רקע
שולמית הראבן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר; 1986

 

א

סדרי עולם החלו מתהפכים כשעה עלות השמש. תחת שינהרו עדרי הצאן והבקר החוצה, מצטופפים בשער הצר ונשפכים כים אִטי על הגבעות, נראו לפתע הרועים הרחוקים הופכים פניהם ומכנסים את המקנֶה מכל עבר אל תוך העיר. מהר כינסו, בהול, בהרבה נפנופי אלות, כמו נתקצר להם היום ועֶרב בא בחטף, בעוד האור חדש, וחום השמש במזרח.

בשער עלה קול צרחות, מהומה ולחץ. העדרים נתערבבו, אלה לוחצים לצאת, אלה דוחקים לשוב, חוסמים בהמה את בהמה, אחורי פרה את יֶרֶך כבש, במערבולת גדולה רוטטת. ענני אבק סמיך עלו לאורך כל מעלה גבעון, מיתמרים גבוה מאוד, כמו נתלכסנה האדמה פתאום והדרך עומדת באוויר. צעקות הרועים וצליפות המַלְמד פילחו את קולות הפעי והגעִיה המתמשכת. גדיים וטלאים נרמסו תחת טַלפי הבקר הדחוק, מבולבל־הרגליים. בפעִיה נואשת של סוף, שעלתה על כל הפעיות.

פה־ושם, בקצה המערבולת, נשתחררו כמה כבשים וכמה עגלים מן הדבוקה, והחלו רצים מהר במעלה סמטאות העיר, נמלטים מן הדוחק ומצרחות הרועה, החובט באַלתו ואינו יכול לפלס לו דרך בבשר הנע. את החומה כבר לא היה אפשר לראות בתוך האבק. בוהַק השמש החודר בקושי דרך תימרות החול הרעיף אור צהוב, דל, מסונן, אור של סוף העולם.

גבעונים דאוגים השקיפו מעל החומה, מעל גגות הבתים. עומדים היו על במת ההר. תחת המִתלוֹל החד רבץ עמק פורה, פְּשוט־אברים ורחב־ידיים, גפן שׂרועה וחרוב וזית ורימון, שאחריו ארץ היבוסי, מכאן, אמרו זה לזה, כמקוננים, מכאן תיפתח הרעה. ממזרח תבוא, מן המדבר. קרובים הם, אמרה השמועה, קרובים, הנה הם באים עלינו בעִקבי הצאן האלה, כבר־כבר הם מזנבים בעדרים, מה זה נוצץ באבק הרחוק אם לא חניתות. הרועים ראו אותם, במו עיניהם ראו, שאלו את פי הרועים. עַם עלה עלינו ממִדבר. מלחמה תהיה. מצור.

הקולות התנמכו כדי לחש חרד. לכנוֹס הכול פנימה, אמרו, לכנוס ולהגיף ולנעול. ידיהם, כמעצמן, נעו בתנועות קטנות, בהולות, של כינוס.

ילדים שניעורו ויצאו החוצה צפו פעורי־פה בעולמם שהתהפך לפתע. התקפל כולו פנימה, הצטמצם. שומרי השער הגדול נאבקו למשוך ולהגיף בכוח את כנף השער, ולא יכלו. הרַחבה נדחסה עד גובה מותני אדם. הבָקר שפיו נוטף, צמר הכבשים המזוהם. שדבקו בו חרולים ועשבי־בר, כל החי ונדחק ופועה בקול בִּטני נמוך של אסון קרב, הביא עמו את השדה אל מקום שלא היה בו שדה. הרחוב המרוצף אבנים גדולות, שחוקות, השטח שליד הבריכה וליד מנהרת המים, שכרגיל עמדו בו בשעה זו כובסים ושואבות־מים, רטט עתה כולו בניע אברי בהמה, חוֹם סמיך, וריחות. המוני זבובים באו עם העדרים, בזמזום בל־יאמן, רם ומתוח כמיתרי קשתות רבות שמישהו מעביר אצבעו עליהן, הלוך ושוב, הלוך ושוב, ואינו חדל. ילדים יחפים נדחקו בסמטאות בין העדרים, חשים את החי הרוחש סביב מותניהם. ליצנים שבהם הפשילו כַּנפות שמלותיהם והחלו מרקדים בינות הצאן, מתחככים בו, גלויי עכוז, בפיתולי מותן גסים, בהעוויות פנים, צחוקם פרוע מפּליאה ומפּחד.

לבסוף הוגפה כמחצית השער, וים החי נתפצל לפלגים, סמטא־סמטא והפלג העולה בה מהר. רַחבת השער נתרוקנה. רק קול הפעִיה הרם עלה מכל המרחקים. כמה טלאים נותרו דרוסים על האדמה, בין החריונים הטריים. הזבובים יושבים עליהם כפרווה עבה של צמר שחור נוצץ. האבק שָכך והשמש חזרה למאוֹרה.


חיואי ניגב פניו בכף־יד רחבה, וירד מעל החומה. ארבעה מן הזקנים שעמדו עמו ירדו אף הם, כבדים, מסתייעים ברדתם בגזע התאנה השחוחה, שנשתלחה ושתלה עצמה בין האבנים. וכבר עטה עליהם התגודדות קטנה של אנשים, חלקם מדברים מהר, קרוב, כמעט אוחזים באבנטם, וחלקם פוזלים לצדדים, שותקים, אינם מעיזים להישיר מבט. אין מרעה בעיר. אין ירק בעיר. אין חַיִל בעיר, ומה יעשה אדם וחי.

הצדק היה אִתם. גם גן־הירק הסמוך לחומת העיר הוזנח מכבר, קמשונים משלו בו. שנים רבות לא איים איש על גבעון. עיר גדולה היתה, כאחת ערי הממלכה, והפחד פסח עליהם.

הזקנים שמעו ולא השיבו. דומה היה שכל מלותיהם נתכלו. העיפו מבטים קצרים בחיואי, ולא אמרו לו דבר, אבל המבטים היו במַדקרות חרב: הינבא, חיואי, הינבא, בן אדם, הלא לכך נוצרתָ, דבֵּר אלינו ונדע מה יעשה אדם וחי, ונאמר לכל האנשים האלה.

השפיל עיניו. לא היתה בו נבואה. המלים הבלומות שלהם הלמו בו כאגרופים, בטרוניה קשה, מדכדכת. והרי ידעו היטב שאי־אפשר לצוות עליו שיתנבא. בעצמו לא ידע מאין באה אליו הנבואה ולאן היא הולכת. אירע שנעדרה ממנו שנים ארוכות, אירע שבאה פעמיים ביום. לא התנבא במעוף ציפורים ובמעי קורבנות, ולא בשלחופות הדגים השריריים, המפרכּסים, שהביא הפלשתי על גב אתונו בשקי מים מן החוף – אף כי בקי היה גם באלה. אף לא יצק שעווה על מים. אף לא חזה בנבטי חִטים בקערה, כדרך הנשים הידעוניות. כל אלה היו מן האלוהים הקטנים, מן האשֵרות, אולי, או מן השִקמה הבתולה שבפאתי העיר שאיש לא בלס פירותיה, והכול יודעים את כוחה. גברים נרפּים מכל ההר כולו מתקבצים אליה לבקש מזור, והקדֵשות קוראות להם חזק.

אבל הנבואה, זו שבאה אליו תשע או עשר פעמים בכל חייו, והוא כבן ארבעים וחמש, לא מאלֵה באה. אולי מהאלוהים הגדולים שבצפון, אלוהי הר הלבנון; או אף גדולים מהם, אלוהי הנהרות הגדולים שאחריהם אין כלום, המקום הרחוק, שורש העולם, שבו גרים אבות הכול. וגם בזה לא היה בטוח. בבוֹאה, חש כאילו איזו דלת נפתחת בו לרווחה, והוא זוכר את העתיד, זוכר בבירור, ממש כפי שהוא זוכר את אשר אירע לפני רגע. פעם אחת חש שהוא אדמה, כולו אדמה וכולו צומח. וזכר ביראה רבה מאוד שתהיה בצוֹרת. פעם אחרת ידע בבשרו, ברגע חריף אחד, את הכאב והחולי שיבוא לפקוד את העיר מבית לבית, כמו מילא המון הבכי את חזהו ולא נִבכָּה.

כשידע, אמר לזקנים. כשלא ידע, שתק. תולים היו בו עיניים מהורהרות, ומאזינים. ידעו שנבואתו בדוקה.

גם על העינוי היה מוכן לחזור, לוּ היתה בו תועלת. לפני שנים, והוא איש צעיר ואת כוחו אינו יודע, היו מובילים אותו למקדש, מנסים לאלץ אותו שיינבא, בשיכרון, בסמים רקוחים, בעשן, בצום ובדקירות שדקרו את כל גופו בשבטים דקים. כמעט לא חש בדקירות. עצם השהִיה במקדש האפל, הסגור, כמו בתחתית של בור, שריחות דם ועשן מתערבלים בו יחד, הילכה עליו אימה משתקת. לעתים, בתוך העשן, בענני הקטורת, רואה היה כמו ילד קטן מועלה לקורבן, מושיט זרועותיו אל אביו ובוכה. ידע שהוא צריך לדעת מי הילד ומה המעשה, ומעולם לא ידע. לפעמים חשב שלא היו דברים מעולם, ורק פחדיו־שלו בראו לו תעתוע. ולפעמים נדמה היה לו שהוא זוכר, בתחתית הזיכרון, ילד בהיר כבן חמש שנים שאת שמו שכח, שהיה משחק עמו בשמש ונעלם בחושך הזה. בעוברו את פתח המקדש, בטוח היה שהדברים אכן התרחשו. חשב שעוד יום, עוד שעה, ייזכר בכול. בצאתו לרחוב, חזר והיה כאיש שאינו יודע דבר. והם ראו בפניו את התְּהִיה, את העינוי לדעת, ולא ויתרו: הינבא, חיואי, הינבא, בן־אדם. קולותיהם העמומים, הנמוכים, לחצו עליו. לזכור. לדעת. לזכור. לדעת.

מוכן היה גם עתה לפשוט בגדיו ולהראות להם את גבשושיות הבשר הארוכות שנותרו בגבו מאותם ימים. לא התנגד להם, נכנע לעינוי מרצון, כמו ביקש אותו מידם, כל־כך התגעגע לרגע הנבואה, לרגע הפתוּח שבו זיכרון העתיד ברור, כמו כל חייו עברו שחוח, כְשוֹר הולך בתלם ממה שהיה אל מה שיהיה, ורק ברגעים המעטים הללו יצא לחופשי. גם כשהרפּו ממנו, ניסה לאלץ עצמו, פעם ופעמיים, בדרכים שונות ואפלות.

שום דלת לא נפתחה. הזמן סירב להתהפך. מלותיו של חיואי בעת שיכרון לא התחברו לשום דבר ברור. מה שפלט מפיו בשעה שנדקר בשבטים לא נתקיים ולא הקנה לו שום סמכות, כלה כעשן. עד שנועצו ביניהם יְרֵמוֹת ושחם, ופסקו שיניו לו. כשיחוש, יבוא.

הסירו עיניהם ממנו והלכו. גם דבוקת האנשים התפזרה לאט.

אף כי שעת בוקר מוקדמת היתה, ירדה עליו העייפות כגג של עופרת. הלך לאִטוֹ לאורך החומה, חוצה את התעלה החצובה שבה התנקזו השפכים, וממשיך. החומה לא היתה כמימים ימימה. אנשים רבים ניצבו עליה, מאהילים על עיניהם, צופים. שום אויב לא נראה.

הלך, גדול וגמלוני, משׂרך רגליו, לעבר הבריכה הגדולה. גם השוק לא היה כמימים ימימה. בין הדוכנים ישבו שלוש או ארבע קבוצות של זרים, על חפציהם, על ילדיהם, בצעו פת ואכלו. אל־נכון פליטים הם מאחת החוות, חשב בעייפות. מי יודע איך נכנסו. אולי הערימו על השומרים. אולי התגנבו עם העדרים, אולי קשרו עצמם תחת בטן הכבשים, מי יודע. באו, פרשׂו מרבדים מהוהים וישבו לאכול, בחוצפה מיואשת, כמו שָתלו עצמם בגבעון, איש לא יגרשם. מוכרי התרפים שבשוק הביטו בהם ובצרורותיהם, חומדים. בעוברו, לפת אחד מילדיהם את רגלו, מחייך אליו מן הריצוף הלח ולֶחיו שזופה כרימון. שמט את הרגל בבעיטה, והילד ייבב ונשתתק. ירמות יצווה להורגם, חשב. המוכרים לא זעו.

המשיך ללכת, מסוכסך, כמבקש לבדוק את העיר, לחסות עליה. תורפת העיר היתה בצפון. כאן היו בתי העיר מעטים, ובמדרון סבך של שיחים וסִרפד, מאובק חַרבוני קיץ, והרבה תאנים שרועות בסלע. שנה ברוכה היתה, והיבול כבד מאוד. ירד במשעול הצר, ההולך אל החומה הצפונית, דורך בשפע של צלף שפרץ מקיר גודר נטוש, נחילי דבורים חוגגים סביבו כקרואי כלולות.

ירַק מפיו את שארית האבק. גם התאנים תזנינה, חשב בחימה, זרים יקטפו ויאכלו ונבלותינו על הסלע הזה.

גבעון נראתה לו פתאום פרוצה כל־כולה, חלולה, אחיזת־עיניים ולא עיר, אדם יניח כפו על החומה, אדם יגער בקול, אדם יתקע בשופר פתאום, וכולה נופלת. לוּ רק היו זרועותיו חומה.

הכד שבפתח ביתה של בגבג ניצב הפוך, אות שיש עמה אורח. לא חשב לפקוד אותה תחילה, אבל כעבור כמה פסיעות, דורך על תאנים שנִסטפו ועל שברי כלים ופסולת מושלכת, חזר בו, כאילו נמצא לו מוצא לכעס העומד בו כל העת: יבוא אל בית בגבג ויגרש את גור הכלבים הבא אצלה, יבוא ויאחז בעורפו וישליכנו אל החוץ.

אבל בבואו בפתח הנמוך, מכופף קומתו הגדולה להיכנס, כבר היה קודמו מסדר את אדרתו ואבנטו כדת. לא הכיר את האיש: לא מבני העיר הוא. היוצא הצניע עצמו, כולו אומר אינני, שלא כאחד הכלבים הכנענים הוא שאינו יודע דרך־ארץ. אבל חיואי לא הביט בו כלל. חלף על פניו, ממלא את כל החלל, והִרגיל עיניו לאפלולית.

שני אשנבים צרים הפיצו מעט אור, יורד טלאים־טלאים על מרבד ארגמני מהוּה. נר חֵלב קטן הכפיל עצמו בתוך הגומחה, בעיגול רקוע של ארד. בגבג ישבה על ערימת מרבדים וקרעי צמר. זקנה, עייפה ובוכיה. צפחת סדוקה של דבש עמדה לרגליה, וניסתה לקנח את הנוזל השפוך. עוד לא ישב, וכבר אחזה בכנף בגדו, לופתת בכוח: מה יעשה אדם וחי, חיואי. מה.

שאל מה לה, ופרצה בבכי של ממש. מיבבת, מוחה חוטמה שנֵזם גדול תלוי באחד מנחיריו, ואינה נרגעת: הם יבואו, ייבבה, יבואו וישחטו, את כולנו ישחטו כצאן ביום טבח, ניחשתי בדבש וראיתי דם.

אמר לה בכעס שהיא שוטה, ונבהלה מפני כוחו ומפני כעסו. ניסתה לבלום את בכייה. מסוּנוורת מדמעות, מתנודדת, צנחה מעל הערימה, ביקשה לכרוע לפניו, זורעה ואצבעותיה מכוסים קוּרי זהב דביקים של דבש שפוך על השרוול. חיפשה את מבושיו כמו שתינוק מחפש את השד, מגששת, מלַמלֶמת מה יהיה עלינו, חיואי, אמור מה יהיה עלינו, הלוא נביא אתה ויודע.

גם היא במבקשי הנבואה מפיו, חשב. ועתה היש עוד גבעוני שלא בא למרוט את כנף בגדו.

בגבג המשיכה בשלה, ידיה עסוקות, והיא מדברת מהר. בא אצלה בן־נרבעל בבוקר, אמרה, ובן־נרבעל אמר לה לנסוע אל העַי. בן־נרבעל אמר שהעַי חזקה מגבעון.

אם כך אמר בן־נרבעל, פלט בזעף, סעי. זרעו פרץ מהר ובלי הנאה.

הרימה אליו עיניים מלאות תקווה ערמומית: האסע? אסע אל העי, הנביא?

שמט עצמו מידיה הממוללות, הדבשיות. השליך לה מטבע, ויצא משם אל השמש. מול הפתח המתינו לו ארבע או חמישה מן הילדים הליצנים, מפורכסים בכַחַל ובאודם כבגבג עצמה, מחקים בתנועות ידיים את מעשי ידיה מול פניו. בעוברו, אִנפּף אחד מהם: ההיטב חלבה ממך את הנבואה, חיואי?

לא הביט לעברם. חזר ועלה אל העיר. שוב מילא את אוזניו זמזום הזבובים הרם, המרגיז את העיר למן הבוקר, וקול הצאן הפועות, מקוטע וחוזר, מקוטע וחוזר, מקרוב ומרחוק ומכל עבר, קול שאינו צריך להישמע בעיר בשעה כזאת.

כל אותו יום, וביום שלמחרת, לא היתה העיר כדרכה. אובדי־עצות היו. נתגמדו. הלכו בקבוצות קטנות, ידיהם מורמות בוויכוח, בתחינה. פסעו בעיגולים שֶקטנו מרגע לרגע. כאילו המצור בתוך העיר הוא, בין החומות, בשבילים, בתוך כל בית, אסור להתרחק. סכנה להתרחק. נצמדו לקירות. גם מלותיהם נצטמצמו.

מדי פעם בפעם הגיח נער במרוצה מכיוון החומה. צועק הם באים. האם באים. – עד שצחוק הפרא שלו ושל חבריו הנסים על נפשם בישר לתושבי העיר שלצון חמדו להם. אנשים זועמים רצו אחרי הנערים להכותם נפש, והם תמיד ידעו לחמוק.

האויב לא נראה, לא ניע בשיחים שבהר, לא מדורות מחנה בלילה. רק האנפיות הלבנות המשיכו לחוּג נמוך מעל העמק. מחפשות בָּקר שאיננו. ארבעה יוצאי־צבא עמדו בפתח בבית, מושחים מָגינים ישנים בחֵלב, מעבירים באש חנית מתפוררת בקצותיה. אנשים עמדו סביבם, אלה אומרים חמה האש מדי, אלה אומרים קטנה האש וְלא תשחיז. ריח החלודה התערב בריח החֵלב שכבר החל להבאיש בשמש. זקן אחד ישב בסמוך, צופה במלאכה ומספר על מלחמות. האזינו לו תחילה, אחר־כך ירקו: מה זה בא לאפות לנו אבנים. לטחון מים בהבל־פה. מימי זקנינו וזקני־זקנינו לא היתה פה מלחמה.

הימים עברו. איש ללא יצא אל השדה, לא נשים מקוששות ולא גברים אל הבר ואל הפרי. ירֵמוֹת פקד שלא לפתוח שער. סיעות של גברים סובבו בעיר פה ושם, נטפלים לנשים, אבל גם ההיטפלות היה בה טעם של סרק. חיקוי של היטפלות, גערה אחת ואינם. פה־ושם, בקצה רחוב, תחת חרוב עבות או תחת תאנה עתיקה, ישבה קבוצת גברים בטלים לשחק בעצמות מגולגלות, פרצי צחוקים קצרים וקשים. הילדים הליצנים היו בכל מקום, עולים ויורדים בסמטאות כפלגה נלעגת של לוחמים. שבטי עוזרד נישאים לפניהם, עד שגירש אותם אחד הזקנים בקללות קשות שנידרדרו במורד הרחוב כאבני סקילה. אנשים אמרו שהקיץ חם מתמיד. חם ומציק ואין לו סוף. רק הנשים עשו את מלאכת ביתן. כפופות ודוממות, כולאות את פחדן העולה מיום ליום בתוך שתיקה גדולה.

האויב לא נראה. פעם, פעמיים, יצאו כמה מן הרועים הנועזים־יותר לרעות סמוך מאוד לחומת העיר, פחות ממטחווי אבן, נאחזים בקושי במִתלוֹל הסלעי שלא למעוד. אבל השומרים כינסו אותם מהר העירה. ירמות אמר. שאלו את פי ירמות, אולי לא ימנע מכם. עמדו מהוססים, מדשדשים תחתיהם. פיהם חרֵב. שותקים. את ירמות לא שאלו. פחדו. החזירו את הצאן הביתה, והלכו לישון בעיצומו של יום, מכסים ראשם באדרות הכבדות, כמו מנתקים עצמם מכל המעשים.

מעט מעט נתרוקן השוק מסחורותיו. תחילה עוד התגודדו בו אנשים בטלים, אנשים עומדים בלא משא, ידיהם ריקות וגוום זקוף כפי שלא היה זה שנים, מביטים בפליאה זה בפניו של זה, כאילו רק עתה יש להם פנאי להתבונן. עמדו כמצפים לדבר־מה שאיננו. לא היו רגילים לעמוד כך בלב יום. יומם נעשה רצוף בהלות קטנות, כל צעקה רמה שבעיר מבעתת אותם, כל נעירה של חמור מרעידה, עד שנתפוגגה הדריכות בצחוק נכלם. לעגו זה לפחדיו של זה. אבל פחדו כולם. מי שהיה לו דבר וחצי דבר, כינס בתוך הבית, במרתף, במעזבה, בדוּת. איש כרה בור בין אבנים והטמין בלילה והניח אבן מַכְבדת. אשה קשרה תכשיטיה וקברה את הצרור באדמה באין רואה, ממהרת לשתול גרופית של עץ בתלולית התחוחה, שלא תבלוט לעין. מיעטו לקנות ומיעטו למכור. דוכני התרפים נתרוקנו כליל, והמוכרים לא שבו עוד לעמוד על בריכה כמימים ימימה: לא נותרו תרפים למכירה, אף לא בזהב. אנשים עמדו בשוק הריק. בצהרי יום, קבוצות־קבוצות, תמהים על עצמם שהם עומדים כך, ממתינים. אחר־כך חדלו לבוא. השוק מת. אמרו. רק השמש מילאה אותו לכל רוחבו, חושפת לעין רואה את השברים שבאבן המחורצת ואת כתמי הזוהמה.

הימים עברו, יום אחד יצאו כמה גברים אל חלקות־הבר שבחוץ. אמרו שיביאו בר ופרי. באישון לילה יצאו, ולא שבו. בבוקר נמצאו בשער גוויות שני השומרים. דקורות פגיון. כבר עטו עליהם הזבובים הגדולים וישבו על לסתותיהם שנתקשו. ירמות עצמו בא לשער, ראה את אנשיו הטבוחים, והלך זועף. יתפוס ירמות את הרוצחים, אמרו בעיר, יפשוט את עורם מעליהם.

אבל בני־ביתם של ההולכים החציפו מבט. קול הוציאו בעיר שהלכו בניהם חלוצים ללחום באויב. הרחק הלכו ויילחמו הרחק והצילו את גבעון ואת יושביה. יותר ויותר אנשים בעיר חזרו על הדברים בקול. בבית אב אחד ערכו כירה, הקריבו בן־בקר, חילקו חלקי בשר ברחובות. בעיר קראו הֶאח. גם דורונות הביאו אל בתי הגיבורים, דבש וגַמזיות של שִקמה וצרורות הֲדַס ומטבעות ואבנים קטנות כחולות שהביא הפלִשתי מן הדרום. נשקו את ידי האבות שבנים כאלה להם, גואלי העיר, גואלי העיר וכל חי בה. מאחורי גבם צחקו. קרצו עין איש אל רעהו. הכול ידעו שהבורחים הלכו אל העי. העי חזקה. את נפשם הצילו.

עתה פחדו השומרים לעמוד בשער בלילה. חומקים היו מן השער חזרה אל בתיהם באשמורת ראשונה, בחשאי, מתחפרים עמוק באדרות ובשמיכות ובכסתות וישנים עד שחוורו כוכבים. תחתיהם הציבו אנשים שכירי־לילה, או עבדים. איש לא הילך ברחובות בלילה מפחד האויב, ולא נתגלו. רק מי שגר קרוב לשערים, יכול היה לשמוע קולות הילולה עולים משם עד שחר, קול שיכורים וקול נשים רם כגעית בקר. מהדהד בין אבני השער הגדולות.

הימים עברו. חרון השמש הוּעם, והעננים התרבו מאוד, צִלם מהלך כבד על פני ההר כמו הרבה גייסות נעים. הקיץ בא מהר אל קִצו, כאילו נאסף גם הוא אל מקום מסתור. בעיניים כלות הביטו לעבר הפרי שבעמק, נרקב על העץ באין קוטף. נושר, טרף להמון הציפורים שבאו בעננים גדולים ובהמולה גדולה, תחת ענני השמים השועטים מזרחה, תנועה תחת תנועה גועשת, בהמולה עולה ויורדת ומסתחררת. להקות של זרזירים פלשו העירה בצווחות אין־קץ, מכסות כליל עץ וגג ומשׂוכה ומוט, עד שגירשו אותם באלות וקִרקוש כלים. רוח סתיו הביאה עמה באשת ענבים שהרקיבו, משכרת כריח היין, וריחות עזים של מתק תאנה, כבד עד מחנק. כלה קיץ, והעיר מסוגרת.

התלוננו, וכמו למדו לחיות עם התלונה, בוקר וערב. לא התמרדו. כל הריחיים טחנו. כדי השמן עמדו מלאים בגומחות, וכל הממגורות היו מלאות פול ועדשים. הביטו בכדים ובשקים המלאים כאילו אינם רואים אותם. יבוא רעב, אמרו, יבוא, הנה הוא אחר כותלינו. לפעמים לִכסנו מבט אל חיואי בעוברו: אולי יש בו נבואה הפעם. אולי הוא יודע את אשר איש אינו יודע בגבעון.

לא היתה בו נבואה. מייסר היה את עצמו יומם ולילה, מתהפך על יצועו ואינו נרדם, פוכר אצבעותיו, שואל נפשו למות, הנבואה לא באה. הולך היה ברחוב מביט נִכחו, מתעלם ממבָרכיו, אינו רואה איש, אינו עוצר, שלא ישאלו. והם הביטו בו בתוכָחה. כאילו הוא, רק הוא, חייב לדעת.

עם הסתיו באו המריבות. המִקנֶה. שלא היה לו מרעה בתוך העיר, וכבר כילה את החציר באסמים, החל פושט על חלקות הבתים, על פול ועל קטנית וכרפס ואֲהָלות שנטעה האשה תחת המשׂוכה. קשות מכל היו העִזים השחורות. אכלו את הפרי ואת כל הירק, גם קליפת עץ לא הותירו, בכרסום רעֵב להוט שאי אפשר היה להפסיקו, כאילו כל העיר רעב גדול של עזים. גגות של סבך נעלמו מעל הבתים הנמוכים, ויושביהם נצטמררו מקור בלילה. בין ערב לבין בוקר היתה שורה של ירק נעלמת ואיננה, כאילו טִאטאה אותה רוח הסתיו. גם בצלים נחפרו מן האדמה ואין יודע אם טֶלֶף בהמה היה בהם, או יד אדם משתלחת בחשאי.


בבתים עמד זעם. אשה תפסה מַדְקֵרה והרגה את פרת שכנתה המכלה את קישואיה. אדם עשה שפטים באחיו בעבור פולי אשתו. עוד מעט כל העיר מִדבר, צעקו הנשים, עוד מעט כולנו מקום ישימון, בואו וראו את גבעון העיר הגדולה לאלוהים, אחת ערי הממלכה, כארץ שועל. רצים היו לשחֵר את פניו של שחם, שישפוט ביניהם, ושחם איננו, איש לא ידע היכן הוא מסתתר. אמרו שהלך למכמש. אמרו שהלך לעזֵקה. לפני חודש ימים הלך. אולי למחר ישוב.

יום יום לעת צהריים, יצאו פרחי הכוהנים בתהלוכה מן המקדש, לחבוט עצמם בשוטים שחַלוּקי אבן ודקרים של ארד תקועים בהם, עד זוב דם. מרחוב לרחוב הלכו, מזמרים בקול נמוך, בקצב הצליפות. אנשים הביטו בהם בשתיקה, עומדים בשערי ביתם עד שחלפו, הם ושירם האפל, חת ושתיים, חת ושתיים. עירומים למחצה, עור גבם קרוע, היו פרחי הכוהנים פושטים פתע על אחד הבתים, ובאשר פשטו, עלתה הזעקה והבכי עד לב השמים. לא פעם רץ אדם אחריהם אל הרחוב, תולש שערו וצועק שיקחו את בנו תחת עֶגלת המרבּק, בן הוא מוליד כהרף־עין, ועגלת מרבק מי ייתן לו, נביא או כוהן או זקן?… אבל פרחי הכהונה לא החזירו טרפּם מעולם. גם לא פסקו מלשיר. רזים, זריזים, קול הצליפות רם וקצוב על עורם הנוצץ משמן, חת ושתיים, חת ושתיים, חוזרים היו בסך אל המקדש. רק הצחוק הקצר נשאר אחריהם.


גם הצחנה החלה פושטת. תחילה השליכו את פגרי הכלבים והעופות מעבר לחומה, ואלה הצחינו מהר. אחר־כך, בבוקר אחד, אשה מתה בלִדתה וזקן כילה ימיו, והעיר בנויה על סלע, כולה טרשים־טרשים כמו צרורות אפורים גדולים שהקשיחו, עפר בה מעט. פחדו לצאת ולקבור בחוץ. הגוויות נשארו בבית. איש לא ידע מה לעשות בהן. המקוננות ישבו ליד השקמה הבתולה, לא ידעו מתי לקונן, מתי לגמור את קינתן. איש לא אמר להן ללכת. אי־שקט גדול ירד על העיר שמֵתיה ממתינים בבית, המתנה שאין לה סוף. כל הלילה נשמע קול המקוננות בעיר שאינה נרדמת, התינוקות מקיצים את הכלבים, הכלבים מקיצים את האתונות ואת הבָּקר, בפרצי יללה שעלו כמה וכמה פעמים בלילה, ולא נשתתקו שעה ארוכה.

חיואי הלך יום אחד לחפש את שחם. דורך היה בחוזקה כמועך משהו בכל פסיעה. הליט פיו באדרתו בלכתו ברחוב, כי גדולה הצחנה מאוד. אם הלך שחם למכמש, אמר בלבו, ממכמש יביא אותו, מהר הלבנון יביא אותו, בעורפו יאחז ויביא, לשבת בשער ולשפוט את העם.

הגיע אל בית שחם שבקיר החומה ואגרופיו קפוצים, כמעט פרץ את הדלת. שתיים או שלוש נשים נסו מהר אל העליה, מליטות פניהן. מוכן היה לעלות גם לעליה, אלא שאז נעו צרורות השום היבשים התלויים ליד המעזבה, ושחם יצא אליו. מגודל זקן־פרַע היה, מכוסה אדרתו מפני הצינה. בימינוֹ החזיק בצלוחית עשנה של קטורת, כאשר עשו כל בני העיר מחמת הצחנה, והיה מניע אותה אנֶה ואנָה. לא בירך את אורחו לשלם. עמד מולו כציפור טרופת־דעת, מנופף זרועותיו בכעס גדול. יודע הוא שאין משפט בעיר, אמר, ואיך יידע אדם לעשות משפט, והאויב בשער, אין עבד ואין אדון ואין חזק בדין אל מול אויב, מחר יבוא אויב והיו כל העבדים לאדוני העיר, מי יודע. ואם כן דיבר חיואי, והעם הורגים אלה את אלה בעבור צרור קטניות, הלא גם זה מאת האלוהים הוא, והוא, שחם, נקי. יילך־נא חיואי וישפוט את כל העם הזה. אם במשפט חפץ. הוא, שחם, לא ייצא מפתח ביתו. אולי יילך גם הוא אל העַי, העי חזקה מגבעון, עוד הלילה יצווה לפתוח את השער ויילך, אם עוד יראת זקנים במקום הזה. ואם יוסיף חיואי ויפציר בו שייצא לשפוט את העם, יזכור נא חיואי שלא רק משפט אין בגבעון, גם נבואה אין בה. תחת שיבטל חיואי את יומו לריק, יילך נא אל כיכר השוק ויינבא, יינבא אל הרוח, יינבא אל העץ, אל כל אשר יחפץ, ויידע העם מה יעשה אדם וחי.

לא היתה בו נבואה.

גם בני ביתו הביטו בו, כממתינים. גם כל שכניו. המתין למוצא פיו מי ששלח מוהר, ובנו כלוא בין חומות העיר, אין יודע מתי ייצא ולקח את אשתו. המתין מי שמכר שדֵהו ומי שנתן את גֵז צאנו בעבוט. לשווא נעל אחריו את הדלת. המון השאלות שלא נשאלו דחקו בו בעד הקירות: הלא נביא אתה, חיואי, אמור לעם ויידע.

בערב, אינו יכול לשאת עוד את אֵלם השמים, לפת חיואי מהר בשמאלו ילד קטן מילדי העבדים, ובימין ריטש את בטנו, שופך את המעיים המהבּילים החוצה, להתבונן בהם. באד העולה ראה בבירור גמור את חומות העי המשוננות.

פרץ של שמחה פראית אחז בעיר. כמה גברים רצו מהר ופשטו על הפליטים אשר ליד הבריכה, צעקתם עולה ונקטעת מהר; וכולם ראו בבני־מעיהם ערים בצורות שונות, אבן על אבן עד לב השמים. העַי, בוודאי היתה זו העי.

דומה היה שכל העיר עומדת בחוצות. פה־ושם דלקו מדורות סירים קטנות בין הבתים, ופני האנשים אורו וחשכו חליפות, כאילו כל העיר מהבהבת. סיפרו, קדחתניים, להוטים, כמעט בעונג, שמישהו שלח מאכלת בסוחר הדגים הפלשתי, שנקלע בעיר ביום שוב העדרים, ולא יכול היה לצאת. אשה היתה לו בגבעון, פוקד היה אותה כל־אימת שבא מחמֵר אחרי אתונו עמוסת הדגים, ובביתה תפסו אותו ההורגים. איש שׂעיר היה, חזהו כפרווה, והדם פִכפך מתוכו כמעיין מתוך הסבך. האשה ניסתה לעצור את דמו בסמרטוטים, ולא יכלה. ברחה מן הבית, שלא תראה במותו. אחרים, כך סיפרו, פשטו על ביתה של ידעונית מבנות כנען. אותה הרגו ואת צלמיה שדדו, איש איש וצלמית מוסתרת היטב תחת אדרתו. מחר, אמרו הצוחקים, מחר ימצא כל המבקש את הצלמיות הללו, בכסף טוב, בדוכני המוכרים ימצא אותם, בחוץ התרפים, למחר ישוב השוק ויחיה.

סיעה של ילדים מפורכסים הלכה עם ההורגים, עיניהם קרועות בכַחַל, פיהם אדום מאוד, והצביעו על בית זה ובית אחר, הנה, הנה, פה גר שכיר אחד מעזֵקה, פה אשת־האיש מן הרמה, פה העבד מבית חורון.

את האיש מעזקה השיגו בבית מַבְטֵש הצמר. שרפו את הבית, עליו ועל הצמר והלֶבֶד. סרחון החריכה הקשה עמד לילה שלם בתוך העיר, עם הריחות הבאים מן המקדש. גם בעל בית המבטש הלך עמם, מביט באש המכלה את רכושו ופיו פעור. לא מיחה בידם.

העומדים בסמטאות האפלות ופניהם מהבהבים אישרו את המעשים. בפה חרב אמרו שהיטיבו ההורגים לעשות בהורגם בזרים האלה, רק עין־הרע הם נותנים בעיר וביושביה, כעלוקות הללו מוצצים את לשד העיר, אוכלים את אוכלה ושותים את מימיה, יבוא אויב ונוספו אף הם על שונאי גבעון.

קוצי הסירה התפצחו בקול בתוך האש. העשן עלה בנחיריים, והם שאפו את ריח הטוב, המוכר, לאט לאט, אל תוך הריאות, כמתקדשים. כל הקיץ לא עמדה בהם הרוח, נרפּים, שותקים, בטלים. עכשיו בא סתיו ולילה ואש, עכשיו יעשו שפטים במי שצריך לעשות שפטים. ותסור מעליהם הקללה. עכשיו ישובו להיות גבעונים. כבר שב כוחם אליהם. כבר היו לאנשים. פתאום כל העיר מדברת.

חיואי נכנס אל ביתו וקרא לביתו סהלי. זה שנתיים, מאז מלאו לה שתים־עשרה שנה, החליפה את אמה על יצועו. ידיה הרזות, השזופות, הבהונות הדומות לבַלוּטי אלון, עטורות כל תכשיט שבעולם. הטריפו את גופו. גם בכיהּ היה טוב בעיניו, שלא כשאר נשיו השוכבות בסבלנות כמו בקר.

פעם אחת באה אמה, פיה מלא חנופּה, יכה אותה הרעם אם יכעס אדונה עליה, חלילה, אין היא שווה את חמתו ואת רוגזו, אבל מאז עלתה סהלי על יצועי אדונה, וחסד הוא נוטה לה, נֵזם ואצעדות וטבעת כאחת המלכות, מתנשאת היא על אמה ועל אחיותיה, מלאכת הבית לא תעשה; במקום הזה תמות אמתו אם שקר בפיה, חיואי שמע בשתיקה. הִכה את סהלי, אבל חשׂך שבטו, שלא לבלותה. גם באִמה חבט, שלא תביא אליו סיפורים. סהלי חזרה לשאוב ולכבס ולטוות, אבל כמוכּת־חולי.

באה, מקשקשת באצעדותיה. מעכּסת, שׂערה קלוע צמות־צמות ונוטף שמן, לועסת שקד. פתחה שמלתה באדישות, בלי להוציא לעסה מפיה. הביט בה במורת־רוח: כבויה כמדורת רועים אחרי החורף.

שאל אם גם היא פוחדת מפני הכובשים, ונענעה ראשה להֵן.

ההחלטה גמלה בלבו. כלום לא ראה את העי במעי הילד?

אמר לה שתחבוש את האתון, ותיקח שניים מן הנערים. יסעו לעי. ותִתכַס היטב, שלא יכירוה בעיר.


זינקה בזינוק מהיר אחד, כאילו חזרו אליה החיים, כינסה כנפי שׂמלתה, וכבר איננה. הבין היטב את בריחתה, כמַדקרה בלבו, אבל לא חזר בו.

בחצות נתעטף אף הוא באדרת גדולה ללוות את היוצאים אל השער. מתוך הבית עלה בכיה של האם, שורטת לחייה שריטות עמוקות ופורעת שׂערה, לבל יאמר איש שהיא שמחה בלכת בתה. בפתח נשקה את סהלי ונשקה, מפילה עצמה על המפתן, אוחזת בקרסולי הבת ומקוננת, עד שבעַט בה חיואי בחוזקה וציווה שתחזור.

היתה אפלה עמוקה, פני השמים כסויים. פרסות האתון טופפו טיפּוף חרישי כגשם דק על האבנים. אחד הנערים הביט בשמים ואמר שהגשם קרוב. לא השיבו לו.

שכירי הלילה שבשער הכירו את חיואי מיד. נזדרזו לפתוח את הפשפש, מפזרים הרבה חנופה. ברחבת השער החשוכה, בין אבנים גדולות, גבוהות ככותלי באר, התגוללו קנקנים ריקים וסמרטוטים מצחינים מקיא. שלוש הדמויות העטופות והאתון שעִמן ירדו מהר במִתלול, בלי להביט לאחור. האתון החליקה פעם אחת על סלע רטוב, אבל הנער החזיק בה, וחזרה ונתישרה בעמל. אל־נכון העמיסה עליה סהלי כבוּדה גדולה, יותר משנתנו לה.

אחר־כך בלע הערפל את פסיעותיהם, וחיואי פנה עורף לשער והתחיל לחזור. הגשם נתגבר בלכתו. הניח לטיפות הגדולות שיזלגו על פניו, ולא ניגבן.

הגשם המשיך לרדת. יום ולילה, וגם כשפסק לרגעים, בא מִשנֵה־הגשם, מטפטף מכל עץ ומכל חישת קנים, ומילא בהרבה רחשים את השקט הלילי. האנשים הצטנפו. רבים הכניסו את הצאן מן המכלאות הביתה, לרבוץ בינותיו ולהתחמם. בבוקר, כשעלה הערפל. זהרו הטרשים הבהירים באור לבנבּן עז, וכבר אי אפשר היה לדעת היכן הם מסתיימים ומתחילים העננים, כמו ירדו שמי החורף נמוך על פני האדמה וכלאו את משטח האור הדק בתווך. ברצועה אופקית חיוורת. ריחות הצחנה שבעיר נתפוגגו מעט, ולרגעים אפשר היה לנשום אוויר צח. פה־ושם אמרו שאולי לא יבוא האויב. אולי סרה הקללה מעל העיר, רק הזרים נתנו בה עין־הרע, ועתה אינם. אולי סב האויב משם ופנה אל עיר אחרת, וגבעון כמימים ימימה. פה ושם אמרו שאולי למחר, אולי למחרתיים, ייפתחו השערים. גם השינה היתה טובה יותר.

לא לזמן רב. בוקר אחד ירד הצוֹפה במרוצה ממצפה החומה וצעק, נרגש, מלותיו מתבלבלות זו בזו, שהנה בא הדבר, סיעה של אנשים עולה מדרך בית חורון, עוד מעט הם עומדים עלינו.

טיפסו מהר על החומות לראות באויב. אבל לא היה זה אויב. שריון לא נצנץ, חנית לא בהקה בשמש החודרת בעד העננים הכהים. מעט־מעט אפשר היה להבחין בבאים: כעשרים היו, עייפים, דלים, גוררים רגליהם בקושי כאילו הלכו כמה ימים ולא נחו בדרך. שניים מהם, צעירים מן האחרים. הגיעו ראשונים אל השער. נשאו ראשם בתחינה. זקניהם מזדקרים אל־על. אמרו שמן העַי הם, עלה הכובש והִכה אותם לפי חרב, לא הותיר גבר ואשה וכל החי, רק הם נמלטים כל עוד נפשם בם, ועתה באו. יפתחו נא בני גבעון את השער וימצאו מנוח לכף רגלם, הלא אנשים אחים הם. ויושיעו.

ירֵמוֹת, דרוך וקולני. ציווה שלא לפתוח, יצא אליהם בעד הפִּשפָּש, מדלג מהר על הסלעים. לא הניח להם לאחוז בכנף בגדו, אף לא לתחוב יד מתחננת באבנטו. הרחיק מהם, עומד על סלע מוגבה. אין מים בגבעון ואין צידה בגבעון. אמר בקול חזק, ועתה ילכו־נא אל אשר ילכו, החי יחיה והמת ימות, וגבעון נקיה. סב לאחור, כולו אומר כוח, לקול בִּכיים שעלה גבוה ונואש, והשומרים הגיפו היטב את הפשפש.

כמה ימים ישבו על במת ההר, ליד החומה, מתחננים. אפשר היה לראות היטב את החולים שבהם, ששכבו פעורי־פה על טרשים לחים, אינם מביטים בעיר כאילו אינה קיימת, רק עוניים משתלח לפניהם. גבעונים עמדו על החומה. מביטים בהם בלי אומר.

אחר־כך אספו פליטי העי את צרורותיהם, ואת החולים שבהם, העמיסו ילדים על שכם, וגררו רגליים אל דרך בית חורון. השטח שלפני העיר נתרוקן. ורק הרוח הדפה בין הטרשים אניצי סירה וגלגל שנתקו ונעקרו מבית גידולם.

כמה מבּני העיר, כמו פוחדים מפני הפחד, החלו מתלחשים ואומרים איש לרעהו שאין אמונה בירמות. וכי מי האיש שעמד עמו בשער ויעיד שמן העי באו אלה? הֲקרן להם במצחם, אם שלוש ידיים להם? העי חזקה ועומדת, שום אויב לא יכול לה, אנשיה לא נפלטו. רק ירמות לבדו בדה את חורבנה, למען יאמינו.


הִרבה לצעוק מכולם לַבקן אחד, עומד ליד הבריכה ופניו אדומים מאוד. למן הבוקר עמד שם, אניצי שׂערו דבוקים לעורפו, וקרא שכיזב ירמות, במצח נחושה כיזב, כלב כנעני ירמות, פוחד הוא פן יקומו גבעונים ופגעו בו ופתחו את שערי העיר ללכת אל העי, ונתרוקנה העיר. שעל־כן ראה את מעט האנשים מן החוות ומבנות העיר. נוקד אחד ועבד־חֲרָשים אחד, ואמר פליטי העי, פליט העי, פליטי העי הֵמה. הלא כל השומע יצחק. גדולה העי ועומדת וחומתה לשמים. עוד לא נולד בן הענקים אשר יוכל לה.


מעט מעט נקבצו אנשים סביב הלבקן. כל מי שרטינה לו כל שׂוטם וזועם ופוחד. עמדו מתגודדים ואלימים. מי שאמר ירמות, ירק תחתיו. מעוור עיני העם. כלב בן כלבים. לא עי ולא בת־עי ולא תִרְעתַיים. העם בגבעון ישן עם הצאן ולבו לב צאן, שומע את כזבי ירמות ומחריש. ועתה יקומו נא ויתנו ראש לפתוח את שער העיר וללכת אל העי, להציל נפשם.

שוטריו של ירמות הִכו בהם בשוטים, ונתפזרו; אבל גם בהתפזרם לא האמינו. חשו היטב שהשוטרים לא הפליאו מכותיהם הפעם, כאילו גם במכות נמהל ספק.

הלבקן הלך לביתו, אפוף חוצפת הניצחון, עדת חנפים כרוכה אחריו. השוטרים עמדו כאינם רואים אותו. הניחו לו ללכת.

חיואי האמין. מיום בוא הפליטים, חרב עליו עולמו, מסוגר בביתו, ראשו בידיו, פיו נע כל העת כלועס את הטעם המר: נביא שקר. כהרף־עין היה לנביא שקר. והלא ראה את העי במעי הילד. הלא זה הדבר אשר ראה, רק לא ידע פשרו. אכן, זו דרכם של האלים הקטנים, דבר של מְעט־אמת הם מראים לדורש בהם, לפתותו, ואחר־כך מתעתעים בו, מלעיגים, כמו הילדים הליצנים.

והרי בעינויים עמד, בשיכרון עמד, גבשושיות הבשר העבות שעל גבו יעידו בו. רק בקוצר־הרוח לא ידע לעמוד. נתפתה, כאחד השוטים נתפתה, רץ בעצמו אל התעתוע כעֵגל אל עטיני אמו. ומה ביקשו ממנו האלים הגדולים, אלא שימתין, ימתין עד שיידע. ולא המתין, בגד. ועתה רחקו ממנו האלים ולא ישובו.

ראה את העי במעי הילד. במו עיניו ראה. ולא על כוחה של העי דיברה הנבואה, כי על חולשתה, העי נפלה. עוף השמים ניקר את סהלי.

 

ב

חמישה זקנים הלכו בעמק. צרורות על גבם, נחיריהם פעורים לשאוב אוויר נקי וריחות. הגשם פסק בלילה, ובַהרות גדולות של אור נעו על האדמה הרטובה כגיזה ברוח. אור עז נהר דרך סבך ענפי אלון, נוצץ על קורי עכביש, פורשׂ על קציעות ועל אֵלָה מסך מסנוור, המטשטש את כל הצבעים. העצים עמדו מרחשם הלילי ולא דיברו עוד. קולות הציפורים, רמים מאוד, הדהדו בכל המרחב. ריחות נישאו באויר, ריחות שאדם שואף אל קרבּו ואינו שׂבֵע, כאילו כל נשימה הוסיפה חיים לחייו. תמצית הטריוּת פעמה בכל עץ לח, בכל סלע שנוּקה מעפר, ונשם.

בעצמם לא הבינו מדוע לא יצאו מגבעון קודם־לכן. תחילה ירדו בהדרת כבוד, כראוי לזקני העיר: אבל מן הרגע בו לא נראו עוד לעיני הצופים בחומה, זירזו צעדיהם. כמעט במרוצה הגיעו אל באר הרועים. חובטים איש בשכם רעהו וצוחקים ואינם יכולים לחדול. התנשפו מעט. הסיטו את האבן המַכבדת ואת משׂוכת הסירה, שאבו ושתו מים טהורים, עוד ועוד ועוד. זמן רב לא שתו מים כאלה. הבריכה אשר בגבעון נתעפשה מזמן, והגשם שירד לא הספיק לטהרהּ. הרטיבו ראשיהם וזקניהם. התיזו מים זה על זה, עד שישבו תחתם, גונחים, מגהקים. כבדי מים רבים והלומי טריוּת. קטפו ענבים ורימונים וטרפו מהר, העסיס נוטף על זקן ועל שרוול הבגד. בן־נרבעל תלה אשכולות כבדים על אוזניו ועל חוטמו, מניע ראשו לאט ימינה ושמאלה, והם הצביעו עליו, מתלעלעים מצחוק, קוראים לו בגבג, דִבְלָת עצם עיניו, כפותיו על בטנו, כאשה הרה. אולי לא ימשיכו ללכת, אמרו איש לנפשו בכמיהה גדולה, אולי יישארו בעמק הזה, עד כלות כל הדברים, עד כלות כל הפולשים, הצר והנצוּר. חיואי ישב מרוחק מן האחרים. מביט נכחו ואינו רואה דבר. מיום בוא הפליטים מן העי מצמץ בעיניו, בוהה, כאילו מחצית ראייתו ניטלה ממנו, אין עוד דבר ברור. סודו כלא אותו. אם קרא אי־מי בשמו, לא נענה. עד אשר טִלטלו את כתפו, וגם אז היה כמי שלא ננער כליל מן העולם האחר. פיו נע כל העת, כלועס.

הזקנים אף לא הביטו בו. עוד אתמול עמדו רגליהם בגבעון, נחיריהם מלאים את צחנתה, מבטי החוצפה של הלבקן וסיעתו מלווים אותם בכל אשר ילכו. הילדים הליצנים חיקו אותם, בבוז, בלעג חד. שומריו של ירמות הילכו בעיר, שוטים גדולים בידם, ובכל מקום בו עברו, נשתתקו הקריאות לרגע. אבל הרטינה לא פסקה. ידעו הזקנים היטב שאם לא יעשו דבר גם הפעם, אבן על אבן לא תעמוד בבתיהם.


כבר לא זכרו מי הגה ראשון את הדבר. תחילה היו דבריהם לאים. איש לא ידע מה לעוץ, כמו ניטלה מהם חוכמתם. חרסן הוא שאמר, כעבור זמן רב, מצחו מאומץ מאוד, שאלוהי הפולשים במדבר נולד, ואלוהי גבעון הרים המה, על־כן אינם יודעים אותו, אולי כאלוהי המצרים הוא.

החרישו. לא ידעו מה לומר. גם המצרים היו והלכו להם. ההר ניצח גם אותם. מי שלא נבלע בו, נפלט מהר.

אחר־כך אמר בן־נרבעל שאלוהי הפולשים עוּל־ימים הוא, מקרוב נולד, על־כן כוחו במותניו, ואלוהי גבעון זקנים.

זמן רב הגו בדברים, רוחם נכאה. כן דיבר בן־נרבעל, אלוהים זקנים להם, רוחם לא עמדה בם. ועל מה זה איפוא כל אֵילי הבקר והטלאים הטובים והבכורות וכל אשר הקריבו. את מיטב בשר העיר אכלו אלוהי גבעון, ועתה אינם, תש כוחם, אולי מתו, אולי נסו כסוחרים הרמאים מִפְלשת, הכול יודעים אותם, את השׂכר שׂמים בכליהם ובבוקר אינם, וסחורתם איננה, והקונה צועק חמס ואין משיב.

עד שאמר שחם, לאט, מכעכע, כחוכך מאוד בדעתו, שאם בכוח לא נוכל לו, כי צעיר הוא ועז־נפש, הלא נוכל להונותו, כאד הנערים שחוכמה אין בהם; יכרות לנו ברית, וגבעון ניצלת.

השתאו מאוד. כדברים האלה לא שמעו מעולם, להונות אלוהים חזקים. הונאות קטנות ידעו. היו בגבעון טומני הון ביתם באדמה, מפני המס. בעונת ההמלטות, והכוהנים באים לקחת פטר רחם, היו מעלימים שׂיות ועגלים בשיחים ובמערות, אומרים אין זאת כי חטאנו מאוד, מגיפה פשטה בעדר, אין בהם חי; אולי לשנה הבא נתברך.

אבל עצתו של שחם היתה שונה מכל אלה. גדולה ממידתם. לא ידעו להבינה. לא האמינו. הבתחבולה יילכו להונות את אלוהי הפולשים, תחבולה שנער יגלנה, הלוא כל השומע יצחק. מה קטנה היום חוכמתו של שחם, אמרו, חוכמת הרוח הנמוכה.

שחם, משאמר את שלו, ישב שותק שתיקה נצחנית. זקנו זקור ועיניו הזקנות למחצה, כעיני צב, ממתין להם. לא היתה עצה אחרת. מעט־מעט התחילו להסכין עם מה שאמר, כטועמים מאכל חדש שלא הכירו, לא הם ולא אבותיהם. הביטו זה בזה, כמבקשים אישור איש ברעהו. אולי יצלח הדבר הזה. אולי.


רק חרסן רטן: יקחו אותנו בשבי. אבל שחם הניד ראשו: שבי הוא מוות ששבים ממנו.

התעשתו. היטב ידעו כמה הם להוטים לצאת. חכם מכל אדם שחם. טובה עצתו. יקומו וייצאו מגבעון ויתנו לצחוק את הפולשים. תבוא חוכמת זקנים ותנצַח אֵל־נער, וגבעון ניצלת. רק ירמות נשאר, הוא ושומריו, שוטים גדולים להם, שלא יתפרע העם עד שובם.

עכשיו משיצאו, לא חשבו על שובם. מן העמק הטובע באור־צהריים נראו כל הדברים האלה רחוקים מאוד. גם צחנת העיר, שדבקה בבגדיהם מאז צאתם, פגה ולא היתה עוד, למן הרגע בו ננעל אחריהם השער, כמו־נעלמה כל העיר המעופשת, המיבבת, הצחנה והסאון וקולות הקינה והגעיה בלילה, ופְקַעת־התִגרוֹת המתגלגלת מרחוב לרחוב ביום. כאן היה האוויר צח והדממה גדולה. הלכו רעננים. רגליהם הוליכו אותם על פני אוכף־הר, כמעט קרחַ, רק פה ושם צימחו בסלע פרעי קציעות וחרולים. היתה רוח קלה, שאינה מיגעת. צעדו בדבוקה קטנה, משוחחים. חרסן טיפס גבוה יותר, אל מקום שבו יכול היה לצפות לעברים. סוכך על עיניו והביט ימינה ושמאלה, אחר־כך קפץ כמה קפיצות כבדות מטה, וחזר אליהם. איש לא נראה באופק.

מעט מעט נטתה השמש מערבה, מזהיבה את צמרות הברושים הגבוהים הפזורים בהר, רחוקים זה מזה. סיעה של חסידות חגה מעל הברושים, באור אחרון, כחוששת לנחות, נוגעת בעץ וחוזרת ומתעופפת. הראוּת נעשתה צלולה מאוד. עמדו להביט סביבם. כמו רואים שקיעה ראשונה בחייהם, קמטי פניהם מתרככים. רק חיואי לבדו לא נשא ראשו לצפות. גדול, כפוף מאוד כעומס משא כבד, הלך כנגרר אחריהם, עיניו בוהות באדמה, מכוון צעדיו על־פי ההולך לפניו, ואינו רואה אלא את ירכיו הנעות. דיברו אליו, ולא השיב, עד שחדלו לדבר.

היום הסתוי נגמר כהרף־עין. רוח קרה באה ממערב, מצמררת בשרם תחת הבלוֹיים. קרבו איש אל רעהו ועצרו. לא היו בטוחים לאן עליהם ללכת.

עם הצינה באה העצבות, תוגה לילית קורעת. עוד לא רחקו מגבעון, אבל כבר חשו רחוקים מאוד מנרות החֵלב ומן האש שבבתים, אולי לעולם לא ישובו. אולי אין שיבה או אין גבעון, או אין מחר.

חרסן סימן להם שיעלו. העפילו עוד מעט במדרון הטרשי, ומצאו מערה יבשה, רצפתה זרועה גללים ישנים, צחיחים. חרוב עבות כיסה את פי המערה, וגם הקוצים שתחתיו לא נרטבו הרבה. משנעלמה השמש כליל, והעולם חדל עד מחר, העלו אש, שוקדים מאוד על הניצוצות, כמבקשים להוסיף כוח, להקטין כמעט את הפחד שהחל זוחל ועולה בשוקיהם, בעורקים המסוקסים, בברכיים הגרומות, הקרות, ברכי אנשים זקנים.

חיואי, השוכב במרחק־מה מן האחרים, ראה אחד או שנים קמים ומנערים אדרותיהם לתוך האש, להסיר את הפרעושים. לא ההינו להרחיק מן המערה, והטילו מימיהם קרוב לפתח, מדלגים על חיואי הרובץ לבדו סמוך לפי המערה. צוחקים בדלגם צחוק קטן, נבוך. אחר־כך לא היו עוד דיבורים, ולא תנועה, רק שיעול ונפיחות ונחרה וקוצים אחרונים מתפצחים פה־ושם ברמץ.

חיואי לא נרדם זמן רב. כלוא בתוך סודו, פוחד היה גם מפני השינה. את הימים עבר, כמו מהלֵך בתוך מים. כאיש הלוּם. בלילות עטה עליו החלחלה. ירא את נקמת האלוהים הגדולים כשם שלא ירא אדם או דבר מימיו, עוד יום יעבור, ועוד יום, ולילה, ונקמתם תשיג אותו, קשה ובטוחה לגמרי. לא ידע אם מוות פתאומי הוא שנכון לו, או חיוּתו תאזל ממנו לאט, תלך ותאזל כמי שעורקיו נפתחו, בשקט בשקט, עד אין ראייה, עד אין נשימה, עד אין הלמות לב. לוּ ידע אל מי לפנות, היה פונה. לו ידע אל מי לדבר, היה מדבר. אבל האלוהים הגדולים לא הראו עצמם מעולם; ברצותם באו, ברצותם הלכו. ידעו בו שפנה לאלוהים הקטנים. גם הוא ידע חטאו. אחרי החטא, אין מאום.

איבד את חשבון הימים. כבר לא ידע מתי היו כל הדברים, מתי טעה בעי, מתי באו הפליטים והלכו. חשב שאולי יחלה וימות, עכשיו, מיד. אבל המחלה פסחה על גופו הגדול. הלך אחרי הזקנים. רגל אחרי רגל רחבה, פֶּסע פֶּסע פֶּסע. והם היו רגילים לשתיקותיו. אולי מאחת השתיקות הללו תבוא סוף סוף הנבוּאה. הלוא לשם כך לקחו אותו עמם. ולא ידעו שאין בו עוד נבואה, ולא תחזור לעולם. יָשנו, איש לנפשו. רק שנתו נדדה ממנו.

בלילה נתקשרו שוב העננים, וגשם חזר לטפטף, ביד קמוצה, סגרירי ומועט. הבוקר בא בלא ברכה. ערפל סמיך כיסה את ההר, סוגר על העולם. שוכבי המערה ניעורו משתעלים. בלי חמדה אכלו את שארית הפת שהביאו מגבעון, ואת מה שהותירו, הניחו בפינת המערה ופיזרו אֵפר קר מלמעלה. עתה לא נותר בכליהם אלא לחם הניקודים המעופש, פת המִרמה. במערה עמדה צחנת אנשים ישֵנים וטחב. לא היה עוד מנוס מלצאת בדרך מזרחה, לעבר המדבר, אל מול הפולשים, שאין לדעת מתי יפגשו אותם, אולי מחר, אולי בעוד חודש. אפורי בוקר, קמוטים, מרעידים, עמסו את הצרורות.

פגשו אותם מהר מאוד. זה־עתה נטשו את המערה, חרסן בועט בחיואי להקימו, זה־עתה החלו יורדים מן האוכף מזרחה, דִבְלת הכבד נשׂרך מעט מאחריהם, וכבר, פתאום, הקיפה אותם סיעה של בחורים, כמו צמחו מבשר האדמה עצמה.

לא שמעו את בואם. רזים היו, שזופים מאוד, אותו שיזוף שאינו סר לעולם, כמו הוטבע בתוך העור, ספק שיזוף, ספק חול מדבר. מצמצו מעט בעינים. כמי שרגיל למרחבים גדולים מאלה, לארצות שטוחות. כולם רעדו מקור. כמה מהם ניתרו מרגל לרגל, כחרגולים גדולים, להתחמם. לא דמו לבני הארץ.


בקוצר־רוח, בלי מאור־פנים, כאילו הקשיח הקור הבוקרי את עורם, החלו השובים לשאול את הזקנים שאלות חדות, קצרות, בלי סדר, בלשון שלא הבינו. הפריעו זה לדברי זה. בכנענית שקשה להבינה, שאלו על העיר, הרבה פעמים, לוחצים, כמו ניחשו שגבעון קרובה, מהלך חצי יום ולא יותר.

אבל הזקנים העמידו פנים שאינם שומעים כנענית. הצביעו על הצפון, וחזרו והצביעו, בסבלנות צִדקנית מעושה. מה עיר, אין להם עיר. מרחוק באו, מן הצפון, מקום הנהרות הגדולים, מקום האלים הגדולים, חיוים הם ולא כנענים, הלוא שמעו האדונים העברים מימיהם את שמע החיוים? עם גדול המה, בצפונו של עולם, וכאן, בכנען, רק אנשים עוברי־אורח הם, לא תושבים, לא. מדרך ארוכה באו, צרורם על גבם, והוא כל אשר להם בדרך, הנה, יראו נא האדונים העברים את לחמם שנתעפש, את נעליהם שנתבלו, אין קוץ ואין דרדר בארץ ארורה זו שלא ננעץ בכפות רגליהם, השריטות האלה יעידו. חם היה הלחם בצאתם, ועתה ניקודים, יראו נא האדונים העברים בחסדם, הייאכל לחם אשר כזה ויש טוב ממנו?


דיברו ודיברו. בהרבה תנועות ידיים, מגישים את הראיות קרוב־קרוב מול עיני השובים, נאד עור בקוע ונעל תלושה, עד שדומה היה כי הבינו, הבחורים עמדו, מגרדים פדחתם. לא ידעו מה לעשות בשבויים הללו שנזדמנו להם פתאום, לא כפר ולא עיר ולא חווה שאפשר לרגלהּ ולמצוא תורפּתה, רק כמה נוודים זקנים שאיש אינו מבין את לשונם. לרגל את הארץ יצאו, דבר לא אמרו להם בצאתם בדבר שבויים. אם להמית או להחיות.

עד שאמר אחד מהם לחבריהם שיקחו אותם עמם. הזקנים נשמו לרווחה. חרסן תקע מרפק חשאי במותיו של שחם: חכם מכל אדם שחם, עד הֵנה חוכמתו צולחת. אבל שחם לא הגיב. זעוף עפעפיים הביט בחבריו, כרומז להם לשתוק. עוד לא כלה היום ועוד לא נחרץ גורלם. מוטב שיחסכו הבל־פה.


כל אותו יום הלכו עם השובים. הערפל עלה באחת, כאילו שמיכה אפורה כבדה הומה מן העמק, ושמש חמה מילאה את העולם. השובים הלכו מהר מאוד. לא יכלו לעמוד בחֶפזונם, ופיגרו הרבה, עד שהיה בחור רזה מן העברים חוזר על עקביו וגוער בהם שיזדרזו. שמו לב שמוליכים אותם בדרך ארוכה, פתלתלה, בעמקים, הרחק מחוות היבוסים שכבר נראו פה־ושם במעלה ההר. אולי גם לא ידעו שוביהם את הכיוון. פעם או פעמיים חזרו והלכו בעמק שכבר היו בו קודם, תועים סחור־סחור בין הבקעות הרבות. לא עלו בהר אפילו פעם אחת.

בערב קרסו הגבעונים תחתם. לא יכלו ללכת עוד ולוּ פסיעה אחת. נשמתם באה מהירה ולא־סדורה, פניהם אדומים. מרחו את הזיעה המאובקת על פניהם, ולא זעו. מצצו את שארית המים מן החמָתות. דבלת, עב־הבשר מכולם, שכב מַלחית, מת למחצה.

אבל גם העברים לא מיהרו ועד, מששקעה השמש. ישבו כאשר ישבו, כמו נואשים מלחפש מקלט לילה. אולי גם לא ידעו למוצאו. השליכו לזקנים פת, שלא היתה טובה בהרבה מלחם הניקודים שלהם עצמם, קטפו כמה רימונים ומצצו בקול, דיברו מעט, ונרדמו, פזורים על פני השדה כצרורות עזובים בחושך. מדי פעם בפעם היה אחד מהם ניעור וקם, סתוּר־שׂיער והלוּם שינה, לגרש את גור התן המתקרב יתר על המידה אל הישנים – וחוזר לישון כמת. אחרי חצות הצליח אחד מהם להלום באלתו בשיני התן, שיילל ונעלם.

הגבעונים נתכנסו יחד. ירח בא והולך בעד קרעי ענן האיר לסירוגין פנים זקנים וחריפים. צחקו חרש לתוך זקנים. מה טיפשים השוֹבים. איך לא ידעו להעלות אש. שוב ושוב ניסו להצית זרדים ספוגי מים, כאנשים חסרי דעת, כמו אינם מבינים את החורף. חרסן הוא שקושש להם קוצי סירה יבשים, מצא קורה נפולה וחטב ממנה שבבים טובים. ועוד בבוקר, בלכתם בהר, בן־נרבעל הוא שמצא באר רועים בדרך, על־פניה עברו ולא הכירוה. הוא שהראה להם איך גוללים את אבן־הַגְלל, איך שואבים. הלא כתינוקות בני־יומם הם בהר הזה, הם ואלוהיהם.

עכשיו כבר לא פחדו מפני הפולשים. לא מכאן אלוהיהם, לא עצמות הארץ עצמותיו, ובשרה לא בשרו. כבר ידעו שיוכלו לו. חזקה גבעון מכל פולש. זקופים יבואו אל מחנה העברים וידברו אתם נכבדות. עוד מעט ינוס אלוהיהם אל המדבר מקום שבתו, ולא יַראה פניו עוד בארץ נושבת. וגם הפולשים יילכו להם, כמוץ מפני הרוח, מן המדבר באו, אל המדבר ישובו, איש לא יזכור את בואם ואת צאתם. רק ההר יישאר כמימים ימימה.

חיואי שכב לבדו, כאילו אין הדברים נוגעים לו. ומה אם יבואו העברים, ומה אם יילכו. ההר יישאר כמימים ימימה. גם הוא וחטאו. עד בוא האלוהים הגדולים להכותו נפש.

אף לא נתן דעתו על דִבְלת שקם בלילה, אוחז בחזהו וגונח, חוזר ושוכב ומחרחר כמבקש משהו, אולי מים. לרגע אחד חשב שיקום ויקרב אליו, אבל המחשבה לא נסכה שוב מעשה בגופו. אחר־כך פסק דבלת מחרחוריו, וחיואי נרדם, אותה שינה עמוקה כבור, שקועה כמוות צפוף, שהיתה יורדת עליו לפנות בוקר מיום בוא הפליטים, קצרה ואינה מרגיעה.

בבוקר מצאו את דִבְלת מת. חרסן בעט בו פעם ופעמיים, הפכוֹ פרקדן, והרהר רגע, אחר־כך שלף פגיון וכרת את כף־ידו ימינו, להגישה לשובים. השובים הביטו בכף־היד המוכתמת, ולא ידעו מה רצונו. הסביר להם שאות הוא כי מת האדם בדרך, לא נמלט משביו ולא מכרוהו לעבד, נקיים הם לפני אדוניהם. לא הבינו. לבסוף נטל אחד מהם את כף־היד הכרותה והשליך אותה הרחק אל השיחים, מנגב ידו בגועל. ציפור גדולה התרוממה מעל השיח, מבוהלת, ושקעה בשיח סמוך. הזקנים הביטו זה בזה: לו היו לבדם, אל־נכון היו הולכים אל השיח לחפש ביצים או גוזלים. אבל השובים אף לא הביטו לעבר ההוא. ושוב הלכו מזרחה. הזקנים לא דיברו עוד, כמו תם לעגם מליל אמש. עננים קצרים ונמוכים הילכו מעליהם, רדופי רוח, מהירים מן ההולכים בעמק. כאילו שם, למעלה, ההליכה האמיתית. פעם אחת, בשַעַט פתאומי וזחוח, עבר רכב ברזל יבוסי בסמוך להם, בא מדרך העפר היורדת מן ההר, רתום לסוס שחור. פינו את הדרך בדממה, ממעיטים קומתם. היבוסי, ראשו צנוף כולו מפני הרוח, קילל אותם ועבר. הבוץ שניתז כיסה את פניהם של השובים והשבויים גם יחד.

לפנות ערב נשמעו קולות חיים רבים, מִקנֶה וגמלים וקולות אדם. מחנה העברים נראה אחרי עיגול הדרך, אוהלים אפורים בלויים מאוד, ובקתות זרדים שנבנו בחופזה, פזורים על פני שטח גדול. הזקנים הביטו והביטו, מצמצמים שמורות עיניהם, עד שהעין לא נראתה כמעט. אפילו השוֹסים, חשבו, שודדי הדרך, בתים יפים להם מאלה. כאנשים חסרי דעת הציבו אוהליהם, חשבו ולא אמרו, בתחתית הבקעה הציבו, יבוא גשם גדול ראשון וישטוף הכול.

סיעה של אנשים ונשים יצאה מהר לקראת הבחורים הבאים, עד שנתערבבו אלה באלה, בנשיקות וחיבוקים וטפיחות שכם. בזקנים לא הביטו, כאילו אין בהם עניין, קולות השמחה חלפו בסמוך להם.


הזקנים עמדו זקופים, מיישרים אדרותיהם, ולא דיברו: אבל ידעו היטב איש את מחשבת רעהו: כמנצחים יצאו אלה לקבל את פני השבים, ואיה איפוא ניצחונם? או אולי הם, הזקנים, שלל נכבד כל־כך עד שיוצא העם לקבל פני גיבוריו?… עמדו ולא זעו, הלעג ממלא אותם כמים הממלאים את כד, תנועה אחת שאינה זהירה, ויישפך בצחוק רם.

נכנסו למחנה, והבחורים השובים נעלמו כליל בתוך ההמון. איש לא שעה לארבעת הגבעונים. עמדו והביטו סביבם.

גם חיואי נשא עיניו. אוויר חדש עמד במחנה הזה, אוויר שלא ידע איך נושמים אותו. המולה גדולה היתה סביבו, המולת ערב, ילדים קרֵבים להביט בהם בלי שמץ פחד, נשים חולפות על־פניהם, גלויות פנים, גבוהות וצוחקות. לא ידעו מה עליהם לעשות.

לבסוף ישבו תחת אחת היריעות המתוחות במחנה בלא סדר, ספק אוהל, ספק גג. מחצלות סוּף מרוּבּבות בוץ נפרשׂו פה ושם, אין יודע למי הן, ועליהן ערימות של צרורות וסמרטוטים, כדים שבורי ידית, גבעולי חִמצה שתרמיליהם נתלשו זה־מכבר, צפחות גדולות מגוּבּבות יחד, קלחי כרוב ותמרים וצמר עזים שחור, מדיף ריח עַז. סמוך להם ישבה אשה צעירה, שזופה מאוד, והיניקה את ילדהּ, גלוּית פנים ושד, מביטה בהם בסקרנות. מדי פעם בפעם גרפה חוטמה בכנף הבגד. פנו לה עורף, מצמצמים עצמם מעלבון ומכעס.


אחר־כך נתיישבה בסמוך אשה אחרת, מחליפה דברים עם המניקה. בזרועותיה שכבה ילדה כבת ארבע. בזווית העין ראו פצע גדול, תפוח, בזרועה של הילדה, מָרוּס וממוּגל. הילדה בכתה בשקט. אמה אספה כמה שקים, ישבה, היטיבה תנוחתה, והחלה נושפת על הפצע, נושפת ונושפת, לקררו מעט, עד שנתנמך בכייה של הילדה ופסק כמעט כליל; וגם אז לא פסקה האם מנשפהּ, לאט, קצוב, מרגיע. משכו בכתפיהם, והגיפו שמורות עיניים. שתקו.

לבסוף קרב אליהם אדם בצעדים מהירים, וקמו. איש נמוך־קומה היה זה, מוצק, ידיו קטנות עולות ויורדות כדף בגורן. יבואו נא עמו, אמר בשפת הארץ, אל אחילוד יבואו, ויאמרו דברם. דיבורו זריז היה. העיף בהם מבט אחד, ואחר־כך לא נשא עיניו עוד, כמי שכבר ראה הכול. משהחלו ללכת אחריו, שפשף כפותיו זו בזו בשביעות־רצון של אדם שעסקיו צולחים. בדרך אמר להם שכבר סיפרו הבחורים השובים כי אנשים חכמים הם לחטוב עצים ולשאוב מים. אולי יישארו עמם, יעבדו. חייך אליהם, כמעוֹדד.


באוהל ישבו כעשרה אנשים, ולא ידעו מי מהם אחילוד. חזרו ואמרו דברם: לא מכאן הם, אנשים נוודים הם, חיוים מן הצפון, ועירם רחוקה מאוד; אבל יודעים הם את כל מלאכת הארץ, ולא יוֹנוּ את אדוניהם.


האנשים שבאוהל היססו. נועצו ביניהם הרבה. הגבעונים עמדו זקופים, והמתינו. לבסוף אמרו כמה משפטים ארוכים אל האיש המוצק שהביא אותם לכאן, והוא נענע בראשו, והסביר לגבעונים: ישאלו את פי יהושע. מהלך יומיים, שלושה. יישארו־נא עמם, עד יפול דבר. ואל יחששו, שערה אחת לא תחסר מראשם במקום הזה.

יומיים ישבו על המחצלת. שׂרועים ומחכים, לועסים מצרור התמרים שנתנו להם. ידעו כבר שהמחנה בו הם יושבים מחנה קטן הוא, נידח. לא פחדו. אויר פתוח היה במקום הזה, אויר שאינו מאיים. קולות המחנה עלו מכל עבר, בישול וחליבה ונקישת כלים ומצהלות ילדים וקול נשים שרות ואין מַכלים. גם האשה הנושפת על מוּרסת בתה ישבה בקרבת־מקום והמשיכה בשלה, בלי להביט לעברם, יום ולילה ויום, כמו אין לה עבודה אחרת.

בטלים מכל מעשה, העסיקו עצמם בדברי לעג על שוביהם. הֲיישקלו ילדיהם בזהב, אם בכסף קנו אותם? אין זאת כי תשושים הגברים העברים. זרעם חרֵב ואינו מוליד. שעל־כן נחשב הילד מאוד, אין להם בִּלתו. ונשיהם, חצופות כעזים השחורות, עברו את המדבר והעֵזו. והגברים הללו, רְאו גבר, מרופטים יותר מהם עצמם בבגדי התחפושת, מנהיג אין בהם, כוהן אין בהם, זקן אין. אחרון העבדים בגבעון תוארו יפה מאלה.

כעבור יומיים הגיע אליהם אותו אדם נמוך ומוצק שדיבר אתם תחילה. אין פנאי. אמר להם, המחנה יוצא לדרך. ואחילוד אמר שימהרו ויכרתו להם ברית, ולא ימתינו עוד, כי לא שבו השליחים מדרך.

מהר, בלי גינונים הרבה, החזירו אותם לאוהל שבו היו ביום הראשון לבואם. כמה אנשים ישבו בו, וארבעה או חמישה נערים בפתח. חזרו ושאלו מי הם ומאין באו, והם חזרו ונשבעו שחיוים הם, מארץ צפון, נוודים הם בארץ כנען, אין להם נחלה במקום הזה. נדמה היה שהעברים אף אינם מקשיבים, כאילו דברים חשובים מאלה לנגד עיניהם. הנערים קרבו אל הזקנים וקשרו את קצות כַּנפות הבגד לעורלה קטנה; אחר־כך קשרו גם את כנפות בגדי העברים. אדם אחד אמר את דברי העדוּת, בלשון שלא הבינו; אחר־כך קם מישהו והביא פגיון, העביר אותו על אצבעו פעם ופעמיים, לבודקו וכרת את עורלות־הבגד הקשורות. הברית נכרתה.

פיתחו את הקשרים. הגבעונים ביקשו עוד לומר דבר־מה, אבל העברים עזבו מהר את האוהל, עסוקים, כמו תם כל עניינם במקום הזה. הנערים אספו את עורלות האריג המתגוללות על האדמה, ונתנו כמה מהן בידי הגבעונים לעדוּת. טמנו את הפיסות הפרומות באבנט, פניהם הזקנים מתפוגגים. הצליחו.


וכשקמו שחם ובן־נרבעל וחרסן ועמסו את הצרורות לצאת לדרך, בשורה להביא לגבעון כי תם צר ותם מצור, חיואי נשאר ולא יצא עמם. חרסן בעט בו בעיטה קלה, מזהיר: עוד יום, עוד יומיים, וגילו העברים את דבר המִרמה הזאת, את עורך יפשטו מעליך, קום וצא, שוטה, נלך ופתחנו את שערי העיר.


אבל הוא לא קם. ידע שאין אדם ואין חיה ואין עוף שהוא מבקש לראות בגבעון.


 

ג

הסתפח אל בית אחילוד.

תחילה לא ידע מה מקומו ומה עליו לעשות. את מנהגם לא ידע ואת לשונם לא הבין. אבל הבלוֹיים אשר לבש, בגדי ההונאה, תאמו את בגדיהם, ולא בלט. התהלך במחנה אנֶה ואנָה, איש גדול, גמלוני, מלא נכונות קטנה וצנועה. עומס היה כשצריך לעמוס, מַאביס את מעט הבקר כשהכול האביסו, אילם, עושה אתם מבוֹקר עד לילה, מאושר בכל בדל של הבנה, אם מנוד־ראש, או תנועת יד, חיוכיו מוגזמים. עדיין פחד פן יגרשו אותו. דבק בהם כאילו הם מפלטו האחרון, ישֵן בקצה מחצלת, אוכל כשזכרו לקרוא לו שיבוא לקחת מן התבשיל. מעצמו לא קרב מעולם. לפעמים חשב שאם יפשוט עליהם אויב, יגן עליהם היטב, מלוא כוח זרועותיו; והם יאהבו אותו, והוא אותם. ידע שכאן, רק כאן, לא תשיג אותו יד האלים הגדולים.

והם, כמורגלי מִדבר, לא יכלו לשבת. קמים היו בוקר אחד, איש אינו ידוע על מה ולמה, סתורים, מלאי ריב ומדון, כמו רוח תזזית נכנסה בגופים הרזים; פורקים את המחנה ומדלגים אל הר אחר, שם הקימו שוב את האוהלים ואת הבּקָתות, כמו אין להם מנוחה. בכל פעם שדילגו כך, טוענים היו עליו הרבה מטען. כי איש גדול היה. לא התלונן. אף לא שאל מדוע הם עוברים כך ממקום למקום בהר.

וגם כשנודע דבר מִרמת גבעון, לא פשטו את עורו מעליו. אולי הסכינו, אולי כבר לא רצו לוותר על כוחו ועל מסירותו. אולי גם שכחו שבא עם הזקנים מגבעון. כבר היה חֵלק מן הנוף, אדם כעץ השדה.


החורף הראשון בא בזעף, מוריד מבולי גשם על המחנה הדל, עד שלא נותרה בו פינה אחת של יובש. חוט אחד שילבש אדם וחם לו. כל אשר להם היה ספוּג. רוחות הלמו בהם יומם ולילה, אינן מרפות. התכנסו באוהלים הנוטפים, ממעטים לצאת, בלי רצון ובלי שמחה. כמעט כולם חלו. כבר הבינו שלא טוב לחנות בבקעה בבוא נֵד המים. כבר ידעו לחפש להם מערות ונקיקים בהר. רועדים מקור, שיניהם נוֹקשוֹת, השיזפון המדברי נקלש בפניהם שנעשו אפורים. הבטיחו זה לזה שאחרי החורף יישבו תחתם, יבנו בתים טובים.

מחנה העברים הגדול רחק מהם מאוד; והם, חולים, משתעלים, לא נזדרזו להשיגו. לפעמים שולחים היו שליחים אל המחנה הגדול, ואלה לא תמיד שבו. אולי לא היו הדרכים עבִירות, אולי היו טרף בדרך, לחיות אשר בשיחים הנוטפים, או לשוֹסים. אחר־כך חדלו לשלוח שליחים.

חיואי שכב בינותם בלילה, רחוק מביתו אשר בגבעון כמו לא היה מעולם. לא עוד בית אבן, ולא מַמְגורה, לא נר בגומחה בלילה ולא כדי השמן והיין הכרסתנים אשר במְקֵרות. כאן לא הפריד דבר בינו לבין שמים אפורים, בין גופו לבין האדמה, ונחלי הבוץ החומים, הזולגים כל העת בחוץ, אין להם קץ, כמו זעה האדמה כולה, והיא זורמת בין שבילי המחנה. איש לא טרח לנקות עצמו מן הבוץ. כולם היו מרוּבּבי עפר כמוהו, והוא כמותם. אף חדלו לנעול מִנעלים, כי כבדו מאוד. בערב ישבו מפהקים, לאים, מגרדים בוץ מן הסוליות ומבין הבהונות, בכל הבא ליד, מקל או מַאכֶלֶת, שחים תחת משא החורף. לא דיברו כמעט. שוקעים היו בשינה מיידית.

על גבעון לא חשב ולא חלם, כאילו אסור לו לחשוב עליה, נחושת לוהטת בזיכרונו, יִגע בה ויִכָּווה. פעם או פעמיים חלם כי אנשים זרים וחזקים באים אליו, כמו שליחי בית־דין, להחזיר אותו לשם; וצעק מאוד משינה. מצמצם עצמו, מתנצל, תמיד חשש שהקיץ אותם בצעקותיו הטרופות. אבל גם הם, לא פעם, צעקו מאוד משנתם.

בוקר אחד ירד שלג, פתיתים פתיתים רכים, חרישי, שׂיבת יונים נושרת. לא היו קולות. גם הבהמות דממו, כמו נחה עליהם היד הלבנה, להרגיע. השלג השכין שלום. יצאו החוצה אל השקט, קופאים ומשתאים, חוזים בלובֶן הזר שבא לנוח על עץ ועל אבן ועל גג בקתה, לנשום אויר שקט, שקט, כולו לבן, אין קול, אין הד. כפות הדקל אשר כיסו את הבקתות צנחו מטה, בבדידות עלובה. קר היה; אבל מראה השמים הלבנים, המעורבלים בלי קול באויר, ריתק אותם שעה ארוכה. ניסו לתפוס את הפתיתים, נתנו אותם בפיהם, תמהים.

לפנות ערב היה השלג לברד, ונסו פנימה מפני כוחו ומפני הרעש הרב. רק הילדים, נמלטים מידי אמותיהם, רצו בתוך הברד, רוקדים, צוהלים, ברכיהם אדומות מקור. צחוקם מילא את המחנה. אותו יום לבן נדמה היה כאילו שבת העולם ממדניו. גם בפחדים היתה שמיטה. עד שכילה הברד את מוֹתַר השלג, וגם הוא היה לזרימות קטנות, כעוּרות, של בוץ.

לאט לאט למד חיואי את לשונם, מלה אחרי מלה, כמו חוצב באבן. שפתיו נעו סביב הברות, מעצבות את הדיבור כטועמות אותו. אחר־כך לחש מלים לעצמו. אחר־כך, בקול נמוך, דיבר.

על גבעון לא סיפר מעולם. כרת את חייו הקודמים, כלא היו. היטב ידע שדרכי גבעון לא תיטבנה בעיני האנשים האלה. והוא גם להסביר לא יוכל. גבעון היתה אחרת.

והם לא שאלו. רק פעם אחת שאלה אותו מָרִית אשת אחילוד מה עשה בגבעון, לפני שבא להסתפח. בקול רם שאלה, כשופטת, בקימוט של מצח. חושדת היתה בו למן היום הראשון לבואו, לוחשת לאחילוד בלילה שמרגל אותם חיואי, מרגל, אין בו אימון, יום יבוא ויראו הכול את צִדקת דבריה. עתה עמדה לפניו, גבוהה כמעט כמוהו, רחבת ירכיים, שואלת בחומרה. והוא השיב, מהסס, שנביא היה בגבעון.

מָרית לא הִרפתה. שאלה מה הנבואות האלה אשר ניבא על עירו.

ידע שהוא שוגה, אבל לא עמד בפניה. אולי גם לא רגיל היה שאשה תחקור אותו. סיפר לה מעט שבמעט, על חזון הבצורת, על נבואת החולי הגדול אשר פקד את העיר, על מות אבי ירמות שגם אותו ידע בטרם היה.

מרית קימטה מצחה עמוק עוד יותר, חשבה מעט, ואמר שלכך לא ייקרא נביא, לכך ייקרא רואה. שאל, נעלב, מדוע, ואמרה לו שנביא הוא איש כבן־עמרם, המביא את החוק והמוליך את העם במדבר, ואם לא נתן חיואי חוק ומשפט בעמו, לא נביא ולא בן נביא הוא, כי אם רואה. אמרה והלכה.

כעס מאוד.

יום או יומיים אחר־כך הלך עם אחילוד לחטוב עצים, ושאל בענווה מה המשפט אשר נתן להם בן־עמרם, הַיסוּפּר, או דבר־סוד הוא. אחילוד נבוך. אמר שצריכים לשאול גדולים ממנו, זקנים ממנו. הוא עצמו ילד היה במדבר כאשר ניתן החוק. הרבה לא למד. יודע הוא שאוסר החוק לרצוח, שאוסר לענות עד שקר. באמת, הרבה אינו יודע, אבל הכול יודעים שטוב החוק מאוד. חיואי ביקש מחילה. בנמיכות־רוח המשיך ושאל, יסלח נא לו אדוננו אחילוד, אבל מתי לא ירצח? הלוא ירצח זקן בעדתו, או כוהן בלב עיר? הלא ירצח את מְסרפו אחי־אמו? גם בגבעון עוון הוא.

לא, אמר אחילוד, לא ירצח, לעולם. זה דבר החוק. יותר לא ידע להסביר.

חיואי נבוך מאוד. הדברים היו גדולים מבינתו. לא שאל עוד.

בין כך ובין כך נחלש החורף. גם סאון השיטפונות המתמיד, המלווה אותם יומם ולילה, פסק. כבר אפשר היה לראות באופק את ההרים שמעבר לבקעת הירדן, סגולים מאוד בשקיעה. הבוץ שהיה עמם כל העת החל מתקשח לעפר. ההרים פרחו מהר מאוד, מיום ליום נתכסו אדום וסגול וּוורוד עמוק, כוחה הפנימי של האדמה אשר יצא בתהלוכה גדולה החוצה, והוא עמד בהמון נוצץ של חג על מדרון ועל מִתלוֹל. בחוות היבוסים ממול נראו אנשים יוצאים אל השדות, למלאכת האדמה.

לא היתה להם אדמה. נצמדים היו לחלקות הקטנות, כגודל כף־יד איש, בין אֵלָה וזית, שהצליחו לגדור ולעבד, מעט מעט, אחת בעמק, שתיים פזורות במורד ההר. גם שטח נטוש, ממלכת הקוץ והברקן, גם מדרון תלול שאי אפשר היה לעמוד בו בלי לאחוז בגזע עץ, גם חלקת עפר כסוּיה אבנים ושברי סלע, אשר מאסו בה כל משפחות האדמה, כולם היו טובים בעיניהם. נאחזו בהר כמו הצמחיה עצמה, כמו זרעה אותם רוח המדבר באקראי, צומחים פרַע בין טרשים, משלחים שורש בכל מקום שהיה בו חופן אחר של אדמה. למדו לדלג על הסלעים כמו העזים המדלגות לצִדם. רגליהם למדו להיאחז ולדרוך בטח גם במקום שבו האתונות החליקו ומעדו. אספו סלעים ואבנים לעשות מִגְדוֹר, ליישר מעט, בידיים, את האדמה שמעליו, שלא תיסחף. במקום שבו יישרו, נטעו.

אלה מביניהם אשר תפסו אחיזה בעמק, גורלם לא שפר. מעט היבול שגידלו נשדד מהר, אם בידי השוֹסים, אימת כל הארץ, אם בידי כנענים, או ביד יבוסים מן ההר. אלה המתינו חודשים רבים עד שהבשיל היבול, חולפים על־פניו כמו אינם מביטים בו, אומדים את השערים בזווית העין, יודעים ששללם בטוח. ביום צאת הקוצר, היו פושטים על החלקה בחוזק יד ולוקחים את הכול, מותירים אחריהם שֶלף דרוס, ענפים קמוטים, ובכי. איש לא יכול ליבוסים. רכב ברזל היה להם.

הרבה מדנים היו במחנה. אמרו כי אך רעות־רוח היא לעבד את האדמה, עַם של רועים הם, ויישארו רועים. ינדדו להם ממקום למקום עם המקנה ואין מַכְלים. ועתה על מה זה ולמה יטעו עצמים, ואחר יאכל פריים; יזרעו את החלקה, והיבוסי יחמוס. רועים הם ויישארו רועים. במדבר נולדו, לא להם בתי האבן, הם וילדיהם אנשי סוכה ומחצלת, היום הם כאן, למחר אינם. האחרים שתקו, עיקשים כאדמה.

איש לא גמר אומר אם לשבת, אם ללכת, אבל משנה לשנה גברה השתיקה על הקולות, כמֵעצמהּ. אולי החורף הוא שגבר, אולי הילדים אשר נולדו במחנה, רועדים בקור וברטיבות ופעיתם פעית טלה שלא יוציא יומו.

לא היה בהם כוח לחיות, ולא היה כוח להכריע. מדי חורף בחורף, שנה ושנתיים ושלוש, אמרו זה לזה שבאביב יבנו בתים. ולא בנו. היססו. בשנה הרביעית קם אדם או שניים, אסף אבנים גדולות, והקים מחסה, סוכה גדולה קשוּיה, חדרים אין בה. אחרים ערמו ערימות של אבנים בפינה, מביטים באבנים כל הקיץ ואינם בונים, עד שוב החורף והגשם. מעט מעט, בשנה החמישית, קמו מחסות האבן. עדיין אמרו זה לזה רק אוהל הוא ולא בית; ברצותם יילכו, ברצותם ישובו, כי רק גג ביקשו לשים על ראשי הילדים האלה מפני המים והקרה.

אבל האביב בא, והם לא הלכו. גם לא היה לאן ללכת. לא מן העדרים לבדם, כי מן האדמה הוציאו את לחמם, פוזלים לעבר השמים אם יבוא הגשם, אם ייעצר. גבם נכפּף. חוליות השׂדרה בצבצו בעד הבלוֹיים, בעד העור השחום, כמחרוזת קשה. הידיים הקשיחו. נעשו שייכים להר, הם ובתיהם הגסים, כמו צמחייה שעלתה יום אחד מן המדבר ושינתה מעט את פני המדרונות. לא יותר מזה. רק לפעמים, כשבאה רוח ממדבר לנשֵב במחנה, חמה ועזה, עומדים היו לרגע ומביטים מזרחה, שואפים עמוק את הרוח ושותקים, געגוע שלא ייגמר לעולם.

בעצמם לא ידעו מתי נתנו שֵם למקום שבתם. לא עוד בית אחילוד ובית שירה ובית גומֶר, היום הם כאן ומחר במקום אחר. מעתה היו הבתים שבמִתלוֹל עֲנֵר, ואלה שבבקעה עֶתֶר. איש לא המציא את השמות. מעצמם באו ונתגלגלו במחנה. אולי צמחו מן ההר עצמו. פתאום היו שמות.

גם האנפיות הלבנות הגיעו, הולכות בבטחה אחרי הבקר, כמו היו כאן מעולם. אחרי האנפיות בא גם הרוכל, פוקד את המחנה מדי פעם, משמח את לב הנשים. לעת קציר היו בנות אחילוד חוזרות מן השדה, עגילים באוזניהן, גופן שר שירים. בערב בא מן המַתבֵּן קול חליל וקול שרים ושרות.

חיואי לא בנה לו בית. גר היה בבקתת זרדים בפאתי נחלת אחילוד, אינו נכנס אל תוך הבית. והם, משבנו את בית האבן, אף לא קראו לו שיבוא לשבור אתם לחם. אחד הילדים היה יוצא אליו, נושא סיר תבשיל. או ערימה גדולה של רקיקי לחם. לעתים היה מעלה אש וקולה בעצמו מן הלֶקט. אחילוד היה מעניק לו מדי פעם בפעם ברוחב־יד, אם צביטה של קלי, או פרימת בצק, או מטבע, או צמר חדש מן הגיזה. צרכיו לא היו רבים.

מרית שׂטמה אותו. צאו וראו את הנביא הלז, היתה אומרת, מצמצמת עיניה, עוד מעט יבוא זה להתנבא עלינו, רק צרות וחולי ינבא. אחילוד היה מרים קולו בדבּרה, שֶקט, שקט. והיא לא הרפּתה.

אבל הבנים לא נרתעו מלבוא אליו. פוקדים היו אותו, מביאים לו נעל לתיקון, חֶרֶת מחרשה של עץ לחידוד, עשב שמצאו בשדה ויאמר להם הַלמַאכָל הוא אם לאו. יצא שמו שידיו טובות במלאכה. פעם אחת גם התקין להם חלילים טובים מן הקנים אשר הביאו. טופחים היו על שכמו בתודה, ושוכחים אותו בצאתם, כמו הוא עצמו כלי מכּליהם.

אבל לא היה בו שקט. בערב, משתמה כל המלאכה, הם לביתם והוא למקומו, באו המחשבות. שבע שנים הוא עובד אותם, כיום אחד, ארוך ומפרך. לא עזבם לרגע, לא יצא מתחום המחנה אפילו פעם אחת, חוטב עצמם ושואב מים ועושה כל מלאכה נאמנה. בקהלם לא התערב ומשפטיהם לא ידע, שב מן השדה אל הבקתה ומן הבקתה אל השדה. אלוהיהם עמד בדיבורו: כל עת היותו עמם, פרש חסותו עליו. לא באו האלים הגדולים לנקום בו. חי הוא וקיים. סוחר ישר אלוהיהם, חשב, לא הונה אותו ולא מְכרו. אבל גם לא הראה עצמו מעולם. גם אם ביקש חיואי להקריב לו שַלמֵי תודה, חמק ממנו.

המחשבות תכפו, ועם המחשבות באה המרירות. יושב היה וגורס מרה בין שיניו. האיש טמא הוא. אם אשה בעונתהּ, שאין נותנים לו להסתפח אל אלוהיהם כמותם? היטב עבד אותם, והם בגדו בו. אף לא פעם אחת ראה את אלוהיהם, הגדול הוא אם קטן, הבקול איש ידבר אם בקול אשה. וגם בתים בנו, ואת הקורבן הסתירו מפניו, כילד שאינו ראוי לראות. אמרו לו שלא היה קורבן. כיזבו, במתק־פה כיזבו, הייבנה בית ואין לו דמים, אין קורבן תחת האבן הרֹאשׁה, לא ילד הוא שיאמין. הם מכחדים, מוליכים אותו שולל, והוא כפוי טובה לאלוהיהם. בעל־כורחו הוא כפוי טובה וזר.

מדי יום ביומו נתחזק בצדקתו. נביא הוא, לא עבד, ועתה יראה פני אלוהיהם, ישתחווה לפניו ויינבא לו, יינבא נאמנה, כמימים ימימה, ושמעו העברים, רק הם עומדים בינו לבין אלוהיהם, כמסתירים דבר סוד, ועתה יילך וימצא את האלוהים בעצמו, את משפטו ילמד, ושב כוחו אליו ויינבא. הם, רק הם, עומדים בינו לבין חייו הנכונים.

יום אחד, בשדה, שאל את אחילוד. אבל אחילוד התחמק ממנו. אין דמות ואין גוף ואין צלם לאלוהיהם, אמר, לא ראה אותו אדם וחי, אולי רק משה לבדו. כך הם הדברים, גם אם הוא, אחילוד, אינו מבין אותם כל־צורכם, אבל הוא האלוהים אשר הוציא אותם מארץ מצרים, והארץ נתן לבני־אדם, וחוק נתן להם בארץ, מידם ידרשנו.

חיואי לא הרפּה. המשיך ושאל, ומי זה איפוא הִכה את כל אלוהי הארץ, אם גוף אין לו. אחילוד השיב בקצרה שאין אלוהים אחרים.

עכשיו כבר ידע חיואי שמשטים בו. גמר בלבו שאם אין הם רוצים להראות לו את אלוהיהם, מסתירים הם אותו, במלוּנות, באמתחות, במַטמוֹרֶת, בעצמו יילך ויחפש אותם, יחפש וגם ימצא, שלמי תודה יקריב לו, והיה כאחד מהם.

לילה לילה היה יוצא מבקתתו, עטוף היטב, לִבלוש בתוך המחנה. נובר היה באמתחות באין רואה, מחטט בערימות כלים, מרים צרורות בצלים ושוּמים וקטניות, איש מחפש את אלוהים, בין נחרות הישנים לבין טפיחת כנפיים פתאומית של עוף אשר הקיץ לרגע, זע, וחזר לישון.

שבועות רבים בלש כך ביניהם. לא מצא דבר, לא צלמית, לא תרפים, לא פסל, כמו ניקה אותם המִדבר מכל אלה. אף מזבח לא ראה. אף לא אבן המקווה לִקוות את הדמים. מסתמן היה לרגע בחשיכה, על רקע האופק המסוֹהר שבין בית לבית, ושוב נבלע בין גושי האבן, עד שחוורו פאתי שמים, והוא שב למקומו, לבו הולם.

ולילה אחד נתפס. איש יצא לצרכיו מן המחסה, כורע בצֵל קיר, כי ליל ירח גדול היה, כל המחנה כולו טובל באור בהיר, וראה דמות גדולה חומקת. חיואי ביקש להישמט מאחיזתו. גדול היה האיש התופס אותו. שניהם נשמו מהר מחמת הפחד ומחמת המאבק. אחז ביד הלופתת, שובר שתיים או שלוש אצבעות, ונס.

הכול יצאו החוצה לקול הצעקות. מצאו אותו, נחבא, רועד. בין המרבדים המהוּהים של בקתתו. אנשים דיברו בזעם, כעוסים, נבגדים. מרית עמדה בפתח ביתה, מלטפת בשתי כפותיה לאט את מותני שמלתה, פניה פני מנצחת. כבר ביקשו לעשות בו שפטים; אבל אחילוד אמר שלבוקר משפט. קשרו אותו למוט וחזרו לישון.

בבוקר באו שלושה גברים ולקחו אותו למקום המשפט. כנוע וזועם עמד לפניהם. לא הסביר מעשיו. ידע שיצחקו לו, ילעגו ולא יאמינו. כבר ידע שיכרתו את יד ימינו, כאשר יעשו בני הארץ. הם החזקים והוא החלש ולהם המשפט. ולו אין אלוהים במקום הזה שיגנו עליו.

ציפה לשופטו. כחמישה־עשר איש ואשה עמדו סביב, מחכים. בטוח היה שאחילוד הוא שישפוט אותו, שכן בן משק ביתו הוא. אבל האיש הבא לא אחילוד היה, כי אם שירה. השתתקו בבואו.

שירה שאלה את האיש הלוכד אותו מה הדבר אשר גנב חיואי, אם לחם או בגד או צידה, ושׂם בכליו. השיב האיש שאינו חסר דבר, רק מצא את הגבעוני הלז, עוד לא שלח ידו בביזה, כי מְצאוֹ. שאל שירה, אם לא חסר אותו דבר, איך יהיו לאיש דמים. ולא גנב.

העומדים סביב החלו מתלחשים איש עם רעהו, מנידים ראש. כן דיבר שירה, לא גנב הגבעוני דבר, אין לו דמים. משפט צדק הוא.

אבל האיש הלוכד אותו לא הרפּה. רק מחשבת עוון בלב הגבעוני, צעק, מראה את ידו לעומדים, הנה שבר שתיים מאצבעות ידו, בזדון עשה, בצדייה, התנכל, כי רשע הוא.

שאל אותו שירה אם קם עליו להורגו ולשבור אצבעותיו, ואמר האיש לא, כי נאבקים היו שניהם יחד, והנה אצבעותיו שבורות, לא יוכל לעשות כל מלאכה עד צומחן, ועתה הֲיינקה השובר אותן?

לא יינקה, אמר שירה. שתי קְשׁיטות ייתן לאיש התובע אותו, קשיטה לאצבע, קשיטה לאצבע, כי נאבקו, והלכו איש לביתו, נקיים הם איש לפני אחיו.

כל אותו יום ישב חיואי בבקתתו כאיש חולה. פעם או פעמיים הביט בכף־יד ימינו, עדיין נדמה לו כאילו איננה. כמה פעמים כיווץ אגרוף ופתח, כיווץ פותח לאט, כמו אינו מאמין לאצבעותיו.

בערב בא אליו אחילוד. ישב לידו על המרבַדים. מכחכּח בגרונו, נכלם מעט, אמר לחיואי שאין עובד טוב ממנו בכל עֲנֵר כולה; אבל מרית שׂוטמת אותו, רוצה שיילך לו. והוא, אחילוד, שנים רבות עמד מולה כסלע הזה, אבל עתה זקן, כבר צפד עוֹר פניו מתלונותיה הרבות, אין בו כוח. ועתה כל שרוך נעל וכל בצע כסף אשר יחסרו בבית, ואמרה מרית עד מתי יגור עמנו הגבעוני הלז. והרי הוא, אחילוד, יודע היטב שמעולם לא שלח ידו חיואי בשמץ דבר, אין באוהלו מחוט ועד קש, לא מן המַרְעית ולא מן המִקנֶה ולא מן המַקָחָה, אין ישר ממנו בכל הנחלה כולה. והוא, אחילוד, לא איש עוולה הוא, לא יעשוק את חיואי. שׂכרו ייתן לו וגם יוסיף, גם חליפת בגדים אחת, גם עשר קשׁיטות, ונעליים טובות, כי עבד אותם חיואי באמונה זה שבע שנים, אין רע בינו לבינם.

חיואי הניד ראשו. כן דיבר אחילוד. בעצמו כבר חשב ללכת, רק אמר אשאר נא מעט במקום הזה, והנה שבע שנים. לבוקר יארוז צרורו ויילך לו. לא עשק אותו אחילוד ולא גמל לו רעה. וגם הוא, חיואי, עבד אותו באמונה, וקיימו שניהם את דבר הברית.

חיטט באבנטו ושלף כמה גזרי אריג שנותרו בו מיום כריתת הברית. אחילוד הביט בהם, נרגש מעט. נגע בקצות אצבעותיו בפיסות הארג שדהו מאוד. קיימתי את דבר הברית, אמר לחיואי, וחיואי אמר, הן. הביטו זה בזה, שחור היה שׂער ראשם ביום הברית, ועתה שׂיבה.

נכדיו של אחילוד ליוו אותו עד אם־הדרך, מנפנפים בידיהם, קוראים שלום חיואי. שלום, חיואי.

לא הביט לאחור.


 

ד


חיואי הלך מערבה.

לאטו הלך, לא אצה לו הדרך, תחילה עוד נשא עמו את אוויר המחנה, רואה את מראותיו ושומע את קולותיו. משהו הדומה לצער, או טינה קטנה, עוד נותר בו. שבע שנים עבד אותם, את כל מלאכות הארץ לימדם, והוא לא למד מהם דבר. אמת, משפט צדק שפטו אותו, וגם את דבר הברית קיימו. אבל כאילו החסירו ממנו דבר, קיפחו, בעצמו לא ידע מה. הולך הוא כלעומת שבא, שבע שנים כיום אחד. מאום לא אירע. גבעוני היה ונשאר גבעוני.

מעט מעט החל לשים לבו לדרך. היום היה אפור לא ידע אם בעצמו הזקין, או הארץ היא שהזקינה, נתעייפה. העצים נתנו פריים, אבל בלי חמדה. מעט הפרחים אשר בהר לא זהרו, כמכורסמים. איזו כֵּהוּת ישבה על ההר ועל השמים. אוויר עמום, כמו ענן של עצבות שאינו מתפזר.

בעמק היתה דרך, דרוכה היטב, אנשים הילכו בה, איש מוליך אתון, אשה יושבת על המרדעת ומאֲגוֹדת זרדים גדולה לפניה, חורגת ימינה ושמאלה. כמה נושאי משא הלכו מולו מהר, כמעט רצים. שבע שנים לא צעד בעמקים האלה, ועתה אנשים ודרך.

המלחמה עברה כאן לפניו, פה ושם, בצדי הדרכים, עמדו חצאי בתים חרבים, עצי פרי מתים, גזעם שחור ועלוותם צהובה. לפעמים עמד ריח של פגר באוויר, עד חלפו. לא ידע מי הגר ומי המחריב, ולמה נתכהה ההר.

כיום וחצי אחרי צאתו, והשמש נוטה לשקוע, ראה את הבתים בצד הדרך. לא נראו כמקום ישוב. כמה פרות עמדו קשורות אל רַהַט גדול.פרסותיהן בוססות באדמה הרטובה, גועות בקול נמוך אל מול המים. עצי פרי טובים היו כאן, תאנה ורימון וסוכת גפן, מסוּבּלת אשכולות. קולות של בקר באו מתוך המלונה הגדולה, וראה שלפניו בית־מִרְבּעת. כמה נערים פתחו את הדלת הרחבה, ומשכו החוצה פר גדול, שחור, כפוּת, והוא מכווץ שרירי גבו כגשר, תוקע ראשו באדמה ואינו רוצה לצאת. לצווארו היה זֵר שמוט ונבול של עלי ער.

חיואי קרב ועזר להם למשוך את הפר החוצה, אוחז בחָח. הודו לו, מצַחקקים. שמונה פרות הרביע, אמרו בשפת הארץ, ולא רב לו. פר הפרים הוא זה, מן הצפון קנו אותו, לא ממקומותינו. בעטו בו מעט בגאווה.


שאל אם יש בזה מקום לקחת לחם ולינת לילה, והצביעו על הבית שבין העצים, הנה האש והעשן והנה ריחות עולים מן החצר. יילך נא האורח ובא עד שם, כי מלון אורחים הוא.

נכנס, מכופף ראשו הגדול בפתח. החדר היה חשוך, ריח כבש וריח יין עמדו בו, וחיואי חש שהוא רעב מאד. ישב על המרבד והניח את צרורו. שלושה או ארבעה אנשים אחרים ישבו הרחק ממנו, באפלולית החדר, מכרסמים את בשר העצמות ומשליכים אותן לכלב הממתין וקופץ מעלה אל מול העצם, מתמתחה עד דק, וחוזר ומתכווץ על טרפו.

זמן מה ישב כך, נח, עד שבא לקראתו נער כבן שבע־עשרה, או שמונה־עשרה, נושא גיגית של מים. חזהו של הנער היה עירום, נוצץ משמן, רק רצועות עור שחור חגרו אותו. גם על זרועותיו היו רצועות עור, צעד כמרקד.

כרע לפני חיואי ורחץ את רגליו, מדבר כל העת, כי לָאוּ על ההרים רגלי האורח, ועתה ירחץ אותן וגם יסוּך, ואם חפץ האורח באשה, יש בזה קדֵשה, הנה יושבת תחת האלון, כברת־דרך קצרה מן הבית.


חיואי הניד בראשו ללאו. זקן הוא, אמר, כחו בל עמו, זה שנים לא ידע אשה. עצם עיניו למגע הידים המעסות כפות רגליו, חש את המנוחה פושטת בגופו. חשב במעומעם שלמחר, מחרתיים, יפקוד את הקדשה הזאת, יראה העוד כוחו עמו.

הנער סילק את הגיגית וחזר, מביא עמו נזיד של צִיקֵי אַלְיָה ועדשים, וקנקן של יין. חיואי התרווח, הנער עדיין עמד עליו לשרתו, נע בקצב על כדורי עקביו. שאל את חיואי מנין הוא, והשיב כי גבעוני הוא, זמן רב לא היה בעירו, והנה יצא לראות את פני הארץ.

אורוּ עיניו של הנער, ואמר ביראת־כבוד, עיר גיבורים גבעון, רק יגדל מעט והלך גם הוא לגבעון להסתפח על גיבוריה, אין כגבעון בכל ממלכות האדמה. הנה כל הערים האלה מובסות, נפלו כעשב לפני הארבה הזה שבא עלינו ממדבר, רק גבעון לבדה עומדת, אף כי צרו עליה מצור ארוך, היטב לחמה ולא יכלו לה. בדברו, מתפעל, מתח ברַהַב את שרירי זרועותיו החגורות עור שחור, חזהו העירום נוצץ משמן.


חיואי שאל מתי היה הדבר, והנער השיב בגאווה שהוא יודע גם יודע, לפני שבע שנים היה הדבר, אויב צר על גבעון, רב ועצום, ושערי גבעון נעולים ולא יכלו לה. וגם על הבוגדים אשר בגבעון הוא יודע, בוגדים היו בעירם והרגום.

שאל חיואי מי היו הבוגדים, והשיב לו, מרקֵד מעט כל העת, שאת שמותיהם אינו זוכר, אבל אחד היה שופט בעמו, אולי שחר או שחם, ואחד ירובעל, או נרבעל, הנה יילך וישאל את אביו כי הוא יודע אל־נכון. ועוד אחד היה עמם, נביא, בוגד גדול, יצא אל העברים תועבת הארץ, ונוסף גם הוא על שונאי גבעון, היטיב לעשות המלך אשר הרגו, אותו ואת הזקנים הבוגדים במלך, כן יאבדו האויבים כולם.

ומה שם המלך, שאל חיואי, והנער השיב שאת שמו אינו יודע, אבל היה בגבעון לעת קציר, עם כל בית אביו היה, ויום אחד ראה את פני המלך על הבריכה הגדולה אשר בעיר, והוא איש לבקן ופניו אדומים מאוד. ואם יבקש האורח עוד יין או לחם, יצווה נא, והוא ירוץ מהר ויביא, כי כבוד גדול הוא לו לשרת איש גבעוני, מגיבורי הארץ.

שעה ארוכה ישב חיואי על יינו, תוהה. שלושת האנשים האחרים, אשר ישבו במרחק ממנו, המשיכו לשתות ולדבר בקול נמוך, לצחוק בקול נמוך; אחר־כך גם שרו יחד, שיר אשר לא הכיר. טופחים היו זה על כתפו של זה, שיכורים מעט. לא יכול היה להבחין בפניהם באפלולית. גם רחוקים היו ממנו, ולא הביטו בו.

אחר־כך החשיך הבית עוד יותר, והנער חזר והביא צרור גדול של מרבדים מגוּללים, פורש אותם לאורך הקירות מרבד־מרבד בעבור אורחי, פורשׂ ומחליק. שכב על אחד המרבדים, פרקדן, ידיו שלובות תחת ראשו. נר אחד קטן נותר דולק בתוך מִגרעת הקיר, מפיל צללים ארוכים; אחר־כך קם מישהו וכיבה גם אותו.

ואם כן, איש מת אנוכי, אמר חיואי בחושך.

בבוקר עמד לפני המלון. ופניו אפורים. ידע שהוא צריך ללכת, ולא ידע לאן. לא גבעוני הוא ולא עברי, חשב, פליט בהר הזה, אין לו לאן לשוב. לא עם ולא עיר ולא אלוהים. אל־נכון חטא מאוד.

המשיך ללכת, משׂרך רגליו. הולך היה בציר המלחמה הישנה. האדמה עדיין שחורה היתה משריפות; אבל פה ושם צמחו ענפים ירוקים חזקים מגזעי העץ המת, פה ושם פרץ הירק וכיסה את האדמה השרופה. ההר השיב מלחמה שערה, הירק הטמון בו בוקע, עיקש, כמבקש לכסות על האֵפר, כמו לא אירע דבר, כמו לא היה חורבן.

בעצמו לא ידע כמה זמן הוא הולך כך, צרורו על גבו. לפעמים חשב שכל זה חלום הוא, חלום ארוך, ארוך, מתיש, כי לא בא בוקר; ואחריו יקיץ, אם בביתו אשר בגבעון, אם בנחלת אחילוד. אבל החלום הקשה נמשך ולא תם. הרבה אנשים הילכו בדרך, רגלי, או מחַמרים אחרי בַּהמות־משא, והוא לא הביט בפניהם, כי מה יראה עוד, כמו משך ידו מן החיים.

זקן אני, אמר חיואי בלבו, זקן. גם מתו כל אלוהי הארץ.

לפנות ערב הגיע אל אם־דרך. קבוצת אנשים באה למולו, ושאל אותם לאן פני הדרך. אמרו לו שדרך העַי היא, הנה קרובה היא, אבל עיר אין בה כי חרבה, רק אנשים מעט יושבים על חורבותיה, לא ימצא ההֵלך מלון לילה במקום הזה ולא פת סולת, כי עניים מאוד יושבי החורבות.

הלך אל העַי. כמעט חושך היה בהגיעו. קטעי חומת העיר המשוננת עמדו, גושים כהים וּרסוקי מתאר, מול שמי הערב. במדרון שפוכים היו שברים אין־קץ, שברי קירות ושברי כלים, אבן ולבֵנה וחרס וזכוכית שנתערפלה ורעפים. פה ושם בערו מדורות קטנות בתוך עיר השברים, משפחה יושבת ליד כל מדורה, וסיר תבשיל עמה.

ישב על השברים. עוד חמים היו מלהט הצהריים. כל־אימת שזז, או היטיב תנוחתו, היה שפך של שברים גולש עליו או תחתיו, אין להם קץ. עוד נותר בתרמילו צרור של תמרים אשר לקח עמו לדרך מעֲנר; משך את האשכול והתחיל לאכול.

אחר־כך קרבה אליו אשה אחת, נר בידה, ואמרה לו בי אדוני, יקרב נא אל אישי ואל בנַי, הנה הם יושבים לא הרחק, ישבור אתנו לחם, ואם ייתן לנערים מעט מן התמרים אשר עמו, ובירכוהו, כי לא בא דבר מתוק אל פיהם זה זמן רב.

הלך עמה בחושך, והיא מאירה לו פה־ושם, שלא ימעד. המשפחה קיבלה אותו במאור־פנים. אנשים צנועים היו.

חילק את שארית התמרים, והם מצצו אותן לאט, שלא למהר ולבלוע. חייכו אליו.

שאל את אֲבי המשפחה מי זה אשר החריב את העי, העיר הגדולה, והשיב לו, למה זה תשאל, אחי, וגם אנחנו שכחנו. שש פעמים חרבה העי, מאֵרה היתה בה, הלא היה אויב ולא היה פולש בארץ אשר לא החריבה, הכנעני והאמורי וכל אשר יעלה על לשונו, יד איש היתה ברעהו בהר הזה.

שאל אם גם העברים עברו בה, ואמר לו כן, גם הם היו והלכו. בתחבולות נלחמו העברים, אמר, פִּיתִי, אמר בשפת הארץ, פִּיתִי לחמוּ, מפתים היו את לוחמי העיר החוצה ונופלים עליהם בחוץ, ובשפתם יאמרו פתאום, כי זה שֵם התחבולה אשר להם. אבל לא העברים הם אשר החריבו את החומה הזאת, המשיך וסיפר, כי עם לא עז הם, כארבה באו וכארבה יילכו; אֱמוֹרים היו כאן, ואֵיל ברזל להם. ועתה על מה זה ולמה עוד ידברו על המלחמה, הנה כל מעשי המלחמה סביבם, רק הם ועוד מקצת בתי־אב נותרו יושבים על החורבות, בעיר השברים, אולי עוד ישובו ובנו את העיר, כי השדות לא חרבו, הנה שב מעט הירק, והעצים אולי ישובו ויתנו פריים. ולאן יילך אדם, אין לאן ללכת בהר הזה. ימתינו עד ייטב להם.


שוחחו עוד מעט, הילדים מביטים באורח, עד אשר נעצמו עיניהם; אחר־כך שכבו איש באשר ישב, על השברים. חיואי שכב, ראשו על צרורו, מביט בכוכבים שנעו במסלולם, רחוקים מאוד.

בלילה באה אליו סהלי. לא הנערה אשר שילח לעי, כי אם ילדה, כמעט תינוקת. באה וישבה מולו, עיניה רושפות, שׂוטמת אותו בכל מלוא כוחה.

שאל, תמֵה, על מה זה ולמה היא שוטמת אותו. הלא טוב היה אליה, הלא קנה לה נזמים ואצעדות, הלא שילח אותה בעצמו, עם הנערים, אל מקם טוב? ועתה הלא מתים שניהם, היא ילדה מתה הוא נביא מת, הישׂטום המת את המת?

אבל היא ישבה מולו, קשה וחדה, וכל מלה שפלטה למולו קללה. אלוהים חיפשת להתחטא לפניהם, לעגה, רק אלוהים חיפשת כל הימים. שאל בפליאה למי חטא איפוא אם לא לאלוהים, והיא קמה וצעקה עליו שאינו מבין מאום, אינו מבין מאום. צעקה ונעלמה.

חש שעוֹל גדול מאוד רובץ על חזהו.

בקומו בבוקר, המשפחה שלידו ישנה עדיין, איש במקומו. לא שמעו בקומו ובלכתו. רגילים היו לקול דריסת רגליים בשברים הרבים, ולא ניעורו.

ושוב הלך מזרחה. בכי גדול נצטבר בו, ולא יכול היה לבכות. רק רגליו המשיכו והוליכו אותו, כמעצמן, מזרחה.

אחר־כך הגיע אל מקום הנשקף אל הירדן. צוק גבוה מאוד התנשא לימינו, מוריק כולו ממערב, תלול וצחיח מצד הנהר. למטה השתרגו פיתולי הנהר, וגאון הירדן, כהה־דקלים, סבוך כולו ועבות בירק.

ירד אל הנהר. בין הצוק לבין המים עמדה רצועה של חול בהיר, ואחריה סבך הדקל והעצים. איש לא נראה בסביבה, רק קולות הציפורים הרבות סאנו בחורש הגבוה. הנהר חסם דרכו מכאן, והצוק מכאן. חם היה מאוד, כמו משקל גדול נעמס על הבקעה.

כרת כמה ענפי דקל, פרשׂ אדרת על פארה כפופה, עשה לו סוכה, לנוח מעט בצל. כאן יישב, אמר לעצמו, אין לו עוד לאן ללכת, זקן הוא, איש מת, לא צלח בידו דבר מכל אשר עשה עלי־אדמות, כצל עובר; ועתה יחיה נא עוד מעט במקום הזה, וימות, ובא הקץ לעמלו.

המקום היטיב עמו. עולה היה מעט בצוק ולוכד חוגלות. פה ושם הניח פחים, אבל רק חיות קטנות נלכדו בהם, מעט מעט למאכל. לעתים היה יורד אל הנהר, מפשיל שולי בגדו, לדוג בשתי ידו. אחר־כך פיצל כפות של דקל, וארג אותן שתי ועֵרב, לעשות לו רשת. בערב ישב ונח, מביט בהרי מואב שממול, סגולים וארגמניים, עד שירדה כל השמש. שכוּח־אֵל היה, וטוב היה לו בכך.

אולי שנה, אולי שנתיים אחר־כך, ראה שאין שלל בפחים אשר הטמין. חשב שלא טובות המלכודות אשר עשה, חמק מהן הטרף. חזר והיטיב אותן, אחת לאחת. אבל בלכתו בבוקר,, בתוך מעבה החורש, ממלכודת למלכודת, לא מצא דבר, רק זרדים פזורים ובורות ריקים. תמַהּ מאוד.

יום אחד, והוא הולך בַּמעבה, שמע לפתע, קרוב מאוד לאוזנו, שריקה חדה. נבהל מאוד. נשא עיניו, והנה נער קטן, כבן שבע או שמונה, יושב על העוזרד, עירום חציו, ובפיו משרוקית־רועים. משראה את חיואי מביט בו, גחן מלוא גופו ושרק שוב, חזק מאוד, כמעט אל תוך אוזנו.

גל של חימה הציף את חיואי. הנה זה בא להתקלס בו, מתגרה כאחד הילדים הליצנים אשר בגבעון, עד כאן רדף אותו צחוקם של אלה, וגם השיג, להפר את שלוותו.

משך את הילד למטה וסגר כפותיו על גרונו, עיוור מכעס. הילד השמיע קולות עמומים, בלי מלים; וכאשר פתח פיו לרווחה, לשאוף אוויר, ראה חיואי שלשונו כרותה. אל־נכון כרתו אותה באחת המלחמות.


הרפה מן הילד, וזה קם על רגליו מיד וברח, מייבב בקולותיו הכבדים, משליך על חיואי אבנים קטנות וענפים במנוסתו, עפר, כל אשר מצא.

עכשיו ידע שגוֹנב הילד מן המלכודות. שב אל סוכת הדקל, וישב תחתיו, מהורהר.

כחודש ימים אחר־כך ראה שוב את הילד כרות־הלשון. כרע ליד אחת המלכודות, נובר בשתי ידיו בשׂכּים, שמע את חיואי קרֵב, וקם מהר על רגליו הדקות, לבורח. אבל חיואי קרא לו. אמר שלא יעשה לו כל רע.

הילד עמד במרחק־מה, המנוסָה עודנה ברגליו, נראה כחוֹלה מאוד. עיניו היו שקועות, גופו רזה, נושם ומלחית בפה פתוח. חיואי השליך לו את חֵמת המים, אשר נפלה סמוך לרגליו, הילד חשש לגחון ולהרים. הסיט את החמת ברגל למרחק־מה, וחזר והסיט עוד מעט, ושוב הסיט, ורק אז גחן מהר והרים. שפך את המים על גבו, מביט בחיואי כל העת, עיניו כהות מפחד.

חיואי אמר לו שיבוא עמו אל הסוכה. לא חיכה לו. הסב ראשו והלך קדימה, בלי להביט אם עוקב אחריו הילד, אם לאו, בוסס בתוך העלים היבשים שעל החול. מאחור שמע את פסיעות הילד, רגע הן כאן, רגע דממה.

אבל הילד פחד להיכנס אל הסוכה. עצר כמה פסיעות ממנה, וברח.

זמן־מה אחר כך נשמעו שוב פסיעות ברובד העלים היבש. הילד עמד בפתח. נראה היה כמי שאינו יכול לעמוד ואינו יכול לשבת. לבסוף נפל פנימה, צונח על בטנו על החול. כל גבו היה מכוסה פצעים ממוגלים ולוהטים, ושריטות, כמו מתגרד היה, מטורף מן העקצוץ, בגזעי העצים.

חזר ויצק מים על הגב הקודח. הילד רעד בלי קול.

בלילה קדח הילד ודִמדם בקולותיו הכבדים, קולות של אילם. חיואי שכב בסמוך ולא זע. גם זה ימות, חשב, ולמה זה אנוכי. פעם אחת חשב לקום, למצוא עץ ערבה, לחלוט מן העלים מִשרה לפצעים האלה; אבל המחשבה הכלימה אותו ולא קם. וכי כאחת העבריות הוא, חשב, שינשוף בגב הילד. יחיה יחיה, ימות ימות.

בבוקר היה הילד חי, אף כי חיוור מאוד. חיואי שם אוכל ביניהם, אבל הילד מיאן. רק שתה ושתה, בשקיקה גדולה. נתן משרוקיתו בפיו, ושרק פעם או פעמיים בנשיפה חלשה, כאומר תודה. אחר־כך נרדם שוב, ישן כל היום וכל הלילה.

בבוקר נעלם.

שוב היה חיואי בגפו. עכשיו נעשו הלילות קרים בבקעה, עננים החלו לבוא מצד מערב, הרי מואב מתערפלים באובֶך ובסגריר ראשון. יום אחד נמלך בדעתו ויצא לדרך, מטפס שוב על ההר, לעבר הארץ הנושבת.

כמהלך יומיים או שלושה מצא עדר, ורועה עמו. התמקח הרבה. גם לא נותרו לו מטבעים רבים באבנטו. הרועה קשה־עורף היה, עמד על המקח. אחר־כך נטל עדרו והלך משם, וחיואי הולך אחריו, מפציר.

לבסוף באו על עמק השווה. חיואי קנה כבשה אחת הרה, ושתי עזים. קשר אותן יחד במשיכה, וחזר אל סוכתו.

בשובו, ישב הילד בפתח הסוכה. ראה את חיואי וקם, שורק לקראתו שריקות ורמות של שמחה. אחר־כך ראה את העזים ואת הכבש, ועמד מתפעל, שורק שריקה ארוכה מאוד, ככל שעמדה לו נשימתו. חיואי גער בו שיחדל, הלא אוזני אנשים הוא מחריש. ייכנס נא ויתר את הבהמה העייפה, ייתן לה מים. אף שֵם קרא לו, גוֹשַע. לא ידע תחילה מנין בא אליו השם הזה, ואחר־כך, בבת אחת, זכר, כמו קשר הדוק מאוד הותר בתוכו כליל: הלא שם אחיו הוא זה, אחיו הילד אשר הועלה קורבן במקדש בגבעון, לעיניו הועלה באש, והוא בן חמש שנים. הלא ידע את השם וידע את הדבר כל השנים האלה.

הילד גוֹשַע לא התנגד. אולי היה זה שמו, אולי נשא השם חן לפניו. נשאר עוד מעט בסוכה, האכיל את הכבש ואת העזים, מהמהם. ושוב ברח. חיואי ראה שבעֵת העדרו, גנב הילד מרבד. קילל מעט, אבל לא נותר בו כוח לכעוס. ההליכה עייפה אותו.

מדי בוקר היה יורד אל הנהר לשאוב מים בחמָתות. לאט לאט ירד, כי זקנוּ רגליו וכבדוּ. בערב, עם בוא הקור, חש בפרקיו מתפוקקים. כבר לא רצה להיכנס אל תוך המים, לבסוס ברגליו עד הרשתות. מדי ערב העלה אש, שוכב סמוך אליה. רגליו כאבו בשכבו.

גם הנבואה פקדה אותו לפעמים, קטנה ואינה מזיקה, נבואת אנשים זקנים. ידע מתי יירד גשם על ההרים ממול, כמו משפך אפור גדול מן העננה; ידע איזה דקל ייתן פריו ראשון, ומה ימצא במלכודת, אם חוֹמֶט או עכבר או גור של תן. טוב היה לו בנבואה הזאת, כמו ברכה קטנה, צנועה. פעם אחת חלם על הבריכה הגדולה אשר בגבעון, אבל לא היה בו פחד. ידע שלעולם לא ישוב.

הילד גושע בא לפעמים. והוא גער בו ארוכות, בטרוניה של זקנים. הילד היה משיב בקולות של הִמהום. חיואי אמר לו במפגיע שיבוא בבוקר, יעזור עמו לרדת לנהר, לסחוב את החמתות ולקחת מן הרשת, כי זקן הוא, והילד אך לחם חסד הוא אוכל עמו, מן המלכודות הוא גונב, הלא יודע חיואי את זדונו ואת רוע לבבו; ואם לא יבוא ועזר עמו, לא ייכנס עוד אל הסוכה.

הילד גושע שמע בפנים אטומות. לא רצה. הלך.

אחר־כך, בוקר אחד, הגיע, נשען על עץ, שורק שריקות קצרות לקרוא לחיואי. בלי אומר ירדו שניהם אל הנהר.

מאז כל בוקר. הכבשה המליטה באביב, והילד אהב מאוד את החלב, גונב מן הטלאים, מתלעלע. יורדים היו אל הנהר, לאט לאט, כי כבדו רגלי חיואי. נשען היה על הילד ברדתו ובעלותו, נזהר מאוד שלא לפגוע בצלקות אשר נותרו בגב. פעם אחת כרת חיואי קנים טובים סמוך לנהר, והשליך אותם בפינה, בין הכלים.

בערב באו השקיעות והזהיבו את הרי מואב ממול באור רחב, גדול, נהרה שפוכה מאופק ועד אופק על הר ועל מים ועל חורשות הדקל הגדולות. ישבו מביטים נִכחם, עד שירד האור לאטו מן ההר, הולך ואוסף שוּלי שׂמלה זוהרת, ואדמת הבּקעה פלטה חוֹם וריח מים רבים, ריח סוּף וריח דגים. אולי בחורף הבא, אמר לַילד גוֹשַע, אולי לשנה הזאת, ייקח את הקנים הטובים ויעשה לשניהם חלילים.

המלצות קוראים
תגיות