¹

לשכּת-עתוֹנוּת אוֹפיציוֹזית יש כּבר לוַעד-הצירים שלנו, כּראוּי לממשלה הגוּנה ממש. בּמוֹדעוֹת מיוּחדוֹת וּבעתוֹנוּת פּירסם ועד-הצירים את הידיעה “המַרגיעה” שקיבּל מאת המצבּיא גוּרוֹ: “הפּליטים היהוּדים מכּפר-גלעדי ותל-חי הקרוֹבים למתוּלה יוּכלוּ לשוּב עכשיו. הסדר הוּשב לגמרי בּאֵזוֹר ההוּא”.

אכן, תעוּדה היא זוֹ, לא למַצבּיא גוּרוֹ, כּי אם לועד-הצירים, וּראוּיה היא להישָמר לדוֹרוֹת בּבית-הגנזים הלאוּמי.

האוּמנם נעלם הדבר מאת ועד-הצירים, כּי אין פליטים יהוּדים מכּפר-גלעדי ותל-חי, כּי אנשי המקוֹמוֹת האלה לא יצָאוּם אף רגע?

אוֹ אפשר נשכּח כּליל מלב ועד-הצירים דבר בּוֹאם ה“מַטריד” מדי פּעם של שליחי אוֹתם המקוֹמוֹת, אשר היוּ מוֹסרים על המצב, דוֹרשים את דרישוֹתיהם ושבים חזרה בּמַפּח-נפש?

אוֹ אפשר בּאה ידיעה מַרגיעה זוֹ לשם תשוּבה על ציפּייתם ועמידתם של אנשי כּפר-גלעדי ותל-חי, אשר אינם רוֹצים להיוֹת בּפּליטים?

כּי בּאמת למה זה לועד-הצירים כּל הדאגוֹת והטרדוֹת היתירוֹת, אם המַצבּיא גוּרוֹ עצמוֹ מוֹדיע, כּי “הסדר הוּשב לגמרי בּאֵזוֹר ההוּא”?

שבט תר"פ.

¹

הסוֹפר, בּעל המאמרים הראשיים בּ“הארץ”², הוּא אדם מדינאי. וּכשהוּא מדבּר, לכאוֹרה, אלינוּ, בּלשוֹננוּ, הרי זה רק דבר שבּצוּרה, מין מַניֶרה של דיבּוּר. בּעצם הדבר מוּפנים פניו מבּעד האֶשנב של “הארץ” – החוּצה, אל לחוֹמה, אל

מוּל פּני העוֹמדים מעֵבר לחוֹמה, אל שליטי-העוֹלם. ואליהם הוּא מדבּר נכבּדוֹת. וּכאדם שהנהוּ בּן-בּית אצל כּל מיני ענינים וחשבּוֹנוֹת מדיניים, ראה הפּעם להזהיר אוֹתנוּ וּלהוֹדיע לנוּ, כּי “ערכּוֹ הפּוֹליטי, השפּעתוֹ המדינית של מוֹת-קדוֹשים בּימינוּ אלה נפל עתה הרבּה מזה מה שהיה בּמלחמה”³. הוּא היוֹדע וָעֵד, כּי “אז היוּ מתחשבים בּדם והכּירוּ בּוֹ כּעין סגוּלה מזַכּה, מַקנה זכוּיוֹת. אך מאז עברוּ כּשנה ורבע” – והקוּרס ירד פּלָאים.

בּזה, כּנראה, יש לבאר את החזיוֹן, שנראה לכתחילה תמוּה בּמקצת, כּי כּל ה“ענין” של הגליל העליוֹן לא זכה לתפוֹס יוֹתר משתי שוּרוֹת וחצי בּ“ידיעוֹת האחרוֹנוֹת” של “הארץ” בּשם “הרג יהוּדי”, וכי מדברי המכתב מיפוֹ על אסיפת האַזכּרה הוּצא החצי, היינוּ תוֹכן דברי האסיפה (כּכה מסר לנוּ כּוֹתב המכתב), וכי דברי ה“מנוֹח מר” שֶר⁴ עצמוֹ בּמכתבוֹ האחרוֹן לא זכּוּ בּעיני העוֹרך וחציָם הוּשמט. אכן יוֹדעת, כּנראה, מערכת “הארץ” את מצב-הקוּרס של מוֹת-קדוֹשים.

אוּלם הסוֹפר עצמוֹ אינוֹ מסתפּק, כּנראה, בּידיעה זוֹ. והנהוֹ מזדרז וּמתעוֹרר – אחרי שני חדשים חצי של דוּמיה נמרצת – “לשׂים קץ לתרדמתוֹ של הקהל”. בּעלי זכּרוֹן, אמנם, זוֹכרים ודאי, כּי עצם השאלה המדינית של הצפוֹן כּבר נפתרה על ידי אוֹתוֹ סוֹפר לפני זמן-מה, פתרוֹן קצר, פּשוּט, בּרוּר והעיקר – מדינאי ממש, בּמלה אחת לַקוֹנית – דֶשַנֶל⁵! כּלוֹמר, צרפת החזקה, הכּבשנית, מַסיגת-הגבוּל, זוֹ שתּדע לעמוֹד בּתוֹקף על הסכּם סַיקס-פיקוֹ⁶ – היא תוֹשיענוּ. אוּלם, אם ערכּוֹ של דם-אדם יכוֹל להשתנוֹת כּל כּך בּמשך שנה ורבע, היפָּלא הדבר, כּי גם מסקנוֹת מדיניוֹת, חריפוֹת וּבטוּחוֹת תרדנה מגדוּלתן, מבּלי שבּעליהן יכּיר בּזה, בּמשך מספר שבוּעוֹת?

מה יש לעשׂוֹת כּיוֹם בּגליל העליוֹן וּלשם הגליל העליוֹן – את זאת אין הסוֹפר המדינאי טוֹרח לגלוֹת לנוּ. הטוֹב עוֹשׂים האנשים העוֹמדים שם על משמרם, אוֹ מִקסם-כּזב מַטעה אוֹתם; הצריכים ללכת אלה שהחליטוּ לעלוֹת לשם, הדרוּשה עזרת-ההגנה אוֹ לא; מה צריך הישוּב לאמוֹר לאנשים האלה, מה חוֹבת ההנהלה

הציוֹנית – זה בּעצם אינוֹ מעניָנוֹ. הלא לשם תשוּבה על שאלוֹת אלוּ נחוּץ לאמוֹר בּרוּר אם “מסכּימים אנוּ לנוּסחאוֹתיה של אסיפת-ההספּד שנקראה בּיפוֹ” אם לאו. ועל ענין כּזה לא מקוּבּל, כּנראה, בּחברה הגוּנה שבּארץ-ישׂראל לדבּר ישר ממש. הלא סוֹף סוֹף זהוּ ענין של הפּלֶבּס. אפשר אוּלי בּגֶ’סט של איש-המעלה להזכּיר בּרפרוּף אמנוּתי כּלאחר-יד, כּנוֹגע ולא נוֹגע, כּי החלטוֹת “בּין שתצאנה אוֹ שלא תצאנה לפּוֹעל” הן “טוֹבוֹת אוֹ גם גרוּעוֹת”. לנגוֹע בּזה יוֹתר – אין זה כּלל ממידה של ג’נטלמן.

חבל, חבל מאד. חבל על זה שנוּסחאוֹת האסיפה היפוֹאית⁷ לא זַכּוּ בּעיני הסוֹפר שאינוֹ יפוֹאי עד כּדי לאמוֹר, אם בּאמת נחוּץ כּי הן תצאנה אוֹ לא תצאנה לפּוֹעל, ואם הן בּאמת טוֹבוֹת אוֹ גם גרוּעוֹת. חבל יוֹתר וגם מַפליא בּמקצת על שאוֹתוֹ סוֹפר “הארץ” וחבריו בּמערכת ואִתם יחד כּל האינטליגנציה הלאוּמית, המדינית והתרבּוּתית של ירוּשלים⁸ לא מצאוּ לנחוּץ לסדר אסיפת-הספּד שלהם, כּיכלתם וּכהרגשתם וכהבנתם המדינית הם, וּלקבּל החלטוֹת שלהם, בּנוֹת “ערך מעשׂי”. אוֹ אפשר גם ענין זה של אסיפוֹת-אזכּרה כּבשוּ לרשוּתם אלה האנשים מן הסוּג של בּאי-האסיפה בּיפוֹ, אשר לפי התאוֹננוּת בּן-אִכּר אחד בּעתוֹן היוֹמי שלנוּ כּבשוּ להם גם את “המַשבּיר” והקפּא“י וּ”וַעד הצירים", ויש להוֹסיף: אף את ההתנדבוּת לגדוּד, ואת יִבּוּש-הבּיצוֹת ואפילוּ את יציאת-הנשמה הקצרה והמהירה, אם “בּשל אשכּוֹל ענבים” ואם בּשל איזוֹ בָּרָקָה⁹ נידחת בּצפוֹן – הכּל כּבשוּ להם?

אוּלם לא שאלה זוֹ, שאלת האמצעים, מַעסיקה את הסוֹפר. השאלה היא – “מַהי המטרה: הגנה אוֹ הפגנה?” וכאן אנוּ שוֹמעים, מתוֹך הבנה מדינית עילאָית, כּי “להגן על העמדוֹת אי אפשר”, כּי “אין בּידינוּ כּוֹח שיספּיק לדחוֹת וּלהבריח את התוֹקפים”. האוּמנם פּיו של הסוֹפר הוּא המדבּר אלינוּ? כּכה, כּמדוּמה, היוּ אוֹמרים לנוּ לפנים, בּימי ההגנה בּרוּסיה, דוֹדינוּ וּזקנינוּ הטוֹבים! ואנחנוּ, גם שם וגם פּה, חשבנוּ וגם ראינוּ, כּי בּמקוֹם שאין מאחוֹרי השוֹדדים שלטוֹן מאַרגן – יכוֹלים גם עשׂרוֹת מאִתנוּ להניס מאוֹת, ולעצוֹר בּעד פוּרענוּיוֹת חדשוֹת, ולצאת בּכבוֹד אם רק לא ימשיכוּ את המסוֹרת של “אשרי אדם מפַחד תמיד”. וּמנַיִן לכאוֹרה חכמת-זקנים זוֹ לאדם שהִרבּה ללַמד אוֹתנוּ עוֹד לפני שנה ורבע, על מוּסר-נשרים ועל גבוּרת-תֶּרמוֹפיליס, ועל אוֹתוֹ אנגלי אשר התעקש ולא רצה לוַתּר על פרוּטתוֹ ותבע ותבע כּל ימי-חייו עד שקיבּל את שלוֹ? האוּמנם “האויר המַחכּים” פּוֹעל כּאן, אוֹ הסיטוּאַציה העוֹלמית של “שנה ורבע”, אוֹ אפשר אין פה כּלל שינוּי, אפשר כּי מי שמסוּגל למדוֹד מוֹת-קדוֹשים בּאַמת-מידה של חשבּוֹן מדיני, לא ידע מעוֹלם דבר אחר, מאשר המלה הנַערצה – הפגנה?

יש, כּנראה, אנשים אשר אינם יוֹדעים תפארת אחרת מאשר נוֹצוֹת-כּוֹבעים, דָרבני-מגפים וּזהב-אֶפוֹלֶטים, גבוּרה אחרת מאשר התגוֹששוּת אַתלֵטים בּזירה, כּבוֹד אחר מאשר כּבוֹד מפַקדים, וּמדיניוּת אַחרת מאשר היזכר בּרפוֹרטים של תקיפי-עוֹלם. מה יאמר ללבּם של אלה דבר אסיפת יפוֹ, אשר לא תוֹאר לה ולא הדר, אוֹ קבוּצת האנשים, חַסרי כּל כּשרוֹן-ההפגנה, אשר חמדוּ להם לעמוֹד בּתל-חי, בּמקוֹם אשר שוּם סינימַטוֹגרף ושוּם רֶפּוֹרטֶר ואפילוּ שוּם כַּתָּב של “הארץ” לא יגיע. ואיזה זמן בּחרוּ להפגנה דלה זוֹ? כּשלטוֹבת הרעיוֹן מַפגינים בּאוֹפן מצוּין אחרים, “השוֹדדים המזוּינים שהרגוּ את שֶר ושׂרפוּ את חַמָרָה”, ועוֹשׂים בּעדנוּ הפגנה (כּשם שהם עוֹשׂים תמיד בּעדנוּ גם את ההיסטוֹריה). האם אין טוֹב מזה להרים קצת את הקוֹל ולאמוֹר מבּעד האֶשנב, כּמנַצח, ישר על פּי המַען הרם והנישׂא: "תמיד אמרנוּ, שאם ינסוּ לחתוֹך את הגליל בּאוֹפן מלָאכוּתי ואפילוּ לפי שעה – התוֹצאוֹת לא תשׂמַחנה את לב המנַסה. כּך אמרנוּ תמיד גם פּה וגם בּפריס וּבלוֹנדוֹן – והנה עוּבדוֹת לראָיה; אוֹ האִם לא טוֹב, טוֹב מזה, “שהקהל העברי בּארץ יבּיע בּפוּמבּי את יחסוֹ למצב” (בּאסיפת יפוֹ, כּנראה, אין לא “הבּעת-יחס” וגם לא “קהל”), – כּכה מסַיים הסוֹפר את הבּעת יחסוֹ הוּא, המכוּוָן “לעוֹרר את הקהל מתרדמתוֹ”, בּהבּיעוֹ גם את השׂמחה על אשר השאלה “תעמוֹד על הפרק בּאסיפת הועד הזמני”. כּכה, הוֹי, יוֹרדת הפּוֹליטיקה הגבוֹהה מפַּסֶיה.

המאמר, המקיץ נרדמים, אינוֹ רק פּוֹתר שאלה מדינית. הוּא גם עוֹבר על גדוֹתיו הבּעה של רגש, טַקט וכבוֹד. “מתוֹך רגש הוֹלכים. תשתוֹק כּל בּיקוֹרת. נשתחוה בּכבוֹד”. חי אלוֹהי הטקט והכּבוֹד! גם אלה “ההוֹלכים מתוֹך רגש” ידעוּ לכבּד את מכַבּדיהם. כבוֹד תחת כּבוֹד.

ולא רק כּבוֹד. יש גם דרישה. הסוֹפר המדיני אינוֹ אוֹמר למתנדב כּי ילך. איננוּ אוֹמר לוֹ גם לבל ילך. אבל הוּא יוֹדע, כּי "אחת צריך לדרוֹש מכּל מתנדב: שיֵדע את כּוָנתוֹ ", כּלוֹמר, להפגין! איני יוֹדע, אם המתנדבים יוֹדעים להשתחווֹת בּכבוֹד, אוּלם נדמה שאלה האנשים, העוֹמדים כּיוֹם בּכפר-גלעדי, תל-חי וּמתוּלה, וגם אלה אשר עלוּ לשָם אחרי אסיפת-יפוֹ, ואפילוּ אלה העוֹמדים מוּכנים לעלוֹת כּל שעה שהדבר ידָרש מהם, רשאים לענוֹת ולאמוֹר:

דרכֵּנוּ לפנינוּ. אנשים כֵּנים אנחנוּ ולא מַפגינים. לא התכַּוַנוּ להפגין, לא בּלכתנוּ לגדוּד ולא בּעבוֹדתנוּ בּכל התנאים ולא בּשמירתנוּ בּלילוֹת. לא מפַקדים שוֹלחים אוֹתנוּ, ואבידת-חבר אינה קלה בּעינינוּ, כּי לא חוֹמר לחשבּוֹנוֹת מדיניים הוּא – בּשבילנוּ, כּי אם עצמנוּ וּבשׂרנוּ. אנוּ רוֹצים בּחיים ויוֹדעים את הצפוּי לנוּ, בּלכתנוּ, בּיחוּד אחרי המַעל שאתם, אנשי-המעלה, מעלתם בּנוּ וּבדבר; והוֹלכים אנוּ, מפּני שאת שליחוּתנוּ אנוּ ממלאים. כּי בּכבוֹד הישוּב וּבנפשוֹ הוּא הדבר, כּי לא שאלה של חלקת אדמה וּקצת רכוּש יהוּדי כּאן, כּי אם שאלת ארץ-ישׂראל. כּי העזיבה והנסיגה הן המוֹפת החוֹתך על רפיוֹננוּ ואַפסוּתנוּ, וכי ההוֹכחה היחידה של זכוּתנוּ על ארצנוּ, על אחדוּת ראש-פּינה וּמתוּלה, היא בּעמידה קשת-עוֹרף ונוֹאשת, מבּלי הַבֵּט אחוֹרנית.

כּכה יכוֹלים לאמוֹר האנשים שם, כּכה אוֹמר היוֹתם שם.

אוֹ אפשר, חלוֹם שוא הוּא זה. ודרך-המלך של תוֹלדוֹתינוּ בּארץ היא דרך מגוֹרשי יפוֹ וּפליטי מתוּלה?

אדר תר"פ.

בּועד הזמני / ברל כצנלסון

¹

(בּדיוּן על המצב בּגליל העליוֹן)

אכן, בּכל סטרַטֶגיה קל להוֹכיח למַפרע מַפּלה, וקשה להבטיח נצחוֹן. כּל כּך מזכּירים הנאוּמים האלה את הטענוֹת נגד ההתנדבוּת. לגדוּד היתה מַפלה מבּפנים, ואם תהיה מפּלה להגנה אף היא תהיה מבּפנים. כּנראה שאנוּ עוֹמדים פּה בּויכּוּח ישן, ויכּוּח שהטענוֹת ההגיוֹניוֹת אינן מַכריעוֹת בּוֹ. יש “מעשׂיוּת” שעוֹשׂה את החשבּוֹן למַפרע – לעזוֹב, ויש “מעשׂיוּת” אחרת המתעקשת לעמוֹד עד הרגע האחרוֹן. ואז יש שהדבר הבּלתי-אפשרי נעשׂה לאפשרי.

¹

יזכּוֹר עם ישׂראל את הנשמוֹת הטהוֹרוֹת של בּניו וּבנוֹתיו:

שׁניאוּר שַׁפּוֹשׁנִיק

אהרֹן שֶֹר

דבוֹרָה דרַכלֶר

בּנימין מוּנטֶר

זאב שַֹרף

שׂרה צִ’יזִ’יק

יעקב טוֹקַר

יוֹסף טרוּמפֶּלדוֹר

הנאמנים והאמיצים, אנשי העבוֹדה והשלוֹם, אשר הלכוּ מאחרי המחרשה ויחָרפוּ נפשם על כּבוֹד ישׂראל ועל אדמת ישׂראל.

יזכּוֹר ישׂראל ויתבּרך בּזרעוֹ ויֶאבל על זיו העלוּמים וחמדת-הגבוּרה וּקדוּשת-הרצוֹן וּמסירוּת-הנפש אשר נספּוּ בּמערכה הכּבדה.

אַל ישקוֹט ואַל ינָחם ואַל יפוּג האבל עד בּוֹא יוֹם בּוֹ ישוּב ישׂראל וגָאַל אדמתוֹ השדוּדה.

אדר תר"פ.

¹

לא שעת ויכּוּחים וחשבּוֹנוֹת היוֹם. ואַל להזכּיר יחסים של אתמוֹל לכל המאוּחדים היוֹם בּאֵבל וּבהכּרת האסוֹן הגדוֹל. אבל הצריך להבליג גם על חילוּל-השם הבּא היוֹם, לאחר כּכלוֹת הכּל?

וּכשאתה קוֹרא בּידיעוֹת הרשמיוֹת של “לשכּת-העתוֹנוּת שעל יד ועד-הצירים” כּי הפּליטים עזבוּ את המקוֹם וִַיִסעוּ", אינך יכוֹל להבליג מלשאוֹל: האוּמנם יקָרא למגיני כּפר-גלעדי ותל-חי “פּליטים” בּעברית? אוֹ ששֵם זה מציין רק את ראִייתה וּלשוֹנה של לשכּת-העתוֹנוּת?

והאם אין תקוה שוַעד-הצירים יבין, כּי כּבוֹדה של לשכּת-העתוֹנוּת שלוֹ הוּא גם כּבוֹדוֹ, כּבוֹד כּוּלנוּ?

¹

המלחמה בּ“אחדוּת-העבוֹדה” תוֹפסת מקוֹם חשוּב בּעתוֹנוּת של בּני-בּריתנוּ. הראשוֹנה שהזדרזה בּזה היתה המפלגה הפּוֹלנית, אשר הועד המרכּזי שלה הקדים תיכף בּבוֹא הידיעה המַעציבה על היוָסד “אחדוּת-העבוֹדה”, להכריז כּי “החברים “פּוֹעלי-ציוֹן” שבּארץ-ישׂראל חטאוּ חטא כּבד לעניני הפּוֹעלים היהוּדים ולַפּרינציפּים הסוֹציאַל-דמוֹקרטיים של הפּוֹעל-ציוֹניוּת בּזה שהצטרפוּ ל”אחדוּת-העבוֹדה“, וכי משׂרד הבּרית העוֹלמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” אינוֹ רשאי להכניס על דעת עצמוֹ את “אחדוּת-העבוֹדה” לתוֹך שוּרוֹתיו, וחייב לדרוֹש מאת חברינוּ בּארץ-ישׂראל, אשר נשארוּ נאמנים לעיקרי “פּוֹעלי-ציוֹן”, לצאת מ”אחדוּת-העבוֹדה" וּלהקים את מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן” הסוֹציאל-דמוֹקרטים בּארץ-ישׂראל“. ואפילוּ בּשעה ששליחי המפלגה שבּפוֹלין ישבוּ בּישיבת שטוֹקהוֹלם ² ודנוּ בּשאלה והשתתפוּ בּהחלטה החיוּבית אשר נתקבּלה פה אחד בּאוֹתוֹ מעמד (אם כּי בּהוֹספת דֶקלַרציה, כּנהוּג), לא נמנעה המוֹעצה המפלגתית שנתכּנסה בּאוֹתם הימים ממש בּפוֹלין לדוּן בּדבר ולגזוֹר לכף חוֹבה. ומאז נבראה שם ספרוּת שלמה בּנידוֹן זה, ההוֹפכת והוֹפכת בּ”אחדוּת-העבוֹדה", מַכשירה וּמַטריפה. וטבעם של רוֹב המאמרים האלה, המלאים חריפוּת ושַקלא וטַריא, הוּא כּזה שעד שאתה אינך מגיע לסֵיפא דִקְרָא, אינך יוֹדע לאן פּניהם מוּעדוֹת. אוּלם בּדבר אחד נשארה מאז העתוֹנוּת של חברינוּ בּפּוֹלין נאמנה לעצמה: ידיעוֹת מתוֹך ספרוּתנוּ על המתרחש בּארץ-ישׂראל בּל יבוֹאוּ בּגבוּלה. יש לה, כּנראה, גם ענינים אחרים וגם מקוֹרוֹת אחרים יוֹתר נאמנים.

אוּלם בּשביל ה“אגף השׂמאלי של פּוֹעלי-ציוֹן”, זה שהקים לוֹ את מבצריו ההסתדרוּתיים והספרוּתיים בּוינה וּבניוּ-יוֹרק, נעשׂתה בּאמת ארץ-ישׂראל לאחד מעיקרי העיִקרים של עבוֹדתם, ואת עיקר עבוֹדתם הארץ-ישׂראלית הם רוֹאים, כּנראה, בּהקדשת תשׂוּמת-לב מרוּבּה לאחדוּת-העבוֹדה". והמלחמה נטוּשה.

כּל הוֹצאה חדשה מצד זה מביאה אִתה פנינים חדשוֹת, ידיעוֹת “מדוּיקוֹת” מחיי הארץ, כּתבוֹת מעוֹררוֹת רחמים על רדיפת-האידיש, על נואם פּלוֹני שלא ניתן לוֹ לדבּר בּאסיפה ועל עתוֹן אַלמוֹני שלא נדפּס; וכל זה עוֹד מלוּוה בּהוֹקעת-שמוֹת של “החברים הזקנים בּן-צבי וּבן-גוּריוֹן המעוֹררים מַשׂטמה וּמלחמת-לשוֹנוֹת”, וּבידיעוֹת סנסַציוֹניוֹת וּמַחרידוֹת- לב, כּי בּבוֹקר בּהיר אחד החרימוּ את כּל הספרים היהוּדיים שבּספרית תל-אביב, וכי בּן-גוּריוֹן “המַסכּים לאוֹטוֹנוֹמיה הגמוּרה של הערבים וּלשוֹנם, אינוֹ מסכּים לזכוּיוֹת האידיש, אלא בּתנאי כּי האידישיסטים יכריזוּ על עצמם כּעל לאוֹם מיוּחד”, ועוֹד, ועוֹד.

בּאחד הגליוֹנוֹת של ההוֹצאה הוינאית כּוֹתב כַּתבה מיפוֹ, הבּקי, כּנראה, בּכל מסתרי הציוֹנוּת ועניני העבוֹדה בּארץ, בּזוֹ הלשוֹן:

“הרוּח של “אחדוּת-העבוֹדה” הוּא קוֹנסרבַטיבי עד למאד. בּהיוֹתה קרוּעה מתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית, בּהיוֹתה תלוּיה בּהסתדרוּת הציוֹנית וּשקוּעה רק בּ”כלכּליוּת" טהוֹרה – נמצאת “אחדוּת-העבוֹדה” רחוֹקה מעיקרים וּדרכים פּרוֹליטריים. – – לצערנוּ הגדוֹל נמצאים כּמעט כּל הפּוֹעלים קשוּרים בּחבלים כּלכּליים וּפינַנסיים ל“אחדוּת-העבוֹדה” . כל ההלוָאוֹת לקבוּצוֹת עוֹברוֹת דרך “אחדוּת-העבוֹדה”, כּל מי שנכנס לאגוּדה מקצוֹעית נעשׂה ממילא גם חבר ל“אחדוּת-העבוֹדה”, וקשה לקבּל השפעה על הפוֹעלים".

אוּלם בּשעה שהכּתב מיפוֹ לוינה מוֹצא לנחוּץ יחד עם הקינה על הקוֹנסרבַטיביוּת של “אחדוּת-העבוֹדה” ועל רדיפת-האידיש וכוּ' לציין גם את כּוֹחה הכּמוּתי והסידוּרי, סוֹברים אחרת הכַּתבים, המריצים אִגרוֹת מירוּשלים לניוּ-יוֹרק. אלה מוֹדיעים, כּי בּ“אחדוּת-העבוֹדה” אין אף פּוֹעל אחד, ואין להם אפילוּ את מי להציג לבּחירוֹת לאסיפה המיַסדת. ובעל המאמר העיוּני, הניוּ-יוֹרקי, הכּתוּב על סמך כּל האינפוֹרמַציוֹת הללוּ יוֹדע וָעֵד “כּי “אחדוּת-העבוֹדה” הוֹלכת יד בּיד עם הכּוֹחוֹת השחוֹרים שבּארץ, הרוֹצים להיפּטר וּלהבטיח את עצמם מכּל השפּעה של המוֹני-פּוֹעלים, העתידים לבוֹא”. וּבדבּרוֹ על סעיף ד' שבּהצעת התכנית של “אחדוּת-העבוֹדה” (הנחָלת הלשוֹן העברית ואוֹצרוֹת התרבּוּת לכל העם, ושיתוּף קהל העוֹבדים בּחיי התרבּוּת ויצירתה) נכמרים רחמיו על “המוֹני הפּוֹעלים המוּצָאים לחלוּטין מכּל אפשרוּת של השתתפוּת בּחיים המדיניים, התרבּוּתיים וּממילא גם הכּלכּליים של הארץ”.

ואֶנקת-שאלה מתפּרצת מפּי בּעל המאמר: “האין זוֹ אִירוֹניה של הגוֹרל? בּשעה שגם היסוֹדוֹת המשַמרים בּיוֹתר פוֹנים שׂמאלה”. – האם לא סימן רע הוּא לנוּ שבּשעה זוֹ נוֹסדה בּארץ-ישׂראל “אחדוּת-העבוֹדה” זוֹ? וצפה ממַחבוֹאה הדאגה החנוּקה: “אוֹיבינוּ הפחידוּנוּ תמיד, כּי בּארץ-ישׂראל תהיה יד הריאַקציה על העליוֹנה. ואנחנוּ התקוֹממנוּ בּכל כּוֹחנוּ נגד נבוּאה שחוֹרה זוֹ” – והנה, הנה היא בּאה הסכּנה השחוֹרה בּדמוּתה וּבצלמה של “אחדוּת-העבוֹדה”. הריאַקציה, אוֹיה, פּרצה בּחַלוֹנוֹתינוּ!

לבּי, לבּי לסוֹפר העמקן. מי ינַחמנוּ?

אדר תר"פ.

¹

אסיפת הנבחרים, אשר דחיוֹתיה המרוּבּוֹת היוּ נַעשׂוֹת בּקוֹלי-קוֹלוֹת, בּסערת-ויכּוּחים, בּתקווֹת וּפחדים, נכנסת עכשיו לתוֹך חיי הישוּב, אחרי ההסכּמה מלמעלה, בּחשאי-חשאין, מבּלי לעוֹרר כּל תנוּעה, מבּלי להרים שוּם גל.

ימי הבּחירוֹת מתקרבים. וּמעלת-החוֹם מסביב – למטה מאפס. קוֹר וקפּאוֹן. סוֹפרים אחדים מנַסים כּוֹח לזעזע את הקהל – וּללא הוֹעיל. לוּ נשמעה לפּחות הברה של התנגדוּת! אוּלי היתה מעלה איזה שרטוֹן של פּוּלמוֹס וקוֹרעת את קוּרי השממוֹן שמסביב. אבל מי יעיז להתנגד, אם גזירה היא מלפני ועד הצירים להסכים לבּחירות? וּלהתעניֵן? מה יש להתענין אם ועד הצירים עצמוֹ הבטיח עזרה? עכשיו אפשר לשקוֹט ולבטוֹח, כּי תוּגש לנוּ אסיפת-הנבחרים, כּשהיא מוּכנה וערוּכה בּכּל.

אין להתפּלא על הדבר. זה שנתים אשר הישוּב הארץ-ישׂראלי, זה שבֹכל מיעוּטוֹ ודלוּתו עמד בּכל זאת בּהתאַמצוּיוֹת כּוֹחוֹתיו בּפני מַשׂטינים וּפוּרענוּיוֹת (אם כּי עמידה זוֹ דרשה עזרה חָמרית וּמדינית מן החוּץ), חדל לראוֹת את עצמוֹ כּדבר-מה העוֹמד ברשוּת עצמוֹ, אחראי בּפני עצמוֹ, בּעל דעה, רצוֹן, חוֹבוֹת וּזכוּיוֹת. זה שנתים רוֹאה הישוּב את עצמוֹ חוֹסה בּצל סינרם של המַנהיגים (מהם חשוּבים וּמחוּננים וּמהם אוֹרחים-פּוֹרחים, זרים וּמקריים) ויחד עם זה נטוּל כּל כּוֹח וכל ערך. זה שנתים שאנוּ נמצאים למֵדים יוֹם-יוֹם, כּי ערכּנוּ אנוּ המדיני הוּא אפס, וכי תחת לפעוֹל ולעשׂוֹת כּציבּוּר חי ועֵר וּלשמש בּזה משען לעבוֹדה המדינית-הלאוּמית הכּללית, חייבים אנוּ להתנהג בּנימוּס, לשקוֹט וּליַחל ולא להרים קוֹל גם כּשהכּאב גדוֹל מאד, כּשעיווּת-הדין צוֹעק חמס, כּשחוּצפּת מַשׂטינים-שליטים דוֹרכת ורוֹמסת. דרשוּ מן הישוּב מַנדט והוּא נתן בּרצוֹן, אבל הכי הכּירוּ גם בּזכוּתוֹ להבּיע דעה אגב מסירת יפּוּי-כּוֹח זה, ההוּרגש איזה צוֹרך לשמוֹע את דעתוֹ? להלכה (ורק בּתוֹרת מתנה) אוּלי כּן, אבל למעשׂה הלא נדחה הדבר בּלך ושוּב עד היוֹם הזה. זה שנתים שהרצוֹן-מעט המתגלה בּתוך חלק מן הישוּב לאַרגן את הכּלל העברי בּארץ לכוֹח לאוּמי-מדיני הוֹלך ונידף על ידי חתירוֹת מלמטה וּפקוּדוֹת של זהירוּת ואחריוּת מלמעלה, וכל צעד של פּעוּלה עצמית מצד הישוּב מתבּטל למַפרע על ידי כּל סברה של כּל יוֹעץ עליון – היִפָּלא הדבר, כִּי חדל הצוֹרך, חָלף הענין וּפס האֵמון הממוּשך הלזה של אסיפת-נבחרים?

ויחס זה חדר גם אל ציבּוּר הפועלים, ציבּוּר זה אשר אַקטיביוּתוֹ הלאוּמית והחברתית אינה ניתנת להיכּנע על אף כּל התלָאוֹת. היִפָּלא הדבר? זה שנתים ימים וכל ה“התקהלוּת” של בּאי-כּוֹחו בּ“האסיפות המכוננות” הרבּות, בּועד הזמני וּבוַעד הפּוֹעל של הועד הזמני, התעסקוּת זוֹ הגוֹזלת כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת, זמן, עצבים וּמוֹח (הדרוּשים, וחסרים כּל כּך פּנימה, בּתוֹך העבוֹדה) לא הביאה כּל פּרי, לא עזרה להמציא עבוֹדה לאף יהוּדי אחד, לא עזרה להכניס לארץ אף חלוּץ אחד חדש, לא יצרה שוּם מוֹסד של ממש בּחיי הכּלכּלה אוֹ התרבּוּת, לא שינתה לטוֹבה שוּם ליקוּי, ולא מילאה שוּם ענין חיוּני בּישוּב, לא הביאה לידי שוּם גילוּי של כּוֹח ורצוֹן כּלפּי מַשׂטינינוּ, כּלפּי השׁלטוֹן הכּוֹבש, ואפילוּ כּלפּי השלטוֹן הציוֹני, רב החליפוֹת והתמוּרוֹת. היִפּלא הדבר, כּי פּס האֵמוּן בּכוֹח היצירה המדינית של הישוּב הקיים, רפה-הרוּח ודל-הכּלכּלה?

הלא לא משוּם נחת-רוּח ולא לשם משׂחק בּפיקציוֹת מדיניוֹת מטיל עליו הפּוֹעל את כּל העוֹל הכּבד והבּלתי-נעים הזה של השתתפוּת בּעסקנוּת ציבּוּרית, ורק מטרה אחת לעיניו: ריבּוּי הישוּב העברי העוֹבד בּארץ, אשר ממנוּ תוֹצאוֹת לכּל. ואם כּל זה אינוֹ משתנה אף כּל-שהוּא – מה לנוּ כּל העמל הזה?

כּן, יחס זה הוּא מוּבן. ואף על פּי כן הוּא מוּטעה, חוֹלה, מסוּכּן. כּל ההתאמצוּת הציבּוּרית המַתמידה של מעט הכּוֹחות העֵרים לחיים מדיניים בּישוּבנוּ, בּמשך השנתים האלה, עתידה בּאמת להישָאר עקָרה בּהחלט, בּלי להביא כּל פּרי, אם לא יעלה הדבר לברוֹא את המוֹסד המדיני-העממי, אשר יעשׂה את הישוּב הקיים והעתיד להיוֹת בּארץ, ליחידת מדינית-לאוּמית. ודוקא התלָאות מכּל הסוּגים שהשׂתרגו עלינוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת צריכוֹת ללמד אוֹתנוּ עד כּמה הכרחי הוּא ויסוֹדי הצוֹרך בּארגוּן חוּקי של הישוּב.

לא בּבת-אחת ולא בּשטרות-חוּץ נרכּוֹש לנוּ את זכוּתנוּ. עוֹד ארוּכּה הדרך, ועוֹד תתנַגפנה רגלינוּ על הרי-נשף. עוֹד צפוּיים אנוּ למלחמה כּבדה ולמסירת-נפש על זכוּיוֹתינוּ ועל יצירת-חיינוּ. וּדרוּשים לזה לא רק נוֹשׂאים חיים, חלוּצים, עוֹבדים, מגינים. דרוּשים גם כּלים, מכשירים למלחמת קיוּמנוּ הלאוּמי, ליצירת חיינוּ הפּנימיים, כּלי סידוּר וריכּוּז-כּוֹחוֹת. והכּלי הטבעי, החוּקי והמכניס לקרבּוֹ את כּל הכּוֹחוֹת העממיים – זוֹהי האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. וּלשם יסוּדה, קביעתה והכרזה והגנה על קיוּמה נקראת אסיפת-הנבחרים.

אין להטיל על אסיפה זוֹ תקווֹת מוּגזמוֹת. לא רב יהיה כּוֹחה בּראשונה. עם מכשוֹלים רבּים יהיה עליה להיאָבק, – ואוּלי גם ימים רבּים – עד אשר תרגיל את הכּוֹחוֹת השוֹנים מבּית וּמחוּץ להתיחס אליה בּכבוֹד וּכאֶל כּוֹח. השלטוֹן הכּוֹבש אינוֹ מכּיר ואינוֹ יוֹדע את הישוּב העברי המקוֹמי. על קיוּם האוֹטוֹנוֹמיה העברית אף לא הוּגד לוֹ בּבוֹאוֹ (מה שהיהדוּת בּגוֹלה ידעה לשמוֹר ולעשׂוֹת בּכל כּניסת כּוֹבש), גם ההנהגה הציוֹנית לא רגילה לראוֹת את הישוּב זקוּף-קוֹמה וּמַשמיע את קוֹלוֹ, גם פּעוּלת הסיוּע, אשר היתה לפני הכּיבּוּש נתוּנה בּמקצת בּידי הכּוֹחוֹת הציבּוּריים, נמצאת עכשיו מחוּץ להשפּעת הישוּב (בּכל אוֹפן מחוּץ להשפּעת הסתדרוּיוֹת העוֹבדים וגם מחוּץ לועד הזמני. אוּלי יש כּוֹחוֹת אחרים בּישוּב, אשר לידיהם נמסרוּ עניני הסיוּע?). וכוּלנוּ הלא יוֹדעים, כּי גם פּעוּלה זוֹ יכוֹלה להיוֹת לישוּב גם לרוֹעץ וגם לברכה. אוּלם לא רק כּלפּי חוּץ צריכה האוֹטוֹנוֹמיה העברית לכבּוֹש את עמדתה. תקוּפוֹת השליטה של כּל מיני פּקידוּיוֹת מימי “אליאנס”, “עזרה”, הבּרון – עוֹד לא נמחוּ עקבוֹתיהן. וכמה זקוּקים לחינוּך בּני הישוּב עצמם, עד אשר יתרגלוּ לראוֹת בּ“ישוּב” דבר-מה אשר אינוֹ הפקר, אשר אינוֹ משוּעבּד לבצעוֹ ולזדוֹנוֹ של כּל יחיד, אשר בּכוֹחוֹ לגדוֹר וּלסַייג סייגים? עם יצירת אסיפת-הנבחרים תתחיל אוּלי ראשית הקץ למצב זה.

אוּלם אם מִצערה תהיה ראשית האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ, אם את רוֹב כּוֹחה תצטרך להשקיע בּראשוֹנה בּכיבּוּש עמדתה, הרי עתידה גדול, ותכנה הרחב וכוֹחה מוּבטחים לה עם צמיחת הישוּב.

בּחוֹּץ-לארץ היוּ נוֹהגים להתוַכּח ארוּכּוֹת על היקף-הענינים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית: אם לצמצם אוֹתה בּעניני תרבּוּת וחינוּך אוֹ להרחיב בּתכנים לאוּמיים וכלכּליים. שאלה זוֹ אינה קימת בּארץ-ישראל. האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ, אם כּי אינה עדיין בּמַדרגה של אוֹטוֹנוֹמיה ארצית, מצוֹרפת היא מכּמה וכמה אוֹטוֹנוֹמיוֹת ארציוֹת קטנוֹת: המוֹשבוֹת והשכוּנוֹת העירוֹניוֹת שלנוּ הנן לא רק קהילוֹת לאוּמיוֹת ודתיוֹת גרידא. “היחידה הזעירה” של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית מַקיפה את כּל צדדי-החיים של אזרחיה. עניניה הישוּביים, הכּלכּליים והתרבּוּתיים רחבים למדי. ועל ידי זה ניתנת גם למוֹסדוֹת המרכּזיים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית אפשרוּת רחבה של איניציאַטיבה כּלכּלית וישוּבית.

האסיפה הראשוֹנה אוּלי לא יהיה בּכוֹחה להתחיל בּזה. אבל אחרי הראשוֹנה תבוֹא השניה והשלישית. והן תפַתַּחנה את הכּוֹח הפּנימי הטמוּן בּישוּב ותִפְתחנה אוּלי גם דרכים חדשוֹת ליצירת הישוּב. נקים עכשיו את השלד הבּנין, את כּתליו. הישוּב אשר יִגדל, אשר יתוַסף אלינוּ ויתרבּה למרוֹת כּל העיכּוּבים מבּית וּמחוּץ, הוּא אשר ימַלא את הבּנין הלאוּמי תוֹכן וכוֹח.

ניסן תר"פ.

¹

המשׂא-וּמתן של שני המרכּזים בּדבר איחוּד עוֹמד עדיין בּעינוֹ. והעגלה אינה זזה. אוּלם שאיפת-האיחוּד החיה בּלבּוֹת חברים, של “אחדוּת-העבוֹדה” ושל “הפּוֹעל הצעיר”, אינה מסתפּקת בּזה. ההכּרה, כּי אי אפשר בּשוּם אוֹפן להמשיך הלאה את המצב הנוֹכחי, הביאה לידי פּגישות ושׂיחוֹת-רעים, אשר הראוּ לנוּ שוּב, כּי רצוֹן טוֹב ישנוֹ בּין כּוּלנוּ. ועל יסוֹד זה אני מַציע את הצעתי.

ואלה הם סעיפי ההצעה:

א. הפּוֹעלים והעוֹבדים שבּארץ מתאַַחדים וּמסתדרים למקצוֹעוֹתיהם. ההסתדרוּת המקצוֹעית כּוֹללת את כּל העוֹבדים בּמקצוֹע וּמסדרת את עבוֹדתה בּאוֹפן אוֹטוֹנוֹמי.

ב. להסתדרוּת החקלאית בּיאת-הכּוֹח היחיד של ציבּוּר העוֹבדים החקלאים בּארץ בּכל הענינים החקלאיים והישוּביים.

ג. כּל האגוּדות המקצוֹעיוֹת מתאַחדוֹת לברית אחת, המנהלת את הענינים הכּלליים, המשוּתפים לכל ציבּוּר העוֹבדים. לוַעד העליוֹן של בּרית האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת בּיאת-הכּוֹח היחידה בּכל הענינים הישוּביים-המעשׂיים של ציבּוּר העוֹבדים בּארץ.

ד. ועידה כּללית של כּל העוֹבדים בּארץ קוֹבעת את יסוֹדות הסידוּר המקצוֹעי ואת המוֹסדוֹת המרכּזיים והכּלליים של ציבּוֹר העוֹבדים: לשכּת-מוֹדיעין (בּשביל חוּץ-לארץ), לשכּת-עליה, לשכּת-עבוֹדה, קוּפּת-חוֹלים, בּנק פּוֹעלים, ועדת-תרבּוּת, משׂרד טכני וכוּ'.

ה. יחד עם הועידה הכּללית מתאַספוֹת גם הועידוֹת המקצוֹעיוֹת לסידוּר הסתדרוּיוֹתיהן.

ו. זכוּת ההשתתפוּת בּועידה הכּללית לכל חברי האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת הקיימוֹת, בּכּפר וּבעיר, וכל העוֹבדים בּארץ, אם הם חיים על יגיע כּפּיהם אוֹ על עבוֹדה רוּחנית, מבּלי נַצל את זולתם (זכוּת זוֹ שמוּרה להם גם אם הם נמצאים מחוּץ לכל הסתדרוּת. וּלהיפך, מי ששייך למפלגה של פּוֹעלים ואינוֹ חי על עבוֹדתוֹ – אין לוֹ זכוּת הבּחירה לועידה זוֹ).

ז. הבּחירוֹת לועידה וּלוַעדי-ההנהלה מתנהלוֹת בּזכוּת הפּרוֹפּוֹרציוֹנַליוּת, למען הגן על זכוּת המיעוּטים.

ח. בּכדי לשמוֹר על האוֹטוֹנוֹמיה הפּנימית המלאה של האגוּדה המקצוֹעית, יש לקבּוֹע כּי למפלגות המתקיימוֹת בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים אין הזכוּת לטפּל למעשׂה בּאותן העבוֹדוֹת הנכנסוֹת לחוּג הענינים של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים המשוּתפים אוֹ של האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת.

יוֹדע אני, כּי הצעה זוֹ פּוֹגעת קשה בּזכוּיוֹתיהן של “אחדוּת-העבודה” ו“הפּוֹעל הצעיר” יחד ועלוּלה משוּם זה לפגוֹש התנגדוּת חזקה מצדדים שוֹנים. ואף על פּי כן אני מעיז להציע אוֹתה, אם כּי אינני חוֹשב אוֹתה לאידיאַלית, כּי אם רק למוֹעילה בּתנאים הנוֹכחים. אידיאַלית תהיה רק אוֹתה צוּרת-הסידוּר, אשר תאַחד את כּל העוֹבדים בּכל ענפי הפּעוּלה החברתית. בּהצעה זוֹ אין איחוּד שלם כּזה. נשארים סוּגי פּעוּלה חברתית מחוּץ לרשוּת הכּלל, נשארוֹת קיימוֹת מחיצוֹת וקשרי מפלגוֹת. יש כּאן איחוּד כּל העוֹבדים, אבל אין איחוּד כּל הפּעוּלה הציבּוּרית. איחוּד-פּעוּלה שלם לא יִתכן כּל עוֹד אשר לא יבוֹא הדבר לידי איחוּד הכּוֹחוֹת הציוֹניים-הסוֹציאליים גם בּגוֹלה. לפי שעה הגוֹלה מעכּבת. חייבים אנוּ, לשם הגשמת הציוֹנוּת, לעבוֹד בּתוֹקף לשינוּי המצב בּגוֹלה, וזאת עוֹשה “אחדוּת-העבוֹדה”, אם כּי לא בּמידה מספיקה, לדעתי. אוּלם אין לנוּ לחכּות בּאיחוּד פּוֹעלי-הארץ עד אשר יִכשרוּ הלבבוֹת בּחוּץ-לארץ. אַדרבּא, איחוּד ארצי ישפּיע שוּב לטוֹבה על המצב והיחסים בּארץ-ישׂראל, כּאשר כּבר השפּיע בּמידה ידוּעה דבר יסוּדה של “אחדוּת-העבוֹדה”. הגשמת הצעד החדש, אם כּי בּלתי-שלם ולא אחרוֹן, לאיחוּדנוּ – הוּא בּידינוּ, בּידי כּוּלנוּ. והצוֹרך בּוֹ מוּחש לרבּים, גם לעוֹבדים בּשׂדה וּבסַדנה וגם לעוֹבדים בּשליחוּת הציבּוּר. לבאֵר עד כּמה עלוּל סידוּר חדש זה להגבּיר את כּוֹח העוֹבדים וּלשנוֹת לטוֹבה את מצב העבוֹדה, אין לי היכוֹלת. אנחנוּ, חברי “אחדוּת-העבוֹדה”, נוֹכחנוּ בּמשך השנה מה רב הטוּב המוּסרי והמעשׂי הצפוּן בּאיחוּד; והצעד החדש לאיחוּד הלא יכניס לתוֹך קהילת-העוֹבדים לא רק את חברי “אחדוּת-העבוֹדה”, ו“הפּוֹעל הצעיר”, כּי אם עוֹד מאוֹת רבּוֹת של עוֹבדים, הצריכים ויכוֹלים להיוֹת חברים לתנוּעת-הפּוֹעלים בּכל שאיפוֹתינוּ הלאוּמיוֹת, הסוֹציאַליוֹת והתרבּוּתיוֹת. סידוּר זה גם ישנה בּמידה גדוֹלה את מצב העוֹלה: וזה בּלבד דיוֹ לחייב את ההצעה.

ניסן תר"פ.

¹

הרוּגי-מַלכוּת

שם עתיק זה, אחד השׂרידים המעטים ממלחמת-חירוּתנוּ האחרוֹנה, הוּכנס שוּב, בּיד רְמִיָה ואַכזריה, לתוֹך דברי ימינוּ.

מאליו צף ועלה שֵם זה בּעמדך על יד ששת החללים, אשר שכבוּ דוּמם בּתכריכיהם הלבנים, בּשוּרה אחת, תחת הסככה אשר בּחצר בּית-החוֹלים של “הדסה”.

והכּל מסביב בּא לחַזק את ההרגשה הזאת: המוֹני יהוּדי ירוּשלים, הצוֹבאים על שערי חצר בּית-החוֹלים ונאלצים להתפּזר על ידי אנשי-הצבא ההוֹדים, מכוֹנת-היריה שבּחוּץ, המשמר ההוֹדי, ועל כּוּלם – ההלוָיה.

הממשלה עצמה הוֹאילה בּרוֹב חסדה לטפּל בּהרוּגינוּ. אפילוּ אוֹטוֹמוֹבּילים של הצלב האדוֹם שלחה לנוּ וּמשמר צבאי, וּמכוֹנת-יריה. הכּל. ורק גזירה אחת גזרה עלינוּ, כּי ההלוָיה תהיה בּשעה שתִכלה רגל מן השוּק. בּשעה שלפי חוּקי מצב המצוֹר לא יעיז שוּם קרוֹב ושוּם גוֹאל להיטָפל אל ההלוָיה.

והאנשים שלנוּ, האחראים והרציניים, קיבּלוּ עליהם את הגזירה. לא נדוּן אוֹתם. הם הראוּ את כּוֹחם ואת אמיתם בּימים אלה. אבל מה קשה להשלים עם היכָּנעם בּרגע זה.

ההלוָיה היתה אילמת. כּאֵלם המַכאוֹב הגדוֹל. זוֹ היתה הלוָיה של הרוּגי-מלכוּת.

מוּקפים זרים זזה ההלוָיה. בּאוֹטוֹמוֹבּילים סגוּרים הלכוּ גם המתים וגם החיים. אפלת הרחוֹבוֹת שנָדַמוּ בּלעה אוֹתנוּ. רק משפּחה פּרַבוֹסלָבית-צוֹררת עמדה על המַעקה והסתכּלה.

ועל קברוֹתיהם החדשים של הרוּגי-מלכוּת, החצוּבים בּיד זרה, עמדתי אני, בּן למשפּחה הצעירה בּישׂראל, משפּחת דוֹחקי-הקץ של פּועלי ארץ-ישׂראל, המלוּמדה בּקברוֹת-קדוֹשים, החוֹצבת בּמוֹ ידיה את מבחר קבריה, וחשתי כּי בּרית חדשה כּרוּתה בּינינוּ, הישוּב הצעיר שבּצעירים המַשיר את ניצתוֹ בּטרם גָמלה, וּבין הישוּב הישן היוֹדע אוֹתנוּ רק מרחוֹק.

בּימים שלאחר זה שוֹטטתי בּין משכּנוֹת יעקב שבּעיר העתיקה וראיתי את בּחוּריהם המשתתפים בּהגנה, ראיתי את היהוּדים הקוֹראים ל“ציוֹניסטים” לבוֹא אליהם לעזרה, ראיתי את הישישים והישישוֹת המברכים את אחיהם הרחוֹקים, שמעתי על הזקנים המצרפים את שמוֹתיהם לרשימת הנאשמים בּעווֹן הגָנה, ואדע כּי – איזוּ פּוּרענוּיוֹת חיצוֹניוֹת וּבגידוֹת פּנימיוֹת לא יביא לנוּ יוֹם מחר – נחתמה הבּרית.

פּוֹשעי-ישׂראל

עשרוֹת בּחוּרי ישׂראל נתפּסוּ למלכוּת. הם חטאוּ חטא כּבד מנשׂוֹא. הם לא הסכּימוּ לפשוֹט צואר אל המַאכלת. הם עמדוּ מוּכנים להגן על נפשם, על אחיהם, על נשיהם ואַחיוֹתיהם.

וּבידיעוֹת הראשוֹנוֹת, אשר הרָשוּת מוֹציאה לפרסוּם, כּתוּב מפוֹרש: “היוֹם משפּט היהוּדים אשר נתפּסוּ ונשק בּידם”, על משפּט האַנסים וּלאוּמיוּתם לא מיהרוּ להוֹדיע. מי המוּכּים, מי הפּצוּעים, מי נאנס – גם על זה לא מיהרוּ לספּר. זוּלתי יהוּדים לא נתפּס, כּנראה, איש עם נשק בּיד, בּזה אפשר דוקא להאמין. הוֹי, עם כֶּבֶד עווֹן.

את המלאכה למדוּ, כּנראה, על בּוּריהּ. תיכף לאחר הפּוֹגרוֹם נסגרים השערים בּפני ההגנה היהוּדית. הכַּתָּבוּת האוֹפיציוֹזית מַמציאה לעוֹלים את הידיעוֹת הנכוֹנוֹת ואת הבּיאוּרים המַספּיקים. בּדוּתוֹת פּרוֹבוֹקַציוֹניוֹת כּבר נפוֹצוּ וּ“ממקוֹר נאמן”. הבּיוּליטין הרשמי עצמוֹ מעיד, כּי היהוּדים התנקשוּ בּנפש… המוּפתי. עוֹד בּיוּליטין ויתבּרר וַדאי, כּיצד גרמוּ היהוּדים לפּוֹגרוֹם. אחר-כּך נאסרים בּחוּרי ישׂראל, ואַשמתם הכּבדה לא תאַחר להיגָלוֹת.

ידעתי קצת אחדים מן הפּוֹשעים. ז. ז’בּוֹטינסקי הוּא וַדאי אשם. בּשעה שהזעיק תחת הדגל הבּריטי אלפי צעירים עברים, לא פּילל, כּנראה, כּי לא יִרבּוּ הימים וּבשם הדגל הזה יוּשׂם בּכּלא, וּלנוֹשאיו של הדגל הזה יהיה הוּא לצנינים. וּבשעה שנפצע בּמלחמת יריחוֹ, לא ניבּא לוֹ לבּוֹ, כּי עוֹד מעט וּפצעים הרבּה יוֹתר רציניים יגרמוּ לנוּ ידידינוּ המנַצחים.

הנה אפרים רוּבּינוֹביץ ². בּוֹטַנַאי ותלמיד-חכם זה, אשר לא יִיעף ולא יִיגע מלדלג על הגבעוֹת, מלרדוֹף אחרי האֵזוֹב אשר בּקיר והדרדר בּשׂדה, מלטפּס בּאילן וּמלהרבּיץ תוֹרה בּרבּים וּמלעבוֹד בּסתר אָהלוֹ – אף הוּא בּפּוֹשעים.

ידעתי גם אוֹתוֹ זקן, המוֹרד בּמלכוּת רַחֲמָנָא ליצלָן, ר' יעקב ליבּ הכּהן לוֹזוֹבסקי, זה שההוֹדים ירוּ בּוֹ וּבשכנוֹ הזקן והאשימוּ אוֹתם אחר כּך, כּי התנפּלוּ על הצבא ³. זה היה יהוּדי תוֹרני וחקרן, לפנים רב בּישׂראל, אשר עזב את כּסא רבּנוּתוֹ וַיתהלך וַישוֹטט בּארץ כּמה שנים בּמקלוֹ ותרמילוֹ, חוֹנן את עפרה ממש, חקר כּל אבן וכל צרוֹר, התפּרנס בּגרוֹגרת וּבכוֹס חַמין, עסק בּכתיבת איזה חיבּור על הגיאוֹלוֹגיה של ארץ-ישׂראל, וציפּה לגאוּלה בּמהרה בימינוּ.

אלה הם פּוֹשעי ישׂראל. לא, לא פּנינוּ יֶחוָרוּ. יִרבּוּ כּמוֹתם בּישׂראל.

נעילת-שערים

בּעתוֹני מצרים עברה הידיעה:

“לרגל המאוֹרעוֹת בּירוּשלים החליטוּ השלטוֹנוֹת הצבאיים לבלי תת רשיוֹנוֹת נסיעה ממצרים לארץ-ישׂראל מיוֹם 4 אַפּריל ואילך, לא בּים ולא בּיבּשה”.

את הבּאים לארץ-ישׂראל מצד דמשׂק אין מעכּבים, כּנראה. את זאת אין מחַייבים “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים”. משם אין כל סכּנה צפוּיה לשלוֹם הארץ. הסכּנה היא רק מצד בּאֵי-המערב.

אכן, שיטה היא.

ואחת היא השיטה בכּל.

שערי העיר העתיקה בּירוּשלים מוּקפים צבא, וכידוֹניהם שלוּפים, הכּניסה אסוּרה. הצבא שוֹמר… על הפּוֹרעים.

ועל דרך קַנטרָה וּבמבוֹא חוֹף יפוֹ יעמוֹד שוֹמר הסדר, וחרבּוֹ שלוּפה – להדוֹף אחוֹר את היהוּדי הבּא. הוּא ישמוֹר על… “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים”.

מה מביאה אִתה ידיעת-עתוֹנים זוֹ, אם סיוּם אחרוֹן של שיטה אוֹ התחלה של גזירת-אַדריָנוּס, שְחִיק-עצמוֹת?

האין ידיעה זוֹ מבשרת, כּי מכינים בּשעה זוֹ, בּאחת המַעבָּדוֹת המדיניוֹת את החרב המתהפּכת של דֶקלַרציה חדשה, עוֹשקת-תקוָנתוּ?

האין ידיעה זוֹ אוֹמרת, כּי לא בּאוּ כּל אלה “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים” אלא למען הכשיר את מזימת-הזדוֹן?

יֶדעוּ איפוֹא צוֹררינוּ:

לא תפחידוּ אוֹתנוּ.

לא בּחסדכם ניתנה לנוּ הארץ ולא בּזדוֹן-רְמִיַתכם תשַכּלוּ אוֹתה מאִתנוּ.

לא תוּכלוּ לנוּ.

בּראשינוּ ננַפּץ את בּריחי הבּרזל.

המוֹקשים החדשים אשר טמנתם לרגלינוּ לא יכשילוּ אוֹתנוּ, הסכּנה החדשה תעיר בּנוּ את הכּוֹחוֹת הספוּנים, תדליק את להט הקנאוּת הקדוֹשה, תִדלה ממעמקי הנפש את ההתמַכּרוּת הגמוּרה, תַתְוֶה את המפעל הגדוֹל.

יהיוּ צוֹררינוּ אשר יהיוּ, אם פּראי השוֹד והאוֹנס, אוֹ נציבי ה“תרבּוּת” השוֹלטת, –

לא תכניעוּ אוֹתנוּ.

המירוֹתם את הצהרת בּלפוּר בּהצהרת דם ותֶבֶל,

קנית לכם שֵם עוֹלם בּדברי-הימים:

את זכר עמלק,

את מזימת אַדרינוּס,

חֲרַתֶּם את שמוֹתיכם בּדם ירוּשלים, –

בּשבילנוּ אתם אבק פּוֹרח, שוֹט עוֹבר.

על פּני גויוֹתינוּ, גויוֹת חללינוּ,

בּדם לבּנוּ,

בּאוֹר אמוּנתנוּ,

וּבתקוָתנוּ האחרוֹנה,

נפרוֹץ כּל חוֹמה.

נפרוֹץ ונַעלה.

ניסן תר"פ.

חיפּוּשׂ

החיפּוֹשׂ הראשוֹן היה בּ“ועד הצירים”, בּשעת הבּוֹקר הראשוֹנה, כּשלא היה עוֹד שוּם איש בּבּית הזה. אוֹפיצר אחד וּשנים-עשׂר חיילים חיפּשׂוּ בּכל חדרי “ועד הצירים”. שוּלחנוֹת אשר מגֵרוֹתיהם היוּ סגוּרוֹת נפתחוּ בּחזקת-היד.

חיפּוּשׂ כּזה נערך גם בּדירתוֹ הפּרטית של הד"ר חיים וייצמן (אחרי צאתוֹ)ׂ.

מה חיפּשׂוּ שם האדוֹנים המחַפּשׂים?

ועל דעת מי חיפּשׂוּ שם?

האם פּרי חכמתם וּבינתם של נציבי-ירוּשלים, המגוֹאָלים בּדם הוּא זה אוֹ – רמז מגבוֹה, תשוּבה לישוּב על אֶנקתוֹ?

האם קהוּת-נפש היא זאת של חיילים שליטים בּארץ כּבוּשה, אשר אינם יוֹדעים את אשר הם עוֹשׂים אוֹ הסתוֹללוּת בּצדִיָה בּכבוֹד העם ותקוָתוֹ?

לא את חיים וייצמן הפּרט יוֹדע העם, ואף לא את וייצמן המנהיג של מפלגה בּישׂראל כּי אם את וייצמן אשר הביא לארץ-ישׂראל בּהדרת-חג את בּשׂוֹרת הקמת הבּית הלאוּמי, אשר בּוֹ חזינוּ את הכּרת זכוּתנוּ.

לא בּדירה העזוּבה, אשר וייצמן יְצָאָהּ, לא בּמגֵרוֹת הריקוֹת של “ועד הצירים” נערכוּ החיפּוּשׂ והבּדיקה – בּתקוָתנוּ, בּאישוֹן-עיננוּ, נקלע החץ.

“הדסה”

חוֹבה גדוֹלה לציין את אשר עשׂתה “הדסה” בּימי העבָרוֹת. את כּל אשר עשׂתה “הדסה”, רוֹפאיה, אַחיוֹתיה, תלמידוֹתיה ונֶהָגיה בּימים האלה – יוֹדעים רק הקרוֹבים לדבר. אבל גם לנוּ, הרחוֹקים יוֹתר, היה ברוּר: ה“מגן-דויד האדוֹם” לא הוֹביש, לא הכזיב. המסירוּת הרבּה, הזריזוּת, הנאמנוּת והחריצוּת התגלוּ בּכּל. וּברוּר עוֹד דבר: תקוּפת-התוֹהוּ, כּאשר אנשי “הדסה” היוּ זרים לנוּ וּרחוֹקים וּמתנַכּרים – כּבר חלפה ועברה. “הדסה” היתה למוֹסד של הישוּב, למוֹסד רב-פּעלים ורב-ערך, ואנשיה העמיקוּ שוֹרש בּחיינוּ, בּכל הקוֹרה אוֹתנוּ.

פּעוּלוֹתיה של “הדסה” היוּ יכוֹלוֹת להיוֹת לכבוֹד לכל מוֹסד סַניטרי-ממשלתי. ואמנם גם הממשלה הרוֹממה, השוֹמרת על הסדרים בּארץ, ידעה להעריך את פּעוּלת “הדסה”: המוֹשל של ירוּשלים, מר סטוֹרס, כּיבּד אוֹתה, מרוֹב דאגה, אפילוּ בּלינת-לילה, בּטרם בּאוּ שליחיו אל בּית-החוֹלים לעשׂוֹת בּוֹ… חיפּוּשׂ.

בּמקוֹם המשפּט – שָם הרֶשַע

יקָרֵא לדבר בּשמוֹ הנכוֹן. ויֶאמר מבּלי מוֹרך, גָלוּי קֳבָל-עם:

הפּוֹגרוֹם על ישׂראל בּארץ-ישׂראל עוֹדנוּ נמשך!

שינוּי צוּרה, חילוּפי-פּרצוּפים. ואוּלם יד-הזדים אחת היא. והיא עוֹדנה נטוּיה על הישוּב, להכחידוֹ, להוֹרידוֹ עד דַכּא.

בּמקוֹם פּרעוֹת-הרחוֹב וּדקירוֹת-הסַכּינים של אספסוּף-בּליעל, פּרוּע וּמשוּסה, בּא הפּוֹגרוֹם המדיני, הערוּך כהלכה, לעין השמש על ידי לבוּשי-מכלול, עוֹשי דבר השלטוֹן.

הישוּב העברי, פּצוּע בּלבבוֹ, העיז לדרוֹש משפּט.

וּבמקוֹם המשפּט בּאה הנקמה, נקמת אַלים המתקלס בּנוּ.

אלה אשר מקוֹמם על ספסל הנאשמים, אלה אשר גיאלוּ את שלטוֹנם בּדם, אלה אשר אוֹתם דרשנוּ למשפּט – הם הממַנים עלינוּ דיינים ושוֹפטים.

והדיינים מילאוּ את שליחוּתם: נקמה אחת אַפּיִם. בּזַ’בּוֹטינסקי, בּהגנה, בּישוּב העברי כּוּלוּ, המעיז לעמוֹד קוֹממיוּת בּפני מרַצחיו וּמעַניו.

עשׂרים איש, מיטב אנשינוּ, אנשי תרבּוּת וּמדע, טהוֹרי-שאיפוֹת וּמסוּרי-נפש, נמסרוּ לגרדוֹם. ראש ההגנה העצמית, אחד העוֹמדים ראשוֹנה בּתנוּעת הגאוּלה העברית, הוּשוָה על ידי בּית-הדין של הצבא הכּוֹבש אל חלאת המין האנוֹשי, אל המעַנים. המשפּט לא הסתפּק בּזה: נחוּץ היה עוֹד לאיים על הישוּב בּלהט-החרב של גזירת-גלוּת, והנה גם הוֹספה זוֹ: לאחר גמר העוֹנש יוּגלה מן הארץ.

אכן, צדקוּ הפּוֹרעים. עין בּעין יִראה עתה תוֹשב הארץ, כּי “א-דוֹלָה מַענָא” (הממשלה אִתנוּ).

  __________

החוֹבה – לא להתעלם מן הסכּנה. מראִיית האמת, מהפּירוּש האמיתי של מזימוֹת-הרֶשע הנרקמוֹת סביבנוּ כּל הימים, מיוֹם הכּיבּוּש. אוּלם –

גם כּשחרב חדה מוּנפה על צוארנוּ – לא נַרכּין את ראשינוּ, לא נכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע.

כּוֹחנוּ גדוֹל רב יֶתר מאשר חוֹשבת הרָשוּת המקוֹמית, מאשר חוֹשבים רבּים מבּינינוּ.

אם כּוֹח אין עמנוּ כּיוֹם פּה לשבּוֹר זרוֹע רשעים, עוֹד חזקים אנוּ למדי להרעיד את הכּסאוֹת המוּקמים על דמי חללינוּ, על אֶנקת-אסירינוּ.

אַל דֳמִי ואַל פּחד.

ישָמע קוֹלנוּ בּארץ וּבגוֹלה. בּיהדוּת וּבאנוֹשוּת הישרה. זעקת-שברנוּ אשר תפרוֹץ, תזעיק את הכּוֹחוֹת. ולא רק בּשביל החוּץ, בּשביל הפּעוּלה בּחוּץ, כּי אם גם בּשבילנוּ עצמנוּ, בּשביל ילדינוּ. אַל נַטמין את שאגתנוּ בּחוּבּנוּ.

ילדינו ראוּ בּיסוּרינוּ וּבתקווֹתינוּ, וּבעבוֹדתנוּ יוֹם יוֹם. הם ראוּ בּימי ההתנדבוּת הגדוֹלים, יֵדעוּ גם את הנעשׂה לנוּ כּיוֹם וּמידי מי נעשׂה לנוּ וירווּ את זעמנוּ.

אבוֹת לבנים יספּרוּ, מוֹרים לתלמידיהם, אִמוֹת לתינוֹקוֹתיהן את אשר עוֹללוּ לנוּ בּני-עַוְלה.

נקרא יוֹם לאֵבל וּלזעם, וּביוֹם זה תירָאה על הקיר פּיסת היד הכּוֹתבת:

מְנֵה מְנֵה תְּקֵל וּפַרְסִין.

שֵם רשעים ירקב וּזרוֹע נבָלים תישָבר.

אייר תר"פ.

¹

בּבית-הקברוֹת שבּיפוֹ נוֹסף לנוּ קבר חדש. נטמן אחד היקרים והאהובים. בּעצם ימי הבּלהוֹת משוּ ממימי הים את גוּפתוֹ של שלמה קפּלן. ונבלע מספּד היחיד בּאבל הכּללי.

למדתיו וידעתי, אם כּי מרחוֹק. עוֹד משעת בּוֹאוֹ לפני שבע-שמוֹנה שנים בּספינה. חזוּת פּניו של עֶלם חיור זה היתה רוֹעפת טוֹהר, תוֹם, אוֹמן, וּכשנפגשתי אִתוֹ בּעבוֹדה, בּחיי יוֹם יוֹם עִם עוּלם, טרדוֹתיהם ואַחריוּתם הגדוֹלה, הרגשתי כּי כּאן לפנַי איזוֹ אישיוּת מוּסרית מיוּחדה בּמינה, המעוֹררת גם מבּלי דעת למה, מבּלי לנקוֹב בּשם, פּליאה, כּבוֹד ואפילוּ קנאה על היוֹתך אתה נעדר היוֹפי הזך הזה. ולפני חן הנפש האצילית הזאת, היוֹדעת את חוֹבתה בּפשטוּת עילָאָה, נכבּשוּ כּל הלבבוֹת. וחיכּית: זה עדיין לא הכּל. מתחת לכל זה יש דבר-מה עוֹד יוֹתר חשוּב, חשוּב בּשביל כּוּלנוּ. יבוֹא היוֹם וזה יתגלה – ויוּרגש לכוּלם האוֹר הגנוּז. מתי?

ועכשיו נגנז האוֹר.

הוּא נלקח מאִתנוּ בּימים אלה. ואין איש אִתנוּ יוֹדע נאמנה, אם בּידי בּני-עַוְלה נפל, אוֹ שלבּוֹ – המנוּסה בּיסוּרי הפּרט והכּלל – לא יכוֹל יוֹתר נשׂוֹא את המצוּקוֹת. בּשביל כּוּלנוּ הוּא חלל הימים האלה, ואוּלם לקרוֹבים קצת הביא מוֹתוֹ של קפּלן את הסיוּם האחרוֹן של משפּחה קטנה ויקרה: יוֹסף מיכאֵלי, אשר גמר את חייו בּראשית שחרוּתוֹ, בּכנרת, אחוֹתוֹ חנה מיכאלי, אשר גָועה בּהרי הלבנוֹן, וּשלישי להם שלמה קפּלן.

מי מוֹנה לאבידוֹתינוּ?

ניסן תר"פ.

חנינה/ ברל כצנלסון

¹

זכינוּ לחסד. לפּוֹשעים שלנוּ ניתנה חנינה. הוּפחת צבא-עווֹנם.

את העוֹנש לא בּיטלוּ. את המשפּט לא בּיקרוּ, את החוֹטאים והעַוָלים האמיתיים לא הענישוּ – “ריחמוּ” את פּוֹשעינוּ.

האין חנינה זוֹ עצמה מעידה על מצבנוּ, כּאשר העידוּ המשפּט והעוֹנש? שאיפת-הדרוֹר של עם ישׂראל שׂוּמה בּכּלא, ולפני העוֹלם מַכריזים על גאוּלה וּדרוֹר.

תחת להצדיק את הצדיק וּלהרשיע את הרָשָע, תחת לקרוֹא דרוֹר ללוחמי-הדרוֹר החַפּים מפּשע בּא מעשׂה-נכָלים חדש: למען סתוֹם פּה, שַכּך רעש וטשטש את העָוֶל הצוֹעק שמַימה.

מעיזים לָחוֹן אוֹתנוּ. וּמי מעיז? – אלה אשר העיזוּ לדוּן אוֹתנוּ, לשפּוֹט את הגָנתנוּ. הם הם הנם כּיוֹם אנשי-החסד, המַמתיקים את גזר-הדין.

מי מבקש מאִתכם רחמים? ירַצוּ הרשעים את עווֹנם כּאשר להם יאָתה, כאשר דנוּ אוֹתם דייני-הצדק!

טרם חדלוּ להתקלס בּנוּ, התקלסוּ בּנוּ בּכוֹח השלטוֹן, בּכוֹח ההגנה הצבאית, כּביכוֹל, בּכוֹח המשפּט. עכשיו בּאוּ להתקלס בּנוּ בּכוֹח החנינה. החוֹננים!

ואנוּ – לא בּרחמים ולא בּחסדים ולא בּחנינוֹת אנוּ רוּצים, כּי אם בּצדק. ואם שבעתים תוּשׂם יד לפינוּ, לא נֶחשה ולא נשקוֹט. ולא נתן לחַפּוֹת בּחנינוֹת על מעשׂי-פּשע, על קרבּנוֹת ועינוּיי-עם.

לא נחדל מקרוֹא וּמדרוֹש משפּט עד אשר קוֹלנוּ יבקיע ושַוְעתנוּ תישָמע.

אייר תר"פ.

צדק-לאוּמים / ברל כצנלסון

¹

בּשעה חמוּרה לתנוּעת גאוּלתנוּ, כּשיד זדים הוּנפה לקרוֹע את ארג עבוֹדתנוּ, בּאה לעזרתנוּ מפלגת-העבוֹדה שבּאַנגליה. “מפלגת הפּוֹעלים שלחה טלגרמה ללוֹיד ג’ורג' בּסַן-רֶמוֹ ² בּדרישה להגשים בּפוֹעל בּהקדם האפשרי את הכרזת בּלפוּר תחת חסוּת אנגליה”.

לא לשם תרוּעוֹת נצחוֹן וּקריאוֹת הידד, לא למען השתפּך בּמַחמאוֹת לחָזק, אשר הוֹאיל לפשוֹט יד-יֶשע לחלש ממנוּ, כּדאי להתעכּב על מעשה זה, כּי אם להבנת המאוֹרעוֹת, להערכת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים והעתידים לפעוֹל.

אין אִתנוּ כּיוֹם פּה איש היוֹדע נאמנה, עד מה פּעלה טלגרמה זוֹ של הפּוֹעלים על ההחלטה של השליטים בּסַן-רמוֹ, אין גם איש היוֹדע נכוֹנה מַהוּ תכנה האמיתי וערכּה המַמשי של החלטת סַן-רמוֹ. אוּלם עצם מעשׂה זה, עצם דרישה זוֹ שבּאה בּתוֹקף מצד פּוֹעלי אנגליה, תכנה המוּסרי וערכּה המעשׂי לעבוֹדתנוּ הקרוֹבה – אלה ראוּיים להתבּוֹננוּת, להכּרת מַהוּתם, להערכה בּשׂים לב.

בּין מנהיגי הפּוֹעלים בּאנגליה ידוּעים לנוּ לא מעטים אשר הבּיעוּ כּמה פּעמים את יחסם החיוּבי והנלבּב לשאיפוֹתינוּ ולא הסתפּקוּ בּהסכּמוֹת וּבחתימוֹת לבד. כּדאי להזכּיר את תוֹם מַן, הנוֹאם העממי וחביב המוֹני הפּוֹעלים המפוּרסם בּבוֹר-לבּוֹ וּבקיצוֹניוּת דעוֹתיו הסינדיקַליוֹת, אשר היה מַקהיל קהילוֹת וּמַטיף בּרבּים על תחיית ישׂראל בּארץ-ישׂראל. חברינוּ ששהוּ בּאנגליה נזדמן להם לא פּעם להיוָכח בּהתענינוּת החיוּבית שמַנהיגי הפּוֹעלים בּאנגליה רוֹחשים לעבוֹדתנוּ. אוּלם כּל זה עוֹד לא נתן את הבּטחוֹן השלם, כּי בּעת צרה יחוּשוּ לעזרתנוּ.

היחס החיוּבי לשאיפוֹתינוּ התגלה הפּעם בּמעשׂה נמרץ, אשר לא פּיללנוּ. ויש להבין כּי לא כּקצף על פּני מים עלה הדבר, כּי לא דבר שבּמקרה ולבקיא ענין של השפּעה אישית הוּא. כּאן יש שיטה. ולשיטה הזאת כּדאי להתבּוֹנן.

עוֹד לפני שנים אחדוֹת לא ידעה הסוֹציאַליוּת ולא הכּירה בּקיוּם אוּמה ישׂראֵלית. היא ידעה את הסוֹחר והמתַווך היהוּדי בּתוֹר ציבּוּר, ידעה גם את האִינטליגנט היהוּדי המתמַסר לתנוּעת-הפּוֹעלים – בּתוֹר פּרט. את הציוֹנוּת לא ידעה כּלל, אוֹ חשבה אוֹתה לתנוּעה ריאַקציוֹנית, המַרחיקה את היהוּדי, העלוּל להיוֹת מוֹעיל לתנוּעה של העם אשר בּתוֹכוֹ הוּא יושב, מהשתתף בּפעוּלה לטוֹבת הקידמה הכּללית. והיהוּדים המתבּוֹללים הרבּים בּכל התנוּעוֹת הסוֹציאַליוֹת של העמים האחרים הוֹעילוּ לזרוֹע וּלהצמיח את היחס השלישי הזה לכל התעוֹררוּת יהוּדית לאוּמית. ואנשים בּעלי תרבּוּת גבוֹהה, כּפֶרנסטוֹרפר האוֹסטרי ³, אשר התיחסוּ מלכתחילה לציוֹנוּת ולתנוּעה הלאוּמית בּקרב היהוּדים בּחיבּה וּבהכּרה, היוּ רק בּוֹדדים. והנה בּשנים האחרוֹנוֹת שוּנוּ היחסים האלה שינוּי ניכּר, וּבועידוֹת השוֹנוֹת של הפּוֹעלים אנוּ שוֹמעים מפּעם לפעם דברים כּאלה, אשר היינוּ שׂמחים אילוּ היוּ כּבר חוֹדרים ללבּם של כּל בּני עמנוֹ; וּמתוֹך מַנהיגי הסוֹציאַליוּת קמוּ לנוּ ידידים ורֵעים, כּטרוֹלסטרֵה ⁴, כּהוֹיזמן⁵, כּוַן-קוּל⁶, המסוּרים בּכל הכּרתם לתנוּעת תחייתנוּ.

די להביא מספּר של גילוּיי-הדעת, אשר נתקבּלוּ בּועידוֹת-הפּוֹעלים השוֹנוֹת בּמשך שנוֹת-המלחמה האחרוֹנוֹת, כּדי ללמוֹד מהם על דרך הפּוֹליטיקה הלאוּמית הנקבּעת להלכה וּלמעשׂה בּתוֹך התנוּעה הסוֹציאַלית. המפלגה הלאוּמית הרבוֹלוּציוֹנית “דַשנַקצוּטיוּן” של העם האַרמני, האח לצרה לעמנוּ, היתה הראשוֹנה, כּמדוּמה, אשר הכריזה על דרישתנוּ עוֹד בּקיץ תרע"ז, חדשים לפני הכרזת בּלפוּר: “אנוּ דוֹרשים כּמוֹ כן – – כּי סוּריה וארץ-ישׂראל (פּלשׂתינה היהוּדית) תהיינה חטיבוֹת מיוּחדוֹת. החוֹבה של החטיבוֹת הללוּ ויחסיהן ההדדיים וּבין-הלאוּמיים יקָבעוּ אחרי המלחמה”.

בּמִנשר של המשלחוֹת הסוֹציאליסטיוֹת הנייטרליוֹת אשר התאספוּ בּשטוֹקהוֹלם, בּאוֹקטוֹבּר תרע"ז, לפני הצהרת בּלפוּר, נאמר: “פּתרוֹן בּין-לאוּמי של שאלת היהוּדים, אוֹטוֹנוֹמיה אישית בּגלילוֹת רוּסיה, אשר שם חיים היהוּדים בּהמוֹנים; הגנה על ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישׂראל”. וּבגוּף-התזכּיר הנוֹסף למנשר נאמר: “אנוּ מכּירים בּאוֹפי בּין-הלאוּמי של שאלת-היהוּדים וּבהכרח לפתוֹר אוֹתה על ידי חוֹזה-השלוֹם. לפיכך צריכים להימנוֹת הגלילוֹת, אשר שם חיים היהוּדים בּהמוֹניהם, ושם צריכה האוֹטוֹנוֹמיה האישית-הלאוּמית להיוֹת מוּבטחת להם. הגלילוֹת האלוּ שייכים לרוּסיה, אוֹסטריה, רוֹמַניה וּפּוֹלין. התפּתחוּת הישוּב היהוּדי בּארץ-ישׂראל צריכה להיוֹת מוּבטחת בּמשפּט-הלאוּמים”.

והועידה של “בּרית-העבוֹדה” (התאחדוּת כּל ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת) שבּאמריקה, אשר נתכּנסה בּנוֹבמבּר 1917 בּבּוּפַלוֹ, החליטה: “היוֹת שהעם העברי הוּא היחידי בּין העמים הקטנים, המשוּלל מוֹלדת, הננוּ דוֹרשים מאת הנשיא של כּנסיוֹת-הבּרית בּאמריקה וּמאת הקוֹנגרס בּין-הלאוּמי אשר יקבּע את תנאי-השלוֹם, כּי יכּירוּ בּדרישה הצוֹדקת של העם העברי להקמת מוֹלדתוֹ הלאוּמית בּארץ-ישראל על בּסיס אוֹטוֹנוֹמי. מר גוֹמפֶּרס ⁷, הנשיא של “בּרית-העבוֹדה”, חייב להשפּיע על הממשלה, שהיא תפרסם גילוּי-דעת בּרוּח החלטה זוֹ”.

וּבתכנית-השלוֹם אשר נתקבּלה בּועידת-הסוֹציאליסטים של ארצוֹת-ההסכּמה, בּפבּרוּאר 1918 בּלוֹנדוֹן, נאמר: “כּי פּלשׂתינה תשוּחרר משעבּוּד הממשלה התוּרכּית ותוּקם להיוֹת מדינה חפשית בּערוּבּה בּין-לאוּמית, וכי יוּכלוּ לשוּב אליה כּל היהוּדים הרוֹצים בּכך, למען עבוֹד לטוֹבת עצמם מבּלי התערבוּת גזעים ודתוֹת אחרים”.

ואחרי כּל אלה בּאוּ חמשת הסעיפים של החלטת אַמשׂטרדם בּשאלוֹת ישׂראל, וּבהם: “ד. הכּרת הזכוּת של העם היהוּדי להקמת בּית לאוּמי בּארץ-ישׂראל, ויצירת התנאים לכך תחת חסוּת וּביקוֹרת חֶבֶר-העמים, שעליו להגן גם על הענינים הצוֹדקים של שאר תוֹשבי הארץ. ה. השתתפוּת העם העברי בּחבר-העמים”.

כּכה הסתמנה השיטה המדינית של הסוציאַליוּת העוֹלמית בּיחס למַשׂא-נפשנוּ ההיסטוֹרי. ושיטה זוֹ היא שהביאה עכשיו לידי מעשׂה-רב זה, לידי אַקטיביוּת נאמנה זוֹ של המפלגה האנגלית. כּי לא מקרה ולא השפּעוֹת זמניות ואישיוֹת הצטרפוּ כּאן, כּי אם שיטה מדינית חדשה, שיטת בּין-הלאוּמיוּת, המכּה את שרשיה בּתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית והמביאה לידי זה שפּוֹעלי אנגליה מגינים על שחרוּר אירלַנדיה, צוֹעקים חמס על שעבּוּדה של הוֹדוּ. שיטה זוֹ מביאה לידי כּך ששלטוֹן הפּוֹעלים בּרוּסיה מכּיר בּזכוּת כּל לאוֹם להיקָרע מעל המדינה הָרַבָּתִי וּלסדר את חייו הלאוּמיים כּרוּחוֹ. זוֹהי בּין-לאוּמיוּת.

אלה המַציגים את הסוֹציאַליוּת כּקַריקַטוּרה וּמפלצת, רוֹאים בּכל התנוּעה הסוֹציאַלית רק ענין של מעמד שפל ונדכּא הרוֹצה לעלוֹת על כּתפיו של המעמד השוֹלט ולרדוֹת בּוֹ; ואין להם עינים לראוֹת ולב להבין כּי התנוּעה של מעמד העובדים קלטה לתוֹכה וּמזגה בּקרבּה את מיטב השאיפוֹת האנוֹשיוֹת של הדוֹרוֹת, כּי הסוֹציאַליוּת אינה רוצה בּשלטוֹן המעמד האחד על רעהוּ, כּי אם בּביטוּל המעמדוֹת ואי-השויוֹן הכּלכּלי, וכי אין הסוֹציאליוּת בּאה לבטל את הלאוּמים או- להכניעם, כּי אם להביא חירוּת לכל עם וּלהשכּין צדק בּין עם ועם.

והכּרה בּין-לאוּמית זוֹ החוֹדרת את הפּוֹליטיקה העוֹלמית של תנוּעת-הפּוֹעלים, בּמידה שתנוּעה זוֹ נאמנה לעצמה, נפגשה בּתנוּעת החירוּת הלאוּמית העברית: ההתעוֹררוּת הלאוּמית שהביאה הציוֹנוּת לעוֹלם; התנוּעה הסוציאליסטית היהוּדית אשר חדלה להיוֹת כּלי-שרת לאחרים, וַתהי למטרה בּפני עצמה, ענין חיים עצמיים של המוֹני ישׂראל, תנוּעה זוֹ, אשר בּיוֹדעים וּבלי יוֹדעים, הכריזה על החיים המיוּחדים של כּנסת-ישׂראל וקיוּמה הלאוּמי והרוּחני; ואחרוֹן אחרוֹן – תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית, זוֹ המנוֹאצה בּפי רבּים, אשר לא חדלה לעוֹרר בּתוֹך הפּוֹעל העברי את רצוֹן הגאוּלה ולא חדלה לתבּוֹע את זכוּיוֹת העוֹבד העברי בּמשפּחת העוֹבדים העוֹלמית.

פּגישה אַקטיבית זוֹ של התנוּעה הסוֹציאלית הכּללית עם תנוּעת הפּוֹעל העברי הציוֹני היא שהביאַתנוּ עד הלוֹם, היא שהביאה את פּוֹעלי העוֹלם להכּיר בּצדקת דרישתנוּ. וּלהמשכת הפּגישה הזאת, להגבּרת כּוֹח הפּוֹעל העברי בּין שאר הפּוֹעלים בּעוֹלם – צריכים לשאוֹף כּל אלה אשר עינים להם לראוֹת את המתרחש וּבא לעוֹלם.

יש בּארץ אנשים אשר ראש יניעוּ לדברים אלה. וגם מלה מוּכנה לזה בּפיהם: “חסד לאוּמים” (מלה שגוּרה זוֹ הוּכנסה אפילוּ למלחמת הבּחירוֹת, וכמדוּמה, עד אסיפוֹת תימנים הגיעה). אוּלם אם הכּוָנה של “חסד לאוּמים” זהוּ בּטחוֹן בּחסדי-אחרים, חוֹסר פּעוּלה עצמית, מקוֹרית – הרי אנוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, חברי הקבוּצוֹת, ההגנה, הגדוּד, נוּכל לפגוֹש בּבת-צחוֹק את ההאשמה הזאת. נתחלף להם המוּשׂג צדק בּחסד. לא על חסד-לאוּמים אנוּ בּוֹטחים, כּי אם לצדק-לאוּמים אנוּ שוֹאפים, לברית אמת בּין העמים העוֹבדים. והסוֹציאַליוּת כּוּלה, בּכל גילוּייה, אינה יוֹדעת קבּלת חסד. כּל תנוּעה סוֹציאלית אמיתית היא עצמית, מקוֹרית, בּנוּיה על פּעוּלה עצמית, בּוֹטחת בּכוֹחוֹתיה וּבעבוֹדתה, וּמסתייעת בּיחסי הצדק, הרֵעוּת וההבנה ההדדית עם רעוֹתיה. וכזאת היא וכזאת תהיה תנוּעת-הפּוֹעלים העברית בּארץ-ישׂראל.

אייר תר"פ.