רקע
שולמית הראבן
רעב גדול בשומרון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דגה; 1966

האשה צעקה על הרופא מלוא פיה הסגלגל. היה משהו מרתק במראה הפה הנמתח מעלה ומטה, ימינה ושמאלה, כמשחק של גומיות בו משחקים ילדים, פוערים וסוגרים. יכולתי לאטום את אוזני ולא להאזין, אלא להסתכל בלבד, כאילו נסגר פס־הקול בקולנוע שתמונותיו נעות; תמהה הייתי עד היכן מסוגל פה זה להרחיק ולהגיע תוך תיבת עצמות־הפנים.

הרופא היה צעיר ונבוך כלשהו. צווארון חולצתו שתחת החלוק היה פרום ולא נקי ביותר. הוא היה מאותם צעירים שמעולם אין להם אף שנה אחת, אף חודש אחד של יופי בחייהם: פנים כנייר־סופג, משופים, שיער נטול־צבע, משקפיים שמסגרתם פלאסטיק צהבהב. אבל ידיו היו גדולות מכפי מידתו, מסייעות לזולת היטב, בפשטות.

היפה שבכולם היה התינוק. כבן שמונה או תשעה חודשים, שמנמן, בעטן וחייכן, שזוף כרהיט מהגוני מצוחצח, וריסיו מצילים על עיניו כצל צפצפות על אמת־מים. אגרופיו חפנו את מלוא תאוותו בידו. בלע את העולם, והעולם ערב לחיכו.

נתברר להלן ובפרוטרוט לכל המסובים בערפל הסטרילי, שהרופא הצעיר איחר במשהו, לא קיים משהו. האם צעקה. עיניו הצהבהבות של הרופא אמרו כי אל־נכון טרוד היה אותה שעה בארבע־אמות־של־עצבות ליד מיטתו של ילד אחר, אולי יפה פחות, אולי אגרופיו פתוחים ברפיון ואין בהם כוח לחפון את העולם. אבל האם סירבה לשמוע; התייצבה מולו ומולנו כקטיגורית, דורשת לעצמה את כל מלוא הזכויות המגיעות לבריאות שכזאת, ליופי שבזה. מתת־אלים בידה, וכולנו, לרבות הרופא, חייבים לעבדה במור, יונים ולבונה.

הצדק, משום־מה, עמד מאחורי כתפה של האם דווקא. כל חולי הגרון, כל גורפי החוטם, כל הנאנקים כולם בממאיר ובחולף, מוני הקמטים בבוקר ומגרדי כף־הרגל בערב – כולם סגדו לו ליצור המבהיק, המתכתי, סגידה שיש בה גם שמץ תשוקה קנאית. מוכנים היו למשמשו, לדגדגו, לנגוס חלקים ממנו סגולה לבריאות, ליופי, לעושר, – אלא שלא העזו, כי האם שמרה עליו ככוהנת ראשית ויחידה.

לבסוף אספה כמנצחת את כלי בנה, – שהטיבה להלבישו כחול־כהה, ובכך הפכה את פניו השחומים לשמש עזה ודרומית, – שמה אותו עצמו במרכבת הכבוד, ויצאה המסדרונה.

הזמן שנעצר קודם־לכן לעת הוויכוח, נאנח עתה והמשיך ללכת, מפכה לאיטו מבעד לקירות הלבנים, מזכיר קיומו הנוגה בחשרת הענן שבחוץ, הדומה למצבור של אנחות. רצינו להסב גבנו לעולם ולישון. ישבנו בכסאות הלבנים שצבעם מתקלף, וחלמנו על מתק הכר ועל דבשו המשתפך של הסדין החלק והחם.

אחר־כך כבר היינו בחוץ, בכניסתו הרחבה של הבניין הציבורי, ועל הספסל ישבה האם עם תינוקה. לבושה היתה קרעים; שערה לא ידע טעם מספרה. האכילה אותו מעדן כלשהו, – וגם אנו היינו רעבים. נורת החשמל החשופה שבכניסה לבניין הטיל את צל האם על בנה, כמין צל־הר על מעיין. דמתה לעורב טרוט ומרוט שגנב תכשיט. התינוק אכל וצחק, מורח לחיו בכף מלאה פירורים, וכמה מהם דבקו כנטיפות של זהב בשערו הגזוז היטב. מכנסיו היו רטובים.

"אכול, אכול, עודדה האם, “אתה צריך להיות גיבור, אתה צריך להיות גיבור”.

אחר־כך שרה לו בקול צורם ודק; שיר שתרגומו בערך כך:


"תהיה גיבור העם,

תצא למלחמה,

תהיה גיבור העם

ואמך תהיה גאה".


הרופא הצעיר יצא מן הבניין במעיל ישן־נושן. בלא שלבש את חלוקו הלבן, כבר לא הכירה אותו האם. הלכתי כברת־דרך עם הרופא, והוא פקד עלי לעטוף צווארי היטב בצעיף. המכוניות התחילו מדליקות פנסיהן.

“יום אחד”, אמרתי לרופא, “התינוק הזה יתחתן, יעבוד, יעזוב אותה”.

“היא לא תתן לו להגיע לכך”, האמר הרופא בעיניים עצומות־למחצה. “יבוא מצור, והיא תלביש אותו בגדי פאר, ותבשל אותו בקדירה גדולה־גדולה, ותגיש אותו על המגש היפה ביותר שבבית לזקני העם. והם ינאמו. וכולנו נאכל”.

"…תהיה גבור העם,

ואמך תהיה גאה".

המלצות קוראים
תגיות