א.

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם. ויהי דבר אלהים אליו בחלומו לאמר: הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, ויהיה זרעך כעפר הארץ. וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויקרא שם המקום בית אל. וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. וירא באר בשדה ואבן גדולה על הבאר. ולא יכלו הרועים לגול את האבן מעל פי הבאר. עודנו מדבר עם הרועים ורחל באה עם הצאן אשר לאביה, כי רועה היא. ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך.

יעקב בכה למראה פני רחל מגיל ומרעדה, יען כי נשקפה אליו כחזיון עוטה-הוד כלול בהדרו, אין משלו בבשר ודם, ואף בקרב מלאכי אלהים, אשר עלו וירדו בסולם בחלומו, לא נגלתה אליו דמות להמשיל אליה ולהחבירה. לא יכלו עיני-בשרו כלכל מפלאות היופי, אשר לא נחזה לו כמוהו על פני ארץ רבה. פחדים אפפוהו, פן אך חזיון-בדים הנהו או כי רק כשי עד ארגיעה נפלה לו למנה רחל בת לבן אחי אמו. אף חלפו כבזק רעיון-אימים, כי הנשגב לא יכון לאורך ימים בחיק הבריאה וחיש מהר בוא יבוא עליו החתף. מבלי משים פרצו הדמעות מעיניו. אפס נפשו התעטפה מבושת שככה לו. אחרי אשר זה עתה הראה עוז גבורתו לגול לבדו את האבן הכבדה מעל פי הבאר, והנה נגלה לפתע לעיני רחל ולעיני כל הרועים רך-לבב ונכא-רוח, אשר דמעותיו ניגרות ללא מעצור. הכי לא יתלחשו הרועים בלעגם לו ולרחל, אשר נפשו חפצה ביקרה, לאמר: הכזהו גבור אשר כוח אין לו לעצור בכיו?

יעקב בכה ורחל צחקה במצהלות-אושר למראה יעקב בן רבקה אחות לבן אביה, הנאדר בגבורה. אף היא, כמוהו מסוערה ברוחה, לא השכילה כלכל מעשיה, ותחת ללכת עמו צעד בצעד ללבבהו במבטיה ולעודד את רוחו, עזבתו בבכיו ותרץ להגיד את הבשורה לאביה, כי בא יעקב בן אחותו רבקה.

רחל שיותה רגליה כאילה ויעקב גם במשים האט את צעדיו. לא הרהיב עוז בנפשו לדבר על לבה, כי תעצור את מהלכה, אחרי אשר ירטה לה הדרך להביא את הבשורה, ואף חשב טוב לפניו לבלי לארח עמה לחברה, פן יבוא אל בית-לבן סוער ומבוהל. הכי כפוחז וכחושק יופיע לראשונה בו את יצרי-לבו הדרוכים ואת תאוות נפשו להילוות אל רחל. אך בצעדו אט-אט ישכיל בין כה וכה לכנס את פזורי רעיוניו ולשוות למראהו ארשת מושל ברוחו ונבון-הליכות. עטרת האורח רוח נכונה ולב שוכן על מי-מנוחות. אף כי האורח הלא-קרוא.

המיית הלב כמוה כהמיית ים: יש אשר יעמוד איש על שפת הים והוא את געשו לא ישמע, עד אשר יסב את לבו אליו בקשב לאשורו. לא השמע בלתי אם הקשב יפרוט נאמנה על מיתרי הרוח באנוש. ככה גם יעקב בעמדו לרגע קטן על עמדו להקשיב למורשי-רוחו למען יביאם בפקודים, האזין לפתע תחת דכי הבכי רנן שמח רץ בחביון-רוחו, כמו פלגי-בשורה. כל המעדנות הרדומות בקרבו הקיצו וזרעו בו עוז וחדוה. נמוגו פחדיו וחרדותיו. זכר דבר האל בחלום הלילה בא לפניו לאמר כי הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך והיה זרעך כעפר הארץ. כעת צחק בבכיו, כאשר לפני כן בכה באשרו, בהביטו לראשונה אל רחל יפת התואר ויפת המראה. ויאמר: אכן, החלומות לא שוא ידברו. יש חלומות אשר כמוהם כבשורות. הכי למה נתבשרתי בחלומי, כי זרעי יהיה רב? יען כי רחל, ברוכת החן, המיועדה להיות אשתי, זרע ברך תלד לי. זו קומתה דמתה לתמר ובטנה כגפן פוריה. עלץ לב יעקב ויגל בו רוחו. וידמה כי לא זה עתה הופיעה רחל לעיניו בחין-הדרתה, בלתי אם משכבר הימים ראה אותה עין בעין ואותה שיוה לנגדו תמיד בשבתו באהלים תפוש רוב דמיונות וחזיונות ובהתהלכו בדרכי-נוד בברחו מפני עשו אחיו. ויתן יעקב אל לבו ויאמר: מה גדול היום הזה ומה נהדרה השעה הזאת, בהם בא לא לבד הפתרון לחלום ליל אמש, כי גם הפשר לכל מקרי-חיי מאז צאתי מרחם אמי ועד היום. הכי לא חנם אהב יצחק אבי את עשו מנה אחת אפיים ועשו שנאני וחזקה עלי מצות אמי להתחפש כעשו ולעשות מטעמים לאבינו כאשר אהב לאצול לי את ברכתו לפני מותו? הלא למען ישטמני אחי עשו כפלים ויבקש להרגני ואימלט על נפשי בדרך חרנה מקום הבאר, אליה באה רחל עם הצאן.

יעקב היה חולם בהקיץ מעודו ולזאת גם העמיק בין וחקור, כי חזיונות ושרעפי הלב אחד מוצאם. אשר יזרע חזיון יקצור הגות. לא יפלא, כי הגיון אדיר ונמרץ כנחל איתן פרץ לפתע מחובו, שטף ועבר את כל מורשי-רוחו לאמר: רחל לי נועדה מאז ומקדם. כחוה אחת לאדם כן רחל אחת לי. וכאשר לקח אלהים את האדם מלפנים ויניחהו בגן עדן ולאחר זאת עשה לו עזר כנגדו, כן הקרה לפני מקדמות העתים את רחל, למען נצמיח נטעי נעמנים בגן-עדן חיינו להקים בי את ברכת האל לאברהם אבי אבי ואעשך לגוי גדול וליצחק אבי והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. היטב זכר יעקב סוד שיח רבקה אמו, אשר הביעה באזניו, לא נשמע קולה כמעט מרתת, כי שנים עשר השבטים, עליהם סובבה השמועה בבית אברהם וממנו עברה לבית יצחק, יצאו מחלציו, כי הוא השלישי לאברהם. מודעת היא, כי בדור השלישי יהיה האות הזה.

היה היה ליעקב כמו בחלום, אשר חזיון נאחז בעקב רעהו וזה מזה יאמץ עד כי יהיה לבליל, ככה התבוללו רעיונים רבים, בהולים ורדופים, בהגיונו. הבטחת גוי גדול בפי האל לאברהם וליצחק, רז שנים עשר השבטים, אשר לחשה לו אמו בטרם היפרדו ממנה, ריבו עם עשו על אודות הבכורה, אשר ראשיתו, כדבר אמו, בהיות הוא ועשו מתרוצצים במעיה, ברכת אביו ויתן לך אלהים מטל השמים ומשמני הארץ, אשר מליה לבשו ברחל תבנית חיה, כי זוהר שחקי-מרום, דשן האדמה וריח השדה אשר ברכו ה', אותו אהב יצחק אביו, חוברו בה יחדיו. חשקיו, אשר פקדוהו בהקיץ ובחלום וכל מאוייו כהי המראה ונעדרי החקר, פחדיו אשר אפפוהו בלבשו את בגדיו ואת עורות גדיי העזים על ידיו לתפוש את אביו בלבו ולהוציא במרמה מפיו את ברכתו, כולם עלו בלולים במורשי-רוחו ונלוו אליו כעדרי-צאן נוהרים אל השוקת האחת, רחל מחמד-לבו, המיועדה לו מאז ומקדם ועד לזרעי-זרעו בדורות לאין ספור.

הנה זה עתה השתפך רנן בלבו, כל עצמותיו אמרו האח והידד, תבל שחקה לפניו בשלל צבעי הקשת ושוב נבצר ממנו למנוע עיניו מבכי. עיניו זלגו דמע, יען כי בלבו נפתח מקור-דמעותיו. אפס הבכי הזה כבר היה מהול שמחת-עולם. או כי כל בכי מקדש חג. לא יבך בלתי אם לב, הנושא בחובו תום-אמונה, כי יש אוזן שומעת לבכי-אנוש וכי קסם הוצק בקנים הגה והי לטהר את הנפש מסיגיה וגם לרפא את פצעיה. בשגם הבכי יהיה לנו גם תחת תפילה, אשר נישא לפני האל במרומים למלא משאלות לבנו. רחל היתה כעת משאלת-לב יעקב וכל חיי-רוחו, ועם רוחו גויתו בה. תהיה רחל לו יהיה גם הוא לנפשו. כי רק באור פניה לו חיים. תאסוף את פניה ממנו לא יכונו עוד חייו על פני ארץ רבה, ואיכה תקום לו רחל, אם לא בדמעותיו ירחצנה ובדכי-בכיו אליו יארשנה ולפני השוכן במרום יפיל תחינתו לאמר לדבק עמה טוב, אך טוב סלה?

יעקב נעצר בלכתו לרגע גדול. נפשו אמרה לרחל חפצי בה, ולזאת גמר אומר להתמהמה רב יתר בדרכו לבית אביה. הוא השתוקק אליה ופחד אחזו לראותה שוב בעיני-בשרו והוא טרם הכין רוחו והתקדש לה. הטוב כי היטב יביט אליה ויתבונן בה בעיני-רוחו, כי ימתיק עמה לראש לכל סוד-שיח, בחלום-חזיונות ישתעשע עמה מעט-קט. מי יתנהו לבוא עמה לבדה אל הראיון, באין אנשי בית-לבן עמהם, למען אותה לבדה יראה, עין בעין, וכל אחר לא יתערב עמהם. עזה היתה תשוקתו, כי מצעדו האטי ייארך עוד רבות בשעות למען בחזיון-דמיונו למועד ארוך יתרפק עליה, היטב יחבקנה ונשיקות-לב יאצוֹל לה עד בלי די, על מוקד-לבו יעלנה ויצרפנה ובה יידבק באהבה ובתחנונים, למען תהיה לו מקנת חזיונו וערגונו.

זה עתה הביט יעקב לראשונה בפני רחל וכבר היתה האהבה כאש בעצמותיו. לא יפלא כי בעקב האהבה העזה הקיצו בלבו גם הגיגי-המות. הלא בכל עת תהלכנה האהבה והמות צמודות יחדיו¹. הכי לא יאמר משל הקדמוני כי עזה כמות אהבה? אף משפט האוהב לדבר בלבבו וגם בפיו אל בחירתו לאמר: אהבתיך מעולם ועד עולם אהבך. וזה האות, כי חיי נתונים לך ואף המות לא ייקר בעיני בעבורך. הה, מי יתן לי חיים עמך או למצער את מותי אקח מידך. כאבן המשחזת לסכין וכמצרף לזהב, ככה יהיה המות כור הבוחן לאהבה. אשר לא יעשה אהבתו מזבח התמיד לו, לא אוהב נאמן הנהו. ויעקב, אשר כבר היה נכון להקריב נפשו על אהבת רחל, שזר לתוך ארג הגיגיו במרוצתם גם את הרעיון, אשר אחת ישאל אותה יבקש, כי כאברהם ושרה וכיצחק ורבקה, ככה הוא ורחל בבוא יומם ישכבו יחדיו במערת המכפלה, אשר נועדה משכן לאברהם וליוצאי-חלציו עד דור שלישי.

יש אשר כל מקרי האדם, הצפונים בחיק העתיד, יבואו לפניו צרורים בצרור רגע כהרף-עין, את כל הנצורות יראה כבמחזה, כמו שומה עליו לשתות מגביע-חייו פעמיים, לראשונה ימצנו כולו במעוף הבזק ולאחרי זאת ישתהו נטף אחרי נטף. ככה חבק יעקב בזרועות-דמיונו את רחל הרועה, נשאה ורוממה בסופת-חיים עזה שנים על שנים, טלטלה טלטלת כלה ורעיה, אשה ועקרת הבית ואם הבנים, מספרם שנים עשר שבטי ישורון, ועד שכבם יחד חבוקים ומחובקים באהבת עולמים במערת המכפלה. החיים הארוכים, המלאים והדשנים ההם, נהיו בעיניו כרגעים אחדים באהבתו אותה. אפס חיש מהר פוזרו ערפלי הדמיונות ועיני יעקב נפקחו לראות את מקרי החיים על קויהם הנפרדים כמשפטם מדי יום ביומו ובכל איש כתכונתו.

פעמי יעקב בוששו לבוא. בעוצר-רגשו ובגודל-מבוכתו לא קם בו רוח לבוא לבית לבן. אף בגשתו אל הבית שב על עקבותיו פעמים מספר ובטרם עברו סף הבית שת על פניו מסוה השלוה, אף שקד בדי עמל להיות שקט ושאנן בכל מורשי-רוחו. דמות לו כבן-משפחה אשר רק זה חפצו לשחר שלום שארי-בשרו ולהתחקות על מעמד הבית והליכות-יושביו.

למרבה תדהמתו ראה יעקב, כי אף לבן נפעם ונרגש למראהו ואף הוא כרחל בסערת-רוחו. הכי לא עקב זאת רץ לקראתו ויחבקהו וינשקהו ויביאהו אל ביתו ושפתיו ברור מללו אך עצמי ובשרי אתה? על אף זאת הבליג יעקב על סערתו ולא גילה לפניו את רוחו לראשונה. בשגם לבן ענה ואמר לו בראש-שיחו עמו, כמו ניחש את חפצו הנסתר והגיד לו בטרם נשאל, כי שתי בנות לו, שם הגדולה לאה ורחל היא הקטנה. דברי לבן ברמזי-מליהם הדאיבו את לב יעקב, אפס אחת גמר אומר לבל יגלה בטרם מועד את צפונות-לבו לפני לבן. גם במעוף-מבט ראשון בחן וראה, כי עיני לאה רכות ורחל יפת-תואר ויפת מראה. זאת לא זאת, כי פי שניים ביפי רחל מאשר נחזתה לו ליד הבאר. כמו תבל-יה הפתוחה והרחבה שיוו לה רב יתר הוד והדר מאשר נוה-אב. ויעקב החריש באהבתו אותה ובלבו שמר את הדבר.

ב.

יעקב יושב-אהלים שם איש תם הלך לפניו בפי כל קרוביו יודעי-שמו.

רבות עמלה אמו עד אשר נשמע לה לעשות כעצתה ולסובב את אביו העיוור בכחש, למען יוציא מפיו במרמה את הברכה, אשר הועידה לעשו בנו בכורו. ויען כי לא חרש מעודו מזימות על זולתו ולא הסכין לדבר בלב ולב, לא ידע, כי עשו בצדיה האיר אליו פניו בשנים אחרי הברכה, אשר ניתנה לו מאביו, למען יבוא עליו במחתרת ויכנו נפש. בשנית קמה אמו לעזרתו לחלצו מכף אחיו האורב לו להמיתו. היטב המריצתו לברוח על נפשו: אפס יעקב מהליכות-עשו לא למד לקח וכעת, בבואו אל בית-לבן, התהלך גם עם דודו, אשר אספו אל ביתו, בתום-לב ובמישרים. כאשר שח אליו הדוד מקץ חודש לשבתו בביתו בחלקות-לשונו: “הכי אחי אתה ועבדתני חנם” ענה ואמר לו בהתגלות הלב: “אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה”. אחת דבר ושתים השמיע מבלי משים ואולי במשים. הוא יעבוד ברחל הבת הקטנה ושבע שנים יעבוד. אשר יקרא את הכתוב הזה כלשונו, הלא ישתאה וישתומם: מה ראה יעקב על ככה לנקוב מכסת שבע ולא חמש או שלוש שנים? דעת לנבון נקל, כי יעקב איש תם וישר בלהט-רוחו באהבתו לא שיכל את לשונו כאחד הרוכלים להמעיט בפיו את מספר השנים, אשר כבר כלה ונחרצה היתה מעמו לעבוד בעד רחל. ואולי לא נשגה במשפטנו כי מכסת שבע השנים התמלטה מפיו עקב אשר באר שבע היתה שם עיר-אבותיו ושם באר המריבה, עליה התעשקו רועי גרר עם רועי אביו. אל נכון היה יעקב מנחש בלבו ואומר, כי האל אשר ענה ליצחק אביו בבאר-שבע כנגד קמיו, אשר סתמו את בארותיו, הוא אשר יענה גם לו במשאלתו העזה לקחת לאשה את הנערה רחל, אשר נקרתה לו על יד הבאר. אם כה ואם כה ויעקב דבר אל לבן לא בלב ולב. מבלי אשר נדרש גילה לפניו את צפונותיו, כי נכון הנהו לעבדו שבע שנים תמימות בעד רחל.

יעקב התם לא שת אל לבו את דבר החכם הקדמון, כי סובב רשע לצדיק. אף לא ידע את הפתגם הממשל מימי-קדם עם חסיד תתחסד ועם עקש תתפתל, בהאמינו לתומו, כי מה' מצעדי גבר ואשר ישר ילך, חייו יתנהלו למישרים. בשבע שנות-עבודתו בעד רחל נוסה יעקב במסות רבות וקשות. ביום אכלו החורב והקרח בלילה. לאה שמרה צעדיו, לבל ינסה דבר אל רחל ולבל יסור מעמה. הבת הבכירה, ללכת שבי אחרי הצעירה, אשר למענה התרצה לעבוד את אביה, לרעות את עדרי-צאנו ולשמור עליהם. אף בני-לבן הצרו את צעדיו על כל מדרך כף-רגל. אדיר היה חפצם להפיל את חתיתם עליו, לבל יתעצל במלאכתו ולבל ידמה בנפשו, כי אחרי אשר ישא את אחותם רחל לאשה יקח כמוהם חלק כחלק בכבודת-אביהם. בלילות הרבים, בנדודי-שנתו, הלוך וסבוב את מכלאות הצאן, הציקוהו רעיונים מרעיונים שונים ופחדים החרידוהו. פחד יצחק אביו עליו פן ירע לבו על עשותו אליו במרמה. פחד עשיו אחיו עליו, כי באחד הימים יבוא על עקבותיו וישפוך עליו חמת-זעמו. היטב ידע זדון עשיו, רוע יצריו, לבו הערוך כתנור תאוות נקם ושלם.

לעתים יהמו מעיו לאמו הורתו, אשר בנה-מחמדה גלה ממנה בענין רע ואולי עד עולם לא ישוב עוד לראות את פניה. היטב זכר יעקב, כי בהקיצו משנתו במקום אשר קרא לו בית אל נדר נדר לאמר: “אם יהיה ה' עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים”. אולם כעת אחרי אשר נמכר ללבן לעבדו שבע שנים בעבור רחל, יש אשר לבו ינבא לו רעות, כי בשובו מקץ שבע שנים אל בית-אביו לא תהיה עוד אמו מחמל נפשו בחיים ובית אביו יהיה זר לו. מי לו שם ומה לו שם? עשיו יהיה המושל בכל בית-אביו ונשותיו הרבות מבנות חת צופיות הליכות הבית ועושות בו את סדריהן, אשר נפש רבקה אמו קצה בהם.

רוח יעקב נעכרה בקרבו בהגותו בזאת ומורשי-לבו התבלעו כמעט, לולא רחל יפת התואר ויפת המראה, הנצבה נגד עיניו תמיד בימי שרב ובלילות הצינה העזה, אשר תעודדהו ותסמכהו וחפרה החמה ובושה הלבנה לעומתה, לא היתה קמה בו הרוח לכתת את רגליו יומם ולילה בעקבי הצאן. אכן, רגליו צועדות בערבות הדשא בימים ומסביב למכלאות הצאן בלילות, אף רוחו כעוטיה תמיד על רחל במראותיה הרצים ושבים ללא הפוגה. הכי אחת היא לו רחל? הלא אין קצה לדמויות הנוצצות חליפות בפניה, לא ישבע לעולם תמונתה. רגע תתלקח השמש במאור-פניה ומשנהו כירח יהל. הנה שובע-שמחות במראיה והנה חן-יגונים הוצק בחזותה. פעמי בת-נדיב לה וקומתה אומרת כבוד נגידה ומצוה. גם בסערת-רוחה עוטה דמותה שלוה ואף בהתהלכה כחולמת יפכו מבטיה מלב בוטח וער. בכל ענין, עליו יסוב שיחה, לא תהיה פוסחת על השעיפים, ומענה-לשונה תהיה בכל עת כשואלת. עוז ורוך יחדיו בה נשקו. הכי לא רכת-שנים הנה? מרוך ומהתענג לא ישמע כמעט קול מצעדיה. יש אשר תהיה כמו חמוקה, נחבאת לה. קסמים בידיה לצוות על גווה להיות כמו לא היה. תו הגאון, אשר יתן את אותותיו בפניה, יעיד עליה, כי רחל היא רחל. לאמר, אשת הקדומים, אשת התמיד, כאדם ראשון באדם כן היא ראשונה באשה, אשר היתה בחיים גם בטרם נולדה בת ללבן, ימיה כימות עולם ועד לקץ הימים. לא אחת היא בבשר ודם, אשר קץ כל בשר לה, כי אם רוח בצלם האשה, לא תחלוף לעד. הכי רחל תמות? – ישאל יעקב בחרדה את נפשו לקול צעדיו בלילות, בהגותו בזאת חלחלה תאחזהו ולבו יחוש כמו מוט תמוט הארץ וירעשו כל מוסדותיה בקרבו. לא יכול כלכל ברעיונו מות רחל. אך לבו ימר לו עקב אשר בהגותו בה ייצמד חיש מהר אל הגיון המות, כמו חיק אחד לרחל ולמות.

יעקב אהב את רחל אהבה עזה. כל אוהב מתהלך כחולם, אף כי יעקב, אשר מיום צאתו מבאר שבע פקדוהו חלומות וחזיונות רבים מני ספור. הוא ראה בעליל מלאכי אלהים עולים ויורדים בסולם, והאל נצב עליו ומדבר אליו לאמר: אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. יש אשר ידמה, כי חושיו התבלעו בו ולא ידע עוד לשית פדות בין מראה-עינים ובין החלום. הוא מני אז מלאכים ישית אנשי-שיחו ומתי סודו. כל מקרי-ימיו האחרונים החלום שפוך על פניהם. יש אשר לא יאמין למשמע אזניו, כי רחל אחות ללאה ובת ללבן, והיא הלא נעלה מהם בתכונתה ובכל סגולות-רוחה כגבוה השמים מן הארץ. רק אין זאת, כי בית-לבן אך חזיון-תעתועים הוא ורחל נפילה היא, אחת מבנות אלהים. אף הרועים ליד הבאר לא היו בלתי אם מלאכי-מעלה, אשר נגלו אליו בתבנית רועי-צאן להיות המליצים בינו ובין רחל.

שבע שנים תמימות התהלך יעקב בימים ובלילות כחולם ברחל, כי בה ראה חזות הכל ומהכל נשקפה לו תבנית רחל. כל צלמי-אנשים זרו לעיניו. וכאשר רומם את רחל מעל לכל מראות-תבל, כך אף הוא נבדל לו מכל היש, לא הביט אל השמים, אל השמש והירח והכוכבים, בלתי אם להשקיף מבעדם אל פני רחל. ויען כי היה תפוש מחשבות לאין-קצה על אודות רחל וכל מעיניו צללו אל קרבה, לא הקשיב אף במעט לצלצלי המלים, אשר השתפכו מסביבו בשיחות האנשים. אזנו היתה חרשה גם להליכות העתים, לא ראה יום ולא בחן לילה, חול ומועד נקפו והוא לא ידע, כדבר הכתוב: ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.

לא נפלאת היא, כי בתום שבע השנים ויעקב ביקש את משכרתו מעם לבן, הלא היא רחל, ולבן בערמתו הרבה המיר בלילה את רחל בלאה ויעקב בהקיצו בבוקר ראה והנה היא לאה, לא צעק יעקב חמס ולא קרא אוי לי, וי לי, כחשת לי, לבן, הולכתני שולל, לא ייעשה כזאת, בפלילים אביאך, אחרי כי מראש ולא בסתר דברתי אליך, כי “אעבודך שבע שנים ברחל בתך הקטנה”. יעקב החריש באהבתו את רחל ואף בפיו לא התלונן כי אם שח חרש ובשפה רפה: למה רמיתני? וחיש מהר הרפה ממנו. עוד שבע שנים נוספות בינו ובין רחל מה הן? ואם שומה עליו לעבוד בשנית שבוע בעבור רחל, יעשה זאת באהבה וברצון. אם כה ואם כה הוא לרחל ורחל לו מיועדה מקדמת הימים. האל קננתה לו בראשית הבריאה, בהנחיל עליון גויים, בהפרידו יצור אנוש לאדם ולחוה, ביצבו גבולות למספר שבטי ישראל. וכאשר ימים ושנים קלו מני ארג בצפיתו לרחל ושבע נוספות כאין הן בעיניו, ככה גם לאה, אשר ניתנה לו לאשה בלילה, לא תשית חיץ בינו ובין רחל, אשר אותה אמץ אל לבו מאז ומקדם ובזרועות-דמיונו יחבקנה תמיד, את כלולותיו עמה כבר חגג בגן-עדן מלפנים, עמה ישב בזבול הנצח ובמערת המכפלה, משכן אבותיו, ישכבו יחדיו, עמה יראה חיי עולם בבואם יחדיו בסוד הנאצלות. ולא כן לאה, אשר אגודתו עמה על ארץ נוסדה ואך בלהט אהבתו לרחל יחמול גם על לאה אחותה חמלה רבה.

ג.

כל איש נולד בצלמו הנבדל ותו האחד חקוק בתכונתו, לא ימיר טבעו, גם בשנותו טעמו לעתים. אף כי יעקב איש תם, אשר האמת היתה נר לנתיבו, כל שיחו ושיגו נתנו בו את אותותיהם, כי יעקב הנהו, ואף בקולו יתנכר, כי קול יעקב הוא. אולם גם הישר והנאמן עד בלי די, יש אשר לפתע תנוח עליו רוח אחרת ויתהפך כחומר חותם, או כי הנסיבות תתהפכנה אליו בתחבולותיהן להטותו לארחות-חיים לא שערם לפנים. הלא מבלי משים יובא בכור-נסיונות חדשים, עד כי ייהפך מבלי דעת לאיש אחר בפעליו ובהליכותיו למראה עינים. מעשה לבן, בהביאו אל יעקב בלילה את לאה תחת רחל, חולל תמורה בשיח יעקב ובשיגו.

יעקב אהב את רחל, כאז כן עתה, וכלפנים ראה בה חזות הכל, תכלית מעשה שמים וארץ, כל בה חיי-רוחו. אולם תחת אשר לפני בואו אל לאה היתה רוחו מרחפת בגבהי השחקים הרחק מבני-אנוש, לחבק את רחל, השוכנת בערפלי מרומים, כמו אין ביקום האל זולתי הוא ורחל, הנה עתה נהיה איש ללאה. אכן, אגודתו עם לאה על ארץ נוסדה, עתה יחלק את יצועה לעתים, יש אשר יחליף עמה אמרים על כל דבר אשר נפל בבית או בשדה, על ילדי-יום ועל מקרי בני הצאן, על שיה אשר המליטה שה נקוד וטלוא או חום, על העזים אשר תתיחמנה בבואן לשתות, על כבשה תועה, על כל מקום מרעה דשן ועל פעמי שודדים האורבים בלילות למכלאות. אפס עם לאה לא ימתיק שיח, אף כי סוד-שיח, ואף צפונות-רוחו לא יביע באזניה. בדברו אליה יהגה ברחל, בה דבוקה מחשבתו יומם ולילה, בצעדו בהר ובגי, בשבתו באהל, באכלו את הלחם, על משכבו בלילות תאמרנה כל עצמותיו רחל, אותה יראה בכל חלום ובכל חזיון. המעט אשר דמותה תזרח לעיניו על כל מצעד כף-רגל ובאורה תגיה את מחשכי-לילותיו, תאיר לפניו כמנורה על דרך-חייו, אשר עברה מאז צאתו מרחם-אמו עד הימלטו על נפשו מחמת עשיו אחיו וכמו תתן פשר לסתומות-מקריו מלפנים. פעמיים יעבוד ברחל. אות וסמל הוא לו, כי אורח פעמיים לו בכל, בהיולדו היה בן-תאומים. לא בפעם הראשונה, בלתי אם בחתרו בפעם השניה יצא מבטן-אמו. והלא זה היה דבר עשיו אחיו אליו: הכי קורא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים, את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". כעת נטל עליו להיות איש לנשים שתיים. אך תחת זאת תשעשעו התקוה, כי עם רחל יהיה במערת המכפלה לשנת-עולמים.

נמשלו הרעיונים לכוכבים. כמוהם ירוצו ויקרצו. הנה יתנהלו במסילותיהם והנה יבזקו אל למרחוק בקפיצות ובדילוגים. יש אשר ידמה יעקב בחלחלה: הכי לא צחוק-שגיון יעשה בנפשו בהביאו בכל עת את רחל בחוברת עם הגיון המות והוא טרם ראה עמה חיים לאשורם, בהימנע ממנה פרי בטן. פעמיים כבר הרתה לאה ללדת לו. לבן הראשון קראה ראובן, באמרה ראו בן, כי עתה יאהבני אישי, ולשני קראה שמעון לאמר: יען כי שמע ה' כי שנואה אנוכי ויתן לי גם את זה ועתה יאהבני אישי אל נכון. אך איככה יאהב הוא את לאה וברחל כל חיי-רוחו? הכי יאהב גבר פעמיים?

שנים נקופו ורחל עודנה עקרה. אהה רחל, אשר היתה כרחל אלמת מבלי לגלות באזניו את ענות-נפשה בקנאתה בלאה אחותה, פתחה לפתע את פיה בהיולד ללאה אחרי לוי גם הבן הרביעי, אשר קראה לו יהודה לאות תודה לאל שככה לה להיות אם הבנים. שמחה, ותאמר אליו: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. היטב חרה ליעקב בדברה אליו ככה, כמו תחת אלהים הוא, אשר ימנע ממנה פרי-בטן. אפס לבו בן, כי לא על אשר זרע אין לה תרגז, בלתי אם עקב אשר לבה ירע לה, פן לקח יעקב את אהבתו ממנה ונתנה לאחותה, אשר ילדה לו ארבעה בנים.

רחל רגזה ולא בכתה. ועל זאת התחמץ לב יעקב בקרבו רב יתר, עד כי חשב להישבר. כאשר ראה אותה לראשונה פרצו הדמעות מעיניו. מאז רבות בכה לפניה, לעתים ילך אחרי צאנו הלוך ובכה על אודות רחל, כי פעמיים המר לה שדי, בתת אביה לו את לאה תחתיה ובהיסגר עליה רחמה רבות בשנים. אפס טרם ראה דמעה נוצצת בעיני רחל. היא בלבה תישא את יגונה ופניה יצהלו תמיד. הכי לא תתעטף עליה נפשה בענותה? אולם לפיה תאמר הס מאנחה ולעיניה הרפינה מדמעה. זו רחל וזה ארחה, לכן אימה אחזה את יעקב בפרץ-זעמה, בדי עמל עצר את בכיו. ותחת זאת אף הוא השיב לה בזעמו לאמר, כי לא תחת אלהים הוא לפתוח רחמה. לראשונה ראתה רחל את יעקב בקדרות-פניו ובזעם-פיו, והיא לא הסכינה לזאת, כי מאז נקרה אליה ליד הבאר היה מאיר אליה פניו ומלבבה במבטיו. אולם המעט אשר לא יספה להרעימו ברוגז-פניה ותוכחות-מבטיה, פתחה פיה בתחנונים לאמר: הנה אמתי בלהה בוא אליה ותלד על ברכי ואיבנה גם אנכי ממנה. כמו רק על עקרותה, ולא גם על חרדתה למזג האהבה אשר יחסר לה מיעקב, סוב יסוב ציר יגונה.

יעקב החריש. רבות נתייסר לאחרי זאת על האלם אשר יפקוד את פיו בכל עת לדבר. נפלאה אהבתו לרחל עד אין מלים להביענה, אף לא תקום בו רוח להגידנה, פן יחללנה. רק עיניו תהיינה לו לפה, אך האשה לא לשיח העינים, בלתי אם לניב שפתים תאזין ותשפוט. הלא יבוש וייכלם לדבר אהבה אל רחל, כי בדבר הגבר אהבה אל האשה אך ירום וינשא מעליה לתרום לה רגשות-לבב ולאהבנה נדבה, לחמול עליה חמלה, אפס רחל… רחל בת השחקים… הכי הוא יעלה על דל שפתיו את נדבת-לבו לה? הוא גם הפעם לא פתח את סגור-לבו לפניה להביע באזניה את הרעיון, אשר יפעמהו תמיד, כי האהבה ברוממותה לא תחשק בפרי-בטן, כי באהבה עזה ונאמנה: הפריה היא אך למותר.

כי לא ליפה בנשים הרות והתהפך בצירי יולדת ונשוא בחובה חרדות ופחדים תמיד לגורל עוללה. המעט אשר האהבה והפריה לא תהיינה חוברות אשה אל אחותה, גם התפארת לא תלד בלתי אם את נפשה ותקום רק על אשר לה. הכי לא ברחל שפר חלקו, לא בה לבדה רב לו רב? היטב יזכור מוראות אשר אפפוהו תמיד, בטרם נשא את רחל לאשה, פן גם בתום השבוע השני לעבודתו בעבורה, לא תהיה רחל לו. הכי לא הלך הגורל עמו בקרי עד כה? ומי לידו יתקע, כי לא תקום לו פעמיים צרה ובשנית תלקח ממנו בערמת לבן אביה. אפס עתה… עתה… אחרי אשר התחולל פלא-נס ורחל לו היא, מה עוד יבקש לנפשו? ברחל קמה לו ברכת אביו יצחק במלואה, מטל השמים ומשמני הארץ בה, כל חזיון בה וכל צלמי הבריאה נשקפו בה כבמחזה. איככה ייאמר, כי עקרה רחל, והיא כחוה לאדם אם כל חי? כל ילדי-תבל ילדי-רוחה הם. הכי לא ילדה עבורי עולם ומלואו? אין דמות אשר היא לא תשווה אליה. היא רחלה וכבשה, כרוב וכוכב, כל מלאכי-מרום, אשר נחזו לו בסולם בלילה, וכל חי למינהו ישחקו חליפות בפניה. בהגותו בה יקרא לה בתועפות שמות כתועפות מראותיה. היא גדיה ואילה, צפורה ומעינה, דודאה וצאנה, חזיזה ובארה, בשגם מאז נגלתה אליו עם הצאן ליד הבאר בתואר פני הכרוב אשר לה, נעשתה הדמות המשולשת בארה וצאנה וכרובה חותם-תכניתו בחזון רחל. לכל אשר ילך תשקשק אחריו הבאר ויגעו הצאן ותרחף הכרובה. אפס בהופיע רחל לעיניו תיאלמנה שפתותיו לדבר אליה אהבה, אף לא תקום בו רוח לקראה בשמה. תבל כולה תהיה אז מעון לרחל וכל הברואים כמלאכי-אלהים לפניו. מה יאמר ומה ידבר אל רחל, אשר מידה לו הכל, אף שיח-פיו ונשמת-אפו?

ד.

לא נחת ביעקב. נשים שתיים לו ואהבה רק אחת בלבו. הכי לא יעשה שקר בנפשו, בהקימו זרע מלאה ואף אשתו יקרא לה? בהתחמץ לבו בקרבו יאמר: רק אין זאת, כי שבט הגורל, אשר הפליא מכות אמי, נח גם עלי, וכאשר בנים שנים התרוצצו בקרבה, וזה מזה יאמץ, עד כי נקע לבה מן הפלגות אשר בקרבה ובאין היא יודעת נפשה שאלה אם כן למה זה אנכי, ככה נשים שתיים מתרוצצות בי בביתי, עד אשר גם אני לא אדע עוד כמעט את נפשי. הכי לא נחלק לבי עלי אחרי אשר לאה ילדה לי ארבעה בנים? והנה גם ביתי מלא ריב ומדנים, כי לאה תקנא אותי לרחל ורחל לבה ירע על לאה אשר מיאנה תת לה מן הדודאים, אשר מצא בשדה ראובן בימי קציר חטים. בצר ליעקב מצא ניחומים לנפשו בהגיונו, אשר לא מש מלבו, כי אך צו האל הוא לבל יקים זרע מן היפה בנשים, כי תכלית התפארת היא להתנוסס ושמור על צלמה, ולא היות כלי שרת למשך הזרע לדורי-דורים. אם ככה, הלא במשפט נשא גם את לאה לאשה, למען ימלא את משמרת פקודתו, אף היא צו האל, מורשה במשפחתם מאברהם, אשר הושמה עליו, הנכד, להקים שנים עשר שבטים, אשר יהיו לגוי גדול, עם סגולה לאל.

אפס גם הנחמה הזאת נהיתה לאכזב, כאשר זכר אלהים את רחל וישמע אליה ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף לי ה' בן אחר, למען יצא ממעי הבן השנים עשר ליעקב ויקום חזונו להוציא מחלציו שנים עשר שבטים, אשר יהיו לגוי גדול, כדבר האל. לב יעקב בן כעת כי אך בשגיונו כי רב דבק ברעיון, כי העקרות היא עטרת לתפארת וכי רק לאה נועדה לו מעם האל לבנים. היפלא כי בהיולד ליעקב יוסף מרחל לא היתה שמחתו שלימה? איכה תהיה שמחתו שלימה, אם מעתה לא יהיה עוד לבו שלם בקרבו וכל עוד רוח-חיים באפו ייסרוהו כליותיו על אמצו את לאה לאשה ולהיות עקרת-ביתו?

אף אחרי אשר פתח אלהים את רחמה ותהר ללדת היתה כמו חולמת הריונה ותחת לשבוע שמחות עקב היצור החי, חזון-טיפוחיה לפנים, אשר נרקם במעיה, שפכה צקון לחשה הנוגה באזני יעקב לאמר: הכי לא חלום הריתי ללדת תחת גויה בבשר ובדם? ובבוא עתה ללדת זעקה מרה בציריה מי יתנני מותי ולוּ עוללי יחיה, כמו לא רחש לבה חוסן-ובטחון, כי האל, בפתחו את רחמה, חשבה לטובה. אף שחה בקול דממה דקה, כמו אל נפשה: הכי בפרי-בטן חשקתי? אני אך אחת שאלתי אותה ביקשתי, כי תיאסף מעלי חרפתי, לבל יאמרו, כי רחל הנאהבה ליעקב היתה עקרה. היטב ראה יעקב והתבונן, כי גם בקראה את שם הבן, אשר יולד לה, יוסף, לאמר יוסף לי ה' בן אחר, היא אך נתרצתה אליו ותאמר לכפר את פניו במנחה, נדבת-שפתים, ולבה בל עמה.

הבה ונתן אמת ליעקב וגם אמת נדבר על-אודות יעקב, הוא ביקש בכי-רחל, לו ציפה ואליו ייחל ימים רבים. יעקב הוקיר את הדמעה הנאמנה, בת העין, הניגרת מקרב ולב. וזה דבר יעקב בהגיגיו תמיד: אל מי אשווך, בת העין, הניגרה עלי לחי? אל הפנינה, כמוה הנך ברה ועדינה, כל טועמיך יבואו בשערי החסד והחנינה. זאת לא זאת, כי את גם כתפילה זכה. שקוי תהיי לנפש הדוויה וצרי לכל חלי. למזמור שיר יהיו בך כל אנקה ונהי. לזאת יאמר יעקב בכל עת צרה ויגון גם לנפשו: עלי באר הדמעות, עלי! זאת לא זאת, כי רבות שמע מפי רבקה אמו שבח והלל לדמעה, אשר רפאות בה לנפש, אשרי יודע בכי. ובנוח הרוח על רבקה אמו להגיד מהלל הבכי תספר אגדות מני קדם, אשר שמעה מפי אברהם אבי יצחק, אשר ידו רבה היתה בכל משל ומליצה וספורים שובי-לב, על הקסם הרב הצפון בבכי לרפא חולים, לעודד כל רוח נהלאה² ולהפיח רוח-חיים גם במוכה-אלהים, אשר כבר בא עד דכא. כאשר גורש אדם מגן-עדן געה בבכי עז, יען כי נפלה רוחו בקרבו ויאמר נואש, ולולא בכיו כי אז שחה לעפר נפשו. וכאשר אברהם גרש את האמה הגר בחרון-אף שרה אשתו אל המדבר ותתע³ במדבר באר שבע ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחים ותשב מנגד ותשא את קולה ותבך, כי אמרה אל אראה במות הילד, מיד הופיע מלאך אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר? אל תיראי, כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. דמעת-אנוש תחריד גם לב מלאך. וכאשר מתה שרה בקרית ארבע היא חברון בא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. הנה כי כן, הבכי הוא לחם חוק לבני-אנוש. בכה יבכו להולכים למות ואף החיים יבכו על נפשם, אף העבים בשמים נטפו דמעות. בכי, בכי, רחל, בכי גם את וייקל מעט מעליך משא-נפשך – יהגה יעקב לעתים בנהמת-רוחו. אשרי האיש המשכיל אל הבכי. אשר חנן אותו אלהים בכל סגולות-אנוש, הכי רק את זו, הנעלה בסגולות, היבבה מני לב, לא תינתן לו?

ה.

ויהי מקץ ימים מעטים אחרי אשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן: שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי. יעקב לא יכול עוד כלכל את בית המדנים הלזה. בשגם בו ניבעו, עתה רב יתר מאשר לפנים, כל הפרצות והפלגות אשר בנפשו. במרי-רוחו שאל את לבן: ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי? יעקב איש תם יושב אהלים, לא אל בית כזה, המלא ריב ומדנים, התפלל מעודו. אהל תם, לב שלם ורוח שלוה ונאמנה היו מאוייו תמיד. רבות נפתל יעקב על אפו וחמתו עם לבן עד אשר השכיל להוציא מידיו את נשיו וילדיו, ועם עשיו אחיו, אשר שלח אליו מלאכים לכפר את פניו במנחה, ובה עדרי עזים ותישים, רחלים ואילים, גמלים ופרות, פרים, אתונות ועיירים. אך גם אחרי אשר העביר את מעבר יבוק נשיו, שפחותיו ואחד עשר ילדיו וכל אשר לו, אכף ההכרח עליו, איש אוהב שלום, מאבק נוסף עם איש או מלאך עד עלות השחר. ירך יעקב נקעה ובזרוח השמש ראה כי צולע הוא על ירכו. וזה משפט יעקב מעודו לשוות לכל המראות הנפלים, אשר נקרו לפניו, אף כי למקרי-חייו הסגולים דמות אותות ומופתים למוצאות ברוחו. לזאת נתעצב מאד אל לבו, בראותו כי צולע הנהו. אכן, צולע הנני בכל, אמר בנהמת-לבו, ברגלי ובנפשי גם יחד. אך לשוא דימיתי, כי תם וישר הנני. הלא אין הגיון בי, אשר איננו פוסח על שתי הסעיפים. גם ברחל ובלאה תיקרא לי אשה. כרחל כן לאה אם ליוצאי-חלצי. הכי לא בצדקה אעשה בחרצי את משפטי, כי רק אשה אחת לי, והיא רחל, נגד אלהים ונגדה נא כל האנשים? רגע יהגה ככה ומשנהו ידבר אל לבו לאמר: הכי לא חרפתי הלילה את נפשי למלט מידי עשו אחי שתי נשי יחד ואת כל צאצאי? אות הוא, כי לא רק רחל לי היא. היטב יזכור, כי בעת האבקו עם המלאך, כאשר נפשו ריחפה בין החיים ובין המות, גמר אומר, כי אם ימלט מכף מבקש נפשו ויוסיף להתהלך בארצות החיים, ישיב את לבו גם אל לאה, אם בנו-בכורו ויתר בניו, לאהוב אותה כמו את רחל. רק אין זאת, כי מחרדתו הרבה לשלום יוצאי-חלציו מחמת המציק אשר לעשיו גברו בלילה ההוא רחמיו על לאה אם הבנים וממקור הרחמים תצא האהבה.

רוח יעקב נעכרה עד למאד. היטב פחד כי מן היום והלאה יהיה לבו נקלע בין שתי אהבות העולות בד בבד, יאחז באחת וגם מן השניה לא יניח ידו. והוא הלא מבוקשו מעודו להוקיר רק דבר-סגולה, אשר לו מצוות הבכורה, אין שני להמשיל אליו ולהחבירה. יעקב שת עצות בהגיונו למלט נפשו מן הפלגה החדשה אשר קמה עליו למוטט את שלום-רוחו. אך לשוא היה עמלו. הוא אל לבו שח: הכי לא במשפט אטה כנהר אהבה גם אל לאה? הלא אחרי אשר הצלתיה בלילה ההוא מיד עשו, אשר התנכל להפוך את שתי נשי לשפחותיו, אף היא נפש אשר עשיתיה וכמו נבראה לי בריאה חדשה. אפס לבו הוכיחו על פניו לאמר: הכי עקב זאת גם לאה השנואה מתמול תהיה לי כרחל להיותי מכון לה בכל עת, כאשר הייתי לרחל? הכי תקום פעמיים רחל ליעקב? התיוולד רחל שניה? כל מורשי לבו התקוממו על ההגיון לשית את לאה בחוברת עם רחל. לא היתה כרחל, לא תקום עוד כמוה. לא תקום. אך נפשו ידעה עד מאד, כי מאז מאבקו עם המלאך גם בלאה, אם הבנים, תיקרא לו אשה. אף חושו הגיד לו כי לימים ייאמר בישראל לאשר יבוא בכלולות: יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל.

יעקב החביא את הגיונו זה בתהום נפשו, אחרי אשר גם בעמלו הרב לא יכול דכאו כליל. אפס בעיני האהבה יידלה אף ההגיג אשר נחבא לו בתהום הנפש, כי הן, הגדולות והפקוחות לרוחה, תחדורנה למחשכי לב. לא יפלא כי מעיני רחל לא נעלמה התמורה, אשר התחוללה בלבו מאז השחר ליד מעבר יבוק. עקב זאת נעכרה רוחה אף היא ופגה העליצות ממראיה. ויהי הדבר הזה ליעקב למקור-חרדות ותמהון-לבב, כי רחל הרכה והענוגה, המאירה ככרוב ללא ארשת דאגה בפניה ושמץ תלונה בפיה, השוקקת מצהלות תמיד, כמו טרם נגעה בה דעת יגונים, ושפתותיה אף נוטפות מנעמים משובבי-נפשות, שנתה לפתע טעמה ואת מראיה, כמו נהפכה לאיש אחר. יש אשר יתקדרו פניה ופעמון צחוקה ידום ולקולה לא יהיה עוד רנן מתוק, אף מליה לא תעלוסנה עוד כמשק כנפי-רננים ומבטיה יפיקו תוכחה חסרת-פשר, כמו עוכר-נפשה הנהו. הזאת רחל? ישאל יעקב את נפשו בהמיה ובחרדה רבה.

היטב יזכור את תמהונו ודכאונו, כאשר רחל, אשר נשקפה אליו רבות בשנים ברת-לב וזכת-רוח, חפה מכל שמץ קנאה בלאה אחותה המאושרה ממנה, אשר בניה כנטיעים מגודלים מסביב לשולחנה, פתחה לפתע את פיה ואמרה “הבה לי בנים”. לא לבד שיחה, אף מליה הממוהו כרעם ביום בהיר. הזאת רחל וזה שיחה? – שאל את נפשו. אולם חיש מהר הצדיקה באמרו, כי אל נכון רבות סבלה הרחלה בסתר תוכחות-בוז מעם לאה, עד אשר התמלטו מפיה הניבים כמדקרות. בשגם אף הוא בדברו אל לבן מקץ שבע שנות עבודתו בעבור רחל הביע באזניו מלים כדרבנות הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבוא אליה. מפיו שמעה מלים מתלהמות וכן דברה גם היא. אפס שיחה הזועם אז היה אך שגיון בן-חלוף וחיש מהר הכתה הנוחם על זעמה ועל דברה ותתרצה אליו בבלהה אמתה. ולא כן עתה, אשר עננת-עצב, אֵם כלרוגז, לא תמוּש מעל פניה. אות הוא כי כאבה נעכר עד למאד.

אף הפעם רחש לב יעקב את המשאלה לשוב ולשנן לפניה את האומר, אשר כבר הביע אותו באזניה פעמים לאין ספור, כי מעודו לא הגיד ועד אחרון יומו לא יגיד ללאה אשתי את, כי רק היא רחל אשתו מאז ומקדם ועד לנצח נצחים, אין לו אשה אחרת על פניה, כאשר אין לו אלהים אחרים בלעדי אלהי אברהם ואלהי יצחק אבותיו, אשר נגלה אליו בצאתו מבאר שבע וילך חרנה וישכב על האבן אשר שם למראשותיו. ויהי בהקיצו ולבו בן, כי המקום בית אלהים ושם שער השמים. אפס שכלו הגיד לו, כי הפעם בדברו זאת יהיה הכחש על שפתיו. מה בצע בניבו וללבו כבר גונב השפק, אם באמנה רק אשה אחת לו ולא נשים שתיים? את רחל יאהב, כאשר יאהב את הארץ ואת השמים ואת צבא השמים, את הדשא והמים, את האל הרועה אותו מעודו. ברחל לו מגד שמים מטל ומגד תבואות שמש ומגד גרש ירחים ומגד גבעות עולם. היא פרדס רמונים, כפרים עם נרדים, מור ואהלות עם כל ראשי בשמים, אך לאה היא אם הבנים, מבטנה יצאו השבטים הרבים, אשר יירשו את הארץ, כאשר הבטיח האל לאברהם וליצחק. הנה כי כן, לא עוד אחת היא לו רחל ולא עוד שלם בו לבו. רק אין זאת, כי איש חציוני עשה אותו האל, כחזיון אשר הראה לו בחלומו והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אף הוא רחוק לבו מהגיונו כרחוק ראש הסולם מרגליו.

למרבה הפליאה פתחה רחל בשנית את פיה ותדבר אליו בקול רך ולאוט, עוטה בושת, כמו באה בסוד מורשי-רוחו ומאבק הגיונו עם רגשו נגלה לפניה ותאמר: – היטב אדע, יעקב מחמדי, כי לאה אם הבנים הרבים, אשר שם זרע יעקב יקרא עליהם מעתה ועד עולם והמה ירשו ארץ, כאשר הבטיח אלהים לאברהם וליצחק אבותיך ולך בבית אל. אך אני אחת אשאל מעמך אותה אבקש, שכבך עמי, עמי לבדי במערת המכפלה, מורשת אבותיך, יחדיו נשכבה ונישן שנת-עולמים וזולתנו לא יהיה עמנו שם, כאברהם ושרה, יצחק ורבקה, ככה ייאמר יעקב ורחל הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

לרגע קט שת יעקב עצות בנפשו מה יגיד במענה-לשונו לרחל מחמל-נפשו. משפת-מרמה רחק, אפס האמת תחרידהו. רק פעם אחת שקר במצות אמו, כאשר שאלו אביו אתה זה בני עשיו ויאמר אני. ולא חכו לבד יהגה אמת, אף הכרת-פניו תען בו את מערכי-רוחו. הכי יוכל לכסות מעם רחל, כי צו-מורשה הוא לבית אברהם, אשר עד שילשים משפט הבכורה לאשה הראשונה לשכב עם אישה במערת המכפלה. וכאשר שכב אברהם עם שרה ויצחק, אשר אל נכון כבר נאסף אל אבותיו, עם רבקה, ככה אחת דתו להיקבר יחד עם לאה ולא עם רחל? לא, כי בחכמה יעשה בגלותו את הדבר באזני רחל בעוד מועד, למען תשיתהו אט-אט אל לבה, ובבוא יומה לא תתחלחל לשמועה כי באה במפתיע, עד אשר תוכה בתמהון ובשממון-לבב. ככה הגה יעקב וכן שח באזניה בהתגלות-לבו. אמנם, היטב פחד פן רחל תתעצב מאד אל לבה בהיוודע לה הדבר לאשורו ותבך בכי גדול. אפס רוח מבינתו הגיד לו, כי גם הבכי בעוד מועד על צרה, אשר תבוא ברבות הימים, יש אשר יביא מרפא בכנפיו, ימלט משא מעל נפש או כי ייהפך לגשם-נדבות לרחצה ולטהרה. והלא יעקב נכסף משכבר הימים לראות אגלי-דמע בעיני רחל כלילת החן, אשר כל סגולות-אנוש נפלו לה למנה, ואך הדמעה, גולת הכותרת לתפארת, לא נוצצה אף פעם בעיניה. ומה מאד השתוקק, כי לא יחסר מזג החן ברחל אף כגודל הנטף, למען תהיה מכלל היופי. אפס רחל, אשר נוצרה זכה וחפה מכל חרדה, רכה ובהירה כיום בהיר בשחקים, מנעה אף הפעם את עיניה מבכי מעט ואף עננת-קדרות קטנה ככף ידה הענוגה לא שכנה על פניה. היא הגה לא הוציאה מפיה וארשת-מבטיה לא הפיקה אף אות מרי דק מן הדק, ואך פניה חוורו מעט.

לראשונה נהמם יעקב מדומית-רחל. היה היה לו הדמי כמו אלם, אשר אפף את פיה ואת כל מורשי-לבה עקב הבשורה הנוראה, אשר הכתה אותה כרעם. ויאמר יעקב בלבו: רק אין זאת כי נמשלה רחל לרחלה נאלמה לפני גוזזיה אשר בענותה כי רבה שחה לעפר נפשה ולא תצלח עוד לזעקת-כאב. על רחל המחרישה ביגונה היה לב יעקב דוי עד בלי די ומעיו המו לה. ויאמר יעקב אל רחל, למען יהיו דבריו לה לניחומים מעט:

– הלא אך עפר הגויה. לא בית-חמרנו, בלתי אם רוחנו, משכן האהבה. ואם בצו האל נארשה לאה הראשונה לי עלי אדמות נגד עם ועדה, הלא הצדקה לה, כי תשכב עמי ויחד נחבק עפרות האדמה. אפס רוחי ורוחך, רחל, תתחברנה לאחדים בחיק הנצח, כי כל בך חיי-נצחים לי. עמך יחד רחלה האראלה נלין בצל שדי… ומה ממך יהלך בשכבי עם לאה על כברת האדמה הקטנה אשר במערת המכפלה? הלא אתך נשוטט בגבהי השחקים עד אפסי אין-קץ. אחרונה היית לי עלי אדמות, אך ראשונה ויחידה תהיי לי במרומים.

ותאמר רחל אל יעקב:

– אמותה הפעם אחרי שמעי זאת מפיך. אמותה הרגע. לא אחפוץ עוד בחיים. רק בך חפצתי ועמך, יעקב, במותי בחיקך אשב תמיד, את רוחי בזרועותיך תחבק ולא תרף. עמי, רק עמי תהיה ואין עוד זולתי עמך.

שחקת-נחת רחפה על שפתי רחל בדברה אל יעקב, מבטיה הפיקו עדנים, אשר תוכם רצוף כליון-נפש, כמו באמנה ירטה לה הדרך אל החדלון. לב יעקב פילל אשר לא למען המרות רוחו והכעיסו הגידה לו זאת, כי את לבה שפכה בשיחה. וישתאה עד למאד בסתר מחשבתו: למה זה ועל מה זה כה מרה עליה נפשה ובחיים תגעל? הכי לא עשה אותה יוצרה יפה בנשים ולא העניק לה כל סגולות הרוח באנוש? והכי לא נפלאה אהבתו לה מאהבתו ללאה ולכל הנפשות אשר עשה ממנה? אפס יעקב לא הוסיף לדבר אליה זאת ואך בלבו חשב, כי רחל באה עד דכא עקב אשר לא הסכינה למלט כל יגון וכל ענות, אשר יפקדוה, בבכי הטוב והמרפא. כל איש ודרך-עוצב אשר לו. כאשר יתכסו השמים בענני-קדרות, ככה תלבש כל נפש לעתים את כסות התוגה. אפס כאשר ברדת הגשם ימוגו העננים ויהיו כלא היו והשמים ילבשו זוך והדר כשלמה, ככה גם פלגי-דמע יקרעו את מעטה היגונים מעל הנפש ואשר יבכה כנפשו שבעה שב ורפא לו מחליו ברוח ונסו ממנו יגון ואנחה. ולא כן רחל, אשר האל במרומים עצר את מקור-בכיה, ולא תוכל לדת אף אגל דמע, לכן ירבץ ענן כבד וקודר בסתר-רוחה ולא ימוש משם.

יעקב הוסיף להחריש ברחמיו עליה. וגם ברבות הימים ראה למגינת-לבו, כי רחקו מבטי-רחל ואל נכון כן רחק לבה מצלמי-אדם ומחקרי המעשים אשר מסביבה, כמו לא דבר לה עוד עם החיים ואך שוגה היא בחזיון רחוק, אשר למשפחת האדם אין בו כל חלק ונחלה. עיניו ראו בעליל, כי מאור-פניה ימעט מיום ליום ולא נותרה עוד שארית לשחקת הנחת בפניה, כמו באמנה עשתה חוזה עם המות. אהה, אף הודה הצוהל פג ותחת זאת לבשו פניה חן אבל ופאר אלמנה בנעוריה. היה היה לו כמו אט-אט ובבטחה חגיגית תצעד אל קצה. מעטה החדלון היה פרוש גם על חין-צחוקה וכל חזותה כמו אומרת מה חדלה אני.

ו.

תמורה רבה למראה עינים התחוללה ברחל אחרי אשר יעקב שמע קול האל מדבר אליו לאמר: קום עלה בית אל ושב שם ועשה מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך. ולאחר זאת אמר לו אלהים לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ואלהים הוסיף לדבר אליו לאמר אני אל שדי פרה ורבה, גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו. היה היה לו ליעקב, כמו רוח חדשה החלה את רחל וחשק החיים התלקח בה בחזקה. מאור-פניה ומצהל-קולה שבו אליה כמו מלפנים ושחקת הנחת עלתה בה כפורחת. קסם עז הוצק בלשונה בדברה אליו על השם החדש, אשר הוכתר בו בצו האל, והוא שנתן בו נשמה חדשה והפכו לאיש חדש. ובדברה כמו הטיפה ניחומים לנפשה לאמר:

– מעתה לא עוד יעקב אתה, בלתי אם ישראל. ליעקב נשים שתיים, אך לישראל אשה רק אחת. אני האחת לך, יעקב, אתה יעקב כולך לי, לי, לי בלבדי.

אף הפטירה במתק-שיח ובמצהל-קול:

– ואשר לדבר האל, כי מלכים יצאו מחלציך… ממעי יצא המלך. מי יתן ועוד בן אחד יולד לי, למען יהיו מלכים שניים, כדבר האל.

עלץ לב יעקב למראה מאור פני רחל ולמשמע קולה הצוהל. ויהי הדבר לו לאות, כי רוחה הנכון נתחדש בה. ויעקב בהציבו מצבה במקום אשר האל דבר אתו ובהציקו עליה שמן אמר אל רחל:

– יהי השמן הזה זכרון גם לשמן-ששון, אשר נסכת בלבי בשובך לאור באור פני החיים.

אף קרא למקום, אשר דבר בו אלהים, בשם בית אל לאות, כי מעתה יהיה גם בית יעקב ורחל נכון ובוטח, כי השמחה במעונם.

אך, אהה, אחרית השמחה ההיא, אשר גאה גאתה בלבבות שניהם, היתה תוגה רבה. אך נסעו מבית אל ויהי עוד כברת דרך לבוא אפרתה, נאחזה רחל בצירי יולדה ותקש בלדתה. ויהי בראות רחל כי מחלתה אנושה וכוחותיה עוד מעט יעזבוה ותפתח את פיה ותאמר ליעקב:

– יעקב בחירי, צוה ויצאו כל האנשים מעלינו בטרם תצא רוחי.

ויעש יעקב כן. ותדבר רחל כל עוד כוחה בה ותאמר:

– יעקב בחירי, נפשי קשורה בנפשך… מאז ראיתיך ליד הבאר… נקשרה נפשי בנפשך, עד כי לא הייתי עוד לנפשי. חפצי היה, כי נהיה שנינו לבדנו, אתה ואני לבדנו לא איש זולתנו, כל חיינו לבדנו, אין לך זולתי. אפס לא רצה האל בזאת. נחצית יעקב, אף לבך היה חלק עליך. נשים שתיים היו לך נגד האנשים. הגד לי, יעקב: האם גם נגד אלהים? הגד לי יעקב את אמתך בעת אני הולכת למות.

ויבקש יעקב לפתוח פיו, אך המלים נעתקו ממנו. תחת זאת נפתח מקור-בכיו. רחל אספה שארית כוחותיה ותדבר בקול בוטח לאמר:

– אל תבכה יעקב מחמלי, אחרי אשר כבר בכית בגללי כאשר נשקת לי לראשונה ליד הבאר. מני אז ועד היום יהלך בכיך בקרבי. לא יבכה גבר פעמיים, כאשר לא יאהב פעמיים. הכי לא פיך אמר לי אחרי גנבי את התרפים מבית-אבי, אשר התרפים הרבים אך הבל המה, כי האחד שוכן בכל, אחד בשמים ואחד בארץ? אף האהבה הגיונה אחד, אחד, רק אחד. אחד איש לאשה ואחת אשה לאיש. אחת רחל ליעקב. האף אין זאת?

את מליה האחרונות הגידה בלי קול כמעט. כוחותיה ניגרו מקרבה בעליל, כאשר ניגר האור מן הנר בטרם דעכו. מבטיה, אשר קמו ונצבו אל מול פני יעקב, הפיקו צו נגידה מהול חמלה רבה ושפתותיה רחשו ללא-קול, כמו לפתע כלו לה כל אוניה. אולם חיש מהר שב הדבר אל פיה וקולה מאושש כשהיה ברור מילל:

– יעקב, לא… ישראל… מלאכי וגואלי, הקשב לי… הקשב אל המשאלה אשר בפי. הבטח לי, כי תמלא את משאלתי. לא כי הישבע לי, כאשר נשבעת פעם לאבי, לבן, אז… בגלעד, אשר תמלאנה.

– אני נשבע לך באלהי אברהם אבי ופחד יצחק – ענה יעקב בקול חגיגי, בו כרת את בריתו עם לבן בלקטו אבנים לעשות מהן גל-עד.

רחל שיסעה את דבריו בקול רועד, שהתאושש אט-אט:

– יעקב מחמדי, אל תקרא בשם פחד יצחק ולי היית תמיד איש גבור חיל עשוי ללא חת, כן חזיתיך בכוח, אם גם למראה עינים היית כאיש אשר לבו נע ונד כקנה בכל עת, מורדף תמיד אם מעשיו אחיך ואם מלבן אבי ואם מלאה והשפחות המלהגות על אהבתך לי. לא יאה לך, יעקב, כי המגור יתן אותותיו בפניך. אל תירא יעקב, ידיד-נפשי. הנך גבר בעוז ואל תאמר אלהי אברהם ואלהי פחד יצחק. לא שניים, בלתי אם אחד, אלהי אברהם יצחק ויעקב… דבר אלי בשפה ברורה כאשר דברת פעם אל לבן אבי אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה… אשר לא עוד תאמר אף פעם כי גם בלאה תיקרא לך אשה. רחל היא לך אחת ואין שניה לה מעתה ועד עולם. לא תתערב עוד נפש זולתנו בחברתנו.

קולה במליה האחרונות היה כמו נחבא. יעקב, אשר עיניו ראו ולבו בן, כי כוחותיה עוד אחת מעט יעזבוה כליל, ציוה עליה בעוז-רגש, לבל תרבה שיח, בשגם מלבו הוציאה מלים והוא נשבע לה באלהי אברהם יצחק ויעקב, כי אחת תהיה לו רחל ואין שניה לה מעתה ועד עולם, אשתו נגד אלהים ונגד אנשים, בת-לויתו בארצות החיים ועמו תשב בנצחים.

ויהי בשמוע רחל דברי יעקב וינהרו פניה ומבטיה התלקחו באור-יקרות. ויהי לו ליעקב, כמו רחל כיפת הרקיע ונוגה עיניה שמש הזורחת. לאחרי זאת נגלתה אליו בחזיון כעין שדה אשר ברך האל, אשר יצחק אביו אהב בכל מאדו את ריחו. וירא יעקב את רחל כאחת מבנות הצאן וככוכב במרומים וכל צלמי-תבל זרחו בפניה חליפות. ותהי לו כרבקה אמו ברכבה על הגמל ולמראה יצחק הבא לקראתה אחזה פחד עז ותפול מעל הגמל, ויאמר יעקב בלבו: “אין זאת, כי הפחד מורשה הוא לי לא מיצחק אבי, בלתי אם מרבקה אמי”. למרבה הפליאה נסבו רעיוניו גם על עבודתו בלילות, כאשר שח אל לבן לאמר: לא תתן לי מאומה אם תעשה לי הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור. ולאחרי זאת עבר בכל הצאן, הסיר משם כל שה נקוד וטלוא וכל שה חום בכבשים וטלא ונקוד בעזים למען יהיה זה שכרו. ולבן אמר לו: הן יהי כדבריך. ויסר ביום ההוא את התישים העקודים והטלואים ואת כל העזים הנקודות והטלואות וכל אשר לבן בו וכל חום בכשבים ויתן ביד בניו. והוא לקח לו מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות. ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבואן הצאן לשתות… וייחמו הצאן אל המקלות ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלאים.

גדולים חקרי-לב וגדולים חקרי העין הצופיה במרומים. מה רבו ההגיגים חדלי הערך, אשר פקדו את יעקב בעת אשר ראש רחל צנח על כרה אחרי אשר יצאוה אוניה האחרונים. רק אין זאת, כי הפוקד על הרוחות עינו פקוחה על האדם לסובב את המקרים, לבל תהיינה עיני-שכלו פקוחות בעת אשר יבואהו האסון הנורא לעשוק ממנו את הנפש, אשר היתה משוש חייו.

עיני יעקב נצמדו אל מבטי-רחל האחרונים, אשר נשלחו אליו לפרידת-עולמים. ואף אגל-דמעה לא הזיל בגוועה לעד. זאת לא זאת: בפחזותו כי רבה והיותו מעוצם דכאונו תפוש מחשבות נעדרות-שחר וחדלות-תכלית, לא השכיל לעשות למתה את כבודה האחרון ותחת להביאה לבית לחם ולקברה בארץ אבותיו היה בהול על רוחו לקברה בדרך אפרתה היא בית לחם.

אפס את השבועה אשר נשבע לרחל להודיע קבל עם ועדה, כי היא אחת לו, מלא בתום-לבב. כאשר מלאו ימי יעקב להיאסף אל אבותיו והוא קרא לכל שנים עשר שבטיו ולנשותיהם ולצאצאיהם להגיד להם את אשר יקרה אותם באחרית הימים, פקד על כל איש ואיש מהם את זכר כל מקריו ומעשיו ואף מיצרי-לבם הרעים לא מנע שיחו. מיום היות אבות מצווים לבניהם אחריהם טרם חוברה תעודה כה עזה ונועזה, תוכה רצוף מוסר-אב שנון ונמרץ להוקיע חטאי הבנים במעלליהם ובעשתונותיהם. יעקב רך הלבב, השוחר שלום כל איש ואף אל עשו אחיו ידבר בתחנונים, שח אל צאצאיו אמת המוחצת כחרב. על ערש-מותו נהיה אמיץ כארי והגיד דברים כדרבונות, ללא כל פסיחה על השעפים. רק אין זאת, כי הוא לא אל החיים לבדם ערך שיחו, כי גם אל רחל המתה, אשר רוחה רחפה לעיניו תמיד ופיה היה עם פיו להיות עשוי ללא חת בשיחו. ראובן פחז כמים, שמעון ולוי כלי חמס מכרותיהם, דן נחש עלי דרך, בנימין זאב יטרוף. וככלותו לדבר על אודות שנים עשר השבטים למסוך לכל איש את מנת-כוסו, הוסיף לאמר: אני נאסף אל עמי, קברו אותי אל אבותי, אל המערה אשר בשדה עפרון החתי, במערה אשר בשדה המכפלה, אשר על פני ממרא בארץ כנען אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי אחוזת קבר, שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושם קברתי את לאה.

ובהביעו את שם לאה לא הוסיף אשתי, כאשר עשה לאברהם וליצחק.

ויביטו הנצבים ליד יעקב ההולך למות בתמהון איש אל אחיו וכולם יחד השתאו על אודות יעקב, אשר מנע פיו לענוד לראש לאה, אם הבנים, את זר הכבוד אשתי. ויעקב החריש. אך הוא הביט אל הנצבים עליו בעינים מפיקות שכל טוב, אשר תתנינה בו אותותיהן, כי עוד אומר אחד כבד-דעה שמור בלשונו ועוד אחת מעט יתמלט מעל שפתיו. אפס הוא נדם. ואחרי אשר עיניו נעצמו כמעט, הביע בקול דממה דקה אומר, אשר ברגעי הגוויעה הנהו חסר-שחר לאין קצה. הלא כתוב הוא בפרשת ויחי, במוצאי שיחו, בו ציוה לביתו אחריו, לאמר: מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת.

אכן, כל הנצבים הבינו, כי באומר אחרון זה הסתיר יעקב אביהם הגווע צפוני-מחשבתו על אודות לאה, אשר ניתנה לו תחת רחל.

לאלהים מערכי-לב נעלמים בחביון האנוש, ואשר יקרב לפני אלהים לא יהיה צפון עוד מעיני האנשים. כל הנצבים הבינו אל נכון רמזי-שיח יעקב על אודות לאה עד תומם. בשגם הוא גם בפתח דבריו בצוותו לביתו לאמר: הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. כפל לשונו. בני יעקב המה בני לאה וישראל אביכם שח למען בני רחל, כי יעקב גם ללאה, אך ישראל לרחל לבדה.

יעקב לא בכה במות רחל יחידתו. על זאת הכהו הנוחם, כאשר יסרוהו כליותיו תמיד על אשר לא ממעי רחל יצאו בכורי-בניו. לזאת כאשר חלה ובא יומו להיאסף אל אבותיו, הזכיר שוב פעם בשיחו עם יוסף את זכר המחזה בהיגלות אליו אל שדי בלוז בארץ כנען ויברך אותו ויאמר לו הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים. ויעקב הפטיר אל יוסף לאמר: ועתה שני בניך הנולדים לך… לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. בעת מותו אמר יעקב להשיב לב רחל נאהבתו עליו ולכפר את פניה במנחת הבכורה, אשר ניתנה לשי לשני ילדי יוסף, לאפרים ולמנשה.

יעקב איש תם וישר לא כיסה מיוסף גם את שגיונו לקבור את רחל אם יוסף בדרך אפרתה תחת להביאה לארץ כנען. ויען כי חזה מראש אשר יקרה לזרעו ולזרע-זרעו באחרית הימים, גילה גם לאוזן יוסף, אשר הוא למען זאת קבר את רחל בדרך, כי ברבות הימים, בהגלות נבוזראדן את בני ישראל מארצם והגולים יעברו דרך שם תצא רחל לקונן על מרי-גורלם ולבכות את שברם, כדבר הנביא ירמיהו: קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי אינם.

רחל, רחלה האלמת, אשר לא הזילה בחייה אף אגל-דמעה, נטל עליה לעורר קנים הגה והי ולהוריד פלגי-דמעות יובלות לרוב, עד אשר כה יאמר ה‘, בדבר הנביא, מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאום ה’.

תש"י

“רוני עקרה לא ילדה”

ישעיהו נד

דוד בן ישי עלה ודרך על במות רבות נאפד בסגולות הכוח, החן ותבונת־אנוש. שיסע אריה, הכה את גלית הפלשתי, הכניע אויבים רבים במערכות הקרב, היה בישורון מלך ונעים־זמירות לכל הגויים ואף בקהל־חסידים ראש וראשון. אך הנכון הוא, כי נתיב־חייו הראשי היה נטוי על פני ערבות המרעה. רועה היה, המשרך את דרכו בעקבי הצאן, רועה מעודו ועד אחרון־ימיו. נער הרועים נחשב גם בעיניו, אחד מקטני־ארץ, שפל־ברך וחלכה, אשר בצו עליון, למען מלא את משימתו הרמה, הוקם מאשפתות לשבת עם נדיבים ולהחזיק את שרביט המלך בידו, לצאת ולבוא לפני עמו במלחמותיו ולבנות לו בית נאמן לעד. אכן חרבו פעלה גדולות, אך הוא לא התהלך בגדולות וגבה־עינים תועבת־נפשו.

לא כמשפט כל הגבורים בארץ, אשר על חרבם גאותם, משפט דוד. הוא לא בכוח התהלל, ולא למען עשוֹת לו שם בגבורים הניף חרבו, בלתי אם לגונן ולהציל שה פזורה ישראל. ראש פעליו היה להסיר מעל אחיו בני־עמו את החרפה, אשר גלית הפלשתי זמם להעטות עליהם, בחרפו את מערכות אלהים חיים. בכל יתר מעללי הגבורה, אשר בצעו ידיו, אחת שאל אתה ביקש לרומם ולקדש שם מלך עליון, לגדור פרצות עמו ולגאלו מכף כל הקמים עליו.

לא נאה לכנותו בשם דוד הגבור, כאשר לא נענוד כתר חכם־חרשים לאיש אשר לבו בן בכל מלאכות המחשבת והוא מעודו לא התמכר אף לאחת מהן בתשוקת הנפש לעשותה כתומה. כן לא ייקרא בשם רופא האיש, אשר לא עשה את חכמת הרפואה למשלוח־ידו גם אם לעתים תצלח עליו הרוח להשכיל אל תכונת המחלה האחת, לחשוף את שרשיה ואף לגהות לה מזור מעט. אף מלך לאשורו לא יהיה האיש אשר משחק הנסיבות או חוק המורשה הושיבוהו על כסא המלכות והכתר, הרחוק מלבו, יהיה אך למעמסה על ראשו. לא נשגה באמרנו, כי כתר המלכות ניחת על ראש דוד כמהלומה עזה ביד הגורל הקשה, ואילולא הרוח הרעה, אשר צלחה על שאול להתנכל אל דוד להמיתו, לא היה הנער הרועה מהין אף להעלות על לבו את רעיון המלכות. או כי מיכל הגאיונה, אשר רחשה אהבה אל הנער האדמוני עם יפה עינים, הסיתתו להושיט את ידו אל הנזר. אם כה ואם כה לא ניכרו בהליכות דוד ובכל שיחו ושיגו אותות הנושא את נפשו להיות נגיד בעמו ומושל אשר שת מושבו על כסא רם ונשא להיות ספון בהיכלו, כולו אומר בוז לנתיניו.

הנבחר בתארי דוד הוא ללא שפק ענו ושפל־רוח. מעודו לא גבהו עיניו ולא נרפא בקרבו לבו השבור. הדכא בעצם תכונתו, גם אם ישליטוהו על הון ועושר לאין קצה וישיתוהו עליון על גויים רבים, לא ישליו מורשיו בקרבו ולא יאמר אושרתי. איכה ישית במרום קנו האיש, אשר מצוקי־ארץ יפקדוהו בכל עת? אשר רוחו נפולה, איכה יביט אל הרבים, אשר יכרעו וישתחוו לפניו? יתירה על זאת, ככל אשר יעשה חיל רב, יגבר שלטונו ותרום קרנו, כן תשפל לעפר נפשו וכן ירבו פחדיו וחרדותיו.

לא בן־נחת דוד. המעט אשר הוא נכא־רוח, לא שפרה עליו נפשו וצלמו האנושי לא היה לרצון לו. אך בצלם יתהלך איש שפך את מרי־שיחו לפני קונו. כל איש בצלמו יתהלך, בצלמו אשר לו, דבוק בו, צמוד אליו לאין תכלה, יומם ולילה עמו, אם גם נבזה נמאס הוא בעיניו, אין מנוס ומפלט ממנו, לדראונו ישאהו לפניו, תמיד יחיד ועני וכושל, צפוי אלי מכאובים ונגעי־לבו מה רבו. יש אשר ישמע קול קורא אליו מחביון־רוחו: ואנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי־עם… כל רואי ילעיגו לי. או אז יהגה נכאים: זה גורלי ומנת־כוסי כאשר ארכו לי רב מדי מדי שאול ומפי התמלטה שועת־נכאים לא אוכל ללכת באלה, ככה כל מחלצה לתפארה, אשר יעטפני הגורל, והיא תיארך ממידתי, אך תשיתני ללעג. היטב יזכור דוד מה נלעג היה מראהו, כאשר ענדו לראשו, והוא עודנו נער, קובע נחושת והלבישוהו שריון. כל רואיו נדו עליו בראשיהם, הריעו בצחוק והפטירו בלעג: הכי זה הקטן, הנער האדמוני, לא תואר ולא הדר לו, יתייצב במערכה מול גלית הגבור בענקים, אשר גובה לו ויראה לו? נחשולי הצחוק ההוא יהמו באזניו תמיד מזכרת לקלונו ולחדלונו. מה חדל אני – ימרר בסוד־שיח עם נפשו בכל רגעי השפל ברוחו והמה כה רבים.

כאשר לא לעולם חוסן, ככה לא לעולם עצבון. אחרית גאון שבר ובמוצאי השבר שוב גאה יגאה רוחו בקרבו לזמר נפשו הדוויה על כל הגלים והמשברים עליה עברו ולספר את המיית רגשיו וצמאונו לאל חי. כאיל תערוג על אפיקי־מים, כן נפשו תערוג אל אלהים, אותו יזכור ותשתפך עליו נפשו בקול רינה ותודה ומצהלות לאין קצה, אשר גם נכאים בן. החליפות ברוחו וההמיה אשר תפעמהו הן אשר תתנינה האותות בנפשו ותרקידינה אל כל עצמיו, תטלטלנה אותו ללא הפוגה טלטלת גבר, כמו לא עוד תולעת ואף לא איש הנהו, בלתי אם נפיל ממרומים. לא יחיד ועני, בלתי אם המון חוגג.

המון חוגג, וגם יחיד ועני. רבים עבדיו ומשרתיו ורואי־פניו, החומדים את קרבתו, ונפשו גלמודה. הבדידה דבוקה בו כצרעת, לרגעים ידמה כי כערער בערבה הנהו גם בשבתו על כסא מלכותו, אין נפש חיה מסביבו. מלך ללא עם, בכל קרביו יחוש את דכאונו. כוחו במתניו ורענן מראהו, אך הנה לפתע תבואהו תמוטה וכל עצמותיו תרחפנה. יש אשר בעצם האביב יבואו ימי סגריר, קדרות ביקום, כמו בחלום־ביעותים נשקף לנו הסתיו העומד מאחרי כתלנו. ככה אל נכון פקדו את דוד גם בשנות־עלומיו חזיון הזקנה, אשר בה יכסוהו בבגדים ולא יחם לו, והוא בבקשו להמרות את חוקי הבליה יצוה להביא לפניו נערה יפה, אשר תהי לו לסוכנת. קור הבדידות הרעיד את דוד והוא לא ידע פשר לה, כי הוא טרם תיכן את רוחו. הלא גם מיכל אשר התרפקה עליו באהבה לא באה אף במעט בסוד גלמודיותו, אשר גם רבים נבונים בוחני־נפשות לאחריה בדורות לא הגיעו עד חקרה. רבים היו מן הראשון באדם ועד דוד אישים בודדים במועדיהם, אך דוד היה אולי מן הבודד והלאה אן מעבר מזה לבודד. הוא צפור בודדה עלי גג, עני וגווע, גר תחת השמים, בן חורג למשפחת האדם. אם נאמר, כי מקדמות ימות העולם ועד הזמן הזה נולדו בקרב מין האנוש עשרה בנים חורגים, אשר דבר לא היה להם עם האדם וכל אחוזת נחלה לא ניתנה להם במשפחת האדם, דוד היה אחד מהם, ואולי הערער בהם. בבוא שאול אל מדבר זיף לבקש את נפשו התחנן באזני שאול לאמר: מה לו לאדוני המלך כי יצא מלך ישראל לבקש את פרעוש אחד? והוא אליו שח לא במשל ובמליצה. דוד שפלה נפשו בקרבו עד למאד. לזאת שיוה לנגדו תמיד את התולעת והפרעוש להמשיל צלמו אליהם.

אל הדלים ביצורים, אל כל רמש נקלה, נמשל נדמה בעיניו בהתחמץ לבו בקרבו ובהתהלכו כצל בעוצם דכאונו. אך גם בצלוח עליו רוח רוממות ומצהלות לא גבה לבו ולא רמו עיניו ובסתר־רוחו לא ביקש לו מהלכים בקרב השועים והקועים ונכבדי העדה השמים במרום קנם. הוא הרועה רוחו היתה תמיד כעוטיה על עדרי הצאן ולבו הלך אחרי קטני־יצורים. נפשו דבקה בשדה ובשיח השדה, בכל דך ונדכא. בהיותו רועה המו מעיו על כל צולעה ונדחה ואת הרכה והענוגה אמץ אל לבו. מאז ועד עתה תשלו עליו נפשו מעט קט רק בחברת קטני־ארץ וכל מצוק ומר־נפש המה רעיו ואנשי־בריתו.

כל צרה ויגון השיגוהו מאז יצא בתגרת הגורל מסוכת הרועה. היה היה לו כמו גרשוהו מהסתפח בנחלת ה' יוצר העולם ואדון כל בשר. אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי – הגה לא אחת, בזכרו את הימים הרבים בנעוריו, אשר עשה אותם בחברת רעיו הקטנים והאלמים על פני ערבות השדה, בהם ראה חיים בנעימים בחיק השלוה והשלום. אולם מאז שמוהו מלך גלתה המנוחה מלבו, נחרדו עצמיו ונפשו נבהלה מאד. הכי כמוהו מלך? הכי לכמוהו יאה הכתר? הכי לא המלך הוא אשר לו יושר יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך, צלח ורכב על דבר אמת? והוא לא חן ולא הדר לו, ולא דובר אמת בלבבו הנהו. נבזה בעיניו נמאס. אך תחת זאת בשפת חלקות ידברו אליו רבים, מוקטר מוגש לשמו, יהללוהו ברוב תשבחות לאמר, כי הוא בחסד אלהי יעקב הוקם על, מלך משוח כלול בהדרו, בחוצות ובשוקים יושר עליו כי שאול הכה באלפיו ודוד ברבבותיו, אף כבוד חסיד וקדוש יתנו לו, נזיר אלהים יקראוהו. היטב ידע רוע לבו וחטאתו נגדו תמיד, לבו ערוך כתנור תאוות רעות. עוונותיו עברו ראשו, כמשא כבר יכבדו ממנו. על זאת לבו דוי עליו תמיד.

בצר לו, כאשר נפשו עליו תהמה והאלם בפיו ואף שפך שיח באזני האל יבצר ממנו ותפילה אין עמו, ישלח דוד ידו אל הכנור רעו מנעוריו, למלט משא נפשו במנגינות, כמשפטו מאז בהתהלכו אחרי הצאן. מאד נעם לו נגן בכנור ודבר שיר לאמר: מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי, הוחילי לאלהים, כי באור פניו חיים ועמו שמחה תמיד. מה רבו אז מצהלותיו באלהים. מאת הכנור היתה לו זאת. והיה כאשר ינגן בכנור, כל קרביו יהמו לאל וכל עצמותיו תאמרנה תודה והלל לו, רגליו תצאנה במחול וכמו באזניו ישמע קול ה' בכוח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים וירקידם כמו עגל, קול ה' יחולל אילות, קול ה' יחולל את דוד. מה אנוש כי תזכרנו ומה מותר לאדם מן העגל והאילה וכל חי למינהו? או אז יבין גם דוד פשר לשברון־לבו. קול האל יעשה בו את השברים, יחוללהו וירקידהו לקפץ ולדלג על פני תהומות ועל פני משברי הרוח באנוש. או אז ימוגו מקרבו ההמיה והבכי, הרוגז והכעס, גם הששון וגם היגון. התקוות והפחדים יהיו כמו לא היו. לולא הוא מלך ספון בהיכלו, אסיר כסא המלכות, כי אז הלא יצא לשדות, ילין בכפרים, ושוב יהיה רועה המהלך אחרי הצאן כבשנים קדמוניות.

דוד, אשר בחן את נפשו תמיד לצרפה מכל סיגי השוא, דיבר אמת בלבבו בהגותו בזאת, כי נער רועים היה בשבתו על כסא המלכות. הוא נער התמיד בדמותו ובצלמו ובכל מאדו והמחול היה שפת־לבו. אהב רקוד וקפוץ וצאת במחול, כאשר גם רוחו בקרבו סוב יסוב ללא הפוגה ויעלה על גדותיו. לא לו המנוחה והמרגעה לא בו היא.

אפס מיכל בת שאול לא היתה עזר כנגדו באי־דעת מרגוע, אף לא חלק לה באהבתו לבני צאן. כאשר היתה רמת היחש, ככה היתה רמת רוח וכל הליכותיה בפעמי בת נדיב. וכאשר היה אביה משכמו ומעלה מכל העם, ככה היתה היא ממבטה ומעלה גבוהה מכל העם, נבדלה לה, עוטה הוד ואפופה מרגוע, כולה אומרת בוז לאשר לא בן מרום המעלה הנהו. לבושה היה שני עם עדנים ואף בקרב נפשה עטתה שני עם עדנים. מרוך ומהתענג מאסה בבכי וגם בצחוק, אשר ישמע בקהל רב ונפשה נקעה מצהלה. אף כי היו למורת־רוחה שפך־רגשות והתגלות הלב. לא יפלא כי גם שאול היטב בחן בתבונתו עד מה נבדלו דוד ומיכל בתכונותיהם וכי לא יהיה הדבק ביניהם טוב. לכן לא אבה לתתה לאשה לדוד בית הלחמי הרועה.

ומיכל אהבה אל דוד ותחשקהו.

הכי לא בחנה את רוחו בטלטלה ולא תיכנה את לבו הנשבר? אכן, בחנה ותיכנה. לא נפלאו מן האשה חקרי לב־גבר, אף כי ממיכל הגאיונה, אשר חושיה וגם מבטיה חדו עד למאד לחדור קרב ולב. אפס על אף זאת הלך לבה שבי אחרי הנער האדמוני, אשר תו הגאון למצוקים ולאראלים גם יחד חקוק במראהו. בשגם אמרה בלבה: הכי יש בחור אחר בכל ישראל, אשר שווה הוא בעיני להיות חתני ואישי? כולם אך יתרברבו וידברו גבוהה־גבוהה, ישיתו להם פני אנשי־חיל, והמה אך עדת כסילים ומוגי־לב. הלא כאשר הוצא קול במדינה, כי האיש אשר יכה את גלית הפלשתי יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו לא נמצא בכל גבול ישראל אשר יכה את הפלשתי, כל איש ישראל בראותם אותו נסו מפניו וייראו מאד. ולא כן דוד, כי הוא האחד חזק מן הפלשתי אשר חרף מערכות אלהים חיים. אפס הוא לא התרברב לריק ולא שת כל מסוה על פניו. לא אורח לו כגברים נבובי הלב וסרי הטעם, אשר ילבשו הדרת־גיאות לאחוז עינים. ומיכל חשבה גם זאת, כי אחרי אשר תאמצהו לה לחתן ותדריכהו בנתיבות המלוכה, ירום רוחו בקרבו ואף בעיניו תרום קרנו וכל ארחו, שיחו ושיגו ישונו, עד כי יהיה לו מראה נגיד ומצוה. מיכל בגאונה בטחה בחן ובקסם אשר הוצקו בה, כי תשכיל להפיח בקרבו עוז וקוממיות, ותחת הנכאים תטע בנפשו חוסן־בטחון, למען יהיה אך שמח.

מיכל אהבה את דוד אהבה עזה, אפס אל נכון היתה אהבתה לראשונה מהולה גם חמלה. הלא יש אשר גם הלב החכם והער עד בלי די לא ישכיל לשית פדות בין אהבת נפש להמית־רחמים לה. או כי האהבה תעור גם עיני פקחים ולא יבואו עוד עד חקר תכונת הנאהב לאשורה, ואולי מיכל הוסיפה לדוד אהבה גם עקב היותו נבוך ונלעג מעט. חמדה להביט אל הנאהב בפרפרו כדג ברשת מבוכתו. לכן לא נשגה אולי במשפטנו, כי אהבת מיכל לדוד צמחה בהרף־עין אחד, בהרף־עין זה בו נגלה אליה דוד, נער הרועים, עוטה מדי שאול הארוכים ממידתו והוא לא יכול ללכת באלה. לא יכול, אך ניסה לעשות צעדים מספר. לא יכול. לא יכול על אף רצונו העז. ויען כי לא יכול על אף עמלו הרב, נצב על עמדו, כמוהו כפסל אשר לאזל־יד, לאזל רגל ואף לאזל מבט. איש נכלם וחדל, מבטו האלם משווע לעזרה וכולו אומר תחנון. ואך כפשע בין התחנון והחנון. החנון הוא מבוע החן. ויש אשר חן אפס־אונים שגיא־כוח מכל חן זולתו. בשגם האשה, אשר מקורה הרחמים, נפשה תהמה למראה הנפש המתעטפת חדלון וכמו תתם לגווע. או אז נחשול רחמים ישטפנה והיא את הנפש הגוועת תאסוף אל חיקה, תאמצנה אל לבה, תשיב אליה חומה, תטה אליה כנהר חסד ותתרפק עליה באהבה למען תשיבנה לחיים, או אז תהיה היא אמה הורתה. האשה תלד תמיד את בחיר־לבה, תחייהו למען תרוממהו ותגדלהו. אך ראתה מיכל את דוד נאחז בסבך המדים אשר לשאול, חיש מהר אמצתו לה לבן. ותאמר מיכל אל לבה: אני היום ילדתי את נער הרועים הלזה ואני אהיה לו לאם ולאומנת. יען כי מאחרי הצאן לקחתיו להרימו אל כסא המלכות, יהיה סר למשמעתי תמיד. אני אעשנו נגיד ומצוה על ישראל ותחת זאת הוא יעשני נגידה ומצווה לו, אלמדנו הליכות־חן וארחות־גאון, עד אשר יהיה כשוע מלידה ומבטן. יראו הבחורים הריקים והפוחזים, אשר ביקשו את ידי במרמה, יבושו ויכלמו מגאותם ואיולתם גם יחד.

אולם לא כמחשבתה על אודות דוד כן היה. מיכל לא נעשתה לו אומנת ומדריכה בנתיבות החיים והמלכות ודוד לא שינה את טעמו ואת הליכותיו להיות לו אורח כאחד השועים מלידה ומבטן. רועה היה דוד בכל מאדו, חוטר מגזע נערי התמיד, אשר לא יד אשה, בלתי אם רוח השיר תנהלנו ותסמכנו. מיכל אהבה את דוד ואף דוד אהבה, אפס דוד חילק את אהבתו בינה ובין כנורו. אכן גם לב מיכל הלך שבי אחר צלצלי כנורו, אשר השתפכו עתים בהמית־נכאיהם ועתים בתעצומות־מצהלותיהם, אפס גם קנאה אותו לכנורו, אשר משכו לעתים בחבלי־קסם לשקוע בו את כל מעיניו בשכחת עולם ומלואו. מיכל אהבה את דוד הפייטן. אך הכי לעולם גבר פייטן? יאים הזמירות וצלצלי הכנור בעת־בחורותיו, בעשותו שירים מעט לכבוד בחירת־לבו, כאשר ישית לה בחלקות בכרכורי־אהביו. הכי לא האשה מכורת השירים ובה מחצבת כל הגיון עלי כנור? אולם אל לגבר נגן וזמר גם אחרי יארוש לו אשה לבנות בית נאמן לה וליוצאי־חלציו.

המעט אשר דוד הרע לה בהתרפקו רב מדי על כנורו עוד הוסיף הרע לה בנשאו נשים ופילגשות אחרות על פניה, הלא הן אחינועם היזרעאלית, אביגיל אשת נבל הכרמלי, מעכה בת תלמי מלך גשור, חגית, אביטל, עגלה ונשים רבות אחרות. החכמים כותבי האגדות הלא יעידו לאמר, כי ארבע מאות ילד יצאו מחלציו וחצר דוד המתה צאצאים כמכלאות צאן. מיכל קנאה את דוד אל כנורו, אך לא לנשיו הרבות, כי היא בזה להן. אפס נפשה שאטה מן הצאצאים והצפיעות, אשר החצר מלאה המולתם. לזאת הוקירה את רגליה מקרית הילדים ההומיה, כי את הרעש שנאה מעודה וכל התשואות היו לזרא לה. ורב יתר לא נעמו לה שוועות הנשים הכורעות ללדת בחבליהן. מיכל העקרה לא יכלה כלכל את הרעיון, כי גווית האשה אך אבנים הן למלאכת פרי־בטן. פליאה נשגבה ממנה: איככה לא תשאט נפש דוד, אשר ממנו כל המשק הזה, בשגר הזה, בעשתורת הזאת? לב מיכל היה סמוך ובטוח, כי ברבות הימים יסב גם לב דוד מן ההמולה הרבה ויחמוד גם הוא ספון היות בסתר היכלו הרחק מנשיו, מאדם ומתשואות־עם.

לא ארכו הימים ואף תקותה זו נהיתה לה לאכזב. כאשר ארון הברית הובא מבית עובד אדום אל עיר דוד בשמחה “ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים ויזבחו שור ומריא ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'” “והעלה עולות לפני ה' ושלמים”. רע היה בעיני מיכל כל המראה הזה. ותהגה מיכל ברוחה הקשה לאמר: מה נואל העם הזה, אשר אף צעדים מספר לא יעשה בקודש ללא זבח וללא טבח, ללא צלצלי שיר וללא תרועה בחצוצרות ובתופים. ותוסף מיכל להשקיף בעד חלונה ותרא כי כעם ככהן וכהמון־העם כמלכו, כי הנה גם דוד מכרכר בכל עוז. זאת לא זאת, דוד הגדיל במחולו ובמצהלו על כל ההמון הרב הזה. אכן דוד הרבה את מעגלי־מחולו, יען כי לא היה בקרב כל העם איש רב־מעגלות ועמוס־נפתולים כמוהו. מחיל אל חיל וממעגל אל משנהו הלך דוד במחולו. הכי לא חוברו בו יחד הרועה והגבור, המלך והמנגן, החוטא והצדיק, נעים הזמירות ואיש מרי־שיח? עלי במות רבות צעד תמיד וכעת חוללו רגליו מבמה אל רעותה וממעגל אל משנהו. ממעגל הגבור משסע הארי ומכניע גלית יכרכר למעגל הרועה השומר על צאנו. את כל צולעה ונדחה יחבק בזרועותיו ואת הרכה והענוגה יאמץ אל לבו, ממנו יפזז אל מעגל החסיד אוהב האל לשיר לו מזמור ה' רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני, נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק. מעגל ליד מעגל. מעגל בקרב מעגל. ממעגל האל ידלג דלג רב אל מעגל המלך ואל קרית מלך רב, עיר דוד מעוז לעם מדור לדור ועד אחרון דוד לכל שבטי ישראל סלה. מעגל ממעגל יאמץ, אפס מכל המעגלות יחד יכרכר ויפזז אל אין־עוד מעגל ואל אין־עוד דבר זולתי האל, צור שדי, עוזנו ומגיננו, אחת אשאל ממנו אותה אבקש שבת בביתו כל ימי חייו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, אל תטשני ואל תעזבני אלהי ישעי. היה היה לו לדוד, כמו סופה עזה אפפתו לקרוע מעליו את כל לבושיו, את עורו ובשרו ולהציג נפשו, ערומה ללא בית־חמרה.

לראשונה נשבר גם לב מיכל בקרבה וחרפה עטפתה. “והיה ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון תרא את המלך מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה”. כל פלגי הבוז לבחורים הריקים והפוחזים בישראל, אשר נאגרו שנים רבות בלבה, התלכדו יחד לנהר איתן, אשר שטף עבר על דוד. לא עוד היתה פוסחת על שתי השעפים בהגיגיה בו ולא עוד בסתר רוחה שאטה נפשה בו, כי גם בארשת־פניה ובאומר־פיה הביעה בוזה לו. היטב חרה לה, כי לא לבד בקרב המון נשיו, כי גם בקרב המון העם, אורח לו כנער הרועים. כל חמת־קנאת מיכל לנשות דוד ולפילגשיו הרבות פרצה בשוועה האחת לאמר: מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום לעיני כל אמהות עבדיו כהיגלות נגלות כאחד הריקים. לשונה עקב זעמה ותדהימתה רצה אורח, לא עצרה רוחה ולא שמרה ניביה, כפלה מלותיה, כמו היטב ידעה כי בלהט־פיה ייהפכו עד מהרה אמריה לאפר. מיכל אהבה את דוד אהבה עזה. אך אולי גם האהבה העזה יש אשר תהיה חומה או תהום חפורה בין השניים מלהבין איש לרוח רעהו ולבוא עד תכונתו. גם האהבה שמש היא לעוור עיניים. לכן לא השכילה מיכל להבין, כי בנוח על דוד רוח הערגון וצמאון הנפש לאלהיו יהיה באמנה כאחד הריקים, לאמר, ריק מכל מאויי החומר. ריק מן הרהב ומכל חמודות האנוש, ריק מדעת דבר ואף מדעת נפשו, אף כי מדעת גבולות במשפחת האדם ובמשפחת כל החי. כל הקירות יתקרקרו ונשגב ברגע ההוא ה' לבדו, אשר כל היצורים כאין וכאפס לפניו. מה מלך ומה אנוש כי תזכרנו? בשגם מלבד אשר היה דוד חסיד לאלהיו היה משורר לבני־אדם ולב משורר יכלכל הכל ורב מכל יכלכל את השכול והאבדון.

מיכל בהכותה את דוד בשוט מליה אף את נפשה יסרה בשוטים שככה לה הגאיונה להוציא בזעמה כל רוחה כאחת הנשים המקנאות, אשר לא תבושנה להתנאף בקהל רב בקנאתן לבעליהן. אולם דוד לא הזעים את פניו בדברה אליו תוכחות בקול רם, אשר נשמע לאזני רבים, אף לא שת בה את מבטו ולא התבונן אליה. כי הוא בצאתו במחולו מכל המעגלות והלאה כבר זנח גם את המעגל אשר לדרך גבר באשה. הוא שטה ועבר מעל לכל, מצאן־אדם ומבני־צאן. יצא מסוגר האנוש וכל החי. לפני האל רקד.

לא לאורך שעה סוב יסוב האדם ממחולו ועד לכליון נפשו. בקצה מעגלותיו הלא ישוב כאסיר הבורח אל כלא־חמרו. מעם מיכל, אשר אהבה את דוד, היתה הנסיבה לתשובתו. ויהי בנפול דוד היליל בן שחר ממרום־מחולו לשפל אנושיותו, היטב חרה לו על מיכל אשר דברה סרה בדוד מלך ישראל לאזני כל העם. ויען אף הוא לה בלעג־לשונו לאמר: לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה' על ישראל ושיחקתי לפני ה'. הרועה החסיד והפייטן המריא במחולו לאפסי־מרחקים, אך המלך הגבור שלח את ידו מקרוב לגעת בפצעי לב מיכל. נער הרועים לא עצר רוחו בזעמו ודרך ברגל גאוה על הבמה בה נפל חלל בית שאול ונגדעה קרנו. המעט אשר לא חסה עינו על האשה, אשר ממנה באה לו המלוכה, הוסיף בחפזה מלים אשר היו בה כצרבת לאמר: ונקלות עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה.

מבלי משים הביע בזעמו לאזניה דבר, אשר אל נכון הסתירו ממנה עד אז, לבל ידאיב את לבה, והוא כי איש נכה־רוח הנהו ונפשו שפלה בקרבו. מיכל אהבה את דוד, אף דוד אהב את מיכל, אך בהכותה אותו בשוט־לשונה הפליא הוא את מכותיה מנה אחת אפים, כי היא דרכה עליו בפעמי בת נדיב והוא הנחית בה את שרביט המלך ומלמד הרועה גם יחד. דוד הקשיח לבו אל מיכל להפילה חלל על כל במותיו. אשר יוסיף במות לנפשו, יוסיף חלליו. אולם מיכל המלכה היתה רק אשה אוהבת.

גדלת עד למאד דוד מלך ישראל ונעים־זמירותיו. הוד והדר לבשת בחזיונות מהלליך ברוב תשבחות. גדולות פעלת, שבטי ישראל הקימות לעם, מצודת היבוסי כבשת וכוננת אותה קרית מלך רב ומקדש מלך לגויים רבים. מלכים יצאו מחלציך, חיברת שירות, אשר רפאות בהן לכל נפש דוייה. בכל דור ודור ירונן דוד מלך ישראל חי וקיים. אולם אני כותב המגילה הזאת כוס־תהלה אשא לכבוד מיכל בת שאול הגאיונה והבוזה. מיכל הגדילה בהתיצבה מרחוק לרעש הסואן גם לפני האלהים, לא ברעש האל. העם ומלכו הריעו לכבוד ארון האל, אך מיכל לבדה עצרה כוח להיבדל מן הקהל הרב הזה, רגליה לא נעו ולא זעו במחול.

אראה בכל עת מיכל נצבה לבדה נשקפה בעד החלון, תמיד תעמוד פה ביגונה ובזעמה. מיכל נשקפה בעד החלון בדוד, בכל מעגלותיו תראהו. אכן, דוד הנהו מלך, אך הכי מיד הנביא הנזיר, הזועם הזקן, שמואל, ולא מידה באה לו המלוכה? דוד הנהו נער הרועים. אך הכי איננה נאוה כשולמית, אשר בשירי הרועים מוקטר מוגש לה? הכי לא היא כדוד בנתה ירושלים החן והתפארת?

אשירה נא שירת דוד לכרמי ירושלים העיר. אשירה נא שירת מיכל לכרמי החן והתפארת. ויבקש דוד לעשות ענבי צאצאים ויעש ביאושים לרוב, הלא המה אמנון, אבשלום ויתר אחיהם, ואך שלמה היה חוטר טוב ונאמן לגזע דוד. ולא כן מיכל, כי לא בקשה לעשות ענבים ובאושים לא יצאו מרחמה. ומיכל עקרה היא, כי אין לה ילד. את תהילת דוד נשיר במקהלות, אך לך מיכל אחותנו דומיה תהילה.

תשט"ו

אחד עשר בנים ובנות ילדה לאורה לאלוף־נעוריה כדת. אך את כתר התפארה ענד לראשה פטררקה בשלוש מאות ושבעה עשר זרי הסוניטות אשר שר למהללה.

עשרים שנה ואחת ישב הפייטן בקרבת בחירת־לבו לשבוע זיו־פניה ועשרים שנה תמימות לאחרי זאת התאבל על מותה, עמו שקעה גם שמש חייו וגלה ממנו חן תבל.

בטח בלאורה לב בעלה, יען כי מצא את לבה תם וישר לפניו ורוב ימים הורוהו בינה, כי היופי הנאצל באשה יהיה גם למצודת־תומה. לזאת היתה השמחה במעונו ורוחו שלוה תמיד. ולא כן פטררקה, אשר נפשו היתה נסערה ללא הפוגה והעצבון לא מש ממנה. הוא אהב את לאורה וכל מעיניו בה בהקיץ ובחלום. בפניה ראה חזות הכל ותארה נשקף לו מכל צלם ודמות, מן הכוכבים במרום קרצו אליו מבטיה ועלי העצים בנשוב בהם הרוח לחשו לאזניו שמה. יש אשר בשכרון־אהבתו יעברהו רעיון, כי תכלית מעשה שמים וארץ היא לאורה והכל פעל האל למענה, אי אשכר־סגולה, אשר יוכל איש חלכה כמוהו תת ללאורה, מלבד פרקי־זמר נלעגים, אשר יארוג לשמה?

נבצר מעם פטררקה להבין: איככה ינהרו המוני־אדם על פני ארץ רבה וישאו בעמל חייהם והם בקרבתה לא עמדו ומעודם לא שפר עליהם חלקם להביט אל נועם־זיוה? איככה יצאו ואיככה יבואו ומה המעין ממנו ישאבו כוח ללכת מדי יום ביומו לסבלותם?הלא רק באור פני לאורה חיים ובקרבתה שמחה. אפס נבצר מעמו גם להבין איככה הוא חי, הוא אשר כל חיי־רוחו בלאורה והיא נשמת־אפו, אר עמה תזרח לו השמש ויהלו הכוכבים וימתקו לו המים ויערב לחכו האוכל ויהיה לו למשיב־נפש הגיון הלב, והוא הלא הוא, רק הוא, לא לאורה אף במעט? הוא לנפשו, לבדו לו בבית־חמרו, חי? הכי לא חייו כתומם מעל, אשר ישית בלאורה? נפשו התעטפה יגונים, לכן גם עוז־שמחתו על לאורה נהפך לו למקור רוגז ועצבון.

לאורה מתה בדמי־ימיה ופטררקה על אף זאת התהלך עוד עשרים שנה תמימות בארצות החיים. רבים ראו וכן תמהו, כי הפייטן אשר על אהבתו הלוהטת ללאורה ספרו פלאי־דברים, לא טרף נפשו בכפו במות אהובתו על פניו ולא ירד אחריה לקבר. יתירה על זאת הקשו לשאול, בהגיע לאזניהם השמועה, כי הפייטן באבלו יכתוב שירים לזכר אהובתו המתה: איככה יעצור כוח מוכה הגורל הלזה לשבת על האבניים ולבנות בתי־שיר, אחרי אשר אור־חייו אין עוד אתו? רק אין זאת כי אך לאלוף נעוריה ולילדיה תמות האשה ולא לכל זולתם, אף לא לאשר לבו היה ערוך כתנור באהבתו לה בהתהלכה עלי אדמות.

אכן, לאורה מתה לאלוף־נעוריה, לאחד עשר בניה ובנותיה ולכל מכריה ויודעי־שמה, אך לא לפטררקה. היא היתה חיה על פניו, חיה לעיניו, חיה בקרבו ובכל סביבותיו, במרומי השמים ובארץ למטה, ברעש הגלים ובמירוץ הגלגלים, בהמית הרוח, בצחוק ובבכי, בתשואות ובדממות, חיה בעצמה רבה אף מבטרם מותה, כי בעזבה את בית־חמרה לה מושב בקרבו, נהיתה לעצם מעצמו, כמוה כמוהו. ולזאת אף הוא לבש צלמו לאשורו ובא בסוד החיים כתומם. ברדת לאורה לשכון אל קרבו נהיה הוא איש חי כיאות, אף יצא ממעגל המעל ובא בברית־אמונים לאין תכלה עם חמדת־לבו. אחרי אשר נמק בשרה לא נותר עוד חיץ ביניהם ונהיו לנפש אחת וללב אחד.

רק כעת הבין עד למאד את הרעיון, אשר פקדו לעתים לפני זאת לאמר: הלאורה תמות? הכי יש יד מחבלת, אשר תהין להעלות את הכורת על חזיון ההוד אין משלו בתבנית האשה? לא מתה לאורה, לחשו שפתיו כמו בשנתו. לא תמות לאורה. בין היפות בנשים מאז ומקדם מי ידמה ומי ישוה לה? לא תמות – יקרא לפתע באזני הצללנם המרקדים על קיר חדרו לאור העששית הכהה. יש אשר יתרומם מעל גליונות הניר אשר על שולחנו, הזרועים קרעי־פסוקים, לגשת אל הקיר ולחבק את הצללים המחוללים, אתם ימתקי שיחו. לא תמות לאורה – ישנן פעמים עד אין ספור.

לא מתה לאורה ואף פטררקה לא נתן את נפשו למות. לא המתים יהללו יה. חי חי הוא יודנו. הוא בחייו את נפשו יזמר ללאורה ובקהל רב יודיע בבתי־שיר מפלאות הודה והדרה. לאורה לא תשב עוד בקרבתו, אך בקרבו תשב. דעך לעיניו אור יהל עיניה ההוזות עדנים אל נכחו יביטו. גוועה זמרת הצפרים לאזניו, אך לאורה עוזו וזמרתו. תבל־יה גיא צלמות לפניו ואור לו בלאורה.

אשר הגה פטררקה בסתר־מחשבתו, שר גם בנהם־זעקתו בהקיצו מביעותי־חלומותיו בשנתו וממנעמי הזיותיו בהקיץ: לאורה חיה על פני! יען כי כל עצמותיו אמרו חיים ללאורה ובכל קרביו האזין לפועם חייה, היה היה לו הדבר, כי ההכרח אכף עליו לשוב ולהביט אליה מפעם לפעם בבוא מלאך המות לקחת את נפשה, כי היא החיה בקרבו לא נחזתה לעיני־בשרו. רק אין זאת, שח הגיונו מוכה התמהון, כי הרגע בא עליה המות כחתף. אפס הוא האמין בהגיונו רק לרגע קט. ככה מתה לאורה על פניו וקמה לתחיה חליפות. רבות לאין ספור היו גויעותיה ומיתותיה לאין קצה. הוא הוביל מפעם לפעם לקברות את מחמל־נפשו אך למען יקום ויחיינה שוב לעיניו ובעצמת־שבעתיים.

לילה אחד שמע פטררקה בחלומו או בשגיונו בהקיץ קול דובר אליו, ולא מרחוק בלתי אם מקרוב, אשר אין קרוב ממנו, כמו מחדרי־לבו הגיח הקול, לאמר:

– אמת נכון: לאורה חיה וקימה. שית מבטך בה ותחזנה; שלח ידך ותגע בה ובזרועותיך תחבקנה; דבר אליה ולא לבד בהגיון הלב, כי גם בקול, והיא לך תען, ואך אל תהיה פוסח על השעפים. עקור כל שפק מלבך, למען דעת היטב, כי באמנה היא חיה לפניך. או אז תראנה בעליל קמה ונצבה לעיניך ברוחה ועם רוחה גויתה בתעצומות חייה השוקקים.

ויתחלחל פטררקה וישאל את נפשו במגור:

– הכי לא רוח עועים בא אל קרבי להגידני דברים חסרי־שחר?

עד מהרה שמע קול מתוק, רנן לאורה:

– חיה אני לך, אישי בזמירות, כאשר חיה חייתי לפנים לאישי בכלולות, אשר לו ילדתי בני ובנותי, מספרם אחד עשר. אכן, מתי אל כל אשר היה לי בבשר, ניתקתי את כל מוסרותי בם, למען אתן את בריתי לך לעולמים, פייטני. הלא למען זאת צויתי עליך את החיים, כי תקים ממני זרע השירים, בהם ינון שמי לעד. רק אשר בבשר יהיה למק, אך לא ימותו ילדי השיר.

ויהי בשמוע פטררקה קול לאורה בדברה אליו ויתאושש עד למאד ורוחו גאתה בו ותצא אל לאורה להידבק ברוחוה ועם רוחה גויתה ויחבקנה בזרועותיו ויאמצנה אל לבו ויקרא באזניה במצהלות לאמר:

– כמצותך אעשה, בתי־שיר אבנה לכבודך להגיד בהם מהללך. יפיפית מכל בנות תבל, אין כמוך, לאורה. לא קמה כמוך. אשרי פטררקה שככה לו לעמוד ולשרת לפניך בהיכל השיר. אמן אני אומר, לאורה, זרי־סוניטות אענוד עטרה לראשך. כל עוד רוח חיים באפי שירים לך אארוג, כל הגיון־לבי, חזיון־רוחי וזעק־דמי, אגלי הטל ומשק הגל וצבעי הקשת, כל בנפשי ארשת, בכי ודמי בי, יפה־נוף בהר ובגיא, לך לאורה, אביא בשירי שי. לא אחת הנשים הנך, לאורה, בלתי אם כל האשה, צלם החוה מאז ומקדם, אשת המופת לעד. והיה באחרית הימים, כאשר סוב יסוב גלגל העתים וישוב למועד הקדומים וכמו אז מקדם בגן העדן ישכנו רק אדם אחד וחוה אחת, והיא בצלם־דמותך, או אז אופיע אני פטררקה הפייטן ואתפור לך חגורה מעלי השיר, בהתהלכך עם אדם בחיר לבך בגן לרוח היום.

ופטררקה בשמעו באזניו את נעוי־מליו נחרד עד למאד, פן רוח שגעון דובר בו ובעוצם־פחדו חיל ורעדה אחזו את ידיו ונפתחו זרועותיו ולאורה החיה גזה משם ותתיצב לרגע קט נכחו לשית בו עיניה המפיקות ארשת תוכחות על כי גם בהיותו אחוז רוח־עועים יהין לאמצה אל לבו למען הביא גם אל קרבה את תעתועיו ומדוחיו. חיש מהר לאחרי זאת חמקה לאורה ולא היתה עוד. ויתחלחל פטררקה בשנית וישמח ויצחק ויבך ויגל ברעדה, כמו נהיתה רוחו משכן למחול־תהפוכות.

מני אז נהיתה רוח פטררקה קן לחלחלות מתוקות, אשר כמו צפרי־אימים פקדוה ברצוא ושוב. נפשו נכספה אף כלתה אל לאורה החיה, אפס לא ההין להעלותה מחביונה ולהציגה לעיניו כמו חיה, פן ישלח אליה את ידו להביאה בזרועותיו ולאמצה אל לבו לדבק בה את חמרו העכור ואת שגיון הגיונו. היטב ידע מה חדל הנהו לעומת לאורה, החוצה נתיב הזוהר אל קדמות העתים, אל גן העדן אשר מקדם, אל מערומי היש. ולא כן הוא, העוטה בגד העתים העכור וטרם יצא משבי בית־חמרו. הכי לא שומה עליו לפשוט את כתונת החומר מעליו למען יטהר להגביה עוף אל זבול הזוהר לחפש שם את לאורה שאהבה נפשו?

נפשו שאלה למות, אפס החיים רבצו עליו כמשימה קדושה לבנות את משכן השיר ללאורה. לא פטררקה המת יהלל את לאורה ושירים לה יארוג. חי חי הוא יודנה. ימים רבים אכל השפק את לב פטררקה ורוחו נקלעה בכף הקלע, לא ידע נפשו, לא תיכן נתיבו. האיש בבשר ובדם כונן את צעדיו אל שערי המות. אך רוח הפייטן גאתה ועלתה אל פסגות הזוהר, מכרות השירה, אשר ציוו עליו את החיים, למען יקים את דברו ללאורה לשכן את זכרה בבתי־שיר אשר יעמדו לאורך ימים.

אפס גם שיריו הראשונים תחת לשכך מעט את סערת־רוחו השביעוהו רוב כעס והגבירו עצבו ודכאונו. הלא זה דרך כסל בפייטן, כי גם בשפכו בשיריו את שיחו על הענות והעמל ועל כל ענין רע תחת השמש, ירווהו שיריו אך נחת ויבואו כשמן בעצמותיו וכסם־רפואות ברוחו הנכאה, כמו באמנה מן העז יצא מתוק בקסמי השיר, עד כי גם עמק עכור ייהפך לגן שושנים. פטררקה מבשרו חזה זאת. ככל אשר יוסיף לתנות את יגונו בבתי השיר על מות לאורה וככל אשר שיבץ זר חדש בזרי־הסוניטות אשר לפניו, כן גאתה רוחו בקרבו ודכאונו פג מעט קט. היה לו הדבר כמו בשיריו: תחת להתאבל על מות לאורה יגיל וישמח עליו, כי מאתו הנסיבה לרוח השיר אשר גאה תגאה בו. לולא נקטפה לאורה מעץ החיים היה הוא פטררקה קטון־משורר, אחד מן הרבים המושכים בעט הפייטן, הדוגרים על נפלי־שירים, אשר רוח היוצר לא יתנוסס בהם ומעינם אכזב. אפס מות לאורה נהיה לרוח השיר בקרבו והוא אשר ינטלהו וינשאהו כסופה נאדרה בכוח על פסגות השכול והעצבון לזרוע בהן את תנובת שיריו. עקב מות לאורה יראה חיים עם בת השיר ורוחו תפרח פלאים. המעט אשר ימלט בשירים את משא יגונו עוד ירוה נחת לרוב ולבו יגיל וישמח. ויאמר פטררקה בנהמת רוחו:

– הנה כי כן. שירי ללאורה הם רק מזימה רעה להשכיחנה מלבי, לשכוח גם את רישי ויגוני, להיותם לי דבר־שעשועים ומקור־גאוה, מכרה לשמחה וששון, מעל המה בלאורה וסם רפאות לנפשי.

ויהי בלילה ויזעק פטררקה אל לב הדממה החשוכה, אשר אפפתו בחזקה:

– מות לפייטן למען אחריו יגוע גם גיוו וייקבר בבטן האדמה, כאשר נקברה לאורה. כן, כלה ונחרצה מעמי: מות לפייטן!

ויחגור עוז לרדת ממיטתו ויקם וידלק את המנורה על השולחן ואת הנברשות אשר בתקרה ויהי אור גדול. ויקח את גליונות הניר הרבים הזרועים בתי־שיר ויפרשם על שולחנו וימנה את זרי הסוניטות אחת לאחת ויהי מספרם שלוש מאות ושבע עשרה. ויקרא בשירים זעיר שם וזעיר שם וירא כי טעמם טוב ומקורם ברוך וחן נאצל מרחף עליהם כמשפט השירים לפייטני הסגולה בדורות, נער יספרם, אשר שפע עליון יתן בהם את אותותיהם. ויעברהו הרעיון לאמר: אשרי האיש שככה לו ואבוי לו, כי אחרי אשר הערה האל את רוחו ממרום והעניקו שפע עליון אשר כזה, לא עוד הצדקה לו להוסיף ימים עלי אדמות. ויאסוף את כל הגליונות ויקשרם בצרור אחד ויאמר: תם ונשלם. וידור בלבו לבלי הוסף עליהם עוד אף זר אחד. וישב על משכבו. ושנתו נדדה ממנו כל הלילה ההוא ולילות רבים לאחריו. ומלבד אשר שאל את נפשו למות הקשה לשאול: מה בצע בחיי, מה הגיון ושחר להם?

פטררקה לא הוסיף עוד לשיר, אך הוסיף עוד שנים. ויהי חי ללא חיים. ותהי תכלית־חייו בזכרון, לזכור את לאורה ולא להשכיחנה מלבו אף לרגע קטן, לזכרה ולא לחדול. לזכרה בנפשה, בנפשו ובנפש כל חי. לזכרה בארץ ובשמים, בגדי ובכוכב, בשמש ובירח, במשב הרוח ובמשק הגל, במי המעין ובאגל הטל, בלשונות האש ובכל עלה נדף, בזקן ובטף, באלוף־נעוריה ובאחד עשר בניה ובנותיה. כן, לזכור את לאורה ולהגות בה תמיד, בה בלבדה. ולמען יזכרנה היטב ישכח הכל, ישכח כל תמול ולא יעלה על לבו מחר, ישכח ראשונות ולא ישחר עוד כל דעת, לא ישאל ולא ינסה, דבר לא יחקור, תכלית לא יבקש, כל חידה לא יחוד ועל ענין לא יתחקה, מי לו בשמים ומה לו בארץ, לא היתה ולא נבראה כל נפש חיה זולתי לאורה.

ויעש כן. וידבק בלאורה, כל הגיונו בה והגיגיו לה. ויהי לה כי לה. ותהי היא לו כי לו. ותצלח עליו רוח שמחה וששון ויאמר: אשרי שככה לי. לי לאורה ובי היא, עמה אשב ואתה אמתיק שיח. אשרי עד בלי די. חיש מהר אף שמחתו זו כבדה עליו כנטל ללא נשוא, כי אמר: הלא אך טוב לי עקב לאורה גם באין היא לי. אפס באחריתי הלא תימחק כליל מלבי ורק בחיי אשר לי ארווה עדנים. ויהי בהגותו בזאת וישכל להבין, כי כבר סר לבו מעליה ברב או במעט ורוחו לא נאמנה עוד עמה כאשר היה. ויהיו לו גם שלוש מאות ושבעה עשר זרי הסוניטות אשר עמו בכתובים למזכרת־עון ולמקור־נוחם, כי לא למען ספר תהילות לאורה כתבם, בלתי אם לעשות לו שם בפייטנים.

ויהי בלילה ויקם פטררקה בחרון־עצבונו ויוצא את צרור הסוניטות ממחבואם וידלק את האור באח ויבקש להעלותו על המוקד. וישא את עיניו וירא את לאורה נצבה לידו לבושה בגדי־אלמנות ועיניה המפיקות תחנון נשואות אליו. וישאל פטררקה פשר לבגדי אלמנותה העוטים אותה. ותענהו במתק קולה לאמר: כאשר התאבל אישי בכלולות על מותי בלבשו בגדי־אלמנות, כך אתאבל אני על אישי בזמירות, בזרקו לאש את עטרת השירים אשר ענד לראשי. הכי לא במות השיר ימות הפייטן? ובמות פטררקה הפייטן, הלא אהיה אלמנתו בנצחים.

ויינחם פטררקה מן המעשה אשר זמם ויכבה את האור באח ויאסוף את פיזור־גליונותיו וישיתם בצרור ויאגדם היטב ויגנוז אותם במקום נאמן למשמרת. ותרחק מעמו לאורה במאור־פנים ובמבטי־חן וחסד ותעל מעליו. ויאמר פטררקה: רק אין זאת, כי מעשה השריפה, אשר פקד את הגיוני, בא ממקור רוח רעה אשר צלחה עלי, כמוה כחולי עובר. מעתה והלאה שומה עלי לעמוד בפרץ ולשמור נפשה ממנה.

פטררקה שמר על נפשו, אך גם נפשו שמרה על המעשה ההוא ותזכרנו. ולא ידע פטררקה כי רוחו, אשר פעם הוכתה בעועים, כבר נוגעה עד תומה. בשגם כל חולי עובר, שוב ישוב לבעליו לתקופת הימים. לא ירף השגעון מן האיש, אשר נתן לו משכן בחובו ולוּ לרגע קטן. הוא לא נרפא מתמהונו ומדכאונו. החלחלות המתוקות ומנעמי הפחדים פקדוהו בלי הרף. בימים התהלך כחולם, לעתים בלילות פקדו השכרון. הצחוק ודבכי אחזוהו חליפות. בלאורה שוש ישיש כמשוש חתן על כלה ואת מותה יבכה בד בבד.

עשרים שנה חי פטררקה אחרי מות לאורה. כולו כעס ומכאובים, וככל אשר הוסיף ימים, כן הוסיף תעתועי־לבב ומדוּחי־רוח, דאבון ועצלתיים. ברבות הימים שבת כל משושו ולא נותרה לו בלתי אם הנחמה האחת, כי רוח השיר גלתה מעמו עד תכלית. לא עוד תפקדנו אף לרגע קטן, כמו לא התנוססה בו מעודו. לא עוד פייטן הנהו. לא עוד יבקש לו שעשועים באמרי־שפר ולא עוד ישגה בשוא, כי בתי־שיר יהיו תחת חופת־הכלולות. הוא פטררקה, אשר שכול ואלמון באוהו כתומם, ולא עוד. המעט אשר לא נהה עוד אחרי השירים והתנזר ממשושם, אף לא השכיל עוד לעשות במתכונתם. למרבה הפלא שמע פעם פטררקה קול מדמי הלילה מבשר ואומר:

– תן תודה, פטררקה, שככה לך, לא עוד אורח לך כמשוררים. הלא זה משפט הפייטן לחצוב להבות בשיריו, אך נפשו בו קרה, עקב אשר רגשות חמים לא יהיו לגבישי־שיר, עד אשר יובאו אל הצינה להקפיאם כיאות. על זאת יאמרו הממשלים, כי מיטב השיר כזבו. הפייטנים קשי־לב המה, כי עיניהם אך לבצע השיר, אך אשר נפשו ערוכה תמיד כתנור מוקדי אהבה, לא יסכון עוד למלאכת השיר. הלב בלהטו כמוהו כרוח קדים לשרוף את הניבים הנאוים.

ויען פטררקה אחרי הקול ויאמר:

– בושתי וגם נכלמתי מן השגיון אשר הנחני ימים רבים להוביל בשנית אל הקבר, אשר חצבתי בבתי־שירי, את היפה בנשים אשר לה דומיה תהלה.

פטררקה לא חיבר עוד שירים, אף תרגל את רוחו לבל יוסיף לראות את לאורה כמלפנים בעין השיר, פן בהלבישו אותה, בהגותו בה, מחלצות השירה, יהגה לא בה, בלתי אם בחן־מחלצותיו. ברית כרת למערכי־רוחו לבל יטו לדרך עוצב, בדבקו אליה את מחשבתו, כי היגון הקודר אך יחלל את זכר לאורה, אשר האל שת אותה במרומי עולמו מנורת תפארה ואת שמן הששון יצק אל קרבה להיות מקור אורה ושמחה. הכי ישכון עצב בתבל, אשר בה נבראה לאורה, על אדמתה התהלכה, למרומיה נשאה את עיניה ובחללה נזרעו מבטיה? היתה לאורה, היא הווה, היא תהיה תמיד. בריאתה כמוה כבשורה, כי נכרת היגון מן הארץ, ספו תמו הבלהות, תור האושר בא, הנה הוא בא.

אף לפטררקה הגיע תור האושר, כי כאשר השכיח מלבו את שירותיו ללאורה ולא זכרן עוד, ככה נמחקו מזכרונו ברבות הימים מקרים ומעשים בחיי לאורה. וידמה בשגיונו, כי מעודה לא היתה לאורה אם לבנים ולבנות ואף לא נארשה לאיש ואך כלה היתה לפטררקה ובטרם באה עמו בברית הכלולות מתה על פניו. אכן, כלת התמיד תהיה לו לאורה והוא חתנה לעד. פטררקה התהלך כחולם באשרו כחתן אשר הלוך ילך תמיד אל חופתו. בלילות יש אשר יקרא בקול אל הצללים המרקדים, אשר נהיו לאנשי־שיחו: אמת נכון הדבר, כי חיי עולם נכונו לי בחיק לאורה. זרע אנשים לא נתתי לה, אך אהבת־עולמים זרעתי בקרבה והיא האור הזרוע בקרבי עד עולם. עמי תשב תחת חופת התמיד בשמים.

הכי באמנה עטפה השמחה את נפש פטררקה, בשבתו תחת החופה בשמים עם לאורה בת־חזונו? הכי שככה סערת־רוחו? כן, השמחה היתה במעונו. אך הוא לא שכן במעונו. רוחו היתה כעוטיה על עדרי־חזיונותיו ועל ארחות הגמלים נושאי פרי מגדים מגני השירים. אשר רוח השיר התנוסס בקרבו לא יינתן לו דרור ממנה כל עוד הנשמה בקרבו. גם אם יניף עליה מקלות־חובלים לאין־קץ ויכלה בה את כל חמתו לא ישית בה כלה. היא תפעמהו ולא תחדל. מבעד לכל חגוי נפשו תחדור וממנו לא תמוש. רוח השיר טלטלתו בטלטלה על אפו. לריק היה עמלו להיות כאיש, אשר מעודו לא ידע לדבר שיר. הכי רק רוח היא השירה אשר הנה תנוח על בעליה והנה תרף ממנו ותעזבנו, לרגע תבוא ולרגע תצא? לא כי אש היא, אש תמיד. משאלת פטררקה להיגמל ממלאכת השיר, לצוות על שמש־שירתו דום, לשכן את הדמי גם בכל מורשי־רוחו, לא ניתנה לו. גם כאשר החריש לעת מעטה את השירים בהגיגיו הם המו כחלילים ברצי־דמיו וצלצלו כפעמונים מכל התשואות והדממות, אשר התחוללו מסביבו. כשמש במעגלות הרקיע וככוכבים במסילותיהם סוב תסוב רוח השיר על צירה. פטררקה שר את שם לאורה בכל אומר ובכל הגה בפיו ואת צלמה ראה בכל חזיון ותבנית. גם כאשר לא שר כל זמר עליה, הוא שר אותה.

פטררקה התעצב עד למאד. לשוא היה עמלו לגרש מקרבו את רוח השיר, לשכוח רישו ורוגזו, והיא לא תצלח. גם כאשר לא היה לו עוד אורח כפייטן, באוּהוּ כל מצוֹק, הפייטנים והמייתם בו. הוא לא שר על לאורה ודכי שירים עלו באזניו תמיד, שירי שבח והלל לה. לשונו נאלמה דום, אך את קול לאורה ישמע תמיד בדבר שיר. על הכל תישא את שירה: על מזרח השמש ועל מבואה, על ירח כי יהל, על משק הגל ועלס התור על יונתו, על שחוק הנער ובכי העולל, על רנן מעינות ועל האהבה אשר כנחל איתן תזרום בעולם ומלואו, על מתק האהבים ומנעמי חמדת הבשרים. על הכל תמתיק עמו לאורה סוד־שיח בשיר. ואף הוא לא יעצור עוד כוח לכלוא את רוחו מלקרוא אחריה חן חן והידד.

פטררקה כהיגמלו ממליצת השיר השבית גם ניב־שפתיו, לכן לא ענה אחרי לאורה בקול ואך שפתיו נעות להגיד לה באלם, כי תמים־הגיגים הוא עמה. לא יפלא כי כל רואי פטררקה בשיחו ללא מלים עם נפש אשר לא למראה עינים, ינידו לו בראשם ויפטירו בשפה לאמר: שתוי־יין הנהו, או כי חושיו התבלעו ורוחו לא נכונה בקרבו.

פטררקה היה משוגע למראה עינים, בשגם שחקת־נחת חסרת־שחר היתה שפוכה על פניו תמיד. אפס שכלו לא התנהג אף בשגעון מעט. סערת־רוחו שככה אט־אט עקב בטחון־דעת, אשר צלח עליו ולא מש מהגיונו, כי לאורה בבית־חמרה היתה רעיתו ואיש זולתו לא ידעה. ויש אשר יהגה בסתר־רוחו לאמר: אם גם לאורה אם לבנים ולבנות ישבה בבית אלוף נעוריה, לאורה אם כל ארחות החן וההדר, תשב לעולמים עמו, אלוף השיר. עלי אדמות היתה לאורה אשה לאיש, לא ערכה שולחן והציעה משכבו והרוותתו דודים, אפס לימין פטררקה תשב אל השולחן בשמים, לבושה בגדי הכלולות מאריג השירים אשר לפטררקה.

אכן, החליפות אשר היו ברוחו לרגעים נתנו בו אותות התעתועים והשגיונות, אשר פקדוהו ללא הפוגה כמעט. אפס גם בקרב מעגלות השגעון, אשר סביב שתו עליו, שכן אי בינת־לבב. ככל אשר קרבה רוח פטררקה אל רעיתו הנאהבה להידבק גם בבית־חמרה, כמו שבתה בבית אלוף־נעוריה לא היתה בלתי אם חזון־בדים, כן גברה וצלחה עליו רוח טוב טעם ודעת לבלי לגרש עוד מקרבו את רוח השיר. לא הוסיף עוד לכתוב את שיריו על הגליון, כי כאין וכאפס נחשבו בעינו כל באי־תבל לספר באזניהם את מהלל לאורה, אשר עלתה למרומים, למען יהיו לה מהלכים בקרב אראלי הזוהר. אך הוא לרוח השיר המתנוססת בו לא התכחש עוד. ממכרת השיר חוצבה רוחו ופייטן יהיה לעולמים לזמר נפשו ללאורה.

ויהי בלילה בטרם פשט פטררקה את כתונת־חמרו לעולמים, ותנח עליו רוח שלות השקט, רוח תום־אמונה ובטחון, וקול מן הדמי אליו שח לאמר:

– אשריך, פטררקה, שככה לך לתפור מחלצות־שיריך בגד כלולות ללאורה, בבוא תור חתונתכם בשמים. אמת ונכון, כי רק לך, הפייטן, הצדקה, כי לאורה תאמר עליך בתום־לבב: זה אישי ואנוהו עד עולם.

ויהי בשמוע פטררקה את הקול ירדה תרדמה מתוקה על עפעפיו, נטלתו ונשאתו כחתן אל חופתו בזרועות הנצח.

תש"י

דונה, היא חנה, גרציה למשפחת מנדס, מן האנוסים יוצאי־ספרד, שכבה על ערש הדוי בארמונה המפואר בגאלאטה, הצופה על הבוספור בנהגו גליו בסוד־שיח. אף חנה קשרה עם נפשה סוד־שיח במרי־יגונים. היא היתה אשת חיל ומלומדת וגם פסוקים מן החומש, הנביאים והכתובים היו שגורים על פיה. לכן צירפה למסכת הרהוריה הנוגים את הכתוב הראשון במגילת “איכה”, בהחליפה את המלה “ישבה” ב“שכבה”: איכה שכבה בדד הגברת רבתי בגויים, שרתי במדינות.

זו לא היתה מליצה. הכתוב הלם במלואו את קורותיה ומעלליה. האשה המתהפכת במכאוביה על משכבה שמה הלך לפניה בכל ארצות אירופה. נודעה היתה בשם “הגברת” ובמדינות השולטן בשם “סיניורה”. היהודים קראו לה “לב האומה”. רבים ממשבחיה בקהל־עם, כותבי־תולדותיה לעתיד, כינוה “האשה אשר לא קמה כמוה בתולדות ישראל”. והנה “האשה אשר לא קמה כמוה”, הרהרה חנה בחמדת־היתול, שלא עזבתה אף בשעות החיים הקשות, אינה יכולה עוד לעמוד על רגליה, היא חולה אנושה. “קפדתי כאורג חיי” זכרה פסוק מן המכתב לחזקיהו ב“ישעיהו” ל"ח. ויותר ממה שהציק לה אבדן כוח החיים, ציערה אבדן כשרון המעש ותוקף השלטון על הרוחות. אכן גם דבר זה נרמז באותו מכתב לחזקיהו בראשיתו: “דורי נסע ונגלה מני כאוהל רועי”.

דונה גרציה, אשת חיל רבת־פעלים וטובת שכל, לא סובבה את נפשה אף בכחש דק מן הדק לבלי לראות את קצה הקרוב. היטב ידעה כי ידו של מלאך המות תקפה עליה. לפני כמה שנים דבקה בה מחלתה הממארת ותש כוחה לחולל מעשים גדולים, אך רצונה הכביר, שהרעיש גויים והחריד ממלכות, היה עוד חזק. הגיעו לה ימים מרים ונמהרים, ימי אין חפץ. המחלה ריתקה אותה למיטתה וגרמה לה חולשת הדעת ושברון הרוח. כן, היא כלי שבור, קנה רצוץ, נפש עלובה. האמנם גם שכלה נתרופף והגיונה נפגם? לא, לא, קראה נמרצות. לדיבורה היה תמיד תוקף שלטון וגם בדברה אל עצמה, אשה בודדה וחולה, נקטה נעימה תקיפה, מעשה נגיד ומצוה – עודנה חנה החכמה, החזקה, הנועזה. “חליי וסבלי, כל סערות השנים האחרונות, שהתרגשו עלי במנה כפולה ומכופלת, לא החשיכו חלילה את מאור שכלי. עוד שופטת אני נכוחה… עוד עומדת לי חכמתי, ובינה יתירה קניתי לי לאחרונה… אהה, קצי קרוב. פקודת כל אדם גם עלי. טרם זקנתי. בת חמשים ושמונה הנני. לא הגעתי לקצה דרכי. אך כבר הגעתי לקצה חיי. עודי בחיים חשובה אני כמתה. אין דורש לי, אין שואל לעצתי. אף הוא לא”.

“הוא” זה דון יוסף הנשיא בן אחיה וחתנה, שהיא גידלתו והדריכתו והיתה רוח החיה בכל מפעליו: בעסקיו הפרטיים ובמעשיו לטובת הכלל. לא, אין הוא סר עוד למשמעתה ואף עצה אינו שואל ממנה אלא מטעמי נימוס, לצאת ידי חובה.

שכלה המתון יעץ לה להסיח את דעתה מענין ביש זה הגורם לה סבל נוסף. סאת צרותיה גדושה בין כך וכך. אך עקירת מחשבתה מתוך הענין היתה למעלה מכוחה. המחלה המחדדת את המכאובים מחדדת גם את צפרני השכל. חולים מבלי משים מעמיקים חשוב ועל כרחם שוקעים בזכרונות, על אפם ועל חמתם עוסקים בחשבון הנפש. יוסף בן־טיפוחיה, המוציא והמביא בכל עסקי בית מנדס, היה רק מוציא אל הפועל את התכניות שנעשו על ידה. אהה, הוא פעל בכוחה ולא ברוחה ממש. עתים שני רצונות מתחברים לרצון משותף אבל לעולם אין שני לבבות נעשים לב אחד. הרוח החיה בכל מפעל היא רק אחת ויחידה. שניים אינם מתכוונים לעולם לדבר אחד אפילו אומרים אותו הדבר באותן המלים. רק פרמציסקו בעלה המנוח היה עמה תמיד לב אחד, נפש אחת ורוח אחת. היא היתה לעזר כנגדו בכל והוא יד־ימינה, לא כי עין ימינה. עיני שניהם היו פקוחות על העולם במידה אחת. לכן היה האושר שרוי במעונם. אך מה קצר־ימים היה אשרם. שמונה שנים זרח וכחלום חלף. אין האושר מתמהמה בעולם הזה, אלא כמעוף הנשר. פרנציסקו רגיל היה לומר, שהאושר רץ אורח כדי שלא יהא הלב גס בו, ולא יעשוהו חולין, כדי שלא תתחלל קדושת השבת של אהבתנו ברבות הימים. הוא כך היה אומר: השבת היא אבן טובה בכתרו של ישראל. לכן אהב את השבת יותר מכל האבנים הטובות, המרגליות והיהלומים, שנאגרו בביתנו. אף שגור היה בפיו: הגויים שונאים את היהודים על שום שיש להם שבת קודש והם אוהבים אותה. על שום שהגויים אינם יודעים טעם השבת, הם מתקנאים בנו ורודפים אותנו.

שוב נזדרזה דונה גרציה להתיק את מחשבתה מסלע המחלוקת, שגבה בשנים האחרונות בינה לבין דון יוסף חתנה. לא רצתה להידרש אליו ועל כרחה נדרשה. אמת היא, שחילוקי־דעות היו שרירים וקיימים ביניהם גם בשנים הקודמות, אלא שקולם לא נשמע בשל המולת המעשים הגדולים של בית מנדס. ולא כן כעת, שתש כוחה ואינה יכולה להתדיין עם דון יוסף אף בינה לבין עצמה. אולם היא כל כך נתחלשה, שאין לה כוח לגרש את המחשבות המתרגשות עליה בזרם גובר והולך. משולה היא לשלהבת חזקה לפני דעיכתה. כן, היא הולכת למות, ומצוה עליה לסקור את המקרים והמעשים, לעשות חשבון, לצוות לנפשה, אם אינה יכולה עוד לצוות לביתה, כי אין שומע לה.

חוש בדיחות הדעת, שלא שבת אצלה גם ביסוריה הקשים, ניעור בה בשקידה יתירה. היא, החולה הנואשה תוהה על טבע הבריות שהיו כל ימיהם דלי־מעש, להפליג בזכרונות בבוא קצם. הכיצד ימים ריקים ממעשים, כיוון שהם חולפים, נעשים אוצר של זכרונות? כלום הווה ריק, היורד לקבר העבר, עולה משם מלא וגדוש? אשריה שחייה לא היו ריקים. הם היו הרי פעולות ושוקקי עלילות. עם גויים רבים נאבקה, עם ממלכות ערכה קרבות, לנוצרי השיבה מלחמה בגלוי ובסתר, לבני־אדום אמרה: עוצו עצה והיא תופר, דברו דבר ולא יקום! היא האשה לבית מנדס, מגולי ירושלים אשר בספרד, פליטת חרב הגויים, נמלטה ממוקדי האינקביזיציה, סיכלה מזימות צוררינו, הצילה נפשות רבות מישראל עם קדושים מכף צורריהם, קראה דרור לאסירים יהודים מבתי־כלא והביאתם למקומות מקלט, הותירה בחיים זרע יעקב לניר ניר בעולם לעם עני וגולה, אף חשבה מחשבות לקומם סוכת דוד הנופלת בציון בית־חיינו. אחת דברה בפיה ושתים בלבה חשבה: לקדש שם ישראל בקרב הגויים וליתן לו שארית, לבל ידח מאתנו נדח ובל יהיה עמנו נשכח חס ושלום בקרב משפחת העמים עד יום בוא משיח צדקנו לגאלנו מארצות הגויים. שמא חלילה לא היתה כוונתה לשם שמים בכל מעשיה להרים קרן ישראל ולשמור על שארית ישראל?

גם גוף רצוץ, המתהפך על משכבו במכאוביו, אינו חוסך מעצמו מוסר הלב ויסורי החרטות, דונה גרציה אף על ערש־דויה מוסר־כליותיה לא פג. רעיון החרידה: אפשר לא נתכוונה במעשיה מרעישי העולם לשם שמים, כי אם להתפאר ולקנטר, להתגרות ולהתנצח. יותר ממה שביקשה להראות לעמים ולשרים, לדוכסים ולמלכים, יפיה של תורת עמנו והוד אמונתנו, ביקשה להראות להם רום־גדלו של בית מנדס וכוח תנופתו לקדש מלחמות על גויים וממלכות.

השנים למדוה חכמה ונסיון חייה קרע מעליה קליפות החשקים הנקלים וביער בנפשה את סיגי הגאוה והרהב. נפקחו עיני שכלה לראות גם את הבקיעים, אשר ניבעו בבית ישראל, ואת הפרצים, שנתהוו בנפש עמה. היא עמדה בקומה זקופה כנגד כמרי האינקביזיציה, כנגד הקיסר מקסימיליאן והקיסרית הגאיונה, שחמדה את קרבתה. לריק היו כל תחבולות המלכה להשיא את בתה ובת אחותה לשני הדוכסים קרוביה, כדי להעביר לרשות בית המלך את הנדוניה העשירה של הבנות לבית מנדס. היא, דונה גרציה היהודיה, לא אמרה לדבק טוב. תקיפותה עמדה לה לעשות שפטים בויניציה הריפובליקה על שלא קיבלה בסבר פנים יפות פליטי חרב האינקביזיציה.

עם כל זאביי הגויים נלחמה להציל מפיהם בדל מכבשה ישראל, שרתה עם אדום ויכלה לו לעתים. אך רגלה מעדה במערכה עם הרבנים ועם ראשי הקהילות מישראל, שעשו פרצות בחומת החרם על אנקונה, אם מתוך טעות בשיקול הדעת ואם בזדון הלב החומד בצע. היא, דונה גרציה, ביקשה להציב את חומת החרם מסביב לאנקונה המרשעת, שעשתה נקמות בעמנו. אך כבר אמר הנביא ישעיהו: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. אות הוא שאף ישראל אינו חף מן החטא. אין שלום אמת שורה בין שבטי עמנו ואין האחדות חותם־תכניתה של אומתנו, שבניה נתונים בצרה ובשביה.

ביקשה דונה גרציה לרפרף בזכרונה על פני מקרים ומעשים ועמד עליה נחשול ההרהורים הרעים, שהיה בהם כדי לטרף את הדעת. פרשת אנקונה הממתה, ניתכה עליה כמהלומה חזקה וגרמה לה זעזוע נפשי עז. הפרצות בחרם על אנקונה העויינת לישראל הוכיחו לה, כמה עמקו חילוקי הדעות ופירוד הלבבות בעמנו, הנתון על עברי פי השמד והכליון. הפלגות בישראל ערערו את בריאותה יותר מן המחלה הממארת שדבקה בה זה שנים, יותר מכל המקרים הרעים האחרים, מן המאבקים הקשים עם כל ארצות אירופה ומן הנדודים הרבים, שהיו כרוכים בפחדים ומוראים גדולים כל השנים. אין שלום גם בין פזורי ישראל – והיאך תמצא האליה הנרדפת מנוח לרגליה?

בפרשת אנקונה נתגלו חילוקי הדעות הנסתרים, שהיו מנסרים בינה להין דון יוסף גם תחילה, ונעשו לקרע שאינו מתאחה. אפילו כשמחשבותיה היו מחשבותיו, לא היו דרכיה דרכיו. דון יוסף למד אל מנהגות הגויים להתהלך בגאוה ובגאון, לדבר גבוהה־גבוהה ולפעול ביד חזקה. הוא להוט אחרי חינגות, טכסי־פאר וראוות מרהיבי־עינים. מידה מגונה זו נתבלטה אצלו ביותר אשתקד בשלהי הקיץ,כשנתכבד על ידי השולטן בתואר הדוכסוס מנאכסוס – יוסף עלה על האי ביד רמה כמלך אביון מזרע הגויים, ארבעה אצילים לבושי־ארגמן מלפניו וארבעה אצילים עוטי־שחורים מאחוריו, נושאי לפידים דולקים, המיית תופים וחצוצרות. יוסף צעד קוממיות. את דוכסיותו נהג כאחד נושא־כתר. אך לב דונה גרציה פחד. היא חרדה לו ולכלל ישראל. לא בפאר החיצוני וברהב החינגות חלק יעקב. הכי לא אמר אבינו יעקב לבניו למה תתראו? אל תפתח פה לשטן ואל תנקר עינים לאדום. יאה צניעות ליהודים. שחצנות אינה מידה יהודית. בחיק הענוה ילין גם הכוח. החן הוא הכוח.

דונה גרציה החולה הנואשה, העיפה מן הסערות והאכזבות שהשיגוה בחייה, סקרה במעוף הגיונה פרשיות בחייה רבי התלאות והמעברים הזרועים כשלונות ונצחונות, מפלות קשות וגם הצלחות מזהירות, ועדיין דקדקה עם עצמה להסיח את דעתה ממעשה טבריה הקשה שבמערכותיה, ששימשה לה מקור למפח־מפש ולחרדות לאין שיעור. אולם זרם מחשבותיה היה חזק לאין שיעור מכוח המעצור שבגופה התשוש הנמק במכאוביו.

שנים לא זזה ידו של יוסף מידה בכל פעלי בית מנדס הרבים והעצומים הן בעסקיהם הפרטיים והן בעסקי האומה. אף כשנחלקו בדעותיהם לא נפלגו בלבבותיהם. ואילו מעשה טבריה הצמיח פילוג דעות וגם פירוד לבבות. אף פעם לא היו מאוחדים כל כך בחשק המעשה ונפרדים כל כך באופן העשיה כבפרשת טבריה. שניהם השתוקקו לקומם הריסות טבריה ולעשות עיר יפת־נוף זו אבן הפינה לישובה של ארץ־ישראל, יסוד המעלה לשבות ציון וראש פינה לבנינה של ירושלים, כדי שתהיה הארץ הקדושה, אדמת האבות, בית־מקלט לבנים הנדחים בתפוצות הגולה. לב דונה גרציה היה מפחד ומרעיד מפני הרעש שהוקם בבנינה של טבריה.

דון יוסף עשה פומבי למעשיו. דון יוסף דרכו בסופה ובסערה. אך היא חשבה, כי ציוֹן בנחת תיפדה ושביה במתינות ילכו. לא בחיל ולא בכוח, לא ברעש, כי אם ברוח־תבונות. דון יוסף חומד־תשואות, סוער אף באין דעת, יתן ברמה קולו. הוא למוּד־מלחמה ולא ישכיל אל המלחמה בשלום. סביבתו נסערה מאד, לפידים דוהרים־דולקים מלפניו ומאחוריו.

חנה דבקה במחשבתה לנקודה זו, ששימשה מקור־אימים לה בשנות חייה האחרונות. מעשה טבריה עשה את לבה כמרקחה. ביקשה לדבר עם דון יוסף, על ענין זה ברורות ולהזהירו מפני האחרית הרעה. מטבריה חלילה תיפתח אליהם הרעה להפוך לעיי־מפולת את בנינם, שהקימו ברוב עמל ותבונה. רוצה היא לדבר עם דון יוסף ואינה יכולה; וכשהיא יכולה לבה בל עמה. היא אשה זקנה הולכת למות, לא עוד נגידה ומצווה אף בביתה. מה שחר לדיבוריה ומה כוח בהם להשפיע?

גם בצחוק יכאב לב וגם לב כואב יחמוד צחוק. דונה גרציה בת החמשים ושמונה, שניטלטלה בסופות הרבה בחייה קצרי הימים ורבי המעש ותענוגות מעט – בילדותה נתיתמה ובשנת העשרים ושש נתאלמנה – התנזרה כל ימיה מחמודות לרוב, אך לא מחמדת הצחוק. הה, צחוק עשו לה רבני ישראל, כל הפייטנים והחכמים, אשר קשרו לה שבחים בעל־פה ובמליצה הכתובה. שמואל אושקי כינה אותה בהקדשה לספרו בשם “לבב עמה, האבר החשוב והאציל שבגוף, החש את כאבם של כל האברים”. משורר הקהילה בשלוניקי כתב עליה פסוקים מעודדים, במידה שהם נלעגים וזו לשונו: “חדל להיות לגבירה הזאת אורח כנשים, רק ככל איש חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה… מפרי ידיה וצדקותיה נטעה כרם ה' צבאות כל בית ישראל ויצא לה שם כשם הגדולים הקדושים אשר בארץ המה, עליה אמרו המושלים… יהי כלי גבר על אשה”. והגדיל את מהללה שמואל אושקו, שכתב עליה בספרו “נחמות מצוקות ישראל”: היא שכלכלה את המוני הנצרכים והעניים ולא מנעה סיוע אף מאויביה. היא ששלחה ספינות מלאות לחם וצרכי־אוכל אחרים לכל… בזרוע זהבה ובידה האלהית העלתה רבים מבני העם הזה מטיט היון של עוני וחטא, בו שקעו באירופה. היא מביאה אותם לארץ מבטחים ואינה פוסקת מלהוליכם בדרך הנכונה ואוספתם למשמעת אלהי אברהם ולפקודותיו. היא היתה ציר ישועה… מנוחה ליגע, מעין מים טהורים לרוות את הצמאון, עץ־פרי מצל המזין את הרעבים ונותן כוח לעיפים… בכנפיו החזקות של נשר זה ניצלו מרבית בני ישראל בבריחתם מאכזריות אויביהם הפורטוגזים, כפי שעשה אלהים בימי יציאת מצרים"…

כל מכאוביה חוברו עליה יחד לפתע. הה, נמק בשרה… אפס כוחה… קצרה נשימתה. לו הונח לה לרגע קטן היתה ממררת בבכי על גורל אדם חלכה, אשר אשרו וכבודו וגבורתו גם יחד חולפים כצל, ואך לעג לרש כל מהלל לו. “מנוחה ליגע”, “מעין להרוות את הצמאון”, “כנפים חזקות של נשר”… והיא ככה יגעה, צמאה למעט חיים, אשה זקנה בטרם עת, בודדה על ערש מותה… ערפל בעיניה… ענן כבד עוטף את שכלה… הכי אינה קרובה לגסיסה?

בהגיונה המעורפל שוטטו עוד לרגעים פסוקים קרועים כשברים של אני השיט בלב ים זועף מן השבחים שהגיד עליה אחד מחכמי הדור: “צדקנית כמרים, נבונה כדבורה, מפוארה כיהודית, כולם יחד נצררו בצרור נשמתך. מלאך האל”… והיא אשה זקנה, אלמנה מנעוריה, אשר ראתה גדולה הרבה וטובה רק מעטה, יוצאת מן העולם בודדה, שכולה, גלמודה.

“פרנציסקו דוד נעורי!” נמלטה מפיה שועה נואשה, שהטילה בה חלחלה, כי זה היה לה אות שהגיונה נעכר. והיא אחד היה מבוקשה להחזיר את נשמתה לבוראה בדעה צלולה, לבוא לפניו נבונה בלב, טובת שכל, כאשר היתה כל ימיה עלי אדמות, בהתהלכה אשה עבריה וגאיונה בקרב הגויים הזאבים.

אספה שרידי־כוחה וכינסה את האודים הלוחשים של שכלה לגרש מעליה את הערפל ולהיאחז בנקודה של צלילות הדעת. “יוסף בני איכה?” קראה בקול. במוחה המתערפל שוטט זיק הגיוני, שיש לה דבר להגיד אל דון יוסף. “יוסף!” שנתה ושילשה. יוסף לא הופיע. הוא לא היה כאן. יוסף וריינה בתה הלכו למרחוק. דבר זה נשכח ממנה לרגע קטן. יוסף ובתה הלכו למסעם הרחוק, לארץ הקודש, לפקח בטבריה על מעשי הבנין ולהניח יסוד לתקומת המלכות בישראל. יוסף השתוקק לישב על כסא המלכות, להיות מלך בישראל. אך דונה גרציה פחדה מפני המלכות. היא אחת שאלה, אותה ביקשה להניח חיים לישראל, לתת שארית ותרומה לזרע יעקב שזאבים הם אדוניו.

שכם אחד ולב אחד פעלו כל ימיהם דונה גרציה ודון יוסף נשיא בן אחיה ובעל בתה, המוציא והמביא בכל עסקי משפחת מנדס המלכותית, אך לא רוח אחת היתה להם. דונה גרציה היתה הרוח החיה בתשוקת הנפש לשמור על גחלת ישראל ודון יוסף ביקש להדליק מדורה גדולה, בה ישרף חלילה בית ישראל ולא יהיה לו עוד חס ושלום שריד לעם ה'. יוסף היה המשביר ולדונה גרציה נועד שברון הלב. יוסף השתוקק אל הגדולה, דונה גרציה נשאה נפשה אל הגאולה. יוסף אמר ככל הגויים בית ישראל, דונה גרציה התפללה ליציאת ישראל לא רק מגלות העמים, כי אם גם מטומאתם. יוסף ביקש לעשות לו שם, דונה גרציה חמדה תפארת.

“יוסף!” קראה אליו בקול חוזר ונשנה בדמדומי גסיסתה. תמהה היתה שאין הוא ניגש אליה קרוב לעצום את עיניה. “יוסף!” קראה לאחרונה ושלחה בשארית כוחה חכת אזניה להקשיב לקול צעדיו הקרבים ובאים. אלו היו צעדיה של אסתר הצופיה הליכות ביתה לכלכלה בחליה. אולם יוסף ישב אותה שעה בטבריה וספג את הולם הפטישים, המלטף את אזניו כמזמור שיר של חונף לכבוד מלכות יוסף, שעתידה להתחדש בארץ הקודש.

“יוסף!” מלמלו שפתיה בגסיסתה. עיניה נעצמו על ידי הרופא נאמן ביתה.

יוסף ישב בארץ האבות ודונה גרציה נאספה אל עמה, עם האבות. לא ידעה דונה, היא חנה גרציה הגלמודה, כי דורות רבים בישראל יספרו את תהילתה וככה יאמרו: הבו גודל לאשה, אשר בשאר־רוחה נתנה שארית לישראל.

אפילו הרב יהושע צונצין, מי שהיה בר־פלוגתא הראשי שלה בענין החרם על אנקונה ובפריצת החרם נשבר לבה, נשא עליה קינה לאמר: “החזיקה יד עני ואביון להושיעם. להרגיעם בעולם הזה ובעולם הבא”. “זכתה וזיכתה את הרבים להציל ממות נפשם, להוציא ממחשך הבלי העולם יושבי חושך וצלמות, אסירי בני התמותה, לאמר: ערו ערו ולא יזכר שם ישראל עוד”.

וחזן בית הכנסת בשלוניקי אמר עם הקינה: “על פתח עינים ישבה, בפה צח ורוח נדיבה, לישר דרך בערבה, מסילה לאל מורא… כל הנפש לבית יעקב הבאה להסתופף תחת כנפי השכינה היא ילדתם והניקתם מתנחומיה”…

תשט"ו

אהרוני היה שרוי עדיין בתקופת הבדיקות ומחלתו טרם הוגדרה כל צרכה. לעת עתה נצטווה להיות צמוד למיטתו, אם כי לא נאסרה עליו הירידה לשעת הצורך. יום אחד בשעה שאינה מיועדת לביקור אורחים נכנסה אצלו בטפיפה מעודנת ורחפנית נערה תמירה וישבה ליד מיטתו. ישבה דמומה והביטה אליו; לא, אל תוכו; שקעה שם במצולות. אף הוא החזיר לה מבטי־אֵלם. לכל גוויה יש בבואה המשמשת לה שושבינה, נושאת את בשורתה ונגלית לעיני הרוח עד שהישות המוחשית נראית לעיני הבשר של הצופים. חן ענוג נאצל מבבואתה ואור מכה בסנוורים זרח מישותה. יצר הרע, המקנן בבני האדם לדעת גיל זולתם, לא נתעורר למראיה. חוש לחש, שאין היא בשנים ולא מן השנים. יצור חוץ־שנים זה יכול שנולד לפני שש עשרה ויכול לפני שמונה עשרה או עשרים שנה. וכשם שהשנים גלשו מעליה, גלשה ישותה וחמקה מן המבטים. לא עמדה הרוח לחזות בגוויה החטובה שהקרינה מתוכה צניעות ממרה ופרהסיה מבוישת. לפיכך אי אפשר היה לראות אותה במעוף מבט אחד. כך סולדות העיניים מלנעוץ עצמן בבת אחת ביפה נוף רב־הוד ורב־מידות, כגון בהר נישא ובכל מלאכת מחשבת כלולה בהדרה. קמעה קמעה הגיחו מתחת לענני־אוריה גם תומיה וקסמיה שהוצקו בשני לפידיה שבמצחה. אך הלפידים הללו נהרו וזהרו ודהרו אל תוך התוך של נשמת האיש, אשר גיווֹ רותק לערש דווי. הוד מורא היה למחזה הדביקות אשר במבטי השניים. דומה היה, שאינם רואים דבר ואינם חשים כלום מלבד הזיווגין של נפשותיהם. כאילו לא היו בני היקום שלנו. אי שם בספירה שלא מן העולם הזה ייחדו לעצמם את פגישתם. המציאות הזרה נהפכה לאין ואפס במחיצתם. הביטו זה לתוך זה, הוסיפו והביטו עוד ועוד בשאיבת גומלין של חיוּת.

אנשינו בחדר כבר הכירו את רוב אורחיו של אהרוני, הבאים אצלו בשעת הביקור הקבועה לאחר הצהריים: אשתו המסורבלת כפולת הפימה, בתו הצעירה נמושת הפנים ובתו השניה הממושקפת הצעירה, ילדה כבת חמש ונער בגיל בר מצווה, קצת קרובים ומכרים, הבאים בחבורה כדרך האורחים של יתר החולים, הבאים בהמון ומכניסים במחצית השעה האחת לתוך בדידותנו בת היממה את כל הרעש והמהומה של הרחוב, כדי להשליכנו לאחר כך לתוך שממון כפול ומכופל. לחולים אין כוח להסתכל בערימת הפרצופים הזאת, אף אין להם ענין בה. אך האורחת הזאת היתה יחידה לה. היא משכה אליה את המבטים, כשם שערש הדווי מושך אליו את הגוויה החולה. כל חולה הוא גם חולה אהבה. כל יצור וכל עצם משמשים סמל ודמות לאיזה חזיון, חזיון הכוח או הרוך, הטוב או הרע, השחץ או הענווה, החכמה או האיוולת, המרי או ההכנעה. האורחת הזאת סמלה או דגלה היה אהבה. היא מעין בלם לחשקים. לעיני הבשר לא היתה שליטה על מערכי־גווה. הרוח ההומיה דפקה על השער למערכי־רוחה. ידידי אשל סח לי בלחישה: הכי אחת היא? היא אולי אחת לאמה, אך לנו הצופים בה היא נראית כשתי דמויות ביצור אחד: דמות דיוקנה לבד ודמות לפידיה לבד. עיניה זוהרות רשפים, שאינם מניחים עוד ריווח בלב להעיף מבט על הגוויה החטובה. תביט אל הגוויה הכלולה בהדרה, שוב אי אתה מסוגל לספוג לתוכך את להט החיוּת השופע מעיניה. כיון שעיניה פלשו לתוך תחום ראייתך, הכל מסביבה, לרבות חן תארה, כאילו מתבטל מן המציאות. בשתי דמויותיה היא נוסכת קסמים, ובמרוצתך מדמות אלי רעותה נמצאת מפעם לפעם נמלט מן הפח ונופל לתוך הפחת.

לא ידענו שמה. אמר מי שאמר: נניח ששמה תמרה. קראנו לה תמרה.

תמרה היתה לנו פליאה וחידה. היתכן שהיא בתו של אהרוני? בתה של האשה המסורבלת כפולת הפימה ואחותן של המנומשת והממושקפת? מה שונה היא מהן בחזותה, בהילוכה, בשיחה הלחוש ובהתנהגותה המאופקת, ביחוד עיון וריכוז. הכי כך תתרפק בת במבטי אלם על אביה? והכי זה דרך עוצב באב ענוג המסתכל בבתו? נפלאה ועמוקה אהבת הורים לצאצאיהם. אך כאן עמקות אחרת לגמרי. תוהים היינו. וכשנמצא מי שהחציף ושאל את אהרוני, נאמרה באי־רצון תשובה אי־ברורה, שניתנה להתפרש לכאן ולכאן. אנשינו דנו בחשאי וגילו בה דרך הטבע פנים לכאן ולכאן, אלא שנחלקו ביניהם במסקנות, שהללו הכריעו לכאן והללו לכאן. למרבה הפליאה מסקנתו של כל צד היתה הפוכה לחלוטין מהנחתו. אלה שפירשו את התשובה כהצהרה לאבהותו דנו כך: הואיל והוא אומר בת, מכלל שהיא לא־בת. והצד שכנגד, שייחס לו הודאה שאינה בת, סבור היה, שמכיון שהוא מכריז ואומר לא־בת, מכלל שהיא בת, שכן אדם אף במיטת־חליו אוהב לשטוֹת בזולתו. התשובה של בעל הענין לא הניחה את הדעת. ואילו הביקורים הנוספים בימים הסמוכים נתנו סמוכין לדעה, שאין היא בת. קודם כל התכוונות זו לבקר אצלו דווקא שלא בשעה המיועדה לכך. שנית, אם כי דרך כלל מציית אהרוני לצו הרופא לבלי לרדת ממיטתו אלא באין ברירה, עבר על פקודת הרופא כמה פעמים וירד להתייחד עמה בחדר המזרנים המתים – זהו כינויו של החדר הסמוך לחדרנו, מחסן למזרנים שנפסלו משימוש, עליהם עברו רבים מן העולם הזה לעולם האמת – או הפליג עמה בהילוכו הכושל למרפסת שמעבר לפרוזדור הארוך, המושכת אליה לישיבה עראית רק מעטים מבין המחלימים. שלישית, סח לנו האח אלקלעי ברמזי שיחו – אם משום שהנהו מטבעו איש הרזים ואם משום שמקצוע הטיפול בבית החולים מרגיל לאחוז במידות הרופאים, המדברים ופועלים באופן מסתורי, כדי להעלים מן החולה את מצבו האמיתי – שלפי מה שנודע לו ממקור נאמן אין זו בת. אמנם, נמצאו יודעי־דבר שהוכיחו על יסוד רמזיו של האח אלקלעי את ההיפוך, שכך מידתו של אח זה להגיד הן המשתמע ללאו ולאו המשתמע להן. מכאן ראָיה, שאם הלה אומר לא־בת מכלל שזו בת. אולם בקהל אנשינו נצחו הרצון, החזון והכיסופים למופלא. תאמר בת, רבותה ולא רבותה. מילא, בת. אבל אם לא בת… הרי זה מעשה רב. כאן, בתוך עמק החלאים, בקרב אנשים דווים, הנמקים בבדידות, בבטלה ובשממון, המושכים ללא־טעם חיים ללא־חן, נצנצה אבן־חן, פרידה נאה כזו, רכה וענוגה, לא באה בשנים ולא מן השנים, המתרפקת באהבה שבכלות הנפש על גבר בא בשנים וחולה אנוש – על חומרת מחלתו נודע לנו מפי אשל, הפרנס הלא מוכתר של האושפיזין, המקדים ברוב המקרים את פסק דינו לאבחונם של הרופאים הנזהרים בהגדרותיהם עד לסיום הבדיקות – הרי זה מעשה פלא. כל הלבבות צמאים לפלא, על אחת כמה וכמה לבבות חולים, השוכנים בגופים דווּיים. לא יחסכו מעמהם החולים העלובים את הנחת לשמש עדי־ראייה למחזה אהבים, המתחולל תחת כנפי מלאך המוות. נמנו וגמרו: אין זו בת.

המחזה הרווה נחת ומצץ את החיוּת כאחד.כל אהבה חותמת יגון. אהבת הנערה לגדול בשנים לא כל שכן, לקשיש חולה אנוש על אחת כמה וכמה. מכאן יצא אשל לחלוק על הדעה – וזו היתה כל עיקרה הדעה שלו, שהביע אותה באזני מפעם לפעם – שהשמחה מרפאה. צא וראה, איזה אוצר של רפאוּת גנוז בה בתוגה. כלום אין עיניה של תמרה בית מרקחת מיטלטל? ומה נוגות הן!

הימים מגלים סוד. אבחנתו של אשל נתאשרה. הרופאים ביטלו כל הסייגים, המשמשים גדר תיל לחולים, באכילתם ובמנוחתם. הותר לו לאכול הכל, שמן ומלוח, צלוי ומטוגן, חריף ומפולפל. הותרה לו הירידה ממיטתו כאוות נפשו. כל הידוק נפרז או התרה יתירה של הרצועה מטעם הרופאים הם סימן רע לחולה. אם הכל מותר לו, מכלל שכבר נתיאשו מחייו… החולים ניזונים מניחושים ומרמזים. לאחר שנתאשרו ממקור נאמן ניחושי אשל, נתוודאו לאלתר גם מרמזיו של האח אלקלעי. הבדיקות של אהרוני נעשו בכיוונים שונים – לב, כליות, כבד, מרה – התהייה והגישוש היו מרובים וממושכים. בינתיים נתגלתה בו אותה מחלה ממארת, שבני־אדם בזמננו בתום איוולתם אין מפרשים בשמה, כאילו יש מחלות שאינן ממארות וכאילו השמעת שם פותחת פה לשטן הוא מלאך המוות להגיח חיש מהר על טרפו ולסחוב אגב אורח עוד מי שהוא, כגון הדובר עצמו, שאינו כלל מועמד לאותה ממארת. הואיל וכך חדלו לכפות על אהרוני את דרכי הריפוי של זריקות בלתי פוסקות ובדיקות מוסיפות והולכות ולקיחת דם חוזרת ונשנית ומניעת הירידה וההתרוצצות. נקרא לו דרור. דרור ניתן גם לבני ביתו לפקוד אותו בכל שעות היום. למרבה הפליאה היתה תמרה גם לאחר כך מצליחה לייחד את ביקוריה אצל אהרוני בשעה פנויה מאורחים, ראָיה ניצחת, כי דבר סתר יצוק בינו לבינה.

שיערנו את דבר הסתר וחמדנוהו בלבנו. אשרי שעת־חיים השוכנת בחביון־רז. מה טעם לימים ושנים שאין כל תעלומה חופפת עליהם? הסוד הוא האור הגנוז של פעלנו עלי אדמות. בבית החולים רב הגלאי והמחשופים מלבלים בהם כעשבי הבר. כפצעים הזוללים את הבשר כך מכרסמים את הכבוד האנושי. טוב לדמות לרגע קטן, כי על הכבוד הפצוע פרוש מסתורין. הנה כי כן, קראו כולם פה אחד, אין זו בת. לא, אין זו בת. אם זו בת, הענין פשוט כמעט לגמרי. אכן יפת תואר. הוא חולה אנוש, מחלתו ממארת. השתן כבר נכנס לדמו והוא מטפטף בלי הרף לתוך הבקבוק המצומד לקתטר. מפעם לפעם מכניסים מחט לשם… לשם… להוציא את גרגירי החול הסותמים את הטפטוף. אם זו בת, שוב אינה בבחינת דמות הרזים, זהורה לפידים, המרחפת מעל לעולם הזה. קורטוב של הסחי הזב מן הגוויה החולה דבק גם בה דרך צינור המורשה. אך אם היא לא־בת, הבו גודל לחזיון האראלי אשר לבש לעינינו תואר הנשיות ולא ממינה. זו אשה, אך אחרת.

כה דיבר הרצון הכוסף. אך גם הרצון נושא בחובו את יריבו. טען היריב: כלום עוורים אתם מלראות צד, אמנם, קלוש, של דימוי בין קווי פניה על כל המופלא שבהם, לפניהם המגושמים של יתר בנות אהרוני, כדרך, למשל, שכלי מוכסף יש בו בבואה קלושה של כלי כסף טהור ומזוקק? וכבר נמצא אחד מפוכח מבין אנשינו, שהטיל דגש חזק בפרט זה כדי להעמידנו על האשליה שנתפסנו לה. אך גם הוא נזדרז לבטל את דעתו ואף הרהר בקול: מה ממש בדימוי מעט שבין הקווים המוחשיים, לעומת המחזה של פגישת שתי נפשות שקויות טללי אהבה, מהן אחת עולה כפורחת ורעותה נדונה לרדת חיש מהר לקבר? הרהורי החרטה של הספקן לשעבר הגבירו את הוודאות מנימוקיהם הוודאיים של האחרים: בהחלט לא־בת. ואילו אפילו הופיעה לפנינו תעודת הלידה של תמרה לסתור את השערתנו, לא היינו משגיחים בה. מה ערך למציאות בלהט הדמיון? שקר המציאות ואמת החזון. האמת אינה פרי אלא מיץ, המשנה טעמו וסברו ממקור מחצבתו הפרי, לאחר שהוא ניגר למשכן־רוחנו. והפרי אינו גדל על עץ הדעת, כי אם על עץ החיים. החיים הם תשוקה. התשוקה היא נבואת החושים, השותים מן הלב. הלב רואה תמיד נכוחה. לא הרי נכוחה כהרי האמת. האמת היא עובדה. העובדה היא עוגה. אך הנכוחה היא הצימוק של העוגה, לא כי רוחה החיה וריח־ניחוחה. האמת היא קצרת רואי. אך הנכוחה רואה למרחוק. הנכוחה היא אמת לאמיתה. אמת לאמיתה, שתמרה לא נתערבה אף פעם בקהל בני משפחתו של אהרוני ליד מיטתו. אמת לאמיתה היא, שאין תמרה עצמם ובשרם של בני משפחת אהרוני. מראיהם לא מראיה, נוהגם לא נוהגה, שיחם ושיגם לא שיחה ושיגה. הם בהתקהלות והיא יחידה לה. לה אין דבר עם החברה, ואולי לא גם עם אדם. כשם שהיא יוצאת־שנים, כך היא יוצאת קהל־אדם. אף מבטיה אינם שרויים כאן. הם למצולות. עיניה התכולות – ומניין לי שהן תכולות? יתכן שהן כחולות, אפורות או חומות – סולדות אף מן ההזדהות עם עצמן ומחליפות תוך כדי תחושת מבט זר בהן את גוונן וסברן, כדרך שהקטיפה הרכה סולדת ומרתעת ממגע האצבע. עיניה המפונקות עוגנות באיזו מציאות נאצלה הגנוזה לפני ולפנים של האיש אשר נפשה רצתה בו. אותה הצצה של תמרה לתהומה של נפש, מי ימללה ומי יהללה? מביטה היא למרחוק, ולעומק, וככל שמפליגה למעמקים, כן היא צוללת לפני ולפנים של היצור הנאהב, כמשגרת במבטיה רסיסי־חיותה לתוך הגוויה ההולכת למות.

רסיסי חיותה ניגרים אל גיווֹ ההרוס, כלי סדוק, והיא אוספת לתוך גנזי חייה את טללי האורות מנרו הדועך. פחד הלב ורחב למראה האהבה המלבלבת על סף הקבר; למראה נשיקות המבטים וזיווגי החיוכים, שפרחו בין השניים הנאהבים; למראה הקרבן הנערך בריש גלי על מזבחו של מלאך המוות. אשרי היחוּד השלם, המוחק כמו לבה הפורצת מהר געש את כל הצמחיה של המשא ומתן האנושי, עוקר תמולים ומחרים, משנה את מפת שתי הנפשות לעולמים. חשנו חג מתחוגג, חג הכלולות של צמד חמד בבגדי הפאר של התכריכים וחופת המוות פרושה מעליהם. שפת הקבר היא שפת נחל יבוק. הכי לא תלו שני האוהבים על ערבות החיים והמוות את שני כינורותיהם לפרוט עליהם מנגינת האהבה בנצחים? אשרי אוזן לא נאטמה לזמירות ההן.

עד שירד מלאך המוות לגיא החזיון וקרע כמנהגו הפרוע לשמצה את הלוט מעל החידה הפליאה. גרמה השעה ואיש מבני משפחת אהרוני לא היה במעמד יציאת נשמתו. אך תמרה, שהשכילה תמיד לכוון את השעה, זכתה גם הפעם בבכורה על כל יתר קרוביו ומקורביו לעצום את עיניו המלוטשות אליה ברגעיו האחרונים. תמרה געתה בבכי: הוי אבי, הו הודי.

נתברר בהחלט. היא לא היתה לא־בת. היא היתה בתו האהובה.

הפתרון לרוב חידות הוא בידי שר המוות. ראיתם תעלומה גנוזה בחיי פלוני אל תהיו נבוכים. לימים יבוא המוות ויגיה עליה אורו. המוות הוא הטוב בפרשנים. לאור המוות נמצא אחד מפענח, שהביאנו בסוד המשפחתי של אהרוני. כל צאצאיו הם מאשתו השניה, להוציא הבת הענוגה, יפת התואר, שנולדה לו מאשתו הראשונה שמתה עליו בדמי ימיה. נשים שתיים: לעולם אחת רחל ושניה לאה, או בסדר הפוך. זו ששמה היה בפינו תמרה – לשמה האמיתי לא שאלנו, ואילו הוגד לנו לא היינו סוברים ומקבלים אותו בשום פנים על השם תמרה שנוצר בדמיוננו – היא מצבת־תפארת חיה לרחל האהובה בנשותיו, שנקטפה בטרם עת. תמרה היתה הבת לרחל. דיוקן האם עלה וזרח לעיני אהרוני בדמות הבת. האם קמה לתחיה בבתה. ככה נפתרה לפנינו החידה, לא כי נעקרה מעיקרה. בת או לא־בת? בעיה זו שוב אינה מנקרת בלבנו. מה נפקא מינה? כל האהבות יונקות ממקור אחד. כל האהבות, אף בין אבות לבנים, בין איש לרעהו, בין אשה לרעותה, מפכות ממקווה הקדומים של אהבת אדם וחוה. נפלאת היתה אהבת דויד ליהונתן מאהבת נשים. אין בין ידידות נפשות ואהבת נפשות ולא כלום. הלבבות אינם מכזבים. חושנו לא השלה אותנו. כאן, לעינינו, בבית־המכאובים, ישבה רחל המתה־החיה והמתיקה אהבים עם אהרוני המת־החי. ערש הדווי היה גם ערש הכלולות.

ואולי לא היתה זו כלל אהבה בחיק המוות. בחיק האהבה שוכן תמיד מלאך החיים.

תש"כ

א

פעמים בא פלוני אלמוני, תמהוני לפי מראהו, לעיר שוקטת על שמריה – ומיד זו נעשית כיורה רותחת. בני המקום, המתאווים להכיר טיבו של האורח, נחלקים עליו בדעותיהם. וכך נפל ציק־לון־קו לתוך הקריה השאננה כסלע המחלוקת בין אנשיה. תם ופשטן – זה מראהו של הגר, שקנה לו שביתה בקריה ללא טעם ונימוק לכאורה. פחח לפי אומנותו ונדיב־לב לפי משאו ומתנו עם הבריות. אף כשאינו נושא ונותן עם איש מאירה הנדיבות את פניו המפיקים שמחה. דומה הלה, אמרו עליו הבריות במעוף־עין ראשון וכמושכל ראשון, שהוא מברך כל שעה ורגע “שהחייני”. לא נודע אי מזה בא, פלאי שמו, כי ציק־לון־קו היא חניכתו, שניתנה לו מפאת חיתוך דיבורו המגומגם והלבוט, שאינו הוגה את כל האותיות שבמלים, ולא עוד אלא ממַצע אותיות מיותרות בין חלקי המלים, המשתרבבות לשם אולי שלא מדעת ועושות את לשונו כמין שפה ב', הנהוגה בפי הילדים. שאלו סקרן חוצפן אחד ביום ראשון לכניסתו לעיר: “באיזו שפה מדבר מר? דומה סינית היא שפתו”. מיד עלה עמוד־אור בפני הנשאל, משל נתכבד ב“ברוך הבא” מאת ראש הקהל, שיצא להקביל את פניו באורים הנישאים בידי ראשי העדה. ענה ואמר בסבר־חן: “כן, אדוני, סין מולדתי וציק־לון־קו שמי”. וכך נתפרסם ונתקבל הדבר. אין בדיחה יוצאת מן הפה שאין לה אסמכתה נפשית. וגדול הפלא במעשה ציק־לון־קו, שאף מראהו שימש מעין אישור לפליטת־פיו. רבים בדקו ומצאו, שפרצופו טבוע באותו חותם תחכמוני ומסתורי, המציין כל בן־סין. שוב ישבו ודרשו אנשי חכמת הפרצוף שבקריה: מה מצינו בסיני, שבפניו נכתבה בכתב־חרטומים דעת־מה מן הקדומים, אין משלה בפרצופיהם של בני הגזעים האחרים, אף זה כך.

אור פני ציק־לון־קו לא היה בוודאי אלא נוגה־נגדה של נפשו. לאחר שעשה ימים מעטים בקריה עמדו רבים על נימוסיו היפים. וכי מה מלאכתו של זה? הפחחוּת. הריהו מתקן סירות, יורות, קומקומים ומכונות־בישול, מֹלחים צינורות. אולם כל הרוצה לדעת עד כמה אין האוּמנוּת מרוממת את האדם, אלא האדם מרומם את אוּמנותו, ילך וילמד זאת מציק־לון־קו. לא עברו ימים מרובים וסדנתו נהפכה למעין קתדרה למדע החיים ולבית־ועד למחפשי דוגמאות נאות להנהגות ישרות. בידוע, שאין מקבלים תורה מפי מאורות גדולים ולא ממאורעות מרעישים, אלא לומדים מפשוטי־אדם וממעשים בכל יום, מפכים קטנים של החיים. הפחחי הזה, העומד בגבהו של השוק לתקן פחים קטנים, כיון שהיה מעוטר במידות טובות, נעשה מבלי משים מורה־דרך לטהר לבבות ולזכך את המידות. הוא הגיע למעלת רב בנועם סברו וביושר־מעשיו. הגיעו עצמכם: אינו עומד על המיקח עם לקוחותיו ואינו בא לידי קפידה. הן שלו הן ולאו שלו בא בהסברה שקטה; אין הוא קובע שעה להחזרת הכלי המתוקן, שיצטרך לדחותה לזמן אחר. ואם כי הוא לא היה יחיד הנוח־לבריות בקריה – אינו דומה נוח לנוח. הוא נוח לא מתוך נימוס קר, אלא בלב חם ובפנים שוחקות. לוית־חן לכל עשיותיו ותנועותיו. השקט הנפשי אופף אותו. נשים הן עמא פזיזא. כל עקרת הבית בבוקר אין הסיפק בידה להשלים את מלאכת ביתה. נשבר כלי או נתקלקלה מכונת הבישול, כל שכן ששעתה דחוקה לה. באה אשה במרוצה בבהלה אל הסדנה וצווחת: אוי, וי לי, ציק־לון־קו חביבי, מכונית נתקלקלה והקדיחה את תבשילי: הנח הכל ופנה לזו שעירבבה עלי את סדר יומי והביאה מהומה במטבחי; הכל שם ערוך על גלגלים וקדירות עומדות ומצפות בתור; ואילו הפתיליה שלי, נתעקשה ואינה מעלה אש, מי חכם יכול לבשל נזיד בלי אש? גברים אומרים: דרך נשים לגבּב שפת־יתר. לאמיתו של דבר, כגברים כנשים יש להם תשעה קבים של שיחה. ואימתי אדם מרבה טחינה בלשונו? דוקא כשאין לו פנאי. לפי שהוא עצמו דחוק, הריהו דוחק גם אחרים במענה־לשונו. הפתילנית אינה יחידה. אותה שעה טופלות נשים הרבה על ציק־לון־קו, זוֹ בלגין הסדוק, זוֹ בקומקום הפגום, זו במחבת השסועה וזו בפרימוס שאינו מעלה אש – וכל אחת ענינה דחוף ובתביעות ובתחנונים מזרזת את ציק־לון־קו להניח הכל ולהיפנות לתיקון שלה. ציק־לון־קו אינו נפגע אף כחוט השערה בשלותו מן המהומה הכללית. הוא משיב לכל אחת במענה רך ובדברי־פיוס, שגמומו מוסיף להם נופך־חן. מתברר על הרוב, שהכלי איונ מקולקל כל עיקר. עיני הפחד הגדולות יוצרות קלקולים מדומים. אומרת האשה ש“הפרימוס” אינו דולק משום ש“ראשו” לא יצלח עוד.כיון שציק־לון־קו נתו עינו הבחין מיד, שהראש הוא ראש כהלכה, אלא שמרוב בהלה וחימום המוח לא חיממה אותו האשה במנת הדלק הדרושה. עתים ה“עין” שלו סתומה ובדקירה קלה נפתחת ויש שנעצרת ההדלקה משום סיבה פשוטה ביותר: הנפט עכור או תוך הכלי נזדהם. שכחה עקרת הבית, כי כלי טעון ניקוי ושפשוף מזמן לזמן לבער שיירי הפסולת המצטברים בתוכו. אדם השוהה שעה על יד הסדנה של ציק־לון־קו הריהו חובש שעה ספסל בבית־הספר של החיים. צאו וראו כמה בהולים הבריות וכמה דמיונם המסוכסך מעבירם לעתים על דעתם. הם מבעבעים רוב ריתחות גדולות בשל סיבות קטנות, מרעישים עולם על קלות כעל חמורות. קצת ישוב הדעת יפה להם מכל מקום, שלא יצטרכו להזדקק בכל שעה ורגע לעזרת זולתם. הלא ידם תושיעם, כל בהול ומבוהל יוצא מבויש מקצת מסדנתו של ציק־לון־קו ומהרהר חרטה על התנהגותו. יתר על כן: על הרוב הוא יוצא גם בריוח. שכן ציק־לון־קו בניגוד לאוּמנים אחרים, אינו נוטל שכר בטלה וטרחה, אלא שכר תיקון ממש, ואם הקלקול אינו קלקול, הוא פוטר את הלקוח מתשלום. נמצא, ציק־לון־קו חס על ממונם של הבריות ומשפר את מידותיהם, תוך כדי תיקון כלים הוא מתקן עולם וכשהוא מַלחים צינורות הוא – מלחים נשמות. אוּמן ופדגוג כאחד.

יכול שיהא תמה: הכיצד נעשה אדם טוב זה גורם למריבה בקריה השאננה? דומה, אין תירוץ לקושיה, אלא זה, שאדם טוב היה, טוב מאד. דרך הבריות לכלכל בקושי את הטוב, ואילו הטוב מאד מעורר בהם תהיה, הגובלת עתים בתמהון – ורק כפשע בין התמהון ובין המבוכה והמרי. כיון שראו בני הקריה אדם נחמד אף נעים יוצא מגדר הרגיל בא בגבולם מיד התחילו מתחקים לא רק על מעשיו הטובים ונימוסיו היפים, אלא גם על שרשיהם ונימוקיהם עד לגורמיהם הטמירים. זה אומר: הוא טוב משום שמזגו טוב; וזה אומר: הוא טוב בשביל שאחרים ייטיבו עמו. זה אומר: הוא שמח תמיד משום שהוא מרוצה מהבריות; וזה אומר: הוא שמח תמיד משום שהוא מרוצה מעצמו. וזה אומר: לא כך ולא כך, אלא הוא מצהיל פנים בשביל לכסות על עצבות שבלב. היה שם פיקח אחד, שקיפח את כולם בדברים: מה רבותא שהוא שופע נחת תמיד? ריחים אין על צוארו – וכלום מהו חסר? הרוָקים הללו כל ימיהם חגים. אינם בדאגות פרנסה; אינם בצער גידול בנים ואינם בחרדה לשלום־בית. פגעי בני־אדם רחקו מהם. השיאו להלה אשה ורתמוהו בעוֹל – ונשמע מה זמירות תצפצץ צפור נעלסה זוֹ. אי אתה מכיר אָפיוֹ של בר־נש אלא אם כן הוא נשוי – סיים הפיקח דברים כדרבנות. נמצאו בין השומעים שהוסיפו כל אחד נופך משלו. “אלא אם כן הוא נשוי ויש לו קצת רכוש משלו, כגון משק קטן” – אמר אחד. “דרך משל: לול” – סח השני. “או רפת” – הלחיש השלישי. “לא כל שכן סוּס או צמד סוסים” – הפטיר רביעי. לא היה חסר אלא סיכוּם. נזדמן למקום אחד, הצף ובא בכל חבורה ומסיבה, שמנסר בה דיוּן, והציע פתגם של תמצית: האדם ניכר באשתו או בלוּלוּ ברפתו או באורוָתו. אף הסביר את הענין בשוֹם שכל: האשה שופעת תמיד טענות, הפרה שופעת חלב, התרנגולת מטילה ביצים והסוס מפיל לפעמים את בעליו. ארבעה אלה מרגילים לסבלנות וכיבוש היצר. אלא שהקנטרנים שבבני אדם אינם מקבלים לקח אף מארבעתם יחד ועומדים בסוּרם הרע. ואילו הפחחי הזה כלום מה יש לו? לא אשה, לא שור ולא חמור, אף לא כבשה קטנה. מה תימה שהוא גופו ככבשה רכה? דומה חסר־כל למי שיש לו כל, אלא שהראשון פטוּר מן הדאגות והחרדות שמא חלילה יאבד מה שיש לו. שכזה לא רק השעה משחקת לו, אלא כל השעות משחקות לו. מתוך כך אף פניו שוחקות ומאירות כשל חתן היוצא מחופתו.

כיון שבני הקריה התנצחו על צפונות לבו של ציק־לון־קו התחילו מדיינים זה עם זה גם על תעלומת מוצאו. היו שאמרו: חזקה עליו שמוצאו נמוך. ולפי שהוא מגזע עניים הריהו רגיל מילדותו בפת במלח; הואיל והוא מסתפק במועט הריהו שמח בחלקו. אבל מה חידוש בדבר? בכל מקום ובכל זמן יש דל שמח. כנגדם הוכיחו אחרים באותות ובמופתים כי דקוּת נימוסיו ונועם חנוֹ מעידים עליו, שבן־טובים הוא, אפרתי מלידה. בן־מלך כמהטמה, שפנה עורף לכל הבלי העולם הזה, עזב את בית אביו ואת מעמד שולחנו המלא דשן אף את מולדתו ויצא למקום שאין מכירים אותו להתערב עם המון העם ולהתפרנס ממלאכה כשרה בעוני ובדחקות, כדי להדריך על ידי כך גם אחרים בנתיב פשטות החיים. היו הדברים לכאורה בגדר דיון לשמו, אלו ואלו רצו להגיע לתכלית האמת. אבל כך דרכה של מחלוקת לשם שמים. שהיא נהפכת לתגרה בעסקי הארץ, ההשקפות מתערבבות בפניות והמתוַכחים נעשים צדדים. עיקר הצרה, שלעולם אין המתנגדים שקולים בכוחותיהם בכמות או באיכות, אלא רוב מכאן ומיעוט מכאן וכל צד תובע לעצמו זכות יתר. הרוב אומר: גלוי וידוע שהלכה כרבים. והמיעוט טוען: נמצא שידי תמיד על התחתונה ואני הנרדף. אם כן הצדק עם הנרדף. הרוב מתחצף כי הדין עמו; והמיעוט מתמרמר מתוך בטחון שהאמת על צדו. בינתים הרוחות מתרתחות והולכות. אלו תובעים דין ואלו צדק. אלו ואלו שוכחים את נושא המריבה ומפליגים לתוך המריבה. לעתים שכחו גם אנשי הקריה את ציק־לון־קו כולו כמות שהוא, אבל זכרו שהם מתנגחים על עסקי אמת וצדק, עמודי העולם. אלו ואלו באים להציל את העולם. לא היה אף בר־סמך אחר שדעתו נשמעת, ועל הרוב הוכחותיהם וסברותיהם מעוינות לכאן ולכאן – סגולה לאריכות ימיה של המחלוקת. הרבים ביקשו לכבוש אזנים – מתוך הסברה שהאזנים הן שערי הלבבות – בשאונם והמונם, והמעטים – בחידודיהם ובעקיצותיהם. כל מידה טובה שלציק־לון־קו ראויה להערכת הרבים – הרבים צידדו בזכותו ואף הודיעו לו אהבה יתירה – נדרשה על ידי המעטים לגנאי. הללו אמרו: אין הפחחי מקרב את הבריות אלא משום שהוא קרוב אצל עצמו. ומנין בו אהבת הזולת? משם שאהבת הזולת אהובה עליו וגורמת לו נחת־רוח. גדולה מזו אמרו: הוא שונא הבריות – לפיכך הוא מתחפש כאוהבם. עוד אמרו: צאו וראו עם אילו בריות הוא מעורב יותר. עם העניים והאביונים. כל מרי־נפש הם אנשי־שלומו. רואה הוא מקופח ועלוב, הריהו מכניסו למחיצתו. משום ששמחה לו להסתכל בבריות השרויים בצער. בדקו ומצאו, שציק־לון־קו אינו בא לבתי־היין, מוקיר רגליו מחתונות ובמקום מסיבה של שמחה ומשתה שם איננו. כנגד זה הוא מחזר על פתחי החולים ורץ ללויות. ציק־לון־קו שלכם הוא טוב, טוב מאד, וטוב מאד זה המות – חידדו חקרנים בני המיעוט – הוא טוב להשתתף בצערם של אחרים ואינו טוב ליטול חלק בשמחתם. נעמו לו קינות וגניחות ואזניו סולדות מן הזמירות. דומה, כל אנחה היא לחן ללבו ושיקוי לנשמתו.כנגד זה יצאו כמה מבני הרוב להגן על כבודו של היקר באדם. אלו ואלו מתנצחים ומתרתחים.

ב

עד שהגדולים דנו והתוַכחו, פסקו הקטנים לב אחד, שאין נחמד מן הפחחי. ילדים אוהבים אש, אוהבים אוּמן, העושה או מתקן כלי, ואוהבים אהבה – ושלושת מחמדיהם נתייחדו בבעל הדרת־הפנים הלבוש סינר, העומד ומתיז ניצוצות מן המפוחיה. יפה מראה האיש ונעים סברו. לעולם אינו כועס ואינו מטיל מרה, אינו גוער בזאטוטים כיתר המבוגרים. במחציתו אין הילד מרגיש שיש שני מיני־אדם: מין אדם גבה־קומה ומין־אדם נמוך־קומה, מין־אדם נותן פקודות ומין־אדם שלא בא לעולם אלא בשביל לציית, מין אדם בונה, נוטע, מעלה אש ועושה דברים בכובד־ראש ומין־אדם שמעסיקים אותו בצעצועים בלבד ושומרים עליו מפני האש ואפילו גפרור וקופסה אין מניחים בידו, כאילו צפון באש עונג הגנוז לבאים בשנים בלבד. ציק־לון־קו התהלך עם קהל הקונדסים כחבר וריע. הוא עצמו נראה להן כמין קונדס מגודל, העושה פיח־פיח דרך משובה. מלאכתו בבדיחות הדעת. חותך העויות, את הכלים אוחז בידיו כצעצועים. אצלו ילד וקשיש היינו הך. דרך שיחו עם כל זאטוט מורה על שויון הגילים. דרך משל הפחחי אומר: “רצונך, בחוּרי, להסתכל כיצד חוצבים אש, כיצד מתקנים בקיעים ומלחימים צינור, גש לכאן, חביבי, תן מבט, מבט מקרוב; פנו דרך לנער־חמד זה, גבירותי היקרות, תנו לו וירווה את עינו. צמא הוא לעשות אתנו במלאכה. רצונך, חבר, למשש בצבת, לאחוז בפטיש, לנסות את כוחך? קח, קח, נסה, בבקשה, עזור, מחמדי, אל תעמוד בטל, הט שכם, ידידי; הואל נא להרים מסמר זה והגישהו אלי; חוט־ברזל זה הישר, מתח, מתח בחזקה. כך. יישר־כוח, בחורי, ידך הושיעתני”. בשעותיו הפנויות ממלאכתו הוא מתערב עם קהל התינוקות במשחקיהם ומבדחם בשעשועי צחוק ומשובה. מלמדם שירים יפים וזמירות ערבות. כל שלא שמע מקהלת ילדי הקריה המשתפכת בזמרה עם רנן קולו המתוק של ציק־לון־קו המנצח עליהם – אמרו יודעי־נגן שבקריה – אינו יכול לשער לו כמה אהבה ואחוה בין לב בוגר ומנוסה לבין לבבות־בוסר, שלא טעמו עדיין טעם חיים, עד היכן הללו מסוגלים להתלכד יחד.

למרום שיא ההתלהבות היה ציק־לון־קו מגיע בימי פגרה, לאור המדורות,המשלחות את לשונותיהן לקצוי מרחקים. מנהג המדורות, הנערכות על מגרשים רחבים לשעשע המון־עם ולהצהיל לב ילדים, קדום הוא בקריה, אולם זכה ציק־לון־קו שיהיו הללו קרויות על שמו. אפילו שוללי ציק־לון־קו הוֹדוּ, כי בהשפעתו נתעלה המנהג הקלוקל והפושר לחג בוער הנערץ על העם. הוא שנתן לנוהג ארעי צביון של קבע ואָצל לשיגרה הקרה להט ודבקוּת. בפירוש אמרו: עד שבא ציק־לון־קו היו מַשׂוּאוֹת קרות; משבא הוא נעשו מדורות חמות; לשעבר השתעשעו הבריות בזיקוקין; כעת הנשמות מתלקחות. מתנגדיו כך, חסידיו כל שכן, שהכתירוהו בתואר חכם הדליקות; הגדולים כך, הקטנים על אחת כמה היו גוֹעים כעגלים מהתפעלות כלפי לשונות האש הנועזות. ילדים אוהבים דליקות, אוהבים מחולות – והגדיל לעשות ציק־לון־קו, שצירף לכל מדורה את מחולו הסוער בנפש גועשת היוצאת מגדרה, משל צר לה עוֹרה. צר לה גופה, צר לה העולם כולו. השכיל ציק־לון־קו לקדש חג המדורות ולהעלות על ראש ההילולה את הילד, את הנער, את העלם, אף מסר לידי קהל התינוקות את עשיית המדורה ועריכתה לכל חוקותיה ומשפטיה לחנכם במצוה זו. הפעוטות גורפים וסוחבים למוקד כל הראוּי לשריפה: מטליות ובלוֹאוֹת, ערמות־קש וקיסמין, זרדים יבשים, קופות עלים נידפים, לוָחים וכל גרוטאות שהן. אף ציק־לון־קו, המנהיג לצאן קדשים, לא טמן ידו בצלחת. קרשים וקורות יסיע, שקי מגילות עפות, “שמות” קרועים וניירות פסולים מטלטל על גבו להילולה; את הניצבים האילמים, הנופלים לידו, הוא הופך ללשונות אש דולקות. מעשה והשליך לתוך הלהבה עריסה, שנזדמה לו בקרבתו – וסופו ששילם בעדה לבעליה טבין ותקילין. פעם קפץ מעוצם ההתלהבות למרומו של גג, קרע בחוזק יד כמה רעפים ונתנם מַאכל לאש; ושוב מעשה שהגיע לידי שכחת עצמו עד שקרע את מעילו מעל גופו וזרקו לתוך המצולה הרותחת. ילדים אוהבים מדורות; ציק־לון־קו אוהב ילדים; ושבעתיים תבער אהבתו להם לאור המדורות. סגולה מופלאה נתייחדה בו להתיילד עם הילדים ולהתבולל בתוכם כאחד מהם ומהמונם. סגולה זו נתפרשה לשבח בה במידה שאחרים דרשוה לגנאי. נשמת ילד זכּה שוכנת בחובו – אמרו אלה. ואחרים גרסו: עדיין לא יצא זה מכלל קונדס, שׂכלוֹ לא נתבגר.

והיכן האמת? היכן האמת? רבו המתוכחים על האחד, איש פשוט, החי בגבהוֹ של השוק, המעורב עם הבריות, שאף טיב אומנוותו עושה אותו מקורב לכל. לכל סיר סדוק, כל כלי מקולקל, כל משאבה שאינה פועלת כשורה, כל צינור פגום. אליו יביאו לתקן, להטליא, להלחים ולהעלות אש. אש הוא מעלה בכל מושבות הקריה לשפּוֹת עליה את הקדירה ולבשל את הנזיד. נמצא, אין הוא עוסק במיני דברים שבנאצל, אלא עושה צדקה בפועל לבריות, ענין שהוא מאד פשוט וגשמי בהחלט, אין בר־נש שאינו מבין בו ושאינו נצרך לו. קל וחומר שהוא מקרב ומחבב בעליל את הפעוטות הללו, המקופחים שבאנושות. אף על פי כן נחלקו עליו הדעות מן הקצה אל הקצה ומה שהללו מהללים ומשבחים ומרוממים הללו מגנים ומבזים ומבטלים, כאילו לית דין ולית דיין ואין בזה קו לפחות, נקודה כל שהיא, הראויים לכבוד ולחיבה לפי כל הדעות. היכן האמת? הרי אנו מצוּוים לשפוט ביושר ובצדק את הנברא בצלמנו. או נאמר דרך פשרה כמנהג רודפי השלום, האוחזים את החבל בשני ראשיו, כי לגבי ציק־לון־קו צדקו שני הצדדים. כל אחד מבחינתו. היה הוא ילד ומבוגר כאחד, גדול בזעיר־אנפין או קטן מגוּדל. נתמזגו בו לב ילד חם וראש מבוגר קר, תום הטירון ונסיון החריף והבקי בהויות העולם.

מכל מקום לא נמצא בקריה אף אחד שיצא לחלוק על הדעה, כי ציק־לון־קו הוא בעל מזג טוב. לב טוב יש לפחחי – בכך הכל מודים. דיבור זה יצא פעם מפורש מפי הפיקח וכל חבריו הודו לו. כיון ששמע זאת אחד ממצדדי הפחחי קרא בקול ענוֹת נצחון: “הוא שאמרנו תמיד. אף אתם מודים במקצת. וכיון שהוא טוב, מכלל שהוא גם חכם גדול. כי מהי חכמה? סנה בוער בישימון האיולת; השכל נר נשמה הוא במדבר הטירוף. העולם מלא שוטים. החכמים יחידי־סגולה הם, המתהלכים כאבוקות בין הבריות. אף ציק־לון־קו הוא אבוקה. לבו משול לעיגול אש, לכדור הבוער בשאיפה לטוב, כשם שהוא עולה בלהב הכיסופים לאין־סוף. הלב הטוב הוא החכם; בשתי אשוֹת הוא נשרף”. יתכן כי דברי־טעם אלו היו נכנסים לאזני השומעים מן הצד שכנגד, אבל הם נאמרו בריתחה של וַכחנוּת וצוּרתם חסמה את הדרך בעד תכנם. הם הגבירו את הפירוד בין הלבבות והלקיחו אש המחלוקת.

ציק־לון־קולא שעה ללהג, הן של מוקיריו והן של מנאציו: הוא רקד לאור המדורות, רקד עד כלות הנפש, כאילו נפשו נקלעה בין שתי אשֹוֹת המלחכות אותה. בקרבת כל מדורה היה ציק־לון־קו המדורה. ציק־לון־קו חכליל הלחיים ועיני הלפידים, הפורש כפים, לא כפים, אלא כנפים, למרומים, אדמוני רוקד, כוהן לאלוהי האש, איש־אֵש, מעין חנוֹך הקדמון העולה חי לרקיע. לא היתה זו אש המתלקחת ועולה מתוך ערמת סחבות וגרוטאות, נשורת דברים, אלא גוף חי, שאינו כלל כלי שבור, כי אם אדם השלם, גבר בעוז, יפה תואר והדור־קומה, משל בער הדבר עצמו. ראוהו ישישים ויברכו בלבם את עוז רוחו; ראוהו אברכים ויתאוששו להיאחז בקצה אבנט האש העוטף את גופו כבבואה חיצונית של חישוק האש המקיף את נשמתו; ראוהו נשים ותחרדנה עד יסוד־לבן מאש־בראשית, אשר נחבאה מטעם האלים מאחורי פרגוד־קדומים ונגנזה בחכמת האדם על דפי האגדות – והנה היא שורקת בשבעים לשונות בקרב החיים; ראוהו הילדים ויגעו בצחוק שובב כעדרי צאן על כי קם להם מקרב הגדולים אח בכור, אשר לבם שלם עמו, בעשותו בתום ובאמונת־אומן את להטיו־להטוטיו לעין השמש והאש ולא יבוֹש. ציק־לון־קו כל האותות העידו בו, כי לא נוכח כל העם ירקד. אלא לנוכח הגדיים הקטנים, גדיי האדם, צאן קדשים, אשר אליהן כמהה נפשו לחבקם באהבה ולנשקם מנשיקות־אש פיו. הסקרנים מתוך בטלה התלחשו לאמר: צאו וראו במחולותיו של זה. משל הוא מקפץ ומרקד מעצמו והלאה, אל איזה מחוז־חפץ רחוק. הוא מחולל לקראת הדיוקן הגנוז בחיק הבאות. הוא לילד – נבט העתיד – מחולל.

לב יריבים אין חקר. כשראו משנאיו של ציק־לון־קו את האיש העשוי כמין סולם אש, רשות חכלילית הנישאת בסערה, יצאו ואמרו: הנהו הצבוע הלזה, העוטה להבות לתפוש את הבריות בלבם. אף פסקו עליו בשנינה: אין זה שרף, אלא טרף; לא שאָר־רוח לו, כי אם שאָר־בשר ולא ריתחה של קדושה בו, אלא ריתחת הדם. מרתו הצוהלת היא שצררה אותו בכנפיה. לא בכדי – הפטירו בלעג – יצאו לו מוניטין כבעל־מידות. הכל הוא מודד במידה גדולה וגדושה. אף ריקודו וקפיצותיו הם מחוץ לכל מידה. זה פּרא־אדם, ממוצא שבט פראים. מעשה וציק־לון־קו עקר בעוצם התלהבותו עץ רענן והשליכו לתוך המדורה – עילה נוספת להשמיצו בקרב עם ועדה. אמרו: הוא שש לעקור עץ רענן, שכּן בספרו לא כתוב: בל תשחית. משחית העצים הלזה; הרבה שמות היו לציק־לון־קו: הפחחי, הרקדן, מַשיא המשואות, המתיילד, הליצן, פרא־האדם. כעת נתוסף לו כינוּי של גינוי חדש. כיון שהתחילו לייחס לו נטיות פסלניות עמדו ותלו בן גם כוונות זדוניות של גניבת־דעת פשוטה כמשמעה. וכבר יצאו והורו, שהריקוד שלו אינו ריקוד וההתלהבות אינה התלהבות ואף השמחה אינה שוה ולא כלום. ראשו עליו כגלגל, רגליו עשויות כקפיצים וגופו קל ככדור הפורח, אולם רוחו קרה ככפור, שכלו מיושב בעצם תרועותיו ותשואותיו. בדעה צלולה יתעתע.

ניתנה האמת להיאמר: ציק־לון־קו שמר תמיד על קו של שכל הישר והראִיה הבהירה. אף בעצם סערת רוחו לא ניכרו בו אותות שכחת עצמו, בחינת התפשטות הגשמיות וביטול היש. אדרבא, דומה, הגיונו, חוּשיו, טביעת עינו, פעלו אצלו בהחרפה יתירה בשכרון־מחולו. הוא הכל ראה, לכל האזין בשעת מירוץ רגליו. דומה, לא נעלמו ממבטיו אף תלתל־אש, אף סלסילת־עשן, כל פרצוף, צל של בעל־חיים מהלך על ארבע או של עוף הפורח. כל מוקירי ציק־לון־קו ידעו אל נכון, כי רחש לבו אהבות רבות. הוא אהב את האדם, אהב את הילד והנוף השופע צבעים ותהפוכות המראות. אולם טבע אויבים לסרס כל שאיפה נכונה ולגלות בה מזימה שפלה. כיון שראו את הפחחי צוהל ורועש ופורש כפיו אל הנופים הפורחים מתוך התלהבות, תלו בו דופי לומר: לא מחמת אהבתו לנופים הוא עושה שריפות, אלא משום אהבתו לשריפות הוא רוקד לקראת הנופים. ציק־לון־קו בעל היסורים! כלתה נפשו לנוף, בו ראה חזות היקום. היקוּם הוא חיבור יסודות, העורכים קרב זה עם זה. הנוף הוא מחזה־יגונים, מחול הניגודים, מעשי־בראשית רוקדים זה לקראת זה לבנוֹת יחד מגדלים הפורחים באויר, ראווֹת־עראי, הנושקים ונושכים זה את זה ונבנים אחד מחורבנו של חברו. משל לגדיים ולאריות ולתנינים ולשועלים ולפרים הנשרפים במרומי הרקיע במוקד השקיעה ונבראים לאלתר זה מפסלתו של זה, יש שהגדי יורד וטובל בתוך דמו של האריה. הנוף השמימי: חתונה במרום. הנוף הארצי: זיווֹגין על פני האדמה. השריפה היא נשיקת־אש מן האדמה אל פי הרקיע. הבריאה כולה ערוכה כתנור לתבשילי־נופים; העולם הוא בית היוצר ובית הקברות של צורות נוצצות ונובלות. טרף לכל ילדי הטבע בבית הכרס הגדול של אמם הורתם. המות המעופף הזה, החיים הזורחים והשוקעים, הגסיסה הארוכה והלידה שאינה פוסקת, שלל חליפותיהם ונפתוליהם מהוים יפה־נוף, הנוסך קסמים בכל החי למינהו ואוצל מנוגה־יגונו על כל היש. ציק־לון־קו לא יצא מעולם מחוץ לקו השכל הישר אף בקפצו וברקדו כגדי, כעגל, כהלום־יין אבל כל הרואה אותו אומר: האיש הזה חג ונע כשיכּור; האיש הזה להוט להשיג דבר שאין לו שם ודמות, רחוק לאין שיעור, מה שבחלום, שבמעמקי נשמה ובנשמת הנוף. קטני־אמנה אמרו: הסתכלו בפיתוליו של חסידא זה פרישא זה – אף בחביון רוחו גר זאב עם כבש ומשתעשע יונק על חוּר פתן. במדור החשאין של נפשו מפעפע רעל הנחש הקדמוני. ניחשו, ושמא ניחשו כהלכה. אולם אֵי טהור וקדוש רשאי ליתן דופי בציק־לון־קו החסיד על שום שנתרקדו מתוכו בנענועים ובזעזועים זאבים, אריות, נחשים ואף הני כלבין דחציפין נבחו מתחת פרסות מנעליו? עמוק מכל ומרום מכל היה מחול ציק־לון־קו לקראת מטר צבעי הקשת אשר לנופים הפורחים. שחורה האדמה, האילנות ירוקים, האש אדומה, גון התכלת לרקיע ואין קץ לגוָנים, העוטפים את העצמים המרחפים בין האדמה ובין השמים. מופלא מאד: אין צבע, שאינו נאכל בקרב האדם, בכוּר הגוָנים. בדומה לשיר של שלמה, שהוא שיר השירים, כך האדם צבע הצבעים. בראשית היתה האש. טרם היות דבר היתה אש לוהטת; מנתח אחד, שנקרע מעל כדור השמש, נתהוה כדור הארץ. נוצר כדור הלב האנושי, קם ויהי האדם כולו. שדי. קרע לב וּזרקהו אל על למקור מחצבתו, לשמש הורתו; אתה, הרוכב ערבות במרכבותיך־אש, שלח עם רעמיך את ברקיך ופלח בחזיזיך את זה שדופק בי; אש תצית בכל מושבות רוחי, ביקום כולו, ויהי הכל למאכולת־אש; לכו נרננה. נריעה, נריעה, לכו וחצבו לי כל עצי היערות ואעלה אותם באש; הבו לי לבבות בני אדם ובני איש גם יחד ואערוך מהם מוקד. מה נעמת אש כדם, דם כאש; מה יקרת לי תכלת השמים ההופכת כולה ארגמן! הה, אש בעצמותי! הה, דמי הנשרף, לבי הבוער! ויהי הכל אשר בארץ מלמטה וכל שבחלל ועד למרומי הרקיע, אני ואתה, זקן וטף, כולנו, עדת נשרפים ונוציא עם כלל הנבראים יחד את נשמותינו בקריאת:אחד" – אחד גון יש, הוא האדמון, ואין שני, וענו אחרי כל צאן קדשים: אמן!

ג

מקץ שנים מעטות, כיון שיצא ציק־לון־קו מכלל גר ונעשה תושב בקריה, לא היה עוד נושא של חידודים וסקרנוּת בטלה בלבד, אלא נעשה ענין ישובי, שהרשוּת ביד כל אזרח לטפול עליו טענה ומענה. לשעבר נהג בו המיעוט זלזול וביטול, כעת התחילו שולליו להתיחס אליו בשנאה גלויה. שנאה על שום מה? על לא דבר, לגמרי בחינם. מתנגדים לאדם בשל דעותיו, בזים לו מפאת חולשותיו וחסרונותיו, אבל שונאים אותו בגלל מעלותיו, מחמת איזה יתרון, בין שכלי ובין מוסרי. ציק־לון־קו היה מחונן, כמדומה, בשני היתרונות האלה כאחד. ככוחו בתבונת־כפים כן מעלתו בענוה ובצדקנוּת. אף זו סגולה מופלאה בו, שאין הוא מזקין כלל ואינו בא בימים. השנים עוברות עליו, אבל לא בו ודרכו; ראָיה לדבר, אין הן טובעות את רישומיהן בתוי־פניו. דוֹמה זה כאילו צף בין הטיפין של הזמן – אמרו עליו דרך שנינה. ואחרים בקורטוב מרירות: וכי מה עלתה בדעתו של זה להיות צעיר לעולם? אף קמטון אחד אין במצחו, לא צמחה לו בראשו אף שערונת לבנבונת. חוצפה. שמא מתכוון זה להיות בן־יחיד בקריה, אברך התמיד! ולא עוד אלא שהדרת פניו מצטחצחת מיום ליום. מכלל דיבורים אלה ניתן היה לשער, כי השבח והעליה שבפחחי נראו להם מעין גורם חיסור וירידה לעצמם, פגיעה אישית בהם. בידוע, טען תוֹסברן אחד, ככל שאדם מוסיף שנים הוא מוסיף חכמה וגם איולת, צדקוּת וגם רשעוּת, מאבד מכוחו ומיפיו במידה שהוא מסגל לו נימוסים נאים וכנגד חן נעורים שניטל הימנו ניתן לו שכל טוב או טעם זקנים. חליפין עושים עמו. ואילו ציק־לון־קו אינו כלל בחליפין. הוא בצביונו עומד, כפי שנחזה ביום הופעתו הראשונה בקריה. כל מהותו אומרת חן־חן ושפתותיו נוטפות חיוּך של חסד מרגיז. אף כוחו בשתיקה אומר דרשני. יש ואתה חוקרו לדבר־מה, כגון למקום־מולדתו, למוצא־יחוּסו, לשמו המפורש, והוא, שאינו מגלה כלום, אלא מגמגם ומתחמק, מעמיד פנים שוחקות כתם שאינו יודע להיות נשאל. תחילה היו הסקרנים שבקהל מתנחמים ואומרים בקריצת־פיקחים: סופו של זה שתבוא הדלילה שלו, תחרוש בעגלתו ותפענח לנו את חידתו. אולם כשם שניער בבלוריתו רבת־החן את השנים, כך ניער מעל עצמו כל מרוּת־אשה. הסביר לכּל אותה בת־צחוק האומרת הרבה ומשום־כך אינה אומרת ולא כלום, הנוהגת שויון בכל ומשום כך אינה מיחסת, משמע, חשיבות לאיש. לגבי חובת נימוס לא עשה הפליה בין גבר לאשה, בין זקן לילד, בין נשוא־פנים בקריה ובין פשוטי־אדם. בכל ציבור מצויים חובבי זיווּגין, שאדיר חפצם לדבר נכבדות בין פנוּי לפנוּיה. שרואים גבר בגפו או אשה בגפה, בשרם נעשה חידודים־חידודים, משל עתיד עולם הישוּב ליהפך על ידי כך חלילה לתוהו ובוהו. שדכנים מתנדבים אלה היו קופצים גם על ציק־לון־קו ומשיאים לו עצות טובות להיעשות סוף־סוף בן־אדם מן הישוב ולקחת לו בת־זוג כנוהג שבעולם. הואיל ולא נענו בהן ולא בלאו, אלא בחיוך סתמי מבין וסולח ומחביא משהו לא ברור, הרגישו עצמם נפגעים ביותר; מכל מקום נעקצו על־ידי כפיוֹן הטובה של זה. מפיהם נפלה ראשונה ההברה, שחיוכו הסלחני יש בו משהו מן ההעויה הכלבית. מסתבר כי אף טוב־לבו המופרז הוא מסיטרא דכלבא. ודמיון לכלב על שום מה? הואיל ובדקו ומצאו, שאין לפחחי קורת־בית – ומי שאין לו בית דומה לכלב.

משנתבדו כל התקוות לרתום בר־נש משונה זה בתלם החיים הישוביים ולהשיאו אשה בחופה ובקידושין, הוסיפה לו עוד כינוי אחד על רוב כינוייו, והוא בן בלי, על משקל שר של מטר ששמו אף ברי. רצה לומר: בן בלי בית, בן בלי אשה ובן בלי מולדת, הואיל ולא הועילו כל המאמצים להציל מפיו את שם מולדתו. בן בלי שם. כלום יתכן אדם ששמו ציק־לון־קו והוא כאחד מאתנו? משורש בלי יצא אפס – קרא עליו המכונה יציב פתגם. אף זאת אמר: גדול היחש, שממנו מוצע ליחס. פירושו של דבר: רק בר־אבהן, ששלשלת היוחסין שלו נתוּנה בידינו, מהימן עלינו, שיש לו יחס אל זולתו, ואילו מי שמוֹצאוֹ סתום, הוא מטבע הדברים מופקר. הערה בשולים: הכל בא לאדם בזכות אבות, האב הוא בנין־אב לכל מידה טובה. אף נכסי־מורשה מעמידים את האדם בחזקת שומר על עמל קודמיו. ודין הוא שתהיה לכל אחד בעלוּת על קצת כלים: כלי־מיטה, כלי־שולחן, כלי־בישול וכלי־נוי. שאינו אוחז כלום ביד חזקה עליו, שאין לו יד בכלום. ואילו ציק־לון־קו אין לו כל חלק וכל נחלה. הסדנה היא היכלו, בקתת מגוריו, הטרקלין לאורחיו, הקתדרה להרביץ תורתו, היא גם כרוֹ לראשו. ואף היא אינה קנינו הפרטי, אלא שׂכוּרה בידו מאחרים. עני ואביון ונגידים ידבר. לא רכש לו ד' אמות משלו ומרבה להג על כל הויות העולם. חסידא ופרישא. כלל לא בשר־ודם; כביכול מלאך בצורת אדם. גוּרוּ לכם מפני מלאך המהלך על האדמה. סופו שיקפוץ מתוכו שד. תדעו לכם:המלאכים והשדים הם חברה אחת. עסקיהם משותפים.

מתוך הערותיו השנוּנות של יציב פתגם נעשו המלאך והשד שם־לוָאי נוסף לפחחי בהתאם לנקוּדת־הראות של כל צד. המלאכיים מכאן והשדיים מכאן. שום כינוי אחר, שטפלו לפחחי, לא הדגים במידה כזאת את המרחק בין משבחיו למגניו; מרחק מן השמים עד לשאול תחתיה. טוב שיש ילדים בעולם, שכפרחי הגנים משגשגים לתום ולתפארת. עד שהגדולים מגלגלים בדיונים ובמדנים. בדברי־ריב וקנטור ועושים מלחמות, חיים הזאטוטים את החיים בתכלית הפשטות. הם חיים את השמש והצל, האדמה והשמים, הדשא והתכלת, הגדי והאריה, הכפתור המתנוצץ והדחליל המפחיד, הענק והננס, המלך והבובה, את אלוהים הגדול בכבודו ובעצמו. הילד רואה גם את הטמיר והנעלם כיש בעין ואינו מחשב כמה יש אפשר לעשות מיש. ילדי הקריה ראו את ציק־לון־קו בתום־פשטותו ובמאור־חנוֹ, בלהטיו ובלהבוביו, שהבהיקו להם את שמי מולדתם וגירשו את ענני קדרות ילדותם הנובלת בשממון הזקנה. לא שמעו למוסר הגדולים ולאזהרותיהם החמורות להתרחק ממחיצתו של תמהוני המרבה שריפות ומשמיד עצים. הזר למבוגר היא אגדה לפרחח; לא אגדה מתה וקרה, אלא חיה וחמה, בוערת מאד. דור זאטוטים הולך סח בלחישות לדור זאטוטים בא את יקר סגולתו של הממדיר מדורות. ילדים אוהבים לשונות־אש, שנשתרבבו להם מתוך החגים והמועדים למדורות אל ימות החול שלהם והשיקו בלהבותיהן את עמל החולין המפרך על ספסלי בתי־הספר. כשציק־לון־קו עובר בשוק מלוים אותו התינוקות בתשואות: המדורה הולכת. אישאֵש בא!

על אף ריתחת הויכוח על אודות ציק־לון־קו לא יצא הדיון מכלל חילוקי־דעות כל זמן שנצטמצם בין שני הצדדים בקהל המבוגר. כיון שעדת התינוקות, ולאחר מכן הנוער בכללו, התחילו נוהים אחרי הפחחי להתקשר עמו בלב ונפש, נעשו חילוקי הדעות לתגרת־דברים, שנתלקחו בה יצרי כעס ושטנה וקנאות עיורת וגרמו לפירוד־לבבות. מעכשיו איש לא היה שומע עוד את טענותיו של חבריו ונימוקיו, אף לא היה מסוגל להבין את יושר הגיונו, אלא כולם יחד מתנצחים בגערות, מקנטרים ומיחסים זה לזה פניות פסלניות. אשר לפניות יתכן היה ממש בחשד־הגומלין של שני הצדדים. שוללי ערכו של ציק־לון־קו הגבירו מסתמא את התנגדותם אליו מתוך חמת קנאתם של רבים מן האבות והמורים, על שום שמשך מהם את ילדיהם ושימש בשגגה או בזדון גורם להגברת מלחמת האבות והבנים. ואפשר כי גם מצדדי ציק־לון־קו, כשראו שיוצאי חלציהם כרוכים אחרי הפחחי, נזדרזו להכפיל בפיהם את שבחיו, שלא יהיו מפגרים בהבנת המופלא לעומת הנוער, ודרך אגב שילמו בעקיפין מס חנוּפה מתוקה לדור הצעיר. אם לשעבר היו הרוחות מסוערות בגלל הגר, נעשו עכשיו גם מרוגזות ונצטברה מרירות בלבבות. מתנגדי הפחחי הטילו סיסמה חדשה, מפעפעת קנאת־מַשטמה עזה: משחית הילדים! על משקל משחית העצים. לסיסמה זו צמחו כנפים בקריה, שנעשתה כמרקחה. וכבר נמצא כתוב בספר הספרים – אמר התוֹסברן שבקריה – כי האדם עץ השדה. אבל לפי עניות דעתי צריך לשנות את הנוסח בספר הקדוש ולכתוב: כי הילד עץ השדה. משול הילד לעץ, עץ רך, זאת אומרת: שתיל. אף השתיל האנושי עולה כיונק והוא יונק; אף אותו גוזמים וּמַשקים ומטפחים ומשוים לו את הצורה הנאותה. צער גידוּל שתיל אנושי אחד כמוהו כצער גידול אלפי שתילים עציים. העץ כיון שהרוית את צמאונו ונתת לו מחסורו הריהו צומח לו, גדל לו, שותה מטר, סופג בתבונתו שלו קרני השמש, שולח פארות לרוֹם, למרחב: שלום עליכן, ארבע כנפות העולם! ואילו הזאטוט הזה, ככל שאתה מפטמוֹ בתורה ובחכמה ומחנכו ומדריכו, הוא לוּח חלק. ואם יודע אתה את אשר לפניך ולבך חרד לשלום יוצא־חלציך, קח חרט אנוש וכתוב על הלוח החלק הזה, כתוב היום, כתוב מחר, כתוב בכל שעה ורגע, ובשעת הדחק קח עוד דבר־מה לידך, קח, חביבי, שוט, קח לידך שוט, אומר אני, כמאמר האדם: חוֹשׂך שבטו שונא בנו. והנה בא הפחחי, שלא חרש ולא זרע ולא השקה ולא טיפל ולא… ולא… ולא כלום… והוא משתלט על ילדינו. רבותי, את ילדינו הוא גוזל מאתנו ואנחנו נחריש? כה דיבר הנבון ורוב שומעיו נענו לו. הפעם הטענה נכנסה גם ללב רבים מידידי הפחחי, שגמרו עליו את ההלל לשעבר. ידע הנבון לנגוע בנקודה שבלב. על גזילת הילד התריע – ומי אב לא יזועזע? הילדים הללו! – רטנו רבים מנהמת לבם – אתה נותן להם את חלבך ודמך, חיים נתת להם, שמים וארץ, נעל ובגד, דת־אבות, מאכלים טובים, משחקים וצעצועים, מורים וספרי־לימוד, הכל נתת להם, כל טוב. את פרוסת הלחם מפיך נתת להם. והללו כפויי־טובה הם! את הכוס אתה מגיש להם אל פיהם – והם שופכים אותה על פניך. אי אתה מבקש מהם אלא דבר מועט, שישמעו בקולך ואינם שומעים.

הילדים אינם שומעים. אף ילדי הקריה לא שמעו ולא ניאוֹתוּ לקדש על הכוס, שנמזגה להם והוגשה אל פיהם בידי האבות. השתיל האנושי מבקש לגדול לו מעצמו, להכות שרשים על פי דרכו באדמה מתחת לרגלים ובשמים מעל לראש. ההורים גזרו: אסור! אסור! והפרחחים התרפקו באהבה על הפחחי. נמצאו רבים, שהראו סימנים גלויים של הידבקוּת במעשיו ונטיה מפורשת לחקות את אורח־חייו של הפחחי. לא הצליחו ההורים להכניס את דעתם בלב הילדים, הלכו אילו מהם אל הפחחי ואמרו לו בפניו: “משחית־ילדים שכמותך!” ניענע להם במאור־פנים ובסבר־חן. ונענוע זה מה פירושו? – שאלו זה לזה בתמיהה – הן? לאו? יתכן? קרוב לודאי: הן. אבל מה משמע הן? זאת אומרת: אתה מודה? ואם אתה מודה – הרי שצריך שיהיה פועל־יוצא. לא כן? "משונה משונה – הסביר פיקח הקריה – בר־נש שראשו מנענע תמיד ופיו עונה אמן. תאמר לו: “מר ציק־לון־קו, מר הוא גנב, גזלן, רוצח, כל מוּם רע בו!” – יהא ראשו נע ונד כמטוּטלת. כיון שכך אי אתה יכול כלל לדעת מה טיבו של עוּבּר זה: חכם או טיפש, צדיק או רשע, מלאך או שד. מכל מקום איש־סתר פחחי זה.

אנשי הקריה הסולדים מאיש סוד היו מתקנטרים בצוותא ומוכיחים איש לרעהו, שלא טוב עשו שנהגו בו הכנסת־אורחים ונתנו לו מקלט בתוכם. “אני הייתי לוחץ עליו כמו שנאמר: כופין אותו עד שיאמר!” זרק לתוך החבורה צולע גוּץ, שכל דיבור היה צץ אצלו מתוך קצף וניכר שהתחרט מיד, שכן הפטיר לאלתר: “ואולי אף הלחץ שלי לא היה מועיל”. “נניח שהיה מועיל והפחחי היה מסכים לספר לך מה שבלבו, היה מרביץ בך דיבורים בשפה ב', שלא היית מבין ולא כלום”. “יש רק תרופה אחת: לכבדו בלגימה הגונה. נכנס יין יצא סוד”. “שוטה שבעולם, כסבור אתה שהפחחי מתפעל מלגימה. הרי כוחו של הפחחי הוא בזכות הטיפה המרה, שהוא גומע אותה לוגין־לוגין בסתר”. “אתה אומר זאת דרך השערה, ולי ברי הדבר, שהוא שתיין ממדרגה ראשונה. ואם אינו מצוי אצל דם־ענבים ויין־שרף הריהו בולע בחדרי חדרים סמים משכרים ומהם לו האש, ההתלהבות, הריקוד השדיי, השמחה הפסלנית”. “אני הראשון הבעתי השערה זו. לא שמעו לי. כעת הכל נמנו וגמרו, שכך הוא ולא כדאי כלל להרבות שיחה על כך שמא יגלה הדבר לנערינו ונמצא שם האדם מתחלל. אלא שהייתי רוצה לראות, רבותי, מי אמיץ לב בקרבנו להגיד לו זאת בפניו פעם אחת עד גמירא”. “אם כך – חזר והקציף הצולע הגוץ – אני אלך ואזרוק לו בפניו לעיני כל עם ועדה מה שבלב כולנו”.

שעת־כושר נזדמנה סמוּך לאותו יום. ציק־לון־קו במחול גועש מסביב למדורה, והוא כנגדו בשצף־קצף:

– לא אומר שיש לך סוד. אני אומר: אתה… אני אומר ואני אומר. אני אומר… ואני אומר… אבל למה לי לומר? למה לי? ל־מ־ה? הרי לך – הנה מה שאני אומר…

כשם שקפץ למעלה בזינוק מהיר של צולע, כך ירד למטה במירוץ. תפס את הפחחי הרוקד ותקע לו בלחיו סטירה צלצלנית.

החוגגים והצופים והמקורבים אל חתן המדורה לא השגיחו כלל בקצף שניתז מפי הצולע, אבל נתרעשוּ ממכת הלחי, שעשתה חולין את איש החג. תחילה לא האמינו למראה עיניהם, אבל כשנוכחו בעליל, שבלחיוֹ של ציק־לון־קו היה המעשה, נעשה הפחחי עלוב ומבוזה. בנוהג שבעולם: סטירת לחי בפרהסיה, כל הקהל נוהה ונמשך למקום המעשה להיות מקורב אל המחזה ככל האפשר יותר. אולם כאן רבים ניסוגו מן המדורה בסלידה של מיאוס. כיון שכמה מן המכובדים נהגו כך התחילו גם אחרים להתרחק מן המקום. כנגדם היו שנתאוששוּ ואמרו: כדאי לראות, שאף סטירת הלחי לא הוציאתו מן השקט הנפשי והריהו עומד כפסל של שלוה. כן, צדיק הוּא. אותה שעה טיפס ועלה מתון־מתון על הדוכן פיקח הקריה. קולו שפע בנחת, כראש־הקהל העולה על הדוכן לברך את הקהל וכה אמר:

– אנשי הקריה, נכבדי עירנוּ, אבות ובנים, נגידים ואברכים נחמדים, שמעוּ אלי. אני אסביר בשׂוֹם שכל מה ביקש אותו אזרח נכבד של עירנו לומר לזה האיש… לפחחי הרקדן. הוא בעצם רצה לומר, אם איני טועה, כי הפחחי שמח תמיד משום שהוּא אולי עצוב קצת, הוּא מתלהב לפי שאין בו רגש, רגליו מקפצות היות והן כבדות ללכת, כי חשוך־בנים אינו רשאי לשמש מחנך לנוער; ועוד ביקש אותו אזרח נכבד לומר ולא אמר, אם ירדתי לסוף דעתו, כי מפאת כובד מחשבתו כבדה גם לשונו, הוא ביקש לומר, כי הפחחי נותן מקום לחשוד בו, שהוא במחילה מכבודו קצת שקרן נבזה, מתעתע במזיד. אך אני, רבותי, אני הקטן באלפי אזרחי הקריה, אינו נוטה לדעה זו… זאת אומרת, אם לומר את האמת אין לי שום דעה בענין זה… ואין לי מה לומר ולא כלום. אף איני רוצה לומר. אלא שאילו הייתי רוצה לומר הייתי אומר, הייתי אומר, כי שורש כל הלהטים והלהטוטים האלה נעוּץ באיזו נקוּדה מאישיותו של הפחחי… באיזו נקוּדה אישית מאד, פרטית מאד, שבמבנה… הגוּף שלו… זאת הייתי אומר אילו הייתי אומר דבר־מה. אולם לא אגיד זאת משום כבוד הציבור… יש דברים שהצנעה יפה להם, ואין דורשים עליהם ברבים. הכרתיך לא־אב – קרא בקול צוהל. ובדברו זאת נעץ מבטו השנון בציק־לון־קו, הניצב כפסל הנחת, מבט מהול שיטנה ובוז, שמגלגלים הדיוטות כלפי שאינם בבוראי האדם.

אותו רגע נתחלחל פסל השלוה והתנודד. גוַע חיוּכוֹ, פג מאורו, פניו החוירו, צעקה פרצה מפּיו:

– דום, בליעל!

ציק־לון־קו מתהלך מעדנות בקריה, עמוד השלוה, עוטה אור ושופע שמחה, מסביר פנים, אוהב, לוהב, רוקד, מתקן־כלים ונושא טרחן וריבן של נשים ועקיצותיהם הלחשיות והגלויות של גברים מתוּנים בשקט – כזה יכלכלוהו אנשי הקריה, אם כי בלב ולב. אבל גם הפחחי הלזה יוצא מכליו, נפגע ומתרגז. גם הוא טבע בשר ודם לו להתכווץ מעלבון – מה רבותא בו? ולמה נראה לרבים פלא אדם? אנשי הקריה נתאכזבוּ למראה התמורה הפתאומית שהתחוללה בפחחי. ובכן, אף הוּא כאחד האדם! ולמה חלקו לו כבוד? הכל רגזו על שום שנכשלו לכבּדוֹ לשעבר. הלזה בא ובתחבולות־ערמה גנב כבוד מכיסיהם. נוכל שכזה! בבת־אחת ירד מנין מעריציו לכדי מיעוט מבוטל. נעצרו הרוקדים נשתקו התשואות מסביב לציק־לון־קו השתלטה דממה מבישה, כביצה ממארת, נסוּכה חרדה ושממון. קול צחקני סח:

– ניבאתי לכם שסוף השד לקבוץ מתוך המלאך!

ד

ציק־לון־קו נעלם. כשם שלא נודע אי מזה הופיע, כך לא נגלה אי־לאן נעלם. שממה הסדנה. היה היה אוּמן אשר כוחו רב לתקן יורות, סירות, קוּמקוּמים, מחבתוֹת, צינורות, להתקין מכונות־בישול ולהדלקת נרות־נשמה, ואיננו. שארית הפליטה של מעריציו הרבים מלפנים זכרה אותו והתגעגעה עליו בסתר. הילדים, שנתקשרוּ אליו בעבותות אהבה, הסיחו מהר את לבם מן הפחחי. הילדים הם שכחנים. אין הילד שרוּי הרבה בצער. בעיני הילד הכל משחק; אף באמצע המשחק הוא מתעייף או מתאכזב. פניו לעתיד וכל ששוטף עליו שוטף ממנו ועובר. כאגדה רחוקה זכרו את הפּחחי, שהיה מוביל צאן קדשים אל מגרשי המשחקים והשעשוּעים והאכילם מעט מעשב החלום, שטעמוֹ ישתמר בזכרונם לעתיד כגירסא דינקותא. כיון שהרועה נעלם ואיננו, פג זכרונו וחזיונות־משובה אחרים פוקדים אותם להצהיל את לבותיהם. אימתי העלו את זכרו בעוצם הכיסוּפים? ביום חג ומועד למדורות. באין ציק־לון־קו, אין מדורה חיה, צהלה ושמחה בקריה, אלא יש מַשׂוּאה עלוּבה, המעוֹררת תחת ששון ושמחה יגון ואנחה. ליד המדוּרה קוראים בשמו של איש־אֵש לא רק הילדים אשר בעיניהם ראוּהוּ ולא רק דור הזאטוטים הבא, ששמע מפי דור הזאטוטים ההולך סיפּוּר על הפלאי, אלא גם בעלי־בתים מיוּשבים מתגעגעים על השמחה ועל תפארת המדורות אשר נגוזו מהם. לשעבר היו מדורות; לשעבר התלקחו מדורות, שהרקידוּ להבות כלבבות במרומים ואת הלבבות הרקידוּ כלהבות. לשעבר היה תור הזהב למדורות. לשעבר המריאו לשונות האש ככרוּבים, כמלאכים. מי שלא ראה את ריקוּדיו של הפחחי, מי שלא שמע את זמירותיו המתוּקות, מי שלא הסתכל בלהב הדבקוּת שבפניו, לא התבונן בהעויותיו המוּפלאות ובלהט־צהלתו, לא ראה מלאכת־מחשבת של מחול, לא שמע ניגון משכר ולא השיג טעמה של חדוה רבה ולא יבין עד היכן מסוּגל בשר ודם להגיע בהתפשטות הגשמיוּת. כנגדם היו רוגנים שהוכיחו את משוגתם על פניהם הזכירוּ להם את ביטוּייהם הדוקרים, שהטיחוּ לשעבר כנגד הפחחי בהיותו תושב הקריה ואף פירשו את צער הגעגועים על מה שהיה גורם להם בשעתו מורת־רוח כצביעוּת או איולת. אבל מה ממש יש בנימוקי הגיון לעוּמת אנחה אחת היוצאת מלב? התגעגעוּ האנשים המיוֹשבים על האורח הפורח. טבע אדם לרדוף אחרי צל מה שהיה לצנינים בעיניו. כיוון שנפסד הגוּף עושים אזכרה לנשמה. צר לב אנוש לשכן בחובו את זולתו במלואו ורק לתמצית הדקה הנשארת מננו ייחד פינת־מחבואים בנפשו. אולם הכיסוּפים בימי־פגרה לפחחי שנעלם עברוּ גבוּל הערצת העבר. רבים ממגניו הגדולים לשעבר הביעו כעת את מהַללם לו על אחת שבע. מקהלם יצאוּ שני אמני התיאוּר, שהפליאוּ להדליק את המדורות של ציק־לון־קו – לא בפועל, אלא במשל ומליצה – כאילו הן חיות ובוערות במשחק השגעונות והיגונים, במשזר המצהלות והתשואות בנופי האגדה, המשגשגים בתוך הדליקות, בשלל הצבעים השוקקים, המשתפּכים זה לתוך זה ועושים קרבות זה בזה ופורחים ונובלים וזורחים וכבים ועולים ויורדים ומתנוצצים ומתחבקים ומתרפקים. היה היו מדורות עד לב השמים ובשמים ובחלל הארץ ובמעמקי הלבבות. הכל היה ים של להבות, הימנונות־אש, הלל הגדול של שרפי־אש. אי לשון לתאר זאת? הכל מאדים ומתכחלל ומתכיל ומתארגמן חליפות, אין שיעור למשחק האורות, אין גבול ואין קץ. גן־שריפות אדיר ומתוכו פורחים ועולים ונושרים פירות צבעוניים וכמין נחל אפרסמון אדמוני, שנשמות יורדות לטבול בו. באמת אמרו: משולות כל המדורות שבכל זמן למדורותיו של ציק־לון־קו, כמשל הכלב הנובח על האדמה לכוכב כלב שברקיע. כל המדורות האחרות גזרי־עץ, קיסמין, זרדים יבשים, בגדים ממורטטים, סחבות, כל הבלאי; מדורותיו של ציק־לון־קו בערוּ לא בחפצים דוממים, פגרים מתים, אלא בלבבות חיים. לא בעצים מבעירים בעֵרות, אלא בלבבות.

דיבורים כמתלהמים השמיעוּ המיוּשבים שבבני אדם, נכבדי הקריה. המיוּשבים דמיוֹנם מתלקח ביתר עוז ותעצומות בחגים ובמועדים לשריפות. כיון ששמעוּ זאת האברכים מהירי המזג וחמומי המוח פרצוּ בקריאה מנהמת לבם: אם כן למה נשיא מַשואות עלוּבות, שאינן מגיהות את מחשכינוּ, אלא מפיצות אור־בלהות על עוצם־ירידתנוּ ותוקף־שפלותנוּ? הכל מודים ומודיעים, כי להבותיו של ציק־לון־קו לא חזרוּ ונשנו עוד אף בצל־צלן. לא זו ההתלהבות, לא אותן התשואות של המון חוגג, לא זה מחול הרגלים, לא אלו מצהלות התינוקות, לא די ששבתה מאתנוּ השמחה, גבר היגון, הסתכלו נא בפרצופיהם של אנשי הקריה בהתקדש חג – כמה עלוּבים וקדורנים הם, לא חג אלא חגא להם. הכי נניח לזמן שמחתנוּ לשמש מוֹעד אֶבלנוּ? צאוּ וראוּ: איזו אימה נופלת עלינו כששעת החג ממשמשת ובאה, כאילו קרא שר אומתנו למועד ולחג בשביל לשבור את לבבותינוּ ולהראוֹת לנוּ בעליל, כמה דלים וריקים אנוּ מכל חזון, כמה מוגי־לב אנוּ לעמוד שעה קטנה אחת פּנים אל פּנים עם שעת הפּנאי. רק פיהוּק, רק חירוק שיניים, רק שינה. המדורות הללו, שריד עלוּב של פאֵרנוּ מלפנים. לעג הן לרשים.

שמע הפיקח, ניענע בראשו והסביר את הענין באר היטב:

– הלא כה דברי תמיד. טוב לא־כלוּם גמור ממשהו מנוּפח. ומוטב שלא לעשות כלום מלעשות לא־כלום. מה עבודת המדורות לנו? ומהי תכלית כל המעשים? הנחת. באין נחת אין כל הענין שוה שנפסיד עליו אפילוּ סחבה אחת, אפילוּ גפרוּר אחד. הלב משתוקק להילולה. באמת אמרוּ: העולם הזה נמשל לבי־הילולה. אבל זו אינה הילולה, אלא חילולה. מימי לא הייתי נוטה לדעה, שכל אברך ראוּי להימנוֹת עם שבעת חכמי אתונה רק משום שאברך הוא וכל החכמה ניתנה לצעירים. החכמה עצמה דיברה מתוך גרונם של אברכינו. השמעתם דבר כזה? אני אדליק אורים גדולים בשביל שאראה ושכל האחרים יראוּ כמה עלוב אני. אנו מעלים לשונות אש להלקות אותנוּ בקרבתם במחילה מכבודנוּ מפנים ומאחור. הרי זה שהננו משרבבים לשונות כלפי עצמנו. ולא עוד לשונות הן, כי אם תערי־אש, שפודין, חרבות, קרדומים בבשרנוּ. אי, אי, קריה מלאה שוֹטים! אילו לעצתי שמעוּ הייתי גוזר על המדורות הללו, המעבּוֹת את החשכה מסביבנוּ.

גדול דיבוּר בשעתו בפי פיקח לשנות מנהג עתיק־ימים. נמנוּ אנשי הקריה וגמרוּ להכריז חוק ולא יעבור בקריה: המדוּרה אסוּרה. אסוּרה ואסוּרה. שמעו קהל התינוקות: אסוּר! הריעו באלפי קולות־משוּבה: מותר, מוּתר! בפיהם הכריזוּ ובידיהם מילאוּ והדליקוּ מדורות בפינות־סתר ובמגרשים נידחים ואף הציבו עליהן שומרים בפני שוטרי העדה. אולם המדורות הגנובות היוּ יתומות ועלובות שבעתיים. ולאמיתו של דבר, בכדי טרחוּ שוטרי העדה למנוע מלאכה, שעתידה היתה להתנוון מאליה, כי מה טעם במדוּרה על האדמה, שאינה עולה עד לב השמים? מה חן ויקר למדורה נחבאה, חרדה, כלוּאה, חטוּפה? ציפור בכלוּב אינה ציפור דרור, אבל היא ציפור. אולם מדורה בכלוב רק איולת ומפח־נפש היא. אלא שיש רוצים לקיים שיגרה משום שמקורה במנהג עתיק. הרי גם מנהגים עתיקים, שאין החיוּת מפעפעת עוד בהם כמעין המתגבר, סופם להיות עוברים ובטלים כמדורה זו, שאין מוסיפים לה חמרי־דלק והיא נפסקת מאליה.

מנהג המדורות היה משתכח בקריה אילולא הופיע מקץ שנים שר המדורות הפלאי בכבודו ובעצמו. הידיעה התפשטה חיש־חיש בקריה, כאילו עמד לה רץ מיוּחד לבשרה ברבים. איש לא ראה עדיין את האורח בעיניו, אבל הכל ידעוּ, כי מתהלך הוּא בקריה. כך רואים את כדוּר השמש, החבוּי עדיין מעבר לרכסי־הרים, לפי נגוהותיו המפיזות את פאתי השמים כאצבעות יד גדולה השלוּחות ונושאות “שלום” לעולם ומלואו. עברה הרינה בקריה, בצלצלי קולות וברעש פיות ופעמונים: הוּא בא! הפחחי הופיע ובא! אפילו זקן הפעמונים שבקריה, אלוּף הצלצלנים, השקוּע דורות בשתיקת־אֵלם, שכן מנהג בקריה לדובבו רק בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל, כגון לכבוד אישים מלכוּתיים, והואיל ואין עוד מלכים באים בשערי הקריה, משום שאין עוד מלכים, הריהוּ שובת ממלאכתו זה יובלות – אפילו ש"ץ זקן זה נשמע כעת קולו בין החיים, משום שאיזה פרחח־קונדס או אברך מקוּנדס משכוֹ בלשונו להריע “ברוך הבא” לכבוד רבּן המדורות.

אך פשטה השמועה על ציק־לון־קו מיד פשטה להבה גדולה, שהקיפה כחגורה את הקריה. לא היה מקום מוּעד למדוּרה מדוֹרוֹת, שלא העלו בו אש, אף במקומות המרוּחקים מגבהה של הקריה ובמגרשים הנידחים והשתרבבוּ לשונות ובכל המקומות בבת־אחת ובהרף־עין ממש. משל יד אחת ניצחה על המלאכה. כך גייסות החופש פועלי מחתרת, מגיחים בבת רגע ממחבואיהם בהופיע הגואל והמשחרר, במלוא ציודם לקומם הריסות, להתיר אסוּרים, לזקוף כפוּפים ולפרוש מעל לנס המרד את נס הפדות. דגלים מקוּפלים מחמת המציק מופיעים ומתנופפים במרומי הבתים. אף המדורות בקריה כדגלים המקוּפלים הגיחוּ ממחבואיהן והתלקחו בכל תעצומותיהן. אנשי הקריה, זקן וטף, גבר ואשה, פּרצוּ מבתיהם להסתכל במחזה הלהט, שקפץ כביכול מן האגדה אל המציאוּת. געה הקהל הגדול בבכי שוקק כצחוק ובצחוק רך ורועד כבכי; ספקו הילדים כף אל כף וכף אל פח ופח אל פח ובאבן הכו על פח וכל זאטוט ופרחח עשה לו משרוקית בפה או פה עשה כמשרוקית ומי שלא שרק ציפצף או אצבע תקע בין השינַים ונתן קול כחליל או ציפור שבתוך גרונו פצחה לה שיר. אף הסומא ברחוב, היושב ומקרקש על טמבור, הכה בכוח כבתוף, ואף על פי שלא ראה כלל מאורות צעק במלוא גרונו: “ברקאי! הכל משוועים: אורו, אורו, אורים, התאוררו. אף אני, עיור אין עינים, מתופף במצלתיים ושמח על דליקתיים!”

זקני העדה נענעו בראשיהם ואמרו במתק שיח: בהן צדקנו, לא היתה תאורה כזאת מיום שהקריה עומדת על תילה!" לא היתה. לא היתה. מדורה כזאת לא האדימה עדיין את שמי הקריה. זו היתה מדורת־המדורות, ראשונה למדורות העתידות בדורות. היתה זו מדורה שלאחר צום גדול, צום הלבבות, צום העינים, צום כל יצרי התבערה. משל כל האונים הכלואים בקריה משנות דור פרצו מן הסוגר; כל הזאטוטים, שלא ראו משוּאות ציק־לון־קו בעיניהם הרכות, ואך את שמען שמעו, באו לכפּר את המגרעת שבטל ילדותם והרחיבו, הגדילו את המדורה; כל הבלאי שנצטבר במשך שנים מן הזרדים היבשים, הבגדים הממורטים וכל שבר כלי, נהרו ובאו למגרשי האש: שרפונו נא! צמאון כל הגופים והנשמות לשמחה אשר שבתה בקרבם פרץ מאלפי פיות לשוועת־מצהלה אחת. איש לא ידע יד מי היתה בתכונה הזאת, וכאילו לא היתה כל תכונה, אלא העבודה בערה מעצמה במנין ידים שאין לו שיעור. גדולים וקטנים סחבו חמרי־הסקה, פרקו צריפים, עקרו קורות, קיצצו דקלים, השליכו חמרים כבדים לתוך המצולה הרותחת המחרישה אזנים בנפצים ובנפציצים בהמית המוני חלילים. לא ראתה עין אימתי הוּכן והוּקם הדוכן הגבוה, מעשה עץ, על יד המדורה הראשית בגבהה של הקריה. דוכן לנואמים, אשר נקראו מטעם הציבור או בהתעוררוּת עצמם לקדש את חג המדורות בניביהם הנאוים לכבוד חתן החג, אשר דרך אי אז ככוכב מאדים בשמי הקריה ואי אז נעלם לפתע מעל האופק ובין הופעתו להיעלמו היו ימים טובים בקריה, עליהם יסוּפר לדורות ועם היעלמוֹ מהקריה פנה הודה ופנה זיוה, לָקוּ מאורותיה… חשך עולמה. לא מדורות של אש התלקחו בבין הזמנים העצוב, אלא מדורות חושך. מדורות אופל, צלמות. נסתלקה השכינה מהקריה. במחשכים הושיבנו כדבר הפיקח שבעדתנוּ. אוי, מחשכים… עד שזרחה שוב שמשו של ציק־לון־קו, ירום הודו, ונתחדשו ימינו כקדם.

כה אמר נואם אחד ואחריו החזיקו נואם שני ושלישי. אלא שבאמצע הנאום השלישי התחוללה המולה רבתי וכמו מתוך הקהל צץ ציק־לון־קו עצמו, קפץ ועלה על הבמה וגער בנואם בקול נגיד ומצוה: “הס!” “הס!” – קראו אחריו במקהלה כל ראשי הקהל. “הס!” – קרא כל הקהל כולו פה אחד – “הס והס! תן לציק־לון־קו לישא את דברו”.

קמה דממה נמרצה, רווּיה המית־ציפיה, כמדורה נלהבה. קדמו לאזנים עינים בוערות בלהט ההקשבה לקראת המגילה המושטה בידי העולה על הדוכן. יפה־תואר וזקוף־קומה. לא התחוללה בו כל תמורה, משל מרכבת הזמן דהרה־דלגה מעליו והלאה. לא עננת יגון בפניו ולא שערות לבנות בתלתליו. “תארו כמלך זך”. “ואולי מכשף הוא שכרת ברית עם נעורי הנצח”, “ושמא המציא לחש המַקהה את שן הזמן שלא תהא לה שליטה עליו”. הללו היו הרהורים עמומים, סתומים, שלא העזו להגותם. לפתע כרעם המתגלגל אחרי הברק פרץ קול אישאֵש, צלול ואדיר:

– האזינו נכבדי הקריה וכל הנאספים פה, קושט דבר אמת אספר על אדותי. הלא מאז ומשכבר חשקה נפשכם לפענח את חידתי. חוטא ופושע אני, זד ומתעתע. לנפשי התכחשתי ולכולכם. מסוה איש תם וישר, אוהב הבריות וגומל חסדים, שמתי על פני. דמה דימיתי כי הסתר אסתיר את נכלי־רוחי עד בוא יומי ואת סודי אוריד עמי לקברי. שבתי וראיתי, כי לא עד אין קץ יכלכל אדם מסוה על פניו. הוידוי גזירה היא. כל איש חייב ליתן דין וחשבון לבריות על מעשיו ומחשבותיו ואף על גנזי הרהוריו ומאוייו. כל אחד שייך לתהום־נפשו ועד רום־הגיונו לכלל. אין גנב, רוצח ובלש, שאינו משתף מי שהוא בתעלוליו. אף הבזוי שבבריות יש לו איש־סודו לספר לפניו את משוגותיו וזדונותיו, את משובותיו ומדוחיו. אני לבדי נתקתי את כל מוסרותי עם הבריות, הפרתי בריתי עם האדם, ולא התהלכתי עם שום נברא אנושי בעולם כעם ריע וחבר, לא הוקרתי איש, לא אהבתי כל נפש חיה. אשמתי מכל גנב ודובר־שקרים, כי נפשות גנבתי במרמת־לשוני; בושתי מכל רשע ונוכל. אף אשה לא קידשתי ולא זרעתי את הילד. לא אהבתי כל נשמה ועל גוף לא עגבתי. בגפי חייתי, רווק עד שרשי. תכלית כל נפש למצוא לה רעיה ואף אם תתמהמה למצאנה לא תיעף ולא תיגע לחפשנה; בכוכבים תשאל למקומה ובחיק הירח תשכן את חזונה; ממשברי הימים תאזין קולה, במעמקים וּבמרומים תתחקה על הליכותיה ומן האויר תשתה את חיי־נשמתה, בדרכים רבות תשחרנה. אולם אני, נתיבי הובילני מעודי אל לא־איש ואל לא־אשה. פרוש הייתי בגופי ונזיר ברוחי; נכרי במולדתי וזר למשפחת האדם. לא אהבתי איש, אף לא שנאתי, ואך בוז ללא מצרים הגיתי לכל. נתיתמתי מאבי ומאמי בטרם ידעתי הבט והבחן ומלים לבטא. מאז לא חמדו עוד מבטי פרצוף בר־נש. הכל היה לי לזרא. רחמים לא היו בלבי, לא התרפקתי על עץ ולא על קמה בשדה. הנופים השמימוני. לב־אבן נשאתי בחובי. ורב יתר מקשה־לב הייתי מוג־לב. רחקתי מן האשה, פן תסטה תחתי. נפש לא עשיתי, פן אראה בסבלה או במותה. הנאלח במומי יהירותי היתה. איש לא ראני מימי בבכיי, כי גאון־לבי השיאני לחשוב, שדמעותי זכאיות להיאגר בצנצנת של זהב. בית לא בניתי לי, פן יעלה על המוקד וכל נכס לא רכשתי לי, שמא אאבד אותו בענין רע. פגעים רבים הפילו עלי אימה והאש היתה מקור־חרדותי. הסכין פוצעת, הרעל מחלחל לגויה, החבל חונק, הכדור פולח, הגרזן מוחץ, אך האש לבדה מכלה את הגוף והנפש מבלי להשאיר שריד. האש רוצחת וגם יורשת והופכת הכל לאפר. היא היתה מגוֹרי תמיד. משום כך עגבתי ככה עליה. זו היתה דרכי הנלוזה: כל שמאסתי בסתר, אחריו נהיתי בגלוי. פני היו שוחקות על שום האבל שבלבי. העמדת־הפנים וגניבת־הדעת היו כשמן בעצמותי, סם־רפואה לנפשי הדוויה. תנים קננו בקרבי, לכן בפי זמירות ארגתי. כולי משרוקית־נכאים ובפי חליל. צבוע הייתי, איש חרש ומרגל, הפועל במחתרת. יען כי מאסתי במשכנות אדם, בטרקלין, בחדר המשכב, בשולחן הערוך, נדרשתי כל עיקרי אל המלאכות שבחדר המבשלים. דודים התקנתי, סירות וקוּמקוּמים ופתיליוֹת הטלאתי, שברי־קדירוֹת הלחמתי, כל כלי בו יבוּשל הנזיד. זד הייתי. במדורות ביקשתי לפזר את מחשכי־רוחי ובמחלצות השמחה לחפות על צלקות היגון בנפשי. לעתים השיאני דמיוני להאמין בתום־לבי, משל הנני באמת אך שמח ואומר אשרי. אכן, רק לישרי לב שמחה כי תוּמם בטחונם וישרם אשרם. אך אני זממתי לחצוב ששוני מיגוני ולתפור לי מכתונת המשוגעים כתונת פסים, שעטפה את רוחי מברייתי. דמיתי לעתים, כי אף האסון יש אשר יהיה עיסה ללוש ממנה חלות של שבת ויום־טוב. כל פגעי בני־אנוש עשיתי לי מקור־תנחומים. ראיתי אשה יפה והיא אינה שלי, שויתיה מיד לנגדי זקנה בלה. על השדה העומד בקמתו ברכתי בורא אורי האש. קול כלה במצהלותיה מהלתי בבכי־תמרורים של האלמנה. ידעתי: כל יופי נידון להתכערות ובריות גופא למרעין מישין. כל החיים שאינם שלי דנתי לאלתר למיתה. את מלאך המות עשיתי יועץ־סתרים לי ואת הבריאה כולה הפכתי לבית הקברות. מתים יצרתי בדמיוני. לפיכך הייתי אך שמח. כל קומה זקופה הפכתי לגל של עצמות. בפי התחסדתי ובלבי הרשעתי, בחביון־הגיוני פוררתי יסודות. הכל ריסקתי. יער החיים חצבתי והתזתי קסמין להעלותם על המוקד. באש שפטתי הכל. בכחש סובבתי אתכם נכבדי הקריה, את כל הקהל הרב הזה ואת הזאטוטים, צאן קדושים אלה. לכן זה ענשי להישרף באש. תהא מיתתי כפרתי על הבגד והמעל.

… וכשקפצה הגויה לתוך המוקד נעשתה הקריה לחרדת־אלהים. בכי העדה השתפך כמדורה של דמעות. ימים רבים היו הדי הבכי מתהלכים בלבבות. אולם גם אחרי ששככו הרוחות לא נדמו הפיות, ועדיין היו שני הצדדים רבים ומתנצחים זה עם זה. הללו אומרים: כמה מזוהם ונאלח היה אותו ציק־לון־קו, שלא מצא לו דרך תשובה מכחשו הנקלה אלא במיתת־שרופה. הלא זה שד בצורת אדם, ממית נפשות בשרעפי־לב, מעמיד פנים כיוצר־אור ובורא חושך, מחפה בפנים שוחקות על יצרים נתעבים. אל נכון בפירוּט חטאיו הקטנים בוידיוֹ לא נתכוון אלא לחפוֹת על פשעים נועזים אחרים שחולל במו ידיו. חזקה עליו שהיה רוצח בפועל, שערק ממקום־פשעיו להימלט מזרוע המשפט. והללו אומרים: לאט לכם מהוצאת לעז והשמצה על אותו צדיק וחסיד, שדן עצמו בחומר הדין, כדי למרק את חטאיו הקטנים ולבוא לפני בית דין של מעלה טהור ומזוּכך כתינוק שנולד. הוא טפל על עצמו שגגוֹת שבמערכי־לב שאין שום בן אדם נקי מהן. עברות קלות, שרבים דשים אותן בעקבם ואף זוקפים אותן כצדקות לעצמם, נחשבו בעיניו פשעים חמורים… הבו גֹודל וכבוד לאיש, שהוציא את נשמתו בקדושה ובטהרה ובלהבה. כמלאך בצורת אדם הופיע אלינו.

חילוקי הדעות לא פסקוּ גם אחרי שריפתו וסוף חילוּקי דעות אש־מחלוקת בקריה.

תרצ"ו

א

בזמן האחרון איני משיג עוד שינה סמיכה ומתוקה זו, שבילדות עינה וטעמה כשל חמאה ובבגרות כשמנת דחוסה. כעת הנני בלילה אפוף רק תנומה קלילה ודלילה כמין כותח או חלב חמוץ, שגלידים צפים על פני חלקתו. במצולותי הנני ער גמור: בקרבי מתמשכים קורי נים ולא נים ומרטיטים קרעי־חלחלה; ואילו מוחי החושב רץ ושב כפלך ודמויות ישנות וחדשות נדחקות לתוכו, כאילו כל גלגל החיים מנסר לי בראשי ומשוגות משונות שם יחפזון. מראשיתה של האשמורה השלישית בקירוב מתקפחת עלי שנתי לחלוטין, סימן שהזקנה דופקת על דלתי. כשם שילדים גדלים בשנתם, כך מבוגרים מזקינים והולכים בחוסר־שנתם. הבריות אומרים: כיוון שאדם שומע דפיקות־לבו על משכבו מובטח לו שמלאך המות דופק וקורא לו. הואיל ונוטה אני להאמין בסימנים ובניחושים, הם גופם נעשים לי מקור־חרדה ונוטלים ממני את שלותי. באין מנוחה שלימה, אין שינה טובה ומתוקה.

בין כך לכך חלקי עם השומרים לבוקר. מתוך החשכה אני מכלה עיני לזריחה ומעל משכבי הנני דרוך לקולות המנסרים בחוץ לצוד מהם בשורה ליום חדש. אין לך איוושה בלילה, שהנודד על משכבו לא יכרוך עליה את נפשו בצפיה. כרוזים מהימנים ביותר הם חריקות האופנים לעגלת הלחם, טרטור האופנוע לחלבן; נקישות מקלו של מחלק העתונים; שיעולו של השכן, המקבל את עמוד השחר העולה בתקיעה ובתרועה מתוך ריאתו החולה, משל יש לו תרנגול בגרונו; שקשוקו של אוטובוס הותיקין, המשכים להסיע פועלים אל בתי החרושת שבפרוורי העיר המרוחקים. מסתבר כי גם כל קו־אור מרטט ומפציע מבעד למפלשי תריסיו נראה לו כשליח מיוחד הבא לבשרו את ה“ברוך שפטרני” מעינויי־לילה. כל האותות האלה וכיוצא בהם מכזבים על הרוב, כדרך שגם התרנגול משקר. לפחד עינים גדולות. ומי שנפשו מרחפת בין תקוה ופחד לא עיניו בלבד, אלא גם אזניו גדולות וכל חושיו פתוחים ומחודדים להפליא. מה תימה שצללים וצלילים משחקים בו?! אף על פי כן איני מייאש לבי מתקוה. זקוק אני לאותות ועל כרחי הנני שואל בחוץ ובסימניו, שלא אצטרך להדליק את החשמל כדי להסתכל בשעון. ימים באו עלי, שאני סולד מהאור החשמלי המלאכותי ומלוח השעון. זה טופח לי על פני כשצף של כזב, כתאורת־רמיה, שאין בה כלום מאור ממש. וזה נשקף לי כצלם־תבניתו של מלאך המוות, החופר בצפרניי־מחוגיו קברים. שניהם משרים עלי דכאון־משנה בשעת־לילה, בה הנפש רגישה לחרדות.

קשה גלות־לילה. המלאך שקריאל הוא שר של לילה. בימים מפיחים הבריות כזבים, ואילו בלילה אויר־עולם עצמו נהפך כביכול למין פה דובר־שקרים. עתים אני מהרהר, שמא כל האיתר אינו אלא שד תעלולן. אתה מהלך לבטח בתוך האופל והנה עמוד־ברזל נדמה לך כעמוד־אויר להטיל חבלה בראשך; ואילו מכוכב מנצנץ, החודר מבעד למפלשי תריסך, נאצלת בהיקה של אילת השחר המפציעה ברקיע ואתה מוכן לברך עליה בקר טוב. יש וצעדי ההלך הבודד ברחוב פורצים לחדרך כשעטת־צעדים של המון סואן, ושאגתם של אלף תנים מסתננת אליך כאנקה עמומה של תינוק. אזנך חרשה לתשואות הוללים, העוברים בסך על יד חלונך; אולם בר־מינן, שעצמותיו כבר נרקבו בקבר, נצב על ידך חי. צרה בלילה, שהמתים מושלים בו בכיפה. מת יקר לך מאד, שבימים אתה רץ אחריו על כנפי־דמיונך לחפשו בארץ החיים, נכנס בלילה לתוך מטתך, מתכסה עמך בשמיכתך, מטיל את ידו על לוח־לבך ומשלח בך חלומות־ביעותים. הקשה שבעינויי הלילה הוא מיעוט הממשות של הדברים. מה רזות התקוות, הפורחות ומתבדות חליפות וזורעות בנפש תוחלת ממושכה. בשביל להימלט מפורענות זו, הריני מסיח עצמי מכל זיקה למה שנתון בתחום הלילה ואיני נותן ממש במתווכחים ביני וביו עולם־חוץ. כיוון שנתחלחלה בי עירנות, מיד אני יורד במדריגות שלוש קומות לראות בעיני את החוץ ולברר במישרים את המצב בעולם. אני שואל: מה מלילה?!

יש שהנני יורד במרוצה שלוש קומות למטה לראות בעליל, כי המצב עגום מאד. בסך הכל: חושך; קצת כוכבים מנצנצים בשמים. עוד הלילה גדול. הברירה בידי לשוב ל“גלות” מיטתי או להיות נע ונד ברחובות הקריה השוממה. המשוטט לבדו ברחוב בלילה הוא איש־ציד, הרודף אחרי בבואות וצלמי־תעתועים; שואף צללים על האדמה או מתחקה על מהלך הכוכבים במסילותם ומביא אותם במספר. אדם לעולם אינו פועל־בטל. בכל מקום ובכל שעה יש לו מה לעשות. עכשיו, באשמורה השלישית של לילה, רצוני הנני שוחר צללים; רצוני, מחבק עמוד הפנס או נכנס בשיחה עם כלב עובר לתומו ברחוב. היצורים המופלאים ביותר הם הכוכבים. אלף שנה תסתכל בהם ולא תשבע העין לראות. אינו דומה כוכב לכוכב. יש כוכבים מן השורה ויש צמרת. הנה כוכב העליון, הוא נוגה. האלוף התורני, הבהיקי והחריפי שבמאורות הרקיע. כל חבריו קורצים אליו ושואלים מפיו עצה ותושיה. כשמש גדול וככוכב חוריין, מאיר ואינו מסנוור את העיניים. מידות טובות יורנו בארחותיו; מצניע לכת. יקר הולך; יקר רומז; איו אורו פרוע לשמצה. רק במוצאי הלילה ובמבואי השחר העולה יתלקח, ילבש אורו כשלמה לכבוד השמש העולה.

אהבתי את הירח. גברה בי אהבתי אליו לאחרונה. סימן מובהק לחילוף־משמרות בשמי־חיינו, שמתחדשת בנו אהבת־בראשית לירח. משול הירח למסורת אבות ולפולחני־דת, שבימי הבחרות העליזים הננו בועטים בהם וחוזרים אליהם בתשובה בראשית שקיעת כוח החיים. יכול אני כעת להשקיע עצמי בהסתכלות של דביקות בלבנה, כבימי הנערות הנסוכים הזיה. לשעבר הייתי מחפש בפני הירח דבר שלא בא עדיין לעולם, לא קם כמוהו, הייתי צמא לנצורות ובכל חפשתי פנים חדשות. כעת פנים חדשות מפחידות אותי. אני מחפש בירח דמויות נושנות ובבואות שחלפו ולא ישובו עוד. הירח הוא המעין הנצחי; מקורנו עד עולם. מילדות ועד זקנה מתמשך ממנו עלינו השפע, הוא באר לחי רואי. לאחר פירוד ורוגז בינינו הנני נושא שוב את עיני אליו. בגיל העמידה מרגישים שאט־נפש לירח הנווד, השט במרומים כסהרורי; מתביישים בחלומות ומשתוקקים לתענוגות. ככלות־כוחנו אנו שבים אל הירח, שר המשקים של החלומות.

למה אנעים זמירות לירח, שאיננו נטוע בשמים כמאור של תמיד? הירח הוא אורח במרומים. הוא טוב, אבל משחק אתנו במחבואים. ברוב זמנים נסתר מעינינו. עתים עוטה עננים; עתים לא נולד עדיין; הוא מופיע ונעלם חליפות, כמבקש להתיקר שבעתים עלינו בדילוגיו. דומה, אין הוא מתבהק לעינינו, אלא על מנת להחשיך עלינו תוך כדי כך את העולם ולהעטיפנו בשיראי־דמדומים. ככל שאנו מוסיפים להתרפק עליו כן כן יכאיבו דמדומיו את לבנו. מהדמדומים הללו יתרון־שממון לבודד ולשרוי בצער. כיוון שהנהרה והאופל שניהם מתכחשים לעצמם, מחלחל הכחש לפני ולפנים של הישות ומערער כל ממשות. השיקוקים הלא־ודאיים נדקרים כמחטים לתוך הנשמה ועושים בה נקבים; לאחר מכן סובב סליל החושך ומשחיל לתוכה את חוטיו. חוט ומחט תופרים בנפש קרעים, שלא יתאחו לעולם. הדמדומים יוצרים עולם־בדים וטובעים. הכל בסימן הספק. הספק מערער את בטחון האני שמא אינו הוא, שמא אינו חי.

יש תענוג בשמא איני חי. בתוך מר זה צפון מתוק. הספק הוא תרמית, וחן־רמיה יש בו חומר מזין. הספק אינו מזקין לעולם; הוא לא צפוי כי הוא הצופה. לפיכך הרבה מיצורי הדמיון שרירים וקיימים כנטעי נעמנים. יצורים העולים במחשבתי בדמדומים, חיים בי וידם שלובה בזרועי, ואף על פי שהנני בן־בית בדמדומים, גר הנני בעולמם ואיני מבחין דבר בתחומיהם. הרי איני משכיל להבדיל בין צעדי החלבן על המדרכה מנגד ובין צעדי הסוס, בין יללת התן ובכי התינוק, בין זמרת הבלבל, שאינו טועה לעולם בזמן, ובין ציוץ צפור שוטה בחשבון השעות. אכן, מכל נדודי בלילות לא החכמתי, כדרך שלא קניתי דעת מנסיונותי בימים. ביש־גדא אני לטביעת העין, בלבלן גמור בפרצופים אפילו ביום. יש שהנני עובר ללא מתן־דעת ליד מכר קרוב וכנגד זה קד בחביבות יתירה לפני פלוני, שיש בקלסתר־דיוקנו צד־דמיון למי שהוא ממקורבי. מפאת עירנותי בלילה ניגרים מתוכי ביום נטפי־שינה בטיף־טיף כברז מקולקל. רוחי מטולטלת בין העצמים, כי חבלי־שינה המדכדכים אותי בלילות, משפיעים על הלך רוחי. אין מוחנו אלא בבואה של אורח־חיינו. מספר השעות הקודרות, מספר נקודות הקרחה ותוי המות בנשמתנו.

ב.

בהילוכי באפלולית ההשכמה נתקלתי פעם במרפק בר־נש, שדמותו במרוצתה משכתני אליה כנושאת בשורה. לא ידעתי אם הוא זר או מכר. אולם המשיכה לעצמה הלא דבר הוא. אני מאמין בבת־קול היוצאת מהנפש. יש בקרבנו מנחש. דופק הכל בנשמתנו הוא. הלב מהימן עלינו מכל מיני האותות והמופתים. פעמים חום או קור מציף אותו. הנה ננעץ מבט בערפך, אי אתה רואה כלום אך חש שריפה בעורף, חלחלה בישות; צלצול חד באוזן השמאלית. צדעי המצח מרטיטים; חמידה דקה מרנינה את האברים; לחלוחית מפעפעת בעינים; צביטה בנשמה. רגיזת־פתע, עצבנות חסרת־שחר יש בהן מן המסתורין. דפיקות הן, היוצאות מלב העולם: הקשב, תן דעת, עמוד הכן!

כשנשתוטטה לפני תבנית האיש לזהרורי הפנס, ששנינו נכנסנו לתוך תחומיהם, לא ידעתי עדיין מי הוא, צעיר או זקן, גבוה או נמוך, רזה או שמן, זר או אחד מאלה, שכבר נתקשרו עמי ב“שלום” ו“צפרא טבא”. אף על פי שהרבה דברים לא ראיתי בו עדיין, דבר אחד כבר ראיתי והוא: בוהן ידו השמאלית המשורבב לחלל, כאילו הבוהן מושך באישיות זו, הצועה אחרי מקלה, האחוז ביד ימין. פרט זה נראה לי ראוי לציון. אדם ובוהן משורבב לפניו עשוי להיות חבר־ילדותי, בן־עירי ובן־גילי, שישב עמי יחד על ספסל הלימודים בבית־אולפנא של מלמד־דרדקי. שמועה הגיעה לאזני לפני שנים, כי גם חבר זה בא למדינתנו, דומה, אף השתקע בעירנו; והנה רגלים לדבר, שהוא גר בסביבתי. כעת זנק לקראתי מן הדמדומים, מתוך אופל השנים, הוא ומקלו בנקישותיו העצבניות על המדרכה, הוא והבוהן שלו המשורבב, כדרכו לפני שלוש שמיטות בעירנו הרחוקה מחבל־עולם זה. שמא אף הוא ניחש משהו בקרבתי, ואולי הכירני ממש. נרתע קצת ולפתע החיש את מצעדו, הגביר תפיפות מקלו, הוה אומר: פעל לא מתוך היסח הדעת. כך חומק המתאוה לעמוד ולהסתכל. הוא נושא את רגליו, כדי שלא יצטרך לישא את עיניו כנגדי; ברח לפי שהוא מבקש את קרבתי, השכיל מבעוד מועד לסטות ממני. דבר זה מחזק בי את ההשערה, כי הוא הוא. מנהגם של בני־עירנו, שכל פעם שיש חשש של התפגשות מבלי משים, כל אחד מחיש את צעדיו לעבור על פני חברו, כאילו אינו רואה אותו כלל. הם נוהגים בי חומרה יתירה הואיל ובנעורי פרשתי מהם והלכתי לכרך גדול. לפיכך הטילו עלי מעין נדוי בחשאי, כדרך שנוהגים שלומי האמונה בחברם לשעבר ששנה ופירש. מקובל אני עליהם גאוותן ורברבן, המתנכר להם. בהסכם חשאי הוציאוני מקהלם.

פקפקתי אם הוא הוא או לאו; הצמדתי אליו את מבטי אגב הילוכו ולא נתברר לי כלום. בהיסוסי נשתוו חלקי הסותר והבונה בדיוק נמרץ וכשנצנצו פנים לכאן נצנצו גם לכאן. הרהרתי: איזו חיה רעה הוא הספק, המייצב תמיד את כפות המאזנים בצורה מעויינת ושקולה כאילו במאזני הצדק המוחלט. חס ושלום לנימוק בעד, שלא יהא לו מיד נימוק שכנגד. הרי זה חנוני במחילה, הפוזל במשקלו לכאן ולכאן. עד שסקרתי את מלכות הספק, חמק פלוני. מושכל ראשון: הוא אינו הוא. ראיה לדבר, הוא דומה לחברי לשעבר דמיון מדהים. תמצא לומר הוא – הכיצד לא נשתנה אף קורטוב? כ“א שנים עברו מאז. וכלום לא נשתנה בפרצופו, בגופו, בהילוכו? וזה בצביונו עומד. משמע, אינו הוא. ואם אינו הוא, חוזרת התמיהה: מה טעם הוא נראה הוא? וכי יש שנים דומים זה לזה כל כך? רגע נוטה הייתי להכריע: הוא. אין תימה שלא הזקין. מוצא אתה פרצופים, שאין השנים טובעות בהן חותמן ואינן משנות את הארשת שלהם כמלוא הנימה. ראיתי בני אל־זוקן כאלה, אם כי יקרי־מציאות הם. הרבי פיני, שפתח לפני מסתרי האלף־בית והכניסני להיכל החומש, היה כזה, בן נ' היה מראהו כבן כ'. עד סוף ימיו לא יצא מכלל אברך, גידולו דק, רזה וגמיש. הזקנקן שלו ידע את גבולו: עד כאן, כפי השיעור הדרוש לאברך בר־אורין. באמת לא היה לפי מראיתו “רבי” כלל ועיקר, אלא ריש־דוכנא. רבים משמשים רישי־דוכנא אצל עצמם. וכשם שזקן התיש שלו צמח ולא הוסיף, כך כל קמט שבמצחו לא העמיק ואף לא נתייצב, אלא בצבץ עד ארגיעה, כאדווה על פני החלקה. משל, היה קומט לו קמטי־ראוה, כדרך שתינוקות, המחקים גדולים, חורצים להם חריצי־בזק לתפארת החריץ. זכור לי היטב, לא ראיתי במצחו שני קמטים גמורים מתוחים לכל האורך מקבילים זה לזה; אלא כך היה סדר הקימוט: כשהוא מייגע את מוחו בהסברת רש”י מוקשה: קמט אחד שלם ומוגמר לכל אורך המצח ובכיוון מקביל לו חצי־קמט, חצי בדיוק. התלמים נחרשים במצחו תלם וחצי; קמט וחצי; זוגות־זוגות נולדו אצלו. אנו, הזאטוטים, קראנו לכל זוג שכזה: סוס וסיח. הקטן רודף אחרי הגדול. היינו מתרגלים בעשיית קמטים במצחנו כמתכונתו. רבי פיני נטע בלבי אמונה בנעורי־תמיד, אך היינו מבוּיישים לא במעט על שנפל בחלקנו “רבי” זוטא שכזה. לימים שנזדמן לפני דיוקן־צעירא הייתי מהרהר: הנה רבי “פיני”. בקפיצה אחת שבתי לאותו עבר רחוק ופרקתי מעל כתפי משא־שנים. אולי משום כך הנני נמשך אחרי פרצופים במתכונת רבי פיני, שתו הנעורים מוסיף להם לוית־חן, אם גם גורע משהו בר־ערך מצביונם. לעולם אינם מגיעים למלוא בגרותם, כי הם פירות שאין להם הבשלה. כל פרי רוצה להשלים חוקו, מתקו ותנובתו. אדם רוצה להזקין. הוא משתוקק למות.

רבי פיני השתוקק למות. הפליג הראשון מבני עירנו ממולדתו ויצא לכרך רחוק שבמדינת הים, קרוא לשם על ידי קרוב אמיד. שהה שם כשנה ושב את קינו. אמרו עליו, מפיו ממש, כי הוא התגעגע על ההוראה לתינוקות, שלא ניתנה לו בארץ־מגוריו החדשה. אחרים הביאו נימוק לחזרתו בזו הלשון: כלום יש להם שם הבנה ושכל לחיות? לעולם אי אתה רואה אותם מהלכים כבני אדם. הם בפסיעה גסה. רצים או נוסעים. אלה ברכב ואלה בסוסים. והכל במרוצה. רבים כבר שכחו טעמה של הליכה. סופם לשכוח שהאדם הוא יצור מהלך על שתיים. נתייגעתי להבין מה הריצה הזאת ומה הרעש הזה. אפילו המתים אצלם נוסעים לעולמם ואינם נישאים על גבי מוטות כדרך שנהגו אבות־אבותינו. כיוון שפלוני עצם עיניו, מיד רותמים עגלה לסוסה, ואם עשיר הוא מהנים אותו בצמד אבירים, ולך לך! מבר־מינן יש להיפטר במוקדם ככל האפשר. לבדי הייתי מהלך שם ביניהם. הביטו עלי בעינים משונות וכבר הייתי נראה גם לעצמי כמין בריה של חול המועד בתוך אוכלוסיה גדולה של אנשי ימות החול, הבן לא יכולתי את דרכיהם. הם רצים, לעולם רצים, אין להם פנאי לחיות ולא פנאי למות. אינם חיים כבני אדם ואינם מתים מעשה יהודים, כדת וכדין. חיים בלי חשבון ומתים בלי ודוי.

אם אשפוט לפי הנסיבות שהתרגשו ובאו סמוך לכך, הרי חזר הרבי פיני למקומנו כדי למות בצוותא עם כל בני עירנו, להיאסף לתוך קהלם ולהיקבר קבורה יהודית, היא שהניעתו לחזור ולטלטל את גופו הרזה והנערי למקור־מחצבתו. לא עשה בעירנו אלא כשבועים ופרצו בה פרעות תרע“ט ובין הנספים היה גם הרבי פיני. לא נשאוהו למקום מנוחתו האחרון על גבי מוטות, אף לא הובילוהו בעגלה. הוא נקבר במקום שנפל בככר השוק, בקבר האחים הגדול. השתוקק, משמע, להיות קבור כאחד עם קרוביו ותלמידיו שלמדו מפיו אלף־בית וחומש עם רש”י.

כל פעם שאני פוגש דיוקן הדומה לרבי פיני, הריני נמשך אליו ומחפש עמו היכרות. ואילו היום זימן לי המקרה מעין זה והוא, לפי אילו סימנים, בן־עירי וחבר ילדותי, אך החמצתי הזדמנות זו. משום שדומה הוא כל כך אל עצמו? לא משום כך בלבד – ענה לי לחשן ספק – אף משום כך, שהוא מתופף במקלו אותן התפיפות עצמן שבעבר הרחוק.

עד שאני מדיין בענין, חמק פלוני לתוך האופל. לימים חזר ונצנץ לפני בדמדומי־שחר. היתה שורת הדין נותנת, כי שנינו כאיש אחד ובו בהרף־עין ממש נגהר זה אל זה ונפתח יחד בשלום חם, בשלום פשוט, נלחץ ידיים ונאמר: “הלא זה אתה. ואם אינך אתה – מה בכך? תהא מי שתהיה, “שלום עליך”. אילו עשינו כך, היה זה פשוט ואנושי. אולם לא עשינו כך, הואיל וכל אחד לחוד לא עשה זאת; וכל אחד לחוד לא עשה זאת, משום שהדבר לא נעשה מעצמו. אף מר פלוני כמוני אינו עוד כמדומה באותו הגיל, בו בני אדם מרשים לעצמם דברים שהם קצת לא פשוטים. כבדי־רוח, רציניים, היינו כשתי רכבות, כשתי אניות, החוצות יחד משברי ים זועף וכל אחד נוטה בדרך עקלתון מחשש התנגשות. חבטתי את מוחי בשאלה: הכירני או לאו? תמצא לומר הכירני – למה פרש והלך לו? הואיל והכירני חמק והלך, שהרי בן־עירי הוא ובפגישתנו הראשונה התנכרתי אליו. הנימוק נמצא מעורער על ידי שובר בצדו. לאחר עיון ממושך באתי לידי החלטה, ששום דבר אינו ברור לי גם עכשיו. אם סבור הייתי בפגישה השניה, כי עוד חזון למועד ובאחת הפגישות הבאות אעבור על מידותי, אגש אל פלוני ואומר לו פשוט: “בבקשה, מי כבודו, מה שמו, ואם לא בן עירי אתה, מהיכן אתה מר?” באה המציאות והעמדיתני על טעותי. מה שאי אתה משיג במושכל ראשון, אינו ניתן לך עוד על נקלה. מושכל ראשון, רושם ראשון, קבלת־פנים ראשונה, דברים שבבזק. לאחר כך, כיוון שדש דש. משער אני, שאם אמנם הוא הוא בן־עירי, כל שכן שהיה נפגע אילו לאחר התנכרות מרובה, אני לפתע משבר את הקרח ב”שלום" ובלחיצת־יד.

ג.

אולי כדאי לפרש קצת פרטים מן הדברים שביני לבני־עירי, דוגמה לקלקולים ביחסים שבין אדם לחברו בשל אי־הבנה, שאין אחד משני הצדדים מחוייב לשאת במלוא אחריותה. מימי לא הייתי מקובל על בני־עירי כאדם נוח. מוחזק הייתי אצלם יהיר וגנדרן. לא יהא זה בגדר לימוד־זכות על עצמי אם אומר, שהרבה מידות רעות מצויות בי, אך גאוה אין בי. לא די שחשדוני במה שאין בי, חשדוני בהיפוך מה שיש בי. נחיתות יש בי. לעולם קשיש אני בעיני מגילי הנכון. ילד הוחזקתי בעיני עצמי נער; נער נהגתי כאילו אני בחור גדול. בחרות לא היתה לי כל עיקר. מדמה הייתי לעצמי, כי כבר קפצה עלי זקנה. התפוס לרחשי־רוח כאלה אינו מאושר. כל שכן שאינו מסוגל להתיהר על אחרים. הוא מלא בושה. כיוון שרואים באדם, שהוא מהסס ומרתת אומרים עליו שהוא גדלן. הבישנות יש לה צורה של גאותנות. זו וזו כופות פרישה מן הצבור. כיוון שרואים נחבא אל הכלים, מיד יוצאת עליו בת קול: הרי זה נרגן ורגזן, העלול לצאת מכליו בשל דבר של מה בכך.

לא יהא התיאור נכון, אם לא אשרטט בשולי היריעה גם אילו קוים מקלסתר־דיוקנם של בני־עירי, שמתחו עלי את חשדנותם הקשה. איני כלל יוצא דופן ביניהם. הנני עצם מעצמם. עירנו שיש לה מסורה בת־דורות, עשויה חטיבה לעצמה, כגון יחידה משפחתית אחת. כל משפחה טבועה בצביונה ולה קוי־אופי בולטים משלה. בני־עירי מפונקים הם. נוסף לכך: אנשי־צורה. כבודם יקר להם ולעולם הם חרדים שמא ייגרם חלילה פחת לכבודם. שהם ממונים עליו לשמרו במסירות־נפש ממש. עוול גדול הוא אצלם להטריח את הזולת. לא שאינם אנשי־רעים ואינם משתוקקים עד כלות הנפש לשבת־חברים. אדרבה, כרוכים שם זה אחרי זה במידה שלא מצאתי אצל בני ערים אחרות. הואיל וגדלו יחד בעיר מרוחקה מישובים ללא תחנת־רכבת, ללא כביש סמוך לדרך המלך, הריהם מבוישים שכך עלה להם להיות מנותקים מן הדרכים, ששיירות גדולות עוברות בהם ונתונים מעבר לחיים הסואנים. בטוחים הם, כי תו הקרתנות טבוע בפניהם ובתנועותיהם. ולפי שמכירים בקרתניותם ומרדות בלבם כנגדה, הרי זו באמת מפעפעת בהם. והיא שקושרת אותם יחד בעבותות. והרי שותפים הם לנהר, שמימיו רוחצים את בשרם מלידתם, לשמי התכלת ולאפרים המשתרעים למרחוק, לעסקי קהל ולשידוכים, לזכרונות על מחלות ושריפות, לקטטות ולפיוסים, לצומות בתשעה באב וביום הכפורים, למחולות ברחובות בשמחת תורה, לאהבות נכזבות, לקריאות גנובות בספרי־אהבים ולתקיעות־שופרות, יש להם גם תודעה משותפת של נדחות כללית והיא שעושה אותם לחוצים זה אל זה ביותר. מתוך כך נתפתח בהם חוש מיוחד של אנינות הדעת, שלא ליפול לטורח זה על זה ולבלי להיות אורחים לא־קרואים איש בבית רעהו. בשל זהירות יתירה הם נאלצים עתים להעמיד פנים, כגון שזה עובר על יד זה, נוגע במרפקו ממש, ואף על פי כן עושה עצמו כאילו אינו רואהו. קרתניים הם, הנוהגים כמנהג כרכאים. אפשר לומר עליהם, שהם קרתנים טרקליניים.מתוך רוב נימוסיות פניהם חמוצים והם חששנים ביותר. כל אחד נמשך אל חברו ומבקש את קרבתו, החיות שלו יוצאת, וכל אחד מדקדק ואומר: משכני אתה תחילה וארוצה אחריך. ובכל זאת כל אחד פוסל את חברו על שום דקדוקי עניות שבו. דיבוק זה של אסתניסיות יתירה קו משפחתי הוא לבני עירנו, בין עניים ובין עשירים, בין חרדים ובין חפשיים, בין זקני הדור ובין קונדסים ודרדקאים. כל אחד אומר לחברו: טול קורה וכולם יחד טינה כבושה בלבם עלי, שפרשתי בשחר־ימי מחברתם ויצאתי לחוץ לארץ. אני, משמע, נטלתי כל תשעת הקבים בגאותנות זו.

איני מסכים לכך, שהנני ארי שבחבורה לגאווה בקרב בני־עירנו. אבל יש ולבי נוקפני: וכי מניין לי הבטחון להכחיש זאת? מה יודע האדם מכבשוני אפיו? היצור הידוע פחות מכל לראובן או לשמעון הוא ראובן ושמעון. זכורני מעשה שהיה בקטנותי, על פיו עלול אני להיות באמת חשוב בגאוותנות, דודי ברוך השיא את בתו הבכירה והזמין בכרטיסי החתונה את בני־ביתנו להתעלס עמו בכלולות־בתו. הורי, אחי ואחיותי, נמצאו מפורשים בשמותיהם בכרטיס, להוציא אני הקטן, בן ז' בערך, שלא נתייחד שמו במפורש בהזמנה. יתכן שלפי שזוטר הייתי הלכתי לאיבוד ונשמטתי מזכרונם, ויתכן כי עקרון היה בדבר: אין מעמידים על ההזמנה מי שלא הגיע לגיל בר־מצוה, שאינו עדיין בגדר איש. לא גרסתי את העקרון הזה, כל שכן שההשערה על שכחה עלולה היתה להביאני ליד הרגשה של פגיעה בכבודי. בין כך וכך, כיוון שלא הביאו בחשבון את העולם הקטן שלי, גמרתי אומר להדיר עצמי הנאה מן החתונה. לא הלכתי גם לאחר רוב ההפצרות והפיוסים, שהשפיעו עלי בפרוס יום החופה ולא נעתרתי לשליחים המיוחדים, שהריצו אלי להביאני תחת צל קורת ה“שאלאש”, שהוקם במעלה הרחוב של בית הדוד, לאכסן בו את החתונה. גזירה היתה מלפני לנקום את קיפוחי ועלבוני, לנקום מדודי, מהחתן והכלה, מעצמי ומהעולם כולו. אל החתונה לא הלכתי, אבל גם על משכבי לא עליתי. כל ליל החופה, עד עלות השחר, שעת יציאת המחותנים ממשתה הכלולות, שוטטתי בעיר, ירוד ועלה, עלה וירוד, ברחוב החתונה, והקשבתי לנגינת הכלי־זמר, למצהלות הרוקדים ותשואות המחותנים, שרדפו אחרי בדמי הלילה כעל כנפי־נשרים. מבני משפחתנו המסועפת לא היתה אף נפש אחת, להוציא תינוקות בעריסותיהם, שלא באה להילולא. ידעתי כי השולחנות ערוכים כל טוב. המנגינות העצובות־המתוקות מוגגו את רוחי והשביעוני כיסופים. נפשי יצאה להיות בקהל השמחים. אולם קול תקיף בי ציוה: בקהלם אל יחד כבודך! נאכלתי צער וחרטה ובושה והמית־יגון עלי ועל גורלי, על צער העולם ועל צערי שלי בתוך העולם. לא הייתי יכול מסתמא לעמוד בנסיון, אילולא דברתי מנהמת־לבי אל בורא העולם בנוסח חזקני ואמצני נא אך הפעם,ואילולא הפניתי את דמיוני בעצם מצהלות החתונה למתי־עירנו המרקיבים בקברותיהם ושויתי לעיני רוחי את צער הנשמות התועות בעולם התוהו והנשרפות בגיהנום. אמרתי: בנסיונות קשים כאלה עמדו רבים – ואני לא אעמוד במבחן הקטן הזה? אם לא אעמוד, מי אני ומה אני? לבי בוכה? בכה, לבי, בכה, אם קצת משמנים וכלי־זמר שקולים בעיניך כנגד העלבון שהמיטו עליך. הרימותי את עיני הזולגות דמעות לשמי ליל־קיץ, הזרועים עדרי כוכבים ורועה ירח נוהג בהם ואמרתי: בי נשבעתי, כי לא יקום הדבר ולא יהיה. רגלי לא תדרוך על סף ה“שאלאש”. וכך היה. מאותו לילה ואילך נסתפגה עצבות כבדה ללבי, ראיתי עצמי בעלבוני ועולם בקלונו. מחותנים ומתים נתערבבו יחד. בלילה ההוא נמזגה לי כוס־יגונים לכל ימי חיי. אך נשאתי את דגל־משפחתנו ברמה והייתי בן נאמן לשורש־טבעם של בני עירנו. לבי ניחש לי, כי ליל־שימורים זה יטבע את חותמו בי ויעשני איש־לילי לפי טבעי. רבים קשי־יום, ואני אהיה קשה־לילה.

מעשה בדומה לזה וכבד־תכונה ממנו פי כמה גרם לנפשי שרטת, ששוב לא נרפאתי ממנה. הפירוד שביני ובין בּני לבית דודי ברוך, אף הוא שרשו בגאווה, הקשורה בלב כאיולת שאין לה תקנה. וכך היה המעשה. אני ובני, בן דודי ברוך, שני חברים מקדמת־ילדותנו, כשמעון ולוי אחים. יחד חיינו את החלומות ויחד חלמנו את החיים. בצוותא למדנו אלף־בית ובצוותא עשינו תרגילי־שחיה ראשונים. כשגדלנו היינו לא רק תמימי־דעים אלא גם תמימי־רגשות. יחד משכנו בעול־תורה, ומשכנו כיסופים מתוך הירח במרום וחלבנו את פרות הבשן שבעדרי כוכבים. בית דודי תקוע במרומי רחוב השוק, כמין קן נשרים, ובית אבא בשפוליו, ביניהם מהלך פרסא בערך. בערבי־קיץ, המעוטרים כוכבים מלמעלה, ובערבי־חורף, המחופים כסות־שלג מלמטה, אנו מהלכים ברגש ברחובות העיר ובמבואיה. סמוך לחצות הננו מתקינים את פרידותינו מתוך שהננו מלווים זה את זה ממרומי הרחוב לשפוליו ומשפוליו למרומיו וחוזר חלילה. קשה להיפרד וקשה לסיים את השיחה האחת המנסרת בינינו ימים וחדשים ובצירופים שונים. על עתידותינו אנו מסיחים ועל עתידות גוי ואדם, על עתיד עירנו הקופאת על שמריה, על האחדות הגדולה אשר תקום באחרית הימים בקרב משפחת העמים. לרגעים אנו נאנחים. מסתכלים ברקיע ונאנחים, משפילים עינינו למטה ואנחה פורצת מן הפה. עצבות שפוכה ביקום. הקשישים הם בעלים לנשים ואבות למשפחות, ריחים על צוארם ועול משא ומתן על שכמם, שקועים בדאגות פרנסה ובמלאכות, אין להם פנאי להתעצב. הם תופרים בגדים ומתקנים נעלים, אופים, מבשלים, חוטבים עצים, דופקים מסמרות, טוחנים ומסיעים קורות, שקים סוחבים, לוקחים ומוכרים ונוסעים ל“ירידים”, מודדים דבש בצנצנת ועיטרן או נפט בבקבוקים; כשמתעייפים נופלים כבולי־עץ על משכבותיהם; בשבתות ובכל שעה של פגרא נפנים אל הבן התכשיט, לחקרו אם שנה את פרקו כל צרכו. אם לאו מותחים אותו על הספסל ומרביצים בו כהלכה. בינתים זמנם נבלע ואין להם אף רגע פנאי; כל שכן שאין להם פנאי למחשבות. המטופלים בדאגות אין להם עוד שאלות. אולם אני ובני, הר של שאלות רובץ עלינו. אין דבר שאין בצדו סימן השאלה. כשק נקוב, שחטים נושרות משם, כך מדרדרות השאלות בינינו. עצוב, מה עצוב! בני אדם בהולים וטרודים ואינם חשים בצער ההוויה. ים הצער גועש. דליי־דליים אפשר לשאוב. והללו ישנים להם. את מתיהם אינם זוכרים אלא בתפלת יזכור, קוברים מת וכל אחד שב אל סדר־יומו; קוברים מת ועורכים את השולחן לסעודה; קוברים מת והולכים לעשות עסקים; קוברים מת ולאחר שבעה או שלושים יום הולכים לחתונה, כאילו המת שובק חיים רק לשבעה, לשלושים יום או לשנה. המת מת לעולמים. והרי המת היה חי לשעבר והתהלך בינינו והתנשק עמנו ואמר “שלום עליכם”. הה, אנשים. למראה ההפקרות שהם נוהגים במתים שלהם הנך חדל להאמין שהם עצמם חיים. לא המת לבד נשכח מלבם, אלא כל יום־חיים נשכח מהם לאלתר. השוק הזה הסואן ביום, כעת החיים פגו מתוכו. להיכן ניגר והולך כל זה ההולך? אנו שואלים ודורשים מנהמת־לב.

אין מקום שוקק־חיים כשוק ריק בלילה. כלתה רגל מן השוק, אך שרירים וקיימים העקבות, משל הפסיעות החרותות פוסעות כעת מעצמן. תמצית הרעש מנסרת בקולי־קולות מתוך דמי הלילה. חיוניות יתירה מפיקים אפילו גללי הזבל, התשליך החלקי של גויות בעלי החיים, שסאנו כאן והובלו בתוך עגלות וברגל, נושאים עצמם, עקודים נמכרים לחליבה, או לרכיבה, לדגירה או לשחיטה. החיים סמליהם מוצקים מגופיהם. הזכרת־נשמות חגיגית מן המגע האנושי החי. מתחת לשמיכת הלילה נראים לנו החיים הנאצלים, כי עוד יקומו לתחיה. הסוסים יצהלו, הפרות יגעו, החזירים ינחרו, התרנגולות יגעגעו. הרעש משווע והאלם מחריד. טיולינו בחיים הליליים טיפחו בנו הלך־נפש הזותי וראיה חלומית. משכנו בהקפה פרקי־מציאות מן העתיד לבוא. כל שלא בא עדיין לעולם הוא העולם. הואיל ולנו העולם, נשבענו זה לזה אהבת־עולם, הבטחנו נאמנה, כי ידינו תהיינה צמודות יחד, אפילו ארצות וימים יפרידו בינינו.

אהה, אף חלום בהקיץ אינו בלי דברים בטלים. הסחנו את דעתנו ממה שהוא יסוד ושורש בנו, מגאוותנו המשפחתית. יתכן כי עדיין לא הגענו אותו זמן לבינה בתכונתנו. אולם נסיעה אחת שלי הספיקה להפריד ביני ובין בני, לנתק את פתיל החלום, ששזרנו יחד על נאמנות לנצח. בן י“ג בערך עזבתי את עירנו ובן י”ז בקירוב שבתי לשם לביקור ארעי. ד' שנים אלו הגביהו הר בינינו. אפשר הר למראית עין, אפשר רק צל־הר; אולם לא רק יצורי־חומר אלא גם דמויות־בדים עומדים כחיץ בין הנפשות. כיוון שירדתי מן העגלה, שהביאתני לביתנו, מיד עלה לפני זכר בני. עייפות מטלטולי הדרך מנעתני לבקר מיד בבית בני. סבור הייתי שיבוא אצלי ברגע שתגיענו השמועה על כניסתי לעיר. הרי נהוג ומקובל שבן המקום בא לקבל שלום מן האורח. אבל מה שייך נהוג ומקובל לגבי רעים, הקשורים באהבת־נפש? האורח חייב להופיע ולומר: הנני! זו היתה נקודת־השקפתו של בני. והדין עמו. אילו אני בטוח שלא יבוא, הייתי מטריח עצמי ובא אצלו. מניח את הקרובים וכל האורחים המבקרים ובני השכנים, שנתכנסו לכבדני ב“שלום עליכם” והולך אליו. אבל כל רגע סבור הייתי: הנה הוא הולך! הנה הוא בא! אף בני היה עומד, כנראה, ומצפה לבואי. כיוון שעברה שעה ולא בא, התחלתי תוהה ושוקל בדעתי ונעלב מקצת ודוחה לאחר כך, לפנות ערב. לפנות ערב עכבוני כמה מבקרים. אפילו בני־עירנו מוחלים קצת על כבודם לגבי אורח שב ממרחקים ואינם חוששים להטריח עליו. לא נפניתי גם בערב. הביקור נדחה למחר. למחרת היתה כבר שמועה מהלכת, שבני רואה עצמו נעלב. אם אלך כעת, אהיה מהלך ובא אליו לא בלב שלם, אלא לשם פיוס. חושש הייתי שמא הפיוס ישמש פטר־מריבה בינינו. דחיתי וצפיתי לשעת הכושר, אותו מלאך דומה, שהכל עומסים עליו כל נטל כבד. שעת כושר! מה משמע שעת כושר? ומי יביא לי שעת כושר? כנגד זה הגיעו אלי שמועות, שבני עומד ודורש ברבים, כי במתכוון נמנעתי לילך אליו בשביל להעמידו על המרחק, שהשנים עשו בינינו. אין אנו עוד חברים. אני נעשיתי בן־כרך, והוא קרתני כפי שהיה. לא הייתי צריך לקבל לשון הרע; אבל כל המטיפים כנגד לשון הרע נתפסים לה. הרגש בשלו. היטב חרה לי הדבר, שבני מטיל בי דופי ומייחס לי כוונה, שלא יכלה כלל לעלות על דעתי. תווכנים וסכסכנים עשו את הדבר ענין לענות בו. סיפרו שדעתי זחוחה עלי וכי בני זוקף את חטמו כנגדי. אמנם, הנקודה המשפחתית, תו מולדתנו, היא השאור שבעיסה, שעיכבה את התקרבותנו המחודשת. ימים מעטים עשיתי בעירנו וכל יום ראיתי בני עומד במעלה רחוב, סמוך לקן הנשרים, צופה בקו המוביל לביתנו. אף אני עמדתי בשפולי הרחוב ונשאתי עיני למרומיו, שנינו מתגעגעים זה על זה והגדלנות מעכבת.

לא התקרבנו עוד. בנכר השיגתני בשורת האסון מקץ חדשים לא מעטים. הכפריים אשר מלאו את רחוב השוק, מקום־מגורינו, בשעטות הסוסים, בגעיות הפרות ובנחירות החזירים, קמו בהמון ושחטו במגליהם את תושבי הרחוב. בקרדומיהם התיזו ראשים. בחלפי השו"בים חתכו אברים. מבית הדוד ברוך החלו ועד סמוך לביתנו הגיעו. רבים נפלו תחת הקרדומים, ואף בני והרב פיני ביניהם. מעטים ערקו מעירנו והגרו למקומות רחוקים. נפש יהודית לא נותרה בעיר־מולדתנו. לבי הכני על חטאי לבני. יהיר הייתי. אני כאן והוא שם; הוא שם ואני כאן. כליון־נפש בי, אולם גאוה בארשת־פני. כל אימת שצללי העבר יוצאים לטפח על פני, בני הוא לי צל־בלהותי. רואה אני דרך־חיי משתרעת כמין רחוב משופע, אני למטה ובני למעלה, ושנינו מסתכלים בגעגועים. עודני עומד למרגלות הרחוב ומסתכל; וגם עיני בני צופיות בי. בר־מינן הוא ועיניו פקוחות עלי. מת הוא ונצב כמו חי. לא, בני לא מת. כל זמן שעיני עוד משוטטות וצופות ביקום לא מת בני. הוא נכנס לתוך אישון עיני ונשתכן שם, מבעדו אני צופה במראות. מדמה אני לפעמים, כי מהלך אני תמיד על שפת קברו של בני.

ד.

אין להבין התנהגות האדם, אלא אם כן יודעים עיקרי־קורותיו ומכירים ראשי־קוים מאפיו. אותה שעת־דמדומים, שהתנהגתי בשגיון בקרבת מכר־לא־מוכר, נעוצה בטבעי, שהוא טבע בני־עירנו. פעלתי לא בחוסר־שכל, כי אם בחוסר בטחון־עצמי, בביישנות, המביאתני עתים לידי מעשים תפלים, הנראים כהיפוכה של זו, היינו כשחצנות. לא די, שלא נגשתי אליו במישרים לפתוח בשיחה כדבר איש אל רעהו הותיק, לא השכלתי לעקור מארשת־פני סקרנות נואלה. אדרבה, הראיתי לו סימנים, שאני כרוך אחריו משום־מה, מתענין בו ומתחקה על הליכותיו. הריצותי אליו מבטים נבוכים והייתי כולי סימן־שאלה; חסמתי פעם ופעמים לפניו את הדרך ולחצתי אותו כביכול אל הפנס, כדי שאוכל לראותו לאורו. הייתי פוסע מאחוריו בצעדים קולניים; כיוון ששלח אלי מבט, הסיבותי את פני ממנו. שיחקתי עמו במחבואים כמנהג המקולקלים שבין בני עירנו. הרסתי בהתנהגותי, מעשה נערות, את החוטים, שהתחילו להתרקם בינינו בפגישה הראשונה. כסבור הייתי שאילו שניתי את טעמי, ניגש אליו ואומר לו שלום פשוט, היה דן זאת כליצנות או כצביעות, כתכסיס של גניבת־הדעת לשחק לפניו את העניו. לא היתה לי ברירה אלא לעמוד גם להבא בהתנכרותי. אמנם, להתרחק לחלוטין ממנו לא יכולתי. לבי נמשך אליו, להיות שרוי לפחות רגעי־דמדומים בד' אמותיו של חבר־ילדותי, תלמיד הרבי פיני. וכי אין הוא האלמוני נצר מילדותי, החלק הרענן שלי? טל ילדותי הרטיב את ילדותו. אני הבר־מינן החי של עברי; והוא בבואת חיי בעבר.

הרבה חסרונות היו בבני־עירנו, אבל מעלה אחת להם: הרגשת האחדות. הם נמנעים להיכנס איש למחיצתו של חברו, ולאו דווקא מתוך החשבה עצמית יתירה, אלא גם מפאת החשבת זולתם וחיבה יתירה שהם מודיעים זה לזה. כל אחד חרד לכבודו והוגה יראת הכבוד לחברו. לא לבד אהבת האדם, גם אהבת המקום יש בלב כל אחד מהם. מקום פירושו כמשמעו: מקום המכורה. עיר קטנה ונידחת זו, שאין לה שם על פני חוץ, שלא היתה מימיה ראויה לתואר עיר ממש, חקוקה בלבות תושביה ומלפפתם לכל מקום שהם גולים. שנים מבניה, שהמקרה זימנם למקום אחר ואפילו בקצה תבל, מקיימים יחסי־חברות במידה כפולה ומכופלת. הואיל ואין כמעט מדינה מעבר לים, שאין בה חבורת־מתישבים מבני עירנו, אפשר לומר כי חטיבות קטנות של עירנו נתפשטו בעולם כולו ומקום מושבנו הקטן נעשה מעין מטרופולין לתפוצות רבות. אף בעיר־מגורי שבמדינה הקטנה מצויה חבורה מלוכדת משלנו, הממשיכה כאן את חוט המסורת של מולדתנו הישנה, אלא שאני מבחוץ, אנשיה מבקרים זה אצל זה בשבתות ובחגים, מדקדקים לקיים מצוות ביקור־חולים והלוית המת, כל שכן שמצויים איש אצל רעהו בבריתות ובחתונות. מסתבר, כי אף עכשיו אינם מעבירים חס ושלום על המידות. אינם נמנעים כמובן מרוגז בשעת הצורך על מנת להרחיב אחרי כן את הדעת בפיוסים, מעשה בני־משפחה.

ערב אחד עברתי בשכונה פלונית ושמעתי שיחה בגזוזטרה באור־לא־אור. הירח היה מכוסה בעננים ונשים שלוש גלגלו אחת מאותן השיחות, שהן שיח אדם עם נפשו באזני רעהו. סח קול ורוד־הוזה:

– אי, אי, הלבנות של לשעבר…

– לשעבר – הרחיש קול כציוץ הצפור – היו כל הבריות מזקן ועד טף יוצאים בערבים להסתכל בהדר־זיוו של הירח ומתמוגגים מהתפעלות למראהו. בימינו מי מעיף מבט על הירח ומי משגיח בו?

– בימינו.. בימינו – יבבה השלישית בקול תן, הדומה לשל ילד – וכי מה דבר טוב יש בימינו? נשתנו הזמנים. לא אלה הלבנות ולא אלה האנשים. הצפור אינה שרה עוד, כפי שהיתה משתפכת בנועם־מתיקות בשחר־ימינו; היין אינו תוסס עוד כמו אז. לא זה הסומק בלחיים ולא זה ברק החן בעינים. ומה היטיבו לנגן הכלי־זמר בחתונות בימים ההם! מתוק היה הסוכר ומשובח טעם הפירות. השזיף גדלו כאגס, אגס כמוהו כאבטיח. כל החיים היו עוגה של דבש, תופין טעים.

– והיכן תמצאו כעת מתים של לשעבר? – הווריד הקול הראשון – אי, אי, המתים של הימים ההם! כמה היו פניהם מבהיקים מזיו וזוהר. לא מתים היו, אלא מלאכים. השכינה שרתה עליהם. וכי אמרו על מי שמת שהוא מת? אמרו: נפטר; נסתלק; הלך לעולם האמת ובגן־עדן תהיה מנוחתו. כדרך שאדם יצא מקיטון זה לזה שבביתו, כך היה יוצא מעולם הזה ונכנס לו לעולם הבא לחיי־עולמים. זכור לי קלסתר פני דודו עליו השלום, כשהוא מונח על דף הטהרה מראה מלכות! סבורה הייתי, כי עוד מעט ויקפוץ מעל הקרש ויחבק את כולנו.

– ויותר מכל לבי דווי על כבוד הבריות שגלה מן העולם – צייצה הציפור – על האהבה שהיתה שרויה לשעבר ועכשיו איננה עוד. אז אנשים חיו בצוותא, שבת אחים, התפללו בצבור ונשמו יחד. הכל היה של אלהים ואף האדם התהלך לפני אלהים.

אותה שעה הגיח הירח מבין מפלשי העננים והכסיף שלושה דיוקנאות־שיבה מוכרים לי. הסתכלתי וראיתי: בנות־עירי הן. אילולא ראיתי הייתי מכירן לפי שפך השיח, לטף הגעגועים, הקול המתרפק ודופק על ימים מקדם. בעירנו היתה מנסרת תמיד המיה לעבר; אף זרם החיים היה שוטף כביכול לא קדימה, אלא מן האחרית אל איזו ראשית. קולות היו נושקים זה את זה. בני עירנו הם חברים מאז ועד היום. לכל מקום שהם הולכים ניגון היחוד מלווה אותם. אני לבדי יוצא־דופן ביניהם עתה כאז. פעם גבה הר ביני וביניהם ושוב איני יכול לעקרו. אפילו מדינתנו הקטנה, שנועדה מטעם השגחתנו הלאומית לקבץ את גלויותינו ולכנס את פזורינו, לא עמדה לי להתכנס לתוך כלל המשפחה, בחיקה ראיתי אור־חיים ובקרבה בליתי שחר־ימי. עד היום אין מהם פוקדני במעוני ואין קוראני לבוא לביתו. העובר על ידי ברחוב מפנה ממני את מבטו, שלא יצטרך להגיד לי שלום.

הרבה הנני מצטער על כך, אם כי לשעבר לא היה איכפת לי כלל. וכי אין יסוד לומר, שאף צער זה משמש מופת כי יומי נוטה לערוב? כשהננו מגיעים לשפולי ההר ראשנו מסתובב ומזדקף להסתכל במרומיו. אשת לוט הביטה לאחור ונעשתה נציב־מלח – וכשאדם מאבד מלח החיים הוא נוהה בכיסופים לימים שעברו עליו ללא שוב. שקיעות וזריזות נושקות זו את זו – ולקראת אור הנערב של חיינו הננו משרבבים שוב, כילדים, השולחים את אצבעותיהם לשלהבת, את קרני־מישושינו לקרני השחר של חיינו. נדודי השינה, ילדי הזקנה ומבשריה, נושאים לנו מברקים על הסוף הממשמש ובא. אותה שעה הננו שמים אזנינו כאפרכסת להקשיב למולד חיינו ולקול המולדת. אכן, כל פעם ששנתי נודדת בלילות הנני מסיע עצמי מן הזמן הזה והמקום הזה ותוקע שוב את מושבי באז הימים, חוזר לקדמותי גם מבחינת המקום. אני, מיטתי, העולם כולו, נישאים ביעף לאחור. אומר אני לעצמי: אם ער אני ואיני עושה כלום, אף איני חי והנני כמעט מבוטל מן ההויה, אלא שאף על פי כן הנני קשור באיזה חוט רופף אל הקיום ונפשי בכפי, הרי טוב לקחת את החוט הדק והנפש שבכף, לעקרם מהוויה פחותה זו ולשתלם בישנות, במחוז־ילדותי. דומה אני לאשה שיצאה מבית הוריה עם שילוחיה לבית בעלה. לימים בעלה מת ואף הנדוניה שלה אבדה בענין רע ולא נותר לה אלא מעט מן המעט, והריהי אומרת לנפשה: בין כך ובין כך אין לי פה עוד כלום, אשובה לבית אבא, אקח לי את מטלטלי המעטים ואשובה הביתה. הביתה! דופק בי קול בלילה על משכבי. מתים יקרים לי שם. לא אלך אליהם, הם באים אלי אחד אחד בשעיפים בחזיונות לילה, באים אלי ויורדים לתוכי. בית הגנזים של נפשי הוא משכנם. מאז ומשכבר הצטלמו בקרבי. כשנשמותיהם משוטטות בלילות בעולם הזה, הם חונים על ידי, מחייכים בכיסופים, פורשים בשמי ובכינויי הילדותיים. פסח הגבאי של בית הכנסת, שאהב לצבוט ילדים בשעת קריאת התורה בשבתות ולהריחם על כרחם ריח טבק, נוהג בי גם עכשיו כך.

אמת היא: אני אוהב מתים. מילדותי נהגתי להתיחד עמהם, להשליטם על מערכי־רוחי, לשתפם בהגיגי ובמשאלותי. הרגל זה בא לי מסתמא משום שגדלתי בין המתים. בני־עירנו היו דורשים אל המתים ומסיחים בהם כאילו הם חיים וקיימים, משל המות אינו כלל יצור־בלהות, אלא דבר־בדים. בסיפורי־מעשיות על שוכני־עפר הנעימו הרבה שעות לא רק זקנים וקשישים. גם הקטנים מרבים שיחה על חסידים ואנשי־מעשה ובעלי בתים הגונים, שהשכילו למות מתוך דעה צלולה. בכוונת הלב ובחדוות הנפש. מתו רק עמי־ארצות והדיוטות. המות בא עליהם כחטף, מתוך צער ומצוקה וצווחה ובהילות ועשיית העויות וטירוף הדעת, ללא חשבון ועתים אפילו ללא ודוי. אבל יהודי נכבד, בעל בעמיו, בר־אורין וירא־שמים, קל וחומר מי שכל ימיו נהג בחסידות ואמונת חכמים בלבו, אינו נפטר מן העולם במכאובים גדולים ולא ברעש. אינו עומד ומצפה, שמלאך המות יבוא עליו בקשתו ובחרבו, אלא מכין עצמו בנחת ובישוב הדעת, בצניעות ובענוה, בגבורה, בשמחה ובחן אל יומו האחרון. כיוון שהפטירה כל יום זמנה, הרי האדם חי את החיים והמות בנשימה אחת. הואיל והוא חי ומת בבת אחת, נאצל גם על המות מאור החיים. אין כלל מות, אלא יש חיים. החשבון אחד הוא. המות הוא הסתלקות למראה עינים. החיים אצלו מרוחם ומאורם למות ונטלו בהלואה מן המות כפלי־כפלים. חיי־עולם נטלו מן המות ושפכו מזיוום על כל שעה ורגע מן הקיום בעולם הזה. זו היתה שותפות טובה ומכניסה ללא שיעור. החיים התפשטו ללא מצרים. המות לא הפחיד, אלא שימש תבלין ללפות בו כל פרוסת־חיים. זכורני: אף לאחר שנתמעטה האמונה בלבבות ואהבת ההשכלה פשטה לא נתערערו יסודות וברית הקדומים בין החיים והמות לא הופרה. שלושה אורות היו מהבהבים ברגיל בלילות בעירנו. אורו של הרב המתמיד בתורה בבית במדרש, אורו של הבחור המשכיל הקורא בהיחבא בלילה ספרי־מחקר וספרי־אהבים ואורה של הזקנה חיה לאה, שהיתה תופרת לה תכריכים בלילה, כי חס ושלום לאדם מישראל למות בתכריכים זרים. מה משמע תכריכים שאינם זרים? הוי אומר: שהם מעשה ידי האדם עצמו. כלום יודע זולתנו למדוד לנו מידת תכריכינו? – אמרה חיה לאה – כל אחד מבין להתאים מידה לעצמו. וכשאדם שוכב בקבר בתכריכים, שנתפרו לו בידי זרים, לא נוח גם לנשמה. התכריכים משלי יעידו עלי לפני בית דין של מעלה, כי אף אני הנני שלי. כשיצאתי מן העולם לא לקחתי עמי כלום משל אחרים ואף בחיי לא נהניתי משל אחרים. חיה לאה אדיר חפצה לא לנגוע בשל אחרים, לא להטריח עצמה על אחרים. וכלום תכריכים לקבורה הם? – אומרת היא. בגדי העולם הבא הם. היא גם קיימה וקבלה עליה, שלא להכביד את גופה כשישאוה במיטה לבית עולמה. “צריך אדם להיות אף כשהוא בר־מינן קל כנוצה, שלא להכביד על הבריות”, הוא פתגמה של חיה לאה. ולא פתגם סתם, אלא כלל גדול לחיים ולמות. היא חיתה והתקינה עצמה כל ימיה למיתה נאה, שלא תפול למשא על נושאי־מיטתה ושלא תכין הרבה צידה לתולעים. גופה היה דק ורזה, באמת קל כנוצה. עד יומה האחרון עשתה כל עבודה קשה, ורק בלילות היו לה שעות פנויות לעסוק בתפירת תכריכיה, שהטיפול בהם מרובה מאד, שינתה את מידתם כמה פעמים, מאחר שרזון־גופה גדל והלך משנה לשנה ושוב לא היתה מידתן הקודמת הולמת אותה.

שלושה אורות אלה, שהגיהו את ילדותי, מבליחים לעיני תמיד. הם האורות מאופל שלי, המתלקחים לפני כל פעם שאופל גדול מזנק אלי ואופפני בחשרתו. שלהבתם של הללו גוברת בי מיום ליום. אף זה סימן מובהק לשקיעתי. כל נפש מתאוה לשקוע לתוך מקור־מחצבתה, כדרך שנגזר על האדם לשוב אל עפרו הראשון. מתגעגע אני על הזמן שחלף, לעולם שהיה ואיננו עוד. העולם שהיה הוא אני. עתים כשאני מתחבט על משכבי בלילות נים ולא נים ואין לי עוד במוחי מחשבה מתוקנת ואף חושש אני להגות בשום רעיון, שמא יקרעו שרידי קורי השינה, הריני מדבק מחשבתי לקץ כל בשר ומעלה בדמיוני צורת הלויה, שהייתי זוכה לה, אילו יצאה נשמתי בעיר מולדתי, בה הכל הכירו אותי ואת אבותי והיו שידעו לשלשל מוצאי עד לראש גזע היחש של משפחתנו. שם הייתי גם אני לומד תורת המיתה הנאה ונקבר לפי מעלתי, דמעות נאמנות וכשרות היו מורידים עלי, ללא אגל אחד מאותן דמעות הצבוריות והעשויות כדת, המצויות במדינתנו הקטנה. חושבני, שמשקה למתים הן דמעות החיים, ובלבד שאינן מהולות אף טיף זיוף. ואילו דמעות־שקר תוססות כרעל בנשמות המתים, גוזלות מהן שלות־רוחם. חייב אדם לדקדק בימי־חלדו שיהיו לו יחסים ישרים עם הבריות, שאלה שהוא מניח אחריו בחיים יהיו קשורים אליו בעבותות־אהבה, שישתוקקו באמת ובתמים ללכת אחריו. לא טוב היות האדם לבדו בחיים, ולא טוב היות לבדו גם בין המתים. אפילו שם גדול ואנדרטת כבוד אינם מחממים בקבר. ואיזהו נר־נשמה המגיה את אופל הקבר? נפש חיה בעולם הזה, הצוררת את ההולך בצרור־חייה. אבות ובנים אוהבים, המשכינים את המת בלבם הם שממשיכים את פתיל־חייו ומזכים אותו בהשארת הנפש ממש. לפיכך רק החי באהבת־נפש יחיה גם במותו, ואשר יניח אחריו חבר־רעים יסתופף גם במיתותא בצל החברותא. ההולך בדרך כל הארץ הוא חתן הנכנס לחופתו ומלוויו שושביניו. אשרי האיש, אשר חונן בטוב טעם ודעת להניח אחריו במותו סגל חבורה של שוחרי־זכרו ושומרי־גחלתו בארצות החיים. אך אני ניתקתי מוסרות אדם. הבוקר בדמדומיו החמצתי את שעת הכושר, האחרונה אולי, לחדש את בריתי עם מכורתי על ידי בן־עירי, שנקרה לפני ביד המקרה.

ה.

המקרה, שאף הוא איננו מקרי בלבד, אלא משמש גם כלי־שרת ביד הכוחות, המנצחים על המזלות, או הרצון האישי, החותר למילוי משאלותיו, זימנני לימים בעצם הצהריים בגבהה של עיר עם אחד מבני־עירי, שמימי לא הכרתי אותו מקרוב. דומה, אף יתר בני־עירנו לא נכנסו למחיצתו, לפי שהוא לא רצה להתערב עמהם. אף לשעבר, טרם יצא מתחומי־עירנו, היה הוא פרוש ואף מופרש מן הציבור. אמרו עליו, שהוא בז לכל. אחרים אמרו, שהוא בעל מרה שחורה. שוב אמרו עליו, שהוא קמצן אף לבת־צחוק ועינו צרה גם למבט. ליצן־עירנו אמר עליו, כי לא די שאינו ראוי להיות שליח־ציבור, הריהו היפוכו של זה, היינו שליח כנגד הציבור. אף אמר, שהוא מעין אבן דוחה. לאמתו של דבר הוא עצם מעצמה של חברתנו וכל ליקויי האופי של בני עירנו, כגון היהירות, הביישנות, הקפדנות הקרתנית, הרטננות, ההססנות, הרגשת הנחיתות והקיפודיות, כל אחד לחוד וכללם יחד, באו בו לידי גיבוש מושלם, שראוי היה לשמש אספקלריה בהירה לכולם. אולי משום כך דווקא נבחר הוא על ידיהם כמטרה לחצי־בקרתם השנונים ולזעם־ביטול. דבר הלמד מאליו, כי פגישה מקרית זו לא יכלה להניע שני בני־עירנו אלא לקידה חטופה ולשלום בשפה רפה. אולם אני הפעם עברתי על מידותי, עצרתי את הילוכי ובהביעי לו שלום נפרז מתוך קירוב הדעת, שלא עורר בו כל סימן אהדה ולא כל צידוק בי גופא, הטחתי בפניו שאלה, שלא תאמה כלל להתנכרות הגומלין, שנתקיימה רבות בשנים בינינו, לשלום פלוני בן עירנו, השוכן כמדומה בסביבה זו, ואם איני טועה נקרה לפני כמה פעמים בהשכמה בדמדומי־בקר, בהם הנני יוצא עתים לטיולי, צורתו כך וכך ובוהן־ידו שלוח לחלל. הלה בחנני במבטו כתוהה לשלום־רוחי ואמר בריטון המולדתי שלנו:

– ואני אינני מבין כלל מה כבודו סח. פלוני כבר עלה לעולם האמת ומתענג שם על כל טוב.

“כבודו”. הידור זה כמה הולם הוא אותו קמצן, שלא בא בשום מגע עם יתר בני־עירנו והיה משנה מכל האחרים בסלסולי דיבוריו והליכותיו, כדי להטיל מחיצה בינו וביניהם.

– הוא מת? – קראתי בהשתאות. – אימתי והיכן?

– הריני מודיע לכבודו, כי מר פלוני מת כאן ובזמן האחרון דווקא. אבל מנין לכבודו לדעת, כי מר פלוני נפטר כאן, אם רואה אני, לפי כל הסימנים, שלא היה ידוע כלל לכבודו, כי פלוני היה חי כאן – סח בחוכא רזה ומרירה והפטיר – כן, אדוני, השמועה אומרת, כי מר פלוני קיבל זה לא כבר אשרה לשמים…

– מר סח לפי השמועה ואינו בטוח?

– אמרתי שמועה, מאחר שהדבר הוא כמעט בחזקת ודאי… אם כי אולי…מי יודע?…

– זאת אומרת, כסבור מר, שפטירתו של פלוני אינו ודאי גמור.

– אמרתי בחזקת ודאי ולא ודאי. כלל גדול, אדוני, בידי: אין ודאי גמור. לעולם ינקוט אדם לשון שמא. אלא שבמקרה זה רשאי אני לומר, שהענין קרוב לודאי… אם כי גם לשון זו טעונה סייג וסייג לסייג.

– יש, משמע, עוד ניצוץ־תקוה, שפלוני חי וקיים?

– ניצוץ מכל מקום יש, ואולי גם יותר מניצוץ. רצוני לומר, יתכן שיש… כן יתכן…

כיוון שבן שיחי השמיע את המלה יתכן כבר נתחוור לי, שאין עוד כל סיכוי להוציא מפיו הודעה ברורה יותר. בני־עירנו זה נוהגם לפתוח ולסיים כל שיחה ב“יתכן”. “יתכן” משמש להם עילה לבירור נוסף, המתגלגל על הרוב לקטטה, וגם ראש־גשר להתפייסות. יתכן בא במקום תוכחה וגם הוכחה ויש שבת־קול של ליצנות עולה מתוכו. עתים “יתכן” ממעט את הדמות ועתים גודש את הסאה. מכל מקום “יתכן” מטשטש ומבלבל. מכאן מוציא מכלל ודאי ומכאן אינו מניח כלל ליהנות מן הספק הגמור. לאחר שנזרקה מן הפה המלה “יתכן” יודע השומע בטיב הענין הרבה פחות מכפי שהיה ידוע לו לפני שהשיחה סובבה עליו. הואיל וכך יצאתי מתוך בירור־דברים זה מטושטש לגמרי בענין פלוני. והוא שהמריצני להתגבר על הססנותי ולגשת באחד מן הימים הקרובים בדמדומי הבקר אל פלוני ולכבדו בשלום לבבי, שנאמר בפה מלא.

– שלום גם למר… הלא אתה הוא מר… – סח פלוני וקרא לי בשמי. לא היה עוד לכאורה כל ספק, שכשם שאני אני, אף הוא בן־עירנו, חבר ילדותי, והוצאת שם בר מינן עליו מפי אותו רטנן עיקש לא היתה אלא הלצה קלת־דעת. מידה היא בבני־עירנו לשטות בזולת, כדי ללמדו לפי הצורך ענוה והגינות.

– שלום – חזרתי על הברכה, מאחר ששום דיבור לא נפל אותו רגע לפי ומשום שהנימוס מחייב, שזה שחברו הקדים לו שלום יהא הפותח בשיחה. בני־עירנו קופה של נימוסים מהלכת אחריהם תמיד והם נזהרים בקלה כבחמורה שבהלכות דרך ארץ.

– שלום, שלום – מדד לי פלוני כמידתי – הנני נחפז בענין דחוף – ובלוותו את מליו בנקישות־מקלו פנה והלך.

הוכח לכאורה בעליל, כי הוא־הוא. אף על פי כן ההיסוס שבלב לא נעקר. תמה הייתי, מה טעם בן־עירי, ריע־נעורי, לא נתעורר להתקרב אלי בדיבור כל שהוא והכיצד לא עלה לפני הרצון לוותר על דקדוקי־נימוסין ולהשמיע באזניו קצת מלים היוצאות מן הלב? “זה ענשם של אניני הדעת – וכאלה הם בני־עירנו – שהם מגיסים את דעתם בזולתם” – קראתי על עצמי תגר ותוך כדי הרהורי־חרטה על המעשה קבלתי על עצמי לתקן את הענין בהזדמנות הראשונה. וכך עשיתי. לאחר שטרחתי הרבה כמה ימים לחפש אחריו באפלולית ההשכמה ולצוד את נקישות־מקלו מתוך הדממה, הבחנתי בדמותו, גהרתי אליו, השתערתי כמעט עליו מחוץ לשורת הנימוס, תקעתי לו את כפי ואמרתי בקול צהלולי:

– שמחה לי לראות את מר פנים אל פנים… במיוחד לאחר שמועת ההבל שנפוצה… כאילו חס ושלום…

אותה שעה עמדנו ליד פנס דולק, שהאיר חיוך ספק מרוצה ספק שואט בפני פלוני. אף קולו בתשובתו היה ספק קשוח ספק נלבב.

– מר מתכוון לשמועה שנפוצה, שכבר נעשיתי בר־מינן. אותו רגע לחש לי קול בוטח כמעט, שהוא איננו הוא, שכן בני עירנו מעקיפים הרבה בשיחותיהם, שלא להוציא מפיהם את המלים שוכן עפר, מת ובר־מינן. מר פלוני הפטיר:

– אף אלי הגיעה השמועה המוגזמת מקצת, שכבר סתמו עלי את הגולל. כפי שרואה מר עדיין הנני מת בחופשה, כמאמר הבריות…

אותה שעה הייתי מוכן להישבע בנקיטת־חפץ, שאין הוא־הוא. אולם הוספתי לחקרו:

– והיסוד לשמועת ההבל מניין?

– מעשה שהיה כך היה. מסתמא מת בעיר מי ששמו כשמי. אחד שמת מכריו ואף קרוביו מצטערים מקצת ויותר מכך הם מרוצים. מכיוון שעצמת עין, מכלל שכך נאה וכך יאה לך ואל תהא ביש־גדא. דרך מקרה לא בי היה הפעם המעשה, אבל לעולם מצויים עקשנים, שאינם מוכנים לחזור בהם מטעות שנתפסו לה, אפילו העובדות מטפחות על פניהם. בעיניהם כבר נעשיתי שוכן־עפר ואין לי עוד הזכות להתלבט בין הרגלים. לכן הם מקיימים לעצמם ואף לאחרים את השמועה המוטעית. ויש מהם שאין להם פנאי לברר שמועות. לא איכפת להם כלל. מת משמע, מת, הלך לעולמו. הנני נחפז ללכת ושלום למר – סיים בצחוק דק, שתחילתו געיה, אמצעיתו אנקה וסופו שיהוק, המצוי אצל כמה מבני־עירנו, שיש בהם על הרוב משום התרסה כלפי טורדן, המתנכל לפגוע בכבודם.

שוב טרחתי הרבה להחוויר לעצמי מה מקום היה בהתנהגותי לחשדני בכוונה לפגוע בכבודו של פלוני. וכי לא נהגתי בו בהידור־נימוס? פעמיים ויתרתי על מידותי ונדרשתי אליו ללא שאלני כלל לשלומי. לא די שלא נתוודע אלי, הודיע לי את חפזונו, כדי להיפטר מחברתי. חוסר הפנאי הוא סימן־היכר של בני־עירנו. באין פנאי הם מתכוונים להוכיח את ריבונותם על זולתם. לעולם אין להם פנאי. מוטרדים הם בגאוותנותם וברברבנותם. אולם משום מה בחרו אותי דווקא כשעיר לעזאזל לתלות בו כל פשעי היוהרה.

שם גאוותן מהלך לפני בגזירת בני־עירנו וכנגד זה אין תקנה. לפיכך גבה הר ביני וביניהם. ואם זה הר מדומה או רק צל של הר – מה מועיל בדבר? המחיצות המדומות הן החזקות ביותר. באמת סח מר פלוני: שום טעות אינה חוזרת. אף מחיצת הטעות, שנתבצרה ביני לבין בני־עירנו, מעידה על סורי הרע. הטוב בטבעו אין מגלים באפיו פנים שלא כהלכה. דעת הבריות נוחה הימנו וחברתו רצויה לכל בכל עת. בודד או מתבודד הוא עברין. אין האדם פרדס ואין הוא מאמר החכם, שצריך לכתוב עליו פירושים. בעל מזג־טוב הוא כולו פשט: כשמש, כירח, כדשא וכאילן נאה. מי יתנני ואיעשה לאדם על פי פשט, אדם פשוט, פשוט.

האדם כמוהו כדלת. הוא סובב תמיד על ציר אחד. היית רצוי לבריות הוא ציר כל הגיגי ומאויי מיום שעמדתי על דעתי. כיוון שלא הגעתי למדריגה זו בעירי, תליתי את הקולר בבני־עירנו הרברבנים. וכשלא ניתנה לי תשוקה זו גם בערים האחרות, שקבעתי בהן את מושבי, חשבתי בכל זאת, כי אך חולי עובר הוא בי ואין הדבר תלוי אלא בתיקון מידותי ובהסכמת הרצון לקבל עלי את התיקון. אולם כל הקבלות לא הצליחו בידי עד היום. אף על פי כן לא נתייאשתי גם היום משעת־רצון, כאילו שעת־רצון היא מתנת חנם ולא שעה, שאדם בוראה במאמץ נפשי יוצא מן הכלל.

שוב יצאתי לחפש אחרי מר פלוני בשעות־דמדומים של השכמה. מסתבר שמי שאיננו פשוט מברייתו, אינו מסוגל כלל לרכוש לו מידת הפשטות. הנני בן־עירנו ואין לי כנראה כל סיכוי להחליף את טבעי ולצאת מקיפודיותי. כמה ימים צעדתי באפלולית ההשכמה בעקבות מר פלוני המנקש במקלו ולא ניגשתי אליו. לאמתו של דבר רויתי קורת־רוח מן הגישוש אחריו בעקבותיו. נעימה היתה לי הדעת, כי אני רואהו, ואילו הוא אינו מבחין בי כלל. אגב, חושבני שאף התשוקה להיות רואה ואינו נראה היא קו־אופי בכל אחד מבני־עירנו. מאידך גיסא שמחתי על הגוש המולדתי החי, הנתון בקרבתי. דומה היה עלי, שהוא מפיג במקצת את הנכריות שבכרך זה ונוטל אחד מששים מצער לילות־נדודי. בלילות ללא שינה כמה וכמה דמויות משונות ונפשות ערטילאיות יוצאות לשחק לפני ולהכותני בתעתועים. אך זו נפש חיה, בת־מכורתי, דמות־רזים וגם ממשית מאד, המשחקת לפני. חידה היא ועלי לחתור לפתרונה. סוף הפתרון לבוא.

ו.

יום אחד לא הופיעה הדמות. היא לא הופיעה גם למחרתו וימים לאחר זה. השערה שעלתה במחשבתי, כי מר פלוני כבר הלך בדרך כל הארץ, נתאוששה בי לדעה מוצקה מעט, כשהתיצבה לפני בדמיוני דמותו בחיוורונה האיום, כפי שנגלה בחייו לעיני־רוחי ולא לעיני־בשרי. תמה אני, שלא נתתי בחייו כלל את דעתי על חיוורונו, שטבע בפרצופו חותם הבר־מינן ממש. חולה אנוש היה פלוני מעודו. חליו הגביר בו מסתמא את חששנותו וקיפודיותו. זכור לי מנהגם של בני עירנו מאז: כיוון שמחלה ניחתת בהם, הם מעלים חשיבות יתירה בעיני עצמם והסתייגותם מזולתם גוברת והולכת, כאילו המחלה היא אות־הצטיינות, מעין העלאה בדרגה וקבלת פרס. רק אין זאת, כי ההתיהרות במחלה באה כתשובת המשקל כנגד טבע המרה השחורה שבבני־עירנו למתוח על כל חולה גזר־דין של נוטה למות. אמנם אין אומרים נוטה למות אלא נוטה. כך או כך ומר פלוני נעלם מן האופק שלי. כל חוט מקשר לא היה בינינו. יכולתי רק לחפש אחרי שמו במסגרות האבל שבעתונים. עתונים רבים מופיעים במדינתנו, עתון למעמד ועתון לכת ולבת־כת, עתון למקצוע ועתון לחוג, אף עתוני הרחוב לרוב. לא מי שמת בעתון זה מת גם בזה. הרי זו עבודה משמימה ומדאיבה לחזר על מסגרות־אבל. יש לי סלידה ממסגרת שחורה וכל מה שמזכיר באיזו מידה את ענין האבלות גורם לי צער ובושה ממש. הכתוב אדם יסודו מעפר מעורר בי חלחלה. חבר נאמן הנני לבני עירנו, שמחקו משימוש־לשונם את המלים ז"ל והמנוח, ואין צריך לומר שוכן עפר ומת. רע היה עלי המעשה בזכרי, כי אם מר פלוני באמת הלך בדרך כל הארץ ובני־עירנו שהלכו אחרי מיטתו לא ראוני ביניהם, הרי בוודאי נמנו וגמרו, שאפילו מותו של בן־עיר לא עקר את הגאוה הקשורה בלבי.

היה יסוד לחששי, שמר פלוני הלך לעולמו. ידוע־חולי היה מילדותו. רך ויחיד לאמו ומשופע במיחושים. משום כך גידלתו אמו ציפה בתיה בפינוקים לאין שיעור. היו שאמרו היפוכו של דבר: על שום שאמו השפיעה עליו פינוקים רבים, חרדה עליו לאין שיעור ומשעבדתו לפיקוחה, ניטלו ממנו חופש התנועה ושמחת הגידול וההתעצמות וכל מיני מיחושים נתחלחלו לתוכו. הרבה פעמים הוציאתו אמו מצפרני מלאך המות ממש בצעקותיה ובתחינותיה. כל פעם שראתה קצו קרב היתה פורצת לבית הכנסת ומעכבת את הקריאה בתורה. אמרו עליה, על ציפה בתיה, שאפילו לב אבן עשוי להישבר מצעקותיה בתנותה את מדוי־לבה על נערה יחידה הנוטה… כל השומע אותן עיניו זולגות פלגי־דמע. כל שכן כשהיא פורצת לבית הכנסת לעכב את הקריאה בתחנוניה, מכניסה ראשה לתוך ארון הקודש ופותחת להרצות את טענותיה לפני רבונו של עולם, וכך היא קוראה בקולה הקורע לבבות: שתדע לך, אלהי אבות אבותינו, שבני היחיד אברהמיניו שוב בסכנה… בסכנה גדולה… ומה אתה רוצה ממני, חברי הגדול שבשמים, שאתפלל לך ואתחנן לפניך? לא עת תחינה היא לי. יתפללו לך כל אלה, שהם בקו הבריאות, שדעתם צלולה עליהם ולבם פנוי לתחינות… אך אני אם אומללה, שבני יחידי מוטל על ערש דוי, לא לב לי להתחנן ולא פה להתפלל. אני אחת אגיד לך, אני אשה עלובה דלה ורשה וילדי יחידי כבשה. אסור לך לגזול כבשת אשה רשה. בן יחיד לי. השומע אתה רבונא דעלמא כולא? לא אתן לבני יחידי לעלות אליך למרומים ולעזבני פה למטה לאנחות… לא אתן. לא איפרד מיחידי. אברהמיניו שלי הוא לי כמו יצחק לאברהם, ואף אותו הצלת מן העקידה. לא איפרד מבני יחידי. נפשי קשורה בנפשו ונפשו בנפשי.

ציפה בתיה מסבירה את הענין לרבונו של עולם בטוב טעם ודעת ובצעקות גדולות ונוראות לסירוגין. אמרו עליה שבמתכוון הנמיכה את קולה לרגעים, כדי ליתן לצעקותיה הפורצות מפעם לפעם תוקף כפול ומכופל במעבריה הפתאומיים. לכאורה היא מסיחה עצמה חרישית אך ממש כחזן בדוק ומנוסה בתפילת העני ממעש, הקורא שדי בשאגת אימים וכל הלבבות נחרדים לשמעו, כך היא משלבת לתוך דברי ההסבר שלה באזני רבונו של עולם מפעם לפעם שוועה נואשה ומרה: אל תשלח ידך את הנער! אותה שעה אין נפש חיה בבית המדרש, שאינה גועה בבכיה. הכל בוכים, חוץ מציפה־בתיה, שאין אף יבבה בקולה. כזו היא ציפה־בתיה הגאיונה שבנשות עירנו. גם כאשר לבה נשבר בקרבה וכל עצמותיה תשווענה לא ירעד קולה ולא תשפיל כבודה לדבר תחנונים. רק פעם אחת, כשתקפה מחלתו של הנער והרופאים אמרו נואש, דברה נגידים עם רבונו של עולם וסיימה את הדין־תורה שלה עם הכול־יכול במלים אלה: קרע את גזר דינך ושלח לילד רפואה שלימה כי אם חס וחלילה לא, אבכה לך! בפעם אחרת קראה באזני יוצר העולם: מהר ושלח לילד רפואה שלימה, כי אם חס ושלום לא תעשה זאת, ארעיש עליך שמים וארץ, אזעזע הכל, אשבר, אמגר לך הכל… אף היא נבהלה, כמדומה, מפליטת־פיה, נזדרזה לשנות את טעמה ולדבר אל זה, שאזנו נטויה ממרומיו לכל בריה קטנה מלמטה, בהגיון ובשים שכל. כך אמרה:

– חברי הגדול שבשמים, יוצר העולם ואדון הכל. צא וראה מה רב חלקך ומה זעומה החלקה הקטנה אשר לי. לך כל השמים, כל הארץ, כל השדות והימים והנחלים והעצים והצפרים וכל הכסף והזהב והאנשים כולם עד לכל רמש למינהו, ואילו לי ציפה־בתיה נתת רק את המעט, זה הנער אשר לי, זה חלקי מכל עמלי בעולם הזה ובעולם הבא. האמנם מתקנא אתה בי? האמנם צרה עינך בציפה־בתיה? מה לך שאתה מהפך בחררה שלה, שותק, גדול בשמים? אולם דע לך, כי הילד הזה, אישון עיני, מחמל נפשי, שמחתי, חלומי, רוחי בי, האגל הזך של תמצית דמי, דופק לבי, נשמת אפי, הוא שהנהו השלי היחידי שלי, היקר לי מכל יקר, היקר לי כמו כל עולמותיך, כמו כל השמים והארץ שלך, כמו כל היערות והגנים והימים והנחלים והצפרים שלך – לא אחליף ולא אמיר אותו בכל אוצרות תבל, קח מה שתקח ממני, את נפשי קח, ואותו לא אתן למלאך המות שלך.

ציפה־בתיה לא נתנה את בנה יחידה וסוככה בכוחה העז עליו. קיימה וקבלה על עצמה, שכל זמן שהיא בחיים לא תתן שיקחו ממנה את בנה יחידה. ואמנם, לא נתנה. אילולא עלתה למרומים היה בנה בטוח כל ימיה לחיי העולם הזה. אולם ציפה־בתיה כבר הלכה מן העולם. ומה שאֵם מסורה עושה לא יעשה כל אדם אחר שבעולם, אפילו לא אשה אוהבת, ולא בנים, קל וחומר ידידים. אכן, לגבי חולה תמיד זה גדולה ביותר הפליאה, שלא ניכרו בפניו אותות גילו. בדומה לרבי פיני לא טבעו השנים את חותמן בקלסתר דיוקנו. אבל כל קרוביו ידעו כי מלאך המות צלו. יתכן כי משום כך היה כל כך מתופף במקלו ורץ חיש־חיש כדי לגרש אותו מזיק, לחמוק מפניו. סברה היא, כי אדם בפנות יומו מתחיל צועד בפסיעה גסה, אלא אם כן תש כוחו ללכת. כסבור הוא שבהליכה מהירה בורחים ממלאך המות. גם פלוני היה ברחן שכזה. הוא חש את גסיסתו הקרובה. ואני יוהרה נהגתי בשכיב מרע, מרחוק צעדתי בעקבותיו ואליו לא קרבתי. מאומה לא למדתי מנסיוני. חתכתי העויותינו המסרתיות תחת לגשת ולומר אליו בגלוּי־לב: ידידי, מתגעגע אני עליך ועל בני־עירנו; נפשי קשוּרה בנפשכם; אפילו שנים רבות יהיה אדם נע ונד בעולם הגדול לא ימצא תמורה למה שהיה ואבד לו בקן ילדותו הקטן. רק פעם אחת ישתה מים חיים מן המעין והוא בתחומי המולדת. רק פעם אחת ישמע קול זמרה מפי החזן העובר לפני התיבה בבית הכנסת של אבא; רק פעם אחת יחרד לקול השופר, הזורע את תרועותיו ושבריו על תלמי לבו הרך; רק פעם אחת תיגלה לפניו שכינת הנצח מרחפת למראשותי המת, אשר פניו התהלכו עמו בטרם למדו רגליו ללכת. חבר, רע, אתה שהכרתני בצביון הילד, הב ידך וכרות עמי ברית שלום בשמך ובשם כל מיודעינו, אשר יחד התהלכנו בתקופת הבראשית של חיינו תחת כיפת שמי מולדתנו.

חששי נתאשר, פלוני הלך לעולמו. דבר זה נודע לי מפי אותו בן־עיר, שתעתעני פעם ב“דומה” ו“בחזקת” וב“כמעט”. המקרה זימננו לפגישה בעצם הימים האלה. הפעם פתח בשיחה ובחתוך־דבור של לקנטר. הוא אמר:

– ובכן, גם התחליף הלך לעולמו.

– תחליף של מי? – שאלתי.

– דומה שהדבר אינו טעון פירושים, תחליף של בן עירנו מר פלוני.

– ולא להיפך?

– מה משמע להיפך? איני מבין בדברי מר ולא כלום.

– להיפך משמע, כי ההוא שמת תחילה היה בן־שמו של בן־עירנו, שנפטר לפני ימים מעטים לאחר שהיינו נפגשים בקרבת ביתי בדמדומי בוקר וחוטפים לפעמים שיחה.

– כבודו מסביר ואני איני מבין. כבר אמרתי למר פעם, כי פלוני, שהיה כל ימיו נוטה… נמלך סוף־סוף והלך, ולא לאחרונה, כי אם זמן רב לפני כן. בדבר הזה הייתי בטוח כמעט גם אז.

– שוב אומר מר כמעט ודומה. למה לא יאמר לשון ודאי?

– איש כלשונו. אין דעתו של מר נוחה מסגנון־דיבורי ואני איני מבין מה מר סח. חבל על בזבוז מלים.

– חבל למר וחבל גם לי – נקטתי גם אני לשון פסקנית זו, שבה דיבר הוא אלי. שנינו לא שלטנו עוד ברוחנו. בן־עירנו קופץ לתוך העלבון בהרף עין ממש – תמה אני על אופן־דיבור זה, שבו הכל נאמר בלשון שמא ודומה וכמעט.

– ואני אבקש את כבודו, לבל יהיה לי מורה להועיל בחכמת הדיבור.

בשיח מעין זה מונעים הבריות את עצמם מן הקטטה, ואילו בפי בני־עירנו הוא הקטטה גופה, שלאחריה משתלט הרוגז.

ז.

דיוקן בן־עירי המת המוטל בספק, שדבק בחזיון־דמיוני ולא מש משם, הדריך את מנוחתי. לבי נתעטף באבלות… קרובים וידידים רבים שכלתי בימי חיי. יש לי בית עלמין משלי בגנזי־נפשי. בלילות על משכבי בנדודי־שנתי ובחלומי, אף בחלומותי בהקיץ, סביב לי יתהלכו, בחיקי ישבו, בזרועותיהם יחבקוני ובשפתותיהם ינשקוני. אבל המה אותי רק יפקדו ולא עמי ישבו וישכבו. אורחים־פורחים הם תחת צל־קורתי. ולא כן פלוני בר־מינן דו־פרצופי, ספק הוא ספק לא־הוא, ספק מת ספק חי, הוא נשתכן בקרבי כדיבוק. כל נפש חיה או מתה אחת היא – והוא מנה אחת אפיים. לבי היה עלי דווי על מותו ללא עת, על שעת הכושר, שלא ניתנה לי לדבר עם ריע ילדותי למצער בערוב יומו מלב אל לב, ועל שום שלא קיימתי בו מצוות לוויה. הואיל ולא ידעתי אם הוא־הוא, לא יכולתי גם לגעור בו כבבר־מינן ולומר לו רד לעפרך.

החיים לעצמם הם עמל קשה ונעשים קשים יותר ויותר בשל כל קרוב וידיד ההולך מאתנו ללא שוב. עם כל מת חדש כל אחד מת מעט־קט. לא זו אף זו. כל אחד ברדתו לקברו רומז לנותרים בחיים: בואו אחרי. המתים רומזים, קורצים, מושכים. ככל שמתרבים מתינו הקרובים, כן עלינו להגביר חילים לעמוד במערכה כנגד הפיתויים למות. העמל הכפול והמכופל, הרובץ על הזקנים, שכמות מתיהם גדלה והולכת, מתיש את כוחם ומחליש את דעתם, עד שכורעים נופלים. מעוצם המאמץ לחיות הם מתים. וראה פלא: בר־מינן דו־פרצופי גדל והלך לממדים בלתי משוערים. דומה היה עלי לעתים כקיבוץ של מתים, כלהקה רבת־אוכלוסים. כולם יחד נתקהלו אלי במיוחד בלילות, קראו לי בשמי, קרצו בעיניהם ושרבבו לשונות. המתים דרך כלל אינם פנים חדשות אצלי בלילות. אולם למרבה הפלא לא ראיתי מימי מת עצוב. כולם באים בפנים שוחקות. אכן, דרך כסל לנו לגלגל רחמינו על המתים, ואילו המתים מופיעים לעיני תמיד, בלילות על משכבי, בחלום ובהקיץ, מעוטרים בהילה של צחצחות ומדושני־עונג כיצורים, שכבר נתמלאו כל משאלותיהם. כל המתים בעלי שמחה הם, להוציא בר־מינן דו־פרצופי. שמראהו קודר ומשמים להחריד. מימי לא פחדתי מפני מת וזה מטיל בי אימים. כל המעורב עם המתים יודע ועד, שהם נעימי־הליכות ורבי־נימוסין. לעולם אין מת מתיר לעצמו לשבת על כסא או לתבוע מן החי איזו מתת. אין הוא בא בטרחות; אינו שולח ידו בשום חפץ למשכו ולקחתו; אינו פורע סדר הרהיטים ואינו מחציף צחוק. ולא כן בר־מינן דו־פרצופי. בכל שיחו ושיגו הוא טורדן וטרחן, נכנס לתוך הנשמה, מוצץ חיות, מזעיף מבט, תובע ממני משהו, דן אותי דין בעל־חוב פושט־רגל. דומה, הוא טוען אלי: מה בצע בחייך לאחר שנגדעת מעל שרשך? עיר־מולדתך שרופה באש. כל בני עירנו נשחטו ונערפו במגלות ובחרבות. כולם שוכני־עפר, אך אתה לבדך משוטט בין החיים, אבר מדולדל שכמותך. מה לך כאן ומי לך כאן? משכבר נתפרדה החבילה ונותקה השרשרת. ומה ממש בחוליה הבודדה?

כך סח אלי בר־מינן דו־פרצופי. אהה, מתוך גרוני הוא דובר. היטב אדע, כי כל הנימוקים שבהגיון ושברגש מחייבים אותי לצוות לביתי. קני משכבר נהרס. כל חברי וידידי מלחכים עפר. הגיעה גם שעתי להסתפח על קהלם. זכורים לטוב מתי היקרים, שאינם משתערים עלי בהמון, אלא איש אחרי רעהו באים לפקדני. בחברת המת האחד אבטח ולא אפחד. ולא כן בר־מינן דו־פרצופי, אשר פי שניים בו. אף בשתי לשונות יפתני. לשון אחת אומרת: ראיתיך מהלך משמים ובודד בקרב החיים. הלא טוב כי תבוא בקהלנו. עמנו יחד תשכון כבוד. היטב זכרנוך בן־עירנו הנע ונד בעולם זר, כמו בעולם התוהו. כל קו ותג בקלסתר־פניך ובמזגך חקוקים בזכרוננו. בצרורנו צרורה נשמתך. בני, ידיד נפשך, נפל חלל. פיני רבך טמון בקבר האחים; אמך האלמנה, הדוד ברוך, חיה־לאה תופרת התכריכים, ר' יחיאל מרא דאתרא, כל “פני” עירנו, הלמדנים ויראי השמים, יהודים בעלי זקנים ארוכים וגבות עבותות, נבוני־דעה וחכמי־נימוסים, הם וצאצאיהם, כל הטף, נפלו בידי הפורעים, מדוקרים וזבי־דם היו מוטלים, כל הגויות כגל של אשפה לדראון. וכיוון שהיתה אימת הפורעים ימים רבים על שארית הפליטה, שנותרה לחיים, לא יכלו השרידים המעטים, אשר נחבאו כעכברים בחוריהם, להביא את המתים לקבורה. לנבלות כלבים אשר אין קובר להם נדמו. זה נימוס וזה שכרו. כל ימינו חרדנו לכבודנו האנושי, שלא ייגרם לו חלילה פחת, נשאנו את דגל האנושי ברמה, היינו משפחה של זקופי־קומה וצועדי־קוממיות. לא נכנענו איש לרעהו. והנה מה שעלה לנו. אף את הכבוד האחרון לא חלקו לנו. בקרדומים ובמגלים קצצו את גויותינו. עיר מולדתנו, ערש ילדותנו, בית היוצר של נשמותינו, בה נדלקו כוכבי בראשית על ראשינו ומתחת לכפת תכלתה עלה עמוד השחר של חיינו, היתה לתל־שממה ואין לה עוד שם וזכר בישובים. מתה מולדתנו – ואתה תחיה? – לכן הופעתי לקראתך בדמדומים להעירך ולעוררך, כי הגיעה שעתך לעשות את המעשה.

סח בר־מינן דו־פרצופי. רק לרגע השלך הס. ושוּב נפתח פיו להכותני בלשון שנונה כחרב חדה לאמר: "לא ריע אני לך ולא מודע. הנני זר שנקרה לך בדמדומי־בוקר. אפילו עין זרה שכמותי, אשר לא ראתה אותך בקדמות הימים, בהיותך עוד ילד ונער, הבחינה מיד, כי המות פורה בך בכל המבואות והמוצאות של נפשך. כשד הוא מקפץ מכל הליכותיך ותנועותיך. באמונה שלי: הרואה אותך מבחין מיד, כי פליט־עולם הנך. עודך כביכול חי, אולם לבך בל עמך. מעיניך נתוֹנים לרפאים. משתוטט אתה כצל. אי לך גוף למראית עין. אתה גונב דעת הבריות, הסבורים בך, שהנך אחד מהם ומהמונם. גנב אתה, צא, צא לך, גנב. צא והתחבר עם קהל המתים, להם אתה שומר אמונים.

דרך מתים לדבר בלחש – ולפיכך אין דבוּרם טובע בנו רושם. בר־מינן דו־הפרצופי דיבר אלי בקולותיים. עתים נשתאג בקולי ומתוך גרוני. הואיל ולא ידעתי אם הוא הוא הייתי אני הוא. בכוחו נאבקתי עם עצמי. את ידי הושטתי לו לחנקני.

לא אוכל להוסיף חיים לאורך ימים לאחר שראיתי את מלאך־מותי בדמות בר־מינן דו־פרצופי.

לכל אחד נגלה מלאך המות בצלם דמות משלו. לזה הוא ישיש כורע־נופל, לזה נער רך ומפונק ולזה בר־מינן דו־פרצופי.

ת"ש

א.

לא דרך קריאתו של זה בעתון השחרית כדרך קריאתו של זה. זה פותח ברפרוף מבטים על פני הכותרות השמנות של החדשות בעמוד הראשון, מה ייאמר בהן על המדיניות העולמית סיבוכיה ונכליה, על מרידות ומהפכות ופעולות-מחתרת בארצות השונות ועל כינוסים בין-לאומיים לדיונים על תגבורת החימוש או על פירוק הנשק, וזה שוקד לרוות תחילה את צמאונו לחדשות המקומיות, המפוזרות על הרוב בעמודים האחרונים באותיות זעירות במדור “אישים ומוסדות”, “פרט וכלל”, מארבע פינות הארץ, בין השורות, בשולי המעשים, לזכר נעדרים, מי ומי, וכיוצא בהם, המשקפים את מקרי החיים הקרובים ביותר ללב, כגון מי לנישואין, מי יעלה בדרגה, מי חובקת בן ולמי נולד הנכד הראשון, מי שבק חיים בידי שמים או בתאונת דרכים, מי נתפס למעילה ואיזו אישיות חשובה הואילה לצאת לחוץ לארץ בשליחות הציבור או מטעם עצמה. ואילו ברוך בנבנשתי, המקפיד דרך כלל על סדר יום ערוך ומתוקן, לא היתה לו שיטה בדוקה בקריאת העתון.

הבקר פתח בעמוד הראשון וסקר את המערכה על פני תבל רבתי, שנשקפה כחזית מלחמה ארכה כאורך כדור הארץ. על פני עריה הפרוזות של ספרד המטירו מטוסים פצצות והפילו חללים לאין ספור. בין סין ליפן התחוללו קרבות. שתי מדינות לוחמות בחבל-עולם רחוק טפלו אשה על רעותה את האשמה בשימוש באדי רעל, הנוגד את החוק הבין-לאומי, המציב סייגים לרצחנות-גומלין. נציגיהן של שתי המעצמות האדירות ישבו ליד השולחן העגול והתווכחו בנימוקים, המעלים ריח אבק שריפה, למי הכל חייבים תודה על שמירת השלום בעולם. באירופה גברה תסיסת ההמונים המובטלים. מתוך מדור הידיעות, הטעון חמרי נפץ כדי חורבן העולם, נדרש על כרחו וממילא למאמריהם של הכתבים והפרשנים, הדורשים כל ידיעה כמין חומר להוכיח באותות ובמופתים, שעולמנו עומד על סף החורבן. כל הארצות הן כמרקחה וכל הגויים, חמושים מכף רגל ועד ראש, מוכנים בכל שעה, בכל רגע ממש, לישא זה אל זה חרב, תותח, פצצה, גזים מרעילים. הרצח הוא השפה הבין-לאומית. מתוך כל מאמרי ההערכה למאורעות הזמן ברור היה, כי השעה היא שעת חירום, שעת הרת עולם והרת חורבן עולם, השעה השתים עשרה ממש, ואם חס וחלילה לא תימצא תחבולה לצנן מקצת את חומה של המלחמה הקרה ולהמשיך היאך שהוא את המצב של דו-קיום צפוי אבדן גמור.

ברוך בנבנשתי השמיט את העתון מידו מתוך סלידה ושאט. כדרך הבריות לערבב תולדות בסיבות, או אף להקדים אלו לאלו, היה אף הוא נוטה לזקוף מקצת מן המרקחה שבמדיניות העולמית על חשבון העתונות, המנפחת בכותרותיה השמנות והמגרות את שיעורי הסכסוכים וחילוקי הדעות בכל אתר ואתר. אמנם, העתונות אינה אלא פעמון, המכריז ומודיע על שריפות. אולם גם לפעמון חלק בהתלקחות התבערות. לכן שנא את העתונים ואף את העתון שלו, שהיה לחם-חוקו מדי בקר בבקר. ולפי ששנאו ואף על פי כן נדרש לו, הריהו מעיין בו ומשליכו לסירוגין. כבר היה מוכן למשוך את ידו ממנו לגמרי. מבלי משים הפכו לעמודו האחרון ושם נזדקרה לעיניו ידיעה בת שורתיים באותיות פטיט, כי שלמה הררי, ידידו אהובו, מת אמש בעיר מגוריו ב. וסמוכה לה מודעה במסגרת שחורה, כי הלוויה תתקיים היום בשעה אחת אחר הצהריים.

ברוך בנבנשתי לא נהמם, לא נתחלחל. קרא וחזר וקרא את הבשורה הרעה בשויון נפש כמעט. כשתהה על כך נתקשרה לו סניגוריה במחשבתו, כי בעולם מזועזע זה שבכל יום נופלים המוני חללים בשדות הקרב ועמים שלמים צפויים לאבדן, שוב אין מיתת היחיד, אפילו הוא קרוב וידיד, עשויה לזעזע. אכן, תירוץ נחמד – קם חיש מהר מתוכו קטיגור לטפח על פניו. יחיד קרוב… אבל זה שלמה הררי.. אהוב נפשי… שלמה היקר באדם… שלמה איש חמודות, שעל ידיו ושכמותו – והם מעטים יחידי סגולה – מתאהב צלם האדם בעולם… ואתה… כאילו לא כלום…

למרבה התדהמה חש לפתע חיוך חמים בלב. כן, שלמה מת ואני חי. נתיב הוא מששת ימי בראשית: הנלודים למות. המתים לקבר, והנותרים בחיים לפעליהם. נזכר אותן רשימות-אבל של ספדנים לתיאבון, המתפרסמות מפעם לפעם במדור הנעדרים, שפתיחתן על הרוב כך היא: אף הוא מר פלוני החביב והנחמד, דמות ישרה, נדיבה ונאמנה, הלך לעולמו. אף הוא. מי מילל ומי פילל, שאף הוא, איש חי ורב פעלים, איש כל כך חי ואוהב-חיים, ילך בדרך כל הארץ? איזו ספדנות נואלה! אף הוא. מה משמע אף הוא? וכי פלוני עשה חוזה עם מלאך המות שלא יגע בו? ומה זאת אומרת איש כל כך חי ואוהב-חיים, משל יש מי שאינו כל כך חי ואוהב-חיים? אולם פלוני הלך בדרך כל הארץ, שהיא דרך סלולה לכל. לכל, אף לשלמה הררי. כעת הגיע תורו של שלמה. רד, שלמה ידידי, אהוב נפשי, רד לקברך.

לרגע קטן נעשה הענין ברור ומובן. שלמה מת והוא אינו צועק אוי ואבוי, אינו מטיח ראשו בכותל, אינו שואל: “היתכן?”, אינו גועה בבכי תמרורים. שוטים בוכים, צבועים מספידים, רמאים גודשים סימני-אבלות. איכה יבכה ואין אף טיף-דמע בנשמתו? שם, בעמקי הישות, נצטנפה פקעת כבדה והיא סותמת מקור הדמעות. כן, שלמה הררי, המזג הטוב, הרוח החיה בכל מסיבת-רעים, בחור כארז, מעין השמחה והבטחון, כל רואיו יאמרו, כי אכן יאה לו תואר נזר הבריאה, שבק חיים לכל חי, שבק את השמש, את האויר, את הנופים הנהדרים, את הנשים היפות – לאמר, את כלל הנשים, כי מנוגה-נגדו כל אשה העלתה מגנזי-ישוּתה את טבעת הקסמים של יפיה – להן הגה אהבה עזה מהולה בחמלה רבה, את חוג ידידיו ורעיו הרחב לאין שיעור. אין עוד שלמה.

בשכלו הבין ורגשו התמרד. מת שלמה. היתכן? האם חלה ימים רבים לפני מותו או כחתף בא עליו המות? אם חלה ימים רבים, למה לא נקרא לבוא אליו ולמה לא ניחש לו לבו לקום ולנסוע לעיר ב. לפקוד את החולה? האם חלה שלמה ולא ידע או ידע והסתיר? שלמה ריע נעוריו, שהיה מסיח עצמו לפניו על הכל, דומה, ללא שייר, הצניע ממנו את מחלתו הנואשה שהצעידתו לקבר… “שלמה הצניע ולבי מפני מה לא ניחש לבוא אצלו ולעמוד ליד מיטתו בשעת יציאת נשמתו?” הלך לו מן העולם ללא שיחת פרידה… הלך לו, ברוך לא יכול היה להימנע מתרעומת על מעשה זה. כל מות הוא מעין פגיעה אישית בקרובי הנפטר, על אחת כמה וכמה נראתה לו באספקלריה זו מיתתו המאולתרת של שלמה. למה לא הודיע לו במברק, כי הוא חולה אנוש? אף בני ביתו לא קראו לו, הקרוב בידידיו של שלמה, ריע נעוריו, לבקר את החולה שלמה, שמחלתו החמירה. האמנם בימיו האחרונים ואף בשעותיו האחרונות לא זכרו שלמה ולא קראו בשמו, לא זכרו ולא פקדו?

ב.

השכל אמר: קום ועשה. קרע מעליך קורי התנומה, התלבש, התגלח, סעד פת שחרית ולך אל האוטובוס הנוסע לב. ובוא אל הלויה. מחוגי השעון הורו שמונה שעות ומחצית השעה. עד תשע בערך יתעסק בסידוריו לעזוב את חדרו, לכל היותר עד תשע ורבע או תשע ומחצית השעה. בעשר יוצא האוטובוס לב. שעתיים נסיעה. עד לעשר יהיה הסיפק בידו להגיע אל התחנה המרכזית ולהצטייד בכרטיס-נסיעה. בשתים עשרה או קצת למעלה מזה יבוא לב. מכל מקום לא יאחר להופיע בבית שלמה אל הלוויה. כך דן השכל. אולם עשייה חפוזה זו לא הלמה את אפיו ואת הרגליו. ברוך בנבנשתי, הכפוף לסדר-יומו, לא היה בן-חורין לצאת מן התלם בשום נסיבות שהן. בעיקרו של דבר, סבור הוא, כל אחד קובע לו עתים משלו. עתים למלאכה ולמשא ומתן ועתים למנוחה, לנמנום, להתבודדות או למשחקים. כללו של דבר, כל אחד הוא רובו לעול ומקצתו לשבתון. אדם שאין לו כל יום שעה משלו אינו אדם. יום של חול בלי שעה של שבת אינו יום כלל. שעת השחרית בין שמונה לתשע היא שעת השבתון של ברוך בנבנשתי, שעת ההתייחדות עם עצמו במיטתו. ברוך אהב את משכבו. המיטה, סבור הוא, היא המולדת לאדם, היא מפלטו וחסותו מכל הפגעים, בה הוא נולד, בה ילך לעולמו. כל בקר משמונה עד תשע הוא שוכב ער, מתמכר לתפנוקים אישיים לגמרי לא חלק בהם לזולת. שעה זו היא לו ההתיחמות באלהים. אותה שעה אין הוא כלל של העולם, אלא של עצמו בלבד. של עצמו, היינו – של אלהים, כי האלהים הוא כל עצמותנו. אותה שעה בה כל הבריות יוצאים לעסקי יומם, אפילו התינוקות תיקיהם על גבם כבר נרתמו לעול תלמוד תורה ואצים לבתי האולפנא, כל העולם על גלגלים, הוא לבדו שוכב-הוזה, בא בסוד המנוחה, פטור מן ההבלים שבהוויות העולם. הדבק באלהים שוכח עולם.

הוא לא ויתר על שעת השבתון, שנסתיימה בתשע בדיוק, וכן לא פסח על סעיף מסדר-יומו לקרוא סמוך לירידתו ממשכבו פרק באחד מספרי ההגות שמחשבה זכה ויין משומר של רגשות נאצלים ממוזגים בה. פרק יומי זה, סבור הוא, כמוהו כתפילה לנפשות הצמאות לשפך-שיח. רבים בימינו שוחרי תפילה שאין בהם אומץ הרוח הדרוש להתמכר לה. מיום שנתמעטה התפילה נתרבו הלבבות המאובנים. אכן, דברי-הגות נכוחים וזכים כוחם יפה מפרקי פיוט סתם לפשט את העקמומיות שבלבבות, להרחיב את הדעת ולזכך את הרגשות. פתח את הספר “רעיונות”. קרא: “בעת תדאב עין בוכיה על הרעות ונפש מתאבלת בלחץ כאב-עולמים אשרי אדם עוז לו להסתיר את הדמעות ולכאב-לבו ישים מרפא דברי-חכמים”. כפתור ופרח. דברי חכמים הם תרופות יקרות. כצדיק באמונתו, כן החכם בחכמתו יחיה. עתידה החכמה לבלע את המוות, ואף בטרם ייבלע המוות לנצח, אך בגני החכמה נמצא מעוז ומשען לנו מכל פגעי-תבל. לא ספדנים ינחמוני בכל צרה, בלתי אם פרקי הגות כתובים בטוב טעם ובשפת חן. הכי לא ילמדו יראי שמיים פרק משניות כסגולה לעילוי נשמת המת? עד כאן ולא עוד. אל תאניה ואניה במות הידיד, אל בכות ואל ספוד. אבלות המכריזה על עצמה היא בזיון למת. שלמה היקר, נקי הדעת וזך הרגש, אתה נשאת תמיד ברמה את דגל האדם. כל מראך קרא בעוז: האדם מקורו רם ויסודו נאצל. הכי לא סחת לי פעם בענות אדם, שמעודו לא העז להביע פתגם מלוטש, שמא ישימו חלקו עם החכמים, כי אך בזאת יתהלל האדם, שילוד אשה הנהו והאשה היא משכן הקודש של החיים? כל העמדת פנים של צער, של עצבות, של אבלות, זרה היתה לרוחך. כל מבט ומבט שלך כמהו כצו: והיית אך שמח.

בזכרו זאת נתחמם לבו ומוסר-כליותיו כמו פג. שלמה מת, אך החיים אינם מתים ואינו דין, שהחי יזייף את חותמו. החיים משמעם קורת רוח, מהותם שמחה. נשימתנו היא משאבה לשמחה. על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה צוהל בחייך. שמחות העיניים המסתכלות; שמחות האזניים השומעות והרגליים הצועדות; צוהלים הדמים הזורמים בעורקים; הגוף כולו נפעם בעוז-רגשות בשמחת-הווייתו. כל אילן השולח את פארותיו אל על הוא חזיון-מצהלות. כל מראה קודר ביקום הוא בן-חלוף. נוף עצוב הוא תרתי דסתרי. אף הרואה נוף סגריר משתאה על הדר-חנו. הבריאה כולה אומרת כי טוב.

לא אמר שלום עליך נפשי, אולם נפשו נשאה אליו את ברכת-שלומה. שלוה חרישית אפפתו כמו לא נפל דבר. שתי שורות באותיות זעירות בעתון היום סחו מת שלמה, אך הבריאה על כל מראותיה הנשקפה בחלונו ענתה ואמרה: להד"ם. שלמה חי וקיים. כל מורשי-רוחו נשאו אליו את הבשורה כי שלמה חי וקיים. אילו הוא מת… אילו הוא… אך לא, אף בבואה דבבואה ממותו אין בנפשו… בן פורת שלמה – הכי הוא מת? לא היה כלל במשוער, שעיניו-לפידים אינן מאירות עוד ובת-צחוקו השמשית אינה זורחת עוד וקולו הפעמוני אינו מצלצל עוד לקרוא לכל ידידיו ומיודעיו אל היכל השמחה. באמת אמרו: אין אדם נפטר מן העולם, אלא אם כן החיים נעשו מאוסים ונמאסים עליו. מתים הרוטנים, הרוגנים, מרי הנפש, הנזעמים, הבאים בטענה. אולם שלמה הזיותן, שבדין נתכנה על ידי פלוני אלמוני, חברם הקרוב, דוור הבשורות הטובות של הקדוש ברוך הוא, ההוא יהיה לשוכן עפר? לא יתכן ששלמה לא יופיע באחד הימים במהרה בקרוב בלחיצתו המשולשת על פעמונו ובקפיצת-משובתו בביתו וחבילת השי בעטיפה צבעונית בידו. שלמה אהב מעשים קונדסיים. להוט היה לגרום הפתעות ולהעניק מתנות, כאילו עצם מציאותו לא היתה הפתעה ושי לעולם.

צפיה חסרת-שחר זו, אף היא מעשה משובה, אף על פי שלא נתקבעה בלבו, אלא היתה בגדר משב חולף, גרמה לו צער ובושת-פנים ממש. לא די, הרי עוד. המעט לו שלבו לא נשבר שברון גמור מן הבשורה, עוד הוא שוגה, ולוּ לשהות מעטה באשליות. אם אינו שרוי באבלות על מות שלמה, עליו לישב שבעה על לבו שניטמטם ולומר קדיש על רגשו האנושי שנתקהה. לבכות, לבכות. מי יתן לו בכי מעט. אמת היא, אין בלבו אף קורטוב צער על החתף שבא על שלמה. הוא אנין הנפש, שאפילו מבט צונן או מלה בלתי ידידותית של מכר עלולים להעכיר את רוחו, ואפילו קלקול במזג האויר משרה עליו עצבות עד דכאון ממש, לא נפגע כלל בעומק נפשו מפטירת ידידו היחיד והמיוחד, כאילו לא נפל דבר… כאילו לא כלום. אין טעם לעשות שקר בנפשו, אין הוא המום, לא מזועזע, לא נחרד. אף נטף-דמע לא צמח בנשמתו. עיניו צחחות. אין הוא חומל על ריעו שמת באבי ימיו – כבן ארבעים בסך הכול – ארז נגדע ומפלתו לא הולידה כל הד בליבו. רוחו שקטה לגמרי. הפקעת הכבדה ההיא, שנצטנפה שם שם בעמקי הישות, בקדשי בקדשים של הנשמה, ליד מעיין הדמעות, רובצת שם ואינה משה. אסור לו להסיח את הדעת מכך, שלבו נתאבן, נתאבן ואין עוד תקנה לו. מות שלמה לא פגע כרעם. אל נא יעשה שקר בנפשו. רק לא שקר. כל שקר מוקצה מחמת מיאוס, כל שכן שקר לגבי שלמה גלוי הלב וזך הרגש. השנאה לכל תרמית היתה טבעת הקידושין, שחיברה את נפשותיהם יחד משחר נעוריהם ועד… עד… שנעצמו עיני שלמה הטהורות. ריע אני לבריות, אך האמת היא אהובתי וחמדת לבי. שלמה לא השתוקק לאמת, כי הוא היה מופתה החי.

שמש אביב מוקדם זרעה על קירות-חדרו פלאי-דמויות, שלחה את חציה מתחת לשמיכתו ומסכה בו עצלות והזות. כל חושיו שתו תפנוקים בצמאון. כן, הוא ידע ששלמה מת, אולם בנשמתו, לבשתו, לא היתה אף טיפת מות. מנורת השבת דלקה בה על כל פניה. כל אבריו התכחשו למות וכל עצמותיו תאמרנה אין בנו מות. גוף חי שותה שמש, שוקק עינוגים ועידונים והומה תשוקות וכיסופים – מה לו ולעפר-קברים? השמש שורפת את המות. כחכמה כשמש. גם החכמה כשמש משחקת לפנינו בכל עת. כל מאמר החכם הוא פריסת שלום ממנו לקרובו ברוח ובשורש נשמה. שמש צדקה וחכמה צדקה יצילונו מן המות. הגויה שותה את אור השמש, והנשמה – את אור החכמה. אור הוא שמחה.

לא הסיח דעתו מהכרח הנסיעה, אלא שהליאות עכבתו. כסבור היה, ששכיבה מעטה נוספת תתן לו כוח להתגבר על העצלות ולהתקין עצמו לנסיעה על ידי כל ההכנות הדרושות לה, והן, לקום, להתלבש, להתגלח ולאכול פת שחרית. אולם השכיבה המעטה הנוספת לא החישה כלל את ענין הנסיעה. נימוקים חדשים צמחו כנגדה. בעצם מה טעמה והגיונה? כן, לחלוק את הכבוד האחרון. הכבוד האחרון. איזה משפט חסר-שחר. לקיים מצות הלוית המת. זה מת והללו באים ומוסיפים מצוה לעצמם. או שמא הכרח הוא, שגם הוא יהיה עד-ראיה לבזיון המת בידי אנשי חברא קדישא, המגלגלים אותו כאומצה, מוקיעים בהורדתו לטבילה את מערומיו המבישים, ועד-שמיעה להכרזות החזן על מוצא האדם מטיפה סרוחה? כמה משמים ומשפיל מחזה הקבורה וכמה נוגד כל זה למזגו של שלמה, איש הצורה ויפה הנפש, שכל חלאה אנושית לא דבקה בתכונתו.

יכול הוא להימנע מן הנסיעה. ואם יכול הוא, הנסיעה למה? שוב אין נסיעתו אלא קיום מצוה, רק מצוה, לצאת ידי מצוה, חובה שבנימוס. אמת היא, שהמיתה לא נגעה כלל בלבו. הוא לא נתחלחל בקריאת הבשורה הרעה, לא קפץ מעל משכבו כהלום-רעם, לא געה בבכי עז ומר. אף טיף-דמע אין בנפשו. שלמה מת והוא חי ומתדיין עם עצמו לנסוע או לחדול. שונא לוויות היה מעודו. כל קבורה וסתימת הגולל כרוכות בבזיון המת והחיים כאחד. כללה טקסים ריקים והספדים על לבבות ריקים מצער. כל השתתפות בלוויה היא שיתוף עצמו עם האבלים ללא-לב והצטרפות לקהל הולכי-בטל הצמאים לראוות. בני אדם נגועי-שממון להוטים אחרי שריפות, קטטות, חתונות ולוויות. צווחת האלמנה המהלכת אחרי מיטת המת: אוי לי, וי לי, הוסרה העטרה מעל ראשי ודעך אור השמש לעיני. כל יתר האלמנות ובריות בטלניות אחרות מסייעות על ידיה בתאניה ואניה. האבלות בפרהסיה סובבת לעולם על איזה שקר. כל אלמנה מוכנה לשעת הכושר, בה תוכל לענוד לראשה כל עטרה אחרת שתזדמן לה, כשם שהשמש תוסיף לזרוח מדי יום ביומו. והכי אין כל לווית המת מעין מועדות לשיחות המלווים הקרובים ומפגש לקהל הסקרנים וההולכים בטל המצטרפים אליהם? מאוסים עליו המיטה השחורה והתכריכים הלבנים, קשקוש הקופסה “צדקה תציל ממות”, הקבצנים פושטי היד ודף הטהרה, פסוקי אל מלא רחמים הנדושים, אף הקדיש החוזר ונשנה בפיות לאין שיעור מדור לדור. היתכן, שגם שלמה המאיר ישמש בפטירתו ציר המעשים המגונים ההם, הזורעים חשכות ומרה שחורה בנפשות? ראוי שלמה, כי ממנו ואילך תתחולל חדשה בקבורת המתים ויקיץ הקץ על הלוויות בהמון ועל הקבורה בפומבי גדול. אדם מת, ישיבוהו לעפרו או יהפכוהו לאפר בצנעה, בחשאי-חשאין. אדם מת לעצמו. לא לאשתו, לא לצאצאיו על אחת כמה וכמה לא לקרוביו האחרים ולידידיו, אלא לעצמו בלבד. מן הדין, שיהיה המות סוד אישי. סוד גמור. המות הוא ערוות החיים ואך דורות גסי-רוח עשוהו פרהסיה. כל אחד זכאי להילקח מן העולם כחנוך וכאליהו, שעלו בסערה השמימה. הקץ ללוויות!

ג.

אף על פי כן הסכים בדעתו לנסוע אל הלוויה, ודווקא משום שנמצאו לו כמה וכמה נימוקים שכליים ורגשיים כנגד הנסיעה. לעולם טעם אחד כוחו יפה להכרעה מריבוי הטעמים, המעורר חשש מבוסס, שמא לא נתקבצו כל הנימוקים בגודש כזה אלא בשביל לחפות על איזו פניה נסתרת, שאינה מעיזה להופיע בגילוי-פנים. והרי יכול שמפאת העצלות הוא מחפש לו אמתלאות שונות להימנע מן הנסיעה. אם לדין-צדק, הרי כל הנימוקים יחד אינם שווים כלום לעומת הנטיה הפשוטה וטבעית, הממריצה כל בעל רגש אנושי, בבוא אליו הבשורה על מות ריע וידיד, להגיע חיש מהר, ללא כל שהיות ותהיות, למקומו של המת ולהצטרף אל מלוויו בדרכו האחרונה. כן, הנפש סולדת מעיסוק הקברנות ומן התכונה הכרוכה בו. עינויים? הרגשת גועל? וכי אין הצער וגועל הנפש יסוד ראשי בחיי הנפש ובכל הדברים שבין אדם לחברו ובין אדם לרעיו לידידי-נפשו?

לא בלי מידה של ישוב הדעת, אם כי בה במידה גם מתוך היסח הדעת, נחלץ לרדת מימטתו ולהתקין עצמו בכל הפעולות הדרושות לנסיעה. השעון הורה תשע. בשקידה מעטה יעלה בידו להגיע אל התחנה המרכזית בשעה עשר בקירוב ולהשיג לו מקום באוטובוס שיביאהו לעיר ב. בשעה שתים עשרה ורבע בערך ועוד יהא הסיפק בידו לבוא לפני שיסיעו משם לבית העלמין את שלמה המת… את שלמה המת – ביטא בשפתיו, כדי לשלשל את מיתת שלמה עמוק מן השכל אל תוך מדור החשאין שבנפשו לדבקה אל לבו ולהזרימה לתוך הדם שבעורקיו. המחשבה על מות שלמה נראתה לו בגידה בידידו. כל דבר הנתפס בשכל הנהו טרף לו. השכל פועל בדיוק על דרך האורב והטורף. הוא תופס, מקיף, מעכל וממילא מכניע ומחסל. המחשבה על מות שלמה היתה בעיניו נצחנות רעה, תכסיס לחסל את הידיד ולבערו מן העולם. הוא מת – וחסל. דעת היעדרו עושה אותו כאילו אינו. הידידות משמעה הזדהות. אם שלמה מת, עליך להידבק במיתתו, להיות כמוהו, להיות הוא.

אך הציג את רגליו על הרצפה זנק קדימה, כמבקש להינתק ממקומו, כמו רק בו ברגע תפס את מלוא המשמעות של המלים “שלמה איננו”. איננו? לא. לא. אך חלום-בלהות הוא. אילו שלמה נפח את נפשו, כלום היה הוא עומד ככה בשתי רגליו על האדמה, זקוף ובוטח, עומד ואינו מתמוטט וצונח, מה? והוא איננו נופל על פניו. הוא עומד איתן על רגליו ושתי ידיו פועלות כשורה במעשה התגלחת. כל חושיו פועלים כתקנם והתיאבון תובע את סיפוק. אף ההגיון אוחז בפלך ועוסק כמנהגו בטווי הרעיונות במיטב הניסוח ובפסקי הטעמים הנאותים. הוא סח בערך כך: שני מלאכים יש, מלאך החיים ומלאך המות, יריבי-תמיד ובני-ברית לעולם. אין מלכותו של זה נוגעת במלכותו של זה אף כחוט השערה. ים היסורים זועף מכאן ונחל איתן של תענוגות שוטף מכאן. בצווחות-עינויים יוצאות נשמות מן הגופים ובצווחות מצהלות נכנסים עוללים לחיים. בשדות-קטל בספרד ובחזיתות-מלחמה אחרות נופלות בכל שעה ורגע חללים ובבתי שעשועים למאליפות חוגגת ההוללות. שלמה מת ואני אוכל פת שחרית. שלמה זיוותן אתה שבקת חיים, אבל גם השנה יהיו כל העצים טעונים פירות ואף פרח אחד בכל שדות-תבל לא יחמיץ את שעת לבלובו. אתה תשכון עפר ואף נפש חיה אחת לא תדרוש לשכנך להתאבק עמך בעפרך.

כשיצא מביתו עלתה לפניו במחשבה על דרך הלצה לקנות צרור פרחים ולהביאו עמו אל הלויה. לא קנה. כשהגיע אל התחנה המרכזית ראה את חיים דלפי נצב בתור לא רחוק מן הקופה. שיער, שאף הוא עומד לנסוע לב. אל הלוויה. נסוג כדי לחמוק משם בפסיעה מהירה. אולם חיים דלפי כבר תפסו במבטו, יצא מן התור ורץ אחריו להדביקו. הדביקו.

ברוך בנבנשתי נהג בחיים דלפי בוז גלוי מתוך שנאה כבושה. דומה היה עליו, שבחברתו של הלה חסר הוא אויר לנשימה. תוכו וברו היו מאוסים עליו. רזה ודק, עיניו המלוחלחות קפצניות, יצאניות ומרושעות, אורבות לטרף. פניו מחמיצים דווקא בשעת חיוכו, וכשמי שהוא צוחק לתיאבון הוא שואל במראה קודר ובקול בכיני: “מה טעמו של צחוקך?” אפילו הטעם גלוי ומפורש. יש שהוא סח: מכיוון שאתה אומר כך, מכלל שדעתך אינה כך. מגלגל הוא כל שיחה אל נושא המלחמה העולמית, כדי להוכיח באותות ובמופתים, שהמלחמה העולמית העתידה הנה היא ממשמשת ובאה… אין מנוס ממנה… ועמה יבוא חורבן העולם. כסבור בנבנשתי, שהוא מנבא שחורות משום שנשמתו שחורה ועינו צרה בכל. כיוון שהוא רואה אשה יפה, מיד הוא פולט מפיו – וכשהוא פולט מפיו מלים הוא מתיז עמהן רוק – מה תאמרו על המכוערת הזאת? הוא רע משום שרע לו, מסתמא. עינו חדה להבחין בחתימת שיער לבן בראש או בזקן של כל המזדמן למחיצתו, כדי לבשר לו שאותו תכשיט נפל בחלקו. תמה היה בנבנשתי, שאיש מפוגל זה היה רצוי תמיד לשלמה הררי, מקובל עליו ולא זז מלחבבו ומלקרבו ולהאיר את פניו אליו בכל עת. לא מצא הסבר לכך אלא זה: שלמה הזיותן, השופע אורה על סביבו, כל המתקרב אליו נכנס ממילא לתוך מעגל אורו ומנוגה-נגדו, אף החשוך שבחשוכים פניו מבהיקים. שוב אין שלמה מסוגל לראות את זולתו אלא באספקלריתו השמשית. צרה היא, שבעלי הנשמות המאירות, המסתנוורים מאור עצמם, נעשים עיוורים לעולם ושוב אינם מבחינים בין נקיי-הדעת לפגומי-הנפש. הם נוצרים חסד לאלפים ומלבינים כשלג אף את האדומים כשנים. כזה היה שלמה הררי. יפה-עין ונדיב רוח. הכיעור לא נכנס כלל לתחום-ראייתו. ברוך בנבנשתי קנא בלבו הטוב של ידידו ובנדיבות-רוחו. אך הוא איננו במעלתו ואף אינו מסוגל לשאוף אליה. אף על פי שלא הרהר אחרי מידותיו של שלמה, לא רצה כלל להידבק בהן. אהב את שלמה, אבל לא את דרך משאו ומתנו עם הבריות. התרפק על חנו ולא גרס את חסדו. הוא נהג בחיים דלפי בוז גלוי מתוך שנאה כבושה אל מראהו ואל כל שיחו ושיגו. כשראהו בתור ליד הקופה נתחלחל מן הרעיון: אורו של שלמה דעך וקופה של חשכות זו, אותה מעבדה חיה לתעשיית עצבות ומרה שחורה ולהפצתה ברבים, קיימת ומהלכת ועושה את שלה.

בנבנשתי החיש את צעדיו. אולם חיים דלפי הדביקו. לא היה כלל במשוער, שהוא לא ידביקו. חיים דלפי צולע. ומשום כך, כנראה, סיגל לו מין הילוך מהיר, חרישי וגנבני, כמי שצועד בפוזמקאות בלי נעליים והוא מסוגל להעקיף בדרכו ולהפתיע במעין איגוף בשדה-קרב. הרגל לו להזדקר לעיני טרפו ברחוב במפתיע, כאילו צמח מתחתיו. כיוון שהוא רואה פלוני ממכריו נחפז ושוקד להימלט ממנו, הוא מגביר עירנותו וצד אותו בחכתו.

– מת המסכן ואנו נוסעים אל לוויתו – התיז חיים דלפי את הסמך כזין והתיז את רוקו. על פניו החמוצים השתפך חיוך של זחיחות הדעת ובעיניו נוצצו שביבי ריצוי וקורת רוח.

– איני נוסע – החזיר לו ברוך בנבנשתי דרך קפידה, בהסבו את מבטיו ממנו.

– אם אתה אומר שאינך נוסע, מכלל שאתה נוסע. לא כן?

– לא. איני נוסע בהחלט. אני כאן דרך הילוכי. הנני נחפז ללכת לאיזה ענין.

– מה ענינים לך בשעה כזאת? כשמלאך המות פרץ לתוך חבורתנו? שכחת את מאמר החכם מת אחד מן החבורה תדאג כל החבורה?

– אני דואג, אני דואג – השיב בנבנשתי ברהיטות והושיט לו את ידו בברכת שלום ללכת.

חיים דלפי ניסוג כדי פסיעה, כאילו נתכוון למנוע מעצמו את תקיעת ידו. אף על פי כן תקע לו את כפו הלחה ולחץ את ידו מתוך התעוררות נפשית וחביבות יתירה, שהצמיחה בפניו עוית של רוֹע, שנתגלגלה לאלתר להעוויה קדרותית. אמר:

– אבלים אנו. אבלים אינם אומרים שלום. שמע חביבי – קרא בקול צוהל – אתה נחפז לך לעניניך ואף שערותיך נחפזות להן לחוג את חתונת הכסף. תן דעתך, בחור – הפטיר – בכל זאת פליאה היא בעיני, שאתה ידיד קרוב לא תהיה בלוויה.

בנבנשתי נמלט. צעד כמה שצעד ברחובות, רץ ממש, שלא ייתפס שוב בכף האורב עד שנכנס לגינה שבסימטה. כשישב על ספסל והשקיף מסביבו ולא ראה את חיים דלפי שבתה עליו נפשו ורוחו התאוששה כשל אדם שהצליח להימלט מסכנה. ניתנה האמת להיאמר: רוחו היתה בדוחה עליו מתעלולו המוצלח. עיניו שוטטו כמו מאליהן מסביב וספגו מה שספגו. ספגו חיים. ספגו עגלות ילדים ואמהוֹת צעירות לידיהן. השמש הבהיקה בפרצופי האמהות הצעירות תפנוקיהן הליליים. הדשא הוריק ולא חדל. ערוגות הפרחים כרזו: יבוא כל הצמא ליופי אלינו. ים החיים פלט סודות גלויים. ובכן, סח ברוך הפנימי אל ברוך החיצוני, אין אדם, שאין זכות עשויה להתגלגל על ידו. אף מעז יצא מתוק. זכור לטוב חיים דלפי, שעמד לי לשטן והניאני מן הנסיעה. לא ניתנו לוויות אלא לבריות כגון חיים דלפי.

דעתו היתה מיושבת ורוחו צלולה בהחלט. מטעמים נכונים באמת ולא משום פניה נסתרת ראוי היה לו להימנע מן הנסיעה. מה מידה היא לשתף עצמו בקבורת הידיד, להסתכל בפניו, העוטים חיוורון המות ובמערומי-גיוו, לחלוק לו את הכבוד האחרון, שאינו אלא הקלון האחרון, להביט אל גושי העפר, הנערמים עליו, עפר על ראשו, עפר על פניו, עפר לפיו, עפר לתוך עיניו ואזניו ונחיריו? זכור לו מעצמו ומחבריו בילדותו, כמה הוא והם היו להוטים לראות מת, לגשת קרוב אליו, כדי להשתכנע כי המת הוא מת ממש… יצר הוא, יצר רע, המצמיח בנו נהייה זו אחרי המת הקרוי בפינו בשם בר מינן. הוא מת ואנחנו חיים. הוא מת ואנחנו נבדלים ממנו לחיים. ובשביל לתקוע תודעה זו בלבנו, הננו מכריזים ומודיעים גם לנקבר בשעת סתימת הגולל עליו: ליהוי ידוע לך, שהלכת לעולמך ושוב אינך רשאי להסתפח על נחלת החיים. אך הוא ברוך בנבנשתי לא זו מידתו בשלמה הררי, ידידו וריעו. אין הוא מוציא עליו גזר-דין של הלך לעולמו. שלמה לא הלך. לא הלך. הוא פה, בעולם הזה. שלמה נשמה, שלמה חיות, שלמה אהבה ושמחה – ההוא ימות? אין דעתו מסכימה ששלמה מת. הוא חי. הוא רואה אותו עין בעין. לידו הוא יושב. הוא חש את נשימתו, את לטף מבטו. אין הוא שרוי באבלות כלל וכלל. דעתו מיושבת ורוחו צלולה, כאילו לא נפל דבר. לא נפל דבר. לב שלמה, העליז בלבבות, לא חדל לדפוק. כל עלה ועלה באילנות המלבלבים מסביב עומד ומכריז על כך. פני התינוקות בעגלות מבשרים ואומרים: שלמה חי וקיים. הקריאות כלניות, כלניות, הנשמעות מעברים הופכות את מות שלמה לדבר חסר-שחר ונעדר-מציאות. אנשים, הצועדים בבטחון חוגג, המכוניות הדוהרות בקצב-רננות, הצחוקים הפורצים מן הפיות, הכל מבשר ואומר: יש שלמה. הכיצד הוא מת? הכי אדם הוא עלה הנושר מן האילן ביער עבות? הכי והכי? מר פלוני, מה השעה? שתים עשרה בדיוק… קפץ ממקומו. רגליו כמו מאליהן נשאוהו. ראה בריכה… ראה דגים ודגיגונים… ילדים גלגלו רעפים. כדורים עפו. הוא רץ ושב… רץ ושב. מר פלוני, מה השעה? השעה אחת בלי רבע… לא כי קרוב לאחת. כן, אחת, רץ ושב. הוא רץ ושב. מר פלוני, מה השעה? אחת ורבע. לא, כי אחת ועשרים. רץ ושב. מר פלוני, מה השעה? שתיים בלי רבע. לא כי שתיים בלי חמשה. שתיים כמעט. רץ ושב. רץ ושב… וכשנעצר באפיסת-כוח היתה בכל זאת דעתו מיושבת ורוחו צלולה בהחלט. שכלו הגיד לו, כי בשעה זו כבר נסתיימה שם קבורת המת, נערם העפר ונסתם הגולל. תחת אדם צץ תל עפר. נסתיים גם הקדיש. יהא שמיה רבא מבורך לעולם.

– לא – צעק בשפתיים קמוצות אל תוך התוך של נפשו. שוב ישב על ספסל והסתכל בפני האמהות הצעירות ליד עגלות ילדיהן. ברוך הפנימי סח עם ברוך החיצוני בלחש מלוחש ובשכל טוב: ואני אומר, שלמה היקר, שאתה חי וקיים. היום כתמול וכשלשום. היום כתמול…כתמול. אשמע קולך אביט אל זוהר מראך. אתבונן אל חיוכך, המחיה נפשות. הכי אתה תמות? מה רבות הנפשות, שחייהן נצררו בצרור חייך ומה רבים הלבבות, שדפקו בתואם עם לבך הגדול, אוהב האדם, ומה חזקו מיתרי האהבה שנשזרו בינך ובין כל רואי פניך ויודעי שמך. נעצמו עיניך, רמ"ח אבריך ירדו לקבר. אולם אתה, אתה שלמה, אתה בעצמותך, אתה ביקר-סגולתך, אתה זה שהיית כה חי ונלבב, שופע חיוכים, אוצר בלום של שמחות, לב-פסנתרין, אתה לאשורך, חי, חי הנך. שלמה-לב, שלמה-שכל, שלמה-נשמה, שלמה ידיד-נפש, חי הנך. רק במות האחרון מיודעיך תמות גם אתה. כל עוד חיים ומתהלכים עלי אדמות האנשים, אשר שתו ממעינך יין השמחה, אשר שמעו רנן קולך, אשר התחממו לאור פניך השוחקות והתפעלו מחין חכמתך… כל עוד יהיו חיים בעולם כל אלה אשר הזינו את מבטיהם מדיוקן החמודות אין משלו, אשר חוננת בו… כל זמן שהם חיים… שאני חי ונושם… כל זמן…

ד

הוא סח אל עצמו באותו הגיון צלול, שיונקותיו נעוצות באל-שכלי, המעניק ודאות לנפש, כי שלמה הררי חי באמת. נפשו היתה עטופה דממה זו, שאינה כלל היפוכו של הרעש, הזורעת נחת בכל הישות ותחת המציאות המפוררת לחלקיקי-חיים וממשויות, היא פותחת את שערי היש הגדול. שם, ביש הגדול, היה שלמה חי מאד. בנעלם היתה התגלות, שחותמה ודאות. ברוך בנבנשתי, גוש בשר ודם, ספג ברקים במקלט המסתורין. שם, בתוך ספירת הברקים, לא נפל אף צרור מן ההויה של שלמה. הוא ישב אפוף ומלופף רוח שלמה. הענין היה ברור לגמרי. נשמת שלמה התלבשה בגופו. בת צחוקו של שלמה, אוצר בלום של חן ונפשיות, דבקה בשפתיו. הוא חש את חומה כממשות חיה. עליו הוטל התפקיד לשמור על גחלתו של שלמה, לקיים מעין הנשמה מפיו אל פיו ולהפיח בו רוח חיים, לאמצו אל לבו, לשמש כן ומרכבה לאישיותו הנאצלה, שבסיסה הבשרי והדמי נשמט ממנה. להיות בית החומר לרוחו המרחפת מעליו ומסביבו. וכלל לא חשש לשלום-שכלו כשפתח ודבר בשפה ברורה לאמר: שלמה היקר, כעת אני אתה ואתה אני. חיינו נצמדו יחד. נחיה יחד חלק כחלק. להיכן שאלך אתה עמי. בעיר וביער, בהר ובגיא, בשבת-בדד ובתשואות-עם, בהתרפקות על יפה-נוף ועל חמדת-נשים, בטוב טעם הפרי ובמנעמי ההגות, ברון-רעיונים ובהמיית יונים, בכל חלקך עמי. אתה עלית לספירות-על ואני עלי אדמות נושא דגלך, משכן הנני לרוחך, שומר גחלתך בקרב החיים. שלמה היקר, צעד בצעד נתהלך מעתה יחדיו בארצות החיים. זה דברי לך.

תמה היה: לך? וכי יש עוד לך? שלמה איננו חי עוד. אין המת יש. והכיצד ידבר אל שלמה בלשון אתה, אחרי אשר פתח לפניו את שערי נפשו, שיכנו בתוכה, הפכו לחלק מישותו ונתחבר עמו? מתוך כך נתחוור לו בוודאות אכזרית, שזיווג השניים לאחר טרם קם ונהיה. יתכן שהחי עשוי לשכן בקרבו את המת במיזוג השלם, אבל שלמה כלום מת? לא, הוא לא מת. אין זה במשוער כלל שהוא ימות… הוא, ששימש משדר של חיוניות שופעת לכל רואיו… שהחיים אצלו לו נשיקות לאין ספור, שהכה גלי חדוה מסביבו… הוא… הוא… ימות? אילו נסתלק שלמה מן העולם היה חש את הסתלקותו כצרבת בלבו, עיניו היו מחשיכות, רגליו פקות, ידיו מרעידות, פניו מקדירות, דעתו מתחלשת ומעין דמעותיו נפתח בזרימה עזה. אולם אין אף טיף-טיף של דמע בעיניו ושום שינוי לא התחולל בשכלו וברגשו, אף מיתר בלבו לא זע. ברוך הוא בצביונו, בהגיונו, בהלך-רוחו ובמהלך-רגשיו, בצביטות התאווניות שאינן פוסקות ממנו למראה כל דמות נשיית חולפת, כאילו לא נפל דבר… כאילו לא כלום.

נפשו שאלה בכי ובקרבו חררים. המות הוא מהלומת הגורל. לכן קרובי המת משיבים לגורל מהלומה תחת מהלומה: מחבלים בעצמם, עושים קריעה בבגדם ושרטת בגופם, מכים על ראשיהם באגרופים, חוגרים שק, עורכים קנים, הגה ונהי משברון-לב, צועקים אוי ואבוי, צועקים מן הלב עד לב השמים. ומה פשר האלם הזה בשפתותיך, ברוך, והצחיחות הזאת בנפשך? דמע מעט לוּ… בהמיית-געגועים נזכר הוא בקר אביב אחד בחברתו של שלמה בהתהלכם יחד בנאות-שדה. אור צחצחות שרוע מסביב. האויר שקוי חיי-נשמות. הבריאה רעננה כמו זה עתה יצאה מתחת יד הבורא. מסביב השלך הס. אף הצפרים עצרו את רינתם, העצים לא נעו. תמרות עשן דקדקות נסתלסלו אי שם הרחק ונתפרשו כהינומה לראש כלה תבל. תום שפוך על פני כל המראה, כמו טרם התחולל דבר, טרם הוצבו גבולות ונהיו פלגות. הבריאה נשקפה כגן עדן ללא אדם וחוה, ללא תשוקות, אין עוד חפץ. חלחלת פתאום אחזתו מפחד הטוב מאד. הדמעות חלחלו בנפשו: לא יחסר עוד המזג. דומה היה עליו לרגע קטן, כי כל מסלול-חייו לעתיד יצא מחביוניו ונתגלה לו כבמחזה. במעוף-דמיונו עבר אותו ביעף עד תומו, אין עוד צעד, גז כל הלאן. אי אתה יכול אלא לכרוע באפס כוח ובמזמור שיר אדיר או בבכי נואש להוציא את הנשמה. בוש היה בפני שלמה להשתפך בשיר או בבכי… פתאום לפתע נעצר שלמה במהלכו, השתטח על הקרקע פניו כלפי מטה וגעה בבכי מר. כמוהו אף הוא צנח, כרע על ברכיו ובכה חרש.

…רחוצים בדמעותיהם קמו צעירים – הם אז כבני י"ז – רעננים וזוהרים. האלם נח על שפתותיהם. חדוה רבה עטפה את נפשם. לא אותה שעה ולא בשום זמן אחר לא הסיחו עצמם על הענין ההוא. היטב בן לבו – וחושו הגיד לו, כי אותה בינה זרחה גם בלב שלמה – כי אחת היא החלחלה אשר אחזה את שניהם, הלא היא חלחלת השיא. יש רגע בו יעלה אדם לשיא הישנות ושכינת החיים נגלית אליו כבמחזה. הכל נתון ובעקב הכל אין עוד דבר. האין הוא התהום המושך? משתוקקת הנפש לצאת. כל גרמי הגו נמשכים כבעבותות-כשפים למורד. החיים כפרי בשל מעלים ריח של שלכת. אפילו שלמה הזיותן, התם והישר בגוף ובנפש, הנוהר על קו הבריאות האיתן, לא עצר כוח לכלכל את שי האושר הזה, צנח למלט משא השפע בפלגי-דמע. שלמה בכה. בכה אף הוא. הנעורים הדשנים והרעננים. בכל הסגולות חוננתם, אף בסגולת הבכי. אך הנה נקטף שלמה מעל עץ החיים ובלבו אין אף נטף דמע.

ברוך לא בכה. הוא נשא בחובו משנה-חיים. היה קיים בכפל-דמות. הסתכל בכל המראות בארבע עיניים והתחקה על פרצופי העוברים ושבים בתיאבון-דעת כפול ומכופל. בין כל הנופים קרוב מכל ללב גבר הנוף הנשיי. האשה היא נשמת כל יפה-נוף. מה דמות להרים ולבקעות, לכל היבשות ולכל הנהרות והימים, ליערות ולגנים, ומה חן הפרחים, מה ערך לכל החנים, ללא הדר זיו האשה המרחף מעל להם? ברוך בנבנשתי שיווע בכל מורשי רוחו: אשה! חיפש אחרי דיוקן הסגולה אשר ליפת התואר, על אודותיו המתיקו שיח הוא ושלמה בנעוריהם ואחריו רדפו כל ימיהם ללא אומר ודברים. שוטט בנתיבות הגן וברחובות הכרך ועל גבו מטענו היקר, שלמה ידיד-נפשו, לחזות במראות ולהסתכל בדמויות יחדיו חלק כחלק. צעד אתו יחד עלי אדמות ובמרומי הספירות בזמנים ובבין הזמנים, על גבי חודם של מקרים ומעשים, שקשרו אותם בשנות עלומיהם לצרור אחד.

ה.

הוא ישב על הספסל בגן ועיניו נתלפפו קורי-הזות. שלמה לידו היה חי, ער מאד. שביבי-תוכחה נוצצים ודועכים חליפות בעיניו, הזרועות מתיקות נלבבה. לחש לו לאזנו: לא מתי. אין מתים. אם יש מתים, כל החיים מתים הם. האם אתה מאמין באלהים, ברוך? אני מאמין באלהים – השיב ברוך נים ולא נים. אמר שלמה: לא יעלה כלל על הדעת, שאלהים בראנו כדי להמיתנו. ברוך, לא מתי. שא עיניך לחפש את מותי ולא תמצאנו. תנער את כל כדור הארץ כמו בכברה, לא תמצא שם את מותי. בוא, ברוך, אל המסבאה ונקח לגימה. מה נעם לו קול שלמה בשיחו. בהזמנה למסבאה היה מופיע שלמה אצלו מפעם לפעם בחדרו לחלצו מהתבודדותו, שרבצה עליו בשנים האחרונות כעול אי-דרך-ארץ הקשה מכל עולי דרך ארץ. הרי זה מעשה בשני עולי-ימים, שיצאו לדרך החיים תמימי-דעים ותומי-רגש, אולם במהלכם נסבו נתיבותיהם לצדדים שונים, זה במעלה הר השמחה וזה לעמק הקדרות. כיוון שבא אצלו שלמה, בא יום טוב ולמסבאה הלכו לקדש על החג. ענה ואמר לו ברוך: הזכור לך מה שמך היה בפי? אמר שלמה: יום טוב. כן, הפטיר ברוך, שלמה-יום-טוב היה שמך בפי. נלך למסבאה. הלך ברוך ומטענו היקר על גבו למסבאה. ישב ברוך והקשיב לצלילים. שלמה מת, אך הכנורות, החלילים והתופים לא נדמו. ניגונים צהלו ובכו. תשוקות התעופפו בחלל כצפרים. תאוות נשכו כחתולים. שלמה היקר, חייך שוקקים במנגינות, בי, בכל נטף מן היין, בכל. ארכו שיחו ושיגו עם שלמה במסיבה על היין. תעלומות-לב צחוקי הגורל, צחוקים לגורל, ניבי-חכמה והגיונות נואלים, כיסופים וגעגועים, תשוקות וחזיונות חסרי פשר נשתזרו לתוך המסכת הארוכה עד אשר נדמו הצלילים וכבו האורים. כשנכנס לאחר חצות הליל לחדרו, מצא את שלמה יושב חי בכורסה שבפינה כמנהגו תמיד בביקורו אצלו. אמר לו שלמה: אל תביט אלי. אני מתי ואינני. ואתה, ברוך, רד למיטתך, שכב והירדם ותמתק לך שנתך. נזדרז ללחוץ על כפתור החשמל, שלא תפול עליו אימה בחשכה מפני שלמה המת. עלה על משכבו, עטף גופו וראשו בשמיכה. כיבה את החשמל וסח אל לבו: כן, זה לי הלילה הראשון, שאני אישן בעולם ששלמה נעדר בו.

מתקה לו שנתו, אם כי לא עמקה. מי שהוא לחש לאזנו: דע לך, ששלמה מת. לא נצטער כלל. הבין, שאינו אלא חולם. לאחר כך היה מהלך בעיר ב. רואה הוא שלמה עובר על פניו ואינו משגיח בו. רץ אחריו והדביקו. שלמה געה בצחוקו. שאלו: מה הצחוק? המשטה אתה בי? אי אתה מביט אלי. אמר שלמה: אני צוחק מפני שחלמתי, כי החתול שבביתי יצא לרחוב ונתמעך בין גלגלי מכונית. רץ אני להצילו. שטויות. החתול מת וחסל. מתים אינם קמים לתחיה. החי כל זמן שהנשמה בקרבו… בוא אל המסבאה. לאחר כך נגנו כנורות ופסנתרין, יבבו חלילים. הנפש השתפכה במתק-רננות. רחצה בעדנים אין משלם בהקיץ, הדמיון לא יכלכלם ותקצר כל מלאכת מחשבת לשוות להם הגיון ודמות. נולד בקר, אשר את זהרוריו קדמו מקהלות הצפרים.

לא יקום הבקר על גחלת הלילה, בהקיץ נגוזו כל המעדנים, וכל ההזות פגה. האור שיוה לדברים את דמותם הנכונה. שלמה היה מת. כל שריד מוחשי לא נותר ממנו ברחבי תבל. אפשר ללפפו בזכרון, לשכנו בתוך ההגות, להתרפק עליו בכיסופים, אך הוא שבפועל איננו עוד. ברוך בנבנשתי ניגש לראי לחפש במבטיו את בת צחוקו של רעהו המת, שנצמדה אתמול בדמיונו לשפתיו, ולא מצאה. הוא היה הוא, רק הוא, ברוך ולא עוד. הוא שלו, תשוקותיו שלו ורעבונו שלו. עולם כמנהגו נוהג. אף עולמו הקטן במשמע. הגוף תובע את שלו. החיים נמשכים על מצוקותיהם. שלמה שוכב בקבר – וחסל.

נפנה לעמל-יומו בחשק ובשלות הנפש. נוהג הוא כל יום להשלים מכסת עבודתו במלואה. פחת כל שהוא גורם לו חולשת הדעת ואף דכאון. מילוי משימתו משרה עליו רוח של ריצוי ופיוס, מעניק לו הרגשת טעם החיים ממש, משל, שומה עליו, בעל חוב מברייתו, לפרוע מדי יום ביומו חלק מחובו. ניגש למלאכתו בשקידה יתירה כדי למלא את מחסורו מתמול. מבוקשו עלה בידו ללא כל מאמץ. אצבע המזל. דעתו היתה צלולה עליו כל שעת עבודתו, צלולה לגמרי. זכר רעהו המת לא עלה במחשבתו ואם נתן עליו את דעתו לרגע קטן, לא אימצו אף להרף-עין אל לבו. אי שם בפינה נידחת של ישותו הבליח באור עמום נר נשמת שלמה, אך בספירת הדעת הצלולה נעדר היה לחלוטין. למרבה תמהונו אף בסיום מנת-יומו בעבודתו לא ירדה נפשו לתוך עמקה של האבלות, שהיתה מחוייבת לפי ההגיון והיושר באבדן שלמה ידידו ורעו. רק אין זאת, כי כל האדם כוזב או כי… ברוך בנבנשתי קשוח-לב, חוסר-רגש, נפש אכזרית ומנוונת.

אין אדם משים עצמו רשע ומנוון לאורך שעה. כל עצמי תבל, המראות והנופים, משק הגלים ורעש הגלגלים, ירקות הדשא, האילנות בזקיפותם, קולות התינוקות, הצאלים והצלצלים, הצחוקים ואף הבכיות מתקהלים יחדיו לשמש מליצי-ישרו, להכריז ולהודיע, כי החיים מצווים לחיות ולצהול. אין החיים אוכלים את חלק המתים ואינו דין שגם החיים ירדו לקברות המתים להיות שוכני עפר כמוהם. החיים הם מערכת-חליפין. המתהלכים בארצות החיים משלמים זה לזה בכל שעה ורגע את התמורה. מבט תחת מבט, חיוך לשם חיוך. כמים הפנים לפנים כן לב איש אל רעהו. הלוקח ברכה ישיב ברכת שלום, במהלל ישולם כל מהלל. אף בהמה זו תשיב בארשת פניה הודיה ליד המגישה לה את מזונה. ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, אך המתים לא ידעו מאומה, לא יהללו, כל תודה לא ישאו, דבר לא יניבו בשפה. מאומה לא יתנו לנו. לכן השכחה היא מנת חלקם.

כה אמר השכל השוקל, המודד והנושא ונותן בעיון-סברה. ולא זה היה דבר הלב. הלב קרא תגר, צעק חמס: שלמה מת ואתה אבלות לא קשרת בלבך עליו, אף קדיש אינך אומר אחריו. בשנתו בא אליו שלמה בחלומו, במלקחיים צבט את לבו, נעץ בו עיניו הנלבבות, כשני חצי-תוכחה וסח בעצב חרישי: למה לא התיצבת ליד ערש-מותי להביט אלי בהרף-עין של יציאת-נשמתי, לשאת אלי את ברכת שלומך, ללוותני בבוא קצי? למה? הכי לא הגיד לך לבך, כי אני הולך למות? ולמה לא באת להילוות אל ההולכים אחרי מיטתי? למה? למה ניקר במוחו. אך, אהה, בלבו לא זע מיתר הצער הנאמן. אף במסתריו לא נשמע קול נהי ובכי. הרהר חרטה, שלא נסע אל הלוויה, אך זו היתה חרטה ללא צער, ללא שברון-לב, ללא קורטוב אבלות נאמנה. רע היה עליו המעשה, שנמנע ולא בא אל הראווה שבלוויה ולא על שום שלא נטל חלק בגופו ובנפשו בלוויה, לספוג אל תוכו את כל הבזיון והמרירות שבהלווית המת. רבות יהגה במות שלמה, אבל לא בהסתלקות הריע ובהתבטלותו מן המציאות, אלא בקורות הכרוכות בהולך למות. סובבים הולכים רעיונותיו על ציר הפטירה מתוך תיאבון-דעת, שאין בו כלום מזיקת הלב אל ידיד-נפש. רצונו לדעת צביון מבטו בגסיסתו, מה היו הרהוריו ברגעיו האחרונים, האם עלה אז, ולו לרגע קטן, לשניות מספר, זכר רעהו ברוך במחשבתו? האם הגה פסוקי צוואה? הקיבל את מותו בפיוס או ברוגזה?

לכאורה ירדה עליו עייפות קשה אותו ערב עקב עבודת יומו המאומצת, אבל שנתו לא ערבה לו כמו בליל אמש. היא היתה טרופה ומקורעה. בהקיצו מפעם לפעם ראה לתדהימתו את שלמה נצב לעיניו מת בתכריכים. נתעטף בשמיכתו מעל לראשו באימה… אולם מה שמיכה להיחבא מתחתה מעיני המת, הבוקעות ויוצאות מתוך גושי העפר של הקבר, חודרות מבעד לדלתות וקירות וננעצות לתוך הנפש? ירד מעל משכבו, הדליק את האור וסח אל עצמו בקול: אין כאן שלמה. אין שלמה. שלמה הלך ואיננו. קרא, צעק ממש: שלמה, אתה בר מינן ואיני מפחד מפניך. אך הפחד חלחל בעצמותיו. פחד להיות ער ולא יכול להירדם. לאחר כך נרדם. למחרת בהשכמה הקיץ רצוץ לגמרי. נפשו היתה משוממת ורוחו עכורה. דומה היה עליו, לולאות-ישותו הותרו ורצונו שותק. לא איכפת לוּ פקד אותו שלמה בזכרונו ברגעי-גסיסתו או לאו, היה שלמה או לא היה ולא נברא, יהיה עוד ימים רבים או ימות לאלתר. לא חפץ לו עוד. ואך תשוקה אחת בלבו: לגעות בבכי עז, לשאוג בנהמת זעם כשור בשעת שחיטתו… ליליל, ליליל. אהה. לבו חררים ואלם בפיו.

ו.

בגן העיר ראה מרחוק את חיים דלפי צועד לקראתו. ביקש לחמוק ולא הספיק.

– שמע, ידידי, קרא חיים דלפי בקול ענות בטחון, שלא היה מצוי אצלו בשום זמן – ביקשת לברוח ממני. אתה שונא אותי. ואני מחבב אותך על פי דרכי.

– האם אני שונא אותך? – שאל ברוך בנבנשתי בהמהום ובגמגום כמו שחבלי השינה טרם נקרעו מעליו. היה תוהה ובוהה במבטיו ודומה שאינו מבין מה הלה סח.

– אמרתי מה שאמרתי – החזיר דלפי בחיוך מרוצה מעצמו – אמרתי, שאתה שונא אותי. ולא איכפת לי. אני אוהב כששונאים אותי.

– אני שונא? שאל בשפה רפה באפס ענין.

– כן – החזיר חיים דלפי בקירוב הדעת – מכל מקום לא אוהב. אתה אינך אוהב שום איש.

– מנין לך זאת?

– אני יודע. אף פלוני אלמוני אמר לי זאת. אף הוא ידידך הקרוב. לא כן?

אף נצנוץ של סקרנות לא נראה בפני ברוך בנבנשתי.

חיים דלפי טפח בידו על שכמו, חבקו בזרועותיו במראה-פנים של גומל-חסד ואמר:

– רואה אני, מר בנבנשתי, שאין רוחך טובה עליך היום. אתה, כמדומה לי, מחורבן לגמרי. האף אין זאת? כאילו ש… אהובתך ברחה ממך הלילה. מעז אני לבקשך, מר בנבנשתי, להילוות אלי למסבאה הקרובה… כאן… מצד שמאל לאותה גינה… מסכים?

– איני מסכים – אמר ברוך בנבנשתי בשפה רפה, כמדבר מתוך נמנום.

– מכלל שאתה אומר לאו, סימן שכוונתך הן. לא אחת ראיתיכם מסובים יחד במסבאה ההיא, אתה והררי המנוח. אני לי עובר לתומי מבחוץ וכביכול איני מבחין בכם. חזקה עלי מצוות המנוח, שאהבני אהבת נפש, לבל אצטרף אליו בנוכחותך משום שחברתי עליך למשא. לא כן?

חבקו בזרועותיו ומשכו בחזקה. סח:

– הלא תסלח לי שאני ככה… בקירוב גוף אל גוף אליך, ואתה אותי… לא כן. שלמה ידידנו הלך לעולמו ושנינו נתיתמנו. לא כן?

ברוך בנבנשתי הלך אחריו באי רצון, ללא כושר התנגדות. הם השיקו כוסות. הדיבורים היו קטועים ונדירים על נושאים של מה בכך.

– ועל ידידנו המנוח אינך שואל כלל… כאילו לא כלום… נסעתי ללוויה – פתח דלפי בחיתוך דיבור מהיר ונמרץ – כשתקפה עליו מחלתו הזכיר את שמי ושמך. השמועה אומרת, שאף בשעתו האחרונה, בסמוך לגסיסה ממש, העלה את זכר שנינו.

ברוך חש פיק הנפש. קורי ההזות נקרעו מעליו. אגלי הרוק ניתזו בפניו. דלפי הוסיף לגלגל מלים, שפגעו בשכנו ללגימה כאיצטרובלים.

– כן, היינו מקושרים בעבותות הידידות עם המנוח. הוא היה איש כלבבי ואף אני העליתי חן לפניו. שיחות גלויות-לב רבות היו לנו לעתים מזומנות זה שנים רבות.

– שיחות גלויות לב. על מה? – שאל ברוך, שקטרון ההזות התנדף ממנו אט-אט עם כל אצטרובל שפגע בו ועשה את בשרו חידודים-חידודים.

דלפי שלשל לתוך בן-שיחו מבט חד ונצחני ואמר:

– על דא ועל הא, על הכל, וגם על המות.

– גם על המות? – שאל ברוך – מימי לא שוחחנו על נושא זה.

– ואתי שוחח הרבה על כך – אמר דלפי בנעימה נצחנית מחריפה והולכת, גלוי ותוקפני בזחיחות דעתו – לאחרונה היה חולה אנוש.

– לאחרונה? מה משמע?

– בשנתיים האחרונות. הוא ידע שמחלתו אנושה והצניעה מעיני הכל. אולם עמי היה גלוי-לב.

– העלים מכל ידידיו – שאל בנבנשתי מבוייש עד עומק לבו – וכי זו היא מידה? כסבור הייתי שאין זו מידתו של שלמה להחביא דברים.

– החביא גם החביא – הטיל דלפי בפסקנות – דע לך, חביבי, אפילו הישרים ביותר יש להם מה להחביא. כל שכן הזיותנים הללו המחפים בפניהם השוחקות על צפונות­­-לבם. ואילו ממני לאחרונה לא העלים דבר – הוסיף להתיז מלים מפיו בשצף-חשק – הרבה הסיח עצמו לאחרונה בפני בעסקי-מות. הוא סח לי פעם, שהוא מצפה למותו בכליון עיניים, שהחיים מאוסים ונמאסים עליו. פעם אמר לי כך: שמע, ידידי, רצוני שבמותי יזרקוני לתוך הבור כפגר זה, כנבלה זו, כאותו כלב, ללא צער וללא סימן-אבל. ברנש מנוול אינו ראוי אף בנזק של דמעה אחת בפגירתו.

חיים דלפי השציף והקציף את מליו ללא רסן בדחיפות תוקפנית, כאילו נתכוון בברד-מליו להכות בשדפון על פירכה ופתחון-ערעור.

– כן, כן, אלו היו דברי המנוח בלשונם ממש. – הוסיף ואמר: מי האדם ומה הוא אם בסך הכל הוא ילוד-אשה. וזו מה היא? בריה עלובה. דלה ומדולדלת. כללו של דבר, אין האדם אלא טיפה סרוחה.

– בלום פיך, משטין ומוציא לעז – הטיח ברוך בנבנשתי בזעם את מליו, שלא יצאו מעומק לבו, מאחר שהלב הפותה נחרד ונחבל מן הדברים שהושמעו באזניו, לפי כל הסימנים, ממקורם הראשון ממש, אם לא בלשונו, מכל מקום ברוח-אומרם.

לפתע חש, כי אותה פקעת כבדה, שנצטנפה בעמקי הישות וסתמה את מקור-בכיו, נעתקה וזרם-דמעות עומד לפרוץ מעיניו.

– מר דלפי, אני הולך – המהם ובקפיצה ממקומו חמק לבדו וללא אמירת-שלום.

הוא עשה את דרכו ברחובות העיר בפסיעה גסה, במרוצה כמעט. בפרהסיה עצר את האוצר היקר, זרם הדמעות, אשר נדחף להשתפך. כשבא תחת צל-קורתו פרץ הזרם, גאה, גאה. הוא כעת בכה על מות שלמה הררי, כבכות על בר-מינן. הוא בכה על פטירת הידיד בבשר ובדם ועל אבדן הדמות הנאצלה טפוחת-חזונו, אשר שימשה לו מנעוריו ועד פטירתו מן העולם סמל היקר באדם, הזיותן ובן הפורת, המקדש שם האדם, נזר הבריאה, בעולם. תרצ"ה

ביקיצתו הושטה ידו כמעט מתוך היסח הדעת ולחצה על כפתור החשמל. הציץ בשעון: המחוג הורה ארבע. מכאן שכבר עברו עליו ארבע שעות בשינה. היתה זו הצלחה בלתי רגילה. אם כך רשאי הוּא להשתעשע בתקוה, שחבלי-שינה ירדוּ עליו שוב חיש מהר ושנתו תהא עליו מתוקה, כפי שהיתה עד עכשיו, עד אור היום. כלום מהו מקורם של נדודי-שינה, הטורדים אותו כמעט בכל לילה ביקיצתו עד כדי מכאובים גופניים ומצוקה נפשית? המאמץ חסר הסבלנות לחזור ולהירדם לאלתר, המחלחל חולשה לתוך הישות המוחלשת מלפני כן מחמת מיעוט השינה – על הרוב הוא ניעור כשעה או כמחצית השעה לאחר חצות הלילה ואין בידו אלא תנומה קלה, שאף היא עולה לו בנוהג בעמל רב. אך הלילה האירה לו ההצלחה פנים והוא הפליג בשינה רצופה בת ארבע שעות. אין הוא חסר אלא תוספת תנומה כדי שעתיים בקירוב והוּא יחוש את עצמו מדושן שינה כגן רוה. אך יעצום את עיניו והן תידבקנה.

כך עשה. עצם את עיניו היטב. נתכוון אגב לסגור בעצימה זו על החדוה, שצפה ועלתה ממטמוניות-ישותו, שלא תתנדף החוצה. מחר, סבור היה, יהיה גם הוּא אדם ככל יתר הבריות, אדם יומי, ללא שובל לילי. לא יתהלך עוד נים ולא נים, דעתו פזורה או מטושטשה כמעט. כן, לילה מוצלח נתרחש לו. בזכוּתו יהיה גם יום המחר יום כדבעי, יום זך ובהיר, יום טוב.

עצם את עיניו, גירש את מחשבותיו כעדת זבובים מתוך מוחו, ניער משם גם את שארית הפליטה שבהן, כדרך שמנערים מעל המפה של השולחן את שאריות האוכלין, גזר שבתון על כל מורשי-רוחו. אך התרדמה לא ירדה עליו, התנדפה והלכה, וכבר חש לחרדתו את העירנות הנוקשה, שיש בה מטבע הלהכעיס הממשמשת ובאה, כגון חולי השגרון, המנחשים לפי הדקירות באבריהם את החילוף במזג האויר. למוד-נסיון הבין מיד, שנתפס לאיזו טעות בתכסיסו, שכן המאבק על השינה הוּא מעין משחק אישקוקי עם יריב חזק, המחייב ערמה יתירה. אין לבוא על המלאך המחבל בשינה בטרחות ולהתמודד עמו בגלוּי. כל הבא על אותו מלאך מחבל בכלל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, מעלה חרס בידו. אם אתה מתחרץ כנגדו, אף הוא מתחרץ כנגדך וכפלים לו לתושיה. בהיאבקות קשה מאבד הגוף אותה מנת-מרץ הדרושה לו להתקין סם-שינה, וכל שהוּא רודף אחרי השינה, זו בורחת ממנוּ. לכן אין לבוא עליה לא בחיל ולא בכוח, כי אם בצפיה שקטה ואף לא בצפיה, אלא בהיסח הדעת ממנה, בויתור גמור, יהיה מה שיהיה, לי לא איכפת. או נגיד כך… מפתים את מלאך החבלה של השינה בדורון ומשדלים אותו בתפילה. אך המלחמה עמו פסולה בתכלית.

לא היה מסוגל הפעם לדבר פיוסים ולבוא בשידוּלים. כיוון שפתח בתוקפנות ונזדרז להתקין עצמו ביד חזקה לשינה, על כרחו לבש רוח מלחמתית וגייס כוחות נוספים מתהום נפשו להפקיע עצמו מן העירנות, שהתרגשה עליו בנחשולים נועזים וממרים כגייסות של אוייב. התהפך כמה פעמים מצד אל צד, צנף את גופו לצנפה ומתחו חליפות, הדק עיניו עד שפגע מיחוש ברקותיו, ללמדך שיפה כוחם של תרגילים גופניים להשפיע על מצבי רוח. מן הנסויים הגופניים נפנה לטיפול במנגנון הנפשי. לאחר שהוציא בדימוס את כוח החושב וביקש לסתום את כל הנביעה הרוחנית, כדי להיהפך ללוח חלק ולהירדם כבול עץ, נקט תחבולה הפוכה מזו והטיל על מוחו עומס של מחשבות ברורות והרהורים סתומים, אך זימן את כוח הזכרון להנביע לו פרקי מקרים ומעשים מן העבר, כדי להתייגע הרבה ולהפקיע עצמו מן המציאות שבהווה.

סבור היה, שתצמח לו ישועה מן היגיעה היתירה. לא עלה הדבר בידו, ניסה קו-פעולה אחר, היינו, ביטול היש, התפשטות מן האני, לעשות את עצמו באמת כאילו אינו, נירבנה כביכול. אינני – וחסל. שעשע את נפשו בתקוה, והיטב ידע שזו היא אשליה, כי מן ה“אינני” יקפוץ לאלתר לתוך שינה, שאף היא בגדר התאפסות.

כרכוריו לא הועילוּ. אדרבה, הגבירוּ את כשלונו. ראשו היה כבד עליו כעופרת ונפשו ריקה; רקותיו דקרוהו, גוּפו היה רצוץ ולבו ער להדהים. כיוון שראה, שאין חכמה ואין עצה כנגד יריבו החזק, נאלץ לעשות את הדבר שממנו הוּא סולד יותר מכל, והוּא, להדליק את החשמל, כדי לחפש בקריאה בספר אחרי תרופה כנגד נדודי-שינה. אמנם, תרופה זו היא אליה וקוץ בה. אם לא תועיל, עלולה היא להזיק הרבה. הקריאה, אם אינה מביאה לאלתר את התרדמה, מחלחלת לתוך הנפש עירנות כפוּלה ומכופלת, שאין לה עוד תקנה. אף על פי כן החליט לקבל הפעם את הקריאה ככדור לשינה. ואם היא לא תצלח להמשיך עליו תנומה, יהא בכל זאת נשכר שלא יבטל את שתי השעות הנותרות של הלילה, מארבע עד שש. זמן זריחת השמש, בבטלה.

לתדהמתו נתחוורה לו לאור, שהודלק בשנית, הטעות שנתפס לה תחילה, והיא, שלא המחוג הקטן, אלא הגדול, שכן על הספרה ארבע. השעה היתה, משמע, לא ארבע בלילה, כי אם עשרים דקה לאחר חצות. הה, לילה רב הלהטוטים. נוכל הנך. זהו. אשר תחפוץ ביקרו תעניק לו שינה מתוקה, ששעות רצופות רבות צונחות לתוכה חיש-מהר כדקות מספר, אך אם תתן עינך הרעה באיש לגזול את שנתו, כל דקה ודקה תשתרבב לו כנטל השעה.

כשנתבררה לו טעוּתו בזמן נסתבר לו גם ענינה של הליאות, היצוקה באבריו, שהיתה תמוהה בעיניו תחילה. הרי הוּא נתעורר שבור ורצוץ, כאילו חטב עצים או סחב משאות כבדים שעה ארוכה. פשוט: בסך הכל עברוּ עליו עשרים דקה בתנומה קלה ואימת הלילה הגדול, הנשקף לו כלוע פעור ושחון, ללא אגלי-טל השינה, מטילה בו צמרמורת. לפחד מפני נדודי-שינה. יש עיניים גדולות שאינן נעצמות.

הוּא רגז. על מי? מסתמא על עצמו. היינו, גם על עצמו. הכיצד הגעת לידי בלבול שכזה ונשתבש במחוג? – טען מתוך בטחון מלא בצדקתו של הקושר עליו קטיגוריה – חדלת להבין צורת אלף בשפת הזמן. לשעבר לא היית נצרך כלל לשעון לשמש לך מורה דרך במבוכי הזמן. ידעת תמיד מאליך, ואפילו ביקיצה משנתך באם הלילה, מה השעה ובכמה דקות בה אתה עומד. שנתך היתה טובה, אך חושיך ערים. כעת שנתך טרופה, ואילו חושיך קהים, מנומנמים. כשלוקה חוש הזמן באדם, הוּא כוּלו עובר ובטל. הלא מוּתר בבהמה ובחיה ממך. יודע שור מועדו לגעות; החמור נוער בעתו; התרנגול בקריאת קוקוריקו מבשר את זריחת היום; הצפרים מזמנות עצמן לשינה בריפוד קנן בנטות היום. אך אתה, בן אדם, שוטה בזמן.

נטפי המרירות דלפוּ לתוך נפשו – ואולי הם נבעוּ מתוכה – ושקשקו כטיפות-מים מן הברז הפתוח, הנותנות צלצלים על גבי פח. הוּא חש את המרירות כנוזל מוחשי, ריר נאלח, שריחו רע. מדמה היה, שנפשו מפעפעת ומקפצת מתוכו, כחתולה השורטת את עצמה בכל גיחה וגיחה. חושש היה שמא אין מחשבה זו שפויה. שוב צלל לעמקי-ישוּתו להעלות משם כוח טמיר ונעלם להשתלט על עצמו, להגיף את כל התריסים ברוחו, לעשות שם לילה גמור ושלם. חושך יהי – קרא בקול, בקול ממש, בקול נגיד ומצוה. היסה כל הגיג והגיג, כל איווי וחיווי, בנפשו. לא רוצה לחיות – זעק במרי-רוחו, לא רוצה להגות, לא רוצה להיות ער. רוצה להירדם עד עומק הנשמה.

רצה ולא יכול. דקות ניגרו בטיף-טיף כבד כטיפות-דם, שעטו כחיילים במגפיהם הכבדים, נקרו במקוריהן ככלבים, לקקוּ כחתולים, כרסמו כעכברים. גסות עד בלי די היוּ הדקות ההן. אימה אחזתו שמא… שמא… למחרת יסתפח עוד בר נש אחד על עדת המטורפים, שמנינה על פני ארץ רבה הוּא כך וכך… כמה, למשל? ניתן לשער, כמה מאות מיליונים. החשבון פשוט: כארבעה מיליארד בקירוב אנשים חיים בעולם. משלושה עד ארבעה אחוזים חסרי-דעה ולקויי-שכל עולה לכל מאה איש. ובכן, עשה חשבון, כמה הם למיליארד, לשניים, לשלושה, לארבעה כמעט. קיימא לן: מיליונים למאות. הווה אומר: בצד מין האדם השפוּי חי וקיים בעולם מין-אדם של בלתי שפויים. תדע לך, שבימי אברהם, יצחק ויעקב, משה וישעיהו, ואף בימי סוקרטס וסופוקלס, כלום היוּ חיים בעולם למעלה מכמה מאות מיליונים בני אדם? מלמד שש לנו בזמן הזה מין-אדם שלם של משוגעים. ואף אני אהיה בתוכם. פלא הוא שהעולם עומד עדיין על תלו. וכי אין בכוח מחנה עצום כזה של משוגעים להפוך את כל העולם לתוהו ובוהו, לפרוץ בבוקר אחד מבתי-כלאיהם ולשבש את כל סדרי עולמנו? משוגע אחד יכול להרוס עיר.

מוּזר היה בעיניו, שהוּא מגלגל במחשבות על מטורפים ועל סכנה לעולם. וכי אין דבר זה גופו מוכיח שכבר נשתבשה עליו דעתו? כדי להוציא חשש זה מלבו הפנה את מחשבתו לדברים שבשכל טוב. נתדיין עם עצמו במושכלות נכונים, דייק במונחים ובהגדרות, הקיף את מוחו בקוּשיות והסמיך להן תירוצים, עקר הרים וטחנם בסברה, נזהר ביותר שלא לערבב ענין בשאינו ענין, שלא לפזול חלילה בשכלו אפילו כחוּט השׂערה מעבר לדרך המלך של ההגיון המקוּבל. וכל כך היה להוּט אחרי הגיוניות, שהיוּ לו ידיים לחששה, שמא הרדיפה היתרה אחרי ההגיון, היא גופה סימן לליקוּי במוח. ביקש לצעוק “הצילו” וכלא בקרבו את חשק הצעקה. שידל את עצמו בנימוק, שאין מדרך בר-דעת לצעוק בלילה. איוולת היא, אמר, לבקש בכגון זה עזרה מאחרים. וכי מי יושיעך אם לא ידך, אם לא רגליך, אם לא שכלך הבוחן?

תן דעתך והתנהג כאדם מן הישוּב – חזר כמה פעמים על רעיון זה, כדי לתקעו כמסמר בלבו. נאמר: מן המיצר קראתי יה. לא נאמר קראתי אדם, קראתי אָח, קראתי ידיד וריע. אין אָח לצרה שכזו. רק אחד יש בעל אוזן קשבת להקשיב לשוועת אנוש בצר לו. והוא אשר יקשיב גם באין-צעקה, גם יאזין לקול הדממה הדקה, ואף ללא-קול, לתפילת אלם.

ביקש להתפּלל, להפיל את תחינתו לפני זה שקרא ליום יום וללילה לילה, להשרות עליו את שכינת הלילה, לנענעו בתוך עולמו אשר ברא כבעריסה, להמציא לו מנוחה נכונה על כנפי השינה המתוקה. אוּלם כשם שאָסר על עצמו את הצעקה, כך גזר גם על התפילה. הלא חרפּה יעטה האיש על עצמו בהתפּללו לאלוהיו על השינה. תפילה לאל היא בקשת נדבה ממנו. אך לא נאה לחפּש מקלט מליל נדודים בחיק האל. האמנם עד כדי כך שחה קומתך, אדם, ותש כוחך, כי גם בשנתך מבקש אתה להיות סמוך על שוּלחן הבורא? מן הראוי לך להביא בכוחך ובעמלך את לחם-שנתך. לראש לכל עליך להישען בכל אל בינתך. לא מן המידה היא להרעיש את העולם ואת בורא העולם בגלל חסרון שינה בלילה. לילה בתוך הנצח מהו? כמוהו כטיפה בתוך הים הגדול. וּבכן, נפשך מרה עליך בגלל טיפת שינה אחת? מה? הלא תבוש ותיכלם.

נפש שלקתה בבצורת השינה משוּלה לכלי שאין לו קרקעית מוצקה ואף לא מגוּפה, וכל שנופל לתוכו נערם זה על גבי זה עד שתופח ועולה על גדותיו והריהו מזדקר ויוצא מלמעלה ואף נוקב ויורד כלפי מטה, כל החמרים מתערבבים בו. כך חש הוא בליל שימוּרים זה, מנוקב ככברה מברוֹ ומלגווֹ. כל ההגיגים המעומעמים והמדומדמים, שנכנסו לתוכו בערבוּביה רבתי, לא נקלטוּ ולא נעכּלו, כי אם נתערבלו ונסתחררוּ ונעשו לפקעת של דברים בטלים ולבליל של חוסר- שחר. מכל הערב-רב של דברים התופחים כעיסה ונאפים חיש-מהר ומתפוררים והולכים מינם ובם, נכבש לו כדבר-מה יציב הנצח בלבדו. הנצח אינו עולה ואינו יורד, אינו תופח ואינו מתפורר, אינו נילוש ואינו מתערבל. הוּא הנהו הוא במלואו ובתמידו, בגדלו ובקטנו, בעיגולו ובריבוּעו. הוא גם הפשוּט לאין קץ. אין בו פינות-סתר או סדקים, לא הרים ועמקים, לא גודש ולא פירורים, לא יתרון ולא חסרון, לא גל בא וגל הולך. גילוּיו סתרו, גבהו עמקו, רוחבו ארכו, הגיונו ושגיונו עולים בד בבד. כל שתאמר ושתהגה ושתדמיין ותחזיין על מהוּתו של הנצח, חל עליו בתוקף ובהחלט. אי אתה צריך לפרשו, ולכן אינך יכול לסרסו. הוּא מוּשׂכּל ראשון ומורגש אחרון. בר נש בהגיחו מן הרחם משמיע קול יללה, כמי שנופל מן הגובה אל הנומך, ועם יציאת נשמתו הגיונו דבק ללא תפונה בנצח. אף הוּא בהתהפכו הלילה מצד אל צד על משכבו בנדודים לאין קצה, נע ונד בנצח, מקלטנו הבטוּח. כל זמן שאנו מתהלכים עלי אדמות צפוּיים אנו לסכנות לאין שיעור. הראש מסתחרר, הרגל מועדת, הלב מקפּץ, עלה לצוקו של הר ואימה גדולה עליך, פן תתגלגל למטה בריסוק אברים. בתוך העולם יש מעלה ומטה, שמאל וימין, מישור ומדרון, אך בקרב הנצח אין רכסי הרים ואין מדרונות. בו אי אפשר להימעד ומתוכו אין ליפול או להדרדר לעומק. הנצח הוּא הפשוּט ביותר.

הואיל ונפשו היתה ריקה, ומוחו נבוּב וכלי-גופו מנוקבים ככברה, נצמד במוחו הסחרחר אל הנצח להישען אליו ולהתרפּק עליו. שפתיו לחשו: אתה, נצח, מעוז צור ישוּעתי, בך אבטח ולא אפחד. אתה נצח… ולפתע נתחלחל. דומה היה עליו שארי נזדקר לקראתו. שלום עליך, מר אריה נצח – סח בנועם-לשון, כדי להפיג את האימה הגדולה שאָפפה אותו. אך קול מן הנצח זעק: גורה לך, אדם, מפני. הישאג אריה והנפש לא תחרד? ברח לך, אנוש חלכה, ממני, ברח, ברח. אַל תישא את שמי על שפתיך, אף לא תהגה אותי באותיותי במחשבתך. אני אָיום, נורא. קטונת ממני, כאשר תקטן הנמלה מן היקוּם. מי יתן ותוּכל להכיל במוחך יובל אחד, שנה לוּ אחת, חודש, יום, שעה או למיצער דק קטן. אך אף הקטן שביצוּרי, אך פירור משלי, המכוּנה דק, קטנוֹ עבה ממתניך. והוּא לו לנצח בגערה: לאט לך ללמדני בינה. אני בזרועותי חובק עולם. אתה בלבי נתון. אדם יסודו בנצח. הנה אני הוגה אותך, נצח, חי בך ועמך גם בהתהפּכי על משכבי בקרב המצוּקים, אתה עמדי. כאשר אישן לנצח, ככה אקיץ אליו.

כיוון שרוּחו עלתה וגאתה על גבי דבשת הנצח, שככה סערת-נפשו ושלוות השקט אפפתו. לא. לא אישן, אמר בתוקף-דעת, כי אם ככה אשכב פה. פה, על שפת הנצח, כאיש המתרפּק על הגלים הרצים ושבים, בשכבו על שפת הים ושׂוֹבע-שמחות בנפשו. מה לי שנת? לא לי השנת. אשרי שככה לי להיות ער הלילה בחביון הנצח. כבר פּשטתי מעלי את כתונת העתים ולא אלבשנה עוד. תחת זאת אדר היקר אשר לנצח יעטפני. הנה כבר נקרא דרור לנפשי ממיטת הסדום אשר לימים ושנים המפוררים, אחרי אשר רפדתי את יצוּעי בשלל הנצח. הלא יקוּם בי הכתוּב בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. מעתה ועד עולם בן לעדי עד הנני.

שככה סערת רוּחו, הפּקעת הותרה במוחו, מן הממרורים יצא מתוק, נפשו שפעה כעת עדנים. משוּל היה אותה שעה לחולה אַנוּש, המרוּתק למיטתו בבית החולים בתוך צוות שכניו לחדר. לא די שהוּא מתייסר במכאוביו וגונח מעצמת-מיחוּשיו, בני-מעיו מתחתכים בקרבו מזעקות הדווי של כל שכניו, המחלחלים לתוכו כל אחד חלק מששים ממצוקותיו. כיוון שהוציאוּהוּ משם לחדר מיוּחד ונתיחד עם מכאוביו בלבד נשם לרווחה, כאילוּ כאחד עם כאבי הזרים שצנחו מעליו במקום-מגוּריו החדש, גלשה גם מנה יפה של כאביו האישיים. אף הוּא בכניסתו לרגע קטן לאגף הנצח לא שמע עוד את גניחות הרגעים והשעות, וכל המרי והמרירות שברוּחו התנדפו כעשן.

הוּא ראה עשן. תמרות-עשן סבוהו גם סבבוּהוּ, נשׂתרגוּ עליו בחבלי תנוּמה. התרדמה כבר נגעה בכנף-נפשו. אוּלם לבו הער הגה עוד את הרעיון, כי משורש רגע קטן זה, שנאצל עליו מהגיון הנצח, תגיח השינה הטובה והמתוקה עם זאת שוטטה במוחו המדוּמדם הדעת, כי בני-אדם יושבי חושך הזמן מזוּמנים רק לרגע קטן להציץ בפרדס הנצח. לא לנו, לא לנוּ, בני אדם, דביר הנצח. אנוּ נוצרנו לשכב למעצבה בדיר העתים המתפוררות כפתים.

תש"כ

דעתו היתה חלשה ורוחו עכורה, אפופה בושה עזה, כאילו נתפס למעשה מגונה.

אך הקיץ משנתו, פקח עיניו והעיף מבט על חוץ התמיד הנשקף בחלון ומיד חש דכדוך נפשי, סלידה ומיאוס. האם היה זה משקע של אשמה כבדה הרובצת עליו או עלבון קשה שנפגע בו אתמול?

שוב הסתכל בחלון וראה שם דברים שבנוהג: בתים, אילנות, כלי רכב במרוצתם, אנשים משכימי-לכת לעבודת-יומם, מי בפסיעה גסה ומי מתון-מתון, תלמידים עמוסי-ילקוטים נוהרים לבתי הספר, סבלים כפופים תחת משאותיהם. מחלקי-עתונים ורוכלי לחמניות אצים לשווק את מרכּוּלתם. הכל כתמול שלשום. תום של מובן מאליו מתוח על כל המראות והמעשים, ורק הוא לעצמו אינו מובן. הוא לעצמו מוקשה, מופרך. בושה לו כאילו עצם-קיומו הוא עבירה.

חיפש בזכרונו סמוכין למרירותו ולדכאונו ולא מצא. נטרד ביותר. דכאון ללא סיבה מוחשית קשה שבעתיים. עלבון מידי הזולת אינו צרה. העלבונות הם לחם חוקנו. כל השיח והשיג האנושי הם שרשרת של עלבונות-גומלין. אך עלבונות ללא עולב היא תחושה רעה, אות-חרדות. הוא, הנכלם, ראה את עצמו עומד כעני בפתח העולם הסואן מעבר לחלונו. כל איש לפעלו שבילו דרוך וחפצו נכון בידו, אך הוא דרכו נסתמה לפניו וכוח-רצון אין עמו. אין כוח לחיות ואין רצון להתחיל במלאכת היום, אין חשק להתנועע. טמטום החושים וחלישוּת הדעת. טעם של עלפון.

מבלי משים חזר והשתטח במיטתו. בילדותו שמע מסיחים, שאיש לבדו בחדר אינו עלול להתעלף: חוּש שומר עליו. אף זכוּר לו שמתיזים קילוחי-מים על המתעלף וּלתוכו נטפי-עידוּד במלים: אל תיפול ברוחך, התאושש, זכור עצמך, חזק! עם כך משפשפים רקותיו וקוראים לו הרבה פעמים בשמו. אף הוא קרא באזני עצמו: שמע, שמע, התאושש, זכור עולם… זכור עצמך… חזק.

במאמץ הרצון ירד ממיטתו, ניגש אל החלון הפונה לחצר הנרחבה עטויית הדשאים, הזרועה ערוגות-פרחים, והצמיד את מבטו אל היום החדש, הרך הנולד, המתקלף אט-אט ובפנים שוחקות מחיתוליו. הבית רב הקומות מנגד הקיץ משנת הלילה בציוצי-תינוקות ובציחקוקי-מבוגרים, בחריקת תריסים מורמים וברשרוש וילאות מוזזות. במרפסות נערכו שולחנות לפת שחרית ונתנפנפו עתוני הבקר. מגזוזטרא לגזוזטרא נישאו שאלות ותשובות, נגולו פּרשיות זוטות מן ההווי שבשכונה. כאן התנוסס הכרך במהדורתו הביתית. לא כרך סתמי, רבגוני, אך אטום ואלמוני, הפולט מתוכו יריעות-חיים קרועות, אקראיות, ללא רישות וללא סיפות, פירורים מן האמצע, בהעלם-שם, ובהסתר-פנים ובקולות רעשניים, אך זרים. כאן הופיעוּ כל המראות וההויות בצביון אישי, בגושפנקא של השכנות, הטווה את קוריה. הצנעה קרצה לפרהסיה ואמרה משכיני אחריך ארוּצה. דלתות וחלונות נפתחים גילו מערומים, שהבית תורם לחוץ. בחדרי האמבטיות היתה תכונה רבה. מגבות, שנסתפגו בהן אחרי מקלחות, שוטחו במרפסות לייבוש. דפקו שטיחים. פלוני בחלוק-בוקר עישן מקטרת לתיאבון. אֵם הניקה את עוללה. אשה צעירה עשתה את תסרוקתה מוּל הראי. החיים הנחבאים אל כלי המשפחה לא יכלו עוד להצפין כל עצמם והעמידו כביכול אגף אחד ממעבדתם הגדולה בפומבי. איש לבדו לא היה כאן דבר המסתבר. הדיירים של הבית המשותף הזה, שמניינם עולה למאות, וכן הדיירים של הבתים הסמוכים מנגד ומן הצד, היו מנויים על הסרט הנע של התוצרת החיונית, שנשתפכה כקופה של זרעונים מכל תא ותא משפחתי. הקולות ידועים כמעט והפרצופים מוכרים. הכל נודע למדי. אך הוא לא ידע מה היה לו. סלידתו מעצמו ומן הסובב אותו ודכאונו לא פחתו אף במעט.

הלך בלילה ביער מדבר אל עצמו או מפריח קולות שוטיים כדי להפיג מקצת את פחדיו. אף הוא קשר פרקי-שיחה עם עצמו. וכך אמר:

– תדע לך, שהעולם הוא עולם ובמנהגו נוהג. בבקר מקיצים מתרדימת הלילה: אדם ובהמה וחיה. לא כן העטלפים… ככתוב: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. וכן כתוב: דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וכשקמים הבריות משנתם, מיד הם יוצאים לעבודתם. החייט במחטו, הסנדלר במרצעו, פועל הבנין לפיגומו והאמהות להנקת תינוקותיהן. עתונים מופיעים לבקרים לבשר חדשות. המורים מטיפים חכמה, בינה ודעת.

דעת, דעת. הארץ מלאה דעת. ים של דעת, והוא את נפשו לא ידע. מאומה לא ידע. מה מתרחש מסביב? למה הללו מהלכים לכאן והללו רצים לכאן? למה הגלגל חוזר? הפעמונים למה מצלצלים? תינוקות קטנים ותינוקות גדולים, רכים בשנים ושבעי-ימים, מנוסים בתלאות, מוצאים חפץ בכל הענין הרב הזה, ולו אין כל חפץ. רוחו עכורה, נפשו מבוישת. כוורת רחבת-ידים. אין כוח ורצון אין לו. רק אחת ישאל: למלט נפשו מכל הענין הרע הזה, לברוח מכאן הרחק, אל מעבר להרי-חושך.

צלילי-מנגינה פרצו מתוך המשדר בדירה סמוכה. “הרגע המוסיקלי” של שוברט נתן קולו בנועם, בלבב, בלטף. ולפתע כמו ברק פלח את ענן הקדרות בו ומסביבו. צללי היגון נסו ושמן-ששון ניגר לתוך נפשו. אבלו נהפך כמו ביד אשף למחול. לבו פחד ורחב. אילולא נסתם משכבר מעיין-דמעותיו היו דמעות-גיל זונקות מעיניו. בואי כלה, קרא קול מלבו אל השמחה. ושוב יצאה בת-קול מעמקי-רוחו וקראה: שלום עליך נפשי, עניה סוערה, הנה נפתח לפניך שער הכבוד, בואי, בואי, והיכנסי פנימה. צלחה עליו רוח אהבת עולם, אהבה רבה. קול קרא בעוז: לא עוד מנושל הנך ממשתה החיים.

פג דכאונו, ולא תמהונו, הבן לא יכול: הכי התחוללה תמוּרה במוסדי רוחו או המזלות, המנצחים על בני אנוש, שינו את מהלכם והבריאה, שיצאה משער חירוק השיניים, נכנסה לעמק הברכה? הכי תמו כל החרדות ועוז וחדוה באו במקומן?

התמהון הוא פתחון-פה לשטן העצבון, צומת החגוים למשב כל הרוחות הרעות. שבת הנשמה הופרה. תמה היה על דל נכלם שכמותו, כלי מלא בושה, שנהפך לפתע לאיש אך שמח. גבר אין איל, תועה דרך, יצא בין רגע לחלקת השמחה, אם כל הדרכים. הכי עץ יבש יפרח לפתע לעשות פרי הילולים? היתכן שבצלילים מעטים מן הזמר נהפך לבריאה חדשה? אדם ומלואו, הגיונו, רגשיו, כבודו, תלויים על חודו של ניגון. בכלי-זמר?

כך או כך, אך המערכה כולה נשתנתה. מעשה פלא התחולל לעיניו. פלח ברק והבריאה קידשה חג. “יום טוב לך, עולם!” הביע בקול. רבות רעות נשא על לשונו. אף את הטובה שיכן בפיו.

“יום טוב” הוּא צירוף-מילים מן המלון הישן, הנדוש. והוא אור חדש ראה. חויה יקומית אין-משלה זקוקה ללבוש מילולי יחיד במינו. היש לא היה עוד של תמול שלשום. דומה היה לניצב על גבי מדריגות נודדות, העולה ללא זיזה למרומי ההר. כך עלה בשלבים אל נאות הדשא של החיים הזרועים אור הגנוז, השופעים עדנים, ללא כל יגיעה. בחינם ניתן לו הדבר. לפתע נפקחו עיני-רוחו לתפוס את המהות הנעלמה, את התמצית הטובה, של ההוויה. יש שבחלום הלילה, על כנף הרף-עין, כמעוף הצפור, הוא מתבשם מריח מופלא, כעין בשורה מגן-עדן. והנה הפעם לא בחלום, כי אם בחוש ובפועל, חש טעם גן עדן. שכור הוא מן היין המשומר המשתפך בעצמותיו. מה הן שנות עצלתיים, שממון הנפש ודכאון, כל פגעי בני-אנוש, עלבונות וכשלונות, לעומת רגע אחד של התגלות היש שבחביון מנעמיו. בהיפתח הצוהר לעולם של מסתורין, ברז היחוד השלם עם הוד הנאצל, חד לקביל חד? מי יעלה בהר ה‘? אך הכי לא זכה היום לקפיצת הדרך בעליה להר ה’, הר נבו, הנשקף לארץ הבחירה של ההויה הזכה, הברורה, הענוגה? אשר השכיל להציג כף רגלו במרומי ההר הזה בא בסוד החיים הטובים אשר מעל לחיים, בהם אין יגון ואנחה, לא צער ועלבון, לא דכאון, חרדה ופחד.

כיוון שנפנתה מחשבתו אל הפחד, מיד נסבה הגיאות שבנפשו כמה מעלות אחורנית. הכי היה זה גילוי איתן החיים ולא חזיון-תעתועים? – הכי יש רואה נצורות עין בעין והוא שפוּי? שמא רק תועי-לבב או תועי-רוח, משוגעים או משתטים, שוגים בדמיונות, רואים פלאי-מעשים. הרבה שליחים לטירוף הדעת. יש משתגעים מתוך מחסור וסבל, יגון וצער, ויש יוצאים מדעתם מחמת שובע ונחת ושמחה העוברת על גדות הלב. מכאן שגעון הגדלות ומכאן שגעון ההשפלה העצמית. זה מעלה על עצמו, שהוא זחלן כרמש, קרקרן כצפרדע, יללן כחתול או כרסמן כעכבר וקריין כשכוי, וזה מודיע בשער בת רבים, שהוא מלך המנפנף בשרביטו, גאון-עולם, משיח הגואל או אלהים בכבודו ובעצמו – וזה וזה הם חולי-רוח. ויש מהם אנשי הבינים, הנקלעים בכף הקלע משפל הדכאון לרוממות הריצוי וההתפייסות עם עצמם, רק מחיצה דקה בין גאונם לשברם. ואף הללו נמהרי התמורות דעתם משובשת עליהם. הוא כעת צריך היה לשכך במעט את סערת-רוחו ולהוכיח לעצמו באות ובמופת, שאין הוא טרף לתעתועים ברוח, ולהקהות מקצת את חודי הספק ביושר-הגיוני.

רע היה עליו המעשה, שגילוי שכינת החיים בא לו לא מעצמו ומתוכו, כי אם על ידי צלילי-זמר. כוחו של ניגוּן לחולל ברוחו תמורה מן הקצה אל הקצה הוא לו אות מבשר רעות. העושה את דרכו על קו הבריאות הנפשית אינו כדור משחק ביד המקרים, הן מקרי החומר והן מקרי הרוח, אינו נע כקנה בסופת הצלילים, אינו עולה ויורד בסולם המעלות של ניגונים וזמירות, אינו נתון לתמורות נמהרות במערכי-רוחו. הבריאה אינה נדנדה. השכל אינו נושא שובל השיר. ההוגה כבוד לנפשו אינו מוסר את מושכות רוחו בידי פורטים על מיתרים ומנצחים על כלי-נקישה. מהו הניגון? עוף פורח, צל ולא ממש, חלום או סיוּט ולא יש. הדעת אינה סובלת חלוקה זו לחיים ולחיים מעל לחיים, למציאוּת של מעלה ולמציאוּת של מטה, ליש נגלה ולהויה גנוזה. אין עולם אלא אחד. אין קיום אלא זה. אין מציאוּת אלא זו שבעין.

הצלילים נהרו כברקים, שנתלווּ להם רעמים. לא עוד “רגע מוסיקלי” של שוּברט, הבוקע כהרף-עין ים אין סוף, כי אם מחולות בראמס, הקודחים במקבת, נוקבים ויורדים לתוך שכבות של יגון כבד. תחת אילת הזמר בא דוב הקינה. השמחה העליזה נדמה, אך גם היגון כבד התנועה המריא על פי כיוונו לזהרי-מרומים והמתיק עם הנפש שיח של ריצוי ופיוּס. אנוש אנוּש, רבן הסבל, לא יצור נחות-דרגה הנהו, אם עומס של צער כזה נתון על שכמו. בחיר הגורל הנהו לכל משא רם ולכּל מסע-נדודים. רוחו לא עוד גאתה על גדותיה, אך שוב לא שפלה בקרבו. הוא סח כך:

– הבה ואברר את הענין בישוב הדעת, כן, בישוב הדעת. באמונה שלי, הגיוני פועל כשורה. שכלי טוב. אני לא משוגע, לא. לא ארוץ ברחובות. וכלל לא חשבתי אף רגע קטן, שאני… אני אדם המעלה, מופלא שבבריות. הנני מה שהנני, אך היה לי גילוי. היה לי. בעיני ראיתי זאת. בי התחולל המחזה.

נבצר ממנו ליישב את הענין על השכל. חס על נפשו להפקירה לתעתועים. מדעת ומרצון, ירד למצולות-רוחו, חפר והעלה ממטמונויותיה אמונה חזקה כברזל וכקרני השמש, זכה כבדולח, תמה כאהבת עולם, כי באמנה נתרחש לו נס ונקרע לעיניו מסך המסתורין, יצאה חמת החיים מנרתיקה ונגלה לפניו כהרף עין, כהרף עין. היש הגנוז, אשר לו כוסף נפש כל חי. האמונה היא אֵם הבטחון והבטחון אבי הגבורה. בגבורת רוחו חרץ משפטו לאמר: לא שגעון, כי אם נס. לא ניגון, כי אם אמת היש. חזות האמת פקדתני היום. שעת רצון היתה זאת. נצח היש, אך תקופות לנצח ושעות לזמנים. כנגד שעות התמיד יש שעות-סגולה, שעות-רצון. שעת רצון אחת כזאת נפלה בחלקי. שובי נפשי למנוחיכי. אשריך שככה לך לעלות על הר היש ולקום בו רגע קטן למצער. חזקי ואמצי. לא מאסך קונך וצוּרך וכל כלי חובל לא יצלח עליך להגותך ממסילת השכל הישר ולהשקותך נטפי השגעון. זכרי, נפשי, גנזי האושר בך נצפנו. את המכרה לכל הזהב הטוב. לא המנגינה, מבחוץ המריאתני על במתי האושר, כי אם הזמר אשר לך. את בית היוצר לכל הזמירות והמנגינות.

הכי אני לכלי-זמר אייחל? את, נפשי, כנף הרננים אשר לי, בך וממך אעשה חיל. הכלי הוּא רק דלי היורד לתוך באר-רוחי לדלות מתהומה את הזמירות הרדומות בך. איולת היא לחפש אי-שם באפסי מרחקים יד נעלמה, הפורטת על מיתרים דקים לכלי-זמר. לא בניגון מקור הברכה, כי אם בך, נפשי; ממקורך תתברך. אמן אני אומר לך. כל אשר לא נחצב ממקורך לא יהיה קנינך אפילוּ תאמציהוּ אליך ימים ושנים, ואשר נשקף אליך לוּ רק להרף עין מן החרכים במסך המסתורין הפרוש עליך, הוּא שלך לעולמים.

המטיף לזולתו מי יערוב לו כי דבריו ימצאו מסילות ללבבות? אך המטיף מוסר השכל לנפשו, הלא אזניו הקשוּבות מקננות בה. שיחו עם עצמו ניגר לתוכו כשמן הטוב, הוא דיבר ומעמקי לבו ענה לו הד: חן חן לך על נועם מליך ועל הגיונך הטוב. תרוחם, כי בך אנוחם. היטב חרה לי לפני זאת בהקיצי בהשכמה ורוחי סרה ועכורה, נבזה וגם נמאס לי צלמי האנושי. אך רב יתר נפלתי ברוחי מן הרוממות אשר באה לי על כנפי המנגינה. רבות הן התרופות, שפגיעתן רעה אף מן המחלות. מעודי לא אביתי לאכול לחם-חסד, וגם זמירות-חסד לזרא לי. אלך ללחום בלחמי ולחצוב את מנגינותי ממקורי. לא אוכל נשוא את הרעיון, כי האל ברא נשמות עשירות ונשמות דלות ואביונות. והיום ניתן לי האות הזה, כי אין נפש נקלה, שאינה זכאית לגילוי שכינת החיים. ומה אם לרגע? יש רגע תוכו רצוּף אין קץ.

ואחרי אשר הבאת אלי את הבשורה אדע אל נכון, כי באמנה באר הזמירות מקננת בקרבי. אני הזמר ואני השר. אני הכלי ואני הניגון. כל הזמירות אני הריתי והגיתי, אך שכוחות הן ממני או רדומות בקרבי. לוּלא לוית ההגות אשר בי, כל חזות וכל לחן נעדרי-חיוּת הם. הכי אני אתרפק על הזמר? הזמר עלי יתרפק. גם השמש לא תשפיע קרניה על היצוּרים כי אם הם יהיו אבנים שואבות לשמש, כל אחד לפי שיעוּרו שלו.

האיש בשמעו זאת נתאושש במלואו ואמר בקול בוטח: – הטוב כי אענה גם אני חלקי, ולא במליצה ובחידות, כי אם במלים פשוטות וברורות, וילעגו לי המפוכחים, הנשענים בכל אל בינתם: אני מאמין ביש הזה וביש האחר, בעולם הזה ובעולם הבא. אני מאמין בנפשי, כפי שהנני בצלמי. אדם אני וגם לא-אדם: חי עלי אדמות היקום כולו, ואף מרחף בעולם עליון. הנני אני וגם לא-אני. אני החלק ואני היקום כולו. אני הבאר ואני הדלי. אני שדה התרומות ואני גשם הנדבות. אני המטר ואני כר עטפו בר. אני המטר ואני הטל. אני הטל ואני הגל. אני הגל המתנפץ אל החוף ואני שביב מאין-סוף. אני העומק, הרום והחלל. לכן גם בשמחתי אתעצב ובבכיי אצהל. זאת גם זאת: אני המצפה ואני האות. הנני יחיד בעם וגם העם, רוח ובשר ודם עת אהיה פה אשכון גם שם. הנני גרגיר וגם העולם. הנני השה ולשה העורף ואף בהיותי טרף אני הטורף. כל בי ובכל אחמוד. לכן גם מדי אשמח ארעד. צדיק הנני וחנף. אהבתי מחלצות ובמעמקי ערום ויחף. תמיד אשאל נפשי, כי תצמח לי כנף וכי אהיה שרף, אך כזאב אארוב לכל עובר ושב. כל בכי לי יערב. עתים כתן איליל, אשנא אדם וארעים על האֵל. אולם בכל עת אשמע מקרבי את הצו לאמר: הללו לאל ושבחו את האדם, רוממו, רוממו את השוכן במרום. קראו לאדם כי טוב. הכי לא חזונו זהב ורוחו עשת? הכי לא לבו כנור ותבל קשת, הנצח פרי הדר ושנות חיינו לשד? אמן אני אומר, רוח האדם מלאה מזן אל זן, כל שיר וזמר מרנן הכנור ועד יללת התן.

כה דיבר האיש בקול עז ונמרץ. שעה ארוכה עמד נפעם והאזין אל נפשו, דיבר נכבדות בה ואליה.

ברוחו המו מעיינות כחלילים וכנורות. לרגע קטן ידע בביטחה, כי נפשו לבדה מקור הברכה.

תש"כ

א

כחצות הלילה הגיעה הרכבת לבירת המדינה הקטנה בשריקה גדולה ובירי תימרות עשן דחוסות, שנתלווּ להם איתות וחילוף־דגלים מזורז בין שמשי בית הנתיבות. פלוני שירד לתחנת הקרשים השרויה באור קלוש, הסתכל בתהיה אילך ואילך: תכונה רבתי בשל נוסע יחיד. יצא מן התחנה וחיפש במבטיו אחרי כלי־רכב. לא נראתה נפש חיה. דממה כפרית רחשה מסביב. אף עיר הבירה של הממלכה הקטנה, קרית מלך מעט, פושטת מעליה בלילה את אדרת המלכות ומתעטפת “בגלימה כפרית” – פסק האורח, שמפאת הרגלו ללון בסוגיות ספרותיות, הלביש גם את הרהוריו פסוקים מלוטשים הראויים לדפוס. עמד ליד הפנס המפיץ אור כהה ומזוודתו על ידו. אך הנה נראו שתי צלליות, ארוכה וקצרה. יצא רגע קטן ושניים, גבוה ונמוך, נתייצבו בקרבתו ללא רשרוש צעדים כל שהוא, משל הופיעו אליו כשני צנחנים ממרום. שני קולות, עבה ודק, קראו דרך שאלה את שמו ושם משפחתו. כיוון שענה להם הן שרבבו מיד את ידיהם ותפסו במזוודתו זה מכאן וזה מכאן. לא שאלם לאלתר לשמותיהם. הוא ידע: הללו הם מעריציו הצעירים, בני המדינה הקטנה, שבאגרותיהם אליו הביעו את התפעלותם מכשרונו הגדול, המפליא לעשות בשדה הסיפור, ואף הביעו מפעם לפעם את משאלתם לארחו אצלם בצל־קורתה של המדינה הקטנה, המשמשת אבן שואבת לתיירים רבים מקרב הסופרים ואנשי השם לבוא אצלה להסתכל בנופיה השקויים הלך נפש ובמידותיהם של בריותיה המיוחדים. לבם סמוך ובטוח, העירו בשלהי אגרת אחת, שכבוד מעלתו, הסופר המופלא, צייר הנשמות, הבוחן ובודק גנזי נסתרות באדם ובנוף, ימצא בחיק הטבע של מדינתנו הקטנה והרדומה בבואה מאותו מעטה־יגונים ורוח החן והתחנונים, השפוכים על סיפוריו. ואולי יגלה גם בפרצופי אנשינו, שרבים ביניהם הוזים והולכי בטל, אם כי הם בה במידה עקשים וערמומים, איזה ניצוץ מן ההזות המבורכת והפוריה, המציינת את הנפשות היוצאות מבית היוצר שלו, מעוטרות בזוהר לא מן העולם הזה. ואל נכון ילך לבו שבי אחרי יפה־נוף במרומי ההר הירוק, העוטר את עירנו, זה ההר עליו חמד שבת לפני יובלותיים אלירם, הכהן הגדול בהיכל שירתנו, מבשר כבודו. מה נאווּ רגלי המבשר על ההר הזה.

– שלום עליכם, רבותי – אמר בתקיעת יד והתאמץ להסתיר בנעימה החגיגית את רגש האכזבה, שעשוי היה לבצבץ בקולו למראה שני מעריציו הצעירים, שנשקפו לפי ארשת פניהם נערים רכים ממש, כבני י"ח מסתמא, אם כי יתכן, שכבר הגיעו לגיל עשרים או קצת למעלה מזה, אלא שהקצב האיטי של החיים במדינה הקטנה גרם אפילה לבגרותם או שביישנותם טבעה בהם את חותם הפגים. הכי לא בשל הזמנתם של שני הדרדקאים הללו טרח ובא לכאן ממרחקים ללא סיבה מעשית או מגמה ענינית? מתקו לו שבחיהם, שטפלו עליו מתוך קרן השפע. “יצירת כבודו היא קופסת הבשמים של ספרותנו, מוקד כיסופיהם של בני העליה שבצעירי דורנו”. לבשתו שימש לו צרור המור של קילוסים, שנצטבר בצרור אגרותיהם, מקור של נחת־רוח ועידוד ברגעים של חולשת הדעת: סוף־סוף נתעוררה עליו דעת המבינים. בסביבתו הקרובה אין משגיחים בו. אי־שם רחוק זרח אורו.

– וגם על מורנו ורבנו… שלום – אמרו ושניהם הביעו את המלה האחרונה לאחר אתנחתה ממושכת, כאילו היו מהססים ותוהים אם לבטאה מפורש. הגבוה שבהם הפטיר בהתרגשות ניכרת:

– יש מלים, שהנפש היפה סולדת מהן. מטבעות שחוקות הן.

– כגון המלה שלום, שכבר העלתה עובש. – הסביר הנמוך וטפח לאות חיבה והסכמה על שכמו של הגבוה.

– שמותיכם? –

– הוא גד – הורה הנמוך על הגבוה. אותו רגע ממש הורה הגבוה על הנמוך ואמר:

– הוא ירמיהו.

הצעירים צעדו בחפזון ובעקבותיהם עשה אף הוא פסיעות גסות.

– וזהו רחוב המלכים, רחובנו הראשי, – סחו גד וירמיהו בבת אחת, כשהפליגו קצת מן הככר, הנתונה בתחומו של בית הנתיבות. כאן היתה התאורה דשנה יותר. לכן נראה לו כעת גד גבוה יותר מבתחילה, קיפח ממש, וקומתו של ירמיהו כאילו הנמיכה יותר.

– כרכרה – פלחה קריאה מפי ירמיהו, ואולי היה זה קולו של גד, את הדממה, שנתעמקה כביכול על ידי התאורה מוגברת. נעצרו בציפיה. כל הד לא בא לעת עתה. גד הארוך התיר כפתור אחד ממעילו הקצר ומיד חזר ורכסו. אף ירמיהו הנמוך נהג כך במעילו הארוך, שנשתלשל לו עד למטה מקרסוליו.

– אנו מאושרים לראות את רבנו פנים אל פנים… לא פיללנו שנזכה לכך – דיבר ירמיהו. סימני צינה נצנצו מפעם לפעם בתנועות־ידיהם ובהעויות פניהם.

– גד, לא כפתרת כראוי את מעילך – העיר ירמיהו בקול מפיק דאגה.

– אף אורחנו הנעלה – פתח ואמר גד ומבטיו פזלו אל הצד מתוך חובת נימוס, שלא ליתן עיניו בפני רבו הנערץ בדברו אליו – זכור לי… בסיפורו “חום ירוק”, נדפס בשנת… בשלהי הפרק השלישי… בעמוד שבעים ושלושה… אם איני טועה… דן לגנאי את ה“שלום” הניגר בכל עת ובכל שעה כריר מן הפיות. כל אחד יורקו בפני חברו.

קולו של גד היה עבה, בטנוני, ולא התאים כל עיקר לפרצופו הנשיי.

– יפה דרשת, גד – סח ירמיהו בקול רך ודק, הנתון בסתירה לגרמי־גיוו המוצקים.

– קנה אדון סגליות, האביב בא – קראה אכרה והושיטה בידה הגרומה המרעידה מצינת הלילה לאורח צרור. בחושה הכפרי החד השכילה, כנראה, להבחין בין השלושה את האחד שאינו עשוי לסרב. ואמנם, אורח כבר נתעורר לשלשל את ידו לכיסו להעלות מטבע מארנקו. אך ירמיהו נתן את קולו הזעום בתגרנית הפרחים וציוה עליה להסתלק מכאן.

– אל תבלבלי את הראש, גברת – גער בה, משך את שרוולי מעילו הקצרים לשלשלם כלפי מטה ככל האפשר והפטיר ברצינות מהולה היתול מעט – אפנת הפרחים חלפה משכבר. אנו חיים בזמן של מטוסים, קרניים אולטרה־סגוליות. שוב אין דורש בסמרטוטים הללו.

– יפה דרשת, ירמיהו – ענה אף גד את חלקו – היא לנו בסגליות ואנחנו לה בקרנים אולטרה־סגוליות. גורל הפרחים בזמננו הוא כגורל שירי האהבה הנוגים־המתקתקים, שאפילו בנות ארבע־עשרה בימינו מעקמות את האף, עליהם. כבודו כבר הוקיע את קלוקלותם בפרקו השנון “הקץ לעשן הפינוקים”, נדפס בספרו… בשם “אשנבים לאופל”… בעמוד מאה תשעים ואחד, אם אינני טועה…

מופרכים ביותר נראו לו הפסוקים שהובעו מפעם לפעם מפי מעריציו הדרדקאים, והם מראי מקומות מספריו, כשם שמוזרה ביותר נראתה לו עמידתו העלובה בחצות הלילה כאן בבירת המדינה הקטנה בחברת מעריציו הדרדקאים. הרגלו לניסוח מלוטש של הרהוריו המריצו ליצוק במחשבתו את מורת־רוחו הסתומה להגות פסוקה זו: מחשבות ורגשות נבחנים לא בלב ההורה אותם, או בהגיון האיש הקובעם בכתב ובדפוס, אלא בפי אחרים החוזרים עליהם בקול. לתמהונו ראה עכשיו בעליל, שרעיונות פרי־רוחו, הגולשים מפי מוקירי־שמו – הכי באמת הם מוקירים אותו? – נשמעים לו כדברי הבאי ממש. הכי אוירה של המדינה הקטנה גורם או המגוחך שבמעמדו כאן בשעה לילית זו מקנה לכל הלך רוחו ולכיווּנו הספרותי צורה נעוה? כשם שהקרתני נראה במפולש בנסיבות הכרך, כך קורעת האוירה הקרתנית את מעטה ברק השוא של תרבות כרכים ופסקי־חכמתה. צחוק הגורל. שם בארץ מגוריו רחבת הידים ורבת־האוכלוסים טרח בכדי לצוד בחכתו את הלויתן של דעת הקהל והנה כאן העלה במכמרתו שני דגי רקק. אבל כלום לא התרשם מאגרות הקילוסין שלהם, שמאחורי שני בעלי האגרות עומדת למצער כת קטנה של מוקירי־שמו? ביקש לשאול:

– מי מכם גד ומי ירמיהו? – מיד הרהר חרטה על כך. הוא בעצם הבחין ביניהם. אולם פיו הכשילו להשמיע שאלה חסרת־טעם זו, מאחר שבסתר לבו לא נתיישב הדבר על דעתו, שהשמות גד וירמיהו מציינים שני אנשים נפרדים. הם חתמו תמיד גד־ירמיהו במקף, כאילו זו היא חתימתו של איש אחד כפול־שמות. הם היו תמימי־דעים בכל. אף כתבי ידיהם דומים, אפילו בטביעת עין חדה קשה להפריד ביניהם. שימוש־לשון משותף להם. אין בפיהם אלה הלכות פסוקות ודברים כדרבונות. וראה פלא, במציאות הם בכל זאת שני אנשים נפרדים, זה גבוה וזה נמוך, זה גד וזה ירמיהו, זה לבוש מעיל ארוך וזה קצר, לזה קול בטנוני וזה מצייץ כצפור.

– מכונית, כרכרה! – צייצה צפור ותקע בטנון. בירת המדינה הקטנה ספגה את הקולות ולא העלתה הד.

– הסבור אתה, גד, שכדאי לי להפליג מכאן אל הפרוור ולחפש שם אחרי כרכרה, למשל? – שאל ירמיהו.

ההצעה נתקבלה גם על דעתו של גד. לא יצאה שעה מרובה וירמיהו שב בעגלת אכרים. החברים הצעירים ביקשו את סליחת אורחם הנעלה, שלא נמצא להם כלי־רכב מהודר מזה. מנהג הוא במדינתם הקטנה, שמחצות הלילה ואילך כלים כלי־הרכב, הנאים למהדרים, מן השוק. ואילו האורח הביע דווקא את קורת־רוחו מן הנסיעה בלילה בעגלת אכרים הרפודה קש. העגלה נטתה חיש מהר מן הרחוב הראשי המואר ונכנסה לתחום הסימטאות, שאין בהן כל פנסים דולקים, אבל הן מוארות בנוגה הירח וכוכבים הקורצים ממרום. הנה ירח – אמר האורח. ואילולא הוא חושש מפני חבריו הצעירים, הנוהגים שאט־נפש בכל אותם הענינים, והירח הוא בוודאי בכללם, שכבר יצאו מן אפנה, היה מכריז ואומר: שלום עליך, ירח עתיק יומין! זה שנים רבות לא הופיע לעיניו ירח טרי ורענן כזה, שוקט על שמריו וחגיגי כזה. הוא בדיוק כפי שנחזה לו בשחר ילדותו בעירו הקטנה, השוכנת למרגלות הנהר המשתרע למרחקים בחיק הערבות הנרחבות. הכרכים המפוייחים הוציאו את הירח בדימוס. אבל הוא בשורש נשמתו היה דבוק בנוגה הלילי הנוטף מן הירח והכוכבים כדבש הטוב מן התאנה… נצח הלילה הקדמון, הבהיר, העוטה דממה ושלות השקט, נצח השחת הריחנית, החיים גנוּזים בתום הבראשיתי, האטיי והחרישי. ביקש ליצוק שוב את רחשי רוחו לתוך מימרה קצובה ופסוקה, מאחר שלא הרגיש עוד טעם בשום הגיון, שלא ניאות להתכנס לתוך נרתיקו של פסוק… אולם הוא גופו לא היה מסוגל להשתכן אף לשהוּת כל שהיא בהרגשה אחת או בהגות קצובה. מערכי־רוחו זרמו במעגלים, המקיפים זה את זה. הרעיון האחד לא היה שקול בעיניו אלא אם כן נשתבץ לתוך מסכת שלימה. לכן הפליג בהרהוריו, יצא והורה, שהדממה אינה כלל אפס קול, אלא, אדרבה, היא רמקול מאופק. כמה שנאמר דממה וקול אשמע. וכן נאמר קול דממה דקה. תדע לך, שהשאגה מחרישה את עצמה. אך הדממה כלי־קיבולה רחב לשכן בקרבה הגות נמרצה, סוד שיחה מי ימלל. יש רעשים תאומים – על כך אפשר לעמוד במדרעש – ואין שתי דממות תאומות. הרעש הוא כוח עויין, משעבד, סוגר מעיינות הנפש, מקצץ את כנפי הרוח, אך הדממה דורשת טוב, משחררת, פותחת כך גם נעול ומעיין חתום שבנשמה, קוראת דרור לדמיון היוצר. הדממה מנשקת.

– משערים אנו שכבודו ישתוקק לעלות למחרת… ואולי בהשכמה עם הנץ החמה… על ההר, מקום שבתו של אלירם – העיר גד וירמיהו נזדרז להטיל בהערה זו דגש השאלה.

– לא בהשכמה, ואולי גם לא מחר – השיב האורח. תמה היה, ששאלה זו הובעה דווקא בו ברגע, שאף הוא קירב את מחשבתו לאלירם, בזכרו שרעיון הדממה המנשקת כבר נמצא כתוב בספר “אהבת עולם” של אלירם. יתר על כן, נרמז שם גם משל האשה על הדממה, אם כי בלי הנופך שהוא הוסיף להברקה זו, והוא, שאף לשון “חיק הדממה” מאירה לנו נתיב לגזירה שווה בין האשה והדממה. כן, נופך, הוסיף להרהר במרי־רוחו. אף בני עליה שבחכמי החרשים אין בידיהם אלא נופך. ואילו הבינונים אף זה אין להם. הכל כבר הובע, כבר בא על ניסוחו. אלירם הקדימני ברוב חזיונות והגיונות.

צינה נשבה בלבו. הרהור זה יש בו משום הקנאה באלירם רבו, וכל קנאה כוללת גם יסוד הטינא הגלויה או הכבושה. הכיצד יכול היה לשעשע את נפשו ברעיון־שקר, שהוא נסע אלפי פרסאות מארץ־מגוריו אל המדינה הקטנה, כדי לעלות לרגל אל הר הבחירה של רבו ולהתייחד שם עם רוחו היוצרת הגדולה?

– אני וירמיהו הבענו פעם בשיחתנו את הפליאה, שכבודו לא הזכיר מעולם בשום חיבור משלו שם אלירם – העיר גד כאילו להרהורי לב האורח היה צמוד רמקול, שהוליך את שיחם אל חבריו הצעירים.

האורח שתק במבוכה. הוא נתפס בקלקלתו. מימיו לא הביע בכתב או בעל פה את שלמי האהבה שהוא חב לאלירם. לעצמו הלא היה לו טעם ונימוק. כבוד כל אהבה הסתר דבר. כל דיבור עליה גורם חילול. לא בחוצות ובשוקים כרועה בשיר השירים לשושנה, יביע את אהבתו. אף אלירם בחייו היה שושנה בין החוחים, ישב אל העקרבים. משכמו ומעלה גבוה מהשגות בני־דורו, שלא הבינו לרוחו. הושיבוהו בצל. נשמט הרחק מדרך המלך של הסופרים בזמן ההוא. עכשיו ששמו נישא בפי כל ושוב אין חולקים עליו, מה טעם להכניס תבן לעפרים ולספר בשבחו של המהולל בין כך ובין כך. כן, לעצמו יש לו טעם ונימוק, אך לאחרים אין לו במה ליישב את הפליאה.

– רצונכם לומר, כי פליאה היא, שלא הרימותי בפומבי על נס את אלירם, שהרבה משלי הוא משלו, לא כן? – סח האורח יותר ממה שצריך היה להגיד על שום כך דווקא, שנתכוון להשמיע הרבה פחות ממה שצריך היה להביע.

– חלילה לכבודו למעט את דמותו… יש דמיון בין כבודו ואלירם ואין שום דמיון. אלירם הסתכל ממרומי ההר על הבריות בשפלה וצר את פרצופיהם כמות שהם. ואילו כבודו כנשר הגביה מעל לשפלות, מעל לעסקיהם הקטנוניים של הבריות, מעל להוויות העולם הזה. כבודו כולו חידוש. לו נגלה סוד הבראשית, סוד ארץ לא זרועה – דברו גד וירמיהו בבת אחת ולסירוגין – סוד השממה המפרה – הפטיר גד – כפי שמצאנו כתוב אצלו בפרקו “ארץ לרום ושמים לעומק” בספרו בשם “הכוכבים אינם מתנוצצים”… שם בעמוד… מאתים ארבעים ושבעה, אם איני טועה.

הכי יכול הוא להתכחש לדיבורים “הדממה היוצרת” ו“השממה המפרה” וכיוצא באלו, כל אחד מהם הוא מראה מקום מספיו? חבריו הצעירים משלו הם נותנים לו. אך משום מה כל מימרה שלו נראית לו כה זרה, כשהיא יוצאת מפי חבריו הצעירים. אין אפיטרופוס ללשון. כל אחד יכול לעשות בה כבתוך שלו ולחבר פסוקים מתמיהים ביותר, המתקבלים מלכתחילה על הדעת כדבר חידוש, האוצר בחובו חכמה גדולה. אך הפוך בו והפוך בו ותראה, שאין לו כל משמעות. הקשב היטב והשקר מצפצף מתוכו. דממה יוצרת ושממה מפרה… גניבת דעת! הרעש יוצר. את השממה מפרים והיא אינה מפרה. כל ימיו נשא נפשו אל השממה הרוחנית הגדולה, שממנה אולי תצמח ראשית חדשה. כן, מאוס עליו עולם המוסכמות, כלכל לא יוכל את השיגרה, את החזרה ואת החיקוי שבע הנחת. אך מה אמת יש באין, מרומם את הנפש ובבלימה, הזנה את הרוח? הבלימה לא תוליד מאומה. בלי מסורה אין המשך. מי שאינו חוליה בשרשרת, אף חוליה איננו. הסולם שבחלום מוצב על האדמה. האמנות היא בת האדמה. כל צורה באה מן המורשה. אין ראשית ועד אחרית לא תהיה עוד ראשית. כל האמנים לקטנים הם. האמנות היא חיקוי למציאות, לזו שבהווה או לזו שניתנה לה השארת הנפש בתיאורי הקדמונים. המסרב להיות יורש לא יהיה לו מה להוריש. האפס הוא אויבנו הגדול, ואין זה אלא מעשה נואל לחפש השראה ליצירה בחיק אויבנו הנורא.

ככל שעגלת השחת הפליגה לסימטאות הדוממות, כן גבר בו הרעיון, שכיווּנו הספרותי אולי נלוז. והכי רק תועה דרך הנני? יכול שהנני תועה־לבב, שאין לו עוד תקנה. האמנות, ניקר יתוש במוחו, היא חמדת־בשרים ולא חיי־נשמות. היא ניתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת. היא ניזונה מן החושים ושותה מן היצרים. היא רצופה קוים מוחשיים וזרועה תאוות. העובדות הן הלבנים שלה ושילובן לסיפורים נדבכיה. הוויות העולם הן קירותיה; בסיסה הממש; תחומיה המציאות; כללי ההגיון המלט בין חלקיה. נפשותיה הפועלות אנשי העולם הזה ולא נשמות ערטילאיות הפורחות בעולמות העליונים. אשר לספרות פשיטא שעניניה סיפורי מעשיות דווקא. טולסטוי, בלזק, פלובר, בוקצ’ו, דיקנס, מספרים ראשונים במעלה, בינונים ואחרונים, כולם תפרו, אף כי על־הרוב בחוטים גסים, את מסכותיהם ממטליות של מציאות. נטלו קמח ואף סובין, עשו עיסות ללוש מהן חלות, לחמניות, פת קיבר, עוגות עבשות. כולם עסקו בזוטות של חיים, בפכים קטנים של מעשים, באנשים ננסיים. הספרות היא עסק בקטנות ויניקתה מן השוה לכל נפש ולכל הגיון. האומר למשל, התרנגולת צייצה, הגג קפץ על הפרה, ההר עלה על האדם, מוצק כעשן, חם כקרח, העננים מלוחים, הים רודם, כיוון שיצא משורת השכל המקובלת, לא אמר כלום, אם כי לאמיתו של דבר הקרח מפיק חום, יש שמים מלוחים, כשם שמצויה אדמה מלחה. וכבר נאמר בישעיהו כי שמים כעשן נמלחו. אף הים רודם וכל הר מטפס ועולה. הכל כבר נאמר, וניתנה הרשות לומר כל מה שאדם רואה מהרהורי לבו, אבל דווקא האמן אינו רשאי ליטול לעצמו רשות זו. הוא חייב להחמיר עם עצמו לדבר בשפה ברורה, מובנת ומקובלת על הכל. וכי אין האמן אדריכל הבונה גשרים על פני התוהו? חייב הוא לברר את החומר לבנין הגשרים מן המוצק ביותר. דעת הקהל והגיון הרבים הם המצפן שלו. התוהו הוא שדה המוקשים לכל מלאכת מחשבת.

המלה תוהו עקצה את מוחו. היא הגיון הבלהות שלו. תוהו – מה דמותה ומה מהותה? הרבה עקיפין הוא עושה מסביבה במחשבתו תמיד. אך הפעם לחצה אותו במלקחיים, תוהו משמעו אין־דבר או בליל דברים. ואולי כמוהו כאין. היינו, אף לא אין־דבר. אלא אין גמור בטרם היות דבר. אף האַין אינו חל כלל. מוחו מרתית.

– כאן המלון “הזמן החדש”, בו שכרנו חדר בשביל כבודו – סחו שני החברים הצעירים. רעיון הבלהות חמק כעכבר לתוך חורו מפני מסכת החיים המוחשית, שקפצה עליו לפתע.

ב

ברנש קיפח במקטורן כתום פתח לפניהם את הדלת וקרא בקול מנומנם:

– ברוך הבא, כבוד מעלת הסופר, אשרי עירנו שזכתה לאורח רם המעלה שכמותו.

הם עמדו בפרוזדור מואר בעששית מפוחמת. ריח של מלפפונים כבושים היה על העליונה בתוך ערב־רב של ריחות אחרים, כגון טחב, עובש ובגדים ישנים שנדפו כאן.

– ברשות כבוד הסופר אציג לפניו גם את האישיות שלי. אני בעל המלון “הזמן החדש”. זאת אומרת, אני הפונדקאי… וכפי שרואה מר, אני מרכיב משקפיים, וכחולים דווקא – סח ולחץ את ידי האורח בשתי כפיו לחיצה כדבעי. כינס לתוך שלוש אצבעות מידו השמאלית את זקנקנו החד ליישרו כהלכה על ידי עיסוי וסח חגיגית:

– הנה כי כן, זכות גדולה נתגלגלה לידי לאכסן בצל קורתי אישיות פומבית, אם אפשר לומר כך, ככבודו הרם… או, מוטב לומר, אישיות ספרותית, ששמה מהלך לפניה. כל ימי אוהב אני להתאבק בעפר רגליהם של אנשי שם. את מימיהם אני שותה, ברוחניות, כמובן, שהרי בכל הנוגע לגשמיות, הטיפול הוא בידי. אני מלינם ומאכילם ואין קץ לשמחתי על אלו מהם המואילים להשתכן אצלי. רואה אני שכבודו ממצמץ בעיניו.. לא ניחא לו, משמע, מן האור ברחובותיה של מדינתנו הקטנה. צרה נוספת שבפקודת אבות־עירנו נאסר השימוש בחשמל בבתים מחצות הלילה ואילף. האור הכהה אינו מונע אותי, למשל, מלזון את מבטי בהדר־זיוו של אורחנו רם המעלה, שהואיל לבוא לעירנו. אנשי השם, רמי המעלה הם מאורות הדור, ולכל מקום שהם באים מביאים עמם אורה ושמחה.

– והיכן הוא החדר? – שאל האורח, ששמט את מבטו מן הפונדקאי, שלא יהא נראה כסוקר אותו מעשה סופר, המשקיף על הבריות, ועל התמהוניות שבהן במיוחד, באצטגנינות של מי שאומנוּתו לתאר טיפוסים מענינים.

– החדר? מסתבר שיש חדר. הוא מוכן ומזומן לפני מר מתמול. שני ידידיו הצעירים, המעריצים אותו בלב ונפש, לא יכלו לעמוד על כוונת מברקו אימתי יבוא מר למקומותינו. אם אמש או לילה. נקטו כלל: זריזים מקדימים. נמצא שמאמש עומד החדר פנוי. לא נעניתי לקופצים המרובים, שהיו לי עליו במשך היום. חדר יש. יש. בוודאי יש – הוסיף הפונדקאי כמתכוון להוציא את הפקפוק בענין זה מדעת עצמו – אצלי הבטחה היא הבטחה. הריני עומד לפני מר לשמשו ולהביאו לאלתר למקום־משכנו. חזקה על סופר, שאינו הולך לישון אלא בשעות הקטנות של הלילה. מן הסתם הוא מאחר לשכב ומאחר לקום.

– אף אנו כך שיערנו – סח ירמיהו והסתכל בפני גד בציפיה להסכמתו.

– לא, – אמר האורח, – דרך כלל הנני מקדים לשכב ומקדים לקום.

הפונדקאי געה בצחוק.

– מר סופר מהתל בנו. קיימא לן שלסופרים אין אורח כבני תמותה פשוטים. חזקה עליהם שהם ערים בלילה וישנים ביום, מהלכים כאבלים בין חתנים וכחתנים בין אבלים. הסופרים הם אנשי איפכא מסתברא וחיים בעולם הפוך.

– אמרתי דברים כהוויתם… ללא היתול כל שהוא, והיכן החדר? – שאל בקפידה קלה.

– היכן? מסתבר במעלה הקומה – הצהיר בהטעמת קול גומל חסד. – לעולם הסופרים שרויים ברומו של עולם. לא כן?

נטל הפונדקאי את המזוודה, אולם גד וירמיהו הוציאוה מידו בתנועה של מורת־רוח, משל סלדה נפשם מנגיעת הזר בחפץ קנינו של רבם הנערץ, וטלטלוה במעלה הקומות.

החדר הצר והארוך בבלואי טפיטין אדמדמים נראה לו כמקום־שיכון לטהרת מתים. על השולחן היה פרוש גליון היום של העתון “קול הזמן”. תמונתו התנוססה בעמודו הראשון ומלמעלה כותרת שמנה “ברוך הבא”.

– רואה מר, גם אנחנו הקרתנים יודעים ליתן כבוד לסופר החשוב פחות או יותר – הצהיר הפונדקאי והסתכל בפליאה בפני האורח שהפנה, כנראה, במחשבה תחילה את מבטו מתצלומו – אף דברי שבח נכתבו כאן במאמרון על מעלת כבודו. הואיל וגם אני הקטן מכבד אנשי מעלה, ומושכים בעט על אחת כמה וכמה, לכן שטחתי על השולחן את הגליון, שישביע כבודו בשמחות את פניו המתנוססות בעתון. משער אני שגם סופרים נהנים מזיו פני עצמם.

– שמא אנו מטרידים בנוכחותנו את אורחנו הנכבד, הזקוק אולי למנוחה – גד שלח את מליו אל ירמיהו וירמיהו נענה לו בקריצת מבט של זלזול כלפי הפונדקאי.

– רבותה גדולה שמטרידים סופר – השריק הפונדקאי תמיהה מתוך גרונו ופרצופו נתעקם למעין סימן שאלה. זקנקנו החד נשתרבב כסימן קריאה בצד סימן השאלה להטעמה יתירה – וכי יש סופר, שאין קופצים עליו, נדחקים אליו ומבלבלים לו את הראש. אומר אני מבלבלים לו את הראש, פשוטו כמשמעו. היכי תמצא סופר שאינו מעורב עם הבריות ושאין הבריות טורחים עליו? אם לאו טיפוסים מניין ימצאו לו? אומרים שהסופרים מתגרים בטיפוסים, כדרך שאחרים, נאמר, בדגים מלוחים או במיני סדקית. חושבני שכבוד הסופר ימצא בעירנו בריות משונות די והותר. מציאה ראשונה שנזדמנה לפניו בהיסח הדעת, הוא אני הקטן, טרחן שכמותי. לא כן? ועל שום מה איני טיפוס? אני הגבר כמות שהנני וכפי שאני עומד כאן לאחר חצות הלילה במקטורן שלי ולשוני מקשקשת. לא כן?

– ואולי כבר הגיעה שעתי לשכב – סח האורח כשואל עצה?

– לשכב? בפועל ממש לשכב, רצה לומר, לאלתר לשכב? – קרקש הפונדקאי בשריקות גרוניות משונות ומרוב תמהון יצאו מליו דחופות ונשתפכו כשומשמין – לשכב הרי זה משמע לשכב פשוטו כמשמעו. היכי תמצא סופר נוהג בעניני שכיבה ושינה בלילה ובכל כגון זה כדרך כל בשר ודם? ואני לתומי סבור הייתי, סופרים ערים בלילות, שאין השכינה שורה עליהם אלא בלילה.

– אני בלילות ישן.

קולו היה נוקשה או פניו זעומות, שכן הפונדקאי התיז מיד כמה שומשמין מפיו:

– אם כך, זאת אומרת, אם כבודו מדבר ברורות ופשוטות, הרי אני הקטן מסתלק מכאן. חושבני שאין כבודו זקוק לעת עתה למלאכי השרת שלי, או, כפי שאני קורא להם בקיצור, השירות. השירות כבר הפליג לשינה מתוקה. כאן בחדרו הכל מוכן לפניו. מיטתו מוצעת.

גד וירמיהו שליווהו במבטי רוגזה, עמדו שעה קלה בשתיקה, כמו תוהים ונמלכים זה בזה בחילופי־מבטים. נראים היו לפי ארשת פניהם ששפת המבטים נהירה להם כל צרכה לטכס בה כל עצה. לאחר מכן פתח גד ואמר:

–כבודו אמר, שבלילות הוא ישן. משערים אנו, שלא נתכוון אלא לדחות בקש אותו פונדקאי טרחן. אך לא כך כתב מר בפרקו “הכוכבים יוצאים מחוריהם”, שבו תיאר מעשה חושב את נדודי השינה, הפוקדים אותו בלילות ומוצצים את לשד עצמותיו. לאחר שקראנו אותו פרק נגזלה גם מאתנו השינה כמה לילות רצופים.

– מה ענין פרקי־כתב לחיים שבמציאות – החזיר להם האורח, בקול מרושל. וכי כל מסכת של תיאור היא מעמד אישי של מחברה? ישן אני דרך כלל שנת ישרים ואף עולה על מיטתי דרך כלל לפני חצות הלילה.

– בחצות הלילה בקירוב?

– לא. לפני כן. הרבה לפני כן.

– לא נאמין למשמע אזנינו – אמר ירמיהו, נזדקף על קצות אצבעותיו ונעץ את מבטו התוהה בגד. גד הפטיר – אם כך אף אנו נסתלק מכאן לאלתר.

– ואתם, רבותי, לאן? – שאל בליאות.

– אנחנו לאן? – שאל ירמיהו את גד.

– אנחנו עוד נטייל ארוכות וקצרות בסימטאות הנדחות, שאין בהם נפש חיה – סח גד בחיוך מסתורי. – טוב ונעים לראות שאין מה לראות.

– נתהלך לנו ונפרפר בתוך לילו של עולם – הפטיר ירמיהו בהטעמה – או שניכנס לבי־בירה לילי ליסב עם הקדוש ברוך הוא על כוס בירה.

הלכו בלי ברכת שלום.

שכב במיטה, נטל לידו את העתון והיה תוהה ומהסס, אם לקרוא מה שנאמר עליו ברשימת “ברוך הבא” או לאו. גברה הסקרנות. שמענו, נאמר בפתיחה, שהסופר מר… ששמו אינו בלתי נודע לקהל קוראינו, יבוא ברכבת הלילה למדינתנו. הפסיק לקרוא וסילק את העתון מלפניו. כמה נזהר אותו לבלר בלשונו לצמצם בשבחו עד כדי מעלה של אפס. לא הסופר המהולל, המפורסם, או לכל הפחות הנודע, אלא שאינו בלתי נודע. לבלרי העתונות, כלבי השמירה של התהלה, הם גם מלצריה ודייליה, המכשכשים בזנבותיהם לפני אלה שהעה משחקת להם וכבר עלו לגדולה, וכנגד זה חולקים בעיטות להללו, שלא זכו עדיין להסכמת הדיינים המומחים או קול ההמון. אין הללו משקפים את דעת הקהל – כלום יש לקהל דעה? – אבל משקפים הם את יחס הקהל, שמושכותיו נתונות בידי התרוודים הבוחשים בקלחת משום שנטלו לעצמם כתר מבינים ומעריכים: אכן, המדינה הקטנה נרמזה כראוי על ידי אותו לבלר ושלחה להקבלת פניו של הסופר, שאינו בלתי נודע, רק שני נציגיה, נעים כמעט. צמד דרדקאות – זה שויו בעיני המדינה הקטנה. לא עשה שקר בנפשו: קבלת פנים זעומה זו גרמה לו צער. הרבה נצטער על הצער הזה, אך אין להתכחש לו. שנים רבות היה שם, במרכז הספרותי הסואן, שרוי בבדידות גמורה, לא ביקש פרסום לעצמו, לא הלך בתלם ההשקפות המקובלות, לא הסתגל משום בחינה לטעם הקהל, לא נפגע מן הבקורת השלילית, שנפתחה על ספריו, או מן ההשתקה, שנהגו בו על הרוב, צעד בשבילו המיוחד ולא היה איכפת לו מה יאמרו הבריות או מה ישתקו עליו. וכאן דווקא באגם קטן זה, בתוך הקרתניות העבשה, חש עקיצת צרעה בנשמה, כאילו רק כאן נגלה לו בעליל מעמדו. האין זה לפי ששם במרכז הסואן הוקע לקרן זוית על ידי גלי הנכר הזידונים; ואילו כאן, במדינה הקטנה, בקרתניות הנלבבה, שעגלותיה עודן מרופדות שחת, חש לראשונה עקיצה ביתית, קיפוח בחיק המשפחתי, שפגיעתו קשה פי כמה מבקרב הזרים. בחיים הקטנים כל עלבון צורב יותר. הנה כי כן, המדינה הקטנה לא שלחה המונים לקבלת־פניו, לא נערכו לו תשואות ברוב עם, אף ה“ברוך הבא” הלבלרי נכתב מתוך זלזול ומיעוט הדמות. שם במרכז היה מגדל שן; כאן הוא בקתה נדחת. בדומה לרווק בכרך הגדול, שאין נותנים כלל את הדעת עליו, ואילו בעיר הקטנה הכל מורים עליו באצבע: הנה זה שבת־זוג לא נפלה בחלקו. אף הסופר, שלא רכש לו את לב הקהל, הוא בבחינת רווק. וכלום לא הניעתו במסעו אל המדינה הקטנה התשוקה למצוא כאן את הקהל, בת־זוגו? יכול שהיא תימצא לו, אבל בין כך וכך כבר נתמהמהה לבוא. לאחר קבלת־פנים זו בבית הנתיבות שוב לא יבוא על תיקונו, אפילו לימים תאיר אליו המדינה הקטנה את פניה ויתברר לו, שאותה כת מעריצים, שראה אותה בחזונו, קיימת כאן במציאות. האהובה שנתאחרה לבוא אל הפגישה אינה עוקרת את המשקע המר, שנצטבר בלב ביסורי הציפיה הממושכים.

כיוון שחלשה דעתו משך את גליון “קול הזמן”, שסילקו תחילה מלפניו בשאט־נפש. ומיד נסוג. לא זז מהחלטתו להימנע מן הקריאה ב“ברוך הבא”. הסתכל בתצלומו. נוהג היה לעתים להסתכל בראי, כדי לברר באיזו מידה פניו משקפים את פנימיותו וכמה יש בו מכושר ההעלמה וההערמה. קלקולו של הפרצוף האנושי, שהוא מוקע לפרהסיה. הוא שנא את הפרהסיה בה במידה שיצר הרהב פיתה אותו לזנות אחריה, ועל שום הרישומים החדים שנטבעו כפצעים בנפשו עקב הפיתוי ההוא, שנא אותה כפליים. לכן בחל גם בפניו. ועל שום כך היה בודקם מפעם לפעם, חוקר את קויהם, כדי לברר אם הם מפטפטים סודות מחדרי־נפשו. בלילות של נדודי שינה רבי סבל, הזרועים בטלה רוחנית, הריקים גם ממחשבה – המלאך הממונה על נדודי־שינה סוחט קודם כל את המוח מכל לחלוחיות של רעיון, כדי להגביר את הטמטום ולהעמיק מרירות הנפש והרגשת עקרותה בעת צרה – יש שהוא מחפש לו עיסוק משעשע בהסתכלות בראי, כדי לחקור על ידיהם את נבכי נפשו… אף הפעם ביקש להתעסק בשעשוע נואל, מביש, זה. למרבה הפליאה נראו לו פניו כעת מוזרים ביותר, כאילו לא שלו הם, אם כי התצלום היה לכאורה מדוייק. וכשהתבונן יפה בצלם־פרצופו חש סלידה ומיאוס מחמת ארשת של יוהרה יתירה ובטחון עצמי מופרז, שצווחה מתוכן. לרגע נדמה לעצמו לפי תארו עז ומחוצף פנים, מופקר. כיוון שאין אדם מסוגל לאורך־שעה לדון את עצמו לכף חובה ומיאוס, קשר מיד סניגוריה על עצמו, שמבטו הכשילו הפעם על שום שאין הוא מסתכל בפניו בהתיחדות עמהם ומתוך איצטגנינותו האישית, אלא בהבטה של פרהסיה, בשיתוף עינים שאולות של אחרים, בראי הציבור.

נוטה היה לנחש מתוך אמונה טפלה על פי זימונים מקריים בכל מקום חדש, הפוקדים אותו לראשונה, את מוצאותיו מעכשיו ולהבא. בא לעיר וראשון שנזדמן לפניו הוא צולע, אדמוני או בעל סבר פנים זועם, מיד לבו נוקפו, שמא מזומן הוא לכשלון באותה עיר לכל אשר יפנה. כעת חושש היה, שאם הלילה הראשון בפונדק זה יתנסה בנדודי שינה סופו להתייסר בהם כל הלילות לאחריו. נזדרז וירד מן המיטה, כדי להימנע מן היגיעה על השינה, המגבירה רב יתר את העירנות. עלה בדעתו לכתוב במחברתו כמה דברי הגות. לכתחילה לא ידע בבירור מהו הרעיון, הדוחקו לצאת מתוך ערפלי ההגות. אולם למוד־נסיון הנהו: כל פעם שמחשבותיו סדורות לפניו וחזיונו לובש לאלתר צורה ברורה, כיוון שהוא כותבם על הנייר, הדברים נראים לו מיד קלושים ודלילים. ממה נפשך, מה שיוצא מן ההעלם אל הגילוי גמור וברור, ללא חבלי ביטוי, אינו כדאי כלל להיגלות. כל שאינו בחבלי־לידה אינו ראוי ללידה. ורק הדברים שמתחילים הם מעורפלים ומגומגמים, בקושי מתבררים והולכים בשעת הכתיבה ומחיקתם מרובה מכתיבתם, יש טעם וממשות בהם לאחר שהם מתפרשים והולכים בצער גידולם. מימיו לא זכה לאשראה, שאין עמה לבטים מפרכים. חש עמעום ודמדום במוחו, אך מועקה שבנפש חייבה פורקן. הסתכל באור הנר הכהה, שהרקיד צללים דקים על הקיר. הרהר: אימתי ראיתי אור כהה זה? עמד ומנה שנים. הוא אז נער בבית אבא. הוא של עכשיו חמק ועבר. הנער ישב ומשך בקולמוס. וכך כתב:

לא הרי אדם של אור הנר, כהרי אדם של אור החשמל. אור חדש מביא לעולם אדם חדש. אני לאדם של אור הנר. אני למדינה הקטנה. ישיבת כרכים מוצצת את לשד הנפש. האוכלוסיה הצפופה מדלילה את הרוח. ההמון דוחק את רגלי השכינה של היחיד. בימי קדם היו אנשים מעטים בעולם והם הקימו מתוכם בני עלה מרובים. במדינות הקטנות נולדו הדתות הגדולות וניתנו לעולם הדברות המוצקים, חותמם אמת מוחלטת… שר הרוח אוהב ישובים קטנים ובהם מתי מעט. כשנתרבו האנשים שחה קומת האדם ובטחון־רוחו ירד פלאים. גבהו הבתים להרקיע שחקים, אך נתננסו האנשים. לא עוד כפרים וערי פרזות נבנים, כי אם כרכים ענקים, כממלכות, בתי מידות כסרקטינים, היכלי תעשיה כיערות עד ובתי עסק כבתי כלא. משכללים כלי רכב וכלי נשק ומתקהים כלי הנפש. קול ההמון שוקק כנחשולים עזים וקול שדי נאלם. הכוחות המחבלים עולים פלאים, אך כוח אין עוד ללדת אמת מוצקה ודעה נכונה כנכון היום. נדמה כל בשורה. הכי מהלמות המכונות באדיר נפלו הדתות, או כי משאגת ההמונים? מין האדם נעשה בן בלי דת, בלי אמת, בלי ודאי אף אחד לרפואה. הכי יש עוד תקוה מעט, כי ממדינה קטנה אחת תצאנה תורה ובשורה? אור הנר הכהה המתנועע, מה לחש־נחש בפיך? הוא הנר הכהה, כצרי אתה לנפשי, אחרי אשר האורים הגדולים בכרכים פצעוני ורוששוני…

לאורך האפלולי, נר, ישאוני רעיוני על כנפיהם מהגיון אל משנהו.

חידה־פליאה היא בעיני: איככה ישוטטו האנשים על פני ארץ רבה לעיני השמש גלויי־פנים? הכי לא ישתקפו בקלסתר הדיוקן כל מורשי הלב, כל הנקלים שביצרים, כל הפסולת שברגשים? קלוני מפרצופי המוקע לפרהסיה, כל עין תנקר אותו. הבן לא אוכל לדרך כסל של אנשי השם בדורותינו, המפרסמים את פרצופיהם בכל החוצות, המקימים כמו רמים את אנדרטותיהם על הדוכנים ובגבהי האולמות. הה, אלילים קטנים של דורות התרבות, השוגים בהבל.

אומר אני: אסור להלביש מורשי־לב בניבים ברורים. כל שפה זכה בעסקי־נפש היא חילול. משבח אני את כהני הדתות, אשר הביעו את מדברותיהם בשפת חרטומים. ידעו סוד הסתר אסתיר. כל הנשגב יפה לו הערפל. תורה קדושה מונחת בארון הקודש ואף עליו מכסה הפרוכת. בלי מחלצות הסוד אף הנגלה לא יעמוד טעמו בו. הנסתר נצב שומר על הנגלה. מה טעם לחיים בלי הטמים ונעלם? באין יראת הרוממות לגשת אל הקודש אין קודש. ובאין יראה אין רוממות. האמנות היתה מאז ומעולם שרויה בתוך חיקה של יראת שמים. בטלה יראה נעשה בית היוצר מערת פריצים, של נעליך, של, צועק אני בעצם הלילה הזה, של, של. ובאין מורא שמים מורא אדם מניין? ללא מורא אין אהבה.

איזו איוולת להציג לראוה את המערומים. דורי־דורות ארגו, שזרו, חוט לחוט, את אדר היקר לכסות על הנואל ועל הגועל באנוש – ואנו עושים קריעה להסיר הלוט.

נשתלחה יד בסוד. לכן תחת מקדשים הקימונו שווקים, איצטדיונים, זירות. רזי לי, אין הפכפך כאמן ואין מתכפש בעפר החולין כמשורר. חכם חרשים, מה נואלת. את חייך תתן כופר ליצירה. אך אם כל מעייניך תשית בבבואות ובנובלות־חיים, חייך אימתי נעשים? באין חזון יפרע עם, ובאין עם הכי לא יפרע חזון? הה, יוצר, היושב על האבנים, אבד שבילך אל העם, לא חלק ונחלה לך בשבט האדם. אחרי הצללים תרדוף. הלא גם מקור חייך יידל וייבש כבאר אשר תידלה אחר אשר נסתם השביל אליה.

באר, שאין שואבים ממנה, מתכסית ירוקה דלוחה. שאינו שותה לרויה מבאר החיים, כלום הוא מוסמך ליצור את צלמיהם? כנגד זה הנותן עינו בכוס היצירה שוב אינו מסוגל לשתות מכוס התענוגות. אין האמנות מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. הממית את החיים, איככה יחיה אותם בתמונה על הבד ובאותיות הכתב שבשיר ובתיאור? הריני מודה ומתוודה, שהנני תוהה ובוהה בסוגיה חמוּרה זו. עתים סבור אני, כי מוֹתר האמן והפייטן מפשוּטי־אדם ביתרון רעבונו וצמאונו לתענוגות ולתפנוקים ובעודף תיאבון דעתו להגיע עד חקר המציאות על כל תהפוכותיה, מתקיה וממרוריה, סחיה וזוהמתה; בכוחו כי עז לשחר גם את מחוזותיה של הטומאה, לגרוף את כל הביבין שבגוף ובנשמה, כן, לשמש גם את הדימון ולהתמכר אפילו לשטן, כדי לבלוש את סודותיו – הרי לא לתוהו ברא האל גם את השטן והאשמדאי – ועתים שאט נפש יאחזני מעצם הרעיון לבוא במגע עם המציאות האטליזית. פיגול בעיני מתנת היצירה, שהשטן משמש שושבין לה. התאוות מאוסות עלי כתולעים האוכלים את הנפש והבשר כאחד. אני מזדעזע מן המחשבה, ששכינת היצירה שורה גם על בריות מנוולות ומנוונות, על שקרנים ושכורים, על גסי־רוח וניהנתנים, על פחדנים וגאוותנים, על מקטירי נרגילות ובוזי־נשים, על מחוסרי עקרונות וחנפנים, על כופרים בנאצל ושחקנים העומדים על במת ישחק גם כשהם ישובים על האבנים. כן, חוכך אני בדעתי. אך לבי אומר לי: לא, לא, לא יעלה בהר היצירה ולא יקום במקום־קדשו מי שאינו טהור וקדוש מבטן, שאינו זיוותן בעצמו ובבשרו, בדמו וברוחו, בהגיונו וברגשו. רק נזירי עולם זוכים לרוח הקודש.

ואולי האמן הוא ביסודו שלו עצם והיפוכו, רם־מעלה וחדל־אישים, בן האור, השוכן אשמנים, בודד הקשור בטבורו להמון, קדוש נאלח.

לאור הכהה של הנר אתבונן גם בי, במורשי רוחי, בשרשי עצמי. יהלומים אבודים וכתמים ברוח יש לחפשם באור הקטן של הנר הדולק ולא באורי הנברשות או באור השמש הגדול, המסנוורים את העינים. אני, מה אני? הכי לא איש תהפוכות הנני? תער הבקורת, אל חוס ואל רחם עלי, אני בשיני אֶשוך את בשרי. איש ריב ומדון הנני גם לנפשי. את כל היקר לי אשבר ואמגר ואשר אבוז ואמאס אליו תשוקתי. רצונות נוגדים זה לזה מתרוצצים בקרבי. אהבתי כי אשמע קול לבי הדופק בתוך הדממה השפוכה מסביבי, אך מה מאוד אחמד תשואות־עם. נחבאתי אל כּלי מעודי, אך שויתי לנגדי תמיד קהל־צופים. יקרו לי הגיגי רוחי וגם אחרי עלותם על הכתב אחרד לשלומם, לבל יפלו בידי מרדפי קריאה בטלה ההופכים כל פרק כתוב במכאובים למקרא עונג לעצמם. ויש אשר אתפלל בלבי: מי יתן ולא יהיה כל הד להגיון־לבי וכל מעשי הכתב שלי יהיו לעד כספר החתום לקהל הרחב. למה אכחד? כצרבת בלבי תהיה לי שבתי בסתר המדריגה בקרב עדת השרים והנוגנים של עמי. בושתי וגם נכלמתי כי לא שיחק לי מזלי, שפסוקי יהיו אמרות כנף לכל דורש במקהלות ולכל נער ונערה המתנים אהבים. אויה, הפכפך אני. אוהב את אשר אשנא ואבוז לנושא חשקי. גם אהבתי וגם שנאתי, גם תאוותי ובם בוזי, יקננו בקרבי בכפיפה אחת. אלו ואלו חותמם אמת, להט, סערת הנפש. הנני פורש דבק וזר קרוב.

והכי אמת יהגה רוחי? שמא המרמה דבקה בי כנגע מלידה. אם כך חייב אני גיהנום. והוא מזומן לי בקרבי. הדרקון מוצץ את דמי, והדימון, אשר בעוז הגיוני אתכחש לו ואשלחהו מעל פני, רודה בי.

כן, אמת היא שרוחי ישאני תמיד אל ידיד יחיד, אדמהו ואכנהו ולא ידעתיו, להפקיד בלבו את ילדי־רוחי. ואילו ידעתי כי חי הוא בעולם הזה אי־שם, או כי עתיד הנהו להיולד באחד דור, להוציא את גוילי הבלים ממחבואיהם ולקראם באהבה ובלב נכון, כי אז אמרתי אשרי מה טוב חלקי. ויש שאני מאמין בלב שלם, כי הוא האיש כלבבי, הידיד הקרוב לרוחי, כל משא נפשי והריני מוכן ומזומן לתת תמורתו לגיון של קוראים סקרניים הנוברים בתוך הספרים מתוך שעמום ובאפס חשק. אולם, אהה, יש אחד יושב בסתר בקרבי, השואף עליה לפומביות עד לכדי טירוף הלב והוללות החושים. הוא מקנן בקרבי, בן שחץ זה. הוא להוט ומבוהל אחרי המוני מעריצים.

לא אעשה שקר בנפשי: השקר הוא לחם חוקי. מוראים גדולים מהלכת עלי האמת. מי אני? מה אני? הכי שה אני או זאב טורף? האם אני הכהן או הנגע? לב־לבי להיכן הוא פונה: אל המשכן או אל העגל?

נר, שפוך את אורך הכהה להגיה את מחשכי רוחי.

מה דלותי בעצם הלילה הזה. אך מה ירון בי רוחי ומה ירום. לבדי הנני במדינה הקטנה וגר בעולם הגדול. אך רוחי ישאני אל אפסי־עולם. נפשי נקודת־מוקד לכל השאלות והמשאלות של הרוח באנוש מאז ומעולם.

תמו דברי. אך האם אלה הם הדברים, אשר העיקו על רוחי ואלצוני לישב אל שולחן הכתיבה, או כי הדברים ההם ירדו אגב המשיכה בקולמוס לטמיון בתוך מצולותי, ותחתיהם קפצו על הנייר תחליפים לא־קרואים, העושים את הגיגי לאמתם פלסתר?

ג

היה בדעתו לשלשל את החכּה לתוך נבכי המועקה, כדי לדלות משם את עיקרי ההגיגים, שנשמטו ממנו אגב משיכה בקולמוס, אך הנר דעך. מפח־נפש זה, הנגרם לו על ידי קוצר היד למלט משא נפש והשתבשות בטפלות על חשבון העיקר, עשוי היה לעורר בו מרירות הלב ורוגז עצבים ולהטריד את שנתו לכל הלילה. אולם נתרחש לו נס – הוא שאינו סומך על דרך הטבע מאמין בנסים ומצפה להם – חיש מהר אפפו ערפול המחשבה, המבשר דרך כלל ראשית קצה של העירנות ותחילתה של ההתנמנמות. הבשורה הפיחה בלבו תקוה וזו זרעה בעיניו קורי־תנומה. כיוון שכל צמחה תפילה על שפתיו, שביטאה במלים ממש לשר הרוחות, לאמר: שלח נא אלי את המלאך הגואל מנדודי־שינה, המשך עלי שלות־נחת, ויהא רוחי משכן לתנומה. אנא, הפל עלי חבלי שינה, המצא נא לי מנוחה נכונה תחת כנפי השינה. ואל נא יבהלוני רעיוני וחלומות רעים והרהורים רעים… ברוך אתה ה' מלך העולם, המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי. מבלי משים נתן את דעתו על כך, נקט בתפילתו נוסח קדמונים, משך ולקח פסוקים ישנים ונדושים. באמת ובאמת תש כוחם של אחרונים להוליד תפילה… אנו שרים שירים ומחברים סיפורים ומחקרים, הוגים דעות, אך אין בן הזמן הזה מסוגל עוד לשאת תפילה. אף הוא, הנאבק כל ימיו עם המוכן, אין לו ברירה אלא לחזור במצוקתו על מלים מן הסידור הישן.

אולי עמדה לו התפילה להרעיף לתוך נפשו הסוערת קצת אגלי־שלוה. הוא נרדם, אך לבו היה ער ומוחו רחש הרהורים ודמויות. אף גופו לא שבת. הוא צעד בכבדות במעלה ההר הירוק. אלירם, מורי ורבי, לחשו שפתיו. היטב ידע כי שם על הפסגה מזומנת לו פגישה עם אשה, עם האשה, הפוקדת אותו לעתים בחלומותיו וגם בחזיונותיו בהקיץ, אי אז נתן לה טבעת, היא לבדה, ולא כל אשה חיה, מקודשת לו כדת משה וישראל. בקרבתה לבדה שוש ישיש וישאהו רוחו להתקין לו עמה בנין עדי עד, היא רעיתו בנצח. מעדנות נכנס עמה לחופת השינה. למרבה הפלא אף על פי שישן שנת ישרים במיטתו היה מצעד ואף פורח באויר. תמה הוא שהוא משוטט בכרך גדול, ספק מודע לו מתמול שלשום ספק לאו. המונים זרמו ברחובות, אך שכנה דומיה מסביבם, לא קול והגה, לא שעט־צעד. לרגע נצנץ רעיון במחשבתו, שמסתמא עזב עיר מגוריו, נסע ובא למדינה חדשה. הבן לא יכול: מה לו כאן במקום החדש ומי לו כאן? ריח עובש עלה באפו. אומרת לו האשה בעויה בפניה, העושה אותה סרת־חן: ריח רע. אמר לה: נפשי סולדת ממלים מגונות בפי האשה. אמרה לו: אבל ריח שמלותי כריח הלבנון. אמר לה: והתרווד שבידך, לשם מה? אמרה לו: לבחוש בו בסיר על האש. תמה הוא שסיר הבשר עומד על האש והרי כבר נשחטו בידי רבי הטבחים כל הבקר והצאן, הפרות והשוורים, הכבשים והשיות. כל בעלי החיים כבר ספו תמו מן העולם, כלב לא ינבח עוד והעכברים חדלו לכרסם, אך הזבובים מזמזמים בלי הרף. הגיע תור הזבובים להיאכל. כן, סח לו אחד, שלשונו הארוכה משתרבבת לאין שיעור, דורות בני אדם אכלו בשר בהמות וחיות. מעכשיו ואילך יאכלו זבובים המתבשלים בתוך הסיר. בחש, בחש בסיר. תן לעם הרב הזה ויאכלו. יאכלו וישבעו. עיני העם כלות למאכל תאוה זה. תן להם ויאכלו. רואה הוא ערימות של קערות וצלחות, כפות ומזלגות. הוא שולה בכף אל הצלחת ונותן, שולה ונותן. המקבלים ממנו את מזונם מריעים בקול אדיר: יחי החונן ונותן. ננס קופץ לתוך אזנו ולוחש לו: הכי אין מר סופר? כן, סופר, מריע העם, סופר דגול. ראו לזה איך הוא עומד ומנצח על הסיר. יחי, יחי. אף הוא מצעק: יחי אני. יחי אני. מתוך המון הראשים מתפרש ויוצא כפל־איש, ניגש אליו ומשתער עליו, מצח במצח פגע. שואל הוא: מי אתה, מר כפל־איש, ומה חפצך? עונה ואומר הוא: אני גד־ירמיהו. איש אחד בכפל־דמות. אך חליפותינו לעורינו שתיים הן… לצדם נצבה דמות נשיית יעלת חן, נכלמה. שאל: מי הלזו? ענה גד: היא הלא ילדת־חזונך, מורנו ורבנו. אתה עשית אותה בפרקך המופלא “העולם כעוף”. היא האשה האריאלית, המרחפת תמיד לפניך בחזונך, מבנות האדם אשר דבקו לאהבה בבני האלהים וילדו להם, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. כן, אומר הוא, כך כתוב בחומש. ולמה עיני מוכות בסנוורים, אביט אליה ולא אראנה? ביקש לאצול לה נשיקה מפיו, אך היא דחפתו מעליה בעוית שבפניה: ריח רע… פתח גד ואמר: מורי ורבי, כלום לא קשרת עיטורים במסתך רבת הקסם “נפילים היו בארץ” לנשים האריאליות, אשר יאצלו נשיקות רק במבטיהן ותחת חיק תרחפנה בכנף; את עדנתן יזרעו בגויות ממרחקים וללא הפוגה. הזוכר אתה, הזוכר אתה כיסופיך לחג הכלולות לאין קצה, לא עוד ידבק האיש באשה להיות לבשר אחד? בשגם הבשר הנהו כציץ נובל וריחו רע, רע. כך מפורש כתבת. אך הנאהבים והנעימים לא יפרדו גם בטרם יידבקו… נפלא מה שכתבת על הגבר הכלול בהדרו כאשה ועל אשה אשר כאיש גבורתה… נפלא. נפלא. אך הענק נהם לתוך אזנו ממש: לא נפלא, כי אם הבל ורעות רוח.

סמוך ליקיצתו או לפניה זמזם זבוב טורדנית ליד אזנו. כשפקח את עיניו חיפש אחריו במבטו ולא מצאו. משום מה נצנצה במחשבתו המלה תרוָוד. תמה היה: מניין הזמזום באין זבוב ולמה נפלה למחשבתו פתאום המלה תרווד? במושכל ראשון לא תפס כמו כן היכן הוא. וכשנתברר לו, שהוא שוכב בחדר במלון במדינה הקטנה, היה תוהה: מה לי כאן? אור מעונן של יום אביב זלף כחלמון עכור על הטפיטים הכתומים, העשויים פצלות. כל מראה החדר היה ישן נושן ומן הראי המגודל הזרוע רבבים של זבובים, פרי דורות מסתמא, שנתרבבו זה על גבי זה הכריזה על עצמה זקנה כבדה. בהרף עין זה מצא ראיה ניצחת לרעיון הטורדו לעתים שהיופי בעולמנו הוא ארעי והכיעור קבע, היופי אורח והכיעור תושב, היופי אין לו אלא פריחה, אך הכיעור בלבדו מגיע לידי ותק. יפות הזריחות והשקיעות, קצרי הרגעים, יפה העולל בחיתולי התומים, אף האשה יפת התואר בת השעשועים של הגורל תרהיב את העין ותשובב את הנפש רק בעונת חמודותיה הקצרה. אך הכיעור המשתפך על פני קיומנו כנחל איתן ומטיל את ביציו הבאושות בכל הגופים החיים והדוממים, טובע בכל את רישומיו לזמנים ארוכים. ליופי אין אלא שעת הגיאות שלו, אך המאוס זוכה כביכול להשארת הנפש. אין אצלו כל שפל. אדרבה, החלוד מחליד והולך, העובש פרה ורבה מאליו. בשביל לשמור על הנקיון צריכים בני אדם למעט את חלבם ודמם. אך הלכלוך הוא אב לעצמו והגנן של עצמו. נזכר בפסוקו של פייטן “פרחי הרע”, שאין יצור שאינו נושא בחובו את “סגולת ההתבגרות” לנצחיות, אלא שהסמיך לו תיקון קטן: במה דברים אמורים בצד הנקלה של היצור, ואילו חוט של חן המתוח עליו רופף ובן־חלוף. הכיעור בדומה לקוצים ולברקנים ולעשבי־הבר צומח ומתפשט ופורץ צפונה ונגבה ימה וקדמה, חודר לתוך כל חור וסדק, נאחז גם בזנב של הלטאה; העכברים, הצפרדעים, היתושים והחרקים למיניהם הם נציגיו. אך למשכן היופי דרושים מרחביה וכוחות איתנים: ערבות רחבות ידים, שמי־תכלת, היכלי־שגב, נחלי איתן, אריות, נמרים והאדם העליון.

אף על פי כן היתה דעתו בדוחה עליו כמעט, כאילו מתוך נוהו העכור שפע על פי החוק שח אפכא מסתברא הלך־רוח צוהל. מקור נוסף לבדיחות הדעת שימש לו כיור הרחצה שעלה על כל יתר העצמים שבחדר במראהו המזוהם, משל הלכלוך שפשה כנגע צרעת בכל מראה העינים הקים את מטהו הראשי בתוך כלי החצה, מכון הנקיון. בהסתכלו שנית בראי, הזרוע כתמי זבובים נזכר לו חלומו בלילה שדעתו הוסחה ממנו עד עכשיו משום מה, על תבשיל הזבובים בקלחת. צא ולמד, סח בליבוב עצמי, הראו לך בחלום מה שעתיד היית לראות בהקיץ. מכלל שניתנה לך הסגולה לנחש מראות, שלא נגלו לפניך עדיין בעיני־בשר. הוא נשא בחובו אמונה, שלא הסיחה, אמנם, מימיו באזני איש, שהוא מחונן בחושים מסתוריים הגובלים בכושר נבואי. דבר זה כשלעצמו עשוי היה לעורר בו מוחין דגדלות ולגרש מלבו את העצבות. אך ניתנה האמת להיאמר, שגיאות המוחין באה לו לאו דווקא ממעשה החלום, שעלה בד בבד עם המציאות, אלא המציאות הקודרת לעצמה הכתה בלבו גלי־חדוה. מופלא הדבר: הוא נשא נפשו אל היפעה וכל מעיניו בתפארת. אך רק בחזון־רוחו שתה בצמאון מתוך ספירות החן. אולם כנגד האדם הפנימי השואף יופי היה האדם החיצוני שלו נוהה אחרי מראות העוני והסחי, שזנו את חושיו משחר ילדותו ועד לימים שבהם עמד על דעתו ונתן במחשבה תחילה גט־פטורים לנוף הדלות של מכורתו ולהשגותיהם של בריותיה המדולדלים. אף לאחר שבעט בהויה הדלה על מראותיה העלובות, לא רצה, ואף לא יכול היה, להודיע לה טינא, קל וחומר שאט־נפש. אילו נהג כך היה מותח על עצמו דין בוגד ומומר. שרשיו היו מעורים בתוך הדלות הזאת. הוא אהב את אנשיה גם מתוך רחמיו שנתגלגלו עליהם ונפשו סלדה מרחמים שאין עמהם אהבה, המבזים צלם האדם, וקודם כל צלם בעל הרחמנות. הכי אין נוף ילדותנו השאור שבעיסת חיינו? כל המתכחש לגירסא דינקותא משקר לנפשו. הוא שנא את השקר. לכן אהב את מכורתו העניה. אהבה לפכים הקטנים, לחיים הקטנים ולאנשים הקטנים היא שהניעה אותו מסתמא לעשות את נסיעתו אל המדינה הקטנה, שאין לה לכאורה כל תכלית מעשית. הואיל ותכליתה הממשית לא היתה מוחוורת לו המציא לה מפעם לפעם נימוק חדש. הנה כי כן, בחדר־עוני זה, בסביבה עלובה זו, עמד שוב פנים אל פנים עם ילדותו, כלומר, עם עצמו, רצה לומר, עם עצמותו לאמתה, עם המציאות הממשית שלו, מאחר שכל אחד יש לו מציאות מיוחדת משלו, המטעימה לו טעם ממשות, והיא שכינת חייו. הכי לא נתגלתה אליו היום שכינת־חייו?

הפשיל את הוילון, פתח את החלון ונחשול של אויר צח פרץ לחדר. הציץ וראה את ההר הירוק מתנוסס אי בזה לא רחוק. לא כי קרוב מאד, הושט את היד וגע בו. אמנם, במעוף מבט שני נתחוור לו, שאין הוא קרוב ביותר. בינו לבין ההר השתרעו טורי בתים מרובים אדומי־גגות לרוב; נזדקרו ארובות־עשן, גולות־כנסיות, עמודי־טלגרף, חלונות, וילאות, תרזות ואלונים. בינו לבין ההר שוקקו החיים של המדינה הקטנה, רחשו בריות אנושיות, שנשקפו לו ממרומי הקומה הרביעית של המלון כעדת פליטים, הנעה ונדה כמוהו ללא מגמה ותכלית.

לפתע נצנץ בזכרונו, שכבר היה מעשה בו, שהוא עמד ליד חלון בעיר של מדינה קטנה והשקיף על הבתים הרובצים למרגלות הר, ובלילה שלפני כן פקדו חלום כזה ממש שבליל אמש על התרווד והזבובים. ביקש לשחזר במחשבתו את הזמן והמקום ולא יכול עד שצף במחשבתו האופן המצחיק של גד למצוא לכל דיבור שלו סימוכין באיזה פסוק מספריו ואותו רגע נזכר גם כן, שהמעמד של עכשיו ואף חלום הזבובים כבר נראו לו בחזונו ונכתבו על ידו בפרק מסיפור. חבל, הרהר מתוך ידיעה ברורה, שהרהור מעין זה כבר הטרידו הרבה פעמים ובזמנים שונים, שטבע הסופר לנחש מראש לצרכי מלאכתו מראות ומקרים המקופלים בחיק העתיד. אין הוא מתאר את חייו, אלא חי את תיאוריו. קשה מזה, הוא חי על מנת לתאר. הוא בא בקשרי ידידות, מתנה אהבים, מתקוטט ומקלקל יחסים עם חברים, מסתכל בנוף, עורך גלות או מתבודד, קורא בספרים וחושב מחשבות, לא בתום לבב, אלא במחשבה תחילה להפיק רשמים ולאגור נושאים לסיפורים. אין הוא מסוגל אפילו להתמכר לעצבו או לשמחה לשמה. כשהלך בהלווית אמו היה מוחו נובר בעסקי ספרות ורקם מסכת ספרותית שקויה יגון יתמות, אף שקד להתבונן במראות הנוף שהתנוססו לעיניו בשבילים הזרועים אילנות המובילים אל בית העלמין. הקולמוס חוסם את דרך החיים. הסופר הוא התליין של האיש. חייו האישיים נכתבים על הטיוטה של יצירתו. כלום יכול הוא לנהוג שאט נפש באותה מאורה מלוכלכת, שמעריציו הצעירים התקינו לפניו – והרי גם שאט נפש עשוי לשמש מקור לקורת רוח – אם בפירוש נמצא כתוב בעמוד פלוני של ספרו… האדם לסחי יולד. בהגיחו מרחם אמו נגררת אחריו השליה וכל זמן שהוא מזקין כשרו ללכלך גדל והולך. מה בצע בדירה נאה עשויה בתכלית הנקיון ובכלים נאים, אם בית־חמרו הוא ביב של שופכין וכל כלי־נפשו מחלידים ומזדהמים בלי הרף? אוי לסופר. הנייר אדמתו, הקולמוס נתיב החלב, הדיו הדם בעורקיו, המלים הכוכבים בשמיו, התהילה השמש המאירה לו, מגילות הכתב השמים הפרושים על ראשו. פרי רוחו הם גניו הירוקים. ואילו חייו עצמם אפורים.

החיים מבעד לחלון נראו לו אפורים. הוא ידע זאת משכבר, שהחיים בנוהג שבעולם אפורים הם. אף על פי כן נראו לו החיים כאן אפורים עד להבחיל. צא וראה, אמר, הנמר, החתול והעכבר הם בני סוג אחד, אבל ככל שהיצור המכוער קטן בקומתו ודל במראהו הוא מאוס יותר. מנה גדולה של סחי מסלידה פחות מן הקטנה. מה יעשה והמציאות משמשת על הרוב נושאת כלים לדמיונו ומראה עיניו מלפף את הלך־רוחו. אף כאן זימנה לו המציאות סמוכין להרהורי־לבו הקודרים. בחצר השכנה עמדה בחורה גוצה ועגלגלה, שמנה ויחפה רכונה על עריבת כבסים גדולה כסכסה שפשפה וסחטה. תמה היה: מפני מה כל גוצה היא גם בעלת־בשר? דומה, הטבע שוקד להוסיף לכל חסר־חן לוית־מיאוס, העניק לזו מנה גדושה של שומן כדי לעשותה מסורבלת ומקושקשת ביותר. אחרי העני הולכת העניות. על יד הבחורה הגוצה עמדה אשה גבוהה ורזה כזו, שאומרים עליה שבלעה מקל, והשמיעה עצות והדרכות מלוות בדיבורים שוקיים גדפניים לזרזה, שלא תעשה את מלאכתה רמיה. דן במחשבתו, שאילו עמד כאן במקומו אחד מחבריו למקצוע הרותמים את הספרות לעגלת המציאות הגסה ורואים תפקיד רם לעצמם לתאר כל שפל ונקלה שבהואי ולשכשך את קוראיהם להנאתם, וגם להנאת עצמם, בכל שלוליות הבוץ המצויות, ואף שאינן מצויות לא בדמיונם, הרוחשות סחי לרוב, כן, אילו עמד כאן היה שואב נחת מעצם המחזה ורושם את ניביה ההדיוטיים, השופעים ניבול פה, לתוך פנקסו, כדי לתבל בהם פרק של סיפור ואף היה מחזיק גאוה לעצמו, שכך עלה לו להסמיך את האבניים שלו אל המכללה של המציאות הנוקשה. שמחה לסופרי ההואי, שהחיים כה עצובים והמציאות אפורה. כלל גדול בידם: המשלשל את תרוודו לתוך היורה הרותחת של חיים זבובוניים ומתאר כל מיאוס ושפלות הריהו אמן בחסד עליון. הואיל והוא זורק בוץ על הכל, הריהו שופך אור ומעלה אבוקת האמנות. אך מי שיבוא להשקיף על אותה פת שחרית מנוולת, שהתקינה לי המדינה הקטנה מבחינת צערה של אותה גוצה עלובה, כן, מצד הרחמנות על נפש חיה זו, שהטבע והתנאים עשקו ממנה כל קרן־אור של נחת, מצד הרחמנות כפשוטה, נמצא חשוד על ליקוי בכשרון התיאור ודנים אותו לגנאי, שהוא מטיף מוסר וחטטן. רחמנות היא חטטנות. שנאה לניבול הפה היא בריחה מן המציאות. המיאון לעשות את הבוץ נקודת־מוצא לכל הליכות אנוש, סימן של רכרוכיות ועיוורון למציאות. אף ההינומה הדקה מן הדקה הפרושה על העריה, ולא רק מטעמים שבאנינות הדעת, אלא גם מתוך יראת הרוממות בפני החיים שהצנעה יפה להם, נחשבת לאיסתניסיות בטלה. פשיטא שאין הוא מגלגל בענין זה במחשבתו מבחינה כללית בלבד. הוא מבשרו חזה. הואיל וכל מה שהוא מוקצה מחמת מיאוס מבחינת נקיון הדעת נראה לו מוקצה גם לייחד עליו ובנבדל את התיאור, יצא שם לסיפוריו כמסכתות עיוניות מחוסרי־ממשות, כאילו רק הגס הוא ממשי. כך, כך. בלב רגז ובהגיון שקט וצלול ישב ורשם ביומן המחשבתי שלו את הפסוקים הבאים:

משפטים קדומים ואמונות תפלות רוחשים לא רק ברשויות החברה ובתחומי הדת, אף ספירת האמנות משופעת בהם.

מסורת קבלה היא בידינו מקדמת הזמנים, שבית היוצר של האמן מקומו יכירנו רק בשדה־קטל בין ערימות החללים ובתוך אגמי הדמים הנשפכים בבתי מטבחיים מראשי בעלי חיים הנערפים ובבתי מקולין המציגים לראוה בשרים למכירה, בבתי המרזח המוזגים למרי־נפש או לתועי לבב יין להקיא וסמים משכרים ובבתי־בושת, הממיטים קלון על אֵם, אשה ואחות. משל החיים זורמים רק דרך ביבין של שופכין ושכינת היצירה זורחת ועולה רק מתוך קופות האשפה אין האדם אלא פקעת של יצרים נקלים ותאוות עזות. הרי זה כאילו מוסכם ומקובל בידינו, שגעגועים, כיסופים, שאיפות נאצלות, סערות־נפש של דביקות, חקר אלוה, רעיונות נשגבים על קדושה וטהרה ואהבה שמימית, הם דברים בטלים, דמיונות־שוא ובוקי סריקי.

אבל מניין לנו, שהדין עם המסורת הזאת? וכי משום שכך עשה הומירוס ובעקבותיו הלכו רבים מחכמי החרשים בכל הדורות, אסור לנו להרהר אחרי הנוהג הזה? וכי משום שדנטה ירד לתוך התופת כאחד שליח בית דין לעשות נקמות בעברינים ושקספיר העמיד בלב לבה של החברה האנושית קוביוסטוסים של שלטון, מוכי שגעון ההרס, נקבעה הלכה לדורות, שאין לאמנות בעולמה אלא תיאור השמד, הרצח והחבלה, ומתן דמות חקוקה לדורות לגבורים להכעיס ולרשעים מנוּונים, הזורעים שכול ואבדן? ושוב: וכי משום שכמה מחברי סיפורי־אהבים בדקו ומצאו, שלתכלית הגברת המתח וגניבת לב הקורא ראוי לתאר נשים סוטות דווקא ולגלגל ללא הרף בשילוש הנודע, חייבים לקיים מטבע זה של הרומן עד סוף כל הדורות? לא רק שמרנות נוקשה יש בדבר זה, אלא גם סתימת מעיין היצירה ומיעוט הדמות של רוח באנוש. האדם רעב לא רק ללחם ולמין, אף לכל נאצל. אין הוא בעל־תאוה בלבד, אף בעל אהבה. אין הוא תאב לשלטון ולחיים של פרהסיה, הוא חותר בה במידה, ואף למעלה מזו, לביטול היש ולצנעה. אמנם, החטא מושך, אבל גם המצפון צורב. כן, החושים תובעים, אבל שקיעתם קרובה תמיד. כנגד זה אין לעולם רויה לכיסופים. אין אנו מחוייבים כלל לעבור בדמים בדרך אל מלכות היצירה. היצר הרע הוא לאו דווקא השאור שבעיסת כל מלאכת מחשבת. הקדושה היא לאו דווקא עקרה והסיטרא אחרא היא לאו דווקא פוריה. זה דורות מתנהלים האמנים בקו של התנגדות הקלה והם מפטמים את יצירותיהם במרעין בישין המציגים לראוה כל מיני טיפוסים יוצאי־דופן קלי־דעת ומשובשי־שכל, קמצנים קיצוניים כשל מולייר, ספק אידיוטים וספק גאונים, כשל דוסטוייבסקי, הרפתקנים שהם בחזקת נוכלים, שיכורים הנראים כבני היכלא דכסיפין, חסידים שוטים או רשעים שוטים, מטורפים למחצה, לא־יצלחים מגוחכים להצחיק את קהל הצופים ולגרש לשעה קטנה את ענני השעמום מעליהם. האמנות נעשתה מעין קוטל זבובי השעמום מכאן, דגדגן ומגרה עצבים מכאן. דרכי האמנות בדורות האחרונים אבלות. פולחן היצרים והחושים הם בעוכריה. בגלל נאמנותה העיוורת לעקרונות בלים ולנהגים של קדמונים נתקעה לתוך מבוך שאין מוצא ממנו. כשם שאריסטו סחט לאורך יובלות את כוח החושב של המין אנושי ועג לו עוגה צרה ללא פתח תקוה לצאת מתוכה, כך חכמת החרשים של יון, שנעשתה דוגמה לתקופת התחיה ועקרון מקפיא לזמנים החדשים קצצה את כנפיו של הדמיון היוצר.

ואולי הפסוקים האלה, הכתובים על ידי כאן, בחדר מלוכלך זה במדינה הקטנה, המביעים דעה על דרכי היצירה בזמנים החדשים וחורצים משפט קטלני על אשלי רברבי הם חוצפה שאין לה כפרה.

אף על פי שפרקו ביומנו המחשבתי של הבוקר נסתיים בהרהורי תהיה והיסוס וגם בשאט נפש נסתר לעצמו, הננס מעז פנים כלפי גדולי הדורות, נחה עליו דעתו בשל ניסוח מחשבותיו, שגרם לו מעין הרגשת פורקן והקלה. אף לבו הרגז שכך הרבה. לרגע קטן נדמה לו, שהוא הביע את עצמו במיצוי על נושא מסויים ועל ידי כך הגיע לאותה הרגשה של שביתת נשק ברוחו, המטעימה לו גם שלוה נפשית. אותו שלום־בית בנפשו כמה יקר־המציאות היה אצלו. והנה כאן דווקא, בתוך הויה אפורה זו של המדינה הקטנה, כאילו מתוך חוק המרי והאיפכא מסתברא הפועל לגבי התנאים החיצוניים, זכה לתחושה של שלוה קצרה, משא נפשו תמיד, שרוחו קצרה להשיגה ברוב העתים.

חשב: זו היא עלית נשמה. טועמיה חיים זכו.

נקישות חזקות ותכופות על דלתו הפסיקו את טוי מחשבותיו. עדיין לא הספיקה לו השהות להגיד “בבקשה להיכנס” – ופלוני נכנס והתייצב על סף הפתח. לא היה זה פלוני אלמוני, אלא הפונדקאי.

– צפרא טבא למר – קרא בקול צוהל מגלה נצורות – כלל גדול בידי: עד שאני מצווה לאנשי השרת שלי להגיש פת שחרית לאורחי, הנני מתיצב בכבודי ובעצמי על סך חדרם להגיש להם ברכת שחרית שלי – הפליט מתוך טחנת הדיבור שומשמין צפופים.

ד

לאחר ברכת השחרית, שהובעה בקול נמהר וחוגג, מעין טקס או לחש, שהוא צורך השעה, ישב הפונדקאי מבלי שנתבקש לכך ואף זימן את הדייר בפונדקו, שהקביל את פניו בעמידה, לישב. פתח ואמר מתוך קירוב הדעת:

– ומלבד זאת שמצאתי נכון לפני לברך את מר בצפרא טבא בכל ההכנעה, כראוי לאישיות רמת מעלה שכמותו, רואה אני גם חובה נעימה לעצמי לשאול אותו, אם חסר הוא דבר מן הדברים, שהבריות בנוהג נצרכים להם בכל שעות היום והלילה, על אחת כמה וכמה בשעות הבוקר לאחר שנת הלילה. קיימא לן: הקם בבוקר, אפילו סופר הוא, יש לו אילו אצטרכיות. לא אעלים מעיני כבודו את הפליאה שבעיני: לכאורה סופר ואין מנהג ספריא בידו להפליג בשינה עד שעת הצהריים בערך, מאחר שהם עושים לילות כימים לכתיבה או לכל מיני מעשים משונים. ונמצא יומם לילם ולילם יומם. הרי לא יעלה כלל על הדעת, ששנתו של מר לקתה בגלל התנאים הלא־נוחים שבבית־מלוני. רואה מר, אנשי מעלה רבים, תושבי מדינתנו הקטנה וגם בני חוץ לארץ, זה פרופיסור או שחקן, זה אגרונום או מפקח על מסים, הקיצור אשלי רברבי, כבר נתפרקדו אצלי במיטותי ואיש מהם לא אמר צרה לי המיטה או יתוש עקצני. היתושים אינם להוטים כלל אחרי כל מיני חשובים מה שקוראים בעלי תריסין. הם מחפשים דווקא בעלי כרסין. ואילו מר, כפי שרואה אני, אינו בכרס. מאידך גיסא, אם נניח, ששנתו של מר נטרדה בגלל הרעש שבחוץ, לכך בוודאי יש פירכא. הרי מר בא מן הכרכים הגדולים והרעשניים וכנגדם מדינתנו דמומה לגמרי, כאילו מתו בה כל הזבובים. ומה מבקש מר על הלב הריקן, מה שקוראים פת שחרית? – הפטיר בקול של דרך ארץ, שנעימת קירוב הדעת היתה מסולקת מתוכו לחלוטין, כאילו קסמים היו בפיו לשנות בבת אחת את סבר־קולו.

האורח לא השיב לאלתר. דומה היה כאילו השאלה האחרונה לא נכנסה כלל לאזניו. כל מראה פניו מפיק טביעת עין. אכן, הוא הסתכל בפונדקאי מתוך סקרנות נמרצה. תוהה היה על צורתו, שכאילו נשתנתה מאמש, כמו נהפך לאיש אחר. האמנם היה גם אמש מרכיב משקפיים שחורים על חטמו? הוא לא ראה אותם כלל בלילה. אף חטמו נשקף לו היום ארוך יותר, ודומה שאמש לא היה מעוקל כלל. כלום יש חוטם גדל בלילה אחד עד כדי כפליים משיעורו? – למרבה הפליאה גלגל ברעיון זה חסר השחר שהות ממושכה מתוך חיבתו היתירה לשעשע את מחשבתו בדברי הבאי. וכל כך היה שקוע בהתבוננות בסקירת החוטם והמשקפיים, שלא נתן את דעתו על הפרק הירוק והחזיה האדומה שחוברו למכנסיו הלבנים של הפונדקאי, אלא לאחר שהלה חזר על שאלתו בקפידה קלה מהולה בנעימה של התרפקות, של ליבוב: – ובכן, מה מבוקשו של מר על הלב הריקן, טעימה או לגימה וכל כיוצא בזה?

הואיל והאורח לא נזדרז עדיין לתשובה, תשומת דעתו נתונה ללבושו המשונה של הפונדקאי ששיוה לו צורת מוקיון, משל המוקיונות שימשה אצלו תחביב בצד עיסוקו בפונדקאות, או שאף המוקיונות היוותה חלק מעיסקו המפרנס. שום אדם אינו אומר די באומנות אחת, אלא משמש בשתי אומנויות לפחות בבת אחת, הרהר בפליאה והיה תוהה אותה שעה על עצמו, מהי האומנות השניה האחוזה בידו. כיוון שזו לא נמצאה לו לאלתר הפליג במחשבתו לחפש אחרי הטעם והנימוק המאלצים על אחד לחפש אמנות־משנה. סבור היה: משום שאין אדם שמח בחלקו ואינו מרוצה מעצמו אין הוא אוהב את עצמו ולא את מלאכתו ולא את… אבל מה שכלול ב“לא את” לא פירש לעצמו, מתוך כלל גדול שבידו, לבלי לפרש גם במחשבתו דברים שאין לגלותם לפי דעתו, במגילה כתובה. מכל מקום הוא אוסר על עצמו כתיבה של מערומים, שכן אין זה מתפקיד האמן לקרוע לבושים – העולם קרוע ובלוי בין כך וכך – אלא, אדרבה, לתפור לבושים. ביתר קיצור היה מביע רעיון זה בכתב כך: לא באה האמנות לקרוע חלונות, אלא להפשיל וילאות. ושוב סבור הוא, שאף בידו יש אומנות שניה וזו היא: אין מלאכת מחשבת שאין עמה מלאכת הריגול. כל סופר גנב הוא. גנב לנשמות. הפונדקאי הזה – מה לי ולו? אך אני בולש אותו.

– ואני רצוני לשאול ממר סופר, אף כי יתכן, שאין זו מידה של הגינות לחטט בעניניו של מר, אף על פי כן יצר הסקרנות דוחק אותי לשאול: מהו בעצם הענין שהניעו לעזוב את הכרכים הגדולים ולילך אצל קרתנים שכמותנו? אלא אם כן נאמר, שמתכוון הוא להציגנו לראווה ולתאר באחד מספריו את חיינו הקטנים ואת השגותינו הדלות על כל הקוים והתגים להצחיק בנו את הבריות… ושמא מר לא בא כלל על מנת כך, אלא בא סתם כך. אין מקשין על סופר. אנו בני־תמותה פשוטים עושים הכל מתוך מחשבה תחילה, מחפשים ומוצאים לכל פעולה טעם ונימוק. אך הסופרים מה להם מחשבה ומה להם טעם ונימוק? הם הרי צפרי דרור. עפים לכאן, עפים לשם, לפי הרוח ומה שיעלה על רוחם, מה שקוראים דיבוק. הסופרים הללו, המרחפים בעולמות העליונים תמיד, לא יאכלו אלא אם כן משמיעים להם על שעת האוכל ומזרזים אותם לאכילה. כן, במה סוף־סוף רצונו של מר, בטעימה או בלגימה תחילה? – שאל בנעימה של קפידה מהולה בליבוב דרך היתול קל.

– בלגימה.

– כגון מה, למשל, תה, קפה וכל כיוצא בזה?

– תה.

– תה, אמר מר, אם איני טועה, לא קפה. נהדר. כיד המלך והשר. כל מבוקשו יינתן לו, מסתבר. אין כבודו חסר, אלא צלצול לשירות. ושמא רצונו של מר בשמנת ובה תות? רשאי הוא בדעתו להימלך. אני הולך. והריני לשמש תלמיד חכם ואצלצל במקומו בקול רם: אחת שתיים. רואה מר, לשירות מצלצלים שתיים, לא אחת ולא שלוש, כי אם שתיים. זאת אומרת, בדיוק פעמיים, כל פעם שיש למר ענין אל השירות יואיל נא לצלצל פעמיים וזו, המשרתת, כלומר, באה כהרף עין.

הפונדקאי טפף ויצא. הופיעה ריבה מעוגלה, בבואה של אבטיח או מילון להרף עין. שוב: סהר במלואו. ושוב: צמרת של תרזה. עלתה במחשבתו פרה מהלכת ועטיניה זולגים. אף עיניה המובלטות והנבעתות כמו פורצות לצאת מחוריהן, זלגו ליחות לבנבנה של עצבות ומרה שחורה. הציץ וראה, שהיא חכלילת־לחיים. צמותיה המארכות והבשרניות משתלשלות ויורדות אחת מאחוריה שניה מלפניה עד למטה מטבורה.

– אני השירות. נאמר לי, שמר מבקש להזמין פת שחרית – אמרה בגמגום ביישני, החווירה והסמיקה חליפות.

– כוס תה ולא יותר.

– ואילו האדון בעל המלון ציוה עלי להגיש למר פת שחרית במלואה, טעימה ולגימה כאחת, כך אמר בפירוש האדון בעל המלון – פתחה בדיבור נמרץ ללא גמגום כל שהוא, כמי שבא להעמיד את האמת על תלה ונופלות מעליו כל האימות והבושות – ואם מר בכל זאת מסרב – העזה פניה וגם את קולה – הריני לילך תיכף ולשאול את האדון בעל המלון.

לא הספיקה לו השהות לומר דבר והשירות כבר פנתה והלכה לה. עמד ולחץ על הכפתור פעמיים. לא יצאו שניות מעטות ובה הפונדקאי.

– צלצלתי פעמיים. אני לשירות – אמר האורח בהתנצלות.

– אולם חזקה על סופרים, שדעתם פזורה עליהם – החזיר הפונדקאי מיניה וביה – ולכן דנתי בעצמי כי מן הסתם טעה מר סופר, ולפי שיש לו ענין אלי צלצל פעמיים, שאילו הוא לשירות היה בוודאי מבלבל את היוצרות ומצלצל פעם אחת ולא שתיים. ובכן, מה רצונו של מר?

– פת שחרית.

– ניחא, ניחא – התניע הפונדקאי את הטחנה שבגרונו והטיח שומשומין לרוב – אצלנו בכל כגון זה אין אונס, כרצון איש ואיש. מסתבר שחיש מהר תבוא אליו השירות לקבל מפיו את ההזמנה. פרטי ההזמנה הם ענין של השירות.

כיסס בשלוש אצבעות מכופפות את זקנקנו החד והקצר, שעשוי היה באיזה אופן פלאי להתמתח עד כדי להיתפש בין שניו ויצא בקידה של נימוס מן החדר.

השירות הפסיעה ובאה אט־אט, מעוטרת בסומק של מבוכה השופע ממנה והלאה מעין עמוד האור המפלס לפניה את נתיבה בעולם המשובש בגיסות גברים. עשתה את דרכה לאורך החדר בעקלתון כסירה החותרת בין שוניות, שתי צמותיה שני משוטים מכאן ומכאן. כשניגשה אל שולחן האורח נרתעה לאחוריה כמה פסיעות. סחה בתוקף קול.

– החביתה בכמה ביצים?

– בשתיים.

– בשתיים? – אמרה ופניה הפיקו אכזבה מפורשת – ואילו האדון בעל המלון אמר לי מפי מר חביתה בת שלוש ביצים.

–ניחא, אמר, שלוש.

אותה שעה בא גם הפונדקאי.

– מר אורח מבקש חביתה בשלוש ביצים – סחה השירות ונפנתה כלפי הפונדקאי בחיוך של החזקת טובה לעצמה.

– רוצה אני לקוות שהשירות לא הכניסה אותי לתוך הענין הזה ולא שידלה את מר אורח בשמי להזמין חביתה בת שלוש ביצים דווקא – אמר בקול רך מהותל כל שהוא.

– לא שידלתי את מר אורח. אמרתי לו שכך שמעתי מפי אדוני – אמרה השירות בתמימות נועזה.

– מי? אני? קרא הפונדקאי בזעם פתאום – צרה היא בשירות, שאזניים לה ואינה שומעת. יתר על כן, שומעת את ההיפך דוקא. צרות צרורות יש לנו משירות זו. אתה אומר לה כף והיא מזלג, אתה לה מזלג והיא לך אווז. אני טוען לשירות ואומר לה: פקודה היא פקודה ולא מגריפה טבולה בכותח, אף לא מטריה מרוחה בשמן קיק או פרגיה מטגנת בקורי עכביש. לא כומר המהלך על הכביש, לא יום אתמול רכוב על גבי זקן התיש וכל כגון זה. אני לה לא כלום והיא לי חביתה בשלוש ביצים. השירות… השירות…

עוד שצף זעמו בפיו ונשמעו שלוש דפיקות חזקות על הדלת. בחדר צץ בר נש נושא־תיק.

– שלום להוד מעלתו הסופר. כאן עומד לפני מר נציג המעצמה השביעית. ענין דחוף לי אל מר ושעתי דחוקה. באתי מטעם העתון הנפוץ ביותר במדינתנו הקטנה “קול ימינו”. חושבני שיניחו אותנו לבדנו – דיבר בחפזון ובהטיחו מבט של זלזול בפונדקאי הוציא דפדפת מתוך תיקו והתחיל רושם בה בעט נובע, ששלף מהכיס העליון שבמעילו.

– אנחנו במקום גדולים לא נעמוד. וכי קלה היא? כאן נזדמנו לפונדק אחד סופר בעל שם וסגן העורך הראשי של העתון הנודע לשם… אנו הולכים… הולכים – סח הפונדקאי בקידה של דרך־ארץ – אלא שיש לחשוש לשלום קיבתו של מר סופר, שלא סעד עדיין פת שחרית, וקיימא לן אם אין קמח אין תורה. לא קיימא לן? קרץ עין ערמומית כלפי העתונאי.

אף העתונאי החזיר לו בקריצת עין חכמנית ואמר:

– חושבני כי אורחנו רם המעלה יכול לאכול פת שחרית במעמדי כאילו איני, ורק לכבוד יהיה לי הדבר, אם איראה בעיני סופרנו החשוב כאילו איני.

הפונדקאי נפרד בקידתיים ונושא התיק פתח להסיח את עצמו בענינו.

– לעצם הענין. כבר אמרתי לאדוני מי אני, ולאמיתו של דבר אני כשלעצמי איני ולא כלום. אני חתיכת קהל, שמש הציבור, אבר מן החי הגדול ששמו המון. יכול שאני גם קצת סופר, כלומר, מושך בעט, עטונאי בטית, יצרן של חדשות ושמועות פורחות וכל מיני דברי הבאי. בשעת הצורך איני מושך את קולמוסי גם מפרקי בקורת ומרביץ רצנזיה על ספר, הצגה או סרט, היינו הך, כל שיעלה המזלג. מקלס לזה ומשפשף לזה. הכל לפי הצורך ולפי פקודת העורך. לפי רמז מגבוה הנני דופק על מי שמגיע לו. הקיצור, איש טרוד אני ושעתי דחוקה תמיד. זמננו הוא זמן של טמפו, אדוני הסופר. כולנו אצים רצים שלא לאחר את הרכבת לשאול תחתיה. לעצם הענין. באתי להסיח את מר על דפי עתוננו שיחה לא ארוכה וגם לא קצרה, בינונית, כדי מאה וחמשים שורה לכל היותר. הכל לפי האיש ולפי מעלת הערך. עורכנו הראשי אומר שסופר במעלה ככבודו שווה אצלנו מאה וחמשים שורה בערך, לא פחות ולא יותר מכך… שמא מר רוגז עלי שבאתי אצלו ללא שאילת רשות מוקדמת ובהשכמה והרי אין זה מנהג סופרים לקום בבוקר עם הותיקין…

– איני רוגז על מר. אדרבה – השיב בסבר־פנים נלבב ועם כך היה תוהה במחשבתו ליישב אדיבות יתירה זו, שהוא נוהג בטרחן זה. כלום אין נפשו סולדת מן הלבלרים רוכלי החדשות וסרסורי הפרסומת, תרוודנים הבוחשים בכל הקדירות, רכילונאים המפיצים נגיפי הריגול הבין־לאומי, המסיתים ומדיחים לקטטות ואף למלחמות עולמיות? הכי לא הביע גם בדברים שבדפוס את בוזו להללו המתחככים ליד כל גדול ושוקדים לשמש נושא־כלים לכל מי שזרקור הפומביות נפל עליו לאותה שעה. הה, נפשות משרתיות! כל המכבד עצמו ראוי לו להתרחק מדלת אמותיהם של הללו. אדרבה. מה משמע אדרבה? משמע שאף אני שמח על שעת הכושר להתייצב ליד המזרקה של קרני הפרסומת, ולוּ גדלה כזנב הלטאה.

– אדרבה – אמר העתונאי ומשך בקולמוסו לדפדפת כמה שורות רצופות, כאילו היה במלה האחת “אדרבה” כדי לפרנס כמה שורות – מכיון שכבודו אומר בפירוש “אדרבה”, מכלל שדעתו נוחה מביקורי אצלו. לכבודו, משמע, הנאה ולי קורת רוח. אגיד למר את האמת, חוכך הייתי תחילה בדעתי אם להטריח עליו בשעה מוקדמת כל כך. בטוח הייתי שעודנו שקוע בשינה מתוקה לאחר יגיעתו בנסיעה.

– אם מר בטוח היה שעודני ישן, מה טעם טרח ובא אצלי בהשכמה? – שאל בדעה בדוחה לגבי אדם זה שמעשיו הולכים, כנראה, בכיוון הפוך ממחשבתו. הואיל ודעתו היתה בדוחה נעשו גם פניו שוחקות ונמצא לו ממילא הנימוק לאדיבות יתירה זו, שהוא נוהג בזרזיר־עט זה.

– הטעם אדוני, נעוץ בזמננו הנתון בסימן הטמפו. טמפו, טמפו, אדוני הסופר. בזמננו מי שאינו זריז שובר ראש וקדקוד. ואילו עתונאי מרושל ומתון אינו שווה לצור אותו על פי צלוחית. כלל גדול בידי, אדוני, כל פעם שהנני נשלח לצוד בחכתי איזה דג, בין גדול בין קטן, עלי להזדרז השכם בבוקר ולדפוק על דלתו. את האנשים המפורסמים אפשר להדביק רק במיטתם. לא איכפת לי שהוא ישן. יישן לו. כל זמן שהלה במיטתו הוא ברשותי. כיון שירד ממיטתו עלולים גם אחרים לתפסו ושוב אין לי בטחון במאה אחוז, שעתיד זה לגלוש לתוך חכתי דווקא. אומר אני למר סופר, המיטה היא המקום המתאים ביותר להתגדר בו. כל עסקיה החשובים של האנושות נעשים במיטה. המיטה היא מאה אחוז. וכעתונאי עלי להיות תמיד מאה אחוז. תפסתי אישיות פלונית במיטתה, הרי שידי על העליונה להסיחה כאוות נפשי. אדם במיטה הוא בחזקת שבוי, נתון בכלוב. מסתבר, שדרך כלל אנו מודיעים תחילה לאישיות, שיש בדעתנו לבוא אצלה להסיחה בשביל עתוננו הנפוץ ביותר…

– תמה אני על שלא נהגו מידה זו גם בי.

– אגיד למר בגילוי־לב: חששנו שמא מר יסרם לנו. מר, לפי השמועה, סרבן הוא, רצוני לומר, קפדן, היינו איסתניס, כלומר בעל עקרונות, אינו מעורב עם הבריות, ובכלל בלתי מובן בדרכיו, כשם שחיבוריו הם כספר החתום לרבים. אם כן אין זה מתקבל כלל על הדעת, שיהא סופר מסרב… לנציגה של הממלכה השביעית הבא להסיחו.

– מה טעם אין זה מתקבל על הדעת?

– אגיד למר את הטעם… הרי סופר כהרי רקדנית ברדיפה אחרי הפרסומת. זה וזו הם פומבאים ותלויים בדעת הקהל. ודעת הקהל במי תלויה? הוי אומר: בנו נציגי הממלכה השביעית. האישים המפורסמים הם מעשי־ידינו. לא כן, אדוני? – תכף תשובה ברהיטות־לשון כאילו מוכנה היתה אצלו מראש לשאלה, שעלתה לפניו בניחושו, ואילו קולמוסו רץ אותה שעה בדפדפת, כאילו פתיחת ההכשרה שלו לשיחה כבר היה בה מגוף השיחה. וכעת, אדוני, לעצם הענין. טמפו, טמפו. העתון “קול ימינו”, הנפוץ ביותר במדינתנו, מופיע לעת הצהרים ועלינו להזדרז. אתכבד לשמוע מפי כבוד הסופר איזו מימרה מחוכמת כיד שנינותו של מר על כל נושא שהוא, מדיני או חברותי, ואולי אנושי־סתמי, על דא או על הא, לא איכפת על מה… משהו שהוא חד וחלק, כפתור ופרח, פלפלא חריפא וכל כיוצא בזה. הנה פת שחרית הביאו לו למר – הוא תלה מבט בעוזרת, שהפסיעה ובאה לחדר והמגש בידה, מבלי לגרוע את עינו השניה מקולמוסו הרץ אורח על פני הדפדפת – הרי זה חביתה כדבעי. ביצים שלוש בה. יאכל מר לתיאבון, משל איני כאן כלל. כבר סחתי למר, שאני איני אני. כל עיקרי עט נובע. יסעד מר את לבו. מר בשלו ואני בשלי. ביני לבינו כבר הרבצתי כחמשים שורה. כלל גדול בידי, תחילת כתיבה מריחה. זאת אומרת, אני מורח קו לכאן וקו לכאן לתיאור האישיות מן הצד הראווני, אם אפשר לומר כך. משל האישיות מגישה אל הקהל הרחב באמצעותי את כרטיס הביקור שלה: כזו אני לפי קלסתר הפנים, התנועה, ההעויה וכל יתר סימני הזהות שלי, כגון בעל־גוף או לאו, גבוה או נמוך, פנים שוחקות או קנוטות. ויש בנותן ענין גם בתיאור הנסיבות שבהן מתרחשת השיחה כגון החדר, צורת הטפיטין, פיסת השמים הנשקפת בחלון, רהיט זה או אחר, פעמים חתול או כלב מהלך בחדר או בחורה נאה, שום פרט־לואי אינו קל ערך. קהל הקוראים מתעניין דווקא בפכים הקטנים של האישיות. מהא לדא וכבר העליתי על הכתב כמאה שורה ועוד קולמוסי נטוי. וכל כך למה? לפי שחזקה על העורך הראשי שלי שימחוק לפחות מחצית מן הכתוב. הוי אומר: עלי למרוח כשלוש מאות שורה, כדי שאהיה בטוח שלפחות מחצית או שליש מהן תראינה אור. חילקנו בינינו את התפקידים, מר סופר. תפקידי לכתוב ותפקיד העורך הראשי למחוק. טמפו, טמפו. אני תופס את המרובה משום ששתי דחוקה לי ואין לי שהות לתפוס את המועט. ולואי לא ארבה תבן רב מדי ולא אקשקש יתר על המידה. ובכן, אדוני הסופר אני עומד ומצפה לפסוק משלו על כל נושא שהוא, אם בפרשה מדינית ואם בסוגיה תרבותית, ובלבד לא בעסקי ספרות.

– וספרות משום־מה פסולה?

– פסולה לא פסולה, אך אין היא באפנה בימינו. אין הקהל הרחב מתענין בעסקי ספרות. טמפו, טמפו, אדוני.

– וכלום אין אומנותי באותם דברים שאינם באפנה? – שאל בסבר של בדיחות הדעת, שאילולא המשיך על עצמו פנים שוחקות היה עלול לבוא לכלל קפידה גלויה ולהטיח איזה דיבור של עלבון בטורדן השחצן – סופר אני. אם כי יש…

– השוללים ממר תואר מכובד זה. לא כן?

אף על פי שהעתונאי פירש בעצם מה שהוא רמז נתחלחלה צינה ללבו מחמת האמור והוא דן את עצמו לכף חובה, שנכשל ונתן ברמזו ידים לזה לזלזל בו בגלוי. אולם כשלון ראשון גרר אחריו שני. הוסיף ושאל:

– אומר מר, שיש השוללים ממני תואר מכובד זה ומר גופו מהו אומר?

– אני גופי לעולם איני אומר ולא כלום – ענה בתכלית הפשטות – העתונאי אומר תמיד מה שהכל אומרים. וכשהדעות מחולקות לרוב ולמיעוט מסתבר שהוא לצד

– ובכן, לעולם אין למר דעה אישית משלו?

– פשיטא שאין לי. טמפו, טמפו, אדוני הסופר. דעות הן ענין לבטלנים. רק מי שיש לו פנאי לרוב, מסוגל לגלגל בדעות אישיות משלו. אך אנו העתונאים הננו עמא פזיזא ואין לנו שהות לסגל לנו מתוך ישוב הדעת ממושך דעה אישית על כל נושא שהוא. כל שכן על עסקי ספרות. בני־אדם בזמננו אינם חיים מפי שירים. ומר הרי פייטן הוא ושר בשירים. לא כן?

– לא כן. מימי לא כתבתי שירים.

– מסתבר שמר מחבר סיפורים. סיפורים ושירים היינו הך. בימינו אין קוראים לא שירים ולא סיפורים. הולכים להצגה בתיאטרון, צופים בסרטים. אף התיאטרון יוצא, כפי שמסתבר, מן האפנה. כדאי לשמוע מפי מר משהו על המשבר בתיאטרון.

– חושבני שאין כלל משבר.

– הוי אומר: דעתו של מר היא, שאין משבר בתיאטרון. זאת אומרת, אין הוא גורס כלל שיש משבר באיזה שטח שהוא מן החיים, לא במדיניות ולא בתרבות ולא בכל כגון זה. מה?

העתונאי נעץ באורח שני חצאי־מבטים, מאחר ששני חצאי־המבטים האחרים נעוצים היו במעשי הקולמוס שלו.

– בערך כך… ואולי לא כך – סח בהיסוס נסתר שנתפרש כלפי חוץ כמהתלה קלה. רע היה עליו המעשה לעשות את העתונאי הפזיז שליח להולכת הרעיון המעסיקו הרבה, כי ענין המשברים שקטני־מוחין וקלי־דעת, ואף כמה מן החכמים והמלומדים מגלגלים בו מפעם לפעם, הוא פלפול ריק, שאין לו כל יסוד במציאות. כל עיקרו הוא תואנה להעמדת פנים וגניבת הדעת לחסום את הדרך בפני מחקר נגעי החברה לפי שרשיהם. לאמתו של דבר אין כלל משבר של המוסר או התרבות, של הספרות או התיאטרון, או שהמשבר הוא תופעה מתמדת בדברי ימי האדם. כל החיים האנושיים מתרחשים על עברי פי התהום ואין רגע בלי שבירה והריסה, כשם שאין רגע בלי מאמץ לבנין ולתיקון. אלא שהמשבר משמש נושא לענות בו אצל כל בעלי הדברים, העניים בנושאים, והוא ממלא בערך את תפקיד מזג האויר בשיחות של יושבי קרנות.

העתונאי תפס לשון ראשון דווקא והסב אליו את מחצית הפנים המפיקים אכזבה – מחציתם השניה הביעה ארשת של נחת רוח – והסיח:

– תמה אני לשמוע מפי מר, שאין משברים… הכיצד? אם אין משברים – מה יש? מילא, אומר אין – הוא אומר: זו היא חוות דעתו. יהא כך. יש או אין, היינו הך. הנוסחה היא העיקר. ומר ניסח זאת באופן מצויין ובקיצור נמרץ. אין וחסל. כפתור ופרח. זאת אומרת, לא באלף רבתי – דיבר אל עצמו במראה־פנים של חוזר על דברי בן־שיחו והריץ את קולמוסו בדפדפת לאורך רגעים, כאילו אותו קיצור נמרץ נאמר בשפת הצופן, שאפשר לפענחו רק מתוך הרחבה יתירה. – כן, עוד קצת שאלות בפי אצל כבודו: מהיכן בא מר ולהיכן פניו ממדינתנו הקטנה והלאה. מהי בעצם מגמת ביקורו אצלנו? איזו יצירה חדשה הוא מכין כעת לדפוס, אם ניתנה להדיוט שכמותי להציץ לחדר המבשלים, סליחה, לקדשי הקדשים שלו, לבית היוצר… אם אפשר לומר כך… רואה אני במר שאינו נוטה לענות על שאלה זו. ניחא – ארשת של ליבוב וריצוי השתפכה בפניו כאילו שמחה יתירה היא לו לבלי לקבל מענה – כן, עוד שאלה אחת בפי אל כבודו: מי מסופרי המופת שלנו מבני הדור הקודם נערצים עליו ומי מן הסופרים בני דורנו אהובים ומקובלים עליו? אם איני טועה מר מסרב להשיב גם על שאלה זו. היינו הך. ובלבד שיפסוק לפני איזה פסוק של שאר רוח… שיש בו מעין אני מאמין שלו. מסתבר שאף לסופרים יש “אני מאמין” שלהם ואינם נתונים תמיד למצבי רוח חולפים, כפי שיש מרננים אחריהם ואחרי מר לא כל שכן…

האורח לראשונה נעץ בו את מבטו במישרים לכהרף עין. צינה פגעה בלבו. תמה היה, שעד אותו רגע ממש לא הסתכל כמעט בפניו, מאחר שעיניו היו תפוסות בקלסתריהם של הפונדקאי והריבה מעוטרת הצמות. דומה היה הלה עליו כטחנת־מלל, שאינה מעורה כלל באדם חי, אלא סובבת ואינה פוסקת על ידי כוח חיצוני שהתניעה פעם אחת. עכשיו כיון שנתן בו את טביעות עינו דומה הלה עליו, כאילו מוּכר הוא לו מתמול שלשום, ולא רק במראה פניו, אלא גם בסבר קולו ובחיתוך דיבורו, בגילוי לבו המופקר, שאין בו כלל משום גילוי לב, מאחר שהלה אינו לב כלל, בעמידתו ובהתנהגותו, באופן הרצתו את קולמוסו בדפדפת. היכן ראה אותו? אימתי? מאידך גיסא שמא טועה ומתועתע הנהו. מה לו היום שכל הדמויות נראות לו חזויות משכבר? בכל זאת מודע ישן הוא, כולו בניעו ובשיחו, במראהו ובמלאי של סרק הטובע את חותמו בכל דיבור היוצא מפיו, ב“היינו הך” שלו, בלבו האדיש. כן, הוא נזכר… בפרק “על הפלאי” המתחיל במלים “הוא דיבר אלי ולא ידעתי אם אלי ישא את דברו או אל מעבר לי” כבר צרתי את צורתו, בן האדם השני, אדם שתוכו מלא לא הוות ותככים, אלא סרק פשוטו כמשמעו ושלבו אינו כלל חלל בקרבו – אף החלל יש לו תקוה לתחיה – אלא אדיש לאין תכלה. אדם קר וריק וניעור אף מיצרים רעים ואין צריך לומר מיצר הטוב, ורק יצר הקיום מפעמו, להתקיים ויהי מה, והיאך, להתהלך כצל מזריע וככלי הפועל וכמנגנון המשרת וכקוף המתכופף לפני כל שררה ומשתחוה לה, בין של יחיד רודן, בין של הוד רודנותו הקהל. אין זאת אלא שאדם יסודו קוף וסופו לקוף. אך אם קוף טרם־אדם היה יצור נלבב ומבדח, הרי קוף אחר־אדם, ושל אחרית הימים, כשיגיע לרום מעלתו והשלמתו, עשוי להיות מפלצת, שתהפוך את העולם האנושי לתוהו ובוהו.

אף על פי שהרעיון על הקוף המושלם של לעתיד לבוא נשא חרדות, גרם לו ניסוחו המוצלח של הרעיון קורת רוח. הסופר לעולם נאמן ליעודו, והוא לשוות לרגשותיו ולהגיגיו צורה נאה. אפילו כשהוא גולש לפתחו של גיהנום דעתו נתונה להגדרות ולניסוחים. דנטה שפת את הרשעים על האש בגיהנום וצלה אותם כדבעי, אך אותה שעה לא הסיח דעתו מלומר מה נאה אש זו ומה נהדר אילן־בכות זה או אותו עמוד התליה. המליצה היא נשמת האמן… אף רעיון זה השרה עליו דעה בדוחה. בנשמתו צצו חיוכים והקרינו פניו. "הכי לא אני הריתי בחזוני בר נש זה דמתקרי בפי אדם השני? הוא פרי־רוחי. כמה גדול כוחו של חזון להוליד בריות בצלמו. וכבר סח אוסקר וויילד, שהנפשות הפועלות בסיפורים יש להן השפעה על טיפוסי־אדם העתידים להיולד.

ה

כיון שמצא לעצמו טעם מניח את הדעת להארת פניו לפולש התמהוני “עד שראיתיו בעיני בשרי עלה לפני בחזוני, אני עשיתי את הנפש הזאת” – נתעורר בו חשק, שאף ההגיון עמו, להחיב שיחה כדי לרדת לסוף תכונתו של זה, שקפץ כביכול מנבכי דמיונו אל תוך המציאות החיה. על פי הכלל המקובל עליו, להעמיד כנגד כרכורים תכסיסניים של בן־שיחו גילוי־לב גמור, פתח ואמר:

– לצערי אין זה בגדר יכולתי לתרום למר כל פסוק שהוא בגדר הצהרה של אני מאמין שאין לי. בן־דורי אני. כמוהו כמוני מעורער בעולמי הפנימי. אף אני שרוי בבין השמשות של ערכים. הודאי ממני והלאה.

תוך כדי דיבור זה הרהר חרטה. ראשית, ההצהרה, שאין בפיו פסוק, היא גם כן מעין הצהרה מפיו. שנית, והיא העיקר, אין היא הולמת את המציאות של עולמו הפנימי. אמנם, בבטנת אישיותו נתהוו קצת שריטות, ואולי גם קריעות, אבל בבטנה של הבטנה – הרי נפש עשויה רבדים רבים זה על גבי זה, וכל ביטנה היא צד החיצון לזו שלמטה ממנה – ועד למוסדי רוחו שורר אצלו בטחון מוצק באמת זו, המתגשמת כמעט בשלימות בחייו שבעל פה ושבכתב. פליטת־פיו שימשה לו הוכחה נוספת לרעיון, שהיה טורדו לעתים, כי גילוי־לב שלא בערך בן השיחה הוא מדרון לגלוש עליו לשקר מסוג חדש, היינו שקר, המכשכש בזנב האמת.

– אבל מה אדוני סח? בתמיהה – קפץ כנגדו העתונאי במראה־פנים של משתאה ומשתומם – מכלל זה אני למד, שאף אדוני הסופר, המשכיל את הרבים, שרוי במעין מבוכה ותועה בדרכי החיים… איך לומר זאת? עומד על פרשת דרכים ושואל כמו כולנו לאן. מדיבור מעין זה אני גופי בא לידי התפעלות, לידי התרשמות… לידי… אין מלים בפי… –

דיבורו שנתגמגם לפתע ואף נעצר ומבטיו הנמהרים, שהאטו עד כדי קפיאה לשהות קטנה, העידו, כי הפעם בדיבורו על התרשמותו האישית היה לבו עם פיו. לרגע קטן נתגלגל איש הקולמוס, שליו הקהל, המתפעל ומתרשם דרך כלל מטעם אחרים, לשליח עצמו, שהענין הנדון נוגע לו גופו.

– על פרשת דרכים לאו דווקא. כיוצא בכך לא תועה בדרכי החיים, אלא אולי תוהה בבחינת המושגים, שהרי פעמים אף מי שמוח בקדקדו דעתו משתבשת עליו עד שאינו מבין עוד כלום ואינו יודע עוד צורת אלף בהוויות העולם של זמננו – ביקש לתקן את פליטת פיו הראשונה ונמצא מידרדר יותר – ויש שאינו בטוח כלל, ששולחן הוא שולחן וקיר הוא קיר או שהר ירוק זה…

– הר ירוק – קפץ העתונאי לתוך דבריו – אינו יודע מה אדוני סח – היכן יש כאן הר? שוב קפאו מבטיו לכהרף עין ואף קולמוסו עמד ממרוצתו.

– ההר הזה הנשקף אלינו מבעד החלון. כלום אין מר רואה הר?

– כן, הר. יש כאן הר, – העיר העתונאי בקול מתאושש והולך כאילו מציאותו נזדקרה ונתבהרה לעיניו מתוך אופל של אי־ידיעה – פשיטא. כל הבריות רואים אותו. הכל יודעים שיש כאן הר, ומה רבותא בדבר. שמא רוצה מר שנודיע על מציאותו לקהל במדור החדשות? כלל לא ידעתי שמר מתכוון להר הירוק הלזה. וכי מי רואה אותו? הוא כל כך מצוי, ששוב אין נותן דעת עליו.

פניו הביעו מורת־רוח מנומסת של אדם, שאחד בעל צורה משיאו לדברי הבאי.

– נקטתי הר כדוגמה וכסמל – תיקן את עצמו, שכן כל תיקון לפליטת־פה גורר תיקון – כשהוודאות מתערערת אפילו הר אינו עוד הר ואילן אינו אילן. עתים אפילו פעמיים שתיים אינן עוד ארבע. שחור עלול להיות לבן ולהיפך. עולם הפוך. הכל חוזר ותוהו ובוהו.

העתונאי הקשיב בארשת של קיהות, הצית סיגרה, שתחב בחפזון לתוך פיו והפיח סלסולי־עשן דחופים ותכופים, בדומה לקטר הפולט תימרות עשן דחוסות סמוך להתנעתו ממקומו, והטיח מתוך התימורת:

– מר סח על לבטים ותהיות שבנפש שהם פרטיים לגמרי ואינם בנותן ענין לקהל. אין לב הבריות בזמננו לחויות אישיות, אלא אם כן הן של אישיות רבת מוניטין, המניעה את גלגלי החיים במדינה או בעסקנות צבורית. ואילו כבודו אינו אלא סופר.

– ולמה בא מר להסיח אדם שאינו אלא סופר שאל בבדיחות מהולה בקפידה.

– לא להסיח באתי אלא לראיין – השיב מיניה וביה – וזהו ענין אחר. אנו העתונאים עומדים לשירות הציבור להציג לפניו לראוה כל פנים חדשות הנכנסות למדינתנו, בתנאי שנמצא בו משהו מגרה ומענין לגבי הקהל הרחב. דרך אגב גם מסיחים אותו רוצה הוא או לאו, היינו, גם על כרחו.

– גם על כרחו? הכיצד?

– פשוט מאוד. אין אנו מגישים כלל לקהל הקוראים מה שהוא אומר, אלא מה שהקהל רוצה לשמוע… בעצם אנו מחברים שיחה עד שהיא נעשית כשם שכותבים את החדשות עד שהן מתרחשות. לאחר כך באים החיים ועונים אחרינו על כרחם אמן.

הרהר מעט מתוך שיקול הדעת, כנראה, והפטיר:

– אגיד למר אמת ברורה, אף הפעם הקדמתי כתיבה לשיחה.

– הכיצד? – שאל הסופר בפליאה – דין וחשבון לפני המעשה על המעשה?

– בדיוק כך, מרי. אנו מקדימים נעשה לנשמע ומדווחים על כל מאורע לפני התרחשותו. טבע המקצוע שלנו בכך הוא. אנו, העתונאים, עמא פזיזה. טמפו, טמפו, אדוני הסופר… מי שאינו מתקדם מפגר. כל מלאכתנו היא מירוץ עם הזמן. לא לנו לתאר את המציאות כפי שהיא ובעת שהיא. זהו עסקכם, הסופרים. ואילו אנו, העתונאים, מצווים בימינו לנחש את המציאות לעשותה במו קולמוסנו. אנו מכסים מאורעות עד שנתארעו ואישים לפני שנפגשנו עמהם פנים אל פנים.

– ועדיין הענין תמוה בעיני: הכיצד אפשר להסיח אדם שלא בפניו ולחבר רשמים על אודותיו?

– לדידי אין זו תמיהה כלל. אנשי־שם דומים זה לזה בכל שיחם ושיגם והתנהגותם. למה לי בעצם להכיר כל אחד מהם אישית? לא כל מפורסם הוא אדם גדול באמת, שכל דיבור או תנועה משלו הם בגדר תורה שלימה. מפורסם בא ומפורסם הולך ולכולם שפה אחת ודברים אחדים. כל אחד מהם עסוק מאוד, מעמיד פנים שאסור להיכנס למחיצתו, מסרב כביכול להיות מרואיין. למעשה הוא עומד ומצפה לעתונאי, שיעשה לו פרסומת. מסתבר שאי־אפשר להוציא מפיו שום דיבור בעל ערך. כל פסוק שלו דו־משמעי, אומר ואינו אומר, כאילו סודות כמוסים עמו, שאין לגלותם בפני קהל ההדיוטות. אין הוא מדבר, אלא מגמגם. הגמגום סימן הוא לגדלותה של האישיות. כל האישים מחקים זה את זה בדיבור ובתנועה. נפוליון חיקה את אלכסנדר מוקדון, וילהלם קיסר ביקש להידמות לנפוליון. בימינו קפץ אחד סרדיוט ואחז בגינוני כולם. העוויות, העוויות. הלויתנים הגדולים, המושלים בכיפה, כך, הגדולים, שאינם לויתנים, אלא דגים רגילים, היינו, שהם גדולים בינוניים או גדולים קטנים, על אחת כמה וכמה שגינוני אחרים שקדמו להם בידיהם.

העתונאי נעץ את קולמסו בדש מעילו, גמע כמה לגימות דחופות מן המקטרת, סגר את הדפדפת ושלשלה לתוך תיקו בפנים מעוסקות, כמי ששעתו דוחקת אותו לפרק חיש חיש את הסדנה המיטלטלת שלו, קם מעל כסאו מוכן להליכה, אם כי השעין את עצמו אגב עמידה על מיסב הכסא, כשוהה עוד מעט מפני הנימוס… אמר הסופר בחיוך:

– כעת ארשה לעצמי לראיין את כבודו בשביל להשיחו על פרט אחד… אם אין שעתו של מר דחוקה ביותר.

– אם איני טועה – החזיר לו העתונאי מיניה וביה – שגם עד עכשיו הסיח כבודו אותי יותר ממה שאני הסחתי אותו. ובכן, מה הענין?

– הענין הוא שקושיה אחת לא ניתרצה לי עדיין בכל זאת: אם אפשר להסיח אדם שלא בפניו, ביקורו של מר אצלי על שום מה הוא?

שוב באה התשובה באלתור ועל דרך ההסברה הענינית לגמרי.

– אגיד לכבוד הסופר. משל למה הדבר דומה להקדוש ברוך הוא. עד שברא את עולמנו כבר נגלה לפניו העולם בדמותו ובצלמו. וכלום אין מחשבת הבורא בגדר מעשה ממש? אף על פי כן ברא את העולם, כדי להמחיש את חזונו ואף מן הסתם בשביל לעשות בו אחרי הבריאה תיקונים והגהות. אינו דומה מראה עינים להלך־נפש. אף אנו, העתונאים, מתארים תחילה את המעשים ואת האישים על מנת לעשות בהם לאחר כך תיקונים והגהות כל שהם בהתאם למציאות. כן, אדוני הסופר, אנו, העתונאים, רואים הכל תחילה מהרהורי־לבנו, להגיד את האמת במלואה, מהרהורי לב הקהל. למפורסמים הננו צרים את הדמות ההולמת אותם לפי הדעה המוסכמת. אנו בקולמוסינו עושים את אנשי השם. בכוחנו לעשות כל נחות־דרגה לנודע בשערים. חייטי התהילה הננו, אדוני הסופר. כתרים, על הרוב משומשים, נתונים לנו ואותם אנו מודדים לאישים שהשעה משחקת להם. לא הכתר לפי הראש, אלא הראש לפי הכתר. אם הראש קטן מן הכתר, הננו מגדילים אותו. הכל לפי הצורך. אנו מנפחים, אדוני הסופר, מנפחים מעשים ואנשים. הוא שאמרתי: מגיהים אנחנו. מגיהים את הראשים לפי הכובעים ואת החיבור לפי הטיוטה. הננו כותבים, אם אפשר לומר כך, את החיבור לפי הטיוטה. הננו משקרים במחילה, משקרים ללא בושה וחרטה. ודווקא משום כך ראויים אנו לתואר נושאי־כליה של האמת בעולם.

– הכיצד שקרנים נעשים משרתי האמת?

– כך הוא הדבר ובהחלט, אדוני הסופר. הואיל ואנו מנפחים את הכדור לאין שיעור סופו להתפקע. לדידי האמת לא תצמח משום ארץ וממלכה, כי אם מן הממלכה השביעית, הטובלת בים של שקרים וכזבים. תכליתה של זו להגביר את כוחו של השקר ולהאדירו עד כדי שיעור העובר את גבולה של ההשגה האנושית וגובל בתחומו של הטירוף. רק לאחר שיראו האנשים וישיגו במו־שכלם עד לאיזו תהום של שחיתות וטירוף הדעת והחושים הגיעו על ידי השקר, אולי יחזרו בתשובה שלימה אל האמת. השקר הוא שטות והשטות היא מחלה אנושה, שאין תרופה לה אלא השגעון. כי רק בטירוף חוזרים לקו הבריאות של השכל הישר. הוה אומר: אנו העתונאים יש לנו חלק לא מבוטל בתיקון העולם במלכות האמת על ידי השקרים והכזבים, שהננו מפיצים מדי יום ביומו בחדשות לבקרים ולערבים מטהרים על ידי שמעפשים ומנקים על שום שמלכלכים. אנו מזהמים את האויר ובכך כוחנו.

– דברי טעם השמיעני מר – אמר הסופר בהבעה מפורשת של קורת־רוח כאחד חוקר, שהצליח בניסויו לבודד איזה יסוד שבטבע ולהוציאו על ידי כך מן ההעלם לידי גילויו, ועדיין אין דעתו מתקררת עליו עד שיוסיף לגלגל בו דרך ניסוי להביאו לידי גמר־צורתו – ואכיר תודה למר אם גם יחכימני מה טעם סבור מר, שיש להקדים את החיבור לטיוטה בתיאור האישים.

– הטעם הוא פשוט לגמרי, אדוני הסופר. בינינו לבין עצמנו רשאים אנו לדבר גלויות. האישים הפומבאים הללו, הואיל והם נצבים תמיד בחלון הראוה של דעת הקהל שוב אין להם קלסתר הפנים שניתן להם מברייתם ואף האני שלהם פושט צורה ולובש צורה בהתאם לראי בו הם משתקפים בלי הרף. נמצא שדווקא האישים המפורסמים הם דרך כלל חדלי־אישיות. פניהם מפיקים זיו מלאכותי ומפיצים נוגה תפאורני, כשם שכל דיבוריהם הם כווני־חן וכל תנועותיהם העוויות. הווה אומר, כל פעם שמסתכלים בהם במישרים אין רואים אותם כלל כמות שהם. ההבטה בדיוקנם לא זו שאינה מעלה, אף מורידה. לא ברם תוכם. אי אתה עומד על טיבם אלא אם כן תהפכם לצד הביטנה שלהם, אם אפשר לומר כך, כלומר מסתכלים בהם שלא בפניהם. וזה מה שאנו העתונאים חייבים לעשות ואף עושים. אנו מתרשמים מן האישיות קודם להיכרות האישית. בין כך ובין כך אנשי השם הם מעשי־ידינו. אנו לא רק צרים את צורתם, הננו גם עושים אותם, כי הם לובשים את הפנים שאנו משווים להם. משל קצר, ברנרד שאו גלגל כל ימיו בדברי ליצנות, התחכם והתפקח, מאחר שהקהל הוציא לו מוניטון, שהו ליצן ופיקח חכמני. דעת הקהל לשה את אנשי השם ועושה בהם כבתוך שלה. ומי מנצח על דעת הקהל? הווי אומר, אנחנו העתונאים. זהו הענין, אדוני הסופר. בניגוד לכם הסופרים, הכותבים לפי הטיוטה של המציאות ומחקים את החיים אנו העתונאים מייצרים חיים וכותבים את הטיוטה לפי החיבור.

– הרבה למדתי מפי מר על כמה ענינים המעסיקים אותי – אמר הסופר בהארת פנים – ואני מוכן לשמוע עוד תורה מפי מר.

– כן, אבל זוהי שאלה של זמן – השיב דרך יוהרה. בתנופה מהירה הפנה אל עיניו את שעון־ידו וקרא בחלחלה – השעה תשע חסר רבע. טמפו, טמפו, אדוני הסופר. שעה שלימה בזבזתי על מר. אנו במירוץ עם הזמן. עתוננו המופיע כל יום בשעת הצהריים, היינו, בשתים עשרה בדיוק, עומד ומצפה לרשמים שלי על מר. אין להחמיץ. שלום למר.

כבר נפנה במרוצתו כלפי הדלת, אך חיש מהר הסב פניו לאחור וקרא:

– ואשר לרצונו של כבוד הסופר לבוא לפני נשיא מדינתנו לקבלת פנים…

– אבל כלום הבעתי את רצוני לכך? – שאל הסופר בתמיהה.

– הביע או לא הביע, היינו הך – השיב ברהיטות – רצונו של מר בפרט זה הוא מובן מאליו. זהו נוהג במדינתנו הקטנה. כל אישיות הבאה לכאן מתקשרת עם גורמים מסויימים, שיש להם קשרים עם חוגים מסוימים, מן המקורבים אל נשיאנו המכבד אורחים רמי מעלה הבאים בצל קורתו. הואיל ורצונו של מר בכך הריני להשתדל בענין זה אצל החוגים המסוימים רבי ההשפעה במדינתנו.

– רב תודות למר. לפי שעה אין עניין זה עומד אצלי על הפרק.

העתונאי נעץ בו עיני תמהון ודיבר בחפזה:

– לא עומד על הפרק? כלל לא? או אולי כן. גדולים חקרי־לשון של סופרים. יש שהכן שלהם הוא לא והלא – כן. אשר לאדוני, הרי סגנונו כולו מוקשה ואין לירד לסוף כוונתו, כפי שהעירותי, לא בלי יסוד, ברשימה, מעשה ידי, שנתפרסמה בעתוננו של אתמול.

– תמה אני לשמוע כי מר הוא מחברה של הרשימה של אתמול, והרי הוא לא קרא כלום משלי, לפי עדות עצמו.

– ומה יש? – ואותו רגע כבר הגיע במרוצתו עד סף הדלת ממש – לגבי סופרים בעלי מוניטון מה צורך יש בקריאת ספריהם? קוראים או אין קוראים, היינו הך. שלום גמור.

ו

העתונאי הלך. צלו נותר. צל קודר, צל המגלגל בהעויות ומשרבב לשון. כולו לשון שלויה. האורח שהא למדינה הקטנה, מבלי לדעת מה ענינו בה, עמד שעה ממושכת ללא טעם ומגמה באמצע החדר כמו צמוד אל הצל. אין מקרים. כל מקרה הוא שליח. המדינה הקטנה בצורת העתונאי בא־כוחה לא בכדי שיחקה לפניו היום מחזה המהתלים, כדי להלעיגו בעיני עצמו ולהוקיע לפניו את קלונה של ספרות זו, שכבר נגזר עליה דין ניוון וכליה ובברק השוא, ברק הרקבון, עדיין מאחזת עיני קומץ קטן של דון קישוטים, אף הוא בכללם, השומרים על טהרת בתוליה. הכי אחרי בלותה תהיה לה עוד עדנה? — הגה ברוח נכאה, שלא היה בה עוד בשעה זו אפילו מן העצבות.

המדינה הקטנה נגלתה לפניו כבבואה בזעיר אנפין של מרכזי התרבות הגדולים. מתוך גרונו של הנציג הקרתני בממלכה השביעית עלה קול המונו של הזמן החדיש. רקב בתרבות. העולם האנושי צועד על סף קברו. שלושה מי יודע, שלושה אני יודע. שלושה מרצחים קמו על מין האדם לכלותו. ואלו הם: רבי הגייסות נושאי החרב, המדינאים בעלי הלשון והעתונאים שכירי העט. ואם תמצא לומר צא מכאן את המצבאים והנח במקומם את אנשי המדע השימושי, הממציאים בכל יום ויום מכשירי רצח, שכל חדש קטלנותו גדולה משל קודמו. יכול ששעתם של המצביאים כבר עברה ובטלה מן העולם, שהרי אין צורך עוד בחכמת האיסטרטגיה בעידן, שחורבן העולם עשוי להתחולל בכוחה של לחיצה אחת על גבי כפתור. כנגד זה עולה וזורחת בתוקף־משנה שמש הדמים של בעלי הלשון, הנצבים על הבמות הגבוהות של השררה וזורעים מעליהם שנאה ומדנים בין עמים, מחרחרים ריבות בין מעמדות ושופתים בהתמד את כדור ארצנו על אש המלחמה הקרה. עוזרים על ידיהם בהכנעה ובהתרפסות שכירי העט למיניהם, הבוחשים בקלחת הרתיחה והרציחה וקושרים זרי־תהילה לראשי רודנים נקלים, הדורכים על ראשו עמים להגביר את הכוח הדורסני שברשותם. מאז ומעולם עצומים היו חללי עט שקר סופרים מחללי החרב. הקולמוס לא זו בלבד שהוא מפנה את הדרך לרשעים שבעולם ומכשיר לפניהם את הלבבות לקליטת מרותם ולקבלת אדנותם, הריהו בא גם לאחר המעשה לברך על הזבח וליתן יד ושם למנאצי עמים ולמחריבי ארצות לספר את כוח מעשיהם ולשבח את הודם וגבורתם. מתוך כך הללו, שמן הראוי היה ששמם ירקב, מתעלים לכלל אנשי־מופת, שכל השואף לכבוד ולתהילה חייב להידבק במידותיהם. נמצא, הקולמוס עומד בכל העתים ומשמש לפני החרב להפיץ את חידקי מגיפותיה מדור לדור. משרתי הרוצחים, כלום אינם נקלים ומושחתים מן הרוצחים עצמם? המכרכר לפני כל מי שהשעה משחקת לו ומחניף לכל כוכב שבאופנה, בין אפנה שבמטרופולין, החולשת על שטחים רחוקים, בין אפנה השולטת בירוקה קרתנית, מעיד על עצמו שהוא עלול לשמש שושבין לכל חבלן, שדרכו לילך ולהזיק.

צעד בחדר אילך ואילך. קשתה עליו הנשימה, כאילו לפתע לקה בקצרת. הסתכל בחדר הארוך והצר וסח לעצמו: הרי אני נתון בתוך צואר הבקבוק הצר, במדינה זוטא זו, בה כל תחושת האבדן מחריפה לעין שיעור. שם, בכרכים הגדולים, מוקדי השחפת של התרבות השוקעת, מסנוורים את העינים ואין רואים את הגסיסה. מה שאין כן כאן, שרואים את האודים המעטים העשנים שנפקח השכל להבין כמה גדולה חשרת החשכות הממשמשת ובאה. שם כבר אזל המלאי של הערכין האנושיים, הנימוסים הטובים והמידות התרומיות, אבל עדיין נשתמר מעט מן המרכולת הזאת להציגה לראוה בחלונות. כן, שם בכרכי התרבות הגדולים נשתיירו עדיין גרוטאות של תקופת הזוהר באמנות. לכן נערכות חינגות לכבוד נובלות של יצירות. הנשמות כבר קפאו כמעט, אך הגופים עדיין נוהרים כצללי־רפאים בתהלוכות־מחול. אולם כאן, בסביבה זו של דלות חמרית ורוחנית, חורבן העולם האנושי מנקר ממש את העינים. כאן מתחוור לך במוחשיות זו, שבה מזדקר לעינים כעת ההר הירוק, כי מאבקם של שאר רוח והנשמה היתירה בשלטון השקר והשחיתות יצא לבטלה. הרוח באנוש הפסיד את המשחק. עולם האצילות כרע־נפל. על היצירה הטהורה כבר נסתם הגולל. אפילו הגעגועים עליה פגו מן הלבבות. כשם שעברה ובטלה הנבואה, כך עתידה האמנות לעבור ולהיבטל מן העולם ואף קדיש לא ייאמר אחריה. ואשר יזכירו את שמה יתבלו את האזכרה בלגלוג קל ואף בליצנות, כדרך שהדורות האחרונים מספרים אחרי נזירים ופרושים מימי קדם, שגזרו על עצמם סיגופים, מתוך תמימות נואלה, ללא הנאה לעצמם וללא הנאה לעולם מענויי הגוף והנפש שלהם. ברור ומבורר, שוב אין זיקה בימינו ליושר התיאור ולהתגלות הלב; אין דורש טוב לחן ולאצילות; האמת נעשתה סרת טעם, האישיות ענין בטל לגמרי; כיסופים שאינם מעלמא הדין הם ללעג ולקלס. הקהל כבקר אוכל תבן, שונא אמת, רוצה להיות מרומה, מתיחס בשאט נפש ללבטים, בז לערכי רוח. חריקה עכברית לקולמוס הסופר בזמננו. עכברוש זה מכרסם הכל. בעתונאי זעירא של מדינה זוטא נתגבש לעיניו צלם־דמותו של המזוהם הגדול, שרשתו פרושה על כל המטרופולין.

לפתע נתעוררה דעתו, שלא פתח את החלון. שמא משום כך קשתה עליו הנשימה? כעת הבין מניין החנקן המרובה שבחדר. העתונאי במקטרתו הניח אחריו אדי־רעל דחוסים. אולם גם לאחר שבפתיחת החלון נתפזרו אדי העשן לא סרה המועקה מעל לבו. לפתע נזכר, שהלילה עבר עליו כמעט בנדודי־שינה. אמר: שמא מתוך עייפות יתירה, שפגעה בי, רואה אני הכל בעין הקדרות עד שהנני מעלה על העולם האנושי שהוא עומד על סף החורבן. עלה בדעתו לפשוט את בגדיו ולשכב במיטתו, לעשות לילה. אם יצליח להירדם לשעה מעטה, אפשר תסור מעליו רוחו הרעה. אלא שחזר בו ממחשבתו. הוא נמצא בורח מן המציאות לתוך השינה. כלום אין השינה מיתה קטנה? — שאל את עצמו — ואני מתוך כיסיפים לחיים של כבוד ויצירה גוזר עלי איבוד לדעת לשעה. לא יתכן.

עמד ליד החלון והסתכל בעשן העולה מן הבתים, ולא בתימרות עבות, כי אם בתמרורים דקים, כפי שנסתלסלו ויצאו בעיר מולדתו הקטנה ונזדקרו אליו בשכיבתו על הגבעה שמאחורי בית אבא, והוא אז נער הוזה. שנים רבות עברו מאז, ואף לא שעה אחת, כי העולם עמד בעינו, מין מסכת משונה, שאינה מתקבלת על הדעת ואינה מושגה כל עיקר בשכל, אם כי מתוך שיגרה והרגל מתקבלת על החושים וכאילו מושגה על ידיהם. ולפי שנפשו נתפלפפה מסביב לקורי העשן נדמה היה לו, כי כל מה שנתרחש באמצע בין עגילי העשן מאז לעתה, כל השנים שחלפו, כל הדמויות וההוויות, לא היו ולא נבראו כלל. וכלום מה היה? הכי היו חיים? הכי היה מות? הכי היתה אהבה? הכי היתה אמת? הכי הרה והגה דבר? וכעת מה יש? גם כעת אין דבר ואין מאומה. יש רק בלימה. אין שיג ואין הגיג, ריק, ריק.

מוזרה היא ההרגשה ושמא זו תחושה או רחשושה, שהנה היקום כולו מצטנף לצנפה, בדומה לבעל חיים חמקמק, שאם אתה רוצה לתפשו צונחת תודעתך לתוך לוע פעור וריק והוא אלוהים. אויה, הנפש מרעידה מהשגת האלוהות בחינת ריקנות אין סופית. אבל כלום מסוגלת התודעה האנושית לשער לו אין־סוף לא־ריק? הרגע נתחוור לו מושגה של יראת שמים או יראת אלוהים, הרובץ על מוחותיהם של הבריות בכל הדורות. זהו פחד מפני עצם ההגיות או ההגות באלוהות, המרוקנת את היקום מן הממשות. מחמת אימת האלוהות עמד ודיבק את מחשבתו עד שרשי־ישותו בסלסולי העשן הפורחים כנוצות. מוטב נוצות העשן מאלוהות בלא־כלוםץ אודם פטדה וברקת. אוי, דביקות, דביקות — ריננו בקרבו עצמותיו. יש שחלל העולם זרוע במלואו סכינים חדים והמוחין המרחפים שותתים דם.

ויהי בנסוע ארון האל ויאמר משה קומה ה' ויפוצו סכיניך… הכי באמת הנה האיש ליד החלון את רעיונו בניסוח כזה? כלום אין הוא ספרותי למדי? יהי כך. אנשים הוגים במחשובתיהם אהבות, שנאות, תאוות טובות ותאוות רעות, רואים בהרהורי לבם תרנגולות שחוטות, עצים מלבלבים, שכורים מתגוללים בשלולית־קיא, מלאכים פורחים בעולמות העליונים, מלכים מושיטים שרביטיהם לשגליהם, מצביאים צועדים בראשי צבאותיהם, דגים שטים בברכות יום ליום יביע אומר וכל מיני הגיגים משונים אחרים — ומדוע לא יהא איש העומד ליד החלון בעיר זרה במדינה נכריה ומסתכל בסלסלות־עשן מהרהר באלוהים, הזורע סכינים בחלל עולמו לפצוע מוחות? הניסוח הספרותי לא בכל התנאים הנהו פגם. האיש הרי היה סופר.

נעים היה לחשוב, כי בית היוצר של אותן סלסלות־עשן היו לאו דווקא בתי חרושת, סדנאות וכל מיני בתי־מבשלים להמונים, השופתים על כירות רחבות ידיים סירים גמלוניים להאכיל קהל אלמוני בבתי תמחוי, שהם רשות הרבים, כי אם גם כירות קטנות של מעונות פרטיים המתקינות תבשילים לבני המשפחה. העולם האנושי צמח ועלה מתוך בתי־אבות, קנים קטנים, רשויות ליחידים. אולם ככלשרשויות הרבים מתרבות ומתרחבות בו, כן חורבנו ממשמש ובא לכן נעים היה לו גם להסתכל בטורי הבתים הנמוכים, הנשקפים בחלוננו, שארובותיהם נראות כסיגריות פולטות עשן, התקועות בפיות. כשם שנסע לאחור במישור הזמני ונתקע בנוף הילדות, כך נעשתה לו קפיצת הדרך במקום. אולם במסעו לאחור נהר ההר הירוק אליו ונזדקר סמוך לפניו, נכנס לתוך עיניו ונשפך בתוך ישותו. מעכשיו לא ראה עוד גגות, לא בתים, לא עצים ולא שום נפש חיה מן הבריות המתהלכות או כל צלמי היש. הכל סג ונמוג בתוך כחלחל חלומי, להוציא ההר הירוק, שנתפרש בשרטוטים עזים ונועזים. כל צלעות ההר ומדרוניו עלו ופרחו באויר כמלאכים בסולם יעקב. השפלות נתלכדו עם הפסגות ולאחר כך נתהווה גוש פורח נטול קוים ותגים, כמו ביקש השלם להיגאל מפרטיו. זאת היא— קרא בקול צולח ונוצח, כמי ששעתו עמדה לו להציל בגיאות הנהר חפץ יקר, שנגרף בשטפון — התגלות הבריאה במלואה בחזיון השלם ללא שברים וקרעים.

נתחלחל מעצמת המחזה. רק בחלום יש אשר הבריאה תפקוד את האדם בחזיון השלימות והשלומות. אך בחלום תבוא החזות כבן־רשף, כמעוף הכוכב, כהגיון מופלא, ככנף המלאך וכזכרון עמום של בטרם הגדול. ואליו היא הופיעה בתבנית ההר הירוק. חדוה עילאה אפפה את נפשו. הכזהו חזיון הנצח? הנצח הפחיד. סטה ממנו וסח לעצמו בלחישה: לא כי אם התמיד העולמי, האהיה אשר אהיה, היש לאמתו.

רק קוצו של רגע בחזיון. בחינת פנים אל פנים ניחתה בו כחץ, שפלחה אותו ועברה ממנו והלאה. חיש־מהר דעכו הזיקוקין. היקום פשט את אדר היקר ולבש בגדי החול. אך עדיין לא יצא מכלל מוחין דגדלות. האפור־האפור זחל כשפיפון, ארב לו ואליו עדיין לא הגיע.

התגלות החזיון עוד שכנה בקרבו בחינת כוסף עז לאמץ אל לבו את התמיד, שבא ביעף אליו על גף רגע ולהידבק בו לעולמים. מצד המושכל האנושי היתה המשאלה לצוד את התמיד בחכה של הרף־עין דבר והיפוכו, היינו, קפיצה לתוך השגעון. אבל כלום חס היה לו להשתגע? הכי לא היה שרוי כל ימיו בכליון־נפש למלאכת מחשבת, שאף היא אינה ביסודה שלה, אלא כוסף הנפש לשכן מציאות של מעלה בתוך של מטה, לקבע את הקיים בחולף, לתפוס ביד צפור הקסמים, שאי־תפיסתה היא שיוצקת בה את קסמיה, לצור צורה לאין־דמות? האמנות ניתנה לעולם במזל השגעון. חולי היא ועלינו לישאנו. בכדי חיפשוה כל שוחריה על קו הבריאות, ואך לשוא משמשו תמיד כשם שהים הגדול הוא דיוקן לעצמו, ולא רק צירוף של כך וכך טיפות מים, וטין־סוף איננו רק סך הכולל של הברואים הסופיים, כך מעשה אמנות הוא בריאה חדשה, היינו השגת החיים שלמעלה מן החיים הרוחשים ביצורי התמותה. מת האילן, הפרפר, הזבוב, הפיל, הבשר ודם, אך הדיוקן הנאצל אינו מת. הוי אומר: רק הוא לבדו החי לאמתו כשר להיעשות פסל ותמונה. שכינת האמנות נגלית רק בחזיון השוכן עד.

עיניו ומחשבתו היו דבוקות בהר הירוק ולפתע נחרד נשעט־צעדים בקרבתו. הציץ וראה שחור ואודם בערבוביה. שוב ראה את הפונדקאי נצב לידו בשחור־משקפיו ובאודם חזותו… מקטרנו חום. האיש במקטורן סח:

– כסבור הייתי, שכבודו נתנמנם, משום שעמדתי מעבר לדלתו להקשיב ולא עלתה לשמיעתי מאומה, לא קול לא רשרוש־צעד. לזאת לא העזתי לדפוק על דלתו. דפקתי אבל חרישית, שרטתי את הדלת באצבעי. השתעלתי פעם ופעמיים. כיוון שלא ניתנה לי תשובה, נכנסתי לחדרו ללא דפיקה. ענין אל מר.

– ומה הענין?

– אמרתי ענין, אבל אפשר שאינו ענין, זאת אומרת ענין אולי של מה בכך הכל לאו דווקא, היינו, חצץ שעבר עליו הפסח, אתרוג שניטל ממנו הפיטם, כלומר זוטא.

– ענין למר אלי? — שאל בארשת של קוצר־רוח.

– לי ענין אל מר — החזיר לו בעל המקטורן בסבר פנים של משתאה ומשתומם, משל טופלים עליו כוונה מופרכת, שאי אפשר כלל להעלותה על הדעת – לי לאו דווקא, אבל למי שהוא מסתמא היה ענין אל מר.

– מי שהוא… בא לשאול לי?

– בא לשאול לאו דווקא. אבל מסתבר שהוא שאל.

– והכיצד שאל אם הוא לא בא?

– אדרבה, מניח אני לכבודו את היזמה לנחש הכיצד אפשר לשאול, אם אין באים.

– בטלפון, למשל.

– זהו־זה כבודו ניחש ויפה ניחש. קול בטלפון שאל למר.

– מי שהוא ביקש לדבר עמי?

– מי שהוא לאו אבל מי שהיא כן. אם כי איני קובע מסמרות בדבר אם הוא או היא. אמרתי למי שהוא או למי שהיא שכבודו נתנמנם לפתע בעצם היום. אמר הקול שיצלצל עוד פעם. מסתבר שאיזה ענין דחוף לבעל הקול אל מר.

– האם לא אמר אימתי יצלצל שוב?

– אמר. בוודאי אמר. וכבר צלצל בפעם השניה.

– ומר החזיר גם בפעם השניה שאני מנמנם?

– בפעם השניה לא. לא אמרתי, שכבודו מנמנם, אלא המצאתי תשובה נאה יותר, והיא שכבוד הסופר עסוק לפי שעה.

– ולמה לא נקראתי גם בפעם השניה אל הטלפון? כסבור היה מר שעדיין לא הקיצותי?

– יכול שהייתי סבור כך ויכול לאו.

– אם יכול לאו, מפני מה בכל זאת לא נקראתי?

– כיון שכבודו לוחץ עלי אגיד לו את כל האמת. פונדקאי רגיל ומנוסה שכמותי אינו עושה שום צעד ללא טעם ונימוק… קבלה בידי: אורח חשוב הבא לגור בצל־קורתי אין נותנים על נקלה דריסת הרגל לכל מי שהוא הבא להטרידו בין בנוכחותו האישית בין בשיח ושיג באמצעות הטלפון. כל הרוצה לבוא במגע עם אורחנו החשוב, כל שכן אם הוא חשוב מאוד, בדומה לכבודו, למשל, אני אומר: צפה לשעת הכושר, רחימאי. הזדיין בסבלנות וחכה. אין הוא עומד מוכן ומזומן לקריאתך. הוא מנמנם. הוא עסוק, הלך ובקרוב יחזור. הואל נא לטלפן עוד פעם ועוד פעם. זה הכלל, אין הבריות במדינתו הקטנה חולקים כבוד אלא למי שאינו נמצא על נקלה לדורשיו. מי ששעתו פנויה תמיד חזקה עליו שהוא קוטל קנים.

ביקש לשתוק. אולם ליאות שפעפעה בו דחקה את לשונו. שאל:

– ומר בטוח שזו היתה מי שהיא.

־ כיוון שכבודו שואל — החזיר לאלתר — הריני אומר שלדיוקו של דבר אין דעתי מאוששת כל צרכה בפרט זה. יכול שהקול הוא של מי שהיא ויכול שהוא של מי שהוא. הקול היה דק, צפצפני, נשיי לכאורה. אבל דווקא משום כך נוטה אני כעת לדעה שהיה זה לא של מי שהיא, כי אם של מי שהוא.

– על שום כך דווקא? הרי השכל מחייב ש…

– מה לנו שכל ומי לנו שכל? מנהג שובר את השכל. שמא אצלכם בעולם הגדול הנוהג הוא על פי השכל. לא כן במדינתו הקטנה. אנו כאן פועלים בניגוד לשכל. בדיוק בניגוד לשכל. כן, אדוני הסופר. כאן במדינתנו מי שהוא משתמש בבת־קול ומי שהוא בבן־קול. רצוני לומר, שאם הדובר ממין זכר הוא פוצח לתוך השפופרת בקול דק וצפצפני, ואם ממין נקבה הריהי מרביצה בס.

– ומה טעם?

– טעם רוצה מר. כלום העולם עומד על הטעם? כיון שכבודו לוחצני אל הקיר אגיד לו גם את הטעם — בעל המקטורן נטל בידו השמאלית את זקנקנו הקצ> ומתחו עד שתקעו מעשה אשף לתוך פיו, ואילו בידו הימנית הזיז את משקפיו מעיניו ולמעלה אגב פיזול ערמומי — הטעם פשוט, אדוני הסופר: לבלבל את המוח. רואה אני במר, שהוא מסתכל בי בעינים תמהות, כאילו סח אני לו מעשה בפרה שפרחה על הגג או בסייח שעמד והוציא את הסוס מן הריתמה והכניס במקומו את ראשו לתוכה בתנאי מפורש, שהסוס ייהפך לסייח. אם כך אומר לו, שבאמת כך הוא המעשה. הקרתנים שלנו הם בלבלנים גדולים, אוהבי חידודין והיתלולות הם. הנאה להם כשהם משטים בפלוני והנאה כפולה ומכופלת להם לעשות לחוכא והיתלולה את פלוני האורח החשוב, ששמו מהלך לפניו. אך רואה אני במר, שענין הקול אינו מעסיקו כלל. עומד הוא ומביט כל השעה נכחו. במה, למשל, מסתכל אדוני?

הפונדקאי געה בצחוק משולח, המידרדר והולך כמין דיבוק נושא את עצמו, ששוב אין מרות בעליו עליו ובכל תנועותיו והעויותיו הדגים מעשה המתגלגל מצחוק. וכל כך נחבט מביעותיו של העובר המכונה צחוק עד שפצח בצעקה:

– אוי, מעי, מעי… לא אוכל לעצור צחוקי. לא אוכל. דבר של פליאה סח אדוני, שהוא עומד ומסתכל בהר. מצא לו מחוז־חפץ למבטיו. גוש של מיאוס כזה, המזדקר תמיד לעינינו, תוקע עצמו לכל בית, משגיח לחלונות, מציץ לחרכים. אתה עולה על הגג ושם כל שכן שהוא מנקר לך את העינים. הוא כבר נתקע לנו לתוך בני־מעינו. אין להיפטר ממנו. טעמו טעם חלשות. ביקש הקדוש ברוך הוא להיפרע מאתנו הקרתנים, עמד ותקע לנו כאן את גוש העפר הזה. הר. מה זה הר? הר הוא אין ואפס. עקר הוא ההר. אינו מצמיח ואינו מגדל כלום. זה לא הר, כי אם כאב־ראש, פגע רע, מגרפה בשמנת, מטאטא רכוב על זנב של סוס, קורי־עכביש מטוגנים בחמאה ומתובלים בבצל. הר. מה זה הר? — הוסיף לקרקר בצחוקו — וכי אפשר לאכול הר? אוכלים פת חמאה או פת בשומן ולא פת בהר. אנו לא להר צריכים; אנו לפרנסה צריכים.

– האם רב המהלך מכאן אל ההר? — שאל באופן עניני, משל לגלוגיו של הפונדקאי על ההר לא נכנסו כלל לאזניו.

– אם רב? אבל מה משמע רב? הכל לפי האיש ולפי הדרך. פעמים הרב הוא מעט והמעט הוא רב. לכשירצה מר, הרי ההר נתון קרוב לו מתחת לחטמו ממש. ולכשירצה הוא מרוחק הרבה. או אינו אלא הוא קרוב דווקא. היינו, כמעט קרוב.

– כמה מילין בערך מרוחק ההר מבית זה, למשל, בו אנו עומדים?

הפונדקאי ספק כפיו מגודל ההשתוממות ואמר:

– בער אנכי מלהבין שאלה מעין זו. כמה מילין מכאן אל ההר? כלום יש הולך אל ההר, העומד ומודד מרחק המלין שביני לבין ההר? להר אין מהלכים, רחימאי. אל הר צועדים, ובפסיעה גסה דווקא. וכשבאים לשם אין עומדים מיניה וביה בראש ההר, אלא נצבים למרגלותיו. נחים קצת, מסתבר, אוספים כוח ומתחילים לטפס בהר. מגיעים אורחים פורחים בעירנו, המקיימים מצוות עליה ברגל בהר. אומרים הם, שמה שרואים שם נחמד לעינים.

האורח, שקשיב לשיחו של הפונדקאי בקוצר־רוח גלוי. שאל לבסוף:

– וכמה, לפי המשוער, המהלך מכאן עד להר, כדי שעה או מחצית השעה, ושמא למטה מכך? וכי אין מר יודע זאת?

– מה שייך איני יודע? — השיב הפונדקאי, בהטעימו את מליו בשהיות של עיון במחשבתו כשוקל היטב בדעתו לבלי לבוא חס ושלום לידי טעות כל שהיא — קרוב להניח, שאני באמת יודע, היינו, כמעט יודע. אלא שהנני נמנע מלהגיד למא אפילו על דרך השערה בלבד, מאחר שדומה עלי, כי ענין זה ידוע לי בה במידה שאינו ידוע לי. אני כלל זה בידי, אדוני הסופר, הלכה שאינה נהירה לי כל צרכי הריני מעלה על עצמי כאילו איני יודעת כל עיקר. הדבר אמור לגבי המהלך עד ההר. ופשיטא שאין לי כל מושג מה מידת הזמן הדרושה לטפס כדי להגיע למרומי ההר. מסתבר שידיעה זו נקנית רק לאלה שרתמו את רגליהם וטרחו ועלו. כבודו עומד לעלות. לא כן? —

הפונדקאי שלשל לתוכו את מבטו הבדקני. אמר:

– כן. הריני ללכת לשם. שלום למר.

יצא מן החדר והפונדקאי בעקבותיו. הדביקו, עבר אותו וקרא אחריו בשאלה מעין תביעה:

– ואם הקול ישוב וישאל לכבוד הסופר, מה להגיד לקול?

– יגיד לו מר מה שיגיד. יגיד לו שהלכתי להר ועומד לשוב בקרוב.

הפונדקאי נשף בפניו בצחוק שורק כקטר רב־קרונות, הזונק מתוך מנהרה ארוכה.

– אני צוחק — נשף ושרק — משום שמצחיק מה שאומר כבודו שישוב בקרוב… והוא הרי אל ההר מכוון את פעמיו. הר משמע מהלך רב. הר משמע מהלך שעות. הר אדוני…

ז

לא הלך אל ההר משום חשש הקול שיקרא לו בטיליפון ולא ימצאנו. עוד הוא יורד מעל מדריגות המלון צלצול הטילפון הגיע לאזניו. כבש את חשקו ולא חזר על עקבותיו. ביקש לסייר קצת רחובות בעיר ולהסתכל בפורצופים ובמראות, אולם כל הדמויות דהו לפניו. דומה, עיניו מבולבלות, דעתו חלוּשה. רעיון הקול העיסקו. התבייש בפני עצמו, שאיזה עורבא פרח של קול טורד את מחשבתו, כאילו הוא לעצמו עיקר חסר אצלו והריהו עומד ומצפה לאיזו התרחשות מבחוץ ליתן לו תיקון. לא נתן ממש בפטפוטו של אותו פונדקאי וכסבור היה, שהלה במתכוון העלה רמזי הקול כדי למתוח אותו, אך ההיה משום מה בטוח מאידך גיסא, שענין הקול אינו בדוי כל עיקר והוא בוודאי של אשה. לרגע כבר צמחה ודאות בלבו שהקול נושא עמו בשורה נעימה. הביט מסביבו ולא ראה דבר. נפשו דרוכה בציפיה. כמה נואל המעשה, הגה במרי־רוחו: באתי למדינה הקטנה, לפונדק הזה, צלצל הטלפון ורטט של ציפיה עברני. כמה מעט דרוש ללב הפותה ללכת אחריו שולל. אין לב רווק מאשליות.

גייס את כוחות נפשו להפיג את הקהות מרוחו, להתבונן מסביבו, לקלוט, להקשיב, נפנה בכיוון הרחוב הסמוך, שהעלה לפניו מיד בהצצה הראשונה דמות של רחוב ראשי. משול רחוב ראשי ומרכזי לאדם ראשי ומרכזי, שניהם פניהם אומרים חשיבות. נראים הם בעלי־צורה אפילו אינם קולניים וגם הזר המזדמן בקרבתם מכיר לאלתר את טיבם. כיון שעשה כמה פסיעות כבר ראה בעליל, שהגיע ובא לעורק הראשי של הבירה הקטנה. כאן נתרכזו בכפיפה אחת בית המחוקקים, הדואר הראשי, הבנק הממלכתי, היכל המשפט והמכללה, מצודת המשטרה, הנושקת ממש את ערפו של בית הנכות לאמניות היפות. חוט של עצלתיים היה פרוש על כל המראות והדמויות. כלי הרכב נהרו, אבל לא דהרו. העוברים והשבים צעדו אט ובנחת כביומא דפגרא. האוטובוסים היו רקים למחצה. כשהגיע לגן העיר שבטבורו של הרחוב מצא שם כמה יושבי־בטל שהפריחו בהרחבת הדעת פיהוקים ממושכים ומשולחים, כאילו נושאים את עצמם שלא ברשות בעליהם. תינוקות נמנמובעגלותיהם בפיקוח אמהותיהם או אומנותיהם. כמה תלמידות בית ספר ישבו בצוותא ושיננו, כנראה, פרקי לימודים. על הספסל נכחם התנשק חייל עם בחורתו. אחד שכב שרוע על ספסל ונאבק מתוך נמנומו עם הזבובים הטורדניים שירדו לחיי הנברא בצלם, על מנת להוכיח לו, כנראה, בריש גלי, שאין הוא החולש על כל יתר הברואים, כפי משפטו הקדום. מעל לבריכה הקטנה התנוססה פרוטומה של הגבור הלאומי הקדמון, דיוקנו חקוק גם במטבעות של המדינה הקטנה, הקדיש לפני אלף שנה ולמעלה מלחמה עם האויבים על קוממיות עמו, שלא זכה לעצמאות של ממש אלא בתום אלף השנים ובשלהי המלחמה העולמית. תמה היה למראה השקר הגס הזה, הלובש בפומבי איצטלה של מאורע מפואר בדברי ימי העם הקטן. הכי לא גלוי ומוסכם, שאותו אביר לצרכי יצוא לאומי לא היה בעצם אלא אלוף השודדים, שסיים את חייו רבי ההרפתקאות על עץ התליה. אך אין מקשים על העמים מייצרי האגדות. כיון שהם צריכים לגבור לאומי הם מורידים אותו אף מעל הגרדום, המוזמן לארכיליסטים. לא בכדי בורחים רוצחים למקדשים ונאחזים בקרנות המזבח. הלא מקימי המזבחות זכו לכתר גבורה ואף לכתר מלכות. הכי המדינה הקטנה תשנה מן הנוהג שבעולם? בקצהו של גן העיר מתנוסס צריף, המחופה מרבדי צבעונין ומעוטר בציורים ססגוניים. הוא בית מועד ללונה־פרק. פרצופים מדושני עונג של פרשים וקלעים מריצי גלגלים גולשים במרוצה. בפסוקים של אותיות שמנות מתוארים רגשי החוויות העזות של הנכנסים לתוך הצריף פנימה. המחירים הם בזיל הזול. צלילים חורקניים ושורקניים של תיבות־ג’ז בוקעים ויוצאים משם. שעון התלוי על גבי היכל המשפט הנשקף לגן הורה תשע ורבע. תמה היה, שבסך הכל רק כמחצית השעה עברה מפרידתו של העתונאי ממנו. השעון במדינה הקטנה מתקדם לאט.

לבו נחפז והגיונו רץ. פליאה היא בעיניו שעזב מטרופולין הומיה ועשה מסע של אלפי פרסאות בשביל לישב בשחרית זו בגן השומם הזה להסתכל באנדרטה של אחד שודד קדמון, שנעשה על ידי כורח המסיבות לגיבור לאומי בהווה, או אולי בשביל להתבונן באחד חייל, המנשק בין פיהוק לפיהוק לבחורתו. אבל אם הוא טרח ובא לכאן מן הסתם מצווה היה לעשות כך לשם איזו תכלית לא נודעה לו. צא וראה איולתם של הבריות, המחפשים לעצמם תמיד מטרות מעשיות ולעולם אינם יודעים אפילו טעמה של פסיעה אחת משלהם מפני־מה הרגל נפנית לכאן ולא לשם. אין האדם נולד וחי ופועל למען עצמו. שליח הוא בכל דרכיו מטעם ההשגחה העליונה. לא כן? בתוך תוכו הוא מאמין בדבר זה או נוטה להאמין בתורת השליחות. אבל בשום זמן ובשום מקום לא נתקע הרעיון הזה למוחו בעקשנות טורדנית כזו. שמא בכך נעוצה תכלית נסיעתו לכאן? ושוב נראה הדבר מופלא בעיניו, שהוא חש בעצמו זיקה לתכלית כל שהיא. ומה אם אין כל תכלית, אין ואין? אין תכלית לאדם, כשם שאן תכלית לזבוב ואין תכלית לרוחות המנשבות ולחתולים המיבבים כאן ליד צריף החוויות בקצב עם צלילי הג’אז? אך אם אין תכלית, אין שום דבר. אין אהבה, אין חיים, אין אלוהים. ואם אין אלוהים מה טעם לחכמת הלשון, מה טעם לשירות ולזמירות? הה, לישב בדד ולדום. מי יתנני לעקור מקרבי את שכלי ההוגה, את לבי הנחפז להקהות את כושר הסתכלותי ולכבות את אש החשק לתמונה ולדמות. מי יתנני תם ומטומטם. מה טובו אוהליך התם ומשכנותיך קטון־אדם.

—שלום עליך הר ירוק — קרא ברחש־מלים ממש, בהסתכלו לפתע בהר הירוק הנשקף מכל עבר. תמה היה, שתחילה נעלם ממבטו ואף נשכח מזכרונו. חיש מהר נעקרו רגליו מן הגן ויצאו בחפזון, כאילו נקרא לשם על ידי שליח מיוחד.

הרחוב הראשי לא נשתלשל למישרים עד למרגלות ההר. הדרך אל ההר נתפתלה בסימטאות צדדיות. כשהגיע לקצה הרחוב הראשי ונפנה לסימטה הצדדית הראשונה הבחין בשלט, המכריז על שמו, והוא, רחוב המלוכה. כאן נסתיימו בתי החומות ונגלו בקתות העוני. אף הנוף האנושי נשתנה. לא עוד אזרחים בעלי־צורה מטופחים בבגדיהם הנאים, אלא פשוטי־עם, קרועים ובלואים, סבלים מאובנטי חבלים, עגלונים ושוטיהם בידיהם, דייגים יחפים, שפרנסתם על הנהר, החוצה את שני עברי העיר, מתקני־סירות השרועים בעצם היום על תלי אשפה לנוח מעמלם, פרצופים סתמיים וחשודים של בריות משוטטות ודמויות יצאניות כסדר העולם בפרברי הערים. תרנגולים ניקרו בגללי סוסים. כלבים נבחו סתם בעלמא. ערימות אשפה התנוססו לתלפיות כשרידי עתיקות. חותם הדלות והעזובה היה בכל. אותה שעה עטפה את רוחו חדוה מוזרה, שנבעה כביכול מן העצבות השפוכה על הנוף כאילו האבלות ביקום מולידה חג בלב אנוש. שוב נתעוררה בו אותה פליאה, היונקת גם מהרגשה של בושה בפני עצמו, הפוקדת אותו מפעם לפעם לגבכאילו שמורות בלבו טינה לקיום ואהבה לחדלון. י הנטיה הקשורה בלבו לקבל נחת ואשרה של הלך־נפש חגיגי מיום־קטנות ונוף־קטנות, ממראה קודר וממחזה של עליבות ביקום או בטבע האנושי, מכל חזיון של שויעה וכמישה, רבות תהה מתוך סלידה על הסברה, שכשם שיש אוהבי הבריות ושונאי־אדם, כך אל נכון מצויים אוהבי עולם ושונאי הבריאה, שפריחה מכה את נפשם בשממון והפנים השוחקות מעוררותת בהם רוגז עצבים ודכאון. כל הסימנים מוכיחים לו, שאף הוא נמנה עם יריבי האל ושונאי בריאתו. לכן הוא אבל בין החתנים וחתן בין האבלים. אוהב חורבות הנהו מעודו.

על אף מוסר הגיונו לא יכול ההיה להתכחש לנחשול השמחה שגבר והלך בקרבו, ככל שהתרחק מבתי המגורים של האזרחים המתוקנים הרואים עולמם בחייהם ונתקרב אל קני העוני ואל תלי הזבל, ששיכנו בתוכם בערבוביה גרוטאות של כלים, בלואות של בגדים ופגרי בהמות וחיות. דומה אף הוא דבוק בלב ונפש אל כל הבליה הזאת, המשתרעת לרגלי ההר הירוק ומקריבה עצמה אליו, כאילו בשביל לכסות את מערוּמי עניה בכנפי שכינתו של ההר הירוק. בדומה לכל מחזה מרהיב־עינים ומרעיש־לב, המעורר חזיון של ישן נושן, כבר היה לעולמים, זרעו בו גם המראות למרגלות ההר תחושת החזרה לפגישה, שכבר נתרחשה אי אז בזמנים רחוקים, כשהתהלך בארצות החיים בתבניתו של עכשיו. מדמה היה, שהוא זוכר את עצמו מלפנים. הוא האבוד לעצמו יובלות לרוב שב ומצא את עצמו חי בשנית. הכי בגלל זאת השתפכו בקרבו בזה הרגע בעוז משנה מנעמי־רגשות? כנף רננים לחשה לו: וזאת הברכה מן הוֹד יסוד שבנצח. כן, זהו הרגע הגדול בחייו לטעם במוחש האישי את הקימה מן המות. פגה הבלימה ונעצם היש בתוכו ובברו. הריע בקול: עולם, אתה יש בפועל. מסעו חסר הפשר לבירה הנדחת נעעשה לפתע פשוט ומובן. כל עיקרו טרח ובא לכאן להסתכל במראה הזה ולהידבק בו בלבו ובמוחו, למען ילמד להבין את עצמת החיים החוגגים את נצחונם גם בשוממות היקום. כלום מהי אהבה ומהי שנאה? הדביקות היא התכלית. דבק בחיים, דבק במוות, בין כך ובין כך הנך דבוק, וכל הדבוק נעוץ במקור החיים. הדביקות אם האושר. מה לי אושר מן המשתאות, הלפידים וערוגות השושנים, ומה לי אושר, היונק מן הרוגז וחירוק השניים, מן השכול והכשלון או מן החוחים השורטים את הלב? כמה מעט דרוש בשביל לשובב לב אנוש. קומץ של ביקתות דלות, חצי תריסר דייגים יחפים המשכשכים את רגליהם במי הנהר, קצת תרנגולים המנקרים באשפה, קופה של גללי־סוסים, והלב אומר שירה.

כיון שנתפייסה עליו דעתו משך אהבה וחסד גם על שני רעיו הצעירים המודיעם לו חיבה והערצה. אף פתח לשדל את עצמו בתנחומים. רוב לבבות מטומטמים הם, אך לבבות צעירים פעמים מצליחים לכוון אל האמת. לא בכדי דבקו בי הללו להרימני על נס. מן הסתם גנוזה בספרי איזו סגולה יקרה. מן הסתם גיליתי משהו מיוחד בחכמת הלשון או בתורת הנפש שלבבות צעירים אלו נוהים אחרי ומתרפקים עלי כל כך. ובוודאי איני פועל בטל, המכלה את כוחו לריק בכתיבה חסרת טעם ושחר כממעשה הכתבנים הקלקלנים המשוגעים למלאכה שאין בה צורך לעולם. מצטער היה כעת, שלא הראה אמש פנים מסבירות לחבריו הצעירים כראוי להם, לא חיבקם בזרועותיו, לא נשקם על פיהם לומר להם: אשרי שאתם מודיעם לי חיבה ומודים בזכותי להסתופף בהיכל היצירה. אוי לבודד. ואני כל ימי הייתי שרוי מבחוץ. לולא אתם לי שקמתם לימיני.

העליה בהר שפרה עליו כעת מכל הבחינות. הוא צעד במעלותיו כמו בנתיב השושנים. נהר ונהרה שפוכה מסביבו. לא חש כובד־חמרו ולא ליאות־רוחו. משל התפשט מגשמיותו וגם מן האני, התובע תמיד את עצמו לערכאות. לא עוד ביקש יישר כוח לכשרונו הספרותי ולא שם של מפורסם בקהל הקוראים. דבר לא ביקש לעצמו. את כל עצמו ביקש להקריב אל רבו הנערץ שלזכרו עלה כעת ברגל. מרגע לרגע נעצר במהלכו והתיצב נוכח רבו, שנשמתו מרחפת עד היום בגבהו של ההר, כדרך שגופו החי היה משוטט בסביבות האלו שנים לרוב בחמדת הבדידות ללא קץ. רבות הגה ברבו מאז עמדו על דעתו, אך הפעם לא עצר עוד להגות־אלם ופתח את פיו לשפך־שיח בקול לאמור:

– שלום עליך מורי ורבי החי, שבח והלל לך. מה טוב ההר הזה ונחמד לעינים. בשגם רוחך שפוכה על כל סביבותיו. שנים לרוב התהלכת בהר הזה והקשבת כמוני היום לפכפוך הנהר הנוהג את מימיו בהמיה חרישית למטה. בדד התהלכת פה. לא בן השפלה היית ולא ארחת עוד לחברת דרי־מטה. נעלית ממני דורך, אף לדורי כמו זר הנך נחשב. איש ההר היית מעצם טבעך. כל אבק נקלה לא דבק בך.

הסתכל וראה, שההר מזדקר לעיניו מכל צד, יביט לכאן או לכאן, כל הסימטאות מוליכות אליו וככל שהוא מצעד ובא הוא כאילו מרוחק ממנו יותר. תמה היה, אם לא נשתבשו עיניו או מוחו נתבלבל. ראה פלוני עבר לידו עצרו ושאלו:

– היכן כאן ההר?

נעץ בו הלה מבט בוהה, חייך בסלידה של מי שנטרד על ידי תמהוני ונפנה ללכת מעמו בלא מלים, אולם הוא עבר אותו במרוצה והטיח שוב בפניו את השאלה למקום ההר, כמי שבהול ומבוהל למצוא ביתו של הרופא והוא זורק את שאלתו בפני כל עובר ושב.

– כלום אין מר רואה את ההר המנקר עינים — החזיר לו האיש ברתיעה של מורת רוח — מר אינו מכאן. איש מוזר הוא, מר — הפטיר בסבר־מבט, שמשמעותו הפליגה אף הרחק מן המוזר.

ההסבר היה כאן ההר. הרי הוא כאן לעינים. צריך היה לשאול איזו הדרך הקרובה אל ההר. אבל הוא כבר נגמל מלשון בני אדם פשוטה וברורה. אף את לשון בני האדם העלה על מזבח הספרות, כדי ללטוש לך לשון מיוחדת משלו. סגנון, סגנון. סופרים עמלים על סגנון ומאבדים את השפה הברורה של אנשים מן הישוב. שום איש בעירו לא העלה עליו במבטו, שאינו שפוי בדעתו. בתוך ערב רב של הכרכים ההומים עשוי חולה רוח להתהלך שנים לרוב ואין מכיר בו. אין מכיר, לפי שאין משגיח בו… אך בני הישובים הקטנים עינם חדה ועדיין ל ניטל מהם כושר הסקרנות לגבי כל פנים חדשות במחציתם. נעצר לשעה קלה בהילוכו ופתח לפשפש במחשבתו ולתהות על שלום רוחו. כלום מה שאלתי: היכן כאן הר? הרי זה משפט כשלעצמו ללא דופי. הר משמע הר וכששואלים היכן כאן הר מתכוונים לשאול היכן כאן כאן השביל הקרוב ביותר אל ההר. לא כן? היכן כאן ההר? היכן? מסתבר שהוא דיבר אל עצמו בקול, שכן שמע קול דובר אליו:

– רצונו של מר לשאול היכן הדרך אל ההר?

– הקצרה… — הפטיר והסתכל באיש בעינים מביעות חיבה והודיה.

– אוכל להגיד למר היכן הקצרה וגם הארוכה — סינן האיש מבעד לתימרות העשן של מקטרתו. — לאמתו של דבר איני יכול להמליץ על הקצרה… שהרי מסתבר שמר אינו מבני המקום. בידוע — סינן האיש את מליו אט־אט ומתוך הרחבת הדעת — שהזרים משתבשים בדרכים הקצרות דווקא. כנגד זה יש שהדרך הארוכה קופצת לפניהם. מכל מקום גם בקפיצת הדרך אין מגיעים אל ההר אלא בשעה מרובה.

– המרובה כמה היא?

– שאלה קשה שאלני מר ואיני יכול לצערי להשיב עליה. הכל תלוי בכוח ההליכה וברוחב הצעד. רגלים צעירות קלות כנשרים ורגלים באות בימים זוחלות כצבים. רואה מר, זהו ענין גיל. אם בארוכה הרי הדרך לכאן ואם בקצרה…

– רב תודות למר. אני לארוכה. שלום, אדוני.

כבר נפנה ללכת אך שמע את קול האיש מאחוריו:

– רצוני להגיד עוד דבר למר. יואל נא לעמוד מעט קט. בקושי הדבקתיו. בעל בשר אני — דיבר האיש בנשימה כבדה, מבלי להמיש את המקטרת מפיו — רציתי לומר למר, כי בת־לויה נחמדת היא סגולה להליכה מהירה. כשיש לך חבובה בצדך במקום הרגלים צומחות לך כנפים והדרך אפילו מלאה חתחתים נעשית כמישור. עם בת גוג יפהפיה שכזאת שוב אין מטפסים ועולים בהר, אלא ממריאים עליו כמו על כנפי נשרים. מבין מר.

– ואילו בלי בת זוג יפהפיה בכמה שעות עולים בהר? — שאל וליבב במבטיו את האיש, שבנועם שיחו עמו הזר, זרע בלבו ניצוצות אמונה ובטחון, שההר הוא הר והאדם הוא אדם בכל עת ואף הוא הנהו כאחד האדם ולא יוצא דופן ממין האדם, לא גר תחת השמים האלה, לא נזוף למקום ולבריות.

– על שאלה זו לא אוכל לענות למר — השיב האיש בסבר פנים של מי שנתפס בקלקלתו — אתן משל למר. רואה מר אותי? הריני בעל בשר. לא כן? ואילו זוגתי שלי, טובת לב ויפת חן, עמוסה בשרים יותר אפילו ממני. זוגתי שתחיה, במשך כמה זמן, סבור מר, אם יעלה הרצון לפניה לעלות בהר פתאום לפתע — כך דרכה של זוגתי שלי, שכל משאלות לבה צפות ועולות לפניה פתאום לפתע — ואם נניח שהשעה עכשיו היא… כמה בערך השעה? — הוא העלה מכיסו את שעונו ונשתהה בהצצה במחוגיו, כאילו אינו מאמין למראה עיניו. ואכן, לא נאמין, שכן הגיש את שעונו אל הזר ואמר — יסתכל נא מר בשעון שלי… אני מביט, מביט ואיני רואה. שמא סבור מר, שראייתי לקויה חסושלום? לאו דווקא. אם אראה את זוגתי שלי במרומי ההר נצבת שם כתורן בראש אניה — אם כי היא שמנמונת הריהי גם בעלת קומה ראויה להתכבד — מיד אכירה. אבל כשהנני מסתכל בשעוני איני רואה. ממש איני רואה. זאת אומרת, איני מאמין למה שהוא מורה לי. אדוני, לעולם איני מאמין לשעון שבכיסי שלי. ואילו לשעונו של זולתי כן בהחלט. האם יש שעון למר?

– אין לי שעון.

– אין שעון למר? לא ייאמן. אדם בן זמננו וללא שעון בכיסו. הרי זה יסלח לי כבודו אם אומר לו, שאדם שכזה בזמן הזה משול לקיאע רגלים ללא קביים. אדם ללא שעון מניין הוא יודע, אי אי, שהוא חי? ויכול שכבודו חש גם כן כאב בטן כשהוא שומע תיק תק של השעון בדומה לזוגתי שלי שהשעון מטיל עליה פחד של העכבר מפני החתול. רואה מר, מיום שנשאתי את רעיתי הנחמדת לא הכנסנו לביתנו שעון, חוץ מזה הטמון בכיסי ואיני מסתכל בו אלא בשעה שאין רעיתי עמי. כזו נעשיתי מטושטש במורה השעות. הריני מביט במחוגיו ופעמים איני מסוגל להבחין כלום. סופי שנעשיתי שוטה בזמן ולעולם איני יודע לכוון את השעה. באין ברירה נאמר שהשעה היא לפי המחוגים שלי… היא… יביט־נא אדוני ויאמר לי מה שעה הוא רואה… אומר מר, שהשעה היא שתים עשרה — אחת בערך לפני הצהרים. ניחא. וזו היא שעה שתכניות מוזרות וכל מיני מחשבות משונות עולים במוחה של רעיתי שתחיה. אילו היא עומדת בזו השעה כאן, במקום הזה, ונתחשק לה לפתע לכתת את רגליה עד למרגלות ההר ומשם לטפס ולעלות למרומיו בדרך הארוכה הזאת, היתה היא מגיעה, לפי השערתי, אם איני טועה, עד לפסגה לא לפני שעה שתיים אחרי הצהריים, או, נגיד שתיים ורבע, ואולי אני טועה והיא בכל זאת תגיע בשתיים בדיוק. הכל תלוי בטמפו ההליכה, בטמפו, הטמפו, אדוני מנצח על הכל.

שלף את המלים מפיו אט־אט כמו במלקחיים ואף הטיל אתנחתות ממושכות בין המשפטים. כנגד זה הטיח את קורי העשן מפיו דחופים ודחוסים. בשעת האתנחתות היו שפתיו מתנועעות ומרחישות לחשים כאילו ללפף בהם את הסגולה המגית, הטבועה, לפי הנראה, בתימרות העשן, שהסתלסלו מפיו כמו מתוך מפחה. אכן הוא עמד מרותק ובהסתכלו מפיו כמו מתוך מפחה. אכן הוא עמד מרותק ובהסתכלו בתמהון בפני האיש, שבחר בו האלומוני לשתף אותו בהרהוריו ואף לשבץ לתוך שיחתו מראי־מקומות מן הדפים המשפחתיים של ספר־חייו, חזר וניעור בלבו הרעיון שהיה דוחקו לעתים להפקיעו מגלמיות ולהלבישו מלים. עכשיו יצא מן ההעלם אל הגילוי בניסוח זה, והוא שמראש ומקדם נכתבו בספר התולדות בכתב הנוטריקון כל הדיבורים העתידים להישמע בין אדם לרעהו מששת ימי בראשית ועד אחרית הימים, דור אל דור יביע אומר וכל אחד בכל דור ודור מצווה להוציא מכסת מלים מפיו באזני אנשי שיחו בחייו עלי אדמות. מכאן כל פליטת פה וכל כשל פה וכל אותה תסבוכת שבשיחת הבריות, שמגלגלים במלים ללא הרף שמוסיפים בירור ודיון אי הבנה גדלה והולכת. לכל סוגי העל־כרחך נוסף אם כן על־כרחך אתה מדבר. לא זו אף זו: על־כרחך אתה מדבר. לא זו אף זו: על־כרחך אתה מוציא מלים אלו ולא אחרות ההולמות יותר את כוונתך. טמפו, טמפו. הווי אומר: יש משמעות מיוחדת למלה זו בחייו, שהוטחה בפניו היום מפי שני אנשים בזה אחר זה.

– שלום, אדוני. שעתי דחוקה — נפלט מפיו ללא מחשבה תחילה.

נשא את רגליו ללכת. אולם האיש נפנף במקטרתו אל עבר פניו וזימנו להתעכב שוב לשהות קטנה.

– הענין אדוני הוא זה — סח שוב אט־אט — הואיל ושעתו של אדוני דחוקה אשיא לו עצה, לבל יפעל בחפזון. אל נא ילך לא בארוכה ולא בקצרה, כי אם בדרך השלישית.

– ואיזוהי, אם אפשר להגידה בקיצור מלים? – אפשר. פשיטא, אפשר. אם כי לא כל כך אפשר. וזאת משום שמר בהול ונחפז.

– לצערי אין לי פנאי.

איש המקטרת תלה בו מבט חמור:

– אבל, אדוני, בבקשה, גם לאין־פנאי דרוש פנאי מעט. ישמע נא מר באזניו מה שהוא מוציא מפיו: אין לו פנאי כלומר, אין לו זמן. וכלום למי יש זמן? זמן אין לשום איש. הזמן אינו של שום איש. הוא של זה שם במרום — הוא הרים את מקטרתו כלפי מעלה — הזמן, אדוני, הוא הרים את מקטרתו כלפי מעלה — הזמן, אדוני, הוא של מי שברא כל זה — והוא נענע את מקטרתו שבידו לארבע רוחות השמים — ואם לאדם אין זמן כל עיקר, הרי יש לו כל הזמן שאינו שלו. יש לו הזמן, אם אפשר לומר כך, של כל הזמנים. הוא מילי מולטי מילי מיליונר של זמן… מבין מר? — פניו נתעוו לפתע לידי צורת שופר ובפיו תקע מעין נביחה כלבית אגב שרבוב לשונו לכל ארכה עד כמה שניתן לפה לשרבבה — אדוני — הפטיר דרך גערה — ליהוי ידוע למר, כי פי יהגה חכמה, יהגה, הגה, גע, גע. אני לא כלב, לא אוז, לא שפיפון אני בר דעת. שכל יש לי חבית מלאה בראש שלי. זו זוגתי העלילה עלי. היא תמיד מלשנת שאני… לשננית היא.

– שלום, אדוני — תקע לו את ידו מתוך חמלה.

– שלום גם לאדוני — אמר האיש ונשק לו בידו — זה טוב לי, וזה יפה לי. שינשקו לי בידי… שאדע גם אני שאני אדם, אדם גמור. ואדוני ילך אל ההר בדרך השלישית… לא הארוכה ולא הקצרה… השלישית — נתלווה אליו והלך עמו צעד בצעד ומילמל: — הדרך השלישית, אדוני, היא בסימטאות הללו. הללו… לכאן. כן, לכאן, רואה מר תלי האשפה? כן, הדרך השלישית היא בכיוון לערימות האשפתות… אשפה. אש, אש, אש… פה…

רק למען תקשיב למהלך העתים לא דבקת באשה, זרע לא הקימות, לא קנית חבר, אף שם לא עשית לך. בסוד נפשך באת ובו העמקת שבת. ברטחך הגדולה למרחקי העתים המראת, לכן לא נודעת לבני־דורך. עם רוחות לא מבני־אנוש המתקת שיח. אך הכי בגלל זאת השתפכו הגיגיך לחיק התוהו ולא נשמע קולך בין החיים?

רגליו צעדו במרומי ההר ואף רוחו המריאה במעלות החזיון וארחה לחברה עם נפש מורו, המרחפת במקום הזה על כל סביבותיו, ובהיצמדו אליה ספג אל קרבו את מרי־גורלו ואת קללת הכרת, אשר דבקה בפעלי רוחו. בגודל חמלתו על הרוח הדגולה ההיא, אשר דבק בה תו השכול. גמר אומר לתת את נפשו כופר לפועל רבו, להינזר מהיום ולהבא מכל אשר רוחו הורה והוגה, להיות כל מעיניו קודש לחקר פרטי היצירה ממקור רבו לגדל את שמו בעולם… כן, סח לעצמו במלים מפורשות ונעצר לרגע קטן במהלכו לשם מתן ליטוש יתר לניסוחו שיהא ראוי להשתבץ לתוך מסה ספרותית, כלום מה יכול אני לחדש בחזיון והגות אחרי האיש אשר כבר ניער כבתוך כברה את היקום הנפשי על כל גנזי־שביליו ומשעוליו הנפתלים? וכי עתיד אני לבטא דבר־מה, שלא הובע עדיין על־ידיו? תמה אני אם הוספתי עליו נופך משלי. אין לי כל נופך משלי. אין לי. אין. כל ימי אך נתעיתי בשוא, שכל בעל נפש הוא כאדם הראשון בשעתו וכל אשר חונן בכאב סגולה משלו, חונן גם ביתרון הכשר להלבישו ניבים בסגנון היחוד ממקור־רוחו, שלא היה עדיין לעולמים. לא, לא, אין שנים מתנבאים בסגנון אחד. אין נשמות תאומות. אין אח בכור ואח צעיר; אין כפילים בבית היוצר. אלא כהנים גדולים וכהנים הדיוטות המשמשים את הגדולים; יש חוזים וחוזרים, היוצקים מים על ידיהם; יש נשמות סגולות ונשמות נמושות. אני בין הנמושות. אין שני ראשונים, אך אין גם שני לראשון. אלא יש משמש בקודש ושמש למשמש. מכאן מקור והעתק מכאן. אדם העליון וקוף המהלך בעקבותיו ומחקה את העוויותיו.

הוא טרם הגיע למרומי ההר, אך חלחלת פתע דחפו ליסוב לאחור ולשוב על עקבותיו. הנה, סח שוב לעצמו בדיבור מפורש, ככל שהנני מתרומם במעלה ההר אחוש את מיעוט־ערכי ודלות־מהותי לעומת מורי ורבי שגיא הכוח. בהגיעי למרומיו הלא אהיה בטל ומבוטל בעיני. לא לי העטרת והאדרת, אך גם לא לי להיות נוש־שובל. לא אוכל היות שמש וקוף. בפסיעות נחפזות ירד מעל ההר, משל נמלט על נפשו מבית דין היושב במרומיו להוציא עליו את פסק־דינו. הוא דבק ברבו באהבת נפש, אך אהבה זו זרעה בו חרדה לנפשו, שמא תרד לטמיון באהבתה. נפנה מן ההר לשוב למלונו.

ח

לא הלך הפעם במישרים לרחוב הראשי, משל ביקש לסמל בזאת את המיאון לקבל עליו את מרות החזרה, אלא נטה לרחוב צדדי, העשוי, לפי השערתו, להובילו גם כן, אם כי בעקיפין למלונו… ראה פרוור חדש זרוע בתים רבי־קומות העומדים בבנינם, מזדקפים כלפי מעלה בצביון מגרדי שחקים. הבירה הקטנה קפצה כאן מחיתולי הקרתניות ויצאה להתמודד עם כרכי העולם בסגנון הבניה החדיש להקים בתי מגורים שיתופיים, קסרקטיניים, ללא קלסתר־פנים אישי, בתים ללא ביתיות, מעונות שאף רשות היחיד חותמה רשות הרבים. היה זה לכאורה מקום שיכונים צדדי, מעין תוספת בשולי הבירה. אולם התכונה הגדולה שנזדקרה לעיניים הן בכמות הגדולה של הבתים המוקפים פיגומים והן בסרטים הנרחבים בכותרותיהם השמנות, המתנוססים על עמודים גבוהים, להכריז כי מעונות רבי חדרים עומדים לממכר לדירות ולמשרדים ומגרשים לקניה, המרוצה הרבה של הפועלים החרוצים העוסקים כאן בחפירת היסודות באמצעות דחפורים ושם בימיקת הגגות, נתנו את אותותיהם, כי פרוור זה נועד מעיקרו לדחוק את רגלי הרחוב הראשי וכי השוליים של היום עשויים להיהפך מרכז למחר. נראה היה בעליל, שהבירה הקטנה, שהתנערה מתרדימת הדורות ומרדה בעצלתיים המתוקות השפוכות עליה, חותרת להיעקר מבין פסי המסורה ולהשתפך לתוך נחל האיתן של החיים החדשים. המדינה הקטנה מעמידה פני מעצמה. יש מאבד הון תועפות בענין רע ויש רוכש הון תועפות בענין רע. מתוך הענין הרע של מלחמת העולם הראשונה, שמדינות גדולות יצאו ממנה בשן ועין, יצאה המדינה הקטנה ברכוש גדול. עיר פלך בינונית עלתה לגדולה של עיר הבירה, החולשת על נכנסים וקרקעות. יערות ונהרות ואף מפרץ־ים. נמשלה זו לפרחח, שנפלה לו ירושה גדולה והוא אץ להתבגר והריהו מזדקר על בהונות רגליו, תוחב סיגריה לתוך פיו כדי להקיף עצמו בענני כבוד וחשיבות. המדינה הקטנה לרצונה, ואולי על כרחה ממש, הגבירה קצב, עשתה העויות גדלותיות. הנה היא בונה קסרקטינים גמלוניים לגיסותיה לעתיד לבוא. “טמפו, טמפו, אדוני הסופר”. הנה שלטים נרחבים מתנוססים במרומי עמודים המצהירים: כאן ייבנה בית הנכות הגדול, כאן המכללה, משרד המשפטים, בית האוצר. כל המשרדים הממשלתיים, השוכנים דרך ארעי בסביבות הגן הציבורי, יקומו כאן. המדינה הקטנה משחיזה את צפרניה ומתקינה לה כלים חדישים למזוג לתוכה את מרצה הגובר והולך. מרץ, מרץ, עולם של מרץ וכוח. מלכות הכוח תחת מלכות שדי, היא צו העתים החדשות, שאפילו מדינות ננסיות אינן פטורות ממרותו. כלים, כלים, עולם של כלים ולא של תוך, עולם של ברזל פלדה וביטון. כאן בתי החומה הקסרקטיניים מטפסים ועולים גם לצלעות ההר הירוק. פלוגת חיילים מצוידה בנשקה עשתה תרגילים בשטח הפתוח והגדור־תיל דרך רישוּל, כאילו הם מוּעסקים כשחקנים בהפקת סרט צבאי. עם כך ניכר היה, לפי ארשת פניהם ותנועותיהם, שאין הם מסיחים אף לרגע את דעתם מעיסוקם בתפקיד של מגיני המולדת ובני־חיל, עמודי המדינה הקטנה. טירוניותם הכריזה על עצמה. אפילו אותה תמימות גלמית של הקלגס הותיק נתגלגלה אצלם למעין טקס קונדסי והפגנתי. רוביהם נזדקרו להם באלכסון, כשם שכובעיהם היו שמוטים לצדדים. אמנם, כפתוריהם מצוחצחים במדוקדק, אך תחת זאת אין מבטיהם קהים ומטומטמים למדי כיאות לנושאי חרבות, שהקלגסיות היא מורשה להם מדורי־דורות. לרגעים היו נראים כסגל של מכבי־אש. אולם דווקא התפאורנות המצחיקה של חיילי המדינה הקטנה עשויה היתה לעורר הרהורים נוגים וחששות רציניים לסדר עולם זה, שבו אף הזאטוטים שבעמים מחוייבים להעמיד פנים של ברזל פלדה וביטון ולהלביש את צעירי בניהם במדים צבאיים, כדי שלא ייראו בעיני אחרים ערומים וריקים מכל עמדת כוח. לפי משחקי הזאטוטים ברחוב העיר ניכרים עיסוקיהם של נטורי־קרתא ולפי העוויות הקלגסיות של זאטוטי עמים אפשר לראות בחוש את שלוליות הדמים, העשויות להשתפך בקרוב בכל שדות הקטל של העולם. אף תלמידי המכללה במדיהם המגוהצים, שזה עתה יצאו מתחת מחטו של החייט, ששוטטו בהילוך שטבבי וטרזני, מודעי־חשיבות עצמם כילדי השעשועים של המדינה הקטנה והשמיעו מפעם לפעם שריקות, צפצופים וצריחות פראיות, התגוששו והתכתשו ואף זרקו זה על זה גירי־אבנים, עוררו בלב הצופה את ההרגשה, שהמדינות הקטנות על כל גינוניהן הגדולותיים, שצמחו מתוך שצף הדמים של מלחמת העולם הראשונה, הן נפלים שנולדו חסרי־אונים לחיים מתוך חבלי־לידה קשים של מעצמות גדולות, שהגיעו עד משבר וכוח לא היה להן ללדת זרע של קיים. אף טירוני המדע הלאומי נראו עלובים במדיהם החדישים על שום כפתוריהם המצוחצחים ותיתורי כוביעהם הנוצצים, ששיוו להם סבר קל דעת ומחוצף. הכי אין העולם זקן ושבע מכאובים? והללו מחדשים מעשי נערות.

עוד הוא תוהה ומסתכל בא גד, רצה לומר, גד, שאולי הוא ירמיהו. תחילה הבחין באחד בלבד. חיש־מהר צמח גם השני, היינו, ירמיהו, שאולי הוא גד. פליאה בעיניו שלא ראה אותם עד שנצבו לידו פנים אל פנים ממש. את פניהם לא ראה ואף צעדיהם לא שמע. גד־ירמיהו, שהכירו בפניו את פליאתו, נזדרזו להודיע לו פה אחד, שהם מהלכים זה שעה קטנה מאחוריו והיו מצעדים בפסיעות דוממות וללא דיבור כדי שלא לבלבל את מחשבותיו. ברור היה להם לפי הילוכו, שהוא שקוע במחשבות, ולא עוד אלא תקוע לתוך רעיון מסויים. הוא סבור, ואף חברו נצטרף מיניה וביה לאותה סברה, שרעיון הפועם בלב איש, היינו, רעיון בר־ערך, שיש לו תוכן ראוי להתכבד, וממילא הוא גם בר־צורה, הוא מעין, אם אפשר לומר כך, תמונה, יצור חי, כל התארים והתכונות של בריה חיה חלים גם עליו. לרעיון יש קול, שאוזן בוחנת שומעת אותו גם ללא מלים, ואף ריח נודף ממנו ובעל חוש הריח ירגיש בו. כשצעדו מאחוריו האזינו למהלך רעיונו והתבשמו מריחו. יכול, הפטיר גד, כנראה, אני אומר למעלתו מהו שהעסיק הפעם את מחשבתו.

– מהו? — שאל האורח והסתכל בהם בתמיהה ואף בחששה — שמא דברתי אל עצמי וקולי הגיע לאזניכם?

— לא, כבודו לא דיבר אל עצמו, אם כי בתנועותיו היה מעין דיבור. מר הסתכל מסביבו, ראה נוף, הר ירוק, פרוור של עיר… חיילים במדיהם, תלמידי המכללה. רובים, כפתורים מצוחצחים. זאטוטה העושה העוויות של מעצמה… בדומה לאותו פרחח, המזדקף על רגליו ואתה תוחב סיגריה לתוף פיו להיות נראה כגדול… אפילו תחמרות העשן הדחוסות, העולות כאן מתוך ארבות העשן של בתי החרושת החדשים, מזכירות אותם סלסולי עשן, שבהם הפרחח בסיגריה מקיף את עצמו בענני כבוד וגדלות. מצחיק, לא כן?

צינה קלה פגעה בלבו. הכי כל כך שקוף הוא, שאף הרהוריו נבחנים מבחוץ? או שמא יש באוירה של המדינה הקטנה איזה סם המחלחל פנימה ועושה את האדם מפולש. ואולי באמת היה מדבר אל עצמו, אלא שחבריו הצעירים משום דרכי נימוס הכחישו זאת. אם כך הרי כבר הגיע גם בדיבורו לדרגה זו, שהוא עומד בכתיבתו, היינו, הוא מדבר אל עצמו כשם שהוא כותב אל עצמו על ענינים, שאין לבריות כל ענין בהם.

במחשבה תחילה נמנע מלהרחיב את הדיבור על כך עם חבריו הצעירים והשיא אותם לענין אחר.

— תמה אני, אמר, על הזימון הזה, ששלשתנו הננו כאן. לא הלכתי כלל לכאן. דרך מקרה נזדמנתי על ידכם. מה שם הסימטה הזאת?

— סימטת השוחטים.

כיוון שנתפרש השם נשא עיניו וראה, מה שנתעלם ממנו תחילה, נוצות פורחות באויר וכתמי־דם על המדרכה. סימני העופות השחוטים המטפטפים בדרך מבתי השוחטים.

– והכיצד נזדמנתם גם אתם לכאן בו ברגע בדיוק שאני כאן?

— ניחשנו שכבודו עשוי לעבור כאן — פתח אחד מהם — כלומר, ידענו שכבודו מן הסתם יעבור כאן, לא ידענו ממש, אלא שיערנו שכך יהיה. אף שם בגינה הבחנו במר מרחוק מהלך שקוע במחשבותיו. לא רצינו להפריע לו. הלכנו מאחוריו שעה מעטה ונעצרנו בהילוכנו, שלא להתקרב אליו יותר מדאי. עמדנו שעה קלה והפלגנו בשיחה מעטה על דא ועל הא. וכבודו, אף על פי שהילוכו איטי, חמק עבר לפתע ונעלם מאתנו. הוספנו לטייל לתומנו. כלל לא נזדרזנו לשוטט אחריו ולחפשו במבטינו. בטוחים אנו, שאי־כאן אי־שם נזדמן שוב, ודווקא מתוך היסח הדעת, למחיצתו. קבלה בידינו, שבמדינה זוטא זו ובעירנו הקרתנית אין אדם נעלם לאורך שעה מן העינים. כאן אצלנו הכל שקוף והבריות מתחככים זה בזה ככבשים בעדר.

— עד כדי כך — שאל האורח בסלידה ניכרת ופנה אל השותק — האם גם אתה מר גד סבור כך?

— זו היא גם דעתי — השיב השתקן — אלא שאין שמי גד, כי אם ירמיהו. חברי הוא גד.

— סליחה, טעיתי. התנצל האורח, אין לי טביעת עין. איני בעל חושים כדבעי.

שני החברים העלו בפניהם חיוכים נרחבים ונלבבים הנהוגים אצל הבריות במחציתו של מפורסם, המשטה במעריציו וממעט באזניהם את דמות עצמו, כגון שחכם רב מוניטין מלעיז על עצמו, שהוא שוטה מופלג, והגבור, שהוא חלוש, והעשיר שאין לו פרוטה במזומן. אך הוא סח לפי תומו לפני חבריו הצעירים, אנוס על פי תשוקת הוידוי, הרהורי נכות חוחולשת הדעת הפוקדים אותו לעתים עד דכא:

— אמת, אני אומר לכם, קיהות החושים היא מום שבי. איני זוכר פרצופים ואיני קולט צבעים. עתיםהנני מתרשם מאיזו בבואה של עצם, שהוא גופו לא הגיע כלל לתודעתי. יש שאני רואה דמות גוף ולא את הגוף, אבחין בבת קול ולא בקול. משוחח עם רוחות ואיני מסוגל לגלגל שיחת נימוסין עם אדם קרוב או רחוק; עיור אני לנוף ולקוי־פנים ואף לתנועותיהם של הבריות. אך פעמים דווקא איזו העויה שבאקראי של פלוני מזעזעת אותי עד עמקי הנפש. לא חוננתי באותן הסגולות, שהן בנין אב לכל מלאכת מחשבת, חושים נכונים, כלי־זינו הראשיים של בית־היוצר, צלילות הדעת ושלות הנפש. לדידי אין שום צורה מגובשת בבריאה, הכל ניגר. לבה שוטפת, יורה רותחת, רואה אני…

— אשרינו שזכינו לשמוע דיבורים אלה יוצאים מפי כבודו — קרא גד בהתרגשות ואותות התרגשותו ניכרו גם בפני ירמיהו… הרי זה… פרק שירה. אשר לגוף הענין בלילה שתי רשויות הן. דבר זה מצאנו כתוב אצל כבודו בפרק “הלילה” בספרו… פרק נפלא, זרוע רזים.

— כן, אמר, אמש ראיתיכם במעילים. המעיל משנה צורה.

למרבה הפלא נתחוור לו לפתע, שאמש נשתבשה לו ראייתו גם מן הצד המוחשי ביותר, שכן הגבוה לא נראה לו היום בעל קומה כפי שנראה לו אמש. אף סבר פניו לא היה עוד רך ומעודן, נשיי ממש, כפי שנחזה לו אמש. זה כוחו של הלילה, הרהר בסלידה מעצמו, לתעתע. כל היש הוא מערכת קרב. הלילה נאבק עם היום, עיני הבשר מכחישות את עיני הרוח, ההר יורק בוז על השפלה, הדבורה עוקצת את האדם, אפילו הזאב טורף את השה והגבר משסע את האשה. שתי רשיות בבריאה.

— כבודו מסתכל בנו מתוך תהיה ופליאה — אמר הנמוך — כאילו נשתנינו בעיניו מאמש.

והוא דווקא תוהה היה לא על הנמוך במבטיו, כי אם על הגבוה שנשתנה קומתו מאמש.

— יפה ניחשת, מר גד, סח האורח, אתה נראה לי היום שונה מקצת בקומתך.

— אני לא גד. ירמיהו שמי.

— סליחה. שניכם, מר ירמיהו, ואתה מר גד, נראים לי היום מבוגרים מאמש.

— הסיבה לכך פשוטה ביותר — נזדרז גד ואמר — אנו כעת נצבים בקרבת ההר. ומצאנו כתוב אצל כבודו באחת ממסותיו ששמה… כן, “הלילה כפרוכת” שמה… ושם כתוב, שהאדם בקרבת ההר בגרות קופצת עליו. ההר מזקין. וטעם נתן כבודו, שההר גופו זקן. אין הרים צעירים. לא כן?

לא היה מנוס. כל פסוק ופסוק משל האורח מונח בקופסת זכרונו. האורח הרגיש את עצמו מדוקר ככברה. לא די שאין הוא עשוי להתעלם מן העין בסביבה קרתנית זו, שבה כל אחד מפולש, אין פסוק מחיבוריו שכוח מגד זה. אותה שעה נתפגלה בעיניו מלאכת הספרות. הרבה הייתי נותן, הרהר, שכל מה שהעליתי בכתב ישתכח לחלוטין.

— ומה עשיתם אמש לאחר שנפרדנו, הלכתם לישון? — שאל כאילו משחיל בקושי חוט לתוך קוֹפה של מחט. החוט המחבר אותו עם שני החברים הצעירים היה רופף מדאי וחושש הנה שישתמט מידו לגמרי.

— מה עשינו אמש — חזרו שני הידידים על השאלה בבת אחת והציצו זה בפני זה כנמלכים במחשבתם איש ברעהו. גד פתח — צעדנו.

— צעדנו בשתיקה והקשבנו לקול פסיעותינו בדממת־הלילה — מילא ירמיהו אחריו.

ירמיהו הגיש את פיו אל אגרופו והשתעל לתוכו משום כבוד רבו הנערץ והפנה מבטיו לצדדין, כאילו צידוד מבטו מעלים את שיעולו מאזני האיש שהוא רוצה ביקרו. גד אותה שעה נעץ את מבטיו באצבעות ידו הימנית המזוקפות כלפי מעלה, כדרך שיהודים יראים מגישים את אצבעותיהם לתחום מבטיהם בשעת ההבדלה על היין. לאחר כך האהיל בשתי כפותיו על עיניו כאשה צנועה בברכה על הנרות בערב שבת. משום מה נראו לו רק עכשיו עיניו לאחר הסרת כפות הידים מעליהן בסברן המיוחד הססגוני. זיו צחצחות שקוי אגלי דמע נשקף מהן. אף שביבים שובבניים ניצתו בהן לרגע קטן. הנה הן מפיקות תחנונים והנה מדברות נגידים. תוגה אדנותית שפעה מתוכן. לפתע הבחין בבליטותן היתירה של העינים הללו, הנראות מזדקרות וכמו יוצאות מחוריהן. תום ונסיון קמאי מהול המיית רחמים. בניגוד לפרצופו הנייח ולתנועות גופו הנוהרות בעצלתיים היתה המרוצה המבוהלת שלעיניו מעלה בלב הצופה את הרעיון, שהעינים הללו הן לא מקלסתר הפנים הזה, לא מן האיש הזה ולא מן העולם הזה. למרבה הפליאה היו מתלקחות ודועכות לסירוגין, משל הן מרחפות בלא הרף בין הקיום לחדלון. כשהסתכל בהן בגויעתן פגעה צינה בלבו והרהור נעקץ לתוך מוחו: מלאך המות מתלווה אל בחור זה כצל. הריהו הולך למות, ואולי יקום לתחיה בסיפור המעשה משלי. עוד הוא דן אותו דין בר מינן ושוב הופיעו השביבים השובבניים, כמו נזעקו לעזרה בצרה והדליקו חיוניות יתירה במבטיו ומתוכה צמחו שחוקים נלבבים של פיוס וריצוי, משל נתרחש להן נס של תחית המתים. אילולא צלילות דעתו היה מברך בקול רם ברוך מחיה מתים. נתאווה לנשק את העינים. אולם הוא בחל בכל תאוה.

— צעדתם, משמע, ארוכות וקצרות… עד איזו שעה בערך בלילה? — הוסיף לשזור את החוט הקלוש והרופף…

— מה שייך עד איזו שעה — החזיר ירמיהו — עד שהאיר היום כמנהגנו בכל לילה.

— והיכן צעדתם?

—בתוך העולם — סח גד.

– בתוך התוך של הזמן — הפטיר ירמיהו.

לראשונה נחלקו לכאורה שני החברים הצעירים בדעותיהם, אלא שתיכף לכך הבהיר גד:

— זמן ועולם חד הוא, שהרי עולם גם כן משמעו זמן, כפי שיפה דרש כבודו על כך בפרקו המזהיר “מעולם ועד עולם”.

— צעדתם והתבטלתם… לא כן? — נזדרז לקיים בידו את קצה החוט.

— התבטלנו לאו דווקא — החזיר גד — מלאכה בידינו.

— ומלאכתכם מהי? — שאל האורח בתמיהה כפולה. תמיהה משום שטיבה של המלאכה לא נתחוור לו ותמיהה שניה, משום ששיער, על פי צחקוקיו של ירמיה, שכוונתו של גד נהירה לו כל צרכה. ואכן, ברגע כהרף־עין נזדרז ירמיהו להבהיר את רמזיו־מליו בשים שכל.

— טוחנים אנו — הסביר ירמיהו — ריחיים של הזמן על צוארנו ואנו טוחנים בהם. הריחיים של הזמן על צוארנו ואנו טוחנים בהם. הריחיים שלנו מונעעים על ידי גלגל הבטלה. את ימינו אנו טוחנים לקמח לבן ואת לילותינו לקמח שחור. יפה אמר כבודו באחת ממסותיו, שאין עבודת פרך קשה לאדם מן הבטלה. אף אמר מר, שהאיסתניסים שבבריות פטורים מכל עשיה. הרהורי־לבם הם פועל־כפיהם.

הפעם שניהם כמעט פה אחד הסיעו מחיבוריו מראי־מקומות הן בענין המלאכה והבטלה והן בנושאים אחרים המיצרניים להן. אהה, הרהר הרבה דברים כבר אמרתי ועל נושאים מרובים כבר חויתי את דעתי ספרי. אין ענין שלא רמזתי עליו. ושני הבחורים קלטו הרבה ממה שנמצא כתוב אצלי. לא זו אף זו, אפילו כשהם מביעים רעיון משלהם, מן הסתם אני מדבר מתוך גרונם. שימוש לשוני וכל סממני הסגנון שלי בפיהם. לפתע נתחוור לו, שאף זיו העיניים של גד, משחק האש והדמע, הגסיסה והתחיה המשמשות בערבוביה בהן, עשויות כמתכונת הנפשות הסהרוריות המתהלכות בסיפוריו.

נשמתו הסמיקה מבושה. הללו לא די שהם שותים ממעינו, אף שואבים מתוכו בכלים משלו. " בכל כיסי כבר משמשו. את כל חלונותי פתחו. לא בכדי הבוקר צעדו בעקבותי בסביבות ההר. הם מתחקים עלי ומחקים אותי בכל. מאוס להיות קוף, אבל לא פחות מכך מאוס להיות רבם של קופים. אדם המעלה הוא משכמו ומעלה נבדל מכל האחרים, שאין יכולים כלל להיכנס למחיצתו, ומה גם לרדת לתוך בית־גנזיו וכל אחד יעשה שם כבתוך שחו… הסופר הוא חומה פרוצה. האין זה לפי שהספרות היא פרוצה? וכך בעמידת שלשתם עשה במחשבתו סיור־בזק על כמה פרקים מספריו ועלו בזכרונו כמה מימרות, שנעשו בשעתן אמרות כנף ועוררו לגלוגיהם של המרובים וקצת קילוסים מפי המעטים, שנשתבחו בטעמם המתקדם. הוא המשיל את כיפת השמים ללול, שהירח דוגר בו על ביצי הכוכבים, את האמן לסכינאי קוסם השוחט את הקוסמוס, את הספרות למזבח, את הקולמוס למאכלת, את הדיו לדם, את הסופר ליצחק המובל לעקידה ואת המבקר לעשיו אחי יצחק. אף הוא סח, שהשכל הוא מס, שהטירוף משלם לאיולת; שהיצירה היא תפילה חקישית לנעלם וכל עיקרה דו־שיח בשפה חתפעמית בין האדם לנפשו, ממילא אין לזולת כל חלק ולא כל השגה בה. כח יחיד הוא מין אדם חדש ורק לבו יודע את הגיגיו, שהם לכל אחרים בגדר רזין דרזין. מלאכת מחשבת היא אמיתית במידה שהסתום בה מרובה על המפורש. דעת הקהל היא עורבא פרח. אין קהל ואין דעת הקהל, אף אין עדרי־אדם. כל איש שה תועה אח לאח נכרי, הוא הדין אב לבנו ורב לתלמידו. בפירוש כתב בספרו “השיש היוקד”, שתהום חפורה בין האמנות למציאות. שום חוקי הגיון אינם חלים על מלאכת מחשבת. האמן בולע לתוכו כוכבים רותחים ופולט מתוכו גבישי־קרח נוצצים בהדר. אל תאמרו: הבו ענני־ערפל, הרבו קרה. רק בעב הענן ובחביון הקרחונים תיגלה שכינת היצירה. הנצח הוא ערפלנו. הערפל הוא נצחנו. איולת היא לתאר פרצופים ולצוּר צורות, גמויות, גופים. רק אשר איננו בדמות הוא ביש, ערום יצא האדם מבטן אמו והמערומים הם מחלצותיו. העולם בוער ובו ניגרים כלבה עגילי־אש, נזמי־אש, צמידי אש. וכי מי סח, שתכלית האמנות מתן־צורה? תחי המערבולת… האמנות היא פטיש המפוצץ את סלע היש ומן הסלע המפורר יצא נחל אפרסמון. והוא הנהר היוצא מן העדן. אף אמר, שהיקים הוא משרפה, לשון אחר, מטרפה. השגעון הוא היסוד. מיושבים בדעתם אין להם כל השגה בדבר שבאמנות ולא זיקה אליו. הפלישתרים מעמידים פנים, שהם שוחרי יופי. מי שאינו מסוגל למשכן את מעמדו האישי, את שלום נפשו ואת בריון המוחין שלו, תמורת פרק־יצירה, אל יהא לו עסק עם האמנויות היפות. איזו איולת היא לתאר את המציאות. המציאות היא הבל הבלים. אין האמנות נבנית אלא מחורבנם של החיים. האמן מתאבד לדעת על מזבח האמנות כדרך שאמר פלוני חכם שהבריאה נוצרה מתוך התאבדותו של אלהים. לעתיד לבוא לא יהיו בני אדם נבדלים לשבטים, לגזעים, לעמים או לכתות ולמפלגות חברתיות ודתיות לפי עיקרים אמונתיים או רעיוניים כל שהם, כי אם לפי הבדלי הטעם האמנותי ומידות ההבנה בשירים, בזמירות ובתמונות. האמנות דת העתיד תתגדל ותפרח, לאחר שכל הדתות הכנסיתיות תיבטלנה ותעבורנה מן העולם. הקרב האחרון והמכריע, בכנפיו יופיע השלום הנצחי, יתחולל בחזית הטעם. באמנות צפון המפתח לתיקון העולם, או שהאנושות תיגאל על ידה או שלא תיגאל כל עיקר.

כמה מזולזלים היו כעת בעיניו אותם פסוקי־כנף, שנקבעו על ידו בדפוס בשעתם בשמו ובחתימתו. פשיטא שאינם הולמים את האמת המקובלת על דעת הבריות. האם היו לפחות מקובלים על דעתו בשעת ניסוחם ויציקתם? או שהם היו מעיקרם עלים נדפים מאילן המליצות. המתנועע בסערת השכרון של גדלות המוחין? גורל קודר לחכמי־חרשים שבויי האשראה, או המרומים על ידיה, שהם עצמם אינם יודעים אימתי הם מדברים אמת ואימתי משקרים. בנוח עליהם הרוח — באין יודע אם זו רוח ממקור החסד העליון או רוח נעוה מתהומה של שפלות הנפש, המבקשת קרניים לעצמה להתגדל בהן על הבריות — כן, בנוח עליהם הרוח הם מגייסים לשירותה את כל גווני הקשת של כשרונם, לוקחים את לשונם או את קופסת הצבעים וילקוט התווים שבידם, ועושים מטעמים או ממרורים של אמת או של שקר. מי ידון ומי ישפוט? לית דין ולית דיין. איש הישר בעיניו יעשה ויפיח כזבים בשדה השיר והמליצה, הזמר או התמונה. גדולי השקרנים מימות עולם ועד ימינו היו חכמי החרשים, הפייטנים והציירים, מחברי האגדות ורבי הלחן. אף הוא, זעירא דמן חבריא, היה כזבא רבא. הכי לא יקום ביום מן הימים כתבא רבא וגברא רבא, איש אשר רוח האמת תפעמהו, כאשר לא פיעמה נביא אחד מימי קדם, לתנות לעולם בוידוי גדול ומרעיש את כל התעתועים והמדוחים שנעשו בשדה השיר והזמר, הסיפור והמנגינה, ההגיון וההגות בלהטי קסמיהם של הקולמוס, המכחול, הקשת, נמַפסלת והפה הממלל רברברן? האמנות מששת ימי בראשית, המתיהרת באיולתה להיות שותפה למעשי־יצירה, היא החטא הקדמון, הנוסך רעל לתוך הנשמות ונושא־יצירה, היא החטא הקדמון, הנוסך רעל לתוך הנשמות ונושא הרס גם לגופים. אילו אומץ ללבו היה פורץ בזעקה עזה ונוראה: אוי לי מקולמוסי, בושתי ונכלמתי מאומנותי.

עוד הוא עומד תוהה ובוהה במחשבתו ושני החברים הצעירים סיפרו זה עם זה בלחש, במראה פנים מפורש של זהירות, לבלי לבלבל את רבם בדביקותן. אף על אף מידת הזהירות נשמעו לאזניו מפעם לפעם כמה מן הפסוקים, שהחליפו ביניהם והם מראי מקומות מספריו. אצבע המקרה: לתוכם נשתבצו אילו מימרות, שעלו כעת במחשבתו למגינת לבו ולבשתו. אין מנוס. החברים הצעירים אף בהלך־רוחם נתלוו אל הליכות מחשבותיו, משל חוננו בחוש בוחן להרהוריו או שעל פי ברית הכרותה בין חסידים לבין רבם הם נמצאים מצומדים אליו דרך הטבע בהרהורי־לב.

עמד בבושת־פנים ותבע את עצמו לדין נפשו, הוא בעל הדין והוא הדיין, ושני החברים הצעירים עדי המלך. הוא במחילה מכבודו לא אמר כלום. כל המימרות שלו הן רק חידודים ולהטוטים לשוניים, שכל הרוצה יכול לחזור עליהם או לעשות כמתכוּנתם. ואכן, עושים, יעשו ואף כבר עשו. אין שום חידוש בספרות. הכל מתארים שניים שלושה טיפוסים הקיימים ועומדים מששת ימי בראשית, הכסיל, הרשע והתם, או ביש גדא בעל התאוה וחסר הדעה, המשוגע. יש מוספים גם את שאינו יודע לשאול, או להיפך, הטורדן, שיודע לשאול, כגון המלט מורט העצבים, השואל עצה, אם כי אינו יודע כלל ממי הוא שואל, להיות או לא להיות, ולפי שהכל טוחנים קמח טחון באו והמציאו מין חכמת לשון או אמנות הסגנון לשם מתן סימני זיהות לכל מושך בקולמוס או במכחול על פי דרכו. לשון, סגנון — כמה נמאסו עליו פטפוטי־מלים אלו. אין לשון ואין סגנון. לא היו דברים אלו מעולם. אחת היא הלשון ואחד הסגנון לכל. אבל בדו יחוד לשון ומקוריות הסגנון, כדי לבלבל את המוחות בלמדנות מדומה ובפלפולים של הבל. אף יצאו והורו, שזה חכם גדול, העושה נפלאות בלשון ומושל בכל מכמניה, כולו מקור ועצמיות הביטוי, וזה חכם קטן ממנו ולווה הרבה אפני ביטוי משל אחרים. שוא ושקר. אין מלכים ושרים ללשון, כשם שאין מלכים ושרים לשדות ולנהרות, לדגי הים ולחיות השדה. כל העולם שייך לכל ושום חלק מן העולם אינו שייך לאיש. הלשון היא אוצר כל הדורות ואין לאדם קנין בלשון אלא במידה, שהוא זקוק לניבים לבטא בהם את שיר היחוד או את הגיון היחוד, ואם תמצא לומר את כאב היחוד או את הגיון היחיד, ואם תמצא לומר את כאב היחוד, משלו. הרעב מגיע לו לחם לשובע; לצמא מים לשתיה. ורק במידה שמציקה לאדם רוח בטנו, רשאי הוא למשוך וליטול מלים מעטות. כל הלוקח יותר מכך גוזל את הרבים. אין הכשרון מכפר על לקיחת מנה אחת אפיים לא בתבואות השדה ולא בתנובת השכל והרגש. הכשרון הוא פשע. בממני־תיאור, יתרון ההכשר, כלי־בטוי משוכללים, כל הכלים כלי־זין הם. האמנות כלי חמס מכרותיה. לשון, סגנון, הה, מיאוס. מוקצה מחמת מיאוס. תמצא לומר יש קורטוב מקוריות בביטוי, הרי גם המקוריים מחקים את המקוריים שכבר היו לפניהם. מיאוס, מיאוס. כל שבא לבטוי כבר יצא לתרבות רעה של שוא או שר. הגיון הלב הנאמן ממאן מעיקרו להתלבש במלים. הוא מברייתו משוקע בתחום האלם ואינו יוצא משם אפילו במלקחיים. אם יש בן־רשף של הגות, הזונק מתוך פנימיות הנפש ומאיר נתיב לאיזו נקודה שבתהומה, הרי זריחתו היא הרף־עין לשקיעתו. אין מציצים פעמיים לתוך אותה תהום. חזיון נאמן הוא התגלות, נס. לכן, אין אדם שונה דבר לתלמידו, כדרך שאין הוא מוסר לחברו מהותה של צמרמורת וטיבה של חלחלה שפגעה בו. אין תלמיד, אין חבר, אין חוזר ואין שותף לדעה, כשם שאין שותף לרגשות. איש לנפשו ואיש לרעיונו. כל אחד בודד לעולמים. השכל, המחבר את המוחות, הוא רק טיפה מים הטירוף, המפריד אותם.

הוא בשלו. אף אותה שעה, שנתאכזר על עצמו לנפץ את מגדל־החן של אמנות צרופה, שנתן שנים רבות אישפוז לרוחו הנסערה, התועה במדבר הטירוף, היה טורח במחשבתו לנסח את רעיונותיו ההרסניים בניבים שנונים ומלוטשים הטבועה בחותמו האישי, שעצם מציאותו היה מוטל אצלו בספק. משול היה לאיש, התלוי מעל לתהום, ורק ידו האחת מאוחזת בענף של אילן העומד להישבר, ועדיין מהדר הוא בנענעויו מעל לתהום, מאחר שכל ימיו שימש מורה לשיפור התנועות. הוא ניסח את מחשבותיו בינו לבין עצמו באותה מידה של שכלול וליטוש, שהיה נוהג בה אילו היה מבטאן באזני שני החברים הצעירים. שנוכוחתם גרמה לו הפעם עינוי־נפש. רע עליו המעשה, שהללו אינם חשים ואינם מרגישים כלל ברגע זה במחשבותיו, אם כי טורחים הם לכוון את לשונם ללשונו ואת הרהוריהם להרהוריו. ויותר ממה שסלד משיחם ושיגם סלד מעצמו, הנתון בשתי רשויות. מכאן הוא עוקר מן השורש את קו היחס שבין רב לתלמידו, ומכאן הוא עצמו נוסע אלפי פרסאות אל ההר הירוק להתייחד שם עם נשמת רבו.

יש רגע ורעיון פוקד את האדם כברק וכרעם, כאש אוכלה וכדכי מים רבים, וכבת קול מן השמים. ולאחר שהאיר הברק והרעים הרעם יוצא הרעיון חיש מהר מכלל התגלות ונעשה פשוט לגמרי, כשדה בקמתו, כרגבי האדמה, כמי המעין, כדיוקן האם. כן, זה פשוט לגמרי. כל נפש בודדה במועדיה ובחוליה, בניביה ובאלם־הגיגיה. שני גופים נכנסים לזיווגין, אך הנשמות והמוחות אינם בזיווגין. גופים נושקים זה את זה, מוחות לאו. הוא הבין כעת עד תכלית את חכמת השתיקה. ישרי הלב בכל העתים שמו מחסום לפיהם, לא השנו הלכות, לא הטיפו מוסר, לא הורו דרכים, לא חיברו שירים וזמירות, לא העמיקו חקר בקול רם, לא ביקשו כלל לגלות נצורות. אם הגיגיהם נצרו בחובם ולבם היה קברם. כל פתחון פה הוא עבירה, קל וחומר הכתב והמכתב. מי יתן וילמד מהיום ולהבא את חכמת השתיקה וידום סלה.

להכעיס את לבו שנתייסר הצהיל פניו לתלמידיו, שהסתכלו ברבם התפוש מחשבות מתוך התפעלות והערצה, כדי לחפות במאור פניו על החשכות שבנפשו.

תמה היה שאין הללו משיגים אפילו בבואה דבבואה ממורת רוחו מהם. מכאן נתחוור לו בבירור גמור, שאין החוץ משקף את הפנים ושהמחשבות הן דוממות ללא קול וריח, בניגוד לדעותיו, שהביע במסותו “קול ודממה”, שהמחשבות הן מברקי האל הרצים על פני הלבבות, העמודים, מאיש לרעהו.

— תמהים אנו — הביע לפתע גד בסומק של בושה — שאין מר עולה לגבהו של ההר להתייחד עם נשמת סופרנו הגדול… הנערץ על כבודו…

— הנערץ עלי? — אמר בנעימה, שבה סותר אדם דעה שאין לה כל שורש במחשבתו — וכי אמרתי זאת פעם?

מימיו לא הודיע לא בכתב ולא בעל פה כל סימן של חיבה, כל שכן הערצה, לאותו גאון בודד, שהיה משוטט במרומי ההר הירוק. האם מחמת צרות עין לא עשה זאת או משום יראת הרוממות שבלבו כלפי רבו נמנע מלהביע לו הערצה בפומבי, שכן כל רגש היוצא לפרהסיה נעשה חולין? יתכן שמתוך אנינות הדעת נהג כך. בפרק־ספרות הציג לראוה את כל עולמו הפנימי, את יצריו הרעים ואת הגיונותיו הנאצלים, את הדברים שבינו לבין אהובותיו ושבינו לבין קרובי־משפחתו, אביו ואמו בכללם, לא הניח חריעת חיים משלו ומשל מקורביו שלא דרשה כמין חומר בתוך סיפורי־מעשיותיו. אך שמר אמונים לרבו הנערץ שלא פירש בשמו מחשש חילול. לרבו בלבד קשר עיטורי שתיקה ולא ישאו מדרס למעשי קולמוס.

— לא, אמר, לא עלה כלל רצון לפקוד את… מרומי ההר. איני נוהג להזכיר נשמות ואיני דורש למתים. וכלום הבעתי פעם הערצה למי שהוא?

— לא במפורש — פתח גד בגמגום וירמיהו נזדרז לענות גם את חלקו — מסתבר, לא במפורש. במפורש לאו, אבל ברמיזה אולי כן — הוסיף גד, שקיבל כנראה עידוד מהצטרפותו של רעהו — אנחנו באמת כבר שוחחנו על כך בינינו לבין עצמנו בתמיהה, שכבודו לא פירש אף פעם בשמו של הסופר הגדול, שרשומי השפעתו ניכרים בכל הלך רוחו ובמהלך מחשבותיו, הוא הדין בלשונו ובסגנונו של מר, היינו, גם במבנה המשפט. הרי יש בלי ספק ניצוץ בכבודו מנשמתו של… אחיו הוא ברוח… אח־בכורו…

צינה של עצבות פגעה בלבו. לא היה מנוס מרשת הריגול, שנפרשה מסביבו על ידי שני חבריו הצעירים. לא די שהיו בקיאים בכל הפרקים הכתובים, חדרו גם לצפונות מחשבותיו, בכל כיסי נשמתו משמשו. העינים הכשרות הללו של גד, העינים העצובות, היוצאות מחוריהן, כמו הן לא מעלמא הדין ולא מהאדם הזה, העינים הזיותניות, השזורות קרני־רוח, כמה הן חודרות חדרי־בטן.

— כן, אמר אנוס על פי ארשת התום של שני חבריו הצעירים בציפייתם לגילוי־לבו, מצאתם את חידתי. הריני עומד בדחילו ורחימו בפני אותו רב־אמן, שקטנו עבה ממתני, שהופיע בעולם הזה שנים רבות לפני. המעט שיש לי, פסולת היא מלוחותיו. מי אני ומה אני לעומתו? הוא כבר הביע כל מה שתלמיד ותיק כמוני עתיד לחדש ואין לי אלא להתפרנס בשיירים מעל שולחנו הגבוה.

אך יצאו הדיבורים מפיו ושני חבריו הצעירים החווירו. בעיני גד נצנצו אגלי דמע, וירמיהו, שהיה, כנראה, חולני, פרץ בשאגת־שיעולים וגופו נתנענע כמו בעוית. הואיל וירמיהו נכבש לשיעול הפטיר גד מטעם שניהם:

— אין דברי כבודו מתקבלים על דעתנו… מופרכים הם בעינינו בתכלית… בנפשנו הם. אנו שתי בועות־קצף אנו… אנו שתי נשמות ערטילאיות אנו… אנו מה אנו… אנו שני צינורות, שאין בנו אלא השפע הרוחני העובר מכבודו דרכנו… וחלילה לו למר אפילו דרך בדיחה ושנינה למעט את דמותו של עצמו. כבודו הוא גדול הדור, יכין וגם בועז של ספרותנו. אפילו רבים יש שוטים או זדים, המעפרים את כבודו בעפר ומבטלים אותו, כן, מבטלים אותו לגמרי… אפילו כאן במדינתנו הקטנה רבים מקלים ראש בכבודו… אבל אנו אומרים, תמיד אנו אומרים זאת… ובפני עם ועדה אנו אומרים זאת, שכבודו הוא גדול הדור… אין כמוהו… אפילו מחבר ה… בן עירנו, אינו מגיע לקרסוליו. בטוחים אנו, שהדורות הבאים יתנו כבוד וגדולה לו.

— כן, באמונה שלי — קרא גם ירמיהו שבולמוס השיעול הרפה בינתיים ממנו.

מורגל היה לשמוע רמזי־קלונו, דברי לעג ובביטול או דעות דו־משמעיות על פרי־רוחו מתוך קור־רוח גמור. אך בהקשיבו לקילוסים הברורים והישרים שאינם משתמעים לשתי פנים של חבריו הצעירים נתחמם לבו וכל זרמי הצינה שבנפשו הפשירו ועשויים היו לפרוץ בקילוח דמעות מעיניו מהמיית רחמיו על עצמו. לכן נזדרז ונפטר מהם בשלטם בנימוק של ענין דחוף שיש לו במלונו.

– כן, אמר ירמיהו בחיוך, אנו יודעים גם יודעים זאת. בוודאי בענין הקול שצלצל כמה פעמים היום למר.

הם ידעו. הכל היה גלוי וידוע. שום דבר מן הנוגעות לו לא היה סתום לפניהם.

ט

הפונדקאי הודיע לו מיד בכניסתו, ששעה מעטה לפני כן, רגעים מספר ממש לפני כן, נתבקש אל הטילפון.

— שוב הקול? — שאל בקול קר לחפות בו על נעימת הצפיה קצרת הרוח, שעלולה היתה לפרוץ מפיו.

— הקול לאו דווקא — השיב הפונדקאי ללא מאמץ כל שהוא להסתיר את קורת רוחו מאכזבת האורח — הקול לא שב עוד לשאול לכבודו. כך דרכו של קול לתכוף שעה אחת את קריאותיו בזו אחר זו ולאחר כך להשתתק לשעות מרובות.

— ועל ידי מי נתבקשתי לאחרונה אל הטילפון?

— על ידי האישיות.

כיון שראה הפונדקאי, שאין האורח מבין מהו סח הוסיף הסבר:

— אישיות זו, מר סופר, היא האישיות הידועה בעירנו. כשאומרים אצלנו אישיות יודעים הכל ואין שואלים כלל מי היא. זו היא אישיות מכובדת לכל הדעות, ראשונה לכל ענין ציבורי, היא להכנסת כלה ולהלוית המת ולקבלת אורחים רמי מעלה ולמתן כבוד לכל אנשי־שם, סופרים בכללם. כיוון שבא אדם גדול לעירנו, יהא גדול כסולם גבוה וכמטאטא ארוך, ויהא לא כל כך גדול, או אפילו גדול זוטא, מיד האישיות רואה חובה לעצמה לשחר את פניו, אם שהיא מבקרת אצלו ואם שהיא פוקדת אותו בברוך הבא לפחות על ידי השחרחוק, כדי להזמינו לקבלת פנים בביתה ברוב עם, או במעט קהל, הכל לפי מעלתו של האורח ולפי המוניטין שלו וכל כיוצא בזה, אשר לכבודו, מר סופר, אם נניח, שמקומו יכירנו בין הלויתנים הגדולים…

— ומה אמרה האישיות בצלצולה? — שאל, כדי להפסיק את שטף שיחו של הלה.

— מה היא אמרה? האישיות לא אמרה ולא כלום. היא אמרה, שאינה יכולה עדיין לשוחח עם מר, משום שאין שעתה פנויה לעת עתה. לא באה אלא לומר לו, שיש בדעתה להתקשר עם מר לאחר שעה, אם לא יקפצו עליו כל מיני עיכובים ומניעות.

— וחוץ מכך לא נקראתי על ידי שום קול אחר? — שאל מתוך תקוה מהבהבת בלבו שמא הקול בכל זאת דרש לו והדבר נשתכח מלב הפונדקאי.

— מר משמע שואל לא לקול, כי אם לבת קול, או לקול בת, אמר ותלה בו מבט שובבני — אגיד למר… כיוון שהוא חוזר ושואלני, הריני באמת חוכך בדעתי. אפשר שאל הקול ואפשר לאו. ואפשר שכל הענין הקול הוא עורבא פרח, היינו, בלבול־מוח סתם, מרדעת מרוחה בחמאה, מטאטא מנגן, נר של חלב, שטובלים אותו בדבש, תואר מורה מורינו לחזן העובר לפני התיבה בבית הכנסת מלא מתים וכל כיוצא בזה. אבל מה לו למר שעיניו מלפלפות? רואה אני במר שנוטה הוא לישון.

— כן, נוטה אני לשינה.

— אם כך ילך מר לנמנם. ובלבד שינמנם ולא ישן. שאם ישקע בשינה עמוקה יחמיץ סעודת הצהרים.

— וכי קרובה שעת סעודת הצהריים?

— מה שייך קרובה? היא קרובה במידה שאינה קרובה ביותר. אפילו קרובה, היא קרובה לא כל כך.

נכנס לחדרו, שכב, ציפה לתנומה והיא נטרדה ממנו. קם והפסיע בחדר. דבקו עיניו. שכב וקם. קם ושכב, עד שהשינה נכנסנה לתוכו בצעדי חתול השורט אותו בצפרניו ומלקק אותו בלשונו. וכבר היה רכוב על גבי סוס ושוט מצליף על פניו וכלב נבח לו לתוך אזניו בקול הפונדקאי: הירדם ותערב לך שנתך. לפתע נחרד מצעדים סמוכים. כשפקח את עיניו ראה את ה“שירות” ארוכת־הצמות לידו. היא באה להודיע לו מטעם האישיות, שזה עכשיו צלצלו בשמה ואמרו, שעדיין אין היא פנויה לשיחה עם כבוד האורח, אבל יתכן, שתוכל בקרוב להיפנות לכך.

שוב שיקע פניו במיטה ונשתוקק לתנומה, אך מבוקשו לא ניתן לו או שניתן לו במידה זעומה בלבד. הוא עצמו לא ידע אם הוא ישן או לאו. היה תפוס תנומה רק בחלק מישותו. שכב, אך לבו לא שכב, כי אם תפח ועלה בהר והוא גופו נתון בעמק. לרגע ראה נופים משונים והרהורים מטושטשים לגמרי התרוצצו במחשבתו. קולמוסו מדדה על גבי גליון נייר מעצמו, כותב ומוחק. תמה היה: על שום מה גם בשנתו מושך בקולמוס והוא בהקיץ כבר נתן גט־פיטורים לספרות והנה קולמוסו רץ על הנייר. אף הוא רץ. עמוד — שמע קול מאחוריו או מעליו. מי אתה הקול? — שאל בתדהמה. אין קול ואין עונה. ראה במרומים גן מתנוסס ובו אילנות כבדי־פרי ביקש לקטוף וליתן אל פיו. לא פירות מאכל, כי אם פירות זהב באילן. ראה כוכבי זהב ממרום ולול זהב למטה. גד וירמיהו מיללים כשני חתולים. קול לחש לתוך אזנו: תן דעתך. מי אתה? גרפומן!! — מושך הקול. המון ראשים באולם רחב הידים מאזין וקורא אליו: בוז לך, הסופר, בוז… בוז, קורא גם הוא, בוז לנפשי. תמרות עשן מסביב. הוא מטפס במעלה ההר… רחימאי, סח לו יצור ספק מלאך ספק שד: החיים הם מחזה־היתולים אלוהי ואלוהים הוא מחזה־יגונים אנושי. חושב הוא מתוך ידיעה ברורה של עירנות גמורה, אם כי מובטח, שהנהו ישן וחולם. רואה הוא תהום ומעליה מזדקרת חומה גבוהה חלוקה. מתוך התהום ניבטת אליו דמות אימתמית, המרדפת אחריו להדביקו ולחנקו. חיש־חיש הוא מטפס ועולה בידיו וברגליו במעלה הקומה.

קול מאחוריו מצעק: גנב, גנב, גנב, גנבת את השמש. לבו פועם בחזקה. שעט צעדים. שאגת פיות: תפשוהו. את השמש החביא בכיסו, הגנב. עורבים מקרקרים, כלבי־ציד נובחים. הוא במרומי החומה. קפץ וירד מעברה השני, רץ על פני ערבה רחבה, נאחז בסבך שבלים גבוהות בשדה. בית מרחץ ריק. קר. ריח זרדים. זכור לו, שטופלים עליו אשמת גניבה, ולא ידוע לו מה גנב. מן הסתם טבעת יקרה, יהלום. רואה גויל יקר כתוב משני עבריו. נעצר לרגע במרוצתו לקרוא בו וכולו מחוק, אך אותיות שמו ברורות, שוב שקשוק גלגלים ונחרת סוסים. נושאי לפידים פורצים לבית המרחץ בנהם זעם: הנה הוא הגנב, ידו במעל הגדול אשר לא קם כמוהו מיום היות אדם. עוד הידים שלוחות לתפשו. באופן פלאי הצליח להתחמק ולברוח מרודפיו. קל כנשר הוא מדלג על הרים, מקפץ על גבעות. אך גם רודפיו בהמון גוברים חילים, נישאים כקטריס בעקבותיו, נוהמים, נושפים, שורקים, מצפצפים, מריעים ומטיחים בו חרפות וגידופים. ידים שלוחות. יד אחת כבר תפסתו בגרונו לחנקו. אך רגליו כסוסים מהירים. היד נשרה מעליו כמו עלה נדף. שוב נתפש בידי חבר אנשים הקורעים את בגדיו מעליו ורק תחתוניו לבשרו. הוא עובר במערומיו ברחובות הבירה של המדינה הקטנה בדרך אל ההר הירוק. בראש להקת הקונדסים המלווה אותו במרוצתו צועדים גד וירמיהו לבושי מדי־שוטרים. תמה הוא: במה חטא שמוליכים אותו לבית האסורים? כלום גנב דבר ושם בכליו? את בגדיו קרעו מעליו להעביר את קלונו בחוצות, והוא משל אחרים לא לקח כלום. כל שלו משלו הוא. לא גנב שום נוף, שום משל וחזיון, שום מליצה. כשיתעורר משנתו יעלה על הגליון את חלומו, וכלום אין החלום שלו? כן, אני שלי וחלומתי שלי — מנסח הוא פתגם. מימרה המעלה חן לפניו. ועדיין היד הכבדה מאחזת בו ומטלטלתו בחזקה. עצמותיו מתפקקות מכאב. רואה הוא כדור־אש עף. לבו נשפך מתוכו והוא עגול ובוער כשמש. גנב, גנב. שוב נהם־קולות. שביבי שכל טוב מתלקחים בהגינו והוא נזכר דיבת רבים שגנב את השמש והנה נשפכה ויצאה מקרבו עם לבו. חיש מהר נדם שעט הרגלים וחדלו הקולות. עוד דוק־שינה דק פרוש עליו, גלוי וידוע לפניו, שהוא חלום חלם. אכן, חלום ערוך ומתוקן כפרק של ספרות. הסופר אפילו בחלומו מחבר סיפורים… הקיץ. לעיניו המלופלפות נזדקר הפונדקאי העומד ומרכס בידיו את כפתורי מקטרנו האדמדם. בקול בס סח:

— כבוד הסופר, האישיות הואילה לקרוא לו אל השחרחוק.

האישיות שחרחקקה:

– האם יש לי הכבוד להיות קשור על הקו עם כבוד מעלת הסופר, כמו גופו, ולא עם מי שהוא אחר? ובכן, שלום עליך אורחנו רם המעלה, שלום לך בשמי ובשם רעיתי הכבודה. יום עמוס. יש ימים, מבין מר, יש ימים אצלנו העמוסים רב מדאי כל מיני טרדות פרטיות, והעיקר ציבוריות.

אנו נושאים בעול הציבור ושוב אין אנו בני חורין לעצמנו. אין אנו של עצמנו וזמננו אינו עוד שלנו. אין לנו שעה, שהיא כולה שלנו. אין לנו, אם אפשר לומר כך, שום שעה. הרינו בבחינת פטר שלומיאל, שאבד ממנו צלו, ואנו שעתנו אבדה לנו. איני יודע, אם הצלחתי לבטא כראוי את מה שהיה בדעתי לומר בענין שכזה, שלי ושל רעיתי הכבודה, שהננו חיים ללא שעה מזומנת אף אחת שהיא שלנו. מובטחני שכבודו, שהוא אמן הלשון, בכך הכל מודים, והוא עשיר כקורח, אומרים עליו, במלים ובכלל בעל סגנון מצויין לפי מה ששמעתי ומליץ להפליא, היה מוצא מלים מפוצצות יותר, לתאר בהן מצבם של שני אישים שכמותו, אני ורעיתי הכבודה, שעסקי הציבור כולו רובצים עליהם, אם של עסקי החינוך בעיר ואם של תרבות וכל כיוצא באלו והם קצת מרצון, ולדיוקו של דבר, הרבה מרצון, וגם על כרחם במידה מסויימת, הייתי אומר, מושכים בעול. כן… אדוני. יסלח אדוני, רציתי לומר דבר־מה למעלתו, אך הנני נאלץ ברגע זה לצערי הרב, לגודל צערי, להפסיק לפי שעה את שיחתנו זו. קוראים לי בענין דחוף. אך אני נוטל לעצמי את הזכות, ברשותו של כבודו, כמובן, לשוב ולהתקשר אתו באפשרות הראשונה שתינתן לי… ואני מקוה שתינתן לי במשך שעה בכרך. אף אין זה מן הנמנע, שתינתן לי לאחר שעה קלה ואולי גם לאחר שהות מעטה כלשהיא ממש. בדעתי לשוחח עם כבודו בענין אחד בשמי ובשם רעיתי הכבודה… עוד נשוב לשוחח היום. אורחנו המכובד מסכים?

—הרי אני כאן אורח ואדוני הוא בבחינת בעל הבית וכל מה שבעל הבית אומר עשה — השיב בהיתול, שלא הלם את רוחו העכורה, אבל עלה בקנה אחד עם חולשת־דעתו.

לא יצאה שעה מרובה והאישיות שוב קראה את כבוד הסופר אל הטילפון בשביל להודיע לו, שלעת עתה עדיין לא יכול היה להיפנות ולגשת אל מקום־משכנו עם רעיתו להגיד לו “ברוך הבא” כראוי לאורח רם המעלה שכמותו. הוא ורעיתו טרודים לאין שיעור, והם מבקשים ממר סופר את סליחתו. כסבורין היו תחילה, שעיד הבקר יוכלו לחטוף ביקור קצר אצלו, ליהנות לרגע קטן מזיו פניו וללחוץ לו את ידו. אבל רואה הוא, שהדבר אינו אפשרי. לצערו הרב אינו אפשרי. יומם תפוס עד תומו, עד תומו, בענינים פרטיים וציבוריים, שאינם ניתנים להידחות. לכן בקשתם שטוחה לפני כבודו, שאם לא יוכלו לבקר אצלו במשך היום, מאחר שעדיין ניצוץ תקוה מהבהב בלבם, אבל אם לאו, יואיל נא לסור לביתם. הזמנה זו שטוחה לפניו בשמי ובשם רעיתי. מאד מאד נשמח אם כבודו יואיל לכבדנו הערב בביקורו. נשב במסיבה קטנה של משכילים יודעי ספר ומוקירי סופרים. כן, מוקירים, בהחלט. נשב ונשוחח מעט על כוס תה ושאר מטעמים. לכבודו תהיה ההזדמנות להכיר את טובי אנשינו ולנו קורת־הרוח מחברתו. כבודו מבטיח? מה? לאו? הוא מהסס? זאת אומרת, רצונו להתיישב בדעתו. ניחא, ניחא. אף דבר זה מתקבל על הדעת. אין זו ממידתו של אדם חשוב להגיד לאלתר כן. תחילה הוא שוקל בדעתו. ניחא. אולם אנו משעשעים את נפשנו בתקווה, שלא ימנע מאתנו את הכבוד לאחר ישוב הדעת… הישיבה בחברת אדם דגול, המזדמנת לנו מפעם לפעם, היא חלקנו מכל עמלנו עם הציבור ומן הטרדות השגעוניות. מקנאים אנו בכם, הסופרים, צפרי דרור הנכם ויש לכם שפע פנאי לשוטט בעולם, ויש שאחד מכם סר בדרכו גם לפינתנו הנדחת. מה? כבודו נוטה להסכים? תודה רבה. עדיין לא לגמרי נוטה? אבל קצת נוטה. טוב קצת מלא כלום. ואולי לא רק קצת. אני אומר בשמו: הן גמור…

—אם מר מדבר בשמי, מכלל ש… — אמר בהיתול.

האישיות נכנסה לתוך דבריו:

– מכלל שכבודו באמת מסכים.

—כן — הפטיר כדי להפסיק את השיחה הכפויה עליו בשפורפרת זו, שהקול ההיוצא מתוכה ללא צלם־פנים מעורר בו סלידה שבפחד סתום ומגביר בו הרגשת הנידוי מן הבריות המלפפת אותו כל פעם שהוא בא בחברתם, ועל אחת כמה וכמה כשהם מתקרבים אליו על ידי מגע מפשט, מקצועי, אם אפשר לומר כך.

לאמתו של דבר נתחוור לו מיד לאחר זניחת השפורפרת, שלא בשביל להיפטר משיחו של אותו טורדן נתן לו מעין־הסכמה, אלא משום צמאונו הנסתר לחברה, שבגלוי נהג בה זלזול. בדק ומצא שזה שנים הרבה לא ישב אל שולחן בעל הביתי להתכבד בטעימה ובלגימה מידי בעלת הבית שאולי היא גם נאה וחוט של חן קרתני מתוח עליה — החן הנשיי לפי תומו כבר יצא מן הכרכים, אך יתכן שעדיין אפשר למצאו במטמונים של הישובים הנדחים — ובוודאי תנעים לו במתק חיוך “יאכל מר, ישתה, יבושם לו למר”. פשיטא שהמסובים הקרתנים יגלגלו שיחה על נושאים ספרותיים, יביעו הערכות על סופרים, ישאלו לחוות דעתו, אך הוא יאמר להם בגילוי־לב, שהוא לא טרח לעשות דרך של אלפי פרסאות לכאן כדי לישא וליתן בבעיות הספרות, כי אם בשביל לראות חיים לפי תומם בישובים המרוחקים מן הכרכים הגדולים, בהם כבר מתו כל הסוסים, אין רואים פרה חולבת ואין שומעים קול צפור, אפילו הכלבים כבר איבדו צורת כלב, כל המראות והנופים נראים כתוצרים מבתי־חרושת פועל המכונות… כך יגיד להם.

שוב שקע בתרדמה עמוקה והיה ישן והולך, עד שהקיץ מדפיקה על דלתו. גד וירמיהו נכנסו במראה־פנים של בהולים ודחופים.

— אנו נזעמים, מוכים והמומים — קראו שני החברים הצעירים בגמגום סוער — על השגגה שיצאה מפיו, שיש בה משום… משום מעשה מצער… משום השפלת קרן הגאוניות… הכשרון… משום הנמכת הרמה… משום חילול הוד רוממותה של האמנות, שהיא בעינינו הקדושה העליונה.

—חילול? במה?

—במה? בזה… בזה… בזה… — כעת גבר קולו הבכייני של ירמיהו, שהיה כאילו שופע ויוצא מתוך עיניו הרחוצות דמעות — ההבטחה, שנתן מר לבעלי הבתים הנבזים הללו, לעסקנים הסמרטוטיים, שונאי היצירה החיה הנושאים בחובם חמת זוחלי עפר לנשרים שביוצרים, כפי שכתב מר במסתו השנונה “ההדיוט והאמן”… בה הביע דברים כדרבונות, שאוירו של בעל הבית הוא רעל לכשרון, השותה לעולם מתוך מעיינות הבדידות וניזון מן היאוש האחרון… כעת הבטיח לטפילים הללו לבוא הערב תחת קורת־ביתם ולישב עמהם אל שולחנם הערוך.

התחולל מעשה פלא. ירמיהו, שהעמיד לכאורה את עצמו בצל גד, כמי שכרוך אחרי חברו, אשר לו זכות הבכורה הן בשאר־רוח והן בכשרון הביטוי, פרץ הפעם מגדרו ונעשה ראש המדברים, כאיש אשר רוח הקנאות עברתו והוא הסיח עצמו בזעם התובע דין וצדק:

— הכי לא מורנו ומדריכנו אתה הדרכנו אל הפסגות? אליך נשאנו עינינו תמיד ואתה לנו היית לעינים בשאיפתנו לכל מרום ונאצל. אותך ראינו בתוך סופר הצעלה, הסולל נתיבות חדשים… הממריא… המתמרד… אשר דבר אין לו עם קהל האזרחים הלזה… לא דרכיהם דרכיך ולא מחשבותיהם מחשבותיך, עמהם לא תשב לשולחן אחד ובקהלם לא ייחד כבודך. אתה נשר והם גמדים. אתה מרחף בספירת החזון והם אסירי החומר. אתה אש אוכלת והם תוכם נחר… אתה הנך אתה, ומה לך ולעדת בעלי הבתים הללו, שנואי נפשנו? בהבתפחך, ולו לשעה מעטה הברוכה מתפורר ואנו תלמידיך מידרדרים ויורדים.

– והיאך יכול מורנו החי להכחיש את בופרנו בחזיוני יצירתו — מילא אחריו גד והתיר את כפתורי מעילו הארוך המגיע עד קרסוליו, כאילו נתכוון על דרך הסמל להדגים את התרת הרצועה טההתפוררות, העשויות להיגרם לעולמם הרוחני על ידי המעשה יוצא הדופן של רבם — בפירוש כתוב במסתו הנשגבה “הללויה”: הבו גודל לרועה השמים ואת בוזכם לרועי הארץ… וכן כתוב ש…

— איזו הדרך הגיעה אליכם השמועה על הבטחתי, שניתנה, אם ניתנה, לפני שעה קטנה על ביקורי הערב? שאל בהיתול מעט.

— מה משמע איזו הדרך? — השיב גד וחיפה בשתי כפיו על עיניו, כפי שנפשו סולדת לעשות את מבטיו שליחים להבעת צער או זעם שבלב.

— בכל הדרכים — סח גד ואף הוא כיסה את פניו מתחת לעיניו אם מחמת סלידת הנפש שפגעה גם בו ואם מתוך נטייתו לחקות מבלי דעת את התנועות וההעוויות של רעהו האוחז במושכות — השמועה על הביקור כבר פשטה בכל העיר. הכל מסיחים בה. נתחלחלנו לשמועה. בושנו ממנה. אנו ממורנו למדנו שנאה לבעל הבית. מהו בעל הבית? הוא חלאה, רקב לעולם.

— ואולי יסוד העולם, מעוז החיים — אמר ספק בהלצה ספק בכובד ראש, מתוך שביקש לרמוז לחבריו הצעירים, שהמשנה על הגאולה הצפויה לעולם ממקורות החן והטעם המעודן, שנשתנתה על ידו שנים מרובות בפרקי פיוט, אינה כלל מאוששת בידו לעשותה קו מנחה בהתנהגות האישית, שבה השאיפות הנעלות והמאוויים השפלים עולים בלולים יחד.

פני החברים הצעירים החווירו. עוד החיוורון עומד בפני ירמיהו עלה בפני גד סומק שחפני. גד פכר את אצבעותיו. אף על פי שעקר רגליו ונראה כמצעד בחדר לא זז, כמעט היה מדדה בו במקום. ירמיהו תפסו בידו ואמר:

— אל תתרגש גד. אסור לך. אסור. מסתבר, גד, שהשבח לבעל הבית, ששמענו הפעם, נאמר בלשון סגי נאור. לא תוכו כפשוטו. בוודאי יש לו משמעות נסתרה.

— אין בדברי כל נסתר, אלא דברים כפשוטם. בעל הבית הוא עמוד העולם, כשם שהבית הוא יסוד החברה. סדר החיים הוא החיים וההווי הוא ראי ההויה — דיבר בגלוי לב חמור, העולה לפעמים כסערה מתוך תשוקת האמת האכזרית או משום התאוה לעשות נקמות בנפש על תורת כזב שיצאה ממקורו של האחד והכשילה את הרבים. רוח היא באנוש לקרוע מעל עצמו הילה שאינה הולמתו. אילו ניתן כוח הפועל לאלילים שסוגדיהם מרובים היו בוודאי קמים, בנוח עליהם רוח האמת והיושר, לנפץ את עצמם. והאדם הלא לא פסל ומסכה הנהו. הכי לא נתערער בטחונו בכללותיו בתחומי השירה והיצירה? יינו החמיץ. המעט כי רעיונו נעשה אכזב, לבש גם גופים חיים של תלמידים, הפוצים פה להטיח בפניו אשמתו בעשותו בחיים פלסתר את חזונו. הוא, שביקש כל ימיו להרים את קרן האצילות ולקדש את הבדידות התרומיית, נתאווה כעת לחברת אנשים בעלי גוף וגסי רוח, בעלי הבתים של העולם, המפטמים את גופם במאכלים ואת רוחם ברהב, התובעים גדולה וכבוד לעצמם ומעמד איתן לביתם ולחוג קרוביהם, ללא היסוסים וספיקות בזכותם למקום מכובד תחת השמש וללא רדיפה אחרי חזיונות, הניזונים משגעון הגדולות. הוא, ששמר תמיד אמונים לאמת שבמסירות נפש וקידוש השם, נתערער בפינה הנידחת הזאת, למראה הבריות דלי הדלים, המשוטטים בין תלי האשפה והעוני, בבטחונו בנצח האמת וברום מעלתה ותועלתה. יכול שלא היתה התביעה לאמת אלא שגגה שיצאה מלפני השליטים הנביאים, השוגים בדמיון שוא, אשר לא יקרם לעולם עור ובשר. עד עולם לא תחוג האמת את נצחונה ותפארת אדם לא תקום. כן, האמת היא יין והשקר חומץ. אך בלי החמתן של השקר לא יוכל בשר ודם לנשום. אילו חלילה קמה מלכוּת האמת בעולם היו טוּבי האנשים נופחים את נשמותיהם ואחרי אצילי העדה היו גם פשוטי אדם נופלים כזבובים בתוך משטר החירום של האמת המשתוללת. הכי לא גרועה האמת הקרה והאכזרית מכל השקרים שבעולם? הלא היא המסכסכת בין האנשים ועלולה לגזור רווקות על מרבית הנשמות. אף הבדידות היא הרגל רע וסוג של עצלות.

רעיונות מתנהגים בעצלתיים, מחשבות דוהרות, אך הרהורי־לב עושים להם כנפיים. יכול שבקגע קטן ינופץ לרסיסים בלב אנוש עולם של אמונות ודעות, שעמד על תלו שנים מרובות. דומה היה עליו, שבהרף עין זה ממש נתערבבו עליו מושגיו ונשתבשו כל ערכי הנוי והחן, ששימשו לו לעינים הן בחכמת הכתב והן במלאכת החיים. קבלה היתה בידו, שלא ניתנה היצירה אלא לבודדים גמורים ותנאי לראיה נכונה של המציאות התפשטות גשמיותה והסתכלות טהורה בה בעיון־מחשבה ובעיון־מחשבה ובעיון־רגש, היינו מתוך דביקות באני, שהוא לבדו משמש מעוז הבטחון להשגת האמת. עיקר ראשון באני מאמין שלו היה האני. רק האני מאמין, רק האני יודע ומבין, רק החצים הדרוכים מן האני אל העולם קולעים אל המטרה. סטיה כל שהיא מן האני אספקלרית העולם, שאין בלתה, היא מקור כל הסילופים והטעויות. הואיל ונשען אל האני קיבל עצה והדרכה ממנו בלבד ומתוך גרונו דיבר תמיד הדיין שבלבו. דיין זה טבעו לחתוך גזירות ולפסוק הלכות. אין לפניו ספיקות, אפילו יש בלבו היסוסים. ברוב הימים נעקרו ממנו ההיסוסים ושוב לא ראה דברים אלא מהרהורי־לבו. אבל כלום לא ניענש על שום כך בעיורון לגבי הנופים? אין הנוף תוצר רוחנו. הוא יש לעצמו. הנוף הוא של ההרים והעמקים, של הדשאים והעצים, של הים והיבשת, של תבואות השדה ושל היצורים הקטנים והגדולים הרוחשים בכל, של האד העולה מן הארץ ושל ענני השמים, ועל הכל, של מחנות האנשים העוברים ושבים בחוצות והמסתופפים במעונותיהם מעבר לוילונות חלונותיהם, המתנפנפים ברוח היום. כן, הנופים מתחדשים לרגעים, אך האדם הנחבא לו לתוך כלוב האני משול לאסיר בתא־כלאו ואף נופל ממנו, שהאסיר מציץ מן החרכים, אך האני הוא לעתים סתום ואטום ללא כל חרכים. ואולי לא היו אומץ בטחונו ותוקף דעתו והרצאתו הפסקנית אלא מין חיתוך הדיבור, נוסח שכזה, נעימה מלומדת בתחכמוני של הלשון, מחוה של סופר, סגנון ראווני שהוא מן הסוג הקשה שבשקרים. לא איש האמת הנהו, אלא שקרן שבשקרנים. נניח, אין לי גרפומן, אלא בעל כשרון. אבל כלום אין הכשרון אויבה בנפש של הרוח? הכשרון, אם אינו חלון ראוה, הנהו בית־כלא הוא ביסודו שלו אינו כלל תקיף. אדרבה, מוג־לב, רך־מזג וחלש־אופי. מה תימה שלא עמדה לו רוחו לסרב להזמנתה של האישיות? כל ימיו ערך בדידות, שפך את בוזו על הפלישתרים, אך בסתר לבו נהה אחרי חברתם ונשא בחובו כיסופים לעקרת הבית העדינה, הענוגה, רבת התפנוקים, לישב אל שולחנה בשרקלין ולשמוע את נועם קולה השקוי חלום: איכל מר ישתה מר יבושם לו.

לא ידו היתה במגדל החרסינה, משכנו. הוא מאליו שקע לתוך האדמה, אשר פצתה את פיה, וכל כלי החרסינה הערוכים בתוכו נתנו קול נפץ עז. אותה שעה עצמה נראו פני החברים הצעירים מבוהלים ומעוותים, עמו נחרדו לרעש המפולת ונתחלחלו מאימת השבר הגדול. שניהם בבת אחת, כמעט פה אחד, הטיחו מלים כמו מתוך בליסטראה ועם כך דחפו את דיבוריהם כמו נזעקו לאחוז במגדל השן המידרדר ויורד ולהציל לפחות את כלי החרסינה משברונם האחרון, לקבץ פזורי הנפציצים ולחברם זה אל זה. קוביה כאן וקוביה שם, בדבק של ריר השצף והקצף:

— אף אין רשות למורנו להתכחש לעצמו, לכבות במו ידיו את הלפיד לאורו הלכנו ובאנו עד הלום. וכלום לא הורית לנו, שבית היוצר הוא בית המקדש, לא כי קדשי קדשים? ביקור זה אם יצא אל הפועל, יהיה מעילה בקודש, סטירת־לחי לכל עולמנו הרוחני… מכאן רק כחוט השערה לכניעתו של מר לספרות הישנה, זו שכל עיקרה תיאורי הואי וחיקוי למציאות העלובה, שהיא לדיוקו של דבר מכון לשידוכים, אולם־ריקודים, חנות לממכר יצרים, אטליז לבשר, תערוכה של מחשופים. וכלום לא למדתנו, שאין זה כך? אין זה כך. אין האמנות מעלמא הדין. חותמה האצילות, הזיכוך והעידון. לא ברעש היא, כי אם בקול דממה דקה. כולה סוד ורמז, התפשטות הגשמיות ונשמה יתירה. הסופר הוא כהן גדול, נאמר במסתך הנעלה “נשמה יתירה”. הוא משכמו ומעלה גבוה מכל הבריות ובקהל ההדיוטות לא ייחד כבודו. כך כתוב אצלך במפורש.

— כתוב… כתוב — למלם בנומך־קול ובנמיכות־רוח. עיניו היו כבושות בקרקע. לא העז כנגד שני תלמידיו הצעירים, שעמדו כנגדו ושטר גובינא בידם.

—כן, כתוב — השמיע גד שומר החותם של חיבורי הסופר ונעץ ברבו את עיניו, שאף על פי שנראו גם עכשיו שקויות־דמע, זהרן עומם וכל סברן התקשה.

—ושמא סבור מר, שהגיעה לו השעה לשבור את לוחותיו… למחוק מה כל שכתב, למחוק — אמר ירמיהו רועד והפנה את כל עצמו בקולו ובמבטיו אל גד, כאילו נתקעקע הגשר שבינו ובין רבו והוא תולה את כל עצמו על חברו לקבל ממנו פשר כל שהוא או עידוד מעט. — נכון, גד? אנחנו נחזיק במשנת הרב. אנחנו לא נבגוד.

—אנחנו לא נבגוד — השיב גד.

ירמיהו עצם עין אחת כדי לנעוץ את השניה במלואה בפני גד, ואילו גד פקח לרווחה את שתי עיניו, כאילו בשביל לשכן בתוכן גם את זו השלישית. הרב הציץ באלכסון וראה, שהעין המשולשת רוחשת בגידה. ירד לסוף הגותם, שהגיונה משטימה. רוחו היתה עכורה, אך דעתו צלולה ושקטה. נתרחש מה שעשוי היה להתרחש דרך הטבע. הלא אף הוא כתב בשעתו: “תולע הבגידה טמון בחביון כל תפוח אהבה. הכי לא היה זה תפוח שהאכילה חוה אמנו את אדם בעלה אחרי בגדה בו עם הנחש? כל פרי נאכל הוא צפע היוצא משורש נחש. בן אצ אביו ותלמיד את רבו עקוב יעקוב. המשטימה היא הדבק לשתי הנפשות באהבה. והכי לא יצפו הבנים לעת זקנת הוריהם? ככה התלמידים יארבו למשוגות רבותיהם. כגופים הניזונים זה מלשד זה, כך כל נשמה נבנית מחורבנה של חברתה. אף לבבות כדגים בולעים איש את רעהו”.

ביקש לגעור בשני תלמידיו הצעירים, שהטיחו בפניו אשמת הפרת האמונים לעצמו, או לגלות להם לפחות ברמיזה את התמוטה שהתחוללה במערכי־רוחו, אך לא עצר כוח לעשות זאת. הוא, שצעד כל ימיו בשבילו המיוחד, נאמן־לב, אטום לדעת הקהל, מסוייג מחבריו ואף מנודה להם, דובר נגידים עם הכל ועל הכל, מבקר ללא חת, עמד במחיצתם של שני הפרחחים מהוסס ומעורער, כמו נזוף, ולא העז להשמיע באזניהם דיבור מפורש בגילוי־לב ובהסבר נכון. חזון האדם בן החורין הגמור, נאמן הרוח בכל התנאים, הוא דבר־בדים. כל אחד מועל את המעל באיזה צד של ישותו. העומד בקומה זקופה לפני רבותיו או הוריו ודבר אליהם אמת עד תומה, סופו לעמוד מוג־לב בפני בניו או תלמידיו ולהפיח באזניהם שקרים וכזבים. שבתנו בתוך מרמה והכחש נשימת אפינו. ולפי שאין אדם משים עצמו רשע ושקרן, חיפש ומיד מצא זכות לעצמו, שאין הוא נזהר בלשונו אלא משום רחמנותו על שני צעירי הצאן, שהשתיתו את כל עולמם הנפשי על פרקי מחשבותיו וברקי הגיגיו. כל מושך בקולמוס מעלה על עצמו, שהוא כשמש יצא מחופת־יצירתו להאיר לארץ ולדרים עליה. אך מפעל־חייו לא היה שמשי כלל וכלל. הוא הבריק ולא האיר. לא העניק שום נכס של ממש, אלא הביא לעולם קצת פאפראות וכווני־חן, אילו אמרי־שפר, שנינות שבלשון. לשון, לשון. הכל מקלסים את חמדת־לשונו. הוי אומר: זו בלבדה היא מתנת חלקו. לשון, לשון, אליל הדורות האחרונים. אשרי שיבוא וינפץ את עולליך… והכיצד יתאכזר להם ויגלה לפניהם לבב חלל שבקרבו?

— גד, התאושש — נשמעה צווחה, כמעט יבבה, של ירמיהו, שתפס את רעהו וכינס בזרעותיו את גופו המתנודד — חזק, גד חזק. מה לך מחוויר? בוא והשתטח כאן על הספה. נפעמת, מה? אסור לך להתגרש. שכב על הספה. מה לך, גד?

— לא כלום. רק חולשה מעט — הלחיש גד בקול מחורחר.

הוא סירב להשתטח על הספה. ירמיהו בחן את דפקו ונגב בממחטתו את נטפי הזיעה מעל מצח רעהוו. כתמים אדומים בצבצו בפניו, שנראו כעת נטולי חיות, מאחר שהזיו נתעמעם בעיניו.

— שכב, גד — ציוה עליו ירמיהו בקול נגיד והשכיבו כמעט על כרחו.

— אתה תשכב ותשתוק חמשה רגעים. כן, גד?

— כן, ירמיהו — נענה לו גד.

בתום חמשה רגעים בערך התאושש גד וקם מעל הספה.

— הוטב לי — סח וקולו עדיין היה מחורחר.

— בוא גד ואביאך לביתכם ושם תדכב שעתיים רצופות במנוחה — דיבר ירמיהו בתוקף דעה כאיש שבידו הופקדו חיי הזולות והוא רואה עצמו אחראי להם. — אתה מבטיח גד?

— כן, ירמיהו.

על סף הדלת:

— אנחנו משעשעים את נפשנו בתקוה שעוד היום נתראה פנים — אמר ירמיהו בסבר של עזות פנים ובנעימה נוקשה, שלא נשמעה לפני כן בקולו, משל הנציגות הכפולה בשמו ובשם גד שנתחלש, העניקה לו תוקף־משנה — מר יהיה כאן בחדר?

— כאן או אצא לשוט בעיר.

— לבנו סמוך ובטוח, שעוד היום נתראה עם מר פנים, אם כאן בחדר ואם ברחובות העיר או במרומי ההר. ישוטט מר היכן שישוטט, אנו נצא בעקבותיו ונשיגהו בכל עת. עינינו עליו ומאתנו לא יתעלם.

— אצלנו בפינתנו הנידחת אין אורח חשוב נעלם אף לרגע מעיני הבריות. — הגיד חלקו גם הפונדקאי, שהגיע ונתייצב ליד הסף ללא כל קול צעד מבשר, כמו מהלך הוא בפוזמקאות ללא נעליים או צמח כאן מתחתיו — זהו־זה. התלמידים הצעירים קשה עליהם פרידתם מרבם הנערץ והריהם מקדימים פגישה נוספת לפרידה. לא כן?

שני שביבים קונדסיים מרצדים מתחת למשקפיו השחורים העידו נאמנה את שובע רצונו מכשרו המיוחד לשתף עצמו גם מרחוק בהאזנה לשיחות הבריות — אל דאגה, חבריא — הוסיף בעליצות — חזקה על חברה לבנה שכמותכם, גד ירמיהו, שעינכם תהא פקוחה בכל שעה ורגע על אורחנו רם המעלה. בכלל אין נסתר מעיני הבריות בעירנו. חברה, לא עת להרבות בדיבורים. שעת ארוחת הצהרים הגיעה. אף הסופרים, קיימא לן, יש להם תיאבון לאכילה. לא כן, רבותי? ובכן, מרי הסופר, שולחננו ערוך גם לכבודו.

לסתו הימנית התפיחה במידה שנתכווצה ושקעה השמאלית, משל הסיע דבר מאכל מצד אל צד. על פני חלקו העליון של פרצופו מפדחתו עד לחוטמו הגבנוני השתפך מתק־הנאה מן המטעם שבפיו, כאילו לא נוצרו הפנים הללו אלא לשמש חלון־ראוה לשולחן ערוך כל ימיני מטעמים.

י.

אף על פי שהיסב אל השולחנון הקטן והמבודד בפינה וכל יתר אורחי המלון נצטופפו יחד ליד שני השולחנות הארוכים לסעודת הצהריים, חש את עצמו שזור ומקושר לכל בעלי הפיות, ששלשלו את המאכלים לתוך כרסיהם, משל כלל הפיות נתפערו לפה כולל אחד וכל הקיבות נתפרו זו אל זו. תמוה היה הדבר בעיניו, ובה במידה בלתי תמוה,שהרגשה גועלית כזו לא פקדה אותו בשום מקום ובשום זמן בכרכים שבמדינות הגדולות על ידי אכילה בצוותא במסעדות מפוארות או המוניות. תודעת הצוותא לא פקדה אותו שם מעולם. יחיד היה בכל עת ובכל אתר ואתר, עעולם קטן לעצמו. כל האחרים זרים לו בהחלט. בני־מקום, בני־דור, בני־גיל, בני־ברית לחיים חברתיים ולחובות אזרחיות, בני לויה להלך־נפש ולמערכי־רוח. כל פעם שראה אוכלוסיה גדולה היה אומר: הרי ערב רב, המון, אספסוף, גוש גדול, לא קלסתר־פנים, הלהוט אחרי עלילות ועסקים או אחרי מחזות ושעשועים. לו אין דבר עמו. מה לו ולכל אותם הבריות העוברים והשבים בחוצות הכרכים, הממלאים את התורים ליד הקופות לתיאטראות ולאיטליזים, לבתי קולנוע ולמגרשי האספורט, לחנויות כלבו, המכריזות על מכירות כלליות, ולאולמות האחרים, בהם נקנות דעות ואמונות, חויות וזעזועים, במחיר כרטיסים? לא מחשבותיהם מחשבותיו ולא דרכיהם דרכיו; לא דבק בו אף קורטוב מאבק דרכיהם. שם עשה שבת לעצמו וחול בפני עצמו, בכל התחומים דרך בנתיבו משל הוא מין אדם מיוחד. אולם כאן ממש מן הרגע שירד לבית הנתיבות המקומי, הצריפון העלוב ועל פני רחובותיה של הבירה הדלה, המוארים באור קלוש, הגיעה אל אפו אווירה של הקרתניות — זו שהיתה גנוזה בחביון ישותו מעין צנצנת המן של ילדותו בעיר מולדתו — צלחה עליו אותה רוח משפחתית, שצררה אותו בחדר ובבית המדרש עם כל בני עירו, עם חבריו ללימודים ולמשחקים בני גילו, וגם עם קהל כל המבוגרים, לעדה אחת\ שכל חבריה מעורבים זה בזה וערבים זה לזה, כאילו כולם נילושו בידי הבורא מעיסה אחת, למרבה התדהמה תקפה אותו תחושת היחדיות ביותר כשנכנס לחדר האוכל ותפס את מקומו ליד השולחנון. הסתכל אלכסונית באנשים, ראה את פילוג אבריהם, את חיתוכי קויהם בפרצופיהם, את החור שבאמצע הפנים לבליעת אוכלין ומשקין, ונתחלחל. מדמה היה, שבפעם הראשונה נגלה לעיניו ברנש זה ולפי מראהו, הן מפלגא ולתתא והן מפלגא ולמעלה, הוא היצור המכוער והמאוס מכל הברואים שבעולם. הרהר: כמה משונה הדבר, שכל הברואים האחרים פנימיותם, שאינה משתקפת במראה־פניהם עלומה מאתנו, מה שאין כן האדם. שכל יצריו ומזימותיו נקראים מעל פניו כמעל ספר. כל צרכי הגוף שלהם מזוהמים מצרכיהם של הבריות האחרות. הנה הם אוכלים בציבור כעדת בהמות ליד האבוס המשותף. באמת אין מראה מגונה מן האדם בזלילתו. הפונדקאי שנתפטם כאחד עם אורחיו ועם שקיבל את מזונותיו מידי ה“שירות” היה בשעת כך מנצח על ה“שירות” בפקודותיו הרבגוניות, לעס בקול רם בארשת של חן־חן ויישר־כוח, כאילו אישיותו נתפלגה וכרסו מעלה תרועות הידד לפיו הלעסני. אף האורחים היו קולניים באכילתם וליוו בליעות וגמיעות בטרטורים ובצפצופים משונים. הללו שגנחו והללו שחרקו שיניים. ממחטות השריקו חטמים. לא היה בכל המתרחש ליד השולחן המזבח כל חידוש, בכל המקומות שבעולם, בין בשדה וביער, בין בחדרי האוכל המפוארים ובין בבתי התמחוי לעניים, שוקדים הכל בהעוויות משונות כאלה על תקנם של כרסיהם. אם לשם כך בלבד, היינו, בשביל להסתכל בגופים הממלאים את צרכיהם, לא היה כדאי לו לעשות מסע בן אלפי פרסאות ולבוא לכאן.

הוא משוטט במבטיו וגם עיני האחרים עליו. לראש לכל משמש אותו הפונדקאי במבטיו ללא הרף, הסתכל בו בליבוב ובפליאה כדרך שנוהג הצופה בחתול חביב בשעה שהוא מלקק את החלב מן הצלחת. אף יתר המסובים ערכו ציד על זה ששם סופר מהלך לפניו והוא מתייחד לו ליד שולחני מובדל ומופרש מיתר הבריות, כאילו אין זה לפי כבודו להתערב בקהלם. אותות הסקרנות היו חרותים בפניהם ובמבטיהם הבולשים אם אף הסופר כאחד האדם הנהו בישיבתו ובאכילתו. חש את עצמו כצפור במלכודת… קשתה עליו הבליעה והלעיסה. נדמה ההיה לו שאף הוא שורק וחורק, כח ומצפצף כאחרים. אותה שעה צמחה בלבו התחושה, שהאכילה בציבור היא חרפה ממש ואין בינה ובין מילוי יתר צרכי הגוף בפומבי ולא כלום… האוכל עמד בגרונו ודעתו חלשה עליו. תמה היה, שאנשים בעלי כרסים ואיצטומכות, בעלי בשר ומפלי־שומן ואברים נושאי־קלון, שאין לשום בהמה וחיה דוגמתם, שבטניהם מלאים תמיד הפרשות מזוהמות, קבלו תורה מסיני וחיברו תורות, כתבו מסכתות של עיון ופרקי־שירה, הדו דעות, ולמרבה הפליאה, הרו אהבות ונשאו חזיונות. שוב בחן ומצא, שלאמתו של דבר בשר ודם לא הביא לעולם שום אמונה זכה ודעה טהורה. כל תורותיו עומדות על כרעי תרנגולת. אין תורה, שאין כנגדה תורה לסתור; אין פרק שירה שלא אבד עליו כלח; אין נופך של חכמה שלא נאכל על ידי שן הזמן. הוא העלה במחשבתו כמה וכמה אמרות שנונות, שהיו לשעבר כדבש בפיו וכיין הטוב לחכו, והן נראו לו עכשיו חסרי טעם וחן ונטולי־אמת. כל דיבור ודיבור אפשר היה לו שייאמר, בה במידה שאפשר היה לו שלא להיאמר. הכל ניתן לניסוח מחודש והכל טעון תיקון והגהה. אין חוק שהוא בחזקת ייהרג ואל יעבור ואין משפט הטבוע בחותם האמת נמוחלטת. כל התנובה התרבותית, כל החכמה, השירה וכל המושכל, אינם אלא ציצים ופרחים. מי יתן והיה לפחות גרגר אחד של תודעה אנושית, שהוא בבחינת ההרים ימושו והגבעות תמוטינה ודברי לא ימוש. אך אין אף אחד כזה. הכל צף אמר חכם קדמון, הכל רופף.

חלשה עליו דעתו ובטחון האני שלו נתערער, משל חייו נשמטו והלכו מעל קולב אישיותו, כבגד הנושך מן התלי. חש את היקום כהר־געש. מוחו קפץ מתוך עוגן הגיונו. נזכר באיש המקטרת, ששרבב אליו את לשונו בקרבת ההר, הפורץ לכל תחום זר ללא רתיעה ובושה אף על פי כן כבש לשונו למלוא ארכה כלפי הבריות הללו, המפטמים את כרסיהם או… ישפוך את המרק מצלחתו בפני הפונדקאי הממשמש אותו במבטיו מתוך עזות־מצח של בלש מתנדב, הפורץ לכל תחום זר ללא רתיעה ובושה. אף על פי כן כבש שעה קטנה את יצר ההשתוללות, העמיד פנים של ישוב הדעת וסעד כאחד עם כל המסובים בנימוס ובדרך ארץ, עד שכלתה הסעודה לכולם. אף לאחר כך נשתהה קצת עד שגם אחרים קמו מאצל השולחן, שלא יהא נראה כבורח. אולם כשראה שמאוחריו נתלווה אליו הפונדקאי במגמה להסיחו, החיש את פעמיו לחדרו. וכששמע גם בקרבת־חדרו את צעדיו מאחוריו נפנה משם, הפסיע לאורך הפרוזדור ויצא מן המלון. ברחוב היה מצעד בחפזון במראה־פנים של הבהול אל בית הרופא, שנפשו סלדה ממנו ורוחו לא עמדה לו להסיר את מרותו מעליו. מפעם לפעם נצנצו לפניו דמויותיהם של שני החברים הצעירים שיצאו, כנראה, להתחקות על עקבותיו – או שמא עיניו הטעוהו? — ובשביל להימנע מפגישה עמהם נאלץ לנקוט תחבולות שונות להתעלם מעיניהם, אם על ידי סטיה מדרכו לסימטה צדדית ואם מתוך הרחבת צעדיו קדימה. פעם אחת הבחין דמות אדם דומה לכתב העתון, שראיינו הבוקר ונתעורר שוב לישא את רגליו בפסיעות גסות לחפש לו מחבוא מפניו. לא רצה לראות פנים מוכרות. נקעה נפשו מחברת האדם, אף לא חשקה להתייחד עם עצמה. פגה אצלו הרגשת ההשתייכות לגזע האנושי ופקעה ממנו תודעת המציאות, העולם נתרוקן מתכנו ואף צלמו סר מעליו. תחת הליכות עולם ראה הליכות צללי־רפאים. הממשות, שניגרה משכבר לעיניו כיין הניגר מחבית סדוקה, נמוגה כמעט כליל. נעצר לרגע ליד קיר למששו במו ידיו. אולם שאינו מאמין למראה עיניו, כלום יאמין למישוש ידיו? לאחר שכפר בכל הדעות והחזיונות בשירים ובמנגינות,, באמנות ובספרים. נעקר מלבו הבטחון במציאות עצמה. מפאת החלחלה בלבו והסחרחורת בראשו חושש היה, שמא תקפה אותו מחלת הנכפה ותפילהו על הקרקע לעיני כל העוברים והשבים. לכן התניע עצמו לרוץ בגדר הנימוס של בני אדם מן הישוב — העולם לא היה עוד עולם והארץ היתה תוהו ובוהו, הישוב כולו פגר מובס, אך לוחות הברית של נימוס ודרך ארץ היו עוד חרותים בזכרונו וחקוקים בלבו — כדי לברוח עד כמה שכוחו מגיע מן הנכפה. ואף על פי שהיה כאילו מרחף בחלל ריק, שאין בו אנשים חיים, לא תורות, לא זיקות, לא התפעלות ודביקות, לא מושכלות מוצקים, היה בכל זאת מעסיק את מוחו בהרהורים נוגים על מידותיהם של הבריות בישובים הקטנים, הבולשים זה את זה ללא פינת־מחבוא. שוב השיגו עיניו ממרחק של כברת דרך את שני החברים המשוטטים בצוותא או אחד מהם מפסיע מכאן ושני מכאן, משל ערכו עליו ציד בחברותא או לאחדים, לסגור עליו מכאן ומכאן וללכדו בפח. במנוסתו מדמויות רודפיו חמק לתוך חצר סמוכה. למזלו היתה זו חצר מפולשת, הפונה מצדה השני לסימטאות מפותלות. יצא לשם. עמד ועיניו בוהות. תמה היה: מה השעה? נסתבר לו, שהיום נוטה לערוב. הבין כי שעה מרובה עברה עליו במרוצתו מלאחר סעודת הצהריים… שמע קולות־זמרה מהולים בכי ותחנון. תמה היה: למי הבכי הזה והתחנונים האלו? פתח את פיו וצירף גם את קולו אל הקינה שבקעה ועלתה מפיות מרובים. למרבה תמהונו השתפך קולו לתוך הבכיה הכללית, כמו שב למקור מחצבתו. הבין כמה קרוב לרוחו הקול, אם כי כה רחוק. נזכר, אי אז בילדותו הרחוקה היה אף הוא שופך את שיחו בתפילתו לפי הניגון הזה. הלך אחרי קול התחנון כדלי הנמשך בחבל אל המבוע. נכנס לבית התפילה הקודר שקירותיו הטחובים הנדיפו עובש של טליתים וסידורים ישנים. מוכר היה לו המראה הזה, כשם שקרובים היו לרוחו הניגונים, התחנונים והבכיות. בכל כאן טבוע חותם שחרית חייו בקן המולדתי הקטן בו ראה אור החיים. הקרתניות התמימה נתנה אל אפו את ריח בתוליה. דמויות צעדו אילך ואילך בדמדומי בין הערבים ומלמלו תפילות בבכי ובזמר. אשרי יושבי ביתך ומה טובו אהליך יעקב.

פה שר אתה גבור לעולם אדני ומשנהו יענהו ונאמן אתה להחיות מתים, דור לדור ישבח מעשיך… אי, אי, רפאנו נא ונירפא. יש מסלסל בקול השיבנו אבינו לתורתך ופלוני משנן באזני נער שנים שאוחזין בטלית… אי, אי, אוחזין. נועם וקסם הוצקו בקולות, חן ובקשת־רחמים, תביעה ופיוס. מה נהדר היה המחזה ומה נורא. נוקב ויורד עד דכדוכה של נפש ומרומם את הרוח, מוחץ את הבשר ונותן חיזוק למושכל, כל קול נשא את עצמו, אך נמצא מבולל וממוזג בתוך להקת הקולות, משל כל הנפשות כאן נתחברו לנפש שיתופית אחת לסתום בהגיונה הכולל את סדקי התוהו, דרכן טפטף השגעון. היטב הבין הרגע, שהעולם בחמרו לבדו, שאין בו דבר למעלה ממנו המאחז ומקיים אותו, הוא גולם ללא רוח חיים, העומד להתפורר כלהרף עין וכאילו מפורר ועומד. אדמתו כולה על נחליה, יערותיה, שדות־תבואותיה, ערוגות־שושניה ועצי פירותיה, אינה אלא מדבר ושמיה ממעל ברזל. אך קול תורה ותפילה, קול הנפשות הרבות המתלכדות לנפש אחת, ללב אחד ולפה אחד, קול ממעמקים, הקורא לאל במרום לחלץ את בריותיו מן השממה ולהעריף עליהם טל של תחיה, הוא לבדו נותן נשמה חיה בבריאה. לא, לא, העולם אינו בנוי, אלא הוא נבנה והולך בכל עת ובכל שעה, נברא, מן האין אלהים ומן התוהו אל התיקון, בתפילה ובתחנונים, בקול האל המצעק מתוך גרון האדם לישועה ולפדות. המשכת שפע חיים על הבריות בכל רגע היא צורך נפש ממש כאויר לנשימה. אך אין ההמשכה לפי כוחו של הפרט. היחיד אינו מסוגל להרים את המשא הזה, הוא חידוש מעשה בראשית בכל עת ובכל שעה. היחיד נפול יפול או נבול יבול. אין השכינה שורה אלא על הציבור. אותה שעה היתה נפשו אכולה קנאה, שאין הוא מסוגל להתחבר עם הציבור ולצרף את קול שאגתו אל שאגת הכלל. אין תפילה בפיו, לא תורה בלבו ולא דבר אמת בעצמותיו, לכן לבו חלל בקרבו ותחושת היש פגה מנפשו. ניגש אל ארון הספרים ונטל סידור תפילה לידו להשעין עליו את ישותו המתנודדת, הגישו אל אפו. הריח את עבשו העתיק שהעלה מתוכו באופן פלאי בן־ריח של הילדות. אך הוא חש את עצמו שבולת ריקה. הקרקע נע, הקירות מטו, הכל היה כסוכה נופלת. ניגש לאחד המתפללים, גוף גברתן, שעמד בתפילת שמונה עשרה כמיתר דרוך ללא ניע ושהה מעט במחיצתו, כמבקש בקרבתו השראה של אישוש הישות…

…לא ידע נפשו, אך נפשו ידעה, כי התחוללה בה תמורה ללא דעת טיבה. טרם עצר כוח להתפלל, אך כבר פילל כי יש יום וסגולות התפילה, אשר פיעמתו מילדותו ואבדה ממנו בתשואות התרבות המפיחות כזבים. תשוב אולי לפעמו כמעין נסתם, שיד המקרה היתה בו לקרוע את סוגרו ולחדש ימיו כקדם. מלות התפילה הנושנות זרו לרוחו ולנפשו סלדה מתפילת אנשים מלומדה, אך כבר צלחה עליו רוח התפילה להתפלל לתפילה. באמת השתוקק להתחבר עם העדה הזאת, השופכת שיחה ויודעת לפני מי היא שופכת אותו, הדוברת אמת בלבה, אם כי לא שלימה בפיהם, המלבישה את משאלותיה והגיון־לבה לא במלים מן הלשון של בשר ודם, אלא במלים מלשון הקודש, שצמחו ממעונה אלהי קדם וגדלו על ענפי עץ האבות, ולא בניבים חדשים לבקרים, המצפצפצפים היום בפיות כצפרים חיות ולמחר הם נופלים פגרים כצפרים שחוטות אלא בפסוקי יושר מרום וקדוש מחצבתם, שן הזמן לא תכלם וירקותם תעמוד בהם תמיד.

עד שהוא תוהה על עצמו מה לו כאן ומפני מה אינו כאן בכל נפשו ומאודו, שמע קול קורא באדיר אמת ויציב וישר וקים ונכון. כן, חזר במחשבתו ועדיין לבו בל עמו, אמת ויציב. אמת לפי שיציב. ישר לפי שנכון… אמת לפי שהיא אחת ושלימה ללא קרעים בזמן ובמקום. אמת בגוף ובנשמה, באז ובעתה, אמת חדישה לפי שהיא עתיקת־יומין. דור לדור יביע אותה. אדם לאל שר אותה, בוכה בה, באותיותיה תיישן אם התינוק בעריסתו. אמת אשר איננה בת האפנה, כי אם רוח החיה באופנים. כל האמתות צצות ונובלות והאמת הזאת ירוקה תמיד, ירוקה כאמונה בת זוגתה… שירו לאלהים זמרו שמו, סולו לרוכב בערבות… ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני… אדוני יתן אומר המבשרות צבא רב…. מלכי צבאות ידודון ידודון… למה תרצדון הרים גבנונים, ההר חמד אל הים לשבתו אף ה' ישכון לנצח — — קראו קולות בלולים ושוקקו יחדיו, קולות נוקשים ונזעמים של באים בימים, רבי סבל ומנוסים בתלאות, וקולות רכים ענוגים של צעירי צאן קדשים חפים מכל דעת, אך רוויי אמונה. בתוך עדת המתפללים בלב אחד נתבוללו יחד כל המלים והניבים, הקולות והגופים לשיעורי קומותיהם, כל המאוויים, הרינות והשירות. לא היתה עוד פדות בין זקן לנער, כאשר לא ניתן ריווח בין התמול הארוך והיום ללא קץ, קול השתפך לתוך קול ודור הווה שלח את דמעותיו לתוך נאד הדמעות בדורות קדומים. ההר חמד אלהים לשבתו… ומי יעלה בהר ה'. הנה הוא ההר הירוק, הגה האיש הזר לעדה הזאת, קרובה הרחוק.

צללי בין הערבים השחירו והלכו, ניטשטשו הגופים, ובהיעדר האור נעשה הכל קול אחד באחד. אך הוא לבדו לא הוציא הגה מפיו. דבקה לשונו ויבשה נפשו. המלים נמוגו בהגיונו. מעין התפילה היה עוד סתום וחתום בקרבו. אהה, גם עכשיו בעמידתו בקרן זוית של בית המדרש לעת מנחה, בקרן זוית של העולם, שיה נדחה, הנוהה אחרי העדר ואינה מוצאת את דרכה אליו, לא עצר כוח לשבר ולמגר בקרבו את יצר המושך בקולמוס, השוקד בכל התנאים לסגנו את רגשותיו, להלביש את מערכי רוחו מחלצות הלשון ולשוות להם צורה ספרותית. הסופר כרסם את בעל התשובה ואכלו בכל פה.

דפיקה חזקה על האלמימר בשרה את עלייתו של המגיד לשיעור של מוסר. אור קלוש מנר בודד, שהודלק לפתע, האיר את הגויה העששה המעוטפה טלית שגררה בכבדות את רגליה במדריגות. שהות ממושכה, עמדה הגויה דומם, כמו קפאו בה החיים, אך גניחותיה הנדירות נתנו בה אותות מציאותה. לרגעים נתלוו אליה גניחות טרופות של הגופים האחרים, שהאפלוליות טשטשה את קוי־חודם. ארכה השעה עד שמתוך בליל הגניחות עלה קול ברור וצלול, שעל אף תשישותו מחמת זקנה, ואולי בגללו דווקא, עורר צמרמורת בגוף וחלחלה בנפש… הדרשן פתח ואמר בקול חודר ונוקב: עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון… לא ניבים יצאו מפיו, אלא איצטרובלים שננעצו בנפש. מימיו לא שמע קול־חרדות כזה, קול תקיף ובוער כזה, מתלהם ומתרפק, רווי חמת־זעם ושוקק המיית רחמים, בוכה ומתחנן, גוער ומפייס. המלים יצאו כמו במלקחיים, משל נעקרו כשניים מתוך פיו. אף הוא השומע חש כאב שניים. יש קצבה לשניים העשויות להיעקר, אך אין קצבה למלים פוצעות את הנפש בהן, כשהן יוצאות מפה חוצב להבות של חכם חרשים בניב, הנושא את דברו על במת ישחק לפני אלהים. אמנם, בכוח ניביו נשתלחה טלטלה רבה לתוך הגוף וכל מורשי הלב נזדעזעו, עד כי השומע הזר, שנפשו עיפה גם בלעדי זאת והתהלגה חררים, חש תמוטת הישות ושקיעת הקיום. אך תחת זאת שפעה מתוך החרדות שבקול ודאות אין תכלה לה ובטחון־קדומים, שעקרו את התחלואה היקומית הגדולה והקנו משמעות לכל מה שהיה חסר־שחר. הוא עוד תוהה על המתרחש כמו מתוך קיהות החושים ופיזור הנפש, אך לאט־לאט נתעורר בו כוח הקשב ועל לבו נפלו אבני חן כבדות של שיח הישיש, אבני־חן נוצצות ומבריקות, מתיזות זיקי אש ממדורות הגיהנום. משול היה לאיש שהקיץ משינה טרופה זרועה סיוטים, בתוכם עלו בלולים רוב דברי להג ואיולת וקצת אמרי בינה. אך גם קצת דברי השכל ירדו לטמיון בתוך המשוגה הרבה, עד כי הגיונו נתבלע, ובהקיצו היה לראשונה נבוך וחסר דעה. אולם לאט לאט פג שכרונו והקטרון שבמחשבתו נמוג, ובהעיפו עיניו מסביב בינתו שבה אליו אט־אט לתפוס את המושכלות הראשונים, כגון יום הוא יום, חלון הוא חלון ודלת היא דלת. הלא האיש ההוא ישיש כעל הון רב גם על אותיות אלף בית. ככה יצאו מפי הישיש תיאורי הגיהנום בדיבור חי נושא משך ההגיון, שהשומע חזר קרא בקרב לבו: ברקאי, הנה מלים נכונות אשמע, כמו לראשונה אשמע דברי שכל טוב. תיאורי הגיהנום וסיפורי היסורים של הרשעים הורצו בקול נגיד של מושל במכמני הבטוי, עזים וצורבים כמסמרות נטועים וכהרים מוצקים, חותמם הודאי. ממשות היש השתפכה בכל מורשי רוחו כנחשול עז. מתוך נבכי ישותו עלתה בת קול קוראה בלהט ובאדיר: יש גיהנום בהחלט. הזה אומר: העולם חי וקיים בפועל ממש.

… עוד הדרשן חוצב להבות הגיהנום והוא נשא את רגליו לצאת מבית אל בית עולם. כאחד עני ואביון הנמק ברעבונו, שנזדמנה לו בהיסח הדעת פת חמה, זה עתה רדויה מן התנור, בבית ריק מתושביו, שהוא חוטף את הפת, מחביאה תחת חצנו ובורח מן הבית, שמא ייתפס על ידי אחד נחבא ושללו יוקח ממנו, כל ברח מבית התפילה והעולם, שנפל בחלקו ביד המקרה תחת חתנו, גזירה שמא תישלל ממנו החמדה היקרה.

כיוון שעשה כמה פסיעות בחוץ, מיד צמחו בקרבתו גד וירמיהו. שני החברים הביעו במלים רדופות את התפעלותם מן הפגישה ולא היססו להודיע לו, שזו שעה מרובה הם משוטטים בעיר לחפש אחריו. לאור הפנסים הדולקים ברחוב נראו פני גד כאילו שרויים בהילה של שלוה ללא כל סימן־היכר לזעזוע ולחולשה שבהתעלפות שנגרמו לו בשעת הצהריים. אור צחצחות הבהיק מעיניו, משל הן שואבות את תאורתן מתחנת־עוח פרטית משלו, שאינה תלויה בשום גורמי־חוץ. נשמתו הבהיקה מתוכן. ואילו ירמיהו, שהחזיק בידו גליון של עתון פרוש לרחבו, נשך שפתיו בעצבנות.

—אנו נרגזים מאוד בשל מעשה החילול — קרא ירמיהו בחמת־זעם, שנטלה ממנו את כוח הדיבור — יוקרא נא כבודו מה שכתב על מר אותו כזבא רבא, אותו לבלר, בגליון של היום על יסוד השיחה…

ליד אור הפנס הציץ ברפיון בגליון “קול ימינו”. הכתב ראה צורך לספר לקהל קוראיו, שהסופר מר… שאיננו בלתי נודע לקהל הקוראים, ושבכתביו הוא מרחף, כפי שאומרים המעטים המצויים אצלם, בעולמות העליונים, הוא לאמתו של דבר בחייו הפרטיים בשר ודם פשוט. הריהו בולע למשל בסעודת השחרית שלו חביתה בת שלוש ביצים, קרי שלוש ולא שתיים. איש שיחה נאה הוא ובעל סבר פנים יפות. מדבר בחשק על חבריו למקצוע ומחלק להם מחמאות בשפע. נשא ונתן הרבה עם כתב עתונכם במשבר התיאטרון בפרט ובמשבר התרבות בכלל. הודיע חיבה יתירה ליפה נוף של מדינתנו ואדיר חפצו להתבודד ימים מרובים על ההר הירוק לקבל שם השראה… רוחו של רבו הנערץ מחבר… מרחפת שם, אומר הוא, כל מה שיש לו אינו משלו, אומר הוא, אלא משל מורו ורבו. הוא אינו אלא יורש המהלך בעקבות. יורש קטן הוא. כך בפירוש אמר….

— אבל הרי זה שקר גמור שיתקבל מאד על דעת קהל השוטים. — טענו שני החברים בפה אחד — אנו נכחיש את הדיבה הזאת. אנו נחבר מכתב אל המערכת בשם מר ונגיד בדברים ברורים שאותו כתב הוא שקרן וכזבן.

— אתם לא תעשו זאת — סח במרושל, כאילו המעשה אינו נוגע לו כלל, והשיאם מיד לעניין אחר.

— האם סרתם בשעות אחרי הצהריים למלוני?

– כן — השיבו שניהם. שמענו שכבודו נדרש כמה פעמים לטיליפון.

– על ידי מי?

– מסתבר, שזהו הקול מהבקר.

– ומה אמר הקול?

– אמר שיצלצל בפעם נוספת בערב.

– ובכן, נלך לקראת הקול — אמר בהיתול כל שהוא. השמים התקדרו וגשם התחיל לטפטף.

– גד, אמר ירמיהו והרים את צוארון מעילו של גד — עליך ללכת לביתך מיד, שמא תפגע בך הצינה ותירטב מן הגשם — ואני אלוה את אורחנו הנעלה לבית מלונו.

גד סירב לפרוש מהם שלשתם הלכו אל המלון. כשנכנסו לשם נתגלגל רעם וגשם עז פרץ.

הפונדקאי קיבל את האורח בברוך הבא סואן והצהיר:

– אומר אני: למר סופר יש מזל, שלא עלה, כפי שמסתבר, על ההר. אילו עלה היה שוקע שם בתוך הבוץ, כפי שכולנו כאן בפינה הנדחת הזאת שקועים בבוץ כמעט כל ימות השנה. מר סופר הסתכל מן הסתם בעבים וראה שגשם עז עתיד להתחולל. אתם הסופרים, כלום מה יש לכם בעולמכם מלבד עננים וכוכבים? ובכן, אתם צופים תמיד בענננים וחוזים בכוכבים. משום כך אינכם מתרטבים לעולם. אתם מהלכים, אם אפשר לומר כך, בין הטפין. מה שאין כן בני־תמוטה שכמוני, שאינם צופים בעבים ואינם חוזים בכוכבים אלא שגם לנו יש סמנים משלנו לנחש את הגשמים הממשמשים ובאים. אני, למשל, יש לי סימן משלי: שגרון שלי. נמלים רוחשות מתחת לעורי — הוה אומר: צפוי גשם. גשמים ובוץ זה חלקנו, בוץ יש לנו, הקרתנים, די והותר. בוץ וצחנה. אף ההר הירוק נותן את חלקו בהגדלת הביצה על ידי מי הרגלים למכביר, שהוא מזרים עלינו ממרומיו ברוב ימות השנה. וכלום מפני מה, סבור מר, מצויים פשפשים הרבה כל כך בביתנו ומלוני בכללם? מפני ההר הרם הנישא הזה, המזהם את עירנו בביצות המרחישות זבובים ויתושים לרוב.

– האם צלצל הקול בפעם נוספת? – שאל.

– הקול לאו דווקא. דומני שלא צלצל אף פעם אחרי הצהריים — השיב הפונדקאי באדישות — אבל צלצל מי שצלצל.

– מי?

– מסתבר, האישיות.

– ומה בפיה?

– האישיות אמרה, שאם תיפנה עוד היום מטרדותיה המרובות הרובצות עליו ועל רעיתו הכבודה יצלצל אל מר הערב עוד פעם.

– לא, — קרא ירמיהו בתוקף־דיבור וגד החזיק אחריו – האישיות לא תוסיף עוד להטריד את אורחנו. אנו הודענו לו במפורש, שאין בדעת אורחנו רם המעלה לבקר בביתו.

– כ־ך — סח האורח.

תרצ"ה