רקע
מרדכי אהרן גינצבורג
הַשׁוֹמְרוֹנִים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תושיה ורשה; תרע"א

(על פי מכתבי המסע של הד"ר אלעזר הלוי).

אחרי מהלך ארבעה ימים באתי עד שכם. ראיתי את כל הארץ, ביחוד מפאת עכו סביב לה, והנה היא כגן אלהים, כולה משקה, ויושביה בעלי בשר וגבורי כח. לימינה הר גריזים, אשר הברכה שורה עליו עד היום, הוא נחפה עצי פרי ומעינות טובים יוצאים ממנו; לשמאלו – הר עיבל, אשר הקללה רובצת בו עד היום. תאבל נפש כל הרואה אותו, עד כי לא שוא אקרא לו הר אבל תחת עיבל, כי הוא צור ערום וקודר, אשר אין בו כל עץ ועין מים, ורק במורד ההר נמצא איזה פרי, אשר יקראנו הערבי בשם “איזהאהאר” (סבלנות), כי קליפתו ועליו מלאים עוקצים שנונים, הדוקרים כמחטים את כל היד הנוגעת בם נגיעה קלה, עד כי צריך האדם סבלנות רבה בטרם תצלח לו לאכול את הפרי ההוא. והפרי אמנם מתוק לחיך, אבל קשה לגוף, ובני אירופה יקראו אותו בשם “תאנת אדם”, כי, לדעתם, התכסו אדם וחוה בעלה העץ הזה. מדרך בני הארץ לעשות גדרות גניהם ממין העץ הזה, כי לא יוכל איש לעבור עליהם ולא יתנזק. גזע העץ הזה יתפתח מעליו. בראשונה יצמח עלה מן הארץ ועל ראשו עלה שני ועל ראש השני שלישי, וברבות הימים יתקשו העלים והיו לעץ ולגזע. בעמק אשר בתוך ההרים האלה יושבת העיר, אשר היא רבתי עם ובנויה בנוה. שלש עשרה משפחות מבני ישראל יגורו בה על חלקה אחת קטנה, ובכל זאת ישמחו בחלקם ויחיו חיים נעימים, בתוכם גם סוחרים עשירים גם אנשים לומדים. כחצות הלילה יתאספו שלשה או ארבעה אנשים אל בית הכנסת וישפכו נפשם לפני ה', ואַחר ילמדו מקרא קודש עם באורים ומשניות עד כחצי שעה אחרי צאת השמש, ואז תתאסף כל העדה להתפלל, לקרות בתורה ולשנות משנה, ואחר ישובו אל בתיהם לברות פת שחרית וישקדו על עבודתם בטוב לבב. לפני בא השמש ישובו אל בתיהם, יתפללו ויאכלו את הסעודה הקבועה. בתוכם מצאתי למדן אחד, אשר תורתו אומנתו, ופרנסתו מוטלת על אשתו, כדרך נשי הארץ הזאת בכלל, להקל את עול הפרנסה מעל בעליהן על ידי יגיע כפיהן. גם יהודי פרסי מצאתי שמה, המתפרנס ממלאכת החייטים.

עם השומרונים (הם הכותים) אשר בעיר הזאת אין ליהודים דבר בלתי אם בהיות להם ענין של משא ומתן אתם. חקרתי על איש נשוא פנים בעדת השומרונים, ויקראו לו בשם אבא שֶׁלֶבִּי, החבר הראשון בבית המועצה. הלכתי אל בית־המועצה ומצאתיו יושב על הכסת. פנוי מעסקים ומקטר טבק דרך שפופרת ארוכה, זקן צח ככסף משתלשל עד ברכיו, עיני תכלת נוצצות במצחו, יפה תואר בכל אברי גופו וצניף יפה על ראשו. הגדתי לו, כי מארץ רחוקה באתי לשמוע את חכמתו, ויהיו דברי אלה קטורה באפו, ובכל זאת לא שלט בנפשו להסתיר את רוח אהבת החדשות, וישאלני לאמר: מה ראית, כי חרדת עלי את חרדת הנסיעה הרחוקה הזאת? ואני לא יכולתי להשיבו על השאלה ההיא, כי היו גם תוגרמים אחדים אתנו במספר, על כן שאלתי רשיון ממנו לבקר אותו בביתו, ויבקשני לבוא אל ביתו בשעה הרביעית אחר הצהרים, ויוסף, כי יקדמני הוא לשחר את פני ראשונה במגורי, אבל אני לא חפצתי להוחיל עד בואו אלי על פי טעם מיוסד, כי מדרך בני הארץ הזאת למוד כבוד לאורח על פי ערך הבית היפה אשר הוא גר בו, על פי מספר העבדים המשרתים אותו, והכלים אשר הוא משתמש בם, ומה נקלותי בעיניו אלו מצא אותי יושב בדד על הקרקע! על כן קדמתי לבוא אל ביתו, לפני השעה אשר יעד לי, ואחד מעבדיו אשר פתח לי את הפתח, הגיד לי, כי אין האיש בביתו, וכי לא אוכל לחכות לו, יען גם ההרם (חדר הנשים) בבית הזה. התרעמתי על תשובתו זאת ואפן שכמי ללכת, והנה היתה אתו רוח אחרת, כי השיבני לתת לי מקום בחדר מיופה על פי משפט ארץ הקדם בקומת הבית הראשונה. הבטתי אל הדביר אשר לפני הבית וארא שומרוני יושב ומלמד את בנו של בעל־הבית תורה כתובה בכתב שומרוני. מקום המושב בחלק החדר היה מכונן על רצפת אבן שיש, ומכל עברי מסביב היו אשנבי חלונות עד כי יכלו בני הבית להביט עלי מכל החדרים הסמוכים. עד כה וכה הובא גם קלי גם כלי קטורת, ואני ישבתי לשמוע את שיחת הנשים בחדר הסמוך, אשר לא ידעו, כי שומע אני שפת ערבית. כחצי שעה אחרי כן בא חתן אבא שלבי ויקבל פני באהבה, והוא לובש בגדים יפים ומדבר שפת ערבית צחה, ועד מהרה נסבו דברינו על אודות ספריהם, אז רחב לבבו ויאמר:

– “בידינו ספר התורה האמתית והעתיקה בספרי כל הארץ, והמזבח אשר לנו עומד על הר הברכה!”

את הדברים האלה דבר בהתלהבות רבה, עד כי זלגו עיניו דמעות כמעט, ואחר הביאני אל גג הבית ויראני את הר גריזים ואת הר עיבל, ובשובנו החדרה מצאנו עוד איזה אנשים בבגדי כבוד ועשירי עם לפי מראית העין. הוצאתי מכתב אשר סדרתי להגיד להם, כי כלתה נפשי לדעת את מהות אמונתם, וכי גם אחי באירופה מיחלים על השמועות האלה. המה ראו את מכתבי ויתמהו מאד, וישאלו אם נמצאו שומרונים גם באירופה? וגם אחרי אשר עניתים בשלילה, לא האמינו לדברי, באמרם כי אף אם באמת הכתב הזה איננו כתב שומרונים בעינינו, בכל זאת אין אחד מבלעדי השומרונים יודע את כתבם ואת לשונם. כתבתי לעיניהם וישובו להתפלאו ויגזרו אומר, כי גם אני מעדת השומרונים, וכי נמצאו באנגליה גם שומרונים רבים זולתי, ומה גם אחרי אשר הגדתי להם על פי שאלתם, כי שמי “אליעזר”, אז קראו איש אל רעהו לאמר:

– “לא זה דברנו! גם הוא כהן כמונו, ושמו האמתי אַל אַזאַר”.

אחרי הדברים האלה בא גם אבא שלבי אל ביתו, ויביע את צערו על אשר לא מצאני במעוני (ואני שמחתי על הדבר הזה) וישאלני על הדברים, אשר יש לי אליו. כי הייתי בעיניו כסוחר עשיר, הבא לנסות אתו דברי משא ומתן גדולים; אבל כמעט ראה כי תוחלתו נכזבה וכי תכלית נסיעתי רק לראות את ספרי עדתו ולהתבונן על מנהגיהם, רפתה רוחו פתאום ויצו במנוחה את מלמד ביתו, להוליכני אל הכאַאַן (הכהן).

בדביר אשר לפני הבית ישבו חמש נשים מנוולות, אשר אף כי היה להן עת למוש ממקומן לפני בואי, כי הניפותי להן בידי, בכל זאת התכבדו לשבת תחתן במנוחה, עד אם התבוננו עלי די חפצן, ואחרי כן התנשאו ברעש גדול כאלו נבהלו על בואי פתאום, ותלכנה להן. ראיתי את הכהן יושב פתח בית־הכנסת על מחצלת של תבן ובנו אצלו. כתבתי וקראתי לפניהם דברים אחדים בכתבם ובלשונם להורות להם, כי בקי אני בלשונם, וקל מהרה הוציאו גם הם משפט מעוקל, כי שומרוני אני וכהן כמוהם. לשוא התנגדתי להם בכל כחי, כי לא יכולתי להעבירם מדעתם וממשפטם, כי נמצאו באנגליה שומרונים רבים, ויחזקו את דעתם זאת בראיה מהמשולח אשר שלחה ממשלת אנגליה לפני איזה שנים להביא אחד מספרי תורת השומרונים לארצה, לסוף נלאיתי להתווכח אתם והניחותי את דעתם באמרי: אולי יש רגלים להשערתם. אבל אני אינני יודע אותם. אז הרחיב הכהן את פיו ויתגאה גם הוא לאמר: – בידינו התורה האמתית, המסורה לנו מידי ה'; כתבנו הוא הכתב האמתי, נחלתנו–הר גריזים והמזבח הקדוש אשר אנחנו לבדנו מקריבים עליו, אנחנו הכהנים האמתים, אבל אמונתנו אוסרת עלינו להראות את ספרינו לאיש אשר איננו טהור. ואנשים טהורים לא ימצאו בלתי אם בעדת השומרונים לבדה!

דבריו בפיו ובנו מלא דבריו בכתב אשר כתב על פנקס לאמר:

“האותיות האלה אסורות לכל איש אשר איננו טהור”.

שמעתי דבריהם במנוחה ואשאלם שאלות שונות: אם יש להם ספרים אחרים מבלעדי התורה? ועל איזה דרך התקיימה התורה בידם? ומי כתב אותה? והנה אחד היושבים קם ממקומו ויקרא לאמר:

– הס, הכהן, ואל תענהו! כי רק למען גנוב את התורה ואת החכמה מאתנו בא האיש הזה הנה, ולהביאן ארצה אנגליה!

אז לא משלתי ברוחי מתת קולי בצחוק על הוללותיו ועל דבריו, ואומר אליו בגאוה לאמר:

–מה לי ולחכמתכם? האם לתורתכם אני צריך? מי בכם אשר יעוז להתחרות אתי בכתבכם ובלשונכם? וכמה אנשים אשר לא מעדתכם המה כמוני נגעו בספריכם והמה לא ידעו קרוא את ספריכם, ולמה תכלאו אותם מאת המלומד והמבין כמוני? אין זאת, כי אם נמצאו בהם דברי הוללות רבה, על כן אתם נכלמים לגלותם לעיני המבינים, לכן אחת אמרתי: אראה את ספריכם! ואם תמאנו, כי עתה (בדברים האלה הוצאתי את הפירמאן1 בחותם מחמד עלי מחיקי) אאנוס אתכם למלא את חפצי בכח הכתב הזה, ונראה דבר מי יקום.

הדברים האלה ירדו חדרי בטנם, ועד מהרה קמו ממושבם ברוח הכנעה ויבטיחו לעשות את שאלתי ביום השני. אז נרציתי להם גם אני ואפטר מהם בשלום.

באתי ביום השני בשעה הקבועה, והנה אין הכהן בביתו, כי נקרא אל פקיד העיר, ובשעה הפנויה הזאת לקחתי מועד להתבונן על ביתו מבחוץ. על פי הכתובת אשר על הבתים בכל ארצות הקדם תודע אמונת בעליהם. הנוצרים יציירו תבנית שתי־וערב גדול על פתחי בתיהם, המושלמני יחוק עליו חרוז ברכה בלשון ערבית, והישראלי ישים את מזוזתו אות; אולם לפני פתח הבית הזה היתה אבן מרובעת ועליה פסוקים אחדים מפרשת שמע בכתב שומרונים. מדי קראי בם, בא בן הכהן ואשאלהו לפתור לי את הדברים הכתובים על האבן, והנה שב אל קיאו לענותני, כי אסור לו לגלותם. צחוק עשה לי האיש ההוא: תעלומות המה כותבים בראש חוצות בכתב גלוי לכל–ובכל זאת ידמו בנפשם, כי סוד כמוס הוא!

עבר עליו הרוח להראותני את חכמתו, וישאלני באור המקרא “ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה”. הפכתי סדר הכתוב ואומר לו: “כל הדברים אשר שמעה, הגידה לאמה”. אף העתקתי אותם לו ללשון ערבית, אחרי אשר לא הבינם בלשון הקודש, אבל הוא הכניס עוד כוונה שנית הצפונה בדברים האלה, – ויציע לפני את פרוש בעל הטורים על המקרא ההוא. אז אמרתי למוד לו במדתו להראותו, כי לא מחכמת לבו באורים כאלה לו, והצעתי לו באורים כאלה וכאלה, אשר קניתי בעברי על פרוש בעל הטורים בערב שבת העבר, עד כי נבהל על חכמתי הרבה. (וביום השני נודע לי, כי את אשר שמע מפי הרצה לפני יהודים אחרים בשם עצמו).

עד כה וכה שב הכהן אל ביתו ויחל לדבר שנית על אודות השומרונים אשר באנגליה, ובנו התנדב לאחוז נסיעה אל השומרונים אשר בארץ ההיא. החילותי לדבר שנית על־דבר הספרים, והנה עבר רוח חדש על הכהן ויאמר:

– ידעתי, כי רופא מומחה אתה, על כן בקר בחברתי ראשונה את אוהבי החולים, ואחר אראך את אוצר כל ספרינו.

כל עמלי אשר עמלתי להוכיח לו, כי לא רופא אני, לא עמד לי להעבירו מדעתו, באמרו: “לולא היית רופא אמן, כי עתה לא יכולת לעשות דרך רחוקה כזאת”, עד כי על אפי וחמתי תפשתי בכפי אומנות אשר אין לי ידיעות בר בי רב ממנה, ואלך בחברתו לבקר חולים. ראיתי את החולה הראשון, כי איש צרוע הוא, ואתן לו מלא כף מלח ענגלעזי; השני חש בראשו ובהבער העינים, ואושיב אליו עליקות מוצצות־דם; השלישי התקשה בבטנו, ואתן לו אבק מסוגל, אף צויתי לחתול את בטנו בחתולות טבולות בשמן חם; אולם על הרביעי, אשר כנגע הסרטן נראה לי בחזהו, אמרתי לאכול בשר, – ובזה תמו סדרי רפואותי לשמחת לבבי. אצתי בהכהן לקיים את דברו, והנה שנה את טעמו גם הפעם, ויבקש ממני לנקוב את שכרו בראשונה, עד כי הסבותי גבי אליו דרך בוז ללכת לדרכי. אז נפל לבבו, ויבטיחני לעשות את שאלתי מחר. ובפעם הזאת הבטיח ויקיים.

במצוות, אשר החזיקו בהן במקצת, ידקדקו יותר מדקדוקי סופרים, ובמקצתן יטו את פשט הכתובים על פי באורי כהניהם. לא ידליקו נרות מערב שבת לשבת, כי אם ישבו ליל שבת בחשך; את המאכלים הטובים יאכלו בערב שבת, ובשבת לא יאכלו כל דבר מבושל; ישחטו את הבהמות בסכין מחודד, אבל בדיקה אין להם; בפסח, בשבועות ובסוכות יזבחו זבחים עד היום על הר גריזים, וכל נתח טוב יקח לו הכהן הגדול למנה; את בניהם ימולו על ידי תוגרמי. בימי החול יתפללו איש איש בביתו ולא ישקדו על דלתות בית־הכנסת, בלתי אם בשבתות השנה לבדן, ויתפללו בעת הצהרים. סדרי תפלותיהם המה מלוקטים מספר התורה, ובהם: א) שירי תהלה. ב) מעשה בראשית. ג) פסוקים מלוקטים. ד) פרשת “והיה אם שמוע”. ה) בקשות.

בטרם אסדר את סדר עבודתם, אתאר ראשונה את תבנית הר גריזים ומסביו. בראשונה אמרתי ללכת אל ההר ההוא בלוית בן הכהן, אבל אחרי אשר הרבה לבקש בשכרו, החלטתי ללכת לבדי. כחצי שעה מחוץ לעיר, ראיתי את חלקת השדה, אשר קנה יעקב מאת בני חמור. ראיתי ואתבונן, כי האיש, אשר לא היה בארץ ישראל, לא יבין את פסוקי התורה בכל פרטיהם, וגם אני אך ביום ההוא בינותי את אשר דקדקה התורה בלשונה להוציא את חבל הארץ ההיא בשם “חלקת השדה”, ולא בשם עמק או שפלה, כי אין בכל הארץ ההיא מישור שוה כמוהו, אשר לא נמצא בשטחו הגדול כפרסה גבנונים2 או שקערורות3 קטנות, עד כי יפה לו באמת שם “חלקה”. – אף הוא המישור היפה והמבורך בכל הארץ. קרוב ממנו אל העיר נמצא קבר יוסף, מקם מרובע והקבר בטבורו. לשמאלו גפן יפה, ומשתי קצותיו שני עמודים, ובתי קבול מלאים על פי רוב שמן בראשי העמודים. סבותי ממנו אל קברי פינחס, אלעזר ואיתמר, אשר בכפר אווארטאה, רחוק כשתי שעות משכם. הקברים האלה עומדים על מכונם בנוים בגאוה, והמקום נעים, עד כי קשתה עלי מאד למוש ממנו. השומרונים המה המקימים את הקברים על כנם, ולא יחוסו על ההוצאה הרבה ביד הגדר החזקה עליהם; כי כאשר קבל אברהים־פחה את השלטון על סוריא ועל ארץ־ישראל, נחשבו השומרונים לו לעובדי אלילים, אשר לא אבה לתת להם ניר בארצו, ותהי להם עת צרה, אשר כמוה לא נהיתה, בדעתם כי צפוים הם לאבדון, לולא מהר איש גדול מעדתם אל הפחה ויוכח לו, כי הם המה הישראלים האמתיים, עד אשר צלחה לו להטות את לב הפחה להחיותם ולקיימם על אדמתם. ובעת צרה הזאת נדרו לפאר את קברי הקדושים האלה בכל פאר, אבל גם הערביאים כבדו את הקברים האלה בכל כבוד, ולפעמים תשקדנה גם נשי המושלמנים להאיר את הקברים בשמנן אם יחסר להן פרי־בטן. על קבר איתמר חרות כדברים האלה: “בשם הויה הגדול עמד זה איתמיד האיש בעל הטוב אברהם בן”, ויתר הכתב היה ממוחה בסיד, עד כי לא יכולתי להוציא ממנו בלתי אם את פרט השנה הרשום בלשון ערבית. אין מספר להטעיות אשר בכתבת זו: השם “הויה הגדול” היא העתקה מוטעה מלשון הערביים, האומרים: אל אכביר (אל כביר), כי השם הויה לא יקבל בעברית כל תואר; “עמד זה” צריך להיות העמיד, “אקונן” צ“ל הכהן, אבל השומרונים השמיטו את הה”א מאת השפה העבריה, כאשר אמר עליהם המושל הקדמוני: “אין להם ה' מן אברהם ואין להם הוד, ואין להם ה' מן יצחק ואין להם חסד, ואין להם ע' מן יעקב ואין להם ענוה”4; ובמקום האותיות האלה כותבים א', ובזה הדבר מודים שאינם מזרע ישראל, כי אין להאנשים האלה מדת הענוה, ורוח הגאוה מרחפת על פני כולם.

משם סבותי אחור אל גבעה אחת אשר לימיני, האוצרת במערה רחבה את קברי שבעים הזקנים. נאוה לי המראה מראש ההר ממקום קבר פינחס מאד: לפני – חלקת שדה יעקב, קבר יוסף, הר גריזים והר עיבל, לשמאלי – קבר אלעזר היפה, קברי הזקנים; מצאתי שמה כתובה עתיקה בשפת ערבית, אשר אחרי עיון וטורח רב הוצאתי ממנה, כי הוא קבורת הישראלים הקדושים, אבל כתבי העיר הקדמונים יעידו, כי זה מקום מנוחת שבעים הזקנים. המערה רצופה במחצלות תבן ועליהן יכרעו הערביאים וכל אורח ויתפללו. דרך שתי שעות מאווארטאה עומד הכפר חרם, מקום קבר יהושע.

למחרת היום ההוא שבתי ועשיתי דרכי אל הר גריזים ביחוד. חפשתי בראש ההר ההוא את מזבח השומרונים הקדמון, אשר היה בנוי לפי מאמרם מאת שתים־עשרה האבנים, אשר הוציאו בני ישראל בעברם את הירדן, ולא מצאתיו, כי לא יגלה לדעתם רק “לקץ הימין”, אבל תחת זה מצאתי בור עגול רצוף באבנים מלא שארית זבחי השומרונים, וקרוב אל המקום הזה שקערורית קטנה בבטן האדמה, הוא המקום אשר ישחטו בו את קרבנותיהם. שלש רגלים בשנה יחוגו את חגיהם על ההר הזה בזבחי תודה ובתרועת שמחה, ובעת ההיא נחפה כל ההר באהלים. עוד נראה בהר הזה שרידי בנינים קדמונים ומוצקים מאד. על אחד מהם מספרת האגדה, כי הוא בית שכם, ועל השני, כי הוא קבר חמור.

ביום השבת שבתי ובקרתי את בית הכהן, לראות את סדר עבודתם. מצאתי את בנו רוחץ ידיו ורגליו, מצחו, אזנו וזקנו. ואחר לבש אפוד לבן ועליו שמלה מקופלה לאָרכה, וצניף לבן על ראשו. והנה הכהן הזקן היטיב פניו וידבר אלי אהבים לאמר:

– היום תדע כי כבד אכבדך, כי אקחך אתי לקרות אתנו בתורה.

החזקתי לו טובה על דבריו ואלך אתו אל בית אחד השומרונים, במקום אשר לא היינו בו בראשונה בלתי אם אנחנו ארבעתנו, ואני והכהן ושני בניו. ישבנו על כסתות ולפנינו שני כתבי־יד מחותלים במטפחות רבות, האחד לפני הזקן, והשני לפני. אז הוציא הכהן קול מוזר מאד מגרונו, וינגן כשתי שעות רצופות בנגינה זרה ובלתי מקובלת פרשת “ואלה מסעי”, עד כי נפגעו אזני מנגינותיו. ואחר הלכנו אל בית הכנסת ויאמר אלי לאמר:

– נשגבה קדושת תורתנו מקרוא בה את הפרשה כולה לאזני העדה, על כן לא נקרא בה יותר משלשה פסוקים ונשיבנה לארון הקדש. אנחנו מסיימים את התורה שנה שנה וחוגגים את חג שמחת התורה על הר גריזים בזבחי תודה ובתרועת שמחה.

אחרי כן נתנו לי להעתיק פסוקים אחדים ממקרא קודש, לראות אם יסכימו הספרים אשר הגיעו לידם מאת חברת־המקרא על ידי משולחם וואלף. ויהי כאשר באנו על פי מקרה אל ספר “עזרא”, חרקו שן ויקראו בחמה עזה: ארור עזרא וספריו5!

רצפת בית־הכנסת היתה נחפה במחצלות תבן וחלק אחד מחללה נבדל על ידי יריעה. הכהן הזקן לא בא אל בית־הכנסת, כי מקרה הוא לו, ובנו מלא את מקומו. ויהי בהתאסף כל העדה מלובשים בגדים כאשר הזכרתי למעלה, הפך פניו אליהם ויקרא שתי פעמים: “שמע ישראל אַיוּ אַלאַ אַיוּ אַאַד” (את השם קוראים “אַיוּ” לעולם), והעדה גם היא קראה אחריו בנעימה ההיא ובשמינית חלקי קול – ואחר קרא: “בראשית ברא אלאם את אשיאם ואת אארץ”, הכל במבטא אחד ובנגינה אחת, והמה כורעים על ברכיהם פעמים רבות ונוגעים במצחיהם על רצפת הבית, כורעים, קוראים ושונים כחצי שעה, עד כי נקרעו אזני מצעקתם המשונה: אַ אַ אַ אַ אַ!

עוד המה צועקים, והכהן הוציא את ספר התורה, ובפתחו אותה, נפלו כל העם ארצה ולא קמו עד כלותו לנגן בתורה אשר בידו שלשה פסוקים וישיבה לארון הקודש. אחר שב ויקרא מ“בראשית” עד “ויכולו”, “ושמרו”, “שמע”, ועוד הוציא הכהן את התורה שנית, והעם נפלו ארצה על מטפחות דקות אשר פרשו למצע תחתם, וכן היה בשלישית, ובזה תם סדר עבודתם.

ספר התורה הכתוב על קלף לא בלה מרוב ימים, והמה מחזיקים אותו בתיק של מתכת, – לא יוציא אותו ממנו לעולם. והנני להעתיק בזה את אשר כתב הכהן הזקן בפנקסו בשפת ערבית על דבר התורה ההיא:

“נמצא אתנו כתב יד נושן בן תשעה אלפים ארבע מאות ששים ושלש שנה (?), היא התורה האמיתית, התורה הראשונה, בלי תוספת תיבה אחת, אשר הוריד אותה משה מהר טור סין, בכתב עברי המכובד (הכתב־הקדמון), היא הלשון אשר דבר אדם ואשר הורה אברהם בה, מיוסדה בידי העברים. התורה הזאת נמצאה כעת בנאבלוס (שכם) והיא כתובה בידי אבישוע בן פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן”.



  1. כתב הממשלה.  ↩

  2. הרים.  ↩

  3. בקעות.  ↩

  4. מסעות ר' בנימין.  ↩

  5. ידוע, כי עזרה החרים את הכתה הזאת, וביושר, כי עוד בימי ממשלת אברהים פחה, נמצאה להם בבית תפלתם דמות יונה של זהב, כאשר העידו רבים ושלמים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות