בעצם אין צורך כלל להציגו לפני קוראי “הארץ”. שבוע-שבוע אנו קוראים מכתב, או שנים, ופעמים אפילו שלשה מכתבים שלו מברלין. ומכתביו מצטיינים תמיד במעלה העיקרית הגדולה, שמשתבחים בה טובי הז’ורנליסטים ושיש לדרוש מכל סופר הראוי לשמו; אין הם משעממים לעולם. הם תמיד מלאים ענין ותוכן, שופעים חיים וכשרון וטמפרמנט. ועם זה יש בהם משקל ולקח. קלינוב הוא טפוס אידיאלי של ז’ורנליסט, אדם חי וער, בעל תפיסה מהירה, מעורב בדעת עם הבריות ומרגיש תמיד בדופק החיים, ב“יתד”, בענין המרכזי של השעה, ועם זה הוא אדם בעל משקל ואחריות, המתיחס יחס של כבוד לעבודת עצמו, אינו להוט אחרי “אפקטים” זולים, אינו רודף אחרי הסנסציה, ואינו בא לגרות את יצריו של הקורא. קלינוב הוא בעל משקל, אבל אינו כבד משקל, אינו כבד תנועה. מדת הזהירות שלו אינה מתפרנסת מחסרון הזריזות, הכרת האחריות אינה פוגמת את חריצתו, את חיוניותו הכבירה, את הטמפרמנט שלו. תמיד יש לו מה לספר ולהשמיע שלא השמיעו אחרים לפניו, ותמיד יש לך ההרגשה, שאתה יכול לסמוך עליו.
קלינוב יודע, כמעטים בין הז’ורנליסטים המהוגנים, את סוד ה“אינפורמציה”; הוא בא תמיד, ובמוקדם, ב“סוד” הענינים; הוא יודע תמיד ל“תפוס” את המציאות, להתיר לצרכיו כל פקעת ותסבוכת, למצוא דרך במבוך היחסים והענינים העומדים על הפרק. בקונגרסים הציוניים האחרונים, שלאחר המלחמה, בא לידי לעבוד אתו עבודה משותפת (לשם “הארץ”), והיה מפליא אותי תמיד באינפורמציה המזורזת והמדויקת שלו; הוא היה יודע תמיד יותר מאחרים וקודם לאחרים את כל צרופי הענינים והסיבוכים, הקטנים עם הגדולים, היה חודר לכל פרטי המנגנון המסובך והמסורבל של הקונגרס, ואף אם הוא עצמו לא היה שייך למנגנון זה ולא ניתן לו לכאורה לראותו מבפנים; והוא היה לא רק מכיר את הדברים, אלא אף מעריך אותם, מתוך אינסטינקט ומתוך הבנה ויחס-אחריות של איש הצבור.
קלינוב הוא מן היודעים מה שהם אומרים ולא מן האומרים מה שהם יודעים. פעמים הוא יודע יותר ממה שהוא מגלה. הוא לא יספר לעולם, לשם סנסציה או לשם ספורט של המקצוע, דברים שפרסומם יכול להביא נזק. אין הוא אמנם מבעלי ה“סוד”, אשר כל דבר הוא להם בבחינת “קונספירציה”; הוא יודע לשקול את הדברים כעתונאי וכאיש הצבור גם יחד; הוא לא יעלים, למשל, מקוראיו היום דבר, שבין כך וכך יגלו אחרים מחר, אבל אין העתונאי שבו דוחק ומדכא את איש-הצבור, כי קלינוב הוא לעולם איש-הצבור, אדם בעל אינטרסים צבוריים, בעל יחס צבורי לדברים. הוא איש המפלגה, אבל אין בו מן הקנאות המפלגתית, מן הנטיה הסמויה לצד אחד. יש בו מן התבונה המעשית, מן ההיקף, מן האופק, שמקצועו מקנה לבעליו בתנאים נאותים. קלינוב הוא ז’ורנליסט במשמע האירופי, ואין נטיותיו האישיות-המפלגתיות משפיעות השפעה סובייקטיבית על עבודתו המקצועית. הוא לא יתכחש לעולם לדעותיו, אבל לא יעשה אותן פזמון ו“שולחן ערוך”. קוראי מכתביו של קלינוב ב“הארץ” לא הרגישו הרבה בדעותיו הריבזיוניסטיות, אבל הוא היה נאמן תמיד לעיקרי הדעות האלה בנוסח המתון שלהן ולא פירש מחבריו למפלגה – שהיה גם בא-כוחם בועד הפועל הציוני – אלא לאחר הועידה בפראג, שקבלה החלטות תמוהות ומבהילות, אשר מצפונו הציוני והחברתי לא יכול להסכים להן.
על גדולתו העתונאית של קלינוב בא לידי לעמוד לפני חמש-עשרה שנה, בימי הזוהר והסער של ממשלת קרנסקי. הייתי בימים ההם עורך “העם” היומי המוסקבאי, וקלינוב היה סופרנו הפוליטי בפטרבורג. לילה לילה, בשעה אחרי חצות, היה מוסר לנו בטלפון מן “הארמון הטאוורי” את פרשת היום הפוליטי בפטרבורג. ושני הטורים שהוקדשו לאינפורמציה שלו, היו מלאכת-המחשבת של עתונאי מחונן, בעל עין של נשר וחוש ריח של כלב ציד. לא אירע בימים ההם, אף בימים הנסערים ביותר, כגון בימי מעשה קורנילוב, שתעלם מקלינוב ידיעה מן הידיעות, שיש לה חשיבות כל שהיא. שתי רבבות מנויי “העם” היו מוצאים לפניהם את כל הידיעות הפוליטיות מעיר הבירה, בדיוק נמרץ, בשלמות ובבהירות מופתית, כפי שהיו יכולים לצפות אך מגדולי העתונים הכלליים. מפי עשרות ומאות מקוראי “העם” שמעתי בימים ההם, כי האינפורמציה הפוליטית של “העם” נותנת להם ספוק גמור ושוב אינם זקוקים ל“רוסקויה סלובו” ולכשכמותו. קלינוב היה בן בית ב“ארמון הטאוורי”, וחריצותו וכשרון ה“אורינטציה” שלו הביאו לכך, שבימי המהפכה הבולשביסטית בפטרבורג הוטל עליו שליחות מיוחדת, רבת האחריות והסכנה להצלת “הממשלה הזמנית” שהיתה נתונה במצור (קלינוב עצמו ספר את פרטי הדבר ב“הארץ” לפני שנים מעטות בהזדמנות יום הזכרון למהפכה הבולשביסטית).
חריצותו של קלינוב לא הצילה את הממשלה הזמנית, גברו הבולשביקים, וקלינוב יצא, לאחר כמה הרפתקאות, לברלין. לא ארכו הימים, והעתונאי המצוין הסתגל למקום החדש ולמסבות החדשות ונעשה אחד העתונאים הפופולריים ביותר שלנו. קלינוב יושב בברלין, ו“מצודתו” פרושה על הגדולים שבעתונינו, בעברית ובאידיש, בא"י, פולין, באמריקה ובארצות אחרות.
וגם בעבודה הצבורית שלנו, הציונית והכללית, נקלט קלינוב במקום מגוריו החדש. תזכר לו ביחוד לטובה עבודת התעמולה, שהוא עובד בימים האלה בתוך חוגי הנוער היהודי בגרמניה על הנושא “ציונות וקומוניזם”. מלחמתו בשקר הבולשביסטי – אשר מנהיגיה הרשמיים של הציונות בגרמניה לא עמדו כנראה לא על כל נוולותו ולא על כל עוצם סכנתו, ועל כל פנים לא מצאו לא את המיתודה הנכונה ולא את אומץ-הרוח הפשוט לשם מלחמה באותו שקר – הוא ודאי דבר בעתו בימי המבוכה האלה.
עכשיו בא קלינוב אלינו לשבת אתנו חודש ימים. סימן טוב הוא לו, לאינסטינקט הציוני היפה שלו, שלא בא אלינו לימי ההלולא וחינגא של פורים, מכביה, תיירים ויריד, אלא בא דוקא לימי חול ומעשה. הוא לא בא הנה על מנת ל“כתוב”, לספר גדולות ונפלאות, ללמד, לפסוק הלכות ארץ-ישראל לגולה; הוא בא הנה רק לראות וללמוד.
“הארץ”, י“ד איר תרצ”ב, 20.5.32
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.