, שמתנפל על מתנגדיו בתנואות ובטרוניה, באגרוף ברזל ובמזמות עריץ. אגדה כזו איננה אגדה אלא – פלסתר. היא איננה הפלגת האמת, כי-אם ההפך הגמור מן האמת.

כי זאת היא הטרגדיה, ששיטת הסלוף הזה נתדבקה כ“קליפה” דקה בהענין ובנושא, שאיננו נותן שום בית-יד ותפיסה לריבוי-משמעות ולהוראות-פנים שונות וסותרות זו את זו, באיש, שחייו והגיוניו ומעשיו, דרכיו ומגמת פניו במושכלות ובדעות – אינם “מדרש הנעלם” או “קמיע”-של-מקובלים, אך נגולו כספר לפנינו, למען ירוץ הקורא בהם באופן קל ובהסברה נוחה שאין כמוה! האמנם תמו האנשים שהכירו את המנהיג הראשון? האמנם כבר בא הזמן שאפשר לסרס את קורות חייו ואת אפיו של הרצל, לעשות מהם מיתולוגיה וקובץ “מעשיות” מתנגדות להאמת הברורה? האמנם נהפוך את חיי הרצל לנכסי הפקר ולמצר שהחזיקו בו רבים? הנה תמונתו עולה בזכרוני כמלאך שלם וכמבשר טוב. כמו חי עומד לפני איש החמודות, שקומתו דמתה לארז, בראשו המורם והמביע הכרת ערך עצמו, בעיניו הגדולות והשחורות אשר כמעט לא ראיתי דוגמתן בעולם, ובגויתו המחוטבת תבנית היכל, שהיתה צלם נפש מלאה געגועים אל ההוד שבטבע והתפעלות מן היופי שבמעשה בראשית. אישיות זו היתה מצוּינת בצחוּת ובבהירות, בזוהר ונהורא מעליא, בזכזוך וצלילות, בלי שום עכירות וכהות, דמדום ודליתה, בלי מחילות ומערות ונקרות הצור, המצויות בכמה מהאנשים הגדולים, המכסים הרבה מתכונותיהם ושפוני טמוניהם – בלי שום מסתורין. מגוחך הוא הדבר ממש, כשהמליצים של “מלחמה”, שפיהם ועטם אינם פוסקים מהמלה הזאת, ומשתחוים אל פסיל-דמיונם זה – כל זמן שהרצל היה בחיים היו נלחמים עמו על דא ועל הא, והיו מתקלסים בדיפּלומטיותו, ותולים בוקי סריקי בישוב דעתו ובמתינותו; אבל משבאה שמשו, ואור חייו נדעך, חלקות תהגה לשונם להארי המת, שאיננו יכול למחות, ויתארוהו כתואר איש ריב ואיש מדון, קניגא ובליסטרא לוחם עם כל אשר מסביב לו, כאשר נפשם הם אהבה. אגדה זו – אין בה חוט של חן, מתוך הפלגת הדמיון, אלא חוט של כזב והפך המציאות, כי באמת היה הרצל איש טוב-לב והולך תמים, מתנהג בנחת עם הבריות, וחפץ בתקנת עולם, ולא בהשחתתו. הדעות וההערכות נשתבשו בינינו כל-כך, עד שגם הדמגוגים ההמוניים שלנו, אוחזים בכנף בגדו של הרצל, כאלו היה הרצל רב-פעלים בדימגוגיה, וצעקן מרעיש עולמות, מתוך התנגשות מפלגות ונגוד עסקים – ובאמת אין לך זיוּף ופלסתר גדול מזה!

אם יאמר מי שיאמר, שהרצל היה מלך בלתי-מוכתר בתגא של מלכות, ובכל-זאת מלך של הוד, אז אחשוב את הדבר הזה לביטוי של הרגשה פיוטית ולגוזמה של בעלי אגדה “שמיטבה כזבה”: אבל אין כאן סתירה כלפי האמת, כי באמת היה הרצל מטבעו בן-היכלא ואיש הטרקלין, אציל (לא מעשירי היהודים שנתאצלו ) מפונק מאד, מפני שהיה בו הרבה מן הרוך והעדון שבאצילים, מפני השהיה גאון בדרך ארץ ומנהגו של עולם, מפני שקלט וספג לתוכו את החן של ווינה ואת תפארת פאריז, מפני שהיה התגשמות האידיאל של “יפיפותו של יפת באהלי שם”, מפני שהיה לו קלסתר פנים של יהודי ודמות-דיוקן מזרחית, ומפני שהיה בעצם טבעו אסטיתי במדה הכי-מופלגת: מתעב כל סחי וחלאה, כל כעור ורשול בפנימיות או בחיצוניות, כל ז’רגון וכל רבב על בגד, ולא היה לו שום יחס פנימי עם בנ"א יושבי חושך שאינם מן הישוב ודבר אין להם עם האדם המנומס, והיחס היחידי שהיה לו עמהם היה יחס של רחמים, כי היה איש אוהב הבריות, יאהב ילדות, טהרה, צניעות, ובפגשהו יונק עזוב היה לוקח אותו בזרועותיו, והיה מהיר-צדק מאין כמוהו, ואמן נדיב רוח אנושי מאין כמוהו, והיה מטביע חותם מיוחד על כל דבר; חותם היופי, והיה נותן מהודו על כל אספה. לא היה בו כלום מן היהירות של יהודי-האמנציפציה, כלום מן החוצפה של “עשיר חדש” (בהון או בהשכלה), כלום מן הסנוביות המצחיקה של המקשקשים בממונם, והמקיפים את עצמם ענני כבוד של עגל הזהב, כלום מן התפאורתות המעלה, כלים מן הריקלמה התחבולתית; אבל היה בו הרבה מן התפארתיות הטבעית והפרסום הטבעי; הרבה מן הדעת, אבל כלום מן הרמיזה על יתרון למודים ומן הפידנטריה הלמדנית של ממללי ההתפלספות עם הגדרותיהם, שבהן הם חושבים לברוא עולמות – אלא פשטות ענוגה ופלס וקצב שוה ומדויק, מתוך אותה הקולטורה, שהיא קנין רוחני כללי לכל העמים, מתוך אותה הדעת והרציונליות הבהירה, שלאורן יסעו וילכו כל בני-האדם בישובו של עולם, ומתוך דקות הרגשת אמן, שלא סבל שום שפלות, שום נקרנות מן הגיטו, ושלאומיותו העברית התלכדה בהרמוניה גמורה עם השכלותו ואמנותו האנושיות – זה היה האיש, שאני, שהייתי מעריצו ומקורב אליו, ושותה בצמא את דבריו עם כל הערצתי, שנתתי לה בטוי במאמרים למאות מתקופה לתקופה, בשפתנו ובהרבה שפות אחרות – לא הפרזתי על המדה להמליכהו על ישראל, כי הוא לא היה מלך, ואיש זולתו לא היה מלך בישראל, למיום אשר נפלה מלכותנו, אבל יכול אני להבין, וגם להוקיר, את האגדה הממליכה את הרצל, כי באמת היה בו הרבה מן המלכות, ואם לא היה סיפק בידו לעטור את ישראל במלכות, אין ספק, שבשיעור ידוע, עטר את ישראל בתפארה.

וזה היה היה הדבר המיוחד והקו המסמן של הרצל: תפארת, לא חקירות דקות מן הדקות, אלא תפארת. חקירות והגדרות לא חסרנו, ולא היה מן הצורך להכניס תבן לעפריים; אבל חסרנו תפארת. נתנוולנו בקרב סביבות מכוערות, נכנענו יותר מדי בין חומות הגיטו, זחה עלינו דעתנו וקפחנו את מאזן הטקט בהתפרצנו מן הגיטו חוצה. האיש הזה בהשפעת הרמונית יפי גופו ונפשו, מזגו והליכותיו, זיו גאונו והוד ענותנותו גם יחד, התחיל – לא לנהוג שררה על הצבור, אלא להרגילנו לכבוד ולסדר ולהשכין בתוכנו אהבה ואחוה בשביל האידיאל הלאומי.

ג

אין דבר יותר זר ומשונה ומזויף מן ההחלטה שנשתרשה אף היא בתהו ובהו של דרשנות מפלגתית, שהרצל היה מהפכן, מחריב עולמות. אם המכוון הוא בזה, שהציונות היא שנוי גמור בהשקפות היהודים על גורלם ועל עתידותיהם – אין זאת מהפכה אלא הישרה, תקון, תחיה לאומית, וההשתמשות במלה “מהפכה”, אף היא מין ערמומית, כדי לחבב את הציונות על אלה שהמהפכה היא חביבה עליהם. אין אני אוהב את התכסיס הזה; אבל אם כך גזרה החכמה העליונה – תהי “מהפכה”!

אבל שהרצל – האמן, הנדיב, הג’נטלמן היהודי השלם, שדרכו היה כל ימיו דרך המלך, ושבהרבה ענינים מדיניים כלליים היה נוטה לצד המחזיקים בנושנות, ועל כל פנים לצד המתונים והזהירים מאד – יתוֹאר – לשבח מגמתי או לגנאי מגמתי – כמין חיה-רעה מהפכנית, כמין דנטון יהודי, או עכ"פ לנין יהודי – שקר כזה כבר הוא, כמו שאומרים בגרמנית, “מתנגד להמשטרה”.

כי אמנם היה הרצל פרוגרסיווי מאד, ואני זוכר פעם אחת כשהריאקציה תקפה בוינה, והנוצרים-הסוציאליים הרימו למרום קרניהם, ודברתי עמו על המצב הכללי ביחס להשפעתו על היהודים, אמר לי: “כשיפת הולך אחורנית, לא יחויב מזה שצריכים גם אנו לצעוד כסרטן עקב בצד אגודל כדי להכשל אחור” – אבל מהפכן מאן דכר שמיה? הוא היה ההפך הגמור מהמהפכנים. הוא התחשב עם העולם שבימיו, עם מוסדיו, מנהגיו, נמוסיו, יחסיו – אם אפשר היה להסכים עליהם מנקודת-השקפה אידיאלית, או לא. הוא לא הסכים עליהם ולא מחה כנגדם. הוא הסכים אך על הציונות ב“חק ולא יעבור”, ב“ימות ולא יעבור”, ולא התנה תנאי שקודם להגשמת הציונות צריך לתקן את העולם או את המדינה, לפתור את שאלת הנשים או התינוקות, או את שאלת הפרלמנטים או את הסינאטים, ורק אח"כ בסוף כל הדורות, ולכשתמלא הארץ דעה, תועל שאלה ת היהודים על סדר היום, ובודאי אז תפתר מאליה, כי אז לא יהיו כבר נגד שמיים, וכל העמים “יקראו בשם ה'”, ואנחנו נעשה חוזה רק עם צדיקים גמורים וחסידי אומות העולם נקיים מכל סיג משפט קדום וכו' וכו' – כל התעתועים האלה מפירורי ההתבוללות ושמריה – לא עמדו בפני פכחותו הבהירה של הרצל הוא לא הבדיל בין הגויים. הוא כבד את כולם, וחשד את כולם. הוא היה בעל-נסיון יותר מדי מלהכניס את המחיצות הדמיוניות על יסוד סיסמות ושמועות וידיעות עתוניות כמעשה התינוקות והאנשים מן השוק הסומכים על כל הברה. הוא היה איש שדעתו היתה מעורבת עם הבריות מן החוץ באמת; הוא היה חביב הטרקלינים והווינאיים; הוא היה אחד מעמודי-התוך של העתון “נייע פרייע פּרעסע”, ששם התרכזו כל הכחות של יהודי-האמנציפּציה ושל הגוים הליברלים, וידע מה היא ליברליותם של הגוים, ומהי מהפכנותם של הגויים – ומתוך רוב דעת ועומק עיון ונסיון במקצוע זה הגיע למדרגת “הנִשתוָן” – אין הבדל ואין מחיצה. “אינהוּ בדידהון ואנן בדידן”. יעשו מהפכות, או ישקטו על שמריהם, יקיימו את התורה הליברלית שלהם, או ימסרו את נפשם על שיטתם הקונסטרוקטיווית; יהיו נגדשמיים בגלוי או בסתר – אין לנו עסק בכך, ואין זו אמת-המדה לכוון על פיה את השקפותינו ואת מעשינו.

אפשר שדוקא חד-רעיוניות וחד-צדדיות זו היא המהפכנות הכי קיצונית. ואם ישנם מבקרים מעמיקים הרוצים לתפוס את עיקר מהותה של השיטה ההרצלאית בציונות – הנה היא. זה היה הדבר המיוחד שבהרצל, וזהו הדבר שתלמידיו המובהקים – לא הזוכים מן ההפקר והבוראים להם בנפשם פסלי אלילי הרצל, אלא תלמידיו באמת –למדו ממנו, מקצתם שכחו, ומקצתם עודם זוכרים.

אחת היתה להרצל אם יעזור הדוכס הגדול הבּאדגי, הליברלי; או הקיסר וילהלם, הקונסרבטיבי והלקוי בנגדשמיות; או עבדול-חמיד – המושל-יחידי והעריץ הנורא כלפי הארמנים, או מי שיהיה, ובלבד שיעזור. מה זאת אומרת? זאת אומרת שבעד הרצל היתה הציונות בעצמה מספיקה, בלי הכשר מאת עוד שאיפה טובה אחרת, בלי רבוי שהוא, לאמתו של דבר, מיעוט; והיא היתה מספיקה לבטל בכחה כל פגם וערעור. זאת אחת, ועוד שנית, שהרצל, מתוך הבנתו העמוקה ונסיונותיו המרובים, לא רצה לבדוק ולבחון כליות ולב, יען כי ידע, שאם לחשוד – אז אין לדבר סוף; ואולי אפשר לחשוד גם את הדוכס הגדול הליברלי, שעם כל ליברליותו היו לו גם הרהורים אי-מזיקים ואי-מתקיפים, נוחים ותמימים, הרהורי-דת קצת מיסיונריים – אבל אין לנו עסק בכך. אין לנו פנאי לתקן את העולם, ודי לנו לקוות, שהגשמת הציונות תתקן את העולם.

רבים יעצו להרצל להכנס ביחסים עם התוגרים-הצעירים, שהתכוננו אז למגר לארץ את כסא עבדול-חמיד, ובזמן מרדם היו נכונים להבטיח לנו ש“י עולמות. תשובתו של הרצל היתה: “אינני רשאי לקשר את גורל עמנו בגורל מרידה זו; ולוא גם תצליח המרידה, לא אובה לחלק עמה שלל”. צריך לכוון את מצב הרוחות בימים ההם. התוגרים-הצעירים נחשבו אז לנושאי דגל הצדק והחופש, הם לחמו בממשלה המוחלטת, הם דרשו קונסטיטוּציה, מורשון, בטול הצנזרוה, חירות. – זאטוטי בני ישראל בכל ארץ אחרת היו רצים אחרי גבורים כאלה בסלודי-נפש; והיו קופצים בראשם ומתמכרים להם באמונה עיורת ובפרזיאולוגיה ממריאה למרום – הרצל לא נע ולא זע. לבו נבא, שמפלגה זו, כל זמן שהיא נלחמת וצריכה לבעלי-ברית ולנואמים מתלהבים ולניאופיטים, אשר זה הרגלם להפריז על המדה ולחצוב להבות אש, היהודים, שהפתוס המזרחי שלהם מסגל אותם לתפקידים כאלה, הנם רצויים להם, ואולם אחרי אשר ינחלו נצחון, ישלכום כלימון שנסחט, ועל כן לא רצה להתערב עם שונים ובחר בעבודת סיזיפוס של מו”מ מיגע ומאכזב עם השלטון והפחות – לא באשר הסכים על השלטוון והפחות, ולא באשר לא הסכים – אלא מפני שהיה ציוני מוחלט בלי תנאים ובלי היסח-הדעת מנקודתו שלו, שמלאה את כל רוחו, ולא הרשתה לו להתחשב עם איזו שאלה זרה שתהי, ועם איזו הצטרפות וסמך לתנועה אחרת.

הזקנים שבין חברי הקונגרסים, הראשונים יזכרו איש טורקי, רופא הצירות הטורקית בווינה, שהיה בא אל הקונגרסים, והיה גורם לקצת סינסציה, לרגל השערות שונות. מקצת מחברי הקונגרס חשבו שבן-אדם זה היה שליח מאת ממשלת תוגרמה לפקח על הקונגרס, ומקצתם חשבו שהוא בא מעצמו לרַגֵּל פורתא, ולהודיע אח“כ את “סודות” הקונגרס. אותו בן-אדם – דבר זה כבר יצא מכלל סוד – לא פקיד היה, ולא מרגל היה, אלא שליחה של הנהלת התוגרים-הצעירים, ששלחה אותו לחקור ולדרוש. הרצל לא רצה לדחות את בא-כח התוגרים-הצעירים, ולסגור בפניו את הקונגרס, אבל הוא גם לא רצה לישא וליתן עמו, והיה מגלגל אותו אלי ואל אחרים, והתורכי-הצעיר היה מתאונן באזנינו על הרצל, שאיננו מבין את המצב בתורכיה, שימי השלטון לא ימשכו וכו' וכו'. כעבור זמן קצר נסתבך אותו משולח במעשה התנקשות בהצירות הטורקית בווינה, ונסתלק מן העולם. ואמנם נצחה אח”כ מפלגת הטורקים-הצעירים, אבל הנסיון הראה שהרצל צדק בזהירותו, כי המפלגה הזאת שנתה לגמרי את צביונה, ולבסוף נאנסה לפנות את המקום למפלגה חדשה, וחזר הגלגל, והמהפכה בטורקיה אולי הביאה טובה להטורקים, אך לא לנו; ואילו נסינו “לחתות אש מיקוד” זה, בשביל ציונותנו, היינו מבעירים ומכוים את אצבעותינו, וכל תועלת נבצרה לנו. התחבולות והצרופים והשותפויות הללו עם תנועה זרה זו או אחרת, עם “גוש” זה או אחר. כל אלה הן המצאות חכמת ההתבוללות וה“לאנדעס-פאליטיק”, שהרצל נזהר כל ימיו מלהשתתף בה, ומנגוע בה אף באצבע קלה. הוא רצה בציונות עומדת ברשות עצמה, ונושאת ונותנת עם הכחות והגורמים כהויתם כל זמן שהם קיימים, ואילו באו כחות אחרים תחתיהם – היה נושא ונותן עמהם, בלי בדוק במגלת היוחסין ובתעודת-הכשרות שלהם.

כלום יש צורך בדבר, בקשר עם הנושא שלנו כאן, לקבוע מסמרות ולפסוק הלכה, אם מהפכנות היא שבח, או גנאי. המושג הזה הוא מושג יחסי, גם בבחינה סובייקטיבית, גם במובן אובייקטיבי: בבחינה סובייקטיבית, דבר זה תלוי בנקודת-ההשקפה המפלגתית, למפלגה אחת – זהו הנצחון, למפלגה שניה – הכשלון; ובמובן אובייקטיבי, המלה הסתמית “מהפכה” איננה אומרת כלום, מפני שצריך לדעת מה מחריבים, ומה בונים תחת הבנין שנחרב. אם מחריבים ממשלת חמס, ובונים על מקומה ממשלת צדק, בודאי זהו שבח; אבל אם מהרסם ממשלת חמס, ועל מקומה בונים ממשלה שהיא עוד יותר חמסנית, זהו גנאי. אם אני דן על המהפכנות, אינני דן על מאורעות, אלא על האופי האנושי. יש אופי אנושי צוֹעה ברב כחו למהפכות, ואין נפקותא בדבר לאיזה צד, לימין או לשמאל; ויש אופי אנושי המתנגד למהפכות, בכלל, לצד הטוב, או לצד הרע, ומבכר את ההתפתחות האטית על ההפתעות הקטסטרופאיות. ההבדל הזה הוא תלוי לא רק בדעותיו ובהשקפותיו של האדם, אך גם במזגו ובדמו. בבחינה זו, פסיחולוגיוּתו של הרצל היתה ליברלית ענוגה, הדרגית, אמנותית, אצילית, נדיבה, מתנגדת לשנאה, לחרחור ריב, לפרצים, למרידות ולתגרות ולמחאות שאינן פוסקות: בהחלט לא היתה מהפכנית.

המנוח הרמן לנדוי מלונדון ספר לי שהוא היה איש הבינים, בזמן הצעת אל-עריש, בין הלורד הראשון רוטשילד ובין הרצל לסדר את פגישתם בבית הבנק הרוטשילדי בניו-קורט בלונדון. אחרי השיחה הזמין הלורד את הרצל לסעודת-הצהרים, כנהוג בניו-קוֹרט בלונדון. אחרי השיחה הזמין הלורד את הרצל לסעודת-הצהרים, כנהוג בניו-קורט ביחס לאורחים הגונים. בימים הענותנים ההם היתה פגישה זו כמעט מאורע היסטורי, והמאמריסטיקה שבעתונות העברית שבאותו זמן האריכה בה למעניתה. אח"כ, לפי ספורו של לנדוי, ראה עוד הפעם את הלורד בתור סרסור לדבר מצוה זה, ושאל אותו: איזה רושם עשה עליו המנהיג הציוני? והלורד השיבהו: “רושם נפלא, לא פללתי! חשבתי שהוא יהודי אדמוני, איש שעיר, וזקנו אדום כאש, ככה צירתיו לעצמי בדמיוני, חשבתי שהוא שואג בשגעון וקצף ומתאנח על צרות ישראל כהמגיד מקמיניץ, ועתה נוכחתי שהוא אדם עדין ובעל נימוסים יפים כאחד מאתנו!”.

כנראה, כבר בחיי הרצל היו רוחות מספרות עליו בין אלה שלא הכירוהו, שהוא מין מהפכן וחיה רעה דימגוגית מרעישה את לב המון העם כרעם בגלגל. דבה זו היתה רק מצחיקה, אבל לא מסוכנת כל זמן שהרצל חי, וסקירה אחת עליו הספיקה להראות, כמה מן השקר והתהפוכות יש בה. אבל משהרצל נעשה אגדה, ומתוך פולמוס תעמולתי – ציורי-תהו כאלה מתגנבים ונכנסים לתוך האגדה, ועושים אותה פלסתר. אגדה כזו היא קטלא-חייבת, מפני שהיא מבלבלת את המוחות.

ד

בנוגע להשאלה הסוציאלית מזייפים את אמתת מהות תכונתו של המנהיג הגדול משתי קצוות. מצד אחד מתאמצים מן הצד הסוציאליסטי לעשות רושם, כאילו הרצל היה מתלמידיו של מרקס, וציוני על תנאי שתורתו של זה תגוּשם בארץ-ישראל. אומר אני “לעשות רושם כאילו” – מפני שאין אומרים זאת במלים ברורות, אבל – “אם לא בפירוש איתמר מכללא איתמר”, העובדה גרידא, שדוגלים בהתפעלות יתרה בשמו של הרצל, לא תמלט מלעשות את הרושם, שחושבים אותו כמין תנא דמסייע לשיטתם הסוציאלית; בעוד אשר מן הצד השני, אלה שאינם רוצים בשום סידור ושינוי, בעלי ה“שב ואל תעשה”, תלמידי האסכולה המנשסטרית, הליברלים של “חופש משחק והתחרות הכחות הכלכליים”, בעלי ה- “laissez faire” מסתייעים בהרצל כבנושא דגל הרכושנים והאורתודוקסים לגבי דיני שלי ושלך – לגבי שאלת הקנין הפרטי והקנין הכללי.

ורחוק ממני הרעיון, להכנס לדין זה, כדי להכריע לזכות או לחובה. השאלה הסוציאלית היא שאלת העולם כולו, ואיננה תוצרת ארץ-ישראל לבד, ולא כלל תוצרת התנועה הציונית. היא גדולה ומקפת יותר מדי, מאשר תוכל להֵעָלות כפיל בקופה של מחט. התרתה או הקלתה תבוא בזמן מן הזמנים – או שלא תבוא, באופן בין-לאומי. אפשר שהתרתה הקיצונית לא תבוא כלל, אלא התרתה הבינונית תבוא בדרך התפתחותית. התורה הציונית איננה חותכת הלכה גדולה, אנושית ובין-לאומית זו; היא מניחה מקום להאנושיות הכללית להתגדר בה. התורה היהדותית העתיקה איננה פותרת שאלה זו, אעפ“י שיש פנים מסבירות להצדק הסוציאלי בתורתנו ובנביאינו. אבל לאמתו של דבר, זהו מן הדרשנות ולא מן הוודאוּת הפשוטה. עפ”י הוודאוּת הפשוטה הכירה תורתנו שבכתב ושבע"פ בדין שלי ושלך, ואילו בטלנו ועקרנו מן השורש את כל המושג הזה, כי עתה הוצרכנו לבטל את כל “חושן המשפט”, שהוא רבע אחד מכל תורת הדת המעשית שלנו.

לא! אל נמעיט את דמותו של קרל מרקס על ידי הוכחות, שהיו תורות ושיטות וסברות של אישים גדולים, של דתות ושל פילוסופיות שקדמו לו ושרמזו על שיטתו שלו. היו רמזים כאלה, בלי שום ספק, בדברי נביאינו; היו גם בהדת הנוצרית; היו גם בדברי בוּדדה וצוֹרוֹאַסתר ומוּחמד; אבל לא היו הלכה למעשה; לא גושמו בתור תכנית מפלגה שמתאמצת ולוחמת להוציאה לפועל. לפיכך אין “חיפוש האבהות” ( Le recherche de la paternite ) של שיטת מרקס בדברי הקדמונים אלא פרק בהיסטוריוֹסוֹפיה ובהוֹמיליטיקה, ולא פוליטיקה ממשית וזמנית. היהדות או הציונות משאירה כאן מקום חלק. אפשר ליהודי, או ליהודי-ציוני, להחזיק בכל לבו ונפשו בשיטתו של קרל מרקס, בנוגע לשטת הכלכלה; ואפשר לו להחזיק בשיטתו של אדם סמית, אוו בשיטתתו של שֶפלֶה, או בשיטתו של דוד ריקרדו. אין זו לא זכות, ולא חובה. הרבה חכמי לב, אנשי מופת ואנשי שם מחזיקים בשיטת הכלכלה של קרל מרקס; ורבים מאלה מתנגדים לה. אין זו שאלה ציונית וארץ-ישראלית. זוהי שאלה כלכלית גדולה שמתחלקת להרבה מקומות. טבעו של אדם גורם לכך, שכשיש לו שני אידיאלים, או יותר, הוא מחבר אותם יחד, ואם גם יש ביניהם איזו סתירה מעיקרם, הוא עושה שלום ביניהם, ונוטל – לפעמים בלי הכרה – מעט מקיצוניותו של אידיאל זה, ונותן למשנהו, וכן גם מן הצד השני – עד שהם נעשים לאידיאל אחד. התהליך המחשבתי הזה, ולא הטכניקה לשל יסוד מפלגות, הביא לידי כך, שבקרב מפלגה גדולה של בני עמנו, שהאידיאל הסוציאליסטי, לדוגמה, של קרל מרקס, נתקבל ביניהם, והם מוחדרים ממנו, והיו מוחדרים ממנו קודם שנעשו ציונים וכו' וכו', מתחבר ומתמזג האידיאל הזה עם האידיאל הציוני; כמו שבין הדתיים מתארג ומתקשר האידיאל הדתי עם האידיאל הציוני, עם ההפרש היחידי הזה, שהאידיאל הדתי איננו אידיאל אנושי כללי, אלא הוא מושרש ומקובל באומה. אין לנו לדון אם צירוף-דעות וזיווּג-אידיאלים בכלל הוא טוב או רע; ואם לא מוטב היה שיעמוד רק האידיאל הציוני בבדידותו; אפשר שמוטב היה, ואפשר שאילו התנינו תנאי כזה היה מספר ציוני “שמן זית זך” מצער מאד, ותחת אידאל עממי היה לנו רק איזה אורדן של “בני משה”, או איזו סקטה אצילית-חרטומית. כל השאלות ממין זה הן מיטאפיסיקה, מפני שלעולם אי אפשר להשיב, בלי אסמכתות שפקוּלציוניות וצבועות בגוון מפלגתי-סובייקטיבי, על שאלות ממין “מה היה אילו היה כן או אחרת?” אנוסים אנו להתחשב עם הדברים כהויתם, כשיש סבות טבעיות עמוקות שמכריחות להתפתחות כזו, לא תועיל אלא תקלקל החקירה “מה למעלה מה למטה?” דעתן הקלה של הבריות נוטה להתפנק בהשערה הזיינית, על חשבונו של האיש, ששמו נתקדש, בפרט אחרי מותו, והמליצה מהלכת “אילו היה הוא כאן, כי עתה במלה אחת בטל את כל הצירופים, ואת כל חילוקי הדעות המתפתחים לרגליהם”. ברם, מליצה זו היא ילידת אי-זכרון ואי-ידיעה; אי-זכרון לגבי העובדות הממשיות, שהיו לו להרצל בחייו מתנגדים עצומים, ו“מררוהו ורובו בעלי חצים”, והיו מחרפים ומגדפים אותו, והיו מתקלסים בהדיפּלומטיה שלו, וחושדים בו בשל ההנחות והפשרות הרבות שעשה; וכלום אני צריך להכנס לדין אם היתה כונתם רצויה, או לא – כי נוטה אני לחשוב, שכונת רובם היתה רצויה, אבל אין בנידון זה נפקא מינה, רצויה או לא רצויה. מה שאני רוצה לקבוע כאן היא האמת המציאותית, שהאגדה על דבר “הכל-יכולתיות” של הרצל בזמנו היא בדותא ושיגרא דלישנא בעלמא, וההפך מזה הוא האמת. האמת היא שהאבטוריטה של הרצל היתה גדולה מאד, אבל גם ההתנגדות אליו היתה חזקה מאד, וכמה וכמה פעמים – לאשרה או שלא לאשרה של התנועה (וזוהי שוב שאלה מפלגתית) – לא יכול הרצל לבצע את אשר יזם, ולא יכול היה גם להביא רעיונות ולחזות חזיונות (כמו ב“תל אביב”) מבלי שיתחולל כנגדו סער של פולמוס והתקפות ועלילות דברים, שרבים בינינו, וביחוד כמה מבני משפחתו חשבו “שקיצרו את חייו”. סבורני שזוהי גוזמה בעלמא. הרצל היה חולה בלבו מכבר, וקרוב לשער שהתרגלותו התמידית, מתוך ההתאמצויות היתרות, והאכזבות המרות, ואפילו ההתעוררויות המופלגות של חדוה ותקוה מזהירה, הכבידו את המחלה הקשה, שאין לה מזור וגהה, זולתי שלוה גמורה ומוחלטת, וגזירת הגורל היתה להעמיד את המנהיג במצב שאין ממנו מוצא, במצב טרגי; כי לא יצוייר, שהוא יכול היה לשחרר את עצמו מהעבודה, וככה גם לא יצוּיר שעבודה כזאת תוכל להיעשות חפשית מהתרגשות, ושאפשר לשלטון כזה בלי התנגדות, ושההתנגדות לא תהיה לפעמים גם צודקת והכרחית, ולא תרגיז את הלב. כל זה היה בבת אחת מועיל ונורא, מבורך ומסוכן, כמו שדברים כאלה לא ימלטו מהיות ברם, צריך להבין אותם לאשורם, כדי להבין את אפסותה של הההשערה “אילו היה הרצל כעת, אזי ביטל בנשימה אחת את המצב”. זוהי שיחה בטלה בעיני כל איש הזוכר את העבר והמסתכל בעין בוחנה בהוי. המכשולים הנמצאים עתה אינם תלויים בהאנשים אלא בעצם התפתחות הענינים והמעמדות וצרכיהם והתנגשות עסקיהם. דברים חדשים שצמחו ונתהווּ אחרי מות הרצל והולכים ומתהוים הלאה, ששום אדם שבעולם איננו יכול לעכב את צמיחתם.

שמעתי פעם מתפלסף היסטוריוסוֹפי אחד בשפה הגרמנית – המסוגלת ביותר על ידי סגולת צירופי מליה לסבך את הדברים, ולהלביש כעל מין תמימות ודבר מובן מאליו חלוקא-דרבנן מדעי-שבמדעי – חוקר ע“א השאלה, אם אבימלך מלך גרר היה אַבטוֹקרט או מלך קונסטיטוּציוני? פעם אחרת שמעתי אחד מהחקרנים שלנו שהוכיח, כי רב סעדיה גאון לא נטה לכת החסידים, אלא לכת המתנגדים. הטעות העיקרית שבמיני חקרנות כאלה היא, שהאנשים המפלפלים בהם הנם משנים את העתים ומחליפים את הזמנים. אמנם, בנידון דידן אין זה הבדל זמן של ארבעת אלפים או של אלף שנה, כמו במקרה אבימלך ורב סעדיה גאון. הרי זה רק הבדל של חמש ועשרים שנה. אבל הבדל של חמש ועשרים שנה בימינו, ימי החשמל והתעופה, הוא לא פחות, ואולי עוד יותר גדול, מן ההבדל הקודם. בימי הרצל עוד לא היו שאלות כאלו, ואי אפשר לקבוע את עמדתו בלתי אם עפ”י אומדנא בעלמא, אבל גם בשביל אומדנא כזו דרושה הכרה ברורה ביחס אל אופיו של הרצל, וזהו הדבר שאני רוצה להציע על יסוד הכרתי, שהכרתי את מנהיגנו הראשון.

כלל גדול היה לו להרצל: לדחות את התרת השאלות הפנימיות הגדולות, עד אחר קבוץ-גלויות בארץ-ישראל. מהרבה שיחות, שהיו לי עמו, יודע אני ידיעה ברורה, שזאת היתה הסבה האמתית מדוע התנגד לכל השיח-והשיג בדבר הקולטורה. לא מפני שלא הכיר בחשיבותו של ענין זה, אלא שחושש היה שמא תכניס השאלה הזאת רוח בין הדבקים, ושמא תעלה פרצים בחומת האחדות. “אתם סותרים ולא בונים” – טען בשיחתו עמי, בבית המלון לאָנגהאָם, ביום 21 ליולי 1900, בזמן הקונגרס הרביעי בלונדון – “בהסיסמה הקולטורית שלכם! על מה אתם מריבים? ראשית צריכים היהודים לבוא אל המנוחה ואל הנחלה; ואז הניחו להם לבחור בהקולטורא שהם רוצים בה! הם יביאו עמהם בלי ספק קולטורות שונות כעין הדבורים היונקות דבש מתוך פרחים שונים, ומביאות אותן אל הכורת, ודוקא ערבוביה זו תהיה מענינת יותר מקולטורה חד-גונית. הניחו להם!”

מעין זה חלם המנהיג, שאין לדחוק את קץ התרת שאלת הרכוש והעבודה בתוך התנועה; אלא צריך יהיה לבקש דרכים להתרתה, בקרב עמנו, בארץ-ישראל עצמה. דעתו לא היתה נוחה משום התפלגות בחו“ל; והאידיאל שלו היה הקונגרס הראשון, שאליו באו יהודים ממפלגות שונות, בלי הבליט את מפלגתיותם, אלא להפך, הַבלֵע אותה בתוך “כל ישראל”. הוא לא חבב בחבה יתרה את הפרקציה הדימוקרטית, אעפ”י שהיו בה הרבה דברים קרובים לרוחו הרבה יותר, מדברי המוסר הנלהבים של, למשל, הרה“ג ריינס ז”ל, או מדברי הפקחות המעשית של מר דוד ולפסון ז“ל אבל הוא לא רצה בהסתעפות ובהתפרדות. זכורני, שסביב לזמן ההוא כתב אחד מן הציונים הצעירים והמעולים מאמר בהשפה הרוסית ע”ד צורך ה“דיפֵרֶנצִיַציה”, כלומר, שמוטב להציונים להתפרד למחנות מחנות מאשר להכריח את עצמם לעבוד בצוותא חדא. זאת היתה השקפתם של רבים מן הפרקציה. אבל זאת לא היתה השקפתו של הרצל.

השקפתו היתה אחדותית, ודוקא אחדותית. בשנים האחרונות רגילים כתבנים ודברנים רבים להתלוצץ על מה שהם מכנים לגנאי בשם “כל-ישראל-פּוליטיקה”, וביחוד רבו דבורי הקלס כנגד שיטה זו, בהעתונות הרדיקלית-השמאלית באידית באמריקה – האנשים האלה “הרוצים להיות מבקרים” – לא את “כל-ישראל-פוליטיקה”, אלא את עצמם הם משימים לצחוק על ידי הלהג הזה, שאין בו לא נסיון ולא הגיון. כונתם היא שבישראל יש מקום רק לפוליטיקת-מלחמת-המעמדות. כלום אני מתנגד לכך. בודאי יש מעמדות בישראל כמו בכל עם זולתנו; ובודאי שיש צורך לכל מעמד שתהיה לו פוליטיקה ידועה. אבל השאלה היא: אם יש רק מעמדות, ולא יותר, או יש – לבר מן המעמדות, למעלה מן המעמדות, או לצד המעמדות – עם ישראל. אם העם הזה איננו, כי עתה באמת אין מקום ל“כל-ישראל-פּוליטיקה”; אבל אם ישנו – כי עתה לא ימלט, בהיות לו פוליטיקה זו או אחרת.

אם היה מאז ומעולם איש שהחזיק בשיטת “כל-ישראל-פוליטיקה”, זה היתה מתתיהו הרצל! בו ובחייו ובמעשיו נתגשמה הפוליטיקה הזאת. אחרי הקונגרס השני של 1898 בבזל בליתי עמו זמן מה בחברת משפחתו עם ה' דוד ולפסון ז“ל באישל הסמוכה לוינה. אז דברנו הרבה ע”ד השאלה הלאומית; ואני רשמתי את דבריו בספר-זכרונותי, וגם פרסמתים אז בהעתונות. “עם ישראל” אמר אז – "עם כל תלאותיו ומצוקותיו הרבות אשר נשא וסבל זה אלפּים שנה, עוד עמד טעמו בו וריחו לא נמר, וגם היום נאה הוא לשמו, עם סגולה, ושמו נאה לו (הוא אמר בגרמנית “דאס ערקאָרענע פאלק”) וקיומו והוויתו עד היום, אחרי כל צרותיו ופגעיו, הם עדים נאמנים, כי בו בחרה ההשגחה העליונה להשאירהו לטובה ולברכה, והוא צריך להיות למופת במרצו שלו בכל המעלות והמדות המשובחות, במוסר, יושר, צדק ואמונה, ולא להיות ציר בגויים שלוח למסחר (הוא אמר בגרמנית “קוֹמי-ווֹיאז’ר”) המוֹנוֹתיאיות.

מתוך אמונה ודבקות בעמו רצה שתהי ארץ כמו שרצה שיהי לארץ זו עם כהלכה, שיחתור למטרה זו, שיסדר את קהלותיו (“כיבוש הקהלות”), את חברותיו, את חנוך דורו הצעיר, את יחסיו להעמים האחרים, את השקופותיו על העולם, בהתאם לשאיפה זו – ומה כל זאת אם לא פוליטיקה ידועה של כל ישראל? אמנם פּוליטיקה זו תפרד להרבה ראשים, ויש בכלל זה פרטים לאין מספר, אבל ההגדרה הכללית היא פוליטיקה, ז. א. שיטה של מעשים ידועים ומכוונים למטרה אחת. דבר זה צריך היה, אליבא דהרצל, להיות רוח החיה בכל ההסתדרות הציונית, בלי שים פרוד בין חרדים וחפשים באמונה, בין זקנים וצעירים, בין בעלי בית ופועלים, כל זמן שהם בחו“ל. יבואו לארץ ויסדרו את עניניהם שם. “אַל תרגזו בדרך” כדרשת המדרש. הרצל לא ידע את המדרש הזה, אבל הוא כוון לכך! שמעתי זאת מפיו מאה פעמים ואחת. הוא לא רצה במפלגות בקרב הציונות, בזמן התנועה הציונית, קודם להתגשמות מדינת היהודים בארץ-ישראל. כשנפגשתי עם הד”ר ורנר ז“ל לפני עשר שנים, בהקונגרס בקרלסבד, וסחנו על דבר מכשולי המפלגות וקושיו של הקונגרס לרגל המפלגתיות הנפרזה, אמר לי ורנר: “הרצל לא היה סובל דבר כזה” – והוא היה מזכיר מובהק של המנהיג הראשוון, איש שלא זזה ידו מתוך ידו! וכשנפגשתי זה לא כבר עם הד”ר שליט אמר לי את אותו הדבר, עוד ביתר תוקף ועוז – והוא היה כל הימים שהרצל היה בחיים – אחד מהיותר מקורבים אל המנהיג.

ועל כן, אין זאת אלא חלקת לשון חנף ושפת מרמה, כשהמפלגות באות אשה אשה במונופּולין שלה לקנות את הרצל מן ההפקר, ולשים עליו לצורך התעמולה צבע אדום של סוציאליזמוס, או טלית-קטן עם תכלת של חרדים, הקץ לדברי רוח! ראשית כל צריך לשים כבוד להאמת! הרצל לא היה תלמידו של מרקס. בשום נאום מנאומיו, בשום ספר מספריו, בשום פיליטון מפליטוניו הרבים, בין בספרותו הציונית ב“הוועלט” ועוד, בין בספרותו הכללית, בין בחזיונותיו הרבים שכתב בעד הבימה, אין שום הצהרה, שום רמז ושום זכר לכך, שהוא היה חבר המפלגה הסוציאליסטית, והמפלגה הזאת היהת ידועה לו, מפורסמת בזמונו ובמקומו. הוא ידע היטב את תורתו של מרקס, אבל לא האמין בה. הוא ידע היטב את נאומיו של לסל, והעריץ אותו בעד מסירות נפשו, אבל לא סלח לו את היסח-דעתו מעמו. הוא ידע את הסוציאליסטים הוינאים, ורבים מהם היו חבריו מהאוניברסיטה, ונפרד מהם בדעותיו הציוניות, והם יצאו בעתוניהם כל ימי חייו של הרצל האחרונים, ויחרפו ויגדפו את הציונות, וכל הימים לא חדלו להטיף, שיש רק פתרון אחד לשאלת היהודים בהארצות השונות, והוא הפתרון הסוציאליסטי ולא זולתו, וחשבו – בצדק – את הרצל למתנגדם, וכן היה.

בשנת 1901 הייתי בביתו של הרצל בוינה עם הפרופ' ורבורג ואופּנהימר, והימים ימי מלחמת בחירות עם פרעות נגד שמיות בוינה, ואז היה מו“מ מרובה וערוני מאד ע”ד תחבולות שונות שמצאו העסקנים זה בכה וזה בכה, לכרות ברית עם האזרחים כנגד הסוציאליסטים או להפך, והרצל, כשהוא לעצמו, היה רחוק מפגעי המחלוקת, ונשגב על סער הוכוחים, והיה מתיחס אל הקנוניות ואל הישועות האלה, שהדיוטי הדברנים חשבו אותן למלחמה קדושה, באותה הפכחות של הספקנות העדינה, שהיא תמצית התרבות הגבוהה, ואז – זוכרני את הרגע הגדול ההוא – עמד על רגליו ואמר: "רבותי, לא קשר זה ולא קשר אחר יביאנו אל המטרה. אי אפשר לשרש את אמונות ההבלים ורעות-רוח, שנשרשו בלבות שונאי ישראל במשך אלפּים שנה, ובכל זאת אני מאמין שסוף הכבוד לבוא אך ורק על ידי הציונות. ויש יום וכל באי עולם יכירו וידעו להעריך ולהוקיר את ערך היהודי בארץ מגוריו, אחר אשר ייסד את ארץ-מולדתו בעצמו ובשביל עצמו, והראה בה את אימון רוחו, את נדבת לבו, ואת כשרון מעשיו.

וכלום יש להרבות במופתים, שהרצל לא היה סוציאליסטן בארחות חייו, בחנוכו, במנהגיו ובטעמו? הוא היה בורגני שבבורגנים, וצילם כראי מלוטש את נטיות האינטליגנציה והאמנות המעודנת של אירופה המערבית, מן היותר מסולסל ומעודן שבה. לא היה בו כלום מאותו הרשול המכוּון, מאותה הבלוֹריתיות הפרועה, ההתהדרות בבגדים דלים, ההתחפשות לפועלים אשר זה אך באו מן המחרשה והשׁפתּים, ההשתמשות בהדבור הגס ובקול מחצצים, הבוז לנמוסים וההתוכחות בסערת חימה, שהסוציאליסטים הראשונים, בזמן התסיסה הדרדקית, חשבו לנחוץ להסתמן בהם, כמו במדים, ולסלסל בהם, כנגד האפנות הנושנות, במין הפקרות שהיא אף היא הנה סוף-סוף אפנה ככל האפנות, אלא לצד ההפך. הכל יודעים, שהרצל בעצמו לא נהג בכל אלה; שהיה מנומס עד קיצוניות הנמוסים, ומהודר עד תכלית ההידור; ושהיה אוהב אף את הלוּקסוּס ואת הקוֹמפוֹרט, וסולד מכל סימן של המוניות וגסות מכוערת ודלות מנוּולת וגעול של השוק – לא בשביל הנאה וקלות-ראש; אלא מפני שנפשו היתה מלאה יופי, והיופי כהטוב היה שורש נשמתו.

אין זה לא שבח, ולא גנאי; אבל האמת צריכה להאמר: הרצל היה איש גבור-הרוח, בלי שום מורך-לב ורפיון-נפש. אילו היה סוציאליסטן, אזי אמר והודיע והצהיר והסביר זאת, אלף פעמים, בנאומיו ובכתביו, כחק וכמשפט לכל בעל דעה ומנהיג אחראי. אינני קובע מסמרות מיוחדים בזה, שארחות חייו של הרצל, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, לא היו סוציאליסטיים אף במקצת מן המקצת, אלא בורגניים על צד השלימות של זמנו, כי מכאן לבד אין ראיה. היו, וישנם, סוציאליסטים ותיקים, וגם חדישים שבחדישים, שאינם חושבים לנחוץ כלל, להסתמן בחיצוניותם, ולשים את ברם כתוכם – קוראים להם סוציאליסטי-הטרקלין – וכנגדם ישנם אחרים, שאולי היו מוכנים למסור את נפשם “אערקתא דמסאנא”; וכאחינו החסידים בפולניה, שמקפידים על ה“ירמוּלקה”, כאילו באה מהר סיני, הללו מקפידים על מין צורה אחרת של כסוּי-ראש ידוע או בגד ידוע… כל אלה הם רק סימנים חיצונים. הסימן הפנימי הוא הסכמת הנפש והודעת ה“אני מאמין” כשהשעה צריכה לכך; ובמובן זה יכול אני להחליט–עם כל גדלו של מרקס בעיני, ועם כל גדלו של הרצל, שהוא בעיני הרבה יותר גדול ויותר קרוב אל רוחנו ממרקס – שהרצל לא היה מרקסאי, “לא מיניה ולא מקצתיה”, לא בפנימיותו, ואין צורך לומר: בחיצוניותו.

כל הבקי אף קצת בקורות הציונות החדשה יודע, שממוצא אי-סוציאליסטיותו זו של הרצל יצאה גם המחלקות שלו עם איש הרוח וגבור- האמת המצויין, המעוז לדרייפוס ומייסד החברה “למשפטי האדם” בצרפת, הסופר והפּובליציסטן, גאון הכשרון, בֶרְנַר לַזַר, שבמשך זמן מה נכנס בהתלהבות לתוך המחנה הציוני; וכתב חיבורים משובחים, ונאם נאומים שהתפארנו בהם, ושהיו מן המעוּלים שבספרות-התעמולה, וע“כ נבחר לזר לקונגרס, וקבל על עצמו את השליחות, ובא אל הקונגרס ורצה לעזור בהעבודה הלאומית, ולרגל מצבו הגבוה בספרות הצרפתית ובהמון העם, היה באמת מסוגל להיות רב-פעלים בכל תושיה – לא רק בצרפת עצמה אך גם בהעולם הכללי של הפועלים. אבל הוא התנגד לדרכים המלכותיים והקונסרווטיביים של הרצל; והשקפותיו לא הרשו לו לעבוד יחד עם המנהיג, וכאיש ישר – יצא מן ההסתדרות. נסיתי אני אז לתווך בין שני האנשים הגדולים האלה, וסייע לי האדם הגדול בענקים נורדוי ז”ל; אבל הדבר הזה היה מן הנמנע. שני האנשים כבדו איש את רעהו בלבב תמים, לא היה צל של תאות-כבוד או קנאה מפריד ביניהם; שניהם הסכימו על הנקודה הציונית; והרצל נתן חשיבות גדולה לעזרתו של ברנר לזר ואפשרויותיו בצרפת, כי ה“יכין ובועז” של הציונות בצרפת, שני גדולי הדור נורדוי ומרמוֹרק, בכל שאר רוחם ויתרון-הכשר דעתם, נחשבו כבני נכר, כבני נכר מצוינים מאד, האחד בעתונות והשני במכון פּאסטיר, אבל אנשים מן החוץ (וסופם מוכיח על תחילתם כי כאשר אך פרצה המלחמה, סוֹערוּ כמוֹץ מן הארץ, אשר בה השׂגיאו פעלם במשך עשיריות בשנים); ולכן הוקיר הרצל את עבודתו של ברנר לזר, שהיה יהודי צרפתי יליד צרפת; ועוד דבר מיוחד קרבהו אל הרצל, והוא ענין דרייפוס, שהיה נקודת-המוצא לציונותו של הרצל, ושבו היה לזר אחד הלוחמים הכי גדולים; אבל ה“שאור שבעיסה עיכב”: חלוק הדעות בדבר התכסיס. ומפני ששניהם היו אנשים המסורים לאידיאליהם – לא יכלו לעבוד יחד. לזר ניסה להשפיע על הרצל, לחדול מהיות לו משא ומתן עם מלכים וממשלות, ולבוא בדברים עם מפלגות הפועלים בכל הארצות – והרצל לא רצה. בימים ההם נואש לזר לגמרי מן הממשלות, ויתלה את כל תקותו בתגבורת הסוציאליזם בקרב המון העם, כי הממשלה בצרפת אז היתה ריאקציונית, ונאחזה בסבך הקלריקליות. לזר לא סבל את נסיעותיו של הרצל אל השולטן התוגרי ואל הפּחות, ועוד פחות מזה – את נסיעותיו אל וילהלם, כי היה שונא את וילהלם שנאה כפולה: כיהודי וכצרפתי. ברם, דבר אחד לא הבין לזר: הוא לא ידע שהנסיונות האלה הם רגעים עוברים, ושהנסיעות וההשתדלויות האלה היו הצעדים הסאלוניים וההכרחיים של פוליטיקה נחוצה בעד העתיד. לבו לא נבא שהמוני עם, מסודרים כמפלגה סוציאליסטית, אמנם יכולים לתת לנו איזה מושיע ורב, אבל יכולים לפעמים גם לתת לנו איש כפאספילד… היתה לו ללזר גם נטיה חזקה לטובת התוגרים הצעירים; ונוח היה לו להכניס את הציונות לתוך אותה האנדרלמוסיה שעליה היה משוך חוט של חן החירות, מפני שמרדו בשלטון, ו“כל מן דין סמיכו לנא”, כי מכיון שמרדו, בודאי יחלצונו מצרותינו וכו' וכו', וכאשר הרצל לא הסכים לכל אלה פרש לזר מן הצבור, פרש כאיש גדול, בלי טינא בלב, בלי תאוות נקם ונטירת שנאה, והיה אומר לי אח"כ, מדי פגשתיו: אני אינני יכול לעשות את הדבר הזה, אבל מאחלני לכם הצלחה מרובה, אז ישמח לבי גם אני. לא מחה, לא הרעיש עולמות, לא הקהיל קהילות חדשות, אך “בא בחדריו”.

בשבתי בפאריז בשנות קוֹנפרנצית-השלום בקביעות, היה שר-האלף הצרפתי לזר – אחד מבאי מעוני בבית-מלוני. זה היה אחיו של לזר – איש גבור ורב מדעים, ואוצר כל המדות הטובות. ברנר כבר לא היה אז בחיים; אבל המסורת הציונית נשארה בידי אחיו אעפ“י שהיה מעורב בין הגויים. ע”כ היה משכים ומעריב לפתחי, כדי לידע ולהודע, כיצד הענין מתקדם, ולפעמים השתמשתי בו לאי-אלו שליחויות, ולא היה דבר, שהאיש המצוין הזה לא בקבל עליו בשמחה. במשך איזה זמן היה משמש אותי שלא ע"מ לקבל פרס, ופתאם מת בדמי ימיו.

אבל שני אנשי המעלה, הרצל וברנר לזר, נפרדו, והסבה היחידה לפירודם היתה אי-סוציאליסטיותו, או פוליטיקת-כל-ישראל של הרצל. ונוכח העובדה ההיסטורית הזאת (שיכולתי להוסיף עליה עוד הרבה עובדות), יבין כל קורא שאיננו משועבד לעקשנות מפלגתית, מה זר ומשונה הוא הרושם, שעושה בנפש מי שהוא בקי בדברים, שכשהוא שומע שהמפלגה הסוציאליסטית רוצה “לקנות” את הרצל ב“משיכה” דמיונית תעמולתית

– תודה רבה בעד הרצון הטוב וכוונת-הכבוד הרצויה, אבל – לא זו הכתובת!

החטפנות פזיזת-ההגדרה ומַפרֶזת הַפרַזָה, – שאין לה במוחה אלא מלים מפוצצות ושטחיות וגושפנקות מפלגתיות, תמהר לשאול אותי: ובכן, היה הרצל אחד מן המחזיקים בשיטת הרכושנות? ובכן, רצה הרצל להעביר לארץ-ישראל את החברה הרכושנית “על ראשה ועל כרעיה ועל פרשה”? ובכן, לא שאף לתקון העולם ולשפור הסדרים, לטיוב חוקי הכלכלה המקולקלים, לשנוי ערכין בנמוסי הקנינים, אלא לשנוי מקום בלבד?

אין טעות גדולה מזו! – – בשביל ברור הדבר הזה צריך אני להודות ולהתודות, שאני, בהשקפותי על אופיים ומהותם של בני אדם והתחברותם והסתדרותם וגדריהם, יותר שאני מהפוליטיקנים, המקשקשים בזוג בשמות וכנויים וסיסמאות ופלטפורמות כמו בתקופת הבחירות – הנני תוכן-רוחות וחוקר נפשות; הנני קטן-אמונה לגבי כל הלהג הרב וכל הפילוסופיה המגמתית המפלגתית, שהיא ילידת תאות רגע; והנני רב-אמונה לגבי פסיכולוגיה אנושית קיימת ומדעית. כטולסטוי, סבורני שהצלחתה והתקדמותה, או כשלונה ונסיגתה לאחור, של האנושיות כולה או של החברה המדינית, ושל כל קיבץ בנ“א, אינם תלויים בהעיקרונים, שאותו הקבוץ הצהיר עליהם לדגול בשמם, ולא באותן ההשקפות שהקבוץ הניח אותן ליסוד מוסד, וכתב אותן בספר התקנות שלו, להיות לו כעין תורה קדושה, – מפני שלא הכתוב בספר הזה מכריע, אלא אופן הוצאת הדברים לפעולות, ואופן פירוש הדברים, ובאורם לפרטיהם; ובבחינה זו התורה שבעל-פה היא משובחה מהתורה שבכתב והיחיד שבקבוץ הוא חשוב מהקבוץ בכללותו, שהרי הקבוץ או העם, למרות כל ממשותו הגדולה, איננו אלא מושג מופשט. אין אתה יכול לדבר אל העם, ואם אנשים אומרים שהם מדברים “אל העם” זוהי רק תמונת-הדמיון, כי אין יכולת לאסוף את כל העם, ולדבר אליו; אין אתה אפילו יכול לראות את העם, ואין אתה יכול לתפוס אותו ממש כולו – (ואם לא כולו, אין זה עם באמת) – וכל השיח והשיג ע”ד עם, יש בו ממשות רק במקרה של פלבּיסציט, ואפילו הפלבּיסציטים אינם תופסים את כל העם; ואולם כל השאר איננו אלא ציור שבדמיונו של הסופר, או הנואם, אשר העם מצטייר במוחו. וחוץ מזה: הבראה, החזרה למוטב, שיפּוּר, עידוּן, שחרור, גאולה של עם, בעיקרם הם הבראה, החזרה למוטב וכו' של הרבה אנשים יחידים, כי אין עם אלא סך-הכל של בני-אדם יחידים, עם תוספת איזה דבר בלתי-נתפס, רוחני, מעין שכינה, שמתהוה מתוך הקבוץ, בסוד “אלוהםים נצב בעדת אל”; אבל לאמתו של דבר הרי זה כמו בנין בנוי מלבנים: הלבנה צריכה להיות משובחת וחזקה בתכלית התקון, ואז יהיה הבנין משובח וחזק. כל דיוק החשבון ההנדסי וחכמת הבניה של האדריכלים במיטב רשמי תבנית הבנין, ומוצאיו ומבואיו וחוקי ממדיו, וקישוטי גזוזטרותיו, אינם שוים אף כקליפת-השום, אם הלבנים אשר מהן יבנה הבנין תהיינה רכות ועקומות, או האבנים תחת היות אבני גזית, תהיינה מרוסקות ומרופטות עם חדודים, ופגום יוצא ופגום נכנס. טיב החומר האנושי, שממנו החברה או המפלגה נעשית, הוא המכריע, ולא אופן ההסתדרות, ומגמתו לצד זה או לצד אחר, או תקנות אלו ואלו בממשלה או בקנינים, וסדורם ויחסם של בנ“א זה לזה. צריך לעמוד על היחיד, לשחררו מתאוותיו, לטהרו ולזככו מבהמיותו, להאצילו ולהעלותו בשאיפותיו הנפשיות ל”מעלה למשכיל“; להכשירו לאהבה ולחנינה. אם לא נשתדל בזה, ונסתפק רק בתת “רצפּט” למיליון או למאה מיליון בנ”א, בלתי מוכנים לכל המדות הטובות הנחוצות, אחת היא אם תהיה הרצפּט ליברלית, סוציאליסטית, קומוניסטית, מהיותר מעולות שבהן, לא היתה שום תועלת בכך, מפני שמתחילים מן הגג תחת התחל מן היסוד.

הדבר הזה הוא מובן מאד; ויש עוד דבר שאני מאמין בו אמונה שלמה, והוא המושג העתיק העובר כחוט-השני בכל כתבי התנ“ך: מושג הצדיק והרשע. בהשקפה ראשונה נראה הדבר הזה בימי ההתפתחות המפלגתית של ימינו אלה, כמושג שכבר אבד עליו כלח. הכל – ככה חושבים בטעות! – נידון ומוכרע ונפתר בנשימה אחת, ע”י בטוי איזה שם של מפלגה, של עיקרון, של תקנה – ונגמר, ואין אחר זה כלום. באמת, אין טעות גדולה מזו! הכל נידון ומוכרע ונפתר על ידי בני-אדם יחידים, שיש ביניהם גם עתה, כמו לפני אלפים שנה, צדיקים ורשעים, אותם הצדיקים והרשעים, שאברהם אבינו הכניסם בחשבונו עם הקב“ה בהתפללו בשביל סדום; אותם הצדיקים והרשעים שזכרם ממלא את ספר “משלי”; אותם הצדיקים והרשעים שהמשניות של מסכת אבות עוסקות בהן. אין “החברה” אלא חשבון-החבור של יחידים רבים, והטוב והרע בנפשות בני-אדם יחידים הם מכריעים; מרשעים יצא רֶשע ומצדיקים יצא צָדק; מאנשי תככים ותחבולות ערמה יצאו כזב ומרמה, ומאנשי נכוחה ומישרים יצאו נכוחה ומישרים. ה”יציב-פתגם" המפלגתי יכול להיות נשגב בתכלית הנשגב – אם האנשים העומדים בראש יהיו רשעים, אז יתהפך הטוב לרע אגב שמוש; והוא יכול להיות מאין כמוהו לרוע בגדר העיון, אם המנהיגים יהיו צדיקים אז מעז יצא מתוק; יען כי הצדיקים יתנהגו בהלכה-למעשה לצד הצדק והיושר אשר בקרב לבם. ובהאנושיות, למרות כל הפראזיאולוגיה המפלגתית והפוליטיקנית והעתונאית, השגורה בפי התינוקות וההדיוטות, עוד קיימת ועומדת החלוקה הישנה, שקדמה לכל המפלגות, שישנם בנ“א רעים ובנ”א טובים – מטבעם, או לפי המונחים העתיקים, צדיקים ורשעים. ובכן צריך להעמיק את העיון בטבעם של בנ"א יחידים ותכונות נפשם ונטיות רוחם, כי כשאין הבחנה זו, אין מקום להבדלה אמתית, ואין לנו מפלגות ותכניות ושלטים חיצונים.

העמקת עיון זו איננה מתאימה לטעמם של עניים-בדעת, עצלי-המחשבה, בני יומם וכמעט בני רגעם, הרוצים לסקור הכל כברוק-ברק, והנחפזים לעשות את הערכותיהם כעין מכונה של תעשיה רַברֶבת. סיטוניות זו איננה רוצה, ואיננה גם יכולה, להעמיק חקר בעצם אופיים של יחידים; מפני שאין לה פנאי, וסבל-רוח, והתמדה, לכך. יש לה נטיה חזקה למיוּן שַבּלוֹני בנלי, אשר בו הגושפנקה הפלגתית ממלאת את מקום התוכן; ולא הענין הוא העיקר, אלא השם והכינוי. זהו הראי-נוע של הפוליטיקה היום-יומית; זוהי השטחיות ההכרחית הקוֹדאקית של העתונות הקלה. בהפנה העכוּרה הזאת – קרני-השמש הן הברקים המכים את רואיהםבסנורים. אין בה אור בהיר מתמיד, אלא אור בנגלי מסכסך, מתלקח ודועך, חוצב-להבות ומעלה עשן. הרפואה היחידה למלת-רוח זו היא – האמנות. היא מרוממת את רוח האדם מעל להרמה של אחיזת-עינים ע"י שלטים וגושפנקות; היא המנצחת את השקר שבשוק הצווחנות הפוליטיקנית והמפלגתית; היא התריס בפני פורעניות השתובבות סער-הבולמוס של המוניות מפלגתית, עם התהו ובהו שבה; היא ההגה היחידי המציל את ספינתו של רב-החובל, המטורפת בים הוכוחים, מֵהִנָפֵּץ אל סלעי הסיסמות הקבועות והקפואות המתנגדות זו לזו, מטבוע בנבכי החקרנות שאין לה סוף, ומהסתבך ומהתפלש בשרטוני החול של התחכמות מבלבלת. והאמנות, ז. א.: הרגשת היופי.

ידוע שהרצל היה עתונאי גדול. אבל דבר זה לא הספיק, כל צרכנו אנו, בעד המנהיג הציוני. דוקא עתונאים גדולים היו עלולים להכשל בזמניות, בעראיות, בתאוות-היום ובהתלהבות פולמסאית. זהו יתרון של עתונאי גדול; וחסרון למנהיג. זהו אולי יתרון למנהיג מפלגה, וחסרון למנהיג האומה. באָשרנו, שהרצל – יותר שהיה עתונאי גדול – היה, לא רק מתוך לימוד ורגילות, ושמוש ומו"מ עם הבריות המצוינות והמסוגלות לכך, בהחוג אשר בו חונך וגדל, אלא מתחילת ברייתו ומטבעו הנטוע בקרבו – אמן גדול, גאון של יופי נפשי, תנא של תפארת וחן תמים, של אצילות בלתי-מחוצפת, ושל הוד פנימי נעלה. עברו על פני פיליטוניו, נאומיו, חזיונותיו, אם תמצאו בהם אף מלה אחת של חרחור ריב-כתות, של חנופה מפלגתית, של המוניות, של סיטוניות! לא מפני שלא ידע כל אלה, אלא מפני שפסח על כל אלה, ויגש אל נפש האדם, אל נפש הילד, אל נפש האשה, אל נפש האוהב, אל נפש האומלל: לא הצדיק בסיטוניות, לא הרשיע בסיטוניות; ובציוריו לא צייר פּנוֹרמה של המונים, אך צייר זעיר-אנפּין, נפש האדם היחיד בכל קויה ושרטוטיה הדקים מן הדקים, הוא עלה למדרגת יוצר-אמן של עם, יען כי היה יוצר-אמן של היחיד. הוא הוכשר להיות מנהיג של המוני בני-אדם, יען כי בתוך ההמונים חזה ואהב את האדם. הוא הוכשר לעשות פוליטיקה, יען כי שנא תכלית שנאה את הפוליטיקניות של מרמה, של הרכבת כתות והפרדתן. הוא הוכשר להיות מנהיג יהודי, יען כי היה אדם עילאה.

זכורני שלפני הקונגרס הרביעי בקרתיו בוינה, יחד עם הד"ר ק. מברלין. אז עמדה על הפרק הצעה אחת, שהרצל הכין בעד הקונגרס, והוא לא היה בטוח שהקונגרס יסכים עליה, הדבר נגע אל התעמולה וההסתדרות בארצות שונות, וספק היה אם זה יהיה לפי רוח הדימוקרטיה או למורת רוחה. השיחה היתה ארוכה מאד. היא החלה בחדר עבודתו של הרצל, והלכה ונמשכה כשיצאנו עמו יחד ללווותו אל המשרד. הרצל היה נרגז מאד ואני רציתי להרגיע את רוחו, ואוכיח לו שהצעתו בטח תקובל, ובשביל כך הרביתי צבא מופתַי ואומר לו: “הנה חשבון פשוט: כמה יתנגדו? אלה… אלה… אלה…! כמה עולה מספרם? כך וכך! ברי שמספר המסכימים יעלה בהרבה על מספר המתנגדים, נמצא שקבלת ההצעה בטוחה!” אז נשתתק הרצל, ומצחו נתקמטה, ואמר לי בהתמרמרות: “למה אתה נכנס אתי בחשבונות כאלה, האם לא צדקתי?” – “לפי דעתי אני – עניתיו – צדקת מאד. אבל הלא דבר זה תלוי במפלגות, וצריך לחשוב לכתחילה את חשבון המפלגות (בעת ההיא כבר התחילו המפלגות), ואם אין כדבר הזה גם, למשל, בפרלמנט הצרפתי, שאתה בקי בו כל כך (הוא ישב שם כמה שנים כסופר ה“נפ”פ", לפני התנועה הציונית), ואתה יודע שהממשלה הצרפתית, עד שהיא מכניסה איזו הצעה לפרלמנט, היא מחשבת מספר המסכימים כנגד המתנגדים בהצעה, וכל מפלגה מחליטה מראש אם תסכים ואם תקבל!”

אז ידבר אלי באַפו, אחרי נשכו את שפתו העליונה, ופניו היו מרוכזים מאד, ויעמוד מלכת, ושנינו, אני והד"ר ק., עמדנו על ידו: שׂטה ועבוֹר מדוגמה זו! אל יהי לנו הפרלמנט הצרפתי למופת! ידעתי את הפרלמנט, ידעתי את המפלגות! לא זאת אִוְתה נפשי בקונגרס שלנו! אני אמרתי, אחינו יבואו שמה כאנשים חפשים, איש איש לבדו לחוות את דעתו, ולשמוע דעת אחרים, ולא להיות מוכרח ומשועבד לכבלי דעות קדומות, שהוחלטו מראש ושהוטלו עליו לבלתי זוז מהן – אם כן למה הם נושאים ונותנים בקונגרס? יעשו חשבון לכתחילה, וחסל! אין רצוני במחנות מסודריםלכך, שכל מחנה ימצא מום בעמיתו, ושיכסו במעיל החופש את מזמות עבדותם! לא לטרף כזה אשחר, ולא לנצחונות כאלה מגמת פני. אני רוצה שדעתי תקובל, כשיראו האנשים שהצדק אתי, וכן גם דעת כל איש זולתי אם הצדק אתו…

ככה נגע איש-האמת במקום-התורפה שבפרלמנטיות ושבמפלגתיות. פוליטיקן בעלמא לא היה אומר דברים-של-תמימות כאלה. אבל הרצל לא היה פוליטיקן. הוא היה רחוק מסרסרות פוליטיקנית כרחוק מזרח ממערב. מה לאמן בעל נפש יפה בסרסרות ובחשבון מפלגות? הוא חשב שהצדק אתו, ורק על יסוד נימוק זה רצה שהצעתו תקובל.

בהתאם לאמתת טבעו זה אנו יכולים להבינו. אם היה הרצל סוציאליסטן או לא? באופן חיצוני, הסתדרותי, נוסחאי – לא ולא! באופן פנימי, נפשי, עניני – כן וכן! אם הסוציאליזם שואף להטבת מצב הפועלים מקופחי השכר, העושים ואינם אוכלים די ספקם, העשוקים, המדוכאים – בודאי שהרצל היה סוציאליסטן גמור. אם הפּרולטריון שואף לדיקטטורה, בודאי היה הרצל מתנגד לכך. אם אנשים היו רוצים להמשיך בארץ-ישראל החדשה את הניצול ואת החמס הרכושני, בודאי היה נלחם הרצל בכל עוז כנגד שיטה נשחתה כזאת. הוא רצה בסדרים חפשים, הוא רצה במדת-צדק אחרת ושונה מזו השולטת בארצות אחרות. באחד מנאומיו בקונגרס הביע זאת בפתגם קצר: “אין אנו רוצים במדינה בעלמא; אנו רוצים במדינה אשר יותר צדק ילין בה”.

יש לפעמים אניקדוטות מפיצות אור על אופיו של אדם, יותר מהרבה חקירות וספרים וכתבי-יד. הנני זוכר אחד מספוריו של המנוח ולפסון ז"ל, שהיה שגור על פיו: פעם אחת – ככה ספר ולפסון – נסעתי בחברת הרצל לקונסטנטינופּול. הימים היו ימי קיץ חמים מאד ואנחנו עברנו ברכבת דרך ארץ סרבּיא. באחת התחנות, בעוד המסע מספר רגעים, יצאנו מן הקרון לשאוף רוח, כי הקרון להט כתנור מאפה, ונתהלך מעט על הסוללה, והרצל נעלם ואיננו. האות ניתן למסע, והרצל איננו. רצתי הנה והנה לחפשהו, ולתמהוני ראיתיו עומד על יד הקטר ומשוחח עם המכונאי הנוהג את הקטר. מהרתי לרוץ אליו והבהלתיו לשוב אל הקרון, ואחזיק בכפו, הוא חש ללכת אחרי, אבל בלי רצון, ורק אחרי האות השלישי נכנסנו אל הקרון כשהרכבת כבר נעה ממקומה. "מה הדבר הזה? שאלתיו. וארא, שהוא נרעש ונפעם מאד. “דבר נורא!” ענה הרצל בסערת-רוח “שער בנפשך, המכונאי ההוא בחום נורא כזה, נוהג את הקטר, עומד כמו בכבשן אש, עובד ועובד, שאלתיו איזו משכורת הוא מקבל, וכמה שעות ליום הוא עובד? חמשים פלורין לחודש, ולו אשה וחמשה ילדים, ומספר שעות עבודתו עשר ליום. הנשמע רצח כזה?” אז דברתי על לבו: “אַל תתעורר על החמס הזה! הדבר איננו נורא כל כך! ישנם רבים המתקנאים במכונאי זה, רבים שמקבלים פחות מזה, שיש להם יותר ילדים,או שעובדים הרבה יותר שעות!” – אז כעס עלי מאד, והוסיף להיות נפעם ונרגז כל אותו היום, וכשהפצרתי בו להרגע מזעפּו כעס עוד יותר ואמר לי: “הרף ממני! אין אתה מבין את הדברים האלה! אצלנו בארץ-ישראל מוכרח שתהיה אחרת!”

“ביי אוּנס אין פּאלעסטינא מוּסס עס אנדערס זיין!” – בהמלים האלה של הרצל מסתמן היחס הנפשי של המנהיג אל השאלה הסוציאלית: לא להניח את הקלקלה כמו שהיתה, אלא לעשות סדר אחר על יסוד הצדק. איזה סדר? כמדומני שהרצל נטה אחרי דעותיו של המלומד אדוארד ברנשטין, בר פלוגתיה של מרקס, וגם אחרי השקפותיו של פרנץ אופּנהימר. אבל גם בזה אינני רוצה לקבוע מסמרות, יען כי אצל הרצל לא היה דבר זה תיאוריה חתומה, אלא שאיפה נפשית קשורה בטבעו; וכאן אני חוזר אל מה שאני חושב כדבר הכי עיקרי: הוא היה איש טוב ומיטיב, חונן נדבן ומשפיע וצדיק גמור מטבעו, ובאמרי “איש טוב”, אין כונתי להכניסו לסוג “בעלי הבתים” הישרים והנותנים נדבות – דבר כשר וישר, אבל שאין לו מקום בהערכת המנהיג הציוני הגדול – אלא כונתי, שהטוב כמו היפה, היה חלק עיקרי, פועל ומשפיע בציונותו. הוא הכניס את הטוב לתוך ציונותו, לתוך נקודת המרכז של שאיפותיו.

יכול הייתי לספר אלפי דברים על אודות קרבנותיו, נדבותיו ועזרתו, יום יום לבנ“א שוחרי עצתו ומבקשי ישעו, שעשוהו כנאד לדמעותיהם, וכמפוּח לקלוט את אנחותיהם. הרבים אשר הושבו ריקם מפני הכרח, לא ידעו כמה נענה ונדכא היה הנדבן, אחרי שמצצו את לשד כוחו, וגזלו את זמנו, וחנו עליו, וגזלו את מנוחתו, שהיתה נחוצה לו לעבודתו המדינית והספרותית. זה גורל כל אדם מפורסם, וזה העוול העשוי לו, שדרושים ממנו שירחם על כל אדם, ואין מרחם עליו, שמיגעים אותו בכל צרותיהם של אנשים אחרים ואין מתיגעים להמעיט את צרותיו שלו. הרצל היה מריק את כל כיסו, ומסיר את טבעתו מעל ידו, ומוסר אותו לעני שהפציר בו, וכשבא אח”כ עני אחר כבבר לא היה בידו מאומה לתת להעני החדש. הוא בזבז את כחו ואת הונו בלי כל חשבון. טבעו ומנהגו היה של מיליונר, אולם אמצעיו היו מוגבלים. הוא לא היה “עשיר חדש”, וכל פסיחולוגיותו של הטפוס הזה היתה זרה לו. הוא נולד בעושר ושפע כבן-יחיד להורים אמידים, ממוצא היהודים הספרדים שבחצי האי הבלקני, שעברו לבודפשט. תפארת הטפוס של הספרדים נתבטאה בדמות אמו (התודעתי עמה כשכבר היתה זקנה, צלם דמות מטרונה יהודיה, יפה עד להפליא לפי גילה. ככה ציירתי לי בדמיוני, בילדותי, את דבורה הנביאה) ובדמותו הוא. אביו היה סוחר הגון, וידעתיו כבעל נימוסים נאים, תקיף, כביר ו“עומד בשתי רגליו על קרקע המציאות” (ככה אמר לי הרצל ע"א אביו). האם היתה משוררת –לא בכתב ובדפוס, אך בדברים ובחיים. לעולם לא אשכח את הדברים שדברה אלי אחרי מות בנה, כשהולכתיה במשך ההלויה. היה לי הרושם שמדברת אלי איזו סיבילה יהודית מלפני חורבן בית שני: אותו חותם היופי הקלאסי, אותו ההוד של אבלות! האהבה, שררה באותה המשפחה הפטריאכלית, לפנים ספרדית, ואח“כ הונגרית, עם קולטרוה אשכנזית מצוחצחת – לא תשוער ולא תסופר. הבן היחיד תיאודור היה גאון המשפחה, והיתה גם בת שנחשבה להדר המשפחה, זו הבת שמתה בנעוריה, ושהרצל ציוה לביתו אחריו להוביל גם את עצמותיה עם עצמותיו ועצמות הוריו לארץ-ישראל. על אודותיה אמר לי הרצל שהוא מיצר כל ימיו, שאחותו זו תפארת העלמות ויהודיה תמה ועדינה, הלכה לעולמה בטרם זכתה לראות את התנועה הציונית ואותו, את אחיה, עומד בראשה… העושר של המשפחה לא היה נפרז יותר מדי עד כדי לרכך את מזג הילדים ולהחליש את מרצם הטבעי; אבל מן הצד האחר, לא היה מוגבל יותר מדי כדי למנוע מהם דבר מן ההנאה והמותרות, שבני העשירים נהנים מהם. אחרי אשר השלים הרצל את לימודיו, וקרא ושנה הרבה מאד (הפרופיסור המנוח ליאון קלנר ז"ל אמר לי שבתקופתו הראשונה הצטיין הרצל בהנדסה ובלימודי הטבע, ובאחרונה – בפילוסופיה ובסוציאולוגיה, וגם בחכמת המשפטים, ולמקצוע זה שייכת הדיסרטציה שלו), נשא את האשה אשר עמה חי עד יומו האחרון, אשה ענוגה ורכת-עצבים ממשפחת מיליונרים בזמן ההוא, שירדה אח”כ מנכסיה, ולא נשארה לה מהמיליונים אלאל העצבנות המזועזעת והפנוק והרוֹך, וכמובן, גם התבוללות כמעט מוחלטת. מתוך הסביבה הזאת נזדקרה כחץ המחאה כנגד ההוי היהודי והעולם-כמנהגו, שנתגשמה בגופו של תיאודור הרצל.

הוי, כמה שנא הרצל את הסביבה הבורסאית ההתבוללותית, של וינה! כמה תעב אותה, כאמן, כמה בז לה, כאציל אמתי! אני, אע“פ שהיה לי הרבה שיח-ושיג עם הרצל לעתים מזומנות, לא הייתי רגיל אצלו תכופות במדה שהמנוח ולפסון היה רגיל אצלו. ולפסון היה מספר לי הרבה ע”ד הפרוד הנורא הזה. פעם אחת ליוה ולפסון את הרצל לבית הנתיבות בנסעו ברכבת לבדו. הסוללה היתה מלאה המון רב מהעולם המגוהץ של וינה, כנופיות של בני-אדם טַוָסים, נוער מוזהב, גבירות נהדרות. הרצל עמד מן הצד. כשראה את ולפסון קרא אליו: “עמוד נא ושמור עלי!” אז חשב ולפסון שהרצל חושש לאיזו התנקשות. “למה אשמור עליך? איזו סכנה נשקפת לך?” – “אין שום סכנה, אבל שונא אני את האנשים ההם – הם אפילו קרובי משפחתי קצת, אבל אין רצוני שיקרבו אלי, הם א-ס-י-מ-י-ל-ט-ו-ר-י-ם!” והיה מדגיש כל אות ואות בדגש חזק.

זהו יותר ממפלגה, ושלט וסיסמה ותכנית. זהו הנפש שבאדם. זאת היתה הנפש שבמנהיגנו, שהשפיעה עלכל התנועה הלאומית.

ו¹

מוחי מלא רשמי נפש. שרטוטי-חושים וזכרונות בלתי-אמצעיים, שלי ושל אחרים, ע“ד תכונות נפשו וחייו ומעשיו של הרצל: ומתוך רוב ידיעות עובדתניות, ממשיות, ישרות, מחוסרות-קפנדריא, אני מגיע אל הקצה-שכנגד זה: אינני יודע כלום, או במלים אחרות: מתוך ידיעת הפשט, אין מוחי תופס את הפלפולים. מתוך שלעסתי ושננתי לעצמי, והכרתי את הרצל כהוויתו, אין אני יודע את ההרצלים השונים, שיצרו להן המפלגות. לאמתו של דבר אני מתיחס להרצלים הללו בהומור שיש בו ותרנות. הרצל הרכושני – טוב! אלא שצריך להבין מהי ­ רכושנות. הרצל הסוציאליסטן – ניחא! אלא שצריך להבין מה זה סוציאליזם. הרצל החביב על ה”מזרחי" – שפיר! שבח אני את ה“מזרחי” שיש בו מדה מרובה כל כך של סבלנות. באמת, ההרצל של ה“מזרחי” הוא ראשו ורובו “קרוב למלכות” ולשעבר “תינוק שנשבה”, ודוקא לרגל בואו מן החוץ, וחוסר כל שטח-חכוּך בינו ובין היהודים, נעשתה הערצה לאפשרית, ודי לצטט את פתגמו ע“ד התשובה על היהדות שהיא נחוצה בשביל התשובה לא”י – כדי למשוך עליו חוט של חסד, אעפ“י שעדיין הדבר צריך למודעי, מה טיבה של אותה היהדות, שאליה צריך לשוב אליבא דהרצל. ושוב בא זכרון אחד, ומפריע אותי, מפני שאינני יכול להבריחו ע”י פוליטיקה, יען כי כשאני עוסק בעיון פסיכולוגי בנפשו של אדם, אין לי מקום למשוא פנים או למקח שוחד של מפלגה, אפילו הכי קרובה ללבי. המנוח ד“ר ליאופולד כהן ומר ולפסון, זכרונם לברכה, ואני, השפענו הרבה על הרצל, שיקרא וישוב ויקרא את התנ”ך; והוא קרא ושנה, ואילו לא קיפדה מחלה כבדה את פתיל חייו, בטוח אני שהיה נכנס לפני ולפנים לתוך היהדות; אבל היום היה קצר, וממה שקרא לא נדבקו אלא החלקים האנושיים, ולא הריטוּאליים הפרטיים. טבעו היה טבע דתי בכל עמקו, במובן המסתורי והפיוטי; אבל הדינים לא ידע ולא הבין. היה לו כבוד גדול ל“קדושים אשר בארץ המה”; אבל לא הבין את האורתודוכסיה של הדינים, ועוד פחות מזה את האפיקורסות המשכילית שכנגדה. פעם אחת, אחרי קריאה מרובה בהתנ“ך, אמר לד”ר ליאופולד כהן (שפרסם את הדברים באיזה עתון קטן שפרסם ארעי בעברית): “זאת היא התמדת הקבוץ, שהיהודים נעזרים ונבנים קצתם מקצתם, ומה שחלק אחד הוא קצר ידים מהשיגו, החלק השני עוזר לו, ועל כן החלש יאמר גבור אני. במדה זו של אחוה שלמה בין בני האומה תלויות כל המצוות, כמו צדקה וגמילות חסדים וההלואה לעני בשעת דחקו, ושלא נגוש אותו, ושלא נעבוד בו בפרך, ושלא נעמוד על דם רענו, ומזה “אלמנה ויתום לא תענון”, ו”אהבתם את הגר“, “ואהבת לרעך כמוך”, ועל כן נכון הדבר שאמרו חכמים, שבני אברהם יצחק ויעקב היו בישנים, רחמנים וגומלי חסדים, לא אמרו יהודים בעלמא, אלא בני אברהם, יצחק ויעקב, לרמוז, שהמדות הטובות הללו הן נטועות בטבע גזעם, בין משקבלו את התורה, בין קודם שקבלוה, הם מצוינים בהמדות האלה בתור גזע-קודש מפותח יותר בתרבות מדתית”.

זוהי ה“תורה” האחת, שנודעה לי כהערתו של הרצל מתוך קריאתו בתנ“ך – לא שמעתיה מפיו, אלאל מפי הד”ר כהן ומפי כתבו. אבל דברתי אתו הרבה פעמים, ובארתי לו את עניני דתנו. הוא הבין את הדברים האלהיים הנשגבים, גם הבין תכלית הבנה את המצוות שבין אדם לחברו, ואת החגים הלאומיים-היסטוריים. אבל את המצוות המעשיות לא הבין, אלא התיחס בכבוד לשומרים אותן, ולא רצה לפגוע בהרגשתם. זוכרני שבערב הקונגרס הראשון בבזל, בזמן ההכנות האחרונות, בקשני הרצל לבקר את המרא-דאתרא בזמן ההוא, הד“ר כהן, ולבקשו בשמו ובשם כל הועד, להופיע בקונגרס. הלכתי אל הרב ההוא, ודברתי אליו. הוא היה אדם הגוּן מאד, טוב וישר, וקבל אותי בחבה ובסבר פנים יפות, אבל כשהזכרתי לו את הציונות ואת הקונגרס, גזר ואמר: " חס וחלילה! לא אלך שמה, מפני שכשאלך, אני צריך לדבר, ולדבר טובות לא אוּכל, ורעות – אינני רוצה”. הוא היה שרוּי תחת השפעת אסכולת החרדים של פרנקפורט-דמיין, ואין לתמוה עליו, שבזמן ההוא, לפני הקונגרס הראשון, התנגד. הלא הרבנים-המוחים התנפלו עלינו בקריאת תגר בזמן יותר מאוחר, אחרי אשר כבר הסתדרנו, ואחרי אשר גלינו את רצוננו לעולם במתינות ובזהירות גדולה, – והרב ההוא טרם ידע חוץ ממה שספרתי לו על רגל אחת!

שבתי לבית המלון של “שלשת המלכים”, הודעתי להרצל ש“פלוני וכחן הוא” איננו רוצה לדבר. עמדנו אז על המקום שנתחבב אח“כ כל כך על הרצל: על הגזוזטרא של האכסניה הנשקפת על פני הרינוס. זכורני שהרצל התעורר מאד, ויקרא: “גם אני אינני רוצה שהרב ההוא ידבר! אך אני רוצה שיטיף מעט! אי אפשר להפגנה כזו, אחרי מכת הלחי שנתנה לנו ה”חברא קדישא” במינכן (במושב הקהלה במינכן, כשהחליטו בשלילה ע“ד הקונגרס הכריעה ה”חברא קדישא" את הכף). “אין עצה, חביבי! עליך לטרוח ללכת עוד הפעם אל הרב ולהביאו אל הקונגרס ויהי מה!” אז הלכתי שנית ואמרתי לו: “אין הרצל דורש ממך שתדבר, הוא רוצה רק שתטיף מעט!” – “הא כיצד?” – שאל הרב כמשתומם. “מורי ורבי, הד”ר הנכבד! – השיבותי לו בבדיחה קלה – אתה יודע שהקוֹהלת מנה הרבה הפכים, שאפשר לצייר בדמיון את האמצע, או שביל הזהב, שביניהם, בתווך. ככה למשל נקל לתאר את האמצע שבין “עת ספוד” ו“עת רקוד”, והוא: שבת בשלוה; בין “עת לבקש” ו“עת לאבד” יהיה האמצע “לשמור “; בין “עת לאהוב” ו”עת לשנוא” יהיה האמצע “להתיחס בשויון רוח”; אבל מהו האמצע בין “עת לדבר” ו“עת לחשות”? הרב עיין מספר רגעים, ואמר: כמדומני שאין דבר באמצע בין הדבוּר והשתיקה! – ואז אמרתי לו: סליחה! בין הדבוּר והשתיקה יש הטפה, מפני שהמטיף איננו אומר כלום, איננו שותק, מדבר ואינו מדבר, אלא מטיף! אז בדחה עליו דעתו של הרב, ולרגע נסתלקה ממנו פרנקפורט-מיין, ונלכד בידי חבלי שטן ציוני כמוני, והבטיחני לבוא. ההוּמוֹר היהודי נצח את פפד"מ. אז שבתי אל הרצל ובשורה מוצאת מפיו. הוא שמח מאד, ואמר לי: “עכשיו אנחנו מפייסים!” (יעצט זינד וויר אויסגעזאהנט – כונתו היתה על המאמר, שבו התוכחתי עמו קודם לקונגרס, בזמן שחששתי, כהרבה מחו"צ, שהקונגרס הוא עלול להזיק).

הנה כן, האגדה המזרחית, איננה חסרת יסוד לגמרי. הרצל רצה להתכבד בכבוד הדת, והיה סולד מפני כל פגיעה בכבוד הזה. ואם אחינו החרדים מחליטים, שאילו היה הרצל עוד בחיים, וראה חילול דת בפרהסיא בארצנו, והיו מבארים כמה דבר זה מכעיס ומפריד, היה שם קץ לקלקלה זו כרגע – “סבירנא כוותייהו בחדא ופליגנא עלייהו בחדא”: סבירנא כוותייהו, שהרצל היה כועס על דברים כאלה בחייו, וכשנתעוררה השאלה ע“ד צורך “היתר עיסקא” בעד האפ”ק, כעס מאד על ה' יעקובוס כהן מהאאג, שלא אמר לו מקודם, שצריך לעשות “כתקון מהר”ם“. הרצל חשב את ה' יעקובוס כהן לתלמיד חכם-גדול. כהן גלגל את האשמה על ולפסון, וולפסון על הד”ר קצנלסון הליבאוי. הרצל ציוה לסדר את הענין תחיכף. אבל “פליגנא עלייהו בחדא”, מפני שנוח להחליט למפרע, שהרצל היה יכול לשים לדבר זה קץ כרגע. אף הרצל לא היה יכול לנצח בפעם אחת את עקשנותם של בורים גסי-רוח, שאין להם לא רק תורה אלא אפילו דרך-ארץ וטקט כלפי הדברים המקודשים באומה.

עדיין אפשר להבין קצת את ההרצלים האחרים: של “הנוער” (ניכט יודעניונגען, זאנדערן “יונגע יודען”), של “החלוץ”, של “השומר הצעיר”, של “המכבי” עם ההלבשות המיוחדות שהם מלבישים איש איש את ההרצל שלו, אעפ“י שלאמתו של דבר לא התגדר הרצל מעודו בצעירותו; וכבר בצעירותו היה מעין זקן בחשיבותו ובמתינותו; וגם לא היה מהמתעמלים ב”מכבי" וכו'. ברם, כל הדברים האלה, עם עוד דברים רבים נחוצים וקשורים בתחית האומה – וביחוד ענין הסטודנטים היהודים – היו חביבים עליו. את כל הדברים האלה רצה הרצל לראות בשלימות, בסדר וביופי. הפתוס לבדו לא הספיק לו – ואת השערות הפרועות, את החוצפה-פנים ואת שובבות-התנועות, ואת הצעקנות הגסה, – תעבה נפשו האֶסתיטית. זכורני, שאחרי הוכוּח, שיצא מכלל המו“מ הקונגרסי, שהיה לו להרצל עם הד”ר נוֹסיג, שרמז קצת על גהוצו של הרצל, אמר לנו הרצל בעת ההפסקה בבית-המלון: “ראו את האיש הזה! ראו את העניבה שלו! די לראות עניבה זו, למען הכיר את אופיו של בר-נש ושל הצעותיו שהוא מציע!” אז למדתי שאדם בן-דורנו הוא ניכר בעניבותיו.

כששמעתי מפי הרצל את בדיחתו על עניבותיו של הד“ר נ., נזכרתי שלפי שספר לי המנוח ד”ר קרפלס היתה לו להרצל בעצמו, בזמן התבוללותו, קודם להציונות “תקופה של עניבות”. כשהיה נוסע מוינה לפריז הלוך ושוב, היה שוהה איזה זמן בדרך בברלין, והיה יוצא ונכנס בבתי גבירי הספרות והעתונוּת, אצל מוֹססע ואחרים, והיה מודע להמנוח עורך ה“ברלינר טאגבלאט”, ד“ר לואיס לויזון, ומשוחח עם בתו של זה, שהיתה מהעלמות הכי משכילות בהחוג ההוא, סופרת ומשוררת עדינת-רוח (אמרו לי שיא מתה בנעוריה חולת-אהבה, כי הרצל לא נשא אותה, יען כי כל משפחת לויזון היתה מומרת) – בימי ההתבוללות ההם, כשהרצל היה סופר-בימה חביב ומתעדן ומתפנק ו”ארי" שבטרקלינים, היה מופיע אף הוא בחליפות חליפות של עניבות, אלא שעניבותיו של הרצל, אף בתקופה ההיא, היו יותר יפות ומלאות חן כטעם נושאַן, ואלה של נ. היו תובעניות וחסרות טעם מצוחצח. אלא שהרצל נצח את תקופת-התבוללותו, עם כל החיצוניות המבריקה שלה, ונעשה פנימי, רציני, כמעט טרגי. הטפוסיות של ההתבוללוּת פרחה לה; אבל הגהוּץ והיופי הטבעי נשארו, ואי אפשר לשלול אותם מהרצל אף באגדה. הרכבת הצוֹעניניות (צינגריה) וההמוניות על גבי הרצל איננה קולטת כלל. כל מכוער ומשוקץ ופרוע אל יגש הנה!

ישנו, והוא נברא בשנים האחרונות, עוד הרצל אחד, והוא הרצל הרביזיוניסטן, והוא היותר מרעיש עולמות. את זה אינני מבין כלל, ובשביל להמנע מוכוּחים בהניסוי הספרותי-האמנותי הזה, אני רוצה לתלות את אי-הבנתי בקוצר המשיג ובעומק המושג. מה פירושה של המלה רביזיוניזם? צריך, ראשית, להגדיר גדריה ולהציב גבולותיה בעיון ובכובד ראש, בלי סלף וגזמה. לי – זהו עדיין מושג מעונן. אם המכוון הוא שאנחנו צריכים להגביר פעלים להשיג יותר מאת ממשלת המנדט – אין שום חילוקי-דעות בינינו, ואיש איש מאתנו והרצל בראש, שייכים ל“מפלגה” זו. אין ההבדל מסתמן בתכסיסים דימגוגיים, זהו ההפך מהרצל. אם הקו היסודי של השיטה הוא לשאוף אל מדינת-היהודים – אין שום הבדל. אם השיטה היא לברוא את מדינת היהודים ברגע כמראה הבזק, אז הרצל היה ההפך הכי מוחלט מזה. הוא לא היה מין חוני המעגל, שעג עוגה ועמד בתוכה. יגיעותיו הפוליטיות ותכסיסיו ההסתדרותיים היו מעין טבעות רבות ושונות, קצתן נצחיות וקצתן זמניות עם שנויים ושנויי שנויים לפי הוראת השעה.

וסוף-סוף “אם אתם רוצים, אין זאת אגדה”. הרי ספור, וכל אדם יכול לקרוא אותו. אבל צריך לקרוא אותו בטעם בקרתי מעודן לגבי בלטריסטיקה, לא כמו שקראו אותו הפובליציסטים המתוכחים של השנים שעברו. בספור הזה משתקף הרצל בתארו ובטהרו – עם כל מעלותיו ומגרעותיו, בתוך כל עניני החיים האנושיים בשלל צבעיהם, ועם כל כוון עמדתו כלפי הציונות והאנושיות. השרטוט הכי אופיני של הספור הזה הוא שלילת ההתבוללות, וביחוד צד הליצנות והבדחנות, ההתולים וההוללות של לצון הזקיף (גַאלגענהוּמאָר), הבוּז העצמי ההתרזה כלפי כל גאון וכבוד לאיש מדע, קלות-הראש ושיחות תפלות ודברי החדודים והשנינות שהזקנים הבטלנים וזאוטי בנ“י בוינה (וכן גם בכל מקום, ואצלנו ברוסיה נשמעו הדי האירוניה הזאת אצל אברמוביץ, וזעיר שם, אבל בשעור אמנותי, גם אצל פרישמן ואחרים, דבר שהמבקרים הפַּנֵגירים האפילו עליהם בטליתם). אלה שבוינה, שהמנהיג הציוני נתקל בהם, היו משננים כנחש לשונם, ושופכים חמת עכשיב ורעל צפעונים על כבוד עמם, ומנצלים את עדיו, ומבזים את צלמו צלם אלהים. האירוניה הגלותית הזאת היתה, ובמקצת היא עדיין עתה, תחום של רקבון ותסס שמפריד כל נסיון- יצירה וכל תום-נפש וכל משא וחזון ע”י הלגלוג היהודי החריף המכוון את חוּדו לגבי עצמו. לא היו עוד כפולסין-דנורא הללו, שבהן מכה הרצל בספורו את כת הלצים ומספרי לשון הרע שבין הנגדשמיים היהודים, בקור רוחם, בשויון-נפשם ואדישותם כלפי צרות עמם, בנוול עצמי, שהוא פרי העיפות והכשלון של הגלות הכי מכוערת, הגלות הנפשית חסרת-התקוה המחטטת בפצעיה באיזמל הסדיזם הפסימי.

ז

הרעיון הראשי השני בספורו של הרצל הוא – “החברה החדשה”. אם יש מי שחושב שהרצל לא רצה יותר מ“שנוי מקום שנוי מזל”; וכל ישעו וחפצו היה אך להעביר את “עגל הזהב” בדמותו וצביונו מוינה, מפאריז, או מאירופה המזרחית – לארץ-ישראל, להטביע עליה – תכף ומיד! – את החותם “מדינת היהודים”, אינו אלא טועה. אילו כן היה, אז היה ציור ארץ ישראל בספורו של הרצל הרבה יותר פשוט וקל, כי אז לא נזקק להכנס למקצוע השאלות הכלכליות והצבוּריות, והיה מסתפק בעשית דיוקן-דופליקאט מאחת המדינות שבעולם, העומדות וקיימות כריפובליקאות, עם צבאותיהן ועם שַיֶטֶת-החיל בים, עם מיניסטריהן ודיפלומטיהן, עם ממשלותיהן וערכאותיהן, וציריהן וקוֹנסוּליהן שבחו"ל – תבנית קבועה, ונוסח מורגל, וכל הבדל-הצורה שצריך היה להבליט בסימנים מובהקים, היה היה רק בבחינה אחת, והיא, שכל המוסדות והנמוסים האלה, נוסדו על ידי יהודים, בשביל עצמם, כמשפט כל גויי הארצות; וזהו כל ההבדל שבהם, ולא דבר זולת זה, כי זולת זה יהיה הכל כדאתמול בכל העולם. אולם לא תמונה כזאת צייר הרצל בדמיונותיו, שנתן לנו בצורת ספורו, אלא תמונה אחרת לגמרי שחידושה איננו חידוש יהודי גרידא, אלא חידוש אנושי. “חברה חדשה” – לא חדשה בדיוק מרקסיסטי, ואולי גם לא בדיוק אדוארד-ברנשטייני, ובודאי לא בדיוק שולצה-דליטש, ובהחלט לא קומוּנה בולבשבאית, ולא מאחת השלחופיות-של-סבון, שנדפו בתקופת נסיונותיו של סן-סימון, בקולוניותיו ובקואופרטיבותיו היפות שהתפקעו, אלא גן-עדן של צדק ושויון וחופש בלתי מוגבל, בלי אבעיות והרפתקאות סבוכות; חברה, אשר בה היחיד מתפתח, חי, בלי מעצור, את חייו שלו. בתוך הצבוּר, ונהנה מן החירות הכללית, ואיננו מרגיש בשום כפיה ואונס, והחברה כולה רואה בברכה, ונהנה מן העולם הזה בשלוה!

כיצד משביע קומץ ההספקה את ארי הצרכים, וגם המותרות (כי הרצל רצה גם במותרות) של “החברה החדשה”, כיצד תהיה אפילו ה“פת מצוה” לעניים, בלי השקעת הון עצום על ידי בעלי-הון, ואיך התקיימו המשקים הכפריים הפעוטים; ואם יש מבטח בארץ אבות מחוסר עבודה ונקיון שינים, ואיך תפתור המדינה הקטנה על מפתן התהוותה את שאלת העבודה והרכוש או בעל-הבית והפועל, שהמדינות הכי גדולות ואסכולות-המחשבה הכי מדעיות שבעולם מתחבטות ומתלבטות עליהן, ללא כל פתרון נכון. האם אותו הטמיון של “החברה החדשה”, בית הגנזים הנעלם עם פקידיו המפקחים על כל, איננו נכון לצלע וצפוי למהפכה, לרגל המשבר בעולם-הכלכלה? התפרנס הארץ את עצמה, או תזדקק להוצאת סחורה ופירות ולהכנסתן – ובמקרה האחרון, האם נמצאו השוקים, ואם לא תלוה ההצלחה במצב השוקים הכלליים? – כל השאלות הללו מתעוררות, אבל התשובה האחת היא, שהרצל לא הניח תחת בנין “החברה החדשה” אָשיות ואדנים של מופתי הגיון חזקים ומנצחים, אך תלה אותם על כנפי דמיונו העז והמעופף.

הוא ראה בחזיונו את שבי הגולה “עסוקין בניכוש בשעת ניכוש, בעידור בשעת העידוּר”; אבל אין הדבר ברוּר אם כוון לפלחה, או לנטיעות. אם לפלחה – מה עשתה “החברה החדשה”, ואיך עלתה בידה, להעלות חרָרת-חרֵרים קשה זו, שהעניים מהפכים בה, למקור ברכה וללגימה וגמיעה גסה כל כך מכוס תענוגות החיים, עד שהסייר הגרמני הזקן וחברו היהודי ד“ר לונברג היו תמהים ומשתוממים? ואם לפירות – איך שינתה “החברה החדשה” ממטבע הקנין הפרטי ורשות היחיד שטבע כל העולם לעיניה? הלא לבד מכל המעקשים והנפתולים מסביב למחלוקת בעה”ב והפועל, עם ההנחות הזמניות והפתרונים העראיים והכריעות וההשתחוויות של פשרה בין הצדדים עוינת ואורבת השאלה המרכזית: התיסדוּת הקנין הפרטי, או בטוּלו הגמור ובקביעת “כיס אחד” – דבר שההסכמה עליו מצד החברה הישנה היא נעדרת ונמנעת, דבר, שהבולשביה השיגתו רק אחר מלחמת-תבל ותבוסתה השלמה, יחד עם מהפכה פנימית, ושנוי ערכין, מן הקצה אל הקצה: וגם אחרי כל אלה, רק מתוך דיקטטורה פרוליטרית, עם כל תופעות-הלואי שלה, בתבנית רבבות איזמלין, שגוזרים לגזרים את החברה הישנה, ומפרידים את כל חבילותיה ומפקקים את כל חוליות שדרתה, בלי תשומת-לב כל שהיא לכמוּת הקרבנות, להיקטוֹמבֹּות החללים, ולבלהות הסבל והדוי, שהן כרוכות, בהכרח, במהפכה כזאת – ושפריקת השעבוד הקודם עשויה להביא בעקבה שעבוד אחר, שעבוד להמולך החדש של הטמיון ירום-הודו, חיה בת אלף רבבות ראשים, שנוהגת בשם החופש שררה בלי גבול ובלי חמלה, ומוכשרת “לנפץ”, לשם אליל-“המדינה” שלה, את כל “עוללי”-ההתנגדות “אל הסלע”. ואמנם זהו הפתרון הגמור, לפי תורת השויון הרכושי הגמור, גמור ובפעם אחת, כמו שגזר העיפול הדמיוני ברוסיה, במחותו את כל היקום הבורגני; אבל לא יתכן בשום ארץ אחרת, אף מהיותר נאורות וחפשיות, דוקא משום שהן חפשיות, והמפלגות השונות שבהן לא תתנינה את עצמן להאסר ולהכבל ולהשדד מכל מה שיש להן מכבר, ומכל מה שהן הולכות ורוכשות, או מקוות לרכוש – לטובתו ולהעשרתו של האבטוקרט החדש הקבוצי, שנתגשם בקופסת הטמיון המדיני; תלפיות הפקידים ומרכז קניני הקהל, בכונה גלויה, להעביר דרך הצנור הזה את כל החיל וההון ואת כל פרי-העמל אל מפלגה אחת, מה שלאמתו של דבר, עדיין הוא ג“כ בלתי מובטח, כי לפי הנראה, גם מפלגה זו היא מוכרחת לעבוד יותר, וצריך לאנוס אותה לעבודה, ואיננה רואה יותר כאן ברכה במעשיה, וכל נחת הרוח שלה איננה אלא התלהבות בעלמא לשם מרידה, ולא נודע כנגד מי וכנגד מה; אשר כל כן המפלגות הסוציאליסטיות שבעולם מתנגדות לפתרון גמור ותכוּף זה, יותר משהן מתנגדות להאצילים המחזיקים בנושנות. והנקודה הטרגית בדבר היא, שאין התרה אחרת זולתי הפתרון הגמור והתכוף הזה, והוא רע! אין כאן לא אושר, ולא שלימות, לא טוב ולא עונג, לא חדוה אמתית, ולא הוּמוֹר אנושי, אלא יש ראי מלוטש, עושה-רמיה של חופש, ושכרון של גאות חופש, שהיא ההפך הגמור מן חופש היחיד, וה”במקום" שלה היא – “המדינה”: פולחן עכו“מי לגבי הסמל, המושג, ה”יראה" החדשה, שהכל משתחווים לה, ואיש לא נועז למרוד בה, ובשבילה שרויים אלפי רבבות בני אדם בתענית כל ימיהם, ובשבילה גוזרים מיתה על אנשים, ובשבילה משלחים לארץ גזרה, וכולאים בבתי האסוּרים, ומענים ורודפים – כל האלהים האחרים אלילים, ואליל זה שהוא רק מלה שנולדה בדמיון, הוא האל אשר לו מקריבים את כל הקרבנות – אבל זהו הפתרון הגמור, מפני שבני אדם אינם מסתפקים בדמיונם בחצאי-אמצעים ובהצלה פורתא ובהוראת-שעה: נחוץ להם אידיאל, והאידיאל במקצוע הכלכלה יכול להיות רק גמור ושלם, ולא לשעורין ולמקוטעין. זה הכלל: המציאות היא לעולם לקויה, פגומה ובלתי-נגמרת; אבל האידיאל איננו יכול להיות בלתי-נגמר. יכול הוא להיות הר תלוי בשערה, אבל איננו יכול להיות שערה תלויה בהר, בתור התחלה של פאה נכרית ממבחר הסלסול. בהמציאות – לא כל אדם, לא כל השעות, ולא כל המקומות שוים. משאדם מתחיל לבנות עולמות, הרי זו טפשות להאמין, שהוא יעלה בכשרון-מעשיו על יוצר-בראשית, שלפי האגדה המושכלת מאד, היה בונה עולמות ומחריבם, “דין הניין לי ודין לא הניין לי”. אבל לא כן האידיאל: בו אין פגם ואין גרעון, כי אין כל סבה וגורם מעכב; הוא קבוע כגלגל חמה, והכל מתחממין לאורו; אבל דא עקא, שקצו של האידיאל הזה הוא רע לבריות, רע לנו לרגל הדלדול הלאומי ולקוי אור אידיאליו, ורע גם לאותה המפלגה, שבשבילה נוצר, מפני שהוא משעבד אותם לאנשי-שרת ביורוקרטים חדשים.

אנחנו למדנו את כל השיעורים האלה במשך השנים האחרונות, מתוך התפתחותה הענקית של הבולשביות, ומתוך התסיסה וההתפלגות במחנות הסוציאליסטים, שאינן הופעות זמניות, באקראי בעלמא, אלא תולדות הכרחיות של חוקי הסתעפות, נטועים בתוך אותה התנועה מבפנים ושל סתירות וניגודים בין שאיפות ועסקים, שמתהפכים לכמה גוונים. ככה בא סילוק השכינה של הסוציאליזם הגרמני, לשעבר: איתן ואדיר ומפואר, בתקופת בּבּל-ליבקנכט-זינגר; ואחר כך הולך ומתפרד, ומתפורר לכנופיות כנופיות עד ההילכדות במכמורת מלחמת התבל, ואחרי המפלה – נמיכות-רוח, ונווּן, וחוסר הדרישות להשתמש בשעת הכושר, וקוצר-יד דוקא בזמן שהיד היתה תקיפה, אבל עסוקה ומשמשנית בעסקי הממשלה, לחטוף, נתח מזה ומזה; ועד בטול חיש היש הגמור בפני הכח החיצון, גם בהיטלריה, גם באוסטריה; ובאנגליה – הפרץ בתוך ההסתדרות עצמה, ויציאת מוניטין חדשה של הסוציאליזם הלאומי, מעין פ.פ.ס. בפולניה, הרכבה, שהיא בנין-אב חשוב במובן תורת המדינה, אבל… הצטרפות של כחות, שזווגם מחליש את חריפותו של החלק העיקרי, גם מקהה את חוּדו הנחוץ של החלק השני; ונמשך ועבר תהליך של התפוררות זו, ובא לצרפת, והפריד בין בעלי העיון ובין בעלי המעשה שבהתנועה, שהתחילה פורחת רק באחד מאגפיה בשעה שהאגף השני היה למין עבדי-מלוג של המפלגה, שאוכלים רק את הפירות, ולא את הקרן, ז. א. שאינם מעפילים להרוס את יסוד הקנין הפרטי, אלא מסתפקים בהוספת הכנסה, שהמפלגה משגת לפעמים בשביל הפועלים, ושכבר יצאו לגמרי מאיצטגנינותו של מרקס; ונוסף לזה, הולך ונמשך, כמים שאין להם סוף, הריב הנושן, אם מוּתר או אסוּר להסוציאליזם להשתתף עם הממשלה בעבודתה ובאחריותה. ועוד הרבה חילוקי-דעות עמוקים שהביאו לידי החשכת האידיאל הסוציאליסטי בעיני העולם הרחב, וביחוד, בעיני הנוער; וכבר פה ושם, נתחלק הסוציאליזם להרבה חלקים, שהקישור הפנימי ביניהם הולך ומתדלדל. ונשאר הסוציאליזם היהודי או הציוני, כמשפט כל תנועה גדולה ועמוקה – יותר קיצונית וביתר זמן אורתודוכסית, כלומר: דבקה בהמסורת שלה יותר מן הגויים, עד שיש לשער, שכמו שהיהודים פליטי ספרד מיטיבים לדבר קשטילית, בצחות המבטא, יותר מהספרדים הקשטיליים בעצמם, שכבר שכחו את שפת-המופת שלהם, ככה יתקיים החלק הסוציאליסטי שלנו שריד מצוין בקיצוניותו לזכרון תקופת ההוד הסוציאליסטית לפנים, לרגל הסגולה הטבעית של הפתוס היהודי, שכשהוא מצטרף אל הפתוס הסוציאליסטי, אז ההתלהבות משני הכבשונים האלה תגדל כל כך, עד “העוף הפורח על גבם מיד נשרף”. ואין זה משום שה“ניאופיט הוא יותר קנאי מהאיש שומר-הדת מאז”, או כמו שאמרו חז“ל: “מצוות שהחזיקו בהן כותים הם מדקדקים בהן יותר מישראל”, אלא לרגל נימוק אחר, והוא, שהיהודים קבלו מאחרים (במקרה זה משלהם; אבל “משלהם” אלה הם אחרים ), איזו השקפת עולם, איזו שיטה, ומעט מעט, היא מכה שרשים, וצומחת ומתפשטת, אבל איננה פושטת צורה, ולובשת צורה, כחוק ההתפתחות בהמקור הראשון בין הגויים, מפני שבין הגויים היא מתארגת ומתרקמת עם החיים החיצוניים, בשלל צבעיהם, ועם הפוליטיקה שהולכת ומשתנה ככרוּם, ועל כן אף היא משתנה, בה בשעה שבינינו היא נעשית ל”אני מאמין" קבוע ועומד בגרסא דינקותא שלו, מהדורה קמייתא, בלתי משונה. אבל “אֲלָפי הַדַל במנַשה” הוא לא רק כמו שהשיחה מהלכת: מאה ועשרה אחוז פטריוטי, בארצות שונות – כשהוא פטריוטי: אלא גם בכל שיטה אחרת – מאה ועשרה אחוז, בערך זה גם בהליברליות, עליה השלום, בגרמניה, זמן רב לפני המלחמה – בין הגויים חזר הגלגל, מהנציון ליברלים הראשונים לה“פארטשריטט”, ומה“פארטשריטט” לה“פרייזינן” – לפי שנויי הצרכים והתכסיסים בהחיים הכלליים, למקומותיהם, “נהרא נהרא ופשטיה”. פחות מכל, נתפתח הרעיון הזה בין היהודים, ששמרו עליו יותר משהם שומרים על תורת משה. כשאיזו מדה נכונה, או לא נכונה, כשאיזו אָפנה או שיטה או תנועה מן החוץ מתאחזת ומתהדקת בהם, שהיהודים יחתרו, אף בלי הכרה, לתפוס באותו הדבר מקום בראש, ולהיות בו יותר חכמים, יותר דברנים, ויותר מתלהבים ומזדרזים, מכל זולתם; ושיתמידו בו, במשך זמן ארוך, יותר מזולתם, ושיתרחקו בו עד הקצה האחרון, יותר מזולתם. כל זה הוא מתמצית אופיה של הפסיכולוגיה הגלוּתית.

כמה פעמים סחתי עם הרצל ע“ד האבעיות הנפלאות האלה! הוא לא ידע את הדברים האלה מתוך שקלא וטריא וחקירות ופלפולים, שמוציאים אותם מידי פשוטם, ושמביאים לידי תליית הרים בשערה, והעלאת פילים בקופות של מחטים, כמונו אנו, “חריפי פומבדיתא”; הוא הרגיש בהם ע”י דקוּתו האמנותית; וגם כבעל נסיון, עסקן בדברים ומומחה בהויות העולם הכללי, זכורני, שכשבאו הסטודנטים ממוֹנטפּוֹליירש אל הקונגרס הראשון, שמח המנהיג כ“מוצא שלל רב”, ולא זז מלחבב את הצעירים המצוינים ההם: אבל בלי שום חקירה ודרישה הרגיש בקיצוניותם, שלא באה מצרפת אלא מן הגיטו שבאירופה המזרחית, ואמר לי: “כל זה הוא חביב מאד; אבל סוער יותר מדי ומחטט יותר מדי”; ופעם אחרת ביחס אל הפרקציה, כתב באחד ממאמריו בה“ולט”: האֶנתּוּזיאזם היא ברכה, אלא שאנו צריכים לכוון את השיעור". אמנם אי-הכשרון לכוון את השיעור הוא אחד הלקויים הכי גדולים של היהדות הגלותית! מן הלקוי הזה נמלט הרצל על ידי סגולת האמן שהיתה בו. אדם יכול להיות חכם מלומד, או מנהיג ממלכתי, או מורה גדול, אפילו גאון באיזה מקצוע בלי חוש-כוון-השיעור, אבל אין אדם יכול להיות אמן, צייר, או פסל, או מנגן – בלי חוש זה, שבלעדיו אין יסוד לשום אמנות. והרצל היה מטבעו אמן גדול, מפני שהיה מלא חוש המדה והקצב.

לאמתו של הדבר, הרצל לא פעל על ידי התארים (האטריבּוּטים) שלו, לא ע“י קניניו הרוחניים, המדעים המרובים שהיו לו בשפע ובמבחר, לא ע”י לימודי הטבע שלו, או ע“י לימודי הדת והדין שלו, אף לא ע”י כשרונו הספרותי האדיר ופיליטוניו המתוקים והנפלאים. יכול יכלו הפיליטונים להיות יותר יפים או פחות יפים – דבר זה לא היה מעלה או מוריד את ערכו של המנהיג, שהבריות שמעו, או לא שמעו על אודותיו, שהוא כותב פיליטונים בה“נייאה פרייאה פריסה”. לחנם הגזים המנוח פרישמן באחד ממאמריו את הדבר הזה. המנוח פרישמן הבין את הרצל בעל הפיליטונים ולא את הרצל המנהיג. הרצל המנהיג לא פעל בכח כשרונו העתונאי או הפיליטוני, כמו שלא פעל בכח חכמת המשפטים, או בכח כשרונו לכתוב מחזות בעד הבמה. הוא פעל באישיותו, בעצם תומו, במה שהיה בו מטבעו: החן המיוחד, היופי – תוכו כברו, הצדק שמלא את כל ישותו. הוא היה איש צדיק ונדיב וענותן אציל-רוח, וצייר לעצמו את הצלחת ארץ-ישראל לעתיד, כשתהיה נהוגה ומסודרת על ידי אנשים כמוהו. “החברה החדשה” היא מכוונת לאופנהימר יותר מאשר למרקס, אבל אין הבדל גדול בדבר: לא הסיסמה היא העיקר, אלא תכונת נפש האנשים. אם יהיו האנשים אנשי שחץ וזחוחי-לב, שאין כונתם אלא לקנתר; אם יהיו קודחי אש ומאַזרי זיקות תאוות שלטון וכבוד; אם יהיו מטבעם קנאים, צעקנים, מפריחים פתגמים, בלי לרדת לעומקו של הענין, חפצים בקרבות, ומבעירים את אש הנקמה ע“י אספות ועתונים, אז אין נפקותה גדולה בדבר התקנות, אם המשק יהיה יחיד, או קדרה של שותפין ומצר שהחזיקו בו רבים, עם כל גבוב הסברות והפרזות העיוניות מהמסובכות ע”ד העולם הישן, שהמהפכנים חושבים אותו לנרקב ולבלוי לאין מרפא ושואפים לעולם ולמשטר חדש, אשר בו, לפי אמונתם, יגושם הצדק הנצחי, ואשר לפי אמונתם של המחזיקים בנושנות יהיה נרקב ומקולקל וטמא ומכוער הרבה יותר. כל הדברים האלה נודעו להרצל, כמו שנודעו לנו לפני זה ימים ושנים, והוא לא שעה אליהם. האמנות המעודנת שלו, שלבו הטוב והמלא אנושיות שמרוהו מהנגע ע“י הז’רגון המנופח והרתחן של עתונים ופמפליטים פולמסיים. הוא בטח ביצרם הטוב של בנ”א, שיהיו מתונים ונוחים, חוננים ומקורבים, מכירי טובה ומנומסים די הצורך לקיים ולהחזיק “חברה חדשה”. על כן דלג על פני פרטי השאלות הכספיות והכלכליות, והניח לעתיד את המקום הזה להתגדר בו, והסתפק ברעיון שאמנם יהיו גם ב“החברה החדשה”, ובזמן הקונגרסים שלה, אי אלו ערעורים וחרחורי-ריב בנוגע להבחירות, אבל בהקונגרס בעצמו ינצח היושר. כנראה לא הרהר הרצל, שהמפלגות תכנסנה לקונגרס עקודות וקשורות בהחלטות לכתחילה, אלא חשב שכל איש לבדו יהיה שורר בדעתו ובהצבעתו, וניתן להשתכנע בהקונגרס בעצמו ע“י מה שישמע ויבחן ויחליט בעצמו, כמו שאמר לי בווינה בזמנו. הוא לא רצה במכונה שכזו; ולא חשב כדרכי המחשבה של מוכנאי. היתה לו להרצל מטרה לאומית גדולה, רדף אחריה בחפזון, בקוצר-רוח, וצריך לומר את האמת: גם בדחיקת הקץ. וכדי להעתיק את צור המכשול הראשון: את מאוּן הממשלה, ממקומו, מוכן היה להסתפק לע”ע במועט, להסכים כמעט לכל הנחה, בתור הוראת שעה, והכנה, בלי המעטת דמותו של האידיאל השמור בלב; ובלי חילול קדושתו ע“י תעמולה קולנית וגוזמות צווחניות, להוליך את דעת ההמונים שולל. כל הפוליטיקה של הרצל היתה כלפי חוץ; וגם כלפי חוץ לא דיפלומטיה כזבנית וחנפה, כמו שהאשימוהו המשגיחים על כשרוּת הצדק העולמי מבינינו, הבטלנים המתחכמים המנוגעים במחלה הממארת של פראזיאולוגיה מופרזת-המוסר, שהיא בעיקרה אי-מוסרית, מפני שאיננה יודעת מהי דיפלומטיה ומה היתה תכונתו של הרצל. באמת, גם בפוליטיקה כלפי חוץ, לא היה בהרצל כלום מן החנופה, וההתרפסות, וההתקרבות לרשות, וההתגאות ביחסים וקשרים עם המקומות הגבוהים, אעפ”י שהיה באמת חביב מאד בחוגי הרוזנים והאצילים. הוא דבּר בכל מקום, בין הגויים, כיהודי גא, לא בדמיון הגדלות העצמית (מיגאלומניה), לא בהבטחות שאין לקיים, ולא בשמועות מגוזמות, ודברי הבאי שמתיזים ניצוצות; אך בדברי אמן מדינאי, יפים ונקיים מן הנזיד הסינסציוני המעלה-אבעבועות. הוא לא נכשל בשגיאתם של התינוקות-המדינאים, החושבים מתוך חסרון-נסיון, שהחכמה המדינאית היא – גבורת-שפתים, ודברי קנתור ואיבה, ודקירות וגידופין, בלי הבין שבגבורה זו, שמקומה בעתונות ההמונית הקולנית ושהאספסוף, הלהוּט אחרי זעזועי העצבים, אולי טועם בו טעם גן-עדן, הריהי כסם המות לגבי תעמולה בהמקומות הגבוהים. הוא היה מחונן בחוש דק ומעודן לגבי השיעור הנאה, הערך המתאים, והקצב האמנותי המוגבל. לפיכך, היתה גם הפוליטיקה החיצונית שלו – לא דיפלומטיה זולה, כמו שחשבו הטועים בינינו, שהיו דוקרים אותו בחרבות שבלשונם, אלא אמנות מעודנת-שבמעודנת. אני לא הייתי נוכח בשיחותיו עם הדוכס הגדול פרידריך הבאדני ועם הקיסר וילהלם, ורק מפיו ומפי ולפסון שמעתי כמה פעמים דין וחשבון על זה, וגם ישנם זכרונות מאלה בהיומן של הרצל, שמראים כמה מן המוסר הנעלה ומרוח הקודש היו בדברי המנהיג. ואולם זכרונות כאלה, למרות הדיוק שיש בהם, לא ימלטו מקורטוב של נטית האנוכיות הסובייקטיבית. רושם יותר גדול עשו עלי הספורים של גוי מסיח לפי תומו, הפרופיסור המנוח הכלר, שהיה מרציא לפני מאה פעמים ואחת את כל השיחות שהוא היה נוכח בהן. הרבה דבריםכאלה שמעתי גם מפי העתונאי האנגלי המפואר וויקהאם סטיד, שליוה את הרצל בהרבה ממשאיו-ומתניו עם מנהיגים מדינאים, בזמן שסטיד היה כתב ה“טיימס” בוינה ואוהב דבק מאח של הרצל; וכשהייתי בש' 1917 ברומא, וכשהשגתי את הסכמת האפיפיור בֵּנֵדָטו להצהרת בלפור, קודם להחלטת המינסטריון באנגליה, הראה לי החשמן פַצֶ’לי דין וחשבון מהראיון והשיחה, שהיו להרצל עם האפיפיור הקודם, איגנאץ, ולמדתי – כמה שיכלתי ללמוד, מאותו מעוף-המחשבה ומאותה חכמת השיעור, שבו הצטיינה גאוניותו של הרצל, במה שהבריות קראו בשם “דיפלומטיה”, בלי הבין שאפילו הדיפלומטיה של הרצל היתה – אמת לאמתה, שלא פעלה ע“י הפעלות של ריטוריקה, אלא ע”י צדק זך ובר, וע"י שמירת הכלל הגדול “חכמים, הזהרו בדבריכם!” וענוה ותמימות מאין כמוהן. יכולתי לכתוב על זה כרכים, אבל כאן, בגבול הסרגולים הכלליים לסמן את דמותו הרוחנית של הרצל, דומני שהדברים האלה יספיקו בשביל לנמק את החלטתי, שהפוליטיקה החיצונית של הרצל לא היתה חנפה ותחבולתית, מתרפסת והפכפכת, אלא צדקנית. זה שמה לעולם, וזה זכרה לדור ודור.

ואותה צדקניוּת ולבביוּת, מציצות אלינו מן החרכים החזיוניים, בציור העתיד שבספור “אלטניילנד”. הוא הזכיר, דרך אגב, בספור זה, את “מלחמת הבחירות” לעתיד לבוא, אבל לא רקם על היריעה צורת מוגדלות ומגוזמות, ולא תאר את הסכסוכים האלה כסער ביום סופה – לא מפני ש“אחז את החבל בשני ראשיו”, ולא משום ש“רכב אתרי ריכשי”, אלא משום שבשיטתו הסינתטית בטלו הסכסוכים, כמו באלף, בתוך המטרה הראשית של ארץ ישראל ושל כל ישראל ושל הכרעת הטוב והישר בלבות בני האדם. דוד ליטוואק הוא איש טוב, האחים שטינק הם נרגזים ומרימים קולם, אבל הם אנשים טובים, והפרופיסור הזקן הוא קודם לחכמתו, צדיק וישר. פליטי ההתבוללות מוינה הם הסיגים שהוגו מכור העבר, ולא יצלחו עוד למאומה בארץ התחיה, והנה הם מתלבטים שם כנשמתין דאזלין ערטילאין, אבל אפשר שהמאור שבחברה חדשה בארץ ישראל יחזירם למוטב. עדיין לא הספיקו להנקות מאותו הסחיר הכי טמא שבהתבוללות": הנוול העצמי, תולדת העיפות והכשלון. אבל תחת אשר מקודם, בגלות, יסר אותם הרצל בעקרבים, לאחר כן, בארץ ישראל, הוא כמו נד להם ומצחק עליהם צחוק חמלה של צדק תמים. ניכר שהם כמושים ומתעלפים, וניכר שיש גם בהם “ניצוץ קדוש, שנפל לתוך סיטרא אחרא”.

הספר כולו, יותר שהוא לאומי, הוא אנושי. יחס הגרמני הזקן אל התינוק העברי, יחס הבן דוד ליטווואק אל אמו (סוף הספור כפרשה שבספר תהלים – פואימה נפלאה), טרגדית האהבה של לונברג – הם דברים אנושיים מְמֻחָיֵי התוכן, עסיסיים, נצחיים. כך היא נפש האדם בכל גזע, בכל מדרגת אורך ורוחב גיאוגרפית. ככה יהיה גם בארץ-ישראל המחודשת. הפרטים והדקדוקים של דיני “החברה החדשה” לא היו חשובים בעיני הרצל לדייק בהם (אעפ"י שהיה מומחה לכך), כי לא רצה להתנות תנאי קודם למעשה, שיהיו ערוכים ומסודרים דוקא אליבא דשיטה זו או אחרת; ואולי, גם כאמן עיכבתו הרגשת האמנות מלהכביד על ספר חזיוני את “קורות בית-הבד” של טרקטט סוציולוגי; ואין ספור זה אורים ותומים בשביל ההנהגה הכלכלית של ארץ-ישראל; אבל קו אחד מסתמן בו בברור מוחלט, והוא “ביי אוּנס מוּסס עס אנדערס זיין” – החברה בארץ ישראל צריכה להיות חדשה, יותר טובה, יותר ישרה. ועוד קו אחד מתרשם ומתבלט בחידודו: הרצל צייר לעצמו את ארץ ישראל לעתיד לבוא, בתור מרכז אנושי בין-לאומי. הוא תעב את הנציונליזם המחוצף של הגויים, ולא למד זכות גם על נציונליזם מחוצף של יהודים. בתחילת העיון ומושכל ראשון הצדק אתו, כי מה שאנו אוסרים לזולתנו, אין אנו רשאים להתיר לעצמנו, אבל בעומק העיון אננו מגיעים לידי הבנה, שהנציונליזם שלנו, עם קורות ימינו ודתנו – מגמה אחרת להם, ואי אפשר לנו להכשל באותה הנטיה של תאוות כבוש ושעבוד, שהנציונליזם של הגויים הוא קשור בהם. זוהי הנקודה היחידה אשר בה חזיונו של הרצל דורש – לא סתירה (כמו בדברי המבקרים השטחיים) אלא השלמה ומילואים. הגרעון הזה אינו משפיל את הערך הספורי של החזיוון, שרוב דבריו בפועל ממש, נתקימו. הרצל האמין באמונה שלמה בנצחון האמצאות של המדעים החדשים; ואגב הטעים וחזר והטעים, שהיהודים למדו מעמים אחרים, ולבל יתגאו שרק כוחם ועוצם ידם עשו להם את כל החיל הזה. זאת היא תפארת הענווה של הרצל, זוהי אנושיותו. מאליו מובן שאין להחליט שלא נפל צרור ארצה מכל מה שחזה הרצל בדמיונות מכבר. רשיד-ביי שלו, התוגר, היה כחמץ נוקשה, שעבר עליו הפסח ההיסטורי; ואת המופתי וכו' לא ראה הרצל מראש אבל את התפתחותה של חיפה, ואת תחיתו של ים המלח, ואת תקון הדרכים, ועוד ועוד, ראה הרצל ברוח הקודש. ועוד דבר אחד ראה בנבואה: הליצנים מבתי הקהוה בוינה נמצאו בחזיונו פתאםום בארץ-ישראל. הא כיצד? אין זאת “אויס איבערצייגונג”, אלא “אויס וויען”. מי כפה אותם לכך? החכם “העדיף מנביא” ראה מראש, ש“איזה דבר” עתיד לקרות, שיכוף גם את אותם היהודים לבקש להם מנוס ומפלט בארץ האבות, וביניהם גם ילידי חלאה ובני הרקק מן הגלות האמנציפציונית, העומדים להטהר ולהצרף בארץ-ישראל. כל אלה חזה הרצל – לא לאור השמש בימיו, כי אם לזוהר הברקים של האינטואיציה בקרב נפשו, ששרה, את ההימנון המעורר אביב עולמים בתקופת תחיתנו. בספורו זה עולה ושוקע הרצל לעינינו ככדור-אש גדול, כשהארגמן בפאתי-המערב הולך ועומם בשולי הרקיע של התקופה הציונית הראשונה.

ממוצא זכרונותי, אשר אפס קציהם הזכרתי, ולאור חזיונו של הרצל המוצג והמתואר בספורו זה, נשכיל ונדע:

א. שהאגדות המפלגתיות ע“ד הרצל, הם דברי חלומות, שלא מעלים, אלא מורידים. תחת הפרזת האמת, שהיא זכות מיוחדת ורשות- נתונה להאגדה, האגדות הללו ע”ד הרצל הן ההפך הגמור מן האמת. רוב בעלי האגדה האלה לא ראו ולא ידעו את הרצל, אלא נקרו והוציאו איזה פתגם, או איזה חצי-פתגם, מתוך דבריו, וע"י פלפול מגוזם, קשרו נימא בנימא וחבל בחבל, לפי הנצרך להם לאיזו מגמה מיוחדת, שאין לה שום קשר ויחס עם אמתת אופיו ומגמתו הנכונה של הרצל.

ב. הרצל לא היה לא “פאשיסטי” ולא “סוציאליסטן” מרקסאי, ואל “רביזיוניסט”, ולא “קונסרבטיבי בורגני” ואפילו לא “ציוני כללי”, אלא ציוני. כל ההגדרות האחרונות האלה, הן ביחס להרצל, עירוב פרשיות ועירובי תחומין ותקופות, קידום המאוחר ואיחור המוקדם, מעין הפלפול של תהו, אם רב סעדיה גאון נטה לחסידות ליוּבאוויטש או קוֹצק. אמנם הבדל הזמן הוא בדוגמה האחרונה אלף שנה, ובראשונה – רק שלשים שנה. אבל בדורנו, דור החשמל והמעוּף האוירי, הסתעפותה של תנועה היא מהירה במשך שלשים שנה, לא פחות מאשר לפנים במשך אלף שנה. כל ההסתבכויות והגידולים והנתוחים הללו, נתחדשו בעיקרם אחרי הרצל; ויכולים אנו רק לשער עפ"י אומדנא בעלמא, כיצד היה הרצל מתיחס אליהן, אילו זכינו לראות אותו עדיין בינינו; ואילו היה עוד מורה ומנהיג. אבל בשביל להיות מוכשר לשער השערות כאלו, צריך להיות בקי בקורות חייו ובתכונות נפשו של הרצל; וגם אז אין ההשערות אמת לאמתה, אלא קרובות אל האמת.

ג. האגדה המפלגתית שהרצל היה רק “קורא דגר ולא ילד” של השם (הקדוש והחביב לכולנו!) “מדינת היהודים”; ושהיה מעין “שופר של משיח”, לתקוע ולהריע בו את ההגדרה הזאת – וחסל, בלי שימת לב, אם פרסום גרידא זה יועיל, או שמא יזיק; ואם, בכלל, בפרסום “המטרה האחרונה” תליא מילתא – האגדה הזאת היא ההפך הגמור מן האמת. לאמתו של דבר, בשעה שכתב הרצל את “מדינת היהודים”, הוא טרם צמצם את שאיפותיו בארץ-ישראל, וכשצמצם את שאיפותיו בארץ-ישראל, למן הקונגרס הראשון, לא שמענו מפיו את “מדינת היהודים” יום יום כאיסתרא בלגינא קיש קיש קריא, אלא את התכנית הבזילאית שלנו, שקבל, לא “תחלתו באונס וסופו ברצון”, אלא “תחתלתו ברצון וסופו ברצון”. הוא היה רדיקלי בשאיפותיו הפנימיות למדינה יהודית, ובאותה שעה מתון וזהיר ואופורטוניסטן (במבחר מובן ההגדרה זאת) במעשה, גם במשא-ומתן עם הממשלות, גם בהשפעתו על דעת הקהל.

ד. ככה משובשת היא האגדה, ילידת מפלגה אחרת, שהרצל היה מעין “פשיסט” ריאקציוני, החותר להשיב אחורנית את צל מעלות החופש, להשליט רק את המשטר הכלכלי הנושן לכל משפטיו וחוקותיו, ולבלתי שנות כמלוא נימה את הזדון והרשע, האכזבות והתהפוכות שבהמשטר הישן, הוא, אמנם, הקדים לחזות מראש את הקוץ שבאליה, את הקלקול שבמשטר בחירות ופרלמנטים, ודעתו לא היתה נוחה מהן, אך הוא רצה שבנ"א יחידים חפשים יבואו לפרלמנט, או לקונגרס, בלי כל החלטות, שרירות וקיימות מראש, אלא מוכשרים ורשאים להודות על האמת, כשהדעות של זולתם תביאנה אותם לידי הכרה, שאין הדין עמהם; ושדרור יקרא להצבעה, אלא כנהוג בפרלמנטים, ולא במשפט קדום ובשעבוד היחידים אל המפלגות, אשר בהן הם מנויים. אבל עם כל שאיפתו אל האידיאל הזה, לא נגע בהלכה-למעשה, בהעקרון של רוב-דעות; ולא קפץ לעשות פרצים בקרב ההסתדרות, כשהצבעותיה התנגדו ברובן לשהשקפותיו היחידיות, ולא גזר “קבלו דעתי”; ולא הכריז “ליברום ויטו” בחינת “יחיד ברשות הרבים” כהסימים הפולניים בתקופת הירידה, אלא נכנע בלוֹיאליות רצינית אל מה שהחליט הרוב, כדי להחזיק את ההסתדרות על מכונה – ויהי מה! – הוא כבד והעריץ וחבב את המעמד הבינוני, אבל באותה מדה כבד והעריץ וחבב את מעמד הפועלים, וחשב אותו לעמוד התווך בבנין הארץ, והאידיאל שלו היה – “כל ישראל חברים” באמת ובכל מקצועות המדינה.

ה. בלי היות סוציאליסט מפלגתי, ובלי התנות תנאי, שהציונות תהא תלויה בתורתו של מרקס או של לסל; או שאסור לציונים לסגל את הציונות אל השיטה הזאת – הוא שאף בכל לבו לתקון היחסים בין הרכוש והעבודה, על אָשיות הצדק והשיויון, למען תהא ארץ-ישראל, בגדר זה, למופת לכל העולם. בהשקפותיו הסוציאליות היה קרוב לאדורארד ברנשטיין, ועוד יותר אל פרנץ אופנהימר; ואם מישהו יתעקש דוקא להטליא על הרצל “חותמת ופתילים” של אחת האסכולות הסוציאליות, הייתי אומר שהוא היה “שטאאטס-סוציאליסט”, וה“שטאאט” יהי – “חברה חדשה”, שהיא, בעיקרה, החברה בעלת הצ’רטר, שהיתה מרחפת אז לעיני הרצל, בדמות דיוקנו של העתיד; או, לשבר את האוזן, הייתי אומר: קרן היסוד או הקרן הלאומית – לא עם האטריבוטים שלהן בינינו בלבד, אלא עם אטריבוטים יותר כוללים ומקיפים, שהיו משליטים אותן על כל משק הארץ, ורכושה, ועבודתה, בכל ענפי ההנהגה והכלכלה. ובנוגע לאלה לא רצה הרצל לקבוע דבריו כמסמרות, לכלתחלה; ובכונה אמר די בסרגולים כלליים, שיש בהם הרבה מקומות חלקים, והרבה נגודים, והרבה סימני שאלה, ומכשולים וקושיים לאין מספר; יען כי הניח את הדברים לנסיון ולאֶמפיריקה, שתכריע אותם, בלי עשות “אלהי מסכה” של חוקי ברזל מפלגתיים, ובהאמינו, שהחיים בעצמם יפתרו את השאלות המעשיות, אם אך יהיה רצון טוב, ואם תתגבר השאיפה אל הטוב הכללי על השאיפות היחידיות של העסקים המתנגדים.

ו. וזהו עיקר מרכזי, גם בתורתו גם באופיו של הרצל: הטוב. הוא היה גאון של מדות טובות, גבור כובש את יצרו, צדיק במצוות שבין אדם לחברו, אוהב את הבריות בכל לבו ונפשו ומאדו, אציל-רוח חונן ורחום, משתתף בצערה של כל בריה, מגין על כבוד חברו, מתעב את תאוות הנקם, ואת נטירת השנאה, ואת הציקנות והכּילות ואת הגאותנות והאכזריות, ואת הקטנות-דמוחין, והמרמה, וגנבת הדעת, ואת ההתמרמרות והעקשנות. הוא האמין באמונה שלמה שבארץ-ישראל וב“החברה החדשה” שלה יהיו בני אדם טובים ונוחים, ותרנים וסלחנים, אדיבים ומנומסים בתכלית הנמוסיות – בהשפעת האידיאלים של הדת והמסורת; ובנ“א כאלה שרוּחצו מצוֹאתם הגלותית, שהשליכו אחרי גום את “עגל הזהב” של הרכושנות הבלה; שנשתחררו מן התאוות הזוללות; ושהאידיאל הציוני של נביאי האל ממלא את כל קרביהם, יתנהגו זה עם זה בשלום ובמישור. כטולסטוי, ראה הרצל את הפתרון בשלימות נפש היחיד, ע”י זכוך המדות; וכניטשה שאף אל “אדם עילאה” – אבל בלי אותו “שמן זית” נוצרי של טולסטוי, המעורטל מן העולם, והמגוזם בקדושה; ובלי ה“בּלאָנדע בעסטיע” של ניטשה, שריח היערות הטוטוֹניים נודף ממנה, ושמחליפה את הערכין המוסריים בחילוף מסוכן; אלא בהרמוניה של העברי הקדמון ששאף אל “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. והאדם העליון – לא “מיתוס”, ולא “בּסטיה”, אלא כל אדם מישראל – יותר טוב, יותר רחמן, יותר צנוע מאחרים, יותר קדוש בהליכותיו, בחייו האנושיים, בחייו הרגילים. בתוך קיבוץ-גלויות של בנ“א כאלה, באוירא דארץ-ישראל, עובדת ומחודשת, בכח עילוי המדעים ומבחר האמצאות ותחת השגחת אידיאליסטים כ”דוד ליטוואק" ו“הפרופ' איכנשטאם” בטוח היה הרצל שכל המעקשים יושמו למישור, עפ“י שיטה זו או אחרת, משיטות המתקנים הוא גם קרא בשם אופנהימר; אבל לא כאיש מפלגה, שמתנה בזה “תנאי בני גד ובני ראובן”. יהי אופּנהימר, יהי מרקס – אנחנו נסדר את ענינינו עפ”י הצדק והיושר של נביאינו.

ז. ועם העיקר המרכזי של הטוב נתארג ונתקשר בכל שיטתו ובכל הויתו של הרצל עוד עיקר אחד, והוא – היופי. הדבר הזה לא היה אצל הרצל סניף והוספה, אלא חלק אינטגרלי מעצם טבעו. הוא היה בעצמו התגשמות היופי; סגנונו היה סמל היופי; חזיונותיו הבימתיים היו מלאים זיו ויופי; וטבעי הוא הדבר ששאף לראות את ההסתדרות ואת התנועה הציונית ביפין ואת ארץ ישראל ואת עם ישראל ביפים. אחרת לא יכול היה הרצל האמן לשער, או לצייר. כמו שבהאמנות של קולות, או של תמונות צבעים, או של סרגולי פסלות, כן גם בחיים לאומיים או צבוריים, אין לך יופי בלי הרמוניה, אלא שבחיים לאומיים וצבוריים הרמוניה זו – היא נקראה בשם “שלום”. במובן זה היה הרצל איש שלום, במבחר מובן השם הזה. נפשו המעודנת לא סבלה שום כעור, שום פריצת נמוס, שום פרעה ושום סימן של ה“שלימפּר” הגיטאי, הנגרר אחרינו מהמבואות האפלות שבגלות. הוא רצה לראות אצלנו את אשר ראה בפנימיות נפשו – את ההוד שבתפראת ישראל. הטוב והיפה – אלה הם חותם-תכנית ומוניטון של הרצל. זוהי הדרך היחידה “לשוב אל הרצל”.

ח. בין דמויותינו הלאומיות היה הרצל, בכל טבעו ובכל דרכיו, הדמות הכי אנושית. מתוך שהיה אדם כללי כל כך אציל ושלם, היה יהודי כל כך גדול. הוא היה גלגול של עברי קדמון, שלא ידע את כל הסבכים והקרעים שברוחניותנו הגלותית, עם כל החכמות שבה, וההרכבות והאבעיות והתיובתות שבה. כנוסח רבנו בחיי בעל “חובות הלבבות” (אבל ממש ההפך מזה), שאמר “אילו ידעתיו הייתיו” היה הרצל רשאי לומר על הקולטורה העברית “לא ידעתיה – והייתיה”. הוא היה התגשמות של קולטורה אנושית גבוהה בפרצוף של איש ישראל אנושי בתכלית האנושיות.

זהו הערך היסודי של הספור הזה, שלא יכלו לעמוד עליו הפובליציסטים, שאינם די בקיאים במסכת נגעים זו. אינם אשמים בזה כלל. זהו רק חסרון ידיעה. אינם יודעים את אותם הסרסורים ויושבי קרנות הבורסה בשעשועיהם ובצעצועיהם, כשהם שוגים ביין ושירי חשק, תרמית ונכלים, תזנות ונאפופים, עגבים ותֶבֶל, טומאה ושקוץ נפש, אחרי אשר כבה שביב הרגש האחרון של כחם הלאומי, וזיק הגזע נדעך כליל מקרב לבם, כנגד אלה התפרצה הזעקה הישרה מלב המנהיג נושא הדגל הציוני, שידע את אלה יותר מאשר כל אדם זולתו מוכשר היה לדעת. לצד החלק השלילי הזה, שהוא העיקר, יש גם צד חיובי: אפותיאוזה של ארץ ישראל, חיוב ארץ-ישראל, הכרח חובת בנין ארץ-ישראל. כבר אמרתי, והנני חוזר ואומר: בעת אשר מדינת היהודים היא פורחת באויר, הספור הזה מתפתח על קרקע ארץ-ישראל בכל מה שמלא את רוח המנהיג, ובכל מה שהיה בהכרח צנום ובלתי מספיק. האופי היהדותי הוא בלתי מסופק. המשל הגרמני אומר: “אף היפה בנשים אינה יכולה לתת יותר ממה שיש בה”. אפילו הרצל לא יכול היה לתת יותר ממה שהיה בו. קטנות-דמוחין היתה להתוכח על זה. הרצל לא נתן “שלחן ערוך מלא וגדוש למעשים”, אלא סקירות וחזיונות. וכמה מן היופי של האמן יש בתמונותיו! והעיקר הגדול שלו הוא – סבלנות גמורה לכל האמונות השונות, מבטח נאמן ומשגב עוז לכל האזרחים, מאיזו דת וכנסיה שיהיו, מין בין-לאומיות נשגבה שאין דוגמתה בשום ארץ שבעולם בצירוף להיעוד הלאומי של ישראל. העיקר השני הוא נצחון המדעים ואמצאותיהם. הוא מעביר לעינינו כבני מרון את צלמי הציוניים; את היהודי הרוסי דוד ליטוואק (ולפסון), את האחים שטינק (אלכסנדר ואוסקר מרמורק), את הפרופ' איכנשטאם (מנדלשטאם), את הפסל אייזקס (בֶאֶר), את היהודי האנגגלי דז’ו (יוסף כהן), את הכהן האנגליקני חו"צ הופּקינס (הכלר), את ליאונקין (ליבונטין), וגלוי הדבר שאת התפקידים הכי חשובים מסר ליהודי אירופה המזרחית – דבר שלא עלה על לב יהודי אירופי מערבי במדרגה כזאת.

זה היה, ויתר על כן זה הוא (מפני שצדיקים במיתתם קרויים חיים, והרצל חי וקים, במובן הרוחני, בימינו עוד יותר מאשר אז) האיש מתיתיהו (תיאודור) הרצל.

יוהניסבורג (אפריקה הדרומית), כ“א סיון, התרצ”ד.

---

הַלּוֹרְד נְתַנְאֵל רוֹטְשִׁילְד הָרִאשׁוֹן

מאת

נחום סוקולוב

א

ראיתיו זה כארבעים שנה, כשהיה ללורד: אז היתה קומתו למעלה מבינונית, פניו היו צחים, לחייו אדמדמות מעט, שערות ראשו וזקנו היו צהובות כעין הזהב, ומתחת מצחו הגבוה והעגול נשקפו עיני תכלת מלאות זיו ומפיקות חן, והמעמיק להתבונן בהן ראה, כי לא נבער האיש הזה מדעת, וכי לבו יצפון מדע ושכל טוב. קו האור שהיה בוקע ויוצא לפעמים מבבות העינים האלה, נתן עדותו, כי יש מסלות בלבב בעליהן גם לרגש החיים בתענוגיהם, וכי יכול הוא להתהלך גם על שדה ה“טורף”, מקום מרוץ הסוסים, גם על הרצפה החלקלקת של היכלי המלכים. כלו היה אומר כבוד ואצילות נעימה, לא בת-יוֹמה, כי אם בת דורות, שכבר הספיקה לקבוע את צורתה. האיצטלא-של-לורדים אשר עטה – היתה כמַדוֹ, וכשנכנס בן-חלפנים זה לישיבה של מעלה ההיא, ששם יושבים צאצאי הסיסילים, הבורלייגים והגלוסטרים, נכנס לא כאדם מן השוק, אך כחד מן חבריא, נכנס בלי שנוי השם, שמו רוטשילד (קרי ראָסשיילד – באנגלית) לא זז ממקומו; בתור רוטשילד ובתור יהודי נכנס אל הבית ההוא, ויהי שם היהודי הראשון הממונה לשבת בבית האצילים כל ימי חייו, והכנס הכניסתהו שמה המפלגה שעמדה לימין היהודים גם בכניסתם לפרלמנט: המפלגה הליברלית. זוכר אני את החגיגה, שהוחגה אז בביה“ס החפשי (“פרי סקוהל”) ליהודים בלונדון, בעת חלוקת התשורות לתלמידים, כשנאספו כל פני העדה, בני משפחות מוקאטו ומונטאגיו, פראנקלין וסיימאן, האפ-פינהיימים והרוזנפלדים, הסאמיואלים והסאלאמו-נים, הפיליפסים והדז’יהקובסים, עם הרבנים האדלירים והזינגירים והקאנטירים והמארקסים בראשם והש”ץ הזקן, יהודי וורשאי, מר האסט, היה משרת בקודש, והיתה אז בישיבה ההיא גברת יהודיה מניויורק, אימא לאצארוס, אחת החלוצות של הרעיון הלאומי הציוני, שהיתה כנור לשירי ציון בשפת אנגליה (ונקטפה באבה), ומר מ. אהנדז’על היה אז ראש המורים, והגישו אז להלורד החדש מנחה את תמונת אמו הבארונית המנוחה הגברת ליאונל-די-רוטשילד להתלות על הקיר על יד תמונת אביו המנוח ליאוניל די רוטשילד, וכמעט זוכר אני את תוכן הדרשות האנגליות הארוכות כארך הגלות, אשר במקרה ההוא הבלתי-מצוי, והיוצא מן הכלל, היו בהן איזה רעיונות טובים, כי השמיע אז הלורד היהודי הראשון את ה“אני מאמין” שלו, ויאמר, שאנחנו, כלומר: ביה“ס החפשי, “מחברים ומזווגים למוד דתי ועברי שלם עם חנוך אנגלי טוב”, והרב אדלר, בברכו את הלורד רוטשילד, אמר:”צלצול השם החדש הזה יעשה בקרבכם בתחלה רושם זה“, ויספר, כי כשקבל ר' אנשיל רוטשילד בפפד”מ בשנת 1816 את תואר-המעלה “בארון” מאת קיסר אוסטריה, בא אליו אחד ממקורביו, ויאמר לו: קשה לי לשנות את מנהגי, ולהחל לקרוא לך:“הערר בארון”. הרשני נא להמשיך מנהגי מכבר, ולהוסיף לקרוא לך “ר' אנשיל”… וכנראה הוסיף הרב לאמר, קשה היתה גם להלורד החדש פרידתו מן השם, ולא רצה להמירו בשם חדש, וזה אות, שהוא בן נאמן לעמו, ושהוא מתיחש על ההורים הגדולים “שלא שנו את שמם”, ואם איש כזה הורם למדרגת לורד עדות היא לאנגליה, שהיא מקיימת את שויון הזכויות של היהודים באין נגרע דבר, וככה, ספר הרב, אמר הוא גם לנסיכה קריסטיאן, בת המלכה, ויבטיחנה שהיהודים יוקירו את ההתמנות הזאת, שהיא לא רק לכבוד רוטשילד ולכבוד בית אביו, אך גם לכבוד כל היהודים, אשר האיש הזה הוא להם אח נאמן ואחי-עזר, ועל כן כדאי והגון הוא שיוסיפו על שלש מלים שיש לו במטה-אצילותו: אינדוסטריא, אינטעגריטאס, קונקורדיא (חריצות, יושר, אחדות) עוד גם את המלה “בענעוואָלענטיאַ (צדקה), כי מי יתנה את מעשי החסד שהמוכתר-בנמוסים הזה עושה, ועוד זה מקרוב שב הוא, הרב, מארץ ישראל, ויבקר שם את בית החולים של מאיר די רוטשילד ואת ביה”ח של איבלינה די רוטשילד ואת ביה"ס של הבארון ליאוניל די רוטשילד – בקצור, העיר הקדושה היא מלאה חסדי רוטשילד כרמון.

וכל הדברים האלה בסכומם: שרוטשילד לא שנה את שמו, שהוא אומר “לזווג את הלמוד הדתי והעברי השלם וכו', וסמיכות הפרשיות של רוטשילד וא”י, וביחוד אותה השיחה הנאה ע“ד ר' אנשיל, עשׂוּ, – מודה אני! – אז, רושם בקרבי, כאלו קם פה לעינינו מעין ר' שמואל הנגיד, או מעין זיס פאן אפפנעהיים בתמונה חדשה; ואת הרושם הזה העמיקו בי עוד כמה דברים שנשמעו בישיבה ההיא: מר שמואל מונטאגיו (איש לא פלל אז, כי גם הוא יהיה ללורד באחרית ימיו) הזכיר את הרדיפות ברוסיה וברומיניה, כמו זכר לחורבן, ויאמר, כי אין רשות לשכוח בשעת חדוה זו את האחים הנרדפים, והלורד החדש לא עבר בשתיקה על “נקודה בולטת” זו, ויאמר, שתקותו תעודדהו, כי גם בארצות ההן יהיה הדבר הזה מעין מוסר השכל, למען ידעו דרך משפט. אמנם תקוה זו נראתה לנו אפילו אז כתקוה דמיונית, אבל – אין משיבין על הדרוש, נאה היה, שהיהודים הזכאים ההם לא התגדרו בזכיותיהם היתרות, ויתנו לכל ההתמנות הזאת תכונה של פרסום נוטה כלפי שוויון הזכויות בכל הארצות ויעשוהו ל”גירא בעיניה דשיטנא“. זוכרני עוד, שלתוך ההרמוניה של ברכות התערב קול שלא נתן תֶּבֶל בנעימיה: השריף פודעל פיליפס (שהיה אחר-כך ללורד מאיור) כון אז את השעה להשמיע דרשה פטריוטית, שהרוטשילדים עושים גדולות לא רק בעד היהודים, אך גם בעד אנגליה, ועל כן “אנו מתימרים בכבודו בתור אזרחים אנגלים”, כאלו צריך היה שם, ב”תלמוד-תורה“, להצטדק ולהכריע לכף זכות. הנגוד הלאומי עוד לא נודע אז, אבל הרושם התחקה בלב כל שומע, שהדברן הזה הוא מן הנוטים להתבוללות (מה שהוברר אח"כ), ולעומתו רושם טוב יותר עשו דבריו של איזה רוורנד נוצרי (שאינני זוכר את שמו), שאמר, שהוא שמח שמחה גדולה בכניסת אביו של הלורד לפרלמנט, ועתה מברך הוא את האלהים שהחיהוּ והגיעהו לזמן הזה, לראות בהכנס יהודי לבית האצילים. ברוך משנה העתים – הוסיף הנוצרי הזקן ההוא לאמור – עוד לפני איזו דורות, אלו בא כהן נוצרי להשתתף בחגיגה יהודית ביום א' בשבת, אזי הטילוהו בשמתא ונדוי בכניסה של ס”ט פאול, או השלך השליכוהו אל התּמזה, וכיום הזה הוא, הכהן, בא ומשתתף בשמחתם של ישראל באין מכלים דבר.

זוכר ומזכיר אני את הדברים ההם, לא בגלל אשר ראוי לזכור דרשות וחגיגות, כי אם יען אשר בעת ההיא נחשב הדבר הזה כחתימת שוויון הזכויות, וכמוגמר, שבא אחרי הסעודה. הפוליטיקאים של התקופה ההיא היו דורשים את המאורע הזה כמין חומר: הימים היו אז ימי פרעות ובלהות ליהודים באירופה המזרחית; מלכויות מלכויות היו טרודות – לא בהרחבת זכויות היהודים, כי אם בהמעטתן, ועיני היהודים היו נשואות אל המלכויות החפשיות, בבקשה ובתקוה, להתערב לטובתם. זאת לא יכלו עשה, מפני שאין מלכות רשאית להתערב בדברים-בגו של חברתה, אבל הדבר אשר יכלו לעשות הוא אך לתת שיעור הסתכלותי לאותן הממשלות, כיצד הן, מלכויות החופש, מתנהגות עם היהודים. – והדבר לא היה משולל גם איזה חדוד היסטורי. בנו של אותו איש, אשר ע“ד כניסתו לפרלמנט היתה מלחמה ממושכת (לרגל נוסח השבועה), נכנס עתה לבית האצילים! באנגליה – ההתפתחות היתה מתונה ומוּדרגת מאד, אבל היתה בטוחה. קודם שהכניסו את היהודים לפרלמנט, צריכה היתה ההכנסה הזאת להלחם עם המסורת הקודמת שהתנגדה לה; עתה נעשתה ההכנסה בעצמה למסורת. – בקובץ כתבי-יד נכבדים, שראיתי בעזבון המנוח מר אשר מאירס, יש מכתב פרטי כתוב בידי הבארון רוטשילד בש' 1858 אל מר סאלומון, שהיה גם הוא מהנבחרים הראשונים, ובו נאמר: הנני מבשר לך, שהאומה היהודית ( the jewish nation" ") נצחה את מתנגדיה. לא ידע התמים ההוא, שבניו ובני חבריו עתידים להיות כופרים באומה זו ולפרסם עד”ז מודעה רבתא.

ובכן – לורד יהודי! הדבר בעצמו הוא דבר של מה בכך. להם, לפי המסורת שבידם ושלשלת היוחסין שבאומותיהם, נשאר עוד “חמץ נוקשה” זה של ימי הבינים. אילנו של זה עולה עד המלך דז’ון, ושל זה עד המלכה אנני;היו חיילים, כובשים, לסטים מזוינים, קצינים ורוזנים, “הצטיינו” בגבורות, עזרו לבנין המלכות, עשו את אנגליה. זהו המשך האבירים והפרשים, הפריצים והשררות, ההגמונות והדוכסים, העומד כולו על יחוסם ועל משטרם, על הוללותם ועל שעשועיהם, מהדורות שהאצילות היתה עֶצֶם הקבּוֹרת שלהם. כך הוא הדבר בטבעו ובצביונו, משורש מצבתו; אין כאן מטוה קורי עכביש, אלא לבנה על גבי לבנה, ונדבך על גבי נדבך, בנין הדורות עם הבליהם ושגיאותיהם; אבל מגוחך הוא הדבר, כשיהודי נעשה “פרש”, והוא ואבותיו לא היו מתחרים בסוסים, ואין לו בשורש נשמתו אותו הגיד המיוחד של גשמיות עליזה, ו“שיר המעלות” של דיפלום, שהוא מקבל, איננו יכול להאצילו למפרע. ולמה צריך בן אברהם יצחק ויעקב להוסיף עוד יחוס על יחוסו ועטרה שאיננה הולמתו על הכתרים שהוא יכול לזכות להם? מה ישמשו להם הסמים והרקוחים והתמרוקים והחתולים האלה? ולמה יאמרו הגוים, שהיהודים נדחקים לתוך תחומם, וחודרים כאורחים לא-קרואים אל המצח שהם החזיקו בו?

אך ישנם בין האצילים היהודים גם כן מדרגות מדרגות, כשקבל השולחני כהן מאת ממשלת בלגיה את התואר “גראף” עם הכנוי ד’אנווער, שאלו האנטישמיים: מה ענין לאנוור (אנטוורפן) כאן? הנלחמו אבותיו על יד אנוור? או לכד איש מהם את אנוור? או אולי יסדו את אנוור? לא! שייכותם אל אנוור היא רק זאת, שהם עסקו במסחר בבירזא שבאנוור. אי אפשר שהדבר הזה לא יגרה את הסטירה. ממין זה הם רוב הפריי-העררים האוסטריים והבארונים האונגארים… הרוטשילדים כבר הוכשרו; לולביה של אריסטוקרטיה זו כבר הם כדרך גדולם. זה דור רביעי וחמישי הם מאורגים ומרוקמים גם בעסקי מסחרם, גם בהליכותיהם ומנהגי ביתם, עם מלכי אירופה ואציליה. זקניהם של אלו כבר היו משחקים בקלפים ומתחרים בסוסים עם זקניהם של הבורבונים הנוכחים והוולינגטונים הנוכחים. אביו של נתנאל, ליאוניל, כבר היה מפונק מנוער, והלורד רוססיל, אחד מגדולי מיוחסי אנגליה, היה מרעהו אשר רעה לו כל ימי חייו. ארמון רוטשילד כבר היה לפני שבעים שנה בית-ועד למנהיגי הממלכה; כל האמנים המפוארים, כל הסופרים אנשי השם היו מבּאי הבית הזה. היו הרוטשילדים זה מאה שנה מעוז ומגן לחכמים, לציירים, לחוצבי פסל, למנגנים; היו ביניהם בעצמם אנשים שהתעסקו במקצועות שונים, היו גם נשים עדינות חכמות-לב שהיו מאַספות מסביב להן חכמים ואמנים, מנהיגי מדינה ונואמים. כאשר סרב בית האצילים לתת רשותו לשנוי נוסח השבועה, היו רבים מיושבי הבית הזה ממכירי ליאוניל ומאוהביו, אך הם הגינו על המסורת. אחד מהם, הלורד קרוי, אמר אז אל ליאוניל: הלא יהודי אתה, וחובתך להשתתף בצרת בני עמך, על כן טוב, כי מבשרך תחזה זאת, וסבלת בעצמך איזו הגבלה, כי הרוצה להציל טובע, עליו לקפוץ לתוך הים. דע, שיש הגבלות והלחם, כמו שאחיך נלחמים, ואז תיטיב גם להם.

ליאוניל היה איש טוב ופשוט, בעל מדות ובעל מוסר, תמים וענו בעיניו, ולא חתר לבוא אל הפרלמנט למען קחת שם חלק בעבודת המדינה, כי אם למען הרוס את החיץ המבדיל בין היהודים והנוצרים בשוויון הזכויות. בהנהגות ומעשים היה שומר עוד כמה מן החוקים, ומצב היהודים היה נוגע אל לבו מאד, אף כי חסר היה את הסגולה המיוחדת לנהל את העדה, ויהי נמלך לעתים קרובות במכיריו וקרוביו מונטיפיורי ומוקאטו ואחרים. הוא היה בנו של הבארון נתן מאיר, מיסד הבית הלונדוני, ויהי רק מחזיק ומקיים את אשר יסד אביו. נתן מאיר היה גאון ויוצר בעניני ממונות, וליאוניל – יותר משהיה סוחר היה אציל ואיש הצבור. הבית כבר היה נכון ונשא בימי נתן מאיר, וידועים הספורים השגורים, כי טבעו של בית זה יצא בעולם, מאז נודע שהידיעות מאילבא ומוואטערלאָ מימי מלחמות נפוליון הראשון קדמו לבוא את רוטשילד מבואן אל המלכות. בדברי אגדה אלה יש רק קורטוב של אמת: בית רוטשילד דאג מתחלת הוסדו להקים חבור נכון וטוב בינו ובין כל ארצות אירופה, ובתקופה שקדמה למסלות הברזל היו לו שליחים ופקידים וסוכנים שנצטוו להודיע לו בהקדם כל אשר יקרה, ויהי גם זה אחד מן הדברים שסייעו לעלית עושר הבית וכבודו, אבל הדבר הזה לבדו לא הספיק. בית רוטשילד כבר היה אז צנתרת הזהב, הונו כבר היה גדול מאד, ואמונתו רבה והבטחון בו לאין קץ, ולכן היו רבים מפקידים את הונם באוצרו, והיו ימים אשר אז בחרו רבים לשים את כספם למשמרת בבית רוטשילד מתתם אותו לבנק האנגלי, מיראה בדבר, פן תאָחז ממשלת אנגליה בסבך מלחמות עם ממשלות אחרות, ונגעה יד המלכות גם אל ההון אשר יאצר ואשר יחסן בבנק; לא כן רוטשילד הבטוח ממלחמות, שמצודתו פרוסה על פני כל ארצות אירופה. ותרב עוד האמונה הזאת בראות העם, כי הבית הזה נעשה לתל-פיות שהממשלות פונות אליו. זאת היא משמרת הפקודה אשר לא חדלה מאת בית רוטשילד בכל התקופה רבת המאורעות והחליפות. לפי ההשערה היו כבר להבארון נתן מאיר חמשה מליון לי"ש מהונו – הון רב מאד בעת ההיא – ועל זה נוסף הון אחרים שנמצא לו בכל עת דרשוֹ. בכח הזה הצליח כבר המיסד לעשות את ביתו ראשון לבתי האוצר אשר באנגליה בימים ההם. במצב איתן מאד הניח את הונו ואת הנהגת ביתו הראשית לליאוניל. בימי ליאוניל לא נעשו עסקים גדולים; הבית הלך הלוך וגדול מעצמו.

כאשר היה הפרופיסור גרץ בלונדון – באחת משנות התשעים למאה שעברה – והיהודים ערכו לו שם קבלת-פנים נהדרת, נשא ההיסטוריון המפואר ברכה גם מאת הלורד היהודי הראשון, ואז אמר רוטשילד אל גרץ: במקום שאתה סימת, אני החלותי; וכונתו היתה, כי הוא נולד בשנת 1840, היא השנה אשר בה השלים גרץ את קורות היהודים. וגרץ ענהו בשפתי חן: אני כליתי לכתוב, ואדוני החל לעשות. – ובכן 1840 היתה שנת הולדת נתנאל. השנה ההיא היתה שנה רבת-המאורעות ובוראת-עלילות. נתנאל היה עוד ילד קטן בנסוע משה מונטיפיורי לדמשק להציל את היהודים העשוקים מידי עושקיהם, אך הוא ספר, כי זוכר הוא היטב את אביו מטפל ומתעסק בעניני היהודים – לא בלונדון, כי לא היה אז חומר רב וענין לענות בו במקצוע דברי היהודים בלונדון, אך הוא היה נושא דע למרחוק, ודואג למצב היהודים בארצות אחרות. “מדי ראו אותו סר וזעף – כן מספר נתנאל – לא מאת הבורסה היתה זאת, כי אם מאת הפוליטיקה ביחס אל היהודים”. המנוח ד“ר אשר (שבא בשנות הפרעות הראשונות לברודי וללבוב עם מאָנטאֶגיו ואוליפאנט לעזור להמוני הנודדים שנקבצו שם) היה אחד מן ה”עיילי בלא בר" בבית הזקן ליאוניל ובבית בנו הלורד, והוא ספר לי דברים שונים מוכיחים, שהאחוה הלאומית פרחה עוד בכל הדרה בתקופה ההיא בנוה הרוטשילדים. “מה כל סחרנוּ ויגיענו – היה ליאוניל אומר – אם דורשים מאתנו, שנשבע לשקר, בחפצנו לעשות את חובתנו כאזרחים? ואם נשבע לשקר, והיה זה אות להם, כי נכנע לבנו הערל, ואז יקבלו אותנו בזרועות פתוחות! אבל הלא אם יש בהם רוח נכון, חובתם היא אז לגרש אותנו בבוז כאנשים אשר נשבעו לשקר!” אשתו היתה טרודה ושקועה אז כולה במעשי צדקה, ולא אמרה די בפזרה את כספה, אך היתה גם מבקרת את העניים בדירותיהם הדלות ואת החולים בבתי התעלה ואת היתומים בבתי המחסה, ויצר לה מאד בכל פעם אשר ראתה את אלוף נעוריה הולך קודר בלחץ יגונו, יען אשר לא הניחוהו להשבע כחק היהודים ולשבת על מקומו בפרלמנט כאשר בחרו בו ותהי מדברת על לבו: “האמנם זאת היא צרה? שים לבך אל צרות של ממש! שים לבך לעיר ומתים, כמה עוני ומרודים, כמה שכול ואלמון, כמה רעב ומחסור, שמסתתרים בחביונם וכובשים את פניהם ונחנקים – מפני הבושה!” – והיה הוא אז אך מניע את ידו, כאומר: “אין חכמה לאשה אלא במעשי צדקה כאלה”. אף הוא היה נותן ביד פתוחה ורחבה, אך הוא לא האמין, כי על ידי המעשים הקטנים האלה ירוח ליהודים, וגדול היה בעיניו ערך זכיות האזרח, שמרימות את היהודים בתור אדם המעלה, ונותנות להם כבוד בעיני הגויים. “גלוֹנו היום חרפת חוֹרפינו מעלינו” – הוא כותב אל סאלומון במכתב הנזכר למעלה. וזאת היתה הגירסא דינקותא של נתנאל. זכרונותיו הראשונים קשורים במלחמה ההיא שנלחמו היהודים באנגליה, ואביו בראשם, להאָשר בתור אזרחים שלמים למרות נוסח השבועה עפ“י המסרת היהודית. יש בשאלה זו ענפים וסעיפים, אבל גזע מחצבתה הוא, שהיהודי יכול להיות שומר דתו ואזרח נאמן כאחד. אעפ”י שאין ההגדרה הזאת מספיקה לנו, לפי מדרגת התפתחותנו כעת, צריכים אנו להבין, כי המושג “דת” והמושג “לאומיות” לא היו עוד בעת ההיא מפוּתחים ומנוּתחים נתוח דק לחלקיהם, והיהודים היו דנים על השאלה מאותה הנקודה, אשר ממנה היו הבריות דנים עליה בעולם החיצון. נוסח השבועה היה המכשול: נוסח השבועה היה לרוח הדת הנוצרית, ואלה שאשר מאנו לשנותו, אמרו: זה הוא חק-הורים שנתּן לדורות, ואין לשנות ממטבע שטבעו ראשונים – בשביל אי אלו יהודים אשר באו אלינו; הדת הנוצרית היא השלטת, וחובה להשבע בשמה, והממאן להשבע בשמה אין לו חלק בפרלמנט אשר כולו מסורת ומנהג, ישבו להם היהודים בארץ, יעשו חיל, יצליחו, יסתפחו גם על הכהונות, יעסקו גם בספרות ובאמנות, יוציאו עתונים לאור, יעבדו בצבא ועלו במעלות, אם ראוים לכך, אך לשנות בשבילם את השבועה, שאנו ואבותינו נשבעים, למען יוכלו לקחת חבל גם בעבודת המחוקקים – זה הוא דבר אשר אין לו שחר! והיו אז בין היהודים הזקנים אנשים אשר אמרו:“לא תעלה במעלות”, וגם היו אשר אמרו:“עוד לא גמל הרעיון, ואין לקטוף את הפרי בעודנו בוסר”, וזקני לונדון מספרים, כי גם מונטיפיורי לא רצה בעצמו ולא יעץ לאחרים להכנס בעובי הקורה, והיה אומר אל ליאוניל:“תהא מטברירי¹ ולא מקניגיא”², ובעצתו היתה זאת שומה, שלא היהודים בעצמם ילחמו את מלחמתם, אך הנוצרים אנשי השם (כהלורד מאֶקוֹלִי), אשר קרנים מיד ם להם, יעמדו להגן על זכיות היהודים, והוא, מונטיפיורי, יותר שהיה שועה בעניני היהודים באנגליה, היה חולה על שבר בני עמו בארצות אחרות, ומרגלא בפומיה היה: “מי יתן והיה מצב אחינו שם כמצבנו פה, אעפ”י שאין מכניסים אותנו לקוממונס". ואולם בדבר הזה היה ליאוניל בעל מחשבות מדינאיות יותר דקות וחדשות, ויבן, כי אם יותרו היהודים על זכות ההשתתפות בפרלמנט, ולא ישתמשו בשעת הכשר שהיתה להם אז, בהיות כבודם גדול בעיני המלכות, ומהלכים להם בין העומדים בראש הממשלה, להוציא את זכותם לפעולות, אז תהיה זאת בכיה לדורות ומעוות לא יוכל לתקון, ומי יודע אם לא יבואו ימים אשר אז תרתע אנגליה לאחוריה, ושמרני המסורת יתפשו את מושכות ההנהגה, ואז הן לא רק זכיותיהם הנתונות להם מכבר לא תהיינה בטוחות, אך גם להתאונן לא יוכלו.

כי היה הדין עם ליאוניל, ולא עם רפי הרוח הפחדנים והמסתפקים במועט, – זאת מראות לנו קורות שוויון הזכויות בגרמניה. ידוע, ששוויון הזכיות בגרמניה הוא מלא עפ"י הכתוב, וחסר ופגום – בהלכה למעשה. אין ממנים שופטים יהודים, בלתי אם בדרך יוצא מן הכלל, ולעולם אין נותנים ליהודים פקודות בצבא. כשהיתה יד ישראל תקיפה בפרלמנט הגרמני, בשנות 1872–78, אשר אז היו לאסקר, באמברגר ולודביג לוי ראשי המדברים ומנהלי מפלגת הנציון-ליברלים, בנקל היה להם לכוף את הממשלה להרוס מחיצה זו, אך הם היו אומרים: אל לנו להתעסק בעניני היהודים במדה יתרה, כי אם עלינו להראות – שיטתו של פוֹדל פיליפּס! – שהננו גרמנים. עברו הימים ההם, והתחילו ימי הריאקציה, והיהודים נכנסו בכלל הצועקים ואינם נענים, וההגבלה לא זזה ממקומה. זאת הבין גם עוד גדול אחד: יצחק כרמיה, שבשעה שהיה חבר הממשלה הזמנית, אחרי מפלת קסריותו של נפוליון השלישי, התאמץ, בלי שהיות ודחיות, להוציא לפעולות את זכיות היהודים באלגיר. האנטישמיים קוראים אחריו תגר עד היום הזה, אבל הנעשה אין להשיב. במלחמה זו עם הזדון והסכלות, עם ההרגל והעבדות, ישנם רגעים, אשר אז אסור לפקפק ולשים לב א ל הקוץ שבאליה ואל השאור שבעיסה המעכב. “התרפית ביום צר צר כחכה”…

עומד אני על התקופה ההיא, ומעיין בה בעיון מיוחד, יען כי היא היתה תקופת ילדותו של נתנאל ויצירת צורתו הרוחנית. הוא חונך ויגדל באוירה זו, ואביו שם את לבו לכונן את אשורי בנו בדרך זו. הנער למד שפות ומדעים בביתו מפי מורים אנגלים מצוינים, ואת למודי הדת העברית למד לפרקים מפי הד“ר אשר, או מפי הרב המנוח ד”ר נתן אדלר. במקצוע האחרון הזה אפשר היה לתת לו אך ראשית למודים. ליאוניל היה מפקח על החנוך הדתי, והאם, שהיתה עוד דבקה בכל לבה בדת-הורים, היתה מפחדת וחרדה לרגעים, פן לא ילמוד הנער כהלכה, או פן תגבר עליו ההשפעה מצדדים אחרים. אשר ספר לי, כי פעם אחת נכשלו שם במורה שאינו הגון. מורה אנגלי, שהיה עליו להורות לנער את קורות דברי הימים, נסה לתבּל את פרקו בתבלין של נוצריות – ענן ככף איש עלה על החנוך היהודי, אך במהרה נודע הדבר, והמורה הוסר ממשמרתו, ומורה אחר הפקד תחתיו. ואולם ברבות הימים נוכח ליאוניל לדעת, שהלמוד הביתי לבדו לא יספיק, ויכנס את בנו לביה“ס “קינגס קאָללידז' סקוּהל”. בביה”ס ההוא היתה העבודה רבה מאד, ולא נשאר עוד פנאי בעד הלמודים העברים. הד" ר אשר, שהיה רגיל אצל הרוטשילדים גם בשביל עניני קהל ועדה, היה מביע את צערו לליאוניל על התרשלות זו, ואז היה ליאוניל אומר: הן לא יהיה לרב מורה הוראה בישראל, את התפלות הוא יודע, ולאט לו לנער: אך ה“לאֶהדי” היתה מפצירה באשר ללמדו, בכל פעם שעתוֹ תהיה פנויה. ראוי להזכיר עוד פרט מצוין אחד: אשר אנוס היה פעם אחת לנסוע לחו“ל להתרפא, ואז הציע, שהד”ר א. לוי ימלא את מקומו; הד“ר א. לוי היה אז מורה לקח באיזה מבתי הגדולים בלונדון, והיה גם רבם של בני לוי, אשר אחד מהם היה אח”כ למו“ל ה”דיילי טלגרף" ונעשה לורד לוֹרסוֹן, אך עיקר כהונתו היתה בהיכל היהודים ה“מתוקנים”, בתור סגנו של הפרופיסור מארקס, אך ה“לאֶהדי” לא הסכימה על הצעה זו, מפני שחשדה את הד"ר א. לוי במינות… זה היה אחרי הנסיון עם אותו מורה ההיסטוריה… ב “קינגס קאָללעדז' סקוהל” היתה העבודה רבה מאד. הענינים הקלסיים, השפות העתיקות ותורות דקדוקן וספרותן לא משכו את לבו של נתנאל; אין אני מבין – היה אומר – תועלתה של עבודה זו; לעומת זה היה אוהב את ידיעות הטבע ואת חכמת החשבון.

רוטשילד קטן! כשרונותיו לא היו למעלה מן המדה הבינונית, לא היה תופס במהרה, אבל היה זוכר ושומר את הדברים שלמד. כמשפט החנוך האנגלי נתן לב ביותר אל התפתחות הגוף ע“י התעמלות וחלוץ עצמות ורכיבה ושחיה בנהר. הנער היה קל ומהיר בתנועותיו, רך ורענן ומלא חיים, אך התביעות היתרות, שהיו תובעים ממנו בביה”ס בכל פרטי ההתעמלות, היו עליו למשא, ולא אחת בקש את אביו להציע לפני המורים לפטרו מעבודה זו, או אחרת, אך ליאוניל לא רצה להוציא את בנו מן הכלל, שמא יאמרו, שביה"ס משמש לו אך לוקסוס ואחיזת עינים, ובעיקר הוא מתפנק ומכין את עצמו לפזר את כספו ככל בני המיליונירים, ואנוס היה הנער לשמור את תפקיד בית-ספרו, ולקבל על עצמו את חומרי המקום שבא לשם, שכם אחד עם כל התלמידים, לפעמים – כן מספר אשר – דרש ממנו ליאוניל להביא את הנער ללשכת הצדקה, למען יתרגל שם מעט בעבודה, למען יראה את פני שליחי הקהלות והחברות הבאים איש עם בקשתו ואיש עם הצעתו, וגם את פני העניים בעצמם; והיה אשר הולך עם נתנאל אל הלשכה ההיא, והצעיר היה יושב שם בקרן זוית בין השלחנות, לבוש בגדים פשוטים, לבלי משוך עליו את עיני הקהל, והיה משים אזניו כאפרכסת לשמוע את המשא ומתן… ביחוד נמשך אז לבו אחרי העניים מאואייטשאָפל, שתנועותיהם היו משונות, ולשונם כמעט אי-מובנת לו, והיה מבקש לבאר לו הרבה מלים, ויש אשר היה שואל, למה אין אלה מדברים ככל העם, ואז היו מבארים לו, כי אלה מקרוב באו, ועדיין לא הספיקו ללמוד את לשון המדינה. הוא היה כבן חמש עשרה שנים כאשר בקר בפעם הראשונה באואיטשאָפּל, והרושם שעשה בקרבו מראה הרחובות ההם ויושביהם היה חזק מאד. הוא היה נפעם ונדהם. זכור זכר את הדת העברית מלמודיו ומבית-הכנסת, אך חדש היו לו הדבר, כי אלה הם בני הדת הזאת. לפעמים היה אומר אל אביו: לא נאה הוא דרכם של היהודים הנבדלים בלשונם, ואז היה אביו אומר לו, כי אך ילדות נזרקה בו, קטנות המוחין וצמצום הדעת, כי האנשים ההם לא נופלים הם ממנו, אלא שהם מדברים בלשון אשר בה המה רגילים, ואם יש בהם איזה מדות מגונות, אשר דבקו בהם בימי ענים ומרודם, לעומתן יש להם הרבה מדות נכונות והלכות ודרך ארץ ולמודי מוסר, אשר לא יסולאו בפז, ואשר בהם גבוהה מדרגתם ממדרגת העמים היפים ובני האדם המתוקנים והמגוהצים, והיה הנער מקשיב לדברי אביו, ובודאי היה אומר בלבו כבר אז: אם איישר חילי, אז אשתדל, שהיהודים האלה ישוו בכל דרכיהם אל תושבי מדינה זו.

והשלים נתנאל את חק למודו ב “קינגס קאָללידז' סקוּהל”, ונסע לקמברידז' ללמוד שם את חכמת ההנדסה, ובקמברידז' חי חיי סטודנט אנגלי מהימים ההם: למוד והתעמלות, דיוק החיים ועבּוד האופי, פתוח רגש התרבות והחובה. אין האוניברסיטה האנגלית נותנת בינה ודעת יתרה, אבל נותנת היא, כמה דאמרן תמן, את האופי. את צורת הנפש הקבועה, את הצביון הקיים, את הברזל שבדם האנגלי, את הדיוק והשקדנות, את עוז הרצון ואת השקדנות העמוקה, אשר עמהם נארגים וטוויים ושזורים כל חיי הממלכה וכל קורותיה ותרבותה. מתלמדים שם הצעירים להחמיר על עצמם, להקשות את גום ואת רוחם, להיות ישרים כאותם תרני האניות וחזקים כאותם עוגני הברזל של האניות, אשר בהן מפליגה ושלטת בריטניה בים. קשים שם הסדרים כקורות של עופרת, דיוק החיים והעבודה הוא כדיוקם של חיי הקסרקטין, ובתוך החופש האנגלי יש שעבוד וכפיה וזקיקה לגדרים ולמשטרים שאין דוגמתם בארץ אחרת, ויוצאים משם אותם האנשים, הנראים כחנוטים, והם כובשי הישוב, אותם האנשים, אשר כל יחיד ויחיד מהם איננו לא פקח ולא מחודד, לא חכם כולל ולא מרפרף על כל המקצועות, אלא יודע את שלו ידיעה מסודרת מאד, וסכומן של הידיעות האלה עושה את התרבות הגדולה והענקית.

לא היה נתנאל מהנדס, אלא התעתד לעשות איזה מעשה חשוב על שדה החכמה: למד את שעוריו, עבר, בעבודה רבה ובהתאזרות כל כחותיו, ממחלקה למחלקה, ואחירי שובו משם לונדונה, היה אנגלי יותר משהיה ויהודי פחות משהיה קודם לכן. בנין התרבות הראשונה שדה נחרש, ולמודי הדת עיים היו, וצריך היה להשפעה חדשה להחזיר את רשמי הילדות ליושנם, ולשוב להוציא את הנצנים העברים מן השכבות החדשות שהונחו עליהם מאת התרבות האנגלית לכסותם. בין כה וכה כבר היה האב לאיש זקן, וההשפעה היתה גדולה יותר מאת האם העדינה והמרגשת, אשה יהודיה צדקנית במבחר מובן המלה הזאת. חזקה היתה ההשפעה הזאת, אך לא תמידית, כי החלו החיים החיצוניים והכלליים לדרוש את תפקידם: החל רוטשילד הצעיר לנסוע, והיה שוהה עדן ועדנים בפאריז, ויש אשר הלך לגרמניה ולאיטליה, ובשובו לביתו היה מביא עמו דעות וידיעות מן החוץ, וגם באנגליה נמשך לתוך תחום חיי האצילים, ויהי שוהה בבתי חבריו, ויאהב לשבת בכפריו ובאחוזותיו, לגדל את סוסיו בני סוסיו בני-בניהם של הסוסים המיוחסים, מופתי המרוץ, ויחמוד גם את הציד ואת שעשועי ההתעמלות, שהאנגלים עושים אותם לא בדעה קלה כשעשועים, אך בכל חומר הדין ובחשיבות והטלת אימה, כאלו היו הדברים האלה יסודי העולם.

ככה עברה התקופה הראשונה בחיי נתנאל – עד אשר “הלך האיש מבית רוטשילד וישא – כמנהגם – אשה מבית רוטשילד”, ועד אשר נכנס אל הבנק, מזוין בידיעות ה “קינגס-קאָללידז'-סקוהל”, בתורת קמברידז', בנסיונות פאריז וגרמניה ואיטליה – הכנה מספיקה, ועד אשר נכנס בתור רוטשילד גם לחיי הקהלה, מכוּלכל בסעודה שאינה מספקת מגירסא דינקותא שנפסקה ומדעות וזכרונות טובים שנשארו קבועים בלבו.

בידענו את התחלותיו אלה, נבין גם את כל אשר פעל והגה האיש המצוין הזה במשך כל ימי חייו, עד היום הזה.

ב

מעת אשר נכנס נתנאל לבית הבנק, שנה את ארחות חייו שהסכין בהם בימי למדו בקמברידז', ויהי לאיש סוחר, ויותר שהיה דומה אל אביו ליאוניל דמה אל אבי אביו נתן מאיר. ליאוניל היה נוהג, כמעט בלי חליפות, לרכוב על סוס בבוקר בבוקר. כמעט בכל יום, אחרי סעודת שחרית, היה הולך לראות איזה תערוכה, או להיות במקום איזו מכירה בפומבי, מקום שם מעמידים על המקח את העתיקות ואת שכיות החמדה אשר הוא היה מאסף בתאוה נמרצת, ועיניו היו משוטטות בכל לאסוף כל חפץ שהיה חסר עוד לשכלל ולמלא את פגימות קבוּצותיו שהיה קובץ במקצועות שונים, ולא רק על כספו, אך גם על עמלו לא היה חס, באשר דרוש היה לתור ולשוטט ולחפש ולשוב ולחפש; יתר על כן היה נותן את לבו גם לפוליטיקה, ויהי מבקר בפרלמנט מעת אשר נפתח לו השער. ולפני סעודת הערבית אפשר היה למצאו גם ב“סֶרקל”, ב“קלוב” שלו, בא שמה לשעה, לשעתים, לשוחח עם הרעים, או לשחק מעט. על כן אמרו עליו, על ליאוניל, שהוא נהפך כולו לדז’נטלמן אנגלי, וכותבי ספורים שונים – וביניהם גם ד’ישראלי – רקמו את צורתו על יריעותיהם, ונכּר היה, שהדבר הזה היה בעיניהם כדבר יוצא מגדר הטבע, כי הם חשוב חשבו את ליאוניל ליהודי גרמני, ויהיו משתוממים על תכונתו האנגלית.

כי אמנם למען הבין היטב את תכונת הרוטשילדים ואת חנוכם, יש, ראשית, לשים לב אל יחס ילידי הארץ אל בני הנכר, הרוטשילדים הם לא רק יהודים, אך גם יהודי חו“ל. חוץ מבית פרנקפורט, אשר כעת כבתה גחלתו האחרונה, היתה משפחת רוטשילד זה דורות אחדים מפוזרת ומפורדת בארצות שונות: רוטשילדים בצרפת, רוטשילדים בלונדון, רוטשילדים בווינא, רוטשילדים בניאפול (בזמן שמלכות סרדיניא היתה קימת). אלו נשארו הרוטשילדים בגרמניה, ויהיו מתפתחים והולכים עם התפתחות גרמניה וממשלתה ומצבה, אזי – או היו למָכון יהודי רם ונשא אדיר בכל אדירי הארץ, או נבלעו בתוך האשכנזים, ותהי אחריתם כאחרית בית בלייכראָדר, מנדלסון ורוברט ורשבסקי, הקטנים מהם. הסניף שנשאר בפפד”מ ושהיה קיים כל ימי חיי הזקן המנוח איננו מציג לעינינו את התמונה של מכלול בית הרוטשילדים. הוא היה אך סניף ומצבה חיה, עושר כביר מאד, אך בלי רוח חיה באפנים, מסורת בלי הווי, גדלות עם התרשלות. ואמנם במעט מציג לעינינו גם הסניץ הזה מעין מצב הרוטשילדים בגרמניה. הסניף היה כולו אחוזת העבר, לא רק בגלל אשר העומד בראשו היה יהודי חרד, כמעט עיר וקדיש, אך הוא היה גם בנוגע לדברי הממלכה קונסרווטיבי חנוט ונגלד ונקרש, ויש ידים מוכיחות, שהוא לא הסכים אפילו על קסריות אשכנז, לא הסכים – כיצד? אי אפשר, שהוא יסכים, או לא יסכים! אך הנטיה לא היתה כלפי המעמד החדש שנוסד אחרי מלחמת פרוסיה וצרפת. דבר זה נותן לנו רק דוגמה קטנה ממה שהיו הרוטשילדים יכולים להיות, אלו נשארו קבועים בגרמניה. אין רצוננו לאמר, שהם היו בודאי למתנגדי אחדות גרמניה, או שהיו בודאי לחסידיה של אחדות זו, אבל רצוננו לאמר, שיכולים היו להראות פעלם וערכם במדה מרובה ובהשפעה עצומה לצד זה, או לצד זה. לפני הרוטשילדים בגרמניה – היתה רק השאלה הכללית, שהיתה לפני כל היהודים בגרמניה: לעמוד באורתודוקסיה, או לעבור אל איזה מין ריפורמה, להחזיק ביהדותם, או להטמע ולהתבולל. יכולים אנו לשער, שבגרמניה היה הדבר נפתר באופן גמור לצד זה, או לצד שכנגדו. דוגמת הפתרון הזה נראתה בביתו של חסיד הרוטשילדים הזקן המנוח בפפד"מ. הוא התבצר בתוך חסידותו, וכל הרוחות לא יכלו להזיזו ממקומו, ומקצת בנותיו נישאו לגדולי האצילים הגוים. אפשר, שהדבר הזה איננו מקרה גרידא. בגרמניה לא יכלו היהודים להיות אצילים ויהודים כאחד; יכלו – או להתבודד, וכך עשה הזקן, או לצאת מן היהדות. אך אין אני רוצה לעשות את השערותי ודאות. כיצד היה בית רוטשילד כולו מתפתח בגרמניה – אם בכלל היה יכול להתפתח בגרמניה קודם להתאחדותה גם בגדר העסקים, או לא – אין אנו יודעים ברור. אחת אנו יודעים, שבאופן הזה, לא היה נזקק להחליף את טעמו הגרמני בטעם אחר, ולא היה בא לידי הנסיון והקושי של התחלפות כפולה. צריך לזכור, שהיהודי בן העת החדשה, כשהוא יוצא מארץ מושבו לארץ אחרת, הוא טרוד בשתי התבוללויות: אחת – מיהודי לגוי, ושניה – מיהודי, למשל, גרמני, או פולני, ליהודי אנגלי או צרפתי.

הדבר שספר הד“ר אדלר בשם היהודי המקורב לרוטשילד, שבקש לתתו לו רשות להוסיף לקרוא לו כמאז ר' אנשיל – איננו הלצה בעלמא; הוא מציין באופן קל את ה”פרובלימה" הרוטשילדית העמוקה. יש בקורות בית רוטשילד הרבה מן המשונה והמוזר, המפליא והמרומם וגם – מן המגוחך, כי לא אך כפשע בין פָּארָן ותוֹפֶל (בין הנשגב והמגוחך)! לא תמוה הדבר כלל, שמקצת האנשים מקלסים את המאורעות האלה, ומקצתם מתקלסים בהם. יש בהם דבר האומר: קלסוני, או התקלסו בי. יהודי חלפן בפפד"מ מצליח בעסקיו – דבר זה איננו יוצא מגדר המורגל. הוא נעשה לשולחני – גם זה מהמעשים בכל יום; בהמשך הזמן הוא נעשה לשולחני של הנסיכים, ומתוך כך גם קרוב למלכות – זה לא היה מהמעשים בכל יום, אבל לא היה בו דבר מן ההפלאה והלא-אפשריות. זה מאות בשנים היה בגרמניה טפוס זה של “האפ-יוּדע”, “האפ-באנקיר”, ועדיין אפשר לראות את שירי הטפוס הזה בדיסוי, מקום שם הבארון כהן בנקירו של הקיסר ווילהלם הזקן ועוד. על יהודי כזה היו היהודים בדורות הקודמים מביטים כמו על מגין הדור על שר וטפסר, והיו מזינים את דמיונם הרעב בציורי גדולתו של זה וקרבתו של זה אל המלך, וחשבו, מפני שכך היה נעים להם לחשוב, שאין המלך נוקף אצבעו בלעדי היהודי הזה, בעוד אשר באמת נזקק לו המלך ליהודי זה רק בשעת דחקו, או באיזה רגע של רצון, ואולם אין ספק, שיהודי כזה היה מסוגל להעביר לפעמים איזו גזרה, לבטל לפעמים איזו עלילה, וכיוצא בזה. הרי ההתחלה של הרוטשילדים, פשוטה וענותנית. “אידילה”! מהגדר המורגל הזה יוצא הדבר אך בעת אשר ר' אנשיל, דוגמת נפוליון הראשון, מחלק את המדינות בין בניו וקרוביו. לא כל ארץ זכתה לר' אנשדיל, אבל יכולים אנו לצייר לעצמנו: ווילהלם לנדוי, או וואוולברג הזקן (אביו של היפוליט). וואוולברג הזקן, יהודי פשוט, קטן-הקוֹמה, מהודר קצת בחיצוניותו, חוטם-נשר, זקן מגולח באמצע שתי הצדעים, כובע אצטונה קבוע תמיד על ראשו – ראוי היה להיות גם “האָפ-באנקיר”, אלו היה הדבר אפשר כאן. אך אלו היו לוואוולברג הרבה בנים, והיה שולח את הבן האחד לרומא, ואת השני למדריד, ואת השלישי לשטוקהולם, ואת הרביעי לקופּנהגן או לנויורק, ומכל ערי הבירה היו מבצבצים ויוצאים וואוולברגים, אזי היה הדבר הזה נפלא גם בעינינו אנו, והיינו אומרים, כי דבר זה עלול הוא שתשלוט בו עינא בישא. יש בחלוקה זו הרבה מן הפטריחליות, דוגמת “לך לך” של הביבליאה, והאבות והשבטים; יש בפזור זה דבר שמשמש, שלא במתכוון, סמל ורמז לכל פזורם של היהודים; יכול המליץ לאמר, הרי יש ליהודים שליחות בעולם, צריכים לתווך ולמצע, להמציא כסף לממשלות, ויכול המשטין להעליל, הרי נודדים ואובדים הללו אינם יכולים לשבת במקום אחד, אך הולכים ללחך את כל עשב השדות של אחרים, הולכים לנצל את העמים – בקצור, יש מה לדרוש ומה לְדַרְיוֹש!

ויש לזכור עוד שני דברים: הדבר האחד הוא – ההבדל בין תכונת ההון ועסקיו עתה ובין תכונתו אז. עתה ההון הוא כאלו היה בלי בעלים. הוא קיים לעצמו, ואין אתה יודע עם מי יש לך עסק. היודע אתה מי הוא ה“קְרֶדִי ליאָנניי”, שמצודתו פרוסה על כל העולם? יכול אתה לצאת ולהכנס במאה סניפים שיש לו, ואתה רואה את פקידיו; יכול אתה להכנס לפני ולפנים, ואתה רואה את מנהליו, לגיון של גבאים, נשיאים, סגנים, משגיחים, רואי חשבון, מזכירים, יועצים, גזברים, גנזכים, ואיש איש מהם איננו בעל דבר, אלא פקיד, ואין אתה יכול לדבר על לבו מפני שהוא איננו בעה“ב, ואין אתה יכול לדרוש ממנו, שהוא יפתור איזו שאלה, כי לו יש אך כללים ידועים, שעל פיהם הוא מתנהג, ומהם אין רשות לו לזוז, ואין אתה יכול לדעת מי קבע את הכללים האלה, גם אם תדע, לא יועיל לך הדבר כלל, כי גם קובע הכללים הוא אחד מיודעי דת ודין, שהדבר נמסר לו, וגם הוא בא על שכרו, והאספה הכללית חורצת, ובה מנוים אנשים שונים, ואיש איש לבדו איננו כלום – הרי מכונה! אין אתה יכול לדון עם הרכוש הזה, כמו שאין אתה יכול לדון עם מכונה. זאת היא הסתדרותו של ההון בעת הזאת. ההון הוא כעת – כאלו לא היו לו בעלים, כלומר, בעלים יש לו, אבל אי אפשר למצוא אותם. יכול אתה למצוא רק את הגבאים והמשמשים, את ה”רבי בעצמו" לא תמצא לעולם. לפעמים אתה מתיגע, ולבסוף אתה חושב, שכבר השגת אותו, אבל זו היא טעות! אין בידך כלום! הרי הוא “חבר סוד המשגיחים”, ומה הוא יכול לעשות בעצמו? יש שם איזה תריסר חברים, וגם הם אינם מכריעים, מפני שהדבר תלוי עוד ב… וב… – הסתדרות זו היא משאת נפש בעלי ההון. מה להם ולצרה הזאת, להיות שמם נקרא תמיד, ולהיות עשרם מנקר את עיני העניים, ולהיות עומדים כמטרה לכל חצי הטענות והתביעות וקנוניות הפועלים? הרי יש מנהלים, יפנו אל המנהלים, ישפכו חמתם עליהם, יבלבלו את מוחם – בשביל כך מקבלים המנהלים שכר, והם, הבעלים, אינם בעלים כלל! יש להם מניות! ומי יוכל לתבעם לדין על כך? מי, בכלל, יוכל לדעת, אם יש להם ואם אין? ואם יש להם, מה הם יכולים לעשות בכח המניות האלה? מחר ימכרו אותן – וחסל! כן היא הסתדרותו של ההון הכביר כעת, אבל לא כן היה בימים ההם. זה חוסר האישיות, זה עילום השם, זו המוכניות והאבטומטיות היא המצאת העת החדשה שבחדשות. בהתפתחות ה“קַרְיֵרָה” הרוטשילדית פעל ופועל כח אחר, והוא דוקא הכח האישי. ר' אנשיל לא היה הסתדרות של תקנות ומניות, אלא יהודי ידוע, מצוין, מסוים, וכן גם בניו. היו כבר אז בנקים גדולים, אך הבטחון בבנקים ההם לא הגיע אל הבטחון אשר בטחו הבריות והממשלות בר' אנשיל ובבניו. הבטחון הזה היה ההון הראשי והעיקרי. אי אפשר היה למחות את השם, ולקבוע הסתדרות בת בלי שם תחתיו. והדבר השני, שהוא ג“כ עיקר בפסיכולוגיה הרוטשילדית, הוא – נטיתם לשמירת המסורת. אין הרוטשילדים “בנ”א מודירנים”, אלא התחילו ב“בארוניות”, עברו ל“לורדיות”, וקבועים הם, ורוצים להיות קבועים, בעולם האצילות והיחוס וההוד. יש בין האנשים שרכשו מליונים ואפילו מלירדים, “בנ”א מודירנים" מעין ססיל רוֹדס… ישנם אפילו באמריקה, בארץ זו של הדולאר, הפומבי והפרסום, קדחת-החיים המתהוללת והתאוות שאינן יודעות שובע – אך גם של רצון עז ונפלא, שנון וכביר, של עבודה וזריזות מעין כמוהן, אפילו בארץ זו של השוחד הפוליטי (במדה ענקית–עשרים מכפלות) ושל ה“טרוסטים” ושל ה“טאמאני האָל”, אך גם – של הביבליותיקות היותר גדולות, האוניברסיטות היותר עשירות, הדימוקרטיה היותר מפותחת, לצד המילירדירים הקונים יחוס באירופה, יש גם אנשים כקרנגי, שאין לבם הולך אחרי תארי אצילות ושעשועי יחוס, ויש טפוסים כיואן גבריאל בוּרקמן האיבסני, אשר גם במפלתם ובקלקלתם נראה שהם חוזים, רומנטיקים של מסחר, משוררים של תעשיה, כובשים של אותם האוצרות שבתהומות, גבורים לגייס אוכלוסים של פועלים, מצביאים לגיונות לעבודה – ג“כ בטעם דימוקרטי. לא באלה חלק הרוטשילדים. אם יאָמר הדבר לשבח, או לגנאי, אבל הדבר שייך לפסיכולוגיותה של משפחה זו, שהיא נשארה בתחום העבר הפוליטי. משנכנס ר' אנשיל הראשון לחצר אותו הדוכס, שנכנס בו ראשונה, נדבקה בו ובבניו אחריו נטיה, לא רק חיצונית, אך גם פנימית, לאות העולם הנאצל. רק בעת האחרונה נוספו לנו טפּוסים רוטשילדיים, שעוברים מן האצילות אל המדעיות, ומהם גם במקצת אל ספרות הבמה, אבל בכלל נשאר הטפּוס קבוע באצילותו. ואצילות זו הלא היא מושכת אחריה את העבר. כיון שאדם רוצה להחשב כאציל, הוא צריך לשאת את העבר כחותם על לבו. את רודס ואת גולד אין שואלים, מי יְלָדָם, ואין איש מחפש את מוצאם ב”אַלמנך של גוטהאַ" אבל ספרם של הרוטשילדים הוא פתוח. ואם סולחים להם, שהם יהודים, אין סולחים להם, שהם יהודים גרמנים, ואם גם את כל אלה סולחים להם, אין סולחים להם, מדוע אינם נפטרים בפעם אחת מהונם ע“י השיאם את כל בנותיהם לנסיכים. על כל התשובות האלה צריכים הרוטשילדים להשיב תשובות של חיים ומעשה. צריכים להראות, שאעפ”י שהם יהודים, אעפי“כ הם וכו', ואעפ”י שבאו מגרמניה, אעפי“כ הם וכו', המצב הזה מחולל ומוליד את הטפוס המורכב ורב-הצדדים עם כל מעלותיו וחסרונותיו. כשאמרו הלונדונים על ליאוניל, כי זה הוא ג’נטלמן אנגלי כהלכה, היה זה לא רק שבח, אלא גם קוץ. כי מי יאמר על ג’נטלמן, שהוא ג’נטלמן? הכונה היתה, כי אעפ”י שהוא יהודי גרמני, בכ"ז כל כך שכלל את עצמו, עד שעלה למדרגה זו..

ונתנאל שכלל את עצמו עוד יותר.

–“לבית גדול ונכבד כביתו של רוטשילד (הוא קרא לו שם אחר)– כתב ד’ישראלי באחד מספוריו – יש לו גַדָא³ של עצמו. מה הוא הגדא של בית זה? הוא חבור ארץ המולדת עם כל העולם”.

באופן זה רוצה ד’ישראלי להתאים את שני ההפכים: אזרחיות-העולם של הרוטשילדים ודבקותם בארץ המולדת.

כל גלוי-עינים יחזה את הקושי שבהסכם זה. יכול יהודי להעשות “פטריוט” אונגרי, אנגלי, צרפתי, אם ישב יובל אחד או חצי יובל בארץ, וזריזים מקדימים. הדבר הזה איננו קשה. הלא שומעים אנו אותו על כל צעד. היהודי הוא בן עמא פזיזא; ממהר ללמוד, ממהר להתפעל. אין דבר אשר בו נראה הטבע היהודי בכל פרודו ויחודו עם הגלגל החוזר והרצוא-ושוב והסחרחורת של הגלות, כמו בהתבוללות. הדבר הזה איננו קשה. היה כהן עוד אתמול, והיום הוא – שֶכֶני, ולך תבע אותו לדין! יושבים האנשים האלה בערים גדולות, שוחים עם הגל הרחב של המון רב, שאין אדם יודע את תולדותיו, ואין אדם מתחקה על זה כלל. יש כסף בכיס, ויכול שכני לשבת בפלטין, וכשהוא נוסע, הוא דר באכסניות ממדרגה ראשונה, ובגדי החמודות אשר עליו ולשונו המַדְיַרִית השגורה בפיו ושפמו שהוא מסלסל, לפני גדולים ינחוּהו. אם יש קושי בדבר, הקושי הזה הוא רק מצד האריסטוקרטיה. פטריוטים אנגלים ישנם רבים מאד בין היהודים. בכל יום קרני המקרה לפגוש אנשים כאלה, ובכל יום היו לי, שהנני “פרג זקן” ורגיל בדברים כאלה, הפתעות. “פּטריוט”, וכל כך בריטי, משונה, קשה, משמע, עיקרי שבעיקרי, כבר במחילה, “חמור”-קצת. לא יהודית ולא גרמנית, ולבסוף – אביו היה שמש במנין ב..אואייטשאָפּעל. במה דברים אמורים? בסתם בני אדם; יכולים להיות אפילו גאוני הפרופיסורים, אילי תרשישים בפוליטיקה, עשירים מופלגים, אבל סוף סוף הם סתם בני אדם. אם מדקדקים כחוט השערה, מדקדקים רק עם אלה הרשומים ב“אלמנך של גוטהא”. דבר זה, אריסטוקרטיה לאומית זו, איננה נעשית עפ"י הזמנה. כאותו הכפרי, שטמן באדמה נתח בשר, למען יצמח ממנו עגל מרבק…

ההבדל בין האב והבן היה זה, שהאב מנהג מנה אצילים, והבן כבר חדל “לנהוג” מנהג אצילים, אך היה לרוזן אנגלי גדול, כמעט לפי טבעו. הוא לא היה רוכב רכיבה של שחרית בכל יום, ולא היה הולך ל“סרקל” בדיוק. אולי היתה זאת מעין תגובה אחרי קמברידז‘: הוא קפץ לתוך ים העסקים, ויפרש את ארבות ידיו לשחות בו. בשנות הששים למאה שעברה פשטו עסקי הבנקים באנגליה את צורתם הישנה, וילבשו צורה חדשה. אם היו העסקים מכבר “כתימור של לבנה”, שהוא “מתמר ועולה כמקל”, נעשו אז כ“תימור של חמה”, שהוא “מפציע לכאן ולכאן”. כנסיות הברית של אמריקה נשתחררו משוק הכספים של לונדון, אך תחתיה נכנסו המושבות הרחוקות האחרות, שהלכו בעצמן הלוך ורב, ועסקיהן גם הן הלכו הלוך ורב. ה“סיטי” הלונדונית היתה למרכז כביר, לא רק להודו, אך גם לאפריקה הדרומית. "בכל יום – כן מספר אָ’ קאָרטי בספרו ע“ד ארץ זו – היה איזה אינדיבידואום מגוחך סובב מבנק לבנק ומספר, שהוא סרסור לעשירים, ששלחו אינז’ינירים, שמצאו שדה זהב חדש, או מחפורת של אבני יקר חדשה, – וכבר הוחזק הדבר, כי זהו הוא “בְלַגַה וְנוֹנְסֶנס”… עברו לפעמים אך שבועות, ואותו “נונסנס” היה לחברה אדירה. הבנקיריות לא רצתה להכנס בתחום שאינו שלה; היא היתה מלוה כסף רק לענינים בטוחים בתכלית הבטחון, ואת התעשיה היתה מניחה לבעלי התעשיה. עיקרון! אבל העיקרון הוא עשוי בשביל כך, שלפעמים יעברו עליו. אם רואה המלוה בכל זאת, כי יש שבר, מה לו הלואה, מה לו תעשיה? ואיזה תכלית הבטחון? תכלית הבטחון לבלתי עשות דבר, וגם אז אין בטחון, יען כי השער עולה ויורד. נתנאל רושטילד, כשמתוכחים עמו החכמים בעניני הכלל, הוא רגיל לאמר: “כן אומרים הספרים אבל בחיים המנהג הוא נבדל מזה”. בפתגמו זה נכללה שיטת הנהגת העסקים אשר סגל לו. בית הרוטשילדים הצטיין בזהירותו הגדולה: הוא לא סמך על אסמכתות, לא נסה, לא הניח את מעותיו על קרן הצבי, אך נתנאל הוסיף על זה עוד עיקר חדש, והוא: אין לעמוד על נקודה אחת, וגם בדבר הזה נשאר נאמן למסורת הרוטשילדים, שכל עיקרה היה: ההתרחבות, ההתפשטות וההשתרעות. עולם הכספים הלונדוני הוא שמרני עוד יותר מהעולם המדינאי. תשובתו הראשונה על כל הצעה של תקון וחדוש היא לעולם שלילית. ובכל זאת התקונים והחדושים, כמדינאיים ככספיים, יוצרים אך משם אלא שהדבר נמשך… ככל חקיקת חק חדש ע”י הפרלמנט. בשנות הששים, אחרי המשבר האמריקני, הרגיש עולם הכספים הלונדוני מעין ירידה, עכ“פ מעין זעזועים שקודמים לירידה. הרבה בתי אוצר נהרסו ונפלו, מקצתם לא חרבו, אך דמותם נתמעטה; בית רוטשילד עמד כחלמיש צור נגד גלי ים זועף. מה היה לו למגן ולמחסה ולמשען עוז? לא הזהירות לבדה; היו עוד זהירים וזריזים אחרים; לא ההצלחה המקרית לבדה; ההצלחה המקרית יכולה להתקיים רק במשך עת קצרה, או מפקידה לפקידה, אך אין לה התמדה קבועה. אבל הבית ההוא היה, כמו שאומרים יודעי דבר, שמרני ומתקדם כאחד, כמו שהיה בינלאומי ומולדתי כאחד. מה הם היחסים בין בתי רוטשילד וסניפיהם, עד כמה כל אחר מהם עומד ברשות עצמו, ועד כמה הוא מסתייע בחברו – דבר זה אפילו יודעי ח”ן אינם יודעים. הצעתי פעם שאלה זו לפני אחד הבקיאים הגדולים, ואמר לי: זו היא שותפות ואיננה שותפות (ממש כנוסחו של חביבנו שלום עליכם) – שותפות, כדי לסייע זל“ז בעצות, ולא שותפות, כדי שלא יכשלו כולם אם האחד עושה עסק ביש ונכשל בו. הרי זה כעין:”צדקה עשה הרב“ה לישראל שפזרן בין האומות”. “הרוטשילדים אינם רודפי קדים להשיג דברים אשר ברוח הדמיון יסודם – כותב אָ' קאָרטי – ואלו, הוא מוסיף, היתה בהם תכונה זו, אזי אספו מאה מונים. המילרדירים האמריקנים מהיכן נתעשרו? מן ההמצאות הגדולות, ביתר דיוק, מסיגוּל ההמצאות הגדולות לתשמיש. בנין מסלות-ברזל, בנין אניות, בארות של נפט, נטיעות של צמר-גפן, הרי מחצב של ברזל ונחשת – הכל “צריכין למארי דחיטי” – לבנקיר, הכל הולכים אצל רוטשילד. לא היה אף עסק חדש אחד ממין זה, שלא הלכו בשבילו אל רוטשילד, ושלא הציעו לפניו שותפות, אך רוטשילד לא השתתף”. רק במקרים יוצאים מן הכלל, בנוגע לחרשת המעשה המדינית, היה נתנאל יוצא לפעמים מגדרו; הוא היה משחד מכחו להחזיק את שוק הכותנה בלונדון בגובה מדרגתו, ובאפריקה, גם אם לא השתתף היה עוזר הרבה לקונוורסית (חלוף) השטרות מביאי הרבית הגבוהה ברבית מועטת, ובזה עשה הנחה גדולה לבעלי המחפורת. ההבדל בין בארינג (אחד מגדולי הבנקירים בלונדון) ורושטילד הוא זה, כן הגירסה המהלכת בלונדון, שבארינג היה חוקר קודם למעשה במהרה, ועושה אח“כ בלאט, ורוטשילד להפך. העיקר – זה הוא מכללי הבית – לחקור כל דבר בדעת יתרה, ובנוגע לזה אין כל ספק, שהרוטשילדים עמדו במדרגה ראשונה בכל העולם. אומרים עליו על הפרינץ אלברט (ה“פרינס-קאָנסאָרט”, בעלה של המלכה וויקטוריה), שהיה משים את לבו לשאלת חפירת תעלת הזואֶץ, בתחלתה של הצעה זו, בעת אשר האינג’יניר הצרפתי ליסיפס היה עוד עושה תעמולה. ממשלת אנגליה התיחסה אז בזהירות ובקטנות-אמנה אל הצעה זו, והפרינץ אלברט היה נזהר מהתערב בעניני הממשלה, ולא רצה לאמר: קבלו דעתי, אך פ”א נזדמן עם פלמרסטון, וישאלהו, מה היא סבת הדבר, שאנגליה איננה נכנסת בעובי הקורה בדבר הזה, שצריך להיות חשוב לה מאד לגבי עסקיה כדרך העולה להודו, ואז אמר לו פלמרסטון: אמת הדבר, אבל הממשלה חקרה ע"י כל ציריה ופקידיה, ועל יסוד הודעותיהם הגיעה לכלל החלטה, שהדבר הזה לא יוכל להעשות, ולכן היא מניחה זאת לאחרים. – אפשר – העיר הפרינץ – שנשאל את בית רוטשילד? – אז בדח פלמרסטון ואמר: כן, שאלנו! – ומה דעתו? – דעתו היא, שהדבר הנהו בטוח ונכון, ושראוי לנו לעשותו, אבל הלא אין אנו יכולים לפסוק בעניני הממשלה הלכה כרוטשילד! הפרינץ לא ענה דבר. נראה היה, שהפרינץ מהרהר בלבו, שצריך היה לפסוק הלכה כרוטשילד.

עברו שנים, תעלת הזואץ נחפרה, וחנוכת התעלה היתה ברוב הוד והדר בפני מלכים ונסיכים רבים, והצרפתים היו ראשי הבעלים, ורק בהמשך השנים, כאשר ראתה ממשלת אנגליה, שאיאפשר להניח דרך הודו בידי ממשלה אחרת, התעשתה ותאחז בתחבולות שונות לפדות את המניות ולאספן לידי אנגלים, ואז באו גם אל רוטשילד הלונדוני, ואמרו לו: עת לעשות, זו היא טרנזקציה, שארץ המולדת צריכה לה, ואז אמר נתנאל רושטילד: האם לא אמרתי לכם, כי צריך היה שהמלאכה תעשה על ידינו?

אמנם עניני מדינות וחרשת מעשה היו רק טפלים; עיקר הזריזות וההצלחה היה במקצוע הבנקי, שאין לך גדול ממנו באנגליה. כלכלת המדינה, סדרי מסחר התבל, תנועת אניות המסחר, השוקים הרבים לכל מיני מרכלת אשר בלונדון, הביאו לידי כך, שהכל נעשה שם ע“י הבנקיר, ואין לך איש שאין לו שֶק-בוך, ואין לך אדם, שאין לו בנקיר – המשטר ההולך ומתפתח כעת בכל העולם, הרי הוא קבוע באנגליה מכבר, ולקביעותו ולשכלולו הוסיפו הרוטשילדים הרבה משלהם. בלונדון אין ה”סטאָק איקסטשעהנש" בירזה סתם, כמו בווינא, או בברלין, ה" סטאָק איקסטשעהנש" הוא מעין טרקלין, שאדם צריך להתקין עצמו בהרבה פרוזדורים, בכדי להכנס אליו. כשאומרים בלונדון: אדם זה הוא חבר ה" סטאָק איקסטשעהנש “, אין זה כמו שאומרים בווינא: “אדם זה הוא חבר הבורסה”. בורסיני בווינא – יש שהוא שם נרדף עם איש נבהל להון, עושה תחבולות בשטרות, מעלה ומוריד את השער, ויש שהוא שם נרדף עם עשיר חרוץ, אבל בכל האופנים אין זה תואר של מעלה יתרה. לעומת זאת בלונדון – זה הוא תואר של מעלה יתרה. לא יצויר הדבר כלל, שאיש מאנשי הבורסה בווינא, בעודנו מטפל בבורסה, יהיה גם אציל מיוחס; אבל הדבר הזה הוא דבר פשוט ונפרץ מאד בלונדון. ידעתי למשל את הלורד קינאֶירד, איש מגדולי האצילים בלונדון,הוגה דעות נעלות, בעל השכלה גבוהה מאד (הוא שוֹעה הרבה גם בשאלת היהודים), חבר בית הלורדים, והוא עמד בראש אחד הבנקים. הדעות המשונות שנשתרשו בין האצילים בשאר הארצות, שיכול אציל להיות שותה-שכור, דון-ז’ואַן שטוף-זמה, להוט בקלפים, ולעמוד בכל זאת במדרגת אצילותו, שיכול הוא לשפוך דם בדו-קרב, וכל המרבה הרי זה משובח, ודבר זה איננו גורע, אלא מוסיף על זכויותיו, אבל איננו רשאי לעסוק במשא ומתן באמונה, ואם הוא נוגע במו”מ תכף פנה זיוו, הדעות האלה כבר נפסלו ונתבטלו שם. להפך, יש כבוד מיוחד של סוחרים, אצילות מיוחדת של דיוק ויושר מצוין, שמציין לא רק את היחיד, אך גם את הבית, את המשפחה. הגוים בארצות אחרות אינם מבינים את עומקו של דבר זה, ומרבים להתלוצץ על החנונות ועל החשבון, על התגרניות והפּרקמטיה שחדרו לתוך כל מקצעות החיים וההרגשה באנגליה. ליצנות זו היא רק מתוך בערות וטפשות. אין בכל העולם אצילות משופרי דשופרי, יחוס עתיק, נמוסים מעודנים-שבמעודנים, אין בכל העולם אנשים שוקדים על המסורת כמו באנגליה, ואם היהירות והשחץ, התכיפות והזריזות למסירות נפש הם אותות האצילות, לא היו אנשי שחץ וגבורים ובעלי דמיון גדולים מהברוניטים האנגלים. אבל השחץ לבדו, זה צבי עדים של היונקרים ושל האריסטוקרטים בארצות אחרות, ובזבוז הממון ב“קלובים” ובקלפים לבדו, איננו עושה עוד את האציל. האצילים האנגלים כבר עברו מהתקופה הדרדקית הזאת הלאה, כבר נצחו ויכריעו את השבושים הקדמונים, והם שוקדים גם על העבודה. האנשים בעלי הכבוד והסגולה המקפידים על מנהגם ועל שמם נכנסו לתוך ה“סיטי”, לתוך ה“סטאָק איקסטשעהנש “, וירימו את ערך כל המקצוע ההוא. אין זה יריד, ששם מתלקטים אנשים מן השוק שאין אדם יודע אי מזה באו, אבל זה הוא מוסד אשר קיומו מאושש על יחידים, על בתים, על פירמות, שנבנו ונשתכללו לעיני-העם מעט מעט. איש שיש בו איזה פגם, איננו יכול לשמש במדור הזה. לפיכך נעשתה ה”סיטי” למקום חשוב, למרכז הרכוש והקנינים, לסנהדרין להערכת מצב הכספים והעסקים. אי אפשר למרכז זה בלי זוהמא ובלי פגימה כלל, אי אפשר בלי הכּשל בבנ"א שאינם מהוגנים, או בלי פגעים שהופכים לפעמים עליונים למטה ותחתונים למעלה, אבל בכלל, בערך אל שאר השוקים והבירזאות, זה הוא מקום לא רק עשיר, אבל גם נכבד מאד. אין רצוני לאמר, שכל יחיד ויחיד שם הוא טוב מן היחיד במקצוע זה בארת אחרת – תאוותיו של בר-נש שוות הן, וסדנא דארעא בענין זה חד הוא, אבל מדרגתה של המפלגה הזאת, מעלתו של המוסד והמשטר הזה בכלל הן יותר גבוהות, מפּני שיש שם יותר עושר של ממש, יותר דיוק ושקידה, יותר אמון וכבוד.

וכל כותב קורות המסחר והבנקיריות באנגליה במשך המאה שעברה (קינטין, האמילין, הארי רונבי, ועוד) מותח קו תחת השם רוטשילד, בתור אחד מאלה שגרמו לעלית מדרגתם של המקצועות האלה. נתנאל העלה את ביתו למדרגה גבוהה יותר מזו שעמד עליו הבית בימי אביו. נכנס בענוה כתלמיד, כמתחיל, אך במשך השנים היה למנהל ראשי באותו הבנק הכביר רב המקצועות והענפים והסעיפים, עם החבורים והיחוסים בכל הארצות, עם אלפי משרות וכהונות – כממשלה אדירה! למען דעת לעשות פה דבר דבר בעתו על כנו ועל מקומו, למען הקביל והישיר והשוות את החלקים, למען אשר אחד באחד יגשו, למען פקח על הכחות הנמצאים, שיספיקו את העבודה, שהם צריכים להספיק, ולמען בחור כחות חדשים תחת אלה שכבר נפסלו, ולתת להם את ההכנה הדרושה, צריך אדם להיות מעין מצביא, ולא די שיבין, אבל הוא צריך להיות גם אדם קשה. ונתנאל רוטשילד היה אדם קשה. כתות כתות של עוזריו ומזכיריו יודעים, שאין דבר נעלם ממנו ושאין חנינה לפניו, וההכרה הזאת נתנה לבית ההוא את משטר הברזל אשר בו היה מצוין, והוא מצוין בו עוד כעת. הדין נוקב את ההר! אבל אין קשיות לב זאת אכזריות, כי אם שיטה.

זה היה מרכז עבודתו של נתנאל. מכאן יצא לעבודת הפוליטיקה – בתחלה לפרלמנט, ואח"כ לבית-האצילים.

ג

בדמי ימיו נבחר נתנאל לפרלמנט, ויכתוב ידו למפלגת הליברלים המתונים, אפס כי בעניני חוץ היה תומך את ד’ישראלי, הוא הלורד ביקונספילד. הליברליות בענינים הפנימיים היתה לו מסורת מאת אביו, אך לא היתה מוטבעת עמוק עמוק בלבו. בהמשך הזמן הלכה הליברליות הזאת הלוך ורפה, אבל יותר שגברו בו הדעות השמרניות גבר בו החוש השמרני, ויצמד אל חייו את עול-העופרת הכבד, או במלים מדויקות יותר: את עול הזהב. יכול אדם להיות רוטשילד-משעשע ולהחזיק את ליברליותו; אבל הוא לא היה רוטשילד-משעשע כאביו, כי אם רוטשילד מחמיר ושליט בארץ הזהב שלו, וצריך לדעת את המכונה הענקית ההיא, רבת הגלגלים והאופנים, המוטות והעמודים, למען הבין עד היכן מגיעות טרדות הרוח והאחריות וחובת המשטר. אם אמרו על הרוט-שילדים מכבר, שהם “המלכים בין המלוים, והמלוים בין המלכים” – דבר זה ראוי הוא להאמר על נתנאל. הוא היה למלך המלוים, ומלכות כזאת נותנת לא רק שררה, כי אם עבדות – לנמוסים ולאָפני מחשבה ידועים. מטבעו היה איש בריא ואמיץ בגופו ובנפשו, ויאהב לעבוד ולשלוט. הוא לא נמנה בין המעמיקים והמחדשים, כי אם בין המסדרים והמחזיקים. רק בעסקיו היו דברים אשר חדש והיו מקצועות אשר הרחיב; בכל שאר הענינים היה מוצא הכל נכון. בימי שבתו בפרלמנט (בתור נבחר מאָילס-בורי) לא היה מתערב בדברים שלא ידע אותם היטב. אך לעתים רחוקות היה מדבר ברבים, וסגנונו היה קצר. ידוע ידעו אז הבריות, שהאיש הזה איננו לא “אנתוזיססט” ולא “אגיטטור”, כי אם “קונסרווטור” איתן ומוצק, רובץ כארי, ומתנועע רק בשעת הצורך הנחוץ, מתון מתון. כח תפיסתו לא היה מעודו מהיר וקל, וגם לא היתה לנתניאל הנטיה להאזין באופן “ריציפּ-טיבי” לדברים חדשים, לא-ידועים לו, ואמרו עליו מכבר, שהוא חושב את הדברים הנראים כרחוקים מן האמת לדברים נמנעים, ושידיעותיו ונסיונותיו הם לו בית הדין האחרון. איש כזה – יותר שהיה מסוגל לפרלמנט, היה מסוגל לבית הלורדים. הפרלמנט הוא הכח הדוחק לתקן ולשנות, למלאות ולמנות, ובית האצילים – הכח המעמיד והמשמר. הרי זה כפתגם הקהלת: דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות (הדרבן הוא המחט התקועה בראש עץ, לזרז בו את השור בעת החרישה, שימשוך וילך, והמסמר עשוי לעצור בעדו, לבל ילך במהירות יתרה – כן החכם הוא המחדש, ובעל האסופות הוא שאסף את הכללים והחוקים מהדורות שעברו, ועליהם אמר הכתוב: “כי מרועה אחד נתנו”, מפני ששני הכחות האלה הם דרושים בעד התנועה והשכלול), וזאת היתה השקפת האנגלים מכבר, כי אלו היה הפרלמנט שורר לבדו, אז היה חדוש החוקים תדיר יותר מדי, ואלו היה בית האצילים שליט בעצמו, אזי היה הכל עומד ונח, כמשקע מים אשר עליהם יתעלם קרח, אך מחבור שני הכחות האלה תצא תועלת, וכפות המאזנים האלה תשאנה יחד ותעמדנה את שווי המשקל. ואמנים בבית האצילים הלך נתנאל הלוֹך והימין, וזאת לא היתה נטיה חדשה, אך להפך, היא היתה נטיתו הטבעית. ועוד תכונה אחת נתגלתה בו יותר ויותר; תכונת השלטון, הוא לא אהב לבוא בין הנואמים ולעלות בלול עמהם; נאומיו בבית האצילים היו מעטים וקצרים, אך באשר עריכת מכתב גלוי, הטלת מחאה – שם הוא לחתום בעצמו, או להשתתף עם עוד יחידי סגולה לחתום. באופן זה כבר הוציא ברקים כנגד חדוש זה או אחר, אשר לא ישרו בעיניו, וביחוד בשנים האחרונות, כאשר נסבה הממשלה לליברלים גמורים, שמקצצים בנטיעותיו של בית האצילים, ויאמרו להשמידו. נתנאל היה לא רק מתנגד, אך גם כועס על הפרזת מדת השלטון הביתי לאירלנד, או על תקון המסים – כועס כלורד מימי הבינים, בשמרנות של אציל קשישא ובסמכות של מלך המלוים. יציאותיו, שהיה יוצא לפעמים בפומבי, או המכתבים שהיה כותב לפעמים אל הבוחרים, היו מעוררים מחאה בין מתנגדיו הפוליטיים, אבל לא היתה במחאה זו קלות-ראש כלפי האיש הזקן הזה, יען כי לא היה ספק בדבר, שהדעות האלה, שהיה מגין עליהן בתקף גלוי החלטותיו, היו דעותיו. לא היתה לאיש הזה השפעה באנגליה, אבל חשיבות גדולה היתה לו. לא היו נשמעים לו, אבל היו שומעים את אשר הוא דבּר.

הרבה פעמים דברתי עם חכמי מדינה אנגלים על דבר הפּוליטיקה הרוטשילדית הזאת, ומדבריהם התחקה בקרבי הרושם, שאין הם מונים את רוטשילד בין בני מפלגה זו או אחרת – רוטשילד הוא רוטשילד! ע“ד זקנו של נתנאל (נתן מאיר –נתנאל) מספר הנוסע סימילאססו (זה היה פסידונים של אציל אשכנזי נודע, הנסיך פיקלער-מוסקוי) שבקר אותו באחוזתו באנגליה, ולענג ולבדיחות היה לו לשמוע את דברי רוטשילד בספרו על דבר תמונות פני מלכי אירופה ותמונות שריהם היושבים ראשונה במלכותם, שקבל מידם במתנה, והיו תלויות על קירות אולם-מזונו, ויהי משוחח על אדותיהם כאשר ישיח איש על אדות ידידיו ורעיו; אך בסוף דבריו הוסיף עוד, כי כסוחר מכיר טובה לבעלי בריתו שגמלוהו טוב בעין יפה וביד רחבה וכעבד נכנע לאדוניו, היה מכבד ומעריץ את כל האדירים האלה, בלי שים לב אל הפוליטיקה אשר הם עושים ואל הסכסוכים המפרידים ביניהם, ויסיים בצחוק קל: I never like to quarrel with my bread and butter (לעולם אינני אוהב להתעשק עם לחמי וחמאתי).– ניצוץ מן המושג הזה ע”ד רוטשילד גם אם נדעך מאד – עוד נשאר. אין רוטשילד חשוב בן מפלגה, אלא איש מן האישים. אחד מנבחרי הפרלמנט אמר לי: הלורד רוטשליד הטיב לעשות שלא שנה את שמו – זה הוא רוטשילד אמתי! כמו שעיניו ולבו בעסקיו להחזיק את אשר יש לו, כן גם בממלכה – עיניו ולבו להחזיק. לִזקנו מיחסים את הפתגם:“פעמים רבות אמרתי לבני, כי עוז-נפש הרבה דרוש, למען רכוש הון, אבל למען החזיקו דרושה בינה יתירה ועמוקה שבעתים” – וכשמדברים ע"ד הרוטשילדים מזכירים תמיד את פתגמי אבותיהם.

המושג הכללי ע“ד הרוטשילדים, שכבר נעשה למסורת, הוא מושג ההתמדה, ה”סלע בלב ים“, הקור והמנוחה, התל שפונים אליו בשעות רעות, ואם לא פונים – עכ”פ מביטים אליו. אוהבים האנשים הרפוים להביט אל כחות המוצקים. באנגליה אנו רואים את תפקידם זה של הרוטשילדים מראשיתם ועד עתה. כשזעזע המשבר את הבורסה הלונדונית בשנת 1825, עד שהיא כמעט חשבה להשבר, ראתה הממשלה, כי אכף עליה ההכרח להכנס בעובי הקורה, ואין דרך להמלט, ואז קרא הדוכס ולינגטוֹן את נתנאל הזקן לבוא אליו ולהתיעץ כדת מה לעשות לחלץ את הבורסה מצרה. “מה לעשות למען שים קץ אל הבהלה אשר בסיטי (בעיר המרכזית)?” – שאל הדוכס. “צריך לשלוח שמה את קאָהל” – היתה תשובת אדיר הכספים. “קאָהל!” – קרא הדוכס בתמהון, – “מה זה קאָהל? מה פירושה של מלה זו?” “כונתי על סרסור-הבירזה, האדון קאָהל” – השיב רוטשילד – “אותו צריך לשלוח, למען יקנה בפקודת הממשלה חצי מיליון שטרי חוב המלכות (“עקסטשעקער ביללס”), וזו היא סגולה לשוטים”. הדבר נעשה, והמשבר עבר בשלום, או – מעשה ונזדעזע בית-הבנק המפורסם של מאסטערמאן, ובהלה פרצה, וכל המלוים והמפקידים הקיפו פתאם את קופת הבנק הזה כתנורו של עכנאי, וכפשע היה בין המצב הזה ובין חורבן הבנק. אז היה גם לרוטשילד סכום גדול בבנק ההוא, ויועציו הפצירו בו להיות זריז ומקדים להציל את הכסף עם עשרה ראשונים, אך הוא חכה עוד ימים אחדים, ורק כאשר החל המון המלוים להתרוצץ, בא גם הוא שמה בעצמו, ומסביב לקופה עמדו שם המלוים הרבים, ויהי כראותם את רוטשילד, ויפנו לו מקום בכבוד, והוא נגש אל הגזבר המציץ מחרכי חדר הקופה, ויושט לו תכריך גדול, ובקול רם אמר לו: הנה מאתים אלף לירא שטרלינג בשטרי המלכות, בבקשה לספור ולכתוב את הסך הזה על חשבוני! הדברים נשמעו, והמלוים נשמטו לאחד אחד, ויבושו כי נבהלו, והבנק נחלץ מצרה.

דברים כאלה וכאלה סופרו ע“ד הלורד בהתיחסותו אל המשבר בבית הבנק של האחים בארינג. הג’נטלמניות המדויקת – בלי דבורים יתרים, אך דבור ומעשה גם יחד ברגע הצורך, כ”שהגיעו מים עד צואר" – זה היה חותם תכנית הרוטשילדים, קרירות-רוח, לא התרגש ולא הבהל, וכשהשעה צריכה לכך, גזור תכף בלי דחיות ושהיות – זאת היא המסורת הרוטשילדית. ידוע מה שמספרים ע“ד הבארון דזי’המס (מיסד הבית הרוֹטשילדי בפאריז), כי פ”א חלה מחלה כבדה, ורופאו, הד“ר דיפי-טערן, שהיה מפואר בדורו, החליט לעשות בו נתוח. הנתוח נעשה, ורוטשילד היה מוטל כמעט בלי רגש במטתו, כשהגיעה השמועה, שהדוכס מביררי, יורש העצר הצרפתי, נרצח, כרגע קפץ החולה ממטתו, וירץ אל הדלת, ופניו זבים דם, כי הותר צרור תחבשתו בקומו, וימשוך בחבל הפעמון, ויקרא באזני העבד אשר מהר לבוא החדרה:”הדוכס מביררי נרצח! מָכור! מָכוֹר!" ויפול ארצה מתעלף ואין אונים – וההתעלפות הזאת הכניסה לאוצר רוטשילד שלשים מיליון. אמנם רגעים היסטוריים כאלה יקרו אך לעתים רחוקות מאד, אבל כדוגמתם היו גם בימי הלורד. כאשר היה משבר בימי מלחמת האנגלים באפריקה הדרומית, ושטרי הקונסולין האנגלים, אלה שבטחו בהם בעלי הכספים, כי כל הרוחות שבעולם לא יזיזום ממקומם, החלו למוּט, אז עשה רוטשילד הרבה מאד להחזיק ולכונן ולהציל את שוק הכספים משואה וסער מתחולל. היה אז במיניסטריון של האוצרות פקיד גבוה אחד, אשר חרש תחבולה משונה, שהממשלה תוציא כרוז ותבטיח את העם וכו' וכו', ותמלך הממשלה ברוטשילד, אם לעשות כעצת הפקיד, או לא, ואז אמר רוטשילד: אם יקום לנו עוד פרקליט אחד כזה, להיות לנו כתריס בפני הפורענויות, מובטחני, שהשטרות ירדו עוד בערכך עשרה אחוזים למאה! – והדבר לא נעשה.

לכל הרוטשילדים מיחסים את דרכי הדבור הפיננסיים אפילו כשהם נושאים ונותנים בדברים כלליים. כאשר בקר ביסמארק בימי ה“בונדעס-טאַג” בפפד“מ את רוטשילד הזקן (אביו של הבארון קארל ווילהלם), ויסעד עמו, והזקן התאונן על מצב בריאותו ההולך ורע (הוא היה אז בן שתים ושמונים שנה), אמר לו ביסמארק: “אבל, בארון אהוב, אין לך כל סבה להתאונן. הנה מראה פניך טוב כל כך, עד כי בודאי תגיע למאה”. ואז ענהו הבארון: אהובי, האדון פאָן ביסמארק, אם יכול השם יתברך להשיג אותי בשתים ושמונים, למה יקחני במאה? – והדבר הזה אינו בדוי. שמעתי מהמקורות היותר מדויקים הרבה שיחות כאלה, המעידות שהלשון הבורסאית, גם עם ההטעמה היהודית המיוחדת חביבה היתה על כמה מהרוט-שילדים. ידעתי צעיר תלמודי-משכיל מביהמ”ד הישן, שאירע לו מעשה זה עם הבארון קארל ווילהלם בפפד“מ. הצעיר בא שמה ומכתבי מליצה בידו מהגאון רבי יצחק אלחנן וכאלה, להתכשר לרבנות מתוקנת באשכנז, וקבל הספּקה מאת הזקן באמצעיתו של המו”ס קויפמאן, והיה גובה קצבתו במועדה ומתמיד בלמודו, ועברו איזו שנים, ועמד בנסיון, וקבל תעודת בגרות של גימנסיה, ואז נמלך בלבו וחזר מדעתו הראשונה ואמר ללמוד חכמת הרפואה, ונתעוררה שאלה, אם תנתן לו ההספקה גם בשביל כך, ולא יכול קויפמאן להכריע שאלה זו, והלך הבחור אל הזקן, ואמר לו: עד כאן טרחתי בלמודי הגימנסיה, מכאן ואילך – רוצה אני וכו‘, והטעים לו את הדבר, שאין רוסיה צריכה לרבנים שלמדו בגימנסיה גרמנית, ושאין גרמניה צריכה לרבנים ילידי רוסיה, ואין רשות וכו’ וכו‘,ואז אמר הבארון הזקן, שהיה חסיד בתכלית החסידות: הרי כל זה יפה, אבל הלא תהיה לגוי! והתחיל אותו בחור מוכיח ומבטיח, שדעותיו הדתיות קבועות הן בלבו, ולא ניתנו להשתנות וכו’, והבארון שמע, אחרי כלות הבחור לדבר, אמר לו: “ראה, איש צעיר! אפשר הדבר, שלא תשתנה, ואפשר שתשתנה. בכל האופנים זה הוא דבר מוטל בספק, ואני כבר חדלתי מן הספקות, אפילו בבורסה עושה אני רק עסקים בטוחים!” – והבארון אלפונס, שהיה היותר מעודן והיותר אצילי, היה זורק גם הוא מפיו מלים בורסאיות, ולפי ששמעתי מאיזראילס, אמר לו:" אלו ידעתי, שיש לעשות בך עסקים טובים כאלה (תמונותיו של איזראילס היו נמכרות מכבר בזול, ומחירן עלה פי שבע, אחרי אשר יצא טבעו בעולם), אזי עשיתי את האמנות שלך לאפוֹתיקו". אך מפי נתנאל נשמע לעתים רחוקות מאד איזה רמז וסמך לעסקיו. זאת היא תרבות-עצמו, שהוא מצויין בה ושהוא מחמיר בה על נפשו. ואולי זאת היא הסבה, אשר בגללה אין ברוטשילד זה מן ההומאָר המיוחד שהיה כמעט בכולם.

במעלות ובמגרעות האלה נכנס רוטשילד להנהגה ולנשיאות בענינים היהודיים, וכתכונתו במקצוע הכללי כן גם תכונתו פה: נוהג ברמה, בכובד ראש, אוהב למשול, נוטה אל השמרנות, ומובן, שהשמרנוּת שלו היתה השטה המקובלת בין יהודי ארצות המערב. ידיעותיו בעניני היהדות היו מועטות מאד. משאת נפשו בהנהגת הצבור – הסדר, בעניני הדת – אמונה צרופה, בשאלת היהודים – שוויון זכויות. במשך שנים רבות מאד עמד בראש בתי הכנסיות המאוחדים, וזוהי דמות-הדיוקן האחת אשר בה מתגשמת הקהלה בלונדון; חוץ מזה עמד במשך יותר מדור אחד בראש הועד המפקח על ביה"ס החפשי, מוסד כביר וענקי, שכמעט אין כמהו לרוב מספר תלמידיו, ועיקר השפעתו בלונדון המזרחית, וזה היה המוסד אשר לו קיוו יהודי אנגליה, שהוא יהפוך את הזרים לאנגלים. שתי הנשיאיות האלה ציינו את גבולות עולמו היהודי של הלורד רוטשילד. מצד האחד – היהדות בתבנית היכל, פולחן נבדל, אמונה לעצמה, ומצר הלורד קורת רוח גדולה במקצוע זה, אם הכל נעשה כסדר ומתנהג כשורה, ולבו היה מצר ודוה על כל קטטה, ומה גם על כל דבר שהוא עלול להביא לידי חלול השם. לעתים, ביחוד בשנים הקודמות, היתה שאלת שנוי נוסח התפלה מבצבצת בין היהודים בלונדון, והיו מושיבים ועדות ומחברים הצעות ומפרסמים כרוזים ומתוכחים, ואז לא יצא הלורד אף פעם אחת מן העוגה שעג לו לעמוד בתוכה, ולא השתמש בנשיאותו להכריע את הכף לצד זה או לכשנגדו, ומרגלא היה בפומיה: דבר זה הוא מסור לתיאוֹלוגים לפתור אותו, ואנן אינשי דעלמא (ליימן) אנן – מושג מלא נמוס ודרך ארץ, אבל בעיקרו נכרי. אך בכל זאת היו דברים הרבה, שהוא ידע אותם מתוך נסיון. היה מדייק מאד בשמירת חובתו לשבת ראש, וכדרכו, לא היה דורש דרשות רבות, אך חוה דעתו בקצור, וזוכרני כמה פעמים העיר הערות טובות ומחוכמות מאד, המעידות, שהוא דן על הרבה ענינים בידיעת המצב ובשכל הישר.

כשאמרו להעלות את מחיר המקומות וכו‘, היה הוא מהמתנגדים המעטים, וכאשר נתנו בעלי ההצעה טעם לדבריהם, שהצרכים מרובים וכו’, ושהגביה היא קלה, כי לכל יהודי דרוש מקום בביהכ“נ, עמד כנגדם והוכיח, כי עם כל הכבוד והמעלה שיש לביהכ”נ, שגיאה היא, אם אומרים להשוות את בית הכנסת לבית-תפלה נוצרי, מפני שאין הדבר נחוץ ליהודי להתפלל רק בביהכ“נ It is not absolutely necessary for Jews to worship God in a synagogue) ) – וההצעה נדחתה. וזוכר אני פעם אחרת היתה שאלה ע”ד ה“מי שברך”, ואמרו לשנות מן המנהג, מפני שאין נאה להכריז על נדבות בביהכנ“ס סמוך לס”ת, ואז נצנצה בהלורד רוח ההומאָר הרוטשילדי, ואמר: ירא אנכי מפני איסטניסיות זו, שמא תהיה אחרית הדבר, שהאנשים לא יתנו לא אצל הס"ת ולא בסתר.

והיה הכל הולך למישרים בבתי הכנסיות ובקהלה, לולא הספיקה אירופה המזרחית את המון היהודים ללונדון, ולולא קמה שם אותה היהדות ההומיה, המנומרת, התוססת – של אואייטשאָפּל, שהכניסה לעולם היהודי צרכים אחרים, נמוסים אחרים, הרבה מן התום והאמון, הדבקות והעוז של יהודים, מעורב בהרבה המוניות וערב רז וז’רגון טלוא וחברבר של מנהגי כל המבואות האפלות, – שדחו מפניהם הרבה מן הטוב והרבה מן הרע שיש ביהודים אנגלים.

זוכר היה הלורד רוטשילד את ימי נעוריו, כשהיה אשר מוליך אותו ללשכת הצדקה של אביו, וכשהיה רואה בפעם הראשונה את העניים מאואייטשאָפּל, אבל אותם העניים מאואייטשאָפּל נעשו רוב מנין ורוב בנין! כאשר אך ירכשו מעט הון, עברו אל חלק העיר המערבי, מהם עמדו באמצע, ואף אלה הנשארים קבועים במקומם – רוח אחרת להם, ויש אשר אינם פושטים יד לקבל נדבה, ואין מקצוע בחיי היהודים בלונדון אשר לא נכּרה בו השפעתם, וגם הנהגת הועד המאחד את כל בתי הכנסיות, שחשבה בתחלה, שיהיה בידה לנהל ולערוך דבר דבר על מקומו באותו היחס האפּוטרופּסי הקדום בנודע אל יהודי אואייטשאָפּל, צריכה היתה להוכח לדעת, כי הדבר הזה לא יתכן.

בנוגע אל הדבר הזה, היה בלורד רוטשילד מעין בורבוניות. הוא התיחס אל יהודי אואייטשאָפּל בנוסח יחיד-האופן, כמו לפני שלשים, כמו לפני עשרים שנה. היה לו עיקר אחד: היהודים צריכים להעשות לאזרחים – ומן העיקר הזה לא זז. אבל בין כך וכך הזקין האיש, ולא היתה דעתו פנויה לנתח אותו העיקר לחלקיו ולפרוק אפניו ותנאיו. הרי גם סי' שמואל מאָנטאגו (אח"כ – “לורד סוואָיטלינג”) רצה לעשות את היהודים לאזרחים, אך לא בדרך הזה, כי אם בדרך אחר. בש' 1887–8 החלה המלחמה בין שני האיתנים האלה, ולמרות כל הפשרות וההפסקות נמשכה כל ימי חיי מאָנטאגו. מאנטאגו חבר את ביהכ“נ ואת המנינים שבאואייטשאָפּל, ויחפץ להביאם לידי השפעה בהנהגת בהכנ”ס המאוחדים. הרבה ממנהגי הקהלה לא היו לרוח אנשי אואייטשאָפּל. מאָנטאגו האורתודוקסי נטה בדברים רבים אחרי בני הנכר האלה. יסדו שם ועד גדול, שיחבר את כל היהודים באואייטשאָפּל, וישימו בו את רוטשילד לנשיא, ואת מאָנטאגו לסגנו, ובישיבה הראשונה שהיתה שם, במותב הרבה מאנשי השם של יהודי לונדון, דברו הנואמים על אדות אחדות והשפעה והשתתפות, ואיש איש מהם צפן את רעיונותיו המיוחדים לו במלים הכלליות האלה, וכאשר אמר אח“כ הלורד רוטשילד בפומבי, לא הבינו אז האנשים איש את שפת רעהו. רק אח”כ נתגלו חלוקי דעות. התחיל הדבר בשאלת הלוית המת, והאואייטשאָפּלים, ומאָנטאגו בראשם, היו כותבים מכתבים אל ועד ההנהגה המאוחדת, וזה היה משיב להם תשובות הרבה ועשה הנחות קטנות, ואחרי כן נסתבכו הדברים ע“י מחלקת בדבר ההשתתפות המזרחית בהנהגת בהכ”נ, ולבסוף עלתה שאלת השחיטה והרבנות, ובכל אחת מן השאלות האלה נפרדו שני הראשים: הראש האחד, הלורד, לצד צמצום ההנהגה ביד הקהלה העיקרית, היהודים ילידי הארץ, והראש השני, מאָנטאגו, לצד סדור הכחות בין היהודים באואייטשאָפּל, והשפעתם, ביחוד בנוגע אל הכשרות. וכמובן, נערכה המלחמה הזאת ע"פ תכסיס אנגליה, בשמירת כבוד הבריות ובמתינות וגם באריכות הזמן לאין קץ, אבל בכל סימני הרוך והנועם האלה היתה זאת מלחמה, ובה היו משתתפים אנשים רבים מזה ומזה, וכחק אנגליה, היו פשרות בין הקצוות.

ואולם, שגיאה תהיה, אם יתואר הלורד רוטשילד בתור מתנגד מוחלט ליהודי המזרח בלונדון. הוא השתדלת לעשות הרבה מאד, כמובן, לפי רוחו וטעמו. עד כמה שאני זוכר הרבה מדבריו שבאו בדפוס, והרבה מדבריו ששמעתי בלונדון, לא היה ביחוסו מאותה הגאותנות המזוהמת של אחינו המתבוללים בארצות אחרות, אשר בכל פעם שהם מדברים על אדות היהודים האלה, הם קוראים להם: אוֹכלוֹסיה (מאססע) נסוגת-אחור, המון חשוכים, וחושבים את עצמם כאיזגדין (אפּוס-טולים) של הדעת והמוסר, היושר והיופי לגבי ההמון “השחור הזה”. בכל פעם שרוטשילד דבר ע“א החלק הזה של יהודי לונדון, היה קורא להם “our poorer brethren” (אחינו העניים יותר) – וגם זוכרני את אשר הנהיג לפני הרבה שנים לשכור אולמים גדולים בעד העניים להתפלל בהם בימים הנוראים ובסוכות, והיה אז אחד היהודים הרוסים, עסקן ומשכיל קצת, ושמו היה שיווצ’יק, מטפל במעשה הצדקה הדתי הזה, וכל הדבר נעשה בהוצאותיו של הלורד, שחשב להשפיע עי”ז השפעה רוחנית על יהודי אואייטשאֶפּל, ושיווצ’ק היה דורש לפניהם דברים כבושין. בש' 1891 הייתי בלונדון, והתפללתי שם בשמיני עצרת בעדה אשר לא ראיתי כמוה לגודל ולרוב, והיה עמנו שם החכם המנוח רבי יוסף כהן צדק ז“ל והאיש שיווצ’יק אשר נהלוני שמה, ושיווצ’יק הכניס לדרשתו מענינא דיומא את הנטיה הרוטשילדית, ואמרו אז הבריות, שרוטשילד “כובש” בדרך זה את יהודי אואייטשאֶפּל, אך הדבר נשתקע אח”כ.

רוטשילד קוה לצמיחת קרן ישראל רק בדרך שוויון הזכויות וההתדמות לעמי הארץ והדעת והסדרים המלחמה לשוויון הזכויות היתה לו מסורת מאביו, ואעפ"י שלא היה מבעלי השתפכות הנפש ונוטה היה מטבעו יותר לקושי ולאבירות ולנשיאות, מאשר לרוך וחולשה – התרגשותו על צרות היהודים היתה חזקה מאד, וכאשר החלו הצרות בשנות השמונים, ותכפו הפרעות, והתפרצה הנדידה – פתח את אוצרותיו והתחיל משפיע סכומים כבירים באופן גלוי ובאופן צנוע, ועמד בראש כל ההשתדלויות, והשתתף בכל האספות והמועצות, בכל הפעולות והיגיעות – ובכל אלה הצטיין באותן התכונות המיוחדות לו: קרירות, מתינות, אומץ רוח, משטר.

כשנכנס הבארון אדמונד בראשו ורובו בעניני ישוב א"י, נסו אנשים בעלי השפעה מקרבנו להכניס גם את רוטשילד החסיד הפרנקפורטי, גם את הלורד הלונדוני – אבל לא עלתה בידם. הפרנקפורטי אמר: צריך אני לדאוג לתקון נשמתי, והלונדוני אמר: יש לנו פה צרכים מקומיים גדולים מאד, ואי אפשר לי לעבוד שם! – כשאמרו לו: הרי הבארון אדמונד! – אמר: כן, יודע אני! הוא מתעסק מאד בדבר הזה! – אך לא הפליט מלה אחת של בקורת. הנמוס עכב.

אל ראשית מעשיו של הבארון הירש, בתקופת ההתלהבות הארגנ-טינית, התיחס בקטנות-אמנה. הדבר הזה – היה אומר יעזור למתי מעט; אך דמיונו של הירש לא יקום ולא יהיה.

כמחזיק בכל עוז ברעיון שוויון הזכויות היה מתנגד לתנועת הנדידה. שאלת היהודים צריכה, לפי השקפתו, להפתר בכל ארץ וארץ ע"י אימנצ-פציה גמורה ומוחלטת. אבל באין ברירה, הוא מסכים על נדידה – לאמריקה. הכניסה לאנגליה איננה רצויה בעיניו, מפני שאין עוד מקום.

בכלל מתנגד היה אל כל התרגשות יתרה מצד היהודים. זוכרני, כי בסוף שנות השמונים היתה אספה שנתית בביה“ס החפשי, אשר בו ישב ראש, ואז דבר הרב ד”ר אדלר בשבח ביה“ס והיהודים יושבי לונדון המזרחית וכו', והשיב דברים קשים לכהן נוצרי, בילינג שמו, אשר דקר את היהודים האלה בדבריו שדבר בהועדה שנקבעה מטעם הפרלמנט ובית האצילים בדבר שיטת הסחיטה (סוועטינג סיסטים – עושק הפועלים) וכניסת היהודים הנודדים. אז הקפיד הלורד על הרב, ואמר: אי אפשר להכניס וכוחים כאלה לישיבה זו. אם דבר הכהן איזה דברים קשים – לא נתכון להרע, ואין להגזים את ערך הדבר, ובכלל, צריכים אנו להתרחק מקנאות. כך שקל ד”א אדלר הדיפּלומטאי, המתון והזהיר למטרפסיה מאת הלורד.

היה לנו הדבר לפלא, שהאיש השמרני, הקר, השקוע במקומו, המחונך ברעיון שוויון הזכויות, כששמע ע"ד הרעיון הלאומי העברי דברים חדשים, אז נראו לו זרים מאד?

אי אפשר היה לקנות את לבו לציון. בימי ההצעות המדינאיות באנגליה, אחרי הרבה הקדמות והכנות, היה לו להרצל ראיון אצל הלורד. צ’מברלן הבטיח גם הוא לבוא, אך לא בא. הרצל הרצה לפני הלורד כל מה שצריך היה להרצות, והרוח היתה טובה מאד. הגיעה אז שעת ה“לונטש”, והרצל סעד עם הלורד, ונפרדו אח“כ בכבוד. למחרת היום ההוא אמר הלורד לאחד ממיודעיו: נעים היה לי מאד להכיר את האיש הזה. אני חשבתי תמיד, בשמעי את הספורים המפליאים, כי זה הוא יהודי בעל זקן אדום! אבל זה הוא ג’נטלמן כהלכה! שיחתו נעימה מאד, וגם בשעת הסעודה – ג’נטלמן! – אח”כ, כאשר ספרו זאת להרצל, אמר: כן! היתה לי ההרגשה בשעת הסעודה, שהוא סוקר אלי תמיד לראות, איך אני אוחז את הסכין ואת המזלג – ודקדקתי מאד!

לשום תוצאה אחרת לא הביא הראיון ההוא, זולתי זה, שהלורד ידע, שאין הרצל – יהודי בעל זקן אדום, אלא ג’נטלמן.

מר זנגוויל נסה אליו דברים הרבה פעמים לטובת היט"א, ובמקצת לא התנגד, והיה גם רוטשילד אחד שנתן את שמו לקומיסיה, אבל כל הדברים האלה היו מן השפה ולחוץ, הלורד לא ראה צורך לא באבטונומיה יהודית, ולא בהתרכזות יהודים, וכן גם מטבעו איננו בעל דמיון ואיננו נוח לקבל רעיונות חדשים. ואין הדבר תמוה בעיני, שכשהיתה תעמולה בלונדון והציעו לפניו לחתום על מחאה כנגד הציונות והלאומיות יחד עם איזו מגדולי היהודים – חתם.

האם אפשר לדמותו את המתבוללים, נוסח וורשה, או אפילו נוסח ברלין? לא!

שומע אני את דבריו באספת ביה“ס החפשי: “I feel, and every sensible Jew must feel” (אני מרגיש וכל יהודי בעל הרגשה צריך להרגיש וכו') – ושואל אני, אם יוכל יהודי מתבולל לדבר בלשון הזאת במקום אחר? אם ידבר כן אף הטוב שביהודים בברלין? הן עד שיגיע למדרגת עבד עבדו של אבי אביו של לורד זה, אם לא ימיר את דתו, עכ”פ לא יתפאר ברמה, ולא יאמר: אני היהודי, אנחנו היהודים!

כששמעתי את הלורד נתנאל חוזר ומשנן שהוא יהודי – נזכרתי את המסופר ע"ד אותו הראשון לרוטשילדים, ר' מאיר אנשיל הפרנקפורטי.

פ"א – כך מספרים – התהלך בחוץ בבגדיו הפשוטים, בכובעו בעל שלשת הראשים ובזקנו המחודד (כמו שמתאר אותו הינה), ועמד שם נער נוצרי, וקרא: יוּד! – אז נתן ר' מאיר אנשיל את ידו בכיסו, והוציא מטבע, נותן לנער, ואמר לו: קרא עוד! ונתבייש הנער מעט, אבל בראותו, כי היהודי נותן עוד הפעם את ידו בכיסו, הוסיף לקרוא. ביום המחרת פגע בנער הזה, ועמו עוד נערים – באו להשתכר, ועמד ונתן להם מטבעות וצווה לקרוא ולקרוא “יוד”, והוא עמד ויברך: שלא עשני גוי, וכן יום יום התאספו וקראו, והוא שלם, וכאשר חדל לשלם, לא הוסיפו לקרוא.⁴

ובן נכדו של זה איננו מקריא אחרים אך קורא בעצמו – וגם משלם.

לפני כל כך שנים ראיתיו בפעם הראשונה באספת ביה“ס החפשי כשהיה ללורד, ולפני איזו שנים ראיתיו בפעם האחרונה בחנוכת ה”שעלטער" (המקלט ליהודים נודדים), עוד על הפנים היה עוז, אך כבר הוא איש זקן, תנועותיו כבדות, האזנים הַכְבֵּד משמוע, הקומה לא נכפפה, אבל נתעגלה, ובשביל כך כמו הוּשַחָה מעט. אחרי האספה, במשך שיחה קצרה, הביע צערו, שאיננו בריא לגמרי. אז חפצתי לאמור לו את אשר אמר ביסמארק לזקנו, אך יראתי, פן ישיבני גם הוא את אותה התשובה.

בכל האופנים – הלורד היהודי הראשון הזה העמיד זיו-איקונין של אדם מצוין באישיותו, בזכרונותיו, ובשאיפותיו יותר מהרבה, הרבה לורדים נוצרים.

והלורד הזה בסוף ימיו בשנות המלחמה הראשונות נחם על התנגדותו לציונות, ונבא שהנצחון יעמוד לימין ממלכות הברית, ושיש אחרית ותקוה לארץ ישראל, וגם צוה לבניו אחריו לעזור להתנועה הציונית. הוא בעצמו לא הספיק לראות את סוף המלחמה. אבל מזלו חזה. חושו המדינאי נבא לו, שאנגליה עמדה לשלוט בארץ ישראל, ועל כן חובה מוטלת על מנהיגי העם היהודי להתכונן לקראת ההתפתחות הזאת. את דעתו זאת גלה למשפחתו, ומני אז שנתה המשפחה, כלומר הקו המשפחתי של הלורד, את עמדתה בנוגע להציונות. הגברת האלמנה הראתה פנים מסבירות להתנועה, המנוח צ’ארלס, בנו של הלורד ומנהל עסקי הבנק, ואשתו – התענינו מאד, והלורד השני (ולטר) היה לציוני ותיק במובן המדינאי, והוא זכה לכך, שעל שמו ניתנה הצהרת בלפור.

ההיסטוריה עושה לפעמים הלצות חשובות וגדולות, ששום הומוריסתן וסטיריקון לא היה יכול לבדות מלב. הקַרְיֶרָה היהודית של הלורד הראשון היתה כולה גבירית-טפסרית-התבוללותית, אבל עברה את פסגתה והגיעה אל הצד השני עם שקיעת חייה, ונגמרה אח"כ בהמולד של התקופה החדשה בציונות: הצהרת בלפור.

---

דו-פרצופין

מאת

נחום סוקולוב

(ונדרוולדה)

אני ראיתיו פעמים רבות זה כמה שנים, בבריסל, וזוכר אני כי בפעם הראשונה ראיתי אותו בבית הנקרא שם “בית-העם”, באולם הראשי. גדול הוא האולם הזה: כשלושת אלפים איש יכולים לשבת פה דרך חירות, רווחים. האולם הזה הוא מרכזו של הבנין, הוא מסמן את עולם העשייה ואת עולם האצילות שבו יחד. הוא – כביכול – כעין מוחו של המוסד הזה. למטה בקומה השניה, דופק לב המוסד: ההנהלה, הקופה, המזכירות. בקומה הפנימית, למטה, ובמה שבין מטה ובין הקומה הראשונה – משרדי הבית, מחסני הסחורות, בית-הטבחים, בית-המזון, המקומות ששם אוכלים והמקומות ששם מעכלים. ככה עשה בית-העם הבריסלי עלי רושם של עצם חי, בעל אברים ממדרגות ומינים שונים, שמשמשים תשמיש של מעלה ותשמיש של מטה, ושתשמישם המורכב הוא הוא חייו של העצם הזה.

על הבמה עמד האדון ונדרוולדה ונאם. הציבור הקשיב לו ברעדה, בהתרגשות, אך בשים לב. רואים אותו כראות אחד המנהיגים, אחד המוחות היותר חזקים של המפלגה. מליצתו, יותר משהיא מחממת, היא מאירה. כשהוא מדבר, זוכר הוא את אמנותו, אמנות עורך-דין. לשונו שופעת, קלה, ולפעמים גם פורחת ביופי. הוא איננו מרעיש, הוא רק מוכיח… ואמנם בערב ההוא לא היתה דעתו של ונדרוולדה פנויה לסלסל במליצות. איש לא דרש כזאת מידו. השעה היתה שעת-חירום. כיום אחד לפני האספה ההיא היתה התחבטות בין ההמון ובין השוטרים, ובלי ספק היו הולכים להתחבט שנית. לחינם הטיף הנואם למנוחה, לזהירות ולראייה את הנולד וכו'. סער של מחאות נזעמות נשא את עצותיו, ולרגעים החריש גם את קולו. רעוש רעש האולם הגדול; המַעקים הקלים הסגורים גזוזטרה של ברזל מוצק, עשויים בטעם הסגנון החדש, תמכו המונים המונים של בני-אדם, והמונים חדשים נחפזו, נדחקו לעלות ממטה בשלבי המדרגות העולות אל האולם, ואזניהם עשויות כאפרכסת, לחטוף איזה גרגרים מן הנאום. ומתוך ההמונים האלה עלה וזמזם רינון של תרעומת, של גערות, של מחאות ושל קריאות: “תחי הריפובליק! רדו, כמרים!”

ובזווית, אשר בה אני כלוא, כשני צעדים להלאה, יושב ומתפעל צעיר אחד, שתנועות גוו ופניו העליזים משכו עליו את עיני. איזו “אהבה שאינה תלויה בדבר” מקרבת אותנו, ואנו משוחחים, ושכני איננו מחכה לי עד שאשאלהו שאלות. הוא מתוודע לי בעצמו, שהוא אחד מרואי-החשבון בבית-העם הזה, ושהוא מאושר מאד.

– “כן, אזרח, בבית הזה הצלחנו. בשנה שעברה אסף הבית הכנסה של חצי-מיליון פרנק, ועשרים אלף חבריו – כשהם חולים, הם נרפאים חינם, וכשרוצים במזון – זנים אותם. אבל במה נחשב בית אחד כזה? כטיפה מן הים. וסביב – עוני ועבדות, לא, לא נישא זאת להלאה, אנחנו נראה להם את כוחנו. אין זאת כמו ביניכם, שם, בחו”ל".

– מהיכן אני יודע? אף-אל-פי שבלגי אני, אינני שוטה, אילו היית בלגי, אזי לא ישבת במנוחה כשישיבתך זו, יכול לא יכולת לעצור ברוחך.

ועורך-החשבון של בית-העם איננו פוסק מלצחוק, והוא מספר לי, כמה הלבינו את פניו של “ליאופולד” בחזרתו האחרונה לעיר הבירה. כשעלה לאבטומוביל, תחבה לו “חברה” כמעט סמוך לחטמו, את הדגל האדום, קרוא וצעוק באזניו…

– זה הוא על-פי היושר, שהעסק הזה של “ליאופולד”, מכיוון שהוא מכניס הכנסות עצומות כל-כך, יביא עמו לפעמים גם איזה צער של מה-בכך. אבל “ליאופולד” צריך לדעת, שאין אנחנו כאותם הכושיים שיש לו בקונגו; הננו בני אדם חפשיים.

והוא מלא חדווה, ולשונו איננה פוסקת מלטחון. נראה, שהוא בן-מפלגה חדש. בוערת בו עוד כל ההתלהבות של גר. דוחק אותה הכוח הצעיר לעשות איזה דבר. היה אומר לו!… אח, כמה היה אומר לו!… אבל לצערו אין “ליאופולד” בא למקומות האלה. יכולים על-כל-פנים לגדף פה את המיניסטרים שלו, את חברי הפרלמנט שלו, את העתונים שלו.

ופתאום צעיר זה קורא כחצוצרה: לרחוב, לרחוב!

והמונים, כאילו אך חיכו לקריאה זו, מתפרצים לצאת.

והנה אני צנוף ונשוא לאיזו מטרה לא ידועה לי. וכמדומני, שאני רואה אנשים ומקלות בידיהם, אנשים ואבנים בידיהם. אם אין דמיוני משתולל בי, כמדומני, שראיתי אנשים מפנקים באצבעותיהם אקדחים קטנים מבריקים מאד. אחרים מריעים איזו מנגינה, ומבין מליה הפורחות באויר, אני שומע אך מילים בודדות:… רוגז… נקם… עוד יש כוח… פתאום עומדים ומחכים… השוגה אני? כמדומני קולות בודדים של יריה. צלצול שברי זכוכית: ירו אבנים לחלונות העתון הקתולי XXe Siècle. ואני מרגיש, שהננו נדחקים. אומרים, שאנשי צבא באו, ודוחקים את העם מאמצעיתו של רחוב אל המדרכות. ברי לי, שהנני במצודה קצת. וברגע אחד ואני רואה, שהננו סמוכים לקרן איזה רחוב עזוב, וחוגר אני את כוחי, ומבקיע לי דרך עד הקרן ההיא, ואני עובר דרך הרחוב העזוב ההוא, ובא משם לרחוב שני, שהם רחובות ישנים, בגבהה של בריסל, מקיפים את הקתידרלה הקתולית.

הרחובות האלה הם בודדים ונעימים מאד. השמות, שהם נקראים בהם, מזכירים אותי את הבדיחות הקטנות של ציורי ז’ן סטן, את שעשועי צעצועי טניה, את הירידים של רובנס, הנה שוק-החמאה, שוק-הבשר, רחוב-התבן ורחוב-החרדל, – הנה תמימותם ופשטותם של ימי הבינים. אמנם ישנם שמות שמעוררים תמונות יותר נשגבות, הנה, למשל, רחוב איפירוֹנייר, ששם תועה עוד בלילות צל הדוכס-אַלבה – או “סימטת הרועה” ו“סימטת-המרקיז”, זו לצד זו, רמז קל של ערמומית, כאילו מושכת רועה זו את המרקיז, והמרקיז מצחק ומלבב; ומשם והלאה קורץ בענוותנות וכמו בסוד, רחוב פּרונש, מקום שם המרקיז מכין צרור פרחים בעד הרועה.

“עשתות שאנן” אלה, אחרי המהומות של השוק, מעוררות מחשבות. ואני הולך והוגה, חציי ער וחציי ישן, חושב על-דבר הדורות אשר חיו ברחובות הצרים והמעוקלים האלה, חיה והשקות אותם בדמים, בזיעת אפם ובדמעותיהם, ובלי התאחד שאפו לאותה מטרה להוסיף איש איש את חלקו ליגיעותיהם של אלה שקדמו לו. ומה היום? גם היום, חושב אני, הולכות היגיעות ההן ונמשכות; והמהומה מתחוללת שם בתוך ההמונים, שאני שומע את הד קולם, גם היא רק נקודה זעירה אחת של ספר-חיים הכביר, ואולי עוד פחות מזה: תג אחד על אות אחת של ספרי מאורעות העולם המקיפים את כל הדורות.

ודרך הילוכי אני רואה שכבר יצאתי מן החלק הישן של העיר, והנני סמוך לאכסנדרת סן-היבר, ושם בית-קפה מלא תנועה ואותות חיים מושכני להיכנס ולנוח מעט מן הטיול המייגע. מזמרים שם זמירות-מרד של ז’ק גיי, שהוא מעין ברנז’ה של הבלגים. אותה “בחינה” בעצמה, אבל אין הדבר מסוכן כמו סמוך למערכת XXe Siècle. במקום שמזמרים, אומר משורר אחד, אתה יכול לשבת בטח. החזן שלא על מנת לקבל פרס הוא פועל אחד, בעל פנים אדומים ורביד אדום על צואריו. מתוך הזמר אני שומע את המילים: “דגלינו האדומים”. המלים האחרות טובעות בתוך הקול הניחר ואינן יוצאות חתוכות לאויר העולם: אך מעט מעט אזני מתרגלות, ואני שומע, שהזמר הזה, לא די לו לפנות אל העם, אך הוא פונה אל ה- gallones – נושאי הכפתורים והרבידים, ואיננו נוהג בהם חיבה יתרה. יש לו, כמו שאני רואה, לאדון ז’ק גיי מלים חזקות יותר מלברנז’ה. זה פועל, זה נפל כניצוץ בנעורת. רעם של מחיאות-כפים. אך בעל-הזמר, כאילו הרגישה בת-שירתו, שהרחיק ללכת בגסותו, רוצה לסיים בדבר טוב, ומתאר בששר, גון ורד, מראה-כהן, את העולם העתיד: כמה יהיו צאצאינו מאושרים על ידי יגיעותינו אנו; הם עתידים לראות חמה של חירות זורחת על השדות של “החברה הישנה שנהרסה” ועל הקציר החדש! ועונים ההמונים את הטורים האחרונים של ההמנון, ותמרות עשן עולות מן המקטרות שבפיות הזקנים והצעירים, וכמעט גם הילדים, ומקיפה ומלפפת את כל החברה הזאת איזו רוח משונה, ערבוביה של אכזריות ומתיקות.

אני מביט מסביב לי, ואני רואה עתונאי אחד ממכירי, מן ה- “Petit Bleu”, אותו בעצמו שעשה בי “אינטרביו” על דבר יהודי רוסיה. הנה הגבר! הנה זה יכול לארוח לי לחברה לשוב לבית מלוני.

והוא גם הוא ראני: “חם היום” – הוא פותח, כדי לפתוח שיחה – “האין זאת? חושדני, שונדרוולדה אולי הפריז מעט… לפעמים אדם מתחיל ונמשך בכוח רעיונו, ומדבר יותר ממה שרצה בתחילה…”

ואני משתמש במקרה זה, ואני שואל אותו: “יאמר לי מר, מה טיבו של ונדרוולדה. יודע אני שהוא מנהיג, אבל יש לה למפלגה מנהיג אחר מרוצה מאד לרבים: אדוארד אנזיילי, ואם כן ונדרוולדה מה הוא?” – אינם דומים איש אל רעהו – השיבני חברי, דמיונם כאש ומים. אנזיילי יושב בבית קטן ודל, ונדרוולדה מתנהג באצילות, ודר לו כפריץ באחוזתו די לא הילפ. יכול אתה ללכת לבקרהו מחר בבוקר, ביתו כחצי-שעה מבריסל.

שמעתי לעצתו, וביום המחרת בבוקר, אחרי שאלה-ותשובה על ידי הטלפון, הצעת ביקור והזמנה, נסעתי לדי לא הילפ. אחרי עזבי את חצר-המסילה, שאלתי את מי שפגשתי ראשון לביתו של האדון ונדרוולדה, והוא רמז בידו:

הנה הארמון הלבן בקצה הדרך!

ה“ארמון הלבן” עשה רושם חשוב. אמנם איננו מוקף מגדלות, ואין חפירות עוטרות אותו כמשפט ארמון ישן, כפלטין של אביר, מדורות-הבינים, אבל פריץ חדש, מבני דורנו, יכול “להתערות” בו כהוגן. עומד הוא על ראש גבנון של אחו גזוז ושדרות של עצים, וכשאתה עומד על גבהו, אופק רחב משתרע לעיניך. מסביב לו גן נצור בידים אמונות, וארונות שטוחים ומרוקטים מצופים זכוכית, מתפשטים והולכים, ובעד טבלאות הזכוכית נראים פרחי-חמד צצים וצומחים בתוך אויר מחומם באביב תמידי. נטלה השוערת את כרטיסי, ותוליכני לטרקלין, שליבבני בחמדת שכיותיו וחן עריכתו והדרו. ורדין בכל מקום, חבצלות וסיגלין נהנים ומהנים באגנות יקרים. בעד לוחות-הזכוכית של החלונות הגדולים זורקת חמה את קוי זהרה שמשעשעים בין כלי-הבדולח על עין הזהב של יריעות משי ישן, על הזהב החדש יותר של התמונות, על הירוק והחום של היריעות, על הצהבהב של עץ משוקד אשר ברהיטים ועל הלובן המעוור של הקירות. מרפרף על הכל הבל של ריח עדין; ניכרת יד קטנה ודקה של אשה.

ופתח לי המנהיג הנכבד של המפלגה את דלתי חדר-עבודתו, שהוא אמנם, כדבעי למיהוי, יותר חמור, אבל לא פחות יפה מן הטרקלין. ארונות-ספרים של אלה, גבוהים, כריכות-של-ספרים מהודרות. אח ענקית, מצופה צעצועי שיד, מקלעות פרחים וטורי ציצים משוקדים, שטיח עב, כסאות גדולים, אנגלים, מצופים עור אדום, רכים, מעוגלים, עושים רושם של הנאת עיכול יפה. שקעתי אני בתוך כסא שכזה, והרגשתי את עצמי בהרווחה משונה, כד הוינא טליא, תחת מכסה נוצות, במיטה של חדר-אם, בשבת, אחרי-הצהרים.

והרגיש פיקח זה, שהשתוממתי למראה העשירות, שהיא, לצד השיטה, שעליה הוא מגין, כשני הפכים בנושא אחד – ופתח בעצמו:

– “אתה מתפלא על סדרי-בית של מנהיג שכמותי, אחרי שהיית בביתו של אדוארד אנזיילי. אבל אין לתמוה. הדבר פשוט. אדוארד אנזיילי הוא אדם גדול, ואני אוהבו ומכבדו, אך בחיינו הפרטיים לא דרכיו דרכי. הוא פועל בן פועל, וככה נתחנך ורגיל הוא בכך. אני – מוצאי ממפלגת האזרחים. גמרתי את לימודי באוניברסיטה. אבי היה פקיד גבוה, ובמותו הניח לי הון מסוים. ואתה צריך לדעת, שהפועל הוא אמנם מתמרמר כשהוא רואה את חברו הפועל, בן אומנותו, מתהדר ומתנשא עליו, אבל הוא רואה ברצון כשהבורגני שנתקרב אליו לרגל השקפותיו ורצונו להועיל, הולך ואוחז בדרכי חייו שלו, שהוא רגיל בהם. ודבר זה לא מעלה ולא מוריד. אגיד לך עוד יותר”…

רגעים אחדים היה כחולם:

– “אני חושב כי תבנית החינוך איננה מעכבת השפעתו של מנהיג ואיננה מחלישה את כוח מרותו. להיפך, האיש ההמוני אוהב כשבאים אליו מרחוק מעט; הוא שמח בכיבושים שרעיונו עושה מחוץ למחנהו. ואם אך מוכיחים אותו לדעת, שהכוונה היא רצויה, והלב טהור, והרוח נכונה – איננו דורש יותר”.

והוא הביא הרבה דוגמאות לחיזוק סברתו. כשנבחר בפעם הראשונה לפרלמנט, לא פסק מלהתעסק, חוץ מזה, גם בכמה דברים של מה בכך, שהיו אז חביבים עליו, אבל בפרלמנט עשה את חובתו, ודבר זה הספיק. בני משפחתו התכחשו לו כשהתחיל לפרסם את דעותיו המדיניות. אבל נמצאו איזו “עדינות”, שלא היו מחמירות כל-כך, והיו מתירות לו להרצות לפניהן את דעותיו של פרודהון, והיה מקלס להן את הפילוסוף הזה, שהכניסהו תחת כנפי האמת. וחוץ מזה, הלא צריך היה לפרנסן גם בענייני שיחה אחרים. הוא היה צעיר, והיתה לו זכות-נעורים, להיות קל מעט; והחופרים במחפרות שרלרוא, שבחרו בו, לא ראו בזה שום פגם. אחד מהם הגן עליו במשך משא ומתן באספת הבוחרים, וקרא בהתרגשות: “הנבחר שלנו יודע גם את העולם היפה!”. ואותם הבחורים בעצמם לא אבו לסלוח לאחד מבני חברתם, שקיבל, בלי נטילת רשות מאת הועד שלהם, משרה קטנה, שהכניסה לו בקושי איזו מאות פרנקים בשנה.

ואני מביט בעינים בוחנות אל פני האיש הדובר בי, כשהוא מספר את הפרטים האלה. הדברים יותר משהם מפיקים כוח, הם מפיקים שכל והיתול מעט. אין לו לונדרוולדה אותם רגעים של געש ופרצים, שבהם מתגלה פתאום כל תהום הנפש. הוא יותר כרוך ומגולם. תחת זכוכית משקפיו מבריקים לפעמים ניצוצות של בקורת שנונה. אין זה אדם שבנקל יכולים לפתותו או ליישנו. אוהב הוא את ההגדרות המדוייקות.

“הפועל הבלגי – הוא אומר – איננו בעל חכמה יתרה, אף לא בעל הרגשה יתרה, אבל יש לו מעלות אחרות: יש לו כוח סבלנות, התמדה, קור-רוח, והוא מקבל מרות. גם אין בין הפועלים כיתות כיתות צרות זו לזו, אסכולות חולקות זו על זו, כמו בארצות אחרות. אין לנו מפלגה של “הרבים” או מפלגה של “מועטים”, אין לנו בית בּבּל ובית-ברנשטין, נוסח ישן ונוסח חדש. העוסקים במדעים האלה יודעים זאת, אבל להמון הפועלים אין עסק בדברים דקי-העיון. הפועלים עובדים כולם יחד בבנין העתיד”.

והוא התענין מאד בדבר רוסיה, ובדבר היהודים הרוסים. “אין זו – אומר – שאלה של מפלגה אחת; כל המפלגות ההוגנות צריכות לעסוק בזה”.

כשדיברנו על דבר-מה שאלה נותנים, ומה שדורשים – אמר: “צריך לקבל כל מה שנותנים, ולדרוש יותר. הרי אני רדיקלי יותר מכל הרדיקלים ההם, אבל רדיקליותי היא חיובית ולא שלילית”.

ועוד אמר – וזאת אני זוכר בדיוק: “– אנחנו פה בארץ קטנה, ויכולים אנו לעשות רק לביתנו. בראשנו הולכת צרפת, וממנה אנו מקבלים את רוב ההשפעות. אין אנו משועבדים לכך! אבל אנו מקבלים את ההשפעות ההן ברצון”…

ועוד הפעם עברתי דרך הטרקלין היפה, ששם סקרו סיגלי-האביב מתוך אגנות-הבדולח, ודרך הגן – אל חצר-המסילה. בחכותי על המסע, ראיתי פועל אחד, שהיה עסוק בחפירת דות סמוך לדרך הרבים, ונקשור שיחה. היה זה איש צעיר עוד, אך כנראה הזקין קודם זמנו מרוב עבודה. על פניו הדלים והרזים קבע המחסור חותם עמוק. בכל-זאת היה עליהם רושם של תמימות ונועם שמושך את העינים:

– “הבן-המקום, אדוני?”

– “כן”.

– “המכיר אדוני את האדון ונדרוולדה?”

– “עבדתי ב’ארמון הלבן', כשקבע שם את מושבו”.

– “קודם שקבע את מושבו, או כבר דר שם אז?”

– “הוא דר מכבר בבית קטן בכפר, אבל דירה זו לא היתה לפי מדרגתו”.

– “אבל הלא האדון ונדרוולדה הוא ממנהיגי המפלגה…! והמפלגה גוזרת על העשירות!”

אז סקר אלי הפועל עין של חשד. ההברה של שאלתי לא היתה ערבה עליו, והשאלה בעצמה נראתה כחשודה קצת. והוא מוסיף כמדבר לעצמו:

– “צריך שאותם שיודעים את הדברים שיהיו עשירים יותר מאותם שאינם יודעים כלום!”

מאז והלאה ראיתי את ונדרוולדה הרבה פעמים גם בבית-העם גם במקומות אחרים. ידידי מכבר, הפולני המלומד ארצטובסקי ואשתו האמריקנית, היו מצויים אצלו, והוא אצלם. היו עוד הרבה מכירים משותפים אחרים, למשל, המנוח ליאו אירירה. ליאו אירירה היה מיחידי-סגולה המעטים, שחינוכו, עשירותו, נימוסו, מדרגתו בחברה, טירדתו במדעים – הוא היה פרופסור לתורת-הצמחים – לא עצרוהו מהיות “יהודי כולל”, לא יהודי מקומי, אך יהודי שכל עסקי היהודים קרובים אל לבו. הוא היה מסור בכל לבו לשאלת היהודים ברוסיה, והיה מחליף עמי מכתבים קודם שכתב את מחברתו. הוי, שאנשים כאלה מתים בלי עתם, אבדין ולא משתכחין – כשהשעה צריכה להם. גם אחיו פואל הוא עסקן יהודי, וענינינו בנוגע לזכויות קרובים גם אל לבו. ונדרוולדה הוא ידיד-נעוריו. כמה פעמים סחנו עם המנהיג המהודר הזה, והוא היה באחת: עתידים הדברים להשתנות עם השינוי הכללי.

עברו שנים, ונדרוולדה הלך הלוך וגדול. הוא עמד כל הימים בראש המפלגה, היה תמיד – אישיות מרכזית בפרלמנט הבלגי, ונכנס גם לממשלה ושימש בתור מיניסטר בבלגיה. רדיקליותו בעל כרחה התפשרה מעט, אבל מדעותיו העיקריות לא חשב לזוז. ונדרוולדה לא היה מעין מילראן או בריאן. זכרתי תמיד את אשר אמר לי בשיחה ראשונה בארמונו הלבן: “בראשנו הולכת צרפת” – אבל לא בראשו הוא.

ובאחד הימים אני קורא כרוז בעתונים: “לטובת נודדי בלגיה – אספה ב’קווינס-האאל' – תחת נשיאותו של הלורד מילנר – ידבר ונדרוולדה – ינגן איסאי”…

איסאי – בודאי כדאי וכדאי – הרבה פעמים שמעתיו, ובכל פעם זה הוא כמו גילוי חדש, עליית נשמה. אצבע אדם, או אצבע אלהים פורטת, דולה, אורגת, מוזגת את כל הקולות האלה? – אבל ונדרוולדה ידבר! ונדרוולדה, ועולם שלם של זכרונות, של נפשות, של תמונות עלה לפני: בריסל, בית-העם, תמונות מרידה, שיחות, “הארמון הלבן”, ארצטובסקי, אירירה, ונדרוולדה מיניסטר, ובלגיה של עכשיו, ונדרוולדה של עכשיו.

הלכתי. והבית מלא. אתם יודעים את האולם ההוא! שם היה הקונגרס הרביעי שלנו! מלא – אין להפיל אף מחט ארצה. מנפנפים דגלים של צרפת, של בלגיה, מפני כבודה של אכסניה – גם של אנגליה, גם של רוסיה, של יפן – ממשלות הברית! הלורד מילנר יושב-ראש על יד שולחן קטן, ששם הועד של האפוטרופסים, וגם האפוטרופסיות ליידי זו וזו, ליידי זו וזו. מסביב להם אצים, ניגשים, משתחוים, מלאכי-השרת, מזכירים, עוזרים, שליחי-מצוה, משמשים-בקודש, מאחורי הבמה – מקהלה ענקית. ומילנר דורש את דרשת הפתיחה. אינני יודע מה אמר. דברן אמתי. נוסח אנגליה. אתה יודע רק לשם איזו מטרה הוא מדבר, וכל הדיבור הולך ומשתפך, כאילו אמר אדם אלף פעמים “צפרא טבא למר”, או כאילו ירצה את לוח-הכפל. אחת היא: בלגיה הסובלת, בלגיה המדוכאת, חובה לעזור, ולהשומע ינעם ותבוא עליו ברכת טוב.

אולי אין הדברים האלה נוחים לי, יען אני ממתין לונדרוולדה.

והנה הוא! הקומה נכפפה מעט, הקרחת באמצע הקדקוד התפשטה, הזקן הקטן, השחור, העגול והגזוז, מעורב בחוטי-כסף. הזכוכיות במשקפים עודן שם, אבל אין ניצוצות של היתול מבריקים מתחתיהן. דומים עתה הפנים הללו לפניו של ברנר לזר. הלורד מילנר מציג אותו: הנה המיניסטר הבלגי, כבוד מעלתו…

והוא מדבר צרפתית. לא אותו הקול ולא אותה ההברה של “בית-העם”. הוא מקונן על חורבן ארצו וממשלתו – ותוך כדי דיבר הוא מבטיח, כי הכל ישוב לקדמותו. הוא מוחה וזועם – לא על הקרן החמסנית, לא על הכמרים, לא על בירנאיאירט, שהיה תמיד מטרה לחיציו, אף לא על “ליאופולד”. להיפך! הרי הוא אומר: אתם יודעים, כיצד אני מסתכל בבני-מלכים. היה לנו מלך איש צעיר, ויחוסי אליו אתם יכולים לשער על-פי העבר שלי – אבל עתה, הריני עומד ומעיד לפניכם, כי זה הוא מלך!

ונראה, שהוא חושש, שמא יחשבו שהוא חזר חס ושלום בתשובה, והוא חוזר ומבאר, כי כל סדרי העולם נשתנו, כל הרצועות הותרו, וכל המפלגות שמכבר, והשאיפות שמכבר, פסקו לפי שעה; והוא מודה לאנגליה בעד מידת הכנסת-אורחים שהראתה, ואומר שהוא מקוה שמידה זו תלך ותתפתח, בה במידה שהצרכים מתרבים והולכים, וכנראה, מרגיש הוא, שדברי-תחנונים כאלה לא נאים הם, והוא עובר לפרק אחר, ומספר כמה “מראות ומעשים” שראה בהיותו זה מקרוב על שדה-המלחמה, ואז כאילו נשקה בו אש הנעורים, שניצוצותיה מכסים שיכבה של אפר. והוא מדבר ברוח גבורה, ומבטיח, שהצבא הבלגי עדין הוא חי וקיים, ושהחרב הבלגית עדיין נטויה כלפי הגרמנים, ושהממשלה הבלגית אמנם היא בגולה, אבל רוחה לא נפל ועצמה לא נכחד, ושיושבי בלגיה ככוחם אז כוחם עתה, ולחינם פרש עליהם הצר הצורר את רשת גבורותיו, כי לכד לא ילכד אותם בשחיתות שלטונו. ואת כבודם לא ימיר בקלון, ומדי דברו – הוא רוקע מעט ברגלו ומעגל את אגרופו…

ואשר עם לבי לא אכחד, אפילו מה שהוא רק חצי-הרהור, מה שלכלל הכרה לא בא: קיויתי יותר. קיויתי כי רעום ירעים, כי פטישים יפוצצו סלעים, כי הרי-געש יפתחו את לועיהם והריקו ים די-נור. קיויתי: ירמיהו, קטילינה, סקרגא – קיויתי, איזה ענק של דברנות – ירעיש עולמות. אבל פה עמד איש מן “הארמון הלבן”, הגון, מפונק, אציל-קצת, נרגז ומדוכא ומיצר בצרת עמו בלי ספק; אבל זה הוא כאילו יחפוץ זבוב להעתיק את סלע הגיברלטר ממקומו ולשאת אותו על שכמו. אין זאת לפי כוחו של אדם מצוין זה.

ואני יוצא מ“קווינס-האאל” מדוכא. אולי אין זאת לפי כוחו של שום אדם. ונדרוולדה זה, כשהשנים היו כתיקונן, ובכלל זה, אפילו כשהיתה התחבטות קטנה בין פועלים ושוטרים ברחובות בריסל – היה מנהיג ופרנס; עכשיו, כשצריך להיות מוצג לפני הקהל בתור מיניסטר בלגי על-ידי לורד מילנר, כשצריך לעמוד על במה עם כלי-זמרים ועם גבירות מסביב לו עם מכירת כרטיסין וחשבון הכנסה – הוי, גם זו היא טבעת אחת בשלשלת צרותיה של בלגיה.

ומה צרותיה של בלגיה כלפי צרות אחרות! ולאחרים אין אפילו ונדרוולדים!