(על פי מכתבי המסע של הד"ר אלעזר הלוי).

אחרי מהלך ארבעה ימים באתי עד שכם. ראיתי את כל הארץ, ביחוד מפאת עכו סביב לה, והנה היא כגן אלהים, כולה משקה, ויושביה בעלי בשר וגבורי כח. לימינה הר גריזים, אשר הברכה שורה עליו עד היום, הוא נחפה עצי פרי ומעינות טובים יוצאים ממנו; לשמאלו – הר עיבל, אשר הקללה רובצת בו עד היום. תאבל נפש כל הרואה אותו, עד כי לא שוא אקרא לו הר אבל תחת עיבל, כי הוא צור ערום וקודר, אשר אין בו כל עץ ועין מים, ורק במורד ההר נמצא איזה פרי, אשר יקראנו הערבי בשם “איזהאהאר” (סבלנות), כי קליפתו ועליו מלאים עוקצים שנונים, הדוקרים כמחטים את כל היד הנוגעת בם נגיעה קלה, עד כי צריך האדם סבלנות רבה בטרם תצלח לו לאכול את הפרי ההוא. והפרי אמנם מתוק לחיך, אבל קשה לגוף, ובני אירופה יקראו אותו בשם “תאנת אדם”, כי, לדעתם, התכסו אדם וחוה בעלה העץ הזה. מדרך בני הארץ לעשות גדרות גניהם ממין העץ הזה, כי לא יוכל איש לעבור עליהם ולא יתנזק. גזע העץ הזה יתפתח מעליו. בראשונה יצמח עלה מן הארץ ועל ראשו עלה שני ועל ראש השני שלישי, וברבות הימים יתקשו העלים והיו לעץ ולגזע. בעמק אשר בתוך ההרים האלה יושבת העיר, אשר היא רבתי עם ובנויה בנוה. שלש עשרה משפחות מבני ישראל יגורו בה על חלקה אחת קטנה, ובכל זאת ישמחו בחלקם ויחיו חיים נעימים, בתוכם גם סוחרים עשירים גם אנשים לומדים. כחצות הלילה יתאספו שלשה או ארבעה אנשים אל בית הכנסת וישפכו נפשם לפני ה', ואַחר ילמדו מקרא קודש עם באורים ומשניות עד כחצי שעה אחרי צאת השמש, ואז תתאסף כל העדה להתפלל, לקרות בתורה ולשנות משנה, ואחר ישובו אל בתיהם לברות פת שחרית וישקדו על עבודתם בטוב לבב. לפני בא השמש ישובו אל בתיהם, יתפללו ויאכלו את הסעודה הקבועה. בתוכם מצאתי למדן אחד, אשר תורתו אומנתו, ופרנסתו מוטלת על אשתו, כדרך נשי הארץ הזאת בכלל, להקל את עול הפרנסה מעל בעליהן על ידי יגיע כפיהן. גם יהודי פרסי מצאתי שמה, המתפרנס ממלאכת החייטים.

עם השומרונים (הם הכותים) אשר בעיר הזאת אין ליהודים דבר בלתי אם בהיות להם ענין של משא ומתן אתם. חקרתי על איש נשוא פנים בעדת השומרונים, ויקראו לו בשם אבא שֶׁלֶבִּי, החבר הראשון בבית המועצה. הלכתי אל בית־המועצה ומצאתיו יושב על הכסת. פנוי מעסקים ומקטר טבק דרך שפופרת ארוכה, זקן צח ככסף משתלשל עד ברכיו, עיני תכלת נוצצות במצחו, יפה תואר בכל אברי גופו וצניף יפה על ראשו. הגדתי לו, כי מארץ רחוקה באתי לשמוע את חכמתו, ויהיו דברי אלה קטורה באפו, ובכל זאת לא שלט בנפשו להסתיר את רוח אהבת החדשות, וישאלני לאמר: מה ראית, כי חרדת עלי את חרדת הנסיעה הרחוקה הזאת? ואני לא יכולתי להשיבו על השאלה ההיא, כי היו גם תוגרמים אחדים אתנו במספר, על כן שאלתי רשיון ממנו לבקר אותו בביתו, ויבקשני לבוא אל ביתו בשעה הרביעית אחר הצהרים, ויוסף, כי יקדמני הוא לשחר את פני ראשונה במגורי, אבל אני לא חפצתי להוחיל עד בואו אלי על פי טעם מיוסד, כי מדרך בני הארץ הזאת למוד כבוד לאורח על פי ערך הבית היפה אשר הוא גר בו, על פי מספר העבדים המשרתים אותו, והכלים אשר הוא משתמש בם, ומה נקלותי בעיניו אלו מצא אותי יושב בדד על הקרקע! על כן קדמתי לבוא אל ביתו, לפני השעה אשר יעד לי, ואחד מעבדיו אשר פתח לי את הפתח, הגיד לי, כי אין האיש בביתו, וכי לא אוכל לחכות לו, יען גם ההרם (חדר הנשים) בבית הזה. התרעמתי על תשובתו זאת ואפן שכמי ללכת, והנה היתה אתו רוח אחרת, כי השיבני לתת לי מקום בחדר מיופה על פי משפט ארץ הקדם בקומת הבית הראשונה. הבטתי אל הדביר אשר לפני הבית וארא שומרוני יושב ומלמד את בנו של בעל־הבית תורה כתובה בכתב שומרוני. מקום המושב בחלק החדר היה מכונן על רצפת אבן שיש, ומכל עברי מסביב היו אשנבי חלונות עד כי יכלו בני הבית להביט עלי מכל החדרים הסמוכים. עד כה וכה הובא גם קלי גם כלי קטורת, ואני ישבתי לשמוע את שיחת הנשים בחדר הסמוך, אשר לא ידעו, כי שומע אני שפת ערבית. כחצי שעה אחרי כן בא חתן אבא שלבי ויקבל פני באהבה, והוא לובש בגדים יפים ומדבר שפת ערבית צחה, ועד מהרה נסבו דברינו על אודות ספריהם, אז רחב לבבו ויאמר:

– “בידינו ספר התורה האמתית והעתיקה בספרי כל הארץ, והמזבח אשר לנו עומד על הר הברכה!”

את הדברים האלה דבר בהתלהבות רבה, עד כי זלגו עיניו דמעות כמעט, ואחר הביאני אל גג הבית ויראני את הר גריזים ואת הר עיבל, ובשובנו החדרה מצאנו עוד איזה אנשים בבגדי כבוד ועשירי עם לפי מראית העין. הוצאתי מכתב אשר סדרתי להגיד להם, כי כלתה נפשי לדעת את מהות אמונתם, וכי גם אחי באירופה מיחלים על השמועות האלה. המה ראו את מכתבי ויתמהו מאד, וישאלו אם נמצאו שומרונים גם באירופה? וגם אחרי אשר עניתים בשלילה, לא האמינו לדברי, באמרם כי אף אם באמת הכתב הזה איננו כתב שומרונים בעינינו, בכל זאת אין אחד מבלעדי השומרונים יודע את כתבם ואת לשונם. כתבתי לעיניהם וישובו להתפלאו ויגזרו אומר, כי גם אני מעדת השומרונים, וכי נמצאו באנגליה גם שומרונים רבים זולתי, ומה גם אחרי אשר הגדתי להם על פי שאלתם, כי שמי “אליעזר”, אז קראו איש אל רעהו לאמר:

– “לא זה דברנו! גם הוא כהן כמונו, ושמו האמתי אַל אַזאַר”.

אחרי הדברים האלה בא גם אבא שלבי אל ביתו, ויביע את צערו על אשר לא מצאני במעוני (ואני שמחתי על הדבר הזה) וישאלני על הדברים, אשר יש לי אליו. כי הייתי בעיניו כסוחר עשיר, הבא לנסות אתו דברי משא ומתן גדולים; אבל כמעט ראה כי תוחלתו נכזבה וכי תכלית נסיעתי רק לראות את ספרי עדתו ולהתבונן על מנהגיהם, רפתה רוחו פתאום ויצו במנוחה את מלמד ביתו, להוליכני אל הכאַאַן (הכהן).

בדביר אשר לפני הבית ישבו חמש נשים מנוולות, אשר אף כי היה להן עת למוש ממקומן לפני בואי, כי הניפותי להן בידי, בכל זאת התכבדו לשבת תחתן במנוחה, עד אם התבוננו עלי די חפצן, ואחרי כן התנשאו ברעש גדול כאלו נבהלו על בואי פתאום, ותלכנה להן. ראיתי את הכהן יושב פתח בית־הכנסת על מחצלת של תבן ובנו אצלו. כתבתי וקראתי לפניהם דברים אחדים בכתבם ובלשונם להורות להם, כי בקי אני בלשונם, וקל מהרה הוציאו גם הם משפט מעוקל, כי שומרוני אני וכהן כמוהם. לשוא התנגדתי להם בכל כחי, כי לא יכולתי להעבירם מדעתם וממשפטם, כי נמצאו באנגליה שומרונים רבים, ויחזקו את דעתם זאת בראיה מהמשולח אשר שלחה ממשלת אנגליה לפני איזה שנים להביא אחד מספרי תורת השומרונים לארצה, לסוף נלאיתי להתווכח אתם והניחותי את דעתם באמרי: אולי יש רגלים להשערתם. אבל אני אינני יודע אותם. אז הרחיב הכהן את פיו ויתגאה גם הוא לאמר: – בידינו התורה האמתית, המסורה לנו מידי ה'; כתבנו הוא הכתב האמתי, נחלתנו–הר גריזים והמזבח הקדוש אשר אנחנו לבדנו מקריבים עליו, אנחנו הכהנים האמתים, אבל אמונתנו אוסרת עלינו להראות את ספרינו לאיש אשר איננו טהור. ואנשים טהורים לא ימצאו בלתי אם בעדת השומרונים לבדה!

דבריו בפיו ובנו מלא דבריו בכתב אשר כתב על פנקס לאמר:

“האותיות האלה אסורות לכל איש אשר איננו טהור”.

שמעתי דבריהם במנוחה ואשאלם שאלות שונות: אם יש להם ספרים אחרים מבלעדי התורה? ועל איזה דרך התקיימה התורה בידם? ומי כתב אותה? והנה אחד היושבים קם ממקומו ויקרא לאמר:

– הס, הכהן, ואל תענהו! כי רק למען גנוב את התורה ואת החכמה מאתנו בא האיש הזה הנה, ולהביאן ארצה אנגליה!

אז לא משלתי ברוחי מתת קולי בצחוק על הוללותיו ועל דבריו, ואומר אליו בגאוה לאמר:

–מה לי ולחכמתכם? האם לתורתכם אני צריך? מי בכם אשר יעוז להתחרות אתי בכתבכם ובלשונכם? וכמה אנשים אשר לא מעדתכם המה כמוני נגעו בספריכם והמה לא ידעו קרוא את ספריכם, ולמה תכלאו אותם מאת המלומד והמבין כמוני? אין זאת, כי אם נמצאו בהם דברי הוללות רבה, על כן אתם נכלמים לגלותם לעיני המבינים, לכן אחת אמרתי: אראה את ספריכם! ואם תמאנו, כי עתה (בדברים האלה הוצאתי את הפירמאן¹ בחותם מחמד עלי מחיקי) אאנוס אתכם למלא את חפצי בכח הכתב הזה, ונראה דבר מי יקום.

הדברים האלה ירדו חדרי בטנם, ועד מהרה קמו ממושבם ברוח הכנעה ויבטיחו לעשות את שאלתי ביום השני. אז נרציתי להם גם אני ואפטר מהם בשלום.

באתי ביום השני בשעה הקבועה, והנה אין הכהן בביתו, כי נקרא אל פקיד העיר, ובשעה הפנויה הזאת לקחתי מועד להתבונן על ביתו מבחוץ. על פי הכתובת אשר על הבתים בכל ארצות הקדם תודע אמונת בעליהם. הנוצרים יציירו תבנית שתי־וערב גדול על פתחי בתיהם, המושלמני יחוק עליו חרוז ברכה בלשון ערבית, והישראלי ישים את מזוזתו אות; אולם לפני פתח הבית הזה היתה אבן מרובעת ועליה פסוקים אחדים מפרשת שמע בכתב שומרונים. מדי קראי בם, בא בן הכהן ואשאלהו לפתור לי את הדברים הכתובים על האבן, והנה שב אל קיאו לענותני, כי אסור לו לגלותם. צחוק עשה לי האיש ההוא: תעלומות המה כותבים בראש חוצות בכתב גלוי לכל–ובכל זאת ידמו בנפשם, כי סוד כמוס הוא!

עבר עליו הרוח להראותני את חכמתו, וישאלני באור המקרא “ותרץ הנערה ותגד לבית אמה כדברים האלה”. הפכתי סדר הכתוב ואומר לו: “כל הדברים אשר שמעה, הגידה לאמה”. אף העתקתי אותם לו ללשון ערבית, אחרי אשר לא הבינם בלשון הקודש, אבל הוא הכניס עוד כוונה שנית הצפונה בדברים האלה, – ויציע לפני את פרוש בעל הטורים על המקרא ההוא. אז אמרתי למוד לו במדתו להראותו, כי לא מחכמת לבו באורים כאלה לו, והצעתי לו באורים כאלה וכאלה, אשר קניתי בעברי על פרוש בעל הטורים בערב שבת העבר, עד כי נבהל על חכמתי הרבה. (וביום השני נודע לי, כי את אשר שמע מפי הרצה לפני יהודים אחרים בשם עצמו).

עד כה וכה שב הכהן אל ביתו ויחל לדבר שנית על אודות השומרונים אשר באנגליה, ובנו התנדב לאחוז נסיעה אל השומרונים אשר בארץ ההיא. החילותי לדבר שנית על־דבר הספרים, והנה עבר רוח חדש על הכהן ויאמר:

– ידעתי, כי רופא מומחה אתה, על כן בקר בחברתי ראשונה את אוהבי החולים, ואחר אראך את אוצר כל ספרינו.

כל עמלי אשר עמלתי להוכיח לו, כי לא רופא אני, לא עמד לי להעבירו מדעתו, באמרו: “לולא היית רופא אמן, כי עתה לא יכולת לעשות דרך רחוקה כזאת”, עד כי על אפי וחמתי תפשתי בכפי אומנות אשר אין לי ידיעות בר בי רב ממנה, ואלך בחברתו לבקר חולים. ראיתי את החולה הראשון, כי איש צרוע הוא, ואתן לו מלא כף מלח ענגלעזי; השני חש בראשו ובהבער העינים, ואושיב אליו עליקות מוצצות־דם; השלישי התקשה בבטנו, ואתן לו אבק מסוגל, אף צויתי לחתול את בטנו בחתולות טבולות בשמן חם; אולם על הרביעי, אשר כנגע הסרטן נראה לי בחזהו, אמרתי לאכול בשר, – ובזה תמו סדרי רפואותי לשמחת לבבי. אצתי בהכהן לקיים את דברו, והנה שנה את טעמו גם הפעם, ויבקש ממני לנקוב את שכרו בראשונה, עד כי הסבותי גבי אליו דרך בוז ללכת לדרכי. אז נפל לבבו, ויבטיחני לעשות את שאלתי מחר. ובפעם הזאת הבטיח ויקיים.

במצוות, אשר החזיקו בהן במקצת, ידקדקו יותר מדקדוקי סופרים, ובמקצתן יטו את פשט הכתובים על פי באורי כהניהם. לא ידליקו נרות מערב שבת לשבת, כי אם ישבו ליל שבת בחשך; את המאכלים הטובים יאכלו בערב שבת, ובשבת לא יאכלו כל דבר מבושל; ישחטו את הבהמות בסכין מחודד, אבל בדיקה אין להם; בפסח, בשבועות ובסוכות יזבחו זבחים עד היום על הר גריזים, וכל נתח טוב יקח לו הכהן הגדול למנה; את בניהם ימולו על ידי תוגרמי. בימי החול יתפללו איש איש בביתו ולא ישקדו על דלתות בית־הכנסת, בלתי אם בשבתות השנה לבדן, ויתפללו בעת הצהרים. סדרי תפלותיהם המה מלוקטים מספר התורה, ובהם: א) שירי תהלה. ב) מעשה בראשית. ג) פסוקים מלוקטים. ד) פרשת “והיה אם שמוע”. ה) בקשות.

בטרם אסדר את סדר עבודתם, אתאר ראשונה את תבנית הר גריזים ומסביו. בראשונה אמרתי ללכת אל ההר ההוא בלוית בן הכהן, אבל אחרי אשר הרבה לבקש בשכרו, החלטתי ללכת לבדי. כחצי שעה מחוץ לעיר, ראיתי את חלקת השדה, אשר קנה יעקב מאת בני חמור. ראיתי ואתבונן, כי האיש, אשר לא היה בארץ ישראל, לא יבין את פסוקי התורה בכל פרטיהם, וגם אני אך ביום ההוא בינותי את אשר דקדקה התורה בלשונה להוציא את חבל הארץ ההיא בשם “חלקת השדה”, ולא בשם עמק או שפלה, כי אין בכל הארץ ההיא מישור שוה כמוהו, אשר לא נמצא בשטחו הגדול כפרסה גבנונים² או שקערורות³ קטנות, עד כי יפה לו באמת שם “חלקה”. – אף הוא המישור היפה והמבורך בכל הארץ. קרוב ממנו אל העיר נמצא קבר יוסף, מקם מרובע והקבר בטבורו. לשמאלו גפן יפה, ומשתי קצותיו שני עמודים, ובתי קבול מלאים על פי רוב שמן בראשי העמודים. סבותי ממנו אל קברי פינחס, אלעזר ואיתמר, אשר בכפר אווארטאה, רחוק כשתי שעות משכם. הקברים האלה עומדים על מכונם בנוים בגאוה, והמקום נעים, עד כי קשתה עלי מאד למוש ממנו. השומרונים המה המקימים את הקברים על כנם, ולא יחוסו על ההוצאה הרבה ביד הגדר החזקה עליהם; כי כאשר קבל אברהים־פחה את השלטון על סוריא ועל ארץ־ישראל, נחשבו השומרונים לו לעובדי אלילים, אשר לא אבה לתת להם ניר בארצו, ותהי להם עת צרה, אשר כמוה לא נהיתה, בדעתם כי צפוים הם לאבדון, לולא מהר איש גדול מעדתם אל הפחה ויוכח לו, כי הם המה הישראלים האמתיים, עד אשר צלחה לו להטות את לב הפחה להחיותם ולקיימם על אדמתם. ובעת צרה הזאת נדרו לפאר את קברי הקדושים האלה בכל פאר, אבל גם הערביאים כבדו את הקברים האלה בכל כבוד, ולפעמים תשקדנה גם נשי המושלמנים להאיר את הקברים בשמנן אם יחסר להן פרי־בטן. על קבר איתמר חרות כדברים האלה: “בשם הויה הגדול עמד זה איתמיד האיש בעל הטוב אברהם בן”, ויתר הכתב היה ממוחה בסיד, עד כי לא יכולתי להוציא ממנו בלתי אם את פרט השנה הרשום בלשון ערבית. אין מספר להטעיות אשר בכתבת זו: השם “הויה הגדול” היא העתקה מוטעה מלשון הערביים, האומרים: אל אכביר (אל כביר), כי השם הויה לא יקבל בעברית כל תואר; “עמד זה” צריך להיות העמיד, “אקונן” צ“ל הכהן, אבל השומרונים השמיטו את הה”א מאת השפה העבריה, כאשר אמר עליהם המושל הקדמוני: “אין להם ה' מן אברהם ואין להם הוד, ואין להם ה' מן יצחק ואין להם חסד, ואין להם ע' מן יעקב ואין להם ענוה”⁴; ובמקום האותיות האלה כותבים א', ובזה הדבר מודים שאינם מזרע ישראל, כי אין להאנשים האלה מדת הענוה, ורוח הגאוה מרחפת על פני כולם.

משם סבותי אחור אל גבעה אחת אשר לימיני, האוצרת במערה רחבה את קברי שבעים הזקנים. נאוה לי המראה מראש ההר ממקום קבר פינחס מאד: לפני – חלקת שדה יעקב, קבר יוסף, הר גריזים והר עיבל, לשמאלי – קבר אלעזר היפה, קברי הזקנים; מצאתי שמה כתובה עתיקה בשפת ערבית, אשר אחרי עיון וטורח רב הוצאתי ממנה, כי הוא קבורת הישראלים הקדושים, אבל כתבי העיר הקדמונים יעידו, כי זה מקום מנוחת שבעים הזקנים. המערה רצופה במחצלות תבן ועליהן יכרעו הערביאים וכל אורח ויתפללו. דרך שתי שעות מאווארטאה עומד הכפר חרם, מקום קבר יהושע.

למחרת היום ההוא שבתי ועשיתי דרכי אל הר גריזים ביחוד. חפשתי בראש ההר ההוא את מזבח השומרונים הקדמון, אשר היה בנוי לפי מאמרם מאת שתים־עשרה האבנים, אשר הוציאו בני ישראל בעברם את הירדן, ולא מצאתיו, כי לא יגלה לדעתם רק “לקץ הימין”, אבל תחת זה מצאתי בור עגול רצוף באבנים מלא שארית זבחי השומרונים, וקרוב אל המקום הזה שקערורית קטנה בבטן האדמה, הוא המקום אשר ישחטו בו את קרבנותיהם. שלש רגלים בשנה יחוגו את חגיהם על ההר הזה בזבחי תודה ובתרועת שמחה, ובעת ההיא נחפה כל ההר באהלים. עוד נראה בהר הזה שרידי בנינים קדמונים ומוצקים מאד. על אחד מהם מספרת האגדה, כי הוא בית שכם, ועל השני, כי הוא קבר חמור.

ביום השבת שבתי ובקרתי את בית הכהן, לראות את סדר עבודתם. מצאתי את בנו רוחץ ידיו ורגליו, מצחו, אזנו וזקנו. ואחר לבש אפוד לבן ועליו שמלה מקופלה לאָרכה, וצניף לבן על ראשו. והנה הכהן הזקן היטיב פניו וידבר אלי אהבים לאמר:

– היום תדע כי כבד אכבדך, כי אקחך אתי לקרות אתנו בתורה.

החזקתי לו טובה על דבריו ואלך אתו אל בית אחד השומרונים, במקום אשר לא היינו בו בראשונה בלתי אם אנחנו ארבעתנו, ואני והכהן ושני בניו. ישבנו על כסתות ולפנינו שני כתבי־יד מחותלים במטפחות רבות, האחד לפני הזקן, והשני לפני. אז הוציא הכהן קול מוזר מאד מגרונו, וינגן כשתי שעות רצופות בנגינה זרה ובלתי מקובלת פרשת “ואלה מסעי”, עד כי נפגעו אזני מנגינותיו. ואחר הלכנו אל בית הכנסת ויאמר אלי לאמר:

– נשגבה קדושת תורתנו מקרוא בה את הפרשה כולה לאזני העדה, על כן לא נקרא בה יותר משלשה פסוקים ונשיבנה לארון הקדש. אנחנו מסיימים את התורה שנה שנה וחוגגים את חג שמחת התורה על הר גריזים בזבחי תודה ובתרועת שמחה.

אחרי כן נתנו לי להעתיק פסוקים אחדים ממקרא קודש, לראות אם יסכימו הספרים אשר הגיעו לידם מאת חברת־המקרא על ידי משולחם וואלף. ויהי כאשר באנו על פי מקרה אל ספר “עזרא”, חרקו שן ויקראו בחמה עזה: ארור עזרא וספריו⁵!

רצפת בית־הכנסת היתה נחפה במחצלות תבן וחלק אחד מחללה נבדל על ידי יריעה. הכהן הזקן לא בא אל בית־הכנסת, כי מקרה הוא לו, ובנו מלא את מקומו. ויהי בהתאסף כל העדה מלובשים בגדים כאשר הזכרתי למעלה, הפך פניו אליהם ויקרא שתי פעמים: “שמע ישראל אַיוּ אַלאַ אַיוּ אַאַד” (את השם קוראים “אַיוּ” לעולם), והעדה גם היא קראה אחריו בנעימה ההיא ובשמינית חלקי קול – ואחר קרא: “בראשית ברא אלאם את אשיאם ואת אארץ”, הכל במבטא אחד ובנגינה אחת, והמה כורעים על ברכיהם פעמים רבות ונוגעים במצחיהם על רצפת הבית, כורעים, קוראים ושונים כחצי שעה, עד כי נקרעו אזני מצעקתם המשונה: אַ אַ אַ אַ אַ!

עוד המה צועקים, והכהן הוציא את ספר התורה, ובפתחו אותה, נפלו כל העם ארצה ולא קמו עד כלותו לנגן בתורה אשר בידו שלשה פסוקים וישיבה לארון הקודש. אחר שב ויקרא מ“בראשית” עד “ויכולו”, “ושמרו”, “שמע”, ועוד הוציא הכהן את התורה שנית, והעם נפלו ארצה על מטפחות דקות אשר פרשו למצע תחתם, וכן היה בשלישית, ובזה תם סדר עבודתם.

ספר התורה הכתוב על קלף לא בלה מרוב ימים, והמה מחזיקים אותו בתיק של מתכת, – לא יוציא אותו ממנו לעולם. והנני להעתיק בזה את אשר כתב הכהן הזקן בפנקסו בשפת ערבית על דבר התורה ההיא:

“נמצא אתנו כתב יד נושן בן תשעה אלפים ארבע מאות ששים ושלש שנה (?), היא התורה האמיתית, התורה הראשונה, בלי תוספת תיבה אחת, אשר הוריד אותה משה מהר טור סין, בכתב עברי המכובד (הכתב־הקדמון), היא הלשון אשר דבר אדם ואשר הורה אברהם בה, מיוסדה בידי העברים. התורה הזאת נמצאה כעת בנאבלוס (שכם) והיא כתובה בידי אבישוע בן פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן”.

(מעשה שהיה)

במספר השרים, הסובבים בחצריהם ובטירותם את עיר מגורי, נמצא שר זקן אחד, אשר לא הקיא עוד את חלב אמו ואת השמועות הנושנות אשר ינק אתו יחד ויבואו כיין בקרבו וכשמן בעצמותיו. ואף כי היה איש תם מטבעו וסר מרע, בכל זאת זכר לטוב את ימי ילדותו ואת הבהלות אשר עברו על היהודים, היושבים על נכסי אבות אבותיו, בדבר עלילת הדם, כי הילדות הנעימה יצקה את אורה על הימים ההם ועל כל זיכרונותיהם. ויהי לו בחצרו צורף יין־שרף איש יהודי תם וישר, אבל עני בדעת ועם־הארץ. יקר היה היהודי בעיני אדוניו על דבר צדקתו ואמונת לבבו; טובות רבות גמל עליו ושערי כספו היו פתוחים לפניו תמיד לכל עסק ולכל מקנה וקנין, אשר ראה, כי יש לו חפץ בו. והיהודי גם הוא השיב אהבתו אל חיקו ויהי כעבד נרצע לאדוניו, ומדי היות רוח השר הישיש סרה¹, היה משפטו² לקרוא להיהודי לשוח אתו על דברי הימים הראשונים, ולהוכיח לו, כי יש יתרון לעבר מן ההוה כיתרון הטוב מן הרע, ולדברים כאלה לא מצא הישיש אזן קשת בלתי אם ביהודי לבדו, כי בניו לא אבו לזכור ראשונות, אחרי אשר ראו טוב גם בהוה, ומה להם ואל העבר? אך היהודי, אשר לא שחקה לו השעה לעת כזאת, שש לשמוע את שמע העבר הטוב ויקו לימי העתיד, כי עוד ישובו העתים הטובות לקדמותן, וטוב גם לו. כה היה משפטם כל הימים.

ובאחת השיחות האלה אמר השר אל היהודי בטעם היין אשר עברו לאמר: “הלא אהבת אותי ידיד?” ויען היהודי ויאמר: “אהבתיך, אדוני, אהבה נצחת! ואיך אחטא לאלהים לבלי אהוב את המלאך, אשר על ידו שולח אלהים את פרנסתי? הלא אתה, אדוני, היונה המביאה לי עלי־זית וטרף חקי ממבול מי החיים הזדונים”.

אז עבר רוח היין על השר להונות את היהודי בהונאת דברים, ויאמר אליו לאמר: “נקל לי להוכיח לך, כי שנאת מות שנאתני”. ויחרד היהודי ויאמר: "איך תוציא מפיך כדברים האלה, אדוני? ויצחק השר ויאמר: "ידעתי מימי ילדותי ידיעה אשר לא תוציאה מלבבי לעולם, כי בדם נוצרי תתרצו אל אלהיכם בחג המצות. הן אמת לא נכחד ממני, כי יקר אני בעיניך מכל כלי חמדה, אך מה תעשה, כאשר יביאך הזמן לידי נסיון כזה – ומצות רבניך תחזק עליך לקדש את חג המצות כחוק? הלא בלב נשבר ובנפש מרה תשחית את השה האובד על מזבח אמונתך הכוזבה! אף אמנם תצדק במעשיך לפי דעתך המשובשה, כי גדולה אהבת ה' מאהבת הבריות, ונפשי לא תיקר בעיניך מאשר יקרה נפש יצחק בעיני אברהם אביו. אבל אלהי אברהם הוא אלהי חסד ורחמים, ואלהי רבניך אלהים קשים המה, אשר לא ישאו נפש נוצרי, ומה יש לך צדקה להשתבח ולאמר: “אהבתי את אדוני!”?

ויען היהודי ויאמר ברוח נשברה: “עד מתי תפגום העלילה הזאת את אמונת הנוצרים! הטרם תדע, כי השקר הזה מקיל את אמונתכם בעיני היהודים? הן כלנו יודעים, כי אין במצה כל דבר סתר בלתי אם קמה ומים לבד! הן אנחנו עניי אדם בנפשנו נביא לחמנו זה, בידינו נטחן את החטים ונשמר את הקמח תכלית משמר מכל דבר לח ביחוד, כי גם מים ונטפי טל יאסרו אותו עלינו, ועד בוא הקמה לכלל לחם לא תזוז עיננו ממנו; ואם יפגע בשר החניכים ודבק בו קורט דם השנים – נוציא את בלע פינו ונשליכהו חוצה. ואחר כל האזהרות האלה, מה נאמר ומה נדבר, אם נשמע את שלומי אמוני הנוצרים, את מלומדיהם ואת כהניהם נשבעים באמונתם, כי המצות השמורות האלה בלולות בדם נוצרים!”

הדברים האלה ירדו חדרי לבב השר, ואחרי אשר שני האנשים האלה היו תמימי דרך, אשר אין ברוחם רמיה, ויאמינו איש לאחיו כפי אשר יכלו מבלי לעשות שקר בנפשם. השר האמין ליהודי, כי דלת עם היהודים לא יחגו חגם בדם נוצרי, ולצאת ידי אמונת ימי ילדותו עמד על דעתו, כי הרבנים והעשירים לבדם יקדשו את החג בדם אדם; והיהודי גם הוא, אשר ידע כי איש אמת היה אדוניו מעולם, החל לפסוח על שתי הסעפים בדעתו העניה, ויהי כדבר אדוניו אליו את הדבר הזה פעמים ושלש, ויתקעו הדברים בלבו, כי אמר: מי יודע? אולי יש לדבר רגלים. וישמור את הדברים האלה בלבו.

במרוצת השנים האלה הפך הגלגל על העני ההוא לטובה ויעש עושר גדול במשפט, ובהיותו איש טוב־עין מטבעו, עשה טובה רבה בתוך עניי עמו. פזר נתן לאביונים, וצדקתו עשה לכל עשוקים,עד כי היה ברכה על כל סביביו, וראשי העיר ורבניה הוקירוהו ויחלקו לו כבוד ויקר. בצפיתו צפה העני־בדעת הזה שנה שנה, כי כפעם הזאת יעמידוהו פרנסי הדור במקום גדולים, ויעלו על שולחנו את הדבר, העולה על שולחן כל גדולי הדור לפי דברי אדוניו, והנה אין דבר סתר, ואין דם נוצרי.

ויהי כי הקיפו הימים וימי חג המצות שבו קרבו לבוא, ויבוא הכפרי העירה אל בית הרב, אשר שמח לקראת בואו, כי הרבה הכפרי להתנדב לעניים כסף וחטים יותר מאשר היה משפטו לתת שנה שנה. אז דמה הכפרי, כי בא מועד לזכות במצוה הרבה, אשר לפי דברי השר לא כל אדם זוכה לה, ויבא את הרב מחדר לחדר לדבר אתו בסתר, ויאמר אליו לאמר: “הן השם ברך אותי בכל, ואני התהלכתי לפניכם מעודי במישרים עד היום הזה; את כל מצוה אשר היה ביכלתי לעשות, אותה עשיתי, ומדוע תמנעו ממני את המצוה הגדולה, אשר כל גדולי העם זוכים בה? אם תורה אין בזה, עושר יש בזה, תנו גם לי דם נוצרי, ואקדיש את החג פעם אחת בחיי כמצוה”.

כמדקרות חרב היו דברי הכפרי בלב הרב, בראותו כי נפל התם הזה במוקשות שונאי ישראל, וירא כי בדברים לא יעקר מלבבו אמונת הבל זאת, אפס כי חכמתו עמדה לו להעמיד פנים שוקטים, ויאמר אליו בנחת לאמר: “בוא אתי אל בית המדרש, ואתנה לך את אשר אתה מבקש”. ויביאהו אל בית מדרשו ויוצא כל איש ממנו, ואת הדלת סגר בעדם, וילך הלוך וקרב אל ארון הקודש, והכפרי אחריו, מלא תקוה ושבע כבוד, כי היום הזה יבוא בקהל גדולי ישראל! ואחרי אשר הכין הרב את ההכנות האלה, הוציא פתאום את ספר התורה הקדושה, ויקרא מנהמת לבבו לאמר: “הנני נשבע באלהי ישראל על דעת רבים, כי מעולם לא עלה על לב איש מבני ישראל להקריב דם אדם על שלחן הפסח, ואם יש איזו פניה בשבועתי זאת, יחולו עלי כל הקללות הכתובות בספר התורה הזה בשתי התוכחות”.

בראשונה היה הכפרי כאבן, לא נותרה נשמה באפו, כי ידע את צדקת הרב, כי לא ישבע אף על דבר אמת בעד הון העולם, והנה בא היום ויביאנו לידי שבועה, ואחרי שב רוחו אליו היה לבו סחרחר, עיניו זלגו דמעות וידיו הכו על לבו. ויקרא ויאמר: “חטאתי לאלהי ישראל ולך, רבי ומורי! הרבה עלי תשובות, תעניות וסגופים, אני אסבול עד אשר יתם עוני ממני, ועד אם תם כחי”. –

והרב נחם את העני הזה בראותו צרת נפשו, ולא גלה הדבר בלתי אם לצנועים.

חכמת ימי הקדם המציאה להורות תורת מוסר חיים וחכמת העולם בציורים גשמיים שאולים מגופים בלתי חיים ובלתי מדברים וברוח המליצה תצוק על הדוממים האלה רוח חיים או לפעול את הפעולה או לדבר את הדברים, אשר יאתה להם על פי טבעם, והשומע ימשך אחרי מעשיהם או אחרי דבריהם הטבעיים, ויקח את המוסר הטמון בהם. כי בהיות מעשיהם מיוסדים על ההכרח ולא על הרצון התלוי במקרה, על־כן נקל להכיר על פיהם את סדרי התבל והחברה. והדברים אשר תתן המליצה בפיהם גם המה יעשו רושם קים בנפש, אחרי אשר איש איש מהם אות טבעו המיוחד לו עליו, ופניו יוכיחו על מעשיו. האריה, דרך משל, יהיה לנו לסמל הגבורה, השועל יורה על ערמה, השה נושא התמימות, וכיוצא באלה, עד כי נוכל לרמז במלים מועטות על רעיונות ידועים, והיו לנו המשלים מעין רמזים על תורת החיים וחכמתם.

ברצות יהואש להוכיח לאמציה, כי מרה אחרית הקטן המזדקק¹ אל הגדול ממנו, הציע לפניו במשל את מקרה החוה אשר התגאה לבקש את בת הארז לבנו, כי הקרואים הגדולים הבאים אל המשתה רמסו את בעל־המשתה הקטן ברגליהם; או ברצות המליץ להורות למראה עיון את העונש הכרוך בעקב החטא, יורה לנו את התחמס, אשר נועז לטרוף נתח בשר מעל מזבח אלהים וישאהו אל קנו, אבל רצפת אש המזבח, הדבוקה בבשר הגזול, להטה עד מהרה בקנו ותגע אש בו ובגוזליו וימותו.

ומה נמרצו אמרו יושר, אשר שם יותם במשל־דברים בפי העצים להוכיח לנו, כי יקירי־הערך בורחים מפני השררה ובני בוז־משפחות רודפים אחריה, בתארו לנו את זקני היער יוצקים את הגזר לרגלי הגפן, התאנה והזית ולא קבלוהו, עד בואם אל האטד הנקלה, ויענם דברי גאוה לאמר: "בואו חסו בצלי! אף כי אין לו כל צל ומחסה; ומאחרית הדברים אשר שם בפי האטד – “תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון” – יצא מוסר אמת להוכיח את אחרית המרכיבים שפלי אנשים לראשם, כי מטבע האטד היבש להתלהב מריח אש. ואלו נסה יותם להוכיח דבריו במופתים שאולים מבעלי חיים משכילים, כמה ארכו לו הדברים לדרוש מופתים בספרי תולדות העמים ומלכי ימי קדם, ובכל אלה מי יודע, אם באו דבריו בלבם, כי לא כל איש בקי בספרי התולדה ובחכמת־המדינה.

התנאים אשר יכונו לממשלי משלים כאלה המה הקיצור וקלות הלשון, כי אם ירבה המושל דברים, יאבד בהמון הדברים הרבים עוקץ המליצה החד אשר טמן בם, ואם לא יסתפק להמתיק את תורתו בבושם המשל לבדו ויעמול להמתיק גם את המשל בבושם השיר, עליו אמר החכם לסינג, כי דומה הוא בעיניו למבשם את הבושם. –

I. הַשְּׂמָמִית וְהַדְּבוֹרָה.

– מה תתהללי, זוללה, בדבשך ובדונגך – אמרה השממית אל הדבורה–אחרי אשר שאולים המה בידך מאת הרחי² השדה וציצי העצים, המטיפים לך את עסיסם די מחסורך, עד כי אין לך שכר אחר בפעולתך, בלתי אם שכר עבודת עבד לבדו, אולם אני ביושר אתפאר בכבוד המטוה אשר אני אורגת, כי תוצאת ידי הוא, לא חלו ידי אחר לא בחמרו ולא במלאכתו.

– ובכל זאת – ענתה הדבורה – יכובדו דבשי ודונגי כדבר חפץ, וקוּריך יכובדו³ חוצה כדבר אשר כל חפץ אין בו.

II. הַיָּרֵחַ.

– ירח, ירח – אמר התוכן – הכי לא תתנודד בשמעך אנשים משערים גדלך כמלא פס יד אדם?

– זאת נחמתי – ענה הירח – כי אם יגרעו כבודי במקום הזה, יוסיפו על כבודי במקום אחר להחזיקני לעצם בהיר ומאיר, ואם יפקחו לראות בכבוד גדלי, כמו כן יראו, כי גוף חשוך אני.

III. הַשֶֹּמֶשׁ.

– וגם אתה, שמש מאיר, – הוסיף התוכן–גם אתה לא זַכּוּתָ בעיני, כי גם בך אחזה, אם אעמיק לראות, איזו כתמים ובהרות.

– מי יורה לך את כתמי, אם לא אורי המופיע על עיניך? – ענה השמש.

IV. הַשְּׂמָמִית.

– אין זאת כי לבך חרד על ביתך תמיד – אמר השפן אל השממית – אחרי אשר רוח קל ועלה נדף יהרסהו כרגע.

– ולמה אחרד? – ענתה השממית – ובידי להשיב ארמון על משפטו כרגע, יהרסו המה לרגעים ואני לרגעים אבננו.

V. הַנָּחָשׁ וְהָעֲלוּקָה.

– הלא אחותי את! – אמר הנחש אל העלוקה – הלא אוּמנוּת אחת לנו לנשוך את בשר האדם, ומדוע לא ימודו בני האדם לשנינו במדה אחת? אותך יאספו אל בתיהם באהבה, ואותי כל מוצאי ירוץ את גלגלתי?

– לא דרך אחד לשנינו – ענתה העלוקה – אני מוצצת משלהם אל קרבי, ואתה תצוק משלך אל קרבם ומלהט את אוצר דמם בארסך.

לא על שכר הלמוד אשר הוצאת על מורה רע תתאונן. כי אם על הלמודים הרעים אשר יצק בך.

VI. הַזְבוּב וְהַדְּבוֹרָה.

לדבורה אמר הזבוב:

– אמרי נא, אחותי, מה הבטחון אשר יעטרך כצנה מפני פחד האנשים, כי תלכי לבטח בין רבבות אלפים אנשים ותמוצי בטח את עסיס הפרחים כאַות נפשך ואין מכלים דבר, ואני עני ונכאה מורדף בלי־חשך. כמעט אלחך קורטוב מזון מעל שולי הקערה, והנה המות אורב בחתף! אין זאת כי אם העוקץ, אשר נתנה לך הטבע, מרפה את ידי האנשים מנגוע בך.

– לא כן – ענתה הדבורה – כי אם התועלת, אשר אני מועיל להאדם, תסוכך על ראשי.

I.

על פי הרשום על לוח זכרוני, מסורת מאבותי היקרים מנוחתם כבוד, נולדתי ביום האחד ועשרים לחדש כסליו שנת ה' אלפים חמש מאות חמישים ושש לספירת בני ישראל בסלאַנט עיר מולדת אמי, אחרי אשר הקדימוני שתי אחיותי קימות ואח אחד אשר שב לאדמתו כשנה אחת לפני בואי.

באהבת אבותי את בנם את יחידם, לא חלו בי ידי מינקת ושפחה, בלתי אם ידי אבותי לבדן, ובאמת הפריזו על מדת האהבה, ויפנקו אותי מנער על ידי שמירה יתירה. מאויר, מרוח, מאכילה רבה, משתיה קרה, משנה קצרה, וכיוצא באלה, עד כי הייתי כלי מוכן לקבלת נזק מכל שנוי ותמורה. נשב רוח צפון ויחליאני, רוח תימן – ויטרידני, רוח קדים היה עלי למשא, ורוח ים למעמסה. אתמול קלקלתי את קבתי במלא כף ירק, והיום–ממלא פה מים קרים. ויהיו מרבית ימי ילדותי מחלה ומכאובים.

אמנם היטיבו המושלים הראשונים שהגשימו את אליל האהבה בתבנית נער רך ועור את שתי עיניו, כי האהבה עורה את עיני אבותי לבלתי ראות, כי מחלישים המה אותי תחת חפצם להבריאני, והמכות האלה אשר הוכיתי על ידי מאהבי לא נרפאו עד היום, כי לולא כשל כחי בילדוּתי על יד ההרגל לאכול מעדנים ביום וּלהשתרע על מטה רכה כל הלילה, כי עתה לא צר כחי בימי עלומי לשאת את עמל המסחר ותלאות הדרך להביא לחמי מרחוק, תחת אשר עתה לא אצלח לכל מלאכה קשה, בלתי אם לשבת על מצע ולמשוך בשבט סופר.

לכן, בני יקירי, אל תדמו כי מחסרון אהבה חלילה לא פנקתי אתכם בילדותכם, כי אם למענכם חסרתי את נפשכם מטובה יתירה, למען לא יכבד לכם להנזר ממנה, כאשר תעוז עליכם יד ההכרח, כי אם לא תוכלו שאת עקיצת דבורה ומדקרת חוח, איכה תעיזו לרדות דבש ולקטוף שושנה לריח נינוח? למדו שאת עקת עוני, ואם ההצלחה תאיר לכם את פניה, כי עתה לא תעיק תחתיכם נעימות העשר; והיה לכם ענג יוסף בצאתו מבית האסורים אל היכל מלך, ונגע יהויכין הנדחף מארמון מלכותו אל בית כלא, מקבילים איש אל אחיו, למשל.

II.

בשנה הרביעית לחיי יצאתי מחיק אמי ואבלה את מרבית עתותי על ברכי אבי הישר. בראשונה נסה לחזק את כח זכרוני על ידי ההרגל להעתיק שרשים עברים ללשון אשכנז, וכאשר מצא את זכרוני נאמן, החל להרצות לפני בעל פה ספורי קדש מקורות אבותינו, הכל באר היטב ובהרחבת דברים, עד כי נתפעלתי לפעמים להוריד דמעות, והיה כראות אבי היקר את טל הברכה המשקה את לחיי בנו, אז לקח מועד להציע לפני את המוסר הטוב היוצא מהספור ההוא, אם ממשפט האדם את אלהיו או את אחיו, עד כי תקע את המוסר בלבי הרך כיתד במקום נאמן.

והנני מציג לכם מקרה אחד למשל. ביום הרביעי חנוכה תק"ם במלאת ארבע שנים ליום הולדתי, עשה אבי ארוחת ערב לקרובי ביתו ולילדיהם בני גילי, ותהי בידי אחד הילדים קוביה יצוקה מבדיל¹, אשר מאן לתתה לי בעד כל כפר, עד כי פרצתי חק היושר לקחת אותה בחזקה מידו, ואבי ראה און ולא התבונן² עד אם כלו הקרואים לאכול, ויעניקו לי ממתנותיהם. אז לקחני אבי על ברכיו ויצוני להרצות לפני הקרואים. את חסד אברהם עם מלך סדום, אשר מאן לנגע בשלל הבא בהתר לידו על פי חקי המלחמה, ואף לא ברשיון בעליו עליו, כי שנא בצע ומתן, וכאשר השלמתי את הספור והמוסר המסתובב ממנו, ויאמר אבי: עתה אספר לך מעשה מתנגד אל המעשה ההוא מימי קדם! ויציע לפני את חזון נתן אל דוד, וירחב לפני את הספור במשלים המעוררים את הלב על רשעת העשיר, אשר הרהיב כשאול נפשו לבלוע את כבשת הרש היחידה, עד כי החם לבב דוד הקטן הזה וישפוט את העשיר האכזר לעבור תחת השבט – כי דין קשה ומכת שבט לא ידעתי עוד. כמעט ראה אבי, כי נתפעלתי, ויאחז בידי האוחזת בקוביה הגזולה נגד עינו, ויאמר בקול עז: אתה האיש!

דבר יצא מפיו וזרם דמעות פרצו מעיני, וארוץ בהמת רוחי אל הנער ואשיב את הגזלה ושתי פרוטות נתתי לו מנה לכפר פניו.

– הטיבות לעשות!–קרא אבי אחרי וימח דמעה מעל פני–ועתה גם ה' הטוב העביר חטאתך ולא יביאך במשפט.

הה, הה, אבי הישר! ברוך זכרך, ומי יתן לכל בן מקשיב מורה ישר כמוך, כי עתה יחנכו הבנים על פי דרכי המוסר ולא יסורו ממנו עד זקנה ושיבה. קחה נא, אבי, את הדמעה הזאת, אשר אנכי מנסך לזכרך בעת כתבי הטורים האלה על ספר, כמנחת אזכרה ומזכרת תודה.

III.

והמועד בא לצאת מחיק השעשועים אל בית־הספר תחת נצחון³ מלמד, המורה קריאה, מקרא ומשנה למתחילים כגילי. מעולף בזרועות אמי באתי בפעם הראשונה החדרה אל המלמד, אשר היטיב פניו אלי ויבטיח, כי אלמד את התורה כלה על רגל אחת, אם יהיו עיני ולבי על לוח האלפ“א בי”ת אשר לפניו. שמה נפקחו עיני וארא שמים חדשים וארץ חדשה, המלמד טפל עלי שיחות טפלות ממלאך הנוקב קורות ביתו ומשליך אגורות לילדים יודעי־ספר, ובדומה משיחות המלמדים אשר הנה לזרא או לשחוק בעיני ילד אמון על ברכי אב משכיל כאבי, אשר לא חלם מעודו להטריח מלאכי מרום בגלל בצע כסף ופרוטות נחשת, אשר מקורם בבטן האדמה. הילדים החפיאו עלי דברי חיבוט הקבר ואת דבר המלאך המות אשר הוא כלו עינים, את מלאך הדומה המעיר בשבט עברתו את מתי עולם מתרדמתם, ממלאכי חבלה, שדים ומזיקים, רוחות ולילית, מכשפים ובעלי־שם, ואלף הבלים כיוצא באלה. שמה שמעתי אבות מקללים בניהם קללה נמרצה, בנים מנאצים אמותיהם בחרפה ונאצה, אחים ואחיות בריב ובמצה, שבועות ואלות, נאצה וגדופה, אשר לא ידעתי מה טיבם בבית אבי.

נדהם ונבהל שבתי הביתה, כי לא זאת הנחת, אשר הבטיחתני אמי למצוא בבית הספר. החלותי לפחד מפני השמש בצהרים ולהתחבא מפני צלי, לחזות מתים ושדים בכל פנות הבית, ומכשפה–בכל אשה זקנה אשר לא מבנות עמנו. עשיתי סגולות מלומדות מאת חברי לבטל כח כל קסם וכישוף ועין הרע, להניח את סדר התפלה תחת הכר אשר מראשותי, ובכל זאת היתה שנתי נגזלה.

IV.

בכל אלה הנני זוכר לטוב את המלמד הזה המוכשר למלאכתו, אשר לא עשה מלאכת ה' רמיה. הוא ידע לקנות את לבב הנערים בדברים טובים ויחזיקם בימינו להטותם לחפצו, לשונו היה חץ ברור יורד חדרי לבב. כי יקרא לפנינו מקרא־קדש ויפיקו שפתיו פנינים, אשר נשבצו כחותם על לב הילדים. תהלוכו היה בנחת, וחברתו נעימה, פקודיו לא הטיל עלינו בחזקה, כי אם בנחת, בקול ממוצע בין פקודה ובין עצה, והקריאה ברגש ובהברה נכונה, אשר אני מצוין בה ממרבית בני עירי, מורשה היא לי⁴ מאתו, ובדרך כלל יצק מרוחו עלי לפי רוחו והבנתו, – ואיך איפוא ארשיעו על חסרון הדברים אשר לא היה בידו לתת לי – אם לא אעשה בנפשי שקר לבקש מאת תרנגול נוצת תֻּכּי! כללו של דבר, הוא לא היה מן הגרועים שבמלמדים.

במסבות⁵ האלה עברה מחלה על נפש מלמדי הנזכר אשר עצרתו על המשכב מספר ירחים, ותקצר נפש אבי בהבטלה ויצו את אחד מקרוביו למורה לי. אמנם לא ידעתי, אם יהיה זכרו בפי לברכה או לתרעומה, כי כדבורה מטפת עסיס בפיה ונוקבת יד הרודה את דבשה בעוקצה, כן היה משפט האיש הזה. ידיעתו בתנ“ך היתה רבה, לקחו צרוף וידיעה לו גם בדקדוק, ההגיון ושמוש הלשון, לשונו היתה ברורה ושפתותיו טהורות מהבלי הדרוש הדחוקים הנספחים על קוץ וקוץ ממלמדים אחרים, במקום אשר יצר להם הדרך הפשוט מחסרון ידיעה בדרכי הלשן. מפתחות לשון עבר היו בידו לפתוח דלתות חשך במקומות הסתומים שבתנ”ך, ולבוא באורה ישר פנימה, מבלי התעקש לבוא דרך החלונות כגנב; עיניו היו פקוחות על התלמידים, המתעים את מלמדיהם, לבל יבלו את עתם לבטלה ואזניו פתוחות לשמוע שבעה תלמידים הוגים שבעה ענינים, לבל יעשו את מלאכתם רמיה. ובאמת ירה הוא את אבן הפנה⁶ אל בנין הלשון אשר בניתי בימי צבאי⁷ כיד ה' הטובה עלי, כי למדתי ממנו תורה ותרגומה, נביאים ראשונים עד כדי להרצות בעל פה, ראשית כללי הדקדוק וכדומה. זולתי איזה פרשיות בתורה ובנביאים – סדרי הגבולים, בנין המשכן והבית – אשר פסח עליהן ולא נשלמו עד היום הזה, וכבר נואשתי לרדוף ולהשיג גם בהן את הבקיאות המהירה אשר לי בכתבי הקדש הנשארים, כי רב כחה של תורת ימי הנעורים.

אולם מצד שני היה המורה הזה איש עז מטבעו, המטיל אימה יתירה על תלמידיו, תחת אשר בידי אבי היו גלגלי רוחי מסתובבים ברוח צח ונעים, הוא רוח האהבה. פחד היה הקסם אשר בידו לפעול את פעולתו הגדולה. הוא זרק מרה בתלמידיו וייסרם עלי עון קל בשוטים ועקרבים. קולו החריד לבבי, ולפניו הלכה אימה. לא הראה פנים שוחקות לתלמידיו ולא דבר אתם טובות, ידו אחת מחזקת בספר, והשנית – ברצועה. עיניו הפיצו פחד מרחוק, ונורא היה על כל סביביו, וביחוד עלי, אשר לא נסיתי באלה, עד כי הרך את לבי תכלית מרך, ויתן עלי מורא, אשר דכא לארץ את עוז נפשי.

קודר הלכתי כל היום בלחץ המורה הזה, ולעמתו היה לי הלילה שעשוע בחיק אבותי, אשר הללוני שבע על פעלי, אבל באה העת ויסתר גם הנוחם הזה מעיני, כי עזב אבי את ביתו להביא לחמו ממרחק, ויהי מרבית ימיו רחוק מאתנו, וכי יפקוד נוהו פעם בשנה, והיה שבתו הבית מעט, עד כי לא למדתי מאתו ספר ודעת זולת מעט לפרקים רחוקים, ורק במכתביו המפיקים עצה ותושיה היה לי לעזר מעט. גם בחיק אמי לא מצאתי נוחם, כי פקד ה' אותה בבן שני ויהי הוא שעשועיה, ואני נטיתי שכמי לסבול את פחד המורה אשר נגד עיני תמיד, ואחי נחת⁸ מפני שמו, נגוע כל היום במרה־שחורה ומעונה כל הלילה מדאגת היום הבא.

אך שני פעמים זוכר אני, אשר היטיב המורה הזה פניו אלי לדבר אתי טובות בפני. האחת, כאשר שאלה אחותי בחמלתה עלי, מדוע יקל על תלמידים אחרים בפרשיות קלות ויכביד את החמורות עלי משא לעיפה? אז הוריד המורה את ידו על שכמי דרך אהבה ויאמר: “הן זה סוסי הקל, אשר לא נכשל בהליכתו ולא ילא אף אם יהיה טעון אבני מעמסה”. והשנית, כאשר התקשה המורה בשירת האזינו בהעתקת הפסוק “לולא כעס אויב אגור” וידום מספר רגעים להתחקות על שרש פעל “אגור”, עניתי אני לתומי: אולי הוא לשון אסיפה, מגזרת ולא תאגור בתוכחות הסדרה “כי תבא”. אז צהלו פניו ויתן ידו על לחיי ויאמר: “היטבת לבאר, כי גם אונקלוס מתרגמו כניש. אשריך, בני, כי נצרת תורתך”.

וכח זכרוני הטוב היה עלי כחומה מפני תנופת יד המורה העז הזה ותנצל נפשי מחמת המכות אשר הוכו בני גילי, בעלי זכרון חלוש ממני, ולעמת זה כבדה ידו עלי במעשה־הכתב, כאשר חסרה נפשי הכשרון לאַמן אצבעותי למשוך בשבט סופר אותיות יפות, וכל עמלו לא עמד לו בדבר הזה, כי את אשר גרעה הטבע כליל לא ישלים גם החנוך הכי־טוב, והנני חסר את השלמות הזאת עד עולם.

V.

מדי אשכים בוא אל בית הספר ותהי עבודתי הראשונה להביט בפני המורה היושב על כוס תה ומקטרתו בפיו – להתבונן איזה דרך עבר עליו הרוח היום, כי מן הרגע ההוא היו תוצאות היום הבא. אם היה רוחו טוב עליו, וידעתי כי עבדת היום ההוא תהיה עבודת משא ואשאנו, ואם לא נכון רוחו בקרבו ברגע ההוא, וידעתי כי נכון לנו מידו יום חשך, ואכון למהלומות⁹ גוי.

עוד נגע אחד הביא המלמד הזה עלינו, והוא הקשה בכל אשר השאיר באחדים מאתנו רושם קים עד היום – והוא, אשר למד לשוננו דבר שקר – כי הכביד עלינו גזרות, אשר לא יכולנו עמוד בהן, ואחרי אשר לא הרהבנו בנפשנו עוז להוכיח דרכו על פניו לאור, כי הדבר, אשר הטיל עלינו, כבד ממנו, היינו נאלצים לכחש לו לאמר, כי הקימונו דברו – ואת אשר עשינו בראשונה מחמת אונס, עשינו בשלישית מחמת הרגל, ובחמישית – כמעט בטבע; וכי עלה בידו לגלות את השקר אשר טפלנו, ותהי אחריתנו מכות חדרי בטן, וגזרתו הקשה לא השיב אחור בכל זאת, ומן בית הספר הבאנו את הרעה הזאת גם אל בתי אבותינו, למרות עיני אבי הישר, אשר רבות בכה במסתרים לראות, כי זרע האמת אשר זרע על לבבי נהפכו לו סורי הגפן נכריה באשמת הכורם העושה מלאכתו רמיה. אך בתודה אזכור את המורה הטוב הזה, כי איה בר בלי תבן? הן גם הרודה דבש בל ימלט מעקיצת דבורה, גם הקוטף שושנה לריח ניחוח לא ינקו ידיו ממדקרת חוח. הן ידעתי מלמדים אחרים, אשר ימי ילדותי הטובים עברו עלי אצלם ללא הועיל וכל סימן ברכה לא ראיתי בלמודיהם. לכן אל אחטא בהמורה הזה, כי אם אמרתי אעלים עין מן המרך אשר הביא המורה הזה בלבי ומן השקר אשר נשא על שפתי, והיה הנשאר מעבודתו והנותר מפעולתו כולו זרע אמת עושה פרי תנובה, והנני מברכו בזה את הברכה הראויה לו על פעולתו ועל טובתו אתי, והרעות לא זכרנה לו. גם כאשר פקדתי את נוהו לאחר ימים רבים, ברכתיו במו פי על הטוב אשר בא מידו אלי, והנה ימי הזקנה הוציאו את מקל החובלים מידו ועתה ייטיב עשה לרעות את תלמידיו במקל נעם.

VI.

על מלא ספל מי מנוחות ומבחר המזון ישב הצפור בכלוב על חלון אדוניו נאנח בשברון מתנים על חפשיותו, כי גלה ממנו – והנה נפתח הכלוב. האח! חפש! חפש! קרא הצפור ברנה וידא על כנפי רוח הדרור עד אשר הזכירוהו בני־מעיו, כי לא על הדרור לבדו יחיה יציר חי; ויהי כאשר הציק לו הרעב מאד ויתגעגע על מעמדו הראשון, ויאבה בחפץ נמרץ לתת את חפשיותו כופר מלא פה זרעונים למלא בטנו.

כן אמנם אסיר כלא הייתי בידי המורה הזה, אבל לחם אסירים לא אכלתי, מאכלי היה דשן וכוסי רויה בתורה ובחכמה אשר יצק לפני, והנה באה העת שקויתי באולתי, והמורה הזה חמק עבר ליורבארג ויקבע ישיבתו שמה. ואני התענגתי שבועות אחדים על הבטלה, ואחר באתי בבית פקודות מלמד אחר. הוא הסיר את חררת¹⁰ המקרא הנאפה על טהרת לשון הקדש מלפני, וישם תחתיה פת גמרא צנומה ורחבה, אשר קהו שני ללעוס אותה ולא אֻכּלה בבטני כראוי, ואף מעט פסוקי המקרא אשר יצק לפני רגעים ביום היו מרוקחים ברקח הדרשות מרבה להכיל, עד כי נלאה חכי לחפש בהם את הטעם הפשוט אשר אהבתי, ואקוץ בם.

VII.

ככה הולך ונשחת כלי־חפץ ביד חרש משחית, אשר לא ידע התהלך אתו אל נכון. רוב המלמדים, אשר נמסרתי לידיהם אחרי־כן הרעו תחת היטיב לי, כי גם כאשר נתקתי את מוסרות המלמד הזה, לא יצאתי לחפשי, כי אם למאסר קל ממנו, עד כי ביושר אומר, כי המירותי כבלי ברזל בחבלי משי, ושכלי אסור בראשונה.

טבע המלמד החדש הזה היה רך כקנה, לא התעבר על עוברי רצונו ולא רב עם אדם אף אם גמלו רע, ונקל היה לשנות דעתו בהויות העולם מקצה לקצה ביום אחד; רק בחידושיו, אשר היה מחדש בגמרא, היה קשה כארז – וזולת זה היה כל העולם כלו בעיניו דבר אין חפץ ליגע שכלו עליו.

דרכו בקדש היה דרך המלמד ההולך לפניו, –יתרון לגמרא מן מקרא, הדרוש עיקר והפשוט טפל אליו, אפס כי לא בזה ולא שקץ מקרא ודקדוק מכל וכל. וכי נשמע מקרא קשה להולמו¹¹ מיושב¹² על אפניו בפשוט, ויישר בעיניו למצער על דרך הלצה.

החילותי ללמוד בעיון גמרא. טעמתי את טעמה, ובודאי עשיתי חיל בלימוד הזה, לולא הצמיחה בי טבעו הרפה חרולים חדשים, כי כאשר לא נתנתו טבעו הרכה להתעבר עלינו, כאשר לא היתה הגמרא ערוכה על שפתינו, ויתן בפינו את המלים אשר נצרכו לנו לענות על שאלותיו, פעם דבר ופעם חצי דבר, פעם ברמז ופעם בפה מלא – וילמד אותנו לגנוב דברים מתחת שפתיו ולשוב ולמסור אותם אליו כילידי שכלנו.

וביחוד אני, אשר הייתי בעל הבנה מהירה מטבעי, עמדה לי הבנתי, המלים אשר הייתי בטוח להוציא מפי המורה תחת העמל אשר עמלו חברי בתורה – אני לא חזרתי כלל על השיעור ולא קריתי בסדר מקראי זולת השיטות הראשונות – ויתרם גזלתי מפי המורה, כי הרחבתי פה בדבורים צדדיים אשר החפיאו לומדים בוערים על לימוד הגמרא: דהיינו, מילא, למשל,אפשר, בודאי, נמצא, ואלף דברי הבל כאלה, אשר אין להם שחר בגוף הענין. עיני האחת בגמרא, והשניה ברש“י, וחמש אצבעות מול פני המורה, עד כי נלאה לראותי מגשש בעור קיר, ויפתח לי פתח קטן, והבנתי עמדה לי להרחיב הפתח לפני מדתי ואפיק רצון מאתו. אך במשך הזמן שכחתי כי מפי הגניבה אני חי, ויהיו השיטות החמורות, תוספותיהן ומהרש”אותיהן, אשר גרוני מוציא ברוח המורה, כילידי שכלי בעיני, והמורה המרומה עמד למעוז לי בדמיון השוא הזה וירמני גם אני בהללו אותי בפני לאמר: “מן הראש הזה תצא תורה רבה”. ככה רמינו איש את אחיו, ואמי בשמעה את מהללי מורי ותכס על החסרונות אשר מלאתי בעת ההיא כרמון ותתן לי יד שלטת על בני הבית ואהי הולך ומתחזק בבית אבי.

וכך היו מנהגי בית־הספר הפנימיים: המורה נשא ראש שלשת תלמידים נשיאים ויצום פקידים על התלמידים הקטנים, ועל פיהם ועצותיהם יהיה כל ריב ומשפט בדבר אשר איננו נוגע אל הלימוד. והנערים לא השאירו להמורה זולתי שם השלטון ועבודת השוטר להכות את התלמיד אשר הוא בן־הכות¹³ בעיניהם. ואנחנו בראותנו, כי כל אשר נעשה בבית הספר, המה עושים, והמורה עליהם כמרכבה על האופנים, אל כל מקום אשר המה מתגלגלים הוא מתנועע עליהם, עזבנו את הגרזן ונשם אל החוצבים פנינו – ואיש איש מאתנו בקש לו משלשת העמודים האלה עמוד להשען עליו לעתות בצרה; בצלו ישב בטח וירע וישחית כלבבו באין מחריד מצד המורה, כי השופט אשר בחר היה מנוסו ומשגבו.

ואני, אף כי אחד השופטים היה גיסי בעל אחותי, נפלה בחירתי על האיש המסוים יעקב בר"ץ, כי אותו מצאתי חרוץ ושנון להשיב התנצלות על כל דבר פשע ושטנה, אשר תבוא עלי, ולא יכשל פיו. ובאמת שמר תפקידו באמונה, כי לא יצאתי רשע בהשפטי לפני כסא המורה אף אם היו עונותי על פני, כי הפליא להביא עצות מרחוק ומיני התנצלות ואמתלאות להצדיקני, עד כי גם לוּ זרחה הצרעת במצחי ויוכיח במופתים ברורים כשמש בצהרים, כי שמש צדקה היא הזורחת לי.

והמורה, אשר באמת ראה און ולא התבונן, כי שמתי כזב מחסי, נשא עלי ועל מליצי את החזון הזה לאמר: עשיר דובר־שקרים שכר לו עני יודע, אשר קבל עליו לפרוש את כסות האמת על כל הכזבים אשר יוליד, עד כי לא יערב לבב אנוש להטיל ספק באמתותם. ויהי היום ויספר האדון במסבת מרעים את השקר אשר בדה להתפאר, כי בלכתו השדה לצוד ציד משך בקשת ויור ארנבת באזנה הימנית ויצא החץ מרגלה השמאלית – וכאשר החלה המסבה לשחוק על חלומותיו ועל דבריו, ויקרא לשכירו ויאמר: הלא כנים דברי, ציבא?

– כנים ואמתים – ענה השכיר – כי הארנבת ישנה שנה עמוקה ורגלה היתה פשוטה על אזנה ויהי כפגוע החץ באזנה ויקוב בכחו אזנה, ראשה ורגלה כאחד.

במסבה אחרת הרצה את הכזב הזה לאמר: התאמינו, אדוני, כי יסופר – אני יריתי היום חץ על תיש מעופף באויר? הלא שמעת, ציבא?

– יושר דברי אמת – ענה השכיר, אחרי אשר התישב מספר רגעים – התיש התגנב לעלות על רחים של רוח לאכל קמח–ויפגע בו אגף הרחים ויקלעהו באויר ויראהו אדוני רוכב על כנפי רוח וימלא ידו בקשת¹⁴ עליו.

אולם בלט לחש באזני אדוניו לאמר: “אל נא, אדוני, תעפיל להפריח כזביך באויר בעוד הארץ לפניך, פן יכבד עלי לעופף אחריהם למלא את דבריך”.

והאדון לא נשמר ברוחו ויספר במסבה שלישית, כי כאשר הכה בשוט את הסוס האביר אשר לו, דהר דהרות עצומות ויגיעו רגליו הקדומות בשמים ורק הרגלים האחורות נשארו בארץ. השומרים מלאו שחוק פיהם והאדון קרא בחמתו: מדוע נאלמת, ציבא?

– אדוני – ענה השכיר – כל הארץ לפניך, הרחב פיך בכזבים ואמלאם, כי לזאת נשכרתי, אבל אתה המרצת לעלות אל השמים, אל עולם האמת, אשר לא יכון בו דובר שקרים – ומה ימריצני כי אענה.

VIII.

במסיבות האלה פקד אבי את גוהו, ולא כאורח נטה ללון הפעם, כי אם לתת משכנו בתוכנו מספר ירחים; ויקח מועד ויבקרני לשפוט מישרים על מהללי מורי – ואני, אשר הבנתי עמדה לי לגנוב סוגיות שלמות בגפ“ת מפי מורי, נסרחה חכמתי להוציא שמץ דבר רש”י מפי אבי, כי התחכם לגדור בעד הדבורים הצדדיים, אשר היו מסתירים חסרון ידיעתי ואשר הייתי רגיל להסתייע בהם, ויביאני במשעול הפשט הצר, אשר אין דרך לנטות ממנו ימין ושמאל. אבי לא הוציא מלים מפיו כמשפט מורי, ובסור עוזר ויפול עזור, נמוטו העמודים אשר נשענתי עליהם וימעדו קרסולי¹⁵. נאלמתי ולא יכולתי לפתוח פה, ובראות אבי כי חורו פני ויראני פני זעם ויאמר בקול עוז: מלים גנבת מפי המלמד והנה היו בידך מטה רצוץ להשען עליהן. סור מעל פני! גם את הגנב, גם המלמד אשר הניח הפרצה¹⁶ לפניך. ראיתי איש כלבבי ואצו אותו מורה עליך.

ואחרי אשר נפל מעל פני מסוה התורה, אשר חפה על חסרונותי, עמדתי מלא חסרונות ודופי לשמצה בעיני אמי ובני הבית. אבי הכלימני,אמי בזה לי, אחותי הקילתני, ואחי שמחו לאידי. – בנפול השור ירבו חודדי הסכין, ובני הבית שמחו לחזות נקם בי על המשרה אר שריתי עליהם בעוד ידי תקיפה, עד כי לא מצאתי עוז להוציא דבר קל מפי, מדעתי כי תפול עליו נאצה מעשר לשונות כאחת, ואלך קודר בלחצם, עד כי תש כחי ויחלק לבבי מבית אבי תכלית חלוקה.

וגם בעיני נפלתי מאד, אחרי אשר נפקחו עיני לראות, כי ערום אני במקרא, ובגמרא מלא חסרונות ודופי, ויכני לבבי מאד, עד כי לא מצאתי מרגוע ביום ומנוח בלילה מפני תנודת לבבי. ראיתי, כי תועה אני בדרך וכבד לשוב אחור – כי איך אתן כבודי לכלימה להודיע, כי אין בפי דבר גמרא פשוטה אל נכונה, אחרי אשר כבר יצא טבעי בתוספות ומהרש"א? ויציקני לבבי כלבב המלח בין גלי הים האדירים, בעת אשר אכלה אש שתי קצות אניתו, אם יעמוד תחתיו ואכלתו אש, ואם יקפוץ הימה והיו מים קברו; ויהיו חיי למעמסה עלי. אולם המרדות¹⁷ האחת הזאת במעמקי לבבי היתה טובה ממאה מלקות על קוי, וחיש מהר התעוררתי כגבור מיינו לשוב אחור מדרך הקלון בתורה ולהיטיב דרכי במוסר, ומן העת ההיא צמחה ישועתי בישע אלהים.

IX.

במה טובה את ממני?–אמר חמור אל אילה צולעה – הלא גם את משרכת דרכך בנחת צעד צעד כמוני היום.

– אני מתנהלה לאטי במקרה לשעה, ואתה בטבע לעולם – ענתה האילה.

רעי בבית הספר החדש שחקו לראות, כי השפילני המורה לפני בני העליה ויקבע את ישיבתי מטה בין המתחילים, והשפלים המה התכבדו בקלוני וידמו בנפשם, כי עלו המה מעלה ברדת העילוי המפורסם מטה. אז ישא המורה ביושר לבבו את החזון המובא למעלה להורות להם, כי הירידה הזאת מקרה הוא לי ולא תקום פעמים צרה; עוד אחת מעט ורמה קרני בכבוד, העלולה בעפר, והמה קטני־השכל יחבקו אשפתות לעולם.

טבע ר' מאיר סג"ל המלמד להועיל היה לא קשה כארז ולא רך כקנה. נזהר היה לבלי הרבות גזרות עלינו, אבל אם בחן וגזר לא היה להשיב. חברתו נעימה ודעתו צלולה לשוחח עם עולי ימים בעתותי המנוחה דברים המפיקים רצון בני הנעורים, גם אל משחקי הנערים ותעלוליהם הביט וישחק עמהם כל עוד לא יצאו מדרך המוסר, עד כי לא בושנו לרקוד ולשחק לפניו ולא הכלימנו. – דעתו בגמרא היתה רחבה, לשונו חרב חדש נוקבת ויורדת חדרי בטן, דבריו נמרצים וקצרים, ועל שפתיו קסם מסוגל להפוך הקשה לרך והתפל למעדנים. הדבר היותר קשה בתלמוד, אשר לא יקובל על לב הנער, אם עבר דרך דל שפתיו והנה נעשה רך וטוב על ידי הבושם והמלח אשר נתן בו להוסיף טעם. הוא פתח לי את שערי התלמוד ויתן קנה משקולת בידי לכונן אשורי¹⁸ לבל אכשל בהליכתי – ולא עברו שני ירחים והוקם החזון הנזכר אשר חזה עלי. כי עמדה לי שקידתי וחכמת המורה לתת לי מהלכים בין גדולי החדר העומדים לפניו, למרות עיני הקטנים המתחכמים.

כי יורה דבר אחד לתלמידים שונים ומסר לאיש איש מהם מפתח מיוחד לנעול את הפתח, והיה בראותו כי צר כח אחד מהם לפתוח את הסוגר במפתח ההוא ונתן לו מפתח אחר קל ממנו, עד אשר צלחה בידי התלמיד למצוא את הפתח, אבל לא פתח את הסוגר בעצמו כמעשה מלמדים אחרים. גם על לימוד המקרא פתח המורה הזה עין, ואני אשר המרגלית הזאת היתה ירושת פליטה בידי ממלמדי השני, כמעט החל המורה הזה ללמדני את שורת הנביאים, ותחי בקיאותי פתאום לשמחת לבב המורה. ואבי בשמעו, כי עוד זיק מקרא אחד בוער בלבי, ויקח מועד להורותני בבית גם את ההגיון אשר בלבי, ויקח מורה להורותני בבית גם את ההגיון אשר אסף מספרים שונים ויסדרם על ספר בסגנון קצר ונמרץ עד להפליא – ויתקן את פשוטי המקראות במקום אשר נטה המורה אחרי הדרוש, ואקנה שלמות בלשון עבר בגופך אשר הוסיף אבי משלו על לימודי המורה, עד כי נשא המורה את המשל הזה עלי ועל רעי לאמר: פרת איש עשיר בשובה מן השדה בערב ומצאה באבוסה מלא קמץ מספוא, מלא כף בליל חמיץ – תשבע ותרוה וירב חלב דדיה, תחת אשר פרת העני תסתפק בירק העשב, אשר תמצא בשדה יומם, ואיה איפוא מוצא לחלב הרבה!