בהודעת־אבל כתובים תארי־הכבוד: יועץ־קיסרי, ראש עדת־ישראל בלבוב, חבר נכבד להרבה חברות מדעיות וחברות לתועלת הרבים ועוד, בעל נכסים רברבא וזקן ראשי הפירמה סאלומון בובר.
בהודעתנו זו שלנו אנו כותבים אך את השם והכינוי — וזה הוא יותר:
כי לא על יועץ־הקיסר ולא על בעל־הקרקעות אנו מתאבלים! להרבה מן הקוראים העברים יהיה זה דבר חדש ומוזר, ששלמה בובר היה יועץ־הקיסר ובעל־קרקעות; אבל מי לא ידע את שלמה בובר?
מי לא ידע את התייר במכמני הספרות העתיקה, את החופש גנזי כתבים, את מבקר־חילופי־הנוסחאות והגירסאות, את המקיץ נרדמים, את מפקח־הגל מעל שפוני טמוני הדורות, את הפרשנדתא המובהק, את השקדן הענקי, את בעל־המפתחות של ארכיוננו הלאומי, את הגזבר של בתי־הספרים בכל העולם, במה שנוגע אל קדמוניותינו?
מי יכול לצייר בדמיונו מאסף עברי, בן־שנתו או בן־יומו, ספר־קיבוצי או מכתב־עתי, מן ״הצופה להמגיד״ עד ״הכרמל״, מן ״הכרמל״ עד ״האסיף״ ו״כנסת־ישראל״, ועד ״הגורן״ או ״קהלת״, ועד ״ספר־השנה״ ו״המליץ״ ו״הצפירה״ וכו' וכו׳ — קנצי־למילין: כל מין הוצאה עברית, שיש בה קרן־זוית לתורה, לפירושים, לפטפוטי־דאורייתא או למילין דרבנן, כל גליון של רבים כתוב עברית, שריח־תורה עדיין נודף ממנו, שאיננו נטול עוד מן היהדות ועוד לא נשתקע לגמרי באותו ארקוס של עם־הארציות המחשבת לבלענו, שעוד לא ניתק את כל המוסרות עם העבר הגדול, — בלי שישתתף בו במידה גדולה או קטנה האזרח הזה, הקבוע, ההכרחי, התמידי, הנמצא לכל דורשיו, הבא גם בטרם יקראוהו, הבא בבחינת ״מאליו־מובן״?
ואם אפשר הוא לחבר תוך־כדי־יד, בשעה ראשונה של יסורי־צער על אבדן חבר זה — רשימה ביבליוגרפית, כוללת על כל פנים ראשי פרקים שכתב זה, ואם זה יהיה, בכלל, מתן מושג נכון לקוראים ע״ד עבודתו?
לא רק בשעה ראשונה; גם אח״כ— הרבה יזיעו הביבליוגרפים, לוא ירדו לאסוף אף את שמות המאמרים העיקריים שכתב, והם מפוזרים בארבע פנות העולם הספרותי העברי! ומכתבי העתים והמאספים הרבים אינם מצויים אפילו בביבליותיקאות. מראש אפשר כמעט להחליט, כי כל נסיון כזה יהיה לקוי, אם לא יתמיד בו העובד התמדה ממושכת מאד, וכל רשימה לעת עתה תהיה חטף־רשימה. אפשר לפטור בהזכרה כללית את העבודה המפוזרת, ולהסתפק רק בהזכרת ספרים שחיבר; אך זה יהיה עוול גדול למנוח, יען כי לא תמיד יצדק הכלל, שדברים שנדפסו במכתבי העתים הם בכלל קיקיון, ורק לדברים שנדפסו בתבנית חיבורים מיוחדים יש ערך קיים. זהו מן השקרים המוסכמים— כי לא בתבנית ההדפסה תלוי ערכו של דבר, כי אם בתכנו, ויש לך קיקיונות של ספרים ואלוני נצח של מפעלים ספרותיים, שבאו בתבנית גדולה, על גליונות. פתגם זה, בכללו, יוצא ממקום אחר ששם מקומו. הסופרים, העובדים עבודה מסודרת, והמולי״ם ביניהם, המכוונים מה להוציא לאור בתבנית זו או אחרת, נוהגים להוציא לאור את המובחר בספרים, בינינו יש אשר הוא להפך.
מאמריו של בובר— הם עפ״י רוב יותר מקוריים (עד־כמה שבכלל יכולות חקירות ממין זה להיות יותר מקוריות) מספריו, מפני שרוב ספריו הם ספרים עתיקים, מבוקרי־הנוסח, ובמאמריו יש גם דברים של ערך בלתי־אמצעי.
בתקופה האחרונה של עבודתו היתה פוריותו של בובר גדולה מאד: ספר אחרי ספר, כרכים כרכים. עוד לא תם מדרש זה ומדרש חדש יוצא; עוד כתב יד זה טרם הוגה, וכ״י חדש הוחל להסתדר; המסדרים לא שבתו וגלגלי מכונות־הדפוס לא עמדו מלכת; ניכר היה כמו מעין חפזון בעבודתו של איש רב־פעלים מקבציאל, אשר כמו חושש היה שמא יקפד פתיל החיים, וימהר לאסוף את העמרים גרנה. מורגש היה לכל היודע טיבה של עבודה זו, שאין חכם זה מו״ל כעת מה שאסף עתה, אך מה שאסף במשך שנים רבות מאד, מה שהעתיקו בעדו מעתיקים בכל בתי־עקד־הספרים שהיו עובדים בעדו, מה שנמצא בידו מן המהדורות יקרות־המציאות, מה שהגיה ומה שליקט מכבר, מה שציין לעצמו בשולי הגליונות— כל זה היה חכם זה זריז וממהר להו״ל, מפני שמשאת נפשו לא היתה צבירת ביבליותיקה, כי אם הוצאת ספרים בעד כל הלומדים והקוראים. ידוע ידע בובר, שאדם מעיין במדרש איננו יכול לנסוע לאוקספורד, לפרמא, אל הוואטיקן ולפטרבורג, לקרוא את הנוסחאות אף לא להביא העתקות משם, וגם לא לקנות את המהדורות הראשונות ולדעת את השינויים והחילופים בחסר ויתיר וכו׳ — ויותר שהיה בובר עובד בעד המומחים היחידים היה עובד בעד הציבור הזה.
הרעיון היסודי של עבודת בובר בספריו היה מדעי. ידוע, שהלמדנות הישנה והמורגלת לא ידעה ולא רצתה לדעת דבר על־אודות שינויי-נוסחאות. למדן מוגבל־הדעת יושב בד׳ אמות שלו וקורא את המדרש, או את האגדה, בספר המונח לפניו, מאיזה דפוס שנזדמן לו במקומו, ואחרי כי בדורות האחרונים נתנוול ונתגנה ונתדלדל הדפוס במרכזים היהודים מפני העניות והתחרות וליקוי הטעם— נמצא, הספרים הטובים, כלומר: המהדורות השלמות והמדויקות, הנאות והמשופרות כל כך עד שלמקצתן יש ערך גבוה גם בבחינת יפיפיתן כמפעלי־אמנות מצוחצחת, וכולן בלי יוצא מן הכלל הן מתוקנות יותר הרבה מאלה שלנו — מצויות הן בידי ביבליומנים וביבליותיקאות, מקום שמה יבוא לפעמים איזה חוקר, ולהיפך, במקום שהעם קורא עוד בספרים כאלה — המהדורות הן הגרועות ביותר. זאת היא גם כן, באופן ובמקצוע מיוחד, חלוקה זרה של קרן־קיימת נצברת בשפעה מופרזת מצד אחד, ועבודה עם עניות מופלגת מן הצד השני. ולא רק הדעת היא מוגבלת, אך גם לרגל השיבושים המרובים הפלפול מתפתח והולך, והרי זה דבר מגוחך ומעציב גם יחד, איך קוראים בספרים משובשים ומכרכרים לפעמים על קורי עכביש ממש, בלי שער, וגם בלי חפץ לתת מקום לרעיון, שהמתמיה שהם מתחבטים עליו היא טעות־בת־טעות, מפני שאמונתם שתומת־העין איננה סובלת את הרעיון שההדפסה וההגהה עשויות בידי אדם, ואדם עלול לטעות, ולפעמים יש שלשלאות ארוכות של טועים נמשכים זה אחרי זה, במשך דורות, ודי להשוות את המהדורות השונות ואת כתבי־היד השונים למען ראות את מקור הטעות.
מין זה של לימוד המדרש או של ספר אחר מן הספרות העתיקה לא היה מתאים אל טעמם של הדרשנים והפרשנים והמפלפלים מפני שזה מחליש במידה ידועה את האבטוריטט של המלה הנדפסת, ומפני שהפתגם השגור הנודע: ״כן כתוב בספרים״ פוסק על ידי זה מהיות מעין חרבו של אלכסנדרוס מוקדון שחותכת את הקשר הגורדי, הואיל שאין די להעיף עין על איזה ספר, אבל נחוץ עוד לדעת, היכן כתוב, כיצד נכתב, ואיך היתה הגירסה הראשונה; גם אי־אפשר היה לסתם־פרשן או דרשן לדעת ולבחון את המהדורות, כי מי יאסוף לו את כתבי־היד? ועוד יותר מפני שמין זה של חקירה לא היה מוכשר לתת מזון לחשק־הספיקולציה, להתעמלות־המוח, שיש בה תענוג מיוחד ומקום להתגדר בו וענין מתאים אל כל תבונת החידוד הגלותי המצומצם והמשורבב. אלה הן הסיבות שבגללן כל כך נעזבה הבקורת האמתית, אותה שבימי רש״י ובעלי התוספות עוד היתה ההתחלה לכל פירוש (״הכי גרסינן״ — מה שהלומדים עתה רגילים להבליע בלשונם, בלי הבן שזה עיקר גדול) ומה שיש בה דעת נכונה.
זהו הערך המדעי של ספרי בובר; הוא הפיץ את מעינות בקורת־הנוסחאות חוצה. הוא פיזר את הגירסאות ואת ההשוואות בין כתבי־היד בקהל רב.
יש חכמים שאפשר להעריך את ערכם על יסוד הערכת ספר מספריהם. יש חכמים, שאינם נראים בתמונתם האמיתית מתוך ספר אחד או שניים, אלא מתוך כל כללות עבודתם. על בובר צריך להסתכל מתוך אספקלריא קיבוצית, צריך להשקיף עליו השקפה שלמה למען ראות אותו. לא היתה בו חריפותו של שור, לא בקיאותו של רייפמאן (אעפ״י שדמה אליו בכמה בחינות), לא כשרון־ההרצאה הפרופיסורית של וייס, לא פשטותו הנשגבה של שד״ל, לא מדעיותם המדויקת של שטיינשניידר והרכבי. בהתאבלנו עליו— לא נשים בראשו עטרות שאינן הולמות אותו. ערך אחר היה לו — ערך בפני עצמו. הוא לא כתב ספר אחד שיעמידהו לדורי־דורות בקרן־אורה להאיר אחריו נתיב אל־מות; אבל העבודה הכללית שעבד, סך־הכל של ספריו, אישיותו הספרותית במלואה, שקדנותו הנפלאה, ליקוטיו שליקט, דיוקו שהיה מדייק, התמדתו לאסוף, נדבנותו להו״ל, קביעותו החיובית בכל הספרות במשך ימי חייו הארוכים, חיבורו וקשריו עם כל חכמי הדור, התמדתו שהיתה מנצחת את המכשולים הכרוכים בעקב העושר והנכסים יותר משהם כרוכים בעקב העוני, ושהיתה מתגברת גם על הזקנה וחולשת הגוף, יחד עם אלפי המאמרים והספרים הרבים שהניח אחריו— עושים את שלמה בובר לחזיון מלא־זיו בכל ספרותנו החדשה, ונהורא־מעליא זו בוקעת מתוך חלוני הספרות ומאירה אל עבר האומה, מפני שאי אפשר היה לעבודה ממלאת את כל החיים כזאת בלי הרגשה לאומית עמוקה־שבעמוקות, ומפני שבשלמה בובר נתגשם עוד הפעם טיפוס הגביר היהודי הלמדן החי בספרים ובחזיונות העבר, המתמיד המניח את כל תענוגי העולם הזה מפני עולם המחשבה, האציל הרוחני המואס בכל היחוסים החברותיים, שעסקיו ורכושו היו יכולים להמציא לו יותר מצרכו, בשביל חליפות מכתבים עם למדן יושב בעיר קטנה ע״ד איזה פירוש או כתב־יד.
על זה אנו בוכים. כאב אנוש, ומיתת חבר כזה לנו היא כמי שחותכים לו אבר־מן־חייו. כל חבר שמסתלק והולך מאתנו — אנו מסתכלים מסביב, והננו חונקים בקרבנו את השאלה: ומה אחרי כן? ועל מי תעבור כוס עתה? כמה נשארו עוד בתוך השורה? והספיחים — הימלאו לנו את ההולכים האלה? חוק הוא, שאין דור נצחי, ואין מהלך נצחי. — בכן יש מהלך חדש, וניצוצות הטוב והיפה נמצאים גם במהלך החדש; אך הלא אי אפשר לשום עם להיקרע מעל ה״אתמול״, מעל העבר! ובכל שאיפתנו החזקה להחיות את אשר אנו קוראים בשם: רוח לאומי — לא יצויר הרוח הזה בלי כל האוצרות שאצרו האבות וכל המאורות שהאירו וכל ההגיונות שהורו והגו מלבם במשך אלפי שנים, שיש בהם אמנם הרבה נושן ונפסל, אבל גם הרבה טוב ומעולה, וכדי להבדיל בין התבן והבר צריך ללמוד הרבה, ולא רק ללמוד הרבה, אך גם לאהוב הרבה את הלימוד, אהבה סובלת ומתמידה וסולחת כאהבתם של ראשונים! ובכל רצוננו העז לחדש את השפה העברית, יש שספק מה מתגנב אל לבנו, אם זאת תהיה הדעת את השפה, ואם זאת תקשור אותנו את העבר, ואם זאת תתן לנו את המאור שבתורה ואת החיבה אל לאומיותנו וספרותנו ואת כל אותם שיתופי־הרעיונות־וההרגשות, את הקשרים הרוחניים עם מה שהוא מיוחד לאומה ואת געגועי־הנפש אל המסורת שלה — ע״י שינון איזה מלים, או הכרזה גרידא: לאומיות, לאומיות, שאגו מתייראים, שמא מתוך העלאת־גרה של שם בלי תוכן תהיה לזרא לאלה שאין בהם הלאומיות המיוחדת? היקומו לנו תחת ההולכים עתה עובדים חדשים?
שלמה בובר — בכל מדעיות עבודתו היה לא רק חוקר אך גם קורא עברי אדוק מאד. קורא עברי — לא הכל יודעים כמה חזקה היתה קהילה זו, כמה חוטים לא־נראים היו מתוחים בינה ובין הסופרים; זה היה עולם מלא רעיונות ידועים, משפיעים מזה על זה, ״מקבלין דין מן דין״, מבינים ומרגישים זה את זה. הסופר שידו היתה מונחת על דופקה של עדה זו יכול היה לדעת מראש איזו הדרך יעבור הרעיון, ובעבודתו לא חש את נפשו בודד ועזוב. והנה סער התחולל ויפיצנו כמוץ, ובסתר לבנו הגינו את התקוה, כי יעבור סער ועוד שוב נשוב איש אל רעהו — אך הנה פעם בפעם שמועות באות ע״ד החברים הנשמטים לאחד אחד; לא, לא נשוב עוד כולנו; מקום רבים מאתנו ייפקד — הוי, ומקום כמה ייפקד עוד?
מפוזרים בגולה, חברים נפרדים, מלאי תקוה וגעגועים וזכרונות ויגון — אנו נקראים לפעמים להלוויית אחד ממתינו. לא שבנו להפגש שם, מקום עבדנו, חיינו, חלמנו יחד. אך לספוד איש לרעהו מרחוק אנו יכולים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.