רקע
אליעזר שטיינמן
כחתן אל חופתו
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך; 1965

אחד עשר בנים ובנות ילדה לאורה לאלוף־נעוריה כדת. אך את כתר התפארה ענד לראשה פטררקה בשלוש מאות ושבעה עשר זרי הסוניטות אשר שר למהללה.

עשרים שנה ואחת ישב הפייטן בקרבת בחירת־לבו לשבוע זיו־פניה ועשרים שנה תמימות לאחרי זאת התאבל על מותה, עמו שקעה גם שמש חייו וגלה ממנו חן תבל.

בטח בלאורה לב בעלה, יען כי מצא את לבה תם וישר לפניו ורוב ימים הורוהו בינה, כי היופי הנאצל באשה יהיה גם למצודת־תומה. לזאת היתה השמחה במעונו ורוחו שלוה תמיד. ולא כן פטררקה, אשר נפשו היתה נסערה ללא הפוגה והעצבון לא מש ממנה. הוא אהב את לאורה וכל מעיניו בה בהקיץ ובחלום. בפניה ראה חזות הכל ותארה נשקף לו מכל צלם ודמות, מן הכוכבים במרום קרצו אליו מבטיה ועלי העצים בנשוב בהם הרוח לחשו לאזניו שמה. יש אשר בשכרון־אהבתו יעברהו רעיון, כי תכלית מעשה שמים וארץ היא לאורה והכל פעל האל למענה, אי אשכר־סגולה, אשר יוכל איש חלכה כמוהו תת ללאורה, מלבד פרקי־זמר נלעגים, אשר יארוג לשמה?

נבצר מעם פטררקה להבין: איככה ינהרו המוני־אדם על פני ארץ רבה וישאו בעמל חייהם והם בקרבתה לא עמדו ומעודם לא שפר עליהם חלקם להביט אל נועם־זיוה? איככה יצאו ואיככה יבואו ומה המעין ממנו ישאבו כוח ללכת מדי יום ביומו לסבלותם?הלא רק באור פני לאורה חיים ובקרבתה שמחה. אפס נבצר מעמו גם להבין איככה הוא חי, הוא אשר כל חיי־רוחו בלאורה והיא נשמת־אפו, אר עמה תזרח לו השמש ויהלו הכוכבים וימתקו לו המים ויערב לחכו האוכל ויהיה לו למשיב־נפש הגיון הלב, והוא הלא הוא, רק הוא, לא לאורה אף במעט? הוא לנפשו, לבדו לו בבית־חמרו, חי? הכי לא חייו כתומם מעל, אשר ישית בלאורה? נפשו התעטפה יגונים, לכן גם עוז־שמחתו על לאורה נהפך לו למקור רוגז ועצבון.

לאורה מתה בדמי־ימיה ופטררקה על אף זאת התהלך עוד עשרים שנה תמימות בארצות החיים. רבים ראו וכן תמהו, כי הפייטן אשר על אהבתו הלוהטת ללאורה ספרו פלאי־דברים, לא טרף נפשו בכפו במות אהובתו על פניו ולא ירד אחריה לקבר. יתירה על זאת הקשו לשאול, בהגיע לאזניהם השמועה, כי הפייטן באבלו יכתוב שירים לזכר אהובתו המתה: איככה יעצור כוח מוכה הגורל הלזה לשבת על האבניים ולבנות בתי־שיר, אחרי אשר אור־חייו אין עוד אתו? רק אין זאת כי אך לאלוף נעוריה ולילדיה תמות האשה ולא לכל זולתם, אף לא לאשר לבו היה ערוך כתנור באהבתו לה בהתהלכה עלי אדמות.

אכן, לאורה מתה לאלוף־נעוריה, לאחד עשר בניה ובנותיה ולכל מכריה ויודעי־שמה, אך לא לפטררקה. היא היתה חיה על פניו, חיה לעיניו, חיה בקרבו ובכל סביבותיו, במרומי השמים ובארץ למטה, ברעש הגלים ובמירוץ הגלגלים, בהמית הרוח, בצחוק ובבכי, בתשואות ובדממות, חיה בעצמה רבה אף מבטרם מותה, כי בעזבה את בית־חמרה לה מושב בקרבו, נהיתה לעצם מעצמו, כמוה כמוהו. ולזאת אף הוא לבש צלמו לאשורו ובא בסוד החיים כתומם. ברדת לאורה לשכון אל קרבו נהיה הוא איש חי כיאות, אף יצא ממעגל המעל ובא בברית־אמונים לאין תכלה עם חמדת־לבו. אחרי אשר נמק בשרה לא נותר עוד חיץ ביניהם ונהיו לנפש אחת וללב אחד.

רק כעת הבין עד למאד את הרעיון, אשר פקדו לעתים לפני זאת לאמר: הלאורה תמות? הכי יש יד מחבלת, אשר תהין להעלות את הכורת על חזיון ההוד אין משלו בתבנית האשה? לא מתה לאורה, לחשו שפתיו כמו בשנתו. לא תמות לאורה. בין היפות בנשים מאז ומקדם מי ידמה ומי ישוה לה? לא תמות – יקרא לפתע באזני הצללנם המרקדים על קיר חדרו לאור העששית הכהה. יש אשר יתרומם מעל גליונות הניר אשר על שולחנו, הזרועים קרעי־פסוקים, לגשת אל הקיר ולחבק את הצללים המחוללים, אתם ימתקי שיחו. לא תמות לאורה – ישנן פעמים עד אין ספור.

לא מתה לאורה ואף פטררקה לא נתן את נפשו למות. לא המתים יהללו יה. חי חי הוא יודנו. הוא בחייו את נפשו יזמר ללאורה ובקהל רב יודיע בבתי־שיר מפלאות הודה והדרה. לאורה לא תשב עוד בקרבתו, אך בקרבו תשב. דעך לעיניו אור יהל עיניה ההוזות עדנים אל נכחו יביטו. גוועה זמרת הצפרים לאזניו, אך לאורה עוזו וזמרתו. תבל־יה גיא צלמות לפניו ואור לו בלאורה.

אשר הגה פטררקה בסתר־מחשבתו, שר גם בנהם־זעקתו בהקיצו מביעותי־חלומותיו בשנתו וממנעמי הזיותיו בהקיץ: לאורה חיה על פני! יען כי כל עצמותיו אמרו חיים ללאורה ובכל קרביו האזין לפועם חייה, היה היה לו הדבר, כי ההכרח אכף עליו לשוב ולהביט אליה מפעם לפעם בבוא מלאך המות לקחת את נפשה, כי היא החיה בקרבו לא נחזתה לעיני־בשרו. רק אין זאת, שח הגיונו מוכה התמהון, כי הרגע בא עליה המות כחתף. אפס הוא האמין בהגיונו רק לרגע קט. ככה מתה לאורה על פניו וקמה לתחיה חליפות. רבות לאין ספור היו גויעותיה ומיתותיה לאין קצה. הוא הוביל מפעם לפעם לקברות את מחמל־נפשו אך למען יקום ויחיינה שוב לעיניו ובעצמת־שבעתיים.

לילה אחד שמע פטררקה בחלומו או בשגיונו בהקיץ קול דובר אליו, ולא מרחוק בלתי אם מקרוב, אשר אין קרוב ממנו, כמו מחדרי־לבו הגיח הקול, לאמר:

– אמת נכון: לאורה חיה וקימה. שית מבטך בה ותחזנה; שלח ידך ותגע בה ובזרועותיך תחבקנה; דבר אליה ולא לבד בהגיון הלב, כי גם בקול, והיא לך תען, ואך אל תהיה פוסח על השעפים. עקור כל שפק מלבך, למען דעת היטב, כי באמנה היא חיה לפניך. או אז תראנה בעליל קמה ונצבה לעיניך ברוחה ועם רוחה גויתה בתעצומות חייה השוקקים.

ויתחלחל פטררקה וישאל את נפשו במגור:

– הכי לא רוח עועים בא אל קרבי להגידני דברים חסרי־שחר?

עד מהרה שמע קול מתוק, רנן לאורה:

– חיה אני לך, אישי בזמירות, כאשר חיה חייתי לפנים לאישי בכלולות, אשר לו ילדתי בני ובנותי, מספרם אחד עשר. אכן, מתי אל כל אשר היה לי בבשר, ניתקתי את כל מוסרותי בם, למען אתן את בריתי לך לעולמים, פייטני. הלא למען זאת צויתי עליך את החיים, כי תקים ממני זרע השירים, בהם ינון שמי לעד. רק אשר בבשר יהיה למק, אך לא ימותו ילדי השיר.

ויהי בשמוע פטררקה קול לאורה בדברה אליו ויתאושש עד למאד ורוחו גאתה בו ותצא אל לאורה להידבק ברוחוה ועם רוחה גויתה ויחבקנה בזרועותיו ויאמצנה אל לבו ויקרא באזניה במצהלות לאמר:

– כמצותך אעשה, בתי־שיר אבנה לכבודך להגיד בהם מהללך. יפיפית מכל בנות תבל, אין כמוך, לאורה. לא קמה כמוך. אשרי פטררקה שככה לו לעמוד ולשרת לפניך בהיכל השיר. אמן אני אומר, לאורה, זרי־סוניטות אענוד עטרה לראשך. כל עוד רוח חיים באפי שירים לך אארוג, כל הגיון־לבי, חזיון־רוחי וזעק־דמי, אגלי הטל ומשק הגל וצבעי הקשת, כל בנפשי ארשת, בכי ודמי בי, יפה־נוף בהר ובגיא, לך לאורה, אביא בשירי שי. לא אחת הנשים הנך, לאורה, בלתי אם כל האשה, צלם החוה מאז ומקדם, אשת המופת לעד. והיה באחרית הימים, כאשר סוב יסוב גלגל העתים וישוב למועד הקדומים וכמו אז מקדם בגן העדן ישכנו רק אדם אחד וחוה אחת, והיא בצלם־דמותך, או אז אופיע אני פטררקה הפייטן ואתפור לך חגורה מעלי השיר, בהתהלכך עם אדם בחיר לבך בגן לרוח היום.

ופטררקה בשמעו באזניו את נעוי־מליו נחרד עד למאד, פן רוח שגעון דובר בו ובעוצם־פחדו חיל ורעדה אחזו את ידיו ונפתחו זרועותיו ולאורה החיה גזה משם ותתיצב לרגע קט נכחו לשית בו עיניה המפיקות ארשת תוכחות על כי גם בהיותו אחוז רוח־עועים יהין לאמצה אל לבו למען הביא גם אל קרבה את תעתועיו ומדוחיו. חיש מהר לאחרי זאת חמקה לאורה ולא היתה עוד. ויתחלחל פטררקה בשנית וישמח ויצחק ויבך ויגל ברעדה, כמו נהיתה רוחו משכן למחול־תהפוכות.

מני אז נהיתה רוח פטררקה קן לחלחלות מתוקות, אשר כמו צפרי־אימים פקדוה ברצוא ושוב. נפשו נכספה אף כלתה אל לאורה החיה, אפס לא ההין להעלותה מחביונה ולהציגה לעיניו כמו חיה, פן ישלח אליה את ידו להביאה בזרועותיו ולאמצה אל לבו לדבק בה את חמרו העכור ואת שגיון הגיונו. היטב ידע מה חדל הנהו לעומת לאורה, החוצה נתיב הזוהר אל קדמות העתים, אל גן העדן אשר מקדם, אל מערומי היש. ולא כן הוא, העוטה בגד העתים העכור וטרם יצא משבי בית־חמרו. הכי לא שומה עליו לפשוט את כתונת החומר מעליו למען יטהר להגביה עוף אל זבול הזוהר לחפש שם את לאורה שאהבה נפשו?

נפשו שאלה למות, אפס החיים רבצו עליו כמשימה קדושה לבנות את משכן השיר ללאורה. לא פטררקה המת יהלל את לאורה ושירים לה יארוג. חי חי הוא יודנה. ימים רבים אכל השפק את לב פטררקה ורוחו נקלעה בכף הקלע, לא ידע נפשו, לא תיכן נתיבו. האיש בבשר ובדם כונן את צעדיו אל שערי המות. אך רוח הפייטן גאתה ועלתה אל פסגות הזוהר, מכרות השירה, אשר ציוו עליו את החיים, למען יקים את דברו ללאורה לשכן את זכרה בבתי־שיר אשר יעמדו לאורך ימים.

אפס גם שיריו הראשונים תחת לשכך מעט את סערת־רוחו השביעוהו רוב כעס והגבירו עצבו ודכאונו. הלא זה דרך כסל בפייטן, כי גם בשפכו בשיריו את שיחו על הענות והעמל ועל כל ענין רע תחת השמש, ירווהו שיריו אך נחת ויבואו כשמן בעצמותיו וכסם־רפואות ברוחו הנכאה, כמו באמנה מן העז יצא מתוק בקסמי השיר, עד כי גם עמק עכור ייהפך לגן שושנים. פטררקה מבשרו חזה זאת. ככל אשר יוסיף לתנות את יגונו בבתי השיר על מות לאורה וככל אשר שיבץ זר חדש בזרי־הסוניטות אשר לפניו, כן גאתה רוחו בקרבו ודכאונו פג מעט קט. היה לו הדבר כמו בשיריו: תחת להתאבל על מות לאורה יגיל וישמח עליו, כי מאתו הנסיבה לרוח השיר אשר גאה תגאה בו. לולא נקטפה לאורה מעץ החיים היה הוא פטררקה קטון־משורר, אחד מן הרבים המושכים בעט הפייטן, הדוגרים על נפלי־שירים, אשר רוח היוצר לא יתנוסס בהם ומעינם אכזב. אפס מות לאורה נהיה לרוח השיר בקרבו והוא אשר ינטלהו וינשאהו כסופה נאדרה בכוח על פסגות השכול והעצבון לזרוע בהן את תנובת שיריו. עקב מות לאורה יראה חיים עם בת השיר ורוחו תפרח פלאים. המעט אשר ימלט בשירים את משא יגונו עוד ירוה נחת לרוב ולבו יגיל וישמח. ויאמר פטררקה בנהמת רוחו:

– הנה כי כן. שירי ללאורה הם רק מזימה רעה להשכיחנה מלבי, לשכוח גם את רישי ויגוני, להיותם לי דבר־שעשועים ומקור־גאוה, מכרה לשמחה וששון, מעל המה בלאורה וסם רפאות לנפשי.

ויהי בלילה ויזעק פטררקה אל לב הדממה החשוכה, אשר אפפתו בחזקה:

– מות לפייטן למען אחריו יגוע גם גיוו וייקבר בבטן האדמה, כאשר נקברה לאורה. כן, כלה ונחרצה מעמי: מות לפייטן!

ויחגור עוז לרדת ממיטתו ויקם וידלק את המנורה על השולחן ואת הנברשות אשר בתקרה ויהי אור גדול. ויקח את גליונות הניר הרבים הזרועים בתי־שיר ויפרשם על שולחנו וימנה את זרי הסוניטות אחת לאחת ויהי מספרם שלוש מאות ושבע עשרה. ויקרא בשירים זעיר שם וזעיר שם וירא כי טעמם טוב ומקורם ברוך וחן נאצל מרחף עליהם כמשפט השירים לפייטני הסגולה בדורות, נער יספרם, אשר שפע עליון יתן בהם את אותותיהם. ויעברהו הרעיון לאמר: אשרי האיש שככה לו ואבוי לו, כי אחרי אשר הערה האל את רוחו ממרום והעניקו שפע עליון אשר כזה, לא עוד הצדקה לו להוסיף ימים עלי אדמות. ויאסוף את כל הגליונות ויקשרם בצרור אחד ויאמר: תם ונשלם. וידור בלבו לבלי הוסף עליהם עוד אף זר אחד. וישב על משכבו. ושנתו נדדה ממנו כל הלילה ההוא ולילות רבים לאחריו. ומלבד אשר שאל את נפשו למות הקשה לשאול: מה בצע בחיי, מה הגיון ושחר להם?

פטררקה לא הוסיף עוד לשיר, אך הוסיף עוד שנים. ויהי חי ללא חיים. ותהי תכלית־חייו בזכרון, לזכור את לאורה ולא להשכיחנה מלבו אף לרגע קטן, לזכרה ולא לחדול. לזכרה בנפשה, בנפשו ובנפש כל חי. לזכרה בארץ ובשמים, בגדי ובכוכב, בשמש ובירח, במשב הרוח ובמשק הגל, במי המעין ובאגל הטל, בלשונות האש ובכל עלה נדף, בזקן ובטף, באלוף־נעוריה ובאחד עשר בניה ובנותיה. כן, לזכור את לאורה ולהגות בה תמיד, בה בלבדה. ולמען יזכרנה היטב ישכח הכל, ישכח כל תמול ולא יעלה על לבו מחר, ישכח ראשונות ולא ישחר עוד כל דעת, לא ישאל ולא ינסה, דבר לא יחקור, תכלית לא יבקש, כל חידה לא יחוד ועל ענין לא יתחקה, מי לו בשמים ומה לו בארץ, לא היתה ולא נבראה כל נפש חיה זולתי לאורה.

ויעש כן. וידבק בלאורה, כל הגיונו בה והגיגיו לה. ויהי לה כי לה. ותהי היא לו כי לו. ותצלח עליו רוח שמחה וששון ויאמר: אשרי שככה לי. לי לאורה ובי היא, עמה אשב ואתה אמתיק שיח. אשרי עד בלי די. חיש מהר אף שמחתו זו כבדה עליו כנטל ללא נשוא, כי אמר: הלא אך טוב לי עקב לאורה גם באין היא לי. אפס באחריתי הלא תימחק כליל מלבי ורק בחיי אשר לי ארווה עדנים. ויהי בהגותו בזאת וישכל להבין, כי כבר סר לבו מעליה ברב או במעט ורוחו לא נאמנה עוד עמה כאשר היה. ויהיו לו גם שלוש מאות ושבעה עשר זרי הסוניטות אשר עמו בכתובים למזכרת־עון ולמקור־נוחם, כי לא למען ספר תהילות לאורה כתבם, בלתי אם לעשות לו שם בפייטנים.

ויהי בלילה ויקם פטררקה בחרון־עצבונו ויוצא את צרור הסוניטות ממחבואם וידלק את האור באח ויבקש להעלותו על המוקד. וישא את עיניו וירא את לאורה נצבה לידו לבושה בגדי־אלמנות ועיניה המפיקות תחנון נשואות אליו. וישאל פטררקה פשר לבגדי אלמנותה העוטים אותה. ותענהו במתק קולה לאמר: כאשר התאבל אישי בכלולות על מותי בלבשו בגדי־אלמנות, כך אתאבל אני על אישי בזמירות, בזרקו לאש את עטרת השירים אשר ענד לראשי. הכי לא במות השיר ימות הפייטן? ובמות פטררקה הפייטן, הלא אהיה אלמנתו בנצחים.

ויינחם פטררקה מן המעשה אשר זמם ויכבה את האור באח ויאסוף את פיזור־גליונותיו וישיתם בצרור ויאגדם היטב ויגנוז אותם במקום נאמן למשמרת. ותרחק מעמו לאורה במאור־פנים ובמבטי־חן וחסד ותעל מעליו. ויאמר פטררקה: רק אין זאת, כי מעשה השריפה, אשר פקד את הגיוני, בא ממקור רוח רעה אשר צלחה עלי, כמוה כחולי עובר. מעתה והלאה שומה עלי לעמוד בפרץ ולשמור נפשה ממנה.

פטררקה שמר על נפשו, אך גם נפשו שמרה על המעשה ההוא ותזכרנו. ולא ידע פטררקה כי רוחו, אשר פעם הוכתה בעועים, כבר נוגעה עד תומה. בשגם כל חולי עובר, שוב ישוב לבעליו לתקופת הימים. לא ירף השגעון מן האיש, אשר נתן לו משכן בחובו ולוּ לרגע קטן. הוא לא נרפא מתמהונו ומדכאונו. החלחלות המתוקות ומנעמי הפחדים פקדוהו בלי הרף. בימים התהלך כחולם, לעתים בלילות פקדו השכרון. הצחוק ודבכי אחזוהו חליפות. בלאורה שוש ישיש כמשוש חתן על כלה ואת מותה יבכה בד בבד.

עשרים שנה חי פטררקה אחרי מות לאורה. כולו כעס ומכאובים, וככל אשר הוסיף ימים, כן הוסיף תעתועי־לבב ומדוּחי־רוח, דאבון ועצלתיים. ברבות הימים שבת כל משושו ולא נותרה לו בלתי אם הנחמה האחת, כי רוח השיר גלתה מעמו עד תכלית. לא עוד תפקדנו אף לרגע קטן, כמו לא התנוססה בו מעודו. לא עוד פייטן הנהו. לא עוד יבקש לו שעשועים באמרי־שפר ולא עוד ישגה בשוא, כי בתי־שיר יהיו תחת חופת־הכלולות. הוא פטררקה, אשר שכול ואלמון באוהו כתומם, ולא עוד. המעט אשר לא נהה עוד אחרי השירים והתנזר ממשושם, אף לא השכיל עוד לעשות במתכונתם. למרבה הפלא שמע פעם פטררקה קול מדמי הלילה מבשר ואומר:

– תן תודה, פטררקה, שככה לך, לא עוד אורח לך כמשוררים. הלא זה משפט הפייטן לחצוב להבות בשיריו, אך נפשו בו קרה, עקב אשר רגשות חמים לא יהיו לגבישי־שיר, עד אשר יובאו אל הצינה להקפיאם כיאות. על זאת יאמרו הממשלים, כי מיטב השיר כזבו. הפייטנים קשי־לב המה, כי עיניהם אך לבצע השיר, אך אשר נפשו ערוכה תמיד כתנור מוקדי אהבה, לא יסכון עוד למלאכת השיר. הלב בלהטו כמוהו כרוח קדים לשרוף את הניבים הנאוים.

ויען פטררקה אחרי הקול ויאמר:

– בושתי וגם נכלמתי מן השגיון אשר הנחני ימים רבים להוביל בשנית אל הקבר, אשר חצבתי בבתי־שירי, את היפה בנשים אשר לה דומיה תהלה.

פטררקה לא חיבר עוד שירים, אף תרגל את רוחו לבל יוסיף לראות את לאורה כמלפנים בעין השיר, פן בהלבישו אותה, בהגותו בה, מחלצות השירה, יהגה לא בה, בלתי אם בחן־מחלצותיו. ברית כרת למערכי־רוחו לבל יטו לדרך עוצב, בדבקו אליה את מחשבתו, כי היגון הקודר אך יחלל את זכר לאורה, אשר האל שת אותה במרומי עולמו מנורת תפארה ואת שמן הששון יצק אל קרבה להיות מקור אורה ושמחה. הכי ישכון עצב בתבל, אשר בה נבראה לאורה, על אדמתה התהלכה, למרומיה נשאה את עיניה ובחללה נזרעו מבטיה? היתה לאורה, היא הווה, היא תהיה תמיד. בריאתה כמוה כבשורה, כי נכרת היגון מן הארץ, ספו תמו הבלהות, תור האושר בא, הנה הוא בא.

אף לפטררקה הגיע תור האושר, כי כאשר השכיח מלבו את שירותיו ללאורה ולא זכרן עוד, ככה נמחקו מזכרונו ברבות הימים מקרים ומעשים בחיי לאורה. וידמה בשגיונו, כי מעודה לא היתה לאורה אם לבנים ולבנות ואף לא נארשה לאיש ואך כלה היתה לפטררקה ובטרם באה עמו בברית הכלולות מתה על פניו. אכן, כלת התמיד תהיה לו לאורה והוא חתנה לעד. פטררקה התהלך כחולם באשרו כחתן אשר הלוך ילך תמיד אל חופתו. בלילות יש אשר יקרא בקול אל הצללים המרקדים, אשר נהיו לאנשי־שיחו: אמת נכון הדבר, כי חיי עולם נכונו לי בחיק לאורה. זרע אנשים לא נתתי לה, אך אהבת־עולמים זרעתי בקרבה והיא האור הזרוע בקרבי עד עולם. עמי תשב תחת חופת התמיד בשמים.

הכי באמנה עטפה השמחה את נפש פטררקה, בשבתו תחת החופה בשמים עם לאורה בת־חזונו? הכי שככה סערת־רוחו? כן, השמחה היתה במעונו. אך הוא לא שכן במעונו. רוחו היתה כעוטיה על עדרי־חזיונותיו ועל ארחות הגמלים נושאי פרי מגדים מגני השירים. אשר רוח השיר התנוסס בקרבו לא יינתן לו דרור ממנה כל עוד הנשמה בקרבו. גם אם יניף עליה מקלות־חובלים לאין־קץ ויכלה בה את כל חמתו לא ישית בה כלה. היא תפעמהו ולא תחדל. מבעד לכל חגוי נפשו תחדור וממנו לא תמוש. רוח השיר טלטלתו בטלטלה על אפו. לריק היה עמלו להיות כאיש, אשר מעודו לא ידע לדבר שיר. הכי רק רוח היא השירה אשר הנה תנוח על בעליה והנה תרף ממנו ותעזבנו, לרגע תבוא ולרגע תצא? לא כי אש היא, אש תמיד. משאלת פטררקה להיגמל ממלאכת השיר, לצוות על שמש־שירתו דום, לשכן את הדמי גם בכל מורשי־רוחו, לא ניתנה לו. גם כאשר החריש לעת מעטה את השירים בהגיגיו הם המו כחלילים ברצי־דמיו וצלצלו כפעמונים מכל התשואות והדממות, אשר התחוללו מסביבו. כשמש במעגלות הרקיע וככוכבים במסילותיהם סוב תסוב רוח השיר על צירה. פטררקה שר את שם לאורה בכל אומר ובכל הגה בפיו ואת צלמה ראה בכל חזיון ותבנית. גם כאשר לא שר כל זמר עליה, הוא שר אותה.

פטררקה התעצב עד למאד. לשוא היה עמלו לגרש מקרבו את רוח השיר, לשכוח רישו ורוגזו, והיא לא תצלח. גם כאשר לא היה לו עוד אורח כפייטן, באוּהוּ כל מצוֹק, הפייטנים והמייתם בו. הוא לא שר על לאורה ודכי שירים עלו באזניו תמיד, שירי שבח והלל לה. לשונו נאלמה דום, אך את קול לאורה ישמע תמיד בדבר שיר. על הכל תישא את שירה: על מזרח השמש ועל מבואה, על ירח כי יהל, על משק הגל ועלס התור על יונתו, על שחוק הנער ובכי העולל, על רנן מעינות ועל האהבה אשר כנחל איתן תזרום בעולם ומלואו, על מתק האהבים ומנעמי חמדת הבשרים. על הכל תמתיק עמו לאורה סוד־שיח בשיר. ואף הוא לא יעצור עוד כוח לכלוא את רוחו מלקרוא אחריה חן חן והידד.

פטררקה כהיגמלו ממליצת השיר השבית גם ניב־שפתיו, לכן לא ענה אחרי לאורה בקול ואך שפתיו נעות להגיד לה באלם, כי תמים־הגיגים הוא עמה. לא יפלא כי כל רואי פטררקה בשיחו ללא מלים עם נפש אשר לא למראה עינים, ינידו לו בראשם ויפטירו בשפה לאמר: שתוי־יין הנהו, או כי חושיו התבלעו ורוחו לא נכונה בקרבו.

פטררקה היה משוגע למראה עינים, בשגם שחקת־נחת חסרת־שחר היתה שפוכה על פניו תמיד. אפס שכלו לא התנהג אף בשגעון מעט. סערת־רוחו שככה אט־אט עקב בטחון־דעת, אשר צלח עליו ולא מש מהגיונו, כי לאורה בבית־חמרה היתה רעיתו ואיש זולתו לא ידעה. ויש אשר יהגה בסתר־רוחו לאמר: אם גם לאורה אם לבנים ולבנות ישבה בבית אלוף נעוריה, לאורה אם כל ארחות החן וההדר, תשב לעולמים עמו, אלוף השיר. עלי אדמות היתה לאורה אשה לאיש, לא ערכה שולחן והציעה משכבו והרוותתו דודים, אפס לימין פטררקה תשב אל השולחן בשמים, לבושה בגדי הכלולות מאריג השירים אשר לפטררקה.

אכן, החליפות אשר היו ברוחו לרגעים נתנו בו אותות התעתועים והשגיונות, אשר פקדוהו ללא הפוגה כמעט. אפס גם בקרב מעגלות השגעון, אשר סביב שתו עליו, שכן אי בינת־לבב. ככל אשר קרבה רוח פטררקה אל רעיתו הנאהבה להידבק גם בבית־חמרה, כמו שבתה בבית אלוף־נעוריה לא היתה בלתי אם חזון־בדים, כן גברה וצלחה עליו רוח טוב טעם ודעת לבלי לגרש עוד מקרבו את רוח השיר. לא הוסיף עוד לכתוב את שיריו על הגליון, כי כאין וכאפס נחשבו בעינו כל באי־תבל לספר באזניהם את מהלל לאורה, אשר עלתה למרומים, למען יהיו לה מהלכים בקרב אראלי הזוהר. אך הוא לרוח השיר המתנוססת בו לא התכחש עוד. ממכרת השיר חוצבה רוחו ופייטן יהיה לעולמים לזמר נפשו ללאורה.

ויהי בלילה בטרם פשט פטררקה את כתונת־חמרו לעולמים, ותנח עליו רוח שלות השקט, רוח תום־אמונה ובטחון, וקול מן הדמי אליו שח לאמר:

– אשריך, פטררקה, שככה לך לתפור מחלצות־שיריך בגד כלולות ללאורה, בבוא תור חתונתכם בשמים. אמת ונכון, כי רק לך, הפייטן, הצדקה, כי לאורה תאמר עליך בתום־לבב: זה אישי ואנוהו עד עולם.

ויהי בשמוע פטררקה את הקול ירדה תרדמה מתוקה על עפעפיו, נטלתו ונשאתו כחתן אל חופתו בזרועות הנצח.

תש"י

המלצות קוראים
תגיות