מתוך: כתבים נבחרים  

פרק ראשון    🔗

א    🔗

לפני זמן-מה שבתי ממסעי בפולניה. עשיתי שם ששה חדשים, הייתי בשש עשרה ערים, קצתן כרכים גדולים, קצתן ערים בינוניות וקצתן עיירות קטנות, ובכולן לא ראיתי בפנים שוחקות של יהודי. בעתונים היוצאים בוורשא נדפסות יום יום מודעות קולניות על אַקטוֹרים אמני בִּדוּח, “המגרשים את הנחשים ואת הצחוק ובדיחות-הדעת” — והתיאַטראות היהודיים ריקים מאדם. אפילו לודביג זאץ, שאולי עדיין לא קם לקומדיה היהודית אמן רב-כח כמוהו, משחק חמש-שש פעמים בשבוע לפני כסאות נשַמים מאין יושב. נכרת הצחוק מפיו של היהודי הפולני ופסקה בדיחות-הדעת בביתו ובכל מקום שהוא חי את חייו. עמוד ענן מלוה אותו כל היום בבית, ברחוב ובכל פנה שהוא פונה, — עמוד ענן של עניות מנֻוֶּלֶת ומנַוֶּלֶת, שכבר יש בה משום שאלת הלחם הפשוטה לכל נוראותיה.ומחולקות הדעות. יש אומרים: לשעבר לא היתה שאלת-הלחם הפשוטה מצויה כל-עיקר בקרב המוניו של הצבור היהודי בפולניה; אנייו היו מרובים תמיד, אבל רעבים לא ידע מעולם. אחרים חולקים ואומרים: הפרזה היא זו; גם עניים מרובים וגם רעבים לא מעטים היו בו בצבור היהודי בפולניה מאז ומעולם, אלא שהצרות העצומות של ההוה השכיחו ומשכיחות את הצרות הקלות יותר של העבר. להכריע בין שתי הדעות הללו איני יודע. אני ראיתי ראשונה את פולניה בשנות-המלחמה כשבני-אדם “זִקְקוּ” נהרי-דם ועשו אותם כסף וזהב, ומאותן השנים אין להביא ראיה. אבל בין כך ובין כך, ברור הדבר, שעכשיו עומד כבר חלק גדול של היהדות הפולנית בשתי רגליו במדרגה תחתונה שבתחתונות — בזו של מבקשי לחם למלא נפשם הרעבה. לפני כמה שנים מצא גרינבוים מיליון יהודים “מיותרים” בפולניה. אותה שעה רבו עמו רבים וראו בדבריו “אנטישמות יהודית”. עכשיו מודים כבר הכל — אם בפה מלא או בעקימת שפתים בלבד — שהדין עמו, ודומה אסונו של “מליון” אומלל זה לאסונה של אותה מלכות אגדית, שתושביה היו ממללים ומדברים ככל אדם, ואיש לא שמע דבריהם, משום שמכשף רע הותיר להם כח-הדבור ונטל מהם קולם של הדברים. לא מיליון אחד, עשרות מיליונים מחוסרי עבודה ופרנסה תועים עתה רעבים וצמאים ברוב ארצות העולם, אבל הם רק מחוסרי-עבודה ופרנסה, רק רעבים וצמאים, ולא מיותרים, ולפיכך זעקתם נשמעת עד לשמים והכל יראים אותה. ואלו “מיליון” הרעבים והצמאים שלנו בפולניה לא רק רעבים וצמאים הם, אלא גם מיותרים הם. ולפיכך אין זעקתם נשמעת, ומבעלי השלטון, שהיכולת בידם להושיע אם ברב או במעט, אין איש נפנה עליה. פקיד יהודי לא תעמיד הממשלה, למורה בבית-ספר כללי לא תמנה אדם מישראל, אפילו בבתי-ספר המיוחדים שהיא מעמידה לילדי היהודים רוב המורים לא מישראל הם¹, וגם את הגזרה הרעה, שבתי-המסחר ובתי-המלאכה של ישראל חַיָּבים לשבות בשבתות ובימים טובים של קתולים, מקַיֵּם השלטון בכל חומר הדין. הרכרכנים שבעסקני היהדות הפולנית — וביחוד הרכרכנים הגליצאים — אומרים, שהשלטון המנהיג עכשיו את המלכות הפולנית איננו אנטישמי ואין כונתוֹ להרע, אפשר שאמת בפיהם, ואפשר שהם שוא ידברו. אבל זו ודאי אמת, שחרש הוא השלטון לגבי שועת מצוקתם של נתיניו היהודים. ימקוּ בענים, יגועו ברעבונם ואתם תמות זעקתם, כי על-כן מיותרים הם ואין קול לזעקתם שלהם. ועמוד-ענן של דלות איומה מתהלך כל בקרב המוניו של הצבור היהודי בפולניה ומסתיר מנגד עיניו את הנאת-החיים ושמחת-החיים.

*

ולא זה בלבד הוא עמוד הענן, המלוה את היהודי הפולני; יש לו לעמוד-עננו גם פנים זעומים אחרים — של אימת העניות. בשנות השפע של המלחמה והזמן הסמוך שלאחריה חלם היהודי הפולני — ולא היהודי הפולני בלבד — חלום יפה ונעים. בחלומו ראה את עסקיו טובים מאד, כספו וזהבו מרובים מאד ומבצריו בצורים מאד. ופתאום הקיץ — והנה חלום שוא: מבצריו — עיי-מפולת, כספו וזהבו — אבק פּורח, עסקיו — בור צרה, ויותר שהוא עוסק בהם יותר הוא מפסיד וּמִדַּלְדֵל. שעת יקיצה זו היתה קשה כל-כך, עד שהסוחר היהודי בפולניה — ואולי לא בפולניה בלבד — טבע מימרה חדשה: “איזהו עשיר? — שאין לו עסקים”. והדלדול הכרוך בעסקי המסחר גדל מיום ליום, והם התחילו נאלמים זה אחרי זה. לשעבר, למשל, היו סוחרי-העצים מן היושבים ראשונה במלכות המסחר והעושר; עכשיו יאמר: “פלוני בן פלוני עסק היערות עסקו — הרבה אילנות יש לו להתלות בהם”. לשעבר היה הנהר “פִּינה” מתמלא תיכף עם הפשרת הקרח רפסודות-עצים והעיר פינסק היתה הוֹמה מרוב סוחרי-עצים; עכשיו ירדתי אל הנהר — והוא ישן שנת-מות, התהלכתי בעיר — וכולה שקט בית-עלמין. כיוצא בזה כמה מעסקי התעשיה. שני “מנשסטרים” בנו היהודים ברוסיה שלפני המלחמה — את לודז ואת ביאלוסטוק. עכשיו שתיהן פולניה, ובעתונים היודיים היוצאים בשתיהן מצאתי רובריקה חדשה: “פאבריקען שטעלען זיך אפ!”. מדי פעם בפעם באה ברובריקה זו רשימה שלמה של בתי-חרושת — ביחוד של בתי חרושת לאריג — שכבר השתתקו או שעומדים להשתתק, וזכוּרים לי בתי-החרשת בשתי הערים האלה — כגון בית-החרושת של האחים נוביק בביאליסטוק — העומדים “כמצבות אלמות על קברי-עצמם”. וכל בית-חרושת שמשתתק וכל בית-מסחר שנאלם מטיל לתוך ים הדלות פועלים ושכירים שכל ימיהם מכרו בלחם את עמלם וכח-ידיהם ועכשיו אין קונה לאלו, ובעלים, שכל ימיהם היה הכסף והזהב משגבם ועכשיו פרושות גם ידיהם הם לצוד מטבעות נחושת ופרוטות קטנות למחיתם ולמחית אנשי ביתם. והאימה הגדולה של סכנת דלדול וָעוֹנִי מביאה לידי כך, שכל מי שיש לו משהו באמתחתו חָרֵד עליו חרדת-מות שלא להוציאו, ודין פרוטה כדין מאה. אִמְרָה רגילה עכשיו בפיו של היהודי הפולני: “בת מִזְדַוֶּגֶת למי-שהוא ויוצאת מבית אביה, ספק תחזור, ספק לא תחזור, פרוטה מזדוגת למה שהוא ויוצאת מכיס-בעליה — ודאי לא תחזור”…

\*

מהו מקור הרעה הגדולה ומה הם גורמיהם של הדלדולים הקשים?

על שאלוֹת אלו אין תשובה בפי, שַׁלָּמָה אהיה חכם בעיני, לאמור: אני יודע מה שׁאין אני יודע. אבל שׁלשה דברים לִמְּדָה אותי הסתכלותי במצבם של יהודי פולניה, ואלו הם:

1) המונים גדולים של הצבור היהודי בפולניה כבר ירדו למדרגת עניים מרודים, הרודפים כל היום אחרי משען לחם, פשוטו כמשמעו.

2) המונים גדולים אחרים של צבור זה אמנם לא ירדו עדיין עד לאותה מדרגה, אבל אימתה של העניות עליהם תמיד, את קול צעדיה הם שומעים כל היום מימינם ומשמאלם, ומחמת אימה הם נשמרים מאד לפרוטתם שלא תצא, פן יצטרכו לה מחר והיא לא תהיה להם עוד.

3) אלו ואלו נתונים בצרה גדולה, צרת היום וצרת המחר הקרוב, ונחוצה מדה מרובה של קרבת נפש תמימה ואמתית, כדי לִכְרוֹת להם אוזן, שתהא מסוגלת לשמוע את אשר יֵאָמֵר גם על המחר שלאחר-זמן, אותו מחר שאולי איננו מֻחָרָם שלהם עצמם, אלא רק מְחָרָם של בניהם אחריהם. ועוד יותר נחוצה מדה מרובה של זהירות יַשְׁרָנִית ושל נזירות מן הפרסום הזול, שאל לעורר בלבם מהומה של תקוות נפרזות לתשועה מהירה. התקוות היפות-המגונות הללו היום הן מפטמות את יצר הכבוד והתהלה של מְבַשְׂרָן ומנחילות לו אהבה וגדוּלה ושירים ותשבחות, ולמחר — כשלפי טבע הדברים אינן ממהרות להתקיים — הן חוזרות ומנחילות שנאה ובוז וחרוף וגדוף לא למבשר בלבד, אלא לאידיאה כֻלָּה. שבשמה דבר ואותה נשא על שפתיו.

ב    🔗

רובו — לכל הפחות, רוב רובו — של הצבור היהודי בפולניה — ביחוד בפולניה הקונגרסאית, ועוד ביתר יחוד בגליציה, — שומר עדיין מצוה ומסורת, ואף את בניו הוא מבקש לחנך ברוח מצוה ומסורת. טארטקובר בדק ומצא, שמרובים החרדים והישיבות בפולניה מכל שאר בתי-הספר שיש ליהודים שם, ומובן שמרובים גם התלמידים של הראשונים מתלמידיהם של האחרונים². ברם, אין לכחד, שהצבור היהודי בפולניה נוהג שמירה וכבוד גם במסורת של הבל. הכובע הקטן, העגול והצר, כמנהג פולניה, וה“קַפֶּלוּשׁ” של קטיפה, הזקוף לכל גבהו, כמנהג גליציה, ה“שטרימל” בן שלשה-עשר הזנבות ו“הספודק” הדומה לאצטרובל המיוחדים שניהם לשבת ויום-טוב — קדושה של מסורת חופפת עליהם עד היום הזה, ויחד עם המלבוש ארך-הכנפים הם משמשים “צלם יהודי” אפילו בכרכים גדולים, כל-שכן בעיירות קטנות, בפולניה הקונגרסאית, קל-וחומר בגליציה. לא אחת באו לידי בחורים משכילים, שמתוך שיחה עמהם ראיתי כמה פגומים הם כבר במובן האמונות והדעות, ואף הם אינם מתירים לעצמם להשתמש בלבושים אחרים ולהסתלק מן “הצלם היהודי”. ויודע אני בכרך גדול של גליציה בית-מסחר חשוב ששנים בעלים לו, אחד חרד קצוני ואחד חפשי קצוני, אבל שניהם, בעבדם את עבודתם במשרדם, חובשים כובעים קלים לראשיהם, שלא לעבור על גלוי-הראש בפרהסיה.

בכלל מבדיל היהודי הפולני מאד בין “בפרהסיה” ל“בצנעה”, וכל העובר בפרהסיה על אסור ומסורת, שהוא עצמו עובר עליהם בצנעה, שנוּא וּבזוּי בעיניו. בעירה אחת — Nomina sunt odiosa — קבלו לפני בחורים משכילים על העסקן הציוני שבעיירתם — ואף הוא בחור משכיל — שראוהו באחרון של פסח מדליק בפרהסיה גפרור, כדי להצית סיגרה, ואני — יסלחו-נא לי אותם הבחורים הטובים, אם חשד של חנם אני חושד בהם! — איני בטוח כלל, שהם עצמם אינם מעשנים בשבת בחדרי חדרים. יודע אני נשים צעירות, הנוהגות היתר — גם ברשות בעליהן — לאכול מאכלות אסורות, — כשעין זרה אינה רואה, או נדמה להן, שאינה רואה אותן, — ונזהרות שלא להסיר מעל ראשן את השביס — ביתר דיוק את ה“בִּמקוֹם” שביס — המשמש “בִּמקוֹם”-קפלוט. ושטחיות גמורה תהיה מצד מי שיאמר: צביעות היא זו. חלילה! לא צביעות היא זו, אלא צורה ידועה — נאמר: צורה פַּשְׁרָנִית — של שמירה על המצוה ועל המסורת, וכל הפוגע בה פוגע בנמוסיו הדתיים של החרד לה לצורה זו, וטבע הדברים מְחַיֵּב, שהם נעשים צהובים זה לזה.

בשמירת שבת ויום-טוב זהיר היהודי הפולני זהירות גדולה, ואין הוא מסתלק הימנה אפילו אם היא יורדת לו עד לחייו. מן האמור לעיל אנו יודעים שמחמת גזרת-המלכות הֻטַּל על יהודי פולניה, שיהיו שובתים ממסחר וממלאכה בשבתותיהם ובמועדיהם של הקתולים, ואף על פי כן הם עומדים — ברובם הגדול — בנסיון ואינם עושים את שבתותיהם ומועדיהם שלהם חול. הנה כן, למשל, בדקתי ומצאתי, שבשמונה-עשר יום של סוף ניסן תחלת אִיָר הוכרחו יהודי פולניה לשבות ממסחר וממלאכה שנים—עשר יום (ט“ו—י”ח בניסן: שני ימים ראשונים של פסח, שבת שלנו ושבת שלהם; כ“א וכ”ב בו: שני ימים אחרונים של פסח; כ“ד וכ”ה בו: שבת שלנו ושבת שלהם; כ“ז בו: ג' במאי—חג לזכר מתן הקונסטיטוציה הפולנית; כ”ט בו: ה' במאי—חג קתולי; א' ב' באיר: שבת לשנו ושבת שלהם). עוד בדקתי ומצאתי, שבחודש מאי הוכרחו לשבות שלשה-עשר יום, וכל חודש וחודש הם מוכרחים לשבות לא פחות מעשרה — אחד-עשר יום. ובכל—זאת הם עומדים בנסיון ואינם מוַתרים על שבת ויום-טוב שלהם. (מסופּקני, אם בכרכים הגדולים מגיע מספר היהודים, הפותחים את חניותיהם בשבת ויום—טוב, עד כדי עשרה למאה; בערים הבינוניות אין מספרם של אלו מגיע אפילו עד כדי שנים למאה, ובעיירות הקטנות אין כאלו כלל. — בימים האחרונים באה ידיעה מווארשה, שגם כמה מחנוני נאלבקי עומדים לפתוח מכאן ואילך את חניותיהם בשבת ויום—טוב, ולשם כך הם אומרים להעמיד אגודה אחת. אבל מובטחני, שנאלבקי תלחם ולא על נקלה תתן להפוך בגבולותיה שלה את הקערה על פיה) אולם גם בנוגע לשמירת שבת ויום—טוב עיקר העיקרים הוא ליהודי הפולני, שלא יתחללו בפרהסיה. בצנעה הוא נוהג היתר. ובעיני ראיתי: יותר מארבעים סוחרים מישראל, רֻבם באים בימים, ממקומות שונים בפולניה, עמדו להפליג יחדו לשם תיור ועניני מסחר. ובליל-השבת שלפני צאתם לדרכם נתכנסו ל“כוס-טה” ולשיחת-רעים, וכאן נהגו כולם — הם ונשיהם — היתר בכמה אבות-מלאכות ועשו שבתם זוֹ חול. וברי לי: לא-מעטים מהם זהירים כל ימיהם, שיהיו בתי-מסחריהם נעולים משעת התקדש שבת ויום-טוב עד שעת מוצאי שבת ויום-טוב.

מסורת היא גם דבקותו של היהודי הפולני ברבי. “כך נהגו אבותי ואבות-אבותי, כך נוהג אני, והלואי שכך ינהגו גם בני”. ובדיחה אופינית מספרת: שאלו לחסיד גֶרי: מפני מה לא נסע מימיו לגר? החזיר החסיד ואמר: “מה צורך יש לי לנסוע לשם? אני מאמין באמונה שלמה, שיש רבי בגר”. זו איננה כבר דבקות אמתית, תמימה, שהנפש מלאה אותה, אלא רק מסורת, קבלת אבות, שיש לשמור עליה ולהנחילה גם לבנים, משום ש“כל אדם צריך שיהיה לו רבי”. והחשוב והמפורסם שברביים הוא הגֶרי. ואף זו מסורת. אין הוא לא מופלג בנגלה ולא גדול בנסתר, לא מופלא בחסידות ולא אב בחכמה. אבל הוא משושלתו של המהרי"ם, פרוש: יורש-יורשה של קוצק, ואין לה למסורת אילן יפה מזה להתלות בו.

*

בו בזמן שהצבור היהודי בפולניה שקוד לשמור על המסורת פּוֹשָׂה בקרבו גם האסימילציה ובפרט באותה שכבה, שנהגו לקרוא לה “אינטליגנצה של בעלי השכלה גבוהה”. “סתם רופא בעיירה — מתבולל”, — כך אמרו לי כשבאתי לפולניה; לא היו ימים מועטים ומתוך נסיוני שלי כבר יכולתי גם אני להעיד עדות זו, ולא רק על הרופא, אלא גם על העורך-דין ועל המהנדס ועל כל שאר בני-סוגם, ולא רק על אלו שבעיירות הקטנות, אלא גם על רוב חבריהם שבכרכים הגדולים ושבערים הבינוניות. יש ביניהם אנשי-שם וגם גדולי-תורה במקצועותיהם שלהם, אבל רובם ככולם בורים גמורים לגבי תורתם ותרבותם של ישראל, ואם לשעבר היו אומרים: כל ימיו עסק הרב שלנו בתורה, ולא הספיקה לו השעה ללמוד כתב ולשון של גויים, אומרים עכשיו: כל ימיו עסק הרופא, העורך-דין, המהנדס שלנו בתורה, ולא הספיקה לו השעה — ללמוד כתב ולשון של ישראל. ומה יעשו “אינטליגנטים” יהוּדים כאלה, שלא יהיו מתבוללים? מה ידיעה יש להם על היהדות שירצו בה ומה זיקה יש להם לתרבות היהודית שיבקשוה? —

התבוללות הלשונית גוברת בקרב יהודי פולניה עד כדי כך, שנדמה כאילו לעינינו משתכחת מהם הלשון שהיתה לשונם מאות שנים. הזקנים יודעים יודית ומדברת יודית, אבל כשהם מבקשים לנהוג סלסול בעצמם הם מדברים — פולנית. הצעירים קצתם יודעים יודית, קצתם אינם יודעים יודית. ורובם מדברים — פולנית. הילדים כמעט שאינם יודעים יודית כלל ומדברים — פולנית. זו היא המדה בכרכים הגדולים, על פי רוב גם בערים הבינוניות, ובמקצת אף בעיירות הקטנות של פולניה הקונגרסאית, ומכל-שכן בגליציה. שעות שלמות התהלכתי ב“קזימירוש” של קראקוי השטוף יהודים ואזני שמעה קצת יודית והרבה פולנית; בשבת וביום-טוב מצוי הייתי בבתי-כנסיות של עיר זו — ולא שמעתי ילדים מישראל מדברים בינם לבין חבריהם אלא — פולנית; לשון זו שמעתי גם בפיהם של ילדים, שהלכו אחרי אבותיהם לתפילה ב“שטיבל” של גֶר. — הוזמנתי להרצות בכנוס של חברי השומר הצעיר וגורדוניה בלודז, ומצאתי כמה בחורים ובחורות שאינם יודעים יודית, אבל כולם יודעים פולנית. כיוצא בזה ראיתי שם גם באספת הקן של בית“ר. — כשהרציתי לפני סטודנטים של קורפורציה יהודית הוצרכתי להעמיד לי מעין מתורגמן, שיתרגם לשומעי את “המקומות הקשים” מיודית לפולנית. כשהרציתי בקבוץ של נשים על הבדיחה העממית היהודית ראיתי לפני הרבה פנים עגומים של נשים צעירות, שלא יכלו לרדת לסוף “עָמקָן” של כמה מן הבדיחות שנסתייעתי בהן, משום שֶׁסֻּפְּרוּ יוּדית. בבנקט-הפרידה, שנערך בווארשה לכבודו של מנהיג ממנהיגי הציונות, שעה לארץ-ישראל, נאמרו רוב הנאומים פולנית, וב”כוס-הטה" של חבורת הסוחרים, שעליה ספרתי לעיל, נאמרו כּל הנאומים בפולנית, ורק אחד ביודית. וכך הוא מצב הדברים בפולניה הקונגרסאית ובגליציה, וכך עתיד הוא להיות בקרוב גם בגבולין. בווילנה, בגרודנה, בביאלוסטוק בפינסק וכו' עדיין מדברים יודית — ובמקצת גם רוסית. אבל גם שם כבר גוברת הפולנית. תחילה לא האמינו היהודים שבגבולין במלכות הפולנית, שהיא עתידה להתקיים, וסרבו לקבל לשונה; לסוף התחילו מאמינים בה באמונה שלמה, שהיא בת-קימא, ועכשיו הם ממהרים לקבל לשונה. ומי יודע, אם לא כעבור ימי דור אחד או שנים אי-אפשר יהיה לדבר יודית אל הצבור היהודי בפולניה, כשם שכבר אי-אפשר לדבר יודית אל הצבור היהודי בגרמניה.

*

כדי לעמוד על אפיוֹ ועל מעלותיו ומורדותיו של הצבור היהודי בפולניה נחוצה עין בוחנת יותר משלי, ואף בעל העין הבוחנת זקוק לזמן יותר מששה חדשים, כי על-כן עם שלם בן שלשה מליונים נפש וחצי הוא צבור זה, מספר ישוביו יותר מאלף, ויש הבדלים גדולים ועמוקים בין היהודי של פולניה הקונגרסאית לבין היהודי הגליצאי, ובין שניהם לבין היהודי שבגבולין. אבל מה שראיתי ראיתי ואותו ספרתי.

ואף גם זאת ראיתי. יהודי פולניה הקונגרסאית אינם מכבדים — אני נתירא לאמר: בזים — ליהודי גליציה; יהודי גליציה אינם אוהבים — אני מתירא לאמר: שונאים — את יהודי פולניה הקונגרסאית. אלו ואלו עוינים — אני מתירא לאמר: אויבים — את היהודים שבגבולין, וכלם יחדו אין אמון בלבם ליהודי הבא אליהם מן החוץ, ובפרט כשהוא בא אליהם מארץ-ישראל (למה “זכתה” דוקא ארץ-ישראל לכך — על זה יבוא עוד הדבור), והאדם הבא מן החוץ צריך שתהיה בו מדה מרובה של קרבת-נפש תמימה, של עַנְוַת-אמת, של פשטות טבעית ושל בקשת אחוה בלב שלם בשביל להכניע ולנצח את החשד ואי-האמון.

ג    🔗

ששת החדשים שעשיתי בפולניה הרגילוני לראות, כמה גדול כחה של הציונות.

ההתבוללות נועלת דלת בפניה, והציונות “המעשית” אינה עושה כמעט ולא כלום בשביל לעקור דלת נִנְעֶלֶת זו.

רוב עסקניה ושלוחיה של הציונות אינם נוהגים כבוד בצבורנו הפולני, השומר מצוה ומסורת — ולו רק בפרהסיה, — ומחמת-כך הם משניאים עליו לא רק את עצמם, אלא גם את הציונות שבשמה הם באים אליו.

רבים משלוחיה ועושי דבריה של הציונות או שאין בהם כלל, או שאין בהם במדה מספקת לא קרבת-נפש תמימה, לא זהירות ישרנית, לא ענות-אמת, לא פשטות טבעית ולא בקשת אחוה בלב שלם, וכל כחם ועוצם-נפשם הוא “כח הדבור” ו“כחות” אחרים שֶׁנִּפְחָם — הר-ההר, ומשקלם — זוז קטן.

שורת ההגיון נותנת, איפוא, שדינו של הצבור היהודי בפולניה להיות רחוק מן הציונות. ולמעשה אין הדבר כך. אמנם רובו רחוק עדין ממנה ומפעליה, אבל רק רובו ולא כולו, וגם לא רובו הגדול. אדרבה, גדול הוא מעוטו הכרוך אחריה.

הציונות כשהיא לעצמה כחה רב, וממנה יוצאים צנורות — פעמים גלויים, פעמים נסתרים — המבקיעים לה דרך אל לבו ואל נפשו של היהודי בכל מקום שהוא ובכל מצב שהוא.

 

פרק שני    🔗

א    🔗

ח. נ. ביאליק התנדב ללכת אל הצבור היהודי בפולניה ולעוררו על הדברים, שהם גם מַשְׁתִּיתָהּ וגם רומה של תנועת-תחיתנו — הלשון העברית, התרבות העברית, הספר העברי — ותבוא עליו ברכה שהתנדב לכך. אבל הוא לא בדק את נפשו תחלה, אם נמסר לו מפתח ללבו של צבור זה, או שמא נתחלף לו הפותח בסוגר, — וחוששני מאד שלא טובה עשה עם המפעל, אשר בשמו הלך ובשמו דבר.

לשונו של ביאליק — לשון הזעם והתוכחה — היא שהיתה עם פיו גם במסעו בפולניה. הוא שכח כנראה — ואולי לא רצה לזכור — שאין זמנה של לשון זו עכשיו, אם לא כבר עבר זמנה לגמרי. ביאליק ישר-הלב הוא הראשון הכופר בעטרת-הנביאים, שעטרו לו זֶלי-לשון וזלי-העט שלא מדעתו ושלא מרצונו. ואולם, אלמלי עמדו עכשיו באמת נביאים לישראל, היו אף הם — אבותיה של לשון הזעם והתוכחה — בוחרים להם לשון אחרת מזו שהיתה שומה בפיהם לפני אלפי שנים, ואם לאו — לא היו שומעים להם עכשיו, כשם שלא שמעו להם גם לפני אלפי שנים. “אין משמיעין לאוזן אלא מה שיכולה לשמוע”. והיהודי הפולני — ולא רק הפולני — שחשך עליו יומו, וכל שעה הוא מתירא — ולא לחנם הוא מתירא — שמא יחשך עליו מחרו עוד יותר, — אזנו אינה יכולה ואינה מסוגלת לשמוע דברי זעם ותוכחה. דיו בזעם שזועם אותו אלהים. אף דיו במה שנפשו שלו זועמת אותו כל היום. ביאליק מעיד על שומעיו, שהם בקשו מאתו ואמרו לו: “תנה, אמור-נא לנו דבר-מה של נחמה, של עדוד ותקוה טובה” — והוא כמעט תמה על בקשה זו³. אות הוא שלא ראה את עצמו אחד מן הצבור האומלל הזה, הנלחם בכל שארית-כחו מלחמת חייו, אלא ראה את עצמו דיָן ומוכיח, שעומד ממעל לו, וממרומיו שלח בצבור שלפניו פסקי-דינו הקשים ודברי-מוסרו הזועמים.

האומנם אפשר היה. שהוא — עם כל ערכו וחשיבותו — ימצא לו אוזן קשבת ולבו של הצבור יִמָשך אחרי דבריו?

וכשנפטר מן הצבור והלך לו כאוב-לב, לא על עצמו תהה, אלא על אחרים תהה. ביחוד תהה על ה“סתם-ציונים” וראה אותם — פגרים מתים. “היה לי הרושם — הוא אומר — שאני מהלך בין המתים”. והוא מוסיף ומפרש: “אני מדבר, כמובן, על סתם-ציונים. אין טעם וריח למעשיהם. אין התלהבות, אין אמון, אין כלום”.

אני רואה את עצמי, כאלו לפני ביאליק אני עומד, ובפניו אני אומר לו, שעינו הטעתו לראות את ההפך מן המציאות ולהעיד בסתם-ציוני — אני מדבר על הסתם-ציוני הפולני — עדות אשר לא-כן.

*

הסתם-ציוני עצמי ובשרי הוא, עמו נער הייתי ועמו גם זקנתי, ובכל זאת אין עיני סמויה מלראות את לקוייו וכתמיו באשר הוא ציוני ובאשר הוא אדם בכלל.

קודם-כל, רבים הם זקניו, שהזִקנה כבר התישה אותם. מוכן, שאי-אפשר שתהא כונתי לראות פְּסול בזקנה בכלל, כי על-כן גם אני זקן, ואין אדם משים עצמו פָּסול. אף אין רצוני, שזקנים יצעירו; אדרבה, רצוני, שזקנים יזקינו עד שיבשלו דים. אם בצעירים התלהבות וגבורה, בזקנים בְּשֵלים — חכמה והגיון. אבל משל משלו חכמים בזִקְנה: פגה, בוחל וצמל; פגה — עודה לא-בְשֵלה; בוחל — אלו ימי כחה וזהבה, צמל — כיון שהגיעה לכך, כחה נִגר וזהבה כהה. ואלו הסתם-ציוני לא-מעטים זקניו-צמליו, ויש שהם כבויי-נשמה, או, לכל-הפחות, כבולי-נשמה. נשמתם הכבולה של אלו אינה יכולה להבין — כל-שכן שאינה יכולה לקבל — שום מחשבה חדשה ושום תקון חדש, והיא יראה מפניהם מאד. תורת-הציונות, שנתנה להם, תורה מן השמים היא. וכל הפוגע בה יצא מכלל ציוני. הכל צריך להיות דוקא “כדאשתקד”, בלי שום שנוי וחדוש, ואם לאו — עתידה הציונות שתשוב מיד לתהו ובהו, ומכאן הטינא, המגיעה עד לידי איבה, שלבם מעלה, אם בגלוי או בסתר, כלפי הצעירים. רגילים הם לטעון כל היום: “דיינו! בהכרח יורדים אנו מן הדוכן; יעלו הצעירים וימלאו מקומנו”. אבל הם רק טוענים כך ולבם בל עמם. במעמקי לבם הם עוינים את הצעירים וחושבים אותם לרעים וחטאים, המקלקלים את הכל. לא אחת שמעתי מפי ציונים זקנים וּותיקים: “הצעירים שבשורותינו — אוי להם ואסון הם לנו. כלם שמאליים, והשמאליים — כלם לא-ציונים, ואפילו לא-יהודים”. ומשום כך יש גם שהזקנים והותיקים מסתלקים מן העבודה הציונית המעשית, כדי שלא יתקלו בעסקנים מִבֵּין הצעירים ולא ימָצאו מוכרחים לעבוד עמהם בכפיפה אחת. וזוהי — אוסיף דרך אגב — הסבה העקרית (אני מדגיש ואומר: “הסבה העקרית”, משום שחוץ ממנה יש גם כמה סבות אחרות, ולא כאן המקום לפרטן), שעל-פי רוב לא קשה ביותר להביא סתם-ציוני זקן וּותיק לכלל עבודה לשם הקרן-היסוד, וקשה מאד להביאו לכלל עבודה לשם הקרן-הקימת: בקרן היסוד הוא נעשה שותף לעבודה כמעט רק לזקנים וּותיקים כמותו, ואלו בקרן-הקימת הוא מוכרח להעשות שותף לעבודה גם — ולפעמים רק — לצעירים, והללו לבו ודעתו ממאנים בהם. (“מלכיה ושריה” של קרן היסוד רגילים להחזיק טובה לעצמם ולהשתבח, שהזקנים והותיקים עמהם. וחבל, שהם שוכחים — ואולי הם משכיחים מלבם בכונה — שזקנים זה “דרכם” באמת “לרדת מן הדוכן”, ולא ירבו הימים והם ישארו “מלכים ושרים” בלי עם…).

סתם-ציונים הם ברובם הגדול עמוסי עול-החיים. הלה חנוני והלה סוחר, הלה פקיד והלה סוכן, הלה “בעל פרופסיה חפשית” והלה — אחד מהמון בית ישראל המוציא לחם “מתחת לקרקע”. ומהיות צוארו נתון בעול קשה יש שהסתם-ציוני מתרשל בעבודה הציונית תחלה מחמת אונס, ולאט-לאט הוא מסתלק הימנה לגמרי ואין הוא שב אליה עוד, ואפילו אם כבר בטל אונסו. לכתחלה מכה אותו לבו על שאינו מקיים את המצוה המעשית הציונית שהוא חיב בה, ובדיעבד — כיון דדש דש: המצוה נשכחת, הדַיָן שבלב נאלם, ויש שהוא — הסתם-ציוני — גם מתמלא תרעומת כשבא מי-שהוא להזכיר לו עוונו. לא מעטים כאלו אני יודע, וקשה מאד להחזירם למוטב ולשוב ולעמיד עליהם מצוות אחרי שהם הורגלו כבר לראות את עצמם פטורים מהן.

רבים מן הסתם-ציונים הורעלו — ולא מדה מועטת — על-ידי שמועות שונות, קצתן שמועות-אמת וקצתן שמועות-שוא, על מעשים שאינם מהוגנים, שנעשו ונעשים בגבולות הציונות בכלל ובארץ-ישראל בפרט. וכיון שאתה פותח פיך לדבר אל ה“מורעל” על העבודה הציונית, מיד פותח גם הוא את פיו ומציף עליך מבול של טענות ותביעות. ואין עצה ואין תבונה לנגד הטענות והתביעות הללו: אם אתה שומע ושותק — שמע מינה, גם אתה מודה בהן, ואם אתה שומע ומחזיר תשובה — שמע מינה, גם בידך דבק מאום.

רחמן הוא הסתם-ציוני, ונפשו רעה עליו כשנפסקים רחמיו, סח על מי-שהוא ממנהיגי הציונות ועסקניה ויכול לרחמו ולסַיֵּם: “ואדם כזה אין לו מנוחה בעולמו מחמת עוני” — שָשִים בני מעיו שמנהיגים ועסקנים צדיקים כאלה נתנו לו ולציונות. אינו יכול לסיֵם בדברי רחמים. משום שהמנהיג והעסקן שעליהם הוא סח לא עשה אותם הקדוש-ברוך-הוא עניים ויש להם מנוחה בעולמם — מיד מתחיל לרקוד בלבו ובעיניו השטן המנוול של חשדות-שקר ועלילות-שוא. פעמים רבות שמעתי “רחמנים” אלו מספרים על מנהיג זה או אחר. שבנה לו בית יפה, ועל עסקן זה או אחר, שקנה לו נחלה טובה. ומעולם לא שמעתי את הדברים נאמרים מתוך הנאה, שאותו מנהיג ואותו עסקן טוב ויפה להם בעולמם הפרטי, אלא תמיד נאמרו הדברים מתוך לגלוג מסותר של קלות-ראש, מתוך רמיזות-עין של אדם היודע, כביכול, “סודם” של הבתים והנחלות הלו, אלא שאין רצונו “לנבל את פיו”. ומדי פעם בפעם רגז לבי ושאל: חשדן בן חשדן, מפני מה דעתך נותנת, שאתה זכאי לבנות לך בתים ולקנות לך נחלות ואסור להרהר אחריך, והלה אינו זכאי לכך ומותר — וגם מצוה — להרהר אחריו? וכי בשביל שאתה כל עבודתך ועמלך רק לך לבדך — נשכרת, והוא — מנהיגך ועסקנך — שעבודתו ועמלו לרבים, לך ולדומיך — הפסיד? ומודה אני: לבי שאל, אבל פי שתק, משום שגם זו ממדותיו של הסתם-ציוני: הוא שומע רק מה שבפיו שלו, ואינו שומע מה שבפיהם של אחרים, — והלואי שישמיע לאזניו לכל-הפחות מה שפיו שלו דובר.

ואף גם זאת: אין כסתם-ציוני קנאי לכבודו, ופיו מגיד תהלתו תמיד על כל דבר קטן — קל-וחמר על כל דבר פחות או יותר גדול — שעשה לשמה ובשמה של הציונות. שעות שלמות הוא נוטל מאתך בספוריו המוגזמים על הגדולות והנפלאות אשר עשה, על הטרחות שטרח, על הקרבנות שהקריב וכו' וכו'. ואם עינו תוספת בפניך סימן של קוצר-רוח וקוצר-אמונה, ובפרט אם אתה מנסה להפסיק נחל ספוריו וגוזמאותיו ומרמז לו, שנוח לו לאדם שאחרים ולא הוא יספרו עליו ועל צדקותיו — מיד הוא שונא אותך בלבבו, ושוב אין לך פה ולשון אליו.

ועל הכל הסתדרותו הלקויה של הסתם-ציוני. ולא הסתדרות אחת היא בפולניה, אלא שתים — “על המשמר” ו“עת לבנות” — ושתיהן לקויות, או מוטב שאומר: הראשונה צולעת והשניה — פּסחת. שתיהן, כל אחת ואחת לפי נוסחה שלה, עוסקות בפוליטיקה של המקום, ועל זה אין לקבול. אי-אפשר שתהיה אחרת. הצבור היהודי, אחד ממעוטיה הגדולים של מדינה חדשה-ישנה זו, מיותר הוא בעיני “בעליה”, ולא עוד, אלא שהוא מיותר גם בעיניהם של שאר צבוריה-מעוטיה, ואפילו בעיניהם של אלו הנראים כבעלי-בריתו בשעת הנאתם. גזרת הגלות היא שיהא הצבור היהודי מיותר בכל מקום ובעיני הכל. ואם לא הוא לו — מי לו? אם לא יַשמע קולו ובעל-כרחם של שכניו לא יתן גם הוא אצבעו בעניניה של המדינה, סופו שלא יוָדע משקלו כלל בכפות-מאזניה וכל אוכליו ומכשיליו לא יאשמו. והואיל והעסקנות הפוליטית הוא מהכרחיו של היהודי הפולני, אי-אפשר שלא תהא נתונה — ובמדה לא מועטת — על הצבור הציוני, שכן הוא הצבור היותר עירני ביהדות ובכל מקום מוטלים עליו צרכיו והכרחיו של הכלל כולו. וכשם שעסקנות זו, המכוונת כלפי חוץ, אי-אפשר שלא יהא לו לצבור הציוני חלק גדול בה, כך — ועוד הרבה יותר — אי-אפשר שלא יהא לו חלק גדול גם בעסקנות הצבורית, המכוונת כלפי פנים. כל פרשת החיים הפנימיים ש היהדות מעניניו ש הצבור הצבור הציוני היא, ולא רק מנקודת-ההשקפה הציונית, אלא בעיקר וראשונה מנקודת-ההשקפה היהודית, משום שהצבור הציוני הוא, לפי הגדרתו של הרצל, ה- “negotiorum gestor” של היהדות. כל זה אמת וברי, אבל ההסתדרויות האמורות של הסתם-ציוני בפולניה לא אצבען, אלא שתי ידיהן הן נותנות בעסקנוה הפוליטית, החיצונית והפנימית, ובשביל העבודה הציונית הטהורה אין נשארת להן לשתיהן בלתי אם אצבע קטנה, ואף זו מקצתה ולא כולה. הסתכלתי במנהיגים העסקנים של “על-המשמר” ו“עת-לבנות” גם יחד וראיתי: אפילו טובים שבהם כי יבוא לידם ענין מעניני הפוליטיקה המקומית ואמרו כל עצמותיהם: “הננו”!, וכי יבוא לידם ענין מעניני הציונות הטהורה ואמרו כל עצמותיהם: “עיפים אנחנו!”

עיפים המנהיגים, ומחמת עיפות דוחים הם בשתי ידיהם ראשית-כל — את התפקיד לתקן את לבו של מונהגם ולעקור את שמירו ושיתו. ומה פלא יש בדבר. שהשמיר והשית העזובים לנפשם גדלים ומשגשגים ומכאיבים כל חלקה טובה ללא כל מעצור וחסימה?

*

אם ימָצא מי שיאמר, שדיני על הסתם-ציוני קשה מדינו של ביאליק, לא יצדק. אני מלמד עליו חובה, אבל איני בז לו, אני רואה בו נגעים וכתמים, אבל איני רואה אותו מת שעבר ובטל מעולם. גדולה מזו: אני רואה בו עמוד-יסוד של הציונות, הנושא את משאה הקשה ביותר — לכל-הפחות, לפי משקל המשאות בשעה זו.

איני יודע כמה, אבל על כל פנים עוד הרבה עשרות שנים יעברו על הציונות עד שתחדל להיות תלויה במדה גדולה באפשרויותיה הממוניות, והללו — ברובן המכריע — בסתם-ציוני הן תלויות. בשעת משבר ועוני, ביחוד בשעת אימה גדולה, מפני העוני, נעשה קרבן-הממון קרבן גדול, ויש שהוא גם מגיע עד למדרגה של מסירת-נפש. אלמלא פלחו את פרוטתו של היהודי הפולני, היו דם-לב ומח-עצמות שותתים ויורדים מתוכה, ונסיון קשה מאד הוא מתנסה כשמתבקש להביא אותה קרבן לציונות. והסתם-ציוני עמד עד עכשיו בנסיון והביא את קרבנו. חלילה לי למעט אפילו כגרגר-חול ממשקל קרבנם של הבחור החלוץ והבחורה החלוצה, העולים לארץ על מנת לרַוותה זיעתם ולהפרותה בכח שריריהם. ברוך ומבורך קרבנם. אבל אל-נא ישָכח, שעם עבודת-בנינם בארץ נבנים גם הם עצמם ומקרבנם יש הנאה גם להם. קרבן-שלמים הוא. ואלו קרבנו של הסתם-ציוני, הנותן מכספו-דמו לבנין הארץ, על-פי רוב קרבן עולה הוא, שכֻּלו לגבוה. הוא עצמו אינו נהנה ממנו. אמנם ביאליק — עמו הסליחה! — מתכון גם לחלל את קרבנו של הסתם-ציוני ורואה אותו כאלו הוא נותן פרוטתו “בלי אהבה, בלי אמונה”. אבל גם בזה הטעתו עינו, משום שמרחוק — ממרומים — הסתכל בו. אלו נגש אליו ממש, אלו לא תובע ומוכיח היה לו, אלא היה לו מה שצריך היה להיות לו — אח קרוב המיצר בצרתו וכואב את כאבו — היה מתפלא לראות, כמה לא נתמעטו אהבתו ואמונתו לגבי מדת יכלתו שנתמעטה כמעט כולה, ועוד יותר היה מתפלא לראות, כמה לא נקצצו אהבתו ואמונתו אפילו מכח ידם הקשה של הקוצצים — בין אלו שמבחוץ ובין אלו שמפנים — שעמדו על האהבה, וביחוד על האמונה, לקצצן. אין חלקי עם דורשי מספרים, אבל אם, למשל, פולניה (חוץ משתי הגליציות) הכניסה לקרן הקימת בשנת תרצ“א 734.000 זהובים, ובמחצית הראשונה של תרצ”ב, היינו: לאחר שכבר באו מים עד נפש, הכניסה 352.000 זהובים, ורוב הכסף — אולי לא תהיה זו השערה רחוקה, אם אומר: שמונה עשיריות — נכנס מאת הסתם-ציוני, אף כי לא על-ידו — הרי גם לשון זו של מספרים מפרכת את עדותו של ביאליק: אלמלא האהבה והאמונה של הסתם-ציוני לא היתה ההכנסה מגיעה אפילו עד כדי חצי מן האמור. ואולי יש להביא ראיה לאהבתו ואמונתו גם מכאן: אשתקד היה הסתם-ציוני הפולני שני בשורת המעַשים לשמה של הקרן הקימת, ואלו השנה, שנת היובלות לחובב-ציון ולציוני הותיק — אבותיו של הסתם-ציוני — עלה הוא להיות ראשון בשורה.

*

ביאליק ראה את הסתם-ציוני הפולני, והנה — “אין התלהבות, אין אמון, אין כלום”, ואני ראיתיו — כולו התלהבות, כולו אמון, כולו מלא וגדוש ציונות; ביאליק ראה אותו — פגר-מת, ואני ראיתיו — חי ותוסס. בועידה העשירית של ציוני-פולניה, שהיתה החורף, ראיתיו כך. ראיתי התלהבות, שלא ידעה גבול, ראיתי אמונת-אמון, שדוגמתה פרנסה את הציונות בשנותיה הראשונות. ולא משום שהמנהיג התנשא מכל לעם, אלא להפך — משום שכל ימיו היה עם העם ובתוך העם; ולא משום שעשה מעשה להטים של מוקיונים ולוליונים, המבקשים להתמיה את הבריות, אלא להפך — משום שמימיו לא הלך בדרך תעתועים זו.

אותה שעה למדתי וידעתי: אמנם עיף הוא הסתם-ציוני מעול החיים ועמלם, אמנם כמה וכמה נגעים ונמוסים לא-טובים דבקו בו, אבל נשמה ציונית ספוגה אהבה רבה ואמונה גדולה מחַיתו. הוא הוא שנעשה מעיסתה של “הגוורדיה הישנה”, העומדת מפני כל הרוחות והזועות. ואם לגשת אליו בלב תמים כגשת אח לאחיו, חבר לחברו, יחזקו עוד אהבתו ואמונתו והיתת גם עבודתו הציונית שלמה.

ועל דרך-תעתועיהם ורעתם של המוקיונים והלוליונים עוד יבוא הדבר לחוד.

ב    🔗

ראיתי את הנוער הציוני המאורגן בפולניה — והוא מחנה גדול:

את המספרים הללו קבלתי מאת מחלקת הנוער של לשכת הקרן הקימת בווארשה, וזו קבלה אותם מאת מנהיגי ההסתדרויות האמורות. אף-על-פי-כן נִתְּנָה רשות להטיל ספק בדיוקם. ראשית משום שסטטיסטיקה של ממש נהוגה רק בשומר הצעיר (ואמנם בבילֶטן — “הוראה” שמו — של הסתדרות זו מד' אייר תרצ"ב נאמר, שבתחלת השנה היו לה 22.346 חברים; בשאר ההסתדרויות נהוגה מעין סטטיסטיקה, ולא סטטיסטיקה ממש. ושנית, מנהיגי ההסתדרויות נגררים אחרי רצונם לראות — וביחוד, להַראות — את החשיבות היתרה של הסתדרויותיהם ומונים להן חברים במספר מוגזם. הנה כן, המספר האמור בצעירי-מזרחי (10.000) מוגזם מאד, ומובטחני שלא אחטא לאמת המציאות אם אפחית הימנו לפחות שליש. מוגזמים — אף כי לא במדה זו — נראים לי גם המספרים האמורים בחלוץ הצעיר ובפרייהייט. חוששני, שגם מנהיגיהם שלהם לא היו זוכים לציונים גבוהים, אלו נבחנו בהלכות סטטיסטיקה. אף גם זאת: כמה מחברי ההסתדרויות יש שהם נמנים פעמַים, כגון חברי השומר הצעיר שבחלוץ, הנמנים גם על-ידי הראשון וגם על-ידי האחרון.

ואולם, אם נפחית מן המספר הכולל האמור לעיל כעשרים וחמש ידות, וגם נשיב לב, שלא הובאו בחשבון כלל לא חברי המכבי ולא האגודות האקדימאיות הציוניות — נוכל לאמר כמעט בודָאות, שהציונות יש לה בפולניה לכל-הפחות ששים אלף נוער, ולא סתם נוער, אלא נוער מאורגן פחות או יותר. ונוער כזה בכמות כזו אין לשום זרם צבורי ופוליטי אחר של היהדות הפולנית — בין משמאל ובין מימין.

*

יודעים שליחי-הציונות, היוצאים לעבודתה בגולה, את ערכו וחשיבותו של מחנה גדול זה?

מסופקני. על כל-פנים, לא אלו מהם, היוצאים ראשונה לעבודה, ומבשרי אחזה. כשהלכתי לפולניה לא היתה לי, למשל, אלא ידיעה מעומעמת על הבכירה והגדולה שבהסתדרויות-הנוער — על השומר הצעיר. מפי השמועה — ובמקצת גם מפי הז’ורנליסטקה הציונית — ידעתי, שהשומר הצעיר מעמיד כל דבריו על “תורתו של מארכס”, והואיל ותורה זו אינה מקובלת עלי — לא היא גופה ולא תרי"ג מצוות השנאה והקנאה ובטול קדושת האדם והיתר האַלמוּת התלויים בה — החלטתי בלבי, שלא יהיה לי עסק בהסתדרות המקימת אותה, וכמה אני שמח, שלפי מהלך עבודתי אי-אפשר היה לי לעמוד בהחלטתי, ותחלתי כמעט שלא ברצון וסופי ברצון רב התקרבי גם להסתדרות זו וראיתי, שגם אני וגם אחרים טועים בה, או ביתר דיוק: שגם אני וגם אחרים מודדים אותה לא במדה הראויה לה ולדומה לה.

בדרך מסעותי באתי לווילנה ויחד עם חבר אחד ירדתי לפקוד את רחוב היהודים, את רחוב הזגגים, את חצרו של ליב ליזר’ס ושאר רחובותיה הצרים והעקומים וחצרותיה האפלות “הכפולות שמונה” — חצר בתוך חצר, חצר לפנים מחצר — אשר לא ראיתי אותו זה עשרים שנה. יום תמים היינו מתהלכים שנינו במבוכים חשכים אלו, שיצרו אותם פִּקוּדי דלותו והתחכמות פלפולו של היהודי הווילנאי. מימיננו ומשמאלנו, מלפנינו ומאחרינו: חנונים וחנוניות, היושבים ישיבת אבלים בפתחי חנויותיהם הריקות מאין קונה, חייטים וסנדלרים, המנמנמים כזבובי-סתיו על מכונותיהם וסדניהם הדוממים מאין עבודה, סתם יהודים, זקנים ונערים, שנטלה ריצה מרגליהם ופזיזות מכל גופם מאין תועלת בהן. דומה הייתי, כאילו מתוך ה“אידישע גאס אין ווילנא”, אלבומו הנפללא של וורוביציק, נִטְעוּ כאן העניים והאביונים, הנדכאים והחלכאים הזקנים והנערים הללו, הטעונים איש-איש צלובו בכתפו. היש מי שיפרוק אותו מעליהם? — את עניותה המופלגת של ווילנה ידעי עוד מימי-עלומי. עכשיו פעורה היתה עלי כתהום. היש כח בעולם, אשר יסתום אותה, לבל תבלע את הכל? — עיני לבו של חברי בן-לויתי קראו את הרהורי הדוקרנים, ששרטו לבי, נענה ואמר: “היודע אתה, מי הם האנשים והנשים האלה? כולם מארכסיסטים, כולם קומוניסטים, אלא שאינם יודעים, שכך הם”. שמעתי הגזמה זו ולא תמהתי עליה. אמת מרובה קלטה אזני מתוכה. תורתו של מארכס היא קדחת-העולם. מקום לידתה וגִדולה — בִּצת-העולם, וכל מקום שתרחב ותעמיק הבצה שם תגדל ותַמאיר הקדחת. לא לחנם נולד ה“בונד” בווילנה. ראויה היתה בצת-עוני ומחסור כזו שתלד קדחת ממאירה כזו. ומה תימה, שהנפש הצעירה, הרגשנית, של הבחור והבחורה מן השומר הצעיר, הכאובה ביותר מבצת-העולם⁴, היא גם מנוגעת ביותר בקדחת-העולם? אבל בואו ונחזיק להם טובה לשומר הצעיר ולהסתדרויות-הנוער האחרות הדומות לו, שבשעה שהם מכניסים בחורים ובחורות מישראל אל תחת כנפי תורתו של מארכס הם מכניסים אותם גם אל תחת⁵ כנפי השכינה של הציונות, של העִבְרִיוּת, של הארצישראליוּת — של תחיתנו הלאומית. אלמלא הם היו אותם הבחורים והבחורות מגיעים בדרכים ובשבילים אחרים עד לתורתו של מארכס, או עד לתהום אחרת של טמיעה והתבוללות, והיו אובדים לנו לגמרי. ואילו עכשיו בנים הם לנו, ואף אם תורתם לא לנו היא.

כבר אמרתי, שהסתם-ציונים, וביחוד הזקנים והותיקים שבהם, אויבים את הצעירים, ובפרט את אלו הנמנים על ההסתדרויות השמאליות, ועליהם הם אומרים: “הללו קרובים למוסקבה משהם קרובים לירושלים; יבוא יום ויפרשו למוסקבה בהחלט, ולירושלים יפנו עורף”. כשאני לעצמי איני מאמין — על כל-פנים, איני רוצה להאמין — שנבואה רעה זו עתידה להתקיֵם: מוסקבה כחה גדול, אבל גם ירושלים כחה לא-מועט. הקשיבו לויכוחיהם של בנינו אלו, קראו ספרותם, ולא על-מנת לקנתר ולבקש חטאים, אלא על-מנת לשמוע ולהבין הקשיבו וקראו, וידעתם את מלחמתם הקשה הפנימית: נפשם נתונה בין שני מגניטין, מוסקבה מכאן וירושלים מכאן, ואם שנאתכם ובעיטתכם שלכם לא יוסיפו כח לסמאל שרה של מוסקבה, אפשר ואפשר שינצח — להבדיל — מיכאל שרה של ירושלים. “גם בתקופת קוניונקטורות מהפכניות רציניות, וגם במשטר הסוציאליסטי ההולך ונבנה, עומד לפני ההמונים העברים תפקיד אוניברסלי יחידי: גאולת העם העברי… ישנו רק יעוד אחד ויחידי בכל התנאים ובכל הקוניונקטורות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות גם יחד — לשמור על הצרכים העליונים של העם העברי ועל אפשרויות הגשמת הציונות”, — כך הורה ברבים לפני זמן מועט אחד העמקנים שבחברי גורדוניה, הסמוכה לשומר הצעיר⁶, ואילו נאמרו הדברים עברית ממש ולא בלשון ברברית כזו, מי מאתנו לא היה חותם עליהם? — אף-על-פי-כן אי-אפשר גם לומר בוַדָאות, שאותה נבואה רעה של הזקנים והותיקים לא תתקים. כבר היו לנו קבוצים והסתדרויות. שמתחילה העמידו רק רגל אחת על דרך מוטעית, הפּוֹנָה — אם ימינה או שמאלה — מדרכה הנאמנה של הציונות, אחר-כך שקעו בטעותם בשתי רגליהם, ולסוף טבעו עד למעלה מראשיהם ואבדו גם לנו וגם לעצמם. הס"סים, שלידתם היתה בציונות וטבעו משמאלה, והפולקיסטים, שלידתם היתה בציונות וטבעו מימינה, — יוכיחו. ומי יודע, אם באמת לא כך יהיה מִקְרָן של הסתדרויות-הנוער, ששתי תורות צוררות זו לזו — של הציונות הלאומית ושל המעמדיות האסימילציונית — מתרוצצות בקרבן? הן עולי-ימים הם חברי ההסתדרויות האלה, קלי-טיסה הם, כדרך צעירים, ולא מהם יכבד הדבר לְהָתֵם את הדרך עד למוסקבה. אבל שגי דברים בגו: ראשית, מה שעתיד להיות אין איש יודע, ומה שהוא עכשיו הכל יודעים, ועכשיו חופי-הצלה הן הסתדרויות אלו לבנים ולבנות מישראל, הננהים אחרי התורות הסוציאליות המעמדיות: הן — ההסתדרויות השמאליות — קולטות לתוכן אלפים מבנים ומבנות אלו ומצילות אותם מן האבדון הלאומי. ושנית, לוּ גם יהי כדברי הנבאים רעה, שההסתדרויות האמורות עתידות לפרוש למוסקבה, הלא מחמת עצם הפרישה יוָלד בקרבן גם כח דוחה, שידחה מאתן רבים מחבריהן, והללו, כפי שיש לשער יקָלטו — כולם, או, לכל הפחות, רובם — בציונות קליטה גמורה. וכבר יש לנו בדברי ימי הציונות דוגמאות גם לכך.

*

אמרתי, שהציונות יש לה בפולניה מחנה גדול של נוער מאורגן, בערך ששים אלף איש. חוששני, שלא דיַקתי בלשוני כהלכה. לפי האמת, לא מחנה אחד הוא נוער זה, אלא לפחות שני מחנות. את המחנה האחד ראינו: קצתו כורך ציונות וסוציאליות יחד, וקצתו תולה ציונות בסוציאליות. ולעומתו — מחנה שני, כולו ריאקציה כנגדו. ריאקציה זו היא אחד מעיקרי יסודותיו של בית“ר, שכבר נעשה כה חשוב ובִצר לו מקום בשורת ההסתדרויות של הנוער הציוני בפולניה. רבים צריו אבל צבור של עשרה-אחד-עשר אלף איש (מפני הנמוקים המפורשים בפתח דברי אני מפחית שנים-שלשה אלפים איש מן המספר האמור שם), המקבל עליו מרות ונשמע למדריכיו ומנהיגיו, — צבור כזה יכול להלחם ומן הדין הוא שיהא גם רשאי לקוות לנצחונות. — אם הריאקציה כנגד ההסתדרויות של הנוער הציוני השמאלי הוא אחד מעיקרי יסודותיו של בית”ר, הרי השומר הלאומי נוצר מלכתחילה רק מתוך נגוד להסתדרויות אלו, וביחוד מתוך נגוד לשומר הצעיר, וארבע שנות קיומו, שכבר הכניסו לו בערך ששה-שבעה אלפים חברים וגִדלו לו קִנִים מאוכלסים ויָפים כאותו קֵן, למשל, שראיתי בפינסק, משמשות סימן, שחלק מן הנוער הציוני בפולניה עָיֵף מאד מתורתו של מארכס והוא מבקש לָגול את כובד משאה מעליו. ואם לִמנות בשורה אחת עם בית“ר והשומר הלאומי גם את צעירי-מזרחי, ובלי-ספק יש למנות בשורה זו את החלוץ הימני — ועלה מספר כולם יחדו לפחות עד כדי ארבעים ידות מן הנוער הציוני המאורגן שבפולניה. היינו — עד כדי מחנה שלם לעצמו. ובכונה הבדלתי ואמרתי: “אם” למנות את צעירי-מזרחי בשורה אחת עם בית”ר והשומר הלאומי, משום שאף הם — צעירי-מזרחי — ממשפחות “הכורכים והתולים”: קצתם כורכים ציונות ודתיות יחד, וקצתם תולים ציונות בדתיות.

ומהו היחס בין שני המחנות?

צעירי-מזרחי שוטמים את ההסתדרות השמאליות, ובפרט את השומר הצעיר, והללו מתעבות את צעירי-מזרחי, — ודומני ששני הפעלים האמורים כאן מגדירים בדיוק את היחס שין אלו לאלו. — אלמלי יכלו ההסתדרויות⁷ השמאליות לאכול את בית“ר, היו עורכות לשם זה סעודה של מצוה, ואלמלי יכול הוא לבער אותן מן העולם, היה רוקד רקוד של שמחה. — אפילו בתוך גבולותיה של עבודה ציונית, שהסתדרויות הנוער מודות בה כולן ועמֵלות בה כולן — בתוך גבולות העבודה לשמה של הקרן הקימת — יש שהלגיונות השונים אינם רואים להם יכולת לחנות יחדיו ולהֵעשות מחנה אחד. באחת מערי ליטא הפולנית סודרה השנה, בתחלת מאי, תהלוכה גדולה ויפה לכבוד שני יובלותינו — חמשים שנות חבת-ציון ושלשים שנות קרן-קימת, — ובעיקר סודרה בשביל לעשות פרסום למפעל היובל של הקרן הקימת. אף-על-פי שהעיר שקועה במ”ט שערי משבר, בכל-זאת הצליחה התהלוכה בטוב טעמה וברוב עמה: אלפי איש השתתפו בה, מתחלתה ועד סופה לא הופרע אפילו במשהו סדרה הנאָה, וכל אותה שעה שנמשכה והלכה מרחוב לרחוב היתה שכינת הציונות שרויה על העיר. אבל לא השתתפו בה לא החלוץ השמאלי ולא פועלי-ציון, ולא משום שמצאו נימה שלא כרוחם בגוף מפעל היובל, אלא — משום שלא יכלו להיות בתהלוכה אחת עם בית“ר. “גנאי הוא לנו — טענו עסקניהם — להֵראות בחוץ יחד עם בית”ר, שזה עתה הקדיח תבשילו ברבים: לא השתתף בדמונסרטציות⁸ של ראשון במאי והשתתף בדמונסטרציות של שלישי במאי (חג מתן הקונסטיטוציה הפולנית, שקופחה בידי השלטון של עכשיו). אף השומר הצעיר, שהשתתף — מקצתו ולא כולו — בתהלוכה, דיֵק שלא לצאת עמה מחצר ביתה של ההסתדרות הציונית, אלא נצטרף אליה באמצע הדרך. חזרו הבית”רים — ואליהם נצטרפו צעירי-מזרחי, השומר הלאומי והחלוץ הימני וגם הסתם-ציונים והמזרחים הזקנים — ולא נתנו לעסקני החלוץ השמאלי ופועלי-ציון מקום בנשיאות של ה“אקדמיה” (כך קוראים בפולניה לאספה חגיגית), שנערכה בתיאטרון לכבוד⁹ שני היובלות, ואף הם טענו: “גנאי הוא לנו לשבת בנשיאות יחד עם אלו, שזה עתה הקדיחו תבשילם ברבים ובאופן דמונסטרטיבי לא השתתפו בתהלוכה ציונית. — ימים מועטים קודם ל”ג בעומר סדרה לשכת הקרן הקימת בווארשה מועצה של שליחי הסתדרויות-הנוער, כדי לדון על עניני העבודה לשם הקרן הקימת. המועצה עלתה יפה, ארכה יום תמים ותקנה כמה תקנות טובות. לסוף הציע אחד מעובדי הלשכה, שבל“ג בעומר, יומה של הקרן הקימת, יֵעָשו קִנֵי כל ההסתדרויות של הנוער מחנה אחד — ולו רק ליום זה בלבד — וכולם יֵצאו יחדו לתהלוכה חגיגית¹⁰ אחת, רבת-עם. מיד זעפו פניהם של כל המסובים, גם של השמאליים וגם של הימנים, ואחד משליחי הקרן הקימת, שהיה באותו מעמד, הוצרך לבקש ולמצוא דרך להסיר מעל הפרק הצעה נאה זו, בשביל שלא תופר הרוח השקטה, ששררה במועצה בדרך כלל. ובל”ג בעומר יצאו קני ההסתדרויות לתהלוכות, אבל לתהלוכות ולא לתהלוכה, כל קן וקן לחוד, ולא כולם יחדו. — והנה עוד ובדה אופיינית, שהייתי לא אחת עד-ראיה לה. יש אשר יעלה בידי שליח משליחי הציונות לכַנס להרצאתו שומעים מבין הסתדרויות שונות של הנוער, וּכשהוא גומר והשמאליים שרים “תחזקנה” קופצים הבית"רים פיהם ושותקים (כפי הנראה גזרו על השיר זה, משום שהוא של ביאליק), וכשחוזרים הללו ושרים “התקוה” — קופצים השמאליים פיהם ושותקים. אף היה מעשה: באותה עיר מערי ליטא הפולנית דבר שליח של הציונות אל התלמידים והתלמידות של בית-ספר עממי מיסודו של “שול-קולט” (זה שמה של הסתדרות היודישיסטים, המודים במקצת גם בעברית וגם בציונות), וכשסיֵם קמו הילדים והילדות ושרו “תחזקנה”. בקש השליח מאתם, שישירו גם “התקוה”, ולא נענה. והמזכיר של בית-הספר — בחור משכיל וציוני נאמן — הסביר לו בתמימות: לאו אורח ארעא הוא, שבבית-ספר, שרוב תלמידיו ותלמידותיו נמנים על השומר הצעיר ועל החלוץ הצעיר, תושר “התקוה”, שהוחזקה הימנון של בודגנים…

*

צר לי מאד, שלא עלה בידי לראות דַיִי ולהבין, מהי ההכשרה הנפשית והרוחנית (ההכשרה הגופנית והמקצועית אינה מעניני כאן), שהסתדרויות-הנוער מעסיקות בה את חבריהן. כיצד ובמה מכשירים הבחור והבחורה את נפשם ורוחם בהסדתרותם הציונית? רוקדים שם, שרים שם? אני מודה ברקודים ובשירים ואהבתי מאד לראות ולשמוע אותם בַקִנִים של הסתדרויות-הנוער. הרקוד מאַחה לא רק את הידים, אלא גם את הלבבות, השיר לא רק מעלה ספירים מקרקעה של הנשמה, אלא גם גונז אותם בה לימים יבואו. אפשרות הַחֲוָיָה שכל אדם — לא רק של עכשיו, אבל ביחוד של עכשיו, ולא רק האדם הצעיר, אבל ביחוד הצעיר — מִתְאַוֶה לה ורדוף אחריה¹¹, נתונה במדה גדולת ברקוד ובשיר. ואולם סוף-סוף אין הרקוד והשיר אלא פצימין בין נדבך של הכשרה נפשית ורוחנית לחברו, ולא הנדבכים הממשיים עצמם.

והנדבכים הממשיים עצמם, שהסתדרויות-הנוער בונות בנפשם וברוחם של חבריהן, מה הם? היש תכנית לבנין זה?

שאלתי לצעירי-מזרחי ולא קבלתי שום תשובה. ברם, צעירי-מזרחי היא הרפויה שבכל הסתדרויות-הנוער, ולא רק על שאלת ההכשרה הנפשית והרוחנית אינה יודעת להחזיר תשובה. בית“ר מתחבט בשאלה זו. עדות לכך הוראותיו האחרונות של ראש בית”ר¹². אבל עדות הן גם לכך, שאף הסתדרות תקיפה זו אין לה עדיין תכנית ברורה של הכשרה. — תכנית ברוּרה לא עלה בידי להציל גם לא מפי מנהיגיה ולא מספרותה של הגדולה והתקיפה שבהסתדרויות-הנוער — של השומר הצעיר. מעיד אני עלי, שלא חסתי על זקנותי ועל עמלי וטרחתי להבין לשון ספרותו, שהוא קורא לה עברית, ולא מצאתי את אשר בקשתי. פרורי צופיוּת, פרורי סוציאליות, פרורי ציונות, פרורי פסיכולוגיה — לשעבר פרורי פסיכואנליזה של פרויד, עכשיו פרורי פסיכילוגיה אינדיבידואלית של אדלר. היש בזה די? האומנם פרורים תִּבָּנֶה ההכשרה הנפשית והרוחנית? — השומר הלאומי צעיר עדיין לימים, ומן המעט ששמעתי בכנוס מנהליוּ לא הוברר לי אף במקצת מהי ההכשרה, שהם רואים בה צורך והכרח למנוהליהם, כשם שלא הוברר לי גם מהי ההכשרה, שהם רואים בה קודם-כל צורך והכרח להם לעצמם. בדרך כלל, הדין עם ביאליק, שהסתכל בנוער שלנו וראה “שאין מחנך, שאין מנהל לו”¹³, וזו רעה חולה מאד. המונהג — והפרט המונהג הצעיר — מבקש תמיד להדבק במדותיו והכשרתו של המנהיג ולהיות כמותו. המנהיג הוא האידיאל שכל סתם מונהג מבקש למלא נפשו ממנו. ואם המנהיג אין לו רכוש נפשי ורוחני, שכדאי וראוי להיות ירֵשה למונהגיו, מוטב שימהר לרדת מדוכנו ולא יֵעשה אידיאל מתעה ומזיק להם. —

*

ועם כל זה כח גדול ורב הוא הנוער הציוני המאורגן שבפולניה, כח גדול ורב, היוצר הלך-נפש של ציונות וגם מרביץ — ולוּ רק שמינית שבשמינית — תורה של ציונות (כמובן, כל לגיון ולגיון לפי רוחו ודעותיו שלו). והוא גם עובד עבודה מעשית של ציונות. ביחוד יפה ומשובחת עבודתו המעשית לשמה של הקרן הקימת. ולא אשמתו היא, אם אין כמעט שום קשרים בינו ובין קרן היסוד: זו משליכה כל היום חַכָּה לכיסיהם של “נדיבים” ומכובדים על-מנת “למִשְכַח רברבי”, ואין לה שום רצון — ואולי גם לא שום תבונה — להשגיח בערכם של “הנערים” ולהשען גם עליהם. הקרן הקימת, המשליכה את יהבה לא רק על “גביריו” ומכובדיו של העם, אלא בעיקר על העם עצמו, ידעה מעצם תחלתה לקרב את “הנערים” לעבודתה, והם נענו לה ונעשו עובדיה הנאמנים. מובן, שלא כל הסתדרויות של הנוער עובדות במדה שוה עבודת הקרן הקימת. הנה כן, למשל, באותה מועצה של שליחי הסתדרויות-הנוער, שהזכרתי לעיל, הוברר, כמה ירודה העבודה של צעירי המזרחי מצד ימין ושל פרייהייט מצד שמאל לשמה של הקרן הקימת. אבל כנגד זה הוברר כמה מאמצת עבודתם של השומר הצעיר וחברתו גורדוניה מצד שמאל ושל בית"ר והשומר הלאומי מצד ימין לשמה. וזכות גדולה היא לקרן הקימת, שקֵרבה אליה את ההסתדרויות של הנוער עד כדי כך, שעל ידן נכנס לתקופתה בפולניה (" פולניה מודגשת, כדי להוציא מכללה את¹⁴ גליציה) יותר ממה שנכנס שם לקופתה על-ידי המפלגות והפדרציות.

ובשביל לשמור על הקשרים שבין הקרן הקימת והנוער המאורגן ולחזק אותם, נחוצה קודם-כל זהירות גדולה שלא להַפלות בין מחנה למחנה. כל צבור פוליטי, ומכל-שכן של נוער, ועל אחת כמה וכמה בימינו, חשדן וקנאן הוא, וכשאין נוהגים בו זהירות יתרה עלול כל רגע ורגע להרים את ראשו נְחַש החשדנות והקנאנות הרובץ בו. והטובה והנאמנה שבזהירות היא, שבלבם של ראשי המפעל ושלוחיו לא ימָצא — וממילא גם לא ירָאה — רצון להפלות בין אלו לאלו, רצון לָמוֹד לאלו במדה זו ולאלו במדה אחרת. אי אפשר לדרוש מאת שום אדם, שלא תהא לו בלבו נטיה להשקפת-עולם זו או אחרת; הנטיות הנפשיות והשקפות-העולם רשות-היחיד בן, ואין לאחרים זכות של שליטה עליהן. אבל אפשר ואפשר לדרוש מאת ראשיו של מפעל כללי ומאת שליחיו, שמחמת נטיותיהם שלהם לא ימָצאו המקובלים עליהם נשכרים, ושאינם מקובלים — חַטָאים.

*

ולבסוף — שתים-שלש שורות על הסטודנט הציוני בפולניה.

לשעבר היה הסטודנט שלנו ברוב ארצות הגולה מן הראשונים לטהר את לבו של העם מחלאת הרצון לגלות ולחַשֵל בו רצון לגאולה, והרבה פרשיות יפות נכתבו על-ידו מתחלה בחבת-ציון ואחר-כך בציונות. עכשיו בקשתיו בפולניה — ולא מצאתיו.

אין כונתי לאמר, שבכלל לא מצאתי את הסטודנט הציוני בפולניה. מצאתיו ומצאתיו. מצאתיו בבתי האקדימאים היהודים בווארשה ובווילנה; מצאתיו בארגון האקדימאים בביאלוסטוק; מצאתיו ב“מכון למדעי-היהדות” ובבית-המדרש לרבנים ומורים “תחכמוני”; מצאתיו גם בקורפורציות של סטודנטים מישראל, שהחרב תכשיטן וה“גַאוּדֶאמוס” שירן. אבל את קולו בציונות לא שמעתי, ואת עבודתו המעשית לציונות לא ראיתי. בקשתי — ולא מצאתי.

ודומני, שיותר ממנו עצמו אשמים אנחנו בדבר. זה כמה נשתרש מנהג חדש בגבולותינו — לזלזל בערכו של הסטודנט ולדונו כמבלה-עולם. מה טעם יש למנהג חדש זה, קשה להבין. וכי בשביל שתעודת-הגמר שלו אפשר שתהא מונחת בכיסו כאבן שאין לה הופכין, יש לדחותו לקרן-זוית ולא להעריכו בערכו הראוי לו לעצמו? ואולם, למעשה הוא נדחה לקרן-זוית ואין איש נפנה עליו. אפילו הקרן הקימת, היודעת לקרב לעבודתה את הנוער, אינה יודעת לקרב לעבודתה את¹⁵ הסטודנט הציוני ומותרת עליו.

וחבל. חבל מאד, הרבה שמוש יכול היה הסטודנט הציוני למצוא לכחותיו ולידיעותיו, אילו קרבוהו לעבודת הציונות. לתועלתו ולתועלת הציונות — ביחוד, בגבולות התעמולה — היה יכול למצוא שמוש לכחותיו וידיעותיו. ואולי תהיה לי עוד הזדמנות לשוב לנִדָחֵנו זה כשאגיע ברשמי לדרכי התעמולה הציונית בפולניה.

 

פרק שלישי¹⁶    🔗

א    🔗

מורי ורבותי,

לפני אחת-עשרה שנה, כשעליתי — זו הפעם השלישית — לארץ-ישראל, נזדמנתי כאן, בתל-אביב, למסבה של עסקנים ושמעתי לאחד מהם יושב ודורש בערך כך: “הגולה כולה אבק פורח, תקומה אין לה ולא תהיה לה. הצבור העברי שבארץ הוא שארית-ישראל — הוא ואין שני לו”. נסתכלתי במסובים. חכיתי לשמוע תרועת¹⁷-מחאה מפיהם, קויתי לראות לכל-הפחות נסיקת-כאב בפניהם — ולשוא חכיתי וקויתי: "פיהם שתק ופניהם דממו. פירוש: יפה דרשת. מאז ואילך אני משתמש בכל מקרה שבא לידי, כדי להזהיר ולהתרות, שחטא גדול וקשה אנו חוטאים לגולה וגם לנו לעצמנו, כי התרנו את הקשר בינינו לבינה ואנו מביטים אליה מגבוה, מלמעלה למטה. וכל אותם הימים רגיל אני לאמר: אם אנו היושבים בארץ הננו רק עדה של מאתים אלף יהודים — מה ערך מיוחד יש לה לעדה זו? כמוה יש גם באודיסה וכמעט כפלים — בווארשה. ואולם אם אנו שליחיו ועושי-דברו של העם העברי הגדול — אין באמת כצבור זה לערך ולחשיבות. אבל כדי שהצבור העברי בארץ יוכל ויהא ראוי להיות שלוחה ועושה-דברה של האומה כולה צריך, ראשית כל, שיהיה קשר אמיץ, קשר-תמיד בינו ובינה, ושנית, שהצבור העברי אשר בארץ לא יראה את עצמו עליון לאומה שבגולה ולא ימוד אותה במדה של גבהות-לב, כי על-כן את שליחותה שלה הוא עושה וממנה לו כח ויפוי-כח.

עד היכן לפעמים גבהות-הלב כלפי הגולה ועד כמה היא גם עלולה לסמא את העין מראות נכוחה, — על זה רוצה אני להרצות היום לפניכם. אבל לא רק על זה בלבד, ושאוני נא, מורי ורבותי, אם דברי יארכו קצת.

ב    🔗

כשיצאתי לפני תשעה חדשים — בנובמבר 1931 — לפולניה בשליחותה של הקרן הקימת הטילה עלי מה שמטילה, כנראה על כל שליחיה — לבקר גם את בתי-ספרנו הלאומיים בכל מקום, בואי. ומודה אני: חובה זו הכבידה עלי ביותר. אין צורך אמנם להטעים את המובן מאליו, שהקרן הקימת מתכוונת לא רק לתקנתו של בית-הספר כשהוא לעצמו, אלא ביחוד היא מתכוונת לתקנתה שלה — לקרב את בית-הספר לקופסה הכחולה-הלבנה, לבּוּל הלאומי, ולהגדיל על-ידי כך את הכנסותיה. טבעי הדבר, שזו היא כוונתה המיוחדת. ואולם, אדם הנכנס לבית-ספר על-מנת לישא וליתן עם המורים ולדבר אל התלמידים צריך שיהא בקי, לכל-הפחות במקצת, בעניני הוראה וחנוך, ואלו אני מימי לא הייתי מורה — ואפילו לא תלמיד — בבית-ספר מודרני¹⁸, ובהלכות הוראה וחנוך לא עסקתי מעולם.

וצריך אנו להוסיף: החובה לבקר את בתי-הספר לא רק הכבידה עלי, אלא גם הפחידה אותי. זכוּר הייתי מה שנאמר בערך שנה ומחצה לפני לכתי לפולניה על בתי-הספר העבריים והתנועה העברית בארצות-הגולה ופולניה בכלל, וְדַיֵנִי אם אביא רק קטע קטן מאותם הדברים:

“אני רואה לפני את האלפים והרבבות של תינוקות דבית-רבן ושל בני-הנעורים בכל תפוצותינו, הממללים¹⁹ עברית… התינוקות האלה, בני-הנעורים האלה, אשר ראיתי המוניהם בכל מקום ומקום, הם דור קוראינו בכח, דור עצום ורב. וכל אלה בפועל זרים לנו, זרים לספר העברי, לא פחות מאחיהם שנשבו לבין הגויים”… ו"כמו בנוגע לציונות הננו שואלים את עצמנו השכם והערב, אם אין אנו בוראים חלילה בעם תנועה חדשה של משיח-השקר? מי אשר ראה בעיניו את התנועה העברית — עברית-סרק, של דבור, ולא של חיים וערכין — מוכרח שישאל את עצמו השכם והערב, האין אנו נוטעים בעם, בלא-יודעים כמובן, מין התבוללות חדשה, התבוללות עברית, אשר תהיה קשה לנו יותר מכל מיני התבוללות. כי התבוללות לועזית עוד יש לה תקנה; אחריה עוד יכול לבוא הצמאון אל המקורות, המשיכה אל האמהות של הדפוס העברי. אפס, ההתבוללות העברית אין אחריה ולא כלום. אחרי השמד עוד יכולה להיות שיבה אל המקור, אל הגאולה; אחרי הגאולה המזויפת — יש רק שמד"²⁰ …

דברים אמנם לא-מובנים, אבל מפורשים.

מה זאת “התבוללות עברית”? האין זו דוגמא למופת של contradictio in adjecto? העברית היא היסוד והשורש ללאומיותו של עם-ישראל, היא הדפוס לנשמתו, ואם-כן, כיצד אפשר להבין אם יאָמר, שהעברית הַמִתְחַיָה עלולה לחצות את העם ולעשות אותו שתי אומות: אחת עברית ואחת יודית. אבל אי-אפשר להבין כלום כשאומרים, שהעברית המתחיה — ולוּ גם תהא “מלולית” — עלולה להכרית “אלפים ורבבות”, “דור עצום ורב”, מן העם ולבוללו בעם אחר. ואולם, “אי-אפשר להבין” אינה ראיה מכרעת להזים את המציאות — אם היא מציאות. רבות הופעות לא-מובנות בעולם, ורק לאחר שכבר עשו את שלהן וחרצו חריצן בחיים יש שהן נעשות מובנות. מה בכך, אם אי-אפשר להבין, מה זאת וכיצד יכולה להיות התבוללות עברית? עדות מפורשת לפנינו. הנה בא אדם מארצות-הגולה ומעיד בפני כל עם ועדה, שהתבוללות עברית נעשית שם מציאות, שהתנועה העברית ובת-הספר העברי והדבור העברי נעשים — או, לכל הפחות, עלולים להֵעשות — שם סבה לשמד, ולא לשמד שיש לו תקנה, אלא לשמד שאין לו שום תקנה, לשמד מוחלט שסופו — אבדון. ולא סתם אדם הוא המעיד, אלא שלוחה של הציונות — ראש שליחיה של הקרן הקימת זה כמה שנים — ועל מציאות איומה שראה בעיניו “בכל מקום ומקום” הוא מעיד. ולא גמר עדותו עד שסיֵם ואמר: “דור של עברית מלולית, של עברית התלושה מקרקע של ספר עברי — הוא אחד מן הענפים היבשים, אשר גדל לנו האילן של התנועה העברית בגולה”. ממשמע, שנאמר: “אחד מן הענפים היבשים”, אנו שומעים, ש“אילן” זה גדל לנו עוד כמה וכמה ענפים יבשים, ואף אותם ראה, כנראה, ב“כל מקום ומקום”, אלא שבנוגע לאלו הסתפק ברמז בלבד ולא פרש מה הם וכדין עשה: אחרי השמד, שהתנועה העברית בגולה מכשירתו, מה יש לפרט גם את כל הענפים היבשים, שהיא מגדלת? —

*

העדות הזאת היא שהפחידה אותי ונפשי ירעה לה מאד. מה לי ולבתי-ספר, המגדלים בנים ובנות לשמד? מה כחי כי איחל להחזיר למוטב אפילו מעוט שבמעוט מהם? לא רב ולא מורה אני, לא מדריך ולא מחנך. ואלו גם הייתי — מה כחו של אדם להחזיר נשמות לפגרים מתים, חיים לענפים יבשים?

ועד שאני תוהה על מה שעלה לה לתנועה העברית בגולה: צריכה ויכלה להיות ברכה מרובה ולמעשה מעידים עליה שנעשתה קללה גדולה, — בא לידי מאמרו של הד"ר א. טארטקובר “דאס יידישע שולוועזען אין פאלען”, שכבר הזכרתיו לעיל, בתחלת הפרק הראשון, ומצאתי בו מספרים על שלשה סוגי בתי-ספר לאומיים, שיש לנו בפולניה, ואלו הם:

א) עבריים טהורים, דוגמת בתי-הספר של ארץ-ישראל, שהעברית משמשת בהם לשון-הוראה יחידה לכל הלמודים. — הללו מיסודה של “תרבות” הם כולם ומספרם הוא:

ב) “אוּטראַקוויסטיים” (דו-לשוניים) — שהפולנית והעברית משמשות בהם כאחת (בקצתם העברית והפולנית שקולות, ובקצתם הפולנית מרובה על העברית):

ג) “אוטראקוויסטיים” — שהיודית והעברית משמשות בהם כאחת (ואף באלו יש שהעברית והיודית שקולות, ויש שהיודית מרובה על העברית):

אלף: מיסודו של “מזרחי”:

בית: מיסודה של “שול-קולט” (וכבר בארתי שזוהי הסתדרות היודישיסטים הלאומיים המודים גם בעברית וגם בציונות:

ואם לצרף את המספרים אלו לאלו והיו צרופיהם:

הנה כן: בפולניה, הארץ אשר אני הולך שמה, מתחנכים ארבעים וארבעה אלפים בנים ובנות מישראל בבתי-ספר עבריים — רובם (בערך 58%) בבתי-ספר עבריים גמורים ומעוטם בבתי-ספר עבריים למחצה. ו“התינוקות האלה, בני הנעורים האלה, כל אלה” הוּעד בהם ברבים, שהם “בפועל זרים לנו”, שבכולם הוֹיָה “הגאולה המזויפת” ולכולם צפוי — “רק שמד”. וכולם כאיש אחד — גם הבוגרים שבהם — שומעים חרפתם ואינם משיבים, נדונים לשמד ולאבדון ומקבלים עליהם את הדין. והנה גם עדה גדולה המנצחת עליהם, אלף ושמונה מאות מורים ומורות, שבצוארם הקולר תלוי, שהרי הם המגדלים והמחנכים את “האלפים והרבבות” הללו, את “הדור העצום והרב הזה”, ואף מהם אין איש כמעט פוצה פה לערער על החזות הקשה, אף הם כובשים פניהם בקרקע ומקבלים עליהם את הדין.

ואני נבהלתי מאד, שמא באמת יש, חלילה, ממש בחזות קשה זו, שמימי לא שמעתי כמוה, ואין לערער עליה?…

ג    🔗

בששת החדשים שעשיתי בפולניה בקרתי עשרה בתי-ספר עממיים עברים וארבעה אוטראקוויסטיים, חמשה בתי-ספר תיכונים עבריים וארבעה אוטראקוויסטיים, שתי סמינריות עבריות ואת ה“מכון למדעי היהדות” וגם את בית המדרש לרבנים “תחכמוני” (שניהם בווארשה). ומבקור לבקור ראיתי וידעתי כי, כשם שבנוגע לציונות אין אנו שואלים “לא השכם ולא הערב”, אלא ברי לנו שאנו בראנו ומוסיפים לבורא בעם את התנועה היחידה של משיח-אמת וגאולת-אמת, כך אין ספק, שהתנועה העברית בגולה — ענף חי ופורה של הציונות — היא התחלה של גאולת-אמת לאחת מקללותיה הנוראות של הגלות.

לפני שָנים עשרים — כמדומה, בשנת השלש-עשרה, בימי הקונגרס הציוני האחד-עשר, ואולי אני טועה בחשבון השנים — העיז ז’בוטינסקי לדרוש, שהגלות תלמד לעשות את העברית לשון חיים. פרוש: לשון-דבור. וּביחוד לשם זה דרש, שיוָצרו בארצות הגולה בתי-ספר עבריים לכל הגילים, מגני-ילדים ועד בתי-מדרשות למדעים. ואין כל פלא שנמצא מי שדרש כך. מכיון שכבר נעשה הנס הגדול והלשון העברית, שחשובה היתה כמתה מאות בשנים, הקיצה לחיים ולדבור ממגע-הפלא של ארץ-ישראל, שוב אי אפשר היה שממגע זה עצמו לא יזָּרקו לתוכה רצון ויכולת להתחיות גם בגלות. נתקימה גם כאן התורה שלמד אחד העם: ארץ-ישראל צריכה להעשות לא רק שדה-תחיה לגופה, אלא גם — או בעיקר — מרכז של תחיה לגולה כולה, — זאת התורה, שכבר למדוה הקדמונים ואמרו: “עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות”. ומובטחני, שז’בוטינסקי לא יחשדני במה שאין בי, שאני מתכוֵן לקפח שכרו, אם אֹמר, שעם פיו דבר לא הוא, אלא היא — העברית המתחיה, אשר לא יכלה עוד להשאר מתה שם — בגלות — לאחר שכבר מָלאה חיים כאן — בארץ-ישראל. אמנם רבים — ואולי: המרובים — לגלגו על העזתו של ז’בוטינסקי, משום שלא האמינו ברצונה האמתי וביכלתה הממשית של העברית. גם אחד העם עצמו הסס הרבה יותר משהאמין. אבל מעטים — באמת יחידים בודדים — או שהאמינו באמונה שלמה, או שלכל-הפחות לא אבו שמוע את ההסוסים שנקרו בלבם הם ועשו מעשה: יסדו את בתי-הספר העבריים הראשונים — בתי-ספר ממש ולא “חדרים מתוקנים” — בארצות הגולה, ופולניה בכלל. וכמה מעטים היו היחידים הבודדים האלה — עסקני “תרבות” — כמה דלות היו אפשרויותיהם הממוניות וכמה היו הם זקוקים לקבל בשביל מפעלם טובה ועזרה מאת מתי-מספר בעלי-יכולת, שידעו להעריך כראוי את המעשה הרב הזה ולשער את תוקף טַחֲוָתוֹ! ויֵאמר לה גם לגליציה היהודית שבחה: היא שהעמידה מורים ומנהלים לבתי-הספר העבריים — וגם לבתי-הספר האוטראקוויסטיים — בפולניה. משום מה זכתה לכך? משום כמה גורמים שאין לפרטם כאן, ובעיקר משום שנודעו בה צרופי התרבות העברית והכללית, שהיא היתה ראשונה להם מכל שאר מושבותיהם של ישראל במזרח-אירופה. ומשנה לשנה גדל ורחב המפעל — מתוך יסורי-יסורים וענויי-ענויים, אבל גדל ורחב. וכמעט שלא יֵאמן כי יסופר, שבמשך שנות קיומו המעטות, לפי הערך, כבר העמיד בית-הספר העברי — ובמדה ידועה גם בית-הספר האוטראקוויסטי הלאומי — בפולניה בלבד לכל-הפחות מאה אלף ילדים וילדות, בחורים ובחורות מביני-עברית, מדברי-עברית וגם יודעי-עברית. —

הגולה הרוסית, שנטרדה ממקומה מאימת הבולשביקים ונדדה לארצות שונות, נתונה עכשיו להתבוללות קשה במקומות גלותה ולשונה נשכחת מפי בניה ובנותיה, ולא רק מפי אלה שכבר נולדו בגולה. מתחלה היו לה, למשל, לגולה הרוסית בפאריז שלש גימנסיות רוסיות; כעת כבר אין לה אלא גימנסיה אחת, וגם זו תלמידיה ותלמידותיה פוחתים והולכים, ואלמלא מטרוניתא אחת ודֶטֶרדינג שמה, שנכנסה לעובי הקורה וממלאה את חסרונה הממוני של הגימנסיה, לא היתה אף זו מתקימת. על מדוכה זו של שכחת הלשון הרוסית מפי בנים ובנות יושבים עתה כמה וכמה מגדולי עסקניה של הגולה הרוסית — ואין עצה ואין תבונה לנגד השפעתה ולחצה של לשון-המדינה. לשון הרחוב והסביבה. הבחור והבחורה, ומכל-שכן הילד והילדה הרוסים בגולה שבצרפת צרפתית היא לשונם, ובני-גילם ואומתם בגולה שבגרמניה לשונם שלהם — גרמנית. והגולה הרוסית עדיין לא מלאו לה חמש-עשרה שנות גלות, והיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של עם עצום ורב בן מאה וששים מיליון, היושב במקום אחד המיוחד לו, בארצו ובמולדתו, ומעולם לא החליף ולא המיר לשונו.

ואנו מה נענה אחריה?

הגולה שלנו בר מלאו לה הרבה יותר מחמש-עשרה מאות שנות גלות; שבעה-עשר המיליונים שלנו אין להם מקום אחד ומיוחד בעולם ונתונים הם צבורים-צבורים — אם גדולים או קטנים — בתוך עמים רבים וגם כבירי-כח, הלוחצים אותנו בכל כובד משאן של תרבויותיהם העצומות ולשונותיהם החיות והעשירות, שכבשו וכובשים את החיים בכל מקום; את לשוננו אנו הזנחנו ושכחתנו, החלפנו והמירונו זה דורי-דורות, ואין מספר לכל הלשונות האחרות, הזרות, אשר שמנו בפינו; אותה לשון, שחלק גדול מן העם העברי יצר בגלות ויִחדה לעצמו — היודית — סכנת שכחה התחילה נשקפת גם לה, ומארסה של סכנה זו המחלחל בה ומקנאתה בעברית, שבתורת לשון פסקו ימי ירידתה והגיעו לה ימי עליה, היא שוטמת אותה יותר ויותר ומתקלסת בה. (אם למשטמה, דייכם שתספרו שעה קלה עם תלמידיו של ז’יטלובסקי ובעלי היוו“א והציש”א בווילנה ובווארשה, בביאלוסטוק ובפינסק ובכל מקום; ואם לקלסה, דייכם במה שאמר לי משורר יודי, עורך של עתון יודי בכרך גדול של פולניה: “משתבח אני — אמר לי — שאיני יודע אפילו קרוא עברית, אותה לשון שיפה היא רק לנוסחאות של מצבות בבית-הקברות”). היאמן אפוא כי יסופר, שבאתמוספירה כזו תאמר הגולה שלנו להחזיר חיים ודבור ללשון העברית הנשכחה — ותצליח? ובכל זאת מציאות ממשית היא זו וממנה אין לגרוע אף קורט: בית-הספר העברי במשך שנות קיומו המעטות כבר העמיד בפולניה בלבד לכל הפחות מאה אלף ילדים וילדות, בחורים ובחורות מביני עברית, מדברי עברית וגם יודעי-עברית.

*

ואל ישמע איש שירת דִּבוּרה העברי של הגולה כשירה יתומה, ואל יגיד אדם: “מה נמהר השיר, מה איננו בעתו”, — הזמיר, אשר “במעמקי היער הדומם” הוא היודע, שהתחילה כבר תחית היער, ולוּ “עוד טובעות רגלינו בטיט וברפש” ו“העבים כעין העופרת עוד תלואים באויר”. משום שבמעמקי²³ היער יִנְוֶה ושם שירתו תִבְעה — הוא היודע.

ואיש — ואף אם הוא גדל משוררי-ישראל ואין כמוהו אזנו עברית תבחן — אל יבזה — בלבו, כל-שכן לאזני כל-ישראל — לשונם של חניכי העברית בגולה ודובריה לאמור:

“בושתי לשמוע את דבורם הקלוקל… היה זה רגש מעליב ומביֵש. רצו להראות לי את הנצנים העליונים שלהם, ואני יצאתי משם מלא עלבון, לא בעד הצעירים הללו, אלא בעד הלשון העברית… הכל היה מרוסק, מטושטש, מעורפל ומלווה מצוקה נפשית במדה כזו, שאי אפשר היה שלא להרגיש איזה עלבון פנימי בעד הלשון העברית ובעד החנוך העברי”…²⁴

חייכם, שגם אני עבדכם אוהב עברית טובה, עברית שיש בה דיוק ומשקל, גַוָּן ויופי, ואף אזני נכוית לשמוע עברית מרוסקה, משובשת, ברברית, וכזו, — למה אכחד? — שמעתי גם אני, ולא לעתים רחוקות, מפיהם של חניכי העברית ודובריה בפולניה. אבל — “עם-הארץ הקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת ואָיַבת, אומר הקדוש ברוך הוא: ודלוגו עלי אהבה”. אהבה ולא בִזוי. בזוי מפזר ומרחיק, אהבה מכנסת ומקרבת, ואלו אנו לכנס ולקרב צריכים, כי רב הוא עד כדי אימה ופחד מספר מפוזרינו ומרוחקינו. לנו חשובה עברית מרוסקה וגרועה — מפולנית שלֵמה וטובה. מעברית גרועה אפשר לו לאדם מישראל שיעלה ויבוא במשך דור-דוֹרַיִם לידי עברית טובה; מפולנית טובה לא יגיע לידי עברית בכלל, או, לכל היותר, אם תנוח עליו הרוח, יגיע — לידי עברית גרועה. ואמנם זהו מִקְרָם של הילד והילדה, הבחור והבחורה שלנו בגולה. לֵדתם היתה אם בפולנית או בלשון זרה אחרת, ואם ביודית, אותה נחלו מפי אב ואֵם בבית ואותה ספגו מפי חברים וחברות ברחוב. ועכשיו, כשנחה עליהם הרוח להכנס לבית-הספר העברי, או שנחה הרוח על אבותיהם להכניסם לבית-הספר העברי — כיצד יצויר הדבר, שיגיעו בטיסה אחת לכלל עברית טובה? או שמא עשר — תריסר שנים, ואפילו דור אחד שלם של קיום בית-ספר, לא בגדר טיבה אחת הם לגבי הַקְנָיַת לשון טובה? בית-הספר העברי שבארץ-ישראל יוכיח. הלה כבר מלאו לו יותר מארבעים שנה, ומידו היה לנו הפלא הגדול שלא ידענו דוגמתו בכל ארבעים יובלות-הגלות: ילד כי יולד לנו בארץ והיתה צוחת-מלולו הראשונה עברית. ואף-על-פי-כן עדיין לא למד גם בית-ספרנו זה להקנות לחניכיו עברית, אשר יאָמר עליה בפה מלא, כי טובה היא. כיצד אפשר, אפוא, לבוא בטרוניה עם בית-הספר העברי של הגולה, שבכורו הוא כבן חמש עשרה וצעירו כבן שתים—שלש, ולטעון עליו, מפני מה אין הוא יודע עדיין להקנות לחניכיו את העברית הטובה, אשר אנו מבקשים? ואל נא תִשָכַח גם “קטנה” זו: בית-הספר העברי שבארץ הרחוב והסביבה כבר מסייעים אותו, לכל הפחות במקצת, ואלו בית-הספר העברי שבגולה הרחוב והסביבה נלחמים בו וממלחמתם לא יחדלו עד העולם.

וצריך אני לחזור ולהדגיש גם כאן מה שכבר הדגשתי לעיל פעמַיִם: אמנם אמת הדבר שבית-הספר העברי שבגולה והתנועה העברית שם בכלל טעונים הרבה תקונים, כדי שמהם תצא עברית הגונה, אבל אמת היא גם זו, שבמאת אלף העבריים, שהם העמידו כבר בפולניה, יש לא רק מביני-עברית ומדברי-עברית, אלא גם יודעי-עברית. מעטים הם, אבל ישנם. תמיהני, אם בין תלמידי גימנסיה של גויים יש בוגרים היודעים לשונם שלהם הרבה יותר משיודעים את הלשון העברית בוגרי הגימנסיה “תרבות” בפינסק, שהוציאו את המחברת “גִדוּלי תרבות” לכבוד בואו של ביאליק לפולניה.²⁵ והגימנסיות העבריות אשר ראיתי בווילנה ובביאלוסטוק ובגרודנה מעיד אני עליהן שלא פחותות הן בערכן מחברתן הפינסקאית. — את העברית של חברי “השומר הצעיר” אין לשבח בדרך כלל, אולם בואו וראו אם לא עברית קלסית יודע לכתוב חברם בעל פרקי “היער” ו“מנהגי הסיירים” ב“ספר הצופיות”²⁶, ומי יודע כמה יש עוד כמותו ב“השומר הצעיר”, שנעשה אחד מקנאיה של התנועה העברית בגולה, כשם שאין גם יודע, כמה יש עוד נשים צעירות כאותה אשה צעירה, שהתוכחה עמי במרכז העברי על שם הד"ר שמחוני בלודז בשעה שהרציתי שם על “פסיכולוגיה של לשון”. ועוד ועוד ישנם בוגרים ובוגרות, צעירים וצעירות יודעי עברית, והם הם באמת “הנצנים העליונים” של מביני-העברית ומדברי-העברית בגולה.

*

את כל החיל הזה — את המבינים עברית ואת המדברים עברית וגם את היודעים עברית — עשו וגדלו וחנכו לנו בית-הספר העברי והתנועה העברית שבגולה.

ומה שכרם?

אומרים להם ברבים: שקילך טיבותא ושדיא אחיזרי. אתם ומפעלכם ענפים יבשים; כל הגִדולים שאתם גדלתם ומגדלים זרים לנו לא פחות מאחיהם שנשבו לבין הגויים; הגאולה שאתם מביאים להם גאולה מזויפת היא וסופה — שמד, רק שמד.

תאמרו: לא יֵאמן כי יסופר, אל נא תאמרו כך: הנה דברים כתובים שחור על גבי לבן…

ד    🔗

על שני דברים נדונו בית-הספר העברי והתנועה העברית שבגולה בפי מקטרגם: על “עברית-סרק של דבור, ולא של חיים וערכין”, ועל “עברית מלולית, התלושה מקרקע של ספר עברי”, ולא נתקררה דעתו של המקטרג עד שהוסיף גם קטרוג שלישי: על “זלזול גמור בדבור העברי”.²⁷ ותמוה הדבר מאד: אם “עברית-סרק, של דבור, ולא של חיים וערכין”, וזו — כך שמענו — מכשירה את ההתבוללות ואת השמד המוחלט, אם “עברית מלולית, התלושה מקרקע של ספר עברי”, ובשביל זה הוּעד עליה, “שענף יבש” היא וכדינו של כל ענף יבש, אף היא, כנראה, מצוה לקצצה — מה טעם ומה ערך יש לקטרוג, שמזלזלים בדבורה? אדרבה, כך נאה לה וכך יאה לה, שיזלזלו בדבורה ואל יהיה למוקש לנו. דומה, ששורת-הגיונו של המקטרג לקתה עד בלי הרגיש, שבקטרוגו האחרון הוא עצמו מהפך נזידו על פיו.

ואולם בין כך ובין כך, קטרוגיו טעונים בדיקה.

*

קטרוג ראשון: “עברית-סרק, של דבור, ולא של חיים וערכין” — מה פרושם של הדברים? האומנם תצויר לשון כזו בעולם?

יש חולקים ללשון גדוּלה שאין למעלת הימנה ואומרים: עד שלא היתה לשון בעולם, לא היתה תבונה בעולם, שהלשון היא יוצרתם של המושגים, ועד שאין מושגים אין תבונה. ומכאן שגם ערכי-חיים הלשון היא יוצרתם, שהרי אלו מה הם אם לא צרופי מושגים ויחסיהם ויחסי-יחסיהם? — אחרים שומטים את הלשון ממדרגה עליונה זו של גדולה ורואים בה לא יוצרת המושגים אלא מְיַלַדְתָם, אף יש מי שמנמיכים עוד יותר מדרגת גדולתה ואומרים: הלשון היא לא יוצרתם ולא מילדתם של המושגים, אלא רק לבוּשם. להכריע בין הדעות הללו לא מעניני ולא מיכלתי הוא. על כל-פנים, לשון שאינה לא יוצרתם ולא מילדתם ואפילו לא לבושם של “חיים וערכין”, אלא סתם “לשון-סרק”, — לשון כזו עדיין לא שמעה אוזן מעולם, ורק אוזן אחת מאמינה, או מבקשת להאמין, שהיא שמעה אותה — בבית-הספר העברי ובתנועה העברית שבגולה!

אולי נעשה נחת-רוח לאוזן מופלאה זו, אם נניח, ש“העברית המלולית” ששמעה בגולה מדרגתה הלשונית היא זו של לשון שבטי-הַזוּלוּ, או של לשון שוכני-הסבכים ודומיהם מן “הפראים”, שיש להם רק לשון של דבור — “לשון מלולית”. אבל כלום לשונם של אלו “לשון-סרק” היא ולא לשון של חיים וערכין? אלא האיך יוצרים הם את מושגי — כלומר: את ערכי — חייהם, אם לא על ידי לשונם שלהם? או שמא נותנת שורת-הגיונו של בעל-דברינו, שהללו באמת אינם יוצרים כלל ואף לא ייצרו מושגי-חיים עד אם יֵערה רוח ממשום על לשונם והיא תֵעשה גם לשון של ספרות ועתונות.

אם ימָצא מי שיאמר, שההנחה המשוָה את העברית המלולית שבגולה ללשון המלולית של האדם הטבעי אינה אלא משחק-דברים בעלמא, משום שאין להשוות לשון — ואפילו של הזולו — הנתנת על-ידי החיים עצמם ללשון הנתנת רק על-ידי בית-הספר — ואפילו של מר בר רב אשי, שהראשונה ערכי-החיים כלם, לכל עשרם ולכל עָנְיָם, מלובשים בה, ואלו האחרונה לבוש — ולא לבוש שלם, אלא קרעי-לבוש — היא רק לפִלחי-ערכים, — אם ימצא מי שיאמר כך, לא אתוכח עמו הפעם, משום שוכוח זה אף הוא אינו מעניני כאן. אפילו הדין עמו, מה נעשה וחיי-הגלות לא אנו יוצריהם ולא אנו בעליהם ואין ביכלתם ליתן לנו שום שלֵמות. וזוהי אמנם תעודתה של הציונות — לגאול אותנו מסבלות הגלות ולהנחיל גם אותנו אפשרות של יצירת חיים משלנו, חיים שתהא בהם שלֵמות לנפשנו ולכל מהותנו, וממילא גם ללשוננו ולתרבותנו. אבל הן לא מחר יתקיים חזון הגאולה, וכלום נוָאש מן הגולה כאותו עסקן-דרשן, שהתנבא עליה לאמר: “תקומה לא היתה לה ולא תהיה לה”? חלילה וחלילה לנו! אם כחה של הגולה לא תם עד עתה, במשך אלפים שנה, לא יתם גם מכאן ולהבא, ובכל דור ודור תמצא אוֹן לה להלחם ולעמוד על נפשה, ואף אם קשה מאד תהיה מלחמתה תמיד ולא-שלמים יהיו נצחונותיה כל-הימים. בית-הספר העברי והתנועה העברית שבגולה אף הם גלוייו של אוֹן זה, ועד שאנו נוטלים רשות לעצמנו להביט אליהם מגבוה, — כאילו אנו כאן, בארץ, כבר הגנו לידי שלמות בלשון ובתרבות העברית, — עד שמי שהוא מֵהין גם לתתם לגנאי ולחרפה ולהוציא עליהם לעז, שהם ממיטים חס ושלום — “בלא יודעים, כמובן”(!) — שמד על חניכיהם וגִדוּליהם, בואו וּנחזיק להם טובה ונברך אותם על המלחמה הגדולה אשר הם נלחמים להכניס לתוך צבורִנו שבגולה לכל-הפחוֹת פלחי-עבריוּת ולכבוש לנו מידיה ברזל של הגלות לוּ רק גזרי “חיים וערכין” — —

*

קטרוג שני: “דור של עברית התלושה מקרקע של ספר עברי”, או בלשון פשוטה, בלי מליצה: דור המדבר עברית ואינו קורא ספר עברי — כמעט אמת. “כמעט”, משום שהאיש ראה ולא ראה. ולא הוא היחידי. גם אחרים — ואף גדולים וטובים בכללם — ראו ולא ראו. ראו, שאין ספר ברי מצוי בידי הדור הצעיר העברי של עכשיו, ולא ראו, שגם ספר לא-עברי מצוי בידו רק במדה מועטת מאד. ומקרה אחד לדור הצעיר שלנו ולדורות הצעירים של אומות-העולם. מלחמת-העולם, הנמשכת בכל מיני צורות זה שמונה-עשרה שנה, מיולי 1914 ועד היום, המעיטה את קהל-הקוראים בכל מקום. העצבים המתוחים אינם אוהבים ספר. מקובל עליהם העתון, הנחפז לספר בקצרה ובמרוצה רבה דבר רגע ורגע, מקובל עליהם ספר-המעשה “הנקרא מאליו”, וביחוד ספור-המעשה היודע להביא אותם, את העצבים המתוחים, לידי מתח גבוה עוד יותר. ספר הטעון קריאה שיש עמה גם מקצת עיון אינו מקובל עליהם, וחוץ מזה: הדור שלנו, ואף אם הוא מדבר עברית, אינו קורא ספר עברי לא משום שהספר עברי, אלא משום שספר העברי אינו מוצא את הֵדי נפשו, משום שעל-פי רוב רחוק הספר העברי מרחק רב מכל אשר יבער בנפשו הוא. הבחור והבחורה העבריים אינם קוראים את רבי שלמה בן-גבירול. למה יזעף לבנו עליהם? האומנם קוראים הבחור והבחורה הגרמנים את וואַלטר פון דֶר פוגלוַיְדֶה? בן-גבירול ופון דר פוגלווידה הם ענין גדול ורב-ערך לחכמי-הדור, ואינם ענין כלל לדור גופו. הבחור והבחורה העבריים אינם קוראים את מנדלי. כיצד יקראו אותו? לא רק לשונו הלמדנית קשַׁת-עכול היא להם, אלא בעיקר כל פסילי-השיש שהוא העמיד וגפף וחבב בעולמו שלו אין להם כבר מקום וזרים גמורים הם בעולמם שלהם. מקרקעה זו של הספרות העברית תלשו החיים את דורנו הצעיר העברי ואליה לא ישוב עוד, לא יוכל לשוב אליה עוד.

תשאלו: והיכן ספרו של הסופר העברי החדש, בן-הדור? אף אני אשאל אתכם: היכן הוא? בדרך כלל איני מאמין, שהימים הראשונים גדולים וטובים תמיד מן האחרונים. יש וימים ראשונים גדולים וטובים באמת מימים אחרונים, ויש שימים ראשונים קטנים ופחותים מימים אחרונים, אבל אין לכחד, שמתנת-אלהים הגדולה והטובה, אשר נִתנה לנו הזקנים בזמן שאנחנו היינו הדור הצעיר, עדיין לא נתנה לאלו, שהם הדור הצעיר עכשיו. לנו נִתנו סופרים ומשוררים עבריים, אשר בהם וביצירותיהם שמענו הלמות לבנו, והם נעשו לנו מורים ומאורות. מורים ומאורות לדורם, היה לנו אחד-העם, בו מצאנו חשבון-נפשנו; היה לנו ביאליק, בו הקשבנו לנהמת-נפשנו. אותם קרא כל מי שידע עברית, ובמדה ידועה הם גם יצרו קוראי עברית: בכחם וביכלתם הגדילו ערכה וכבודה של הספרות העברית, אף נמצאו באותו דור מי שמלכתחילה למדו עברית לשם קריאת אחד-העם וביאליק במקורם. בדור שלאחר-כן היו א. ד. גורדון וברנר. אחת היא, אם הם הגיעו או שלא הגיעו לשעור קומתם של רבותינו שלנו; על כל-פנים, הם היו שאֵרי רוחו של דורם, ואף אותם קראו וידעו כל תלמידיהם. והיכן הם סופריו-רבותיו, סופריו-שליטיו, סופריו-שארי-רוחו של הדור שלאחרי גורדון וברנר? שמא אתם יודעים; אני איני יודע.

מעיד אני עלי לפניכם, מורי ורבותי, שאין כונתי לקטרג על הסופר והמשורר העבריים של דור זה. למה אקטרג עליהם? כלום אשמתם היא שלא נִתנו להם כח ויכולת להֵעשות דַּבָּרִים ושליטים לדורם? אף גם זאת: מי יודע, אם בשכר שמירתם על הגחלת לא יקומו לנו מחר-מחרתים סופרים ומשוררים בעלי כח ויכולת? ערב אדר תרמ“ט לא ידעה הפובליציסטיקה העברית שמחר היא פותחת את שעריה לאחד-העם, העתיד להיות מורה ודַבָּר לדור שלם. כשם שערב ניסן תרנ”א לא ידעה השירה העברית, שמחר היא פותחת את שעריה לביאליק, העתיד להיות מאור וקַסָּם לדור שלם. מי יודע אפוא, אם גם עתה, בימינו, לא תהיה מחר פתיחת-שערים כזו? ואולם, עד שיקוים הדבר, מוטב שכל אלה הנועלים נעלים שחורות ומתאבלים על דלדול ספרותנו ודואגים לבצורה יבקשו דרכים אחרות לכך ולא זו שבחרו בה — לעשות את חוסר כחם ויכלתם שלהם ושל חבריהם חטאת לדור העברי הצעיר, המבקש למצוא בסופריו ובמשורריו כח ויכולת — ואין — —

*

וקטרוג שלישי: “כתום הלמודים (בבית-הספר העברי), או אפילו בין שעור לשעור, ולא כל-שכן בבית או ברחוב, או בהסתדרות הנוער — הכל מזלזלים בדבור העברי זלזול גמור”.

אף-על-פי שמצד שורת-ההגיון, כפי שכבר העירותי לעיל, לא היה לו לבעל דברינו להוסיף קטרוג זה, מכל-מקום אין לכחד, שהקטרוג כשהוא לעצמו יש בו ממש. ביחוד, בנוגע לרחוב. הנה, לדוגמה, ביאלוסטוק. מחציתה יהודים. האתמוספירה ציונית. עירו של מוהיליבר היא זו. הגימנסיה העברית שנוסדה כאן לפני עשר שנים, היא אחת מן המפורסמות, ולא לחנם זכתה לפרסום. לומדים בה כשש מאות תלמידים ותלמידות, בהם גם בוגרים ובוגרות. עוד כשמונה מאות ילדים וילדות מישראל לומדים בבתי-ספר עבריים עממיים. ומפי כל חניכי-העברית הללו שמעתי דבור עברי רק בבתי-תלמודם, אבל לא ברחוב. כמדומה שמכל הערים אשר בקרתי בפולניה גרודנה ופינסק הן היחידות, שאזני נהנתה לשמוע גם ברחובותיהן שיחה עברית של תלמידי בתי-ספר. ודומני, שלא אֵרָאה נוגש בעיני המורים והמנהלים של בתי-ספרנו העבריים בפולניה אם אֹמר שהמכשלה הזאת תחת ידם וחובתם שלהם היא, שהדבור העברי יהיה מוּשׂם בפי תלמידי בתי-הספר גם מחוץ לכתלי בית-ספרם. וצריך אני להדגיש: אין אני מוציא מן הכלל גם את המורים והמנהלים של בתי-הספר האוטראקוויסטיים, וביחוד של בתי-הספר האוטראקוויסטיים התיכונים, — אין אני מוציא אותם מן הכלל, משום שלא נכחדה ממני גם זכותם של בתי-ספר אלו, — לכל הפחות, של קצתם, — לגבי הכנסת העבריות לתוך צבורנו בפולניה. יבואו ויעידו על זכות זו הגימנסיות האוטראקוויסטיות שראיתי בוולוצלאבק. אבל מצד זה של רְבִיַּת העבריות וגִדוּלהּ אי-אפשר, כמובן, להעמיד בשורה אחת את בתי-הספר האוטראקוויסטיים ואת בתי-הספר העבריים. ודוקא משום שזכותם של האחרונים גדולה הרבה יותר, לפיכך גם חובתם גדולה הרבה יותר, אמרי אינשי: כל הגדול מחברו, חובתו גדולה הימנו. —

אמרתי, שהקטרוג על הזלזול בדבור העברי יש בו ממש, אבל לא פחות יש בו גם הגזמה. בגימנסיות העבריות שמעתי את התלמידים והתלמידות מדברים בין שעור לשעור — בדרך כלל — עברית, אבל במקצת גם לא-עברית, וחלופיהן בגימנסיות האוטראקוויסטיות: שם שמעתי את התלמידים והתלמידות מדברים בין שעור לשעור — בדרך כלל — לא-עברית, אבל במקצת גם עברית. — באחת מערי פולניה שבגבולין נקריתי לנשף, שערכה לה הכתה השביעית של הגימנסיה העברית שם, וכל אותן השעות לא שמעתי כמעט אלא עברית: דברו עברית, הציגו מחזה קטן עברי, שרו עברית, שתו, רקדו והתהוללו עברית, אם מותר לאמר כך. עברית היתה גם “הפלפלת כל-שהיא”, שתפסה אזני מתוך קטעי לחש, שלחשו הבחורים והבחורות הנחמדים האלה זה לזו בשעת חדוה ופרפור-לב. טעם העברית של “חיים וערכין” מחברי ההסתדרות של הנוער — ביחוד הַקִּנִּים של “השומר הצעיר, של גורדוניה ושל השומר הלאומי; במדה פחותה הרבה יותר בקנים של בית”ר — מבינים וגם מדברים עברית, אבל בגלל אלה שאינם מבינים עברית נעשית שם לעתים קרובות היודית או הפולנית לשון השיחות וההרצאות. לא אחת נתקלתי גם בקנאים לדבור העברי מבין הסתדרויות-הנוער. וזכורני מה שאירע לי בוולוצלאבק. היתה לי שיחה עם עסקן ציוני בביתו. רגז בנו של בעל-הבית — תלמיד הגימנסיה האוטראקוויסטית, חבר של השומר הצעיר — ואמר: “שני ציונים ואחד מהם תושב ארץ-ישראל, מספרים זה עם זה על ארץ-ישראל ועל העבודה הציונית — ודבורם יודית!” דבורו של אותו קנאי צעיר אמנם לא היה על טהרת הדקדוק, אבל היה דבור עברי. — בקראקוי הוזמנתי להרצות בקן של “אגודת הנוער העברי”. כמנהגי בכל מקום שאלתי, אם להרצות עברית או יודית, ומיד נענה כמעט כל הקן: “עברית!”, והסתדרות זו אינה היחידה שכך היתה תשובתה. בחרתי להזכיר אותה, משום שהגימנסיה היהודית שבקרקוי אוטראקוויסטית היא, ולפי השמועה עבריותה לקויה (לא אני אשם בדבר, שלא בקרתיה), ואף מכאן — אבל לא רק מכאן – נמצאתי למד, שהתנועה העברית בפולניה יונקת כבר גם משרשים שמחוץ לבתי-הספר, — ממה שראו עיני יכלתי להביא עוד עובדות, המזימות את ההגזמה בקטרוג שלפנינו, אלא שחושש אני, פן אַלְאֶה אתכם יותר מדי. — הקנית הלשון העברית (בגולה) כלשון מדוברת — אמר ביאליק בשובו משם — יש לראות כעובדה. ככבוש קַיָם"²⁸, דִיֵק ואמר “כלשון מדוברת”, ולא אמר “כלשון הדבוֹר”, ויפה דיֵק, אחרי ארץ-ישראל ומכחה של ארץ-ישראל מצאה לה גם הגולה כח — או כח כח — לסלק אף בתפוצותיה שלה מעל העברית את קללת-הדורות, שהרדימה לשוו-נסיכה זו במטה צרה של לשון כתובה, ולעשותה גם לשון מדוברת. אבל עוד דרך ארוכה מאד וקשה מאד לפני העברית בגולה, עוד תצטרך לעמוד בהרבה נסיונות קשים, להכשל ולקום, להכשל ולקום, עד אשר תֵעשה לשון-דבור — לו רק לשון דבור, ולא לשון-הדבור — לכל גלויי-החיים, בבית וברחוב בפי קטנים ובפי גדולים מכל שדרות העם. ועוד גדולה מאד העבודה ועוד רבה מאד הַסִּבְלָה לפני מוליכיה בדרך ארוכה וקשה זו. ואל ירך לבם מפני המרפים את ידיהם, המלעיבים בהם ובמפעלם והמבקשים מאתם נסים ונפלאות שלמעלה מן הזמן ומן המקום ומכח-אדם. אל ירך לבם ואל יכשל אורך-רוחם, אל תמעט קנאותם, והעיקר אל תקטן אמונתם. הדבר אשר הם עושים וכבר עשו הוא כמעט למעלה מן הזמן ומן המקום ומכח-אדם. והללו — המרפים את ידיהם — עבירה גדולה היא בידם. ועליהם ועל שכמותם אמרו, שיחזרו מעורכי המלחמה. ילכו וישובו לביתם, ולא ימסו את לבב אחיהם כלבבם.

ה    🔗

אמרו עליו על זקן אחד, מראשי הישיבה הוולוזינית, שהיה ירא מפני הזועות, וכיון שראה שמים קודרים ומבשרים זועה, מיד היה יוצר מביתו ונכנס לבית-הישיבה, ולא היה זז משם עד שיתבהרו השמים ותחדל הזועה. “כאן, באהלה של תורה — היה אותו זקן אומר — איני ירא מפני שום זועות שבעולם”. והרשוני נא לאמר: רגש מעין זה — mutatis mutandis — היה גם בי כל-אימת שנכנסתי לבית-הספר מבתי-ספרנו העבריים בפולניה. כאן לא יראתי מפני השמים הקודרים שעל ראשׁינו ומפני הזועות המתרגשות ובאות עלינו תמיד מבית ומבחוץ להכחידנו מגוי. ובבקשה מכם: אל נא תאמרו, שאיני יודע להבדיל בין הכח, שהיה בה בתורה שנִתנה בישיבותינו הוולוזיניות בשעתן, לכוחה של התורה שנתנת עכשיו בבתי-ספרנו העבריים. יודע ויודע אני להבדיל. אבל דור-דור ותורתו. אלמלי היינו מושיבים עתה את בחורינו ובחורותינו בישיבות הוולוזיניות — ולו גם וִתְּרו הללו על אזהרתו של רבי אלעזר, שכל המלמד בתו תורה, כאלו למדה תפלות — חוששני מאד, שתורתם לא היתה מתברכת בתוך מעיהם ותשעים ותשעה למאה מהם היו בורחים משם. אף אל נא תאמרו, שאיני יודע, או שמחמת חבה עצמתי עיני מראות שהבנים והבנות מביאים מבתי-תלמודם אלו למודים וידיעות במדה שאינה מספקת. חייכם, שיודע אני ואת עיני לא עצמתי מראות. ואמנם, אלו היינו דנים על תכנית הלמודים הייתי אף אני נוטה לְמַה שאמר ביאליק, שבתי-ספרינו שבגולה חיָבים “קודם-כל להביא שנוי במרכז-התכנית” ולהקנות לחניכיהם “ידיעות מרובות, השכלה אמיתית, השכלה עברית והשכלה אנושית כללית”, כדי שיצאו מהם “לא רק אנשים מדברים עברית, כי אם (גם) אנשים משכילים עבריים”²⁹. אבל אנו אין אנו דנים על תכנית-הלמודים, אלא על החנוך, הרוחני והנפשי של החניכים, הקטנים עם הגדולים, ובחנוך זה לא הלמודים והידיעות הם העיקר, אלא אותו שיור — אם לדבר בלשונה המוגזמת קצת של אֶלֶן קֵי — הנשאר ברוחו ובנפשו של החניך לאחר שכבר שכח כל מה שלמד בבית-ספרו. אך בישיבות הוולוזיניות בשעתן היו “מאה נכנסים למשנה ויוצאין מהן עשרה, עשרה לתלמוד ויוצא מהן — אחד”, ובכל זאת עצומים היו כחן והשפעתן. על שום מה? על שום אותוֹ שיור, שהן היו משאירות ברוחם ובנפשם של תלמידיהן. ולא לחנם ראו אבותינו מעלת היהודי “השלם”, לפי מובנם שלהם, למעלה ממעלתו של היהודי התלמיד-חכם, אף-על-פי שם מעלתו של התלמיד-חכם גבוהה מאד היתה בעיניהם.

ומנקודה זו של שלמות יהודית, לפי מובננו שלנו, אין ערוך לשיור הלשון. משום שהלשון היא אחד מן הקשרים היותר אמיצים המקשרים את העם לכללותו; משום שאם יש דפוס לעצמותו המיוחדת של כל עם ועם. לנר“ן שלו — הלשון היא דפוס זה; משום שאם יש לו לכל עם ועם פינה מקורית שבמקורית בו יתיחד עם עצם עצמותו יחוד גמור ומוחלט עד בלי היות לשום תרגום תפיסה בו — הלשון היא פינה זו; משום שאם כל עם ועם מזוין מקבת, הנוקבת ויורדת דרך על השכבות, שהוא העלה זו על גבי זו במשך דורות-קיומו, ומגיעה עד שכבה ראשונה — הלשון היא מקבת זו; משום שאם כל עם גנזך יש לו לכנוס כל אוצרות-רוחו מ”אדם הראשון" שלו עד אחרון-אחרוניו “על עפר יקום” — הלשון היא גנזך זה; משום שאם לכל דור ודור של עם ועם נִתנה שפופרת-שֵׁמע להשמיע לעצמו את כל הדורות שלפניו ואת עצמו לכל הדורות שלאחריו ולהתאחד עם אלו ועם אלו אחוד רוח ונפש — הלשון היא שפופרת-שֵׁמע זו.

— “מיסטיקה?”.

הן, מיסטיקה, בה במדה, שמיסטיקה היא כל עיקר הויתו של עם — אחוד-פלא של אישים נפרדים, של מרחקי זמנים ומקומות; בה במדה, שמיסטיקה מופלאה הוא עם שמת לפני ארבעים יובלות, וביובל “הארבעים ואחד” יבוא רוח בעצמותיו היבשות מאד ויחיו, ובכל מאמצי כחו יחתור לגשור מעל למרחקי הזמנים והמקומות גשר בין עברו לעתידו…

*

ולא יחידי הוא שׁיור זה. אשר עליו יבורך בית-ספרנו הלאומי בפולניה, ממעל לו שיור אחר — שלֵמות ההרגשה של היות יהודי, של היות בן לעם ישראל.

תאמרו: הגם זו רבותא?

הן; אנחנו הגענו לידי כך, סבל הגלות ומראה נגעיה היגיעונו ליד כך, שגם רבותא זו — רבותא היא.

מנהג של רחבות-לב נוהגת פולניה לגבי חנוך ילדיהם של לאומיה השונים. אחת היא, אם הכרח או רצון טוב הוא מקורה של רחבות-לב זו; למעשה היא מגיעה עד כדי כך, שהממשלה מיסדת בתי-ספר עממיים מיוחדים לכל העמים המועטים שבמדינה — אפילו לרוסים ולאשכנזים שהיו משעבדיה, ואפילו לליטאים שהם צָרֶיהָ — ולכל עם ועם בלשונו שלו ובמורים משלו. אמנם לא בית ספר לאומי הוא זה: עם כל רחבות-לבה של פולניה אין רצונה כלל לבנות בידיה “משתלות” ליונקות של לאומיות זרות בתוך גבולותיה. אבל על כל פנים, אין הוא מטיל פרגוד בין חניכו לעמו שלו, אלא אדרבה הוא מקרבו לעמו ולו הוא מגדלו בעיקר וראשונה. וכיון שהממשלה באה ליסד בתי-ספר עממיים מיוחדים לילדי-ישראל, מיד נמסה כל רחבות-הלב: כאן המורים רובם פולנים והלשון כֻּלה פולנית. לא עברית ולא יודית אלא רק פולנית. ומהי “יהדותם” של בתי-הספר העממיים “היהודיים?” מנוחה בשבתות ובימים טובים של ישראל ולמוד “דת-ישראל” — שעתים בשבוע. מה תקוה יש לנו מבתי-ספר אלו? כבר הורה לנו הנסיון ברוסיה שלפני המהפכה וגם בארצות אחרות, שטובה ותועלת לא יִבואונו מאתם, והלואי שלא יגדלו ביותר הרע והנזק הצפויים לנו מהם. יהדות לא מענינם היא, פולנית מענינם היא; לטפח — ואפילו רק לשמור — בחניכם שלֵמות ההרגשה של היות יהודי לא מיכלתם הוא, לטשטש בו הרגשה זו, לפגום אותה ואולי גם למחות אותה לגמרי — מיכלתם הוא.

לא עלה בידי לּברר בדיוק, מה מספר ילדי ישראל הלומדים בבתי-הספר העממיים המיוחדים הללו, כשם שלא עלה בידי לברר, מה מספר ילדי-ישראל הלומדים בבתי הספר העממיים הכלליים, שאין בהם שום זֵכר ללמודי-ישראל. מדבריו של טארטקובר יש, כפי הנראה, להסיק, שבבתי-הספר המיוחדים לומדים בערך מאה אלף ילדים מישראל, ובבתי-הספר הכלליים — בערך מאה ווחמשים אלף. סך הכל — מאתים וחמשים אלף!³⁰ ומי מאתנו ימצא חשבון ויאמר: בכמה אלפים — ואולי רבבות — ממאתים וחמשים אלף הילדים, שימי ילדותם וגם חלק הגון מבחרותם עוברים עליהם בבתי-הספר האלה, המעצבים את נשמותיהם יום-יום, שנה-שנה — מִטַשטשת, נפגמת ואילו גם נמחית לגמרי ההרגשה של היות יהודי, של היות בן לעם-ישראל? —

טובים לנו הרבה יותר, אבל גם רעים לנו הרבה יותר בתי-הספר היודישיסטיים-הסוציאליסטיים מיסודה של ציש“א. טובים הרבה יותר, משום שלשונם יודית, לשון בה חיו — ובמדה גדולה עדיין חיים בה היום רוב קבוצינו הגדולים בתפוצות-הגולה, ואלו בתי-ספר של הממשלה — גם הכלליים וגם “היהודיים” — לשונם פולנית, לשון זרה, שמנשמת חייהם של ישראל אין בה ולא כלום. רעים הרבה יותר, משום שבתי-הספר של הממשלה — לא הכלליים ולא “היהודיים” — אין להם תפקיד מפורש מלכתחילה להתיק את חניכם היהודי מעמו, מלאומו, ולעשותו פולני, אלא שאגב עצוב נשמתו במשך השנים המרובות, שהוא שוהה בהם, מִטשטשת בו מאליה ההרגשה של היות יהודי, והוא נעשה — או, לכל הפחות, עלול להעשות — פולני בן דת משה, ואלו בתי-ספר של ציש”א תפקידם הוא מלכתחלה לטשטש בחניכם הרגשה זו, שאין שלום-אמת והרמוניה שלמה בינה ובין ההרגשה של היות בן מעמד ידוע בעיקר וראשונה, ולעשותו סוציאליסט לא בן דת משה. — בזמן שבתי בפולניה ראיתי פעמַים תהלוכות יפות לשם דמונסטרציה ציונית, שהשתתפו בה גם בתי ספרינו הלאומיים ולא צר היה לי שלא השתתפו בהן בתי-הספר של ציש“א, אבל צר מאד היה לי לראות קצת מתלמידיהם עומדים בצדי-הדרכים ומסתכלים כזרים גמורים, כאלו להם אין שום חלק ונחלה “ביהודים הללו”. (צריך הייתי לאמר: “כנכרים גמורים”, אבל חוששני, שמא יחשוד בי מי-שהוא שבאמרי “נכרים” כונתי להעליב. ואני למה לי להעליב את העלובים ההם? אלה הצאן מה חטאו, אם רועיהם הרעים ממיתים בהם נשמתם היהודית ועושים אותם נכרים לעמם?) — לאחר זמן-מה קראתי מה שכתב אחד מגלויי-הלב הישרים והמסקניים של האידיאולוגיה, אשר יצרה את בתי-הספר של ציש”א, ש“תהום עמוקה רובצת בין ציש”א ובין תרבות, ואין לקפוץ ולעבור עליה"³¹, ונעניתי לו. אמנם כן: תהום עמוקה רובצת בינינו ובינם, בין רצוננו ורצונם. בין בית-ספרנו ובית-ספרם — ותהום עמוקה זו אין גשר לה ואין גם לקפוץ ולעבור עליה.

וזוהי זכותו הגדולה של בית-ספרנו הלאומי — ולא של תרבות בלבד — שמקומו מעבר מזה של התהום וכל עיקרו מביא לידי כך, שחניכו — ואף אם תורתו קלושה ואינה מסתפקת, ואפילו אם גם ממנה ישכח כמה פרשיות אחרי עזבו את בית-תלמודו — נשא ישא במעמקי רוחו ונפשו אותו שיור, אשר קראנו לו שלמות ההרגשה של היות יהודי, של היות בן לעמו. ביאליק רוצה שמבית-ספרנו הלאומי “יצאו אנשים משכילים עבריים”. הדין עמו. כלנו רוצים בכך, והלואי שיקדם רצוננו להתקיים. אבל כלנו מכירים ויודעים, שאין איש משכיל עברי, אם אין בו שלמות ההרגשה האמורה, ואותה מנחיל לו בית-ספרנו הלאומי. האומנם יש זכות גדולה מזו? —

*

כשנסתכלתי בשובבים הקטנים, הנחפזים לעבור את רבם, כדי שדוקא הם יַראו לי את הקופסא הכחולה-הלבנה, הגדולה והרחבה, שנעשתה בדמותה ובצלמה של קופסת הקרן הקימת ומתוכה יצאו חבריהם “האקטורים” לשחק לפניהם ב“תיאטרון” של חנוכה, שסדרו להם מוריהם, וראיתי שמחת גאותם על קופסה זו, השמורה להם כאן, בבית-ספרם; כשספרתי לילדי בית-ספר אגדות ארצישראליות ועיניהם הלטושות אלי בקשו: “עוד, עוד”; כשספרתי להם על חגי-ילדים בארץ וכל עצמותיהם אמרו: “עוד, עוד”; כשתפס לי בבגדי “מזיק” בן שתים-עשרה ופקד עלי: “סב יש לי בארץ-ישראל, אמר לו, שיקחני לשם”; כשדברתי בגמנסיות לפני תלמידים ותלמידות של הכתות הגבוהות על ארץ ישראל העברית, על כשלונותיה ועל ירידותיה, על נצחונותיה ועל עליותיה, וראיתי כמה קשובות האזנים לשמוע — לא משום שאני הוא המדבר, אלא משום שעל ארץ-ישראל הוא המדובר; כשאחרי שיחה על ארץ-ישראל היו בוגרים ובוגרות מקיפים אותי בשאלות, עתים תמימות ועתים נוקבות ויורדות עד כדי כך, שלפעמים גם נתקשיתי להחזיר עליהן תשובות כהלכה; כשבא מפקח מטעם הרשות לגימנסיה עברית וקראתי מה שהעיד עליה שטובה היא בעיניו אלא שחניכיה וחניכותיה “שטופים יותר מדי במחשבות על פלשתינה”, — הכרתי וידעתי עוד שיור אחד שאין ערוך לו, אשר ישאיר בית-ספרנו הלאומי שבגולה ברוחו ובנפשו של חניכו: ארץ-ישראל.

ומודה אני: אף-על-פי שברית כרותה היא, שלא יתקנא אדם בבנו ובנכדו, בכל-זאת רחש בי מעין רגש של קנאה לבנינו ולנכדינו אלה. מה היתה ארץ-ישראל לנו, הזקנים, בילדותנו ובבחרותנו? אותיות פורחות, תפלות, פסוקים, דינים והלכות, פרכוסי תמיהות יתומות, הבהובי מאויים אלמים ומכאובי תקוות אין-שם ואין-דמות. ומהי ארץ-ישראל להם, לבנינו ולנכדינו, העומדים עתה בפרקי הילדות והבחרות? אֵם חיה, הפורקת מעליהם נטל יתמותם, תקוה חיה, אשר שם מפורש לה ודמות מפורשת לה, אידיאל חי, ממנו כח ועוז למלחמה גם בגלות, ממנו קומה זקופה וקדוּש שם-ישראל גם בנכר. וכל זה מבית-ספרם הוא להם, כי על-כן סגולה נִתנה גם לו לעצב נשמת חניכיו, ויום-יום, שנה-שנה הוא חורת ברוחם ובנפשם: ארץ-ישראל שלכם היא ולכם תהיה, אם תרצו בה, ארץ-ישראל שלכם היא ובה תגאלו, אם הרצון לגאולה יהיה אֲמִתְּכֶם.

— “רומנטיקה?”

הן, רומנטיקה; אם האמת שאין שלום ואין מנוחה לשליטי-עולם כל-זמן שגזלת-העני בביתם — רומנטיקה היא; אם האמונה בגאולת עם ושיבתו לנחלתו ולשלמות עצמותו ומהותו — רומנטיקה היא; ואם התמצית החריפה, השומרת על מעינות-החיים, שלא יעשו אגמי-רפש — רומנטיקה גם היא…

*

ובכן, הכל טוב ויפה בבית-ספרנו הלאומי, אשר ראיתי בפולניה?

לא; לא הכל טוב ויפה. דַיִי, אם אזכיר לפניכם את העוקץ — או את העוקצים — שבתנועות הנוער הגדֵלה ומשגשכת בגולה הפולנית. ובפרוש אני מטעים: לא על תנועת-הנוער כשהיא לעצמה אני מדבר אלא רק על העוקצים שבה. מכיון שחניך בית-הספר נעשה חבר להסתדרות זו או אחרת של הנוער, מיד הוא נִתַּן בין שתי רשֻיות: זו של בית-ספרו וזו של הסתדרותו. ולא תמיד יפה כחה של הראשונה מכחה של האחרונה; אדרבה, אם לא על-פי רוב, הרי לפחות לעתים קרובות מאד, כחה של האחרונה יפה מכחה של הראשונה. בית-הספר הוא בכלל מוסד “זעום-לב”, כולו שעבוד וכפית-הר כגיגית, ומה טוב ומה נעים לקום ולמרוד בו; ואלו ההסתדרות כלה חדוה של חרות, או, לכל-הפחות, כלה חדות אילוסיה של חרות, ומה טובה ומה נעימה הנאתה. ולא נדירים הם קונפליקטים בין שתי הרשֻיות, ולא תמיד גמישים שני הצדדיים במדה מספקת עד כדי לצאת מתוך הסבך בשלום-אמת, בלי טינא כבושה בלב, העלולה להעשות מקור לשנאה גלויה, שסופה נזק והפסד גם לבית-הספר וגם לחניכיו.

וכמה גדולה וכמה קשה היא הרעה, שתלמידי הכתות הגבוהות מושכים להסתדרויותיהם גם את הפעוטות, תלמידי הכתות הנמוכות. זה מושכם להסתדרותו שלו, וזה מושכם להסתדרותו שלו, והאפרוחים הללו, שעדיין לא העלו נוצה ואינם יודעים בין ימינם לשמלאם, נעשים שמאליים, ימנים, מפלגתנים, עסקנים, וַכְּחנים, מהפכנים, שמרנים. וזכורני: נכנסתי לאספה של נוער וראיתי: ילד בן עשר וילדה בת אחת-עשרה מתוכחים זה עם זו בהתלהבות עצומה: הוא אומר: ז’בוטינסקי עדיף, והיא אומרת: וויצמן עדיף. היה שם מורה אחד והסביר לי: אח ואחות הם, ושניהם לומדים בבית-ספר אחד, אלא שהוא נתפס שם לבית"ר והיא — לשומר הצעיר, וגם להטלת-מומים זו בילדים רכים קוראים: סדור הנוער…

ומטילי המומים מה הם אומרים? — “אם אנו לא נקדים להכניס את התינוקות להסתדרויותינו שלנו, יצודו אותם הבונדאים או הקומוניסטים, וברשתם שלהם יאבדו עד העולם”. ואין לכחד: הרבה מן האמת יש בזה. צידי-הנפשות האלה פורשים רשת לכל נפש מישראל, בין של גדולים בין של קטנים, ויש אשר עושי דבריהם פורשים במחשך רשת גם בתוך בית-ספרנו הלאומי גופו, אף גם יש אשר לא ריקם תשוב הרשת אליהם. וזוהי הגדולה והקשה שברעות…

ואולם כאן כבר הגעתי לפרשה מכאיבה מאד, היוצאת ממסגרת התֵּימה, אשר בה אני עומד, ואני מוכרח להפסיק. וטובה מרובה אני מחזיק לכם, מורי ורבותי, שנתתם לי את היכולת לדבר את דברי.

 

פרק רביעי    🔗

א    🔗

מנהג חדש בא ל“מדינתנו” – לכפור בערכן ובחשיבותן של קרנותינו הלאומיות. אתמול היו קדוֹשות בכמה מיני קדוּשות, היום – לא הן ולא שכרן. אתמול היה הרעיון הצבורי-הלאומי-האידיאלי שביסודן הכל, היום אינו ולא-כלום, פחות מלא-כלום. התורה של היום מלמדת, ש“כל מה שמדגישים יותר את הצד הלאומי, ואם תמצי לומר את הצד של אידיאליזם, את טובת-הכלל, מפחידים ומבריחים את היחיד”. והואיל והיום היחיד הוא הכל, “צריך דוקא לדבר אליו בשם האינטרסים הפרטיים שלו” ו“לא לשם טובת-הכלל”, כי “במקום שיש ענין לטובת-הכלל, חושב אותו יהודי, טובתו הפרטית מפוקפקת³². אתמול היתה מצות קרן-היסוד ברורה וודאית כל-כך, עד שגם עבירות ציוניות הותרו לשמה. ה”טאבו" ששרתה בשעתה על מי שהיה נשיא-הציונות לא שרתה עליו אלא בגלל עבודתו הגדולה לקרן-היסוד, וכל שגגותיו הקשות נמחלו וגם הותרו לו בזכות עמלו הרב לקופתה של קרן זו. החמורה שבעבירות, שעליה נענשה הציונות עונשים שבגלוי ועונשים שבסתר לשנים רבות, והלואי ששנות-העונש לא תרבינה עד כדי שעור של דור שלם; בטול ההסתדרות הציונית וסלוק ראשוניה וטובי-עמֵליה, כדי שיהא מן ההכרח ליצור את הסוכנות ולהרכיב אפילו אלופים זרים למפעלנו, – גם עבירה זו הותרה רק מחמת פתוי, שעל-ידה תרום קרן היסוד וקופתה התעשר. – כיוצא בזה היתה אתמול ברורה וּודאית גם מצות הקרן הקיימת. עבירות אמנם לא הותרו לשמה, אבל היא גופה נתחבבה הרבה על הצבור, ודוקא בשביל עיקרה הצבורי-הלאומי-האידיאלי. מורים הכניסו מצותה לבתי-הספר ובמדה ידועה עשוה יסוד לחנוך תלמידים ותלמידות, סופרים גדלוה ורוממוה, כתבו ספרים והוציאו קובצים שמה, לכל ציוני – תהיה דרכו בציונות מה שתהיה – נעשתה הקופסה הכחולה-הלבנה מעין “מזוזה” לביתו, והתעודה של ספר-הזהב נעשתה קשוט לביתו של אדם מישראל, ואפילו לא של ציוני גמור. – כך היה ערכן וזה היה משקלן של הקרנות אתמול, והיום מרביצים תורה ברבים, ש“אין קשר בין הקרנות ושומריהן ובין העם³³” וש“הקרנות שלנו עבר זמנן, וזמנן לא ישוב עוד”, היום מגנים את הציונות, ש“הלכה דרכה והיתה ציונות-הכלל”, היום נושאים עליה חטא, שבאתמוספירה שלה “לא נוצר הצורך לחקור היטב את אפשריות הפרנסה בארץ, ולא נוצר הצורך להציע ולבאר ולפרש את האפשריות הללו לפרט בגולה”, היום מטילים אימה, ש“לא נזוז מן הנקודה המתה(!) שלנו כל-זמן שלא נעקור מתוך לבנו שארית הדמיונות ותקוות-השוא(!) של הכלל”, כי – לא זה הדרך!"³⁴

*

עזבו התלמידים – דוקא התלמידים המובהקים עזבו את הרב ואת אמרתו הנאה שמרו, – כדי להשכיח ו“לעקור מתוך הלב” את תורתו שלו ולהמירה באחרת, שהיא הפכה הגמור.

הלא כה דברי הרב:

“בכל המצוות והחוקים, הברכות והקללות, אשר שמה לפנינו תורת-משה, רק תכלית אחת נגד עיניה תמיד: הצלחת כלל-האומה בארץ נחלתה. ואל אושר האיש הפרטי לא תשים לב. – – נהפך לב העם בקרבו. האהבה הלאומית לא היתה עוד אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר, והצלחת הכלל – התכלית העליונה, שבני-אדם מקריבים לה את תכליותיהם הפרטיות, כי אם להיפך: תכלית הכל היא מעתה לכל יחיד הצלחתו הפרטית, והצלחת הכלל אהבה עליו רק במדה, שהוא עצמו יש לו חלק בה. – – גם אותם היחידים, המוכשרים עוד להרגיש בלבם לפעמים נטיה לעבודת העם, לא יוכלו על-הרוב להתרומם על פרטיותם במדה הדרושה? – – **השטן הזה, ה”אני" של היחיד והצבור הפרטי**, מרקד בינינו בכל אשר נעשה לעמנו ומכבה את האהבה הלאומית בהתגלותה לעתים רחוקות, כי עצום הוא ממנה"…

אני יודע: כי תלמיד איננו עבד; יותר נכון: עבד ולא תלמיד הוא הכפות לרבו עד כדי כך שאינו מתיר לעצמו לחשוב שלא כמותו ומתירא להוסיף ולגרוע. ולאחר שכבר נגמר תפקידו של הרב ודאי וּודאי שהתלמיד – ומכל שכן-תלמיד, שהוא עצמו נעשה רב – אינו יכול ואינו צריך לחשוש, שמא שומע הוא אחרת ממה ששמע הרב בשעתו. כשנעשה יהושע הרב, “הלך משה אצלו ואמר לו: מה אמר לך הדבור? אמר לו יהושע: כשהיה הדבור נגלה עליך, יודע הייתי מה מדבר עמך”? – ואף-על-פי-כן, כמה תמוהים התלמידים ההם, שלא די להם להוסיף על תורתו של הרב ולגרוע ממנה, אלא דוקא “לעקור אותה מתוך הלב” הם רוצים. ואם תלמידים – וגם תלמידים מובהקים – כך, אין תימה שסתם-קהל היום “תכלה נפשו” מרוב דבקות בתורתו של הרב. ולמחר ימחא הוא גופו כף מחמת התפעלות עצומה מתורה אחרת, המתאמרת לעקור את זו מתוך הלב. כדרוזים הללו, הרוקדים תמיד לכבוד הנביא האחרון ומבטלים כל מה שהורה הנביא הקודם, ושוכחים ומשכיחים את הרקודים, שהם עצמם רקדו אתמול לכבודו שלו ולכבוד תורתו שלו.

לא לי, שבכמה מדברי תורתו של אחד-העם לא הודיתי מימי, לתבוע את דינו מידי תלמידיו. אבל ברי לי, שאלו חי עמנו היום האיש הגדול הזה, בהיר-ההגיון ולמוּד-האמת, היה הוא חוזר וכותב עכשיו כנגד אחרוני-תלמידיו כמעט כל מה שכתב לפני יותר מארבעים שנה לחזק את ראשוני-תלמידיו.

"…נושאי דגל רעיוננו, – כך כתב אחד העם אז, וכך בערך היה כותב עתה, – בהיותם גם עצמם אנשים מישראל שלאומיותם מעורבת בפרטיותם, – – – לא די להם בעבודת העם, כדי להכין פועלים לעבודת הארץ, אלא רצו לראות בעיניהם זאת האחרונה עצמה ותוצאותיה. ועל-כן בראותם. כי לקול קריאתם הראשונה, בשם התכלית הכללית, לא התעורר רצון העם כרגע להתחיל תיכף בעבודה זו, פנו לעזרת תכלית אחרת, פרטית, ויצאו לקרוא קריאתם בשם הקיבה-הרעבה, הבטוחה למצוא לה תמיד אזנים קשובות, למטרה זו התחילו לפרסם “ידיעות” טובות, לחשב “חשבונות” יפים, שמהם יצא ברור לכל, כי כך וכך דונם אדמה, כך וכך בהמות וכלי עבודה, במחיר³⁵ כך וכך, מספיקים בארץ-ישראל למשפחה שלמה לאכול ולשבוע ולראות חיים נעימים; ובכן מי האיש החפץ חיים, ויש לאל ידו לקנות כל הדברים במחיר הקצוב, יקום ויעלה אל ארץ הטובה ויאושר הוא וביתו וגם לעמו ייטב בעבורו. – – – ומה יפלא עתה כי רעיון גדול כזה, בלבשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות; כי בנין לאומי הנוסד על החשבון היפה ואהבת האדם לנפשו – ישוב ויפול למשואות, בהודע לכל העם, כי החשבון לא עלה יפה, ואהבת האדם לנפשו תזהירהו לעמוד מרחוק?… לא זה הדרך![³⁶]

*

לא זה הדרך – ללבוש שחורים ולראות שחורי-שחורים, כאלו הציונות הצבורית-הלאומית-האידיאלית, “ציונות-הכלל”, עוברת ובטֵלה מעולמנו ואין כבר בשום מקום “מרתף של זהב, שכנגדו היא מוציאה שטרותיה”, – לא זה הדרך, משום שלמעשה שחורי-שחורים אלו אינם, ורק לעין הכבושה מסבה שהיא במשקפים שחורי שחורים נדמה כאלו ישנם. אשמים המשקפים, ולא המציאות הממשית. ציונות זו אמנם חולה וטעונה רפוי, אבל רק חולה היא ולא גוססת, רפוי היא טעונה. אבל לא “מעבר-יבוק”. חס ושלום, שהיא תעבור ותסוף מעולמנו קודם שנגיע לסוף-דרכנו (ואני – אל נא יֵחָשב לי הדבר לחטאה – מבית-מדרשם של ליליינבלום ושל פינסקר, של הרצל וגם של אחד-העם אני, ואיני יודע אלא סוף אחד לדרכנו: קיום אותה ה“מדינאות” ואותן “התקוות המשיחיות”, שעכשיו, עם הרקוד לכבוד “הנביא האחרון”, נהגו ללגלג עליהן) משום שבלעדיה לא נגיע לשם עד העולם. עד שמקריאים לפניה פסוקים מן ה“מעבר-יבוק”, שנעשה ספר-שמוש לרבים – ולאו דוקא לקטנים – מקהלנו ושפתותיהם דובבות מתוכו כל שעה, – מוטב, שידאגו לרפא אותה ולהחזיר לה כח, בשביל שתוכל למלא תפקידה הגדול.

לא זה הדרך – לבקש תואנות ולתלות בצוארה של “ציונות-הכלל” חובות שאין היא יכולה ואין היא רשאית לקבל. גוסטב לֶה בּוֹן בדק ומצא בצבורים ובעמים שני סוגים: צבורים ועמים, הנוטים מטבעם לותר על “חופש-הבחירה” ולהיות מושפעים, ולפיכך הם נותנים למנהיגיהם ולממשלותיהם להרחיב גבולות השפעתם לא רק עד כדי הדרכה של רשות, אלא גם עד כדי הדרכה של חובה בכל ענפי-החיים; וכנגדם צבורים ועמים, הזהירים מטבעם שלא להיות נתונים להשפעה ולשמור על “חפש-הבחירה”, ולפיכך הם חותרים תמיד לצמצם צמצום אחרי צמצום גבולות-ההשפעה של מנהיגיהם וממשלותיהם לא רק עד כדי לבטל מדת החובה של הדרכתם, אלא גם עד כדי ליטול מהם זכות הדרכה של רשות. על מי משני הסוגים הללו יש מנות את הצבור והעם היהודי – קשה מאד לאמר. לכאורה מבקש היהודי לקבל השפעה והוא מרבה לשאל עצה והדרכה – מאת הרב, מאת הצדיק, מאת החכם ובעל-הנסיון, אבל על-פי-רוב הוא שואל ואינו עושה, מבקש הדרכה ואינו נשמע לה. והיה כי יצליח– והחזיק טובה לעצמו. וכי יכּשל – והתקצף וְאָיַב את יועצו ומדריכו, ואם לא סתם אדם הוא יועצו ומדריכו, אלא שליח-צבור או מוסד של צבור – והתקצף בהם וְחִיֵץ בינו ובין שולחיהם ומיַפֵּי-כחם. ומכאן: אם באמת יש כבר מן הצורך והיכולת “לחקור היטב את אפשרויות הפרנסה בארץ ולהציע ולבאר ולפרש את האפשריות הללו לפרט בגולה”, ינסה לקיים את הדבר מי שינסה, ולא “ציונות-הכלל”, כדי שלא תסתכן ולא יבואוה הקצף והטענות והתביעות של אלו שלא יצליחו ויכשלו. הנה התאחדות האכרים. כחה יפה, נסיונה מרובה, מפעלה ענֵף ומצליח, השפעתה לא-מעטה, תנסה אפוא לעשות את אשר מבקש ראשה ונשיאה. הנה הסתדרות הציונים הכלליים. אחד מאמוניה וחריפי-עסקניה כבר מסר מודעה ברבים, שמצותם של הציונים הכלליים היא – להיות ה“שמן למשחה” ולהכניס “למחו של היהודי הפשוט” – לא ל“מחו” של צבור-שהוא, אלא ל“מחו” של “היהודי הפשוט”, הפרטי – את ההכרזה, שעליו לבנות את הארץ בעצמו ולעצמו“³⁶, היינו: לא בעזרתה של “ציונות-הכלל” ולא לשם טובת-הכלל. וכבר שמענו גם מהי הדרך לכך: “אגיטציה של יחידים בין יחידים, חדירה לבתים מישראל, שיחות פרטיות, לא של שליח-צבור אל הצבור, אלא של אנשים פרטיים, יחידים, לא בצורת דברנות, כי-אם בצורת שיחות פשוטות בין אדם לחברו, על שולחן פרטי, על כוס טה בבית פרטי, בתוך חוגים פרטיים – – – בתכניות ממשיות, להראות על האפשריות הכלכליות שבארץ-ישראל, על האפשריות של השקעות-כספים בארץ-ישראל”, והעיקר: “לא לשם טובת-הכלל”³⁷. תקום נא, אפוא, הסתדרות הציונים הכלליים ותקיים את אשר היא רואה מצוה לה: תכניס את “ההכרזה” האמורה “למחו, של היהודי-הפשוט” ותיעצהו ותדריכהו, כיצד “לבנות את הארץ בעצמו”, והעיקר: “לעצמו”. מי מכהה בה? – “ציונות-הכלל”, שאחריותה גדולה מאד וקשה מאד, אינה יכולה ואינה רשאית להיות העוסקת ב”מצוה" זו, חוץ מן הטעם המפורש לעיל, יש עוד שני טעמים בדבר, ואף על-פי שהם נאמרו עוד לפני יותר מארבעים שנה עדיין לא פגה אזהרתם, משום שעדיין לא זָקנה אמִתם. ראשית, “רעיון גדול כזה, בלבשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות”, ואלו “לב-העם הוא היסוד, אשר עליו תִבָנה הארץ”; ושנית: “בנין לאומי, הנוסד על החשבון היפה ואהבת האדם לנפשו – ישוב ויפול למשואות”, אם יתברר, ש“החשבון לא עלה יפה” – מה שאינו כלל וכלל בגדר הנמנעות המוחלטות – ו“אהבת האדם לנפשו תותירהו לעמוד מרחוק”. אם כיפה היתה מחוץ לירושלים ולשָם היו “מחשבי-חשבונות יוצאים”, משום שירושלים נקראה “משוש כל-הארץ”, ו“אין משוש במקום חשבונות”, קל וחומר שעם מחשבי-חשבונות בלבד, בלי משוש, בלי שמחה עצומה של מצוה עצומה, לא תבָּנה ארץ שנחרבה, ובודאי ובודאי שלא יבָּנה עם שנחרב…

ולא זה הדרך – לכפור ב“ציונות-הכלל” ובמנופיה, אלו הקרנות שיצרה, ולהעיד, ש“אלה הם הימים האחרונים לשיטה זו”, ש“עלבון כבד הוא ליקח כסף בצורה זו בשביל ארץ-ישראל”, ש“אין קשר בין הקרנות ושומריהם ובין העם”, ש“הקרנות שלנו עבר זמנן וזמנן לא ישוב עוד”, וכו' וכו'. אמנם אפשר ואפשר, שאם מארץ-ישראל גופה, שאזני הגולה כולה פקוחות לשמוע קולה, ואם מפי טובי-הארץ יוסיפו לבוא עדיות והסברות אלו ודומיהן, לא ירבו הימים ו“ציונות-הכלל” נפול תפול באמת ועמה יפלו גם מנופיה-קרנותיה ותקומה לא תהיה להן עוד. אבל אין ספק, שציונות אחרת ומנופים אחרים לא יוָצרו במקומן, ו“התנועה תגוע מאפיסות-הכחות”, ובִגְוַע התנועה לא ינָצלו גם “אלה שיכולים להציל את עצמם וגם להציל את ארץ-ישראל על-ידי שארית-הפליטה שנשארה להם”…

*

“בנדיבות לא יוָשע עם” – אף זו מימרה של היום. ויש בה מן האמת: בנדבות בלבד לא יושע עם. אבל אל-נא נהיה גבהי-לב יותר מן המדה ואל נזלזל גם בערכן של נדבות, ובפרט כשהן נדבות-צבור ועם. כשהקיץ המשבר על פיננסיה של אנגליה הגדולה וזהבה התחיל בורח, לא בוֹשה לבקש ולקבל נדבות, וממשלתה החזיקה טובה לכל אשר נדבו לבו להביא לאוצרה זהב ושוה-זהב. פולניה, שנעשתה ממלכה גדולה, אינה בושה להכריז בכל קופסת-גפרורים על נדבות לשם בנין צי בשביל אותו הים, שהיא רוצה בו. ה“מטיצה” הסלאבית הגדולה יסודה נדבות. ואנחנו, עם דל חלכה, עם גולה ונדח, שמשעה שגלה מביתו לא זז התרמיל מעל שכמו, – אנחנו נָאה נָאינו פתאום כל-כך, עד שנדבות לשם פדיון המולדת השבויה ורִפאותה נעשו “תועבה” לנו! גאות זו מהיכן?

“בנדבות לא יושע עם” – אף זו מימרה של היום, אבל לא חדשה היא. לפני שלש-ארבע שמטות אמרוה כנגד רוטשילד, ובכל הנגונים אמרוה – מן הנגון הרגזני של כעס וחמה עד הנגון הזללני של בטול והקל ראש. ולא מעטים, שאמרוה אז כנגד רוטשילד, אני רואה ושומע אותם עכשיו משבחים ומפארים את שמו ואת מפעלו, ולא להזכיר עון טעותם אני מתכון, חלילה לי. אין אדם אשר לא יטעה. אינו טועה רק מי שבמקום מח יש לו טיט בקדקדו. מעיד אני עלי, שהרבה יותר מבקש אני לשכוח טעותם של אלו שכפרו אז בערך מפעלו של רוטשילד, מהיותו כולו מפעל-של-נדבה, ולזכור רק את הודאתם עכשיו בגדולות, שמפעל-של-נדבה זה עשה ועושה. ומבקש אני לשכוח את הטעות ולזכור רק את ההודאה, משום שבה רוצה אני לראות סימן, שלא ירחק יום והטעות שטועים עכשיו לגבי הקרנות שלנו, שאף הן מפעלים של-נדבות, תשָכח גם היא מפני ההודאה במעשיהן הטובים (מתירא אני לומר: “מפני מעשיהן הגדולים”, כדי שלא להקניט את הנקנטים), אשר עשו בזמן עליתן ועושות גם עתה, בזמן ירידתן.

“פיק”א הבלתי-ציונית ידעה לרכז בידיה שטחי-קרקע משובחים ובמחירים זולים בשומרון. ובמקום הזה נוצרה כמו ביד קסם, במשך זמן קצר, עבודת-התישבות-גדולה“. וכנגד זה: לציונות החטאה, “שהלכה דרכה והיתה ציונות-הכלל” – ועל-הרוב “ציונות-הכלל” “תקון-סופרים” הוא לקרן-הקימת – “שוב עברה שנה עקרה”. אין עיני צרה, חלילה, בתשבחות וההלולים, שמשבחים ומהללים את פיק”א, ואף-על-פי שברובה מפעל-של-נדבה גם היא. אדרבה, תבוא עליה ברכה. אבל הדברים שנאמרו על ציונות-הכלל, שעליה עברה שוב שנה עקרה, אינם מדויקים ביותר. שמענו, ש“לא היתה לציונות שנת יסוד נקודות-ישוב חדשות בשנה הזאת”, ש“מספר הנקודות האלה (וכולן בשמות נקראו.–א.ד.) מגיע לעשרים, ורובן – על אדמת הקרן הקימת”³⁸.

רוטשילד בידו המלאה הפתוחה והרחבה, וביחוד בכח רצונו הגדול ואהבתו העצומה לארץ-ישראל, גאל במשך חמשים שנות מפעלו ארבע מאות אלף דונם קרקע מידי זרים והחזירן לידי ישראל. בעליה אף כי לא אדוניה של ארץ זו. שמו של גואל זה וזכר מעשיו לא יסופו מדברי-ימי התחיה העברית עד העולם. אבל גם הקרן הקימת במעות הקטנות שהיא מאספת אחת לאחת ברוב עמל ועבודה קשה, וביחוד ברצונם הגדול ובאמונתם הגדולה של ה“קברניטים, המוסיפים לשיר את שירם הישן”, שיר הרצון והאמונה – גאלה אף היא במשך עשרים וחמש שנות מפעלה (1932–1907) שלש מאות אלף דונם. ומי חכם ויבין את זאת, מדוע מבקשים לקפח אותה, למה דנים את דינה כאילו כבר עבר זמנה, וזמנה לא ישוב עוד? (הייתי יכול גם לשאל, למה מתקלסים בקברניטי הקרן הקימת, שבעיקר בכח רצונם ואמונתם שלהם היתה גאולה לרבבות הדונמים הללו? אבל אין זה מעניני), ומי חכם ויבין גם זאת, כיצד ומהיכן באו פתאם האמונה והבטחון בצורך למגר את “ציונות-הכלל” ואת קרנותיה, להעבירן מעולמנו ולהעמיד את הכל רק על כחו ורצונו של היחיד, של הפרט, של היהודי הפשוט, אם כל היחידים והפרטים והיהודים הפשוטים שבכל ישראל ובכל חמשים השנים שכבר עברו על מפעלנו ולא גאלו בארץ-ישראל קרקע – אדמת-מולדת! – אפילו בשעור זה שגאלו רוטשילד והקרן הקימת בלבד?

מי חכם ויבין כל זאת?

ב    🔗

פתחתי בשתי הקרנות שלנו וסימתי רק באחת מהן – בקרן הקימת. לא משום שהשניה –קרן-היסוד – אינה חשובה בעיני, אלא משום שאיני בקי בעניניה. ואלו לקרן הקימת עבדתי, ואם גם לא נודעו לי כל עניניה בזמן עבודתי לה, נודעו לי לכל-הפחות קצתם. אף גם זאת: עם עבודתי לה כאבתי את כאֵביה, ואשר יכאב אדם אותו ידבר. “דרָגיש ליה ימלל”, אמרו הקדמונים. ואמנם, כשאני מגיע לפרשת הקרן-הקימת – “רגיש לי” מאד.

מדור לדור בדורות-הגלות נִטלו מאת היהודי טעמה וריחה של קרקע, וכנגד זה גדל וגבר בו חוש הטעם והריח של הרכוש המִטלטל. הוא גופו וגם כל היקום אשר ברגליו נעשו מטלטלים. אם לפי ההלכה של דורות-הגלות הראשונים, כשהקרקע היתה עדיין יקום ממשי ביותר גם ליהודי, לא נגבתה כתובת-אשה ממטלטלין אלא דוקא ממקרקעי מחמת רוב חשיבותה, ובאו הגאונים ובטלו הלכה מפורשת זו ואמרו, שכתובת-אשה נגבית ממטלטלין – הדין היה עמהם, הואיל ובזמנם כבר בטלה אחיזתו של היהודי בקרקע, והממון המטלטל, שאפשר להבריחו ואפשר גם לברוח עמו בשעת צרה ומצוקה, הוא שנעשה יקומו. קרקע חיותו של הגוי היא; חיותו של היהודי הוא “צרור הכסף”, – כך לִמדה, כך שננה הגלות דור אחרי דור, ותורתה נתקיימה, רובה מחמת הכרח, אבל מקצתה – מחמת הרגל וחורבן הלב. ולבסוף כבה ביהוּדי חוש-האדמה, ולא נותר ממנו אלא תיאבון אחד – לד' אמות קרקע שמחוץ לחיים: אותן חבב ואותן בקש לקנות בממונו, כדי להעמידן ב“רשותו” שלו. וארבעים יובלות גלות ונֵכר החריבו את לבו עד כדי כך שדעך בו חוש זה גם לגבי אדמת-המולדת השבויה. כל אותם היובלות המרובים לא עלה על דעתו לעשות מעשה של ממש לפדיונה, משום שגם היא נשמטה לו ממסגרת התיאבון האנושי הטבעי, ואף לגבה לא נותר בו תיאבון אלא – לקבר-רחל ולהר-הזיתים, ואלו יכול להעמיד ברשותו שלו גם מערת-המכפלה – היתה כל תאותו בידו.

באמצע המאה הקודמת עלה לירושלים עשיר מופלג מן הגולה. ובאותם הימים עדין נמצאו בארץ הרבה והרבה קרקעות, שלא היו להן בעלים מפורשים, וכל מי שקדם והחזיק בקרקע והעלה טסקא למלכות, על מנת שתֵרשם הקרקע על שמו – זכה. ובאו ואמרו לאותו עשיר מופלג: “רצונך שתקנה עולמך במעשה אחד, לך ושלם טסקא של רבבות דונמים ותחזירן משִבְיָן”. לגלג האיש ואמר: “ראשית, מה ענין קרקעות לישראל בכלל? גוי יש לו צורך בקרקע, יהודי יש לו צורך בממון בעין. ושנית, לא שטות היא להוציא ממון של ישראל לגאולת קרקע בארץ-ישראל? יבוא משיח והכל יהיה שלנו בחנם. מוטב אפוא, שאַלוה כסף ברבית לערבים, כדי שהם יוכלו לשלם טסקא ולהסב את הקרקעות אליהם, ונמצא אני נשכר ממון בעין, והקרקעות ישובו אלינו מאליהן כשיבוא משיח”, – כך מספרים בירושלים וגם קוראים את האיש בשם. כמה יש מן האמת בספור זה – איני יודע. אבל אם גם אין בו אפילו קורטוב-אמת וכולו אגדה, הרי היא – האגדה – מעידה עד היכן הגיעו חורבן-הלב וטמטום חוש-האדמה של אבותינו גם לגבי אדמת-המולדת. במקום אחר אמרתי על אבותינו, שאם אמנם “עמד כחם בם להאמין בגאולה בידי-שמים, תם כחם להאמין גם בגאולה בידי-אדם”. ולא פרדוכס הוא זה אלא אמת פשוטה. יכלתם של השמים או שאיננה כל-עיקר, או אם ישנה – אין לה גבול ולא יצוירו שום מכשולים, שיגדל כחם לקום בה ולגדור בפניה. לפיכך קל מאד לאדם להאמין בה ולהשליך כל יהבו עליה. מה שאין כן היכולת האנושית. שיכולת מוגבלת היא וכל שעה מכשולים פוגעים בה ומכשילים אותה, וזקוק האדם לכח מרובה, כדי שיאמין בה ויעשה אותה מרכבה לרצונו. ולגבי גאולת-המולדת תם כח זה באבותינו, ומחוֹסר-כח לא יכלו להאמין בגאולה בידי-אדם. אף נָעם להם האסור לדחוק את הקץ, ואזנם נהנתה מאד לשִֵמע השבועה, שלא לעלות בחומה, כי על-כן אִסור זה ושמע השבועה הזאת האלימו את שארית התביעה שבלב וסגרו על גרעיניה האחרונים.

והנה נעשה נס – נס ממש! – והתנועה הלאומית – קראו לה חבת-ציון, קראו לה ציונות – התחילה חופשת כל חדרי נשמתו של היהודי, מצאה ושחררה מהסגרם אחרוני-הגרעינים, חזרה וזרעה אותם בלבבות ויחיו ויפרו וירבו מחדש. דוגמת החטים ההן, שאחרי אלפי שנות הסגר בפירמידות של מצרים שבו לחיות ולחַיות זרע. וכדינה של כל תנועה גדולה, המבקיעה לה דרך לפני ולפנים של נשמת-האומה, קדמו לה גם לתנועת-התחיה שלנו כמה וכמה מקדֵמות ואתחלות, ההולכות אליה כנחלים ההולכים אל הים. אלו היה צורך לקבוע, אימתי חזר והֵנֵץ בלבו של היהודי התיאבון לאדמת-המולדת, אפשר שלא היינו מוצאים תאריך מגולה ומפורש מזה, כשחבורה קטנה של חרדים בירושלים, והרב מאיר אוירבאך בראשם, אמרה בפשטות נפלאה עוד כחמש שנים קודם חבת-ציון וכעשרים שנה קודם הציונות מה שחבת-ציון שלאחרי פינסקר חששה בשעתה ומה שהציונות שלאחרי הרצל חוששת גם עד היום לאמר בפה מלא. “אם אין ארץ – אמרה אותה חבורה – אין ישראל”. וחבורה זו לא לסתם-ארץ התכוונה, אלא לארץ-ישראל, ועם היותה כולה חבורה של חרדים לא לארץ-ישראל שלמעלה התכוונה, אלא לארץ-ישראל שלמטה – לאדמתה של ארץ-ישראל. ובסגנון הלשון של זמנה אמרה גם זאת: “שדותיה וכרמיה (של ארץ-ישראל) נקראו לכל איש ישראלי שדה-אבותיו”, משום ש“הארץ הזאת בכללה היא שורש זרע אברהם”³⁹. ואלמלא יראתי, שמא יטביעוני בהבל-פיהם מפרשיה החדשים – יש גורסים: מסלפיה החדשים – של הציונות הכללית, הדוחים בשתי ידיהם את “ציונות” הכלל" ואינם חוששים לכרות את הענף, שעליו יושבים גם הם, הייתי אומר להם: בואו והסתכלו באמרותיה של חבורה קטנה זו ותראו, כמה צלול היה נחל-קדומיה של הציונות הכללית האמתית. וכמה טובת-אמת היתה המקדמה הקצרה שקדמה לְמַה ש“ציונות-הכלל” אמרה אחרי-כן – בהרבה יותר עמקות ובהרבה יותר בהירות – עם פיה ועם מעשיה של היפה והמובחרה שביצירותיה – עם פיה ועם מעשיה של הקרן הקימת, אף זו העמידה את פעלה של אחת –ש“שדותיה וכרמיה של ארץ-ישראל נקראו לכל איש ישראלי שדה-אבותיו”, משם ש“הארץ הזאת בכללה היא שורש זרע אברהם”. –

*

על כל פנים, המנין שאנו מונים שלשים שנה לקרן הקימת טעון קצת תקון.

אלו גם לא ידענו סדר ההשתלשלות של הקרן הקימת משעה, שהיתה רעיון בלבד ועד שנעשתה מציאות ממשית, היינו צריכים להניח מסברה, שבשום פנים אי-אפשר הדבר, שהיה רֶוַח חָלק של עשרים שנה בינה לבין תחלתה של תנועת התחיה עצמה. הן לא יצויר שתנועה לאומית, ובפרט תנועה לאומית כציונות, האומרת להשיב לעם ישראל את הגזלה, אשר גזלו ממנו לפני אלפים שנה לתקן את אשר עִוֵת וחטא לעצמו כל אותן אלפים השנים, – שתנועה לאומית מופלאה מיוחדת במינה כמותה תִוָאֵל להעמיד את מפעלה רק על כחו ורצונו של היחיד, של הפרט, אלמלא עשתה כך, היתה נענשה מיד עונש כרת. אבל היא לא עשתה כך. להפך: משעה ראשונה הבינה, – או ביתר דיוק: משעה ראשונה הבינו אנשי-התבונה שבה, – שעיקר כחה שלה בכחו וברצונו של הכלל. ומכאן, ממקורה של תבונה זו, הקרן הקימת. ובאחד מלילות אלול של סוף שנת תרמ“ג נזדמנו למקום אחד פינסקר, ליליינבום, הרמן שפירא, מנדלשטם ובן-אחיו וגם אדם-חידה אחד, אדם שסרח ויצא מכלל ישראל ואף-על-פי-כן היה מראשוני-ראשונים לתנועת-התחיה ולעבודת-התחיה בישראל, וכלם יחדו כתבו וחתמו “מגלת-זכרון” על יצירת הסתדרות לאומית וקרן קימת לשם מרכז ישובי עברי בארץ-ישראל, אף אמרו ב”מגלתם", שהכנסותיה של הקרן הקימת תהיינה, מלבד נדבות של רשות, תרומות של-חובה בשעור פרוצנט ידוע מהכנסותיו של כל חבר מחברי ההסתדרות⁴⁰.

כעשרים שנה ובצורות שונות תעה רעיון הקרן הקימת בחלל אוירן של חבת-ציון והציונות. אחת מן הצורות הללו היתה – הנדיבות הגדולה של “הנדיב הידוע”. היחיד, הפרט עושה הכל לעצמו ולטובתו; מה טובה או מה רעה תגיע לאחרים מן הדבר שהוא עושה – אין זה מענינו. ענינו הוא רק טובתו שלו, אם ייטב ואם יֵרע לאחרים בעבורו. לא כן “הנדיב הידוע”. לעצמו ולטובתו לא עשה דבר בארץ-ישראל, אף כי לא אחת חשדוהו, שלטובתו שלו הוא מתכון. כל מה שעשה בארץ-ישראל רק לטובתם של ישראל עשה – שתהא אדמת-מולדתם חוזרת לרשותם ושהם יבָּנו מבנינה. והרי זהו פעלה של הקרן הקימת הלאומית. אחת היא, אם להלכה מודה רוטשילד בתורת אדם בעקרים ידועים של הקרן הקימת הלאומית, או שאינו מודה בהם: למעשה היה “הנדיב הידוע” בשעתו הקרן הקימת לישראל ולארץ-ישראל, ומשלש מאות ושלשה-עשר אלף דונם קרקע, שכבר גאל ישראל בארץ-ישראל – בשני עברי הירדן – עד סמוך לאותו הזמן שנוצרה הקרן הלאומית היו משל כל ישראל בערך מאה ועשרים וחמשה אלף, משל הכי“ח ויק”א עשרים ואחד אלף ומשל “הנדיב הידוע” בלבד – בערך מאה וששים ושבעה אלף (53%(. ובודאי לא אחטא לאמת הציונית אם אומר, שבו נתגלמה נשמה של הכלל והוא שקים במדה גדולה מצוותיה של “ציונות-הכלל”. היה בזמנו עוד אחד, שגם בו נתגלמה נשמה של הכלל, הבארון הירש, אלא שנשמה זו כשחוצבה מן “הגוף” פגע בה מיתר ונפגמה שלמותה, ומחמת-כך, אם אמנם גם הוא נעשה “קרן קימת” לישראל לא נעשה “קרן קימת” לארץ-ישראל.

בימי-הזהב של הרצל, כשהיה הקוסם הגדול הזה מטיל רוח חיים חדשים ברעיונות שקדמו לו ומתקין אותם להיות “דִינַמות” לציונות, עשה כן גם לרעיונו של פינסקר, שפירה וחבריהם בדבר יצירת הקרן הקימת. משום כך דין הוא שתהא מונה את שנותיה לזמנו ולא לזמנם: הם אמנם ידעו והכירו עוד לפניו את הצורך שיש בה ומה תפקיד גדול מחכה לה, אבל הוא יצר אותה. אין אני כותב את דברי ימיה של הקרן הקימת, ואין מעניני לעמוד על התקונים שהוזקקה להם אחרי הרצל בשביל למלא את תפקידה בפועל, אבל בידיו כבר נעשתה לנו אוצר לאומי – האוצר הלאומי–לשם גאולת-המולדת ובנינה. איני יודע, ותמיהני אם מי שהוא יודע לקרוא בשם את האיש ששקלו ננער ראשון לתוך קופתו של אוצרנו זה. ואולם, יהיה מי שיהיה – שקלו שלו הצליח במדה שלא הצליח שום שקל ציוני אחר: אחריו באו אלפים ורבבות, ואחרי הרבבות – מיליונים. לפני כמה זמן ראיתי דיאגרמה של לפני שנים מעטות: יד נטויה על קופסת הקרן הקימת ומטילה דינר לתוכה, ומשנה לשנה גדֵלה היד, גָדֵל הדינר וגדֵלה הקופסה. ואמנם דוקו ותמצאו, שבכל המוסדות שיצרה הציונות מיום היותה ועד עתה הקרן הקימת היא היחידה, המעשירה מיום ליום, משעה לשעה. ויש אשר אני שואל את נפשי: אלו לא נוצרה הקרן הקימת ולא אספה את שני מיליונים הלירות שהיא הכניסה עד עתה לארץ ונתנה אותם לארץ, – מה היה גורלם של המיליונים הללו? ורק תשובה אחת אני יודע להשיב: או שהיו יורדים לטמיון, או שאינפלציה היתה אוכלת אותם, או שמשברים היו בולעים אותם, או שכלם יחדו היו מכלים אותם, כשם שהכל כִלו ממונם וחילם של ישראל בכל מקום. עכשיו שקופסת הקרן הקימת בקשה ומצאה אותם פרוטה-פרוטה ועל ידם החזירה משביה אדמת-ישראל בארץ-ישראל, אף הסירה קללת שביה מעליה ורפאה אותה, ובאו אליה בעליה ובעלוה והיתה להם ולדורותם לאדמת מולדת, לאדמת עבודה ומחיה, – עכשיו לא כלו ולא יכלו עד עולם, עכשיו עשו פירות ויעשו פירות לדורי-דורות. באמת אמרו: חכם גדול היה מונבז המלך, שאמר לאחיו ובית-אביו: “אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות, אבותי גנזו אוצרות-ממון, ואני גנזתי אוצרות-נפשות”…

*

בשעה זו, כשאני כותב שורותי אלו, אין בידי לא ספר ולא רשימה, שמתוכם הייתי יכול לעמוד על מה שעשתה הקרן הקימת בעשרים וחמש שנות עבודתה בארץ. מוכרח אני לסמוך רק על זכרוני, שבלי ספק נשמטו ממנו הרבה דברים, ולהסתפק רק במה שהוא מעלה לי. העמק הגדול, אשר לא יכלנו לכבשו ארבעים שנה והקרן הקימת כבשה אותו; מפרץ עכו, המחזיר לנו את הברכה, אשר ברך משה איש-האלהים את זבולון לפני מותו; בן-שמן, חולדה, באר טוביה, נחלת-יהודה, עין-גנים, כפר מל"ל, קרית-ענבים, חטין, כנרת, דגניה, מרחביה, כפר-חסידים, וואדי חווארית; הרחבת גבולותיהן של רחובות ופתח-תקוה; הלואה לתל-אביב,אותה הלואה שבלעדיה אולי לא היתה תל-אביב יכולה להוצר, ושכונות נורדיה ובורוכוב, וגם שכונות הצפון והמורים והפקידים בתל-אביב; מקור חיים בירושלים; שכונות יחיאל והרצליה בחיפה; שכונת עובדים בטבריה; אדמת בצלאל ובתיו בירושלים, אדמת הגמנסיה בתל-אביב, אדמת התכניון בחיפה ואדמת האוניברסיטה העברית בירושלים; הכשרת קרקעות, יבוש בצות, חפירת בארות, התקנת תעלות-מים ויֵעור, המונה מספר עציו עד לרבבות ומאות אלפים; תקון חוות לעובדים וגִדול דור שלם, דור חדש של פועלים עברים; ישוב חבורות מישראל מכל הטפוסים, מקיצוני-קיצונים שבשמאל עד חרדי-חרדים שבימין. ותכופר נא לזכרוני שגגתו, ששכח דברים לא-מעטים, ואולי גם גדולים.

זאת היא לנו הקרן הקימת וזה מפעלה, ו“רגיש לי” וחם לבבי מאד בזכרי מה מנהג נוהגים בה בגולה אשר בפולניה.

ג    🔗

ווארשה – צומת נמוסיה והליכותיה של פולניה – היא קלחת רותחת של פוליטיקה יותר מכל מטרופולין אחרת באירופה. כאן, בקלחת זו, מהבילה תמיד פוליטיקה גדולה ופוליטיקה זעירה. פוליטיקה שיש בה קצת ממש ונחליה משאירים אחריהם לפחות משהו תועלת, ופוליטיקה שכֻלה הבל-הבלים ואין בה שום ממש ושום תועלת, אלא שכך “מנהג-פולין”.

ואם ווארשה הגויית כך, דין הוא שגם ווארשה היהודית תהא כך: “וויע עס קריסטאלט זיך, זא יידלט עס זיך.” ואם ווארשה היהודית כך, “ווארשה היהודית שביהודית – הציונית – על אחת כמה וכמה: “וויע עס יידלט זיך, אום זא מעהר ציוניסטעלט עס זיך”. וכבר אמרתי לעיל, בפרק שני של רשימותי אלה, שהסתדרויותיו של הסתם-ציוני בפולניה – “על המשמר” ו”עת-לבנות” – “שתי ידיהן הן נותנות בעסקנות הפוליטית, ובשביל העבודה הציונית הטהורה אין נשארת להן בלתי אם אצבע קטנה, ואף זו מקצתה ולא כֻלה”. מצות-עשה של פוליטיקה דוחה הכל. ולא רק הפוליטיקה כלפי חוץ, אף לא רק הפוליטיקה המכוונת כלפי פנים, כלומר: כלפי היהדות הבלתי-ציונית שבפולניה, אלא גם הפוליטיקה שלפני-ולפנים – זו שבין ציונים לציונים עצמם. והיא הקשה שבכלן: היא האוכלת זמן, היא המכלה אנרגיה, והעיקר היא המפסידה את הלבבות יותר מכלן.

*

שתי ההסתדרויות האמורות – “על המשמר” ו“עת-לבנות” – צר להן המקום לגור בכפיפה אחת. יש ביניהן פלוגתא ישנה, קצתה ענינית וקצתה אישית, כדרך כל הפלוגתות שבעולם, שתחלתן חלוקי-דעות וסופן אנטיפתיות אישיות, או להפך. וסמנך: מאקדונלד-הנדרסון, חברים לדעה וידידים היו קודם, ומשנתפרדה חבילת-דעותיהם נתפרדה גם חבילת-ידידותם.

כשבאתי בראשית החורף שעבר לווארשה לא מצאתי כבר אלא שִׁלְפֵי-שלפיהם של חלוקי דעות בין “על המשמר” ו“עת-לבנות”. החלוקים גופם קצתם נטשטשו בהמשך-הזמן וקצתם יבש מקורם. אף על-פי-כן לא בטלה – ואולי גם גברה עוד יותר – הפוליטיקה של פלוג ביניהן. בשני האחים ההם, שהיו דבובים זה לזה, משום שאחד היה שטוף דוקא במאכלי-בשר, והשני – דוקא במאכלי-חלב. ולימים כשנדלדלו שניהם ופסקו מאכלי-בשר מביתו של זה, כשם שפסקו מאכלי-חלב מביתו של זה, לא פסקה בכל זאת איבתם, והלה בִשל בקדרה של בשר והלה – בקדרה של חלב. – רק הבדל-קדרות מצאתי בין “על-המשמר” ל“עת-לבנות”, לא יותר, והפלוג ביניהן לא חדל ודקדוקי-הפוליטיקה התלויים בו לא קלו ולא פחתו. וכמה חלודה הטילה פוליטיקה זו לתוך הלבבות, כמה אנרגיה בזבזה לבטלה וכמה מצוות מעשיות של הציונות נדחו ונתקפחו בגללה!

למשל, המצוה המעשית של הקרן הקיימת. נשיא “על-המשמר” היה בשעתו גם נשיא הדירקטוריון של הקרן הקימת בפולניה. ומתוך כך נתנה “שורת-הפוליטיקה” של “עת-לבנות” שהיא פטורה ממצוה זו, ואם אמנם לא בכל מקום, אבל במקומות לא-מעטים, וביחוד בווארשה גופה, שהפוליטיקה מהבילה שם יומם ולילה, הסיקו כך עסקני “עת-לבנות” גם למעשה וגם להלכה. ומדגיש אני גם להלכה. אחרי הרבה שנים של הודאה ואמונה במפעל-הגאולה של הקרן הקימת בדקו פתאום ראשי עסקניה של “עת-לבנות” ומצאו, שטעות היתה בידם: הקרן הקימת עד שנוצרה אינה כדאית, ועכשיו שנוצרה הם אינם חיבים במצותה, משום ש“סוציאליסטית” היא ביסודה, משום שהיא גודרת(!) בפני האיניציאטיבה הפרטית, משום שהיא מרבה בקרקעות אפילו כשאין יכולת לישבן, וכדומה מן הטענות שאין בהם כלום מן האמת ומן ההגיון, אבל יש בהן כדי ליתן זמָם על פיו של הדין שבלב, העומד ותובע מאת כל ציוני, קל-וחומר מאת כל עסקן ציוני, שיקיֵם גם בממונו וגם בעבודתו מצות הקרן הקימת. והפוליטיקה נצחה: זמם ניתן על פיו של הדין שבלב ומצוה גדולה זו של הציונות המעשית נמצאה מקופחה. ואם נכונה השמועה הבאה משם, ש“עת-לבנות” גושרת – או כבר גשרה – גשרים בינה ובין הציונים הכלליים נוסח קראקוי, העוינים גם הם את “ציונות-הכלל”, מי יודע אם לא יחדו יהיו תמים לפטר את צבורם המאוחד ממצות הקרן הקימת? משאבדה הציונות הכללית את דרכה והתחילה תועה ודשה בתוהו לא-דרך – הכל נעשה היתר לה…

*

לשעבר היתה ידה של “עת לבנות” על העליונה ו“המרכז” של ההסתדרות הציונית בפולניה היה משלה. עכשיו – אם לא נשתנו הדברים אחרי צאתי משם – ”על-המשמר" היא שלטת ו“המרכז” משלה הוא. מה פעלו של “המרכז” – קשה להגיד. הרבה נתחבטתי בשאלה זו. – תשובה כהלכה לא מצאתי. לא שראיתי אותו מתרשל בעבודה בכלל; אדרבה, ראיתיו זריז מאד ועובד הרבה ויושב בישיבות עד לאחר חצות-לילה. אף ראיתי חברים בודדים של “המרכז” מסורים לעבודה ציונית ממשית באמת ובתמים ועובדים אותה בלב שלם. אבל מהי עבודתו של “המרכז” בכללו? – את חובתו היסודית – להסביר את הציונות לעם – הטיל על אחד מחבריו, על מי שהיה נשיאו, או ביתר דיוק: מי שהיה נשיאו הטיל את עבודת-ההסברה על עצמו והוא היחידי, שהלך מעיר לעיר ומעיירה לעיירה והקהיל קהלות ודבר על הציונות ועל עניניה וצרכיה, משום ש“המרכז” בכללו לא עשה חובתו זו. – היה לו ל“מרכז” זורנל יודי – ומת, ומי שהיה מיסדו ועורכו נשא על שכמו משא חובותיו של “בר-מינן”; היה לו ל“מרכז” עתון יומי פולני–ומת גם הוא, ומי שהיה מיסדו ומוציאו נשא על שכמו שלו משא חובותיו של “בר-מינן” זה. מכאן ואילך אין לו “למרכז” לא זורנל ולא עתון, וסודו שלו הוא, כיצד יכולה להתקים מפלגה גדולה כמפלגת הסתם-ציונים בפולניה בלי אורגן ספרותי להסברה ולתעמולה. “השומר הצעיר”, למשל, יש לו “פה” – ולא “פה” אחד, אלא כמה “פיות” – לדבר אל הצבור; “המרכז” של ההסתדרות הציונית הכללית – אלם הוא לגמרי. את הגדולה והחשובה שבעבודות הציוניות, עבודת-החנוך, כבשו וכובשים הצעירים ביחוד השמאליים, ודין הוא שהצעירים יכבשוה, הואיל והזקנים מסלקים ידיהם הימנה. היתה לו ל“מרכז” “שִׁיבָּא מִכָּשורָא” בעבודתה של “תרבות” והסתלק גם ממנה. בזמני ישבו “המרכז” וההנהלה של “תרבות” בדירה אחת, חדר ליד חדר, ומעולם לא ראיתי מי-שהוא מחברי “המרכז” נכנס אצל “תרבות” לראות ולדעת מה מצבה ומצב בתי-הספר שברשותה. (יוצא מכלל זה רק חבר אחד מחברי-“המרכז”, – עכשיו, כמדומני נשיאו, – שממנו הגיעה הרבה טובה ל“תרבות”). ובועידה העשירית של ציוני-פולניה, כשעמד על רגליו בא-כחה של “תרבות” וקרא לפני “המרכז” והעסקנים הציונים סדר “על חטא”, שהם חטאו וחוטאים ל“תרבות” ולעניני-החנוך בכלל – שחת דבריו על אוזן לא-שומעת. – עניני הקרנות הציונות כמעט שאינם נכנסים כלל לגבולות פעלו של “המרכז”, ותיכף יבואר למה אני מדגיש ואמר “כמעט”; על כל-פנים, העבודה המעשית לקרנות אינה מענינו כלל וכלל. קרן-היסוד והקרן הקימת יש להן בפולניה הנהלות מיוחדות משלהן. כיוצא בזה גם עניני ארץ-ישראל ועסקי-העליה: אף הם יש להם משרד מיוחד משלהם, וגם הם אינם נכנסים לגבולות פעלו של “המרכז”. – מָהֵם, אפוא, עבודתו ופעלו שלו?– מרחבי-הפוליטיקה ותכסיסי-פוליטיקה. לאלו אין קץ ואין גבול, – ובשלהם, – ויכופר נא לחטאת-שפתי, אם אמר: רק בשלהם, – כל זריזותו הגדולה, כל עבודתו המרובה וכל ישיבותיו עד לאחר חצות לילה. פוליטיקה על ימין ועל שמאל, פוליטיקה חיצונית ופוליטיקה פנימית, ועל-הכל – פקעת גדולה וכבדה של פוליטיקה שלפני-ולפנים – זו שבין “המרכז” ושאר המפלגות וההסתדרויות הציוניות. פקעת זו הוא מגלגל ומגלגל, אחריו הן מגלגלות ומגלגלות אותה, וכל מה שהוא והן מוסיפות לגלגלה, היא הולכת וגדלה וכבדה ודוחה מצוותיה ומקפחת עניניה של הציונות המעשית.

ושוב דוגמא – עניניה של הקרן הקימת. וכדי שהאמור להלן יהיה ברור ומובן כל-צרכו רואה אני להקדים ולהביא טבלא קטנה על שעור עבודתן של המפלגות וההסתדרויות הציוניות בפולניה לקרן הקימת בשתים וחצי השנים האחרונות.

מכל הכנסותיה של הקרן הקימת בפולניה (חוץ משתי הגליציות) נכנסו:

נמצאנו למדים: הראשון בשורת המעַשים של הקרן הקימת בפולניה הוא הסתם ציוני: יחד עם הנוער שלו (“השומר הלאומי”) הכניס 23,4% (18,1+ 5,3); השני בשורה הוא “השומר הצעיר”: הכניס – 16,3%; השלישי בשורה הוא הרביזוני: יחד עם הנוער שלו (“ביתר”) הכניס 10,5% (8,8+ 1,7). מכאן ואילך מתחילה שורת הנחשלים, ואחד מן הנחשלים שבנחשלים הוא המזרחי: יחד עם הנוער שלו ("צעירי-מזרחי) הכניס – 4,6% (2,6 + 2,0).

ובעטיָם של שלשה מן הטבלא שלפנינו נהרס הדירקטוריון של הקרן הקימת בפולניה, נטשה מלחמת-אחים קשה ונתקפחה מאד גם הקרן הקימת עצמה.

*

הדירקטוריון של הקרן הקימת בפולניה הוא צרוף של שליחי מפלגות, ו“המרכז” יש לו השפעה מיוחדת בכל עניני הדירקטוריון, משום שנִתנה לו גם “פריבילגיה” מיוחדת: הוא שולח שנים, ואחד מהם נעשה תמיד ראש הדירקטוריון. ובדין נתנה לו “פריבילגיה” זו: הסתם-ציוני הוא גזעה של הציונות כלה, הוא שיצר כל מוסדיה, ואף הקרן הקימת בכללם, ובמדה גדולה היא פועל-ידיו עד היום הזה. בזמן האחרון התחילו מוציאים עליו שם רע, שהוא רחק מן הקרן הקימת ומסרה ל“ילדים”. אלמלא החשש, פן יארכו הדברים יותר מדי, הייתי חושף את מקורו של שם רע זה. ואולי עוד תהיה לי הזדמנות לכך במקום אחר. על כל-פנים, גם ההנהלה הראשית של הקרן הקימת בירושלים מאמינה בדבר, וקודם צאתי לפולניה אמרו לי: היחס מצד הסתם ציוני לקרן הקימת “הוא קטסטרופלי”. באתי לשם וראיתי, שאמונת-שוא היא זו, ולכל היותר יש בה רק שמינית-שבשמינית ממש. רוב הכנסותיה של הקרן הקימת בפולניה משל הסתם-ציוני הן ועד עכשיו הוא גם הראש והראשון למעַשיה. אבל גם הוא עצמו וגם “מרכזו” – וביחוד “מרכזו” – חוטאים חטא גדול לקרן הקימת, כי עשו אותה מדרס לפוליטיקה, כמו שיבואר מיד.

ראינו שהמזרחי הוא מן האחרונים שבאחרונים למעַשיה של הקרן הקימת. אף-על-פי-כן, הזכות שנִתנה גם לו לשלוח בא-כח לדירקטוריון במקומה עומדת ובשום פנים אין להרהר אחריה. היהדות החרדית, ובפרט בפולניה, היא כמות ואיכות חשובה מאד בציונות ואסור לקפח זכותה. כל החולק על זה ורואה אחרת, עינו לקויה וגם חכמתו הפוליטית מפוקפקת. אבל צריך להודות: הואיל ורק במדה פעוטה כזו (קרי וכתיב: בשעור ארבעה פרוצנטם וחצי!) מקיֵם המזרחי מצות העבודה לקרן הקימת, ראוי לו שיהא מקבל באהבה מיוחדת את הזכות שנתנה לו, ולא שיהא נוהג בעצמו רברבנות וסרבנות מיוחדות. ואלו למעשה עובר הוא עבירה זו והוא גם הראשון לערער את הדירקטוריון כלו ולגרום נזק רב לקרן הקימת. לפני שנתים בערך השיאו יצרו פתאום לגדור בינו ובין הדירקטוריון ולסלק את שליחו משם. ומובן שיצר-הפוליטיקה השיאו לכך. הנמוק שבפה לסלוק השליח היה מה שהיה, אבל יודעי-חן יודעים ומעידים, שהנמוק שבלב היה אחר לגמרי: נקמה בנשיא-הדירקטוריון, שלפי טענותיו של המזרחי חטא לנשיא-המזרחי בענין המנדט לסים הפולני⁴². ואם תאמרו: מה ענין מנדט של הסים הפולני לדירקטוריון של הקרן-הקימת? וזכרתם אותו יהודי “בעל-נקמות” שאכל בפונדק של ישראל תרנגולת מטוגנה בחמאה מחמת נקמה בפונדקאית – בשביל שהיא מוכרת משקאות שלא ברשות המלכות…

ואחרי המזרחי – בעלי-בריתו הרביזיונים, זה כמה הם דורשים, כי תנתן גם להם הזכות לשלוח בא-כח לדירקטוריון, והלה מסרב. בעיקר, משום ששליחיו של “המרכז” שאין “אכילתם” אלא רביזיוניות, ממאנים “להסב אל שולחן אחד” עם רביזיונים. אין ספק, שלרביזיונים הצדקה, ולדירקטוריון, וביחוד “למרכז” ולשליחיו העָוֶל. ראינו, שהרויזיונים קיימו מצות עבודה לקרן הקימת, ומה רשות היתה למי-שהוא לאמר להם: “גשו הלאה”? אבל אוי ואבוי לתשובה הוונדלית (בטוי אחר איני יודע!) שהחזירו הרביזיונים על העול שנעשה להם. רגזו על הדירקטוריון של הקרן הקימת וקשרו מלחמה – על הקרן הקימת עצמה. למשל: החלטה מפורשת של הקונגרס אומרת, שהימים מתחלת אדר עד שבוע שלאחרי פורים פנויים רק למגבית של הקרן הקימת, ולא לשום מגבית ציונית אחרת. עמדו הרביזיונים והכריזו מגבית לקרן תל-חי דוקא בימים אלה המשורינים בשביל הקרן הקימת. הם ידעו שמגביתם עלולה להכניס לקרנם לכל-היותר מאות זהובים ולהפסיד לקרן הקימת אלפי זהובים – ומהכרזתם לא זזו. כל השדולים וההוכחות וההתראות של הלשכה הארצית בווארשה וגם של הלשכה הראשית בירושלים לא הועילו. “אי אפשר לבטל הכרזתנו מכיון שכבר הוכרזה”, – זו היתה התשובה היחידה של עסקני הרביזיונים בווארשה ושל רבותיהם בפאריז ובלונדון, ותיתי לו לראש קרן תל-חי בפולניה, שאיננו רביזיוני, ומהגיון בריא ומיוֹשר ציוני עמד ובטל את ההכרזה על דעת עצמו. – ומעשה זה הוא מן הקלים שבקלים שעשו הנלחמים. קנֵּי-ביתר"ים תלשו את הקופסה הכחולה-הלבנה מן המחובר, שברו אותה או החזירו אותה ללשכה הארצית של הקרן הקימת, לאמר: מעתה אין לנו חלק ונחלה במפעלכם. כך אמרו הם לגאול את המולדת העברית ולבנות את המדינה העברית! – ולסוף כשקפץ על “הבונים” הללו גם רוגזה של חלוקת-הסרטיפיקטים בפולניה, השילו מעליהם גם את כסותם האחרונה והכריזו חרם מפורש על הקרנות. קנאי “המדינאות” נתנו יד ליריביה וכמותם גזרו אף הם: הבל קרן-היסוד ורעות-רוח הקרן הקימת. כשאני לעצמי, אין מחי תופס, כיצד אפשר למצוא אפילו היתר כל-שהוא להטיל חרם על קרנותינו בכלל. וכי צריך אדם להיות דוקא נגר ובר-נגר בשביל להבין, שהכרזת חרם על קרן מקרנותינו פֵרושה כרִיַת בור למפעלים ממפעלי-הציונות? על כל-פנים, אי אפשר להבין, מה ענין סרטיפיקטים לקרן הקימת? מה ענין הקרן הקימת לסוכנות בכלל? האם לא היא המוסד הציוני, שנשאר לנו ברוך-השם לפליטה וידה של הסוכנות לא מצאה לה? אבל כלום יש פה ולשון לדבר אל מי שמטיח ראשו בכותל, או למי שמשבר בחמתו חלונות הבית, שהוא גם ביתו, שלו ואשר גם הוא עמל בבנינו?

והמזרחי, המבקש להיות שלוחה של תורה ויודע מה שאמרה תורה על המשבר בחמתו, – הכִהה הוא בבעלי-בריתו הרביזיונים? ההשתדל הוא לשכך רתחנותם ולהניאם ממעשיהם? חס ושלום! הן גם הוא כבר למד תכסיסי-פוליטיקה על דרך ההפלגה, ובמה שעשו הרביזיונים, ראה “שַנס” לעצמו – לנקום נקמתו שלו בדירקטוריון. ולפיכך, לא די, שלא עשה מאומה להשביח חמתם ושאונם של הרביזיונים, אלא שגם סיע את ידיהם והרתיחם וגִרה אותם עוד יותר. ו“צעירי מזרחי”? הללו נגררו אחר הרביזיונים ועשו כמותם: אף הם הכריזו – או, לכל-הפחות, איימו להכריז – חרם על הקרן הקימת ואף הם ידם חָדו לשבר את חלונות הבית, שאם אמנם אין הם עמלים בבנינו, בכל-זאת גם שלהם הוא.

ו“המרכז”, דַברו ומנהיגו של הסתם-ציוני? ההבין, הרצה להבין סוף-סוף שהמכשלה הזאת תחת ידו ובו הדבר תלוי, כי תפסק המלחמה? חלילה! אדרבה, הוא מוסיף לצקת שמן על המדורה, ירושלים הסכימה, שתנתן לרביזיונים הזכות שהם מבקשים. הסכימה לכך גם לונדון. הוא לא הסכים. הוא ושליחיו מה להם ירושלים, מה להם לונדון? “נוֹן פוסומוס”, פרוש: אין אנו רוצים להסב על שולחן אחד עם רביזיונים. “קבלה היא בידינו, וממנה לא נזוז”. אלא מה, המלחמה תכבד עוד יותר, הדירקטוריון יהרס, הקרן הקימת תלקה בפולניה מכה נצחת, אשר לא תוכל להרפא ממנה; בפרט בשעה קשה זו, כשהפרוטה יקרה כל-כך וכל אדם דואג לה ומבקש כל מיני אמתלאות שלא להוציאה? מסתבר, שכך יהיה אבל – תקוב הפוליטיקה את ההר…

ומה שמוכרח היה לבוא בא והיה. הנשיא החדש של הדירקטוריון התפטר, כפי הנראה אי-אפשר היה לו שלא להתפטר, הדירקטוריון נהרס ונתבטל לגמרי, – יכול לשעה ויכול לזמן מרובה, – במקומו נתמנה “קומיסר”, כלומר: אדם שעד עתה קורָא לו פקיד של הקרן הקימת קורָא לו מעתה “קומיסר” של הקרן הקימת (מהיכן לוקח שם יפה-צליל זה: מלכסיקנו של פון-פאפן, של מוסוליני או של סטאלין?), הועדות של הקרן הקימת בערי-השדה או שנהרסו ונתבטלו גם הן, או שגם הן מוציאות כל כחן לחבר ולריק ולדבר האסור – לפוליטיקה ולמחלוקת, ה“קומיסר” מפרסם כרוזים “לַכֹּל, לכל, לכל”, ו“הכל, הכל, הכל” או שאינם קוראים. או שקוראים ואינם שומעים, והקרן הקימת יורדת בפולניה מיום ליום, כבודה מתחלל וקופתה ריקה, ירושלים תובעת, כי מרובים צרכיה, ווארשה אינה עונה, אינה יכולה לענות, כי סגרה עליה המהומה, ואין כמעט תקוה – מספרים אנשים הבאים משם – שההכנסות לא יגיעו השנה אפילו עד כדי חצי מאלו של אשתקד, שגם הן כבר היו מקופחות. ומי יודע מה יהיה גורלה של הקרן הקימת שם גם בשנים הבאות. כלל גדול אמרו בקופות-הצבור: מכיון שירדו אין הן עולות…

וכך אנו עושים לאוצרנו הלאומי היחידי, אשר טפחנו ורבינו זה שלשים שנה; כך אנו עושים לו ולנו ולכל מפעלנו, לקים מה שנאמר: Fiat politica, et pereat mundus..

 

פרק חמישי    🔗

א    🔗

בפנקסי רשומות הרבה שיחות עם “גנרלים”, עם “אופיצרים” וגם עם “חיילים פשוטים” מבין הקהל הציוני בפולניה. בתיקי שמורים גם מכתבים לא-מעטים מאתם. ועכשיו, כשהגעתי לפרק אחרון של רשימותי, הייתי רוצה ליתן לאנשי-שיחותי ולקורספונדנטַי אלו את “רשות-הדבור”. אמרתי: ידברו הם עצמם בלשונם שלהם, ואנחנו נשמע מה שבפיהם ובלבבם, ואם יש בנו אזנים אשר לא תכבדנה משמוע, אולי ידעו ויבינו מה שלא ידעו ולא הבינו עד עתה. אבל התבוננתי וראיתי, שהציוני שלנו, אף-על-פי שהוא נוסע לקונגרסים והולך לועידות ומרבה באספות ובישיבות, עדיין לא למד בדרך כלל לסדר דבריו כהלכה ולנהוג בהם גם מדת-חסכון. תמיד נדמה לו, שאין אתה מבין לו, והוא חוזר וחוזר על מה שכבר אמר. רגיל הוא, שהפטיש האכזר יפסיקו באמצע, וכשאין אימת פטיש עליו, שיחתו נעשית ארוכה מאד וסבוכה מאד, כאדם המבקש לאמר הכל בבת-אחת, ודוקא משום-כך הוא שוכח ומבליע בפיו כמה וכמה דברים שהתכוון לאמרם. ומכאן, ששיחותיו ומכתביו טעונים “עריכה” מרובה: קצור עד כדי מצוי תמצית, וכנגד זה גם תוספת-הסברה ותוקף-דוגמא. והואיל ובשעה זו אין לי שום יכולת לעשות כך לכל החומר הרב שבידי, נמלכתי ובחרתי לעת-עתה קטעים מעטים, שהם מעניני רשימותי אלו ביותר, צרפתי קטע לקטע, כאילו מפֶּה אחד נִתנו, זעיר-שם הוספתי גם קצת הטעמה, ובצורה זו – קצתה לא שלי וקצתה שלי – יבואו הדברים להלן. ומובטחני, שאם פרקי זה יגיע לידי אנשי-שיחותי יכירו מיד את דבריהם שלהם בפי עטי שלי.

ושאר החומר – אולי עוד יבוא יומו. פעמים יש גם לשיירי-דיו תקות-מחר.

*

…עד שאתה שואלני, חבר, מה חֵטא חטא השליח הבא מארץ-ישראל, שהציוני שבגולה מביט אליו תמיד בעיני-חשד ואי-אמון, אני שואלך: אתם, שד"רי ארץ-ישראל ושליחי הציונות בכלל, אן חכמתכם, אן סוכלתנותכם? לא דייכם, שאין אתם נותנים דעתכם לעיקר-העיקרים – לגדל ולחזק את האמון בלבו של הציוני שבגולה, אלא שאתם כאלו מתכוונים ליטול הימנו גם שארית-אמונו.

“עתה, כשהיהדות הפולנית טובעת בים של משבר ודלות וברובה תֵת לא תוכל, עתה, כשכל אדם מפחד מפני קללת יום-מחר, ומחמת-פחד קופץ אפילו נדיב-הלב את ידו, – עתה התחילו פוחתים והולכים ה”אֶמיסַרים" הבאים עלינו מן הארץ. אם לא לקחת כסף – אין להם דבר עמנו. שמעתיך קובל על מה שאמר לך במערב-גליציה מפַקד של אחד מקרנותינו הלאומיות, שבגולה יש רק עבודה ציונית ממשית אחת – אסוף-כסף, ואם לא עבודה זו אין כלום. ואני אומר לך: מאתכם, שליחי ארץ-ישראל, קבל אותו מפקד מחוכם תורה מחוכמה זו, ולא עליו תהיה תלונתך. מתירא אני לשמש דוגמא חיה לשמות הנרדפים אידיאליסטון-בטלן, הנהוגים בימינו גם בפי גדולים וטובים, ובכל-זאת אומר לך שבלבי. זקן אני והנסיון הורני, שבשנות-שפע, כשהלב אינו חס על הפרוטה והיד פתוחה להוציאה, התעמולה לאידיאה זו או אחרת אינה טעונה התאמצות יתרה. טבעו של אדם, שמתוך שלא-לשמה הוא בא לשמה. נתן ממון לדבר-מה, מיד הוא גופו מפתה את עצמו להאמין באותו דבר, שאם לא-כן הרי הוא נראה שוטה בעיניו ותוהה על עצמו: “למה נתתי מממוני לְמַה שאיני מאמין?” אימתי טעונה התעמולה התאמצות יתירה? בשנות רזון ושפל, כשכל אדם כובש את ממונו והיד קפוצה להוציא. אותה שעה מפתה האדם את עצמו להאמין, שהבל ורעות-רוח הוא הדבר, שעליו הוא נתבע, שאם לא יאמין כך, הרי הוא נראה רשע בעיניו ותוהה על עצמו: למה פרשת ממצות-עשה זו?" – לפיכך, כשהתחיל המשבר הכלכלי הקשה במדינתנו והתחילו הידים נקפצות והלבבות מתמעטים, קויתי ואמרתי: הנה עתה – דוקא עתה – יֵרדו אלינו אנשי-שם ובעלי-נפש מן הארץ. לא על-מנת לקחת ירדו אלינו, אלא על-מנת לתת – לשמור על הציונות שלא יכבה נרה וְלִרְאות אמונת התחיה והגאולה שלא תכרת בלקוחים לצרה ולמצוקה. כך קויתי בעת ההיא – ואוי לי שטעיתי. עכשיו אני יודע, שאם אנו, הציונים שבגולה, אין לנו כסף בכיסנו, אתם, העסקנים שבארץ-ישראל, אין לכם דבֵּר בפיכם. עכשיו אני יודע, מפני מה הולכת וכלה רגל שד"ר ארצישראלי מפולניה: משום שהולכת וכלה פרוטה מכיסו של ציוני בפולניה…

לפני שתים-שלש שנים עדיין היו השליחים באים יום-יום. פעמים באו אחד-אחד. ופעמים באו – חבורות-חבורות. זה בא בפתויים ושדולים, וזה בא⁴³ בתוכחות ודברי-מוסר, וכולם רק מלה אחת היתה שומה בפיהם: כסף! – לא אגזים אם אומר, שלכל-הפחות אחת בחודש, ולפעמים גם אחת בשבוע, הייתי אני, האדם הבינוני, קרוא אם לאספה רבה או למסבה קטנה, שבה עמד שליח משליחי ארץ-ישראל והכריז, שהמפעל אשר בשמו ידבר הוא שהגדול והוא החשוב לבנין הארץ וישובה, וכל ציוני נאמן חיב לפתוח ידו לו. ויעש ששאלה תמימה היתה תועה בי: האומנם סבורים כל האנשים הטובים הללו, שכיסו של הציוני שבגולה עמוק כתהום וכולו מלא כסף וזהב? ופעם אחת, כשלא יכולתי עוד להצפין שאלה זו אתי, עמדתי והרציתי אותה לפני אחד מן השליחים. מיד נהם נהמת-רוגזה ונתן עלי בקולו לאמר: הציוני שבגולה אין תוכו כברו, פיו מדבר ציונות וארץ-ישראל וידו כבֵדה כאבן על ארנקו, ועוד ועוד דברי תוכחה ומוסר כאלה וכאלה. הקשבתי והקשבתי ותמיהה מְעַנָה גמלה בלבי: כך אומרים הוא וחבריו לקרב את הלבבות לאמונה בארץ-ישראל ובמפעליה ובעסקניה? ולא אכחד: עד היום הזה עדיין לא פגה התמיהה מלבי..

“תאמר: מאות שנים נסכו תרדמת-מות על המולדת הגזולה ועשוה מדבר-שוממה. עכשיו אנו באים לנשל את המות מעליה ולשוב ולהחיותה ולהפרותה. בכח מפעלנו זה אנו אומרים להחזירה לנו, והרי היא תובעת מאתנו בעיקר וראשונה עבודה עצומה, אבל גם ממון הרבה, ואם הצבור הציוני מנמנם, אנו חייבים להעירו ואפילו בקולות וברקים, ואם הוא אינו יודע – או שאינו יודע דַיו – לעשות את חובתו מעצמו, יש הכרח להסיע אותו עליה ולפקדו באמיסרים ושליחים וגובים, ואולי גם במוכיחים ונוגשים. עוד תאמר: מן האפילים אנחנו, ולפיכך במדה גדולה גם מן הנפילים. אלו לפני חמשים שנה ידע דור ראשון של הציונות לעשות למולדת מה שהיה צריך וחיב לעשות לה ולא היה מסתפק במתנת-יד של זוז ובהנף-יד של ספק לגלוג ספק בטחון, לאמר: עוד היום גדול, – להיכן היינו מגיעים כבר בכבוש המולדת ובבנינה לנו ולבנינו! עכשיו, שדור ראשון לא ידע וגם דור שני אינו יודע, – או כמעט שאינו יודע, – מה הוא צריך וחיב לעשות. אין לגשת אליו בכפפות-משי, אלא יש הכרח לטלטלו טלטלה גדולה בציצת-ראשו, כדי שלא נאחר, לכל-הפחות, את השעה האחרונה… לו יהי כדבריך⁴⁴. הדרך מן היד עד לכיס היא באמת הארוכה ביותר, ועל-פי רוב אין אדם עשוי להָתֵם אותה אלא אם-כן דוחפים אותו. אבל הגידה נא, חבר, מה למוד-זכות אתה יודע לחטאת-הגוזמאות, המלפפת את השליח היורד אלינו והולכת לפניו כל-מקום שהוא בא? וכמה מגונות וכמה מעליבות גוזמאותיו של האמיסר הציוני, בין זה שבא מן הארץ ובין זה שאינו בא מן הארץ! שמא אנו ילדים קטנים, כי ידובר אלינו כך, או שמא הוא מינכהוזן, חלילה, כי יבחר לו לשון כזו? כארבעים שנה ציוני אני, ברוך השם, ויבוא עלי, אם לא רק שנים-שלשה מן האמיסרים שלנו שמעתי מדברים דברים כהויתם, בלי הגזמה והפרזה, כְּדַבר אל אנשים מבוגרים, שמוח להם בקדקדם וציונות-אמת להם בלבם. יִתַרם – ואני עשרות מהם כבר ראיתי ושמעתי – בהן צדקי אני אומר לך: נוח להם שלא דברו משדברו, ונוח לנו שלא שמענו מששמענו. הנה, למשל, לפני זמן מועט, בערך, שמעתי לאחד מהם עומד ומוכיח באותות ובמספרים, שלכל-הפחות חצי מחמשה-עשר מליוני היהודים שבעולם סכנת-כליה צפויה להם במקומות-מושבותיהם, ורק תקוה אחת ומקלט אחד יש להם – ארץ-ישראל. ומכאן – שומע אתה? מכאן! – הסיק האיש שכל אדם מישראל, קל וחומר כל ציוני, חיב לפתוח את ידו לאותה קופה, אשר בשמה דבר. הקשבתי והקשבתי וכבשתי את פני בקרקע, יראתי, פן יפגשוני עיניו של מי-שהוא. ומודה אני: פעם אחת הרציתי גם שאלה זו – על הגוזמאות – לפני אחד השליחים. הלה לא נהם ולא נתן עלי בקולו. אדרבה, הוא חיֵך חיוך נעים, דוגמת חיוך של זקן המדריך לילד קטן בהויות-העולם, והחזיר לי: “אי אתה יודע נפש-העם. הוא מתנמנם ואין לו תקנה אלא גוזמא. עתידה אשה שתלד בכל יום. עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי-מילת”. שמעתי את התשובה המחוכמה ונדתי לו ונדתי גם לי. הוא היורד אל העם אחת בשמיטה, יודע נפש-העם, ואני, היושב כל ימי בתוך העם, איני יודע. אבל נדתי גם למפעלנו: אם כך תבוקש נפש-העם, לא תמָצא עד-העולם, ועד-העולם לא ינטעו בה אמון ואמונה”…

*

“…שומע אני את התרגזך אלי. הא כיצד? – זועף אתה. – הללו, השליחים, נִתָּקים מבתיהם, פעמים גם מעבודתם שנשתרשו בה, מכתתים רגליהם, פעמים גם לעת זקנה, מארץ לארץ ומעיר לעיר, מביאים לכל מקום בשורת הציונות ובשורת ארץ-ישראל, מטילים על עצמם גם את הטינה שלבו של אדם מעלה כשהוא נתבע אפילו למשכן, עובדים עבודת-פרך המפרכת את הגוף וגם את הנפש – וזה שכרם! לא די שאין חולה עליהם ואין מחזיק להם טובה, אלא שגם מתקלסים בהם ועליהם מגלגלים כשלונותיה של הציונות. זהו שאמרו באגדה: אמר להם הקדוש-ברוך-הוא (למשה ואהרן): בני סרבנים הן, רגזנים הן, טרחנים הן, על-מנת כן תהיו מקבלין עליכם שיהיו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים”…

"לאט לך, חבר, ואל תרגז כל כך. מודה אני שיש מן האמת בדבריך, אבל אתה רואה רק צדה האחד של המטבע. ואי את רואה – איני אומר, שאין רצונך לראות – גם צדה השני.

“פנקס קטן יש לי, בו אני רושם מַרְאוֹת תנועתנו, הן לטובה והן לרעה, ובפרק המיוחד לשדר”ים תמצא רשומים לתודה ולברכה המעטים ההם שבדבריהם ובמעשיהם הנחילונו הרבה טובה והרבה אמת ציונית, ומידם נִטעו בלבנו גם אמון ואמונה. אבל תמצא רשומים גם המרובים ההם שבדבריהם – וביחוד במעשיהם – הנחילונו את ההפך מן הטוב והאמת, ומידם גם נִטע בלבנו ההפך מן האמון והאמונה. ברשותך אצטט לפניך מתוך פנקסי קצת מעשים ועובדות, מה שראיתי בעיני ומה ששמעתי מפי חברים, ציונים כשרים ונאמנים, וגם מה שלמדתי מפי דוקומנטים מפורשים שבידי, ואולי יעמדו לך עדויות אלו, שלא תשא את שמות משה ואהרן לשוא…

“בעירנו נפלה הברה: שד”ר השדר“ים עומד לבוא אלינו מארץ-ישראל, ושמחתי מאד. קראתי בספרים, שהשדר”ים הארצי-ישראליים בדורות הקודמים, כגון החיד“א וחבריו היו מתקנים הרבה דברים בתפוצת הגולה, ואמרתי: יפתח בדורו כשמואל בדורו; עכשיו יבוא אלינו החי”דא של דורנו וגם הוא יתקן את הטעון תקון ויפשוט עקמומיות, שאנו אין כחנו לפשוט אותן. לא היו ימים מועטים וקראתי בעתון הציוני היוצא בעירנו מאמר רב התלהבות על המשורר והלוחם. יש, – כך נאמר שם, – משוררים גדולים, שכל חייהם נתונים בענן הפנטסיה השירית. גדולים מהם המשוררים, היודעים לְאַחות עולם-הפנטסיה שלהם עם עולם המציאות האפורה ועמֵלים תמיד לְיַפּוֹת זו האחרונה ולצור לה צורה חדשה. טפוס מופלא כזה של משורר-לוחם הוא פלוני בן-פלוני, “ההולנדי המעופף” של הציונות, העתיד להיות אורחנו בקרוב וכו‘, וכו’ באותו נוסח של “שיר-היחוד” ו“אנעים זמירות”. קראתי ותמהתי: סופר אינני, אבל בתור קורא מצוי אני קצת אצל הספרות והשירה שלנו, אף לא רחוק אני מן העסקנות הצבורית והלאומית, ולא ידעתי שיש לנו משורר-עסקן מן הטפוס המופלא הזה, ולאלמלא המאמר האמור, המעיד עדות זו, לא הייתי יודע גם מכאן ואילך. ועוד תמהתי: שמא גם החיד“א הראשון היה מאַמֵן את מי שהוא, שיכריז עליו ברבים בקולי-קולות ויעשנו אדם עליון? – עברו יום-יומים ומכתב בא מאת לשכת-הפרהדרין שבמטרופולין, והמכתב מכתב בשורה ופקודה: שד”ר השדר“ים בכבודות ובעצמו עומד לבוא אליכם, ולפיכך אתם חיבים להכון ליום הזה ולשלוח את טוביכם וזקניכם וגם את המורים והתלמידים של בתי-ספריכם להקביל פניו בבית-הנתיבות, וראוי מאד שלא תחסר גם תזמורת. קראתי את המכתב ונהניתי. יפה, אמרתי, יודעים הללו את מלאכת-הפרסום, ומובן, שלא לכבוד עצמם, חלילה, הם מתכוונים, אלא לכבוד עבודת-קודש שבידם. לסוף בא האורח, ומיד תקן תקון גדול: צוה לתלות בבית-מלונו, בגזוזטרא שלפני חלונו, שני דגלים: אחד שלהם ואחד שלנו. ומשעה זו ואילך, כל אותם הימים שעשה האורח עמנו, ידע כל מי שעבר על הבית וראה את הדגלים, שכאן שכינת-הציונות שרויה. על מה שעשה אורחנו ותקן בעירנו לאחר שנתלו הדגלים איני יודע לספר לך כלום: פה מתחיל דף חלק בפנקסי, ובסוף הדף רק רשימה קטנה: לרבינו חיד”א נערך בנקט, כנהוג (ב“מדינת-היהודים” הציונית אין חיד"א בלי בנקט!) וקודם שהוא הלך לשָם רָמז לנו: הואיל והכל נעשה לכבודו, מן הדין הוא שבשבילו יוכן כסא-כבוד מכובד מכל כסאות, היינו “פוטל” בלע“ז… אל תצחק, חבר. לא עת-צחוק היתה לנו, זוטי-העם, כששמענו “רֶמז” זה מפורש יוצא מפי שד”ר גדול, ועד היום הוא שמור לנו בזכרוננו…

“עד כאן גלגול משה ואהרן נומר ראשון. וכשאני הופך את הדף בפנקסי, מיד נתקלת עיני בגלגול נומר שני, ואף הוא גדול משדר”ים שמו, ואל הכרובים – לפי שגרת הלשון הבבלית – כנפיו פרושות. והנה קצת “הנהגות ישרות” מיסודו של זה – –

“אין אתה רוצה לשמוע? אזנך נכוית? לא ניחא לך, שבלשון זו ידובר על שליחים משליחי הציונות? חייך, שגם אני לא ניחא לי, ולשוני נכוית לספר. אוי לי ואוי לך ואוי ואבוי לכלנו, כי הגענו לכך, שגם – ופעמים לא גם, אלא רק, – בלשון זו אפשר לדבר ולספר על שליחים משליחי-הציונות. אף-על-פי-כן, הרי פנקסי לפניך, קום ועיֵן בו ותן כבוד לאמת. הנה שליחים דֶרוישים, להבדיל: משתלהבים, שרים ורוקדים עד לידי “התפשטות הגשמיות”, מתעלפים וצונחים, מתרוננים וקמים. בעיני ראיתי ונבוכותי מאד: וכי לקרקס באנו לראות מוקיונים נופלים וקמים? או שמא קרקס היא הציונות והיא זקוקה למוקיונים מומחים, כי ימשכו בלהטיהם את הקהל אליה? – הנה שליחים קונים בכסף – ולא בכספם הם, אלא בכסף של קופת-הצבור – סופרים ופייטנים, שיפרסמו את שמם הגדול ברבים; הללו קונים והללו נקנים, לקיֵם עצת-חכמים: “מלה בסלע”. הנה שליחים בוחנים ובודקים את המודעות, המכריזות עליהם ועל בואם, אם שעור גדלן ומדת אותיותיהן הם לפי כבודם. הנה שליחים עורכים קבלות-פנים לעצמם, אף מזקיקים מורים ומורות לבטל תינוקות של בית-רבן מתלמוד-תורה ולהביאם לבתי-הנתיבות זוגות-זוגות. ילד וילדה, ילד וילדה, ופרחים בידיהם. הנה שליחים גוזרים על הצבור, שיתן להם כבוד ויערוך להם בנקטים. הנה שליחים מכתיבים ומדפיסים שירות ותשבחות, זמירות והמנונים לכבודם – וקופת-הצבור משלמת. הנה שליחים עושים עצמם כסוכני בתי-מסחר ונוטלים, חוץ משכרם, גם מספר ידות מתרומות גדולות הנכנסות על-פיהם לקופות-הצבור, הנה שליחים נצים וסוטרים זה לזה – ולא בחדרי-חדרים. הנה שליחים בזים לצבור בפרהסיה וממרומי-הבימה ממטירים עליו חרפות וגדופים כיושבי-קרנות. הנה… והנה… והגידה נא, חבר, מה לשון אתה מבקש, כי תדובר על “משה ואהרן” אלו? שמא לשון של כבוד, או אולי לשון של חבה? כמה שפל וכמה בזוי צבורנו כֻלו בעיניהם, אם זוהי גישתם אליו, ומה לשון אתה מבקש, כי יבחר לו הצבור בדברו עליהם? ואתה בעצמך מה משפטיך עליהם, אם בצבור שהוא שפל ובזוי בעיניהם כל-כך הם אומרים לרדת בגדולה שבמלחמות-העולם, במלחמת-הציונות?”…

*

“…במסבה של-שלשום דברת בותיקי-הציונות ונתת בהם דופי, כי הם עיפו קודם-זמנם ובלא עת הם אוספים ידיהם מן העבודה הציונית. החברים הותיקים שהיו באותו מעמד התוכחו עמך וחלקו עליך. אני שתקתי. יראתי לפצות פה. זה כמה סגרה עלינו הדִברה הארצישראלית: “אסור לדבר”! – מותר לדבר בציוני שבגולה ולתלות בצוארו את הקולר לכל כָבדו; בציוני הארצישראלי אמור לדבר, קל-וחומר שאסור לדבר בעסקן הארצישראלי, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר שאסור לדבר במוסד הארצישראלי. הס, כי לא לנגוע ב”טאבו". אחד-העם בשעתו לא נִחת מפני המהסים ולא נרתע לאחורו אף אם פָצע בדבורו. וכמה מרפא לכל מפעלנו היה בפצעי אוהב זה! אבל אחד-העם היה יחיד בדורו, ובדור שלאחריו אין אפילו יחיד כמותו. גזרה נגזרה מלפניכם, ואנו כלנו יראים לפצות פה; אנו חוששים תמיד, שמא פצע יפצע דבורנו ורַפא לא ירַפא. ואולם ביני לבינך נוטל אני רשות לעצמי לאמר לך מה שלא אמרתי שם, במסבה של-שלשום.

“הרואה אתה את ראשי? הר קרֵח הוא עכשיו. אבל עוד בשעה שיער עבות השחיר מעליו כבר עבדתי עבודת-הציונות. ואולי לא אַקל בעיניך ולא תראני יהיר אם אעיד עלי, שבכונה עצומה, בכל לבבבי ובכל נפשי, ואם לא בכל מאדי. אבל גם במאדי עבדתיה. בימים ההם נבע בי מקור-אמון, ומכח תנופתו עבדתי עבודת-הקודש. והיכן הוא מקור-אמוני היום? – “יבש נטפים-נטפים”. וכשאני שואל את נפשי: למה יבש מקור-אמוני? אני מוצא כמה וכמה סבות שגרמו לכך, ואחת מהן – ואולי הגדולה שבהן – אתם היא. אל נא יחר אפך בי, חבר: אף אתם, עסקני ארץ ישראל מפקדי המוסדות של ארץ-ישראל, שליחי ארץ-ישראל, – אף אתם כלכם יחדו הובשתם את מקור-האמון בי ובחברי, אף אתם חטאתם לנו וקפחתונו. ואם תתבעני לדינך ותאמר לי: קרא בשמות!”, אפרע לך במטבע שאתם טבעתם ואענך גם אותך: “אסור לדבר”⁴⁵…

ב    🔗

הלכת התעמולה היא מן ההלכות החמורות מאד, ואין אנו היחידים המתלבטים בה. או כך: אנו היחידים, שאינם מתחבטים בהלכה חמורה זו ומורים ועושים מעשה בכל אשר יעלה על הרוח, בלי שיטה מפורשת וסברה מספקת, אלא היום כך ומחר כך. והואיל ובעיני ראיתי את הרעה שבדבר, רוצה אני לסים את רשימותי בקומץ הערות מעניני-תעמולה, לא על-מנת לקבוע שיטה שלמה, – לזה אין אני רואה את עצמי מוכשר כלל, – כי-אם על-מנת לכיֵל מה שהורני הנסיון, וביחוד נסיון עבודתי בפולניה.

*

חובת התעמולה הציונית מוטלת בעיקר וראשונה על ההנהלה הציונית. או שהיא חיבת ליחד לעצמה עבודה זו⁴⁶ או שהיא צריכה ליצור מוסד מיוחד לשמה, או שהיא יכולה למסור אותה לאחד ממוסדותיה הקיימים. ואמנם כך עשתה ומסרה עבודת-התעמולה לקרן-היסוד, וזו – קרן-היסוד – אינה עושה שליחותה. לכל היותר היא עושה מקצת-שליחותה, ולא כל שליחותה, אגב תביעת כספים לקופתה היא עושה – פרוש. מוכרחה לעשות – גם קצת תעמולה ציונית, אבל את התעמולה הציונית אינה עושה. אדרבה, היא מנערת כפיה ממנה ככל האפשר, משום שעבודת התעמולה הציונית רובו של עולם מקומה ועשרות לשונות כלי-זינה, מה שמזקיק הוצאות מרובות, ואלו קרן-היסוד בעיקר להכניס היא מתכוונת ולא להוציא. “האי תנא” הוצאה לא קרי לה הכנסה. עד כמה שידוע לי, לא הגיעה קרן-היסוד מעולם עד כדי לדון את התעמולה הציונית כעבודה שצריכה לגופה, בין שתכניס ובין שלא תכניס משהו לקופה. לפיכך, כל מקום שהיא יכולה – או נדמה לה, שהיא יכולה – להסתלק מעבודה קשה ורבת-הוצאות זו, מיד היא מסתלקת. למשל, בתי-הספר והסתדרויות הנוער, שאין לה לקרן-היסוד שום יחס וגישה אליהם, והם דומים עליה כאלו אינם במציאות כלל. ואולם יש להודות: לשעבר, כל זמן שקרן-היסוד עמדה ברשותן של ההסתדרות וההנהלה הציוניות, אפשר – וגם צריך – היה לטעון עליה, שהיא חוטאת לעבודת-התעמולה שנמסרה לידה; משיצאה מרשותן של אלו ונכנסה לרשותה של הסוכנות, שוב אין לטעון עליה. הן הסוכנות היא תערובת של ציונות ולא-ציונות, ושולטים בה ציונים ולא-ציונים בצרוף ציונים שמחכמה עמוקה ומפוליטיקה שבפוליטיקה עשו עצמם לא-ציונים, וגדול כח לא-ציוניה מכח ציוניה (אולי עוד יבוא יום וגם יוצרי הסוכנות יכירו וידעו כל הנונסנס שביצירתם!), ומה ענין יש ללא-ציונים לעשות את מי-שהוא שליח לתעמולה ציונית טהורה? בשלמא תעמולה לציונות התלויה בכיס – לחַיַי, אבל תעמולה לציונות התלויה בלב ובנפש – למה?

יותר מקרן-היסוד עושה הקרן הקימת תעמולה ציונות וביחוד בהסתדרויות-הנוער ובבתי-הספר. איני יודע, בכמה עולה לה עבודת-התעמולה, אבל אין כל ספק, שלפי הערך, – ואולי גם לפי חשבון של סכומים מוחלטים – היא מוציאה לתעמולה, ובפרט לתעמולה שבכתב, הרבה יותר ממה שמוציאה קרן-היסוד. אבל אין לכחד: גם הקרן הקימת לא למדה עדיין לדון את התעמולה הציונית כמטרה לעצמה, ואף היא מודדת אותה במדת “התועלת הממשית” – היינו: המגבית הממונית – הנשקפת לקופתה הימנה. אף שיטה קבועה של תעמולה אין לה לקרן הקימת. הנה שתים-שלש דוגמאות, ולהלן אולי יבואו גם דוגמאות אחרות לידינו. בשנים הקודמות היתה הקרן הקימת שולחת לפולניה חבורות שלמות של שליחים, ויש ששלשה שליחים היו באים לעיר אחת בבת-אחת. הבריות היו תמהין, והקרן הקימת – אם כדין, או שלא כדין – לא היתה משגיחה בזה ועשתה כרצונה. ופתאום נשתנתה “השיטה” מן הקצה אל הקצה' והשנה שלחה הקרן הקימת לגולה הגדולה שבפולניה – שליח אחד, אם לא לחשוב אותו שליח, שנשלח לפולניה לשם “קומיסריות”. – עד לפני זמן מועט היתה הקרן הקימת מוציאה בעברית, מלבד “קרננו”, גם “ביבליותיקה לנוער” וגם “מולדתנו”, ופתאום היתה עמה רוח אחרת והיא הפסיקה גם את זו וגם את זו (איני יודע, אם לחלוטין או רק לפי שעה). – בשביל אלפי יהודים המדברים צרפתית היא היא יודעת להוציא ירחון צרפתי מיוחד להם, ובשביל רבבות היהודים המדברים פולנית אין בידה ולא כלום, ואפילו לא עלון מזמן לזמן. כמה פעמים כבר נאמר לה להנהלה של הקרן הקימת, שרבבות מיהודי-פולניה, וביחוד מבין בני-הנעורים, זקוקים לתעמולה ציונית בפולנית, משום שזוהי לשונם, וההנהלה מקשיבה – ואינה שומעת.

לשעבר, כשחובת התעמולה היתה מוטלת על קרן-היסוד, – ולו רק להלכה, – אולי יכלה הקרן הקימת לפטור את עצמה מן הדין ולאמר, שהתעמולה הציונית לא חובתה שלה היא. אבל משבטלה חובה זו מעל קרן-היסוד, כפי שראינו, בהכרח נִתנה על הקרן הקימת, שכולה מוסד ציוני, והיא גם המוסד הציוני היחידי שלא בלעה אותו הסוכנות. וכיון שכך, הרי היא צריכה לעשות את התעמולה בשלמות, ולא למקוטעים, בשיטה קבועה, ולא היום כך ומחר כך.

*

יש אומרים שבכלל “אין צורך לעשות תעמולה; די לו ליהודי שיראה יכולת לחיות בארץ-ישראל, והוא עלה יעלה”⁴⁷. וזוהי כל הציונות כולה. – היש עצה ותבונה לנגד גזרתו של האדם האמריקני, שהכל ביזנס? אפשר, שהגלגלים הכבדים הדורכים באכזריות חמה ונקם על אדמתו, יפליטו מחר או מחרתים גם מפיו דבר חוץ מביזנס, ואפשר שגם הם לא יוכלו לו ומצפרני-רגליו רק אחת יזעק וישוע: “ביזנס!” – וכלום יצויר וכוח עם הציוני האמריקני? הגורל רצה, שכמה שנים יהיה הוא, הציוני האמריקני, “גבירן” של הקופות הציוניות, ומכאן ואילך נעשה – הוא ולא אחר – גם למדנה של הציונות, ואין כמותו מדריך לה; אזניו פקוקות משמוע ולבו סגור ומסוגר מהבין את אשר יאמר לו עליה שלא כדעתו וכרצונו, ולחנם תשחת דבריך על אוזן פקוקה זו ועל לב סגור ומסוגר זה. ובכן סמי מכאן וכוח. אבל כשאנו לעצמנו יש לנו ידיעה ברורה, אשר אם יבואו כל “ביזנסמני” אמריקה ולא-אמריקה לא יהרסוה ולא יפרכוה: הציונות לא ביזנס היא ולא ביד תוקח; הציונות היא תקות-עם ואמונת-עם, ולא סתם תקוה ואמונה, שיש להן גם תשלומים: תקוות אחרות ואמונת אחרות, אלא היא התקוה היחידה לגאולתנו והאמונה היחידה בתחיתנו. שום תשלומים אין להן: או הן עצמן, או לא-כלום, או שהציונות מיַשרת מסלה למשיחם של ישראל, או שהמסלה לא תְיֻשַר לו, חלילה, עד-העולם. וכדי לפתוח לתקוה ולאמונה אלו – לכל הגדלות והעוז שבהן, עם כל הסכנה שבהן – את לב-העם, אשר סתמוהו אלפים שנות גלות וכל מיני צרות ויסורים, אין דרך אחרת @בלתי אם לדבר על הלב הזה, – בז’רגון העברי החדש, שאין ממנו מפלט, אנו קוראים לזה: “לעשות תעמולה”. – ימים על שנים, עד כי יפתח. דרך קשה וארוכה, אבל אחרת אין; כל שאר הדרכים, הקצרות והקלות ממנה, רק שבילים ושבילי-שבילים הם לה. “אלמלא לא חטאו ישראל, לא נתן להם אלא חמשה חומשי-תורה וספר-יהושע בלבד, שערכה של ארץ-ישראל הוא”, ומי יודע, אם לא כנגד “האמריקנים” שבשעתו התכוון רב אדא ברבי חנינא. על כל-פנים, מאה פעמים ואחת ביום יש צורך לשנן דבריו ל“אמריקאים” שבימינו: אולי סוף-סוף יבינום. אולי סוף-סוף יבינו גם הם, שאומה זו יותר משחטא לה, כביכול אלהיה, כי הגלה אותה מארצה ופזרה לבין האומות ועשה אותה עם לא-עם, חטאה היא עצמה לעצמה, כי נשאה ומבלה עול-הגלות ארבעים יובלות ולא עמד בה כח ורצון לתבוע – לא בתפלות ובאזכרות בלבד – את גאולתה גם מאלהיה וגם מעצמה. ועם חוטא כזה, שקבל עליו גלות עד כדי-כך, שהוא רוצה בה והיא ערבה עליו, עם כבד-עון כזה, היודע לעבוד את כל גויי-העולם ועבד נאמן לכולם הוא מבקש להיות, ורק את הגוי האחד, את עצמו, אינו יודע לעבוד ואדון לעצמו אינו מבקש להיות, – עם כזה, חוטא מרוב אסון ואומלל מרוב חטא, לכ“ד פעמים כ”ד כתבי-קודש הוא זקוק, עד כי יפתח לבו בו לתקות-גאולתו ולאמונת-תחיתו ובהן יחיה ויתחיה.

אמרתי, שאין לי וכוח עם “ציוני-ביזנס”: הם אינם ראוים ואני איני מסוגל לכך. אבל רוצה אני לברר לעצמי, אם יש לפחות ממש כל-שהוא במה שאנו שומעים מפיהם על התעמולה הציונית. נכון הדבר: אין להעריך דַיו את כחה של ארץ-ישראל כשהיא לעצמה, כל-שכן כשיש יכולת מפורשת לראות בה חיים, ובפרט בזמן שכל העולם כולו לוקה. מאלף היהודים, העולים עכשיו לארץ חודש-חודש, למצער שני שלישים יוצאים ממקומות-מושבותיהם אם משום שכבר כלתה להם שם, או משום שהם יראים, שמא בקרוב תכלה להם שם היכולת לראות חיים, והם באים לארץ, משום שכאן נשקפת להם יכולת זו. אבל לא עד-העולם תֶחלה ותכאב הגולה במדה זו, שהיא חולה וכואבת עתה. עם רפאות-העולם יִרְפא גם לה, והלואי ששעת-רפואתה תקרב לבוא. חס ושלום, שארץ-ישראל תבנה מחורבנם של ישראל. ידענו אמנם ציונים-שוטים, שאמרו: “ככל אשר תגדל הרעה תגדל הטובה”, אבל לא מפי שוטים הציונות חיה, ואף הם עצמם בשעתם לא השמיעו ללבם מה שפלטה לשונם. וכשתחלים הגולה, – ויהי רצון, שתחלים! – נהיה שוב עדים למה שכבר ראינו לא אחת ולא שתים: העליה תתמעט ומן העולים שכבר התישבו בארץ יעזבוה לו גם לא-רבים ביותר, אבל גם לא-מעטים ביותר, ויחזרו למקומות-מושבותיהם הקודמים, כי יראו להם יכולת לשוב ולחיות שם חיים יותר טובים מאלו, שהוכרחו להיות כאן. סימן לכך: הרבה והרבה מן העולים החדשים, – וביחוד, מעולי-אמריקה, – ואפילו אם הארץ קולטתם, נמנעים לשרוף את הגשרים המקשרים אותם אל ארצות-מוצאם ואינם מקבלים עליהם נתינות ארצישראלית. אם להשתמש בבטוי הציורי של העם, “הם קושרים את הקשר מפָּנים”, כדי שיהא סִפֵּק בידם להתירו בכל-עת ובכל-שעה – ולחזור אל המקום שבאו משם. הרי שֶכּחה של ארץ-ישראל בלבד אינו מספיק, ויש ויש צורך לצרף אליו גם כחה של תעמולה ציונית, בשביל לתקן את הלבבות, לרפאם ולפתחם לתקות-הגאולה ולאמונת-התחיה אשר אמרנו.

ועוד: הן יבוא יום וארץ-ישראל תהא זקוקה לכחה ורצונה של כל האומה, בשביל שתֵעשה – לא רק בחזון, ולא רק על-גבי הניר, אלא בפועל ממש – “ביתם הלאומי” של כל ישראל. ולוּ גם לא בית-מושבם של כל ישראל. היֵענה אז כל העם ל“שופרו של משיח”, אם לא הוכן לבו תחלה, הימצא אז העם בלבו כח ורצון, אם לא זורעו בו תקוה ואמונה מבעוד מועד? – ילעגו להם “המעשיים” כנפשם שבעם. זה דרכם וזו חכמתם כל ימיהם: להגרר אחרי “בעל הדמיון” – וללעוג להם. תקנה אין להם ואתם תמות אולתם-חכמתם. העיקר הוא, ש“בעלי-הדמיון” לא יסורו מדרכם הם ויבטחו, כי בוא יבוא היום הגדול והקשה יום-ההכרעה, כשמלך-המשיח יעמוד בשיער מולדתה של האומה ואל כל העם, בין לזה שבפנים ובין לזה שבחוץ, עיניו תהיינה תלויות. וליום הזה יכינו נא "בעלי-הדמיון את לבה של האומה, ליום הזה יחשלו נא בה את אֵמונה ואמונתה – את כחה ורצונה…

*

כמה גדול וכמה יפה צריך ויכול להיות תפקידו של השד“ר הציוני – להכין ולתקן את לב-העם! אבל תפקידו יכול להיות מה שהוא צריך להיות רק אם הוא, השד”ר גופו, יוכן ויחונך לכך תחלה.

השדר"יות הציונית כבוד גדול היא לבעליה, ולאו כל אדם יכול לזכות לה, אלא אם יש לו המדות, שמניתי לעיל, בסוף פרק ראשון מרשימותי: יושר-לב, קרבת-נפש אל העם, עַנות-אמת ופשטות-אמת. מי שאין לו מדות אלו מטבעו וגם אינו מאמין בעצמו, שכח רצונו יעמוד לו להקנותן לעצמו, יכבד וישב בביתו ויעסוק במה שלבו חפץ: אֶל העם אַל ילך; לא לו העבודה הזאת.

תורה שלמה היא השדר“ות הציונית, וככל תורה שלמה אף היא צריכה למוד ואינה נקנית אלא בעמל ובשקידה. אם לא ידענו את הדבר עד עכשיו, צריכים אנו לדעת אותו מעכשיו. משום ששדר”ים שלא למדו תורתם ולא הוכנו לתפקידם תחלה קלקלו הרבה יותר משתקנו, ותחת לעלות עם השדר"ות למדרגה הראויה לה ירדה עמהם למדרגה הראויה להם.

אין רצוני לומר, שהשד“ר הציוני חיב להיות למדן גדול ומשכיל, שהכל בו, אבל ראוי לו, שיהיה בו לכל-הפחות ריח תורה והשכלה, שאם לא כן יֵקל בעיניהם של בעלי-תורה והשכלה, אף לא ימצא פה ולשון לדבר אליהם. ואת ארץ-ישראל ועניניה ואת הציונות ותעודותיה וגוָניה ודברי-ימיה הוא חיב לדעת לא מפי-השמועה, ולא מן הקריאה החטופה, ולא מתוך הסתכלות “ממרומי מעוף-הצפור”, אלא ידיעה ברורה ומספקת. תאמרו: כדי להעמיד שדר”ים כאלה נחוץ יהיה ליצור בארץ-ישראל בית-אולפנא מיוחד שהוצאותיו מרובות. אף אני אומר: אולי באמת כך. אבל הללו יהיו שדר"ים הראויים לתפקידם, ולא סתם “בעלי-לשון”, “שֶׁנִפְחָם – הר-ההר, ושָוְיָם – זוז קטן”.

וצריך אני להוסיף: הקורא יטעה אם ילמד מדברי אלה, שהשד"ר הציוני חיב להחזיר תשובה על כל אשר ישאלוהו בגולה בעניני ארץ-ישראל והציונות. אדרבה. דעתי היא, שאם בדבר מן הדברים אין בידו ידיעות מספיקות, הוא חיָב ללמד לשונו לאמר בפשטות גמורה: איני יודע. תשובה פשוטה ואמתית זו תשמרהו, שלא ימָצא בידיעותיו המסופקות מגוחך בעיני הבריות, וגם תצילהו מן החטא, שלא יעבור על “לפני עור לא תתן מכשול”.

אם אין יכולת, שהשדר“ות הציונית תֵעשה תפקיד-חיים לבעליה, תֵעשה נא להם לפחות תפקיד קבוע לכמה שנים, וככל האפשר, לא תפקיד ארעי לשעה. השד”ר לשעה עד שהוא עומד על שגיאותיו, שבהכרח הוא נכשל בהם בתחלת עבודתו, עד שהוא מספיק להַגַע נפשו בנפש-העם ולבחור לו לשון ונמוסים, בהם יֵרָצה לעם – וכבר עברה שעתו, וכל עמלו להכשיר את עצמו לתפקידו יָצָא לבטלה. – ידע לֶנין מה שעשה, כשיצר קודם שכבש את רוסיה חבורות של שליחים קבועים לרבולוציה: הם שהכינו את הקרקע ובמעגלותיהם שלהם עלה הוא אחריהם ונצח. אנו אין לנו, ברוך השם, רבולוציה מגוללת בדמים, בדגלנו אין אודם דם, אלא לִבְנַת שמים ותכלתם, אבל כלום יש רבולוציה נפשית גדולה וקשה מן הציונות, האומרת לכבוש את עם ישראל כֻּלו, שנשתרש בגלות זה אלפים שנה, ולהפוך לו לב אחר ורוח אחרת.

אם אי-אפשר, שיהיו לה לציונות שדר"ים קבועים די-צרכה, ויש הכרח להשתמש גם בשליחים לשעה, נראה לי הסטודנט הציוני יפה לתפקיד זה. הסטודנט של כל אומה ולשון עֵר תמיד לכל אידיאה טובה, ובפרט ער הוא תמיד לאידיאות של תחיה לאומית ותקון הלבבות. כך הוא גם הסטודנט שלנו. בשעתו לא היה כמותו מבשר חרוץ ועובד נאמן לחבת-ציון ולציונות. ואם בהמשך הימים “נדחה לקרן זוית ואין איש נפנה עליו”, יש לתקן מעוות זה. לא מעטים הם בין הסטודנטים שלנו ציונים נאמנים המתאוים לעבודה ציונית, והרבה יותר טוב ומועיל לשלוח, למשל, מוארשה סטודנט ציוני לעיירות פולניה לשם תעמולה ציונית ארעית, אם יש צורך בכך מלשלוח לשם שליח אחר. אין הדבר טעון אלא רצון טוב והתאמצות ידועה, כדי לבחור את המעולים שבסטודנטים הציונים ולעשות אותם – בעתות-הצורך – שליחים לשעה.

כשם שהתעמולה הציונית זקוקה לשד“ר, כך היא זקוקה גם ל”שדר“ה” (יותר נא לי נוטריקון צולע זה!). ואין הכונה שדוקא שדר“ה צריכה ויכולה לדבר אל האשה הישראלית, או שדוקא שד”ר צריך ויכול לדבר אל האיש הישראלי. איני אומר אלא זו: “נשים עם בפני עצמן הן”, פרוש: האשה יודעת יותר מן האיש נפש בנות מינה, ואין ספק שגם בכמה דברים מדברי הציונות ותחית-הרוח וארץ ישראל עלולה היא להשפיע על “עמה” הרבה יותר מן האיש. ומובן, שכל מה שנאמר בשד“ר הציוני נאמר גם בשד”רה הציונית: אף היא חיבת במדות המנויות לעיל, אף היא צריכה ללמוד, וכו' וכו'. – אגב: לפני שלש או ארבע שנים נעשה מטעם הקרן הקימת נסיון יפה ליצור בפולניה ארגונים מיוחדים של נשים עסקניות ציוניות (אם נעשה נסיון זה גם מחוץ לפולניה – איני יודע). אבל גם כאן שלטה “השיטה הבדוקה והמנוסה” של “היום כך ומחר כך”. יָצֹר יצרה הקרן הקימת את הארגונים, הדבר עלה בטורח, בזמן ובהוצאות, ולדאג להם שיגדלו, יחזקו ויֵעשו ארגונים של-קימא לא דאגה. לא דאגו לכך גם עושי-דבריה של הקרן הקימת בווארשה – אם משום שהאנשים הטובים האלה לא הבינו, או משום שמטעם העומדים על גביהם לא נִתַן להם לעשות לחזוק הארגונים מה שהיה צריך לעשות. קצת תועלת הביאו הארגונים גם בהיותם במצב של עזובים; אלמלי הושם לב אליהם כראוי, ודאי היתה תועלתם מוסיפה והולכת. אלא שפתאום עמדה הקרן הקימת ומסרה אותם לרשותה של “וויצו”, או בלשון אחרת: בטלה את כֻלם בבת אחת. אם תצטרך לשוב ולהחיותם, או ליצור אחרים תחתיהם, – ואין זה מן הנמנעות שהיא תצטרך לכך, ואולי גם בזמן קרוב, – יכבד עליה הדבר מבתחלה. קשה עתיקא מחדתא, ודין הוא שהעסקנית הציונית לא תאמין כבר ברצונה של הקרן הקימת ליצור ארגוני-נשים של-קימא.

השד“ר הציוני עובד-העם הוא, – איני אומר עבד-העם, – ועבודתו היא כבודו והיא תהלתו. אל יתאמר להיות רשכבה”ג ואל יבקש גדולה וכבוד לעצמו, שכל העושה כך מִטַפֵּש ואין טפש נעשה כובש-דרך לציונות, שכֻלה תבונת-לב. אל יעשה פרסום לעצמו, לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים. שהפרסום מכלה ממון של ישראל (“רדיפתם של שליחי-הציונות אחרי הפרסום עולה בהרבה והרבה מאות לירות”, אמר לי עסקן ציוני אחד, ולא הפריז כלל). ואנוּ עם עני ודל ואין אנו רשאים להוציא אפילו פרוטה אחת בשביל לפַטֵם את יצרו של מי שהוא לפרסום, ואל ישיא אותו יצרו לאמר, שלא לכבודו הוא מתכון, אלא לכבוד עבודת הציונות שבידו, הטעונה, כביכול, פרסום, שאם כך הוא אומר, הרי הוא משקֵר גם לעצמו וגם לאחרים, ומה לו לשקר ולציונות שֶׁכֻּלה אמת?

עסקי-הדת מסורים אל הלב. יחַשֵׁב כל אדם בעצמו עם אלהיו, ואל יחשבו אחרים את החשבון שבינו לבין אלהיו. ואולם השד"ר הציוני חיב להזהר, שלא יפגע – ביחוד על-ידי חלול-שבת ומאכלות אסורות – ברגשותיו הדתיים של צבורנו החרד, שאם לא-כן נמצא לבו של צבור זה – והוא עדיין הצבור היותר גדול בישראל, – נעול בפניו, ובעטיו שלו – גם בפני שליחים אחרים. אותו שליח, שבא לעיירה פלונית בפולניה דוקא בשבת, והמורשה הציוני שם מהר וקנה לו כרטיס הרכבת והחזירו מיד למקום שיצא משם, – חָטא לא רק לעצמו, אלא גם לשליחים שבאו אחריו.⁴⁸

טבע עניינו מחייב, שלעתים לא נדירות מוכרח השד"ר הציוני להיות גם המעַשה לקרנות הציוניות, ולא זו בלבד, אלא שפעמים זקוק הוא להיות בעצמו גם הגובה. עם כל הקושי והסבל המר הכרוכים לו בעבודה זו, יש שאינו יכול להסתלק הימנה ותפקידו אונסו לעשות אותה. אף-על-פי-כן, יזהר ויזהר שלא יחליף תפקידו העיקרי בתפקיד-לואי זה, ואל יֵעשה רק גבאי-קופה. תפקידו העיקרי הוא – למצוא מפתח ללבו ולנשמתו של היהודי ואם יפתחו אלו, אפשר שאחריהם תפתח גם היד, ומאליה תפתח, ואלו כל העושה עצמו רק תובע-ממון ורק גבאי-קופה, על-פי רוב ננעלים בפניו לבם ונשמתם של הנתבעים, ואחרי נעילת הלב נקפצת גם היד, ומאליה היא נקפצת. בדיחה נאה עממית מספרת: מעשה בעני, ששכחוהו קרוביו ולא היו נכנסים אצלו אפילו פעם אחת בשנה. לימים נתעשר, ומיד נעשו הכל קרוביו והתחילו משכימים ומעריבים לביתו כל יום ויום. ראה שֶׁכך, נמלך והעמיד לפניהם על השלחן קופה של ברזל, והוא גופו הפך פניו אל הקיר ועמד ושתק. תמהו אורחיו ובעל הלשון שבהם אמר לו: “שמא מן הנמוס היא עמידתך זו, כאילו אי-אפשך שאיש מאתנו ידבר אליך וישאל בשלומך?” החזיר הוא: “שמא אלי באתם? לזו שלפניכם על השלחן באתם. פתחו, אפוא, פיכם ודברו אליה ושאלו בשלומה”…

ועוד הערה אחת לפרשת השד"רות:

אני מאמין באמונה שלמה, שיש גוים – ואפילו גלחים – ציונים נאמנים. מעטים הם, אחד פה ואחד שם, אבל ישנם. ואולם לעשות גוי – ואפילו טוב שבגויים – וגלח – ואפילו טוב שבגלחים – שד"רים וראשי מדברים לציונות בישראל, – אין לך דבר תמוה מזה. וכשאני רואה “קברניטי” התעמולה הציונות עושים כך, – וכמובן, אינם מקמצים בהוצאות לשם “כבוש” חשוב זה, – אני נזכר מה שראיתי פעם אחת בכרך גדול שבאירופה: קֶרחים התהלכו ברחובות-הכרך חשופי-קרקפא ומעל קרחותיהם הכחילה רקלמה לתמרוקים ידועים. תמוה היה הדבר לראות רקלמה בקרחתו של אדם, אבל דוקא מפני התמיהה היתה הרקלמה רקלמה טובה. ואני שואל את נפשי: שמא רקלמה תמוהה אנו מבקשים גם בשביל הציונות? או אולי “הקברניטים” הללו, משלחי הגויים והגלחים, אינם יודעים כלום ואינם מבקשים כלום. אלא רקלמה למגבית? – אגב: להיכן הגיעו בהצלחת המגביות עם כל הרקלמות המופלגות, שהם ממציאים זו אחרי זו – הרי עדותם שלהם עצמם: טלגרמה של סט"א (דוקא טלגרמה, לא גלויה בת שבעה מילים): “הצלחתו של… במגביל קרן-היסוד בערי-השדה (של אנגליה) היא למעלה מכל תקוה. יהודי גלאזגו תרמו אתמול אלף לי"ש ועוד שלש מאות הובטחו”⁴⁹

ולא יתבוששו…

ג    🔗

הנה כן: הערותי לפרשת השד"רים הביאוני מאליהן עד לפרשת המגביות של הקרנות הלאומיות, ועם חתימת דברי רוצה אני לרשום קצת ממה שאני יודע גם בפרשה זו, אף כי ידיעות יש בידי כמעט רק על המגביות של הקרן הקימת, ולא של קרן-היסוד.

לא-ציוני נותן נדבה לקרנות הציוניות. ידבנו לבו – יתן, לא ידבנו לבו – לא יתן. ציוני אינו נותן נדבה לקרנות, אלא מס הוא משלם למדינה העברית – זו שגם הוא מביא גרגיר-אבן לבנינה – והוא חיב לשלם. אם לא סתם דברים בפיו אלא הוא מאמין במדינה העברית ורוצה בה באמת, אין הוא יכול לפטור את עצמו ממסיה, ואם הוא פוטר את עצמו באמתלא של טענות ותביעות כלפי הקרנות – הרי הוא הולך בעצת יצר-הקמצנות ונתפתה לו, שלא לקיֵם מצוה מעשית זו של הציונות. זכאי, ואולי גם חיב הוא לטעון טענותיו ולתבוע תביעותיו, עד שישָׁמע קולו, אבל קודם-כל חיב הוא לשלם את המס, – במדה שיש יכולת בידו לשלם. ולא ציוני נאמן הוא הציוני הקופץ את ידו ואומר: “שלום עליך, נפשי! הציונות אין לה כח ורשות לכפות על המסים”.

וכשם שהציוני חיב לשלם את המס, כך חיבים גבאי-המסים לדבר אליו בנמוס ובטון של כבוד והסברה כדרך בעלי-תרבות ובעלי-בינה, ואם לא כך הם עושים – רבב מגונה רובץ על מעשיהם, ועל כגון זה נאמר: “אל תקרי משנאי אלא משניאי”. אותם גבאי הקרן הקימת במזרח-גליציה, למשל, שעמדו אשתקד, במקום המגבית של פורים, וצעקו ברבים כמבוהלים המבקשים להציל מן הדליקה: “ראטעוועט כפר חבת ציון! ראטעוועט אויך דעם כבוד פון מזרח-גאליציען!”⁵⁰ ודאי בכלל משניאים הם. ואותם המעַשים "רבי-הפעלים, שלוחי הקרנות, שרבים משלמים להם את המס רק בשביל להשתחרר מהם ומזעם-לשונם ומחומר תבענותם – ודאי וודאי בכלל משניאים הם. –

ובכן כל ציוני חיב לשלם את המס – כפי יכלתו לקרנות הציוניות. להלכה כך. ולמעשה?

ראינו, שהציונות יש לה בפולניה לפחות ששים אלף נוער מאורגן.⁵¹ ועוד ראינו, שמכל הכנסותיה של הקרן הקימת בפולניה נכנס על-ידי הנוער הציוני המאורגן יותר מחמשים פרוצ'.⁵² פרוש: הנוער הציוני המאורגן בפולניה חרוץ וזריז לעַשות את האחרים, שישלמו את מסיהם לקרן הקימת. וכמה משלם הוא עצמו, משלו? מספרים מדויקים לא עלה בידי למצוא. אבל חוששני, שלא אחטא לו, אם אומר שחֶציו אינו משלם כלום, וחציו – כמעט לא-כלום, – במועצה של צירי הסתדרויות-הנוער הציוניות, שהיתה בווארשה אשתקד באמצע מרץ, הוצע, שכל אלפים איש של כל הסתדרות-נוער ציונית חיבים לתרום כל שנה משל עצמם מאה דולר לקרן הקימת, על-מנת להרשם בספר-הזהב, ואחרי כמה וכוחים הוחלט כך. שתי כונות היו לו לבעל ההצעה: ראשית שיתוספו לקרן הקימת שלשים הַרְשמות כל שנה, ושנית, – וזהו העיקר,– שהנוער הציוני יתרגל גם הוא לקים מצוה מעשית זו, שהיא בגדר חובת-גברא. ואף-על-פי שההחלטה הוחלטה כמעט פה אחד, והמס הוא מינימלי (מאה דולר לכל אלפים איש – היינו: פחות מחצי זהוב פולני, – או פחות מגרוש וחצי ארצישראליים, – לאיש בשנה), עדיין לא שמענו, שהסתדרויות-הנוער מקיימות מה שקבלו. –

ווארשה היא מרכזה של הציונות הפולנית, וממנה השפעה ציונית יוצאת לציוני כל המדינה (חוץ מציוני-גליציה, שיש להם טינא בלבם על “הציונות הוורשאית” והם בנו להם שתי “במות” לעצמם: אחת בקראקוי ואחת בלבוב). כשאדם בא לעיר מערי-השדה בפולניה לשם תעמולה ציונית, וביחוד לשם מגבית ציונית. מיד שואלים אותו: ווארשה מה אומרת? וצריך אני להודות: לא אחת שרתה עלי מבוכה מחמת שאלה זו ותשובתי נעשתה מגומגמת בפי, משום שאם איני יודע, מה ווארשה, “אומרת” למגביות של קרן-היסוד, יודע אני היטב מה היא “אומרת” לאלו של הקרן הקימת. – שנת תר“ץ היתה, לפי הערך, שנת-השפע לקרן הקימת בפולניה (חוץ משתי הגליציות): יותר ממיליון זהובים הכנסה. מכאן ואילך התחילה הירידה, ובמחצית הראשונה של תרצ”ב כבר ירדה ההכנסה עד 352.000 זהובים (למחצית השניה של תרצ"ב אין מספרים בידי). והנה טבלה קטנה, המקבילה את המגבית בווארשה לגבי המגבית בחמש קהלות אחרות בפולניה גם בשנת השפע וגם בשנת הרזון:

באורים איני צריך להוסיף לטבלה זו אלא שנים: א) בחרתי לשם הַקְבלה בחמש קהלות אלה, משום שהן הגדולות ביותר לפי סדר האלף-בית עד ווארשה (באות ה"א אין אלא עיירות קטנות; ב) ישובן של חמש קהלות אלה הוא בערך מאה וארבעים אלף נפש, ושל ווארשה – בערך שלש מאות וארבעים אלף נפש, פרוש: בווארשה יש שתי ווילנות ושתי גרודנות ושני ביאליסטוקים וגם עשר דובנות ועשר אבגוסטובות…

ושוב ווארשה, יש כאן ארגון, כביכול, של מורים ציונים, שקבלו, כביכול, עליהם להיות מחנכים את תלמידיהם ותלמידותיהם במצות קרן-קימת. נזדמנתי לכנוסם ושמעתי את הדין והחשבון על “עבודת”-השנה. מעטים קיימו מה שקבלו, ובתי-הספר שלהם הכניסו קצתם מאות וקצתם עשרות זהובים לקופת הקרן הקימת, והמרובים לא קיימו מה שקבלו, ובתי-הספר שלהם הכניסו – זה שמונה זהובים, זה ארבעה זהובים, זה זהוב אחד, וזה וזה וזה – אף לא פרוטה אחת במשך כל השנה. הסתכלתי “בעובדים” הללו ובקשתי לתפוס בפניהם סימן כל שהוא של הרהור תשובה – ולחנם הסתכלתי ולחנם בקשתי… ולא לחנם אמרתי, שמווארשה השפעה ציונית יוצאת לציוני כל המדינה: אף בערי-השדה של פולניה מצאתי כמה בתי-ספר של “תרבות” ושל “מזרחי” שאין בהם אפילו קופסה של הקרן הקימת.

ווילנה החביבה… כשנכנסתי לבית הגדול שמצד המגרש הגיאורגי טעמתי טעם נקמה של-מצוה. עשרות שנים היה לנו הבית הזה לפגע ולמכשול: כאן היה הָ“אינסטיטוט” הידוע למורים בישראל, שעליו מעיד אחד מתלמידיו המובהקים: "לא מצאנו ענין בעברית… בושה היה לנו הדבר, שאנו מוכרחים ללמוד לשון זו;⁵³ כאן לִמֵד יהושע שטינברג את דקדוק הלשון העברית ואת ישעיהו הנביא – ברוסית; כאן היה מבצרו של “הבונד”, שאכל את היהדות הרוסית – ולא את הרוסית בלבד – מנפש ועד רוח. עכשיו מצא בית חוטא זה את תקונו. כאן נתון עתה הסמינריון העברי מיסודה של “תרבות”, ומכאן יוצאים מורים ומחנכים, שלוחי הלשון והספרות העברית, לכל רחבי פולניה, ואולי לא לרחבי פולניה בלבד. כאן נתון עתה גם ועד-ההנהלה של הקהלה העברית, יורשה של “צדקה גדולה”, ובועד יושבים גם ציונים לא-מעטים. אף שמעתי, שהשפעתם מכרעת, וראיה לזה: משנת 1929 ואילך מכניסה הקהלה לתקציבה כל-שנה שש מאות, שש מאות זהובים לקרן הקימת ולקרן-היסוד. שמעתי ונהניתי שמיוחסת זקנה וחביבה זו, ווילנה, יודעת לעשות כך. ולא היתה שעה קלה וכבשתי פני מבושה: אפילו פעם אחת לא שלמה הקהלה את נדרה, לא כלו ולא מקצתו, לא לקרן הקימת ולא לקרן היסוד…

“וויצו” רואה את עצמה הסתדרות ציונית לכל דבריה, “יפ”א" (יידישער פרויען-פעראיין") רואה את עצמה הסתדרות כמעט-ציונית. שמא יודע מי-שהוא, מה עשו ומה עושות הן בפולניה לקים מצות קרן קימת וקרן יסוד? אני מצאתי רק ב“וויצו” שבלודז חבורה קטנה, הדואגת לעניני הקרן הקימת, אבל חבה יתרה לא נודעת גם שם למעשיה של חברה קטנה זו מאת שאר החבֵרות.

האורדן “בני-ברית” יש לו זכות ציונית גדולה. ארבעה (או חמשה) מ“אֶחיו” היו אבותיה ומסדריה של הועידה הציונית הראשונה בעולם (אולי יש להוסיף: אחרי הועידות של ראשוני חובבי-ציון ברוֹמניה), היא ועידת-קאטוביץ. אף זו זכות היא לו, שמעולם לא נלחם לא בחבת-ציון ולא בציונות. אדרבה, הרבה חובבי-ציון וציונים נמנו תמיד על “אחיו”. גם בפולניה נמנים הרבה ציונים של “בני-ברית”, ומהם יש גם “פקידים ואמרכלים של הלשכות. ובכל-זאת אין איש, כמדומני, יודע לספר, שאורגן זה עושה מה-שהוא לקיום מצות קרן-קימת וקרן-יסוד; על כל-פנים, אני איני יודע. אבל לספר מעשה שהיה אני יודע. מעשה ועלו שתי נשים חשובות לאחד מעשירי-ווארשה, – והוא מ”בני-ברית", – והציעו לו שיתרום לקרן-הקימת. מיד כעס כעס גדול, מִלֶּא פיו דברי-גסות ופתח לפניהן את הדלת, שיֵצאו מביתו. וכשקָבלה הלשכה הארצית של הקרן הקימת לפני הנשיאות של לשכת “בני-ברית” ודרשה משפט – לא נענתה…

*

היוצא מזה?

מסופקני מאד, אם צריך אני להחזיר תשובה על שאלה זו. “והוא עֵד, או ראה, או ידע, אם לא יגיד – ונשא עונו”, – זה סופר. להגיד מה שהוא ראה או ידע הוא חיב, להסיק מתוך מה שהוא ראה או ידע מסקנות בצורת הלכות פסוקות – אינו חיב; לראות ולהודיע על המעוות הוא חיב, לדעת כיצד לתקנו – אינו חיב.

אף-על-פי-כן, דומני, שאחת אני יודע, ואותה אגיד.

מתנגדיה של “ציונות-הכלל” אומרים, שהקרנות שלנו כבר עברה שעתן. ואני ברי לי, שההפך הוא האמת: עדיין לא הגיעה שעתן כראוי. רצוני לאמר, שעדיין לא נתבקשה וממילא גם לא נמצאה הדרך, שהעם יעמיד עליו בעצמו את המצוות המעשיות של הציונות. כמה מתורותיו של אחד-העם כבר נתישנו וכמה מהן היו גם מופרכות מעיקרן, בשעת נתינתן, אבל כמה מהן עומדות וקימות עד היום, כאלו גם נאמרו היום. ואחת מאלו – אולי הפשוטה, אבל גם החשובה שבהן – היא זו:

“לב העם הוא היסוד, אשר עליו תבָּנה הארץ, והעם קרוע ופרוע”.

וכאן יש לבקש את הדרך, ואם תבוקש תמָצא…

תל-אביב, כ“ח טבת תצ”ג,

שש שנים למות אחד-העם.