רקע
מרדכי אהרן גינצבורג
יְהוּדִי מַאֲמִין בַּעֲלִילַת דָּם
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תושיה ורשה; תרע"א

(מעשה שהיה)

במספר השרים, הסובבים בחצריהם ובטירותם את עיר מגורי, נמצא שר זקן אחד, אשר לא הקיא עוד את חלב אמו ואת השמועות הנושנות אשר ינק אתו יחד ויבואו כיין בקרבו וכשמן בעצמותיו. ואף כי היה איש תם מטבעו וסר מרע, בכל זאת זכר לטוב את ימי ילדותו ואת הבהלות אשר עברו על היהודים, היושבים על נכסי אבות אבותיו, בדבר עלילת הדם, כי הילדות הנעימה יצקה את אורה על הימים ההם ועל כל זיכרונותיהם. ויהי לו בחצרו צורף יין־שרף איש יהודי תם וישר, אבל עני בדעת ועם־הארץ. יקר היה היהודי בעיני אדוניו על דבר צדקתו ואמונת לבבו; טובות רבות גמל עליו ושערי כספו היו פתוחים לפניו תמיד לכל עסק ולכל מקנה וקנין, אשר ראה, כי יש לו חפץ בו. והיהודי גם הוא השיב אהבתו אל חיקו ויהי כעבד נרצע לאדוניו, ומדי היות רוח השר הישיש סרה1, היה משפטו2 לקרוא להיהודי לשוח אתו על דברי הימים הראשונים, ולהוכיח לו, כי יש יתרון לעבר מן ההוה כיתרון הטוב מן הרע, ולדברים כאלה לא מצא הישיש אזן קשת בלתי אם ביהודי לבדו, כי בניו לא אבו לזכור ראשונות, אחרי אשר ראו טוב גם בהוה, ומה להם ואל העבר? אך היהודי, אשר לא שחקה לו השעה לעת כזאת, שש לשמוע את שמע העבר הטוב ויקו לימי העתיד, כי עוד ישובו העתים הטובות לקדמותן, וטוב גם לו. כה היה משפטם כל הימים.

ובאחת השיחות האלה אמר השר אל היהודי בטעם היין אשר עברו לאמר: “הלא אהבת אותי ידיד?” ויען היהודי ויאמר: “אהבתיך, אדוני, אהבה נצחת! ואיך אחטא לאלהים לבלי אהוב את המלאך, אשר על ידו שולח אלהים את פרנסתי? הלא אתה, אדוני, היונה המביאה לי עלי־זית וטרף חקי ממבול מי החיים הזדונים”.

אז עבר רוח היין על השר להונות את היהודי בהונאת דברים, ויאמר אליו לאמר: “נקל לי להוכיח לך, כי שנאת מות שנאתני”. ויחרד היהודי ויאמר: "איך תוציא מפיך כדברים האלה, אדוני? ויצחק השר ויאמר: "ידעתי מימי ילדותי ידיעה אשר לא תוציאה מלבבי לעולם, כי בדם נוצרי תתרצו אל אלהיכם בחג המצות. הן אמת לא נכחד ממני, כי יקר אני בעיניך מכל כלי חמדה, אך מה תעשה, כאשר יביאך הזמן לידי נסיון כזה – ומצות רבניך תחזק עליך לקדש את חג המצות כחוק? הלא בלב נשבר ובנפש מרה תשחית את השה האובד על מזבח אמונתך הכוזבה! אף אמנם תצדק במעשיך לפי דעתך המשובשה, כי גדולה אהבת ה' מאהבת הבריות, ונפשי לא תיקר בעיניך מאשר יקרה נפש יצחק בעיני אברהם אביו. אבל אלהי אברהם הוא אלהי חסד ורחמים, ואלהי רבניך אלהים קשים המה, אשר לא ישאו נפש נוצרי, ומה יש לך צדקה להשתבח ולאמר: “אהבתי את אדוני!”?

ויען היהודי ויאמר ברוח נשברה: “עד מתי תפגום העלילה הזאת את אמונת הנוצרים! הטרם תדע, כי השקר הזה מקיל את אמונתכם בעיני היהודים? הן כלנו יודעים, כי אין במצה כל דבר סתר בלתי אם קמה ומים לבד! הן אנחנו עניי אדם בנפשנו נביא לחמנו זה, בידינו נטחן את החטים ונשמר את הקמח תכלית משמר מכל דבר לח ביחוד, כי גם מים ונטפי טל יאסרו אותו עלינו, ועד בוא הקמה לכלל לחם לא תזוז עיננו ממנו; ואם יפגע בשר החניכים ודבק בו קורט דם השנים – נוציא את בלע פינו ונשליכהו חוצה. ואחר כל האזהרות האלה, מה נאמר ומה נדבר, אם נשמע את שלומי אמוני הנוצרים, את מלומדיהם ואת כהניהם נשבעים באמונתם, כי המצות השמורות האלה בלולות בדם נוצרים!”

הדברים האלה ירדו חדרי לבב השר, ואחרי אשר שני האנשים האלה היו תמימי דרך, אשר אין ברוחם רמיה, ויאמינו איש לאחיו כפי אשר יכלו מבלי לעשות שקר בנפשם. השר האמין ליהודי, כי דלת עם היהודים לא יחגו חגם בדם נוצרי, ולצאת ידי אמונת ימי ילדותו עמד על דעתו, כי הרבנים והעשירים לבדם יקדשו את החג בדם אדם; והיהודי גם הוא, אשר ידע כי איש אמת היה אדוניו מעולם, החל לפסוח על שתי הסעפים בדעתו העניה, ויהי כדבר אדוניו אליו את הדבר הזה פעמים ושלש, ויתקעו הדברים בלבו, כי אמר: מי יודע? אולי יש לדבר רגלים. וישמור את הדברים האלה בלבו.

במרוצת השנים האלה הפך הגלגל על העני ההוא לטובה ויעש עושר גדול במשפט, ובהיותו איש טוב־עין מטבעו, עשה טובה רבה בתוך עניי עמו. פזר נתן לאביונים, וצדקתו עשה לכל עשוקים,עד כי היה ברכה על כל סביביו, וראשי העיר ורבניה הוקירוהו ויחלקו לו כבוד ויקר. בצפיתו צפה העני־בדעת הזה שנה שנה, כי כפעם הזאת יעמידוהו פרנסי הדור במקום גדולים, ויעלו על שולחנו את הדבר, העולה על שולחן כל גדולי הדור לפי דברי אדוניו, והנה אין דבר סתר, ואין דם נוצרי.

ויהי כי הקיפו הימים וימי חג המצות שבו קרבו לבוא, ויבוא הכפרי העירה אל בית הרב, אשר שמח לקראת בואו, כי הרבה הכפרי להתנדב לעניים כסף וחטים יותר מאשר היה משפטו לתת שנה שנה. אז דמה הכפרי, כי בא מועד לזכות במצוה הרבה, אשר לפי דברי השר לא כל אדם זוכה לה, ויבא את הרב מחדר לחדר לדבר אתו בסתר, ויאמר אליו לאמר: “הן השם ברך אותי בכל, ואני התהלכתי לפניכם מעודי במישרים עד היום הזה; את כל מצוה אשר היה ביכלתי לעשות, אותה עשיתי, ומדוע תמנעו ממני את המצוה הגדולה, אשר כל גדולי העם זוכים בה? אם תורה אין בזה, עושר יש בזה, תנו גם לי דם נוצרי, ואקדיש את החג פעם אחת בחיי כמצוה”.

כמדקרות חרב היו דברי הכפרי בלב הרב, בראותו כי נפל התם הזה במוקשות שונאי ישראל, וירא כי בדברים לא יעקר מלבבו אמונת הבל זאת, אפס כי חכמתו עמדה לו להעמיד פנים שוקטים, ויאמר אליו בנחת לאמר: “בוא אתי אל בית המדרש, ואתנה לך את אשר אתה מבקש”. ויביאהו אל בית מדרשו ויוצא כל איש ממנו, ואת הדלת סגר בעדם, וילך הלוך וקרב אל ארון הקודש, והכפרי אחריו, מלא תקוה ושבע כבוד, כי היום הזה יבוא בקהל גדולי ישראל! ואחרי אשר הכין הרב את ההכנות האלה, הוציא פתאום את ספר התורה הקדושה, ויקרא מנהמת לבבו לאמר: “הנני נשבע באלהי ישראל על דעת רבים, כי מעולם לא עלה על לב איש מבני ישראל להקריב דם אדם על שלחן הפסח, ואם יש איזו פניה בשבועתי זאת, יחולו עלי כל הקללות הכתובות בספר התורה הזה בשתי התוכחות”.

בראשונה היה הכפרי כאבן, לא נותרה נשמה באפו, כי ידע את צדקת הרב, כי לא ישבע אף על דבר אמת בעד הון העולם, והנה בא היום ויביאנו לידי שבועה, ואחרי שב רוחו אליו היה לבו סחרחר, עיניו זלגו דמעות וידיו הכו על לבו. ויקרא ויאמר: “חטאתי לאלהי ישראל ולך, רבי ומורי! הרבה עלי תשובות, תעניות וסגופים, אני אסבול עד אשר יתם עוני ממני, ועד אם תם כחי”. –

והרב נחם את העני הזה בראותו צרת נפשו, ולא גלה הדבר בלתי אם לצנועים.


  1. כאשר היה השר עצוב־רוח.  ↩

  2. מנהגו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות