מַעֲשֶׂה רַב.

ספור-המעשׂה נדפס פעם ראשׁונה בקניגסברג בשׁנת תּרי"ז בחוברת “אצבע אלהים או מעשׂה רב וכו'”. שם המחבר לא נודע. בהדפסה הנוכחית נעשׂו השׁמטות מועטות ותקונים קלים בדקדוק הלשׁון.

וַיְהִי בִימֵי שְׁפוֹט רבי יצחק אב-בית-דין ומורה צדק בקהלת טירנא אשר במדינת הָגָר, היתה לו בת אחת בָּרּה כַּחַמַּה וְיָפָה כַּלְבָנָה וּשְׁמָהּ חנה. ויהי היום חמשׁה עשׂר בשׁבט ראשׁ השׁנה לאילנות, יום שׁהיה דורשׁ הרב בישׁיבה לתלמידיו וּמְפַלְפֵּל בלמודו, ומקול הויכוח היו שׁומעים קולם לְמֵרָֹחוק, ובאותו זמן ועת היה רועה ומטייל בגנות ובכרמים השׂר הגדול נשׁיא הארץ, בחור כַּאֲרָזִים יפה אף נעים, לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ ולהרחיב לבו. והממלכה היתה אז נכונה ביד אמו כי אביו מת, והיא נער ורך בשׁנים. ובעת הלוכו דרךְ רחוב היהודים לשׂדה לצוד ציד עם רכבו ופרשׁיו, שׁמע קול המון גדול כקול הגשׁם, קול שׁאון בעיר סואן בתוךְ אזניו מבית הרב הנזכר. וירד מן הסוס עם אחד מִפָּרָשָׁיו, לראות מה קול ההמולה הזאת אשׁר הוא שׁומע, ובא ועמד לפני הרב. ובראותו אותו הכירהו ויחרד הרב חרדה גדולה עד מאד. כי לא ידע על מה בא אצלו בן המלךְ. ונפל לפניו מְלֹא קוֹמָתוֹ ארצה ויאמר: “יחי אדוני לעולם. אנכי עבדך וסר לְמִשְׁמַעְתֶּךָ” ויאמר לו הנשׂיא: אל תִּירָא וְאַל תֵּחָת כי באתי עד הלום, כי חפשׁתי וחפצתי לדעת למה הקולות יגדלון בביתךָ. וראיתי כי וכוח ופלפול הוא אשׁר אתם מפלפלים בלמודכם וְיָשַׁר בעיני מאד, לכן התמידו בו כי מתוֹךְ הוכוח תתברר האמת. ותכף ומיד יצאה אשׁת הרב ובתה לקבל פני האדון נשׂיאם. ועשׁו לו כבוד גדול אשׁר בְאֶפְשְׁרוּת כֹחם היו יכולים לעשׂות. וכשׁראה הנשׂיא את פני הבתולה חמד יפיה בלבו ותדבק נפשׁו בנערה, כי ישׁרה בעיניו להיות לו לאשׁה. ויאמר בלבו: “זאת הנערה אקח לי לאשׁה אף כי אהיה בעבורה נֶעְדָּר מן מהלכות”. ומיד קרא לאביה ואמר לו: “דבר סתר לי אליךָ הרב”. אז נפלו עליו אימה ופחד. ויבואו שׁניהם החדרה ויאמר השׂר: “חלילה לנו אם ישׁמע אישׁ דברנו” ויען לו הרב: “ידבר נא אדוני עם עבדו מה שׁיחפץ לבו כי עבדךָ שׁומע”. ויאמר לו: נִכְסְפָה וגם כָּלְתָה נפשׁי לבתךָ. תנה נא אותה לי לאשׁה והרבה עלי מֹהַר וּמַתָּן כי מצאה חן בעיני. ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ובוז אבוז בעבורה כל נכסי וכל גדולת מלכותי". ויען לו הרב, “אדוני יחיה לעולם, אנחנו בני ישראל הן עם אחד בארץ, נבדל מכל שבעים אומות העולם ואנחנו היום שפלים ובזויים בגלות. כי בית מקדשנו חרב ובית תפארתנו לשממה והגלות גברה ואין לנו שום גדולה וממשלה. ומה יחפוץ אדוני בביתי. האם אין בגבירות ושרות המלוכה יופי והוד כי תרצה בבתי העניה. ועוד, תורתנו צותה לנו ובעבורה נמות כולנו כי לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את בתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו”. ויאמר השר: “עתה הֵבַנְתִּי כי אני איני ראוי לה כדת וכהלכה”. ותכף לקח השר את הַפִּנְקָס שלו ואמר לרב שיכתוב ויחתום עליו כדברים האלה למען יהיה לו לזכרון ולמשמרת: “מודה אני החתום מטה, שהשר אדוננו יהיה ראוי לבתי ולהתחתן בי כפי דתי אני מִתְחַיֵב לָתֵת לו את בתי לאשה בלי פקפוק וספק כלל”. וכן כתב הרב וחתם את שמו יצחק רב בטירנא וישבעו שניהם שלא לגלות דבר זה לשום אדם שבעולם, וילךְ האיש לדרכו.

ואחרי כן פתח השר את פיו ויאמר לעבדיו: “בואו ונצא השדה לציד ציד”. ויהי בבואם אל השדה ויאמר אליהם: “שמעו נא אחי ורעי את כל אשר אנכי מדבר אליכם ומשביע אנכי אתכם באלהי השמים והארץ, שלא תודיעו דברי לשום אדם”. ויאמרו לו: “כולנו עבדים לאדוני וחלילה לעבדיך למעול מעל. יצוה לנו ואל כל אשר ישלחנו נלךְ ואת כל אשר יאמר נעשה ונשמע”. ויאמר להם: “אם כן אגלה את אזניכם כי בדעתי ובחפצי לילך למרחקים, לראות מה יש בעולם ומנהג אנשיו נִמּוּסָיו וְדָתָיו. והיה הטוב אשר ייטב אלהים עמי והטיבותי לכם וחלק כחלק נאכל בְּשַלְוָה וּבְחֶדְוָה. אך בִּתְנַאי שלא תְּגַלוּ סוד זה לאמי המלכה. כי כאשר אני בן יחיד ורךְ בשנים בודאי תִּמְנָעֵנִי ממחשבה הזאת ביד חזקה ומה שֶנָּדַרְתִי אֲקַיֵמָה”. וַיַעֲנוּ כולם יחדיו ויאמרו כל אחד: “יְצַוֶה אדוננו, כן נעשה בלב שלם. ואנחנו נִשְׁבַּעְנוּ בְּשֵׁם אלהי השמים שלא נהיה בוגדים ומועלים במצותו. ובאשר תלךְ נלךְ ובאשׁר תלין נלין לא מתפרד איש מעל אחיו. וְנָשִימָה נַפְשֵנוּ בְכַפֵּנוּ לְמַלֵּא רצון אדוננו”. ויאמר להם השר: “יהי כן ה' עמכם”. ויאמרו לו עוֹד עבדיו: “בזאת תֵּדַע כי חָפַצְנו באדוננו וכי אנשים אחים אנחנו. ובאנו לְגַלּוֹת לך סוד גדול שיש אוצר סגולה מִזָּהָב ורב פנינים לאביך המלך הנפטר, טמון ושׁמור תחת אבן אחת מוּנַחַת תחת הערש של אמך המלכה, בכן, החכם עיניו בראשו כי הוצאות הדרכים רבות הנה. וּבְעֵת הצורך תִּהְיֶה עֲצָתֵנוּ לתועלת רבה וְדַי לְמֵבִין”. וייטב הדבר בעיני השר וַיַעַש כן. ויהי בחצי היום עת האכילה לא אבה ולא בא בן המלךְ אל השלחן לאכול לחם וגם בַּלַּיְלָה לא בא. ותאמר לו אמו: “מה לךְ בני כי לא באת עד הנה לאכול לחם? הֲיֵש דבר אתךְ, שְׁאַל חֶפְצְךָ וְנַעֲשֶה לך”. וימר לה: גְּבִרְתִּי אמי המלכה, לא יש בלבי שום דאגה אךְ פני דַלוֹת ורעות כי לא ישנתי זה שנים או שלשה לילות ובשׁביל זה אין לי תַּאֲוָה לאכול, אפשר כשאעשה איזה שנוי וְאִיַׁשן בערש אמי הלילה אולי ייטב וְיָנוּחַ לבי מֵעָצְבִּי וּמֵרָגְזִי". וַתַּעַן המלכה ותאמר לו: “בני עֲשֵׂה הטוב בעיניךָ”. וישכב בלילה ההוא בַּחֲדַר המלכה אמו. ויהי בַּחֲצִי הלילה וַיָקָם בזריזות ולא בַעֲצַלְתַּיִם ולקח כל המטמון אשר היה גנוז ואצור שם כמה שנים. ובאשמורת הבוקר הלךְ אצל עבדיו אל השדה ויאמר להם: “האוצר טמון הוא עמי ועכשיו הָכִינו לכם צֵדָה לדרךְ, וששה סוסים לִרְכַּב וְלִישָׂא המשא ולמחר קודם עֲלות עמוד השחר נלךְ לדרכנו בלי נְטִילַת רשות משום אדם שבעולם”. ובאותו הלילה בא אל השלחן ואכל ושתה וְשָׂמַח שמחה גדולה. וייטב הדבר בעיני המלכה. ותאמר לו: “בני אם טוב בעיניךְ שב גם הלילה ולין פה בחדר משכבי”. ויאמר לה: “הן יהי כדברךְ”. ובחצות הלילה קם ונסע עם עבדיו משם וששה סוסים הַמוּכַנִים עם משאיהם והלכו לדרכם לשלום.

ויהי בבקר ותלךְ המלכה לַחֲדַר בנה אשר היה שם לראות מה טיבו ולדרוש שלומו, אבל החדר היה סגור ומסוגר אין יוצא ואין בא והמתינה עד בּוֹשׁ וישׁברו הדלת ויראו כי אין איש. ויחפשו בכל המקומות בחיפוש אחר חיפוש ובקשו ולא מצאוהו. והעיר טירנא נבוכה. ויקראו סופרי המלכה ויכתבו אגרות בכל מדינות מלכותה, ובכל מדינה ומדינה עיר ועיר מקום אשר דבר המלכה הגיע כרוז קורא בקול: כל מי שיש לו ידיעה או רמז מבן המלכה אם חי אם מת יבוא להגיד וינתן לוֹ עד חצי המלכות, אבל הוא הלך בדרכים עקלקלות ולא בדרך המלך. ולכן לא באה שום ידיעה ממנו. וַתִּתְחַלְחַל המלכה מאד. ויתאבלו כל בני המדינה לְמִגָּדוֹל עד קטן. כי שר חשוב ואהוב היה בעיניהם וְיוֹרֵש עֶצֶר. והוא הלך למרחוק למקום שאין מכירין אותו ולא גִלָּה את לבו לעבדיו ובלילה אכל עם עבדיו וּבִשְׁתִיָה שָׂם סם המות לפניהם לכלותם מן הארץ. וכשהלכו למטתם צָוְחוּ ואמרו: “אוי ואבוי, מה זאת באה עלינו כְפֶתַע פתאום?!” והשר עשה עצמו כלא יודע דבר. וישלח לקרא לרופאים ולא יכל להצילם מן המות כי הארס נתפשט בקרבם. ותצא נפשם וימותו ויקברם בכבוד גדול. ואח"כ לקח כל אשר לו ובתחבולה קנה מלבוש אחד ישן נושן והלביש אותו מֵעַל הבגדים הנאים והיפים למען לא יכירוהו ונסע למרחקים. ובא למקום אחד בין היהודים ושמע קול מלמד אחד הלומד עם תלמידיו. וילך אצלו ועמד לפניו ואמר לו: “שלום עליך רבי, ישמע אדוני את דברי. אנכי הייתי בילדותי בְּשִׁבְיָה ובגלות מרה ונמהרה כמה ימים אצל גוי עז וקשה מבני הכושיים כי לקחו אותי בהיותי עומד על פתח אבי. ויהי היום וילך הכושי עם אשתו לבית עֲבודָה זָרָה שלהם. וַאֲזַי באו אלי אבי ואמי ואמרו לי: “ידוע תדע כי אתה בננו וכי נולדת יהודי ובאמונה היהודית תחזיק לבך עד מות וקוה אל ה' ויצילך מכל צרה”. וכשמעי השברים האלה צָפַנְתִּי אותם בתוך לבי ולילה אחד קמתי ולקחתי כל ממונו של הכושי וברחתי משם והלכתי לפליטה. בכן שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשִָׁתִי הוא שתלמדני תורה ואתן את שכרך כפול ומכופל”. וכך היה, כי המלמד למדוהו תורה ובתוך ימים מועטים למד ספרא וספרי וכל התלמוד ותלמודו מצליח בידו. ולקח רשות מרבו לנסוע למקום אחר לישיבה יותר גדולה, ללכת מֵחַיִל אֶל חַיִל ללמוד תורה והיה חריף ובקי בתלמודו מאד. אז אמר בלבו: “עכשיו אהיה ראוי לזווג בת ר' יצחק מטירנא” וקודם נסיעתו סיפר לרבו בסוד כמוס ובשבועה גמורה כל מה שאירע ושעדיין לא היה נימול. וַיָמָל רבו את בשר ערלתו ויאמר לו: “אם תחפוץ בבתי אתן לך בתי לאשה ושב עמנו”. ויאמר לו: “אל יפציר אדוני בזה הדבר ותן לי רשות ללכת לארצי ולמקומי”. ויברכהו רבו וילך מאתו לשלום.

וכאשר הגיע למדינת טירנ“א קנה לו עוד מלבוש אחד ישן נושן, בְּלוֹיֵי סְחַבוֹת, טלאי על גבּי טלאי כאחד מעניי העם. ובא לבית הרב רבי יצחק וא”ל: “שלום עליך רבי ומורי”. ואהבת הבתולה בת הרב היתה תקועה בלבו כיתד נאמן והלך אצלה לדבר עמה ותאמר לו הבתולה: “הנה לך פרוטה ובפרוסת לחם ולך לשלום. כי אבי הרב אינו לוקח עוד בחורים ללמדם ספר מנין הבחורים היום במלואו וְקָצַר הבית מֵהָכִיל עוד בחורים”. ואשת הרב היתה אומרת ברוגז: “לך מעמנו”. וכשמוע הרב קול תלונת אשתו ובתו על הבחור נִכְמְרוֹ רַחֲמָיו עליו. ואמר להן: “מדוע תָרִימוּ קול על העני הזה? הָנִיחוּ לו כי דַי לו צרת דלותו”. ותען הבתולה ותאמר: “הבחור הזה הוא בזוי ומאוס מאד כי מלבושיו יורו עליו כי עני מדולדל הוא מאד. ודי לנו צרת דלות הבחורים הישובים פה מבני עירנו, התוסיף עוד דלות על דלות וְנֶהִי עַל נֶהִי ושפלות”. אמר לה אביה: “דּוֹמִי וְהַחְרִישִׁי וְהַמְתִּינִי עד אחר הלימוד”. וכשגמר הלימוד שאל לו הרב: “מאין באת? ויאמר: “מארץ רחוקה ללמוד תורה. ואני שמעתי עליך כי חכם גדול אתה וחסיד בכל מעשיך”. אז נתן הרב להבחור כתב לקצין אחד מקציני הקהל וּפַרְנָסָיו כדי שיפרנסוהו בכבוד חדש ימים, כאשר הוא מנהג המדינה לעשות עם כל תלמידי חכמים המתגוררים בארץ. והגביר בעל הבית קִבְּלָהוּ בְסֵבֶר פנים יפות וְאָמַר לוֹ: “הַא לך חדר מיוחד זה בעליה ללימודיך וְנָשִׂים לך שם מטה שלחן ומנורה וספרי קדש וה' יהיה עמך”. והבחור עלה לעליה לחדרו ולא פסק פיו מגרסא וכל היום וכל הלילה היה הוגה בתורה ולא מָשׁ ספר התורה מפיו. ובעל הבית מרוב טרדותיו במשא ומתן ועסקיו לא זכר אוֹתו וישכחהו ולא שם על לבו לקרותו אל השלחן. ויהי ביום השני ויזכור בעל הבית כי הבחור אתו בבית ויחרד חרדה גדולה עד מאד. כי הזמן היה מתגבר בקור והשלג והכפור והברד על הארץ. והלך מהר למעלה ומצאהו יושב ושונה ומכח תלמודו נתמלא כל הבית אורה זו תורה. וּממשׁ השכינה היתה שוֹרה עליו. ויאמר לו בעל הבית: “לך עמי למטה לבית החרף כי הזמן קר מאד וֶאֱכֹל וּשְתֵה וייטב לבך. ומחול לי על עלבונך שלא קראתי אותך מאז לאכול לחם. וצר לי מאד בשביל כבוד תורתך אך טרוד הייתי בעסקי”. ויאכלו וישתו שמחים וטובי לב. ויהי ביום הג' הלך בעל הבית עם הבחור לישיבת הרב. ויספר לו את עוז תורתו וממעלות הטובות תּוֹרָנִיוֹת וְנִמּוּסִיוֹת שֶיֵש לו. ועוד אמר שהבחור לא היה רוצה ללכת לישיבה כי אשת הרב ובתה היו מביישין וקוראין אותו עני ודל ואין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. רק מחמת הפצרות שהפציר בו בא לישיבה. ושמה הראה גוֹדל בקיאותו ועומק חריפותו בתלמוד ובפוסקים. והיה שם פלפול וחדוד גדול אשר כמוהו לא נשמע וכמוהו לא נהיה. ויאמר הרב אליו: “שׁב אמדי ותהיה מאוכלי שולחני”. ובתקיפת הימים אמר לו הרב: “לא טוב היות האדם לבדו, הנה בתי לפניך קח אותה לך לאשה”. ויען ויאמר” “נפשי חשקה בתורה ועדיין אנכי רך בשנים לקחת אשה”. ויהי היום ט“ו בשבט יום ראש השנה לאילנות, יום אשר היו בחורי חמד בני היהודים עושים ביניהם מָחוֹל ושמחה, היו חוגגים ושׂשׂים ומרקדים, והיתה רואה אשת הרב שהבחור הזה היה מסתכל תמיד בבתה ולא נשא עיניו ממנה ותלך ותספר לבעלה. והוא היה שומר את הדבר. אחר זאת אמר הרב לבתו” “לכי למעלה וקראי לבחור התלמיד-חכם שיבוא לאכול לחם”. וכאשר הבתולה עלתה למעלה ובאה אצלו, אמר לה: “גשי נא אלי יפת העין וְאֶשָׁקֵךְ”. והיה מראה לה את המלבושים הנאים אשר היו תחת הבגד הישן ונתן לה מתנות רבות מאבנים טובות ומרגליות. ויאמר: “אם תדעי היפה בנשים מה שעשיתי באהבתך בודאי תשמעי לי בכל אשר אני אומר” ואז הגיד לה את כל לבו ונשקו וחבקו זה את זה עד שענתה ואמרה: “כל מה שאדוני אבי עושה אנכי מְרוּצָה”. והרב היה שומע כל הדברים האלה וַיִשְמְרֵם בלבו. ויקרא לבתו ואמר: “בואי עם הבחור למטה כי השלחן ערוך הוא”. ויאכלו וישתו ויברכו את ה‘. לאחר הסערה קרא הרב לבחור ואמר לו: “בוא עמי החדרה וסגור הדלת כי דבר סתר לי עמך”. ויאמר לו: “בבקשה ממך שתגלה לי האמת ואל תכחד בני ממני שום דבר מה בדעתך לעשות. האם תחפוץ לקחת בתי לך לאשה או בתו של הגביר בעל הבית אשר הִתְאַכְסַנְתָּ בביתו כי חפץ הוא בך מאד כאשר נודע לי והוא עשיר וקצין”. ויען הבחור: “הלא העולם אינו מכיר אותי ואיך רוצים להתחתן בי? אנכי כגר בארץ”. והשיב לו הרב: “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, תהיה מה שתהיה איני קונה כי אם תורה, בכן אם תרצה תן דעתך אל בתי וְאֹהַבְךָ וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ”. ויאמר לו: “הַכֶר נא למי החותמת זאת”. ויכּירה ויאמר: “חתימת ידי הוא” ויחבקהו ויאמר לו: האתה אדוננו וקציננו נשיא כל הארץ?" וַיַכֶּר אוֹתוֹ בתואר יפיו והדרו כבני המלכים. ויאמר השר, שהוא עכשיו יהודי ותלמיד חכם עצום ומופלג “ימחל אדוני הרב וְיִשָּׁבַע לי כבתחלה שלא יְגַלֶּה סוד זה לשום אדם שבעולם ואפילו לאשתו” ויעש הרב כן. ומיד כתבו תְּנָאֵי השידוך ביניהם. וישא הבחור את קולו ויאמר: “בשמחה גדולה בסימן טוב ובמזל טוב” ונתן לכלה מתנות רבות. כי היה לו עושר מופלג בִּמְעַט הַכַּמוּת וְרַב הָאֵיכוּת במרגליות ופנינים. וַתִּבָּקַע הארץ לקול שמחתם. ותהי שמחה גדולה בעיר למגדול ועד צעיר. ויהום כל העולם מזיו קְלַסְתֵּר פני החתן והכלה וִיפִי תָּאֳרָם. עד כי השמועה הגיעה למלכה אֵם החתן ותקרא ותשלח שריה ונכבדיה לבית הרב קודם החתונה. וצוותה שימתינו עם החופה עד בואה אצלם ויחרדו הרב והחתן חרדה גדולה וארכבותיהם נוקשות זו לזו. ועל זֹאת גזרו תענית וירבו בתחנות ובקשות ויחלקו צדקות רבות לעניים. והעולם לא היו יודעים על מה ולמה נגזרה התענית הזאת, ועל מה היתה עת תחינה ובקשה זו. ויתנצל הרב אל בני קהלתו ויתחנן להם לאמר: “העתּירוּ בעד הזיווג אל תשלוט בהם עין הרע”. וכן עשו בני הקהלה וְהִרְבּוֹ בתפלות ובצדקות. והמלכה וכל שרי המדינות עמדו שם בעת החופה ויהללו מאד את יְפִי החתן והכלה כי לא נמצא כְּיָפְיָם בכל העולם ולא הכירוהו כי בן המלך הוא. כי מאת ה’ היתה זאת לבל יהפך ששונם לאבל וחופתם לאסון. והמלכה שלחה מנחה גדולה לבית הרב עגלה מלאה עופות ומגדנוֹת וסבלונות לאין מספר לכבוד החתן והכלה. וישמחו כל הקהל ז' ימי המשתה. והרב עם חתנו נתנו שח והודאה לאלֹהים על הנס העשוי להם. ויעברו ימי החתונה ימי משתה ושמחה. וחתן הרב פתח את ביתו לרוחה בית ועד לחכמים כדי להרביץ ולהגדיל תורה ולהאדיר והיו מתאספים שׁם כל הימים עוסקים בתורה שׁלמים ותמימים ותעמוד הישׁיבה הזאת שׁלשׁ שׁנים, ונתגדל ונתמלא זְקָנוֹ כאחד מרבני העם וּזְקֵנָיו. ועל זה שמח הרב מאד כי אמר: עכשיו בודאי לא יכירוהו.

ויהי לתקופת הימים ביום ר“ה היו רוצים הקהל לכבד לחתן הרב שיתפלל תפלת המוספין כי קולו היה ערב ויודע נגן. וכדי להכשיר ולהכין את עצמו, הלך בערב ראש השנה לטהר את גופו. וזקנה אחת ארורה ובת בליעל, אשר היתה הולכת ושבה לכאן ולכאן ומשמשת בבית המרחץ, ראתה בעד האשנב לחתן הרב ישוב עירום. והיתה בו נימא אחת על בשרו בין הכתפים. וזכרה כי בן המלך הוא, כי כאשר היתה אומנתו הכירה סימניו. ומיד הלכה לחצר המלכות להלשין עליו, ויאמרו השוטרים אליה: “מה לך אצל המלכה? לכי מכאן”. והפצירה פַעֲמַיִם ושלש עד שהניחוה לבוא לפני מלכה, ותפול לפני המלכה ותאמר: “הוציאי כל האנשים האלה מעמך כי דבר סתר לי”. ותאמר המלכה: “דברי”, ותען הארורה: עוד בנך חי והוא רב ליהודים. ותשלח המלכה לקרא לשר היועץ שלה, ותגד לו את כל דברי האשה האומנת וכי היא ראתה בעיניה סימן מובהק על הכתף, “ואמת הדבר הוא כי זה בני יען ראיתיו ביום חתונתו יפה מאד אף נעים”. ויאמר היועץ: “אל תמהרי ברוחך לדבר, נמתין עד יוֹם צום הגדול שלהם, כי אז מתאספים כל היהודים יחדיו בבתי כנסיותיהם ונקח אותו משם ונראה מה יהיו טענותיו”. וכך עשו, ויהי בעצם היום הזה באה המלכה עם כל גדוליה ושאר המון העם קהל גדול בַּחֲרָבוֹת שלופות בידם. וכרוז קורא בקול מטעם המלכה וגדוליה, אל יצא איש ממקומו בלי נטילת רשות, והיו יוצאים כל אחד ואחד ועוברים לפני השומרים כִבְנֵי מָרוֹן. והיו שואלים לַגּוֹיָה הארורה אם זה הוא בן המלך והיתה אומרת לא וכל הקהלה נבוכה כי לא ידעו מה הוא. עד שיצא חתן הרב ואמרה “זה הוא”! ויחרדו כל הקהל מאד, ויאמר להם חתן הרב: “אל תיראו, אנכי לא אביא אתכם חַס וְשָׁלוֹם בסכנה עצומה. מוּטָב שֶׁתֹּאבַד נפש אחת ואל יאבדו נפשות הרבה”. ואז לקחוהו והביאוהו לחצר המלך וַתֵּבְךְ המלכה וַתִּתְחַנֵּן לו: “בני! בני! כמה ימים ושנים הִתְאַבַּלְתִּי עליך עד שמצאתי אותך בבזיון הזה ולמה ועל מה נתייהדת”. ויאמר לה: “תחי המלכה לעולם, יהודי נולדתי, יהודי נתגדלתי ויהודי אמות”. ותאמר המלכה: “תן תודה כי אתה בני! ואם תרצה להיות יהודי עשה הטוב בעיניך”. וכל שרי המלכה היו מבקשים זאת ממנו. והוא היה מפציר תמיד כי אביו ואמו היו יהודים. ויאמרו לו: “אות יפייך והדרך יורה, כי תאר בני מלכים אתה”. ויען להם: " כמה יהודים יש שהם יפים ונאים ומזהירים ככוכבים. ולכו אל האומן למה עֲשָׂאַנִי כל כך יפה”. אמרה המלכה: “עִם כָּל זֶה אתה בני”. אמר לה" “אדונתי המלכה, לא היה טוב לי להיות מלך ובן מלך מהיות יהודי שפל ונבזה? אם כן למה תדבּרי כדברים האלה כי אנכי בנך? הלואי יהיה כן”. מיד הוליכוהו והושיבוהו בבית הכלא מקום אשר אסירי המלכות אסורים שם, עד זמן לדעת האמת ולהבחין אם הוא בן המלך או אם הוא כאחד מן העם. ונתנו לו לחם צר ומים לחץ לראות אם בדוחקו יודה האמת. ובכל יום ויום היתה המלכה מתהלכת בבית האסורים לראות אם יודע ויפטור, אבל הוא היה תמיד עומד בדיבורו וקיים במאמרו. עד ששלחו המשפט לפני הקיסר והקיסר שלח משומד אחד לטירנא לחקור האמת אם הוא יהודי מלידה מבטן ומהריוֹן. וכאשר בא אליו דיבר עמו טובות ורכות כדי לפתּוֹתוֹ שיׁוֹדה האמת. אבל הוא כקדם וכבראשונה היה קיים בדיבורו. וכל השרים ויועצי ארץ היו עומדים בחוץ לשמוע מה בפיו, והוא לא הודה כלום רק היה אומר: “וכי אפשר שאנכי אהיה בן המלך. ואיך יוכל להיות שבזמן קצר כזה שנאבד בן המלך יכולתי ללמד כל כך הרבה כאשר אני יודע, אם לא היה שלמדתי מנעורי ועד עתה ונתגדלתי יהודי? ובן המלך זה לא נודע ממנו יותר מחמש שנים”! ויכּנסוּ דבריו באזני המשומד. ויאמר: “אני כמותו מודה כי לא בן המלך הוא רק נולד יהודי”. אבל היועצים לא היו רוצים לפטרו ממשפט מות. ומה עשו? שִׁחֲדוּ למשומד הזה כדי שיאמר שקר עליו שוה הודה כי בן המלך הוא. וגם בִּזָה ושקץ כל שרי המלוכה. וקלל לכתר ולשרביט. ורוצה להיות תמיד יהודי. ועל זאת התיעצו היועצים מה לעשות ונמנו וגמרו דינו למיתה. ושישרף חי על אשר הרים יד במלכות. וכששמעה זאת המלכה צעקה מאד במר נפש על מיתת בנה. והיוֹעצים הביאו ביום הנועד כל מיני תופים וחצוצרות וכל כלי נגון להרבות הקולות כדי שלא תשמע צעקת בנה האומר בקול גדול: “שקר וכזב הוא המשפט אשר הודיתי כי בן המלך אנכי”. ולא הועילה צעקתו ונשרף חי על קדושת שמו יתברך בקדושה ובטהרה.

מַעֲשֶׂה בְגֵר צֶדֶק

ספור-המעשׂה (מיסודו של א. מ. דיק) נדפס בשׂפת יהודית-אשׁכנזית בירחון “די יודישׁע וועלט” בשׁנת תרע“ג ונתרגם לעברית ע”י ברוך קרופניק.

וַיְהִי בשנת תק"ט לאלף הששי, היה בארץ פולין דוכס אחד ולו בן חכם ונבון ויודע כל מדע. וכאשׁר גדל הבן, והיה יקר ונכבד בעיני אביו, שלח אותו לעיר פאריש,ׁ הלא היא עיר המלוּכה בצרפת המדינה, למען יִשְׁתַּלִּם בידיעותיו, כי שׁם שֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי לכל חכמה וחכמה.

בימים ההם היה בפולין אחד מבני האצילים יוצאי זאמוט ושׁמו זַרֶמְבָּ"א וגם לו בן, והיה הבן ההוא גם כן חכם ונבון מאד ומשכיל אל כל מראה עיניו, וישׁלח אותו אביו אל עיר ווילנא שֶׁיִלְמַד שם באקדימיא שלהם והבן שׁקד על למודו ויעש ימים כלילות, עד אשׁר גדל מאד בכל שׁבע החכמות, שׁכם אחד על כל התלמידים בני גילו, וְנַעֲשָׂה מפורסם בין כל השׂרים וְרַבֵּי המלוכה, וַיִתְּנוּ לו הרבה כסף להוצאות הדרך וישׁלחו אותו לפארישׁ הבירה, ושׁם קבלו אותו הפרופיסורין בכבוד גדול וַיִתְרועִעַ עם בן הדוכס פוטוצקי, מגדולי היחש בפולין בימים ההם.

ויהי היום וילכו הנאהבים והנעימים לָשׂוֹחַ בעיר ולהתהלך בה ולהתענג על שְׂכִיוֹת הַחֶמְדָה ורוב עָשְׁרָה שלהעיר רַבָּתִי עָם מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ. ויצמאו וַיָבֹאוּ לכרם אחד לשׁתות כוס יין, וַיִרְאו שׁם סוכה קטנה בתוך הגן, וישׁמעו בה קול אדם לומד בקול וַיִתְמְהוּ עַל הַחֵפֶץ. הם באים לתוך הסוכה והנה אישׁ שיבה יושׁב בה ומלמד לנער קטן וַיִרְצוּ לדעת מה דבר הלמוד ויסתכלו בספר הפתוח לפני הזקן עם תלמידו ולא ידעו פֵּשֶר דבר וישׁאל בן פוטוצקי את חבירו: הידעת מה דבר הספר הלזה? ויאמר לו חברו: “לא ידעתי אף פירושׁ מלא אחת, מִיָמַי לא שׁמעתי ולא ראיתי כתב ולשׁון כזה”. ויבקשׁו מאת הזקן להגיד להם, מה טיבו שׁל ספר זה, ויען הזקן “ספר התנ”ך הוא זה וכתוב הוא בלשׁון הקודשׁ". ויבקשׁו ממנו שׁיספר להם את הכתוב בספר. ויספר להם פרשׁיות אחדות בָּאֵר הֵיטֵב, מְפורָש וְשׂוּם שֵׂכֶל, וימצא הספר חן בעיניהם וישׁאלו את הזקן אם אמת כל מה שׁכתוב בספר, ויען ויאמר “אמת וצדק” ויאמרו לו: “אם כנים דבריך תֵּימָה שׁאין הפרופסוֹר שׁלנו מלמד לנו בספר זה, והוא הן מלומד גדול ואישׁ אמת, ושׁנית, אין מתביישׁים באמת ולמה איפוא אתה לומד בסתר כעובר עבירה?”

ויען הזקן “הסבה היא שׁאתם והפרופיסור שׁלכם מאמונה אחרת אתם, נוצרים אתם, ישׁו הנוצרי הִדִֹיחַ אתכם מדרך הישׁר ולא עוד אלא שֶׁגָּזַר חרם על למוד הספר הזה. ואנחנו בני ישׁראל שׁרויים בגלות ביניכם ולומדים בסתר את הספר הזה שׁהוא תורתנו האמתית ואם תרצו נכון אני ללמוד עמכם ספר זה דָבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו וְעָל בֹוּריוֹ ואח”כ כאשׁר תבינו ספר זה היטב אלמד עמכם גם שׁ“ס, זו גמרא אשׁר היא פירושׁ לתורתנו הקדושה”. וייטב בעיניהם דבר הזקן ויכרתו עמוֹ ברית שׁילמוד עמהם בכל יום ויום וקצבו לו שׂכר למוד ביד רחבה.

ויחל ללמדם את התורה הקדושׁה מבראשית ויגיעוּ עד לעיני כל ישראל ואח"כ למד עמהם את הנביאים, הכל באר היטב עד שנהפכו מלימוד זה לאנשים אחרים ויחדלו לשקוד על דלתי האקדימיא ולא הלכו עוד את בית תפלה שלהם. וַיְּרַע הדבר בעיני הזקן כי פחד מאד וַיַגֶּד להם פעמים אחדות כי לא טוב המה עושים בעזבם את לימודיהם וּבְבַזּוֹתָם את אמונתם וַיִּחַר אף פוטוצקי בשמעו זאת וידבר עם הזקן קשות על אשר הוא מדחה אותם מדרךְ האמת.

פעם אחת הלכו החברים לטייל בשדה ועבדיהם הולכים אחריהם וַיָסוּרוּ הצדה ויאמר פוטוצקי לחברו: “אמור נא לעבדינו שיעמדו מרחוק כי דבר סתר לי אליךְ”. ועמדו העבדים מרחוק ושני החברים הרחיקו ללכת ואז אמר פוטוצקי לחברו: “אךְ אם אתה לו שְׁמָעֵנִי, דבר חשוב לי אליךְ ורצוני לְגַלּוֹת לך מצפּוּני לבבי בִּתְנַאי שלא תגלה לשום איש שבעולם”. ויאמר לו חברו: “יהי לבך סמוך ובטוח, חלילה לי מִגַּלּוֹת סודךְ לאחר”. ויאמר לו פוטוצקי: “דע לךְ כי גמרתי בדעתי לברוח מכאן לאמשטרדם ולהתגייר שם, כי שם אין איסור מטעם הממשלה להתגייר ואני עושה זאת אחרי שנוכחתי, כי רק האמונה הישׁראלית היא האמתית והאמת טובה לי מכל הבלי העולם הזה עולם התהו, בקצור רצוני להיות לישראלי ולעבוד אלהי אמת שלא ידעתי עד כאן לְפִצְעִי וּלְחַבּוּרָתִי, ובכן הנני הולךְ”.

ויען חברו ויאמר: “כַּתֵּר נָא זְעֵיר ואל תלך בלבדך, דע לךְ שלא נופל אני ממך במחשבה ודעתי כדעתך וגם לי כלוֹת הנפש לדת ישראל ובכל לבי הייתי מתגייר ע”כ אם תתן לי להוצאות הדרךְ אל אשר תלךְ אלךְ". ויאמר לו פוטוצקי: “לו יהי כדבריך וכל מחסורך עלי, הִכּוֹן לדרךְ”. וישבעו שניהם להחזיק את הדבר בסודי סודות ויכרתו ביניהם ברית שיהיו כל ימיהם ידידים נאמנים וישימו את האלהים לעד ביניהם וישובו העירה ושם נמלכו עוד הפעם אם באמת לקיים מה שנדברו כי נפשם ידעה מאד כמה צרות ויסורים יבואו עליהם לבד מה שיצטרכו לעזוב עושר וכבוד וארץ מולדתם ומשפחותיהם וכל טוב וליעשות יהודים קבצנים בארצוֹת נכר ואם אמנם יְקָרָה האמת אבל גם החיים יקרים ובפרט לצעירי ימים שהיו אֲמוּנִים עֲלֵי תוֹלָע וכל אשר נפשם שאלה לא אצלו ממנה, נקל להבין כמה קשה היה להם לבוא לידי גמר בנפשם וזמן רב היו פוסחים על שתי הסעפים. לבסוף גמרו להפיל גורל וכאשר יגזור הגוֹרל כן יהיה. ויפול הגורל שיתגיירו.

ויסע בן הדוכס לרומי כי באשר שהיתה האמת נר לרגלם גמרו שיסע בן הדוכס למקום מגורי האפיפיור לְהִתְחַקּוֹת שם על שרשי האמונה שלהם, הכצעקתה כן היא ושקר יסודה ואז יסעו לאמשטרדם בשׁם אלהי ישראל, וכךְ היה. ואביו הדוכס שמח מאד על נסיעה זו ושלח לו כמה שקלי זהב להוצאות והדוכס הצעיר נתקבל שם בכבוד גדול והבישופים למדו עמו באקדימיות שלהם ופעם בשבוע היה עושה משתה גדול לבישופים ולשרי האפיפיור ויתן לכולם מתנות.

לא עברו ימים מועטים והדוכס הצעיר אמר לנפשו: הנה ראיתי מה שראיתי וברור לי שאלהים נחני משקר לאמת והנני מוכן ומזומן להיות לישראלי. ויברח מרומא וירד באניה ובא לאמשטרדם ונתגייר שם, כי שם לא נאסר הדבר, וישב שם כמשלשה חדשים.

וחברו לא ידע את כל אשר נעשה כי ירא ירא הדוכס הצעיר להודיעהו פֶּן יְבוֹלַע לו, וישב זרמב“א בפאריש עד שלשים חדש כי כן ימלאו ימי תלמיד ותלמיד בשבת תחכמוני ואחר כך שב לביתו לארץ ליטא אשר שם אביו ויבא לְהִתְאָרֵחַ בחצר השר טישקוויץ ידיד אביו ויקבל אותו השר בסבר פנים יפות ויחזיקהו ירח ימים וכאשר רצה זרמב”א לשוב לבית אביו אמר לו השר: “דבר לי אליך כמוס עמדי חתום בלבי, דע כי חשקה נפשי לתת לך את בתי לאשׁה ונפשה קשורה בנפשך”.

ויקוד זרמב“א וישתחוה ויאמר לוֹ “קטונתי מכל החסד הזה ואלפי הדל בליטא ואתה השׂר מגדולי ארץ אתה”, ויען לו השר, “אם לא נכבדת בעינך הלא יקר כבודך בעיני בתי ובעיני”, ויכתוב זרמב”א אגרת לאביו ויבוא תֵיכֶף וּמִיָד אל השׂר ויתקשׁרו בעבותות השׁידוך והיו נישואין סמוך לאירושׁין ויגדל שׁמו של הצעיר בעיני כל גדולי פולין כי היה מלומד גדול ותם וישׁר.

ויהי לתקופת השנה ותּהר אשׁתו ללדת ויולד לו בן למזל טוב וַתֶּרֶב השמחה במעונו ויעש משׁתה גדול לכל שׂרי פולין וגדוליה שׁלשׁים יום רצופים ומרוב שׁמחה והצלחה לא זכר את השׁבועה והברית עם פוטוצקי וישׁכחהו.

בימים ההם באו אגרות שׁלוחות לכל בתי הפקידות וערכאות שׁלהם, כי זה הדוכס פוטוצקי שהיה ברומי נעלם ולא נודעו עקבותיו. ובכן שׁיחקרו וידרשׁו בכל עיר ועיר אולי ימצאוהו, ובכל עיר ועיר מקום דבר האגרות מגיע כרוז יוצא בחיל. ויזכור זרמב“א את ידידו את פוטוצקי ויהמה לבו על שׁבועתו שׁחלל ויצר לו מאד ויבן שׁבודאי פוטוצקי באמשטרדם ובודאי כבר עשׂה מעשׂה והתגייר. והנה קשׁה היתה לו פרידתו מאשׁת נעוריו ומילד שׁעשׁועיו ומרוב עשׁרו וגדולתו אבל חרה לו על עון חלול שׁבועה ומה גם שׁידע לבו את האמת לאמתּה כי רק אמונת ישׂראל היא הנכונה ויהי סר וזעף וכל ימיו רעים עד כי נפלו פניו ונהפך הודו למשׁחית. וירגיש חותנו בדבר וישׁאלהו מה זה ועל מה זה, ויאמר שׁאינו בקו הבריאות ונכספה גם כלתה נפשׁו ליסע למרחקים ובודאי תצמח לו מזה בריות גופא, בכן שׁאלתו ובקשׁתו ליתן לו מרכבה עם סוסים ואישׁ נוהג בעם כדי שׁיוכל ליסע לפי כבודו, ויתן לו חותנו כל אשׁר שׁאלה נפשו וגם שׁני עבדים לרוץ לפניו, ויסע זרמב”א הוא ואשׁתו ובנו הקטן ויעשׂה בבית אביו חדשׁ ימים ואחרי כן כתב לחותנו שׁישׁלח לו כסף להוצאות כי ישׁ בדעתו ליסע לכרך קֶנִיגְסְבֶּרְג ולבלות שׁם ימים מעטים בתענוגות.

וישׁלח לו חותנו כסף וזהב לְמַכְבִּיר. ויסע הוא ואשׁתו ובנו לקניגסברג אשׁר במדינת אשׁכנז. וייטב בעיניהם דבר אמונת פרייסן, כי נאצלה היא וטהורה מן הַדָּת שֶל אנשׁי ליטא, וַיִשְׁהו שׁם כמה חדשׁים, ואחרי כן אמר לאשׁתו: "פה אשׁב כי אִוִֹתִיהָ, על כן כתבי נא לאבי שישׁלח לנו כסף ונקנה כאן קרקעות ונכסים ונחיה בשׁלוה, וייטב הדבר בעיני האשׁה ותכתוב לאביה שׁישׁלח כסף בשׁפע, ויעשׂ אביה כדבריה.

וכאשׁר הגיע להם הכסף אמר לאשׁתו, שׁברצונו ליסע לימים מועטים למדינת הולאנד. ולפיכך רצונו לילך לחוף הים לראות אם אין אניה הולכת לאמשטרדם היא בירת הולנד. ותאמר האשׁה כי רוצה גם היא ליסע לשׁם לראות כרך נאה זה וירדו שׁניהם באניה ויסעו לאמשטרדם. וישׂכֹרוׁ להם שׁם ארמון ויגורו שׁם. ולמחרת בואו לשׁם הלך אל רב עיר ואמר לו שׁרצונו להתגייר, וְהִקצה לו חדר מיוחד בארמונו למול שם אותו ואת בנו. והקטן בן חמשׁ שׁנה בהמּוֹלוֹ.ְ

ויהי כאשׁר בושׁשׁ זרמב"א לבוא ולא ידעה אשתו פשׁר דבר, ותשׁקף בעד החלון ותצפה בכליון עינים מתי ישׁוב. ויהי הלילה על הארץ והוא עדיין לא בא ותלך היא ושׁני עבדיה עמה לבקשׁ את בעלה ובנה הקטן כי גם הוא אבד, ויגונה גדול מאד, עד שׁמצאה ברחוב העיר שׁליח מיוחד ממנו והודיע לה, כי בעלה ובנה התגיירו ושׁניהם שׁוכבים באחד החדרים בארמון.

וכאשׁר שׁמעה את הדברים האלּה נפלה לארץ באמצע הרחוב ותצעק צעקה גדולה ומרה. וַיָסֹבּוּ אותה נשׁי העיר וישׁאלוהו מה לה, ותספר להן דבר אסונה הרב הכפול ומכופל מצדי צדדים, ראשׁית, סכנת הנפשׁות שׁבדבר, כי חשׁבה האשׁה שׁגם כאן נוהג דין ליטא כי כל המתגייר אחת דתו להשׂרף. והשׁנית, היא מה תהא עליה? וינחמו אותה נשׁי המקום ויספרו לה, כי כאן מותר להתגייר ומעשׂים בכל יום הם שׁבאים גדוֹלי ספרד ומתיהדים ואין פוצה פה ומצפצף.

ותלך לחדר בעלה ותבך ותּתיפּח לפניו ותבקשׁ ממנו על נפשׁה. שׁרוצה גם היא לקבל עליה דת ישראל, ויאמר לה: ברוכה את וברוך טעמך, אבל קודם שׁתעשׂי זאת דע לך כמה קשׁה להיות בת ישׁראל כשׁרה, כי לא כדת הנוצרים דת משׁה וישׁראל שׁאצלם הכל מותר ואצל היהודים כמה חומרות ישׁ ותרי"ג מצוות, על כן עצתי אם רצונך להיות כבת ישׂראל, שׁתלמדי מקדם כל החומרות והדקדוקים שׁבדת ישראל וכאשׁר תהיי מרוצה מכולן, אז תטבלי ותתגיירי וארשתיך באהבה והיית לי לאשׁה כדת משׁה וישׂראל.

וייטב הדבר בעיניה ותשׁלח לקרוא לנשׁים צנועות יודעות דת ודין וילמדו עמה דת ישׂראל כהלכה ובפרט הלכות נשׁים. ואחרי כן הלכו עמה לבית דין ויגידו לה כל החומרות והעונשׁים וגם מתן השׁכר כשׁתקיים המצוות. ויטבלוה במים ותהי לבת ישראל וַתָּשָׁב לבעלה בשׂמחה רבה ותאמר לו: “הנני בעלי היקר גם אני נתיהדתי כמוך”. ויאמר לה: יאה בתי, ומאד אשׂמח שׁקבלת עליך דת יהודית, אבל עוד לי דבר אליך, ועליך להסכים לדברי בגין הדת. רצוני להתגרשׁ ממך ולקחת בת ישׂראל שׁהורתה ולידתה בקדושׁה. וְאַתְּ אשׁתי תנשאי ליהודי וע“ז נוכל לקיים כל המצוות והדינים כראוי, בעלך ילמד עמך ואשׁתי תלמד עמי וכך נהיה ליהודים ממשׁ”.

וכאשׁר שׁמעה אשתו זה הדבר נהפך עליה לבה ותאמר לו: שמע מה שקראתי בספר דברי הימים. מעשה בשני חברים שהלכו בדרך ותעו מני אורח שלשה ימים רצופים והיו בסכנה גדולה למות מרעב או מצמא או מחיות רעות. ויבכו מאד ויתפללו לאלהים שיַראה להם את הדרך הישר. ועשה להם הקדוש ברוך הוא נס שימצאו דרך וישמחו שמחה רבה. ויאמר האחד אל השני: עכשיו שמצאנו דרך הישר הבה נפרדה איש מעל רעהו, אתה תלך לימין ואני לשמאל. ויאמר לו חברו: וכי כך עושים לבני לויה? האמנם מדת היושר והצדק היא שבשעה שתעינו הלכנו יחדו ודוקא כשבאנו לדרך הישר נפרד זה מזה? לא כי יחדו בצרה היינו ויחדו נשמח ונברך למי שעשה לנו את הנס הגדול הזה.

כאשר שמע בעלה דברים נכוחים אלה שב וְנִחֵם אותה ויקחה לאשה כדת משה וישראל וַיָגָר עמה באמשטרדם זמן רב. ואחרי כן עלו לארץ ישראל ויחיו שם עד שנות שיבה וימותו כְּמוֹת כל אדם ויהי להם חלק לעולם הבא. כי כן גורל גרי צדק ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיק גמור יכול לעמוד. והשכל מחייב שֶׁכֵּן הוא. כי נקל להיות גוי מלהיות יהודי, כי לגוי הכל מותר, והלךְ זה ונתיהד לשם ד', נמצא שהוא חביב מיהודי ממש שלא טָעַם טַעַם הפקר.

לא כן היתה אחרית בן הדוכס פוטוצקי. הוא לא מת במנוחה על משכבו כי לגדולות נוצר היינו לקדש השם כמו שנספר. מתחלה עלה לארץ ישראל ומשם נסע לאשכנז ומאשכנז למדינת רייסן ומרייסן לליטא ושם התגורר בק“ק אילי”א כמה חדשים וישב בכבוד גדול על התורה ועל העבודה וידעו הכל כי גֵר הוא.

פעם אחת ראה בבית הכנסת נער יהודי והוא בן החייט מקפץ ומדלג ועושה העויות משונות. ויקצוף עליו ויגער בו שלא יעשה מעשים אלו בבית ד". ויענה לו הנער עזות ודברי חוצפה. ויאמר הצדיק: מובטחני בוש שלא יוציא שנותיו בדת משה וישראל ובודאי יהיה כופר כי עז פנים הוא וחזקה שאינו מִזֶּרַע ישראל. ויגיעו הדברים לְאָזְנֵי החייט אבי הנער וַיְּחַר אפו ויגמור אמר להנקם באותו צדיק. מה עשה? הלךְ לחצר שר העיר ויספר לו, כי יש בעיר גר אחד. וישלח השר את עבדיו ויקחו את הגר ויביאו אותו החצרה. וישימו בסד רגליו ויאסרו את ידיו בשלשלאות של ברזל וישלחו אותו לווילנא. ושם הכירו השרים שהוא בן הדוכס פוטוצקי.

ויפלו לפניו ארצה ויאמרו לו: “הֲיִתָּכֵן הֲיִשָּׁמַע כזאת, אתה שר וגדוֹל בפולין, מה ראית לשטוּת זו להיות ליהודי נבזה?” ולא ענה להם מטוב ועד רע, ויוסיפו לדבר אליו: למה אינךְ משיב לנו על שאלתנו? “ויאמר להם: כי לא יקרא שמי עוד פוטוצקי ואתם קוראים לי בשם נכרי זה על כן איני משיב לכם, כי שמי האמת הוא אברהם ואני ישראל ושרוי בגלות ככל היהודים. ופוטוצקי הוא של של הגויים ואני אינני גוי”. וַיֵּרָתְעוּ השרים לאחוריהם ונצטערו צער גדול וישימו אותו בכלא. וישלחו אליו את הבישוף עם קהל מרעיו ויבקשו ממנו שיגלה את ראשו לכבודם. ויאמר הגר: “מן הדין עלי לגלות ראשי לכבודכם כי אתם כולכם שרים נכבדים ואני יהודי פחות שרוי בגלות. אבל אתם הבאתם עמכם צלם יראתכם על כן לא אגלה את ראשי גם לכבודכם.” וילכו ממנו בחרפה וישלחו אליו נשים עדינות ממרום עם הארץ אולי תוכלנה הן לְפַתותו. ולא ענה אותן דבר. וישב במאסר שנה תמימה וצרותיו עלו למעלה ראש עד כי רִמָּה כסתה גופו. ובכל זאת לא נתן תּפלה באלהים וישאר נאמן לאלהי ישראל. וכל יסוריו קבל באהבה ורק היה אומר לתולעים: “אכלו גופי על חטא שֶחָטָא לפנים באכילת בשר טריפה.” ויצדיק עליו את הדין וישא בשרו בשניו עד חג השבועות, שאז יצא דינו לשרפה.

ובעצם חג השבועות יום מתן תורתנו הביאו אותו לרחובה של עיר. ויבואו כל הבישופים ועושי רצונם עם הצלמים והפסילים שלהם וינסוּ עוד פעם להוכיחו ולדבר על לבו שישוב לאמונתם. וַיִבֶז אותם ויעשה אותם לשחוק ולקלס וע"כ גזרו עליו שיוציאו אות לשונו מפיו. בו ביום נפלו אימה ופחד על כל היהודים שבליטא ובפרט בווילנא. וחשובי הקהלה הזהירו, שלא יצאו איש מפתח ביתו. כי גדולה חמת הגויים על היהודים, שעשה הגר את אמונת הנוצרים ללעג ולקלס. וחיי היהודים לא היו חיים מרוב פחד.

רק איש אחד היה ושמו ר' אליעזר סירקשׂ ולא היתה לו חתימת זקן, וילבש בגדי הגויים שלא יכירוהו ויגיע עד התלין ויתן לו שוחד שיתן לו אבר מאברי הגר להביא לקבר ישראל. ויתן לו התלין מעט עפר ואצבע אחת. וכל שאר הגוף נשרף לאפר ויעלה העשן השמימה.