מזג־אויר כזה פירושו – ים, רעשים כבדים, הלמות ברזילית של טעינה ומשקל העוגן, חבטה, כבסחבה מלוחה, הישר בלחי, הנוכחות השלטת־בכל של גבעות־מים קטנות חלקלקות תחת רגליך, נד ונד, והנוכחות, המורגשת היטב בערפל, של המון מים גדולים. מזג אויר כזה פירושו סוודר מלחים כבד, שחור, שלחלוחית יושבת טפין־טפין על צמרו כמו ארבה; פירושו לישון עד צהרים, כמו בעלי החנויות הספורות שבכאן, שרק באחת־עשרה, אחת־עשרה וחצי, בלי חשק, פותחים בפיהוק לעשות קצת מסחר. מזג אויר כזה ריחו כצלחת סרטנונים לפצח; להחזיק ספל חם ולשתות לאט, לאט, בנשימות עמוקות, הרחק מיריקות הים. פינת מרגוע בהמולת השיח החורפי הקולני המשבר. בערב, בהכרח, פירושו להמצא בחברת בני־אדם, בסגור־עשן וריחות אוכל, ואפילו לא לדבר, אלא להביט בצמחיית התרנים והחבלים המוארת מדי פעם־בפעם בחוץ, כשהירח מתגלה לרגע, כנסיונות תאורה היסטריים שמישהו עורך בחוף; ובשונית הנשטפת ונשטפת בחוץ, נשטפת ונשטפת.
חוף הפלישה של מלחמת העולם השניה. החוף הנורמאנדי, האבירי. טירות ורומנטיקה, ואותם שמות מצלצלים שמשני עברי התעלה מבטאים אותם. אדוני הלורד ממונפוקון, או פלקנברג, הר־העייט, היוצא עם עייטיו לציד ועובר, רהוט, גינוני ואלים במחזה שכוּח של שקספיר. טנקרד דה אוטוויל, וויליאם הכובש, וכל ההמונים העצומים של אניות וסירות ודוברות ואסדות שהופיעו באופק בששה ביוני, מפני שמזג האויר התאים סוף־סוף. גם זה כבר בגדר רומנטיקה – מן הימים שבהם היה הרע ברור כל כך, ואיש לא הטיל ספק בו.
אבל על האור החורפי שבכאן לא סיפר איש; והרי זה האור המדויק של בועות־סבון, שעה שהצבעים מתחילים להסתחרר, להסתמן על דפנותיהן התפוחות. לא עכור ולא פסטל ולא קיארוסקורו, אלא בועת־סבון ענקית, שכתמי צבע גדולים כטלאי על טלאי מתחילים לפזז עליה, ובעצם אינם מגיעים לכלל צבע. אור כזה – מה הוא נותן לאנשים הגרים בו רוב ימות השנה?
סדר־יום מדויק לי בעיירה הזאת: טיול השכמה של המזח, לכפות על הגוף המצטנף מלחמה ברוח, להעירו באזעקות השחפים הגרוניות, תרועות הנשמעות לרגעים ליד האוזן ממש; ואחר כך, בחדר המוסק, שעות על מכונת כתיבה, לפי שבאתי לכאן לסיים עבודה אחת; ולבסוף ישיבת־ערבית על סרטנונים ועל כוסית ליד דלפק הדייגים. בערב יורדת למטה גם מרסל, עתונאית נמוכה וחיגרת מפאריס; ועמה כלבה הגדול. הכלב שונא את המקום. הוא מתכרבל מול הטלויזיה, ורק התמונות המהבהבות בלי־קול מנחמות אותו מן הילל. בערב נדמה לו לאדם שהוא זקוק לתהודה, לפינג־פונג זה של מלה נאמרת ומלה חוזרת – אולי בתגובה לכיוון־ההתקפה האחד והיחיד של הים והרוח, דינאמיות מתמדת זו שדעתה אחת ועיקשת לאורך כל החזית. ולא יוצא יום, יומיים, וכבר יודע כל אורח שהעיירה מחולקת לשני מחנות, ואין האחד נושא ונותן עם רעהו. מכאן – הדייגים, אותם היוצאים מן הנמל, זה מאות בשנים, לציד דג־הבקלה, שמחצית־העולם אוכלת אותו ממולח או קפוא. מפליגים הם מדי כמה שבועות, בהסכמי־דייג עתיקים ככל ההיסטוריה האירופית, ובלי שום ויזות, פעמים עד אירלנד, פעמים הרחק עד איי אורקני, בספינות ותיקות הנדמות כאלו מדי בשנה מכסה אותן שכבה נוספת של ריח דג מוצק, כטבעות העץ. בערב אני שותה כוסית בסמוך להם, מחליפה עמהם מלה פה ושם, ומחבבת אותם ככלל, מבלי לפרטם לפרטים.
המחנה השני – אנשי הבנדיקטין, אותם הקשורים בתעשיית הליקאֶר המפורסם, המיוצר בעיירה זו, בין חומות גבוהות של מנזר נושן, חתום וחסום וסגור, על חומותיו מתהלכים כלבים אלימים, שרק רצועת הרסן המתוח־מאד בינם לבין אכילת בשר אדם.
בהצגה היומית בקולנוע יושבות נשי הבנדיקטין בצד אחד, חבושות כובעים שחורים קטני־תיתורה, חמורים – ונשי הבקלה בצד אחר, לראשיהן מטפחות גדילים. מחנה מול מחנה, הפתוח מול הסגור, המתרחק מן המקום בגופו, והנשאר ומשלח למרחקים ארגזי פרקמטיה.
ביקרתי יום אחד, בחברת שכנתי מרסל, באותו מנזר מבוצר של הבנדיקטין. אין איש מרים קולו, הכל לוחשים, הכל מהלכים בלבוש שחור מהוה, שפופים במקצת, משפשפים ידיהם כטרטיף, להבדיל.
“האוכל לקנות בקבוק אחד מן הארוזים במיוחד בבית החרושת?”
“כן, גברתי”, לוחש הטרטיף־התורן, “נעשה לגברתי מחיר של – אם תסלח נוכחות הגברת על הביטוי – של בעלי מכולת”. ומרסל, המדדה אחרי, חונקת צחוק.
מארבעים עשבים שונים רוקחים ומערבבים את הבנדיקטין ורק הבן הבכור של משפחת לגראן הוא היודע את הסוד. השם “לגראן הבכור” חתום על כל בקבוק. לפנים היו מעלים אליו, לקומה שניה, בעד חור שבקורות, את החביות ואת האביקים ואת הצנצנות והקנקנים, והוא היה מגיף הכל, נועל הכל ומערבב את המרשם. היום “הכל אלקטרוני, מדאם”. לגראן הבכור עולה לקומה השניה, מסתגר בקיטון, מגיף הכל, נועל הכל, השומרים משחררים את הכלבים מן הרסן, הס חגיגי יותר משתלט על המנזר – ולגראן הבכור לוחץ על ארבעים כפתורים.
לפני מאה וחמשים שנה, או יותר, אומרים לי הדייגים, פשטה השמועה שלגראן הבכור־התורן (והוא אז בחור צעיר מאד) – עומד למכור את הסוד. קשרה המשפחה קשר ושלחו את לגראן הבכור, בלי טענות ומענות הרבה, לבית חולי הרוח, שם כילה את ימיו. על הבקבוקים חתם הבכור הבא.
קניתי בקבוק. כהה, חסום, חתום, שומר סוד. מאוחר יותר מנסה אני למצוא טעמם של אחד או שניים מן העשבים הללו בתוך טיפת המשקה; הטעם האפל חסום ומסוגר אף הוא.
הערב האחרון שלי בעיירה שונה מקודמיו. עבודתי נסתיימה, הוגהה, קופלה במעטפה חומה חדשה. מין תחושת רכושנות ירדה עלי, חציה לגלגנית, חציה מבוישת. ישבתי ליד הדלפק בערב, בלא משמעת־שעות, ובכיסי כרטיס לקרונית־הכפר הארכאית, שתביאני מחר בבוקר, בדרכי בוץ, עפר כבד ורוח עזה, אל תחנה קטנה בקו־הרכבת לה־האבר – פאריס. כבר אני שומעת את תנועתה הנמרצת, המעוררת התרגשות קלה. ריח הרכבת, אפילו זה המנוחש מראש, יש בו תמיד מן החיוני מאד. עכשיו רואה אני את הדייגים בנפרד: זה נמוך, זה עיניו חדות כמחטים, וזה קולו מחוספס, מידה נאה בגבר.
“איפה ז’יל?”
ז’יל הוא זקן־הדייגים ומנהיגם, בן שבעים־וכמה, ובאמת יש לו רגל עץ, ובאמת מעשן מקטרת, ובאמת רואיין פעם בטלוויזיה; כלומר, טיפוס.
“הפליג לאירלנד בבוקר”.
מסתבר לי לפתע שלא אראה אותו עוד, כנראה, לעולם. עובדה זו, מאחר שאינה משמעותית, בעצם, הרי שיש בה עילה טובה לסנטימנטליות חגיגית. אנו שותים. בעל־הבית מגיש צלחת מהבילה של צדפים, בירקות ובשום וביין, מאותה שפעת־ים שאין לה גבול, שאתה שש עליה משוש, וכמעט אסיר־תודה על קיומה. הרוח בחוץ שוצפת את כל המדרכות בטירוף נורמאני עיקש: משברי הים עברו מזמן את הטיילת, זו של חודשי הקייט, והם לוטפים עתה את המדרגה התחתונה של הבנין.
מרסל, שעין עתונאית לה, אומרת:
“ועכשיו ספרו לי למה קרצתם כל כך כאשר בא לפני כמה ימים נער־המטבח החדש”.
צוחקים ונרתעים במקצת, אבל כשז’יל איננו, מותרות חרצובות לשון.
“זה הכל בגלל השוטר. עוד בימי מלחמת העולם השניה”.
לילה אחד, סחוף וקשה כמו זה, אלא שעוד נוספה בו האפלת אורות ופקודות נצרחות בגרמנית בחוץ, נסע אחד הדייגים, זה שעיניו חדות כל כך, במשאיתו בין אונפלאר ופקאן, וראה את השוטר המקומי עומד עם אופניו בכביש, רטוב כולו כדג. עצר והעלה את אופניו למעלה, ואת השוטר הושיב אחר כבוד בתא, וכך נסעו לעיירה, משיחים בנחת, באותה אינטימיות של מכרים הנוסעים בסגור־מכונית בחורף הריק, לעת מלחמה. בדרך התלונן השוטר ואמר שאזל בביתו הלחם – והרי הלחם בקיצוב ניתן באותם הימים, נסעו אל המאפיה לראות מה אפשר לעשות שם ומצאוה סגורה. אמר הדייג לשוטר: נעבור אצלי בבית, קשישי, אולי נותר קצת לחם. עצרו ליד ביתו, ועד מהרה חזר הדייג לתא, לוחץ אל חיק חברו חצי ככר ואינו רוצה לשמוע סירוב. וכיון שהחל במצוות, השתכר כל כך, כמי שאינו מורגל לעשות טובות, עד שהתנדב ברוחב לבו המסוחרר להביא את השוטר הביתה; למה יתרוצץ בהאפלה וברוח הזאת? עוד ייטפל אליו איזה “סאל בוש”, גרמני מזוהם.
ירד השוטר ליד פתח ביתו, לוחץ ידי נהגו פעמיים ושלוש, קשישי פה, יקירי שם, – עד שלפתע הוא אומר:
“שמע, קשישי, אני מצטער עד מוות, אני ממש הפוך מזה לגמרי, אבל חסר לך אור אחורי מואפל כחוק, ואני מוכרח לרשום לך רפורט. תבין, קשישי, לא מרצון רע, אבל חוק הוא חוק”.
“ומה קרה אז?”
“שום דבר. שתקתי. שתקתי, אבל בפנים הכל רתח לי. ידעתי, לא חשוב כמה זמן זה יקח, אולי עשרים שנה, אבל אני מסדר אותו. אמרתי לו: נכון, קשישי, אתה צודק, קשישי, חוק זה חוק, מה, אני מבין, מה. צריך להיות סדר, אם אתה מוכרח, מה. ככה אמרתי לו.”
“ובכן?”
הוא מוזג לעצמו כוסית ומשתתק, לפי שלא נוח לו לספר. חברו מאיץ בו.
“ובכן, ספר כבר על האשה”.
"באותו לילה שהבאתי את השוטר הביתה, יצאה אשתו לקראתו. ככה, לא יפה לא מכוערת. שנה שנתיים ישבתי ושתקתי, לא אמרתי כלום.
יש זמן. לבסוף, יום אחד, כשידעתי שהוא יצא, נסעתי אליה הביתה. אשה משתעממת, ידוע. תסלחנה לי הגברות. ואז, במחילה, נתתי לה את הכל, ואחרי תשעה חדשים נולד זה שהוא עכשיו נער המטבח".
“והשוטר יודע”?
“לא יודע כלום. העיקר שכל העיר יודעת. כולם צוחקים. באו לראות את התינוק ואמרו לשוטר כמה שהוא דומה לך, קשישי, שתי טיפות מים! צחקנו כל השנה”.
צחוק אטי, גבה־צליל, עולה מעל צלחת הצדפים שחוסלו, והם עתה ערימה של קליפות צדף ריקות, פתוחות, כמקורי שקנאים פעורים לרווחה. נער המטבח, רדוף במקצת, דולף־חוטם במקצת, עובר לאסוף את הצלחות, דק וחיוור בין עבי־הגרם. אין איש מנמיך קולו לידו; להיפך, מביטים בו בהנאה גלויה, בשפשוף ידיים. זה, לא מן הדייגים יהיה. זה דולף החוטם, מספק שמחה רעה לעיירה כבר שלוש־עשרה שנה.
למחרת איני יוצאת עוד לטיול הבוקר. אני מעיפה מבט מבעד לחלון בחוף זה של דגים וחרבות, וכבר רוחי קצרה. הגלים רגועים יותר, נדמים כאלו כל גל מנסה למחוק משהו מחדש, איזה כאב שאינו נמחה; אולי הגל הבא. שעתיים אלו של ציפיה לשעת היציאה הופכות עומס אישי, מועקה ממש. קולו הנמרץ של אֶכספרס לה־האבר – פאריס ימחוק עוד מעט את הגרוניות האירוטית, הסרקסטית כלשהו, של השחפים הנשארים כאן, מאחור, מתרוממים וצונחים כאלו רקמו תפרים גדולים בחוף, מלהגים נקמות קטנות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.