רקע
ברל כצנלסון
תשוּבה לד"ר י. ל. מַגנס
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ז

קיבּלתי את חוֹזרך ששלחת לחברי הועד הפּוֹעל של האוּניברסיטה בּענין גיוּס הסטוּדנטים. כּחבר למוֹסד שאליו פּנית רוֹאה אני חוֹבה לעצמי לענוֹת לך בּגילוּי‑לב.

בּשעתוֹ, למקרא דבריך על המַשבּר שעבר עליך עם ראשית המלחמה ושהביא אוֹתך ממחנה הפּציפיסטים אל מחנה המשוּכנעים בּחוֹבת המלחמה בּהיטלר, היה לי הצוֹרך לאמוֹר לך מקרב‑לב: יִישר כּוֹח. למקרא דבריך הפּעם – לא על המלחמה בּכלל, כּי אם על חלקנוּ אנוּ בּמלחמה הזאת – יש לי צוֹרך להסתייג מהם בּתכלית ההסתייגוּת.

כּל אוֹתם הימים שאלפי צעירים יהוּדים היוּ עוֹזבים את בּיתם ומשפּחתם ונחלתם וּמפעלם וּמתנדבים לצבא, והנהלת הסוֹכנוּת והועד הלאוּמי והסתדרוּת העוֹבדים עוֹשׂים כּמיטב יכלתם לעוֹרר בּישוּב תנוּעת התנדבוּת, לא שמעתי את קוֹלך לחיזוּק ידי ההוֹלכים וּלעידוּד התנוּעה, אף על פי שדוקא בּחצרוֹת האוּניברסיטה היה בּזה צוֹרך מיוּחד. אך נתעוֹררת והרימוֹת קוֹלך נגד הנטיה להטיל את הגיוּס כּחוֹבה.

אין אתה נגד גיוּס חוֹבה בּכלל. אדרבּא, אתה מצטער על שאין גיוּס חוֹבה בּארץ. אתה מכּיר בּזכוּתוֹ של כּל עם לחייב את בּניו להתגוֹננוּת, וּלפיכך אתה מכּיר בּזכוּתן של ממשלוֹת לגייס וּלהטיל ענשין על המשתמטים; אוּלם אתה שוֹלל זכוּת זוֹ מן העם היהוּדי, בּאשר “הסוֹכנוּת אינה ממשלה”. וּלשם העיקרוֹן הגדוֹל הזה יצאת למערכה.

ואכן, תחליף דל של שלטוֹן עצמי שיהוּדים שוֹקדים לקיים אוֹתוֹ – אם בּצוּרת קהילוֹת וּוַעדי ארצוֹת, וּבימינוּ בּצוּרה כּוֹללת של ההסתדרוּת הציוֹנית והסוֹכנוּת היהוּדית וּכנסת ישׂראל בּארץ‑ישׂראל – יוֹצאים עליו תמיד עוֹררים. שלטוֹן עצמי התלוּי בּרצוֹן טוֹב – לא קשה לפסוֹל אוֹתוֹ ולחתוֹר תחתיו. וּבכל הדוֹרוֹת לא חסרוּ יהוּדים אשר בּחרוּ לפרוֹק מעליהם את עוֹל הקהילה ושלטוֹן יהוּדי – אם כּדי להיפּטר מתשלוּמי מסים ואם מתאווֹת המחלוֹקת, אם מתוֹך כּפירה ואם מתוֹך אדיקוּת.

והנה בּאת אתה, ד"ר י. ל. מַגנס, בּתוֹאר נשׂיא האוּניברסיטה, וּפנית אלינוּ, חברי הועד הפּוֹעל, להפקיע אוֹתנוֹ מזיקתנוּ למוֹסדוֹת הנבחרים והחוּקיים שעמנוּ יצר לוֹ בּדוֹר זה.

מתוֹך דבריך לָמד אני כּמה אתה רוֹחש כּבוֹד למוּשׂג “ממשלה”, ממשלה “כּכל הגוֹיים”, אשר לנוּ, עַם סגוּלה, אסוּר אוֹ לא יאה לבקש להגשימה. ממשלה, לדבריך, רשאית להכריז מלחמה. והיא עשׂוּיה לפעוֹל “בּאוֹפן דמוֹקרטי, צוֹדק, חוּקי” וּ“בלי משׂוֹא פּנים”. מה שאין כּן בּאוּת‑כּוֹח נבחרת של עם אשר אין לוֹ ממשלה. עם שאין לוֹ שוֹטרים וּבתי‑כּלא – מה זכוּתוֹ המוּסרית לחייב את בּניו למלחמת‑מצוה בּמשמידם וּמחריבם, למלחמת‑מגן על ארצם וישוּביהם?

ועד כּדי כּך עינך צרה בּסוֹכנוּת היהוּדית שאתה נוֹטל ממנה את יפּוּי‑הכּוֹח גם בּשם האוּכלוֹסיה היהוּדית. כּלוֹמר, הדיוּנים הרבּים של הועד הפּוֹעל הציוֹני והועד הלאוּמי והחלטוֹתיהם אין בּהם כּדי יפּוּי‑כּוֹח מאת האוּכלוֹסיה היהוּדית?

וּכדי לפסוֹל עוֹד יוֹתר את סמכוּתה של הסוֹכנוּת אתה בּא ואוֹמר: “האוּניברסיטה היא מוֹסד עצמאי המתקיים בּלי עזרת הסוֹכנוּת”. מוֹסד עצמאי בּמובן המדעי והלימוּדי, ודאי. עצמאוּת זוֹ חייבים אנוּ לשמוֹר וּלהגן עליה מפּני כּל התנקשוּת. אך האם פּירוּש הדבר שאין לאוּניברסיטה כּל זיקה לאִרגוּן הלאוּמי, למרוּת לאוּמית בּמוּבן מדיני וציבּוּרי? והאם אין אנוּ חייבים לשמוֹר על זיקה זוֹ וּלהגן עליה מפּני כל התנקשוּת? ומה פּירוּש הדברים “המתקיים בּלי עזרת הסוֹכנוּת”? מלים אלה מזכּירוֹת את דרך דיבּוּרם של בּעלי‑בּתים תקיפים בּארץ, המתפּארים כּי ידם וכיסם עשׂוּ להם את הוֹנם, וכי אינם חייבים, בּרוּך השם, שוּם תוֹדה למוֹסדוֹת הלאוּמיים הקבּצניים. האוּמנם כּל מה שהקרן הקימת והמגבּיוֹת הארץ‑ישׂראליוֹת ו“הדסה” עשׂוּ בּשביל האוּניברסיטה הוּא “בּלי עזרת הסוֹכנוּת”, ד"ר מַגנס? והאוּמנם נעלם ממך כּי גם מחוּץ לכל חשבּוֹנוֹת של תרוּמוֹת והקצבוֹת לא היתה האוּניברסיטה בּאה לעוֹלם, לא היתה לה כּל אפשרוּת קיוּם ולא היה כּל שחר לקיוּמה – לא מבּחינה תרבּוּתית ולא מבּחינה ישוּבית – אילמלא התנוּעה הציוֹנית?

אתה מדבּר על הדרכה נפשית, שׂכלית ורוּחנית, על הוֹראת‑דרך כּתפקיד קדוֹש של האוּניברסיטה. האין הדרכה זוֹ כּוֹללת גם ראשי‑כּללים לחיי אדם יהוּדי בּעמוֹ? כּיצד יחיה עם את חייו כּשאין עמוֹ כּוֹח‑כּפיה חיצוֹני? כּיצד תתהווה בּתנאינוּ אנוּ – פּיזוּר גוּפני ורוּחני – דמוֹקרטיה יהוּדית המקיימת את מרוּת הכּלל, עם קיוּם זכוּתוֹ של הפּרט לבקר וּלהתוַכּח ולהיוֹת בּאוֹפּוֹזיציה? והנה בּאת אתה, אדוֹני, ונתת דוּגמה: מתוֹך אוֹפּוֹזיציוֹניוּת למעשׂה מסוּים אוֹ לשיטה מסוּימת בּאת לידי פּסילת עצם סמכוּתוֹ של מעט‑השלטוֹן העצמי שלנוּ.

בּלעג אתה מספּר לנוּ על “מיני תנאים” שעם ישׂראל מציג בּמלחמה זוֹ.

ואתה מוּכן, כּנראה, לסמוֹך את ידך על התנדבוּת יהוּדים בּתנאי: שגם תנאי זה – שהוּא דבר המוּבן מאליו לגבּי כּל עם הרוֹצה להיות שוּתף למלחמה – לא יזָכר ולא יפָּקד מצדנוּ.

אתה מסיים בּהערכה פּסימית מאד על מצבוֹ הרוּחני של הישוּב, שכּוּלוֹ חוּלין וּקדוּשה אין בּוֹ, ולא חוֹפש המַצפּוּן, ולא חוֹפש הויכּוּח, ואינוֹ יוֹדע מַהי דמוֹקרטיה, ואינוֹ מוּכן “ללכת לקראת המחר החדש”, זה שלפי ידיעתך הוּא כּבר, כּבר “מתהווה בּכל יוֹם מתוֹך הריסוֹת וחוּרבּנוֹת”.

מי שבּא לעוֹרר אוֹתנוּ על נגעי הישוּב פּוֹרט על מיתרי לבּנוּ. האוֹזן קָשוּבה לתוֹכחה, אוּלם היא מַבחינה בּנימוֹת פּוֹגמוֹת: הסיטוֹנאוּת והעילָאוּת שבּתוֹכחה נוֹטלוֹת מן המלים החמוּרוֹת את משקלן הפּנימי. התביעוֹת הנאוֹת שאתה דוֹגל בּהן – כּגוֹן “ויכּוּח חפשי וחיפּוּש האמת בּיחד”, “יראה מפּני נפש היחיד” – מאבּדוֹת הרבּה מכּוֹחן כּשהן מלוּווֹת בּהכרזה שהעוֹלם הגדוֹל והתקיף מבוֹרך בּהן, ורק אנחנוּ “בּוֹשנוּ מכּל עם”. מתוֹך דבריך על מצב העתוֹנוּת עלינוּ לקבּל, למשל, שבּוֹני העתוֹנוּת העיקריים בּארץ – מ. גליקסוֹן וּמ. בּילינסוֹן, עליו השלוֹם, – היוּ מבּחינת חוֹפש המַצפּוּן והויכּוּח החפשי נוֹפלים מאחיהם‑לעט בּארצוֹת העשירוֹת. מי שאיננוּ מבחין בּגרעיני הקדוּשה וחירוּת‑הרוּח הפּזוּרים בּישוּבנוּ ואינוֹ רוֹאה את הידים העמלוֹת בּהתקנת המחר בּלב טהוֹר וּבנפש חפצה – האין הוּא מעיד על עצמוֹ כּי חכמת המִסכּן וחירוּתוֹ ויצירתוֹ בּזוּיוֹת בּעיניו? וּבהציגך אוֹתנוּ, “עיורים ואטוּמי‑אוֹזן”, מוּל העוֹלם הגדוֹל הצוֹעד לקראת המחר – האין אתה מטפּח את שִגרת הנחיתוּת היהוּדית שלא בּנוּ האוֹר, ואין אוֹר אלא מחוּץ לנוּ, בּאוֹתוֹ עוֹלם גדוֹל, שהוּא גם תקיף וגם עשיר וגם צוֹדק?

ורמז לכך מוֹצא אני בּ“דבר נשׂיא האוּניברסיטה”, שהוֹאלת לפרסם בּעתוֹנוּת, בּעצם הימים בּוֹ נדוֹנה שאלת חוֹבת הגיוּס בּמוֹסדוֹת המוּסמכים של האוּניברסיטה, בּוֹ אתה שוֹאל: “המוּכנים אנוּ בּרוּחנוּ, בּני עם ישׂראל בּארץ‑ישׂראל, להשתתף עם עמים אחרים בּהקמת העוֹלם החדש?” כּל חיינוּ, כּל עמלנוּ, אין בּהם, כּנראה, לדעתך משוּם תשוּבה. מאידך, אין זוֹ שאלה לגבּיך, אם העמים מוּכנים להשתתף אִתנוּ בּהקמת העוֹלם החדש. יתכן כּי אין לשאוֹל כּלל שאלה זוֹ, בּאשר עצם השאלה פּוֹגעת בּנכוֹנוּתנוּ להשתתף. אין לשאוֹל, בּאשר לפי דבריך, “יצירת עוֹלם שהוּא כּוֹלוֹ חפשי, זה התנאי היחיד לגאוּלתנוּ, זוֹהי המטרה היחידה למלחמתנוּ”. ואין לשאוֹל, אם יוּקצה גם לנוּ מקוֹם בּעוֹלם שהוּא כּוּלוֹ חפשי. אכן, כּזאת הטיפוּ לנוּ מלפני מאה וחמישים שנה כּל שוֹחרי האֶמנסיפּציה, כּי אין ליהוּדים לשאוֹל שאלוֹת יתירוֹת וּלהעמיד “תנאים”, בּאשר בּזרוֹח שמש החוֹפש על העמים – ממילא ניהנה גם אנחנוּ מאוֹרוֹ. אך האוּמנם לא לימדוּנוּ משהוּ מאה וחמישים השנים האלה? “אין תקוה לישׂראל, אלא אם יש תקוה לאנוֹשוּת כּוּלה”. אמת ויציב. אך האם לא שמעה אזננוּ שמץ מהבטחוֹת‑תקוה לעוֹלם כּוּלוֹ, חוּץ מישׂראל? וּלפיכך, שמא מוּתר לנוּ לוֹמר: אין אנוּ מקבּלים תקוה לאנוֹשוּת כּוּלה, אלא אם כּן יש עמה תקוה גם לישׂראל, וכל חירוּת לעוֹלם שאין עמה חירוּת גם לישׂראל אינה חירוּת‑אמת.

ב' בּתמוּז תש"א, 27.6.41.

המלצות קוראים
תגיות