רקע
שולמית הראבן

הוא נכנס בדלת המטבח, יגע וכועס, אף כי פתחתי לו את הדלת עוד לפני שצילצל, כי בעצם ציפיתי לו תוך כדי שתיית הקפה, בידיעה סתמית שהיום שוב יפול דבר.

נכנס כעשן, אפור, מחניק כלשהו, וריחו בלתי נעים. שאריות שערו היו צהבהבות, כמין שלף יבש וזנוח. ישב על כסא המטבח בלי להניח תיקו מידיו וכעס לתוך התיק.

“נו?” אמר בקוצר־רוח.

“בשביל מי זה היום?” שאלתי, מתגוננת באמצעות שיחה.

עשה תנועת ביטול בידו. נייר סיגריות היה דבוק לפיו.

“יתומים מסחרה. נו תני, תני מהר.”

פניתי לאטי לארון והוצאתי ביד כנועה כמה זוגות נעליים. הגשתי לו בראש רכון, אף־על־פי שלא ידעתי כלל מה יעשו יתומים מסחרה בנעלי העקב הגבוה שלי, שכבר אינן שלי ואולי מעולם לא היו שלי, אלא מושאלות היו לי לצורך אותו ערב, אותו טיול ברחוב יד־ביד, אותן שעות של שכרון קל, שבהן לא הייתי אחראית לא לדברי, שנעשו חצופים, ולא לידי, שהתחיו במין תנועה משלהן, והעקבים טפפו ונסקו.

הוא ירק על הרצפה.

חזרתי לארון ושלפתי שמלה שכבר היה בה כתם. הוא משש את האריג בידו, ומצא מיד את הכתם.

“גם את”, אמר בתוכחה, “גם את כמוהם”.

“אולי אפשר להסיר את הכתם”, אמרתי. הוא חשף בלא חיוך שתי שורות שיניים אפורות. מעיניו השתקפה יגיעה עמוקה, צער החוזר־והמתחדש מדי פעם; משול היה לאותו מכשיר בו מתאמנים המתאגרפים, חבוט ונחבט, ואף־על־פי־כן חוזר תמיד ליד החובטת.

“שמלה”, אמר במרי־לב. “סמרטוט וכמה חוטים, ושם – אתה רוצה שאספר לך?”

הרגשתי איך הדמעות גואות בעיני עוד בטרם יתחיל. קללה שמורה עמי מיום הוולדי, הזדהות שמה; ולפיכך גוחנת אני להמלט כל עוד נפשי בי מכמה ביטויים נוראים, כגון יתומים, עוני, תאונה, או פצצות, או רצח. אבל הוא לא חס עלי אותו בוקר. מחה מצחו בכף שטוחה ומלוכלכה, ואמר:

“שם היו ניסויים גרעיניים. הם נולדו בלי…”

אטמתי אזני משמוע, לא בידיים, אלא במין להטוט שאני יודעת להתחרש כליל, וכרעתי ליד הארון בולעת דמעות. מדי פעם בחזרו – מאסיה, מן הציר הצפוני, מהונולולו וטימבוקטו והג’ונגלים של בראזיל – היה מאיים עלי בסיפוריו. והנורא שבדבר היה שנחשתי את כולם, כאילו מתוכי יצאו. כאילו זה אני.

הוצאתי את כל מעילי והוספתי עליהם את הגרביים. הוא דחק אותי הצדה, קרב לארון והוציא ממנו חצאית פסים אדומה ולבנה, שנהגתי ללבוש רק בימים בהם הייתי קמה בבוקר בטוחה לגמרי בנצחוני. סוד היה שמור ביני ובין החצאית הזאת. היא כולה שלי ואני כולי שלה, בימים של נהמת אור.

עכשיו משמשו בה ידיו הכעורות, כסוסות־הצפרניים, של השליח.

“היא שלי”, מחיתי בשפה רפה, וכבר ידעתי מה ישיב.

“שלך”, לגלג וירק על הרצפה. “שלך. ש – לך”.

ביקשתי מחילה מכל אלהי על חטא שחטאתי בהתהדרות, על חטא שחטאתי ביוהרה. הלא בעצם ידעתי כל העת, כל העת, גם שעה שלבשתי אותה, שאין היא שלי, כי אין לו לאדם רכוש בעולם הזה, וגם גופו אינו שלו; ואותה שמחה שהיתה נוסכת בי, לא היתה אלא שמחת המים הגנובים, מתק העבירה, גאון הפשיעה הרגעית.

רציתי לתת לו את החצאית בעצמי, אך הוא כבר הניח אותה קמוטה בתיקו, ואני בלעתי רוק של יסורים וגאווה.

השליח כבר לא נתן דעתו עלי. בידים חפוזות הסיר מן האצטבאות כל שהיה עליהן, לבנים, תמרוקים, כל מעשה־האשה המוטל בחביונו ומתנכל לה, קורא מן האצטבה ומדיח, תעתוע התקווה הגדולה, מעשה־הבריאה באולי.

הארון נותר ריק מכל. הוא החל פוסע בחדר, כמסיים מלאכה בזויה, הוציא את הוורדים מן האגרטל ושם בתיקו, נטל את הסדינים, עלעל במהירות והוציא כמה מטובי הספרים.

“מה זה?” שאל לפתע, כשעיניו העצובות וקורעות־הלב מביטות לעבר החלוק שלבשתי.

“חלוק”, אמרתי. “לא נשאר שום דבר אחר”.

הוא צנח על הכסא ואפילו לא כעס, רק כיסה עיניו בידו.

“הווה אומר”, לאט, שגם את מנוולת".

לא הייתי מנוולת. לא רציתי להיות מנוולת, לחלק במשורה, לתת במידה, כמין חצי כהן בבית הקברות, עיר חצויה, כאותם בעלי הרכוש בכפל־וחלוק. לא ידעתי להיות מנוולת. איזו אמת נסתרת מעין התחבאה תמיד באוויר המקיף אותי. ורק הביטויים האיומים כגון יתומים, כגון ניסויים גרעיניים, היו מוציאים אותה מחביונה ומאירות את כולה סביבי. הם נולדו בלי, ואני מתווכחת על חלוק.

התפשטתי. נטלתי תיק־פלסטיק גדול, שבו קניתי פעם את כל פירות העונה, ולבשתיו. חוט־הסגר האדום נתדלדל מטה ברפיון, כמין פצע מגרוני עד שיפולי בטני, אבל הפצע לא כאב. השמש הקיצית חיממה זרועותי דרך הפלסטיק הדק. הוורדים, שהיו פעם שלי, הדיפו ריח מתוך תיקו המרופט של השליח. שמחתי שהותירו לי זכרם.

הוא הפך לפתע פניו לקיר, השעין מצחו על שני אגרופים קמוצים, והחל בוכה.

“לוא ידעת”, אמר, “לוא ראית מה שאני ראיתי שם. לא ייאמן, לא ייאמן שאדם יעשה כזאת לזולתו, ועוד לילדים קטנים!”

רציתי לנחמו מעמקי הפלסטיק שלי, אבל ידעתי שאין לו ניחומים, שהוא נושא את הדברים בלבו, מר וזר.

יצא בוכה לתוך הרחוב, ואני עמדתי ליד החלון והתחממתי בשמש בתוך השקוף־השקוף. עלה בדעתי שהוא דומה לשק המים, שבו נתון עוּבר; ואפשר שכך יאה, תמיד אפשר להיוולד.

ריח הרחמים האיומים עמד בחדר הריק.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!