נעילה / יצחק ליבוש פרץ
“גוי” חיגר בא אל בית-הכנסת וַידלק נרות חדשים בנברשות, ואחדים מהם העמיד בקנים אשר על העמוד. רבים מן המתפללים מתכנסים מן הפרוזדור; היושבים קמים מן הספסלים – – –
ית-ג-דל! – מושך החזן בקולו.
הגברים מתעטפים בחופזה בטליתותיהם, ומעזרת-הנשים נשמע ילל איום. והגברים כועסים, ומכים על עמודיהם, להשתיק את הנשים. אך מי ישית לב להם? והנשים אינן בוכות, אינן צועקות, אינן מתפללות, אך מיבּבות.
– שמיה רבּא! – התפרץ קולו של החזן הניחר, וכמו התרחף על פני הילל מעזרת-הנשים, והגברים התנועעו, ויתנו גם הם קולם יחד עם “משוררי” החזן, וַיתגבר קול הגברים, וַיכס את קול הנשים.
נעילה!
נפתחו שערי שמים, אך עוד מעט ויסגרו… יינעלו שערי התפילות… עושו, חושו, יהודים… כי אם לא עכשיו – אימתי? גם “הושענא-רבה” הוא יום הדין, כביכול – “תוספה” ליום הדין, אך אוי לו לאיש שנדחה משפטו, עינוי הדין קשה מן הדין…
וה“שמונה עשׂרה” רוחצת בים של דמעות, רותחות…
סער הומה, יער זקן רועש, מכה גלים…
– ובכן תן פחדך!
מתפלל העם בקול רם, אלה רצים ודחופים כמבוהלים, ואלה ממתיקים ושבים על עקביהם, כאילו צר להם להיפרד מכל אות ואות… אך כוָנתם אינה נכונה… מה יהלוך מן הבּלָן, אם פּארוֹל, הערל הקושר את הזרדין, מפחד מפני אלוהים אחרים? ושלמה זֶץ, בעל-בית הגון, מה ממנו יהלוך, אם הפקיד והסופר לא משלנו הם? אדרבה! השם ישמרנו מפני פקידים יהודאין… אלה פושטים את העור מן העצמות, ואלה ישברו כל עצם ועצם… גם יתר ה“גויים” נחוצים הם… כי מי יסיק בתנור בימי השבתות? מי ישמור בלילות את העיר מפני שריפות וגנבים? בפרוָר גרים נוצרים רבים בבתים קטנים ונקיים. וילונים על החלונים, פרחים ושאר ירקות נשקפים מבעד להשמשות… אך הם בעצמם מגושמים וגסים… יישארו להם בטעותם… מה בצע, אם יפיל הקב"ה גם עליהם את אימתו? רבּון העולמים – הוא מתפלל – רבּון העולמים, “ובכן תן פחדך” – אל נא תאבה כלתי להתגרש מבני המוכה-חולי… “ואימתך”… הוא מצטער פתאום, כי עולה על לבו ירידת שער החיטים בשנה הזאת…. “ויעשׂו כולם אגודה אחת” – רבּונו של עולם, יעשׂו כולם יד אחת להעלות את המקח… “לעשׂות רצונך בלבב שלם”… “אוי אבינו שבשמים” (והוא מפסיק באמצע תפילתו), “שׂמחה לארצך ושׂשׂון לעירך” – ובמוחו בוער הרעיון: עוד שנה אחת כזאת ואובד כחרשׂ הנשבר!
ובֶנדיט החייט צועק בקול רם: “אתה בחרתנו”. ומשנן עוד הפעם: "אתה בחרתנו… " אשתו חולה זה שנים אחדות. היא רוקקת דם ולהם חדר אחד, לדירה ולמלאכה… ובני העיר מתייראים לבוא אל בית החולנית… אב רחמן, “אתה בחרתנו!” הלא אתה הכרזת על הזיווּג… האם בי האשמה? האם לא התנהגתי עמה כשורה? האם הכיתי אותה אף פעם אחת? הנגעה בה ידי? “ורצית בנו” – הלזה התכוַנתי בעמדי אִתּה תחת החופה? “וקרבתנו מלכנו לעבודתך” – היש טעם וריח לעבודתי?… וקולו נחבא מאפס כוח, והוא סופד ומקונן הלאה בעמקי הלב עד צעקו פתאום בכאב אנוש: “ואין קץ לאשי חובותינו” – כי החובות עלו למעלה ראש…טובע הוא בים של חובות…
רוב המתפללים כבר גמרו את השמונה-עשׂרה, אך החזן מחכה, כי עוד קול חיים-דוב נשמע, עוד חיים-דוב צועק למרום, השמש חפץ להכות בשולחן ולהשתיקו, אך יונה-וולף הגנן, הגבר-אלים בבית-הכנסת, קרובו של חיים-דוב, עצרהו: “הנח לו, יהודי מטופל הוא… שמונה ילדים וחוסר לחם”…
חיים-דוב מיבב: “ואין אתה חפץ במיתתם” – במיתתם מחמת רעב… "ולמה תמותו?… למה? למה? אתם צאן אובדות – למה תמותו?…יסורים וחלאים רעים – ועוד חולים הם… שיעוּל אסכרה… רבונו של עולם… וגם רחל שלי חולה… היא מסתרת את חוליה… אבל חולה היא….
________
גם חיים-דוב נדם וקול החזן נשמע…
והגברים, היושבים במנוחה על עמודיהם, עוזרים לו, אך עוד אחדים עומדים ועודם מתפללים בהמית-לחש, נשענים במצחם הבוער אל הקיר הקר, וחיים-דוב בתוכם, עוד מעט וייסגר השער, כל רגע ורגע יקר מפז… עוד מעט ויעבור מועד, ובקרבו עוד הרבה בכי, הרבה בכי….
והבעל-בכי הזה היה לפני תשע או עשׂר שנים גבר עליז ושׂמח; בנפש רחבה היה מזמר: “חמול על מעשׂיך ותשׂמח במעשׂיך” והיה מרים את קולו, למען תשמע רחל שלו בעזרת-הנשים… למה היא בוכה פתיה? מה יחסר לה? ומקומה של רחל אצל הוילון בחלון, והעיגול הבולט הזדעזע, אות היא כי שמעה רחל.
אז היה אברך במבחר ימי עלומיו, הטלית חדשה, הקיטל חדש, עטרה על גבי עטרה, חגורה וכפה מתנוצצות, ועל רגליו אנפילאות חמות, מעשׂי ידי רחל, לבל יצטנן בעמדו יחף.
אז לא פחד מאימת יום הדין… לבו היה טוב עליו, ועל-כן היה סמוך ובטוח, כי גם הקדוש ברוך לבו טוב על בריותיו, ולא יקוֹם ולא יטוֹר על כל דבר קל… ובזדון הן חיים-דוב לא יחטא… אך לפעמים בשגגה, או כשיצרו תקיף עליו, לנשק לרחל… הקב“ה ימחל לו… הן הוא, חיים-דוב, מחל ליונה-ווֹלף הגס, אשר הכהו לחי בשבת הגדול, בשעת דרשת הרב, בבית-המדרש! היתכן שיהיה הקב”ה קצר-אפים ממנו, ולא ימחל לו איזה מוּקצה או כלי פגום לנטילת-ידים… ואם יש איזה שמץ של חטא – ותענית מכפּרת, יום -כפּור מכפּר… הלא אינו אומר: אחטא ואשוב… ועל כן היה מזמר כצפור בצוהלת נפש… כשהיה חם לו יותר מדי, היה יוצא אל הפרוזדור, ומדלג על איזה פיוט… אם הזכירה לו קיבתו את חוקה, היה אומר: החרישו, בני-מעי! דומו עד הערב, ואשיב לכם כפל-כפלים! המעט כפרות שחטה רחל?
אבל הזמנים משתנים, עתה לא יצא חיים-דוב מפתח בית-הכנסת מ“כל נדרי” עד גמר נעילה… בכל משך ה“מעת לעת” הוא עומד על רגליו, אינו צוחק, אינו מזמר, אינו מתנמנם, כי אם בוכה ומתפלל בקול רם או בלב… עתה הוא מאמין בחטאיו, בוַדאי יש לו חטאים, חטאים גדולים ועצומים… הן מלאכים לא זכו בעיניו, מלאכי-השרת לא יעמדו בדין… הוא את חטאיו אינו יודע, אך הקב"ה יודע; הוא העד, הוא הדיין… רבּונו של עולם… רבּונו של עולם!…
החזן מתפלל בקול רם, ומחשבותיו של חיים-דוב מכווּנָות אל התפילה…
“כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ…” בודאי חפץ חיים-דוב, שלא ירדפוהו השוטר והשופט על דבר המסים הנושנים, אך לא זה הוא העיקר… כי מה יעשׂו לו שניהם יחדיו? הבית נמכר, כרים וכסתות אין לו… אם יחפוץ – ילעג להם…
הוא מתנועע, ושׂפתיו דובבות “יעלה ויבוא”: “זכרוננו ופקדוננו וזכרון אבותינו”… וזוכר הוא כי אביו היה יהודי כשר, חותנו היה סופר תפילין ידוע לשם… האינם עמלים שם בעדו ובעד נפשות ביתו? אך את המלים “וזכרון משיח בן דוד עבדך, חברון ירושלים עיר קדשך” הוא אומר בלי כוָנה יתרה… חיים-דוב אמנם אינו מתנגד ל“ישוב ארץ-ישׂראל”, וככל יהודי כשר הוא מאמין בביאת המשיח ובגאולת ישׂראל… אמנם חיים-דוב ידוע הוא כחכם בעל המצאות, אבל בנוגע לדברים כאלה הוא יהודי פשוט בתכלית הפשטות, ומחכה הוא לו בכל יום שיבוא… ולוּ בא היום או מחר, היה רץ לקראתו בכל לב ונפש, בלי התחכמות, בלי ישוב הדעת, ולא יפחד גם להציג כף רגלו על גשר הנייר… אבל כרגע לא זה העיקר… אמת, הפרוטה כבר כלתה מן הכיס, חוצפא יסגי… יונה-ווֹלף הגס מתנשׂא להיות ראש הקהל… אך טרם תהיה ממלחמת גוג ומגוג, טרם ינצח התוגר את כל אומות-העולם, בטרם יבוא אליהו וינבא, משיח בן-יוסף ויהרג… טרם יבואו כל אלה – הלא ימות הוא ורחל שלו, וכל שבעת ילדיהם החולים והבריאים, ברעב… פרנסה, רבּונו של עולם, פרנסה, ואחר כך משיח…
והוא לוחש בהתעלפות הנפש: פרנסה, פרנסה פשוטה, בלי התחכמות, בלי המצאות…
כי הוא מתיירא עתה מפני ההמצאות, אשר היו אמנם בעוכריו.
חיים-דוב היה יכול לעסוק במקח וממכר, לפתוח לו חנות של “סחורות האַמה” או בית-מרזח, לעמוד על המכירות בפומבי, או להיות סרסור של בתים ושל תבואה, ולחיות מידו הרחבה והמלאה כשאר היהודים, אך הוא היה בעל המצאות! עוד בהיותו ילד התנכר כבעל המצאות. הוא היה יוצר סביבונים נפלאים, עושׂה פנסים מהוללים; לא היה כמוהו שׂוחה בנהר, מחליק על הקרח… בשׂכר המצאתו לקלוע הבדלות חלולות היה מקבל מן השמש את הנרות היותר עבים בכל ימות החורף… עתה עושׂים את ההבדלות הללו בכל הערים, ואין איש יודע, כי הבדלות של חיים-דוב הן… אחרי כן היה לבנאי, ועשׂה סוכות כשרות בתכלית הכשרות בלי מסמרים וכל כלי אומנות, ומלבד זה – המזרחאוֹת שלו! כמה דובּים, נמרים, אריות ושפיפונים עשׂה – – –
הסגולות האלה היו, כאמור, בעוכריו. לא רבו ימי אושרו אחרי חתונתו… בצאתו מבית חמיו, ביקש לו חיים-דוב המצאה לפרנסה… בראשונה קנה בכסף מלא מאת איזה עובר-אורח את הסוד, לעשׂות בורית מוציאה כתמים, והנוכל ההוא רימה אותו; קבל ממנו יותר ממאה רובל, והבורית לא מצאה לה קונים… וחיים-דוב יצא את העיר, לסוֹב עם סחורתו על ערים אחרות; ורחל נשארה גלמודה. היא לא האמינה במשׂא ומתן כזה. מי צריך לבורית? לו היתה, לכל הפחות, בורית ירוקה לראשי הילדים, כי אז היתה דבר שווה לכל נפש. אבל בורית לכתמים למה? בגדי נשים מתכבסות ובגדי גברים – מה בכך אם נכתמים הם? אך חיים-דוב לא שמע לה. כל העולם כולו לא הצטמצם עוד בקהילתם…. יש עוד ערים ועיירות! ואם אך ירוויח איזה אלפים – נשבע לה – ישוב לביתו, וקנה איזו נחלה ולא יהיה עוד נע-ונד… ורחל הסכימה בעל-כורחה, ואחרי ימים מועטים שב חיים-דוב אל ביתו בערום ובחוסר כל, את כל הבורית אכלו הוצאות הדרך…
רחל מכרה אחד מתכשיטיה וַתּיעץ לו לנסוע לשאול בעצת אחד הרביים…
הוא שמע בקולה, אף כי לא רבּה אמונתו בקדושים, בהפרדו, אמר אליה:
– דעי לך, רחל, כי מהיום והלאה לא אוסיף עוד להשתמש בהמצאות; למענך אעשׂה זאת למענך… אנוכי אמרתי בלבי, כי כשובי הביתה תצעקי עלי, תקללי ואולי גם תשלחי יד אל פאותי וזקני… כשאר הנשים בשעה כזאת… אבל אַתּ קבּלת אותי בספר פנים יפות, אף כי ידעתי את לבך… ועוד צחקת לקראתי, צהלת… לא, רחל, מהיום והלאה לא אמציא עוד מאומה…
רחל צחקה בעינים מלאות דמעה, והביעה את תקוָתה, כי בעזרת השם – ראשית, ושנית – בעזרת הרבי, ימצא לו דרך ישרה לפרנסה…
מאמצע הדרך קבלה ממנו מכתב, ראשית הודיע, כי תהילה לאל הוא בקו הבריאה, ומקווה הוא לשמוע כזאת גם ממנה… שנית, שהתחרט ואיננו נוסע עוד אל הרבי, כי מצא בדרך את אושרו והצלחתו, כי קנה המצאה חדשה – מין שעוָה, שהוא דבק טוב לתקן כל כלי חרס וכלי זכוכית שנשברו; וזהו – כותב הוא לה – דבר שווה לכל נפש, כאשר חפצת, גם העני שבישׂראל יש לו כלים מכלים שונים, וילדים ששוברים אותם; ועל כן הוא מקווה לה' וכו'.
רחל בכתה עוד כחצי שנה, והוא שב עוד הפעם אל ביתו ערום ויחף, אך לא בחוסר כול, כי הביא המצאה שלישית: לעשׂות מי-פירות.
ומאז הוא מתעסק במי-פירות… משפחתו הלכה הלוך והגדול, ופרנסתו – הלוך וחסור!
תיכף כשעשׂה חיים-דוב את מסחרו היתה שנת ברכה, והגנים אשר סביב העיר היו מסובּלים בתפוחים, באגסים, ובשזיפים; העצים שחו תחת משׂאם ונחוץ היה לסעדם בסמוכות, וחיים-דוב חשב להתעשר, החומר יעלה בדמים מועטים, “בחצי חינם”, ו“כל העולם ישתה מי-פירות” בימי החום… אך הוא חשב וטעה, ה“עולם” אכל את הפירות ולא שת את לבו אל המשקה של חיים-דוב. ואך בימי דפגרא, בימים טובים, היו איזה דורשים למי-פירות. בימי החורף, אין דורש ואין מבקש…
– רבּונו של עולם – התעורר חיים לפתע פתאום – תהי נא השנה שנת-ברכה בכל מה שתהיה, אך לא בפירות… תסערם אך פעם אחת את הרוח מן האילנות, תאכלם תולעת, רבונו של עולם…
אך את מחשבותיו הנוגות הפריע החזן בקראו:
– פתח לנו שער…
_____
שונה מזו היתה תפילתו של יונה-ווֹלף הגנן.
גם הוא עומד כל יום הכּפּורים על רגליו, גם הוא אש להבה בתפילתו, גם הוא מכּה על הקיר בידיו ועל הרצפה ברגליו, – אך בשעה שחיים-דוב בוכה ומתחנן לפני אביו שבשמים כתינוק לפני אמו ומבקש אך פת לחם, מרקד יונה-ווֹלף לפני הקב“ה בלב סוער. יותר ממה שהוא מבקש, הוא מודה על הברכה, החסדים והנפלאות… זה שש שנים הוא חוכר גנים, ומדי שנה בשנה יתעשר יותר ויותר. העיקר הוא מתכוון ב”זכרנו, כתבנו וחתמנו לחיים"… החיים והבריאות… אחד מבניו חולה, המחלה אינה מסוכנת, אבל מכוערת ותזיק לו לשידוך… בין השׂפתים והחוטם כאדם בשׂר החי, ועל ראשו נגע-השחין… לפעמים יגדלו ויתפחו השקדים… דבר קטן מאד, אך קשה לרפואה…
– “חתמנו לחיים” – מתמרמר יונה-ווֹלף – יחיה בני שיחי', בני העילוּי, בני התכשיט! יאריך נא ימים אחרי!
מלבד המקום האחד הזה אין לו ליונה-ווֹלף שום יחס ישר אל פירוש המלות… לפעמים הוא מהלל ומשבח ומפאר, בשעה שהקהל מודה על חטאים ועווֹנות; יש ויצעק צעקה גדולה ומרה, בשעה שהחזן מרומם את חסדיו של השופט צדק… ואמנם, לולא היה יונה-ווֹלף כושל ב“עברי”, לא היתה כל בריה יכולה לעמוד בפני תפילתו, כי קולו קול אדיר וחזק, קול גס ומחוצף, קול קורא על פני השׂדה, בגן… ביער… לחדוָת המתפללים ישנם “קרבנות”… ו“מקבלין דין מן דין”… איזה פיוט קשה – ואז יונה-ווֹלף מחשה, מסתתר תחת טליתו, כאילו הוא הוגה דעות בחשאי ומתפלל בכוָנה יותר עצומה…
הנה שוועת חיים-דוב עלתה באוזניו…
_______
את חיים-דוב לא אהב מעולם, בימי עלומיו היה חיים-דוב סבּת כל המכות, החרפות והגדופים, אשר קבּל יונה-ווֹלף ממלמדיו ומהוריו. חיים-דוב ידע את השיעור והוא לא ידע, חיים-דוב היה נער יפה עינים ובעל חן, והוא גס ומכוער… חיים- דוב מסוגל לכּול והוא לא יכול גם “לגרש את החתול מעל התנור”… ומייסרים אותו: היה כחיים-דוב, קח לקח מחיים-דוב…
הלא על כן הכהו לחי בשעת הדרשה, בשבּת הגדול… ידע כל העם כי חיים-דוב איננו קדוש ומרומם… כי יונה-ווֹלף יכול להכות את חיים-דוב…
וגם הקב"ה נקם את נקמתו, לו נתן פרנסה ולחיים-דוב לא נתן מאומה…
“אך די רבּונו של עולם, די!”
כי לפתע פתאום התעוררו בקרבו רחמים גדולים לחיים-דוב… הלא הוא לא עשׂה זאת בזדון… לא בו האשמה… סלח לו, רבּונו של עולם, על המכות שהכני… ואני אתפלל אליך בקול יותר רם, אציג לך נר שעוָה יותר עבה, ובשנת ברכה אתן מטבע יותר גדול ל“מאיר בעל נס”…
ובאותה שעה התלקחה בו גם אהבה לאיש חרמו… תן גם לו ה' את הברכה…
כשהגיע ל“מרובים צורכי עמך”, השתתק. הדרך מן הוא והלאה לא סלולה, מלאה מעקשים. אז השפיל את עיניו אל מחזורו הגדול ויחשוב מחשבות:
–רבונו של עולם, אם מצאתי חן בעיניך, אני אשתי ויוצאי חלצי – אם יש לנו זכות אבות, זכות מצווֹת ומעשׂים טובים – שלח רפואה שלימה לבני, יגדלו התפוחים בגני כרמונים, ישברו בניך את רעבונם וצמאונם בתפוחי, יזוב אל פיהם מיץ פירותי כמעין שאינו פוסק… ואל תשכח גם את חיים-דוב… מעט מי-פירות….
פתאום התעורר לקול הקורא: “זכור ברית אברהם ועקידת יצחק”. הדרך סלולה, דרך המלך! יש שהוא פוגש על דרכו איזה מכשול, איזו אבן נגף ב“שבועות ונגוהות”, אך אותם הוא מבליע בתוך הנגינה… “אנקת מסלדיך”… ואחרי כן: “ה' הוא האלהים” – ואז ישאג כארי, כנמר – כאילו עוךמד הוא לבדו לפני הקב"ה, ואין איש אתו, אך קולו לבד ישמע.
וביציאתם מבית-הכנסת פגש בחיים-דוב.
– שנה טובה… יתן לך ה' את הברכה – אומר יונה-ווֹלף ברצון ובבטחון גלוי.
– גם לך! – עונה חיים-דוב בקול נלאה.
– יהיה לשנינו פדיון מרובה!
– הלוַאי, רבּונו של עולם!
וַיפּרדו, וַילכו איש לעברו, וַיתיצבו לקדש את הלבנה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.