רקע
אברהם שלונסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: (מרחביה - תל אביב): ספרית פועלים, 0; תשל"ב 1971

א

אַתְּ הַמִּתְחוֹלֶלֶת בֵּין כּוֹכָב לְדֶשֶׁא.

פַּעֲמֵי נָדִיב

בַּת-מֶלֶךְ לַכְלוּכִית.

רוּחַ בֶּאֱנוֹשׁ!

דִּמְדּוּם אֵלִים וָפֶשַׁע!

כֶּלֶב שִׁגָּעוֹן עַל סַף-בֵּיתִי מַלְחִית.


אֶת דַלְתִּי נָעַלְתִּי: לֹא אֵצֵא הַחוּצָה!

בְּגָבְהֵי הָרַיִךְ כְּפוֹר לַעֲיֵפָה.

לֹא אֶפְתַּח! הַרְפִּי!

מִשְׁכִינִי וְאָרוּצָה!

אֲרוּרָה בַּת-מֶלֶךְ!

כִּי הִנָּךְ יָפָה!


ב

“הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה!”

וּמִי הִשְׁאִיג בִּי אֶת הָרֶנֶן?

סָבִיב סוּפָה-סוּפָה-סוּפָה

וְלֹא אֶרְאֶנָּה.


וְקוֹל קוֹרֵא: סֹב דְּמֵה לִצְבִי!

דַּלֵּג עַל שׁוּר! קַפֵּץ עַל סֶלַע!

בְּרֶכֶב אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

אֶרְאֵךְ עוֹלָה לִקְרַאת הַפֶּלֶא.


מִצּוּק אֶל צוּק סַהֲרוּרִי

פֹּה יְדַדֵּנוּ צַו הַפֶּלִי.

“אַיֵּךְ?!”


אָכֵן יָדַעְתִּי: זֶה שִׁירִי

לִקְרֹא “אָ-אוּ!” אֶל אֵין-עוֹנֶה-לִי.


ג

אַיֵּךְ אַיֵּךְ הוֹ אַתְּ הַמִּתְחוֹלֶלֶת

רוֹאָה וְלֹא נִרְאֵית בֵּין דֶּשֶׁא לְכוֹכָב.

בְּכִי יְלָדִים סָבִיב. גַּם אֵל בּוֹכֶה כְּיֶלֶד.

וּמִתְפַּלֵּשׁ הַלַּיְלָה בְּחוֹחָיו.


בְּלַיְלָה זֶה יִבְכּוּ תֵּבֵל וְעוֹלָלֶיהָ

וְאֵי לִתְהום יִדַּרְדְּרוּ כְּתָרִים.

הָרוּחַ כְּכַף-יָד קֻטְּעוּ אֶצְבְּעוֹתֶיהָ

פּוֹרֶטֶת בְּאֵין-קוֹל עַל מֵיתָרִים.


מִי-מִי הִטְרִיף עָלַי לֵילוֹת-יָמִים גַּם יַחַד?

וּמִי צִוָּה לִי רֹן בָּעֵמֶק הֶעָכוֹר?

בֵּין יוֹם לְיוֹם כְּאוֹת הַפַּחַד

חוֹמֵק הַלַּיְלָה כְּחָתוּל שָׁחוֹר.


ד

אֲשֶׁר הִשְׁכִּין בְּאֹהָלֵינוּ מְרִי וָקֶצֶף

הוּא-הוּא אֲשֶׁר עָכַר יוֹמֵנוּ הֶעָרוּף.

כְּבַנָּאִים עַל פִּגּוּמֶיךָ בֵּית הָעֶצֶב

מִיָּד אֶל יָד נִמְסֹר אֶת אֶבֶן הַטֵּרוּף.


הִנֵּה הַגְּבוּל! כֻּלָּנוּ פֹּה נִקְרֵינוּ

אֶת אֲבָנֶיהָ שֵׂאת מִיָּד אֶל יָד.

בִּפְקֻדָּתָהּ הֲלֹם לָחֹג נִקְרֵאנוּ

חַג הַסְּפִינוֹת אֲשֶׁר טָבְעוּ לָעַד.


ה

הִנֵּה הַגְּבוּל!

עַל כֵּן עָלַי יָגֹדּוּ

לֵילוֹת כְִּלְעָמִים שְׁלוּחֵי בְּצַו בָּלָק.

כִּצְפַרְדְּעִים צְהֻבּוֹת כּוֹכְבֵי מָרוֹם יִדֹּדּוּ.

סְבִיבִי רַק קַר

רַק חֲלַק-לָק.


נָעַלְתִּי אֶת דַּלְתִּי.

אַךְ שׁוּב דּוֹפֵק הַסַּעַר.

וְקוֹל קוֹרֵא:

“סֹב דְּמֵה לִצְבִי!”

הַרְפִּי כִּי לֹא אֶפְתַּח הַשַּׁעַר.

אַךְ שׁוּב:

הִנֵּנִי!

שׁוּב:

צַוִּי!


“אָרוּר! אָרוּר!” – אָמְרָה.

וּמָה מַה נַּעֲשֶׂה לָהּ?

“הִנָּךְ יָפָה!” – דָּמֵנוּ לָה עָנָה.

בְּדָם וּבִזְמִירוֹת הֵן נַעַבְדֶנָּה סֶלָה

וּמַשְׂכֻּרְתֵּנוּ לַעֲנָה.

המלצות קוראים
תגיות