רקע
אליעזר שטיינמן
הרועה והמלכה

“רוני עקרה לא ילדה”

ישעיהו נד


דוד בן ישי עלה ודרך על במות רבות נאפד בסגולות הכוח, החן ותבונת־אנוש. שיסע אריה, הכה את גלית הפלשתי, הכניע אויבים רבים במערכות הקרב, היה בישורון מלך ונעים־זמירות לכל הגויים ואף בקהל־חסידים ראש וראשון. אך הנכון הוא, כי נתיב־חייו הראשי היה נטוי על פני ערבות המרעה. רועה היה, המשרך את דרכו בעקבי הצאן, רועה מעודו ועד אחרון־ימיו. נער הרועים נחשב גם בעיניו, אחד מקטני־ארץ, שפל־ברך וחלכה, אשר בצו עליון, למען מלא את משימתו הרמה, הוקם מאשפתות לשבת עם נדיבים ולהחזיק את שרביט המלך בידו, לצאת ולבוא לפני עמו במלחמותיו ולבנות לו בית נאמן לעד. אכן חרבו פעלה גדולות, אך הוא לא התהלך בגדולות וגבה־עינים תועבת־נפשו.

לא כמשפט כל הגבורים בארץ, אשר על חרבם גאותם, משפט דוד. הוא לא בכוח התהלל, ולא למען עשוֹת לו שם בגבורים הניף חרבו, בלתי אם לגונן ולהציל שה פזורה ישראל. ראש פעליו היה להסיר מעל אחיו בני־עמו את החרפה, אשר גלית הפלשתי זמם להעטות עליהם, בחרפו את מערכות אלהים חיים. בכל יתר מעללי הגבורה, אשר בצעו ידיו, אחת שאל אתה ביקש לרומם ולקדש שם מלך עליון, לגדור פרצות עמו ולגאלו מכף כל הקמים עליו.

לא נאה לכנותו בשם דוד הגבור, כאשר לא נענוד כתר חכם־חרשים לאיש אשר לבו בן בכל מלאכות המחשבת והוא מעודו לא התמכר אף לאחת מהן בתשוקת הנפש לעשותה כתומה. כן לא ייקרא בשם רופא האיש, אשר לא עשה את חכמת הרפואה למשלוח־ידו גם אם לעתים תצלח עליו הרוח להשכיל אל תכונת המחלה האחת, לחשוף את שרשיה ואף לגהות לה מזור מעט. אף מלך לאשורו לא יהיה האיש אשר משחק הנסיבות או חוק המורשה הושיבוהו על כסא המלכות והכתר, הרחוק מלבו, יהיה אך למעמסה על ראשו. לא נשגה באמרנו, כי כתר המלכות ניחת על ראש דוד כמהלומה עזה ביד הגורל הקשה, ואילולא הרוח הרעה, אשר צלחה על שאול להתנכל אל דוד להמיתו, לא היה הנער הרועה מהין אף להעלות על לבו את רעיון המלכות. או כי מיכל הגאיונה, אשר רחשה אהבה אל הנער האדמוני עם יפה עינים, הסיתתו להושיט את ידו אל הנזר. אם כה ואם כה לא ניכרו בהליכות דוד ובכל שיחו ושיגו אותות הנושא את נפשו להיות נגיד בעמו ומושל אשר שת מושבו על כסא רם ונשא להיות ספון בהיכלו, כולו אומר בוז לנתיניו.

הנבחר בתארי דוד הוא ללא שפק ענו ושפל־רוח. מעודו לא גבהו עיניו ולא נרפא בקרבו לבו השבור. הדכא בעצם תכונתו, גם אם ישליטוהו על הון ועושר לאין קצה וישיתוהו עליון על גויים רבים, לא ישליו מורשיו בקרבו ולא יאמר אושרתי. איכה ישית במרום קנו האיש, אשר מצוקי־ארץ יפקדוהו בכל עת? אשר רוחו נפולה, איכה יביט אל הרבים, אשר יכרעו וישתחוו לפניו? יתירה על זאת, ככל אשר יעשה חיל רב, יגבר שלטונו ותרום קרנו, כן תשפל לעפר נפשו וכן ירבו פחדיו וחרדותיו.

לא בן־נחת דוד. המעט אשר הוא נכא־רוח, לא שפרה עליו נפשו וצלמו האנושי לא היה לרצון לו. אך בצלם יתהלך איש שפך את מרי־שיחו לפני קונו. כל איש בצלמו יתהלך, בצלמו אשר לו, דבוק בו, צמוד אליו לאין תכלה, יומם ולילה עמו, אם גם נבזה נמאס הוא בעיניו, אין מנוס ומפלט ממנו, לדראונו ישאהו לפניו, תמיד יחיד ועני וכושל, צפוי אלי מכאובים ונגעי־לבו מה רבו. יש אשר ישמע קול קורא אליו מחביון־רוחו: ואנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי־עם… כל רואי ילעיגו לי. או אז יהגה נכאים: זה גורלי ומנת־כוסי כאשר ארכו לי רב מדי מדי שאול ומפי התמלטה שועת־נכאים לא אוכל ללכת באלה, ככה כל מחלצה לתפארה, אשר יעטפני הגורל, והיא תיארך ממידתי, אך תשיתני ללעג. היטב יזכור דוד מה נלעג היה מראהו, כאשר ענדו לראשו, והוא עודנו נער, קובע נחושת והלבישוהו שריון. כל רואיו נדו עליו בראשיהם, הריעו בצחוק והפטירו בלעג: הכי זה הקטן, הנער האדמוני, לא תואר ולא הדר לו, יתייצב במערכה מול גלית הגבור בענקים, אשר גובה לו ויראה לו? נחשולי הצחוק ההוא יהמו באזניו תמיד מזכרת לקלונו ולחדלונו. מה חדל אני – ימרר בסוד־שיח עם נפשו בכל רגעי השפל ברוחו והמה כה רבים.

כאשר לא לעולם חוסן, ככה לא לעולם עצבון. אחרית גאון שבר ובמוצאי השבר שוב גאה יגאה רוחו בקרבו לזמר נפשו הדוויה על כל הגלים והמשברים עליה עברו ולספר את המיית רגשיו וצמאונו לאל חי. כאיל תערוג על אפיקי־מים, כן נפשו תערוג אל אלהים, אותו יזכור ותשתפך עליו נפשו בקול רינה ותודה ומצהלות לאין קצה, אשר גם נכאים בן. החליפות ברוחו וההמיה אשר תפעמהו הן אשר תתנינה האותות בנפשו ותרקידינה אל כל עצמיו, תטלטלנה אותו ללא הפוגה טלטלת גבר, כמו לא עוד תולעת ואף לא איש הנהו, בלתי אם נפיל ממרומים. לא יחיד ועני, בלתי אם המון חוגג.

המון חוגג, וגם יחיד ועני. רבים עבדיו ומשרתיו ורואי־פניו, החומדים את קרבתו, ונפשו גלמודה. הבדידה דבוקה בו כצרעת, לרגעים ידמה כי כערער בערבה הנהו גם בשבתו על כסא מלכותו, אין נפש חיה מסביבו. מלך ללא עם, בכל קרביו יחוש את דכאונו. כוחו במתניו ורענן מראהו, אך הנה לפתע תבואהו תמוטה וכל עצמותיו תרחפנה. יש אשר בעצם האביב יבואו ימי סגריר, קדרות ביקום, כמו בחלום־ביעותים נשקף לנו הסתיו העומד מאחרי כתלנו. ככה אל נכון פקדו את דוד גם בשנות־עלומיו חזיון הזקנה, אשר בה יכסוהו בבגדים ולא יחם לו, והוא בבקשו להמרות את חוקי הבליה יצוה להביא לפניו נערה יפה, אשר תהי לו לסוכנת. קור הבדידות הרעיד את דוד והוא לא ידע פשר לה, כי הוא טרם תיכן את רוחו. הלא גם מיכל אשר התרפקה עליו באהבה לא באה אף במעט בסוד גלמודיותו, אשר גם רבים נבונים בוחני־נפשות לאחריה בדורות לא הגיעו עד חקרה. רבים היו מן הראשון באדם ועד דוד אישים בודדים במועדיהם, אך דוד היה אולי מן הבודד והלאה אן מעבר מזה לבודד. הוא צפור בודדה עלי גג, עני וגווע, גר תחת השמים, בן חורג למשפחת האדם. אם נאמר, כי מקדמות ימות העולם ועד הזמן הזה נולדו בקרב מין האנוש עשרה בנים חורגים, אשר דבר לא היה להם עם האדם וכל אחוזת נחלה לא ניתנה להם במשפחת האדם, דוד היה אחד מהם, ואולי הערער בהם. בבוא שאול אל מדבר זיף לבקש את נפשו התחנן באזני שאול לאמר: מה לו לאדוני המלך כי יצא מלך ישראל לבקש את פרעוש אחד? והוא אליו שח לא במשל ובמליצה. דוד שפלה נפשו בקרבו עד למאד. לזאת שיוה לנגדו תמיד את התולעת והפרעוש להמשיל צלמו אליהם.

אל הדלים ביצורים, אל כל רמש נקלה, נמשל נדמה בעיניו בהתחמץ לבו בקרבו ובהתהלכו כצל בעוצם דכאונו. אך גם בצלוח עליו רוח רוממות ומצהלות לא גבה לבו ולא רמו עיניו ובסתר־רוחו לא ביקש לו מהלכים בקרב השועים והקועים ונכבדי העדה השמים במרום קנם. הוא הרועה רוחו היתה תמיד כעוטיה על עדרי הצאן ולבו הלך אחרי קטני־יצורים. נפשו דבקה בשדה ובשיח השדה, בכל דך ונדכא. בהיותו רועה המו מעיו על כל צולעה ונדחה ואת הרכה והענוגה אמץ אל לבו. מאז ועד עתה תשלו עליו נפשו מעט קט רק בחברת קטני־ארץ וכל מצוק ומר־נפש המה רעיו ואנשי־בריתו.

כל צרה ויגון השיגוהו מאז יצא בתגרת הגורל מסוכת הרועה. היה היה לו כמו גרשוהו מהסתפח בנחלת ה' יוצר העולם ואדון כל בשר. אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי – הגה לא אחת, בזכרו את הימים הרבים בנעוריו, אשר עשה אותם בחברת רעיו הקטנים והאלמים על פני ערבות השדה, בהם ראה חיים בנעימים בחיק השלוה והשלום. אולם מאז שמוהו מלך גלתה המנוחה מלבו, נחרדו עצמיו ונפשו נבהלה מאד. הכי כמוהו מלך? הכי לכמוהו יאה הכתר? הכי לא המלך הוא אשר לו יושר יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך, צלח ורכב על דבר אמת? והוא לא חן ולא הדר לו, ולא דובר אמת בלבבו הנהו. נבזה בעיניו נמאס. אך תחת זאת בשפת חלקות ידברו אליו רבים, מוקטר מוגש לשמו, יהללוהו ברוב תשבחות לאמר, כי הוא בחסד אלהי יעקב הוקם על, מלך משוח כלול בהדרו, בחוצות ובשוקים יושר עליו כי שאול הכה באלפיו ודוד ברבבותיו, אף כבוד חסיד וקדוש יתנו לו, נזיר אלהים יקראוהו. היטב ידע רוע לבו וחטאתו נגדו תמיד, לבו ערוך כתנור תאוות רעות. עוונותיו עברו ראשו, כמשא כבר יכבדו ממנו. על זאת לבו דוי עליו תמיד.

בצר לו, כאשר נפשו עליו תהמה והאלם בפיו ואף שפך שיח באזני האל יבצר ממנו ותפילה אין עמו, ישלח דוד ידו אל הכנור רעו מנעוריו, למלט משא נפשו במנגינות, כמשפטו מאז בהתהלכו אחרי הצאן. מאד נעם לו נגן בכנור ודבר שיר לאמר: מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי, הוחילי לאלהים, כי באור פניו חיים ועמו שמחה תמיד. מה רבו אז מצהלותיו באלהים. מאת הכנור היתה לו זאת. והיה כאשר ינגן בכנור, כל קרביו יהמו לאל וכל עצמותיו תאמרנה תודה והלל לו, רגליו תצאנה במחול וכמו באזניו ישמע קול ה' בכוח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים וירקידם כמו עגל, קול ה' יחולל אילות, קול ה' יחולל את דוד. מה אנוש כי תזכרנו ומה מותר לאדם מן העגל והאילה וכל חי למינהו? או אז יבין גם דוד פשר לשברון־לבו. קול האל יעשה בו את השברים, יחוללהו וירקידהו לקפץ ולדלג על פני תהומות ועל פני משברי הרוח באנוש. או אז ימוגו מקרבו ההמיה והבכי, הרוגז והכעס, גם הששון וגם היגון. התקוות והפחדים יהיו כמו לא היו. לולא הוא מלך ספון בהיכלו, אסיר כסא המלכות, כי אז הלא יצא לשדות, ילין בכפרים, ושוב יהיה רועה המהלך אחרי הצאן כבשנים קדמוניות.

דוד, אשר בחן את נפשו תמיד לצרפה מכל סיגי השוא, דיבר אמת בלבבו בהגותו בזאת, כי נער רועים היה בשבתו על כסא המלכות. הוא נער התמיד בדמותו ובצלמו ובכל מאדו והמחול היה שפת־לבו. אהב רקוד וקפוץ וצאת במחול, כאשר גם רוחו בקרבו סוב יסוב ללא הפוגה ויעלה על גדותיו. לא לו המנוחה והמרגעה לא בו היא.

אפס מיכל בת שאול לא היתה עזר כנגדו באי־דעת מרגוע, אף לא חלק לה באהבתו לבני צאן. כאשר היתה רמת היחש, ככה היתה רמת רוח וכל הליכותיה בפעמי בת נדיב. וכאשר היה אביה משכמו ומעלה מכל העם, ככה היתה היא ממבטה ומעלה גבוהה מכל העם, נבדלה לה, עוטה הוד ואפופה מרגוע, כולה אומרת בוז לאשר לא בן מרום המעלה הנהו. לבושה היה שני עם עדנים ואף בקרב נפשה עטתה שני עם עדנים. מרוך ומהתענג מאסה בבכי וגם בצחוק, אשר ישמע בקהל רב ונפשה נקעה מצהלה. אף כי היו למורת־רוחה שפך־רגשות והתגלות הלב. לא יפלא כי גם שאול היטב בחן בתבונתו עד מה נבדלו דוד ומיכל בתכונותיהם וכי לא יהיה הדבק ביניהם טוב. לכן לא אבה לתתה לאשה לדוד בית הלחמי הרועה.

ומיכל אהבה אל דוד ותחשקהו.

הכי לא בחנה את רוחו בטלטלה ולא תיכנה את לבו הנשבר? אכן, בחנה ותיכנה. לא נפלאו מן האשה חקרי לב־גבר, אף כי ממיכל הגאיונה, אשר חושיה וגם מבטיה חדו עד למאד לחדור קרב ולב. אפס על אף זאת הלך לבה שבי אחרי הנער האדמוני, אשר תו הגאון למצוקים ולאראלים גם יחד חקוק במראהו. בשגם אמרה בלבה: הכי יש בחור אחר בכל ישראל, אשר שווה הוא בעיני להיות חתני ואישי? כולם אך יתרברבו וידברו גבוהה־גבוהה, ישיתו להם פני אנשי־חיל, והמה אך עדת כסילים ומוגי־לב. הלא כאשר הוצא קול במדינה, כי האיש אשר יכה את גלית הפלשתי יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו לא נמצא בכל גבול ישראל אשר יכה את הפלשתי, כל איש ישראל בראותם אותו נסו מפניו וייראו מאד. ולא כן דוד, כי הוא האחד חזק מן הפלשתי אשר חרף מערכות אלהים חיים. אפס הוא לא התרברב לריק ולא שת כל מסוה על פניו. לא אורח לו כגברים נבובי הלב וסרי הטעם, אשר ילבשו הדרת־גיאות לאחוז עינים. ומיכל חשבה גם זאת, כי אחרי אשר תאמצהו לה לחתן ותדריכהו בנתיבות המלוכה, ירום רוחו בקרבו ואף בעיניו תרום קרנו וכל ארחו, שיחו ושיגו ישונו, עד כי יהיה לו מראה נגיד ומצוה. מיכל בגאונה בטחה בחן ובקסם אשר הוצקו בה, כי תשכיל להפיח בקרבו עוז וקוממיות, ותחת הנכאים תטע בנפשו חוסן־בטחון, למען יהיה אך שמח.

מיכל אהבה את דוד אהבה עזה, אפס אל נכון היתה אהבתה לראשונה מהולה גם חמלה. הלא יש אשר גם הלב החכם והער עד בלי די לא ישכיל לשית פדות בין אהבת נפש להמית־רחמים לה. או כי האהבה תעור גם עיני פקחים ולא יבואו עוד עד חקר תכונת הנאהב לאשורה, ואולי מיכל הוסיפה לדוד אהבה גם עקב היותו נבוך ונלעג מעט. חמדה להביט אל הנאהב בפרפרו כדג ברשת מבוכתו. לכן לא נשגה אולי במשפטנו, כי אהבת מיכל לדוד צמחה בהרף־עין אחד, בהרף־עין זה בו נגלה אליה דוד, נער הרועים, עוטה מדי שאול הארוכים ממידתו והוא לא יכול ללכת באלה. לא יכול, אך ניסה לעשות צעדים מספר. לא יכול. לא יכול על אף רצונו העז. ויען כי לא יכול על אף עמלו הרב, נצב על עמדו, כמוהו כפסל אשר לאזל־יד, לאזל רגל ואף לאזל מבט. איש נכלם וחדל, מבטו האלם משווע לעזרה וכולו אומר תחנון. ואך כפשע בין התחנון והחנון. החנון הוא מבוע החן. ויש אשר חן אפס־אונים שגיא־כוח מכל חן זולתו. בשגם האשה, אשר מקורה הרחמים, נפשה תהמה למראה הנפש המתעטפת חדלון וכמו תתם לגווע. או אז נחשול רחמים ישטפנה והיא את הנפש הגוועת תאסוף אל חיקה, תאמצנה אל לבה, תשיב אליה חומה, תטה אליה כנהר חסד ותתרפק עליה באהבה למען תשיבנה לחיים, או אז תהיה היא אמה הורתה. האשה תלד תמיד את בחיר־לבה, תחייהו למען תרוממהו ותגדלהו. אך ראתה מיכל את דוד נאחז בסבך המדים אשר לשאול, חיש מהר אמצתו לה לבן. ותאמר מיכל אל לבה: אני היום ילדתי את נער הרועים הלזה ואני אהיה לו לאם ולאומנת. יען כי מאחרי הצאן לקחתיו להרימו אל כסא המלכות, יהיה סר למשמעתי תמיד. אני אעשנו נגיד ומצוה על ישראל ותחת זאת הוא יעשני נגידה ומצווה לו, אלמדנו הליכות־חן וארחות־גאון, עד אשר יהיה כשוע מלידה ומבטן. יראו הבחורים הריקים והפוחזים, אשר ביקשו את ידי במרמה, יבושו ויכלמו מגאותם ואיולתם גם יחד.

אולם לא כמחשבתה על אודות דוד כן היה. מיכל לא נעשתה לו אומנת ומדריכה בנתיבות החיים והמלכות ודוד לא שינה את טעמו ואת הליכותיו להיות לו אורח כאחד השועים מלידה ומבטן. רועה היה דוד בכל מאדו, חוטר מגזע נערי התמיד, אשר לא יד אשה, בלתי אם רוח השיר תנהלנו ותסמכנו. מיכל אהבה את דוד ואף דוד אהבה, אפס דוד חילק את אהבתו בינה ובין כנורו. אכן גם לב מיכל הלך שבי אחר צלצלי כנורו, אשר השתפכו עתים בהמית־נכאיהם ועתים בתעצומות־מצהלותיהם, אפס גם קנאה אותו לכנורו, אשר משכו לעתים בחבלי־קסם לשקוע בו את כל מעיניו בשכחת עולם ומלואו. מיכל אהבה את דוד הפייטן. אך הכי לעולם גבר פייטן? יאים הזמירות וצלצלי הכנור בעת־בחורותיו, בעשותו שירים מעט לכבוד בחירת־לבו, כאשר ישית לה בחלקות בכרכורי־אהביו. הכי לא האשה מכורת השירים ובה מחצבת כל הגיון עלי כנור? אולם אל לגבר נגן וזמר גם אחרי יארוש לו אשה לבנות בית נאמן לה וליוצאי־חלציו.

המעט אשר דוד הרע לה בהתרפקו רב מדי על כנורו עוד הוסיף הרע לה בנשאו נשים ופילגשות אחרות על פניה, הלא הן אחינועם היזרעאלית, אביגיל אשת נבל הכרמלי, מעכה בת תלמי מלך גשור, חגית, אביטל, עגלה ונשים רבות אחרות. החכמים כותבי האגדות הלא יעידו לאמר, כי ארבע מאות ילד יצאו מחלציו וחצר דוד המתה צאצאים כמכלאות צאן. מיכל קנאה את דוד אל כנורו, אך לא לנשיו הרבות, כי היא בזה להן. אפס נפשה שאטה מן הצאצאים והצפיעות, אשר החצר מלאה המולתם. לזאת הוקירה את רגליה מקרית הילדים ההומיה, כי את הרעש שנאה מעודה וכל התשואות היו לזרא לה. ורב יתר לא נעמו לה שוועות הנשים הכורעות ללדת בחבליהן. מיכל העקרה לא יכלה כלכל את הרעיון, כי גווית האשה אך אבנים הן למלאכת פרי־בטן. פליאה נשגבה ממנה: איככה לא תשאט נפש דוד, אשר ממנו כל המשק הזה, בשגר הזה, בעשתורת הזאת? לב מיכל היה סמוך ובטוח, כי ברבות הימים יסב גם לב דוד מן ההמולה הרבה ויחמוד גם הוא ספון היות בסתר היכלו הרחק מנשיו, מאדם ומתשואות־עם.

לא ארכו הימים ואף תקותה זו נהיתה לה לאכזב. כאשר ארון הברית הובא מבית עובד אדום אל עיר דוד בשמחה “ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבחו שור ומריא ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'” “והעלה עולות לפני ה' ושלמים”. רע היה בעיני מיכל כל המראה הזה. ותהגה מיכל ברוחה הקשה לאמר: מה נואל העם הזה, אשר אף צעדים מספר לא יעשה בקודש ללא זבח וללא טבח, ללא צלצלי שיר וללא תרועה בחצוצרות ובתופים. ותוסף מיכל להשקיף בעד חלונה ותרא כי כעם ככהן וכהמון־העם כמלכו, כי הנה גם דוד מכרכר בכל עוז. זאת לא זאת, דוד הגדיל במחולו ובמצהלו על כל ההמון הרב הזה. אכן דוד הרבה את מעגלי־מחולו, יען כי לא היה בקרב כל העם איש רב־מעגלות ועמוס־נפתולים כמוהו. מחיל אל חיל וממעגל אל משנהו הלך דוד במחולו. הכי לא חוברו בו יחד הרועה והגבור, המלך והמנגן, החוטא והצדיק, נעים הזמירות ואיש מרי־שיח? עלי במות רבות צעד תמיד וכעת חוללו רגליו מבמה אל רעותה וממעגל אל משנהו. ממעגל הגבור משסע הארי ומכניע גלית יכרכר למעגל הרועה השומר על צאנו. את כל צולעה ונדחה יחבק בזרועותיו ואת הרכה והענוגה יאמץ אל לבו, ממנו יפזז אל מעגל החסיד אוהב האל לשיר לו מזמור ה' רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק. מעגל ליד מעגל. מעגל בקרב מעגל. ממעגל האל ידלג דלג רב אל מעגל המלך ואל קרית מלך רב, עיר דוד מעוז לעם מדור לדור ועד אחרון דוד לכל שבטי ישראל סלה. מעגל ממעגל יאמץ, אפס מכל המעגלות יחד יכרכר ויפזז אל אין־עוד מעגל ואל אין־עוד דבר זולתי האל, צור שדי, עוזנו ומגיננו, אחת אשאל ממנו אותה אבקש שבת בביתו כל ימי חייו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, אל תטשני ואל תעזבני אלהי ישעי. היה היה לו לדוד, כמו סופה עזה אפפתו לקרוע מעליו את כל לבושיו, את עורו ובשרו ולהציג נפשו, ערומה ללא בית־חמרה.

לראשונה נשבר גם לב מיכל בקרבה וחרפה עטפתה. “והיה ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון תרא את המלך מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה”. כל פלגי הבוז לבחורים הריקים והפוחזים בישראל, אשר נאגרו שנים רבות בלבה, התלכדו יחד לנהר איתן, אשר שטף עבר על דוד. לא עוד היתה פוסחת על שתי השעפים בהגיגיה בו ולא עוד בסתר רוחה שאטה נפשה בו, כי גם בארשת־פניה ובאומר־פיה הביעה בוזה לו. היטב חרה לה, כי לא לבד בקרב המון נשיו, כי גם בקרב המון העם, אורח לו כנער הרועים. כל חמת־קנאת מיכל לנשות דוד ולפילגשיו הרבות פרצה בשוועה האחת לאמר: מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום לעיני כל אמהות עבדיו כהיגלות נגלות כאחד הריקים. לשונה עקב זעמה ותדהימתה רצה אורח, לא עצרה רוחה ולא שמרה ניביה, כפלה מלותיה, כמו היטב ידעה כי בלהט־פיה ייהפכו עד מהרה אמריה לאפר. מיכל אהבה את דוד אהבה עזה. אך אולי גם האהבה העזה יש אשר תהיה חומה או תהום חפורה בין השניים מלהבין איש לרוח רעהו ולבוא עד תכונתו. גם האהבה שמש היא לעוור עיניים. לכן לא השכילה מיכל להבין, כי בנוח על דוד רוח הערגון וצמאון הנפש לאלהיו יהיה באמנה כאחד הריקים, לאמר, ריק מכל מאויי החומר. ריק מן הרהב ומכל חמודות האנוש, ריק מדעת דבר ואף מדעת נפשו, אף כי מדעת גבולות במשפחת האדם ובמשפחת כל החי. כל הקירות יתקרקרו ונשגב ברגע ההוא ה' לבדו, אשר כל היצורים כאין וכאפס לפניו. מה מלך ומה אנוש כי תזכרנו? בשגם מלבד אשר היה דוד חסיד לאלהיו היה משורר לבני־אדם ולב משורר יכלכל הכל ורב מכל יכלכל את השכול והאבדון.

מיכל בהכותה את דוד בשוט מליה אף את נפשה יסרה בשוטים שככה לה הגאיונה להוציא בזעמה כל רוחה כאחת הנשים המקנאות, אשר לא תבושנה להתנאף בקהל רב בקנאתן לבעליהן. אולם דוד לא הזעים את פניו בדברה אליו תוכחות בקול רם, אשר נשמע לאזני רבים, אף לא שת בה את מבטו ולא התבונן אליה. כי הוא בצאתו במחולו מכל המעגלות והלאה כבר זנח גם את המעגל אשר לדרך גבר באשה. הוא שטה ועבר מעל לכל, מצאן־אדם ומבני־צאן. יצא מסוגר האנוש וכל החי. לפני האל רקד.

לא לאורך שעה סוב יסוב האדם ממחולו ועד לכליון נפשו. בקצה מעגלותיו הלא ישוב כאסיר הבורח אל כלא־חמרו. מעם מיכל, אשר אהבה את דוד, היתה הנסיבה לתשובתו. ויהי בנפול דוד היליל בן שחר ממרום־מחולו לשפל אנושיותו, היטב חרה לו על מיכל אשר דברה סרה בדוד מלך ישראל לאזני כל העם. ויען אף הוא לה בלעג־לשונו לאמר: לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה' על ישראל ושיחקתי לפני ה'. הרועה החסיד והפייטן המריא במחולו לאפסי־מרחקים, אך המלך הגבור שלח את ידו מקרוב לגעת בפצעי לב מיכל. נער הרועים לא עצר רוחו בזעמו ודרך ברגל גאוה על הבמה בה נפל חלל בית שאול ונגדעה קרנו. המעט אשר לא חסה עינו על האשה, אשר ממנה באה לו המלוכה, הוסיף בחפזה מלים אשר היו בה כצרבת לאמר: ונקלות עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה.

מבלי משים הביע בזעמו לאזניה דבר, אשר אל נכון הסתירו ממנה עד אז, לבל ידאיב את לבה, והוא כי איש נכה־רוח הנהו ונפשו שפלה בקרבו. מיכל אהבה את דוד, אף דוד אהב את מיכל, אך בהכותה אותו בשוט־לשונה הפליא הוא את מכותיה מנה אחת אפים, כי היא דרכה עליו בפעמי בת נדיב והוא הנחית בה את שרביט המלך ומלמד הרועה גם יחד. דוד הקשיח לבו אל מיכל להפילה חלל על כל במותיו. אשר יוסיף במות לנפשו, יוסיף חלליו. אולם מיכל המלכה היתה רק אשה אוהבת.

גדלת עד למאד דוד מלך ישראל ונעים־זמירותיו. הוד והדר לבשת בחזיונות מהלליך ברוב תשבחות. גדולות פעלת, שבטי ישראל הקימות לעם, מצודת היבוסי כבשת וכוננת אותה קרית מלך רב ומקדש מלך לגויים רבים. מלכים יצאו מחלציך, חיברת שירות, אשר רפאות בהן לכל נפש דוייה. בכל דור ודור ירונן דוד מלך ישראל חי וקיים. אולם אני כותב המגילה הזאת כוס־תהלה אשא לכבוד מיכל בת שאול הגאיונה והבוזה. מיכל הגדילה בהתיצבה מרחוק לרעש הסואן גם לפני האלהים, לא ברעש האל. העם ומלכו הריעו לכבוד ארון האל, אך מיכל לבדה עצרה כוח להיבדל מן הקהל הרב הזה, רגליה לא נעו ולא זעו במחול.

אראה בכל עת מיכל נצבה לבדה נשקפה בעד החלון, תמיד תעמוד פה ביגונה ובזעמה. מיכל נשקפה בעד החלון בדוד, בכל מעגלותיו תראהו. אכן, דוד הנהו מלך, אך הכי מיד הנביא הנזיר, הזועם הזקן, שמואל, ולא מידה באה לו המלוכה? דוד הנהו נער הרועים. אך הכי איננה נאוה כשולמית, אשר בשירי הרועים מוקטר מוגש לה? הכי לא היא כדוד בנתה ירושלים החן והתפארת?

אשירה נא שירת דוד לכרמי ירושלים העיר. אשירה נא שירת מיכל לכרמי החן והתפארת. ויבקש דוד לעשות ענבי צאצאים ויעש ביאושים לרוב, הלא המה אמנון, אבשלום ויתר אחיהם, ואך שלמה היה חוטר טוב ונאמן לגזע דוד. ולא כן מיכל, כי לא בקשה לעשות ענבים ובאושים לא יצאו מרחמה. ומיכל עקרה היא, כי אין לה ילד. את תהילת דוד נשיר במקהלות, אך לך מיכל אחותנו דומיה תהילה.

תשט"ו

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47623 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!