¹

 

הרוּגי-מַלכוּת    🔗

שם עתיק זה, אחד השׂרידים המעטים ממלחמת-חירוּתנוּ האחרוֹנה, הוּכנס שוּב, בּיד רְמִיָה ואַכזריה, לתוֹך דברי ימינוּ.

מאליו צף ועלה שֵם זה בּעמדך על יד ששת החללים, אשר שכבוּ דוּמם בּתכריכיהם הלבנים, בּשוּרה אחת, תחת הסככה אשר בּחצר בּית-החוֹלים של “הדסה”.

והכּל מסביב בּא לחַזק את ההרגשה הזאת: המוֹני יהוּדי ירוּשלים, הצוֹבאים על שערי חצר בּית-החוֹלים ונאלצים להתפּזר על ידי אנשי-הצבא ההוֹדים, מכוֹנת-היריה שבּחוּץ, המשמר ההוֹדי, ועל כּוּלם – ההלוָיה.

הממשלה עצמה הוֹאילה בּרוֹב חסדה לטפּל בּהרוּגינוּ. אפילוּ אוֹטוֹמוֹבּילים של הצלב האדוֹם שלחה לנוּ וּמשמר צבאי, וּמכוֹנת-יריה. הכּל. ורק גזירה אחת גזרה עלינוּ, כּי ההלוָיה תהיה בּשעה שתִכלה רגל מן השוּק. בּשעה שלפי חוּקי מצב המצוֹר לא יעיז שוּם קרוֹב ושוּם גוֹאל להיטָפל אל ההלוָיה.

והאנשים שלנוּ, האחראים והרציניים, קיבּלוּ עליהם את הגזירה. לא נדוּן אוֹתם. הם הראוּ את כּוֹחם ואת אמיתם בּימים אלה. אבל מה קשה להשלים עם היכָּנעם בּרגע זה.

ההלוָיה היתה אילמת. כּאֵלם המַכאוֹב הגדוֹל. זוֹ היתה הלוָיה של הרוּגי-מלכוּת.

מוּקפים זרים זזה ההלוָיה. בּאוֹטוֹמוֹבּילים סגוּרים הלכוּ גם המתים וגם החיים. אפלת הרחוֹבוֹת שנָדַמוּ בּלעה אוֹתנוּ. רק משפּחה פּרַבוֹסלָבית-צוֹררת עמדה על המַעקה והסתכּלה.

ועל קברוֹתיהם החדשים של הרוּגי-מלכוּת, החצוּבים בּיד זרה, עמדתי אני, בּן למשפּחה הצעירה בּישׂראל, משפּחת דוֹחקי-הקץ של פּועלי ארץ-ישׂראל, המלוּמדה בּקברוֹת-קדוֹשים, החוֹצבת בּמוֹ ידיה את מבחר קבריה, וחשתי כּי בּרית חדשה כּרוּתה בּינינוּ, הישוּב הצעיר שבּצעירים המַשיר את ניצתוֹ בּטרם גָמלה, וּבין הישוּב הישן היוֹדע אוֹתנוּ רק מרחוֹק.

בּימים שלאחר זה שוֹטטתי בּין משכּנוֹת יעקב שבּעיר העתיקה וראיתי את בּחוּריהם המשתתפים בּהגנה, ראיתי את היהוּדים הקוֹראים ל“ציוֹניסטים” לבוֹא אליהם לעזרה, ראיתי את הישישים והישישוֹת המברכים את אחיהם הרחוֹקים, שמעתי על הזקנים המצרפים את שמוֹתיהם לרשימת הנאשמים בּעווֹן הגָנה, ואדע כּי – איזוּ פּוּרענוּיוֹת חיצוֹניוֹת וּבגידוֹת פּנימיוֹת לא יביא לנוּ יוֹם מחר – נחתמה הבּרית.

 

פּוֹשעי-ישׂראל    🔗

עשרוֹת בּחוּרי ישׂראל נתפּסוּ למלכוּת. הם חטאוּ חטא כּבד מנשׂוֹא. הם לא הסכּימוּ לפשוֹט צואר אל המַאכלת. הם עמדוּ מוּכנים להגן על נפשם, על אחיהם, על נשיהם ואַחיוֹתיהם.

וּבידיעוֹת הראשוֹנוֹת, אשר הרָשוּת מוֹציאה לפרסוּם, כּתוּב מפוֹרש: “היוֹם משפּט היהוּדים אשר נתפּסוּ ונשק בּידם”, על משפּט האַנסים וּלאוּמיוּתם לא מיהרוּ להוֹדיע. מי המוּכּים, מי הפּצוּעים, מי נאנס – גם על זה לא מיהרוּ לספּר. זוּלתי יהוּדים לא נתפּס, כּנראה, איש עם נשק בּיד, בּזה אפשר דוקא להאמין. הוֹי, עם כֶּבֶד עווֹן.

את המלאכה למדוּ, כּנראה, על בּוּריהּ. תיכף לאחר הפּוֹגרוֹם נסגרים השערים בּפני ההגנה היהוּדית. הכַּתָּבוּת האוֹפיציוֹזית מַמציאה לעוֹלים את הידיעוֹת הנכוֹנוֹת ואת הבּיאוּרים המַספּיקים. בּדוּתוֹת פּרוֹבוֹקַציוֹניוֹת כּבר נפוֹצוּ וּ“ממקוֹר נאמן”. הבּיוּליטין הרשמי עצמוֹ מעיד, כּי היהוּדים התנקשוּ בּנפש… המוּפתי. עוֹד בּיוּליטין ויתבּרר וַדאי, כּיצד גרמוּ היהוּדים לפּוֹגרוֹם. אחר-כּך נאסרים בּחוּרי ישׂראל, ואַשמתם הכּבדה לא תאַחר להיגָלוֹת.

ידעתי קצת אחדים מן הפּוֹשעים. ז. ז’בּוֹטינסקי הוּא וַדאי אשם. בּשעה שהזעיק תחת הדגל הבּריטי אלפי צעירים עברים, לא פּילל, כּנראה, כּי לא יִרבּוּ הימים וּבשם הדגל הזה יוּשׂם בּכּלא, וּלנוֹשאיו של הדגל הזה יהיה הוּא לצנינים. וּבשעה שנפצע בּמלחמת יריחוֹ, לא ניבּא לוֹ לבּוֹ, כּי עוֹד מעט וּפצעים הרבּה יוֹתר רציניים יגרמוּ לנוּ ידידינוּ המנַצחים.

הנה אפרים רוּבּינוֹביץ ². בּוֹטַנַאי ותלמיד-חכם זה, אשר לא יִיעף ולא יִיגע מלדלג על הגבעוֹת, מלרדוֹף אחרי האֵזוֹב אשר בּקיר והדרדר בּשׂדה, מלטפּס בּאילן וּמלהרבּיץ תוֹרה בּרבּים וּמלעבוֹד בּסתר אָהלוֹ – אף הוּא בּפּוֹשעים.

ידעתי גם אוֹתוֹ זקן, המוֹרד בּמלכוּת רַחֲמָנָא ליצלָן, ר' יעקב ליבּ הכּהן לוֹזוֹבסקי, זה שההוֹדים ירוּ בּוֹ וּבשכנוֹ הזקן והאשימוּ אוֹתם אחר כּך, כּי התנפּלוּ על הצבא ³. זה היה יהוּדי תוֹרני וחקרן, לפנים רב בּישׂראל, אשר עזב את כּסא רבּנוּתוֹ וַיתהלך וַישוֹטט בּארץ כּמה שנים בּמקלוֹ ותרמילוֹ, חוֹנן את עפרה ממש, חקר כּל אבן וכל צרוֹר, התפּרנס בּגרוֹגרת וּבכוֹס חַמין, עסק בּכתיבת איזה חיבּור על הגיאוֹלוֹגיה של ארץ-ישׂראל, וציפּה לגאוּלה בּמהרה בימינוּ.

אלה הם פּוֹשעי ישׂראל. לא, לא פּנינוּ יֶחוָרוּ. יִרבּוּ כּמוֹתם בּישׂראל.

 

נעילת-שערים    🔗

בּעתוֹני מצרים עברה הידיעה:

“לרגל המאוֹרעוֹת בּירוּשלים החליטוּ השלטוֹנוֹת הצבאיים לבלי תת רשיוֹנוֹת נסיעה ממצרים לארץ-ישׂראל מיוֹם 4 אַפּריל ואילך, לא בּים ולא בּיבּשה”.

את הבּאים לארץ-ישׂראל מצד דמשׂק אין מעכּבים, כּנראה. את זאת אין מחַייבים “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים”. משם אין כל סכּנה צפוּיה לשלוֹם הארץ. הסכּנה היא רק מצד בּאֵי-המערב.

אכן, שיטה היא.

ואחת היא השיטה בכּל.

שערי העיר העתיקה בּירוּשלים מוּקפים צבא, וכידוֹניהם שלוּפים, הכּניסה אסוּרה. הצבא שוֹמר… על הפּוֹרעים.

ועל דרך קַנטרָה וּבמבוֹא חוֹף יפוֹ יעמוֹד שוֹמר הסדר, וחרבּוֹ שלוּפה – להדוֹף אחוֹר את היהוּדי הבּא. הוּא ישמוֹר על… “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים”.

מה מביאה אִתה ידיעת-עתוֹנים זוֹ, אם סיוּם אחרוֹן של שיטה אוֹ התחלה של גזירת-אַדריָנוּס, שְחִיק-עצמוֹת?

האין ידיעה זוֹ מבשרת, כּי מכינים בּשעה זוֹ, בּאחת המַעבָּדוֹת המדיניוֹת את החרב המתהפּכת של דֶקלַרציה חדשה, עוֹשקת-תקוָנתוּ?

האין ידיעה זוֹ אוֹמרת, כּי לא בּאוּ כּל אלה “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים” אלא למען הכשיר את מזימת-הזדוֹן?

יֶדעוּ איפוֹא צוֹררינוּ:

לא תפחידוּ אוֹתנוּ.

לא בּחסדכם ניתנה לנוּ הארץ ולא בּזדוֹן-רְמִיַתכם תשַכּלוּ אוֹתה מאִתנוּ.

לא תוּכלוּ לנוּ.

בּראשינוּ ננַפּץ את בּריחי הבּרזל.

המוֹקשים החדשים אשר טמנתם לרגלינוּ לא יכשילוּ אוֹתנוּ, הסכּנה החדשה תעיר בּנוּ את הכּוֹחוֹת הספוּנים, תדליק את להט הקנאוּת הקדוֹשה, תִדלה ממעמקי הנפש את ההתמַכּרוּת הגמוּרה, תַתְוֶה את המפעל הגדוֹל.

יהיוּ צוֹררינוּ אשר יהיוּ, אם פּראי השוֹד והאוֹנס, אוֹ נציבי ה“תרבּוּת” השוֹלטת, –

לא תכניעוּ אוֹתנוּ.

המירוֹתם את הצהרת בּלפוּר בּהצהרת דם ותֶבֶל,

קנית לכם שֵם עוֹלם בּדברי-הימים:

את זכר עמלק,

את מזימת אַדרינוּס,

חֲרַתֶּם את שמוֹתיכם בּדם ירוּשלים, –

בּשבילנוּ אתם אבק פּוֹרח, שוֹט עוֹבר.

על פּני גויוֹתינוּ, גויוֹת חללינוּ,

בּדם לבּנוּ,

בּאוֹר אמוּנתנוּ,

וּבתקוָתנוּ האחרוֹנה,

נפרוֹץ כּל חוֹמה.

נפרוֹץ ונַעלה.

ניסן תר"פ.

 

חיפּוּשׂ    🔗

החיפּוֹשׂ הראשוֹן היה בּ“ועד הצירים”, בּשעת הבּוֹקר הראשוֹנה, כּשלא היה עוֹד שוּם איש בּבּית הזה. אוֹפיצר אחד וּשנים-עשׂר חיילים חיפּשׂוּ בּכל חדרי “ועד הצירים”. שוּלחנוֹת אשר מגֵרוֹתיהם היוּ סגוּרוֹת נפתחוּ בּחזקת-היד.

חיפּוּשׂ כּזה נערך גם בּדירתוֹ הפּרטית של הד"ר חיים וייצמן (אחרי צאתוֹ)ׂ.

מה חיפּשׂוּ שם האדוֹנים המחַפּשׂים?

ועל דעת מי חיפּשׂוּ שם?

האם פּרי חכמתם וּבינתם של נציבי-ירוּשלים, המגוֹאָלים בּדם הוּא זה אוֹ – רמז מגבוֹה, תשוּבה לישוּב על אֶנקתוֹ?

האם קהוּת-נפש היא זאת של חיילים שליטים בּארץ כּבוּשה, אשר אינם יוֹדעים את אשר הם עוֹשׂים אוֹ הסתוֹללוּת בּצדִיָה בּכבוֹד העם ותקוָתוֹ?

לא את חיים וייצמן הפּרט יוֹדע העם, ואף לא את וייצמן המנהיג של מפלגה בּישׂראל כּי אם את וייצמן אשר הביא לארץ-ישׂראל בּהדרת-חג את בּשׂוֹרת הקמת הבּית הלאוּמי, אשר בּוֹ חזינוּ את הכּרת זכוּתנוּ.

לא בּדירה העזוּבה, אשר וייצמן יְצָאָהּ, לא בּמגֵרוֹת הריקוֹת של “ועד הצירים” נערכוּ החיפּוּשׂ והבּדיקה – בּתקוָתנוּ, בּאישוֹן-עיננוּ, נקלע החץ.

 

“הדסה”    🔗

חוֹבה גדוֹלה לציין את אשר עשׂתה “הדסה” בּימי העבָרוֹת. את כּל אשר עשׂתה “הדסה”, רוֹפאיה, אַחיוֹתיה, תלמידוֹתיה ונֶהָגיה בּימים האלה – יוֹדעים רק הקרוֹבים לדבר. אבל גם לנוּ, הרחוֹקים יוֹתר, היה ברוּר: ה“מגן-דויד האדוֹם” לא הוֹביש, לא הכזיב. המסירוּת הרבּה, הזריזוּת, הנאמנוּת והחריצוּת התגלוּ בּכּל. וּברוּר עוֹד דבר: תקוּפת-התוֹהוּ, כּאשר אנשי “הדסה” היוּ זרים לנוּ וּרחוֹקים וּמתנַכּרים – כּבר חלפה ועברה. “הדסה” היתה למוֹסד של הישוּב, למוֹסד רב-פּעלים ורב-ערך, ואנשיה העמיקוּ שוֹרש בּחיינוּ, בּכל הקוֹרה אוֹתנוּ.

פּעוּלוֹתיה של “הדסה” היוּ יכוֹלוֹת להיוֹת לכבוֹד לכל מוֹסד סַניטרי-ממשלתי. ואמנם גם הממשלה הרוֹממה, השוֹמרת על הסדרים בּארץ, ידעה להעריך את פּעוּלת “הדסה”: המוֹשל של ירוּשלים, מר סטוֹרס, כּיבּד אוֹתה, מרוֹב דאגה, אפילוּ בּלינת-לילה, בּטרם בּאוּ שליחיו אל בּית-החוֹלים לעשׂוֹת בּוֹ… חיפּוּשׂ.

 

בּמקוֹם המשפּט – שָם הרֶשַע    🔗

יקָרֵא לדבר בּשמוֹ הנכוֹן. ויֶאמר מבּלי מוֹרך, גָלוּי קֳבָל-עם:

הפּוֹגרוֹם על ישׂראל בּארץ-ישׂראל עוֹדנוּ נמשך!

שינוּי צוּרה, חילוּפי-פּרצוּפים. ואוּלם יד-הזדים אחת היא. והיא עוֹדנה נטוּיה על הישוּב, להכחידוֹ, להוֹרידוֹ עד דַכּא.

בּמקוֹם פּרעוֹת-הרחוֹב וּדקירוֹת-הסַכּינים של אספסוּף-בּליעל, פּרוּע וּמשוּסה, בּא הפּוֹגרוֹם המדיני, הערוּך כהלכה, לעין השמש על ידי לבוּשי-מכלול, עוֹשי דבר השלטוֹן.

הישוּב העברי, פּצוּע בּלבבוֹ, העיז לדרוֹש משפּט.

וּבמקוֹם המשפּט בּאה הנקמה, נקמת אַלים המתקלס בּנוּ.

אלה אשר מקוֹמם על ספסל הנאשמים, אלה אשר גיאלוּ את שלטוֹנם בּדם, אלה אשר אוֹתם דרשנוּ למשפּט – הם הממַנים עלינוּ דיינים ושוֹפטים.

והדיינים מילאוּ את שליחוּתם: נקמה אחת אַפּיִם. בּזַ’בּוֹטינסקי, בּהגנה, בּישוּב העברי כּוּלוּ, המעיז לעמוֹד קוֹממיוּת בּפני מרַצחיו וּמעַניו.

עשׂרים איש, מיטב אנשינוּ, אנשי תרבּוּת וּמדע, טהוֹרי-שאיפוֹת וּמסוּרי-נפש, נמסרוּ לגרדוֹם. ראש ההגנה העצמית, אחד העוֹמדים ראשוֹנה בּתנוּעת הגאוּלה העברית, הוּשוָה על ידי בּית-הדין של הצבא הכּוֹבש אל חלאת המין האנוֹשי, אל המעַנים. המשפּט לא הסתפּק בּזה: נחוּץ היה עוֹד לאיים על הישוּב בּלהט-החרב של גזירת-גלוּת, והנה גם הוֹספה זוֹ: לאחר גמר העוֹנש יוּגלה מן הארץ.

אכן, צדקוּ הפּוֹרעים. עין בּעין יִראה עתה תוֹשב הארץ, כּי “א-דוֹלָה מַענָא” (הממשלה אִתנוּ).

  __________

החוֹבה – לא להתעלם מן הסכּנה. מראִיית האמת, מהפּירוּש האמיתי של מזימוֹת-הרֶשע הנרקמוֹת סביבנוּ כּל הימים, מיוֹם הכּיבּוּש. אוּלם –

גם כּשחרב חדה מוּנפה על צוארנוּ – לא נַרכּין את ראשינוּ, לא נכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע.

כּוֹחנוּ גדוֹל רב יֶתר מאשר חוֹשבת הרָשוּת המקוֹמית, מאשר חוֹשבים רבּים מבּינינוּ.

אם כּוֹח אין עמנוּ כּיוֹם פּה לשבּוֹר זרוֹע רשעים, עוֹד חזקים אנוּ למדי להרעיד את הכּסאוֹת המוּקמים על דמי חללינוּ, על אֶנקת-אסירינוּ.

אַל דֳמִי ואַל פּחד.

ישָמע קוֹלנוּ בּארץ וּבגוֹלה. בּיהדוּת וּבאנוֹשוּת הישרה. זעקת-שברנוּ אשר תפרוֹץ, תזעיק את הכּוֹחוֹת. ולא רק בּשביל החוּץ, בּשביל הפּעוּלה בּחוּץ, כּי אם גם בּשבילנוּ עצמנוּ, בּשביל ילדינוּ. אַל נַטמין את שאגתנוּ בּחוּבּנוּ.

ילדינו ראוּ בּיסוּרינוּ וּבתקווֹתינוּ, וּבעבוֹדתנוּ יוֹם יוֹם. הם ראוּ בּימי ההתנדבוּת הגדוֹלים, יֵדעוּ גם את הנעשׂה לנוּ כּיוֹם וּמידי מי נעשׂה לנוּ וירווּ את זעמנוּ.

אבוֹת לבנים יספּרוּ, מוֹרים לתלמידיהם, אִמוֹת לתינוֹקוֹתיהן את אשר עוֹללוּ לנוּ בּני-עַוְלה.

נקרא יוֹם לאֵבל וּלזעם, וּביוֹם זה תירָאה על הקיר פּיסת היד הכּוֹתבת:

מְנֵה מְנֵה תְּקֵל וּפַרְסִין.

שֵם רשעים ירקב וּזרוֹע נבָלים תישָבר.

אייר תר"פ.