כרך א'

מאת

ברל כצנלסון

---

מימיו הראשונים בארץ

מאת

ברל כצנלסון

מימיו הראשונים בארץ

מאת

ברל כצנלסון

---

בימי העליה השניה

מאת

ברל כצנלסון

בימי העליה השניה

מאת

ברל כצנלסון

---

על מושבי הפועלים

מאת

ברל כצנלסון

פורסם ב“הפּוֹעל הצעיר”, גליוֹן 13–12, טבת תרע"ג, 9.12.1912; “פּרקי הפּוֹעל הצעיר”, כּרך ח', עמוּד 21.

(הרצאה בּועידת פּוֹעלי יהוּדה בּבן-שמן, כ“ז בּכסליו תרע”ג ¹

לפני זמן לא רב היוּ מוֹשבי הפּוֹעלים נזכּרים בּתוֹר אחד האמצעים הרבּים, העלוּלים, לפי דרישת פּוֹעלים ועסקנים, להקל את מצב הפּוֹעל העוֹבד אצל אחרים, להציג אוֹתוֹ בּתנאים שוים בּהתחרוּתוֹ עם הפּוֹעל המקוֹמי, הנתוּן בּתוֹך סביבתוֹ הקיימת, שצרכיו מוּעטים וסיפּוּקם נמצא בּתוֹך משק בּיתוֹ. בּעיוּן, “בּתיאוֹריה”, בּפּרוֹגרַמוֹת שוֹנוֹת עדיין נזכּרים המוֹשבים האלה בּנשימה אחת עם כּל מיני עזרה: “דירוֹת זוֹלוֹת” וכוּ' ². אבל למעשׂה התחילוּ מוֹשבי הפּוֹעלים להתבּדל מתוֹך יתר סעיפי הפּרוֹגרמוֹת ולתפּוֹס בּמחשבוֹת הפּוֹעל, למרוֹת כּל ההגדרוֹת העיוּניוֹת, מקוֹם אחר לגמרי, מקוֹם מיוּחד וּתשׂוּמת-לב מיוּחדת. בּמקוֹם פּאליאַטיב, הצריך להספּיק ידים זוֹלוֹת למשק הגדוֹל, שאליו נשׂאוּ ונוֹשׂאים עינים מכּל עברים כּאֶל גוֹאל וּמוֹשיע לארץ ולעבוֹדה, בּמקוֹם אמצעי לאַפשר את התהווּתוֹ של פּרוֹליטריוֹן חקלאי וּלשַמר את קיוּמוֹ, התחילוּ הפּוֹעלים עצמם, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, לראוֹת בּמוֹשב הפּוֹעלים ענין ישוּבי אחר לגמרי, ענין שיש לוֹ ערך קיים: יצירת עוֹבד העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ.

השאיפה של הפּוֹעלים להתנחלוּת ולעמידה על הקרקע נוֹלדה יחד עם העבוֹדה העברית, ולֹא חדלה בּין הפּוֹעלים כּל הזמן, למרוֹת זה שהיא נחשבה ונחשבת גם עכשיו, על פּי המוּשׂגים השליטים, לסימן ירידה, לכפירה בּעיקר. לא פּסקה שאיפה זוֹ גם אחרי שפּגשה מַפריעים מסוּג אחר לגמרי: נסיוֹנוֹת ההתאַכּרוּת השוֹנים עד עתה הכזיבוּ את כּל התקווֹת של נוֹשׂאיהם והביאוּם עד מַשבּר. יטעה מאד מי שיוָאֵל לחשוֹב שבּעיקרה של שאיפה זוֹ היוּ חלוֹמוֹת על בּעלי אחוּזוֹת, רצוֹן לעבוֹר למחנה אחר, למחנה האוֹכלים ואינם עוֹשים. בּקשת “התכלית” אמנם היתה ועשׂתה את פּעוּלתה, נלותה לפעמים לזה גם עייפוּת-הרוּח וּבקשת מקלט בּטוּח. אבל זה לא היה הכּל. רוּבּם ידעוּ לכתחילה שהם צפוּיים ללחם צר, שיצטרכוּ לעבוֹד כּל ימי חייהם בּזיעת אַפּיהם, ולא בּיקשוּ אחרת. היה צוֹרך אנוֹשי פּשוּט להיפּטר מאוֹתם התנאים – תנאי העבוֹדה התלוּיה בּדעת אחרים, וּמצבי הפּוֹעל השוֹנים – הממַאסים וּממררים את העבוֹדה והחיים. היה צוֹרך נפשי לעבוֹד עבוֹדה עצמית, כּוּלה בּרשוּת העוֹבד, להשקיע את כּוֹחוֹת הגוּף והנפש בּמלוֹאָם בּעבוֹדה, והחשק העז להתחבּר יוֹתר אל האדמה, לבוא אִתה בּיחסים אישיים, תמידיים, קבוּעים.

אחר שעברוּ על כּלל הפּוֹעלים בארץ איזוּ שנים, אחר השתלמוּת מספּר פּוֹעלים משוּבּחים בּענפי העבוֹדה, אחרי בּקשה בּלתי פּוֹסקת, נדוּדים ונסיוֹנוֹת – מצאה שאיפה זוֹ את בּיטוּיה דְהָאִידְנָא בּיצירת הקבוּצוֹת לפלחה ³, וּבצוּרה אחרת – בּמוֹשבי הפּוֹעלים בּיהוּדה.

אם יצירת פּלַחוּת עברית על ידי קבוּצוֹת פּוֹעלים אפשרית וּצריכה לבוֹא בּמקוֹמוֹת שבּידינוּ לרכּוֹש שטחי אדמה גדוֹלים, וּלעבּד אוֹתם בּאוֹפן רחב, שטחי, אֶכּסטֶנסיבי בּלע"ז – מה שמַתאים בּיוֹתר למצבנוּ וּתנאי ישוּבנוּ בארץ, וּמה שצריך לתפּוֹס אחד המקוֹמוֹת החשוּבים בּעבוֹדת הקרן הקימת לישׂראל, אם תהיה נאמנה לגאוּלת הארץ,– הנה מוֹשבי הפּוֹעלים צריכים לבוֹא בּאוֹתם המקוֹמוֹת שהישוּב שלנוּ כּבר עבר בּהכרח למשק אחר, למשק נטיעוֹת ועבוֹדה קפּיטליסטית, כּדי להציל עוֹד בּמקצת את האוֹפי הלאוּמי של הישוּב, כּדי לתת לוֹ, לוּ אף בּמקצת, אוֹפי של ישוּב עברי, בּשביל להכניס לתוֹך הישוּב הקיים, הרעוּע בּיסוֹדוֹתיו, אֶלמנט עברי פּרוֹדוּקטיבי.

מוֹשב הפּוֹעלים צריך לתת לעוֹבד את האפשרוּת לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, לעבוֹד בּרשוּת עצמוֹ ועל אחריוּת עצמוֹ. הוּא צריך לחנך לנוּ את הגנן העברי, את מעַבּד הירקוֹת וּמגַדל הבּהמוֹת, – בּמלה אחת, את החקלאי הזעיר, העתיד לבוֹא, – ליַחֵד אוֹתוֹ עם האדמה שהוּא חי עליה, לברוֹא הֶרגלים, מסוֹרת ודוֹרוֹת של עבוֹדת אדמה עברית.

זוֹהי תעוּדתוֹ העיקרית. אגב מטרה קיימה זוֹ יש לוֹ למוֹשב הפּוֹעלים עוֹד ערכים נוֹספים, צדדיים וּזמניים: הוּא מספּק את צרכי יוֹשבי העיר ויוֹשבי המוֹשבה העירוֹניים – גם כּאֵלוּ אינם חסרים אצלנוּ – על ידי פּרי העבוֹדה העברית (עבוֹדת ירקוֹת וּמַחלבוֹת מסוּדרת סביב לערים ולמוֹשבוֹת), הוּא עלוּל להכניס קצת עבוֹדה, רעננוּת, פּשטוּת החיים למוֹשבוֹת הקיימוֹת, להשפּיע לטוֹבה על הדוֹר הצעיר הגָדֵל בּמוֹשבוֹת, ואגב גם ירחיב את היקף העבוֹדה העברית, בּיצירתוֹ וסידוּרוֹ יעסיק ויחנך ידים עבריוֹת, ישמש מוֹפת, דוּגמת-עבוֹדה ותקוה לפּוֹעלים החדשים הבּאים לארץ. אמנם המצב הנמוּך של החקלאוּת שלנוּ מכבּיד עד מאד את יצירתוֹ ואפשרוּת קיוּמוֹ של מוֹשב פּוֹעלים כּזה, וּכמוֹ בּכל מקצוֹעוֹת הישוּב חסר גם פּה אֶלמנט ישוּבי, מוּשלם בּעבוֹדה. המקצוֹעוֹת הכי חשוּבים בּשביל המשק הזעיר: ירקוֹת וּמַחלבוֹת, הם בּשבילנוּ ארץ לא כּבוּשה. המעטים שהתחילוּ בּזה עדיין לא הצליחוּ בּיוֹתר מפּני חוֹסר ידיעה ושימוּש. בּתעשׂיה חקלאית, בּעיבּוּד ושימוּר פּירוֹת העבוֹדה, עדיין לא ניסינוּ אפילוּ להתחיל. וּבמצב של עכשיו עדיין אי-אפשר לפּוֹעל המתנחל להסתפּק בּעבוֹדתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, שפּירוֹתיה עתידים לבוֹא, ותמיד הנהוּ זקוּק לשׂכר עבוֹדה מן הצד בּשביל פּרנסת בּיתוֹ, מה שמַכבּיד את קיוּמוֹ ועוֹצר בּעד התפּתחוּת המוֹשב. אבל דוקא מוֹשבים אלוּ הם אחד האמצעים הכי בּטוּחים לצאת מן המיצר שלנוּ אל הדרך הרחבה של עבוֹדה חקלאית, לברוֹא לנוּ מחנה עוֹבדים קשוּרים בּחייהם בּשיבּוּח וקידמַת העבוֹדה, ואחת הדרכים המעטוֹת ליצירת אִכּרוּת עברית ראוּיה לשמה, הקיימת וּנזוֹנה בּזכוּת עצמה.

כּל זה הוּא עדיין בּגדר המחשבה. מוֹשב הפּוֹעלים הרצוּי עדיין לא נברא. לא חסרים אצלנוּ גם “מוֹשבי פּוֹעלים” בּשמם המיוּשבים מִלא-פּוֹעלים ועל יסוֹדוֹת של אי-עבוֹדה עצמית. כּזה הוּא גם המוֹשב הנבנה עכשיו בּכפר-סבּא על ידי החברה “עזרא”. חברה זוֹ הציגה לה מכּבר מטרה רצוּיה לסייע למוֹשבי עוֹבדים זעירים. בּרם, ריחוּק מקוֹם גוֹרר, כּנראה, גם ריחוּק ידיעה, וּמחוֹסר שיטה מבוֹררת על המקוֹם היא נכשלת לפעמים קרוֹבוֹת. בּמקוֹם ליַשב פּוֹעלים שיחיוּ על עבוֹדתם, היא נכשלת על-פּי-רוֹב בּמשגיחים וּבעלי נחלאוֹת העוֹשׂים את עבוֹדתם על ידי זרים (רק בּחדרה נפגשה חברה זוֹ בּהתנגדוּת גמוּרה מצד הפּוֹעלים לישוּב מעוֹרב זה, מחוּסר כּל שיטה. הפּוֹעלים עיבּדוּ את תקנוֹתיהם הם, והחברה הסכּימה להן). בּכוָנה לברוֹא מוֹשב פּוֹעלים יסדוּ גם “חוֹבבי-ציוֹן” את בּאר-יעקב, וגם אוֹתם קרה כּמקרה הזה. משגיחים וּבעלי נחלאוֹת, המעבּדים את אדמתם על ידי אחרים ועל-פּי-רוֹב על ידי לא-יהוּדים, אינם חסרים גם פּה. הטיפּוּס של העוֹבד בּעצמוֹ הוּא המיעוּט. מחיר האדמה עלה, וּלהשתתף בּמוֹשב זה אפשר עכשיו רק לבעל רכוּש הגוּן.

מוֹשבים כּאלה אינם נכנסים כּלל בּחשבּוֹננוּ אנוּ. מוֹשב הפּוֹעלים היחידי, שהצליח בּמידה ידוּעה, המשמש דוּגמה בּשעה שמדבּרים על מוֹשבי הפּוֹעלים בּכלל, ושרבּים מאתנוּ מתיחסים אליו בּרגש של חיבּה והכּרה הוּא – עין-גנים.

העיקר הראשוֹן שעליו בּנוּ בּני עין-גנים את מוֹשבם היה – עבוֹדה עברית גמוּרה בּלי כּל ערעוּרים וּפקפּוּקים. בּזה היה כּוֹחם. העבוֹדה העברית היא שנתנה למוֹשב את ערכּוֹ וכוֹחוֹ המוּסרי, וּממנה יוֹנק המוֹשב ויוֹשביו עד עכשיו. היא היתה להם לאמוּנה וחיזקה את ידיהם בּצר להם. והיא שעשׂתה את עין-גנים לכוֹח משפּיע חשוּב בּשביל המוֹשבה העשירה, הסמוּכה, שממנה עין-גנים מתפּרנסת: עין-גנים היתה למבצר העבוֹדה העברית, להתגשמוּת חיה של כּוֹח העבוֹדה העברית, כּוֹח מעוֹרר הרגשוֹת וּמחשבוֹת בּלבּוֹת צעירי המוֹשבה, והיא היתה גם כּן לפינת-נוֹחם לפּוֹעלים הצעירים, החדשים, פּינת-שקט וּמַרגוֹע מרוּגזם וּנדוּדיהם בּמצבי העבוֹדה ויחסי הסביבה.

עיקר ראשי זה אפשר היה לוֹ להתקיים בּחיים בּכל שלימוּתוֹ רק בּעזרת היסוֹד השני: בּחירה עצמית של החברים. יסוֹד זה נתן לראשוֹני המיסדים לבחוֹר להם חברים כּלבּם, והציל אוֹתם מהצרוֹת הרבּוֹת, המזדמנוֹת כּשמצרפים בּאוֹנס אֶלמנטים זרים וּרחוֹקים, שישיבתם בּיחד רעה להם ורעה לעוֹלם.

ונוֹסף להם גם עיקר שלישי: אחריוּת משוּתפת, הדדית בּכל עניני הקרדיט של המוֹשב. על ידי זה הוּבטחוּ התשלוּמים בּעד האדמה והבּנינים, תשלוּמים שהצטיינוּ בּדייקנוּתם, למרוֹת היוֹתם כּל כּך קשים למתישבים צעירים. ודייקנוּת בּתשלוּמים זוֹ עשׂתה בּפּעם הראשוֹנה בּארץ-ישׂראל את המתנחל מחוּסר האמצעים ללוֹוה מהימן, עזרה להוֹציא אוֹתוֹ מעוֹלם של תמיכוֹת והלואוֹת נצחיוֹת, וכל התוֹצאוֹת החמריוֹת והרוּחניוֹת הכּרוּכוֹת בּהן.

שלוֹשת אלה העיקרים הם שבּראוּ את האוֹפי הרוּחני של המוֹשב, ועשׂוּ אוֹתוֹ למלא-ערך בּחיי הפּוֹעלים בּארץ. ואף-על-פּי שעין-גנים הצליחה, יוֹתר מכּל חברוֹתיה, בּיסוֹדה, אי אפשר עדיין לדבּר על הצלחת המוֹשב הזה בּהתפּתחוּתוֹ, למרוֹת זה שיחידים רבּים מבּין חברי המוֹשב ודאי הצליחוּ. ודבר זה דוֹרש קצת בּירוּר: יש בּעין-גנים שהצליחוּ בּמשׂרוֹת ועסקים צדדיים, יש שהצליחוּ בּעבוֹדת המַשתלוֹת, הצלחה משׂמַחת וּמחנכת, אבל איננה מבטיחה הרבּה, מפּני שגם לה אוֹפי ספּקוּלַטיבי, כּמוֹ לרוֹב ההצלחוֹת שבּפתח-תקוה. הנסיוֹנוֹת בּעיבּוּד ירקוֹת – מִצער הם, ולא הצליחוּ בּיוֹתר, מה שמראה על איזוֹ מדרגה נמוּכה עוֹמדת מוּמחיוּתנוּ בּאחד הענפים העיקריים. גם בּענין גידוּל בּהמוֹת נעשׂה מעט מאד.

אבל האם כּדאי לטפל בּמקצוֹעוֹת חדשים, הדוֹרשים הרבּה עבוֹדה קשה וכיווּן וידיעה, ועדיין שׂכרם איננוּ בּטוּח בּצדם כּלל וּכלל, אם למוֹשבה הקרוֹבה יש דרישה למשגיחים יוֹתר מאשר לעבוֹדה עברית? ואם שׂכר ההשגחה הוּא הרבּה יוֹתר בּטוּח מאשר שׂכר העבוֹדה אפילוּ בּרשוּת עצמוֹ? וּפוֹנים, מי בּרצוֹן ומי בּעל כּרחוֹ, להשגחה – פּרנסה מכוֹערה זוֹ, שעדיין, כּמדוּמני, לא עמדוּ על כּל שפלוּתה והשפּעתה המַפסידה, גם לגבּי הפּוֹעל האזרח העוֹבד אִתנוּ וגם כּלפּי פְּנים בהשרישה אצלנוּ יחסים גסים, מידוֹת מגוּנוֹת, וּבחַנכה לנוּ דוֹרוֹת אנשים מקוּלקלים.

יחד עם זה הוֹלכת פּתח-תקוה ויחסיה הציבּוּריים ונכנסת לתוֹך עין-גנים. היוֹקר מַאמיר, פּשטוּת החיים חדלה, הספּקוּלציה מסביב מתגבּרת. מחירי האדמה עוֹלים, וּמי יוֹדע, אפשר שתעלה עד שכּלל לא יהיה כּדאי לעבּד אוֹתה. הדירוֹת מתיקרוֹת, מגרשים לבנין – בּהוֹן רב, עוֹד איזוּ שנים והתשלוּמים לועד האוֹדיסאי ⁴ נגמרים, וּלמי יהיה צוֹרך להשתמש בּחלקת אדמה זוֹ ולעבוֹדה? הנכנס להתישב עכשיו בּעין-גנים, אם גם על חלקה לא מעוּבּדה, צריך כּבר להכניס סכוּם הגוּן, וחלק הגוּן רוַח למוֹכר, ואין שוֹאלים אוֹתוֹ כּלל אם הוּא מכניס ידים עוֹבדוֹת. ואם הדבר ימָשך הלאה בּרוּח זוֹ, תחדל עין-גנים בּקרוֹב מהיוֹת מוֹשב עוֹבדים, אלא מוֹשב בּעלי נחלאוֹת קטנים העוֹשׂים עסקים טוֹבים בּאדמתם. ואם גם יעַבּדוּה – יעבּדוּה בּידי אחרים. אוֹתם האחרים אמנם יהיוּ יהוּדים, אם עד הזמן ההוּא לא תתגבּר השפּעת הסביבה הממוֹנית, יחסיה וחשבּוֹנוֹתיה. לעוֹבד בּעצמוֹ אין לא שאלת חשבּוֹנוֹת וּרוָחים ולא שאלת יחסים לפּוֹעל. אבל בּעל הנחלה הקטנה, החי על רכוּשוֹ, בּסביבה שכּוּלה ניצוּל וּרוָחים, זקוּק לגבוּרה מיוּחדת, כּדי לעמוֹד בּנסיוֹן העבוֹדה העברית. היקוּם בּוֹ לבּוֹ?

אפשר מאד שגם למוֹשבים כּאלוּ יש בּימינוּ וּבמצבנוּ ערך רב. בּכל אוֹפן הלא הם עוֹלים בּהרבּה על סוּגי הישוּב שקדמוּ להם. אבל לא לזה ישאף כּלל הפּוֹעלים. מוֹשבים כּאלה המהפּכים את הפּוֹעל לבעל נחלה פּרטית והמכניסים לתוֹך המוֹשב את אוֹתם יחסי האדמה שבּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, אינם מבטיחים לנוּ את קיוּמוֹ של ישוּב עוֹבד, אינם עלוּלים לברוֹא בּשביל הפּוֹעל אפשרוּת תמידית של עבוֹדה חפשית אינדיבידוּאַלית, אחראית. הספּקוּלַציה אוֹרבת למוֹשב, נכנסת לתוֹכוֹ, כּמוֹ שנכנסה לישוּב הקוֹדם, גוֹזלת ממנוּ את העוֹבדים וּמהפּכת אוֹתם למשגיחים, תגָרים וסרסוּרים, ואת אדמת העבוֹדה – לענין של “סחר-מכר”, עליה וירידה. זוֹ כּוֹחה לשׂטן. ספּקוּלציה בּאדמה וּבעבוֹדת זרים עוֹמדת לבַלע את הישוּב העוֹבד ואת היסוֹדוֹת העוֹבדים הבּוֹדדים שבּתוֹך הישוּב הישן.

                                           --------------

הרעה שבּרחנוּ ממנה רוֹדפת אחרינוּ – והדבּיקתנוּ. הישוּב סילף את דרכיו. בּיסוֹד התנוּעה הישוּבית, זוֹ שקוֹראים לה תנוּעת התחיה, היה הרצוֹן לברוֹא את העוֹבד הטבעי בּארצוֹ, על אדמתוֹ. וּבמקוֹמוֹ עלה וצמח שוּב, בּגלגוּלוֹ החדש, הבּטלן, התגרן. אַתחַלתא להתעוֹררוּת האוּמה היתה בּכּוָנה לצאת מהגיטוֹ, והנה בּאמצעי האוּמה וּבכונוֹתיה הטוֹבוֹת מצטרפים שוּב חיי גיטוֹ. הצריך להמשיך ללכת בּדרך זוֹ? הצריך להמשיך ולברוֹא בּכוֹחוֹת האוּמה וּבאמצעיה ישוּב המתנגד לעניני האוּמה ולעתידה, לתקוַת תקוּמתה? מי שמסכּים לזה, יהיה לוֹ האוֹמץ להוֹדוֹת, שהוּא מסתלק מכּל תקוה לריבּוּי הישוּב העממי, היוֹצר; זאת אוֹמרת, אף מכּל תקוה לחיים אנוֹשיים הגוּנים לקיבּוּץ העברי שבּארץ. יכּיר לפּחוֹת, שזהוּ גזר-דין חמרי ומוּסרי של הישוּב, ועוֹד יוֹתר – לא רק של הישוּב.

בּשבילנוּ, שאיננוּ חוֹשבים את סדרי החברה הקיימים לסמל השלימוּת, שאין להרהר אחריהם, וּלאיתנים בּל יִמוֹטוּ, שאי אפשר לזוּז מהם – עוֹד לא חדלה האפשרוּת לנסוֹת דרכים אחרוֹת בּישוּב, דרכים נוֹחוֹת יוֹתר ליצירתוֹ וּביצוּרוֹ של מעמד עוֹבדים בּארץ. אם אָפני הישוּב הקוֹדמים לא הביאוּ למטרה הרצוּיה ואין בּכוֹחם להביא למטרה זוֹ, אין לעמוֹד בּאמצע הדרך ואין להסתלק מנסיוֹנוֹת חדשים, וּבלבד שיבָּראוּ אוֹתם התנאים שיאַפשרוּ את קיוּם העוֹבד, ירימוּ ויבצרוּ את מצב העבוֹדה העברית בּארץ. והתנאי הראשי לזה – הגבּלה של אפשרוּת כּל ספּקוּלציה בּאדמה, בּתוֹך הישוּבים החדשים. זהוּ גם תנאי הכרחי בּכדי שנוּכל להיוֹת בּטוּחים, שכּל עבוֹדוֹת הישוּב, כּל האדמה שבּידינוּ וּמטרוֹתינוּ לא תהיינה בּיוֹם אחד למשׂחק בּידי נַחשוֹל ספּקוּלציה אחד. דברים אלוּ אמוּרים לא רק בּנוֹגע לקרן הקימת, שהציגה לה מטרה זו בּתחילת יצירתה, אלא גם בּנוֹגע ליתר המוֹסדוֹת הישוּביים, המכוּונים למטרה לאוּמית. ותיקוּן עיקרי זה צריך להתקבּל קוֹדם כּל בּנוֹגע למוֹשבי הפּוֹעלים. תהיינה מוֹשבוֹת הפּוֹעלים הנקוּדוֹת הראשוֹנוֹת של משק אינדיבידוּאַלי על אדמה לאוּמית, והנסיוֹנוֹת הראשוֹנים להגשמת הרעיוֹנוֹת המוּנחים גם בּיסוֹדה של הקרן הקימת; האדמה שייכת לאוּמה, נמצאת בּרשוּת העוֹבד על יסוֹד אריסוּת עוֹלמית, עוֹברת בּירוּשה לבניו, אם הם מעבּדים אוֹתה, אבל איננה ניתנת למכירה ולספּקוּלציה. העוֹזב את נחלתוֹ מקבּל בּחזרה את האמצעים ואת מחיר העבוֹדה (נטיעוֹת, טיוּב הקרקע) שהוּא השקיע בּה.

יחד עם זה תלוּי כּל ערכּוֹ ועתידוֹ של מוֹשב הפּוֹעלים בּזה, אם לא ישָאר בּוֹדד, מקרי, כּמוֹ שהיה עד עכשיו. בּנוֹ הגדוֹל ואחיו הצעיר של המתנחל בּמוֹשב וגם בּן האִכּר הבּוֹחר בּעבוֹדה צריך להיוֹת בּטוּח שגם לוֹ יש אוֹתה האפשרוּת לעמוֹד על הקרקע ואיננוּ צריך לשׂים פּניו למַשגיחוּת, לסרסרוּת אוֹ לארצוֹת זרוֹת.

מוֹשב העוֹבדים צריך להתקבּל בּעבוֹדה הישוּבית לשיטה. יסוֹדוֹתיו העיקריים, שבִּלְתָּם אין לוֹ שוּם זכוּת קיוּם, מפּני שהוּא חדֵל אז להיוֹת מה שהוּא, הם: עבוֹדה עצמית, בּחירת חברים, אחריוּת הדדית ואריסוּת עוֹלמית על קרקע לאוּמית. רשת של נחלוֹת קטנוֹת בּידי יהוּדים עוֹבדים וחיים על עבוֹדתם צריכה להקיף את כּל המוֹשבוֹת הקיימוֹת, המיוּסדוֹת על זכוּת הקנין הפּרטי של הקרקע ועבוֹדה זרה. אוּלי תוֹאיל היא קצת לשנוֹת את היחס הפּרוֹפּוֹרציוֹנַלי השׂוֹרר אצלנוּ בּין היסוֹדוֹת היוֹצרים והבּטלים בּישוּב. לאפשרוּת ישוּב זה צריכים לכוון בּכל מקוֹם שניגשים לבנין יִשוּב עברי חדש; הפּוֹעל העברי צריך להיכּנס שמה יחד עם הרכוּש העברי, ואל יצטרך אחרי כן לבוֹא לנַשל את מישהוּ מעבוֹדתוֹ וּמפּרנסתוֹ, ואל יהיה אחרי כן כּאוֹרח לא-קרוּא ולא-רצוּי, הצריך ליטוֹל רשוּת מבּעלי הנחלאוֹת להתישב על ידם, ואל יבּיטוּ עליו בּני המוֹשבה כּעל מהַפּך בּחררה.

                                    ------------

אלה הם הציוּנים העיקריים, הצריכים, לפי דעתי, להתווֹת את הדרך של יצירת ישוּב עוֹבד. כּאן, בּפרשה זוֹ, דוֹמה לי, אנוּ עוֹמדים עכשיו. נקוה, שאין זאת התחנה האחרוֹנה. מהלך העבוֹדה עוֹד יציג לפנינוּ דרישוֹת חדשוֹת, ציבּוּריוֹת ואישיוֹת, בּלתי צפוּיוֹת, ירחיב ויעמיק את אלוּ. לקבוּצוֹת גוּפא, המסתדרוֹת לעבוֹדה וּלישוּב, יש די עבוֹדה ודי מרחב בּסידוּר חייהם הפּנימיים: צוּרוֹת שוֹנוֹת של המשק, מהכי-אינדיבידוּאַלי עד השיתוּף בּצדדים שוֹנים של העבוֹדה והחיים, מקצוֹעוֹת שוֹנים של עבוֹדה, לפי התנאים, ועל הכּל – בּחירה אישית, חיי חברים. הקבוּצוֹת הקבּלניוֹת לעבוֹדוֹת פלחה, נטיעוֹת וירקוֹת (שועד הפועלים צריך לעסוֹק בסידוּרן) תיתנה לנוּ במשך הזמן חוֹמר פּוֹעלים רגיל וּמוּמחה בּעבוֹדה, בּעלי מסוֹרת בּעבוֹדה ויחס-בּעלים לחיי המשק, מקוֹרבים וּקשוּרים על ידי עבוֹדה משוּתפת וּשאיפוֹת קרוֹבוֹת, וּמסוּגלים לברוֹא את גרעיני המוֹשבים הבּאים. אין להקטין את המעצוֹרים הרבּים העוֹמדים לשׂטן לנוּ, מעצוֹרים נפשיים וטכניים. ועוֹד נשוּב אליהם כּפעם בּפעם, פּנים אל פּנים ניפּגש אתם. עוֹד הרבּה שגיאוֹת תיעשׂינה גם בּדרך ישוּב זוֹ – וּבלבד שיֵעָשׂה דבר. רק מֵחֲזָרַת נסיוֹנוֹת שוֹנים וּבחינה בּלתי פּוֹסקת של טיפּוּסי-ישוּב שוֹנים – ניוָשע ונמצא את דרכּנוּ. כּל מוֹשב חדש הנבנה בּכוֹחוֹת עוֹבדים משלנוּ צריך לקרב אוֹתנוּ אל הטיפּוּס המקוּוה, השלם, העתיד לבוֹא.

“וגם זאת לחכמים יבינוּ מדעתם”, שהמוּשׂג מוֹשב הפּוֹעלים איננוּ חל רק על הפּוֹעלים הצעירים הבּאים מחוּץ-לארץ. בּאוֹתה המידה שהוֹלך ונברא חוֹמר אנוֹשי מסוּגל להתישבוּת, צריך ליַשבוֹ. וגם ראוּי לקרב את הדבר עד כּמה שאפשר. אַל נתן לברוֹא בּחברתנוּ בּאוֹפן מלָאכוּתי אֶלמנטים משוּללי זכוּיוֹת וּמשוּללי אחיזה. בּתי התימנים ⁵הנבנים עכשיו רצוּיים מאד בּשביל להקל את מצב אחינוּ עוֹלי תימן בּרגעים הקשים כּל כּך, בּמוֹלדת המתנכּרת, אבל אין לראוֹת בּהם אלא בּתי מהגרים בּלבד, אין זוֹ צוּרה מספּיקה של התישבוּת. בּמידה שהפּוֹעלים התימנים מתאַזרחים בּארץ וּבעבוֹדה הם יכוֹלים וּצריכים להשתתף בּקבוּצוֹת וּבמוֹשבי הפּוֹעלים יחד עם האשכּנזים. איני יכוֹל להעלוֹת על הדעת, שבּחברתנוּ אנו יכוֹלים בּנידוֹן זה להיוֹת איזוּ ספיקוֹת.

---

מבפנים

מאת

ברל כצנלסון

מִבִּפְנִים / ברל כצנלסון

¹

א

החצים הוּצאו מאשפּתם. סֶפַּרַטיזם, הכנסת אנַרכיה, אתה בחרתנוּ, אינטליגנטים עליך, פּוֹעל! והלאה – אוֹתוֹ הנוּסח. וּלמען היוֹת להם בּרק מוֹרָטוּ. נמצא מי שהתחכּם וזרק מלה חדשה, מקוֹרית, פֹּולחת ממש: בּוּנדיזם ארץ-ישׂראלי. הנה, הנה, צלילי העבר הקרוֹב בּוֹקעים ועוֹלים אלינוּ בּגלגוּלם החדש. לא “איסקרה” ² קוֹראת לכבשׂת ה“בּוּנד”³ הנידחת, לא פּ. ס. ד. ⁴ דוֹאגת לנשמוֹת הספּרטיסטים שלה התוֹעוֹת – אלא בּאי-כּוֹח של “כּמעט כּל פּוֹעלי חוּץ-לארץ, השוֹאפים לישוּב עברי בּארץ-ישׂראל” קוֹבלים על “החלק הקטן מן הפּוֹעלים היהוּדים”, שאינם מכֹּירים בּהגמוֹניה של הפּרוֹלטריוֹן העברי-עוֹלמי וּמכניסים לתוֹכוֹ “אנרכיה וּזכוּת ויטוֹ של השְלְיַכטיצים הפּוֹלנים”.

צד אחד שוה, כּנראה, לכל “בּאי-כּוֹח היחידים של הפּרוֹליטריוֹן” בּכל מקוֹם שהם. אי אפשר להם להכּיר וּלהוֹדוֹת, שמתחת חטמם, בּתוֹך תחוּמי המוֹנוֹפּוֹלין שלהם, צף בּן לילה איזה חלק, איזה מיעוּט שאיננוּ רוֹאה את עצמוֹ לא מיעוּט ולא חלק, אלא חטיבה אחת עצמית ואוֹטוֹנוֹמית.

הפּוּלמוּס המפלגתי, המתלקח עכשיו בּמחננוּ, מחנה העבוֹדה בּארץ-ישׂראל, כּשהוּא לעצמוֹ איננוּ כּדאי לטפּל בּוֹ, לחדדוֹ וּלהרחיבוֹ. אין הוּא נוֹבע מתוֹך חיינוּ אנוּ פּה, מתוֹך הבדלי ענינים אוֹ השקפוֹת שבּינינוּ, איננוּ עוֹמד בּמגע ישר עם חיינוּ ועבוֹדתנוּ, וכוּלוֹ – סחוֹרת חוּץ. חבל, חבל רק על רוֹגז העצבים, שהוּא מכניס לחברתנוּ, על הַפְנָיַת הלב מעבוֹדתנוּ וענינינוּ הממשיים, שאנו נתוּנים בּהם יוֹם יוֹם. שעה אחת של עבוֹדה יפה שקוּלה בּעינַי כּנגד כּל ה“מלחמוֹת והנצחוֹנוֹת” ואיבּוּד הכּוֹח לבטלה וּבלבּוּל הרוּח הבּאים בּעקב כּל הויכּוּחים ממין זה. שוֹמר נפשוֹ ירחק מהם. אבל ישנוֹ דבר אחד בּפוּלמוֹס זה, הראוּי לתשׂוּמת-לב. זהוּ הרעיוֹן כּשהוּא לעצמוֹ על דבר אוֹתוֹ “החלק הקטן של הפּוֹעלים היהוּדים”, החי בּארץ-ישׂראל.

לא שליח-ציבּוּר אני ולא בּן-מפלגה. דברי אינם טבוּעים בּגוּשפּנקה של הסתדרוּת, וּבהסכּמת-קוֹרא הניתנת בּהקפה לא הצטיידתי. אחד הפּוֹעלים העוֹבדים בּארץ רוֹצה לדבּר כּאשר עם לבבוֹ. ואליך, קוֹרא-חבר, פּוֹעל ארץ-ישׂראלי, אני פּוֹנה בּדברי ואוֹתך אני מבקש. יוֹדע אנכי: לא מעוֹר אחד הוּא הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, שמוֹת שוֹנים הדבּיקוּ בּנוּ, מכּל עפר הארץ התקבּצנוּ, עֲבָרים שוֹנים וּמשוּנים, הֶרגלים, חינוּכים וּמסוֹרוֹת מפרידים לפעמים בּינינוּ, אבל – מכּירים אנחנוּ את אחדוּתנוּ, את עצמנוּ ואת עבוֹדתנוּ. ואם אנחנוּ יוֹדעים מי אנחנו פּה, וּמה אנחנו לנוּ לעצמנוּ ואמרנוּ: לא “חלק קטן מן הפּוֹעלים היהוּדים” אנוּ – אלא איזה דבר יחיד וּמיוּחד, חי על חשבּוֹן עצמוֹ ועוֹמד לגמרי בּרשוּת עצמוֹ, דבר שלם, שוֹאף להיוֹת שלם – פּוֹעל ארץ-ישׂראלי.

ואם יבוֹא מי שירצה לתעוֹת אוֹ להתעוֹת וילמד מתוֹך דברי, שאין לנוּ חלק ונחלה בּהמוֹן עם ישׂראל המעוּנה והכּוֹאב, שאנוּ מסתלקים מתקוַת הגאוּלה הגדוֹלה, שאנוּ קוֹרעים את חוּטי העליה וההגירה, ושמרחיקים אנוּ מעלינוּ את פּוֹעלי חוּץ-לארץ “המקשרים את עתידם” וכוּ' – לא נתוַכּח אִתוֹ. ואם גם יאשימוּ אוֹתנוּ בהערצה עצמית, בּהפרזת ערכּנוּ וּב“אתה בחרתנוּ” – אַל נשחית דברים. מי עוֹד כּמוֹנוּ יוֹדע מה דל הוּא עדיין הזרם שלנוּ, עד כּמה אין בּוֹ די הרווֹת נפשנו וּפַלֵס לנוּ את דרכּנוּ. כּמה פּעמים כּבר יבשוּ מימיו, והקוֹדמים לנוּ, עוֹלי-הגוֹלה הראשוֹנים והשניים, נשארוּ לא פּעם בּתוֹך בּיצה עוֹמדת וכוֹחוֹתיהם כָּלוּ, ונשמתם יצאה – ולא בטהרה – טרם שהספּיק להגיע עדיהם הזרם החדש, הבּוֹשש לבוֹא. וּמי עוֹד כּמוֹנוּ נוֹשׂא עיניו לבּאים אחרינוּ, שיעלוּ עלינוּ, ויעשירוּ את חיינוּ, שבּיחד אתם, בּכל כּוֹחוֹתינוּ המקוּבּצים, ננסה להוֹציא לאוֹר אחד אחד את מַאוַיי נפשנוּ הכּמוּסים.

אבל האם הרגשת אחדוּת האוּמה, קשרי השיתוּף עם ההמוֹן העברי העוֹבד (אוּלי יוֹתר נכוֹן, מחוּסר-העבוֹדה), השאיפה לגאוּלת העם והתקוה לשחרוּר העבוֹדה מחייבים אוֹתנוּ להרכּיב את מישהוּ אלוּף לראשנוּ, לקבּל עלינוּ שלטוֹן חוּץ?

לא בּתוֹר שליחי-ציבּוּר בּאנוּ לארץ-ישׂראל לעבדה וּלשמרה, ולא בּתוֹר מוּרשים בּעלי מנדטים של מישהוּ, ה“מקשר את עתידוֹ” עם ארץ-ישׂראל והמַתוה לנוּ את דרכּנוּ שבּה נלך. – את חוּרבתנוּ אנוּ בּאנוּ להקים ואת חיינוּ אנוּ לבנוֹת, למילוּי צרכינוּ אנוּ עוֹבדים ולפדוּת נפשנוּ, ואין בּת-קוֹל מחוּרבוֹת חוּץ-לארץ שלטת בּנוּ ולא צריכה לשלוֹט בּנוּ.

ואל נא נַשלה את נפשנוּ בּשוא. מה הם הקשרים הריאַליים, הצדדים השוים שבּין תנוּעת הפּוֹעל בּארץ יהוּדה וּבין תנוּעת הפּוֹעל העברי שבּחוּץ-לארץ, ולוּ גם שֵם ציוֹני נקרא עליו? **וּבמה נבוֹא לעזרה אחד לשני\?** היקראוּ הם לנוּ לפתוֹר להם את שאלת השׂפוֹת, הנשתתף אנחנוּ עמהם בּמלחמת הבּחירוֹת וכדוֹמה, אוֹ שהם יַתווּ לנוּ את דרכי הישוּב ויפתרוּ לנוּ את שאלת העבוֹדה והעוֹבד בּארץ-ישׂראל?
פּירוּדים איוּמים מתהווים עכשיו בּין חלקי האוּמה השוֹנים. הגלוּת מתפּזרת עד לאין קץ, שׂפוֹת שוֹנוֹת מסתעפוֹת ומתנכּרוֹת, מצבים, תנאים שוֹנים וּרחוֹקים, שאיפוֹת זרוֹת – לא נטשטש אוֹתם בּתירוּצים וּבתיאוֹריוֹת. ולא נבטל אוֹתם בּדברים בּכדי להקל את מכאוֹב הלב. האפשר לנַצח את התפּוֹררוּת האוּמה? לעתיד פּתרוֹנים. אנוּ איננוּ יוֹדעים אלא דרך אחת: על אדמתנוּ נעמוֹד. מיעוּט האוּמה אנחנוּ, חלק קטן בּין הפּוֹעלים. אבל – לא אחרי רבּים להטוֹת. "ישוּבוּ המה אליך ואתה לא תשוּב אליהם".

וּמהוּ פּירוּש המלים “המקשרים את עתידם”, “המעוּנינים בּישוּב הארץ-ישׂראלי” וכו'? האוּמנם המהגר, החלוּץ, המתישב, והמקשר, והמעוּנין, והשוֹאף לישוּב ארץ-ישׂראל(במפלגתוֹ וּבאגוּדתוֹ) – עוֹלים בּקנה אחד? האוּמנם מי שמשלם שקל אוֹ חוֹתם על ה“אידישער אַרבּייטער” ⁵ וּמשלם פּארטיי-שטייער לנוּ הוּא, ארץ-ישׂראלי הוּא, ויש לנוּ חוֹבוֹת חברים כּנגדוֹ, ולוֹ זכוּת דעה בּחיינוּ וּבעבוֹדתנוּ? אוֹ אפשר לקחה לה איזוֹ מפלגה גם את ההגירה לארץ-ישׂראל בּמוֹנוֹפּוֹלין? ואוּלי יש בּינינוּ סוֹברים, כּי בּעבוֹתוֹת פּרוֹגרמה כּוֹבשים מדינה ועל ידי ישוּב שאלוֹת המפלגה מיַשבים ארץ?

כּן. בּחבלי המפלגה רוֹצים אצלנוּ – ולא רק אצלנוּ – להחליף את חבלי היצירה, וּבכוֹח שלטוֹנה – את כּוֹחוֹת הנפש הנסתרים, את הכּשרוֹנוֹת והרצוֹנוֹת האישיים.

אבל התקוה לגאוּלת ארצנוּ, לישוּבה וּלשחרוּר האדם העוֹבד עליה לא תתגשם ואין לה שוּם אפשרוּת להתגשם בּלי אוֹתם האישים, אנשי הרצוֹן, מבקשי הגדוֹלוֹת, מחַפּשׂי גאוּלה וּמרחב לכוֹחוֹתיהם המתפּרצים, חוֹשקי החיים ועוֹבדים מתוֹך אהבה, בּלי אוֹתוֹ החוֹמר האנוֹשי שאיננוּ מוֹצא לוֹ מנוּחה בּדעוֹת המתהלכוֹת וּבמצוַת אנשים מלוּמדה. הוּא הוּא שיצר את הישוּב החדש בּאמריקה וּבאוֹסטרליה, הוּא הוּא שנתן לעוֹלם את נסיוֹנוֹת הישוּב החברתי המכוּוָן בּמחשבה תחילה, מימי חלוּצי האנגלוֹ-סַכּסים ועד הדוּחוֹבּוֹרים ⁶

“צעירי-ציוֹן” וּ“פוֹעלי-ציוֹן” “מסוּדרים” על צד היוֹתר טוֹב בּאוּ ויבוֹאוּ. ורק חלק מהם נשאר, חי ועוֹבד בּארץ. רבּים מהם כּבר עזבוּ. לא צריך להבּיט בּאספּקלריה שחוֹרה בּשביל לראוֹת שרבּים מהבּאים עוֹד עתידים לעזוֹב את הארץ ואת העבוֹדה. הם לא מצאוּ פּה את חייהם, והארץ לא מצאה בּהם את עוֹבדיה. החינוּך בּאגוּדה, איזוֹ שתהיה, איננוּ מספּיק עדיין בּכדי לברוֹא לאדם את התכוּנוֹת האישיוֹת הנחוּצוֹת בּשביל לחיוֹת פּה, ואינוֹ תריס לא בּפני השלוּמיאֵליוּת, לא בּפני הגעגוּעים לגלוּת בּכל צוּרוֹתיה, לא בּפני הבּריחה, ואף לא בּפני התנַונוּת כּאן. ואין כּללים קבוּעים בּדבר. לא העבר של “פּוֹעל טבעי” אפילוּ מחייב להישָאר פּוֹעל בּארץ, ולא “זכוּת-אבוֹת” מוֹציאה את האדם מעוֹלם העבוֹדה. וגם זאת לדעת, ששוּם מפלגה בּארץ איננה מבטיחה את חבריה מתגרנוּת, פּוּנדקאוּת, מַשגיחוּת וכיוֹצא בּהן. לא “יחוּס” העבר מבטיח לנוּ אוֹ מחייב אוֹתנוּ לאיזוּ יחסים, אלא האדם בּעצמוֹ, הבּא, המקוה.

לאו דוקא הפּוֹעל בּחוּץ-לארץ דרוּש לנוּ – אלא האדם הבּא לעבוֹד בּארץ-ישׂראל. אישים דרוּשים לנוּ, יהיוּ מי שיהיוּ, “אידיאַליים” אוֹ “טבעיים” – לפי הגדרוֹתיכם – ציוֹנים אוֹ לא ציוֹנים, מי שקיבּל חינוּך ציבּוּרי וּמי שלא קיבּל אוֹתוֹ – אבל אישים, שנשמתם תמצא כּאן אחיזה, ידיהם – סדן, לבּם – חִיוּת. המה יבנוּ את חייהם, והמה יבנוּ את הארץ.

ואישים, יחידים אלוּ, עליהם עוֹד לא הפּילוּ גוֹרל, ואין שוּם מפלגה יכוֹלה להכניס אוֹתם למַפרע לתוֹך הנכסי-דלא-ניידי שלה. פּזוּרים הם לנפשם בּכל תפוּצוֹת עמנוּ הרחוֹקוֹת, בּרוּבּם אוּלי רחוֹקים מדעת את עצמם, את הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּהם ואת העתידוֹת המחכּים להם פּה, בּארץ. אוּלי יש בּהם תוֹעים וּמבקשי דרך, תלוּיים בּין אבדן וּתקוּמה, וּמחכּים לבשׂוֹרת הגאוּלה? מי ילך ויבשׂר להם, כּי “עַל הַיַּרְדֵּן אוֹ בַגָּלִיל רָאָה חוֹרֵשׁ זִיו הַשְּׁכִינָה” ⁷, כּי “סוּפוֹת עַלִּיזוֹת מְרַצְּדוֹת בִּנְפָשׁוֹת שְׁכוּרוֹת-הַגְּאֻלָּה” ⁸

אפשר מאד, שאנשים בּוֹדדים כּאלה אינם חסרים גם בּתוֹך המפלגוֹת והכּיתוֹת השוֹנוֹת. אבל דא עקא, שכּל עבוֹדת המפלגוֹת – מבּלי להוֹציא את הכּיתוֹת הציוֹניוֹת מן הכּלל – מכוּונת להטוֹת אוֹתם מדרכּם המסוּכּנת לדרך הרחבה והכּבוּשה, לטמטם את הרגשוֹתיהם התוֹעוֹת, לסתוֹם את תביעוֹת נפשם בּסעיפים ואסיפוֹת וּויכּוּחי-פּרוֹגרמוֹת וכל הָנֵי מִילֵי מַעַלְיוּתָא. ואם יש מי שמציל את נפשוֹ וּבא – הרי זה למרוֹת השפּעת הציבּוּר, עתונותוֹ ועסקניו.

תנוּעה של “עבוֹדה ישרה”, של שאיפה אישית לגאוּלה והכנה לחליצוּת עדיין איננה. אבל אם בּזמן מן הזמנים יבוֹא כּלל-הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל בּקשר עם איזוֹ תנוּעה בּחוּץ-לארץ, תהיה זוֹ רק אוֹתה התנוּעה העתידה, שבּמרכּזה יהיה לא “קישוּר” ו“עִניוּן” בּארץ-ישׂראל אגב עבוֹדת האַפּרט ההסתדרוּתי, אלא – עליה, עליה ישרה, שהאידיאַל שלה יהיה לא ציוֹנוּת, אלא עליה אישית לארץ-ישׂראל, בּקשת הגאוּלה העצמית, ודרכּה – לא דרך העדר, אלא דרך העבוֹדה ושחרוּר האישיוּת והרצוֹן האישי.

ולתנוּעה זאת, תנוּעת האדם המתעוֹרר בּישׂראל וּמבקש את גאוּלתוֹ – אנחנוּ מצפּים, ואם גם תתמהמה.

ב

הרת שאיפוֹת אנוֹשיוֹת עמוּקוֹת וּרוַת מַאוַיי האוּמה הטמירים נגלתה אלינוּ הציוֹנוּת בּשחר טל ילדוּתנוּ. בּימי בּיל"וּ, חיבּת-ציוֹן התמימה וּקדוֹשה של ר' יוֹסיפיל הרב וזליג מֶכַנִיק הסנדלר – גבּוֹריו הכּתריאלים של שלוֹם-עליכם, בּרקי החזיוֹנוֹת של הרצל, גילוּיי המחשבה והשירה של בּיאליק, פייאֶרבּרג, בּרדיצ’בסקי וטשרניחוֹבסקי, יסוּד הקרן הקימת לגאוּלת הארץ, התסיסה הציוֹנית-הסוֹציאלית בּין בּחוּרי בּני ישׂראל לאהליהם – גילוּיי שכינה אלוּ מספּרים לנוּ שבּתנוּעה זוֹ נבע מקוֹר מים חיים.

“עוֹד טֶרֶם יָדַעתִּי ⁹ מַה יִּהְיוּ חֲלוֹמוֹתַי, וְנַפְשִׁי כַּצִּפּוֹר בַּהֲרִיחָהּ יוֹם דְּרוֹר”. כּכה ידע המשוֹרר לקרוֹא בּשם למצב נפש האוּמה בּאוֹתם הימים הגדוֹלים. טרם ידעתי. והידיעה, ידיעת החלוֹמוֹת והכּרתם לכל עוּמקם, לכל דרישוֹתיהם המעשׂיוֹת ההכרחיוֹת, ידיעה זוֹ לא בּאה. לא בּאה גם ה“בּחירה”, בּחירת דרך החיים. החלוֹמוֹת התעוֹפפוּ והצפּוֹר נשארה בּכּלוּב. מאֵרת הגלוּת שפכה את שלטוֹנה על שאיפת הגאוּלה. הציוֹנוּת בּאה לגאוֹל, לכבּוֹש את הגלוּת וחיי ההוֹוה, ונכנעה לפניהם. רק אמרה להיגָלוֹת ממעמקי הנפש, מעריגה סתוּמה וּמחשבה נאצלה, ולצאת לאויר העוֹלם הסוֹבב – וספגה אוֹתוֹ לתוֹכה, ספגה, סיגלה את תכוּנוֹתיו ונשארה קצוּצת כּנפים, אוֹבדת דרך וּמניעה בּראשה לכל נדנוּד רוּח – עד היוֹם הזה. התנוּעה שנוֹסדה על הרעיוֹן הישר, הקיצוֹני, השלם, שמטבעוֹֹ איננוּ יכוֹל להתפּשר וּלוַתר, לָמדה להסתגל, יחד עם כּל הרחוֹב היהוּדי, לכל מצב שעה, לָכוֹף כּאגמוֹן את מוּשׂגיה, דעוֹתיה ותקווֹתיה. ספיגת הכּל והסתגלוּת לכּל, לכל תיאוֹריה, לכל רעיוֹן רוּח, לכל זרם המתנשׂא לשלוֹט בּרגע זה, פּחד הריאַקציה והחנוּפּה לרבוֹלוּציה (בּשעת שלטוֹנה), הכנעה לעַבּד-אל חַמיד וּברכה לתוּרכּים הצעירים ¹⁰, דרשוֹת על עבוֹדה ריאלית בּארץ-ישׂראל וּמַגידוּת בּ“דוּמה” על “תאוֹמי-סיאַם” ¹¹– הנה מוֹמנטים שוֹנים של התנוּעה הציוֹנית שערכּם המוּסרי בּרוּר למדי.

זהוּ גוֹרלה של שאיפת-הגאוּלה, הממשיכה את קיוּמה בּגלוּת, אחרי “הריחה יוֹם דרוֹר”. גלוּית עין היא ונוֹפלת. הציוֹני הנשאר בּגלוּת איננוּ יכוֹל לא לחיוֹת את חייו, לא למַלא את צרכי השעה, לא לשאוֹף את האויר הסוֹבב, המפריד והמחליש והזוֹרע ספק והכנעה. וּשאיפת הגאוּלה חדלה להיוֹת מה שהיא, ונהיית גם לאַחַד הכּוֹחוֹת המשַמרים, לאחד מתַבליני החיים, המקילים את כּוֹבד העוֹל, לסוּרוֹגַט הנוֹתן מַרפּא לשבוּרי הרצוֹן ומרגוֹע לעניי הרוּח. הציוֹנוּת נשארת בּגדר של חלוֹם וכוָנה טוֹבה, שאיננה יכוֹלה להצטרף למעשׂה, והחיים הממשיים הם אלוּ שמסביב. כּאן אוּלי צריך לבקש גם את הסיבּוֹת של הבּגידה הנוֹראה, של הבּריחה המַתמידה מהציוֹנוּת, רֶנֶגַטיוּת מבהילה, שדוּגמתה לא ידעה שוּם תנוּעה. יש שאתה פּוֹגש אדם ושוֹמע מפּיו את כּל אוֹתם המוּשגים, שעל שלילתם נבנתה הציוֹנוּת. והנך מתאַדם מבּוּשה בּשמעך שהאיש הזה הוֹּא “מי שהיה” ציוֹני. הכּל נמחק, הכּל נשכּח, כּאילוּ לא היה כּלוּם.

מאַין השטחיוּת המַחפּירה הזאת? מי שהוּא ימצא תנחוּמין בּזה, שבּציבּוּריוּת העברית קיימת השפּעת גוֹמלין. הציוֹנוּת מוּשפּעת אבל גם משפּיעה, נקלטת בּאחרים. נכוֹן הדבר, אבל האם בּכמוּת כּזאת העלוּלה להביא לידי גאוּלה, לידי גילוּי רצוֹן? בּמוֹחי מצטיירת התנוּעה הציבּוּרית העברית לכל אגפּיה כּעין סוּלם מוּצב ארצה, וראשוֹ איננוּ מגיע השמימה. זה שלמטה מעפּיל לעלוֹת, והעוֹלה – סוֹפוֹ לרדת.

והתנוּעה הציוֹנית-הסוֹציאלית? זוֹ שבּהילוֹ נר אלוֹהים על ראשה, בּתחילת התרקמוּתה, שאפה למצוֹא בּיטוּי למַאוַיי-נפשוֹ וכוֹחוֹתיו המתפּרצים של האדם בּישׂראל, שאמרה להרים את המרד הציוֹני למדרגת מרד כּללי בּמשטרים וּמוּשׂגים השׂוֹררים בּעוֹלם, זוֹ שנוֹלדה מתוֹך בּיקוֹרת חיוּנית, חפשית מהדוֹגמוֹת הישנוֹת והחדשוֹת, מתוֹך רגש רבוֹלוּציוֹני-נפשי, המתפּרץ גם כּנגד הרוּטינה שבּרבוֹלוּציה – הידיעה להחזיק מעמד? האם לא הכניסה גם היא את צוארה בּעוֹל הסביבה, האם לא נפלוּ מבצריה אחד אחד תחת תגרת הרוּחוֹת המנשבוֹת, אם לא אבדוּ לה אחד אחד פּניניה העיקריים, עצמיוּתה, רעננוּתה, ה“חיוּת שבּלב” שהביאה אִתה, והיתה לסכוֹלַסטיקה מאוּבּנת, לפרַזיאוֹלוֹגיה שטחית וחנוּטה, לרַדיקליוּת מהמין הניֶקראסוֹבי ¹²:

Чтo ᴨocᴫeдняя eмy kнижka ckaжeт, тo eмy cвepxy нa дyшy дяжeт ¹³

למאַסף אחרי המחנוֹת? וּפליטיה האם לא נתפּזרוּ על פּני יַמי הגלוּת, אחרי שצללוּ וחרבוּ מַעיני לבּם, מבּלי להציל את נפשם?

ואילוּ הכּוֹחוֹת המעטים בּתנוּעה הציוֹנית שהחזיקוּ מעמד, שעל-ידי ריכּוּז הכּוֹחוֹת הנפשיים לצד אחד, על ידי חוֹסר התרשמוּת מהחיים המפכּים סביב – עמדוּ כּסלע איתן, בּאיזה כּוֹפר קנוּ הם להם את עמידתם זוֹ? מה היה לציוֹנוּת שלהם – האם לא פּרחה נשמתה, לא הצטמקה ואבדוּ לה כּוֹחה וליחה? אבן בּוֹחַן אחת יש לנוּ, שעל פּיה אנחנוּ יכוֹלים לשפּוֹט על ערכּה של תנוּעת התחיה בּאוֹתה הצוּרה שנשתמרה: יחסה לשאלת העבוֹדה. מהוֹפעתה הראשוֹנה היתה שיבת ציוֹן כּוֹללת בּתוֹר חלק בּלתי נפרד גם את השיבה לעבוֹדה ולאדמה. אצל בּני בּיל“וּ ויוֹרשיהם לא חדלה גם עריגה אי-בּרוּרה להשלטת העבוֹדה בּחברה היהוּדית העתידה. אבל הציוֹנוּת ה”ריאלית" התפּשרה גם עם הקלקוּל העיקרי של חיי העבר: האדמה היתה לעסק, לספּקוּלציה, והעבוֹדה נמסרה לידי זרים.

ואדם כּמשה ליבּ ליליֶנבּלוּם, הריאַליסט והפּשטן, זה שהבין כּל כּך שאין לעם תרוּפה מבּלעדי עבוֹדה ואדמה, שלחם בּעד זה כּל ימי חייו בּעצמוֹ וּבסביבה, לא הבין לעת זקנה לנפש אלה שבּאוּ להגשים את זה בּחייהם.
וּבעל "על פּרשת דרכים", המחזיק את אַמַת המידה של מוּסר הנביאים בּידוֹ, שידע לפנים להרעיד את לבּנוּ בּדַבּרוֹ על ה"עם כּי יחרב" ועל הכּיעוּר שבּ"עבד כּי ימלוֹך" – נוֹשׂא את עיניו בּערוֹב שמשוֹ כּלפּי "הטיפּוּס היפה" של ה"בּוֹעזים" החדשים [^ftn14], המזוּמנים לסדר תערוּכה של "תרבּוּת מקוֹרית" על גבּי עבדיהם.

מה עלוּב וּמעליב זה המַראה. האין פּה המַפתח המגלה לנוּ את כּל עמידתנוּ דלים וריקים?

רק עם היציאה הממשית מן הגיטוֹ מוֹצאת הציוֹנוּת את אפשרוּת תיקוּנה. שינוּי המרכּז הגיאוֹגרפי הוֹלך ונעשׂה ממילא, בּהכרח פּנימי, בּאוֹפן סטיכי – אם אפשר להשתמש בּטֶרמין זה בּמקוֹם שלטוֹן ההכּרה והרצוֹן – לשינוּי מרכּז מוּסרי וחיוּני. ירוּשת אבוֹת, סבל הדוֹרוֹת וקלקוּלי ההיסטוֹריה מפַנים לאט לאט את מקוֹמם – אם כּי בּהתנגדוּת הגוּנה – לכּוֹחוֹת החדשים המוֹרדים בּהם. הנה הוּא מתקרב שינוּי הערכין, הצפוּי בּרוּח הקוֹדש של השירה העברית, שינוּי הערכין בּחוֹמר ורוּח. בּמקוֹם החוֹמר העכוּר של חיי הגיטוֹ – חיי אדמה ועבוֹדה, בּמקוֹם חיי הרוּח של הגיטוֹ העתיק והמחוּדש – האדם שנברא ישר. עוֹד רב המהלך עד איש האדמה והאדם ההוֹלך קוֹממיוּת. אבל אנחנוּ – בּדרך אליו. הגאוּלה חדלה להיוֹת מליצה לאוּמית גרידא. היא קוֹרמת עוֹר ועצמוֹת וּמקבּלת נשמה חיה, אישית. אדמה ועבוֹדה. אֶפס קָצֶהָ אנחנוּ רוֹאים, וּמי יפקח לנוּ את עינינוּ לראוֹת את הנצוּרוֹת הצפוּנוֹת בּכנפיה?

אלוּל תרע"ב.

---

"משפט צדק"

מאת

ברל כצנלסון

¹

(לוַעדת התימנים שעל יד המשׂרד הארץ-ישׂראלי)

עלה בּגוֹרלי להיוֹת עֵד למעשׂים שנעשׂוּ בּציבּוּר עברי בּאחת המוֹשבוֹת בּארץ-ישׂראל. מעשׂים שתפארת הם לעוֹשׂיהם, ושיש מהם ללמוֹד גם על טהרת הרוּחוֹת ועל חוּש-הצדק של אוֹתה הסביבה שבּתוֹכה נעשׂוּ. אפשר תאמינוּ לי, שלא היה בּרצוֹני להוֹסיף פּחם על אש התמיד של זרוּת והתנכּרוּת בּין חוּגים שוֹנים שבּציבּוּרנוּ, המתלקחת לפעמים קרוֹבוֹת בּיתר שׂאֵת. יוֹדע אנכי את כּל חוּלשת כּוֹחם של המתמרמרים שלנוּ, וּמה תוֹעלת בּרוּגזם? ואין לי שוּם רצוֹן להוֹסיף צער על צערם ולשלוֹל את שארית המנוּחה מאוֹתם האנשים שגם בּלאו הכי אין בּהם משלוַת הרשעים. אבל כּל דרכי השלוֹם שבּחרתי להגן על העשוּקים מידי עוֹשקיהם, מבּלי לגלוֹת קלוֹן אנשים מישׂראל בּרבּים, לא הביאוּ לשוּם תוֹצאוֹת. לעבוֹר על כּל מה שראיתי בּשתיקה אי אפשר לי, מפּני שעיני ראוּ ולא זר בּדם נפשוֹת אנשים נקיים, המוּכּים על לא חמס בּכפּם, וגם בּכל עיווּת-הדין שנעשׂה למוּכּים, דוֹרשי המשפּט, על ידי בּחירי עם סגוּלה, בּארץ סגוּלה. פּוֹנה אני אליכם, מפּני שבּמצב ציבּוּרנוּ, בּקהוּתוֹ וּקרירוּת-נפשוֹ לדברים הנוֹקבים את עוֹמק ההוָיה שלנוּ, המערערים את אפשרוּת קיוּמנוּ והמשפּילים עד שאוֹל את ערך קיוּמנוּ, אין למי לפנוֹת. אין כּתוֹבת. ואתם המטפּלים בּאוֹפן רשמי בּעניני התימנים, סוֹף סוֹף הכי קרוֹבים אל החלל. אספּרה לכם את מה שראוּ עיני, וּבעד כּל אוֹת ותג, מדברי הנני נכוֹן לתת דין-וחשבּוֹן לא רק לפני המשפּט החוּקי, כּי אם גם לפני הדיין הפּנימי שבּלב.

בּמוֹצאי-שבּת, כ“א בּתמוּז, לנתי, בּעברי בּדרך, בּתוך קבוּצת פּוֹעלי ישׂראל שבּכרכּוּר. בּאמצע הלילה העירוּני ארבּעה תימנים, יחפים וערוּמים למחצה, שדיבּרוּ מתוֹך קוֹר וּרעדה. הם עכשיו בּאים מחדרה. בּני המוֹשבה השוֹמרים התנפּלוּ עליהם כּשהם ישנים לבטח, ערוּמים בתוֹך שׂקיהם ², והכּוּם. יוֹתר לא תפסתי. רק הסימנים החיים של מקרה הלילה מילאוּ אחרי הדברים: חַבּוּרוֹת וצלקוֹת מגוָנים שוֹנים, כּחוּלים ואדוּמים על חלקי הגוּף השוֹנים, והנה מכּה ארוּכּה, קרוּשת-דם, מכּת-”קוּרבּאטש“³ על פּני קדקדוֹ של הזקן. כּוֹאבים, עגוּמים ונעלבים בּאוּ אלי לדרוֹש משפּט והגנה. העלוּבים חשבוּ בּתמימוּתם, שאיזוֹ תעוּדת-בּחירה בּעוֹלם הפּוֹעלים מַנחילה גם כּוֹח בּעוֹלם הזה. לפני שחר יצאנוּ לחדרה לבקש משפּט מוַעד המוֹשבה. את המכּוֹת והפּצעים בּדק הרוֹפא הד”ר בֶּהם, והעיד עליהם. בּבית הרוֹפא נזדמן לנוּ חבר ועד המוֹשבה שכּבר ידע לספּר על דבר תימנים-מַכּים וגם להטיף מוּסר לפּצוּעים: לא טוֹב הדבר, מלחמת אחים וכוּ'. בּבית הועד גם נוֹדע לנוּ, שמסַדרי השמירה: א. מַדוֹרסקי, ל. מדוֹרסקי, סוּלימאן מזרחי ונ. רוֹטמן כּבר פּנו בּקוּבלנה על התימנים, ועכשיו לא ידוּע מי המאשימים וּמי הנאשמים.

כּשלאחרי הרבּה השתדלוּיוֹת הסכּים ועד המוֹשבה לקרוֹא למשפּט באוֹתוֹ יוֹם, ונתאספוּ השוֹפטים החשוּבים כּמר צ. כ., ל.ש., א. ס. וישבוּ כּסאוֹת למשפּט, כּבר הוּברר מי הם המאשימים וּמי הנאשמים. אצל השוּלחן ישבוּ בהרחבה נטוּרי-קַרתא ה"ה הנכבּדים: א. מַדוֹרסקי, ל. מדוֹרסקי וסוּלימאן מזרחי, התּה התנוֹצץ בּכּוֹסוֹת המוּגשוֹת, שׂוֹחחוּ, התלוֹצצוּ ויהתלוּ. ממוּלם על הספסל, עלוּבים ונשפּטים, כּשׂיוֹת נאלמוֹת ישבוּ התימנים. פּרוֹטוֹכּוֹליסט רשמי לא היה. אחד מחברי הועד, הפּגוּם קצת בּעניני “עברי”, שפּעמים לא היה תוֹפס אפילוּ מה שאוֹמרים התימנים, רשם מה שרצה ולא רשם מה שלא רצה. והרבּה עדוּיוֹת חשוּבוֹת אפילוּ לא נרשמוּ וגם נשכּחוּ תיכף וּמיד מזכרוֹן הועד (על זה יכוֹלים להעיד כּל הנוֹכחים הצדדיים בּשעת המשפּט).

ואחרי כּל הנהלת המשפּט בּאוֹפן זה, מדברי כּל העדים והנאשמים גם יחד התבּררוּ הדברים כּל כּך, עד שבּגוּף העוּבדה אין להטיל ספק משוּם צד.

באחת-עשׂרה בּלילה בּאה החבוּרה של ראשי נטוּרי-קרתא (א. ס., ל. מ., ס.מ., נ.ר.) אל מעוֹן התימנים, שבּמגרש קלַז. דפקוּ בּדלת של התימני יהוּדה בּן זכריה, מי שהיה שוֹמר ועזב את השמירה מפּני שזה שלוֹשה חדשים לא בּא על שׂכרוֹ (יתר התימנים ישנוּ בּשעת מעשׂה בּחוּץ אצל הבּית). יהוּדה פּתח ויצא. אחז א. מדוֹרסקי בּזקנוֹ, זקן יהוּדי שמתבּקש למריטה, וסימן אחיזה זוֹ עוֹד נשאר בּקצה החוֹטם, והתחיל לחרף אוֹתוֹ בּערבית. על שאלת השוֹפטים: למה הלכתם בּלילה לבית יהוּדה בּן זכריה? היתה רק תשוּבה אחת: הלכנוּ לנזוֹף בּוֹ על שהוּא בּן-מרד, וּמסית את השוֹטרים לבל ילכוּ לשמוֹר. קם משנתוֹ שלוֹם בּן יעקב הזקן, ששכב בּשׂקוֹ מבּלי כּסוּת לעוֹרוֹ, ניגש אל א. מדוֹרסקי והתחיל מלמד זכוּת על חברוֹ, שאין הוּא חייב בּחטא זה כּלל. בּשׂכר הגנה זוֹ פּגע בּוֹ סוּלימאן מזרחי בּ“קוּרבּאטש” בּראשוֹ וּפצעוֹ. מי נתן את המכּה הראשוֹנה אמנם לא הוּברר בּשעת המשפּט. כּל אחד האשים את חברוֹ. אלא שהתימני הזקן צייר בּתנוּעוֹת כּאלה את כּל מהלך הענין, עד שחבר הועד העיד עליו בּתוֹך מהלך המשפּט: ניכּרים דברי אמת. אחר כּך התחילה החבוּרה “לעבוֹד”: סוּלימאן בּקוּרבּאטש, האשכּנזים “הקוּלטוּריים” בּפנסי החשמל שבּידיהם, להפּיל אימה וגם סַנורים על התימנים “הפּראים”. שני התימנים האחרים, שישנוּ שם, טוען סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה, קיבּלוּ מכּוֹת הגוּנוֹת. על כּל שאלוֹת השוֹפטים טוֹען סעדיה בּן זכריה (הוּא חֵרֵש): אני ישן והם מכּים (הוּא קיבּל את המכּוֹת בּאחוֹרוֹ). סוּלימאן מזרחי יצא מכּליו. לפי דברי התימנים כּוֹנן את האקדח, לפי דברי חבריו – הצטרכוּ הם בּידיהם להרגיע אוֹתוֹ. כּשהחבוּרה עזבה את בּמת-המשׂחק ורק אחריהם יהוּדה בּן זכריה פּח. הוּא עצמוֹ מוֹדה בּזה. אלה הדברים שהתבּררוּ לפני כּל הנוֹכחים בּשעת המשפּט. מי גרם לשׂריטוֹת שבּפני סוּלימאן מזרחי ולשׂרטת שבּחטמוֹ של א. מדוֹרסקי, אם פּצעי-אוֹהבים (בּעצרם זה בּזה, לפי דבריהם) אוֹ זריקת הפּח (הם אוֹמרים שגם אבנים נזרקוּ בּהם) לא נתבּרר.

שוּם סיבּוֹת אחרוֹת להתנפּלוּת זוֹ – מלבד ההאשמה בּהסתה – לא הוּבּעוּ אפילוּ מצד נטוּרי-קרתא המאשימים.

פּרסוּם פּסק-הדין נדחה. קהילת התימנים היתה סוֹערת ונרגזת. האמוּנה בּמשפּט-צדק מצד המוֹשבה כּבר דעכה בּלבּם. בּלגלוּג מר היוּ מדבּרים על דבר זה. היוּ איוּמים מצד יחידים, שהם בּעצמם יעשׂוּ משפּט בּמַכּה הראשי, היתה דרישה לעזוֹב את השמירה תיכף וּמיד, מאשר לשמוֹר תחת ידי מנהלים כּאֵלוּ. ועד הפּוֹעלים עסק בהַשקָטה.

למחרתים הוֹדיע הועד את פּסק-דינוֹ.

הרי לכם נוּסח פּסק-הדין מבּלי לגרוֹע דבר. וּראוּ והיוָכחוּ מַהוּ משפּט-צדק של ועד מוֹשבה בּישׂראל:

"לכבוֹד ה' שלוֹם בּן יעקב וּליתר התימנים היוֹשבים בּהמגרש של קלַז פּה. בּזה מתכּבּדים אנוּ להוֹדיעכם את החלטתנוּ בּדבר המריבה שהיתה בּיניכם וּבין מסדרי השמירה:

א) הועד מוֹצא, כּי מסדרי השמירה היוּ צריכים לפנוֹת להועד שהוּא ינזוֹף בּהתימני יהוּדה בּן זכריה, – אם הוּא ראוּי לנזיפה – כּמוֹ כן עשׂה מר אהרן מדוֹרסקי מעשׂה בּלתי אנוֹשי בּהעירוֹ את התימני יהוּדה משנתוֹ ויחרפהוּ, ויתר מסדרי השמירה עשׂוּ שלא כּהוֹגן שלא מיחוּ בּוֹ – לפיכך הוּא מטיל עליהם קנס עשׂרים פרנק בּאוֹפן כּזה: א. מדוֹרסקי 10 פרנק, ל. י. מדוֹרסקי ונ. רוֹטמן – 5 כּל אחד.

ב) שלוֹם בּן יעקב היה הראשוֹן שהתחיל להכּוֹת – לפיכך הוּא משלם קנס 21/2 פרנק.

ג) יהוּדה בּן זכריה שאוֹפן הכּאתוֹ היה אכזרי בּאבנים וּבפחים – משלם קנס 2 פרנק.

ד) סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה לא השתדלוּ להשלים בּין הניצים ועוֹד השתתפוּ בּמריבה – משלמים קנס כּל אחד 11/2 פרנק.

ה) סוּלימאן מזרחי על שחירף וגידף את התימנים ועל שהיה אחד הגוֹרמים למריבה – משלם קנס 4 פרנק.

את כּל הקנסוֹת האלוּ צריכים להכניס לקוּפּת המוֹשבה, אשר החצי מזה מוּקדש לבית המרחץ והחצי השני לקוּפּת חוֹלים של התימנים. בּכבוֹד רב, ראש הועד צבי בּוּטקוֹבסקי, מזכיר הועד מיכאל טיטלמן".

מפּני ריחוּקכם מהמסוּפּר כּדאי אוּלי שאַדגיש לפניכם איזה דברים. להתנפּלוּת בּלילה אין זכר, ויש רק לשוֹן נקיה – “מריבה”. הנני מבקש את המַכּים, אַיָם? הנה תשוּבה בּרוּרה. כּפי שתחזינה עיניכם מיַסרים לא את א. מ. ולא ס. מ., חס ושלוֹם על זַרעא דַאבוּהא, אלא “שלוֹם בּן יעקב (הזקן הפּצוּע בראשוֹ) היה הראשוֹן שהתחיל להכּוֹת”, וּבעד זה קוֹנסים אוֹתוֹ רק בּשני פרנק וחצי, ו“יהוּדה בּן זכריה, שאוֹפן הכּאתוֹ היה אכזרי בּאבנים וּפחים משלם קנס שני פרנק”.

וצא וּלמד, מה מידת הרחמים של רחמנים בּני רחמנים, המגיעה עד כּדי לעבוֹר על “ודַל לא תֶהְדַר בּריבוֹ”. המכּים הראשיים משלמים 21/2 פרנק בּשעה שסוּלימאן מזרחי שהיה “נעבּיך” רק “אחד הגוֹרמים למריבה” בּזה “שחירף את התימנים” נקנס לשלם ארבּעה פרנק. ולא רק רחמנוּת, אלא גם רדיפת שלוֹם! סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה (המוּכּים בּתוך שנתם) על שלא השתדלוּ לעשׂוֹת שלוֹם - משלמים קנס. וּכגוּלת הכּוֹתרת למידוֹת הרחמים והשלוֹם בּא לבסוֹף הרצוֹן הטוֹב של ועד המוֹשבה, שהקנס יהיה מוּקדש החצי למרחץ והחצי לקוּפּת-חוֹלים של התימנים.

על משפּט-צדק כּזה של ועד מוֹשבה עברית יש רק לקרוֹע. כּמה נפלנוּ פּלאים, אם אלה הם צעירי המוֹשבה וּמגיניה ואלה שוֹפטינוּ ויוֹעצינוּ. ימים מוּעטים אחרי המשפּט נזדמנתי עם אחדים מתימני חדרה, ויחד קראנוּ מנהמת-לבּנוּ: וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה. הרי לפניכם תמצית הדברים כהוָיתם, לא סיפּרתי לכם כּל מה שידוּע לי מאחוֹרי הקלעים וּמה ששמעתי מפּי אחרים, כּי אם מה שאני יוֹדע וָעֵד. הרי הדברים בּרשוּתכם ואתם עשׂוּ את המוּטל עליכם.

וּדעוּ: יש כּאן לא רק ענין הצלת עשוּק מידי עוֹשקוֹ כּי אם גם – ואוּלי בּעיקר – הסרת החרפּה של חוֹסר כּל משפּט וצדק בּציבּוּר העברי. נכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע ונוֹדה על האמת המכוֹערת וצוֹרבת: יש בּינינו כּאלה שלא די להם בּניצוּל החמרי הנוֹרא שהם מנצלים את התימנים, והרי נעשׂים נסיוֹנוֹת שוֹנים לשעבּד את גוּפם למַכּים, נפשם למַעליבים. והרע הוֹלך וּמתגבּר. נשׂים מחסוֹם בּפני האינסטינקטים הפּראיים והחטאיים של כּוֹבשי-עבדים שבּתוֹך ציבּוּרנוּ: אַל נביא את התימנים למצב של הכּרה, כּי לית דין ולית דיין בּתוֹך עדת ישׂראל בּארץ-ישׂראל, כּי רעוֹת וּמרוֹת תהיינה תוֹצאוֹת הכּרה זוֹ לכוּלנוּ.

גוֹלוּ מעלינוּ את החרפּה.

אב תרע"ג.

---

מתוֹך העבוֹדה

מאת

ברל כצנלסון

(קטעי דברי ממה שנאמר בּועידה הרביעית של פּוֹעלי יהוּדה בּראשוֹן-לציוֹן, כּ“ט בּכסלו תרע”ד)

א. בּמוֹשבוֹת הישנוֹת¹

שוּב אנוּ עוֹמדים בּחשבּוֹן עוֹלמנוּ. מה היא עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, מה ערכּה וּמה תוֹעלת בּתלָאוֹתיה? לא זוֹ הפּעם הראשוֹנה (וּודאי לא האחרוֹנה) בּמשך ימי תקוּפת העליה החדשה, עליית העבוֹדה, שהשאלה עוֹברת בּמחננוּ. עוֹברת, אמרתי. בּאמת הרי גם אינה עוֹברת כּלל. היא קמה וגם ניצבת. אלא שפּעמים היא פּוֹרצת בּיתר עוֹז. הפּעם בּאוּ מאוֹרעוֹת רחוֹבוֹת² עם כּל העלבּוֹן הגדוֹל וּמרי-הכּעס וּמַפּח-הנפש שאחריהם והוֹסיפוּ לשאלה חוֹזרת זוֹ את חריפוּת הרגע וּמרירוּתוֹ. בּאה עליית החוֹרף החדשה, המתגבּרת, עם בּקשת העבוֹדה וחסרוֹנה, וּתלאוֹת החוֹמר וּמצוּקוֹת הנפש וּמבליטים וּמשלימים אוֹתה. בּנוּסח השאלה, בּאוֹפן הצגתה אמנם בּא שינוּי, שינוּי חשוּב וניכּר. אם לפנים, טרם יתגלוּ לפנינוּ אָפקי עבוֹדה אחרים מחוּץ למוֹשבוֹת הקיימוֹת, היתה שאלת התכלית והערך חלה על כּל עבוֹדתנוּ, אין יוֹצא, והיתה משוּלבת בּיאוּש מסוּג ידוּע, בּרפיוֹן ידים ושפלוּת הרוּח, ותוֹצאתה – יציאה ועזיבה, יציאה ועזיבה; הנה הפּעם בּאוּ מעט המעשׂים שנעשׂוּ על ידינוּ, בּכוֹחוֹתינוּ אנוּ, בּמשך השנים האחרוֹנוֹת, ההתחלוֹת הקטנוֹת, ה“כּזית”ים של ישוּב עוֹבד ושוֹאף לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, הפּירוּרים של עבוֹדה ישוּבית לאוּמית, והם הם שנתנוּ לשאלה זוֹ את צוּרתה הנוֹכחית: היאוּש והבּיטוּל חל רק על חלק אחד של עבוֹדתנוּ, על כּיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הישנוֹת, וּשלילה זוֹ בּאה בּשם החיוּב, בּשם העבוֹדה הצריכה להיעשׂוֹת, בּשם הישוּב העוֹמד להיוָצר.

לפני זמן-מה לא היתה מצטיירת השקפת-ישוּב אחרת לפּוֹעל בּארץ-ישׂראל מאשר האמוּנה בּכיבּוּש העבוֹדה היסוֹדית, הפּרימיטיבית. וכל הפּוֹרש ממנה – ממקוֹר חיי העבוֹדה היה פּוֹרש. שאיפת העבוֹדה, שמתחת להכּרה העמיקה אָשיוֹתיה, העמיקה לחפּוֹר, לחוּש וּלכוון, ידעה בּעליית הכּרתה הראשוֹנה רק אוֹפק אחד: המוֹשבוֹת הקיימוֹת כּהוָיתן, אלא שנעשׂה בּתוֹכן חילוּף אחד, בּמקוֹם העוֹבד השׂכיר הזר, בּא העוֹבד השׂכיר שלנוּ. הכּוָנה היתה אחת: לזַכּוֹת את האִכּר, הכּוֹרם, הפּרדסן בּחיל פּרוֹליטריוֹן חקלאי עברי, אם לשם גאוּלת האוּמה אוֹ בּתוֹר מַעבר לחיים סוֹציאַליים אחרים בּעתיד, הכּל לפי המתכּוון. והכּרה זוֹ, למרוֹת כּל הטיפּוּח הרב, בּאה עד מַשבּר-משנה. חוֹמוֹת יריחוֹ של העבוֹדה הזרה וּמשטר החיים הבּנוּי עליה לא נפלוּ מפּני תרוּעוֹת מחננוּ הקטן. וּמחננוּ אף הוּא לא נשאר מַתמיד על עָמדוֹ. מי שבּרח – בּרח, מי שנשתקע בּבִיצת החיים (גם עוֹברי-אוֹרח, הנספּחים על כּל לוָיה מזדמנת, לא חסרוּ לנוּ), וּמי שמתוֹך העבוֹדה עצמה צמחוּ לוֹ כּנפים לחוּש וּלהבין, כּי שאיפת העבוֹדה היא עד לאין חקר יוֹתר רחבה ועשירה מאשר הרעיוֹן להתחרוֹת עם הפּוֹעל בּן-הארץ על ידי השפּלת הצרכים, מאשר הפּרספּקטיבה לקיוּם עלוּב של דוֹרוֹת “בּאטראקים”³, כּי בּכיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת בּתוֹר מַשׂא-נפש – אין די מַלא את הנפש. וּמתוֹך העבוֹדה והעשׂיה של המעטים נתגלוּ מרחבים. וּבשם המרחבים האלה – מרחבים שבּטרם יֵרָאוּ לעין הם קוֹראים לנוּ מרחוֹק וּמחייבים מקרוֹב, דוֹרשים מאִתנוּ עליית-נשמה בּלתי-פּוֹסקת גם בּעבוֹדה וגם בּחיי אנוֹש – אוֹמרים אצלנוּ עכשיו: חדלוּ לכם מהמוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אין תקוה לעוֹבד העברי מהן, לריק יגענוּ. האוּמנם?

ואוּלם קל ואוּלי גם נעים לבטל את הישן והמקוּלקל בּשם חיוּב יוֹתר גדוֹל וחשוּב העתיד לבוֹא. אלא שמצב-רוּח זה טעוּן בּיקוֹרת וחשבּוֹנוֹת ישרים. אַל נתן לוֹ להוֹליכנוּ שוֹלל בּחשבּוֹנוֹת מוּטעים וּמוּגזמים. סוֹף סוֹף הלא בּקשרי מלחמה תמידיים אנוּ עוֹמדים: בּמפריעים רבּים וקשים מבּית וּמחוּץ. וּמחשבּוֹנוֹת מוּטעים תסבּוֹל קוֹדם כּל העבוֹדה שלנוּ, כּי בּהם משנה-חוּלשה וּמכשוֹל על מכשוֹלינוּ.

העליה החדשה, עליית העבוֹדה, מוֹנה כּבר עשׂר שנוֹת חיים. וּמקץ עשׂר שנים, כּשאנוּ בּאים לחַשב את חשבּוֹן העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת – הרינוּ רוֹאים רק מה דל וָמךְ ערכּנוּ, ועד כּמה המטרה, כּיבּוּש העבוֹדה, ממנוּ והלאה.

כּל השקעת-רכוּש חדשה, כּל מטע חדש, כּל כּניסה של משפחה עשירה לתוֹך המוֹשבוֹת הקיימוֹת – מַרבּים את העבוֹדה הזרה וּמרחיקים אוֹתנוּ משאיפתנוּ, גוֹזלים חלק מתקוָתנוּ. עדיין לא נמדד ולא נחקר אצלנוּ מצב העבוֹדה הזרה ואין אנוּ יוֹדעים כּלל על דבר צמיחתה וגידוּלה הבלתי-פּוֹסקים. מי שאינוֹ עוֹבד אין לוֹ שוּם מוּשׂג ואינוֹ יכוֹל לצייר לעצמוֹ כּמה עבוֹדה קוֹלטת לתוֹכה אדמת תרבּוּת, אדמת נטיעוֹת והשקאה. ואיזה חלק מתוֹך כּל זה נעשׂה על ידינוּ? הלא כּל עיקר העבוֹדה הזאת נעשׂה גם עכשיו, כּמקוֹדם, בּידי זרים.

וּמַהוּ כּל הריבּוּי העלוּב של העבוֹדה העברית בּמשך עשׂר שנים מוּל חיל הרכוּש הנוֹסף והעבוֹדה הזרה שנקלטוּ בּזמן האחרוֹן בּאדמת הישוּב הישן, נקלטוּ וגם עשׂוּ פּרי?

וּמצב הפּוֹעל הבּא?

עדייין שערי המוֹשבוֹת, גניהם וּפרדסיהם סגוּרים לפניו. עדיין ישנן כּמה וכמה נחלאוֹת יהוּדיוֹת שכּף-רגל עוֹבד יהוּדי לא עלתה עליהן. כּּל אוֹתוֹ הקוֹשי של הכּניסה לתוֹך העבוֹדה, של קבּלת עבוֹדה וחוֹסר העבוֹדה לפרקים קרוֹבים, וּתנאי הקיוּם הקשים, והעלבּוֹן התמידי, הבּלתי-פּוֹסק, בּיוֹדעים וּבלא-יוֹדעים, ההרגשה שאתה פּה אוֹרח לא-קרוּא ולא-רצוּי, שגם בּלעדיך יכוֹלים פּה “בּעגעהען זיך”, שאתה פּה מיוּתר, והוּא, האזרח, הוּא כּאן נחוּץ וּבלעדיו בּאמת אין פּה היכוֹלת להתקיים; וכל הסביבה המבטלת וּמדכּאה, הנכריה אוֹ מתנַכּרת – האין בּכל זה כּדי לשַגע, להמית את אש הנעוּרים, לשבּוֹר את כּל התקווֹת והרצוֹנוֹת הטוֹבים, למרר את הנפש לעוֹלמי עד? יאוּש וּמפּח-נפש בּכל פּינה שאתה פּוֹנה.

ואת כּל הדברים האלה, אם חי אתה ועוֹבד בּתוֹך המוֹשבה הישנה, הנך חוֹשב לא פּעם ולא פּעמַים, אלא רוֹאה וחש מדי יוֹם בּיוֹמוֹ. בּבּוֹקר וּבערב אתה עוֹבר על פּני הפּרדסים הנטוּעים והניטעים – ו“לֹא רְסִיסֵי זֵעָתִי אֶת-מֶגְרְפוֹת אַדְמַתְכֶן הַשְּׁחוֹרָה הִרְטִיבוּ”. בּערב בּערב אתה פּוֹגש צעירים וּצעירוֹת, פּזוּרים ויתוֹמים בּתוֹך הסביבה הזרה, מבקשים עבוֹדה – ואיננה בּשבילם, ונכלמים הם מתפּזרים לזויוֹתיהם. וגם את הסביבה עצמה אתה רוֹאה בּכל הזדמנוּת ואת יחסה, יחסה לפּוֹעל ולעבוֹדה שהיא נוֹתנת אוֹ אינה נוֹתנת לוֹ כּרוֹב חסדה. וככה יוֹם יוֹם, ערב ערב, שנים תמימוֹת.

וּמִמרוֹמי הנפש בּוֹקעת השאלה: למה כּל העמל הזה, וּמה תוֹעלת בּכל הנשמוֹת הצעירוֹת המוֹסרוֹת את עצמן טרף לשיני הסביבה המשחיתה בּהן?

ואוּלם אנחנוּ לא נאמר לכלוֹא את רוּח המעפּילים לעלוֹת, כּמוֹ שאמרוּ לעשׂוֹת ועשׂוּ רבּים וטוֹבים לפנינוּ, שידעוּ בּבירוּר וּבבטחה שארץ-ישׂראל זקוּקה לא לעוֹבדים אלא לבעלי ה“מאוֹת”. לא נעשׂה את זה, מפּני שאין אנוּ מסתפּקים בּזה שאנוּ רוֹאים לפני עינינוּ, מפּני שעינינוּ נשׂוּאוֹת מעֵבר לישוּב הישן. אנחנוּ נכוֹנים לעבוֹר את כּל המדוֹרוֹת של הישוּב הישן, יען כּי חוּץ מגבוּליו אנוּ אוֹמרים לתקוֹע את יתדוֹתינוּ, יען כּי עבוֹדתנוּ בּתוֹכוֹ היא בּשבילנוּ רק פּרוֹזדוֹר לעוֹלם אחר, לעוֹלם העתיד להיבּנוֹת בּכוֹחוֹתיה של העבוֹדה העברית. וּמאמינים אנוּ בּכוֹחוֹתינוּ וּבכוֹחוֹת אלוּ שיבוֹאוּ אלינוּ, ויִלָווּ אלינוּ, שעוֹד נפלס לנוּ דרכים. והרגשה זוֹ, והכּרת העבוֹדוֹת האחדוֹת שעשׂינוּ – הכּיבּוּשים, הקבוּצוֹת, השמירה, מוֹשבי הפּוֹעלים, כּל אלה שעוֹד לא הצטרפוּ לשיטה, אבל בּלב כּבר היוּ לאחדים: ישוּב עוֹבד עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם – הרגשה זוֹ וּשאיפה זוֹ הן הן המאַמצוֹת את ידינוּ ואת לבּנוּ.

––––––––

ואף גם זאת. חשבּוֹנוֹת העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת טרם נגמרוּ. גם אחרי כּל הדברים שנאמרוּ לעיל, דברים שמהם אין לגרוֹע, יש עוֹד מה להוֹסיף. יש עוֹד להפוֹך ולהפוֹך גם בּערך זה שנעשׂה בּמוֹשבוֹת על ידי העבוֹדה העברית. גם בּערך כּיבּוּש העבוֹדה עצמוֹ ותוֹצאוֹתיו.

אמת החיים וּרצוֹן החיים מחייבים אוֹתנוּ לאמוֹר לעצמנוּ, כּי עם הכּרת כּל קשי-המצב וּמרוֹרוֹתיו, עדיין אין מקוֹם לביטוּל ערך עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת, כּי עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת עשׂתה פּרי.

כּן, חברים, “התקווֹת הגדוֹלוֹת של כּיבּוּש העבוֹדה לא נתקיימוּ”. גם מבּחוּץ גם מבּפנים לא התמַעטוּ בּמשך עשׂר השנים האלה העיכּוּבים. לא רב היה מחננוּ, מחנה הכּוֹבשים. וגם רבּים מאִתנוּ בּרחוּ מן המחנה בּאפס כּוֹח ורצוֹן, בּהעדר קוּרבה אמיתית לעבוֹדה, ואוּלם “נוֹע תנוּע”.

כּאלף נפש עוֹבדוֹת בּיהוּדה, וכחמש מאוֹת בּגליל – זוֹהי הנפש אשר רכשנוּ לנוּ בּעבוֹדתנוּ. וּמזה כּשמוֹנה-תשע מאוֹת נפש עוֹבדוֹת בּתוֹך המוֹשבוֹת הישנוֹת. הנה הוֹלכת ונוֹצרת המשפּחה העוֹבדת בּזקניה וּבנעריה. הנה נפתח פּתח צר ודרכּוֹ נכנסת העבריה העוֹבדת, הכּוֹבשת לה מקוֹם בּתנאים הכי-קשים ועל אף כּל המכשוֹלים. הנה עליית תימן – מי גרם לה ואת ערכּה בּעתיד מי יראה? הנה צמחוּ לנוּ שכוּנוֹת עוֹבדוֹת: נַחליאל, מחנה-יהוּדה, שכוּנת התימנים בּרחוֹבוֹת. מי יֵדע לנבּא כּמה קבוּצוֹת, כּמה מוֹשבי עוֹבדים עתידים אלה להוֹציא לנוּ? והנה מוֹשבי העוֹבדים – עין-גנים, נחלת-יהוּדה. גם אלה דרך המוֹשבוֹת הישנוֹת בּאוּ אלינוּ. ואת כּל אלה מי גידל לנוּ?

וצריך עוֹד לעמוֹד על עיקר הדבר. עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת לא זה בּלבד שפּרצה וּפוֹרצת איזה סדקים בּתוֹך המוֹשבוֹת, סדקים שאוּלי גם יתרחבוּ מאליהם, ערכּה העיקרי הוּא בּזה ששימשה פּרוֹזדוֹר וּבית-הכנה לצוּרוֹת העבוֹדה והישוּב החדשוֹת. כּּיבּוּש העבוֹדה בּתוֹך הישוּב הישן חדל להיוֹת מטרה בּפני עצמוֹ, דרכּוֹ אנוּ עוֹברים הלאה, והוּא היה לנוּ למוֹט-תנוּפה בּשביל התפּתחוּת הישוּב החדש. וכיבּוּש העבוֹדה היה “אב-מלאכה” לכל עשׂייתינוּ. ממנוּ פּינה, ממנוּ יתד.

אילמלא העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, אילמלא התנוּעה לכיבּוּש העבוֹדה, לא היוּ לנוּ כּל המעשׂים שנעשׂוּ בּשנים האחרוֹנוֹת על ידי הפּוֹעל ועל יסוֹד העבוֹדה העברית. העבוֹדה העברית היתה לעוּבדה. והעוּבדה כּוֹבשת את ההכּרה, מעוֹררת מוּסר-כּליוֹת ודוֹחפת למחשבה ולעשׂיה. מי שלימד אוֹתנוּ אמוּנת-אוֹמן בּעצמנוּ וּבעבוֹדתנוּ, את ההכּרה “כּי אם אני כּאן – הכּל כּאן”, כּיון גם אל המציאוּת “הכי-ריאַלית”. נקיפת המַעדר, שערכּה בּה בּעצמה, עוֹשׂה רוֹשם בּכל הספֵירוֹת, גם בּאלה שקוֹרין להן עליוֹנוֹת. אם למשל, תוֹשבי פּתח-תקוה שקנוּ את אדמת עין-חי, מוֹצאים לנחוּץ, לפּחוֹת, לתקן תקנה בּכתב על דבר עבוֹדה עברית בּאדמתם, בּמהלך שתי שעוֹת מפּתח-תקוה, מה זה בּא ללַמדנוּ? האין זה שבּעבוֹדתנוּ בּפתח-תקוה אנוּ כּוֹבשים את העבוֹדה בּעין-חי? ולאו דוקא בּעין-חי. כּּל כּיבּוּשי-העבוֹדה החדשים מרוּחמה עד דגניה, תחילתם נעוּצה בּתוֹך נקוּדת-הכּיבּוּש הראשוֹנה, בּתוֹך העבוֹדה והמלחמה בּעד העבוֹדה בּמוֹשבה הישנה.

כּיבּוּש-משנה היא עבוֹדתנוּ. כּּוֹבשים אנוּ קוֹדם כּל את עצמנוּ, מחנכים את עצמנוּ בּעבוֹדה וּבניסיוֹן, עוֹשׂים את עצמנוּ כּלי ראוּי לתפקידוֹ. וכוֹבשים גם את האחרים, זוֹרעים את הכּרת העבוֹדה, בּוֹראים את אפשרוּתה.

ואת מלחמתנוּ בּעד העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת אַל לנוּ לעזוֹב אף רגע, כּי בּנפשנוּ היא. תמימוּת יתירה היא לחשוֹב בּתנאינוּ היוֹם על דבר ריכּוּז העליה בּתוֹך הפּינוֹת החדשוֹת שבּראנוּ בּלבד. לא לצמצם את העבוֹדה העברית בּתנאים ידוּעים וּבחוּגים מוּגבּלים כּוָנתנוּ, אלא להרחיב בּלי הפסק את ההיקף שלה, להכּוֹת גלים בּכל מלוֹא הארץ. לכל סדק, לכל פּרצה נשתדל להיכּנס וּלהכניס.

ועוֹד איזה שינוּיים הוֹלכים וּמתרקמים בּתוֹך חיי המוֹשבה עצמה. גדוֹלוֹת אַיִן, אבל החיים פּוֹסקים מעמידתם ומתחילים לשטוֹף, זה גם כּן מוסיף תקוה. ואנוּ – מארץ-ישׂראל לא ניוָאש, על תביעוֹתינוּ לא נוַתר. ואף על שעל אדמה אחד לא נסתלק מתקותנוּ. אָפקי העבוֹדה העברית אינם מוּגבּלים. והרבּה שלוּחים להיסטוֹריה. ואם בּמשך עשׂר שנים, בּכוֹחוֹת מצוּמצמים מאד, מבּלי נסיוֹן ועבר, מבּלי אפקים בּהירים, אפשר היה להכניס לתוֹך המצב הקיים אלף נפש עוֹבדת – הרי דבר הוּא. האין לנוּ לקווֹת שבּתגבּוֹרת הכּוֹחוֹת, בּהרחבת ההכּרה של העבוֹדה העברית, והעיקר בּהבנה אמיתית של ערך הישוּב בּעוֹבד וּבעבוֹדה נמרצת ליצרתוֹ, – נבקיע גם את החוֹמוֹת הבּצוּרוֹת?

כּשאני לעצמי, בּשעה שהנני מתבּוֹנן בּמה שנעשׂה על ידי העבוֹדה העברית וּבהשפּעתה, בּחיי היחיד והציבּוּר, בּחוֹמר וּברוּח, בּקפלים וּבקמטים שוֹנים של החיים, בּזויוֹת אשר לא פּיללנוּ – הריני משתוֹמם. לא שקר נחלנוּ. זר לא יבין זאת.

––––––––

עליית העבוֹדה הוֹלכת וּמתגבּרת. עלינוּ לפַנוֹת את דרכּה וּלהרחיב כּל כּמה שנוּכל את השערים לפניה. כּוֹח הקליטה של הישוּב החדש, העוֹבד, הוּא עדיין קטן, אינוֹ מספּיק. נתאמץ נא להרחיב את הפּה הצר של בּית-הקיבּוּל הגדוֹל, של המוֹשבוֹת הישנוֹת. תשמשנה הן לנוּ בּתי-ספר, חַווֹת-חינוּך.

יש ויש ללמוֹד בּתוֹך הישוּב ה“ישן”, בּעל העבר של שלוֹשים ומעלה: ועלינוּ ללמוֹד בּוֹ וּמתוֹכוֹ. נקח כּל מה שאפשר לקחת מתוֹכוֹ. וּבצאתנוּ ממנוּ למרחב, לעוֹלם היצירה הישוּבית – נעלה מבּית-המדרש הזה את כּל החיוּב שישנוֹ בּוֹ, נלמַד בּוֹ קוֹדם כּל לעבוֹד ולדעת את העבוֹדה למקצוֹעוֹתיה, את הסַדרנוּת הבּעל-בּיתית, את מסוֹרת העבוֹדה, את כּל מה שיש ללמוֹד אצל המשוּבּחים שבּוֹ. אפס, דבר אחד לא נוּכל ללמוֹד בּוֹ – את האכּרוּת השלמה, רבּת הסעיפים, כּי איננה פּה. את כּל אוֹתם הסעיפים שהם הם גוּפי המשק של האכּר: את גן-הירקוֹת, ואת הטיפּוּל בּפרה, את גידוּל העוֹפוֹת ואת תעשׂיית החלב – לא נמצא פּה, כּי נפקד מקוֹמם בּישוּבנוּ הישן; דברים אלה אינם ניתנים להיעשׂוֹת בּידי אחרים.

אבל בּמוֹשבוֹת הישנוֹת שלנוּ יש ללמוֹד לא רק מה שאפשר לעשׂוֹת כּי אם גם מה שאסוּר לעשׂוֹת, אם חֲפֵצֵי עבוֹדה וחיי-אנשים אנחנוּ. יש דברים שכּדאי להתרחק מהם גם בּעוֹדנוּ שם, ועל אחת כּמה וכמה בּצאתנוּ משם.

וראשית כּל – העבוֹדה הזרה. לכאוֹרה אין צוֹרך לברר בּקרב חוּגינוּ אנוּ את הענין הזה. העוֹבד העברי בּארץ הרגיש מן הרגע הראשוֹן את טעמה של “האנטישמיוּת הכּלכּלית” וידע להעריך אוֹתה. בּזמננו צריך להיוֹת עיור אוֹ חרש בּכדי שלא להבין כּי בּשלטוֹן העבוֹדה הזרה אין שוּם תקוה לישוּב עברי בּארץ. ואוּלם כּוּלם מבינים מה ערכּה של תחית-עם הנעשׂית על ידי קבוּצת סרסוּרים ורוֹדי-עבדים על כּתפי עם זר. על מה, שכּמדוּמני, עדיין לא עמדוּ אצלנוּ די, זהוּ אָפיה של העבוֹדה הזרה. זוֹהי לא סתם עבוֹדת שׂכירים, בּני עם זר, מפּני שתחת הצוּרה הקפּיטליסטית החיצוֹנית מסתתר דבר הרבּה יוֹתר נוֹרא ואיוֹם – כּל הסימנים המוּבהקים של משטר העבדוּת ויחסי-האנשים השׂוֹררים בּוֹ. והרבּה, הרבּה דברים מחיינוּ הארץ-ישׂראליים יתבּררוּ לך רק כּשתכּיר לדעת שבּתוֹך סביבה של שעבּוּד, של רוֹדי-עבדים אתה נמצא. וזוֹהי גם אחת הסיבּוֹת העיקריוֹת מדוּע כּל כּך קשה לפּוֹעל עברי למצוֹא לוֹ מדרך כּף-רגל. וזוֹהי אוּלי הסיבּה, מדוּע זכתה עליית התימנים לקבּלת-פנים כּזוֹ בּמוֹשבוֹת, וּמדוּע קוֹרים אצלנוּ מקרים כּאלה שבּשוּם חברה הגוּנה אי אפשר להם שיקרוּ. וּכשאתה חי בּזה הנך קוֹלט מבּלי משׂים את אויר השעבּוּד הזה (למשטר זה יש, כּמוּבן, גם מעריצים שלוֹ, המוֹצאים בּוֹ הרבּה צדדים אידיאַליים, כּדרך כּל “הקריפּוֹסטניקים”, וּמגינים עליו בּשם קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת וּבשם פּוֹליטיוּת וּסתם מעלוֹת טוֹבוֹת. וּמוּבן, שבּפיהם אנחנוּ – השוֹביניסטים ועוֹד ועוֹד). וּדעוּ לכם, שכּל זמן ש“משטר-קוּרבּאטש” זה ויחסים ציבּוּריים אלה יָשׂוֹרוּ בּתוֹך ציבּוּרנוּ – אין לנוּ תקוּמה בּכל המוּבנים. אין חיי אנוֹש, אין חינוּך לילד, אין מעמד לאשה, למשפּחה. בּמקוֹם שערך האדם העוֹבד הוּא אפס, שתשלוּם שׂכר-הפּוֹעל נעשׂה בּעזרת המַגלב, בּמקוֹם שלית דין ולית דיין כּלפי החַוַגָ’ה⁴ – תפרח תרבּוּת מיוּחדה. אוּלי יחשוֹב מי על דבר זה: אנה עלוּל לצעוֹד הישוּב הבּנוּי על עבוֹדת עבדים? איזה מין בּעלי-מוּם עתידה לגָדל סביבת-שעבּוֹד זוֹ?

וּבגזע העבוֹדה הזרה, השקפת עוֹלמה ויחסיה האנוֹשיים פּרחה המשגיחוּת שלנוּ. יש טוֹעים וחוֹשבים שהמשגיח זהוּ מעין ה“פוֹראַרבּייטר”, כּביכוֹל, שבּארץ-ישׂראל, מעין האוּמן שבּבית-חרוֹשת, ורוֹאים בּמצב זה זכוּת יתירה, טעם לשבח. טעוּת מעיקרא היא. יש אמנם גם פּוֹעלים-משגיחים למחצה ולשליש, העוֹבדים לפי שעה עד שיזכּוּ לעלוֹת בּסוּלם המשגיחוּת. הרבּה מדרגוֹת למַשגיחוּת. אבל חזיוֹן המשגיחוּת כּשהוּא לעצמוֹ הרי הוּא מעֵבר לעבוֹדה. זהוּ פּרוֹדוּקט מיוּחד של חיינוּ הכּלכּליים והציבּוּריים, חוּליה הכרחית בּמשטר השעבּוּד שלנוּ. אפשר לשעֵר שחזיוֹן ממין זה ישנוֹ גם אצל הגרמנים המעבידים את הכּוּשים בּאפריקה.

יש אוֹמרים בּתמימוּתם – ואוּלי מבּלי כּל תמימוּת – שאילמלי היוּ הפּוֹעלים הטוֹבים הוֹלכים ונעשׂים משגיחים היוּ מביאים בּזה תוֹעלת לכּלל ולעבוֹדה העברית בּפרט. מילא, מלבד זה, שקרבּן כּזה לא יֵרָצֶה כּלל וּכלל, שבּעלי הנפש לא יסכּימוּ להיוֹת נוֹגשׂים אפילוּ לתוֹעלת הציבּוּר, הנה צריך להבין שהדבר כּשהוּא לעצמוֹ, המַשגיחוּת, יש לה הגיוֹן פּנימי וחוּקי קיוּם שלה. והגיוֹן המשגיחוּת מתנגד בּתכלית לעוֹבד העברי, מפּני שהמשגיחוּת עצמה כּל קיוּמה תלוּי בּעבוֹדה הזרה וּממנה לחמה נמצא; מפּני שהמשגיח הוּא סוֹף סוֹף מקל-חוֹבלים בּידי בּעל-הבּית, וּבמקוֹם שבּעל-הבּית איננוּ רוֹאה חשבּוֹן אוֹ צוֹרך לעבוֹד בּיהוּדים – לא יהין המשגיח לעבוֹר על דעתוֹ. להיפך, להחמיר קצת, “להצטיין” – אדרבּא ואדרבּא. יען כּי על המטבּע של משגיחוּת טבוּע: עבדוּת וחנוּפּה מצד אחד – כּלפי בּעל-הבּית, שׂררה ויהירוּת מצד שני – כּלפי הפּוֹעל. בּכלל, אין מַשתלה יוֹתר טוֹבה לטפּח הכנעה ושפלוּת מאשר מוֹסד המשגיחוּת. הטוֹבים, שמרפיוֹן-רוּח וּמהסתבּכוּת המסיבּוֹת נכנסוּ לתוֹך בּיצה זוֹ, ואוּלי גם התבּרכו בּלבּם שהוֹעֵל יוֹעילוּ, העלוּ בּידיהם רק חַרסי נשמוֹתיהם השבוּרוֹת, והרוֹב שוֹקע, שוֹקע ונעשׂה צר ואוֹיב לעבוֹדה העברית.

אוּלי כּדאי לעמוֹד גם על הערך הסוֹציאלי-פּוֹליטי של המשגיחוּת. בּיצירת יחסים בּינינוּ וּבין עם הארץ תוֹפסת דמוּתוֹ של המשגיח מקוֹם מיוּחד. העוֹבד האזרח אינוֹ מכּיר כּל כּך את החַוַגָ’ה הגדוֹל ואינוֹ סוֹבל כּל כּך ממנוּ בּמידה שהוּא סוֹבל ממַשגיחוֹ, שבט הנוֹגשׂים החי, אשר אוֹתוֹ הוּא פּוֹגש תמיד. יוֹם יוֹם הוּא שׂבע את מראה-פּניו ותהלוּכוֹתיו עִמדוֹ. הוּא הסרסוּר הכי-קרוֹב בּין הרכוּש והעוֹבד. וּבמוּבן זה הריהוּ היוֹרש של תפקיד היסטוֹרי: תפקידוֹ של המוֹזג, המַלוה, הסרסוּר בּכּפר הרחוֹק שבּארצוֹת הצפוֹן. הצריך להזכּיר גם את תוֹצאוֹת התפקיד הזה שמילאוּ אבוֹתינוּ? וּמי יוֹדע אם לא יבוֹא יוֹם שאֶת מקוֹמוֹ של “יענקל” המוֹזג בּסיפּוּרוֹ של גוֹגוֹל⁵ יקח הנוֹגשׂ העברי בּספרוּת הערבית החדשה?

הצוֹרך בּמשגיחים עברים גדוֹל הרבּה יוֹתר מאשר בּפּוֹעלים עברים. בּחסרוֹנם מרגישים תמיד וניכּרת התאמצוּת בּלתי-פּוֹסקת למשוֹך את הפּוֹעל למשגיחוּת. השתדלוּת זוֹ גם מצליחה. וּמלבד הרבּה “לא-יוּצלָח”ים שאינם יוֹדעים עבוֹדה וּפוֹנים למלאכה נקיה וקלה זוֹ, – צעקת יאללה" – הלכוּ והוֹלכים גם עכשיו מאִתנוּ כּאלה, שהיוּ מסוּגלים אוּלי להביא איזוֹ תוֹעלת בּיצירת ישוּב בּריא, להשתתף בּעבוֹדתם בּהרחבת ההיקף של עבוֹדה עברית. המשגיחוּת אכלה אוֹתם.

כּשאנוּ עוֹמדים בּזמן האחרוֹן לפני קבּלת עבוֹדוֹת שוֹנוֹת בּכוֹחוֹתינוּ אנוּ – היכן הם הפּוֹעלים המסוּגלים לכך, שנתנוּ לנוּ מוֹשבוֹת הנטיעוֹת בּיהוּדה? אינם כּמעט. אף לא נער יִספּרם.

סביבה זוֹ של עבוֹדה זרה וּמַשגיחוּת היא היא המפריעה בּעד חייה של העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת, היא היא המקצצת את הכּנפים וּמשיבה עד דכּא, מַבריחה וזוֹרה את הכּוֹחוֹת לרוּח. הפּוֹעלים שמתאַזרחים בּמוֹשבוֹת יוֹנקים מאַתמוֹספירה זוֹ וּמאוֹצר מוּשׂגיה, חייהם מתדלדלים, ואין מי שיוֹשיט יד לחָדש הבּא.

עם הכּרת כּל קשי המצב שבּמוֹשבוֹת הישנוֹת אין בּכל זאת לפנינוּ דרך אחרת מאשר להראוֹת עליהן לבּאים מחדש בּתוֹר כּוּר-המַצרף. וּמי שחוֹנַן בּדי כּוֹחוֹת הגוּף והנפש, יעמוֹד בּכל הנסיוֹנוֹת ויצא שלם. אפס, אל נסתפּק אנוּ, האזרחים בּארץ, בּמצב של מסתכּלים מן הצד לגבּי חברינוּ החדשים. נשתדל לברוֹא מקרבּנוּ בּתוֹך המוֹשבוֹת הישנוֹת סביבת-חיים נפשית, בּמקוֹם סביבת-הכּפוֹר, הבּיטוּל והדחיה שמסביב. הצעיר והצעירה הבּאים אל המוֹשבה, הניתקים רק זה מסביבת-המשפּחה, מחיי אחים ורֵעים, צריך שימצאוּ להם בּתוֹך המוֹשבה הישנה והמתנכּרת להם משפּחה חדשה, משפּחת חברים, שתעזוֹר לשׂאת את התלאוֹת מסביב. עזרת חברים, חיים קוּלטוּריים, ענינים ישוּביים כּלליים, הרגשת אזרחוּת ארץ-ישׂראלית – כּל אלה צריכים להגן וּלבצר את סביבתנוּ אנוּ. בּכל אלה צריכים החדשים למצוֹא עזר וסעד – וָלא, וחטאנוּ להם וגם לנוּ לעצמנוּ. בּיחס הבּיטוּל אל החדש הבּא, היחס המתגלה אצל רבּים מהפּוֹעלים הישנים שהספּיקוּ לספּוֹג את השפּעת הסביבה, הנם נוֹתנים לעצמם תעוּדת עניוּת, הזדקנוּת וטמטוּם-הנפש, והעיקר, מניפים גרזן על האילן שבּוֹ אנוּ כּוּלנוּ עוֹלים, מוֹנעים מנפשם את אפשרוּת הצמיחה והיניקה.

לתיקוּן המצב, הקלת החיים והרמת הרוּח בּתוֹך המוֹשבוֹת ישנן סגוּלוֹת בּדוּקוּת וּמנוּסוֹת מכּבר. העצה היעוּצה: יסוּד מוֹסדוֹת. לשכוֹת עבוֹדה, מטבּח, קלוּבּ, סידוּר שיעוּרי-ערב וּקריאוֹת. ואמנם, כּל אלה יכוֹלים להיוֹת לנוּ לברכה רבּה. ואין צוֹרך לפרש את ערכּם. אבל אל נשכּח כּי חשוּב לנוּ לא רק מה שנעשׂה, כּי אם כּיצד שיֵעשׂה. מוֹסדוֹתינוּ אנוּ הפּוֹעלים, כּוֹחם לא בּאמצעים חמריים עשירים, לא בּפקידוּת חרוּצה, לא בּאַפּרטים מסוּדרים יפה, לא בּרשמיוּת חזקה וּשלטים, לא בּנשׂיאוּת וּבהתנַשׂאוּת – לא בּאלה כּוֹחנוּ גדוֹל. כּּוֹח עבוֹדתנוּ וערך מוֹסדוֹתינוּ בּחוֹם הנפש, בּאהבה וּבמסירוּת שנשקיע בּהם. והנפש החיה צריכה לפעם בּכל עבוֹדתנוּ, ואם לאו – אין לה ערך. בּתוֹך המוֹשבוֹת הקיימוֹת עלינוּ להתכּוֹן לחיים המחכּים לנוּ אחר כּך. אין אנוּ אזרחי המוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אם אזרחי ארץ-ישׂראל. והרגשה והכּרה זוֹ של שוּתפוֹת בּכל מה שנעשׂה בּעוֹלם הישוּב החדש צריכה למלא את נפשנוּ, והיא גם תכין את צעדינוּ. המעשׂים הנעשׂים מקרוֹב וּמרחוֹק, מוֹשבי העוֹבדים הנבנים, העבוֹדה בּרשוּת עצמה של קבוּצוֹת פּוֹעלים המסדרים וּמנהלים את העבוֹדה על אַחריוּתן, גאוּלת הארץ – כּל אלה צריכים לחדוֹר לתוֹך חיי הפּוֹעלים בּכל מקוֹם שהם וּלעוֹרר מחשבוֹת וּשאיפוֹת. לא לעשׂוֹת מזה מימרוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר – כּוָנתנוּ, כּי אם להכניס את זה לפי היכוֹלת אל תוֹך החיים והעבוֹדה. יתגבּרוּ ההתענינוּת וההתמַכּרוּת לעבוֹדה, הצוֹרך להשתלם וּלהתמַחוֹת, לחדוֹר אל תוֹך חיי המשק, ללמוֹד ולדעת ולעבוֹד, יתלקטוּ יחד חברים לחיי-חברים, לעזרת חברים, לקבּלת עבוֹדוֹת, לסידוּר החיים, יתכּוֹננוּ פּה הגרעינים לחיים משוּתפים, לעבוֹדה משוּתפת, לצירוּף הכּוֹחוֹת בּאחריתם. לתוֹך חברה חיה ומרוּתקת לא יחדוֹר גם הקוֹר מן החוּץ.

עזרת חברים וחיים משוּתפים היוּ יכוֹלים לשנוֹת לטוֹב גם את מצב האשה העוֹבדת בּמוֹשבה. תנאי קיוּמה של הנערה העוֹבדת הם הרבּה יוֹתר קשים בּכל המוּבנים מתנאיו של הפּוֹעל, ויחס הסביבה עוֹד יוֹתר מַשחית. ולמרוֹת כּל זה כּבר עברוּ הימים, עברוּ לבלי שוּב, שהאשה העוֹבדת היתה חזיוֹן בּוֹדד בּקִרבּנוּ, דבר מוּזר, יוֹצא מן הגדר. היא בּאה ותפסה לה מקוֹם למרוֹת הבּיטוּל, הלגלוּג ואי-ההבנה שפּגשה גם בּחוּץ וגם בּפנים, בּקרב רבּים מן הפּוֹעלים.

וצריך לציין, כּי יוֹתר מאשר בּחַווֹת וּבקבוּצוֹת-הפּוֹעלים כּבשה לה האשה מקוֹם בּתוֹך מוֹשבוֹת הנטיעוֹת. ועבוֹדת-המוֹשבוֹת מלבד תנאי הקיוּם הקשים, שאינה נוֹתנת גם לחם לשׂוֹבע, אינה נוֹתנת לאשה את האפשרוּת להתמַחוֹת בּעבוֹדוֹת העיקריוֹת של המשק, מפּני, שכּאמוּר, בּירקוֹת, גידוֹל פּירוֹת, עוֹפוֹת ותעשׂיה בּיתית, אין עוֹסקים בּמוֹשבוֹת שלנוּ. קבוּצוֹת קטנוֹת של עלמוֹת, המתחבּרוֹת לחיוֹת יחד, היוּ יכוֹלוֹת גם להשׂיג בּחכירה חלקת אדמה קטנה לירקוֹת, לסדר משק בּיתי – כּמה כּל זה עלוּל להקל את החיים, לחַנך וּלאַמץ.

על כּל זה אין להרבּוֹת דברים. מי שיש בּלבּוֹ מקוֹם לזה – יבין.

את רוּח הישוּב החדש ותקווֹתיו אנחנוּ צריכים להכניס לתוֹך חיי חברינוּ בּמוֹשבוֹת הישנוֹת. וּבשם זה ילכוּ ויסבּלוּ ויכבּשוּ ויכינוּ מקוֹמוֹת לאחרים ויכינוּ את עצמם לחיים הבּאים.

בּ. יצירת ישוּב עוֹבד⁶

יצירת ישוּב עוֹבד. אוּלי תהיה מלה זוֹ הוֹלמת לתחנת המחשבוֹת וההגיוֹנוֹת שאליה הגענוּ. דוֹמה לי, שזוֹהי עכשיו “אם הדרך” לפּוֹעל העברי בּארץ.

לא בּבת אחת ולא בּעזרת תוֹרה קוֹדמת ורעיוֹנוֹת נתוּנים בּאנוּ לנקוּדה זוֹ. מקצוי ארץ צוֹבּר עפרוֹ של הפּוֹעל העברי וגם רוּחוֹ בּוֹ לא ממַקבת בּוֹר אחד חוּצבה. בּמסילוֹת שוֹנוֹת הלכנוּ והוֹלכים, ועוֹד יוֹתר, בּאין אָרחוֹת תעינוּ ותוֹעים. בּיחידוֹת וּבציבּוּר, בּעשׂיה וּבמחשבה בּיקשנוּ את שבילינוּ, שבילי היחיד והרבּים. גם בּעבוֹדתנוּ הכנסנוּ כּוֹחוֹת וּמַאוַיים שוֹנים, ותקווֹת וכוַנוֹת שוֹנוֹת שׂמנוּ בּתוֹצאוֹתיה. וּבזויוֹת שוֹנוֹת – כּמעט מבּלי משׂים למי שלא השתתף בּהם – הלכוּ ונוֹצרוּ אוֹתם המעשׂים הבּוֹדדים, שתכנם העיקרי אחד היה: עבוֹדת העוֹבד בּרשוּת עצמוֹ, בּהנהלת עצמוֹ, בּאחריוּת עצמוֹ. עבוֹדה מבּלי עוֹל זרים, פּוֹריה, משוּחררת וּמשחררת. קראוּ להם איך שתקראוּ: קבוּצוֹת, קוֹאוֹפּרציוֹת, מוֹשבי פּוֹעלים, מוֹשבי עוֹבדים. מה היא הרוּח החיה בּכל זה אם לא העבוֹדה המשוּחררת והמשחררת? למה מצטרפים כּל הגיוֹנוֹתינוּ, אם לא ליצירת ישוּב עוֹבד עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם?

מה שנעשָׂה, אם על ידי יחידים ואם על ידי קבוּצוֹת, נעשׂה בּמקרה, בּסירוּגין. אבל לא מקריים ולא מסוֹרגים היוּ מצב-הרוּח וּתנוּעת-הנפש שהוֹלידוּ את זאת. זה היה קבוּע בּחדרי לבבה של תנוּעת העליה והעבוֹדה מקַדמתה. זה ניזוֹן מאוֹתם המקוֹרוֹת, שמהם ניזוֹנה התנוּעה עצמה. והעבוֹדה ממש, חייה, כּשלוֹנוֹתיה ונצחוֹנוֹתיה, חשבּוֹנוֹת עוֹלמה וּמַאוַייה, הם הם שהביאוּ את זה לידי גילוּם. אכן, העבוֹדה לא הלכה ערירית ויצרה מה שיצרה מתוֹכה.

תנוּעת העבוֹדה העברית בּראה יש מאַיִן: בּראה את עוֹבד-האדמה העברי. בּראה את עוּבּרוֹ, צברה את עפרוֹ מכּל כּנפי ארץ ונפחה בּוֹ רוּח חיים. היא נתנה לוֹ גם את שאיפוֹתיו הישוּביוֹת. היא בּראה את היסוֹדוֹת האנוֹשיים הראשוֹנים ליצירת הישוּב העוֹבד, והיא גם בּראה את הצורך ואת הכּרת אפשריוּתוֹ. לעינינוּ הוֹלך ונברא העוֹבד העברי על ידי העבוֹדה העברית והוּא שוֹאף לתיקוּן, להשתרשוּת בּקרקע. המשק מתקדם וּמסתעף על ידי תנוּעת העבוֹדה העברית. היכוֹלת להתפרנס מחלקה קטנה ומעוּבּדת יפה מתקרבת, נבראת גם האפשרוּת הנפשית להשקיע כּוֹחוֹת בּכל פּינה של המשק, מבּלי לחַשב חשבּוֹנוֹת שמא זה יעלה יוֹתר בּזוֹל על ידי אחרים; מתפּשטת הנטיה לעבוֹד וּלהתמַחוֹת בּזויוֹת הנידחוֹת של החקלאוּת, שעד השנים האחרוֹנוֹת לא טיפּל בּהם איש בּישוּבינוּ; האשה מתחילה לקחת חלק בּעבוֹדה החקלאית, – כּל אלה מקרבים את אפשרוּת יצירתוֹ של הישוּב העוֹבד, מקרבים את ימי גאוּלתה של העבוֹדה העברית.

בּפְנים, בּקרב מחננוּ, זה כּבר מתחיל להצטרף, אם לא לשיטה, להשקפת-ישוּב, הרי להלָך-נפש – מה שחשוּב אוּלי עוֹד יוֹתר בּשביל הַשְרָשַת החָדש בּחיים. כּּלפי חוּץ הכּל עדיין נשאר כּמו שהיה: בּמעשׂה-מקריוּת, בּעיוּן – פּאליאטיבים וּכלי-שרת. כּּל מה שנעשׂה ועוֹמד להיעשׂוֹת, כּל זה נעשׂה דרך אגב, על פּי הזדמנוּת המקוֹם והשעה. כּּל הענינים הללוּ, הקבוּצוֹת, מוֹשבי הפּוֹעלים, עדיין נמצאים בּגדר של טפל לגבּי העיקר (והעיקר מהוּ? הלא זה בּרוּר: לזרוֹת רשת לרגלי בּעלי המאוֹת). בּעבוֹדת הישוּב עדיין לא תפס רעיוֹן הישוּב העוֹבד מקוֹם כּלל. רק סדקים צרים נפתחוּ לפניו – ויש גם שהוּא מתחפּשׂ בּכלים שאוּלים, נכנס על פּי תעוּדה זרה – וּפוֹרץ לוֹ גדר. יוֹצא מגבוּלוֹת גָבלוּ לוֹ “שליטים”.

וּלהרחיב את הגבוּלים האלה בּמחשבה וּבעשׂיה, להרים את הישוּב העוֹבד על נס, לעשׂוֹתוֹ אבן-פּינה בּישוּב וּבמעשׂה הישוּב – והעיקר, להכין את עצמנוּ לקראת הישוּב החדש, שנהיה ראוּיים להיוֹת נוֹשׂאיו – זאת צריכה להיוֹת עבוֹדתנוּ אנוּ, הפּוֹעלים.

––––––––

הנסיוֹנוֹת המעטים ליצירת ישוּב עוֹבד נעשׂוּ בּשבילים אחרים. לא על הכּל עדיין אפשר לדבּר בּקוֹל. אין חזוֹן נחתם עדיין. עוֹד נוֹסיף להתפּזר וּלבקש הלאה בּשבילים הנגלים ושיגָלוּ לפנינוּ.

צוּרת הישוּב האחת שהיא כּבר יוֹתר בּרוּרה בּקויה הכּללים, אם כּי לא מסוּימה בּפרטיה, ועליה כּבר אפשר וגם צריך לדבּר. היא – מוֹשבי העוֹבדים, הבּנוּיים על יסוֹד של התנַחלוּת זעירה, יחידה, וּבעזרה הדדית, בּזכוּיוֹת וּבחוֹבוֹת ידוּעוֹת כּלפּי הציבּוּר. בּיטוּיה המדוּיק והשלם: עבוֹדה אינדיבידוּאַלית, קרדיט משוּתף, קרקע לאוּמית.

בּמוֹשבי העוֹבדים צריך קוֹדם כּל לראוֹת את מטרתם העיקרית: יִשוּב העוֹבד. צריך שיכּירוּ, כּי ישוּב העוֹבד זהוּ הא' והת' של ישוּב הארץ. שזוֹהי שיטת הישוּב הלאוּמית היחידה. אוּלי יבינוּ סוֹף סוֹף, שאִם העם רוֹצה לגאוֹל את אדמתוֹ וּמַקדיש לזה את חלוֹמוֹתיו, אמצעיו, בּניו וּבנוֹתיו, אין כּוָנתוֹ כּלל לגַדל בּעלי לַטיפוֹנדיוֹת וחיל פּרוֹלטריוֹן חקלאי משוּעבּד לוֹ. ואם חפצים אנוּ שהעליה לארץ-ישׂראל לא תסתפּק בּטוּריסטים ואוֹרחים נכבּדים, צריך שהמוּשׂג על דבר ישוּב ארץ-ישׂראל יהיה בּאמת מלא תוֹכן-חיים. תוֹכן אנוֹשי ישוּבי. מי שעוֹלה לארץ-ישׂראל לעבוֹד יכוֹל אמנם לדרוֹש מעצמוֹ, וצריך לדרוֹש מעצמוֹ, שיוּכל לעבוֹד גם תחת יד אדוֹנים קשים. אבל לשם מה? מה היא הפּרספּקטיבה המוֹשכת את הלבבוֹת? האוּמנם לשמש הדוֹם לבעלי האחוּזוֹת, שבּטוּב לבּם יאספוּ גם פּוֹעל עברי תחת כּנפיהם בּין מחנוֹת זרים וּמשוּעבּדים? האוּמנם להיוֹת פּוֹעל קרוּע מעל האדמה, משׂחק לתעלוּלי משגיחים וקַפּריזי פּקידים, כּלי מלא התמרמרוּת, עלבּוֹן וצער, “שבר-כּלי” בּעבוֹדה, בּאוֹפן היותר טוֹב מין אוּמן בּעבוֹדת האדמה, שכּל רוּח תפזרהוּ, שבּניו גדֵלים תלוּשים, מחוּסרי בּית, פּינה וד' אַמוֹת שלהם? העוֹבדים “המסתפּקים בּמוּעט” דוֹרשים “תכלית”: מתן שׂכרם בּעוֹלם הזה, החלוּץ האידיאַלי הצוֹפה לעתיד – גם הוּא דוֹרש מתן-שׂכר, סיפּוּק-הנפש, הכּרה, שלא בּשביל משטר עבדים הוּא עוֹבד, כּי לא דוֹרוֹת של “בּאטראקים” עלוּבים הוּא מעמיד לשם גאוּלה עלוּבה, כּי חיי אדם הוּא מכין לעצמוֹ, לבניו ולעם.

הפּרספּקטיבה היחידה – עבוֹדת העוֹבד בּרשוּת עצמוֹ. “לחם לעוֹבד וחוֹפש לרוּח”. השאיפה לגאוּלת העם תהיה בּאמת לכוֹח פּוֹעל וּמשפּיע בּחיי העם, שכּל אחד יראה בּהתגשמוּתה מחזוֹן לבּוֹ – כּשההתישבוּת העממית תפלס לה דרך. ההתישבוּת העממית היא המַפתח ללב העם, הכּוֹח המַמריץ לעליה, המוֹשך אבּירים בּרשתוֹ.

וההתישבוּת העממית כּשהיא רק תתחיל להיעשׂוֹת, תפלס לה את דרכּה ותברא את החוֹמר האנוֹשי הדרוּש לה. היא תתן לנוּ את איש-האדמה. ואם יבוֹא יוֹם ויהיה לנוּ העוֹבד המוּשלם, מעבּד הירקוֹת, מגַדל הפּרוֹת, העוֹפוֹת, הדבוֹרים, החַלבּן, השַתָּל, בּעל התעשׂיה החקלאית הבּיתית – מוֹשבי העוֹבדים יתנוּם לנוּ, ולא הפּרדס הגדוֹל. הילד שיִגדל בּתוֹך מוֹשב-העוֹבדים יהיה בּן-המשק, מה שעדיין לא היה לנוּ עד הנה. אם הילד בּן המוֹשבה מתחנך עכשיו מילדוּתוֹ בּ“השגחה”, עתיד הילד בּמוֹשב-העוֹבדים להיוֹת חניך העבוֹדה.

היש לדבּר על ערך המוֹשבים בּהפצת העבוֹדה העברית וּבהרמת ערכּה וּתנאי קיוּמה? המעט שנעשׂה עד עכשיו, בּהתחלה, כּבר מספּיק בּכדי להקיש ממנוּ על מה שאפשר. העוֹבד הצעיר, זה שעוֹבד בּעצמוֹ וּבעזרת בּני משפּחתוֹ, משתמש בּעבוֹדת שׂכירים רק בּשעת ההכרח, ויש שגם הוּא בּעצמוֹ זקוּק לעבוֹדה אצל אחרים – זהוּ בּן בּריתה הכי-נאמן של הבוֹדה העברית, ושוֹמר את פּיקוּדיה. כּל מקוֹם שמוֹשב-עוֹבדים (עוֹבדים בּאמת ולא רק בּשם) נוֹצר בּוֹ – יש לנוּ מן המוּכן מבצר של עבוֹדה עברית.

על דבר ההצלחה החמרית של המעט שנעשׂה בּמקצוֹע זה מוּקדם עדיין לדבּר בּהחלט לפי שעה. בּיחס למה שנעשָׂה עד עכשיו – ההצלחה ודאי מרוּבּה. ועד עכשיו ידענוּ רק על דבר הכנסה ספֶּקוּלַטיבית, עליית השער והעלָאַת השער. רק עכשיו אנוּ מתחילים להתקרב להכנסה של עבוֹדה, להשתלמוּת שׂכרה של העבוֹדה. המשק החקלאי האמיתי לכל סעיפיו רק מתחיל להיבּרא. טירוֹנים אנוּ, את הצעדים הראשוֹנים אנוּ מתלמדים לצעוֹד. וּבעד כּל צעד משלמים שׂכר-לימוּד. ואוּלם, אלה צעדי הכּשלוֹן הם הם צעדי הגידוּל והתקוה. מי שהתבּוֹנן בּחיי הישוּב העוֹבד המעט שיש לנוּ, ועינים לוֹ לראוֹת את הזקנים, הנשים, הטף העמלים בּתוֹכוֹ, את חלקוֹת הירקוֹת היחידוֹת כּמעט בּכל ישוּבינוּ, את הטיפּוּל בּבהמוֹת הבּית, את כּל העמל והמסירוּת שמשקיעים בּחלקה הקטנה – הוּא יבין, שאֵלוּ הן “חַווֹת-חינוּך” היסטוֹריוֹת, שפה מתחנך עם. וחינוּך אמיתי, חינוּך בּעבוֹדה וּבחיים, חינוּך על חשבּוֹן העוֹבד עצמוֹ וּבכוֹחוֹתיו.

––––––––

היסוֹדוֹת העיקריים של מוֹשבי-העוֹבדים נקבּעוּ על ידינוּ בּועידתנוּ הקוֹדמת: עבוֹדה עברית, בּחירה עצמית של חברים, אחריוּת הדדית ואריסוּת עוֹלמית על אדמת האוּמה. קבענוּ גם כּן כּי סידוּר מוֹשבי-העוֹבדים צריך להיעשׂוֹת בּהסתדרוּת הפּוֹעלים, זאת אוֹמרת, שהישוּב הזה צריך להיבּרא מתוֹך עוֹלם הפּוֹעלים ולעמוֹד אתוֹ בּקשר אמיץ.

העיקרים האלה, כּמדוּמני, נתבּררוּ כּבר בּחוּגינוּ בּמידה מספּיקה, אם חסרוּ עוֹד די הוֹכחוֹת חוֹתכוֹת, הביאה אוֹתן השנה האחרוֹנה. דוּגמאוֹת אחדוֹת מַחכּימוֹת:

כּפר-סבא. על ידי חברת “עזרא”, שעמדה עוֹד מלפני כּמה זמן על הנחיצוּת של ישוּב פּוֹעלים, נבנוּ שם שנים-עשׂר בּית. בּחירת המתנחלים נעשׂתה על פּי המלצוֹת של בּעלי השפּעה ועל ידי חברי הועד של המוֹשבה. הנכנסים רוּבּם משגיחים, בּיניהם כּאלה שהספּיקוּ מקוֹדם לרכּוֹש כּרמים של חמישים וּמאה דוּנם. לעבוֹדה עברית אין מקוֹם לא בּתקנוֹת ולא בּהכּרתם של המתישבים, ולא זכר בּחיים. מוֹשב משגיחים טיפּוּסי, עוֹמד בּקלקוּלוֹ למטה מהמוֹשבוֹת הישנוֹת.

על ידי חברה זוֹ, בּעל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת, שאינה יוֹדעת לבוֹר לה דרך ישרה להגשימן, נוֹסד גם המוֹשב של “בּתי עזרא” בּחדרה. בּחירת המתנחלים נַעשׂית בּשוּתפוּת על ידי ועד המוֹשבה וּוַעד הפּוֹעלים המקוֹמי. וּרשוּת משוּתפת זוֹ משמשת מקוֹר לחיכּוּכים בּלתי-פּוֹסקים. הפּוֹעלים מכניסים אנשים משלהם, נאמנים לעבוֹדה העברית; המוֹשבה – משלה, בּעיקר משגיחים. בּין כּך וּבין כּך, לחיים אוֹטוֹנוֹמיים של המוֹשב אין מקוֹם, אחריוּת הדדית איננה ואין גם תקנה על דבר עבוֹדה עברית. איש הישר בּעיניו יעשׂה. את האדמה שמחוּץ לבּתים עדיין לא חילקה להם המוֹשבה. למתישבים ה“מוֹרדים” אין המוֹשבה נוֹתנת עבוֹדה, ורבּים היוּ מוּכרחים לעזוֹב את המקוֹם. על דבר ערך ישוּבי של המוֹשב, על דבר פּינה מרוּכּזת חיה – אין לדבּר.

עד כּמה שחוֹסר הגבּלת הספּקוּלַציה בּקרקע מזיק להתפּתחוּת המוֹשב, תוֹכיח עין-גנים. העלָאַת מחיר הקרקע בּתוֹך המוֹשב וּמסביב לוֹ אינה פּוֹסקת. גם ועד המוֹשב עצמוֹ נכשל בּזה, אם כּי התכּוון לשם מצוה. סרסוּרים עוֹשׂים מסחרים על גבוּלה. והאדמה שהיתה כּל כּך נחוּצה להרחבת המוֹשב עוֹברת לידי אחרים, שאין להם שוּם התחייבוּת בּפני המוֹשב ויכוֹלים גם להקיף אוֹתה בּעבוֹדה זרה, וּוַעד המוֹשב אין לוֹ הכּוֹח להגן על חזקתוֹ ועל עניניו וּלהפריע בּעד זה.

מלבד החזרה על העיקרים שקבענוּ יש לנוּ הפּעם להוֹסיף עוֹד הערוֹת מעשׂיוֹת אחדוֹת, מה שלמדנוּ מנסיוֹננוּ המעט:

א. שני מוֹשבי-העוֹבדים היחידים שנבנוּ עד הנה, עין-גנים ונחלת-יהוּדה, נבנוּ בּסביבוֹת המוֹשבוֹת הקיימוֹת. סביבת העבוֹדה והרכוּש המפוּתחה הֵקַלָה הרבּה את יסוּד המוֹשבים, וגם המוֹשבים עצמם הלא נבנוּ בּכוָנה תחילה להכשיר פּוֹעלים למוֹשבוֹת. זה גרם שישלמוּ בּעד אדמת המוֹשבים מחירים גבוֹהים, גבוֹהים מאד. אדמת נחלת-יהוּדה עלתה בּשמוֹנים אחוּזים יוֹתר מאשר האדמה שנקנתה בּאוֹתוֹ זמן עצמוֹ בּשביל בּני ראשוֹן-לציוֹן. יוֹצא שדוקא הפּוֹעלים המתישבים, ששטחי אדמתם כּל כּך מצוּמצמים, ושבּקרדיט שלהם משתדלים כּל כּך לצמצם, דוקא עליהם נוֹפל העוֹל של התשלוּמים הגבוֹהים בּעד האדמה המתיקרת בּאוֹפן מלָאכוּתי.

בּ. שטח האדמה של המוֹשב בּסביבת המוֹשבה הגדוֹלה מוּכרח להיוֹת מוּגבּל על פּי הקניה המזדמנת. בּמקוֹמוֹת החדשים מוּגבּל השטח על פּי האמצעים שהחברה הקוֹנה נכוֹנה להשקיע בּזה. הענין הזה – צמצוּם שטח המוֹשב, אין חסרוֹנוֹ מוּרגש כּלל בּראשיתוֹ, אבל עלוּל הוּא להיוֹת לרוֹעץ למוֹשבים בּהתפּתחוּתם העתידה. אין אפשרוּת להרחיב את גבוּלי המוֹשב, להכניס מתישבים חדשים, להגבּיר את כּוֹח היוֹצר של המוֹשב, את הבּטיחוּת החמרית, את האיניציאַטיבה הציבּוּרית. המוֹשבים שנבנוּ עד עכשיו כּמעט נידוֹנוּ להישאר לעמוֹד על עָמדם, מבּלי שוּם אפשרוּת צמיחה, מוּקפים חוֹמה של חיים אחרים, של עבוֹדה זרה. אם המוֹשבים בּהוֹוה הם חטיבה מיוּחדת בּעבוֹדתם, בּחייהם, בּיחסם לעבוֹדה הלאוּמית, הנה בּחוֹסר אפשרוּת להתרחב וּלהתחזק צפוּיים הם להבּא להיבּלע בּתוֹר רחוֹב אוֹ שכוּנה בּמוֹשבה הישנה. רבּים ודאי ילגלגוּ על דאגה משוּנה זוֹ, על “ההתבּדלוּת”. ואמנם בּשביל אֵלוּ שאצלם העיקר להוֹסיף עוֹד איזה בּתים לעניים אין נַפקא מינה בּכל הגבר המִצער הזה; אבל לגבּינוּ, שהעיקר אצלנוּ לא גמילוּת חסד עם הפּוֹעל היחיד, אלא שינוּי מצב העבוֹדה העברית, יצירת תנאי-קיוּם לה, הבראת הישוּב, לגבּינוּ, הרוֹצים לשמוֹר על האוֹפי העיקרי של הישוּב החדש, הרי חוֹסר אפשרוּת להתפּתח – אסוֹן גדוֹל. לא שכוּנוֹת חדשוֹת רוֹצים אנוּ להוֹסיף למוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אם “אֹהֶל אַחֵר נָקִים”, מוֹשבוֹת אחרוֹת על יסוֹדוֹת-חיים אחרים.

ג. הקרדיט הניתן עד עכשיו למתנחלים לא הספּיק להם לגמוֹר מה שהחלוּ, אפילו לא לגמוֹר את בּנין הבּית. וּבסוֹפוֹ של דבר היוּ המתישבים נאלצים תמיד לרדוֹף הלוָאה אחרי הלוָאה, ורבּים אשר נפלוּ ונוֹפלים בּפח נוֹשכי הנשך. את המכשוֹל הזה צריך להרים מדרך המתנחלים. הרבּה כּבר התריעוּ על זה. מעוֹררים את השאיפה לעוּף וקוֹצצים את הכּנפים.

מתהלכת בּינינוּ שיטה האוֹמרת, שלָתת קרדיט למתישב מחוּסר-אמצעים הרי זוֹ דֶמוֹרַליזציה וכוּ'. וכל עוֹבד הבּא להתישב צריך להביא אמצעים משלוֹ, ערוּבּה בּטוּחה להצלחה. אפשר שיש גם הגיוֹן וכוָנה טוֹבה בּדרישה זוֹ, אלא שחסר בּה דבר אחד: התאָמה כּל-שהיא לתנאי-חיינוּ אנוּ. כּּאן הויכּוּחים יתירים לגמרי. מי זה לא ידע את הסוֹד הגלוּי, שאצלנוּ דוקא העוֹבד הוּא בּרוּבּוֹ הגדוֹל מחוּסר-אמצעים, וּמי שיש לוֹ ה“מנה” אינוֹ בּוֹחר בּמנת חלק העוֹבד. יוֹצאים מן הכּלל אינם בּאים בּחשבּוֹן. וּמי שרוֹצה לבנוֹת יִשוּב, צריך להכּיר שיש בּעיִן.

ד. המוֹשבים הקיימים מצטיינים בּרַבגוֹנוּת של המתישבים לסוּגיהם: חקלאים, בּעלי-מלאכה, בּעלי מגרשים; וּלכל סוּג – חלקת אדמה של גוֹדל מיוּחד, וּבהתאָמה לזה גם זכוּיוֹת מיוּחדוֹת. זה עלוּל רק להכבּיד את החיים בּמוֹשב הצעיר, שלא לכל חבריו ענינים שוים, בּנוֹגע לאדמה, להשקאה וּכדוֹמה.

על יסוֹד הדברים האמוּרים אפשר להציע:

א) כּי יש צוֹרך לפַנוֹת בּשביל המוֹשבים שטחי-אדמה יוֹתר גדוֹלים. בּזמן הראשוֹן אמנם יתישב רק חלק, יתר האדמה תישָאר בּתוֹר רֶזֶרבה למתישבים חדשים בּמשך איזה שנים. בּאוֹפן כּזה תינתן האפשרוּת למוֹשב להתפּשט וּלהתפּתח.

בּ) הקרדיט למתישבים צריך להספּיק לצינוֹרוֹת מים, לבנין בּית ורפת וּלהכשרת הקרקע. אם יש למתנחל אמצעים משלוֹ ישקיע אוֹתם בּעיבּוּד נחלתוֹ וּבמשק בּיתוֹ.

ג) צריך לשמוֹר על אחדוּת הטיפּוּס של כּל מוֹשב וּמוֹשב. יכוֹלים להיוֹת מוֹשבים מסוּגים שוֹנים, אבל בּתוֹך המוֹשב צריכים כּל המתנחלים להיוֹת בּעלי זכוּיוֹת וחוֹבוֹת שווֹת.

ועוֹד דבר. יחד עם יסוּד מוֹשבי-העוֹבדים בּסביבוֹת המוֹשבוֹת הקיימוֹת צריך להתחיל גם בּיסוּד מוֹשבי-עוֹבדים בּאדמוֹת החדשוֹת. המוֹשבים האלה יבצרוּ לנוּ את העבוֹדה העברית מתחילת ישוּב המקוֹם, וגם יתנוּ לנוּ חוֹמר אנוֹשי מסוּגל לעבוֹדה שתידָרש בּסביבה. שאלת ההתבּצרוּת בּאדמוֹת החדשוֹת, עיבּוּדן וּשמירתן יכוֹלה לקבּל על ידי זה פּתרוֹנוֹת חדשים, רצוּיים. ערך מיוּחד יש מצד זה ליצירת מוֹשבי-עוֹבדים בּעמק יזרעאל וּבכרכּוּר, בּזמן הקרוֹב.

––––––––

בּיצירת הישוּב העוֹבד צריכים להשתתף היחיד והציבּוּר. היחיד ישקיע בּזה את האיניציאַטיבה הפּרטית שלוֹ, את אוֹנוֹ, מרצוֹ, עבוֹדתוֹ ותקוַת חייו הוּא, הכּלל – את האיניציאַטיבה הציבּוּרית, את הנוֹרמוֹת הלאוּמיוֹת, את האדמה והקרדיט הישוּבי. האוּמה צריכה לתת לעוֹבד את האדמה. לתת לא בּמתנה ולא בּמכירה לחלוּטין, כּי אם בּהשאָלה, – להשתמש בּה כּל ימי עבוֹדתוֹ וימי עבוֹדת בּניו אחריו. עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על ידי הקרן הקימת לישׂראל. זוֹהי תעוּדתה ההיסטוֹרית, שחוֹזי התחיה צָפוּהָ בּרוּח הקוֹדש מתחילת יסוּדה. ועד היוֹם טרם ניגשה למַלאוֹתה. תקוּפה חדשה עתידה לבוֹא גם בּעבוֹדת הקרן הקימת, כּשדרכּה תהיה בּרוּרה לפניה: לא בּזבּוּז כּסף על קטנוֹת, לא הלוָאוֹת, לא בּנין בּתים וכדוֹמה, לא קוּפסה בּשביל כּל מיני צדקוֹת ישוּביוֹת, לא סרסרוּת ישוּבית, כּמצבה היוֹם, אלא – גאוּלת הקרקע וּמסירתוֹ לרשוּת העוֹבד. וּתקוּפה זוֹ כּשתבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, תביא בּכנפיה גם תקוּפה חדשה בּיחס העם אל הקרן הקימת. ירגיש העם וידע, מה היא העבוֹדה שהקרן הלאוּמית עוֹשׂה בּארץ. לכל מעשׂינוּ יש בּת-קוֹל. ה“בּת-קוֹל” של עכשיו יוֹדעת לספּר על דבר עבוֹדה זרה, חוֹסר עבוֹדה ליהוּדים, על תקווֹת נכזבוֹת וּסביבת-“בּוֹעזים” מתנכּרת. אחרת תספּר ה“בּת-קוֹל” של עבוֹדת הישוּב הלאוּמית, הנעשׂית על ידי האוּמה, מכוּונת לצרכיה, בּת-הקוֹל של הישוּב העוֹבד. בּת-קוֹל זוֹ תפלס לה נתיבוֹת, תעבוֹר מִיָם עד ים, תרעיד מיתרים נַעלמים בּלבב האוּמה המפוּזר והקרוּע, ואוֹצרוֹת שׂפוּנים, אוֹצרוֹת אדם, כּוֹחוֹת בּוֹנים ויוֹצרים אשר לא פּיללנוּ, תגלה לנוּ, ואוּלי גם תבראם.

את הקרדיט הישוּבי הדרוּש ליצירת מוֹשבי-העוֹבדים – לסידוּר ההשקאה, בּנין בּתים וּרפתים, הכשרת הקרקע – צריכוֹת להספּיק החברוֹת הישוּביוֹת השוֹנוֹת. פּירוּרים שוֹנים של קרדיט אַגרָרי מתפּזרים על פּני ארץ-ישׂראל, אלא שכּל זה נעשׂה על פּי רוֹב מבּלי שיטה וּמבּלי פּרספּקטיבה לעתיד. הבָּטוּח האמיתי, כּמוּבן, הוּא בּעל-הבּית. אם גם הוּא בּעצמוֹ יוֹשב לוֹ בּחוּץ-לארץ, וּמלאכתוֹ נַעשׂית על ידי עושׂי רצוֹנוֹ, מבּלי כּל בּטחוֹן שמלאכה זוֹ תיעשׂה בּהצלחה, שהעבוֹדה תיעשׂה בּידים עבריוֹת, מבּלי כּל קוֹנטרוֹלה ציבּוּרית, מבּלי כּל הגנה על עניני האוּמה שלא יוּזקוּ. וּלהספּיק קרדיט ל“בָטוּח” זה דוֹאגים אצלנוּ מכּל הצדדים. והרבּה מרץ השקיעוּ אצלנוּ בּכדי להפוֹך את הקוּפּה הישוּבית היוֹתר עשירה שלנוּ, את ה“קוֹמיסיה הפּלשׂתינאית”, שהיתה יכוֹלה להעמיד על הקרקע מאוֹת ואוּלי גם אלפי עוֹבדים, כּעין בּנק ישוּבי בּשביל בּעלי-האחוּזוֹת היוֹשבים בּחוּץ-לארץ הזקוּקים לחסדי העם וּנדיביו. אוּלי עוֹד יבוֹא יוֹם שיעמדוּ על הטעוּת הגדוֹלה שנעשׂתה בּזה. וּלפי שעה צריך מבּלי חָשׂך להעיר וּלהעיר על הנחיצוּת בּקרדיט ישוּבי לעוֹבד, למשוֹך לזה את כּל הכּוֹחוֹת הישוּביים-הלאוּמיים שישנם בּעין. אבל לא להסתפּק בּיֵש בּלבד. סוֹף סוֹף צריך יהיה להיבָּרא מוֹסד ישוּבי שיהיה מוּקדש כּוּלוֹ אוֹ רוּבּוֹ לתכלית זוֹ, להספּקת קרדיט ישוּבי לעוֹבד, מוֹסד שימלא וישלים את עבוֹדת הקרן הקימת. בּמקוֹם המוּשׂג המעוּרפל על דבר אַגרר-בּנק, שאינוֹ מַתאים כּלל וּכלל לתנאי עבוֹדתנוּ וּלכונוֹתינוּ, לא מהצד המשפּטי ולא מהצד הכּלכּלי, שאמצעיו לא יספּיקוּ אף להתחלה ושעבוֹדתוֹ יכוֹלה גם להיהפך לרוֹעץ לישוּב הלאוּמי, צריך לבוֹא הרעיוֹן על דבר חברה של קרדיט ישוּבי לעוֹבד, קרדיט הניתן בּתנאים ידוּעים, מוּגבּלים וקוֹנקרטיים (בּעיקר קרדיט לא ליחיד אלא לציבּוּר), קרדיט שיהיה מכוּוָן כּוּלוֹ לצרכי הישוּב הלאוּמי.

אפשר שלדברים הנאמרים כּאן מתוֹך בּמה זוֹ, אין עוֹד שוֹמע מלבדנוּ. אפס, לא זה יכניע את רוּחנוּ. יבוֹא יוֹם והדברים האלה ישָמעוּ – אִם גם מפּי אחרים וּמבּמוֹת אחרוֹת, כּמנהגוֹ של עוֹלם. ישָמעוּ וישְמְעוּ להם, יהיוּ מוּכרחים לשמוֹע, אם רק יהיה מי שרוֹצה בּאמת וּבתמים בּישוּב עברי על אדמת ישׂראל.

ישוּב העוֹבד צריך להיוֹת לראש פּינה בּעבוֹדת הישוּב.

---

על דבר עבודה עברית בחוה הרטוב

מאת

ברל כצנלסון

על דבר עבוֹדה עברית בּחַוָה הרטוּב / ברל כצנלסון

¹

(מכתב למערכת)

אַל נא להימנע מתת מקוֹם לדברים הבּאים ²

בּדין-וחשבּוֹן שמסר סוֹפרוֹ של “הזמן” מועידת פּוֹעלי יהוּדה נזכּרה החַוה “הרטוּב” בּין המוֹשבוֹת המתיחסוֹת בּאוֹפן רע אל העבוֹדה העברית. אדוֹנֵי “הרטוּב”, מר י. ל. גוֹלדבּרג, מצא לנחוּץ להוֹדיע (“הזמן”, נוּמר 26), שאם כּי “רחוֹק הנהוּ ממקוֹם המעשׂה ואינוֹ יוֹדע את מצב הדברים בּנוֹגע למסוּפּר אוֹדוֹת יתר המוֹשבוֹת, אבל הדברים הנאמרים בּנוֹגע להרטוּב אינם נכוֹנים”.

ועד פּוֹעלי יהוּדה רוֹאה את עצמוֹ חייב להעיד על האמת המַעציבה, כּי דברי הכּוֹתב בּ“הזמן” שמסר מפּי המַרצה בּועידה – כּנים ונאמנים. לא על הנסתר, על יחסוֹ שבּלב של בּעל הרטוּב לעבוֹדה עברית נִדְבַּר בּועידה, אלא על הנגלה – על מצב העבוֹדה כּהויתוֹ. והעוּבדה היא – שהעבוֹדה העברית תוֹפסת מקוֹם פּעוּט מאד בּמשק החוה, המעסיק הרבּה עשׂרוֹת ידים; שקיוּמם של הפּוֹעלים העברים הבּוֹדדים הנמצאים לפעמים בּהרטוּב, הוּא כּל כּך ארעי ואי-בּטוּח, עד שאין מקוֹם אפילוּ לסַדר מטבּח פּוֹעלים, הקיים בּכל מקוֹם שיש מספּר פּוֹעלים עברים קבוּעים; שפּחד ההנהלה מפּני השוֹמר העברי המסוּדר הוּא כּה רב, עד שהיא בּוֹחרת בּשמירה עלוּבה, העוֹשׂה את המשק העברי ללעג וּלקלס בּעיני שכני המקוֹם, המַרשים לעצמם כּאן מה שאינם מעיזים בּשוּם מקוֹם שיש שם שמירה עברית מסוּדרת.

אלוּ הן העוּבדוֹת הכּלליוֹת. אם הוֹדעה זוֹ אינה מספּיקה, נכוֹנים אנוּ לפרסם גם מספּרים מדוּיקים בּדבר מצב העבוֹדה העברית בּמשך שנוֹת קיוּם החוה.

מר י. ל. גוֹלדבּרג מאמין, כּנראה, ל“משגיח” שלוֹ יוֹתר מאשר לכל העֵדוּיוֹת של עתוֹני ארץ-ישׂראל, של פּוֹעלים, מוֹרים וסוֹפרים. אבל אפשר גם לנוּ להאמין,

שאין לנוּ שוּם ענין ושוּם רצון להוֹציא דיבּה על חַוָה עברית, וּברצוֹן רב היינוּ מצרפים גם את הרטוּב וגם את כּרמי י. ל. גוֹלדבּרג שבּראשוֹן-לציוֹן למקוֹמוֹת העבוֹדה העברית (כּרוּחמה, בּן-שמן, חוּלדה, פוֹריה, מגדל, גן-שמוּאל, דגניה, בּיתניה, עין-גנים, נחלת-יהוּדה), אילוּ היה הדבר תלוּי רק בּרצוֹננוּ.

עד כּאן על דבר “הכחשתוֹ” של מר י. ל. גוֹלדבּרג. אכן האמת ניתנת להיאַָמר, כּי לא יחיד בּמינוֹ הוא מר י. ל. גוֹלדבּרג. ולא יחידה בּמינה היא חַוַת הרטוּב. רבּים הם בּינינוּ (ולא רק בּין האִכּרים של כּל ימוֹת השנה, אלא גם בּין הציוֹנים המפוּרסמים העוֹסקים בּישוּב ארץ-ישׂראל, כּרוֹזוֹב, קרֶמֶנֶצקי, וַיס ודוֹמיהם), שאיך שהוּא, אם בּרצוֹנם הם, אם בּרצוֹן פּקידיהם וּמַשגיחיהם – ושערי אחוּזוֹתיהם נעוּלים בּפני הפּוֹעל העברי. ישנה לנוּ תחנת-נסיוֹן ³, שנוֹסדה על אדמת הקרן הקימת לישׂראל, בּכדי לקדם את עבוֹדת האדמה בּארצנוּ, והיא דוקא כּוּלה – על טהרת העבוֹדה הזרה. “יוּדענריין”. וישנוֹ אדם אחד, שהרבּה ממַעיניו נתוּנים לעוֹבד העברי בּארץ, וּבאחוּזוֹתיו הוּא – הפּוֹעל העברי בּטל בּששים. שם האיש הזה – אֶדמוֹנד רוֹטשילד. וּכשעבר עכשיו את הארץ לא חששוּ פּקידיו לרמוֹת אוֹתוֹ לעיני השמש וּלעיני כּל ישראל וּלהחליף לאוֹתוֹ יוֹם את כּל הפּוֹעלים שבּאחוּזוֹתיו בּעִברים, ונתקבּל הרוֹשם הדרוּש, של עבוֹדה עברית שלמה. והשקר הזה ליוה אוֹתוֹ על כּל דרכּוֹ.

תינתן איפוֹא לנוּ לפּחוֹת האפשרוּת להוֹדיע פּעם את האמת קֳבָל-עם.

אדר תרע"ד.

---

כּפר-אוּריה

מאת

ברל כצנלסון

¹

החַוָה כּפר-אוּריה המסכּנה, צעירת-הימים ורבּת-התקוּפוֹת, נכנסת לפרק חדש. פּרקוֹ של התוֹרני מר קרַסנֶר, שזכה לפרסוּם רב על ידי הפרחת התוֹרה והדת, הפצת תפילין וסידוּרים, עקירת הכּפירה, שתילת יחסים פּטריאַכליים בּין ה“אב והבּנים”, והרחבת הגבוּלים של אדמת השכנים, וכל זה בּזיל-הזוֹל, רק בּשׂכר של ימי עבוֹדה אוֹ אי-עבוֹדה – פּרק זה תם ונשלם.

גם הנהלת “קרית-משה” (שם רב-הטעם הזה רוֹצה להחליף את השם ההיסטוֹרי של המקוֹם, שיוֹשבי הארץ שמרוּהוּ בּמשך אלפי שנים וּמסרוּהוּ לנוּ. וכוּלי האי – תשלוּם שׂכר בּעוֹלם הזה בּעד נדבה לבית-כּנסת וּמקוה: שֵם עוֹלם לא יכָּרת!) נוֹכחה סוֹף סוֹף, אם כּי בּאיחוּר זמן קצת, בּהצלחוֹתיו הכּלכּליוֹת והפּוֹליטיוֹת והוֹרידה אוֹתוֹ משׂאֵתוֹ, בּטרם יוֹציא את שנת-פּחזוּתוֹ. בּמקוֹם קרסנר בּאה משפּחת-משגיחים שלמה, אב על בּנים. ועל גבּם הוּעמד מנהל ראשי, אִכּר מפּתח-תקוה, המסייר את החַוה לפרקים. אכן יוֹדעת האגוּדה הדלה של “קרית-משה” לסדר את עניניה בּזוֹל. משפּחת המשגיחים שבּמקוֹם מקבּלת שׂכר 400 פרנק לחוֹדש, מלבד שׂכרוֹ של המנהל הראשי שבּפתח-תקוה. חוּץ לזה נוֹסף בּעוֹנת הקציר וההוֹבלה עוֹד משגיח זמני על הערבים הקוֹצרים וּמוֹבילים, יהוּדי עֶקרוֹני שקיבּל בּשׂכרוֹ גם הוּא 80 פרנק לחוֹדש.

היש תקוה כּי תשתנה התקוּפה החדשה לטוֹב מהקוֹדמת לה? קשה לנבּא. אוֹתוֹתיה הראשוֹנים אינם מנבּאים כּל טוּב לא בּעבוֹדה, לא בּמשק ולא בּחיי הפּוֹעלים. שבעה-עשׂר זוּגוֹת סוּסים שׂכירים – ודוקא בּמחירים שמנים – חוֹרשים את האדמה חרישה קוֹדמת לנטיעה, עבוֹדה הכי-יסוֹדית, וּבין העגלוֹנים אין אף יהוּדי אחד “לרפוּאה”. אמנם, על כּל מחרשה גדוֹלה ממוּנה יהוּדי אחד מצד בּעלי הסוּסים – להשגיח על החרישה, כּלוֹמר, על כּמוּת העבוֹדה, כּי העבוֹדה נַעשׂית בּקבּלנוּת בּשׂכר הדוּנם, והקבּלנים מעוּנינים להרבּוֹת עד כּמה שאפשר את מספּר הדוּנמים. גם ההנהלה מחזיקה קוֹנטרה-משגיח, לבל תיעשׂה העבוֹדה רמיה. על טיב החרישה יעידוּ הקרוֹבים לדבר.

עבוֹדת הבּנין נמסרה ליהוּדי ירוּשלמי, ר' חַייקל, שבּמקוֹמוֹת אחרים הוּא אמנם יוֹדע – לפי הדרישה – גם לעבוֹד בּיהוּדים, אבל בּכפר-אוּריה הבּרוּכה הנהוּ פּטוּר מחוֹבה בּלתי-נעימה זוֹ.

הקצירה וההוֹבלה נעשׂוּ בּידי השכנים וּבגמַליהם. שבעים נפש היוּ עסוּקוֹת בּזה. הדישה והגוֹרן – על פּי הנוּסח הערבי וּכמַתכּוּנתוֹ. היתה אמנם אפשרוּת לשׂכּוֹר את מכוֹנת-הדישה של בּן-שמן, העוֹבדת בּקרבת מקוֹם, על אדמת גזר החכוּרה מאִכּרי ראשוֹן, וּלהיפּטר מכּל טרדת הגוֹרן בּימים אחדים, אבל החכמה העליוֹנה של ההנהלה החדשה גזרה אחרת.

לשנה הבּאה נמסרת כּל אדמת הפלחה לעיבּוּד לשכנים, לשליש אוֹ לרביע, כּאוֹרַח האריסים. זהוּ המשק הרַציוֹנַלי שמנהיגים עכשיו בּכפר-אוּריה. ואלה הם פּניה האמיתיים של ה“עבוֹדה המעוֹרבת”, שאבוֹת הישוּב, אנשי-השם, עוֹשׂים לה כַּוָנים ותוֹפרים לה חגוֹרוֹת עלי-עתוֹנים לכסות על מערוּמיה.

שאלת העבוֹדה העברית נפתרה בּכפר-אוּריה בּפשטוּת וּבקלוּת. מכּיון שממעט הבּנינים הנבנים עכשיו בּחַוה, החצי, ואוּלי יוֹתר מהחצי, נמסר למשפּחת המשגיחים, וחלק גדוֹל מהבּנין שהיה יכוֹל לשמש מעוֹן לפּוֹעלים מיוּעד לסככה למכוֹנוֹת (לשוֹאל אמנם הרשוּת לשאוֹל: לאיזוֹ מכוֹנוֹת יצטרכוּ בּכפר-אוּריה, אם אדמת-הפלחה נמסרת לידים אחרוֹת, האוּמנם יטעוּ את השקדים והזיתים בּמכוֹנוֹת?) – הרי מוֹצא קל וּפשוּט לפתרוֹן שאלת הפּוֹעלים. בּמָטוּתא, יבוֹאוּ נא פּוֹעלים עברים וּנקבּלם בּזרוֹעוֹת פּתוּחוֹת. אבל מה נעשׂה אם הפּוֹעלים העברים לא יסכּימוּ בּחוֹרף לעבוֹד מבּלי דירה? האם בּשביל זה לא נעשׂה את עבוֹדתנוּ? וּלהתאים את בּנין-המטבּח למעוֹן, זה הלא יעלה בּאלף פרנק. ואת זה אין התקציב מַרשה. הוֹצאוֹת אחרוֹת, כּנראה, מרשה התקציב הכּל-יכוֹל! יוֹדע הוּא מה כּדאי להרשוֹת וּמה לא, ויוֹדע הוּא תמיד לעמוֹד לבעליו בּשעת-דחקם.

בּחוה אי-נקיוֹן ואי-סדר. הפּוֹעלים מתגוֹללים בּתנאים נוֹראים. שוֹתים מים נרפּשים. מרבּים לקדוֹח. עזרה מדיצינית אַיִן, ואין חוֹשבים, כּנראה, גם לסַדר אוֹתה. בּעבוֹדה וּבחיים הפּנימיים של הפּוֹעלים שוֹרר עוֹד האויר המיוּחד, הדכדוּך הספֶּציפי מימי קרַסנר שעדיין לא התנדף. הפּוֹעלים רוּבּם אוֹ חדשים שרק זה בּאוּ לארץ, אוֹ שׂרידי תקוּפת קרסנר. מוּבן, שבּתנאים כּאלה אין פּוֹעלים, היוֹדעים לעבוֹד וּמסוּגלים למצוֹא להם עבוֹדה, מוֹצאים להם ענין אוֹ צוֹרך ללכת לעבוֹד בּכפר-אוּריה.

כּכה סוֹללים אצלנוּ את הדרך לפני האינציאַטיבה הפּרטית.

פּוֹעלי כּפר-אוּריה פּנוּ לועד המרכּזי של הסתדרוּת פּוֹעלי יהוּדה לבוֹא אליהם וּלהכניסם לתוֹך ההסתדרוּת. שליחי הועד המרכּזי בּיקרוּ את הפּוֹעלים, נקראה אסיפה כּללית, והאסיפה התנהלה בּאידיש, מפּני שרוֹב הפּוֹעלים לא הבינוּ עברית. נבחר ועד פּוֹעלים, הוּחלט לסַדר סניף של קוּפּת-חוֹלים. היש מקוֹם לכל אלה בּכפר-אוּריה – הימים הקרוֹבים יגידוּ.

אב תרע"ד.

---

במלחמה העולמית הקודמת; לאור בשורת הגאולה

מאת

ברל כצנלסון

במלחמה העולמית הקודמת; לאור בשורת הגאולה

מאת

ברל כצנלסון

---

לתנועת החלוץ

מאת

ברל כצנלסון

¹

מתוֹך המרחק המעוּרפּל מַבקיעוֹת אלינוּ לפעמים רחוֹקוֹת ידיעוֹת מקריוֹת וּמקוּטעוֹת על דבר קיוּם תנוּעת החלוּץ.

היֵדע מי, הישׂיג מי, מה הן לנוּ הבּשׂוֹרות המקוּטעוֹת הללוּ?

ואנוּ – הלא מיוֹם בּוֹאנוּ הננוּ מחכּים וּמצפּים לנפש חיה, למחנה רֵעים נאמן, אשר מַאוַיי נפשם, רצוֹנם וכוֹחוֹתיהם יתלכּדוּ עם שלנוּ.

וּבתשוּבה על ציפּייתנוּ בּאוּ השָנים האלה. היסוּפּר מה עשׂוּ הן לנוּ, מה עוֹשוֹת הן אִתנוּ? כּל יוֹם מוֹסיף את שלוֹ. ועוֹד רחוֹק, רחוֹק לגמר חשבּוֹנוֹת.

והחיים, אחוּזי-השבץ, קרוּעים מן העוֹלם, מן העם, מהריסוֹתיהם וּבנייתם, עוֹד לא הוּכרעוּ כּליל. קצוּצי-אבר, מעוּטי-הדמוּת, עוֹדם פּוֹעמים וּפוֹעלים ועוֹדם צפוּיים להכרעוֹת וּלסכּנוֹת חדשוֹת. והלב, אשר עדיין לא התאַבּן כּוּלוֹ בּמיצר החיים, עוֹרג וכָלֶה לקץ ההרס, לראשית הפּלאוֹת, לבשׂוֹרת נחמה, לחידוּש וְהַמְשָכָה מעשׂית של החיים והעבוֹדה.

והנה הן בּאוֹת: אחת אחת, בּאוֹרַח פּלא, הבּשׂוֹרוֹת המקוּווֹת, פּעמי הגאוּלה. אוּלם אוֹתנוּ אינן מרווֹת – הן מַפעימוֹת, הן חוֹצוֹת בּכנפיהן את הדוּמיה הכּבדה, העמוּסה, מעוֹררוֹת שאלוֹת, תמיהוֹת, מגָרוֹת. הנך מגייס את כּוֹחוֹת המחשבה, הדמיוֹן וההשערה לכוון, לקלוֹע אל מצב הדברים לאמיתם: מהוּ ערכּה האמיתי של תנוּעה זוֹ? איכוּתה וכמוּתה? העוֹלה היא הפּעם בּאמת על הנסיוֹנוֹת הרפוּיים השוֹנים שקדמוּ לה, נסיוֹנוֹת אשר היוּ מעוֹררים וּמַכזיבים את תוֹחַלתנוּ, ואשר רק יחידים בּוֹדדים עברוּ דרכּם להיכּנס לחיי הארץ והעבוֹדה, מהוּ משקלה הפּנימי, כּוֹחוֹתיּה הכּמוּסים? מה הם עתידוֹתיה הצפוּנים לה? האוּמנם כּבר בּוֹא בּאוּ הימים אשר חליצוּת העבוֹדה אינה מסתפּקת להיוֹת משאֶלת לב יחידים והיתה למשאֶלת הלב של ציבּוּר, לתנוּעה של רצוֹן וּמעשׂים? הקרוֹבים, הוֹי, קרוֹבים הימים אשר יביאוּ לנוּ אִתם את פּתרוֹני החידוֹת?

וּמֵקיץ וּמתעוֹרר הצוֹרך התמידי, הצוֹרך בּקשרים חיים תכוּפים ואמיצים, קשרים אשר יגידוּ להם שָם: מה לעשׂוֹת, כּיצד להתכּוֹנן, להתכּשר, להיאָזר עכשיו בּשביל החיים העתידים. קשרים אשר יאמרוּ לנוּ פּה: מה תקווֹתינוּ, וגם מה עלינוּ לעשׂוֹת – בּתוֹכנוּ – למען הקל את בּוֹאם, כּניסתם, קליטתם והתאַזרחוּתם של אלה אשר אליהם עינינוּ נשׂוּאוֹת.

הצוֹרך בּקשרים חָיֹה חָיָה בּלבבוֹת עוֹד בּשנים הקוֹדמוֹת. ולא היה מוֹצא את בּיטוּיוֹ, למרוֹת הנסיוֹנוֹת הבּוֹדדים. אוּלי חסרוּ אז נוֹשׂאים להם. היִבָּראוּ הקשרים האלה עתה, כּשהמסיבּוֹת החיצוֹניוֹת קשוֹת הרבּה יוֹתר, אוּלם תחת זה אוּלי בּאוּ, בּאוּ הנוֹשׂאים האמיתיים? אוּלי. ניַחל.

וּלפי שעה אנסה לרשוֹם קצת ציוּנים על עבוֹדתוֹ ואָפיוֹ של “החלוּץ”, כּאשר אני הוֹגה אוֹתוֹ. אוּלי יגיעוּ פּעם הדברים לתעוּדתם וישׂאוּ גם הם חלקם לבירוּר המחשבוֹת והמעשׂים.

---

תנוּעת “החלוּץ” הצליחה למצוֹא את נוֹשׂאיה בּארצוֹת שוֹנוֹת, בּתוֹך חוּגי ציבּוּר שוֹנים וּמגוּוָנים. השמוֹת השוֹנים המַגיעים אלינוּ מאמריקה, פּוֹלין, רוּסיה, גַליציה, הוֹלַנד, מבּין הדוֹר הצעיר בּגרמניה, מעידים על זאת, אף אוֹמרים כּי תנוּעה זוֹ יוֹנקת דרך צינוֹרוֹת השפּעה שוֹנים מתנוּעת העבוֹדה אשר בּארץ. לעצם עוּבדה זוֹ יש בּעינַי חשיבוּת יתירה, אני נוֹטה לראוֹת בּזה גילוּם עתידוֹ וּתכוּנתוֹ של “החלוּץ”.

כּל הכּוֹחוֹת השוֹנים וּרחוֹקים זה מזה, המיַחדים את עצמם לעבוֹדה – כּוּלם יקרים, נחוּצים וחשוּבים לנוּ. אַל יפרידוּ בּיניהם, ואל יבנוּ בּיניהם חַיִץ. תנוּעת החליצוּת אינה יכוֹלה לוַתר, לדחוֹת, למַעט הדמוּת של נוֹשׂאיה בּשל מוֹלדת שוֹנה, חוּגים זרים אוֹ חינוּך שוֹנה. גם הפּוֹעל העוֹבד בּארץ לא ממַקבת בּוֹר אחד חוּצב. עם צמיחת עתידנוּ ודאי יִרבּוּ בּני החוּגים והמכוֹרוֹת השוֹנים, אשר יַפנוּ את לבּם וּרצוֹנם לנקוּדה אחת, לנקוּדת הרצוֹן והמפעל – לעבוֹדה בּארץ. וּברוּכים יהיוּ כּוּלם. אחדוּת העבוֹדה, תנאי החיים הצפוּיים והשאיפוֹת העתידוֹת לצמוֹח בּתוֹך העבוֹדה – אחדוּת רבּה ועמוּקה זוֹ של העתיד המשוּתף צריכה לאַחד, לשתף, לחנך ואפילוּ למַזג את יסוֹדוֹת החליצוּת השוֹנים בּעבָרם וחינוּכם לחברה אחת עוֹבדת ויוֹצרת. קרבת הלבבוֹת, איחוּד הכּוֹחוֹת, אמוּן נפשי וּכבוֹד חברים – אויר-חיים זה צריך להיבּרא בּארץ, למען הציל את נפש הבּא מדחי, מקְשִי הסביבה, מזרוּתה והתנַכּרוּתה, מיאוּש, למען צרף את כּוֹחוֹתיו וכוֹחוֹת חבריו ליֵש יוֹצר. את הרכוּש הזה צריכה תנוּעת “החלוּץ” להנחיל לחבריה בּימי התרוֹעעם, בּימי התכּוֹננם לעליה.

הדברים לכאוֹרה פּשוּטים, פשוּטים מאד וּמוּבנים לכּל, ואין כּמדוּמה להאריך בּהם. ואף על פּי כן רוֹאה אני צוֹרך וחוֹבה לעמוֹד עליהם וּלהזהיר על קיוּמם וּשמירתם. משוּם שחשיבוּת הדבר הפּעם אינה בּחידוּש הרעיוֹן, אלא בּהגשמתוֹ ואוֹפן הגשמתוֹ. והגשמת דברים אלה הפּשוּטים כּל כּך, אשר עתידוֹ של “החלוּץ” וגם של החלוּץ בּלי מרכאוֹת תלוּי בּהם, תפגוֹש אוּלי הרבּה מכשוֹלים, בּין מצד הדעוֹת השׂוֹררוֹת והמוּשרשוֹת בּחברתנוּ, בּין מצד תכוּנוֹת שוֹנוֹת השכיחוֹת בּקרבּנוּ, אשר לא יֵקל כּל כּך להתגבּר עליהן וּלהשתחרר מהן.

החליצוּת אינה רעיוֹן ותוֹרה סתם, אלא מפעל חיים, חזיוֹן אישי בּעצם. אמוּנתנוּ – כּי חזיוֹן זה הוּא שליחה הנאמן של ההיסטוֹריה, שליחה של ההשגחה הלאוּמית. תקוָתנוּ – כּי היה יהיה לאבי-אבוֹת העתיד. הכּרתנוּ – כּי קיוּמוֹ בּלתי-אפשרי מבּלי מציאוּת חוּשים עמוּקים בּלבּוֹת נוֹשׂאיו לחיי הכּלל. ועם כּל זה אינוֹ חדל להיוֹת בּכל עצמוּתוֹ ועצמתוֹ חזיוֹן אישי. וּבזה גם ערכּה, תכנה ועצמוּתה של כּל תנוּעת העליה. מַעין הבּרכה המקוּוה. וּמפּני זה רב כּל כּך הערך של האיש, של היחיד, של כּל חבר בּתנוּעה זוֹ, שאינה יודעת – גם בּנקוּדת-מוֹצאה וגם בּנקוּדת-תכליתה – כּיבּוּש אחר ושלטוֹן אחר מאשר כּיבּוש עצמי ושלטוֹן עצמי, כּיבּוש האדם את עוֹלמוֹ ושלטוֹנוֹ בּעוֹלמוֹ הוּא.

וּבזה אוּלי שוֹנה תנוּעה זוֹ, השוֹאפת לברוֹא את העתיד הלאוּמי על ידי יצירת החיים האישיים, שינוּי עיקרי משאר התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת בּנוֹת זמננוּ. מפּני זה אין בּתנוּעה זוֹ, על צד האמת, מנהיגים וּמנוּהלים, כּי אם יש אנשים עוֹבדים וחיים, אשר עבוֹדתם וחייהם צריכים להצטרף לסיכּוּם מַמשי. אוּלי זאת היא התנוּעה המעשׂית היחידה בּזמננוּ, אשר בּמרכּזה לא ההנהגה, לא הפּרוֹגרמה, אלא חיי האדם ועבוֹדתוֹ. החבר עצמוֹ הוּא המטרה. חייו, נסיוֹנוֹתיו, כּשלוֹנוֹתיו ונצחוֹנוֹתיו, חוּלשתוֹ וּגבוּרתוֹ – הם הם עצם התנוּעה.

אם תנוּעת “החלוּץ” תהיה נאמנה לעצמוּתה זוֹ, כּי אז תהיה השאיפה האישית הממשית לחליצוּת ולעבוֹדה, היא לבדה, מרכּז הרוּח והרצוֹן של התנוּעה. וּבגילוּיָם של הכּוֹחוֹת והיסוֹדוֹת השוֹנים, אשר שאיפה זוֹ ורצוֹן זה חיים בּקרבּם, בּחינוּך והכשרה אישית, בּריכּוּז הרצוֹן ואיחוּד כּל הכּוֹחוֹת המגוּוָנים בּמעשׂים שבּטהרה, אֵמוּן ורֵעוּת – תתגלם עבוֹדתה.

אַל נא תדע תנוּעה זוֹ, תנוּעת רצוֹן וּמעשׂים, את ההתפּלגוּת וההתגוֹדדוּת לחוּגים, לבתי-מדרשוֹת, לכיתוֹת וּכנוּפיוֹת, כּרגיל כּל כּך בּזמננוּ, שהאַסכוֹלַסטיקה החברתית היתה לראש-פּינה, כּביכוֹל, בּיצירת החיים, שההתפּוֹררוּת התוֹרִיִית והויכּוּחית שוֹלטת בּכּל. תכּיר תנוּעת “החלוּץ” את האיש, את הָרֵעַ, את קבוּצת הרֵעים. כּל הערכה של אדם, קירוּבוֹ וּדחייתוֹ בּאַמַת-מידה של נוּסחאוֹת תוֹריוֹת מתהלכוֹת, כּל חיצוּץ והפרדה של ציבּוּרים בּתוֹך “החלוּץ” על יסוֹד החינוּך שבּעָבר, אשר תוֹצאוֹתיהם גידוּל וטיפּוּח הזרוּת וההתנַכּרוּת בּין איש לאיש, בּין חבוּרה לחבוּרה, – כּל זה הרחק ירחיק תנוּעה זוֹ מעצמוּתה, יפוֹרר אוֹתה, ידַלל את מקוֹר חייה, יכזיב את מַעינה. אל תעמיס עליה תנוּעת “החלוּץ” דעוֹת, פּרוֹגרמוֹת, דיבּרוֹת למַפרע, בּהשאָלה. אם אכן אמת הדבר, כּי גרעיני חיים חדשים, מחשבוֹת וּמעשׂים שׂפוּנים בּתנוּעת העבוֹדה, כּי אז יוּתן איפוֹא להם לצמוֹח ולגדוֹל ולִרְבּוֹת עם העוֹבדים יחד, בּתוֹך לבּם, הגיגם וּמעשׂיהם. תהיה נא תנוּעת העבוֹדה ליֵש ממשי – והתוֹכן האישי, הלאוּמי, החברתי הגלוּם בּתוֹכה לא יתמהמה להתיַלד מאליו. האמינוּ לה וּבטחוּ בּה, ואַל נא יפריעוּ הפּירוּדים התוֹריים אשר מִצער הם לאיחוּד האישי הרב. בּחינת “נעשׂה ונשמע” תקוּים גם בּנוּ, בּבני בּניהם של אנשי מעמד הר סיני. נעשׂה נא את חיינוּ ונשמע מתוֹכם את קוֹל אלוֹהים המתהלך בּמחנה. אם נזכּה לכך.

התבין זאת התנוּעה הצעירה, התבין לעצמוּתה, התדע ליצוֹר את אחדוּתה, את שלימוּת היקפה, את ריכּוּז רצוֹנה? התדע לשלוֹט בּבחירת החוֹמר האישי, בּבחינתוֹ וצירוּפוֹ, התדע לתת לוֹ את חינוּכוֹ והכשרתוֹ הרצוֹנית והמַעשׂית? לי נראה, כּי בּזה צפוּנים כּוֹחה, תקוָתה ועתידה להיוֹת בּקרב הימים מה שלא יכלוּ להיוֹת המפלגוֹת הלאוּמיוֹת השוֹנוֹת – תנוּעה מרכּזית לדוֹר הבּא, מרכּז הרצוֹן, הנפש והמחשבה.

---

את העבוֹדה העיקרית של “החלוּץ” אני רוֹאה בּחינוּך והכשרה לחיוֹת, לעבוֹד וּלהתאַזרח בּארץ. לאֵלוּ אנשי-הרצוֹן, אשר העבוֹדה והחיים בּארץ היוּ להם לצוֹרך-חיים, לאלוּ המחוֹננים בּכוֹשר פּנימי, דרוּשה עוֹד הכשרה מעשׂית, וזוֹ – שני צדדים עיקריים לה:

א. ההתכּשרוּת לעבוֹדה גוּפנית וחַקלאית. היא תתן לארץ אנשים מוֹעילים, עוֹבדים פּוֹריים מראשית בּוֹאם, ולַבּאים לעבוֹד – שחרוּר מיִסוּרי הגוּף והנפש האוֹכלים את המתחיל כּל הימים הראשוֹנים עד שהוּא מסתגל ותוֹפס לוֹ מקוֹם של עוֹבד. זוֹהי פּרשה קשה וּמעציבה ולפעמים גם ארוּכּה של מַכאוֹבים נאמנים, של כּלימוֹת צוֹרבוֹת, של חיבּוּטי נפש; פּרשה המביאה לידי גילוּי את האַכזריוּת הטבעית של הסביבה (ולא תמיד דוקא של הסביבה הזרה, לעתים גם של סביבת חברים), את כּל חוּלשוֹתיו של העוֹבד החדש, השוֹאף למלא את פּגימוֹתיו. דרך מדוֹרוֹת רבּים עוֹבר הפּוֹעל, בּכשלוֹנוֹת רבּים הוּא נכשל וּבנסיוֹנוֹת רבּים הוּא מתנסה להיוֹת את אשר הוּא. זהוּ אוּלי זֵר-הקוֹצים הכי-דוֹקר, העוֹטר את הפּוֹעל החלוּץ. והמְחָצים הנקנים בּנתיב-מכאוֹבים זה לא בּמהרה יֵרָפאוּ. מקצרים את הדרך בּמעט, ולפעמים גם בּהרבּה (יחידים מאוּשרים זוֹכים גם לקפיצת-הדרך) אלה שהביאוּ אִתם הכנה קוֹדמת לעבוֹדה, “תבוּנת כּפּים”, ועוֹד יוֹתר – מי שבּא והכנתוֹ החקלאית בּידיו. תנוּעת “החלוּץ” המסוּדרת צריכה איפוֹא להקדיש כּוֹחוֹת רבּים, למען הָקֵל וקַצר תקוּפת פּרוֹזדוֹר זוֹ על ידי סידוּר הכשרה מַתאימה.

דרכים רבּוֹת להכשרה זוֹ. והן גם ראוּיוֹת (מי יוֹדע, אוּלי לתוֹעלת הרבּים אוֹ המעטים) להינקב בּפרטיוּת. מלבד הצוֹרך והאפשרוּת של עבוֹדה גוּפנית וחקלאית – בּכּפרים, בּאחוּזוֹת, בּבתי-הספר – אשר תפתח לפני המתחיל את עבוֹדת הכּפר, ישנה עוֹד אפשרוּת למתכּוֹננים לבחוֹר להם את אחד המקצוֹעוֹת שבּחקלאוּת וּלהשתלם בּוֹ כּהוֹגן, למעשׂה ואף להלכה. ענפי החקלאוּת רבּים הם ושוֹנים, מרוּבּים הרבּה יוֹתר מאשר העירוֹני המתחיל יכוֹל לשעֵר. פלָחוּת כּללית, גַננוּת לענפיה (גידוּל עצי-פּרי, ירקוֹת, מַשתלוֹת של עצי-פּרי ואילָני-נוֹי, יעוּר, גידוּל זרעים), גידוּל דבוֹרים, עוֹפוֹת, בּקר וצאן, עבוֹדת המַחלבה ותעשׂיית החלב, בּהמוֹת-עבוֹדה, תעשׂיית שימוּרים של ירקוֹת וּפירוֹת. ויֶשנן גם אוּמנוּיוֹת הדרוּשוֹת בּחקלאוּת: עַגלנוּת, רצענוּת, שימוּש בּמכוֹנוֹת חקלאיוֹת ותיקוּנן, מַסגרוּת ונַפּחוּת חקלאית (עם פּירזוּל סוּסים), בּנאוּת חקלאית (גם עם יציקת בּטוֹן) ועוֹד. לכל אחד מהמקצוֹעוֹת הללוּ יש ערך רב בּישוּב ההוֹוה וערכּם עוֹד יגדל בּעתיד. וכוּלם דוֹרשים פּוֹעלים בּעלי ידיעה, נסיוֹן וכשרוֹנוֹת. והמקצוֹעוֹת: תעשׂיית חָלב, תעשׂיית שימוּרים, גידוּל זרעים, גידוּל בּהמוֹת-עבוֹדה, גידוּל עצי-פּרי המצוּיים בּאירוֹפּה וּבאמריקה (מלבד המינים המעטים שהתאַזרחוּ מכּבר בּארץ), יעוּר הרים וחוֹלוֹת – אין להם עוֹד כּלל עוֹבדים בּארץ, אם כּי חיי הישוּב כּבר מציגים בּזה את דרישוֹתיהם.

האפשרוּת להתמַחוֹת בּאחד אוֹ בּאחדים מהמקצוֹעוֹת החקלאיים מרחיבה הרבּה את שׂדה העבוֹדה גם לכוֹחוֹת כּאלה, אשר בּזמנים הקוֹדמים לא היוּ מוּצאים את מקוֹמם בּחקלאוּת. לא רבּים עלוּלים להצליח לסַגל לעצמם את החקלאוּת השלמה בּכל היקפה. לא כּל אחד מסוּגל לכל המקצוֹעוֹת, לא כּל אחד לבּו נוֹטה, לא כּל אחד כּוֹחוֹתיו הגוּפניים מספּיקים.

היוּ זמנים שאָפקי העבוֹדה התחילוּ בּמעדר ונסתיימו בּחרישה. ואי-הצלחה ראשוֹנה בּאחד מהם היתה מביאה את המתחיל לידי יאוּש מוּחלט. שני אלה היוּ אמנם ונשארוּ גם עתה יסוֹדוֹת העבוֹדה. אבל בּהם העבוֹדה מתחילה, ולא בּהם היא מסתיימת. גם אנשים אשר כּוֹחוֹתיהם הגוּפניים אינם מספּיקים לעבוֹדוֹת הקשוֹת שבּחקלאוּת יכוֹלים להגיע לשלימוּת רבּה בּגידוּל דבוֹרים, עוֹפוֹת, בּגננוּת לסעיפיה השוֹנים, בּטכניקה וכוּ', אם אך רצוֹן וּנטיה להם.

האפשרוּיוֹת להתחיל בּעבוֹדה חקלאית פּתוּחוֹת עכשיו לפנינוּ בּכל הארצוֹת: בּאמריקה, גליציה, גרמניה, הוֹלנד, וגם בּפּוֹלין ורוּסיה. ואפשרוּיוֹת אלוּ הן מרוּבּוֹת הרבּה יוֹתר מאשר רגילים לחשוֹב. לא מעֵבר לים היא. כּל עיר מוּקפה כּפרים ואחוּזוֹת. וּבתי-ספר וחַווֹת לעם הארץ (ולפעמים גם ליהוּדים) נמצאים גם כּן בּכל סביבה. ואפילוּ בּני הכּרכּים כּשיִפקחוּ את עיניהם ויצאוּ קצת מחוּץ לתחוּמה של העיר והנה לפניהם גני-פּרי, מַשתלוֹת, גני-יָרק, מחלבוֹת, מכוָרוֹת, בּתי-ספר חקלאיים. ישנה עבוֹדה בּכל מקוֹם ויש גם ממי ללמוֹד. בּכמה מקוֹמוֹת ישנם גם שיעוּרים שימוּשיים. נחוּץ רק קצת אוֹמץ לב לגשת לדבר וּלהתחיל בּמעשׂה. קרוֹב הוּא הדבר, אלא שהצעיר העברי עוֹמד כּזר לכל זה וּמפחד לגשת.

מוּבן, שמצעירים עברים יש לקווֹת, שיחד עם העבוֹדה המעשׂית, עם חינוּך השרירים ואימוּן הידים, ילמדוּ להכּיר גם את ספרוּת המקצוֹע בּמדינתם וישתדלוּ להגיע לשלימוּת בּמקצוֹע שיבחרוּ להם. וגם אחרי זה הם עוֹד זקוּקים לעבוֹד וללמוֹד וּלהקשיב קשב רב לנסיוֹן שבּארץ. יען כּי לא אוּמנים גרוּעים דרוּשים לארץ, העוֹשׂים את מלאכתם תפל, ואף לא אנשים המקיימים מצוַת עבוֹדה וישוּב ארץ-ישראל ולבּם – מזה והלאה, אלא אנשים אשר עבוֹדתם היא חלק מחייהם, בּה הם משקיעים את כּשרוֹנוֹתיהם וחוּמם, אנשים השוֹאפים לאַחד בּחייהם את עבוֹדתם וחיי נפשם, היוֹדעים כּי קִדמת העבוֹדה היא אחד היסוֹדוֹת העיקריים של החיים החדשים, וּממנה תוֹצאוֹת לקדמת הישוּב, לקדמת העוֹבד. לא ארחיב לבאר את הדברים האלה, יען כּי קשה להאמין, שבּיאוּרים יספּיקוּ למי שחי מחוּץ לעבוֹדה, ויען כּי אקוה שהבּאים אלינוּ והנכנסים לעבוֹדה יבינוּ זאת מתוֹכם, מתוֹך חייהם, לעוֹמק ולָרוֹחב.

הדברים האמוּרים כּאן מכוּוָנים לא רק לבחוּרי “החלוּץ”, כּי אם גם לבנוֹת “החלוּץ”, בּאשר הן ישנן. רבּים מענפי העבוֹדה המנוּיים כּאן ניתנים גם לכוֹחה הגוּפני של האשה, לכשרוֹנוֹתיה ולעתידה בּחיים. על רבּים מהם אפילוּ חל השם “המשק הבּיתי”. ההתכּוֹננוּת וההשתלמוּת בּאחד ממקצוֹעוֹת העבוֹדה עלוּלה לשנוֹת לטוֹבה את מצב הפּוֹעלת אוּלי עוֹד יוֹתר מאשר את זה של הפּוֹעל. לפּוֹעל החדש, הבּלתי-מוּשלם, פּתוּחה בּכל זאת הדרך הרחבה של עבוֹדת המַעדר, הסיקוּל, האַמֶליוֹרַציוֹת השוֹנוֹת, גם החרישה וכמה עבוֹדוֹת קשוֹת הקוֹלטוֹת את הפּוֹעל הבּלתי-רגיל בּעבוֹדה, מאַמנוֹת וּמחזקוֹת את ידיו, ודרכּן הוּא עוֹבר להשתלמוּת חקלאית. העבוֹדוֹת הללוּ אינן לפי כּוחוֹתיה הגוּפניים של הפּוֹעלת, וּמשוּם זה חוּג עבוֹדתה הרבּה יוֹתר מצוּמצם. וּמספּר המשקים המסוּדרים בּירקוֹת, עוֹפוֹת וכוּ' הפּתוּחים לפּוֹעלת אינוֹ מרוּבּה בּארץ. וזה גוֹרם לקשי המצב. נגד כּל זה יש הרבּה לעשׂוֹת – וגם נעשׂה עכשיו בּמקצת – בּתוֹך הארץ על ידי הכנסת פּוֹעלוֹת לתוֹך המשקים הקיימים, על ידי יצירת המשקים המכוּוָנים לחינוּך הפּוֹעלת, כּעין אלוּ שהוֹלכים ונבראים בּשנים האחרוֹנוֹת בּצוּרת “קבוּצוֹת הפּוֹעלוֹת”. אבל אין לך דבר מוֹעיל כּהתכּשרוּת לפני העליה. הפּוֹעלת היוֹדעת את העבוֹדה תמצא את מקוֹמה, את מפעלה, ותרחיב את חוּג העבוֹדה בּפני חברוֹתיה.

אלוּ מן החלוּצוֹת, המבינוֹת את ערך כּלכּלת העוֹבדים והמרגישוֹת נטיה לעבוֹד בּזה, לעזוֹר לתיקוּן הצד הזה בּחיים, אם בּמטבּחים הכּלליים אוֹ בּמטבּחי הקבוּצוֹת אוֹ גם בּחיי המשפּחה – אין להן להסתפּק בּמעט ההכנה והידיעוֹת אשר רכשוּ להן בּבּית. כּדאי ונחוּץ להשתלם בּעבוֹדת הבּית והמִבְשָל ההיגייֶני, לרכּוֹש את ההשׂכּלה והידיעוֹת הכּרוּכוֹת בּעבוֹדוֹת אלוּ וגם את הסידוּר הטכני של הדברים. יש לדעת כּי עבוֹדת הבּית והמטבּח, בּתנאי הארץ וחיי העוֹבדים, היא עבוֹדה חמוּרה שקוֹשי רב-צדדים מלַוה אוֹתה, והיא דוֹרשת עוֹבדוֹת אמיצוֹת, בּעלוֹת כּשרוֹנוֹת וטעם והבנה רבּה, ולא תמיד שׂכרה הנפשי בּצדה. יש גם שעבוֹדה חשוּבה ורבּת-אַחריוּת זוֹ גוֹרמת לעוֹבדת רק תמרוּרים. חוֹסר יכוֹלת טכנית וסידוּרית, זרוּת וּקשי הסביבה לפעמים, געגוּעים לעבוֹדת השׂדה – כּל אלה מוֹסיפים קוֹשי לעבוֹדה זוֹ. אוּלם כּל זה מחייב לא להסתלק ממנה, אלא למצוֹא בּשבילה את האנשים המַתאימים, לתקן וּלשפּר את תנאיה. בּריאוּת העוֹבדים והעוֹבדוֹת, חיי המשפּחה, גוֹרל הילדים הנוֹלדים – כּל אלה מחייבים אוֹתנוּ לעבוֹדה רבּה בּמוּבן זה. ועדיין נעשׂה רק מעט מעט.

בּחוּץ-לארץ קשה להעריך את החשיבוּת הרבּה של ההכנה השימוּשית. וכמה שיעירוּ ויעוֹררוּ על זה – אין די. שנוֹת עמל רב תחשׂוֹך לנוּ. וכמה הקלה וסיפּוּק לעצמם וּברכה לארץ ולעבוֹדה יביאוּ אלה אשר יחד עם “הכּשרוֹן לארץ-ישׂראל” יביאוּ אִתם גם הכנה שימוּשית מספּיקה: יֵקל להם למצוֹא את מקוֹמם הם, לסגל להם את הנסיוֹן שבּארץ, יעזרוּ לבניית המשקים החדשים, לשכלוּל המקצוֹעוֹת הקיימים והעתידים להיבּרא, ויפיצוּ בּארץ את הידיעוֹת אשר רכשוּ. קבוּצוֹת חברים מסוּדרוֹת לשם זה יכוֹלוֹת להקל הרבּה את הגשמת הדבר. ואַל לעמוֹד בּזה בּפני כּל מאמץ ועמל.

ב. לימוּד השׂפה העברית. בּשביל אוֹתם החלוּצים אשר לא קיבּלוּ חינוּך עברי, צריך לימוּד השׂפה להיוֹת לא כּוָנה טוֹבה, אשר אינה מצטרפת למעשׂה, לא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא, כּאשר אצל רוֹב בּני תנוּעה הלאוּמית, כּי אם ציווּי מוּחלט, חוֹבה פּרטית. ויש להקדים מילוּי חוֹבה זוֹ לעליה לארץ. ולא רק לשם השׂפה והארץ, כּי אם לשם חייו של העוֹלה עצמוֹ. נחוּץ מאד כּי החלוּצים ידעוּ זאת ויכּירוּ: חוֹסר ידיעת העברית מַעמיד את הבּא בּמצב קשה. שערי חיי התרבּוּת בּארץ נעוּלים בּפניו. לחלקים שוֹנים של הישוּב – ליהוּדי המזרח, לעוֹלם הילדים – אין לוֹ פּתחוֹן-פּה. הספר, העתוֹן הדן בּחיי יוֹם-יוֹם אשר הוּא חי בּהם, ההרצאה, אסיפת החברים – כּל זה חתוּם בּפניו. כּמה וכמה חזיוֹנוֹת חיים מתעלמים ממנוּ, אוֹפק ראִייתוֹ נעשׂה מצוּמצם, כּוֹח תפיסתוֹ – עמוּם. אין זוֹ התאַזרחוּת רבּת השרשים והיניקה. ועוֹד: חוֹסר ידיעת השׂפה בּוֹנה חַיִץ בּתוֹך חוּגי העוֹבדים, מציג אוֹתם מחנוֹת מחנוֹת וגוֹרם להתנכּרוּת קשה, אי-הבנה וּפירוּדים הממררים את החיים וּמוֹרידים אוֹתם. וּמצב זה עלוּל לפעמים להימשך שנים. כּי זאת לדעת: האיש החי על עבוֹדתוֹ, עתוֹת הפּנאי שלוֹ מצוּמצמוֹת בּמאד מאד, ועניני העבוֹדה והחיים דוֹרשים את מאמץ הכּוֹחוֹת וּשְעִיַת הלב. המסתפּק בּשׂיחה קלה אוּלי יגיע בּקרוֹב למטרתוֹ, אבל מי שצרכיו התרבּוּתיים מרוּבּים יוֹתר ואינוֹ מסתפּק בּאוֹתה תפיסת החיים והכּרתם הניתנת לחוּשיו גם מבּלי ידיעת העברית, וּדרישוֹתיו לידיעת השׂפה הן לא פּחוֹת מאשר לידיעת שׂפה תרבּוּתית אחרת – ההוּא צפוּי ליִסוּרי נפש רבּים וגם ממוּשכים. סיגוּל השׂפה האִטי, הממוּשך והמקוּטע – מעייף וּמיַגע, נוֹטל את טעם השׂפה והלימוּד וּמרַפּה גם את הרצוֹן והאמוּנה בּאפשרוּת ההצלחה בּעתיד. לידיעה מספּיקה, ידיעה שיש בּה ממש וטעם, קשה להגיע בּתנאים אלה. ורק יחידים מחוֹננים בּחוּש ו“רצוֹן לשוֹני” זוֹכים לכך בּתנאים הבּלתי-נוֹחים שלנוּ.

צריך גם לדעת, כּי אוֹתם התנאים העוֹזרים בּכל ארץ להקנוֹת את השׂפה למתישבים חדשים חסרים פּה בּמידה מרוּבּה: השׂפה אינה לעת עתה שׂפת המדינה והשלטוֹן. ואף לא שׂפת המסחר, התעשׂיה והאִכּרות. ושׂוּמה היא רק בּפי תינוֹקוֹת של בּית רבּן וחוּגים ידוּעים המסוּרים לה. עזרה מסוּדרת להפצת השׂפה והקלת הלימוּד מצד הכּוֹחוֹת הרשמיים העוֹבדים את העבוֹדה התרבּוּתית בּארץ אף היא חסרה כּמעט לגמרי. האמת דוֹרשת להיאָמר: העבוֹדה התרבּוּתית המסוּדרת בּארץ עדיין לא יצאה מכּתלי בּית-הספר ודבר אין לה עם “העם” יוֹשבי הערים העתיקוֹת ואף לא עם בּני המוֹשבוֹת החדשוֹת. עזרה מסוּדרת רחבה וּרצינית למען הקנוֹת את השׂפה העברית לבּאים. ודאי תידָרש ותדרוֹש חֶבר עוֹבדים מסוּרים, מערכת מפעלים מַתאימים, אמצעים רבּים. אבל לפי שעה – איננה. וחייבים אנוּ פּה ו“החלוּץ” שם לעשׂוֹת מה שבּידינוּ. קבוּצוֹת “החלוּץ” צריכוֹת להמציא לחבריהן עזרה ממשית, מסוּדרת ונמרצת בּלימוּד השׂפה, על ידי מוֹרים מוּכשרים וּמסוּרים.

---

הכשרה חקלאית וידיעת העברית – המביאים אִתם את שתי אלה, המה יבוֹאוּ בּרכוּש גדוֹל. וּבאלה גם יִבָּחן ויתנסה החלוּץ העתידי, בּאימוּץ הרצוֹן וכוֹחוֹת הגוּף והנפש לרכּוֹש לוֹ קנינים אלה. עזרה בּמוּבן זה הניתנת על ידי ציבּוּר חברים היא העזרה הכי-אנוֹשית, הכי-חיוּבית. ואוּלי זוֹ היא העבוֹדה הכי-פּוֹריה היכוֹלה להיעשׂוֹת בּשנים אֵלוּ. אוֹתה התנוּעה אשר תעבוֹד את העבוֹדה הזאת – יהיה שׂכרה ההיסטוֹרי רב. וּבעבוֹדת הכשרה זוֹ, בּסידוּר תנוּעת העליה, בּקשרים חיים עם תנוּעת העבוֹדה בּארץ, עם ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּחד, תמצא לה תנוּעת החלוּצים את דרכּה, “הדרך העוֹלה ציוֹנה”, דרך היצירה האישית של העתיד העברי.

– שׂאוּ בּרכה, אַחים.

ירוּשלים, תשרי תרע"ח.

---

לקראת הימים הבאים

מאת

ברל כצנלסון

(ממה שנאמר בּועידה החקלאית השביעית, פּוּרים תרע“ח. נדפס ב”בּעבוֹדה“: קוּנטרס חברים, הוֹצאת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, תרע”ח, עמוּד 1; “ילקוּט אחדוּת-העבוֹדה”, כּרך בּ', עמוּד 1.)

"אין דבר אשר יְשַוֶה על מעמד שבּחברה תו של ערך וּשאָר-רוּח, כּאשר ההכּרה שהוּא נוֹעד להיוֹת מעמד העתיד, שהוּא נוֹעד לעשׂוֹת את יסוֹד-קיוּמוֹ ליסוֹד הכּללי של התקוּפה, את רעיוֹנוֹ לרעיוֹן המנהל של כּל החברה, ושהוּא עתיד להטבּיע את דמוּתוֹ על החברה העתידה.

הכּרת התעוּדה הגדוֹלה הזאת, אשר ההיסטוֹריה העוֹלמית הטילה עליכם, צריכה למלא את כּל מַעיניכם וּמאוַייכם. המידוֹת הרעוֹת של הנכנעים, הבלי הבּוֹערים, ואפילוּ קלוּת-הדעת התמה של הריקנים – כּל זה אינוֹ נאה לכם. אתם הסלע, אשר עליו יבָּנה מקדש העתיד.

הרעיוֹן הזה, בּכוֹבד מוּסרוֹ העמוֹק, תקוֹף יתקוֹף בּעצמה את מוֹחכם, בּקנאוּת לוֹהטת ימלא את רוּחכם, ויעשׂה את חייכם ראוּיים לוֹ, שוֹעים תמיד אליו. אַל יעזבכם הרעיוֹן הזה. בּעבוֹדתכם בּסַדנה, בּשעוֹת מַרגוֹעכם, בּלכתכם לשׂוּח, בּפגישוֹתיכם ואסיפוֹתיכם, ואף בּשכבכם על משכּבכם הקשה – תהגוּ בּוֹ, עד אשר תפקידוּ את נשמתכם בּידי מלאך החלוֹמוֹת.

כּכל אשר תעמיקוּ לחדוֹר לתוֹך הרצינוּת המוּסרית של הרעיוֹן הזה, כּכל אשר תוֹסיף תשוּקתכם אליו שלימוּת וחוֹזק, כּן – היוּ נא בּטוּחים – תחישוּ את השעה, אשר תקוּפתנוּ ההיסטוֹרית תמלא את תפקידה, כּן תמהרוּ אתם להגיע לתעוּדתכם".

(מדברי לַסַל¹)

בּמבוּכת-נפש פּוֹתח אני את שׂיחתנוּ בּפגישתנוּ הראשוֹנה לקראת עתידנוּ. הנה בּא הרגע אשר אליו ציפּינוּ זה כּמה. נפלוּ אזיקים. חלפוּ חיי השבץ, חיי הדראוֹן, חיי הבּלהוֹת. אימת ההרס והחוּרבּן, אשר ריחפה כּל השנים האלה על מפעל החיים של שני דוֹרוֹת לעבוֹדת הגאוּלה וּליסוּריה – חלפה אף היא. וּלאוֹר בּרק הבּשׂוֹרוֹת הגדוֹלוֹת המבקיעוֹת אלינוּ מתוֹך מַחשכּי העוֹלם אנוּ יוֹצאים מחדש לראוֹת בּאוֹר החיים. מה זה איפוֹא נפעם הלב ונבוֹך? מהוּ הכּאב הנוֹסס? האוּמנם רק מבוּכת-חדוָה היא, דמעוֹת שחרוּר והקלה? לא רק זה. עוֹד השׂמחה בּמעוֹננוּ אינה מלאה. תוֹסס הכּאב של “אֶפס קצהוּ”. עוֹד המרחב המקוּוה לא נפתח לפנינוּ, עוֹד חיי היצירה טרם התחילוּ, עוֹד לא התעשרוּ החיים בּמחנוֹת חלוּצים חדשים, ועוֹד הלב מתעטף בּיגוֹנוֹ, לא רק לזכר העָבָר. אשר יָגוֹרנוּ בּא לנוּ. אנוּ, מתֵי המעט – נתמַעטנוּ, נפרדנוּ. מספּר כּוֹחוֹתינוּ המעטים, המרוּתקים יחד בּתקווֹת וּבמכאוֹבים וּבחיי ענין זה שנים – חוּצצוּ. וּבבוֹאנוּ עכשיו, אחרי כּל מה שעבר עלינוּ, להיוָעֵד על עתידנוּ, והנה חסרים אנוּ את רוֹב כּוֹחוֹתינוּ, רוֹב מנין ורוֹב בּנין. אין אִתנוּ זקן-החבוּרה², הכּוֹאב וּמנחם, התוֹבע וּמוֹכיח, ההוֹגה וצוֹפה, אשר עצם הוָיתוֹ בּינינוּ, חייו אִתנוּ, יש בּהם מִשֶל העלָאַת נשמה; אין אתנוּ החברים החבוּשים בּבתי-הכּלא התוּרכּיים³, המוּגלים לקצוי עוֹלם; אין חֶבֶר-הכּבוֹד, חֶבֶר ההגנה והשמירה, וּמי יוֹדע אַים וּמה אִתם כּרגע; אין אתנוּ חֶבֶר הרֵעים החביב והיקר, אשר מילא את המשמרוֹת הכי-אחראיוֹת בּתנוּעתנוּ, חבר של איניציאַטיבה, הרגשה, רצוֹן וּמעשׂה: דגניה, כּנרת, תל-עדשים, מרחביה; אין אתנוּ חבר-הפּוֹעלוֹת אשר בּוֹדדוֹת עלוּ הראשוֹנוֹת בּמשעוֹלים התלוּלים וּפילסוּ את הדרך לעבוֹדת האשה. אין אתנוּ הגליל! ונלחץ הלב מכּאב לפגישה זוֹ בּמיעוּטנוּ, בּיתמוּתנוּ. ויוֹדע אתה היטב, כּי לא רק הפּעם, בּערב זה, אתה מרגיש בּחסרוֹנם, כּי אם בּכל אשר נפנה, בּכל העבוֹדה העוֹמדת להיעשׂוֹת. ועד מתי, עד אנה?

מתי זה יבוֹא כּבר היוֹם ההוּא של פּגישת האחים השלמה, כּאשר נתַנה אח אל אח את אשר עבר עלינוּ מיוֹם נקרענוּ, כּאשר נבכּה ונִשׂחק יחד, וּכשנתאַחד מחָדש לקראת חיי המרחב, לקראת הכּוֹחוֹת החדשים אשר יִוָלדוּ לתנוּעת-חיינוּ?

וּלפי שעה אין אנוּ פּטוּרים גם בּעמידתנוּ זוֹ מלרַכּז את מתי מעט כּוֹחוֹתינוּ וּלהיוַעד על העוֹמד לפנינוּ, על חוֹבוֹתינוּ לעצמנוּ, לרגע, לעתידנוּ. תהיה איפוֹא שׂיחתנוּ זוֹ פּתיחה לאוֹתה הועידה, ועידת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר תיקָרא בּיוֹם ההוּא, יוֹם ניפּגש כּוּלנוּ.

בּירוּר דרכינוּ לימים הבּאים – זוֹהי עכשיו חוֹבתנוּ, חוֹבתנוּ המיוּחדת, הגדוֹלה. הרגע ההוֹוה, המכריע אוּלי בּחיי העם בּמוּבן הציוֹני-המדיני, יהיה לוֹ ודאי גם כּוֹח-הכרעה רב בּהתוָיַת הדרכים בּפְנים, בּפנים היצירה הלאוּמית.

עם פּתיחת השערים הרחבים אל תוֹך החברה העברית העתידה מתגלה לפנינוּ פּרשת דרכים שוֹנוֹת, המתפּרדוֹת וּמתרחקוֹת. מבּחירת הדרך אין הפּעם למי שהוּא להשתמט. חוֹסר בּחירה אף זוֹהי בּחירה ידוּעה, אם בּיוֹדעים ואם בּלא יוֹדעים. והאם לרבּים אף בּתוֹך הציוֹנוּת יֶשנה אוֹתה הזכוּת המוּסרית, אוֹתה ההכנה הנפשית להשתתף בּבחירת הדרך, בּנטיית הקו, כּאשר לאוֹתוֹ חֶבֶר-אנשים, אשר בּחר לוֹ את דרך חייו, אשר שאלוֹת העתיד נשאלוֹת אצלוֹ מתוֹך עבוֹדתוֹ, מתוֹך יצירתוֹ את העתיד? זוֹהי זכוּתוֹ וזוֹהי גם חוֹבתוֹ הגדוֹלה של הפּוֹעל.

שילוּב מיוּחד שילב את עצמוֹ הפּוֹעל בּעבוֹדת הגאוּלה. תוֹרת-החיים, מַשׂא-הנפש היוּ אצלוֹ למפעל-חייו. עבוֹדתוֹ, עבָרוֹ, נסיוֹנוֹתיו ואף כּשלוֹנוֹתיו הם הם השלַבּים, אשר בּהם הוּא מטפּס ועוֹלה, וּמהם הוּא משקיף על העתיד, עתידוֹ, עתיד-העם. העבוֹדה היתה לוֹ למקוֹר צרכים, מחשבוֹת, הערכוֹת. מתוֹך אַקטיביוּת העבוֹדה היוֹם-יוֹמית צוֹמחת אַקטיביוּת המאוַיים, הדרישוֹת, אַקטיביוּת הרצוֹן החברתי. והרצוֹן החברתי מתגלה שוּב בּעבוֹדת היוֹם, מפרנסה וּמאוֹששה. הכּרת האדם אוֹ הקיבּוּץ את עצמם אינה מכילה רק בּיקוֹרת וּמוּסר-כּליוֹת, כּי אם אמוּנה וּבטחוֹן, הערכת הרצוֹנוֹת והכּוֹחוֹת. הבּיקוֹרת והניתוּח אינם עוֹזבים אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ. את תביעוֹתנוּ לעצמנוּ אין כּוחוֹתינוּ מספּיקים לפרוֹע בּמלוֹאן. רגילים אָנוּ למשפּטים קשים על עצמנוּ, על חיינוּ. רחוֹק, רחוֹק לנוּ לשׂביעת-רצוֹן. אוּלם נוֹדה, האם כּל זה מַקטין את עצם הדבר הממלא את חיינוּ, המעסיק את נפשנוּ וידינוּ? מה שלא נחשוֹב על אוֹדוֹת עצמנוּ, כּמה שלא נגלה את פּצעינוּ, את רפיוֹננוּ וּמיעוּטנוּ, איננוּ שוֹכחים ואַל נא נשכּח ­­– מה הוּפקד בּידינוּ. הפּעוּלה האישית, החלוּצה, המעשׂית והאַקטיבית להגשמת הציוֹנוּת יוֹם יוֹם מתוֹך חיינוּ, ליצירת חברה עברית חפשית, החיה על עבודתה – נפלה בּגוֹרלנוּ. וגוֹרל-החיים הזה אשר אנוּ בּחרנוּ בּוֹ, הוּא הנוֹתן עָצמה אף לאין-אוֹנים, הוּא המדריך את רצוֹננוּ ואת פּעוּלתנוּ, הוּא המאַמץ את ידינוּ ואת מחשבתנוּ, הוּא המַנחיל לנוּ את נאמנוּת המפעל ואת הֶעָזַת הרעיוֹן.

מעוֹדוֹ, מראשית בּוֹאוֹ, היה הפּוֹעל בּוֹדד בּארץ. בּוֹדד בּעבוֹדתוֹ; בּחייו, בּלחצוֹ החמרי, בּמכאוֹבי נפשוֹ, בּפגעיו, בּמחלוֹתיו, בּחייו וּבמוֹתוֹ. לא רק “פּני הארץ”, אלוּ שראוּ בּוֹ סכּנה לכיסם, למנוּחתם הקפוּאה, ל“כבוֹדם”, קיבּלוּ אוֹתוֹ בּקַלָסה וּשנינה, בּחרָמוֹת וּרדיפוֹת. גם הטוֹבים והנאמנים בּדוֹר החוֹלף, הוֹגי התחיה בּארץ וּבחוּץ-לארץ, אשר היוּ צריכים לראוֹת בּוֹ אוּלי את יוֹרשם הרוּחני, לא הבינוּ לוֹ ועמדוּ כּצר לוֹ. זה היה בּן-דוֹר אחר, חניך מעמד אחר. האוּמנם כּזה יהיה חלוּץ-האוּמה, מגַשם תקווֹת הדוֹרוֹת? יחף-רגל וּקרוּע-חוּלצה? לא. לא. זה לא נתקבּל על הדעת. ואף דיבּוֹריו המוּזרים, שׂפת הדוֹר וּתרוּעת-הנוֹער, וההתמרמרוּת של המהפּך, הבּלתי-מַשלים, הרוֹצה למחוֹק הכּל וּלהתחיל מבּראשית – כּל אלה הילכוּ אימים.

הכּל, הכּל בּחברה – סדרי החיים הכּלכּליים ויחסי אנשים – הכּל סגר עליו את הדרך. אוּלם השׂטן הפּנימי אשר בּתוֹכוֹ היה הרבּה יוֹתר חמוּר וּמסוּכּן מכּל זה. צריך היה לגבוֹר על החינוּך, על ירוּשת-הדוֹרוֹת, על הרפיוֹן וחוֹסר-היכוֹלת. הוּא צריך היה להוֹליד בּקרבּוֹ תכוּנוֹת, כּוֹחוֹת וּרצוֹנוֹת, אשר לא היוּ בּוֹ, אשר לא ידעוּם אבוֹתיו ואבוֹת אבוֹתיו.

והנה, בּמשך השנים עלה בּידי הפּוֹעל בּמידה ידוּעה לכבּוֹש לוֹ את עמדתוֹ בּחיים. אין אנוּ מעלימים מאִתנוּ אף כּל שהוּא את מרי האמת. עמדתוֹ הפּרטית של הפּוֹעל עדיין רחוֹקה, רחוֹקה מהיוֹת מבוּססה, מנת חלקוֹ החמרי עדיין דוֹחַק ולַחַץ, שאלת-הקיוּם של משפּחת הפּוֹעל עדיין אינה עוֹמדת אף בּראשית פּתרוֹנה, וּבתנאי העבוֹדה הנוֹכחים קשה גם לחשוֹב שהיא עלוּלה להיפּתר. כּן, עוֹד רחוֹק החוֹף. אוּלם – העבוֹדה העברית היתה לעוּבדה, ליֵש קיים.

והנצחוֹן הזה, הראשוֹני, הוּא ההתחלה, אב-בּנין לנצחוֹנוֹת העתידים, פּנימיים וחיצוֹניים. עמדתוֹ הכּלכּלית של הפּוֹעל היתה תלוּיה לא רק בּוֹ וּבכוֹחוֹתיו הפּנימיים שהביא אתוֹ ושפּוּתחוּ בּוֹ, כּי אם גם בּכל המשטר הכּלכּלי של הארץ, בּגוֹבה החקלאוּת המקוֹמית, וּלשינוּיָם וּלתיקוּנם דרוּשים עוֹד הרבּה, הרבּה כּוֹחוֹת. אוּלם את עמדתוֹ בּעבוֹדה, את עמדתוֹ החברתית, האזרחית ידע הפּוֹעל לברוֹא. הוּא כּבר יֵשוּת, שאינה ניתנת להיבּטל בּשוּם אוֹפן. העבוֹדה העברית יצקה דם חדש בּעוֹרקי הישוּב הקיים. יצירוֹתיה הכּלכּליות הישוּביוֹת, התרבּוּתיוֹת והמדיניוֹת: העבוֹדה המשוּתפת בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת, הקבוּצוֹת, המוֹשבים, החינוּך ונסיוֹן החקלאי, עבוֹדת האשה, השמירה וההגנה, עתוֹנוּת-העבוֹדה, מוֹסדוֹתיו ההסתדרוּתיים של הפּוֹעל וכל הסביבה האזרחית החיה, התוֹססת, שנבראה על ידוֹ, – כּל אלה הם גרעינים חיים, אשר בּקרבּם צפוּנים עוּבּרי עתיד. והכּוֹח הפּנימי אשר התגבּש בּיצירוֹת אלוּ בּפעוּלוֹתיו וּבחייו, הוּא אשר הקנה לפּוֹעל גם את הכּוֹח החיצוֹני, את ערכּוֹ והשפּעתוֹ בּחיי הישוּב.

---

מה יהא ערכּוֹ של העוֹבד בּימים הקרוֹבים?

הנצחוֹן החיצוֹני של הציוֹנוּת מַנחיל לה נצחוֹנוֹת פּנימיים. “אוֹהבי עשיר רבּים”. והסכּמת אדירי עוֹלם, המשמשת שוֹפר לגאוּלה, הֶעשירה ותעשיר ודאי את הציוֹנוּת בּהרבּה “מסכּימים” חדשים גם אצלנוּ, וּבתוֹכם ודאי גם “אדירים” שלנוּ. אין לנוּ כּל צוֹרך וכל יסוֹד להקטין את ערכּם של הנצחוֹנוֹת האלה. מעוֹדנוּ, מאִבּנוּ פּיללנוּ לימים, אשר גלי התנוּעה הלאוּמית יִגאוּ. אוּלם השאלה תוֹססת: נצחוֹנוֹת אלה כּשהם נמדדים לא רק מצד ערכּם המדיני התעמוּלתי ותגבּוֹרת הכּוֹחוֹת סתם, כּי אם מצד ערכּם הפּנימי – מה הם? מה עתידים הם להביא אתם לתוֹך עבוֹדתנוּ החיה?

הציוֹנוּת הישנה, הרגילה, זוֹ שהיתה מטרה לכל החיצים, של אוֹיבים ואוֹהבים, וגם לחיצינוּ אנוּ, בּניה הסוֹררים וּמַמרים, אוֹתה ידענוּ היטב. ודאי, היא היתה רחוֹקה, רחוֹקה מהיוֹת את אשר היא צריכה להיוֹת. ואנחנוּ – דרשנוּ, תבענוּ הרבּה יוֹתר מאשר היא היתה יכוֹלה לתת, מאשר היא הבינה לעשׂוֹת. אנחנו עשׂינוּ את שלנוּ, המשכנוּ את שלנוּ בּעקשנוּת של בּוֹדדים, התמַרמרנוּ, מתחנוּ גזר-דין קשה, ועם כּל אלה ידענוּ תמיד מי לפנינוּ. קלסתר הפּנים היה מוּבהק. דוֹר העוֹבדים הראשוֹן, נאמן בּיתה, דוֹר הלֶוינסקים והצ’לֶנוֹבים⁴, גדל וצמח יחד עם התנוּעה, קשר את חייו בּחייה. לתנוּעה בּארצוֹת רוּסיה וגרמניה היוּ כּבר חניכיה, אשר מסוֹרת לאוּמית בּריאה, נאמנוּת ורדיקליוּת מעשׂית – בּמידה ידוּעה – התמזגוּ בּהם לתכוּנה. לגדוֹלוֹת אוּלי לא קיוינוּ מהם. אוּלם בּנאמנוּתם בּטחנוּ. צעדיהם היוּ מדוּדים. אבל הם לא עמדוּ. וּמתוֹך רצוֹנם הלאוּמי השלם היוּ הם צריכים סוֹף סוֹף לבוֹא, אמנם בּאִטיוּת מרוּבּה, וּלהכּיר בּערך העוֹבד, בּצוֹרך ההתאָמה של הפּעוּלה הלאוּמית אל הכּוֹחוֹת החדשים המתגלים, ליצירת העבוֹדה העברית. לאִטיוּת של כּל החיים הקוֹדמים, לאִטיוּת העבוֹדה, למיעוּט הכּוֹחוֹת התאים זה בּמוּבן ידוּע, אלה היו החשבּוֹנוֹת האחרוֹנים של הימים הקוֹדמים. אוּלם מה היוּ בּשביל התנוּעה, בּשביל חייה הפּנימיים, בּשביל העבוֹדה בּארץ, מחנות בּני-הלוָיה החדשים שנספּחוּ אל הדגל? לאן יפנוּ הם, וּלאן יאמרוּ הם להַפנוֹת את התנוּעה? היקָלטוּ הם בּתנוּעה הציוֹנית, יתמזגוּ בּה, יקבּלוּ בּנאמנוּת את יסוֹדוֹתיה ויעשירוּה, או יכריעוּה?

עוֹד מעט וה“ועדה הציוֹנית”⁵ תבוֹא לארץ. בּרוּכים יהיוּ בּבוֹאם, אלה אשר בּגוֹרלם עלה להביא את התעוּדוֹת הדרוּשוֹת, אשר הרצל לא זכה להן. מראש אנוּ בּטוּחים בּכונוֹתיהם הציוֹניוֹת הטוֹבוֹת. אוּלם הלב מהסס.

אצלנוּ, בּפרשת-הדרכים המתגלה לפנינוּ, נחוּצה הבנה עמוּקה לא רק ליֵש, לקיים, כּי אם גם למתחיל להתהווֹת. היצירוֹת העיקריוֹת, הכּוֹחוֹת העיקריים להגשמת תקווֹתינוּ עוֹד אינם בּמצב של ישוּת מוּחשית. היביאוּ אִתם הבּאים את ההבנה הדרוּשה, את חוּש-העתיד, האם לא יהיוּ הם זרים לחיים המתחילים להיוֹת, כּאשר היוּ זרים לפנים טוֹבי המנהיגים לנוּ, בּראשיתנוּ?

ועם גידוּל האפקים, הלא גדלה בּכּל גם הסכּנה, הסכּנה הכּרוּכה בּכל משגה, בּכל זרוּת, בּכל דיחוּי ועיכּוּב הכּוֹחוֹת. ואם בּימים הקוֹדמים עוֹד הספּיקוּ כּוֹחוֹתיה המצוּמצמים של העבוֹדה החלוּצה, למען השפּיע בּצמצוּם על מהלך החיים הדלים, מה תקותה לימים הבּאים, מוּל שפעת הכּוֹחוֹת השוֹנים העוֹלה? היעלה לה לשַׂגֵב את עמדתה, לגַשֵׁם את משאלוֹתיה, להרחיב את דרכּה, היִרבּה גם כּוֹחה בּה בּמידה?

אלה הם החששוֹת המלַוים את תקווֹתינוּ לימים הקרוֹבים. וּתשוּבה על החששוֹת הללוּ אין לנוּ מלבד אחת – נאמנוּתנוּ לעמדתנוּ. כּוֹח ההכרעה העיקרי בּעבוֹדה שבּארץ, נַאמינה בּזה, הוּא בּנוּ, בּכוֹחוֹת היצירה הספוּנים בּנוּ; בּעבוֹדה אשר אנוּ עוֹשׂים. נַפנה את כּוֹחוֹתינוּ פּנימה, לבירוּר המחשבה ולעבוֹדה, ונַגבּיר אוֹתם. כּל כּיבּוּש חיצוֹני הוּא פּרי הנצחוֹן הפּנימי שלנוּ בּתוֹך עבוֹדתנוּ. תוֹרת החקלאוּת המעשׂית מלמדת אוֹתנוּ את “חוֹק המינימוּם”. לא החמרים המרוּבּים הפּזוּרים למַכבּיר בּקרקע, כּי אם החוֹמר הנמצא בּמיעוּטוֹ, הוּא הקוֹבע את בּרכּת היבוּל, כּפי מתכּוּנתוֹ. כּרבוֹתוֹ הוּא – תרבּה אפשרוּת הניצוּל של החמרים המרוּבּים. ויש גם אשר בּחיי החברה הוֹלך הכּל אחרי המיעוּט, המיעוּט האַקטיבי, הנוֹשׂא בּקרבּוֹ את העתיד, וּמיעוּט אשר כּזה צריך להיוֹת הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. נעשׂה ונאמין שהיה יהיה.

בּבוֹא ימי המרחב צריך רצוֹן-החיים של הפּוֹעל להתגלוֹת בּריכּוּז כּל הכּוֹחוֹת, כּוֹחוֹת הנפש והמחשבה, בּאימוּן כּוֹחוֹת החיים ומיצוּיָם לעוּמקם, למען אשר על כּף המאזניים ההיסטוֹריים של העם תהיינה מוּרגשוֹת אבני-המשקל של הכּוֹח החדש בּעם – העוֹבד. עצמוּתוֹ החברתית של הפּוֹעל, פּעוּלתוֹ המעשׂית, צרכיו, מאוַייו וּמשאלוֹתיו צריכים להיגָלוֹת בּכל תקפּם ועזוּזם, צריכים להַתווֹת דרך לחיי העם.

---

(מאמר מוּסגר.

בימים אלה שוֹעה הלב מאליו והוֹגה בּהרצל.

בּראשית התגלוּתוֹ פּגשוּהוּ הדברים על דבר הגאוּלה, אשר תבוֹא על ידי נביאים ולא על ידי דיפּלוֹמַטים⁶. איזה הד מצאוּ הדברים האלה של אחד-העם, הקלַסיים בּפשטוּתם הצוֹדקת, בּלבבוֹת עברים צעירים. היכן היה אי-הצדק? בּליקוּי הראִיה, כּי נביא-אמת לפנינוּ. כּי דיפּלוֹמַטיה זוֹ אף היא ממַעיני הישוּעה נוֹבעת, כּי צוּרה חוֹלפת היא של חזוֹן, חזוֹן-ימינוּ.

והעם? העם לאוֹהליו, טף וזקן, שמע, רצה, רצה להאמין, ללכת כּילד אחריו, ולא היה לוֹ הכּוֹח.

יש דברים אשר קשה, קשה להשמיע אוֹתם בּרבּים. ואוּלי גם אינם ניתנים להישמע. אבל גם לא תמיד עוֹלה לך להבליג, לכלוֹא אוֹתם. ויש אשר הדברים מתפּרצים ונאמרים. וגם הפּעם.

חיה בּלבּי ההרגשה, כּי לא נסתם חזוֹן מעם, התקוה לגילוּי-שכינה עוֹד לא עזבתנוּ. בּראשית התגלוּתה של הציוֹנוּת, עוֹד טרם היוֹתה ל“יש”, ל“תנוּעה”, נתגלוּ בּה שברירי ניצוֹצוֹת של חזוֹן-עם. בּטרם עלוֹת השחר היבהבוּ נגוֹהוֹת, צפרירי הגאוּלה, צוֹפים וּמבשׂרים. – ועוֹד לבּי אמוּנה, כּי בּנביא-האמת ניוָשע.

אנא, זכרוּ נא את מעמד הקוֹנגרס הראשוֹן. האם לא בּכפיית הר כּגיגית היה מתן הפּרוֹגרמה הבַּזילאית? עלעלוּ נא בּדפּים עתיקים ותקראוּ מהם את הויכּוּחים הרבּים על דבר “פֶלקֶרליך-רֶכטליך”. כּמה זה היה מוּזר. כּמה זה לא נתקבּל על הדעת. האם תפס מוֹחנוּ אוֹתה, האם היוּ המוֹח והלב היהוּדי עלוּלים לתפּוֹס דברים כּאלה כּפשוּטם, כּהוָיתם; האם לא נכוֹנים, לא צוֹדקים, לא הגיוֹניים היוּ דברי הבּיקוֹרת והבּיטוּל שהקיפוּה מצד טוֹבי העם, מצד ההגיוֹן הלאוּמי, העממי, הסוֹציאַלי? מאיזה מַעמקים, מאיזה מרוֹמים בּא כּל זה?

גדוֹלה זכוּתה של ה“דֶקלַרַציה” לוּ גם בּזה, שהיא תגבּיר בּנוּ את האמוּנה החיה בּגאוֹניוּתוֹ של הרצל, וּבזה אף בּגאוֹניוּת העם, בּנבוּאת-אמת. כּמה נחוּצה לנוּ אמוּנה זוֹ בּכל חיי אדם, אמוּנה פּוֹעלת, זכּה וּמחייבת, כּמה עוֹז ועצמה תוֹסיף היא לחיינוּ העתידים).

---

על סף העתיד עוֹמדוֹת רגלינוּ. שעת הפּתרוֹן לחלוֹם-הקדוּמים מתקרבת. מה יהיה תכנוֹ?

העם העברי השׂיג את כּרטיס-הכּניסה לשוּב לארצוֹ ולעשׂוֹת את העבוֹדה המחכּה לוֹ. את ערכּה האמיתי תקבּל איפוֹא הדקלרציה בּמה שיבוֹא אחריה, בּעליית העם, בּשיבת-ציוֹן. מה איפוֹא יהיה תוֹכן החיים הלאוּמי-החברתי של שיבת-ציוֹן בּימינוּ, תוֹכן החיים אשר יֵעָשׂוּ פּה?

שאלה זוֹ, החיה בּלבּנוּ מעוֹדנוּ, היתה עוֹד לפני ימים מוּעטים בּשביל הרוֹב הגדוֹל אוּלי רק חוֹמר למזמוֹרי שיר לעתיד לבוֹא. איזה יהוּדי רחב-לב יקמץ בּהבטחוֹת-הנביאים, יוַתר על יעוּדי הבּחירה והגאוּלה, ומעיו לא ישׂישׂוּ על כּי מציוֹן תצא תוֹרה? מי לא ידע לחזוֹר אצלנוּ, כּי אנוּ נתַנוּ לעוֹלם את אידיאַלי הצדק והיוֹשר, כּי להיוֹת אוּמה שפלה כּאחת אוּמוֹת הבַּלקַנים זהוּ בּנקרוֹט היסטוֹרי, כּי לא על זה מסרנוּ את נפשנוּ בּמשך דוֹרוֹת, וכי עלינוּ להיוֹת אוֹר לגוֹיים? מימרוֹת אלה הלא מוּכנוֹת וּמזוּמנוֹת אצלנוּ לכל עת מצוֹא. וּמי זה לא יֵדע להשתמש בּהן, וּלהוֹכיח מהן כּל מה שיִדָרש? אכן, לא לשוא חיוּ הטרדנים הגדוֹלים ישעיהוּ, מיכה וירמיהוּ. הם הנחילוּ סוֹף סוֹף כּמוּת פּסוּקים מספּיקה לתַבֵּל בּהם את שׂיחתוֹ וּסעוּדתוֹ של אדם הגוּן בּישׂראל.

גם לא לשוא חיוּ פּעם בּעוֹלם בּני-המרי: הֶס, מַרכּס ולַסַל, אשר עצמוֹתיהם אינן מוֹצאוֹת מנוּחה בּקבר עד היוֹם; לא לשוא יוֹשבים נכדיהם על כּסאוֹת המלוּכה בּרוּסיה, בּאוּקראינה וּבשאר רפּוּבּליקוֹת; לא לשוא הוֹלכים יוֹם יוֹם רבבוֹת נשמוֹת יהוּדיוֹת, בּני העם הנבחר, לשמוֹע לקח וּמוּסר הַשְׂכֵּל בּבית-מדרשוֹ של “הפוֹרבֶרטס” הניוּ-יוֹרקי וחבריו, לוֹחמי האמת והצדק. האין כּל זה בּא להעיד על גדוּלת הגזע, על ה“אַתּה בּחַרתנוּ”, וּלהגבּיר את אמוּנתנוּ בּעתידנוּ הגדוֹל? הלא כן?

“לא תשׂא את שם ה' אלהיך לשוא” – למי יש צוֹרך עכשיו בּדיבּרה עתיקה זוֹ, אשר נאמרה בּימים אחרים, לאנשים אחרים, לאנשי מעמד הר סיני. כּשה“שֵם” עצמוֹ כּבר מזמן נתרוֹקן, מה יש לחוּש לחילוּלוֹ? יבוֹא כּל הרוֹצה וינַגב בּו את ידיו.

כּן. ה“אתה בּחרתנוּ” יחד עם כּל היעוּדים היה כּבר מזמן לצילינדר ישן, ממוֹרט, המהַדר את הראש הקֵרֵח של הנגיד ה“יוֹרד” לשעת שׂמחה של מצוה. הדם השפוּך מזכריה ועד אחרוֹן הפּוֹעלים משמש מחרוֹזת למליצוֹת לאוּמיוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר. וּנביאי האמת והצדק קרוּאים עתה לחַפּוֹת על סדרי חיי העם, על משטר-העבדים אשר בּארץ.

ואֵי מנוֹס? לאן תברח לא מן הכּאב והרוֹגז, כּי אם מהשממוֹן הזה, משממוֹן חיי-עם?

אַיֵהוּ, איהוּ ה“אתה בּחרתנוּ” הקדמוֹן, החי, הלוֹהט, הממלא לבבוֹת, המצַוה, המזַכּה וּמחייב? איהוּ ה“אתה בּחרתנוּ” של הקטיגוֹרים הלאוּמיים הקדמוֹנים, של מכריזי “צִיוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵש”?

האוּמנם כּבר נס ליחנוּ?

---

“הנה הם בּאים האנשים הרעים”, הטרדנים, גוֹזלי המנוּחה, ואינם מסתפּקים בּכוָנוֹת טוֹבוֹת וּבמתק מליצה. הם שוֹאלים שאלוֹת חמוּרוֹת, ורוֹצים בּתשוּבוֹת של ממש: איזה הם התנאים הצריכים לשׂרוֹר בּארץ, למען שהפּתח הפּתוּח לנוּ לא יצטמצם להיוֹת כּקוֹף של מחט? איזה הם התנאים שהעם צריך לברוֹא לעצמוֹ, למען יחיה, למען לא יתנַוֵן, למען יִרבּוּ כּוֹחוֹתיו, למען לא יִשח גווֹ, למען יברא לוֹ חיי אדם ראוּיים וּרצוּיים? “הצריך להמשיך ולברוֹא בּכוֹחוֹת האוּמה וּבאמצעיה ישוּב המתנגד לעניני האוּמה ועתידה, לתקוַת תקוּמתה?”⁷

הציוֹני הטוֹב, בּעל-הבּית החשוּב, בּעל הכּוָנוֹת הרצוּיוֹת, מלמד אוֹתנוּ סבלנוּת והדרגה: למה אתם תוֹפסים מרוּבּה? למה אתם דוֹחקים את הקץ? למה אתם מערבּבים שאלה בּשאלה? תנוּ לנוּ לפתוֹר את השאלה הראשוֹנה, והכּל יבוֹא בּזמנוֹ על מקוֹמוֹ בּשלוֹם.

---

טוֹב ונאה להם לאמוֹר כּכה, לאלה, שהשאלה השניה אינה שאֵלָתם, לאלה שחוּשיהם אטוּמים בּפני האסוֹן השוֹלט בּעוֹלם. שאלוֹת החיים אפשר בּהגיוֹן להפריד וּלמַיין לכל מיני רוּבּריקוֹת, אוּלם מה לעשׂוֹת אם בּחיים עצמם, בּעשׂיית החיים אין השאלוֹת רוֹצוֹת להיפּרד, מה לעשׂוֹת לנוּ, אם בּחיינוּ אנוּ שאלה אחת נעוּצה בּחברתה, אוֹ יוֹתר נכוֹן, אין שתי השאלוֹת האלוּ ניתנוֹת להיפּרד כּלל? “אם העם רוֹצה לגאוֹל את אדמתוֹ וּמַקדיש לזה את חלוֹמוֹתיו, אמצעיו, בּניו וּבנוֹתיו, אין כּוָנתוֹ כּלל לגדל בּעלי לַטיפוּנדיוֹת וחיל פּרוֹליטריוֹן חקלאי משוּעבּד לוֹ. – – מה היא הפּרספּקטיבה המוֹשכת את הלבבוֹת? האוּמנם לשמש הדוֹם לבעלי האחוּזוֹת, שבּטוּב לבּם יאספוּ גם פּוֹעל עברי תחת כּנפיהם בּין מחנוֹת זרים וּמשוּעבּדים? האוּמנם להיוֹת פּוֹעל קרוּע מן האדמה, משׂחק לתעלוּלי משגיחים וקַפּריזי פּקידים, כּלי מלא התמרמרוּת, עלבּוֹן וצער, “שבר-כּלי” בּעבוֹדה, בּאוֹפן היוֹתר טוֹב מין אוּמן בּעבוֹדת האדמה, אשר כּל רוּח תפַזרהוּ, שבּניו גדֵלים תלוּשים, מחוּסרי בּית, פּינה וד' אַמוֹת שלהם? העוֹבדים “המסתפּקים בּמוּעט” דוֹרשים “תכלית”: מתן שׂכרם בּעוֹלם הזה; החלוּץ הצוּפה לעתיד, דוֹרש אף הוּא את מתן שׂכרוֹ: סיפּוּק הנפש, הכּרה כּי לא בּשביל משטר-עבדים הוּא עוֹבד, כּי לא דוֹרוֹת של “בּאטראקים” עלוּבים הוּא מעמיד לשם גאוּלה עלוּבה, כּי חיי אדם הוּא מכין לעצמוֹ, לבניו ולעם”⁸.

---

השאיפה הלאוּמית בּהתגלוּתה בּחיים, בּהיוֹתה ליֵש מוּחשי, אינה יכוֹלה להיוֹת נייטרלית, חסרת תוֹכן חברתי. תוֹכן-חייה הפּנימי, החברתי, מוּכרח להיגָלוֹת. ואין בּזמננוּ תנוּעה לאוּמית קוֹנקרֶטית אשר תוּכל להימָנע מלעמוֹד בּיחסים ידוּעים לשאלוֹת העבוֹדה וחיי החברה.

כּבר עברוּ הימים, אשר אפשר היה בּתמימוּת לדבּר על דבר תנוּעה לאוּמית ולא לכוון בּזה לעניני העם החי, הרחב, השלם. הלאוּמיוּת החיה אינה עוֹסקת בּקנינים מוּפשטים, מגוּבּשים, הנמצאים מחוּץ לנוֹשׂאים חיים. הציוֹנוּת בּנוּיה מלכתחילה על האַקטיביוּת של העם, על הרצוֹן לברוֹא את האַקטיביוּת של העם, והאם תנוּעה כּזוֹ יש לה להתגשם מבּלי להקיף את עניני העם בּהמוֹניו? מה יכוֹלוֹת להיוֹת הפּרספּקטיבוֹת הציוֹניוֹת מבּלי התוֹכן העממי, מבּלי עליה עממית, מבּלי התנאים האנוֹשיים והחברתיים הרחבים שיתנוּ לעליה את קסמה, את חן הגאוּלה?

האוּמנם ישקיע העם את כּוֹחוֹתיו בּבנין בּית לאוּמי, אשר לַנדלוֹרדים ישׂוֹרוּ בּוֹ, אשר מתחת ל“חירוּת הלאוּמית” תשלוֹט העבדוּת הכּלכּלית, אשר הזהב יקנה בּוֹ את הכּל, העוֹבד יעבוֹר תחת שבט הנוֹגשׂ, ובָאשת התרבּוּת הקיימת – קיפּוּח חיי העוֹבד, שעבּוּד האדם – תפרח וּתשׂגשֹג?

ארץ-ישׂראל – אחר כּל ההסכּמוֹת – לא תיבָּנה מבּלי מחנוֹת המוֹני חלוּצים עברים. ואֵלוּ היבוֹאוּ לארץ למען הכין לבניהם אחריהם בּית-עבדים? האוּמנם אין אפשרוּת ואין תקוה, כּי האלפים והרבבוֹת של הכּוֹחוֹת הרעננים, העתידים להיחָלץ לעבוֹדת העם, ואשר בּלעדיהם אין תקוה לכל בּניננוּ, לא ימצאוּ בּקרבּם את הכּוֹחוֹת הנפשיים לבנוֹת את החברה העברית על יסוֹדוֹת יוֹתר בּריאים, יוֹתר חפשיים, יוֹתר פּוֹריים? תנוּעתנוּ הלאוּמית היא בּת-דוֹרה, משקפת את דמוּתם וצלמם של נוֹשׂאיה, והאם לא התלכּדה השאיפה לגאוּלת-העם וּלשחרוּר העוֹבד בּלב החלוּץ למַשׂא-נפש אחד?

---

הציוֹנוּת עוֹמדת שוּב לפני פּרשת-דרכים. אוּלם הפּעם אין השאלה: מזרח אוֹ מערב, מדיניוּת אוֹ ישוּב. שאלת עתידה של הציוֹנוּת היא, אם תגלה וּתפַתח את התכנים העממיים, האנוֹשיים, הרחבים והעמוּקים, הגנוּזים בּה מראשית היוֹתה, ותמצא את המַפתח אל לב העם, לברוֹא את התמַכּרוּתוֹ והתעוֹדדוּתוֹ, על-ידי חזוֹן גאוּלה שלמה, חזוֹן חירוּת וקוֹממיוּת יהוּדית-אנוֹשית, מרחב לחיי אדם, אוֹ שתישָאר פּעוּטה וּמדוּלדלת, פּוֹסחת על כּל הסעיפּים וּמפרפּרת בּין רמזי העתיד ושממוֹן ההוֹוה.

נדמה לי שֶבַּת-קוֹלה של ההשגחה ההיסטוֹרית כּבר משיבה: הכּוֹחוֹת הצעירים, השוֹאפים, החלוּצים, הם בּאים, הם יבוֹאוּ, הם ימסרוּ את חייהם ויאצילוּ מרוּחם על התנוּעה. התוֹכן החברתי החי בּלב אלה, אשר הגשמת הציוֹנוּת היתה לתוֹכן חייהם האישיים, הוּא יתן לציוֹנוּת את אָפיה המשחרר. אמנם, יוֹדע אני, כּי כּחוֹלמים בּהקיץ נהיה בּעיני רבּים בּאמוּנתנוּ זוֹ. ידוּע

כּי הציוֹנוּת הרשמית רחוֹקה-רחוֹקה ממחשבוֹתינוּ ורוֹב נוֹשׂאיה זרים לגמרי להלָך-הרוּח הזה. אוּלם בּטחוֹננוּ אמיץ, כּי בּוֹני הארץ הם ימלאוּ את הציוֹנוּת בּתוֹכן-חייהם והגיגם, והם, צבא-העבוֹדה העוֹדרים בּמערכה, יָזִינוּ ויפרנסוּ את התנוּעה בּרוּח וּבחוֹמר אנוֹשי. והנהלת התנוּעה, הרחוֹקה מחלוֹמוֹתינוּ, אם רק תהיה נאמנה לעצמה, לחוֹבוֹתיה, רצה תרצה להאזין וּלהבין לרוּחם של הכּוֹחוֹת החיים הפּוֹעלים בּעם, לא תוּכל לוַתר עליהם, לא תרצה לשׂרוֹף את הגשרים בּינה וּבין מחנוֹת החלוּץ, ותראה את הצוֹרך החיוּני להתאים את עבוֹדתה לרצוֹנוֹת, לכּוֹחוֹת ולמוּשׂגים הפּוֹעלים.

דוּגמה לדבר, בּזעֵיר אַנפּין מוּבן, נתנה לנוּ עבוֹדת ההסתדרוּת הציוֹנית בּשנים האחרוֹנוֹת. אין לשגוֹת ולחשוֹב את אַרתוּר רוּפּין לחוֹלם סוֹציאלי. אוּלם לא מקרה הוא הדבר, שיצירת דגניה, הנסיוֹן הסוֹציאלי הראשוֹן בּישוּבנוּ, נקוּדת-המוֹצא ל“מהפּכה בּשלוֹם”, פּגשה מצדוֹ יחס חיוּבי ועזרה. “אדם חדש”, חפשי ממוּשׂגי הסביבה וּמפְּניוֹתיה, שוֹקל וּבוֹחן את הכּוֹחוֹת השוֹנים שבּמציאוּת, למען שַתפם למטרה הלאוּמית, אי-אפשר היה לוֹ שלא להרגיש, כּי כּאן פּוֹעלים כּוֹחוֹת היצירה הנאמנים, הפּוֹרצים וּמפלסים להם נתיבוֹת נתיבוֹת שלהם, כּי החוֹבה על הציוֹנוּת המנהלת, המְעַשָׂה, לא להגוֹת אוֹתם ממסילתם, לא לבטל, לנוּד, להילָחם וּלדכּא, כּי אם להכּיר, להעריך וּלסייע. יחס זה איננוּ מקרי, כּי אם הגיוֹן פּנימי. זה יתגלה בּמלוֹאוֹ, ויברא לציוֹנוּת את ההקשבה וההבנה לכּוֹחוֹת המתהווים, ליצירוֹתיהם וּלמַאוַייהם על אף המכשוֹלים והמַכשילים, אשר לא יחסרוּ.

---

הכּרת הקשר הפּנימי שבּין הציוֹנוּת והמהפּכה החברתית, רעיוֹן זה עדיין כּזמוֹרת-זר הוּא בּחברתנוּ. אם כּי כּל תנוּעת-העבוֹדה בּארץ היא הבּיטוּי הריאַלי המגַשם של רעיוֹן זה, אם כּי ניצניו מפוּזרים זעֵיר שם זעֵיר שם בּפינוֹת חבוּיוֹת של המחשבה העברית. לא על ההיתר להיוֹת יהוּדי כּשר וגם חוֹסה בּצל איזוֹ תוֹרה חברתית אני מדבּר, כּי אם – על אחדוּת השאיפה הציוֹנית-הסוֹציאלית, על **התֹוכן האנוֹשי המלא של השאיפה הציוֹנית בּהתגשמוּתה. ** ואמנם, הרעיוֹן הזה לא מתמוֹל הוּא. עמוּקי ההוֹגים של המחשבה הלאוּמית מראשית היוָלדה כּיוונוּ אליה. משה הֶס נשׂא בּנפשוֹ את בּשׂוֹרת התוֹכן העוֹלמי העמוֹק של תקוּמת ירוּשלים. תיאוֹדוֹר הרצל, אשר לא מצא קוֹרת-רוּח בּחברה האנוֹשית הקיימת ולא התנחם בּחיי החברה המוּבטחת, אף הוּא חש והבין כּי החברה היהוּדית צריכה להיוֹת לא רק חדשה, כּי אם “יוֹתר טוֹבה”. וזהוּ הגרעין הפּנימי אשר מתחת לכל הקליפּוֹת של האַלטנַיילנד. וּברגע ההיסטוֹרי הגדוֹל, בּרגע יסוּד הקרן הקיימת, לא בּגדה בּנוּ ההשגחה הלאוּמית, וידה ניהלה את יד המחוֹקק, אשר חרת על הלוּחוֹת את המטרה: גאוּלת האדמה לאחוּזת-עוֹלם לעם.

בּיטוּיים וחיפּוּשׂים ערירים בּדרך זוֹ נתגלוּ בּציוֹנוּת מראשית היוָצרה, נתגלוּ ודעכוּ. זכוּר לטוֹב אדם אחד אשר אִשוֹ לא כּבתה. אדם עֵר, בּעל הרגשה לאוּמית כּבּירה וחוּשים עמוּקים לעתיד, אשר נשאר נאמן לחיפּוּשׂים ולתעיוֹת הללוּ מן הימים הראשוֹנים ועד היוֹם – נחמן סירקין⁹. היה גם רגע שהציוֹנוּת הסוֹציאלית התחילה לשפּוֹך מרוּחה על עם רב, ואנוּ עמדנוּ לפני גלים מכּים של תנוּעה לאוּמית כּבּירה. אוּלם רק צער וּכאב-לב מעוֹרר זכר התנוּעה הגדוֹלה ההיא, אשר נקראה לעשׂוֹת את הציוֹנוּת לנחלת העם הרחב, ותעתה מני דרך, לא מצאה מדרך לכף-רגלה. כּוֹחוֹת רעננים ונאמנים נקלעוּ בּכף-הקלע ולא מצאו נקוּדת-אחיזה. מקסַם הארציוּת קרא להם למרחב והשאירם לאנחוֹת בּמדבּר הגלוּת. הרעיוֹן הלאוּמי שלא מצא לוֹ בּיטוּי עבוֹדה וחיים פּוֹריים התנַון, המחשבה נכנעה והסתגלה, הרכּינה ראשה בּפני הרוּחוֹת המנַשבוֹת. כּוֹחוֹת רעננים נתבּזבּזוּ לבטלה, וכוֹח היצירה נשקע ודעך.

ורק בּעליית-העבוֹדה לארץ ישׂראל מצאוּ להם המַאוַיים הסוֹציאליים של היהוּדי הלאוּמי אדמת קליטה וגידוּל. פּה הוּא נאמן לעצמוֹ, חי את חייו העצמיים, עוֹבד את עבוֹדתוֹ ויוֹצר את החברה העתידה, חברת העוֹבד העברי. קוים שוֹנים נפגשוּ בּתנוּעת העבוֹדה: יחיד ורבּים, הלאוֹם והעוֹבד, עבר ועתיד, משׂא-הנפש והיצירה המוּחשית, האקטיביוּת האישית והחברתית.

לא מתוֹך ספרים ודעוֹת מקוּבּלוֹת יאמר את דבריו הפּוֹעל העברי. מתוֹך חייו, מתוֹך עבוֹדתוֹ, מתוֹך נפשוֹ שוֹאף הוּא למלא את צרכיו וּלגַשם את מַאוַייו בּמלוֹא קוֹמתם, וטוֹוה את ארג הדוֹרוֹת, ורוֹקם את רקמת העתיד.

---

הפּוֹעל עוֹדנוּ עוֹשׂה את מצעדיו הראשוֹנים. לסיכּוּמים, לתכניוֹת שלמוֹת עוֹד רחוֹק. אוּלם רוּח אחת חיה בּוֹ וּמחַיה את מעשׂיו: ** השאיפה לעבוֹדה משוּחררת וּמשחררת. וּנקוּדת אחיזתה – הקרן הקימת.**

הקרן הלאוּמית אינה בּעיני הפּוֹעל אחד המוֹסדוֹת הישוּביים סתם, כּי אם “הקרן הקימת” לעם ישׂראל, גילוּי שכינת האוּמה, סמל רעיוֹן הגאוּלה השלמה. היצירה הגאוֹנית של העם, העתידה לבנוֹת ולצוּר את צוּרת החברה העברית העתידה, קוֹדש-הקדשים של הציוֹנוּת. בּרגשי אהבה והערצה אנוּ מַקיפים את הקרן הקימת, ועלינוּ לראוֹת, כּי זיוָה לא יוּעם. “בּיצירת הישוּב העוֹבד צריכים להשתתף היחיד והציבּוּר. היחיד ישקיע בּזה את האיניציאַטיבה הפּרטית שלוֹ, את אוֹנוֹ, מרצוֹ, עבוֹדתוֹ ותקוַת חייו הוּא, הכּלל – את האיניציאַטיבה הציבּוּרית, את הנוֹרמוֹת הלאוּמיוֹת, את האדמה והקרדיט הישוּבי. **האוּמה צריכה לתת לעוֹבד את האדמה. ** לתת לא בּמתנה ולא בּמכירה לחלוּטין, כּי אם בּהשאָלה – להשתמש בּה כּל ימי עבוֹדתוֹ וימי עבוֹדת בּניו אחריו. עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על ידי הקרן הקימת לישׂראל. זוֹהי תעוּדתה ההיסטוֹרית, שחוֹזי התחיה צָפוּהָ בּרוּח הקוֹדש מתחילת יסוּדה, ועד היוֹם טרם ניגשה למַלאוֹתה. תקוּפה חדשה עתידה לבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, כּשדרכּה תהיה בּרוּרה לפניה: לא בּזבּוּז כּסף על קטנוֹת, לא הלוָאוֹת, לא בּנין בּתים וכדוֹמה, לא קוּפסה בּשביל כּל מיני צדקוֹת ישוּביוֹת, לא סרסרוּת ישוּבית, כּמצבה היוֹם, אלא – גאוּלת הקרקע וּמסירתוֹ לרשוּת העוֹבד. וּתקוּפה זוֹ כּשתבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, תביא בּכנפיה גם תקוּפה חדשה בּיחס העם אל הקרן הקימת. ירגיש העם וידע, מה היא העבוֹדה שהקרן הלאוּמית עוֹשׂה בּארץ. לכל מעשׂינוּ יש בּת-קוֹל. ה”בּת-קוֹל" של עכשיו יוֹדעת לספּר על דבר עבוֹדה זרה, חוֹסר עבוֹדה ליהוּדים, על תקווֹת נכזבוֹת וסביבת-“בּוֹעזים” מתנכּרת. אחרת תספּר ה“בּת-קוֹל” של עבודת הישוּב הלאוּמית, הנעשׂית על ידי האוּמה, מכוּוָנה לצרכיה, בּת-הקוֹל של הישוּב העוֹבד. בּת-קוֹל זוֹ תפַלס לה נתיבוֹת, תעבוֹר מִיָם עד ים, תרעיד מיתרים נעלמים בּלבב האוּמה, המפוּזר והקרוּע, ואוֹצרוֹת שׂפוּנים, אוֹצרוֹת אדם, כּוֹחוֹת בּוֹנים ויוֹצרים אשר לא פּיללנוּ, תגלה לנוּ, ואוּלי תבראם"¹⁰.

הציוֹנוּת יצרה בּידה האחת את הקרן הקימת וּבשניה השתדלה להפוֹך אוֹתה לקוּפסת צדקה כּוֹללת, לכל צרה שלא תבוֹא. הכּוָנה הגאוֹנית של הקרן הקימת בּיסוֹדה נשארה זרה, בּלתי נקלטת בּתוֹך היקף ההבנה הציוֹנית. חיפּשׂוּ עבוֹדה לקרן הקימת ולא מצאוּ. ולא פּעם נכנסוּ הצעוֹת מצד גדוֹלי העסקנים, להסיר את התקנה “המפריעה להתפּתחוּת המוֹסד”¹¹ והשוֹללת את האפשרוּת של עבוֹדה ישוּבית “בּריאה”. ההבנה המעשׂית הבּריאה דרשה להפוֹך את הקרן הקימת ל“גאוּלה”¹² האוֹדיסאית, לחברת פַּרצֶלַציה וּמכירת קרקעוֹת. אפשר להאמין כּי הסכּנה של שינוּי התקנוֹת, של התנקשוּת בּעתיד העם, כּבר חלפה עוֹלמית. צריך גם לדרוֹש בּכל תוֹקף, כּי השימוּש בּכספּי הקרן הקימת לכל מיני מטרוֹת צדדיוֹת לה, אף הוּא יעבוֹר מן העוֹלם. אין זה נאמר מתוֹך יחס של זלזוּל בּערך הדברים השוֹנים, החשוּבים לפעמים מפּאַת עצמם, שנעשׂוּ בּעזרת כּספּי הקרן הקימת. אוּלם לא לכך נוֹצרה. למטרוֹת השוֹנוֹת צריכים להיבּרא האמצעים הדרוּשים. אבל אין לעשׂוֹתם על חשבּוֹן קיפּוּח גאוּלה האדמה. כּל התרשלוּת בּהוֹצאת כּספּי הקרן הקימת למטרתה היא, כּל השתמשוּת למטרוֹת אחרוֹת – חטא הוּא לא רק לתקנוֹת הכּתוּבוֹת, חטא הוּא לנשמת המוֹסד, למגמתוֹ, לעתיד העם, חטא אשר לא יכוּפּר.

---

השעה הגדוֹלה, שעת קבּלת הצ’ארטר, צריכה להיוֹת גם שעתה הגדוֹלה של הקרן הקימת. השבת אדמת ישׂראל לעם ישׂראל ויצירת אפשרוּת מהירה של עליה עממית גדוֹלה – זוֹהי הפּעוּלה החיה רבּת-התוֹכן, הצריכה ללווֹת את קבּלת הדֶקלרציה. וגדוֹל יהיה ערכּוֹ של הצ’ארטר רק אז, אם יחד אתוֹ תבוֹא גם תשוּקתנוּ הלוֹהטת, שכּל אדמה הפּנוּיה בּארץ תעבוֹר לרשוּת עם ישׂראל לצמיתוּת, מבּלי שמי שהוּא יוּכל פּעם להתנקש בּאחוּזת-עוֹלם של העם.

---

אוּלם לא די להכריז על ערכּה של הקרן הקימת. גאוּלת האדמה, כּשהיא לעצמה, עוֹד אינה מספּיקה ליצירת הישוּב העוֹבד. את הקרן הקימת צריכה להשלים וּלמלא מערכת מפעלי-סיוּע ישוּביים, העוֹבדים בּמגמה זוֹ. כּאן אין אנוּ פּוֹתרים שאלוֹת טכניוֹת. עבוֹדה זוֹ תיעשׂה בּמשך השנים הבּאוֹת על ידי כּוֹחוֹת העבוֹדה והמדע, המאוּחדים בּיצירת הישוּב החדש. אוּלם פּה אנוּ מסַמנים רק את הקוים הכּוֹללים, יוֹתר נכוֹן, מרמזים. בּשילוּב עם הקרן הקימת צריך להיבּרא גם הקרדיט הלאוּמי ליצירת ישוּב עוֹבד על אדמת העם. אצלנוּ רגילים להזכּיר קרוֹבוֹת על דבר נחיצוּת בּנק אַגררי. אפשר שמוֹסד כּעין זה מספּיק בּמוּבן הישוּבי לבעל פּרדס הגוּן שחוֹבוֹתיו עוֹד לא עלוּ על ערך אחוּזתוֹ. אוּלם העוֹבד ואלה שרוֹאים בּוֹ את יסוֹד הישוּב בּעתיד צריכים בּיתר זהירוּת לגשת לשאלה זוֹ. הבּנק האַגררי, הבּנוּי על יסוֹדוֹת רגילים, לא יפתוֹר את שאלת הישוּב העממי. המוּשׂגים הבּנקאיים הרגילים של הקפה וּבטחוֹן לא יִסכּנוּ ליצירת ישוּב ארץ חדשה. בּעל האחוּזה הגדוֹלה הוּא תמיד הבּטוּח, מבּלי להבּיט אם עבוֹדתוֹ מזיקה, מסוּכּנת לעם, לחברה. והמתישב החלוּץ הוּא בּשנים הראשוֹנוֹת תמיד רחוֹק משׂכר וקרוֹב להפסד. ואם נרצה לעבוֹד את העבוֹדה הישוּבית בּתוֹך התחוּמים האלה לא נרחיק ללכת. הקרדיט האַגררי שיבָּרא דוֹרש התאמה מיוּחדת לצרכי ההתאַחזוּת על אדמת הקרן הקימת. הנאמן שלוֹ צריך להיוֹת לא בּעל הרכוּש, כּי אםחברת העוֹבדים, הערֵבים זה לזה. והוּא גם צריך להינתן בּאחוּזים מוּעטים, אשר החקלאוּת הצעירה תוּכל לשׂאת אוֹתם.

---

בּין המוֹסדוֹת הישוּביים שלנוּ ישנוֹ הפוֹנד של אוֹפֶּנהיימר, שצוּרתוֹ וגם מצבוֹ עלוּבים בּיוֹתר. אוּלם לא מן הנמנע, שאף הוּא יתפּתח למוֹסד רב-ערך בּשביל ההתישבוּת הקיבּוּצית, אם לא ישָאר תלוּי בּסעיפים קבוּעים של תוֹרה נתוּנה, ויתאים את עבוֹדתוֹ לצרכים ולתנאים של הכּוֹחוֹת החיוּניים בּמחנה העבוֹדה.

---

סעיף אחד מצרכי הקרדיט האַגררי ליצירת הישוּב החדש צריך אוּלי להיפּתר על ידי חברה אַקציוֹנרית מיוּחדה לבניה עממית. חוֹסר בּניה מספּיקה מוּרגש בּכל הארץ בּמידה עצוּמה, וּביחוּד בּמקוֹמוֹת הישוּב החדשים. הכּספים הרגילים המוּשקעים בּהתישבוּת אינם מספּיקים על פּי רוֹב לצרכים הכי-הכרחיים. ואת הקימוּץ הרַדיקלי בּיוֹתר עוֹשׂים תמיד בּמעוֹנוֹת-אדם. אוֹתם דוֹחים תמיד ל“כשירחיב”. וּלפי שעה מסתדרים “איך שהוּא”. וזהוּ שגוֹרם לכל אוֹתוֹ מצב הצפיפוּת הנוֹראה בּחַווֹת הלאוּמיוֹת והפּרטיוֹת, בּמוֹשבוֹת הצעירוֹת, ואין כּבר לדבּר על דבר אדמוֹת-כּיבּוּש.

המצב הזה של חוֹסר מעוֹן מטיל את חוֹתמוֹ הקשה על כּל החיים בּארץ, בּגוּף וּברוּח, מוֹריד וּמשפּיל את התנאים הסַניטריים ועוֹשׂה לפעמים קרוֹבוֹת לאַל את כּל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת וההתאַמצוּיוֹת בּסידוּר החיים. על הצער והקוֹשי שמצב זה גוֹרם בּחיי הפּוֹעלים, בּכל מקוֹם, אין צוֹרך להרחיב פּה את הדיבּוּר. זה ידוּע לכוּלנוּ למדי. חוֹסר הבּניה זהוּ גם הגוֹרם של הספּקוּלַציה המַבהילה, שכּוּלנוּ היינוּ עדים לה בּשנים האחרוֹנוֹת שלפני המַשבּר, של המחירים המַבהילים בּעד מעוֹנוֹת בּמוֹשבוֹת, מחירים המתאימים רק לכרכּים גדוֹלים בּחוּץ-לארץ, ושל אוֹתה הבּניה האַנטי-סַניטרית והמכוֹערת, המפארת כּל כּך את חַצרוֹת מוֹשבוֹתינוּ. הצוֹרך הזה לא יפָּתר מאליו בּשוּם אוֹפן, אם לא יבוֹא לעזרתוֹ רכוּש לאוּמי מספּיק. הבּניה תפגר תמיד אחרי ריבּוּי האוּכלוֹסין, והרכוּש הפּרטי המוּשקע בּבּניה לא יקטין את הספּקוּלציה, כּי אם יגדילהּ. ורק חברה לאוּמית גדוֹלה ועשירה לבניה, מטיפּוּסן של החברוֹת השוֹנוֹת בּארצוֹת המערב (עבוֹדה זוֹ מילאה גם יק"א¹³ בּמרכּזי היהדוּת בּגוֹלה), תוּכל לעזוֹר בּזה עזרה ניכּרת בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת וגם לקבּל עליה את עבוֹדת הבּניה בּישוּב החדש וּלהתאימה לעיקרים הסַניטריים והחברתיים, הצריכים לשמש יסוֹד בּישוּב בּריא.

וּמי יוֹדע, אפשר שלא רחוֹקים הימים שהחלוֹם הישן של החזרת כּספּי יק"א לרשוּת העם יהיה למציאוּת. ואם הדבר הזה לא יֵעָשׂה בּדרך שלום על ידי ההנהלה עצמה, שתכּיר סוֹף סוֹף בּחוֹבתה לעם החי, על ידי המשׂא-וּמתן עם ההסתדרוּת הציוֹנית, אזי יבוֹא גם הזמן, שהרעיוֹן על דבר הכרזת מלחמה על מבזבּזי רכוּש העם, רעיוֹן שהיה נחלת חוֹזים, יהיה לשביב אשר ידליק בּאמת את המוֹני העם העברים. ואין כּמדוּמני לפקפּק, על צד מי יהיה סוֹף סוֹף הנצחוֹן המַכריע.

---

את האפשרוּת של עליה עממית גדוּלה צריך לחפּש בּכל הדרכים. וּלשם זה צריך להוֹסיף אל התכנים הרגילים של עבוֹדה ישוּבית תגים חדשים. מבּלי להיכּנס בּפרטים יש לציין, כּי בּנידוֹן זה צריך להביא בּחשבּוֹן יצירת תעשׂיה חקלאית, הניזוֹנה מן האדמה, המעבּדת את החמרים אשר עבוֹדת האדמה נוֹתנת, וּמאַפשרת על ידי זה את התפּתחוּת החקלאוּת והישוּב; תעשׂיה שתהיה לאחת החוּליוֹת הטבעיוֹת, תוֹלדה וגם אב-בּנין לישוּב החדש.

בּקשר עם יצירת תעשׂיה חקלאית וּבהבנה נכוֹנה של כּלכּלה לאוּמית וּבהערכת הכּוֹחוֹת השוֹנים שישנם בּעם וסידוּרם למקוֹמוֹתיהם, צריכה לעלוֹת על הפּרק גם יצירת חקלאוּת עירוֹנית; פּיתוּח סעיפי החקלאוּת העלוּלים להתקיים בּעיר וּבאגַפּיה, יצירת מעמד חקלאי עירוֹני, הבראה כּלכּלית של הערים, והעיקר **יצירת ערים חדשוֹת החיוֹת על החקלאוּת וּפרי החקלאוּת. ** כּל זה צריך להיוֹת מכוּוָן להרחבת שערי הכּניסה ולפתיחת הדרך לקיוּם המוֹנים בּארץ.

---

בּחוּגנוּ רבּוּ האנשים המצפּים בּכליוֹן עינים להתחלת העבוֹדה הישוּבית החדשה: ליסוּד משקי עוֹבדים, יחידיים אוֹ שיתוּפיים. ישנוֹ כּבר החוֹמר האישי, אשר עבר את כּל המדוֹרוֹת השוֹנים של חיי עבוֹדה בּארץ, אשר אינוֹ יכוֹל להשלים עם תנאי העבוֹדה והקיוּם הקיימים – לא בּתוֹר פּוֹעל שׂכיר ולא בּתוֹר אִכּר מנַצל – והִנהוּ חוֹתר אל החוֹף. אוּלם, הנתעה גם אנוּ בּכללנוּ לחשוֹב, כּי ראשית העבוֹדה הישוּבית העוֹמדת לפנינוּ היא יצירת מוֹשבי עוֹבדים חדשים?

אם בּאמת וּבתמים מתכּוֹננים אנוּ לקראת הישוּב החדש, הישוּב העוֹבד, אזי נכינה נא לוֹ את אָשיוֹת קיוּמוֹ הבּריא, ואַל נא נשכּח כּי שינוּי השם בּלבד עוֹד אינוֹ מבטיח את שינוּי המזל. וכמה שלא תהיה מרוּבּה חשיבוּתם של כּוֹחוֹת הנפש והרצוֹן העתידים להישָקע בּישוּב הזה – וגם אלה עוֹד רחוֹקים מלהספּיק – עוֹד תקוַת ההצלחה רחוֹקה מאִתנוּ.

הקידמה הישוּבית-חברתית צריכה להתבּסס על קידמה אַגריקוּלטוּרית, טכנית, מדעית, אשר תִקְדַם לה. והעיקר הזה, מוּתר כּמדוּמני לאמוֹר, חסר עוֹד לגמרי מספר-החיים של הישוּב.

בּטרם נגש איפוֹא ליצירת ישוּב קיים על עבוֹדה, נַקדים לוֹ את עבוֹדת ההכשרה הענקית, את יצירת התנאים, אשר יאַפשרוּ את קיוּמוֹ, הצלחתוֹ והתפּתחוּתוֹ.

לכאוֹרה ישנה הלכה פּסוּקה בּציוֹנוּת, כּי “הכשרת-תנאים קוֹדמת להתישבוּת”. אוּלם האמת ניתנת להיאָמר, כּי גם הלכה זוֹ לא הוֹעילה למעשׂה להרחיב את צעדינוּ. גרם המזל, כּי בּעניני ההתישבוּת שׂררוּ אצלנוּ כּמעט תמיד המוּשׂגים הפּרוֹפַניים, הסברה הבּעל-בּיתית, ואַמַת-המידה של הכנסה והוֹצאה “אֶביוֹנית” היתה לנוּ לקו. פּסגַת ההבנה של חכמת-המדינה הציוֹנית בּיצירת תנאים לישוּב הגיעה עד הכּרת נחיצוּתוֹ של הבּנק האַגררי, אוּלם לא למעלה מזה.

יוֹדעים אצלנוּ לדרוֹש, כּי העוֹבד צריך לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, יוֹדעים לבקר את המשקים העמוּסים דֶפיציטים, וּלשם מוּסר והוֹכחה מציינים למוֹפת את אוֹתם האִכּרים אוֹ המשקים הקיבּוּציים שהצליחוּ, ואינם מבינים כּי גם ההצלחוֹת האלוּ בּנס הן תלוּיוֹת, ושהישוּב שלנוּ, כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא, עוֹד טרם הצליח בּמוּבן הישוּבי-כּלכּלי, עוֹד טרם עמד על רגליו, טרם מצא את אפשרוּת-קיוּמוֹ. עוֹד אינם מבדילים אצלנוּ בּין הכנסה מקרית ספּקוּלַטיבית וּבין ההכנסה הטבעית של המשק. למשק בּטוּח בּקיוּמוֹ וּבהכנסתוֹ הטבעית עוֹד לא הגענוּ, להוָתנוּ.

גם בּארץ אשר אדמתה מעוּבּדת מדוֹרי דוֹרוֹת ויש לה ההלכה והמעשׂה המסוֹרתיים שלה, ועוֹבדיה לא מתמוֹל בּאוּ, גם שם עדיין מצבוֹ של עוֹבד האדמה אינוֹ איתן, וכל ממשלה, אף הנחשלת בּיוֹתר, יוֹדעת את חוֹבתה לבוֹא לעזרתוֹ – מלבד עזרת הקרדיט המַמלכתי – בּחקירה מדעית בּלתי-פּוֹסקת, בּהדרכה, בּהמצאת חמרי זרע, מכשירי עבוֹדה, רפוּאוֹת, בּתחנוֹת נסיוֹן וּבהשׂכּלה חקלאית. וּבארצנוּ, בּישוּבנוּ, אשר החקלאוּת שבּוֹ מתחילה מר' ליבּ המלמד של מנדלי ה“מוּמחה לחיטים”¹⁴, אשר הכּל, ממַסד ועד הטפחוֹת, מן העבוֹדה עצמה ועד העוֹבד והמנהל, הכּל היה צריך להיבּנוֹת מחָדש, בּחינת יש מאין, איפה היתה העזרה המוּגשה לעוֹבד, למען לא ישׂא הרוּח את עמלוֹ? מי הדריך את הפּוֹעל החדש, את התימני, את הפּוֹעלת, מי דאג לסקל מעל דרכּם את אבני-הנגף היתירוֹת? איפה הם מוֹסדוֹת העזרה החקלאית, אשר העם נתן לבניו-חלוּציו? לאן יפנה האִכּר כּשהמַגפה הוֹיָה בּבקָרוֹ, לאן יִפנה הירקן כּשמזיק מתנפּל על יַרקוֹתיו, לאן יפנה הפּלח כּשהעכבּרים מכרסמים את יבוּל שׂדהוּ?

בּמדינוֹת שרוֹב העם אינוֹ יוֹדע קרוֹא וּכתוֹב משוֹטט האַגרוֹנוֹם המחוֹזי, המַדריך-הנוֹדד, ודוֹפק על פּתחוֹ של האִכּר, ומַערים תחבּוּלוֹת איך להלעיטוֹ את הידיעוֹת החסרוֹת לוֹ, איך להרכּיב לוֹ את פּרי החקירה והחידוּש החקלאי. והפּוֹעל העברי, הדוֹפק על כּל השערים, הבּוֹחן וּמחפּשׂ – היִמצא פּוֹתר לשאלוֹתיו, המדריכוֹת את מנוּחתוֹ, לא לשאלוֹתיו הנצחיוֹת, כּי אם לאלה שבּאוּ אליו מתוֹך עמל העבוֹדה והדאגה להצלת המשק?

הנה נפתח מקצוֹע חדש בּחקלאוּת שלנוּ, פּרי עבוֹדתוֹ של העוֹבד החדש – גידוּל ירקוֹת. זה שנים אחדוֹת שאנוּ מתעסקים בּוֹ, ואפילוּ בּהצלחה ידוּעה וּבתקווֹת. וכל שנה אנוּ מחפּשׂים מחָדש זרע בּאשר נמצא, בּחנוּת המכּוֹלת הערבית, אצל חנוָני שבּא מדמשׂק, על ידי משלוֹח מקרי של מַכּר בּחוּץ לארץ, אצל האִכּר ש“ניסה” לגדל בּעצמוֹ זרע; ושנים על שנים זוֹרעים אצלנוּ דוּנמים של כּרוּב וּכרוּבית, סלק וּצנוֹן בּשוּרוֹת ישרוֹת וּמסוּדרוֹת להפליא, וּבהשקעת-כּוֹחוֹת רחבה של עבוֹדה “מוֹדרנית” – ויש שהם מביאים לנוּ רק פּרחים ולא פּרי, וּמוֹצצים את הלב על אי-פּוֹריוּת עבוֹדתך, על כּספּך אתה אוֹ על כּספּי הציבּוּר אשר אכלת. ושוּב אתה ממשיך קיוּם עלוּב, חצי-רעב, מלא בּוּשה וּכלימה, בּחוֹסר אמוּנה וכבוֹד לעצמך ולעבוֹדתך. ואתה חוֹזר וּמשקיע את עצמך בּעבוֹדת-פּרך עקשנית, שאינה יוֹדעת מַרגוֹע, המלאה דאגוֹת וּטרדוֹת מבּלי קוֹרטוֹב קוֹרת-רוּח והרחבת-הדעת, והיא שצריכה ויכוֹלה כּאילוּ למלא את אשר החסירוּ התנאים האוֹבּיֶקטיביים שבּהם אתה עוֹבד. הצריך מי שהוּא לדאוֹג לזה, כּי לעוֹבד העין-גַנימי, לתימני בּמחנה-יהוּדה, לקבוּצת-הפּוֹעלוֹת יהיה זרע טוֹב, מין מַתאים? אין דבר. הישוּב הוֹלך לוֹ בּדרכּוֹ ועוֹשׂה לוֹ את שלוֹ, והעוֹבד מנַפּץ את ראשוֹ אל הסלע; מנת-חלקוֹ דפיציטים וּמפּח-נפש, ואשמת אי-פּוֹריוּת העבוֹדה על ראשוֹ תחוּל.

והאִכּר-הפּלח הגלילי שלנוּ, זה שכּל השנים כּרע תחת נטל העבוֹדה הקשה, נמק בּעָניוֹ ודלוּתוֹ, וּבקוֹשי היה מוֹצא את לחמוֹ – לא מן האדמה שנתנה דפיציטים, כּי אם על ידי כּל מיני “עבוֹדוֹת זרוֹת” – הֶעָזַר לוֹ מי לזרוֹע חיטה וּשׂעוֹרה טוֹבוֹת, בּחוּנוֹת, בּדוּקוֹת? הלימד אוֹתוֹ מי מחזוֹר זרעים נכוֹן? ההיה לוֹ מקוֹם להשׂיג כּלי-עבוֹדה מַתאימים, פּרה חוֹלבת, בּהמת-עבוֹדה טוֹבה? האם היה לוֹ עזר אחר וּמדריך אחר, מלבד פּוֹעלוֹ, הפּלח השכן?

בּכל פּינה שבּישוּב אשר תפנוּ, תמצאוּ את העוֹבד הבּוֹדד, המחַטט ומחפּשׂ דרכים איך להרים את העבוֹדה ואת פּריה. זה מנסה לאַקלם מין צמח חדש, זה בּוֹחן אוֹ מַתאים איזה כּלי חדש, זה מגַדל בּני-מין שוֹנים לבחינה וּלבירוּר, זה מנסה אוֹפן-עבוֹדה אוֹ סעיף-משק שעוֹד אין לוֹ מַהלכים. בּכל פּינה תמצאם, את העמלים האלה, כּל אחד בּשאָר-הרוּח המיוּחד, אשר חוֹנַן בּוֹ, וב“שגעוֹן” המיוּחד המפעֵם אוֹתוֹ. כּל אחד בּמקוֹמוֹ הוּא לא רק פּוֹעל הצריך למלא את יוֹם עבוֹדתוֹ ולדאוֹג – ועוֹד איך לדאוֹג – למחיָתוֹ, כּי אם גם חוֹקר וּבוֹחן, ואיניציאַטוֹר וסַדרן ותלמיד. וכל זה הוֹלך וּמגשש קיר מבּלי למצוֹא נקוּדת-משען. לְמָה היה כּל המרץ השׂכלי והנפשי הזה עלוּל להביא? ועכשיו – “מַה-צְּחִיחָה הַחֶלקָה וּמַה-מְּקֻלָּלָה, אם פְּרֻדּוֹת כָּאֵלֶּה”… האכן זהוּ גוֹרלוֹ של ה“מַתמיד החדש”?

---

“עבוֹדה זוֹלה”. לא רק המשק הפּרטי של כּוֹרמינוּ וּבעלי פּרדסינוּ אינוֹ יוֹדע בּסיס כּלכּלי אחר, כּי אם גם יצירת הישוּב עצמה בּנוּיה על יסוֹד זה – חסכוֹן ועבוֹדה זוֹלה. הישוּב החדש שלנוּ, של חוֹבבי-ציוֹן, של הציוֹנים ואפילוּ של ה“נדיב” – שוֹאף להיוֹת “מעשׂי”. וּמַעשׂיוּתוֹ היא מסוּג זה שאינה יוֹדעת מעזרה חקלאית, הדרכה מדעית, חקירה נסיוֹנית. כּל אלה הם בּשבילוֹ מוֹתרוֹת, לוּכּסוּס, הוֹצאה בּלתי-פּרוֹדוּקטיבית, הרוֹבצת לפתח הרכוּש הציבּוּרי. וּמזה צריך, מוּבן, לברוֹח כּמטַחוי-קשת. המיַשבים שלנוּ עסוּקים רק בּדבר של ממש: הַעמָדה על הקרקע. כּל השאר יבוֹא מאליו; הקנין הפּרטי – הוּא יחוֹלל נפלאוֹת, הוּא יברא את המשק הבּריא, המצליח, המַכניס רוָחים. עצם המוּשׂג “אַגרוֹנוֹם” משמש בּארץ חוֹמר למַהתלוֹת וּבדיחוֹת. היֶשנה בּארץ אפשרוּת קיוּם לאַגרוֹנוֹם שאינוֹ פּקיד וּמנהל משק? היִשוּב שאין לוֹ צוֹרך בּעוֹבדים מדעיים, הוּא ידע להציע לפני האַגרוֹנוֹם הצעיר שבּא לארץ, חסר-כּל-נסיוֹן והכנה מעשׂית (אַגרוֹנוֹמים מוּמחים לא בּאוּ ולא הוּבאוּ) רק משׂרת מנהל אוֹ משגיח, ועשׂה אוֹתוֹ לקלס ולשנינה בּעיני החברה, השׂמֵחה לאידוֹ.

כּכה הבין העם החכם והנבוֹן את בּנין הישוּב. התימָשך גם הלאה דרך זוֹ? התישָאר העבוֹדה להיוֹת מוּצגת למטרה לחיצי הטבע, לפגעים וּפוּרענוּיוֹת, בּאי-ידיעה וּבאי-תרבּוּת? היוּגש גם ליצירת הישוּב הלאוּמי – תוֹך תוֹכוֹ של העתיד – בּחשבּוֹנוֹת של חסכוֹן מסוּג זה?

הרמת החקלאוּת היא לעוֹבד החקלאי, לקיוּמוֹ, לעתידוֹ ענין-חיים לא פּחוֹת מאשר יצירת סדרי החברה. מבּלי קידמַת החקלאוּת והרמתה הרדיקלית אין תקוּמה לעוֹבד. והדרישוֹת לשיתוּף המדע בּישוּב בּמידה רחבה, ליצירת המוֹסדוֹת והמפעלים, להרמת החקלאוּת ולהפצת השׂכּלה חקלאית, צריכוֹת להיות חלק בּלתי נפרד מדרישוֹת העוֹבדים.

בּראשית העבוֹדה הישוּבית השיטתית צריכה להיוָצר מערכת מפעלים אשר תוֹסיף להתרחב וּלהסתעף, בּרוֹחב וּבעוֹמק, עם צמיחת הישוּב:

תחנוֹת-אקלים לנטיעוֹת, ירקוֹת וּפלחה, מַשתלוֹת מרכּזיוֹת, המספּיקוֹת שתילי עצים בּריאים וּבטוּחים, מרכּז להמצאת זרעים וּבחינתם, מוֹסדוֹת אֶנטוֹמוֹלוֹגיים למלחמה בּמזיקים, לַבּוֹרַטוֹריוֹת חקלאיוֹת, המצאת זבלים וּבחינתם, תחנוֹת נסיוֹן, שׂדוֹת וגנים לבחינוֹת בּמחוֹזים השוֹנים מנחל מצרים ועד הלבנוֹן, רפתים לגידוּל גזעי-חלב וּבהמוֹת-עבוֹדה, עזרה וֶטֶרינרית, מוֹסדוֹת נסיוֹן לתעשׂיית-שימוּרים של פּירוֹת וירקוֹת, לתעשׂיית-חלב, נסיוֹנוֹת של בּניה מתאימה לצרכי הישוּב, הזמנת כּלי-עבוֹדה וּבחינתם, קוּרסים חקלאיים, מדריכים נוֹדדים, ועוֹד ועוֹד.

על ידי יצירת המפעלים האלה יִכָּנס לארץ חֶבר של כּוֹחוֹת מדע מעוּלים, אשר פּעוּלתוֹ תהיה ניכּרת בּכל ענפי העבוֹדה הישוּבית, אשר יכניס זרם של דעת, מרץ ואיניציאַטיבה. בּיחס לכּוֹחוֹת האלה אין להשתמש בּמידת הקימוּץ. בּיד נדיבה צריך המדע החקלאי והכּשרוֹן האישי להיזרע בּארץ, לבל יהיה לריק עמלנוּ.

---

אוּלם, האם רק העזרה החקלאית היא לבדה חסרה לנוּ בּישוּב? האם רק להצלחת המשק חסרים אצלנוּ התנאים האֶלמנטריים, ולאדם עצמוֹ, לחייו, לבריאוּתוֹ, להגנה מפּני כּליוֹנוֹ והתנַוונוּתוֹ האם דוֹאגים אצלנוּ? האם נחשבת דאגה זוֹ לאחד החוֹבוֹת היסוֹדיים של הישוּב?

קשה לדבּר בּנידוֹן זה. זהוּ אחד הליקוּיים הכי-מעציבים בּישוּבנוּ. חֵטא חָטא הישוּב, ואף החדש בּכלל, לחלוּציו, עד היוֹם. ואף צמצוּם האמצעים אינוֹ מכפּר על דלוּת המוּשׂגים, אשר התגלתה פּה בּכל עוּמקה.

בּמידה זעוּמה של אֶקוֹנוֹמיה אֶביוֹנית וחסרת-היקף מדדוּ אצלנוּ כּל צעד לעבוֹדה סַניטרית. והתוֹצאוֹת? בּיוֹקר רב שילם הישוּב בּעד הקימוּץ הלאוּמי הזה. מי מאִתנו לא ימנה מקרי מות של אנשים קרוֹבים לוֹ, שרק חוֹסר עזרה מדיצינית מינימַלית בּארץ גרם לכך? וכמה נשארוּ בּעלי-מוּמים מחוֹסר ריפּוּי מַתאים? האם לא היה הגליל התחתוֹן, תקוּף הקדחת וּמגפוֹת וּצפוּי-התנַפּלוּיוֹת עזוּב בּמשך כּמה שנים מבּלי כּל רוֹפא? הבאנוּ לארץ את התימנים, למען החיוֹתם, הרימם, הבריאם, והפקרנוּם לגויעת-תחלוּאים. הנזכּיר את קרבּנוֹת השמירה היתירים, אשר ימים וּמעֵת-לעתים גָועוּ עד בּוֹא העזרה המאַחרת? היש צוֹרך פּה בּינינוּ לפרש מה הם תנאי ההבראה של הפּוֹעל, של התימני (גם אחרי עזרת קוּפּת-חוֹלים שלנוּ, שהראתה לנוּ אמנם בּשעת המַשׁבּר, עד כּמה כּל עבוֹדה מסוּדרת וּמסוּרה, בּתנאים הכי-דלים, מסַייעת להצלת נפשוֹת)? הלא גם בּתי-החוֹלים שלנוּ מתקיימים בּנס וּסגוּרים רוֹב ימוֹת השנה על מַסגר. ועל איכוּתם אַל נדבּר. אנוּ הלא מכּירים תוֹדה גם על המעט שיש, ויוֹדעים את תנאי קיוּמם. וזה בּארץ שתחלוּאיה מרוּבּים, שההתאַקלמוּת גוֹזלת כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת, שכּל כּיבוּש עֶמדה חדשה מלוּוה בּמחלוֹת, שפּיתוּח אדמת-בּוּר גוֹרר בּה התקפות-קדחת.

וּבערים, מרכּז הפילַנטרוֹפּיה העברית מכּל קצוי תבל? הנך עוֹבר בּחוּצוֹת ירוּשלים, צפת, טבריה ורוֹאה את הילדים, ילדי ארץ-ישׂראל העלוּבים, אשר טיפּת חלב אינם רוֹאים, עם חיורוֹן-פּניהם, רפיוֹן-בּשׂרם, רזוֹן-עצמוֹתיהם. ואין-אוֹנים לעזוֹר וּלשנוֹת, אתה תוֹהה על הכּל: מה ה“לאוּמיוּת” שלנוּ, המהוּללת, איפה הוּא החוּש העממי, היכן הם הקשרים, קשרי-אדם, בּין האינטֶליגנציה הלאוּמית, ה“דמוֹקרטית” וּבין ה“המוֹן”? האין אלה שני עמים זרים מנוּכּרים וּמתנכּרים לפניך? אַיה, לאחרוֹנה, הרחמנוּת היהוּדית?

על העזרה המדיצינית בּארץ וּמצבה, על גוֹבה הכּוֹחוֹת וּתנאי התפּתחוּתם, על דלוּת האַתמוֹספירה המדיצינית, המעכּבת בּעד עליה והשתלמוּת יש עוֹד הרבּה לספּר, אוּלם טוֹב היה אילוּ היוּ עוֹשׂים את זה אלה הקרוֹבים לדבר ממנוּ.

חייבים אנוּ, כּוּלנוּ, לדאוֹג, כּי המוּשׂגים והערכתם בּנידוֹן זה ישוּנוּ כּליל.

בּשביל עם כּעמנוּ, אשר תנאי הקיוּם האיוּמים עשׂוּ בּוֹ שַמוֹת מכּל צד בּמשך מאוֹת שנה, בּתנאי עבוֹדתנוּ אשר החליצוּת וההתאַקלמוּת דוֹרשוֹת את כּל המאמצים, ותחלוּאי הארץ וּתנאי החיים הקשים גוֹזלים את מיטב הכּוֹחוֹת – לא צריכים עניני בּריאוּת העם להיוֹת מן האחרוֹנים. אוּלי עתה, עם לקח המלחמה העוֹלמית, כּבר הגיע הזמן לכל האדם, כּי בּמקוֹם ההרס והאבדוֹן השיטתי, בּמקוֹם הבּירוּר הסיסטמַתי של הכּוֹחוֹת הכי-בּריאים למען הקריב אוֹתם למוֹלך – תבוֹא דאגת הבּריאוּת של הדוֹר ההוֹוה והדוֹרוֹת העתידים, שכּנגד הפּרוֹצס של כּליוֹן האדם וניווּנוֹ תבוֹא העבוֹדה המסוּדרת לחיזוּקוֹ וּלהבראָתוֹ, וּבמקוֹם וַזרת-המלחמה – הוַזרה לבריאוּת-העם. האם עוֹד לא בּא הזמן? בּכל אוֹפן, אצלנוּ, אם חסים אנוּ על מעט הכּוֹחוֹת שיש בּארץ, על אוֹתוֹ הקיבּוּץ הקטן, בּערים וּבמוֹשבוֹת, שעלוּ לנוּ כּל כּך בּיוֹקר, אם רוֹצים שהכּוֹחוֹת שיִכָּנסוּ לארץ לא יתבּזבּזוּ לריק, אם רוֹצים בּפוֹריוּת החיים והעבוֹדה – צריכה אזי הדאגה הסַניטרית לתפּוֹס מקום בּראש. כּוֹחוֹת מדע מהמַדרגה הראשוֹנה צריכים להיכּנס לארץ, מוֹסדוֹת-חקירה מדעיים, השגחה סַניטרית, בּתי-חוֹלים מוֹדרניים, בּתי-החלָמה, בּתי-יוֹלדוֹת, מוֹסדוֹת להזנת התינוֹקוֹת, להמצאַת חָלב מפוּסטר, מרחצאוֹת עממיים – צריכים להיפּתח. שוּּרה של מוֹסדוֹת וכוֹחוֹת מאוּחדים אשר יספּיקוּ את העזרה הדרוּשה להבראַת הארץ, ויבראוּ את האַתמוֹספירה הרצינית של עבוֹדה מדעית, שבּה יהיה מקוֹם לרוֹפא הטוֹב, לרוֹפא הגדוֹל.

הלשכּה הציוֹנית הסַניטרית צריכה ללַווֹת את הבּא לכל המקוֹמוֹת החדשים אשר ילך, ועבוֹדתה צריכה להיעשׂוֹת בּכל אוֹתה האחריוּת, שציבּוּר העוֹבדים עוֹשׂה את עבוֹדתוֹ הוּא. זוֹהי החוֹבה, אוּלי הראשוֹנה שבּחוֹבוֹת, נגד כּל אלה שלהם אנוּ קוֹראים וּלבוֹאם מחכּים.

---

ועוֹד סעיף אחד של העבוֹדה בּארץ, סעיף עזוּב לגמרי, תוֹבע את עלבּוֹנוֹ ודוֹרש את תיקוּנוֹ: זוֹהי **העבוֹדה התרבּוּתית העממית. ** עבוֹדה תרבּוּתית בּארץ פּירוּשה עד היוֹם הזה – בּתי-ספר. מחוּץ לתחוּמי המוּשׂג הזה לא יצאנוּ.

(מאמר מוּסגר. אפשר שגם בּפּינה זוֹ, בּתרבּוּת ה“רשמית”, רשוּתם של המוֹרים ועסקני החינוּך, יש לפּוֹעל מה לאמוֹר, וצריך שיֵאָמר. הפּוֹעל עכשיו כּבר אינוֹ הרוָק הנוֹדד. שאלת חינוּך ילדיו כּבר מעסיקה, מדאיגה וגם מטרידה.

וּמה הם בּתי-הספר שלנוּ בּמוֹשבוֹת, וּלמה הם מחַנכים, וּמהוּ הקשר שבּיניהם וּבין החיים של העוֹבד ועתידוֹ – זוֹהי שאלה מרה, הנשאלת כּבר חרש בּאָהלינוּ, ואשר בּהכרח עוֹד ישוּבוּ אליה לא פּעם. אוּלם זוֹהי פּרשה לְחוּד).

מה נעשָׂה בּארץ למען הָקֵל על הבּא מחדש את רכישת העברית? זה היה ענין של יחידים, של קנאים, של מתנדבים. בּחלקנוּ אנוּ, הפּוֹעלים, נפל הגוֹרל, גוֹרל הכּבוֹד אמנם, של הפצת השׂפה בּפי חוּגים עממיים, משוּללי הידיעה. וכל הכּאב הכּרוּך בּעקב אי-הידיעה: צמצוּם החיים, מרירוּת הלבבוֹת, ההתנכּרוּת והמכאוֹבים הפּנימיים – הוּרגש בּמחננוּ שכם אחד. רבּים בּנוּ היוֹדעים על עצמם ועל בּשרם אוֹ על קרוֹבי נפשם את לבּוֹ הדוָי של האדם הבּא לארץ וּלשוֹנוֹ אינה אִתוֹ, את מצב הנפש של האם הרוֹצה לדבּר עם ילדהּ עברית וּלשוֹנה מגמגמת, את המַרטירוֹלוֹג הקשה של האדם הגוֹזל בּמשך שנים מרגעי מנוּחתוֹ הדלה למען תפוֹס פּירוּרי השׂפה מבּלי מוֹרה, מבּלי ספר-לימוּד, מבּלי כּל עזרה.

וּמה יהיה להבּא, כּשיבוֹא זרם העוֹלים הצפוּי? האוּמנם יוּתן לוֹ לגווֹע בּצערוֹ, בּאי-ידיעתוֹ? האוּמנם יעוּכּב הפּרוֹצס ההיסטוֹרי של איחוּד העם וּתחייתוֹ הכּלכּלית והתרבּוּתית על ידי צרוּת האפקים והמוּשׂגים, על ידי חוֹסר החוּש העממי, על ידי חוֹסר אנשים נאמנים, מחוּננים, עוֹבדי העבוֹדה התרבּוּתית בּעם?

גם בּמדינה ששׂפתה שוֹלטת בּכל ענפי החיים, יוֹדעים להגיש לאֶמיגרנט את העזרה הדרוּשה בּלימוּד השׂפה.

ואצלנוּ?

חוֹבבי-ציוֹן ידעוּ לפני כּמה שנים להוֹציא חוֹברת ללימוּד ערבית. איפה היא החוֹברת הראשוֹנה ללימוּד הדיבּוּר העברי, אשר העוֹלה יקחנה אתוֹ בּעלוֹתוֹ על הספינה, איפה הוּא ספר-הלימוּד לגדוֹלים, איפה הם המכשירים האפשריים, העוֹזרים להקנוֹת את ידיעת השׂפה, אף מבּלי ידיעת בּעלים?

אכן, גם זהוּ לוּכּסוּס, אחד המוֹתרוֹת “היקרים”, כּעזרה אַגריקוּלטוּרית, כּעזרה מדיצינית.

והשׂכּלת העם אינה, מוּבן, שאלת הלשוֹן בּלבד. די לזכּוֹר את המצב העלוּב של הספריוֹת בּארץ (מן הספריה העממית בּמוֹשבה ועד ה“בּית נאמן”¹⁵), להתבּוֹנן אל מצב ההשׂכּלה של הדוֹר הצעיר גוֹמרי בּית-הספר, הנשארים אחרי-כן מבּלי כּל המשך לימוּד והתפּתחוּת. ואין כּבר לדבּר על דבר מצבה של ספרוּתנוּ והתאָמתה לצרכי התרבּוּת של הקוֹרא, שוֹאף הדעת.

האוּמנם צריך להשלים עם המצב, שאִכּרוּת וּבוֹרוּת הם שמוֹת נרדפים? לא ולא. על בּערוּת לא תיבָּנה האִכּרוּת העברית, לא תיבָּנה כּנסת ישׂראל, לא תיבּנה כּנסת העבוֹדה. “וכל בּנַיִך לִמוּדי ה'” – בּרכה עתיקה היא, שנתבּרכנוּ בּה. ואל נתבּייש בּה, ואל נַכזיבה. עבוֹדה תרבּוּתית עממית, רחבה ועמוּקה, צריכה ללווֹת את כּל עבוֹדתנוּ הישוּבית. אמצעים ענקיים וגם כּוֹחוֹת אנוֹשיים ענקיים, כּוֹחוֹת אהבה וּמסירוּת צריכים לבוֹא לעזרת השׂפה העברית, לעשׂוֹתה לנחלת-העם השב אל מוֹלדתוֹ, להשׂכּלת העוֹבד, לחינוּך הדוֹר הצעיר גם אחרי היפּרדוֹ מבּית-הספר. שוּם אמצעים אַל יהיוּ בּעינינוּ גדוֹ­לים מדי בּשביל הקלת הפצת השׂפה העברית בּפי הבּאים. מערכת מפעלים תרבּוּתיים צריכה להיוָצר, מיִסוּד בּית-לימוּד השׂפה לבּאים ועד יצירת ספרוּת עברית לעם, בּמה טוֹבה מחנכת, מוּזיאוּם אמנוּתי לאוּמי, ואוּניברסיטה עממית, המַתאימה לצרכי ההשכּלה בּארץ, לגוֹבה התרבּוּתי של העוֹבד הארץ-ישׂראלי.

בּחברה העברית הנבנית אין מקוֹם לשתי תרבּוּיוֹת: לתרבּוּת של המעמד העליוֹן ולתרבּוּת של שפלי-הרוּח. היצירה התרבּוּתית כּוּלה צריכה להיוֹת בּתוֹך יצירת חיי העם, להיזוֹן ממנה ולהזינה. קניני התרבּוּת, המדע, האמנוּת והמחשבה, צריכים להיוֹת נחלת העם. ואַל תאמרוּ כּי הדברים האלה רחוֹקים.

---

---

עבודה חקלאית-ישובית בירושלים וּבקרבתה

מאת

ברל כצנלסון

בּין העבוֹדוֹת השוֹנוֹת לתקנת ירוּשלים, להרמתה וּלהבראָתה צריכה ויכוֹלה גם העבוֹדה החקלאית לתפּוֹס את מקוֹמה. מוּבן מאליו כּי אין עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על חשבּוֹן עבוֹדוֹת כּלכּליוֹת-עירוֹניוֹת אחרוֹת. כּי אינה יכוֹלה להעלוֹת ארוּכה לכל מַדְוֵי ירוּשלים ולפתוֹר את שאלת הקיוּם של המוֹניה הרעבים והדווּיים, כּי אם להוֹסיף גוָן חדש לעבוֹדה הרַבּה הצריכה להיעשׂוֹת, להכניס זרם מחַיֶה לתוֹך חיי העיר העתידים להיבּרא.

עיר זוֹ עם אקלימה הנוֹח לצמיחה, עם עמקיה הפּוֹריים, עם עציה העתיקים – ההוֹלכים אמנם ונחרבים לעינינוּ בּפראוּת הסביבה והשלטוֹן הקוֹדם, עם הכּפרים מלאי הירק וגני-השלחין המַקיפים אוֹתה, לנוּ אין בּה מכּל זה כּלוּם, רק חוֹמוֹת, חנוּיוֹת וחרבוֹת. והישוּב העברי, הנמק בּדלוּת וּבדחקוּת, בּחוֹסר לחם ואויר בּין החוֹמוֹת של עיר זוֹ רק שמוּעה שמע על דבר “קוֹלוֹניֶס”, “קוֹלוֹניסטין” וּפוֹעלים. ורוּבּוֹ הגדוֹל אף לא ראָם, וחוֹשב אוֹתם לאחדים מן הדברים המוּזרים בּעוֹלם, הרחוֹקים-רחוֹקים.

מלבד המקרה היחידי לפני ארבּעים שנה, בּראשית היוָסד פּתח-תקוה, לא נתנה עיר יהוּדית זוֹ, לב האוּמה, בּמשך כּל שנוֹת עבוֹדת הישוּב, חוֹמר אנוֹשי לגאוּלת הארץ, אפילוּ בּאוֹתה מידה שנתנה איזוֹ עיירה זעירה בּרוּסיה אוֹ בּגליציה. ולא רק שהישוּב הירוּשלמי לא נתן משלוֹ לישוּב החקלאי, הוּא גם לא קיבּל, לא ינק ממנוּ ולא ראה אוֹתוֹ מקרוֹב. נחוּצה היתה “גזירה” של גֶ’מַל-פֶּחָה בּימי האַרבּה ¹, למען אשר חלק מבּני ירוּשלים יראה בּעיניו את אחת המוֹשבוֹת. ואפילוּ בּני “הישוּב החדש”, חניכי בּתי-הספר, היוצאים אוּלי לפעמים לטיוּל למוֹשבה, אינם הרבּה יוֹתר קרוֹבים לישוּב מחניכי החדרים והישיבוֹת. אף הם, בּני הארץ, לא נתנוּ מתוֹכם שוּם עוֹבדים בּשביל גאוּלת הארץ (אָפיית למדי היא אַנקיטה אחת שנעשׂתה בּין חברי אגוּדה ציוֹנית מבּני הדוֹר הצעיר. מששים חברים ראוּ רק שמוֹנה בּעיניהם מוֹשבה עברית).

הכנסת עבוֹדה חקלאית בּירוּשלים, זאת אוֹמרת, לברוֹא קשרים חיים בּין העיר ירוּשלים וּבין ישוּבנוּ הקרקעי עוֹבד האדמה, להמציא לחלק מתוֹשביה אפשרוּיוֹת של עבוֹדה פּוֹריה, של קיוּם אנוֹשי, – מבּלי להיוֹת תלוּיים בּעזרה וּצדקה – של התאַזרחוּת קרקעית; להכניס לתוֹך ירוּשלים חוּג חדש של תוֹשבים, מאנשי הישוּב החקלאי העוֹבד, הכּוֹבש, השוֹאף ליצירה מעשׂית, לברוֹא בּקרב הימים בּירוּשלים מעמד חדש של חקלאים עירוֹניים, גננים, ירקנים, שַתָּלים, מגַדלי בּהמוֹת, עוֹפוֹת, דבוֹרים.

אוּלם לא רק ערך כּלכּלי וחינוּכי ישנוֹ לעבוֹדה זוֹ בּירוּשלים, כּי אם גם ערך מדיני-תרבּוּתי – אם אפשר לאמוֹר כּך. יצירת חַוָה לאוּמית יפה בּקרבת העיר, סידוּר גנים יפים על יד בּתי-הספר, ואף גם על יד הישיבוֹת וּשאר המוֹסדוֹת העבריים הציבּוּריים (אוּלי גם לא רחוֹק היוֹם שיגשוּ אצלנוּ לסידוּר גן בּוֹטַני לאוּמי); סידוּר מחלבה גדוֹלה המַמציאה חלב מַבריא מפוּסתר לתינוֹקוֹת, משתלה טוֹבה, הממציאה שתילי עצים, ירקוֹת וּפרחים לשכוּנוֹת החדשוֹת אשר תיבָּנינה, נטיעת חוּרשת הרצל, שתהיה ראוּיה לשמה, בּקרבת העיר, הכנסת הירק והצוֹמח לכל פּינה עברית, סידוּר חנוּיוֹת הגוּנוֹת, אשר תמכּוֹרנה ירקוֹת, בּיצים, חמאה, גבינה משלנוּ, פּרי העבוֹדה העברית. כּל השׁיפּוּר הזה שׁל העיר הָרֹאשָׁה בּארצנוּ, כּל התיקוּן הכּלכּלי והרוּחני הזה בּחיי תוֹשבי עירנוּ, כּל זה יבוֹא ויעיד על ערכּנוּ הציביליזטוֹרי, על כּוחנוּ התרבּוּתי, היוֹצר, אוּלי לא פּחוֹת מאשר הקמת בּתים לתוֹרה וּלמדע.

מקצוֹעוֹת החקלאוּת, אשר יש להם מקוֹם ועתיד בּירוּשלים וּבקרבתה הם: גידוּל-ירקוֹת, החזקת בּקר וצאן, תעשׂיית החלב, גידוּל עוֹפוֹת, גידוּל דבוֹרים, גידוּל משתלוֹת של עצים וּפרחים, תעשׂיית-שימוּרים של ירקוֹת וּפירוֹת.

גידוּל הירקוֹת מעסיק בּסביבוֹת ירוּשלים עם רב. כּפרים רבּים, בּיחוּד אלה אשר תנאים נוֹחים להם: מים, גבעוֹת זבל של דוֹרוֹת, אקלים יוֹתר חם בעמקים – חיים על עבוֹדה זוֹ. ואף על פּי כן כּמוּת הירקוֹת מצוּמצמה וּמחיריהם גבוֹהים מאד. יש עוֹד די מקוֹם לקיוּם ציבּוּר של ירקנים יהוּדים וּכמוֹ כן להרחבת המקצוֹע וּלהעלַאתוֹ על ידי עבוֹדת-חקירה נסיוֹנית, בּחינת מינים והכנסתם וכוּ'. הכנסת המקצוֹע הזה בּמידה רחבה וּבתנאים רציוֹנַליים צריכה לפעוֹל לטוֹבה גם על הספּקת המזוֹנוֹת של ירוּשלים. אפשר לקווֹת בּבטחה כּי אחרי עבוֹר שנוֹת עבוֹדה ונסיוֹן, וּברָכשנוּ לנוּ חלקוֹת-אדמה מַתאימוֹת יצליח בּידינוּ לנטוֹע את הענף החקלאי הזה ולברוֹא בּירוּשלים וּסביבוֹתיה מעמד של ירקוֹת בּטוּח בּקיוּמוֹ.

הספּקת ותעשׂיית חלב כּבר תפסוּ מקוֹם רב בּירוּשלים, אף בּישוּב היהוּדי. ועם ריבּוּי אוּכלוֹסיה וּצמיחתה בּעתידה תצמח גם תקותם של המקצוֹעוֹת האלה, אם כּי המספּוֹא וּשאר צרכי ההספּקה של בּהמוֹת-החלב, יצטרך להיוֹת מוּבא בּרוּבּוֹ מן החוּץ. המחלבה של המוֹשבה האמריקאית יכוֹלה לשמש בּנידוֹן זה דוּגמה יפה, ואף הצבּר בּלי קוֹצים והאספּסת והתירס המכּסיקאי בּאים בּחשבּוֹן. התפּתחוּת המקצוֹע הזה, מלבד פּרנסת העוֹבדים, חשוּבה עוֹד לנוּ בּיחוּד בּשביל בּריאוּת התוֹשבים, הקלת החיים, טיפּוּח התינוֹקוֹת והילדים.

גידוּל מַשתלוֹת וּפרחים ודאי לא יתפּוֹס מקוֹם רחב בּשנים הכי-קרוֹבוֹת. אוּלם אפשר לקווֹת, כּי עם בּנין שכוּנוֹת חדשוֹת, עם נטיעת גנים וחוּרשוֹת – תבוֹא גם הדרישה. ואזי תפרנס עבוֹדה זוֹ את בּעליה בּהרחבה. התחלה של עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת בּהקדם, בּאשר היא תעזוֹר לנוּ לתת את הצוּרה הנאה לשכוּנוֹתינוּ, לחצרוֹת מוֹסדוֹתינוּ.

על יד המשקים החקלאיים ימָצא מקוֹם גם לגידוּל עוֹפוֹת. חלק מהמזוֹנוֹת ימָצא להם משיירי הגן, והכנסה של החזקת עוֹפוֹת בּעיר תשלם את הוֹצאוֹת המזוֹנוֹת אשר יִקָנוּ.

גם לגידוּל דבוֹרים ימָצא מקוֹם בּירוּשלים. לפי דברי הבּוֹטַנַאי א. ראוּבני מרוּבּים צמחי הדבש בּסביבה זוֹ. ואף גן-הירקוֹת יוּכל להיוֹת לעזר בּענין הזה.

עם התפּתחוּת המקצוֹעוֹת האלה יִפָּתח אוּלי מקוֹם גם לתעשׂיה החקלאית, לשימוּרי ירקוֹת וּפירוֹת. בּסביבוֹת ירוּשלים מרוּבּוֹת הנטיעוֹת של זיתים, תאנים, גפנים, חַבּוּשים. יעלה אוּלי בּידינוּ להכניס לתוֹך ירוּשלים גם את ענף-העבוֹדה הזה, שערכּוֹ הכּלכּלי בּשביל העיר יוּכל להיוֹת רב מאד.

---

ההצעוֹת המעשׂיוֹת לעבוֹדה חקלאית בּסביבוֹת ירוּשלים תהיינה בּהכרח מצוּמצמוֹת מאד, כּל זמן אשר רכוּשנוּ החקלאי בּחבל הזה הוּא כּל כּך דל. בּשוּם מרכּז עירוֹני בּארץ – מלבד אוּלי חברוֹן, אין התאַחזוּתנוּ כל כּך מוּעטה עדיין כּאשר בּירוּשלים. הערים יפוֹ, חיפה, צפת, טבריה הן בּכל זאת מוּקפוֹת נקוּדוֹת של אדמה עברית. ועוֹד דבר: כּל מרכּזי החקלאוּת האינטנסיבית בּירוּשלים נמצאים בּקרבת המַעינוֹת, והמים הם הם שנוֹתנים את האפשרוּת לקַדֵם את העבוֹדה וּלהרויח ממנה. ואדמוֹת כּאלוּ, אדמוֹת שלחין, אין בּידינוּ כּלל: בּרי הדבר שרכישת חלקת אדמה עם מים בּמידה מספּיקה רק היא תתן לנוּ אפשרוּת של יצירת משק יפה בּסביבה זו. נקוה כּי לזה יוּשׂם לב. וּלפי שעה מוּכרחים אנוּ להתאים את הצעוֹתינוּ ועבוֹדוֹתינוּ המעשׂיוֹת הקרוֹבוֹת לאלה האדמוֹת שישנן בּרשוּתנוּ, וּלהשתדל לברוֹא בּהן את התנאים המינימַליים לפּחוֹת, להצלחת העבוֹדה. בּבוֹרוֹת חצוּבים גדוֹלים, אשר יכילוּ הרבּה מים, צריכים לבוֹא לעזרתנוּ. בּעזרת בּוֹרוֹת כּאלה וּמַשאבוֹת של יד אוֹ סוּסים עוֹלה בּידי הגרמנים לסַדר את גניהם (שנֶללר, בּית-החוֹלים הגרמני). בּאדמוֹת הרים שיסדרוּ אוֹתן דרגוֹת-דרגוֹת מיוּשרוֹת נפתרת שאלת המים בּיתר הצלחה. מהבּוֹרוֹת הגדוֹלים, הבּנוּיִים בּטֶרַסוֹת העליוֹנוֹת, יורדים המים על ידי צינוֹרוֹת ומשקים את הטרסוֹת התחתונות. בּאוֹפן כּזה נעבדים בּמנזרים אחדים בּהרים גנים יפים למדי.

---

ואלוּ הן העבוֹדוֹת אשר בּהן אפשר להתחיל בּימים הכי-קרוֹבים, לפי האפשרוּיוֹת הקרקעיוֹת המצוּמצמוֹת אשר בּידינוּ:

א. בּאחת החלקוֹת אשר בּרשוּתנוּ: “בּקעה”, “עמק רפאים” אוֹ “תלפּיוֹת”, יש לסדר משק של מחלבה וירקוֹת על שטח של 10–15 דוּנם. את שאר המקצוֹעוֹת יכניסוּ בּמשך הזמן. משק זה צריך להיוֹת נקוּדת-המוֹצא של העבוֹדה החקלאית בּסביבה. בּוֹ ימצאוּ עבוֹדה עשׂרוֹת אחדוֹת אנשים מבּני ירוּשלים וּבנוֹתיה, בּוֹ יקבּלוּ בּני ירוּשלים הרוֹצים בּעבוֹדת האדמה חינוּך חקלאי שימוּשי. הוּא ימציא לתינוֹקוֹת ירוּשלים חלב טרי ונקי – אוּלי גם מפוּסתר – הוּא ימציא לסביבה זרעים, שתילי עצים, שתילי ירקוֹת וּפרחים; הוּא ישמש גם מרכּז של חקירה ונסיוֹן חקלאי-שימוּשי בּחבל הארץ הזה, החדש לנוּ בּמוּבן הזה לגמרי.

בּ“בּקעה” יש תקוה כּי שאלת המים אוּלי תיפּתר בּהצלחה על ידי חפירת בּאר מים חיים. בּקרבת אדמתנוּ, וּבאוֹתוֹ הגוֹבה בּערך, בּחצר כּוֹמר יוָני כּבר נחפּרה פּעם בּאֵר, בּשנת תרס“ג, על ידי המהנדס האנגלי הוּנד בּעוֹמק של 30 מטר בּערך (בּאר זוֹ ראיתי נעוּלה בּימי שלטוֹן התוּרכּים). אפשר לחשוֹב, שגם הטמפּרטוּרה בּ”בּקעה" היא יוֹתר גבוֹהה מאשר בּתלפּיוֹת, מה שחשוּב בּיוֹתר בּסביבה זוֹ בּשביל גידוּלי ירקוֹת החוֹרף. לתלפּיוֹת יש היתרוֹן של שטח מישוֹר יפה, נקי כּמעט מאבנים.

ב. מלבד המשק הקבוּע הזה, הדוֹרש השקעת סכוּמים גדוֹלים (בּריכוֹת, בּנינים, רפתים, אינבֶנטַר חי) יש עוֹד מקוֹם בּירוּשלים לשוּרה של משקים ארעיים, אשר ערכּם הישוּבי והחינוּכי יכוֹל להיוֹת רב בּשנים הראשוֹנוֹת, עד שתיבּרא האֶפשרוּת של עבוֹדה ישוּבית יוֹתר יסוֹדית. אלה הם משקים לגידוּל ירקוֹת וּלמשק בֵּיתי קטן על ידי קבוּצוֹת פּוֹעלים מן המוֹשבוֹת על אדמת המגרשים השייכים לנוּ בּעיר, וּבאדמוֹת אשר ודאי תיקָנינה בּזמן הקרוֹב בּשביל מוֹסדוֹת ציבּוּריים שוֹנים. בּסידוּר מוּצלח, בּאפשרוּת לעבּד מגרש אחד בּמשך שנים אחדוֹת כּסדרן, בּחציבת בּוֹרוֹת הגוּנים למים, אפשר לקווֹת שקבוּצוֹת אלוּ תוּכלנה להתקיים על פּרי עבוֹדתן.

הערך החינוּכי של הכנסת פּוֹעלים וּפוֹעלוֹת לעבוֹדה בּירוּשלים, של יצירת עבוֹדת-אדמה עברית בּסביבת בּני העיר, בּתוֹך השכוּנוֹת העבריוֹת, לעיני הדוֹר הצעיר וילדי בּתי-הספר – מוּבן מאליו. מציאוּת ציבּוּר עוֹבדים חקלאים בּתוֹך העיר וּבקרבתה עלוּלה לעוֹרר כּוֹחוֹת נרדמים, להכניס את התוֹכן הציוֹני, החיוּני, תכני העבוֹדה, כּיבּוּש הארץ וההתאַחזוּת לתוֹך החוּגים העירוֹניים. בּעבוֹדת הקבוּצוֹת האלה יתחנכוּ גם עוֹבדים מוֹעילים בּשביל העבוֹדוֹת הישוּביוֹת היוֹתר רחבוֹת, אשר נגש אליהן בּימים הבּאים.

הקבוּצוֹת האלוּ, כּשהן לעצמן, תמֵלאנה גם חלק חשוּב מהעבוֹדה הנסיוֹנית החקלאית בּסביבה החדשה וְתִתֵּנָה בּמידה ידוּעה עבוֹדה גם לבני העיר וּבנוֹתיה, וּתשַתפנה אוֹתם בעבוֹדתן.

קבוּצוֹת אחדוֹת כּאלוּ יכוֹלוֹת להסתדר מבּלי קוֹשי רב בּקרדיטים בּלתי-גדוֹלים (5–8 אלפים פרנקים לקבוּצה בּמשך השנה הראשוֹנה) ויש יסוֹד לקווֹת שאחרי הנסיוֹן של השנה הראשוֹנה, הכּרוּכה תמיד בּנסיוֹנוֹת וּמכשוֹלים רבּים, תוּכל קבוּצה זוֹ לעמוֹד על רגליה ולחיוֹת על עבוֹדתה.

ג. עבוֹדה חשוּבה וּמיוּחדת בּמינה יש לפנינוּ בּהרמת החַלבּנוּת המקוֹמית. פּה אין לפנינוּ יצירת יש מאַין, כּרגיל, כּי אם חיזוּק היֵש, סיוּע וסעד לַקַיים העלוּל להתפּתח. לפני המַשבּר היוּ מוֹנים בּירוּשלים כּ-80 משפּחוֹת שהתפּרנסוּ על מקצוֹע זה. בּמשך השנים האלה נתדלדלוּ מאד וּבקרם וצאנם נתמעט בּתכלית. החלבּנים צריכים עכשיו להסתדר בּתור אגוּדה כּלכּלית, ועל המוֹסדוֹת הציוֹניים להמציא להם בּאחריוּת הדדית קרדיט מספּיק על יסוֹד מסחרי, למען אשר יוּכלוּ להגדיל את צאנם ובקרם. בּשנים כּאלוּ, שהמספּוֹא עוֹלה כּל כּך בּיוֹקר והבָּקר בּארץ הוֹלך וּמתמַעט, יש חשיבוּת רבּה להחזקת המקצוֹע הזה. עזים וּכבשׂים אפשר לגדל בּירוּשלים, המוּקפה גבעוֹת עטוּפוֹת דשא בּמשך הרבּה חדשים בּשנה והכנסתם עכשיו טוֹבה מאד.

זה יהיה מפעל כּלכּלי רב-הערך להרים משפלוּת חלק נכבּד מתוֹשבי ירוּשלים בּעלי ידיעה ונסיוֹן, אשר היוּ רגילים להתפּרנס מעבוֹדתם. אם הנסיוֹן הזה יצליח יהיה גם מקוֹם להמשך של מפעלים בּדרך זוֹ. עזרה לסידוּר תעשׂיית החלב בּירוּשלים וּמכירה משוּתפת של תעשׂיית החלב.

ד. מלבד החשיבוּת החינוּכית של סידוּר גינוֹת עבוֹדה על יד כּל בּית-ספר בּירוּשלים, אשר כּבר הצעתי פעם, ואשר כּבר הוּחל להתגשם בּמקצת, הנני מוֹצא לנחוּץ להציע שעל יד בּית-הספר לבנוֹת תסוּדר גינה בּמַסשטַבּ יוֹתר גדוֹל, אוּלי גם בּתוֹספת של משק-בּית קטן, שבּה תעבוֹדנה בּשׂכר מספר בּנוֹת מאלוּ שגמרוּ את בּית-הספר והראוּ את נטייתן לעבוֹד את עבוֹדת הגן. המעבר לעבוֹדת האדמה מתעכּב הרבּה בּשביל בּת ירוּשלים על ידי זה שהוּא קשוּר בּהכרח עם עזיבת הבּית והיציאה למוֹשבה. צריך לתת להן את האפשרוּת לעלוֹת על דרך העבוֹדה מבּלי ההכרח הזה בּהתחלה. אלוּ שיש להן נטיה רצינית לעבוֹדת-האדמה צריכוֹת להתאַמן בּעבוֹדה וללמוֹד אוֹתה קצת למעשׂה, ואחרי כן יֵקל להן למצוֹא את דרכּן בּחיים, אם בּצוּרה עירוֹנית ואם כּפרית. ואף אם לא כּל אלוּ שתעבוֹדנה בּגינה זוֹ תישארנה בּתוֹך העבוֹדה החקלאית וּמהן תעבוֹרנה אחרי כן להוֹראה וכוּ', לא תהיה העבוֹדה לשוא. הן תביאֶינה אִתן את החינוּך בּעבוֹדה וידיעת הצוֹמח אשר רכשוּ. עצם מציאת גינה זוֹ, מציאת פּינה לעבוֹדה חיה לבנוֹת המקוֹם, יהיה לה ערך חינוּכי רב.

מוֹסד כּזה יכוֹל להסתדר בּתקציב שנתי של 4–6 אלפים פרנק, לפי מידת רחבּוֹ.

האפשרוּיוֹת המנוּיוֹת כּאן אין בּהן כּדי לסמן את התמוּנה הרצוּיה והאפשרוּת של עבוֹדה חקלאית רחבה, זוֹהי רק התחלה, התחלה הכי-קטנה. והאפשרוּיוֹת הרחבוֹת תבוֹאנה רק עם רכישת אדמה חדשה, וּבעיקר אדמת-שלחין. אזי ידוּבּר לא רק על דבר **סידוּרים של חקלאוּת עירוֹנית בּירוּשלים, כּי אם על דבר “ירוּשלים מוֹשבוֹת סביב לה”. **

תרע"ח.

---

עַל הֶחֳרָבוֹת

מאת

ברל כצנלסון

(לנשמת קַרל נֶטֶר)

שמוֹ זה כּבר היה לאגדה. לאחת האגדוֹת החדשוֹת של עליית השחר לעם השׂב. בּעוֹדי בּילדוּתי קלטתי מתוֹך ספרים חביבים, המספּרים על ארץ התקוה, את ציוּר מצבת קבוּרתוֹ בּקצה שׂדירת בּרוֹשי-הבָּכוּת אשר בּמקוה. והדברים החרוּתים עליה: “יעקב נטר. מקוה ישׂראל כּוֹננוּ ידיו”, נחרתוּ גם בּלבּי, לב ילד. וּבין הרשמים החיוּניים השוֹנים, רווּיי קסמי הגאוּלה, אשר הזינוּ את הנפש והצעידוּ את רצוֹן החיים, היה גם זכרוֹ וזכר מפעל-חייו. וּמה זה היה לי, כּי שם זה, שם אחד המבשׂרים הראשוֹנים, המפעמים את הלב בּרחשי שׂמחה רכּה, שׂמחת אוֹר שחר, כּי שם זה גוֹרר רגשי צער ועצב וּכאב, כּאב מחפּיר, אשר אין עליו תנחוּמים? מדוּע זה כּל בּיקוּר על קברוֹ, מיוֹם בּוֹאי לארץ, מזכּירני יחד עם חלוֹם היצירה והבּנין, גם את החוּרבּן והשממוֹן, מעוֹררי הזוָעה, הכּרוּכים אַחריו?

כּחידת פּלאים נשארוּ לנוּ היחידים, הענקים בּני הדוֹר ההוּא, אשר חלוֹם-הגאוּלה המחוּדש היה מקוּפּל בּלבּם כּפרח בּניצתוֹ. אלה היוּ צבי קַלישר, אליהוּ גוּטמַכר, משה הֶס ¹, נתן פרידלנדר, יהוּדה אַלקלעי ² וחבריהם. את ראשית חזוֹן-לבּם ראוּ החוֹלמים בּ“כל ישׂראל חברים”, בּאנשי המפעל והמעשׂה, כּרֶמיֶה וחבריו. גם אלה היוּ מזיגת-פּלאים בּלתי-מוּבנה לנוּ, לבני הדוֹר הזה. גאוֹן עברי, מלחמת הגנה על קיוּם ישׂראל וּכבוֹדוֹ, איחוּד האוּמה, “הקצת נרדמים” בּחכמת ישׂראל ³, גילוּי האחים הנידחים בּתימן וכוּש ⁴, הפצת השׂכּלה בּכל רחבי העם, כּל אלה עלוּ בּלוּלים יחד עם תוֹרת ה“כּנסיה הדתית”, עם כּמה מיני גילוּיים של התבּוללוּת חיצוֹנית. ההרגישוּ האנשים האלה בּסתירוֹתיהם בּכּוֹחוֹת המתנגדים המתרוֹצצים בּקרבּם? מי יוֹדע. בּחיים שלטוּ מוּשׂגי הדוֹר, אוּלם הכּוֹחוֹת הפּנימיים העמוּקים, מַאוַיי-הדוֹרוֹתהכּמוּסים פרצוּ להם נתיב מפּעם לפעם.

וּמקרב הדוֹר ההוּא, הראשוֹן לשוֹאפי הגאוּלה וחוֹזיה, הראשוֹן גם ליצירת כּנסת-ישׂראל מדינית בּעוֹלם, יצא גם הוּא, המעפּיל הראשוֹן, המיַשב-החלוּץ.

לא זכה נטר, לא זכינוּ גם אנוּ לבּיאוֹגרף אוֹהב, אשר יגלה לפנינוּ את גלגוּלי-נפשוֹ, כּיצד נרקם בּלבּוֹ החלוֹם, וכיצד פּתר אוֹתוֹ שעל שעל, וּמה היה תגמוּל נפשוֹ בּחייו, אם תנחוּמוֹת-התקוה אוֹ מרי-יאוּש. מי יוֹדע אם דאג לזה מי בּתוֹך סביבתוֹ, אם הבין מי לרוּחוֹ. לנוּ נשארה רק העוּבדה עצמה, האגדה-חידה: יהוּדי חדש, גֵר ורחוֹק, שב ממרחקים לארץ אבוֹתיו לנעוֹץ בּה קנה לגאוּלת העם העתידה. לנוּ נשאר גם שם המפעל, הרוֹמז כּפוּלוֹת. מקוה-ישראל: קיווּי, כּנוּס העם ותקוַת העם.

עלה בּגוֹרלוֹ האוֹשר הבּלתי-קל להיוֹת הראשוֹן, הראשוֹן למפעל. ולא נשאר מפעל-חייו בּוֹדד. סוֹף סוֹף בּאוּ גם הממשיכים. אמנם לא מקרוֹב בּאוּ, מאשר הוּא קיוה, לא מחניכיו, מבּני הארץ. מרחוֹק בּאוּ, הוּא עוֹד זכה לראוֹת בּעיניו וּלקבּל את פּני הבּיל"וּיים, לעוֹדדם, לאַמץ את רוּחם.

אוּלם מפעלוֹ שלוֹ מה היה עליו? איזוֹ מאֵרה שלטה בּוֹ?

---

מאוֹת ואוּלי גם אלפי ילדים בּארצוֹת רחוֹקוֹת שוֹמעים בּלב פּוֹעם את השם המַרהיב וּמנַבּא: מקוה-ישׂראל, וחוֹלמים על קיבּוּץ גָלוּיוֹת, על עבוֹדה ותוֹרה, על חינוּך של אִכּרוּת עברית בּארץ העבר והעתיד.

והמעטים בּהם שחלוֹמם לא עזָבָם והם עוֹלים לארץ-ישׂראל לבקש פּתרוֹן לחלוֹמוֹתיהם, והנה: בּית-ספר ללא תוֹרה, ללא חינוּך, ללא עבוֹדה, ללא השׂכּלה. החלוֹמוֹת והמעשׂים של היוֹצר, הכּל, הכּל מכוּסה בּשכבה עבה של אבק-שנים, שממוֹן, אפס כּל רצוֹן וחיים. בּמקוֹם נקוּדת-מרכּז ליצירת חקלאוּת בּארץ – חוסר כל קשר בין המקום ובין הישוב החי. במקום השכלה – לֶבַנטיוּת ריקה, קוּלטוּרה של מצרים, בּמקוֹם דיבּוּר עברי – גמגוּם צרפתי, בּמקוֹם עבוֹדה – השגחה על הנשים והילדים הערבים העוֹבדים תחת שבט הנוֹגשׂ. בּית חינוּך-אִכּרים מחנך לכל “תכלית”, רק לא אִכּרים ועוֹבדים. הבּית הראשוֹן לקיבּוּץ גָלוּיוֹת מפיץ וּמפזר את בּני הארץ לכל קצוי עוֹלם, הבּית הראשוֹן לבניןתקות ישׂראל עוֹמד וּמכריז בּחוּרבּנוֹ על חוּרבּן ישׂראל.

בּני בּיל“וּ הראשוֹנים שבּאוּ לעבוֹד בּארץ-ישׂראל, הם עוֹד מצאוּ בּנטר מעוֹדד וסוֹמך. אבל מה מצאוּ יוֹרשיהם הרוּחניים של הבּיל”וּיים בּיוֹרשיו של יוֹצר מקוה? הוֹי, הם דוֹפקים על שערים נעוּלים. עשׂרוֹת שנים נמשכוּ שוּרוֹת של חלוּצים בּוֹדדים לחוֹנן אדמת-ישׂראל בּידיהם, בּזיעתם, בּמסירת-נפשם, הם כּאבוּ את כּאֵבם וּכאב עמם, וּביקשוּ מַרפּא בּאדמת-אבוֹת, בּאדמת-עבוֹדה. הם היווּ לסַעד מוּסרי, לחינוּך חקלאי, מקוה נשארה נעוּלה לפניהם. חסד מיוּחד היה דרוּש מצד הפּקיד למען קבּל פּעם פּוֹעל עברי. וקבּלה מקרית זמנית של קבוּצת פּוֹעלים עברים נחשבה לתקוּפה חדשה, אשר על פי רוֹב היתה קצרה מאד. לבנוֹת הכּפרים שמסביב נמצאה עבוֹדה יוֹם יוֹם. אוּלם לבנוֹת ישׂראל, הבּאוֹת ממרחקים לבנוֹת את בּית ישׂראל, להן אי אפשר היה להמציא עבוֹדה… “מפּני הצניעוּת”. זוֹ הצניעוּת והדתיוּת המפוּרסמוֹת, אשר פקידי “אַליאַנס” נוֹטעים בּמזרח.

---

זהוּ גוֹרל מפעלוֹ של נטר. המוֹסד הראשוֹן לתחיית העם ניתק את הקשרים בּינוֹ וּבין העם החי. את נשמתוֹ החַיה החניקוּ. מטרתוֹ נשכּחה מזמן. וכי תשאל את מנהליו וּמוֹריו: מה מטרתוֹ, מה יֵדעוּ הם להשיב. עצם קבּלת המשׂכּוֹרת, קבּלת פּקוּדוֹת מפּריס, נתינת פּקוּדוֹת לערבים העוֹבדים, שמירת צֶרֶמוֹניוֹת ידוּעוֹת – כּל זה ודאי תעוּדת-חיים מספּיקה להם. כּל רוּחוֹת האביב שעברוּ בּארץ לא נגעוּ עָדָיו. ההתפּתחוּת החקלאית שבארץ אינה ניכּרת בּוֹ, גם סערת-המלחמה בּעד שלטוֹן השׂפה העברית, אף היא לא השיבה את שכבת-האבק המכסה את מקוה. גם חילוּפי-גברא, שאליהם מפלל הציבּוּר העברי מפּעם לפעם, בּתקוה לתיקוּנים – גם אלה לא הביאוּ שינוּיים. הכּל כּמוֹ שהיה, זה רבּוֹת בּשנים. כּכה רוֹצה הגוֹרל ההיסטוֹרי המר להתקלס בּנטר, בּ“כל ישׂראל חברים”, בּכוּלנוּ.

האוּמנם הגיע כּל זה למעפּיל הראשוֹן על שהקדים לבוֹא לפני זמנוֹ? האוּמנם כּכה נגזר עליו, כּי מפעל חייו יהיה למְעִי מפּלה, לחוּרבה ריקה, המטילה אימים בּריקנוּתה, המעידה רק על התהוֹם שבּין רצוֹן היוֹצר וּבין מעשׂי יוֹרשיו הגמדים, לסמל-בּלהוֹת, המעוֹרר מחשבוֹת מחרידוֹת על גוֹרלוֹ, על גוֹרלנוּ? האם לא תימָצא היד החזקה, הבּרוּכה, אשר בּתנוּפה אחת תמחה את שנינת-השנים?

עשׂרוֹת שנים פּיטמוּ את מוֹחוֹת ילדי ישׂראל בּ“חכמת-מצרים”, עשׂרוֹת שנים קרעוּ את ילדי ישׂראל מעל משפּחתם, מעל עמם וארצם, עשׂרוֹת שנים בּיזבּזוּ את כּספּי ישׂראל מבּלי כּל תוֹעלת לעם, וּמַעין-בּרכה נהפך לאגָם עבֵשׁ. וכל זה בּתוֹר המשך של מפעל חיי נטר. האם לא יֵאָמר פּעם: די?

האם לא הגיעה השעה, כּי יזכּוֹר העם את נטר ויקים את זכר המת, החי על נחלתוֹ, ויגאל את נשמתוֹ החיה מאבק השממוֹן והמות?

יפוֹ, ל“ג בּעוֹמר, תרע”ח.

---

ממכתבים על ההתנדבות לגדוד העברי

מאת

ברל כצנלסון

¹

א

זוֹהי התנדבוּת של הפּוֹעל. כּכה לא התנדבוּ אחרים. כּשניסיתי בּראשית הימים להבּיע חלוֹמוֹת כּאֵלוּ לפני שני הצדדים, היוּ שניהם מנערים אֶת חָצנם. ועכשיו בּמכתבים, בּשׂיחוֹת, ראיתי ונוֹכחתי – לאָשרי – כּי התנדבוּת הפּוֹעל אחת היא בּכל מקוֹם, בּקשר הכי-חזק עם העבוֹ­דה ועם התנוּעה הלאוּמית הכּללית. והידיעוֹת החדשוֹת הבּאוֹת מחוּץ-לארץ(וּבהן על דבר גדוּדי-עבוֹדה וּגדוּדי-נשים) מוֹכיחוֹת כּי לא שגינוּ, כּי כּיוַנוּ לאמת ההיסטוֹרית. האם אין זה אוֹמר לנוּ דבר-מה גם בּנוֹגע לשאר הַרְגָשוֹת שעדיין אנוּ בּוֹדדים בּהן?

ב

הייתי רוֹצה שתבין לי בּיחסי לגדוּד, כּמוֹ שאני מבין אוֹתך. ואוּלם אין כּל בּטחוֹן, כּי גם אחרי דברי יוּקל לך. בּראשית המלחמה כּתב א. ד. גוֹרדוֹן את דבריו על המוּסר שיש ללמוֹד ממנה ועל דבר ההתעוֹררוּת הצפוּיה על ידה. לא הבלגתי על התחמצוּת לבּי ולא נמנעתי מלצעֵר אוֹתוֹ בּדברים. עצם הטלת תקווֹת בּמלחמה היא בּשבילי בּוּשה וקלוּת-דעת. אילוּ היו שוֹאלים אוֹתי אם רוֹצה אני בּמלחמה זוֹ על מנת לקבּל בּשׂכרה את ארץ-ישׂראל, לרֶשַע זה לא הייתי מסוּגל אפילוּ בּשביל תקווֹת עתידנוּ. וגם עכשיו, אחרי כּל מה שעבר, אין בּעינַי הדבר שאנוּ נקבּל את ארץ-ישׂראל בּזכוּת המלחמה –זכוּת יתירה. ואף על פּי כן לא נסתלק ממנה. נעלמים דרכי ההיסטוֹריה.

וּבכן הנהוּ “זיוּף הלב”. הצד המלחמתי שבּגדוּד אינוֹ נתפס בּי. ה“ארור מוֹנע חרבּוֹ מדם” – שהוּא בּשבילי יפה וטוֹב לא רק בּימי יהוּדה המַכּבּי, כּי אם גם בּמצבים ידוּעים של ההגנה העצמית בּרוּסיה – איננוּ עלוּל להיקלט הפּעם בּי, לא על פּי תכוּנתי ולא על פּי הגיוֹני. בּראשית המלחמה כּאב לי למה איני בּחוּץ-לארץ, ולמה איני יכוֹל לקדש את שם האדם על ידי הסתלקוּת מן המלחמה, אף בּמחיר החיים. שמוּעת-השוא, כּי ליבּקנֶכטהומת על תעמוּלתוֹ בּעד ההסתלקוּת היתה בּשבילי חג. גַלתִּי בּרעדה. הוּצל כּבוֹד האדם ואף כּבוֹד התנוּעה, תנוּעת האדם האחרוֹנה שעלה בּגוֹרלי לראוֹתה בּירידתה. ועכשיו אני מתנדב. אפשר שהגדוּד הוּא אסוֹן כּחלק מן המלחמה, אוּלם אני, הרגיל מעוֹדי לראוֹת את האנוֹשי בּבּלתי-אנוֹשי, את הנעלה בּשפל ואת הרעה גם בּטוֹב (איני חוֹשב את זה לי לצדקה. האמנים וחוֹזי הנפש חינכוּ את זה בּנוּ דוֹרוֹת, וּבי זה היה לתכוּנה, לעצם מעצמַי), רוֹאה הפּעם כּאסוֹן את גילוּי האוֹשר. חיי הנפשיים התרכּזוּ בּנקוּדה אחת. אני כָּלֶה כּוּלי להתעוֹררוּת אנושית, ואם נדבּר בּתוֹכנו הרי נאמר: להתעוֹררוּת לאוּמית-אנוֹשית וטיהוּר האויר מאוֹתה העֲקָרוּת הרועשת, שמלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה. אין בּי התמימוּת הקדושה לקווֹת, כּי עיני תחזינה בּתיקוּנוֹ השלם של האדם, אבל בּהתעוֹררוּת עילָאה, המעלה את היחיד ואת הציבּוּר, אני מאמין. ויבוֹא מִקְסַם ההתעוֹררוּת מאין שיבוֹא, אני לא אֶשׂטה ממנוּ כּמִמִקסם כּזב. אפשר, שאילוּ ראיתי אפשרוּת של התעוֹררוּת כּבּירה, לשם יצירת חברת-עבוֹדה חדשה, לשם כּנסת ישׂראל חדשה, לשם העלָאַת האדם, לא היה לי צוֹרך בּגדוּד לוֹחם. אבל בּרוּר לי, שאֵלה יכוֹלוֹת לבוֹא אוּלי כּתוֹצאה של איזוֹ התעוֹררוּת גדוֹלה, וּלפי שעה הם רק גרעינים בּוֹדדים הזקוּקים לקרקע מַפרה. ועוֹד לי תפיסת חיים כּזוֹ האוֹמרת לי, כּי יש היסטוֹריה בּעוֹלם וּגזירוֹתיה וּפקוּדוֹתיה וּדרכיה נַעלמוֹת. ואף דבר לוֹחש כּי הִנֵה הדרך שההיסטוֹריה חפצה לבחוֹר לנסוֹת בּוֹ את כּוֹח העם והתעוֹררוּתוֹ. היהיה בּי יוֹשר-הקו המחשבתי לבוּז להתעוֹררוּת כּזוֹ? לא. אין אני האיש הזה.

אין לי שוּם ערוּבּה מה תהיינה הפּעם תוֹצאוֹתיה של התאוֹששוּת זוֹ, אוּלם מניעיה בּתוֹך תוֹכם, מתוֹך מבּט-מרחק, יקרים לי, יקרים מאד. ואני רוֹצה כּי אלפי הניצוֹצוֹת הנדלקים פּה ושם יתאַחדוּ הפּעם לשלהבת. ואני רוֹצה להאמין כּי אויר הנפשוֹת שיִבָּרא על ידי המפעל הזה, שכּל מיני סכּנוֹת, עליוֹת וירידוֹת כּלוּלוֹת בּוֹ, צריך להביא לאיחוּד האדם, לקירוּב הלבבוֹת, לגילוּי הכּוֹחוֹת שעוֹד לא מצאוּלהם את עוֹלמם. וּמה שנוֹגע אלי, אילוּ גם הייתי מתיחס בּפקפּוּק גמוּר לאפשרוּת של כּל הצלחה, לא הייתי פּוֹרש מאוֹתוֹ חֶבֶר האנשים, אשר זה שנים רבּוֹת לנוּ לעבוֹדה וּליסוּרים משוּתפים. ועל אחת כּמה וכמה שעכשיו חוֹבתי הנאמנה לחיוֹת בּתוֹכם. ואוֹמַר לך יוֹתר: אני רוֹאה בּהליכתי זוֹ המשך העבוֹדה לאיחוּד. תקווֹת שוֹנוֹת לוֹחשוֹת לי בּלכתי. בּתוֹך תוֹכי אני נתוּן לרצוֹן, כּי בּגדוּד יהיוּ חיים חשוּבים, חיי סגוּלה, חיים רווּיים הרגשת העתיד. ואם הגוֹרל יתקלס בּי, לא אצטרך לעמוֹד לפני כּס המשפּט של זרים. הדיין מלַוה אוֹתי.

הייתי רוֹצה כּי לפני לכתנוּ נתאסף כּוּלנוּ יחד לועידת פּרידה, אשר תעביר את הרוּח הרעה מאִתנוּ ותרים אוֹתנוּ לגוֹבה של אויר טהוֹר, שגם ההליכה וגם ההישָארוּת תהיינה רבּוֹת-ערך. הייתי רוֹצה שהפּרידה תזַכּך אוֹתנוּ, שתתן להוֹלכים ללכת בּלב שלם. וּבכבוֹד ואֵמוּן לחבריהם שנשארוּ נאמנים לעצמם ולעבוֹדתם. והייתי גם רוֹצה שכּבוֹד אמיתי, בּלתי-עשׂוּי וּבלתי-מוּגזם, ואֵמוּן ילַווּ גם את ההוֹלכים, וּברכה וציפּיהלנצחוֹן, לנצחוֹן פּנימי בּתוֹכם, בּתוֹך עם ישׂראל.

תרע"ח.

---

פתיחה ל"בעבודה"

מאת

ברל כצנלסון

לא לשם ספרוּת נתכּנסנוּ הנה, לשם חיים. לא תביעוֹת וּצרכים שבּספרוּת, כּי אם תביעוֹת וּצרכים שבחיים הביאוּנוּ הלוֹם.

מיָמים יָמימה נוֹהגים אנוּ להתכּנס לשׂיחת רֵעים. מראשית יצירתה של ההסתדרוּת ניתנה לנוּ האפשרוּת של פּגישה כּללית לכל החיים בּעבוֹדה. מפּעם לפעם נתנוּ לנוּ הועידוֹת הכּלליוֹת ימים של גילוּי-מחשבה, של הַתְוָיַת מעשׂים, של שׂיחת-אוֹמן, של בּירוּר נתיבוֹת וכוֹחוֹת. וּבמשך הזמן בּאה המשאָלה להמשיך את חיי-הועידה, את שׂיחת-הרעים ואת בּירוּר המעשׂים גם לאחרי נעילתה. והרי אנוּ מנסים.

קוּנטרס זה הנהוּ רק נסיוֹן. נסיוֹן לפתוֹח פּתח לכוּלנו: לציבּוּר וּלמוֹסדוֹתיו וגם ליחידים, לשוֹנים, להוֹלכי-משעוֹלים. לנוּ, למנַסים בּזה, אין כּל רצוֹן לנַסח, ליַשר את הזויוֹת, להקציע, ללטוֹש, לטשטש. “כּאלה הננוּ”. אלה הם הכּוֹחוֹת והתכנים הנגלים אשר בּתוֹכנוּ, בּתוֹך עוֹלם העבוֹדה, המצוּמצם וּמעוּט-הדמוּת, כּיוֹם. והנסתרים – ציפּיתנוּ לצמיחתם, להיגָלוֹתם. היש עתיד לנסיוֹננוּ, לתקוָתנוּ, כּי לא יֵצר לנוּ המקוֹם, כּי בּרשוּת-הרבּים שלנוּ יהיה די מרחב לכוּלנוּ, וכי הרוּח החיה תפעֵם אוֹתנוּ? הכּוֹחוֹת העתידים לבוֹא, העתידים להיגָלוֹת, להם הפּתרוֹנים.

לא נַשלה את עצמנוּ לחשוֹב, כּי משאָלת הוֹצאה זוֹ, המוּבּעת ונתבּעת קרוֹבוֹת מפּי חברים שוֹנים בּמצבים שוֹנים, היא כּבר צוֹרך “הכּל”. ואף על פּי כן אנוּ מנסים למַלאוֹתה, מפּני שאנוּ חשים בּחיוּניוּתה, בּעתידה.

ניגשנוּ להתחלה בּאויר המיוּחד של הימים האלה. בּאין יוֹדע: מי ימשיך? הציפּיה גדוֹלה – והכּוֹחוֹת אינם. התוֹחלת מפַכָּה – והחיים כּלוּאים.

ויוֹצא הנסיוֹן הראשוֹן מעוּט-הדמוּת. חסר, חסר בּוֹ הרבּה. ענינים, אנשים. יוֹדעים אנוּ, אין בּוֹ כּדי לסַפּק את חזוֹן-הלב. אוּלי חטאנוּ לעצם הדבר, בּהקדימנוּ אוֹתוֹ לפני זמנוֹ. אוּלם רוּח האנשים הקרוֹבים, החסרים אִתנוּ כּיוֹם הזה, תעמוֹד לנוּ לזַכּוֹתנוּ.

יפו, כ“ב תמוּז [תרע”ח].

---

איחוד; “אחדות-העבודה”

מאת

ברל כצנלסון

איחוד; “אחדות-העבודה”

מאת

ברל כצנלסון

---

אחדוּת העבוֹדה

מאת

ברל כצנלסון

(שילוּבי דברים אל הועידה הכּללית הראשוֹנה. פּתח-תקוה, כ“ד בּאדר א' תרע”ט)

עם “לכת” הגדוּד העברי הלַם הלב והמה לקראת סערת-הבּאוֹת. מי יקרא לזה בּשמוֹת עתה, עתה. בּאויר “הימים הנוֹראים” ההם (אַל יָסוּף זכרם!), בּאויר ההתנדבוּת המיוּחד, רְוֵה-כּליוֹן נפש, יגוֹן נוֹהר, ערגת-תעלוּמה ואוֹשר-עקידה, עלוּ בּחביוֹן-הנפש פּרחי חלוֹמוֹת רחוֹקים. עמוֹק עמוֹק נִכְרָה הקבר לרבּים מהם בּלבּוֹת-הנוֹער. לא רצה בּהם הגוֹרל, גוֹרלנוּ. חָפצנוּ בּרב, ורק מעט ניתן לנוּ מאשר איוינוּ. אם עוֹד לא די איוינוּ, אם עוֹד טרם גמלוּ הדברים, אם כּוֹחנוּ הפּנימי הוּא שכּיחש? וּמי יאמר לנוּ כּיוֹם, אם המעט אשר בּא, מה רב או מעט הוּא לעם כּעמנוּ. ועצם דבר-ההתנדבוּת ודבר יצירת כּוֹח הגנה עברי, מה ערכּוֹ וּמה צפוּן בּוֹ לדוֹרוֹת הקרוֹבים והרחוֹקים? עוֹד טרם נחתמה פּרשת הגדוּדים. רבּים ושוֹנים, מקיימים וסוֹתרים וּמתרוֹצצים הם חזיוֹנוֹת חייהם. ועוֹד לגוֹרל הלאוּמי חידוֹת וּפתרוֹנים.

בּין החלוֹמוֹת הרחוֹקים היה גם הרעיוֹן המוּזר, לראוֹת את הגדוּדים העברים לא רק כּאמצעי מלחמה והגנה, כּי אם גם כּהמשך חיי החלוּץ בּארץ, כּמרכּז חיים וכוֹח למחשבה וליצירה הלאוּמית, כּבית-יוֹצר לפעוּלת-חיים עתידה. מוּזרה היתה תוֹחלת זוֹ, המתנגדת כּמעט לעצם המוּשׂג על אוֹדוֹת גדוּדים וצבא בּימינוּ. וּמוּזר וּמַתמיה, כּי על אף כּל התנאים, המניעוֹת והתנוּאוֹת, לא עלתה תקוה זוֹ כּוּלה בּתוֹהוּ. אכן היה הגדוּד למרכּז הכּוֹח של רעיוֹן-האיחוּד לפוֹעלי ארץ-ישֹראל.

רצוֹן האיחוּד הכּללי של תנוּעת העבוֹדה לא בּגדוּד חוֹלַל. אף לא יצירת יש מאַיִן הוּא. מנבכי החיים הממשיים בּא אלינוּ. בּתוֹך הפּעוּלה המַתמדת צמח. מראשית היוֹת העבוֹדה והעליה החדשה חי הרצוֹן הזה בּקרב עוֹבדים נאמנים. והסתדרוּתנוּ החקלאית, בּיהוּדה, שוֹמרוֹן והגליל, מעת התאַסף האסיפה הכּללית הראשוֹנה של פּוֹעלי הגליל, בּאוֹהל-החוֹמר אשר באוּם-אל-ג’וּני על שֹפת הירדן, בּפסח תרע"א, היתה לוֹ לרצוֹן האיחוּד, לביטוּי ראשוֹן, לאב-בּנין וּלבצרוֹן. שעל שעל, מועידה לועידה, ממפעל למפעל, כּבשה לוֹ עמדה אחרי עמדה. בּעבוֹדתה יוֹם יוֹם, בּכל אשר פּנתה ועשֹתה היתה הכּרת האחדוּת הפּנימית, הטבעית, האמיתית של כּל תנוּעת-העבוֹדה, נשמת-אַפּה. על פּני מַעקשים וחַתחַתים שׂירכה את מעגלה הצר ההסתדרוּת החקלאית, ניהלה את ציבּוּר הפּוֹעלים אט אט והביאַתּוּ עד הלוֹם. ההסתדרוּת בּמלחמתה על נפשה ועל קיוּמה, על קיוּם העוֹבד בּארץ, היתה חוֹפפת על רעיוֹן-האיחוּד, נָרָה את נירוֹ, מכַלה לפניו קוֹצים, אוּלם לא ערבה את לבּה להציגוֹ בּמלוֹא קוֹמתוֹ.

את העוֹז הזה נתן לאיחוּד, בּעצם כּוֹחוֹ, הגדוּד. פּגישת האחים, בּני הארץ והעבוֹדה, בּתוֹך הגדוּד הארץ-ישֹראלי, פּגישת האחים השוֹנים וּרחוֹקים, וּמאוּחדים אחדוּת הרצוֹן והמפעל מכּל קצוי הגָלוּיוֹת, פּגישה אשר אין ערוֹך לתכנה, לרגעיה הנפלאים, הנאדרים, לדמוּתה ההיסטוֹרית – קירבוּ את שעת העצוּמה הפּנימית, שעת איחוּדנוּ.

ועכשיו, אחרי שנים של עבוֹדת הכנה קוֹדמת, אחרי חדשים של בּירוּרי-מחשבה וּמעשֹים, אנוּ מתאַספים לועידה הכּללית הראשוֹנה לכל פּוֹעלי הכּפר שבּארץ. והיא שצריכה לחתוֹך את גוֹרל האיחוּד. בּפשטוּת וּבשלימוּת נתקבּלה בּשֹוֹרת האיחוּד בּגדוּד. בשֹשֹוֹן וּבציפּיית-אוֹמן נתקבּל הדבר בּרבּים, כּבשֹוֹרת גאוּלה והתחדשוּת. אילוּ היינוּ זכּאים היה האיחוּד יוֹצא לאוֹר החיים מתוֹך הסכּמה כּללית לקרוֹא לנוּ דרוֹר ממצוּקוֹת הרפיוֹן והפּירוּדים, האוֹכלים וּמכַלים אוֹתנוּ. עכשיו שלא זכינוּ, גרם גם רעיוֹן האיחוּד לפוּלמוּס-דברים וּמחלוֹקת, והאויר מלא, מלא “ויכּוּחי-האיחוּד” עד הַחֲרֵש אזנים. אוּלם לא לשם ויכּוּחים וניצוּחים בּא אלינוּ דבר האיחוּד. יש לוֹ רק מגמה אחת: להיוֹת לדבר-חיים, לתעצוּמת-חיים. הדבר עלה על הפּרק בּתוֹקף ועוֹז לא למען שַמש סלע-מחלוֹקת חדש, כּי אם למען היוֹת למעשֹה, למעשֹה רב. ואם כּי הדברים נשנוּ ושוּלשוּ בּמסיבּוֹת שוֹנוֹת, ואם כּי אין מן הנוֹעם וקוֹרת-הרוּח לדוּן בּדברים שכּבר העלוּ סביבם שרטוֹן של אבק-יחסים ודעוֹת למַפרע, – אין אנוּ פּטוּרים הפּעם, על סף האיחוּד (נקוה, זאת הפּעם האחרוֹנה) מלשוּב אליהם, למַצוֹתם, לָעוֹז יחד על המכשוֹלים, וּלבצע את הדבר, אשר ההגיוֹן ואמת-החיים קוֹראים אוֹתנוּ אליו זה שנים, אשר בּוֹ תקוַת החַיִל והעצמה לפּוֹעל העברי בּארץ.

א. פּירוּדינוּ

הרצוֹן לאחדוּת-העבוֹדה בּסידוּר – מקוֹרוֹ בּאחדוּת-העבוֹדה שבּחיים, בּאחדוּת-העבוֹדה המוּחשה, האמיתית שבּטבע-הדברים. בּחיים, בּאמת-החיים, בּכאבם, בּיצירתם, בקָשיָם, בּנחמתם – הננוּ חטיבה אחת: הפּוֹעל העברי בּארץ. אפשר, חטיבה אחת מיוּחדה בּעוֹלם ישֹראל כּוּלוֹ. כּל אשר עבר עלינוּ בּארץ, תנאי הקיוּם, העבוֹדה, ההגנה, צוּרוֹת-החיים הקיבּוּציוֹת, החיים החברתיים, השֹפה והתרבּוּת, המחלוֹת והמכאוֹבים, הרפיוֹנוֹת והגבוּרוֹת, ידידינוּ הרחוֹקים, מנַדינוּ הקרוֹבים – הכּל, הכּל מאַחד, מיַחד, מקַשר, מַשוה, מעמיד ישר בּמערכה הכּבדה, מכוון את פּנינוּ מוּל משֹא-נפשנוּ האחד והשלם, מחייב לאוֹתן הפּעוּלוֹת, לאוֹתן הדרכים ממש ובכּל. כּל זה מהַווה אוֹתנוּ “כּלל” אחד בּארץ. ועם כּל זה אין אנוּ חדלים להיוֹת לבָרוֹת לשיני הפּירוּדים החיצוֹניים הסידוּריים, ההתנכּרוּת וּפירוּדי הלבבוֹת. בּאמוּנה וּבמסירוּת-נפש, כּשֹרידי-דת קדמוֹנים, נוֹצרים אוֹתם, מְרַבּים וּמטפּחים.

למה זה? מה הם חקרי-לב לפלַגוֹת-העבוֹדה? האם פּלוּגתוֹת חיוּניוֹת מפַלגוֹת אוֹתנוּ?

ממוֹלדתנוּ, מבּית-אבינוּ הוֹצאנוּ והבאנוּ אִתנוּ את פּירוּדינוּ, מבּתי-מדרשוֹת שוֹנים יצאוּ החלוּצים השוֹנים והביאוּ אִתם שיגרת הדיבּוּר, את שימוּשי האמרוֹת, את היחוּסים שבּקבּלה ואת ההערכוֹת שבּנוּסח. כּבני שבטים שוֹנים, “איש על מחנהוּ ואיש על דגלוֹ”, מפוּלגים, מתנכּרים וּמתנגחים, נפגשוּ החלוּצים. וּבבוֹאם הקימוּ להם בּתים בּתים, בּמוֹת בּמוֹת. האם כּל זה לא אבד עליו כּלח? אויר הארץ, אויר העבוֹדה אפפנוּ, עשֹה אוֹתנוּ למַה שהננוּ כּיוֹם. העבוֹדה חישלה אוֹתנוּ, יסוּרי החיים עברוּנוּ, רצוֹן התקוּמה השכּירנוּ, הלשוֹן העברית נפתחה לפנינוּ וַתכבּשנוּ. אחת היא האהבה ואחת הקנאה, אחד המרי ואחד הכּאב, ואנוּ, נאמנים לתעתוּעי הילדוּת, נשארנוּ שסוּעים, מתנכּרים, עוֹינים.

הארץ לא שֹמה פּדוּת בּינינו. לא תחלוּאיה, לא כּדוּר-אוֹיב, לא הרִיש וחדחק! גם רדיפוֹת משַׂנאים גם לעג שאננים לא הִפְלוּ בּינינוּ. מַפלה המילוּל, העבוֹדה הזרה למלוֹת.

יחד עמדנוּ על המשמרוֹת, יחד ידענוּ נדוּדי-עבוֹדה, יחד שוֹטטנוּ ממוֹשבה למוֹשבה, יחד כּרענוּ למעצֵבה בּבתי-החוֹלים, יחד קיבּלנוּ עלינוּ עוֹל “סוּחְרָה” ¹, יחד נצרפנוּ בּכל הכּוּרים, יחד התנדבנוּ – ואת התגוֹדדוּתנוּ לא עזבנוּ. ואם הויכּוּחים העתיקים פּג טעמם מזמן, ועוֹמדים הם להישָכח בּרבוֹת הימים, בּאה מסוֹרת בּתי-הכּנסיוֹת וּמטַפּחת וּמשננת לדוֹרי דוֹרוֹת: מי היה הראשוֹן, וּלמי משפּט הבּכוֹרה, מי חָטא בּשכּבר הימים וּמי זכה – וּמַדבּיקה תּוים.

יחד אנוּ בּוֹנים את חיי הקבוּצה בּארץ. לא בּנין כּלכּלי הוּא זה. לא עשֹיה חברתית, בּמוּבן הרגיל. את מוֹח העצמוֹת, את לשד-הנעוּרים משַקעים אנוּ בּין הלבֵנים האלה, אשר מהן אוּלי יבָּנה בּית העבוֹדה העתיד. ויחד אנוּ כּוֹשלים וכוֹרעים, קמים וּמַעפּילים בּעבוֹדה זוֹ, שלא מן החוּץ, לא על פּי איזוֹ פּקוּדה אוֹ תוֹרה קיבּלנוּ עלינוּ, כּי אם בּאשר עצם מַהוּתנוּ האחת נוֹשה בּנוּ וּמצווה עלינוּ; את כּל כּוֹח היצירה הסוֹציאַלית הטמוּן בּנוּ אנוּ מְעָרים בּעבוֹדה זוֹ, את כּל הקירבה האמיתית, היסוֹדית, האוֹרגנית לתנוּעת-העבוֹדה בּעוֹלם אנוּ מבּיעים בּזה, לא מן השֹפה ולחוּץ. כּי בּמַעבּדינוּ וּבמעשֹי-ידינוּ. והנה ישנן קבוּצוֹת אשר זכוּ להיוֹת טבוּעוֹת בּגוּשפּנקה מיוּחדה של סוֹציאַליוּת, והשאר – קבוּצוֹת סתם, בּנוֹת-בּלי-שם.

יחד אנוּ נוֹשֹאים בּבנין התרבּוּת העברית העתידה בּארץ. בּאיזוּר כּוֹחוֹתינוּ הדלים נבראוֹת התחלוֹת של ספרוּת עברית חדשה, היוֹנקת ישר ממקוֹר-חיינוּ, ממקוֹר העבוֹדה וחיי הישוּב החדש, מתאַחזת השֹפה העברית בּפי העם, מידַבּקים אנשים חדשים נעדרי הידיעה והחינוּך בּקניני התרבּוּת העברית. וכל זה נעשֹה בּתנאים מחמירים וּמעכּבים, בּאימוּץ כּוֹחוֹת בּלתי-פּוֹסק, העוֹלה לחדשים, ל“גֵרים”, בּכוֹחוֹת, אשר העוֹמדים מן החוּץ לא יֵדעוּ להעריכם, בּצער ועֶרגה, אשר המאוּשרים, “היוֹדעים”, אינם יוֹדעים את טעמם. והנה קוֹבעים לנוּ שיעוּרים, ואלה זוֹכים להיוֹת עִברים בּלי כּל פּשרוֹת והשאר – כּוּלנוּ – פּשרנים.

חוֹתכים בּבּשֹר החי, מתַחמים בּוֹ, מציבים גבוּלוֹת וּמַסיגים גבוּלוֹת, וקוֹבעים שלטים וּמוֹנוֹפּוֹליוֹת על נכסי רוּח וּשאיפוֹת חיים. כּאילוּ אפשרי הדבר, שלנוּ, בּני ההוָיה האחת, בּני היצירה האחת, יהיוּ צרכים שוֹנים וּשאיפוֹת שוֹנוֹת, וּכשאין למצוֹא “זרמים” מיוּחדים בּשאיפוֹת וּבצרכים, מחפּשֹים וּמכניסים לתוֹך המוּשֹג של זרמים ציבּוּריים כּל מיני דרגוֹת של מידוֹת וּמזגים ויחסי-נפש וקוֹבעים אוֹתם לנחלת ציבּוּרים מסוּימים, ואין לזר, חלילה, חלק בּהם. והממוּנים על התשבּוֹרת החברתית הזאת יוֹדעים בּרוּר למי מאִתנוּ ישנם געגוּעי מוֹלדת וצער האוּמה וּלמי אַיִן, למי רצוֹן יצירה וּלמי הכּרה סוֹציאַלית ורגשוֹת מרד ומרי. בּיד נדיבה מניפים את “מתנוֹת הכּהוּנה” לראוּיים להן, וּמשאירים לאחרים, לאספסוּף, לגרוֹס עצמוֹת.

עוֹשֹים את החיים כּוּלם, חיי הכּלל הסתמי, חוּלין, לשם קדוּשת החוּג, הממוּנה על דבר-מה, מיוּחד וּמקוּדש לוֹ. ולזה יקָרא: סוֹציאַליוּת אוֹ לאוּמיוּת. וּמרבּים פּלפּוּל על ויכּוּח: הֵי עדיף, מה קוֹדם למה. כּאילוּ בּמציאוּתוֹ של הפּוֹעל בּארץ – לא בּתעתוּעי המלים – ישנה לאוּמיוּת בּלתי-סוֹציאַלית, אוֹ סוֹציאַליוּת בּלתי-לאוּמית. כּאילוּ ישנם אִתנוּ פּוֹעלים, אשר ציוֹנוּתם מַשלימה עם שעבּוּד העוֹבד וניצוּלוֹ, אוֹ יש פּוֹעלים בּארץ אשר מאוֵייהם הסוֹציאליים מרחפים בּעוֹלמוֹת זרים, אינם מוּפנים אל בּנין העם והארץ.

ויהא, נניח, שבּכל זה יש משהוּ, שישנם איזה תּגים, כּבכוֹל, המיוּחדים דוקא לבני כּנסיה זוֹ אוֹ אחרת (והרוֹב הגדוֹל מאִתנוּ, אשר אין לוֹ חלק בּכל ההגדרוֹת, מה תָּגיו?). האוּמנם טיפּוּח החיוּבים דוֹרש דוקא את ההתבּדלוּת וההתגוֹדדוּת? האין היצירה החברתית בּארץ כּוּלה כּמוֹ שהיא, על כּוֹחה ורפיוֹנה, על יתֵירה וחסֵירה, נחלת כּלל העוֹבדים? היש רעיוֹן לפוֹרר את רכוּש הכּלל כּוּלוֹ, השייך לכוּלנוּ, למשקים זעירים, דַלי מחשבה ומעשֹ, הממוּנים על נחלתם-מוֹרשתם, ולא לשאוֹף לאיחוּד-חיים, לצירוּף כּוֹחוֹת, ליניקת גוֹמלים, לפעוּלה רבּה, שוֹפעת?

אכן, רב מדי המכס אשר אנוּ שילמנוּ וּמוֹסיפים לשלם למכוֹרוֹת-הרוּח הדלוֹת שלנוּ, למוֹרשת השֵמוֹת, אשר חיינוּ זה מכּבר עלוּ עליהם בּתכנם והרכּבתם. אבוֹת-אבוֹתינוּ היוּ מביאים מעפר-הארץ ושֹמים בּקברוֹתיהם. אנוּ, בּעלוֹתנוֹ אל הארץ, מילאנוּ את כּיסינוּ עפרוֹת-הגוֹלה וּמוֹסיפים לאַבּק בּה את אדמת-חיינוּ, וּבאמת-הדברים, הלא גם שם, **בּמוֹלדת המרוּחקת, ממַקבת בּוֹר אחד נוּקרנוּ, וגם שם, רק מאפס רעיוֹן מרַכּז, מאפס המפעל האמיתי פּוּררנוּ. ** והנה את המפעל והרעיוֹן נתנה לנוּ הארץ. האם עלינוּ עוֹד להמשיך את פּירוּדנוּ הַמשך והַמשך, בּתוֹך העבוֹדה היחידה, למסוֹר אוֹתוֹ כּכיתוֹת-מוֹרשה: חסידוּת וּמתנַגדוּת, לאחוּזת-עוֹלם לבנינוּ ולבני-בנינוּ?

– – – – - -

הַשְכֵּם והַעֲרֵב אנוּ קוֹראים לכם את הדברים האלה, זה שנים. למה זה אנוּ מוֹסיפים להתלבּט בּחוּג האוּמלל והמַחפּיר הזה? האם לא מוּטב, האם לא נכוֹן היה לִשְֹטוֹת מכּל הדברים ולעבוֹר עליהם, האם לא ירחק כִּמְטַחֲוֵי-קשת כּל שוֹמר נפשוֹ מעוֹלם הניצוּחים המפלגתיים, לבל יִדבּק האבק בּשֹמלוֹתיו וּברוּחוֹ? ואכן, מה טוֹב היה אילוּ אפשר היה לכל אלה בּתוֹכנוּ, אשר נקעה נפשם מזמזוּם עָקָר זה, העוֹמד לכאוֹרה בּ“רוּמוֹ של עוֹלה”, לפרוֹש לקרן-זוית, לחיוֹת את חייהם ולעשֹוֹת את עבוֹדתם. ואם רַבּוּ בּינינוּ, מפּעם לפעם, החברים, אשר אינם נוֹתנים את צוארם בּעוֹל המפלגוֹת וּבוֹחרים לה ללכת בּצדי הדרכים, הרי לא מתוֹך קהוּת, אדישוּת וחוֹסר יחס לחיי-החברה לשֹשֹוֹנה ויגוֹנה, בּחרוּ הם להם את דרכּם. אוּלם, בּארץ כּארצנוּ, בּתנאים כּתנאי עבוֹדתנוּ, אין חיי היחיד אפשריים בּתחוּם היחיד לבד, חיי כּל פּרט וּפעוּלתוֹ אחוּזים וּדבוּקים בּחיי החברה וסידוּרם. הכּל נוֹגע בּך ואליך ישר. עבוֹדה, השֹגתה והמצאָתה, סידוּרה והרחבתה, החינוּך וההשתלמוּת בּה, מזוֹנוֹת, תחלוּאים, דאגוֹת-קיוּם, הגנה מפּני כּל מיני פּוּרענוּיוֹת, שֹפה, ספר, חינוּך הילד – הכּל אחוּז ושלוּב בּחיי הכּלל. ציבּוּר הפּוֹעלים, זוֹהי משפּחה אחת המפוּזרת בּכל מלוֹא הארץ, וכל אחד מבּניה סמוּך על שוּלחן המשפּחה, נצרך לה ונסעד על ידה בּחוֹמר וּברוּח, בּכל איניציאַטיבה, בּכל מצוּקה. וּמפּני זה נוֹגעים כּל ליקוּיי הסידוּר החברתי הפּנימי ישר בּכל אחד ואחד, וּמכאיבים. וּכשקהילה זוֹ גדוּרה בּפנים כּל מיני גדרוֹת-קוֹצים וּמחוּלקת רשוּיוֹת רשוּיוֹת וכַרְמְליוֹת, נהיר הדבר, כּמה זה מרחיב את הדעת, מֵקֵל את החיים וּמאַפשר את היצירה הכּללית.

אינני יוֹדע, אם יש עוֹד איזוֹ קהילה החיה כּוּלה חיים כּה מתוּחים, חיי התאַמצוּת רצוֹן, חיפּוּשֹים, תהִיָה ועצבים דרוּכים כּעדתנוּ הקטנה, עדת הפּוֹעלים בּארץ. ויש שאנוּ מתרַשים לדבּר רמוֹת אוֹ שוֹמעים מדבּרים על אוֹדוֹת פּעוּלתנוּ. אוּלם, כּשהנך ניבּט מקרוֹב וּמַבחין לראוֹת לאן כּל זה פּוֹנה, איככה מוּצא כּל המרץ הנפשי והרצוֹני הזה, וראית, כּי רק אחוּז מוּעט מכּל זה פּוֹנה לצד בּנין חיינוּ, לצד התגבּרוּת על מכשוֹלי-חוּץ וּפעוּלה חיוּבית. רוֹב הכּוֹחוֹת פּוֹנים לעֵבר אחר, אל המַכשלה המלָאכוּתית אשר בּבּית: מי להגבּיר פּירוּד, לחַיֵץ חַיִץ ולטוּח אוֹתוֹ תּפל, וּמי – להגנה בּלתי-פּוֹסקת על פּעוּלתנוּ וּשלימוּת חיינוּ מפּני הפּירוּדים.

זה שמוֹנה שנים אשר נעשֹה נסיוֹן-האיחוּד הראשוֹן לבנוֹת את קהילתנוּ, הוּקמה הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאית, המאַחדת את כּוּלנוּ לא על יסוֹד דעוֹת וּמסוֹרת, כּי אם על יסוֹד “ענינינוּ החיוּניים ושאיפוֹתינוּ המשוּתפוֹת”. כּלנוּ יחד בּנינוּ את בּית העבוֹדה הכּללי. בּשעה שיסדנוּ את “ועד פּוֹעלי הגליל” הראשוֹן, טרם ידענוּ מה תהא פּעוּלתוֹ. לא היה בּינינוּ מי שישיב על שאלה זוֹ בּבירוּר. היה רק הצוֹרך התמים והפּשוּט בּאיגוּד כּל-שהוּא של הציבּוּר לפעוּלה. ורק מתוֹך הפּעוּלה עצמה התבּררה בּהדרגה כּל היכוֹלת הגדוֹלה של הפּעוּלה המאוּחדת. האיחוּד-המעט הזה הוּא שעשֹה אוֹתנוּ לציבּוּר מעט, שנתן לנוּ את אפשרוּת האסיפה הכּללית, ניב שֹפתים לכוּלנוּ, אשר נתן לנוּ את שליחוּת הציבּוּר הנכוֹנה והכּללית, היוֹנקת מתוֹך העבוֹדה וטרדוֹתיה, הוּא שנתן לנוּ את העזרה ההדדית, את הדאגה התמידית לחוֹסר-עבוֹדה, את ההגנה המַתמידה על ענינינוּ, את “המַשבּיר”, את מעט העבוֹדה התרבּוּתית, המתעלמת מן העין ועוֹשֹה בּכל זאת את שלה, כּפי יכלתנוּ הזעוּמה.

“תוֹכן רב וחשוּב – מספר לנוּ חבר המרכּז ל. שקוֹלניק בּועידה השביעית – היה להסתדרוּת בּמשך שנוֹת המַשבּר; המצב החמרי הקשה, שאלת הצבא, הרדיפוֹת, עבוֹדת-הממשלה, עבוֹדות רֶזֶרביוֹת, עבוֹדוֹת יצירתיוֹת בּצוּרה של קבוּצוֹת לירקוֹת, – כּל זה ריכּז את הפּוֹעלים בּנקוּדה אחת. והנקוּדה הזאת היתה ההסתדרוּת. רבּה היתה השפּעתה בּמלחמתה בּעד קיוּם פּרוֹדוּקטיבי. צריך היה להימָצא בּמרכּז העבוֹדה בּכדי לחוּש את זה. זה היה “הבּית” של הפּוֹעלים. בּרגעים קשים וּמסוּכּנים היוּ מתאספים אל תוֹך בּית-הפּוֹעלים על יד ועד-הפּוֹעלים, סביב המרכּז” ².

וּבאיחוּד-המעט צרה העין מיוֹם היוֹתוֹ.

לא בּפרטים ניכּנס פּה לדוּן מי האשם בּזה היוֹם וּמי אתמוֹל. אבל תמיד קמים לה להסתדרוּת עוֹינים וּמקַטרגים מבּית, מתוֹך המחנה, להחליש את כּוֹחה, ותמיד היא אנוּסה לבזבּז את כּוֹחוֹתיה על מלחמת הגנה בִּפְנים. ואין עבוֹדתה נעשֹית בּאויר של אחוָה והכּרה כּללית, כּי אם בּאויר המיוּחד של מְדָני-אחים, מחַלקי-ירוּשה. וכי על עניני דעוֹת? חס ושלוֹם. בּכל אסיפה כּללית מתקבּלוֹת כּל ההחלטוֹת בּשאלוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת של הישוּב, עבוֹדה, תרבּוּת ועניני-הלאוֹם, פּה אחד. ואף על פּי כן היא מלאה “צדדים” המתגלים בּכל תפארתם והדרם, כּשהדבר מגיע לבחירוֹת, למשל. רבּי-חוֹבלים ותיקים וּמנוּסים דרוּשים לה תדיר לסירת-ההסתדרוּת העלוּבה, אשר יחתרוּ בּלי הרף להעבירה מדי פּעם בּין הכּפים והצוּרים, לבל תישָבר.

“שוּתפי ההסתדרוּת – מוֹסיף הנ”ל – נמצאים תמיד בּמצב עֵר מאד, המביא אוֹתם לידי התחָרוּת הדדית בּכל העבוֹדה, וגם בּהשתתפוּתם בּתוֹך ההסתדרוּת, וּכאילוּ אין אחד קם אלא בּנפילתוֹ של השני, – – וּמתוֹך כּך אין ההסתדרוּת יכוֹלה להוֹפיע בּשוּם שאלה רצינית בּתוֹר חטיבה מיוּחדת. היא מוּכרחה להיוֹת בּמצב של עֵרנוּת חוֹלנית כּזאת, שבּמציאוּתה אינה אפשרית עבוֹדה יצירתית, ואם היא הוֹלכת למרוֹת הכּל בּדרכּה, צפוּיה לה סכּנת פּירוּד, ואין לה אוֹתוֹ החוֹזק והבּטחוֹן הדרוּש ליצירה ולעבוֹדה חפשית. בין כּה וכה ועבוֹדתנוּ סוֹבלת ונעכּבת" ³.

אילוּ לפּחוֹת היוּ בּחיינוּ בּאמת מרחב להתנגשוּת דעוֹת וּזרמים, זרמי פעוּלה וּמחשבה, והחרשנוּ. היינוּ מוּכרחים לקבּל את האַליה יחד עם קוֹציה. אוּלם כּשאין כּלל שוּם אחיזה לפירוּדים מלבד אחיזת-העינים, הרוֹאה את אשר איננוּ ואינה רוֹאה את היש, אנשים מחפּשֹים את הפּירוּד, “ויחפּרוּהוּ ממַטמוֹנים” ממש, **בּשעה שעל קרש צר אחד אנוּ עוֹמדים כּוּלנוּ יחד! ** עצם דבר מציאוּת פּירוּדים אוֹרגַניזציוֹניים בּאין להם בּיסוֹדם פּירוּדים חיוּניים, אמיתיים, זהוּ מקוֹר אסוֹנוֹת וּנגעים. ה“מפלגה”, בּאין לה תוֹכן מחשבה מיוּחד, מוּכרחה לרדת למדרגה של כּנוּפיה, של ענין “אנשי-שלוֹמנוּ”, והיחסים לדברים שבּמחשבה, שבּספרוּת, ואפילוּ שבּשירה, חדלים להיוֹת יחסים משחררים, מַעלים וּמַפרים. ה“נאמנוּת” המפלגתית משליטה אף עליהם את יחסי-הקנין “שלי” “שלך”, וכל רעיוֹן וכל מפעל חדש נתקל קוֹדם כּל בּכתליה: הלָנוּ אתה?

כּשאתה מעלה על לב את כּל מיני המשוּבוֹת אשר אכלוּנוּ, את תעלוּלי-המדָנים אשר היוּ פּתאוֹם עוֹשֹים כּמרקחה את חיינוּ והיוּ מכּים את בּיתנוּ חרם, מה היה תכנם, תמציתם, האם לא יֶחורוּ פּנינוּ? בּאפס רעיוֹן מיוּחד, בּאפס תוֹכן מבדיל, היוּ כּל שגגה וכל זדוֹן של נרגן נבוּב-לב, של מחפּשׂ חטאים מַהבּיל, מטילים סערה, ממררים חיים וּמשֹבּיעים קלוֹן את כּוּלנוּ. והכּל לשם שמים, מוּבן. וּבחירת ועד פּוֹעלים בּמוֹשבה היתה נהפּכת לסלע מחלוּקת, להתנגשוּת השקפוֹת-עוֹלם, כּביכוֹל. הטוֹבים שבּאנשי המפלגוֹת היוּ יחד אתנוּ קוֹבלים וּבוֹכים על זה. אוּלם כּל תקנה לא נמצאה. כּבר אמרוּ: אין אחת מתמַלאת אלא מחוּרבּנה של חברתה. בּחַגוי הפּירודים הקיימים מקננת ה“קליפּה” והיא שמַרקידה שֹטנים וּמסתוֹללת אף בּתמימי-הכּוָנה.

היוּבּע בּמלים קשי מצבנוּ, הצוֹרך המיוּחד בּאימוּץ כּל הכּוֹחוֹת? ואנוּ, בּמה אנוּ עוֹסקים? מי ינוּד לנוּ וּמי ילעג למִשבַּתּנוּ? לילד אשר קשר את עצמוֹ בּחבל בּמשֹחק-הסוּסים, ואינוֹ מעיז להתיר, פּן, פּן יחדל להיוֹת סוּס – נמשלנוּ.

הבּיטוּ נא והיוָכחוּ: עניני החיים, ילדי-יוֹם, הפּשוּטים, התמידיים – מאַחדים. תקוּמתנוּ הלאוּמית, שחרוּר העוֹבד, תחיית לשוֹננוּ, כּל אלה מאַחדים. כּל מה שיש בּוֹ מן הגאוּלה מאַחד. מי מפריד? שיירי הגלוּת מפרידים.

האין החלוּציוּת היסוֹד הכּללי לכוּלנוּ, לאלה המַרבּים לדגוֹל בּה וּלאלה המַמעיטים? אין ההתנדבוּת לעם והתכנים האישיים, הסוֹציאליים, הלאוּמיים של התנדבוּת החלוּץ – כּללים לכל תנוּעת-העבוֹדה? האין אוֹתן השאיפוֹת החברתיוֹת פּוֹעלוֹת בּנוּ וּמניעוֹת אוֹתנוּ? האם אינן כּלוּלוֹת מפוּרש בּעצם עבוֹדתנוּ, ויהי השם אשר נדגוֹל בּוֹ מה שיהיה? אוֹמרים לנוּ: הסגנוֹנים שוֹנים, הלָך-הרוּח שוֹנה, יש עצמוּיוֹת מיוּחדוֹת הדוֹרשוֹת טיפּוּח וחוֹששוֹת לטשטוּש. ישמרנוּ השם מהתנקש בּהן. האם לרדוֹף את העצמיוּת כּוָנתנוּ? הלא רק את הפַּסלָנוּת והתּיפלוּת רדוֹף נרדוֹף. וּבזה נפַנה את הדרך למחשבה החפשית, לעצמיוּת החיה. כּל המקוֹרי והעצמי – אם ישנוֹ בּינינוּ וּבאיזוֹ מידה, מי יוֹדע – יסוֹל לוֹ את דרכּוֹ בּקהל העוֹבדים המאוּגד, ילָחם על נפשוֹ ועל קיוּמוֹ. אבל האוּמנם דוֹרשים העצמיוּת והסגנוֹן גדרוֹת-צאן דוקא? וּמבּלעדי החַיִץ התפל אין להם תקוּמה? הנה תנוּעת הפּוֹעלת בּארץ, אשר לא זכתה לחסוֹת בּצל כּנפי שכינת מפלגה, האוּמנם פּחתה עצמיוּתה, נפסד תכנה?

אַל נא, רֵעים, תחשבוּ כּי עצמיוּת ויצירה לאוּמית וקנינים לאוּמיים, ואף סוֹציאליוּת בּכלל זה, הם נחלת מפלגה ואחוּזת-מוֹרשה. כּל הבּא וחי בּזה וּמחַיה אוֹתם, וּמשקיע בּהם את חייו – זוֹכה בּהם, גם בּאין לוֹ זכוּת אבוֹת, ואַל נא תתעסקוּ בּהכרזת זכוּת-הקנין לעדה פּלוֹנית אוֹ אלמוֹנית על תְכָנים ההוֹלכים ונעשֹים לנחלת הכּלל. בּעוֹלם הרוּח אין מגוּפוֹֹת ל“יין משוּמר”, ושוֹמריו יכוֹלים בּבוֹקר אחד למצוֹא את עצמם שוֹמרי חביוֹת ריקוֹת.

ליצירה לאוּמית חשוּבה דרוּש מרחב, רוֹב עם, אויר-נשימה וחוֹפש-תנוּעה. באוֹהל בּוֹדד אוּלי תצמח הישוּעה, אבל לא בּכַרְמְלית של “אנשי-שלוֹמנוּ”. תנוּעת-העבוֹדה העברית מפללת וּמצפּה לכוֹחוֹת גדוֹלים, כּוֹחוֹת הכּמוּת והאיכוּת, אשר יוֹציאוּ אוֹתה למרחב, אשר יעשֹוּ את חלוֹמוֹתיה לממשוּת. והם כּשיִוָלדוּ לנוּ יבוֹאוּ אל כּוּלנוּ, ויהיוּ נַחלת כּוּלנוּ. כּל הטוֹב והיוֹצר שבּנוּ הוּא כּבר נחלת כּוּלנוּ.

מלמדים אוֹתנוּ להבדיל בּין קוֹדש לחוֹל, לשֹים פּדוּת בּין “חיי יוֹם יוֹם” של הפּוֹעל, שהם חוּלין וּמשוּתפים לכּל, וּבין “חיי הנצחים”, אשר הם מנת-חלקן של המפלגוֹת, ואנחנוּ – נאמר אוּלי הפּעם את הדברים – שוֹאפים לקדוּשת הכּלל, לעליית הכּלל, לרוֹממוּת הכּלל כּוּלוֹ.

אוֹמרים לנוּ כּי האיחוּד הוּא חלוֹם, והנה זה כּבר כּמה שנים שאנוּ מתקרבים אליו, והוּא המַפרה מדי פּעם את עבוֹדתנוּ, והוּא שנתן לנוּ את מעט הטוֹב בּשנים האחרוֹנוֹת. מי מפריע לנוּ לקיימוֹ?

ב. העליה

השעה שעת בּין-השמשוֹת לנוּ, שעת סיוּמים וחשבּוֹנוֹת-נפש וערב התחלוֹת. מסוּגלת לסיכּוּמים, לליקוידַציה, בּטרם בּוֹא העליה החדשה עם סבכיה. הוָיתנוּ כּיוֹם, אחרי התמזגוּת מוּדרגה של שנים והתאַזרחוּת כּללית, מאַפשרת את האיחוּד. השאיפה ליצירת אַתמוֹספירה של פּעוּלה פּוֹריה וּשְלֵוָה מחייבת אוֹתוֹ, אוּלם רב יתר מחייבת את איחוּדנוּ העליה החדשה עצמה. כּל ימינוּ ציפּינוּ לה. והנה מתקרבת השעה. מארץ לארץ עוֹברים גלי החלוּץ. וראשוֹני הגלים כּבר הזדרזוּ והגיעוּ אלינוּ. דרך כּל מיני-נדוּדים וגלגוּלי מאוֹרעוֹת. אִתנוּ כּיוֹם המתנדבים מאמריקה וּמאַרגטינה, חלוּצים בּוֹדדים מפּוֹלין וּמרוּסיה וּמבשֹרי עליה עממית מרוֹמניה.

בּשתים תבָּחן הפּעם, אוּלי מבחן אחרוֹן וּמכריע, תנוּעת-הגאוּלה הלאוּמית של תקוּפתנוּ: בּכוֹח העליה החדשה, תכָניה ונוֹשֹאיה, וּבכוֹח הארץ והשלטוֹן הלאוּמי לקבּל את העליה.

העליה החלוּצה, עליית העבוֹדה, זהוּ הגילוּי העברי של אוֹתוֹ הכּוֹח הפּוֹרה בּחיי עם ועם אשר בּלַעַ"ז יקָרא רבוֹלוּציוֹני. ההיסטוֹריה, כּביכוֹל, בּגשתה להביא שינוּיים נמרצים והפיכוֹת בּחיי עם, בּוֹחרת לה בּבחירה נעלמה את שליחיה נאמניה, עוֹשֹי רצוֹנה, והם הם המתנדבים אשר בּעם. אלה הם אשר בּלַבַּת לבּם, בּאוּר חייהם רוֹמזים לנוּ מקרב הדוֹרוֹת, מקרוֹב וּמרחוֹק, אשר בּחייהם וּבמוֹתם ציווּ לנוּ את להט-הדרוֹר, את אהבת-העם, את קדוּשת האדם, את כּליוֹן הנפש לעתיד לבוֹא ואת החוֹבה האישית והעוֹל של חיים פּוֹריים. מה היתה התנוּעה הסוֹציאלית בּמֵאָתנוּ מבּלי רבבוֹת החלוּצים אשר נהרוּ אליה מכּל החוּגים והמעמדים, וּבה עֵרוּ את נאמנוּת-רוּחם, את אש נעוּריהם, את רעננוּת נפשם ואת עֵרוּת-שֹיבתם? מה היוּ מבּלעדיהם כּל תנוּעוֹת-השחרוּר הלאוּמיוֹת בּדוֹרנוּ, אוֹ תקוּפוֹת-היצירה של הדתוֹת בּדוֹרוֹת הקוֹדמים?

החלוּציוּת וההתנדבוּת – בּחינת התקדש חג בּחיי עם. ואין תקוּפה חדשה מתקדשת מבּלעדיהן. נשמת העם מתעלה על ידיהן, שכינתוֹ מתגלה, ההוֹד, והגבוּרה מקיצים.

וזוֹהי גם נקוּדת-המוֹצא של תקוּמתנוּ. יצירת-חיינוּ בּארץ, שינוּי המרכּז הארצי, האחוּז בּהכרח פּנימי בּעקירת מרכּזים מוּסריים, חברתיים, כּלכּליים ותרבּוּתיים, יצירתנוּ החברתית, חיי העבוֹדה וכל הנוֹבע מהם – מה תקוַת כּל אלה מבּלי רצוֹן חלוּצי גאוֹני אשר יקיץ בּעם? כּל מה שהיה לנוּ עד עתה, בּיל"וּ, הפּוֹעלים והאִכּרים הראשוֹנים, תנוּעת העבוֹדה, השמירה, הדיבּוּר העברי, ההתנדבוּת לגדוּד – כּל זה הלא רק זעֵיר-אַנפּין, יצוּרים מיקרוֹסקוֹפּיים לעוּמת המקוּוה. אנרגיה של התמכּרוּת וּמסירוּת-נפש לא חסרה בּעמנוּ, אוּלם לא בּחיק אדמתנוּ הוּצקה. על כּל מים נשלחה, על כּל סלע נזרעה. ועכשיו, הנה הכּל מנבּא וּמבשֹר: ושבוּ בנים לגבוּלם. בּת-קוֹלה של הגאוּלה דוֹפקת בּכוֹח ועוֹז על הלבבוֹת וּפוֹתחת שערים. עוֹד מעט וסערת-גאוּלה תתרוֹמם, והרצוֹן הלאוּמי, החבוּש, יתיר את אזיקיו ויקיץ לחיים חדשים.

אוּלם הארץ, הארץ – האם לא תבגוֹד היא בּנוּ, התדע היא לקבּל את עוֹליה, שָבֶיהָ? את כּל התחלוֹת-העליה הקודמוֹת היתה היא (שלטוֹנה, משקה, ישוּבה היהוּדי) דוֹחה בּזרוֹע. בּכל התחלת-התעוֹררוּת חדשה היתה בּת-קוֹל יוֹצאת מחוּרבת-חיי-עם וּמכריזה: אל תעפילוּ מבּלי ה“מזוּמנים”. מי אשר אין לוֹ די אמצעים לרכּוֹש לוֹ “נחלת שֹדה וכרם” וּלחכּוֹת כּך וכך שנים עד שהכּרם יתן פּריוֹ – יכָּבד וישב בּביתוֹ. התדע הארץ, הידע השלטוֹן המקבּל עליו את ישוּב הארץ לבלתי השיב ריקם את חלוּציו, לא למוֹתת את הכּוֹחוֹת אשר יבוֹאוּ, לא להמית, על ידי חוֹסר כּוֹח הקיבּוּל בּארץ, את התחלת-ההתעוֹררוּת שם, בּאִבּה? זוֹהי השאלה. זוֹהי אוּלי השאלה המרכּזית בּציוֹנוּת המתגשמת. התיעָשֹה העליה, עליית העבוֹדה רבּת-עם, ליסוֹד מוּסד בּמהלך הפּעוּלה הציוֹנית? התפַנה שיטת-ההנהלה הישוּבית מקוֹם בּראש עבוֹדתה ליצירת תנאים לעליה, להכשרת קיבּוּלה, התיבָּרא שיטת-סיוּע, הדרכה וּמחסה לעליה, רחבה ויסוֹדית, כּפי צוֹרך העליה עצמה?

לכאוֹרה, וכי שאלה היא זוֹ, וכי יש כּאן מקוֹם לשתי תשוּבוֹת? וכי אין התשוּבה נוֹבעת מאליה, מעצם מַהוּתה של הציוֹנוּת? וכי יש מקוֹם לציוֹנוּת מבּלעדי עליה עממית?

אוּלם פּשטוּת והגיוֹניוּת התשוּבה עוֹד אינן מַבטיחוֹת את שלטוֹנה בּחיים. פּשוּטים ויסוֹדיים היוּ אף רעיוֹנוֹת העבוֹדה מראשיתם, פּשוּטים כּל כּך, עד שאין לתאר שוּם פּוֹליטיקה לאוּמית בּריאה בּלעדיהם. וכי יעלה על הדעת לבנוֹת ישוּב-עם מבּלי עבוֹדת בּני העם, אוֹ לקיים ישוּב מבּלי כּוֹח הגנה וּשמירה פּנימי? ואף על פּי כן אצלנוּ היתה זוֹ מציאוּת. וּמציאוּת מקוּבּלת על הדעוֹת והלבבוֹת. ורק ערעוּר קל של מציאוּת זוֹ דרש אימוּץ-כּוֹחוֹת אישי בּלתי-פּוֹסק, וּמלחמה מַתמידה נגד כּל הפּוֹליטיקה הלאוּמית השֹוֹררת. וככה נִהְיָה רעיוֹן העבוֹדה והשמירה העברית לענין חיים של מעטים, אשר היוּ ונשארוּ זרים וּבלתי-מוּבנים. וגם כּשלאחר מַאמצי-חיים של שנים, לאחר בּזבּוּז כּוֹחוֹת בּלתי-פּוֹסק, נתקבּלוּ הרעיוֹנוֹת האלה כּהסכּמה כּללית, ההספּיקה הסכּמה זוֹ להביא שינוּי בּמהלך-החיים, ההביאה לידי יצירת תנאים כּלכּליים אחרים, האם לא נשארה הדאגה לקיוּם העבוֹדה וכל קשי קיוּמה שוּב ענין פּרטי, “מעמדי”, ענין העוֹבדים הבּוֹדדים?

תביעוֹת הפּוֹליטיקה הלאוּמית בּארץ הן פּשוּטוֹת וישרוֹת, שווֹת לכל העם. ואוּלם רוּח התגרנוּת – על השֹגוֹתיה החברתיוֹת ויסוֹדוֹתיה המוּסריים וחכמתה הכּלכּלית – המַבריחה את העבוֹדה הציוֹנית בּארץ, היא המַטבּיעה את דמוּתה על כּל מעשֹי ידינוּ, והיא הגוֹזרת את גזר-דינן של שאיפוֹתינוּ הלאוּמיוֹת עד היוֹם הזה. מלחמה פּנימית, חמוּרה וּמַתמידה, צפוּיה לציוֹנוּת על דרך התגשמוּתה, מלחמת העבוֹדה והתגרנוּת. וּמלחמה זוֹ היא שתקבּע את התוֹכן הפּנימי, החמרי והמוּסרי של עתיד העם בּארץ. שני יסוֹדוֹת מתנגדים בּתכלית נפגשוּ, וכל אחד מהם אוֹמר לבנוֹת את חיי העם בּדמוּתוֹ, להשליט את עניניו, להאציל מרוּחוֹ. אין כּאן שאלה עיוּנית סתם, המַקדימה את זמנה וניתנת להידחוֹת בּהסתמכוּת על כּתף הזמן הפּוֹתר. מראשית העבוֹדה המעשֹית הרחבה בּארץ הוֹיָה שאלת תכנה הסוֹציאלי של הציוֹנוּת, שאלת שיטת-עבוֹדתה הכּלכּלית והתרבּוּתית, לשאלה מרכּזית, יסוֹדית-חיוּנית. התיבָּנה הציוֹנוּת על קיפּוּח האדם אוֹ על קוֹממוּתוֹ, על שחרוּר העבוֹדה אוֹ על שעבּוּדה? היִוָצרוּ תנאים המאַפשרים עליה רבּת-עם? התהיה אדמת ישֹראל לנחלת-העם, כּר-פּעוּלה לכל עוֹבד בּעמוֹ אוֹ תהיה למשֹחק למַפקיעי-שערים? התהיה השֹפה והתרבּוּת נחלת-העם אוֹ נחלת-יחידים? התשוּבה, לכאוֹרה, כּבר נתוּנה. ההשקפה הלאוּמית העליוֹנה, המוּחלטת, אינה יוֹדעת שתי תשוּבוֹת. הנחוֹתיו של העוֹבד בּארץ מוּסמכוֹת כּיוֹם וּמקוּבּלוֹת בּפי כּל רזוֹלוּציה ציוֹנית. הלא כן? אכן, להלכה מוּסכּם הדבר. אוּלם מה רב המהלך מן ההסכּמה ועד ההגשמה. ההסכּמה המוּפשטת ליסוֹדוֹת העממיים והסוֹציאַליים בּיצירת הישוּב עוֹד לא תזיז את עבוֹדתנוּ, לא ממנה ניבָּנה.

להגשמת רעיוֹנוֹת חברתיים חדשים, רעיוֹנוֹת של מחר, ליצירת חברת עבוֹדה בּארץ, נחוּצים מניעים כּבּירים. נחוּץ להתגבּר על ענינים, על השׂגוֹת המקננוֹת בּמוֹחוֹת וּבהֶרגלים, ואת הכּוֹח הזה יוֹצרת החלוּציוּת. מתוֹך-תוֹכה ודרך פּעוּלתה היא מפַלסת אוֹרח-חיים חדש. בּלשד-חייה היא מפרנסת את תָכני החיים החדשים. **ואת הסיוּע הלאוּמי הדרוּש אינה מוֹצאת. ** הסביבה המַקיפה, רוַת-התגרנוּת, חוֹגרת את כּל כּוֹחוֹתיה. בּכוֹח המסוֹרת והקבּלה, בּכוֹח עניני-הרכוּש המתנגדים, בּכוֹח התוֹקף החברתי, בּכוֹח כּל הַשָׂבֵעַ והקֵהה, בּכוֹח כּל מחפּשׂ רוַח וּמרַדף-קַריֶרה, בּכוֹח הקיים שאינוֹ רוֹצה לפַנוֹת דרך – היא עוֹמדת לבלוֹע את כּל המוֹרד בּמלכוּת ההוֹוה. ורוּח זוֹ, המוֹדדת כּל יצירה לאוּמית בּאַמת-מידתה, בּצרכיה, בּחכמתה וּבנסיוֹנה כּי רב וּבמעוּפה היא, רוּח זוֹ היא הקוֹבעת את האוֹפי העיקרי של פּעוּלת הציוֹנוּת השלטת בּבוֹאה לגַשם בּחיים את מַשֹא נפש הלאוֹם.

– – – – - -

עצב וחרדה תוֹקפים אוֹתך למחשבה, כּי שלטוֹן-התגרנוּת יפגוֹש כּדרכּוֹ את גלי החלוּציוּת החדשה. ואכן, כּל המצב בּארץ כּיוֹם אינוֹ מבשֹר טוֹבוֹת. הארץ מלאה תשוּאוֹת, קריוֹתינוּ – תל-אביב, ראשוֹן-לציוֹן, וכוּ' – עליזוֹת. ה“עתוֹנוּת” היחידה הצבאית מלאה פּרשת חגיגוֹת. חגים ינקוֹפוּ, לכבוֹד המנַצחים-הגבּוֹרים, לכבוֹד מַנהיגים ואוֹרחים חשוּבים. הכּל מבטיח, מליץ, מתרוֹנן, ממַלל גדוֹלוֹת. רבּה התכוּנה. אסיפוֹת מכוֹננוֹת. אסיפה מיַסדת, אבני-פּינה ⁴. ספינוֹת מקצוי ארץ מביאוֹת מכּל טוּב: גשמי-זהב, מנהיגים-אַלוּפים לראשנוּ ואוֹרחים “בּוֹנים”⁵. רק למספּר חלוּצי-העבוֹדה הבּוֹדדים, אשר בּאוּ לא לחוֹג ולא לנהל, כּי אם לעבוֹד בּפשטוּת, קשה, קשה למצוֹא מקוֹם עבוֹדה, מקלט להניח הראש. רק בּרחוֹב-הפּוֹעלים בּארץ שבתה רינה, אין חוֹגג. רק לפינה נידחת זוֹ לא הגיעוּ פּעמי הגאוּלה. פּינה זוֹ, ראשוֹנה לפוּרענוּיוֹת, לרדיפוֹת-אוֹיבים, לכלא וּלגירוּשים, לרעב וּלכל עלילה, שֹעיר משתלח לכל חטאוֹת הישוּב, היא האחרוֹנה לשֹמחה, לנחמה, להקלת-חיים. הראשוֹנה לעבוֹדה, לשמירה, להתנדבוּת, לתחלוּאי הארץ – האחרוֹנה לשֹמחת העוֹלם הזה.

אכן, מי בּימינו, ימי גדוֹלוֹת, יִשעֶה לקטנוֹת כּאלה? מי זה יעלה על לב, כּי בּזמן של הישוּעוֹת והנחמוֹת לא עבר כּלל המַשבּר בּרחוֹב הפּוֹעלים, כּי המוּעקה המבישה, המדכּאה וּמַכלימה, האוֹכלת את הגוּף והנפש – חוֹסר-העבוֹדה – לא פּסקה, כּי מעט העבוֹדה בּארץ עוֹד ירד בּמשך הזמן הזה כּמה מעלוֹת אחוֹרנית, כּי עוֹבדים מנוּסים וחרוּצים, המעטים אשר לא הלכוּ בּגדוּד – אלה אשר להם לכאוֹרה תמיד מתפּללים נוֹתני-עבוֹדה ועסקנים – מתהלכים חדשים מבּלי עבוֹדה, כּי כּל הקוֹשי החמרי של החיים לא הוּקל, כּי קיוּם לעוֹבד בּעל המשפּחה אַיִן, אַיִן (ועוֹד פּחוֹת מאשר קוֹדם), כּי בּמשקים וּבעבוֹדוֹת השוֹנוֹת המסוּדרים על ידי השלטוֹן שלנוּ גזירה על בּעלי משפּחוֹת לבלי לקבּלם ⁶ (יען… כי המשֹכּוֹרת אינה מספּיקה, ולכן ודאי יאוּלצוּ לבקש אחר כּך הוֹספה), כּי יצירה מעשֹית כּלכּלית העלוּלה לשַנוֹת בּארץ את המצב איננה, כּי כּל חלוּץ בּוֹדד המגיע הֵנה גוֹרם למרכּז הפּוֹעלים דאגה וָפחד, כּיצד ואיפה להעסיקוֹ.

העוֹד יש שֹם לב, כּי מוֹדעוֹת מַחפּירוֹת, המחללוֹת שם ישֹראל, עדוּת למשטר העבדוּת שבּארץ, מפארוֹת את הכּתלים בּמוֹשבוֹתינוּ, כּי הדאגה האמיתית והמעשֹית בּמוֹשבה מכוּונת לביצוּר העבוֹדה “הזוֹלה”, לריבּוּיה, לכיבּוּשה וּלהכנעתה, כּי רכוּש-העם מוֹסיף ללכת בּדרך אשר כּל יצירה כּלכּלית בּריאה וכל בּיצוּר עבוֹדה עברית אין שָם, כּי חוֹגגת הספסרוּת הקרקעית, החנוָנוּת אשר התעשרה על ידי היַקרוּת המלָאכוּתית, מסחר השטרוֹת וּמלחמת העוֹלם, כּי הקריֶריזם והפּקידוּת המלָאכוּתית אשר פּשׂוּ חוֹגגים את חגם?

וּכשאתה מתבּוֹנן לגשם-הזהב וּפעוּלתוֹ הכּלכּלית והמוּסרית ושוֹאל מה הוֹלך ונעשֹה למען אַחז בּינינוּ את כּל אלה העוֹמדים מחר-מחרתים לצאת מן הגדוּדים ולעמוֹד על העבוֹדה בּארץ, מה נעשֹה להרחיב את עמדוֹתינוּ היסוֹדיוֹת, מה נעשֹה לקבּלת בעליה המתחילה, ליצירת עבוֹדה פּוֹריה, להקלת תנאי החיים של העוֹבדים בּארץ, – הנך נוֹכח, כּי לא דבר שבּמקרה הוּא המצב הזה. כּי כּל אשר בּעינינוּ הוּא העיקר, הוּא היסוֹד, אשר בּלעדיו אין כּל טעם לכל התוּפּים והמחוֹלוֹת, לכל מצילוֹת-השלטוֹן כּביכוֹל – כּל זה לגבּי העוֹמדים מחוּץ לעבוֹדה מן הדברים “שלאחר כּך”, שאפשר, כּנראה, גם מבּלעדיהם.

– – – – - -

כּכה הוּא מצב הדברים כּיוֹם, בּתקוּפוֹת הגדוֹלוֹת. וככה הם, בּעצם, כּל הימים והשנים מאז התחיל הפּוֹעל העברי לחצוֹב מסלעוֹ את אבני-בּנין-העם. “הוֹי בּוֹנה ביתוֹ בּלא צדק” נתקיים בּנוּ; בּלא עם, בּלא עבוֹדה בּיסוֹד החיים, בּלא חוּשים והבנה לעתיד, בּלא אחריוּת לפני שכינת ישֹראל אשר שמה נישֹא על שֹפתים. שלטוֹן האַדנוּת, הכּסף והנֶכֶר הוּא המַתוה את קוי הבּנין. העבוֹדה העברית מתבּוֹססת בּחבליה. ועוֹלם כּמנהגוֹ, מתקלס בּעוֹבד, בּצערוֹ וּבתוֹחַלתוֹ, התוֹחלת היחידה להיוֹת פּעם עם עברי חפשי בּארץ-ישֹראל. הכּל עשֹוּי ליאֵש את הדעת, לנסוֹח תקוה בלב, לסלק ידים מפּעוּלה, למוֹתת את הנשמה, הרצוֹן והאמוּנה קמעה קמעה.

אוּלם אין הפּוֹעל בּארץ ניתן להיוֹת למאכל לחרוֹן אין-אוֹנים. אין הוּא מַשלים את המציאוּת הארץ-ישֹראלית, אין הוּא מקבּל את הפּרספּקטיבה של מעמד תלוּש מלא מרי ועלבּוֹן. הוּא אף אינוֹ אוֹמר להיכּנע בּפני רוּח התגרנוּת השוֹלטת כּיוֹם בּכּל. מַעין העבוֹדה לא דלל, והוּא לא יֶחרב, כּל עוֹד רצוֹן הגאוּלה השלמה לא כּבה. ההגיוֹן הפּנימי של הציוֹנוּת, ההגיוֹן הפּנימי של כּוֹחוֹת החלוּציוּת הקמים בּעם – מִבטח לוֹ.

העבוֹדה בּציוֹנוּת טרם בּא כּוֹחה, היא עוֹד לא יצאה מתקוּפת הגישוּש הפּנימי וחבלי ראשית. בּשכבוֹת עמוּקוֹת, בּאין רוֹאה, חוֹתרת היא בּלי הרף. ואף שַועתה אינה עוֹלה. מי יעלנה? המשוֹררים, הציירים והחוֹקרים יוֹדעים, כּדרכּם, לבוֹא לאחר זמן, “לכל המוּכן”. לקשוֹר כּתרים למנצח, לגַנוֹת את הכּוֹשל. אוּלם לא רחוֹק היוֹם, וּמשֹא נפשוֹ של העוֹבד, מראשוֹן הבּיל"וּ ועד אחרוֹן הפּוֹעל, הציוֹנוּת היחידה, הנאמנה לעתיד העם, למקוֹר חייו, תהיה לנס-עם, לכוֹח פּוֹעל וּמַפעיל. רעיוֹן חברת העבוֹדה בּארץ ושיטת פּעוּלה מוּדרגה וּמַתמידה לשינוּי חיים נאמנים, ליצירת בּסיס בּריא לעבוֹדת עם וקיוּמוֹ, חיי-תרבּוּת לעוֹבד – זוֹהי דרך הפּוֹעל. וּבעליה העתידה צפוּנים עתידוֹתיה, בּעליה – אשר כּל המכשוֹלים של המציאוּת המדכּאה לא ימיתוּה, – וּבקשרי העם הרחבים יִמצא לוֹ הפּוֹעל מעוֹז וּמשֹגב.

– – – – - -

הַקְבָּלת פּני העליה החדשה תדרוֹש לא רק אמצעים כּספיים ענקיים, רכוּש לאוּמי וּמשק לאוּמי, כּי אם גם רצוֹן והבנה, יחסי-אדם ועזרת רֵעים. והעבוֹדה הזאת הנזכּרת פּה רק דרך אגב ואינה ניתּנת כּאן להתפּרש לפרטיה, לא תוּכל להיעשֹוֹת מבּלעדינוּ, בּלעדי הפּוֹעל. וּבזאת, בּהקבּלת פּני העליה, ניבָּחן גם אנוּ, אם לא רוּששנוּ, אם לא ירדנוּ מנכסינוּ, אם לא דלל מקוֹרנוּ. הנדע להוֹשיט את יד-האחים, הפּשוּטה והרחבה, הנדע לכלכּל את עזרת-החברים האמיתית, המלאה, אשר תּידָרש? ואת העליה עלינוּ לקבּל וּלשַחֵר עוֹד בּטרם הגיעה אל חוֹפי הארץ, עוֹד שם. בּידינוּ להצילה משגגוֹת ועלינוּ התפקיד לשמרוֹ על אָפיה המעשֹי, הישר, הפַּשטני, על שלימוּתה ועל אַחדוּתה בּכל הארצוֹת, לבל תתפּוֹרר. רבּה העבוֹדה המעשֹית, הסידוּרית והחינוּכית אשר עלינוּ לעבוֹד יחד עם התנוּעה החלוּצית. מבנֶהָ

וסידוּרה הטוֹב, אחדוּתה וּשלימוּתה, אָפיה המעשֹי והרצוֹני, יחזקוּ את כּל העליה בּחוֹמר וּברוּח. הכשרה שימוּשית, חברתית ורוּחנית, בּעבוֹדה מעשֹית וּבידיעת הארץ וּבשאיפוֹת העוֹבדים בּארץ, השֹכּלה מקצוֹעית, ישוּבית וחברתית, בּנין מוֹסדוֹת כּספּיים מסוּדרים, הבטחת-אחריוּת, אינפוֹרמַציה טוֹבה וסידוּר העליה – כּמה עלוּלים כּל אלה להקל את דרכּוֹ של החלוּץ בּמעבר וּבארץ. וּמתוֹך עבוֹדתנוּ המעשֹית המשוּתפת יגָלוּ אפקים, יוּסרוּ מכשוֹלים, יתקרבוּ לבבוֹת, תידָלקנה משֹוּאוֹת ויוּאר – בּאוֹר הארץ, ואהבת עם וּדרוֹר לעוֹבד – למרחוֹק.

אוּלם איך תיעָשֹה עבוֹדה זוֹ? האפשר לתאר, כּי תיעשֹה אף היא כּנוּפיוֹת כּנוּפיוֹת, כּששנַים אוֹ חמישה אוֹחזים בּטלית? הנפגוֹש את העוֹלה בּמחיצוֹת, בּהכנסה לתוֹך המחיצוֹת, בּשאלת “תעוּדה”: מי אתה, מאנשי-שלוֹמנוּ, מבּני בּריתנוּ? האם לעת אשר כּזאת נקח עלינוּ את החטא והכּלימה להַפנוֹת את מוֹחוֹ ונפשוֹ של העוֹלה מעבוֹדתוֹ הישרה, מהתקרבוּתוֹ לארץ וּלחיי חברים, ונַכניסנוּ בּשערי חכמה עליוֹנה של פּירוּדינוּ? היִתכן הדבר? האם לא נשֹכּיל לבנוֹת את ההסתדרוּת האחת, השלמה והמַקיפה, אשר בּה ימצא העוֹלה את בּיתוֹ, את רעיו, את מילוּי צרכיו ואת סביבת חייו?

את איחוּד כּוֹחוֹתינוּ דוֹרשת מאתנוּ לא רק החוֹבה הראשוֹנה הסידוּרית-המעשֹית בּקבּלת העליה, כּי אם, וּבעיקר – התפקידים החינוּכיים הפּנימיים, המַתמידים: החינוּך וההדרכה בּעבוֹדה, ההכנסה בּחברת-העבוֹדה וּבשאיפוֹתיה. והכּוָנה האחת לכל זה: להחיש וּלהקל את התאַזרחוּתוֹ והתאַקלמוּתוֹ של העוֹלה החדש, לשתפוֹ בּיצירת חברת-העבוֹדה ותרבּוּתה. וכאן, בּתוֹך הפּעוּלה החינוּכית-חברתית הלא בּאה אוֹתה העבוֹדה, שאין כּמוֹה לקוֹשי, לחשיבוּת, לאחריוּת, שאין לה רֵעַ ודמיוֹן לא בעבַר עמנוּ ולא בּחיי עמים אחרים: הֲשָבַת העם אל שֹפתוֹ. עבוֹדה זוֹ, הנחלת הלשוֹן העברית לבּאים עם כּל הפּעוּלה התרבּוּתית הכּרוּכה בּה, הצריכה לגבוֹר על מכשוֹלים טבעיים וּמניעוֹת חיצוֹניוֹת כּה רבּים, הלא תדרוֹש קוֹדם כּל אויר טהוֹר, אויר של שלוֹם ואחדוּת. ולא קנאה הבּאה מן החוּץ, אוֹיבת, קנטרנית וּמַרעימה, כּי אם רק אוֹתה הקנאה הנמרצת אשר תתגלה בּתוֹך יחסי-רֵעים, מתוֹך קרבה, אהבה והכּרת אדם וערכּוֹ תעזוֹר לנוּ בּזה. וּבכוֹחה נגבוֹר גם על ההתנגדוּת, בּת מסוֹרת תלוּשה והשפּעוֹת עוֹברוֹת – אשר תיפָּגש לנוּ בּין העוֹלים החדשים. וגם אחרי כּל אלה עוֹד תִכבַּד ותִרבּה העבוֹדה, וכי יש בּרשוּתנוּ כּוֹח אחר צוּרת חיים חברתיים אחרת, אשר תבטיח לנוּ את הצלחת העבוֹדה, את השלטתה החיוּנית של השֹפה, מאשר האיחוּד של כּוּלנוּ פּה, אזרחי העבוֹדה והחיים בּארץ?

נתאחד ואל נשאיר כּל סדק לכניסת רוּחוֹת פּשרה ורפיוֹן לאוּמי. פּירצה קוֹראת לגנב. יסוֹדוֹת שוֹנים יבוֹאוּ אלינוּ, מארצוֹת ותרבּוּיוֹת שוֹנוֹת, וּמכּמה בּתי-מדרשוֹת. יביאוּ אתם את חידוּשיהם, את חיוּביהם ועצמוּיוֹתיהם, זָרוּיוֹתיהם, הבדליהם והשפּעוֹת שוֹנוֹת בּנוֹת-קיוּם וּבנוֹת-חלוֹף. כּל זה יכּנס לתוֹך כּוּר חיי הארץ. ונחוּץ שבּמַצְרף-חיינוּ יהיה הכּל מכוּון להחיש וּלהקל את ההתמזגוּת וההתגבּשוּת החדשה. יבוֹאוּ וימצאוּ אוֹתנוּ קהילה אחת, חזקה בּרוּחה וּבסידוּרה – והכּירוּ בּפשטוּת בּעוּבדת חיינוּ, כּמוֹת שהם, בּחיוּבים המתגבּשים וּמתיצרים בּעוֹלמנוּ, ונוֹספוּ עלינוּ וְהִפְרוּ את חיינוּ. ולא – בּאין כּוֹח מרכּזי המאַחד וּממַזג את השכבוֹת השוֹנוֹת, וּמַאציל עליהן מרוּח המסוֹרת האזרחית שבּעבוֹדה, – האם לא תיהפך תנוּעת-העבוֹדה לדוֹר-הפלָגה, לעֵרב רב? האִם לא תישָֹגב אזי כּל אִמרה מפוֹצצת, כּל מסוֹרת חוֹלפת, כּל רוּטינה מַהבּילה בּתוֹך חוּגה וּמכוֹרתה, למען הוֹסיף פּירוּד ונֶכֶר, להָתֵם את סאת פּירוּדינוּ, לחפּוֹר תהוֹמוֹת חדשים וּלהעמיקם, בּין “הישנים” ו“החדשים” וּבין החדשים השוֹנים בּיניהם לבין עצמם? מה יהיו אז גוֹרלנוּ, כּוֹחנוּ, עתידוֹתיה של תנוּעת העבוֹדה?

נתאַחד ונפתח את דלתוֹתינוּ לרוָחה לעוֹלים, לכל העולים. לנוּ, לכלל-הפּוֹעלים המאוּחד, אין להיסגר מפּני הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת. נאמין ונבטח בּכוֹח הארץ והעבוֹדה, בּכוֹח החוּשים העמוּקים המתעוֹררים פּה לחיים מלאים ואַקטיביים. אין פּה שאלה וחשש סכּנה של “מוּעט” אזרחים ו“רוֹב” חדשים. שלשלת ההיסטוֹריה היא אִתנוּ. וכוֹחה פּוֹעל בּנוּ, בּהם, בּכוּלנוּ. בּאֵמוּן נפגשם, בּחיוּבים אשר רכשנוּ, וּמפּני משוּגוֹתיהם אַל נפחד. המוֹץ יסוֹער והבּר יִזָרַע. אנוּ, בּבוֹאנוּ, היינוּ מוּכרחים להתחיל הכּל כּמעט מבּראשית. חוּטי היצירה של החלוּצים הראשוֹנים ניתקוּ, ולנוּ לא היה בּמה להיאָחז. אוּלם החדשים, מקוים אנוּ, ימשיכוּ יחד אִתנוּ את הארג. הם יתאַזרחוּ אתנוּ, וּבקרוֹב יעזרוּ לנוּ לפגוֹש את אלוּ אשר יבוֹאוּ אחריהם.

ודאי, תמיד יהיוּ הבדלים וגם ניכּרים, וּפעמים גם מַכאיבים, בּין האזרח וּבין הבּא מחדש. אבל ארץ אשר עתידה בּנוּי על קיבּוּץ גלוּיוֹת מַתמיד, צריכה לדעת לקבּל את הגוֹרל, וּלהשֹכּיל לאיחוּד וּמיזוּג יסוֹדוֹת ישוּבה.

האם הפּוֹעל נוֹשא את נפשוֹ להיוֹת בּארץ חלק, רוֹב, מעמד? הלא אדיר חפצוֹ וּמגַמת-פּניו להיוֹת העם, העם העברי החי על עבוֹדה. ודרכּוֹ דרך שלשלת-הקבּלה הבּלתי-פּוֹסקת שבּעליה עם כּל צפוּנוֹתיה. תכין איפוֹא התאַחדוּתנוּ את האפשרוּת של איחוּד כּל תנוּעת החלוּץ המקיצה בּעוֹלם, ותכין את הכּלים, כּלי-קיבּוּל וכלי-עבוֹדה, לפעוּלה שלמה וּטהוֹרה של עליית-העבוֹדה המקוּוה.

– – – – - -

רצוֹן האיחוּד עוֹד מרחיק וּמוֹסיף לכוון. צפוּנה עמוֹ התקוה לרכּז סביב לפּוֹעל המאוּחד בּארץ את פּזוּרי הכּוֹחוֹת השוֹנים בּגוֹלה, הנאמנים לעבוֹדה ולשאיפוֹתיה בּארץ, וּבכוֹחם להגבּיר יחד יכוֹלת, עוֹז, השפּעה והכרעה לשאיפוֹת העוֹבד בּציוֹנוּת המתגשמת. העוֹבד בּארץ בּמלחמתוֹ בּעד הגשמת הציוֹנוּת הסוֹציאלית לא ישָאר בּוֹדד בּעמוֹ. הוּא יֶצא אל אֶחָיו, מבּלי מחיצוֹת וּמתַווכים, לא כּבן מפלגה, כּ“צד”, כּי אם כּעוּבדה חיה, כּחטיבה חברתית טבעית מיוּחדה, יִיצוֹר לוֹ את עמדתוֹ בּציוֹנוּת וּבעם, יבקש וימצא את בּני-בּריתוֹ.

מי הם בּני-בּריתוֹ?

כּל החוּגים אשר בּתוֹכם מפַכּים מעינוֹת החלוּציוּת ועליית-העבוֹדה, הם בּני-בּריתוֹ הטבעיים. לכל אלה אשר מהם תקוַת-עליה, צריכים להיוֹת ויהיוּ, שאלוֹת החיים בּארץ, סדרי החיים ויחסי-החברה, חיי העבוֹדה, הכּלכּלה והתרבּוּת, ענין-חיים שלהם. והחוּגים האלה צריכים להיוֹת נאמנים בּברית העבוֹדה בּארץ. אליהם צריך לפנוֹת הפּוֹעל המאוּחד, לפרוֹשׂ וּלגוֹלל לפניהם את שאיפוֹתיו וּמשאלוֹתיו, וּבהם מצוֹא ימצא את הסעד בּעבוֹדתוֹ, את עזרת-ההגנה בּמלחמתוֹ. מן החוּגים המסוּדרים יתחיל, “פּוֹעלי-ציוֹן” השוֹנים לארצוֹתיהם, והמאוּחדים בּברית עוֹלמית אחת לעבוֹדת ארץ-ישֹראל, “צעירי-ציוֹן” אשר בּפוֹלין ורוּסיה, ההסתדרוּיוֹת הציוֹניוֹת-הסוֹציאליוֹת אשר בּמערב אירוֹפּה. כּל החוּגים האלה, המתלבּטים זה מכּבר בּחוּג שאלוֹת העבוֹדה בּארץ, צריכים להיוֹת הראשוֹנים בּבּרית הציוֹנית-הסוֹציאלית, **הבּנוּיה על יסוֹד שאיפוֹתיו וּפעוּלתוֹ של הפּוֹעל הארץ-ישֹראלי. ** בּרית זוֹ עתידוֹת גדוֹלוֹת צפוּנוֹת לה. היא תילָחם את מלחמת העבוֹדה בּתוֹך הציוֹנוּת העוֹלמית, היא תבנה את המוֹסדוֹת והמפעלים אשר יגבּירוּ את כּוֹח הפּוֹעל בּארץ. את הבּמה החפשית אשר ממנה ידבּר; תעזוֹר לפּוֹעל להיוֹת חוּג חברתי חזק, בּלתי-תלוּי, בּלתי-כּפוּף, הוֹלך בּדרכּוֹ מבּלי להרכּין ראש. המחנה המאוּחד הזה ימצא את הדרך, דרכּוֹ שלוֹ, דרך-העבוֹדה, בּהגשמה המתמידה של הציוֹנוּת: בּירוּר הדרכים וריכּוּז האֶנרגיה לשינוּיים עיקריים בּחיים, העמדת האדם העוֹבד בּמרכּז הפּעוּלה בּארץ, גילוּי האוֹפי המשחרר והתרבּוּתי של התנוּעה הלאוּמית, מלחמה בּשלטוֹן התגרנוּת והספסרוּת, בּשֹרָרת האוֹליגַרכיה והקַריֶריזם – עד רדתם.

והבּרית הציוֹנית-הסוֹציאלית, בּהיוָצרה וּבהתבּצרה, תשמש אוּלי נקוּדת-מוֹצא לסידוּר וּלחינוּך חדש להמוֹני עמנוּ בּאשר הם. אפשר כּי בּכוֹח עבוֹדתה, בּכוֹח החלוּציוּת והעליה, יעלה לפרוֹץ את המחיצוֹת, אשר הפרידוּ וּמפרידוֹת עד היוֹם הזה, בּינינוּ וּביניהם. אוּלי לא רחוֹק היוֹם, אשר תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדית בּעוֹלם, הקרוּעה מעל הגאוּלה הלאוּמית, המחוּנכת כּסדר בּמשך עשֹרוֹת שנים להתנכּרוּת לעמה ולעתידה, לעם-הארצוּת וּלפּסיביוּת לאוּמית, להתכּחשוּת לעצמה ולצרכיה, תשתחרר סוֹף סוֹף מעוֹל המסוֹרת החלוּדה, תתנער מאבק-הזרוּת החוֹנט אוֹתה, וקוֹל החלוּציוּת העברית והעבוֹדה בּארץ יגיע אליה, ועשֹה בּה את ההפיכה. העם הוֹלך וקרֵב אל הציוֹנוּת. וחוֹבת החינוּך הנאמן, הציוֹני-הסוֹציאלי, לעם, החינוּך התרבּוּתי, אשר יכשירוֹ להשתתפוּת חיוּבית וּפעוּלה בּגוֹרל הארץ וּביצירת עתידוֹ, רבּה ואחראית. היא אינה יכוֹלה יוֹתר להיזָנח אוֹ להידָחוֹת.

בּשלוֹשה דברים יֵצא הפּוֹעל העברי אל אחיו בּני-בּריתוֹ בּגוֹלה: בּציוֹנוּת-הסוֹציאַלית, בּפּעוּלה החלוּצית, בּלשוֹן העברית.

הציוֹנוּת-הסוֹציאלית של הפּוֹעל בּארץ איננה מחרוֹזת של אמרוֹת תוֹרניוֹת, התלוּשוֹת מן החיים וּמשמשוֹת חוֹמר לפוּלמוּס וּלחַקרנוּת. השֹגוֹתיו, משאלוֹתיו החברתיוֹת הן מוּחשיוֹת. והן צמחוּ לוֹ אתוֹ יחד, בּעבוֹדתוֹ וּבחייו. ודרכי ההגשמה הוֹלכוֹת וּמתבּררוֹת עם מהלך פּעוּלתוֹ. כּל זה לא נתוּן, לא חנוּט, כּל זה חי חיים אוֹרגניים, טבעיים. וכל זה עוֹמד עדיין בּראשית גידוּלוֹ. ואת מוּשֹגיו אלה, ילדי-רוּחוֹ, מלאי חיים ורצוֹן וּקשרים בּחייו קשר אוֹרגני, יביא אל בּני-בּריתוֹ, ויבנה את המרכּז הרוּחני לפעוּלה וּלמחשבה ציוֹנית-סוֹציאלית, אשר לא תסתגל, לא תרכּין את ראשה לפני הרוּחוֹת המנשבוֹת בּגוֹלה, כּי אם תינק מאדמת-מַטעה, ותאציל מרוּחה על חוּגי העליה העתידה.

אוּלם לא רק “תוֹרה” ציוֹנית-סוֹציאלית יביא אתוֹ, הצמוּקה בּפסקי הלכוֹת וּ“דרישוֹת” חברתיוֹת, כּי את הרצוֹן החלוּצי, חוֹבת היצירה האישית של ציוֹנוּת-העבוֹדה יגלה ויעוֹרר, את תכני הנפש והמחשבה של הרבוֹלוּציה הלאוּמית, את חוּשי ההתנדבוּת לעם, את אָפקי היצירה הסוֹציאלית העברית בּכוֹח כּל אחד מאתנוּ. בּשֹפת נאמנים, בּשֹפת הרצוֹן ומַעבּדי-חיים יגלה הפּוֹעל הארץ-ישֹראלי לפני הדוֹר העברי הצעיר את מרכּז הנפש של ההיסטוֹריה העברית החדשה.

וּבלשוֹן העברית יבוֹא אליו. מבּלי פּקפּוּקים וּויכּוּחים, כּי אם כּעוּבדת חיים, רעננה וּפוֹריה, הכּוֹבשת לבבוֹת וזוֹרעת כּבוֹד ואמוּנה. הפּוֹעל העברי יביא להמוֹנים העברים את בּשֹוֹרת תחיית השֹפה העברית כּשֹפת החיים והדיבּוּר לעוֹבד בּארץ, ובעצם מהוּתוֹ, בּעצם העבוֹדה אשר הוּא משקיע בּתחייתה ויצירת תרבּוּתה, בּעצם השלימוּת הבּלתי-מתפּשרת והקנאוּת היוֹצרת יפרוֹץ גדרוֹת ויהרוֹס אמוּנוֹת תפלוֹת וישֹים קץ למטבּעוֹת-הבּערוּת העוֹברוֹת לסוֹחר. בּאוֹר חדש, בּאוֹר חייו הוּא, בּשפעת האהבה והרצוֹן וההתמכּרוּת אשר בּחייו יאיר הוּא לפני המוֹני-העם את פּלא הטבע הקם לעינינוּ: תחיית הלשוֹן העברית. בּין בּוֹני הלשוֹן והתרבּוּת העברית, גאוֹני היצירה הספרוּתית, תבוֹא גם הגאוֹניוּת החברתית המקוּבּצת של העוֹבד העברי בּארץ.

אלה הם אפקיה של אחדוּת-העבוֹדה.

ג . מהוּת האיחוּד

כּיצד יבָּנה האיחוּד הסידוּרי של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל?

על יסוֹד האחדוּת שבּחיים, וקוֹדם כּל, לא על יסוֹד של סעיפי-אמוּנוֹת והלכוֹת-דעוֹת. אַל נא נשאל ל“אני מאמין”, ל“הכּרה” מוּשבּעת וּמשבּיעה. האוּמנם אין עבוֹדה ציוֹנית טוֹבה יכוֹלה להיעשֹוֹת בּטרם נחתם שטר-שיטה של לאוּמיוּת ויהדוּת על פּי נוּסח פּלוֹני אוֹ אַלמוֹני, האוּמנם אין הפּוֹעל חי ושוֹאף ולוֹחם את מלחמתוֹ וּמהווה את מהוּתוֹ, עד שלא התחייב על הלכוֹת פּסוּקוּת בּשאלוֹת החוֹמר והרוּח, גוֹרמי ההיסטוֹריה וחוּקוֹת ההתפּתחוּת? לא הגיעה השעה לפַשט את העקמוּמיוֹת מהיצירה החברתית, לשחררה מהעמקנוּת החַקרנית, ולבנוֹתה על פּשטוּת, על אחדוּת החיים והשאיפה, הרצוֹן והפּעוּלה? עתיקים הדברים וּפשוּטים. אוּלם בּנוּ עוֹד דבקוּ המוּשֹגים המבישים על ההסתדרוּיוֹת וגוּפים ציבּוּריים, כּעל בּריוֹת חריפוֹת וּמתפּתלוֹת, מתוַכּחוֹת וּמתנַצחוֹת – נחלת חיי-התחוּם, המשך מסוֹרת הפּלפּוּל התוֹרני (השטחי והריק בּעצם), – דבקוּ כּברקנים ואינם רוֹצים לפַנוֹת את מקוֹמם. ולא כּכה הבינוּ יוֹצרי הציוֹנוּת והסוֹציאליוּת את תעוּדתם. בּמשפּטים פּשוּטים יבשים וֹּ“מיכניים” בּנוּ האַדריכלים-הגאוֹנים בּניני-עד לרצוֹן-האדם ולפעוּלתוֹ. ה“עמקנים” חיפּשֹוּ שם את הנשמה ולא מצאוּה. הפּרוֹגרמה הבּזילאית אינה אוֹצרת כּל הכרזה פַּטֶטִית וכל דעה “עמוּקה” על היהדוּת והלאוּמיוּת, וכמה דברים יוֹתר עמוּקים, יוֹתר רַגָשים היוּ יכוֹלים להיכּתב על ידי הציוֹנים הרוּחניים נוֹשֹאי התרבּוּת ההיסטוֹרית, אנשי “דרך-החיים”. ואוּלם פּרוֹגרמה פּרוֹזאית וּמיכנית זוֹ היא שהפנתה את העם אל דרך-החיים בּלי מרכאוֹת, ואף אנשי “דרך-החיים” מצאוּ להם בּה את מקוֹמם. “שוה לכל נפש” – בּזוּ לה וּביקרוּה אנשי המחשבה האצילית. גוּף עכוּר חסר-נשמה, ואוּלם בּנין זה ה“בּלתי-מקוֹרי” הוּא שהגבּיר את התנוּעה הגדוֹלה ליציקת “הנשמה העברית”. וּגאוֹן תנוּעת-הפּוֹעלים, בּבוֹאוֹ לאַגד את פּוֹעלי העוֹלם, לא דאג לשֵמוֹת ולתוֹרוֹת ולא שאף לחייב על דעוֹת, שהוּא חשב אוֹתן ליחידוֹת-אמיתיוֹת; הוּא הסתפּק בּיצירת אחדוּת פּשוּטה וּמַקיפה, כּוֹללת וחיוּנית, אחדוּת הפּעוּלה המשוּתפת, המביאה לידי חליפת רעיוֹנוֹת וּ“מתירה בּגבוּלה כּל מיני דעוֹת”⁷, וכל זה מתוֹך אמוּנה וּבטחוֹן, כּי “ההתפּתחוּת השֹכלית של מעמד העוֹבד, אשר תבוֹא כּתוֹצאה הכרחית מתוֹך פּעוּלה משוּתפת וּמשֹא-ומתן הדדי”, תביא ודאי לתכלית הנִרצָה.

הנסיוֹנוֹת השוֹנים בּדוֹרוֹתינוּ להרכּיב לתנוּעוֹת חברתיוֹת חוֹבת-אמיתוֹת, הלכוֹת-דעוֹת דתיוֹת, פּילוֹסוֹפיוֹת אוֹ מוּסריוֹת – האין סוֹף כּוּלם יצירת רוּטינה חדשה, חַקרנוּת מפוּלפּלת, שעבּוּד המוֹחוֹת ואִבּוּן ההרגשוֹת, חרֵדוֹת וגַלָחוֹת מוֹדרנית? מה רב הוּא הכּוֹח המברך, המשחרר של גילוּי חוּקוֹת חיים וטבע; מהוּ ערכּם של הדַרויניזם אוֹ המַרכּסיזם, כּקוֹמפַּסים בּמחשבת האדם, לא רק לגאוֹן המגלה אוֹתם וּמאיר בּעזרתם מַחשכּי-עוֹלם, כּי אם גם לבּינוֹני המשֹיג אוֹתם בּעזרת עבוֹדת מחשבה עצמית? אוּלם חוּקוֹת אלוּ, כּשהן מתקבּלוֹת כּסעיפי-אמוּנה, כּשהן נעשֹוֹת דיבּרוֹת שגוּרוֹת וּקבוּעוֹת שאין להרהר אחריהן, האינן מאַבּדוֹת את כּל תכנן המשחרר ונעשֹוֹת גם הן לעבוֹדת-אלילים, בּת-הזמן, למקוֹר קנאוּת מַהבּילה, עיכּוּב ושעבּוּד? ותוֹרוֹת שבּלב הנוֹבעוֹת ממקוֹר חיי-נפש דרוּכים, התחדשוּת וחתירה בּלי הרף וּמרגוֹע – האם לא היוּ לעינינוּ לדפוּסים מוּכנים לחיים מיוּשנים וּמדוּשנים, למרַדפי-אמרים? אכן קל וחָלק המוֹרד מן החוּקה אל הדיבּרה. האגדה מספּרת על בּרכּת הצדיק אשר הפכה את חוֹל-הארץ לעפרוֹת-זהב; האין המציאוּת מספּרת על מאֵרת-השיגרה ההוֹפכת את זהב היצירה הגאוֹנית לאבק פּוֹרח, מסַמא-עינים?

האין כּל תנוּעת שחרוּר דוֹרשת חירוּת מחשבה והרגשה, מרחב לרשוּת היחיד, כּמזוֹן וּפרנסה לרצוֹן הפּעוּלה המשחררת?

חוֹששים לחוֹסר רעיוֹן מרכּזי, לחוֹסר נשמה בּתנוּעה. כּמה מוּזר הדבר לחפּשֹ נשמת תנוּעה חיה בּנקוּדה הנדסית שבּהגדרה. אם יתאַספוּ כּל בּעלי הכּרה והגדרה בעוֹלם, לא יעלה בּידם ליצוֹר אף “יתוּש” אחד, אף תא אחד, אף תא אחד, שאינוֹ נתוּן בּיכוֹלת הפנימית, בּכּוֹשר הרצוֹני, בּחיוּת שבּהוָיה. למה תרחיקוּ לחפשֹ את נשמת-התנוּעה בּסעיפי פרוֹגרמה שבּכתב, והיא קרוֹבה לנוּ לכּוּלנוּ בּהתאחדוּת “שבּעל-פה”, בּהתאחדוּת כּהוָיתה, ה“משכּימה בּבּוֹקר והוֹלכת לעבוֹד”. חיינוּ יוֹנקים מרעיוֹנוֹת, נוֹשֹאים בּקרבּם רעיוֹנוֹת ודעוֹת, ואוּלם אין החיים מתחייבים על רעיוֹנוֹת, כּוֹחם הפנימי הוּא הפוֹרה, הבּוֹרא. יהיו נא החיים שוֹפעים, וּמתוֹכם, מתוֹך חיי-הפעוּלה, תצהיר הנשמה, שכינת החיים הכּמוּסה, הפּוֹעלת בנוּ.

אין האיחוּד אוֹמר לעשֹוֹתנוּ, את כּוּלנוּ, כּיתה, כּנסיה דתית אוֹ סוֹציוֹלוֹגית. אבל הוּא גם אינוֹ שואף להיוֹת מפלגה. במרכּזה של מפלגה בּזמננוּ עוֹמדת השאיפה לשלטוֹן מדיני, שינוּי החיים בּכוֹח תפיסת השלטוֹן, וּלפיכך, ריכּוּז הפעוּלה החברתית בּתעמוּלה, בּחירוֹת, ההנהלה וּ“פוֹליטיקה”. וגם כּשהמפלגה עוֹשה עבוֹדה אחרת, רוֹאה היא את עבוֹדתה כאמצעי לשלטון מדיני, וּמתוֹך אמוּנה זוֹ בּכּוֹח המריע של הפעוּלה המדינית, בּאה ההפלגה בּערך ה“נצחוֹנוֹת” המדיניים, בּצבאיוּת המיכנית-המפלגתית, המעבירה את מרכּז הפעוּלה והיצירה מרחוֹב-החיים, מגלוּי כּוֹחוֹ ואחריוּתוֹ של כּל אחד, אל ה“מרכּז”, אל המנהיג, הנוֹאם, אל הרזולוציה ובית-המחוֹקקים. בתנוּעת העבוֹדה בּארץ, בּבנין העם, אין הפעוּלה “המדינית” עם כּל חשיבוּתה הרַבּה בּימינוּ, יסוֹד התנוּעה, שאיפת התנוּעה: יצירת החיים, וּבכל היקפם, לכל צדדיהם. יצירה זוֹ בּנוּיה על העבוֹדה עצמה, פוֹריוּתה וּתנאיה, על סידוּר חיי העוֹבד יוֹם יוֹם, על חלוֹציוּת מַתמידה, על אַקטיביוּת אישית בּלתי-פוֹסקת, גילוּי כּוֹחוֹתיו של כּל אחד ויצירת תנאים רצוּיים לגילוּי כּוֹחוֹת העוֹבדים – זהוּ העיקר בּמצבנוּ. כיבּוּש החיים ועשֹיתם יוֹם יוֹם – זוֹהי הפעוּלה, אשר הסידוּר החברתי צריך לאַרגנה וּלסייע לה.

גינה זוֹ לפני בּית-הפּוֹעלים בּפתח-תקוה⁸ אשר בּאה בּמקוֹם קוֹצי-הבּר והחלאה לפנים, מספרת לנוּ על השינוּיים שבּאוּ בּחיי הפּוֹעל, בּתנוּעת-העבוֹדה, יוֹתר מאשר כּל סיפוּרי פרשת הבּחירוֹת לועד הפּוֹעלים בּמשך שנים.

אין החיים שלנוּ מוֹציאים את המדיניוּת, ואף את ליקוּייה, אין עבוֹדתנוּ יכוֹלה להיוֹת פטוּרה הימנה, אוּלם אין המדינייוּת שבּעבוֹדתנוּ רשאית למַעֵט את דמוּתה של הפעוּלה הכּלכּלית, התרבּוּתית והחברתית-הפנימית, היוֹנקוֹת כּּלן ממקוֹר אחד וחוֹזרוֹת וּמשפיעוֹת אחת על רעוּתה, וּמכּוּלן יחד מעטרפת היצירה החברתית השלמה.

לא מפלגה תיבָּנה על ידי האיחוּד, כּי אם קהילה תסוּדר, קהילת-העוֹבדים בּארץ. לפעוּלה מַקיפה לסיפוּק צרכיה, לבנין עתידה, עתיד-העם. זהוּ בּנין-הכּלל, המַקיף את כּל העוֹבדים בּאשר הם עוֹבדים וּמשאיר את רשוּת-הרבּים שלנוּ מפוּלשת לרוּחוֹת-מחשבה, פתוּחה לגשמי-בּרכה מַפרים.

שאיפתה של קהילת-העוֹבדים בּארץ, “כּכּתוּב” ⁹: “לצוּר את חיי העם העברי בּארץ-ישֹראל כּקהֶלֶת עוֹבדים בּני-חוֹרין. ושוי-זכוּיוֹת, החיה על יגיעה, שַליטה בּרכוּשה ומסדרת את עבוֹדתה, כּלכּלתה ותרבּוּתה בּרשוּתה”. יסוֹדוֹתיה: הלאָמת-הקרקע, הוֹן לאוּמי ליצירת המשק וּלמִלוֶה לעוֹבדים; עליה עממית, קבוּצוֹת-עוֹבדים חפשיוֹת המנהלוֹת את עבוֹדתן בּרשוּתן, תנוּעה חלוּצית המפלסה בּחייה דרכים לעם, תחיית השֹפה העברית והַנחָלתה לעם, תרבּוּת עממית מַקיפה.

וּכתוֹרה בּלב, אשר אינה ניתנת ואינה צריכה להיוֹת מוּגדרת בּסעיפים, בּכּלוּלה בּרעיוֹן האיחוּד האמוּנה בּכוֹח העבוֹדה וּבתכָניה הגלוּיים והגנוּזים, בּכלל-העוֹבדים וּבעליה העתידה, כּי לא יכַזבוּ; ואף התקוה לעבוֹדה חברתית פוֹריה בּתוֹך תנוּעת-העבוֹדה על יסוֹד חירוּת-המחשבה, אֵמוּן חברים וּכבוֹד-אדם.

– – – – - -

ההתאַחדוּת מצטרפת מאגוּדוֹת-עבוֹדה, המאַגדוֹת את חבריהן לחיים פעילים לפי משלח-ידם וּתנאי-עבוֹדתם, על יסוֹד הפעוּלה האישית והשיתוּף החברתי. הסתדרוּתנוּ החקלאית, הצריכה לאַחד מעתה את כּל גלילוֹת הארץ, תמשיך את קיוּמה, משוּחררת מכּל אפוֹטרוֹפסוּת מפלגתית, עוֹבדת את כּל העבוֹדה הישוּבית-החקלאית העוֹמדת לפניה בּאין מפריע, מסדרת את העזרה ההדדית ואת ההספקה

המשוּתפת של חבריה, מטפלת בהדרכה וחינוּך-עבוֹדה, בּיצירת משקי-קבוּצוֹת, מתכּוֹננת לעבוֹדת ההתאַחזוּת הצפוּיה, ממלאה את העבוֹדה התרבּוּתית הפנימית ודוֹאגת לחינוּך ילדי העוֹבדים.

בּצדה של ההסתדרוּת החקלאית צריכה להיבּנוֹת ההסתדרוּת המַקיפה את פּוֹעלי העיר. משפל המדרגה החברתית צריכים פּוֹעלי העיר לצאת לחיים של יצירה כּלכּלית, של השֹכּלה חברתית, של פעוּלה חלוּצה. לא להתנגחוּת עם בּעלי-בּתים בּשכוּנוֹת יפוֹ וירוּשלים קוראים להם החיים כּי אם להעברת מרכּז הפעוֹלה אל יצירה כּלכּלית משוּתפת בּריאה ופוֹריה. הנסיוֹנוֹת הרציניים הראשונים של תוֹצרת משוּתפת בּריאה יאירוּ את חיי הפּוֹעל העירוֹני, אם בּן הישוּב הישן ואם החדש והעוֹלה מרחוֹק, ויַתווּ דרך ליצירה חדשה, לחיי קוֹממיוּת רבּי תוֹכן ועלילה.

גם כּיבּוּש העבוֹדוֹת הממשלתיוֹת קוֹרא לנוּ. הכנסת העבוֹדה העברית לרכּבוֹת ולמסילוֹת, לחשמל וּלטלגרף, יצירת תנאים אנוֹשיים מהוּגנים לעוֹבדים האלה וּפעוּלה תרבּוּתית-סידוּרית בּתוֹך העבוֹדה הזאת תדרוֹשנה את הסתדרוּתה ועוֹבדיה, ורב יהי ערכּה.

וגם אנשי האוּמנוּיוֹת החפשיוֹת, וּבעיקר המוֹרים העממיים והגננות, ודוֹר התלמידים הצעיר, בּמידה שהוּא מתכּוֹנן לא לרַדף “תכלית” וקַריֶרה כּי אם חיי עבוֹדה והתנדבוּת עממית, כּוּלם קרוּאים לסַדר יחד אתנוּ את חייהם. שאיפת-ההשתלמוּת, קשירת קשרים עם העבוֹדה והעוֹבדים, כּניסה לעבוֹדה תיקוּן החיים, הרמתם ושיפוּרם, חיפוּשֹ דרכים והתכּוֹננוּת לעתיד – את כּל אלה הם צריכים למצוֹא בּסביבתם בּתוֹך הסתדרוּיוֹתיהם.

והסתדרוּיוֹת אלה, המאוּחדוֹת כּוּלן בּרצוֹן אחד, בּרצוֹן יצירת חברת-העבוֹדה החפשית בּארץ, יתאחדוּ ל“אחדוּת העבוֹדה”, לתנוּעת עבוֹדה אחת, כּוֹללת, שלמה ומסוּדרת. כל אגוּדה, קבוּצה והסתדרוּת, חיה את חייה, חפשית ורבּת-היקף בּחוּג פעוּלתה, וּמרכּז מאַחד אוֹתן ועוֹשֹה את העבוֹדה הכּללית, המשוּתפת לכוּלן, ממלא את שליחוּת הציבּוּר המדינית בּמוֹסדוֹת הישוּב בּארץ וּבמוֹסדוֹת העוֹלמיים של העם העברי, בתנוּעת-הפּוֹעלים העברית וּבתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית. מרַכּז סביבוֹ את כּל כּוֹחוֹת הגוֹלה הנאמנים בּבּרית הציוֹנוּת-הסוֹציאלית, מתקשר וּמסייע לתנוּת-החלוּץ, מביא לגוֹלה ידיעוֹת נכוֹנוֹת על חיי העבוֹדה בּארץ, צרכיה וּשאיפוֹתיה, עוֹבד את העבוֹדה התרבּוּתית-העממית, מוֹציא ספרוּת ועתוֹנוּת לעוֹבדים ויוֹצר את המוֹסדוֹת הכּללים – כּספיים, תרבּוּתיים וּמדיניים – לתנוּעת העבוֹדה.

– – – – - -

זוֹהי ההצעה, כּפי שעלה בּידי לנסחה וּלבארה. מוּבן מאליו, שאין כּוָנתי להטיל את בּיאוּרי על מי שהוּא, לאוֹתה ההצעה עצמה יכוֹלים להגיע גם בּדרכי-מחשבה אחרות המבין יבין, כּי אין כּכלל לראוֹת בּדרים כּעין אלה וּבראשי-פרקים אחרים דוֹמים להם את מיצוּי התוֹכן האמיתי של תנוּעה חיה מתחילה. חוֹמר התנאים אשר דרכּם צריך רעיוֹן האחדוּת לפלס את דרכּוֹ לא נעלם מאִתנוּ. הרבּה משֹטיניםוצירוּפי-חבּלה עוֹמדים לבַלע את הטהוֹרוֹת שבּכּוָנוֹת. מנַדים, מיַדי-אבנים, מעַפרי-עפר, לא יחסרוּ, ואף פצעי אוֹהבים. אוּלם לא אלה יכניעוּ רוּחנוּ. תוֹכן חייה של “אחדוּת העבוֹדה” תלוּי לא בּמַציעים, כּי אם בּעצם מהוּת החיים של כּלל העוֹבדים בּארץ. לגוֹרלוֹ נמסר מהיוֹם גוֹרל האיחוּד. הוּא אשר יבנה את בּית-העבוֹדה יוֹם-יוֹם, והוּא אשר ימלא תוֹכן חייו.

נַאמינה נא בּחיוּתוֹ, בּשליחוּתוֹ, להגבּירוֹ.

יסוּד-המעלה.

---

הצעת האיחוד

מאת

ברל כצנלסון

א

תנוּעת-העבוֹדה בּארץ-ישֹראל היא ענף תנוּעת העבוֹדה הסוֹציאלית בּעוֹלם, השוֹאפת לגוֹל את האדם גאוּלה שלמה מעָקַת המשטר הקיים, המַשליט את ההוֹן הפרטי על חיי הלאוֹם, על יצירתוֹ הכּלכּלית והתרבּוּתית, על יחסי עצים וארצוֹת. המשטר השֹוֹרר, הקוֹבע את אוֹצרוֹת הטבע, עמל הדוֹרוֹת וּפרי רוּח האדם, המדעים והאמנוּת לקנין-יחידים, הוּא שעוֹשֹה את הכּלכּלה הלאוּמית חוֹמר לספסרוּת אדוֹני הרכוּש והתחָרוּתם, רוֹדה בּעמים, חוֹמס ארצוֹת וקוֹרא למלחמוֹת, מחַייב הוָית מחנוֹת עוֹבדים “עוֹדפים” חסרי-כל וּמחנוֹת שַליטים ושַמשיהם עתירי-כּל, מקפח את שֹכר העוֹבד, בּריאוּתוֹ, מזוֹנוֹתיו, חינוּכוֹ, משפחתוֹ, כּוֹח יצירתוֹ לחַייו, עוֹשק את הילד ואת הדורות העתידים.

מגַמתה: לכוֹנן את קיוּם החברה האנוֹשית כּמשפחת אוּמוֹת בּנוֹת-חוֹרין, שווֹת-זכוּיוֹת, על אָשיוֹת:

העבוֹדה הכּללית של כּל אישיה;

העברת אוֹצרוֹת הטבע והרכוּש, אשר נצבּר מדוֹרי-דוֹרוֹת, מרשוּת הפרט לרשוּת הכּלל;

סידוֹר כּל עיניני העבוֹדה והרכוּש על ידי החברה העוֹבדת.

תנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישֹראל היא ענף התנוּעה הציוֹנית בּעם העברי השוֹאפת לגאוּלת עם ישֹראל מן הגלוּת.

מַשְֹאָתָה: תקוּמת עם ישֹראל, השָב לארצוֹ בּהמוֹניו, מתאַחז על אדמתוֹ, יוֹצר את יִשוּבה ועבוֹדתה, והוֹיֶה לעם חפשי, השליט בּארצוֹ, מדבּר בּלשוֹנוֹ העברית, מסדר את חייו בּרשוּתוֹ, ויוֹצר וּמפתח את קניניו החמריים והרוּחניים.

ב

בּציוֹנוּת המתגשמת שוֹאפת תנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישֹראל, בּכוֹח עליה עממית רחבה וּמסוּדרת:

לצוּר את חיי העם העברי בּארץ-ישֹראל כִּקְהֶלֶת עוֹבדים בּני-חוֹרין וּשווי-זכוּיוֹת, החיה על יגיעה, שליטה בּרכוּשה וּמסדרת את עבוֹדתה, כּלכּלתה ותרבּוּתה בּרשוּתה.

הגשמת המטרה מחַייבת:

העברת אדמת ארץ-ישֹראל, מימיה ואוֹצרוֹתיה הטבעיים לרשוּת עם ישֹראל לאחוּזת עוֹלם של העם כּוּלוֹ.

יצירת הוֹן לאוּמי:

להכשרת האדמה והקמת נכסי-בּרזל של הלאוֹם (מסילוֹת, נמלים, יערוֹת, אניוֹת, מכוֹני-מים, מאוֹר חשמל); לקרדיט לאוּמי המוּקדש לבנין העבוֹדה הלאוּמית, החקלאוּת והתעשֹיה, בּעזרת קהילוֹת-עוֹבדים חפשיוֹת.

עליית חלוּצים לארץ, לחיוֹת בּה חיי עבוֹדה, לפלס את הדרך ולברוא את התנאים לעליה עממית כגוֹלה, וּלהשתתף בּיצירת מַעמד עוֹבד, רב-אוֹנים, אשר יבנה את קהלת-העבוֹדה העתידה.

הנחלת הלשוֹן העברית ואוֹצרוֹת התרבּוּת לכל העם, ושיתוּף קהל העוֹבדים בּחיי התרבּוּת ויצירתה.

ג

“אחדוּת העבוֹדה” מַקיפה את כּל הפּוֹעלים והעוֹבדים בּארץ, וּכמוֹ כן בּעלי אוּמנוּיוֹת חפשיוֹת, החיים על יגיעם, מבּלי לקפח עבוֹדת זוּלתם, - וּמנהלת את עבוֹדתה כּוּלה בּרשוּת עצמה.

“האחדוּת” מוּרכּבת מהסתדרוּיוֹת מקצוֹעיוֹת אוֹטוֹנוֹמיוֹת המאַדוֹת אל החברים לפי משלח-ידם.

“אחדות העבוֹדה” מאַגדת את מעמד-העוֹבדים לפעוּלה כּלכּלית, תרבּוּתית וּמדינית; עוֹסקת בּהמצאת עבוֹדה וּבסידוּרה, בּהספקה קוֹאוֹפרטיבית, בּחינוּך העבוֹדה וּבהשֹכלה כּללית וּמקצוֹעית, גוֹננת על כּבוֹד העוֹבד ועניניו, דוֹאגת להשבּחת תנאי העבוֹדה וקִדמתה, לוֹחמת את מלחמת שחרוּרה ושוֹקדת על הגבּרת כּוֹח היצירה של מעמד העוֹבדים.

“אחדות העבוֹדה” בּאה לעזרה לתנוּעת “החלוּץ” בּחוּץ-לארץ בּהמצאת אינפוֹרמציה והדרכה, למען התאים את פעוּלתה לעניני העבוֹדה בּארץ, מסַייעת לאַחד את כּל ההסתדרוּיוֹת הארציוֹת של “החלוּץ” לאגוּדה אחת על יסוּד עזרת-חברים, משמעת-חברים וּמוֹסדוֹת עבוֹדה משוּתפים, וּלגשרה קשר מעשֹי וסידוּרי את תנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישֹראל.

ד

“אחדוּת העבוֹדה” משתתפת, בּתוֹר גוּף ארצי אוֹטוֹנוֹמי:

בהסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית;

באינטרנציונל הסוֹציאליסטי.

“אחדוּת העבוֹדה” רוֹאה צוֹרך וחוֹבה לעזוֹר לאיחוּד כּל ההסתדרוּיוֹת והמפלגוֹת אשר בּתנוּעת הפּוֹעלים העברים וּבתנוּעה הציונית בחוץ-לארץ, השוֹאפוֹת לחברת עבוֹדה בּארץ-ישֹראל, לברית לאוּמית, ציוֹנית-סוֹציאליסטית, אשר תעבוֹד שכם אחד בּמפעלים כּלכּליים, תרבּוּתיים וּמדיניים והגשמת מטרתן המשוּתפת. בשאיפה זוֹ משתתפת ההתאחדוּת בּתוֹר הסתדרוּת ארצית אוֹטוֹנוֹמית, בבּרית הפֶדֶרַטיבית העוֹלמית של הסתדרוּיוֹת “פּוֹעלי-ציוֹן”.

ה

מרכּז “האחדוּת” נבחר בועידה כּללית של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל.

משֹרד העבוֹדה של ההסתדרוּת החקלאית, בּהשתתפוּת חבר מרכּז האחדוּת, הנהו בּא-כּוֹח “אחדוּת העבוֹדה” בּכל פעוּלתה הישוּבית-החקלאית.

המוֹסדוֹת המרכּזיים של “אחדוּת העבוֹדה”, העוֹמדים ראשוֹנה על הפרק (מיעוטם קיימים כּיוֹם בּרשוּת הסתדרוּיוֹת יחידוֹת ודוֹרשים בּיצוּר, תיקוּן, הרחבה והעברה לרשוּת מחנה הפּוֹעלים כּוּלוֹ, ורוּבּם עוֹמדים להיוָצר):

1. תחנת-העוֹלים, בּית-האוֹכל וּמָלוֹן מסוּדר, לפגישת העוֹלים וּלקבּלתם בּראשית בּוֹאם, להכנסת חפציהם ושמירתם, למרגוֹע ראשוֹן מעמל הדרך.

2. לשכּת-עבוֹדה לחיפוּשֹ עבוֹדה, לאינפוֹרמַציה וקבּלת עבוֹדה בּארץ וּלקשרי מוֹדיעין בּחוּץ-לארץ.

3. קוּפת-חוֹלים.

4. המַשבּיר.

5. אגוּדת-המטבּחים. סידוּר כּל מטבּחי הפּוֹעלים בּקוֹאוֹפרציה אחת ובהנהלה מרכּזית, הדוֹאגת להטבת המזוֹנוֹת והבּישוּל, לנקיוֹן, לשיפוּר הסדרים, לסידוּר האָקוֹנוֹמיה והנהלת-החשבּוֹנוֹת, לתקנת תנאי העבוֹדה של המטבּח, להַנְוָיַת חדרי האוֹכל, חִיצוֹניוּתם ורְהִיטיהם.

6. בנק הפוֹעלים. אשר ימָצא בּידי ציבּוּר הפּוֹעלים, ויהיה המוֹסד הכּספי הראשי של מחנה העוֹבדים, אשר יסַייע להתפתחוּת העבוֹדה בּארץ.

7. מרכּז לעבוֹדה תרבּוּתית. להפצת השֹפה, להשֹכלה אנוֹשית, חברתית וּמקצוֹעית.

8. עתוֹנוּת חפשית המשוּתפת לכל קהל העוֹבדים.

9. הוֹצאת-ספרים לחינוּכוֹ וּלהשֹכּלתוֹ של העוֹבד.

---

תשובה לדברי חברים בועידת האיחוד (הועידה החקלאית)

מאת

ברל כצנלסון

מַרצה מאוּשר אני. בדברי כּמעט שלא נגעוּ, לא השתדלוּ לערער עליהם. חדשים אחדים רגשה הארץ על ענין האיחוּד, עיבּדנוּ תכנית מפוֹרטת. חשבנוּ שצירי הועידה ישקיעוּ את כּל כּוֹחם בּבירוּר התכנית לפרטיה – והנה לזה כּלל לא היוּ הלבבוֹת פּנוּיים.

אוּלם מרגיש אני את עצמי הפּעם לא כּמַרצה הבּא להגן על הנחוֹתיו, כּי אם כּעוֹמד לפני כּס המשפּט. יוֹתר נכוֹן, כּנידוֹן וּמוּקע לעמוּד הקלוֹן. פּה דיבּר חבר אחד שלדבריו אנוּ מקשיבים כּוּלנוּ, וחיכּינוּ לשמוֹע דברים אשר יבארוּ לנוּ, אשר יעזרוּ לנו, אשר יוֹציאוּ אוֹתנוּ מטעוּתנוּ, אם טוֹעים אנחנוּ. והנה בּא אוֹתוֹ החבר בּעל העבר הגדוֹל, בּעל המידוֹת הטוֹבוֹת, היכוֹל להפיץ אוֹר על כּל הענין ואוֹמר לנוּ כּי אנוּ טוֹחנים קמח טחוּן, ואוֹמר לנוּ כּי אנוּ זוֹרעים קנאה וּמַשֹטמה. דברים אלה היו פּסק-דין. אני, לפּחוֹת, ראיתי בּזה הוֹצאת גזר עלי, ולא על חטאַי היוֹם, כּי אם על כּל עבוֹדתי בּארץ-ישֹראל. אחרי זה אין לי לקווֹת לבירוּר עיוּני. אני בּעצמי שקוּע יוֹתר בּשאלה: אם אשמים אנחנוּ וּבמה?

היוּ ימים שלא הייתי בּעיניכם איש פּסוּל. איש מלחמה אני מנעוּרי. אני וחברי התנגדנוּ תמיד לשעבּוּד למלים, לצוּרוֹת-חיים חנוּטוֹת. ואזי, כשהמגינים על המצב הקיים היוּ מתנגדיכם – לא היינוּ בּעיניכם זוֹרעי ריב וּמַשֹטמה. והנה נהפּכנוּ כּוּלנוּ, עוֹבדי ההסתדרוּת, לוֹחמי אחדוּת-הפּוֹעלים כּל השנים, לאנשי-מדָנים. מדוּע? יען כּי אין אנוּ מסכּימים לכם? השקענוּ בּתנוּעת-האיחוּד את מירב שאיפוֹתינוּ ואת כּל כּוֹחוֹתינוּ. השתתפתי והייתי נוֹכח בּשוּרה של הרצאוֹת, אסיפוֹת ושֹיחוֹת לבירוּר הענין. ובכל מקוֹם היה רעיוֹן-האיחוּד למקים אח נגד אח.

אני רוֹצה להזכּיר דבר אחד. אנחנוּ רוֹדפי השֹררה וּמפיצי המדנים הזמַנוּ קוֹדם כּל את המפלגוֹת להיוָעץ.

אוֹמרים לנוּ, כּי אנוּ רוֹצים להקדים בּאיחוּדנוּ את החיים. כּי החיים צריכים לבוֹא וּלהוֹכיח. מאימתי התחילוּ אנשי “הפּוֹעל הצעיר” להשתמש בּטֶרמינים כּאלה. פּרַזה זוֹ היתה לפנים נחלת חוּג אחר לגמרי. אנשי “הפּוֹעל הצעיר” חשבוּ תמיד את עצמם לחלוּצים, ההוֹלכים לפני החיים. אבל אם לחיים אתם שוֹאלים, הרינוּ אוֹמרים: כּבר בּאוּ החיים והוֹכיחוּ! האנשים שעבדוּ בּהסתדרוּת כּבר נלאוּ, אין הם יכוֹלים לעבוֹד כּכה יוֹתר. 28 צירים בּלתי מפלגתיים, 19 צירים של “פּוֹעלי-ציוֹן” רוֹצים בּאיחוּד. וּבמה אנוּ עוֹסקים? לא בּשאלת האיחוּד, כּי אם בּזכוּת-הוֶטוֹ. הרצוֹן לאיחוּד זהוּ רצוֹן הציבּוּר, רצוֹן הרוֹב הגדוֹל – ואוּלי גם רצוֹנכם אתם בּעוֹמק לבּכם – והרצוֹן הזה רוֹצה לגבוֹר על זכוּת הוטוֹ. ולזה אתם קוֹראים אוֹנס וּכפיה.

על יסוֹד של אוֹנס אי אפשר לחיוֹת, ואי אפשר לבנוֹת שוּם חיים חברתיים בּריאים. וְהַאֲשָמָה בּאוֹנס היא האשמה כּבדה מאד. השאלה היא מי אוֹנס את מי: ציבּוּר הפּוֹעלים את “הפּוֹעל הצעיר” אוֹ להיפך.

אין שוּם רוֹב יכוֹל להטיל דעוֹת. אבל אין פּה כּלל ענין של דעוֹת. האם אנוּ גוֹזרים על חוֹפש-המחשבה? האם נפריע בּעד קבוּצה הבּאה וּמסתדרת על יסוֹד קשר פּנימי מיוּחד, על יסוֹד יחסי חיים וָנפש מיוּחדים? אבל אין אנוּ יכוֹלים להסכּים, כּי חיי-הציבּוּר של קהילת העוֹבדים ישָארוּ בּלתי-מסוּדרים, כּל זמן שאיזה מיעוּט לא ירצה בּסידוּרם.

אנוּ שוֹאלים, איפה הוּא הבּסיס המוּסרי להתבּדלוּת? אוֹמרים לנוּ, הבּסיס המוּסרי הוּא שאנחנוּ מאמינים בּכוֹחוֹת עצמנוּ. אני נזכּר בּ“בני משה” ¹ של אחד- העם. ההחליטוּ גם הם, מתוֹך אמוּנתם בּכוֹחוֹת עצמם, בּבחירוּתם העילָאית, כּי אין להם חלק בּהסתדרוּת הציוֹנית הכּללית? ועוֹד בּימים ההם וּביניהם היה מי שטען: האם מתאַחדים בּני-אדם רק משוּם שהם אנשים טוֹבים? אתה אדם הגוּן, הבה נתאַחד! הפּעוּלה המיוּחדה, אשר אין לאחרים חלק בּה, היכן היא?

אנוּ בּוֹחרים לנוּ חזית קשה מאד, חזית שבּה ניפּגש עם הרבּה עַם-הארצוֹת, עם הרבּה זרוּת, עם הרבּה הֶרגלי-חינוּך המתנגדים לנוּ ולעבוֹדתנוּ. ואנוּ רוֹאים בּזה את חוֹבתנוּ, חוֹבת כּוּלנוּ. אתם מוֹצאים לנחוּץ לפרוֹש מאִתנוּ. אני לא השתתפתי בּאסיפת “פּוֹעלי-ציוֹן” האחרוֹנה, אוֹתה האסיפה הפּתוּחה ששפּרינצק הצטער, על שֶלְ“הפּוֹעל הצעיר”, הסוֹגר את דלתוֹתיו, לא היה בּה כַּתָּב, בּכדי להוֹקיענה. אבל לבּי היה אִתם, עם אנשי “פּוֹעלי-ציוֹן”. בּשעה זוֹ מילאוּ הם את החוֹבה ההיסטוֹרית הגדוֹלה.

לא חשוּב, שֶפּה תישָמענה התחכּמוּיוֹת אוֹ ניצוּחים, כּי אם שֶפּה יעשֹה הדבר הנכוֹן: איחוּד כּוֹחוֹת העוֹבדים. ואתם, המבקרים אוֹתנוּ, יוֹדעים לאמוֹר לנוּ רק דבר אחד: איש לאוֹהליך ישֹראל! הזוֹהי המלה הדרוּשה לנוּ כּיוֹם?

אתם חוֹזים בּנוּ מראש את נקמתכם. אתם אוֹמרים לנוּ: “טוֹב, התאחדוּ, אם רצוֹנכם בּכך, אבל האיחוּד הלא לא יצליח, ואנחנוּ נבוֹא אחרי כן ונתבּעכם לאיחוּד חדש”. לשֹים את שאיפתנוּ ואַל, להפוֹך את האיחוּד לדבר של “צד”, של קנאה, ואחרי כן לתקוֹע: איחוּד חדש – נקמה כּזאת עוֹד לא בּרא השֹטן.

אני מציין בּדאבוֹן-לב, כּי אלה החברים של “הפּוֹעל הצעיר” שלפנים עבדנוּ יחד, והיוּ יחד אתנוּ בּבוֹני אחדוּת-הפּוֹעלים – היתה רוּח אחרת אתם זה שנים אחדוֹת. הרוּח המיוּחדת השוֹלטת בּ“הפּוֹעל הצעיר”, החשש להתרחבוּת ההסתדרוּת והשפּעתה – תקפוּ אוֹתם.

ההצעה שאתם מכניסים הצעת הפֶדרציה, אינה מעלה כּי אם מוֹרידה. פּדרציה יש לה מקוֹם בּין מדינוֹת שוֹנוֹת, בּין ציבּוּרים חיים לחוּד. לפדרציה יש מקוֹם בּיחסים שבּינינוּ וּבין הסתדרוּת של חוּץ. שקוֹלניק הציע כּעין משפט בּין-לאוּמי בּין המפלגוֹת. אבל אנוּ רוֹצים בּפירוּק ההזדיינוּת.

מה עוֹשֹה אסיפתנוּ? היא עוֹמדת וּמדבּרת תחנוּנים: אל תיפּרדוּ מאִתנוּ.

אין אנוּ רוֹצים לבנוֹת מפלגה – לשם זה יש לנוּ, לרוֹצים בּאיחוּד, די כּוֹח גם מבּלעדיכם. אין אנוּ רוֹצים בּשוּם שלילה של זכוּת-המיעוּט. איננוּ יוֹדעים איזה מיעוּטים יהיוּ בּתוֹך התאַחדוּתנוּ, מי יהיה בּתוֹך המיעוּט. אנוּ רוֹצים רק אחת, כּּי בּית-העבוֹדה יבָּנה. אנוּ חוֹשבים את קיוּם המפלגוֹת בּקרבּנוּ לרַע מוּחלט. אנוּ רוֹצים בּסידוּר קהילת-העוֹבדים, וּבזה הוּא הקוֹשי. מבּלי השתתפוּת חלק קטן קשה לבנוֹת את בּנין הכּלל. אבל קל מאד לחלק קטן להפריע את בּנין הכּלל, שהכּלל רוֹצה בּוֹ. בּארץ-ישֹראל עֵדים אנוּ לחזיוֹנוֹת כּאלה. מפריעים לסדר את ועד העיר בּירוּשלים, מפריעים לסדר את התאחדוּת המוֹשבוֹת בּגליל, כּל רצוֹן של בּנין נפגש בּאוֹפּוֹזיציה. וּבשביל כּך כּל אוֹפּוֹזיציה היא חזקה למדי. הרוֹצים אתם למלא את התפקיד הזה בּינינוּ?

אוֹמרים כּי איחוּדנוּ הוּא מפלגתי, יען כּי הוּא מיוּסד על “דעוֹת”. אבל אי-מפלגתיוּת אינה אוֹמרת חוֹסר-דעה. כּל סידוּר של כּל קהילה יש לוֹ בּיסוֹדוֹ הנחוֹת עיקריוֹת, גם לסידוּר הקהילה היפוֹאית. הסידוּר הוּא כּללי, בּלתי-מפלגתי, כּשהוּא שוֹאף לאיחוּד הכּלל, וּכשהוּא מתבּסס על דעוֹת, שעל יסוֹדן יכוֹל הכּלל להתאַחד.

כּנסת-העבוֹדה אינה אפשרית בּלי רעיוֹן מרכּזי. והרעיוֹן המרכּזי של כּנסת-העבוֹדה ישנוֹ והוּא משוּתף לכוּלנוּ – יצירת חברת-העבוֹדה העברית העתידה, בּאיזוֹ מלים שלא יבוּטא.

אני, למשל, מאמין בּכּנסת-ישֹראל, אפילוּ בּ“פּוֹליטיקה של כּלל-ישֹראל”. יש עמים אשר לפי מצבם המיוּחד, נעשֹה הגוֹרם הלאוּמי למרכּז חייהם. כּך כּיוֹם מצבה של בּלגיה. אבל יש תקוּפוֹת בּהיסטוֹריה אשר התוֹכן הסוֹציאלי נעשֹה למרכּז חייו של הלאוֹם כּוּלוֹ. עם כּזה הוּא עמנוּ, תקוּפה כּזוֹ היא תקוּפתנוּ.

אנוּ התחלנוּ בּדבר קשה. קשי הדבר הוּא בּעיקר לא בּוֹ בעצמוֹ, כּי אם בּהתנגדוּתכם וּבּאויר אשר אתם מקיפים את הדבר. אנחנוּ מלאים ספיקוֹת וחששוֹת. אוּלי אין אנוּ הראוּיים לאַחד? יוֹדעים אנוּ את חוּלשוֹתינוּ ורפיוֹננוּ. אפשר שמפּנינוּ סוֹבל הדבר. כּוֹרעים אנוּ תחת המשֹא. ויוֹדעים כּי אחריוּת כּבדה קיבּלנוּ עלינוּ. שלם ישלם המַבעיר את הבּעירה. ואחרי כּל האשמוֹת אשר אנוּ שוֹמעים, יוֹדעים אנוּ, כּי בּזה אין אנוּ אשמים. פּירוּד וּמַשֹטמה לא זרענוּ. אנוּ רק מילאנוּ את החוֹבה, לא השתמטנוּ מגוֹרלנוּ.

ההתאחדוּת אינה ענין של רצוֹן רע ושל יצר-הרע של יחידים. זהוּ צמח חי. וכוֹחוֹתיו גדֵלים מיוֹם ליוֹם. הרצוֹן הזה חי בּכוּלנוּ, והוּא הפּוֹעל גם בּנוּ. בּגלל המכשוֹלים שפּגשנוּ אי אפשר להסתלק מן הרעיוֹן אשר אנוּ מאמינים כּי הוּא צוֹדק, כּי הוּא הגוֹאל. אפשר שפּעוּלתנוּ תהיה לקוּיה, כּי ידינוּ תרפּינה, כּי אנוּ לא נצליח. אבל הדבר כּבר גדל מאִתנוּ. אנוּ נמשיך לפי כּוֹחוֹתינוּ. ואם לא אנחנוּ – אחרים ימשיכוּ אחרינוּ.

אדר א' תרע"ט.

---

בועידת האיחוד (ועידת "אחדות העבודה")

מאת

ברל כצנלסון

(ועידת “אחדוּת-העבוֹדה”)

אָפיי מאד בּשביל מצב הדברים, כּי ציר הויכּוּחים הוּא לא הענינים עצמם, כּי אם השם ויחסי-השם. ואני מוֹצא לנחוּץ להתיחס לענין-השם מתוֹך יחס אחר, יהוּדי. מתוֹך כּפירה בּ“עבוֹדה זרה”. כּל העוֹלם נהנה מהשמש והירח, אבל יש עוֹבדים להם ועוֹשֹים מהם אלילים. אלה הם אנשי ה“שֵם”. בּכַנוֹתם את השם, הם רוֹאים אוֹתוֹ כּמציאוּת. בּמערכת “האוֹר” ¹ היוּ רגילים לכתוֹב על עניני משפּחת בּן-יהוּדה וּשאר יקירי ירוּשלים כּעל שוֹכני חצרוֹת-מלכים, וּבזה סיפּקוּ ודאי את הצרכים שלהם בּציוֹנוּת מדינית. אצלנוּ מתחילים כּאן להשתמש בּשמוֹת קוֹמוּנה, בּוֹלשֶביזם וכוּ', אבל כּל אלה הם ענין למחשבה וּלחיפּוּשֹ ולא ל“שמוֹת”.

ד"ר מטמן-כּהן גילה בּתכנית ההתאַחדוּת סוֹציאליוּת קתדראית. בּשביל חברינוּ התימנים, שאינם רגילים בּשימוּש מלים זרוֹת, צריך אני לבאֵר, כּי סוֹציאליוּת קתדראית יֵאָמר לשאיפוֹת השוֹנוֹת הרוֹצוֹת לפשר בּין העוֹבדים והבּלתי-עוֹבדים, בּניגוּד לשאיפוֹת הסוֹציאליוֹת של העוֹבדים עצמם והקרוּיוֹת רבוֹלוּציוֹניוֹת. אנחנוּ, אנשי “אחדוּת-העבוֹדה”, הננוּ אנשי-העבוֹדה. והסוֹציאליוּת שלנוּ היא סוֹציאליוּת של העבוֹדה, המוּבּעת בּמלים עממיוֹת וּבסגנוֹן הנוֹבע מתוֹך חיינוּ והרגשתנוּ. ואין לנוּ כּל צוֹרך להתכּנס דוקא לתוֹך דפוּסים מיכניים. אבל הסוֹציאליוּת הקתדראית מוּכרחה להכריז על הסוֹציאליוּת שלה, וָלא – תישָאר לה רק הקתדרה.

הייתי רוֹצה לספּר לכם איזוּ דוּגמאוֹת היסטוֹריוֹת מתנוּעת הפּוֹעלים. האינטרנַציוֹנל הראשוֹן לא נקרא בּשם סוֹציאַליסטי, כּי אם “אגוּדת-הפּוֹעלים העוֹלמית”. מַרכּס אמר בּפירוּש, כּי אינוֹ רוֹאה צוֹרך בּשם אחר. הקוֹמוּנה הפּריסאית – אף היא נקראה רק בּשמה היא. והסוֹביטים הרוּסיים נקראוּ לא בּשם תוֹרני, כּי אם בּשם כּזה, אשר כּל גוֹי פּשוּט יבין אוֹתוֹ. בּאנגליה תנוּעת הפּוֹעלים מסוּדרת בּצוּרה של “מפלגת פּוֹעלים” סתם. וּבבּלגיה מצאה לנחוץ המפלגה הסוֹציאלית להתרחב ולקרוֹא לעצמה מפלגת פּוֹעלים. איני אוֹמר זאת לשם הוֹראת-היתר, ולא לשם ניצוּח. כּדאי פּשוּט לדעת דברים כּאלה. התנוּעה הרוּסית, הקוֹסמוֹפּוֹליטית בּדעוֹתיה, והלאוּמית בּעצם, נקראה בּשם עממי, ושם זה (בּוֹלשביזם) היה עכשיו ליצירה עוֹלמית. ולא שאלוּ את פּי אחרים. ואצלנוּ אנשים חוֹששים להעמיד רגל בּעצמם.

אין לנוּ צוֹרך לסמן שוּם אידיוֹלוֹגיה, לא ציוֹנית ולא סוֹציאלית, כּי אם את הוָיתנוּ – עוֹבד עברי. זה אוֹמר הכּל.

אנחנוּ איננוּ מפלגה, ואיננוּ שוֹאפים להיוֹת מפלגה. אנחנוּ הננוּ בּרית ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת של העוֹבדים וּממלאים את כּל העבוֹדה של העוֹבדים. וּמגמתנוּ – סידוּר העבוֹדה, גילוּיה והנהלתה על ידי העוֹבדים.

מתנגדים פּה לסעיף, המבטא את האוֹטוֹנוֹמיה הגמוּרה של ההסתדרוּת החקלאית בּכל הענינים הישוּביים-חקלאיים. בּמשך זמן האסיפה לא מצאתי לנחוּץ לדבּר על דבר הערך המיוּחד של עבוֹדת-האדמה בּתנוּעתנוּ. על זה אין צוֹרך לדבּר. זה יש וקיים בּכל תנוּעת-העבוֹדה שבּארץ. אין אנוּ רוֹצים להטיל יחס זה על מי שאינוֹ עוֹבד בּחקלאוּת, אבל ההסתדרוּת החקלאית לא תשלים עם שוּם צמצוּם של עבוֹדתה. הנוֹגע בּזה מזיז אבן בּכל הבּנין. כּשרוֹצים לצמצם אוֹמרים: פּרוֹפֶסיה, פּרוֹפסיוֹנַלי. יחס זה של צמצוּם ה“פרוֹפסיה” אינוֹ נוֹבע מחיי העבוֹדה בּארץ. כל עוֹבד אמיתי רוֹאה בּ“פּרוֹפֶסיה” שלוֹ חזוּת הכּל: החקלאי, המוֹרה, האוּמן. וכל משלח-יד יוֹנק מתוֹך יצירת הישוּב כּוּלוֹ, ויש לוֹ מה לאמוֹר ליצירת הישוּב בּתוֹך עבוֹדתוֹ.

אדר א' תרע"ט.

---

פתיחה ל"קונטרס"

מאת

ברל כצנלסון

לא “בּמקוֹם ספרוּת” ניתנה חוֹברת זוֹ. ההכנוֹת לעבוֹדה ספרוּתית, אשר תהיה ראוּיה לתנוּעתנוּ וּלמטרוֹתיה, הוֹלכוֹת ונעשֹוֹת. אוּלם אנוּ עוֹמדים רק בּראשיתן. וּלפי שעה, עד אשר יִוָצרוּ המפעלים הספרוּתיים, אשר בּהכנתם אנוּ משקיעים עכשיו מאמצי כּוֹחוֹת, אין אנוּ רוֹאים את עצמנוּ רשאים להימָנע מן המלה הנדפּסת, לשם מילוּי העבוֹדה המעשֹית של “אחדוּת-העבוֹדה”, לשם יצירת קשרים מעשֹיים, מַתמידים עם חברינוּ. בּקוּנטרסים האלה, הבּאים בּמקוֹם חוֹזרים, תבוֹאנה ידיעוֹת קצרוֹת מחיי העבוֹדה והארץ, מעניני ההסתדרוּת, מצרכי השעה, חליפת מכתבי-חברים בּשאלוֹת ההוֹוה, ואגב גם ידיעוֹת מהמתרחש בּעוֹלם ישֹראל, בּעבוֹדת הגאוּלה הלאוּמית, בּתנוּעת החלוּץ והעליה, בּתנוּעת השחרוּר הסוֹציאלית וּבחיי הפּוֹעלים העברים בּעוֹלם.

ניסן תרע"ט.

---

מן המבוּכה

מאת

ברל כצנלסון

ההיסטוֹריה שלנוּ אינה פּוֹסקת אף יוֹם אחד מלהיעשֹוֹת. יוֹם יוֹם כּוֹתב העוֹלם את תוֹלדוֹתינו בּדמנוּ. ואנוּ – לא רק אָזלת יד, גם קוֹלנוּ נחבּא. העתוֹנים היהוּדיים מביאים את הידיעוֹת המחרידוֹת בּיוֹתר (ל“רגילוֹת” מי ישֹים כּיוֹם לב?), וּמסתפקים בּזה. אפסה, כּנראה, גם האמוּנה בּערכּוֹ של קוֹל יעקב. מי ישמע לקוֹלנוּ? אין מחָאוֹת, אין צעקוֹת “על הזבח”, אין קינוֹת “על השחיטה”. עָיפה הנפש להוֹרגים. וּכשניסה עתוֹן אחד בּאמריקה, ודוקא עתוֹן “קל” – “הקוּנדס” – להשמיע על דבר העמדת כּל החיים בּניוּ-יוֹרק, לחצי יוֹם לפּחוֹת, וּלהשמיע את קוֹל היהדוּת האמריקאית לפריס – לא נַענה. מפּינוֹת רחוֹקוֹת עדיין נשמע קוֹל ענוֹת חלוּשה. נוֹספוּ לנוּ לטענוֹתינוּ הנצחיוֹת טענוֹת חדשוֹת. כּלפּי מי הטענוֹת?

“אמוֹר אמרנוּ, כּוֹתבת ה”ניי צייט" בּארגנטינה, כּי כּאן לפּחוֹת זכּאים אנוּ לחיי חירוּת. את ערבוֹת השממה של ארגנטינה הלא הפכנוּ לישוּב פּוֹרח. בּלב המדבּר בּנינוּ נאוֹת תרבּוּת. כּה הרבּה סייענוּ למסחר ולתעשֹיה. ולא רק כּמתווכים נגלינוּ כּאן, כּי אם כּאנשי כּפר וּפוֹעלים. בּכל מקצוֹעוֹת המדע נתגלינוּ. רוֹפאים ועוֹרכי-דין, מלוּמדים, סוֹפרים ואנשי-מדינה המצאנוּ לארגנטינה. ואמריקה זוֹ הצעירה הלא כּמהה לזרם אנשים. אוּלם – לא לנוּ, לא לנוּ. כּמוֹ תמיד וּכמוֹ בּכּל – אנוּ לצנינים בּעינים, שֹעיר לעזאזל, מטרה לכל חץ. נסתם הגוֹלל על החלוֹמוֹת של “מדינוֹת חפשיוֹת”. אין כּבר יוֹתר מקוֹם, אשר בּוֹ אנוּ בּטוּחים בּחיינוּ. אם כּאוֹכלי דם תינוֹקוֹת ואם כּמוֹרדים מסוּכּנים – אחת דתנוּ: להוֹרג. לא רבוֹלוּציוֹנרים אסרוּ בּרחוֹב היהוּדים של בּירת ארגנטינה, כּי אם יהוּדים. יהוּדים ארוּכּי-זקן, לבוּשי ארבּע-כּנפוֹת, גם טליתוֹת וּתפילין שוּדדוּ. יהוּדים נסחבוּ בּזקניהם ונדחפוּ בּכידוֹנים לרָבעי הממשלה. ספריוֹת יהוּדיוֹת שוּדדוּ ונשֹרפוּ. והכּל בּאמתלה, כּי “הרוּסים” הם מַכּסימליסטים. הפּוֹגרוֹמים היוּ לנוּ לחם חוּקנוּ. פּצעינוּ אינם מספּיקים להירָפא. ואין מנוֹס. רוּחוֹת רעוֹת מטלטלוֹת אוֹתנוּ מארץ לארץ. חוֹלוֹת-מדבּר אנוּ מַשקים, שֹדוֹת-בּוּר אנוּ מַפרים, וּמקלט להניח ראשנוּ אין אנוּ מוֹצאים. בּכל העוֹלם נדדנוּ. ממזרח עד לפאתי מערב הגענוּ ושוּב אנוּ צריכים לעקוֹר את שרשינוּ".

הישוּב העברי בּארגנטינה, בּפי בּעל המאמר הזה וּבפי אחרים מטוֹבי התוֹשבים שם, עוֹשֹה את חשבּוֹן-הנפש של “שלוֹשים שנוֹת ישוּב”, בּמוּבן המדיני, הישוּבי והרוּחני – וקוֹרע קריעה. היתה התאמצוּת, התאמצוּת חזקה, מוּשֹכּלת, חסרת חוּש היסטוֹרי, חסרת שירת-נשמת-עם, אוּלם מלאה רצוֹן וכוָנוֹת בּריאוֹת לחיי אנוֹש, לקיוּם חפשי, לעבוֹדה, לאדמה. והנה, אחרי שלוֹשים שנה – זה החלוֹם וזה שֹבְרוֹ. לוינסקי המנוֹח, בּאידיליַת-העתיד התמימה “מסע לארץ-ישֹראל בּשנת ת”ת" חלם על דבר היחסים בּין המטרוֹפּוֹלין שבּארץ-ישֹראל ובין הישוּב הקוֹלוֹניאַלי “שלנוּ” בּארגנטינה, ועל דבר עלייתם של בּני ארגנטינה לארץ-ישֹּראל, והנה הם עוֹמדים לבוֹא – פּליטי חרב.

“הבּיתה, הבּיתה” – מסיים המאמר. זוֹהי הבּת-קוֹל העוֹברת עכשיו בּארגנטינה ולוֹחשת תנחוּמים.

מה אנוּ עושֹים בּשביל זה, שהתנחוּמים בּל יהיוּ תנחוּמי-שוא?

אֵין תִּקְוָה לַיּוֹנָה בְּצִפָּרְנֵי הַנֵּץ,

וְעַתָּה שְׁתֵּי עֵינַי מִזְרָחָה נְשׁוּאוֹת –

ניסח המשוֹרר, בּשנת תרנ"ד, את התקוה האחרוֹנה. ועתה, אחרי חצי יוֹבל שנים, עדיין נשארה זוֹ התקוה היחידה, הראשוֹנה והאחרוֹנה.

הרבּה התקרבנוּ אליה?

רטט, רטט עוֹבר את כּוּלך, למראה דמוּת העינים הנשׂוּאוֹת מזרחה, למראה עם שֹרידי חרב הנמלט על נפשוֹ, למראה תקוה-העם האחרוֹנה השֹוּמָה בּכּף. וּלמראה עמידתינוּ אנוּ, הישוּב הארץ-ישֹראלי, הדלה והריקה, אמידת “האח המבוֹרך”, אשר לוֹ “שְֹדוֹת בָּר, נַחֲלַת אָבוֹת וּמֶרְחָב וּדְרוֹר”, אשר לוֹ הוּבטח כּי “לֹא תִזְרַע אֶל קוֹצִים, לֹא תִיגַע לָרִיק”.

מה תקוָתנו כּי ניַחֵל, מה תקות עם, אשר אלוֹהיו שֹשֹ עליו להאבידוֹ וּלהשמידוֹ וּלנַסחוֹ מעל האדמה, אשר גוֹרלוֹ חפץ דַכּאוֹ והפגיע בּוֹ את עווֹן כּוּלם, אשר מחוּץ תשַׁכּל בּוֹ חרב עוֹלמית, וּמבּית – שגעוֹן ועיוָרוֹן, בּגד וָמַעל.

ואם עוֹד נגזר לחיוֹת וּליַחל, הרי בּכן, העינים החיוֹת הנשֹוּאוֹת מזרחה, בּכן תקותנוּ רוֹטטת.

סיון תרע"ט.

---

לנשמת א. וַיטֶר

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּימים אלה, כּשהעם כּוּלוֹ מתבּוֹסס בּדמיו, כּשכּל עינוּיינוּ וּכלימוֹת-חיינוּ ו“שאלוֹתינוּ” עלוּלים להימָחוֹת בּבת-אחת בּמבּוּל-הדם העוֹמד לכַלוֹתנוּ, כּשהמות והכּליוֹן מַקיפים אותנוּ מכּל עֵבר, חיים בּנוּ ונַעשֹים לחלק מחיינוּ, חלק טבעי ורגיל, אפשר שמוּזר, מיוּתר אוּלי, לטפּל בּציוּן לנפש, לנפש יחיד. ועם כּל זאת אין אני מַבליג על הזכּרה-מעטה זוֹ. יזָכר נא גם בּינינוּ, ה“מאוּשרים”, העוֹמדים כּיוֹם מחוּץ לתחוּם החוּרבּן, הפּטוּרים הפּעם מן הסכּנה להיסחב על המרצפת, להיוֹת מוּצגים אל הקיר, וּלהִיָרוֹת – שמוֹ של א. וַיטר, “הסוֹפר היהוּדי” הידוּע ודאי רק בּמעט בּתוֹך קְהָלֵנוּ, ואף לא בּהרבּה בּקהל קוֹראי אידיש.

את האבידה הספרוּתית שאבדה לנוּ בּוַיטר איני יוֹדע להעריך. איני יוֹדע מה הערכתוֹ בּפי מָרֵי-הבּיקוֹרת, איני יוֹדע לדוּן אם בּיצירוֹתיו יש מן השלימוּת, אם הן בּנוּת-קיוּם, וּוַדאי שאין אִתנוּ פּה יוֹדע מה היה לעבוֹדתוֹ הספרוּתית בּשנוֹת הפּוּרענוּת העוֹלמית. אוּלם לי, לקוֹרא, היתה מַצהירה מבּין שוּרוֹתיו עצמוּת אישית, מחשבה עֵרה ושירה כֵּנה גם בּניסיוֹנוֹתיו הפּיוּטיים, גם בּרשימוֹת-היוֹם. הכּניסה הראשוֹנה שלוֹ לספרוּת הַלֶגַלִית (אגב – א. וַיטר זהוּ רק כּינוּיוֹ הספרוּתי), הפּוֹאֶמה “לפנוֹת-בּוֹקר” ( “פאַר טאג”), היתה בּשבילי גילוּי של מוּסיקה טהוֹרת- צלילים, דבר-מה העוֹמד מחוּץ לספרוּת הרגילה, וּמבטיח. בּרשימתוֹ הראשוֹנה על התיאַטרוֹן היהוּדי – אשר לטיפּוּחוֹ, אגב, נשֹא את נפשוֹ – נשמעוּ אגב-אוּרחא ניבים אחדים של עוֹמק לאוּמי-היסטוֹרי, אשר דוּגמתם אינם מרוּבּים בּספרוּתנוּ הצעירה. וזה שוּב הבטיח. עד כּמה נתקיימוּ הבטחוֹת אלוּ – מי יוֹדע?

איני חוֹשב את וַיטר לאחד מאלה, אשר בּיכלתם הספרוּתית נמדדים חייהם. הוּא גוּפוֹ היה בּשבילי אחד מיַקירי-הרוּח של דוֹרנוּ. בּתוֹך מחנה אחר, זר אוֹ מתנַכּר לנוּ, היה זה אחד האנשים הקרוֹבים, היקרים. אין הפּילוּגים החברתיים בּוֹחרים להם להיעשֹוֹת דוקא על פּי חשבּוֹנוֹת נפשנוּ, ויש שמעֵבר לתחוּם חי וּפוֹעל אדם יקר לך וקרוֹב רב יתר מאשר בּני בּריתך המסוֹרתיים. מלבד דרך-המלך ישנם עוֹד שבילים ומשעוֹלים צדדיים, אשר אף בּהם חלוֹת פּגישוֹת, וּמלבד קוֹלוֹת-דברים שלמים, מאַחדים וּמפרידים בּהחלט, ישנן בּנוֹת-קוֹל, אשר לא לכל אוֹזן הן מגיעוֹת. וּמי יוֹדע, אם לא בּהן הקירבה האמיתית.

בּתוֹך האינטליגנציה הישֹראלית של דוֹרנוּ היה זה אחד המעטים, אשר חִיוּתוֹ, עֵרוּתוֹ וחוּשיו הטבעיים פּרצוּ להם דרך בּסיָגי ההנחוֹת המקוּבּלוֹת ושוֹלטוֹת, היה זה בּן-חוֹרין וּזקוּף-קוֹמה, המצא וַיטר את מקוֹמוֹ בּעבוֹדה החברתית? מסוּפקני. אפשר, כּי בּעצם הדבר היה גֵר גם בּספרוּת וגם בּציבּוּריוּת. בּין אנשי ה“בּוּנד”, אשר לוֹ עבד בּאמוּנה מנעוּריו, היה הוּא איש החוּשים הלאוּמיים-היסטוֹריים, איש האמנוּת והיניקה התרבּוּתית, “קל”, חשוּד על “מינוּת” ואף מרידה. "שָנה וּפירש. בּין פּרחי-הכּהוּנה בּעוֹלם האמנוּת הצעירה, אשר אִתם התהלך, ולהם היה לרֵעַ, היה הוּא איש המחשבה, הנאמנוּת הרַבּה לעם, להמוֹנים, איש החיפוּשֹים הרציניים, ההיפך של סטיליזַציה וצעצוּעי-מליצה.

הכּדוּר הפּוֹלני המציא לנשמתוֹ מנוּחה נכוֹנה בּין שאר קדוֹשים וּמעוּנים.

סיון תרע"ט.

---

בעתונות (סיון תרע"ט)

מאת

ברל כצנלסון

ועתוֹני יהוּדים, בּקשר עם מאוֹרעוֹת חיים ועם סכּנת ההשמדה המרחפת עלינוּ, מפשפּשים בּמעשׂים וּבאִי־מעשׂים. מנסים עוֹד להרים קוֹל, כּחזן שנצטרד, מנסים לקיים מצוַת קינוֹת, אוּלם נוֹבלוֹת השׂפתים בּקללוֹת רפוּיוֹת, והאגרוֹף המכוּוָץ מוּרד כּלעוּמת שהוּרם. אגב מנַסים עוֹד ללמוֹד דבר־מה, יוֹתר נכוֹן, ללַמד, ללמד אחרים. מאוֹפן הלימוּד הזה וקבּלת המאוֹרעוֹת יש גם כּן אוּלי מה ללמוֹד. שוֹנים המדַבּרים ושוֹנים דבריהם וכוּלם – “על חטא”.

פּתח ד“ר ז’יטלוֹבסקי. הוּא, בּחריפוּתוֹ הרַבּה, מצא, תפס את האשם. חייב בּכל הצרה אשר מצאַתנו בּפּוֹלניה – היהוּדי, כּמוּבן. אוֹתוֹ היהוּדי – המכּירים אתם אוֹתוֹ? – אשר לא רצה לדבּר אידיש, ובבוֹאוֹ לוַרשה הכניס לשם את השׂפה הרוּסית, והקים נגדוֹ את טוֹבי פּוֹלניה. את האינטליגנציה הפּוֹלנית, זוֹ אשר בּעצם היא חַפּה וזכּה, ואפילוּ לאוֹטוֹנוֹמיה שלנוּ וּלדיבּוּר־אידיש שלנוּ לא היתה היא מתנגדת, אילמלא האינטליגנציה שלנוּ (המתבּוֹללת־הפּוֹלנית? – לא), הרוּסיפיקַטוֹרית. וככה הוֹלכת ונדפּסת בּימי השמד שוּרת מאמרים בּ”טאג" הניוּ־יוֹרקי, בּשם: היהוּדי בּתוֹר רוּסיפיקטוֹר בּפּוֹלין, וּבהם כּוֹרך הד“ר הנכבּד את כּל חריפוּת המחשבה ודקוּת הרגשה זוֹ בּמסירת זכרוֹנוֹת ודברי שׂיחוֹת “היסטוֹריוֹת” שהתנהלוּ בּשנים אלוּ ואלוּ בּין הד”ר ז’יטלוֹבסקי ו“ידידוֹ” המנהיג הפּוֹלני הסוֹציאלי פּלוֹני, ואיש־עמיתוֹ אלמוֹני. החליפוֹת והתמוּרוֹת אשר חלוּ בּהשקפת־עוֹלמוֹ הסוֹציאלית־רבוֹלוּציוֹנית־מתבּוֹללת־לאוּמית־אוֹטוֹנוֹמית־טריטוֹריאַלית־ציוֹנית־אידישית של הד“ר ז’יטלוֹבסקי, הלא הן בּעצם, בּדמוּת אישית – הבּיטוּי ההיסטוֹרי של פּרוֹצס התפּתחוּת המחשבה של האינטליגנציה העברית הסוֹציאלית, כּידוּע. מוּבן, ששׂיחוֹת אלוּ וכיוֹצא בּהן, ודאי שהן מסמנוֹת תחנוֹת חשוּבוֹת על דרך התפּתחוּת זוֹ, והרי הן נמסרוֹת על עמוּדים שלמים, מבּלי שתלך חס ושלוֹם טיפּה לאיבּוּד, זכּרוֹן לדוֹר אחרוֹן. זכוּ הדברים להקים קצת רעש בּעתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, להעלוֹת סביבם שרטוֹן – ספרוּת וּמכתבי־מחאה של קוֹראים. בּימים כּתיקוּנם היוּ דברים אלה, – אחד הקוּריוֹזים הספרוּתיים־התוֹרניים המצוּיים בּעבוֹדתוֹ של ז’יטלוֹבסקי, כּ”שאלת־הצלם“¹ למשל, בּזמנה – עלוּלים רק לעוֹרר מבּטי־הערצה של הקוֹרא ה”חסיד" על מקוֹריוּת ועמקוּת המחשבה של רבּוֹ, ובוּלמוּס הסוֹפרים היה עוֹטר את הסוֹפר־ההוֹגה בּחשיבוּת נוֹספת. אוּלם בּימים אלה היתה קהוּת־נפש זוֹ, הזוֹלפת לה בּניחוּתא ועל פּי כּל כּללי ההגיוֹן הפוֹרמַלי, סיבּה לזעזע את הקוֹראים וסוֹפריהם, עד כּדי לתת את ז'. למסייע בּידי צוֹררי ישׂראל. הרעש, אמנם, היה קצת מוּגזם, והד"ר ותוֹרתוֹ החריפה נקיִים, הלא כּל הענין בּעצם אינוֹ בּא אלא מתוֹך “אמנוּת לשמה”. “ואם לא נאה דרש, הרי נאה כּיוון”, אוֹמר פּתגם יהוּדי־רוּסי לחצאים. והכּוָנה ודאי שהיתה לטוֹבה. האם בּאמת אין שוֹוה הדבר, להוֹציא מכּל “הענין” מוּסר־השׂכּל מוּעט: דעוּ לכם, רבּוֹתי, כּי אין כּל הפּוּרענוּיוֹת מתרחשוֹת וּבאוֹת על ישׂראל, אלא בּאשר לא הגעתם למדרגת ההכּרה האחרוֹנה, שאני זכיתי להגיע אליה בּשנה פּלוֹנית ושמאוֹתה שעה שהגעתי אליה נעשׂתה היא, הכּרה זוֹ, למרכּז ההיסטוֹריה. וסוֹף דבר, שגם כּאן נמצאים אנוּ למדים, כּי שאלת השאלוֹת בּחיי העם, מרכּז הכּוֹח והרוּח, בּגלותּ וּבארץ־ישׂראל – היא האידיש.

מוּסר־השׂכּל אחר לוֹמד מכּל הנעשׂה סוֹפר יהוּדי אחר, פיליפּ קראנץ² מלומד שבּ“פוֹרבֶרטס”. לוֹמד, אמרנוּ, עד כּמה שבּכלל יש לוֹ צוֹרך ללמוֹד דבר־מה, מה שמסוּפּק מאד אם לשפּוֹט לפי כּל הלך־הדיבּוּר. בּעצם הדבר אין השאלה נוֹגעת בּוֹ בּיותר, ואם הוּא נוֹגע בּה, הרי זה בּאוֹתה המידה שהוּא בּכלל נוֹגע בּענינים תוֹרניים, רציניים, הדוֹרשים הסבּרה לקוֹרא הפוֹרברטסאי, המסכּן, אוּלם נוֹגעת בּו הפּעם שאלה אחרת: בּארזים נפלה שלהבת! ג’ייקובּ שיף³ הכריז בּראש גַלי, כּי “גם הוּא מסכּים” ל“ציוֹנוּת”. וחרדה נפלה על ה“פוֹרברטס”. לכאוֹרה, תמוּה הדבר, מה ראה ה“פוֹרברטס” לחרוֹד כּל כּך על ההסכּמה של ג’ייקובּ שיף, מה לבוֹחריו של “אוֹלדרמַן וְלַדֶק”⁴ הרבוֹלוּציוֹנר, לקוֹראיו של אוֹלגין⁵ הבּוֹלשביק הניוּ־יוֹרקי וּלאֵיל־הכּסף מזאטוּטי ישׂראל. אוּלם יש, כּנראה, חוּטים נעלמים (בּימינוּ יש לאמוֹר, זרמים אַל־חוּטיים) חזקים, המַבריחים את שני האגפּים שלנוּ, את אוֹדם- הפוֹרברטס וּזהב־היאהוּדיוּת. בּעלי זכרוֹנוֹת זוֹכרים ודאי את רחשי האַהדה, אשר ריחפוּ בּאויר הימים “ההם” בּין אנשי ה“בּוּנד” וה“רַבנוֹפּרַביֶה”⁶ וּבכן חרד פ. קראנץ ויצא להוֹכיח לחבר ג’ייקוֹבּ שיף את משוּגתו על פּניו. עצם הדברים – גרה עתיקה, עתיקה, כּאילוּ כּלוּם לא קרה בּעוֹלם בּמשך עשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת – אָפיים, אָפיים. לא בּשביל הזמן הזה, כּי אם בּשביל הכּוֹתב. אדם תמים, וּכחוֹני הַמְעַגֵל בּשעתוֹ, משפשף עינוֹ ואינוֹ תוֹפס את התוֹהוּ ובוֹהוּ ואינוֹ מאבּד את בּטחוֹנוֹ. חבריו האחרים כּבר למדוּ לרוּח הזמן, וגם את הציניוּת האַנטיציוֹנית התאימוּ וסיגלוּ ל“אָפנה”. והוּא נשאר בּשלוֹ, ואגב לפי תוּמוֹ, הוּא מסיח לנוּ בּלחישה עצה טוֹבה: “אילמלא היוּ הציוֹנים והלאוּמיים שלנו מוּכּי סַנורים, והיוּ יוֹדעים, כּי יהוּדים צריכים לחיוֹת בּין אוּמוֹת־העוֹלם, לא היוּ מרגיזים את הגוֹיים בּדרישוֹת לאוּמיוֹת וכוּ' והיוּ מוֹצאים פּשרת־שלוֹם”.

אכן יש יסוֹד יהוּדי שבּנפש, השוֹלט וּמתגלה לפעמים מבּלי דעת בּעלים. נעלם הלבוּש הסוֹציאלי של התלמיד־חכם התוֹרני (זה שהשתתף, אגב, בּימי נעוּריו בּקוֹבץ של “בּיל”וּ" וכתב דברים חריפים וטו­ֹבים בּשעתוֹ על ה“אַליאנס” שאינה מבינה את השאיפוֹת של הדוֹר העברי הצעיר – זה היה אמנם לפני שלוֹשים ושש שנה – תרמ"ג!) ונתגלה לפי תוּמוֹ הפּרצוּף האמיתי של היהוּדי החי בּין הגוֹיים, בּ“גלוּת”, ודוֹאג לבלתי הרגיזם. שבו ימי הבּינַיִם. ואחרי עשׂרוֹת שנים של תחיה לאוּמית, וּדרישות וּזכוּיוֹת אוֹטוֹנוֹמיוֹת, מוֹפיע שוּב צל־הקדוּמים, עם הפּחד בּעינים, עם ההתחמקוּת וההסתגלוּת. אין דבר, שאת תחילתוֹ המחוּדשת מבשׂר פ. קראנץ, אדם בּן דוֹר עבר, אשר ראשיתוֹ נעוּצה בּהשׂכּלה של שנוֹת השבעים – הוּא הוֹלך, הצל, הוֹלך וּבא.

וז. ז’בּוֹטניסקי – נאמן לעצמוֹ. הוּא אינוֹ מפחד להרגיז את הגוֹיים. אדרבּה, בּ“פחד יהוּדי” זה רוֹאה הוּא את אשמתנוּ אנו בּאסוֹנוֹתינוּ החדשים.

בּגליוֹן א' של העתוֹן העברי החדש בּירוּשלים, “חדשוֹת־הארץ”, הוּא כּוֹתב:

“ואין צעקוֹתינוּ מוֹעילוֹת; ולא תוֹעַלנה. כּמוּבן, מלוֹנדוֹן אוֹ מוֶרסַליה תישָלחנה טלגרמות של נזיפה, וּמוַרשה יענוּ שכּבר התחילוּ לחקוֹר חקירוֹת והאשמים יֵעָנשוּ כּראוּי, אבל לא מלוֹנדוֹן אוֹ מוֶרסַליה לא יגידוּ את הדבר היחידי העלוּל לעצוֹר את יד התלין – לא יגידוּ: אם לא יחדל הטבח, ואם לא תתנוּ ערוּבּה מעשׂית שלא יִקרה עוֹד כּדבר הזה, אזי אין פּוֹלניה ראוּיה להיוֹת למדינה חפשית, את זאת לא יגידוּ; כּי הוּרגל העוֹלם – העוֹלם שאיננוּ יוֹדע – להאמין, כּי ראוּיה פּוֹלניה להיוֹת למדינה חפשית, כּי העם הפּוֹלני הוּא עם אוֹהב־חירוּת ורוֹדף צדק; ואנחנוּ, אנחנוּ שידענוּ את האמת זה מכּבר, לא עשׂינוּ מאוּמה כּדי לספּר אוֹתה בּרבּים. לפני עשׂר שנים בּקירוּב הוֹדיעוּ מנהיגי פּוֹלניה בּגלוּי וּבפוּמבּי את החלטתם להחריב את הישוּב היהוּדי בּארצם. את ההחלטה הזאת פּירסמוּ והבליטוּ בּכל האמצעים שהיוּ בּידיהם: בּעתוֹניהם, בּאסיפוֹת, בּ”דוּמה" הרוּסית – שדרשוּ ממנה להגבּיל את זכוּיוֹת היהוּדים בּפּוֹלניה, – וגם על ידי חרם כּלכּלי, ואף גם על ידי פּוֹגרוֹמים בּזעֵיר־אנפּין, למשל, כּאשר סגרוּ את דלתי בּית יהוּדי מבּחוּץ ושרפוּ אוֹתוֹ בּאש עם כּל הדרים בּוֹ. אז נשמעוּ קוֹלוֹת בּוֹדדים בּישׂראל שקראוּ בּאזני הקהל היהוּדי, כּי מימי מסעי הצלב וּמימי ספרד עוֹד לא עמדנוּ לפני סכּנה כּזוֹ הצפוּיה לנוּ מפּוֹלניה, וכי אוֹטוֹנוֹמיה של המדינה הזאת היא חוּרבּן לשתי מאוֹת ריבּוֹא של אחינוּ. אך לא האמין הקהל. למה בּחרנוּ בּמגן־דויד לאוֹת על דגלנוּ: הרבּה יוֹתר היתה מַתאימה בּת־היענה וראשה בּחוֹל, והכּתוֹבת למטה: “גם זוֹ לטוֹבה”. מה שצריך היה לעשׂוֹת, זהוּ: היה צריך להבין שבּפּעם הראשוֹנה אחרי גלוֹתנוּ ממדינתנוּ נמצאנוּ עתה לפני שׂוֹנא שיש בּידינוּ נשק להילָחם בּוֹ. בּימים ההם וּפּוֹלניה עוֹד לא היתה מדינה, וגם תקות האוֹטוֹנוֹמיה עוֹד לא היתה כּי אם תקוה. וּבשאפה להגשמת התקוה הזאת, לא יכלה פּוֹלניה להישען על כּוֹחוֹתיה היא, כּי אם הוּכרחה לבקש עזרה מוּסרית וּמעשׂית מכּל הצדדים, ודוקא מהמפלגוֹת המסוּרוֹת לרעיוֹן החוֹפש והשויוֹן לכּל. היא נשענה על המַשׂמאילים בּרוּסיה וּבגרמניה, היא נשענה על דעת הקהל המתקדם בּאנגליה וצרפת ואמריקה, אַהדת החוּגים האלה היתה החץ היוֹתר מחוּדד בּאַשפּתה – אוּלי החץ היחידי. את המצב הזה צריכים להבין, וּבמצב הזה – להשתמש. היינוּ צריכים להתחבּר עם יתר האוּמוֹת שידעוּ את טיבה האמיתי של פּוֹלניה – עם הרוּתֶני בּגליציה שהפּאן מוֹצץ את דמוֹ ויוֹרד בּפניו, אוֹתוֹ האכּר הרוּתני שתמך בּצירינו נגד הפּוֹלנים בּבּחירוֹת לפּרלמנט האוֹסטרי בּשנת 1906; עם הליטאי, שאת שׂפתוֹ גירשוּ הפּוֹלנים אף מבּית־התפילה; עם הבּיֶלוֹרוּסי בּפלכי מינסק וּמוֹהילֶב, שגם לוֹ יש מה לספּר על אהבת־החוֹפש הפּוֹלנית. כּל העמים האלה היוּ שכנינוּ, את נפשם ידענוּ, את שׂנאתם לפּוֹלנים ידענוּ!"

חייבים היינוּ “לפרסם ספרים ודוֹקוּמנטים, לשלוֹח משלחוֹת לכל מנהיגי הקהל, וצירים וסוֹפרים, – מז’וֹריס ועד האפּיפיוֹר – וּלגלוֹת לפני אוּמוֹת העוֹלם שהפּוֹלני ה”אוּמלל" וה“מדוּכּא” הוּא הוּא הלוֹחץ והמעַנה את היהוּדי, את האוּניאטי⁷ וגם את אחיו הקתוֹלי מגזע ליטא; לגלוֹת את הכּל וּלהזכּיר אוֹתם, כּי שלטוֹן־בּית הוּא כּלי־זין חשוּב וּמסוּכּן, שאסוּר למסרוֹ בּידי ילד, אוֹ שיכּוֹר, אוֹ תלין אוֹ חוֹלה־רוּח".

אבל נגד זה טענוּ, כּי “אסוּר לנוּ להתנגד לאוֹטוֹנוֹמיה של עם אחר גם אם העם הזה מוֹדיע בּגלוּי שקוֹדם כּל ישתמש בּשלטוֹנוֹ כּדי להשמיד את אחינוּ מעל פּני הארץ; אסוּר לנוּ להזיק לעתידוֹ גם אם מתכּוֹנן הוּא להחריב את הוֹונו ועתידנוּ; וכּתבוּ מאמרי מחאה בּעתוֹנוּת הז’רגוֹנית – וגם את המאמרים האלה אהבוּ לסיים בּהבטחה, שבּכל זאת, מוּבן מאליו, אין מתנגדים חלילה לשאיפוֹתיה הלאוּמיוֹת של פּוֹלניה, אבל מקוים, שהעם הפּוֹלני בּעצמוֹ בּטוּב לבּוֹ… מי אינוּ יוֹדע את השיר בּעל־פּה?”

לוּ השתמשנוּ בּכלי־נשק זה כּראוּי, “לוּ מילאנוּ את העוֹלם, כּמוֹ אחרי קישינוֹב וּבימי משפּט בּייליס, בּפרסוּם תוֹעבוֹת פּוֹלניה, ולוּ המשכנוּ והתמַדנוּ בּזה שנה אחרי שנה, – אז עוֹד לפני פּרוֹץ המלחמה הזאת היה כּל עסקן מדיני בּאירוֹפּה הנאוֹרה מבין, כּי שאלת פּוֹלניה איננה אַקסיוֹמה של המוּסר הפּוֹליטי, כּי אם פּרוֹבּלימה, מסוּבּכת וּמוּרכּבת וּמסוּכּנת”; ואז היוּ מכּירים בּקיוּמנוּ וּבשויוֹנוֹ…

אשרי אדם בּלתי מפחד. אשרי אדם המאמין בּכוֹח העתוֹנוּת והתעמוּלה המדינית, בּכוֹח היהוּדים לעבוֹדת פּרסוּם, ליצירת סֶנסַציה“, שהיא תעמוֹד לנוּ בּצרתנוּ. פּלא הדבר, שבּין חוּרבוֹתינוּ עוֹד מהַלך קוֹל אמיץ וּבטוּח, יצר־קוֹממיוּת, המַשיא אוֹתנוּ, כי יכוֹלים אנוּ להיוֹת שוים בּמלחמה זוֹ, אבל מה כּוֹחוֹ של הקוֹל הזה נגד הרגשה יהוּדית פּשוּטה, של שֵׂיה בּין זאבים, של מיעוּט קטן, תלוּי בּרוּח וּרפה־ידים, נגד המוֹנים־המוֹנים שכוּרי נצחוֹן וּשׂמחים להשמדתנוּ, מה כּוֹחה של כּל התעמוּלה, ל”דעת הקהל המתקדם“, מוּל ערכּה של פּוֹלניה בּ”שמירת הקיים", בּמלחמה נגד סכּנת־החוֹפש? מאין נקח את הכּוֹח להאמין בּכוֹחנוּ?

סיון תרע"ט.

---

אמר ה"קונטרס"

מאת

ברל כצנלסון

אמר ה“קונטרס” / ברל כצנלסון

(לשאלת השׂפוֹת)

חזקה על הועד הפּוֹעל של “אחדוּת-העבוֹדה” שעשׂה מצדוֹ את הדרוּש, למען הסבּיר בּהסתדרוּיוֹת-בּריתנוּ שבּחוּץ-לארץ את עמדתנוּ, את המצב הנכוֹן של שאלת-הלשוֹן בּארץ, את מַהוּת ההחלטה של האסיפה המכוֹננת ¹ בּשעתה, וּכמוֹ כן, את כּל ההפסד ואי-הכּבוֹד שהתגלוּ בּפּוּלמוֹס שהתעוֹרר סביב להחלטת האסיפה המכוֹננת בּעתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, פּוּלמוֹס שר היתה לוֹ רק כּוָנה אחת: תחת מַסוה “הדמוֹקרטיה” להבאיש את ריח העברית והעברים בּעיני הקוֹראים.

אוּלם ה“קוּנטרס”, בּהביאוֹ את דברי ההחלטה של ועידת-לידז ² כּצוּרתה, מוֹצא לנחוּץ ללַווֹתם בּדברים אחדים על פּי הכּתוֹבת של שוֹלחיהם. דברים מעטים – וּברוּרים:

בּעוֹלמוֹ של הפּוֹעל העברי בּארץ-ישׂראל אין שאלת-לשוֹנוֹת קיימת. ההיסטוֹריה העברית נתנה לעמנוּ פּעם אחת את ארץ-ישׂראל ואת הלשוֹן העברית. וּתקוּמת ישׂראל השלמה היא בּהתחדשוּת חיי העם בּארצוֹ וּבלשוֹנוֹ, וּבחידוּש חיים שלמים אוֹרגניים. בּשבילנוּ קיימת רק שאלה אחת, מעשׂית, בּלשוֹן: כּיצד להחיש את תחיית הלשוֹן הגמוּרה בּפי כּל העם, כּיצד לעשׂוֹת את אוֹצרוֹת התרבּוּת העברית לנחלה לא רק ליחידי-סגוּלה כּי אם לנחלת העם כּוּלוֹ, כּיצד להכניס את המוֹני העם בּתוֹר כּוֹח פּוֹעל לתוֹך טויית התרבּוּת העברית החדשה, כּיצד לעבוֹד בּנידוֹן זה את הפּעוּלה הכי-נמרצת והכי-פּוֹעלת.

החלטת האסיפה המכוֹננת, הדוֹרשת מאת הנבחר לאסיפה את ידיעת הלשוֹן העברית נתקבּלה, לא על פּי לחץ של מי שהוּא מן החוּץ, כּי אם על פּי הסכּמה כּללית, שאנוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, השתתפנוּ בּה ותמכנוּ בּה. החלטה זוֹ אינה בּאה לשם שלילת זכוּיוֹת ממי שהוּא. האסיפה, אשר קבעה את חוֹק הבּחירה, לא שללה שוּם זכוּת מאת הבּוֹחרים. אסיפה זוֹ היא שנתנה את זכוּת-הבּחירה לחברי הגדוּדים העברים מאנגליה, אמריקה, ארגנטינה וקנַדה, מבּלי לשאוֹל לידיעתם בּעברית. החלטה זוֹ שנתקבּלה מבּיעה את הכּרתנוּ המוּחלטת – ואנוּ בּטוּחים כּי זוֹהי ההכּרה של העם העברי – כּי שׂפת בּית המחוֹקקים העברי בּארץ-ישׂראל היא רק אחת: עברית. ואת ההכּרה הזאת החיה בּקרבּנוּ לא ישנוּ כּל מלכי מזרח וּמערב. למעשׂה, מַתאימה ההחלטה שנתקבּלה לדרישת צֶנז-השׂכּלה מינימַלי. אין כּאן דרישת “לַמדנוּת” וּבחינוֹת, כּי אם ידיעת שימוּש-הלשוֹן בּדיבּוּר. וקַנדידַט, הנמצא בּארץ לא פּחוֹת משנה (לפני זה אין לוֹ, על פּי החוֹק, הזכוּת להיבּחר) ואת שׂפת-העם לא למד, זאת אוֹמרת, את עניני הארץ לא יֵדע, את הכּתוּב בּספרים ובעתוֹנים לא יקרא, את המדוּבּר בּאסיפוֹת, וּבאסיפה המיַסדת עצמה, לא יבין, – לשם מה הוּא יבָּחר, וּמה יהיה תפקידוֹ? רק תפקיד אחד נשאר לוֹ – לסדר אוֹבּסטרוּקציוֹת לעברית, ולדרוֹש לשוֹן אחרת. אוּלי יש בּחוּץ-לארץ מי שרוֹצה להעסיק את האסיפה המיסדת בּענינים כּגוֹן אלוּ. פּה הם אינם.

זוֹהי איפוֹא ההחלטה הנוֹראה, “הגזירה”, אשר מתוּבּלת ומפוּלפּלת בּצירוּף עוֹד כּמה שמוּעוֹת-שוא ³, הרתיחה את העתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, גרמה צער לכמה אנשים תמימים, הרימה את הצעקה: עברים עליך, ישׂראל! ונתנה בּפיוֹת יהוּדים דברי בּוּז וקַלָסה ללשוֹן, לארץ וּלעוֹבדיה, דיבּוּרים אשר הזכּירוּ את תקוּפת הטריטוֹריאַליזם, עליו השלוֹם.

ואל חברינוּ שבּחוּץ-לארץ כּה יֵאָמר: חדלוּ לכם משׂרידי האוֹפּוֹרטוּניזם הלאוּמי. התנוּעה הציוֹנית-הסוֹציאַלית היא תנוּעה רבוֹלוּציוֹנית בּמוּבנה הכי-נעלה. היא גברה על המוּשׂגים השוֹלטים בּרחוֹב-היהוּדי, מוּשׂגי ההסתגלוּת והסוֹציאַליוּת של שיווּי-זכוּיוֹת וּביטוּל התחוּם, היא עמדה בּפני מַגפת הטריטוֹריאַליוּת, השכלית וההגיוֹנית, האוּמנם תיכָּנע היא לפני האוּגָנדיזם הלשוֹני? בּרבוֹלוּציה העברית הגדוֹלה תוֹפסת תקוּמת הלשוֹן העברית את מקוֹמה. ואַל נא, אַחי, תבזבּזוּ כּוֹחוֹת, כּוֹחוֹת הדרוּשים כּל כּך לעבוֹדת הגאוּלה, בּמלחמה בּנוּ, אשר עברנוּ לפניכם. אם הדברים האלה בּגוֹלה עוֹד אינם מוּבנים לכם למדי, הרי אנוּ מבטחים לכם, כּי בּבואכם לארץ – תאזינוּ ותבינוּ. האוּמנם תזרקוּ אבנים בּאוֹתוֹ מַעין הבּרכה והגאוּלה, אשר תבוֹאוּ בּקרוֹב לשתוֹת ממימיו? המעבר של הפּוֹעל הבּא לארץ אל שׂפתנוּ הוּא טבעי, פּרי ההכרח הפּנימי, – למה תכבּידוּ עליו את המעבר הזה בּהרכּבת מוּשׂגים כּוֹזבים בּגוֹלה? טבעי הוּא הדבר, שאתם שם עוֹבדים את העבוֹדה החינוּכית בּכל לשוֹן שהעם שוֹמע. אוּלם הפּוֹעל היהוּדי צריך כּבר מעתה להתחנך על ההכּרה, כּי פּה קמה לתחיה שׂפת-העם, השפה היחידה. והכּרה זוֹ תָקֵל עליו גם את המעבר. הנה קיבּלתם החלטה על “החלוּץ” ועל הכשרת חלוּצים על ידי עבוֹדת-אדמה ושיעוּרי-עברית. זוֹהי הדרך!

סיון תרע"ט.

---

עבוֹדה!

מאת

ברל כצנלסון

לשנה המתקרבת

הלוּח מתחיל את השנה הבּאה בּעוֹד שלוֹשה חדשים. עם שנת הלוּח העברי מתחילה גם השנה החקלאית, שנת המשק והעבוֹדה. אוּלם את הדאגה לשנת-עבוֹדה, לשנה שיש עמה פּעוּלה ישוּבית, אין לדחוֹת עד בּוֹא השנה החדשה. חייבים להתחיל בּהכנוֹת נמרצוֹת מעכשיו. הוּרגלנוּ, אמנם, לזה, כּי קבוּצוֹת אשר שנת עבוֹדתן מתחילה בּתשרי, תקציביהן מתאַשרים בּחשוָן, וּבהמוֹת-עבוֹדה נקנוֹת בּשעה שכּל העוֹלם עוֹמד בּאמצע זריעה. עד כּמה זה מבטיח את עמל השנה, הראשוֹנה, המתחילה, כּמה זה מעוֹדד וּמֵקֵל על העוֹבדים – אין להרבּוֹת דברים. ואנוּ הלא גם למקרים כּאלה שׂמחים, וּבלבד שיֵעָשׂה דבר. ורק בּאוֹפן זה וּבתנאים כּעין אלה נוֹסדוּ רוֹב משקינוּ החדשים.

אוּלם הפּעם, בּתקוּפת הגדוֹלוֹת, יש לשקוֹד בּכל מאמצינוּ, כּי ההכנוֹת תיעשׂינה מעכשיו, וההתחלוֹת – בּמוֹעדן.

עוֹד לא היוּ ימים רעים לפּוֹעל, ימים רעים לכל העבוֹדה הישוּבית הפּרוֹדוּקטיבית, כּשנוֹת-גאוּלה אלוּ, זוֹ השנה השניה. אם בּשאר פּינוֹת-החיים בּאוּ עם התסיסה המדינית והתקווֹת הגדוֹלוֹת גם כּיבּוּשים מעשׂיים אחדים (בּחינוּך, בּמֶדיצינה וּבעוֹלם הפּקידוּת והמשׂרדים – הלא הרבּינוּ את ישוּבנוּ בּמידה הגוּנה) – הרי בּמקצוֹע זה נמשכים חיי המַשבּר האפלים, בּלחצם וּבדחקם, בּיַקרוּת הגוֹברת מיוֹם ליוֹם, בּתחלוּאים וּבאבדן כּוֹחוֹת גוּף וָנפש. ועוֹד יוֹתר. דוקא בּשנוֹת המשבּר, אם כּי נפסקוּ האפשרוּיוֹת של רכישת שטחים חדשים, לא נפסקה העבוֹדה הישוּבית הפּנימית. מצד ציבּוּר הפּוֹעלים לא פּסקוּ המאמצים לבצר את עמדוֹת העבוֹדה, להחליף את לחם-הקלוֹקל של קיוּם המשבּר בּעבוֹדה כּוֹבשת, מיַשבת, מחנכת. והדרישוֹת האלוּ נפגשוּ בּהבנה ידוּעה מצד הנהלת העבוֹדה הישוּבית הציוֹנית ואף מצד פּקידוּת יק"א בּגליל העליוֹן. והמאמצים האלה נתנוּ את פּריָם. על חשבּוֹנם יש לזקוֹף את התפּתחוּת מקצוֹע הירקוֹת, את השינוּי הגדוֹל לטוֹבה שבּא – רק בּימי המשבּר – בּעבוֹדת הפּוֹעלוֹת וסידוּרן בּקבוּצוֹת לעבוֹדה עצמית, התחלת עבוֹדה ישוּבית רצינית על ידי קבוּצוֹת-פּוֹעלים בּגליל העליוֹן, וּבמידה ידוּעה גם הרחבת גידוּל הדבוֹרים בּארץ. כּל זה לא צעק בּראש הוֹמיוֹת, כּל זה אוּלי בּלתי-ידוּע לא רק לקהל העירוֹני הרחב, כּי אם גם לרבּים מהעסקנים וּלאִכּרי המוֹשבוֹת; אוּלם מי שרוֹצה בּארץ-ישׂראל עוֹבדת יֵדע להעריך את המשקל האמיתי של הפּעוּלוֹת המעטוֹת האלוּ, וּבמחנה-העוֹבדים היוּ הם המשען בּצר, נקוּדוֹת התקוה וההבטחה. כּל זה, אמנם, נוֹסד בּבזבּוּז כּוֹחוֹת גוּף ונפש, שאין למעלה הימנוּ. בּתנאי חיים, אוֹכל וּמעוֹן, אשר אין כּל יכוֹלת להמשיך בּהם הרבּה. עשׂרים פּוֹעלוֹת בּחדר אחד, על יד אוּרוָה (“קבוּצת-עשׂרים” בּכנרת ¹), וישוּב של משפּחוֹת מבּלי כּל בּנינים, בּמשך שלוֹש שנים (קבוּצת כּפר-גלעדי בּגליל העליוֹן) – הן רק דוּגמאוֹת בּוֹדדוֹת מתנאי הפּעוּלה הישוּבית שלנוּ. וכל הסבל הזה נישׂא בּסבלנוּת עקשנית, ואף בּחדוַת-יצירה והתקדמוּת, בּתקוה לצאת על ידי כּך למרחב.

והנה בּאוּ שנוֹת-התקוה הגדוֹלוֹת וּמעוּפן, ונתבּשׂרנוּ כּי “בּמקוֹם הדוּנם יבוֹא המיל” – וּמַעינוֹת העבוֹדה הישוּבית נסתתמוּ. נתדלדלה הפּעוּלה, חסר כּל חידוּש, אין הרחבת השטח המעוּבּד, ואין אינטֶנסיפיקַציה של העבוֹדה בּפְנים, בּתוֹך התנאים הקיימים.

ואוֹתוֹ הציבּוּר העוֹמד בּחירוּף-נפש, בּשארית-כּוֹחוֹתיו, בּקשרי-מלחמה בּלתי-פּוֹסקים מוּל תנאי-הקיוּם הקשים, אשר ממנוּ ורק ממנוּ יש לצפּוֹת לעזרה בּהכנסת העליה החדשה, בּיצירת הישוּב העתיד, אשר בּאבדנוֹ הוּא יש לראוֹת גזר-דין מעשׂי וּמוּסרי על כּל עבוֹדתנו – מבזבּז את כּוֹחוֹתיו האחרוֹנים בּקיוּם מנַוון, בּאבדן התוֹחלת לראוֹת בּנחמה, בּמרי-יאוּש, הבּא בּזמן שכּל העוֹלם אוֹמר שירה כּביכוֹל, יאוּש, אשר אחריו קשה, קשה התקוּמה. וּמצב העבוֹדה בּארץ מחריד ואיוֹם. שַוְעת התימנים נחנקת ואין מַשמיע. פּוֹעלי המוֹשבוֹת בּיהוּדה, והחלוּצים החדשים מפּוֹלין בּיניהם, נמַקים בּרעב, פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. פּוֹעלים, אשר היוּ מהטוֹבים בּקבוּצוֹת, והלכוּ לחיוֹת ולעבוֹד בּמוֹשבה, אינם מרויחים, בּשוּם אוֹפן, בּעבוֹדה תמידית, לקיוּם-נזירים מצוּמצם. תעברוּ בּמוֹשבוֹת יהוּדה, בּפתח-תקוה, בּרחוֹבוֹת, בּראשוֹן-לציוֹן, ותראוּ כּמה עסוּקים וכיצד ניזוֹנים הפּוֹעלים, האַשכּנזים, התימנים, ה“פּוֹלנים”. הדברים אפילוּ אינם נשמעים בּין הבּריוֹת. העתוֹנוּת בּארץ – מַחרישה. ורק המתנדבים הארץ-ישׂראליים – מאוֹת החקלאים שבּינינוּ, משוּללי היכוֹלת להשתתף בּעבוֹדה הישוּבית – ואנשי הגדוּדים האמריקאיים מתבּוֹננים ועיניהם כּלוֹת, והם רוֹאים לפניהם את עתידם, בּצאתם לחוֹפש, לחיי עבוֹדה – ולבּם מתחמץ.

התהיה גם השנה הבּאה שנת-מַשבּר, שנה שאין עמה עבוֹדה פּוֹריה, שאין עמה קיוּם אנוֹשי, הרחבת-האוֹפק, שנה של בּוּשה וּכלימה, של מַדְוִים וּמרי צוֹרב וּמדכּא?

תשוּבה, אם רוֹצים אתם, יֶשנה מן המוּכן: עד שלא ישתנוּ התנאים המדיניים, עד שלא יתבּרר המצב הכּללי וכוּ' וכוּ' – אין כּל אפשרוּת להתחיל.

אוּלם, שׂימוּ נא יד על לב ושאלוּ את עצמכם, מי הוּא הסוּפליוֹר השׂם בּפיכם את הדברים האלה: רצוֹן-הפּעוּלה, יצר-היצירה, חוּש-האחריוּת, הכּרת-המצב, הבנת-העבוֹדה?

ולא ולא, כּי רק הרישוּל, הרוֹחַק מן החיים, מחיי האדמה והעוֹבדים, חוֹסר היחס לעבוֹדה הממשית – הם הם המשיבים את התשוּבה הזאת.

כּי התנאים שלנוּ הם קשים, כּי שטח הפּעוּלה הוּא מצוּמצם – על זה אין צוֹרך לספּר לנוּ. אנוּ בּשאיפוֹתינוּ הישוּביוֹת שלנוּ, יוֹדעים וּמרגישים ודאי, עד כּמה הארץ אינה מתנוֹעעת, עד כּמה ידינוּ אסוּרוֹת. אבל האוּמנם בּא קשי-התנאים בּכדי לשמש כּסוּת-עינים להצדיק את חוֹסר הפּעוּלה, את הרישוּל, את אפס-ההתחלה? עוֹד בּתנאים של היוֹם יש די מקוֹם לעבוֹדה בּריאה, מחַנכת, עבוֹדה אשר תתן פּרי. עדים הם המפעלים החדשים הבּוֹדדים, שנעשׂוּ מזמן כּיבּוּש הארץ, בּהתאמצוּת ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאי וּבעזרת מוֹסדוֹת הציוֹנוּת: קבוּצת הפּוֹעלוֹת בּמקוה-ישׂראל, קבוּצת טירה, אשר על שׂפת הים, לרגלי הכּרמל. והקהל הרחב ודאי אף את שָמעם לא שמע. בּשוֹפרוֹת לא נתקע עליהם. יש לחשוֹב כּי העסקנוּת הציוֹנית הגבוֹהה והעסקנוּת הציבּוּרית האִכּרית לא יְדָעָתַם, יש לקווֹת כּי ה“ספרוּת” של זקני הישוּב וּ“בני-הבּית” ² תגע בּהם רק לשם חיפּוּשׂ-מוּמים והוֹצאת דיבּה. ואוּלם האם לא הן הנקוּדוֹת היחידוֹת שנוֹספוּ לנוּ השנה, שאפשר להבּיט עליהן בּקצת נחמה? האם לא הם המקוֹמוֹת, אשר כּל הסר אליהם יחוּש, שיש כּאן חיים אמיתיים, פּוֹעלים, שיש עוֹד מקוֹמוֹת בּארץ שהעוֹבד עוֹבד, מבּלי³ את כּוֹבד-היאוּש ואת מרי המציאוּת הארץ-ישׂראלית, שיש עוֹד מקוֹמוֹת, שהכּוֹחוֹת לא פּסוּ, וּמציאוּת ציוֹנית, מציאוּת עוֹבדת, מתרקמת? והמפעלים האלה נבראוּ רק מפּני שעוֹד היה קצת רצוֹן ואמצעים. הם לא היוּ צריכים להישָאר בּוֹדדים. בּגליל העליוֹן וּבעמק יזרעאל יש עוֹד די שטחים בּרשוּתנוּ העוֹמדים ריקים ושוֹממים, מעוּבּדים בּידי זרים, יש די אדמת הרים בּרשוּתנוּ להתחיל בּהם בּנטיעה, כּמוֹ שהתחילוּ בּמידה לַבּוֹרַטוֹרית בּכּרמל. נטיעת-ההרים יכוֹלה להמציא עבוֹדה לכמה ידים, עבוֹדה פּוֹריה וּמַרהיבה, עבוֹדה שבּקרב הימים נהיה גֵאים עליה וּבצדק. יש עוֹד די שטחי-אדמה בּידי סרסוּרים יהוּדים, אשר להעבירם לידינוּ וּלהתחיל בהם עבוֹדה ישוּבית רצינית, זהוּ רק ענין של כּסף ורצוֹן.

מרכּז ההסתדרוּת החקלאית! אַל דמי לכם! ישנה עוֹד האפשרוּת לעשׂוֹת את השנה הבּאה, גם אם התנאים הרעים הנוֹכחים טרם שוּנוּ, לשנת-עבוֹדה, לסידוּר העוֹבדים בּארץ, לקבּלת-עוֹלים, להתאַחזוּת וּלמשק. אַל תחשוּ ואַל תתנוּ מנוּחה למוֹסדוֹת הישוּב, למנהלים האחראים של העבוֹדה הציוֹנית בּארץ.

אם גם השנה הבּאה תהיה שנת אפלה, שנת רעב ודכּאוֹן, שנת-דלדוּל וּמחנק-כּוֹחוֹת – לא יכוּפּר לנוּ, לכוּלנוּ.

סיון תרע"ט.

---

בעתונות (תמוז תרע"ט)

מאת

ברל כצנלסון

“פּלשֹתינה”, האוֹרגן של הועד הבּריטי-הפּלשֹתינאי היוֹצא בּמַנצֶ’סטר, כּוֹתב בּחוֹברת מיוֹם 26 אפּריל בּדבר השלטוֹן הנוֹכחי בּארץ-ישֹראל: “השלטוֹנוֹת הצבאיים, וּביחוּד האַרעיים, יש בּהם לקוּיים. הרכּבתם האישית היא מקרית. וּכמוֹ כן גם אָפני פּעוּלתם וּמכוֹנתה. הפּקידים הבּריטיים, בּמידה שהם אנשי צבא, הנם חסרי נסיוֹן אַדמיניסטרטיבי. בּמידה שהם שייכים לשלטוֹן האזרחי, הנם פּרי הוֹדוּ וּמצרים. ולא הוֹדוּ ולא מצרים אינן יכוֹלוֹת לשמש בּית-ספר טוֹב להנהלת ארץ-ישֹראל. – – ההבדלים בּין ארצוֹת אלוּ אינם רק בּחיים הכּלכּליים, כּי אם גם בּתנאים המדיניים. לא הוֹדוּ ולא מצרים אין מתנהלוֹת על פּי שיטת-מַנדטים. והפּקידוּת של ארצוֹת אלוּ אינה רגילה לראוֹת את עצמה כּחזיוֹן עוֹבר, המכשיר את הדרכים להנהגה עצמית של העם. הם נוֹטים לחשוֹב, כּי גוֹרל העמים להיוֹת מנוּהלים עוֹלמית וּתעוּדתם הם – לנהל תדיר. השקפה כּזוֹ אינה מוֹציאה אוּלי את מסירוּת הפּעוּלה וחריצוּתה, אוּלם אינה יכוֹלה לחיוֹת בּשלוֹם עם הגשמת המנדט, אשר ועידת השלוֹם אוֹמרת למסוֹר לבּריטניה – המנדט הוּא לשם ארץ-ישֹראל עברית. לגבּי פּקיד, שחוּנך בּמצרים אוֹ הוֹדוּ, טבעית היא הנטיה, לראוֹת את הרעיוֹן הזה כּמוּזר וכבלתי-סימפַּטי”. – – המאמר מזכּיר עוֹד, כּי המכוֹנה הפּקידוּתית נשארה בּעצם וּברוּבּה אוֹתה המכוֹנה הקדוּמה התוּרכּית, וּמוֹסיף: “אין כּל טעם להכחיש כּי הישוּב הארץ-ישֹראלי יש לוֹ טענוֹתיו שלוֹ נגד ההנהלה הנוֹכחית. אם המנדט לארץ-ישֹראל יתגשם בּאמוּנה, אזי מן ההכרח להביא שינוּיים בּשיטה, בּרוּח וּבהרכּבה האישית”.

הדברים האלה כּצוּרתם אמוּרים כּלפּי חוּץ בּיחס אל האדמיניסטרציה החיצוֹנית השוֹלטת בּנוּ כּיוֹם. אוּלם לנוּ, הנמצאים בּפְנים, יש מקוֹם להרהר:

וכי אין הדברים האלה, בּיסוּדם, הוֹלמים גם את האדמיניסטרציה הפּנימית שלנוּ? וכי לא צריך להיאָמר בּרוּר, כּי הגשמת המנדט, כּלוֹמר, פּעוּלה ציוֹנית אמיתית, מכוּונת למטרה, דוֹרשת – מבּלי דיחוּי – “שינוּיים בּשיטה, בּרוּח וּבהרכּבה אישית”?

---

משה סמילַנסקי, בּמאמרוֹ “מיליוֹנים”, בּגליוֹן ה' של “חדשוֹת הארץ”, מנסה להוֹציא קצת לאוֹר העוֹלם את ענין “ההלוָאה” של פּתח-תקוה, אחד הענינים אשר מפּני מעשֹיוּתם האמיתית אינם אוֹהבים את הפּרסוּם היָתֵר, ונוֹח להם להיעשֹוֹת בּמַחשך. ענין ההלוָאה הוּא כּך: עוֹד בּטרם דרכוּ כּפּוֹת רגלי ועד-הצירים הראשוֹן על אדמת ארץ-ישֹראל, זכה שליח המוֹשבה פּתח-תקוה לקבּל את פּניו על אדמת מצרים, וּלקבּל את דמי-הקדימה להלואה הלאוּמית. מהלוָאה זוֹ נתן לפּתח-תקוה בּראש וראשוֹנה 50.000 פוּנט (כּלוֹמר – **מיליוֹן ורבע פּרנקים).** בּדבר השאר עוֹד נמשכת הפּעוּלה המעשֹית. לשם זה אמנם לא נכתבוּ “מאמרים” וּבירוּרי-שאלוֹת (אפילוּ לא בּ“האזרח”), כּי אם נדפּס “מכתב” עם ההתחלה א. נ. בּראש, וּבתוֹכוֹ תקציב בּרוּר של כּל הדרוּש למען הקים את פּתח-תקוה על תלה – בּסך-הכּל, לא פּחוֹת ולא יוֹתר, –עשֹרה מליוֹן וחצי. הסכוּם הזה דרוּש: ראשית בּכדי לסלק את כּל החוֹבוֹת הפּרטיים והציבּוּריים שישנם לפתח-תקוה, ושנית, למען השיב לפתח-תקוה את כּל ההפסדים – למעלה מששה מיליוֹן פרנק – שסבלה בּימי המלחמה. שני חדשים אחרי המכתב יצאה בּדפוּס חוֹברת מיוּחדה בּשם “מצב פּתח-תקוה אחרי המלחמה”, שגם היא נפוֹצה בּקהל הרחב ונוֹעדה, כּנראה, לאוֹתוֹ ה“א. נ.” הנעלם, ושם בּאוּ אמנם שינוּיים בּמספּרים, פּתח-תקוה הסכּימה להוֹריד קצת – אבל תחת זה נתבּרר הצוֹרך בּהלוָאה לאוּמית זוֹ וערכּה הרחב בּיתר הרחבה ורגש.

מ. סמילַנסקי אוֹמר:

“כּשבּאוּ וסיפרוּ לי על ה”מכתב" של פּתח-תקוה, אמרתי בּלבּי, רק עלילת דברים היא. וּכשבּא לידי עצם המכתב, לא ידעתי אם לצחוֹק, אם לקלל ואם לבקש רחמים. – – בּשעה זוֹ, שהקפּיטלים הלאוּמיים הם אישוֹן העין; בּשעה זוֹ שהקפּיטלים הלאוּמיים יש להם שני תפקידים כּל כּך חשוּבים: להציל את העם בּגוֹלה מכּליוֹן, כּליוֹן ממש, ולבנוֹת את הבּית הלאוּמי, בּשעה זוֹ שכּל פּרוּטה ציבּוּרית היא בּבחינת הֶקדֵש, ושכּל הנוֹגע בּה אם בּמזיד ואם בּשוֹגג, לא ינָקה – בּה בּשעה בּאים אנשים מן הישוּב, אשר בּחשבוֹן ממוּצע יש לכל אחד מהם רכוּש של מאַת אלף פרנק, וּמבקשים עוֹד חמישים אלף! האין זה עווֹן פּלילי?… האוּמנם לא חשבוּ האנשים הטוֹבים, השֹפוּנים בּין פּרדסיהם, גפניהם ושקדיהם בּפתח-תקוה, כּי בּעשֹרת מיליוֹן פּרנק יכוֹלים לגאוֹל חלק מן האדמה העוֹמדת וצוֹעקת: גאלוּני! כּי בּעשֹרת מיליוֹן פרנק יכוֹלים להעמיד על הקרקע 500 משפּחוֹת צעירוֹת של עוֹבדים (הפּיזוּר של הכּוֹתב), אשר יחַיוּ ויַפרוּ את הארץ בּזיעת-אפּיהם?"

“אם אנשי פּתח-תקוה ישתחררוּ מכּל חוֹבוֹתיהם הפּרטיים והציבּוּריים, למה להם ששת המילוֹן הללוּ? מה יעשׂוּ בּהם? האוּמנם לא תחַיינה אוֹתם נחלוֹתיהם גם כּשישתחררוּ מכּל החוֹבוֹת? אוֹ שילכוּ לעסוֹק בּנטיעוֹת חדשוֹת?… האוּמנם הגיעוּ לידי כּך, שיחשבוּ כּי כּלל ישֹראל חייב ליצוֹר להם נטיעוֹת חדשוֹת על הישנוֹת? וּלאן ילכוּ אוֹתם ששת המיליוֹנים? בּדרך הישנה והכּבוּשה, דרך פּתח-תקוה, לכל אוֹתם המקוֹמוֹת שהֵצֵרוּ וּמצֵרים את רגלי פּתח-תקוה ואת רגלי כּל הישוּב? הלא תסכּימוּ גם אתם, בּני פּתח-תקוה, שמוּטב להקים בּששת המליוֹנים הללוּ, שלוֹש מאוֹת בּתי-אב, אשר יעזרוּ בּבנין הישוּב!…”

לא יפָּלא הדבר, אם בּני פּתח-תקוה לא יסכּימוּ לרעיוֹן זה. בּני פּתח-תקוה יוֹדעים, כּידוּע, חשבּוֹן, ויוֹדעים כּי אין להם חשבּוֹן להסכּים לרעיוֹן זה. השאלה היא אם אלה, אשר אליהם פּוֹנים בּדבר “ההלואָה הלאוּמית”, אם אלה אשר כּבר נתנוּ לפתח-תקוה את כּל ההלוָאוֹת של השנים הקוֹדמוֹת ואת המיליוֹן ורבע פרנקים של ראשית הפּעוּלה החדשה, שאלָה היא, אם אלה, שלידיהם נמסר הסידוּר של כּספּי הלאוֹם, ועליהם האחריוּת בּעד השימוּש הנכוֹן והמוֹביל למטרה, שאלָה היא, אם אלה יבינוּ את הרעיוֹן הפּשוּט הזה, ויסכּימוּ לעבוֹד על פּיו?

את שאלת קיוּמה החוֹמרי של פּתח-תקוה עצמה, שאלה חמוּרה אמנם והנראית לכוֹתבי המכתב לשאלה מדינית, הדוֹרשת את כּל התאמצוּת הלאוֹם והשקעת כּספים “פּי שנַיִם מאשר אספה הקרן הקימת בּמשך חמש עשֹרה שנה”, פּוֹתר מ. ס. בּפשטוּת: “ימכּרוּ למוֹסדוֹת אוֹ ליחידים משלנוּ שליש נחלוֹתיהם וישלמוּ את חוֹבוֹתיהם והקימוּ את הריסוֹתיהם. הרי כּכה עוֹשֹים אנשים נוֹרמַליים בּכל מקוֹם וּמקוֹם”.

היוּשם לב להצעה זוֹ, היוֹצאת מפי אדם, המעיד על עצמוֹ כּי הוּא “מאמין גם היוֹם בּתוֹעלת הישוּבית של ההתחלוֹת הקפּיטליסטיוֹת”? לביקוֹרת הבּאה מצד הפּוֹעלים אין, כּידוּע, לשֹים לב. היא הלא קיצוֹנית, מפלגתית, מוּגזמת. הלא גם בּשעת ההלואה של המיליוֹן ורבע בּאוּ הפּוֹעלים בּ“דרישוֹת מוּגזמוֹת” (הכנת 200 פּוֹעלים חדשים וּקביעת משֹכּוּרתם המינימַלית – שני שילינג וחצי, שמעוּ ושוֹמוּ), דרישוֹת, שכּמוּבן, לא נתקבּלוּ וגם לא הפריעוּ חס ושלוֹם להלוָאה. אוּלם הפּעם הלא בּאה הבּיקוֹרת ממקוֹר נאמן, בּלתי-חשוּד על כּגוֹן דא? ואף על פּי כן, קשה להאמין. מן הנסיוֹן יש ללמוֹד וּלשעֵר, כּי אם ההלואה הרצוּיה לפתח-תקוה לא תינתן יהיה זה רק מפּני דלוּת עם ישֹראל וחוֹסר כּספים, ואוּלם אם כּסף להלוָאה לאוּמית ימָצא – אזי, מוּבן מאליו, שבּעל הפּרדס קוֹדם לסידוּר עבוֹדה לחדשים. הלא זוֹהי הלוָאה “מסחרית” וּ“בטוּחה”.

תמוּז תרע"ט.

---

בּירוּרים

מאת

ברל כצנלסון

לפוֹעלי ארץ-ישֹראל קרה אסוֹן: נוֹסדה “אחדוּת-העבוֹדה”. אחרי שנים של פּירוּדים, אשר נימוּקיהם נתרוֹקנוּ זה כּבר מתכנם, אחרי שנים של מדָני-מפלגוֹת, אשר נתָנוּנוּ ללעג וּלקלס בּעיני כּל עוֹבר, ועשֹוּ את קיוּמנוּ הרציני והחמוּר חוֹמר לליצני הדוֹר, הוּרם דגל האיחוּד. חֶבר אנשים מבּינינוּ, השייכים על פּי עבָרם לחוּגים שוֹנים, וּמכּל החוּגים, הכּירוּ בּכל עָצמת החוֹבה הגדוֹלה, לשֹים קץ לקיוּם קַריקַטוּרי וּמַחפּיר של המפלגתיוּת בּציבּוּר העוֹבדים בּארץ. נאמרוּ מלים פּשוּטוֹת: שאיפה אחת יחידה לנוּ – בּנין עם ישֹראל עוֹבד וחפשי בּארץ-ישֹראל, ודרך אחת דרכּנוּ – דרך העבוֹדה והיצירה הסוֹציאַלית, ותרבּוּת אחת קוֹראת לנוּ – תרבּוּת-עבוֹדה עברית. לקריאת האיחוּד נענוּ: הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים החקלאיוֹת בּיהוּדה, גליל ושוֹמרוֹן, מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן”, כל האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת של פּוֹעלי העיר, מאוֹת חברי הגדוּדים מארץ-ישֹראל ואמריקאים, המתכּוֹננים להישאר בּארץ, חבוּרוֹת חבוּרוֹת של מוֹרים, תלמידים, בּוֹגרים, פּקידים וּשאר בּעלי אוּמנוּיוֹת חפשיוֹת. לא נענוּ – חברי “מפלגת הפּוֹעלים העברים בּארץ-ישֹראל הפּוֹעל הצעיר”.

האיחוּד לא יצא איפוֹא שלם וּמלא, לצערם הגדוֹל של ה“מאַחדים”, אשר קיווּ להיחָלץ בּבת-אחת מלחץ היחסים המפלגתיים. אוּלם בּמקוֹם כּמקוֹמנוּ, אשר כּל שאיפת-אִרגוּן פּוֹגשת תמיד כּוֹח מתנגד, לא יפָּלא הדבר, ולא ידהים, כּמה שלא יהיה קשה וּמצַעֵר.

יסוּד ועד העיר בּירוּשלים נפגש בּצאתוֹ לאויר-העוֹלם בּהתנגדוּת “ועד העדה האשכּנזית”, אשר לא רצה בּשוּם אוֹפן בּוַעד נבחר מכּל העיר, כּי אם בּ“בּלוֹק” פּדֶרַטיבי של ועדי-העֵדוֹת;

יסוּד הסתדרוּת כּפרית של מוֹשבוֹת הגליל על יסוֹדוֹת דמוֹקרטיים פּגש התנגדוּת נמרצה מצד חלק מהאִכּרים החשוּבים, אשר אינם רוֹצים להכּיר בּהסתדרוּת הכּללית, ויצרוּ לעצמם בּימה מיוּחדה;

ועכשיו, לעינינוּ, התקלה ה“אסיפה המיַסדת” עצמה בּהתנגדוּתם של “מתנגדי האשה”, אשר אינם מתנגדים מתוֹך איזוּ ענינים אוֹ פּניוֹת, חס ושלוֹם, כּי אם מתוֹך פּרינציפּ “דתי” – והתנגדוּת זוֹ, ההוֹלכת וגוֹברת, יוֹנקת מרפיוֹן ה“מיַסדים” ועוֹמדת לבַלע את האסיפה המיסדת כּוּלה.

כּוֹח משפּטי חיצוֹני אשר יכריח אוֹתנוּ להסתדר – אַיִן. הכּל בּנוּי רק על הרצוֹן הטוֹב וההסכּמה הכּללית. יסוֹד לאוֹפּוֹזיציה לכל רצוֹן של סידוּר ימָצא תמיד בּשעת הצוֹרך. וּמצב זה עוֹשֹה תמיד את אֵלוּ הרוֹצים לסדר את החיים הכּלליים: את הקהילה, את המוֹשבה, את הישוּב, ל“צד”. וּכשבּא, למשל, ועד הצירים לעשֹוֹת סידוּרים בּירוּשלים, הוּא אינוֹ מכּיר בּועד-העיר בּתוֹר כּזה, וּבאוֹפּוֹזיציה בּתוֹר כּוֹח מתנגד לעצם סידוּר הקהילה, כּי אם בּשני ועדי-עיר, בּשתי “מפלגוֹת” חדשוֹת. והמוּשֹגים “ועד עיר”. “הסתדרוּת כּפרית” ודוֹמיהם הוֹלכים ונעשֹים למוּשֹגי-מפלגוֹת. נמצא, מי שרוֹצה בּאיחוּדה וסידוּרה של ירוּשלים – הוּא “צד”, מי שרוֹצה בּהסתדרוּת כּפרית בּגליל – הוּא “צד”, מי שרוֹצה בּאמת בּאסיפה מיסדת – הוּא “צד”. והשוֹפט האוֹבּיֶקטיבי, הרוֹצה לצאת ידי חוֹבת הצדק לכל ה“צדדים”, מחפּשֹ לוֹ את שביל-הזהב, את נקוּדת הפּשרה. מה פּלא, כּי היינוּ גם אנחנוּ, הלוֹחמים כּל ימינוּ נגד האַבּסוּרד החֵטָא של מפלגתיוּת בּקרב פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, ל“מפלגה”, לצד. אין מפלט ממפלגתיוּת כּל זמן שכּל אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא יכוֹל לעשֹוֹת אוֹתך למפלגה.

אפשר היה להשלים בּקוֹשי עם המצב שנברא. לאמוֹר: עוֹד לא איכשַר דָרָא. ישָאר המצב כּאשר נברא. תעבוֹדנה ההסתדרוּיוֹת בּתוֹך תחוּמיהן. ויהי רצוֹן שתהא יצירת “אחדוּת-העבוֹדה” הצעד המכריע לאיחוּד העוֹבדים, אשר יגרוֹר אחריו, עם ההתפּתחוּת הטבעית של הענינים, אוֹ עם התאַמצוּת שניה, את האיחוּד הגמוּר והשלם. אוּלם לא כּכה רצה “הפּוֹעל הצעיר”.

“אחדוּת-העבוֹדה” עוֹד לא הספיקה לגלוֹת את פּרצוּפה המעשֹי; רוֹב חבריה-עוֹבדיה נמצאים בּגדוּדים; עבוֹדתה הסידוּרית, הישוּבית והספרוּתית מתעכּבת; חייה הפּנימיים, סידוּר האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת והסניפים, תוֹבעים את שלהם, את כּל הכּוֹחוֹת שישנם. התעמוּלה בּעד האיחוּד התנהלה רק עד צאת האיחוּד לפּוֹעל, מאז פּסקה מצד “אחדוּת-העבוֹדה” אפילוּ כּל תעמוּלה. אין לבּה למלחמת חוּץ, וכל עבוֹדתה פּנימה. והנה – מָלאה הארץ תרוּעה, צעקת-חמס. “הפּוֹעל הצעיר” הקדיש מלחמה על ה“מפלגתיוּת”. “פתח אש”, בּלשוֹננוּ הצבאית.

בּקוֹל רם תוֹבעים את המאַחדים למשפּט, למשפּט ההיסטוֹריה. ולא רק תוֹבעים למשפּט כּי אם דנים, וּמתחננים “להתאחד”, וּמאיימים, ואם בּכוֹחוֹת-בּית אין יש די, מביאים מרחוֹק את “מי שהיוּ לפנים פּוֹעלי-ציוֹן ולא נסחפוּ בּזרם” (מתוֹך מה?) לָקוֹב את המתאַחדים וּליָראם, וּמגלים פּשעים ועווֹנוֹת.

להיכּנס בּפרטי פּוֹלֶמיקה כּזוֹ איני מתכּוון. מי שלא יִצדק וּמי שלא יֶאשם, אוּלם בּרוּר לי, כּי עתיד תנוּעת-העבוֹדה, ועליית-חלוּצים, והבּנין הסוֹציאלי של הארץ – אינם תלוּיים אף כּל שהוּא בּחריצת-לשוֹן וּבחריצוּת של מחפשֹי-חטאים. ואקוה, כּי יעלה בּידי להשתמר מכּל אלה. הדבר שחפצתי – זהוּ לתת בּירוּרים אחדים לקוֹרא המתענין בּעצם הדבר, לקוֹרא אשר אינוֹ בּא לראוֹת כּיצד הצדדים מתקוֹטטים וּמי יצליח בּזה יוֹתר, כּי אם רוֹצה לעמוֹד על טיב בדבר.

לא את שאלת-האיחוּד בּיסוֹדה אני רוֹצה לברר כּי אם פּרטים אחדים, פּרטי אשמוֹת וטענוֹת. השוֹמע ישמע.

                                --------------------

מקריאת נוּסחאוֹת הטלגרמוֹת לחוּץ-לארץ, מהידיעוֹת האוֹפיציוֹזיוֹת, והאוֹפיציוֹזיוֹת למחצה, וּמדברי הפּוּלמוּס השוֹנים, מתקבּל רוֹשם אחד: בּאוּ איזה “אינטליגנטים”, שעשֹוּ קנוּניה בּיניהם, כּפוּ את ההר כּגיגית על פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, בּחטיפה וּבחפּזוֹן בּטרם הספיקוּ אלה לפקוֹח עין, הטילוּ עליהם איזוֹ תוֹרה זרה, הכניסוּ בּערמה בּפח של מפלגה אחת, אשר שינתה לשם זה את שמה, וּבמקוֹם איחוּד נתנוּ להם פּירוּדים חדשים, מלאכוּתיוּת, פּניוֹת, עריצוּת, עריצוּת ממש, כּעריצוּת ה“העבּרעער”, הכּוֹפים על ההמוֹן המסכּן בּארץ-ישֹראל את העברית, כּפי שהיא מתוֹארת בּעתוֹני אמריקה.

והנה דברים כּהוַיתם:

א. ועדת האיחוּד של ההסתדרוּיוֹת החקלאיוֹת פּנתה אל שתי המפלגוֹת, “פּוֹעלי-ציוֹן” ו“הפּוֹעל הצעיר”, לעַבּד יחד את תכנית האיחוּד, מבּלי כּל תנאים מחייבים למַפרע, בּכדי שעל יד המשֹא-וּמתן המשוּתף והחפשי תוּברר אפשרוּת האיחוּד. “הפּוֹעל הצעיר” דחה את ההצעה.

ב. שאלת-האיחוּד “החטוּפה” נתבּררה בּקרב ציבּוּר הפוֹעלים והחיילים בּמשך יוֹתר משלוֹשה חדשים. הצעת-התכנית נתפּרסמה ונפוֹצה ונידוֹנה זמן הגוּן לפני הועידה. על התוֹכחה ל“הפּוֹעל הצעיר”, בּועידת פּתח-תקוה, למה אינוֹ מוֹכיח לנוּ את טעוּתנוּ, השיב הנוֹאם הרשמי של ה“פּוֹעל הצעיר”: להתוַכּח אִתכם? אנחנוּ בּינינוּ התוַכּחנוּ זה שלוֹשה חדשים.

ג. החלטת-האיחוּד, על פּי הצעת-התכנית של “אחדוּת-העבוֹדה”, נתקבּלה: בּועידת “פּוֹעלי-ציוֹן” הי"ג – פּה אחד; בּועידת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים – בּ -48 דעוֹת נגד 12 (27 צירים בּלתי-מפלגתיים, 19 “פּוֹעלי-ציוֹן”, 11 חברי “הפּוֹעל הצעיר”, 2 חברי המרכּז); בּועידה הכּללית של פּוֹעלי הכּפר והעיר ואנשי-הצבא – פּה אחד.

                                    ---------------

הפּוּלמוּסים וה“ידיעוֹת” מתארים את ענין האיחוּד כּגלגוּל אוֹ שינוּי-צוֹרה של מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן. בּלשוֹנם העברית הצרוּפה יקָרא לזה מַניֶבר, מַניפּוּלציה. ואכן, הדבר מתקבּל על הדעת: אם מפלגה הסכּימה להיבָּטל, ודאי שראתה כּאן “רוַח”, למה לה כּל ה”עסק". והראָיה, שמפלגה ב' שחששה להפסד לא ויתרה על קיוּמה, והראָיה, שחבר “פּוֹעלי-ציוֹן” פּלוֹני אמר כּכה לעתוֹן פּלוֹני כּתב כּכה.

ואמנם יש בּזה מן האמת. פּוֹעלי-ציוֹן “הרויחוּ”. כל פּוֹעל-ציוֹן, שהפּוֹעל-ציוֹּניוּת שלוֹ אינה דבר שבּשלט, אינה פְּנִיה של כּנוּפיה, אינה שֵם חַנוּט, כּי אם שאיפה חיה לחברת-עבוֹדה עברית סוֹציאלית בּארץ-ישֹראל, ימצא בּתכנית “אחדוּת-העבוֹדה” וּבפעוּלתה את הבּיטוּי הצרוּף והשלם של מַשֹא-נפשוֹ, אם כּי, “אחדוּת-העבוֹדה” אינה מוּגבּלת בּמסגרת עיוּנית אוֹ מפלגתית של “פּוֹעלי-ציוֹן” וּמשאירה בּקרבּה חירוּת מחשבה והערכה עיוּנית לכל הזרמים האפשריים בּתנוּעת-העבוֹדה. חברי “פּוֹעלי-ציוֹן” התאַחדוּ, יען כּי הם הכּירוּ ונוֹכחוּ כּי שאיפת היצירה הסוֹציאלית אינה נחלת חוּג מצוּמצם כּי אם שאיפתוֹ של כּלל-העוֹבדים בּארץ.

אוּלם יוֹדע אני כּמוֹ כן חברים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” מ“זקני” “הפּוֹעל הצעיר” וּמראשוֹניו, החוֹשבים את עצמם עד היוֹם לאנשי “הפּוֹעל הצעיר” האמיתיים, וּלנאמנים לרוּח “הפּוֹעל הצעיר” משנוֹתיו הראשוֹנוֹת, בּטרם נהפּך ל“מפלגה”. הם משתתפים בּ“אחדוּת-העבוֹדה”, ורוֹאים בּה את הכּוֹח המאַחד את כּל העוֹבדים לשם גאוּלת-ישֹראל על ידי העבוֹדה, לשם תחיית התרבּוּת העברית בּעם ועל ידי העם. הם רוֹצים בּאחדוּת-העבוֹדה, יען כּי הכּירוּ בּאחדוּת שאיפת הגאוּלה, הלאוּמית וסוֹציאלית כּאחת, יען נוֹכחוּ, כּי השאיפה החלוּצית וּתחיית העברית אינן זכוּת-יחידים, כּי אם נחלת כּלל-העוֹבדים.

ויוֹדע אני גם כּן חברים רבּים שהיוּ והוֹוים על פּי כּל חינוּכם ויחסיהם בּלתי-מפלגתיים, לא בּמוּבן של חוֹסר יחסים לחיי העם והעבוֹדה כּי אם בּיחס לשני החוּגים אשר שֹררוּ בּארץ-ישֹראל, ויסוֹד הכּרתם היה – אחדוּת השאיפה של שחרוּר העם ושחרוּר העוֹבד, אחדוּת החיים והצרכים של העוֹבדים בּארץ, אחדוּת השאיפה החלוּצית בּכל גילוּייה: בּעבוֹדה, בּשמירה, בּגדוּדים, אחדוּת הסידוּר הכּללי והמַקיף של כּלל-העוֹבדים. לפי הגדרוֹת “המעַיינים”, הרי זוֹהי השקפת-העבוֹדה הסינדיקַלית של תנוּעת-הפּוֹעלים בּימינוּ, בּצוּרה עברית, ארץ-ישֹראלית. וחברים אלה רוֹאים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” את ההסתדרוּת המאַרגנת את העוֹבד בּתוֹך עבוֹדתוֹ, יוֹם יוֹם, מחַנכתוֹ בּעבוֹדה, לוֹחמת את מלחמת עניניו, צרכי השעה וצרכי העתיד, וּמַכשירתוֹ לעבוֹדה עצמית וּלשלטוֹן בּעבוֹדה. היא אינה מַפרידה בּין הפּעוּלה הכּלכּלית, התרבּוּתית והמדינית, המַעמדית והלאוּמית – ורוֹאה אוֹתן כּפעוּלה אחת רבּת-צדדים. היא שוֹאפת לחירוּת המחשבה העיוּנית, וּלאחדוּת-הפּעוּלה המעשֹית.

וּבא החבר, החפשי מכּל החשבּוֹנוֹת והכּינוּיים וההגדרוֹת הקוֹדמוֹת, וּמכריע בּיניהם: כּוּלכם צְדַקתם בּהתאַחדכם. היסוֹדוֹת אשר היוּ שוֹנים וּמתרוֹצצים בּראשית בּוֹאָם לארץ, נצרפוּ בּתוֹך חיי העבוֹדה מִסִיגיהם והתמַזגו לשלימוּת אחת יוֹתר כּוֹללת ויוֹתר מַקיפה.

ואין דבר, שכּל אחד, כּשיגיע לידי ניסוּח, ינַסח את הדברים כּיד הֶרגלוֹ וחינוּכוֹ. לוַכּחָן וּלנַצחן יתן זה אמנם מקוֹם להריע אף להצריח, אוּלם אנוּ, אנשי “אחדוּת-העבוֹדה”, איננוּ רוֹאים בּזה כּל אסוֹן. אין זוֹ הלכה למשה מסיני, שכּל הפּוֹעלים המאוּחדים למעשֹה מתחייבים על שֹפה אחת וּדברים אחדים. העיקר – שלא מן החוּץ הוּבאה לנוּ “אחדוּת-העבוֹדה”, כּי אם מוֹלדת-בּית היא, ולא נצחוֹן של צד, כּי אם נצחוֹן של כּוּלנוּ, פּרי השאיפה לאיחוּד ולפעוּלה, המוּנחת בּיסוֹדה של כּל תנוּעת-עוֹבדים אם היא נאמנה לעצמה, ואינה נִתְעָה בּשוא.

                                   ----------------------

חטא אשר אין לוֹ כּפּרה חטאוּ המאַחדים: הם הרסוּ את הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים. זוֹהי הרינה אשר מעבירים בּמחנה, בּמאמרי-עתוֹנים, בּשֹיחוֹת יוֹשבי-קרנוֹת. ורק עכשיו הוֹלך וּמתפּרסם בּעוֹלם הדבר, כּי היתה לנוּ הסתדרוּת חקלאית, טוֹבה, מצוּינה, כּללית, מאַחדת, “אֵם רחמניה” אפילוּ. בּאוּ ה“מאַחדים כּביכוֹל” וַהרסוּה. ודמעוֹת-תנים מוּזלוֹת, והספּדים וּשבחים, וסיסמה חדשה עוֹלה וּבוֹקעת: הם, הם הרסוּ את ההסתדרוּת החקלאית. הבה וּנקִימנה אָנוּ, הבה נתאַחד!

רָני עקרה לא יָלָדָה! זכינוּ סוֹף סוֹף אנחנוּ, “אנשי ההסתדרוּת”, אשר עליה שֹבענוּ תמיד מרוֹרוֹת, לקצת נחמה: רבּים בּני שוֹממה. נשֹמח איפוֹא על נצחוֹן רעיוֹן ההסתדרוּת ועל הגוֹאלים אשר קמוּ לה, אם כּי בּאוּ אלה לפָצענוּ וּלהוֹכיח את בּגידתנוּ. היה, אפשר, כּדאי לחקוֹר קצת ולדעת, מאַיִן בּאוּ אלה, מי הם המקוֹננים והמבכּים את ההסתדרוּת. כּמה מהם אשר לפנים היוּ אמנם בּבוֹניה, אך פּרשוּ ממנה מזמן ולא השתתפוּ לא בּבנינה ולא בּצערה, וכמה מהם היוּ מרוֹדפי ההסתדרוּת כּל ימיהם, מַשבּיתי-שלוֹם, מַפריעים בּעד כּל מפעל. אוּלם לא נטפּל בּזה. מי שחי בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאי יוֹדע זאת מבּלעדַי, ולעוֹמדים מן החוּץ, הלא אין עֵדוּתי נאמנה: נוֹגע אני בּדבר. אני אדבּר לא על דברים שבּיחס, התלוּיים בּאֵמוּן, כּי אם דברים הניתנים להתפּרש וּלהתאַשר שחוֹר על גבּי לבן.

השאלה היא אם בּאמת נהרס דבר, מה נהרס ומי הרס. ההוּצא מי מתוֹך ההסתדרוּת החקלאית וּמי המוֹציא? והתשוּבה היא: איש לא הוּצא מתוֹך ההסתדרוּת החקלאית. שוּם דרישוֹת לחברי המיעוּט, אשר יכריחוּם לעזוֹב את ההסתדרוּת, לא הוּצגוּ. נכוֹן הדבר, כּי הרוֹב של ארבּע חמישיוֹת הועידה החקלאית קיבּל החלטה על דבר איחוּד כּל פּוֹעלי הארץ בּברית ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת. והמיעוּט לא היתה דעתוֹ נוֹחה מהחלטה זוֹ. ואוּלם על יסוֹד זה לא היה לוֹ שוּם הכרח לצאת מתוֹך ההסתדרוּת החקלאית. ואם המיעוּט, אשר מנהיגיו הסתלקוּ מלכתחילה מלהשתתף בּבירוּר חפשי של תכנית-איחוּד, לא בּיקש לוֹ שוּם דרך להישָאר בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית ולא דרש לוֹ אפילוּ שוּם זכוּיוֹת של מיעוּט, המבטיחוֹת לוֹ את קיוּמוֹ ואת חוֹפש פּעוּלתוֹ בּתוֹך ההתאחדוּת, וּמצא לוֹ ליוֹתר נוֹח לברוֹח מן ההסתדרוּת החקלאית ולהרעיש אחרי-כן שמים וארץ על ההסתדרוּת שנחרבה ועל ה“מאַחדים” – מחריביה, על ראש מי תפּוֹל תלוּנתם? אוֹ אפשר שתוֹרת זכוּת-המיעוּט אוֹמרת, כּי הרוֹב של ארבּע חמישיוֹת של ההסתדרוּת צריך היה להיכּנע לרצוֹן המיעוּט, להישָאר בּלתי-מאוּחד, חסר-כּוֹח פּעוּלה, מפּני שכּך רצה “הפּוֹעל הצעיר”, אשר אגב לא הציע שוּם תכנית אחרת, כּי אם של את עצם האיחוּד, והביא לועידה רק הצעה של “אינפוֹרמַציה ורֶגוּלַציה” בּין שלוֹשה גוּפים מפוּזרים, אשר אין כּל יסוֹד לפירוּדם?

אוּלם יש גם לברר גם את עצם צדקת הבּכיה אשר מבַכּים את ההסתדרוּת החקלאית. מה היתה ההסתדרוּת וּמה קרה לה מעֵת היוָסד “אחדוּת-העבוֹדה”? האוּמנם הוּרע מזלה?

ההסתדרוּת החקלאית הכּללית, בּתוֹר מוֹסד המאַחד את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאים לכל עניניו החיוּניים, וּמנהל את כּל הענינים הפרוֹפֶסיוֹנַליים החקלאיים-ישוּביים על דעת עצמוֹ, היתה קיימת רק בּהחלטוֹת-ועידוֹת, בּלבּוֹֹת ה“הסתדרוּתיים”, הקרוּיים כּיוֹם “מאַחדים”, ואשר זכוּ משוּם זה בּימים ההם לשם הגנאי “מפלגת הבּלתי-מפלגתיים”. חוּץ לזה היתה ההסתדרוּת משמשת חוֹמר לויכּוּחים וּלניצוּחים, לרדיפוֹת וּלעקיצוֹת בּעל-פּה וּבעתוֹנוּת, לאיוּמים תמידיים על עזיבה ויציאה. הועידה הכּללית של ההסתדרוּת היתה אמנם מקבּלת החלטוֹת בּרוּח ההֶגמוֹניה הגמוּרה של הציבּוּר העוֹבד החקלאי על עניניו, אוּלם מה היה כּוֹחה למחרת-היוֹם, כּשהיתה מתאַספת ועידת-המפלגה והיתה מקבּלת החלטה מהוּפּכת, והחברים אשר היוּ גם פּה וגם שם היוּ נקלעים בּכף-הקלע? מה היה ערכּה של השאיפה לברוֹא מרכּז חקלאי אוֹטוֹריטֶטי, שיוּכל לדבּר בּשם כּל הציבּוּר החקלאי, וּלהגבּיר את הציבּוּר על כּל מיני סכסוּכים פּנימיים, וּלהציג לפני המוֹסדוֹת הישוּביים כּוֹח-עבוֹדה מאוּרגן, אם בּכל דלת וּבכל משֹרד היוּ שליחי המרכּז החקלאי נפגשים עם זוּגוֹת שליחי המפלגוֹת, המוֹפיעים אף הם עם תכניוֹתיהם? ויש שחבר המרכּז עצמוֹ היה צריך להיקָרע לשנַים: פּה הוּא משתתף בּעבוֹדה חקלאית אחת, ושם – שניה, סוֹתרת, מתנגדת. וככה התנהלה עבוֹדתנוּ בּהסתדרוּת בּמשך כּל השנים, למרוֹת ההתאמצוּת הבּלתי-פּוֹסקת של רוֹדפי-השלוֹם הבּלתי-מפלגתיים וחברי המפלגוֹת המסוּרים להסתדרוּת. כּל מפעל חדש שצריך היה להיוָסד, מן הספריה החקלאית המִסכּנה ועד “המַשבּיר” ועד קרן-העבוֹדה, נתקל בּהתנגדוּת של מפלגה זוֹ אוֹ אחרת, שראתה בּזה סכּנת התחרוּת לקיוּמה היא, למוֹסדוֹתיה שלה. המפלגוֹת לא השלימוּ מעוֹלם עם האוֹטוֹנוֹמיה החקלאית-ישוּבית של ההסתדרוּת, ואין לדבּר, שלא השלימוּ עם עבוֹדתה התרבּוּתית ועם שליחוּתה שיצרה לה בּמוֹסדוֹת הארץ. אם שליחוּת זוֹ היתה מתנהגת שלא לפי טעמם של מנהיגי אחת המפלגוֹת היוּ פּוֹסלים את זכוּתה: הלא היא נבחרה גם מאת חברינוּ המפלגתיים, איככה זה היא יכוֹלה להבּיע את דעתה בּניגוּד אלינוּ? קיוּם לא היה להסתדרוּת: אוֹפּוֹזיציוֹת, גלוּיוֹת אוֹ נסתרוֹת, מצד זה אוֹ אחר לא חדלוּ. רוֹב כּוֹחה היה מוּצא על הגנה. כּל ענין ההסתדרוּת היה כּעין “מינוּת”, epecb בּלע"ז, אשר סוֹבלים אוֹתה כּל זמן שהיא אינה מרימה ראש. וּבכל מקרה שההסתדרוּת היתה מגלה את שאיפת-שחרוּרה ושלימוּת-פּעוּלתה היוּ גם בּעתוֹנים וגם בּאסיפוֹת נשמעים האיוּמים: נצא ונַעזבכם. והנה קיימוּ את הדבר: יצאוּ ועזבוּ. ואוּלם קיימוּ קצת בּאיחוּר-זמן. ההכּרה של אחדוּת-הפּוֹעלים העמיקה לחדוֹר בּמשך הזמן הזה לתוֹך חוּגים רחבים, ועבוֹדת ההסתדרוּת הכשירה את הקרקע להתאחדוּת הכּללית. עוּבדה מעניֶנת: כּל אלה שעבדוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּהסתדרוּת והתמכּרוּ לפעוּלתה, משתי המפלגוֹת גם יחד, היוּ בּמאַחדים. נראה שיש איזה קשר בּין ההסתדרוּת החקלאית והאיחוּד.

הנפלה בּאמת ההסתדרוּת החקלאית? זוֹהי טעוּת, שמפיצים בּכוָנה וּבחשבּוֹן. מספר חבריה יצאוּה, לצערה הגדוֹל, מבּלי כּל הכרח. ועל יסוֹד זה משתדלים להשיא את העוֹלם, כּי ההסתדרוּת הלכה לאנחוֹת, כּי היא היתה למפלגה, וכי מצוָה למרר את חייה.

אוּלם כּכה הוּא מצב הדברים מבּחוּץ, בּעתוֹנוּת הלוֹחמת, בּלשכוֹת המשֹרדים. מבּפנים – אחר המצב לגמרי. ההסתדרוּת חיה ועוֹשֹה את עבוֹדתה, משוּחררת מכּל הלחץ והאפּוֹטרוֹפּסוּת והקנאה והתחוּמים המלָאכוּתיים אשר הדריכוּה מנוּחה. החבר של ההסתדרוּת החקלאית חפשי עכשיו מהצוֹרך לחלק את יחסיו הנפשיים לשני מרכּזים. את אשר להסתדרוּת ה“פּרוֹפֶסיוֹנַלית” להסתדרוּת ואת אשר למפלגה – למפלגה. שם בּהסתדרוּת – החוּלין, וּפה בּמפלגה – קוֹדש-קֹדשים. הוּא אינוֹ עוֹסק יוֹתר בּחיפּוּשֹ תחוּמים, בּצמצוּמם והרחבתם.

בּחברוֹ להסתדרוּת הוּא רוֹאה חבר שלם, ולא חבר למחצה ואוֹיב למחצה הטוֹמן לוֹ פּחים ורוֹקם מזימוֹת, כּפי שזה היה מקוּבל אצל רוֹב חברי המפלגוֹת שבּהסתדרוּת. הוּא יוֹדע, כּי הסתדרוּתוֹ זה הכּל, והוּא הבּוֹחר את המרכּז של ההסתדרוּת החקלאית והוּא הוּא הבּוֹחר את המוֹעצה הכּללית של “אחדוּת-העבוֹדה” כּוּלה. הוּא יוֹדע, כּי זכוּיוֹתיו “המדיניוֹת” אינן מקוּפחוֹת, כּי עבוֹדתוֹ התרבּוּתית אינה צוֹררת לעבוֹדה אחרת, כּי הפּוֹעל העירוֹני הוּא בּן-בּריתוֹ, ואינוֹ זר לוֹ, ואינוֹ עוֹיֵן אוֹתוֹ, המחיצוֹת המלָאכוּתיוֹת נפלוּ. מיטת-הסדוֹם, אשר בּה היוּ כּל השנים משכּיבים את ההסתדרוּת החקלאית, נתפּרקה. העבוֹדה התרבּוּתית המתנהלת עכשיו בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית, עם סידוּר המוֹרים המיוּחדים לכך בּמוֹשבוֹת וּבקבוּצוֹת ועם פּתיחת חדרי-קריאה, היתה בּלתי-אפשרית בּימי שלטוֹן המפלגוֹת. ההתנגדוּת לעבוֹדה תרבּוּתית היתה בּאה לא מפני גריעוּת העבוֹדה אוֹ פְּסוּל-הכַּונה, כּי אם: למה עוֹשֹה זאת ההסתדרוּת “הפּרוֹפֶסיוֹנַלית”, למה היא יוֹּצאת מתוֹך תחוּמיה? עברוּ הימים שחוֹזר אוֹ מכתב של המרכּז החקלאי היוּ זקוּקים לחפּשֹ להם מחסה בּצל כּנפי אחת המפלגוֹת, וּמה שלא היה לפי רוּחה היה נידוֹן בּגניזה, כּשם שנידוֹנוּ בּמערכת “הפּוֹעל הצעיר” בּגניזה החלטוֹת הועידה השביעית של פּוֹעלי יהוּדה, כּשם שנידוֹן שם בּשתיקה, בּשתיקת-חרם, הקוֹבץ של הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים “בּעבוֹדה”.

ההסתדרוּת החקלאית קבעה איתן מקוֹמה בּתנוּעת-העבוֹדה שבּארץ ועתידה מוּבטח לה בּעבוֹדת-הבּנין של ארצנוּ. גוֹרלה קשוּר בּגוֹרל העוֹבד החקלאי, שרשיה עמוּקים וחיוּניים, ושוּם רוּחוֹת לא יעקרוּה ולא יערערוּה. לא רק הפּוֹעלים החיים אִתנוּ בּארץ, לא רק התימנים היוֹדעים אוֹתה וּמכּירים בּה, כּי אם כּל פּוֹעל חדש אפילוּ, יראה בּה את המוֹסד הטבעי של כּל הפּוֹעלים החקלאים, כּמה שלא יְעַפְּרוּ בּעפר לעוּמתה. ההשתתפוּת עם שאר הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים המקצוֹעיוֹת בּברית אחת רק מגבּירה את כּוֹחה ואת ערכּה, מַבהירה את אוֹטוֹנוֹמיוּתה.

                              ---------------------

הכּרה זוֹ של ערך ההסתדרוּת החקלאית ועתידה אינה מביאה, חלילה את חבריה לידי כּפיה והטלת דעתם על אחרים. כּל זמן שיש עוֹד איזה חוּג חקלאי עוֹבד מחוּץ להסתדרוּת, צריכה להינתן לוֹ האפשרוּת להשתתף בּהנהלת הענינים החקלאיים של פּוֹעלי הארץ. ואחת היא, אם אלה הם חברי “הפּוֹעל הצעיר” אוֹ “הצעיר הארץ-ישֹראלי”, אוֹ “האִכּר הצעיר”, וּבלבד אם על העבוֹדה מחיתם, ולא על ניצוּל. ועל יסוֹד זה בּאה הצעת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, כּשהתעוֹררה שאלת סידוּר העבוֹדוֹת החקלאיוֹת לשנה הבּאה, בּדבר סידוּר מוֹעצה חקלאית, נבחרת מכּל העוֹבדים החקלאים, עם הבטחת זכוּת המיעוּט, בּתוֹר מוֹסד עליוֹן העוֹמד למעלה מכּל ההסתדרוּיוֹת ויחסיהן. לא מוֹסד, המתַווך וּמפַשר בּין שני “צדדים”, צריכה להיות מועצה זוֹ, כּי אם המוֹסד העליוֹן של העוֹבדים החקלאים, ההגיוֹן של ההסתדרוּת החקלאית אמר לה, כּי הדרך היחידה ליצירת מוֹעצה כּזוֹ, אשר תשחרר אוֹתנוּ מכּל חיכּוּכים בּין-מפלגתיים, היא דרך הבּחירה העממית, הכּללית והפּרוֹפּוֹרציוֹנַלית, הנוֹתנת את האפשרוּת לכל “זרם” וחוּג להשפּיע על מהלך הענינים בּמידה המגיעה לוֹ. אילוּ היתה הצעה זוֹ מתקבּלת, אילוּ היתה מוֹעצה זוֹ נכנסת לחיים וּמצליחה, היה אפשר לראוֹת בּזה פּתח תקוה לעוֹד מוֹסדוֹת אחרים, כּלליים לכל ציבּוּר העוֹבדים, מוֹסדוֹת בּעלי כּוֹח משפּטי, מוּכּר וּמאוּשר מכּל ציבּוּר העוֹבדים. א ם תקוָתנוּ, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” תהיה לאחדוּת כּל העוֹבדים, תקוּם בּקרוֹב אוֹ לא, אבל, לפי שעה, היוּ מוֹסדוֹת כּעין אלה מקיימים בּענינים חלקיים את אחדוּת העוֹבדים.

אוּלם – גם בּזה לא רצה הגוֹרל.

נגד הצעת מוֹעצה נבחרת הוּצג מצד “הפּוֹעל הצעיר” “פּרינציפּ” אחר: מינוּיים. שתי ה“מפלגוֹת” ממַנוֹת מקרבּן, שוה בּשוה, את חברי המוֹעצה. אחרת לא סַגי. וענין המוֹעצה נתבּטל. והאשמים, כּמוּבן, גם הפעם ה“מאַחדים”.

אוֹדה, כּי בּהיוֹתי מן הצד לכל המשֹא-והמתן הזה, ניסיתי לברר לעצמי ולמצוֹא את היסוֹדוֹת המוּסריים או ההגיוֹניים של פּרינציפּ המינוּיים, ולא עלה בּידי. האוּמנם מקבּל חלק מן הציבּוּר, המוּכתר בּשם עצם פּרטי, על ידי זה בּלבד, זכוּת של חצי הדעוֹת? האוּמנם נטוּלים זכוּת השתתפוּת זוֹ הפּוֹעלים הבּלתי-מאוּרגנים, הפּוֹעלים חברי “המזרחי”, התימנים (המכּירים אמנם בּהסתדרוּת החקלאית וּמשתתפים בּה, אבל זקוּקים יחד עם זה לביאת-כּוֹח נבחרת ישר מקרבּם), אוֹ החלוּצים החדשים, שטרם בּיררוּ את יחסם להסתדרוּיוֹת שבּארץ? האוּמנם זכּאים הכּוֹחוֹת המסוּדרים “להוֹציא” את כּל אלה בּברכה? אוֹ האוּמנם צריך חבר המוֹעצה החקלאית להיוֹת שליח המפלגה, היכוֹלה כּל יוֹם לצווֹת עליו וּלקראוֹ בּחזרה, ולא שליח נבחר מכּל הציבּוּר, האחראי בּפני כּל הציבּוּר, ואיננוּ כּפוּף לשוּם מוֹסד? האוּמנם צריכים אנוּ להכניס בּחיינוּ החברתיים שיטה זוֹ של מינוּיים על ידי המפלגוֹת ולא בּחירוֹת כּלליוֹת על ידי הציבּוּר?

כּאלה וכאלה עוֹד אפשר להקשוֹת. אוּלם מה תוֹעַלנה הקוּשיוֹת? כּה גזר היוֹשר העליוֹן של מפלגה, וּבפניו מי יעמוֹד? מי יברר, מי ידוּן, מי יכריע? יבּיע מי שהוּא את דעתוֹ – והיה אף הוּא תיכף וּמיד ל“צד”. ופּרינציפּ המינוּיים הוֹלך וּמתהווה, כּנראה, לשיטה, וההוֹכחוֹת והבּיסוּסים לא יאַחרוּ ודאי לבוֹא. אוּלם אנשים פּשוּטים מַרשים לעצמם לפי שעה לבאֵר את הדבר בּתכלית הפּשטוּת: “**הפּוֹעל הצעיר” אינוֹ רוֹצה להיוֹת מיעוּט בּמוֹעצה. ** נוֹח לוֹ שלא תהיה מוֹעצה, והוּא בּתוֹר כּוֹח מאוּרגן ישֹיג בּין כּה וכה את שלוֹ. זהוּ הנימוּק התמידי הפּשוּט של כּל בּוֹיקוֹטיזם ציבּוּרי ושל כּל אוֹבּסטרוּקציה, הָחֵל מחרֵדי ירוּשלים וכַלֵה בּשֹמאל שבּשֹמאל.

וּבכן?

– “אחדוּת-העבוֹדה” לא הצליחה. היא רק מַניֶבר.

– הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאית לא תהא לה תקוּמה, עד אשר לא תָפֵר את בּריתה ולא תצא מתוֹך “אחדוּת-העבוֹדה”.

–מוֹעצה חקלאית לא תיכּוֹן, עד שלא תוַתרוּ על בּחירוֹת כּלליוֹת וּפּרוֹפּוֹרציוֹנַליוֹת.

והלאה?

– חפצתם בּאיחוּד? הרי לכם. שתוּ את כּוֹס התרעֵלה עד תוּמה.
איש בשֹר רעהוּ נאכֵלה.

האם להוֹסיף, לברר, לפנוֹת בּ“דברי שלוֹם ואמת”, אוּלי עוֹד יש לתקן, להציל? כּלוּם ישָמעוּ הדברים? הלא “איש-מפלגה” אנכי, נוֹגע בּדבר.

תמוּז, תרע"ט.

---

קלות וחמורות (על מאגדי הרוח)

מאת

ברל כצנלסון

כּמים קרים על נפש עייפה הן בּאוֹת, החדשוֹת הטוֹבוֹת, היפוֹת, משמיעוֹת הישוּעה. הרוּח מתאַגד. בּגרמניה – מוֹעצת העוֹבדים האינטלקטוּאַליים, בּצרפת – “בּהירוּת” ¹ המחשבה והאמנוּת. ועוֹד יוֹתר. אוֹיבים מוֹשיטים יד אח אל אח, והנה – “אינטרנַציוֹנל של הרוּח”. וכי אין הנחמה דַיה?

הנה חלפוּ הימים, אשר רק האָטד, העָקר ונבוּב-הלב, התנשֹא למלוֹך, והזית והתאנה והגפן, עמוּסי התנוּבה הטוֹבה, התחמקוּ בּענוַת-חן גאה מ“לנוּע על העצים”. הרוּח, בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אוֹמר הפּעם למשוֹל בּנוּ. וּדבריו מה נמרצים. האזינוּ: אנשי-הרוּח מתנגדים “למדינה הנשענת על כּוֹח וּמשפּילה את האדם לתפקיד של כּלי-שרת לפּוֹליטיקה של אוֹנס”, “לקפּיטליזם העוֹשֹה את האדם למכשיר”, “לכל צוּרה של אַדנוּת-מעמד”. הם רוֹצים “לבטל בּאוֹפן בּין-לאוּמי את עבוֹדת-הצבא”, “להנהיג הלאָמה מתקדמת, הפחתה מתקדמת של שעוֹת-העבוֹדה בּהתאם לטבע הטכניקה וּשְוִי התנוּבה”, “להגוֹת את המעצוֹרים דרך התפּתחוּתוֹ של הכּשרוֹן העוֹבד”, ועל כּוּלם הם שוֹאפים: “לעשֹוֹת את החיים הציבּוּּריים לכלי-שרת לתכליוֹת מוּסריוֹת”.

כּכה מדבּר אלינוּ הרוּח הגרמני, אֲמוּן הבּיטוּי המַגדיר, העיוּני והכּבד. הרוּח הצרפתי מַמתיק וּמַמליץ: “הרוּח אינה צריכה להיוֹת משוּעבּדה לשוּם דבר. אנוּ עבדיה והיא גבִרתנוּ. עלינוּ להָגֵן על אוֹרה וכוּ‘, לשֹאת את עינינוּ אל הכּוֹכב הזה המאיר לנוּ ממעל וכוּ’. ואין אנוּ מרימים על נס אלא את האמת היחידה והחפשית, שאין לה גבוּלים” וגוֹמר וגוֹמר.

שֹפתים ישָקוּ. בּאמת אמרוּ: דִבְרֵי פִי-חָכָם חֵן. מה טוֹב וּמה נעים. מה טוֹב, שלעוּמת נהמת חיוֹת, פּצוּעוֹת, טרוּפוֹת ואפלוֹת, עוֹנה מַנגינת-עדן ממרוֹמים. מה טוֹב שיש גדוֹלי-רוּח בּעוֹלם, ושהם אינם מתנַכּרים לנוּ, לעם ההוֹלך בּחוֹשך, ויוֹרדים להטוֹת שכם לנוּ, וּלחַלצנוּ ממצוּקוֹתינוּ. ואנוּ, החלכּאים הכּמהים לדבר ד', מַאזינים לסוֹד שִׂיח שַֹרפי-מַעלה, ולא תימָלא האוֹזן משמוֹע. הנך נכוֹן להסיח כּליל את הדעת מן התוֹהוֹ והבּוֹהוּ והחוֹשך על פּני תהוֹם, מפּני אוֹרה של הרוּח המרחפת וּממַללת.

לפי שעה אנוּ שוֹמעים רק את קוֹל-הענוֹת, את קשירת הכּתרים לרוּח ואת נפנוּף-הדגלים. ואנוּ, יוֹשבי השפל, רוֹאים את הקוֹלוֹת, ואת בּרקי-המַניפֶסטים ולבּנוּ כָּלֶה. מתי זה יגלוּ לנוּ שליטי-הרוּח, איככה יעשֹוּ הם את הפּלא הגדוֹל הזה, את חידוּש החברה האנוֹשית, אשר כּוּלנוּ, בּצר לנוּ, משתוֹקקים אליו, כּיד השֹגָתנוּ הדלה? הירדוּ גם הם לשם זה לתוֹך מַרתפי-חיינוּ, לתוֹך הבּוֹץ והרפש שאנוּ שוֹקעים בּוֹ, לתוֹך עסקי-הקהל המנוּוָלים והמנַוולים, לתוֹך מלחמת המעמדוֹת האפלה והאכזרית, לתוֹך בּתי הדיבּוּר והחיקוּק וּשאר חמוּדוֹת חיינוּ, לתוֹך עוֹלם המרי והזעם, והעלבּוֹן והאפלה? היתבּוֹססוּ הם אִתנוּ בּדמינוּ וּבבשתנוּ, היגאלוּ הם את עצמם בּזוּהמת-חיינוּ, כּמוֹנוּ זוֹחלי-ארץ, אוֹ שהם יעשֹוּ את כּל זאת ממרוֹם שבתם, מהוֹר-ההר של “אינטרנַציוֹנל הרוּח”? האוּמנם יסתפּקוּ הם, גדוֹלי-הרוּח, בּראשי-תיבוֹת, בּפרשוֹת סתוּמוֹת ולא יגלוּ לנוּ: מהוּ הדבר הצריך להיעשֹוֹת אוֹ, אפשר, רק להיאָמר, בּכדי שתבוֹא הרוּח ותיכּנס בּגדוּדי הפַּנים, החְלוֹפּים וההיידמַקים ותאיר להם את ה“אמת היחידה והחפשית, אשר אינה יוֹדעת גבוּלין בּין גזע וסיעה”, שתיכּנס הרוּח בּהסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים ודַבָּריהם, “לבל ישפּילוּ את רוּח האדם”, וּבכדי שיאיר אוֹר האמת והצדק והחירוּת על כּל תוֹפסי-שרביט ורוֹעי עדרי-אדם?

למה זה הם מַחרישים?

היהין אדם סתם להתיצב לפני הדרת כּבוֹד אנשי-מרוֹם-הרוּח ולאמוֹר להם קצת מאשר בּלבּוֹ?

ישנה שנינה יהוּדית-המוֹנית, השוֹאלת: “והיכן הייתם בּימי הקוֹר הגדוֹל?”

– מוֹרי ורבּוֹתי, אשר לאוֹרכם אנוּ הוֹלכים, וּבזכוּתכם גם לנוּ מוּתר האדם מן הבּהמה, וּמימיכם אנוּ שוֹתים (אם כּי לא תמיד לרוָיה) וּבידכם מַפתחוֹת שערי התפארת וההוֹד והאצילוּת והדעת, והעיקר – האַלמָוֶת – היכן הייתם אתם בּימי הקוֹר הגדוֹל?

מה טוֹב ויפה לשמוֹע על בּיטוּל המלחמוֹת והצבא. למה זה איפוֹא לא הקדמתם קצת כּשאַלפי “שקצים” רוּסים, אשר לא ידעוּ ממרוֹמי-הרוּח, אשר אפשר אף קרוֹא ספר לא ידעוּ, מסרוּ את גוָם למכּים, על אי-רצוֹנם לקחת חלק בּטבח-האדם וּבממשלת הזדוֹן? למה לא הקדמתם אתם, מאוֹרי עוֹלם, לפני חמש שנים לפּחוֹת, ולא גאלתם אוֹתנוּ מכּל זה אשר בּא עלינוּ? מה נכוֹחים הדברים על “הפחתה מתקדמת של שעוֹת-העבוֹדה”, חבל רק על שהיא בּאה בּזמן ש“האבּירים השחוֹרים”, מבּלי דעת כּי אנשי-הרוּח שוֹאפים לכך, תוֹבעים 44 שעוֹת-עבוֹדה בּשבוּע והמהדרים מתקרבים לארבּעים, ואף לשלוֹשים ושש. למה זה לא הקדמתם קצת לבוֹא, אז, כּשהתוֹפרת המסכּנה עיורה את עיניה שש-עשֹרה וּשמוֹנה-עשֹרה שעוֹת על גבי המחט, כּשעוֹבד-הפחם לא היה רוֹאה את השמש לא בּעלוֹתוֹ ולא בּבוֹאוֹ, וכל פּעוּלה וּרצוֹן פּעוּלה להפחתת שעוֹת-העבוֹדה היה מביא לבעליו רעב, תפיסה, הרג? מה חשוּבים הדברים, כּי עמלם של העוֹבדים צריך לחדוֹל היוֹת מכלה-עוֹלם. איפה זה הייתם כּל הימים כּשילדי עניים נעשקוּ מילדוּתם אויר, מזוֹן, חינוּך, אוֹר-עוֹלם? למה זה בּוֹששתם לבוֹא?

רוֹכבי אתוֹנוֹת צחוֹרוֹת, יוֹשבי על מִדִין, האוּמנם בּני מֵרוֹז אתם? האוּמנם צריכים היוּ לעבוֹר שלוֹשת יוֹבלוֹת שנים, עם מַכאוֹביהם ואפלתם, עם כּל הרעידוֹת והנפָצים שבּבטן-האדמה, עם התגוֹששוּת-הדמים העיורת בּמעי החברה, בּכדי שתוֹפיע הרוּח? האוּמנם כּך דרכּה של הרוּח לפַגר, להוֹפיע מקץ הדברים, על פּסגת-החיים, אוֹ זוֹהי רוּחכם אתם שבּוֹששה לבוֹא? האוּמנם לא חָורוּ פּניכם, בּהעלוֹתכם על לב, כּי אִתכם, אִתכם, עם מַניפֶסטים שלכם וּכרוּזיכם שלכם הוֹפיעה הרוּח?

לא. עלילה היא זוֹ על הרוּח.

אף אנחנוּ, נחוּתי-דרגה, ידענוּ את הרוּח, את הרוּח אשר בּאנוֹש, אשר אדם חוֹזה מבּשֹרוֹ. את הרוּח המפַעמת בּהָגָר שפחת שָֹרַי, הבּוֹרחת מפּני גברתה, ואת רוּח האיש היוֹצא אל אֶחיו, נוֹשֹא בּסבלוֹתם וּמוֹציאם מבּית-עבדים.

ואת שֵמע אנשי-הרוּח, אשר נגלוּ לאדם, בּטרם היוֹת ה“אינטרנַציוֹנל של הרוּח” שמענוּ. ואם גם לא נרחיק נדוֹד לאיתני-עוֹלם, אבוֹת הנבוּאה והגאוּלה, אשר בּדם- לבּם היוּ קוֹרעים חלוֹנוֹת בּכלא ההוָיה האנוֹשית, נזכּוֹר את בּני הדוֹרוֹת האחרוֹנים, אבוֹת-תנוּעת-הגאוּלה של ימינוּ. ידענוּ את רוּסוֹ, מבַשֹרה של המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה אשר התחילה מאז וטרם נגמרה (וּמתי תיגָמר?), ידענוּ את רוֹבֶּרט אוֹוֶן ², זה בּעל בּית-חרוֹשת, המאמין בּרוּח האדם החפשי וּביִצרוֹ הטוֹב, אשר הפך לפני כּמאה שנה את בּית-חרשתוֹ לבית-חינוּך נעלה ואת אלפי פּוֹעליו לבני-חוֹרין, ידענוּ את בּנוֹ של בּעל בּית-חרוֹשת, את פרידריך אֶנגֶלס³, אשר הלך לפני כּשמוֹנים שנה בּעסקי אביו וַירא בּעניוֹ וּמרוּדיו של העוֹבד האוֹבד ויכתוֹב את ספרוֹ המחריד למצבוֹ של הפּוֹעל האנגלי, אשר ממנוּ תוֹצאוֹת להתחלת התיקוּנים המעשֹיים; ידענוּ את בַּיְרוֹן המשוֹרר הלוֹרד, החוֹלם על שחרוּרה של יוָן, ואת היינה המשוֹרר היהוּדי, “קל-הרוּח” וּמַפּיל מבצרים, וידענוּ את פֶרדינַנד לַסַל, הנער הגאֶה והעז, בּן הסוֹחר היהוּדי, אשר נשבּע, בּן ט"ו, שבוּעת-אמוּנים למלחמת-הרוּח, ואת הנערים בּני הפּריצים הרוּסים, את הֶרצֶן ואוֹגַריוֹב ⁴, אשר בּאוּ “בּאָלת-חניבעל” לשם “העם”, והניחוּ את היסוֹד למלה החפשית, המשחררת של רוּסיה, וידענוּ את נכדי הרבּנים, את משה הֶס⁵, החסיד, ואת קַרל מַרכּס⁶, החריף, ואת רוֹסקין⁷, ואת קרוֹפּוֹטקין⁸, ואת פּרוּדוֹן⁹, ורֶקליוּ¹⁰ ידענוּ, ואת קדוֹשי ליסֶלבּוּרג¹¹ וּמעוּני-סיבּיריה, ואת כּל הגבּוֹרים והקדוֹשים האַנוֹנימיים, בּני-בּלי שם – מי יִמנם? אכן עשֹה רוּח האדם את מעשֹהוּ, בּעלטה וּבאוֹרה, בּיחידי-הסגוּלה וּבהמוֹנים, מבּלי לחכּוֹת להכרזת המַניפֶסטים. “פַּחַז כּמים” היוּ כּל אלה. למה לא חיכּוּ עד שתימָצא המלה ההוֹלמת, האחרוֹנה, של “אנשי-הרוּח”, למה פּרצוּ להם פּרץ?

למַניפֶסטים חיכּוּ רבּים, רבּים מבּין “אנשי-הרוּח”. לא רק אלה אשר “מסרוּ את נפשם, את תוֹרתם ואמנוּתם לשירוּת הממלכוֹת”, כּאמוּר בּמַניפֶסט. חיכּוּ גם אנשי היוֹפי והעוֹמק והאינדיבידוּאַליוּת, כּל אלה אשר לא יכלוּ לבוֹא בּטרם אשר החָכמוֹת בּחוּצוֹת תרוֹנה.

“יוֹדעים אנוּ את חוּלשת נפש היחיד וכוֹח הזרמים הציבּוּריים”. אכן ידענוּ. הניחוּ איפוֹא לרוּח-הקוֹדש. אזי נשארוֹת רק רוּחוֹת מנשבוֹת ומספּרוֹת.

* * *

התאַגדוּת הרוּח. היוּמלח המלח? הרוּח (אם להשתמש בּמלה אוירית זוֹ), הלא זהוּ הכּוֹח המאַגד את החוֹמר העוֹלמי, הנוֹפח בּאפּוֹ נשמת חיים. מהוּ איפוא הרוּח המאוּגד כּשהוּא לעצמוֹ, מהוּ צרכּוֹ להיוֹת מאוּגד? מה כּל בּרית-אנוֹשית מבּלי רוּח, וּמַהי בּרית-הרוּח? מהי הרוּח, אשר צוֹררים אוֹתה בּחפנַים וּמאַגדים אוֹתה?

אפשר שהליקוּי הוּא בּי, בּשוֹאל. יש עוֹד דברים דוֹמים שאינם מתקבּלים על דעתי. וגם כּן מעניני רוּח. בּילדוּתי קראתי את מאמריו של מרדכי בּן הלל הכּהן על אגוּדת-סוֹפרים. ותמהתי. ולא הבינוֹתי כּיצד מאַגדים חוֹמר זה הקרוּי סוֹפרים, וּלמי יִקָרא סוֹפר וּבמה יוּכּר הסוֹפר, וּמה זה יעשֹוּ הסוֹפרים בּצַותא. כּשזָקַנתי נוֹדע לי, כּי “סוֹפר” זה משלח-יד, פרוֹפֶסיה בּלע"ז, וּמכּיון שאני “עוֹמד על ההשקפה” של סידוּר עוֹבדים פּרוֹפסיוֹנַלי, הריני מתחיל להבין מה זאת אגוּדת-סוֹפרים. דבר אחד עוֹד פּחוֹת נתקבּל על דעתי. שמעתי על קוֹנגרסים לחוֹפש הדתוֹת והאמוּנוֹת, ושמעתי כּי פּילוֹסוֹף יהוּדי ידוּע קידש שָם פּעם בּאחד הקוֹנגרסים הללוּ שֵם שמים: דרש לפני כּמה גַלָחים וחוֹקרים בּשבח היהדוּת. ואת עצם הדבר של חוֹפש-האמוּנה מַחשיב אני דוקא בּמאד, ויוֹדע אני כּי אפילוּ בּחוּגינוּ, בּין צעירים שבּצעירים, חפשים שבּחפשים ודַעתנים שבּדַעתנים, חסר לנוּ בּנידוֹן זה הרבּה. ואף על פּי כן לא היתה השֹגתי תוֹפסת את עצם הענין בּשוּם אוֹפן: כּיצד משחרר קוֹנגרס-החוֹקרים את האמוּנוֹת וכיצד הוּא מַשרה חוֹפש דעוֹת וסבלנוּת?

אגב, היה לו גם צער על הדבר, למה זה לא דאג להקדים קוֹנגרס דְנָא להקדים וּלהוֹציא את שפּינוֹזה מן החרם, את שלמה מוֹלכוֹ ואת ג’יוֹרדַנוֹ בּרוּנוֹ ממדוּרוֹת האינקביזיציה, ולפּחוֹת, את תינוֹקוֹתינוּ הקַנטוֹניסטים מן השמד. האוּמנם רצה כּל כּך ונחפּזת ההיסטוֹריה האנוֹשית הזחלנית, עד בּלתי רצוֹתה להמתין להם קצת? ואפשר אשם שפּינוֹזה, שנבהל וּפרץ והקדים, מבּלי לחכּוֹת לקוֹנגרסי חוֹקרי הדת והסבלנוּת?

אין לקפּח שֹכר כּל בּריה. ודאי, שמַניפֶסטים אלה ודוֹמיהם אוֹמרים דבר-מה. הם אוֹמרים, כּי גלי החיים מתרחבים, כּי האמנוּת והשירה אינן יכוֹלוֹת להישָאר ספוּנוֹת בּאַרמנוֹתיהן. כּי ענינים “אלה” חדֵלים להיוֹת ענין ל“שוֹנים” יחידים, לגאוֹנים, לאוּמללים וּמוּפקרים; וּבמוּבן זה הרי זה מאוֹתוֹת הזמן.

אוּלם אם כּן – לשוֹן זוֹ מדבּרת גדוֹלוֹת למה?

* * *

תנוּעת הגאוּלה האנוֹשית, אשר בּראשית ימיה קמוֹּ לה גאוֹני המחשבה והרגש, צדיקי-הדוֹר, קדוֹשים וגוֹאלים, קרה לה אסוֹן גדוֹל. היא כּרעה ללדת ועמדה בּמַשבּרה. התנוּעה הוֹלכת וּרחבה, יוֹמה קרֵב וגוֹאל – אַיִן. קמוּ לה תלמידים, אנשי-הבּינוֹניוּת, חסידים, נאמנים, פּקידים, הקיצוּ המוֹנים – והיא מצפּה לגאוֹנה-גוֹאלה, לגאוֹן-המפעל, לגאוֹל-הטכניקה והסידוּר, לגאוֹן השלטוֹן וחינוּך-העם, ועיניה כָּלוֹת, וקרבּנוֹתיה רבּים, והיא מתבּוֹססת בּחבליה, ועל מזבּחה אנוּ נוֹפלים יוֹם יוֹם. והוּא, המשיח האסוּר בּכבלים, מתמהמה, אך אינוֹ בּא.

המבשֹר את בּוֹאוֹ אינטרנַציוֹנל הרוּח? היש בּקרבּוֹ רמז לתשוּבה על צרכי השעה הגדוֹלה, החמוּרה והאחראית? המאיר הוּא את “דרך-הרוּח”?

עֵד הייתי מנעוּרי לדרך-הרוּח של אנשי-הרוּח של עם אחד. ידעתי את ה“הליכה לתוֹך העם”. זוֹ הדרך, אשר בּה בּחרוּ האמנים, גאוֹני העם, העוֹמדים על הוֹר ההר של היצירה האמנוּתית, דוֹסטוֹיֶבסקי וטוֹלסטוֹי, נביאי הרֶבוֹלוּציה, גם בּשעה ששֹטָמוּה וּביקרוּה, וּבה בּחרוּ ילדי העם מן “הנערה על הסף” ¹² של טוּרגֶניב ועד המוֹרה העממי והחוֹבשת הכּפרית וה“פּרוֹפּגַנדיסט”, והנער הטֶרוֹריסט. זוֹ הרוּח אשר נתנה את קרוֹפּוֹטקין ואת קוֹרוֹלֶנקוֹ¹³, את וֵירה פיגנר¹⁴ ואת סוֹפיה פֶרוֹבסקי¹⁵. זוֹ הרוּח אשר הוֹציאה להוֹרג גם את ילדינוּ, החל מהֶסיה הֶלפמַן¹⁶,
תרמ"א, ועד בּלתי כַּלֵה. זוֹהי הרוּח אשר הביאה את שלוֹשת חללינוּ בּמדינה אחת קטנה, בּבַּוַריה: את קוּרט אַייזנר¹⁷, את גוּסטַב לנדוּאֶר¹⁸ ואת לוין¹⁹

מפּינוֹת שוֹנוֹת, בּדרכים שוֹנוֹת, לעזרת העם האחת. היוֹדעת בּרית אנשי-הרוּח דרך אחרת מאשר החיים בּעם, בּקרב העם. מאשר חיי-עבוֹדה וּפעוּלה אנוֹשית?

* * *

כּרחוֹק האלילוּת, המצמצמת את שכינתה בּבית-זבוּל לאדוֹניה, משכינת-העוֹלם אשר מלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה – כּן רחוֹקה הרוּח המסתלסלת וּמתפּנקת, ורוֹאה את עצמה סגוּרה בּמחיצת אנשי-שם, בּועידוֹת, בּמדינאוּת, בּמַניפֶסטים וּבאינטרנַציוֹנל של הרוּח, מרוּח המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה, המתחוֹללת עלינוּ, רוּח המהפּכה אשר לא תשקוֹט ולא תירָגע ולא תשוּב אל תַערָה, אם גם חבליה ימָשכוּ שנים ודוֹרוֹת, עד הקימה חיים אחרים לאדם.

על עדרי אדם עיורים וגלמיים לא תוֹפיע לעוֹלם שמש צדקה (אם תוֹפיע, בּכלל, בּיוֹם מן הימים ואם לנצח הסתירה פּניה מאִתנוּ, וכל קיוּמה הוּא רק בּלבבוֹת דווּים – לא לנוּ לפתוֹר. האדם החי, כּל עת חיוֹתוֹ על פּני האדמה, לא יחדל לחתוֹר אליה). ועצם הקיוּם של “אנשי-הרוּח”, אדוֹני הרוּח, כּדבר שבּמעמד, כּחלק מהמציאוּת השלטת, כּחֶבר המתנשֹא על העם והעוֹמד מחוּצה לוֹ – זהוּ אחד היסוֹדוֹת האיתנים של אפלת חיי העם.

אין מעמד מדוּכּא שבּחברה יוֹצא לגאוּלה, אלא אם הרים את היסוֹד המוּסרי של קיוּמוֹ מעל ליסוֹדוֹת הקיוּם של החברה השלטת, וסחף בּכוֹח-החיוּניוּת של מוּסרוֹ ורוּחוֹ את הטוֹב והעֵר והמחוֹנן שבּמעמדים השוֹלטים וּבעלי הזכוּיוֹת. יחידי-סגוּלה, אנשי-הרוּח בּחסד אלוֹהים, יוֹדעים לקדם את פּני הכּוֹחוֹת החדשים, החוֹרגים ממסגרוֹתיהם. אבל כּל זה אינוֹ די לגאוּלה אנוֹשית. התערוּת הרוּח בּכל בּשֹר, בּרית אנשי-הרוּח עם העם, בּרית אמיתית עד כּדי התמַזגוּת, אחדוּת המדע והעבוֹדה – לזה קוראת המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה.

היש כּזאת את בּרית אנשי הרוּח המתנשֹא, בּאשר הם שם?

קהילת אנשי-הרוּח של ימינוּ עוֹד רחוֹקה-רחוֹקה מזה. רחוֹקה לא רק אוֹתה האינטליגנציה אשר היא עצם מעצמה של חברת השלטון, הרכוּש והזכוּיוֹת, ולא רק זוֹ המוֹכרת את רוּחה בּכל הצוּרוֹת בּשירוּת הרָשות והממוֹן, כּי אם אפילוּ זוֹ, אשר היא בּת-העם, לכאוֹרה, ודוֹגלת בּשם העממיוּת, בּשם ההפיכה.

שאלוֹת החיים, החברה והעבוֹדה, חדֵלוֹת להיוֹת ענין של הגדרוֹת ונוּסחאוֹת, אשר בּהן אפשר להתגדר. לא לחידוּשי-הגדרוֹת מצפּה העוֹלם עכשיו. וּמי שבּקי קצת בּענינים אלה, יטעם בּכל החידוּשים האלה רק טעם גֵרה ולא טעם יצירה. כּמוֹ בּנוֹגע לפתרוֹן צרת-ישֹראל – בּויכּוּחים על מַהוּת-היהדוּת ועל צדקת הגר“א ²⁰ אוֹ הבֶּעש”ט²¹. לא דבר שֹפתים, עצה וּגבוּרה למלחמה. סוֹד העוֹמק של תנוּעת הגאוּלה הוּא לא בּהגדרוֹתיה, כּי אם בּפעוּלוֹתיה. לא ראוּ חכמים ותיקים מה שראתה שפחה על הים בּשעת יציאת מצרים.

* * *

פרידריך ניטשֶה ²², גדוֹל החוֹזים בּדוֹרנוּ, ואוּמלל החוֹזים, אשר בּקהל מתקני-עוֹלם לא יֵחַד כּבוֹדוֹ, אשר ידע לקרוֹא בּמשל וּבחידוֹת לכל מַדוֶה וּמכאוֹב-לבּנוּ, אשר שֹטָמָנוּ, ואשר ידע לכאוֹב עִמנוּ ולבוֹז לנוּ וּלרחם עלינוּ, בּרחמים רחוֹקים – מָשַל לנוּ מָשָל על “שלוֹש התמוּרוֹת לרוּח”²³ התזכּרוּ? התמוּרה הראשוֹנה, כּי “יהיה הרוּח לגמל”, כּי “יעמיס עליו הכָּבד מכּל כּבד”. לתמוּרה זוֹ, הראשוֹנה בּתמוּרוֹת הרוּח, בּטרם יהיה לאריה, טרם הגעתם, מוֹרי ורבּוֹתי, אנשי-הרוּח המוּכתרים.

תשרי תר"פ.

---

להצעתו של החבר יוסף טרומפלדור

מאת

ברל כצנלסון

¹ יוֹסף טרוּמפּלדוֹר פוֹנה אל פוֹעלי ארץ-ישֹראל בּהצעה בּת-ערך. חבל מאד שהחבר טרוּמפּלדוֹר מצא עוֹד לנחוּץ להוֹסיף אל ההצעה המעשֹית והפּשוּטה הזאת גם נוֹפך, תערוֹבת של הערכוֹת ויחסים, אשר אינם מוֹסיפים לדבריו לא “ניטרליוּת” ולא “שחרוּר מהשקפוֹת פּרטיוֹת”, דברים הרצוּיים, לכאוֹרה, כּל כּך לבעל הצעה. בּיקוֹרת “נייטרלית” זוֹ, התוֹפסת מקוֹם הגוּן בּמכתב, ודנה וּפוֹסקת על רגל אחת גם בּדבר “מַהוּתה ורוּחה” של “אחדוּת-העבוֹדה”, וגם בּדבר “אי-ההסכּמה של “הפּוֹעל הצעיר” למוּת, כּל עוֹד לא הוֹכיחוּ לוֹ שאין זכוּת לקיוּמוֹ”, ודוֹאגת אפילוּ ליחס השלילי של “פּוֹעלי-ציוֹן” בּחוּץ-לארץ ל“אחדוּת-העבוֹדה”, הבּאה, רַחמָנָא ליצלָן, “להאפיל על הבּהירוּת המפלגתית” – מוּטב היה, כּמדוּמה, שבּיקוֹרת זוֹ תראה אוֹר מחוּץ לגבוּלוֹת ההצעה המעשֹית, הבּאה לאַחד כּוֹחוֹת וּלמַעֵט פּירוּדים. אוּלם לא נטַפּל בּצד זה של המכתב, כּשם שאיננוּ מטפּלים בּשאר ספרוּת-הפּוּלמוּס, היוֹרדת עלינוּ בּשפע. סחוֹרת-אֶכּספוֹרט זוֹ – פּניה מוּעדוֹת מערבה, אל מוּל פני הועידה של “צעירי-ציוֹן”, פּן יתוּר חס ושלוֹם לבּם אחרי דברי “אחדוּת-העבוֹדה”. – – אוּלם חשוּבה לנוּ, חשוּבה מאד, ההצעה גוּפה של החבר טרוּמפּלדוֹר. ואליה, אל ההצעה המעשֹית, רוֹצים אנוּ להבּיע את יחסנוּ גלוּי, מבּלי לב ולב.

אנוּ מקבּלים אוֹתה.

מקַבּלים מבּלי דחיוֹת ועיוּנים והגהוֹת, מבּלי דברי סחוֹר-סחוֹר.

טרוּמפּלדוֹר מציע:

“הפּוֹעלים (יוֹתר נכוֹן העמלים שאינם מנַצלים את עמל האחרים) בּוֹחרים צירים למוֹעצה משוּתפת. שיטת הבּחירוֹת תהיה פּרוֹפּוֹרציוֹנַלית. רשימוֹת יכוֹלים להציג גם המפלגוֹת וגם אגוּדוֹת שוֹנוֹת אחרוֹת. המוֹעצה היא בּלתי-מפלגתית ויוֹצרת מוֹסדוֹת משוּתפים”.

אנוּ מקבּלים את ההצעה, מבּלי עקיפין, מבּלי הַחְמָצָה. ועוֹד יוֹתר. אנוּ נכוֹנים ללכת הלאה, לקראת כּל הצעה, המרחיבה את חוּג-הפּעוּלה של מוֹעצת-פּוֹעלים נבחרת, המרבּה את זכוּיוֹתיה, המַגבּירה את כּוֹחה. אנוּ מקבּלים, עד כּמה שהדבר תלוּי בּקבּלתנוּ. כּי, לצערנוּ הגדוֹל, למדנוּ בּמשך הימים, כּי קבּלת-הצעה זוֹ מצדנוּ אינה מספּיקה עדיין להגשמתה.

וכאן חוֹבה עלינוּ לספּר לפני חברינוּ ולפני קוֹראינוּ, שהצעה זוֹ גוּפה, בּעצם יסוֹדה, וּבצוּרוֹת שוֹנוֹת, הוּצעה על ידינוּ כּמה פּעמים, וּללא תוֹצאוֹת. לא פּעם נאמרוּ ונכתבוּ מצדנוּ דברים מעין אלה, הנאמרים כּיוֹם על ידי החבר טרוּמפּלדוֹר, לא פּעם נכנסנוּ בּמשֹא-וּמתן בּרוּח זה, וּבמקוֹם שיתוּף-פּעוּלה הביאוּ לנוּ הדברים רק מַפּח-נפש.

בּקוּנטרס ט', עמוּד 28, אמוּר ²: "סידוּר מוֹעצה חקלאית, נבחרת מכּל העוֹבדים החקלאים, אם הבטחת זכוּת המיעוּט, בּתוֹר מוֹסד עליוֹן, העוֹמד למעלה מכּל ההסתדרוּיוֹת ויחסיהן. לא מוֹסד, המתַווך וּמפַשר בּין שני “צדדים, צריכה להיוֹת מוֹעצה זוֹ, כּי אם המוֹסד העליוֹן של העוֹבדים החקלאים. הדרך היחידה ליצירת מוֹעצה כּזוֹ, אשר תשחרר אוֹתנוּ מכּל חיכּוּכים בּין-מפלגתיים, היא דרך הבּחירה העממית, הכּללית והפּרוֹפּוֹרציוֹנַלית, הנוֹתנת את האפשרוּת לכל “זרם” וחוּג להשפּיע על מהלך הענינים בּמידה המגיעה לוֹ. אילוּ היתה הצעה זוֹ מתקבּלת, אילוּ היתה מוֹעצה זוֹ נכנסת לחיים וּמצליחה, היה אפשר לראוֹת בּזה פתח תקוה לעוֹד מוֹסדוֹת אחרים, כּלליים לכל ציבּוּר העוֹבדים, מוֹסדוֹת בּעלי כּוֹח משפּטי, מוּכּר וּמאוּשר מכּל ציבּוּר העוֹבדים. אם תקותנוּ, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” תהיה לאחדוּת כּל העוֹבדים, תקוּם בּקרוֹב אוֹ לא, אבל, לפי שעה, היוּ מוֹסדוֹת כּעין אלה מקיימים בּענינים חלקיים את אחדוּת-העוֹבדים”.

בּקוּנטרס י', עמוּד 33–32, כּוֹתב נ. גוֹלדבּרג: “רוֹצה אני להשֹיח לכם את המעיק על לבּי, וּבמלים בּרוּרוֹת. אנוּ עוֹמדים לפני מצב קשה. כּל עבוֹדתנוּ סוֹבלת מן הפּירוּדים, ואסוּר לעשֹוֹת מזה משֹחק והתחָרוּת של מפלגוֹת. הענינים מקבּלים על ידי זה צוּרה מכוֹערה עד למאד. זה ירעיל וישחית את כּל אחד מאִתנוּ. אפילוּ את החדש שרק זה בּא אוֹ עוֹמד לבוֹא אלינוּ. תמוּנוֹת אחדוֹת מן הזמן האחרוֹן עוֹמדוֹת לפנַי, ואני רוֹאה ירידה בּתוֹכנוּ. אני מַציע איפוֹא שנתאַסף עוֹד הפּעם לשם האיחוּד. אנוּ מוּכרחים להתגבּר על כּל מיני הֶרגלים, וּלהתרוֹמם כּראוּי למצבנוּ ולתעוּדתנוּ. ועוֹד אִתי הצעה זמנית, עד סידוּר האיחוּד הגמוּר: תיבָּחר מתוֹך כּל ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאים מוֹעצה חקלאית לשם קבּלת עבוֹדה וסידוּרה, ותיבּחר כּמוֹ כן לשכּה אִינפוֹרמַציוֹנית אחת. שתי הצעוֹת אֵלוּ הן בּעינַי הכרחיוֹת מכּל הצדדים, פּן נגיע, חלילה, לידי ירידה בּחוֹמר וּברוּח”.

דברים אלה לא מצאוּ הד. יוֹתר נכוֹן, הצעה פּשוּטה זוֹ לאיחוּד-הכּוֹחוֹת נהפּכה עצמה לסלע מחלוֹקת. וּלסלע זה נתפּוֹצצוּ כּל אָפני-הפּתרוֹן שהוּצעוּ מאִתנוּ בּכמה פּגישוֹת חברים. אנחנוּ הצענוּ מוֹעצה בּלתי-מפלגתית ונבחרת על ידי בּחירוֹת כּלליוֹת וּפּרוֹפּוֹרציוֹנַליוֹת מאת כּל העוֹבדים, שאינם חיים על ניצוּל, אם הם בּ“הפּוֹעל-הצעיר”, אוֹ בּ“ארץ-ישֹראלי הצעיר”, אוֹ ב“אַחדוּת-העבוֹדה”, אוֹ עוֹמדים מחוּץ לכל הסתדרוּת. נגד הרעיוֹן של מוֹעצה בּין-מפלגתית ונבחרת דרש “הפּוֹעל הצעיר” מוֹעצה בּין-מפלגתית וּממוּנה.

נסיוֹנוֹת להגיע לידי פּעוּלה מאוּחדת-מאוּרגנת נמשכוּ מצדנוּ גם אחר-כּך. בּזמן שהוּתה של המשלחת של “אחדוּת-העבוֹדה” בּחוּץ-לארץ, נתחדש המשֹא-וּמתן בּצוּרה חדשה וּמעשֹית. בּישיבה בּפּריס, אשר נכחוּ בּה: ד“ר הוּגוֹ בּרגמן, בּ. כּצנלסוֹן, אליעזר קפּלן, י. שוֹחט, י. שפּרינצק, הוּצעה הצעה על דבר יצירת מוֹסדוֹת כּלליים, חוּקיים לפוֹעלי ארץ-ישֹראל. בּ. כּצנלסוֹן הציע תכנית, אשר על פּיה יקָבע בּדיוּק חוּג הזכוּיוֹת והחוֹבוֹת של המוֹסדוֹת הנבחרים ו”יוּבטח כּוֹחם המשפּטי כּלפּי חוּץ וּכלפּי פְּנים". הצעה זוֹ נתמכה גם מצד אנשי חוּץ-לארץ. מצד בּא-כּוֹחוֹ של “הפּוֹעל הצעיר” לא בּאוּ ערעוּרים, אלא הוֹדעה, כּי הוּא ישאל את פּי חבריו בּארץ-ישֹראל. תשוּבה לא הגיעה אלינוּ עד היוֹם. הנסיוֹן לחידוּש המשֹא-וּמתן הזה למעשֹה, בּלוֹנדוֹן, לא הביא לשוּם תשוּבה חיוּבית, אף לא להצעת סידוּר חיוּבי אחר, כּי אם להטלת חשדים בּעצם ההצעה.

המשֹא-וּמתן הזה נתחדש שוּב בּשבוּעוֹת האחרוֹנים בּארץ-ישֹראל. שתי ישיבוֹת משוּתפוֹת היוּ לנוּ עם חברי “הפּוֹעל הצעיר”, בּנוֹכחוּתוֹ וּבהשתתפוּתוֹ גם של החבר טרוּמפּלדוֹר. אנוּ חזרנוּ על הצעוֹתנוּ: מוֹסדוֹת משוּתפים נבחרים, כּלליים וחוּקיים, הצענוּ כּי תיסָגרנה לשכוֹת-העבוֹדה המיוּחדוֹת של המפלגוֹת, כּי תיבָּטלנה קוּפּוֹת-החוֹלים הנפרדוֹת, וּתסוּדרנה: לשכּת-עליה (לקבּלת הבּאים), לשכּת-עבוֹדה, לשכּה חקלאית (אשר תרַכּז וּתנהל את כּל המשֹא-וּמתן בּעבוֹדה יִשוּבית וחקלאית עם מוֹסדוֹת הישוּב), קוּפּת-חוֹלים והנהלה לעניני בּנק-הפּוֹעלים. אנוּ מצדנוּ מוּכנים לסגוֹר את כּל מוֹסדוֹתינוּ העוֹסקים בּכך, ולמסוֹר למוֹסדוֹת שיבָּחרוּ מאת ציבּוּר הפּוֹעלים את כּל הזכוּיוֹת כּלפּי ציבּוּר הפּוֹעלים וּכלפּי מוֹסדוֹת-חוּץ.

הצעה זוֹ לא נתקבּלה מצד “הפּוֹעל הצעיר”. נגד זה בּאה הצעה: לא לסגוֹר את הלשכוֹת הקיימוֹת, כּי אם לסדר לשכּה שלישית, אשר תפַשר בּין הלשכוֹת הקיימוֹת, ותדאג להקטין את שטח הניגוּדים. לשכּה שלישית זוֹ תיבָּחר לא בּבחירוֹת כּלליוֹת וּפרוֹפוֹרציוֹנַליוּת, כּי אם תמוּנה מֶחֱצָה על מחצה, על ידי המפלגוֹת. עד כּאן הגיע המשֹא-וּמתן בּדבר “שיתוּף-הפּעוּלה”.

וּלסיפּוּר-מעשֹה זה יש לנוּ להוֹסיף מלים אחדוֹת: אנחנוּ מאמינים בּאפשרוּת הגמוּרה של איחוּד העוֹבדים בּארץ-ישֹראל. אנחנוּ מוּכנים להצעוֹת של איחוּד, המרחיקוֹת לכת הרבּה יוֹתר מאשר הצעוֹת מוֹסדוֹת כּלליים משוּתפים. אוּלם לא נסכּים לשוּם צוּרה אשר תזייף את האיחוּד, אשר לא תמסוֹר את הנהלת הענינים לידי נבחרי-העוֹבדים, כּי אם תחַלק את השלטוֹן בּעוֹבדים על פי הסכּמת-מפלגוֹת. בהצעה של טרוּמפּלדוֹר, בּהצעה של יסוּד מוֹסדוֹת משוּתפים נבחרים (על ידי מוֹעצה אוֹ על ידי הציבּוּר) בּבחירוֹת כּלליוֹת וּפרוֹפוֹרציוֹנַליוֹת על ידי כּל העוֹבדים – אנוּ תוֹמכים בּכל תוֹקף ודוֹרשים את הגשמתה. אבל לא נסכּים להחליף מוֹסדוֹת פּוֹעלים בּסוּרוֹגָטים, אִרגוּן-פּוֹעלים בּלתי-מפלגתי בּסידוּר-ענינים בּין-מפלגתי, וּבחירת-העוֹבדים בּמינוּי של ועדי-מפלגוֹת.

טבת תר"פ.

---

לייסוד בנק הפועלים

מאת

ברל כצנלסון

¹

רעיוֹן הבּנק חי בּעוֹלמנוּ זה שנים אחדוֹת וּמבקש את תיקוּנוֹ, כּלוֹמר, את הגשמתוֹ. משעה שהפּוֹעל הארץ-ישֹראלי התחיל לחפּשֹ דרכים וּלנסוֹת למעשֹה לצאת מעוֹל עבוֹדה (אוֹ יוֹתר נכוֹן, אי-עבוֹדה) אצל בּעלים, וּלהיכּנס לתוֹך עבוֹדה פּוֹריה בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם, נברא גם הצוֹרך בּמוֹסד כּספּי מיוּחד, אשר יסייע לכך. הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת, אשר היוּ כּהוֹפעוֹת בּוֹדדוֹת, נוֹצרוּ בּעזרת הכּספים אשר נקרוּ לפנינוּ בּהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת. גם הקרן הקימת, גם ה“חברה להכשרת הישוּב”, גם קוּפּת-הפּוֹעלים הארץ-ישֹראלית, ואפילוּ יִק“א – השתתפוּ מדי פּעם בּפעם בּאמצעיהם בּיסוּד הקבוּצוֹת. בּימי המַשבּר² השתדלנוּ אפילוּ, עד כּמה שאפשר, להוֹציא את כּספּי הסיוּע למטרוֹת עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. אוּלם ברוּר הדבר, כּי אין כּל תקוה להוֹציא את העבוֹדה הקבוּצתית למרחב, לפַתח אוֹתה כּצוּרה קבוּעה, שיטתית של עבוֹדה, של קבּלנוּת, של אריסוּת, כּל עוֹד לא נברא המוֹסד הכּספּי החזק, המיוּעד מתחילת בּרייתוֹ להמצאת אַשראי חוֹלף לעבוֹדה הפּרוֹדוּקטיבית המשוּתפת בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת. אין כּל תקוה לעשֹוֹת את הפּוֹעל לשליט בּעבוֹדתוֹ, לבעל-יכוֹלת, המסוּגל לאִיניציאַטיבה וּלמילוּי האִיניציאַטיבה, כּל זמן אשר כּל קיוּם של כּל קבוּצה תלוּי לא בּיכוֹלתה וּבערכּה הכּלכּלי כּי אם בּשתדלנוּת וּבהמוֹן הערכוֹת והשפּעוֹת ו”דעוֹת", וּבהגנה על תקציבים לפני מוֹסדוֹת שוֹנים, אשר כּל הענין הזה הוּא כּלפּיהם “בּן חוֹרג”, אם לא גרוּע מזה. מבּלי מוֹסד כּספּי אשר כּזה תישָאר הקבוּצה – ויחד אִתה גם הפּוֹעל – חזיוֹן מקרי בּוֹדד, מתנדנד לרוּח ותלוּי בּכל מיני עילוֹת וירידוֹת על כּס העסקנוּת.

עוֹד בּועידה השלישית של הסתדרוּת פּוֹעלי יהוּד החקלאים, בּבן-שמן, חנוּכּה תרע“ג, עוֹד בּראשית ימי הקבוּצוֹת נתקבּלה ההחלטה, כּי “הועידה מכּירה בּנחיצוּת מוֹסד כּספי מיוּחד, שיוּכל לערוֹב בּעת הצוֹרך בּעד הקבוּצוֹת לפני בּעלים פּרטיים וּמוֹסדוֹת ישוּביים שוֹנים”. המוּשֹג בּדבר מַהוֹת המוֹסד וחוּג פּעוּלתוֹ עוֹד היה מצוּמצם למדי. הועידה ראתה לפניה מוֹסדוֹת לאוּמיים אוֹ גם פּרטיים, המיַשבים את הקבוּצה אוֹ מוֹסרים לה אדמה בּאריסוּת, בּכליהם וּבבהמוֹתיהם, ונחוּץ רק המוֹסד אשר יערוֹב (לפני יק“א, למשל, אוֹ לפני ה”אחוּזוֹת"³) בּעד הקבוּצוֹת. אוּלם פּה היתה כּבר ראשית ההכּרה, כּי מוֹסד כּספּי, אשר יעמוֹד לימין העוֹבד וימָצא בּרשוּתוֹ, הוּא הכרחי בּשביל פּיתוּח התנוּעה הקבוּצתית. רעיוֹן זה הוּבּע בּיתר תוֹקף וּביתר בּהירוּת בּועידה הרביעית של ההסתדרוּת החקלאית בּראשוֹן-לציוֹן, תרע”ד. נִדְבַּר שם בּדבר יצירת “קרדיט על יסוֹדוֹת מסחריים”. בּמשך השנה גם נעשוּ הכנוֹת לבירוּר הענין וּלהגשמתוֹ. אבל – הדבּיקנוּ המַשבּר, והפסיק הרבּה התחלוֹת בּעוֹלם עבוֹדתנוּ וגם את זוֹ.

בּשנוֹת המַשבּר היוּ כּל הכּוֹחוֹת נתוּנים להחזקת מעמד, לחיזוּק הכּוֹשלים. “שמירת הקיים” זוֹ, אשר נעשֹתה בּחירוּף-נפש, לא יכלה בּטבעה להסתפּק בּקיים, והיתה מוּכרחה לפנוֹת לדרך היצירה. בּתוֹך המצוּקוֹת נוֹסדוּ קבוּצוֹת הפּוֹעלים, הוּשֹם לב והוּשקע כּוֹח בּפיתוּח מקצוֹע הירקוֹת ואפילוּ גידוּל דבוֹרים. נפתחה העבוֹדה בּגליל העליוֹן (כּפר-גלעדי, אַיֶלת-השחר, מַחנַיִם) ונוֹסדה גם היצירה הפינַנסית הכי-חשוּבה של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל – “המַשבּיר”, אשר קיוֹּמוֹ בּלבד דרש את ריכּוּז כּל הכּוֹחוֹת הכּספּיים שהיוּ בּרשוּתנוּ. יצירת הבּנק היתה מוּכרחה להידחוֹת לימים יוֹתר טוֹבים. אוּלם גם בּאמצע שנוֹת המַשבּר היה צף ענין הבּנק, בּהכרח, מתוֹך הפּעוּלה הישוּבית. הועידה הששית של פּוֹעלי יהוּדה, בּפתח-תקוה, סוּכּוֹת תרע"ז, מַבּיעה את ההכּרה של " הצוֹרך הרב שיש לציבּוּר הפּוֹעלים בּמוֹסד כּספּי לעניני העבוֹדה, אשר ימָצא בּרשוּת הסתדרוּת הפּוֹעלים בּארץ-ישֹראל ". הועידה, אשר לא היה בּכּוֹחה לעשֹוֹת דבר-מה ניכּר, למעשֹה, לשם זה, החליטה, בּכל זאת לחַפּשֹ דרכים, “להתאמץ וּלקדם את הוֹצאת הדבר מן הכּוֹח אל הפּוֹעל”.

בּועידה השביעית של פּוֹעלי יהוּדה (תיכף לאחר כּיבּוּש יהוּדה), בּרחוֹבוֹת, אדר תרע“ח, וּבועידה האחרוֹנה בּגליל לפני כּיבּוּשוֹֹ, הוּנח היסוֹד למוֹסד כּספּי אחר של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, לקרן-העבוֹדה, אשר תפקידה לא אַשראי מסחרי לקבוּצוֹת ולמשקים, כּי אם סיוּע לאוֹתם הצדדים של הפּעוּלה החברתית של תנוּעת העבוֹדה, אשר איננה יכוֹלה להימָלא בּדרך של קרדיט מסחרי. ובועידה הראשוֹנה, המיַסדת, של “אחדוּת-העבוֹדה”, בּפתח-תקוה, תרע”ט, נתקבּלה ההחלטה בּדבר יסוּד בּנק-פּוֹעלים ועיבּוּד תכניתוֹ.

רעיוֹן הבּנק נתעוֹרר גם מחוּץ לגבוּלוֹת ארץ-ישֹראל. חברינוּ, גוֹלי ארץ-ישֹראל שבּאמריקה, בּן-צבי וּבן-גוּריוֹן, עשֹוּ פּרסוּם לרעיוֹן זה, והשאלה הוּצגה על סדר היוֹם של התנוּעה הפּוֹעל-ציוֹנית.

לרעיוֹן של בּנק הפּוֹעלים הגיע גם כּן, אוּלם בּדרך אחרת, הד“ר רוּפּין. אין הוּא חוֹשב כּי יצירת ישוּב עוֹבד, עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ, הוּא תנאי הכרחי לבנין הארץ וּלהגשמת הציוֹנוּת. אדרבּא, תכניוֹתיו הישוּביוֹת מכוּוָנוֹת בּעיקר אל יצירת אחוּזוֹת-מעטים וכל מיני צוּרוֹת אחרוֹת של משק קפּיטליסטי, המשתמש אמנם בּעבוֹדה עברית. וּלסיוּע לעבוֹדה עברית, שתוּכל להחזיק מעמד בּתנאים אלה, מכוּוָן אצלוֹ רעיוֹן הבּנק. רוּפין סוֹבר, כּי אין צוּרה יוֹתר הוֹלמת לעבוֹדה העברית וּלנוֹתן העבוֹדה מאשר קבוּצוֹת פּוֹעלים, בּעלוֹת-יכוֹלת, המקבּלוֹת עליהן עבוֹדוֹת על פּי חוֹזים, ומעוּנינוֹת להוֹציא אוֹתן לפּוֹעל על צד היוֹתר טוֹב. ולשם חיזוּק הקבוּצוֹת האלה והתפּתחוּתן, וּבכדי שנוֹתן העבוֹדה ימצא לפניו גוּף עוֹבד חזק וּמסוּגל לתפקידוֹ, וּלמען הסיר מעל נוֹתן-העבוֹדה את עוֹל הדאגה הכּספּית לקיוּם הקבוּצה בּטרם גמרה את עבוֹדתה, מציע הד”ר רוּפּין לועד הפּוֹעל הציוֹני ליַסד בּנק-פּוֹעלים אשר “יָקֵל לפוֹעלי ארץ-ישֹראל לקבּל עבוֹדה על פּי חוֹזים, בּצוּרה של קבוּצוֹת קבּלניוֹת, בּמשקים חקלאיים, אוֹ אצל קבּלנים בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת”. יחד עם זאת קוֹבע הד"ר רוּפּין את ההנחה, כֹּי הבּנק יכוֹל למלא את תפקידוֹ זה וּלהצליח רק אם יהיה בּנק של הפּוֹעלים, המתנהל על ידיהם, וּברוּחם, ורוֹכש את אמוּנם המוּחלט.

הועד הפּוֹעל הציוֹני קיבּל את הצעתוֹ של רוּפּין, הדוֹרשת להקציב לבּנק הפּוֹעלים 50,000 לי"ש (מזה 20,000 לי"ש יהיוּ שייכים לועד הפּוֹעל וּ-30,000 לקוֹלוֹניאַל-בּנק) בּיסוּדה, ועל יסוֹד זה התנהל משֹא-וּמתן לבירוּר שאלוֹת הבּנק, בּין שליחינוּ בּלוֹנדוֹן וּבין הועד הפּוֹעל הציוֹני. חברינוּ, שאינם כּוֹפרים בּערך העבוֹדה הקבּלנית, העלוּלה לתפּוֹס מקוֹם רב גם בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וגם בּתנאים אחרים, לא יכלוּ להסכּים, כּי בּנק הרוֹצה להיוֹת בּנק של פּוֹעלים יראה את עצמוֹ רק כּלי-שרת לכל מיני אחוּזוֹת וקבּלנים, ויצמצם את פּעוּלוֹתיו רק בּסוּג אחד של קוֹאוֹפּרציוֹת קבּלניוֹת, ולא יסַייע לתנוּעה קוֹאוֹפּרטיבית בּכל דרכיה, בּשאיפתה לרכּוֹש לעוֹבד את עמידתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, בּפַתחה את הצרכּנוּת המשוּתפת, בּסייעה להתחלוֹת כּלכּליוֹת שוֹנוֹת של הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים. חברינוּ גם דרשוּ את הבּיטוּי המעשֹי, החוּקי, של השפּעת הפּוֹעלים בּהנהלת עניני הבּנק. אחרי משֹא-וּמתן בּשאלוֹת אלוּ נקראה ישיבה משוּתפת, אשר בּה בּאוּ לידי הסכּמה בּיחס ליסוֹדוֹת העיקריים.

זהוּ הפּרוֹטוֹכּוֹל של הישיבה שנתקיימה בּ-29 בּאוֹקטוֹבּר ואשר השתתפוּ בּה: יוּליוּס סימוֹן, ד"ר אביגדוֹר יעקבסוֹן, בֶּרטוֹלד פייבל, א. בּלוּמנפלד, בּ. כּצנלסוֹן, י. שוֹחט, י. שפּרינצק.

א. בּישיבה זוֹ הוּסכּם דבר מטרת הבּנק, כּי בּנק הפּוֹעלים עוֹמד לשירוּתן של כּל קבוּצוֹת הפּוֹעלים, המיוּסדוֹת על בּסיס קוֹאוֹפּרטיבי, בּכל ענפי פּעוּלתן.

ב. ואשר לָאֳפי הבּנק בּתוֹר בּנק פּוֹעלים אמיתי, הוּסכּם:

מנהל הבּנק ימָנה על ידי כּל ציבּוּר הפּוֹעלים שבּארץ-ישֹראל.

ההוֹן הנוֹמינַלי של בּנק הפּוֹעלים יגיע ל-200,000 לי“ש. מזה מכניס הבּנק הקוֹלוֹניאַלי היהוּדי 30,000 מניוֹת-הבּכוֹרה (אשר להן משפּט-הבּכוֹרה בּקבּלת הדיוידנדוֹת), השאר 170,000 הן מניוֹת רגילוֹת, וּמהן מכניס הועד הפּוֹעל הציוֹני 20,000 לי”ש.

הועד המפקח, המוּרכּב משבעה עד חמישה-עשֹר חברים, נבחר רק על ידי בּעלי המניוֹת הרגילוֹת. ל-30,000 מניוֹת-הבּכוֹרה אין זכוּת-הבּחירה. הועד המפקח הראשוֹן מוּרכּב משבעה חברים, אשר מהם ארבּעה נבחרים על ידי הועד הפּוֹעל הציוֹני וּשלוֹשה על ידי הפּוֹעלים.

ג. הסעיף האחרוֹן מחייב הנחה קוֹדמת, כּי ציבּוּר הפּוֹעלים ידאג ליצוֹר את בּיאת-הכּוֹח המשפּטית של כּל החלקים והקבוּצוֹת שבּקרבּוֹ, אשר תשמש כּביאת-כּוֹח צוֹדקת לפני הבּנק.

ד. על כּל הסעיפים הללוּ בּאה ההסכּמה פה אחד, מלבד הסעיף ב' אשר נגדוֹ הצבּיע מר שוֹחט, בּבארוֹ בּפירוּש, שאין הוּא יכוֹל לזוּז מן העיקר, המבטיח לפּוֹעלים מלכתחילה את הרוֹב המכריע אוֹ לפּחוֹת את הדעה השוה.

הוּסכּם עם זה, כּי הצעת-התכנית של הבּנק תוּצע לחַוַת-הדעת של משֹרד הבּרית של “פּוֹעלי-ציוֹן”.

בּמכתבוֹ של הוַעד הפּוֹעל הציוֹני אל משֹרד-הבּרית מיוֹם ג' בּנובמבּר נאמר, בּין יתר הדברים: “אפשר לאמוֹר בּבטחה, כּי כּל המשתתפים בּישיבה ראוּ לפניהם מטרה אחת – לברוֹא בּנק פּוֹעלים אמיתי וּלהבטיח לפּוֹעלים השפּעה מחליטה וּמכריעה בּהנהלתוֹ, בּכדי שהפּוֹעלים יראוּ את הבּנק הזה כּשלהם, ויוּכלוּ לקבּל את האחריוּת בּעד הנהלתוֹ. לפיכך נמסרה לפּוֹעלים הזכוּת לבחוֹר את המנהל, לפיכך ויתר הועד הפּוֹעל הציוֹני על זכוּת המניוֹת המיַסדוֹת, אשר לפי ההצעה הקוֹדמת היתה זכוּת בּחירת-ההנהלה נתוּנה להן. בּעלי המניוֹת הרגילוֹת בּוֹחרים את חברי המוֹעצה המפקחת. בּשעה שהפּוֹעלים מצדם ירכּשוּ להם את ה-20,000 מניה, הריהם מקבּלים את הרוֹב, וּבידיהם לבחוֹר מקרבּם את רוֹב היוֹעצים, אוֹ גם את כּוּלם. הועד הפּוֹעל, אשר הוּא כּיוֹם בּעל כּל המניוֹת, מתחייב למסוֹר לפּוֹעלים שלוֹשה מקוֹמוֹת מהשבעה שלוַעד המפקח. ולארבּעת המקוֹמוֹת הנשארים בּרשוּתוֹ ימַנה אנשים, המבינים הבנה גמוּרה את מטרת בּנק-הפּוֹעלים, ואשר זכוּ לאֵמוּן גדוֹל של ציבּוּר הפּוֹעלים. אחרי עיבּוּד תכנית-התקנוֹת, בּרוּח העיקרים המוּבּעים לעיל, נשלח לכבוֹדם את ההעתקה, ונשאל את חַוַת-דעתם”.

עד כּאן מצב הדברים, עד התחלת העיבּוּד של התכנית המשפּטית. לידיעוֹת חדשוֹת אנוּ מחכּים.

שבט, תר"פ.

---

על מות בוריס קריצ'בסקי

מאת

ברל כצנלסון

¹

על שוּלחן-הניתוּח, תחת הכּלוֹרוֹפוֹרם, גוַע בּפּריס בּוֹריס קריצ’בסקי. יהוּדי זה – נמוּך, בּלתי-מגוּהץ, זקן בּלא עת (לוֹ טרם מלאוּ חמישים ושלוֹש שנים) וּבוֹדד – היה לפנים מרַבּי-ההשפּעה על הדוֹר הצעיר, הוֹגה-דעוֹת ולוֹחם ישר-לב.

ילד-עילוּי, בּן מלמד משֹכּיל מהאדיטש שבּפּוֹלטַבה אשר מסר לפני מוֹתוֹ בּצוָאה לבנוֹ להתעסק דוקא בּ“חכמוֹת חיצוֹניוֹת”. גָלה למקוֹמוֹת התוֹרה שבּחוּץ-לארץ. שם התמכּר הנער לא רק לחָכמוֹת החיצוֹנית, אשר מהן לא חדל כּל ימיו, כּי אם גם לתנוּעת-הפּוֹעלים ושחרוּר-החברה. מאז מתחילים חיים של סוֹהר, של גניבת-גבוּלים, של נדוּדים מארץ לארץ ושל מלחמוֹת-רוּח. התחיל כּתלמיד נאמן לסוֹציאל-דמוֹקרטיה הגרמנית, השתתף בּיצירת התנוּעה הסוֹציאל-דמוֹקרטית בּרוּסיה. בּעתוֹנוּת הבּלתי-לגַלית הרוּסית (רַבּוֹצֵ’יֶה דיֶלוֹ") וּבעתוֹנוּת הס. ד. הגרמנית (“נוֹיאֶ צייט”, “פוֹרבֶרטס”, “לייפּציגר פוֹלקס-צייטוּנג”) היה מסבּיר את דעוֹתיו שלוֹ, המיוּחדוֹת, אשר נטוּ קצת מן הדרך, ויחד עם פּלֶכַנוֹב ², בּר-פלוּגתֵיה, היה הוּא צירה של הסוֹציאַליוּת הרוּסית בּקוֹנגרסים העוֹלמיים וּבלשכּת האִינטרנַציוֹנַל. מפּני הלָך-דעוֹתיו המיוּחד רחק מעל הסוֹציאל-דמוֹקרטיה והתמכּר לתנוּעת-הפּוֹעלים הסינדיקלית שבּצרפת ³, אשר היה לה קרוֹב בּרוּחוֹ. על ידוֹ של ז’וֹרֶס⁴ היה הוּא אחד העוֹזרים הנאמנים ועוֹרך המחלקה המדינית בּ“הוּמַניטה”.

שנים רבּוֹת חי קריצ’בסקי חוּץ לחיי-ישֹראל. בּשנים האחרוֹנוֹת הוּשבּר לבּוֹ על שבר עמוֹ, התמכּר לעבוֹדת-ההגנה על זכוּיוֹת חיינוּ, היה הוֹגה בּספר התנ"ך, אשר ממנוּ, לדבריו, לא נפרד כּל חייו. וארץ-ישֹראל היתה תנחוּמיו.

עד יוֹם מוֹתוֹ עבד, יחד עם מוֹצקין, בּועד המשלחוֹת היהוּדיוֹת.

על קברוֹ נאמוּ שלוּחי הסוֹציאליוּת הצרפתית והרוּסית, נאוּמים עבריים לא נשמעוּ.

טבת, תר"פ.

---

בעתונות (להקמת האינטרנציונל)

מאת

ברל כצנלסון

¹

ה“דיילי הרוֹלד” כּוֹתב: “אין בּפּרוֹגרמה של “מפלגת הפּוֹעלים” אף רמז למלחמה בּרדיפוֹת שרוֹדפים את היהוּדים בּארץ זוֹ (בּאנגליה). אוּלם בּמלחמה זוֹ יש עתה צוֹרך רב, אשר יגדל עוֹד בּעתיד. השֹנאה אל היהוּדים גדלה עם פּרוֹץ המלחמה, והעתוֹנוּת חירחרה אוֹתה כּכל יכוֹלתה: זכוּרה עדיין התפּרצוּת חמת-העתוֹנים על עזוּת-פּניהם של היהוּדים לבקש להם מחסה בּמנהרוֹת מפּני אוירוֹנים גרמניים”.

הדברים ישרים וּנכוֹחים, אוּלם דברים אלה הם הלא רק קוֹרטוֹב מן האמת. והאמת עצמה, האמת האכזריה, אשר אין להתעלם ממנה, חייבת להַפְנוֹת את הדברים אל הטוֹענים עצמם: למה זה בּאה הטענה נגד “מפלגת הפּוֹעלים” דוקא? והיכן היא פּעוּלתה והדרכתה של עתוֹנוּת-הפּוֹעלים? מה עוֹשֹה עתוֹנוּת הפּוֹעלים, בּעוֹלם בּכלל וּבאנגליה האדירה בּפרט, להציל אוֹתנוּ לא רק מאוֹתן הרדיפוֹת הצפוּיוֹת לנוּ בּאנגליה, כּי אם מן המרמס וּמן הטבח אשר המוֹני-העוֹלם וּמפַקדיהם עוֹרכים בּנוּ בּעוֹלם כּוּלוֹ, בּפּוֹלין, בּאוּקראינה, בּהוּנגריה, בּרוֹמניה? מדוּע יוֹדעת עתוֹנוּת-הפּוֹעלים להסתער יוֹם יוֹם על רוֹדפי הבּוֹלשביוּת ואינה אוֹזרת את כּוֹחוֹתיה לשֹים קץ לשמד ולכּלָיה ולהסתוֹללוּת אשר נגזרוּ על עמנוּ? מדוּע ידעה עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּאנגליה להיחָלץ בּמלחמת-החירוּת של הוֹדוּ, ואינה יוֹדעת להרים את קוֹלה בּאוֹמץ בּמלחמת הקיוּם האנוֹשי והלאוּמי של יהוּדה? והאינטרנַציוֹנַל גוּפוֹ, אם כּי לקוּי ורפוּי, מה עשֹה בּמשך שנוֹת הטבח, אם אפילוּ את ההחלטה הפּוֹשרת בּדבר משלוֹח “ועדה לחקירה” לא קיים, לא התאמץ לקיים, אם אפילוּ את מחנהוּ הוּא לא טיהר מחברת המפלגה השליטה של הפּוֹעל הפּוֹלני ², אשר יד לה בּכל מעשֹי איבה, רדיפה ותוֹעבה? האוּמנם בּיחס אלינוּ אפשר לצאת ידי חוֹבה בּאיזוּ מלים נדיבוֹת פּוֹשרוֹת? הוֹי, כּהנה וכהנה יש עוֹד לשאוֹל. ולא לשאוֹל, כּי אם לדבּר משפּטים. אבל, האם יש לדברינוּ שוֹמע? וּבינינוּ לבין עצמנוּ הלא אין לנוּ להכבּיר מלים.

שבט תר"פ.

---

נגיעוֹת

מאת

ברל כצנלסון

¹

א. “מצבנוּ טוֹב, כּאשר היה”

נאוּם סוֹקוֹלוֹב בּועידה הציוֹנית בּצרפת, בּסוֹף נוֹבמבּר²:

"יחסינוּ עם הערבים הם ידידוּתיים בּכּל וָכל וּמיוּסדים על ענינים הדדיים. כּיוֹם, כּשהאדמה אינה נעבדת כּהוֹגן, צר המקוֹם עדיין לנוּ ולהם. אבל גם הערבים וגם אנחנוּ חוֹשבים בּדבר התפּתחוּת עצוּמה של החקלאוּת והתעשֹיה, והערבים מטיבים להבין עד מה חשוּב התפקיד אשר היהוּדים ימלאוּ בּבּנין הכּלכּלי והתרבּוּתי של הארץ. בזמן האחרוֹן נזדמנתי כּמה פּעמים עם בּאי-כּוֹח חוּקיים של העם הערבי, ולא חשתי שוּם איבה, כּי אם אדרבּא, את הידידוּת הכי-רבּה ואַהדה למַטרוֹתינוּ. איני מַכחיש, כּי ישנם ערבים גם בּארץ-ישֹראל וגם אפילוּ בּפּריס המתיחסים אלינוּ אחרת. מדבּרים גם על איזה שבטי-בּדוים, המתנגדים לעבוֹדתנוּ. כּל זה מוֹכיח רק, כּי ישנם ערבים אשר טרם הבינוֹֻּ את עניניהם הלאוּמיים, ואין להוֹציא מזה, שהם לעוֹלם לא יגיעוּ לידי הבנה, וכיצד אתם רוֹצים כּי כּל הערבים יהיוּ בּעד הציוֹנוּת, וכי אנחנוּ בּעצמנוּ, כּלוֹמר, כּל היהוּדים, הננוּ ציוֹנים?

"מצבנוּ טוֹב כּאשר היה, גם לוֹרד קֶרזוֹן בּאנגליה גם פּישוֹן וטַרדיֶה בּצרפת הבטיחוּ לנוּ בּזמן האחרוֹן, כּי הדֶקלרציה הבּלפוּרית תישָמר בּשלימוּתה.

"הממשלה הצרפתית מתיחסת לציוֹנוּת בּסימפּטיה רבּה. כּל חילוּקי הדעוֹת בּין המעצמוֹת יוּשרוּ. על סדר היוֹם של ועידת-השלוֹם עוֹמדת הוּנגַריה, ורק אחרי כן יגשוּ לשאלת השלוֹם עם תוּרכּיה. לפתרוֹן שאלת ארץ-ישֹראל יש איפוֹא לחכּוֹת רק בּעוֹד ארבּעה חדשים, בּקירוּב. וסח המנדט של אנגליה יכיל את זכוּיוֹתינוּ בּארץ-ישֹראל, את כּל אשר אנחנוּ דוֹרשים. כּמוּבן, לא ידוּבּר בּתעוּדה זוֹ בּדבר פּרטים. לטוֹבתנוּ אנוּ הוּא הדבר, כּי פּרטים בּוֹדדים לא יתבּררוּ בּצותא עם שאר הממלכוֹת. אבל על סמך הסעיפים האלה, הנכנסים בּתוֹך גוּף המנדט, וּבגבוּלוֹת סעיפים אלה, נַעבּד אנחנוּ בּהסכּם עם הממשלה האנגלית את הקוֹנסטיטוּציה היהוּדית בּעד ארץ-ישֹראל.

מדבּרים על מַכּסימַליזם. אוֹמרים, כּי אנוּ המעטנוּ לדרוֹש. אבל אנחנוּ דרשנוּ וגם הוּבטח לנוּ המכּסימוּם האפשרי. הרוֹצה להגיע למטרה חייב להתחשב עם האפשרוּיוֹת.

“ואשר בּדבר הכּניסה לארץ-ישֹראל, יש מדבּרים על “פּתיחת שערים” ועל “דלתים נעוּלוֹת”. אוּכל לאמוֹר רק אחת: מצד אנגליה לא תהיינה שוּם הגבּלוֹת חוּקיוֹת לכּניסה יהוּדית. אבל בּנוּ תלוּי הדבר, כּיצד להשתמש בּחירוּת זוֹ. אלה, החוֹשבים להעביר לארץ-ישֹראל את כּל היהוּדים הנַענים מרה בּמזרח אירוֹפּה, אַל ישכּחוּ כּי בּזה אנוּ מקבּלים עלינוּ אחריוּת גדוֹלה בּיוֹתר. כּאן מדוּבּר על אנשים חיים. האם תחיה זוֹ הצלה להמוֹנים היהודים הנענים, אם הם יגועוּ בּרעב בּארץ-ישֹראל? אין זאת אוֹמרת, כּמוּבן, כּי בּשעת סידוּר הכּניסה לא ידאגוּ קוֹדם כּל למצוֹא מקוֹם בּפלשֹתינה לנגוּעי-הפּוֹגרוֹמים. אבל בּכדי שלא נחריב את מטרתנוּ בּעצם ידינוּ, חייבים אנוּ להיוֹת זהירים, חייבים להכשיר בּשיטתיוּת את הארץ. בּפלשֹתינה נמצא עכשיו חברי, חיים וייצמן, עם ועדה, המוּרכּבת מאנשים בּני-סמך. עבוֹדתם מתנהלת בּמגָמה של הכשרת-הארץ שיטתית של הארץ בּשביל הכּניסה היהוּדית”.

מה טוֹב וּמה נעים הכּל בּעוֹלם הציוֹנוּת “היוֹדעת להתחַשב עם האפשרוּיוֹת” ואשר “הוּבטח” לה כּבר המַכּסימוּם האפשרי. ואלפי לבבוֹת יגילוּ בּרעדה לשֵמַע הבּשׂוֹרוֹת, היוֹצאוֹת מפּי המנהיג, על הערבים המיטיבים להבין את תפקידנוּ בּבנין הארץ, על הלוֹרד קרזוֹן, השוֹמר את הדקלרציה הבּלפוּרית, ועל הממשלוֹת אשר יִשרוּ בּיניהן את כּל המַעקשים, ועל אנגליה אשר לא תשׂים כּל הגבּלוֹת בּפני הכּניסה היהוּדית, והעיקר על ה“ועדה המוּרכּבת מבּני-סמך” העוֹבדת יחד עם הד"ר וייצמן “להכשרה שיטתית של הארץ בּשביל הכּניסה היהוּדית”.

אוּלם אנוּ, היוֹשבים כּאן, החשים על עצמנוּ, על נפשנוּ ועל בּשֹרנוּ את פּשר דבר הבּשֹוֹרוֹת האלה וּמשקלן האמיתי, אנחנוּ היוֹדעים ועֵדים וחשים, בּמה מתבּטאת פּעוּלה זוֹ של “בּני-הסמך” להכשרת הארץ לכניסה, אנחנוּ השוֹמעים מדי פּעם על תכנית-הישוּב רבּת-המעוּף, המתבּטאת בּהצעה הגאוֹנית להפוֹך חמש קבוּצוֹת למוֹשבים, אנחנוּ הרוֹאים גם כּיצד נעשֹית ההכשרה ה“רוּחנית” שמכשירים את הישוּב לעמידה בּרשוּת עצמוֹ, לאִרגוּן, לפּרוֹדוּקטיביוּת, אנוּ המכּירים בּמקצת גם בּמה מתבּטאים יחסי-הידידוּת בּין הנהגתנוּ וּבין עם-הארץ, ורוֹצים עם כּל זאת להשתָעוֹת קצת בּנחמה, לנוּ נשאר רק לעמוֹד וּלהרהר:

היכן ההצלחה מרוּבּה יוֹתר, אם בּפּוֹליטיקה של חוּץ אוֹ בּעבוֹדת ההכשרה שבִּפְנִים?

––––––––

הנאוּם של סוֹקוֹלוֹב נגמר כּהלכה, בּ“דרך-המלך”, כשאר נאוּמי המנהיגים: בּקריאה לסבלנוּת וּלבטחוֹן. איני יוֹדע, עד מה רב הבּטחוֹן והסבלנוּת בּקהל הציוֹני, איני יוֹדע מַהי הפּעוּלה החינוּכית של קריאה זוֹ על רבבוֹת קוֹוי-ציוֹן, ואיך פּוֹעלים בּקרב העם דברי החכמה העליוֹנה על ה“אחריוּת הגדוֹלה בּיוֹתר”, אם יכניסוּ לארץ המוֹני-גוֹלים, “אשר יגועוּ בּארץ-ישֹראל בּרעב”. אוּלם בּרוּר הדבר, ישנם חוּגים אשר שם אין הדברים עוֹברים ללא רוֹשם. אלה הם החוּגים המבטיחים נאמנה, לבלי שֹים הגבּלוֹת על דרך הכּניסה היהוּדית.

מנהיגי הציוֹנוּת בּדַבּרם דברי הטפה והרגעה וּזהירוּת “בּאזני העם” אינם שוֹכחים לכַוון בּאוֹתה שעה גם כּלפּי הצד ההוּא. ודבריהם, כּנראה, נשמעים. לא לשוא הִרבּה כּל כּך סוֹקוֹלוֹב להסבּיר בּיוֹם הדקלרציה של השנה, עד כּמה זה מוּטעה לחשוֹב, כּי בּית לאוּמי זוֹהי מדינה עברית.

המנהיג הציוֹני מאמריקה, אשר תר את הארץ בּסוֹף הקיץ³, בּישֹר לעוֹלם כּי הארץ היא ארץ אוֹכלת יוֹשביה, וחטא הוּא, כּמוּבן, וּמכשוֹל לפני עיורים לפתוח את שעריה בּטרם ש“הדסה” תַבריאהּ. המנהיגים הציוֹנים האחרים, המזרחיים שבּמערב, אלה הרוֹגנים כּל כּך בּסתר אָהלם על דברי המנהיג האמריקאי, אינם מוֹציאים חס ושלוֹם דיבּת-הארץ. הם רק מַכריזים מדי פּעם על רגש האחריוּת הגדוֹל המפעֵם בּלבּם בּפני “אנשים חיים”, ועל זהירוּתם הרבּה לבלי להחריב חס ושלוֹם על ידי כּניסה המוֹנית את מטרוֹתינוּ. והדברים נגמרים תדיר בּמליצוֹת הנצחיוֹת על ה“הכשרה” הנצחית.

והדברים, כּאמוּר, אינם עוֹברים מבּלי רוֹשם. היה מעשֹה והשלטוֹנוֹת הגבוֹהים שבּבירת הדקלרציה נשאלוּ מצד מוֹסד בּלתי-יהוּדי על ענין הכּניסה היהוּדית והטעמים לעיכּוּבה. והתשוּבה היתה קצרה וּבהירה, בּרוּח הציוֹנוּת: ראשית, בּארץ שוֹררת המַלריה ואסוּר לסכּן את חיי המהגרים, ושנית, הארץ איננה מפוּתחה כּלל בּמוּבן הכּלכּלי, ועד שלא יכשירוּה יגועוּ המהגרים בּרעב. אכן, דברינוּ נשמעים.

ב. הוֹדאת בּעל-דין

על המפלגתיוּת בּקשר עם העבוֹדה התרבּוּתית כּוֹתב ו. מדֶם⁴, אחד מדַבָּרי הבּוּנד, בּ“לעבּענס-פראגען”:

"אני מדבּר על עניני-מפלגה בּמוּבן הצר, הפּעוּט. לא על הבדלי-הדעוֹת, חילוּקי-השקפוֹת. כּאלה ישנם ואין לבטל אוֹתם בּתנוּפת-יד. אבל ההתחרוּת המפלגתית הקטנה, ההתקוֹטטוּת בּעד ההשפּעה, הדאגה כּיצד “לצבּוֹר רכוּש” ממפעל תרבּוּתי פּלוֹני אוֹ אלמוֹני, הרצוֹן ההדדי לתת מכשוֹל אחד לפני השני, כּל זה יכּה בּשבץ את כּל הפּעוּלה.

יוֹדע אני היטב, כּי יחסים כּאלה אינם ניתנים להיבּטל בּבת-אחת, על ידי צוּרוֹת סידוּריוֹת אֵלוּ או אחרוֹת. פּה בּארץ העמיקה המסוֹרת הזאת את שרשיה וקשה להיפּטר ממנה. אוּלם השאלה היא, כּיצד להתקרב ליחסים יוֹתר בּריאים. מנַיִן להתחיל? ונדמה לי כּי הצעד הראשוֹן צריך להיוֹת לנסוֹת להחליף את אוֹפן הסידוּר הבּין-מפלגתי בּסידוּר בּלתי-מפלגתי".

הדברים פּיקחיים-שֹכליים, זהירים, כּדרכּוֹ של “מנהיג” שֹבע-אחריוּת, המַרשה לעצמוֹ להסתכּל בּמה שאסוּר וּלהפליט מתוֹך דאגה אמיתית לצאן-מַרעיתוֹ גם קצת מינוּת. “לוֹ מוּתר”, גם להציג שאלוֹת מסוּכּנוֹת, חזקה עליו, שהוּא גם יֵדע לישב אוֹתן כּהלכה, והכּל יבוֹא על מקוֹמוֹ בּשלוֹם. אוּלם השוֹמע יאזין קוֹל המית-נכאים חרישית עוֹלה מתוֹך הדברים השקוּלים, כּעין הרהוּר-וידוּי מַעלה חרדה, נפתח כּאן לפנינוּ סדק צר להציץ דרכּוֹ אל המבוּכה הגדוֹלה והמרה אשר מחנוֹתינוּ השוֹנים נלכּדוּ בּה. עדיין מחכּים הדברים לאיש, אוּלי לא מנהיג, כּי אם אמן וחוֹזה, אשר יגלה לנוּ מבּלי פּחד וּזהירוּת את המאֵרה המיוּחדה אשר רבצה בּתוֹך דוֹרנוּ, את ה“תוֹכחה” אשר נשפּכה עלינוּ, הגוֹזלת את היסוֹד האנוֹשי, התרבּוּתי ממיטב-שאיפוֹתינוּ, המַאטימה אזנים משמוֹע ולהב מהבין, וּמביאה בּכל אשר אנוּ פּוֹנים לידי סַנוֵרים, איבת-אחים, הַקרָבת העיקר לשם הטפל, שֹריפת נשמה וגוּף קיים.

כּן, האמן ואיש-השנינה עוֹד יבוֹא פּעם, אבל הגוֹאל – מתי יבוֹא להצילנוּ?

ג. פּחדים

“דאס יוּדישע פאלק” בּוַרשה מביא כּרוֹז של “צעירי-ציוֹן הרדיקלים” (“הימניים”). בּין שאר הדברים נאמר שם:

“התפּלגוּת “צעירי-ציוֹן” בּפּוֹלין היתה למאוֹרע חשוּב בּתוֹלדוֹת התנוּעה העוֹלמית של “צעירי-ציוֹן” ו”הפּוֹעל הצעיר“, וּבת-קוֹלה נשמע בּכל חלקי התנוּעה. כּשחלק ידוּע זרה הלאה את המסוֹרת הישנה הצעירי-ציוֹנית, וּמבּלי לבוֹא בּהסכּמה עם שאר חלקי התנוּעה, וּבעיקר עם החברים שבּארץ-ישֹראל, מבּלי להידָבר אִתם בִּדבר היסוֹדוֹת האפשריים של פּרוֹגרמה מאוּחדת, הטיל על עצמוֹ סיסמה אשר רבּים מתוֹך חברי הפרַקציה בּכל מקוֹם, וגם בּארץ-ישֹראל, יעצוּ לבלי הזדיין בּה – לא יכוֹלנוּ אנחנוּ, אשר הרגשנוּ את עצמנוּ תמיד כּאחים בּרוּח לחברינוּ בּ”הפּוֹעל הצעיר“, לא יכוֹלנוּ לתת כּי העמדוֹת של “הפּוֹעל הצעיר” בּמלחמתוֹ הקשה עם “אחדוּת-העבוֹדה” תתרוֹפפנה על ידי כּך, ש”צעירי-ציוֹן" לא יחזיקוּ בּקו-איחוּד מַתאים אִתם. אנחנוּ הבינוֹנוּ כּי ה“מלחמה בּעד הסוֹציאַליוּת”, שנתקבּלה בּחיפּזוֹן, וההחלטה להיקרע מעל ההסתדרוּת הציוֹנית האַרצית, עלוּלוֹת רק להרים את כּוֹחה המוּסרי על “אחדוּת-העבוֹדה”, וּלבוֹדד את האידיאַליוּת של חברינוּ בּ“הפּוֹעל הצעיר”, בּהישאָרם מבּלי עזרה וּתמיכה רוּחנית."

זכתה “אחדוּת-העבוֹדה” להטיל סערה בּאַגמי-המים השוֹנים של הציבּוּריוּת היהוּדית. לא רק בּויכּוּח שבּין “צעירי-ציוֹן” ה“רדיקליים” וה“סוֹציאליים” משתמשים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” להטלת אימה: “אחדוּת-העבוֹדה” עליכם!“, “שארית האידיאליוּת בּסכּנה!” לא רק בּחוּג זה. הזעקה הקיפה גם רדיקלים אחרים, החוּג “השֹמאלי” כּביכוֹל שבּוינה ושבּניוּ-יוֹרק. גם פּה וגם שם רוֹאים בּ”אחדוּת-העבוֹדה" סכּנה, חשים בּה “אוֹיב”. האין זה אוֹת לטוֹבה ל“אחדוּת-העבוֹדה”? אמנם, לא לשם הפחדה בּאה לעוֹלם “אחדוּת-העבוֹדה”, כּי אם לשם בּנין חברת-עבוֹדה עברית-סוֹציאַלית בּארץ-ישֹראל, וּלשם איחוּד הכּוֹחוֹת הצריכים לעבוֹד שכם אחד בּבנין זה. כּן, אנוּ בּאנוּ לשלוֹם, אוּלם אין אנוּ מסתלקים מהיוֹת “סכּנה” לרבּים: סכּנה לשלטוֹנוֹ של בּעל-הבּית בּציוֹנוּת, סכּנה למשֹחק הנוֹח והיפה בּסימפַּטיוּת לעבוֹדה עברית ורדיקליוּת ציוֹנית, סכּנה לרבוֹלוּציוֹניוּת המבוּלבּלת חסרת תוֹכן-פּעוּלה יהוּדי, חסרת כּל חוּש לחיי עם ואדם, סכּנה לאוֹתה הפרַזיוֹלוֹגיה המַשלה את נוֹשֹאיה בּמליצוֹת שדוּפוֹת ותיאוֹריוֹת על ארץ-ישֹראל, מבּלי לזוּז, מבּלי לפעוֹל, מבּלי להניע את המחשבה, מבּלי לעוֹרר את רגש האחריוּת החלוּצית, סכּנה לכל מחיצוֹת-התפל וּלשלטי-השוא ולַהתגוֹדדוּת הנבערה, המַפרידה בּין אחים, המַכהה את העין, מַקהה את הנפש וּמטפּחת את היצרים הרעים. יש, כּנראה, אחרי מה לבעֵר, ויש בּשביל מי להיוֹת למסוּכּנים. הלוַאי רק ש“אחדוּת-העבוֹדה” תהיה נאמנה לעצמה, לסכּנה זוֹ שהביאה לעוֹלם, ותדע בּאוֹמץ-רוּח וּבחירוּת פּנימית לאַמת את הפּחדים שהיא מעוֹררת. התדע?

שבט תר"פ.

---

בּעתּוֹנוּת ("סיוּע")

מאת

ברל כצנלסון

¹

אמריקה עוֹשֹה את עבוֹדת-הסיוּע בּרחבוּת אמריקאית. אוּלם הרחבוּת מתגלה לא רק בּכמוּת הנתינה, כּי אם גם באוֹפן סידוּרה והוֹצאתה. “ועד הסיוּע המאוּחד”² אינוֹ יכוֹל, כּמוּבן, לסמוֹך על ה“מקבּלים” שהם יֵדעוּ לסדר את עיני העזרה כּהלכה. היש לסמוֹך על “מקבּל”? וּלפיכך שוֹלח “הועד” את אנשיו-נאמניו, בּני-אמריקה כּשרים, אשר בּהם יִבטח לב כּל בּן-ארץ-קוֹלוּמבּוּס. “המקבּלים” הנם אמנם כּפוּיי-טוֹבה, מקבּלים וקוֹבלים וּמבקרים. והעתוֹנוּת, גם הוַרשאית והניוּ-יוֹרקית, עוֹזרת על ידיהם. אוּלם “ועד הסיוּע” יוֹדע, כּמוּבן, כּי לביקוֹרת זוֹ אין לשֹים לב, וכי האמצעי היחידי לסדר את עניני הסיוּע – הרי זה לשלוֹח “משלחת” חדשה.

לפי דברי העתוֹנים האמריקאיים יצאה עכשיו לפּוֹלין “משלחת” חדשה, “יוּניט” בּת 26 איש, בּראשוּתוֹ של הד"ר בּוֹגן, שנתפּרסם בּשעתוֹ. חברי המשלחת אינם אנשים פּשוּטים. בּהם מי שהיוּ קפּיטנים בּצבא האמריקאי, סגני-רבּנים רֶפוֹרמיים, דירקטוֹרים, פּקידי מוֹסדוֹת ציבּוּריים. וכוּלם לבוּשים בּגדי-שֹרד (יוּניפוֹרם בּלע"ז) אמריקאיים, ונוֹסעים הם בּרשיוֹן וּבסיוּע הממשלה האמריקאית.

העתוֹנים מַרבּים לספּר, כּיצד מתכּוֹנן הד“ר בּוֹגן לסדר את עבוֹדת המשלחת: “את הארץ הוּא יחלק ל-17 מחוֹזוֹת. וּבכל מחוֹז יהיה “אוֹפיס”, וּבראש כּל האוֹפיסים יעמוֹד האוֹפיס הוַרשאי, אשר בּוֹ יֵשב הוּא, הד”ר בּוֹגן. הכּספים והחבילוֹת המתקבּלים מאמריקה ישָלחוּ לכל מקוֹם בּאוֹטוֹמוֹבּיל. בּכל מחוֹז יקָבע מנהל ראשי, מתוֹך אלה המלוים עתה את הד”ר בּוֹגן. על יד המנהל יהיוּ שנים אוֹ

שלוֹשה סגנים, אשר יקוּבּלוּ שם, על המקוֹם יהיו 100 אוֹטוֹמוֹבּילי-משֹא גדוֹלים, כּמוֹ אלוּ של הצלב האדוֹם, כּלוֹמר 5 אוֹטוֹמוֹבּילים לכל מחוֹז, ולמחוֹזוֹת אחרים עוֹד יוֹתר. אפשר יהיה לשלוֹח 150,000 חבילוֹת בּחוֹדש".

כּמה זה מרהיב! האוֹטוֹמוֹבּילים, וגם המחוֹזוֹת, והאוֹפיסים, וּמספּר החבילוֹת. אוּלם הד“ר בּוֹגן אינוֹ מסתפּק בּזה. הוּא מוֹצא כּי “סדר הסיוּע בּפּוֹלין אינוֹ די דמוֹקרטי. וּבעזרת המשלחת יכניס הוּא שם סדרים דמוֹקרטיים וצוֹדקים, וגם את העשירים המקוֹמיים, אשר התרגלוּ כּי כּל החוֹבוֹת מוּטלוֹת רק על אמריקה, יכניס לאט-לאט בּעוֹל האחריוּת והסיוּע. ה”יוּניט” תשהה בּוַרשה מ-4 עד 6 שבוּעוֹת, ואחר כּך ישָלח כּל אחד לעירוֹ. לפני נסיעתם סוּדרוּ בּשביל השלוּחים שיעוּרים מיוּחדים, להכשירם לתפקידם. מרצים מיוּחדים הקריאוּ לפניהם על המצבים המדיניים והגיאוֹגרפיים החדשים, על חיי היהוּדים וּפעוּלוֹתיהם בּפּוֹלין, על הנהלת משֹרדים ועל הפּעוּלוֹת של ועד הסיוּע המאוּחד".

והעתוֹנוּת היהוּדית אינה מרוּצה. ה“טאג” טוֹען, כּי נוֹסעים אנשים, אשר אף לדבּר יהוּדית אינם יוֹדעים, אנשים, אשר העזרה הדרוּשה, עזרת-אחים, אינם יוֹדעים להביא, כּי העיקר הוּא לא מה אוֹמרים לעשֹוֹת, כּי אם כּיצד יֵעשֹה הדבר, ועוֹד מיני טענוֹת, אשר רק אנשים החשוּדים על קרבת-משפּחה למקבּלים עלוּלים לטעוֹן.

ו“צביוֹן” של ה“פוֹרבֶרסט” כּוֹתב: “לאנשי “ועד-הסיוּע” יש כּבר מַסלוּל נוֹשן של פּעוּלה פילַנטרוֹפּית, ועל פּיו הם מנהלים גם את עבוֹדתם בּפּוֹלין. יש להם כּל מיני “מוּמחים” לעבוֹדוֹת פילַנטרוֹפּיוֹת, מוּמחים ליתוֹמים, מוּמחים לאלמנוֹת, מוּמחים לעגוּנוֹת, מוּמחים ל”סוֹשיל ווֹרקֶרס" ועוֹד מוּמחים ממוּמחים שוֹנים. והעיקר הוּא להעביר את כּל מיני המוּמחים האלה לפּוֹלין, – ועם ישֹראל יוָשע תשוּעת עוֹלמים. אני מפקפּק בּכל הצוֹרך של משלחת ה“יוּניט” הזאת לפּוֹלין. יש למצוֹא בּין יהוּדי פּוֹלין די אנשים מוּכשרים וּראוּיים לעבוֹדה זוֹ, תחת השגחת בּאי-כּוֹחוֹ של “ועד-הסיוּע”. ואם “ועד-הסיוּע” רוֹצה להחזיק את כּל פעוּלת הסיוּע תחת השגחתוֹ, ורוֹצה לשלוֹח דוקא אנשי-אמריקה, היה צריך, לפּחוֹת, לבחוֹר בּאנשים הראוּיים לכך. אבל רוֹב השליחים אין להם אפילוּ כּל השֹגה בּחיי יהוּדי פּוֹלין. ישנם כּאלה שאינם יוֹדעים לדבּר יהוּדית. ואת אלה שוֹלחים להיוֹת המתַקנים והמקִימים את הריסוֹת החיים בּפּוֹלין. אני מתאר לי, מה יחשבוּ יהוּדי פּוֹלין בּראוֹתם את השליחים החדשים. הם יחשבוּ, כּי טוֹב להם מאד ליהוּדי אמריקה, והנה חמדוּ להם לצוֹן, והם משַטים בּהם, בּאוּמללי פּוֹלין".

כּכה כּוֹתב עתוֹנאי יהוּדי בּאמריקה. ועתוֹן יהוּדי המוֹפיע שם, בּבּיַליסטוֹק – “דאס נייע לעבּען” – כּוֹתב: “אמריקה יוֹדעת לתת לנוּ כּסף, אבל לא איניציאַטיבה. אדרבּא, האיניציאַטיבה שלנוּ נמצאת בּפּרוֹפּוֹרציה הפוּכה לכּספים השלוּחים, שוּם. שוּם אוֹצרוֹת, אפילוּ אוֹצרוֹתיה של אמריקה, לא יספּיקוּ לכסוֹת את הגרעוֹן של האוֹצר שדָלל: אוֹצר האֶנרגיה העממית והאיניציאַטיבה העממית”.

כּכה תוֹפס את הגבר עתוֹן יהוּדי, בּארץ הזקוּקה לסיוּע. אבל כּיצד להסבּיר דברים כּאלה לא רק לפרנסיו של “ועד הסיוּע המאוּחד”, כּי אם גם למנהיגים אחראים של תנוּעה לאוּמית?

“בּדרך הנכונה”

ה“בּעפרייאוּנג”, כּלי-מבטא של “צעירי-ציוֹן השֹמאליים” בּפּוֹלין, מעריך בּגליוֹנוֹ הכ“ח את דבר המשֹא-וּמתן שניהלוּ החברים נ. סירקין, א. בלוּמנפֶלד, בּ. כּצנלסוֹן וי. שוֹחט עם בּאי-הכּוֹח של פּוֹעלי אנגליה בּשם “בּדרך הנכוֹנה”: “פּועלי ציוֹן שבּאמריקה, אשר הצטיינוּ תמיד בּהשקפה יוֹתר ריאַלית על דרכי הגשמת הציוֹנוּת, ו”אחדוּת-העבוֹדה”, המבקשת את הסינתיזה של ציוֹנוּת בּריאה, איתנה בּתוֹך הסוֹציאליוּת היהוּדית, העממית בּאמת, מצאוּ סוֹף סוֹף את הדרך הנכוֹנה – את הדרך אל הדמוֹקרטיה העוֹבדת האנגלית. מפּעם לפעם אנוּ מתחזקים בּהכּרתנוּ, כּי רק אז כּשהאימפּריאַליוּת הקפּיטליסטית תמוּגר לעד – רק אז תהיה אפשרית אוֹתה עבוּדת-הבּניה הציוֹנית בּארץ-ישֹראל, המַתאימה לענינים ולאידיאַלים של כּל תנוּעת-העבוֹדה היהוּדית. דרך אחרת אַיִן. ושוּם מליצוֹת, ושוּם קידוֹת בּפני שליטי-העוֹלם של זמננוּ לא יחַפּוּ על ה t מת המרה הזאת. ואת זאת מיטיבים לדעת ולחוּש על כּתפיהם חברינוּ שבּארץ-ישֹראל…"

נעים הדבר, כּידוּע, לקבּל ציוּן טוֹב, וּביחוּד מצד אשר אין עליו כּל חוֹבה רשמית לחלוֹק מַחמאוֹת. ואף על פּי כן, עלינוּ, למען האמת, להעביר את המַהלָלים על פּי כּתוֹבת אחרת. את המשֹא-וּמתן ניהלוּ אמנם חברי ארץ-ישֹראל ואמריקה, אבל לא על דעת עצמם בּלבד עשֹוּ הם מה שעשֹוּ, כּי אם על דעת “משֹרד הבּרית העוֹלמית של פוֹעלי-ציוֹן”, הרוֹאה בּמשֹא-וּמתן זה רק חוּליה אחת בּשלשלת עבוֹדתה. עבוֹדה מדינית זוֹ, ציוֹנית-סוֹציאלית, נהל משֹרד-הבּרית כּל ימי קיוּמוֹ, וכמדוּמה שתוֹצאוֹתיה צריכוֹת להיוֹת ידוּעוֹת לכל מי שאינוֹ מַאפיל בּכוָנה על עיניו לבלתי ראוֹת. גם המפלגה המקוֹמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” יש לה חלק חשוּב בּעבוֹדה מַתמידה לפרסוּם שאיפוֹתינוּ בּתוֹך תנוּעת-הפּוֹעלים האנגלית.

הדבר היחידי הראוּי להיזָקף על חשבּוֹנה של “אחדוּת-העבוֹדה” דוקא, הוּא, אשר זאת הפּעם הראשוֹנה התנהל המשֹא-וּמתן בּין שליחי הפּוֹעל היהוּדי וּמנהיגי הפּוֹעל האנגלי, בּלשוֹנוֹ, בּעברית. אבל את הדבר הזה, כּמדוּמה, אינם מוֹצאים לנחוּץ לציין לא המפלגוֹת השוֹנוֹת הנמצאוֹת בּתוֹך הבּרית העוֹלמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” ולא העוֹמדוֹת מחוּצה לה.

ואוּלי יש ליטוֹל רשוּת, אגב אוּרחא, ולשאוֹל את אנשי ה“בּעפרייאוּנג”: אם בּאמת וּבתמים אתם יוֹדעים להעריך כּכה את הערך של הפּגישה והתחלת-קשרים בּינינוּ ובין פּוֹעלי אנגליה, למה זה איפוֹא לא תבוֹאוּ גם אתם למלא את החוֹבה הלאוּמית הגדוֹלה וּלהגבּיר את כּוֹחוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּתוֹך תנוּעת העבוֹדה העוֹלמית, וּלהיענוֹת לתביעה הציוֹנית-הסוֹציאַלית, אשר החברים בּארץ-ישֹראל קוֹראים אליה?

ועד מתי תבחרוּ לכם בּענין זה, בּענין השתתפוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּאינטרנַציוֹנַל, להסתפּק רק בּהבּעת סימפּטיה גרידא?

שבט תר"פ.

---

בּימי מצוֹר

מאת

ברל כצנלסון

בּימי מצוֹר

מאת

ברל כצנלסון

---

הַרְגָעָה

מאת

ברל כצנלסון

¹

לשכּת-עתוֹנוּת אוֹפיציוֹזית יש כּבר לוַעד-הצירים שלנו, כּראוּי לממשלה הגוּנה ממש. בּמוֹדעוֹת מיוּחדוֹת וּבעתוֹנוּת פּירסם ועד-הצירים את הידיעה “המַרגיעה” שקיבּל מאת המצבּיא גוּרוֹ: “הפּליטים היהוּדים מכּפר-גלעדי ותל-חי הקרוֹבים למתוּלה יוּכלוּ לשוּב עכשיו. הסדר הוּשב לגמרי בּאֵזוֹר ההוּא”.

אכן, תעוּדה היא זוֹ, לא למַצבּיא גוּרוֹ, כּי אם לועד-הצירים, וּראוּיה היא להישָמר לדוֹרוֹת בּבית-הגנזים הלאוּמי.

האוּמנם נעלם הדבר מאת ועד-הצירים, כּי אין פליטים יהוּדים מכּפר-גלעדי ותל-חי, כּי אנשי המקוֹמוֹת האלה לא יצָאוּם אף רגע?

אוֹ אפשר נשכּח כּליל מלב ועד-הצירים דבר בּוֹאם ה“מַטריד” מדי פּעם של שליחי אוֹתם המקוֹמוֹת, אשר היוּ מוֹסרים על המצב, דוֹרשים את דרישוֹתיהם ושבים חזרה בּמַפּח-נפש?

אוֹ אפשר בּאה ידיעה מַרגיעה זוֹ לשם תשוּבה על ציפּייתם ועמידתם של אנשי כּפר-גלעדי ותל-חי, אשר אינם רוֹצים להיוֹת בּפּליטים?

כּי בּאמת למה זה לועד-הצירים כּל הדאגוֹת והטרדוֹת היתירוֹת, אם המַצבּיא גוּרוֹ עצמוֹ מוֹדיע, כּי “הסדר הוּשב לגמרי בּאֵזוֹר ההוּא”?

שבט תר"פ.

---

עֶמְדָה

מאת

ברל כצנלסון

¹

הסוֹפר, בּעל המאמרים הראשיים בּ“הארץ”², הוּא אדם מדינאי. וּכשהוּא מדבּר, לכאוֹרה, אלינוּ, בּלשוֹננוּ, הרי זה רק דבר שבּצוּרה, מין מַניֶרה של דיבּוּר. בּעצם הדבר מוּפנים פניו מבּעד האֶשנב של “הארץ” – החוּצה, אל לחוֹמה, אל

מוּל פּני העוֹמדים מעֵבר לחוֹמה, אל שליטי-העוֹלם. ואליהם הוּא מדבּר נכבּדוֹת. וּכאדם שהנהוּ בּן-בּית אצל כּל מיני ענינים וחשבּוֹנוֹת מדיניים, ראה הפּעם להזהיר אוֹתנוּ וּלהוֹדיע לנוּ, כּי “ערכּוֹ הפּוֹליטי, השפּעתוֹ המדינית של מוֹת-קדוֹשים בּימינוּ אלה נפל עתה הרבּה מזה מה שהיה בּמלחמה”³. הוּא היוֹדע וָעֵד, כּי “אז היוּ מתחשבים בּדם והכּירוּ בּוֹ כּעין סגוּלה מזַכּה, מַקנה זכוּיוֹת. אך מאז עברוּ כּשנה ורבע” – והקוּרס ירד פּלָאים.

בּזה, כּנראה, יש לבאר את החזיוֹן, שנראה לכתחילה תמוּה בּמקצת, כּי כּל ה“ענין” של הגליל העליוֹן לא זכה לתפוֹס יוֹתר משתי שוּרוֹת וחצי בּ“ידיעוֹת האחרוֹנוֹת” של “הארץ” בּשם “הרג יהוּדי”, וכי מדברי המכתב מיפוֹ על אסיפת האַזכּרה הוּצא החצי, היינוּ תוֹכן דברי האסיפה (כּכה מסר לנוּ כּוֹתב המכתב), וכי דברי ה“מנוֹח מר” שֶר⁴ עצמוֹ בּמכתבוֹ האחרוֹן לא זכּוּ בּעיני העוֹרך וחציָם הוּשמט. אכן יוֹדעת, כּנראה, מערכת “הארץ” את מצב-הקוּרס של מוֹת-קדוֹשים.

אוּלם הסוֹפר עצמוֹ אינוֹ מסתפּק, כּנראה, בּידיעה זוֹ. והנהוֹ מזדרז וּמתעוֹרר – אחרי שני חדשים חצי של דוּמיה נמרצת – “לשׂים קץ לתרדמתוֹ של הקהל”. בּעלי זכּרוֹן, אמנם, זוֹכרים ודאי, כּי עצם השאלה המדינית של הצפוֹן כּבר נפתרה על ידי אוֹתוֹ סוֹפר לפני זמן-מה, פתרוֹן קצר, פּשוּט, בּרוּר והעיקר – מדינאי ממש, בּמלה אחת לַקוֹנית – דֶשַנֶל⁵! כּלוֹמר, צרפת החזקה, הכּבשנית, מַסיגת-הגבוּל, זוֹ שתּדע לעמוֹד בּתוֹקף על הסכּם סַיקס-פיקוֹ⁶ – היא תוֹשיענוּ. אוּלם, אם ערכּוֹ של דם-אדם יכוֹל להשתנוֹת כּל כּך בּמשך שנה ורבע, היפָּלא הדבר, כּי גם מסקנוֹת מדיניוֹת, חריפוֹת וּבטוּחוֹת תרדנה מגדוּלתן, מבּלי שבּעליהן יכּיר בּזה, בּמשך מספר שבוּעוֹת?

מה יש לעשׂוֹת כּיוֹם בּגליל העליוֹן וּלשם הגליל העליוֹן – את זאת אין הסוֹפר המדינאי טוֹרח לגלוֹת לנוּ. הטוֹב עוֹשׂים האנשים העוֹמדים שם על משמרם, אוֹ מִקסם-כּזב מַטעה אוֹתם; הצריכים ללכת אלה שהחליטוּ לעלוֹת לשם, הדרוּשה עזרת-ההגנה אוֹ לא; מה צריך הישוּב לאמוֹר לאנשים האלה, מה חוֹבת ההנהלה

הציוֹנית – זה בּעצם אינוֹ מעניָנוֹ. הלא לשם תשוּבה על שאלוֹת אלוּ נחוּץ לאמוֹר בּרוּר אם “מסכּימים אנוּ לנוּסחאוֹתיה של אסיפת-ההספּד שנקראה בּיפוֹ” אם לאו. ועל ענין כּזה לא מקוּבּל, כּנראה, בּחברה הגוּנה שבּארץ-ישׂראל לדבּר ישר ממש. הלא סוֹף סוֹף זהוּ ענין של הפּלֶבּס. אפשר אוּלי בּגֶ’סט של איש-המעלה להזכּיר בּרפרוּף אמנוּתי כּלאחר-יד, כּנוֹגע ולא נוֹגע, כּי החלטוֹת “בּין שתצאנה אוֹ שלא תצאנה לפּוֹעל” הן “טוֹבוֹת אוֹ גם גרוּעוֹת”. לנגוֹע בּזה יוֹתר – אין זה כּלל ממידה של ג’נטלמן.

חבל, חבל מאד. חבל על זה שנוּסחאוֹת האסיפה היפוֹאית⁷ לא זַכּוּ בּעיני הסוֹפר שאינוֹ יפוֹאי עד כּדי לאמוֹר, אם בּאמת נחוּץ כּי הן תצאנה אוֹ לא תצאנה לפּוֹעל, ואם הן בּאמת טוֹבוֹת אוֹ גם גרוּעוֹת. חבל יוֹתר וגם מַפליא בּמקצת על שאוֹתוֹ סוֹפר “הארץ” וחבריו בּמערכת ואִתם יחד כּל האינטליגנציה הלאוּמית, המדינית והתרבּוּתית של ירוּשלים⁸ לא מצאוּ לנחוּץ לסדר אסיפת-הספּד שלהם, כּיכלתם וּכהרגשתם וכהבנתם המדינית הם, וּלקבּל החלטוֹת שלהם, בּנוֹת “ערך מעשׂי”. אוֹ אפשר גם ענין זה של אסיפוֹת-אזכּרה כּבשוּ לרשוּתם אלה האנשים מן הסוּג של בּאי-האסיפה בּיפוֹ, אשר לפי התאוֹננוּת בּן-אִכּר אחד בּעתוֹן היוֹמי שלנוּ כּבשוּ להם גם את “המַשבּיר” והקפּא“י וּ”וַעד הצירים", ויש להוֹסיף: אף את ההתנדבוּת לגדוּד, ואת יִבּוּש-הבּיצוֹת ואפילוּ את יציאת-הנשמה הקצרה והמהירה, אם “בּשל אשכּוֹל ענבים” ואם בּשל איזוֹ בָּרָקָה⁹ נידחת בּצפוֹן – הכּל כּבשוּ להם?

אוּלם לא שאלה זוֹ, שאלת האמצעים, מַעסיקה את הסוֹפר. השאלה היא – “מַהי המטרה: הגנה אוֹ הפגנה?” וכאן אנוּ שוֹמעים, מתוֹך הבנה מדינית עילאָית, כּי “להגן על העמדוֹת אי אפשר”, כּי “אין בּידינוּ כּוֹח שיספּיק לדחוֹת וּלהבריח את התוֹקפים”. האוּמנם פּיו של הסוֹפר הוּא המדבּר אלינוּ? כּכה, כּמדוּמה, היוּ אוֹמרים לנוּ לפנים, בּימי ההגנה בּרוּסיה, דוֹדינוּ וּזקנינוּ הטוֹבים! ואנחנוּ, גם שם וגם פּה, חשבנוּ וגם ראינוּ, כּי בּמקוֹם שאין מאחוֹרי השוֹדדים שלטוֹן מאַרגן – יכוֹלים גם עשׂרוֹת מאִתנוּ להניס מאוֹת, ולעצוֹר בּעד פוּרענוּיוֹת חדשוֹת, ולצאת בּכבוֹד אם רק לא ימשיכוּ את המסוֹרת של “אשרי אדם מפַחד תמיד”. וּמנַיִן לכאוֹרה חכמת-זקנים זוֹ לאדם שהִרבּה ללַמד אוֹתנוּ עוֹד לפני שנה ורבע, על מוּסר-נשרים ועל גבוּרת-תֶּרמוֹפיליס, ועל אוֹתוֹ אנגלי אשר התעקש ולא רצה לוַתּר על פרוּטתוֹ ותבע ותבע כּל ימי-חייו עד שקיבּל את שלוֹ? האוּמנם “האויר המַחכּים” פּוֹעל כּאן, אוֹ הסיטוּאַציה העוֹלמית של “שנה ורבע”, אוֹ אפשר אין פה כּלל שינוּי, אפשר כּי מי שמסוּגל למדוֹד מוֹת-קדוֹשים בּאַמת-מידה של חשבּוֹן מדיני, לא ידע מעוֹלם דבר אחר, מאשר המלה הנַערצה – הפגנה?

יש, כּנראה, אנשים אשר אינם יוֹדעים תפארת אחרת מאשר נוֹצוֹת-כּוֹבעים, דָרבני-מגפים וּזהב-אֶפוֹלֶטים, גבוּרה אחרת מאשר התגוֹששוּת אַתלֵטים בּזירה, כּבוֹד אחר מאשר כּבוֹד מפַקדים, וּמדיניוּת אַחרת מאשר היזכר בּרפוֹרטים של תקיפי-עוֹלם. מה יאמר ללבּם של אלה דבר אסיפת יפוֹ, אשר לא תוֹאר לה ולא הדר, אוֹ קבוּצת האנשים, חַסרי כּל כּשרוֹן-ההפגנה, אשר חמדוּ להם לעמוֹד בּתל-חי, בּמקוֹם אשר שוּם סינימַטוֹגרף ושוּם רֶפּוֹרטֶר ואפילוּ שוּם כַּתָּב של “הארץ” לא יגיע. ואיזה זמן בּחרוּ להפגנה דלה זוֹ? כּשלטוֹבת הרעיוֹן מַפגינים בּאוֹפן מצוּין אחרים, “השוֹדדים המזוּינים שהרגוּ את שֶר ושׂרפוּ את חַמָרָה”, ועוֹשׂים בּעדנוּ הפגנה (כּשם שהם עוֹשׂים תמיד בּעדנוּ גם את ההיסטוֹריה). האם אין טוֹב מזה להרים קצת את הקוֹל ולאמוֹר מבּעד האֶשנב, כּמנַצח, ישר על פּי המַען הרם והנישׂא: "תמיד אמרנוּ, שאם ינסוּ לחתוֹך את הגליל בּאוֹפן מלָאכוּתי ואפילוּ לפי שעה – התוֹצאוֹת לא תשׂמַחנה את לב המנַסה. כּך אמרנוּ תמיד גם פּה וגם בּפריס וּבלוֹנדוֹן – והנה עוּבדוֹת לראָיה; אוֹ האִם לא טוֹב, טוֹב מזה, “שהקהל העברי בּארץ יבּיע בּפוּמבּי את יחסוֹ למצב” (בּאסיפת יפוֹ, כּנראה, אין לא “הבּעת-יחס” וגם לא “קהל”), – כּכה מסַיים הסוֹפר את הבּעת יחסוֹ הוּא, המכוּוָן “לעוֹרר את הקהל מתרדמתוֹ”, בּהבּיעוֹ גם את השׂמחה על אשר השאלה “תעמוֹד על הפרק בּאסיפת הועד הזמני”. כּכה, הוֹי, יוֹרדת הפּוֹליטיקה הגבוֹהה מפַּסֶיה.

המאמר, המקיץ נרדמים, אינוֹ רק פּוֹתר שאלה מדינית. הוּא גם עוֹבר על גדוֹתיו הבּעה של רגש, טַקט וכבוֹד. “מתוֹך רגש הוֹלכים. תשתוֹק כּל בּיקוֹרת. נשתחוה בּכבוֹד”. חי אלוֹהי הטקט והכּבוֹד! גם אלה “ההוֹלכים מתוֹך רגש” ידעוּ לכבּד את מכַבּדיהם. כבוֹד תחת כּבוֹד.

ולא רק כּבוֹד. יש גם דרישה. הסוֹפר המדיני אינוֹ אוֹמר למתנדב כּי ילך. איננוּ אוֹמר לוֹ גם לבל ילך. אבל הוּא יוֹדע, כּי "אחת צריך לדרוֹש מכּל מתנדב: שיֵדע את כּוָנתוֹ ", כּלוֹמר, להפגין! איני יוֹדע, אם המתנדבים יוֹדעים להשתחווֹת בּכבוֹד, אוּלם נדמה שאלה האנשים, העוֹמדים כּיוֹם בּכפר-גלעדי, תל-חי וּמתוּלה, וגם אלה אשר עלוּ לשָם אחרי אסיפת-יפוֹ, ואפילוּ אלה העוֹמדים מוּכנים לעלוֹת כּל שעה שהדבר ידָרש מהם, רשאים לענוֹת ולאמוֹר:

דרכֵּנוּ לפנינוּ. אנשים כֵּנים אנחנוּ ולא מַפגינים. לא התכַּוַנוּ להפגין, לא בּלכתנוּ לגדוּד ולא בּעבוֹדתנוּ בּכל התנאים ולא בּשמירתנוּ בּלילוֹת. לא מפַקדים שוֹלחים אוֹתנוּ, ואבידת-חבר אינה קלה בּעינינוּ, כּי לא חוֹמר לחשבּוֹנוֹת מדיניים הוּא – בּשבילנוּ, כּי אם עצמנוּ וּבשׂרנוּ. אנוּ רוֹצים בּחיים ויוֹדעים את הצפוּי לנוּ, בּלכתנוּ, בּיחוּד אחרי המַעל שאתם, אנשי-המעלה, מעלתם בּנוּ וּבדבר; והוֹלכים אנוּ, מפּני שאת שליחוּתנוּ אנוּ ממלאים. כּי בּכבוֹד הישוּב וּבנפשוֹ הוּא הדבר, כּי לא שאלה של חלקת אדמה וּקצת רכוּש יהוּדי כּאן, כּי אם שאלת ארץ-ישׂראל. כּי העזיבה והנסיגה הן המוֹפת החוֹתך על רפיוֹננוּ ואַפסוּתנוּ, וכי ההוֹכחה היחידה של זכוּתנוּ על ארצנוּ, על אחדוּת ראש-פּינה וּמתוּלה, היא בּעמידה קשת-עוֹרף ונוֹאשת, מבּלי הַבֵּט אחוֹרנית.

כּכה יכוֹלים לאמוֹר האנשים שם, כּכה אוֹמר היוֹתם שם.

אוֹ אפשר, חלוֹם שוא הוּא זה. ודרך-המלך של תוֹלדוֹתינוּ בּארץ היא דרך מגוֹרשי יפוֹ וּפליטי מתוּלה?

אדר תר"פ.

---

בועד הזמני

מאת

ברל כצנלסון

בּועד הזמני / ברל כצנלסון

¹

(בּדיוּן על המצב בּגליל העליוֹן)

אכן, בּכל סטרַטֶגיה קל להוֹכיח למַפרע מַפּלה, וקשה להבטיח נצחוֹן. כּל כּך מזכּירים הנאוּמים האלה את הטענוֹת נגד ההתנדבוּת. לגדוּד היתה מַפלה מבּפנים, ואם תהיה מפּלה להגנה אף היא תהיה מבּפנים. כּנראה שאנוּ עוֹמדים פּה בּויכּוּח ישן, ויכּוּח שהטענוֹת ההגיוֹניוֹת אינן מַכריעוֹת בּוֹ. יש “מעשׂיוּת” שעוֹשׂה את החשבּוֹן למַפרע – לעזוֹב, ויש “מעשׂיוּת” אחרת המתעקשת לעמוֹד עד הרגע האחרוֹן. ואז יש שהדבר הבּלתי-אפשרי נעשׂה לאפשרי.

---

יזכּוֹר

מאת

ברל כצנלסון

¹

יזכּוֹר עם ישׂראל את הנשמוֹת הטהוֹרוֹת של בּניו וּבנוֹתיו:

שׁניאוּר שַׁפּוֹשׁנִיק

אהרֹן שֶֹר

דבוֹרָה דרַכלֶר

בּנימין מוּנטֶר

זאב שַֹרף

שׂרה צִ’יזִ’יק

יעקב טוֹקַר

יוֹסף טרוּמפֶּלדוֹר

הנאמנים והאמיצים, אנשי העבוֹדה והשלוֹם, אשר הלכוּ מאחרי המחרשה ויחָרפוּ נפשם על כּבוֹד ישׂראל ועל אדמת ישׂראל.

יזכּוֹר ישׂראל ויתבּרך בּזרעוֹ ויֶאבל על זיו העלוּמים וחמדת-הגבוּרה וּקדוּשת-הרצוֹן וּמסירוּת-הנפש אשר נספּוּ בּמערכה הכּבדה.

אַל ישקוֹט ואַל ינָחם ואַל יפוּג האבל עד בּוֹא יוֹם בּוֹ ישוּב ישׂראל וגָאַל אדמתוֹ השדוּדה.

אדר תר"פ.

---

שאלה

מאת

ברל כצנלסון

¹

לא שעת ויכּוּחים וחשבּוֹנוֹת היוֹם. ואַל להזכּיר יחסים של אתמוֹל לכל המאוּחדים היוֹם בּאֵבל וּבהכּרת האסוֹן הגדוֹל. אבל הצריך להבליג גם על חילוּל-השם הבּא היוֹם, לאחר כּכלוֹת הכּל?

וּכשאתה קוֹרא בּידיעוֹת הרשמיוֹת של “לשכּת-העתוֹנוּת שעל יד ועד-הצירים” כּי הפּליטים עזבוּ את המקוֹם וִַיִסעוּ", אינך יכוֹל להבליג מלשאוֹל: האוּמנם יקָרא למגיני כּפר-גלעדי ותל-חי “פּליטים” בּעברית? אוֹ ששֵם זה מציין רק את ראִייתה וּלשוֹנה של לשכּת-העתוֹנוּת?

והאם אין תקוה שוַעד-הצירים יבין, כּי כּבוֹדה של לשכּת-העתוֹנוּת שלוֹ הוּא גם כּבוֹדוֹ, כּבוֹד כּוּלנוּ?

---

נגד "אחדות העבודה"

מאת

ברל כצנלסון

¹

המלחמה בּ“אחדוּת-העבוֹדה” תוֹפסת מקוֹם חשוּב בּעתוֹנוּת של בּני-בּריתנוּ. הראשוֹנה שהזדרזה בּזה היתה המפלגה הפּוֹלנית, אשר הועד המרכּזי שלה הקדים תיכף בּבוֹא הידיעה המַעציבה על היוָסד “אחדוּת-העבוֹדה”, להכריז כּי “החברים “פּוֹעלי-ציוֹן” שבּארץ-ישׂראל חטאוּ חטא כּבד לעניני הפּוֹעלים היהוּדים ולַפּרינציפּים הסוֹציאַל-דמוֹקרטיים של הפּוֹעל-ציוֹניוּת בּזה שהצטרפוּ ל”אחדוּת-העבוֹדה“, וכי משׂרד הבּרית העוֹלמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” אינוֹ רשאי להכניס על דעת עצמוֹ את “אחדוּת-העבוֹדה” לתוֹך שוּרוֹתיו, וחייב לדרוֹש מאת חברינוּ בּארץ-ישׂראל, אשר נשארוּ נאמנים לעיקרי “פּוֹעלי-ציוֹן”, לצאת מ”אחדוּת-העבוֹדה" וּלהקים את מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן” הסוֹציאל-דמוֹקרטים בּארץ-ישׂראל“. ואפילוּ בּשעה ששליחי המפלגה שבּפוֹלין ישבוּ בּישיבת שטוֹקהוֹלם ² ודנוּ בּשאלה והשתתפוּ בּהחלטה החיוּבית אשר נתקבּלה פה אחד בּאוֹתוֹ מעמד (אם כּי בּהוֹספת דֶקלַרציה, כּנהוּג), לא נמנעה המוֹעצה המפלגתית שנתכּנסה בּאוֹתם הימים ממש בּפוֹלין לדוּן בּדבר ולגזוֹר לכף חוֹבה. ומאז נבראה שם ספרוּת שלמה בּנידוֹן זה, ההוֹפכת והוֹפכת בּ”אחדוּת-העבוֹדה", מַכשירה וּמַטריפה. וטבעם של רוֹב המאמרים האלה, המלאים חריפוּת ושַקלא וטַריא, הוּא כּזה שעד שאתה אינך מגיע לסֵיפא דִקְרָא, אינך יוֹדע לאן פּניהם מוּעדוֹת. אוּלם בּדבר אחד נשארה מאז העתוֹנוּת של חברינוּ בּפּוֹלין נאמנה לעצמה: ידיעוֹת מתוֹך ספרוּתנוּ על המתרחש בּארץ-ישׂראל בּל יבוֹאוּ בּגבוּלה. יש לה, כּנראה, גם ענינים אחרים וגם מקוֹרוֹת אחרים יוֹתר נאמנים.

אוּלם בּשביל ה“אגף השׂמאלי של פּוֹעלי-ציוֹן”, זה שהקים לוֹ את מבצריו ההסתדרוּתיים והספרוּתיים בּוינה וּבניוּ-יוֹרק, נעשׂתה בּאמת ארץ-ישׂראל לאחד מעיקרי העיִקרים של עבוֹדתם, ואת עיקר עבוֹדתם הארץ-ישׂראלית הם רוֹאים, כּנראה, בּהקדשת תשׂוּמת-לב מרוּבּה לאחדוּת-העבוֹדה". והמלחמה נטוּשה.

כּל הוֹצאה חדשה מצד זה מביאה אִתה פנינים חדשוֹת, ידיעוֹת “מדוּיקוֹת” מחיי הארץ, כּתבוֹת מעוֹררוֹת רחמים על רדיפת-האידיש, על נואם פּלוֹני שלא ניתן לוֹ לדבּר בּאסיפה ועל עתוֹן אַלמוֹני שלא נדפּס; וכל זה עוֹד מלוּוה בּהוֹקעת-שמוֹת של “החברים הזקנים בּן-צבי וּבן-גוּריוֹן המעוֹררים מַשׂטמה וּמלחמת-לשוֹנוֹת”, וּבידיעוֹת סנסַציוֹניוֹת וּמַחרידוֹת- לב, כּי בּבוֹקר בּהיר אחד החרימוּ את כּל הספרים היהוּדיים שבּספרית תל-אביב, וכי בּן-גוּריוֹן “המַסכּים לאוֹטוֹנוֹמיה הגמוּרה של הערבים וּלשוֹנם, אינוֹ מסכּים לזכוּיוֹת האידיש, אלא בּתנאי כּי האידישיסטים יכריזוּ על עצמם כּעל לאוֹם מיוּחד”, ועוֹד, ועוֹד.

בּאחד הגליוֹנוֹת של ההוֹצאה הוינאית כּוֹתב כַּתבה מיפוֹ, הבּקי, כּנראה, בּכל מסתרי הציוֹנוּת ועניני העבוֹדה בּארץ, בּזוֹ הלשוֹן:

“הרוּח של “אחדוּת-העבוֹדה” הוּא קוֹנסרבַטיבי עד למאד. בּהיוֹתה קרוּעה מתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית, בּהיוֹתה תלוּיה בּהסתדרוּת הציוֹנית וּשקוּעה רק בּ”כלכּליוּת" טהוֹרה – נמצאת “אחדוּת-העבוֹדה” רחוֹקה מעיקרים וּדרכים פּרוֹליטריים. – – לצערנוּ הגדוֹל נמצאים כּמעט כּל הפּוֹעלים קשוּרים בּחבלים כּלכּליים וּפינַנסיים ל“אחדוּת-העבוֹדה” . כל ההלוָאוֹת לקבוּצוֹת עוֹברוֹת דרך “אחדוּת-העבוֹדה”, כּל מי שנכנס לאגוּדה מקצוֹעית נעשׂה ממילא גם חבר ל“אחדוּת-העבוֹדה”, וקשה לקבּל השפעה על הפוֹעלים".

אוּלם בּשעה שהכּתב מיפוֹ לוינה מוֹצא לנחוּץ יחד עם הקינה על הקוֹנסרבַטיביוּת של “אחדוּת-העבוֹדה” ועל רדיפת-האידיש וכוּ' לציין גם את כּוֹחה הכּמוּתי והסידוּרי, סוֹברים אחרת הכַּתבים, המריצים אִגרוֹת מירוּשלים לניוּ-יוֹרק. אלה מוֹדיעים, כּי בּ“אחדוּת-העבוֹדה” אין אף פּוֹעל אחד, ואין להם אפילוּ את מי להציג לבּחירוֹת לאסיפה המיַסדת. ובעל המאמר העיוּני, הניוּ-יוֹרקי, הכּתוּב על סמך כּל האינפוֹרמַציוֹת הללוּ יוֹדע וָעֵד “כּי “אחדוּת-העבוֹדה” הוֹלכת יד בּיד עם הכּוֹחוֹת השחוֹרים שבּארץ, הרוֹצים להיפּטר וּלהבטיח את עצמם מכּל השפּעה של המוֹני-פּוֹעלים, העתידים לבוֹא”. וּבדבּרוֹ על סעיף ד' שבּהצעת התכנית של “אחדוּת-העבוֹדה” (הנחָלת הלשוֹן העברית ואוֹצרוֹת התרבּוּת לכל העם, ושיתוּף קהל העוֹבדים בּחיי התרבּוּת ויצירתה) נכמרים רחמיו על “המוֹני הפּוֹעלים המוּצָאים לחלוּטין מכּל אפשרוּת של השתתפוּת בּחיים המדיניים, התרבּוּתיים וּממילא גם הכּלכּליים של הארץ”.

ואֶנקת-שאלה מתפּרצת מפּי בּעל המאמר: “האין זוֹ אִירוֹניה של הגוֹרל? בּשעה שגם היסוֹדוֹת המשַמרים בּיוֹתר פוֹנים שׂמאלה”. – האם לא סימן רע הוּא לנוּ שבּשעה זוֹ נוֹסדה בּארץ-ישׂראל “אחדוּת-העבוֹדה” זוֹ? וצפה ממַחבוֹאה הדאגה החנוּקה: “אוֹיבינוּ הפחידוּנוּ תמיד, כּי בּארץ-ישׂראל תהיה יד הריאַקציה על העליוֹנה. ואנחנוּ התקוֹממנוּ בּכל כּוֹחנוּ נגד נבוּאה שחוֹרה זוֹ” – והנה, הנה היא בּאה הסכּנה השחוֹרה בּדמוּתה וּבצלמה של “אחדוּת-העבוֹדה”. הריאַקציה, אוֹיה, פּרצה בּחַלוֹנוֹתינוּ!

לבּי, לבּי לסוֹפר העמקן. מי ינַחמנוּ?

אדר תר"פ.

---

לאסיפה הלאוּמית

מאת

ברל כצנלסון

¹

אסיפת הנבחרים, אשר דחיוֹתיה המרוּבּוֹת היוּ נַעשׂוֹת בּקוֹלי-קוֹלוֹת, בּסערת-ויכּוּחים, בּתקווֹת וּפחדים, נכנסת עכשיו לתוֹך חיי הישוּב, אחרי ההסכּמה מלמעלה, בּחשאי-חשאין, מבּלי לעוֹרר כּל תנוּעה, מבּלי להרים שוּם גל.

ימי הבּחירוֹת מתקרבים. וּמעלת-החוֹם מסביב – למטה מאפס. קוֹר וקפּאוֹן. סוֹפרים אחדים מנַסים כּוֹח לזעזע את הקהל – וּללא הוֹעיל. לוּ נשמעה לפּחות הברה של התנגדוּת! אוּלי היתה מעלה איזה שרטוֹן של פּוּלמוֹס וקוֹרעת את קוּרי השממוֹן שמסביב. אבל מי יעיז להתנגד, אם גזירה היא מלפני ועד הצירים להסכים לבּחירות? וּלהתעניֵן? מה יש להתענין אם ועד הצירים עצמוֹ הבטיח עזרה? עכשיו אפשר לשקוֹט ולבטוֹח, כּי תוּגש לנוּ אסיפת-הנבחרים, כּשהיא מוּכנה וערוּכה בּכּל.

אין להתפּלא על הדבר. זה שנתים אשר הישוּב הארץ-ישׂראלי, זה שבֹכל מיעוּטוֹ ודלוּתו עמד בּכל זאת בּהתאַמצוּיוֹת כּוֹחוֹתיו בּפני מַשׂטינים וּפוּרענוּיוֹת (אם כּי עמידה זוֹ דרשה עזרה חָמרית וּמדינית מן החוּץ), חדל לראוֹת את עצמוֹ כּדבר-מה העוֹמד ברשוּת עצמוֹ, אחראי בּפני עצמוֹ, בּעל דעה, רצוֹן, חוֹבוֹת וּזכוּיוֹת. זה שנתים רוֹאה הישוּב את עצמוֹ חוֹסה בּצל סינרם של המַנהיגים (מהם חשוּבים וּמחוּננים וּמהם אוֹרחים-פּוֹרחים, זרים וּמקריים) ויחד עם זה נטוּל כּל כּוֹח וכל ערך. זה שנתים שאנוּ נמצאים למֵדים יוֹם-יוֹם, כּי ערכּנוּ אנוּ המדיני הוּא אפס, וכי תחת לפעוֹל ולעשׂוֹת כּציבּוּר חי ועֵר וּלשמש בּזה משען לעבוֹדה המדינית-הלאוּמית הכּללית, חייבים אנוּ להתנהג בּנימוּס, לשקוֹט וּליַחל ולא להרים קוֹל גם כּשהכּאב גדוֹל מאד, כּשעיווּת-הדין צוֹעק חמס, כּשחוּצפּת מַשׂטינים-שליטים דוֹרכת ורוֹמסת. דרשוּ מן הישוּב מַנדט והוּא נתן בּרצוֹן, אבל הכי הכּירוּ גם בּזכוּתוֹ להבּיע דעה אגב מסירת יפּוּי-כּוֹח זה, ההוּרגש איזה צוֹרך לשמוֹע את דעתוֹ? להלכה (ורק בּתוֹרת מתנה) אוּלי כּן, אבל למעשׂה הלא נדחה הדבר בּלך ושוּב עד היוֹם הזה. זה שנתים שהרצוֹן-מעט המתגלה בּתוך חלק מן הישוּב לאַרגן את הכּלל העברי בּארץ לכוֹח לאוּמי-מדיני הוֹלך ונידף על ידי חתירוֹת מלמטה וּפקוּדוֹת של זהירוּת ואחריוּת מלמעלה, וכל צעד של פּעוּלה עצמית מצד הישוּב מתבּטל למַפרע על ידי כּל סברה של כּל יוֹעץ עליון – היִפָּלא הדבר, כִּי חדל הצוֹרך, חָלף הענין וּפס האֵמון הממוּשך הלזה של אסיפת-נבחרים?

ויחס זה חדר גם אל ציבּוּר הפועלים, ציבּוּר זה אשר אַקטיביוּתוֹ הלאוּמית והחברתית אינה ניתנת להיכּנע על אף כּל התלָאוֹת. היִפָּלא הדבר? זה שנתים ימים וכל ה“התקהלוּת” של בּאי-כּוֹחו בּ“האסיפות המכוננות” הרבּות, בּועד הזמני וּבוַעד הפּוֹעל של הועד הזמני, התעסקוּת זוֹ הגוֹזלת כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת, זמן, עצבים וּמוֹח (הדרוּשים, וחסרים כּל כּך פּנימה, בּתוֹך העבוֹדה) לא הביאה כּל פּרי, לא עזרה להמציא עבוֹדה לאף יהוּדי אחד, לא עזרה להכניס לארץ אף חלוּץ אחד חדש, לא יצרה שוּם מוֹסד של ממש בּחיי הכּלכּלה אוֹ התרבּוּת, לא שינתה לטוֹבה שוּם ליקוּי, ולא מילאה שוּם ענין חיוּני בּישוּב, לא הביאה לידי שוּם גילוּי של כּוֹח ורצוֹן כּלפּי מַשׂטינינוּ, כּלפּי השׁלטוֹן הכּוֹבש, ואפילוּ כּלפּי השלטוֹן הציוֹני, רב החליפוֹת והתמוּרוֹת. היִפּלא הדבר, כּי פּס האֵמוּן בּכוֹח היצירה המדינית של הישוּב הקיים, רפה-הרוּח ודל-הכּלכּלה?

הלא לא משוּם נחת-רוּח ולא לשם משׂחק בּפיקציוֹת מדיניוֹת מטיל עליו הפּוֹעל את כּל העוֹל הכּבד והבּלתי-נעים הזה של השתתפוּת בּעסקנוּת ציבּוּרית, ורק מטרה אחת לעיניו: ריבּוּי הישוּב העברי העוֹבד בּארץ, אשר ממנוּ תוֹצאוֹת לכּל. ואם כּל זה אינוֹ משתנה אף כּל-שהוּא – מה לנוּ כּל העמל הזה?

כּן, יחס זה הוּא מוּבן. ואף על פּי כן הוּא מוּטעה, חוֹלה, מסוּכּן. כּל ההתאמצוּת הציבּוּרית המַתמידה של מעט הכּוֹחות העֵרים לחיים מדיניים בּישוּבנוּ, בּמשך השנתים האלה, עתידה בּאמת להישָאר עקָרה בּהחלט, בּלי להביא כּל פּרי, אם לא יעלה הדבר לברוֹא את המוֹסד המדיני-העממי, אשר יעשׂה את הישוּב הקיים והעתיד להיוֹת בּארץ, ליחידת מדינית-לאוּמית. ודוקא התלָאות מכּל הסוּגים שהשׂתרגו עלינוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת צריכוֹת ללמד אוֹתנוּ עד כּמה הכרחי הוּא ויסוֹדי הצוֹרך בּארגוּן חוּקי של הישוּב.

לא בּבת-אחת ולא בּשטרות-חוּץ נרכּוֹש לנוּ את זכוּתנוּ. עוֹד ארוּכּה הדרך, ועוֹד תתנַגפנה רגלינוּ על הרי-נשף. עוֹד צפוּיים אנוּ למלחמה כּבדה ולמסירת-נפש על זכוּיוֹתינוּ ועל יצירת-חיינוּ. וּדרוּשים לזה לא רק נוֹשׂאים חיים, חלוּצים, עוֹבדים, מגינים. דרוּשים גם כּלים, מכשירים למלחמת קיוּמנוּ הלאוּמי, ליצירת חיינוּ הפּנימיים, כּלי סידוּר וריכּוּז-כּוֹחוֹת. והכּלי הטבעי, החוּקי והמכניס לקרבּוֹ את כּל הכּוֹחוֹת העממיים – זוֹהי האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. וּלשם יסוּדה, קביעתה והכרזה והגנה על קיוּמה נקראת אסיפת-הנבחרים.

אין להטיל על אסיפה זוֹ תקווֹת מוּגזמוֹת. לא רב יהיה כּוֹחה בּראשונה. עם מכשוֹלים רבּים יהיה עליה להיאָבק, – ואוּלי גם ימים רבּים – עד אשר תרגיל את הכּוֹחוֹת השוֹנים מבּית וּמחוּץ להתיחס אליה בּכבוֹד וּכאֶל כּוֹח. השלטוֹן הכּוֹבש אינוֹ מכּיר ואינוֹ יוֹדע את הישוּב העברי המקוֹמי. על קיוּם האוֹטוֹנוֹמיה העברית אף לא הוּגד לוֹ בּבוֹאוֹ (מה שהיהדוּת בּגוֹלה ידעה לשמוֹר ולעשׂוֹת בּכל כּניסת כּוֹבש), גם ההנהגה הציוֹנית לא רגילה לראוֹת את הישוּב זקוּף-קוֹמה וּמַשמיע את קוֹלוֹ, גם פּעוּלת הסיוּע, אשר היתה לפני הכּיבּוּש נתוּנה בּמקצת בּידי הכּוֹחוֹת הציבּוּריים, נמצאת עכשיו מחוּץ להשפּעת הישוּב (בּכל אוֹפן מחוּץ להשפּעת הסתדרוּיוֹת העוֹבדים וגם מחוּץ לועד הזמני. אוּלי יש כּוֹחוֹת אחרים בּישוּב, אשר לידיהם נמסרוּ עניני הסיוּע?). וכוּלנוּ הלא יוֹדעים, כּי גם פּעוּלה זוֹ יכוֹלה להיוֹת לישוּב גם לרוֹעץ וגם לברכה. אוּלם לא רק כּלפּי חוּץ צריכה האוֹטוֹנוֹמיה העברית לכבּוֹש את עמדתה. תקוּפוֹת השליטה של כּל מיני פּקידוּיוֹת מימי “אליאנס”, “עזרה”, הבּרון – עוֹד לא נמחוּ עקבוֹתיהן. וכמה זקוּקים לחינוּך בּני הישוּב עצמם, עד אשר יתרגלוּ לראוֹת בּ“ישוּב” דבר-מה אשר אינוֹ הפקר, אשר אינוֹ משוּעבּד לבצעוֹ ולזדוֹנוֹ של כּל יחיד, אשר בּכוֹחוֹ לגדוֹר וּלסַייג סייגים? עם יצירת אסיפת-הנבחרים תתחיל אוּלי ראשית הקץ למצב זה.

אוּלם אם מִצערה תהיה ראשית האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ, אם את רוֹב כּוֹחה תצטרך להשקיע בּראשוֹנה בּכיבּוּש עמדתה, הרי עתידה גדול, ותכנה הרחב וכוֹחה מוּבטחים לה עם צמיחת הישוּב.

בּחוֹּץ-לארץ היוּ נוֹהגים להתוַכּח ארוּכּוֹת על היקף-הענינים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית: אם לצמצם אוֹתה בּעניני תרבּוּת וחינוּך אוֹ להרחיב בּתכנים לאוּמיים וכלכּליים. שאלה זוֹ אינה קימת בּארץ-ישראל. האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ, אם כּי אינה עדיין בּמַדרגה של אוֹטוֹנוֹמיה ארצית, מצוֹרפת היא מכּמה וכמה אוֹטוֹנוֹמיוֹת ארציוֹת קטנוֹת: המוֹשבוֹת והשכוּנוֹת העירוֹניוֹת שלנוּ הנן לא רק קהילוֹת לאוּמיוֹת ודתיוֹת גרידא. “היחידה הזעירה” של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית מַקיפה את כּל צדדי-החיים של אזרחיה. עניניה הישוּביים, הכּלכּליים והתרבּוּתיים רחבים למדי. ועל ידי זה ניתנת גם למוֹסדוֹת המרכּזיים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית אפשרוּת רחבה של איניציאַטיבה כּלכּלית וישוּבית.

האסיפה הראשוֹנה אוּלי לא יהיה בּכוֹחה להתחיל בּזה. אבל אחרי הראשוֹנה תבוֹא השניה והשלישית. והן תפַתַּחנה את הכּוֹח הפּנימי הטמוּן בּישוּב ותִפְתחנה אוּלי גם דרכים חדשוֹת ליצירת הישוּב. נקים עכשיו את השלד הבּנין, את כּתליו. הישוּב אשר יִגדל, אשר יתוַסף אלינוּ ויתרבּה למרוֹת כּל העיכּוּבים מבּית וּמחוּץ, הוּא אשר ימַלא את הבּנין הלאוּמי תוֹכן וכוֹח.

ניסן תר"פ.

---

הצעת-איחוּד

מאת

ברל כצנלסון

¹

המשׂא-וּמתן של שני המרכּזים בּדבר איחוּד עוֹמד עדיין בּעינוֹ. והעגלה אינה זזה. אוּלם שאיפת-האיחוּד החיה בּלבּוֹת חברים, של “אחדוּת-העבוֹדה” ושל “הפּוֹעל הצעיר”, אינה מסתפּקת בּזה. ההכּרה, כּי אי אפשר בּשוּם אוֹפן להמשיך הלאה את המצב הנוֹכחי, הביאה לידי פּגישות ושׂיחוֹת-רעים, אשר הראוּ לנוּ שוּב, כּי רצוֹן טוֹב ישנוֹ בּין כּוּלנוּ. ועל יסוֹד זה אני מַציע את הצעתי.

ואלה הם סעיפי ההצעה:

א. הפּוֹעלים והעוֹבדים שבּארץ מתאַַחדים וּמסתדרים למקצוֹעוֹתיהם. ההסתדרוּת המקצוֹעית כּוֹללת את כּל העוֹבדים בּמקצוֹע וּמסדרת את עבוֹדתה בּאוֹפן אוֹטוֹנוֹמי.

ב. להסתדרוּת החקלאית בּיאת-הכּוֹח היחיד של ציבּוּר העוֹבדים החקלאים בּארץ בּכל הענינים החקלאיים והישוּביים.

ג. כּל האגוּדות המקצוֹעיוֹת מתאַחדוֹת לברית אחת, המנהלת את הענינים הכּלליים, המשוּתפים לכל ציבּוּר העוֹבדים. לוַעד העליוֹן של בּרית האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת בּיאת-הכּוֹח היחידה בּכל הענינים הישוּביים-המעשׂיים של ציבּוּר העוֹבדים בּארץ.

ד. ועידה כּללית של כּל העוֹבדים בּארץ קוֹבעת את יסוֹדות הסידוּר המקצוֹעי ואת המוֹסדוֹת המרכּזיים והכּלליים של ציבּוֹר העוֹבדים: לשכּת-מוֹדיעין (בּשביל חוּץ-לארץ), לשכּת-עליה, לשכּת-עבוֹדה, קוּפּת-חוֹלים, בּנק פּוֹעלים, ועדת-תרבּוּת, משׂרד טכני וכוּ'.

ה. יחד עם הועידה הכּללית מתאַספוֹת גם הועידוֹת המקצוֹעיוֹת לסידוּר הסתדרוּיוֹתיהן.

ו. זכוּת ההשתתפוּת בּועידה הכּללית לכל חברי האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת הקיימוֹת, בּכּפר וּבעיר, וכל העוֹבדים בּארץ, אם הם חיים על יגיע כּפּיהם אוֹ על עבוֹדה רוּחנית, מבּלי נַצל את זולתם (זכוּת זוֹ שמוּרה להם גם אם הם נמצאים מחוּץ לכל הסתדרוּת. וּלהיפך, מי ששייך למפלגה של פּוֹעלים ואינוֹ חי על עבוֹדתוֹ – אין לוֹ זכוּת הבּחירה לועידה זוֹ).

ז. הבּחירוֹת לועידה וּלוַעדי-ההנהלה מתנהלוֹת בּזכוּת הפּרוֹפּוֹרציוֹנַליוּת, למען הגן על זכוּת המיעוּטים.

ח. בּכדי לשמוֹר על האוֹטוֹנוֹמיה הפּנימית המלאה של האגוּדה המקצוֹעית, יש לקבּוֹע כּי למפלגות המתקיימוֹת בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים אין הזכוּת לטפּל למעשׂה בּאותן העבוֹדוֹת הנכנסוֹת לחוּג הענינים של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים המשוּתפים אוֹ של האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת.

יוֹדע אני, כּי הצעה זוֹ פּוֹגעת קשה בּזכוּיוֹתיהן של “אחדוּת-העבודה” ו“הפּוֹעל הצעיר” יחד ועלוּלה משוּם זה לפגוֹש התנגדוּת חזקה מצדדים שוֹנים. ואף על פּי כן אני מעיז להציע אוֹתה, אם כּי אינני חוֹשב אוֹתה לאידיאַלית, כּי אם רק למוֹעילה בּתנאים הנוֹכחים. אידיאַלית תהיה רק אוֹתה צוּרת-הסידוּר, אשר תאַחד את כּל העוֹבדים בּכל ענפי הפּעוּלה החברתית. בּהצעה זוֹ אין איחוּד שלם כּזה. נשארים סוּגי פּעוּלה חברתית מחוּץ לרשוּת הכּלל, נשארוֹת קיימוֹת מחיצוֹת וקשרי מפלגוֹת. יש כּאן איחוּד כּל העוֹבדים, אבל אין איחוּד כּל הפּעוּלה הציבּוּרית. איחוּד-פּעוּלה שלם לא יִתכן כּל עוֹד אשר לא יבוֹא הדבר לידי איחוּד הכּוֹחוֹת הציוֹניים-הסוֹציאליים גם בּגוֹלה. לפי שעה הגוֹלה מעכּבת. חייבים אנוּ, לשם הגשמת הציוֹנוּת, לעבוֹד בּתוֹקף לשינוּי המצב בּגוֹלה, וזאת עוֹשה “אחדוּת-העבוֹדה”, אם כּי לא בּמידה מספיקה, לדעתי. אוּלם אין לנוּ לחכּות בּאיחוּד פּוֹעלי-הארץ עד אשר יִכשרוּ הלבבוֹת בּחוּץ-לארץ. אַדרבּא, איחוּד ארצי ישפּיע שוּב לטוֹבה על המצב והיחסים בּארץ-ישׂראל, כּאשר כּבר השפּיע בּמידה ידוּעה דבר יסוּדה של “אחדוּת-העבוֹדה”. הגשמת הצעד החדש, אם כּי בּלתי-שלם ולא אחרוֹן, לאיחוּדנוּ – הוּא בּידינוּ, בּידי כּוּלנוּ. והצוֹרך בּוֹ מוּחש לרבּים, גם לעוֹבדים בּשׂדה וּבסַדנה וגם לעוֹבדים בּשליחוּת הציבּוּר. לבאֵר עד כּמה עלוּל סידוּר חדש זה להגבּיר את כּוֹח העוֹבדים וּלשנוֹת לטוֹבה את מצב העבוֹדה, אין לי היכוֹלת. אנחנוּ, חברי “אחדוּת-העבוֹדה”, נוֹכחנוּ בּמשך השנה מה רב הטוּב המוּסרי והמעשׂי הצפוּן בּאיחוּד; והצעד החדש לאיחוּד הלא יכניס לתוֹך קהילת-העוֹבדים לא רק את חברי “אחדוּת-העבוֹדה”, ו“הפּוֹעל הצעיר”, כּי אם עוֹד מאוֹת רבּוֹת של עוֹבדים, הצריכים ויכוֹלים להיוֹת חברים לתנוּעת-הפּוֹעלים בּכל שאיפוֹתינוּ הלאוּמיוֹת, הסוֹציאַליוֹת והתרבּוּתיוֹת. סידוּר זה גם ישנה בּמידה גדוֹלה את מצב העוֹלה: וזה בּלבד דיוֹ לחייב את ההצעה.

ניסן תר"פ.

---

בימי ירושלים

מאת

ברל כצנלסון

¹

הרוּגי-מַלכוּת

שם עתיק זה, אחד השׂרידים המעטים ממלחמת-חירוּתנוּ האחרוֹנה, הוּכנס שוּב, בּיד רְמִיָה ואַכזריה, לתוֹך דברי ימינוּ.

מאליו צף ועלה שֵם זה בּעמדך על יד ששת החללים, אשר שכבוּ דוּמם בּתכריכיהם הלבנים, בּשוּרה אחת, תחת הסככה אשר בּחצר בּית-החוֹלים של “הדסה”.

והכּל מסביב בּא לחַזק את ההרגשה הזאת: המוֹני יהוּדי ירוּשלים, הצוֹבאים על שערי חצר בּית-החוֹלים ונאלצים להתפּזר על ידי אנשי-הצבא ההוֹדים, מכוֹנת-היריה שבּחוּץ, המשמר ההוֹדי, ועל כּוּלם – ההלוָיה.

הממשלה עצמה הוֹאילה בּרוֹב חסדה לטפּל בּהרוּגינוּ. אפילוּ אוֹטוֹמוֹבּילים של הצלב האדוֹם שלחה לנוּ וּמשמר צבאי, וּמכוֹנת-יריה. הכּל. ורק גזירה אחת גזרה עלינוּ, כּי ההלוָיה תהיה בּשעה שתִכלה רגל מן השוּק. בּשעה שלפי חוּקי מצב המצוֹר לא יעיז שוּם קרוֹב ושוּם גוֹאל להיטָפל אל ההלוָיה.

והאנשים שלנוּ, האחראים והרציניים, קיבּלוּ עליהם את הגזירה. לא נדוּן אוֹתם. הם הראוּ את כּוֹחם ואת אמיתם בּימים אלה. אבל מה קשה להשלים עם היכָּנעם בּרגע זה.

ההלוָיה היתה אילמת. כּאֵלם המַכאוֹב הגדוֹל. זוֹ היתה הלוָיה של הרוּגי-מלכוּת.

מוּקפים זרים זזה ההלוָיה. בּאוֹטוֹמוֹבּילים סגוּרים הלכוּ גם המתים וגם החיים. אפלת הרחוֹבוֹת שנָדַמוּ בּלעה אוֹתנוּ. רק משפּחה פּרַבוֹסלָבית-צוֹררת עמדה על המַעקה והסתכּלה.

ועל קברוֹתיהם החדשים של הרוּגי-מלכוּת, החצוּבים בּיד זרה, עמדתי אני, בּן למשפּחה הצעירה בּישׂראל, משפּחת דוֹחקי-הקץ של פּועלי ארץ-ישׂראל, המלוּמדה בּקברוֹת-קדוֹשים, החוֹצבת בּמוֹ ידיה את מבחר קבריה, וחשתי כּי בּרית חדשה כּרוּתה בּינינוּ, הישוּב הצעיר שבּצעירים המַשיר את ניצתוֹ בּטרם גָמלה, וּבין הישוּב הישן היוֹדע אוֹתנוּ רק מרחוֹק.

בּימים שלאחר זה שוֹטטתי בּין משכּנוֹת יעקב שבּעיר העתיקה וראיתי את בּחוּריהם המשתתפים בּהגנה, ראיתי את היהוּדים הקוֹראים ל“ציוֹניסטים” לבוֹא אליהם לעזרה, ראיתי את הישישים והישישוֹת המברכים את אחיהם הרחוֹקים, שמעתי על הזקנים המצרפים את שמוֹתיהם לרשימת הנאשמים בּעווֹן הגָנה, ואדע כּי – איזוּ פּוּרענוּיוֹת חיצוֹניוֹת וּבגידוֹת פּנימיוֹת לא יביא לנוּ יוֹם מחר – נחתמה הבּרית.

פּוֹשעי-ישׂראל

עשרוֹת בּחוּרי ישׂראל נתפּסוּ למלכוּת. הם חטאוּ חטא כּבד מנשׂוֹא. הם לא הסכּימוּ לפשוֹט צואר אל המַאכלת. הם עמדוּ מוּכנים להגן על נפשם, על אחיהם, על נשיהם ואַחיוֹתיהם.

וּבידיעוֹת הראשוֹנוֹת, אשר הרָשוּת מוֹציאה לפרסוּם, כּתוּב מפוֹרש: “היוֹם משפּט היהוּדים אשר נתפּסוּ ונשק בּידם”, על משפּט האַנסים וּלאוּמיוּתם לא מיהרוּ להוֹדיע. מי המוּכּים, מי הפּצוּעים, מי נאנס – גם על זה לא מיהרוּ לספּר. זוּלתי יהוּדים לא נתפּס, כּנראה, איש עם נשק בּיד, בּזה אפשר דוקא להאמין. הוֹי, עם כֶּבֶד עווֹן.

את המלאכה למדוּ, כּנראה, על בּוּריהּ. תיכף לאחר הפּוֹגרוֹם נסגרים השערים בּפני ההגנה היהוּדית. הכַּתָּבוּת האוֹפיציוֹזית מַמציאה לעוֹלים את הידיעוֹת הנכוֹנוֹת ואת הבּיאוּרים המַספּיקים. בּדוּתוֹת פּרוֹבוֹקַציוֹניוֹת כּבר נפוֹצוּ וּ“ממקוֹר נאמן”. הבּיוּליטין הרשמי עצמוֹ מעיד, כּי היהוּדים התנקשוּ בּנפש… המוּפתי. עוֹד בּיוּליטין ויתבּרר וַדאי, כּיצד גרמוּ היהוּדים לפּוֹגרוֹם. אחר-כּך נאסרים בּחוּרי ישׂראל, ואַשמתם הכּבדה לא תאַחר להיגָלוֹת.

ידעתי קצת אחדים מן הפּוֹשעים. ז. ז’בּוֹטינסקי הוּא וַדאי אשם. בּשעה שהזעיק תחת הדגל הבּריטי אלפי צעירים עברים, לא פּילל, כּנראה, כּי לא יִרבּוּ הימים וּבשם הדגל הזה יוּשׂם בּכּלא, וּלנוֹשאיו של הדגל הזה יהיה הוּא לצנינים. וּבשעה שנפצע בּמלחמת יריחוֹ, לא ניבּא לוֹ לבּוֹ, כּי עוֹד מעט וּפצעים הרבּה יוֹתר רציניים יגרמוּ לנוּ ידידינוּ המנַצחים.

הנה אפרים רוּבּינוֹביץ ². בּוֹטַנַאי ותלמיד-חכם זה, אשר לא יִיעף ולא יִיגע מלדלג על הגבעוֹת, מלרדוֹף אחרי האֵזוֹב אשר בּקיר והדרדר בּשׂדה, מלטפּס בּאילן וּמלהרבּיץ תוֹרה בּרבּים וּמלעבוֹד בּסתר אָהלוֹ – אף הוּא בּפּוֹשעים.

ידעתי גם אוֹתוֹ זקן, המוֹרד בּמלכוּת רַחֲמָנָא ליצלָן, ר' יעקב ליבּ הכּהן לוֹזוֹבסקי, זה שההוֹדים ירוּ בּוֹ וּבשכנוֹ הזקן והאשימוּ אוֹתם אחר כּך, כּי התנפּלוּ על הצבא ³. זה היה יהוּדי תוֹרני וחקרן, לפנים רב בּישׂראל, אשר עזב את כּסא רבּנוּתוֹ וַיתהלך וַישוֹטט בּארץ כּמה שנים בּמקלוֹ ותרמילוֹ, חוֹנן את עפרה ממש, חקר כּל אבן וכל צרוֹר, התפּרנס בּגרוֹגרת וּבכוֹס חַמין, עסק בּכתיבת איזה חיבּור על הגיאוֹלוֹגיה של ארץ-ישׂראל, וציפּה לגאוּלה בּמהרה בימינוּ.

אלה הם פּוֹשעי ישׂראל. לא, לא פּנינוּ יֶחוָרוּ. יִרבּוּ כּמוֹתם בּישׂראל.

נעילת-שערים

בּעתוֹני מצרים עברה הידיעה:

“לרגל המאוֹרעוֹת בּירוּשלים החליטוּ השלטוֹנוֹת הצבאיים לבלי תת רשיוֹנוֹת נסיעה ממצרים לארץ-ישׂראל מיוֹם 4 אַפּריל ואילך, לא בּים ולא בּיבּשה”.

את הבּאים לארץ-ישׂראל מצד דמשׂק אין מעכּבים, כּנראה. את זאת אין מחַייבים “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים”. משם אין כל סכּנה צפוּיה לשלוֹם הארץ. הסכּנה היא רק מצד בּאֵי-המערב.

אכן, שיטה היא.

ואחת היא השיטה בכּל.

שערי העיר העתיקה בּירוּשלים מוּקפים צבא, וכידוֹניהם שלוּפים, הכּניסה אסוּרה. הצבא שוֹמר… על הפּוֹרעים.

ועל דרך קַנטרָה וּבמבוֹא חוֹף יפוֹ יעמוֹד שוֹמר הסדר, וחרבּוֹ שלוּפה – להדוֹף אחוֹר את היהוּדי הבּא. הוּא ישמוֹר על… “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים”.

מה מביאה אִתה ידיעת-עתוֹנים זוֹ, אם סיוּם אחרוֹן של שיטה אוֹ התחלה של גזירת-אַדריָנוּס, שְחִיק-עצמוֹת?

האין ידיעה זוֹ מבשרת, כּי מכינים בּשעה זוֹ, בּאחת המַעבָּדוֹת המדיניוֹת את החרב המתהפּכת של דֶקלַרציה חדשה, עוֹשקת-תקוָנתוּ?

האין ידיעה זוֹ אוֹמרת, כּי לא בּאוּ כּל אלה “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים” אלא למען הכשיר את מזימת-הזדוֹן?

יֶדעוּ איפוֹא צוֹררינוּ:

לא תפחידוּ אוֹתנוּ.

לא בּחסדכם ניתנה לנוּ הארץ ולא בּזדוֹן-רְמִיַתכם תשַכּלוּ אוֹתה מאִתנוּ.

לא תוּכלוּ לנוּ.

בּראשינוּ ננַפּץ את בּריחי הבּרזל.

המוֹקשים החדשים אשר טמנתם לרגלינוּ לא יכשילוּ אוֹתנוּ, הסכּנה החדשה תעיר בּנוּ את הכּוֹחוֹת הספוּנים, תדליק את להט הקנאוּת הקדוֹשה, תִדלה ממעמקי הנפש את ההתמַכּרוּת הגמוּרה, תַתְוֶה את המפעל הגדוֹל.

יהיוּ צוֹררינוּ אשר יהיוּ, אם פּראי השוֹד והאוֹנס, אוֹ נציבי ה“תרבּוּת” השוֹלטת, –

לא תכניעוּ אוֹתנוּ.

המירוֹתם את הצהרת בּלפוּר בּהצהרת דם ותֶבֶל,

קנית לכם שֵם עוֹלם בּדברי-הימים:

את זכר עמלק,

את מזימת אַדרינוּס,

חֲרַתֶּם את שמוֹתיכם בּדם ירוּשלים, –

בּשבילנוּ אתם אבק פּוֹרח, שוֹט עוֹבר.

על פּני גויוֹתינוּ, גויוֹת חללינוּ,

בּדם לבּנוּ,

בּאוֹר אמוּנתנוּ,

וּבתקוָתנוּ האחרוֹנה,

נפרוֹץ כּל חוֹמה.

נפרוֹץ ונַעלה.

ניסן תר"פ.

חיפּוּשׂ

החיפּוֹשׂ הראשוֹן היה בּ“ועד הצירים”, בּשעת הבּוֹקר הראשוֹנה, כּשלא היה עוֹד שוּם איש בּבּית הזה. אוֹפיצר אחד וּשנים-עשׂר חיילים חיפּשׂוּ בּכל חדרי “ועד הצירים”. שוּלחנוֹת אשר מגֵרוֹתיהם היוּ סגוּרוֹת נפתחוּ בּחזקת-היד.

חיפּוּשׂ כּזה נערך גם בּדירתוֹ הפּרטית של הד"ר חיים וייצמן (אחרי צאתוֹ)ׂ.

מה חיפּשׂוּ שם האדוֹנים המחַפּשׂים?

ועל דעת מי חיפּשׂוּ שם?

האם פּרי חכמתם וּבינתם של נציבי-ירוּשלים, המגוֹאָלים בּדם הוּא זה אוֹ – רמז מגבוֹה, תשוּבה לישוּב על אֶנקתוֹ?

האם קהוּת-נפש היא זאת של חיילים שליטים בּארץ כּבוּשה, אשר אינם יוֹדעים את אשר הם עוֹשׂים אוֹ הסתוֹללוּת בּצדִיָה בּכבוֹד העם ותקוָתוֹ?

לא את חיים וייצמן הפּרט יוֹדע העם, ואף לא את וייצמן המנהיג של מפלגה בּישׂראל כּי אם את וייצמן אשר הביא לארץ-ישׂראל בּהדרת-חג את בּשׂוֹרת הקמת הבּית הלאוּמי, אשר בּוֹ חזינוּ את הכּרת זכוּתנוּ.

לא בּדירה העזוּבה, אשר וייצמן יְצָאָהּ, לא בּמגֵרוֹת הריקוֹת של “ועד הצירים” נערכוּ החיפּוּשׂ והבּדיקה – בּתקוָתנוּ, בּאישוֹן-עיננוּ, נקלע החץ.

“הדסה”

חוֹבה גדוֹלה לציין את אשר עשׂתה “הדסה” בּימי העבָרוֹת. את כּל אשר עשׂתה “הדסה”, רוֹפאיה, אַחיוֹתיה, תלמידוֹתיה ונֶהָגיה בּימים האלה – יוֹדעים רק הקרוֹבים לדבר. אבל גם לנוּ, הרחוֹקים יוֹתר, היה ברוּר: ה“מגן-דויד האדוֹם” לא הוֹביש, לא הכזיב. המסירוּת הרבּה, הזריזוּת, הנאמנוּת והחריצוּת התגלוּ בּכּל. וּברוּר עוֹד דבר: תקוּפת-התוֹהוּ, כּאשר אנשי “הדסה” היוּ זרים לנוּ וּרחוֹקים וּמתנַכּרים – כּבר חלפה ועברה. “הדסה” היתה למוֹסד של הישוּב, למוֹסד רב-פּעלים ורב-ערך, ואנשיה העמיקוּ שוֹרש בּחיינוּ, בּכל הקוֹרה אוֹתנוּ.

פּעוּלוֹתיה של “הדסה” היוּ יכוֹלוֹת להיוֹת לכבוֹד לכל מוֹסד סַניטרי-ממשלתי. ואמנם גם הממשלה הרוֹממה, השוֹמרת על הסדרים בּארץ, ידעה להעריך את פּעוּלת “הדסה”: המוֹשל של ירוּשלים, מר סטוֹרס, כּיבּד אוֹתה, מרוֹב דאגה, אפילוּ בּלינת-לילה, בּטרם בּאוּ שליחיו אל בּית-החוֹלים לעשׂוֹת בּוֹ… חיפּוּשׂ.

בּמקוֹם המשפּט – שָם הרֶשַע

יקָרֵא לדבר בּשמוֹ הנכוֹן. ויֶאמר מבּלי מוֹרך, גָלוּי קֳבָל-עם:

הפּוֹגרוֹם על ישׂראל בּארץ-ישׂראל עוֹדנוּ נמשך!

שינוּי צוּרה, חילוּפי-פּרצוּפים. ואוּלם יד-הזדים אחת היא. והיא עוֹדנה נטוּיה על הישוּב, להכחידוֹ, להוֹרידוֹ עד דַכּא.

בּמקוֹם פּרעוֹת-הרחוֹב וּדקירוֹת-הסַכּינים של אספסוּף-בּליעל, פּרוּע וּמשוּסה, בּא הפּוֹגרוֹם המדיני, הערוּך כהלכה, לעין השמש על ידי לבוּשי-מכלול, עוֹשי דבר השלטוֹן.

הישוּב העברי, פּצוּע בּלבבוֹ, העיז לדרוֹש משפּט.

וּבמקוֹם המשפּט בּאה הנקמה, נקמת אַלים המתקלס בּנוּ.

אלה אשר מקוֹמם על ספסל הנאשמים, אלה אשר גיאלוּ את שלטוֹנם בּדם, אלה אשר אוֹתם דרשנוּ למשפּט – הם הממַנים עלינוּ דיינים ושוֹפטים.

והדיינים מילאוּ את שליחוּתם: נקמה אחת אַפּיִם. בּזַ’בּוֹטינסקי, בּהגנה, בּישוּב העברי כּוּלוּ, המעיז לעמוֹד קוֹממיוּת בּפני מרַצחיו וּמעַניו.

עשׂרים איש, מיטב אנשינוּ, אנשי תרבּוּת וּמדע, טהוֹרי-שאיפוֹת וּמסוּרי-נפש, נמסרוּ לגרדוֹם. ראש ההגנה העצמית, אחד העוֹמדים ראשוֹנה בּתנוּעת הגאוּלה העברית, הוּשוָה על ידי בּית-הדין של הצבא הכּוֹבש אל חלאת המין האנוֹשי, אל המעַנים. המשפּט לא הסתפּק בּזה: נחוּץ היה עוֹד לאיים על הישוּב בּלהט-החרב של גזירת-גלוּת, והנה גם הוֹספה זוֹ: לאחר גמר העוֹנש יוּגלה מן הארץ.

אכן, צדקוּ הפּוֹרעים. עין בּעין יִראה עתה תוֹשב הארץ, כּי “א-דוֹלָה מַענָא” (הממשלה אִתנוּ).

  __________

החוֹבה – לא להתעלם מן הסכּנה. מראִיית האמת, מהפּירוּש האמיתי של מזימוֹת-הרֶשע הנרקמוֹת סביבנוּ כּל הימים, מיוֹם הכּיבּוּש. אוּלם –

גם כּשחרב חדה מוּנפה על צוארנוּ – לא נַרכּין את ראשינוּ, לא נכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע.

כּוֹחנוּ גדוֹל רב יֶתר מאשר חוֹשבת הרָשוּת המקוֹמית, מאשר חוֹשבים רבּים מבּינינוּ.

אם כּוֹח אין עמנוּ כּיוֹם פּה לשבּוֹר זרוֹע רשעים, עוֹד חזקים אנוּ למדי להרעיד את הכּסאוֹת המוּקמים על דמי חללינוּ, על אֶנקת-אסירינוּ.

אַל דֳמִי ואַל פּחד.

ישָמע קוֹלנוּ בּארץ וּבגוֹלה. בּיהדוּת וּבאנוֹשוּת הישרה. זעקת-שברנוּ אשר תפרוֹץ, תזעיק את הכּוֹחוֹת. ולא רק בּשביל החוּץ, בּשביל הפּעוּלה בּחוּץ, כּי אם גם בּשבילנוּ עצמנוּ, בּשביל ילדינוּ. אַל נַטמין את שאגתנוּ בּחוּבּנוּ.

ילדינו ראוּ בּיסוּרינוּ וּבתקווֹתינוּ, וּבעבוֹדתנוּ יוֹם יוֹם. הם ראוּ בּימי ההתנדבוּת הגדוֹלים, יֵדעוּ גם את הנעשׂה לנוּ כּיוֹם וּמידי מי נעשׂה לנוּ וירווּ את זעמנוּ.

אבוֹת לבנים יספּרוּ, מוֹרים לתלמידיהם, אִמוֹת לתינוֹקוֹתיהן את אשר עוֹללוּ לנוּ בּני-עַוְלה.

נקרא יוֹם לאֵבל וּלזעם, וּביוֹם זה תירָאה על הקיר פּיסת היד הכּוֹתבת:

מְנֵה מְנֵה תְּקֵל וּפַרְסִין.

שֵם רשעים ירקב וּזרוֹע נבָלים תישָבר.

אייר תר"פ.

---

שלמה קַפּלַן

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּבית-הקברוֹת שבּיפוֹ נוֹסף לנוּ קבר חדש. נטמן אחד היקרים והאהובים. בּעצם ימי הבּלהוֹת משוּ ממימי הים את גוּפתוֹ של שלמה קפּלן. ונבלע מספּד היחיד בּאבל הכּללי.

למדתיו וידעתי, אם כּי מרחוֹק. עוֹד משעת בּוֹאוֹ לפני שבע-שמוֹנה שנים בּספינה. חזוּת פּניו של עֶלם חיור זה היתה רוֹעפת טוֹהר, תוֹם, אוֹמן, וּכשנפגשתי אִתוֹ בּעבוֹדה, בּחיי יוֹם יוֹם עִם עוּלם, טרדוֹתיהם ואַחריוּתם הגדוֹלה, הרגשתי כּי כּאן לפנַי איזוֹ אישיוּת מוּסרית מיוּחדה בּמינה, המעוֹררת גם מבּלי דעת למה, מבּלי לנקוֹב בּשם, פּליאה, כּבוֹד ואפילוּ קנאה על היוֹתך אתה נעדר היוֹפי הזך הזה. ולפני חן הנפש האצילית הזאת, היוֹדעת את חוֹבתה בּפשטוּת עילָאָה, נכבּשוּ כּל הלבבוֹת. וחיכּית: זה עדיין לא הכּל. מתחת לכל זה יש דבר-מה עוֹד יוֹתר חשוּב, חשוּב בּשביל כּוּלנוּ. יבוֹא היוֹם וזה יתגלה – ויוּרגש לכוּלם האוֹר הגנוּז. מתי?

ועכשיו נגנז האוֹר.

הוּא נלקח מאִתנוּ בּימים אלה. ואין איש אִתנוּ יוֹדע נאמנה, אם בּידי בּני-עַוְלה נפל, אוֹ שלבּוֹ – המנוּסה בּיסוּרי הפּרט והכּלל – לא יכוֹל יוֹתר נשׂוֹא את המצוּקוֹת. בּשביל כּוּלנוּ הוּא חלל הימים האלה, ואוּלם לקרוֹבים קצת הביא מוֹתוֹ של קפּלן את הסיוּם האחרוֹן של משפּחה קטנה ויקרה: יוֹסף מיכאֵלי, אשר גמר את חייו בּראשית שחרוּתוֹ, בּכנרת, אחוֹתוֹ חנה מיכאלי, אשר גָועה בּהרי הלבנוֹן, וּשלישי להם שלמה קפּלן.

מי מוֹנה לאבידוֹתינוּ?

ניסן תר"פ.

---

חנינה

מאת

ברל כצנלסון

חנינה/ ברל כצנלסון

¹

זכינוּ לחסד. לפּוֹשעים שלנוּ ניתנה חנינה. הוּפחת צבא-עווֹנם.

את העוֹנש לא בּיטלוּ. את המשפּט לא בּיקרוּ, את החוֹטאים והעַוָלים האמיתיים לא הענישוּ – “ריחמוּ” את פּוֹשעינוּ.

האין חנינה זוֹ עצמה מעידה על מצבנוּ, כּאשר העידוּ המשפּט והעוֹנש? שאיפת-הדרוֹר של עם ישׂראל שׂוּמה בּכּלא, ולפני העוֹלם מַכריזים על גאוּלה וּדרוֹר.

תחת להצדיק את הצדיק וּלהרשיע את הרָשָע, תחת לקרוֹא דרוֹר ללוחמי-הדרוֹר החַפּים מפּשע בּא מעשׂה-נכָלים חדש: למען סתוֹם פּה, שַכּך רעש וטשטש את העָוֶל הצוֹעק שמַימה.

מעיזים לָחוֹן אוֹתנוּ. וּמי מעיז? – אלה אשר העיזוּ לדוּן אוֹתנוּ, לשפּוֹט את הגָנתנוּ. הם הם הנם כּיוֹם אנשי-החסד, המַמתיקים את גזר-הדין.

מי מבקש מאִתכם רחמים? ירַצוּ הרשעים את עווֹנם כּאשר להם יאָתה, כאשר דנוּ אוֹתם דייני-הצדק!

טרם חדלוּ להתקלס בּנוּ, התקלסוּ בּנוּ בּכוֹח השלטוֹן, בּכוֹח ההגנה הצבאית, כּביכוֹל, בּכוֹח המשפּט. עכשיו בּאוּ להתקלס בּנוּ בּכוֹח החנינה. החוֹננים!

ואנוּ – לא בּרחמים ולא בּחסדים ולא בּחנינוֹת אנוּ רוּצים, כּי אם בּצדק. ואם שבעתים תוּשׂם יד לפינוּ, לא נֶחשה ולא נשקוֹט. ולא נתן לחַפּוֹת בּחנינוֹת על מעשׂי-פּשע, על קרבּנוֹת ועינוּיי-עם.

לא נחדל מקרוֹא וּמדרוֹש משפּט עד אשר קוֹלנוּ יבקיע ושַוְעתנוּ תישָמע.

אייר תר"פ.

---

צדק לאומים

מאת

ברל כצנלסון

צדק-לאוּמים / ברל כצנלסון

¹

בּשעה חמוּרה לתנוּעת גאוּלתנוּ, כּשיד זדים הוּנפה לקרוֹע את ארג עבוֹדתנוּ, בּאה לעזרתנוּ מפלגת-העבוֹדה שבּאַנגליה. “מפלגת הפּוֹעלים שלחה טלגרמה ללוֹיד ג’ורג' בּסַן-רֶמוֹ ² בּדרישה להגשים בּפוֹעל בּהקדם האפשרי את הכרזת בּלפוּר תחת חסוּת אנגליה”.

לא לשם תרוּעוֹת נצחוֹן וּקריאוֹת הידד, לא למען השתפּך בּמַחמאוֹת לחָזק, אשר הוֹאיל לפשוֹט יד-יֶשע לחלש ממנוּ, כּדאי להתעכּב על מעשה זה, כּי אם להבנת המאוֹרעוֹת, להערכת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים והעתידים לפעוֹל.

אין אִתנוּ כּיוֹם פּה איש היוֹדע נאמנה, עד מה פּעלה טלגרמה זוֹ של הפּוֹעלים על ההחלטה של השליטים בּסַן-רמוֹ, אין גם איש היוֹדע נכוֹנה מַהוּ תכנה האמיתי וערכּה המַמשי של החלטת סַן-רמוֹ. אוּלם עצם מעשׂה זה, עצם דרישה זוֹ שבּאה בּתוֹקף מצד פּוֹעלי אנגליה, תכנה המוּסרי וערכּה המעשׂי לעבוֹדתנוּ הקרוֹבה – אלה ראוּיים להתבּוֹננוּת, להכּרת מַהוּתם, להערכה בּשׂים לב.

בּין מנהיגי הפּוֹעלים בּאנגליה ידוּעים לנוּ לא מעטים אשר הבּיעוּ כּמה פּעמים את יחסם החיוּבי והנלבּב לשאיפוֹתינוּ ולא הסתפּקוּ בּהסכּמוֹת וּבחתימוֹת לבד. כּדאי להזכּיר את תוֹם מַן, הנוֹאם העממי וחביב המוֹני הפּוֹעלים המפוּרסם בּבוֹר-לבּוֹ וּבקיצוֹניוּת דעוֹתיו הסינדיקַליוֹת, אשר היה מַקהיל קהילוֹת וּמַטיף בּרבּים על תחיית ישׂראל בּארץ-ישׂראל. חברינוּ ששהוּ בּאנגליה נזדמן להם לא פּעם להיוָכח בּהתענינוּת החיוּבית שמַנהיגי הפּוֹעלים בּאנגליה רוֹחשים לעבוֹדתנוּ. אוּלם כּל זה עוֹד לא נתן את הבּטחוֹן השלם, כּי בּעת צרה יחוּשוּ לעזרתנוּ.

היחס החיוּבי לשאיפוֹתינוּ התגלה הפּעם בּמעשׂה נמרץ, אשר לא פּיללנוּ. ויש להבין כּי לא כּקצף על פּני מים עלה הדבר, כּי לא דבר שבּמקרה ולבקיא ענין של השפּעה אישית הוּא. כּאן יש שיטה. ולשיטה הזאת כּדאי להתבּוֹנן.

עוֹד לפני שנים אחדוֹת לא ידעה הסוֹציאַליוּת ולא הכּירה בּקיוּם אוּמה ישׂראֵלית. היא ידעה את הסוֹחר והמתַווך היהוּדי בּתוֹר ציבּוּר, ידעה גם את האִינטליגנט היהוּדי המתמַסר לתנוּעת-הפּוֹעלים – בּתוֹר פּרט. את הציוֹנוּת לא ידעה כּלל, אוֹ חשבה אוֹתה לתנוּעה ריאַקציוֹנית, המַרחיקה את היהוּדי, העלוּל להיוֹת מוֹעיל לתנוּעה של העם אשר בּתוֹכוֹ הוּא יושב, מהשתתף בּפעוּלה לטוֹבת הקידמה הכּללית. והיהוּדים המתבּוֹללים הרבּים בּכל התנוּעוֹת הסוֹציאַליוֹת של העמים האחרים הוֹעילוּ לזרוֹע וּלהצמיח את היחס השלישי הזה לכל התעוֹררוּת יהוּדית לאוּמית. ואנשים בּעלי תרבּוּת גבוֹהה, כּפֶרנסטוֹרפר האוֹסטרי ³, אשר התיחסוּ מלכתחילה לציוֹנוּת ולתנוּעה הלאוּמית בּקרב היהוּדים בּחיבּה וּבהכּרה, היוּ רק בּוֹדדים. והנה בּשנים האחרוֹנוֹת שוּנוּ היחסים האלה שינוּי ניכּר, וּבועידוֹת השוֹנוֹת של הפּוֹעלים אנוּ שוֹמעים מפּעם לפעם דברים כּאלה, אשר היינוּ שׂמחים אילוּ היוּ כּבר חוֹדרים ללבּם של כּל בּני עמנוֹ; וּמתוֹך מַנהיגי הסוֹציאַליוּת קמוּ לנוּ ידידים ורֵעים, כּטרוֹלסטרֵה ⁴, כּהוֹיזמן⁵, כּוַן-קוּל⁶, המסוּרים בּכל הכּרתם לתנוּעת תחייתנוּ.

די להביא מספּר של גילוּיי-הדעת, אשר נתקבּלוּ בּועידוֹת-הפּוֹעלים השוֹנוֹת בּמשך שנוֹת-המלחמה האחרוֹנוֹת, כּדי ללמוֹד מהם על דרך הפּוֹליטיקה הלאוּמית הנקבּעת להלכה וּלמעשׂה בּתוֹך התנוּעה הסוֹציאַלית. המפלגה הלאוּמית הרבוֹלוּציוֹנית “דַשנַקצוּטיוּן” של העם האַרמני, האח לצרה לעמנוּ, היתה הראשוֹנה, כּמדוּמה, אשר הכריזה על דרישתנוּ עוֹד בּקיץ תרע"ז, חדשים לפני הכרזת בּלפוּר: “אנוּ דוֹרשים כּמוֹ כן – – כּי סוּריה וארץ-ישׂראל (פּלשׂתינה היהוּדית) תהיינה חטיבוֹת מיוּחדוֹת. החוֹבה של החטיבוֹת הללוּ ויחסיהן ההדדיים וּבין-הלאוּמיים יקָבעוּ אחרי המלחמה”.

בּמִנשר של המשלחוֹת הסוֹציאליסטיוֹת הנייטרליוֹת אשר התאספוּ בּשטוֹקהוֹלם, בּאוֹקטוֹבּר תרע"ז, לפני הצהרת בּלפוּר, נאמר: “פּתרוֹן בּין-לאוּמי של שאלת היהוּדים, אוֹטוֹנוֹמיה אישית בּגלילוֹת רוּסיה, אשר שם חיים היהוּדים בּהמוֹנים; הגנה על ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישׂראל”. וּבגוּף-התזכּיר הנוֹסף למנשר נאמר: “אנוּ מכּירים בּאוֹפי בּין-הלאוּמי של שאלת-היהוּדים וּבהכרח לפתוֹר אוֹתה על ידי חוֹזה-השלוֹם. לפיכך צריכים להימנוֹת הגלילוֹת, אשר שם חיים היהוּדים בּהמוֹניהם, ושם צריכה האוֹטוֹנוֹמיה האישית-הלאוּמית להיוֹת מוּבטחת להם. הגלילוֹת האלוּ שייכים לרוּסיה, אוֹסטריה, רוֹמַניה וּפּוֹלין. התפּתחוּת הישוּב היהוּדי בּארץ-ישׂראל צריכה להיוֹת מוּבטחת בּמשפּט-הלאוּמים”.

והועידה של “בּרית-העבוֹדה” (התאחדוּת כּל ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת) שבּאמריקה, אשר נתכּנסה בּנוֹבמבּר 1917 בּבּוּפַלוֹ, החליטה: “היוֹת שהעם העברי הוּא היחידי בּין העמים הקטנים, המשוּלל מוֹלדת, הננוּ דוֹרשים מאת הנשיא של כּנסיוֹת-הבּרית בּאמריקה וּמאת הקוֹנגרס בּין-הלאוּמי אשר יקבּע את תנאי-השלוֹם, כּי יכּירוּ בּדרישה הצוֹדקת של העם העברי להקמת מוֹלדתוֹ הלאוּמית בּארץ-ישראל על בּסיס אוֹטוֹנוֹמי. מר גוֹמפֶּרס ⁷, הנשיא של “בּרית-העבוֹדה”, חייב להשפּיע על הממשלה, שהיא תפרסם גילוּי-דעת בּרוּח החלטה זוֹ”.

וּבתכנית-השלוֹם אשר נתקבּלה בּועידת-הסוֹציאליסטים של ארצוֹת-ההסכּמה, בּפבּרוּאר 1918 בּלוֹנדוֹן, נאמר: “כּי פּלשׂתינה תשוּחרר משעבּוּד הממשלה התוּרכּית ותוּקם להיוֹת מדינה חפשית בּערוּבּה בּין-לאוּמית, וכי יוּכלוּ לשוּב אליה כּל היהוּדים הרוֹצים בּכך, למען עבוֹד לטוֹבת עצמם מבּלי התערבוּת גזעים ודתוֹת אחרים”.

ואחרי כּל אלה בּאוּ חמשת הסעיפים של החלטת אַמשׂטרדם בּשאלוֹת ישׂראל, וּבהם: “ד. הכּרת הזכוּת של העם היהוּדי להקמת בּית לאוּמי בּארץ-ישׂראל, ויצירת התנאים לכך תחת חסוּת וּביקוֹרת חֶבֶר-העמים, שעליו להגן גם על הענינים הצוֹדקים של שאר תוֹשבי הארץ. ה. השתתפוּת העם העברי בּחבר-העמים”.

כּכה הסתמנה השיטה המדינית של הסוציאַליוּת העוֹלמית בּיחס למַשׂא-נפשנוּ ההיסטוֹרי. ושיטה זוֹ היא שהביאה עכשיו לידי מעשׂה-רב זה, לידי אַקטיביוּת נאמנה זוֹ של המפלגה האנגלית. כּי לא מקרה ולא השפּעוֹת זמניות ואישיוֹת הצטרפוּ כּאן, כּי אם שיטה מדינית חדשה, שיטת בּין-הלאוּמיוּת, המכּה את שרשיה בּתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית והמביאה לידי זה שפּוֹעלי אנגליה מגינים על שחרוּר אירלַנדיה, צוֹעקים חמס על שעבּוּדה של הוֹדוּ. שיטה זוֹ מביאה לידי כּך ששלטוֹן הפּוֹעלים בּרוּסיה מכּיר בּזכוּת כּל לאוֹם להיקָרע מעל המדינה הָרַבָּתִי וּלסדר את חייו הלאוּמיים כּרוּחוֹ. זוֹהי בּין-לאוּמיוּת.

אלה המַציגים את הסוֹציאַליוּת כּקַריקַטוּרה וּמפלצת, רוֹאים בּכל התנוּעה הסוֹציאַלית רק ענין של מעמד שפל ונדכּא הרוֹצה לעלוֹת על כּתפיו של המעמד השוֹלט ולרדוֹת בּוֹ; ואין להם עינים לראוֹת ולב להבין כּי התנוּעה של מעמד העובדים קלטה לתוֹכה וּמזגה בּקרבּה את מיטב השאיפוֹת האנוֹשיוֹת של הדוֹרוֹת, כּי הסוֹציאַליוּת אינה רוצה בּשלטוֹן המעמד האחד על רעהוּ, כּי אם בּביטוּל המעמדוֹת ואי-השויוֹן הכּלכּלי, וכי אין הסוֹציאליוּת בּאה לבטל את הלאוּמים או- להכניעם, כּי אם להביא חירוּת לכל עם וּלהשכּין צדק בּין עם ועם.

והכּרה בּין-לאוּמית זוֹ החוֹדרת את הפּוֹליטיקה העוֹלמית של תנוּעת-הפּוֹעלים, בּמידה שתנוּעה זוֹ נאמנה לעצמה, נפגשה בּתנוּעת החירוּת הלאוּמית העברית: ההתעוֹררוּת הלאוּמית שהביאה הציוֹנוּת לעוֹלם; התנוּעה הסוציאליסטית היהוּדית אשר חדלה להיוֹת כּלי-שרת לאחרים, וַתהי למטרה בּפני עצמה, ענין חיים עצמיים של המוֹני ישׂראל, תנוּעה זוֹ, אשר בּיוֹדעים וּבלי יוֹדעים, הכריזה על החיים המיוּחדים של כּנסת-ישׂראל וקיוּמה הלאוּמי והרוּחני; ואחרוֹן אחרוֹן – תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית, זוֹ המנוֹאצה בּפי רבּים, אשר לא חדלה לעוֹרר בּתוֹך הפּוֹעל העברי את רצוֹן הגאוּלה ולא חדלה לתבּוֹע את זכוּיוֹת העוֹבד העברי בּמשפּחת העוֹבדים העוֹלמית.

פּגישה אַקטיבית זוֹ של התנוּעה הסוֹציאלית הכּללית עם תנוּעת הפּוֹעל העברי הציוֹני היא שהביאַתנוּ עד הלוֹם, היא שהביאה את פּוֹעלי העוֹלם להכּיר בּצדקת דרישתנוּ. וּלהמשכת הפּגישה הזאת, להגבּרת כּוֹח הפּוֹעל העברי בּין שאר הפּוֹעלים בּעוֹלם – צריכים לשאוֹף כּל אלה אשר עינים להם לראוֹת את המתרחש וּבא לעוֹלם.

יש בּארץ אנשים אשר ראש יניעוּ לדברים אלה. וגם מלה מוּכנה לזה בּפיהם: “חסד לאוּמים” (מלה שגוּרה זוֹ הוּכנסה אפילוּ למלחמת הבּחירוֹת, וכמדוּמה, עד אסיפוֹת תימנים הגיעה). אוּלם אם הכּוָנה של “חסד לאוּמים” זהוּ בּטחוֹן בּחסדי-אחרים, חוֹסר פּעוּלה עצמית, מקוֹרית – הרי אנוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, חברי הקבוּצוֹת, ההגנה, הגדוּד, נוּכל לפגוֹש בּבת-צחוֹק את ההאשמה הזאת. נתחלף להם המוּשׂג צדק בּחסד. לא על חסד-לאוּמים אנוּ בּוֹטחים, כּי אם לצדק-לאוּמים אנוּ שוֹאפים, לברית אמת בּין העמים העוֹבדים. והסוֹציאַליוּת כּוּלה, בּכל גילוּייה, אינה יוֹדעת קבּלת חסד. כּל תנוּעה סוֹציאלית אמיתית היא עצמית, מקוֹרית, בּנוּיה על פּעוּלה עצמית, בּוֹטחת בּכוֹחוֹתיה וּבעבוֹדתה, וּמסתייעת בּיחסי הצדק, הרֵעוּת וההבנה ההדדית עם רעוֹתיה. וכזאת היא וכזאת תהיה תנוּעת-הפּוֹעלים העברית בּארץ-ישׂראל.

אייר תר"פ.

---

ועידת לונדון

מאת

ברל כצנלסון

ועידת לונדון

מאת

ברל כצנלסון

---

ועידת לונדון

מאת

ברל כצנלסון

¹

(כ“א תמוּז תר”פ)

“בּידינוּ החיים והמות, הכּבוֹד והחרפּה, קידוּש השם וחילוּלוֹ. בּידינוּ לעשׂוֹת שהבּית הלאוּמי לא יהיה בּית עכּביש, כּי אם בּנין עדי-עד”.

הדברים יצאוּ מפּי סוֹקוֹלוֹב ולא התווּ את דרך עבוֹדתה של הועידה.

דברים אלה מעטים וּפשוּטים, כּיונוּ להבּיע את התביעה אל הועידה של השעה הגדוֹלה והחמוּרה, את הציפּיה של רבבוֹת, את חרדת הלבבוֹת מכּל קצוי-ארץ. מה היה המַענה אשר ניתן על תביעה זוֹ מאת הועידה, מאת מַנהיגיה, קוֹראיה וּמסַדריה?

המַענה היה: רפיוֹן-רוּח, דלוּת-מעשׂה, חוֹסר אחריוּת מצד המנהיגים והעֵדה גם יחד, רישוּל, נַצחָנוּת, הוֹצאת כּוֹח לבטלה וחוֹסר כּל דרך.

בּרצוֹני לספּר לשוֹלחַי מאשר ראיתי, מאשר התבּוֹננתי והתרשמתי. ויוֹדע אני כּי לא יֵקַל עלי הדבר. אין חלקי בּין הצירים המאוּשרים הרוֹאים בּכל ועידה, שהם לוֹקחים בּה חלק, סיוּם של תקוּפה וּבקיעת השחר של תקוּפה היסטוֹרית חדשה; היוֹדעים לִדְלוֹת את הצפוּנוֹת ודברי הנבוּאוֹת, הבּשׂוֹרוֹת והנחמוֹת, אשר נחבּאוּ בּקמטי הדברים של המנהיגים וראשי הדוֹר. חבלי נפל לי לא בּנעימים, דברי המַנהיגים לא האירוּ לי את אפלת חיינוּ, פּעמי תקוּפה חדשה לא חַשתי בּועידה, חידוּשי-מחשבה מַרחיבי-הדעת לא האזנתי בּרוֹב הדברים וההמוּלה, והעיקר כּלוֹמר, בּסיוּמם של הדברים והמצבים השוֹנים, אשר בּכל לב היינוּ רוֹצים לראוֹת בּסיוּמם, בּחליפתם – לא ראיתי.

וּמאידך גיסא, לא מן החוּץ בּאתי אל הועידה. בִּפְנים אני עוֹמד מעוֹדי, בּכל רמ“ח אברי. המַסקנוֹת הקלוֹת והמהירוּת והנוֹחוֹת להתקבּל על דעת כּל מי שבּא למען לעוֹג לְמִשְבַּתֵּנוּ וּלהתכּבּד בּקלוֹננוּ – אינן גוֹרמוֹת לי נחת-רוּח, אינן מביאוֹת לי בּכנפיהן כּל מרגוֹע וכל פּתרוֹן. מוּמיה וליקוּייה של התנוּעה הציוֹנית כּיוֹם לא ליקוּיי גוּף זר הם בּשבילי, כּי המכאוֹב מכאוֹבי והקלוֹן קלוֹני, מַכאוֹב העם, רפיוֹן העם, קלוֹן העם. וּבעצם המסקנוֹת הקלוֹת ה”משחררוֹת" את בּעליהן מן המכאוֹבים על-ידי תנוּפת-יד של בּיטוּל, על-ידי ליקוידציה לפי רוּח הזמן, על ידי פּיסקאוֹת תוֹרניוֹת פּוֹתרוֹת הכּל – אני רוֹאה לא סימן של גבוּרה, של ראִיית הנוֹלד, של העפּלה, כּי אם סימנים נוֹספים של רפיוֹן וקלוֹן, של הכנעה והשתמטוּת.

אבל גם כּשאין אני רוֹאה לי כּל הנאה בּגילוּי מִשְבַּתֵּנוּ, רפיוֹננוּ וּקלוֹננוּ, אין אני רוֹאה את עצמי פּטוּר מלספּר את אשר אִתי, כּפי ראִייתי, גם בּאין אתי מַרפּא. נכּיר את המציאוּת הציוֹנית והיהוּדית, נכּיר את מצבנוּ האמיתי, כּי בּרַע הוּא.

ממי מוּרכּבת ועידה ציוֹנית? מ“ציוֹנים טוֹבים”, כּמוּבן. מי הם ציוֹנים טוֹבים – ידוּע. אנשים אשר בּעדתם, בּעיירתם, בּאגוּדתם הנם עוֹמדים בּראש. ואלה האנשים, הנוֹשׂאים זה כּמה בּעוֹל האוֹרגַניזציה והכּספים ודאגוֹת המקוֹם והפּרוֹבּלימות הציוֹניוֹת ועניני הפּוֹליטיקה הארצית, ונוֹסעים מימים ימימה לועידוֹת וּלקוֹנגרסים, ויוֹדעים לנאוֹם נאוּם וּלהתוַכּח לסדר היוֹם – כּל אלה נוֹעדוּ גם הפּעם, כּדי לדוּן בּכל השאלוֹת של בּנין הבּית הלאוּמי, “שלא יהיה בּנין עכּביש, כּי אם בּנין עדי-עד”.

האפשר לערער על זה? הן זוֹהי זכוּתם של אלה האנשים אשר נשׂאוּ על כּתפיהם את התנוּעה עד “יוֹם הנצחוֹן”. אכן, אינני מערער, אני רק מַרצה על מה שיש.

בּעצם העסקנוּת הציוֹנית בּא בּינתים איזה שינוּי. עניני התעמוּלה הציוֹנית, מכירת שקלים, הפצת חוֹברוֹת חדלוּ לתפּוֹס את המקוֹם הראשי בּציוֹנוּת. הפּוֹליטיקה הארצית התחילה תוֹפסת מקוֹם בּראש. והעסקנים התמַחוּ בּה. ההסתדרוּיוֹת הציוֹניוֹת נעשׂוּ בּכל ארצוֹת מזרח אירוֹפּה למפלגוֹת פּוֹליטיוֹת, בּעל-בּיתיוֹת, מקוֹמיוֹת, עם כּל הכּרוּך בּעקב הקיוּם של מפלגה מדינית מסוּג זה, עם כּל המנהגים, עם כּל היחסים וההשקפוֹת של מפלגה בּעל-בּיתית יהוּדית בּתחוּם. ובאוֹתה שעה חדלוּ שאלוֹת ארץ-ישׂראל להיוֹת מסוּג זה שהיוּ בּקוֹנגרסים הקוֹדמים, הן קשוּרוֹת עם עניני חוּגים חיים בּארץ, עם עניני ההמוֹנים המצפּים לעליה, הן דוֹרשוֹת ידיעה, ידיעת הארץ וחייה, ידיעת הכּוֹחוֹת המתרוֹצצים בּקרבּה, הבנה בּעניני חקלאוּת וּפינַנסים, הכּרת התנאים הכּלכּליים והאנוֹשיים, השׂכּלה קוֹלוֹניזַציוֹנית. וכל אלה השאלוֹת צפוּיוֹת להיפָּתר בּועידה על ידי אלה שקנוּ להם נסיוֹן רב בּעסקנוּת המפלגתית בּארצם.

אמנם גם מוּמחים לעניני ארץ-ישׂראל אינם חסרים בּציוֹנוּת שבּגוֹלה. מוּמחים אלה ניתנים, כּמדוּמה, להתמַיין לשלוֹשה סוּגים:

א. המוּמחים החוֹבבים, בּעלי האידיאוֹת-פיכּס השוֹנוֹת, והנם מוּמחים לאידיאוֹת אלוּ.

ב. מוּמחים-חוֹקרים, כּלוֹמר, אלה שהתחַקוּ בּמשך כּמה שנים ואספוּ ולקטוּ את כּל הקוֹרֶספוֹנדֶנציוֹת בּעתוֹנוּת הרשמית (עד לידי העתוֹנוּת הארץ-ישׂראלית לא הגיעוּ הדברים) וַיִזכּוּ לכתוֹב על פּיהן חיבּוּרים ודיסֶרטַציוֹת בּעניני הקוֹלוֹניזציה.

ג. מוּמחים-ארציים, כּלוֹמר, אנשים שהיוּ בּשעתם נוֹשׂאי-משׂרוֹת בּארץ-ישׂראל, ואחרי שזכוּ על ידי כּמה סיבּוֹת, טהוֹרוֹת אוֹ בּלתי-טהוֹרוֹת, לעזיבת הארץ, נתפּרסמוּ בּגוֹלה בּתוֹר מוּמחים וּבעלי-נסיוֹן.

וּכשצירי ועידה ציוֹנית נמצאים מזוּינים בּמוּמחיוּת כּזאת ונוֹסף לזה בּאה גם סקירה, קלת-כּנף, מחוּדדת, מכוּונת ונוֹחה לעיכּוּל, בּאחת – סקירה של מנהיג, הרי זה מספּיק ליַשֵב את כּל הפּרכוֹת, ליַשר את כּל ההֲדוּרים וּלהכשיר את האנשים לתפקידם האחראי. ואנשים מרגישים אזי בּחוּש, כּי הם פּוֹתרים בּאמת את שאלוֹת ארץ-ישׂראל.

וּמאוֹת אנשים אלה, אשר כּל אחד מהם ודאי חשוּב מכּמה וכמה בּחינוֹת, קנה חכמה וּמעשׂים טוֹבים, וכל אחד נֶחלה על שבר העם, והנה כּשהם מתקבּצים יחד לשם המטרה הגדוֹלה, איזוֹ מאֵרה רוֹבצת עליהם: האנשים החשוּבים והיקרים מוֹציאים לבטלה את זמנם בּאוֹתם דקדוּקי חכמה וחריפוּת הקרוּיים גֶשֶפטס-אוֹרדנוּנג, מגלים את כּל כּוֹחם בּהתנגחוּת זוֹ, לוֹעסים את הקליפּה של הרֶגלַמֶנט, של השוּלחן-ערוּך הפּרלמנטרי, ואל התוֹך, אל עצם העבוֹדה העיקרית, אינם מגיעים כּלל. ואוֹדה, יש אשר בּשִבתי בּין כּל המסוּבּין, בּעצם הלהבה של השַקלא וטַריא החריפה “לסדר היוֹם”, אני מרים את עינַי אל הדוֹבר, מסתכּל בּעצמי וּבמסוּבּין, פּוֹגש פּנים שוֹנוֹת המבּיעוֹת פּקחוּת, חריפוּת, חשיבוּת, חיי מוֹח ועצבים. ואני כּוֹבש את פּנַי בּקרקע: נראה לי אז, שחלקי עם מבַלי-עוֹלם.

רחוֹק אני מלתלוֹת את הקוֹלר דוקא בּועידה זוֹ. הלא מחלה זוֹ אוֹכלת את אסיפוֹתינוּ, את ישיבוֹתינוּ, בּכל אשר אנוּ פּוֹנים. מה אמוּלה היא פּעוּלתנוּ הציבּוּּרית, הנאחזת בּחזקה בּכל הפּסוֹלת של הפּרלַמנטריוּת החיצוֹנית, וטוֹבעת בּרוֹב להג, מבּלי למצוֹא כּל דרך ישרה ונמרצה וּמכוּונת לפעוּלה מוֹעילה, מאשר דרך זוֹ של דיבּוּר, דיבּוּר ודיבּוּר.

ואלה האנשים, אשר כּל אחד מהם הוּא ודאי “מַנהיג” בּחסד עליוֹן בּעדתוֹ ואגוּדתוֹ, וּבהזדמנם יחד והנה סר צִלָם. הם עצמם, נשׂוּאי-הפּנים, הוֹגי-הדעוֹת ויוֹצרי דעת הקהל, נעשׂים, בּמחילה, איזה “המוֹן” עם כּל המנהגים והאינסטינקטים של המוֹן, איזה עדר, כּפוּף ונכנע וּמבטל את רצוֹנוֹ בּפני משהוּ וּמַאן דְהוּ, בּפני איזה תוֹהוּ וָבוֹהוּ, חסר-מגמה, חסר-רצוֹן וכוֹח אמיתי. וּבפקוּדת- מפַקדים הם מתכּנסים וּבפקוּדה זוֹ כּשהיא ניתנת, ממהרים לחבוֹש את החפצים וּלהתפּזר, מבּלי דעת, מבּלי לשאוֹל, מבּלי עשׂוֹת חשבּוֹן-הנפש אם בּאמת עשׂוּ וגמרוּ את העבוֹדה אשר לשמה נתכּנסוּ.

ושוּב הרהוּרים רעים: למה זה איפוֹא כּל צוּרה זוֹ של דמוֹקרטיה לכל חוּקוֹתיה וּמצווֹתיה, עם תוּפּיה וּפעמוֹניה, כּל השפע הזה הניתך עלינוּ, אם אין בּיכלתוֹ להגבּיר וּלהעלוֹת את כּוֹח הפּעוּלה של הציבּוּר? האוּמנם בּא כּל זה רק למען סְפוֹת רעש על המוּלה, לגָרוֹת קצת עצבים, להוֹציא רוּח מבּטן, מבּלי כּל כּוֹח לפעוּלה של כּוֹחוֹת מקוּבּצים, להחלטה תקיפה וּמחייבת, לשינוּי-מַצבים, לתיקוּן?

כּל המכוֹנה של הועידה היתה מסוּדרה בּאוֹפן כּזה, אשר בּכל התמוּרוֹת והחליפוֹת של ה“סיטוּאַציה”, בּכל צירוּפי הקוֹמבּינַציוֹת והחשבּוֹנוֹת יֵעָשׂה רצוֹן ה“מנהיגים”.

המנהיגים! כּמה מקוּבּל השם הזה בּקרב הציוֹנוּת. בּאיזה רגשוֹת תוֹם והערצה פּלאית מוּקפת מלה זוֹ בּקצוי עיירוֹת. וכיצד מבטאים מלה זוֹ הנתינים הנאמנים שבּועידוֹת, אשר לבּם סמוּך, בּטוּח. האוּמנם יֶשנה הנהגה לתנוּעה הציוֹנית? ודאי, נשׂיאים, נשׂיאים סתם וּנשׂיאי-כּבוֹד, פּרנסי ציבּוּר, יוֹשבים לכּסא, “גדוֹלים” אכוּלי-אַמבּיציוֹת וּפרֶטֶנדֶנטים – אינם חסרים, אבל מנהיגים, אנשים עם רעיוֹן, עם דרך, עם רצון (מבּלעדי הרצוֹן להיוֹת המנהיג), היוֹדעים את אשר לפניהם, היוֹדעים לאן הם מוֹבילים, הרוֹאים לפניהם דרך – לא, יֵאָמר על מַנהיגי הציוֹנוּת אשר יֶאָמר, יוּתן להם כּל הכּבוֹד המגיע להם על כּשרוֹנוֹתיהם והצלחוֹתיהם הדיפּלוֹמַטיוֹת – כּזאת אין אִתם.

את זאת הוֹכיחה הועידה בּכּל, מפּתיחתה ועד נעילתה, מסידוּרה הטכני הנחמד ועד ההכנה הרוּחנית ועד ההרצאוֹת הפרוֹגרַמַתיוֹת אשר הרצוּ המנהיגים. בּשנה של התחלת-עליה, של שאלוֹת היסוֹד והבּנין, של מדיניוּת ארץ-ישׂראלית, נתבּרר, כּי הנהגה אין לתנוּעה הציוֹנית, אין רוֹעה, אין רוֹאה דרך, אין מכַוון למטרה. אָיִן.

---

את הנאוּם, שהיה צריך להיוֹת העיקרי, את הדין-וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל, השמיע וייצמן. אוּלם בּמקוֹם סקירה על שנעשׂה, בּמקוֹם בּירוּר של השיטה המדינית, של עיקרים התישבוּתיים, הגיש המנהיג לפני קהל שוֹמעיו – קטיגוֹריה על ארץ-ישׂראל. ארץ-ישׂראל זוֹ, אשר כָּבדוּ עווֹנוֹתיה מנשׂוֹא. היא מתיחסת אל עצמה “בּרצינוּת יתירה”, חסרת סבלנוּת, חסרת חוּש-המידה, מתרגשת, מַפריזה, אינה מַבחינה בּין הנשׂגב וּבין המגוּחך, מַרעישה עוֹלם, מחוּלקת למפלגוֹת.

מיזהוֹּ ואיזהוּ אשר משך את וייצמן בּלשוֹנוֹ, הוֹריד אוֹתוֹ מגוֹבה של מנהיג למַדרגה של בּעל-פּוּלמוּס וּבר-פּלוּגתא, למַדרגה של “צד”?

ידיעוֹת רעוֹת הגיעוּ. ארץ-ישׂראל אינה שקטה, מתקוֹממת. הועד הזמני נחמץ. הכּסא מתמוֹטט. נחוּץ היה למצוֹא איזוֹ תחבּוּלה חריפה, פּוֹעלת. נחוּץ ליַסר, להכניע, להמית בּהלצה, לבעֵר את הרע. ונתגַלָה הוַכּחן הוָתיק, הדיסקוּטַנט שבּקוֹלוֹניוֹת התלמידים שבּשוייץ, וּבמקוֹם השקפה פוֹליטית בּא פיליטוֹן אידֶלסוֹני ² ##, השקפת-עוֹלם ראזסביטית, עם הבּיטוּל לארץ-ישׂראל, עם הלעג לרש. הנוֹאם נישׂא בּזרם הויכּוּח, ההלצה, החשבּוֹנוֹת והקנאה שנצטבּרוּ בּלב, עד לבלתי התאפּק, עד לבלתי שלוֹט בּיצר. חדלה האחריוּת בּעד כּבוֹד הבּמה, בּעד הענין, בּעד אוֹתוֹ הקהל אשר אִתוֹ עבד ואִתוֹ יצטרך לעבוֹד מחר. נתגלה הנוֹאם המיטינגָאי, אשר אין מעצוֹר ללשוֹנוֹ, היוֹדע לקנוֹת את לב הקהל, לגָרוֹת אינסטינקטים, להנחיל קלוֹן למתנגד, בּקיצוּר – “לנַצח”.

ארץ-ישׂראל חדלה בּאוֹתה שעה להיוֹת ארץ-ישׂראל והיתה למתנגד, אשר צריך לנַצחוֹ ויהי מה. שכח וייצמן ולא הזכּיר את אשר היתה לוֹ ארץ-ישׂראל, שכח את זה המעט אשר תפס הוּא בּימי היוֹתוֹ ארץ-ישׂראלי. שכח את הגדוּד וחֶבלי יצירתוֹ וסֵבל קיוּמוֹ, שכח את תל-חי, שכח את ירוּשלים והגנתה, שכח את אוֹמץ הבּחירוֹת לאסיפת-הנבחרים, הבּחירוֹת שהוּכרזוּ בּעצם היאוּש והדכּאוֹן (והכריחוּ גם את המנהיגים להיכּנע מפניהן), את קרן-הגאוּלה (הדבר היחידי בּכל אלה המוּחש לכל ציוֹני) – שכח את כּל זה, אשר עשׂתה ארץ-ישׂראל הקטנה, הדלה והמגוּחכת, עשׂתה ותוּכל לעשׂוֹתוֹ אוּלי רק משוּם שהיא מתיחסת “בּרצינוּת יתירה”, מפּני שהיא “חסרת סבלנוּת” ו“חסרת חוּש המידה”, מפני שהיא “מתרגשת וּמפריזה”, אוּלי גם מפּני שיש בּקרבּה ה“מפלגוֹת”, אלוּ שעוֹכרוֹת כּל כּך את מצב-הרוּח הטוֹב של כּל ציוֹני טוֹב.

וייצמן הוֹפיע הפּעם, וּכמוֹ כן בּפוֹרקוֹנפֶרֶנציוֹת של הארצוֹת, וַיגלה את עצמוֹ בּתוֹר מחנך. הוּא קיבּל עליו את התפקיד לחנך וּלפַתּח את היחס הציוֹני לארץ-ישׂראל, ליִשוּבה, לעוֹבדיה. הוּא ידע, כּי בּשעה רצינית זוֹ נחוּץ לגשוֹר גשרים וּלהגבּיר את ההבנה בּעוֹלם הציוֹני בּשביל ארץ-ישׂראל. הוּא היוֹדע להדגיש מדי פּעם את הזרוּת ואי-ההבנה של טוֹבי הציוֹנים ואת הצוֹרך “להוֹביל אוֹתם החדרה”, “לגַייר”, מילא הפּעם את חוֹבתוֹ. והקהל, קהל הצעירים, חוֹבבי הארץ, שמע, לקק את האצבּעוֹת, מחא בּהתלהבוּת כּף. הדברים בּאוּ כּשמן בּעצמוֹת הקהל. קוּרי סימפּטיה נטווּ בּאוּלם בּין הנוֹאם המוּצלח, הקוֹלע בּחִצים, וּבין שוֹמעיו.

אגב, מי שלא זכה להיוֹת בּמסיבּוֹת ציוֹניוֹת בּגוֹלה, אינוֹ יכוֹל לתאר לעצמוֹ את אוֹתוֹ העוֹנג המיוּחד וההנאה המדוּשנת אשר בּה נפגשת בּחוּגי הציוֹנים החשוּבים כּל הלצה וכל קַלָסה על חשבּוֹן ארץ-ישׂראל. נדמה, כּי איזה ניגוּד נפשי, המתחיל להתהווֹת בּין הציוֹנוּת וּבין הארץ-ישׂראליוּת, נוֹתן את אוֹתוֹתיו בּזה, בּהלצוֹת אֵלוּ, בּהתנַקמוּת זוֹ.

העוֹלם הציוֹני, הציוֹני הרשמי, הציוֹני הגדוֹל, נכוָה מארץ-ישׂראל. הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל מתחיל לקבּל את אָפיוֹ ואת צביוֹנוֹ המיוּחד לוֹ. ואָפיוֹ זה של הישוּב אינוֹ כּלל לפי רוּחוֹ של “אדוֹניו”, של ההסתדרוּת הציוֹנית. מי שהסתכּל בּישוּב הארץ-ישׂראלי ולמד בּשׂים-לב להבין לתכוּנוֹתיו, לא רק מתוֹך אמת-מידה פיליטוֹניסטית-וַייצמַנית, יעמוֹד על הדבר, כּי ישוּב צעיר וקטן זה יש לוֹ חוּט-שדרה שלוֹֹ, כּי תכוּנוֹת מיוּחדוֹת, לאוּמיוֹת-אנוֹשיוֹת, מגיעוֹת בּישוּב זה לידי התרכּזוּת והתגָבּשוּת, וּמתרוֹממוֹת להיוֹת בּקרבּוֹ לכּוֹח פּוֹעל, לרצוֹן מניע. בּישוּב דל זה מתפּתחת הרגשה דקה למדי לכל גילוּיי השפּלה ושעבּוּד, מתגלה אוֹמץ-רוּח, “חוֹסר סבלנוּת”, דחיקת-הקץ, בּקיצוּר, תכוּנוֹת-נפש רבוֹלוּציוֹניוֹת. בּישוּב זה הוֹלך ונברא היחס אל הציוֹנוּת, הַיינוּ, אל הקוֹממיוּת השלמה, כּאל דבר אישי, כּאל צוֹרך אישי. ויחס זה הוּא שגוֹרם גם לדרישוֹת וּתביעוֹת מאת אחרים, גוֹרם גם להבנה מדינית אחרת, גם להערכה מוּסרית אחרת, ישוּב זה, העוֹרג למעשׂים, היוֹדע כּי בּאפס מעשׂה ציוֹני נדוֹן הוּא לגסיסה ארוּכּה, לוֹמד לחפּשׂ מתחת לכל הקישוּטים וההצלחוֹת את התוֹך, את המַמש, מתרגל ללמוֹד בַּכּל את ה“פְּשָט”, וּמבקש הַתאָמה בּין הדיבּוּרים וּבין המעשׂים. אבל ישוּב זה, החי את חיי הציוֹנוּת, כּוּלוֹ, כּוּלוֹ, כּגוּף אחד, יוֹתר מאשר איזה ציבּוּר יהוּדי שהוּא, אשר פּקוּדוֹת הציוֹנוּת הוּבלעוּ בּדמוֹ והיוּ לציווּי מוּסרי אישי, יוֹדע לא רק לצַפּוֹת לנחמה, להעריץ את הנַערץ, ולצאת חוֹצץ לקראת צו המדַבּר אל לבּוֹ, יוֹדע הוּא גם כּן לבוֹא בּמשפּט. לבחוֹן את התוֹך ואת הבּר, להתחמץ על עָוֶל, להתמרמר על הכנעה וּלהתקוֹמם. ציבּוּר זה פּיתח בּקרבּוֹ את חוּש השנינה הדק לכל אוֹתה הריקנוּת הציוֹנית המקשקשת וּמתהדרת, את הבּוּז והבּיטוּל לכל אוֹתוֹ הנֶכֶר הבּא, בּשם הציוֹנוּת, לשלוֹט ולִרְדוֹת בּארץ-ישׂראל, את העמידה על דעת עצמוֹ, מבּלי להישָמע לפקוּדוֹת גבוֹהים, בּשעה שההרגשה הפּנימית מצַוָה עליו זאת. וּבתכוּנוֹת אלה, המתחילוֹת רק להיוָלד וּלהתגלוֹת בּקרב הישוּב הארץ-ישׂראלי החדש, תכוּנוֹת האָפיָניוֹת בּשביל הישוּב הצעיר, אשר הכּוֹח הדוֹחף והמַפרה בּוֹ הוּא העוֹבד, תכוּנוֹת המַבטיחוֹת לעשׂוֹת את הישוּב הארץ-ישׂראלי לחלוּץ התקוּמה השלמה בּישׂראל, המנַבּאוֹת לאוֹפי אישי מיוּחד וּלקנאוּת עברית חדשה – בּתכוּנוֹת אלה נתקלת הציוֹנוּת כּבר עתה, בּהן נתקל השלטוֹן הציוֹני בּארץ, בּהן נתקל וייצמן.

ועל יסוֹד התכוּנוֹת האלה מתגַלע ועוֹד יִתגלע הריב בנפשי בּין הציוֹנוּת וּבין ארץ-ישׂראל. היחס התמים והפּשוּט אל ארץ-ישׂראל, יחס ההערצה לכל הנמצא ועוֹבד שם, זוֹ חיבּת-ציוֹן הפּרימיטיבית, הוֹי, כּמה יִקרת-מציאוּת היא כּיוֹם בּקרב הציוֹנוּת. זוֹ נשארה עכשיו לנחלה רק לתינוֹקוֹת של בּית-הספר אוֹ לאוֹתם אנשים התמימים, החוֹשבים בּאמת וּבתמים לגַשֵם שם בּעצמם את מַשׂא-נפשם. אבל אנשי-התנוּעה, עוֹשׂי החשבּוֹנוֹת, התכניוֹת וּמַתוֵי האפקים המדיניים, להם נחוּצה ארץ-ישׂראל כּזוֹ, אשר לא תפריע, אשר תחיה על פּי הצו מגבוֹה, אשר תבּיע כּבוֹד ודרך-ארץ, ואוּלי גם קצת הכנעה וחנוּפּה. אבל ארץ-ישׂראל זוֹ, עם פּוֹעליה וּגדוּדאיה, עם יהירוּתה וּמרירוּתה – הלא בּית-המרי היא. וּמה הפּלא, אם בּית-המרי הזה, אשר עדיין לא עמד על רגליו עד כּדי להיוֹת רק נשׂגב וּרציני, אשר עדיין הוּא זקוּק לעזרה, לטיפּוּח, ותלוּי בּכוֹח מן החוּץ, תלוּי בּעבוֹדת ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר לה הוּא נאמן וּבה הוּא בּוֹעט גם יחד, מה הפּלא, אם הוּא נוֹתן מקוֹם למַהתלוֹת וּלביקוֹרת עִילָאה על “ארץ שאִכּריה אינם אִכּרים וּפוֹעליה אינם פּוֹעלים”, ויוֹצר את הצוֹרך לקרר את הדעת בּחידוּדי-נקמה דקים (אוֹ בּלתי-דקים) על רפיוֹננוּ ודלוּתנוּ.

כּשאתה שוֹמע את הסבּרוֹתיו של וייצמן על דבר פעוּלת ועד-הצירים ויחסה של ארץ-ישׂראל אליו, אתה רוֹאה בּחוּש, כּי צדקה עשׂה הקדוֹש-בּרוּך-הוּא עם ועד- הצירים שהזמין לוֹ עֵזר כּנגדוֹ – אַדמיניסטרַציה בּריטית גרוּעה. כמה נחוּצה היא עכשיו למען כַּפֵּר על חטאי ועד-הצירים. עכשיו הכּל שַפּיר אָתֵי. עכשיו מתבּרר, כּי ועד-הצירים היה מוּרכּב בּאוֹפן הכי-טוֹב שאפשר היה להרכּיבוֹ, ואם מַשהוּ בּוֹ לא היה כּל כּך משוּבּח, הרי רק עם ישׂראל אָשם שלא המציא חוֹמר אנוֹשי אחר בּשביל ועד-הצירים. ועוֹד יוֹתר מתבּלט האוֹפי המגוּחך של ארץ-ישׂראל, אשר לא הבינה כּלל למצב הקשה, לתנאים החיצוֹניים, וּכילד מפוּנק דרשה: הב-הב, וחיפּשׂה בּקפּדנוּת מוּמים וּמגרעוֹת: פּלוֹני החבר של ועד-הצירים לא קם ולא זע בּשעת זמרת “התקוה”, ואַלמוֹני לא הבין לרוּח הפּוֹעלים, וּפלמוֹני לא ידע עברית. וכך מסתדר הכּל על הצד היוֹתר טוֹב, בּקלוּת רבּה וּנעימה, הענינים הבּלתי-נעימים מוּצגים כּפרטים תפלים, הבּיקוֹרת הארץ-ישׂראלית מוּצגת כּכלי ריק, מלא בּוּשה וּכלימה, מלא רגשנוּת מִסְתָּאֶנֶת, בּטלנוּת מגוּחכת, “סערה בּצלוֹחית של מים”.

כּשרוֹן מיוּחד יש לוֹ לוייצמן, נוֹסף על כּל כּשרוֹנוֹתיו הרבּים, כּשרוֹן של בּלתי-אחריוּת. יוֹדע הוּא לבלתי היוֹת אַחראי בּעד יציר-כּפּיו. הוּא יצר את ועד-הצירים, זוֹ המכוֹנה הגָלמית המגוּשמת והמטוּמטמת, כּבדת-התנוּעה ודלת-המעשׂה, יְקָרָה וַעֲקָרָה, והוּא גם ידע ללַמד את הישוּב הארץ-ישׂראלי להבדיל בּין ועד-הצירים וּבין וייצמן, בּין הגוֹלם וּבין הצדיק: הגוֹלם צריך שיהיה גרוּע, קהה, בּלתי-חביב, בּלתי-מרוּצה לקהל, והקהל מצפּה לבוֹאוֹ של הצדיק, אשר יציל, אשר יתקן. בּכל התלוּנוֹת, בּכל הבּיטוּל אל ועד-הצירים, וייצמן מה הוּא כּי יַלינוּ עליו? זה היחס של ארץ-ישׂראל. וייצמן מדי בּוֹאוֹ ידע לנענע בּראש, להצטער על הקלקוּלים, להשתתף בּביקוֹרת וּלהתענג בּעוֹמק לבּוֹ על האֵמוּן הנעים. כּי אילוּ היה הוּא כּאן היה הכּל אחרת. אבל הנה בּאה שעת הבּמה, וּוייצמן בּחוֹסר-אחריוּת מחוּדש מספר בּאוֹבּיֶקטיביוּת נפלאה, כּאדם העוֹמד מחוּץ לכל זה, על מעשׂי ועד-הצירים.

הדברים מקבּלים צוּרה של פּרטים. וּמה בּכך, בּאמת, אם פּלוֹני שגה ואלמוֹני טעה בּמַשהוּ? וייצמן עוֹשׂה את עצמוֹ כּאינוֹ יוֹדע, כּי סערת הקהל היתה לא נגד פּלוֹני שלא ידע עברית ואלמוֹני שלא הבין לרוּח הפּוֹעלים. כּי כּאן קרה מה שקרה לאוֹתוֹ חתן עלוּב אשר שׂנא שלשה דברים: מחוּתן ושוֹלֶנט וּשטריימל. כל אלה כּתוּמם בּאוּ עליו. המחוּתן חבש את השטריימל ואכל את השוֹלנט. ועד-הצירים, זה המוֹסד אשר הוּקם לנהל את הפּעוּלה הציוֹנית בּארץ, היה אוֹתוֹ המחוּתן אשר לא הבין מה זה הימנוֹן לאוּמי, אשר לא הבין מה זאת עבוֹדה בּארץ ומה הם רוֹצים, הפּוֹעלים הללוּ, אשר לא הבין מה הוּא גדוּד זה, וּמדוּע אינוֹ רוֹצה להיוֹת גדוּד כּכל הגדוּדים הבּריטיים בּעוֹלם, וּמה זאת לשוֹן עברית, וּמה היא רוֹצה ארץ-ישׂראל זוֹ.

ועל האסוֹן האָיוֹם הזה אשר קם לציוֹנוּת, בּעצם גשתה להיוֹת לכוֹח פּוֹעל בּבנין הארץ; על אשר הלכה בּדרך של כּל ההסתדרוּיוֹת היהוּדיוֹת הנוֹטַבּליוֹת-אַפּוֹטרוֹפּסיוֹת, מימי האַליאַנס ועד ה“ג’וֹינט”, ותביא לידי כּך, כּי התנוּעה הלאוּמית יצרה בּארץ מכשיר אַנטי-לאוּמי, כּי התנוּעה העממית הקימה מוֹסד זר ונכרי, כּי התנוּעה בּעלת המגמה הישוּבית-הסוֹציאלית פּעלה בּאוֹפן אַנטי-סוֹציאַלי ואַנטי-ישוּבי, כּי התנוּעה העברית המדינית לא הגבּירה על ידי בּאי-כּוֹחה כּי אם החלישה את הכּוֹח המדיני של הישוּב בּארץ-ישׂראל, וכי בּתקוּפה הרת תהפוּכוֹת וּמאוֹרעוֹת שלנוּ נוֹצר מוֹסד שליט, חסר-תבוּנה, חסר הרגשת השעה, חסר קשר עם הכּוֹחוֹת החיוּניים וּפוֹעלים בּארץ – על זה לָקתה הפּעוּלה הציוֹנית בּארץ מימי הכּיבּוּש, על זה יצאוּ האמצעים וההתאַמצוּיוֹת של התנוּעה הציוֹנית לבטלה, ועל זה כּאבה ורגזה הארץ.

מיוֹם היוָסד ועד-הצירים לא חדלוּ התאַמצוּיוֹת רפוּיוֹת גם בּארץ וגם בּחוּץ-לארץ בּועידוֹת ציוֹניוֹת וּבישיבוֹת של הועד הפּועל הגדוֹל, להשפּיע קצת על צירוּפוֹ, להרכּיב לתוֹכוֹ גם קצת מבּאי-כּוֹח הישוּב ואגַפּי הציוֹנוּת. ההכּרה הדמוֹקרטית דרשה לתת איזוֹ בּיאת-כּוֹח גם ל“נייטיבס”, לבני המקוֹם. אוּלם כּל הנסיוֹנוֹת האלה, למרוֹת החלטוֹת הועידה הציוֹנית בּלוֹנדוֹן, אֶשתקד, למרוֹת ההחלטה השנית בּישיבת הועד הפּוֹעל בּאוֹגוּסט, עלוּ בּתוֹהוּ. הפּרינציפּ של הַרְכָּבת אַלוּפים, של שלטוֹן הנוֹטַבּלים והלַבְלָרים מלוֹדוֹן וּמניוּ-יוֹרק, נשאר בּתקפוֹ, בּלתי נפגם אף כּמלוֹא נימה. נדרשה, כּמוּבן, הרבּה חריצוּת מדינית וטַקט חברתי בּכדי לעכּב מפעם לפעם את מילוּי ההחלטה, אבל כּל זה נמצא למנהיגים בּמידה הדרוּשה. עכשיו מגלה וייצמן, כּי הוּּא אשר התנגד לנישׂוּאי-תערוֹבת אלוּ. אין על זה להתרעם, חס ושלוֹם. אם הציוֹנוּת הגיעה למַדרגה של רְדִיָה בּיוֹשבי ארץ-ישׂראל, על ידי אנשים הכי-מַתאימים שהיוּ בּישׂראל, כּהפרידנוַלדים ולֶוין-אֶפּשטֵיינים ורוֹבֶּרט סוֹלדים ³ , וכל שאר אנשי-המעלה, הגבּוֹרים הסינימַטוֹגרפיים, אשר “סידרוּ” את כּל עניני ארץ-ישׂראל – מוּבן שאין אִתם יחד כּל מקוֹם ל“נייטיבס”. מוּבן אפילוּ גם זאת, כּי אף ל“הנהגה” של וייצמן ואוּּסישקין יוֹתר נוֹח מבּלעדי השתתפוּת החוֹמר “המקוֹמי” (אַל תיחָשב לי זאת לדיבּה – זה הוּכח למדי). יחס זה לישוּב הארץ-ישׂראלי, שהוּנח בּיסוֹד “השיטה” של הפעוּלה הציוֹנית בּארץ, מוֹכיח למדי כּיצד מבינים מנהיגי הציוֹנוּת את החיים הפנימיים בּישׂראל ואת התפּתחוּת היחסים בּין ארץ-ישׂראל וה“שלטוֹן” הציוֹני, ואת אָפיה העממי של התנוּעה הציוֹנית. אבל יחס זה מכיל עוֹד דבר-מה. יחס זה מוּכיח גם כּן, מַהי תפיסתם המדינית של שליטי הציוֹנוּת.

זכוּת הנצחוֹן הדיפּלוֹמַטי הגדוֹל נתגלגלה על ידי אנשים אשר דָגלוּ בּשם הציוֹנוּת המעשׂית. אוּלם הנצחוֹן המשַכּר השכּיח מלבּם את כּל תוֹרתם. עוֹד לא היוּ שנים רעוֹת לעבוֹדה המעשׂית של הישוּב כּשנים אלוּ; עוֹד לא ישבוּ בּארץ, מטעם מוֹסדוֹת לאוּמיים, ממוּנים כּה זרים לזרם הישוּב, כּאשר בּימי שפוֹט הטוּריסטים שבּוַעד- הצירים. אבל העבוֹדה הישוּבית המוּזנחת והיחסים לחיי ארץ-ישׂראל ולפעוּלתה האִרגוּנית והמדינית מוֹכיחים, כּיצד מבינים קְבַרניטי הציוֹנוּת את הציוֹנוּת המדינית.

השיבּוּש הישן, עוֹד מימי הקוֹנגרסים, קם לתחיה, ציוֹנוּת מדינית נתחלפה על נְקַלָה בּציוֹנוּת דיפלוֹמַטית. המדיניוֹת היהוּדית בּימינוּ, חסרת כּל כּוֹח ממשי למשען, – אחת היא, אם היא בּוּרגנית אוֹ שׂמאלית, אם היא מתדפּקת על וֶרסַיל אוֹ על מוֹסקבה – תלוּיה בּהכרח בּ“הצלחה” דיפּלוֹמַטית, בּהשפּעה אישית, בּפיתוּי, בּשעת-רצוֹן, בְּנוֹפת-שׂפתים, בּהוֹכחת תוֹעלתנוּ, בּאַסמַכתוֹת מדברי תוֹרה. כּך הוּא המצב. ואין להתקלס בּאוֹתם שליחי הציבּוּר ההוֹלכים בּדרך זוֹ לשם השׂגת המטרה. אוּלם הציוֹנוּת המדינית של ימינוּ, אשר זכתה להצלחה כּה גדוֹלה בּשׂדה הדיפּלוֹמַטיה, ראתה בּזה את פסגת נצחוֹנה המדיני, שׂמחה בּחלקה, הסתפקה בּוֹ ונשענה עליו וגילתה חוֹסר כּל חוּשים וכל דאגה לאֶפשרוּת של הכנַת כּוֹח מדיני, של בִּיסוּס עמדה מדינית ליוֹם מחר. ההנהגה הציוֹנית כּיוֹם הזניחה בּמוֹ ידיה, את כּל האמצעים המדיניים של הציוֹנוּת, את אִרגוּן העם בּגוֹלה, את בּיצוּר הכּוֹח המדיני של הישוּב, את טיפּוּח הכּוֹחוֹת בּארץ והבטחת המוֹסדוֹת העלוּלים להיוֹת לגוֹרמים מדיניים חיוּביים, היכוֹלים להבטיח את מַמשוּת הנצחוֹן הדיפּלוֹמַטי. הנצחוֹן הדיפּלוֹמַטי פָתח פֶתח וחִייב ליצירת כּוֹחוֹת מדיניים ממש בּתוֹך הארץ. ארץ-ישׂראל עצמה, אשר לא יד לה בּהנהגה ולא שֵם בּין אנשי מדינה, הרגישה בּדבר וּמאליהן התחילוּ להתהווֹת אוֹתן שלוֹש ההתחלוֹת הצעירוֹת, אשר סוֹפן להיוֹת לגוֹרמים מדיניים (בּהא הידיעה) של הציוֹנוּת: תנוּעת הפוֹעלים המסוּדרת, הגדוּד, אסיפת-הנבחרים. בּעצם הצמיחה של תנוּעוֹת אֵלוּ, בּיצירת הגדוּד, בּאִרגוּן הפּוֹעלים, בּתנוּעת התעמוּלה לקריאת אסיפה מיַסדת וּבבּחירוֹת, בּהגנת הגבוּלוֹת בּתל-חי, בּימי ירוּשלים וּבהנהגת אסירי-עכּוֹ, בּכל אלה נרמז למדי מה הם הכּוֹחוֹת המדיניים, הצעירים והרעננים, הצפוּנים בּחיק הישוּב הצעיר. אבל הציוֹנוּת המדינית שלנוּ היא לא קראה להם, היא לא חפצה בּהם. בּשבילה היוּ כּל אלה מסוּג הדברים המיוּתרים, המַפריעים לה, המַכבּידים על המצב.

בּמשך כּל קיוּמוֹ של ועד-הצירים בּכל גלגוּליו, עמד הוּא כּצר לארגוּן הישוּב. הכּוֹחוֹת המאוּרגנים שבּישוּב היתה להם תמיד מלחמה כּפוּלה: בּמתנגדי האִרגוּן שבּתוֹך הישוּב וּבהנהגה העליוֹנה. כּשם שדחוּ בּאוֹפן שיטתי את השתתפוּת הישוּב בּועד-הצירים, כּן דחוּ מפּעם לפעם וּמאמתלה לאמתלה את קריאת אסיפת- הנבחרים. הזרוּת והנכר לחיי הגדוּד, למאוֹרעוֹתיו וּמצוּקוֹתיו, ליווּ אוֹתוֹ כּל הימים, והם שעזרוּ לפזר אוֹתוֹ, להמעיטוֹ, להמעיט את דמוּתוֹ, לא פּחוֹת מאשר מעשׂי אוֹיבינוּ וצוֹררינוּ. וּתנוּעת הפּוֹעלים? הלא אליה לא ידעה ההנהגה יחס אחר מאשר חששוֹת, פּעוּלה אחרת מאשר השלטת חלק מן הציבּוּר על משנהוּ, מאשר ניצוּל הפּירוּד והחוּלשה. בּקוֹצר ראִייתה הלאוּמית לא יכלה ההנהגה לראוֹת, כּי דוקא בּתנוּעה זוֹ, בּצמיחתה וּבחיזוּקה, מוּנחת הערוּבּה של קיוּמנוּ הלאוּמי בּארץ, צפוּן הכּוֹח המדיני העתיד של הישוּב, וכי הנהגה לאוּמית אשר אינה משוּעבּדת למטרוֹת מַעמדיוֹת בּוּרגָניוֹת וּלמוּשׂגים של נוֹטַבּלים, חייבת להגבּיר את הכּוֹח הזה, כּי הוּא המַגבּיר את כּוֹח הלאוֹם.

אבל השיטה המדינית של הציוֹנוּת הדיפּלוֹמַטית מה לה וּלכל זה? היא העוֹסקת תמיד בּפיקציוֹת וּבדיקוֹרַציוֹת, הרוֹדפת אחרי זאטוּטי ישׂראל וזאטוּטי העוֹלם, מצאה כּי כּל זה רק מַפריע לדיקוֹרציה, לטעם הטוֹב. לא לשוא אמר וייצמן בּנאוּם הפּתיחה: “אין אנוּ אוֹמרים לעשׂוֹת את א”י לארץ-ישׂראל בּמשך החדשים הקרוֹבים ואפילוּ בּמשך השנים הקרוֹבוֹת".

זוֹהי התמצית של הציוֹנוּת הדיפּלוֹמַטית.

וּמה עמוֹק הוּא היחס וּמה רבּה ההבנה של הקבַרניטים לחיים המדיניים של ארץ-ישׂראל, לחזיוֹנוֹת העבוֹדה וההגנה, אפשר ללמוֹד מדבר קטן, מדבר שבּמילוּי-חוֹבה והבּעת-כּבוֹד: בּנאוּמים הרשמיים של סוֹקוֹלוֹב ושל וייצמן לא נמצא אפילוּ מקוֹם להזכּרת תל-חי ואנשיו.

אף זוֹהי מדיניוּת.

---

בּתאוַת הפוּלמוּס לא נוּקה גם הגדוּד. לספּר וּלהסבּיר לצירי הועידה מהוּ גדוּד זה, כּיצד נוֹלד וּמה היוּ חייו וּמַכאוֹביו ונצחוֹנוֹתיו של גדוּד עברי, הרפּתקאוֹתיו של הגדוּד, שאיפוֹתיו וסבלוֹ, קשריו עם תנוּעת העבוֹדה ועם חיי התרבּוּת שבּארץ – אין זה נכנס בּתפקידוֹ החינוּכי של וייצמן. מי זה צריך לדעת בּאיזוֹ סבלנוּת ואוֹרך-רוּח וּבאיזוּ מצוּקוֹת-נפש עוֹמד לוֹ ציבּוּר זה, עצם מעצמוֹ של הציבּוּר הארץ-ישׂראלי, “חסַר-הסבלנוּת” ו“חסר חוּש המציאוּת” על עֶמדתוֹ, לא בּשלוַת הַשְקֵט של נתינים נאמנים הבּוֹטחים בּרַבּוֹתיהם – שקט כּזה לא ידע הגדוּד העברי מעוֹדוֹ – כּי אם כּצבא-משמר, העזוּב בּמיצר, נתוּן בּין תקוה ויאוּש, עוֹמד על דעת עצמוֹ, בּציפּיה בּלתי-פּוֹסקת לבוֹא המשמר המַחליף. כּל זה אינוֹ חוֹמר בּשביל ועידה ציוֹנית ואינוֹ ענין למנהיג. הזכּרת הגדוּד היתה נחוּצה לשם התאוֹננוּת על מפלַגתיוּתוֹ, על אי היוֹתוֹ גדוּד כּכל הגדוּדים, על התערבוּתוֹ בּפּוֹליטיקה וגוֹמר ⁴. בּמקוֹם אחר, בּפוֹרקוֹנפֶרֶנציה הרוּסית, עוֹד נוֹספוּ לכך הבּדוּתוֹת הידוּעוֹת אשר נשלחוּ על ידי הסוֹכנוּת הירוּשלמית ויבעיתוּ את לוֹנדוֹן, הבּדוּתוֹת האוֹמרוֹת כּבוֹד למפיציהן – כּל זה היה צריך לברוֹא את האַתמוֹספירה הדרוּשה, להכין יחס, להבאיש ריח וּלקַדֵם את פּני ה“סכּנה”, האסוּרה בּעכּוֹ.

אבל לכַרַכּטֶריסטיקה מעוּלה מזוֹ זכוּ המתנדבים האמריקאים. ודוקא בּאוֹפן רשמי, מעל בּמת הועידה. הענין האיוֹם והמַחפּיר של הברחת אלפי צעירים מן הארץ, אשר רוּבּם הגדוֹל רצה להישָאר, שהתנדב על מנת להישאר, וּפגש רק זרוּת,

דחיה וּביטוּל, וראה רק מעשׂים המַבריחים המשָרשים כּל תקוה, ולא צמא איש בּכל השליטים אשר יבין לוֹ, אשר יבין לחשיבוּתם של אלפי אנשים בּריאים, עוֹבדים, – ענין זה, אשר אין עליו כּל כּפרה, נזכּר על ידי בּן-גוּריוֹן. ואזי בּאה התשוּבה הרשמית עם הערכת החוֹמר האנוֹשי, עם חזרת כּל היחס של זלזוּל וּביטוּל. חוֹמר אנוֹשי יוֹתר מַתאים בּשביל ועד-הצירים לא מצאה ההנהגה הציוֹנית, אבל החוֹמר האנוֹשי של מתנדבים ועוֹבדים, הוּא יֶשנוֹ, כּנראה, למַדי. ויציאת אלפי אנשים בּין הדֶקלַרַציה הבּלפוּרית וּבין סַן-רֶמוֹ מה היא?

כּכה נכתבוּ תוֹלדוֹת הגדוּדים בּועידה הלוֹנדוֹנית.

האַדמיניסטרציה הבּריטית הגרוּעה – כּמה טוֹבה היא וּנחוּצה למען כַּפֵּר על כּל החטאים של האַדמיניסטרציה הציוֹנית, המשוּבּחת. וייצמן אמנם אינוֹ מוֹצא כּלל, שהאַדמיניסטרציה הבּריטית חָטאה נגדנוּ. אדרבּא, בּניתוּח ארוֹך, דק מן הדק, על דבר טבעוֹ של הבּריטי (השקט, הקר והמתוּן וכוּ' וכוּ') ושל היהוּדי (הפזיז, הנלהב, חסר-הסבלנוּת וכוּ' וכוּ'), הכּל כּנהוּג וכידוּע, וּבּהסבּרה יפה אשר היתה מתקבּלת בּרצוֹן גם על עמוּדי עתוֹן בּריטי רשמי – תיאר לנוּ וייצמן את המצב שבּארץ אחרי הכּיבּוּש. אם כּל הסצֶנה הזאת של לימוּד זכוּת בּאה מתוֹך שיטה פּוֹליטית, להגן וּלכַשר את מעשׂי האַדמיניסטרציה הבּריטית, אם זה בּא מתוֹך אמנוּת לשמה, מתוֹך נטיה לאנַליזה יפת-רוּח, אוֹ למען הכשיר את דעת-הקהל הציוֹנית להערכה נכוֹנה של הישוּב הארץ-ישׂראלי ושל תביעוֹתיו – מי יאמר. לב מלכים ושׂרים אין חקר.

---

צניעוּת. כּדַבּר אל יוֹרש-עצר, צעיר ויהיר, הקוֹשר קשר וּמזדרז לתפּוֹס את הרסן, דיבּר וייצמן מעל בּמת הועידה על המַפּיל חיתיתוֹ מעכּוֹ ⁵. “עוֹד יבוֹא יוֹמך, לאחר מאה ועשׂרים שנה”, אמרוּ הדברים הטוֹבים, מלוּוים בּחִצי מוּסר ללב האוֹיב החדש, אשר קם מתוֹך הבּית: סַבלנוּת, אַל לרדוֹף אחרי שלטוֹן וּפרסוּם, אַל להשתעשע בּפּוֹזה וגֶ’סטים של גבּוֹר, צניעוּת! וּברגש מיוּחד דיבּר וייצמן על הגבוּרה היהוּדית אשר צנוּעה היא. לגבוּרה הצנוּעה של יוֹסף טרוּמפֶּלדוֹר ואהרוֹן שֶר לא נמצא אמנם מליץ מעל בּמה זוֹ. אבל מוֹפת חי של הַצְנֵעַ לֶכֶת נתן המנהיג עצמוֹ. הלא כּה היוּ דברי הסיוּם של נאוּם הנצחוֹן אשר לוּוָה בּמחיאוֹת כּפּים נלהבוֹת: אנחנוּ את שלנוּ עשׂינוּ, עם ישׂראל, מה עשׂית אתה? – מי מִפַּרנסי הדוֹרוֹת הגיע למדרגה זוֹ של צניעוּת?

                             ---------

ראיתי את וייצמן בּימים ההם. ראיתיו בּחינוֹ, בּקסמוֹ, לאוֹר זיו הבּשׂוֹרה, לאוֹר ההתנדבוּת העממית. העם היוֹשב בּציוֹן, זה אשר “הכניס”, כּפי שאמר וייצמן, מתוֹך הרהוּרי לבּוֹ לתוֹך הדקלַרציה הבּלפוּרית, הכניס משלוֹ גם לתוֹך וייצמן, שיוַה עליו מחדוַת שכרוֹנוֹ ואמוּנתוֹ. וּראיתיו עכשיו – בּאָבדנוֹ, בּאין דרך, בּאין מפעל, בּאין הבחָנת המצב, בּאין הכּרת האַחריוּת הכּבדה. כּל התנהגוּתוֹ, התנהגוּת של אדם אשר נישׂא על כּתפי התנוּעה העממית הגדוֹלה, עלה וכבש, סער וּפרח בּשכרוֹן הנצחוֹן – ולא ידע מה עליו לעשׂוֹת, הבּיעה אי-כּבוֹד לבּמה, אי-אמוּנה ואי-בּטחוֹן, מלבד הבּטחוֹן היחידי, כּי הוּא עוֹד ימצא בַּמֶה לקחת את לב העם הזה.

וגדוֹל הצער. העלבּוֹן בּעד אדם וּבעד התנוּעה. למה לא הבין אדם נבוֹן וּמחוּנן זה לכוון את השעה הנכוֹנה ולאמוֹר: רב לי. אני את שלי עשׂיתי. ואני הוֹלך. כמה היה זה אוֹמר לכבוֹד האדם, לכבוֹד התנוּעה, כּמה היה זה מסַייע ליצירת מסוֹרת נכוֹנה וישרה בּקרב התנוּעה. גזה שעת הקסמים ואדם לא הבין. חבל.

                                 ---------

הויכּוּחים על מעשׂי הועד הפוֹעל לא נגמרוּ, כּמוּבן. אחרי שהמַנהיגים הוֹציאוּ את רוּחם, הוּגשה הגיליוֹטינה הפּרלַמנטרית, אשר לכך נוֹצרה. נעשׂה מוּבן, כּי אין כּל טעם לבלוֹת את הזמן בּויכּוּחים, כּי צריך לגשת אל העיקר. איפה היה העיקר, מרכּזה של הועידה? מי שיחשוֹב כּי בּשאלוֹת העליה, ההתישבוּת, המצב המדיני, הגבּרת התנוּעה בּעם, בּהכשרת הדוֹר הציוֹני הצעיר לחיי עבוֹדה בּארץ – טוֹעה הוּא. מרכּז הועידה היה – מאחוֹרי הקלעים. בּיחסים שם בּ“ספֵירוֹת”, בּהסכּמה אוֹ אי-הסכּמה בּין פּלוֹני ואַלמוֹני. בּזה היה תלוּי הכּל, גוֹרל הציוֹנוּת. וּלהשלים, וּלפַשר, וּלהביא לידי הסכּמוֹת – בּזה עסקוּ טוֹבי-הכּוֹחוֹת, “זקני” הועידה. לבל תלך הועידה בּטל – ניתנה לה עבוֹדה. היא נתחלקה לועדוֹת. הועדוֹת רעוּ בּאשר רעוּ, עסקוּ בּאשר עסקוּ. אבל היה בּרוּר, כּי בּרגע אשר שם יִגָמר הדבר ויוּסכּם, תיגָמר גם עבוֹדת הועדוֹת – והקץ לועידה.

הויכּוּח היחידי העיוּני והפּרינציפּיוֹני בּועידה, אשר ממנוּ אי-אפשר היה להשתמט, היה הויכּוּח בּשאלוֹת הקרקע. הויכּוּח היה בּלתי-מוּכן, כּועידה עצמה. להמציא לועידה הרצאוֹת יסוֹדיוֹת בּשאלוֹת אֵלוּ לא מצא איש לנחוּץ, שוּם התאמצוּת לא היתה מצד מכיני הועידה להעמיד את שאלוֹת ההתישבוּת על הגוֹבה. הויכּוּח פּרץ, משוּם שבּועידה היוּ פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר גם מבּלי לקווֹת הפּעם לנצחוֹן, לא יכלוּ לבלתי העמיד את השאלה.

הועדה הארץ-ישׂראלית, אשר בּה נפתח הויכּוּח וּבה התגלה תכנוֹ בּיוֹתר, היתה גדוֹלה, גדוֹלה מאד. כּמעט ועידה שלמה. אליה צוֹרפוּ כּל המוּמחים מכּל שלוֹשת הסוּגים המנוּיים לעיל, אשר על פּי איזה צו מיוּחד נטוּ אל הועידה. כּל מי שהיתה לוֹ איזוֹ אידיאה-פיכּס הכניס אוֹתה הנה, מבּלי חוּס, מבּלי רחם. כּל מי שהיה לפנים בּארץ-ישׂראל, ויצא משם בּשן ועין, לא הניח את ההזדמנוּת לגלוֹת את רוֹב נסיוֹנוֹ וחכמתוֹ, וחתר – בּצנעה וּברמז – תחת אנשי-חרמוֹ אשר שם. כל זה היה מבּלי כּל קשר עם שאר הדברים, עם איזוֹ תכנית כּללית, עם העבוֹדה המתנהלת כּיוֹם בּארץ-ישׂראל, עם עיקרי ההתישבוּת. המוּמחים הוֹציאוּ את כּל רוּחם, והועדה נהפּכה למין אוּלם מפוּלש, של יוֹצאים ונכנסים, לישיבה שרַבּוּ בּה הנוֹאמים וּמָעטוּ המַקשיבים. רק בּיוֹם הראשוֹן והאחרוֹן של הועדה, עלה לועדה להתרכּז בּאמת בּויכּוּחים הכּלליים היסוֹדיים בּשאלת הקרקע.

הויכּוּחים נפתחוּ בּסקירה של מנהל הקרן הקימת על מצבה ועל פּעוּלתה בּעתיד. חוּט של עצבוּת נמשך בּכל הסקירה הזאת. טעוּת היא לחשוֹב, כּי הקרן הקימת כּיוֹם מנהלת פוֹליטיקה קרקעית בּארץ. בּאמצעיה המצוּמצמים וּבמקוֹם שהיא תוֹפסת בּציוֹנוּת אין היא יכוֹלה להשפּיע כּל שהוּא על המשטר הקרקעי בּארץ. אין היא יכוֹלה להמציא את האדמה הדרוּשה לישוּב העוֹבד, לישוּב העירוֹני החדש. אילוּ היתה הקרן הקימת עוֹבדת מלכתחילה לא על פּי מקרה כּי אם בּשיטה קרקעית היתה הרֶנטָה שלה כּיוֹם משמשת יסוֹד להלוָאה וּלריבּוּי נכסינוּ הלאוּמיים. הנוֹאם דוֹרש הבטחת סכוּמים גדוֹלים לקרן הקימת, וּמציג בּראש התֶּזיסים את הסעיף, כּי הקרן הקימת היא המוֹסד העיקרי של הפּוֹליטיקה הקרקעית היהוּדית בארץ-ישׂראל. אבל אינוֹ מַראה שוּם דרך, כּיצד להבטיח שהסעיף הזה לא יתנוֹסס לתפארה בּלבד, כּי אם יהיה למַמשוּת.

בּויכּוּחים נתגלוּ שלוֹשה זרמים. פוֹעלי ארץ-ישׂראל והנִלוים אליהם טענוּ, כּי הקרן הקימת אין לה תקוה להיוֹת למוֹסד העיקרי של ההתישבוּת היהוּדית, כּל זמן שהציוֹנוּת תוֹלה את תקוָתה לגאוּלת הארץ בּהוֹן פּרטי. כּי כּל הציפיה להוֹן הפּרטי, כּי יבוֹא ויגאל את הארץ, היא אילוּזְיַת-שוא. המעמד הבּינוֹני בּמזרח נתרוֹשש, וכל ההמוֹן היהוּדי המצפּה לעליה זקוּק לאדמה לאוּמית, אשר מבּלעדיה לא יִמְצָא כּל כּר לעבוֹדה וּלמחיה, כּי האפשרוּת של “גאוּלה” מצד מספּר היחידים העשירים בּמצרים אוֹ בּניוּ-יוֹרק שׂכָרָה יוֹצא בּהפסדה. כּי כּל קניה פּרטית מַעלה את השער וחוֹסמת בּעד קניוֹת חדשוֹת, כּי בּעד הרוָחים של הקוֹנה הפּרטי והסרסוּר משלמים אנחנוּ בּהוֹן-העם. כּי נחלה פּרטית בּארץ אינה מַרבּה את הישוּב היהוּדי, כּי אם גוֹזלת אפשרוּת של התנַחלוּת מאדם עוֹבד. כּי אין לנוּ כּל אפשרוּת להגבּיר ולעצוֹר בּעד הספּקוּלָציה המלאכוּתית כּל זמן שיֶשנה האפשרוּת של קניה פּרטית, כּי היַקרוּת שבּארץ בּאה לא מן ההכנסה הטבעית של הקרקעוֹת, כּי אם על חשבּוֹן ניצוּל צרכינוּ הלאוּמיים. וכי המוֹצא היחידי אשר ידחוֹף את התנוּעה הציוֹנית לעשׂוֹת את הקרן הקימת למרכּז הפּעוּלה הקרקעית וּלהמציא לה את האמצעים הדרוּשים, זהוּ להסתלק מכּל תקוה להיגַאל על ידי קנית אדמה לבעלי הוֹן וּלהחליט כּי הקרן הקימת הנה המוֹסד היחידי, אשר לידוֹ מסוּרה רכישת-קרקעוֹת, ולא לשם פַּרצֶלַציה" וּמכירה, כּי אם למען השאירה בּרשוּת העם.

בּעלי-הוֹן ונוֹשאי-כּליהם וחוֹלמי הגאוּלה ה“בּוֹעזית” אמרוּ: "האדמה היא בּסכּנה. אם לא נִבעלה אנחנוּ וּבְעָלוּהָ אחרים. עָוֶל הוּא לשלוֹל מיהוּדי את התקוה להיוֹת בּעל נכסים בּארץ-ישׂראל. לקרן הקימת יתן אדם פּרוטה, אבל לאחוּזה, לנחלה לוֹ, יתן את המנה. אין אנוּ יכוֹלים לצמצם כּיוֹם את אמצעינוּ רק בּכספים לאוּמיים. אין איש מאִתנוּ מתנגד להלאָמה לעתיד לבוֹא, כּשכּל הקרקע תהיה בּידי ישׂראל, אבל לפי שעה חייבים אנוּ לסייע בּידי ההתישבוּת הרכוּשנית.

הזרם השלישי, של “הציוֹנים הטוֹבים” והרדיקליים, ניענע בּראשוֹ לכל דברי הבּיקוֹרת והעִיוּן שאמרוּ העוֹבדים, אבל – למעשׂה – נלוַה אל מצדדי ההוֹן הפּרטי. הם לא חדלוּ להבטיח את חיבּתם להלאָמה ולישוּב העוֹבד, אבל לא יכלוּ לסכּן את הציוֹנוּת בּקבּלם נוּסחה קיצוֹנית כּזאת. “אתם בּקיצוֹניוּתכם מכריחים אוֹתנוּ להצבּיע נגד הצעת ההלאָמה”. הם עיבּדוּ רזוֹלוּציה, אשר הכילה את כּל הדברים הטוֹבים, היכוֹלים לעַנֵג וּלהרחיב כּל לב ציוֹני. חסר היה בּה רק דבר אחד – החיוּב המוּחלט. כּל הפּסוּקים הטוֹבים, המכריזים כּי קצה מטרתה של הציוֹנוּת היא הלאָמַת הקרקע, וכי מטרת הקוֹלוֹניזציה היא יצירת ישוּב עוֹבד – כּל זה, אשר היה טוֹב למדי בּשביל כּל אסיפה ציוֹנית רדיקַלית, לא חִייב לשוּם דבר, לא הבטיח שוּם ממש.

האנשים הטוֹבים לא הבינוּ למה אנחנוּ כּל כּך קַפּריזיים, כּל כּך עקשניים, מדוּע איננוּ רוֹצים לקבּל את הפּשרה היפה. אבל אנחנוּ ידענוּ, כּי מאחוֹרי המלים האלה אין כּל תוֹקף מחייב לשיטת-פּעוּלה, כּי אין בּזה רצינוּת. כּי אם אנשים מסתלקים מלרַכּז את כּל רכישת הקרקע בּידי הקרן הקימת, וּמהחלטה השוֹללת את מתן הקרֶדיטים הציוֹניים ממשקים הבּנוּיִים על יסוֹד של ניצוּל וקרקע פּרטי – אין ערך לכל הרֶזוֹלוּציוֹת של סימפַּטיה, ואין כּל צוֹרך לכסוֹת בּעלי-תאֵנים על המצב המציאוּתי. הכרחנוּ אוֹתם, בּאמת, כּי יאמרוּ בּגלוּי וּבפוּמבּי, כּי הם נגד שיטת-הלאָמה ממש וּלאַלתר וכי לשיטת-ההתישבוּת הנוֹכחית של הציוֹנוּת לא יֵאָמר שיטת-התישבוּת לאוּמית, כּי אם שיטת-התישבוּת מעמדית, בּוּרגָנית.

מהועדה עבר הויכּוּח אל הועידה. למרוֹת זה שהועידה לא שמעה בּשאלוֹת אֵלוּ שוּם הרצאוֹת חשוּבוֹת (הויכּוּחים בּתוֹך הועדה עלוּ הרבּה בּתכנם וּבהסבּרתם על מה שנאמר בּפּלֶנוּם של הועידה), היה מוּרגש לכּל, כּי זהוּ רגע רציני, שעת-מבחן. כּי בּרגע זה צריכה ההסתדרוּת הציוֹנית לאמוֹר לעם ישׂראל ולפני בּאי-עוֹלם, מה הדרך אשר בּה רוֹצה היא ללכת וּלהוֹביל, כּיצד היא רוֹאה את חזוֹן ההיסטוֹריה העתידה של ישׂראל אם “בּית-עכּביש” אוֹ “בּנין עדי-עד”.

והועידה אמרה. הרוֹב אמר את שלוֹ והמוּעט את שלוֹ. נתגלוּ יחסי-הכּוֹחוֹת בּקרב הציוֹנוּת, נתגלתה התהוֹם הרוֹבצת בּינינוּ, נתגלה האסוֹן הפּנימי של הציוֹנוּת השלטת, אי-רצוֹנה ואי-יכוֹלתה להיוֹת תנוּעת-שחרוּר עממית. עד הרגע האחרוֹן עוֹד ריחפה בּאויר האוּלם רווּי-ההתנגשוּת איזוֹ תקוה, כּי הימָצא ימָצא הכּוֹח אשר ינַתק את הציוֹנוּת מאבן-המַעמסה הבּעל-בּיתית הסוֹחבת אוֹתה שאוֹלה, העוֹשׂה אוֹתה לרפוּיה, לפוֹסחת של שתי הסעיפּים, לנגררת, שמַבטיחה וּמכַזבת; כּי הימָצא הכּוֹח אשר יפנה אל העם ויגוֹלל לפניו את התוֹכן הצרוּף של תנוּעת-השחרוּר הלאוּמית, את אפקיה האנוֹשיים, את אפשרוּיוֹתיה הממשיוֹת של התישבוּת עממית, של חברת-עבוֹדה ושל קנין לאוּמי – ויפתח שערים חדשים ללב העם; אבל בּועידה זוֹ, בּהרכּב האישי והציבּוּרי שלה, היתה תקוה זוֹ יכוֹלה להימלא רק בּדרך נס. הנס לא בּא. ואף כּי החשבּוֹן היה כּל כּך בּרוּר, וידענוּ שאנוּ המוּעטים, והיינוּ צפוּיים לתוֹצאת ההצבּעה, אף על פּי כן נקרע דבר-מה בּלב.

המיעוּט עוֹד טרם נכנע. הוּא הוֹסיף לדרוֹש כּי ההצבּעה תהיה מפוֹרשת, בּשם. לא משוּם שהאמינוּ להגיע על ידי כּך לשינוּי ההחלטה, כּי אם מפני הצוֹרך העז שהחלטה אשר כּזאת תיעשׂה בּכל הרצינוּת והאחריוּת, כּי כּל אחד יצטרך לפני רגש-הצדק שלוֹ ולפני כּל שוֹלחיו להגיד מפוֹרש בּעד אוֹ כנגד. היוֹשב-ראש לא ניאוֹת זמן רב. וההמוּלה בּאוּלם היתה גדוֹלה. יוֹדע אני, כּי היוּ גם בּקרבּנוּ – בּקרב המיעוּט – איסטניסים, אשר דעתם לא היתה נוֹחה מאי-טַקטיוּת זוֹ. אבל אוֹדה, לבּי לא הלך אחרי האיסטניסים. העקשנוּת והתקיפוּת הנמרצת אשר הראה בּזה אגף העבוֹדה (ויזָכר בּעיקר לטוֹבה על זה בּ. צוּקרמן) היתה כּל כּך אמיתית, כּל כּך נבעה מבּפנים, וגילתה כּוֹח של עמידה ורצוֹן – שאין בּזה להתבּייש כּלל. היוֹשב-ראש שמצא לנחוּץ לעזוֹב את הבּמה, שב והוֹדיע כּי על פּי מה שנמצא כּתוּב בּספר-החוּקים צָדַק המיעוּט וּדרישתוֹ ניתנת לוֹ, אם דרישה זוֹ נתמכת מחמישים ציר. חמישים הציר נמצאוּ והתחילה ההצבּעה המפוֹרשת. שֵם שֵם ואחריו – בּעד אוֹ כּנגד. וּבאוּלם, כּמוֹ לפני כּס המשפּט– הוּשלך הס.

ההצבּעה המפוֹרשת לא שינתה, כּמוּבן, את המצב, אבל בּיררה אוֹתוֹ, הראתה את היחסים עין בּעין. רק בּוֹדדים מבּין אנשי השם בּציוֹנוּת היוּ בּעד דרישת העוֹבדים. כּל ה“מנהיגים” היוּ כּנגד. אמריקה, זוֹ אמריקה שנתנה לעוֹלם בּקוֹלוֹת וּברקים את הפּרוֹגרמה הפּיטסבּוּרגית ⁶, זוֹ הפּרוֹגרמה אשר מלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה, המלאה על כּל גדוֹתיה רדיקליוּת וסוֹציאליוּת, הראתה למעשׂה כּיצד היא נכוֹנה לגַשם אוֹתה. בּעוֹנג רב וּבהדגשה רבּה היה כּל אמריקאי (מלבד יחידים) מוֹדיע, כּי עמד על הטעוּת אשר טעה בּפּיטסבּוּרג. מפּיטסבּוּרג עד לוֹנדוֹן עברוּ הרבּה מים, והאמריקאים המעשׂיים למדוּ בּינתים הרבּה.

האינטֶליגנציה הרדיקלית הצבּיעה כּנגד – בּאנחה, וּ“לצערה”, וּבהתמרמרוּת על אלה הקנאים, חסרי חוּש המציאוּת, המַציעים נוּסחאוֹת בּלתי-מוּצלחוֹת.

וה“מזרחי” עם כּל רבּניו וחכמיו – נתן כּבוֹד לתוֹרה. כּשם שצירי אמריקה ידעוּ לפרש את תוֹרת פּיטסבּוּרג, ידעוּ ודאי גדוֹלי ה“מזרחי” לפרש את פסוּקי התוֹרה. אף יד אחת של “מזרחי”, של ההסתדרוּת המגינה על היהדוּת המקוֹרית, לא ניתנה בּעד הגשמת הכּתוּב: “והארץ לא תִמָכר לצמיתוּת”. מכּל הסתדרוּת זוֹ, החוֹשבת את עצמה, זכּאית לדבּר בּשם המוֹני ישׂראל, לא נמצא איש אשר יגן על הדרישוֹת, אשר רק בּהן ישנה התקוה של אדמה להמוֹני-העוֹבדים.

למחרת סח לי רב אחד, בּיגוֹן גדוֹל, כּי אמנם היוּ בּין צירי ה“מזרחי” אנשים אחדים אשר היוּ בּכל לבּם בּעד דרישוֹת העוֹבדים, אלא שהכריחוּ אוֹתם בּכוֹח הרוֹב להצבּיע נגד. לא הוּרשה להם אפילוּ להימָנע מהצבּעה. אכן, גדוֹלה משמעת! עד כּדי לאסוֹר את התוֹרה למרכּבתוֹ של הֶשיל פַרבּשטין.

                                      ------

נגמרה ההצבּעה בּסעיף הראשוֹן: קרקע. אחרי זה היה כּבר הכּל בּרוּר, כּלאחר תגרה מַכריעה. אבל תגרוֹת עוֹד נמשכוּ. למחרת הצבּיעוּ בּשאר סעיפי ההתישבוּת. על הפרק עמד הסעיף: קרדיט למתנחלים. האינטליגנציה הרדיקלית, זוֹ שלא יכלה להסכּים לעֶמדתנוּ בּשאלת הקרקע, היתה טוֹענת כּל הזמן: למה זה לכם, האם לא יספיק, כּי הקרדיט ההתישבוּתי יִנתן רק למי שמקבּל עליו את התנאים של הקרן הקימת, ודבר זה הלא יתקבּל מאליו, הלא בּלוֹנדוֹן, בּישיבת הועד הפּוֹעל בּפבּרוּאר, כּבר הוּחלט הדבר. ואכן, הקרדיט הקרקעי, בּכּפר ובעיר, הנהוּ נשק כּבּיר בּישוּב, בּידי ההסתדרוּת השוֹלטת בּוֹ, וכל זמן שאין הקרקע נמצא בּידי הציבּוּר, הרי זה גוֹרם חשוּב, ואוּלי גם מכריע בּכל ההתישבוּת. הלא כּל ההתישבוּת הפּרטית אינה יכוֹלה להתקיים מבּלעדי קרדיט לאוּמי, ולזה, רק לזה נשׂוּאוֹת עיניה, ורק בּכוֹחוֹ תקים היא את עמוּדיה, והקרדיט הציוֹני – ושל שאר המוֹסדוֹת: יק"א, חוֹבבי-ציוֹן וכוּ' – הלא שימש עד עכשיו רק למטרה אחת: להקים את הבּוֹעז, להבטיח הכנסה הגוּנה למַשׂכּיר הדירה, לעזוֹר לבעל הפּרדס, הקרדיט הלאוּמי לא שימש לנוּ לסייע להכניס את העבוֹדה העברית, להבטיח את הרֶנטה לקרן הקימת, להבטיח את התנאים החברתיים בּחיי השכוּנה, את עניני הדייר והעוֹבד. וכך הוֹלך ונמשך הדבר עד היוֹם הזה. גם אחרי החלטוֹת הועד הפּוֹעל בּלוֹנדוֹן. והקרדיטים שניתנוּ בּזמן האחרוֹן, הקרדיטים לפתח-תקוה על ידי וייצמן וּלתל-אביב על ידי רוּפין, יוֹכיחוּ מה רבּה בּחוּגי ההנהגה הציוֹנית ההבנה לחוֹבוֹת ולדרישוֹת חברתיוֹת, לדברים אֶלֶמֶנטַריים, שכּל הנהגה עירוֹנית בּאירוֹפה כּבר מסוּגלה להבין אוֹתם.

אוּלם הבּטחוֹן הגדוֹל של האינטליגנציה הרדיקלית לא נתאַמת. עוֹד בּועידה נפלה הנוּסחה, כּי אמצעי הקרדיט של ההסתדרוּת הציוֹנית ינַתנוּ אך ורק לאלה המתנחלים המקבּלים עליהם את עיקרי הקרן הקימת. ונתקבּלה הנוּסחה: בּמקוֹם “אך ורק” – “בּשוּרה ראשוֹנה”. נוּסחה מרוּכּכת וּמבטלת בּעצם את כּל הענין. מי ישמוֹר על ה“שוּרה הראשוֹנה”? הבּנק? אבל כּל סגנוֹן זה של ניסוּח הוּא אָפיָני בּשביל המַציעים. יש בּוֹ כּל טוּב, יש בּוֹ כּל הבטחה, אלא – “בּשוּרה ראשוֹנה”. הפּתח בּשביל “השוּרה השניה” נשאר פתוּח, וּפתוּח למַדי. והמַפתח, תוּכלוּ להיוֹת בּטוּחים, ימָסר לידים המַתאימוֹת.

בּועידה נתקבּלה, כּמוּבן, הצעת הרוֹב – “בּשוּרה ראשוֹנה”. התיקוּן של המיעוּט נפל, וּכמוֹ כן מוּבן שהפלה ההצעה הבּרוּרה לגמרי של אגף-העבוֹדה: “מוֹסדוֹת ההתישבוּת הציוֹניים אינם רשאים לסייע להתישבוּת חקלאית וּלבנין בּתים בּערים על אדמה שאינה שייכת לקרן הקימת, אוֹ שאינה נמסרת לרשוּתה של הקרן הקימת”.

הוּכנסוּ אחר כּך הוֹספוֹת קטנוֹת מצד אגף-העבוֹדה לסעיפי ההתישבוּת הכּלליים – הכּל נפל (מלבד תיקוּן אחד, המחייב עבוֹדה עצמית). כּל מה שיצא מתוֹך חוּג העוֹבדים היה נוֹפל בּשׂשׂוֹן, בּהמוּלת-חדוה, בּאַקטיביוּת.

אחר-כּך עמדה על הפּרק הצעת העוֹבדים: סידוּר כּל עניני העוֹבדים בּישוּב נמסר לביאת-הכּוֹח החוּקית של ציבּוּר העוֹבדים, הנבחרת מתוֹך כּל ציבּוּר העוֹבדים על-פי האוֹפן אשר יקָבע בּועידה הכּללית של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. בּהצעה זוֹ, הרוֹצה להבטיח את מקוֹם העבוֹדה המאוּרגנת בּחיים הכּלכּליים של הישוּב, את האפשרוּת לקבּל קבּלנוּיוֹת של עבוֹדה ישר, מבּלעדי מתווכים ואַדמיניסטרַטוֹרים, את האפשרוּת של משׂא-וּמתן חוּקי בּין ההנהגה הישוּבית וּבין ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּרגן, בּהצעה זוֹ הריחוּ ריח של בּוֹלשביזם, של סוֹביטים, והפּילוּה.

המיעוּט, אף על פּי כן, לא רצה להיכּנע והכניס את הסעיף השני של הצעתוֹ להגנת הקיוּם והאוֹטוֹנוֹמיה של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים. בּצוּרה קצת מרוּכּכת, אחרי שנעשׂוּ בּה איזוּ שינוּיים, עברה ההצעה בּנוּסח זה: “ההסתדרוּת הציוֹנית משתתפת בּעבוֹדה עם מוֹסדוֹת הפּוֹעלים לקבּלת עבוֹדה, לקוֹאוֹפּרציה, לעבוֹדה תרבּוּתית, לעזרה מדיצינית ולקרדיט הדדי”. על-ידי רזוֹלוּציה זוֹ הכּירה ההסתדרוּת הציוֹנית בּמוֹסדוֹת הפּוֹעלים הקיימים, הכּירה בּחוֹבתה לעבוֹד אִתם בּמקצוֹעוֹת פּעוּלתם, ולא לחתוֹר תחתם. בּמלחמה שלנוּ בּעד קיוּם מוֹסדוֹתינוּ, בּעד האוֹטוֹנוֹמיה של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים, אין זה עדיין נצחוֹן מכריע, אבל יש בּרזוֹלוּציה זוֹ כּדי אחיזה וסעד.

                                  --------

השאלה, אשר רבצה כּאבן-מַעמסה של הועידה והפריעה לה להתעסק בּדבר-מה של ממש, היתה שאלת ההנהגה. אבל את ההנהגה עצמה הטרידוּ שתי שאלוֹת: שאלת ההנהגה וּשאלת הכּספים. ואמנם שאלת הכּספים ניצבת כּיוֹם לפני כּל התנוּעה הציוֹנית בּאוֹפן חמוּר, חמוּר מאד, עד להעמיד בּסכּנה את כּל הנצחוֹן, עד להמשיך קיוּם עלוּב, כּמוּש. ואין פּוֹתר לשאלה. כּל הקוֹשי של הגשמת הציוֹנוּת כּאילוּ התרכּז בּרגע זה בּשאלת-הכּסף. ואוּלם שאלת הכּספים בּציוֹנוּת אינה יכוֹלה להיפּתר בּפני עצמה מבּלי קשר עם שאלוֹת אחרוֹת, עם שאלוֹת בּנין הארץ, עם שאלוֹת סידוּר-העבוֹדה וההשפּעה על עבוֹדת-הבּנין.

בּעלי ההזיה, חוֹלמי ההוֹן הלאוּמי, אוֹמרים: מַפתח לאוֹצר הכּסף אין לנוּ, אבל מַפתח כּזה טרם נמצא לציוֹנוּת בּכלל. כּל הכּוֹח והאמצעים שיֶשנם לציוֹנוּת בּאוּ בּשל הרעיוֹן הגדוֹל, המעיז, בּשל התנוּעה הרחבה. כּל אלה אינם מַספיקים עכשיו. נכוֹן. אבל מזה צריך רק ללמוֹד, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית צריכה לחַדש את נעוּריה, למצוֹא בּקרבּה את האוֹמץ לתכנית-ישוּב גדוֹלת-מעוּף ורחבת-פעוּלה, וּבהתאם לה תיוָצר השיטה הכּספית. אם בּמצב הנוֹכחי של הציוֹנוּת, כּשהעם רוֹאה לפניו חוֹסר פּעוּלה מוּחשית, כּשהוּא שוֹמע מן הארץ רק דברי-קינה וּכשהוא רוֹאה את השערים סגוּרים ואף שעל אדמה אינוֹ נוֹסף, ואף על פּי כן הוּא מחזיק בּכל המכוֹנה הגדוֹלה הזאת, הרי מה ישתנה המצב כּשהוּא יראה בּהתחלת עליה רבּת-עם, בּעבוֹדת-ישוּב ממש, בּרכישת אדמה לקרן הקימת, בּיצירת נכסים לאוּמיים וכוּ'. בּקיצוּר, הטענה הישנה: קוֹדם הרעיוֹן ואחריו יבוֹאוּ האמצעים. אבל הדברים האלה אינם מרפּאים את השבר אשר בּחוּגי ההנהגה. שם שׂוֹרר יאוּש גדוֹל. המקוֹרוֹת הישָנים היוּ לאַכזב. התקווֹת הגדוֹלוֹת “בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל”. “העם” נתבּע ואינוֹ נַענה. אמריקה התעייפה ואגב היא מכרכּרת כּרכּוּרי-רוֹגז. וחרב חדה מוּנחת על הצואר.

אמוּנה בּדברי בּעלי-החלוֹמוֹת, בּאפשרוּת של חידוּש התנוּעה והגבּרתה, בּשעיה גדוֹלה אל העם, אינה. המוּשׂגים של הציוֹנוּת ה“קוֹפמַנישה” מימי ווֹלפסוֹן התבּצרוּ דוקא יפה בּהנהגה הנוֹכחית. אלה שנלחמוּ לפנים בּווֹלפסוֹן סיגלוּ הרבּה מטכסיסיו הויכּוּחיים וּמיחסיו והשׂגוֹתיו. המוּמחים פסלוּ את דבר ההלוָאה הלאוּמית. פּסלוּ לגמרי וקברוּ אוֹתה לעידן ועידנים. וּבפני מוּמחים מי יעמוֹד? נשארה התקוה היחידה, התקוה הנוֹשנה, לרכּוֹש לציוֹנוּת את לב עשירי-ישׂראל, כּי הם ימציאוּ את צרוֹר הכּסף. אבל בּעוֹד שלפנים, בּימי נעוּריה של הציוֹנוּת, היוּ לשם כּך נשמעים דברי-תוֹכחה אמיצים כּלפּי אֵילי-הכּסף, המתנַכּרים לצרת ישׂראל, וּתביעוֹת נמרצוֹת לשליטי יק“א וּשאר מוֹסדוֹת הנמצאים בּידי היהוּדים הגדוֹלים – הנה עכשיו נָדַמוּ אוֹתם הקוֹלוֹת. בּשׂפה רכּה וּמאחוֹרי הקלעים מנהלים משׂא-וּמתן, העתיד לצוּד נפשוֹת עשירוֹת וּלהעשיר אוֹתנוּ עוֹשר רב. ההצלה נמצאה בּדמוּת ה”איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל" (המוֹעצה הכּלכּלית), אשר יקבּל את כּל הטוֹרח הכּספּי והכּלכּלי של בּנין הארץ.

הצעה זוֹ של ה“איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל” לא הוּבאה לפני הועידה. והועידה לא יכלה לדוּן עליה. רק בּישיבוֹת של ה“סֶניוֹרין-קוֹנבֶנט” עם המנהיגים נתבּררוּ בּמקצת פּרטיה. בּפרטיה עוֹד יכוֹלים לחוּל שינוּיים, אבל תמצית הרעיוֹן של ה“איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל” הוּא זה: מתיסד מוֹסד, המוּרכּב מאנשי-שם אדירים בּעוֹלם הכּספּי והמדיני. המוֹסד הזה עוֹמד מחוּץ לתנוּעה הציוֹנית, אינוֹ מתמנה על ידה ואינוֹ אחראי בּפניה, אלא שהוּא משתף בּקרבּוֹ גם חלק של ציוֹנים. המוֹסד הזה נעשׂה המוֹסד העיקרי, המוֹציא והמביא בּכל הבּנין החָמרי של הישוּב. הקוֹנגרס הציוֹני יוּכל, כּמוּבן, כּמקוֹדם לדוּן בּכל השאלוֹת, איש לא ימנע בּעדוֹ, אבל הפּתרוֹן לכל השאלוֹת האלה ימָצא בּידי מוֹסד זה.

ההצעה אינה מגלה עדיין מי הם האנשים הנעלמים אשר אוּלי יוֹאילוּ לקבּל עליהם מבּלי כּל קוֹנטרוֹלה לאוּמית את יצירת הטרֶסט הזה לבנין הארץ, מה כַּונוֹתיהם וּמה נאמנוּתם; ההצעה אינה מגלה אפילוּ מה תהא היכוֹלת החָמרית של הטרסט הזה, אשר אוֹתוֹ צריכה ההסתדרוּת הציוֹנית להשליט על כּל תקווֹתיה. כּל זה עדיין בּגדר של “אפשרוּיוֹת”.

לא מבּלי מלחמה נפגשה ההצעה. וֶטֶרַנים זקנים יצאוּ למערכה. הקוּשיוֹת היוּ חזקוֹת. ואף-על-פּי-כן – לא שוּנה המצב. ההצעה לא הוּבאה אל בּמת הועידה. החלטה בּענין זה לא נתקבּלה. הדבר, כּכל שאר הענינים הכי-חיוּניים של התנוּעה, נמסר לראוּת עיניה של ההנהגה החדשה, אוֹתה ההנהגה אשר הוֹדיעה מקרב לב, כּי בּזה היא רוֹאה את עוֹגן ההצלה היחיד. ואפשר לבטוֹח כּי אם העיכּוּב לא יבוֹא מצד אלה, אשר אחריהם רוֹדפים כּל-כּך והם עוֹמדים בּסירוּבם, אוֹ שמַגדילים את דרישוֹתיהם ואת תביעת-זכוּיוֹתיהם, יעשׂוּ המנהיגים את שלהם, על הצד היוֹתר טוֹב, להגשים את הענין.

כּכה הגיעה ההסתדרוּת הציוֹנית, אחרי 23 שנה של קיוּם, של מלחמת-קיוּם, אחרי נצחוֹנוֹת מדינייים, אחרי שנעשׂתה לגוֹרם חשוּב וּממשי בּחיי העם, אחרי שהיתה לכּוֹח היחידי בּיהדוּת אשר לוֹ הזכוּיוֹת המשפּטיוֹת של בּנין הארץ, להצעה ההוֹפכת את הגשמת הציוֹנוּת לענין פּרטי של חֶבר בּעלי הוֹן, בּלתי-ציוֹנים, תלוּשים מן העם, פּטוּרים מכּל עין מפַקחת, מכּל חוֹבה ואַחריוּת כּלפּי המוֹסדוֹת הלאוּמיים, רשאים לעשׂוֹת בּדבר כּברשוּתם, רשוּת-יחיד, ועתידים לעשׂוֹתוֹ, כּמוּבן, לפי כּל ההגיוֹן והמוּסר הטבעי של ההוֹן וּבעליו. כּכה הגיעה תנוּעה עממית, אשר התחילה מבּלי רחמי נדיבים ואֵילי-כּסף ורבּי-השפעה והיתה מה שהיתה בּכוֹחה היא, בּכוֹח הרעיוֹן העממי, ההתלהבוּת, ההתנדבוּת והפּעוּלה העממית, להצעה העוֹשׂה את הציוֹנוּת לדֶקלַרַציה ריקה, לאֵבר מדוּלדל, לכלי-שרת, לכסוּת-עינים של טרסט קפּיטליסטי, להצעה אשר פּירוּשה – איבּוּד עצמה לדעת.

                                         ------

וּבעוֹד מוֹסד אחד זיכּתה ההנהגה את ההסתדרוּת. “בּוֹרד אוֹף טרוֹסטיס” שמוֹ בּטֶרמינוֹלוֹגיה האנגלית השׂוֹררת כּיוֹם בּציוֹנוּת. כּלוֹמר, לשכּת הנאמנים. אם תפקידוֹ של “בּוֹרד” זה יהיה כּתפקיד של כּל וַעדת בּיקוֹרת כּספּית אוֹ שכּוֹחוֹ יהיה עדיף – לא פּוֹרש למדי. בּשׂמחה רבּה הוֹדיע על נצחוֹן חדש זה וייצמן בּישיבת הנעילה החגיגית, וַיפרסם את שמוֹת הנכבּדים אשר הוֹאילוּ לקבּל על עצמם וּלהיכּנס לתוֹך לשכּה זוֹ ולהיוֹת האפּוֹטרוֹפּסים ורוֹאי-החשבּוֹן של כּל הפּעוּלוֹת הכּספּיוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית. לכאוֹרה יפָּלא הדבר, הלא ועד כּזה קיים בּכל מוֹסד ציבּוּרי, וַחֲזָקָה על ההסתדרוּת הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה הכּספּיים, כּי גם לה לא חָסרוּ ועדוֹת-בּיקוֹרת. אבל ההכרזה החגיגית על היוָסד הדבר הֵעידה, כּי כּאן פּוֹנים אל מי שהוּא שצריך לקנוֹת את לבּוֹ. ושוּב ודאי בּחזוֹן – אוֹתם “בּעלי-היכוֹלת”, המפקפּקים בּיכוֹלת הציוֹנוּת לנהל עסקים, לסדר חשבּוֹנוֹת, המתיחסים בּקצת בּיטוּל לכּשרוֹנוֹת המעשׂיים של מי שהוּא ציוֹניסט. והמנהיגים, בּכדי לזַכּוֹת את ארחם ולרכּוֹש את האֵמוּן, מיהרוּ להציג את התנוּעה, כּדבר שטרם הגיע לידי בּגרוּת ושזקוּק עדייין למינוּי אפּוֹטרוֹפּסים.

לכך הגענוּ. היה זמן שהיינוּ דלים וּמעטים וידענוּ לדבּר בּאוֹמץ וּבכבוֹד לעצמנוּ, בּהכּרת ערך הענין אשר הוּפקד בּידינוּ וּבאמוּנה בּעתידנוּ. כּשהגיעה שעת התשלוּמים – והנה כָּלוּ כּל הכּוֹחוֹת, נכרתה אמוּנה מלב. רפיוֹן, התבּטלוּת. רדיפה אחרי משענת קנה רצוּץ.

נתקיים בּועידה “גם מזה וגם מזה אַל תנַח ידיך” ⁷. בּאוֹתה שעה שכּל ציפיית ההנהגה הוּפנתה אל ה“איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל”, נמצאה קבוּצה קטנה של אנשים אשר לחמה ועבדה, והגינה בּהתמדה וּבעקשנוּת על יסוּד קרן-היסוֹד – וניצחה. ואַל לזלזל בּקרן-היסוֹד. אפשר להצטער הרבּה על שהועידה לא מצאה את השעה ראוּיה, אוֹ לא מצאה אוֹן בּקרבּה להגשים את ההלואה הלאוּמית. אבל אין משוּם זה להקטין את ערך הרעיוֹן של קרן-היסוֹד ולראוֹת בּה הסגת גבוּל של ההלוָאה הלאוּמית. סוֹף-סוֹף לָאו בִּשְמָא תַלְיָא מִילְתָא. ולא העיקר הוּא דוקא הלואה על מנת להחזיר. יקָרא זאת הלואה, אוֹ תרוּמה אוֹ מַעשׂר, וּבלבד שזוֹ תהיה התחלה רצינית, ממשית של יצירת הוֹן לאוּמי. והתחלה כּזוֹ צריכה להיוֹת קרן-היסוֹד. התהיה קרן-היסוֹד לאשר היא צריכה להיוֹת? מי יאמר? האנשים האחדים, אשר התמסרוּּ לרעיוֹן הזה בּועידה, עבדוּ בּתוֹם לב וּמילאוּ את שלהם בּאמוּנה. אפשר גם להאמין, כּי אילוּ היתה קרן-היסוֹד מוּצגת בּמרכּז של הפעוּלה הציוֹנית, היתה היא נַעשׂית למפעל רב-ערך והיתה יוֹצרת את ההתחלה, את ראשית נכסי-צאן-בּרזל הלאוּמיים, אשר ישמשוּ בּסיס להלואה הלאוּמית. לְמה יכוֹלה להביא תנוּעת התנדבוּת עממית הוֹכיחה ארץ-ישׂראל. ואילמלי הבינה ההסתדרוּת הציוֹנית להעמיד כּכה את הדבר בּארצוֹת הכּסף והזהב, היתה היא ודאי רוֹאה פּרי בּעמלה, אבל יש לחשוֹש, כּי האויר השׂוֹרר בּקרב החוּגים הרשמיים, אי-האֵמוּן שלהם בּדבר, חוֹסר השיטה הישוּבית (אשר רק בּקשר אִתה יכוֹלה קרן-היסוֹד להיוֹת למפעל לאוּמי חשוּב), חוֹסר פּעוּלה נמרצה בּשביל העליה ויצירת מקוֹרוֹת מִחְיָה ועבוֹדה – לא יסַייעוּ לכך. הימָצאוּ הכּוֹחוֹת אשר יתגבּרוּ על כּל זה ויוֹציאוּ את קרן-היסוֹד למרחב ויבצרוּ לה את המקוֹם המַתאים בּבנין הארץ?

כּבת חוֹרגת היתה הקרן הקימת בּועידה זוֹ. בּסדר-היוֹם לא הוּקצב לה מקוֹם. בּקרן-זוית ניסתה ההנהלה לסדר לשמה שוּרה של אסיפוֹת לבירוּר שאלוֹתיה. ואף זה לא הצליח. יוֹתר מדי היוּ הצירים עסוּקים בּפרַקציוֹתיהם, בּלַנדסמַנשַפטיהם וּבועידוֹתיהם. לא ניכּר היה כּי יש בּהנהגה אוֹ בּועידה חֶבר אנשים המסוּר לדבר זה, המתמַכּר לוֹ וּמטַפּח אוֹתוֹ. יצירת קרן-היסוֹד מציגה את הקרן הקימת שוּב בּמצב בּלתי-נוֹח כּאשר עשׂוּ זאת כּל הזמן הרֶסטוֹרישין-וּפרֶפֶרישין-פוֹנדים בּאמריקה. חוּג העוֹבדים דאג אמנם והשפּיע כּי מקרן-היסוֹד יקָבעוּ עשׂרים אחוּזים לקרן הקימת. אבל גם הכנסוֹתיה של קרן-היסוֹד הנן לפי שעה על קרן-הצבי, וּלקרן הקימת אסוּר לסַכּן את עצמה בּקשר עם איזוֹ קרן אחרת. וּמה הן כּל תקווֹתינוּ הישוּביוֹת, אם בּזמן הכי-קרוֹב לא תמצא לה הקרן הקימת את הסכוּמים הגדוֹלים, אשר יעשׂוּ אוֹתה לא לאידאה מוּפשטת כּי אם לגוֹרם מוּחשי בּישוּב? אלה הדברים אפילוּ לא זכוּ להעסיק את הועידה. זוֹ לא עשׂתה כּלוּם להגבּיר, לטפּח את הקוּלט של הקרן הקימת, של אוֹתה העבוֹדה הקוֹלקטיבית הקטנה והמַתמידה, המחנכת ויוֹצרת מסוֹרת לדוֹרוֹת וערָכין לחיי עם, ועלוּלה להקים מגַרגר לגַרגר בּניני-עד.

דוֹמה, שבּיחס זה מצד החוּגים השליטים של הקרן הקימת, המוֹסד הכי-טהוֹר בּציוֹנוּת והכי-מקוּבּל על הלבבוֹת, מתגלה למדי, כּיצד אנחנוּ בּמוֹ ידינוּ, בּקהוּת חוּשינוּ, בּחוֹסר ההבנה ל“קטנוֹת”, לפשוּטוֹת, לרגשי-עם, לרעיוֹנוֹת ולחלוֹמוֹת, בּחוֹסר רוֹמַנטיקה לאוּמית, מַזניחים וּמדלדלים את מקוֹרוֹת-המִחיָה של הציוֹנוּת.

                                         ------

בּמשך חדשים עסקוּ בּארץ-ישׂראל בּהכנת “תקציב” לועידה הלוֹנדוֹנית. כּל הלשכוֹת עבדוּ, בּכל קבוּצה, בּכל מוֹסד הזדרזוּ: נחוּץ להכין בּהקדם את התקציב; להבטיח בּעוֹד מוֹעד את גוֹרל השנה הבּאה. הכּל, בּרוּך השם, הוּכן בּזמנוֹ. התקציבים עברוּ תחת שבט-הבּיקוֹרת של ועד-הצירים, צוֹרפוּ בּכל הכּוּרים, והוּבאוּ בּידיו של ראש ועד הצירים “עצמוֹ” ללוֹנדוֹן. אבל בּלוֹנדוֹן גמרה הועידה את עבוֹדתה מבּלי לדוּן כּלל בּתקציב של עבוֹדת ארץ-ישׂראל. יֵרָשם הדבר. לא בּמקרה קרה הדבר. עוֹד בּישיבה הכּללית של ועדוֹת ארץ-ישׂראל, אחרי הקראַת התקציב על ידי אוּסישקין, הוֹדיע סימוֹן, כּי אין הועד הפוֹעל אַחראי להרצאה, והוּא טרם קבע את יחסוֹ לתקציב. ועדה תקציבית לא נבחרה לא בּועידה ולא בּוַעדת ארץ-ישׂראל. בּאיזה אוֹפן שהוּא סוּדרה אחר-כּך איזו מין ועדה לבירוּר התקציב. בוַעדה זוֹ היה לבא-כּוֹח ההנהגה תפקיד אחד: לעכּב בּעד קבּלת כּל תקציב. ההנהגה הוֹדיעה כּי אין היא יכוֹלה להיוֹת אַחראית בּעד תקציב שתקבּל הועידה, כּי אין היא יוֹדעת מוֹצא לכּסף, כּי אמריקה אינה רוֹצה להתחייב, וכוּלֵיה עד גְמִירא. בּכל מיני כּרכּוּרים, שקיבּלוּ ממש צוּרה של סַבּוֹטַז', עלה הדבר להביא את הועדה התקציבית, כּביכוֹל, למצב של חוֹסר כּל החלטה. היוֹשב-ראש, פּרוֹפסוֹר וַרבּוּרג, לא יכוֹל היה למצוֹא דרך בּין ההנהגה ובין הארץ-ישׂראליים אשר תבעוּ בּחזקה את בּירוּר התקציב, וּממילא ניצחה ההנהגה. אילמלי היתה הועדה עוֹשׂה את עבוֹדתה, היתה הועידה צריכה להחליט, אם היא רוֹצה לוַתר על זכוּתה לטוֹבת ההנהגה, ואם לא. אבל מכּיון שהועדה נתפּזרה בּלא כּלוּם, נשארה הועידה ממילא בּלי תקציב. ואפשר שגם לא הרגישה בּזה כּל כּך. רק סעיף אחד עלה להציל: את העבוֹדה התרבּוּתית. מכּיון שהועדה לתרבּוּת לא העסיקה הרבּה את ההנהגה וזוֹ לא שלחה לשם שליחים שיעכּבוּ את עבוֹדתה – עיבּדה האחרוֹנה את תקציבה. בּועידה ניסה שוּב מר סימוֹן להוֹכיח, כּי אסוּר לועידה לקבּל תקציב, אבל הועידה, כּלוֹמר, החקלאים שלה המעוּנינים בּעבוֹדת התרבּוּת בּארץ-ישׂראל – עמדה הפעם על שלה – וניצחה.

ועידת-צירים שמתפּזרת מבּלי להשתמש בּזכוּת וחוֹבה של בּירוּר התקציב וּקביעתוֹ, הנהגה המעכּבת בּעד הדבר בּכל האמצעים, קהל נבחרים הנוֹתן לעשׂוֹת אִתוֹ אוֹפֶּרַציה כּזאת, ואוֹפּוֹזיציה שאין בּה די כּוֹח למנוֹע בּעד הדבר – כּל זה מסמן למדי את אֳפִי עבוֹדת ועידתינוּ. אבל כּיצד זה מציין את גוֹרל העבוֹדה בּארץ-ישׂראל וּתנאיה וּמה זה מבטיח לשנת העבוֹדה הבּאה?

                                           ------

אי אפשר להבין לועידה ולדוּן בּצדק עליה ועל כּשרוֹן עבוֹדתה, מבּלי לזכּוֹר את אסוֹנה, אשר כּמוֹ עוֹד הרבּה חזיוֹנוֹת המדוּבּרים כּאן, אינוֹ דוקא נחלת הציוֹנוּת, כּי אם אסוֹן היהדוּת בּכלל. ענין זה – בּלבּוּל-השׂפוֹת. איני יוֹדע אם בּקוֹנגרסים אינטרנַציוֹנַליים שׂוֹרר דוֹר-הפלגה כּזה. וּמבּלי לדבּר על הצביוֹן הלאוּמי והמוּסרי הניתן לועידה על ידי שלטוֹן השׂפוֹת הזרוֹת, וּמהפּך אוֹתה לאסיפה תלוּשה וזרה, הנה ענין השׂפוֹת נעשׂה ממש לגוֹרם המשפּיע על כּל טיב-עבוֹדתה של הועידה. כּל ענין לסדר-היוֹם, כּל הצעה וכוּ' מיתַרגמת ארבּע פּעמים. כּשנוֹאם מדבּר נמצא תדיר חלק הגוּן בּקהל, שאינוֹ מקשיב לוֹ מפּני הלשוֹן. הצירים מתחלקים לא לפי הזרמים, כּי אם לפי השׂפוֹת המקרבוֹת וּמַרחיקוֹת. ויש אשר לקבוּצוֹת שלמוֹת של צירים אין לך כּל דרך, כּל פּתחוֹן-פּה, כּל אפשרוּת של יצירת הבנה הדדית – מפּני הלשוֹן. הפרַקציוֹת הסתדרוּ אף הן הפּעם לפי הלשוֹנוֹת: דוֹברי אנגלית, דוֹברי צרפתית (אלה הם “בּני-הקדם”, כּלוֹמר: מצרים, תוּניס, צרפת, רוֹמַניה וארץ-ישׂראל הספרדית אִתם), דוֹברי גרמנית, דוֹברי רוּסית. רק בּחוּג העוֹבדים והצעירים אין שליטה לשׂפוֹת זרוֹת. שם משמשוֹת יחד עברית ואידיש.

וענין הלשוֹנוֹת מתגלה קרוֹבוֹת גם בּכל יפיוֹ המוּסרי. בּדברים השוֹנים וּבהוֹפעוֹת צדדיוֹת, הכּרוּכוֹת בּוֹ, מתגלה העבדוּת המוּשרשת עמוֹק בּקרבּנוּ. האנגלית נטלה, כּמוּבן, מקוֹם בּראש. הנשׂיאוּת והנוֹאמים החשוּבים – כּל זה ממַלל אנגלית. כשניסה מי שהוּא לערער פּעם על הדבר, נמצא רֶבֶרֶנד אמריקאי אשר ידע להזכּיר כּי זוֹהי שׂפת המַנדט. ויהוּדי הגר בּאמריקה אוֹ בּאנגליה לא יֵרד חס ושלוֹם עד כּדי יהוּדית פּשוּטה, המוּבנת לפחוֹת לרוּבּא דרוּבּא. ו“הרוּסים”, כּלוֹמר, בּני כּל הארצוֹת השוֹנוֹת אשר היוּ פּעם תחת שרביט הצַאר, נשארוּ נאמנים למסוֹרת שלהם וּמדבּרים רוּסית, אם כּי על ידי זה נשללת האפשרוּת להשתתף לבני פּוֹלין הגליצאית, ואם כּי כּל אלה האנשים עוֹד לא שכחוּ ודאי גירסה דיַנקוּתא וּשׂפת-אִמא. ויהוּדי כּר' מנחם אוּסישקין מדבּר מעל בּמת הועידה, כּמוּבן, גרמנית צחה. ועוֹד כּהנה וכהנה.

וּמצב דוֹברי העברית בּועידה אינוֹ מן המשוּבּחים. ראשי הנשׂיאים אינם זקוּקים ללשוֹן זוֹ, וּכשיש לך ענין לנשׂיאוּת, אתה צריך לעשׂוֹתוֹ על-ידי שליח, אוֹ לפנוֹת לסגן – והענין על-פּי-רוֹב מתחמץ. והרצוֹן להיוֹת מוּבן לקהל, להשפּיע בּאמת על מהלך הענינים ולא רק לשמש דֶמוֹנסטרַציה ל“דיבּוּר”, מכריח אוֹתך לוַתר על זה שנעשׂה בּשבילך טבעי, נוֹח, פּשוּט ונחוּץ. בּקיצוּר – גלוּת. מהוּמה של עשירוּת לשוֹנית, הגוֹרמת לעקָרוּת וּכלימה.

ה“שׂמאל” – יֵאָמר הדבר מבּלי משׂוֹא-פּנים – לא הצטיין. הוּא תסס, הוּא רתח, הוּא סבל והרגיש בּרוֹע המצב, אבל לא הראה את עצמוֹ כּכוֹח, אשר הגיעה שעתוֹ, הנוֹשׂא בּקרבּוֹ את ההצלה, היוֹדע היטב מה הוּא רוֹצה וּמכוון את פּעוּלתוֹ למטרה. לא, אוֹפּוֹזיציה בּוֹגרת כּזאת לא היתה לנוּ. צירוּפה היה כּרגיל: מיעוּט קטן של אנשי-מעשׂה, רוּבּה הגדוֹל – מנַהלי ההסתדרוּיוֹת, עתוֹנאים, תלמידי-חכמים צעירים, הרצוֹן היה טוֹב, אבל היכוֹלת, הידיעה, השליטה בּדברים, לא היתה מרוּבּה. השׂמאל היה אגב משוּלל כּל תפארת של הוֹפעה פַּרלַמנטרית. לא היוּ לוֹ נוֹאמים אשר ירעידוּ את הלבבוֹת, אשר יכבּשוּ את הקהל, לא היוּ כּוֹחוֹת אשר יֵדעוּ לדבּר אל העם מעל לראשי המנהיגים והועידה, אשר יטבּיעוּ את חוֹתמם על מהלך-הענינים הפּוּמבּי. אפשר שלא בּמקרה הוּא כּכה; אפשר אוּלי להתנחם בּזה שכּוֹחוֹ האמיתי של השׂמאל הוּא בּמקוֹם אחר ולא כּאן, בּאוּלם הועידה, בּין אנשי-השם, בּין העסקנים ותיקים, נוֹטַבּלים, בּמקוֹם שמדַבּרים בּכל הלשוֹנוֹת. אני גם נוֹטה לחשוֹב שהציבּוּר גוּפוֹ, אשר ממנוֹ נשלחוּ צירי השׂמאל עוֹלה על שליחיו. “החלוּץ”, למשל, נתן אוּלי איזוֹ בּיאַת-כּוֹח לועידה, אבל לא הוּרגש, לא הוּבּעוּ צרכיו וּמשאלוֹתיו, לא בּועידה הרשמית ולא בּחיי הועדה הבּלתי-רשמיים. ואף על פּי כן אין זה עדיין מַקטין את ערכּוֹ של “החלוּץ” בּתוֹר תנוּעה בּשבילנוּ, אם גם הוּא טרם בּגר בּכדי להשמיע את קוֹלוֹ לציוֹנוּת השוֹלטת. יש גם לציין לזכוּת שליחי העובדים לזכוּת שליחי העוֹבדים שבּועידה, כּי הם נתנוּ לועדוֹת השוֹנוֹת עוֹבדים לא גרוּעים, אשר בּכל מקוֹם שעבדוּ הכניסוּ משלהם, פּעלוּ דבר-מה, השפּיעוּ על מהלך הענינים. אבל דוקא מעל בּמת הועידה, בּפני הקהל והעתוֹנוּת, לא נתגלה כּוֹחם, לא עלה להם להבּיע את רוּחם ורוּח שוֹלחיהם.

ה“נצחוֹנוֹת” הקטנים השוֹנים אשר נצחוּ בּאי-כּוֹח העוֹבדים בּועידה אלה הם: נתקבּלוּ הרֶזוֹלוּציוֹת שלהם על-דבר קוֹנגרס יהוּדי כּללי, על-דבר הכּרת אסיפת-הנבחרים ועל-דבר הצוֹרך בּכניסה חפשית לארץ-ישׂראל. כּל אלה עברוּ לא מבּלי מלחמה. שתים האחרוֹנוֹת נוּצחוּ בּועדה המדינית, אבל המיעוּט עמד על שלוֹ והכניסן לועידה, והועידה עמדה לפני ויכּוּח יסוֹדי בּשאלוֹת אֵלוּ. וייצמן ראה את עצמוֹ נאלץ להגן על הצעוֹת המיעוּט, בּשׂפה רפה אמנם עד למאד, והן עברוּ בּשלוֹם. נתקבּלוּ החלטוֹת על-דבר הכּרת מוֹסדוֹת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל ועל-דבר השתתפוּת הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים בּמשׂרדי-העליה שבּגוֹלה, ויצירת מחלקוֹת עבוֹדה מיוּחדוֹת בּקרבּן. לשתי ההחלטוֹת האלוּ יֶשנה חשיבוּת מעשׂית רבּה. נתקבּלה ההוֹספה של קפלן בּדבר “עבוֹדה עצמית”. נתקבּל התקציב לשיעוּרים לגדוֹלים ולעבוֹדה תרבּוּתית עממית, כּפי שהוּעבר בּועדה לתרבּוּת על-ידי בּא-כּוֹח הפּוֹעלים. הוּבטחוּ 20 אחוּזים מכּספי קרן-היסוֹד לטוֹבת הקרן הקימת. בּין הדברים החיוּביים, אשר עברוּ הוֹדוֹת לתמיכתוֹ של השׂמאל, יש לחשוֹב את ההחלטה להעביר לארץ-ישׂראל את כּל המחלקוֹת של ההסתדרוּת בציוֹנית לישוּב וּלאֶמיגרציה (החלטה זוֹ מתחילה סוֹף-סוֹף לשחרר קצת את העבוֹדה הישוּבית בּארץ-ישׂראל מעוֹל האפּוֹטרוֹפּסוּת של לשכוֹת חוּץ-לארץ), את אישוּר התקציב לחינוּך בּארץ וּבגוֹלה, ושוּרה של החלטוֹת אוֹרגַניזַציוֹניוֹת התוֹמכוֹת בּפּרינציפּ הפֶדֶרַטיבי.

צריך גם לציין שזוֹהי הפּעם הראשוֹנה שאגף העבוֹדה הכניס את בּאי-כּוֹחוֹ לתוֹך הועד הפּוֹעל הגדוֹל המחוּדש, אשר בּעצם חדל מזמן להיוֹת ועד פּוֹעל ונַעשׂה עכשיו לכעין פּרלַמנט ציוֹני קבוּע. אם לחשוֹב זאת לנצחוֹן אוֹ למשגה, יוֹכיח האוֹפי של הועד הפּוֹעל המחוּדש והתנהגוּתם של צירי העוֹבדים בּקרבּוֹ.

אוּלם גם הנצחוֹנוֹת האלה, מבּלי להקטין את ערכּם, אינם ממַצים את כּל אשר השׂמאל היה יכוֹל לאמוֹר ולעשׂוֹת בּועידה זוֹ, ואינם מכפּרים על חוּלשתוֹ. את זוֹ אין לזקוֹף רק על חשבּוֹן של גוֹרמים חיצוֹניים. נכוֹן הדבר כּי אילוּ לא סוּדרה הפּעם ועידה זוֹ כּאשר סוּדרה, בּצירוּף כּל מיני מוּזמנים וּבעלי יחס-אבוֹת, כּי אם על-ידי בּאי-כּוֹח נבחרים בּאוֹפן צוֹדק מקרב הציוֹנוּת, היתה ודאי הרכּבתה של הועידה אחרת לגמרי. האנשים הקרוֹבים לדבר מבקרים קשה את שיטת-השקלים וּמכירתם, את אָפני ה“בּחירוֹת” לועידה, וּמוֹכיחים כּי להסתדרוּיוֹת השׂמאל הגיעה גם בּועידה וגם בּועד הפוֹעל בּיאת-כּוֹח הרבּה יוֹתר גדוֹלה. אבל המַכאיב בּיוֹתר הוּא זה, שגם בּמצב הציוֹנוּת כּיוֹם והרכּבת הועידה הזאת היוּ חוּגי העוֹבדים והנִלוִים אליהם יכוֹלים להיוֹת לכוֹח, לפעוֹל הרבּה, וּלהעביר כּמה וכמה דברים ממשיים בּעניני העבוֹדה, המוֹסדוֹת הישוּביים, התקציבים, העליה, להשפּיע הרבּה יוֹתר על סידוּר הועד הפּוֹעל החדש והרכּבתוֹ ולתפּוֹס בּוֹ מקוֹם יוֹתר ניכּר. ואם לא הגענוּ לידי זה, הרי האָשָם בּנוּ.

איני מקבּל עלי למַצוֹת את עוֹמק הענין, מדוּע לא התגבּש עדיין אגף העבוֹדה בּציוֹנוּת ולא קנה לוֹ את הזכוּת ואת הכּוֹח להשפיע בּאוֹפן ניכּר וּמַמריץ על מהלך הענינים. שאלה זוֹ כּשהיא לעצמה מעוֹררת שאלוֹת חדשוֹת וּמַרחיקה להוֹביל אוֹתנוּ לחקר תוֹלדוֹתיה של התנוּעה הציוֹנית, תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים, פּגישתן ההיסטוֹרית של זוֹ וזוֹ. אבל שתי סיבּוֹת מוּחשיוֹת, אשר פּעלוּ בּועידה זוֹ וגרמוּ להמעיט את דמוּתוֹ וּלצמצם את פּעוּלתוֹ של אגף העבוֹדה, מתבּקשוֹת להירָשם. דוֹמני, שבּשתיהן מתבּלטים ליקוּיים רציניים של הציוֹנוּת הסוֹציאַלית בּמצבה כּיוֹם. הדבר הראשוֹן – מיעוּט ההתישבוּת מצד פּוֹעלי-ציוֹן. עשׂרוֹת אלפי פּוֹעלים ציוֹנים נתחנכוּ בּשנים האחרוֹנוֹת חינוּך כּזה, אשר גרם להם להתחמק וּלהשתמט אט-אט מתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית. המחלה התמידית של תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדית, קליטת מוּשׂגים והרגשוֹת מתוֹך הסביבה היהוּדית והאידיאוֹלוֹגית הכּללית וּפליטתם, מבּלי לעכּל, לתוֹך הסביבה היהוּדית – מחלה זוֹ דרכּה שהיא הוֹלכת וגוֹברת עם גיאוּת גלי החיים הכּלליים. ועכשיו, אחרי שהפּוֹעל הרוּסי מצא לנחוּץ להרוֹס את מוֹסדוֹת השלטוֹן הבּוּרגני וּלהחליפם בּמוֹסדוֹת שלטוֹן קוֹמוּניסטי, ראה לוֹ הפּוֹעל היהוּדי חוֹבה ללמוֹד גזירה שוה בּעצמוֹ וּלקיים אף הוּא מצות דיקטטוּרה. שאלה היא, כּיצד השתמשוּ ההסתדרוּיוֹת הסוֹציאַליסטיוֹת היהוּדיוֹת בּכוֹח הדיקטטוּרה הפּרוֹליטריות בּארץ המוֹעצוֹת, אם הן יצרוּ את קהילת-העוֹבדים היהוּדית, בִּמקוֹם הקהילה העתיקה, אשר “פּשטה את הרגל”. אם הן דאגוּ לברוֹא את המוֹסדוֹת אשר יפתרוּ את שאלוֹת חיי ההמוֹנים היהוּדים בּתקוּפת המַהפּכה. שאלה היא. אבל אין כּל שאלה בּדבר, כּיצד הבינוּ הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים ענין זה של דיקטטוּרה, בּמקוֹם שעדיין לא נתגשם שלטוֹן העוֹבדים בּחיים הכּלליים, בּמקוֹם שלא היה כּל מקוֹם למעשׂה של הגשמת הדיקטטוּרה. שם היה הדבר לאידיאוֹלוֹגיה, לצווּי מוּסרי. מה פּירוּשה של דיקטטוּרה זוֹ שאין עמה כּל שלטוֹן וכוֹח? פּירוּשה – בּריחה והסתלקוּת מכּל מוֹסדוֹת הקהילה והציבּוּריוּת היהוּדית, פּירוּשה – להשאיר את כּל המציאוּת היהוּדית ואת חיי ההמוֹן היהוּדי לשלטוֹן הגַבּאים וּפרנסי הקהל. וּמצוָה זוֹ של בּריחה מיהרה התנוּעה הפּוֹעל-הציוֹנית לקיים בּנוֹגע לציוֹנוּת, בּטרם ראתה לה איזוֹ אפשרוּת שהיא לאַרגן את כּוֹחוֹת העם להגשמת הציוֹנוּת בּתנוּעה אחרת, אשר הפּוֹעל ילך בּראשה. אין כּאן המקוֹם לטפּל בּעצם שאלה זוֹ, לברר את האסוֹן הצפוּי בּבריחה זאת גם לציוֹנוּת וגם לתנוּעה הפּוֹעל-ציוֹנית. אבל יֵאמר הדבר, כּי לנוּ, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל, העוֹמדים בּקשרי מלחמה ריאַלית (ולא תיאוֹרֶטית) על עניני העבוֹדה בּארץ, על יצירת אפשרוּת של כּניסת עוֹבדים, על הכשרת התנאים ויצירת הכּוֹחוֹת לחברת-עבוֹדה סוֹציאַליסטית בּארץ-ישׂראל, לנוּ היתה התנהגוּת זוֹ של “פּוֹעלי-ציוֹן” – מעשׂה “פַראר” ⁸, בּריחה מהמערכה, סכֻּין בּעוֹרף.

וּמשׂרד הבּרית, אשר כּלל חבריו הנם קוֹנגרֶסיסטים, כּלוֹמר מחַייבים את ההשתתפוּת האַקטיבית של מעמד העוֹבדים בּתנוּעה הציוֹנית, משׂרד הבּרית החייב לפי תקנוֹתיו וּמָסָרתוֹ להשתתף – נהג הפעם לִפְנִים משוּרת הדין, והחליט על סמך מצב-הרוּח של הרוֹב להיוֹת נייטרלי, להימָנע מלהשתתף בּתוֹר בּרית עוֹלמית וּלהשאיר לכל ארץ וארץ שתעשׂה בּדבר כּרצוֹנה. וכך בּא הדבר, כּי בּשנת תר"פ, בּראשית פּתיחת השערים והתחלת העבוֹדה הישוּבית המחוּדשת, בּשעה שההשתתפוּת בּהסתדרוּת הציוֹנית נעשׂתה לדבר-מה ממשי, העלוּל להשפּיע למעשׂה על מצב הכּניסה והעבוֹדה בּארץ, בּשעה שלפני תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית יש על מה להגן וּבעד מה להילָחם בּציוֹנוּת – נפקד מקוֹמם של רוֹב פּוֹעלי-ציוֹן. תחת לברר לפני כּל ההסתדרוּיוֹת והחברים את ענין ההשתתפוּת, את הצוֹרך החיוּני בּהשתתפוּת זוֹ בּשביל כּל אלה אשר בּנין חברת עבוֹדה בּארץ אינוֹ בּשבילם דבר מן השׂפה ולחוּץ או הֲלָכָה לימי המשיח, תחת להרים תנוּעה גדוֹלה של תעמוּלה ציוֹנית-סוֹציאלית, של הפצת שקל סוֹציאַליסטי, וּלהשתמש בּבּחירוֹת בּשביל הצגת עניני הציוֹנוּת העוֹבדת על סדר היוֹם של הפּוֹעלים היהוּדים ואנשי-ההמוֹן – בּאה העמידה מן הצד. וּבמקוֹם עשׂרוֹת צירי הפּוֹעלים, אשר היוּ צריכים לנהוֹר מכּל הפּינוֹת אשר שם חי ועוֹבד והוֹגה הפּוֹעל היהוּדי, נשאר חלל ריק, אשר הוֹעיל רק להכבּיד על מצב-רוּחה של הקבוּצה הקטנה (צירי ארץ-ישׂראל, אמריקה, אנגליה ואלכּסנדריה של מצרים), זוֹ שנתלקטה הוֹדוֹת לעבוֹדתה של “אחדוּת-העבוֹדה” בּימים האחרוֹנים, שלפני הועידה. גם לקבוּצה זוֹ, מתוֹך חוֹסר סידוּר בּזמנוֹ, חסרוּ הכּוֹחוֹת האישיים, מהכי-חשוּבים שישנם לה, ואשר לא יכלוּ אוֹ לא הספּיקוּ לבוֹא לועידה, וחוֹסר זה בּועידה זוֹ וּבמיעוּט הכּוֹחוֹת של אגף-העבוֹדה היה מוּרגש למדי.

זוֹהי הסיבּה האחת: “חָסֵר” העדר רוֹב מנינה של תנוּעת הפּוֹעלים שבּציוֹנוּת. הסיבּה השניה: "יָתֵר, שפע המפלגוֹת וההסתדרוּיוֹת שבּתוֹך גוּף זה הנקרא “שׂמאל”.

גם בּמצב הנוֹכחי של הועידה היתה קבוּצת-צירים, אשר מספּרה מגיע לשלוֹשים ואוּלי יוֹתר, יכוֹלה למלא תפקיד אחר, לכבּוֹש לה עמדה אחרת, לנחוֹל נצחוֹנוֹת אחרים, אילוּ היתה קבוּצה זוֹ גוּף שלם, היוֹדע את אשר הוּא רוֹצה, מאוּחד בּתכנית-פּעוּלה וּבשיטה טכסיסית, מסַדר וּמחלק בּקרבּוֹ את חלקי העבוֹדה, וקוֹלע למטרה. אבל ה“שׂמאל” שבּועידה זוֹ לא היה גוּף כּזה. הוּא הוּרכּב מכּמה וכמה גוּפים: “פוֹעלי-ציוֹן” – “אחדוּת-העבוֹדה”, “הפּוֹעל-הצעיר” וּ“צעירי-ציוֹן”, שנשארוּ בּהתאַחדוּת הפּרַגָאית, “צעירי-ציוֹן הסוֹציאַליסטים” (“הבּרית המזרחית”), “הפּוֹעל הצעיר” הפּוֹלָני, היה גם מי שהוא מ“החלוּץ”, וגם בּלתי-מפלגתיים לא חסרוּ. כּל אלה – חוּגים חוּגים, עם חינוּך ציבּוּרי שוֹנה, הֶרגלים, מנהגים ויחסי-חברה שוֹנים. וכל חוּג יש לוֹ מלבד המטרוֹת הכּלליוֹת גם מטרוֹתיו, חשבּוֹנוֹתיו וחששוֹתיו. כּכה היתה האוֹפּוֹזיציה. מפוּצצה וּמפוּררה לכמה שברירים, שגם בּקרבּם, מסוּפּקני, אם שׂררה ההַרמוֹניה הגמוּרה. לא חסרוּ, כּמוּבן, כּל הימים נסיוֹנוֹת והתאַמצוּיוֹת לאיחוּד, להתאָמה, לסידוֹר קוֹאוֹרדינַציה, לשיתוּף פּעוּלה וכל הדברים הידוּעים. אבל עצם הצוֹרך לדאוֹג וּלטפּל תדיר בּהתאָמה וּבשיתוּף פּעוּלה, לא הגבּיר ולא העשיר את כּוֹחוֹת האוֹפּוֹזיציה. אדרבּא, המשׂא-וּמתן הזה והישיבוֹת המשוּתפוֹת בּציבּוּרים קטנים אוֹ גדוֹלים וּבירוּר הנוּסחאוֹת המשוּתפוֹת והבּלתי-משוּתפוֹת – גזלוּ זמן כּל-כּך מרוּבּה. וּבשעה שכּל רגע יקר, שהכּל צריך להיוֹת מוּפנה לפעוּלה נמרצה, למעשׂים, להחלטוֹת מהירוֹת, לפקוּדוֹת, ליציאוֹת פּוּמבּיוֹת, לכיווּן השעה, היינוּ מוּכרחים להתעסק בּדקדוּקים, בּבירוּרים פּנימיים וּבויכּוּחים. וסוֹף-סוֹף לא הביאוּ התאַמצוּיוֹת אֵלוּ לידי תוֹצאוֹת של ממש. כּל חוּג וחוּג נשאר קיים בּפני עצמוֹ, חי את חייו, יוֹשב בּישיבוֹתיו, מנהל את ויכּוּחיו בּפנים ודוֹאג לסידוּר עניניו. כּל חוּג היה חייב לשלוֹח לכל ועדה אנשים מִשֶלוֹ, כּי לא היה יכוֹל לצאת ידי חוֹבתוֹ בּאנשי החוּג האחר, וּבחוֹסר אנשים מַתאימים היוּ נמצאים אוֹתם חברי הסיעוֹת בּועדוֹת שוֹנוֹת, מה שהכבּיד על פעוּלתם, וגרם להם להזניח כּמה ענינים נחוּצים. בּעצם המשׂא-והמתן לא חסרוּ גם חיכּוּכים (בּין פּרַג ובין “צעירי ציוֹן המזרחיים” בּשאלת המַנדטים לועד הפּוֹעל הציוֹני), נתגלוּ גם בּכמה שאלוֹת ניגוּדים רציניים: בּשאלת הגדוּד (עירער “הפּוֹעל הצעיר” מאירוֹפּה), בּשאלת הקוֹנגרס היהוּדי הכּללי (עירער “הפּוֹעל הצעיר” מארץ-ישׂראל), בּשאלת שלילת הקרדיט למשק הפּרטי בּתעשׂיה (כּנ"ל), בּשאלת העברת מרכּז ההנהגה הציוֹנית לארץ-ישׂראל (עירערוּ אנשי פּרג מחוּץ-לארץ). בּקיצוּר – לא עלה הדבר להביא את קבוּצוֹת צירי האוֹפּוֹזיציה להיוֹת ציבּוּר אחד, לקיר מוּצק. וזה שלל מהם את התוֹקף, את כּוֹח הטכסיס, את אפשרוּת הפעוּלה הרחבה. אם בּמקרים ידוּעים בּאה פּעוּלה משוּתפת אוֹ התנהגוּת שוָה, היה זה בּא מאליו, הוֹדוֹת לעצם המצב, לצרה המשוּתפת, לרגע הבּא וּמחַייב ממילא לצעדים שוים.

כּכה נפגשוּ בּלוֹנדוֹן, בּשעה שעמדוּ פּנים-אל-פּנים מוּל השאלוֹת הכי-חמוּרוֹת והמצבים הכי-מסוּכּנים שבּציוֹנוּת, חוּגי העוֹבדים והנִלְוִים אליהם. האנשים נשארוּ מה שהיוּ וּמה שהנם. לא שכחוּ את חשבּוֹנוֹתיהם, את שִלטיהם ואת כּבליהם. לא נמצא להם האוֹמץ, החירוּת הפּנימית, תפיסת-הענין המַקיפה והמשחררת, הציווּי המוּסרי המחַייב. בּאויר ריחף איזה קוֹל, הקוֹרא להבנה אחרת, ליחס חברים אחר, להערכה הדדית אחרת, לריכּוּז וּלזיקוּק. אבל הקוֹל לא נשמע, לא נתפּס. הרוּח אשר תאחז את האנשים בּציצית ראשם, תוֹציא אוֹתם מיוֵן-הקַטנוּת וההֶרגלים, ותציגם פּנים-אל-פּנים מוּל האַחריוּת הגדוֹלה של בּוֹני בּנין עדי-עד, תברר וּתלָבּן בּסערה, ותהפוֹך לאנשים אלה (הרוֹצים בּאמת בּאחת וּמַקדישים את חייהם לאחת) לב אחד להבין ולעבוֹד, לאהוֹב וּלקנא כּאחד – לא בּאה. הכּל נשאר מפוֹרד, דל, רפוּי, נלעג, עלוב ומכלים. בּוֹסר.

---

סיפּרתי כּאשר יכוֹלתי. איני מַסיק מַסקנוֹת והייתי רוֹצה להזהיר גם את חברי מלחשוֹב את הועידה כּחוֹתכת את גזר-הדין של התנוּעה הציוֹנית. הועידה הראתה בּעליל, בּהבלטה הכי-רבּה, את כּל ליקוּייה של התנוּעה. וּמה איוֹם וּמחריד צריך להיוֹת גזר-הדין אם גוֹרל העם צפוּן בּאמת בּמענה וּבצירוּף הכּוֹחוֹת אשר נתגלה בּועידה. אוּלם הועידה לא דָלתה את הכּוֹחוֹת העמוּקים הצפוּנים בּתוֹך העם ואפילוּ בּתוֹך הציוֹנוּת. רק מקצת מן המקצת וּבצוּרה רפוּיה נתבּטא מזה בּועידה. ונחָמתנוּ בּעָניֵנוּ, כּי לא בּתוֹך ועידוֹת – ציוֹניוֹת או לא-ציוֹניוֹת – יוּטל גוֹרל עם, כּי עוּבּרי העתיד אינם בּוֹחרים להם מקוֹם-צמיחה בּדרך-המלך, וכי לשׂר-האוּמה עוֹד נצפּנוּ שבילים אחרים, דרך שׂדוֹת והרים.

כּפר ציילרן, אלוּל תר"פ.

---

---

---

---

---

בראשית ההסתדרות

מאת

ברל כצנלסון

בראשית ההסתדרות

מאת

ברל כצנלסון

---

בועידת יסוד ההסתדרות

מאת

ברל כצנלסון

בועידת יסוד ההסתדרות / ברל כצנלסון

(חיפה, כ“ד בּכסלו תרפ”א)

דברי פּתיחה¹

זוֹ הועידה הראשוֹנה המוֹנה מספּר צירים כּל כּך רב. לא רחוֹקים מאִתנוּ הימים שהיחידה הבּוֹחרת לועידתנוּ היתה שמוֹנה אנשים, ואף אז לא היה מספּר הצירים מגיע למספּר צירינוּ כּיוֹם. החברים הותיקים שנשׂאוּ בּסבל החיים האישיים והציבּוּריים מקדמים בּברכה את חברינוּ העוֹלים וּמצטרפים אלינוּ. ועידתנוּ זוֹ שוֹנה מן הקוֹדמוֹת לה לא רק בּכמוּתה כּי אם גם בּתכנה, בּאֵיכוּתה. ישנה הרגשה כּי בּחיי הפּוֹעל צריך להתגשם דבר-מה, והדבר הזה מחייב את הועידה להתרוֹמם. לא בּלב קל התאַספנוּ הנה. חיכּינוּ לשנים טוֹבוֹת, להתגשמוּת התקווֹת, והנה בּאה המציאוּת והכזיבה את תקווֹתינוּ. יש די כּוֹחוֹת בּעם העברי, אבל הם אינם מצטרפים יחד. על ציבּוּר הפּוֹעלים רובץ קשי העבוֹדה מצד עצמה וּקשי ההרס החמרי והרוּחני של היהדוּת כּוּלה. ציבּוּר הפּוֹעלים אמנם אינוֹ מאוּחד איחוּד הסתדרוּתי, אך הוּא מאוּחד בּמעשׂיו, בּחייו, בּתקווֹתיו, איחוּד חיוּני. הציבּוּר הזה הנהוּ חטיבה אחת בּתוֹך היהדוּת, והוּא ניתן למשיסה ולקטטוֹת פּנימיוֹת הקוֹרעוֹת אוֹתוֹ לגזרים. הציבּוּר כּוּלוֹ שוֹאף להיחָלץ מן המצב הזה, ולא עלה הדבר בּידוֹ עד היוֹם. ספק אם גם ועידה זוֹ תתן את הפּתרוֹן הגמוּר, אבל ועידה זוֹ נקראה בּכדי להתגבּר על הקוֹשי, שיש בּידינוּ לסלקוֹ. החבר בַּרַץ בּדבריו הבּיע את מגמת כּוּלנוּ: לא נצא מפּה בּלתי אם מאוּחדים. כּמוֹ כן נכוֹנה ההשןָאה בּין ועידתנוּ ואסיפת הנבחרים. ועידתנוּ היא היא אסיפת הנבחרים שלנוּ. וּכמוֹ שם כּן גם פּה, מתוֹך התאמצוּת נַגשים את רצוֹננוּ. אך יתר-כּוֹח לנוּ על אסיפת הנבחרים, בּאשר אסיפת הנבחרים היא בּיאת-כּוֹח של ציבּוּר מפוּזר וּמחוּלק בּמשלח-ידוֹ, בּחייו וּבעניניו יוֹם יוֹם. לא כן אנחנוֹּ. אם נצליח להניח פּה יסוֹד לקהילת העוֹבדים בּארץ, נעשׂה דבר גדוֹל. עיני ארבּעת אלפים עוֹבדים נשׂוּאוֹת אלינוּ וּמצַווֹת עלינוּ: התגבּרוּ! וּפקוּדה זוֹ אנוּ חשים כּוּלנוּ, ולה נישָמע.

חוֹבתי-חוֹבתנוּ להזכּיר בּשעת הפּתיחה את חברינוּ אשר נעדרוּ מקרבּנוּ בּמשך התקוּפה הקצרה, מתחילת העליה החדשה. לא בּדרך כּל הארץ ולא בּעִתם מתים חברינוּ. כּל קבר חדש הוּא פּרי מקרים מיוּחדים וּתנאי חיינוּ. כּשהיינוּ מעטים הכּרנוּ זה את זה כּוּלנוּ, ועתה על חברינוּ החדשים הנעדרים אין גם מי שיוֹדע לספּר לנוּ. אין אנוּ יוֹדעים להקים מצבוֹת-זכּרוֹן לפּרט הנוֹפל. גדלנוּ על מוּשׂג הגבוּרה האנוֹנימית. אבל כּל ההוֹלך מאִתנוּ הן עוֹלם מלא אבד עמוֹ. רציתי לפּחוֹת להזכּיר בּשם את חברנוּ משה פּרוּז’ינין, הגבּוֹר והישר, המסוּר והאַמיץ, אשר נרצח אך זה לפני ימים אחדים בּשׂדוֹת כַּרכּוּר על משמרוֹ. תהי רוּח חברינוּ אשר ציווּ לנוּ את החיים, את מסירוּת הנפש והעבוֹדה – שוֹ­רה בּקרב אסיפתנוּ.

על מהוּת ההסתדרוּת²

עד כאן דיברו על הקלקלה של הפּירוּד. החבר אֶלקינד נתן תמוּנה שלמה ונאמנה למצב הזה, אך לא דוּבּר עוֹד על עצם האיחוּד.

מַהוּת האיחוּד תלוּיה בּמַהוּת הפּוֹעל. וּבענין זה עלינוּ לבוֹא לידי הבנה הדדית. יֶשנה השקפה בּקרבּנוּ על דבר איחוּד מעשי, אוּלם הלא כּוּלנוּ בּארץ-ישׂראל מעשׂיים ואין איחוּד לא מעשׂי. מדבּרים נגדנוּ בּשם הבדל השקפות-עוֹלם, כּאילוּ אנשים מתאַחדים על יסוֹדוֹת השקפוֹת-עוֹלם: חַמריוּת, דתיוּת וכוּ'. כּשאני לעצמי איני יוֹדע מה זאת השקפת-עוֹלם. המוּשׂגים, שבּשמם אוֹמרים לחַלק את עניני הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל לענינים מעשׂיים, מעשׂי יוֹם יוֹם, חוּלין, וּלענינים עילָאיים, קוֹדש – אינם נוֹבעים מתוֹך צרכי הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל וּמתוֹך חייו, ואף לא מחיי הפּוֹעלים בּכלל בּכל מקוֹם שהוּא. תנוּעת הפּוֹעלים בּראשיתה הכילה בּקרבּה יסוֹדוֹת אנוֹשיים נעלים ונשׂגבים, ורק לאחר המַשבּר בּתנוּעה זוֹ עמדה על הפּרוֹפֶסיוֹנַליוּת הדלה והיבשה.

פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לכל גוֹניהם המרוּבּים אין בּיניהם הבדלי-מקצוֹע – בּין אלה שכּבר התישבוּ על הקרקע וּבין אלה שתמוֹל בּאוּ. ואם אתם בּאים ורוֹצים לחלק אוֹתנוּ לפשוּטים-חָמריים וּלרוּחניים-נאצלים, – בּראשוֹן, בּחוֹמר, אנוּ מאוּחדים וּבשני, בּרוּח, נפרדים – מי פּוֹעל בּארץ-ישׂראל יסכּים לחלוּקה כּזוֹ? אם תוֹציאוּ מהאיחוּד את זח הנוֹתן תוֹכן לחיי הפּוֹעל בארץ – מה איחַדתם? אין טעם לחיינוּ פּה מבּלעדי הרעיוֹן – האחד לכוּלנוּ. אם תוֹציאוּ, למשל, מתוֹך האגוּדה הפּרוֹפֶסיוֹנַלית את הלשוֹן העברית – כּי מה ענין אגוּדה מקצוֹעית אצל השׂפה – מה תהא לנוּ האגוּדה הזאת? אגוּדה מקצוֹעית שאין עמה ציוֹנוּת ואחריוּת בּפני בּנין הארץ, שאין עמה סוֹציאַליוּת (לא השם דוקא!), – זוֹ אינה יכוֹלה להיוֹת בּארץ-ישׂראל. היא תתפּוֹרר מאליה. זכרוּ את האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת ה“טהוֹרוֹת” שלנוּ, את פּוֹעלי הרכּבת, פּוֹעלי החוֹלוֹת.

בּעוֹלם בּכלל אין פּרוֹפֶסיוֹנַליוּת בּלי פֶּרספֶּקטיבה אנוֹשית. האם התנוּעה הסינדיקַליסטית של צרפת אינה מדינית? גם בּאמריקה התנוּעה הפּרוֹפֶסיוֹנַלית או שהיא נכנעת לרכוּש אוֹ שהיא כּנגד; איננה סתם פּרוֹפֶסיוֹנַלית. לא ניתַן לבנוֹת את ארץ-ישׂראל על ידי אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת – הן תהיינה מאליהן לנוֹשׂאוֹת רעיוֹן אנוֹשי; והאוֹמר לבנוֹתן על יסוֹד פּרוֹפֶסיוֹנַלי – אינוֹ מכּיר את הפּוֹעל העברי ואת רוּחוֹ. הפּרוֹפֶסיוֹנַליוּת חשוּבה לוֹ רק בּאוֹתה מידה שהיא קשוּרה בּרעיוֹנוֹ. רק אגוּדה מקצוֹעית אחת היתה חשוּבה לנוּ – זוֹ ההסתדרוּת החקלאית – אוּלם אוֹתה הלא ידעתם, כּמה מן הפּרוֹפֶסיוֹנַליוּת הטהוֹרה היה בּה. אם נבוֹא היוֹם ולא ניצור את הצוּרה השלמה, האחת, של האיחוּד הגמוּר, ניחָלק בּהכרח לשתים: המפלגה תמשוֹך אליה.

אוֹדה, אנוּ בּאים אליכם בּהכנעה. “אחדוּת-העבוֹדה” נכנעת. לא על דעוֹתינוּ התחרטנוּ. אנוּ מכּירים היוֹם כּאשר הכּרנוּ אתמוּל שאין מקוֹם למפלגוֹת בּארץ. בּוֹאוּ וּראוּ. דוקא בּינינוּ היה הריב כּל כּך מכוֹער, כּל כּך אישי – פּשוּט: מפּני שלא היה לנוּ על מה לריב. הריב עבר על אישים, על חיפּוּשׂי-הבדלי-מפלגח, על חיטוּט וכוּ'. כּשעמדנוּ לפני השאלה, אם לעמוֹד על המַכּסימוּם של דרישוֹתינוּ, וּבשביל זה לא לעשׂוֹת את האפשר לעשׂוֹת היוֹם – החלטנוּ להיכּנע בּפני הרוֹב.

ועלינוּ להוֹדוֹת, לא קל לנוּ הדבר הזה. טוֹב היה לנוּ בּ“אחדוּת-העבוֹדה”, הכּוֹללת את כּל צרכינוּ, וטוֹב היה לחברי “הפּוֹעל הצעיר”, אשר נתנוּ כּל אשר היה בּידם לרשוּת אחת, ואין אנוּ מאַשרים בּזה את זכוּת קיוֹם הכּנוּפיוֹת, כּי אם, אַדרבּא, אנוּ מוֹצאים כּי יכוֹל היה הטוֹב הזה להיוֹת מרוּכּז כּוּלוֹ בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּחד.

יקפּחוּ אוֹתנוּ בּעוּבדה של מציאוּת מ. פּ. ס. ע. – לפני חמש-עשׂרה שנה שמענוּ את הפּזמוֹן הזה מפּי אלה שנעשׂוּ חברים טוֹבים בּעבוֹדה. הצוֹרך בּאיחוּד הוּא הכי-עמוֹק. והרי על אוֹתם הדברים, היכוֹלים להפריד בּינינוּ בּאמת, כּמוֹ התכּחשוּת לשׂפה אוֹ ללאוֹם – לא יוֹתר אף הלק מההסתדרוּת של כל פועלי ארץ-ישׂראל. אנחנוּ לא נוּכל לבנוֹת את ההסתדרוּת על שוּתפוּת של שתי שׂפוֹת ולא נכלוֹל בּקרבּנוּ מנצלים ולא את אלה המתנגדים לארץ-ישׂראל עוֹבדת.

החלוּצים בּאוּ וּמצאוּ שתי לשכוֹת-עבוֹדה ונוֹכחוּ כּי רע הדבר. אוּלם אי אפשר לסדר לשכּת עבוֹדה אחת וּבה בּשעה להשאיר שלוֹש לשכוֹת- עליה. וכך גם הכשרת העליה והקשר עם החלוּצים. שתי משלחוֹת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לחוּץ-לארץ הן מַזיקוֹת לענינינוּ לא פּחוֹת מאשר שלוֹש לשכוֹת-עליה וּשתי קוּפּוֹת-חוֹלים.

ההסתדרוּת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל צריכה להיוֹת גם נוֹשׂאת הקשרים של תנוּעת העבוֹדה בּארץ עם החוּץ.

זוֹהי תכנית האיחוּד.

טבת תרפ"א.

---

בועד הלאומי

מאת

ברל כצנלסון

¹

לזכוּתוֹ של “המוֹשב השלישי של הוַעד הלאוּמי” ² יש לציין, כּי הוּא לא הרדים, לא השקיט, לא השלים עם רפיוֹנוֹ, עם רפיוֹן הישוּב. אַדרבּא, הוּא ניסה לעמוֹד על מצב הדברים לאמיתוֹ והתאַמץ להצעיד אוֹתנוּ צעד כּל-שהוּא קדימה. הוּא תבע את זכוּתוֹ, הוּא תבע את זכוּתנוּ.

חשיבוּתוֹ של המוֹשב השלישי אינה בּזה שהוּא זכה לשַמש דֶקוֹרַציה לאוֹרחים חשוּבים, ששמע אוֹ השמיע נאוּמים יפים. ערכּוֹ – בּהחלטוֹת המעשׂיוֹת המעטוֹת שהוּא קיבּל (ודוקא על דעת עצמוֹ, מבּלי לשאוֹל אם זה יהיה לרצוֹן לאחרים אוֹ לא), בּרצוֹן הבּרוּר אשר היה חדוּר: להגבּיר את כּוֹח האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית בּארץ-ישׂראל.

בּחוּץ-לארץ רוֹאים את הועד הלאוּמי כּמוֹסד העליוֹן של היהדוּת הארץ-ישׂראלית, כּעין סַנהדרין, כּביטוּי השלטוֹן היהוּדי. רוֹאים בּוֹ מהרהוּרי הלב, המבקש תנחוּמים וּמפלל לגאוּלה. מתארים אוֹתוֹ בּשלל-צבעים. ההנהגה הציוֹנית רוֹאה בּוֹ עד היוֹם כּלי-תשמיש דֶקוֹרַטיבי אשר אין לוֹ כּל זכוּיוֹת, ואשר בּיחס אליו אין כּל התחייבוּיוֹת, מוֹסד לקבּלת פּני אוֹרחים, פוֹרוּם “לדבּר על לב ירוּשלים”. לגבּי הקהל הרחב בּארץ, המתעוֹרר רק לתרוּעת שוֹפרוֹת, למַנגינת תהלוּכוֹת בּסך אוֹ לנפֶץ נפילת חוֹמוֹת, כּבר נגמרה המלחמה בּעד אִרגוּן הישוּב. נגמרה בּהצלחה. נקראה אסיפת-הנבחרים, נוֹסד הועד הלאוּמי. יש בּוֹ כּבר כּדי אחיזה, תביעוֹת, בּיקוֹרת, יחס-בּיטוּל ותקווֹת-אַכזב. אוּלם בּשביל הועד הלאוּמי, בּשביל אוֹתם הכּוֹחוֹת אשר הוֹדוֹת לעמלם וּלמַאמַציהם הגענוּ עד הלוֹם – מלחמה זוֹ בּעד הגשמת השלטוֹן העצמי של כּנסת ישׂראל בּארץ אך הֵחֵלָה.

גדוֹלוֹת לא נדרוֹש כּיוֹם מאת הועד הלאוּמי. את שאלוֹת חיינוּ הכי-חמוּרוֹת לא בּידיו לפתוֹר. לא בּידיו כּיוֹם להעלוֹת ארוּכה למַדְוֵינוּ בּארץ, לעמדתנוּ הנִקלָה והרפוּיה בּממשלת הארץ, לחקלָאוּתנוּ המפרפּרת בּחוֹסר כּל הֵרחבה, בּאין תקוה לימים יוֹתר טוֹבים, לעליה הנעכּבת ונעצרת, לחוֹסר העבוֹדה המַחפּיר, השוֹלט בּערינוּ וּבמוֹשבוֹתינוּ. לא נטיל על שכמוֹ כּיוֹם את כּל אלה. למען הילָחם בּכל זה נחוּץ כּוּח. והכּוֹח הזה, העוֹשׂה וּמצַוה בִּפְנים, המַשפּיע כּלפּי חוּץ, אין לוֹ. הכּוֹח הזה צריך להיוָצר. וּזכוּת קיוּמוֹ של הועד הלאוּמי כּיוֹם היא בּמידה שהוּא נלחם על הכּוֹח הזה, בּמידה ש הוּא יוֹצר אוֹתוֹ לעצמוֹ.

וּבמוּבן זה יש לציין לטוֹבה את המוֹשב האחרוֹן.

הועד הלאוּמי לא הסתפּק הפּעם בּכיבּוּדים וּמַחמאוֹת, בּנאוּמי נשׂיאוּת ארוּכּים (אלה לא חָסרוּ, כּמוּבן) וּבהרצאוֹת סתם על עליה וכלכּלה, שאינן גוֹררוֹת אחריהן מעשׂים. הוּא דרש לוֹ את כּוֹחוֹ, את הכּוֹח המגיע לוֹ: הוּא דרש מאת ההנהגה הציוֹנית שתתמוֹך בּוֹ בּתביעת-זכוּיוֹתיו. הוּא קיבּל החלטה לדרוֹש מאת הממשלה – בּשליחת מַלאָכוּת מוּרכּבת מאת הועד הלאוּמי וּוַעדי הקהילוֹת – את הזכוּת של קביעת חוּקת הקהילוֹת, של הטלת מסים לקהילוֹת ולוַעד הלאוּמי (הצעת א. בּלוּמנפלד). הוּא קיבּל החלטה כּי כּל עניני הקרקעוֹת של יהוּדים והעברתם נַעשׂים רק על ידי הוַעד הלאוּמי. הוּא קיבּל את ההחלטה, כּי כּל הכּספים הנמצאים בּעין בּקוּפּת “קרן הגאוּלה” ³ ואשר יִגָבוּ – יוּקדשוּ כּוּלם לגאוּלת הקרקע בּתוֹר רכוּש לאוּמי (הצעת בּ. כּצנלסוֹן).

להחלטוֹת אֵלוּ יש חשיבוּת רבּה: מלחמה זוֹ בּעד אישוּר משפּטי של הוַעד הלאוּמי, של זכוּתוֹ להטיל מסים, לקבּוֹע את חוּקת הקהילוֹת – זוֹהי מלחמתנוּ בּעד חיים מדיניים בּארץ. זהוּ הדבר אשר יעשׂה את בּיאת-הכּוֹח של הישוב בּארץ-ישׂראל לכוֹח פּוֹעל וּמַשפּיע על חיי הישוּב.

ההחלטה בּענין הקרקעוֹת, אשר נתמכה בּרצוֹן טוֹב מצד אכּרי המוֹשבוֹת, מכוּונת להשליט את הוַעד הלאוּמי על הענינים הקרקעיים המשפּטיים, מַגבּירה את כּוֹחוֹ הכּספּי, מציגה בּרשוּת החלטתוֹ את ענין הקרקעוֹת המסוּפּקים, אשר היוּ עד הנה הפקר לכל אַלים, לכל מַסיג גבוּל וּלכל מרַדף-אבַנטוּרה. בּהחלטה על דבר כּספּי קרן-הגאוּלה הבּיע הועד הלאוּמי גלוּי וברוּר, לשם מה התנדב הישוּב העברי בּארץ בּימים היפים ההם. עוֹד אז דרשנוּ אנחנוּ, חברי “אחדוּת-העבוֹדה” שבּוַעד הזמני, כּי הכּספים יוּקדשוּ למַפרע לקרן הקימת לגאוּלת הארץ. והצעה זוֹ לא נתקבּלה, אם כּי הוּבע הרצוֹן הכּללי כּי הכּספים יוּקדשוּ לשם זה, בּאשר ראוּ בּה פּגיעה בּ“משמעת”.

עכשיו נתעוֹררה השאלה מחָדש. גם כּאן היוּ נסיוֹנוֹת מצד חסידי-המשמעת להטיל ספק בּזכוּתוֹ של הועד הלאוּמי, היה גם נסיוֹן מצד הגזבּר של ועד-הצירים לאַיים, כּי החלטה שכּזאת תעמיד חס ושלוֹם בּסכּנה את קיוֹם המוֹרים, הפּקידים והקבוּצוֹת. אבל ההגָנה על זכוּת הועד הלאוּמי ועל הַקדָשת הכּספים לשם המטרה העיקרית של ההתנדבוּת – גאוּלת הקרקע – נתמכה הפּעם גם מפּי אִכּרים וחרדים (גיסין, הרב ציטרוֹן), וההחלטה נתקבּלה.

לקבּלת ההחלטוֹת האמוּרוֹת, וּלמהלך הישיבוֹת בּדרך כּלל, גרמה בּמידה מרוּבּה השתתפוּתם של שליחי הפּוֹעלים. ציבּוּר הפּוֹעלים, המרַכּז את כל מַעיָניו בּמלחמה בּעד כּיבּוּש עֶמדה בּעבוֹדה, בּעד יצירת מקוֹם לחיים אנוֹשיים פּוֹריים לעוֹבדים ולבּאים, אינוֹ יכוֹל להזניח גם את המלחמה בּעד הזכוּיוֹת הלאוּמיוֹת של הישוּב. החלטת ההסתדרוּת הכּללית של העוֹבדים העברים בּארץ-ישׂראל בּדבר הפצת סלע הישוּב ⁴, מבּיעה את ההכּרה הזאת של ציבּוּר הפּוֹעלים, את נכוֹנוּתוֹ ואת עֵרוּתוֹ להגן על האַתחַלתא של חיים אוֹטוֹנוֹמיים, אשר נוֹצרה לרגל התאַמצוּתוֹ וּפעוּלתוֹ.

שבט תרפ"א.

---

לאחד במאי

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּעצם חבלי המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה, בּעצם ההיאָבקוּת לחיים ולמות של עוֹלם הוֹלך ועוֹלם בּא, בּעצם המצוּקוֹת והעינוּיים, הירידוֹת והעליוֹת, הנצחוֹנוֹת והכּשלוֹנוֹת, חוֹגג האדם העוֹבד את חגוֹ, החג הצעיר בּמוֹעדי-האדם. טרם הגיעה שעתוֹ של העוֹבד לחוֹג את חג עבָרוֹ, חג הנצחוֹן והגאוּלה. ויוֹם זה, הצוֹפה פּני העתיד, המקוּדש מראשית בּוֹאוֹ בּהוֹד-גבוּרה, תוֹם אמוּנה וּבזוֹהר של מסירת-נפש, יוֹם זה האחד והמיוּחד לכל עמי העוֹלם, יוֹתר מאשר הוּא חג הנהוּ יוֹם בּשׂוֹרה וּקריאה, יוֹם מִפקד הכּוֹחות, יוֹם הדין וחשבּוֹן הנפש.

לא קל הוּא חשבּוֹן-הנפש של תנוּעת הפּוֹעלים בּשנים אלה, שנוֹת החוּרבּן האנוֹשי הגדוֹל. החוֹזים הגדוֹלים אשר קמוּ לתנוּעת הפּוֹעלים צפוּ מראש את ההרס והאבדוֹן אשר שלטוֹן הבּצע והניצוּל נוֹשׂא בּקרבּוֹ לכל האדם. אוּלם כּל תיאוּרי הדמיוֹן והמדע הרבוֹלוּציוֹני חָורוּ לעוּמת המציאוּת של המלחמה העוֹלמית אשר החברה הבּנוּיה על שלטוֹן מַעמדוֹת, ניצוּל לאוּמים וקיפּוּח חיי אדם הֵמיטה על העוֹלם. וּתנוּעת הפּוֹעלים, אשר לא קמה בּה הרוּח להיוֹת נאמנה עם עצמה, לְהָפֵר בּיד אמיצה את מזימת התוֹפת של זדוֹן-עריצים, המכינים מַטבּח לעוֹלם, נוֹשׂאת את ענשה עד היוֹם והִנָהּ מתבּוֹססת בּדמיה, בּמַכאוֹביה, בּסנורים, בּהתפּוֹררוּת, בּמַשׂטמַת-אחים. בּעצם המלחמה בּעד העוֹלם החדש, בּעד חברה אַל-מַעמדית, בּעד גאוּלת האדם מעוֹל הבּצע והעוֹשק, בּעד גאוּלת העמים משעבּוּדם, אוֹרב לפּוֹעל רעלוֹ של העוֹלם הישן, שעבּוּדוֹ, רקבוֹנוֹ, עריצוּתוֹ וּנכליו. וּמלחמה כּבדה לפּוֹעל בּעצמוֹ, בעוֹלם הישן אשר הוּא נוֹשׂא בּקרבּוֹ.

אַל תִרפֶּינה הידים.

והפּוֹעל העברי שבּארץ, אשר מצא בּקרבּוֹ את האוֹמץ, את כּליוֹן-הנפש ואת הרצוֹן להיוֹת את אשר הוּא, אשר קם ועלה מתוֹך החוּרבּן, מתוֹך מַעמקי שממת-העם, מתוֹך הכּלָיה, ההרס והשמד, לפַלס דרך חיים לאֶחָיו, הפּוֹעל העברי המַרגיש את עצמוֹ אחד העוֹבדים והלוֹחמים בּעד עוֹלם אנוֹשי חדש, בּעד תרבּוּת-אנשים חדשה, בּעד יחסים אחרים בּין אדם לאדם וּבין עם לעם, בּעד חיים חדשים של האדם בּעבוֹדה – חוֹגג אף הוּא היוֹם את חג העוֹבדים בּעוֹלם.

אף פּניו מוּעדים אל העתיד. הוּא חי את שבר-עמוֹ, את כּלימת- שעבּוּדוֹ, את כּאב-עלבּוֹנוֹ ויוֹדע הוּא את הבּדידוּת הגדוֹלה והקשה, את בּדידוּתוֹ בּתוֹך עמוֹ, את בּדידוּתוֹ בּין אֶחיו העוֹבדים בּעמוֹ, אשר לא יבינוּ לרוּחוֹ, לא יִטוּ שכם לפעלוֹ. הוּא הרבוֹלוּציוֹנר, המַעפּיל, דוֹחק הקץ, אשר בּחלה נפשוֹ בּחיי הקלוֹן, יוֹדע את אשר העמיס עליו, יוֹדע כּמה מעטים כּוֹחוֹתיו לעוּמת התפקיד אשר קיבּל עליו, יוֹדע הוּא את מַדְוֵי עמוֹ, את קלוֹנוֹ ורפיוֹנוֹ, יוֹדע הוּא את מַדְוָיו הוּא עצמוֹ – וידיו לא תִּרפּינה. הוּא רוֹאה מאחריו את מחנוֹת העוֹלים, המַעפּילים, דוֹחקי-הקץ כּמוֹהוּ, חברים אמיצים לחיים וליצירה, למלחמה, לרצוֹן אנוֹשי רבוֹלוּציוֹני, לחלוֹמוֹת וּלעינוּיים, הנוֹהרים דרך כּל מדוֹרי הגיהינוֹם וּפוֹרצים גדרים וּשערים נעוּלים – ויוֹדע הוּא כּי אם רבּה הדרך וּכבדה המלחמה ועצוּמים החללים, לא יִסוּג אחוֹר.

ניסן תרפ"א.

---

"הבשורה הגדולה לבני המולדת"

מאת

ברל כצנלסון

¹

טרם קמנוּ מאֶבלנוּ. טרם שָקטה ארץ מִדַם-הנקיים. עוֹד אנוּ מחַבּשים את פּצעינוּ. וּברחוֹבוֹת יפוֹ צָהלה ושִׂמחה. הכָּרוֹז – סמל זה של תוּרכּיה הישנה וּסדריה, זה שהיה מַכריז בּימי גֶ׳מַל-פֶּחה את ה“מוֹת יוּמת” – עבר בּשבּת בּרחוֹבוֹת קריה, בּאוֹתם הרחוֹבוֹת שהיוּ רק זה עֵדים למעשׂי השוֹד והרצח, וּבישׂר בּערבית “לבני המוֹלדת”, כּי ההגירה נפסקת. בּתוּפּים וּבמחוֹלוֹת ליווּהוּ, ועל כּפּים נשׂאוּהוּ. וּבחוּצוֹת חיפה מוֹדעוֹת מתנוֹססוֹת בּערבית לבַשֵׂר את “הבּשׂוֹרה הגדוֹלה לבני המוֹלדת”. בּראשינוּ, בּראשי החלוּצים העברים הנקלעים מגבוּל אל גבוּל, מִיָם אל ים, מתרַצָה הממשלה אל צוֹררינוּ ושוֹסינוּ.

נמצא עוֹגן-ההצלה, נמצא התכסיס הבּטוּח לשלוֹם וּלהַרְגָעה.

מאחוֹרי גַבּנוּ נבחר והוּחלט התכסיס הזה. בּעתוֹנוּת הערבית נתפּרסם הדבר בּשבּת, יחד עם ההוֹדעוֹת בּחיפה וההכרזה בּיפוֹ. לעתוֹנוּת היהוּדית נמסר הדבר בּיוֹם ב' עם המנהיגים היהוּדים ניהלוּ משׂא-וּמתן, הבטיחוּ “בּטחוֹן”, יצאוּ ידי חוֹבה בּהסבּרת פּנים, וּלמוּסא כּאזם פּחָה² נתנוּ את מבוּקשוֹ: לשים לקלס את תקוָתנוּ, לשׂים לאַל את מבטחנוּ.

אייר תרפ׳׳א.

---

נוכח המצב

מאת

ברל כצנלסון

נוכח המצב / ברל כצנלסון

¹

הפּוֹגרוֹם בּירוּשלים גילה את הלוֹט מעל פּני שיטת השלטוֹן של הממשלה הכּוֹבשת, הממשלה הצוֹררת של אלנבּי וּבּוּלס ². הפּוֹגרוֹם בּיפוֹ גילה את מַהוּתה של שיטת הממשלה הנוֹכחית, הממשלה הידידוּתית של הנציב היהוּדי הֶרבֶּרט סַמוּאֵל.

כּפילוּת ודוּ-פּרצוּפיוּת שלטוּ בּשלטוֹן הזה כּל הימים. נציב שנשלח בּדבר-מלך, כּדי “לקיים את העיקרים” של בּית לאוּמי ונשען על אַפַּרַט פּקידוּתי, מוֹרשת המשטר הישן, צוֹרר חוֹתר וּמשַסה, רוֹקם מזימוֹת וקוֹשר קשרים. ממשלה נאוֹרה הרוֹדפת שלוֹם, בֹמחיר של כּל מיני ויתוּרים – חוֹששת רק לבטחוֹן הארץ, וּמחזיקה בּקרבּה – למרוֹת כּל האַזהרוֹת – משטרה שוֹפכת-דם, רוֹצחת, שוֹדדת, עלוּלה לכל מעשׂי פּשע ותֶבֶל, נתוּנה לכל בּגידה והשפּעה זרה; ממשלה ידידוּתית, המקרבת וּמגַדלת כּל צוֹרר וּמסית, ודוֹחה וּמַרחיקה כּל איש מבּני הארץ שאין חלקוֹ עם משַׂנאינוּ; ממשלה ליבּרלית, המסתלקת מלהילָחם בּפּוֹגרוֹמים וּמסיתיהם, בּאשר היא רוֹאה בּהם “תנוּעה לאוּמית”, שאין מדכּאים אוֹתה בּכוֹח, וּביחס אלינוּ אינה נמנעת להשתמש בּחוּמרוֹת הצנזוּרה הפּראית בּיוֹתר וחוֹתמת פּקוּדוֹת של גירוּש, בּאוֹפן אַדמיניסטרַטיבי, לאנשים שלא הוּברר עווֹנם, עווֹן השתתפוּת בּתנוּעה, שאוֹתה, כּנראה, אפשר לדכּא בּכוֹח; ממשלה הדוֹגלת בּשם הצדק, וּמעַוולת משפּט לשם חשבּוֹנוֹת וּפחדים פּוֹליטיים; ממשלה האוֹמרת “לרמוֹת” את הערבים על ידי ויתוּרים למעשׂה, וּמרַמה אוֹתנוּ בּהסבּרת- פּנים ריקה.

ההצהרה של השלישי בּיוּני מסַיימת וּמסַכּמת את שיטת שלטוֹן זה בּבהירוּת שאין לאחריה כּלוּם.

אל מי פּוֹנה ההצהרה, על לב מי היא מדבּרת?

היא אינה רוֹאה לפניה לא ישוּב יהוּדי בּארץ ולא עם עברי בּעוֹלם. היא מתעלמת מדמוֹ השפוּך, אינה יוֹדעת את אבלוֹ, אינה רוֹאה את סכּנת החוּרבּן האוֹרבת לוֹ כּל עוֹד מצב-שלטוֹן זה ישָאר.

ההצהרה רוֹאה לפניה רק את מחנה הפּוֹרעים, את מנהיגיהם-משַסיהם, רוֹאה אוֹתם כּשליטי-מחר, לפניהם היא מתרפּסת, מהם היא מבקשת לה אַרכּה. בּחסדם רוֹצה הנציב היהוּדי, המבוֹהל והנכנע, להציל את כּסאוֹ ואת שֶלֶט-שלטוֹנוֹ.

מוֹרך-לב, הכנעה מבוֹהלת, התנַצלוּת רְמִיָה, התרפּסוּת לפני צוֹררים וּפוֹרעים – אלה הם קויה היסוֹדיים של ההצהרה החדשה.

הנציב היהוּדי העליוֹן, אשר נשלח לגַשם את ההצהרה הבַּלפוּרית, לא יֵדע בּוֹשת לאמוֹר גָלוּי לפני העוֹלם, כי יוכל היוֹת ש“תרגוּם המלים האַנגליוֹת אינוֹ מוֹסר את הפּירוּש האמיתי”, הפּירוּש האמיתי הוּא “כּי אחדים מהיהוּדים בּגדר התחוּמים אשר יקָבעוּ על ידי מספּר התוֹשבים הנוֹכחים יבוֹאוּ”.

על דם רֵעֵינוּ-חללינוּ, על דם הישוּב העברי הנתוּן לרצח ולמשיסה, עוֹמד הנציב היהוּדי לעיני הפּקידים הבּוֹגדים והמשטרה הרוֹצחת, וּמפייס את הערבים, וּמבטיח להם הגָנה מפּני הסכּנה היהוּדית, מפּני הסכּנה, “שארצם, מקוֹמוֹתיהם הקדוֹשים ונַחלוֹתיהם יוּפקעוּ מהם וינָתנוּ לזרים”. ולפני כּל העוֹלם הוּא חוֹזר על העלילה, שהמציאוּ מאַרגני הפּרעוֹת, ותמכוּ בּה ההוֹדעוֹת הרשמיוֹת, על ה“בּוֹלשֶבים האשמים בּבלבּוּלים בּיפוֹ”.

הוּא, שאמר לפני ימים אחרים לנכבּדי היהוּדים, כּי מבּלי עליה אין לוֹ מה לעשׂוֹת כּאן, גוֹזר על העליה, מבטל את העליה, מוֹציא אוֹתה מרשוּת ההסתדרוּת הציוֹנית, ואינוֹ מסתפּק בּזה: הוּא מצטרף לעיני כּל העוֹלם אל כּל שׂוֹנאי ציוֹן וּמנַדיה, וּמתרצה לאוֹיבינוּ, בּהוֹציאוֹ את דיבּת הארץ, “כּי תנאי פּלשׂתינא הנם תנאים כּאלה שאינם מַרשים הגירה בּהמוֹן”.

ואין לוֹ די בּכל אלה, אלא שהוּא גוֹזר מתוֹך מבוּכת-פּחד גם על הטוּריסטים, שאין להם לשהוֹת בּארץ “יוֹתר משלוֹשה חדשים”, לטוֹבת התפּתחוּת הארץ, כּמוּבן.

מהיוֹם והלאה נתוּנה העליה לארץ-ישׂראל – הערוּבה היחידה להגשמת הציוֹנוּת – בּידי שרירוּת-לב של פּקידים, בּידי “חוּקי-הגירה”, הגרוּעים הרבּה יוֹתר מאשר בּכמה ארצוֹת שאין בּהן “בּית לאוּמי”.

וגם לבטחוֹן הארץ דאג הנציב.

אחרי הנצחוֹנוֹת הגדוֹלים של המשטרה הערבית, הוּא מבטיח לנוּ בּטחוֹן גמוּר: “גדוּד משטרה של 500 איש מהמעוּלים, ואשר יגוּיסוּ מכּל בּני התוֹשבים”. האין לך בּטחון טוֹב מזה?

והרי, אחרי כּל אלה, סיכּוּם תכנה האמיתי של ההצהרה החדשה:

א. הכרזת ליקוידַציה של הצהרת בּלפוּר, מפּי הנציב היהוּדי.

ב. הכרזת נצחוֹנם של הקוֹנגרס החיפאי ושל פּוֹרעי יפוֹ.

ג. עיכּוּב העליה, מַתמיד וקבוּע, בּדרך החוֹק.

ד. הוֹדעה לעוֹלם, כּי אין ארץ-ישׂראל ארץ של הגירה.

והתוֹצאה: סכּנה של פּרעוֹת חדשוֹת.

זוֹהי התשוּבה של הנציבוּת היהוּדית על הדם השפוּך, על ידי פּקידיו ושוֹטריו.

כּכה סיים הנציב היהוּדי את הקַריֶרה שלוֹ בּתוֹר נציב יהוּדי.

בּארמוֹן הממשלה, שבוּי בּידי צוֹררים ונוֹכלים, ממלא את פּקוּדוֹתיהם, עוֹשׂה את רצוֹנם – “הנציב היהוּדי”.

אפשר שאת כּסאוֹ הוּא יציל, את שלטוֹנוֹ יְמַלט. אוּלם מפּני גזר-דינהּ של ההיסטוֹריה העברית, עקוּבּת-הדמים ורבּת-הבּגידוֹת, לא יִמָלט. את ההיסטוֹריה אי-אפשר להוֹנוֹת.

הנציבוּת היהוּדית היתה לדֶקוֹרַציַת-שוא. השמחה התמימה של ההמוֹן היהוּדי לנציבוּת היהוּדית היתה לשׂמחת-שוא. הציפּיה – לאַכזב. נשאר לנוּ האֵבל, אֵבל העם על מוֹת בּניו, על מוֹת בּניו העוֹלים, העוֹבדים, היוֹצרים, על בּרנר יחידוֹ. אֵבל-אמת.

סיון תרפ"א.

---

"טרייסט"

מאת

ברל כצנלסון

¹

גם הֵנָה הגיע כּבר הפּקיד “הגוֹאל” הממוּנה מטעם הממשלה הארץ-ישׂראלית על העליה. אנשי המשׂרד הארץ-ישׂראלי בּטרִיֶסט כּבר הרגישוּ שמעכשיו אין להם מה לעשׂוֹת. ענין העליה הוּצא – למעשׂה – מידי ההסתדרוּת הציוֹנית, ותפקידם עכשיו ללכת להשתדל לפני הפּקיד, כּשם שהוֹלכים לכל קוֹנסוּלַט זר, בּהבדל הניכּר, שכּאן – גזירוֹת והגבּלוֹת. בּמשך הימים המעטים ראיתי בּעינַי, מה עשׂה הנציב היהוּדי בּגזירתוֹ למאוֹת אנשים האלה. ראיתי קבוּצת אנשים שכּבר עמדה פּעמַיִם בּשערי יפוֹ. בּבוֹאם בּראשוֹנה ליפו שלחוּ אוֹתם לבֵירוּת. שם לא הוֹרידוּם. שלָחוּם לטריפּוֹלי. בּטריפּוֹלי היוּ אסוּרים איזה ימים. חיכּו לידיעוֹת. אמרוּ להם, כּי יוֹרידוּם בּיפוֹ. התגוֹללוּ על הקרקע, מבּלי משכּב, מבּלי מזוֹן – ואחר כּך הוּחזרוּ לאלכּסַנדריה וּמשם לטריֶסט. ועכשיו מצא הפּקיד הממוּנה על העליה – זה שבּארץ קיבּלוּ את נסיעתוֹ לסַדר את העליה בּשׂביעת-רצון – כּי היוֹת שאין להם סֶרטיפיקַטים הרי עליהם להישָאר כּאן, על כּל פּנים, עד אשר יתנוּ לעלוֹת לכל אלה שבּוינה וכוּ', אשר להם הסרטיפיקטים. מאת צעירה, אשר לה חתן בּארץ, נדרש כּי תַראה את מכתבוֹ. היא לא הסכּימה – נגזר עליה להישאר. למחרת חזרה בּה ונכנעה– – ² ראיתי שני סרטיפיקטים שנפסלוּ, משוּם שבּהם כּתוּב, כּי החלוּצים הנ"ל נמצאוּ בּאוֹתה ארץ שני חדשים; מַשמע, שאין ההסתדרוּת הציוֹנית המקוֹמית מַכּירה אוֹתם די ואינה רשאית להעיד עליהם – והרי הם פסולים. ראיתי בּעל-מלאכה, בּנאי-מוּמחה, שמעכּבים אוֹתוֹ ואוֹמרים לוֹ שאין עבוֹדה. ראיתי עתוֹנאי יהוּדי, תייר, שהיתה לוֹ ויזה, ושאחרי שׂיחתוֹ עם הפּקיד מצא זה לנחוּץ למחוֹק לוֹ את הויזה (אגב, עתוֹנאי זה כּתב כּמה דברי קטרוּג על הבּוֹלשביזם, אבל בּעיני הפּקיד נראָה למסוּכּן).

את מצב-הרוּח של החלוּצים האלה, אשר כּבר כָּלוּ כּוֹחוֹתיהם מנדוּדים, תלָאוֹת וּמַפּח-נפש והנקלעים עכשיו מתקוה ליאוש– אין לתאר. ועוֹמד המשׂרד הארץ-ישׂראלי ורוֹצה לעזוֹר – ואין לאֵל ידוֹ להוֹשיע. בּין מאַת החלוּצים, אשר לא זכוּ להישָלח לארץ-ישׂראל והמחכּים עדיין, עד שוּב הפּקיד מוינה, לגזר-דינם, יֶשנם אנשים אשר להם בּארץ קרוֹבים, אשר להם גם אמצעים, – אבל הפּקיד הממוּנה עמד וגזר…

תמוּז תרפ"א.

---

שליחות

מאת

ברל כצנלסון

שליחות

מאת

ברל כצנלסון

---

מן הדרך

מאת

ברל כצנלסון

ישיבת פּרַג ¹היתה חיוּבית: היא ניסתה לתקן את קלקוּלי-לוֹנדוֹן. היא חידשה את ימי הציוֹנוּת הפּשוּטה, המבקשת מעשׂים, ולוּ גם קטנים, אבל מַמשיים. היא הגבּירה את ערך קרן-היסוֹד. החליטה בּפּרנציפּ בּדבר קניית-הקרקע בּעמק יזרעאל וּבעניין חישמוּל הירקוֹן ²– והיא יצרה אויר מַתאים לקוֹנגרס.

ישבתי בּועידת “א. ר. ט” ³, המוּרכּבת מאֶכּס-אנטי-ציוֹנים. שם ראיתי איזה מקוֹם קטן אנחנוּ עדיין תוֹפסים בּמציאוּת היהוּדית, ונוֹכחתי כּי אין שוּם תקווה להגיע לעם, אם לא נעשׂה את ארץ-ישׂראל – על ידי פּתיחת עליה וסידוּר עבוֹדה – לחתיכה של מַמשוּת. הכּוָנה היא, שלא נצחוֹנוֹת פּוֹליטיים ולא תעמוּלה רעיוֹנית יכבּשוּ את לב העם לתנוּעת הגאוּלה, כּי אם רק מַמשוּת ארץ -ישׂראלית.

בּכל הבּיטוּל, השׂנאה והקנאה לציוֹנים – בּצדק ושלא בּצדק – יֶשנה פּינה אחת שאוֹדוֹתיה מדבּרים עם אוֹיבים בּכבוֹד: החלוץ ואפשרוּת של עליה לארץ. רק היא עלוּלה עכשיו לשנוֹת את היחס אל הציוֹנוּת. חוֹסר-פּעוּלה אֶמיגרַציוֹנית ויִשוּבית אחרי ההצלחוֹת וההפרזוֹת המדיניוֹת שׂמוּ לאַל את כּל ערך הציוֹנוּת ואת שארית התקוה הלוֹחשת בּלבבוֹת, כּי עוֹד יֶשנה ארץ-ישׂראל בּעוֹלם.

נוֹכחתי כּי ההכּרה של הצרה הכּלכּלית היהוּדית, כּי אידיאוֹלוֹגיה על דבר הגירה והתישבוּת של המוֹני-העם גוֹברת עכשיו לא רק בּין אלה שהיוּ ציוֹנים, כּי אם גם בּין אלה ששללוּ את המוּשׂגים האלה כּל ימיהם. כּמוּבן, כּל זה אצל אלה שאינם קוֹמוּניסטים. הקוֹמוּניזם פּוֹתר לחסידיו את כּל השאלוֹת.

מעניֵן לציין, כּי בּשעה שאצל “פּוֹעלי-ציוֹן” עדיין מִתוַכּחים, אם מוּתר ללכת לקוֹנגרס, יוֹשבים בּ“א. ר. ט.” יחד עם ה“בּוּרגָנים” ⁴– “בּוּנדאים”, “מאוּחדים” ואפילוּ אנשים שהיוּ בּרוּסיה חברים ל“בּוּנד הקוֹמוּניסטי” – ולא יתבּוֹשָׁשוּ. דיבּרתי עם ו. הבּוּנדאי והוּא סיפּר לי הרבּה אמיתיוֹת מרוֹת על מַהוּת תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים בּליטא. הוּא אמר, כּי הכּוֹח היוֹתר חשוּב בּפּרוֹבינציה הם “צעירי-ציוֹן”. בּ“בּוּנד” אין שׂריד מחברים “זקנים”, פּוֹעלים, שהיוּ בּוֹ לפני 10 שנים. כּוּלם יצאוּ ממעמד הפּוֹעלים.

אב תרפ"א.

---

בקונגרס השנים-עשר

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּקַרלסבּד, 1 בּספּטמבּר 1921 )

העם בּתפוּצוֹתיו מחכּה לדברינוּ, למעשׂינוּ, לדברי-אמת, למעשׂים של ממש, ועלינוּ לעשׂוֹת כּאן חשבּוֹן-הנפש.

“ארץ-ישׂראל היא אפשרוּת של מעשׂים גדוֹלים לפני העם העברי”, – אמר הרצל – אבל כּיצד הראינוּ את עצמנוּ כּשהגיעה השעה הגדוֹלה? הפּוֹליטיקה הוּעמדה בּרוּם עוֹלמנוּ, והעיקר, העבוֹדה נדחתה לקרן-זוית. עניני הישוּב, החקלאוּת, העליה הוּזנחוּ, נתכַּווצוּ. לא עבוֹדה מדינית נעשׂתה על ידינוּ, כּי אם עבוֹדה דיפּלוֹמַטית. עבוֹדה פּוֹליטית פּירוּשה: אִרגוּן העם, יצירת כּוֹח ממשי בּארץ-ישׂראל, בּסיס למדיניוּת ריאַלית. את העם לא אִרגַנוּ, את ההסתדרוּת הציוֹנית הרסנוּ, כּוֹח בּארץ לא יצרנוּ, את העליה לא קידמנוּ, קרקע לא רכשנוּ, משקים חדשים לא הקימוֹנוּ וּמעט העבוֹדה הפּוֹליטית הריאלית הנעשׂית בּארץ על ידי הישוּב עצמוֹ, לא הבינה לוֹ ההנהגה הציוֹנית. מאז נכבּשה הארץ על ידי האנגלים חתר הישוּב בּכל מאמציו לאִרגוּן, ליסוּד אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּארץ. ההנהגה היא ששׂמה מכשוֹלים על דרך הישוּב. רק אחרי מלחמה של שנתים הוּשׂג מאִתה היתר. הנה בּא די-לימה וּמתקלס בּוַעד הלאוּמי, הדוֹרש דעה בּשעה שאין לוֹ עוֹד המאה. ההנהגה הציוֹנית לא הבינה גם לצוֹרך הכי-חיוּני של הישוּב – הגנה עצמית, וגם בּחדשים הכי-חמוּרים לא מִילאה את חוֹבתה.

מיוֹם מינוּי הנציב הסתפּקה ההסתדרוּת הציוֹנית בּעשׂיית רֶקלַמה ולא עשׂתה דבר בּכדי ליצוֹר כּוֹח ממשי בּארץ. מַפּח-הנפש הקיף עכשיו לא רק את הפּוֹעלים, כּי אם את רוֹב חלקי העם בּארץ וּבגוֹלה. עבר-הירדן ניתק מארץ-ישׂראל, האַדמיניסטרציה הקוֹדמת הצוֹררת נשארה על כַּנָה. המשטרה הירוּדה, מרכּז השׂנאה, נשארה כּמקוֹדם. לנוּ היוּ משננים יוֹם-יוֹם, כּי סַמוּאל הוּא איש הצדק. לא הצדק, כּי אם הכּניעה הוּא היסוֹד לעמדת הממשלה. לאחד המסיתים לפרעוֹת בּירוּשלים ניתנה לא רק חנינה, כּי אם משׂרת מוֹשל בּאחת הערים. לאסירי עכּוֹ לא ניתנוּ משׂרוֹת כּאֵלוּ. בּמסי-הארץ וּבמכס יש לנוּ חלק רב, ואין מכּירים בּזכוּתנוּ לקבּל את החלק המגיע לנוּ בּתקציב בּתי-הספר.

הועד הלאוּמי לא זכה לקבּל עד עכשיו את זכוּת הטלת- מסים, זוֹ שישנה לנוּ בּליטא. מזכּיר המשפּטים בֶּנטביטש מיאֵן להכּיר בּזכוּת הקהילה שלנוּ. כּל זה היה עוֹד בּימים הראשוֹנים, “הטוֹבים”. אחרי כּן בּאוּ הימים הרעים: פּרעוֹת יפוֹ. וּמה בּא אחריהם? לא הגנה, לא עזרה, כּי אם פּוֹגרוֹם פּוֹליטי: לכל העוֹלם הוֹדיע הנציב היהוּדי, כּי הבּוֹלשביקים היהוּדים הם שגרמוּ למהוּמוֹת בּיפוֹ. הדבר הנוֹרא בּיוֹתר היה איסוּר העליה. פּוּרענוּת זוֹ עלתה על הכּל. לציוֹנים אמר סמוּאל: מבּלי עליה אין לי כּאן מה לעשׂוֹת. וּברַמְלָה בּעצרת המוֹן הפּוֹרעים החוֹגג הוֹדיע, כּי העליה נעצרה. זהוּ הגמוּל בּעד הפּרעוֹת. איסוּר העליה קשה לנוּ מהכרזת ג' בּיוּני ואף מבּיטוּל הצהרת בּלפוּר; בּלי עליה יש להצהרוֹת לא רק ערך אַפסי, כּי אם שלילי: הן מעוֹררוֹת נגדנוּ את משׂטינינוּ מבּלי שינָתן לנוּ פּתח תקוה לשינוּי המצב. עלינוּ להכריז פּה, כּי את זכוּתנוּ לעלוֹת לארץ לא יגזוֹל שוּם שלטוֹן מאתנוּ. לא נוֹדה בּשוּם מנדט, שנעילת שערי הארץ בּעדנוּ כּרוּכה בּוֹ.

אחרי-כן החלוּ הרדיפוֹת, מכוּוָנוֹת כּאילוּ נגד האגף השׂמאלי, אך מיוּעדוֹת בּאמת כּלפּי יהוּדים בּכלל. ההנהגה הציוֹנית שתקה וחטאה בּזה.

אחרי הפּוֹגרוֹם בּא “משפּט הצדק”. משפּט של אסירי-עכּוֹ הוּא כּאַיִן לעוּמתוֹ. חוֹבה עלי להזכּיר מבּמה זוֹ את משפּט רצח בּרֶנֶר. ארבּעה חדשים עברוּ מיוֹם שנרצחוּ בּרנר וחבריו, ודבר לא נעשׂה בּכדי לגלוֹת את עקבוֹת הרוֹצחים. איני יוֹדע אם בּאוּלם זה יוֹדעים כּוּלם, מה היה בּרנר לנוּ, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל. אחרי כּל המחאוֹת והדרישוֹת והאינטֶרפֶּלַציה בּפּרלמנט האנגלי לא נקפה הממשלה אצבּע בּענין זה, בּה בּשעהשילדים בּיפוֹ יוֹדעים את פּרטי הרצח. על דבר זה הנוֹגע בּעמקי נשמת העם אין לחשוֹת.

ההסתדרוּת הציוֹנית, תחת לעוֹרר את כּוֹחוֹת העם, דיכּאה את הבּעת המחאה והמרי. בּעתוֹנוּת הציוֹנית החלה להישָמע אמירת “על חטא”: אנוּ אשמים. וכאן הסכּנה החמוּרה בּיוֹתר ואי-הבנה גמוּרה בּעניני ארץ-ישׂראל. אוּלי אשמים אנחנוּ גם בּפּוֹגרוֹמי אוּקראינה? מוּסר חדש זה יש בּוֹ משוּם סכּנה מוּסרית והוֹצאת לעז על הציוֹנוּת ועל הישוּב. במשך 40 שנוֹת הישוּב החדש עוֹד לא התנפּלוּ יהוּדים על כּפר ערבי, עוֹד לא קרה מקרה שיהוּדי יתנפּל על ערבי, והנה מַטיפים לנוּ מוּסר, כּי עלינוּ להיטיב את יחסינוּ לערבים, קוֹראים לרֶביזיה וליחסים חדשים וכדוֹמה. שני אנשים אבדוּ לנוּ בּשנוֹת המלחמה, אשר חלמוּ את חלוֹם אַחֲוַת העמים השֵמיים – יהוֹשע בַּרְזִלַי ²וּמיכאל הַלפּרין ³. בּכל ספרוּת הפּוֹעלים בּארץ נשמעוּ דברי אַחוָה ושלוֹם עמוּקים. הפּוֹעל העברי נתן את תשוּבתוֹ: חיי העמים השוֹנים בּארץ-ישׂראל צריכים להיבּנוֹת על יסוֹד האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית הרחבה. רק אז יהיה אפשרי משׂא-וּמתן אנוֹשי בּין שני העמים. רב המרחק בּינינוּ וּבין הערבים עד שנבוֹא לכפר ערבי לדבּר אִתם לשלוֹם – תלוּיים לנוּ חַיינוּ מנגד. עלינוּ להבטיח את בּטחוֹן חיינוּ, רק אז יהיה הבּסיס למשׂא-וּמתן. אסוּר לוַתר על שאיפתנוּ להיוֹת הרוֹב בּארץ. התעמוּלה הנַעשׂית נגדנוּ בּארץ-ישׂראל מזדייפת לתנוּעה לאוּמית, בּכל הפּעוּלה האוֹיבת הזאת חָלוֹת ידים זרוֹת. התזכּירים המוּגשים לממשלה האנגלית בּשם הערבים נכתבים בּיד אירוֹפּית.

שני הדברים היחידים שזכינוּ בּהם בּשנתים האחרוֹנוֹת הם: עליית החלוּצים וּקניית-האדמה בּעמק. וּשניהם נעשׂוּ בּאיסוּר ולא בּהיתר, נגד דעת השליטים בּהסתדרוּת הציוֹנית. קניית העמק, אינה חדשה, יהוֹשע חנקין ⁴עמל בּה זה 28 שנה. עלינוּ ליצוֹר אפשרוּיוֹת מעשׂיוֹת של פּוֹליטיקה חדשה. בּזמן הראשוֹן של ועד-הצירים נתבּזבּז כּסף רב, אבל נתבּזבז דבר יקר יוֹתר מזה – אָבדוּ אנשים. מכּל עבר פּרצוּ אלינוּ חלוּצים מתנדבים לעליה, לעבוֹדת הישוּב, לקרבּנוֹת. בּרוּר לכּל, כּי הפּעוּלה הפּוֹליטית הנחוּצה בּיוֹתר היא: חידוּש העליה, חיזוּק “החלוּץ”, הגבּרת ההגנה, בּיצוּר העמדוֹת בּארץ.

אלוּל תרפ"א.

---

אל הפֹּועלים היהוּדים בּאמריקה

מאת

ברל כצנלסון

¹

כּל מי שהסתכּל קמעה לחייו של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי בּמשך חמש-עשׂרה השנים האחרוֹנוֹת, אל חייו הפּנימיים ואל מלחמתוֹ הגלוּיה, נוֹכח כּי יש לוֹ האוֹמץ לדבּר אמת וּבלב גלוּי לא רק נוֹכח מתנגדיו כּי אם גם בּיחס אל עצמוֹ. מוֹרנוּ ורבּנוּ יוֹסף חיים בּרֶנֶר, אשר עליו נאמר “את חָליֶנוּ הוּא נשׂא”, אשר כָּאַב את מַכאוֹבינוּ, היה לוֹ הכּוֹח לפתוֹח את כּל פּצעינוּ מבּלי רחמים ועל ידוֹ חוּנכנוּ.

וּבבוֹאנוּ אליכם יש לנוּ הצוֹרך לספּר גם לכם את אמיתנוּ, את כּל האמת. לא נתאר לכם את חיינוּ כּאידיליה. אדרבּא, אנוּ נגלה את כּל הבּקעים הטרַגיים שבּקיוּמנוּ. וּבדַבּרנוּ בּגילוּי-לב עלי להגיד לכם למִצעדנוּ הראשוֹן כּי תפקיד שליחוּתנוּ פּה כּבד. בּאנוּ הנה לבַצע בּעזרת פּוֹעלי אמריקה את יסוּד בּנק הפּוֹעלים, שתעוּדתוֹ להיוֹת גוֹרם גדוֹל בּישוּב העוֹבדים וּבעליית העוֹבדים לארץ. אבל לא זה בּלבד. תפקידנוּ הקשה בּיוֹתר הוּא להביאכם לידי הבנת עניננוּ. אני רוֹצה כּי לא תטעוּ בּנוּ. ודאי בּאוּ לפניכם שלוּחים רבּים של קהילוֹת יהוּדיוֹת לשם “רֶליף”, וּמוּבטחים אנוּ כּי אילוּ לא בּאנוּ אלא לשם כּך ודאי היה תפקידנוּ הרבּה יוֹתר קל. יהוּדים רחמנים בּני רחמנים הנם. אוּלם לא בּאנוּ לעוֹרר בּכם שוּם רגשוֹת-רחמנוּת. יֶאָמרוּ הדברים גלוּיים. הפּוֹעל העברי בּארץ-ישׂראל אינוֹ זקוּק לחסדים. הוּא “עוֹשׂה את חייו”, כּמבטא השגוּר פּה בּלשוֹנכם ואוּלי לא רק למען עצמוֹ בּלבד.

לא כּמקבּלים בּאנוּ אליכם כּי אם כּנוֹתנים. בּאנוּ כּי עמנוּ ההרגשה שיש לנוּ מה לאמוֹר לכם; כּי בּעבוֹדתנוּ בּארץ אנוּ יוֹצרים לא רק את חיי הפּוֹעל שלנוּ כּי אם גם אפשרוּיוֹת-עבוֹדה בּעד עשׂרוֹת אלפים פּוֹעלים וּזקוּקי-עבוֹדה, המתדפּקים על שערי הארץ, וּמי יוֹדע, אוּלי גם למענכם.

חמש-עשׂרה שנה עבדנוּ חרש, סגוּרים, עד אשר חשנו בּנוּ, בּתוֹצאוֹת עבוֹדתנוּ, את הכּוֹח ואת הזכוּת לצאת אל ציבּוּר העוֹבדים הרחב. בּאנוּ אל הארץ בּתחילה יחידים, איש לנפשוֹ, מי שצרוּ לוֹ מסגרוֹת החוּגים השוֹנים, אלה אשר לא יכלוּ להירָגע על ידי השיטוֹת והתוֹרוֹת השוֹנוֹת. נשׂאה אוֹתנוּ המשיכה אל האדמה, ל“בית”, לפדוּת. החשבּוֹנוֹת הכי-כּבדים היוּ לנוּ עם עצמנוּ. מצאנוּ סביבה אשר התיחסה אלינוּ בּלעג; האם אלה יעבוֹדוּ? האלה יִכשרוּ לדבר-מה? “יעבדוּ נכרים”. ועלינוּ היה לרכּוֹש את הזכוּת על העבוֹדה. זה עלה לנוּ בּיסוּרי גוּף ונפש, והיסוּרים האלה הביאוּנוּ אל בּריאת משק סוֹציאליסטי, אל הקבוּצה.

בּכוָנה תחילה אני משתמש בּבּיטוּי הארץ-ישׂראלי “קבוּצה” ולא בּקוֹאוֹפּרציה אוֹ קוֹמוּניזם. המוּשׂג קוֹאוֹפּרציה אינוֹ הוֹלם את קבוּצתנוּ, משוּם שהקוֹאוֹפּרציה עוֹסקת לרוֹב בּקניה וּמכירה משוּתפת, וּקבוּצתנוּ מכילה בּה עבוֹדה משוּתפת, מטבּח, חיים תרבּוּתיים וציבּוּריים וחינוּך-ילדים.

אינני משתמש גם בּמוּשׂג קוֹמוּניזם, משוּם שמוּשׂג זה קָרַם בּזמן האחרוֹן עוֹר ספֶּציפי-פּוֹליטי צר, בּה בּשעה שתוֹכן חיי הקבוּצה הוּא הרבּה יוֹתר קרוֹב אל הקוֹמוּניזם המשקי האמיתי. טעוּת היא בּידי אלה החוֹשבים, כּי כּל ענין הקבוּצה אינוֹ אלא הַמצאה יפה של בּעלי-סברה, אידיאַליסטים, יחידים. אילוּ היה הדבר בּאָמְנָה כּן היה הענין מכּבר מוֹציא את נשמתוֹ. יוֹתר מדי עקוּבּה היא דרך החיים המשוּתפים של בּני-אדם, יוֹתר מדי סתירוֹת ותקלוֹת שנוֹכחנוּ בּהן על עצמנוּ וּבשׂרנוּ כּרוּכים בּה בּקבוּצה לפי שעה. ואף על פּי כן היה דבר-מה בּחיינוּ שחִייבָנוּ והביאָנוּ לצוּרת עבוֹדה וחיים מאוּחדים אלה. הקבוּצה היתה להוֹפעה סטיכית, היא גדלה בּכוֹח סטיכי על אף כּל המכשוֹלים. וּדמוּת חיינוּ וצלמם שימשה דמוּת לצוּרוֹת המשק והעבוֹדה של רוֹב העליה החדשה. הצרכים החדשים רק הרחיבוּ את הקבוּצה וּבראוּ את טיפּוּס “גדוּד העבוֹדה”, המכיל בּקרבּוֹ מאוֹת אנשים, החיים חיים משוּתפים בּמקוֹם העשׂרוֹת שחיוּ יחד עד עתה.

נפש קבוּצתנוּ קשוּרה בּנפש הערך הסוֹציאלי האנוֹשי של העבוֹדה, של העבוֹדה הבּלתי משוּעבּדת. פּוֹעלנוּ אינוֹ רוֹצה לעבוֹד בּעד אחרים, תחת מרוּתם של אחרים, הוּא רוֹצה לעבוֹד עבוּרוֹ, עבוּר החברה, עבוּר עם-עוֹבד, ולחוּש את כּוֹחוֹ, את כּוֹח העבוֹדה. וּמתוֹך כּך גדלה השאיפה בּקרב הפּוֹעלים להיוֹת פּוֹעל טוֹב, להשתלמוּת עצמית, לדאוֹג לפוֹריוּת העבוֹדה, לרכישת כּלי-עבוֹדה משוּבּחים, לקדם את המשק. כּי לא “מירוּק” העבוֹדה היא לנוּ כּי אם הוָיה. וּמצב האדם וערכּוֹ בּחברתנוּ תלוּי ונערך לפי יחסיו אל עבוֹדתוֹ, לפי מַדרגתוֹ אשר הגיע בּהשלמת עצמוֹ בּעבוֹדה. בּיסוּרים רכשנוּ את אשר בּידינוּ כּיוֹם הזה, וזה רחוֹק מאד, רחוֹק עוֹד מתכלית השלימוּת.

אוּלם עלי לספּר לכם, כּי זוּלת המצוּקוֹת הכּלכּליוֹת והפּוֹליטיוֹת שעברוּ עלינוּ עקב התנאים הקיימים, עקב המציאוּת, סבלנוּ, יסוּרי-חינם, מכּם. ערירים, מיוּתרים הרגשנוּ את עצמנוּ שנים בּקרב העוֹלם היהוּדי. אנוּ ריתקנוּ את עצמנוּ לעבוֹדה. חיכּינוּ לבוֹא מחנוֹת חדשים, אשר יגבּירוּ את כּוֹחנוּ, אשר ימשיכוּ את עבוֹדתנוּ. תחת זה סַבּוּנוּ לעתים קרוֹבוֹת עלילוֹת דברים, שקרים מַחפּירים וחוֹסר הבנה נוּקשה, קהה. אוּלם גם בּמוּבן זה הגַחנוּ סוֹף סוֹף למרחב. הנה בּאים אלינוּ, נחלצים אלינוּ לאלפים ממיטב בּנינוּ, מן הרעננים, הטהוֹרים וּמאמיצי הרצוֹן שבּקרב בּני עמנוּ. הם עוֹברים דרך יַמים וּמדבּריוֹת, דרך מים וּגבוּלים וּבבוֹאם אלינוּ הם בּאים כּחברים מסוּרים בּלב ונפש. אנוּ, זקני הפּוֹעלים, הוֹלכים ונבלעים בּתוֹך זרם הכּוֹחוֹת הרעננים, הנמלטים מתוֹך החוּרבּן הגדוֹל, ורק עם בּוֹאם, בּקשר עם הפֶּרספֶּקטיבוֹת הנשקפוֹת לנוּ אנוּ חשים את התוֹכן האמיתי ואת טעם עבוֹדתנוּ.

ועל דרך אפשרוּיוֹת העבוֹדה, על אוֹדוֹת העזרה שיש בּידכם להביא לנוּ למען הכשיר את אפשרוּיוֹת העבוֹדה, עלינוּ לדבּר עמכם. עד היוֹם הזה היתה קיימת לפניכם ארץ-ישׂראל כּאידיאה מוּפשטת ואוּלי כּתיאוֹריה בּלבד. אנוּ מביאים לפניכם מציאוּת. אנוּ בּאים אליכם מארץ-ישׂראל ממשית, עוֹבדת וחיה, אין אנוּ עוֹד רבּים כּי אם משמוֹנה עד עשׂרת אלפים פּוֹעלים מאוּרגנים. אוּלם הננוּ כּבר גוּף אוֹרגַני המסוּגל לצמוֹח, העוֹמד בּגידוּלוֹ. מידת גָדלוֹ תלוּיה, בּהרבּה, בּכם.

פּה, בּאוּלם הזה, נאספוּ רק חלק קטן של הפּוֹעלים היהוּדים אשר בּניוּ-יוֹרק. לרבּים ודאי אין קוֹלנוּ מגיע עדיין. אוּלם זה לא יפחידנוּ. הן זה הוּא גוֹרל כּל אידיאה רבוֹלוּציוֹנית. אנוּ רגילים להיוֹת מוּעט. מעוֹדי הנני בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית ועוֹדני זוֹכר את הימים, שלימוּד ה“גראמוֹטה” ² הרוּסית עמד בּראש העבוֹדה התרבּוּתית בּין הפּוֹעלים. וּבגוֹרלנוּ עלה להילָחם בּעד קריאת “חיים משרת” ³ בּמקוֹם קריאה הרוּסית. עוֹדני זוֹכר את הימים, בּשעה שנחמן סירקין היה “המשוּגע” היחיד בּקרב הפּוֹעלים שהגה בּרעיוֹן ארץ-ישׂראל. זה לא יפחידנוּ.
בּארץ-ישׂראל חי ועוֹבד עמנו פּוֹעל זקן, הוֹגה, אישיוּת מאירה, א. ד. גוֹרדוֹן ⁴. הוּא היה אוֹמר לנוּ: “למען יצטרף מנין צריך כּי הראשוֹנים לא יעזבוּ את מקוֹמם, שיהיה להם הכּוֹח לחכּוֹת; שהרי אם יתפּזרוּ אחד אחד ויאמרוּ לשוּב בּהתאסף הציבּוּר – המנין לא יצטרף לעולם”. ידענוּ לחכּוֹת. אנוּ בּארץ היינוּ למנין. האם נכוֹנים אתם להצטרף אלינוּ בּכל מַהוּתכם, בּאמת?

כּסליו, תרפ"ב.

---

דברים

מאת

ברל כצנלסון

דברים

מאת

ברל כצנלסון

---

מתקופת המדורים הקודמים שלא נכללו בהם

מאת

ברל כצנלסון

מתקופת המדורים הקודמים שלא נכללו בהם

מאת

ברל כצנלסון

---

רשימוֹת מגידוּל ירקוֹת בּכנרת בּשנת תרע"ו

מאת

ברל כצנלסון

¹

(דוּגמאוֹת מרישוּמי-החלקוֹת)

עגבניוֹת, שִלְהֵי קיץ תרע"ו

חלקה 1.

הזרע: ג' זנים: א. ממקוה-ישׂראל, פּשוּט וּמבוֹרר; ב. ערבי מגליל העליוֹן, מכּפר-הורא; ג. “פּלא השוּק”, מפּרי כּנרת וגָליל העליוֹן.

המַשתלוֹת הוּכנוּ ונזרעוּ מ-12 אב עד 9 אלוּל.

הנביטה – 17 אב. וכן כּל הנביטוֹת בּמשך 4–5 ימים.

שטח האדמה – כּדוּנם וחצי.

הכשרת הקרקע. האדמה – אדמת שׂדה (ולא גן) הוּצפה מים, זוּבּלה ונחרשה היטב לפני השתילה.

השתילה בּשוּרוֹת ישירוֹת, בּשתי ועֵרב, בּמרחקים של מטר על מטר.

ימי השתילה – 22, 29 אלוּל, 8, 21 תשרי (כּארבּעים יוֹם אחרי הזריעה).

הקליטה – טוֹבה. קליטה א' – 26 אלוּל. קליטה ג' – 13 תשרי. איזה מחַבּל בּלתי-נתפּשׂ קוֹטם את ראשי הגבעוֹלים, סמוּך לקליטה.

השקאות: 22, 24, 29 אלוּל, 8, 11, 20, 25, 30 תשרי, 2 חשוָן, 24 כּסליו. בּסך הכּל – 10.

פּירוּר הקרוּם בּתלם – 26 אלוּל.

עידוּר א' וקילטוּר – 16–18 תשרי.

קילטוּר ב' וכיסוּי תלמים, בּחיכּוּי לגשם, בּ-11 חשוָן. לפני הקילטוּר הפנוּ וסילקוּ את הבּדים הצדה, ואף-על-פּי-כן היה קשה לקַלְטֵר.

עידוּר ג' ותילוּל חָזק – 19–20 חשון. המַלבּן הכי-צעיר קיבּל את התילוּל ב-2–3 כּסליו.

תנאי העיבּוּד – קלים ונוֹחים. אפשרוּת הקילטוּר בּשתי ועֵרב קימצה הרבּה בּעידוּר וְהֵקַלָה את העבוֹדה. השתילה הישרה שמרה על השׂיחים מפּני הפסדים בּשעת קילטוּר.

הפּריחה – מראשית חשון, כּארבּעים יוֹם אחרי השתילה. בּ-12 חשון צוּין, כּי יש כּבר פּריחה הגוּנה, אַשכּוֹלוֹת וגם פּרי צעיר, ירוֹק.

מחלוֹת. חשש-מחלה נגלָה בּ-18 חשון. הקליפּה בּקצה הגבעוֹל, בּצמרוֹת הבּדים הצעירים, מַאפירה, מַשחירה. זה מזכּיר את ראשית המחלה שהסתערה על העגבניוֹת בּאביב תרע“ו. הכּתם האפוֹר לא העמיק לפי שעה לחדוֹר פּנימה. מלבד זה נגלָה גם מספּר שׂיחים עם עלים מגוּשמים, מכוּוָצים, מקוּפּלים, מַחוירים וכישוּתיים. למחרת היגָלוֹת המחלה ניסוּ לזמוֹר את קצוֹת הבּדים המַשחירים וחדלוּ. חסוּ על האשכּוֹלוֹת הרבּים, וגם העבוֹדה רבּה מאד. מתרבּה מספּר השׂיחים קמוּטי-העלים. מתחת בּגבעוֹלים מתרבּוֹת השׂערוֹת הלבנוֹת. דוֹמה שגם זהוּ אחד הסימנים למחלה הנ”ל.

21–22 חשון. המחלה גוֹברת. זריקת-בּוֹרדוֹ: גפרית-נחוֹשת אחוּז וחצי. סיד שָׁחוּק בּכמוּת כּפוּלה. אוּלם בּתוֹך כּמוּת זוֹ של סיד יֶשנן אבנים, שאינן נמַסוֹת. ריאַקציה של חוּמצה לא נתקבּלה – לפי הבּחינוֹת שלנוּ – גם כּשנתתי סיד פּחוֹת משיעוּר כּפוּל. הזריקה מוּצלחת והריסוּס יפה. השׂיחים מגוּדלים וּבוֹלעים הרבּה זריקה. בּסך-הכּל קלטה הזריקה גפרית נחוֹשת וכשמוֹנה פּחים מים.

25 חשון. המחלה אינה מתפּתחת. 16 כּסליו – מתרבּים העלים הצהוּבּים בּתחתית השׂיחים.

בּשעת האסיף נמצאוּ בּפּרי עגבניוֹת אחדוֹת, בּוֹדדוֹת, עם כּתמי רקבוֹן לח, שחוֹר, כּאלה שהיוּ בּאביב. גילוּיים אחרים של המחלה לא בּאוּ. הגבעוֹלים בּתחתיתם אפוֹרים מאד, וּכאילוּ מכוּסים איזה טחב כּהה.

אוֹרוֹבַּנְכָה² – הסוּג הקטן, הכּחלחל Phailipea mutely נתגלה מראשית כּסליו.

עקירת האוֹרוֹבַּנכה בּקלשוֹן-העידוּר, לפי הנסיוֹן של אֶשתקד, 17–19 כּסליו. עוֹלה להוֹציא את כּל אחד על שרשיו, לפעמים גם עם נימת-שוֹרש של עגבניה. רק אז אתה בּטוּח בּהחלט, כּי נפטרת מהאוֹרוֹבּנכה. בּזהירוּת ידוּעה וּבהסתגלוּת עוֹלה הדבר על פּי רוֹב לבלי לזעזע הרבּה את העגבניה עצמה.

בין האוֹרוֹבּנכה יש כּאֵלוּ שכּבר הִזְרִיעוּ, יש אכוּלים על ידי מַזיק, ויש גם רקוּבים. כּמוּת האוֹרוֹבּנכה גדוֹלה מאד.

עקירת אוֹרוֹבּנכה בּשנית – 30 כּסליו. וגם אחרי עקירה זוֹ נפוֹצה האוֹרוֹבּנכה שוּב, בּראשית טבת, ונמשך קיוּמה בּמשך כּל הזמן של קיוּם החלקה. עָיְפוּ לעקוֹר אוֹתה וחדלוּ.

תנאי הגידוּל. בּראשוֹנה היוּ התנאים נוֹחים בּכּל: הזיבּוּל, ההשקאוֹת התכוּפוֹת, העיבּוּד בּזמנוֹ, והחלקה היתה נהדרה בּיפיה, בּרענַנוּתה, בּפריחתה הטוֹבה. ב-7–9 חשוָן ירד גשם ראשוֹן, קטן וּבלתי-מספּיק. מאז לא קיבּלוּ העגבניוֹת מים. בּמקוֹם הגשם השני המקוּוה בּאוּ מ-26 חשון סערוֹת הקָדִים ונמשכוּ זמן מרוּבּה, בּהפסקוֹת. כּל הזמן הזה עמדה השאלה: אם יש צוֹרך בּהשקאה ואם לָאו, פּסחוּ על שתי הסעיפּים, ולא הכריעוּ. ב-15 כּסליו כּבר התכּוֹננוּ והכינוּ הכּל להשקאה, כּשראוּ שהתקוה לגשם נכזבת, אבל השמים התקדרוּ, ירד גשם של וחדל. נדחתה ההשקאה ויחד אִתה נדחָה גם הגשם. בּמשך הסערוֹת האֵלוּ וּפחד המחלוֹת נהפּך הוֹדה של החלקה לחרדה. נתרבּוּ העלים והבּדים הנוֹבלים, שׂיחים קמוּטים ונוֹבלים, וסוֹף סוֹף נאלצוּ, אחרי כּל הציפּיה לגשמים, להשקוֹת בּ-24 כּסליו, ערב חנוּכּה! – לא הספּיקוּ לכסוֹת את התלמים אחרי ההשקאה – והתחילה הרביעה האמיתית מא' טבת שנמשכה 11 יוֹם ((5.I–25.XII ונתנה 202.3 מ"מ מים. בּמשך כּל הזמן הזה והימים של אחרי הרביעה עמדוּ העגבניוֹת כּחוּלות ורוֹעדוֹת מקוֹר, בּתוֹך התלמים הפּתוּחים. הגשמים בּאוּ תכוּפים ולא נתנוּ לסגוֹר את התלמים. 21 טבת, כּשהאדמה עוֹד היתה רטוּבּה קילטרוּ וכיסוּ את התלמים. הקילטוּר התנהל בּקוֹשי רב, מפּני הרטיבוּת. בּקילטוּר זה בּרטיבוּת היה גם חשש של הפסד, ואוּלם הפּחד מפּני הגשמים הקרוֹבים והבּאים בּתכיפוּת אילץ לבלתי דחוֹת.

הפּריהּ. עגבניה אדוּמה ראשוֹנה – 6 כּסליו. יש מתקרבוֹת להאדים.

אסיף ראשוֹן – 11 כּסליו, 4 חדשים לזריעה.. 15 כּסליו – אסיף של 3 תיבוֹת-נפט. 18 כּסליו – סידוּר עגבניוֹת ירוּקוֹת בּתבן להקדים את ההסמקה. טבת: 7, 12, 13, 15, 18 – אסיפים גדוֹלים, כּ-72–86 ק"ג מדי פּעם, מַאדימוֹת. 23 טבת – אסיף של. משבט הוֹלך האסיף וּפוֹחת.

אסיף אחרוֹן – 26 שבט. פּרי לזרע הוּרד בּשני חדשי כּסליו וטבת.

הַסְמָכָה. ניסוּ להסמיך מַלבּן אחד, את הכי-צעיר (נשתל 21 תשרי) – 13–15 כּסליו. צוּרת ההסמכה: תוֹקעים מסביב לכל שׂיח 5–4–3 יתדוֹת נמוּכוֹת הסוֹעדוֹת אוֹתוֹ, לבל יזחַל על פּני הארץ. ההסמכה יחד עם הכנת היתדוֹת נמשכוּ ¾2 ימי-עבוֹדה. מראה המַלבּן המוּסמך היה יפה, אבל לא חזק. רוּחוֹת, עידוּרים, קילטוּר הפּילוּ את היתדוֹת. ושוּב לא תיקנוּ אוֹתן. בּעבוֹדה זוֹ עוֹד אפשר היה להתמַחוֹת ולעשׂוֹתה בּיֶתר הצלחה. 3 טבת, צוּין, כּי בּחלקה המוּסמכה יש עגבניוֹת המַאדימוֹת יפה מאד והאוֹדם שלהן – אַרגָמן, אביבי. ועדיין לא הוּברר, אם זוֹהי פּעוּלת ההסמכה והאוֹר המַספּיק אוֹ רק מקרה הוּא שלא הקדימוּ להסירן והִשהוּן על השׂיחים? האסיף נמשך בּחלקה זוֹ, הכי-צעירה, אחרי כּל החלקוֹת, והפּרי היה יפה, בּזמן שבּאחרוֹת כּבר הוּרד לגמרי. וגם את זה יש לתלוֹת בּגיל, בּצעירוּת החלקה וּבזַן המוּצלח. ואוּלם דבָר אחד בּרוּר, כּי הפּרי נשמר בּנקיוֹן וּביוֹבש.

קץ החלקה מיהר לבוֹא. רוֹב השׂיחים מתוּ, וּכאילוּ פּתאוֹם. רק בּוֹדדים נשארוּ ירוּקים וּמַבטיחים. לכתחילה התכּוֹננוּ לזמוֹר את החלקה כּוּלה, אוֹ חלק ממנה, וּלעבדה לאביב. אבל החוּרבּן הפּתאוֹמי של החלקה היה איוֹם וּבוֹלט מדי, שיהיה שוֹוה לטפּל בּה. החליטוּ להשאיר בּחיים וּבעיבּוּד רק את המַלבּן המוּסמך, הכי-צעיר, וכבר עישׂבוּהוּ. ואוּלם אחר כּך, מחוֹסר תקוה, הזניחוּ גם אוֹתוֹ. אמנם בּראשית שבט התחילוּ כּמה שׂיחים להוֹציא ענפים חדשים, אבל בּשביל בּוֹדדים אלה לא היה שוֹוֶה לעבּד את כּל החלקה. בּראשית אדר חרשוּ את החלקה – החרישה היתה קשה – והכינוּה לזריעת דלעת.

כּמוּת היבוּל וההכנסה:

כּסליו 123 ק"ג – 43 פרנק

טבת 763 " – 270 "

שבט 432 " – 169 "

_____________________

1318 ק"ג – 482 פרנק

העבוֹדה:

אלוּל: הכנה להשקאה ¾2. השקאה ¼2. שתילה ¼1. עידוּר ½1. = ¾7.

תשרי: תילוּם ½1. הכנה להשקאה ½3. השקאה 3. שתילה 2. עידוּר 3. = 13.

חשוָן: השקאה ¾. הכנה ¾. עידוּר ותילוּל ¼4. קילטוּר ¼1. זריקה 2. = 9.

כּסליו: אסיף ½1. הסמכה ¾2. תילוּל ¾3. עקירת אוֹרוֹבּנכה 1. הסרת בּדים כּמוּשים ¾. סידוּר בּדים להשקאה 1. השקאה 1. = ¾8.

טבת: אסיף וּמכירה ¾8. סידוּר בּדים לפני הקילטוּר ¾. קילטוּר ½. = 10.

שבט: אסיף וּמכירה ¾5. סך-הכּל ¼54³ ימי-עבוֹדה.

השוָאוֹת. אשתקד היוּ לנוּ 2 חלקוֹת עגבניוֹת. הראשוֹנה נשתלה 16 אלוּל ואחר כּך בּמילוּאים. קיבּלה 9 השקאוֹת עד 11 חשון. הפּרי הראשוֹן – 23 כּסליו, האחרוֹן – 30 שבט. החלקה היתה חוֹלָנית וּמדוּלדלת. עבוֹדה השקיעוּ בּה 17 יוֹם. היבוּל – משטח של חצי דוּנם – היה. הביאה הפסד גמוּר. חָלתה הרבּה בּקמיטת העלים.

חלקה ב' נשתלה בּ-11 חשון. פּרי ראשוֹן – 9 שבט. הספּיקה לתת עד הקוֹר – ועמדה. עיקר פּרייתה בּאביב. סבלה הרבּה ממחלוֹת (רקבוֹן חלל-הגבעוֹל. כּתמים אפוֹרים בּקליפּת העלים והגבעוֹלים המַעמיקים לחדוֹר). שתי המחלוֹת נתגלוּ אחרי עבוֹר הקוֹר בּאדר ב'. החוֹם הגדוֹל של חצי אייר קיפּד את חייה. האסיף האחרוֹן – 10 סיון. כּמוּת היבוּל כּוּלוֹ – משטח של 2 דונם – . ימי עבוֹדה ½49. זיבּוּל בּתלמים.

כּמוּת היבוּל לדוּנם בּשלוֹש החלקוֹת: א) –. ב) –. השנה –.

הערוֹת וּסברוֹת בעקב העבוֹדה

א. התילוּל המצוּין, שניתן לעגבניוֹת תיכף לאחר הגשם הראשוֹן, מי יוֹדע אם היה להן לברכה. בּעוֹנת הרוּחוֹת המיבּשוֹת הוֹעיל הוּא להרבּוֹת את שטח ההתנדפוּת. את שטח היניקה לא הגדיל מחוֹסר רטיבוּת.

ב. מציפּיה לגשם לא השקוּ את העגבניוֹת בּמשך זמן רב, והגשם הכזיב. תוֹחלת נכזבה זוֹ נמשכה דוקא בּעוֹנה קשה, בּעוֹנת הַקָדִים, שנגדה היה צריך למִצער להגן על הצמח בּמקצת בּעזרת ההשקאה.

ג. מה היתה סיבּת החוּרבּן הפּתאוֹמי של החלקה וכליוֹן רוֹב השׂיחים? האִם החלישה אוֹתם הפּריה הרַבּה בּיוֹתר? או הַדריכה הרבּה בּאסיף, בּחוֹסר עיבּוּד בּימוֹת הגשמים, הכבּידה עליהם? דבר-מה קרה פּה שלא עמדנוּ עליו.

ד. כּיצד להילָחם בּאוֹרוֹבּנכה? האם בּעקירת-קלשוֹן גמוּרה, כּמנהגוֹ, אוֹ אפשר להסתפּק בּקטימַת התִפרחוֹת, כּדעת אחרים? העלוּל הוּא להציץ שוּב אחרי קטימת ראשוֹ? ואם עלוּלים היוֹנקוֹת להמשיך את היניקה גם אחרי שרוֹב הצמח נעקר? וּמתי זרע האוֹרוֹבּנכה עלוּל לנביטה? וּלכמה הוּא שוֹמר את כּוֹח הנביטה?

ה. אֵחרנוּ בּסגירת התלמים. אפשר שזהוּ שגרם הפסד לחלקה. ואוּלם בּהחלט לא נתבּררוּ אצלנוּ התוֹצאוֹת. בּחלקה שכנה אחת היה ההבדל בּין שתילים שנשתלו בּעוֹנת הגשמים בּשטח ישר וּבין אֵלוּ שנשתלוּ בּתלמים פּתוחים – רב מאד. השטוּחים בּמישוֹר עמדוּ הרבּה יוֹתר יפה. מאִידך גיסא, חלקה אחת שכנה שעמדה כּל החוֹרף בּתלמים פּתוּחים וּבלי עידוּר היתה בּראשית אדר יפה וּבריאה. וכן גם אצל הערבים בּסביבה עוֹמדוֹת העגבניוֹת בּעשׂבים וּבלי עיבּוּד עד אדר. בּאדמה שלנוּ, בּכל אוֹפן, יש להזדרז בּסגירת התלמים.

ו. על ערך ההסמכה לא יִתכן עוד לשפּוֹט על פּי עבוֹדתנוּ. ההסמכה נעשׂתה קצת בּאיחוּר וּבלי הקפּדה יתירה. אבל אם בּרוּר כּי בּסביבת כּנרת אין שוּם צוֹרך להסמיך עגבניוֹת אביביוֹת, הנה יש צוֹרך לנסוֹת ולחזוֹר לנסוֹת את ערך ההסמכה בּעגבניוֹת-חוֹרף. ריבּוּי הפּרי ההוֹלך לאיבּוּד מרטיבוּת ורפש דוֹרש את זה.

ז. על תכוּנוֹת הַזְנִים שעיבּדנוּ אפשר היה לעמוֹד בּמקצת. האמוּנה ש“פּלא השוּק” מַבכּיר משאר המינים לא נתאַמתה. הגלילי הבכּיר אצלנו לא פּחוֹת. הפּרי הגלילי מכּפר הוֹרא הצטיין בּגוֹדל. טעם הפּרי לא היה מוּצלח, אבל גם לא גרוּע. הפּרי המִקואי, המצוּלע, לא עשׂה רוֹשם מיוּחד. פּוֹריוּתוֹ אינה רעה, אבל טיבוֹ נמוּך.

ח. ערך הגיל וּזמן הזריעה הוּבלט מאד, אם כּי לא בּמדידוֹת וּמספּרים. המַלבּנים הראשוֹנים, הכי-בּכירים, הקדימוּ לתת והרבּוּ לתת, הספּיקוּ למַדי עד היחָרבם, והם הם שנתנוּ את כּמוּת היבוּל. וּמהם ואילך – הוֹלך ויוֹרד. המַלבּן האחרוֹן, המוּסמך, נתן פּרי יפה, אבל תקוּפת פּרייתוֹ היתה קצרה מאד. ועוֹד יוֹתר היה חזיוֹן זה ניכּר בּמַלבּנים אחרים שלא בּחלקה זוֹ, בּחלקה 2, הם פּרחוּ וּפרוּ בּזמן אי-כּוֹשר וּללא הוֹעיל. כּנראה, שבּעוֹנה זוֹ של עגבניוֹת, שִלְהֵי קיץ, יש קצת להקדים, והמאַחר מסוֹף אלוּל – מַפסיד.

---

בּדיוּן על העבוֹדה התרבּוּתית

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּועידה השביעית של פּוֹעלי יהוּדה בּרחוֹבוֹת

בּדרך כּלל קל מאד להתווֹת תכניוֹת לעבוֹדה תרבּוּתית. מַרבּים לדבּר בּתוֹכנוּ על הצוֹרך באַגרוֹנוֹם נוֹדד. נתקבּלה גם פּעם החלטה, כּי דבר זה עוֹמד בּשוּרה ראשוֹנה של המעשׂים. וּלמעשׂה איננוּ ולא בּמהרה ימָצא. גדוֹל המרחק בּין תביעוֹת הפּוֹעל וההתפּתחוּת האִטית של התנאים המַכשירים את צרכיו. מוֹרה העבוֹדה יבָּרא מתוֹך נבכי החיים לאט לאט.

הוֹצאת “האדמה”² נוֹסדה בּמוֹמֶנט של אחדוּת ההשקפוֹת בּתוֹך עוֹלם העוֹבדים. זה היה בּשנת-עבוֹדה רחבה של הקרן הקימת, בּשנת בּוֹא הבּרוֹן³, אחר הועידה הרביעית, ערב עליה חדשה. אליעזר שוֹחט אמר אז כּי הוֹצאתנוּ תהיה נזיפה חיה לאלה שהיכוֹלת בּידם לעשׂוֹת ואינם עוֹשׂים. נקבּעה פּרוֹגרמה להוֹצאה: חַקלָאוּת, עבוֹדה ויִשוּב, שלא היתה עוֹד בּספרוּת העברית. וּמה היא השאלה למה לוּקחה אבן זוֹ לבנין ולא אחרת? הבּיאוּרים המעשׂיים לבּחירה היוּ: הוֹלך ונוֹלד מעמד חדש ואִתוֹ יחד נוֹלדים צרכים חדשים שאינם לא בּש“ס ולא בּפוֹסקים, גם שאלוֹת מדע בּחיי הטבע והאדם מַעסיקוֹת אוֹתוֹ. כּל הצרכים האלה הוֹלכים וּמתעוֹררים. אמוּנתם בּעתיד הפּוֹעל העברי, אמוּנתם בּמוֹסד הזה אמרוּ להם כּי יש דברים הזקוּקים בּראשיתם לטיפּוּל והם נעשׂים אחר כּך לכוֹח פּוֹעל. שוֹאלים מה להוֹצאת פּוֹעלים וּלספר בּוֹטַני⁴? הסוֹציאַל-דמוֹקרטיה הגרמנית מצאה לנחוּץ להוֹציא את דַרְוִין ושאפה להפוֹך אוֹתוֹ לנחלת-עם. כּל מה שמרחיב את דעתוֹ של הפּוֹעל הרי זה חשוּב לוֹ. אילוּ היתה קיימת הוֹצאת-ספרים חקלאית לפנינוּ, בּוַדאי לא היינוּ בּאים ליסוּד “האדמה”. אמנם לא כּל פּוֹעל מחוּיב להיוֹת בּוֹטַנַאי, אוּלם לעוֹרר את הנטיוֹת רשאים אנוּ וּמחוּיבים. עמדה לפנינוּ שאלת ספר טוֹב בּהכּרת הארץ על אוֹדוֹת חיי הערבים, וגם בּספר זה ראינוּ נגיעה ישרה בּחוּגנוּ. על הצוֹרך בּספר זה נִדְבַּר גם ב”השוֹמר" בּין החברים בּגליל.

תוֹבעים ספר על גידוּל דבוֹרים ועל גידוּל בּהמוֹת, כּאילוּ אין אנוּ מכּירים בּנחיצוּתם, כּאילוּ היה הדבר תלוּי בּידינוּ. אוּלם מה נעשׂה אם ספרים מעין אלה אינם נעשׂים בּידים, ולא על פּי הזמנה, גם אין לוֹקחים וּמריקים אוֹתם מכּלי אל כּלי. מה שהוּנח ונתאַמת בּארץ זוֹ הוּכחש בּארץ אחרת. ספרים מקצוֹעיים נבראים בּמשך דוֹרוֹת מתוֹך נסיוֹנוֹת עבוֹדה והכּרת הארץ.

אדר תרע"ח.

---

ממכתבים אל חברים

מאת

ברל כצנלסון

¹

א

מי יֵדע לפתוֹר את השאלוֹת האלה? האוּמנם מקוֹרנו הוּא שדָלל וּבגד בּנוּ, וטל הילדוּת נדף מאִתנוּ אוֹ זה הדוֹר כּוּלוֹ וּמעשׂיו, וּפעוּלוֹתיו ואִישיו גזוּלים ועלוּבים וזיו השכינה לא יִגַה על ראשינוּ? האוּמנם כּל זה הוּא רק “בּמקוֹם”, רק סוּרוֹגַט? קשה, קשה לחיוֹת בּימים כּאלה בּהרגשוֹת כּאלה. ואני מיוֹם הראשוֹן של כּניסת המנַצחים חי אני בּהרגשה זוֹ של קציצת-כּנפיים, של הכּלל כּוּלוֹ, וגם של הפּרט שלי. הייתי מתנחם אילוּ ראיתי את האחרים בּזיום, בּשִפעָם. אפשר שאזי היה גם עלינוּ נאצל מרוּחם. אוּלם בּכל אשר אֶפנה – מלאכת-כּפּים, פַבּריקַציה. ואם אנחנוּ הזקנים שבּדוֹר עמוּסי התלאוֹת מרגישים כּכה ואַשמתנוּ בּנוּ וליחנוּ הוּא שֶנָס, מדוּע זה הילדים שבּנוּ, אַחינוּ ואחיוֹתינוּ הקטנים, אשר להם עוֹלה עמוּד השחר, מדוּע זה הם כּל כּך יתוֹמים, מדוּע זה אין להם מאוֹר?

ב

בּדבריך אוֹדוֹת ההסתדרוּת לא מיצית את עוֹמק הדברים. לא בּכוֹח הרגע כּוֹחנוּ. ימים יבוֹאוּ וגם עיורים יראוּ ויִוָכחוּ, מה היה התוֹכן הפּנימי של ה“מלחמה” בּעד ההסתדרוּת. איחוּד האנשים לא על יסוֹד של דעוֹת מתהלכוֹת כּי אם על יסוֹד החיים הממשיים, העבוֹדה הכּללית, הרצוֹן הפּוֹעל, – ההבדל הגדוֹל הזה והבּרכה הצפוּנה בּזה עוֹד יתגלוּ. אַל תשאלני אוֹדוֹת אדם פּלוֹני אוֹ אלמוֹני. כּנסת ישׂראל אינה חֲדלָה להיוֹת כּנסת ישׂראל, ואינה מוַתרת על אַחדוּתה גם בּשל פּוֹשעי ישׂראל. וכן תהיה לנוּ גם כּנסת-העבוֹדה אם נזכּה לכך, אם נהיה ראוּיים. אזי יחדלוּ לחַפּשׂ את ה“פּינוֹת החמוֹת” וירגישוּ את הטעם של הנהר השוֹטף. אכן יש מקוֹם בּתוֹך המים הרחבים לזרמים עמוּקים, לזרמים בּפני עצמם, אוּלם אלה אינם חוֹששים למיעוּט דמוּתם על ידי גאוּת-הגלים. יפחדוּ אלה הדוֹאגים לקיוּם השלָטים, אוּלם אַל יֵדע פּחד מי אשר תוֹכן-חיים חי בּלבּוֹ

הייתי רוֹצה בּחליפת-מכתבים קרוֹבה עם רבּים מרֵעינוּ מבּלי כּל כּוָנה רשמית, כּי אם לשם הצוֹרך הפּנימי. בּתוֹך העבוֹדה החברתית גדוֹל הצוֹרך להיזוֹן משׂיחת רעים.

תרע"ח.

---

הספרדים באסיפת הנבחרים

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּין שאר התוֹצאוֹת של הבּחירוֹת, הראוּיוֹת לתשׂוּמת-לב, ישנה אחת, שכּבר הפנתה אליה את כּל הלבבוֹת: האַקטיביוּת הספרדית. זוֹ הפּעם הראשוֹנה מיוֹם הוּחַל הישוּב החדש, אשר המוֹני הספרדים וגם שאר העדוֹת המזרחיוֹת נכנסים לתוֹך חוּג הכּוֹחוֹת הציבּוּריים הפּוֹעלים, היוֹצרים את חיינוּ המדיניים והתרבּוּתיים. וּמה שלא תהיינה עמדוֹתיהם של נבחרי הספרדים בּשאלה זוֹ אוֹ אחרת, אם יקַדמוּ את חיינוּ ואת פּעוּלתנוּ אוֹ יעצרוּ בּעדם, תּהיה השפּעתם על אסיפת הנבחרים הנוֹכחית אשר תהיה, הרי עצם דבר ההשתתפוּת הזאת והקשרים החדשים המתהוים על ידי זה בּין חלקים שוֹנים של ישוּבנוּ – קוֹבעים בּרכה רבּה בּפני עצמם, ורב טוּב צפוּן בּהם לכל עתידנוּ. ואילוּ לא בּאוּ הבּחירות אלא לשם זה, לאוֹשש את הכּוֹחוֹת האלה וּלשַתפם בּעבוֹדת הבּנין, ולעשׂוֹתם אַחראים בּעד עבוֹדת הישוּב – דיינוּ הפּעם. אוּלם אנשים, ואנשי-מפלגה בּיחוּד, אינם מסתפּקים בּכגוֹן זה בּלבד, והרי מנַחשים מכּל צד על תפקידם של הספרדים בּאסיפת הנבחרים, כּאילוּ השם ספרדי כּבר מחַייב שיטה ועמדה מיוּחדה בּכּל, וכל הספרדים זהוּ גוּש אחד, אשר לאשר יטוּהוּ – יפנה, ואינם מסתפּקים בּניחוּשים לבד, כּי אם גם מנסים לקַלֵס וּלשַבּח – ולרכּוֹש את אשר לא הספּיקוּ לרכּוֹש בּבּחירוֹת. מְעַנְיֵן משוּם זה להקשיב, מה אוֹמרים נבחרי הספרדים עצמם.

הנה הד“ר לוי, נשׂיא הסתדרוּת הספרדים, וּמנהל האפּ”ק, יוֹצא וּבא זה כּמה שנים בּחוּגי “הציוֹנוּת” הירוּשלמית. נשמע מה בּפיו: –

“נראה לי שאסיפת הנבחרים כּפי שיצאה מהבּחירות שסוּדרו על ידי הועד הזמַני לא תהיה בּת-קיימא. על פּי מספּרי הבּחירות הרשמיים נראה בּרוּר שלמפלגוֹת השׂמאליוֹת יהיה הרוֹב בּאסיפת הנבחרים וכי תהיה להן השפּעה מכרעת. נראה לי, שבּמצב הענינים הנוֹכחי השפּעה כּזאת תהיה מַזקת. נראה לי שחוֹבת כּל המפלגוֹת המתוּנוֹת תהיה לדרוֹש את הכנסת כּל החרדים ולתת לכל ארבּעים בּוֹחרים חרדים את הזכוּת לבא-כּוֹח”.

אין אנוּ מתוַכּחים עם הד"ר לוי הנכבּד, הידוּע לאחד ממַשׂכּילי העדה הספרדית. אנוּ מקשיבים. האוּמנם זוֹהי “העדה הספרדית”? הנה עוֹד קוֹל.

מר דוד אבישר, מנהל התלמוּד-תוֹרה של הספרדים, כּוֹתב: “חשיבוּתוֹ של ה”בּלוֹק" הספרדי הוּא בּזה שבּוֹ נשתקפה כּל היהדוּת הספרדית לכל זרמיה ולא נעדרוּ בּוֹ גם מוּעמדים אשכּנזיים. מסַדרי הבּלוֹק שאפוּ לבלי תת לתימנים, בּוּכרים וגוּרג’ים להיפּרד ממנוּ. כּאן נראתה הַרמוֹניה-ציבּוּרית עם עבוֹדה משוּתפת בּתקוה שגם להבּא תשׂרוֹר הרמוֹניה זוֹ ותהיה שאיפה ליצירת חיים שלמים ומגוּוָנים. ההגיוֹן הספרדי הפּשוּט והתמים, אשר דרכּוֹ סלוּלה וּבטוּחה, המוֹצא את שביל החיים והיצירה מבּלי העוָיוֹת וּפלפּוּלים ימצא בּ“שׂמאל” תכניוֹת רבּוֹת ישרוֹת וּתמימוֹת לפעוּלה ולעבוֹדה, הרבּה יוֹתר מאשר ימצא בּימין ואפילוּ במרכּז. בּ“שׂמאל” יראה הספרדי את הקלפים גלוּיים, את המחשבה המוּבּעה בּרֵיש גַלֵי, את הרעיוֹן ההוֹלך וחוֹדר עד סתרי העתיד, ויתן להם יד. צאוּ אל ההמוֹן הספרדי והמזרחי ודבּרוּ אִתוֹ על דבר עבוֹדה וּבנין, אִרגוּן וסדרי חיים דמוֹקרטיים ותראוּ שנתוֹן יתן לכם את בּרכתוֹ האמיתית והישרה. ונבחרי ההמוֹנים הללוּ מחוּיבים לעמוֹד על שאיפוֹת בּוֹחריהם וידעוּ מיד לאָן עליהם לנטוֹת ועם מי לעבוֹד. ולעוּמת זה, סעד יוֹתר ימצאוּ הנבחרים הספרדים בּאגף השׂמאלי, בּכל דרישוֹתיהם, מאשר בּמרכּז. יוֹדע השׂמאל – שיהיה הרוֹב בּאסיפת הנבחרים – את היסוֹדוֹת הבּריאים אשר ליהדוּת הספרדית, וּבנטיה טבעית ירגיש גם הוּא, בּכוֹח הפּעוּלה והקידמה אשר ליהדוּת הזאת, ולא ישכּח את בּני הארץ מאז וּמעוֹלם. ותמוֹך יתמוֹך בּהם ויצרפם בּכל וַעדה וּבכל מעשׂה, והגן יגן על זכוּיוֹתיהם בּחרוּף נפש. בּאי-כּוֹח היהדוּת החיה על עמלה ועל יגיע כּפּיה ולא על “החלוּקה” בּצוּרוֹתיה וּבגוָניה השוֹנים, יפגשוּ מבּט אנוֹשי חפשי, מבּאי-כּוֹח אגף העבוֹדה אשר בּזיעת אפּיהם, בּחלבּם וּבדמם יוֹצרים את חייהם – חיינוּ הכּלליים והפּרטיים. נזכּוֹר נא זאת וּבעינים פּקוּחוֹת נגש לעבוֹדה. בּקשתנוּ היא רק, שהשׂמאל יתאַחד לחטיבה אחת מוּצקה ויחד עם בּאי-כּוֹח היהדוּת הספרדית יניחוּ את אבן-הפּינה – יסוֹד העבוֹדה והיוֹשר, לבנין הארץ ולתחית האוּמה".

גם אלה דברי ספרדי. לשוא איפוֹא מַקדימים רבּים לעשׂוֹת את החשבּוֹן מבּלי דעת בּעלים. סַדְנָא דְאַרְעָא, כּנראה, חַד הוּא. גם בּין הספרדים וגם בּין האַשכּנזים ישנם המפחדים מפּני אסיפת הנבחרים ו“חוֹששים” כּי לא יהיה לה קיוּם, ואין לבּם כּעת פּנוּי אלא להפחיד את הקהל: הנה ה“שׂמאל” הוֹלך! ויֶשנם גם אחרים הרוֹצים בּעבוֹדה, מקוים לעבוֹדה וּמאמינים בּכנסת ישׂראל עוֹבדת.

אַל נא תְהַלְכוּ עלינוּ אֵימים. הוֹלכים אנוּ בּארץ, כּוּלנוּ, לקראת חיים וּפעוּלה. והחיים והפּעוּלה הם יקָרבוּ והם ירחיקוּ, וּבפגישת-אנשים זוֹ הקרוּיה אסיפת-נבחרים יוֹרוּ הענינים והצרכים את כּל אחד למצוֹא את רֵעוֹ ואת בּן-בּריתוֹ. חלפה, חלפה תקוּפת הגבּאים וּפרנסי-הקהל, וצירוּפי-כּוֹחוֹת והסכּמוֹת בּין פּלוֹני ואַלמוֹני לא יוֹשיעוּ. הקהל שוֹמע, הקהל מקשיב, ועיניו נפקחוֹת: מעשׂיכם יקָרבוּכם, מעשׂיכם ירַחֲקוּכם.

אייר תר"פ.

---

מלפני היציאה

מאת

ברל כצנלסון

¹

(מועידת “פּוֹעלי-ציוֹן” בּוינה²)

וינה, 5 אוֹגוּסט [1920]

כּל המלחמה הנוֹראה מתנהלת אפילוּ לא בּשאלוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת, בּשאלוֹת הפּעוּלה הציבּוּרית, כּי אם סביב לענינים פוֹרמַליים ודקדוּקים פרַקציוֹניים. וכל התהוֹמוֹת, אשר רוֹצים לעבוֹר עליהן וּלהעלימן, מתבּלטוֹת בּכל סעיף פּעוּט של “סדר היוֹם”. הכרח הפּירוּד בּרוּר למַדי לכוּלם.

הטרגדיה היהוּדית מתגלה בּועידה זוֹ בּכל מוֹראה וּבכל גילוּייה השוֹנים. קוֹדם כּל מתגלה הפּירוּד לא רק העיוּני, התָכני, כּי אם פּירוּד אחר לגמרי, אשר אינוֹ תלוּי בּנוּ וּברצוֹננוּ. כּשם שבּשבילנוּ שאלת העבוֹדה המעשׂית בּארץ-ישׂראל וּדרכיה היא מרכּז הענינים, כּך לאנשי מזרח אירוֹפּה שאלת האִינטרנַציוֹנַל והמדיניוּת המַהפּכנית היא עילַת העילוֹת. ואין כּאן רק ויכּוּח עיוּני. הבַּלַדָה של טשרניחוֹבסקי על שני האחים, בּני סַלוֹניקי – אשר לאוֹר בּרק היריה איש את אחיו הכּירוּ, חוֹזרת גם כּאן. חזית מבדילה בּינינוּ, והחזית הזאת היא עוֹד יוֹתר איוּמה, בּאשר היא לנוּ לא רק חזית בּין עמים וּמדינוֹת, ואינה רק ענין של לוֹיאַליוּת פַּטריוֹטית, כּי אם בּאשר היא מוּאָרה אֵש-דת המהפּכה העולמית. וכל פּעוּלוֹתינוּ ונצחוֹנוֹתינוּ ואפשרוּיוֹתינוּ נערכים אצלם, החיים בּתוֹך החזית, בּמידה שלהם, שהיא מדינית וּמוּסרית כּאחת. וגם כּשהם מוּכרחים להוֹדוֹת בּחיוּב מפעלינוּ, הם מחַשבים תמיד שׂכר מצוה כּנגד הפסדה, ויוֹצאים אנוּ החייבים. וּבאוֹתה שעה שהם מביאים לנוּ את הידיעוֹת הכי-מַחרידוֹת על מצב ישׂראל שמעֵבר לחזית, על ההידַלדלוּת הגמוּרה, על חוּרבּן כּל העמדוֹת הכּלכּליוֹת, על ירידה מוּסרית, על מעמד עלוּב של בּטלים וריקנים בּתוֹך חברה המַעריכה רק את העוֹבד, על חוֹסר כּל כּניסה שהיא לתוֹך חיים פּרוֹדוּקטיביים, על עם, הניתּן כּוּלוֹ להֵיעָסק רק בּעבוֹדוֹת של אוֹנס, בּטיאטוּא הרחוֹבוֹת וניקוּי המָחראוֹת, בּאוֹתה שעה הם – שכוּרי המלחמה הכּללית, וּבנצחוֹנה של מַלכוּתם, ורק בּה, הם רוֹאים את עתידנוּ. ואתה רוֹאה לפניך יהוּדים כּוֹאבים, המכּירים בּמציאוּת היהוּדית, החוֹשבים את עצמם ליהוּדים אַקטיביים וּפלשׂתינאים גמוּרים, וידיהם ריקוֹת וכל דרך של פּעוּלה יהוּדית אין לפניהם. ואלה הם הטוֹבים. הגרוּעים – אוֹ שהם ריקנים בּיוֹתר אוֹ שהם עוֹשׂים רוֹשם של שליחי מלכוּיוֹת ותקיפים.

לכאוֹרה מוּכרח לבוֹא הפּירוּד לשנַיִם בּאוֹפן טבעי: אלה הקשוּרים בּהשׂגוֹתיהם וּבפעוּלתם לארץ-ישׂראל ואלה המשוּללים כּל אפשרוּת מעשׂית ונַפשית לפעוֹל יחד אִתנוּ, והם מחכּים לנסים שלא כּדרך הטבע. היינוּ צריכים, כּדרך ההיסטוֹריה שלנוּ, לחַלק את המחנה לשנַיִם, וּלהיפּרד כּידידים, אשר דרכיהם שוֹנוֹת, בּתקוה כּי יבוֹא יוֹם וּמתוֹך החרבוֹת השוֹנוֹת יציצוּ עוֹד אלה אשר ישָארוּ בּחיים – בּמוּבן האישי והארץ-ישׂראלי – ויוֹשיטוּ יד, אבל הזמין לנוּ הקדוֹש-בּרוּך-הוּא עוֹד בּינוֹניים. אם מצד אחד עוֹמדת ארץ-ישׂראל ואִתה אמריקה, אנגליה ואַרגנטינה וּמאידך גיסא – המזרח ואִתם הוינאים והצ’כוֹסלוֹבקים וכוּ' (רוּבּם – ריקים שבּריקים וּבהם גם שׂוֹנאי-ציון ממש, וּמיעוּטם – יקרים וּמסוּרים בּלב ונפש לישׂראל וּלארץ-ישׂראל), הנה יש לנוּ פּוֹלין וגַליציה, הנקלעוֹת בּכף הקלע, המתנַגדוֹת לדרכינוּ אנוּ הריאַקציוֹניוֹת ואינן רוֹצוֹת להיפּרד מאִתנוּ, כּי הן מרגישוֹת את עצמן קשוּרוֹת לארץ-ישׂראל. וצד בּינוֹני זה, הגדוֹל בּכמוּת וּבמספּר של דעוֹת ויש לוֹ בּאמת הסתדרוּיוֹת גדוֹלוֹת (בּרוּסיה – הֶרֶס), מסַבּך את הדברים. גם המצב המדיני הבּינוֹני וההגמוֹניה הרוּחנית השוֹלטת בּארצוֹת אלה אינם נוֹתנים להן לקבּוֹע את מקוֹמן. וכל זה גוֹזל מאִתנוּ כּוֹחוֹת-נפש וּמוֹציא לפי שעה את זמננוּ בּחיפּוּשׂ דרכי-שלוֹם וּפשרוֹת, ללא תוֹצאוֹת.

---

לזכוּיוֹת לשוֹננוּ

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּמשׂרד החשבּוֹנוֹת (Audit) של הרכּבת הוּצאה פּקוּדה זוֹ:

“השׂפה הרשמית של רכּבוֹת א”י היא אַנגלית ועל כּל העוֹבדים בּ-Audit להשתמש בּה בּמשך כּל שעוֹת העבוֹדה. נטיה הצדה כּל-שהיא מהפּקוּדה הנוֹכחית תגרוֹם לענשי המשמעת לעוֹבד אוֹ לעוֹבדים כּאלה. בּבקשה להוֹדיע פּקוּדה זוֹ לכל העוֹבדים בּמחלקתך. חתוּם: אוֹדיתוֹר של רכּבוֹת א"י ".

לזכוּת הלשוֹן האנגלית דוֹאג לא רק הפּקיד הממוּנה על הנהלת החשבּוֹנוֹת בּרכּבת, כּי אם גם… הנציב העליוֹן. הנה אנוּ קוֹראים מפוֹרש בּדין-וחשבּוֹן של “האסיפה הכּללית המשוּתפת הראשוֹנה של לשכוֹת המסחר הארץ-ישׂראליוֹת”:

“ה. מ. הנציב הציע, כּדי להרויח זמן, ומפּני שרוֹב בּאי-כּוֹח היהוּדים של הלשכוֹת השוֹנוֹת יוֹדעים אנגלית אוֹ ערבית, יתרגמוּ רק לשתי השׂפוֹת האֵלוּ, ורק אם החברים העברים יחפּצוּ לדַבּר, יוּכלוּ לדבּר עברית, בּאוֹפן כּזה יקמצוּ הרבּה זמן. ההצעה נתקבּלה”.

הנה כּיצד מבינה הממשלה הממוּנה על המַנדט את פּירוּש הסעיף המַכּיר בּשׂפה העברית כּאחת השׂפוֹת הרשמיוֹת של הארץ. והנה התשוּבה שניתנה מאת הנציב העליוֹן לחברים העברים בּלשכּת-המסחר של חיפה, התוֹבעים מַזכּירוּת עברית.

והחברים העברים הנכבּדים של אוֹתה אסיפה כּללית של לשכוֹת-המסחר מה עשׂוּ בּאוֹתה שעה?

לא אַלמן ישׂראל, בּרוּך השם. הבּעל-בּית היהוּדי, הסוֹחר המשׂכּיל, הנאמן עם כּל קדשי האוּמה, לא בִּייש, חס ושלוֹם, לא הכזיב את מבטחנוּ. מתוֹך עדת-הגבּוֹרים קם האיש אשר קידש שם ישׂראל בּרבּים. הנה מה שמוֹסיף הפּרוֹטוֹכּוֹל לסַפּר: “על פּי בּקשתוֹ של מר ט. מיפוֹ הוּחלט שהדברים שנאמרוּ על ידי הנציב יתוּרגמוּ גם לעברית”.

מר ט. “הרהיב עוֹז בּנפשוֹ” לדרוֹש – עד חצי המלכוּת! – כּי דברי הנציב הללוּ יתוּרגמוּ, כּלוֹמר, שגם אלה החברים שלא זכוּ להיוֹת שייכים אל “הרוֹב היוֹדע אנגלית אוֹ ערבית” יבינוּ אף הם הפּעם למַה כּוּונוּ דברי הנציב. ואמנם הבּקשה “עשׂתה פּרי”. הדברים תוּרגמוּ והחברים היהוּדים כּוּלם, גם אלה מן “הרוֹב היוֹדע אנגלית או ערבית” וגם המיעוּט שאינוֹ יוֹדע – הבינוּ.

הבינוּ והחרישוּ.

אכן, עם חכם ונבוֹן!

אדר א' תרפ"א.

---

מעוֹלם התוֹהוּ

מאת

ברל כצנלסון

¹

לא ינוּם ולא יִישן ה“יהוּדי המלוּמד” השוֹכן בחַצרוֹת הקרֶמל. הוּא יוֹדע כּי על בּעליו “המוֹחוֹת הגוֹיים” אין לסמוֹך. “בּעינים פּקוּחוֹת הַבּט”. מארץ רחוֹקה בּא הֵלֶך להסתוֹפף בּחַצרוֹת האינטרנַציוֹנַל השלישי, ושי יוּבל אִתוֹ, שי אשר יהיה לרצוֹן אדוֹני הקרמל – נתינוּת אֱמוּנים של המוֹני העוֹבדים שם, בּמזרח. אוּלם שוֹמר הסף הנאמן, הקוֹמיסַר היהוּדי המלוּמד מֶרֶז’ין הריח – את ריח… “פּוֹעלי ציוֹן” זעוּמי נפשוֹ, וידע כּי דבק דבר-מרמה בּשַׂלמוֹת האוֹרח, אשר בּא לקחת את הבּרכה. וַישׂא את קוֹלוֹ: “משַטים בּאינטרנַציוֹנַל השלישי, מרַמים אוֹתוֹ, קַ-רַ-אוּ-ל!” וּב“עמעס” המוֹסקבאי (זוֹהי האמת של הקוֹמיסרים היהוּדים כִּכְתבה וכלשוֹנה, להבדיל מה“אוּנזער אמת”) משׂתער המוֹרה העברי מרז’ין על חברוֹ בּא-כּוֹח המ.פּ.ס. (אפשר מ.פּ.ס.ע. – מי בּיניהם יברר?) מבּלי רַחם:

“וּכשבּאים בּשקרים וּמרַמים פּשוּט בּשַרלַטַניוּת לא את מישהוּ סתם, כּי אם את האינטרנַציוֹנַל השלישי עצמוֹ, הרי נהיה הדבר כּבד מנשׂוֹא, ונכנס לתחוּמים של מעשׂי-פּלילים. בּישיבה של הועד הפּוֹעל של האינטרנַציוֹנַל השלישי מכ”א בּספּטמבּר הוֹדיע מאִירסוֹן הלַז קטיגוֹרית, "כּי מפלגתוֹ אין לה כּל שייכוּת אל המפלגה הנַציוֹנַליסטית המפוּרסמת “פּוֹעלי-ציוֹן” (מתוֹך הפּרוֹטוֹכּוֹל הרשמי), זה נאמר גָלוּי בּפני בּאי-הכּוֹח של הפּרוֹליטריוֹן הקוֹמוּניסטי העוֹלמי, ואוֹתם הדברים נשנוּ על ידוֹ בּישיבוֹת הצ.בּ. (הלשכּה המרכּזית) של הסֶקציוֹת היהוּדיוֹת ליד הצ.ק. (הועד המרכּזי) של הר.ק.פּ. (המפלגה הרוּסית הקוֹמוּניסטית). בּאוֹתה ישיבה הסבּיר הוּא, כּי בועידה החמישית של “פּוֹעלי-ציוֹן” בּוינה “היה נוֹכח בּמטרוֹת אִינפוֹרמַציוֹניוֹת” (פּרוֹטוֹכּוֹל של הצ.בּ. מ-16 לספּטמבּר). על שאלת צֶ’מֶרינסקי מהי הפֶּריפֶריה (ההיקף) של המפלגה הפּלשׂתינאית השיב מאירסוֹן, כּי “הפֶּריפֶריה היא בּרוּבּה ערבית” (שם). – – “ועכשיו מתבּרר לנוּ, כּי הוּא פּשוּט שיקר ורימה בּגסוּת את האינטרנַציוֹנַל הקוֹמוּניסטי ואת הצ.בּ.; בּדין-וחשבּוֹן של הבּרית הימנית של “פּוֹעלי-ציוֹן” אנוּ קוֹראים, כּי מאירסוֹן הלך לועידה החמישית לא לשם אינפוֹרמַציה, כּי הפרַקציה הקוֹמוּניסטית בּועידה אָזרה את כּל כּוֹחוֹתיה בּכדי להשׂיג למ.פּ.ס. וּלי.ק.פּ. זכוּת דעה מוּחלטת, אבל שאר חלקי הועידה דחוּ את ההצעה, והועידה אישרה אוֹתן רק בּזכוּת דעה מיעצת. בּרוּר איפוֹא, כּי מאירסוֹן עם הפֶּריפֶריה הערבית שלוֹ רצה להיוֹת חבר בּזכוּיוֹת שווֹת בּבּרית הפּוֹעל-ציוֹנית עוֹד בּטרם נתפּלגה, יחד עם מפלגוֹת-הלגיוֹנים. הוּא, מִסכּן, לא זכה לכך, אוּלם לא בּאשמתוֹ. הוּא את חוֹבתוֹ לפּריפריה הערבית מילא בּאמוּנה, ואם בּישיבת האינטרנַציוֹנַל הקוֹמוּניסטי הוּא סיפּר מַשהוּ אחרת, מה בּכך? רִשמוּ עליו, על הפּוֹעל-ציוֹן, עַוְלה”.

נפלאים דרכי ההשגחה. כּלוּם לקבּלת-פּנים כּזוֹ היה ראוּי בּא-כּוֹחה של עֲרָב וּמצרים מאת מֶרֶז’ין ²וחבריו בּצ.בּ. של הסקציוֹת היהוּדיוֹת? וכי לא נזדמנה להם כּאן אבן-טוֹבה, אשר הפסידוּ בּידים? וּמי עוֹד עלוּל לגלוֹת להם את כּל מסתרי “מפלגוֹת-הלגיוֹנים” כּמוֹהוּ? והנה, – את הניצוֹץ היהוּדי אין לשעֵר – נתגלגלה לוֹ לאדם זה הזכוּת לקַדֵש שֵם “פּוֹעלי-ציוֹן” בּרבּים, להיוֹת מחוּלָל מפּשעינוּ, מדוּכּא מעווֹנוֹתינוּ. האין זאת “מַדרגה”?

והקטיגוֹר הקפּדן מוֹסיף “לגלוֹת פּני הלוֹט”: “יחד עם הציר בּעל זכוּת הדעה המיָעצת של מפלגת מ.פּ.ס. בּקוֹנגרס השני של האינטרנַציוֹנַל מחַדש עכשיו מאירסוֹן את הא.בּ. (אוֹרגַניזַציוֹנס בּיוּרוֹ) העוֹלמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים, זוֹ שנתבּטלה אחרי הועידה החמישית”.

לשוא רוֹעם כּל כּך מרז’ין. אף זוֹהי מַדרגה. מדרגה בדרך אַל–מרז’ין.

אדר א' תרפ"א.

---

מיכה יוֹסף בּרדיצ'בסקי

מאת

ברל כצנלסון

¹

והנה נלקח מאִתנוּ גם הוּא, מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי.

אנוּ פּוֹסעים מקבר אל קבר. היוֹדעים אנוּ, לפּחוֹת, את מי אנוּ מוֹבילים לקברוֹת?

יש אוֹמרים: לא אביוֹן דוֹרנוּ. מי יוֹדע, אוּלי דוֹרנוּ זה הוּא אחד היוֹתר אכזריים, אבל גם אחד היוֹתר חשוּבים שבּדוֹרוֹת שקמוּ לנוּ בּזמן מן הזמנים. וּבכל זאת דוֹר יתוֹם הנהוּ: אינוֹ יוֹדע מי יש לוֹ וּמי הוֹלך מאתוֹ.

זרה לי המחשבה לכתוֹב הַערכה ספרוּתית. אין זה ממקצוֹעי. וגם אין לבּי לזה. הייתי רוֹצה רק לעשׂוֹת “הזכּרת-נשמה”, להזכּיר לרחוֹקים ולמרוּחקים על דבר ה“קרוֹב-הרחוֹק”, כּפי שהיה מכנה את עצמוֹ בּכתביו.

אין את נפשי להיוֹת בּין אלה הנכוֹנים בּכל עת “לענוֹד עטרוֹת” ולקשוֹר תארים, מאוֹתם השכיחים, הגָלמיים, המטוּלאים, המצוּיים בּשוּק, כּי מה שֵם לא כּינוּהוּ אצלנוּ: הניטשֶהאיסטן הראשוֹן, מַנהיגם של הצעירים, המוֹדֶרניסטן, האמן האירוֹפּאי, – כּל אוֹתם השמוֹת הטוֹבים, הבּאים, בּלתי-קרוּאים, מאליהם, עד שאין להיפּטר מהם.

“מנהיג”. מה טעם יש בּכינוּי זה בּיחס אליו. בּימינוּ אלה, שלא צדיק, לא רבּי ולא משוֹרר הוּא המנהיג, אלא כּל פּוֹליטיקאי בּר-בֵּי-רב, היוֹדע “להתקרב” אל איזוֹ מפלגה אוֹ לרכּוֹש לוֹ קיבּוּץ של חסידים. איזה “מנהיג”, כּביכוֹל, היה הוּא, זה “היחיד בּרשוּת הרבּים”, כּמוֹ שהיה מכנה את עצמוֹ בּילדוּתוֹ, זה הסגוּר בּעלייתוֹ, כּפי שהיה בּאחרית ימיו.

אמן אירוֹפּאי מוֹדרני – וּבלי צבעים, בּלי סיפּוּר-המעשׂה כּמעט, בּלי דמוּת הגוּף, בּלי כּל אוֹתה הטכניקה שבּציירוּת האירוֹפּאית. כּאילוּ הוּא מצייר בּסיוּעוֹ של “שֵם המפוֹרש”, בּסגוּלוֹת רוּחניוֹת גרידא.

ניטשהאיסטן – והוּא תלמיד ותיק של החסידוּת, שקוּע כּוּלוֹ בּספרים עתיקים, נפשוֹ עגוּמה למראה “שקיעת” עמוֹ, רוֹאה את עצמוֹ אוּלי אחרוֹן, אך נשמתוֹ – שרשה בּקדמוֹנים, בּדוֹרוֹת עברוּ.

האם לא יוֹתר נבוֹנה הסברה, שאת האמן האירוֹפּאי המוֹדרני הזה יש לציין דוקא בּתארים היוֹתר עתיקים שלנוּ: הצדיק החסיד, “המקוּבּל האלוֹהי”, מי ש“נכנס לפּרדס” ו“שָׂרָה עם אלוֹהים ואנשים”.

שלוֹשה המה שהכניסוּ בידם הברוּכה את החסידוּת אל תוֹך ספרוּתנוּ: בּרדיצ’בסקי, פּרץ, יהוּדה שטיינבּרג. בּאוֹפן כרוֹנוֹלוֹגי היה בּרדיצ’בסקי הראשוֹן. אבל לא זה העיקר. מה שחשוּב בּיוֹתר הוּא: בּרדיצ’בסקי לא סיגנן את חסידוּתוֹ, לא צָר לה צוּרה שירית, אף גם לא עשה לה “כַּוָנים”. הוּא גוּפוֹ היה חלק מן החסידוּת, החסידוּת עצמה, מתוֹך מקוֹרה, אחד מתלמידיו היוֹתר מוּבהקים של הבּעש“ט. רק חבר אחד דוּגמתוֹ בּמוּבן זה אנוּ מוֹצאים בּספרוּתנוּ: מרדכי זאב פייאֶרבּרג, זה שהיה, גם הוּא, ניצוֹץ מנשמת הבּעש”ט. אבל פייאֶרבּרג נסתלק בּטרם הספּיק לגלוֹת את כּל כּוֹחוֹ.

וּמתוֹך מקוֹר זה, מקוֹר אוֹתה החסידוּת האמיתית, בּלתי הבּדויה והמהוּקצעה, נבעה גם אֶפּיקוֹרסוּתוֹ, מרידתוֹ והמַחלוֹקת שלוֹ עם המסוֹרת היהוּדית כּוּלה. בּפּעם הראשוֹנה בּתקוּפה החדשה נתגלתה על ידוֹ אֵפּיקוֹרסוּת חדשה, בּלתי-רציוֹנַלית, אי-השׂכּלתית, לא מלחמה לשׂכל, אלא אחרת לגמרי, אֵפּיקוֹרסוּת נגד הוָיוֹת העוֹלם, כּפירה בּהיסטוֹריה, מרידה של החוּשים, של הלב, של האדם החי. הוּא היחיד, הבּוֹדד, שלא עמד איש לימינוֹ, נוֹעז להרים יד על אוֹתוֹ הכּוֹח ששמוֹ: יַבְנֶה. הוּא נעשׂה בּר-פּלוּגתא של קוֹרוֹת עמנוּ, של השׂגוֹתינוּ המסוֹרתיוֹת. הוּא תבע את עלבּוֹנם ההיסטוֹרי של הקנאים, של הבּריוֹנים נזוּפי המסוֹרת העתיקה, את עלבּוֹנם של אלישע בּן אבוּיה, של עָנָן, של כּל המוּחרמים והמנוּדים מן הקהל. השמוֹת: אחר, בִּן-גָריוֹן, היוּ שמוֹתיו הנרדפים.

הוּא נלחם יחידי, לא עם איש ולא לאיש, כּי אם לוֹ לעצמוֹ. ועם כּל זה בּיקש את הנצחוֹן לא בּוֹ בּעצמוֹ אלא בּכּלל כּוּלוֹ. הוּא עוֹרר את רוּח האדם, קרא לגאוּלה. והגאוּלה לא בּאה. הוּא הקשיב ל“דוֹפק”, מתוֹך רשוּת-היחיד שלוֹ הסתכּל בּעין חוֹדרת בּכל המתהווה על פּני השטח וגם אל אשר למַטה הימנוּ. חיפּשׂ תגליוֹת. ואשר בּיקש לא מצא. ויתבּוֹדד בּתוֹך ד' אַמוֹתיו ויסָגר מחוּץ לעוֹלם החיים העבריים. זה האיש, אשר קרא מלחמה על הספרים העתיקים – הלך התעמק בּהם, עמד שוּב לבקש את חשבּוֹן הפּרט וחשבּוֹן הכּלל, את חשבּוֹנוֹ של עוֹלם ושל כּנסת ישׂראל.

ואוּלם כּל האוֹמר שהוּא נעשׂה בּעל-תשוּבה, מחַשב קִצין, המבקש נחמה וּרפוּאה בּגנזי-שמוֹת – אינוֹ אלא טוֹעה. גם פּה לא חדל להיוֹת אוֹתוֹ מנסה-האלוֹהים, אוֹתוֹ המַקשן והמוֹרד בּמלכוּת, אם כּי פּסק מהטיח טענוֹתיו בּרמה.

שני גאוֹני דוֹרנוּ השקיעוּ שנים של הַתמדה והתעמקוּת בּאוֹצרוֹת האגדה: בּיאליק וּבּרדיצ’בסקי. שנהם חפרוּ להם אוֹתה הבּאר ושתוּ מאוֹתוֹ המַעין, אך קסמים בּבּאר, ועוֹלמוֹת שוֹנים זה מזה העלוּ לנוּ מתוֹכה.

בּיאליק, זה היוֹרש האמתי של המסוֹרת היהוּדית, הקלַסיקן מלידה, מצא את שלוֹ. הוּא ניפּה וצירף והעלה את כּל אשר ניתן להינצל מתוֹך החרבוֹת וּלהימסר לדוֹרוֹת יבוֹאוּ, כּדי להוֹסיף ולארוֹג את המסכת הכּשרה. את כּל הטוֹב והמקוּבּל, הממשי כּמעט, שיש בּוֹ כּדי ליצוֹר מסוֹרת חדשה וּכדי ליתן תשוּבה ניצחת – את כּל זה כּמעט שהביא לידי שיטה.

בּרדיצ’בסקי – הוּא הביא לנוּ אגדה אחרת לגמרי, בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ. את העוֹלם התחתוֹן של הרוּח היהוּדי: משיחי-שקר, מבשׂרי-ישוּעה, פּוֹשעים, בּעלי-תשוּבה, אֶפּיקוֹרסים, בּעלי-יסוּרים, דוֹחקי-הקץ, עוֹלם של אימה וּפחדים, עוֹלם של תאווֹת וגעגוּעים, של שׂכר ועוֹנש, של רוּחוֹת המתנגשוֹת ושוֹפכוֹת ממשלתן, זוֹ המיתוֹלוֹגיה היהוּדית, שׂנוּאת המסוֹרת שלנוּ. והוּא לא בּירר ולא הבחין, איזוֹ מהן – מי יוֹדע – נפלה בּגניבה אל תוֹך ספרינוּ הקדוֹשים. תוֹהוּ ובוֹהוּ נוֹרא, אין אלא סתירוֹת, שאלוֹת בּלי תשוּבוֹת.

אבל לא את זה בּלבד שלח לנוּ ממרחקיו. לבּי היה אוֹמר לי תמיד, כּי כּל זה בּאמת אינוֹ אלא חוֹמר, ראשי-פּרקים לאגדה שלוֹ, שהוּא בּעצמוֹ יְצָרָהּ. בּכל אוֹפן לא היה זה אלא ענף של אוֹתוֹ האילן הירוֹק שלא חדל לתת פּריוֹ. הוּא עלה ממדרגה למדרגה, מספֵירה לספֵירה. לא אבוֹא לציין את המדרגוֹת. מה חשיבוּת יש לערכין לעוּמת ספרים גדוֹלים יהוּדים-אנוֹשיים כּעין “מהעָבר הקרוֹב” וּ“מעֵמק החיים”. צריך לחיוֹת בּהם וּלהתיחד עמהם, מי בּר-הָכִי.

חמישים ושש היוּ שנוֹת חייו. לאיש מאִתנוּ הרי זה די בּזמנינוּ אלה. וּבכל זאת הלך מאִתנוּ כְּרַך וצעיר, לפני זמנוֹ, בּעֹודנוּ בּאִבּוֹ, בּעצם תתוֹ את בַּכּוּרוֹתיו.

גדוֹלי-ספרוּתנוּ הגיעוּ לעצם גַדלוּתם רק לעת זקנתם. מה היינוּ יוֹדעים את מֶנדֶלי לוּלא שׂיבתוֹ המוּפלגת? מתי התחילה התגלוּתוֹ האמיתית של פרץ? מי יוֹדע עד היכן היוּ מגיעים מיכה יוֹסף לֶבֶּנזוֹן, פייאַרבּרג, גנֶסין? היוֹדע הקהל להעריך את אשר לקח אתוֹ בּרנר? בּרדיצ’בסקי היה גם הוּא מאלה המעפּילים בּלי הרף וּבמשך כּל חמישים ושש שנוֹת-חייו עוֹד לא חדל מעלוֹת.

הוּא היה יוֹדע בּאוֹפן נפלא להקדים לסיפוּריו שוּרוֹת אחדוֹת, שבּהן היה מדבּר על פּי דרכּוֹ על דבר “מלאכת הסיפּוּר”, “אנחנוּ, מסַפּרי המעשׂיוֹת”. לא ללַמד על עצמוֹ, אלא על כּלל בּני אוּמנוּתוֹ כּוּלוֹ. כּמכשף, המספּר על מכשפים, כּמנגן – על נגינה. וּבהקדמתוֹ לרוֹמן החדש “מרים” (‘התקוּפה", י’) הוּא אוֹמר: “היוֹם כּבר עבר, צללי הליל יבוֹאוּ מרחוֹק – – אני כּוֹתב רק לאוֹר הנר והשעה דחוּקה”. היתה זאת בּשׂוֹרה. אמרנוּ, בּשׂוֹרה רחוֹקה היא, המַעמיקה את חוּשיו של המשוֹרר. ואוּלם הוּא ידע את האמת, גילה אוֹתה לנוּ ואנחנוּ לא הבינוֹנוּ.

מי יוֹדע, אוּלי גם רֶמֶז רמַז לנוּ בּאיזה מקוֹם שהוּא, היכן וּמתי יוֹרשוֹ יוּלד?

[כ“ו חשון תרפ”ב, 23.11.1921]

---

מאמרים ביידיש (תרגם דוד זכאי)

מאת

ברל כצנלסון

מאמרים ביידיש (תרגם דוד זכאי)

מאת

ברל כצנלסון

כרך ב'

מאת

ברל כצנלסון

---

ב“אחדות-עבודה” ובהסתדרות

מאת

ברל כצנלסון

ב“אחדות-עבודה” ובהסתדרות

מאת

ברל כצנלסון

---

בּועידת "אחדוּת־העבוֹדה" בּחיפה: בּויכּוּח הכּללי

מאת

ברל כצנלסון

( כ“ז בּכסליו תרפ”ג)

רגילים לדבּר בּועידוֹת על “חשבּוֹן־הנפש”. בּועידתנוּ זוֹ, המַציגה את השאלה: להיוֹת אוֹ לחדוֹל, ואם להיוֹת – מה להיוֹת, אנוּ זקוּקים לחשבּוֹן כּזה בּיוֹתר. איני מצטער על שאין בּסדר־היוֹם הסעיף “דין־וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל”, אוּלם חבל מאד שחסרה סקירה מקיפה על קיוּמה של “אחדוּת־העבוֹדה” מיוֹם היוָסדה ועד היוֹם. על יסוֹד סקירה כּזאת, החוֹשׂפת וּמעריכה את אשר פּעלנוּ ואת אשר עבר עלינוּ ואת אשר לא קיימנוּ, יש גם לבקש פּתרוֹנים לעתידנוּ. אפשר שכּל ציר היוֹשב כּאן יוֹדע את הדברים בּלבּוֹ, אוּלם עלינוּ לדבּר על זה. הנה י., למשל, דיבּר בּהחלָטיוּת רבּה על צוֹרך הקיוּם המפלגתי. אבל הוּא לא סיפּר לנוּ, מה שחשוּב לנוּ בּיוֹתר: כּיצד הגיע לכך. נדמה לי, שאי אפשר לנוּ להיפּרד מבּלי להעריך לעצמנוּ את פּעוּלתנוּ בּעבר ואת אפשרוּיוֹתינוּ לעתיד.

אילוּ נמסרה כּאן סקירה על פּעוּלוֹתינוּ, היינוּ מוֹצאים כּי גם מלבד עצם רעיוֹן איחוּד העוֹבדים וּפעוּלתם היוּ בּיסוֹד תנוּעתנוּ קוים עיקריים, המשוּתפים לכוּלנוּ, אף אם הדברים לא מצאוּ את בּיטוּים בּנוּסחאוֹת קצוּבוֹת. אין לבטל כּלל את ערך הנוּסחה המסַיימת והמסַכּמת, אוּלם אין גם להתפּלא ולדוּן אוֹתנוּ על אשר טרם קבענוּ את הנוּסחאוֹת הנכוֹנוֹת. בּתנאי חיינוּ ועבוֹדתנוּ, אשר כּל נוּסחה נכוֹנה צריכה להיחַצב מסלע המציאוּת, אין זה מן הדברים הניתנים להיעשׂוֹת בּחפּזוֹן ועל נקַלָה. אבל חוֹסר זה של ניסוּח עצמוּתנוּ אינוֹ מקטין את שיתוּף־הפּעוּלה וההערכה בּחזיוֹנוֹת העיקריים של חיינוּ בּארץ־ישׂראל.

דוּגמאוֹת חטוּפוֹת: הציבּוּר המרוּכּז בּ“אחדוּת־העבוֹדה” היה זה שחי חיים מדיניים־אינטנסיביים בּארץ. אין צוֹרך להאריך בּזה. ימי תל־חי וימי ירוּשלים ויפוֹ יעידוּ. עֵרוּת למצב המדיניוּת בּארץ, הבנה ורצוֹן לפעוּלה מדינית מתאימה בּחוּץ־לארץ – ציינוּ כּל השנים את אָפיה של “אחדוּת־העבוֹדה”. אוֹ, למשל, העבוֹדה התרבּוּתית. בּשביל אנשי “אחדוּת־העבוֹדה” היתה פּעוּלה זוֹ לא צדדית וּמקרית, כּי אם חלק אוֹרגני של תנוּעתנוּ, מתוֹך הכּרה זוֹ שהפּוֹעל העברי בּארץ לא יעצוֹר אוֹנים למלא את שליחוּתוֹ ההיסטוֹרית, אם פּעוּלתוֹ הישוּבית לא תלוּוה בּעבוֹדה חינוּכית מתמידה, עבוֹדה חינוּכית אשר אינה מן החוּץ, כּי אם נעשׂית וצוֹמחת מבִּפְנים. לא רבּים יוֹדעים כּי “אחדוּת־העבוֹדה” היא שהנחילה להסתדרוּת הכּללית את ועדת התרבּוּת ואת הספריה המרכּזית, אוֹ, למשל, בּעניני ההתישבוּת: בּעין־חרוֹד הרגשתי שיש כּעין חידוּש בּדבר, בּשעה שהזכּרתי מה פּעלה “אחדוּת־העבוֹדה” להגשמת ההתישבוּת בּעין־חרוֹד. וגם זה לא מקרה הוּא. וכמוֹ כן, היחס לפּוֹעל העירוֹני והפּעוּלה להגנת עניני העוֹבד בּתוֹך משקי הרכוּש הפּרטי. אוּלם יש דבר, כּמדוּמני, שכּוּלנוּ איננוּ מעריכים אוֹתוֹ דיוֹ. זוֹהי פּעוּלת “אחדוּת־העבוֹדה” בּהסתדרוּת לשם ההסתדרוּת, וּמה שהוּשׂג על ידי כּך.

בּועידת חיפה ויתרנוּ כּמה ויתוּרים ל“צמצוּם” וּבלבד שתיוָסד ההסתדרוּת, לא “המשוּתפת”, כּפי שחפצוּ אחרים, כי אם הכּללית. היא נוֹצרה, והיקף פּעוּלתה וכוֹחה בּחיי הפּוֹעלים עוֹלה הרבּה על כּל מה שאפשר היה לחלוֹם בּימי הועידה. את דרישתנוּ מאז, “בּיטוּל המפלגוֹת”, הסירוֹנוּ. אוּלם כּלוּם לא בּטלוּ המפלגוֹת, כּלוּם לא בּלעה ההסתדרוּת את התוֹכן החי של פּעוּלתן? מי שזוֹכר את השנים הקוֹדמוֹת ויוֹדע עד כּמה היוּ המוֹסדוֹת והמפעלים הכּלליים של ציבּוּר הפּוֹעלים נמצאים תדיר תחת האפּוֹטרוֹפּסוּת של המפלגוֹת, נטוּלים אפשרוּת של התרחבוּת והתפּתחוּת, כּמה היוּ המפלגוֹת שוֹלטוֹת בּכל ענפי־החיים של הפּוֹעלים בּארץ, יוֹדה כּי אם גם המפלגוֹת קיימוֹת כּיוֹם בּשמוֹתיהן, הרי כּוֹחן פּג. וההסתדרוּת הכּללית בּאוֹתה שעה גדלה ויצאה מתוֹך המסגרת החֵיפָנית. בּקוֹשי התירוּ שם להסתדרוּת את ה“וגם תרבּוּתיים”. ועכשיו מהי העבוֹדה התרבּוּתית הנַעשׂית בּארץ מחוּץ לוַעדת־התרבּוּת של ההסתדרוּת הכּללית? פּעוּלה מדינית וּקשרים מדיניים עם החוּץ לא נכנסוּ כּלל בּגדר פּעוּלוֹתיה, ואף על פּי כן לא נמנעה ההסתדרוּת לסדר את ענין ההתאַזרחוּת, לתמוֹך בּידי האִרגוּן הלאוּמי, לפנוֹת מדי פּעם ל“לֵיבּוֹר־פַּרטי” וכוּ', וּברוּר הדבר, כּשהדברים מגיעים בּארץ לידי פּעוּלה מדינית, אזי ההסתדרוּת היא היא אשר תעשׂה וּתנַהל את הפּעוּלה הדרוּשה. נקח, למשל, את ענין האסיפה המחוֹקקת. כּלוּם יעלה על הדעת, שבּבּחירוֹת ילך הפּוֹעל מפוֹרר למפלגוֹתיו וּלקיבּוּציו הזעירים? אם גם הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת יהא חוֹשש לקבּל עליו את הדבר, הלא תבוֹא הדרישה הנמרצה מתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, היוֹדע רק את ההסתדרוּת ורוֹאה בּה את חזוּת הכּל, כּלוֹמר: גם את המפלגה של המעמד העוֹבד. אוֹ, למשל, הבּחירוֹת לעיריוֹת. הפּעוּלה המוּניציפַּלית ערכּה בּשביל העוֹבד בּארץ הוֹלך ועוֹלה. ובעיריית תל־אביב תלוּיוֹת עכשיו הרבּה אפשרוּיוֹת של עבוֹדה וּפעוּלה כּלכּלית. מי ידאג לזה, האם המפלגוֹת אוֹ מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת?

ואחרי כּל אלה נשאלת השאלה, היש צוֹרך בּ“אחדוּת־העבוֹדה” אם אַיִן? איני שוֹאל לזכוּת של מפלגוֹת סתם. אלה אשר עינן צרה בּצמיחת ההסתדרוּת ורוֹצים בּצמצוּמה (ויש גם – בּביטוּלה) ימצאוּ לעצמם תדיר זכוּת קיוּם מפלגתי. אלה המשמשים בּארץ סוֹכנוּיוֹת־חוּץ ורוֹאים את תפקידם בּהבאָשת ריח הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי בּחוּץ־לארץ וחוֹשבים את עצמם מחוּץ לכל היצירה הישוּבית והתרבּוּתית של מעמד־הפּועלים בּארץ – אלה בּטוּחים בּקיוּמם. על המרירוּת שבּלבבוֹת, על אִי־תפיסת הענינים המצוּיה אצל עוֹלים חדשים ועל האינטריגה העיורת – פּרנסתם. אוּלם מהוּ הצוֹרך לקיוּם מאוּרגן שלנוּ, המאמינים בּהסתדרוּת, הנאמנים להסתדרוּת, הרוֹאים את מטרתם ודרכּם לא מחוּץ לכלל־הפּוֹעלים כּי אם בּתוֹכוֹ?

לי נראה, שיש צוֹרך נמרץ בּקיוּם סיעה מאוּרגנת של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך ההסתדרוּת, לתכלית ההסתדרוּת. העליה היא מגוּונת. העוֹלה בּבוֹאוֹ אינוֹ מוּכן, מכּמה בּחינוֹת, לתפקיד המוּרכּב הקשה העוֹמד לפניו. עוֹד צפוּיוֹת להסתדרוּת הרבּה סכּנוֹת, ונחוּץ להסתדרוּת כּוֹח קיבּוּצי מאוּרגן, שיִרצה בּה מבּלי תנאי, שיִראה בּה את הדרך, ויעמוֹד תדיר הכן לפעוּלה וּלמילוּי חוֹבה. פּה דיבּרוּ על דבר השלָטת־עצמנוּ בּהסתדרוּת. יוֹדע אני כּי כּוָנת המדבּרים אינה “לתפיסת השלטוֹן” בּהסתדרוּת. אבל מוּטב להתרחק מבּיטוּיים כּאלה, אשר ערכּם החינוּכי הוּא מסוּפּק. עבוֹדתנוּ בּהסתדרוּת צריכה להיוֹת תַּמה. בּיסוֹד מַהוּתנוּ הננוּ הקיבּוּץ הנוֹשׂא בּרעיוֹן הסתדרוּת־המעמד, המוֹסר את עצמוֹ לרשוּתה, המברר לעצמוֹ את הדרך וּפוֹעל וּמשפּיע להוֹביל את ההסתדרוּת בּדרך זוֹ, אשר בּה הוּא הוֹלך.

מחכּה לנוּ עבוֹדה גם מחוּץ לכתלי ההסתדרוּת. מחוּץ לנוּ אין בּחוּגי הפּוֹעלים בּארץ הכּרת הצוֹרך בּקשר חי עם העוֹבד העברי בּחוּץ־לארץ. צוֹרך זה חי בּקרבּנוּ לא מתוֹך חוֹסר בּיקוֹרת למצב הענינים שם, לא מתוֹך אמוּנה עיורת כּי השם “תנוּעת־הפּוֹעלים” יכסה על כּל משגה ופשע. אַדרבּא. אנחנוּ מתיחסים בּביקוֹרת קשה למצב הענינים בּתנוּעת־הפּוֹעלים היהוּדית כּיוֹם. אוּלם בּיקָרתנוּ וּתביעוֹתינוּ אינן מַאפילוֹת על הרגש היסוֹדי של קרבת־אחים עוֹבדים בּעם, ואפילוּ היחסים השׂוֹררים כּיוֹם בּרוֹב הגדוֹל של הפּוֹעלים היהוּדים לגוֹרל העם, לארץ־ישׂראל וליצירתנוּ התרבּוּתית, יחסים הראוּיים להערכה מרה מאד, אינם צריכים להחליש את קשרי־המעמד בּעם, כּי אם מטילים עלינוּ חוֹבה של קשרים, עבוֹדה וּמלחמה בּקרב תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. ואין נוֹשׂא אחר לרעיוֹנוֹת אֵלוּ ולפעוּלה זוֹ מבּלעדינוּ.

ועוֹד פּעוּלה מחוּץ להסתדרוּת: חינוּך חברתי־מדיני. גם להבּא נשאף שהפּעוּלה המדינית תיעשׂה על ידי ציבּוּר־הפּוֹעלים כּוּלוֹ. לא נרדוֹף אחרי המוֹנוֹפּוֹלין לפעוּלה מדינית. אַדרבּא, חשיבוּתה והצלחתה של הפּעוּלה המדינית היא בּזה שאינה מעשׂה ידי מפלגה כּי אם דבר המעמד כּוּלוֹ. אבל לשם הפּעוּלה המדינית של ההסתדרוּת כּוּלה, הכרחית העבוֹדה החינוּכית של “אחדוּת־העבוֹדה”.

סעיפים אלה, המנוּיים כּאן, הם רק ראשי־פּרקים לפעוּלתנוּ. אם מצד התפקידים הדוֹרשים את מילוּים הנאמן – יש ויש להתקיים ולפעוֹל. יש בּינינוּ חוֹששים ל“סֶרַח העוֹדף”, אשר קיוּם מפלגתי גוֹרר אחריו. אַל יבהילנוּ זה. היינוּ מראשית קיוּמנוּ תנוּעה פּתוּחה, המוֹנית, וּבכוֹח זה גם עיכּלנוּ את אשר בּא אלינוּ.

חוֹשש אני לדבר אחר, אשר איני רוֹאה לוֹ פּתרוֹנים: כּיצד תוּכל “אחדוּת־העבוֹדה” לפעוֹל? הפּוֹעל בּרוּבּוֹ מוֹצא לוֹ סיפּוּק בּהסתדרוּת הכּללית, אשר בּה בּיתוֹ, בּה כּל עניניו המעשׂיים. דרוּשה מידה מרוּבּה של עֵרוּת ציבּוּרית והכּרה, בּכדי להשתתף בּקיבּוּץ מיוּחד הנוֹשׂא בּפעוּלה מדינית, ספרוּתית וחינוּכית, בּעל רעיוֹן וּמטרה. השאלה היא, אם הצוֹרך הזה המוּרגש כּאן בּקיוּם “אחדוּת־העבוֹדה”, יהא מוּרגש גם בּציבּוּר הפּוֹעלים הרחב. אדם אחד מהעליה השלישית אמר לי: “אתם בּני העליה השניה מצאתם את דרכּכם שלכם בּמשק וּביחסים המדיניים: הקבוּצה והמפלגוֹת. אנחנוּ, הדוֹר החדש, טרם מצאנוּ את בּיטוּיֵנוּ גם בּהתישבוּת וגם בּפעוּלה מדינית”. דוֹר העליה החדש מנסה ליצוֹר את “הקיבּוּצים הגדוֹלים” (גדוּד העבוֹדה, “השוֹמר הצעיר”, חבוּרת־העמק). השאלה היא: איפה ימצא הוּא את הבּיטוּי לצרכי פּעוּלתוֹ המדינית? אם לתוֹך החֶבר הזה של “אחדוּת־העבוֹדה” לא יתמיד להיכּנס מדי פּעם זרם של כּוֹחוֹת אנשים חדשים, הרי ניהָפך גם אנוּ לכנוּפיה קפוּאה.

ועוֹד שאלה, אם כּי פּרוֹזאית לגמרי. פּעוּלה מדינית, חינוּכית וספרוּתית כּרוּכה בּקרבּנוֹת חָמריים. היוּכל הציבּוּר הקטן והמרוּכּז הזה להמציא את הדרוּש בּשביל קיוּם אַקטיבי, מביא פּירוֹת?

שתי ועידוֹת מוֹנה “אחדוּת־העבוֹדה” ושתיהן קבעוּ תקוּפוֹת בּגלגל חיינוּ, האחת זוֹ שיצרה את “אחדוּת־העבוֹדה”, השניה שקבעה את יסוֹדוֹתיה של ההסתדרוּת הכּללית. שתיהן הצמיחוּ פּירוֹת, והפּעוּלה שנעשׂתה על ידן שימשה את תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. ועידה זוֹ בּכל מהלכה ודאי תסייע להגבּרת כּוֹח ההסתדרוּת, לחינוּך הפּוֹעל, לביצוּר המשק. היא תַתְוֶה את דרכי־פּעוּלתה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּהסתדרוּת וּמחוּץ להסתדרוּת. אוּלם הפּתרוֹנוֹת לשאלוֹת המוּצגוֹת יבוֹאוּ לא בּועידה, כּי אם בּמַה שיֵעשׂה לאחריה.

“פּועלי־ציוֹן” וּ“צעירי־ ציוֹן”

ועידתנוּ כּוּלה עוֹמדת אוּלי בּלא יוֹדעים תחת הסימן של המַשבּר בּציוֹנוּת, כּלוֹמר, בּיחסוֹ של העם לבנין ארץ־ישׂראל. אין אצלנוּ סעיף מיוּחד כּזה, אבל הוּא מוּרגש בּכל מהלך־הויכּוּחים. אחרת היינוּ מתוַכּחים גם בּשאלוֹת ההתישבוּת, בּטֶמפּרַמנט אחר וּבדייקנוּת אחרת היוּ עוֹמדים אצלנוּ על פּרטי השיטוֹת הסוֹתרוֹת וּמתחָרוֹת, אילמלא היה המצב האוֹבּיֶקטיבי כּאילוּ מלגלג לנוּ וּלויכּוּחינוּ. וּמשוּם זה אַל יפָּלא הדבר אם גם סקירתי על מצב תנוּעתנוּ בּגוֹלה לא תישָמע כּנאוּם של חבר הבּא מן החוּץ, אשר תפקידוֹ להשמיע אך טוֹב ולראוֹת בּכֹּל רק נצחוֹנוֹת.

לפני ארבּע שנים היתה השעה המוּזרה בּועידת פּתח־תקוה, כּש“אַחדוּת־העבוֹדה” העיזה להרים וּלבטא את הרעיוֹן על דבר איחוּד כּל הכּוֹחוֹת המפוֹרדים של הציוֹנוּת הסוֹציאַלית. הרעיוֹן היה אז לא רק חדש, כּי אם גם מוּזר וּמתנגד לכל המקוּבּל בּגוֹלה. ואין כּאן המקוֹם לספּר על כּל התלָאוֹת אשר מצאוּנוּ, מכּל צד, על אשר הרהבנוּ לדרוֹש וּלהטיף לזאת. מצד זה נשתנה המצב בּתכלית. אנוּ נמצאים ערב איחוּד. ואין כּאן לא איחוּד הבּא בּתוֹקף החלטה של מנהיגים, כּי אם איחוּד ההוֹלך וּמתגשם בּהתמדה בּכמה וּבכמה פּגישוֹת וּמפעלים. ההתחלה המַכריעה היתה בּארץ: כּניסתם של “צעירי־ציוֹן” לתוֹך “אחדוּת־העבוֹדה”. אחר כּך בּאה הפּעוּלה המשוּתפת של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּ“צעירי־ציוֹן” בּקוֹנגרס בּקַרלסבּד. ההַגבָּרה המַתמידה של הקשרים הביאה לידי שיתוּף המַנדטים בּקוֹנפֶרֶנציה השנתית האחרוֹנה, ואחרי כן בּאה הפּעוּלה המשוּתפת בּפּוֹלין בּעוֹנת הבּחירוֹת לסֵיים. ועכשיו אנוּ עוֹמדים אחרי החלטוֹתיהן של ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּאמריקה ושל המוֹעצה בּבּרלין, שהן הן צעדים מוּחלטים וּמכריעים לקראת האיחוּד האורגַניזציוֹני השלם.

תנוּעת איחוּד זה לא הלכה רק בּקו ישר; היא גם התבּטאה בּחזיוֹנוֹת של הפלגה. הפלגת חוּגים שוֹנים, אשר היתה הכרחית וּמוֹעילה לכל הפּעוּלה הציוֹנית הסוֹציאַלית.

הפּילוּג בּ“פוֹעלי־ציוֹן” שיחרר את התנוּעה מן החוּגים, סחוּפי־הזרם, אשר לא היה להם האוֹמץ להגוֹת את מחשבתה העצמית של התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאַלית, אשר לא הספּיקוּ להם כּוֹחוֹת הנפש להיוֹת נאמנים למפעל הארץ־ישׂראלי. תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” אשר הוֹרָתה ולידתה בּביקוֹרת שנוּנה של האמיתיוֹת המקוּבּלוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים וּברצוֹן עז למפעל הארץ־ישׂראלי הגוֹאל, תנוּעה זוֹ הלכה הלוֹך והתכּווץ תחת שלטוֹנם של אלה, אשר הכניעוּ את מחשבתם ואת רצוֹנם לכל תרוּעת־נצחוֹן המשתפּכת בּרחוֹב. הקרע אשר בּא בּוינה לפני שנתים וחצי היה מַכאיב אבל הכרחי. ואת תוֹצאוֹתיו אנוּ רוֹאים עכשיו: החלק הנאמן הלך והתגבּש. חלקים חלקים שבים אלינוּ. אבל בּעיקר חשוּבה ההבראה הפּנימית.

המתבּוֹנן מקרוֹב לנעשׂה בּמרכּז התנוּעה וּבעתוֹנוּתה חייב לציין את השינוּיים החשוּבים אשר התגלוּ מעת הפּירוּד. התנוּעה נגאלה מן המצב הקוֹדם אשר גזר עליה – בּתוֹקף ההתרוֹצצוּת הפּנימית והרצוֹן להשׂבּיע את כּל “הצדדים” – פַּסיביוּת גמוּרה בּכל מפעל לאוּמי וארץ־ישׂראלי. עכשיו: בּפרַקציה של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּקוֹנגרסים וּבפעוּלת בּאי־כּוֹחה בּמוֹסדוֹת – חדירה וידיעה יסוֹדית בּעניני ארץ־ישׂראל, עמידה על המשמר והגנה אַקטיבית על צרכיו וּדרישוֹתיו של הפּוֹעל בּארץ. הפּעוּלה הפּוֹליטית – פּרסוּם קיוּמוֹ וּמלחמתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי והסבּרת משאלוֹתיה של הציוֹנוּת הסוֹציאלית בּקרב תנוּעת הפּוֹעלים בּכלל וּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית בּפרט – מתנהלת בּאַקטיביוּת, בּחריצוּת, וּב“טוּב־טעם ודעת”. גם הפּעוּלוֹת האחרוֹנוֹת בּנידוֹן זה: זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּאנגליה בּשעת הבּחירוֹת והשתתפוּתם של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּאמריקה בּיצירת ה“ליבּוֹר־פּרטי” בּמדינתם מעידוֹת על ההתמדה בּענף־פּעוּלה זה, על החוּש הפּוֹליטי העֵר של התנוּעה, וגם על אָפיה של פּעוּלה זוֹ, הפּוֹרשׂת את הדגל בּגָלוּי וּבאוֹמץ לעיני כּל העוֹלם. כּדאי, כּמדוּמה, לציין, שמכּל ההסתדרוּיוֹת הרבּוֹת והשוֹנוֹת הפּוֹעלוֹת בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים, תנוּעתנוּ היא היחידה הלוֹחמת את מלחמתוֹ הלאוּמית של הפּוֹעל היהוּדי, מַשמיעה על דרישוֹתיו ועל יצירתוֹ, מבּלי להאפיל, מבּלי לצמצם, מבּלי לשמש כּלי־שרת לאחרים, וכוֹבשת עמדה אחרי עמדה גם בּהכּרה וגם למעשׂה. גם כּלפּי פְּנים נַעשׂית עכשיו, על ידי הבּרית, פּעוּלה חינוּכית ארץ־ישׂראלית מיוּחדת בּמינה: הוֹצאת הירחוֹן “דאס אַרבּייטענדע ארץ־ישׂראל”, המביא את ידיעת הארץ וחיי העוֹבד ויצירתוֹ בּלב רבּים, אשר אינם מצוּיים אצל המקוֹרוֹת עצמם. ירחוֹן זה, הרוֹכש לנוּ ולפעוּלתנוּ קוֹראים חדשים וּמעריכים חדשים, מציין אִתוֹ בּעצם גם שינוּי גדוֹל בּאָפיה של התעמוּלה “הפּוֹעלי־ציוֹנית”. הרעיוֹן קוֹרם עוֹר וּבשׂר, וּמשיטת האַבּסטרַקציה העיוּנית עוֹברת התעמוּלה אל היצירה המַמשית, אל המציאוּת של העבוֹדה בּארץ. הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי וּמפעלוֹ החלוּצי וגילוּיי יצירתוֹ הסוֹציאַליסטית הם הם שמוּצגים בּמרכּז ויוֹצאים ללַמד על מגמתה ועל אפקיה של התנוּעה כּוּלה.

גם בּתנוּעת “צעירי־ציוֹן” יש לציין בּמשך השנים האלה פּעוּלוֹת חשוּבוֹת אשר תכנן: בּיצוּר הקשר עם הפּוֹעל בּארץ. ואף כּאן צריך לציין כּי התגבּשוּת הכּוֹחוֹת עברה אף כּאן דרך של הפלגה והתפּרדוּת. ואפשר שלא נטעה אם נחשוֹב, כּי גם ההתפּלגוּת הזאת בּאה בּמידה מרוּבּה בּעקב היחסים בּארץ־ישׂראל. בּתוֹך האגף הציוֹני־הסוֹציאַליסטי של “צעירי־ציוֹן” התבּלטוּ הכּוֹחוֹת אשר ראוּ בּמרכּזם את “אחדוּת־העבוֹדה”. וכאן עלינוּ לציין כּי חייבים אנוּ הערכה לתנוּעת “צעירי־ציוֹן” אשר נלחמה את מלחמתנוּ. מי שיוֹדע בּאיזוּ דיבּוֹת נפגשה בּעוֹלם יצירתה של “אחדוּת־העבוֹדה”, איזוּ מחיצוֹת הוּקמוּ בּכדי למנוֹע בּעד דברינוּ שיחדרוּ לאשר שלַחנוּם, בּאיזוּ עלילוֹת היתה מוּקפת פּעוּלתנוּ בּגוֹלה – יֵדע להעריך את עזרת־החברים מ“צעירי־ציוֹן” אשר עזרוּ לנוּ לפרוֹץ את מחיצוֹת־הטפל. הם הם שהביאוּ דברינוּ לחבריהם בּפינוֹת הנידחוֹת וגרמוּ ליצירת היחס הנפשי הנלבּב ל“אחדוּת־העבוֹדה”.

בּפעוּלת “צעירי־ציוֹן” יש לנוּ כּאן לציין בּיחוּד את הוֹפעת הירחוֹן “העוֹבד”. נסיוֹן ספרוּתי זעיר זה חשיבוּתוֹ בּעיקר בּזה שהוּא “משׂדד את המערכוֹת” המקוּבּלוֹת בּגוֹלה וּמסַייע להריסת החַיִץ הטפל המַבדיל בּין העברית והספרוּת הסוֹציאַליסטית. הוּא קוֹשר את חיפּוּשׂיהם הסוֹציאַליסטיים של הנוֹער היהוּדי עם הספרוּת העברית.

בּפּירוּרים המנוּיים כּאן אפשר היה להסתפּק אילוּ דאגנוּ לטיפּוּח הפַּטריוֹטיזם המפלגתי שלנוּ, אילוּ חפצנוּ להשלוֹת את נפשנוּ וּלהשקיט את רוּחנוּ בּ“נצחוֹנוֹת”, אוּלם אין הפּירוּרים האלה משׂבּיעים אוֹתנוּ כּלל. תביעוֹתינוּ הן גדוֹלוֹת הרבּה יוֹתר, ואין לנוּ כּל יכוֹלת פּנימית להיוֹת מרוּצים ממצב הדברים. ליקוּייה של תנוּעתנוּ בּגוֹלה תלוּיים הרבּה בּתנאים הכּלליים של מצב העם, בּמדרגת היחסים לארץ־ישׂראל וּבהלָך־רוּחה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית – תנאים אלה שבּתוֹכם צריכה תנוּעתנוּ לפעוֹל.

היחסים בּעם לארץ־ישׂראל עדיין הם עוֹלים ויוֹרדים חליפוֹת. ועליוֹת וירידוֹת אֵלוּ מוּרגשוֹת מאד בּמצבם של כּל הזרמים הציוֹניים. אפילוּ זלזל של הציוֹנוּת כּמוֹ מפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן” ה“שׂמאלית”, המַכחישה לכאוֹרה בּמציאוּת הקשר בּינה וּבין התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, אף היא שער מניוֹתיה עוֹלה בּימי סַן־רֶמוֹ וכוּ', ויוֹרד עם הידיעוֹת הרעוֹת על המצב בּארץ. ויחסם כּיוֹם למצב הענינים בּארץ־ישׂראל אינוֹ טוֹב. אחרי שנים של “גדוֹלוֹת” בּאוּ רק “קטנוֹת”. ואין העם מאמין גם לקטנות החשוּבוֹת והמתהווֹת. תרוּעת־הנצחוֹן הגדוֹלה ושכרוֹן־הגאוּלה הוּצאוּ לבטלה, מבּלי להביא פּדוּת. העליה הגדוֹלה לא בּאה. ואחרי הבּשׂוֹרה הגדוֹלה על “נציב יהוּדי” בּא מפּח־הנפש הגדוֹל. האדם הנאמן נשאר נאמן גם בּיגוֹנוֹ, והשאר – מַפסיד את התלהבוּתוֹ ואת אמוּנתוֹ יחד ועוֹבר מענין לענין, אשר העתוֹנוּת היוֹמית מַמציאה לוֹ למזוֹן. והידיעוֹת על הנצחוֹנוֹת הפּוֹליטיים הגדוֹלים ועל הפּוּרענוּיוֹת הגדוֹלוֹת נקלטוֹת בּלבבוֹת הרבּה יוֹתר מאשר הידיעוֹת הזעוּמוֹת על בּיצוּרי עמדוֹת קטנוֹת יוֹם יוֹם. זה דוֹרש חינוּך אחר לגמרי, חינוּך אשר העתוֹנוּת והפּוּבּליציסטיקה היהוּדית אינן מסוּגלוֹת לוֹ כּלל. אדרבּא, האינטליגנציה היהוּדית, דַבָּריה ועתוֹנאיה הם הם מסוּגם של אוֹתם המפַקדים המתלהבים בּעצמם מכּל נצחוֹן מדוּמה והמַחזירים “עַל עֲקֵב בּשְתָּם” את חילוֹתיהם בּכל שעת־סכּנה, היא היא שהתלהבה והלהיבה בּימי הדקלרציה ותבעה דוקא רפּוּבּליקה יהוּדית, והיא היא הנעה כּיוֹם על רוּסיה ועל מכּסיקוֹ ועל כּל קיקיוֹן בּן־יוֹמוֹ.

הפּעוּלה הציוֹנית בּדרך כּלל תלוּיה בּמידה גדוֹלה בּתנאים הכּלכּליים של חיי אירוֹפּה כּיוֹם, תנאים אשר אינם מסוּגלים בּיוֹתר ליצירה ישוּבית, וּבמצב היהוּדים בּארצוֹת ההן. לפי כּל הידיעוֹת, אמנם, הוֹלך המצב החמרי של האוּכלוֹסים היהוּדים בּפּוֹלין ורוֹמַניה וּמשתבֵּח, כּלוֹמר: “יש פַּנַצֵיה”, אוּלם השבּחה זוֹ של המצב אינה מביאה אִתה כּלל את בּיצוּר העבוֹדה והשכבוֹת העוֹבדוֹת שבּעם. אדרבּא, בּין בּרוּסיה בּין בּשאר הארצוֹת מציינים מסתכּלים רבּים את התמַעטוּתוֹ ודלדוּלוֹ של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי. ירידה מעמדית זוֹ הכּרוּכה גם בּירידה מוּסרית בּכל פּינוֹת החיים ודאי שהִנָה מכשוֹל גדוֹל להקמת תנוּעת־פּוֹעלים בּרוּחנוּ.

גם האַנדרלָמוּסיה שרוּסיה הכניסה לעוֹלם היתה לגוֹרם מיוּחד בּחיי ההמוֹנים היהוּדים שבּשאר ארצוֹת. מבּלי להיכּנס כּאן בּהערכת השפּעתוֹ של הבּוֹלשֶביזם על גוֹרל תנוּעת־הפּוֹעלים העוֹלמית, הרי בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הביאה אִתה אך הרס והַשחתה. אגב, חזר כּאן אוֹתוֹ החזיוֹן הישן: כּל תנוּעה חדשה גדוֹלה הבּאה לעוֹלם פּוֹגעת בּנוּ קוֹדם כּל בּצוּרה של אַסימילַציה, עד שהיא נקלטת ונעכּלת בּקרבּנוּ. כּך היה בּראשיתה של ההשׂכּלה, כּכה היוּ בּיכּוּרי־הסוֹציאַליוּת, וככה היתה עכשיו פּעוּלת הבּוֹלשביקים, שהביאה אִתה שלילה גמוּרה לכל חזיוֹן־חיים יהוּדי. תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית אשר היתה קוֹדם מבצר לחיי־המוֹן יהוּדים, לתביעוֹת־חיים לאוּמיוֹת (אם כּי מוּגבּלוֹת) נכנעה לפני הבּוֹלשביזם והקריבה את קניניה אחד אחד. כּל המסוֹרת של אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית, כּל הקנאה לאידיש, כּל המסירוּת לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית העוֹמדת בּרשוּת עצמה – לא עמדוּ בּיוֹם הדין. ויד האינטליגנציה והמנהיגים היתה הראשוֹנה בּמַעל. ואם גם בּשנים כּתיקוּנן היה החינוּך הלאוּמי של הפּוֹעל היהוּדי לקוּי, והתנוּעה המעַמדית היתה בּשבילוֹ דבר מוּפשט, קרוּע משאלוֹת קיוּמה של האוּמה היהוּדית וּמאפקיה ההיסטוֹריים, ועניני־חייו הוּא ומַכאוֹביו שלוֹ עמדוּ תמיד בּצד מֵאוֹר פּני התנוּעה הכּללית והפֶּרספֶּקטיבוֹת הגדוֹלוֹת, – מה ירד איפוֹא ערכּם של כּל אלה כּעת, בּשעה שבּתנוּפת־יד אחת נמצא הפּתרוֹן השלם לכּל וּבבת־אחת.

בּמרחק מרוּסיה, בּמקוֹם שאין ההשפּעה הישרה של המציאוּת הרוּסית, נעשׂה אצל היהוּדים הבּוֹלשביזם לדבר־אמוּנה, ל“מרכּז רוּחני”. כּשם שאתה מוֹצא יהוּדים, אשר “לבּם בּמזרח” השוֹאבים כּל תנחוּמיהם בּאמוּנה הארץ־ישׂראלית, כּך אתה מוֹצא יהוּדים המתפּללים כּל יוֹם מוּל רוּסיה, המשעשעים את נפשם, בּחייהם הדלים והיבשים, בּפּוּלחן הרוּסי. הם חסוּמים בּפני כּל בּיקוֹרת, בּפני כּל הדי־חיים אחרים. הידיעוֹת השלוּחוֹת מרוּסיה וההאָרה הבּאה משם הן מזוֹנם הרוּחני. אפשר שפּוּלחן זה חי עכשיו את ימיו האחרוֹנים, אוּלם כּיוֹם הנהוּ אחד הגוֹרמים העיקריים ליחסים ולהשקפוֹת.

אגב, לא למוֹתר כּאן אוּלי להעיר, כּי מלבד “אוֹריֶנטציה” מדינית הביא אִתוֹ הבּוֹלשביזם גם “מוּסר חדש”, אשר הסוֹציאַליזם לא יְדָעוֹ. מוּסר זה, אישי וחברתי, הנוֹח לכל המחזיקים בּוֹ הוּא גם נוֹח להיקלט. והוּא נפגש עכשיו בּחוּגים שוֹנים של הנוֹער היהוּדי, בּין אם הם סוֹחרים בּוַלוּטה בּין אם הם סוֹחרים בּפּוֹליטיקה. ואין, כּמדוּמה, צוֹרך להסבּיר, כּי אֶתיקה זוֹ אינה יכוֹלה לשמש כּוֹח מסייע לבנין חברת העבוֹדה בּארץ־ישׂראל.

אלה הם התנאים שבּהם פּוֹעלת תנוּעתנוּ, ושנגדם היא צריכה להילָחם. מה מצבה כּיוֹם? בּתוֹך ה“פּוֹעלי־ציוֹנוּת”, שבּה אנוּ מוֹצאים שכבוֹת שוֹנוֹת: שכבה דקה של אינטליגנציה, המעוֹרה בּתנוּעה, בּעלת מסוֹרת חזקה, אשר עמדה בּכמה נסיוֹנוֹת ויצאה מבוּגרת וּמבוּצרת; שכבה של פּוֹעלים אוֹ שהיוּ רוֹב ימיהם פּוֹעלים וגדלוּ עם התנוּעה, ושוֹמרים לה את חסד־נעוּריהם, – אצל אלה נכנס ענין ארץ־ישׂראל בּדמם וּבבשׂרם, והם עוֹמדים בּנאמנוּתם בּפני כּל הגלים. יכוֹלתי הרבּה לספּר על אנשים שוֹנים מסוּג זה אשר פּגשתי בּדרכּי בּארצוֹת שוֹנוֹת, אשר כּל מַעיניהם אִתנוּ, הנכוֹנים תמיד לקרבּנוֹת, השוֹמרים את אש־הקוֹדש בּכל התנאים – אנשים מתוֹך העם, עדים חיים לכּוֹח הרוּחני האָצוּר בּתנוּעתנוּ.

לעוּמת אלה ישנם אֶלֶמֶנטים בּתנוּעה, החיים בּזכוּת עבָרָם והם רק למַעמסה עליה. בּחייהם יוֹם יוֹם אין כּל קשר לא עם חיי הפּוֹעל היהוּדי בּמקוֹם מגוּריהם ולא עם פּעוּלתנוּ בּארץ. לעצמם עשׂוּ בּרירה, היוּ לעוֹרכי־דין, לרוֹפאים, וּבתנוּעה הם שוֹמרים על ה“חֲזָקָה”. מחשבתם קפאה על שמָריה, על הגירסה דיַנקוּתא המטוּשטשת, אף היא מסתפּקת בּקליטת הדעוֹת המשׂתררוֹת סביב. בּמעשׂים – לקרבּנוֹת, לפעוּלה ארץ־ישׂראלית – הם האחרוֹנים. לחַווֹת “דעה”, לבחירוֹת, ל“שׂמאליוּת” אשר אינה מטילה כּל חוֹבוֹת – הם הראשוֹנים.

הצד העיקרי החסר כּיוֹם בּ“פוֹעלי־ציוֹן” בּמידה ניכּרת הוא הנוֹער. בּעוֹלם הגדוֹל, בּמקוֹם שתנוּעוֹת פּוֹליטיוֹת נעשׂוֹת על ידי כּוֹחוֹת מבוּגרים, אפשר שחזיוֹן זה עדיין לא היה כּל כּך מדאיג, אוּלם בּתנוּעוֹת יהוּדיוֹת, וּלגבּי עבוֹדתנוּ בּארץ, הדוֹרשת דוקא כּוֹחוֹת־נעוּרים, המַתחילים מאַלפא־בּיתא, הפּתוּחים לחלוּציוּת גמוּרה, חסרוֹן זה מוּרגש מאד מאד.

בּתנוּעת “צעירי־ציוֹן” יֶשנוֹ הנוֹער הזה, אשר בּעם הוּא הוּא שבּנה את כּל התנוּעוֹת היהוּדיוֹת בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת. אוּלם אין לי הבּטחוֹן כּי גם צמיחתם של “צעירי־ציוֹן” לא נכנסה בּזמן האחרוֹן למצב של עמידה. את חשיבוּתם של כּוֹחוֹת הנוֹער שבּ“צעירי־ציוֹן” יוֹדעים אנחנוּ להעריך, על פּי אלה החברים המשתתפים אִתנוּ בּעבוֹדה בּארץ. אוּלם נראה לי, כּי תנוּעת “צעירי־ציוֹן” זקוּקה לחיסוּן רב, לפעוּלה אינטֶלֶקטוּאלית וחינוּכית, בּכדי שתוּכל לעמוֹד בּפני כּל הרוּחוֹת המנַשבוֹת. הנוֹער הציוֹני שימש תדיר מַעבר לכל מיני תנוּעוֹת בּרחוֹב היהוּדי, וּמנהיגיו היוּ על פּי רוֹב נכוֹנים לכל מיני קפּיטוּלציוֹת וּבלבד להציל איזה שירַיים. נגד שיטה זוֹ של קפּיטוּלציוֹת וצמצוּם־הדמוּת אשר מהם סבלה הציוֹנוּת הסוֹציאַלית די והוֹתר בּימי נעוּריה, צריך להציג את העמקת ההכּרה, חיזוּק הפּעוּלוֹת המַמשיוֹת וּביצוּר הקשרים החיים עם ארץ־ישׂראל.

הצד השלילי השוה שבּכל חלקי תנוּעתנוּ, וכמוֹה גם בּכל האגפּים הקרוֹבים להם, שכּאלה כּן אלה אינם מחוּנכים דַיָם לפעוּלה מַמשית. אין תנוּעתנוּ תנוּעה פּוֹליטית בּלבד, בּשביל כּזאת אוּלי יש בּקרבּה די אַקטיביוּת ודי כּשרוֹנוֹת. אבל פּעוּלתנוּ הארץ־ישׂראלית דוֹרשת מנוֹשׂאיה הרבּה יוֹתר: אַקטיביוּת אחרת וחריצוּת מעשׂית אחרת – והיא חסרה. וּבעיקר, בּארצוֹת המזרח. הנה, למשל, כּמה מדבּרים על דבר תנוּעת־מכשירים בּמזרח־אירוֹפּה, מה רב היה ערכּה החינוּכי והמעשׂי אילוּ היתה נעשׂית כּהוֹגן בּתנוּעה אחת. ואצלנוּ עוֹמדים בּדיבּוּרים. אוֹ, למשל, בּנק־הפּוֹעלים. בּרֶזוֹלוּציוֹת וּבמיטינגים לא היה מַחסוֹר. וחבל שאין להקים בּנק בּזה בּלבד. וּמספּר המניוֹת שנמכּרוּ בּכל ארצוֹת מזרח־אירוֹפּה מהוּ? קטנוּת הוַלוּטה היא התנַצלוּת־שוא. גם בּתנאי הוַלוּטה אפשר היה לפעוֹל גדוֹלוֹת. אבל לפעוּלה כּזוֹ, שאין עמה חריפוּת הפּוֹלֶמיקה ושכרוֹן־הבּחירוֹת וקלוּת הנצחוֹנוֹת, לא חוּנכוּ מפלגוֹתינוּ.

ודוקא מעשׂים אלה, בּעלי־משקל ועשׂוּיים בּהתמדה, הם הם היכוֹלים להקים לנוּ תנוּעה ולכבּוֹש לבבוֹת. תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּחרה לה מערכה כּבדה: לחַנך את הפּוֹעל היהוּדי בּהכּרת עניניו הריאַליים וּשליחוּתוֹ המַעמדית ההיסטוֹרית בּתוֹך המציאוּת היהוּדית, לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי בּשביל הציוֹנוּת הסוֹציאַלית. ואחרי חמש־עשׂרה שנה של תעמוּלה עיוּנית־ויכּוּחית עוֹד עוֹמדים אנוּ בּראשית. תבוֹא איפוֹא התעמוּלה המעשׂית, המרוּכּזת סביב לעליית־העוֹבדים וליצירת העוֹבד בּארץ, ותמצא את הדרך ללב המוֹני הפּוֹעלים היהוּדים, לחינוּך ציוֹני־סוֹציאַלי של הנוֹער היהוּדי.

גם לשם הפּעוּלה המעשׂית, גם לשם הגבּרת התעמוּלה וכיבּוּש כּוֹחוֹת חדשים נחוּץ להחיש בּאיחוּד. האיחוּד יִתן לנוּ לא רק את השיתוּף והצירוּף של הכּוֹחוֹת אשר יֶשנם בּעין, הוא יצמיח לנוּ כּוֹחוֹת חדשים, הוּא יאַפשר לנוּ הרמת תנוּעה חדשה בּרוּחנוּ היהוּדי. אוּלם איחוּד בּלבד אינוֹ מַספּיק. נחוּצה פּעוּלה מַתמידה מארץ־ישׂראל. המפלגוֹת השוֹנוֹת שלנוּ בּחוּץ־לארץ זקוּקוֹת להשפּעה בּלתי־פּוֹסקת מן הארץ. דרוּשה עזרה לעתוֹנוּת, דרוּשים אנשים לחינוּך, לפעוּלוֹת. בּיצוּרה של “אחדוּת־העבוֹדה” צריך להיעשׂוֹת גם בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ.

וּלבסוֹף, דברים אחדים על “החלוּץ”. אין לסמוֹך על זה ש“החלוּץ” יבָּנה ויתקיים מאליו. איני חוֹשב כּי אפשר להיוֹת מרוּצים ממצב “החלוּץ” כּיוֹם. ואַל לשכּוֹח כּי כּל הדחיפוֹת הגדוֹלוֹת שניתנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת ליצירת התנוּעה החלוּצה – יצאוּ מתוֹך אנשי הארץ. ואנוּ כּאן הלֹא מַרגישים על כּל שעל, כּמה סוֹבלת עבוֹדתנוּ כּוּלה מחוֹסר חוֹמר אנוֹשי מחוּנך לכך. על ערכּה של ההכשרה הגוּפנית והמקצוֹעית אוּלי כּבר עמדוּ (להלכה, כּמוּבן; למעשׂה הדברים הם עוֹדם בּמצב של כֵאוֹס למַדי), אוּלם על הצוֹרך בּחינוּך סוֹציאַליסטי, בּהבנת שאלוֹתיו של הפּוֹעל בּארץ, בּהידַבּקוּת בּהסתדרוּת, בּהכּרת חשיבוּתה של היצירה המשקית הסוֹציאַליסטית וּבקליטת כּל שאר המוּשׂגים והיחסים היסוֹדיים אשר לנוּ הם גוּפי־חיים – עוֹד טרם עמדוּ. וחוֹסר כּל זה בּחינוּך העוֹלה – הוּא כּבר לנוּ כּיוֹם ל“מִפגע”. לכן, אַל נא נסתפּק בּענין זה בּרזוֹלוּציוֹת. אם גם נדע, כּי המצב בּחוּץ־לארץ הנוֹ עכשיו יוֹתר קשה מאשר היה – אַל ניכָּנע בּפניו. בּ“מציאוּת” הזאת עלינוּ להילָחם. עלינוּ למצוֹא את האנשים החיים, אשר יבקעוּ להם דרך בּכל התנאים, ואשר ימלאוּ את עבוֹדתם בּ“החלוּץ” בּאוֹתה ההתמדה וּבאוֹתה החלוּציוּת אשר עבוֹדת הארץ דוֹרשת.

---

בּועידה השניה של ההסתדרוּת: בּויכּוּח הכּללי

מאת

ברל כצנלסון

(תל־אביב, כ“א בּשבט תרפ”ג)

הבּיקוֹרת שלנוּ נשׂאה תמיד אוֹפי של שׂיחת חברים, עכשיו קיבּלה צוּרה של אסיפוֹת המוֹניוֹת, שגם מחיאוֹת כּפּים נהוּגוֹת בּהן. כּל דברי הפּוּלמוֹס שנשמעוּ כּאן הם למעשׂה מיוּתרים בּשבילנוּ, אוּלם מכּיון שנגעוּ בּהם – אדבּר גם אני עליהם.

צָדַק טַבֶּנקין, שארצנוּ היא לא רק ארץ של עליה, אלא גם של יציאה. וּכמוֹ כן יש בּקרבּנוּ לא רק מפלגוֹת של עליה, אלא גם של יציאה, שהארץ אינה קוֹלטת אוֹתן. תוֹכן דבריהם וצוּרתם של אלה משתנים. לפני שנתים שמענוּ נאוּמים קוֹמוּניסטיים נלהבים, וּמה ששמענוּ היוֹם הלא הוּא ה“נעפּיזם”. הכּל לפי רוּח הזמן הנוֹשב משם, מהעוֹלם. הערצה זוֹ של הבּוּרגָנוּת התרבּוּתית מקוֹרה בּרוּסיה. שם היא עכשיו פּוּלחן. איזה יחס של בּוּז וּביטוּל לכל הציבּוּר הנמצא פּה, לגלוּג לרגשוֹת אנשים שבּדמם יצרוּ את אשר יצרוּ פּה. בּשאלוֹת חשוּבוֹת, שאי אפשר לדוּן עליהן אלא מתוֹך התעמקוּת, מדבּרים אנשים הנמצאים בּארץ רק חוֹדש ימים וּמבּלי דעת את שׂפת הארץ. אנשים שיש להם עמדה, היוּ מרגישים חוֹבה לעצמם ללמוֹד קוֹדם את תנאי המקוֹם, את המצב הכּלכּלי, וּמה גם שהאנשים דוֹגלים בּשם המַטֶריאליזמוּס. זה שנים שמדבּרים אלינוּ על מעמד הפּוֹעלים וּבגידתנוּ בּוֹ. יש בּינינוּ “פרַקציַת הפּוֹעלים”, כּאילוּ אנוּ איננוּ פּוֹעלים. ואני שוֹאל, מה הם אוֹתם עניני הפּוֹעלים שהוּזנחוּ על ידינוּ? וּמַהי הפּרוֹגרמה שלהם שאנוּ איננוּ מקיימים אוֹתה? מה הם הדברים הטוֹבים שהם מציעים, מַהי ההבטחה המציאוּתית, שזרם שׂמאלי זה מבטיח לנוּ, לעוֹלה? איפה היא הבטחת העבוֹדה לפּוֹעל וַהגָנת עניניו? אם יוֹצאים נגד זה שנוֹצר על ידינוּ, הרי צריך לתת מציאוּת אחרת לחיינוּ: בּאנוּ לפני חמש־עשׂרה שנה לארץ, למשק הפּרטי. הוּא הקיא אוֹתנוּ. היינוּ מוּכרחים לברוֹא יכוֹלת עבוֹדה חדשה. בּראנוּ את הקבוּצה. תמיד היוּ בּנאים בּארץ־ישׂראל, תמיד היתה תנוּעת בּנין, אבל הפּוֹעל העברי לא חדר אליה. הלא אַבּסוּרד הוּא לחשוֹב, כּי המשק הפּרטי יכוֹל לפתוֹר את שאלת הפּוֹעל בּארץ.

הדבר הראשוֹן שכּל מפלגה שׂמאלית מבטיחה להמוֹני הפּוֹעלים הוּא – עבוֹדה. בּכל מעשׂי השׂמאל אצלנוּ וּמגַמוֹתיו אין דאגה לקיוּם הפּוֹעל, לחוֹסר־העבוֹדה. אם מרימים על נס את העבוֹדה בּמשק הפּרטי, הרי צריך לברר גלוּיוֹת, כּי עבוֹדה זוֹ אינה עלוּלה לתת אפשרוּת קיוּם לפּוֹעל, כּי הפּוֹעל אינוֹ חוֹדר אליו, והוּא אינוֹ נוֹתן מקוֹם לעליה.

מלבד הבּיקוֹרת התמידה על ההזנחה, שאילמלא הוַעד הפּוֹעל והמשׂרד¹ היה מצבוֹ של הפּוֹעל טוֹב יוֹתר – בּאים עלינוּ גם בּשם השקפה מדעית־סוֹציוֹלוֹגית. אוֹמרים לנוּ: הדבר שאתם עוֹשׂים הוּא “התחרוּת מַעמדית”. וכל תנוּעת הקוֹנסוּמים בּכל הארצוֹת האם זוֹ אינה התחָרוּת מעמדית? האם זוֹ אינה רוֹצה להתחרוֹת בּמשק הרכוּשני? וּמדוּע פּסוּלה הקוֹאוֹפּרציה שלנוּ? האין זוֹ שטחיוּת מַפליאה לבוֹא הנה ולמצוֹא קוֹאוֹפּרציוֹת מכילוֹת אלפי אנשים בּחַקלאוּת וכוּ' – ולחשוֹב, כּי כּל אלה הם פּרי הַטְעָיַת המַנהיגים! לא נכוֹנים המספּרים שמַראים לנוּ על מספּר העוֹבדים בּקוֹאוֹפּרציה של הפּוֹעלים, הם מוּקטנים. שכחוּ להביא בּחשבּוֹן את ענפי הקוֹאוֹפּרציה החקלאית.

רק מאוֹת אחדוֹת עוֹבדים בּמשק הפּרטי בּמוֹשבוֹת וּמצבם נוֹרא. דניאל אוֹמר, שהוּא אינוֹ מתנגד לקוֹאוֹפּרציה, אלא שהוּא מתנגד לאידיאוֹלוֹגיה של קוֹאוֹפּרציה! הכיצד? מפלגוֹת חדשוֹת הבּאוֹת וקוֹראוֹת לפּוֹעלים, צריכוֹת להראוֹת מה הן הפֶּרספֶּקטיבוֹת שהן מַבטיחוֹת לפּוֹעל. מה הן אלה? אם אוֹמרים: “לא כּך הוּא סוֹציאַליזם” – הרי צריך להוֹסיף מיד: “הנה הוּא בּכִיסנוּ”.

אַבּרמוֹביץ אמר: טוֹבה הקוֹאוֹפּרציה, אבל בּארץ־ישׂראל היא נבנית בּכוֹחוֹת הבּוּרגָנוּת, ולא על ידי כּוֹחוֹתינוּ אנוּ. אני מסכּים לוֹ. אך מי מכּם מתאמץ לשנוֹת את המצב? כּמה פּוֹעלים הבאתם לארץ, כּמה עזרה עזרתם לנוּ, כּמה מוֹסדוֹת הקימוֹתם לשם בּנין ארץ־ישׂראל בּכוֹחוֹת עצמנוּ? כּל הפּוֹעלים בּעוֹלם אינם בּוֹנים רק בּכספּם הם. כּסף העם הוּא גם כּספּנוּ.

מַפחידים את הפּוֹעלים בּקרבּנוֹת. “הנה ההסתדרוּת דוֹרשת מכּם קרבּנוֹת”. אין זוֹ מדרכּה של מפלגה שׂמאלית להפחיד את הפּוֹעלים בּקרבּנוֹת. אין שוּם תנוּעה וּמַהפּכה בּעוֹלם שלא תדרוֹש קרבּנוֹת.

אינני חוֹשב, כּי תנוּעת פּוֹעלים, ההוֹלכת וכוֹבשת לה עמדה אחרי עמדה, יוֹצרת משק אחרי משק, צריכה להתנַצל וּלהצטדק לפני קוֹמץ אנשים, שיש להם איזוּ זכוּיוֹת ידוּעוֹת. הייתי רוֹצה שהללוּ ישאלוּ את עצמם: מנַין לנוּ כּל ההמוֹן הרב הזה? מי הביאָם לארץ וּמי יצר את הפּעוּלה העצמית של הפּוֹעל העברי בּארץ? האנשים האלה לא הצליחוּ גם לאַרגן את האוֹפּוֹזיציה כּנגד השיטה השַלטת, והלא אין קל מלאַרגן אוֹפּוֹזיציה נגד “מפלגת הממשלה”, ואנוּ הלא “מפלגת־הממשלה”!

לא רק על “עבוֹדתם” בּארץ־ישׂראל, כּי אם גם על זוֹ שלהם בּחוּץ־לארץ כּדאי לעמוֹד. שמעתם את דברי י. בּרַץ וגוֹלדה מאִירסוֹן. יכוֹלנוּ להוֹסיף עליהם כּהנה וכהנה. אתמוֹל אמר דניאל: “די הסתדרוּת איז ניכטס”. כּן, בּשביל אוֹתם האנשים מסוּגוֹ של דניאל ההסתדרוּת היא רק דבר שאפשר לעשׂוֹת בּוֹ סחוֹרה בּחוּץ־לארץ. בּשבילנוּ היא הכּל. בּמשך השנתים האלה שימשה כּל תנוּעתנוּ חוֹמר לדיבּוֹת ולשקרים. האנשים, שמעל בּמתנוּ דיבּרוּ כּחוֹבבי־ציוֹן ממש, יצאוּ לחוּץ־לארץ ונלחמוּ בּנוּ בּכל מיני שקרים ודיבּוֹת. אי אפשר לבוֹא הנה בּתוֹר צירים וּלמחר לשלוֹח “תזכּירים” לחוּץ־לארץ נגדנוּ, נגד כּל עבוֹדתנוּ. האנשים אשר פּה הם אוֹמרים, שאינם מתנגדים לקוֹאוֹפּרציה והם מסכּימים לחיוֹת בּקבוּצוֹת וּלקבּל קרֶדיטים מבּנק הפּוֹעלים, אוֹתם האנשים נלחמוּ נגד כּל עבודתנוּ בּאמריקה, הפריעוּ למשלחת, בּהפיצם שמוּעוֹת־שוא ודברי־זיוּף על כּל המתהווה בּארץ. “הבּנק אינוֹ בּנק של פּוֹעלים וההסתדרוּת אינה הסתדרוּת של פּוֹעלים”.

יש בּינינוּ חוֹפש דעוֹת, יש מקוֹם בּהסתדרוּת גם ל“מזרחי”, גם לקוֹמוֹניסטים וכוּ', אין אנוּ נלחמים נגד דעוֹת, אך יש לנוּ יסוֹד אחד – משמעת הפּעוּלה בּתוֹך ההסתדרוּת. אי אפשר שבּשעה שאנוּ מדבּרים כּל כּך הרבּה על איחוּד המַעמד, שלטוֹן וּמשמעת, נסבּוֹל בּינינוּ מפירי־שביתה! ההסתדרוּת היא כּלי־זיננוּ, היא בּיתנוּ, ואין לשבת בּבּית אם מהָרסים וּמַחריבים בּוֹ. הלא האנשים האלה מניחים אבנים קשוֹת על דרכּנוּ. הם הם שהפיצוּ דיבּה, שתנוּעתנוּ היא שוֹביניסטית, הם הם שזוֹרעים בּכרוּזיהם השוֹנים זרע שׂנאה וּפירוּד בּינינוּ וּבין הפּוֹעל הערבי. למצב זה צריך לשׂים פּעם קץ!

קשרים עם חוּץ־לארץ

עם כּל היוֹתנוּ מרוּכּזים בּעבוֹדתנוּ כּלפּי פְּנים, איננוּ גוּף אטוּם, הסגוּר בּפני העוֹלם היהוּדי. אנוּ יוֹנקים משם. כּל אלה שהיוּ אִתנוּ בּארץ בּימי המלחמה יוֹדעים בּאיזה רטט קיבּלנוּ כּל ידיעה על תנוּעת “החלוּץ”. ואם המצב בּ“החלוּץ” איננוּ טוֹב, עלינוּ האחריוּת. תעוּדת “החלוּץ” איננה כּלוּלה אך בּתעמוּלה לעליה לארץ. כּל מפעל בּארץ הוּא תעמוּלה לעליה. אבל מתוֹך נסיוֹננוּ וּמתוֹך מגַמוֹת עבוֹדתנוּ חשוּבה לנוּ הפּעוּלה בּקרב הזרם הבּא להצטרף לתנוּעת העבוֹדה בּארץ. כּי ציבּוּר הפּוֹעלים עוֹמד בּתוֹך בְּנִיה של חברת פּוֹעלים. אינני יוֹדע אם יש בּעם גוּף המרגיש את האחריוּת הלאוּמית כּמוֹנוּ. על יחידים אינני מדבּר. ואי אפשר לנוּ להמשיך את עבוֹדתנוּ בּארץ אם לא נַמשיך את עלייתנוּ מחוּץ־לארץ. אין אני בּא לחַדש. כּבר לפני שנתים קבענוּ שההסתדרוּת תבוֹא בּקשר עם כּל ההסתדרוּיוֹת בּחוּץ־לארץ. אך צריך לציין כּי את ההתחייבוּת הזאת לא מילאנוּ. אמנם חברים מאִתנוּ מילאוּ אוֹתה, הלכוּ לארצוֹת שוֹנוֹת והפיחוּ רוּח בּתנוּעת “החלוּץ”. אבל אין אנוּ יכוֹלים להיוֹת מרוּצים מעבוֹדה זאת. התנוּעה שם דוּלדלה בּשנים האחרוֹנוֹת, בּמקצת מפּני שמיטב כּוֹחוֹתיה עלוּ כּבר, וּבמקצת מפּני שהעליה היתה מצוּמצמת ואי אפשר לוֹ לאדם להישָאר חלוּץ בּמשך שנים מבּלי לעלוֹת. וישנה עוֹד סיבּה – תנוּעת “החלוּץ” היא תנוּעה של נוֹער, ועליה להישָען על מישהוּ, ואין אחר מלבד ההסתדרוּת. לנוּ חשוּב הדבר שבּהעלוֹתנוּ חלוּצים לארץ – תתחדש שם תמיד התנוּעה. ההסתדרוּת צריכה להרגיש את חוֹבתה לבנוֹת את הסתדרוּת “החלוּץ” בּגוֹלה.

ואשר לקשרי האינפוֹרמַציה בּין תנוּעתנוּ לבין חוּץ־לארץ: היוּ לנוּ מתחילת תנוּעתנוּ רגעים מרים בּראוֹתנוּ, כּי בּמשך שנים לא נשמעה שם מלה על פּעוּלתנוּ כּאן. לא פּחתוּ גם כּעת מוֹציאי דיבּה על עבוֹדתנוּ. חסרה הבנה למַה שנעשׂה בּארץ. המאוֹרעוֹת החשוּבים בּיוֹתר אשר בּשבילנוּ הם גוּפי הציוֹנוּת, היוּ כּבנים חוֹרגים בּתוֹך התנוּעה. בּשנים האחרוֹנוֹת שוּנה המצב, אבל אין אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּזה. בּאיזוֹ שטחיוּת נמסרים הדברים על ארץ־ישׂראל בּחוּץ־לארץ, בּאיזוֹ האָרה הוֹדיעה האַגֶנטוּרה הרשמית על הקוֹנגרס בּקַרלסבַּד! כּל הדבר הוּצג כּענין של סכסוּכים בּין אנשים. נחוּץ לנוּ לקשוֹר קשרים יוֹתר אמיצים בּינינוּ לבין העם העברי. לא אַציע דברים שהם למעלה מכּוֹחוֹתינוּ, כרוֹניקה אמיתית מארץ־ישׂראל היתה מחַנכת דוֹר, אבל אין זה לפי כּוֹחנוּ. נעשׂה התחלה קטנה. הוַעד הפּוֹעל צריך להוֹציא בּיוּלטין שכּוּלוֹ אינפוֹרמַציוֹני, מלא מספּרים וידיעוֹת מַמשיוֹת.

הדבר השלישי העוֹמד לפנינוּ הוּא קשרי פּעוּלה בּינינוּ וּבין כּל החוּגים הקרוֹבים לנוּ. חוּץ מהמשלחת למען בּנק הפּוֹעלים לא עשׂינוּ כּלוּם. אנוּ חייבים למצוֹא את האפשרוּת ליצוֹר מוֹסד בּין־מפלגתי למטרה זוֹ. בּרוּר שיש לפנינוּ אפשרוּיוֹת שאין לאחרים. אנחנוּ צריכים להוֹפיע בּתוֹר כּוֹח הרַשאי לקבּל קרֶדיטים והיוֹדע להשתמש בּהם. תנוּעה זאת מחוֹבתה להיזוֹן מן החוּגים הקרוֹבים לנוּ. עד עכשיו היינוּ תלוּיים בּחסד מפלגוֹת בּחוּץ־לארץ. אבל האַפַּרַטים המפלגתיים אינם מוּתאָמים לעבוֹדה למען הארץ. אין אנוּ יכוֹלים להשלים עם זה. המפלגוֹת גילוּ חוֹסר בּגרוּת גמוּרה בּעבוֹדת הבּנק. אין לי הצעוֹת ממשיוֹת, אנוּ איננוּ עשירים בּכוֹחוֹת, והעבוֹדה החינוּכית בּארץ היא לא פּחוֹת חשוּבה מן העבוֹדה בּחוּץ־לארץ. אבל עלינוּ לעשׂוֹת דבר־מה. וכאן, בּפּעוּלה למען ארץ־ישׂראל העוֹבדת, יש בּסיס לאיחוּד כּל הכּוֹחוֹת, לא על יסוֹד פּרוֹגרמוֹת אלא על יסוֹד ההסתדרוּת הכּללית. כּל אוֹתם החוּגים הרוֹצים להתקשר עם ההסתדרוּת – הם יהיוּ חלקי התנוּעה. ההסתדרוּת היא אבן־הבּוֹחַן בּנידוֹן זה. הכּרתי גמוּרה, כּי לא רחוֹק היוֹם וַאלפים וּרבבוֹת שהיוּ לנוּ שׂוֹנאים יתקרבוּ אלינוּ על ידי עבוֹדתנוּ בּארץ. נפגשתי בּחוּץ־לארץ עם רָשמי מכתבים המסַפּרים על הארץ, שהשפּעתם על החוּגים האַנטיציוֹניים גדוֹלה בּיוֹתר. עבוֹדתנוּ זאת תימשך ואפשרוּיוֹת רבּוֹת נכוֹנוֹת לפניה.

אשר לקשרי תנוּעתנוּ עם התנוּעה העוֹלמית: הצעתנוּ אוֹמרת שיש צוֹרך שתנוּעתנוּ תתקשר עם האינטרנַציוֹנַל האַמשׂטרדמי. בּרית פּוֹעלים זאת היא הבּרית המקצוֹעית, וּמאוּרגנים בּה כּ־24 מליוֹנים עוֹבדים, לא על יסוֹד אידיאוֹלוֹגיה אלא על יסוֹד הגנה של עניני העוֹבד. היא בּנוּיה על יסוֹד של אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּכל ארץ וארץ. לא כּל הפּוֹעלים מאוּחדים בּה: נמצאוֹת מחוּצה לה האגוּדוֹת הנוֹצריוֹת, תנוּעת הפּוֹעלים האמריקאית, וגם התנוּעה המרוּכּזת מסביב לרוּסיה. הבּרית הרוּסית איננה בּנוּיה על יסוֹד אוֹטוֹנוֹמיה ארצית. לנוּ, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אין יכוֹלת ואין צוֹרך נפשי להצטרף אל אוֹתה תנוּעה הרוֹצה להשליט את מרוּתה היא על ידי הרס תנוּעוֹת אחרוֹת, על ידי יצירת תאים של הריסה. הצירוּף לאינטרנַציוֹנַל האַמשׂטרדמי הוּא הקשר הנפשי עם תנוּעת הפּוֹעל בּסבלוֹתיו. עוֹד מימי הצַ’רטיסטים התחילה תנוּעה זאת. כּיוֹם הזה היא כּבר לא רק תנוּעה מקצוֹעית הנלחמת על יוֹם־עבוֹדה בּן 8 שעוֹת, היא התבּצרה ונעשׂתה לכוֹח כּלכּלי וּמדיני. בּראש ההחלטוֹת של האינטרנַציוֹנל עוֹמד האַנטימיליטַריזם – המלחמה בּעד שלוֹם העוֹלם. אחד היסוֹדוֹת שלוֹ היא המלחמה להלאָמת הקרקע. הוּא מנהל גם מלחמה להגנת זכוּיוֹת העוֹבד. בּתוֹך התזכּיר שהמציא לחבר־הלאוּמים יש גם ההגנה על הגירה חפשית וּביטוּל החוּקוֹת המַגבּילוֹת את ההגירה.

מדוּע השתתפוּתנוּ בּבּרית הזאת היא חוֹבה? אם כּי בּאנוּ מתוֹך חוּגים שוֹנים, הרי כּוּלנוּ חיים היוֹם חיי פּוֹעלים וּמרגישים את שיתוּפנוּ עם הפּוֹעל בּעוֹלם, ויש לנוּ צוֹרך לתת בּיטוּי מעשׂי למצב זה. אנוּ נמצאים בּארץ קטנה ודלה, הנקלעת בּכף־הקלע בּין מדינוֹת אימפּריאַליסטיוֹת. אנוּ עם קטן החפץ לבנוֹת לוֹ כּאן מדינה וּלשם זה צריכים אנוּ לקשוֹר קשרים עם חוּץ־לארץ. יש לנוּ צוֹרך לנהל בּתוֹכנוּ תעמוּלה לטוֹבת הבנת הדברים הנעשׂים בּעוֹלם. אי אפשר שארץ־ישׂראל תיבּנה על ידי תנוּעה שוֹביניסטית. לקשרים עם העוֹלם יש ערך חינוּכי רב, ואילוּ בּא הקשר עם אַמשׂטרדם רק לצוֹרך זה הייתי אוֹמר דיֵינוּ. אבל יש לוֹ גם ערך מעשׂי רב. אין אני רוֹצה לדבּר פּה על אפשרוּת של קרדיטים. אין אני חפץ שזה ישפּיע עלינוּ; אבל בּרצוֹני לדבּר על העזרה המוּסרית הנחוּצה לנוּ. לא נצליח בּעבוֹדתנוּ אם לא נשתדל שתיוָצר הבנה רבּה לעניננוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. רק אנשים אשר ישנוּ שנת חוֹני הַמְעַגֵל עלוּלים לחשוֹב שסַדנא דארץ־ישׂראל איננוּ חד עם כּל העוֹלם. תנוּעתנוּ היא אבר מתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. שינוּיים כּלשהם בּעוֹלם משפּיעים עלינוּ. כּל התעוֹררוּת בּחוּגי הפּוֹעלים משפּיעה עלינוּ. תנוּעת “החלוּץ” בּ־ 1905 אחרי הרבוֹלוּציה הרוּסית והעליה השלישית תוֹכחנה.

---

לאחר הועידה

מאת

ברל כצנלסון

למספּר הועידוֹת, אשר לפיהן מוֹנה הפּוֹעל בּארץ את עמדוֹתיו וכיבּוּשיו, נוֹספה עוֹד ועידה: הועידה השניה של ההסתדרוּת. ועידה בּלשוֹן יחיד, כּי גם שתי הועידוֹת המיוּחדוֹת: של ההסתדרוּת החקלאית ושל הסתדרוּת פּוֹעלי עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, נצטרפוּ אל האחת, אל הועידה הכּללית. הועידה החקלאית, רבּת־הענין, היא שפּתחה בּשאלוֹת העיקריוֹת, קבעה יתדוֹת בּשאלוֹת משק והתישבוּת וגם קבעה יסוֹדוֹת לחברת התישבוּת העוֹבדים, זוֹ ה“בּת הבּכירה” אשר התפּרצה והקדימה את אִמה (“חברת העוֹבדים”) בּיציאה לאויר־העוֹלם. הועידה לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין, שנתכּנסה מתוֹך עייפוּת, למחרת נעילת הועידה הכּללית, הספּיקה אף היא לעשׂוֹת עבוֹדה ניכּרת: עיבּדה את תקנוֹת החברה השיתוּפית לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין (ה“בּת” השניה ל“חברת העוֹבדים”) וסיימה והשלימה בּהחלטוֹתיה את עבוֹדת הועידה הכּללית. שתי אלה היוּ איפוֹא הרֵישָא והסֵיפָא של הפּרק האחד: ועידת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל.

הועידה בּאה, הועידה חלפה. וּכמוֹ בּפני חזיוֹן־חיים מוּפלא אנוּ עוֹמדים וּמשתאים לה. הכּינוּס של מאוֹת אנשים יחידים נהפּך לעינינוּ לגוּף אוֹרגַני שלם, החי את חייו, נישׂא בּהגיוֹנוֹ, מבצע את רצוֹנוֹ. ימים על שבוּעוֹת מחכּים לבוֹאה של הועידה, הרת האפשרוּיוֹת הספוּנוֹת. כּצַפּוֹת לקלַסתר פּני ילד העוֹמד לצאת לאוֹר עוֹלם, אנוּ מצפּים לה וּמנַחשים: מה יהא אָפיה, מה דמוּת תשוּוה לה, וחרדים לגוֹרלה: מה צרוּר בּכנפיה, מה הטוּרים החדשים אשר תוֹסיף בּספר חיינוּ. והנה היא כּבר מעֵבר לנוּ. עשׂתה את שלה וחלפה. כּחלוֹף תקוּפת שנה, כּחלוֹף חג וּמוֹעד. ואנוּ מלַוים את צאתה בּתהיה, מהרהרים וּמחַשבים את חשבּוֹנוֹתיה־חשבּוֹנוֹתינוּ.

מוֹרשה אחת, בּעין, הנחילה לנוּ הועידה, כּחַברוֹתיה שקָדמוּ לה. הרי היא לפנינוּ בּצוּרה של פּינקס־החלטוֹת (פּינקס ההסתדרוּת, כּרך ב‘, חוֹברת א’). משנָה בּרוּרה של תלמוּד ארץ־ישׂראלי. הלכוֹת פּסוּקוֹת, יצוּקוֹת וּטבוּעוֹת בּדפוּס חיי העבוֹדה בּארץ. מי שאינוֹ חי את חיינוּ אף לא יֵדע להעריך את הדברים כּהלכה. כּלוּם מעט החלטוֹת אִיכָּא בּועידוֹת? אוּלם המכּיר מקרוֹב את ועידוֹת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, את אָפיָן וּמשפּטן, הוּא יוֹדע, כּי גם הצעוֹת רצוּיוֹת וּברכוֹת “חסוּדוֹת” נדוֹנוֹת אצלנוּ לגניזה, אם אין שוֹברן המציאוּתי, החיוּני, בּצדן; הוּא יוֹדע, כּי אין אצלנוּ החלטוֹת לבטלה, המתקבּלוֹת בּכדי לצאת ידי חוֹבה, אוֹ למען הַעֲמֵד־פּנים, אוֹ לשם תשלוּם־מס. הוּא יֵדע ויחוּש, כּי הלכוֹת פּסוּקוֹת, קטוּעוֹת ויבשוֹת אלוּ הן קטעי חיים מגוּבּשים וּמרוּכּזים, תמצית של מחשבה, נסיוֹנוֹת, מאמצים וּפעוּלוֹת.

וכאלה היוּ גם החלטוֹתיה של ועידה זוֹ.

די לעבוֹר על ראשי־הפּרקים של סעיפי־ההחלטוֹת בּכדי להבין את היקף העבוֹדה אשר נעשׂה בּועידה: חוּקה מלאה וּמקיפה להסתדרוּת וּלמוֹסדוֹתיה, המניחה יסוֹד בּריא לזכוּיוֹת חברים וחוֹבוֹתיהם, לפעוּלוֹת המוֹסדוֹת ויחסיהם, למשטר הציבּוּרי הפּנימי בּתוֹך ההסתדרוּת;

קביעת עיקרי־המבנה של “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה: החברה להתישבוּת העוֹבדים והחברה לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין. כּלוֹמר, יצירת המכשיר (בּה"א הידיעה) לפעוּלה ישוּבית עצמית, בּת יכוֹלת ואחריוּת, של המעמד העוֹבד;

הרחבת “המשבּיר”, הגבּרתוֹ והַתקָנתוֹ לצוֹרך התוֹצרת וההספּקה של ציבּוּר הפּוֹעלים;

תקנוֹת יסוֹדיוֹת בּעניני משק והתישבוּת; יצירת קרן הבטחה מחוֹסר־עבוֹדה; יצירת בּית־דין של פּוֹעלים; הכנוֹת ליצירת עתוֹן יוֹמי; קביעת דרגת משׂכּוֹרת אחת בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת; השתתפוּתה של ההסתדרוּת בּברית הפּוֹעלים המקצוֹעית העוֹלמית.

זהוּ היקף הענינים העיקריים שבּהחלטוֹת הועידה. ובמרכּזוֹ של ההיקף הזה מגמה אחת, ורוּח אחת מבריחה אוֹתוֹ: בּיצוּרה והגבּרתה של ההסתדרוּת, הכּוֹח העליוֹן היוֹצר, מהווה וצָר את צוּרת החיים והמשק של קהילת־העוֹבדים בּארץ.

והרוּח הזאת אשר שלטה בּועידה חשוּבה לא פּחוֹת לא פּחוֹת מאשר עצם ההחלטוֹת.

בּעיר־החוֹף, בּעוֹנה של חוֹסר־עבוֹדה, בּמצב של דלדוּל־הפֶּרספֶּקטיבוֹת נקראה הועידה הפּעם. בּאויר לא חָסרה בּיקוֹרת עוֹיֶנת, זעוּמה, קנתרנית וחַתרנית, בּיקוֹרת של לוֹעג לרש ושׂמח לאֵיד. והיה בּרוּר: מבּלי הַרמוֹניה פּנימית בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים, מבּלי אַחדוּת הכּיווּן והרצוֹן לא תחזיק ההסתדרוּת מעמד. ואִתה יחד יתמוֹטטוּ מוֹסדוֹתינוּ, משקינוּ, כּל היצירה הכּלכּלית הענקית, אשר כּוּלה חוּליוֹת חוּליוֹת, נעוּצוֹת אחת בּחברתה. כּמה חששוּ ידידים, כּמה דאגוּ. והנה בּאה הועידה וגילתה את הדביקוּת העצוּמה שציבּוּר הפּוֹעלים דָבֵק בּהסתדרוּתוֹ, בּמוֹסדוֹתיה, בּדרך חייו ויצירתוֹ. בּשעוֹת־המבחן הרציניוֹת היתה מתגלה תדיר לא רק ההקשבה המוּפלאה של האוֹדיטוֹריה, הנוֹשמת את אויר הועידה, כּי אם גם נעשׂוּ מוּחשוֹת הנימים הדקוֹת והאמיצוֹת המתוּחוֹת בּין הבּמה והציבּוּר.

ונתבּרר עוֹד: העליה החדשה כּבר העמיקה שרשיה בּארץ, בּחיי הארץ וּביצירתה.

ועוֹד: ציבּוּר הפּוֹעלים, לאגפּיו הריאַליים: החקלאי והקבּלָני כּאחד, אינוֹ נכנע בּפני המצב הקשה, אינוֹ מַשלים, אינוֹ מסתפּק בּיֵש. כּי כּוֹח מחשבתוֹ, רצוֹנוֹ וּפעוּלתוֹ של הפּוֹעל אינם נתוּנים להירָדם. כּי החיים מפכּים.

הועידה קצרה את קצירה. קצרה ושוּב חָרשה. הניר נחרש עמוֹק.

ניסן תרפ"ג.

---

משׂכּוֹרוֹת

מאת

ברל כצנלסון

בּישיבת הוַעד הפּוֹעל הציוֹני בּבּרלין נבחרה וַעדה להנהיג קימוּצים בּמוֹסדות ההנהלה הציוֹנית. ועדה זוֹ נבחרה חדשים אחדים אחרי גילוּי־הדעת האוֹפיציאַלי אשר פּירסמה האֶכּסֶקוּטיבה בּלוֹנדוֹן על הקימוּצים הרבּים שהנהיגה.

בּהעלוֹת על לב את מצב־הכּספים של התנוּעה הציוֹנית כּוּלה ואת הדוֹחק האַכזרי המַכריע את כּל העבוֹדה בּארץ, המסַגף את הפּוֹעל והמוֹרה והפּקיד הנמוּך כּאחד, אנוּ מַרשים לעצמנוּ להגיש לתשׂוּמת־לב וַעדת־הקימוּצים את רשימת המשׂכּוֹרוֹת אשר קיבּלוּ פּקידי המשׂרד הראשי של ההסתדרוּת הציוֹנית בּלוֹנדוֹן בּחוֹדש האחרוֹן של שנת 1922, והיא: 5 חברי האֶכּסקוּטיבה – 655 לי“ש, 7 מזכּירים – 445,13 לי”ש, 8 סגָני־מזכּירים – 235 לי“ש, 5 פּקידי תִרְשוֹמֶת וּמשלוֹח – 73,13 לי”ש, 2 מנַהלי־חשבּוֹנוֹת – 49,17 לי“ש, 15 כּוֹתבוֹת־בּמכוֹנה – 243,4 לי”ש, 6 שַמשים – 73,13 לי“ש; סך־הכּל – 1774 לי”ש.

טבלה זוֹ אינה כּוֹללת את משׂכּוֹרת העוֹבדים בּקרן־היסוֹד, את ההוֹצאוֹת המשׂרדיוֹת, את ההוֹצאוֹת המשׂרדיוֹת, את הוֹצאוֹת הנסיעה וכוּ', את המשׂכּוֹרוֹת המיוּחדוֹת המשתלמוֹת מחוּץ למשׂרד הראשי. רשימה זוֹ מכילה רק קטע אחד מחשבּוֹנוֹתיה של מכוֹנתנוּ הלוֹנדוֹנית, אשר שנים־עשׂר הראשוֹנים מעוֹבדיה עוֹלים לה בּאלף וּמאה לי"ש לחוֹדש. האין רשימה זוֹ דַיָה?

ניסן תרפ"ג.

---

הלויתנים וּדגי־הרְקָק

מאת

ברל כצנלסון

בּועידה הלוֹנדוֹנית המפוּרסמת, הועידה הציוֹנית העוֹלמית הראשוֹנה לאחר המלחמה, הועידה אשר בּה נגלָה לעין השמש השבר הגדוֹל, המוּסרי והחָמרי, אשר הוּשבּרה התנוּעה הציוֹנית, בּישׂר לנוּ הד"ר וייצמן על “המוֹעצה הכּלכּלית” (“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד”) אשר נוֹסדה, ועל אַדירי ישׂראל וזאטוּטיו אשר הוֹאילוּ לתת ידם למפעל הארץ־ישׂראלי הזה. הדבר היה כּוּלוֹ עטוּף הוֹד מסתוֹרין. אנשי־השם לא הרשוּ לוייצמן לפרסם את שמוֹתיהם מעל הבּמה הציוֹנית לעיני הרחוֹב. תפקידוֹ של המוֹסד היהוּדי־הבּריטי הלָזה אף הוּא לא נתחוור בּועידה לפני הצירים הפּשוּטים. מוֹסד שמַכריזים על יצירתוֹ ועל חשיבוּתוֹ מעל הבּמה הציוֹנית ויחד עם זה אין להסתדרוּת הציוֹנית, הפּשוּטה, ההמוֹנית, כּל שליטה עליו, ויחד עם זה יש לוֹ, כּנראה, איזה כּוֹח של פּיקוּח והשגחה עליוֹנה, ויחד עם זה לוֹקחים בּו חלק – בּאיזוֹ צוּרה? – גם בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית.

הענין נשאר מוּקשה ותמוּה וּבלתי־מוּסבּר עד היוֹם, אוּלם בּפני אמוּנה בּאדירים מי יעמוֹד? וּמפּעם לפעם היוּ חוֹלפוֹת בּעתוֹנוּת היהוּדית ידיעוֹת טוֹבוֹת מבשׂרוֹת על הגדוֹלוֹת אשר ה“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” אוֹמר לעשׂוֹת. והנה נתפּרסם עכשיו הדין־וחשבּוֹן של ה“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” משנת 22־ 1921, וה“יוּדישה רוּנדשוֹי” מוֹסרת את תמציתוֹ:

האֶכּסקוּטיבה של ה“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” מוּרכּבת מאת האדוֹנים: סיר אַלפרֶד מוֹנד (יוֹשב־ראש), ג’ימס רוֹטשילד (סגָן) א. בּליסלא, זיגמוּנד סמוּאל, ליאוֹנַרד כּהן, ד“ר אביגדוֹר גוֹלדסמית (בּא־כּוֹח יק"א), פּרוֹפסוֹר ח. וייצמן ויוֹסף קוֹבן (בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית), ד”ר הלפּרין ויעקבּוּס כּהן ( יוֹעצים).

המכשיר הפינַנסי של ה“בּוֹרד” הוּא – “פַּלֶשׂתין קוֹרפּוֹריישן לימיטד”, אשר בּוֹ יוֹשב ראש סיר רוֹבֶּרט וֶלי כּהן, וחבר ההנהלה – המצבּיא רוֹבֶּרטסוֹן. המנהל למעשׂה – א. גוֹלדוַסר.

עד אישוּר המַנדט – מסַפּר הדין־וחשבּון – לא היתה המוֹעצה יכוֹלה להיוֹת אַקטיבית. עד הֵנה חתמוּ על מניוֹת של החברה בּסך 75.800 לי"ש. החברה השקיעה בּארץ־ישׂראל:

בּחברת המלח בּעתלית – 15,000 לי“ש; בּחברת בּנין המחסנים – 2,850 לי”ש; בּבּנק המרכּזי למוֹסדוֹת שיתוּפיים – 5,000 לי“ש. בּסך־הכּל – 22,850 לי”ש.

ה“יוּדישה רוּנדשוֹי” מציינת, כּי מכּל רכוּשה של החברה המגיע בּסך־הכּל ל־75,800 לי“ש הוּשקע רק הרבע בּארץ־ישׂראל. היוֹת שלא פּעם נזקף מפעלוֹ של רוּטנבּרג לזכוּתוֹ של ה”איקוֹנוֹמיק בּוֹרד" מנסה העתוֹן לשעֵר, כּי ודאי נשמר שאר ההוֹן בּשביל מפעל החישמוּל. אוּלם מי אשר אזנוֹ לקחה שמץ מן ה“עזרה” הרבּה אשר ה “איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” נוֹתן לענינוֹ של רוּטנבּרג יחשוֹב כּי רק לצוֹן חמדה לה ה“רוּנדשוֹי”.

אוּלם איך שלא יהיה והחשבּוֹן עצמוֹ בּרוּר: הלויתנים הגדוֹלים אשר אליהם העינים נשׂוּאוֹת ולכבוֹדם מוּכנים להקריב את כּל התנוּעה העממית, הכניסוּ למפעלים מסחריים בּאָרץ – 22 אלף לי“מ! ו”אבן מאסוּ הבּוֹנים" – קרן־היסוֹד העממית, אשר נבראה בּאוֹתה הועידה הלוֹנדוֹנית מבּלי אֵמוּן וּבלי רצוֹן מצד המנהיגים ואשר עבוֹדתה הוּפרעה מצד כּמה כּוֹחוֹת בּעלי־השפּעה וחסידי שיטת־הבּיזנֶס וּמשטר הנוֹטבּלים, אוֹתה קרן־היסוֹד אשר על אי־הצלחתה אינם חדֵלים להתריע גם אוֹיבים וגם אוֹהבים, הכניסה בּאוֹתוֹ הזמן יוֹתר מ־722 אלף לי"ש.

היש תקוה כּי ראשי ההסתדרוּת הציוֹנית, הכּוֹרעים תחת עוּלה הכּבד של הדמוֹקרטיה וזוֹרקים מבּטי קנאה אֶל על, אל מוּסוֹליני, המדבּרים על נצח ישׂראל ועל עם ישׂראל וּמפרנסים את עצמם ואת העם בּאמוּנת־שוא בּזאטוּטי ישׂראל, היש תקוה כּי אלה יקחוּ לקח כּל־שהוּא?

ניסן תרפ"ג.

---

בּועידת «פּוֹעלי־ציוֹן» בּוינה: בּויכּוּח הכּללי

מאת

ברל כצנלסון

¹

(26 בּיוּלי 1923)

לועידה יש, כּנראה, ענין חיוּני אחד – “אחדוּת־העבוֹדה”. תוֹהה אני מה היה מעסיק את הועידה לוּלא היתה “אחדוּת־העבוֹדה”. בּמציאוּת נוֹצרת האילוּזיה, כּי הבּרית מאוּחדת ורק “אחדוּת־העבוֹדה” היא המַפריעה והמפירה. אוּלם אחדוּת זוֹ של מות וקפּאוֹן, של שׂביעת־רצוֹן וחוֹסר מעשׂה, אחדוּת זוֹ אין “אחדוּת־העבוֹדה” רוֹצה בּה. אם “אחדוּת־העבוֹדה”, בּהעירה אתכם לביקוֹרת נגדה, מַרדימה את הקריאה למעשׂים, שהיתה אוּלי מתעוֹררת לוּלא ענין זה שניתן לכם לענוֹת בּוֹ, אז צר לנוּ על השפּעה כּזוֹ שלנוּ עליכם. כּּנראה, שהבּימה לא נשתנתה מהועידה החמישית עד הששית. רק אחדים מן המשַׂחקים נתחלפוּ. אני וּבן־צבי לא נשתנינוּ, אלא שבּמקוֹם חַשין עוֹמד כּעת מלכּין. הידיעה שידע מלכּין למַפרע, כּי הנֵיאוֹפיטים גרוּעים מבּעלי המסוֹרת אינה משנה את עצם העוּבדה. מענינת היתה הסבּרת מַלכּין על החלוּציוּת, הבּוּז שלוֹ לתנוּעת בּני ה“בּעלי־בּתים”, אחרי שהוּא כּבר מרגיש את עצמוֹ כּבא־כּוֹח הפּרוֹליטריוֹן וּמבטיח לנוּ את הישוּעה משוּרוֹת ה“בּוּנד”. זוֹהי הדרך של הרוֹדפים אחרי רחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי ואשר הרחוֹב הזה בּוֹרח מהם. יש אשר אניה עוֹמדת להיטָבע בּלב ים וצריך להָקֵל את המשׂא מעליה בּכדי להצילה, ויש יהוּדים מבוּלבּלים הזוֹרקים בּאוֹתה שעה קוֹדם כּל את הטלית וּתפילין שלהם. זה לא יוֹעיל. בּזרקכם את משׂא הציוֹנוֹת לא תכבּשוּ עדיין את הרחוֹב היהוּדי. מוּטב שתתבּוֹננוּ בּנַעשׂה בּארץ־ישׂראל – המקוֹם היחיד שבּוֹ כּבשה המפלגה הסוֹציאַליסטית את רחוֹב הפּוֹעלים. אין אני מַכחיש את החטאים האוֹרגַניזַציוֹניים של “אחדוּת־העבוֹדה”, אוּלם מקוֹר החטא הוּא בּמשׂרד הבּרית עצמוֹ. אַשמתכם הראשוֹנה היתה, כּי קיבּלתם אוֹתנוּ לברית “פּוֹעלי־ציוֹן”, אחרי ש“אחדוּת־העבוֹדה” הוֹדיעה בּגָלוּי בּתכנית־היסוֹד שלה, שהיא שוֹאפת לאַחד את כּל הכוֹחוֹת הציוֹנים־סוֹציאליים. אחרי התכנית הזאת בּאוּ גם מעשׂים. בּאה הוֹדעת “צעירי־ציוֹן” הנכנסים ל“אחדוּת־העבוֹדה”, כּי אינם מפסיקים את קשריהם עם הבּרית שלהם, וחברנוּ שוַיגר² הוּא חבר משׂרד־הבּרית של “צעירי־ציוֹן” עד היוֹם. אחרי כּן בּאה קבּלת מַנדטים על ידי חברי “אחדוּת־העבוֹדה” מ“צעירי־ציוֹן”, וחבר אחר מ“אחדוּת־העבוֹדה” אשר קיבּל מנדט מ“אחדוּת־העבוֹדה” ישב בּפרקציה של “צעירי־ציוֹן”. אך לעוּמת מעשׂי הפרת המשמעת מצד “אחדוּת־העבוֹדה” אַציג את המעשׂים שנעשׂוּ מצד משׂרד־הבּרית שלא כּדין.

המשׂא־וּמתן שניהל משׂרד־הבּרית בּדבר האיחוּד עם “צעירי־ציוֹן” עבר את גבוּל הסַמכוּת שהוּתוָה לוֹ בּמוֹעצה בּבּרלין. בּמוֹעצה זוֹ הטילוּ על משׂרד־הבּרית לא לצוּד נפשוֹת לברית “פּוֹעלי־ציוֹן”, אלא לאַחד את שתי הבּריתוֹת. רוּבּשוֹב אמר אז, כּי הפּוֹעלי־ציוֹנוֹת נמצאת בּשתי אכסַניוֹת וצריך לאַחדן. כּוָנת ההחלטה שנתקבּלה היתה להביא לידי איחוּד גמוּר את שתי הבּריתוֹת. משׂרד־הבּרית לא ניהל את המשׂא־וּמתן בּרוּח זוֹ; ועוֹד רעה מזוֹ, הוּא התיר לעצמוֹ לנַסח פּרוֹגרַמה לבּרית העוֹלמית ועשׂה זאת גם בּלי דעת חברי משׂרד־הבּרית אשר בּארץ־ישׂראל. משׂרד־הבּרית צריך היה לדעת, כּי בּפרוֹגרמה שלוֹ הוּא פּוֹגע בּקדוֹש לאחת ממפלגוֹתיו העיקריוֹת וּמזיק לתנוּעת הבּרית העוֹלמית. אחרי זה בּאה הצעה של הקוֹאוֹרדינַציה עם הריבוּצקאים בּעבוֹדה הארץ־ישׂראלית והצעה זוֹ של איחוּד עם מוֹסד הסוֹחר בּקוּפסאוֹת הקפּא"י לא מסרוּ תחילה לחברים בּארץ־ישׂראל, כּי אם נכנסוּ למשׂא־וּמתן, ועשׂוּ בּזה לא רק את השגיאה, כּי אם גם את השטוּת הגדוֹלה בּיוֹתר. דוֹרשים מאתנוּ שלימוּת התנוּעה, שׂפה אחת וּדברים אחדים. יאמרוּ נא הדוֹרשים זאת, איה התכנית המאַחדת, איה שׂפתנוּ האחת. אני חוֹשב שבּריתנוּ נתפּלגה בּשאלוֹת הקוֹנגרס. בּרית זוֹ, שאחד ממַנהיגיה, קפּלַנסקי, יוֹשב בּמוֹסדוֹת הכּלכּליים של הציוֹנוֹת יחד עם הבּוּרגָנים ועם זה יש בּה מפלגוֹת הרוֹאוֹת בּזה את הנגע וּמקוֹם התוֹרפה שבּתנוּעתנוּ, היש שחר לברית כּזוֹ? וּכשאני שוֹמע את הדרישוֹת לאחדוּת וּלמשמעת – אני חוֹשב: האין יוֹשב איזה איש שלישי מן הצד ולוֹעג לנוּ?

על ההסתדרוּת ומוֹסדוֹתיה

אני מרגיש את עצמי אך כּממלא מקוֹם של מַרצה. הרצאה זוֹ צריכה היתה להיקָרא על ידי זה, הנוֹשׂא בּעוֹל וּבאחריוּת ההסתדרוּת בּכל כּוֹחוֹתיו וּבכשרוֹן רב, על ידי בּן־גוּריוֹן. אסתפּק בּהרצאתי בּסקירה קצרה על הסכֵימה שבּה התנהלה עד עתה העבוֹדה הכּספּית והישוּבית של ההסתדרוּת. לא אגע בּשאלה הכּללית – מקוֹם הקוֹאוֹפּרציה בּארץ־ישׂראל – זוֹ המציינת בּאוֹפן מיוּחד את עבוֹדתנוּ בּארץ ואשר אין דוֹמה לה בּכל תנוּעת פּוֹעלים אחרת. אדבּר רק על המַכשירים הכּספּיים והישוּביים אשר בּידי ההסתדרוּת. אלה הם בּנק הפּוֹעלים ו“המשבּיר”, אם לא להתעכּב על מוֹסדוֹת קטנים כּקוּפּת־מִלוה וקרן למחוּסרי־עבוֹדה, הממַלאים גם הם תפקידים די חשוּבים להקלת מצבנוּ.

בּנק הפּוֹעלים כּיוֹם הוּא בּן שנה וחצי. יסדנוּ אוֹתוֹ מבּלי להכניס בּוֹ פּרוּטה מצדנוּ. כּיוֹם מכר כּבר הבּנק את הסֶריה הראשוֹנה של המניוֹת –30,000 פוּנט, ו־7,000 פוּנט כּבר שוּלמוּ על חשבּוֹן הסריה השניה. מלבד זה יש בּידי הבּנק 30,000 פוּנט מכּספּי ההסתדרוּת הציוֹנית ו־10,000 פוּנט פּקדוֹנוֹת שוֹנים. הפּעוּלוֹת העיקריוֹת של הבּנק אינן הלואוֹת ליחידים, כּי אם עזרה בּהקמתם וּבהחזקתם של מפעלי העוֹבדים וּמוֹסדוֹתיהם. הנהלת בּנק הפּוֹעלים מתאַספת פּעמַיִם בּשבוּע ויש שבּישיבה אחת של ההנהלה נעשׂית עבוֹדה ישוּבית כּזוֹ, אשר לשמה היוּ מתכּנסוֹת פּעם מכּל תפוּצוֹת ישׂראל ישיבוֹת גדוֹלוֹת של הועד הפּוֹעל הציוֹני הגדוֹל. בּנק הפּוֹעלים עשׂה מחזוֹר של 750,000 פוּנט. חשיבוּת הלוָאוֹת הבּנק היתה לאין ערוֹך גדוֹלה יוֹתר עתה מאשר בּשנים כּתיקוּנן. אם לא התחוֹלל השנה מַשבּר אשר הרס את כּל עבוֹדתנוּ – הרי חייבים אנוּ בּעד זה תוֹדה למוֹסד צעיר זה. גם בּעבוֹדה הציוֹנית בּכלל היה בּחדשי השנה הראשוֹנים מצב קשה לבלתי נשׂוֹא. אילוּ צריכים היינוּ לחכּוֹת בּזריעה וּבעוֹד כּמה עבוֹדוֹת התלוּיוֹת בּעוֹנה עד שיבוֹאוּ כּספּים מן החוּץ, מי יוֹדע היכן היינוּ כּיוֹם. בּנק הפּוֹעלים הוּא שהעבירנוּ את המַשבּר. איני מוֹסר את היקף העבוֹדה. אני מציין אך את אָפיה, אין זה רק מוֹסד התוֹמך וּמחזיק בּקיים, כּי אם גם היוֹצר וּמזין כּל מפעל חדש. למרוֹת זה שהבּנק יכוֹל להלווֹת כּספּים אך בּהתאם לאמצעים שכּניסתם למוֹסדוֹת הפּוֹעלים בּטוּחה, בּרור להנהלה כּי כּספּי הבּנק לא יספּיקוּ כּדי האוֹפֶּרַציוֹת הבּטוּחוֹת העוֹמדוֹת לפניו. בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית בּהנהלת הבּנק, אשר לא נוֹסד על טהרת הפּרוֹליטריוּת, בִּלְווֹתנוּ בּשביל יסוּדוֹ כּסף מההסתדרוּת הציוֹנית, הסתגלוּ לרוּח המוֹסד, והוּא התפּתח בּדרך עצמית בּלי כּל לחץ מבּחוּץ. עתה מתחיל להתפּתח בּוֹ קרדיט לא רק על יסוֹד התקציבים מן החוּץ, אלא גם על יסוֹד ההכנסוֹת הפּנימיוֹת הבּטוּחוֹת של משקי הפּוֹעלים.

“המשבּיר” הרי הוּא לכאוֹרה אגוּדה צרכּנית פּשוּטה, אך אצלנוּ מילא קוֹנסוּמפֶריין פּשוּט זה תפקיד מיוּחד בּמינוֹ. “המשבּיר” אינוֹ שוֹמר על הפּרינציפּ של אגוּדה צרכּנית, שלא למכּוֹר בּהַקָפה. הוּא שימש דוקא כּמוֹסד לאַשראי. אי אפשר היה להוֹציא לפּוֹעל את העבוֹדוֹת הקבּלניוֹת לוּלא המציא “המשבּיר” בּהקפה צרכי אוֹכל, חמרי בּנין וּכלי־עבוֹדה. בּהתחַשבוֹ עם עָקַת הצרכים שבּארץ מילא “המשבּיר” תפקיד של מוֹסד ישוּבי ממַדרגה ראשוֹנה. המחזוֹר שלוֹ השנה היה 110,000 פוּנט. אם להביא בּחשבּוֹן את ירידת מחירי הסחוֹרוֹת בּארץ־ישׂראל, הרי זה כּמעט הכפּלת הכּמוּת מאֶשתקד. כּמוּבן, יש בּ“המשבּיר” חסרוֹנוֹת. הוּא אינוֹ עוֹשׂה את כּל העבוֹדה, אינוֹ מפַתח בּמידה מַספּקת את הקוֹאוֹפּרציה היצרנית, והרבּה כּספּים יוֹצאים על ידי כּך לחוּץ. נבנים בּארץ כּבישים וּבתים וּשׂכר העבוֹדה יוֹצא בּרוּבּוֹ החוּצה, אבל “המשבּיר” החל לאַרגן גם את מכירת התוֹצרת של הקבוּצוֹת והקוֹאוֹפּרטיבים.

משק־החָלב המתפּתח בּארץ, אשר יכוֹל כּוּלוּ להיזָקף לזכוּת התישבוּת העוֹבדים, התבסס רק הוֹדוֹת ל“המשבּיר”. אילוּ צריך היה כּל משק לבזבּז את כּוֹחוֹתיו למכירת החלב ולקשירת הקשרים בּעיר, לא היוּ יכוֹלים לעמוֹד בּפני ההתחרוּת של הגרמנים והערבים. בּנימינה, מוֹשבה של יק“א, אסרה בּגבוּלוֹתיה מסחר פּרטי וּמסרה מוֹנוֹפּוֹלין ל”המשבּיר", בּכדי שזה יקבּל עליו את מִמכּר החלב שלה. “המשבּיר” מוֹכר עתה 30,000 ליטר חלב בּחוֹדש. בּזמן האחרוֹן התחזקה הנטיה להרחיב את פּעוּלת “המשבּיר”. הקבוּצוֹת דוֹרשוֹת את עזרתוֹ בּפיתוּח משקי ירקוֹת ועוֹפוֹת, כּמוֹ שנעזרוּ על ידוֹ בּביסוּס המחלבות. יש רצוֹן לסדר על ידי “המשבּיר” את הזמנוֹת כּל המכוֹנוֹת והחמרים. “המשבּיר” מתחיל לאַרגן מטבּחים וּמַאפיוֹת וּלהשתמש בּהם בּתנוּבת הקוֹאוֹפּרטיבים. עלה בּידוֹ לאַרגן השנה שני מטבּחים מוֹפתיים, שהמאכלים בּהם הם מתוֹצרת המקוֹם והנם טוֹבים הרבּה מאלה שבּמסעדוֹת הרגילוֹת.

ל“המשבּיר” ישנו מרכּז בּיפוֹ וּסניפים בּכל הערים והמוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת. הוּא בּנה בּית יצוּק מבּרזל־בּטוֹן – אחד הבּנינים הכי־גדוֹלים בּארץ מסוּג זה. וּבאוֹתה שעה ההוֹן היסוֹדי של “המשכיר” קטן הוּא מאד. הוֹן המניוֹת מגיע בּסך־הכּל ל־3500 לי“מ, הרוַח כּ־4000 לי”מ. בּהוֹן כּזה קשה מאד לנהל מסחר של 110,000 לי"מ לשנה, לבנות בּית וּלהמציא אַשראי. עד היוֹם לא נעשׂה דבר בּחוּץ־לארץ להפצת מניוֹת “המשבּיר”, וזהוּ הצוֹרך הכי־עיקרי שלוֹ עתה. “המשבּיר” בּא אמנם בּקשרים לשם השׂגת אַשראי עם הקוֹאוֹפּרטיבים בּמַנשֶסטר³, – הקשרים אמנם נקשרוּ, אוּלם לידי אַשראי עוֹד לא בּא הדבר.

עם כּל הערך הרב הזה שיש לבּנק וּל“המשבּיר” אל נתבּרך עוֹד, כּי ישנם כּבר בּידינוּ המוֹסדוֹת הבּוֹנים את ארץ־ישׂראל. אלה הנם אך מוֹסדוֹת־עֵזר, הם אינם יכוֹלים להקים לבדם את התישבוּת העוֹבדים. הם מסייעים אך בּידי אוֹתה התישבוּת העוֹבדים המתנהלת על ידי המרכּז החקלאי והמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת.

שני מוֹסדוֹת אלה אין להם הוֹן משלהם. הם אך מַעבירים דרכּם את הכּספּים של ההסתדרוּת הציוֹנית. בּאמצעוּתם מַטה תנוּעת העבוֹדה "את ההתישבוּת הלאוּמית לדרכּה וּמכוונת אוֹתה לפי רוּחה. גם להגבּרת כּוֹח האיניציאַטיבה וגם להרחבת האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת של מוֹסדוֹת אלה הוּכרחנוּ להקימם כּגוּפים העוֹבדים בּרשוּת עצמם. בּמוּבן זה נתקבּלוּ בּועידה האחרוֹנה של ההסתדרוּת החלטוֹת חשוּבוֹת. ההסתדרוּת החקלאית וההסתדרוּת לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין מתכּוֹננוֹת כּשתי חברוֹת. ניתנת להן האפשרוּת לצבּוֹר הוֹן־פּוֹעלים, לגַבּש את מרץ העוֹבדים בּדבר של קְיָמא, המעשיר את הדוֹרוֹת הבּאים. ההוֹן יצטרף משלוֹשה יסוֹדוֹת: מניוֹת חברים, מניוֹת־בּכוֹרה וּמניוֹת־יסוד. האחרוֹנוֹת, אשר בּרשוּת בּעליהן מחצית ממספּר הדעוֹת – נמסרוֹת לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. בּזה מתבּטאת הנטיה לאיחוּד כּל הפּעוּלה הישוּבית שלנוּ וּלְהַתְאָמָתָה. אין כּאן שאיפה להנהלה מרכּזית אחת כּי אם לאיחוּד כּל פּעוּלוֹתינוּ וכיוונּן לעניני ציבּוּר העוֹבדים כּוּלוֹ. אמנם, משקינוּ וקבוּצוֹתינו לא היוּ מעוֹלם בּנין יחידים ושימשוּ תמיד את צרכי הציבּוּר. בּזמן השביתה בּסֶג׳רה ניתנה עבוֹדה לשוֹבתים בּקבוּצוֹת למרוֹת האינטרסים הצרים של הקבוּצה והמשק, הקבוּצוֹת השתתפוּ בּסידוּר העבוֹדה הרָזֶרבית למחוּסרי־העבוֹדה בּזמן המלחמה. כּל עבוֹדתנוּ הציבּוּרית לא יכלה להיעשׂוֹת בּלי עזרת הקבוּצוֹת. הרעיוֹן שהקבוּצוֹת הנן בּרשוּת ציבּוּר הפּוֹעלים כּולוּ היה תמיד נחלת הכּלל והתבּטא לפעמים גם בּמעשים. עתה, עם התרחבוּת העבוֹדה ועם הִתְרַבּוּת מספּר העוֹבדים בּא הצוֹרך לקבּוֹע רעיוֹן זה למעשׂה ולתת לוֹ מסגרת משפּטית, זוֹהי “חברת העוֹבדים”. היא הִנָה הפּנים המשפּטיים של ההסתדרוּת, היא תהיה בּעלת כּל המשקים והמוֹסדוֹת של התישבוּת העוֹבדים והכּלי המשפּטי לעבוֹדתנוּ הכּספּית והישוּבית. היא תכלוֹל בּתוֹכה את כּל עבוֹדוֹת ההסתדרוּת, חוּץ מעבוֹדוֹת האיגוּד המקצוֹעי, שבּוֹ איננוּ זקוּקים לסמך משפּטי. התכנית עוֹד לא הוּתְוְתָה בּמלוֹאה. יש עוֹד ענפי עבוֹדה שההסתדרוּת עדיין לא נגעה בּהם. גם העבוֹדה התעשׂייתית וההתישבוּת העירוֹנית עתידוֹת להיכּנס בּגבוּל המסגרת של “חברת העוֹבדים”.

כּשהחליטה ההסתדרוּת על המפעלים האלה סמכה, כּמוּבן, על כּוֹחוֹת כּל אלה הרוֹצים לסייע לבנין חברת עבוֹדה בּארץ ולשם זה החליטה ההסתדרוּת לגַייס את הכּוֹחוֹת בּכּנסיה לארץ־ישׂראל העוֹבדת. זוֹהי לא בּמה פּוֹליטית לאיחוּדי מפלגוֹת, אף לא לצירוּפי כּוֹחוֹת לקוֹנגרס הציוֹני. זוֹהי התכּנסוּת לשם אִרגוּן כּוֹחוֹת העזרה לעבוֹדתנוּ המעשׂית. ולא עלה גם על דעתנוּ החשש, כּי מוֹסד כּבּרית העוֹלמית שלנוּ, העוֹמד כּל הזמן בּקשרי חברים עם ההסתדרוּת, יטיל ספיקוֹת וּפקפּוּקים בּדבר. ההחלטה של משרד הבּרית בּשאלה זוֹ הפתיעה אוֹתנוּ קשה. למוֹסד העוֹמד בּקשרים תמידיים עם ארץ־ישׂראל ועם מפלגתוֹ שבּארץ צריכה היתה להיוֹת תכלית הכּנסיה בּרוּרה וחוֹבתוֹ היתה לסייע בּזה.

כּנגד זה מדבּרים כּאן על קוֹאוֹרדינַציה עם א. ק. כשיש גוּפים שוֹנים העוֹסקים בּאוֹתה העבוֹדה מן הצוֹרך הוּא להיוָעד וּלסַדר את העבוֹדה אך בּאוֹפן משוּתף. אבל כּיצד אפשר לעשׂוֹת קוֹאוֹרדינַציה בּין שני כּוֹחוֹת סוֹתרים וצוֹררים, בּין גוּף חי וּמת? שני מתים יכוֹלים לצאת בּמחוֹל, אך על מחוֹל של מת וחי יחד עוֹד לא שמענוּ. עתה נעשׂתה פּוֹפּוּלַרית הסיסמה של פּלשׂתינאוּת אַקטיבית. הייתי בּאמריקה וראיתי את עבוֹדת “פּוֹעלי־ציוֹן” השׂמאליים. בּעבוֹדת הבּנק לא השתתפוּ. ניסוּ רק להפריע, אָסרוּ על חבריהם להשתתף בּועדוֹת. ועתה החלוּ פּתאוֹם מכריזים על חשיבוּת הבּנק. המפלגה הרוּסית יש לה אמנם שם טוֹב. בּעצם קיוּמה וּבנשׂאה בּמרץ וּבלי התכּחשוּת את שמה ואת דגל ארץ־ישׂראל – הרי היא עוֹשׂה דבר גדוֹל וּראוּיה מהצד הפּוֹליטי להכּרה, כּשם שנכּיר בּנדוֹן זה ערכּם של “פּוֹעלי־ציוֹן” השׂמאליים בּפּוֹלין. אך אם נבּיט עליהם מבּחינת המעשׂה בּעד הארץ הרי נראה אחרת. מרוּסיה ישנה עתה עליה לארץ, עליה בּלי אמצעים וּמחֵשק מסירוּת־נפש. בּאה קבוּצה – גדוּד על שם יוֹסף חיים בּרֶנר, בּחוּרים שנתחַסנוּ בּעבוֹדה קשה ושהשׂתכּרוּ להוֹצאוֹת הדרך על ידי נסירת עצים בּיער. “פּוֹעלי־ציוֹן” בּעליה זוֹ מרוּסיה לא ראיתי. מקוֹאוֹרדינַציה כּזוֹ עם מַעלילי עלילוֹת וּמוֹציאי דיבּוֹת בּחלקם הגרוּע, עם חַסרי פּעוּלה בּחלקם הטוֹב, לא ניבָּנה. הקוֹאוֹרדינַציה היחידה היכוֹלה לשׂאת פּרי היא אוֹתה הכּנסיה לארץ־ישׂראל העוֹבדת המוּצעת על ידי ההסתדרוּת.

ואשר לקפא"י.

בּמוֹעצה של השנה שעברה ניבּאתי על מצב הקפּא“י, ואין אני שׂמח שדברי נתקיימוּ. בּקפּא”י היוּ גלוּמים שני רעיוֹנוֹת: א) רעיוֹן עבוֹדה ישוּבית עצמית; ב) העמדת עבוֹדה ישוּבית עצמית זוֹ בּרשוּת הפּוֹעלים היהוּדים המתרכּזים בּדבר בּנין ארץ־ישׂראל עוֹבדת. הרעיוֹן הראשוֹן נתגשם עתה בּמוֹסדוֹת רבּים של ההסתדרוּת. השני מחכּה עדיין להתגשמוּתוֹ, עתה עלינוּ להתחשב בּעוּבדה, שעברוּ הזמנים, אשר הקפּא“י ריכּזה את עבוֹדת הפּוֹעלים בּתוֹכה. בּזמן שאפשר בּארץ־ישׂראל בּיוֹם אחד לאסוֹף 2000 פוּנט לקוּפּת חוֹסר העבוֹדה, איזה ערך יש לכּספּים שאנוּ אוֹספים בּמשך שנה לקפּא”י. עלינוּ להבין, כּי ההסתדרוּת ותפקידיה גדֵלים מיוֹם ליוֹם ועלינוּ לבחוֹר בּאחת משתים: אוֹ לרתוֹם את הקפּא“י בּעבוֹדת ההסתדרוּת אוֹ להשאירה בּמצבה הנוֹכחי. הקפּא”י בּתוֹר קוּפּת העזרה לכל מפעלינוּ שעוֹד אינם יכוֹלים להיעָזר על בּסיס מסחרי, בּתוֹר קרן האיניציאַטיבה, בּתוֹרמאַספת מכשירים וּכלי־עבוֹדה, תמצא את מקוֹמה בּהסתדרוּת ויש לפניה פּרספּקטיבה של גידוּל והתרחבוּת. אך אם הקשר בּין הבּרית והקפּא“י הוּא כּזה שאינוֹ יכוֹל לשתף בּוֹ אחרים, הרי צריכה הקפּא”י להישאר כּאשר היא, ואין מקוֹם להצעוֹת מפשרוֹת על שוּתפוּת בּין הבּרית וההסתדרוּת.

“קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל” (קפּא"י) ⁴

ישנם חברים השמחים בּחלקם ועוֹד יוֹתר שמחים הם על שאחרים עשׂוּ פּחוֹת מהם, אבל זה לא יוּכל לשמש נחמה לפּוֹעלי ארץ־ישׂראל. אם ה“התאַחדוּת” לא עשׂתה עבוֹדה עצמית הרי היא עשׂתה בּשביל קרן־היסוֹד ואין היא מפלגה המחוּיבת לפי האידיאוֹלוֹגיה שלה לעשׂוֹת דוקא עבוֹדה עצמית. את ענין הקפּא"י מוֹדד החבר רַיס מנקוּדת־מבּט של כַּשרוּת פּוֹליטית. לזה רוֹצה אני לאמוֹר לחבר ריס, כּי הוּא יוֹשב כּבר בּכל אוֹפן בּחברה רעה. אנוּ משתתפים בּקרן־היסוֹד, הוֹלכים לקוֹנגרס, מטפּחים את תנוּעת “החלוּץ”. הפּסוּל של הקוֹאוֹרדינַציה בּחברה זוֹ אין לוֹ טעם. מזה עוֹד אין ראָיה שצריך להתאַחד, אבל על השאלה צריך לדוּן מנקוּדת־מבּט התכלית המעשׂית ולא מזוֹ של הכּשרוּת הפּוֹליטית.

את עבוֹדת קרן־היסוֹד עשׂוּ רק ציוֹנים וּבכל זאת הם מצאוּ לנחוּץ להרחיב את גבוּלוֹתיה של הקרן הזאת, מפּני שהיהוּדים נוֹתנים לקרן מוּרחבה זוֹ יוֹתר מאשר היוּ נוֹתנים למוֹסד ציוֹני מפלגתי.

החברים בּאמריקה, העוֹשׂים העיקריים לטוֹבת הקפּא“י, מצאוּ לנחוּץ להוֹדיע כּבר (לעת עתה בּלי יסוֹד רשמי), כּי הקפּא”י עוֹמדת תחת השגחת כּל הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל. וכך בּכל עבוֹדה ש“פּוֹעלי־ציוֹן” בּאמריקה עוֹשׂים. למרוֹת שהמעמסה נוֹפלת בּעיקר עליהם, הרי לשם הצלחת העבוֹדה הם משתדלים לשתף אחרים וּלהרחיב את גבוּלוֹת העבוֹדה. כּך היה גם בּעבוֹדת הבּנק.

את הקפּא“י הייתי רוֹצה לראוֹת כּחלק ממערכת המוֹסדוֹת העוֹמדים להיוָצר סביב ל”חברת העוֹבדים“. כּל קנוּניה בּין הבּרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת לא תעמיד את הקפּא”י בּמקוֹם הראוּי לה בּעבוֹדה, מכּיון שמחר תוֹפַענה בּריתוֹת אחרוֹת עם קפּא“יים שלהם, אשר ההסתדרוּת תצטרך לבוֹא גם אִתם בּהסכּם. אם אפשר לעשׂוֹת כּך שכּל הקיבּוּץ הגדוֹל שבּהסתדרוּת יתחיל לחשוֹב את הקפּא”י לשלוֹ וכי כּל הכּוֹחוֹת המרוּכּזים סביב ההסתדרוּת והמתקרבים אליה שנה שנה יעבדוּ בּשבילה, אז תהיה הקפּא“י למוֹסד גדוֹל ואז יהיה זה לגמוּל בּעד כּל השנים הקשוֹת של הקפּא”י וּבעד היסוּרים שסבלוּ החברים שעמדוּ בּראשה, אבל אם בּאים הֵנה וּמתבּרכים בּשׂביעת־רצוֹן על העבוֹדה שנעשׂתה, אחרי שלא היה בּידי הקפּא“י להיעָנוֹת לצרכים הכי־דרוּשים ואחרי ששלוֹש השנים המלאוֹת סבל ועבוֹדה כּבּירה לא הביאוּ את “פּוֹעלי־ציוֹן” לידי פּעוּלה פּוֹריה וּמַתאימה למצב, אז אין אני יכוֹל לרחוֹש רגשוֹת חמים לאנשים אלה. אוּלם אם יש כּאן חוֹשבים שבּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” אינה יכוֹלה להתקיים בּלי מוֹסד כּספּי שלה – איני מבין למה בּאים בּהצעת שוּתפוּת עם ההסתדרוּת. אם אפילוּ אניח כּי חוּץ מן החברוֹת שמיַסדת ההסתדרוּת תגש עתה גם ליצירת קרן קוֹאוֹפּרטיבית, עוֹד ישָאר מקוֹם לקפּא”י, בּתוֹר נוֹשׂא עבוֹדה פּוֹליטית, תרבּוּתית וספרוּתית. ואני מתאר לעצמי, כּי לשם החזקת מפלגה סוֹציאליסטית בּארץ תוּכלנה מפלגוֹתינוּ בּחוּץ־לארץ לעשׂוֹת התאמצוּת כּשם שעוֹשׂה זאת “אחדוּת־העבוֹדה” בּארץ. את הפּשרה של רוּבּשוֹב⁵ אפשר לקבּל, אוּלם היא חסרת יסוֹד הגיוֹני. ממַה נפשך, אם כּשרים הם המשתתפים בּכּנסיה העוֹבדת הרי נעשׂה אִתם את השוּתפוּת על ידי הכּנסיה עצמה ותהיה זוֹ עם ההסתדרוּת בּעלת הקפא“י, ואם אינם כּשרים הרי לא תכשירם גם הכּנסיה העוֹבדת, אשר אִתה ניכּנס בּשוּתפוּת לפי הצעת רוּבּשוֹב. על כּל פּנים ענין הקפּא”י בּכּנסיה העוֹבדת תלוּי אך ורק בּהחלטתנוּ. הכּנסיה נקראה בּשביל ליצוֹר את המכוֹן אשר יִבנה את “חברת העוֹבדים”. תכנית כּיצד לעשׂוֹת את זה לא הבאנוּ אתנוּ. אנוּ קוֹראים בּכּנסיה למוֹעצה, אשר תחפּשׂ יחד אתנוּ את הדרכים. מצב העבוֹדה קשה, אנוּ סוֹבלים מבּדידוּת וחוֹסר עזרה ואת כּל הרוֹצים לבוֹא לעזרתנוּ הִזְמַנוּ. לא נכוֹן הוּא שרצינוּ לעשׂוֹת קוֹאוֹרדינַציה אך לצד ימין. אנוּ רוֹצים למשוֹך את כּל הכּוֹחוֹת הרוֹצים להשתתף בּעבוֹדה. הִזְמַנוּ את המפלגוֹת השׂמאליוֹת של רוּסיה וּפּוֹלין. את הא.ק.⁶ לא הזמַנוּ כּמוֹ שלא הזמַנוּ את ה“דרוֹר”⁷, ואין זאת אוֹמרת שלא נַזמין אוֹתם לאחר שניוָעץ.

ברור הוּא לכל הדעוֹת, כּי עבוֹדתנוּ בּארץ תיעשׂה על ידי ההסתדרוּת, כּי לעבוֹדה זוֹ יש אַהדה בּחוּגים שוֹנים וכי אין עדיין אוֹתוֹ המכשיר שינַצל אַהדה זוֹ. הקוֹאוֹרדינַציה צריכה ליצוֹר את המכשיר הזה. ואם תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” רוֹצה לחיוֹת לא רק על זכוּת אבוֹת, כּי אם להתקדם ולכבּוֹש כּוֹחוֹת חדשים, הרי היא צריכה להוֹשיט בּשׂמחה את ידה לאיחוּד אשר יביא את הרחבת הפּעוּלה – זהוּ הבּסיס היחידי להתרחבוּת התנוּעה.

לשאלת השׂפוֹת

בויכּוּח אמיתי על שאלת השׂפוֹת היה צריך להוֹציא את האנשים אשר בּחייהם הפרטיים אינם משתמשים בּאף אחת משתי השׂפוֹת ואת אלה שאינם יוֹדעים ואינם חיים בּאף אחת משתי השׂפוֹת.

ואשר לעצם הענין, הויכּוּח פּה, בּועידת הבּרית אינוֹ יכוֹל להיוֹת לויכּוּח תרבּוּתי טהוֹר. אנוּ מוּכרחים לבחוֹן את השאלה גם מהבּחינה הלאוּמית הפּוֹליטית. תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”, למרוֹת שהביאה אִתה מוֹמנטים חדשים, הרי שאפה להסתגל למוּשׂגי רחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי. גם רעיוֹן האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית נפסל בּחוּגים רבּים של “פּוֹעלי־ציוֹן” מפּאַת הסתגלוּת זוֹ והיא המַקשה את יחסה של תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” לארץ־ישׂראל.

האַתמוֹספירה הפּוֹליטית בּרחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי היתה אוֹיבת לכל ענין יהוּדי לאוּמי, והיה זמן שגם הגנה עצמית יהוּדית נחשבה לדבר פּסוּל. היש פּלא אם בּתנאים כּאלה שׂוֹררת איבה גלוּיה לעברית? בּמקוֹם שהערכת קניני העם נקבעת בּהתחשבוּת עם דעוֹת המעמד העוֹבד של הגוֹיים דוקא, שם אין מקוֹם לעברית בּתנוּעת הפּוֹעלים. פּשטוּת וּשלימוּת כּזוֹ אסוּרוֹת ל“פּוֹעלי־ציוֹן”. ל“פּוֹעלי־ציוֹן” היה האוֹמץ לשנוֹת ערכין רבּים מקוּבּלים בּרחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי. ואף מהבּחינה העִיוּנית, מתוֹך הבנת ההיסטוֹריה העברית אינה אפשרית אצל “פּוֹעלי־ציוֹן” אוֹתה שלילת העברית השוֹלטת אצל מפלגוֹת היהוּדים המוּשבּעוֹת. את העמדה בּשאלת השׂפה אי אפשר לקשוּר עם “מלחמת המעמדוֹת” כּאשר ניסה לוֹקר לעשׂוֹת, אי אפשר להכניס את הכּל למסגרת של אידיאוֹלוֹגיה ידוּעה. עצם הדבר, כּי בּשאלה זוֹ סוֹערוֹת הרוּחוֹת יוֹתר מבּכל שאלה אחרת וכי לפּחוֹת אצלי היא מעוֹררת התרגשוּת פּנימית עצוּמה, מוֹכיח כּי יש לשאלה שרשים עמוּקים יוֹתר מאלה הנתוּנים למשפּט ההגיוֹן.

גם מהבּחינה הגיאוֹגרפית מוּכרחה עמדתנוּ להיוֹת אחרת מאשר זוֹ של המפלגוֹת הותיקוֹת בּרוּסיה, פּוֹלין וליטא, אשר לא הכּירוּ בּהמוֹנים יהוּדים חוּץ מאלה שחָסוּ בּצלוֹ של בּית רוֹמַנוֹב. אנוּ הבּאים בּמגע עם ארצוֹת הבַּלקן והמזרח איננוּ יכוֹלים להתיחס בּפּשטוּת כּזוֹ לשאלת השׂפוֹת. בּעינינוּ בּאוֹת בּחשבּוֹן גם ארצוֹת אחרוֹת. אם זינגר דיבּר על זה, כּי אדם שיבוֹא בּעתיד מארץ־ישׂראל יהיה תלוּש מן האוּמה מפּני שלא יבין את שׂפתה, הנה אני רוֹאה לפנַי ארצוֹת רבּוֹת שבּהן גדֵל דוֹר, ודוֹר של פּוֹעלים, אשר השׂפה היהוּדית זרה להם לגמרי. ואדם מארץ־ישׂראל – גם המדַבּר יהוּדית— אינוֹ מוֹצא מסילוֹת אליהם. אם נקשוּר את חדירתנוּ לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הרחבה אפילוּ בּאמריקה אך עם החוּגים הקשוּרים בּיהוּדית יֵצַר ויצוּמצם ההיקף מאד מאד.

בּבוֹאנוּ לקבּוֹע את עמדתנוּ בּשאלת השׂפוֹת – צריך כּל אחד מאתנוּ לנַסח לעצמוֹ את הפּרוֹגנוֹזה שלוֹ לעתיד העם. אני חוֹשב כּי אין פּרוֹגנוֹזה מאוּחדת וּברוּרה בּתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”. לקשוֹר את עתידוֹת העם העברי בּיהוּדית – זהוּ ענין לליגה תרבּוּתית ז’יטלוֹבסקאית ולא לתנוּעה מַקיפה כּשלָנוּ.

לכן אין תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” יכוֹלה לקבּוֹע עמדה מאוּחדת וּברוּרה בּשאלת השׂפוֹת.

אשר לארץ־ישׂראל, עוֹמדת השאלה כּך:

אין זוֹ עוּבדה בּלבד כּי ארץ־ישׂראל היא עברית (וכל החוֹברוֹת והכּרוּזים שאתם מקבּלים אינם משנים את המצב כּחוּט השַׂערה), ואין זוֹ שאלת סטַטיסטיקה בּלבד, כּי 96% מיהוּדי ארץ־ישׂראל רשמוּ את העברית כּשׂפתם – כּל כּיבּוּשי התרבּוּת, כּל גילוּיי החיים הציבּוּריים, המדיניים והאמנוּתיים הנם בּעברית. המלחמה על השׂפה נכנסה לחֶלבּם ודמם של אנשי ישׂראל, נעשׂתה לקנין קדוֹש, אשר אליו מתיחסים כּמוֹ שאין המוֹן יהוּדי מתיחס בּשוּם מקוֹם לשפה. אין אצלנוּ מקוֹם לחילוּקי־דעוֹת בּנוֹגע לשׂפה. תנוּעה חברתית ריאַלית כּתנוּעתנוּ אי אפשר לה שלא תהיה קבוּעה השׂפה שבּה היא מנהלת את מלחמתה ועבוֹדתה. אילוּ היינוּ מחוּלקים בּענין השׂפוֹת בּארץ־ישׂראל, לא היתה יכוֹלה להתקיים ההסתדרוּת המַקיפה את כּל הפּוֹעלים, לרַבּוֹת גם השׂמאליים. אילוּ היתה אפשרית למעשׂה השאלה מה טוֹב בּעינינוּ, אם ישוּב יהוּדי גדוֹל דוֹבר יהוּדית אוֹ ישוּב קטן דוֹבר עברית, הייתי בּלי ספק בּוֹחר בּראשוֹן. כּזאת אמר גם בּרנר, אבל אוֹתוֹ בּרנר שאמר זאת ושהיוּ לוֹ שרשים כּה עמוּקים בּהמוֹן היהוּדי הלך ללוֹנדוֹן וּבתוֹך בּדידוּת גמוּרה, בּלי תקוה להיקף, יסד את “המעוֹרר”, אשר היה, לדעתי, הנס לכל תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית וּלמפעלם התרבּוּתי בּארץ. ואילוּ עבדנוּ בּארץ בּלי קשר עם הגוֹלה, אילוּ חשבנוּ שאנוּ הננוּ אוּמה מיוּחדת, אוֹ לוּ גם זרם מיוּחד בּחיי היהוּדים, לא היה איכפּת לנוּ מה שתחשבוּ עלינוּ; אוּלם לא כּן הוּא הדבר, ולכן חשוּב לנוּ יחסכם בּשאלה זוֹ.

כּל זמן שלא תבינוּ כּי השׂפה העברית היא מציאוּת בּארץ־ישׂראל שאי אפשר להילָחם בּה וּלנַצחה הרי תבוֹאוֹ אלינוּ כּזָרים וּבקרקע ארץ־ישׂראל לא תיקָלטוּ. וּככל אשר תקדימוּ להכּיר בּזה, תִקְדַם לבוֹא ההַעמָקה וההפראה בּעבוֹדתנוּ המשוּתפת.

ואשר לגוֹלה. עצם העוּבדה של ארץ־ישׂראל עברית מוּכרחה להשפּיע על הגוֹלה וּלפלס בּה נתיבוֹת חדשוֹת לעתיד. פּשטוּת הפּרוֹגנוֹזה האידישסטית מוּפרכת. אין אני מכּיר את בּית־הספר בּפּוֹלין וּבליטא. המעט הידוּע לי מוֹכיח כּי האידישיזם שבּהן קשוּר עם אנטי־ציוֹנוֹת, ועוּבדה היא כּי חינוּך אחר הוּא אשר הכשיר אנשים לארץ־ישׂראל. ל“פּוֹעלי־ציוֹן” אינם מַתאימים בּתי־הספר של ה“צֶנטרל שוּל־פֶריין”⁸ כּמוֹ שאינם מתאימים להם גם בּתי־הספר של “תרבּוּת”.⁹

על כּל פּנים, בּרית זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” אשר יש בּה חלקים הרוֹאים בּהשלָטת העברית בּחיי היהוּדים את עתיד האוּמה וחלקים אשר הם אידישיסטים בּהחלט, יחד עם חלקים שאינם פּוֹעלים אף בּאחד משני הכּיווּנים, בּרית זוֹ אינה יכוֹלה לקבּל עמדה חיוּבית אחת בּשאלת השׂפוֹת. אין משׂרד־הבּרית יכוֹל להטיל פּוֹליטיקה שׂפָתית אחת על כּל הארצוֹת. מי שיש לוֹ מוֹח בּקדקדוֹ יבין כּי הַעמדת שאלת לימוּד האידיש בּבתי־הספר בּארץ־ישׂראל היא מיוּתרת, כּי לא נבוֹא בּה לידי כּל הסכּמה. משׂרד־הבּרית יכוֹל אך לתמוֹך בּמלחמה הלאוּמית־תרבּוּתית שמפלגוֹתינוּ מנַהלוֹת כּל אחת לפי דרכּה והשקפתה. הבּרית צריכה להכּיר וּלהכריז על העוּבדה כּי שׂפת הפּוֹעל העברי בּארץ־ישׂראל היא עברית וּבגוֹלה פּתוּחה השאלה לכל ארץ להחליט בּה.

---

בּמוֹעצת ההסתדרוּת

מאת

ברל כצנלסון

¹

(י"ג בּטבת תרפ׳׳ד)

שכוּנת־העוֹבדים

זה כּשנה שהוּכרז אצלנוּ על שכוּנת־עוֹבדים, אוּלם מן ההכרזה ועד היוֹם התקדמוּ הדברים אך בּמעט. הענין יצא לאויר העוֹלם בּשעה קשה וגם בּמזל לא קל. הרעיוֹן גם לא זכה ללבּוֹש צורה בּהירה, אשר תהא מחוּורת לגמרי לחברים המדבּרים והרוֹצים בּזה, ואִי־הבּהירוּת הזאת עוֹמדת לשׂטן, נוֹסף על אי־היכוֹלת הכּללית, על חוֹסר־האמצעים וגם על חוֹסר הרצוֹן מצד הכּוֹחוֹת החיצוֹניים.

לקוֹנגרס הלכנוּ מבּלי שתהיה לנוּ תכנית מסוּימת, גיאוֹגרפית, משקית וכּספּית. את המקוֹם להקמת השכוּנה טרם קבענוּ, והמקוֹם הוּא הוּא הקוֹבע את האוֹפי היסוֹדי של השכוּנה, כּלכּלתה ודרכי בּנינה. לא בּיררנוּ לנוּ גם מַהוּ התקציב האפשרי, שיוּכל להיכּנס לתוֹך המסגרת ההתישבוּתית, הריאַלית והמצוּמצמת, של הזמן הקרוֹב. לא יפָּלא משוּם כּך, שהקוֹנגרס וּוַעדוֹתיו, היִשוּבית והתקציבית, אשר הבּיעוּ יחס חיוּבי בּהחלט לרעיוֹן של התישבוּת עוֹבדים עירוֹנית, הסתפּקוּ בּרזוֹלוּציה כּללית וּבתקציב סתמי של 20,000 לירוֹת לשכוּנת־העוֹבדים, ואף זוֹ בּמדרגה השניה של התקציב, מבּלי לתת למוֹסדוֹת ההתישבוּת, לקרן הקימת ולַהנהלה הציוֹנית בּארץ הוֹראוֹת מסוּימוֹת לפעוּלה מזוֹרזת. האשמה היא בּמידה מרוּבּה בּנוּ. הקסימוּ אוֹתנוּ חזיוֹנוֹת שהם למעלה מכּוֹחנוּ, למעלה מהאפשרוּיותֹ הכּספּיוֹת והישוּביוֹת שיש לצפּוֹת להן בּשנים הקרוֹבוֹת. משך את חברינוּ מקוֹם אחד מַרהיב, יפה־נוֹף, רחב־ ידים בּקרבת הים, מבטיח עתידוֹת של דַיִג ושַיִט וכוּ‘. מקוֹם זה, אחרי שישקיעוּ בּו אמצעים חשוּבים ליִבּוּש, לסילוּל, לסידוּר־מים, טרַנספּוֹרט וכוּ’, אפשר שתהא לוֹ חשיבוּת רבּה בּתוֹר מרכּז חדש, להתישבוּת עוֹמדת בּרשוּת עצמה, בּתוֹר עיר פּוֹעלים. מוּבן, שהתישבוּת זוֹ, אם חרשתית ואם חקלאית־למחצה, טעוּנה אמצעים מרוּבּים, כּכל התישבוּת שלמה. ואם האמצעים האלה גם ימָצאוּ לנוּ בּיוֹם מן הימים – לפי שעה הלא ענין כּזה הוּא עדיין פּרוֹבּלֶמַטי – הרי עדיין לא יחדל מן הארץ הפּוֹעל העירוֹני, זה הגָר בּעיר, מתפּרנס על העיר, על העבוֹדה בּבנין וּבבתי־מלאכה של אחרים אוֹ בּקוֹאוֹפּרטיבים וּבמוֹסדוֹת של ההסתדרוּת. וּשכוּנת־העוֹבדים הריאַלית, זוֹ האפשרית כּיוֹם, היא המבקשת הֲקָלה והרחבה לחיי הפּוֹעל הזה המסתפּק בּה. אם אין אנוּ יכוֹלים לתת לוֹ לברוֹא התישבוּת מלאה וּמשק מסוּדר וחרוֹשת חדשה, נתן לוֹ בּקרבת העיר את המגרש המאַפשר לוֹ להקים את סוּכּתוֹ אוֹ את צריפוֹ ואת משקוֹ הבּיתי הדל. נתן לוֹ את פּרוַר הפּוֹעלים. יהיוּ האמצעים – נַרחיב את המשק הבּיתי, ונקים בּתוֹך השכוּנה את מפעלי החרוֹשת אשר נוּכל. ועד שיהיוּ – הרי יש גם בּבּית וּבמגרש בּלבד משוּם הרחבת החיים. מתוֹך השקפה זוֹ עברה עכשיו תשׂוּמת הלב מן המקוֹם החשוּב, המַבטיח אפשרוּת גדוֹלה וּרחוֹקה, אל שטח אחר, פּחוֹת חשוּב בּכמוּתוֹ וּבערכּוֹ וקרוֹב יוֹתר אל העיר. לאחר כּך התחילה הועדה, הממוּנה מטעם הועד הפּוֹעל, בּמשׂא־וּמתן עם הלשכּה הראשית של הקרן הקימת.

כּאן נתקלנוּ שוּב בּאוֹתוֹ חזיוֹן אשר עדיין אינוֹ ידוּע בּרבּים, אבל מאִתנוּ, חברי המרכּז החקלאי, הוּא גוֹזל את המנוּחה זה כּמה: חוֹסר־אמצעים וחוֹסר־קרקע בּידי הקרן הקימת. יוֹתר מחוֹסר־העבוֹדה ויוֹתר מן המצב הכּלכּלי הקשה בּארץ מפחידה הפּרספּקטיבה הקרוֹבה: חוֹסר אפשרוּת להתישבוּת חדשה לשנה הבּאה. וּמי יוֹדע אם רק לשנה הבּאה. ואין דבר העלוּל לזרוֹע דכּאוֹן וּליָאש את הלב בּמַחננוּ, כּמוֹ מצב זה. אין לתַנוֹת את כּל עוֹמק האסוֹן הצפוּן לנוּ בּזה, ואשר תוֹצאוֹתיו תהיינה מוּרגשוֹת בּארץ וּבציוֹנוֹת. הפּוֹעל בּארץ רעֵב לקרקע. מוֹעצת ההסתדרוּת הזאת צריכה לשׂים קץ לפּזמוֹנים המַרדימים של הציוֹנוֹת השׂבעה, זוֹ שהיא גם שׂבֵעַת־קרקע.

בּקרן הקימת אמרוּ לנוּ כּי אין אמצעים ושאלוּ אוֹתנוּ את השאלה האַכזרית: עמק אוֹ שכוּנת־עוֹבדים, אדמה חקלאית זוֹלה אוֹ אדמה יקרה בּקרבת עיר, מַאי עדיף? אמרנוּ – שניהם עדיפים. לנוּ, לעוֹבדים בּארץ־ישׂראל, אין כּאן אפשרוּת של בּחירה חפשית. לנוּ נחוּצים דוקא השנַיִם. אין הארץ נבנית על פּי תכנית מוּקדמת, של מוּקדם וּמאוּחר, של זוֹל ויוֹקר, אין אנוּ יכוֹלים לפטוֹר את עצמנוּ מענף אחד של החיים בּארץ בּגלל חשיבוּתוֹ היתירה של השני, ואין אנוּ עוֹסקים רק בּקיוּם של מצוָה מוּפשטת: גאוּלת הארץ, כּי אם שוֹאפים לספּק את צרכי ההתישבוּת ההכרחית של העוֹבדים. לא רק חשבּוֹן האדמה לפנינוּ, כּי אם גם חשבּוֹן המתישב. מה טעם לחיי הפּוֹעל החקלאי מבּלי שיראה לפניו את מפעל ההתישבוּת, ואין להניח אפשרוּת של קיוּם כּל־שהוא לישוּב בּארץ מבּלי שיֵאָחז הפּוֹעל העירוֹני בּקרקע. וּבמצב הנוֹכחי של חוֹסר קרקע יש לה להתישבוּת מאוֹת משפּחוֹת עוֹבדים על שטח מצוּמצם, ואם גם יקר, ערך מיוּחד.

בּמצב הכּספּי הנוֹכחי של הקרן הקימת לא יכוֹלנוּ להסתפּק רק בּדרישה לבד. אמנם ידענוּ, כּי אין כּל אפשרוּת להטיל על הפּוֹעל המתישב את הדאגה הכּספּית לרכישת קרקע, ידענוּ עד כּמה נחוּץ הדבר שכל פּרוּטה חסוּכה תוּשקע בּמשקוֹ וּבצריפוֹ, ואף על פּי כן הרשינוּ לעצמנוּ להציע לקרן הקימת כּי נכוֹנים אנוּ לקבּל על עצמנוּ התחייבוּת גדוֹלה: 500—600 משפּחוֹת המתישבים ימסרוּ מצדם לקרן הקימת 3000 לי“מ על חשבּוֹן דמי־החכירה של השנים הבּאוֹת. בּעלי נכסי דלָא נַיידי אשר קיבּלוּ בּזמנם את אדמתם ה”פּרטית" בּהלוָאָה מן הקרן הקימת, לא רק הם קיבּלוּ תנאים יוֹתר נוֹחים מאשר אלה המוּצעים לנוּ, אלא שמסוּפּקני בּכלל אם בּכל השכוּנוֹת השוֹנוֹת והמגרשים השוֹנים של הקרן הקימת הוּטלוּ על המתישבים, האמידים פּחוֹת אוֹ יוֹתר, תנאים כּה קשים כּאלה הנדרשים מאת הפּוֹעל המתישב. הוֹדענוּ כּמוֹ כן, כּי מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ (בּעזרתה וּתמיכתה של לשכּת הקרן הקימת היפוֹאית) עוֹמדת לארגן מפעל מיוּחד לשם שכוּנת־העוֹבדים, העלוּל להכניס כּאלף לי“מ. ניסינוּ להביא לידי דיסקוֹנטוּ גם את התקווֹת הטוֹבוֹת הצפוּיוֹת לקרן הקימת ממפעלים לשם שכוּנת־העוֹבדים בּגוֹלה. אוּלם גם זה לא הספּיק. ואז לא נשאר לנוּ אלא להטיל על כּף המאזנַים את ההצעה, כּי מן הסכוּם 20,000 לי”ש שפּסק הקוֹנגרס להקמת שכוּנת־העוֹבדים, תמסוֹר קרן־היסוֹד – על חשבּוֹן חוֹבה –עשׂרת אלפים פוּנטים לקרן הקימת בּשביל רכישת קרקע לשכוּנת־העוֹבדים. בּלשכּה הראשית אמרוּ לנוּ, כּי אם יעלה בּידינוּ לפעוֹל בּקרן־היסוֹד כּי יסכּימוּ להקצבה זוֹ, כּי אז יש תקוה כּי ההנהלה הראשית של הקרן הקימת תסכּים לכך וּתאַשר את הצעתנוּ. בּאוֹתוֹ מעמד הוֹדיעוּ לנוּ כּי לא יתכן שתינתן אדמה לשכוּנת־העוֹבדים, מבּלי שתיבּנה בּאוֹתה שעה גם שכוּנה חדשה למרכּז בּעלי־מלאכה… אם תוּצגנה גם שם דרישוֹת כּאלה כּאשר הוּצגוּ לנוּ, אם ישלחוּ גם אוֹתם לקרן־היסוֹד לדרוֹש כּסף לקניית־אדמה – ללשכּה הראשית של הקרן הקימת פּתרוֹנים.

בּינתים – וּמבּלי כּל קשר עם המשׂא־וּמתן הזה שבּין הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת וּבין הלשכּה הראשית של הקרן הקימת – והדרישה לשכוּנת־העוֹבדים מצאה לה מַהלכים וסימפּטיה בּין עוֹבדי הקרן הקימת שבּארץ, והלשכּה הארצית התחילה מצדה בּמשׂא־וּמתן עם סניפיה המקוֹמיים ועם מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת וּבפרסוּם ידיעוֹת על המפעלים המיוּחדים העוֹמדים להסתדר בּיפוֹ, חיפה וּטבריה לשם גאוּלת הקרקע לשכוּנוֹת־עוֹבדים. בּיפוֹ כּבר הוּחלט מטעם הלשכּה המקוֹמית של הקרן הקימת וּמוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ על “שבוּע” של שכוּנת־עוֹבדים, ועל שוּרה של מפעלים, וּב“עדן” נתאַספה אסיפה רבּת־עם לפתוֹח בּמַגבּית. ועד היכן הגיעוּ יחסי ההכּרה של הקהל הרחב העוֹמד מחוּץ לנוּ, יש לראוֹת מן העוּבדה שהרבּנים הראשיים שבּיפוֹ נַענוּ בּרצוֹן לבקשת הלשכּה המקוֹמית והבטיחוּ להטיף בּשבּת בּבתי־הכּנסת על חשיבוּת הדבר. והנה כּרעם בּיוֹם בּהיר נתפּרסם ערב התחלת המַגבּית, “אוּקאז”² מטעם הלשכּה הראשית, כּי הכּרוּז היפוֹאי נכתב לא על אחריוּתה וכי איסוּף הכּספּים הוּא. לפני זמנוֹ.

איני יוֹדע, אם בּכל שנוֹת קיוּמה של הקרן הקימת קרה כּדבר הזה, שהלשכּה הראשית תתערב להפסיק וּלהפריע מפעל של אוֹסף כּספּים, אשר הוּכרז מטעם הלשכּה הארצית. מה פּעל כּאן – אם הרצוֹן ללַמד את מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ כּיצד צריכים לכתוֹב כּרוּזים, אשר יִיטבוּ בּעיני בּעלי־בּתים חשוּבים, אם הלחישה של מַאמרי “דוֹאר היוֹם”³, אוֹ החשש לקירבה היתירה שיש בּארץ בּין הפּוֹעלים וּבין עסקני קרן הקימת המקוֹמיים – לא נַעמיק חֵקֶר. חשוּב לנוּ לציין, מה רב הוּא המרחק כּיוֹם בּין הלשכּה הראשית של הקרן הקימת וּבין התביעוֹת הבּוֹערוֹת של הישוּב העוֹבד, ואיזוֹ שרירוּת־לב ואיזה זלזוּל בּאינטרסים של הקרן הקימת עצמה ואיזה בּיטוּל לדעת־הקהל מתגלה מצד מוֹסדוֹת אַחראים כּשהדבר נוֹגע לענין של פּוֹעלים. המוֹעצה שלנוּ אינה רשאית לעבוֹר בּשתיקה על מעשׂה מַחפּיר זה. בּסיפּוּק ידוּע יש לנוּ לציין כּי דעת הציבּוּר הגדוֹל, בּחוּגים שוֹנים וּרחבים, ידעה להעריך את המעשׂה הזה מצד הלשכּה הראשית כּערכּוֹ.

המכשוֹל המסוּפּר אינוֹ הראשוֹן ואינוֹ האחרוֹן אשר יפָּגש לנוּ על דרכּנוּ ויש לחשוֹב כּי גם הגשמת ההצעוֹת האמוּרוֹת לא תֵקַל לנוּ ותדרוֹש מאת ההסתדרוּת פּעוּלה מאוּמצת, וגם מזוֹרזת. הפּסיביוּת של המתישבים עצמם, פּעוּלה בּלתי־מספּיקה מצד ההסתדרוּת – עלוּלוֹת בּמצב הנוֹכחי לדחוֹת את ענין השכוּנה לעידן ועידנים. וּבפּרספּקטיבוֹת הדלוֹת להתישבוּת של תקוּפה קשה זוֹ אַל נא ידָחה ענין שכוּנת־העוֹבדים – האחיזה האחת, התקוה האחת לציבּוּר הפּוֹעלים שבּעיר.

תשוּבה לדברי חברים

יוֹם תמים הקדשנוּ לשאלוֹת ההתישבוּת. נתקיימה בּנוּ, כּנראה, המימרה היהוּדית: “בּאין י”ש – מסיחים בּוֹ". אוּלם כּיצד שׂוֹחחנוּ? בּמקוֹם לדוּן וּלחַור את אשר נתחדש בּתוֹך מציאוּתנוּ האחרוֹנה, – הפכנוּ את השאלוֹת המעשׂיוֹת לחוֹמר לעיוּנים מוּפשטים וליצירת חילוּקי־דעוֹת. כּלוּם נחוּצה לנוּ כּאן, בּינינוּ, תעמוּלה על חשיבוּת העליה, אוֹ כּלוּם עלוּלה תעמוּלה זוֹ הפּעם להוֹסיף לנוּ מעט אוֹר לבירוּר דרכי ההגשמה של שכוּנת־העוֹבדים?

בענין שכוּנת־העוֹבדים אין לי להוֹסיף על מה שאמרתי. בּשבילי היא דבר אקטוּאלי, ענין לפעוּלה מהירה, וּבעיקר פּתיחה להתישבוּת חדשה ואַכסַניה למפעלים משקיים חדשים. הייתם “פּוֹעלים” אצלי שאַסכּים לכל ההצעוֹת של מַשׂיגַי, אילוּ הייתי רוֹאה כּי יש אִתם גם דרך־פּעוּלה להמריץ את ההגשמה.

ושוּב על המַכּסימַליוּת. בּויכּוּחינוּ יש כּבר אבק־סכּנה של גילוּי־פּנים שלא כּהלכה. וּמשוּם כּך צריך אני אוּלי לברר, כּי בּאמרי “מַכּסימוּם של יכוֹלת” אין כּוָנתי לא להסכּמה של פּקיד פּלוֹני אוֹ לנטיה של הנהלה אלמוֹנית, כּי אם ליכוֹלת המַכּסימַלית של התנוּעה כּוּלה כּיוֹם הזה. ואפשר זקוּק אני למסירת־מוֹדעה, כּי איני מזלזל חס ושלוֹם בּדיג וּבשיט, ועל אחת כּמה וכמה שיוֹדע אני להחשיב את ההתחלוֹת שנעשׂוּ בּנידוֹן זה, אוּלם הם לדידי מן הדברים אשר אמירתם ראשוֹנה – נאה, שניה – אינה מוֹסיפה,־ שלישית – גוֹרעת, אם העשׂיה אינה מלַוָה את האמירה. וּבאין מעשׂה אִתנוּ למה נדוּש בּזה?

ואם נוֹטים אתם לבטל פּעוּלה ריאַלית, הנמצאת בּגדר האפשרוּת, מפּני התביעוֹת המַכּסימַליוֹת, כּי אז – כּלוּם לא יִצדק מי שיאמר להסתדרוּת פּוֹעלי הבּנין: מה לכם לבטל את טִפְחוֹת־ימיכם ואת כּשרוֹן־קוֹמבּינַציוֹתיכם בּבנין בּתים שאחרים יֵשבוּ בּהם? מוּטב לכם, שתתחילוּ בּוֹנים בּתים לעצמכם. האם אין צדק רב, האם אין גם הגיוֹן כּלכּלי רב בּהלָך שאלוֹת אלוּ? כּלום, בּאמת, אין צוֹרך מפּעם לפעם לשוּב וּלעיין בּפּרספּקטיבה רחוֹקה זוֹ, ואף על פּי כּן אין אנוּ פּוֹסקים – בּרצוֹננוּ – מפּעוּלתנוּ הנוֹכחית, בּת הפּרספּקטיבה הקצרה, בּאשר היא לחם חוּקנוּ.

ועכשיו על עניני ההתישבוּת החקלאית. כּמה קבּים של בּיקוֹרת נשמעוּ כּאן, ונראה לי כּי המידה היתה גדוּשה בּמקצת. איני מוֹדה בּכריכה זוֹ שכּרכוּ יחד את הנהלת הקרן הקימת, הועד לחקלאוּת⁴ וּמחלקת ההתישבוּת. בּיקרתנוּ יש לה חשיבוּת רק אם היא צוֹדקת, אם היא שקוּלה, ולא די לבוֹא ולשפּוֹך את המרירוּת שבּלב.

המצב בּקרן הקימת הוֹלך ורע. הפּעם דוּבּר אצלנוּ הרבּה על מיעוּט אמצעים, המסַכּן את ההתישבוּת. אוּלם הסכּנה צפוּיה לא רק מצד זה, כּי אם גם מצד הרוּח המנַשבת שם. האינצידֶנט עם “שכוּנת־העוֹבדים” הנהוּ רק אחד הגילוּיים, המציינים את הלָך־הרוּח הזה. מכּל עבר צצים כּל מיני פּרֶטֶנדֶנטים להתישבוּת, וּלהנהלת הקרן הקימת – העוֹמדת מחוּץ לדאגוֹת ההתישבוּת וּלחשבּוֹנוֹת ההתישבוּת – אחת היא, אם אלה שבּאים בּתביעוֹת לקבּל אדמה כּבר עבדוּ בּארץ, אם מסוּגלים הם לעבוֹד, אם רכשוּ להם בּעמלם, בּנסיוֹנם את הזכוּת להתישב. להנהלה חשוּב רק אם יש לוֹ איזה “צד” חזק –“לַנרסמַנשַפט” אוֹ “מזרחי”. מה שיש כּיוֹם – אלה הם רק פּרחים. נקל להבין לאן תוֹליך את ההתישבוּת שיטה זוֹ של הקרן הקימת. ההנהלה כּיוֹם מוֹדה בּעיקר של עבוֹדה עברית, אוּלם “עבוֹדה עצמית” בּחקלאוּת מהי – אינה יוֹדעת, ואינה תוֹבעת זאת ממתישביה. אין כּל התאָמַת הפּעוּלה בּין הנהלת הקרן הקימת וּבין מוֹסדוֹת ההתישבוּת. כּל אחד – עוֹלם בּפני עצמוֹ. היחס לפּוֹעל, וּביחוּד לפּוֹעל המסוּדר, המנהל משק בּרשוּת עצמוֹ – מתגלה מפּעם לפעם. בּמסירת עבוֹדוֹת של הקרן הקימת – טָנדֶנציה מסוּימת לדחוֹק את רגלי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. למרוֹת יוֹקר האדמה בּירוּשלים, רוֹאה הקרן הקימת לה חוֹבה להמציא מגרשים לכל מיני מוֹסדוֹת ציבּוּריים, אוּלם מַשתלת־עצים של קבוּצת פּוֹעלוֹת, אוֹ מַחצבה, העלוּלה לרכּוֹש ענף־תעשׂיה חדש וּלפרנס עשׂרוֹת עוֹבדים, – אלה אינם זוֹכים לקבּל מגרשים מן הקרן הקימת. צרכים אלה בּשבילה – שׂפה זרה. רוּבּה של ההנהלה יוֹשב בּחוּץ־לארץ וגוֹזר משם על עניני חקלאוּת חיוּניים בּיוֹתר, וּמעשׂה טירה יוֹכיח⁵.

אוּלם עלינוּ לאמוֹר את האמת גם לעצמנוּ: האַשמה על מצב הענינים בּקרן הקימת חלה בּמידה הגוּנה גם עלינוּ בּעצמנוּ. אשמים לא רק אלה, המפחדים מפּנינוּ ודוֹחים את השתתפוּתנוּ בּהנהלת הקרן הקימת. להם יאֶה הדבר. אוּלם אשמים אנחנוּ, אשר למרוֹת ההחלטוֹת השוֹנוֹת של ההסתדרוּת, לא עמדנוּ כּהוֹגן על חשיבוּת הדבר, נכנענוּ לפני המכשוֹלים ולא נלחמנוּ כּראוּי על זכוּתוֹ של הפּוֹעל בּארץ להשתתף בּאוֹפן ישר בּאוֹתוֹ המוֹסד, אשר בּוֹ תלוּי גוֹרל ההתישבוּת, ואשר ליצירת יחס ההערצה אליו בּעם – הוֹסיף גם הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי משהוּ.

בּיקרוּ כּאן קשה את ועד החקלאוּת. בּיקרו לא רק את עבוֹדתו ואת דרכיו (כּמוֹ דחיקת רגלי הקבוּצה), כּי אם פּסלוּ בּעיקר את עצם קיוּמוֹ. אני מפריד בּין שני הדברים. יש הרבּה צדק בּדברי לבקוֹביץ⁶, כּי “אלה אשר כּל ימיהם מתַווכים להוֹציא את כּסף העם לידי ערבים” אין להם כּל רשוּת מוּסרית לחתוֹך את גזר־דינה של ההתישבוּת הלאוּמית. יש גם הגיוֹן רב בּטענה, כּי אין כּל טעם בּדבר, שעניני ההתישבוּת יֶחָתכוּ לא על ידי אלה, שהם אַחראים בּעד ההתישבוּת בּחייהם וּבפעוּלתם, כּי אם על ידי נוֹתני עצוֹת סתם, אשר נתינת־עצה זוֹ אינה מחייבת אוֹתם לשוּם דבר. משוּם כּך טבעית היא וּנחוּצה המלחמה הבּלתי־פּוֹסקת בּעד שחרוּר הפּעוּלה הישוּבית החדשה מתלוּת בּ“דעוֹת” מן החוּץ. אוּלם ועד־החקלאוּת הנהוּ רק בּיטוּי אוֹרגַניזציוֹני של מציאוּת ידוּעה, מציאוּת החוּגים והמַעמדוֹת בּארץ וּבציוֹנוֹת. השפּעתם של אֵלוּ קיימת בּדרכים שוֹנוֹת גם בּאין ועד־חקלאוּת. הלא מספּיקה גם לחישה בּ“דוֹאר־היוֹם” בּשביל פּקוּדה של הנהלת הקרן הקימת. נַניח שמחר יבוּטל וַעד זה, כּלוּם תֵקַל על ידי זה עֶמדתנוּ וּמלחמתנוּ בּהתישבוּת? לדידי, הריני מבַכּר מלחמה גלוּיה, תרבּוּתית, בּתוֹך כּתלי מוֹסד ליגַלי, הנוֹתן אפשרוּת של התנגשוּת אמיצה וישרה, על הצוֹרך להשיב אחוֹר כּל מיני השפּעוֹת שבּלחישה וּבמחתרת.

פּחוֹת מכּל היתה, לדעתי, צוֹדקת הבּיקוֹרת הזעוּמה על ה“מחלקה להתישבוּת” של ההנהלה הציוֹנית. מקרי ההתנגשוּיוֹת בּפרטים שוֹנים אינם צריכים להאפיל על עצם החזיוֹן החיוּבי ההכרחי לכל פּעוּלה התישבוּתית בּריאה: קיוּם פּעוּלה הַרמוֹנית בּין המוֹסד המיַשב – ההנהלה הציוֹנית – וּבין המוֹסד של המתישב – ההסתדרוּת החקלאית. ודאי ישנוֹ מי שמעוּנין לדוּן פּעוּלה הרמוֹנית זוֹ לגנַאי, אבל לא אנחנוּ. כּשבּאים אצלנוּ וּמַסיקים מכּאן, כּי מחלקה זוֹ היא מיוּתרת, בּאשר היא עוֹבדת על פּי רוֹב בּהתאמה עם המרכּז החקלאי – הרי דרישה זוֹ אינה מגלה לא את הכּרת כּוֹחנוּ ואף לא את הכּרת זכוּתנוּ. הפלָגה זוֹ בּיכלתנוּ והפרזה זוֹ בּחוֹסר ערכּם של אחרים אינה מוֹסיפה לנוּ לא כּוֹח ולא זכוּת. גם בּעוֹלם הגדוֹל נלחם הפּוֹעל על התאמה, בּין מחלקוֹת ידוּעוֹת בּממשלה וּבין ההסתדרוּת המקצוֹעית, אבל לא על בּיטוּלן של אוֹתן המחלקוֹת. הלהוּטים אחרי דרישוּת מַכּסימַליוֹת־נמהרוֹת צריכים בּכל זאת לדעת, שהגשמת דרישוֹת כּאֵלוּ דוֹרשת גם תנאים־ קוֹדמים ידוּעים, וּתנאי קוֹדם לכל זה: התבּגרוּתנוּ ההתישבוּתית והשפּעה מַכריעה בּמוֹסד היחידי המנהל את ההתישבוּת – בּהסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית. בּקפיצוֹת לא יֵעָשׂה הדבר הזה.

הבּיקוֹרת על המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת ודאי שהיא צוֹדקת, ולא רק בּמחלקה זוֹ אוֹ אחרת דוקא, כּי אם בּכל מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים. הסתדרוּת הפּוֹעלים אַל תחשה בּדבר הזה. על ידי מה שאֵחַרנוּ עד כּה לקבּוֹע פּוּמבּית את דרגת המשׂכּוֹרת שלנוּ – זוֹ השׂוֹררת אמנם בּרוֹב מוֹסדוֹת ההסתדרוּת, אבל לא בּכוּלם – לא יכוֹלנוּ גם לפעוֹל בּנידוֹן זה בּתקיפוּת הדרוּשה. מפנּי הקיסם שבּעינינוּ לא יכוֹלנוּ לאמוֹר לאחרים: טוֹל קוֹרה. בּקוֹנגרס, בּוַעדה התקציבית, הכנסתי הצעה כּי תיקָבע המשׂכּוֹרת המַכּסימַלית בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית שבּארץ ל־40 לי“מ. בּועדה היוּ די אנשים מנוּמסים, אשר חששוּ להתערב בּאוֹפן כּל כּך גס בּענינים דקים, והוֹדעתוֹ של הד”ר רוּפּין, כּי ישנה בּארץ ועדה החוֹקרת את אפשרוּת הַקְטָנַת המשׂכּוֹרוֹת – עזרה לקבּוֹר את ההצעה. הוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת חשוּבה לנוּ מכּל צד, גם מצד החסכוֹן הכּספּי וגם מן הצד החברתי. אוּלם ההסתדרוּת בּקַבּלה את דרגת־המשׂכּוֹרת שלה נַעשׂית עוֹד יוֹתר מעוּנינת בּהוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת. המרחק בּין המשׂכּוֹרוֹת בּמוֹסדוֹתינוּ וּבין המשׂכּוֹרוֹת אצל אחרים עלוּל להציג אוֹתנוּ בּמצב של “אי בּוֹדד” אשר רק צדיקים וַתרנים יִשכּנוּ בּוֹ, וכל בּעל “תעוּדה” אוֹ בּעל־כּשרוֹנוֹת יראה את עצמוֹ כּקרבּן ולא יחדל לחוּש את הלחץ החָמרי המיוּחד שבּוֹ הוּא נתוּן בּהשוָאה עם חברוֹ אשר בּחר בּדרך אחרת. הוֹרדה כּללית של משׂכּוֹרוֹת בּעלי הפּרוֹפֶסיוֹת המיוּחדוֹת וקירוּבן למצב העוֹבדים הגוּפניים – תביא לא רק קימוּצים כּספּיים והקלה על המשקים הלאוּמיים השוֹנים, כּי אם גם עליה רבּה בּמוּבן החברתי.

על המרכּז החקלאי. טַבֶּנקין אמר, כּי המרכּז בּכל עמלוֹ פּוֹעל כּאילוּ אין מאחריו ציבּוּר, וכי כּאן הסיבּה לרפיוֹן השפּעתנוּ. ציוֹן המצב הוּא נכוֹן, אוּלם טעוּת היא לחשוֹב כּי המרכּז, אוֹ רק המרכּז, הוּא האשם בּכך. לא די לתאר את הדברים, שהנה המרכּז יקרא והציבּוּר יזָעק אחריו. אין הענין כּל כּך פּשוּט. אין המרכּז יכוֹל להרגיש את עצמוֹ תקיף בּמלחמתוֹ כּלפּי חוּץ, בּשעה שהוּא יוֹדע את מכאוֹביו בִּפנים. כּל עוֹד אתה רץ וּ“מתרוֹצץ”, מסַדר תכניוֹת, מַמציא תקציבים וכוּ‘, ואינך נוֹגע בּמי שהוּא – הרי אתה מוֹסד הכרחי, בּר־סמך ורב־ערך. אוּלם רק העזת להתערב חס ושלוֹם בּענינוֹ של פּרט, קיבּוּץ, מוֹשב או פרקציה, הרי אתה בּעל פּנִיה, מתכּוון להרע, נוֹקם ונוֹטר, חסר ידיעה ונסיוֹן. כּל אחד מאִתנוּ טעם, מי פּחוֹת וּמי יוֹתר, מן הקוּבּעת הזאת, מן הזלזוּל הזה בּמוֹסדוֹת וּבאנשים, וּמכּל הבּזבּוּז האיוֹם של הכּוֹחוֹת וקיצוּר־הימים שיחסים אלה גוֹרמים. אילוּ היה בּא המרכּז לגלוֹת אפס קצהוּ מאשר עוֹבר עליו בּמקרים אלה של סכסוּכים, יחסי־שכנים, עניני גבוּלוֹת, משפּטים וכוּ’, הייתם אוּלי מבינים מַהוּ הרקב האוֹכל את כּוֹח האנשים והמוֹסדוֹת. מפּעם לפעם נעשׂים בּקרבּנוּ דברים אשר אינם מעוֹררים כּבוֹד, ויש גם דברים המערערים את כּל אָשיוֹתיה המוּסריוֹת והחברתיוֹת של הסתדרוּתנוּ. והרע בּכל זה, הבּלתי־מוּסרי בּכל זה, והמחליש וּמרפּה את הידים בּיוֹתר – זהוּ היחס “האוֹבּיֶקטיבי” של קהל־ההסתדרוּת לכל אלה. הקהל רוֹאה וּמַחשה. ואם מוֹסדוֹת ההסתדרוּת עוֹד מוֹצאים אוֹן לעמוֹד על דרישוֹתיהם הרי הם מיד נעשׂים בּעיני הקהל ל“צד”. וּמידת הרחמים מתגלגלת על כּל “נרדף”. אין תמיכה, אין השתתפוּת חברים. בּא־כּוֹחוֹ של הציבּוּר כּוֹרע בּבדידוּתוֹ.

סבוּרני, כּי כּאן אחד המקוֹמוֹת הכּוֹאבים בּיוֹתר של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. בּעיני רבּים יכוֹלה הדרישה ל“משמעת” להיוֹת ללעג, לסימן קטנוּת, לאוֹת תאוַת־שלטוֹן. אוּלם תנוּעת הפּוֹעלים – כּוֹחה המוּסרי ואפשרוּת נצחוֹנה הם בּמשמעתה, בּהתלכּדוּתה, בּאֵמוּן וּבכּבוֹד שהיא רוֹחשת לעוֹבדיה. וּבמצבנוּ הנוֹכחי, כּל עוֹד לא השלַטנוּ את ההסתדרוּת בּפנים, בּתוֹך ההסתדרוּת, מה בּצע בּדרישוֹת תקיפוֹת מַכּסימַליוֹת כּלפי חוּץ?

ועוֹד להגבּרת השפּעתנוּ על עניני ההתישבוּת. אחת הסיבּוֹת לרפיוֹן דרישוֹתינוּ בּציוֹנוּת וּבהתישבוּת היא בּעמדה הרשמית של ההסתדרוּת. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ חיה את חייה המיוּחדים בּפנים, מכוּנסה לתוֹכה, שקוּעה בּתוֹך צרוֹתיה וטרדוֹתיה, ואין לבּה פּנוּי בּמידה המספּיקה והדרוּשה למלחמת־העבוֹדה בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית. אין בּציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, למרוֹת היוֹת כּל מפלגה וכל חוּג קשוּרים עם חוּגים מקבּילים בּחוּץ־לארץ, הבנה מספּיקה לקשר האוֹרגני והתדירי שבּין הענינים כּאן וּבין הענינים בּגוֹלה. וּמשום כּך הזלזוּל בּכמה פּעוּלוֹת, בּהחזקת קשרים. וּמכּאן גם חוֹסר־הענין למתהווה בּתנוּעה הציוֹנית. ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ רחוֹק אמנם מכל תיאוֹריה של אנטי־קוֹנגרֶסיזם וכוּ', אדרבא כּשניגשים לאיזה מעשׂה־שהוּא מתגלה מיד עד כּמה כּל ענינינוּ החיוּניים בּארץ קשוּרים בּמצבה וּביכלתה של התנוּעה הציוֹנית. ויש גם שֶאֵלה, אשר על פּי תוֹרתם אסוּר להם להוֹדוֹת בּזה, שוֹכחים בּשעת מעשׂה את כּל התוֹרה ותוֹמכים בּהצעוֹת וּבהחלטוֹת “מסוּכּנוֹת”. ואף על פּי כּן אין ציבּוּר הפּוֹעלים ואין הסתדרוּת הפּוֹעלים אַקטיביים בּשאלוֹת אֵלוּ. ידיה של ההסתדרוּת קשוּרוֹת בּמוּשׂגים אוֹרגניזציוֹניים כּוֹזבים. אוּלם ענינינוּ החיוּניים יביאוּנוּ סוֹף סוֹף – לרצוֹננוּ אוֹ על כּרחנוּ – לידי אַקטיביוּת גם בּשׂדה זה.

ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת

במשך דברַי אגע בּעניני אשר שנים רבּוֹת היתה נגיעתם מַרגיזה את הרוּחוֹת. מאמין אני, כּי הימים ההם כּבר רחקוּ מאִתנוּ, וכי השַקלא וטַריא כּיוֹם הזה בּינינוּ בּשאלוֹת אלה תוֹכיח, כּי ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ בּגר ועָצַם מאז ועד היוֹם.

בּמוֹעצת ההסתדרוּת

ההסתדרוּת אֵחרה בּדין־וחשבּוֹן. גם לתוֹצאוֹת הועידה לא ניתן הפּרסוּם הנצרך. אפילוּ הפּרוֹטוֹכּוֹל של הועידה לא זכה להתפּרסם עד הנה. לא אספּר עכשיו על פּרטי הועידה, ואסתפּק בּסקירה קצרה על גוּפי הדברים.

ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת נקראה מבּלי כּל עֲנוֹת תרוּעה. אפשר לאמוֹר, בּחשאיוּת יתירה. אנשים, שהנם בּטוּחים למַפרע בּהצלחה המעשׂית ובחשיבוּת ההיסטוֹרית המרובּה של כּל מה שהם עוֹשׂים, בּיקרוּ אוֹתנוּ, את אנשי ההסתדרוּת, קשה על הכנה חלוּשה זוֹ. ראוּ בּזה הוֹכחה נוֹספת לחוֹסר הכּשרוֹן וּלצמצוּם האוֹפק. האמת היא, כּי קראנוּ את הועידה, אם לאמוֹר בּלשוֹן הפּסוּק, כּ“חוֹגרים” ולא כּ“מפַתחים”. קראנוּ לועידה זוֹ לא מתוֹך מצב־רוּח חוֹגג וּבטוּח. ההחלטה עצמה לקרוֹא לועידה זוֹ מוֹכיחה אמנם על מידה ידוּעה של הרגשת כּוֹח. לפנים לא היינוּ מוֹצאים בּקרבּנוּ את האוֹמץ לפנוֹת אל החוּגים השוֹנים, הנלחמים זה בּזה, בדרישת פּעוּלה משוּתפת וּמוּתאמת לצרכינוּ. עוֹד בּועידת חיפה הכרזנוּ על הצוֹרך, ואוּלם את הצעד הראשוֹן להגשמתוֹ הרהבנוּ לעשׂוֹת אך הפּעם. אוּלם צעד נוֹעז זה נעשׂה, כּאמוּר, לא מתוֹך שׂמחה אלא מתוֹך צער וּכאב. אפשר יש בּארץ חוּגים, שהנם מרוּצים בּיוֹתר מפּעוּלת בּני בּריתם בּחוּץ־לארץ, וּפיהם מלא רינה על הגדוֹלוֹת הנעשׂוֹת שם על ידיהם. אוּלם אלה מאִתנו, העוֹבדים את עבוֹדת ההסתדרוּת, לא השלימוּ ולא יכלוּ להשלים אף שעה קלה עם טיב הפּעוּלה של חברינוּ בּחוּץ־לארץ, ועם תוֹצאוֹתיה. המוּעקה שבּחַיינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, בּת־הלוָיה של צמיחת מעמד הפּוֹעלים, המוּעקה של חוֹסר־עבוֹדה, דחקוּת ויציאה, הבליטה עוֹד יוֹתר את דלוּת המַעשׂ של חברינוּ השוֹנים, מכּל החוּגים כּוּלם. כּאב המצב היה נעכּר על ידי ההרגשה המרה: הנה זהו אגף העבוֹדה, זהוּ ערכּוֹ וכך הוא נַענה למצב. וכך הוּא יוֹדע לשׂאת בּעוֹל ענינינוּ. והיה רצוֹן לנסוֹת פּעם, לאזוֹר כּוֹחוֹת, וּמבּלי דיבּוּרים מפוֹצצים וּמבּלי “פֶּרספֶּקטיבוֹת” – לאחוֹז בּהם וּלרתמם, את כּוּלם, כּוּלם, בּעגלת ההסתדרוּת הכּבדה. ידענוּ את קשי הדבר. ידענוּ את פּיזוּר הנפשוֹת, את היחסים השׂוֹררים שם בּין חוּג וחוּג ולא בּטחנוּ בּכוֹחנוּ, כּי יעלה לנוּ גם בּחוּץ־לארץ להגבּיר את תביעוֹתיה וּצרכיה של ההסתדרוּת על יחסי המפלגוֹת המסוֹרתיים (וּבמוּבן זה נשאר, כּמוּבן, עוֹד למלא הרבּה גם אחרי הועידה). זה היה ההיסוּס, וּמשוּם כּך קראנוּ לועידה בּלי חגיגוּת וּבלי פּומבּיוּת.

מטעם זה גם לא הבאנוּ לועידה תכנית מסוּימת של פּעוּלה ואִרגוּן. גם על זאת ריננוּ אחרינוּ. אוּלם אנוּ לא הגשנוּ לועידה תכנית־למַפרע בּיוֹדעים. בּאשר ידענוּ, כּי אין לפנינוּ שטח פּנוּי אשר נוּכל להקים עליו מתוֹך יצירה חפשית בּנין כּרוּחנוּ, כּי אם עלינוּ להקים את הבּנין מתוֹך החמרים הנתוּנים. כּי בּתוֹך התנגשוּיוֹת של שבעת הגוּפים, אשר בּאו להסב אִתנוּ, עלינוּ למצוֹא את הבּסיס לפעוּלה משוּתפת. ידענוּ כּי עלינוּ שׂוּמה להעביר את סירת ההסתדרוּת דרך כּל סלעי־המגוֹר, העוֹמדים לפוֹצצה. עבוֹדת הועידה אף היא עברה לא מתוֹך חגיגיוּת ולא מתוֹך אַתמוֹספירה של קרבת חברים שוֹפעת, לא מתוֹך שלוה. קוֹדם כּל נִגבָּה המס, זה הידוּע גם לנוּ מתוֹך ועידוֹת ההסתדרוּת בּארץ: אמני־ה“דֶקלַרציוֹת”, המוּפנוֹת אל מעֵבר הבּמה, הנאמרוֹת לשם הפּרוֹטוֹכּוֹל, ההיסטוֹריה וצאן־המַרעית, מילאוּ את סִפְקָם, כּנפשם שָׂבְעָם. אנו, שבּאנוּ אחרי עבוֹדת הקוֹנגרס, אחרי ישיבוֹת מעייפוֹת בּועדוֹת התישבוּת, תקציבים וכוּ', לא הלך לבּנוּ אחרי ויכּוּחים עיוּניים, עשירי רוּח כּאלה. ויהיוּ מה שיהיוּ העתידוֹת, שחָזינוּ אנחנוּ לפגישה זוֹ, לא מלָאָנו לבּנוּ לדבּר רמוֹת. דאגנוּ ל“תכלית”, להתחלה הקטנה, לבל תוּצא לריק. ידענוּ כּמה קל על בּסיס ויכּוּח רחב והגיוֹני להרוֹס כּל אפשרוּת של פעוּלה משוּתפת בּין חוגים מתנַגחים. משוּם זה הצגנוּ בּמרכּז האיחוּד לא השקפה אידיאוֹלוֹגית פּלוֹנית או אלמוֹנית, לא נקוּדת־מוֹצא עיוּנית ולא פרספקטיבוֹת להלכה, כּי אם רצוֹן פעוּלה ארץ–ישׂראלית והוֹדאה בּתנוּעת – הפּועלים הממשית הקיימת בּארץ בּמרכּז הפּעוּלה. בּמידה שהויכּוּחים נתקרבוּ לעצם הענינים נתבּרר, כּי למרוֹת הכּל נכוֹנים שבעת הגוּפים אשר נוֹעדוּ לקַרלסבַּד – “החלוּץ”, “פּוֹעלי־ציוֹן”, ההתאחדוּת, “צעירי־ציוֹן הסוֹציאליסטים”, “דרוֹר”, הא.ק. של “פּוֹעלי־ציוֹן השׂמאליים” וה“קוֹמפַרבַּנד” – להתאַחד על פּלַטפוֹרמה זוֹ וּלהקים את הועד לעניני ארץ–ישׂראל העוֹבדת.

וזאת היא הגדרת־ההשתתפוּת בּועד, כּפי שנתקבּלה בּועידה:

“כּל ההסתדרוּיוֹת המבּיעוֹת את רצוֹנן להשתתף בּפעוּלה עצמית בּבנין ארץ־ישׂראל העוֹבדת וּמתרכּזוֹת בּפעוּלתן הארץ־ישׂראלית סביב ההסתדרוּת הכּללית של העוֹבדים העברים בּארץ־ישׂראל”.

סעיף זה הנהוּ אבן־הפּינה של היצירה החדשה. כּדאי גם לציין, לשם הערכת המצב, כּי בּין אלה שקיבּלוּ עכשיו את הסעיף הזה ישנם חוּגים אשר לפני זמן לא רב היוּ פוֹסלים בּכלל את ההסתדרוּת, ניבּאוּ לקצה הקרוֹב, נלחמו בּה. אָכף עליהם, כּנראה, משהוּ לענוֹת אמן בּפה מלא, שחוֹר על גבּי לבן, וּל“הכּיר” בּהסתדרוּת. נאמין כּי התחייבוּת זוֹ מחייבת למשהוּ.

סלעי המחלוֹקת בּויכּוּחים האלה היו שלוֹשה:

א. הסמכוּת של הועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת. נשמעה הדרישה, כי הועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת חלילה לוֹ מהסתפּק בּתפקיד של מסַייע להסתדרוּת בּעבוֹדתוֹ, כּי אם עליו להבטיח לעצמוֹ, בּכוֹח סעיפי התקנוֹת, השפּעה מפוֹרשת על ההסתדרוּת. בּתביעה זוֹ, בּדרגוֹת שוֹנוֹת, אחזוּ: הא.ק., ה“קוֹמפרבּנד” וּ“דרוֹר” (אגב, כּדאי אוּלי לציין, כּי אוֹתן המפלגוֹת והבּריתוֹת, אשר קשריהן את הארץ מתבּטאים על ידי המוֹני חבריהן והשפּעתן אינה זקוּקה לערוּבּוֹת משפּטיוֹת, לא ראוּ צוֹרך לדרוֹש סעיפים מַבטיחים). היתה גם הצעה, כּי יוָצר מין ועד משוּתף של ארץ־ישׂראל וחוּץ־לארץ והוּא ינַהל את עניני ההסתדרוּת. שליחי ההסתדרוּת לא הסכּימוּ לשוּם פּרוֹקוּרַטוּרה ממין זה אוֹ אחר. לא פּחוֹת מן ה“תוֹבעים” מכּירים אנוּ בּזה, כּי ענינינוּ, ענין פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, ענין העבוֹדה, העליה וההתישבוּת, אינם ענינים של איזה חוּג סגוּר, של הסתדרוּת בּעלת “אינטרסים שלה”, כּי אם של כּל אלה הרוֹצים בּהקמת הישוּב העברי העוֹבד בּארץ וּפוֹעלים לשמוֹ. אנוּ רוֹצים וּמאמינים בּהשפעה הדדית חוֹזרת של הארץ והגוֹלה, אוּלם איננוּ מוֹדים בּשוּם פּנים, כּי השפּעה זוֹ צריכה להתבּטא בּמתן פרירוֹגַטיבוֹת ותפקידי השגחה והנהלה לאיזה גוּפים שהם בּחוּץ־לארץ, וכי השפּעה זוֹ צריכה לנגוֹע בּאיזוֹ צוּרה שהיא בּסוּברניוּת של הסתדרוּת הפּוֹעלים בּארץ, וכי הנהלתם של מוֹסדוֹת כּלכּליים של פּוֹעלים בּארץ צריכה להיוֹת ממוּנה מחוּץ־לארץ. הדרך הראשוֹנה של השפּעה ישרה על מהלך הענינים בּארץ היא על ידי עליה ועבוֹדה והשתתפוּת אישית. ואחר כּך עוֹד פּתוּחה הדרך להשפּעת רעיוֹנוֹת ודעוֹת על ידי קשרי חברים אידיאוֹלוגיים וּפּוֹליטיים, על ידי מפלגוֹת וּבריתוֹת וּפעוּלה ספרוּתית חוֹזרת. בּמקרים מסוּימים, בּיחס למפעלים קוֹנקרֶטיים, אשר יוָצרוּ בּאיניציאַטיבה של חוּץ־לארץ, אפשר יהיה להסכּים להמציא זכוּיוֹת מיוּחדוֹת לשוּתפים בּיצירה, אוּלם בּשוּם אוֹפן וּפנים לא נַסכּים, כּי עצם הפּעוּלה המַעשׂית לטוֹבת מפעלי הפּוֹעלים בּארץ יהא כּרוּך בּמתן זכוּיוֹת פוֹרמַליוֹת והבטחת השפּעה יוּרידית על פּעוּלת המוֹסדוֹת, שהארץ מקימה וּמנהלת לפי הכּרתה והצטרכוּיוֹתיה. לא על מנת כּך שלָחוּנוּ שוֹלחינוּ.

על ענין זה עמדנוּ בּכל תוֹקף. אזי הוּכנסה הצעה מפַשרת, הדוֹחה את שאלת הסמכוּת לועידה הבּאה. לכך הסכּמנוּ.

(למרוֹת דחיית שאלה זוֹ לועידה הבּאה נעשׂה אחרי־כן בּישיבת הועד נסיוֹן חדש להכניס בּעקיפין את שאלת־הסמכוּת, על ידי ההצעה למסוֹר חלק ממניוֹת־היסוֹד של בּנק־הפּוֹעלים לועד של ארץ־ישׂראל העוֹבדת, כּתגמוּל על העבוֹדה העתידה להיעשׂוֹת. המציעים, אלה שניסוּ לזרוֹק את ההצעה הזאת מארץ־ישׂראל לאמריקה, בּזמן שמשלחתנוּ עבדה שם, טוֹענים, כּי אחרת אינם יכוֹלים לקבּל עליהם את האחריוּת על הצלחת הפּעוּלה…)

ב. חוּג הפּעוּלה. גם בּסעיף זה נתגַלָה הבדל. אנוּ לתוּמנוּ חשבנוּ, כּי פּעוּלת הועד צריכה להקיף את כּל מלוֹא היקף עניני ההסתדרוּת. אוּלם אלה שבּין המשתתפים אשר אינם יכוֹלים לסמוֹך את ידיהם על הפּעוּלה התרבּוּתית והציבּוּרית של ההסתדרוּת, אלה מצאוּ כּאן הזדמנוּת לגלוֹת את כּל עוֹמק פּרוֹליטַריוּתם ודרשוּ להוֹציא ענפי פּעוּלה אלה מתפקיד הועד. בּשל השׂפה העברית לָקוּ איפוֹא אפילו הספריוֹת! אנוּ ידענוּ, כּמה הגבּלה זוֹ מדלדלת את תכנוֹ של הועד החדש, ידענוּ כּמה יהא משוּנה הדבר, כּשההסתדרוּת בּפעוּלתה התרבּוּתית תצטרך לאַרגן לחוּד אוֹתם החלקים בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת אשר לבּם שלם את ההסתדרוּת. אוּלם הסכּמנוּ לצמצוּם הפּעוּלה משוּם דרכי שלוֹם. סעיף ג' על התפקידים נוּסח איפוֹא כּך:

“סידוּר והנהלת הפּעוּלוֹת השוֹנוֹת בּחוּץ־לארץ לטוֹבת המוֹסדוֹת הכּלכּליים של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, העוֹמדים בּרשוּת ההסתדרוּת הכּללית (בּנק הפּוֹעלים, “המשבּיר”, “סוֹלל־בּוֹנה”, חברת־ההתישבוּת וכוּ'). השתתפוּת בּהנהלת המוֹסדוֹת המשוּתפים להסתדרוּת הכּללית ול”ועד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת“. יצירת מוֹסדוֹת חדשים והנהלתם. הערה: מוֹסדוֹת חדשים נוֹסדים רק בּהסכּמת ההסתדרוּת”.

ג. הקפּא"י. זה היה סלע המחלוֹקת החמוּר בּיוֹתר, חמוּר עד כּדי סכּנת התפּוֹצצוּת הועידה. אם בּנקוּדוֹת הקוֹדמוֹת היוּ חילוּקי דעוֹת פּרינציפּיוֹניים (תביעוֹת־ההשפּעה, השׂפה), הרי הניגוּדים בּסעיף זה היוּ בּעלי אוֹפי היסטוֹרי ואוֹרגַניזציוֹני. הצוֹרך במוֹסד כּספּי מרכּזי, העוֹמד כוּלוֹ לרשוּת עבוֹדת ההסתדרוּת, היה מוּסכּם אליבָּא דְכל. גם בּשאלה, אם מוּתר הדבר, שמוֹסד זה ימָצא בּרשוּת משוּתפת – לא התעוֹררוּ ויכּוּחים. השאלה החמוּרה היתה כּיצד צריך סעיף זה להתגשם. לפני הועידה עמדה הצאת הקפּא“י, אשר עד כּה היתה המוֹסד הכּספּי של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן”, אוּלם מילאה תפקידים לא רק מפלגתיים, כּי אם גם הסתדרוּתיים־כּלכּליים־תרבּוּתיים. ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּבּרלין החליטה, אחרי ויכּוּחים רבּים, למסוֹר את הקפּא”י לרשוּת משוּתפת של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת וּלהבטיח לשני הגוּפים השפּעה בּמידה שוה. ההצעה מבּיעה הסכּמה לשיתוּף כּוֹחוֹת אחרים, הנכוֹנים להשתתף בּפּעוּלה. הצעה זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” פּגשה בּועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת התנגדוּת רבּה מכּל הצדדים. בּתוֹכם גם אלה, אשר בּאוֹתם הימים שידם היתה תקיפה בּקפּא“י היוּ הם מן השוֹמרים על טהרת שלטוֹן המפלגה בּקפּא”י. מחלוֹקת זוֹ בּועידה הביאה את “פּוֹעלי־ציוֹן” לידי ויתוּרים רבּים, וּבנידוֹן זה הגיעוּ כּמעט לידי הבנה. נתעוֹררה השאלה על גוֹרל הקפּא“י אחרי עבוֹר השנה הראשוֹנה. הועידה בּרוּבּה תבעה, כּי אחרי שנה תעבוֹר הקפּא”י כּוּלה לרשוּת ההסתדרוּת וּועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת (בּהפקעת זכוּיוֹתיהם של “פּוֹעלי־ציוןֹ”). “פּוֹעלי־ציוֹן” מצדם רצוּ להבטיח את זכוּתם על הקפּא“י והציעוּ, כּי בּעוֹד שנה רשאי כּל צד לבחוֹן את החוֹזה מחָדש, לאַשרוֹ אוֹ לבטלוֹ. הם טענוּ, כּי אי אפשר להם למסוֹר למַפרע את הקפּא”י לרשוּת הועד החדש, מבּלי לבחוֹן את כּשרוֹן פּעוּלתוֹ, וּמבּלי יפּוּי־כּוֹח של ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן”. צירי ההסתדרוּת דנוּ מלכתחילה על הצעת “פּוֹעלי־ציוֹן” והחליטוּ בּרוֹב של 6 (בּלוֹך, בּן־צבי, הרצפלד, וילקנסקי, כּצנלסוֹן, פרלסוֹן) נגד 2 (בּרץ, שפּרינצק). שנים נמנעוּ מהצבּעה. קיבּלנוּ את ההצעה, לא משוּם שחשבנוּ אוֹתה להצעה האידיאַלית, אלא משוּם שחשבנוּ, כּי צריך לשׂים קץ למצב המביש של קיוּם כּל מיני קוּפוֹת־סָרק מפלגתיוֹת, הדוֹגלוֹת בּשם הפּעוּלה הארץ־ישׂראלית, וּמשוּם שידענוּ את כּל הקוֹשי הכּרוּך בּיצירת פוֹנד חדש, הסתדרוּתי, העוֹמד מוּקף מכּל מיני קוּפוֹת מפלגתיוֹת. לא יכוֹלנוּ לבלי להתחשב בּזה, כּי “פּוֹעלי־ציוֹן” מַציעים לנוּ את המַכּסימוּם האפשרי להם לפי החלטת ועידתם, וכי אַל לנוּ לדחוֹת את סידוּר הענין עד לאחר ועידה שניה. ועל כּוּלם – היינוּ בּטוּחים, כּי לאחר פּעוּלה משוּתפת ונאמנה של כּל החוּגים בּמשך שנה, לא ימָצא שוּם כּוֹח אשר יהיה בּיכלתוֹ להוֹציא את הקפּא"י הריאַלית מידי ההסתדרוּת. ואם “פּוֹעלי־ציוֹן” ישתטוּ ויִרצוּ להוֹציא – יעלוּ בּידיהם אך שלט ריק. הפּעוּלה החיה והמוֹסד בּעל־היכוֹלת והאמצעים יתרכּזוּ בּידי ההסתדרוּת והנאמנים לה. אגב, אנוּ גם לא מצאנוּ לרצוּי לקשוֹר את עצמנוּ בּהחלטה מפוֹרשת על זכוּת־הקנין והשיתוּף להבּא, והיינוּ מעוּנינים להשאיר להסתדרוּת – וּממילא גם לאחרים – זכוּת הרֶביזיה.

נברא בּועידה מצב כּזה, שאנוּ, שליחי ההסתדרוּת, היינוּ הוַתרנים הניתנים לפשרוֹת, וּלעומתנוּ עמדוּ כּל מגיני ההסתדרוּת, וטענוּ: אוֹ הכּל אוֹ גזוֹרוּ. וּביניהם, כּאמוּר, גם אדירי הקפּא"י מלפנים.

הויכּוּח הזה גרם להרבּה קוֹשי. הוּא נגע מאד מאד בּיחסים וּבחשבּוֹנוֹת וּבמסוֹרת, ולא אֶכּנס כּלל בּהערכת הצדדים, התנַהגוּתם ונימוּקיהם. היוּ רגעים שנדמה היה, כּי הועידה מתפּוֹררת וכל עמלנוּ לשוא. סוֹף סוֹף, אחרי קרבּנוֹת וּויתוּרים מצדדים שוֹנים, הגענו אל “עֵמק השוה”. הסעיף ד', על מוֹסד כּספּי מרכּזי, אוֹמר:

“הועידה רוֹאה צוֹרך בּהקמת מוֹסד כּספּי מרכּזי לבנין משק הפּוֹעלים בּארץ, אשר יעמוֹד בּרשוּת ההסתדרוּת הכּללית וּברשוּת “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת”, ויבוֹא בּמקוֹם הקרנוֹת המיוּחדוֹת הקיימוֹת למטרה זוֹ על יד המפלגוֹת. הועידה מגלה את דעתה, ש”קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל" (קפּא"י) צריכה להיעשׂוֹת למוֹסד כּספי מרכּזי זה.

כּל הקרנוֹת האחרוֹת, אשר מטרתן דוֹמה למטרת הקרן הנ"ל, מתמַזגוֹת לתוֹך הקוּפּה המרכּזית.

הועידה מקבּלת בּיסוֹדה את הצעת משׂרד־הבּרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּמחליטה, כּי הקפּא“י תהיה לפי שעה מוֹסדם המשוּתף של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת הכּללית וּבהנהלתה משתתפוֹת בּמידה שוה שתיהן – מצד אחד, וּ”ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת" מצד שני.

הנהלת הקפּא“י מוּרכּבת לשנה הבּאה בּאוֹפן דִלקַמן: רבע הדעוֹת להסתדרוּת הכּללית, רבע הדעוֹת למשׂרד־הבּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” וחצי דעוֹת ל”ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת".

כּתוֹם השנה עוֹברת הקפּא"י לרשוּתם היחידה של “הועד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת” ושל ההסתדרוּת הכּללית אם אחד משלוֹשת המשתתפים לא יערער על כּך.

אם – בּמקרה של ערעוּר – לא יבוֹאוּ הצדדים לידי הסכּם, יעבוֹר כּל הרכוּש הנאסף בּמשך השנה (כּסף, חמרים וכלים), בּניכּוּי הוֹצאוֹת השנה, לרשוּת ההסתדרוּת, וּשלוֹשת הצדדים חפשים בּפעוּלתם להבּא.

אוֹסף חמרים וּמכשירים בּמשך השנה מסתדר על ידי ההנהלה המאוּחדת של הקפּא"י בּשם “אוֹצר כּלים וחמרים”, בּתוֹר מחלקה של “קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל”.

חוּץ מאוֹסף חמרים וכלים נערך בּאוֹפן מַקבּיל אוֹסף כּספים וּמסים רגילים לטוֹבת הקפּא"י, המתנהל על ידי אוֹתה הנהלה מרכּזית.

אם יבוּטל ההסכּם על דבר הקפּא“י, ישָאר הרכוּש הנאסף בּרשות “האוֹצר” כּמוֹסד ההסתדרוּת והוַעד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת.”

אחרי שעברנוּ גם את הסלע הזה, האחרוֹן, והכרזנוּ גם על הצוֹרך לכַנס קוֹנפרנציה עוֹלמית לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת, נתקלנוּ בּקשי השאלה של הרכּבת הועד. קשה היה למצוֹא את קנה־המידה הנכוֹן, אשר על פּיו תקבּל כּל הסתדרוּת את בּיאת־כּוֹחה. הוּסכּם לקבּוֹע לפי שעה זכוּת שוה לכל גוּף: לועד שתי דעוֹת, ולַהסתדרוּת – שלוֹש. לועד הזכוּת לסַפּח עוֹד הסתדרוּיוֹת. סידוּר המַזכּירוּת הזמנית נמסר לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. קראנוּ אז לשם כּך את חברינוּ ד. הוֹז וּמ. בּוֹגדַנוֹבסקי, שנמצאוּ באוֹתה שעה בּבּרלין, ואת החבר י. אֶפטר שעמד לבוֹא.

בּתוֹר ועידת־יסוֹד עסקנוּ בּעיקר בּיצירת המסגרת לפעוּלה. מחמת עייפוּת רבּה וּתנאי־העבוֹדה הקשים לא נזדרזנוּ גם אחרי הועידה לתת לה וּלתוֹצאוֹתיה את הפרסוּם הדרוּש. למרוֹת כּל זה היא כּבר פּעלה, מכּמה בּחינוֹת, פּעוּלה רבּה. עצם דבר האיחוּד של כּוֹחוֹת כּה שוֹנים וּמפוֹרדים, אוֹיבים ומתנכּרים, על בּסיס אחד סביב למרכּז אחד, וּבשעה כּה עמוּמה לציוֹנוּת ולפּוֹעל בּארץ – מה חשוּב הוּא. התאחדוּת זוֹ יצאה לאויר העוֹלם לא בּשנת גאוּת, כּשגַלי התנוּעה עוֹלים מעלה מעלה, כּשהשמש מאירה עליהם והעינים נמשכוֹת אחריהם, אלא בשעת שפל: כּשהתנוּעה כּוּלה הוֹלכת קדוֹרַנית, כּשאצלנוּ בּארץ עָצַם הכּאב, וּבחוּץ־לארץ – רפיוֹן ובַצוֹרת. וזוֹהי תעוּדה טוֹבה לועידה, לנאמנוּת הגלוּמה בּה.

חוּגים שניאצוּ אוֹתנוּ, עכשיו הם בּקרבּנוּ, ואנוּ רוֹצים להאמין בּהם. כּניסתם לועידה מחייבת אוֹתם להפיץ את ידיעת ההסתדרוּת וּמעשׂיה בּחוּגים שלהם. הפצת הכּרה וידיעוֹת קוֹדמוֹת לכל עזרה מעשׂית. שֵמַע הועידה מגיע גם לארצוֹת רחוֹקוֹת, אמריקה, ארגנטינה ועוֹשׂה את שליחוּתוֹ. ועוֹד יש לעשׂוֹת כָּהֵנה וכהנה.

בּועידת חיפה, לפני שלוֹש שנים, החלטנוּ כּי “ההסתדרוּת פּוֹנה אל כּל הסתדרוּיוֹת העוֹבדים העברים בּארצוֹת הגוֹלה המכּירוֹת בּארץ־ישׂראל עוֹבדת, בּדבר הצוֹרך המוּחלט ליצוֹר מוֹסד כּללי בּין־מפלגתי לשם עבוֹדה מעשׂית לבנין חברת העבוֹדה העברית בּארץ־ישׂראל”. מה שעשׂינוּ בּנידוֹן זה עד ועידת קַרלסבּד, עשׂינוּ עַרטילָאית. עכשיו קיימנוּ החלטה זוֹ. יש לי ההכּרה כּי הצעדנוּ בּזה את תנוּעתנוּ קדימה. יצא לאויר העוֹלם יצוּר חי, אם כּי חלש עוֹדנוּ וזקוּק לטיפּוּח ולהגנה. יש להאמין, כּי הועד החלש הזה יעזוֹר ליצירת קשרים אמיצים בּין חוּץ־לארץ וההסתדרוּת, וכי בּעבוֹדתוֹ המעשׂית נחַנך את חברינוּ בּגוֹלה לפעוּלה וּלהתמַכּרוּת.

תשוּבה

הויכּוּח בּשאלת “ארץ־ישׂראל העוֹבדת” עוֹרר, למרוֹת הנימין ההיסטוֹריוֹת, שאלוֹת עמוּקוֹת. בּעצם, יוֹשבת כּאן משלחת ההסתדרוּת על ספסל הנאשמים. תוֹבעים ממנה את עלבּוֹנה של ההסתדרוּת. מחזיוֹן זה כּשהוּא לעצמוֹ יש לי הנאה מרוּבּה.

מסַפרים על פּינחס רוּטנבּרג, שהיה אוֹמר, כּי מתאַוה הוּא להיאָסר על ידי גַ’נדַרם ארץ־ישׂראלי. תאוָה זוֹ – להיאָסר על ידי ג’נדרם ארץ־ישׂראלי – ניתנת עכשיו על נְקַלָה לחבר ההסתדרוּת, אבל להיוֹת נידוֹן על חוֹסר הגנה מַספּיקה של עניניה וּכבוֹדה של ההסתדרוּת, לזאת זכינוּ אך הפעם. ושִׂמחתי היתה בּאמת שלמה, אילוּ היתה לי גם ההכּרה כּי מגיני ההסתדרוּת ותוֹבעי זכוּיוֹתיה הפּעם מידינוּ, הנם זכּאים לכך. בּזה אני, לצערי, מַרשה לעצמי לפקפּק עדיין.

מאשימים אוֹתנוּ בּויתוּרים, בּהַרכָּנת הראש לפני חוּץ־לארץ. אַל יהיה ענין הקשרים עם חוּץ־לארץ קל בעיניכם! ואַל נא תדבּרוּ על זה מתוֹך עמדה יפה של סלסוּל עצמי, של התאוֹננוּת על “חוֹסר שכינה” וּ“מֶכַניוּת” ועל אחת כּמה וכמה מתוֹך היחס של עדה פישמַן, כּי “לא איכפּת לי, אם גם לא יהיה שלוֹם־בּית”. לי איכפּת מאד! על שלוֹם־הבּית בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים אנוּ בּוֹנים את תקווֹתינוּ.

בּהליכתנוּ, בּהליכת כּוּלנוּ לחוּץ־לארץ, יש דבר־מה חשוּב הרבּה יוֹתר מאשר הנראה לעין. יש כּאן השאיפה לשלטוֹן, לכיבּוּש בּמוּבן המעוּלה. לכבּוֹש את הנוֹער, לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי, לכבּוֹש את העם. לזה דרוּש כּוֹח עצוּם, כּוֹח כּמוּת ואיכוּת רב יתר מאשר יש אִתנו כּיוֹם. וּבמצב כּוֹחנוּ אנוּ כּיוֹם מה פּלא, כּי אין אנוּ זוֹכים לנצחוֹנוֹת שלמים, וכי רפיוֹנוֹתינוּ וכשלוֹנוֹתינוּ נראים לנוּ כּמַפּלוֹת. מלחמה לנוּ בּחוּץ־לארץ, מלחמת־קרוֹבים, מלחמת כּוֹחוֹת הנמשכים ונדחפים. אַל נבוֹש ונוֹדה, כּי כּל אחד מאִתנוּ אם לב לוֹ, יוּכל לראוֹת את חברוֹ – אם אינוֹ רוֹאה את עצמוֹ – כּשהוּא נפתל את חבריו בּני בּריתוֹ בּחוּץ־לארץ, ואַל יציין המסתכּל את הכּשלוֹנוֹת כּשׂמח לאֵיד. יש רצינוּת רבּה בּדבר. לדידי, אין בּרית קלה. אלה שעלתה בּגוֹרלם בּרית קלה – ישׂמחוּ בּמתנת חלקם. אנוּ, המבוּקרים כּאן, בּחרנוּ לנוּ עמדה לא קלה ואין אנוּ מתרעמים על גוֹרלנוּ.

שפּרינצק בּיסס כּאן את עמדתוֹ ההסתדרוּתית. ועידת חיפה החליטה, כּי “ההסתדרוּת הכּללית היא היחידה העוֹסקת בּכל הענינים הנכנסים בּחוּג פּעוּלתה”. שמַע מִינֵיה, אין זכוּת קיוּם למוֹסד מפלגתי בּתחוּמי הפּעוּלה ההסתדרוּתית. והנה נשאלת השאלה: מדוּע סבל שפּרינצק את המצב הבּלתי־נוֹרמלי הזה כּל השנים, מחיפה ועד היוֹם? הלא אלה שהיוּ הפּעם הרוֹב בּמשלחת ההסתדרוּת, הם הם שקבעוּ בּחיפה את הסעיף האמוּר, והם הם שחפצוּ להציג בּועידת חיפה את שאלת־הקפּא“י בּכל מלוֹאה. הסכּמנוּ להסיר את הסעיף הזה רק מתוֹך הדרישה ל”שלוֹם־בּית“. וככה נדחתה השאלה מועידה אחת לשניה, מהועידה למוֹעצה, מהמוֹעצה לועד הפּוֹעל, מועד הפּוֹעל למשלחת. למה בּאה ההשתמטוּת השיטתית הזאת? אילמלא היוּ בּינינוּ, בּתוֹך ההסתדרוּת, משתמטים מבּירוּר השאלה, היתה ההסתדרוּת, כּבר מזמן קוֹבעת עמדה בּרוּרה, וּ”פּוֹעלי־ציוֹן" היוּ רוֹאים לפניהם עוּבדה קיימת, עוּבדת בּרזל, רצוֹן ההסתדרות, והיוּ מוּכרחים להתחשב בּוֹ.

לשפּרינצק ישנה עמדה ליבּרלית. הוּא נכוֹן להשאיר את הקפּא“י בּידי “פּוֹעלי־ציוֹן”, אוּלם ההגיוֹן האוֹמר להשאיר בּידי “פּוֹעלי־ציוֹן” מוֹסד כּספּי־ישוּבי, מסוּפּקני, אם זהוּ הגיוֹן הסתדרוּתי. נשק כּלכּלי לבנין חברת העוֹבדים בּארץ אין אנוּ יכוֹלים להשאיר בּידי איזוֹ בּרית שהיא. זהוּ ההגיוֹן של הסעיף החיפאי: בּיטוּל הקרנוֹת המפלגתיוֹת הקיימוֹת לשם פּעוּלה ישוּבית־מעמדית. אנוּ, חברי “אחדוּת־העבוֹדה”, נלחמנוּ בּתוֹך בּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” על העברת הקפּא”י, הבאנוּ לידי החלטה שאינה מניחה כּיוֹם את דעת “מגיני” ההסתדרוּת. ואם בּאמת גברה כּל כּך ההכּרה ההסתדרוּתית בּעוֹלם, הרי נשאלת השאלה: לחברינוּ “צעירי־ציוֹן” יש קרן־עבוֹדה. היא אינה רבּת שנים, מסוֹרת וסנטימנטים. מדוּע לא בּא מוֹסד זה הראשוֹן לאמוֹר להסתדרוּת: אנוּ מוֹסרים אוֹתוֹ לידיכם? ה“התאחדוּת” בּאמריקה יש לה איזוֹ “קרן החלוּץ”, ולא ראינוּ שתפנה מאליה ותעמיד אוֹתה בּרשוּת “החלוּץ” העוֹלמי אוֹ ברשוּת ההסתדרוּת. האוּמנם צריכה להתבּטא ההכּרה בּהֶגמוֹניה של ההסתדרוּת בּתביעה מאת אחרים? אנחנוּ בּחרנוּ לנוּ את המלחמה על ההגמוֹניה של ההסתדרוּת לא אצל אחרים, כּי אם דוקא בּקרב חברינוּ שבּגוֹלה, בּקשר עם מוֹסד בּעל עבר וּמסוֹרת מפלגתית חזקה וגרמנוּ לנצחוֹן ההסתדרוּת, לא מבּלי סבל וּויתוּרים.

המשלחת היתה אוֹפּוֹרטוּנית וּוַתרנית. כּכה אמרוּ לנוּ. מי שיִבחן את הסעיפים בּשׂים לב, יראה כּי הם מבַצרים להסתדרוּת עמדוֹת אחרי עמדוֹת. כּי הויתוּר גוּפוֹ היה בּענין דק מאד, בּזכות פוֹרמַלית. אנוּ רגילים לחוֹזים קשים. קשה היה גם החוֹזה את ההסתדרוּת הציוֹנית על בּנק הפּוֹעלים. הלכנוּ בּדרך זוֹ ויצרנוּ את המוֹסד, המוֹסיף כּוֹח למעמד־הפּוֹעלים. הסעיף המשאיר בּמשך שנה את הקפּא"י בּמצב משפטי־פּרוֹביזוֹרי הוּא הויתוּר האחרוֹן, והמאמין בּכוֹח ההסתדרוּת לא יפקפּק, כּי השאלה על ההמשך נפתרת מאליה.

בּחרנוּ בּדרך ויתוּרים. אוֹתה בּחרנוּ עוֹד, כּדברי טַבֶּנקין, בּארץ – בּיצירת ההסתדרוּת גוּפה. גם אז היוּ כּאלה שניבּאוּ להסתדרוּת אי־הצלחה מתוֹך “מיכניוּת” שלה. גם אז היוּ בּעלי עמדוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת נַעלוֹת, אשר הבּיטוּ מעל ל“שלוֹם־בּית”. וגם אז חתמנוּ על חוֹזה קשה של “וגם” ועוֹד.

אחד הבּיטוּיים של שפּרינצק פּגע בּי מאד. הוּא אמר: “הועידה היתה חַסרת־תוֹכן”: אני זוֹכר את היחס וההערכה של רבּים מאִתנו לועידת־חיפה. “אֵילוּ שאלוֹת התישבוּת, למשל, נפתרוּ שם?” היוּ שוֹאלים. גם ועידת חיפה לא היתה “מענינת”, כּאוֹתן הועידוֹת שאפשר לסדר בּין עשׂרוֹת אחדוֹת של אנשים בּכל יוֹם. היא היתה ועידה מיַסדת. כּזוֹ היתה גם ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת, בּקרלסבּד תרפ"ג.

אפשר לבאר בּהֶאָרָה פּוֹליטית את הליכתן של כּל אחת ואחת מהמפלגוֹת מתוֹך חשבּוֹנוֹת שוֹנים. לזוֹ לא היה מה להפסיד וזוֹ בּיקשה להרויח, אך הרי מתחת לכל אלה טמון “השׂכל הגדוֹל”. בּאיחוּד גוּפוֹ של הכּוֹחוֹת האלה, שמהם רבּים עמדוּ בּדרך ההתכּחשוּת למחצה ולשליש להסתדרוּת, יש כּוֹח גדוֹל. ואַל נבטל כּוֹח זה בּשם גנאי “מיכניוּת”. כּבר הוֹרה וילקנסקי: יש זוֹרע דליל וקוֹצר צפוּף. יש שתנוּעה נוֹצרת כּאילוּ בּאוֹפן מיכני והיא הוֹלכת וּמתלכּדת וּמתגבּשת וּמגלה את נשמתה הכּבּירה. ויש גם להיפך. כּלוּם לא ראוּ “חוֹבבי־ציוֹן” את הרצל כּבעל תנוּעה מיכנית?

אַל תבוּזוּ לפעוּלוֹת הנעשוֹת מתוֹך ויתוּרים. בּתוֹכם מפרפּר הרצוֹן ליצירה, הרצוֹן להשלטת כּוֹחה של ארץ־ישׂראל. ארץ־ישׂראל הגיעה כּאן לנצחוֹן, שעדיין מוּקדם להעריכוֹ בּמלים. הרוֹאה יראה.

וּכבר יש מפעלים. הליכתוֹ של אַרלוֹזוֹרוֹב ללַטביה היא פעוּלה. הוּכרזוּ שלוֹשה חדשים – מי“ז בּדצמבּר עד י”ז בּמַרס – לפעוּלה לשם בּנק הפּוֹעלים והקפּא“י. בּתוֹך השוּרוֹת של שבע ההסתדרוּיוֹת הוּכרז יוֹם תל־חי, יוֹם עבוֹדה לארץ ישׂראל. יש בּזה חשיבוּת ממַדרגה ראשוֹנה. יש נפש בּדבר הזה, ואם גם הדברים נוֹצרים בּאבק־התנַגדוּת ויחסים לא טוֹבים. מתקבּלים חוֹזרים על בּנק הפּוֹעלים, “המשבּיר” והקפּא”י ועליהם חתוּמים דוֹב הוֹז וי. אֶפטר. לחתימת אפטר על כּרוּזים לשם הקפּא"י יש בעינַי חשיבוּת חינוּכית רבּה.

הויכּוּח הזה על הקפּא“י צריך להיוֹת האחרוֹן. מעכשיו יהיוּ לנוּ ויכּוּחים בּתוֹך הקפּא”י. זוֹהי תעוּדתה של מוֹעצה זוֹ: לחתוֹם את הויכּוּח. ואַל נַשהה את הענין, אין כּאן רק ענין של ריאוֹרגַניזציה גרידא. המוֹסד זקוּק לחידוּש כּוֹח וּלהגבּרת־פּעוּלה. החלטתה של המוֹעצה עלוּלה לתת את הדחיפה לפעוּלה מחוּדשת בּחוּץ־לארץ וּבארץ.

בּצדק העיר טבּנקין, שהרכּב ההנהלה הנוֹכחית כּפי שנקבּע בּישיבת הועד בּבּרלין, אינוֹ רצוּי משוּם צד. ואמנם הויתוּר האמיתי היה אוּלי דוקא בּדבר הזה. בּעצם זכּאית ההסתדרוּת ליוֹתר מאשר רבע הדעוֹת. כּי גם בּתוֹך 50 האחוּזים של “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת” יש להסתדרוּת חלקה. משלחת ההסתדרוּת לא הוֹדיעה מעוֹלם כּי היא מוַתרת על חלקה. אף לא “החלוּץ” ולא “דרוֹר” לא קיבּלוּ את בּיאת־כּוֹחם הצוֹדקת. יצא כּי זכוּתה של “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת” בּהנהלת הקפּא"י נפלה בּחלקן של ארבּע מפלגוֹת מדיניוֹת. עלינוּ לבחוֹר כּאן את בּאי־כּוֹחנוּ להנהלה וּלהוֹדיע שאין אנוּ מסכּימים לסידוּר זה.

להבנת הועידה. היה בּה מוֹמנט אחד, שהזכּיר לנוּ את ארץ־ישׂראל. היתה השעה הקשה, בּסוֹף ישיבת־הלילה האחרוֹנה, כּשלאחר כּל דקדוּקי־הסעיפים עמדה הועידה להתפּוֹצץ. אמרתי לעצמי: לשם מה אנוּ יוֹשבים כּאן וּמוֹציאים את כּוֹחנוּ לבטלה וּמקצרים את חיינוּ? שם בּארץ, אנוּ יוֹדעים לפחוֹת לְמָה אנוּ עמֵלים. שם עוֹמדים החיים מאחוֹרי גבּנוּ. והם הם המצַוים עלינוּ: כּה תעשוּ. וּפה, בּקַרלסבּד הזרה, כּל הענין חסר שרשים עמוּקים, ולא צוֹרך החיים של הארץ הוּא הקוֹבע את ההתנהגוּת וההחלטה. וּכשהחלטנוּ להפסיק לפי שעה את הישיבה כּדי לחזוֹר בּעוֹד חצי יוֹם לברר מהוּ המינימוּם שיש עוֹד להציל, אמרתי לעצמי: בּזאת ניבּחן! אם יש דבר־מה רציני, לא נוּכל להיפּרד בּלא כּלוּם. והנה בּאה הפּעם ה“הצלה” מחוּגי הא. ק. והקוֹמפרבּנד, ואחרי שהקימוֹנוּ שוּב, לאחר יאוּש ודכּאוֹן, את הבּנין ההרוּס וַנדע, כּי “אכן יש אלוֹהים בּקרבּנוּ”. מלה ישנה, אך נאמנה.

---

בּועידת «אחדוּת־העבוֹדה» בעין־חרוֹד

מאת

ברל כצנלסון

(ב' באייר תרפ"ד)

פּתיחה

לא זוֹ הפּעם הראשוֹנה, אשר קוֹל קריאתה של “אחדוּת־העבוֹדה” מַזעיק, מכַנס, מכּה גלים עמוּקים בּלבבוֹת. בּימי הכרעה, בּימי פּוּרענוּיוֹת וּבימי חג לפּוֹעל, בּשעת סכּנה לאוּמית וּבימי נסיוֹן להסתדרוּת, בּבחירוֹת וּבהגנה, בּכל פּעם שהיה צוֹרך לעמוֹד בּפרץ, ידעה “אחדוּת־העבוֹדה” לקרוֹא וּלרכּז סביבה את ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, לעוֹרר בּקרבּם את הכּוֹחוֹת הספוּנים, הנתבּעים למעשׂה. וגם הפּעם. אוּלם אם הכּינוּסים הקוֹדמים, לשם הארץ, לשם ההסתדרוּת, לשם המעמד, בּאוּ לא רק מתוֹך הזיקה העמוּקה שבּין “אחדוּת־העבוֹדה” וּבין ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, כּי אם גם כּתוֹצאה של עבוֹדה עֵרה, זריזה וחרוּצה, של כּוֹח מאַחד וּמאַרגן, הרי הפּעם לא זוֹהי הזכוּת אשר גרמה לכינוּס נהדר זה של הערב. אַרשה לעצמי ואוֹמַר, כּי לא הועד הפּוֹעל של “אחדוּת־העבוֹדה” הוּא שכּינס לנוּ ועידה זוֹ, כּי הועידה נתכּנסה מאליה. וזה גָדלה. הועד הפּוֹעל של “אחדוּת־העבוֹדה” היה רק שליח להוֹבלה, המוֹכּ“ז¹ אשר מסר את המכתב על פּי הכּתוֹבת, זכוּתוֹ היחידה בּנידוֹן זה היא, שאחרי כּל הדחיוֹת, מחוֹסר פּנַאי וּמעבוֹדה קשה, מצא סוֹף סוֹף את היכוֹלת להיפָּנוֹת לשבוּע מעוֹל עבוֹדת המשק והמוֹסדוֹת לקרוֹא אוֹתנוּ להתרכּז בּשאלוֹת “שאין השעה דוֹחַקתן”. הוּא רק קרא – וכוּלנוּ בּאנוּ. וְיגדל הפּלא לראוֹת את ההתעוֹררוּת מסביב לשאלוֹת אשר רגילים לראוֹתן כּ”שאלוֹת של מפלגה". איננוּ יוֹדעים עדיין את מספּר הצירים והבּוֹחרים. מענין יהיה גם לדעת, כּמה מן הצירים הנאספים כּאן היוּ אִתנוּ בּועידוֹת הקוֹדמוֹת, וכמה לנוּ “בּני־זקוּנים”. אוּלם ראינוּ כּאן פּוֹעלים, חברים מכּל קצוי הארץ, החיים את חיי העבוֹדה, בּכל צוּרוֹתיה ותנאיה. פגשתי פּה גם חברים אשר זה עתה ירדוּ מן האניה, והם בּאוּ אלינוּ לשמוֹע מה ידוּבּר כּאן. מה מביא אוֹתם אלינוּ? כּלוּם רק ימי הזוֹהר של “אחדוּת־העבוֹדה”. בעבָרה הקרוֹב?

לא. לא בּזכוּת־העָבר בּאים חלוּצי העליה החדשה אלינוּ, ולא על זכוּת־עבר נבנה את זכוּת־קיוּמנוּ.

אין לי כּל רצוֹן להפוֹך את דברַי לשירת תשבּחוֹת ל“אחדוּת־העבוֹדה”. והַזכָּרת ימי הזוֹהר עלוּלה רק לעוֹרר נימוֹת נוּגוֹת. ימי הזוֹהר של “אחדוּת־העבוֹדה” נעוּצים בּציפּיה לעליה הגדוֹלה אשר חָזינוּ לפנינוּ, אשר לִשמה דָרֵכנוּ עוֹז, ואשר בּה שאַבנוּ את הכּוֹח לאיחוּדנוּ, להתחַדשוּתנוּ. אוּלם הימים ההם חלפוּ, בּאוּ ימים אשר הגדוֹלוֹת התכּסוּ בּערפל. הכּנפים קוּצצוּ, והידים, העוֹבדוֹת בּלי ליאוּת, הוּשפּלוּ. ימי־השפל בּמדיניוּת של הארץ, בּציוֹנוֹת, בּמדיניוּת העוֹלמית, בּמצב הכּלכּלי של הישוּב עשׂוּ את שלהם. ו“אחדוּת־העבוֹדה”, אם כּי לא השלימה עם מציאוּת זוֹ, אם כּי לא חדלה ליצוֹר יוֹם יוֹם את ההסתדרוּת וּלהילָחם את מלחמת המעמד העוֹבד בּארץ, לא עצרה כּוֹח לעמוֹד בּכל שיעוּר קוֹמתה בּפני ימי השפל.

הצוֹרך בּחידוּש, בהַחֲיָאַת הפּעוּלוֹת והתכוּנוֹת של “אחדוּת־העבוֹדה” הוּא שהביאָנו היוֹם הנה.

ואם עכשיו, אחרי שנים של דכדוּך הכּוֹחוֹת, של צמצוּם העליה וחוֹסר־העבוֹדה, בּאים אלינו חברים חדשים, וּבְעֵרוּת זוֹ וּבהַקשָבה זוֹ, אם כוֹחוֹת הפּוֹעלים מתעוֹררים וּמתאַזרים כּמוֹ שמַראה לנוּ פּגישתנוּ זוֹ, סימן טוֹב הוּא לנוּ, הרי זוֹ עדוּת נאמנה על הצוֹרך החי שיֶשנוֹ בּארץ בּמפלגת פּוֹעלים סוֹציאַליסטית, בּעלת מזג רבוֹלוּציוֹני, הנאמנה למעמד, לעניניו החיוּניים ולתעוּדתו ההיסטוֹרית. צוֹרך זה בּפעוּלה חיה להבּא, אי־הסתפּקוּת בּמַה שיש היוֹם, – אלה הם שמַפנים את תשׂוּמת־הלב לועידתנוּ.

ועידתנוּ הפּעם הִנָה חמוּרה ורבּת־אַחריוּת. אוּלם השאלה הנצחית בּועידוֹת מפלגתיוֹת בּארץ, שאלת זכוּת־הקיוּם, להיוֹת אוֹ לחדוֹל, השאלה שהעסיקה עוֹד בּמידה מרוּבּה את ועידתנוּ בּחיפה, שאלה זוֹ אינה עוֹמדת לפנינוּ הפּעם. נראה לי, כּי שאלה זוֹ נפתרה מאליה; כּי בּציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ חיה עכשיו הכּרה רבּה של הצוֹרך בּתנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית מאוּרגנת בּתוֹך ההסתדרוּת; חי הצוֹרך בּפעוּלה מדינית־מעמדית, בּפעוּלה לקליטת העליה וחינוּכה, בּהַתוָית הדרכים של הקיבּוּץ, בּהתישבוּת וּבעבוֹדה, בּשיתוּף הפּוֹעל העירוֹני ליצירה הישוּבית, בּחינוּך הכּוֹחוֹת בּגוֹלה, – אלה ענפי הפּעוּלה אשר “אחדוּת־העבוֹדה” חיתה בּהם מראשית יצירתה.

שאלוֹתיה של הועידה הן לא שאלת זכוּת הקיוּם, אלא שאלוֹת הקיוּם והפּעוּלה, וראשוֹנה בּהן – שאלת חידוּש החיים המדיניים בּארץ. קוֹדם כּל יֶשנוֹ הצוֹרך לשוּב אל המקוֹר, לחַדש וּלהגבּיר את החוּשים המדיניים בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. קוֹלוֹ של הפּוֹעל חדל להישָמע. החוּשים המדיניים נתרוֹפפוּ. הישוּב חדל ממלחַמתוֹ על זכוּיוֹתיו. עזוּבה ורפיוֹן בּהגנה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית; חוֹסר כּל מלחמה על זכוּיוֹתינוּ בּשלטוֹן המוּניציפּאלי; הכנעה בּפני הגבּלת העליה וצמצוּמה המוּחלט. המלחמה בּרפיוֹן זה, בּתנאים הבּלתי־נוֹחים שאנוּ נתוּנים בּהם, היא קשה, אוּלם זוֹהי חוֹבתה של “אחדוּת־העבוֹדה”. בּארצנוּ וּבאוֹתם התנאים אשר בּהם נתוּנה כּל עבוֹדתנוּ, כּשכּל כּוֹחוֹתינוּ מוּשקעים בּיצירת המשק, בּיצירת תנאי קיוּם לעוֹבד ולָעוֹלה, מבּלי ש“כּל הכּוֹחוֹת” הללוּ יספּיקוּ לנוּ, כּשלפּעוּלה הכּלכּלית יֶשנוֹ ערך מכריע גם כּגוֹרם מדיני, כּשהתעוּדה המשקית־ישוּבית הנָה למעלה מכּוֹחוֹתינוּ המאוּמצים, בּמצב זה אין קל ו“טבעי” יוֹתר מדרך הזלזוּל בּפּעוּלה המדינית וּבמחשבה המדינית, וּביחוּד בּשעה של אי־הצלחה, של נקישה בּחַלָמיש. אוּלם בּזלזוּל זה צפוּנה שגיאה עצוּמה, שגיאה מסוּכּנה, העלוּלה לטמטם וּלהרדים את חוּש הקוֹממיוּת הלאוּמית והמַעמדית. לעַם כּעַמנוּ, הנמצא עדיין בּראשית דרכּוֹ לשחרוּר לאוּמי, לתנוּעה כּתנוּעתנוּ, הצפוּיה עוֹד לחזית קשה מאד – הַרכּנת ראש זוֹ בּפני המציאוּת המדינית השלטת, אינה מסוּגלה לחַנך את הכּוֹחוֹת הדרוּשים למלחמת השחרוּר והקוֹממיוּת.

ועידתנוּ זוֹ אין בּכוֹחה להמציא פּתרוֹן שלם, מספּיק לשאלוֹת הכּוֹאבוֹת שלנוּ. אוּלם אם גם אין בּידינוּ כּיוֹם להמציא את הפּתרוֹנוֹת הנכספים לשאלוֹתינו המדיניוֹת, אסוּר לנוּ להסיח מהן את הדעת. עלינוּ להעמיק את ההבנה, לטפּח את ההרגשה, להניע את המחשבה, להגבּיר את הפּעוּלה, העתידה להוֹציאנוּ למרחב.

לפנינוּ גם שאלת ההתישבוּת. ודאי, שאין אנוּ זכּאים כּיוֹם לוֹמר לאחת הצוּרוֹת הישוּביוֹת המתיַצרוֹת בּקרבּנוּ, שהיא היא היחידה. טרם כּבשנוּ לנוּ זכוּת זוֹ. אוּלם חייבים אנוּ לשוּב וּלחפּשׂ בּדרכים, וּלהמציא את כּל סיוּענוּ וּתמיכתנוּ לאוֹתן הצוּרוֹת הישוּביוֹת אשר אנוּ רוֹאים אוֹתן כּנאמנוֹת יוֹתר לדרך היצירה הקוֹלקטיביסטית, לצוֹרך העליה וחינוּך המוֹני העוֹלים לעבוֹדה ולקליטה בּמשק. לא הוֹצאת פּסק־דין, לא גזירה על הקיים והפרפּר והמחפּשׂ את דרכּוֹ, כּי אם טיפּוּח של דרך וּמגַמה רצוּיה. עלינוּ מוּטלת גם חוֹבת המלחמה וההגנה על צוּרוֹת המשק הקיבּוּציוֹת, הנתוּנוֹת לחרם בּידי הכּוֹחוֹת השליטים בּציוֹנוֹת. חברינוּ העוֹבדים בּמוֹסדוֹת המרכּזיים ידעוּ לספּר לכם בּאיזוֹ אַתמוֹספירה של חשדים ויחסים רעים עלינוּ להעביר את הגנת ענינה של הקבוּצה, כּקטנה כּגדוֹלה, בּפני הטֶנדֶנציה המַתמידה והגוֹברת להָצֵר את צעדי הקבוּצה. על “אחדוּת־העבוֹדה”, שפּילסה נתיב להתישבוּת הקיבּוּצית בּעמק, לאזוֹר את כּוֹחה בּהסתדרוּת וּבציוֹנוּת.

בּועידתנוּ זוֹ נַקדיש תשׂוּמת־לב גם למצב הענינים בּהסתדרוּת וּלביקוֹרת עבוֹדתנוּ בּקרבּה. דוקא משוּם שאנוּ הננוּ “מפלגת הרוֹב”, משוּם שאנוּ נוֹשׂאים בּאַחריוּת ההסתדרוּת, דוקא משוּם שאנוּ רוֹצים להגשים את שאיפוֹתינוּ בּהסתדרוּת, עלינוּ לבקר את מעשׂינוּ בּגָלוּי וּבלי מוֹרך. אַל נשאיר את עבוֹדת הבּיקוֹרת לאחרים.

נמצא לנוּ גם שעה לברר את שאלוֹת פּעוּלתנוּ הספרוּתית והתרבּוּתית. היוּ ימים שפּעוּלתנוּ זוֹ תפסה מקוֹם חשוּב בּחייו של הפּוֹעל בּארץ. אף פּעוּלה זוֹ נתרוֹפפה לא מתוֹך הֲקָלַת־ראש, כּי אם מתוֹך החוֹסר האיוֹם בּאנשים. עבוֹדתנוּ היא – בּנין משק, ארץ, עם. והכּוֹחוֹת אינם מספּיקים. כּשאתה ניגש לאיזוֹ עבוֹדה נחוּצה, הרי תמיד משַסע אוֹתך דבר־מה הדוֹחק עוֹד יוֹתר. והרי אנוּ נשארים בּסעיפים חיוּניים בּעמידה דלה. העבוֹדה החינוּכית היא חלק אוֹרגַני בּתכניתנוּ. היא המסַייעת לגַשר שכבוֹת שוֹנוֹת, דוֹרוֹת שוֹנים, ארצוֹת שוֹנוֹת.

וּבקשר אמיץ עם הפּעוּלה החינוּכית עוֹמדת העבוֹדה האִרגוּנית. חזק בּנוּ הבּטחוֹן, כּי “אחדוּת־העבוֹדה” חיה את חייה של תנוּעת־הפּוֹעלים בּארץ, כּי לקוֹל קריאתה מתכּנסים, כּי היא יוֹדעת לעוֹרר רגש האחריוּת בּהמוֹנים. אוּלם אַל ישלה אוֹתנו בּטחוֹן זה, ואל יחליש הכּרת הצוֹרך בּעבוֹדה מאַרגנת. לא לעוֹלם חוֹסן. בּארץ של אֶמיגרַציה, של התוַספוּת שכבוֹת חברתיוֹת על גבּי שכבוֹת, בּארץ של “קיבּוּץ גָלוּיוֹת”, בּמקוֹם שניצבת השאלה החמוּרה: כּיצד להֵווֹת מכּל אבק־האדם הזה מעמד יוֹצר, שם שאלת אִרגוּן המחנה וגיבּוּשוֹ היא שאלת חיים, לא למפלגה כּי אם לתנוּעה כּוּלה, והמַזניח אוֹתה עתיד לתת את הדין.

אלה הן השאלוֹת העוֹמדוֹת בּועידתנוּ זוֹ בּצוּרתן הרגילה. והן וַדאי תעמוֹדנה גם בּועידוֹת הבּאוֹת. אין בּידינוּ להמציא להן הפּתרוֹן השלם, די לנוּ הפּעם אם נִלְבּוֹן את הלבֵנים לבּנין. אוּלם שאלה אחת עוֹמדת לפנינוּ הפּעם בּחריפוּת יוֹצאת מן הרגיל – תנוּעתנוּ בּגוֹלה.

איני סוֹבר ששאלה זוֹ היא המרכּזית בּועידה זוֹ. כּזאת היא יכוֹלה להיוֹת רק בּשביל אלה הרוֹאים את הועידה מתוֹך שפוֹפרת־חוּץ. עלינוּ קוֹדם כּל לרַכּז וּלגבּש את ציבּוּרנוּ וּלחזק את עמדתנוּ בּכל המוּבנים. שאלת חוּץ־לארץ היא, בּמוּבן זה, שאלה חלקית.

מתוֹך הַכּרתי את “אחדוּת־העבוֹדה”, הריני רוֹצה להאמין, כּי שאלה זוֹ, עם כּל היחסים העמוּקים והחריפים אשר היא עלוּלה מטבעה לעוֹרר, תהא נדוֹנה אצלנוּ לא מתוֹך פּטריוֹטיזם שבּמסוֹרת, לא מתוֹך יחסי עָבר, “גזע” וּ“מוֹלדת”, של כּל אחד מאִתנוּ, כּי אם לאוֹר המגמה היסוֹדית של “אחדוּת־העבוֹדה”: האחריוּת בּפני תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ וּבפני הכּוֹחוֹת העוֹמדים לבוֹא לארץ. בּשאלה זוֹ, הנוֹגעת בּיחסים מסוּבּכים וּמוּרכּבים כּל כּך, נדוּן לא מתוֹך הַרכּנת־ראש בּפני מי שהוּא, אף לא מתוֹך יהירוֹת וגוֹדל־לבב. זרה לנוּ כּאחת ההתבּדלוּת מן הגוֹלה ואף ההתבּטלוּת בּפניה.

אנוּ עוֹמדים על כּל קשי המצב של תנוּעתנוּ בּגוֹלה. אין אנוּ יכוֹלים לשקוֹט וּלהרגיע את עצמנוּ על מצב הענינים שם, אפילוּ בּ“החלוּץ”.

התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית בּגוֹלה חדלה – עם התחלתוֹ של הישוּב העוֹבד בּארץ – להיוֹת תנוּעה של פּרוֹפּגנדה אידיאוֹלוֹגית, לויכּוּחים עיוּניים בּלבד. בּמרכּזה של תנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית חיה כּיוֹם אין להעמיד את ירוּשלים של מעלה, של מחשבה מוּפשטת, כּי אם את ארץ־ישׂראל של מטה, של הפּעוּלה המַגשימה וּמקיימת. וּתנּועה כּזאת לא תיתכן מבּלי ההגמוֹניה של ארץ־ישׂראל הריאַלית בּקרבּה. נאמר בּגילוּי־לב: אדירת־שאיפתנוּ היא לרכּוֹש את ההגמוֹניה בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית לכל אגפּיה. אין אנוּ דוֹרשים לנוּ שוּם זכוּיוֹת יתירוֹת ושוּם הגמוֹניה פוֹרמַלית, אלא הגמוֹניה מוּסרית בּזכוּת המפעל והמקוֹם. אין כּאן שוּם זכוּת של מוֹנוֹפּוֹלין, בּאשר המקוֹם פּתוּח וּמחכּה לבּאים. המקוֹם מלמד, גוֹזר, מטיל חוֹבוֹת, וּגזירת המקוֹם צריכה להיוֹת לקו־הַדרכה לכל תנוּעת־העבוֹדה בּגוֹלה.

דרישה זוֹ תַקשה ודאי לגבּי חברינוּ, שאנוּ אוֹהבים אוֹתם וּקרוֹבים אליהם, ואף על פּי כן רב בּינינוּ המרחק. הם דוֹרשים את קרבתנוּ. אוּלם כּל כּמה שקרבת־חברים זוֹ רצוּיה וּדרוּשה לנוּ, הרי לא נוּכל משוּם כּך להיעצר בּדרכּנוּ. וּכשאוֹמרים לנו: אַל תרחקוּ מאִתנוּ, אנוּ משיבים, מתוֹך הליכה, מבּלי לעמוֹד: הדבּיקוּ אוֹתנוּ! הקנינים שאנוּ רוֹכשים לנוּ כּאן בּדמנוּ, בּמפעלינוּ, בּעבוֹדתנוּ וּבחיינוּ, אין אנוּ יכוֹלים לוַתר עליהם. ואנוּ רוֹצים בּכל לבּנוּ, כּי אלה יהיוּ לקניניה של התנוּעה כּוּלה בּגוֹלה. ואנוּ מאמינים, כּי היה יהיוּ. כָּאוֹיב כָּאוֹהב, המתבּוֹנן בּעין פּקוּחה למתרחש בּגוֹלה, יוֹדה כּי ארץ־ישׂראל הוֹלכת וכוֹבשת את הגוֹלה. היוּ שנים שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל היתה עדיין מביאה את רוּבּי תוֹרוֹתיה מן הגוֹלה. ועכשיו – בּכל האגַפּים נקלטים, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, מוּשׂגי הארץ. וּבגוֹלה הוֹלך וּמתחנך דוֹר הקוֹלט לתוֹכוֹ את חיי הפּוֹעל ותרבּוּתוֹ. דרך הגמוֹניה זוֹ היא הדרך ההיסטוֹרית הריאַלית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

לא מקרה הוּא הדבר שהפּעם מסיבּים אִתנו לשוּלחן חברינוּ הטוֹבים העוֹמדים זה שנים רבּוֹת על משמרתם בּגוֹלה. לפנים לא הוּרגש צוֹרך בּזה. עכשיו בּרוּר: אין אפשרוּת לנהל תנוּעה בּגוֹלה מבּלי יניקה מן הארץ. אין אפשרוּת לפתוֹר שאלוֹת מבּלי לבוֹא לידי הבנה מאוּחדת עם הארץ. אנוּ מקדמים את בּוֹאם בּברכה, כּי בּיקוּר זה יהא למקוֹר־לימוּד להם ולנוּ.

עצם הבּיקוּר מַראה, כּי המחיצוֹת השוֹנוֹת הקיימוֹת בּתנוּעתנוּ בּגוֹלה אין בּכוֹחן לַחצוֹץ בּפני השפּעת־הארץ. כּי כּוֹחה של ארץ־ישׂראל הוּא מעֵבר למחיצוֹת של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּ“צעירי־ציוֹן”. ועוֹד יוֹתר: ארץ־ישׂראל היתה לגוֹרל התנוּעה כּוּלה.

הפּעוּלה בּאמריקה מראה לנוּ, כּי גם בּחוּגים אשר עמדוּ עד הנה מנגד לעבוֹדתנוּ הוֹלך וּמתהוה קשר נפשי וחיוּני עם ארץ־ישׂראל, ואנוּ תקוה כּי לא רחוֹק היוֹם שבּוֹ נראה את ההתקשרוּת הריאַלית עם כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּגוֹלה.

וּלבסוֹף דברים מוּעטים בּשבח האַכסַניה. ולא רק בּשבחה של עֵין־חרוֹד, אשר קיבּלה עליה בּאהבה את כּל הטוֹרח הגדוֹל של סידוּר הועידה, כּי אם בּשבחוֹ של ה“עמק”. מַזל מיוּחד יש לוֹ לעמק בּישוּבוֹ. עשׂרוֹת שנים חלמנוּ על גאוּלתוֹ של העמק, ועוֹד בּשנת תרנ"ב נעשׂוּ נסיוֹנוֹת והתחלוֹת אשר לא זכוּ להיוֹת בּני־קְיָמא. אוּלם תחת אשר גאוּלתוֹ אֵחרה, הרי זכה כּי גאוּלה זוֹ היתה אחרת מאשר גאוּלת האדמה בּמחוֹזוֹת אשר קָדמוּ לוֹ. מיוֹם הראשוֹן שדרכוּ רגלי עברים על אדמתוֹ קוֹדש הוּא לעבוֹדה עברית, הגוֹאלת את עצמה, וּלצוּרוֹת חיים אשר העוֹבד יוֹצר לוֹ כּרוּחוֹ. ואני תפילה, כּי רוּח־העבוֹדה השׂוֹררת בּעמק, הרוּח העשׂוּיה לבל חָת, שהרהיבה להכניס מאוֹת עוֹבדים, להרחיב את קנה־המידה של העבוֹדה וההתישבוּת וידעה להתגבּר על מכשוֹלים, שרוּח זוֹ תשלוֹט גם בּועידתנוּ, ושועידתנוּ תביא בּרכה גם לעמק.

בּויכּוּח בּשאלוֹת המדיניוֹת

הויכּוּח התפּשט לצדדין. אשמוֹר על עצמי לבלי היכּנס בּענינים צדדיים ואגע רק בּשתי השאלוֹת המרכּזיוֹת: האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּארץ והצעת החוּקה הפּרלמנטרית. בּשאלת האוֹטוֹנוֹמיה זכוּת היא לבן־גוּריוֹן שהציג את השאלוֹת על חוּדן. וּמכּיון שאני מסכּים לעיקר מַסקנוֹתיו בּדבר הגשמת האוֹטוֹנוֹמיה בּארץ, רוֹאה אני צוֹרך לתַחֵם את עצמי בּאוֹתם הדברים שאיני מסכּים לוֹ כּלל, ושאינם נוֹבעים לדידי מן ההשקפה היסוֹדית. יהא מה שיהיה ערכּה של תוֹרת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּעמים, הרי אצלנוּ בישׂראל אין מתחיל דבר האוֹטוֹנוֹמיה לא משפּרינגר, ולא מדוּבּנוֹב ולא מז’יטלוֹבסקי ואף לא מן ה“בּוּנד”. יש לוֹ שרשים עמוּקים הרבּה יוֹתר: מימי בּבל והלאה, דרך “ועד ארבּע ארצוֹת” וה“קהל” שהוּצג למפלצת. המבטא של בּן־גוּריוֹן על “יצירה של מוֹח חוֹלני” אינוֹ רק מַתמיה מבּחינת האמת ההיסטוֹרית, אלא גם מבּחינת יחסנוּ למלחמת הקיוּם הלאוּמית שבּמציאוּת הנוֹכחית. מי זה מאִתנוּ יקבּל עליו את האחריוּת לרַפּוֹת את הידים בּכל מקוֹם שמתנהלת מלחמה על זכוּיוֹתיה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית הפרסוֹנַלית? אמנם לא בַּכֹּל יש ללמוֹד מן האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית בּדוֹרוֹת הקדוּמים על המצב בּהוֹוה. בּדוֹרוֹתינוּ בּאוּ שינוּיים עצוּמים בּתוֹכן וּבתנאים. התוכן הדתי של האוֹטוֹנוֹמיה, שפּעוּלתוֹ היתה עצוּמה, נתרוֹקן, לאמיתוֹ של דבר, למרוֹת שׂרידי משטר רַבָּני בּתוֹכה כּיוֹם. ההתפּוֹררוּת המעמדית, המקבּלת אצלנוּ צוּרה לא רק של ניגוּדים חברתיים ריאַליים, כּי אם של התבּדלוּת כּיתתית, גוֹרמת לכך כּי עצם היחס לאוֹטוֹנוֹמיה מצד חוּגים שוֹנים ישָקל מפּעם לפעם מתוֹך השקפה אוּטיליטריסטית, מתוֹך ניצוּל חיי השעה. ונוֹסף לכל זה בּא העיקר – שאלת הכּוֹח: האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית תלוּיה בּכל מקוֹם בּכוֹחוֹת השלטוֹן החיצוֹניים, אשר בּעצם אין להם כּל ענין בּה, ו“הוֹדאתם” ו“אישוּרם” נתוּנים רק להנאתם, בּשעה שיש להם צוֹרך, ואוֹתה ההוֹדאה נלקחת חזרה, אם כּדין ואם שלא כּדין, בּשעה שהצוֹרך חלף. חוֹסר תוֹקף ממשלתי, בּשעה שמבּפנים אין רצוֹן שלם וּמטיל את מרוּתוֹ על הכּלל – אלה הם התנאים אשר בּהם מפרפּרת בּימינוּ האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, אחרי אשר בּמשך שתי עשׂרוֹת שנים היתה היא לסיסמה נישׂאת בּפי כּל. נדמה שכּאן מתגלה חזיוֹן טרגי בּיוֹתר של דברי־ימינוּ. ואוֹפן הדיבּוּר בּשאלה זוֹ של בּן־גוּריוֹן אינוֹ הוֹלם את השאלה עצמה ואינוֹ הוֹלם גם את מציאוּתנוּ בּארץ, בּאשר כּל אוֹתם המוֹמנטים המוֹרידים את האוֹטוֹנוֹמיה עד דַכּא, ועוֹשׂים את המלחמה בּעדה למלחמה לא בּעד ענינים חיוּניים, בּעלי מַמָשוּת, כּי אם בּעד שלט לאוּמי פוֹרמַלי, וּמְשַוִים עליה עקָרוּת חברתית – כּל אלה המוֹמנטים ישנם גם אצלנוּ, גם כּאן אין חייה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית חיים. גם כּאן אין כּוֹחוֹת השלטוֹן רוֹצים להכּיר בּתוֹקף החוּקי שלה, בּזכוּתה להטיל מסים. וגם כּאן מתחת לויכּוּחים הדתיים כּביכוֹל על האשה וכדוֹמה מתגלה ההתפּוֹררוּת המעמדית, והאינטרסים הפּוֹעלים מאחוֹרי הקלעים. הפּוֹעלים, אשר אָפקם ההיסטוֹרי־המעמדי עוֹלה בּד בּבד עם הקמת חיי עם, בּמוּבן הלאוּמי והמדיני, תוֹמכים בּאוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, למרוֹת מיעוּט ערכּה הממשי בּהווֹה. ואלה החוֹששים לצל שלטוֹנוֹ של הפּוֹעל לעתיד לבוֹא, אלה חוֹתרים תחת בּנינה הרפוּי של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. אילוּ היתה ההסתדרוּת הציוֹנית בּשעתה מבינה שמץ־דבר בּערכּה הממשי של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּמגינה עליה בּימים ההם בּפני השלטוֹן, כּי אז היה אוּלי מצב הענינים עכשיו אחר, ומסביב לכוֹח ריאַלי היוּ נקהלים כּל הכּוֹחוֹת המתנגדים, למען הגן על עמדתם. אוּלם עכשיו טבעי הדבר, כּי הועד הלאוּמי צריך להגן על עצמוֹ ועל קיוּמוֹ. והלעג שלנוּ לרפיוֹנוֹ וּלנימוּשיוּתוֹ של הועד הלאוּמי הוּא לא “לעג לרש”, בּאשר הדלוּת היא דלוּתנוּ. זהוּ צחוֹק מר כּלענה.

כּלוּם יש משוּם כּך להפקיר את המלחמה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּלהיוָאש ממנה? מנַיִן לנוּ קוֹצר־רוּח כּזה? כּלוּם לא למדנוּ כּי בּמלחמה כּזאת רק ההתמדה והעמידה עד הסוֹף היא אשר תביא לידי תוֹצאוֹת? הנה בּחוּקה החדשה, אשר הוּצעה עכשיו מטעם הממשלה, יש כּמה שינוּיים עיקריים לטוֹבה, יש גם מוֹמנטים חדשים חשוּבים לנוּ, חשוּבים גם לגבּי הדרישוֹת המוּבּעוֹת על ידי בּן־גוּריוֹן. כּלוּם היתה הצעה זו יוֹרדת אלינוּ מאליה, מבּלי עבוֹדתוֹ, ואם מטוּשטשת ועלוּבה, של הועד הלאוּמי?

מוּבנה לי כּל אי־שׂביעת־הרצוֹן מן הועד הלאוּמי הקיים, אוּלם מוֹצא זה המוּצע כּאן – הסתלקוּת מהשתתפוּת בּועד הפּוֹעל שבּוֹ – אינוֹ מוּבן לי. ההצעה אוֹמרת לצאת מן הועד הפּוֹעל. אילוּ היתה כּאן כּפירה בּכל הדרך הזאת לסידוּר השלטוֹן הלאוּמי העצמי, היה צריך לדרוֹש הסתלקוֹת מן הכּל, מן הועד הלאוּמי, מאסיפת הנבחרים. אוּלם הסתלקוּת מן הועד הפּוָעל לבד – מה פּירוּשה? הכּרת מצבוֹ המדוּלדל כּיוֹם, אפילוּ ההכּרה כּי בּהשתתפוּתנוּ בּוֹ עד היוֹם לא הצלנוּהוּ מכּמה שגיאוֹת ולא הפחנוּ בּוֹ את רוּחנוּ – הכּרה זוֹ אינה פּוֹטרת אוֹתנוּ מאחריוּת וּמדאגה. הצעה זוֹ אינה בּאה משוּם שיש בּידינוּ צוּרת אִרגוּן טוֹבה הימנה, אוֹ מָנוֹף ציבּוּרי אחר להקמת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, אלא מתוֹך קוֹצר־רוּח לראוֹת בּעלבּוֹנוֹ של הועד הלאוּמי. כּלוּם זהוּ המוֹצא?

ועכשיו ל“הצעת החוּקה”.

בּהצעה זוֹ רוֹאה אני דוּגמה בּוֹלטת לאן יכוֹלים אנוּ להגיע בּשּעה שאנוּ מתכּוונים להכניס את הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ לתוֹך דפוּסים מוּכנים. חברנוּ הד"ר סירקין נוֹהג לאמוֹר, כּי “מסַגלים את התיאוֹריה אל הדיסקוּסיה”, גם הצעה זוֹ נוֹבעת מתוֹך “מה שתשיב”. מבין אני את קשי העבוֹדה של חברינוּ הבּאים תדיר בּדברים עם העוֹלם החיצוֹני ועליהם להסבּיר שם את ענינינוּ, אשר אינם כּל כּך פּשוּטים, אוּלם כּלוּם יכוֹלים אנוּ משוּם כּך לשנוֹת את מציאוּתנו? מה זאת אוֹמרת להתאים את עבוֹדתנו למשטר פּרלמנטרי? הערבים מבִינים בּזאת והצדק הגמוּר אִתם, שלטוּן לאוּמי. נַפשיט את השאלה מלבוּשי נוּסחאוֹת, ונראה מה יכוֹל להיוֹת פּירוּשה הממשי. כּבר דיבּרוּ פּה על העליה. זה מספּיק. אוּלם האם רק זאת? הנַסכּים מחר כּי רוֹב התוֹשבים בּארץ יחוֹק חוּקים בּשאלוֹת המשק, המשפּט, המשפּחה, זכוּיוֹת הפּוֹעל? האם לא בּרוּר לנוּ מה יכוֹל להיוֹת כּיוֹם אָפיָם של החוּקים האלה? הנמסוֹר את גוֹרל חיינוּ, שׂפתנוּ, בּתי־ספרנוּ, קבוּצוֹתינוּ וּמשפחוֹתינוּ לידי “הרוֹב”, בּעל כּל הזכוּיוֹת של הדמוֹקרטיה הפוֹרמַלית? האם לא יהיה בּזה, בּמוּבן הכי־אנוֹשי, עיווּת־הצדק המחריד בּיוֹתר?

כּלוּם יש מקוֹם, בּמקוֹם שישנן ציביליזציוֹת כּל כּך שוֹנוֹת אשה מרעוּתה, לשלטוֹן פּרלַמנטרי סתם? כּלוּם אין פּירוּש פּרלמנטריזם כּזה: הסגָרת המיעוּט לידי הרוֹב? מאַיימים עלינוּ, כּי בּאוֹפן כּזה נצטרך להוֹדוֹת כּי אנוּ רוֹצים בּסטַטוּס־קבוֹ. אני מקבּל את הבּרירה הזאת. אַל נבוֹש בּה. סטטוּס־קבו אין פּירוּשוֹ דוקא שיטת סמוּאל ושלטוֹן סטוֹרס. אבל ההנחה היסוֹדית היא, כּי הארץ צריכה להיוֹת פּתוּחה לפנינוּ לעליה וּלהתישבוּת. היחס השלילי לחוֹזה וֶרסַיל אינו צריך לעַוֵר את עינינוּ, ולכפּוֹר בּמעט הטוֹב אשר יש בּוֹ. ואישוּר זכוּתנוּ על ארץ־ישׂראל הוּא הטוב הזה.

ההצעה הפּרלַמנטרית מכניסה קוֹרקטיב של סֵינַט, המוּרכּב שוה בּשוה. ומי יערוֹב לנוּ כּי מחר לא ימָצאוּ שלוֹשה אוֹ ארבּעה פּרֶטֶנדֶנטים ואנוּ נהיה לא החצי, אלא שליש אוֹ רבע? הצעה זוֹ צריכה להיכּנס לאַרכיוֹן. איני רוֹאה הבדל יסוֹדי בּינה וּבין ההצעה שהתהלכה בּחוּגי הציוֹנוּת הרשמית – להשלטתוֹ של עַבּדאַלה. הצוּרה הדמוֹקרטית הפוֹרמלית אינה חשוּבה. התוֹכן הוּא אחד: הסגרת גוֹרלנוּ לחסד אוֹ לשבט בּידי אחרים.

אוֹמרים לנוּ, כּי אין דרך טוֹבה יוֹתר. אנוּ מוֹדים, כּי דרך כּזאת, רחבה וּפוֹתרת, אין לנוּ כּיוֹם, אבל דרך המַתאימה לנוּ, לצרכינוּ, לעליה, לחברת־עוֹבדים סוֹציאַליסטית בּארץ, דרך זוֹ תימָצא רק מתוֹך עבוֹדתנוּ. כּיוֹם אנוּ יכוֹלים להישָען רק על אוֹתם השינוּיים הפּוֹליטיים העלוּלים להבטיח את סיוּעם לדרכּנוּ. וּפעוּלה פּוֹליטית כּזאת, המַתאימה לצרכינוּ בּכּל, המַתאימה גם למצב ההתפּתחוּת של הארץ, רוֹאה אני בּשלטוֹן העצמי המוּניציפּאלי. פּעוּלה זוֹ הזנחנוּ כּליל, אוּלם ממנה תיבָּנה הפּוֹליטיקה האַרצית שלנוּ. ישנוֹ הבדל עצוּם בּין תפיסת־החיים הציוֹנית והבּלתי־ציוֹנית. שיטת הסוֹחר היהוּדי הרוֹצה בּשיווּי־זכוּיוֹת וּמבקש פּרנסה מחוּץ לתחוּם נתגלתה גם בּארץ־ישׂראל. תזכּרוּ את דבר דיזנגוֹף בּימי המהפּכה התוּרכּית ואת הדיבּוּרים בּארץ על ה“הינטֶרלַנד” של מזרח־הירדן ואת הוכחותיו של אִיזמוֹז’יק, כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת יש לעיריית יפוֹ מוּל יצירת עיריה שלנוּ בּתל־אביב, ותבינוּ את תפיסת עוֹלמוֹ של הסוֹחר היהוּדי. בּארץ היתה לפנים קיימת חברה “למען ציוֹן”, אשר תפקידה היה לפזר אוּמנים יהוּדים אל בּין הישוּבים הערביים. כּכה תפסוּ את ישוּב הארץ. אוּלם הישוּב החקלאי החלוּצי מימי פּתח־תקוה הבין את סוֹד הריכּוּז הקרקעי. בּישוּב קרקעי מרוּכּז מוּנח כּל כּוֹחה של הציוֹנוּת. די להעיף עין על תל־אביב וחיפה ועל התפּתחוּת הישוּב העברי בּשני המקוֹמוֹת האלה כּדי להבין את הענין. וכאן מתגלה חשיבוּתה של האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית בּשבילנוּ גם בּמוּבן הלאוּמי. האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית הִנָה תא יסוֹדי של משק־לאוּמי, של ישוּב, של מדינה. בּצירוּף אִתּה צריכה לבוֹא גם האוֹטוֹנוֹמיה הפרסוֹנַלית. ואז יהיה דבר האוֹטוֹנוֹמיה שלם. מבּלי הזכוּיוֹת הלאוּמיוֹת יש סכּנה כּי העיריה שלנוּ תהיה לעיריה ערבית, והקהילה הלאוּמית – לרבּנוּת. בּכל מקוֹם שיש עיריה עברית צריכה גם הקהילה להיוֹת מרוּכּזת בּתוֹכה. התישבוּתנוּ חייבת ללכת כּוּלה בּדרך של התרכּזוּת טריטוֹריאַלית, ולא רחוֹק היוֹם אשר רצוּעת הים מיפוֹ ועד חיפה תהיה לשטח אחד מאוּחד, וכן גם רצוּעת הרַכּבת מחיפה לצמח. בּתנאים אלה פּוֹתח לפנינוּ השלטוֹן העצמי המוּניציפּלי פּרספּקטיבוֹת רבּוֹת־תוֹכן.

אנוּ צריכים לנַהל בּכל עוֹז את המלחמה בּעד האִרגוּן המוּניציפּלי. אנוּ מעוּנינים שסַמכוּתן של העיריוֹת תִגדל. אפילוּ חלוּקת מסי־החינוּך תיעָשׂה בּתוֹך המוּניציפּליטטים העממיים בּיתר צדק מאשר על ידי הממשלה.

עמדתנוּ בּ“ברית פּועלי־ציוֹן”

מכּל פּקעת־השאלוֹת של תנוּעתנוּ בּגוֹלה אגע הפּעם רק בּאחת, בּכּוֹאבת בּיוֹתר: מצבה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן”. שאלה זוֹ כּוֹללת ממילא גם את שאלת האיחוּד של שתי הבּריתוֹת; ולא רק שאלת האיחוּד של שתי הבּריתוֹת, אשר אינן כּיוֹם הזה אלא שברים של תנוּעתנוּ בּגוֹלה. ממצבה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” תלוּיה האפשרוּת של התהַווּת הבּרית האחת, אשר תשמש נקוּדת־בּעירה לכל התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאַלית המפוֹררת והמפוּזרת, בּית־קליטה לכל מחנוֹת הנוֹער, הנוֹהר אל מעמד הפּוֹעלים בארץ.

קצת חברים סוֹברים, כּי שאלת עמדתנוּ בּבּרית היא השאלה המרכּזית ל“אחדוּת־העבוֹדה”. אני כּוֹפר בּדעה זוֹ. לדידי, מגיע לשאלה זוֹ בּחיינוּ מקוֹם צנוּע בּיוֹתר לגבּי שאלוּת התישבוּתנוּ אוֹ מדיניוּתנוּ. ואילוּ היה בּכוֹחנוּ למצוֹא את התשוּבה המספּיקה לשאלוֹתינוּ אלה, כּי אז היינוּ יכוֹלים לדוּן בּהרחבה אחרת לגמרי בּשאלוֹת חוּץ־לארץ. אוּלם מצבנוּ הנוֹכחי, המאַפשר את הצגת השאלוֹת הפּנימיוֹת רק קמעה־קמעה משפּיע ממילא גם על יכלתנוּ להציג את שאלוֹת הגוֹלה בּמלוֹא־ההיקף.

הצגת השאלה בּועידה דוֹרשת מאִתנו גילוּי־לב גמוּר, מבּלי מוֹרך. הִימָצאם הפּעם כּאן אתנוּ של חברינוּ מחוּץ־לארץ מאַפשר וּמחייב עוֹד יוֹתר לגלוֹת את הפּצעים, לפרש את הדברים כּהוָיתם, מבּלי חוּס, מבּלי רכּך. ואַל יתרעמוּ עלינוּ חברינוּ האוֹרחים אם דברינוּ יֵרָאוּ להם כּאכזריים. כּזאת היא המציאוּת, ואַל להתעלם ממנה.

שאלת עמדתנוּ בּבּרית מַהי? אין זוֹ שאלה על עצם הצוֹרך של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי בּברית עם חבריו בעוֹלם. חמש שנוֹת פּעוּלתה של “אחדוּת־העבוֹדה” הטבּיעוּ את רישוּמן על הלָך־מחשבתוֹ של הפּוֹעל בּארץ. כּשם שבּמשך הזמן הזה חל שינוּי ניכּר בּיחס להכּרת־הצוֹרך בּקיוּם אוֹרגַניזַציוני מסוּים, כּך נשתנתה גם שאלת הקשרים עם הגוֹלה. שאלת הקיוּם המפלגתי, קיוּם כּוֹח מאוּרגן, מלַכּד, מדריך וּמצעיד את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, חדלה להיוֹת בּגדר שאלה. ואוֹתוֹ דבר – בּשאלת חוּץ־לארץ. בּשעתה היה בּעמדתנוּ בּפתח־תקוה (החלטת ההשתתפוּת בּ“ברית פּוֹעלי־ציוֹן”, עם הבּעת המגַמה לאיחוּד ציוֹני־סוֹציאַלי כּללי) משוּם פּסיעה נמרצה לגבּי המוּשׂגים והצרכים שלפני המלחמה. מאת החברים הנכנסים ל“אחדוּת־העבוֹדה” (גם ה“בּלתי־מפלגתיים” וגם “פּוֹעלי־ציוֹן”) נדרש לגבוֹר על מוּשגיהם ועל יחסיהם המסוֹרתיים, כּדי לקבּל החלטה אשר כּזאת. אחרים ראוּ בּהחלטה זוֹ את המניעה העיקרית להצטרפוּת ל“אחדוּת־העבוֹדה”. אוּלם בּמשך הימים חדלה אף שאלה זוֹ, אם נחוּצים לנוּ קשרי־בּרית עם הגוֹלה, להיוֹת בּגדר שאלה. השאלה הריאַלית, אשר קמה אצלנוּ מתוֹך עבוֹדתנוּ וּקשרינוּ, היא: מה טיבם של הקשרים הדרוּשים לנוּ?

הצוֹרך שיש לנוּ, ל“אַחדוּת־העבוֹדה”, בּקשרי־בּרית עם חוּץ־לארץ הוּא חזק יוֹתר ומַקיף יוֹתר מאשר הדבר נראה לכאוֹרה, מתוֹך שיקוּל־דעת שטחי. אפשר שרעיוֹן זה יֵרָאה אפּיקוֹרסי בּעיני חברינוּ בּחוּץ־לארץ: צריכוּתנוּ אנוּ לתנוּעה עוֹלמית מַקיפה ומאוּרגנת שוֹנה היא בּמַהותה מצריכוּתן של שאר מפלגוֹת. כּלוֹמר, היא כּוֹללת גם את שיעוּר־הצוֹרך שלהן ומוֹסיפה עליו רבּוֹת ועיקריוֹת. בּעצם הדבר, זקוּקה בּימינוּ כּל מפלגת פּוֹעלים יהוּדית לברית עוֹלמית, המַקיפה את כּל חלקי־המעמד שבּעם המפוּזר. אילמלא היה ה“בּוּנד” נעדר אוֹמץ מחשבה לאוּמית היה אף הוּא מגיע בּהכּרה, גם מבּלעדי המוֹמנט הארץ־ישׂראלי, לידי הבּעת הצוֹרך החיוּני בּברית כּללית וּבביאת־כּוֹח כּללית של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי בּעוֹלם (למעשׂה, אין הוּא נמנע מלפנוֹת, בּכל שעת כּוֹשר וצוֹרך, לא רק לחברוּת הפּוֹעלים היהוּדים בּעוֹלם, כּי אם גם לחברוּת של “כּל ישׂראל”, כּמוּבן מבּלי שהדבר יגיע עד סַף האידיאוֹלוֹגיה, וּמבּלי שהדבר יפגע חס ושלוֹם אף כּל־שהוּא בּכשרוּת ההכּרה המעמדית המצוּוה ועוֹמדת להיוֹת תלוּשה מחיי האוּמה. אגב, מחברוּת זוֹ של כּלל־ישׂראל אינה מַדירה הנאה אפילוּ היֶבסֶקציה, בּמידה שהיא רוֹאה לה הזדמנוּת להגבּיר את כּוֹח שלטוֹנה בּרחוֹב היהוּדי על ידי הכּספים הפילַנטרוֹפּיים של הבּוּרג’וּאַזיה היהוּדית, ואז אינה נמנעת משליחת צירים ליהוּדי אמריקה, מדפיקה על דלתוֹת ה“ג’וֹינט” וכוּ'). זכוּתה ההיסטוֹרית של תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” – פּרי חינוּכה בּבית־מדרשוֹ של הרצל והשתתפוּתה בּקוֹנגרסים הציוֹניים – שהיא היתה הראשוֹנה להכריז על הצוֹרך הזה ועל האפשרוּת הזאת של איחוּד מעמד־הפּוֹעלים היהוּדי בּעוֹלם, מעל לגבוּלוֹת הטריטוֹריאַליים, והעמיקה את הצוֹרך הזה בּתוֹספת המוֹמנט הארץ־ישׂראלי. אוּלם בּ“אחדוּת־העבוֹדה” חי הצוֹרך הזה, בּצירוּף תוֹכן מַהוּתי עיקרי.

אנוּ, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, איננוּ יכוֹלים בּשוּם אוֹפן להסתפּק בּאוֹתם קשרי־בּרית וחיי־בּרית, פּוֹשרים ורוֹפפים, אשר יש להם רק דמוּת־הגוּף ולא גוּף חי ממש, לא בּשׂר־ודם. אין אנוּ כּאחת המפלגוֹת החיה לה את חייה המוּבדלים ומקבּלת מפּעם לפעם מאיזה משׂרד־בּרית הוֹדעוֹת והוֹראוֹת, אשר על פּי רוֹב אינן מעלוֹת ואינן מוֹרידוֹת בּעצם חייה. אנוּ יכוֹלים להבין את אוֹתן המפלגוֹת, השׂמחוֹת לקבּל מפּעם לפעם מעט אינפוֹרמַציה על חיי בּני־בּריתן בּשאר ארצוֹת, לתת מעט עזרה אוֹ לקבּל אוֹתה, והן נהנוֹת מזיקתן הרשמית והרוּחנית לברית עוֹלמית, לביאת־כּוֹח מאוּחדת, המשמשת סמל כּל־שהוּא לסוֹלידריוּת מעמדית־לאוּמית. להן אפשר תמיד להסתפּק בּ“יֶש” הדל. להן אפשר גם לא לשלוֹח צירים לועידוֹת הבּרית, למסוֹר מַנדטים לחברים אנשי־שם מבּלי לדעת את עמדתם וּמבּלי למסוֹר להם כּל הוֹראוֹת. הלא סוֹף סוֹף כּל ענין־הבּרית הוּא בּשבילן סוּרוֹגַט של חיים מעמדיים־לאוּמיים בּמַסשטַבּ עוֹלמי. אוּלם מצבנוּ אינוֹ דוֹמה למצבן. בּתוֹך ההגשמה הארץ־ישׂראלית מקבּלת גם סוֹלידַריוּת זוֹ את מוּחשיוּתה וּמַמשיוּתה. לנוּ לא סַגי בּסוֹלדריוּת אידיאוֹלוֹגית סתם, דרוּש לנוּ השיתוּף בּמפעל. נדרשת עזרת חברים ממש בּעבוֹדה זוֹ קיבּלנוּ עלינוּ. עזרה מעשׂית: כּלכּלית, פּוֹליטית ואישית. שיתוּף בּכל יצירוֹתינוּ, בּכל חזיתוֹתינוּ, בּמוֹסדוֹת הלאוּמיים, בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּעליה, בּהתישבוּת. עדיין גדֵלה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ לא מתוֹך ריבּוּי טבעי, כּי אם מקיבּוּץ גָלוּיוֹת, ועוֹד שנים רבּוֹת תהא זקוּקה לעליה, לעליה אשר ממנה תיבּנה. דרוּשה איפוֹא עזרה לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוד בּדרך לארץ־ישׂראל, בּין בּדרך ממש וּבין בּהשאָלה: חינוּך ההמוֹנים, גידוּל הנוֹער, הכשרת החלוּץ, הפצת מוּשׂגי הבּנין של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי, סידוּר־העליה. אם רצוֹננוּ לקיים פּה תנוּעה רבוֹלוּציוֹנית יוֹצרת, חלוּצית, לא סַגי לנוּ בּעליה סתם, בּעליה ה“סטיכית”, כּביכוֹל, החוֹדרת לאָרץ. אסַפסוּף יהוּדי, בּין אם הוּא בּעל־אמצעים בּין אם הוּא מחוּסר־אמצעים, לא יקים את משק־העבוֹדה הלאוּמי, ולא יפתוֹר את השאלוֹת החמוּרוֹת של קליטת העליה וההתישבוּת. אל יראוּ בּדברים אלה זלזוּל כּל־שהוּא בּערך העליה ה“המוֹנית” כּשהיא לעצמה (כּמה אנוּ עוֹד רחוֹקים מעליית־ההמוֹנים ממש, לזוֹ אנוּ עדיין מצפּים; כּאן מדוּבר רק על ה“המוֹניוּת” החברתית אשר לקראתה שׂשׂים בּעלי נכסי דלא נַיידי וה“שׂמאל”), כּי אם את ההכּרה שתנוּעה כּבּירה של העברת המוֹנים לארץ, לעבוֹדה, להתישבוּת וליצירת צוּרוֹת משק וחיים מַתאימוֹת, לא תיתכן מבּלי זרם חלוּצי כּוֹבש, יוָצר וּבר רצוֹן בּרוּר. תפקידנוּ אנוּ, כּפי שתוֹפסת אוֹתוֹ המחשבה הסוֹציאַליסטית בּארץ וּכפי שנתגַלָה בּכל עבוֹדתנוּ, הנהוּ יוֹתר מאשר ללכת לעבוֹדה שׂכירה בּתל־אביב אוֹ בּפתח־תקוה. ונדרשת לנוּ תנוּעה בּגוֹלה, אשר תטַפּח שם את האַתמוֹספירה הנאוֹתה וּתגָדל לנוּ את הכּוֹחוֹת ליצירה הסוֹציאליסטית בּארץ. צוֹרך זה הוּא שאימץ אוֹתנו לפני חמש שנים, בּטרם היפָּתח העליה, להצטרף ל“ברית פּוֹעלי־ציוֹן” – היחידה בּשעתה לאיחוּד הפּוֹעל היהוּדי בעוֹלם וּלציוֹנוּת סוֹציאלית – וצוֹרך זה הוּא גם הקוֹבע את דרישוֹתינוּ בּתוֹך הבּרית.

עכשיו, אחרי חמש שנים של מציאוּתנוּ בּתוֹך הבּרית, הגיעה השעה לבקר מחָדש את הדרך אשר עברנוּ. אמסוֹר את הדברים בּאוֹפן סוּבּיֶקטיבי, כּאשר ראיתים אני בּפגישוֹתי עם המציאוּת של הבּרית.

פּגישתנוּ הראשוֹנה עם “פּוֹעלי־ציוֹן” שמחוּץ־לארץ היתה עוֹד בּראשית האיחוּד, על סף הארץ, בּחנוֹתנוּ בּמצרים. הגדוּדים האמריקאיים נתנוּ לנוּ את החלוּצים הראשוָנים של העליה החדשה. אנוּ פּה יוֹדעים כּוּלנוּ להעריך את חלוּצי־אמריקה שנוֹספוּ עלינוּ, שהכּוּ פּה שרשים ושהיוּ בּבוֹניה של “אחדוּת־העבוֹדה”. מקומם לא נעדר בּכל ענפי הפּעוּלה, ועל כּל המשמרוֹת. אוּלם אוֹתה הפּגישה, בּאוֹתוֹ הלבוּש, בּאוֹתה המפלגה, הביאה לנוּ גם אחרים, אשר היוּ הראשוֹנים להוֹציא את דיבּת הארץ, לכסוֹת בּקלוֹן את שם הפּוֹעל, להרבּיץ שִׂטנה ולנעוֹץ את הקנה של מ.פּ.ס. וגלגוּליו.

חזיוֹן תמוּה בּיוֹתר היתה פּגישתנוּ הראשוֹנה עם הבּרית הרשמית – בּשטוֹקהוֹלם. מצאנוּ שם חברים. לא סתם “חברים לדעה”, כּי אם חברים לחיינוּ וּלמפעלנוּ. חברים אשר האזינוּ לכל קשב מתנוּעתנוּ, אשר הבינוּ לנוּ, גם בּרמיזה, ואשר חיוּ אִתנוּ מרחוֹק בּכּל: בּעבוֹדת־ההתישבוּת, בּמדיניוּת, בּתרבּוּת, בּציפּיה לעליה החלוּצה וליצירת צוּרוֹת חיים קיבּוּציים. מצאנוּ שם את האנשים המוּעטים, אשר אין כּמוֹתם בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה לקרבת־נפש אל הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי ואל תנוּעת “אחדוּת־העבוֹדה”. ושם אִתם, בּצדם, בּאוֹתה מסיבּה, ישבוּ אנשים אשר כּל זה זר להם. זר בּהחלט. חוֹסר כּל ידיעה בּעניננוּ, בּיטוּל לפּרוֹבינציה הנמוּשה הזאת שבּאַסיה, מנוֹד־ראש לעבוֹדה הזאת אשר לא כּכּתוּב, הכנעה לפני “המלה האחרוֹנה”, וּבקשת צידוּק־הקיוּם מלפני בּית־דינה, וּדאגה להתאים את שׂרידי הקשרים האידיאוֹלוֹגיים, הרוּדימֶנטַריים לארץ – אשר נשארוּ אֵי־מזה למוֹרשה – עם הרוּחוֹת המהַלכוֹת בּארצוֹת אשר משם באוּ. אלה היוּ המסוּבּים. צריך לאמוֹר, כּי בּמוֹשב זה חסרוּ משוּם מה חברינוּ־מנַדינוּ, אנשי ה“א.בּ.”² המפוּרסם בּוינה, אשר כּל הענין שימש להם מעבר למחנה היֶבסֶקציה והקוֹמוּניזם האַסימילַטוֹרי. הם חָסרוּ, אוּלם רוּחם היתה מוּרגשת אף בּהיעדרם; דעוֹתיהם אם לא נמנוּ, הרי נשקלוּ בּמשׂא־וּמתן.

בּמצב זה מצאנוּ את תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” ה“עוֹלמית”. התנוּעה התפּוֹררה בּהחלט לארצוֹת וּלהשפּעוֹתיהן. לא היה רעיוֹן מאַחד, לא היה מפעל מאַחד. אנוּ, אשר יצאנוּ לעוֹלם עם לַהט הארץ, עם יֵצר־המפעל, עם הבּטחוֹן בּכוֹחה של הארץ, עם האמוּנה הציוֹנית־הסוֹציאַלית, היינוּ נאלצים לעמוֹד על האַלפא־בֵּיתא. לפתוֹח בּתעמוּלה ארץ־ישׂראלית, לנהל ויכּוּחים אם החלוּץ מוּתר אוֹ אסוּר, אם הקרן הקימת אינה חתיכה דַאסוּרא, אם הקבוּצה אינה אוּטוֹפּיה. ועל העברית! היוּ שעוֹת שדמעוֹת שׂמוּ מַחנק, שחַשנוּ כּי לשוא אנוּ משחיתים את כּוֹחנוּ על אוֹזן־זרים, כּי ישיבה זוֹ בּכפיפה אחת אינה יכוֹלה להביא כּל פּרי.

הפּגישה נגמרה בּ“שלוֹם”. לא נידַח ממנה נידָח. נתקבּלוּ נוּסחאוֹת והחלטוֹת, כּשרוֹת פּחוֹת אוֹ יוֹתר – לכל הצדדים. ניתנה האפשרוּת לרוֹדפי־השלוֹם וּלמַחזיקי שלימוּת התנוּעה להמשיך את המַכשלה תחת ידם עד ועידת־וינה. מה היה הפּוֹעַל־היוֹצא של השנה ה“מוּצלה”? מה היתה הפעוּלה שנעשׂתה בּשנה זוֹ, בּעוֹד הבּרית בּשלימוּתה הראשוֹנה? שנה שלמה אבדה לחיים ולתנוּעה. ואיזוֹ שנה! הראשוֹנה לפתיחת הארץ ולעליה החדשה, שנה של התלהבוּת חלוּצית, שנה שאיפשרה פּעוּלוֹת כּבּירוֹת, שליחת שרשים עמוּקים, והַמשכת השרשרת ההיסטוֹרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּעליה השניה – שנה זוֹ אבדה בּשל שלימוּת השלט. המפעל היחידי של השנה ההיא בּתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” – המשלחת לארץ־ישׂראל. אף בּה היוּ חברים משני הסוּגים. אף בּה נלחמוּ על כּל קוֹץ ותג. אוּלם הארץ גָברה, טוֹבי הכּוֹחוֹת שבּתנוּעה גברוּ, וניתן ספר, אוּלי הספר הראשוֹן החשוּב בּספרוּת “פּוֹעלי־ציוֹן”. המשלחת אשר בּאה לחקוֹר את הארץ, שבה לחוּץ־לארץ ועליה היה, לכאוֹרה, להרים שם תנוּעה. אוּלם דבר זה לא נַעשׂה. לא יכוֹל היה להיעשׂוֹת. בּין הספר הארץ־ישׂראלי וּבין המציאוּת המפלגתית לא היה שוּם גשר. אפשר שהספר נקרא ונלמד בּחוּגים של חלוּצים וּ“צעירי־ציוֹן”. בּבּרית עצמה לא מצא הד, לא עוֹרר פּעוּלה. הבּרית לא היתה כּלל בּת־פּעוּלה כּל־שהיא.

המאמצים הדיפּלוֹמַטיים, אשר בּהם השקיעוּ את כּל כּשרוֹנם ראשי משׂרד־הבּרית, להצלת הטרַדיציה האוֹרגניזציוֹנית, בּמחיר התוֹהו וָבוֹהוּ הפּנימי, לא הוֹעילוּ. בּועידת וינה נתגלתה עוֹד בּיֶתר שׂאֵת התהוֹם שבּין קרוֹבים שנעשׂוּ רחוֹקים, שבּין שני העוֹלמוֹת: עוֹלם היצירה ועוֹלם האַנדרלמוּסיה, הנקלע בּכף־הקלע ונאחז בּאשר יטלהוּ הרוּח. ההשבּעוֹת בּשם הנאמנוּת והשלימוּת של הבּרית, אשר נתרוֹקנה מתכנה – היוּ לשוא. אף ה“בּינוֹניים” התלוּיים בּאמצע, שהוֹסיפוּ להיקלע מצד אל צד, לא יכלוּ לגַשר את התהוֹם. הפּירוּד ההכרחי, המשחרר, מחוּיב־האמת – בּא. וּמאז מתחילה ההיסטוֹריה של הבּרית המחוּדשת.

הפּירוּד היה אכזרי, אבל צוֹדק. הדבֵקים אשר נפרדוּ הוֹציאו מסַד רגליהם. המחנה, אשר מחוּץ לנוּ, המשיך בּדרכּוֹ: לחלקים שלמים בּוֹ וּלכמה מ“מנהיגיו” היה הפירוּד רק תחנת־מַעבר – מי בּרכב וּמי בּרגל – מן המיצר אל המרחב, מן ה“שֶמָא” היהוּדי המקולל אל ה“בָּרי” העוֹלמי המבוֹרך. וּשאריתם – הרגיעה בּמלים את מַצפּוּנה הציוֹני והפּרוֹליטרי גם יחד, וּמוֹסיפה עד היוֹם להיקלע – לפי הקוּרס – בּין מוֹסקבה וּבין ירוּשלים, חַסרת כּל פּעוּלה של ממש, וּשׂמחה בּחלקה לעצם קיוּמה.

ואצלנוּ – הציל הפּירוּד בּשעה האחרוֹנה את השם “פּוֹעלי־ציוֹן” מדראוֹן, ואת שׂרידי התנוּעה מהרָקָב המשחית אשר אָכל בּבשׂרה. נשארנוּ בִּמְתֵי מעט. אִתנוּ יחד היוּ רק שתי ארצוֹת: אמריקה ואנגליה (שאף מהן נתפּלגוּ חלקים ניכּרים) וּקבוצת צירים בּוֹדדים מפּוֹלין. אבל היתה לנוּ האפשרוּת הגמוּרה להקמת תנוּעה מחוּדשת, כּבּירה. לא בּכוֹח המסוֹרת האוֹרגַניזציוֹנית ויחסי־חברים חנוּטים, כּי אם בּכוֹח הרעיוֹן השלם והאַמיץ וּבכוֹח המפעל הבּלתי־נכנע, היתה לנוּ האפשרוּת לכבּוֹש לבבוֹת, להיוֹת למרכּז הנוֹער היהוּדי ההוֹלך לעבוֹדה, להתקיף את כּל הרעוּע בּתוֹך המפלגוֹת הקיימוֹת שסביבנוּ.

כּל מה שהבּרית המחוּדשת היתה יוֹתר שלמה עם המפעל ועם הרעיוֹן של הפּוֹעל בּארץ, כּל מה שהיתה יוֹתר אמיצת־רוּח והוֹלכת בּדרכּה שלה – היוּ לה יוֹתר תקווֹת להקים את התנוּעה מחָרבוֹתיה, לכבּוֹש עמדוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, לקלוֹט לתוֹכה את הנוֹער השוֹעֶה לציוֹנוּת הסוֹציאלית ולהיוֹת לתנוּעה רבּת־ערך בּחיי העם. הֶהָלכה הבּרית בּדרך זוֹ?

לכאוֹרה כּן. בּתוֹכן־פּעוּלתם של שליחי הבּרית חלוּ שינוּיים עצוּמים. שוּרה של ענינים חיוּניים אשר היוּ לפני הפּירוּד אסוּרים עליה, אם לא על פּי דין הרי על פּי הנימוּס, הלכוּ ונתאַזרחוּ בּתוֹכה: “החלוּץ”, אִרגוּן העליה והפּעוּלה בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית. נתגלוּ עוֹבדים חרוּצים ונאמנים, בּין משליחי הארץ בּין מחברינוּ בּגוֹלה. בּמשך השנים יש לציין כּמה פּעוּלוֹת חשוּבוֹת, שנעשׂוּ על ידי חברינוּ השוֹנים: בּאינטרנַציוֹנל, בּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית, בּמוֹסדוֹת ההתישבוּת, בּמשׂרדים הארץ־ישׂראליים, בּ“החלוּץ”, בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת. ואפשר בּאמת, שלפי היקף הפּעוּלה הנעשׂית בּפּמליוֹת של מעלה, בּמרכּזים הגבוֹהים, הננוּ בּאמת מפלגה חשוּבה. והמוֹסיף יוֹסיף: וַדאי איננוּ נוֹפלים מאחרים. האם אין עלינוּ לשׂמוֹח בּחלקנוּ?

ועף על פּי כן, אין כּלל לשׂמוׂח. אין “אחדוּת־העבוֹדה” יכוֹלה למצוֹא סיפּוּק בּנַעשׂה, ואין הדרך של הבּרית יכוֹלה להניח את דעתה.

צריכים אנשים להיוֹת חנוּטים לגמרי, כּדי שבּשעה זוֹ, למראה כּל המתהווה בּארץ וּבעם, יהיוּ שׂבֵעי־רצוֹן מ“יחוּסם”, מחשיבוּתם בּעוֹלם הגדוֹל, מישיבתם איתן על כּל הכּסאוֹת הנישׂאים. תנוּעה, שהוּטל עליה לעוֹרר וּלגַשם את היצירה המַעמדית בּארץ, חייבת קוֹדם כּל להתבּוֹנן וּלבקש, היכן הם כּוֹחוֹת־היצירה הללוּ, וּלהַפנוֹת את לבּה אליהם, לריכּוּזם, לגידוּלם, לחינוּכם. וכל הניגש בּעינים פּקוּחוֹת וּבאַמַת־מידה של יצירה רבוֹלוּציוֹנית, ולא בּמצוַת סוֹציאליסטים מלוּמדה של מפלגוֹתינוּ המקוּבּלוֹת, היה רוֹאה בּרוּר: תנוּעת הנוֹער החלוּצי – זהוּ המשען. יצירתנוּ הסוֹציאליסטית בּארץ, לכל עוֹמק מגַמוֹתיה החברתיוֹת, הקמת חברת העוֹבדים וּקליטת ההמוֹנים הבּאים, כּלוּם יתכן כּל זה מבּלי אַתמוֹספירה מַקיפה של תנוּעת־נוֹער חלוּצית, עם הלָך־נפש והתמכּרוּת וחינוּך סוֹציאליסטי עמוֹק, אשר יכשיר את החברים לנאמנוּת עד הקצה, ליחסי אמוּנים וכבוֹד, לשלימוּת המעשׂה? וּפירוּרי נוֹער זה התפּלשוּ בּכל עֵבר, נמצאוּ בּכל המחנוֹת וחיכּו ליד הגוֹאלת אשר תקוּם, תאַחד וּתנַער משפלוּתה את התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית. אוּלם הבּרית שלנוּ, נאמנה למסוֹרת, שמרה על “הוֹשַעְנוֹת” חבוּטוֹת.

אמנם, הפּעוּלה הארץ־ישׂראלית המעשׂית נקלטה בּבּרית, יוֹתר נכוֹן בּעליוֹתיה, חברינוּ השתתפוּ בּקוֹנגרסים ו“ישבוּ” בּקרן היסוֹד, עבדוּ בּמשׂרדי העליה, בּ“החלוּץ” וכוּ', אוּלם בִּפְנים הבּרית לא חדלה השיטה הישנה, הממשיכה את התוֹהוּ ובוֹהוּ שלפני הפּירוּד. אפשר לאמוֹר בּהחלט, כּי מלבד גידוּלה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּארץ־ישׂראל, וּבמקוֹמוֹת אחדים בּהשפּעת ארץ־ישׂראל – לא נעשׂה כּלוּם בּשביל הקמת התנוּעה.

המאמצים העיקריים של משרד־הבּרית הוּקדשוּ “להשיב נידחים”, להחזיר אל תחת כּנפיה את כּל אלה, אשר מאיזוֹ סיבּה שהיא לא מלָאָם לבּם להיכּנס לבּרית ה“שׂמאלית”. חזרוּ אלינוּ אַרגנטינה, בּוּקוֹבינה, גרמניה (אחרי פּילוּגים בּקרבּן). חזרה אלינוּ גם גליציה המזרחית. זוֹ האחרוֹנה, כּנראה, עם “זכוּיוֹת” מיוּחדוֹת. איני יוֹדע מה רב כּוֹחה בּין הפּוֹעלים בּגַליציה, אוּלם אצלנו בּבּרית אינה מפלגה פּשוּטה, יש לה יחוּס “פּרוֹליטרי”. וּבתוֹר כּזאת רוֹאה היא את עצמה ממוּנה על שמירת טהרת ה“פּוֹעלי־ציוֹנוּת” לבל תחוּלל על ידי “אחדוּת־העבוֹדה” ה“בּלתי־פּרוֹליטרית”. מפלגה זוֹ אינה משתתפת בּקוֹנגרס, ודבר אין לה לקרן הקימת. גאוּלת הקרקע וּמסירתה לרשוּת העוֹבדים אינה, כּידוּע, ענין לפּרוֹליטרים. בּנידוֹן זה הם דוֹאגים לא רק לנפשם – בּאשר זכוּת זוֹ של אי־השתתפוּת בּקוֹנגרס ניתנה להם בּשעת כּניסתם – כּי אם גם לכַשרוּתה של הבּרית כּוּלה: נמנוּ וגמרוּ להעמיד את שאלת ההשתתפוּת בּקוֹנגרס הציוֹני על סדר היוֹם של הועידה העוֹלמית לרֶביזיה. הם גם החליטוּ לנַקוֹת את “אחדוּת־העבוֹדה” מ“אֶלמנטים” בּלתי “פּוֹעלי־ציוֹנים”. קבּלנוּת לא רעה כּלל. מפלגה פּרוֹלטרית זוֹ אין מַצפּוּנה מַרשה לה להשתתף בּ“החלוּץ”, ואף לא בּמשׂרדי־העליה, ואחרוֹן אחרוֹן, אף לא בּוַעד לארץ־ישׂראל העוֹבדת, שה“שׂמאל” התיר ומזרח־גליציה אוֹסרת. וּמפלגה זוֹ – נקראת “פּוֹעלי־ציוֹן”. וּמפלגה זוֹ – איתן מוֹשבה בּבּרית.

כּניסתה של מפלגה זוֹ לבּרית, מפלגה אשר מסוּפּקני אם שלחה עד הנה חמישה חברים לארץ (ואם בּא מי שהוּא מחבריה הֵנה – מסוּפּקני אם מקוֹמוֹ יכּירוֹ בּ“אחדוּת־העבוֹדה”) לא נשארה בּלי תוֹצאוֹת. כּיוֹם היא הקוֹבעת בּמידה מרוּבּה את פּרצוּפה של הבּרית. אַמריקה וארגנטינה רחוֹקוֹת ואינן משפּיעוֹת מחוּץ לתחוּמיהן. “אחדוּת־העבוֹדה” בּבּרית היא הבּת השוֹבבה, שיש צוֹרך לרסן אוֹתה. וּמזרח־גליציה אף אין לה צוֹרך לבוֹא דוקא להשתתף בּמוֹעצוֹת הבּרית. עמדתה – שקוּלה, ותמיד יש טוֹענים לה, אם מפּני נטיה אליה, אוֹ מפּני הדאגה התמידית לשיווּי־המשקל, וּמפּחד “פּן יִרבּוּ” של “אחדוּת־העבוֹדה”. עם כּניסתה והתבּצרוּתה בּבּרית נתגלתה שוּב דוּ־פּרצוּפיוּתה של הבּרית, הדנה אוֹתה לעקָרות וּלהתפּוֹררוּת. נשתנה יחסוֹ של משׂרד־הבּרית ל“אחדוּת־העבוֹדה”. התחילה פּרשה של אוּלטימַאטוּמים. “מזרח־גליציה מוֹדיעה, כּי יֵצַר לה המקוֹם בּבּרית”, אם יצא חס ושלוֹם ענין האיחוּד עם “צעירי־ציוֹן”.

והנה ענין האיחוּד. כּאן אבן־הבּוֹחַן לבּרית: היש בּה כּוֹח צמיחה וקליטה ואם אַיִן. “אחדוּת־העבוֹדה” הכריזה על מגמת האיחוּד הציוֹני־הסוֹציאַלי מיוֹם היוָצרה. הפּירוּד שבּוינה עשׂה את האיחוּד לאפשרי וגם להכרחי. אוּלם בּבּרית היוּ הדברים האלה – דברי מינוּת. לא גזרוּ על הדיבּוּר. אבל נעשׂה הכּל לדחוֹת, לעכּב, להשהוֹת. “אחדוּת־העבוֹדה” לא רצתה, לא יכלה לעכּב. זהוּ, כּנראה, אחד החטאים האוֹרגַניים של “אחדוּת־העבוֹדה”. עצם קיוּמה הוּא נגד ההתפּוֹררוּת המפלגתית, השוֹלטת בּתנוּעוֹתינוּ בּגוֹלה ושוֹללת מהן גם את כּוֹחן הריאַלי, גם את ערכּן המוּסרי. את מלחמתנוּ זוֹ לאיחוּד הציוֹני־הסוֹציאַלי בּארץ וּבחוּץ־לארץ לא חדלנוּ לנהל, למרוֹת הכּל, על דעת עצמנוּ, וּבתוֹצאוֹת של ממש. למרוֹת קיוּמן של כּל המחיצוֹת האוֹרגניזציוֹניוֹת, למרוֹת האינפוֹרמַציה אוֹדוֹתינוּ, אשר בּה היוּ ניזוֹנים “צעירי־ציוֹן” בּמשך כּמה זמן. ואחד הנצחוֹנוֹת המוּסריים הגדוֹלים של “אחדוּת־העבוֹדה” היה בּליל הנעילה של ועידת ההסתדרוּת הראשוֹנה בּחיפה. אז נצטרפוּ אלינוּ חלוּצי “צעירי־ציוֹן”, בּפוּמבּי וּברוֹב קהל, בּהוֹדעה מפוֹרשת שאינם מנַתקים את קשריהם עם “צעירי־ציוֹן” בּגוֹלה. קיבּלנוּ את ההוֹדעה בּרצוֹן, מבּלי היסוּס כּל־שהוּא. לא עלה על דעתנוּ לשאוֹל “היתר” מן הבּרית על הכּיבוּש החדש. אוּלם בּעיני חברינוּ בּחוּץ־לארץ נפגש הדבר כּעווֹן חמוּר. לדידם, המהַדרים מן המהַדרים בּעניני דת ודין, מוּטב היה שהתנוּעה הסוֹציאליסטית בּארץ תתפּוֹרר לכמה מפלגוֹת צוֹררוֹת ומתחָרוֹת, וּבלבד שכַּשרוּתנוּ לא תיפּגם בּסירכה אוֹרגַניזציוֹנית כּזאת. ואנוּ – אין אנוּ מתחרטים על שידוּך זה שנעשׂה בּשעת־רצוֹן. וּמסוּפּקני, אם ימָצא בּינינוּ מי שהוּא, אשר היה בּוֹחר להישאר בּמסגרת הישנה, מבּלי הצטרפוּת הכּוֹחוֹת החדשים.

איני רוֹאה כּל צוֹרך ללַמד כּאן זכוּת על “חטא” נוֹשן זה. אוּלם הויכּוּח בּענין זה מאיר את המצב. ודאי יִצדק הטוֹען, כּי קשרים הסתדרוּתיים של חברי מפלגה עם בּרית שניה, הם “מעשׂים אשר לא יֵעָשו”, אַבּסוּרד אוֹרגניזציוֹני. אוּלם האם בּנו האַבּסוּרד? אַדרבּא, מדוּע זה יבוֹא אלינוּ החלוּץ העוֹלה לא מתוֹך בּריתנוּ שלנוּ? מדוּע לא דאגוּ לכך שוֹמרי הקנקן? ואם הוּטל בּתוֹקף המצב, וּבעֶטיוֹ של משׂרד־הבּרית, אשר לא הבין למצב החדש, לבחוֹר בּאחד משני האַבּסוּרדים: אם להסתלק מקליטת כּוֹחוֹת החברים ליצירה, אוֹ לבחוֹר בּצוּרה אִרגוּנית מוּזרה ונלעגת – הרינוּ בּוֹחרים בּאַבּסוּרד שבּצוּרת האִרגוּן ולא בּאַבּסוּרד שבּתוֹכן־התנוּעה.

כּמה ש“אחדוּת־העבוֹדה” עמלה להציל את ה“בּרית” מ“אַבּסוּרד אוֹרגַניזציוֹני” זה על ידי החָשת האיחוּד – לא עלה בּידה. תשוּבה אחת היתה: “אחדוּת־העבוֹדה” מסתכּלת בּכּל רק מתוֹך השפוֹפרת שלה, מתוֹך עניני הארץ. השאלה “הבּלתי־אקטוּאלית” טיילה ממוֹעצה למוֹעצה. בּכל פּעם אפשר היה אמנם לציין התקדמוּת רזוֹלוּציוֹנית, אבל למעשׂה היה הדבר נשאר תלוּי ועוֹמד. סוֹף סוֹף חדל הענין גם בּעיני מנהיגי הבּרית להיוֹת “בּלתי־אַקטוּאַלי”. מאז מַתחילה פּרשת המשׂא־וּמתן. אם לסַפּר את כּל פּרשת המשׂא־וּמתן והעמידה על המקח לא יוֹסיפוּ הדברים כּבוֹד למנהיגי שתי הבּריתוֹת גם יחד. וּכשרצוֹן האיחוּד נתגבּר יוֹתר בּשני ה“מחנוֹת”, והדברים נתקרבוּ למעשׂה, ראה משׂרד־הבּרית צוֹרך להתכּנס לישיבה ולקבּוֹע את עמדתוֹ. לחברים שאינם בּקיאים כּל כּך בּסתרי התוּרה האוֹרגַניזציוֹנית יש לבאר, כּי משׂרד־הבּרית הנהוּ בּן עשׂרה חברים, מַחציתם בּארץ (בּשם משׂרד־העבוֹדה) וּמחציתם בּחוּץ־לארץ. והנה נתאספוּ חמשת החברים היוֹשבים בּחוּץ־לארץ, אשר זכוּתם להַתווֹת את דרכי הבּרית היא, כּמוּבן, עדיפה, והם שקבעוּ את עמדת האיחוּד, מבּלי הימָלך בחברים שבּארץ־ישׂראל. בּטוּח אני, כּי ממשׂרד־הבּרית ודאי לא יבָּצר להוֹכיח, בּכל מיני ראָיוֹת פוֹרמַליוֹת, כּי הוּא מצדוֹ עשׂה הכּל לפי שוּרת הדין. האם משׂרד עוֹלמי יחטא? וּבעמדה זוֹ נקבּעה אידיש בּתוֹר שׂפת־הלימוּדים של חוֹבה לכל בּתי־הספר של ארצוֹת־הבּרית שבּגוֹלה. בּרוֹב חסדם הוֹאילוּ חברי משׂרד־הבּרית להתיר לחברים בּוֹדדים לנהל עבוֹדה תרבּוּתית עברית, בּמידה “שלא תסתוֹר” את הפּוֹליטיקה של הבּרית.

כּזה היה תנאי האיחוּד, אשר הציגה הבּרית, זוֹ שמכילה בּקרבּה את “אחדוּת־העבוֹדה”!

“אחדוּת־העבוֹדה” מיחתה בּקוֹל רם, ויצא הקצף על בּת המַרדוּת.

ובמקוֹם הפעוּלה הישרה והנאמנה לבַצע את האיחוּד השלם והמַקיף של שתי הבּריתוֹת בּא האיחוּד החלקי בּפּוֹלין, אשר חצה את מפלגת “צעירי־ציוֹן” המקוֹמית לשנים. איני בּקי בּענין, עד כּדי לדוּן וּלהוֹציא משפּט: מה גרם לאיחוּד־פּירוּד זה, אם טכסיסיהם של “פּוֹעלי־ציוֹן” אוֹ של “צעירי־ציוֹן”. אוּלם בּרוּר לי, כּי אם מבּחינה פוֹרמַלית נַעשׂה פּה ודאי הכּל על טהרת־הבּרית, אף על פּי כן לא זוֹ הדרך אם חֶפצֵנוּ הוּא בּהתלכּדוּת של שתי הבּריתוֹת.

על סדר־יוֹמה של ועידת־בּרלין עמדה שוּב שאלת האיחוּד. בּשביל גליציה המזרחית היתה השאלה גם הפּעם, כּמוּבן, בּלתי אַקטוּאַלית. נתקבּלה, כּאילוּ, החלטה חיוּבית. בּמקוֹם הסעיף הלשוֹני, שניסח משׂרד־הבּרית בּישיבתוֹ, נכנסה הפּעם לתוֹך עמדת האיחוּד החלטת הועידה בּשאלה זוֹ.

החלטת הועידה בּשאלת הלשוֹנוֹת עוֹררה בּיקוֹרת חריפה והתמרמרוּת בּין חברינוּ בּארץ. אמסוֹר בּקיצוּר את תכנה.

פּסקה א. אין מן החוֹבה לקבּוֹע פּרוֹגנוֹזה אחת בּשאלת הלשוֹנוֹת לארץ־ישׂראל וּלחוּץ־לארץ. תמכנוּ בּה, בּהכּרה מלאה. מי שרוֹצה לאַחד לא חוּגים צרים על בּסיס הלשוֹן בּלבד, כּי אם תנוּעה עממית לפעוּלה חברתית מַקיפה אינוֹ רשאי לכלוֹל לתוֹך העמדה פרוֹגנוֹזה אחת מַקיפה לשאלת הלשוֹן בּארץ וּבחוּץ־לארץ. כּמוֹ כן בּרוּר, כּי אם סעיף זה מַתיר לאחת המפלגוֹת פּרוֹגנוֹזה אידישיסטית בּיחס לארץ־ישׂראל, הריהוּ מתיר כּמוֹ כן למפלגה אחרת פּרוֹגנוֹזה עברית לגוֹלה.

פּסקה ב. מכריזה על הקשרים ההיסטוֹריים שבּין תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּגוֹלה וּפעוּלתה התרבּוּתית וּבין שׂפת אידיש (הנוּסחה הגוֹרסת קשר “אוֹרגַני” נדחתה אחרי מערכה כּבדה, על פּי דרישתנוּ). אישוּר הפּרַקטיקה של המפלגוֹת בּבית־הספר עם אידיש בּתוֹר שׂפת־הלימוּדים.

פסקה ג. על חשיבוּת לימוּד העברית בּגוֹלה, בּגלל ערכּה הלאוּמי וּבגלל מקוֹמה בּחיי הפּוֹעל בארץ.

פּסקה ד. על העברית בּארץ־ישׂראל. כּאן חסרה הכרזה מעֵין זוֹ שיֶשנה בּפּסקה ב' בּיחס לאידיש, אוּלם ישנה התחייבוּת הסיוּע לעבוֹדתנוּ וּלמלחַמתנוּ התרבּוּתית.

פּסקה ה. קוֹבעת מצדנוּ יחס של כּבוֹד לקניני התרבּוּת של המוֹנינוּ בּגוֹלה והתנגדוּת לזלזוּל ולרדיפת האידיש בּארץ. סעיף זה בּא לא מתוֹך לחץ חיצוֹני, כּי אם מתוֹך רצוֹננוּ אנוּ להכריז כּי עבוֹדתנוּ וּמלחמתנו התרבּוּתית מתנהלת וּצריכה להתנהל בּדרכי תרבּוּת.

אלה הם הסעיפים, אשר נתקבּלוּ אחרי מלחמוֹת כּבדוֹת. אילוּ הייתי בּא לספּר על מה שנידוֹן, הוּצע ולא נתקבּל, לא הייתי מספּיק. אוּלם בּזה טרם נגמר הענין. כּמילוּאים לפסקה ב' דרשנוּ אנוּ את חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית למיעוּטים שבּמפלגוֹת. והמשׂא־ומתן הממוּשך נגמר בּהוֹדעת היוֹשב־ראש, שאנוּ הארץ־ישׂראליים סמכנוּ עליה, כּי המסוֹרת של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּארצוֹת שוֹנוֹת שוֹמרת למעשׂה על חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית של המיעוּטים. בּמסירת מוֹדעה זוֹ ראינוּ את הבּסיס לקליטת כּוֹחוֹת חדשים, אשר בּשאלוֹת השׂפה אינם משתוים עם הרוֹב הקיים בּמפלגת מזרח־גליציה.

בּתמימוּתנוּ חשבנוּ, כּי הועידה, הקשה מאד, נגמרה בּכל זאת בּחיוּב: הוּכּר הצוֹרך של האיחוּד. נברא בסיס המאַפשר את האיחוּד.

נבחרה וַעדה לנהל את המשׂא־וּמתן עם “צעירי־ציוֹן”. דרשנוּ, כּי הועדה תחיש את עבוֹדתה בּימי הקוֹנגרס, כּדי שנדע תשוּבה בּרוּרה, טרם נחזוֹר הבּיתה. לועדה נכנסוּ: לוֹקר, קפּלנסקי, רמז.

הועדה הספּיקה לעסוֹק רק בּשאלה אחת, בּקשר עם מפלגת “צעירי־ציוֹן” בּליטא: מפלגה שיש לה רשת בּתי־ספר עברים מוּתרת אוֹ אסוּרה בּ“ברית פּוֹעלי־ציוֹן”? רמז טען, כּי אי אפשר לתת חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית למיעוּטים שבּמפלגוֹת ולגזוֹל בּאוֹתה שעה את החוֹפש הזה מאת מפלגה שלמה. לוֹקר וקפּלנסקי הוֹדיעוּ, כּי מפלגה עם בּתי־ספר עברים אינה יכוֹלה, לפי החלטת בּרלין, לבוֹא בּקהל.

הוַעדה, שהגיעה עד מַשבּר, קראה לישיבה את חברי משׂרד־הבּרית שנמצאוּ אוֹתה שעה בּקַרלסבּד. השתתפוּ: בּלוֹך, בּן־צבי, כּצנלסוֹן, רוּבַּשוֹב, לוֹקר וקפּלנסקי. ארבּעת הראשוֹנים היוּ בּעד עמדת רמז, השנַים האחרוֹנים – נגדה. לא עשׂינוּ משאלה זוֹ רוֹב וּמיעוּט (אילוּ גם נתאספוּ כּל עשׂרת חברי משׂרד־הבּרית היתה עמדתנוּ מקבּלת את הרוֹב – שש דעוֹת). לא עמדנוּ על הרוֹב הפוֹרמַלי. ידענוּ, כּי האיחוּד לא יֵצא לפּוֹעל כּל עוֹד הלָך־רוּח זה שׂוֹרר בּחלק חשוּב של מנהיגי הבּרית. ידענוּ כּמוֹ כן, כּי פּירוּש זה הניתן להחלטת בּרלין עוֹשׂה לאַל גם את ההחלטה בּדבר הלשוֹנוֹת, גם את החלטת האיחוּד. החברים הארץ־ישׂראליים הוֹדיעוּ בּאוֹתה ישיבה, כּי הם ידרשוּ מ“צעירי־ציוֹן” לבלתי התאַחד על בּסיס זה, השוֹלל את קיוּמוֹ של בּית־הספר העברי בּגוֹלה. אנוּ נכוֹנים לדרוֹש מכּל מפלגה קרבּנוֹת גדוֹלים למען האיחוּד – הסתלקוּת מאַמבּיציוֹת מפלגתיוֹת, מזכוּיוֹת היסטוֹריוֹת וכוּ' – אבל בּשוּם אוֹפן לא ויתוּר על חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית, כּשם של“אחדוּת־העבוֹדה” אין מקוֹם בּבּרית, אשר העברית אצלה בּגדר קוֹנטרַבַּנדה.

שלוֹשת חברי הועדה התפּטרוּ בּאוֹתוֹ מעמד. החברים לוֹקר וקפּלנסקי נטלוּ לעצמם רשוּת להכריז על יציאתם מן הוַעדה בּקוֹלי־קוֹלוֹת בּמאמר פּוּלמוֹסי נגד רמז ונגד “אחדוּת־העבוֹדה”, וּב“סֶנַטסקוֹיֶה רַזיַסניֶנִיֶה”³, כּי מפלגה עברית סוֹציאליסטית לא יכּירנה מקוֹמה בּ“ברית פּוֹעלי־ציוֹן”.

הכרזה זוֹ שׂמה לאַל את כל ההסכּם הבּרליני גם בּענין הלשוֹנוֹת, גם בּענין האיחוּד, גם בּענין המשמעת.

לשם מה בּא הדוֹקוּמנט הזה? ודאי היה בּוֹ צוֹרך. הוּא הוֹפיע בּדיוּק לועידת גליציה המזרחית. הוּא צריך היה לשכּך את ההתקוֹממוּת נגד ההחלטוֹת ה“עבריוֹת” של בּרלין (גליציה המזרחית פּירשה את ההחלטוֹת כּפירוּשה של “אחדוּת־העבוֹדה”). אוּלם כּאן החטיא את המטרה. גליציה נשארה בּשֶלה. ודוקא סמוּך לועידה פּיזרוּ שם בּעתוֹנוּתם פּנינים, אשר אף לשׂוֹנאי ארץ־ישׂראל לא היה להתבּייש בּהם.

––––––––––

בּמצב זה עברה על “אחדוּת־העבוֹדה” חצי שנה. בּצער, בּעלבוֹן, בּמר־נפש. סבלה העבוֹדה, רפוּ הידים. ואם כּוֹחה של “אחדוּת־העבוֹדה” גם כּיוֹם אִתּה, הרי זה לא הוֹדוֹת לבּרלין, הוֹדוֹת לסיוּע לתנוּעה מצד משׂרד־הבּרית, כּי אם למרוֹת הכּל.

קיצוּר הדברים: יש ענין שהוּא קוֹדם לשאלת האיחוּד. שאלתנוּ היא: אם זוֹהי הבּרית. וּבכדי שהבּרית תהיה בּריתנוּ דרוּש קוֹדם כּל: טיהוּר הבּרית. עם כּל רצוֹננוּ להרחבת החוּג, למציאת דרכים אל הפּוֹעל היהוּדי בּגוֹלה – ואגב, מצאנוּ סוֹף סוֹף דרכים גם מחוּץ למסוֹרת־הבּרית, וּמבּלי שנצטרך לוַתּר על לשוֹננוּ ועל עמדתנוּ – לא נסכּים למחיר זה, שהבּרית כּיוֹם משלמת בּעד “שלימוּתה”. בּזמן שאנוּ נלחמים מלחמת חיים, נמצאים בּקרבּנוּ חברים שכּל עצמוּתם מתקלסת בּנוּ. כּלוּם צריך אני לבאר לקפּלנסקי מַהי לנוּ השתתפוּתנוּ בּקוֹנגרס הציוֹני וּבמוֹסדוֹתיו? מדוּע זה איפוֹא סיעתנוּ שם הִנָה הזעירה בּיוֹתר, בּשעה שהרוֹב הגדוֹל של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אִתנוּ? וענינינוּ נחשלים ונפסדים ונוֹפלים מחוֹסר הגָנה, מחוֹסר בּיאַת־כּוֹח בּמוֹסדוֹת. האם זהוּ ענין של “פּוֹליטיקה”, של חילוּקי־דעוֹת אידיאוֹלוֹגיים בּין חברים? הלא זוֹהי היצירה היִשוּבית, הלא זהוּ בּיצוּר המעמד, הלא זוֹהי קליטת העליה! ואנוּ צריכים את כּל המלחמה הזאת לנהל לא בּעזרת חברינוּ וּתמיכתם, כּי אם בּלחץ שלנוּ, הבּוֹדדים, בּעמל אנשינוּ, בּכוֹח הוֹכחתנוּ לאחרים? ורק בּזה בּלבד? כּלוּם מצב זה הנוֹ נוֹרמַלי לגבּי תנוּעה בּת 18 שנה, אם לא נס ליחה? אנוּ נילָחם על זכוּת־העליה, נקרא לעליית־עוֹבדים, ו“חברינוּ” שם יטריפוּ את משׂרדי־העליה, וישאירוּ דאגה זוֹ לאחרים? אנוּ נשלח את חברינוּ לגוֹלה לעבוֹד בּ“החלוּץ”, בּמשׂרדי ארץ־ישׂראל, בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת, בּקרן הקימת, למען יתקלסוּ בּהם אלה הקרוּיים חברינוּ? והבּרית העוֹלמית, הדוֹרשת אחדוּת וּמשמעת, תוֹסיף לסבּוֹל את המצב המַחפּיר הזה? לא, לקלוֹן זה יבוֹא הפּעם קץ. זכוּת זוֹ כּבר כּבשנוּ לנוּ גם בּבּרית. סוֹף סוֹף אין תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” רק ענין של מסוֹרת ושל החזקת המוֹשכוֹת בּמשך כּמה שנים. צר לי שבּחלקי אני, מחוּסר המסוֹרת, עלה לתבּוֹע זאת. חברי משׂרד־הבּרית, שוֹמרי שלשלשת־היוּחסין, הם היוּ צריכים להיוֹת הראשוֹנים לדרוֹש את הבראַת הבּרית מכּל הרָקָב הזה, הם היו צריכים לשמוֹר על כּבוֹד התנוּעה ההוֹלך וּמתחלל. הם, אשר השלטוֹן בּידיהם, הרשאים הם לעצוֹם עינים מלראוֹת את הנוֹער היהוּדי העוֹלה? לאָן ילך? לתנוּעה מחוּללת ומנוּונת, לתנוּעה של אַדבוֹקַטים וקַריֶריסטים?

זהוּ התנאי הראשוֹן. טיהוּר הבּרית. תהא בּרית קטנה, אבל שלנוּ. אין לנוּ צוֹרך בּכיבּוּשים אשר אינם מגיעים לנוּ. ריבוּצקי וגליציה המזרחית מתנים אֲהָבים זה כּמה – מדוּע תֵצַר בּהם עיננוּ? יהי להם אשר להם. ואַל יבוֹאוּ אלינוּ אנשי־שלוֹם בּפשרוֹת אִרגוּניוֹת: איחוּד פּוֹלין עם גליציה. שוּם טוֹבה לא תצא מזה, מלבד קלקוּל המפלגה הפּוֹלנית. התירוּ את ידינוּ אנוּ, וּתהא לנוּ מפלגה בּגליציה הראוּיה לתנוּעתנוּ.

ואשר לשׂפה: אנוּ דוֹרשים לנוּ אפשרוּת של פּעוּלה חפשית בּגוֹלה. אין לנוּ מקוֹם בּברית, אשר תחשוֹב את העברית בּגוֹלה לדבר ריאַקציוֹני ואַנטי־סוֹציאליסטי. אין אנוּ רוֹצים לקצץ את עצמנוּ מן הגוֹלה. בּעָבדנוּ פּה בּעברית, בּיָצרנוּ פּה את תרבּוּתנוּ, בּשקדנוּ פּה להכניס כּל עוֹלה לתוֹך חיי השׂפה – הנתן לאסוֹר בּחוּץ־לארץ עבוֹדה עברית? אין אנוּ רוֹצים להטיל על אחרים בּבּרית את שלטוֹן שׂפתנוּ. לא שעת הכרעה עכשיו. עוֹד מלחמת־תרבּוּת ארוּכּה לפנינוּ. וּמעוּנינים אנוּ בּמלחמת־תרבּוּת שתהא ראוּיה לשמה, שאמצעיה יהיוּ אמצעי־תרבּוּת. אין לנוּ כּל פּחד בּעד עתיד העברית. כּלי־זינה עליה. אבל על חוֹפש העבוֹדה לנוּ ולַסוֹברים כּמוֹתנוּ, אם הם ישנם, אוֹ אם הם יבוֹאוּ – לא נוַתר.

אלה הם שני הדברים הדרוּשים לנוּ כּיוֹם. כְּשֶאֵלה יסוּדרוּ, אז לא תִקשה שאלת האיחוּד, אז תהא “אחדוּת־העבוֹדה” בּת כּשרה בּבּרית, והבּרית תהא הבּרית, בּה“א הידיעה, היחידה המרַכּזת בּתוֹכה את כּל החי והיוֹצר בסוֹציאַליוּת הציוֹנית. אז תבוֹא ההרמוֹניה המבוּקשת בּינינוּ וּבין הבּרית. כּל כּמה שימָשך המצב האַנוֹמַלי הנוֹכחי, יֶחלש כּוֹחה של “אחדוּת־העבוֹדה”, תפחת השפּעתה בּעוֹלם, ועם הֵחָלש “אחדוּת־העבוֹדה” תשוּלל הבּרית כּל כּוֹח צמיחה וגידוּל. אַל תשכּח הבּרית, כּי כּוֹחה הוּא בּ”אחדוּת־העבוֹדה" ולא מחוּץ לה.

שתי דרכים לפנינוּ: אוֹ תנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית אחת מאוּחדת, רבּת־עם ורבּת־פּעלים, מַקיפה את כל הכּוֹחוֹת, בּהרמוֹניה נפשית עם הפּוֹעל בּארץ, זוֹהי דרך הצמיחה; אוֹ דרך השמירה על קנקן ריק, הפּטריוּטיזם ה“בּריתי” הצר, האוֹטם את אזניו מרחש החיים העצמיים, והמַרכּין את ראשוֹ לפני הגלים החיצוֹניים, דרך הדלדוּל.

והיוּ נא בּטוּחים: בּשעה המכריעה נדע לבחוֹר.

---

משה שֶׁבח (שחיב)

מאת

ברל כצנלסון

נפל בּידי מרצחים בּח' בּאלוּל לפנוֹת ערב בּשוּבוֹ מעבוֹדתוֹ בּתל־אביב לביתוֹ בּרמת־גן בּדרך בּין פּרדס־מוֹנטיפיוֹרי וּשכוּנת־בּרוּכוֹב.

נקצצוּ חייו אף הוּא. אף הוּא, המוּצק, המאוּשש, האַרצי, השליו בּרוּחוֹ, השׂמח בּחלקוֹ, הצוֹעד בּניחוּתא דרך תלָאוֹת־החיים, אף הוּא לא כּמות כּל האדם נאסף אל עַמיו. אם תאות־שוֹד של משַחרים לטרף היא שאָרבה לאדם זה, מחוּסר־רכוּש, אם זדוֹן־רֶשַע של איבת־עמים מחַץ את ראשוֹ של זה איש־השלוֹם ואוֹהב־כּל־אדם – אין יוֹדע. לעצם הענין גם אין נַפְקָא מִינֵיה. ולוּ גם מקרה־שוֹד, גוֹרל־הפּרט העיוור, האִם אין בּזה יד גוֹרלנוּ, גוֹרל האוּמה, אשר שׂוּמה עליה לבנוֹת את חייה בּתוֹך כּל זה?

נָהַר קהל עצוּם אחרי המיטה. מכּל העדוֹת. פּוֹעלים, תימנים, אַשכּנזים חרדים, אנשי־המזרח, עוֹלים חדשים. מתחת למנהגי עדת־תימן, מתחת לדרוּשי־ההספּד האשכּנזיים על צידוּק הדין, על הזכוּת ליהרג בּחוֹדש אלוּל, מתחת לבקשוֹת כּי היה יהיה לנוּ למליץ יוֹשר בּ“ימים הנוֹראים” הבּאים עלינוּ, מתחת לכל אלה איחד הכּאב הגדוֹל, הנאמן, המַבריח את כּולנוּ, הכּאב של – כּברה מיוּחדת זוֹ בּבית־הקברוֹת, של קבר־האחים, כּן ידָבק ויצָמד עדר כּבשׂים בּהתחַלחלוֹ מפּני השוֹאה המתחוֹללת.

ומעֵבר להַתרסה כּלפּי כּל צידוּק־דין שהוּא, מעֵבר לכל תרוּעה וקוּבלָנה, כּלפּי מרוֹם וּכלפּי חוּץ, מעֵבר לכל אלה – האוּמנם יש לִשְלוֹת, כּאשר אנו שוֹקטים כּיוֹם? האין אנו מַרבּים לסמוֹך יוֹם יוֹם על הנס, בּשַגָם הוא נמשך? המוּכנים אנוּ, בּנפשנוּ וּבאוֹננוּ, לשעת־נסיוֹן האוֹרבת לנוּ?

הוּנח לנוּ, בהפסקוֹת קטנוֹת. לפני חצי שנה, בּיוֹם הפּוּרים האחרוֹן, גזלה שׂמחת־חַגנוּ התּמה ממי שהוּא את המנוּחה. וּשנַים מאנשינוּ הוֹעלוּ עוֹלה. ועכשיו – עם ריבּוּי העליה לשעה קלה – בּאַתנוּ זאת. היש לנוּ שׂמחה, אשר לא תּיכָּתם?

לקהל הגדוֹל, אשר נהר אחרי המיטה, היה זה קרבּן־ציבּוּר, נפש אַחת מישׂראל אשר יצאה בּטהרה תחת ידי מעַניה. לנוּ, לאלה אשר ידעוּ את משה האיש, אין זה קרבּן עלוּם־שם. הלא זה משה, משה שחיב, “משה שלנוּ”. משה מבּן־שמן, משה מהקפּא"י, משה מהמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת.

אנחנוּ, בּני העליה השניה, נזדמַנוּ אתוֹ בּבן־שמן, שם נגלָה הוּא בּינינוּ. אוּלם הוּא הקדים אוֹתנוּ, הוּא היה פּוֹעל מהתקוּפה הקוֹדמת, מ“ימי הבּרוֹן”. בּעוֹדוֹ ילד עלוּ הוֹריו מתימן. עליית תימן של השנים ההן (לפני יוֹתר משלוֹשים שנה) היתה פּוֹנה אל ירוּשלים. הנער גדל, וַיבחר בּמוֹשבוֹת. עם גמר תקוּפת פּוֹעלי־הבּרוֹן נשארוּ בּעבוֹדה רק בּודדים ספוּרים. הוּא, התימני, דבק בּנוּ, בּפוֹעלי העליה השניה, ויהי לאחד מאִתנוּ. לאמוֹר, כּי היה חביב עלינוּ בּבן־שמן – זה מעט. מעוֹלם לא נזדמן לי לראוֹתוֹ בּקטטה עם מי שהוּא. פּוֹעל טוֹב, חבר טוֹב, נאמן לציבּור, להסתדרוּת, למפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן”, אשר עליה נמנה בּטרם היוֹת “אחדוּת־העבוֹדה”. את הדחקוּת והתלאוֹת ידע לשׂאת מאין כּמוֹהוּ. סבר־פּניו ונוֹעם־הליכוֹתיו לא עזבוּהוּ.

המרכּז החקלאי בּיהוּדה בּחר בּוֹ, עוֹד בּשנים שלפני המלחמה, להתישב בּעין־חַי. משוּם מה הסתלק הוּא אז מן הענין. אחרי כן נטרד עם משפּחתוֹ, רבּת־הטף, אל העיר. שימש בּמוֹסדוֹת הפּוֹעלים. בּכל אשר היה הִשְרה קוֹרת־רוּח, בּטחוֹן, חמימוּת. השׂיחוֹת החטוּפוֹת אתוֹ היוּ מפיקוֹת אמוּנים, רעוּת, אהבת־חיים ואהבת־אדם. דבריו על עניני משפּחתוֹ היוּ שוֹפעים זוֹך ועֶדנה. גם תלוּנה על המצב, כּשהיתה עוֹברת על דל שׂפתיו, היתה ניטלת ממנה מרירוּתה, פּרָטיוּתה.

הוּא דבק בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּיחסיה, בּמוּשׂגיה, דבק בּנאמנוּת וּבטוּב־שׂכל. קלט את העיקר, התפל לא דבק בּוֹ. מתוֹך רצוֹן להרחיק את הילדים מחיי הכּרך, החליט להתישב בּרמת־גן. מכר את הנַחלה שהיתה לוֹ בּירוּשה בּירוּשלים, רכש לוֹ מגרש והקים צריף, אחד הראשוֹנים בּגבעוֹת החוֹל של רמת־גן. בּשׂמחת אדם, הבּוֹנה קו לקו, המצרף גרגר לגרגר, היה מסַפּר לי על הפּרה הערבית שעלה לוֹ לרכּוֹש בּהלוָאה, על הילדים המסתגלים לעבוֹדה, על העבוֹדה המשוּתפת של המשפּחה כּוּלה, והרוּח הטוֹבה, הבּלתי־נעכּרת, שהיתה עוֹלה מתוֹך הדיבּוּרים האלה, היתה נוֹסכת רוּח אחרת גם על השוֹמע.

“מיטב האדם”. כּכה, אוֹ בּקירוּב, נאמר פּעם אצלנוּ. אכן, מיטב האדם.

אלוּל תרפ"ד.

---

בּמוֹעצת <אחדוּת־העבוֹדה> בּנחלת־יהוּדה

מאת

ברל כצנלסון

(י' בּטבת תרפ"ה)

אַזכּרה לחברים אשר נפטרוּ בּשמוֹנת החדשים שחלפוּ מימי ועידת עין־חרוֹד.

החבר לֶויצקי – מראשוֹני הפּוֹעלים, מהמשתתפים בּיצירת הקבוּצה מראשיתה, מכּוֹבשי הגליל, מהשוֹמרים הראשוֹנים, עוֹלם מלא של עֵרוּת וּמסירוּת אשר נפסק עתה בּנפלו חלל בּאַיֶלת־השחר.

החבר יוֹאל בּרֶגמן – חבֵרהּ של קבוּצת “אַחוה”, אשר הנחיתה את היסוֹד לכּיבּוּש הקיבוצי של העבוֹדה במוֹשבוֹת, חבר נאמן לקבוּצה עד ימיו האחרוֹנים. בכיבּוּש אדמת יעזוּר¹ להתישבוּת החקלאית על ידי הקבוּצה חלה וֹּמת.

החברה שׂרה לישַנסקי, אשר לא אחד מאִתנוּ זוֹכר את רגעי הַהֲקָלָה אשר הסַבּה לוֹ. השתתפה בּפיתוּח הענף של עזרה מדיצינית בּתוֹכנוּ מתחילתוֹ, לקחה חלק בּכיבּוּש תל־עדשים והיתה חבֵרה נאמנה לכל מה שהתרחש בּתנוּעתנוּ עד ימיה האחרוֹנים.

החבר משה שבח, הוּבא לארץ על ידי הוֹריו עם עלית תימן לפני עשׂרוֹת שנים. עזב את ירוּשלים והלך לחיי עבוֹדה, עבד בּיקב וּבמוֹשבוֹת, אחרי כן עבר לשמש בּמוֹסדוֹת שוֹנים של הפּוֹעלים. היה עֵר, חי, שילב את חייו בּתנוּעתנוּ וקלט אוֹתה בּנאמנוּת וּבמסירוּת. הוּא נבחר בּתוֹר חבר למוֹשב עין־חי, אוּלם נשאר בּעבוֹדה עירוֹנית ושימש בּמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת עד אשר נרצח בּדרך בּין יפוֹ לעיר־גנים².

ארבּעת השמוֹת האלה אוֹמרים מה רב העוֹשר הצפוּן בּתנוּעתנוּ. ואילוּ ידענוּ להעריך את החברים בּחייהם כּאשר בּהיעָדרם מאִתנוּ היוּ בּוַדאי הרבּה משתפּרים יחסינוּ. כּאשר אמר המלך הפּילוֹסוֹף מַרק אוּרליוּס: אילוּ היינוּ מתיחסים לכל פּעוּלה שלנוּ כּאל אחרוֹן מפעלנוּ היוּ כּל מעשׂינוּ מתעלים.

בּמשך הזמן הזה לוּקח מהתנוּעה הציוֹנית הסוֹציאלית גם מוֹרהּ הגדוֹל נַחמן סירקין³.

עד אשר נַעשָׂה מעט מאד כּדי להקים לוֹ יד ושֵם בּקרבּנוּ. ואם בּחוּץ־לארץ, בּתוֹך הקהוּת הגדוֹלה של המחשבה, כּבש נחמן סירקין אך מְתֵי מספּר של אוֹהבים וּמַעריצים, הנה ערכּוֹ בּתוֹר מוֹרה וצוֹפה לתנוּעתנוּ גדוֹל לאין ערוֹך. ישיבוֹת רבּוֹת צריך היה להקדיש להערכתוֹ וּלבירוּר אישיוּתוֹ. לא נוּכל לעשׂוֹת זאת כּאן בּמוֹעצה שנתכּנסה לפתוֹר את סבכי השאלוֹת המעשׂיוֹת של תנוּעתנוּ כּיוֹם, אוּלם “אחדוּת־העבוֹדה” לא תנוּח ולא תשקוֹט עד שתקים מצבת־רוּח לסירקין בּלבּנוּ, בּמחשבתנוּ וּבמוּשׂגינוּ. אין אנוּ זקוּקים לפיתוּח הקוּלטוּס האישי, להערצה אלילית, להפיכת האדם לאיקוֹנין, אוּלם את רוּחוֹ צריכים אנוּ לספּוֹג. בּה תוּכל תנוּעתנוּ למצוֹא משען רב־אוֹנים.

בּמוּבן ידוּע היה גוֹרלוֹ של סירקין בּתנוּעה כּגוֹרלה של “אחדוּת־העבוֹדה”, גוֹרל של סוֹלל דרך, אשר העיקר בּשבילוֹ לא המסגרת, כּי אם הרעיוֹן, המוּכן לקפיצוֹת־דרך, לשינוּיים וּלויתוּרים מתוֹך האינטוּאיציה של הרגָשת ה“מחר”. אישיוּתוֹ היתה הרבּה יוֹתר עשירה מאלה אשר תנוּעתנוּ הציבּוּרית רגילה לינוֹק מהם. הוּא לא יכוֹל היה להגבּיל את עצמוֹ בּתחוּם של מנהיג. אישיוּתוֹ היתה כּוּלה מקוֹריוּת, כּוּלה אגדה.

הוּא הכריז על הציוֹנוּת הסוֹציאלית, כּשהציוֹנוּת היתה כּל כּך רחוֹקה מכּל רעיוֹן של עבוֹדה וּמכּל חוּג של עוֹבדים, וּכשלַסוֹציאליזם היה כּל כּך זר כּל רעיוֹן של לאוּמיוּת. בּוֹ היתה האינטוּאיציה ההיסטוֹרית, הרוֹאה דברים בּטרם התגלוּ.

מסַפּרים, כּי בּנשף אחד חילק סירקין, כּדרך החידוּד העמוֹק הרגיל אצלוֹ, את כּל העוֹלם היהוּדי, בּינוֹ וּבין ז’יטלוֹבסקי. את כּל המציאוּת, את כּל הקיים בּעם היהוּדי, את הגוֹלה, את האידיש וכדוֹמה חילק לז’יטלוֹבסקי, ואת כּל הצפוּן בּעתיד, את כּל מה שעוֹד אינוֹ קיים בּמציאוּת – את ארץ־ישׂראל, תחיית השׂפה העברית וכוּ' – נטל לעצמוֹ. בּחידוּד זה מצאה לה בּיטוּי נכוֹן הוַיתוֹ האמיתית של סירקין. עלינוּ לעשוֹת את זכרוֹ לנחלת התנוּעה כּוּלה.

התכּוֹננוּת לועידוֹת ההסתדרוּת

הסמכתי בּכוַנה את דברי על הועידוֹת הקרוֹבוֹת בּהסתדרוּת (הכּללית והחקלאית) להרצאוֹת ולויכּוּחים על המצב בּהסתדרוּת וּבמוֹסדוֹתיה. זוֹהי כּיוֹם שאלתנוּ העיקרית. מכּל אשר נאמר כּאן נשמעה שַועת המצב. ואף את הועידוֹת הבּאוֹת אין להכין מבּלי רֶביזיה יסוֹדית של מצבנוּ.

ועידה כּללית של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל – לָאו מִלְתָא זוּטְרָתָא היא. בּועידוֹת אלה אנוּ משקיעים כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת־הנפש, שאין להוֹציאן לריק. ואמנם אי אפשר לוֹ לכינוּס אשר כּזה מבּלי אשר יחַדש משהוּ, מבּלי אשר יצעיד את המחשבה, מבּלי אשר ימַמש את הרצוֹן ואת הפּעוּלה. כּל ועידה אצלנוּ כּרוּכה בּהתנַערוּת חברתית רבּה, בּהתעוֹררוּת מחַנכת, מַצמידה, מַגבּירה. כּזאת היתה ועידת פּתח־תקוה: יִסוּד “אחדוּת־העבוֹדה”. כּזאת היתה ועידת חיפה: יִסוּד ההסתדרוּת. כזאת היתה הועידה השניה של ההסתדרוּת, לפני שנתיים. נַזכּיר רק בּקצרה את תוֹכן החלטוֹתיה: עיבּוּד חוּקת ההסתדרוּת, רעיוֹן חברת העוֹבדים להיקפוֹ וליסוֹדוֹתיו, ההצטרפוּת לאינטרנַציוֹנל המקצוֹעי, ההכרזה על שכוּנוֹת־עוֹבדים, עתוֹן ההסתדרוּת. בּבת־אחת הצעידה הועידה את ההסתדרוּת כּמה פּסיעוֹת קדימה.

ואילוּ היוּ הענינים בּהסתדרוּת הוֹלכים כּשוּרה, לא היינוּ מתקשים כּלל כּיוֹם בּשאלה: מה יהא תכנה של הועידה השלישית? הגשמתם של המעשׂים אשר החלטנוּ עליהם בּועידה הקוֹדמת היתה מעוֹררת ממילא צרכים חדשים, גוֹרמת למאמצים וּלמפעלים, וּמפַלסת את דרכּה של תנוּעת הפּוֹעלים. אילוּ היתה התקדמוּתנוּ בּמשך השנתַים בּתוֹר תנוּעה יוֹצרת וּמגַשמת עוֹלה בּד בּבד עם הבּעת רצוֹננוּ והחלטוֹתינוּ – כּי אז היינוּ ודאי עוֹמדים כּיום בּתוֹך ההתחלה של שכוּנת־עוֹבדים, והתחלה זוֹ היתה קוֹבעת את אפקיו המשקיים והחברתיים של הפּוֹעל העירוֹני, היינוּ בּאים לועידה עם עתוֹן, בּעל־דמוּת, אשר היה נוֹתן בּיטוּי לחיים הפּנימיים של הציבּוּר וּמסַייע להתגבּשוּתוֹ וּלחינוּכוֹ ההסתדרוּתי, והתביעוֹת הנוֹבעוֹת מאלה ההתחלוֹת היוּ בּאוֹת מאליהן, ותוֹכן הועידה היה מוּתוֶה על ידי המעשׂים אשר נעשׂוּ.

אך על התנוּעה עברו שנתַים קשוֹת מאד, קשוֹת בּכלל, וקשוֹת עוֹד יוֹתר מבּחינה זוֹ של הגשָמה. שנתַים ללא יצירה יִשוּבית חשוּבה. וּמצב זה של עמידה פּנימית הוּא הקוֹבע את הלָך־הרוּח של ציבּוּרנוּ, את הרמה המוּסרית ואת התוֹקף הסידוּרי. אפשר שתנוּעוֹת אחרוֹת יכוֹלוֹת להתקיים על טויית השלשלת האידיאוֹלוֹגית בּלבד, על תעמוּלה והַסבּרה, מבּלי כּיבּוּשים בּפוֹעל מַמש. אוּלם תנוּעתנוּ שוֹנה היא בּיסוֹדה. במרכּזה עוֹמד המפעל המגַשם, ההתישבוּת, יצירת משק־העבוֹדה. ואִם עברה עלינוּ שנה ללא אדמה חדשה, לפירוּרי התישבוּת, וּלשנה זוֹ קמה שנה של חוֹסר־עבוֹדה ויציאה, הרי מן ההכרח שלכל זה תהיינה תוֹצאוֹת. כּאן יש לבקש את המַפתח לכמה וכמה חזיוֹנוֹת שליליים בּמַחננוּ כּיוֹם.

אמרתי, בּמרכּז תנוּעתנוּ עוֹמדת ההתישבוּת. אם להבין את דבר ההתישבוּת בּמוּבנה הרחב והכּוֹלל: הכנסת המוֹנים לארץ, חדירה לעבוֹדה, קליטה בּכל ענפי המשק בּעיר וּבכּפר, כּיבּוּש נקוּדוֹת, קיוּם פּרוֹדוּקטיבי – הרי התישבוּת זוֹ מתגשמת אצלנוּ יוֹם יוֹם, אפילוּ בּשעה שאנוּ משתתפים בּעבוֹדת הקבּלן הפּרטי אוֹ עוֹבדים בּטַבּק אצל האִכּר. אוּלם התישבוּת בּמוּבנה המיוּחד אצלנוּ, בּמוּבן של יצירת משק־העבוֹדה – ראשית מַאוַיינוּ ותכליתם – היא הניתנת לנוּ בּצמצוּם, גם בּזמנים שאין “חוֹסר־עבוֹדה” ושיש “טבּק” וּבנין. להתישבוּת זוֹ עוֹמד כּל אחד מאִתנוּ בּ“תוֹר” ארוֹך. והתגַשמוּתה תלוּיה לא רק בּנוּ, בּכוֹח יצירתנוּ הפּנימי, כּאן, כּי אם בּכוֹח גוֹרמים רבּים מחוּץ לנוּ: בּכוֹח תנוּעתנוּ כּוּלה, בּכוֹח ההתעוֹררוּת הלאוּמית, בּמידת ההצטבּרות של הוֹן לאוּמי וקרקע לאוּמי, בּמידת האמצעים של “ארץ־ישׂראל העוֹבדת”. ונחוּץ לתנוּעה כּוֹח גדוֹל לא רק למען קיים את המכּסימוּם של הפּעוּלה ההתישבוּתית, כּי אם גם כּדי לקיים וּללַכּד עם התנוּעה את כּל אלפי הפּוֹעלים, אשר דרכּם למשק־העבוֹדה, בּכּפר אוֹ בּעיר אוֹ בּשכוּנת־העוֹבדים, היא ארוּכּה וּממוּשכה. לעינינוּ בּאים אנשים עם אידיאוֹלוֹגיה התישבוּתית, עם מַאוַיים התישבוּתיים, מבּלי אשר יהיה בּכוֹחם וּבכוֹחנוּ להגשימם בּשבילם דוקא. חוֹסר זה של הכנה נפשית למצב הצפוּי לחלוּץ בּארץ, מיעוּט פּעוּלה עצמית ישוּבית, ציפּיה ממוּשכה להתישבוּת אשר אינה בּאה – כּל זה מחַלחל בּנשמת הציבּוּר וּמוֹליד מבוּכה. והמפעלים המוּעטים הנעשׂים בּמשך הזמן, והחוּגים המוּעטים המתגַבּשים בּמשך הזמן, הנם יוֹתר מדי בּוֹדדים לעצמם, ואין ההתלכּדוּת הדרוּשה והניכּרת בּינם ובין כּל שאר הציבּוּר. וּמשוּם כּך אינם מאירים.

איני גוֹרס את הנוּסח הנשמע אצלנוּ לפרקים: חלוּקת הציבּוּר לחוּגים “הסתדרוּתיים” ו“אַנטי־הסתדרוּתיים”. חלוּקה זוֹ, אַן גְרוֹ, בּסיטוֹנוּת, לא תצדק. גם פּוֹשעי ההסתדרוּת מלאים מצווֹת כּרימוֹן. וגם הנאמנים בּיוֹתר לא תמיד יעמדוּ בּמבחן הקשה. לא הסתדרוּתיים ואַנטי־הסתדרוּתיים, אלא ההסתדרוּת כּוּלה לקוּיה, רפוּיה.

אַל נא יגלוּ בּדברַי פּנים שלא כּכּוָנה. כּשאנוּ קוֹבלים על מצב תנוּעתנוּ, אין אנוּ מתכּוונים בּזה להפחית בּערכּה. אילוּ היינוּ מוֹדדים את כּוֹח המעשׂה של הסתדרוּתנוּ בּמידת תנוּעוֹת אחרוֹת, לא היה לנוּ להתבּייש. אחד מרַבּי המדינה בּאנגליה אמר פּעם לוייצמן, שאילוּ היתה אנגליה זקוּקה לכספּי־התנדבוּת לא היתה מגיעה למַה שהגיעה קרן־היסוֹד. אוּלם אין אנוּ מוֹדדים את עצמנוּ עם אחרים, כּי אם עם צרכינוּ. אילוּ היתה ההסתדרוּת מכילה בּקרבּה כּוֹחוֹת של יצירה וּדביקוּת פּנימית לא יוֹתר מאשר תנוּעוֹת אחרוֹת, לא היינוּ מַרחיקים לכת. הסתדרוּתנו אינה יכוֹלה לפעוֹל בּכוֹח כּפיה חיצוֹנית, ותפקידיה לא יוּכלוּ להימָלא מבּלי התלכּדוּת אַמיצה. ומשוּם כּך אנוּ חשים כּל כּך בּמַה שחָסר לנוּ.

על ליקוּיי ההסתדרוּת סיפּר לנוּ אתמוֹל רמז, היוֹם – הרצפלד. אינני יוֹדע אם יש בּינינוּ מי שיוּכל להבּיע את העָקָה כּמוֹ שהיא. עד מה חסרה הזיקה בּין היחיד וּבין הכּלל, בּין הקיבּוּץ המשקי וּבין המוֹסד ההסתדרוּתי, עד כּמה חסרה ההבנה, קבּלת החוֹב והעוֹל של התנוּעה.

זהו ליקוּי כּללי בּהכּרת הרוֹב, בּיחסיו האוּטיליטַריסטיים של הציבּוּר אל מוֹסדוֹתיו, בּאי־הרצוֹן אוֹ בּאי־היכוֹלת להשׂיג שה“מוֹסד” אינוֹ דבר־מה מן החוּץ, שפּשעי המוֹסד וליקוּייו נוֹבעים בּרוּבּם מתוֹך אי־יכלתוֹ של הציבּוּר, מתוֹך רפיוֹנוֹ, מתוֹך התנַכּרוּתוֹ. וּמשוּם כּך אפשרי אצלנוּ מפּעם לפעם, שבּשעה שנעשׂים מעשׂים החוֹתרים תחת ההסתדרוּת, תחת הציבּוּר כּוּלוֹ, אין הכּוֹח בּידי בּאי־כּוֹח הכּלל להגן על הכּלל, כּי אין הכּלל מבין את חוֹבתוֹ לעצמוֹ. וּבשעה שבּאי־כּוֹח הציבּוּר נאלצים להגן בּתוֹקף על עניני ההסתדרוּת בּפנים, על עניני הכּלל מפּני חלק ממנוּ, אין העזרה, אין ההד, אין המשען החברתי. וּמשוּם שבּמצב זה מתגלה החוּלשה המוּסרית של ההסתדרוּת, לפיכך נַעשׂית המלחמה עצמה כּל כּך קשה, ממוּשכת, חסרת תוֹקף. ואין לך דבר המַגבּיר את הדמוֹרליזציה הפּנימית בּציבּוּר כּחוּלשה זוֹ של הציבּוּר. וזהוּ המצב הנוֹתן רשוּת לאמוֹר: כאשר אמר היוֹם טבּנקין, כּי אין דין בּהסתדרוּת. לאמוֹר: אין כּוֹח בּהסתדרוּת להעמיד את הדברים על שוּרת הצדק. וכל זה מפּני שהציבּוּר הכּלוּל בּהסתדרוּת אינוּ נוּתן מכּוֹחוֹ לשליחיו.

מצב זה של חוֹסר קשרים אמיתיים בּין הציבּוּר וּבין שליחיו, של פּסיביוּת חברתית בּציבּוּרים גדוֹלים – מצב זה הוּא המביא להתמוֹטטוּת פּנימית בּהסתדרוּת. וּמצב זה הוּא המֵקֵל כּל כּך תחיבת יתדוֹת בּגלגלי ההסתדרוּת, הוּא המאַפשר למי שרוֹצה לתלוֹת את תקווֹתיו בּכל ספינה חדשה, שתביא ל“שינוּי הכּוֹחוֹת” והיחסים בּהסתדרוּת. נמצא לאפשר לפסוֹל החלטוֹת וּמעשׂים על יסוֹד מצב־רוּח של תקווֹת לשינוּיים אשר יבוֹאוּ. האם לא היה בּזה אחד הגוֹרמים העיקריים למלחמת הבּחירוֹת, הנבוּבה והנוֹאשה, למוֹעצוֹת העירוֹניוֹת בּקיץ הזה? מלחמה חסרת כּל תוֹכן מוּסרי ועיוּני, מלב ההתנגדוּת למציאוּתוֹ של “רוֹב” פּעיל בּתוֹך ההסתדרוּת.

העבוֹדה בּהסתדרוּת חדלה להיוֹת פּוֹריה. אפשר שיש מוֹסדוֹת אשר ניצלוּ עוֹד מן המצב הזה. מוֹסדוֹת המַמשיכים את פּעוּלתם מבּלי הפרעוֹת יתירוֹת. אוּלם מסוּפּקני, אם גם בּתוֹכם יש מקוֹם לפעוּלוֹת שיש בּהן מן החידוּש, מגילוּי האיניציאַטיבה. בּאשר לזה דרוּש אויר אחר. והאויר הזה חסר לגמרי בּאוֹתם המוֹסדוֹת, אשר על פּי מַהוּתם צריכים הם להיוֹת המַדריכים, המכַוונים, המחדשים. שם מוּרגשת האינֶרציה שבּאוֹנס. פּחוֹת ממי שהוּא אזלזל אני בּדאגה השׂוֹררת אצלנוּ לשמירת שלוֹם־הבּית בּתוֹך ההסתדרוּת. את השלוֹם הפּנימי חוֹשב אני לתנאי חשוּב לשלימוּתוֹ וּלעָצמתוֹ וּלכוֹח פּעוּלתוֹ של כּלל־הפּוֹעלים. אוּלם אם שלוֹם זה משמש לא לקידוּם הפּעוּלה, להגבּרה ולאינטֶנסיפיקַציה של התנוּעה, כּי אם להזנחה, לפּסיביוּת ולדחיה – הרי זה מחיר יקר, אשר אינוֹ מוֹביל כּלל למטרה.

יש אוֹמרים לנוּ: משוּם שרדפתם תמיד שלוֹם, משוּם שהלכתם בּדרך של ויתוּרים – משוּם כּך לא השׂגתם את המטרה והחלשתם את ההסתדרוּת. והנה ראינוּ השנה נסיוֹן אחר, ואף הוּא לא הביא מַרפּא בּכנפיו. אם בּמוֹסדוֹת המרכּזיים שוּרה תמיד הדאגה לשלוֹם־בּית, הרי בּמוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת נטוּשה המלחמה בּין האגפּים. מה נתנה היא? איזה אויר־עבוֹדה נוֹצר שם, וּמַהי העזרה של הציבּוּר העירוֹני, העוֹמד כּל כּך קרוֹב למוֹעצוֹת, מַהי הגנתוֹ על מוֹסד־נבחריו?

לפני ימים מוּעטים נזדמַנתי לנשף של חברי “אחדוּת־העבוֹדה” בּירוּשלים. פּרק מיוּחד הקריאוּ שם מתוֹך העיתוֹן ההיתוּלי: פּרוֹטוֹכּוֹל של ישיבת־המוֹעצה. הנה תעוּדה. עדוּת למצבנוּ, לרמת חיינוּ החברתיים. איך אפשר היה שציבּוּר חי (וציבּוּר של פּוֹעלים!) יגיע לידי התקלסוּת כּזאת בּעצמוֹ? האוּמנם אבד לפוֹעלי ירוּשלים רגש־הכּלימה? איני מַאמין. אבל חסר ודאי חוּש־ההתקוֹממוּת, רגש האחריות ההדדית על הקלוֹן הציבּוּרי. וּמשוּם כּך הוּא הוֹלך ונעשׂה ל“מנהג־העוֹלם”, לאחת מצוּרוֹת קיוּמנוּ. לפנים בּינינוּ, כּשהיה משׂתרר אויר כּזה, מַחניק וּמבַייש, היה צוֹמח מתוֹכנוּ הכּוֹח המתקוֹמם והגוֹאל. כּיוֹם אין מתקוֹמם, אין מציל מן הפּעיטוּת האַפסית הזאת, המרוֹששת את חיינוּ וּמסרסת את תכנם. וּפעיטוּת מַבאישה זוֹ עוֹלה בּלוּלה יחד עם מפעלינוּ ויצירוֹתינוּ. ואפשר שההתקוֹממוּת האישית שכּוֹחה היה גדוֹל בּעוֹד היינוּ ציבּוּר קטן, אין כּוֹחה יפה כּיוֹם. הפּסיביוּת החברתית גוֹרמת לאי־הבחנה: כּל תביעה וכל מלחמה יכוֹלה להתפּרש כּענין של “צד” כּ“פניה”, כּדבר־“מפלגה”. מי חייב להאזין לתוֹכן הדברים, כּדי לדעת על מה אתה נלחם, גם כּשאתה מדבּר מעל בּמת־מפלגה, בּשליחוּת של חברים למפלגה? קהוּת חברתית זוֹ היא בּעוֹכריה של ההסתדרוּת.

וּמצב זה בּציבּוּר הוּא שגרם לכך, שחלק גדוֹל מהחלטוֹת הועידה השניה לא הוּצאו לפּוֹעַל, לא הוּחַל להוֹציאן לפּוֹעל, עד היוֹם. לא מחוֹסר־רצוֹן מצד חברינוּ בּמוֹסדוֹת, כּי אם מפּני התנאים האכזריים של עבוֹדתנוּ. נתגשמוּ ההחלטוֹת, הדוֹרשוֹת פעוּלוֹת פוֹרמַליוֹת: ההצטרפוּת לאַמשׂטרדם, עיבּוּד התקנוֹת, אִישוּר החברוֹת וכוּ'. אוּלם המפעלים הדוֹרשים מַאמצים מרוּבּים, הענינים הפּוֹגעים בּ“ספֵירוֹת־ההשפּעה”, אלה נמצאים בּמצב של עמידה. ואסוּר גם להתאוֹנן. אם תקבּוֹל על הטֶמפּוֹ אשר בּו מתנהל אצלנוּ ענין שכוּנת־העוֹבדים, אוֹ ענין העתוֹן, טמפּוֹ אשר יש בּוֹ כּדי הַכשלת הענין כּוּלוֹ, יאמרוּ לך, כּי ל“אחדוּת־העבוֹדה” יש ענין מיוּחד להציג את האחרים כּשוֹללים וכמעכּבים.

בּתוֹך תנאי עבוֹדתנוּ כּל מי שבּא לעכּב אינוֹ נזקק לעמדה שוֹללת, גלוּיה ואמיצה. בּמכוֹנתנוּ הכּבדה, בּרצוֹננוּ התדיר לגַשם את הדברים מתוֹך הסכּמה, מבּלי פּגיעה בּ“אינטרסים”, מַספּיק קצת אי־רצוֹן, קצת זלזוּל, כּדי לעכּב. אין קל אצלנוּ מלעכּב את המעשׂה.

בּאיזה תנאים עוֹבדים אצלנוּ: שאלת משלחת לחוּץ־לארץ נדוֹנה מדי פּעם בּעשׂרוֹת ישיבוֹת, והענין אינוֹ זז. והחלטה, כּשהיא מתקבּלת, כּלוּם היא מחַייבת? יש תמיד אפשרוּת לעכּב החלטה, גם מבּלי לבטלה בּאוֹפן רשמי.

אצלנוּ אפשרי הדבר, שסניף של מפלגה הנמצא בתוֹך ההסתדרוּת יוֹדיע בּמוֹעצה, כּי הוּא טרם החליט אם שביתה נגד “סוֹלל־בּוֹנה” מוּתרת אוֹ אסוּרה. שמא חוֹשבים אתם, שכּכה סוֹברת מפלגה “אוֹפּוֹזיציוֹנית”? לא, כּכה נוֹהגים אנשים, שחבריהם נוֹשׂאים בּאחריוּת ההסתדרוּת וּבהנהלת “סוֹלל־בּוֹנה”. תעיד על זאת, תגע בּזאת, והרי אתה נוֹגע בּ“מפלגה”, אתה הוֹרס את המינימוּם הזה של שלוֹם, אשר בּלעדיו אין לך כּלל אפשרוּת של פּעוּלה בּתוֹך כּתלי המוֹסד.

היש להסבּיר, עד מה כּל זה ממוֹטט את האֵמוּן הפּנימי, עד מה זה עוֹשׂה את עבוֹדתנוּ בּכלל דלה וּזעוּמה, עד מה זה כּוֹבל את גילוּי המחשבה היוֹצרת בּהסתדרוּת?

שינוּי המצב בּהסתדרוּת לא יבוֹא אלא מתוֹך שינוּי בּהכּרת הציבּוּר, מתוֹך שינוּי נמרץ בּמידת עֵרוּתוֹ החברתית, המציאוּת הנוֹכחית, של מספּר גוּפים ציבּוריים, אשר בּאֵי־כּוֹחם נוֹשׂאים בּאַחריוּת ההסתדרוּת, מי למֶחצה, מי לִשְליש וּמי לִרְביע, וּמסביב להם ציבּור גדוֹל, המסתפּק פּעם בּשנה בּהשתתפוּת בּבּחירוֹת, מבּלי לעמוֹד בּקשרים ישרים ואַקטיביים עם שליחיו, מבּלי להבּיע מפּעם לפעם בּרמה את עמדתוֹ – מציאוּת זוֹ לא תקיים הסתדרוּת פוֹעלת ויוֹצרת. כּוֹחה של ההסתדרוּת הוּא בּמידה שהיא חיה בּהכּרת חבריה, בּמידה שהיא מרכּזת סביבה את האֵמוּן ואת האהבה ואת התקווֹת של חבריה; וּמבּלי הגבּרת יחסים אלה וחיים פּעילים בּהסתדרוּת, אין לקווֹת לשוּם תוֹצאוֹת טוֹבוֹת מהועידה הבּאה. שאלוֹת חיי ההסתדרוּת צריכוֹת להיוֹת מוּצאוֹת מתוֹך כּתלי המוֹסדוֹת אל קהל החברים, ואז תיבָּרא ממילא ההכּרה, שההסתדרוּת אינה לא קנוּניה, לא פֶדֶרציה ולא קוֹאַליציה של מפלגוֹת, אלא הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית של ארץ־ישׂראל.

בּזה אני רוֹאה את מרכּז הענינים של הועידה הבּאה ושל ההכנוֹת לועידה: חידוּש היחסים בּין הציבּוּר והסתדרוּתוֹ, הכנסת אלפי חברים לתוֹך האחריוּת המַמשית על גוֹרל ההסתדרוּת.

על הועידה לבַצע את מבנֶהָ של “חברת העוֹבדים”. עד עתה הגענוּ לאישוּר רשמי־חוּקי, מעתה צריך לגשת לאִרגוּן משקי־חברתי. כּל שאלוֹת החוּקה של חברת העוֹבדים וּבנוֹתיה, כּל הערעוּרים והתיקוּנים, תקנוֹת תּאיה היסוֹדיים (הקבוּצה, המוֹשב) וזיקתם לחברה, החוזים עם המוֹסדוֹת המיַשבים – כּל אלה צריכים להיבּחן וּלהיבּדק בּועידה וּלקבּל ממנה את אישוּרם המוּחלט והאוֹטוֹריטֶטי. מוּבן, שאם תעוּדה זוֹ תוּטל על הועידה הרי תחייב היא את עבוֹדת־בּירוּר יסוֹדית מוּקדמת, בּחוּגים מצוּמצמים וּבציבּוּר הרחב. והבּירוּרים האלה עם גמר האישוּרים בּועידה צריכים להסתיים בּהגשמת מפעלנוּ ההתישבוּתי־ההסתדרוּתי: יצירת ההוֹן של חברת “ניר”, אשר יעשׂה אוֹתה לכוֹח ריאַלי מיַשב.

אין לי מלים להבּיע את החשיבוּת שאני מיחס לענין זה. מַרבּים אצלנוּ לדבּר על “תכנית” ולתבּוֹע “תכנית” וּמחליפים תכניוֹת פּרטיוֹת־טֶכניוֹת בּשאלוֹת התכנית הכּללית של ההתישבוּת המַעמדית. והתכנית הכּללית היא הנתוּנה בּרעיוֹן של חברת־העוֹבדים. אוּלם מה כּוֹחה של התכנית החברתית, אם לא ניצוֹר למַענה את המנוֹף, את הכּלים? את רוֹב מוֹסדוֹתינוּ שיצרנוּ בּעמלנוּ וּבעָניֵנוּ וּבתקווֹתינוּ הגדוֹלוֹת אנוּ משאירים בּמצב של דלוּת ודלדוּל. בּמצב זה תִצדק נגדם כל בּיקוֹרת. הלא אנחנוּ איננוּ מאַפשרים להם למלא את תעוּדתם. ואף איננוּ מבינים זאת.

אנוּ מלאים תביעוֹת ל“מַשבּיר”, ל“סוֹלל־בּוֹנה”, מבּלי שנתן להם אפילוּ את התוֹכן. וסימן רע יהא לנוּ אם בּדרישה להגבּרה כּספּית של מוֹסדוֹתינוּ לא יראוּ “תכנית”. אם דרישה זוֹ לא תדבּר אל לב הציבּוּר.

אנוּ נמצאים עכשיו בּציוֹנוּת, בּישוּב בּמצב של נתקפים. לא אדבּר עכשיו על עֶרכּה המוּסרי והישוּבי של התקפה זוֹ, אוּלם נגדה אין די בּמלחמת־מלים וגֶ’סטים. כּוֹחנוּ בּמלחמה זוֹ הוּא בּיצירתנוּ המשקית והחברתית. אנחנוּ, אנשים מחוּסרי־אמצעים, בּעלי שאיפוֹת “אוּטוֹפּיסטיוֹת”, אשר כּל המעלוֹת המנוּיוֹת בּאנשי ה“איניציאַטיבה” הפּרטית אינן בּנוּ, אנוּ יכוֹלים לחַייב רק בּכוֹח יצירתנוּ המשקית.

וּמשוּם כּך רוֹאה אני שזוֹהי השעה האחרוֹנה ליצירת חברת ההתישבוּת שלנוּ. אין לנוּ להשהוֹת יוֹתר.

בּגמר אִרגוּנה של “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה וּבריכּוּז ההכּרה והמאמצים לבנינן רוּאה אני את תכנה העיקרי של הועידה.

ונוֹסף לזה: הַבראַת האַפַּרט ההסתדרוּתי. יש לעשוֹת את המכוֹנה ההסתדרוּתית לבת־פּעוּלה. אנשים למוֹסדוֹת־הפּעוּלה צריכים להיבּחר לא על פּי “גזעים” ולא על פי משקל פּרוֹפּוֹרציוֹנַלי, כּי אם על פי מקוֹמם וערכּם בּעבוֹדה. ואנשים צריכים להיבּחר בּרוֹב ולא בּהסכּמים, הנוֹבעים לא מטיב העבוֹדה, כּי אם מתוֹך “יחסים”. ההסתדרוּת צריכה להתנהל על ידי רוֹב אַחראי, בּין אם הרוֹב הזה הוּא שלנוּ אוֹ של אחרים. המסוֹרת של אנגליה והרצוֹן החזק השׂוֹרר בּה לשלטוֹן יציב, בּר־פּעוּלה, נשען על רוֹב קבוּע, יכוֹל, כּמדוּמה, ללַמד גם אוֹתנוּ.

רוֹב כּזה צריך להיוָצר בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים אם בּדרך של הצטרפוּת מאוֹת חברים אַקטיביים חדשים ל“אחדוּת־העבוֹדה”, אם בּדרך של הקמת מפלגה ציוֹנית־סוֹציאלית מאוּחדת מכּל הכּוֹחוֹת הראוּיים לכך. זאת יגידוּ לנוּ הימים הבּאים והמעשׂים הבּאים. אוּלם בּרוּר, שרק רוֹב אשר כּזה יִגאל את ההסתדרוּת מחוּלשתה.

אני דן פּה על פּרטי שאלוֹת הועידה של ההסתדרוּת. עוֹד יהיה פּנַאי לכך. ודאי נַקדיש תשׂוּמת־לב מרוּבּה בּועידתנוּ לשאלוֹת הפּוֹעל בּמשק הפּרטי, לשאלת בּרית פּוֹעלים עברים־ערבים בּארץ, להַתְוָיַת הדרכים לעבוֹדתנוּ התרבּוּתית, אוּלם את נקוּדת הכּוֹבד יש לראוֹת בּהגשמת הסוּבֶרֶניוּת של ההסתדרוּת והבאת חוּגים רחבים בּציבּוּר לידי חיים הסתדרוּתיים אַקטיביים.

דברים בּויכּוּח

אי אפשר שלא לעמוֹד על חזיוֹן אחד שנתגלה אצלנוּ הפּעם בּויכּוּחים. השאלוֹת הנדוֹנוֹת בּמוֹעצת “אחדוּת־העבוֹדה” נוֹגעוֹת לא רק לצירים אוֹ לחברים. הדברים נוֹגעים לחייהם ממש של אלפים בּפוֹעלי ישׂראל. וּמשוּם כּך אין להעלים ניגוּדים, להסתירם בּקפלי־התנוּעה, ואין כּלל להצטער על שדעוֹת מתנַגדוֹת מוּבּעוֹת אצלנוּ בּגילוּי גמוּר וּבחריפוּת. יש ויש להצטער על פּליטוֹת־הפּה, שאינן מוֹסיפוֹת לא לויכּוּח ולא למַבּיעים. אוּלם יוֹתר מאשר דיבּוּרים בּלתי־נאוֹתים פּוֹגעים בּי דברים, אשר אין בּהם משוּם פּגיעה אישית, אבל הטוֹן הפּנימי שלהם מקים חַיִץ. עוֹמד אתה על הבּמה עם חברים, העוֹבדים, כּמדוּמה לך, יחד אִתך בּאוֹתה החזית ממש, והם רוֹאים משוּם מה צוֹרך לדבּר אליך כּאל אוֹיב, כּאל זר.

מאַיִן טוֹן זה בּבירוּרנוּ? מה מחייב אוֹתוֹ? האוּמנם מתחבּא מתחתיו בּאמת הבדל יסוֹדי בּתפיסת עניני החיים? אוֹ זהוּ רק מֶטוֹד, אמצעי של הסבּרה?

רוֹאה אני את הנטיה לזלזל בּהערכת קנינים יסוֹדיים לשם הדגָשת הרצוּי להדגיש. מה הן, למשל, הטענוֹת של חוֹסר־תכנית וחוֹסר־דרך? ודאי חסר לנוּ הרבּה מאד לדעת, בּמוּבן המשקי והטכני. וכל עבוֹדתנוּ הישוּבית הנָה חיפּוּש בּלתי־פּוֹסק. וּוַדאי עוֹד נעמוֹד רבּוֹת לפני כּל מיני שאלוֹת של תכניוֹת פּרטיוֹת: מהלכוֹת בּינינוּ תכניוֹת של א. יפה, של לֶבקוֹביץ, של סוֹסקין וכוּ', אוּלם היש לערבּב תכניוֹת אֵלוּ, המשתנוֹת מפּעם לפעם עם השתנוֹת תנאי העבוֹדה הישוּבית, ואשר צמיחתן ושינוּייהן תלוּיים יוֹתר מהכּל בּהתקדמוּתנוּ המשקית, – היש להחליף אוֹתן בּמוּשׂג של תכנית ישוּבית־סוֹציאלית, של דרך התנוּעה? אנחנו כּוּלנוּ מַאזינים בּהקשבה לכל המבקר את דרכּנוּ וּמגלה את ליקוּייה. אוּלם מה ערכּה של הַאשָמה זוֹ בּחוֹסר־דרך? האם צמיחה זוֹ של מוּשׂגים חברתיים בּתוֹך תנוּעת־הפּוֹעלים בּארץ, מוּשׂגי העבוֹדה וההסתדרוּת, היחסים למשק הלאוּמי ולמשק הפּרטי, לכּפר ולעיר, להוֹן הלאוּמי וּלקרקע לאוּמית, לעליה וּלהתישבוּת – אינה מהוַה דרך? האם תנוּעה אשר בּיקשה את הדרך להוֹציא את הקבוּצה מבּדידוּתה וּמיחידוּתה ולעשׂוֹת את משק־העבוֹדה הבּוֹדד לנחלתוֹ של כּלל־המעמד, התנוּעה המאַחדת את הפּוֹעל בּמשק הלאוּמי וּבמשק הפּרטי, העמֵלה להקים את חברת־העוֹבדים כּרשוּת אחת, מאוּחדת, שליטה בּרכוּשה, מתרחבת וכוֹבשת ענפי פעוּלה והשפּעה – האם תנוּעה זוֹ “מסתפּקת בּמַה שיש לה”, הנָה “מחוּסרת־דרך”? האם למבנֶהָ המַקיף, המשקי־המעמדי, של ההסתדרוּת, עם מוֹסדוֹתיה ועם כּיווּנם, עם האפקים החבוּיים בּתוֹכם, העתידים להיגָלוֹת עם כל גידוּל ועם כּל התבּצרוּת – האם לזה לא יקָרא דרך? מַהי איפוֹא הדרך? הדאגה לביצוּר המוֹסדוֹת, לפיתוּחם, להרחבתם, – הגבּרת יכלתם הכּספּית, למשל, כּל אלה הם “קטנוֹת”, והדרישה היא: מדוּע אין בּנק הפּוֹעלים נוֹתן לנוּ פֶּרספֶּקטיבה של הפּעוּלה הכּספית הגדוֹלה לתנוּעה? בּכוֹח מה תינתן הפּרספּקטיבה הזאת, האם בּשם המפוֹרש של סכֵימה הגיונית חטוּבה? מה קל מאשר להציג פּרספּקטיבוֹת לבּנק־הפּוֹעלים, ל“המשבּיר” וּל“סוֹלל־בּוֹנה”, וּמה קשה לרתוֹם את עצמנוּ ואת הציבּוּר כּוּלוֹ בּעוֹל קיוּמם. מה קשה לחַנך כּל ציבּוּר, ואפילוּ ציבּוּר של פּוֹעלים, ליחסי קרבה והתנדבוּת מַתמידה למפעלי־הכּלל, לשם הפּרספּקטיבוֹת, לשם העתיד לבוֹא – זאת יכוֹלנוּ, כּמדוּמה, ללמוֹד עד הנה. אבל יוֹתר מזאת למדנוּ: מה קשה לעוֹרר אפילוּ בּקרב החברים העֵרים, האַקטיביים בּקיבּוּציהם, את כּשרון הפּעוּלה למען המפעלים הכּלליים של הציבּוּר הקרוּיים “מוֹסדוֹת”. אילוּ היינוּ מצליחים להגבּיר את הכּרת עניני הכּלל וּמפעליו בּקרב הציבּוּר, אילוּ היינוּ מצליחים לעשׂוֹת את היחסים ההדדיים שבּין הציבּוּר למוֹסדוֹתיו יוֹתר עמוּקים, יוֹתר חמים, יוֹתר אנוֹשיים – כּי אז היוּ הפּרספּקטיבוֹת האמיתיוֹת מתגלוֹת מאליהן, וּלמעשׂה, ולא רק בּתוֹר סכֵימה של תכנית.

וּמַהי הנטיה הזאת להוֹציא יתד אחת מתוֹך כֹּל תנוּעתנוּ, ולוּ גם היתד החשוּבה בּיוֹתר – את ההתישבוּת הקיבּוּצית, ולתלוֹת עליה את כּל משׂא התנוּעה, צרכיה וחוֹבוֹתיה? כּלוּם ינָתנוּ הדברים להיתלוֹת? כּלוּם בּידינוּ כּיוֹם לעשוֹת את הקיבּוּץ הישוּבי לדרך האחת של ציבּור הפּוֹעלים כּוּלוּ?

אפשר כּי יִצדק כּל מי שיבחר לוֹ את פּינת־עבוֹדתוֹ, אם גדוֹלה ואם קטנה, ויראה בּה את חַזוּת־הכּל. הגשמת הסוֹציאַליוּת מציגה לפנינוּ שאלוֹת עמוּקוֹת, שאלוֹת מוּסריוֹת נוֹקבוֹת בּחיי האדם, המשפּחה, החברה, החינוּך, שאלוֹת טֶכניוֹת יסוֹדיוֹת בּחיי המשק, ויש מקוֹם לאינז’ניר, לאַגרוֹנוֹם, למוֹרה, לחבר־הקבוּצה להתרכּז בּעבוֹדתוֹ וּלהתעמק בּה. אוּלם אם ההתרכּזוּת וההתעמקוּת בּכל פּעוּלה חלקית – לגבּי היקף התנוּעה כּוּלה – מחייבת להוֹריד את כּל השאר למַדרגה של טפל – מה תביא לנוּ אזי הַעמָקה זוֹ, אם לא פּירוּר התנוּעה לחלקיה? להעמקה זוֹ, הרוֹדפת אחרי ה“עיקר”, המבקשת ונאחזת רק בּ“תמצית”, מבּלי להעריך את ערך האויר אשר בּוֹ נעשׂית פּעוּלתנוּ, את ערכּם של המכשירים וּכלי־העבוֹדה, אשר בּאמצעוּתם אנוּ פּוֹעלים, יש לאמוֹר מה שאמר המדינאי להוֹגה־הדעוֹת: הַרשה לי להיוֹת שטחי קצת. סידוּר החיים הציבּוּריים – הנהוּ ענין של צוּרוֹת, של מסגרוֹת־פּעוּלה, של “מוֹסדוֹת”. הרוֹצה להאציל מתכנוֹ על דפוּסי־חיים אלה, אַל יזלזל בּהם, ואל יבקש להציג את התוֹכן כּניגוּד לצוּרה.

אפשר להבין את חבר־הקבוּצה, אשר לוֹ צוֹרך נפשי לראוֹת בּקבוּצה, ולפעמים בּקבוּצתוֹ דוקא, את הכּל. לא רק לעצמוֹ וּלחייו ולפעוּלתוֹ, כּי אם לראוֹת בּזה גם את כּל התוֹכן והעיקר של תנוּעתנוּ, של מפעלנוּ הישוּבי. רשאי גם אדם משלנוּ, הנמצא בּתוֹך מוֹסדוֹת התנוּעה וההתישבוּת, לראוֹת בּקבוּצה את הגרעין המַצמיח של חברתנוּ העתידה. אך כּלוּם רשאים אנוּ, הציבּוּר כּוּלוֹ, לשכּוֹח את הסוֹבב אוֹתנוּ, להתעלם מן העליה וּמחיי הפּוֹעל, להגזים על כּוֹח הקליטה של משקנוּ הקיבּוּציים ועל מידה יצירתנוּ הישוּבית, וּלהסתלק מלשלב יוֹם יוֹם את תנוּעתנוּ הקיבּוּצית בּחיי הפּוֹעל בּאשר הוּא? כּלוּם אפשר לנוּ להביא כּיוֹם את רעיוֹן הקבוּצה לכל פּוֹעל, כּפתרוֹן תכוּף לכל שאלוֹתינוּ, כּפתרוֹן הניתן להתגשם מיד, ועל יסוֹד זה להסתלק מכּל השאר? כּשאני לעצמי הנני נוֹטה לחשוֹב שדרך החיפּוּש הקבוּצתי עלוּלה להכניס דבר־מה חשוּב גם לחייו של הפּוֹעל בּמשק הפּרטי. מבּחינה זוֹ הנני מעריך בּיוֹתר את הנסיוֹן של גדוּד־העבוֹדה לחדוֹר לתוֹך המשק הפּרטי. אוּלם אני מעריך בּאוֹפן שוֹנה לגמרי את הכּיבּוּשים המעשׂיים של המפעל הקיבּוּצי, מאשר את סערת־המלחמה של האידיאוֹלוֹגיה הקיבּוּצית. אני כּוֹפר בּהחלט, כּי הקבוּצה זקוּקה למען הצלחתה לאַתמוֹספירה אשר כּזאת.

אנוּ עוֹמדים זאת השנה השש־עשׂרה בּתנוּעה הקבוּצתית. התחילה בּששה חברים, בּיצירה כּיתתית ואינדיבידוּאַליסטית. כּיוֹם היא חוֹבקת זרוֹעוֹת הארץ. גם הרעיוֹן של איחוּד ארצי של כּל המשקים הקיבּוּציים נישׂא בּאוירנוּ וּמבקש את האפשרוּת לקרוֹם עוֹר וּבשׂר. וכל זה הוּשׂג לא בּדרך של “מלחמה” קבוּצתית ולא בּדרך של התבּדלוּת הקבוּצה מתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. בּימיה הראשוֹנים היתה אמנם הקבוּצה הוֹפעה בּלתי מוּבנת לרוֹב הציבּוּר, אוּלם היא לא פּגשה מעוֹלם התנגדוּת, ואף היא לא טיפּחה בּקרבּה יחסי־התבּדלוּת וּפוּלחן של יִחוּד. וּבמידה שבּתוֹך הקבוּצה גוּפה היוּ מתגלים חזיוֹנוֹת של התיחדוּת והתנַשׂאוּת, של סלסוּל עצמי וּשׂביעת־רצוֹן פיליסטרית היינוּ אנחנוּ, הניצבים פּה היוֹם, בּין המרגישים בּיוֹתר את הליקוּיים האלה, העוֹמדים על ההפסד המעשׂי והמוּסרי הכּרוּך בּהם לקבוּצה ולציבּוּר, מתוֹך הכּרת הזיקה העמוּקה של המפעל הקבוּצתי לתנוּעת־הפּוֹעלים כּוּלה. מה קרה איפוֹא בּהלָך־העבוֹדה אשר חִייב לשנוֹת מעכשיו את יחסנוּ זה? מַהוּ הצוֹרך בּיחוּד הקבוּצה, הצגתה לעוּמת השאר, לעוּמת ה“מוֹסדוֹת”, לעוּמת תנוּעת הפּוֹעלים בּכלָלוּתה? לא עניני התנוּעה הכּללית ואף לא עניני הקבוּצה אינם דוֹרשים זאת כּלל. אפשר שמבּחינה פּסיכוֹלוֹגית יש בּזה נוֹחוּת ידוּעה להכריז על “מפלגה קבוּצתית”. זעֵיר פּה זעֵיר שם כּבר נישׂאים הדברים בּאויר, אם כּי לא תמיד מוּבּעים הם בּפירוּש. יש חוֹשבים, כּנראה, כּי בּזה תינתן לנוּ ה“תכנית” המבוּקשה. אוּלם לי נראה, כּי דוקא עמדה זוֹ, הנוֹחה כּל כּך מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית ואוּלי גם אידאוֹלוֹגית, היא הנושׂאת בּקרבּה סכּנה עצוּמה גם למפעל הקבוּצתי וגם לתנוּעה כּוּלה. הרעיוֹן של יצירת מפלגוֹת כּלכּליוֹת, על התבּדלוּת בּתוֹך ההסתדרוּת לפי ההבדלים בּתכניוֹת הישוּביוֹת, לפי טיפּוּסי המשק, יוֹביל בּהכרח להסתדרוּיוֹת נפרדוֹת. החוֹבה על החברים ההוֹגים בּמגַמה זוֹ לראוֹת לאָן הדברים מוֹבילים. על פּי הסדק הזה אפשר יהיה לבקוֹע את ההסתדרוּת לשנַיִם ואוּלי לשלוֹשה:הסתדרוּת של קבוּצוֹת, של מוֹשבים ושל שׂכירים. יחשבוּ נא החברים השוֹאפים ליֵחוּד הקבוּצה, מה יהיה גוֹרל מפעלנוּ הישוּבי בּתנאים אלה. אל תתחַייבוּ בּנפשנוּ. חברינוּ בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת שמעוּ כּאן בּיקוֹרת רבּה על רדיפתם שלוֹם. ואמנם הגענוּ בּהסתדרוּת לידי מַשבּר. ואפשר שויתוּרינוּ התמידיים לא הביאוּ את הפּרי הרצוּי. אפשר שצדקוּ אלה האוֹמרים כּי צריך להרים יד בּמַצב זה, הכּוֹבל את פּעוּלת ההסתדרוּת, ועם כּל זה חייב אני להגיד, כּי מחוֹבתה של תנוּעת־פּוֹעלים לשמוֹר על שלוֹם בּית. ואַל נתבּייש בּזה. השקפתוֹ של בּית־הלל היא היא היכוֹלה לקיים את התנוּעה ולשמוֹר על שלימוּתה ועל כּוֹח־יצירתה. אין קל והגיוֹני מאשר להביא את המגמוֹת והבלי הכּיווּנים לידי בּהירוּת מוּחלטת ולידי חידוּד, וּלהכּוֹת את בּית ההסתדרוּת בּקיעים בּקיעים. ואוֹדה על האמת, אם כּי אינני מאוֹהבי הטשטוּש העיוּני, הריני נכוֹן לבחוֹר גם בּזה, אם אראה בּוֹ הכרח למען שלימוּתה של תנוּעתנוּ ושל יצירתנוּ הישוּבית. ודוקא בּשעה זוֹ של התחדדוּת היחסים ושל כּשלוֹן כּוֹח הסבל ושל ההתמרמרוּת התוֹקפת את חברינוּ, רוֹאה אני צוֹרך להדגיש את יחסַי אלה.

ולשאלת האיחוּד בַּארץ. איני לוֹקח עלי לנַבּא, אם הנסיוֹן המאוּמץ הזה, אשר עליו מַכריז בּן־גוּריוֹן, יצליח. אוּלם אין חלקי גם בּין מנַבּאי־השְחוֹר. האיחוּד – זוֹהי מצוה שכּשהיא בּאה לידך אַל תחמיצנה. החבר קפּלנסקי שאל, אם יש לנוּ אינסטרוּקציוֹת על כּך מאת ועידת עין־חרוֹד. יש לנוּ אינסטרוּקציוֹת עוֹד יוֹתר מחייבוֹת. אנוּ מצוּוים על האיחוּד מאת האסיפה המיַסדת של “אחדוּת־העבוֹדה” בּפתח־תקוה. איני מַעלים מעצמי, כּי בּכל איחוּד אשר כּזה יש גם קוֹשי וגם ליקוּיים. מבין אני את נפשם של אנשי־מפלגה ותיקים, אשר אינם יכוֹלים להשלים עם התסיסה והזרימה התמידית של “אחדוּת־העבוֹדה”, זוֹ שאינה נוֹתנת מַרגוֹע לא לעצמה ולא לאחרים: הנה לפני שש שנים קמה מפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּארץ־ישׂראל וּויתרה על קיוּמה לשם יצירת “אחדוּת־העבוֹדה”, בּימי ועידת חיפה קמה “אחדוּת־העבוֹדה” ועשׂתה ניתוּח גדוֹל בּבשׂרה למען הקמת ההסתדרוּת הכּללית, בּאוֹתם הימים גם יצא לפּוֹעל האיחוּד של חלוּצי “צעירי־ציוֹן” ּבּארץ עם “אחדוּת־העבוֹדה”. והנה – שוּב תסיסת איחוּד. איני מַקטין כּלל את ערכּה של המסוֹרת האִרגוּנית של תנוּעה, את ערך הגיבּוּש הפּנימי של הציבּוּר, את הכּוֹח המדיני של גוּף מַתמיד בּצוּרת קיוּמוֹ ושוֹמר על מסרתוֹ. אוּלם – מה נעשׂה וכל אלה לא נפלוּ בּגוֹרלנוּ. לא פּעם אמרנוּ ועוֹד נצטרך לחזוֹר, כּי תנוּעתנוּ הנָה תנוּעה של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, כּי ארצנוּ היא ארץ של עליה בּלתי פּוֹסקת. ויש לראוֹת מראש, כּי אם גם נאַרגן כּיום וּנאַחד את הציבּוּר יהיה צוֹרך לשוּב בּעוֹד שלוֹש שנים וּלאַחד אִתנוּ את אלה אשר יתוַספוּ עלינוּ, אוֹ את אלה אשר ישארוּ כּיוֹם מחוּץ לאיחוּד ורק בּמשך הימים יקָלטוּ ויכּוּ שוֹרש בּחיינוּ. וּמוּטב שהזמן יביא לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ איחוּד נוֹסף, מאשר פּירוּד חדש. אם אין אנוּ רוֹצים להיהפך לאבק־אדם, להידָרס בּרגלי הבּעל־בּיתיוּת, המתנשׂאת וּמתיַמרת להיוֹת ה“ציוֹנוּת הכּללית” – כּי אז עלינוּ לבקש את דרך האיחוּד המעמדי האמיץ, וּמה לי דיוּקים אלה אוֹ אחרים, חשוּבים כּשהם לעצמם, לעוּמת אִרגון כּלל הפּוֹעלים. וחברינוּ החדשים בּינינוּ צריכים להבין, כּי עם כּל רצוֹננוּ שלא לגרוֹם צער לחברינוּ בּחוּץ־לארץ, לעשׂוֹת את מפעלינוּ מוּבנים להם, ולא להפריע את מנוּחתם הנַפשית, הרי יש דבר־מה שהוּא למעלה מזה. אין אנוּ יכוֹלים לשם כּך להביא קרבּן את תנוּעתנוּ בּארץ. אפשר שאילוּ היתה חוּץ־לארץ יוֹתר עֵרה, יוֹתר חרוּצה ויוֹתר פּוֹעלת, ואוּלי אילוּ היינוּ גם אנחנוּ יוֹתר חרוּצים, יוֹתר מַסבּירים, יוֹתר מטַפּחים קשרים, כּי אז היה הכּל יכוֹל לבוֹא בּצוּרה יוֹתר נוֹחה, יוֹתר מוּבנה גם שם. אוּלם אם לא זכינוּ לכך, אין משוּם כּך לעכּב את עליית חיינוּ. קפּלנסקי מיָעץ לנוּ להקים מפלגה פֶדֶרַטיבית כּ“לֶיבּוֹר פַּרטי” בּאנגליה, וּכבר ניתח בּן־גוּריוֹן את המוּשׂג הזה בּתנאינוּ בּהצלחה רבּה. לנוּ נחוּצה מפלגה שלמה וּמאוּחדת, מבּלי סדקים וּמחיצוֹת, דוּגמת המפלגה האוֹסטרית. אוּלם מצבה הנוֹח של הס. ד. בּאוֹסטריה לא נפל לנוּ למנה. ואם אנוּ צריכים להגיע למצב זה על ידי שוּרת איחוּדים שלמים שלמים וחלקיים ועל ידי חזרוֹת מפּעם לפעם – נלך בּדרך זוֹ ולא נירָתע. אם האיחוּד יתגשם כּכל מלוֹאוֹ האפשרי תהיה חשיבוּתוֹ גדוֹלה מאד. הוּא יעלה את התנוּעה, את מחשבתה, את מוּסרה, כּמה מעלוֹת. לאוֹר איחוּד זה אפשר יהי לעוֹרר וּלהחיוֹת את יחס הציבּוּר למשק, להסתדרוּת, לשאלוֹתיו הגדוֹלוֹת אשר עכשיו אין דוֹרש להן. הוּא יפַנה את הלבבוֹת ואת המקוֹם למפעלים חדשים.

מוּבן שהמדוּבּר מתכּוון לאיחוּד ממש ולא לקנוּניה בּין איזה “צדדים”. משׂא־וּמתן חלקי זה כּשהוּא לעצמוֹ יכוֹל אוּלי להביא קצת תוֹעלת, להָקֵל על היחסים בּין האנשים העוֹבדים בּמוֹסדוֹת, אבל ערכּוֹ האינטלקטוּאלי והחברתי יהיה דל מאד. וּמסוּפקני אם יהיה לוֹ קיוּם. איחוּד דוֹרש תנוּעה, התעוֹררוּת, תסיסה פּנימית בּתוֹך הציבּוּר. והאיחוּד צריך למצוֹא את בּיטוּיוֹ לא בּמשׂא־וּמתן בּלבד, כּי אם בּועידת־איחוּד, אשר אליה יבוֹאוּ כּל אוֹתם ציבּוּרי הפּוֹעלים בּארץ, אשר יתעוֹררוּ לַדבר.

אמרתי בּראשית דברַי כּי איני מקבּל עלי לדוּן על אפשרוּת ההצלחה המעשׂית. אפשר שהתנאים אינם נוֹחים כּלל, לַמרוֹת הצוֹרך הגדוֹל. אוּלם אם גם התנאים כּיוֹם אינם רצוּיים, אין להיבּהל. קוֹלוּמבּוס לא מצא את הוֹדוּ, אוּלם גילה את יבּשת־אמריקה. אם תקוּם בּציבּוּר הפּוֹעלים תסיסת־איחוּד בּאמת, יהא כּוֹחה בּה לגבוֹר על חשדים ועל כּוָנוֹת זרוֹת, והיא תפלס לה את הדרך. ואנוּ יכוֹלים לבטוֹח, כּי אם בּהרבּה ואם בּמעט, אוּלם היא תקַדם את דרך הסוֹציאליזם העברי בּארץ־ישׂראל.

---

בּאין כּתוֹבת: אַל תשׂא שם האיחוּד לשוא.

מאת

ברל כצנלסון

בּדרכים, בּרחוֹבוֹת־עיר, בּמוֹשבה, פּוֹגש בּי חבר, אם “מפלגתי” ואם “בּלתי־מפלגתי”, ושוֹאל: נוּ, מה, אתם מתאַחדים בּאמת? מתי? האוּמנם קרוֹב הדבר? היקוּם בּאמת האיחוּד?

החבר שוֹאל אוֹתי בּכל תוֹם־לבּוֹ, כּאילו בּי בּאמת תלוּי הדבר.

בּפי אין מַענה, אני רוֹאה אוֹתוֹ: נבוֹך, חרד לאיחוּד, מצַפּה וחוֹשש, מפקפּק וּמאמין כּאחד. האוֹמַר לוֹ, כּי איני יוֹדע, כּי לא בּי תלוּי הדבר, על כּל פּנים בּי לא יוֹתר מאשר בּוֹ? כּלוּם יאמין לי? הן יראה בּזה התחמקוּת מתשוּבה, “השתמטוּת דיפּלוֹמַטית” כּיאוּת. האטיל עליו אחריוּת? והלא הוּא רגיל זה כּמה לראוֹת את עצמוֹ חפשי מכּל אחריוּת כּזאת. הוּא, החבר הטוֹב, יוֹדע ודאי את אחריוּתוֹ הפּרטית, המשקית אוֹ גם הקיבּוצית. אוּלם ל“שאָר” – הלא יש “מוֹסדוֹת”, יש “בּאי־כּוֹח” הכּלל, ה“עסוּקים”, ה“מטפּלים”, “המשתדלים”.

וּפוֹגש בּי חבר אחר, מצפּה לאיחוּד ודאי כּקוֹדם לוֹ, וחפשי מאַחריוּת ודאי כּמוֹהוּ, וּפטוּר ממצוַת־עשׂה – מחוּץ לקרן־זויתוֹ – ודאי כּמוֹהוּ. אוּלם חפשי הוּא זה כּמה גם מחוֹבת־טירוֹנים זוֹ של הראשוֹן. הוּא היוֹדע וָעֶד כּי יֵצר לב ה“עסקנים”, של כּל המין האנוֹשי הזה האוֹחז בּרסן, רע הוּא. אוֹתוֹ אני שוֹאל: האוּמנם חַי הדבר, יקוּם בּאמת איחוּד? והוּא משיב לי בּשמינית שבּקַלָסה: נוּ, כּמוּבן, לא. כּלוּם אתם תתנוּ?

“אתם”. אתם ולא אני.

זוֹהי המלה קשת־הגוֹרל, הטוֹבעת את דמוּת חיינוּ החברתיים וחוֹתכת את גזר־דינם. מוּבן, גם את גזר־דינוֹ של האיחוּד.

וּכדי שלא לטעוֹת: לא על הניגוּן המלַוה את ה“אַתם” אני דן הפּעם. לגבּי העיקר הרי זה הַיינוּ הַך. טוּב־לבּוֹ של החבר המאמין בּתוּמתוֹ בּיצרי הטוֹב, ורוֹע־עינוֹ של החבר המציץ בּכבשוֹנה של העסקנוּת וּמאמין בתוּמתוֹ בּיִצרי הרע – בּד בּבד ישָקלוּ. אף אני – למוּד נסיוֹן. אין הלב רָחַב וּפוֹעם עוֹד לקראת הראשוֹן, ואין השני מַכעיסוֹ עוֹד תמרוּרים. האם בּר־קיימא הוא האֵמוּן, האם נאמנה היא הקלסה? האין זוֹ שלשלת ה“יחסים”, אשר בּתוֹכה נקלע ציבּוּרנוּ? הנה אך אתמוֹל היוּ אלה ואלה לנוּ האנשים הדגוּלים, העוֹמדים בּפּרץ, המחישים יֶשע, הסוֹפגים למַעננוּ כּל תלָאָה, יִשרי־כּוָנה, אַמיצי־מחשבה, נאמני־מפעל. והיוֹם, היוֹם – כּלוּם אין אנוּ מוֹנים בּהם את כּל הפַּסלנוּת שבּעוֹלם וּכלוּם אין אנוּ בּאים אליהם לאַלְתֵּר – עוֹד בּטרם כּילינוּ לנקוֹם בּהם את נקמת כּשלוֹנוֹתינוּ ורפיוֹננוּ – להטיל עליהם חוֹבוֹת וּשליחוּיוֹת, כּדי לשוּב אחר כּך ולעשׂוֹת בּהם “משפּט־צדק”?

לא על זה אני דן. יחסי־הלוָאי ל“אַתם” אף הם ראוּיים להערכה, אף הם משמשים תעוּדה למידוֹתינוּ, לנוּ, לכוּלנוּ. אוּלם לא הבדלי הטוֹנים השוֹלטים בּנוּ חשוּבים לי כּרגע, לשאלת האיחוּד, כּי אם הצד השוה בּהם: “אתם”. בּין אם זה אמוּר להיות ליחידים, בּין אם למפלגוֹת. “אתם” זה פּירוּשוֹ, קוֹדם כּל: לא אני. שטר־שחרוּר לי. שחרוּר מן החזית. הזכוּת להימצא בּעוֹרף.

זכוּת מיוּחדת של פּריקת־עוֹל ושל הטלת אחריוּת על אחרים, על “מַנהיגים”, על מפלגוֹת, על “מוֹסדוֹת”. זכוּת של “שֵב ואַל תעשׂה”, המלוּוה בּהכּרה עצמית מוּסרית של אדם נקי־דעת, המסתכּל בּתעלוּלי־החיים מן הצד, מבּלי ללכלך את ידיו. הזכוּת למחוֹא כּף בּשעת־רצוֹן, לגַנוֹת ולשרוֹק לכשלוֹן, לראוֹת כּל כּשלוֹן כּמעשׂה ידי אחרים, ולרחוֹץ בּנקיוֹן כּפּיו.

בּאויר זה של “אתם” חוֹלפים חיינוּ החברתיים זה כּמה. משוּם זה עוֹפרת נסוּכה בּכל מעשׂינוּ, משוּם זה אין אנוּ זוֹכים לשוּם חידוּש בּר־ערך בּעבוֹדתנוּ.

משוּם זה אין הבּרכה, בּרכּת־הרוּח החיה, שוֹרה בּמעשׂי ידינוּ.

כּל ההתחלוֹת הציבּוּריוֹת שלנוּ בּזמן האחרוֹן נעשוֹת בּאויר זה והן גוֹועוֹת ללא־אוֹנים. פּסיביוּת מַחרידה של רוֹב הציבּוּר, שפלוּת־ידים, וּבדידוּת האנשים המנסים לפַלח את דממת־המבוּכה. עוֹד לא היוּ, כּמדוּמה, לציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ ימים ללא ידיעת־דרך כּימים האלה. אי־ידיעת דרך המגיעה כּמעט עד כּדי אָבדן־דרך. לא היוּ, כּמדוּמה, לציבּוּר הפּוֹעלים ימים שהיה מוּקף כּל כּך הרבּה סכּנוֹת, מכשוֹלים ואֵיבה – אֵיבת זדוֹן ואֵיבת שגגה – כּימים האלה. עוֹד לא היתה צפוּיה לנוּ כּבשעה זוֹ הסכּנה של שמיטת עמדוֹת דוקא בּשעה שהכּל: מצב העם, מצב הארץ, מצב תנוּעתנוּ, מפַקד עלינוּ: כּיבּוּש עמדוֹת חדשוֹת, והכנסת המוֹנים חדשים לתוֹך העמדוֹת אשר החילוֹנוּ ליצוֹר.

האם לא טבעי והכרחי היה הדבר, כּי בּשעה זוֹ תפרוֹץ בּקרבּנו גבוּרת־הרוּח הספוּנה בּנוּ, יתגלוּ כּוֹחוֹת מעוֹדדים, מחשבה מחוּדשה, התגַבּרוּת על הרוּח הנמוּכה השוֹכנת בּנוּ?

מַשהוּ מזה היה אצוּר בּקריאת־האיחוּד אשר פּילחה את מַחננוּ. אוּלם האויר אשר אנוּ חיים בּוֹ מאַיים לשַתּק וּלמוֹתת גם את מעט ההתעוֹררוּת הזאת.

אין אנוּ עדים לסערת־איחוּד אשר תאחז בּכל קצוֹת המחנה. אין לפנינוּ תנוּעת־איחוּד. אין קוֹל עֲנוֹת גבוּרה, אשר בּלעדיו – מבּלי התגבּרוּת והתעוֹררוּת מוּסרית וּמחשבתית – לא יתּכן איחוּד. יש רק משׂא־וּמתן צנוּם. וּמהַלכים חברים טוֹבים בּינינוּ, מפלגתיים וּבלתי־מפלגתיים, וּמחכּים למוֹצא פּי המפלגוֹת.

ואַיה אתם, אתם עצמכם, כּל אלפי הפּוֹעלים בּארץ, החיים, רוֹחשים והוֹגים? האין האיחוּד מתכּוון אליכם, אוֹ אפשר נוֹח לכם למסוֹר את גוֹרל תנוּעתכם (בּאשר זוֹהי תנוּעתכם, בּאשר גם מעשׂי המפלגות בּארץ אינם לא לשֵם ולא בּשֵם כּנוּפיוֹת קטנוֹת, כּי אם לשמוֹ וּבשמוֹ של ציבּור הפּוֹעלים) לידים, אשר תוּכלוּ מדי פּעם לכפּוֹר בּזכוּתם, אשר תוּכלוּ לאמוֹר להם: “אתם”? אוֹ אין אתם – הקוֹבלים תמיד על הפּירוּדים, המקוֹננים עליהם וּמלגלגים עליהם, המבארים על פּי רוֹב את עמידתכם מן הצד לא בּרפיוֹן־רוּח, לא בּחוֹסר־יחס, כּי אם בּפּירוּדים האלה – אין אתם רוֹאים הפּעם חשיבוּת מיוּחדת בּניסיון זה של איחוּד?

נראה לי, כּי אם בּאמת וּבתמים דוֹאגים אנוּ לאיחוּד, אם חסים אנוּ על האֶנֶרגיה המוּסרית והמתפּרצת לבל תצא לריק, אם חוֹששים אנוּ כּי דבר־האיחוּד לא יֵהָפך ללהג ריקני השגוּר על כּל לשוֹן, מבּלי שיחַייב למשהוּ – כּי אז עלינוּ להטיל את אחריוּת־האיחוּד ואת הדאגה לגוֹרל האיחוּד לא רק על הצדדים המפלגתיים המוּבאים תמיד בּחשבּוֹן, כּי אם על כּל אלפי הפּוֹעלים אשר אליהם מכוּוָן האיחוּד, אשר מבּלעדי השתתפוּתם החיה לא ישׂיג האיחוּד את מטרתוֹ.

טעוּת עיקרית היא לראוֹת את האיחוּד כּענין של הסכּם בּין שתי מפלגוֹת בּארץ, ואת שאלת האיחוּד כּנפתרת על ידי הרצוֹן הטוֹב של שתיהן. לי נראה, כּי הרצוֹן הטוֹב הזה יֶשנוֹ. על כּל פּנים אני איני מפקפּק בּוֹ, ואיני חוֹשד בּמי שהוּא, כּי הוּא טוֹמן פּחים לרגלינוּ, – אַמַת־מידה רגילה של כּל מיני אנשים פּיכּחים וּזהירים בּמקרים כּאלה. אוּלם אם אין הפּעם העיכּוּב בּמפלגוֹת הרי גם אין בּהן הכּוֹח לבַצע את האיחוּד, אשר יהיה בּר־ערך לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. גם תנוּעת האיחוּד הגדוֹלה לפני שש שנים, בּימי פּתח־תקוה, הקיפה לא רק את שתי המפלגוֹת, כּי אם את ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוּ בּימים ההם. גם בּימי יצירת ההסתדרוּת הכּללית הוֹפיע על הבּמה, נוֹסף לכוֹחוֹת המפלגוֹת ולרצוֹנוֹתיהן, כּוֹח חָדש: העליה החדשה בּקיבּוּציה. כּלוּם יש צוֹרך להזכּיר כּי בּשני המוֹעדים הגדוֹלים הללוּ בּתנוּעת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל נתגלה כּל שפע הכּוֹחוֹת החברתיים והעֵרים בּינינוּ, אשר עמדוּ מחוּץ למסגרוֹת המפלגוֹת הקיימוֹת. לא כּל שכּן הפּעם כּשציבּוּר הפּוֹעלים גדל פּי כּמה וכמה, לא יהיה האיחוּד לדבר־חיים ולא ימלא את שליחוּתוֹ אם יסתפּק בּיצירת הסכּם בּין שתי מפלגוֹת קיימוֹת ולא יציג לוֹ למטרה: ללַכּד וּלגבּש את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים ההסתדרוּתי לתנוּעת־פּוֹעלים אֵיתנה, בּעלת שאיפה, הכּרה, דרך. התכלית הנכספת של האיחוּד היא לא רק הכנסת שלוֹם בּין שני הכּוֹחוֹת העיקריים הנראים כּיוֹם על פּני שטח ההסתדרוּת, כּי אם הכנסת רבּים, רבּים, אלפי פּוֹעלים לתוֹך מַעגל החיים החברתיים האַקטיביים,

הגבּרת הרוּח היוֹצרת בּהסתדרוּת. וּכלוּם אפשר להגיע למטרה זוֹ אם הדרך אל האיחוּד גוּפוֹ לא תהא דרך של עֵרוּת הציבּוּר, של אַקטיביוּת הציבּוּר, של נטילת האחריוּת על ידי רבּים, רבּים?

תנוּעת איחוּד כּזאת אינה עדיין כּיוֹם. ואם היא לא תקוּם – צפוּיה לנוּ הסכּנה של הוֹצאַת רעיוֹן האיחוּד לבטלה.

ניסן תרפ"ה.

---

מעשי להטים

מאת

ברל כצנלסון

¹

על כּנפי הטלגרף נישׂאוֹת אלינוּ הבּשׂוֹרוֹת הטוֹבוֹת מעֵבר לאוֹקינוֹס: הצלחתוֹ של חיים וייצמן! הפּעם לא די בּפּארייד של אוֹטוֹמוֹבּילים, בּתהלוּכוֹת בּסך ונפנוּפי דגלים ציוֹניים. נמצא סוֹף סוֹף המַפתח. אף לויתן – מַרשל ²– הוֹעלה בּחַכּה, והידים הענוּגוֹת, ידי הבַּנקטים, המוּרמות אל על, למוּדוֹת מחיאת-כּף, הוּרדוּ ונשתפּלוּ הפּעם, מתוֹך התעוֹררוּת עילָאָה, אל תוֹך הכּיסים. והנה רבע מיליוֹן והנה חצי מליוֹן, ולא “פּלֶדגֶ’ס” ³)(מלה זרה, אשר אין צוֹרך לתַרגמה, בּאשר היא נתאַזרחה בּלֶכּסיקוֹן הציוֹני), כּי אם מזוּמנים!

אכן, יפה נסיעת-תעמוּלה אחת של ויצמן בּעניני קרן-היסוֹד מכּל נצחוֹנוֹתיו הגדוֹלים על חבריו בּישיבוֹת הועד הפוֹעל הציוֹני וּמאחוֹרי הקלעים של הקוֹנגרסים והועידוֹת. ואם כּיבּוּש מַרשל יש בּוֹ משוּם חידוּש אוּלי רק לגבּי “דוֹאר היוֹם”, אשר שכח השנה כּי גם אֶשתקד נתפּרסמו על ידו טלגרמוֹת מאירוֹת-עינים על מַרשל, אשר נלכּד בּמצוּדתוֹ של סוֹקוֹלוֹב, וכי גם אז השתתף מַרשל בּבּנקט הציוֹני ודיבּר נגידים, הרי עיקר הדבר אינו בּזה. נוֹדה ונבוֹש – עיני כּולנוּ נשׂוּאוֹת עכשיו להצלחה הגַשמית, להצלחה זוֹ הנמדדת בּשקלים. ואימתי היה זוֹכה הדוֹלר לגדוּלה מוּסרית כּזוֹ, להצדיק את קיוּמוֹ בּעוֹלם, כּאשר בּשנים אֵלוּ, אשר בּידוֹ להביא גאוּלה לקרקע, לבנוֹת משכּנוֹת-עוֹבדים, לפתוֹח שערים לרבבוֹת דחוּפי פּוֹלין ורוֹמניה, להאיר למבקשי מפלט מרוּסיה ואוּקראינה? ואימתי היתה הצלחה מַתָכית זוֹ כּל כּך דבר בּעִתוֹ, כּאשר בּימים האלה, אִתנוּ, פּה? הוֹי, כּמה זקוּקים אנוּ עכשיו להרוָחה, כּמה נכסף הלב לקצת תנחוּמים.

הנה גם בּכוֹס זוֹ, כּוֹס התנחוּמים, המוּשטת לנוּ ממרחקים, נפלה טיפּה מַבאישה. בּעצם הבּשוֹרוֹת הטוֹבוֹת, הטלגרפיוֹת, בּא אלינוּ גם הדוֹאר, ואִתוֹ עתוֹנַי-מוֹדעַי, עתוֹני אמריקה. ואף שם מרובּה השׂמחה, – וּבטרם הבּנקטים. לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה? לכאוֹרה הלא הלב מהסס וחרד, היצליח וייצמן בּמשלַחתוֹ אשר הוּא הוֹלך? אוּלם מוּבטח הוּא, כּנראה, וייצמן כּי ההצלחה לפניו תְהַלֵך. בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת מַרנינוֹת מביא אִתוֹ וייצמן “מכּנף ארץ רננים”.

הלא כּה ה“קעפּלאך” של העתוֹנים בּאוֹתיוֹת של גָלְיַת: “אנגליה מוֹסרת לציוֹנים את זכוּת הקוֹנטרוֹלה של העליה לארץ-ישׂראל. ד”ר וייצמן מוֹסר הכרזה מַפתיעה לפני המרכּז הציוֹני. הוּא “פּעל” אצל הממשלה האנגלית את הסעיפים הכי-חשוּבים בּדבר ארץ-ישׂראל והעליה. הגזירוֹת על העליה נתבּטלוּ. ההסתדרוּת הציוֹנית תהא רשאית לחלק ויזוֹת וּפּספּוֹרטים. מעבּדים תכניוֹת להעביר את כּל פּליטי אוּקראינה הנרדפים בּפּולין לארץ-ישׂראל".

מה שֵם נקרא לכל מערכת-בּשׂוֹרוֹת זוֹ? האוּמנם כּל זה בּא ונִהְיָה ואנחנו לא ידענוּ? האוּמנם מחזיק עד הנה הד"ר וייצמן בּסוֹד את כּל הנצחוֹנוֹת המַפליאים, רק בּכדי להפתיע את יהוּדי אמריקה? ואנוּ כּאן מתמוֹגגים בּצער ורוֹאים בּתלָאוֹת העליה, וּמתרוֹצצים כּל אחד מדלת לדלת להשׂיג רשיוֹן לבני-משפּחה – ואיננוּ משֹיגים.

אוֹ, אפשר, כּכה עוֹשׂים תעמוּלה לארץ-ישׂראל, ואלה הם האמצעים להכּוֹת על הלבבוֹת הערֵלים ולפתוֹח את הכּיסים הנעוּלים? האפשר כּכה להתקלס בּענוּת-עם, האפשר בּאמצעים כּאלה לטַפּח אמוּנת-עם? הלב מתכּווץ מבּושה וּכאב. עד היכן הגענוּ?

ניסן תרפ"ג

---

מן המֵיצר

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּחיינוּ ישנם מצבים וחזיוֹנוֹת, אשר אנוּ בּוֹחרים להם את השתיקה. אם משוּם “אל תפתח פּה לַשׂטן”, אם מפּני החשש שמא תקיץ הרעה הרוֹדמת עדיין, אם מדאגת הזר, אשר יִלעג למִשְבַּתֵּנוּ אוֹ מחמת מוֹראוֹ של הכּוֹח החיצוֹני השוֹלט בּנוּ ועלוּל כּל שעה להַפנוֹת אלינוּ את חוּדה של בּיקָרתנוּ הפּנימית ולנעוֹץ אוֹתוֹ בּנוּ. אוּלם יש שמגיעוֹת שעוֹת קשוֹת בּיוֹתר, כּשהחשש חוֹלף לוֹ, בּאשר הרעה כּבר קיימת וּמַקיפה אוֹתנוּ בּקוּריה. בּמצב כּזה גוֹברת ההכּרה, כּי אין בִּידֵי השתיקה ליטוֹל את עוּקצוֹ של הרַע, להמתיק את מרירוּת הענינים. נשאר רק אמצעי אחד – להכריז על הסכּנה, לגלוֹת את פּני הדברים ולקרוֹא לפעוּלה וּלמילוּי-חוֹבה את כּל אלה, אשר בּידיהם כּוֹח כּל-שהוּא להציל וּלתקן.

ושעה קשה כּזוֹ הגיעה עדינוּ עכשיו.

הפּוּרענוּת, השלטת בּנוּ כּיוֹם, האיוּמה כּשהיא לעצמה בּשביל כּל מי שחי בּה וחש אוֹתה, והאיוּמה עוֹד יוֹתר בּתוֹצאוֹתיה, העלוּלוֹת למוֹטט את כּל קיוּמנוּ, שמָהּ – חוֹסר-עבוֹדה.

והאמת צריכה להיאָמר. פּוּרענוּת זוֹ אינה חדשה אִתנוּ. זה כּמה חדשים, חדשי-החוֹרף – העוֹנה הטבעית של חוֹסר-העבוֹדה – שהעבוֹדה הוֹלכת וּמצטמצמת, שהבּניה עוֹמדת, שהתעשׂיה כּוֹשלת. וזה כּמה חדשים שבּאָהלי הפוֹעלים, המתרוֹננים וּמתקהלים, גדוֹלה המצוּקה. יוֹם עבוֹדה אחד צריך לכלכּל כּמה חברים של קיבּוץ. מנת-האוֹכל הוֹלכת וּפוֹחתת. הלוָאה של 25 גרוּש מקוּפּת-המלוה של ההסתדרוּת בּאה בּמקוֹם פּרנסת השבוּע. ואילמלא אָפיוֹ המַעמדי המגוּבּש של ציבּוּר-הפוֹעלים, אילמלא הסתדרוּתוֹ וּמוֹסדוֹתיה, עם התאַמצוּתם העִילָאית, עם ה“קוֹמבּינַציוֹת” המַאליפות חדשים לבּקרים, עם העבוֹדה הנוֹצרת יש מאַיִן – על ידי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, עם ה“פּתקאוֹת”² – המַקטינוֹת את מצוּקת חוֹסר הכּסף – של “המשבּיר”, עם האַשראי הפּנימי של בּנק-הפּוֹעלים, עם העזרה המִסכּנה של קוּפּת-המלוה, אילמלא כּל אוֹתה הפּעוּלה הכּלכּלית וההתאַמצוּת הסידוּרית – מי יוֹדע אנה היינוּ בּאים כּיוֹם. ורק המצב המיוּחד שבּארץ, אשר בּה ציבּוּר הפּועֹלים דוֹאג לעצמוֹ, יוֹצר מתוֹך עצמוֹ, יוֹנק את לשד-עצמוֹ, מסייע מצדוֹ לכל אפשרוּת שהיא של קיוּם משק ויצירת עבוֹדה, ואינוֹ מניח כּל הזדמנוּת שהיא, בּכל התנאים, להחזקת המעמד, מצב זה הוּא שדחה את הקַטַסטרוֹפה, הוּא שריכּז את הסבל פּנימה, עשׂהוּ לבלתי-נראה וּלבלתי-נשמע בּחוּצוֹת.

אוּלם החוֹרף עבר. והמצב לא הוּטב. וכוֹח הסבל הוֹלך וכוֹשל.

הפּוֹעל רעב. הפּוֹעל הוֹלך בּטל. המצוּקה הקיפה את הציבּוּר כּוּלוֹ, מן הפּוֹעל המוּמחה ועד העוֹלה היוֹשב בּמחנה ועיניו כָּלוֹת לצאת מיוֵן הבּטלה ולחם החסד. הפּוֹעל מתנַון. התקוה לחיים פּרוֹדוּקטיביים, לקיוּם אנוֹשי כּל-שהוּא בּעבוֹדה – ניטלת. עוֹלמוֹ הוֹלך ונחרב. וכל זה הוֹיֶה בִפְנים, בּחדרי-חדרים, בּתוֹך האוֹהלים והצריפים. מה יוֹדע על זה בּעל-הבּית, העסקן, חבר ועד המוֹשבה, מנהל המוֹסד הכּספּי? כּל הכּאב וכל המרי וכל קשי-הרוּח מוּפנה פּנימה אל הכּוֹח היחיד, אשר בּוֹ הוּא נפגש, אל ההסתדרוּת, אל מוֹסדוֹתיה, אל אוֹתם האנשים המוּעטים, הנוֹשׂאים בּדאגתוֹ, בּטָרחו וּבסבלוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים, היוֹצאים מן הכּוחוֹת בּכדי להציל מה שאפשר, בּכדי להחזיק מעמד כּל כּמה שאפשר. וסבל הרעב והבּטלה המבַלה ומכַלה את כּוֹחוֹ של הפּרט נעשׂה לשוֹט שוֹטף, העוֹמד לגרוֹף ולסחוֹף את אשר יצרנוּ בּכל שנוֹת עמָלֵנוּ.

וּבשעה זוֹ, הרת-הסכּנוֹת, כּשהציבּוּר העוֹבד כּוֹרע תחת משׂאוֹ, נאבק עם הרעב ועם היאוּש, אַיָם כּל אלה, אשר עליהם שׂוּמה האַחריוּת על המצב? אַים כּל המוֹסדוֹת, אשר עד כּמה שיכלתם החָמרית היא עכשיו מוּגבּלת וּמצוּמצמת, הרי היא עוֹלה פּי כּמה וכמה על יכלתם הכּספּית של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים? אַיהוּ הבּנק האיפּותיקאי, אשר עליו הטילו כּל כּך הרבּה תקווֹת? אַיָם הבּנקים הרבּים של הבּרַנדייסיסטים, אשר עליהם מסַפּרים בּאמריקה גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת? אין חוֹלה, אין מרגיש ואין מַשגיח בּשוֹאה המתחוֹללת.

דברים אלה אין כּוָנתם לתאר את המצב כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא. עדיין יש הכּרת הצוֹרך להתאפּק, להבליג. אוּלם יהיוּ הדברים האלה לאַזהרה חמוּרה. יתעוֹרר נא הפּעם חוּש האַחריוּת. יֵדע זאת הקהל, תסבּיר זאת העתוֹנוּת, ירגישו זאת וַעדי הערים והעיריוֹת, המוֹסדוֹת הכּספּיים, הכּוֹחוֹת הציבּוּריים. ישָמעוּ הדברים אפילו בּמוֹשבוֹת. יבינוּ כּי המצב מוּכרח להשתנוֹת בּעוֹד מוֹעד. בּעוֹד מוֹעד.

ניסן תרפ"ג

---

על מה נזעקו "בעלי התעשיה"

מאת

ברל כצנלסון

על מה נזעקו “בעלי התעשיה” / ברל כצנלסון

¹

על פּני קצף החיים הציבּוּריים מתנשׂא יצוּר חדש, וּשמוֹ – “התאַחדוּת בּעלי התעשׂיה”.

על כּוֹחה הכּלכּלי של התאחדוּת זוֹ ועל יצירתה המשקית טרם שמענוּ עד היוֹם. על אִרגוּן חבריה לעזרה הדדית, ליצירת אַשראי וכיבּוּש עבוֹדוֹת, לרכישת שוָקים, ליצירת תנאים יוֹתר נוחים לתעשׂיה בּארץ– לא הגיעה לציבּוּר כּל ידיעה. דברים מעין אלה מַשאירה ה“התאחדוּת”, כּנראה, ל“ציבּוּר הפּוֹעלים, ההוֹלכים בּעינים עצוּמוֹת אחרי חבּורה קטנה של מוֹרים מַתעים”, לאלה שאחזוּ בּ“שיטה של הרס”. יעסקוּ הם בּבּנקים, בּקבּלנוּיוֹת, בּכיבּוּש שוּק לתעשׂיה, בּמכירת תוֹצרת חקלאית. ההתאַחדוּת כּוֹחה בּדבר אחד – בּ “מלחמת המעמדוֹת”.

וּבכל פּעם שמַזלם הרע של פּוֹעלי יפוֹ יַשיאֵם להתגָר מלחמה ולצאת בּשביתה – ישׂישׂו בּעלי ה“התאחדוּת” אלֵי קרב, יחוּשוּ אל המערכה, ימלאוּ את חוֹבתם המַעמדית, יוֹסיפוּ עצים למדוּרה וישׂאוּ עין מפללת לשוֹטר הגוֹאל.

כּכה מוֹפיעה אלינוּ ה“התאחדוּת” לא פּעם. בּמקוֹם יכוֹלת כּלכּלית, בּמקוֹם יצירה מעמדית, היא מגלה אתה המַשׂטמה המַעמדית, העיורת, צרת-העין. כּך היה בּימי לֶוינשטיין-שוּלמן ²וכך היה גם הפּעם בימי גוֹרַלסקי-קְרִינִיצִי ³.

סכסוּך כּלכּלי רגיל. הבּעלים רצוּ להוֹריד את המַשׂכּוֹרת. הפּוֹעלים לא הסכּימוּ. פּרצה שביתה, שביתה הכי-רגילה. שביתה שאין בּה כּל סכּנה חס ושלוֹם למשטר הקפּיטליסטי. אַדרבּא, כּל בּעל-תעשׂיה סתם, בּלי מרכאוֹת, יבין, כּי בּמציאוּתנוּ הכּלכּלית כּיוֹם אין שביתה איזוֹ שהיא מן הדברים הנוֹחים בּיוֹתר לפּוֹעל, ואין כּל ערוּבּת נצחוֹן עמה. וּמאידך גיסא, בּעלים המתאוֹננים תדיר על יוֹקר-העבוֹדה, על חוֹסר-שוּק, על הפסדים, וּמקבּלים בּשעת שביתה “מוֹרטוֹריוּם” על שטרוֹתיהם, כּלוּם אין כּוֹחם של הבּעלים יפה לגמוֹר בּעצמם את הסכסוּך עם פוֹעליהם, כּלוּם אין “ההתחָרוּת הכּלכּלית החפשית”, אשר אוֹתה דוֹרשים תמיד הבּעלים, מספּיקה לגמוֹר את הענין בּכי-טוֹב?

סכסוּך כּזה ממעשׂי יוֹם יוֹם הוּא בּכל מדינה וּמדינה, וּבכל מקוֹם הוּא נפתר בּנקל בּין הצדדים המעוּנינים בּדבר, בּהתחשבוּת עם המצב המקוֹמי, מבּלי לגרוֹם הפסדים וּסקַנדַלים.

כּך נהוּג הדבר בּעוֹלם, וּמכּל שכּן שכּך צריך היה להיוֹת בּארצנוּ שכּולנוּ מחוּיבים וּמעוּנינים בּבנינה התכוּף.

אבל “חבוּרה קטנה של מסיתים לקחה את הסכסוּך הזה בּתוֹר אמצעי-תעמוּלה”.

נכוֹנים הדברים כּנכוֹן היוֹם. אוּלם היכן הם כּתוּבים? בּכרוּז “אל הקהל” של “התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה ונוֹתני-העבוֹדה וּמרכּז בּעלי-המלאכה”.

נכוֹנים הדברים. אילוּ היינו מסַדרים מחקר מדעי על השביתוֹת בּארץ, סיבּוֹתיהן, מַהלכן ותֹוצאוֹתיהן (דבר רצוּי ונחוּץ מאד!) היינו ודאי מוֹצאים, כּי כּל שביתה שאין עמה התערבוּת של “התאַחדוּת בעלי-התעשׂיה”, נגמרת בּאוֹפן הרבּה יוֹתר פּשוּט ויוֹתר מהיר. איני יוֹדע אם התערבוּת זוּ עוֹזרת לבּעלים, אוֹ חוֹסר-ההתערבוּת מיטיב לפּוֹעלים. בּזה אני מַרשה לעצמי לפקפּק, אוּלם שהתערבוֹת זו עוֹזרת להפיח קִריה, לסכסך בּענינינוּ את המשטרה, להרעיש את העוֹלם וּלמרר את דעת הקהל – זה בּרי.

כּל שביתה היא חרב-פּיפּיוֹת, ולא על נקַלה מחליט מוֹסד פּוֹעלים אַחראי לאחוֹז בּנשק זה. שביתה בּארץ-ישׂראל ודאי שאין נצחוֹנה מוּבטח בּצדה. וטוֹבי-המוֹרים של תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדים בּארצוֹת, אשר משם יצאנוּ, הזהירוּ דוקא על ריבּוּי השביתוֹת בּרחוֹב היהוּדי. גם בּרוּכוֹב בּמחקריו הסטַטיסטיים המוּפלאים ⁴, גם מֶדֶם ⁵בּהסתכּלוּתוֹ החיה עמדוּ על נטיה מוּפרזה זוֹ לשביתוֹת ועל תוֹצאוֹתיה הנפסדוֹת לכל החיים הכּלכּליים. “המוֹרים המַתעים” שבּארץ-ישׂראל פּחוֹת מכּל להוּטים הם אחרי שביתוֹת, פחוֹת מכּל נוֹטים הם לראוֹת בּשביתה את גוּלת הכּוֹתרת של תנוּעת הפּוֹעלים. ורוֹב השביתוֹת הפוֹרצוֹת בּארץ, מוּצלחוֹת אוֹ בּלתי-מוּצלחוֹת, זהירוֹת אוֹ נמהרוֹת, בּאוּ מתוֹך לַחַץ. מתוֹך לחץ התנאים וגם מתוֹך לחץ בּעלי-התעשׂיה, המביאים, אם מתוֹך אינטרסים שלהם ואם מתוֹך קַפּריזה וּשרירוּת-לב, לידי שביתה. ולא פּעם זקוּקים דוקא “המוֹרים המַתעים” להזהיר את הפוֹעלים מלהילָכד בּפח זה טוֹמנים להם בּעלי-התעשׂיה אוֹ עוֹשי-רצוֹנם.

עוֹד לפני זמן-מה, בּימי הועידה החקלאית בּפתח-תקוה ⁶, היינוּ עדים למעשׂה-פּרסוּם של שביתה. פּקיד שהביא את בּית-החרוֹשת לידי בַנקרוֹט, ידע לזַכּוֹת אח אָרחוֹ וּלהצדיק את מַפּוֹלת בּית-החרוֹשת שהוּפקד בּידוֹ בּשביתת-פּוֹעלים. מה עשׂה? הלך והוֹריד את משכּוֹרתם מ-18 גרוּש ליוֹם ל-15, והריץ טלגרמה לפּריס: שביתה. בּית החרוֹשת נסגר. פּוֹעלים עברים! הכרוֹניקר של “דוֹאר היוֹם” שירתוֹ, כּמוּבן, בּאמוּנה.

“התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה” פּירסמה כּרוֹז. בּפַּתוֹס נהדר. “אליכם, ראשי הציוֹנוּת; אליכם, הועד הלאוּמי; אליך, הישוּב כּוּלוֹ! הישוּב, פּקח עיניך והשמַע קוֹלך! כּי הסכּנה גדוֹלה מאד!”

איני יוֹדע כּמה בּעלי-תעשׂיה סוֹלידיים עוֹמדים בּאמת בּתוֹך תחוּמיה של התאחדוּת זוֹ. אוּלם סימן רע הוּא לבעלי-תעשׂיה, אם הם עוֹסקים בּכרוּזים. הסתדרוּת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אינה עוֹסקת בּכרוּזים פּוֹלֶמיים. מלאכה זוֹ השאירה ל“פרַקציַת-הפועלים” וּל“התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה”: יֶערב להם. וה“התאחדוּת”, כּנראה, לקחה לה את כּתיבת הכּרוּזים והשאירה לפּוֹעלים, ה“הוֹרסים” את המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוריוֹת, את בּנק-הפּוֹעלים ואת “המשבּיר”.

“יש להם קוּפוֹת, קרנוֹת, פּתקאוֹת המשבּיר” – מפעפּע בּכּרוז ארס הקנאה. טוֹב להם, לפּוֹעלים, יש לקנא בּהם. להם “פּתקאוֹת המשבּיר”, להם גם הרגשה עצמית מעוֹררת קנאה. קנאת-“יוֹרדים”. איני יוֹדע את מצבם החָמרי של “בּעלי-התעשׂיה”. יש מִדַבָּריהם שהם דוקא בּבחינת “עוֹלים”. התחילוּ בּתוֹר שוּליוֹת, בּתוֹר פּוֹעלים צַעקנים וקוֹראים לשביתוֹת, ועוֹמדים היוֹם בּ“מרוֹמי-התעשׂיה”, בּין ראשי בּוֹני הישוּב. אוּלם “יוֹרדים” הם בּבחינַה אחרת. כּל אלה " מי שהיוּ“, כּל אלה בּעלי האַמבּיציוֹת להיוֹת משהוּ, ויחד עם זה קטַני ההשׂגה החברתית וּלקוּיי החוּשים לפעוּלה ישוּבית בּת-מעוֹף, הם הם הקוֹבעים את אָפיה של המלחמה המַעמדית מרת-הנפש וּזעוּמת-העין, אשר בּעלי ה”התאחדוּת", מאֵין יכוֹלת לקלוֹע בּהסתדרוּת הכּללית וּבמוֹסדוֹתיה המרכּזיים, מנהלים בּפּוֹעל היפוֹאי.

וּמשׂטמה עיורת זוֹ, חַסרת כּוֹח מַעמדי, היא שעוֹשׂה מלחמה זוֹ לנלעגת כּל כּך. ההכרזוֹת ש“אנוּ לא בּאנוּ הנה לשם ניצוּל” בּפי בּעלי-תעשׂיה, והקוֹמדיוֹת הפּוֹליטיוֹת עם הדרישוֹת ה“מַקיפוֹת” ועזיבת האוּלם ⁷– כּמה זה עוֹשה לקלס את התעשׂיה הדלה שלנוּ.

עד כּאן בּעלי ה“התאחדוּת”. אוּלם “מרכּז בּעלי-המלאכה” מה ראה הוא להצטרף למַקהלה זוֹ? מה ראה הוּא להיגָרר בּזנבם של “בּעלי-התעשׂיה”? מה ענין לציבּור יהוּדים עמֵלים להכניס ראשם בּסכסוּך שבּין גוֹרַלסקי-קריניצי וּפוֹעליהם? מה ל“מרכּז” שגדל כּל הימים בּקרבתוֹ של ציבּור הפוֹעלים, מה לוֹ ולמפירי-שביתה, למפיחי-מדָנים וּלמַכניסי שוֹטרים ערבים בּינינוּ? האוּמנם זהוּ בּאמת רצוֹן הציבּור של בּעלי-המלאכה, אוֹ זוֹהי רק “חבוּרה קטנה” של גַבּאים המשתמשת בּחוֹתמת המרכּז ומנַבּלת את שמוֹ?

ואתם, הפּוֹעלים, אם לעצת ידידכם, “נוֹתני לחמכם” תשמעוּ – חדלוּ לכם מן ה“מוֹרים המַתעים”, השליכוּ אחרי גֵוכם את “קוּפּוֹתיכם, קרנוֹתיכם וּפתקאוֹת מַשבּירכם” וריחמוּ אתכם “בּעלי-התעשׂיה”, והוֹאילוּ אז האדוֹנים גוֹרַלסקי-קריניצי, שוֹשני וכּספי, לֶוינשטין ושוּלמן להדריככם לטוֹב לכם ולבניכם עד עוֹלם.

אייר תרפ"ג

---

על העיקר בשעה זו [אין הלב שועה]

מאת

ברל כצנלסון

¹

אין הלב שוֹעה לשוּם דבר אחר. לא האַבַנטוּרה “המַלכוּתית” המתרקמת סביבנוּ² וּמוּגשת לנוּ כּסגוּלה בּדוּקה ליצירת ההבנה הדרוּשה עם שכנינוּ, לא המַחלוֹקת הנוֹשנה שחוּדשה שוּב בּתנוּעה הציוֹנית, לא הליקוידיזציה של מוֹסדוֹת האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ, ואף לא אלפי בּקשוֹת ה“דרישוֹת”, השלוּחוֹת אלינוּ יוֹם יוֹם מאת אַחינו הנַענים, המיַחלים בּתוּמתם למצוֹא מקלט אִתנוּ – לא אלה מעסיקים אוֹתנוּ כּיוֹם. לא אליהם יכוֹל לבּנוּ היוֹם להיוֹת נתוּן. בּמרכּז הכּל עוֹמד דבר אחד: השַוְעה לעבוֹדה, ואם כּי השועה – אילמת.

לשעה קלה מַשקיע את עצמוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים בּדבר-מה המַרחיב את הדעת ויוֹצר-כּנפים. בּשעה של מצוה, בּחגיגה בּת-תוֹכן, בּפעוּלה תרבּותית אוֹ הסתדרוּתית. אוּלם גם אלה אינם יכוֹלים להחריש את היסוּרים הקוֹדחים בּתחתיוֹת. עבר גם השבוּע החשוּב של חגיגת בּית-הפּוֹעלים בּחיפה, עם ההתאמצוּת היפה לבנין הכּרוּכה בּוֹ; עבר גם “יוֹם-העבוֹדה”³, מפעל בּעל ערך מעשׂי וחינוּכי כּאחד, – ואנוּ שוּב בּתוֹך מציאוּתנוּ, עם כּל קשייה ועל כּל המרה-השחוֹרה הנסוּכה עליה. ואם את חיי הארץ אתה חי ולא אויר משׂרדים ואבק פּנקסים אתה נוֹשם, לא תוּכל להתעלם מן המצב הזה, המַקיף כּבר את כּל קיוּמנוּ וחוֹנק את נשימתנוּ.

וּמסביב – מבוּכה ורפיוֹן, רפיוֹן-רוּח ורפיוֹן-ידים. משוּם צד אינה מתגלה אוֹתה הפּעוּלה הנמרצת, פּעוּלת ההצלה והיֶשע, מעֵין אוֹתה הפּעוּלה אשר חָזינוּ אוֹתה בּקרבּנוּ בּשנים הקשוֹת של העָבָר הקרוֹב, בּשנוֹת המַשבּר⁴. גם בּאי-כּוֹח הפּוֹעלים, גם הקבַרניטים האַחראים של הפּעוּלה היִשוּבית הביאוּ אז לידי גילוּי את יכלתם, את כּוֹחם, את היוֹתם עם הציבּור, בּסבלוֹ וּבטָרחוֹ. הדאגה ל“שמירת הקיים” היתה לכוֹח כּבּיר וּמניע. ועכשיו – רפיוֹן בּכּל, מכּל צד.

אמת הדבר, הציבּוּר בּארץ גדל. רבּוּ גם נכסיו וּמוֹסדוֹתיו, והדאגה ל“שמירת הקיים” כּיוֹם היא גם יוֹתר חמוּרה, יוֹתר מוּרכּבת (אוּלם גם יוֹתר פּרוֹדוּקטיבית, יוֹתר תוֹצרת!). אמת גם כּן, כּי המוֹסדוֹת האַחראים והקרנוֹת הלאוּמיוֹת רשאים לוֹמר, כּי הם כּל הימים, בּימים כּתיקוּנם, עוֹשׂים יוֹתר מכּפי כּוֹחם, כּי קצָרה היד. הכּרת המציאוּת הזאת אוּלי גם עוֹצרת בּעד שַוְעַת ציבּוּר הפּוֹעלים, עוֹשׂה אוֹתה לאילמת וחנוּקה, מרַפּה את כּוֹח תביעתם של אנשי- ההסתדרוּת, אוּלם יטעוּ מאד האישים והמוֹסדוֹת האַחראים, אם את ההבלגה הזאת של הציבּוּר, את הַטמָנת יסוּריו בּחוּבּוֹ, יראוּ כּאוֹת למצב רגיל, ללחץ הנוֹרמַלי אשר אפשר להסתגל אליו וּלהשלים אִתוֹ. היסוּרים קוֹדחים בּתחתיוֹת, הם נוֹקבים וּממוֹטטים את כּל אָשיוֹת קיוּמנוּ. ולא רחוֹקה השעה אשר כּל הסבּרה הגיוֹנית, כּל הכּרת-המצב של קוֹצר-היד וחוֹסר-היכוֹלת לא תעזוֹר.

שליחי הפּוֹעלים, העוֹבדים הנאמנים של הציבּור העוֹבד בּכל תלָאוֹתיו וּמרוּדיו, אּל-דָמִי לכם! עוֹד לא היתה למחננוּ שעה חמוּרה כּזוֹ, וּברפיוֹננוּ עכשיו אנוּ מתחייבים בּנפש ציבּוּרנוּ. השעה מביאה אִתה לא רק מַכאוֹבי רעב וּבטלה, לא רק סבל חוֹלף, היא גם מַשפילה וּמדַכּאה את כּל הלָך-רוּחנוּ, הלָך-רוּח זה, אשר בּו ספוּן כּוֹחוֹ של הפּוֹעל גם לסבל גם ליצירה, אשׂר בּכוֹחוֹ הוֹלך הפּוֹעל וּמטפס וּמַעפּיל וּפוֹגש את התקלוֹת וחוֹצה לוֹ דרך בּיניהן.

ואם בּשעה זוֹ אין עינם ולבּם של בּעלי-הבּתים החשוּבים, יוֹשבי הועדים, כּי אם אל הוֹרדת-השׂכר (שׂכר-העבוֹדה, כּמוּבן, ולא משׂכּוֹרוֹת-מנַהלים) ולַהטלת-אימים, כּי “הרכוּש בּסכּנה”, ואם בּשעה זוֹ יוֹשבים בּארץ,אל סיר הבּשׂר ממש, כּל מיני מוּמחים וּממוּנים על פּיתוּח הארץ ולבּם עָרֵל ויד להם בּכל עיכּוּבי-עבוֹדה והַשׂטָּנה על הארץ וּפוֹעליה, ואם בּשעה זוֹ קיימים בּארץ בּנקים, אשר אנחנו לא נֵדָעֵם, אוּלם בּחוּץ-לארץ גדוֹל שמם, והם מבטיחים גדוֹלוֹת ואינם נוֹקפים אצבּע לתקנת המצב, ואם כּל אלה הנם בּבחינת “רשוּת יחידים”, אשר אין לישוּב וּלדאגוֹתיו ולצרכיו כּל שליטה חוקית עליהם, הרי עוֹד ישנוֹ מקוֹם אחד, המקוֹם היחידי, המוֹסד האַחראי בּעד גוֹרלה של התנוּעה הציוֹנית, האַחראי בּפני כּוּלנו – ההנהלה הציוֹנית. בּקרבּה מוּכרחים הדברים להישָמע. אין היא רשאית להתעלם מן המצב.

ההנהלה הציוּנית, המנוּסה בּפוּרענוּיוֹת לאוּמיוֹת, המכילה בּקרבּה אנשים אשר היו עמֵלים עם הישוּב בשנוֹת הרעה, היא חייבת לדעת, גם מנסיוֹנה, כּי ישנם מצבים כּאלה אשר אַמת-המידה הרגילה של יכוֹלת ואי-יכוֹלת אינה הוֹלמת אוֹתם. יש מצבים כּשנחוּצה והכרחית התאַמצוּת נוֹעזה, התאמצוּת שבּגבוּרה, כּשרק בּכוֹח התאמצוּת כּזאת אפשר למַלֵט מן הפוּּרענוּת. שעה זוֹ כּבר הגיעה עָדינוּ. ואם בּשעה זוֹ לא ימָצא הלב העֵר, החוֹדר למצב לכל עוּמקוֹ, המַאזין לאֶנקת-האוֹהלים ורוֹאה למתחוֹלל עלינוּ, והיד החרוּצה, המַחליטה, המַמריצה – אם לא יקוּם לנוּ כּל זה בּשעה זוֹ, בּצוּרה של יחיד אוֹ קוֹלקטיב – יֵמַר מאד.

ואַל ישָאר כּאן מקוֹם לטעוּת, להרהוּר, כּי הארץ דוֹרשת הפּעם “עזרה”. אין בּארץ שוּם צוֹרך בּעזרה, בּסיוּע, יש צוֹרך רק בּעבוֹדה. בּעבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית זוֹ המתגלה לעינינוּ ורוֹמזת לנוּ מכּל קרן-רחוֹב וּמכּל שכוּנה חדשה, בּלתי-סלוּלה. עבוֹדה אשר כּל מדינה וכל עיריה, המנהלת את עניניה בּאוֹפן רַציונַלי, היתה רוֹאה בּה את הערוּבּה היוֹתר נאמנה להצלחה כּלכּלית כּללית.

אין כּל יכוֹלת להתמַהמה, אין כּל שהוּת למשׂא-וּמתן קַנצלַרי, לשַקלוֹת-וטַריוֹת דרך כּל האינסטַנציות, הממוּנוֹת על כּך. מצב הענינים כּמוֹ שהוּא, לכל חוּמרוֹ, מוּכרח להיוֹת מוּרגש מיד גם בּירוּשלים, גם בּלוֹנדוֹן וגם בּניוּ-יוֹרק. הדבר מוּכרח להימָסר וּלהישָמע בּלא פּחוֹת זריזוּת וּרצינוּת מאשר ידיעה על פּוּרענוּת מדינית, הדוֹרשת התאמצוּת יוֹצאת מן הכּלל, עוֹברת על הכּוֹחוֹת. ואז למרוֹת הדלוּת, ולמרוֹת המבוּכה – ישוּנה המצב. מוּכרח להשתנוֹת.

אייר תרפ"ג

---

על המשכורות בקרבנו

מאת

ברל כצנלסון

¹

שאלת המַשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת והשפּעתן על מצב הקרֶדיט, התעשׂיה והמוֹסדוֹת הציבּוּריים בּארץ לא זכתה למשוֹך אליה את תשׂוּמת-לב העסקנים והאֶקוֹנוֹמיסטים, העוֹסקים בּחקירת ה“מַשבּר” הכּלכּלי בּארץ. הטעמים מוּבנים. הלא סוֹף סוֹף רובּם של אלה רגליהם עצמן עוֹמדוֹת בּתחוּמה של שיטת-משׂכּוֹרוֹת זוֹ. אוּלם ועידת ההסתדרוּת קבעה את יחסה והבּיעה את התמַרמרוּתה על שיטת-משׂכּוֹרוֹת זוֹ “החוֹתרת תחת הקיוּם הכּלכּלי של הישוּב”. ועידתנוּ לא הסתפּקה בּהכרזה מוּפשטת גרידא. היא גם עשׂתה איזה צעד לבעֵר את הרע, לפּחוֹת, מקרבּנו. מוֹסדוֹתינוּ אמנם אינם נגוּעים, בּרוך השם, בּאותן המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת אשר בּהן מצטיינים אחרים, ואף על פּי כן אין גם הכּל אצלנו, אם בּרצוֹן ואם בּאוֹנס, כּשוּרה. יחד עם כּמה עוֹבדים נאמנים, הממלאים את העבוֹדוֹת הכי-אַחראיוֹת, מבּלי לדעת מנוּחה, מבּלי לדעת חג וּמוֹעד, וקיימים בּתנאים מינימַליים, נמצאים אצלנו גם עוֹבדים אחרים, מוּמחים אוֹ בּלתי-מוּמחים, חברי ההסתדרוּת אוֹ שאינם חברים לה, אשר אנוּ זקוּקים לקבּל את דרישוֹתיהם וגם שאיננוּ זקוּקים, ואלה עוֹבדים אצלנוּ בּתנאים אחרים, שוֹנים בּהרבּה אוֹ בּמעט, מתנאי העבוֹדה הרגילים אצלנוּ. יש אצלנוּ גם הבדל-מה בּין מוֹסד למוֹסד. יש מוֹסדוֹת אשר הנהיגוּ אצלם דרגת-משׂכּוֹרת בּכל חוֹמר הדין, וישנם כּאלה אשר אינם מדקדקים בּזה כּלל, והכּל נתוּן בּידי המקרה. הועידה החליטה לשנוֹת את המצב הזה, להכניס את התיקוּנים הדרוּשים בּהתאם להכּרה המוּסרית ולמצב החָמרי של ציבּוּר הפּוֹעלים. הועידה לא קיבּלה כּל פּוֹרמוּלה מוּפשטת של “השוָאַת-המחירים”, וגם לא חשבה לאפשרית לגזוֹר בּועידה את דרגת-המשׂכּוֹרת עצמה, מבּלי להביא בּחשבּוֹן מקרים יוֹצאים מן הכּלל, מוּכרחי המציאוּת החיה. אוּלם הועידה החליטה “להנהיג בּכל מוּסדוֹת ההסתדרוּת דרגת-משׂכוֹרת אחת” ולבחוֹר לשם קביעת הדרגה “וַעדה מיוּחדת העוֹמדת בּרשוּת עצמה”. וַעדה זוֹ גם נבחרה, כּידוּע, אחרי הועידה. ורבּים מאִתנוּ ציפוּ לתוֹצאוֹת פּעוּלוֹתיה, בּהכּרה כּי אלה צריכוֹת להשפּיע גם על מצב המוֹסדוֹת וגם על היחסים החברתיים בּקרבּנוּ. מדוּע זה איפוֹא לא שמענוּ עד היוֹם כּל דבר על עבוֹדתה של הוַעדה?

שאלה זוֹ יכוֹלה אמנם להיוֹת מוּצגת גם לועדוֹת אחרוֹת: לועדת העתוֹן, לועדת אִישוּר תקנוֹת “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה. אוּלם בּיחס לאלה אפשר אוּלי להתנחם בּתקוה, כּי הן רוֹקמוֹת את עבוֹדתן המוּרכּבת בּחשאי, וכי טרם בָּשל הפּרי (ואם אנוּ טוֹעים בּדוּננוּ אוֹתן לכף-זכוּת – עתידוּת הן לתת את הדין). אוּלם וַעדת דרגת-המשׂכּוֹרת אינה דוֹרשת, כּמדוּמה, לעבוֹדתה שהוּת כּל כּך מרוּבּה.

אין השאלה נשאלת לשם קינטוּר, כּי אם לשם תיקוּן. אַל תשכּח הוַעדה, כּי נבחרה, ותגש נא לעבוֹדתה.

סיון תרפ"ג

---

"הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים"

מאת

ברל כצנלסון

לכבוֹד בּיקוּרוֹ בּארץ של נשׂיא הבּרַנדייסיסטים, השוֹפט יוּליאַן מֶק ¹, ולכבוֹד הנצחוֹן הגדוֹל אשר זכה לוֹ הבּרנדייסיזם בּרכשוֹ לוֹ את נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית (אם לאוֹרך ימים?) – רחש לבּי דבר טוֹב, לפרסם בּרבּים את חשיבוּתה של יצירה בּרנדייסיסטית אחת. אל נא תתלוּ בּי כּוָנוֹת זרוֹת. איני מתכּוון בּזה לספּר על הגדוֹלוֹת הנצוּרוֹת אשר הגברת פֶלז ²עתידה לעשׂוֹת על שׂדה החַקלאוּת, כּידוּע לכל מוּזמני הבּנקטים, ואף לא על המפעלים הענקיים אשר הציוֹנוּת הבּרנדייסיסטית מתכּוונת לגַשם בּקרוֹב, כּידוע לכל קוֹראי “דוֹאר היוֹם”. אין חלקי בּין חוֹזי עתידוֹת, וּביחוּד עתידוֹת התלוּיוֹת בּ“רוּח טוֹבה” אשר יעלה בּידי מַאן דְהוּ להשרוֹת על מאן דהוּ. ומבַכּר אני להתבּוֹנן וללמוֹד מדברים, אמנם לא כּל כּך ענקיים, אבל מוּחשים וקיימים. והדבר המעניֵן אוֹתי הפּעם הלא הוּא: “הבּנק המרכּזי למוֹסדוֹת שיתוּפיים”.

– מה, לא שמעתם? חבל, חבל. והלא הוּא בּנק ממש. עם מנהל שלוּח מחוּץ-לארץ (וּבלתי זקוּק ללשוֹננוּ, כּמוּבן), ועם משכּוֹרוֹת, ועם פּקיד לתרגוּמים לַמנהל וּמאת המנהל, וגם עם קוּפּה ועם הלוָאות. והבּנק אינוֹ בּנק פּשוּט. הוּא צריך למַזג את שׂרידי השאיפוֹת הנשׂגבוֹת מימי ועידת-פיטסבּוּרג ³, עליה השלוֹם, תוֹר הזהב והחלוֹמוֹת של הציוֹנוּת הבּרנדייסיסטית על קוֹאוֹפּרציה וצדק סוֹציאַלי יחד עם החריצוּת והזריזוּת המַעשׂית (אֶפישֶנסי, בלע"ז) של תקוּפתה המאוּחרת.

בּשם הקוֹאוֹפּרציה הארץ-ישׂראלית, המשמשת שלט כּל כּך יפה בּחוּץ-לארץ, עלה בּידי מיַסדי הבּנק לרכּז סכוּם לא-קטן, מאה אלף פוּנטים. בּזה השקיעוּ המיַסדים עצמם בּרוֹב חריצוּתם רק עשׂרים אלף. מאת הקרן הקוֹנסטרוּקטיבית של ה“ג’וֹינט”, התוֹמכת עכשיו בּארצות אירוֹפּה בּקוֹאוֹפּרציה היהוּדית, קיבּלו חמישים אלף, חצי הרכוּש של הבּנק כּולוֹ, מאת יק“א – 25 אלף, ואפילוּ מאת הדוֹד המִסכּן, ה”איקוֹנוֹמיק בּוֹרד", חמשת אלפים.

וּבאפּריל שנה זוּ כּבר מלאה שנה תמימה לפעוּלתוֹ של הבּנק. שנה “מוּצלחת”, של רוָחים. האזינוּ:

בּמשך שנת קיוּמוֹ השקיע בּארץ-ישׂראל הבּנק בּן מאַת-אלף הפוּנטים, 12,676 פוּנטים! – לשאר הכּסף לא היוּ, כנראה, דוֹרשים בּארץ. ואפשר שהיוּ, אוּלם לא לחינם נשלח הֵנה מנהל, אשר אפשר לסמוֹך עליו. סיסמתוֹ היא, כּי ההלוָאוֹת צריכוֹת להיוֹת בּטוֹחות כּמוּ בּ“בּנק אוֹף אינגלַנד”. וכנראה, שמתוֹך אַמַת-מידה זוֹ יוֹתר נוֹח בּאמת להחזיק 87 אחוּזים מכּספּי הבּנק בּקוּפּוֹת לוֹנדוֹן. הפּלא הוּא בּעצם לא על ה-87 אלפים פוּנטים אשר לא הוֹציאוּ כּי אם על שנים-עשׂר האלפים שהוּצאוּ. אוּמרים כּי על כּל ההלוָאות ה“חשוּבוֹת” דנים קוֹדם בּלוֹנדוֹן. האוּמנם לא מצאוּ שם מקוֹמוֹת-השקעה יוֹתר בּטוּחים?

וּמצטיין הבּנק, כּמוּבן, לפי הסיסמה הבּאה מאמריקה גם בּהוֹצאוֹתיו הקטנוֹת. וּבאמת משׂכּוּרת של אלף פּוּנטים לשנה בּינינוּ וּבין מנהל הבּנק – מה היא? הלא הוּא איננוּ פּקיד ציוֹני, אשר עליו יש “דעה” גם ל“דוֹאר היוֹם”. וסך-הכּל של הוֹצאוֹת האַדמיניסטרַציה לשנה – רק 2059 פוּנטים. ימָצֵא ודאי מי שימְצָא, כּי הוֹצאוֹת הנהלה של אַלפּיִם פוֹנטים על אַשראי של 12 אלפים, הן קצת גדוֹלוֹת מדי, אוּלם – הלא אפשר גם לחַשב חשבּוֹן אחר: לא חשבּוֹנם של הי"ב אלפים, כּי אם חשבּוֹנם של מאַת האלפים הנוֹשׂאים ריבּית בטוחה, ואזי – ודאי ישאר רוַח נקי.

אֶשתקד שהתה בּאמריקה משלחת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר עבדה שָם לשֵם בּנק-הפּוֹעלים. היא נכנסה גם בּמשׂא-וּמתן עם הג’וֹינט בּדבר הקצבת 20 אלף פּוֹנטים מקרן-הרקוֹנסטרוּקציה שלוֹ לבּנק-הפּוֹעלים. הדבר נתמך בּוַעד ה“ג’וֹינט” על ידי בּאי-כּוח פּוֹעלים בּלתי-ציוֹניים, אוּלם ה“מוּמחים” לעניני ארץ-ישׂראל מבּני בּרַנדייס היוֹשבים בּועד ההוּא חיווּ את דעתם, כּי הדבר הוּא למוֹתר. והנימוּקים חוֹתכים:

א. בּנק-הפּוֹעלים הוּא מוֹסד של מעמד, ואין הג’וֹינט הדוֹאג לכל ישׂראל צריך להשקיע כּספים בּמוֹסד מַעמדי.

ב. בּנק-הפּוֹעלים הוּא מיוּתר, היוֹת שלתמיכת הקוֹאוֹפּרציה קיים “הבּנק המרכּזי”.

והנה עברה שנה, וּבאַקטיב של הבּנק אַל-המַעמדי, המיוּעד לתמיכת הקוֹאוֹפּרציה, יֶשנוֹ לחשבּוֹן כּל המוֹסדוֹת הקוֹאוֹפּרטיביים של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – סכוּם אחד: 450 פוּנטים לקבוּצה מאוּשרת אחת. ואם חוֹשדים אתם בּמוֹסדות הפּוֹעלים, כּי עינם רעה חס ושלוֹם בּ“בּנק המרכּזי” – טוֹעים אתם. שאלוּ את ה“משבּיר”, ואת המרכז החקלאי, ואת המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת ואת קבוּצוֹתינוּ ואת מוֹשבי עוֹבדינוּ – ויגידוּכם. אוּלם מַזלם, כּנראה, גרם שלא יזכּוּ ליהנוֹת מן הבּנק ה“קוֹאוֹפּרטיבי”. מצד אחד, טרם נתחַוור לוֹ, למנהל הבּנק וּליוֹעציו מבּין הפינַנסיסטים שבּארץ, אם “המשבּיר”, למשל, נכנס בּגדר קוֹאוֹפּרציה, וּמצד שני – טרם חָרצוּ אוֹמר בּלוֹנדוֹן, וּמצד שלישי, יוֹדע המנהל רב-הפּעלים להציג כּל הלוָאה שנקצבה בּתנאים כּאלה, שהיא נשארת לעוֹלם בּקִצבתה.

וּבשעה זוֹ קיים גם בּנק-הפּוֹעלים ה“מַעמדי”, אשר לא זכה להשתתפוּתם של ה“ג’וֹינט” ושל יק"א, ולא לסיוּעם של הבּרנדייסיסטים, ואשר עניניו אינם מתנהלים על ידי אפּוֹטרוֹפּסוּת בּלוֹנדוֹן. ואף נוֹסד לא בּסכום של 100,000 פוּנטים כּי אם בּהוֹן יסוֹדי של 30,000. וּלצאת השנה היה מחזוֹר הלוָאוֹתיו לא 12 אלף, אלא 155,000.

האם לא תוֹדוּ סוֹף סוֹף, כּי יש ויש ללמוֹד לדרך הבּנין של אחינוּ הגדוֹלים, בּעלי המעוֹף והמַעשׂיוּת?

אב תרפ"ג.

---

ערב קונגרס

מאת

ברל כצנלסון

¹

הקוֹנגרס הציוֹני חדל זה כּמה להיוֹת רק בּמה המיוּעדת לויכּוחים מוּפשטים על הציוֹנוּת וּלהכרזוֹת שבּתעמוּלה. הקוֹנגרס הציוֹני הנהוּ כּיוֹם, עם כּל ליקוּייו, המוֹסד העליוֹן היחידי בּעם, המטַפח ויוֹצר קמעה קמעה את המַכשירים העממיים לגאוּלת הארץ, לישוּבה, לבנין ולעליה. והויכּוּחים בּתוֹך הקוֹנגרס כּיוֹם אינם רק ויכּוחים הלָכיים בּהבנת הציוֹנות וניבי זרמים מעוּרפּלים הצוֹפים למרחוֹק, כּי אם בּיטוּי הויכּוּחים החיוּניים, המתנהלים יוֹם-יוֹם בּחיי המעשׂה על אדמת ארץ-ישׂראל. ואם כּי עיקר הבּניה ועיקר ההגשמה הוּא לא בּין כּתלי הקוֹנגרס אלא בּעליה וּבעבוֹדה וּבמלחמת הכּוֹחוֹת בּחיי הישוּב, הרי משמש הקוֹנגרס כּר להתנגשוּת המאוּרגנת של הכּוּחוֹת השוֹנים הלוֹחמים על תביעוֹתיהם, השקפוֹתיהם וצרכיהם בּארץ, והחלטוֹתיו של הקוֹנגרס מַתנוֹת – בּמידה מרוּבּה – את גוֹרל העבוֹדה, היצירה הכּלכּלית, הפּעוּלה החקלאית והעליה. וגם בּשעה שאין הקוֹנגרס מביא אתוֹ פֶּרספּקטיבוֹת נהדרוֹת, גם בּימים אפוֹרים ועצוּבים, כּשזרם התנוּעה נעכּר, אין הפּוֹעל פּטוֹר ממצווֹת מלחמתוֹ הכּבדה והממוּשכת בּאוּלם הקוֹנגרס וּבלשכוֹת וַעדוֹתיו.

אין כּוֹח אחר בּציוֹנוּת הבּא אל הקוֹנגרס בּאוֹתה מידת-חִיוּת בּתוֹך הציוֹנוּת המתגַשמת, בּאוֹתה מידת הנסיוֹן האישי הריאַלי, בּאוֹתה הכּרת המציאוּת, בּאוֹתוֹ לחץ הצרכים, תחוּשת המַפריעים ותוֹקף המַאוַיים, בּאוֹתוֹ שיתוּף החיים עם המוֹני העם בּגוֹלה, כּאשר הפּוֹעל-החלוּץ, אשר כּל משגה וכל מִדחה בּפּעוּלה הישוּבית והמדינית משאירים אוֹתוֹת-דמים בּבשׂרוֹ וּבנפשוֹ, בּקיוּמוֹ וּבאפקיו. הכּוֹחוֹת הצוֹררים את הפּוֹעל, המפחדים מפּניו, אשר עינם רעה בּ“הצלחתוֹ” וּבכיבּוּשיו, אלה אוֹזרים עוֹז מפּעם לפעם, ואם כּי אין אִתם כּל יצירה ישוּבית של ממש, כּל פּרספּקטיבה של עליה עממית והתבּצרוּת ישוּבית, אם כּי כּל חכמתם וכל התאַמצוּתם וּפתרוֹנוֹתיהם יש להם רק כּוָנה אחת, לעשׂוֹת את התקוה הלאוּמית היחידה מִדרס למספּר בּעלי-רכוּש, הרי עוֹמדים לעזרתם בּתוֹך הקוֹנגרס המוּשׂגים הבּעל-בּיתיים, היחסים המקוּבּלים בּחברה, הפּחד מפּני הפּוֹעל והריחוּק הרב של המוֹני הציוֹנוּת מן המציאוּת הארץ-ישׂראלית. וּבמצב זה חייב הפּוֹעל לעמוֹד על נפש יצירתוֹ, להגן על כּל עֶמדה, להציל כּל מפעל, לזרז כּל פסיעה קדימה, בּהכּרה השלמה כּי עניני הפּוֹעל, עניני הארץ ועניני העם עוֹלים בּקנה אחד. ואל ישכּחוּ זאת חברינוּ בּארץ-ישׂראל, ואל יתעלמוּ מזאת כּל הנאמנים לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי בּחוּץ-לארץ.

כּמה שלא תהיה בּלתי-נכוֹנה, בּלתי-צוֹדקת וּבלתי-מַתאימה שיטת-הבּחירוֹת הבּנוּיה על השקל, המַקנה את הזכוּת בּמחיר תשלוּם, המאַפשרת רכישת דעוֹת לבעל-אמצעים, שיטה אשר זמנה עבר זה כּמה, ואשר מן החוֹבה להחליפה בּאחרת, טוֹבה הימנה, אין גם בּתנאים אלה לעזוֹב את המערכה.

הזנחת הבּחירוֹת, אם מתוֹך רישוּל ואם מתוֹך תנוּפת-יד של בּיטוּל, אינה מביאה אִתה שוּם הגבּרה, שוּם בּיצוּר עמדה. זהוּ רק סימן לאדישוּת וּלרפיוֹן. וּבעד חוּלשה זוֹ לפני הקוֹנגרס ישלם ציבּור הפּוֹעלים שבעתים בּימי העבוֹדה שלאחר הקוּנגרס.

בּמלחמתנוּ על ההתישבוּת החקלאית, על הרחבת השטח הקרקעי של הקרן הקימת, על צוּרת התישבוּת המוֹנית חדשה בּשכוּנוֹת-שֹדה, בּמלחמתנוּ נגד חוֹסר-העבוֹדה וּבעד שימוּש פּרוֹדוּקטיבי בּכספּי הלאוֹם לצרכי העבוֹדה והעליה, בּמלחמתנוּ זוֹ עלינוּ ללכת אל הקוֹנגרס נאזרי-כּוֹח, חזקים גם בּכמוּת. דרישוֹתינוּ מלאוֹת תוֹכן חי וקוֹנקרֶטי, נוֹבעוֹת מתוֹך המציאוּת היוֹצרת, וכל כּמה שיִגבּר כּוֹחנוּ בּקוֹנגרס – כּן יהיוּ ניכּרים הדברים והפּעוּלוֹת בּמציאוּת הישוּבית בּארץ. לרכישת שקלים נשאר עוֹד זמן לא רב. עד הששי ביוּני. תחזק איפוֹא הפּעוּלה. תגבּר נא ההכּרה ויתגלה הרצוֹן העֵר ויבוֹא ציבּור הפּוֹעלים אל הקוֹנגרס בּכל כּוֹחוֹ וּבכל כּמוּתוֹ.

סיון תרפ"ג

---

עוד שלב

מאת

ברל כצנלסון

עוד שלב / ברל כצנלסון

¹

המדרוֹן הפּוֹליטי, אשר בּוֹ מתגלגלת ארץ-ישׂראל ממחרת ההכרזה הבַּלפּוּרית, אין לוֹ, כּראה, תִּכְלָה. בּזמן האחרון נגלוּ עוד שלַבּים אחדים למַטה: ההכרזה הרשמית על קריעת עבר-הירדן מעל גוּף ארץ-ישׂראל ², והכנסת ארץ-ישראל לתוֹך הקנוּניה ההוֹלכת ונַעשית בּין “ממשלת הוֹד מלכוּתו” בּלוֹנדוֹן והדינַסטיה של בּית חוּסיין. יש לחשוֹב כּי אין אלה השלַבּים האחרוֹנים בּמוֹרד, מן הבּחינה הגיאוֹגרפית יש אמנם לחשוֹב את האוֹפֶרַציה למוּגמרת. גבוּלוֹת ארץ-ישׂראל נקבּעוּ בּצוּרה כּזאת שלהוֹסיף הָצֵר וקַצץ אוֹתם כּבר אין אפשרוּת: לַצפון יש בּעלים, בּדרוֹם חסה עין ממשלת-המַנדט על מדבּר עָרִיש ³, ממערב הוּפקדוּ שוֹמרים נאמנים, פּקידים יהוּדים בּמחלקת העליה של ממשלת “פּלשׂתינה (א"י)”, עכשיו נגזר העיקר: המזרח. ויש רגלים לַדבר, כּי בּתוֹך המקח-וּממכּר עם חוּסיין וּבניו הוּנַף הגרזן גם על עֶציון-גבר: חיגָ’ז תוֹבעת. אוּלם בִּפנים, בּתוֹך הגבוּלוֹת הללוּ, טרם נגמר המדרוֹן.

הקַפּיטוּלַציה של ממשלת הארץ בּפני שלטוֹן האֶפֶנדיוּת המאוּרגנת, הקפּיטוּלציה הבּלתי-פּוֹסקת המגיעה לידי התרפּסוּת ממש, אשר מצאה את בּיטוּיה האָפיָני בּמעשׂה האחרוֹן שבּאחרוֹנים: ההוֹדעה הרשמית על דחיית המוֹעצה המחוֹקקת, המכריזה כּי הבּחירוֹת “בּטלוֹת וּמבוּטלוֹת”, קפּיטוּלציה זוֹ אפילוּ כּשהיא לעצמה אוֹמרת הרבּה.

אַל יתנוּ הדברים מקוֹם לטעוּת. עצם דחייתה אוֹ בּיטוּלה של המוֹעצה המחוֹקקת עלוּל פּחוֹת מכּל לצעֵר. אין איש מוֹריד דמעוֹת על ה“נֵפֶל” הפרלמנטרי הזה. שוּם עם מעמי הארץ, לא היהוּדים ולא הערבים, לא חָשו כּל צוֹרך בּבריאה משוּנה זוֹ, זיוּף השלטוּן העצמי, המוּרכּבת מחברים נבחרים וּממוּנים, כּמנהגה של אנגליה עם ה“נייטיבס”. ואיש לא רצה בּה מלבד הממשלה עצמה, בּעלת ההמצאה המחוּכּמה. ואם הישוּב היהוּדי, והפּוֹעלים בּפרט, לא הסתלקוּ בּפּוּמבּי ממוֹסד זה, אשר כּל טוֹב לא היה צפּוּן בּוֹ, היה זה רק משוּם טעם אחד: מאי-רצוֹן להימָצא בְּצַוְתָּא חַדָא עם צוֹררי ישׂראל ורוֹדפי העליה. אוּלם אם אוֹתה ממשלה, המַכריזה כּי מדיניוּתה “שוֹאפת לכוֹנן בּפּלשׂתינה (א"י) מוֹסדוֹת של שלטוֹן עצמי”, ממשלה אשר התחייבה על זאת בפני חֶבר הלאוּמים (התחייבוּת זוֹ, אמנם, אינה מחייבת אוֹתה להכּיר בּמוֹסדוֹת הטבעיים והקיימים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, הצוּרה הצוֹדקת וההוֹלמת בּיוֹתר ארץ כּארצנוּ, עם גזעיה, לשוֹנוֹתיה ותרבּוּיוֹתיה השוֹנוֹת, כּשם שהתחייבוּת זוֹ אינה מוֹנעת את הממשלה מלמסוֹר את “השלטוֹן העצמי” של העיריוֹת לידי ממוּנים) אינה מתבּיישת להוֹדוֹת קֳבָל-עם, כּי היא הסתלקה מנסיוֹנה היחידי של יצירת מוֹסד מחוֹקק, כּביכוֹל, לרגל הלחץ החזק שהוּטל על ידי אגוּדוֹת מתנגדוֹת לבּחירוֹת, מַהוּ אזי גבוּל ההכנעה והקַפּיטוּלַציה, אשר ממשלה כּזאת לא תעברנוּ? וּבפרט, אם המעילה בּהתחייבוּיוֹת תידָרש על ידי איזה חשבּוֹנוֹת, אשר אינם שייכים כּלל לעם היוֹשב בּארץ, אבל יכוֹלים להיוֹת חשוּבים, אוֹ להירָאוֹת חשוּבים בּעיני השלטוֹן תוֹפס המנדט. בּמוּבן זה עוֹד יש לחכּות, כּי הקנוּניה החוּסיינית אשר טרם נגמרה, כּנראה, בּאשר חיגָ’ז עוֹדנה עוֹמדת על המקח, עוֹד צוֹררת לנוּ חדשוֹת בּכנפיה. אחד העתוֹנים העוֹינים את בּית-חוּסיין, המבטל את כּל חשיבוּת ענין ה“בּרית” ⁴בּשביל עמי-עֲרָב ורוֹאה בֹּו רק הכנעה לאנגליה, מגלה בּה פנים, כּי אין היא מכילה כּל זכוּיוֹת של ממש, מלבד, אוּלי, צמצוּם ההגירה היהוּדית…

על עצם ה“בּרית” לא ידוּבּר כּאן. צוּרתה האמיתית וּמַהוּתה הריאַלית עוֹד תתגלה. לא “הכרזה” ראשוֹנה ולא “הכרזה” אחרוֹנה היא לאנגליה. ואף הנסיוֹן לזייף תנוּעת שחרוּר לאוּמית על ידי פּרֶטֶנדֶנטים מתחרים רוֹדפי כּסאוֹת וּמקימי “בּתים” – אינוֹ חדש. תנוּעוֹת השחרוּר האמיתיוֹת אם תפרוֹצנה בּמזרח תהרוֹסנה את הדינַסטיוֹת עם מַמליכיהן יחד. וּבארץ היחידה מארצוֹת עֲרָב, אשר טעמה טעם מלחמה על עמידה בּרשוּת עצמה, אשר למדה להביא קרבּנוֹת לשם השחרוּר, והיוֹדעת פּירוּשה של תנוּעה לאוּמית ורוֹאָה עצמה רשאית לעמוֹד בּראש בּרית ערבית מַקיפה, – בּמצרים – שם יוֹדעים גם כּיוֹם להתיחס מבּלי כּל אֵמוּן לכל הרקמה של בּית-חוסיין, העוֹשׂה את ה“תנוּעה הלאוּמית” כּלי-שרת לחשבּוֹנוֹתיה של בּריטניה. לנוּ חשוּב לציין, כּיצד נתקבּלו הדברים בּישוּב, כּיצד נתקבּל בּינינו הדבר שארץ-ישׂראל היתה לסחוֹרה העוֹברת לסוֹחר, היכוֹלה להיכּנס כּאֶתְנָן בּכל חוֹזה.

הדברים נתקבּלוּ, מוּתר לאמוֹר, בּשלוה (איני מדבּר על אוֹתוֹ החוּג הצוֹהל מעוֹדוֹ לקראת כּל תוֹפס-שלטוֹן, גֶ’מַל-פֶּחָה ⁵ אוֹ אלֶנבּי ⁶, פייצל ⁷ אוֹ גוּרוֹ ⁸, וֶניזֶלוֹס ⁹אוֹ מוּסטַפא כֶּמַאל ¹⁰, עַבּדאַלָה ¹¹אוֹ סמוּאֵל ¹², ועל אותו העתוֹן ¹³) אשר נוֹעד מתחילת בּרייתו להתמוֹגג מרוֹב הערצת כּל מי שזכה לעלוֹת לגדוּלה. אלה מיהרוּ והזדרזוּ גם הפּעם לקַדם בּתרוּעה את המצליחים וּלציין עם זה את נצחוֹן עצמם). הציבּוּר לא זע. קוֹל עֲנוֹת של בּוֹדדים לא עוֹרר אפילוּ הד. שאגת-חמס על שוֹד-עם לא נשמעה. המוּמחה הפּוֹליטי של ההנהלה הציוֹנית נתן את בּיאוּריו ועסקני הישוּב הקשיבוּ. עסקנים מַרחיקי-ראוֹת כּבר שׂשׂים לקראת ה“הינטֶרלַנד”…

הכּל נתאַבּן.

המקרה הוּא הדבר? לא. זהוּ פּרי פּעוּלתה החינוּכית של ההסתדרוּת הציוֹנית בּמשך השנים האחרוֹנוֹת. זהוּ החינוּך המַרדים, המַרגיע, המלמד תדיר זכוּת, המַצדיק כּל עוול, מַקהה כּל רגש וּמרפּא כּל פּצע בּדברי-מתיקה וּבתנחוּמוֹת-שוא. זוֹהי השיטה אשר השׂכּילה לעשׂוֹת את התנוּעה העממית המדינית לחַסרת-אוֹנים וחַסרת-ערך, לכתחילה בּעיני עצמה ואחר כּך גם בּעיני אחרים.

בּעזבוֹנוֹ של בּוקי בּן יָגלי ¹⁴המנוֹח יֶשנה אגדה אליגוֹרית מוּפלאה בּמינה. “קבוּרת נשמוֹת”. מעשׂה בּגביר עם-הארץ אשר עשׂה מעשׂה רב: שלח שליחים לכל קצוי תבל לאסוֹף את ספרי החכמה בּכל הדוֹרוֹת וּמכּל הארצוֹת. וַתֵּרֶב השׂמחה בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה, כּי קם גוֹאל וּמקבּץ לחכמת-ישׂראל, אוּלם המכנס, אשר נתפּרסם בּינתים, הֵתֵל מרה בּתקוַת-החכמים: הוּא בּחר ולקט וקיבּץ את כּל הספרים וכתבי-היד הנשכּחים והנידחים, למען בּעֵר אוֹתם מן העוֹלם וּמסוֹר לקבוּרה – “קבוּרת נשמוֹת”.

למהתלה אשר כּזאת בּחר הגוֹרל בּהסתדרוּת הציוֹנית. ניתן לה הכּוֹח לעוֹרר בּעם את ספוּני חוּשיו המדיניים, את כּוֹסף הגאוּלה והקוֹממיוּת. והיא עוֹררה וטיפחה וריכּזה והדליקה את כּל אלה, למען – –

                                                           ***

וּבימים שהקוּרים האחרוֹנים של האילוּזיוֹת נקרעים בּיד רְמִיָה ואַכזריה אשר רַחֵם לא תדע וּבוֹשת זרה לה, טוֹב היה ללמד את לבּנוּ וּלחַשל אוֹתוֹ לימים יבוֹאוּ. טוֹב היה אילוּ אמרנוּ לעצמנוּ: ימי תרוּעת הנצחוֹן של שנוֹת-ההכרזה לא השאירוּ לנוּ דבר מלבד מַפּח-נפש וכּוֹחוֹת מוּצאים לריק. הימים הקשים והאפוֹרים, אשר בּאוּ אחריהם, ימי היאוּש בּתפוּצוֹת הגוֹלה והרוּח הכּבדה בּארץ, הם מילטוּ לנוּ משהוּ: עליה של שלוֹש רבבוֹת, אדמת-העמק, נקוּדוֹת-ישוּב חדשוֹת, שכוּנוֹת עירוֹניוֹת, תנוּעת פּוֹעלים חלוּצית ויוֹצרת. זהו המִבטח היחידי.

וה“הבטחוֹת” וה“התחַייבוּיוֹת”?

עֲבָרֵנוּ קַָדם לכל ההבטחוֹת וההכרזוֹת ואף עתידנוּ ותקוָתנו אינם מעוֹלם ההכרזוֹת וההבטחוֹת. היתדוֹת אשר אנוּ תקענוּ ונתקע בּארץ – לא ימוֹטוּ. וההתחַייבוּיוֹת אשר אנוּ קיבּלנוּ על עצמנוּ – תתקיימנה.

סיון תרפ"ג

---

ה"שמאל"

מאת

ברל כצנלסון

¹

ה“שׂמאל” בּארץ-ישׂראל שייך לסוּג היצוּרים המתרבּים על ידי “התפּלגוּת”. כּידוּע, ישנם בּסוּלם-הטבע שלַבּים כּאלה, אוֹרגַניזמים חסרי חוּט-השדרה, אשר דרך הִתרבוּת זוֹ, על ידי חלוּקה ל-2, ל-4, ל-16, טבעית היא להם. אַיה זוֹכר ואַיה מוֹנה את כּל גלגוּלי השמוֹת השוֹנים וּפילוּגיהם לחצאים ולרבָעים מיוֹם היבָּרא המ. פּ. ס והמ. פּ. ס. ע., וה י. ק. פּ. והפּ. ק. פּ. וה ק. פּ. פּ. ² ועד ועדת-האִרגוּן ³, ועד “פרקצית הפוֹעלים בּתוֹך (?) ההסתדרוּת”, פרקציה זוֹ שהיא בּבחינת אחת שהן שתים, האחת – מפלגתית, והשניה “בּלתי-מפלגתית”, האחת – פרקצית הפּוֹעלים סתם, והשניה – מַכריזה על עצמה “המוֹסד העליוֹן של פרקצית הפּוֹעלים בּיפוֹ ושל הפרקציה הפּרוֹליטרית בּירוּשלים וּבשאר המקוֹמוֹת”. וּלמי מִסתם אנשים שאינם “פּוֹעלים מן הפרקציה” תימָצא חריפוּת-המוֹח הדרוּשה והבּקיאוּת המספּיקה בּכדי להבחין בּין בּנות-המין השוֹנוֹת וגוֹניהן ועמדוֹתיהן רבּוֹת התמוּרוֹת והחליפוֹת? והיוֹת שאִי-ידיעה זוֹ עלוּלה להעמיד את הציבּוּר במַדרגה של עם-הארצוּת פּוֹליטית גמוּרה, קיבּלתי עלי את הטוֹרח, לטוֹבת הציבּוּר, לחקוֹר וּלחפּשׂ, בּעתוֹנים וּבפּרוֹגרמוֹת, בּמקוֹרוֹת עצמם וּבקרוֹבים למקוֹרוֹת. אינני יוֹדע אם עבוֹדתי תמצא לה מַעריכים, אוּלם היא לא היתה מן הקלוֹת. צללתי עמוּקוֹת. וזאת אשר העליתי:

“כּל אחת – מן הפרקציוֹת – רוֹצה להישאר היחידה, המוּכּרת “שָם”, בּחוּגים הגבוֹהים, לפני הרָשוּת העליוֹנה של האינטרנַציוֹנַל. כּל ה”מלחמה" נוֹשׂאת אוֹפי מגוּחך, מעשׂה-נַערוּת. הליקוידַטוֹרים הגלוּיים, יֶבסֶקים מסוּגוֹ של מֶרֶז’ין, הקוֹראים לעצמם ק. פּ. פּ. וּקרוּיים כּאן ה“עֶמעסים”, יש להם בּכל הארץ כּ-35–40 חבר. הם הנם מחַבּרי הכּרוּז “נגד הסכּנה האימפּריאַליסטית הכי-גדוֹלה – ההסתדרוּת הציוֹנית”, בּחתימת “קבוּצת פּוֹעלים אינטרנַציוֹנַלית”, הם שהכריזוּ חרם על הבּחירות לועידת ההסתדרוּת הכּללית, בּאשר השקפתם היא שכּל הטָבה בּמצב הפּוֹעלים היהוּדים כּאן משמשת בּאוֹפן בּלתי-ישר תמיכה לציוֹנוּת. היאוּש של חלק ממחוּסרי-העבוֹדה וכל תלוּנה של שטוּת וכל נבוּאה רעה על ארץ-ישׂראל – הם לפיכך “פּעוּלתם המַרכּסיסטית” היחידה. הם הנם היחידים אשר זכוּ להיוֹת “מוּכּרים”, בּאשר הם נשמעים לפקוּדוֹת הקוֹמאִינטרן ⁴, לרדוֹף את רעיוֹן הציוֹנוּת הפּרוֹלטרית בּכל צוּרה שהיא" – –“הקבוּצה השניה של הליקוידטוֹרים, היא ה פּ. ק. פּ.; ההנהלה הרשמית של מי שהיתה מ. פּ. ס., אשר קיבּלה בּישיבה אחת רזוֹלוּציה (מטוּשטשת אמנם) בּעד הפּלשתיניוּת, ותיכף וּמיד הכריזה על “הצטרפוּתה” מבּלי כל תנאים ועל יציאתה מן ה”בּרית העוֹלמית“. היא מנהלת כּל הזמן את פּעוּלתה בּמרמה וּבדֶמורַליזַציה כּלפי שני הצדדים. לפני ההמוֹנים נשבּעים, כּי עוֹדם “פּוֹעלי ציוֹן” בּכל לבּם, אלא שהיוּ אנוּסים “להצטרף”, בּכדי להישָאר המפלגה האַרצית היחידה המוּכּרה. לפני ה”עמעסים" וּלמעלה מהם, מוֹדיעים כּי היוּ ללוֹחמים נלהבים נגד “פּוֹעלי ציוֹן” ואת ההחלטה הפּלשׂתינאית, כּביכוֹל, מכַנים בֹשם “דקלַרציה” שאינה מחייבת לשוּם דבר. ה“עמעסים” אינם מתפּשרים, ודוֹרשים דוקא הסתלקוּת גלוּיה מן הדקלרציה. ואגב שקוּעים בּחשבּוֹנוֹת פּרטיים וּבזלזוּלים. כּל קבוּצה מוֹכיחה, כּי השניה מַפריעה לאיחוּד. וכל אחת חוֹשבת את עצמה למפלגה הארצית היחידה (לא חס ושלוֹם סקציה יהוּדית; בּעיקר חוֹלמים על דבר ערבים!). ה פּ. ק. פּ., תחת לחץ של גאוֹן חדש, הלכוּ לועידת ההסתדרוּת בּתוֹר “פרקצית הפוֹעלים”. בּאמצע הועידה נבהלוּ, כּנראה, מפּני הבּיקוֹרת של ה“עמעסים” ועזבוּ, אם כּי המנהיג החדש עצמוֹ חוֹשב את העזיבה לשטוּת וָפשע".

“כּל קבוּצה מאַיימת על השניה כּי תצטרך למסוֹר דין-וחשבּוֹן לפני הרָשוּת העליוֹנה”. – – מלחמה בּדבר השם, פּניוֹת אישיוֹת, הוֹנאַת ההמוֹנים והוֹנאַת הקוֹמאִינטרן. רוּבּם מבקש את ההזדמנוּת לעזוֹב את הארץ ונמצא כּאן רק מחוֹסר דמי-כּרטיס-אניה. שוּם יחס למלחמה וליצירה כּאן אין להם".

מנַין ליקטתי פּסקה זוֹ? האין אתם חוֹשדים בּי, רבּוֹתי, כּי הבאתי לכם מַטעמים מדבריו של איזה שוֹביניסט וריאַקציוֹנר, צוֹרר הקוֹמוּניזם, וּמתנַכּל לפרוֹלטריוֹן להתעוֹתוֹ מני דרך, כּי אלה הם דבריו של אחד ממַנהיגי ההתסדרוּת החַטאים? לחינם חשדתם בּי. המקוֹר – מקוֹר. גזר-דין חריף זה נתפּרסם ביוֹם 11 בּמאי 1923 בּ“אוּנזער אַרבּייטער טריבּוּנע” הוַרשאית, עתוֹנה של מפלגת הבּרית השׂמאלית, זוֹ הבּרית המִסכּנה, השכּוּלה, אשר גידלה וטיפּחה את נטעי שעשוּעיה, מ. פּ. ס. וּ מ. פּ. ס. ע., י. ק. פּ. ו פּ. ק. פּ., והם הפכוּ אליה עוֹרף, זוֹ הבּרית השוֹלחת אלינוּ מפּעם לפעם את שליחיה הנאמנים ללַמד את פּוֹעלי ארץ-ישראל תוֹרה ודרך-ארץ, וסוֹפם של שליחיה אלה, בּרוּבּם הגדוֹל, למעוֹל בּשוֹלחיהם ולמצוֹא לעצמם את הדרך הישרה אל גן-העדן הקֶרמלָאי, והעתוֹן הנהוּ אוֹתוֹ העתוֹן – ואם בּשינוּי שם – אשר היה בּמשך השנים נוֹתן מקלט לכתבי השִׂטנה וההַלְשָנה של מאירסוֹן ושל אַדמוֹני ושל חבריהם, כּל אלה, אשר מצאוּ להם אחר כּך מנוּחה נכוֹנה תחת כּנפי השכינה היֶבסקית. ועכשיו בּאה תקוּפת-ה“תשוּבה”, כּנראה, וסוֹפרוֹ הארץ-ישׂראלי של אוֹתוֹ עתוֹן מַפליט בּשׂפה רפה: “כּי כּל פּעוּלתם בּמשך השנתים, גם בּשעה שמהם היוּ חברינוּ, היתה רק קוֹמפּרוֹמֶנטַציה אחת גדוֹלה”.

ואף על פּי כן – אַל תיוָאש, אסיר-תקוה. התנחמוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, וּמחוּ דמַע: פרקציה חדשה נוֹלדה למזל-טוֹב. כּכה מבשׂר אוֹתוֹ העתוֹן. שליח חדש בּא לבּרית. והשליח החדש מאַרגן פרקציה חדשה. והפּעם, כּמוּבן, אנוּ “ניגשים לעבוֹדה בּכל האחריוּת”.

התבּשׂרוּ!

---

וּבכן, הבּרית ה“שׂמאלית” חוֹזרת בּתשוּבה. אחרי אשר שליחיה יצאוּה וכמה ממַנהיגיה מצאוּ – אחרי כּל העקלקלוֹת והנַפתוּלים – את המוֹצא הישר ל“אוּרְחָא דִמְהֵימְנוּתָא”, ואחרי אשר מפלגוֹת שלמוֹת וחלקי מפלגוֹת נשׂרפוּ כּליל בּלַהב הקוֹמוּניזם, ואחרי אשר בִּפְנים, בּתוֹך רחוֹב הפּוֹעלים היהוּדים, “הבּלתי-מוּכּר” ונאבק על שארית-פּליטת קיוּמוֹ, השׂתררה עצבוּת, ואחרי אשר הוֹדוֹת לפעוּלתם הריאַקציוֹנית והשוֹביניסטית של אלה העקשנים, אשר לא חפצוּ לחכּוֹת עם ישוּב ארץ-ישׂראל עד בּוֹא המשיח המוֹעצתי, נתבּרר פּתאוֹם שוּב, כּי יש פּלשׂתינה (ארץ-ישׂראל הס מלהזכּיר!) בּעוֹלם, וּפוֹעלים בּתוֹכה – כּל אשר נשכּח בּימי מסע הנצחוֹן של טרוֹצקי בּפּוֹלין ⁵– אחרי כּל אלה נתעוֹררה ה“בּרית” וּפיה ממַלל שיר בּהתלהבוּת על פלשׂתינה, ממש כּמו בּימים הטוֹבים של הדקלַרציה וסן-רמוֹ. ולא זה בּלבד, אלא שגם לדעוֹתיהם המשוּבּשוֹת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל קמוּ מגינים. התיאוֹרֶטיקן של ה“בּרית”, החבר ניר עצמוֹ, יצא בּפוּמבּי ללַמד, כּי “נכוֹן היה העיקר של ההסתדרוּת הכּללית, אשר חָפצה להחליף את הקבּלן הפּרטי, וכוֹזבת וקִצרת-ראוּת מדינית היתה עמדתם של מ. פּ. ס. ע.” הוּא גם מבאר את סיבּת מיעוּט השפּעתם בּארץ וּמלגלג על ה“הוּרָה-מַרכּסיזם ואי-הכּשרון המוּחלט לתפּוֹס וּלהכּיר את מצב הענינים בּארץ”, ועל “הרזוֹלוּציוֹת התיאוֹרטיוֹת הארוכּוֹת אשר אין להן שחר בּמוּבן המדיני, ועַם-הארציוּת, בּמוּבן הסוֹציאַלי והכּלכּלי, של קוֹמץ הגנרלים של המהפּכה בּמזרח הקרוֹב, אשר חפצוּ מיד בּרדתם מן האניה לסגל את פלשׂתינה עם תנאיה המיוּחדים בּכּלכּלה וּבמדיניוּת לאָפני-הפּוּטש המוּכנים שלהם”. “אין להתיחס אליהם בּרצינוּת”, אוֹמר החבר ניר, זה החבר ניר, אשר מי כּמוֹהוּ ל“רזוֹלוּציוֹת תיאוֹרטיוֹת ארוּכּוֹת”.

ולא רק החבר ניר.

בּרֶויזיה וּבביקוֹרת עצמית עוֹסקים עכשיו רבּים בּ“בּרית”. עוֹסק בּזה, גם ה“מוּמחה” לעניני ה“מזרח הקרוֹב” וּלעניני “התישבוּת” ז. אוֹסטרוֹבסקי. וכאדם החי בּרוּסיה וּבקי בּכל התֶזיסים של הקוֹמאינטרן, הרי מוּבן מאליו שרביזיה זוֹ נַעשׂית אצלוֹ לאוֹר המלה האחרוֹנה. ואת פּרי עבוֹדת מחשבתוֹ המאוּמצת, המוּמחית, הוּא מַרצה בּ“פּראָלעטארישע שטימע” הניוּ-יוֹרקית:

“פּסק-הדין של הקוֹמאינטרן נגד הציוֹנוּת חל עלינוּ ה י. ק. פּ. ואין לבטל ענין זה בּתנוּפת-יד. הקוֹמאינטרן אינוֹ בּקי למַדי בּ”ויתוּרים" שלנוּ, בּכדי שיאמין לנו על דיברָתנוּ, כּי אין אנוֹ שוֹביניסטים סוּבּיֶקטיביים ואימפּריאַליסטים אוֹבּיֶקטיביים. דברים כּאלה יש להוֹכיח רק על ידי מעשׂים (ההדגשוֹת כּוּלן בּגוּף המקוֹר). מחַד גיסא, רוֹאה הקוֹמאינטרן, כּי לעת עתה אין אנוּ עוֹשׂים שוּם דבר לא בּפּלשׂתינה ולא בּשביל פּלשׂתינה. אַדרבּא, הקוֹמאינטרן יוֹדע מהחלטוֹתינוּ, כּי אנוּ מכחישים כּל צוֹרך של בּניה קוֹנסטרוּקטיבית, בּטרם יוּקם שם שלטוֹן-מוֹעצוֹת. והיוֹת שהקוֹמאינטרן יוֹדע יפה מתוֹך נסיוֹן, כּי דוקא מצד שלטוֹן-מוֹעצוֹת תפגוֹש תכניתנוּ את המכשוֹלים הקשים בּיוֹתר לרגל הפּוֹליטיקה האנטי-ישוּבית ההכרחית של שלטוֹן זה, לפיכך הוּא חוֹשב את הפלשׂתיניוּת שלנוּ לאוּטוֹפּיה. מאִידך גיסא, רוֹאה הקוֹמאינטרן כּי על הפּוֹליטיקה המסוּימת של הציוֹנים, הפּוֹליטיקה האימפּריאליסטית והקוֹלוֹניזַציוֹנית בּאמת אין אנוּ משיבים כּהלכה, משוּם שכּאילוּ אין זה מתפקידנוּ לטפּל בּפֹּוליטיקה ריאַלית וּבענינים כּלכּליים. אנוּ משאירים לבּוּרג’וּאַזיה ידים חפשיוֹת בּפלשׂתינה, וּמסתפּקים בּרזוֹלוּציוֹת קלוּשוֹת. משוּם כּך חוֹרץ הקוֹמאינטרן את משפּטנוּ, לא רק בּתוֹר אוּטוֹפּיסטים, כּי אם גם בּתוֹר אימפּריאַליסטיים אוֹבּיֶקטיביים; כּלוֹמר, פּשוּט קוֹנטר-רבוֹלוּציוֹנרים… זוֹהי הטרגדיה שלנוּ, טרגדיה של ציבּוּר-פּוֹעלים יהוּדי בּלתי-מוּכּר, אבל אין לנוּ להתרעם אלא על עצמנוּ: חייבים אנוּ בּפּסיביוּת שלנוּ, בפִּילפּוּליסטיקה הקוֹמוּניסטית, בּחקירוֹתינוּ הנבוּבוֹת העוֹשוֹת אוֹתנו חסרי-אוֹנים ועֲקָרים".

איזוֹ בּיקוֹרת עצמית, איזה אוֹמץ הניתוּח. איזה “דרַנג” ל“מעשׂים”, ל“מעשׂים אשר יוֹכיחוּ”. מה הם איפוֹא המעשׂים, הצריכים להציל את “ציבוּר-הפּוֹעלים היהוּדי הבּלתי-מוּכּר” מן הטרגדיה שלוֹ? התשוּבה הגלוּיה טרם ניתנה. אוּלם רמז לתשוּבה כּשר ישנוֹ גם בּמאמר זה:

“כּיצד, למשל, ענינוּ על הטרגדיה הידוּעה, אשר הציוֹנים שׂיחקוּ בּ”מעדזשין“? הלא זהוּ פּשע ענקי, מעשׂה-אוֹנס גלוּי: לאוֹר השמש גוֹרשוּ אלפי פּלחים ממקוֹמוֹת ישוּבם. לקחוּ מהם את כּל אדמתם, חרשוּ את האדמה עד לפני חלוֹנוֹת בּתיהם, ויצרוּ שם “מוֹשב עוֹבדים”. וכל זה נעשׂה לא בּקצה העוֹלם, כּי אם בּעמק יזרעאל, ולא על ידי פֶרמֶרים פּרטיים, בּלתי-אַחראים, כּי אם על ידי הנהלת הנַציונַל-פוֹנד! וכיצד ענינוּ אנוּ על זאת? כּלוּם ערכנו חזית נגד הכּוֹבשים? כּלוּם הגינוֹנוּ על הפּלחים השדוּדים? כּלוּם הסבּרנוּ את מעשׂי-האלָמוֹת לפני העוֹלם הרחב?”

כּכה הוֹלך וניגר הפּתּוֹס הנבוּאי של ז.אוֹסטרוֹבסקי, אשר נכמרוּ רחמיו על ה“פּלחים השדוּדים”. וזהוּ, כּנראה, פּירוּשה של ה“פּלשתיניוּת האַקטיבית”, הנישׂאת עכשיו על שׂפת כּל האוּדים המוּצלים.

אכן, לא לשוא, כּנראה, התחבּט זה כּמה מוֹחוֹ המסכּן של היֶקוֹפּיסט. נמצאה סוֹף סוֹף אוֹתה ה“פּלשׂתיניוּת האַקטיבית”, אשר דרכּה אפשר גם להגיע עד כּדי לזכּות להכּרה מאת הקוֹמאינטרן. מכּאן סוֹף סוֹף תצמח אוּלי הישוּעה.

---

אם “דרך תשוּבה” זוֹ של ז. אוֹסטרוֹבסקי תכבּוֹש את לב הקוֹמאינטרן – מסוּפּקני, אחרי הכּל. הנַפתוּלים ודרכי המחשבה העקלקלוֹת, הזיגזַגים האִטיים האלה אל תוֹך זרוֹעוֹת הקוֹמאינטרן – זָרוּ שם. הלא סוֹף סוֹף ביֶבסקציה גוּפא מי שם אשר לא טעם מעוֹדוֹ טעם של “שקל” אלא שהאנשים היוֹשבים שם, לִפְנַי ולִפְנים, השׂכּילוּ לעבוֹר את כּל אוֹתן הדרגוֹת באוֹפן מהיר וחרוּץ. בּעצם הענין, הלא כּל ההבדל בּין המפלגוֹת השוֹנוֹת בּתקוּפתנוּ הוּא ההבדל בּגיל: מי שקפץ קפיצה אחת מהירה ומוּצלחת, ומי שנגרר עד היוֹם בּצעדי צב, בּאוֹתה המגַמה. ואלה הנמצאים לפנַי ולפנים, ויוֹדעים את הסוֹד של הליכה מהירה, הם דוֹרשים עכשיו דברים הרבּה יוֹתר בּרוּרים מאשר הגַנה רַגשנית על הפּלחים השדוּדים, עלייתם לארץ של ה“מגינים” גוּפא לקוֹנטררֶבולוציה תיחשב שם.

הנה מוֹדיעה ה“רוֹסטא” ⁶ל“פּרַבדה” ⁷המוֹסקבאית ישר מ“אַנגוֹרה” ⁸: “21 בּמאי. בּיפוֹ (פּלשׂתינה) נמשכוֹת השביתוֹת והמהוּמוֹת בּין הפּועלים. בּשעת ההתנַגשוּת נפצעוּ 9 גַ’נדַרמים. הפּוֹעלים דוּרשים לאסוֹר את הכּניסה של מהגרים חדשים וּפליטים ליפוֹ, מפּני שהם מוֹרידים את שׂכר העבוֹדה”.

מלב מי הוּצאוּ הדברים? וּמי היא הזַכּאית בּין כּל הפרקציוֹת, שעל ידה נתגלגלה הזכוּת להביא ה“אמת” הזאת אל ה“פּרבדה”?

---

אוּלם “הפּלשׂתיניוּת האַקטיבית” אינה מסתפּקת רק בּהגנה על ה“פּלחים השדוּדים”. אוֹתה ה“פּראָלעטאריישע שטימע”, היוֹדעת בּדברי כַּתביה מארץ-ישׂראל לציין את הקוֹאוֹפּרטיבים בּארץ בּתוֹר “חנוּיוֹת פּרטיוֹת”, יוֹדעת גם לספּר על ששים וחמישה פוּנטים שנשלחוּ מיוֹהַניסבּוּרג שבּדרוֹם אפריקה לקפּא"י (איזו קפּא"י?), “לשם יסוּד קוֹאוֹפּרטיב של תפירה”. “בקוֹאוֹפּרטיב הזה הם מבטיחים להוֹסיף לתמוֹך”.

הוֹסיפוּ, הוֹסיפוּ לתמוֹך, יהוּדים מיוֹהניסבּוּרג! קוֹאוֹפּרציה בּארץ-ישׂראל הִנָה אמנם בּחזקת ריאַקציה, וה“פּוֹליטיקה האַנטי-קוֹלניזציוֹנית של שלטוֹן המוֹעצוֹת” מתנגדת לה בּהחלט, את זאת כּבר בּירר למַדי החבר ז. אוֹסטרוֹבסקי, אוּלם מה לעשׂוֹת ליהוּדי יוֹהניסבּוּרג, אשר דוקא “קוֹאוֹפּרטיב של תפירה” פּוֹתח את כּיסוֹ? כּלוּם לא נשתמש בּוֹ לשם “מעשׂים אשר יוֹכיחוּ”, “כּי אנוּ איננוּ שוֹביניסטים סוּבּיֶקטיביים ואימפּריאַליסטים אוֹבּיֶקטיביים”?

תמוּז תרפ"ג

---

לשאלת הסוכנות היהודית

מאת

ברל כצנלסון

¹

(מתוֹך נאוּם בּקוֹנגרס הי"ג. קַרלסבַּד, אוֹגוּסט 1923)

מיוֹם פּתיחת הקוֹנגרס ועד היוֹם, ועוֹד חצי שנה לפני זה, עוֹמד ענין “הסוֹכנוּת היהוּדית” ומַטריד את העוֹלם הציוֹני. איני רוֹאה את הענין הזה כּדבר הנוֹבע מתוֹך צרכיה של התנוּעה הציוֹנית, מתוֹך חיי הרעיוֹן אוֹ מתוֹך חיי העבוֹדה בּארץ. אוּלם, אם נַניח שטעוּת היא בּידי, שענין זה הוּא בּאמת רציני וחיוּני לגבּי התנוּעה הציוֹנית, הריני שוֹאל, מדוּע זה הוּא מוּגש לנוּ לא בּצוּרת הצעה בּרוּרה וּמפוֹרשת, סעיפים סעיפים, כּי אם בּצוּרה של אֶכּספּרימנט. זה חצי שנה, שכּל נאוּם וכל ראָיוֹן מביאים לנוּ אימפּרוֹביזַציה חדשה. וּבמקוֹם דברים, אשר יאמרוּ לנוּ בּרוּר, מה נדרש מאִתנוּ ומה צפוּי לנוּ, מגישים לנו נוּסחה סתוּמה המליטה את התוֹכן. ועד כּמה יש לסמוֹך על נוּסחאוֹת כּלליוֹת, וּמה התוֹכן אשר אפשר להכניס לתוֹך נוּסחאוֹת כּלליוֹת, כּבר למדנוּ מתוֹך הנוּסחה של “הבּית הלאוּמי”. ינַחמוּנוּ בּזה, כי בּויכּוּחים של הימים האחרוֹנים ניטשטשוֹ התחוּמים בּין המחַייבים והמבקרים, כּי בּין דברי וייצמן וסוֹלוֹבייצ’יק ²אין המרחק ניכּר – אוּלם איזוֹ נחמה היא זוֹ? אם דברים שהיוּ רחוֹקים אתמוֹל נראים קרוֹבים היוֹם, כּי אז מי יאמר איזוֹ אימפּרוֹביזציה חדשה יביא לנוּ יוֹם מחר?

הויכּוּח בּשאלה זוֹ נמצא בּתנאים מיוּחדים. אפשר, שהויכּוּח רק למוֹתר, שההחלטה כּבר נגזרה. כּלוּם חפשית התנוּעה הציוֹנית להחליט כּרצוֹנה? הלא התנוּעה הציוֹנית זקוּקה תמיד לחסד אוֹתם המַנהיגים, אשר בּכוֹחם להבטיח לה נצחוֹן מדיני אוֹ כּספּי, אם מַמשי ואם מדוּמה. לא היא בּוֹחרת לה מַנהיגיה ולא היא המַבּיעה להם אֵמון, כּי אם להיפך. המנהיגים הם הבּוֹחרים בּתנוּעה, מכּירים בּערכּה אוֹ מזלזלים בּה. מעל בּמה זוֹ יכוֹל היה נשׂיא ההסתדרות להוֹדיע, כּי כּוֹחה המדיני של התנוּעה הוּא “ניכטס”, אפס. וּבויכּוח זה עוֹמד הקוֹנגרס בּפני אוּלטימַטוּם של מנהיגיו ושל הסתדרוּיוֹת ארציוֹת שוֹנוֹת, המוֹדיעוֹת, כּי בּאִם תנאים אלה ואלה לא יקוּבּלוּ הרי הם מסתלקים מאוֹסף כּסף. מתנצלים ואוֹמרים, כּי אין זה אִיוּם, לא מסתלקים, אלא אין בּכוֹחם בּתנאים אלה. אכן, האיוֹם הוּא לא בּדברים הנאמרים, כּי אם בּזה, שזוֹהי המציאוּת הציוֹנית.

ואם גם אין בּיינוּ כּיוֹם, על ידי ויכּוּחים ועל ידי הצבּעה חפשית, לשנוֹת את המציאוּת הזאת, הרי אין אנוּ פּטוּרים לעשׂוֹת את חשבּוֹנה של הרפוּאה החדשה, המוּצעת כּיוֹם, כּל עוֹד הקוֹנגרס חפשי להתוַכּח עליה. דרך חדשה – היש בּה משוּם חידוּש? לא ולא. כּבר היתה לנו “סוֹכנוּת יהוּדית”. כּזה היה וַעד הצירים הראשוֹן ³, המפוּרסם. האִם לא הכיל זה את בּאי-כּוֹח ה“אַליאַנס”, אנשי-שם מאמריקה, יהוּדי רצוּי לממשלה האיטלקית? האם לא נוֹכחנוּ כּולנוּ, על גבּוֹ של הישוּב הארץ-ישׂראלי, מה יפה כּוֹחוֹ של חֶבר-התיירים להגן על זכוּיוֹתינוּ, לבצר את האוֹטוֹנוֹמיה שלנוּ, לבנוֹת את משקינוּ, להבריא את הפינַנסים שלנוּ? הן עד היוֹם כּוֹרעים אנוּ תחת סבל הירוּשה שהנחילוּ לנוּ – ירוּשת חוֹבוֹת כּספיים, מַשׂכּוֹרוֹת גבוֹהוֹת, דֶמוֹרַליזציה. מוַעד-הצירים הזה למדנוּ היטב מַהוּ שלטוֹן-זרים וּמשק-זרים. עתה רוֹצים להעלוֹת לנוּ ארוּכה על ידי אוֹתוֹ הדבר גוּפא. אוּלם גם מאז בּטל ועד-הצירים לא חדלוּ אצלנוּ לחזוֹר מפּעם לפעם אל שלטוֹן הגדוֹלים. מה היוּ הצעוֹתיו של בּרַנדייס, אשר נתקבּלוּ בּועידת לוֹנדוֹן? ⁴ מסירת העבוֹדה הציוֹנית למוּמחים וּלאֵילי-הכּסף. בּאוֹתה ועידה הוֹדיעוּ לנוּ גם על יסוּד ה“אקוֹנוֹמיק בּוֹרד”. מוֹסד מעוּלף רזים, אשר על זכוּיוֹתיו וסַמכוּתוֹ גם לא הוֹאילוּ עד היוֹם לאמוֹר לנוּ דברים בּרוּרים. והוּא הוּא שצריך היה להביא אלינו את המַגנַטים ואת היכוֹלת הגדוֹלה. מהוּ ה“אקוֹנוֹמיק בּוֹרד” כּיוֹם? דל-כּוֹחוֹת ורב-הפּרֶטֶנזיוֹת. ואחר כּל אלה נכוֹנים אצלנוּ שוּב להיגָרר אחרי מַדוּחי-שוא.

המלחמה שנתלקחה אחרי ועידת לוֹנדוֹן לא היתה דבר שבּמקרה, כּי אם התפּרצוּת טבעית של כּוֹח התנוּעה, והאנשים אשר ניהלוּ את המלחמה עשׂוּ בּזה את רצוֹנה של התנוּעה. אילוּלא בּאה אוֹתה המלחמה הרי לא היה לנו כּיוֹם מה לעשׂוֹת פּה. כּל אשר בּא בּמשך השנתים צריך היה לכאוֹרה רק לחַזק את עמדת ההסתדרוּת הציוֹנית. התנוּעה הוֹכיחה כּי כּוֹחוֹת גדוֹלים אצוּרים בּה. למרוֹת קשי התנאים, המדיניים וההסתדרוּתיים, יצרנוּ קרן, אשר על כּוֹחה לא חלמנוּ קוֹדם. כּל הבּנקים והמוֹסדוֹת השוֹנים שנבראוּ מיסוּדם של הבּרנדייסאים וה“אקוֹנוֹמיק בורד”, הלא כּאַיִן וּכאפס הם לעוּמת מה שנעשׂה על ידי קרן-היסוֹד. ואחרי כּל העבוֹדה המסוּרה והגדוֹלוֹת שנַעשׂוּ, בּאים אלינוּ אוֹתם האנשים אשר ניהלוּ את המלחמה הציוֹנית ואשר בּנוּ את קרן-היסוֹד והם אוֹמרים לנוּ לכסוֹת בּחוֹל את הצמח, אשר ידיהם נטעוּ. זוֹהי הטרגיוּת שבּמצב. “משוּם כּך – אוֹמרים הם – חייבים אתם להאמין לנוּ”. לא. זה רק מוֹכיח כּי עייפוּ האנשים בּעצם המלחמה. אַל יראוּ בּיחסנוּ צרוּת-לב וּפחד מפּני אנשים חדשים. מי עוֹד כּמוֹנוּ מצפּה לכוֹחוֹת חדשים? אוּלם התנוּעה הציוֹנית נבנתה על מלחמה בּאוֹתם הרעיוֹנוֹת והמוּשׂגים שהנם נחלת האַליאַנס והג’וֹינט והפילַנטרוֹפּיה היהוּדית. כּל מַהוּתה של הציוֹנוּת היא שחרוּר מן ההתבּוֹללוּת – ועתה בּאים להסגיר את התנוּעה בּיד אלה, אשר זוֹהי כּל תוֹרתם. רשאים אתם לחלוֹק להם כּיבוּדים, אבל אַל תשעבּדוּ להם את התנוּעה. אין אתם יכוֹלים למסוֹר לידיהם את המלחמה הציוֹנית המדינית.

יש לי הרוֹשם המר, כּי כּיוֹם הזה כּבר אסוּרוֹת ידיה של ההסתדרוּת הציוֹנית בּמוּבן המדיני. אין לה התוֹקף המוּסרי לתבּוֹע את עלבּוֹנה, את עלבּוֹן הישוּב היהוּדי, מאת ממשלת ארץ-ישׂראל. הבּעת אֵמוּן של הועידה הציוֹנית בּאמריקה לממשלת ארץ-ישׂראל אוֹמרת בּרוּר היכן אנוּ עוֹמדים. אתם בּאים להוֹציא מידי הציוֹנוּת את הנשק היחידי שיש לה – קיוּם תנוּעה מדינית, עוֹמדת בּרשוּת עצמה.

מַבטיחים לנוּ, כּי “הכּוֹחוֹת החדשים” יביאוּ לנוּ אמצעים חדשים לעבוֹדה. אמת, נכוֹנים אנוּ לקרבּנוֹת גדוֹלים וּבלבד שינתנוּ לנוּ האמצעים לבנין הארץ. אך בּידי איש מן הנוֹאמים לא עלה לעוֹרר בּנוּ את האֵמוּן, כּי מאחוֹרי כּל זה יֶשנו איזה ממש, כּי ישנם כּוֹחוֹת המתפּרצים אל העבוֹדה ודוֹרשים בּשׂכרה את זכוּת-הכּניסה לסוֹכנוּת היהוּדית, כּי הם נכוֹנים לשׂאת בּעוֹל וּלקבּל על עצמם התחייבוּיוֹת כּל-שהן.

לנוּ, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל, לא יכוֹל להיוֹת האֵמוּן בּהצעה הסתוּמה שהוּבאה לפנינוּ. מלוּמדי-נסיוֹן אנחנוּ, יוֹדעים אנוּ, כּי כּל עוֹד התנוּעה הציוֹנית עוֹשׂה את עבוֹדתה בּארץ בּתוֹר תנוּעה יהוּדית-עממית, הרי היא מוּכרחה להביא בּחשבּוֹן את ארץ-ישׂראל הקיימת, הריאַלית, וּלנהל את עבוֹדתה הישוּבית בּאמצעוּת המַעמד העוֹבד וּבהתאם לוֹ, כּי בּוֹנה אחר לארץ אַיִן; ויהיה מי שיהיה בּיניכם תוֹפס השלטוֹן, אם בּעל-הבּית, ואפילוּ “המזרחי” – אם תרצוּ בּהגשמת הציוֹנות לא תמצאוּ את הדרך מבּלעדי הפֹּועל העברי. אך אם ההשפּעה על גוֹרל התנוּעה והפעולה הישוּבית תעבוֹר לידי אנשים, אשר את חיי העם לא חיוּ ואת שׂפת הפּוֹעל היהוּדי לא יבינוּ– לא תיעָשׂה העבוֹדה.

גם אנוּ מוֹדים בּצוֹרך לשַתף בּסוֹכנוּת היהוּדית את כּל אלה הרוֹצים לתת יד לעבוֹדתנוּ; אוּלם ההסתדרוּת הציוֹנית, הישוּב המאוּרגן, קרן-היסוֹד– שלוֹשה אלה יכוֹלים ליצוֹר את הסוֹכנוּת היהוּדית, מבּלי לערער את בּנין הציוֹנוּת העממית.

---

ראשית “דבר”

מאת

ברל כצנלסון

ראשית “דבר”

מאת

ברל כצנלסון

---

אל קוראינו

מאת

ברל כצנלסון

¹

העתוֹן היוֹמי, אשר גליוֹנוֹ הראשוֹן מוּגש בּזה לפניכם, הנהוּ יציר-רוּחה וּפרי מַאמַציה של תנוּעת העבוֹדה בּארץ. בּן לתנוּעה, אָח למפעל, חבר ורֵע ליצירה יהי – ״דבַרֵ״נוּ. וזה כּשהוּא לעצמוֹ פּוֹטר אוֹתנוּ מהרחיב את הדיבּוּר בּפתח השער. חדש הוּא המפעל הנוֹעז: העתוֹן היוֹמי, אוּלם לא חדש עמנוּ עוֹשׂהוּ ונוֹשאוֹ: הפּוֹעל. לא בּנתיב חדש אנוּ עוֹלים, כּי מפעלה של ההסתדרוּת בּשׂדה העתוֹנוּת, החדש לגַבּיה, הנהוּ המשך של אוֹתה העבוֹדה הגוּפנית, המשקית, התרבּוּתית, האישית והחברתית אשר הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל עוֹשׂה יוֹם יוֹם מבּלי הרף, זה עשׂרים שנה מיוֹם היוֹתוֹ לפוֹעל בּארץ.

עליית עבוֹדה זוֹ, אשר התחילה פּוֹרצת לה דרך לארץ בּאוֹתם הימים, נשׂאה בּקרבּה התקוֹממוּת מוּחלטת, חרישית, אוּלם בּלתי-נכנעת, נגד המציאוּת היהוּדית, וגם נגד הרוּחוֹת השוֹלטוֹת והמנַשבוֹת בּעוֹלם היהוּדי. מנבכי חיי האוּמה, מתוֹך הרגשה חיה של העלבּוֹן והדוָי שבֹהוָיה היהוּדית, קָלחה עליה בּוֹדדת זוֹ, בּלתי-מוּבנה לא לישוּב, לא לציוֹנוּת ולא לחבריה למעמד בּשעה שנדמה היה כּי מַעינוֹתיהם של בּני בּיל״וּ ושל פּוֹעלי תרנ״א דללוּ וחרבוּ ללא הירָפא. קילוּח דק זה לא פּסק גם בּשעה שעִיֵי-מפּוֹלת גדרוּ דרכּוֹ, הוּא גבר בּעצם החוּרבּן היהוּדי המתמיד, בּעצם חיסוּרים ללא תִכלה. וּלאוֹר התגרות הסוֹציאליוֹת הגדוֹלוֹת של ימינוּ, לאוֹר האידיאה הרבוֹלוּציוֹנית הגדולה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, נתחַשלה התנוּעה הצעירה בּישׂראל וּפילסה לה את דרכּה, דרך היצירה החלוּצית, הפּוֹעלית, דרך ההתלכּדוּת ההסתדרוּתית, אשר אינה נרתעת גם בּשעת תבוּסה, ואינה חדֵלה לעשׂוֹת גם בּקטנוֹת, בּשעה שעינה ולבּה נתוּנים לגדוֹלוֹת.

רצוֹן אחד בּרוּר וּמוּחלט, פּוֹעם בּקרב תנוּעה זוֹ, המתרכּזת בּ״הסתדרוּת״: להימלט וּלמַלט את העם מחיי קלוֹן, פַּרַזיטיוּת, תלישוּת ושעבּוּד; לעבוֹר וּלהעביר את המוֹני ישׂראל לחיי עבוֹדה וחירוּת; להתערוֹת בּקרקע המוֹלדת; לקבּץ פּזוּרי ישׂראל וּלהקים בּכוֹח היצירה הקיבּוּצית-החלוּצית את העם העוֹבד בּארץ וּלגַשם על ידי כּך בּפוֹעַל ממש את התוֹכן הסוֹציאלי והמוּסרי של רעיוֹן הגאוּלה, זה שהוֹלך וּמזדייף בּפי מרַדפי אֲמָרים וּמבקשי רוָחים למיניהם.

תנוּעה זוֹ, אשר התחילה בּמאמצים ראשוֹנים לכיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת והביאה אוֹתנוּ, לפי שעה, עד נהלל ועין-חרוד ועד המפעלים המשקיים של ההסתדרוּת, אשר נתנה לא רק את המפעלים, כּי אם את הפּוֹעל בּעצמוֹ, ואשר נשׂאה בּקרבּה בּלבוּש קרקעי וּמשקי תוֹכן מוּסרי ותרבּוּתי מוֹרד וּמחַדש, תנוּעה זוֹ כּללה בּתוֹכה, מראשית ימיה, גם את מאמציו של הפּוֹעל להקים את ספרוּתוֹ ואת עתוֹנוּתוֹ. מן הגליוֹן הראשוֹן של ״הפּוֹעל הצעיר״, דרך שבוּעוֹנים וירחוֹנים, קבָצים וקוּנטרסים, הוֹלך הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי וּמוֹסיף לבנוֹת את ספרוּתוֹ, הספרוּת העברית הצעירה, המעוֹרה בּחייו, בּפוֹעַל ממש, המיַסרת, מחנכת, מַדרכת ויוֹצאת בּצבאותיו. ואף הספרוּת העברית מצאה בּפוֹעַל הארץ-ישׂראלי קוֹרא חדש: אדם אשר המלה העברית הנדפּסת הנָה בּשבילוֹ לא קינוּח-סעוּדה, לא יציאת ידי מצוה לאוּמית, כּי אם דבר-חיים. לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי היה שבוּענוֹ וקוּנטרסוֹ – לחם חוּקוֹ: ניב נפשוֹ, כּלי-זינוֹ וּבית-ספרוֹ. בּהם שיקע את המית לבּוֹ, מתוֹכם קלט את רחשי חיי חבריו, בּתוֹכם פּקד אוֹתוֹ האוֹשר, אשר אינוֹ פּוֹקד אוֹתנוּ אלא פּעם בּיוֹבלוֹת, להאזין לדברי חבריו הגדוֹלים: י. ח. בּרנֶר וא. ד. גוֹרדוֹן.

עכשיו בּאה ההסתדרוּת הכּללית להקים, בּשיתוּף כּל הכּוֹחוֹת שבּמחנה, את עתוֹנוֹ היוֹמי של הפּוֹעל.

רבּים מאִתנוּ חוֹששים, וּבצדק, לַנטל החדש אשר ההסתדרוּת מעמיסה על עצמה: כּבד הוּא מדי. רבּים חוֹששים, וּבצדק, לדרך-החלקלקוֹת האוֹרבת לעתוֹן יוֹמי, בּאשר הוּא עתוֹן יוֹמי. אוּלם עם כּל משקלם של החששוֹת הללוּ אינם רשאים לפטוֹר מפּעוּלה את אלה העוֹמדים בּמערכה הכּבדה, בּמערכת חיינוּ החברתיים, ורוֹאים עין בּעין את הגידוּל ואת האחריוּת הגדֵלה בּעקבוֹתיו. כּבדה מלחמתנוּ, סגר עלינוּ האוֹיב: הקהוּת הבּעל-בּיתית, הקנאה והאיבה המעמדית, האַטַביזם של חיי-אויר וּבטלה, העוֹמד להציף אוֹתנוּ. עצמוּ צרכינוּ, רבּוּ שאֶלוֹתינוּ, גבר הצוֹרך בּהתלכּדוּת התנוּעה. לא התלכּדוּת שבּאִרגוֹן לבד, אלא פּנימית-מהוּתית. מי ילך בּשליחוּתנוּ זוֹ?

מה פּשוּטה וקלה היתה האפשרוּת של קשרים בּין חבר לחבר, בּין חבר ל״מוֹסד״ בּעוֹד היינוּ מוּעטים. מה נקל היה לשליח-הציבּוּר לעשׂוֹת דרכּוֹ בּרגל אוֹ בּחמוֹר ולעבוֹר את כּל נקוּדוֹת העבוֹדה, להביא לידי בּירוּר את השאלוֹת העוֹמדוֹת על הפּרק וּלהפעיל את הציבּוּר המשפּחתי הקטן.

וּמה נשתנוּ מאז פּני הדברים! שוּנוּ המספּרים, המרחקים, השטחים. נשתנה אֳפי הפּעוּלה הציבורית והמשקית, והפּרוֹבּלימוֹת עצמן נעשׂוּ כּל כּך מוּרכּבוֹת, ועל הישנוֹת אשר לא פּתרנוּ נוֹספוּ כּהֵנה וכהנה. ההסתדרוּת רבּת המשקים והמפעלים חוֹרגת ממסגרוֹתיה להקיף את המוֹני חבריה, בּכּפר וּבעיר, בּמשקי העבוֹדה העצמיים וּבמשקי העבוֹדה השׂכירה, ואין הכּוֹחוֹת החינוּכיים והציבּוּריים מַספּיקים. העליה גוֹברת, והצוֹרך לעשׂוֹת את אבק-האדם, המוּבא בּאניוֹת אל חוֹף-הארץ, למחנה עוֹבד, בּר-הכּרה וּבר-רצוֹן, לחטיבה חברתית מלוּכּדת ואיתנה, צוֹרך יסוֹדי זה שבּקיבּוּץ-גלוּיוֹת, מי ימלאֶנוּ? מי ידאג לאיקלוּמה של העליה השלישית, הרביעית או החמישית (כּאשר יכוּנוּ בּפי מַדבּיקי-התוים), ששמה בּעצם העליה המַתמידה? מי ישׂא בּאחריוּת חינוּך הנוֹער שבּקרבּנוּ, אַחינוּ ואַחיוֹתינוּ הצעירים הבּאים אלינוּ? והדוֹר הצעיר שיוָלד לנוּ בּארץ, אל מי נטשהוּ, לידי מי נמסוֹר את חינוּכוֹ, את השׂכּלתוֹ, את הַשְרָשתוֹ בּחיי עבוֹדה וחברה?

אלה הם הדברים המצַוים עלינוּ עכשיו להוֹסיף משׂא על משׂא וּלהקים את המכשיר לעבוֹדת המלחמה, האִרגוּן והחינוּך כּאחד: את העתוֹן היוֹמי.

זעוּמים הם כּוֹחוֹתינוּ אם נמוֹד אוֹתם בּמידת הצרכים. וּלפיכך אין לאמוֹר כּיוֹם מה בּכוֹח ״דבר״ לתת, כּי אם מה ידָרש ממנוּ. יצוּינוּ הדברים בּקוים מוּעטים: אינפוֹרמציה רחבה, מקיפה ויסוֹדית. המקוֹם אשר בּוֹ אנוּ נמצאים, הזמן אשר בּוֹ אנוּ חיים, העבוֹדה אשר אנוּ עוֹשׂים – כּל אלה מרַתקים את תשׂוּמת-לבּנוּ אל העוֹלם הגדוֹל וחייו. אין אנוּ בּמצב הנוֹח של ״עם לבדד ישכּוֹן״. ארצנוּ נתוּנה בּסבך של יחסים אינטרנַציונליים, המחייבים אוֹתנוּ לידיעת הענינים ועמידה על המשמר. עבוֹדתנוּ יוֹנקת ממקוֹרוֹת המחשבה והתרבּוּת האנוֹשית של דוֹרנוּ, רב הזעזוּעים והחיפּוּשׂים. האדם שלנוּ, בּכל פּינה שהוּא עוֹבד, צמא לדעת את חיי העוֹלם, חי את חיי תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, על סבך שאלוֹתיה וּמאמציה. מוּרגש הצוֹרך להכּיר את העמים השכנים ואת גוֹרלם. יציאתנוּ מתוֹך הגוֹלה אינה מרוֹפפת את קשרי חיינוּ עִם פּזוּרי ישׂראל בּכל מקוֹם שהם, ויֶשנוֹ הצוֹרך החי לדעת וּלהכּיר את כּל המתרחש בּעוֹלם היהוּדי כּוּלוֹ, ועל אחת כּמה וכמה את החזיוֹנוֹת הקרוֹבים לנוּ בּיוֹתר, את התנוּעוֹת הכּרוּכוֹת בּארץ-ישׂראל בּכלל, וּבארץ-ישׂראל העוֹבדת בּפרט, את החלוּץ ואת תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

אוּלם צמאוֹן-הדעת של ציבּוּרנוּ עדיין אינוֹ ניתן לרווֹת בּאינפוֹרמציה בּת-יוֹמה. היא עדיין תנוּעת נוֹער, משתוֹקקת ללמוד ולדעת. אוֹצר הידיעוֹת המוּבא מבּית-אַבּא אינוֹ מספּיק כּלל בּשביל העבוֹדה המחכּה לנוּ, אנוּ עוֹמדים בּמדינתנוּ הקטנה בּפני שאלוֹת מדיניוֹת, חברתיוֹת וכלכּליוֹת מוּרכּבוֹת וחמוּרוֹת; יש לנוּ צוֹרך גם בּידיעוֹת שימוּשיוֹת, להפריח וּלשפּר את עבוֹדתנוּ; ויש הצוֹרך להכּיר את ארצנוּ ואת סביבוֹתיה. המשפּחה הגדֵלה והילד המוֹפיע מציגים לפנינוּ אף הם תביעוֹת, אשר הספרוּת מסביבנוּ אינה נַענית להן. ועד כּמה שהדבר יהא בּכוֹחוֹ של העתוֹן, עליו – כּל עוֹד אין לנוּ הספרוּת הדרוּשה והמוֹסדוֹת להשׂכּלה עממית – לרַווֹת את הצמאוֹן הזה. ידיעת-הספר, העברי והלוֹעזי, סקירת הנעשׂה בּעוֹלם המדע והאמנוּת, הקשבה לנוֹצר ולַמתחדש – אף אלה תוֹבעים את מקוֹמם בּ״דבר״.

יש צוֹרך להציג בּגַלוּי, בּשער בּת רבּים, את שאלוֹתיו של הפּוֹעל, את תביעוֹתיו לחברה, למוֹסדוֹת ולשלטוֹנוֹת. על ״דבר״ לגלוֹת, מבּלי מוֹרך, את הליקוּיים והמאֵרוֹת שבּחיי חברתנוּ, לעָרוֹת את מקוֹרוֹתיהן, להוקיע כּל עָוֶל וכל מעשׂה-דיכּוּי וקיפּוּח-זכוּיוֹת, לחשׂוֹף את נגע הספסרוּת בּתקות העם וההתעשרוּת על חשבּוֹן יצירת העם. בּנאמנוּת וּמבּלי לחוּש למַה יאמרוּ האיסטניסים, עליו לנהל יוֹם יוֹם את מלחמת הפּוֹעל והמוֹני העם על תיקוּן תנאי החיים ועל דרכּוֹ של הפּוֹעל בּהתישבוּת, בּעליה וּבמדיניוּת של הארץ. אין לוֹ ל״דבר״ להיסָגר בּתוֹך ד׳ אמוֹתיו של הפּוֹעל לבד. מתוֹך אמוּנה כּי עניניו החיוּניים של הפּוֹעל עוֹלים בּד בּבד עם עניניהם החיוּניים של המוֹני העוֹלים, עם תקוַת עתידנוּ היחידה, עליו לפנוֹת אל המוֹני העם, אל העולה, אל הנוֹער היהוּדי בּאשר הוּא. מלחמתוֹ של הפּוֹעל אין לה להצטמצם בּחוּג עניני המקצוֹע וההתישבוּת. היא צריכה להקיף גם את המלחמה על זכוּיוֹתיו בּאשר הוּא פּוֹעל, על מַתן חוּקת הגָנה לעוֹבד, לאשה, לילד, מבּלי הבדל אוּמה, לשוֹן ודת. ועוֹד יוֹתר. גם את המלחמה המדינית על זכוּתנוּ הלאוּמית, על זכוּתנוּ העיקרית לעלוֹת לארץ בּהמוֹנינוּ, לישב אוֹתה וליצוֹר בּה את חברת העוֹבדים האוֹטוֹנוֹמית בּרוּחנוּ. את הדגל של הציוֹנוּת השלמה, המדינית, האַרצית, ירים הפּוֹעל ולא יכנוֹף.

ולא פּחוֹת מאשר למלחמה כּלפּי חוּץ יש צוֹרך להקדיש כּוֹחוֹת, ואוּלי את מיטב הכּוֹחוֹת, לעבוֹדה החינוּכית הפּנימית. ספרוּת העבוֹדה בּארץ עמֵלה כּל ימיה לברוֹא ניב לפּוֹעל, לחייו, לרחשיו. לציבּוּר וליחיד שבּתוֹכוֹ. לא עתוֹן בּשביל פּוֹעלים יהא ״דבר״, כּי אם עתוֹנם של הפּוֹעלים, אשר אלפי חברים מכּל פּינוֹת העבוֹדה יפנוּ אליו, וידבּרוּ ממנוּ. כּל מכתב וכל רשימה, אשר ״פּרצוּף אדם נשקף ממנוּ״ (י. ח. בּרנר) ², צריכים למצוֹא מקוֹמם בּתוֹך טוּריו. השתתפוּת זוֹ של הכּלל כּוּלוֹ בּיצירת ״דבר״ – בּה הערוּבּה לדרכּוֹ, לעתידוֹ.

״דבר״ נוֹצר בּשליחוּתה של ההסתדרוּת. אוּלם את שליחוּתוֹ זוֹ יצליח למלא בּאמוּנה רק אם יהיה לוֹ האוֹמץ הדרוּש לדוּן בּכל שאלוֹת החיים וההסתדרוּת כּבן-חוֹרין, בּלתי תלוּי בּאחרים, מבּלי מַשׂוֹא-פּנים. זוֹהי זכוּתוֹ וזוֹהי חוֹבתוֹ. מבּמת-החברים צריכים להיבּחן עניני ההסתדרוּת וּמפעליה, בּגלוּי וברצינוּת, בּיחסי חבֵרוּת. לכך זקוּקה עכשיו ההסתדרוּת בּיוֹתר. מכּאן יש לקווֹת לטיהוּר האויר וּלתיקוּן המעשׂים.

וּזכוּת זוֹ של הערכה, הסבּרת-דעוֹת וּביקוֹרת-הענינים אינה פריבילֶגיה מיוּחדת של מערכת ״דבר״ אוֹ של איזה זרם מיוּחד בּהסתדרוּת. ״דבר״ הנהוּ עתוֹנה של ההסתדרוּת. מצב זה אינוֹ עוֹשׂה את העתוֹן חסר-פּרצוּף, חסר מגמה מסוּימת בּחיי הפּוֹעל בּארץ, אוּלם הוּא עוֹשׂה את העתוֹן פּתוּח לדעוֹת ולזרמים השוֹנים אשר ההסתדרוּת מכילה בּקרבּה. ודאי יש בּזה גם משוּם חידוּש וגם משוּם קוֹשי, וּבעיקר, משוּם שינוּי מן המקוּבּל.

אוּלם ההסתדרוּת השוֹאפת להקיף את כּל העוֹבדים וגם למַזג וּלגַבּש את התנוּעה לחטיבה שלמה, שׂוּמה עליה להקים בּמה כּזאת, אשר תתן את האפשרוּת המלאה של בּיטוּי לנתיבוֹת השוֹנוֹת הרוֹוחוֹת בּהסתדרוּת, וגם למהַלכים בּצדי דרכים, וגם לדעוֹת יחיד. מי יוֹדע, אם אין לראוֹת בּזה את אחד התפקידים החינוּכיים העיקריים של העתוֹן. החשוּבים לסוֹפריו עצמם ולהסתדרוּת כּוּלה. לא מעטים הם הדברים הדוֹרשים עדיין את בּירוּרם אצלנוּ בּתחוּם הויכּוּח החבֵרי. עוֹד יש לנוּ ללמוֹד איש מפּי איש, עוֹד יש מקוֹם לחידוּשים, ועוֹד מוֹסיף כּל גל של עליה להכניס אלינוּ גוַנים חדשים של מחשבוֹת, תוֹרוֹת ויחסים. וכל זה צריך שיתמזג בּקרבּנוּ. בּדרך של דיכּוּי המחשבה לא נַצליח. נהיה איפוֹא נאמנים לציווּיוֹ של משה הֶס, מלפני 75 שנה: ״חירוּת-הויכּוּח ואַחדוּת-הפּעוּלה״.

ט׳ בּסיון תרפ״ה, 1.6.1925.

---

מחבר לחבר

מאת

ברל כצנלסון

מחבר לחבר / ברל כצנלסון

¹

אין אתה רוֹאה תרוּפה אחרת לרפיוֹנה של ההסתדרוּת, מאשר ״חציבה בּשיש״ ², כּלוֹמר, בּיצוּרוֹ של המיעוּט המפלגתי שבּציבּוּר ואיחוּדוֹ, כּדי להטיל את מרוּתוֹ על הרוֹב הרוֹפף. אתה, האוֹיב לבּוֹלשֶביזם, מצפּה לכך, כּי המיעוּט המפלגתי האַקטיבי ישפּוֹך את שלטוֹנוֹ בּהסתדרוּת, ויחד עם זה אתה מחָרף את מערכוֹת הפְּקִידוֹקְרַטְיָה ההסתדרוּתית, ואין אתה מעלה על לבּך, כּי הָא בְּהָא תַּלְיָא. כּל עוֹד לא ידעה ההסתדרוּת ממחלה זוֹ של ״מיעוּט אַקטיבי״ ו״רוֹב פּסיבי״, כּל עוֹד חי הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, כּמפלגתי כּבּלתי-מפלגתי, את חיי החברה כּוּלה כּחייו שלוֹ – לא היוּ בּינינוּ פּקידים, לא קראוּ לנוּ לא פּקידים ולא מַנהיגים. הפּסיביוּת הציבּוּרית (״בּלתי-המפלגתיוּת״ בּלשוֹנך) הרוֹוַחת בּציבּוּר היא היא שיוֹצרת וּמפרנסת את שלטוֹן המיעוּט עם כּל תוֹצאוֹתיו, והיא היא המהַפּכת את טובי חברינוּ, המתנדבים בּעם, ל״פקידים״; והיא היא המעוֹררת אחר כּך מספּד על הבּיוּרוֹקרטיה בּהסתדרוּת… ולי נראה כּי שאלת השאלוֹת לציבּוּרנוּ, היא לא שאלת איחוּד המיעוּט המפלגתי ו״השלָטתוֹ״, כּי אם כּיצד לעוֹרר את המַצפּוּן החברתי בּלב הציבּוּר, כּיצד לעוֹרר את רגש האחריוּת על גוֹרל הענינים? אוּלי לשם זה לא סַגי בּמפלגוֹת, ואף לא בּאיחוּד, אלא נצרכים מפעלים חדשים, אשר יַשרוּ אצלנוּ יוֹם גדוֹלוֹת?

סיון תרפ״ה.

---

מעשי תקפו של "המזרחי"

מאת

ברל כצנלסון

שוּב תגרה בּין פּוֹעלים. מַהלוּמוֹת, פּצעים, כּלימה. וּמוּבן מאליו, שגם הפּעם יד ״המזרחי״ בּאמצע.

הסתדרוּת זוֹ, הקיימת, כּידוּע, אך כּדי לשמוֹר כּי ארץ-ישׂראל ועַם ישׂראל יִּבָּנוּ על פּי ״תוֹרת ישׂראל״, לא מצאה לנגדה עד היוֹם מטרה יוֹתר נשׂגבה מאשר לשסוֹת פּוֹעל בּפוֹעל, להפיח מדָנים בּין אחים, להעטוֹת בּכל הדרכים חרפּה על הישוּב העוֹבד בּארץ. ואם לא הצליח הדבר על ידי אִרגוּן פּוֹעלים דתיים בּעלי הכּרה, בּאשר אלה, בּמידה שהיוּ מסתדרים, היוּ משתחררים מהשפּעתוֹ של ״המזרחי״ והיוּ מוֹצאים להם מקוֹם, מבּלי לוַתר על דעוֹתיהם ועל מנהגיהם בּעניני דת, בּהסתדרוּת העוֹבדים הכּללית, הרי עוֹמדים לרשוּתוֹ גם טיפּוּסים אחרים, וגם אמצעים אחרים.

לא מקרה הוּא הדבר, שמדי הַגיע עוֹנת הקוֹנגרס הציוֹני, מן ההכרח הוּא שתפרוֹץ תגרה בּין ״המזרחי״ וּ״פוֹעליו״ וּבין שאר ציבּוּר הפּוֹעלים, וּמוּבטחת לוֹ ההזדמנוּת לטַלגרף לכל תפוּצוֹת ישׂראל על זדוֹנם ורשעתם של הפּוֹעלים ה״כּלליים״, על דרך האַלָמוּת והכּפיה אשר בּחרוּ בּה פּריצי ישׂראל אלה, על רדיפתם את ״הפּוֹעל הדתי״. וכל מפיר שביתה, וכל מַשׂכּיר את עצמוֹ להכּוֹת ולפצוֹע, הרי הוּא נעשׂה בּאוֹתה שעה למגן על רוּח התוֹרה והמסוֹרה.

הרי הקוֹנגרס מתקרב. ישנה בּמה אשר מעליה חוֹבה להוֹפיע וּלהוֹכיח את זכוּת הקיוּם. הלא מלבד תקציב החינוּך המוּבטח למַפרע, ישנם עוֹד תקציבים: לבריאוּת, לעבוֹדה, לישוּב, אשר אין לוַתר עליהם כּלל וּכלל, ונדרשים מעשׂים אשר יוֹכיחוּ, אשר ישמשוּ בּסיס איסטרטגי, והמעשׂים נשמעים ל״מזרחי״ – וּבאים.

את פּרטי המאוֹרעוֹת יספּר בּגליוֹן זה סוֹפרנוּ מחיפה. ראוּיים, לדעתנוּ, הדברים כּי יבוֹאוּ לפני בּירוּר ציבּוּרי. אוּלם גם מחוּץ לפרטים אלה ואחרים רשאים אנוּ לקבּוֹע את דרכּוֹ של ״המזרחי״ בּבנין הארץ: בּאשר ניצוּל ושעבּוּד, בּאשר הֲפָרַת שביתה, בּאשר חתירת קבּלנים תחת העבוֹדה העצמאית של הפּוֹעל המאוּרגן, בּאשר שִׂטנה והסתה על הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ – שם הוּא.

סיון תרפ״ה.

---

מוֹעצת ישוּבי העמק

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּגליוֹן י״א של ״דבר״ מסוּפּר על דבר התאַרגנוּתוֹ הישוּבית של העמק: בּמרחביה נתכּנסוּ בּאי-כּוֹחם של ששה-עשׂר משקים וקיבּוּצים והחליטוּ להתאַחד לשם עזרה הדדית, הגנה משפּטית וּמדינית, יצירה כּלכּלית משוּתפת והרמת החיים התרבּוּתיים. ראוּיה היא החלטה זוֹ כּי יוּשׂם אליה לב.

היטיב אשר אמר אחד החברים האיניציאַטוֹרים: אין זה אִרגוּן הסתדרוּתי של פּוֹעלי העמק בּלבד, אין זה אִרגוּן כּלכּלי של משקי העמק בּלבד. זהוּ אִרגוּן ישוּבי הכּוֹלל את כּל אלה יחד: 2000 חברי ההסתדרוּת המאַכלסים כּיוֹם את העמק – בּין בּעבוֹדה חקלאית, בּין בּעבוֹדה ציבּוּרית וּבנין – מהוים כּיוֹם את הפּינה העברית האיתנה בּיוֹתר בּכל הארץ. וּמרכּז ישוּבי זה, אם כּי הנהוּ עדיין בּראשית גידוּלוֹ, הריהוּ השטח העברי המגוּבּש בּיוֹתר שבּארץ. וסוֹד בּנין הארץ העוֹבדת – בּריכּוּז, בּרציפוּת.

הפּעוּלוֹת הראשוֹנוֹת אשר הוּחלט עליהן בּראשוֹנה הן ״מקוֹמיוֹת״ בּיוֹתר, ״חָמריוֹת״ בּיוֹתר. לא בּרק ולא זוֹהר: סידוּר מִמְכַּר התוֹצרת של המשקים לפּוֹעלים העוֹבדים בּעמק, חלוּקת העבוֹדה ה״צדדית״ בּין המשקים השכנים, הקמת מַחסן משוּתף לשמירת התבוּאה, כּדי שלא להזדקק למכירת היבוּל בּעוֹדוֹ בּגוֹרן, פּתיחת סניף ״המשבּיר״ בּעמק המערבי. כּל ה״קטנוֹת״ הללוּ בּעיני ״זר לא יבין״, הן הן גוּפי-הלָכוֹת לביצוּר הישוּב החקלאי. ונאמנים עלינוּ חברינוּ בּעמק כּי יבַצעוּ את אשר החלוּ. ואף ימשיכוּ.

אִילוּ היה אִרגוּן זה בּא רק לשם מטרוֹת משקיוֹת, גם אז היינוּ מקַדמים אוֹתוֹ בּברכה. אוּלם בּרוּר הדבר שמפעל משקי זה נוֹשׂא בּקרבּוֹ גם הגבּרת הכּוֹח הציבּוּרי והמדיני, כּלפּי פְּנים וּכלפּי חוּץ. בּפנים הוּא מביא לנוּ את ההגבּרה ההסתדרוּתית בּעמק ואת הגבּרת העמק בּהסתדרוּת. וּשניהם דרוּשים לנוּ: רב הצוֹרך להגבּיר את כּוֹחוֹ של הכּפר בּהסתדרוּת, וּמה שלא היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת המשקים הבּוֹדדים, המפוּזרים וּמעוּטי-האוּכלוֹסין שלנוּ – יעשׂה השטח החקלאי, המרוּכּז והמאוּרגן. יש גם צוֹרך להחליש את זיקתוֹ של הכּפר אל העיר, להגבּיר את כּוֹח עמידתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, למַעֵט בּטלטוּל החברים מדי פּעם בּפעם העירה. התאַרגנוּת זוֹ ודאי תביא לידי פּתיחת שוּרת סניפים של מוֹסדוֹתינוּ המרכּזיים בּעמק (״המשבּיר״, קוּפּת-חוֹלים, בּנק-הפּוֹעלים, ועדת-התרבּוּת), והם גם על חיי העמק יָקֵלוּ, וגם יגבּירוּ בּוֹ את כּוֹח ההסתדרוּת המאוּחדת.

המוֹעצה המעיטה לדבּר על תפקידיה כּלפּי חוּץ. אוּלם כּל אשר יִגדל כּוֹחה הישוּבי הפּנימי, כּן יצמח משקלה המדיני. והענינים המדיניים האלה מה רבּים: הגָנַת עניני החקלאוּת, הקמת התאים האוֹטוֹנוֹמיים של השלטוֹן המקוֹמי, הלחץ הבּלתי-פּוֹסק על הממשלה בּעניני העליה, זכוּת הלשוֹן, הַברָאה, חינוּך ואַדמיניסטרציה מקוֹמית. צריך להתחיל בּדרישת אישוּר חוּקי של המוֹעצוֹת המקוֹמיוֹת. ולא רחוֹק היוֹם אשר העמק, המיוּשב, המאוּכלָס והמאוּחד מבּפנים, יוֹפיע גם כּחטיבה משפּטית-אַדמיניסטרטיבית בּת-משקל כּלפּי חוּץ.

סיון תרפ״ה.

---

הכרזתו של אורמסבי-גור

מאת

ברל כצנלסון

הכרזתו של אורמסבי-גור / ברל כצנלסון

¹

אוֹרמסבּי-גוֹר ²הכחיש בּבית-הנבחרים את הידיעה כּי נוֹצרה בּרית העיריוֹת העבריוֹת: תל-אביב, ראשוֹן-לציוֹן, פּתח-תקוה, רחוֹבוֹת וַחדרה. כּזאת מטלגרף לנוּ סוֹפרנוּ המיוּחד מלוֹנדוֹן מט״ו בּיוּני.

היִתכן הדבר? והלא כּוּלנוּ היינוּ עדים החוֹרף הזה למאמצי העיריוֹת והמוֹשבוֹת להתאַחד לשם פּעוּלוֹת כּלכּליוֹת משוּתפוֹת? והלא קראנוּ בּעתוֹנים את הדין-וחשבּוֹן של האסיפה המיסדת שיצרה את ההתאַחדוּת הזאת? שמענוּ, כּמוּבן, כּי הממשלה המקוֹמית מבּיטה עליה בּעין יפה, וכי בֶּרנַרד רוֹזֶנבּלט, מחוֹלל הרעיוֹן, נסע ללוֹנדוֹן כּדי לקבּל את האישוּר הרשמי מאת משׂרד המוֹשבוֹת. והנה – להדָ״ם ³! הממשלה האנגלית מוֹדיעה, כּי כּל זה לא היה ולא נברא. לא ההתאַחדוּת ולא העיריוֹת והמוֹשבוֹת הנכנסות בּתוֹכה לא יִפּוּ את כּוֹחוֹ של אוֹרמסבּי-גוֹר למסוֹר הוֹדעה כּי הן חזרוּ בּהן, כּי הסתלקוּ משאיפתן להתאַחד וּלהגבּיר את כּוֹחן המשקי והישוּבי, וּלהרים את מצב אוּכלוֹסיהן. אין זאת כּי הממשלה הבּריטית היא היא שהחליטה לבלתי אַשר את ההתאַחדוּת הזאת, לראוֹתה כּאילוּ איננה.

הכרזה זוֹ, אשר ניתנה מפּיו של אוֹרמסבּי-גוֹר, ידיד הציוֹנוּת המפוּרסם, הנָה מכּה חדשה לכוֹחוֹת היצירה של הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל, מוֹפת חדש למאמציה של ממשלת המַנדט לסייע לבנינה של הארץ וּלהגשמת ״הבּית הלאוּמי״.

התאַחדוּת של מספּר עיריוֹת לשם תכנית פּעוּלה משקית וישוּבית בּכוֹחוֹת משוּתפים אינה דבר חדש בּעוֹלם. זהוּ אחד החזיוֹנוֹת הפּרוֹגרסיביים בּיוֹתר בּחיים המוּניציפַּליים של אירוֹפּה ואמריקה.

בּארץ-ישׂראל אין חיים מוּניציפּליים. יש רק שלט ריק, מעשׂה-תרמית. בּמקוֹם נבחרי ציבּוּרהטילה עלינוּ ממשלת-המנדט את ממוּניה שלה לראשי עיריוֹת. והישוּב העברי, זה שמתחילת בּריאתוֹ התחיל יוֹצר לעצמוֹ את מוֹסדוֹת השלטוֹן המקוֹמיים, עממיים ונבחרים, ישוּב זה המחכּה בּכליוֹן-עינים עד אשר תקיים הממשלה את הבטחתה ותוֹציא את ההלוָאה הארץ-ישׂראלית לפיתוּח הארץ, קצר כּוֹחוֹ בּתוֹחלת הממוּשכה והחליט להשתמש בּכוֹח העזרה ההדדית, בּכוֹח האִרגוּן העצמי, וּלהקים מפעל כּלכּלי רב-ערך, המבשׂר תקוּפה חדשה לארץ, כּי עלוּל הוּא לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל, ארץ החלוּקה והנדבוֹת, לארץ של השקעוֹת כּלכּליוֹת. ואחרי הנסיוֹן המוּצלח של עיריית תל-אביב למצוֹא שוּק לאוֹבּליגַציוֹת שלה בּאמריקה ⁴, נוֹצרה ההתאחדוּת המרחיבה את פּעוּלתה גם על המוֹשבוֹת החקלאיוֹת.

והנה בּאה לעינינוּ ממשלת המנדט, אשר תפקידה, כּידוּע, וכוּ׳ והיא גוֹזרת על המפעל הזה, הבּריא, המחַדש, המעשיר את הארץ.

על אינטרסים של מי מגינה הממשלה בּגזירה זוֹ?

אוּלם, אַל ירַתע הישוּב מפּני גזירוֹת וּמפּני הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת בּמשׂרד המוֹשבוֹת. על המוֹשבוֹת, ועל תל-אביב בּפרט, לא להרכּין את הראש בּפני הגזירה החדשה. צריך לאסוֹר מלחמה נמרצה בּגזירה זוֹ, המתנַקשת בּאוֹטוֹנוֹמיה המקוֹמית אשר רכשנוּ לנוּ בּמשך שנוֹת יצירה וקרבּנוֹת. אַל נשקוֹט ואַל ניכָּנע.

סיון תרפ״ה.

---

חמש שנות נציבות

מאת

ברל כצנלסון

¹

נציב בּריטניה בּארץ-ישׂראל, היהוּדי הֶרבֶּרט סַמוּאל, פּירסם לפני לכתוֹ דין-וחשבּוֹן על ״חמש שנוֹת הנהלה״. תעוּדה רבּת-ענין. גם מבּחינת ההרצאה הספרוּתית וגם מבּחינת המחשבה המדינית המעוּלפת בּתוֹכה יש לראוֹת את החיבּוּר הזה כּחזיוֹן בּלתי-שכיח בּספרוּת-הרַפּוֹרטים של מוֹשלים וּממשלוֹת. וּבספרוּת הרשמית על ארץ-ישׂראל, גם של הממשלה הבּריטית וגם של ההנהלה הציוֹנית (עיין התזכּיר לחֶבֶר הלאוּמים) מתנשׂא דין-וחשבּוֹן זה לאין ערוֹך על כּל מה שקָדַם לוֹ. הצירוּף של המעשׂה והמדרש: הגָנַת עניני בּריטניה הגדוֹלה בּארץ-המנדט למעשׂה וה״הבּטה בּעין יפה״ על שאיפוֹת הציוֹנוּת להלכה, מצא בּנציב היהוּדי לא רק מַגשים חרוּץ, כּי אם גם מסבּיר יפה וסַניגוֹר נאמן. נוֹסף לחוֹמר האוֹבּיֶקטיבי והרשמי השׂכּיל המחבּר לשַווֹת לחיבּוּרוֹ גם רוֹחב-השקפה הוּמַנית-ליבּרלית, גם לִויַת-חמימוּת של ידיד, ואפילוּ נימה אישית, המזכּירה בּמקצת את דברי אוֹתוֹ דין-וחשבּוֹן עתיק, אשר מסר לדוֹרוֹת נציב-יהוּדה הקדמוֹן, זה אשר היה בּוֹ התוֹקף לדאוֹג לעניני יהוּדה יוֹתר מאשר לעניני פָּרַס המַנדטוֹרית, זה שגם לא ראה צוֹרך לקחת תחת חַסוּתוֹ את ״החוֹרים והסגָנים״.

אין לקפּח את שׂכרוֹ של הדין-וחשבּוֹן. זכתה המציאוּת העברית החדשה בּארץ-ישׂראל (זוֹ שהיתה מחוּקה וּמטוּשטשת בּספרוּת הרשמית של ממשלת ארץ-ישׂראל, גם בּשעה שהנציב העליוֹן היהוּדי היה סוֹמך את ידוֹ עליה), שתהא מוּצגת לפני העוֹלם בּידי מַרצה שליט, בּן-תרבּוּת ושוֹחר טוֹב. האין זה סוֹפר אוּלטרא-ציוֹני, המספּר בּשבחם של היהוּדים התימנים ושל המהנדס ״הרוּסי״ רוּטֶנבֶּרג, של בּעלי-התעשׂיה מרוּסיה וּמפּוֹלין ושל הסתדרוּת העוֹבדים וּמפעליה, הניבָּא ליפוֹ וּלחיפה כּי ״תהיינה בִּן דוֹר אחד למרכּזי התעשׂיה העיקריים של ארצוֹת המזרח התיכוֹני״ וּמרחיב את הדיבּוּר על גידוּלה של תל-אביב, ״העיר היחידה בּעוֹלם שכּוּלה יהוּדית״? הרבּים הם בּין המוּמחים והתיירים הציוֹנים אנשים היוֹדעים להעריך את ״הטיפּוּס החדש ההוֹלך ונוֹצר בּכּפרים״ שלנוּ וּלהבין – כּי ״למרוֹת אַכזבוֹתיהם וסבלוֹתיהם, למרוֹת עבוֹדתם הקשה תמיד״ הנם ״חדוּרי אוֹשר לאין שיעוּר״, ״כּי יוֹדעים הם יפה שהם חלק שלם וּבלתי נפרד מן התנוּעה לגאוּלת פּלשׂתינה (א״י); שלַמרוֹת מספּרם המוּעט הם בּאי-כּוֹח וּבמוּבן ידוּע גם שליחים של כּל היהדוּת כּוּלה, שעבוֹדתם היוֹם-יוֹמית עוֹמדת בּקשרים ישרים עם חזיוֹנוֹת ימי קדם ועם תפילוֹתיהם של מיליוֹנים מאחיהם בּימינוּ״, ״כּי הפּעוּלה האִינטלקטוּאַלית שבּתוֹכם מקילה את העבוֹדה וּמַמתיקַתה״, וּמהוּ משקלה של התנוּעה, אשר 20,000 צעירים וצעירוֹת, המתכּשרים לחקלאוּת עוֹמדים מאחוֹריה?

אוּלם רחשי סימפַּטיה אלה ליצירה העברית בּארץ, המתגלים בּתיאוּרי הנציב – זהוּ, כּנראה, המס היחידי אשר הממשלה המַנדטוֹרית משלמת לישוּב העברי על חשבּוֹן התחַייבוּיוֹתיה. ״חיבּה״ – לחוּד, והמדיניוּת המעשׂית – לחוּד. ויש צוֹרך כּי הקוֹרא העברי לא יתן לשַחד את עצמוֹ בּדברי הניחוּמים הרכּים, כּי אם יעמוֹד על השיטה המדינית של ממשלת המנדט ושל בּא-כּוֹחה, כּדי שיכּיר את המציאוּת, אשר בּה אנוּ נתוּנים וּבתוֹכה עלינוּ לפעוֹל.

לספר כּוּלוֹ יש אוֹפי של סַניגוֹריה. סניגוֹריה כּפוּלה: הגנה על הציוֹנוּת (ה״מתוּנה״, כּמוּבן. כּאילוּ יש בּאמת איזה הבדל בּמטרה בּין ציוֹנוּת זוֹ אוֹ אחרת. את עיני מי חוֹשבים האנשים הטוֹבים לסַמא בּזה?), על המתישב היהוּדי, על העליה. הגנה זוֹ היא בּפני הערבים, בּפני משלם המסים הבּריטי, גם בּפני ״האציל״ מישׂראל, המוּרם מעמוֹ. וסַניגוֹריה שניה: על הממשלה המַנדַטוֹרית, על שיטתה, על האַפַּרַט הפּקידוּתי (כּלוֹמר, על סטוֹרס, ריטשמוֹנד, בּרַמליי וחבריהם), על המשטרה, על הרוּטינה הקוֹלוֹ­ניאַלית של השלטוֹן המקוֹמי.

התעזוֹר למפעלנוּ הסניגוֹריה הממשלתית על הציוֹנוּת? מסוּפּקני. איני בּקי בּהלָך-רוּחם של הערבים. אוּלם איני יכוֹל לתאר לי, כּי הדברים הנאמרים על מנת להרגיע עלוּלים בּאמת להרגיע. כּלוּם ערבי זה שחוֹשש למטרה הסוֹפית של הציוֹנוּת יֵרָגע, אם יתבּרר לוֹ כּי בּמקוֹם שיטת הכּיבּוּש המדיני המַתקיף אָחַזנוּ בּשיטת האינפילטרַציה המדינית, כּי החלפנוּ את שיטת הקוֹממיוּת בּשיטת המַחתרת? כּלוּם אין סיפּוּר-מעשׂה זה של הדין-וחשבּוֹן האוֹמר, כּי למרוֹת חוֹסר כּל סיוּע מצד הממשלה, ולמרוֹת הגבּלוֹת העליה, ולמרוֹת ההצהרוֹת המדַלדלוֹת את תכנה של הצהרת בּלפוּר, ולמרוֹת הכרעתה התמידית לטוֹבת זוּלתנוּ – הוּכפּל מספּרנוּ בּמשך חמש שנים, כּלוּם אין זה מעיד על ה״סכּנה הציוֹנית״ יוֹתר מאשר כּל תרגילי הדֶקלַמַציה המַכּסימַליסטית והפּוֹזה המדינית-הקיצוֹנית? בּמוּבן זה הלא עוֹד הכבּיד סמוּאל על הפּחד המיסטי של הפּטריוֹט הערבי. אילוּ עוֹד נשאר לוֹ איזה ספק, שמא קיפּחה הממשלה את זכוּתוֹ הוּא, שמא הכריעה היא את הכּף לטוֹבתנוּ, כּי אז יכוֹל היה עוֹד לצפּוֹת לנצחוֹן בּדרך של מלחמה לוֹיאַלית נגד הממשלה, אוּלם אחרי כּל הראָיוֹת החוֹתכוֹת מצד הממשלה, כּי ידיה נקיוֹת, כּי היא מצדה עשׂתה הכּל למנוֹע מאִתנוּ כּל עזרה, האין לבקש דרכים יוֹתר נמרצוֹת נגד ה״פּן יִרבּה״, דרכי אַלָמוּת והפחדה?

אוּלם אם אין לנוּ כּל תקוה, כּי הסַניגוֹריה הממשלתית על הציוֹנוּת תצליח ״לרכּך״ את לב מתנַגדינוּ מבּין שכנינוּ, הרי יש ויש יסוֹד לחשוֹש כּי הסניגוֹריה על דרכי הממשלה בּארץ-ישׂראל והמַסקנוֹת של המדיניוּת המעשׂית המוּסקוֹת בּדין-וחשבּוֹן תמצאנה להן מַהלכים גם בּתוֹך כּוֹחוֹת השלטוֹן הבּריטי, גם בּחֶבֶר-הלאוּמים, וּמה שעוֹד יוֹתר מסוּכּן, גם בּתוֹך הקהל הציוֹני. זוֹ תהא התוֹצאה המסוּכּנת בּיוֹתר של הדין-וחשבּוֹן של הנציב היהוּדי: לַמֵד אוֹתנוּ להשלים עם קיפּוּח זכוּיוֹתינוּ, עם הנמכת קוֹמתנוּ, לקבּל את עיווּת דיננוּ בּאהבה.

כּיצד מסבּיר סמוּאל את שיטתוֹ, את שיטת הממשלה בּארץ-ישׂראל?

הכרזת בּלפוּר ניתנה ונתאַשרה. אוּלם פּירוּשה לא היה מחוּוָר. אנשים נלהבים מישׂראל קיווּ לעליה המוֹנית. שכחוּ את מציאוּתם של חצי מיליוֹן ערבים. ולא הכּירוּ בּחשיבוּתה של דעת-הקהל הבּריטית. ראוּ בּחָזוֹן יצירת מדינה בִּן שָנים מוּעטוֹת וקיוּם מהיר של היעוּדים הנביאיים. ההסתדרוּת הציוֹנית לא תמכה בּהשקפוֹת דמיוֹניוֹת אלה. אוּלם הערבים נבהלוּ מפּניהן. נראה היה להם, כּאילוּ המצב החדש מאַיים על קיוּמם. התוֹצאוֹת – פּרעוֹת רציניוֹת ״בּין גזע לגזע״ (אמנם ״נמצאוּ גם כּוֹחוֹת מחוּץ-לארץ שהיוּ מעוּנינים בּסכסוּכים וּבבלבּוּלים״). כּמוֹ כן ״החלוּ יהוּדים רבּים, אזרחים נאמנים וּמסוּרים לארצוֹת שבּהן חיוּ – מבּיטים על ההכרזה ואף גם על כּל התנוּעה הציוֹנית בּמבוּכה ולפעמים אף בּאיבה גלוּיה״.

היה איפוֹא ״הכרח״ לבטל את כּל החששוֹת הללוּ. ואת התפקיד הזה: לבטל את החששוֹת הללוּ, עד כּדי שלא להשאיר סֶפֶק-סְפֵיקָא אצל הערבים ואצל היהוּדים ״הנאמנים״ לארצוֹתיהם, ואף אצל ההסתדרוּת הציוֹנית – מילא הנציב היהוּדי בּמשך שנים אלה.

״אחרי שתי שנוֹת נסיוֹן בּפלשׂתינה (א״י) – מספּר הדין-וחשבּוֹן, והפּעם בּגוּף מדבּר בּעדוֹ וּבנוּסח של ״זָכְרָה-לִי אֱלהַי לְטוֹבָה״ – שַבתי ללוֹנדוֹן בּח׳ מאי 1922 בּכדי להסבּיר לוַזָרָה את הנחיצוּת שבּהוֹדעה כּזאת. ההצעה נתקבּלה״.

״הוֹדעה״ זוֹ אשר סמוּאל רוֹאה צוֹרך מיוּחד לגלוֹת לפני ההיסטוֹריה כּי הוּא הוּא, ולא אחר, הנהוּ מחַבּרה, אינה אלא ה״ספר הלבן״ המפוּרסם, אשר הוֹריד את הציוֹנוּת המדינית עד דַכָּא והחליף את זכוּיוֹתינוּ הממשיוֹת בּפסוּקים אַחַד-הָעָמִיים. הגדרה חדשה זוֹ השאירה, לפי דברי סמוּאל, ״רוֹשם כּבּיר על דעת-הקהל הערבי״ (האוּמנם רוֹשם יוֹתר כּבּיר מאשר הפסקת העליה בּיוּני 1921?) וּמאז ״בּא שלוֹם מהיר בּארץ״.

זוֹהי התוֹרה כּוּלה. ואִידך – פּירוּשים:

עליה. סעיף ו׳ של טוֹפס הממוּנוּת מחַייב את הנהלת ארץ-ישׂראל כּי ״תָקֵל על ההגירה היהוּדית ותיצוֹר לה תנאים נאוֹתים״. למעשׂה היוּ התנאים הנאוֹתים: הגבּלוֹת יוּני אשר חוּקקוּ בּפקוּדת הועד הפּוֹעל הערבי² ואשר הפסיקוּ את התפּתחוּת הארץ לשנתים. סמוּאל אינוֹ מסתפּק בּעוּבדת-ההגבּלוֹת בּלבד. הוּא עוֹשׂה אוֹתן קֶבַע וּמַעֲלָן למדרגת פּרינציפּ. ״אילמלא סוּדר (זרם העליה) היה שוֹטף מבּחינה כּלכּלית את הארץ הקטנה״. ״מכוֹנה זוֹ – מבשׂרים לנוּ – עוֹדנה ממשיכה בּלי שינוּיים״. והעיקר: ״אין היא מטילה שוּם משׂא הוֹצאוֹת על משלם המסים בּארץ-ישׂראל, מאחר שהתשלוּמים המתקבּלים מן העוֹלים והנוֹסעים מכסים את ההוֹצאוֹת ועוֹד מעדיפים עליהן״.

ההקלוֹת על ההגירה, שבּמַנדט, פּירוּשן איפוֹא: תקנוֹת הגוֹרמוֹת לכל עוֹלה בּזבּוּז זמן, כּוֹחוֹת ואמצעים, משלוֹח מאוֹת אנשים חזרה, ויצירת עוֹדפים לממשלה הארץ-ישׂראלית מפּרוּטוֹת העוֹלים. כּדי ״להרגיע״ את מי-שהוּא יכוֹל נציב ליבּרלי להתהלל גם בּ״רוַח״ זה.

הקרקע. אוֹתוֹ סעיף ו׳ בּטוֹפס הממוּנוּת מחייב את הממשלה ״לעזוֹר יחד עם בּיאת-כּוֹח היהוּדים להתישבוּת צפוּפה על אדמת הארץ, לרַבוֹת קרקעוֹת הממשלה וקרקעוֹת הפקר״. כּיצד קיימה הממשלה את הסעיף הזה, היחיד שיש בּוֹ הבטחה ממשית? ״לא היתה אפשרוּת לעשׂוֹת הרבּה(!) לשם מילוּי הוֹראה זוֹ. בּרוֹב אדמוֹת הממשלה יוֹשבים פּלחים ערבים, ואי אפשר להעביר לאחרים את הקרקע – רוֹב האדמה הנוֹתרת היא אדמת טרשים וכל המנסה ליַשב עליה אנשים מוּבטח לוֹ כּי אסוֹן הוּא מביא על ראשם(?). שמירת הענינים של הפּלחים בּארץ הגיעה לידי כּך, שהממשלה הדוֹאגת כּל כּך להרמת החקלאוּת, ואינה מקמצת בּדברי תשבּחוֹת לתחנת-הנסיוֹן העברית, לא יכלה בּשוּם אוֹפן להמציא חלקת-אדמה קטנה למוֹסד מדעי זה, ואנוּסה היתה להתחרט על הבטחתה, כּשם שלא יכלה לעמוֹד בּדיבּוּרה גם לגבּי החיילים היהוּדים המשוּחררים. האוּמנם מאוּכלסת הארץ כּבר בּמידה כּזאת, שאי אפשר לממשלה להשתמש בּחלקת-אדמה מבּלי לגרוֹם נזק לאוּכלוֹסי-הכּפר? והלא בּמקוֹם אחר מעיד אוֹתוֹ דין-וחשבּוֹן כּי ״אין המחוֹזוֹת החקלאיים מיוּשבים מדי, וּברוּבּם מעוּבּדים בּאוֹפן גרוּע״ וכי ״אין אפשרוּת ההתישבוּת החקלאית מוּגבּלת מחמת שהארץ מיוּשבה מדי״. לשם ״הַרְגָעָה״ בּא איפוֹא לא רק קיפּוּח זכוּתנוּ המפוֹרשה בּמנדט כּהוֹראת שעה, כּשם שגם מסירת כּל אדמוֹת הג׳יפטליק בּבית-שאָן לבּדוים המוּעטים לקנין פרטי בּאה לשם הרגָעה, ולא לשם הצדק (מהם עוֹסקים עכשיו בּמכירתוֹ. אבל העיקר: ״פּתרוֹן זה – רישוּמוֹ ניכּר בּדעת-הקהל!״), וּלשם הרגָעה פּוֹליטית קוֹבעים את כּל הסעיף ו׳ בּמנדט, גם להבּא ל״הלכה ואין מוֹרין כּן״.

להתישבוּת החקלאית העברית, הקרוֹבה כּל כּך ללבּה של הממשלה, נשאר רק מקוֹר קרקעי אחד: קניה מידי בּעלים. מַהי איפוֹא העזרה הניתנת בּזה מצד הממשלה לעם הקוֹנה קרקע? בּמה שוֹמרת הממשלה על העוֹלה המתישב שלא יִכרע תחת כּוֹבד הספּקוּלציה הקרקעית, המנַצלת את ״הגאוֹן וההתלהבוּת״ של העט היהוּדי כּדי למַלאוֹת זהב את חוֹרי בּעלי הלַטיפוּנדיוֹת? היכן הן הרֶפוֹרמוֹת האַגרָריוֹת אשר תהיינה לטוֹבת הפּלָחים והפּוֹעלים היהוּדים גם יחד? מה עוֹשׂה הממשלה כּנגד העיכּוּב הגדוֹל בּיוֹתר על דרך החקלאוּת, הבּניה, התעשׂיה – הגידוּל המלָאכוּתי של מחירי הקרקע?

״אין הממשלה מתערבת בּמשהוּ מלבד בּהגָנת האינטרסים של האריסים הערבים״ – מַדגיש הדין-וחשבּוֹן. שהגָנה זוֹ על עניני האריסים נעשׂית לא על חשבּוֹן מנַצליהם מדוֹרוֹת, כּי אם על חשבּוֹן המתישב העוֹבד, שאי-התערבוּת זוֹ היא היא ההגנה הטוֹבה בּיוֹתר על האינטרסים של בּעלי הלטיפוּנדיוֹת הסוּרים, המצרים והפּלשׂתינאים – הרבּה יוֹתר מאשר כּל הגָנה על עניני האריסים הערבים – על זאת עוֹבר הדין-וחשבּוֹן בּשתיקה. ״המחיר שמשלמים בּשביל קניוֹת אלה הוּא בּדרך כּלל פּי שנַים אוֹ שלוֹשה מהמחיר שלפני המלחמה״. מה שהיה נחשב בּארץ אחרת לפוּרענוּת ציבּוּרית, שהמדינה נלחמת בּה, נחשב אצלנוּ לזכוּת לממשלה, והיא מתיַמרת בּה. כּי העיקר הלא הוּא להוֹכיח, שהציוֹנוּת היא ״עֵז חוֹלבת״ שאין צוֹרך גם לממשלה הקוֹלוֹניאַלית, גם למשלם המסים להאכיל אוֹתה, והיא כּדאית גם לחבר הועד הפּוֹעל הערבי המוֹכר את קרקעוֹתיו.

כּל ה״הלָכה״ על סיוּע לבּית הלאוּמי וכל פּרוֹגרֶסיביוּת-שהיא מתנַדפת כּעשן, בּשעה שנדרשת נגיעה כּל-שהיא בּסדרי המשטר הקיים³, אוֹ בּאינטרסים, בּדרָרוֹת וּבפנִיוֹת של אחרים. ״לא מצאתי לרצוּי להנהיג שינוּי מהיר בּשיטת השלטוֹן שהעם הִסְכּין אליה״.

ושיטה זוֹ שוֹלטת בּכּל: למרוֹת כּל השבחים המפוּזרים כּאן לפּוֹעלים החלוּצים, לא עשׂתה הממשלה התחַלה כּל-שהיא של קביעת חוּקי הגנה לעוֹבד (לכאוֹרה, היכן ניתנה לה הזדמנוּת להיטיב בּבת אחת לכל חלקי הארץ, כּאשר בּזה!) מפּני ״מציאוּתן של קבוּצוֹת עוֹבדים זוֹ בּצד זוֹ השייכים לסוּגי תרבּוּת שוֹנים״.

וּלפיכך אי אפשר היה עד הנה לקבּוֹע בּחירוֹת לעיריוֹת, מפּני שהדבר יגע בּמסוֹרת השלטוֹן של ראשי העיריוֹת המהוּללים בּארץ-ישׂראל, אשר גם להם מפזר הדין-וחשבּוֹן תשבּחוֹת בּיד נדיבה.

וּלפיכך מקבּל הנציב תחת חסוּתוֹ את פּקידיו הקוֹלוֹניאַליים, אשר חתרוּ בּגָלוּי וּבסתר תחת הישוּב היהוּדי וּמעיד עליהם ״כּי שוּם מוֹשל לא היה יכוֹל לשאוֹף לחברים יוֹתר נאמנים ויוֹתר מוּכשרים״, וכי המשטרה הנָה ״כּוֹח פּעיל וּמוּכשר״, וכי ״הרקבוֹן המסוֹרתי והקדוּם ששׂרר בּקרב הפּקידים״ אף הוּא חלף מן הארץ. וּלפיכך הוּא מספּר כּי ״רבּים היהוּדים המוּכשרים שהציעוּ עצמם לשירוּת הממשלה, אך מכּל אלה אפשר היה להעסיק אלא מספּר מוּעט מבּלי לעַוֵת דינם של האחרים״ (להעסיק פּקידים נוֹצרים בּכפלַיִם, בּשעה שמספּרם בּארץ הוּא רק שני שלישים ממספּר היהוּדים – בּזה אין, כּמוּבן, עיווּת-דין).

המוּשׂג ״עיווּת-דין" יש לוֹ, כּנראה, הוֹראה מיוּחדת בּפי הנציב. מסירת אדמה להתישבוּת עוֹבדים יהוּדים – יש בּה משוּם עיווּת-דין, קבּלת יהוּדים לפקידים בּממשלה – עיווּת-דין. אוּלם הגזירה, כּי השׂפה העברית אין משתמשים בּה בּמחוֹזוֹת שמספּר היהוּדים שם פּחוֹת מחמישית האוּכלוֹסין – בּזה אין כּל עיווּת דין. בּלשוֹן רכּה מסבּיר הדין-וחשבּוֹן, כּי אם ישתמשוּ שם בּעברית, הרי ״כּל תוֹעלת לא תצמח מזה ואף יעלה בּדמים מרוּבּים״. אף זוֹהי עזרה להתישבוּת.

בּזה שיהוּדים משלמים מסים ואינם מקבּלים את המגיע להם תמוּרת חלקם – בּזה דוקא אין הנציב מרגיש עיווּת-דין, כּנראה. הנה הוּא מספּר לשבחנוּ, כּי ״הדרישה לחינוּך אצל יהוּדים הנָה בּרוּם פּסגָתה, וכמעט כּל ילדי היהוּדים וּבנוֹתיהם מבקרים בּבית-הספר״, אלא ש״בּתי-הספר היהוּדים שייכים כּוּלם לסוּג האחרוֹן״, קרי: הבּלתי-ממשלתיים. בּמקוֹם אחר מוֹדה אמנם הנציב בּדבר שלא שמענוּ ממנוּ כּל שנוֹת נציבוּתוֹ, ״כּי כּל כּוֹבד העוֹל של חינוּך ילדי היהוּדים״ נוֹפל ״על שכם היהוּדים עצמם נוֹסף לכּספים שהם נוֹתנים בּצוּרת מסים ממשלתיים להחזקת מוֹסדוֹת החינוּך הממשלתיים – בּתי-ספר לערבים״. אבל עיווּת-הדין סָמי מכּאן.

אַדרבּא, הרי כּל קיפּוּח זכוּתנוּ עלוּל לשמש נימוּק ל״טוֹבת״ הבּית הלאוּמי.

אין סמוּאל רוֹאה לעצמוֹ ולנציבוּתוֹ זכוּת גדוֹלה יוֹתר מאשר האפשרוּת של מסירת-מוֹדעה לפני לכתוֹ, כּי ״אם יש איזוֹ אמת בּדברי הבּיקוֹרת״ על השלטוֹן, הרי תלוּנת היהוּדים ״יש בּה ממש״ ולא תלוּנת הערבים. אוּלם אם את תלוּנוֹתיהם של הערבים השתדל למסוֹר בּהרחבת-הדיבּוּר וּבהדגשת העמדוֹת והדרישוֹת, הרי לגבּי עמדת היהוּדים לא ראה צוֹרך לציין שוּם דבר מלבד הפּיקחוּת של ההסתדרוּת הציוֹנית אשר חתמה על ה״ספר הלבן״. כּי גם אנוּ לא השלַמנוּ עם המצב הקיים, כּי אנוּ התמרמרנוּ על הגזירוֹת המדכּאוֹת את העליה, כּי אנוּ דרשנוּ את זכוּיוֹתינוּ האלמנטריוֹת בּתקציב הארץ, כּי דרשנוּ שלטוֹן עירוֹני נבחר ולא פּקידוּת ממוּנה, כּי דרשנוּ את אישוּר האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, כּי דרשנוּ קביעת חוּקי הגנה על העוֹבד, כּי דרשנוּ הרחקת הפּקידים הצוֹררים לישוּב העברי וּמסַכסכים את אוּכלוֹסי הארץ – כּל זה לא נזכּר ולא נפקד בּדין-וחשבּוֹן.

מתקבּלת תמוּנה לא נכוֹנה בּהחלט, כּאילוּ קיבּל הישוּב היהוּדי את קיפּוּח-זכוּיוֹתיו ואת עיווּת-דינוֹ בּרצוֹן וּבהכנעה. לשם מה ניטשטש בּמידה כּזאת פּרצוּפוֹ המדיני של הישוּב בּארץ-ישׂראל, וּבזכוּת מה התיר לעצמוֹ הנציב לסלק אל הסל את תביעוֹת הישוּב גם בּשעת פּרידה, בּשעה שהוּא עצמוֹ מוֹדה כּי תלוּנוֹתיו של הישוּב יש בּהן ממש?

מסקנה אחת כּללית נוֹבעת מתוֹך כּל הדין-וחשבּוֹן, כּי כּל מה שהוּקם ונבנָה וצמח בּארץ בּמשך השנים הללוּ – היה למרוֹת שיטת הממשלה הממוּנה על קיוּם המנדט. מַסקנה זוֹ ודאי לטוֹבת הציוֹנוּת היא, וּמעידה כּי הכּוֹח הפּנימי המחַיה את הציוֹנוּת הוֹלך וגוֹבר על המכשוֹלים, אפילוּ על המכשוֹל הגדוֹל: שלטוֹן העוֹשׂה את חוֹבוֹתיו והתחַייבוּיוֹתיו פְּלַסְתֵּר. אוּלם סמוּאל מתחכּם להציג אף מסקנה זוֹ לזכוּתוֹ של השלטוֹן. בּחריפוּת מוֹח יהוּדית הוּא מסַכּם: ״תוֹצאוֹת המצב היוּ שהיהוּדי סמך על כּוֹחוֹת עצמוֹ״ וכי ״למצער גוֹרם יחיד זה מדבּר לזכוּתוֹ של המפעל – בּנין הבּית הלאוּמי אינוֹ מעשׂה ידיה של איזוֹ ממשלה שהיא״. אפשר להעלוֹת על הדעת כּי אילמלא הנהיגה הממשלה גזירוֹת על העליה – היינוּ זקוּקים לעזרת ממשלת המנדט כּי תמציא לנוּ חלוּצים, וכי אילמלא קיפּחוּ את זכוּתנוּ על חלקנוּ בּמסים – היינוּ מכניסים פּחוֹת לקרן-היסוֹד. איזה לעג לרש!

מוֹדים אנוּ לשלטוֹן על ההוֹדאה החשוּבה, כּי אנוּ עמדנוּ בּנסיוֹן, כּאילוּ התפקיד שנטלה על עצמה ממשלת המנדט היה לא לסייע לנוּ למעשׂה, כּי אם להעמיד אוֹתנוּ לַמבחן.

אוּלי הגיעה השעה, כּי הציבּוּר היהוּדי, בּארץ וּבעוֹלם, יעמיד למבחן את בּוֹחניו, ואפילוּ לא מבּחינת הסיוּע המיוּחד דוקא, כּי אם מבּחינת מילוּי החוֹבוֹת האלמנטריוֹת של שלטוֹן לנתיניו? האם לא יתבּרר לעיני העמים כּי שלטוֹן זה, המתלבּש בּתָגָא של מַנדט, הקרוּי לגַשם מטרוֹת מסוּימוֹת, הנהוּ בּעצם לא יוֹתר מאשר שלטוֹן קוֹלוֹניאַלי?

תמוּז תרפ״ה.

---

אל הרצל

מאת

ברל כצנלסון

אל הרצל / ברל כצנלסון

¹

בּיוֹם זה יזכּירוּ בּכל תפוּצוֹת ישׂראל את שמוֹ, בּכל מקוֹם אשר פּוֹעם לב יהוּדי חי. וטוֹב שיוֹם זה, אשר רבּים מאִתנוּ זוֹכרים את אימתוֹ, את יַתמוּתוֹ המַחרידה, היה ליוֹם עם. יש צוֹרך לבוֹא מחָדש, מפּעם לפעם, בּמגע אישי אתוֹ, להידַבּק בּוֹ. קלַסתר פּניו משַוה לנוּ כּנפים, דמוּתוֹ – טָהרה.

אוּלם יש צוֹרך לא רק בּמגע נפשי עם אישיוּתוֹ, עם קסמיו, בּפתיחת הלב לקראת הגאוֹן וההוֹד הקוֹרנים מאישיוּתוֹ. יש צוֹרך להזכּיר ולשוּב וּלהזכּיר את יעוּדיו, את היעוּדים הנמצאים מפּעם לפעם בּסכּנת ההיטַשטשוּת. יש צוֹרך להזכּיר שוּב וּלהרים על נס את הציוֹנוּת המדינית, המדינית בּתכנה – לאו דוקא דיפּלוֹמַטית בּקליפּתה, בּגילוּייה וּבתכסיסיה – את הציוֹנוּת אשר כּוֹחה בּקוֹממיוּתה, בּהתגַלוּתה בּמלוֹאה, אשר אינה מסתלקת מן הקטנוֹת אבל אינה מסתפּקת בּהן, את הציוֹנוּת, אשר אינה זוֹנחת לרגע את מטרתה: להעביר את המוֹני ישׂראל לארצם וּלחַדש עלינוּ מעשׂי יציאת מצרים.

בּניגוּד לציוֹנוּת המתיַמרת להיוֹת ״מדינית״ בּימינוּ, זוֹ המדיניוּת הדֶקוֹרַטיבית, הרוֹאה את עוֹלמה בּתנוּפת-יד מדינית, בּטוֹן, בּגֶ׳סטים וּבמַנירוֹת, וּמחוּסרת כּל חוּש ליצירה המדינית בּחיי יוֹם יוֹם, ליצירה הישוּבית העממית – יש צוֹרך להחיוֹת את הציוֹנוּת המדינית של הרצל, אשר התישבוּת המוֹנים עוֹבדים ויצירת המכשירים להתישבוּת זוֹ היתה בּלבּוֹ למן הרגע הראשוֹן אשר ניצנץ בּוֹ המוּשׂג של ״מדינת היהוּדים״ וכל מאמציו וחיפּוּשׂיו על שׂדה האִרגוּן הלאוּמי והיחסים הדיפּלוֹמַטיים היוּ רק אמצעים להתישבוּת זוֹ.

בּניגוּד לציוֹנוּת הכּשרה, ה״לאוּמית״ העל-מַעמדית, כּביכוֹל, המזייפת את כּל תְכָניה המוּסריים והישוּביים של הציוֹנוּת וּמְמִירה אֹותה בּקיוּם של בּוּרסה, בּיצירת חיי-אויר, בּ״ערים״ חסרוֹת-יסוֹד ²וּבתלישוּת ואַוריריוּת המסַכּנוֹת את כּל אשר נוֹצר עד הֵנה – יש להעמיד לנס את האיש אשר עם הבהוּב ראשוֹן של מחשבתוֹ הציוֹנית, ראה בּיציאה מן הגיטוֹ, הישן והחדש, את יצירת הבּסיס של עבוֹדה להמוֹני ישׂראל, אשר ראה את כּוֹחה ויפיה של ״מדינת היהוּדים״ בּזה שתהא מדינת-העבוֹדה.

וּבניגוּד לציוֹנוּת הענוָה והצנוּעה, המַכניסה את שאיפוֹתינוּ למיטת סדוֹם וּמכַוצת אוֹתן כּדי שיוּכלוּ להתקבּל אליבָּא של כּל הכּוֹפרים בּזכוּתנוּ לחיים ולעבוֹדה, הציוֹנוּת הנכוֹנה גם לחתוֹם על זה שאנוּ לא נהיה לעוֹלם ״רוֹב״ בּארץ, כּדי להניח בּזה את דעתם של פּקידים קוֹלוֹניאַליים ושוֹביניסטים ערביים, ציוֹנוּת זוֹ המוֹדה בּזכוּתנוּ המוּסרית רק בּמידה שהאחרים יוֹדוּ בּה; בּניגוּד לציוֹנוּת זוֹ המאַיימת להחליש את רצוֹננוּ וּלטשטש בּקרבּנוּ את הכּרת זכוּתנוּ המוּסרית על מפעלנוּ, זכוּתנוּ לקיבּוּץ גָלוּיוֹת – יש צוֹרך להגבּיר את זכר אוֹתוֹ האיש, אשר הקיף את הרעיוֹן בּמילוּאוֹ ממש, וּבכוֹח ההיקף הזה והעוֹז הזה הוֹביל אוֹתנוּ שבי אל גאוּלתנוּ, והזרים את הדם בּעוֹרקינוּ וציוה עלינוּ את היצירה החלוּצית בּכל ענפי חיינוּ.

לפני חמש שנים, בּבוֹא סמוּאל לארץ, עוֹד ראה צוֹרך לפנוֹת בּמכתב לאסיפת העם בּכ׳ בּתמוּז בּירוּשלים וּלבָרכה, כּי נזכּה לראוֹת ״בּהגשמת רעיוֹנוֹ של הרצל הנַערץ״. השנה, בּשעת פּתיחת האוּניברסיטה, לא נמצא לנחוּץ להזכּיר את שמוֹ. כּלוּם אין בּזה משוּם עֵדוּת למוּשׂגים השוֹלטים בּימינוּ?

אוּלם צריך כּי שמוֹ יזָכר, שיפַעֵם אוֹתנוּ, יתבּע ויזכּיר את הרעיוֹן אשר קיבּצָנוּ הֵנה, רעיוֹן הגאוּלה השלמה.

כ׳ תמוּז תרפ״ה.

---

כשלון

מאת

ברל כצנלסון

¹

וּבכן, לא בּכדִי היוּ אסיפוֹתיו וּמוֹעצוֹתיו והתאַרגנוּתוֹ של ה״מרכּז״ ²! לא לחינם בּיקשוּ סוֹפריו וחכמיו עצוֹת ותחבּוּלוֹת מפּחד ״שלטוֹן השׂמאל״. העצה נמצאה: אסיפת הנבחרים נדחתה.

מרכּז זה שבּא ״להציל״ את האִרגוּן הלאוּמי, הרוֹאה את עצמוֹ כּעמוּד התָּוֶך וכמשען הנאמן היחידי לארגוּן זה, הוּא ששָׂם לאַל בּהחלטתוֹ עכשיו את מאמציו הגבּוֹריים של הישוּב לסידוּר עניניו בּרשוּת עצמוֹ. מרכּז זה, הנכוֹן ״לשם השלוֹם והאחדוּת״ לוַתר גם על זכוּת האדם של האשה (אך בּחשאי!), שחבריו עמדוּ והציגוּ לשׂמאל דרישוֹת על דבר יצירת קוּריוֹת מַעמדיוֹת וחלוּקת-המקוֹמוֹת בּאסיפת הנבחרים לפי הסכּם – עמד בּוֹ רוּחוֹ להיסחף רק זמן קצר עם זרם הגבוּרה – וחזר בּוֹ. וּבשעה שידוֹ האחת היתה מכַנסת אסיפת תעמוּלה וחוֹתמת כּרוּזים לבּחירוֹת, היתה ידוֹ השניה מוּשטה לאוֹיב האִרגוּן הלאוּמי – בּהכנעה.

המַסוה החיצוֹני הוּא לאוּמי – דאגה לשלימוּת אסיפת הנבחרים, פּחד מפּני התפּוֹררוּת וכוּ׳. אוּלם הנימוּק האמיתי אינוֹ שוֹנה מנימוּקוֹ ה״דתי״ של הרב א.: פּחד מפּני השפּעתוֹ של הפּוֹעל בּישוּב. פְּנִיה מפלגתית זוֹ היא שגרמה ל״מרכּז״ הלאוּמי כּי יַנחיל לישוּב מכּה וקלוֹן.

ושוּב, אחרי כּל ההתאמצוּת היפה של מיטב כּוֹחוֹת הישוּב, נמצאנוּ עוֹמדים על יד השוֹקת השבוּרה: נציב חדש יבוֹא לשלוֹט בּארץ – וישוּב מאוּרגן לא יפגשהוּ בּדרישוֹתיו הבּרוּרוֹת, קוֹנגרס ציוֹני יתאסף, ויצטרך לדוּן, והפּעם בּרצינוּת, בּזכוּיוֹתיו של הישוּב הארץ-ישׂראלי – והישוּב עצמוֹ ישתוֹק, אסיפת הנבחרים לא תתכּנס.

יזכּוֹר זאת הישוּב הארץ-ישׂראלי ויחרוֹת את השיעוּר המר הזה על לוּח לבּוֹ. ילמַד לדעת על מי וָמי יש לוֹ לסמוֹך בּמלחמתוֹ על כּבוֹדוֹ, רצוֹנוֹ ועניני חייו.

תמוּז תרפ״ה.

---

הסתדרות הנוער העובד

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּשכבוֹת התחתוֹנוֹת של חיינוּ החברתיים מתרקמת יצירה חדשה: הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. טרם מָלאה לה שנה. אך בּחג הסוּכּוֹת שנת תרפ"ה הוּנח לה היסוֹד (יזָכר לטוֹב ר׳ א.ז. ר.² אשר עזר בּצעדים הראשוֹנים). עוֹד דלת-כּוֹחוֹת היא. אפשר גם עוֹד לא תוֹאר ולא הדר, אוּלם – העשׂרוֹת הראשוֹנוֹת כּבר היוּ למאוֹת, ולא רחוֹק היוֹם, והמאוֹת יהיוּ לאלפים, וההסתדרוּת עצמה, יצירתוֹ העצמית של הנוֹער העוֹבד, תקוּם לפנינוּ בּמלוֹא קוֹמתה כּאחוֹת צעירה של ההסתדרוּת הכּללית, וכמוֹה רבּת-התוֹכן ורבּת-המפעל.

חידוּש גדוֹל חידשה הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד בּעוֹלמנוּ הארץ-ישׂראלי. יצירתנוּ החלוּצית בּארץ, מפעלוֹ הכּוֹבש והמחַדש של הפּוֹעל העברי היוּ נזוֹנים עד הֵנה אך מן הגוֹלה. תנוּעת הנוֹער המוּפלאה שלנוּ בּגוֹלה היא ששימשה דרך לעבוֹר עוֹלים לחיי עבוֹדה ויצירה חברתית. הדוֹר הצעיר שגָדל בּארץ, בּין אם חוּנך על בּרכּי ה״אַליאנס״ אוֹ הישוּב הישן ואפילוּ בּבית-הספר הלאוּמי – היה בּרוּבּוֹ הגדוֹל מַבהיל בּריקניוּתוֹ, בּחוֹסר קשריו עם הארץ, עם עבוֹדתה, בּתלישוּתוֹ מן המסוֹרת הגבּוֹרית של הוֹריו וּמחיי הגבוּרה של הפּוֹעל העוֹלה. החַמרנוּת, הקַריֶריזמוּס, הפּיקחוּת הבּעל-בּיתית קצוּצת-הכּנפים, הם ששפכוּ את שלטוֹנם על העוֹלם הרוּחני של הנוֹער בּארץ. כּל הנסיוֹנוֹת של המוֹרים-החלוּצים לשנוֹת את המצב לא הצליחוּ.

אוּלם מה שלא עשׂוּ מאמצי מחַנכים – עשׂתה העבוֹדה, עשׂתה העליה, עשׂתה התרכּזוּתם של ההמוֹנים בּארץ. והנוֹער העוֹבד, מבּני כּל העדוֹת, בּערים וּבכּפרים, זה היוֹדע מילדוּתוֹ את ידוֹ הכּבדה של המשטר הקיים, זה המקוּפּח מילדוּת אפשרוּת חינוּך והשׂכּלה, הנאה מעוֹלם המדע והאמנוּת, זה העזוּב ללא מוֹרים, ללא ידידים, ללא הגָנה, הוּא אשר ידוֹ הוֹשיעה לוֹ, והוּא המקים עכשיו לעינינוּ תנוּעת-נוֹער, מלאַת מסירוּת ותוֹכן.

בּרכוֹתינוּ תלַוינה את הנוֹער ליוֹם התכּנסוֹ. יהי רצוֹן שהסתדרוּת הנוֹער העוֹבד תשמש לחבריה מכשיר למלחמה הצוֹדקת על כּבוֹדם וּתנאי עבוֹדתם, תחנך אוֹתם להיוֹת אזרחים טוֹבים, עוֹבדים ויוֹצרים, בּמדינת העבוֹדה בּארץ-ישׂראל שבּעתיד וחתן להם חברה טוֹבה, חברת-עלוּמים, רעוּת ותרבּוּת בּהוֹוה.

ויִישר כּוֹחם של אלה החברים הבּוֹגרים הבּאים לעזרת הנוֹער.

אב תרפ״ה.

---

"המזרחי" וההתישבוּת החסידית

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּשעה שמוֹעצת פּוֹעלי חיפה הזמינה לדין את ״המזרחי״ והציעה לבוֹרר את הרבּי מיַבּלוֹנה ו״המזרחי״ דחה, שאל מר יש״א בּ״הארץ״ (גליוֹן 1812 ) שאלה:

״כּדאי לדעת אם ״המזרחי״ שבּפּוֹלין תמים-דעה הוּא עם ״המזרחי״ שבּארץ-ישׂראל בּבחירוֹת נשים בּלבד, אוֹ שהוּא מסכּים לדעתוֹ גם בּבחירת דיין ושוֹפט. פּרץ סכסוּך בּין ״המזרחי״ וּבין הסתדרוּת העוֹבדים, והתהפּכוּ המסיבּוֹת: ״המזרחי״ הנגזל היה לנתבּע והסתדרוּת העוֹבדים – הגזלן – היה לתוֹבע שמוּכרח ללכת אחרי הנתבּע. מוֹעצת פּוֹעלי חיפה הזמינה לדין את ״המזרחי״, הזמינה אוֹתוֹ לפני הרבּי מיַבּלוֹנה ולא נַענה, הזמינה אוֹתוֹ לפני מר וַן-וריזלַנד ונַענה. חֲזָקָה על ״המזרחי״ שלא עביד דַיינא ולא פּסיל דיינא בּלי דינא, בּכל זאת כּדאי לנוּ לדעת, אם ״המזרחי״ בּפּוֹלין תמים-דעוֹת אתוֹ גם בּבחירה זוֹ״.

והנה בּא הגליוֹן 18 של ה״דאס יוּדישע לעבּען״, עתוֹנוֹ של ״המזרחי״ בּוַרשה וּמעיד כי אכן תמימי-דעוֹת הם המזרחים של וַרשה ושל ירוֹשלים. בּמאמר הנקרא ״צדיקים – סאציאליסטען״ ושכּוֹתבוֹ חוֹתם ״אַ מזרחיסט״ מתיַשבת התמיהה:

״כּידוּע מן העתוֹנוּת היוֹמית נכנסוּ שתי הקבוּצוֹת החסידיוֹת הנ״ל (של יבּלוֹנה ושל קוּזיניץ) ל״הסתדרוּת העוֹבדים הסוֹציאליסטית הכּללית״ שבּארץ-ישׂראל, וּמלבד זאת פּקד הרבּי מיבּלוֹנה על חסידיו בּפּוֹלין, כּי יקנוּ את השקל הציוֹני הכּללי ויחַזקוּ את מספּר הצירים בּקוֹנגרס הציוֹני. בּשני הצעדים הנ״ל כּבר השתמשוּ נגד ״המזרחי״ ויש לנוּ לחשוֹב כּי בּקוֹנגרס הבּא ניפָּגש בּ״טענה״ כּי ״המזרחי״ מיוּתר, מפּני שגם רַבּיים הנם חברים בּמפלגה הציוֹנית ואפילוּ בּהסתדרוּת סוֹציאליסטית. הגיעוּ כּמוֹ כן ידיעוֹת כּי נוֹסדה בּארץ-ישׂראל מפלגה חדשה, אוֹרתוֹדוֹכּסית כּביכוֹל, הרוֹצה ללכת לאסיפת הנבחרים, וּמַכּירה בּלי תנאים בּזכוּת הנשים לבחוֹר וּלהיבּחר. כּל המעשׂים הללוּ סוֹתרים את שאיפת האוֹרתוֹדוֹכּסיה – וּכדי להעריך אוֹתם כּערכּם עלי לציין את העוּבדוֹת דִלְקַמָן: 1 ) הן הרבּי מיבּלוֹנה והן הרבּי מקוּזיניץ אינם כּלל צדיקים בּמוּבן הנכוֹן של המלה. הרבּי מיבּלוֹנה היה סוֹחר כּכל הסוֹחרים ואך לפני זמן-מה נזכּר כּי הוּא ״בּנן של קדוֹשים״ וַיהי לרבּי. והרבּי מקוּזיניץ אינוֹ רבּי כּלל עד היוֹם הזה. – – עוּבדה היא כּי שניהם היוּ ״נעבּיך״ מחוּסרי פּרנסה והנם זקוּקים עכשיו לכסף – – אין לפיכך כּל חידוּש בּדבר שהרַבֵּינוּ מיבּלוֹנה עלתה פּתאוֹם בּקרבּוֹ נשמה ציוֹנית – ויתחבּר לשׂמאליים הקיצוֹניים שבּארץ-ישׂראל – – החשבּוֹן אינוֹ רע כּלל. כּשזקוּקים לכסף מקרן-היסוֹד, כּדאי לרכּוֹש את הפּרוֹטקציה של כּל המפלגוֹת הבּלתי-חרדוֹת״.

כּכה יוֹדע ה״מזרחיסט״ הכּשר להעריך וּלהסבּיר את כּל הענין המוּפלא והנהדר של ההתישבוּת החסידית בּעמק ואת השפּעתם האישית-החלוּצית של רבּיהם-מַדריכיהם. האין זאת תעוּדה לרוֹממוּת הנפש וּלטוֹהר הראִיה?

וּ״מזרחי״ זה, העמֵל זה שנים להקים – בּאמצעים של תקציבים, של נרגָנוּת ושל חרחוּר – ״פּוֹעל מזרחי״, ״הסתדרוּת עוֹבדים מזרחי״, ״עוֹלים בּוֹנים״ ²(והכּל ללא מזל בּרכה!), ואשר לבּוֹ יוֹצא ממש למחנה עוֹבדים חרֵדִי בּארץ, אינוֹ רוֹאה דרך אחרת, אחרי הקינים והֶגֶה והִי, מאשר לאַיים על הקרנוֹת הציוֹניוֹת. ״כּי התמיכה בּ״צדיקים-הציוֹנים״ וּב״צדיקים-הסוֹציאליסטים״ תמיט מכּוֹת-מות על הקרנוֹת הציוֹניוֹת״.

וּביראת-השם אמיתית הוּא מסיים: ״מצדיקים כּאלה ישמרנוּ השם״.

אכן, שמר, כּנראה, השם את ״המזרחי״ מצדיקים עוֹבדים וּמיבּשים בּיצוֹת ונוֹפחים רוּח חיים בּעדת חסידיהם. אלא, משוּם מה לא שמר אוֹתוֹ השם ממפירי-שביתה וּממסַדרי ענין חיפה ³.

אב תרפ״ה.

---

באסיפת-מחאה בתל-אביב

מאת

ברל כצנלסון

¹

(כ״ו בּאב תרפ״ה)

יש, כּנראה, אנשים טוֹבים הדוֹאגים לנוּ, שבּרגע רפיוֹן נתנַער ונַגבּיר את אִרגוּננוּ. חָברוּ עלינו קבּלנים וּפקידי הממשלה בּמעשׂים, שסוֹפם להגבּיר את הכּרתנוּ ואת התלכּדוּתנוּ. בּחיצוֹניוּתה הנאדרה, בּמספּר העצוּם של משתתפיה, מזכּירה לי אסיפה זוֹ את האסיפוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר שהיוּ לנוּ בּימים הגדוֹלים של תל-חי, של ההגנה. אוּלם הסיבּוֹת שגרמוּ לקריאת אסיפה זוֹ מזכּירוֹת לי אסיפוֹת מסוּג אחר לגמרי, שקראתי ושמעתי עליהן, אסיפוֹת הפּוֹעלים היהוּדים בּאנגליה וּבאמריקה. הפּוֹעל היהוּדי הָיׂה הָיָה עוֹד גֵר וזר שם, עבד בּתנאים של עבדוּת, ״בּשיטת הזיעה״ המפוּרסמת, תחת עוֹל של מנַצלים על גבּי מנצלים, מתַווכים תחת למתווכים, שחָברוּ כּוּלם על ״הירוֹק״. גם שם לא היוּ נוֹתני-העבוֹדה מסתפּקים בּמלחמה כּלכּלית בּלבד והיוּ משתמשים בּאמצעי מַלשינוּת בּפני הממשלה על המהגר היהוּדי ״המסוּכּן״ לשלוֹם המדינה. גם אז נקראוּ אסיפוֹת פּוֹעלים המוֹניוֹת כּאלה לשם הגנה על זכוּיוֹתיהם האֶלמנטריוֹת, אסיפוֹת שבּארצוֹת-תרבּוּת אין בּהן כּבר כּל צוֹרך. ושם עמד מאחוֹרי המתווכים-­המנַצלים משק קפּיטליסטי אדיר, והפּוֹעל היהוּדי לא הביא אתוֹ שמה את מדרגת התרבּוּת והחינוּך הסוֹציאלי אשר יֶשנה לפּוֹעל שלנוּ, ואף על פּי כן לא עלה בּידם למַגרוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים הלכה מחיל אל חיל וּמנצחוֹן לנצחוֹן, למרוֹת כּל הרדיפוֹת ולמרוֹת בּגידוֹת חברים בּוֹדדים, אשר הפנוּ עוֹרף למעמדם והשׂכּירוּ את עצמם למנַצליהם. על אחת כּמה וכמה שאין לנוּ כּאן לפחוֹד מפּני שני הכּוֹחוֹת העלוּבים של הקבּלנים ותוֹמכיהם מבּין חוּגי הממשלה, שאינם כּוֹחוֹת יצירה, כּוֹחוֹת העתיד: כּוֹחוֹת של בּין-השמשוֹת הם, הצריכים וּמוּכרחים להיכּנע, מפּני שאין להם כּל זכוּת קיוּם, כּל סיכּוּי בּמלחמה כּלכּלית ישרה.

על מה נלחמים הקבּלנים, מה הם הפּרינציפּים הכּלכּליים שבּשמם הם מוֹפיעים? גבּוֹרי הלוֹקַאוּט שלפני חמישה חדשים², שבּיטלוּ בּעצמם את ההסכּם, המאַפשר להם עבוֹדה ישרה וּשקטה, מוֹפיעים כּנגזלים, מפרסמים שוּרה של שׂטנוֹת וּכרוּזי-הסתה הנשלחים אל פּקידי הממשלה השוֹנים ואל מוֹסדוֹת הציבּוּר, קוֹראים להחרים את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת ״התוֹמכוֹת בּמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים״, מכריזים כּי כּבדה גלוּת ארץ-ישׂראלית מזוֹ של מוֹסקבה וּגרַבּסקי³. כּלוּם לא בּרוּר שכּאן יֶשנוֹ מחזה-תעמוּלה המסוּדר וּמוּצג לכבוֹד הקוֹנגרס הי״ד וּמכוּוָן לא לצרכים הכּלכּליים אפילוּ של הקבּלנים, כּי אם לצרכיהם של כּוֹחוֹת פּוֹליטיים היוֹשבים בּפּריס, בּניוּ-יוֹרק וּבוַרשה, בּמלחמתם על מקוֹמם בּאֶכּסקוּטיבה ועל מנתם בּתקציב? לא לחינם התחדדוּ פּתאוֹם היחסים בּתל-אביב, בּחיפה וּבירוּשלים בּבת-אחת. לא לחינם הראה ״המזרחי״ בּחדשים אלה את כּוֹחוֹ. והיהוּדי התמים בּתפוּצוֹת הגוֹלה מאמין בּתוּמוֹ כּי יש כּאן מלחמה בּין סוֹציאליזם וּבין משק קפּיטליסטי אמיתי, עשיר, חזק, יוֹצר. כּאן הטעוּת העיקרית: אין כּאן מלחמה בּין משק פּוֹעלים וּבין משק רכוּשני פּרוֹדוּקטיבי, אין כּאן חברוֹת קבּלניוֹת עשירוֹת העלוּלוֹת ליצוֹר וּלחַדש בּכוֹח הרכוּש והטכניקה. כּוּלנוּ כּאן מכּירים את ערכּם המקצוֹעי והרכוּשני של הקבּלנים הללוּ. בּיוֹם חמישי זה, בּמפּוֹלת האיוּמה⁴, נוֹכחנוּ עוֹד הפּעם בּטיב הטכניקה שלהם. מכּירים אנוּ את גבּוֹרי ״מרכּז״ בּעלי-מלאכה, מקימי המשׂרדים הקיקיוֹניים, הבּוֹרחים מתוֹך בּנקרוֹטים וּמוֹפיעים בּועידוֹת בּפּריס וּבניוּ-יוֹרק לעוֹרר שׂנאה והתנגדוּת לפּוֹעל. אין אלה כּוֹחוֹת משקיים קפּיטליסטיים אלא כּוֹחוֹת פַּרַזיטיים, מחוּסרי כּל ערך משקי. הקבּלן הנלחם כּאן הוּא יציר הרבּה יוֹתר נמוּך מהקבּלן בּחוּץ-לארץ והוּא נלחם נגד פּוֹעל אוּלי יוֹתר מפוּתח ויוֹתר מאוּרגן מאשר בּחוּץ-לארץ. וּמפּני שהוּא, הקבּלן, עם שיטתוֹ נדוּנים לכלָיה אין לוֹ דרך אחרת אלא ההסתה, הפּרוֹבוֹקציה, ניצוּל כּוֹח השלטוֹנוֹת והמשטרה הקוֹלוֹניאַלית שהחליפה כּבר את טעמה עם ריח הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת בּעוֹלם המדיני. עוֹד זה לא כּבר, בּימי ממשלתוֹ הקצרים של מַקדוֹנַלד, ממשלת הפּוֹעלים בּאנגליה⁵, היה יחס אחר אלינוּ מצד הממשלה. היה משׂא-וּמתן בּדבר חוּקת העבוֹדה, משׂא-וּמתן עם פּוֹעלי הרכּבת. עכשיו, משהלך הפּקיד הליבּרלי הֶרבֶּרט סמוּאל, וּבמקוֹמוֹ עתיד לבוֹא פּקיד צבאי, משתנה מיד יחס הפּקידים, שאינם אלא עוֹשׂים רצוֹן אחרים.

וכאן, בּישוּב, סגרה עלינוּ האיבה מכּל צד, המלחמה מתנהלת נגדנוּ דרך הקוֹנגרס, דרך העתוֹנוּת, בּאיוּמים על בּיטוּל תקציב העבוֹדה, על פּיזוּר עיריית תל-אביב, הכּוֹרעת כּביכוֹל תחת ״שלטוֹן״ הפּוֹעלים. מפיצים על הפּוֹעל עלילוֹת, מתכּוונים להוֹריד אוֹתנוּ למדרגת משרתים לעליה הבּהוּלה עם הבּנין האַבּסוּרדי, שאינוֹ מסַפּק כּל צרכי התישבוּת וכל צרכי תעשׂיה. רוֹצים להפוֹך אוֹתנוּ לתנוּעה טרייד-יוּניוֹניסטית, מחוּסרת מעוּף, לפוֹעלים מסכּנים, טעוּנים רחמים, הנלחמים על הוֹספה של גרוּש ליוֹם. זוֹהי שאיפתם הכּללית של הקבּלנים, ״המזרחי״, פּקידי פּיק״א והמרכּז התל-אביבי גם יחד.

אוּלם מצד זה אין לנוּ כּל חשש סכּנה. העוּבדה שעשׂרה מחברינוּ הלכוּ כּבוּלי-שלשלָאוֹת לעכּוֹ⁶, בּזמן שפּוֹשעים מתהלכים חפשים בּחוּצוֹת, אינה מסוּכּנת לתנוּעת הפּוֹעלים. היא אך מוֹרידה את הניבוֹ המוּסרי והתרבּוּתי של הארץ. אם שני חברינוּ, שליחי הסתדרוּת הבּנין, יוֹשבים אסוּרים בּיפוֹ, הרי זה קשה להם וּלמשפּחוֹתיהם ואנוּ משתתפים בּצערם, אבל אין זה מַפחיד את הציבּוּר שלנוּ הרגיל לתת קרבּנוֹת לשם האידיאלים שלוֹ. קרבּנוֹתיו רק מַגבּירים את כּוֹחוֹ. ציבּוּר הפּוֹעלים לא יכּנע בּפני רדיפוֹת המשטרה ושִׂטנוֹת הקבּלנים. גדוֹל כּוֹחנוּ הכַּמוּתי והאֵיכוּתי, הכּלכּלי, הפּוֹליטי והתרבּוּתי. אבל לא עשׂינוּ את כּל הנחוּץ כּדי לתת את התשוּבה המַתאימה לפּרצדנט מסוּכּן זה, המשתמש לגבּי אגוּדה מקצוֹעית בּחוֹק של מניעת פּרעוֹת, בּפקוּדה זמנית בּנוֹגע למסיתים בּין דת ודת וּבין גזע וגזע. אם חוֹק זה מכוּוָן להרבּוֹת שלוֹם, הנה השימוּש בּוֹ נגד אִרגוּן חוּקי של הפּוֹעלים עלוּל לזרוֹע מרירוּת כּזוֹ בּלב הפּוֹעל, שתסַכּן בּאמת את כּל הסדר בּארץ. הכּרוּזים האַרסיים הללוּ של הקבּלנים, האַתמוֹספירה נגד הפּוֹעל שהם משתדלים ליצוֹר, הם המסַכּנים את שלוֹם הארץ.

תנוּעתנוּ הגדוֹלה הִנָה רבוֹלוּציוֹנית בּמטרוֹתיה היסוֹדיוֹת, אינה מסתפּקת בּעבוֹדה ליד בּנינים בּתל-אביב. שאיפוֹתיה הלאוּמיוֹת והסוֹציאַליוֹת הן גאוּלה שלמה של העם והמעמד, יצירת עבוֹדה קוֹלקטיבית משוּחררת מכּל ניצוּל שהוּא – תנוּעת מַהפּכנית זוֹ שלנוּ אחזה מראשיתה ועד היוֹם בּדרכים לוֹיאליוֹת, בּאמצעים דמוֹקרטיים וּביצירה כּלכּלית, לא בּגלל השפּעה קפּריסית של מנהיג זה אוֹ אחר, אלא בּתוֹקף הפּרוֹבּלימוֹת המיוּחדוֹת שלנוּ: יצירת משק לאוּמי על ידי המעמד העוֹבד. וּלפיכך השקענוּ את מיטב כּוֹחוֹתינוּ בּיצירתנוּ הישוּבית, הקוֹאוֹפּרטיבית והתרבּוּתית. אוּלם דרכּם זוֹ של הקבּלנים, של הממשלה, פּקידיה ושוֹפטיה המפריעים ליצירתנוּ וּמגבּירים את המרירוּת בּלבבוֹת, עלוּלה להביא לישוּב כּוּלוֹ תוֹצאוֹת רעוֹת. כּך היא דרכּם של המעמדוֹת השליטים מחוּסרי כּל השקפה היסטוֹרית בּספרד (וּברוּסיה, בּעָבר), המנסים לעכּב את נצחוֹנוֹתיו הבּשֵלים של הפּוֹעל והם שיוֹצרים קַטַקליזמים, מלחמוֹת ללא-טעם ההוֹרסוֹת וּמחריבוֹת את חיי המדינה. מעשׂיהם האחרוֹנים של אוֹיבינוּ כּאן מכוּוָנים לערער את האמוּנה של הפּוֹעל בּכוֹחוֹת עצמוֹ, בּאפשרוּת של יצירה כּוֹבשת וּמתקדמת בּסדר, להפוֹך את הארץ לגי-חזיוֹן של התגוֹששוּת מיוֹאשת, לשׂמחת לבּם של האימפּריאַליסטים האנגלים, של מחנה מוּסא כּאזם ⁷ ושל אוֹיבינוּ מבּית.

למען העליה ההמוֹנית, לא זוֹ הספסרית, שהרוּח מביאה אוֹתה ורוּח מצוּיה יכוֹלה לשׂאת אוֹתה – למען מַהפּכת העבוֹדה והיצירה – אנוּ מעוּנינים שמלחמת הפּוֹעל והגנת ההסתדרוּת תיעָשׂינה בּדרכים לוֹיאליוֹת. וּפקידי הממשלה הם הראשוֹנים שהפריעוּ לנוּ בּעבוֹדתנוּ החוּקית. עלינוּ איפוֹא למחוֹת בּקוֹל שישָמע בּארץ וּבחוּץ-לארץ, שיגיע לקוֹנגרס הציוֹני ולפּרלמנט האנגלי. קוֹלנוּ לא ישוּב ריקם, הריאַקציה בּארץ לא תוּכל לעמוֹד בּפני ציבּוּר הפּוֹעלים שיתלכּד עכשיו סביב הסתדרוּתוֹ בּיתר כּוֹח. עלינוּ לחזק את ההסתדרוּת מבּפנים לבל יִדח ממנוּ נידח. רק בּהיגָלוֹת פּרצים בּאניה מתחילים העכבּרים לברוֹח. בּזמן של גיאוּת לתנוּעה מַהפּכנית אין בּגידה ואין בּריחה מהמחנה. ואת מחננוּ עלינוּ לבצר עכשיו מבּפנים, בּיתר אִרגוּן וּבהגבּרת העבוֹדה, התרבּוּת וההסבּרה. עלינוּ לשׂים אל לב כּי מחננוּ, המוֹנה עכשיו 20 אלף, הוֹלך ורב. הרבבוֹת מוֹסיפוֹת לבוֹא וכל הפּוֹנה לעבוֹדה, גם אם הוּא מן ״המעמד הבּינוֹני״, פּוֹנה אל ההסתדרוּת. ההמוֹנים הרחבים מַצריכים טיפּוּל מסוּדר מתוֹך הבנה, התמַסרוּת ואהבה. לא רחוֹק היוֹם, שכּוֹחוֹת האמוּנה בּהתישבוּת עממית בּמדינה יהוּדית עוֹבדת יתגבּרוּ על הדכּאוֹן הזמני הבּא בּסיבּת עליה חַסרת-שרשים, בּסיבּת ״בּנין״ משקי חסר-יסוֹד. עוֹד נכוֹנוּ לנוּ ימים של חלוּציוּת חדשה, של מפעלים ישוּביים כּבּירים, אשר עד היוֹם ראינוּם אך בּחזוֹן. הם הוֹלכים וּקרֵבים ולקראתם עלינוּ להיכּוֹן. וּמלחמת הקבּלנים והמשטרה בּפּוֹעל תביא לידי הגבּרת כּוֹחנוּ והכשרתנוּ למפעלים רבוֹלוּציוֹניים שבּיצירה ישוּבית-סוֹציאלית.

---

בפרוע פרעות בפועלים

מאת

ברל כצנלסון

בפרוע פרעות בפועלים / ברל כצנלסון

¹

ימי בּין-הזמנים בּשלטון הארץ, ערב בּוֹאוֹ של הנציב החדש, הפכוּ בּפקוּדה נַעלמה והיוּ לימי התנַקשוּת בּפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. חיפה היתה לגֵי פרעוֹת. המשטרה הראתה את כּוֹחה. התנפּלוּת על המוֹן שקט, מהלוּמוֹת, מַאסרים. כּבלים. גם המשפּט המקוֹמי המהוּלל, אשר לא אחת טעם הישוּב היהוּדי את טעם צדקתוֹ, גילה את ציפּרניו: בּיפוֹ הוּצאה מבּית-גנזיה “פּקוּדה של מניעת-פּשעים”, כּביכוֹל (אשר הוּצאה בּשעתה כּנגד מסיתים לפרעוֹת בּין גזעים ודתוֹת) ועל יסוֹדה, מבּלי כּל חקירה רצינית, מבּלי גביית עדוּת הגוּנה, נדוֹנים נאמני הפּוֹעלים, עסקני האגוּדה המקצוֹעית, לכלא. בּחיפה מתגלה פּתאוֹם חוֹק של “איסוּר כּניסה לבית זר” וחוֹק זה משמש שוֹט נגד פּוֹעלים שוֹבתים, בּתוֹאנה שמַסד לבנין הרי הוּא “בּית זר”, ונשכּחת פּקוּדה מפוֹרשת של הנציב העליוֹן, המַתירה בּדברים בּרוּרים את עמידת הפּוֹעלים על המשמר (פּיקֶטבּלע"ז) בּימי שביתה וּמחייבת את המשטרה לנייטרליוּת מוּחלטת. ונמצא פּתאוֹם “חוֹק ההתקהלוּת” המשמש אוֹת למשטרה לפרוֹע פּרעוֹת בּפוֹעלים שוֹבתים ועוֹברים לתוּמם.

כּתוּמם בּאוּ אלה. ואנחנוּ, מלוּמדי-נסיוֹן, יוֹדעים כּי מעשׂים מעֵין אלה אינה נעשׂים בּעָלְמָא. אינם בּאים מאליהם. והפּרעוֹת אשר נערכוּ אתמוֹל על ידי המשטרה הערבית וּמפַקדה האנגלי לא בּכדִי בּאוּ. יש, כּנראה, יד נעלמה, המעוּנינת לקַדם את פּני הנציב החדש בּפּוֹגרוֹם, אם לא על יהוּדים סתם, הרי לפּחוֹת על פּוֹעלים יהוּדים. יש, כּנראה, יד מעוּנינת להוֹציא את הפּוֹעל העברי החוּצה וּלהציגוֹ כּאֶלֶמנט מסוּכּן לשלוֹם הארץ, ונעשׂים מעשׂים של פּרוֹבוֹקציה, אשר תכליתם להוֹציא את תנוּעת הפּוֹעלים מגִדרה.

וּמלאכתם של הפּוֹרעים מוּקֶלת על ידי “טובי” הציבּוּר. הישוּב לא נע ולא זע! אוֹהבי ה“סדר”, הבּלתי-מַעמדיים וּבלתי-מפלגתיים, למה יֶחרדוּ ולמה יִרגשוּ בּשעה שפּוֹעלים מוּכּים ונאסרים? הלא רק פּוֹעלים הם! הקוֹנצֶפּציה הלאוּמית והדמוֹקרטית שלהם אינה נפגמת על ידי כּך, חס ושלוֹם. וּמי שהוּא ודאי גם מחַכּך בּחשאי את הידים להנאתו: אַדרבּא, יוֹסיפוּ לקח! מה שאין אנוּ יכוֹלים להשׂיג בּאמצעינוּ שלנוּ, ישׂיג המַגלב של האירלַנדי-האנגלי. וגם אוֹפיצר המשטרה היהוּדי והשוֹפט היהוּדי לא ימנעוּ את עזרתם.

השׂריד של הועד הלאוּמי, כּביכול, שוֹתק. העיריה מקבּרת את השאלה בּועד הפּוֹעל. העתוֹנוּתה“לאוּמית” חציה בּמסיתים וחציה בּשוֹתקים. עברה בּשתיקה כּשוַעדת החקירה גילתה ²את תעלוּלי “המזרחי” בּחיפה לפני הקוֹנגרס, מחרישה עכשיו כּשתעלוּליו בּימי הקוֹנגרס משמשים אמתלה לפרעוֹת המשטרה. שתקה בּשעה שבּשרירוּת הפּקידוּת גוֹרשוּ הפּוֹעלים היהוּדים מכַּבָּרָה ³, שתקה בּשעה שסילוּף-משפּט הוֹשיב בּכּלא עסקני ציבּוּר ⁴, אשר חטאם הוּא שאינם ציוֹנים כּלליים אלא עסקני פּוֹעלים. זוֹהי האַתמוֹספירה הציבּוּרית בּה מנהל הפּוֹעל את מלחמתוֹ בּארץ.

לא הפּעם הראשוֹנה היא לוֹ לפּוֹעל בּארץ להיוֹת בּוֹדד בּמערכה. ולא רק בּענינים “מעמדיים”, כּי אם גם “לאוּמיים”, לפי ההגדרוֹת המקוּבּלוֹת. לא נשכּחוּ מלבּנוּ ימי תל-חי, המהוּללים עכשיו בּפי כּל. בּדידוּתוֹ זוֹ של הפּוֹעל לא תרַפּה את ידיו. הוּא לא יתן את עצמוֹ ליוֹקשים, לא יכָּשל בּפּרוֹבוֹקציוֹת הטמוּנוֹת לרגלוֹ, והקרבּנוֹת אשר תנוּעת הפּוֹעלים מביאה בּימים האלה לא יהיוּ לשוא. הם ישמשוּ נקוּדת-אחיזה למלחמה מאוּששת על זכוּת השביתה והאִרגוּן, על חוּקי הגָנה, על תנאי קיוּם אנוֹשיים לעוֹבד.

אלוּל תרפ"ה.

---

יוֹם הפּטירה של נחמן סירקין

מאת

ברל כצנלסון

¹

היוֹם, ח' בּאלוּל, שנה למוֹתוֹ של סירקין, הוּא אחד הימים שבּהם עוֹמדים חברינוּ וּממשיכים את המלחמה אשר הוּא הראשוֹן פּתח בּה מעל בּמת הקוֹנגרס, מעל בּמת הקוֹנגרסים הראשוֹנים. עכשיו, כּשצירי הפּוֹעלים בּארץ-ישראל וחַבריהם בּגוֹלה, הנפרדים למפלגוֹתיהם אבל מאוּחדים בּאגף עבוֹדה מאוּגד, בּן 65 חברים, עוֹמדים בּמערכה הכּבדה על כּבוֹד הציוֹנוּת, על כּבוֹד תנוּעת התקוּמה, שסכּנת הזדייפוּת צפוּיה לה מידי הרוֹב הציוֹני הבּעל-בּיתי – נזכּוֹר אוֹתוֹ, שהיה עוֹמד הָחֵל מן הקוֹנגרסים הראשוֹנים יחיד וּבוֹדד בּמערכה, נתוּן ללעג על חלוֹמוֹתיו ועל דרישוֹתיו, על אוֹמץ-רוּחוֹ ותוֹם-אמוּנתוֹ. עוֹד בּקוֹנגרס השני, כּשהֵגֵן על רעיוֹן של יצירת קרן לאוּמית, זכה הוּא לקריאה מפּי אחד מטוֹבי הציוֹנים: “צאוּ, הסוֹציאליסטים!”

נחמן סירקין² לא זכה לחיוֹת אִתנוּ, לעבוֹד אתנוּ בּמחיצה אחת, ואף על פּי כן שלנוּ הוּא כּוּלוֹ, כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא. הוּא היה אחד הזוֹרעים הראשוֹנים של הוָיתנוּ החדשה. מחוֹנן בּחוּש מיוּחד, הניתן אך ליחידי-סגוּלה, בּחוּש העתיד, נשׂא הוּא בּלבּוֹ את העוֹלם החדש העתיד לבוֹא לארץ בּידיו וּברוּחוֹ של העוֹבד העברי. בּשנים הראשוֹנוֹת של הציוֹנוּת צפה הוּא בּרוּחוֹ את ההתישבוֹת הקיבּוּצית, את ההוֹן הלאוּמי המיַשב וּבוֹנה, את העוֹבד העברי המחַדש את חיי האוּמה וּמחזיר לה את כּבוֹדה ועתידה, את תקוּמת השׂפה העברית, כּכוֹח רבוֹלוּציוֹני מַפרה. וּבבוֹאוֹ לימי זקנה לארץ, היה לוֹ האוֹשר המיוּחד בּמינוֹ לראוֹת בּראשית הגשמת רעיוֹן חייו, לראוֹת, להכּיר ולא להתנַכּר – אף זוֹ מַתת אלוֹהים. ואף אנוּ נתעשרנוּ בּבוֹאוֹ. לא רק כּאוֹהב דבק בּנוּ וּבמפעלנוּ. הוֹד מחשבתוֹ, חירוּת רוּחוֹ, אוֹמץ עמידתוֹ העשירוּ והעלוּ את עבוֹדתנוּ. הוּא עוֹד חלם לחזוֹר אלינוּ, ראה בּעיני רוּחוֹ את העתוֹן היוֹמי העברי של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אשר בּוֹ יבטא את עצמוֹ כּליל, אשר לוֹ יקדיש את כּוֹחוֹתיו השוֹפעים – וּבעצם מלחמתוֹ וחלוֹמוֹתיו נסתלק.

עוֹד נשוּב אל המוֹרה, ללמוֹד מסגוּלוֹתיו, לשתוֹת ממקוֹרוֹ.

---

אל השוֹתקים

מאת

ברל כצנלסון

¹

אוֹדה, מכתבוֹ של החבר בּר-אדוֹן² נגע בּי עד עוֹמק הלב. כּי מאוֹרע כּזה, כּיוֹם מלאוֹת חמש שנים לקיוּם גדוּד העבוֹדה³, יעבוֹר על ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ מבּלי שהדבר יצוּין, מבּלי שהדבר יגרוֹר מסירת דברים, סיפּוּרי ענינים, סיכּוּמים והערכוֹת (לָאו דוקא דברי תהילוֹת ותשבּחוֹת שבּרשמיוּת, כּי אם גם בּקוֹרת חברים) – הרי זה בּאמת חטא. ועוֹד יגדל החטא, אם נזכּוֹר כּי הימים האלה ימים קשים הם ליצירתנוּ הקיבּוּצית, והחוֹבה על אלה מאִתנוּ המדבּרים בּשער, לאַמץ את הידים היוֹצרוֹת וּלהַפנוֹת את תשׂוּמת-הלב למפעל הנרקם, גם אם ה“אָפנה” הפּוֹליטית פּוֹנה לוֹ עוֹרף.

אוּלם פּגעה בּי לא רק ההזכּרה כּי עבר עלינוּ יוֹם י"א אלוּל ואנחנוּ לא ידענוּ. פּגעה בּי קשה גַם נטייתוֹ של החבר בּר-אדוֹן לחשוֹב, כּי האַחריוּת היא על החברים “המוֹשכים בּעט”, אשר “מוֹחוֹתיהם” צריכים “להתעכּב על המאוֹרע” – ולא התעכּבוּ. כּאן טוֹעה החבר בּר-אדוֹן טעוּת קשה והרַת תוֹצאוֹת מסּכנוֹת.

בּחלוּקה זוֹ של מחננוּ לשנַים: חברים סתם, אשר זכוּתם לשתוק, ולחברים “מוֹשכים בּעט”, אשר חוֹבתם “להתעכּב על המאוֹרעוֹת” – אין אני יכוֹל להוֹדוֹת. אין לנוּ חברים “פּרוֹפֶסיוֹנַליים” לכתיבה. ועוֹד יוֹתר: אין חיינוּ המתיצרים על ידינוּ ניתנים כּלל לכתיבה של סוֹפרים פּרוֹפסיוֹנַליים. כּל כּתיבה אשר כּזאת אינה עלוּלה להניח כּלל את דעתנוּ ולדלוֹת את החִיוּת אשר בּמפעלנוּ. כּל הערך וכל המשקל שבּספרוּת העבוֹדה בּארץ הוּא בּזה שהדברים מסוּפּרים והענינים מתבּררים לא על ידי “מוֹשכים בּעט” כּי אם על ידי המשתתפים בּדברים. לא בּכוֹח הכּשרוֹן הספרוּתי גברה עתוֹנוּתנוּ עד הנה, כּי אם בּכֵנוּת הדברים הבּאים מִלִפְנַי וְלִפְנִים. בּרגע זה שמסירת עניני העבוֹדה והחיים לקוֹראים תיהפך אצלנוּ לִהיוֹת נחלת יוֹדעי-כּתוֹב, וחָדלה ספרוּת העבוֹדה להיוֹת את אשר היתה עד היוֹם. היא תהיה אוּלי לספרוּת של הַטָפָה, של הסבּרה ושל חקירה, אוּלי גם “תתרוֹמם” ותרכּוֹש חשיבוּת יתירה בּעיני “זָר לא יבין”, אוּלם היא תפסיד את חשיבוּתה לנוּ. ואוֹי לנוּ אם דברי חיינוּ וּמעשׂינוּ יסוּפּרוּ ויִדוֹנוּ אך מתוֹך אֵשנב המערכת.

וכאן אני רוֹצה להחזיר לחבר בּר-אדוֹן את טענת השתיקה: הנה עבר עלינוּ בּח' אלוּל יוֹם חג נַהלל, ונמצאוּ אנשים טוֹבים אשר הוֹדיענוּ בּטלפוֹן למערכת, כּי יוֹם זה יוּחג. והדבר נכנס ונחרת בּמוֹחוֹתיהם של אלפי קוֹראים. ונמצא חבר בּמקוֹם אשר ידע לבוֹא וּלספר לקוֹראים על פּרשת החג. הנה בּאַתנוּ היוֹם ידיעה מעֵין-חרוֹד, כּי מחר, י"ח אלוּל, חג הוּא להם: יוֹם השנה לעלייתם על הקרקע. איך זה קרה הדבר לבָשתנוּ, כּי על חג הגדוּד נוֹדע לנוּ היוֹם, לאחר המעשׂה, רק מפּי הידיעה שבּגליוֹן? הרשאי בּמקרה זה החבר בּר-אדוֹן להתרעם על עתוֹן ההסתדרוּת ועל עתוֹני המפלגוֹת ולא תשוּב תרעוּמתוֹ אל חיקוֹ?

דברים אלה לא בּאוּ למען הסיר את האַשמה מראש “דבר” וַהֲטִילָהּ על ראשי אחרים, – נחמה מוּעטה היא זוֹ – כּי אם מתוֹך רצוֹן שהדבר יתוּקן בּ“דבר” לכל הפּחוֹת להבּא. המכתבים הרבּים שנשלחוּ מצד המערכת, ההזמנוֹת הפּרטיוֹת לחברים לא עזרוּ. אוּלי תעזוֹר התוֹכחה המגוּלה. השתיקה בּין אם היא בּאה מתוֹך רשלנוּת, בּין מתוֹך אדישוּת, מקפּחת גם את המפעל הישוּבי וגם את עתוֹן ההסתדרוּת ועוֹד יוֹתר את החָבר-הפּוֹעל-הקוֹרא הרוֹצה ללמוֹד ולדעת ואינוֹ נַענה.

ואגב ישָמעוּ הדברים לא רק בּגדוּד-העבוֹדה בּלבד.עוֹד רבּים אצלנוּ המפעלים והנקוּדוֹת, אשר למרוֹת בּקשת המערכת, רשמית וּבלתי-רשמית, אין עדיין חייהם ועניניהם נפקדים מעל עמוּדי “דבר”. מכתב זה הַזמנה נוֹספת להם, להזכּירם את חוֹבתם למפעלם, לעתוֹנם, לקוֹראים.

אלוּל תרפ"ה.

---

נחלת-יהודה

מאת

ברל כצנלסון

^{1 2}

בּגליוֹן זה ניתן מקוֹם לכתב מחריד: לתשוּבת הועד של נחלת-יהוּדה. מתגלה תמוּנה מחרידה של המצב הקרקעי אשר בּוֹ מתבּוֹסס מוֹשב אוּמלל זה בּמשך כּמה שנים, מבּלי שהאנשים אשר בּידיהם נתוּן הדבר לתקּנוֹ יַפנוּ את לבּם לכך. אוּלם האמת ניתנת להיאָמר, לא פּחוֹת מחוֹסר הקרקע מחריד בּתעוּדה זוֹ, וּבמאוֹרע שקָדַם לתעוּדה, גם חוֹסר כּל תפיסה חברתית הסתדרוּתית.

אנוּ קוֹראים את החלק הראשוֹן וּמרגישים בּצערם וּבעֶלבּוֹנם של האנשים העוֹבדים, אשר הוּצגוּ כּאילוּ בּמזיד בּמצב של דלוּת מנוּולת, של עמל סיזיפי בּמשך שנים. אנוּ קוֹראים את החלק השני וּמרגישים כּאילוּ הכּוּ את לחָיינוּ בּחרפּה. הכּוֹתבים עצמם אינם מרגישים, כּנראה, מתוֹך מרירוּת-המצוּקה, את אימת הקלוֹן אשר הנחילוּ לעצמם, למוֹשבם ולַציבּוּר כּוּלוֹ אשר עליו הם נמנים.

לא לנוּ הרשוּת לדוּן על עצם הסכסוּך הקרקעי שבּנחלת-יהוּדה. המרכּז החקלאי החליט, הועד הפּוֹעל אישר. וגם אחרי החלטוֹת אֵלוּ יש, כּמוּבן, מקוֹם לערער. סכסוּכים כּבדים מזה נפתרוּ אצלנוּ על ידי משפּט-חברים, על ידי בּית-הדין העליוֹן של ההסתדרוּתּ. והרשוּת היתה בּידי נחלת-יהוּדה לאחוֹז בּכל האמצעים ההסתדרוּתיים להגן על דרישותיה. אוּלם נחלת-יהוּדה מצאה לה דרך אחרת לפתוֹר את הסכסוּך. לא החלטת המרכּז החקלאי, – אשר חבריו היוּ מכַתתים את רגליהם גם בּחצות לילה למען הוֹציא בּמַשהוּ את נחלת-יהוּדה ממצוּקת חוֹסר הקרקע, ולא לילה אחד הִדידוּ שנָת מעיניהם ליַשב בּנחלת-יהוּדה את סכסוּכיה הפּנימיים – היתה מכריעה בּשביל נחלת-יהוּדה ואף לא מכתביו, אַזהרוֹתיו וּמשלחוֹתיו של הועד הפּוֹעל. נחלת-יהוּדה החליטה, כּי כּוֹחה ועוֹצם ידה הם יכריעוּ. לא פּרט זה אוֹ אחר של המוֹשב השתמש – בּשעה שאין אדם נתפּס על צערוֹ – בּמעשה-אַלָמוּת, כּי אם המוֹשב כּוּלוֹ, בּאסיפוֹתיו הכּלליוֹת, החליט כּי בּסיכסוּך פּנימי-הסתדרוּתי אין טוֹב מאשר להכריע בּכוֹח האַלָמוּת. הטרקטוֹר אשר נשלח מטעם ההסתדרוּת לחרוֹש את האדמה החדשה, הנוֹעדה לקבוּצה – הוּבטל מעבוֹדה והוּחזר ריקם.

האין החזרה זוֹ של הטרקטוֹר, המזכּירה את הימים היוֹתר אפלים של פּוֹעלי העמים לפנים, מעידה על האוֹפל השׂוֹרר בּמוֹחם ונפשם של עוֹשׂי המעשׂה?

אוּלם מדברי “התשוּבה” ניכּר, שגם לאחר המעשׂה לא עמדוּ, כּנראה, חברי נחלת-יהוּדה על כּל הנוֹרא שבּדבר, ואינם מרגישים אפילוּ מוּסר-כּלָיוֹת על הפּרץ אשר פּרצוּ בּחוֹמת ההסתדרוּת. הם “מכחישים וּמתקנים” את דברי המרכּז החקלאי. אם המאכּז החקלאי כּוֹתב: “התנפּלוּ על שליחי ההסתדרוּת בּחרָפוֹת וּבגידוּפים והוֹדיעוּ כּי לא יכָּנעוּ לשוּם החלטה המתנגדת לדעתם”, “מתקנים” בּעלי-התשוּבה: “אנו מצהירי בּפירוּש שזה לא היה כּך. אמנם נשמעוּ צעקוֹת וּביטוּיים בּלתי מנוּמסים של חברים נרגזים. אבל חברי ועד המוֹשב הסבּירוּ בּשקט וּבנימוּס לח' ל. וּב. את עמדת המוֹשב. ואחרי זה הם נסעוּ. הטרקטוֹר נשאר עוֹמד בּמוֹשב 6 ימים רצוּפים, למרוֹת הפּצוּי של 8 לא”י ליוֹם". כּכה מתקנים חברי נחלת-יהוּדה את מעשׂי גבוּרתם, וככה הם “מתקנים” את דברי המרכּז החקלאי: לא “התנפּלוּ בּחרפוֹת וגידוּפים” אלא “נשמעוּ צעקוֹת וּביטוּיים בּלתי מנוּמסים”, לא “הוֹדיעוּ כּי לא יִכּנעוּ”, אלא “הסבּירוּ בּשקט וּבנימוּס”, “והטרקטוֹר נשאר עוֹמד”.

וחברי נחלת-יהוּדה פּוֹנים עכשיו דרך העתוֹנוּת לציבּוּר העוֹבדים וּמתארים לפניו את האַכזריוּת של ההסתדרוּת, וּמבּיעים את תקוָתם כּי ציבּוּר העוֹבדים “יבין את חבריו המתענים”. ודאי צריך ציבּוּר העוֹבדים להבין לנפש חבריו הנתוּנים בּמצוּקה, גם לנפש חברים שחטאוּ, אוּלם האִם צריכה הבנה זוֹ להגיע עד כּדי ערעוּר יסוֹד קיוּמוֹ של הציבּוּר הזה? גם חברי נחלת-יהוּדה צריכים להבין, כּי ההסתדרוּת אינה קיימת לשם כּך שיהיוּ מתקרבים אליה בּשעת הנאה וּמשתמטים ממנה בּשעה שהיא מטילה חוֹבוֹת, וּמתנקמים בּה בּאוֹפן מַחפּיר בּשעה שנתוּנים בּמצוּקה. כּל פּעוּלתה של ההסתדרוּת קיימת על יסוֹד התאַגדוּת חפשית מתוֹך הכּרה ורצוֹן. וּבהתאגדוּת אשר כּזאת אי אפשר שדברים יִפָּתרוּ בּאוֹפן אחר מאשר על ידי בּירוּרים פּנימיים וגם (הוֹי, מלה מַפחידה!) משמעת הסתדרוּתית. כּל המנסה לפתוֹר את שאלוֹת חיינוּ בּתוֹכנוּ בּדרך של אַלָמוּת גוּפנית אוֹ גם אַלמוּת ציבּוּרית, בּפנִיה לכוֹחוֹת העוֹמדים מחוּץ לציבּוּר העוֹבדים, הנהוּ נוֹעץ חרב בּבית ההסתדרוּת, ושוֹלל כּל יסוֹד מוּסרי לקיוּמה. וּבשעה שאוֹיבים מן החוּץ התחבּרוּ יחד להתנַכּל להסתדרוּת וּלהפּילה, התנקשוּ חברי נחלת-יהוּדה בּנפש-ההסתדרוּת.היבינוּ זאת סוֹף סוֹף, והיבקשוּ דרך לתקן את המעוּוַת?

אלוּל תרפ"ה.

---

---

לבואו של אֵבּ. כהן

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּא אלינוּ אוֹרח חשוּב. אֵבּ. כּהן², עוֹרך ה“פוֹרברטס” שבּניוּ-יוֹרק, העתוֹן היהוּדי הנפוֹץ בּיוֹתר. אדם העוֹמד זה 40 שנה וָמעלה בּמערכת החיים של הפּוֹעלים היהוּדים בּאמריקה, בּא להתבּוֹנן לעבוֹדתנוּ. בּא, כּפי שאנו מאמינים, בּכונוֹת כּנוֹת, להסתכּל בּחיינוּ, להכּירם לדעת וּלספר לפּוֹעלים היהוּדים ולהמוֹני העם בּאמריקה את אשר ראוּ עיניו בּארץ-ישׂראל.

ידוֹע ידענוּ כּי אבּ. כּהן אינוֹ נמנה על אוֹתן המפלגוֹת של הפּוֹעלים היהוּדים המרגישים קרבת-רוּח להסתדרוּתנוּ. לא נעלם מאִתנוּ, כּי בּינינוּ מַפרידים חילוּקי-דעוֹת עמוּקים: על עתידוֹ של העם העברי, על תפקידוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּאוּמה, על יעוּדה של ארץ-ישׂראל בּחיי עמנוּ. ואת חילוּקי-הדעוֹת האלה אין לנוּ כּל רצוֹן לטשטש. כּל מַהוּתנוּ שלנוּ מצַוה עלינוּ את מלחמתנוּ על דעוֹתינוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, עד הנצחוֹן.

וּאוּלם כּל הצדדים המפרידים הללוּ אין בּכוֹחם להעלים את הקוים המקָרבים וּמאַחדים, אין בּכוֹחם למחוֹק את רגש הכּבוֹד וההערכה לאדם, שהיה מראשית נעוּריו אחד החלוּצים הראשוֹנים של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. חזקה על פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אשר בּכל מקצוֹעוֹת חייהם הוּטל עליהם להיוֹת חלוּצים, – כּי יֵדעוּ להעריך את חלוּצי הסוֹציאַליזם היהוּדי כּערכּם האמיתי.

בּשנים של דכּאוֹן כּלכּלי ותרבּוּתי, בּקרב אנשים אשר הגוֹרל עֲקָרָם וקיבּצם למדינה אחת, פּליטי פּרעוֹת, תלוּשים מבּיתם – הדליק קוֹמץ קטן של אידיאליסטים את לפּיד הסוֹציאַליוּת. וּמראשוֹני הראשוֹנים היה אבּ. כּהן.

מַהי תמוּנת הפּוֹעל-המהַגר היהוּדי בּחשכת הימים ההם? 18–16 שעוֹת עבוֹדה מפרכת בּיוֹם. ניצוּל איוֹם. עבוֹדת “זיעה”. דלוּת ועזוּבה, בּדידוּת וּתלישוּת ממשפחתוֹ. דירה מזוּהמת. פּינת חדר. חיים רוּחניים יהוּדיים טרם היוּ בּארץ. היוּ רק חוּגים קטנים של אינטליגנציה הוֹזה הזיוֹת, וּמדבּרת בּאסיפוֹתיה רוּסית. מחשבתם הקוֹסמוֹפּוֹליטית על גאוּלת הפּוֹעל לא ידעה אפילוּ לדבּר לפּוֹעל היהוּדי בּלשוֹנוֹ.

אבּ. כּהן היה הראשוֹן בּין כּל אלה שהתחיל לדבּר אל הפּוֹעל היהוּדי כּלשוֹנוֹ. אוֹתוֹ הבינוּ, סביבוֹ התלקטוּ. הוּא מצא את הגשר אל ההמוֹנים, הוּא הכניסם אל תחת כּנפי ה“יוּניוֹן”. עשׂרוֹת שנים יצא בּמַערכוֹתיהם. לא לחינם שוֹמר לוֹ הדוֹר ההוּא אמוּנים והערצה.

וּכשהתנוּעה נתרחבה, והתעמוּלה בּעל-פּה לא הספּיקה, והתחילה המלחמה רבּת המסירוּת והקרבּנוֹת ליצירת עתוֹנוּת הפּוֹעלים – הוֹפיע גם כּאן אבּ. כּהן כּאחד הראשוֹנים, ואוּלי הראשוֹן.

לא נשׂים שקר בּנפשנוּ, גם בּשעת קבּלת פּני אוֹרח, לאמוֹר, כּי קלַסתר-פּניה של עתוֹנוּת זוֹ, אשר בּראשה עוֹמד אבּ. כּהן, מניח את דעתנוּ. לאי-כּבוֹד היה זה גם לנוּ גם לאוֹרח אילוּ היינוּ מסתירים תחת לשוֹננוּ, כּי תביעוֹת רבּוֹת יש לנוּ לעתוֹנוּת הפּוֹעלים בּאמריקה, וכי אין אנוּ מסתלקים כּלל מתביעוֹתינוּ. אוּלם אנוּ יוֹדעים גם את הסביבה ההיסטוֹרית אשר בּה התחילוּ את פּעוּלתם ראשוֹני הסוֹציאַליסטים היהוּדים, ויוֹדעים כּי מתחת למוּשׂגי הסוֹציאַליזם ה“קוֹסמוֹפּוֹליטי” פּעם לה עממי חם, והוּא אשר הרים את ההמוֹנים היהוּדים משפלוּתםוּמדכאוֹנם והוֹציאם למרחב החיים החברתיים.

אנוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, רוֹאים את המוֹני הפּוֹעלים היהוּדים שבּכל העוֹלם כּאוֹרגניזם אחד. הוּא אמנם מפוּזר בּכל קצוי תבל, מפוֹרר למפלגוֹתיו, חלקים רבּים בּתוֹכוֹ מתכּחשים למפעלנוּ, אוּלם אנוּ רוֹאים בּוֹ את אחינוּ, את חברנוּ. עצם מעצמנוּ וּבשׂר מבּשׂרנוּ. וּכשאנוּ פּוֹגשים הפּעם על אדמת ישׂראל את אחד החלוּצים הראשוֹנים של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אנוּ אוֹמרים לוֹ: בּוֹא, התבּוֹנן וּראֵה! הכּל פּתוּח לפניך. ואם לבּך עוֹדנוּ צעיר כּדי התרשם בּאמת, ואם מוֹחך חפשי הנהוּ ממשפּטים קדוּמים וּמיחסים נוֹשנים – תראה ותלמד ותכּיר כּי הדבר ההוֹלך ונעשׂה כּאן חשוּב הנהוּ לפּוֹעל היהוּדי בּאשר הוּא שם: כּי ענין זה, שהתחיל בּקוֹמץ חלוּצים, גדוֹל ערכּוֹ כּיוֹם בּשביל המוֹני העם, וערכּוֹ זה הוֹלך וגדֵל. ואם בּימים עברוּ לא הלך לבּך אחרי ה“חלוֹם” הרי חוֹבתך להוֹדוֹת בּמציאוּת החיה, בּמפעל היצירה, אשר עמל רבבות פּוֹעלים וּמַשׂא-נפש אידיאלי של עם שלם שקוּעים בּתוכה. חוֹבתך לראוֹת כּי בּעמל חלוּצים הוּכשרה קרקע זוֹ והיתה בּית-קבּוּל וּמקלט לאלפים ולרבבוֹת. וּברוּר, כּל מה שכּוֹח היצירה הציבּוּרית יִגדל – תתגַלינה האפשרוּיוֹת, וירחב כּוֹח הקליטה, וארץ קטנה זוֹ תקבּל ותשריש המוֹנים המוֹנים. עכשיו כּבר אין צוֹרך להיוֹת חוֹלם חלוֹמוֹת, כּדי לראוֹת את החזיוֹן הזה המתדפּק על דלתנוּ. אין צוֹרך להיוֹת ציוֹני דוקא כּדי לראוֹת כּי בּימינוּ ארץ זוֹ היא היא ארץ העליה והעבוֹדה, וּבתגרת המאוֹרעוֹת, שאינם תלוּיים בּנוּ, – הארץ היחידה לקליטת ההגירה היהוּדית. כּמוֹ כן אין צוֹרך שאדם יוֹדה בּכל עיקרי האמוּנה שלנוּ, כּדי שיִראה נכוֹחה, כּי בּשנים אלה של דלדוּל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, של התנַונוּת כּלכּלית של המוֹני העוֹבדים היהוּדים, של חוּרבּן מקוֹרוֹת המִחְיָה של העם, הוֹלכים ונבראים כּאן, דוקא כּאן, חיים של עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית, חיים שיש בּהם מאוֹר האידיאה הגוֹאלת, חיים שיש בּהם חירוּת ותרבּוּת ויצירה סוֹציאליסטית, חיים המאירים מכּאן, כּעמוּד-אש, לכל הצעיר והאמיץ שבּיהדוּת, וקוֹראים אוֹתוֹ לחיי גבוּרה ויצירה.

הכּירוּ זאת טוֹבי האישים של הסוֹציאַליזם העוֹלמי: מַקדוֹנַלד³, בֶּרנשטיין⁴, בּלוּם⁵ ורבּים אִתם. עתידים להכּיר זאת סוֹף סוֹף גם הסוֹציאליסטים היהוּדים⁶, אם יחסיהם המפלגתיים לא יעַוורוּ את עיניהם. ואם אבּ. כּהן יכּיר בּזה, תתגלגל על ידוֹ הזכוּת להרים וּלהעשיר את חייו של הפּוֹעל היהוּדי בּאמריקה וּלהגבּיר את קשרי החברים בּינוֹ וּבינינוּ.

אנוּ בּטוּחים כּי חברינוּ בּארץ, בּכּפר וּבעיר, יפתחוּ לפני אבּ. כּהן את שערי אגוּדוֹתיהם וּמשקיהם. בּכל מקוֹם אשר יד יהוּדית עוֹבדת, בּמַחרשה וּבמַעדר, בּכף הסַיידים וּבאיפסר הגמל, וּליד קַטר הרכּבת, יקבּלוּהוּ החברים בּסבר הראוּי לוֹ, בּאשר יפגשוּהוּ.

תשרי תרפ"ו.

---

לאסיפת הנבחרים

מאת

ברל כצנלסון

לאסיפת הנבחרים / ברל כצנלסון

יוֹם הבּחירוֹת עוֹמד מאחרי כּתלנוּ. לא פּעם דחוּ, לא פּעם הכשילוּ – הפּעם, כּנראה, יקוּם הדבר. אין להתעלם מֵראוֹת כּי הדחיוֹת וההכשלוֹת הרבּוֹת ריפּוּ לא מעט את הידים, גרמוּ לא מעט לרוֹפף את האמוּנה בּעצם האפשרוּת להקים מבִּפְנים את אִרגוּן-הישוּב, כּל עוֹד לא הוֹדוּ בּוֹ הכּוֹחוֹת החיצוֹניים, כּל עוֹד הוּא זקוּק למלחמה קשה על זכוּת קיוּמוֹ ועל סַמכוּתוֹ. אוּלם זאת תהא ההכשלה האמיתית, אם בּני הישוּב יוָאשוּ מרעיוֹן האוֹטוֹנוֹמיה הישוּבית, אם מתוֹך רפיוֹן-רוּח ישליכוּ את יְהָבָם על ימים רחוֹקים, על כּוֹחוֹת חוּץ אשר יקימוּ לנוּ את כּל הדרוּש על תלוֹ. כּל עוֹבד בּארץ השוֹאף בּאמת לישוּב יהוּדי אוֹטוֹנוֹמי על אדמה זוֹ אַל יסתלק ממאמצים ואַל יֵרָתע מפּני המכשוֹלים. נכון הדבר, בּשנים האחרוֹנוֹת היתה בּכל פּזוּרי גלוּתנוּ המלחמה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית קשה וּמרה וגם דלת-תוֹצאוֹת: מחוּץ, מצד השלטוֹנות, הֵצֵרוּ את צעדיה ודחקוּ את רגליה; מבּפנים, נתקלה בּבגד וּבכחש, אם מפּני חשבּוֹנוֹת ואינטרסים מפלגתיים, אם בּשל פנִיוֹת ריאַקציוֹניוֹת, ואם בּגלל רוּחוֹת-מנשבוֹת רבוֹלוּציוניות. אוּלם גם בּגוֹלה עדיין לא נחתמה פּרשת המלחמה על אִרגוּן העם כּכוח משפּטי-ציבּוּרי-תרבּוּתי. עוֹד עתידה היא להתחַדש אף שם. על אחת כּמה וכמה אצלנוּ כּאן נוֹספוּ לנוּ כּמה כּוֹחוֹת עֵזר להקמתה וּלקיוּמה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית: הישוּב היהוּדי המרוּכּז בּהמוֹניו בּמחוֹזוֹת טריטוֹריאַליים, החי למעשׂה חיים חברתיים וכלכּליים אוֹטוֹנוֹמיים – הוּא הנהוּ הערוּבּה הכי-טוֹבה לעתידה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, כּי תתגבּר על אינטרסים של כּנוּפיוֹת, כּי תגיע גם לכוֹח, גם לסַמכוּת רחבה, גם לאישוּר חוּקי וּלהכּרה מדינית מצד הכּוֹחוֹת החיצוֹניים.

וציבּוּר הפּוֹעלים, אשר בּכוֹחוֹ הוּקמה אסיפת הנבחרים הראשוֹנה, הוּא יֵדע למַלא את חובתוֹ לעצמוֹ וּלמפעלוֹ גם הפּעם. הנָקל היה לנוּ לדרוֹש את דחיית הבּחירוֹת, אשר חלוּ אצלנוּ “בּין המצָרים”, בּשעה בּלתי-נוֹחה כּלל: רק זה השקענוּ כּוֹחוֹת עצוּמים בּחידוּש מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת, עתה עלינוּ להיכּוֹן וּלהכין את הועידה החקלאית, רבּת הענינים החשוּבים לגוֹרל כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, ועל כּוּלם – כּל מַעינינוּ בּשעה זוֹ נתוּנים לביצוּר עמדוֹת העבוֹדה בּפני התרוֹפפוּת המצב הכּלכּלי בּארץ. אוּלם ידוֹע ידענוּ כּי דחיה אחרי דחיה נדחוּ הבּחירוֹת בּשל המרכּז ו“המזרחי”, ולא לנוּ להיוֹת בּין הגוֹרמים לדחיה נוֹספת.

אַל יהיה בּינינוּ כּוֹשל וּמשתמט.

יזכּוֹר כּל אחד מבּינינוּ, כּי קוֹל נוֹסף בּבּחירוֹת מַגבּיר את סַמכוּתה של אסיפת הנבחרים, את הפּרֶסטיג’ה של הישוּב העברי בּארץ בּפני משַׂנאיו ורוֹדפיו, כּי קוֹל נוֹסף לאגף העבוֹדה מגבּיר את כּוֹחוֹ של האגף כּוּלוֹ.

כּל פּוֹעל וכל פּוֹעלת – כּאיש אחד לאסיפת הנבחרים, אף אחד מבּינינוּ בּל יֵעָדר.

כּסליו תרפ"ו.

---

למען הקרן הקימת

מאת

ברל כצנלסון

¹

אמש נפתחה הועידה הארצית של עוֹבדי הקרן הקימת. התאספוּ עסקנים עממיים, נאמנים, אשר בּעבוֹדתם התמה, בּטרדתם וּבחרדתם, מצטרפת פּרוּטה וּפרוּטה, קוּפסה וקוּפסה לחשבּוֹן גדוֹל, לחשבּוֹן של דוּנַמי קרקע הנגאָלים משעבּוּדם ונמסרים לרשוּתוֹ של עם ישׂראל.

הועידה מתכּנסת בּעוֹנה של שפל כּלכּלי ואוּלי גם רוּחני בּארץ. שפל זה אינוֹ צריך להשפּיל את ידי העוֹבדים. אַדרבּא, ה“גאוּת” העֲקָרה אשר עברה עלינוּ אך זה² והימים הקשים אשר הדבּקוּנוּ, צריכים לכל הפּחוֹת לשמש לנוּ לקח וּלהגבּיר בּנוּ וּלהעמיק בּנוּ את ההכּרה הקרקעית, את הכּרת ערך הקרקע, והקרקע הלאוּמי דוקא, כּיסוֹד ראשוֹן של מפעלנוּ הישוּבי. ה“עוֹנה” שחלפה היתה עשירה בּאוֹרוֹת מַתעים ובאילוּזיוֹת שוא. האוֹרוֹת כּבוּ והאילוּזיוֹת נתבּדוּ. אך זה היוּ רבּים ו“טוֹבים” בּציוֹנוּת, אשר היוּ נכוֹנים להשליך את כּל יהָבָם על ההוֹן הפּרטי, זה שהריח בּאדמת ארץ-ישׂראל ריח של עסק טוֹב, וּלהטיל עליו את התפקיד של גאוּלת הארץ. אוּלם גם אילוּזיה נפסדה זוֹ הלכה כּענן בּוֹקר. ואם הספֶּקוּלַציה המטוֹרפת והתוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּה עדיין לא לימדוּ אוֹתם בּינה, בּא המַשבּר הכּספי בּאירוֹפה, מצד אחד, וּבריחת “בּעלי-ההוֹן” אשר נכזבוּ תקווֹתיהם, מצד שני, להוֹכיח עד כּמה תקוה זוֹ לגאוּלה “פּרטית” הנה, בּשביל העם, משענת קנה רצוּץ.

הנטיה ל“פרנסוֹת קלוֹת”, לזכיה בּגוֹרל אוֹ ל“רוַחים של ימי מלחמה” מצוּיה לא רק בּחיי היחיד הדוֹאג לעוֹרוֹ, כּי אם גם בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת. ורבּים ושוֹנים גילוּייה של נטיה פּסיכוֹלוֹגית זוֹ: יש שהיא מתבּטאת בּאמוּנה בּמקל-קסמים הקרוּי “מהפּכה”, המסַדרת על צד היוֹתר טוֹב את כּל העניניםוּמיַשבת את כּל הפּרכוֹת “מִמֵילא” וּ“מאליה”; יש שהיא מתבּטאת בּדיבּוּרים על דוּנַמים הניתנים בּמיליוֹנים חינם אין כּסף כּאשר ידָרש, מבּלי עמל רב, אך בּצו מלך אוֹנציב; ואנשים “מעשׂיים” יותר, אשר חלוֹמוֹת רחוֹקים זרים להם, משתעשעים בּתקוה, כּי את כּל העמל והטרדה של בּנין עם והקמת מדינה אפשר יהיה להעמיס על כּתפיו של הרכוּש הפּרטי. והוּא יסדר כּבר “ממילא” את עניני הכּלל בּרוַח לטוֹב לנוּ לכוּלנוּ.

אוּלם אמוּנוֹת-שוא אלה עוֹשוֹת שַמוֹת בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת לא פּחוֹת מאשר הרדיפה אחרי רוָחים קלים עוֹשה את פּעוּלתה בּחיי הכּלכּלה של החברה. תנוּעה רצינית, הדוֹאגת לאחריתה, לא תלך אחריהן שוֹלל. היא יוֹדעת כּי לעמל יוּלדה. כּי עבוֹדה חינוּכית וּמעשׂית רצינית, קטנה, יוֹם יוֹם, היא היא הצוֹברת חֲיָלים וּמחוֹללת את ה“מהפּכה” האמיתית. ובתנוּעה כּתנוּעתנוּ יש צוֹרך, מבּלי הרף ומבּלי ליאוּת, להגבּיר וּלהגבּיר את ההכּרה של הוֹן לאוּמי וּקרקע לאוּמית כּיסוֹד היסוֹדוֹת של תקוּמת החברה העברית בּארץ. יש צוֹרך לנטוֹע וּלטפּח כּאחד את ההכּרה האידיאוֹלוֹגית הזאת ואת המפעל הזה, כּי שניהם נזונים אחד מרעהוּ. יש צוֹרך להכניס את המוּשׂגים האלה לתוֹך קוֹמפּלֶכּס המוּשׂגים החברתיים היסוֹדיים שלנוּ, להרכּיב אוֹתם לתינוֹקוֹת של בּית-רַבּן, לעשׂוֹתם כּיסוֹד חינוּכי אוֹרגַני של בּית-הספר, של אגוּדוֹת הנוֹער, של חיי הבּית והרחוֹב. הקוּפסה, הפּרוּטה, הדוּנם – מלים אלה יש להקיף חיבּה והערצה, ואזי יהיוּ למכשיר כּבּיר בּבנין העם העוֹבד בּארץ.

כּסליו תרפ"ו.

---

ביטול שכר-לימוד

מאת

ברל כצנלסון

אחרי משׂא-וּמתן של שלוֹש ישיבוֹת החליטה אמש מוֹעצת העיריה לבטל את שׂכר-הלימוּד בּבתי-הספר העממיים וגני-הילדים המוּחזקים על ידה. על ערכּה המוּסרי והתרבּוּתי של החלטה זוֹ אין צוֹרך להרבּוֹת דברים. אוּלם החלטה זוֹ אינה פּרינציפּיוֹנית בּלבד, היא מִצְוָה שהזמן גרָמָה: מיעוּט ההכנסוֹת המתקבּלוֹת מענף-הכנסה זה מעיד יפה על המצב החמרי של המוֹני האוּכלוֹסין. “מַשבּר” זה, אשר בּשמוֹ מסתייעים כּל המתנגדים למיניהם, הוּא המחייב קוֹדם כּל לבקש אמצעים פּנימיים להקלת חיי ההמוֹנים.והצוֹרך להקל מעל ההמוֹנים המחוּסרים קיוּם בּטוּח את עוֹל חינוּך ילדיהם, להבטיח את הישוּב מפּני סכּנת אַנאַלפבּיתיוּת, המתפּשטת בּכל תפוּצוֹת ישׂראל, וּלהגבּיר את כּוֹחן של השׂפה והתרבּוּת העברית בּני הכּוֹחוֹת החוֹתרים תחתיהן – כּל זה עוֹשׂה את השאלה אַקטוּאַלית בּיוֹתר. אפילוּ דרישת הציבּוּר העברי מאת ממשלת הארץ, כּי תחזיר לנוּ את הסכוּמים המגיעים לנוּ בּצדק מהכנסוֹת המסים לשם חינוּך ילדינוּ, אפילוּ דרישה זוֹ מקבּלת תוֹקף יוֹתר על ידי בּיטוּל שׂכר הלימוּד, המעיד כּי אין בּכוֹח המוֹנינוּ לשלם כּפלַים מאחרים: גם מסים וגם שׂכר-לימוּד.

ההחלטה לא נתקבּלה פּה אחד, כּי אם 19 נגד 10 (פּוֹעלים בּצירוּף אחד מן החרדים ואחד מן השכוּנוֹת). בּהתנגדוּת –בּין בּצוּרה של הצבּעה, בּין בּצוּרה של ויכּוּח – לקחוּ חלק כּאחד גם בּעלי הנכסים, גם החרדים, גם המרכּז, ואפילוּ המוֹרים הרדיקלים שבּעיריה. הם אמנם טענוּ לביטוּל שׂכר-הלימוּד בּ“פּרינציפּ”, אבל לדחוֹתוֹ למעשׂה עד אשר “יוּבטח מילוּי התקציב”.

מלחמת התקציב התרכּזה לפי שעה בּסעיף זה. כּל הנשק המוּחלד הוּצא מנַרתיקוֹ. קוֹדם כּל נימוּקים מוּסריים. בּיטוּל שׂכר-לימוּד פּירוּשוֹ: “חלוּקה” ¹, קלקוּל המסוֹרת היהוּדית היפה. כּל אלה אשר, כּמדוּמה, לא נשארה בּהם אפילוּ לחלוּחית כּל-שהיא של מסוֹרת יהוּדית – הוּארוּ פּתאוֹם בּאוֹר הרוֹמַנטיקה של שׂכר-לימוּד. אוּלם אלה אשר טעמוּ את טעמה של רוֹמַנטיקה זוֹ על עצמם ועל בּשׂרם לא ישכּחוּ את פּרוּשה הריאַלי: צער ועלבּוֹן וּדמעוֹת לילד אשר יד הוֹריו לא השׂיגה לשלם את המעט הזה, יציאה מן החדר וּמלימוּד לפני הזמן, ועם זה המצב העלוּב של המלמד העברי. ואם לגבּי המוֹרה עצמוֹ השתחררנוּ מאידיליה זוֹ של קבּלת “שׂכר-בּטלה” ועשׂינוּהוּ לפקיד עממי, ואין המוֹרים שלנוּ רוֹצים לשוּב כּלל לאוֹתם “הימים הטוֹבים” ש“מלַמד” ו“קבּצן” היוּ שמוֹת נרדפים, הרי שהגיע הזמן לשחרר גם את הילדים ואת ההוֹרים משׂכר-לימוּד זה. התוֹכן האמיתי של שׂכר-לימוּד, מחוּץ לדאגה הרַבּה לחינוּך הילד היה: עוֹד מס-עקיפין אחד על הדלוּת היהוּדית, נוֹסף על מכס הבּשׂר וּמכס הנרוֹת. ואת מס-העקיפין הזה אנוּ בּאים עכשיו לבטל. ואשר לתוֹכן החיוּבי שבּשׂכר-לימוּד – הדאגה לחינוּך הילד, אשר הפכה בּעמנוּ כּמעט לאינסטינקט – הרי דאגה זוֹ היא היא המחייבת אוֹתנוּ כּיוֹם לעשׂוֹת את חינוּך הילד לא לעוֹל חָמרי של ההוֹרים, כּי אם לחוֹבה אזרחית של הציבּוּר כּוּלוֹ, מס אזרחי. בּארץ, אשר כּל תקוָתה היא הדוֹר הבּא המוּכשר לבנין וליצירת תרבּוּת, בּארץ המפללת לריבּוּי אוּכלוּסין, בּארץ כּזאת צריך שחרוּר המשפּחה מהדאגה החמרית של החיים להיוֹת לאבן-פּינה של החיים הלאוּמיים.

היוֹשב-ראש, כּמשפּטוֹ, שמר את דבריו לרגע האחרוֹן, פּתח בּהטפה כּנגד מַעמדיוּת וּבשם הבּלתי-מַעמדיוּת הצטרף, כּמוּבן, לבעלי הבּתים והמגרשים והילך אֵימים בּנימוּקים של פּוֹליטיקה גבוֹהה, בּסכּנת מַשבּר חדש אם ההחלטה תקוּבּל. ואך נתקבּלה ההחלטה המסוּכּנת לא עצר כּוֹח לשבת בּישיבה ותפשׂ את הכּוֹבע והמקל. הכּל כּנהוּג מימים ימימה.

אוּלם גם המלחמה וגם האִיוּמים אינם משנים מעצם ההחלטה הפּשוּטה הצוֹדקת, העתידה לקַדם גם את החיים התרבּוּתיים וגם את החיים הכּלכּליים של תל-אביב. לא יארכוּ הימים ועיריית תל-אביב תתגאה על ההחלטה שנתקבּלה בּישיבתה בּאוֹר לח' טבת.

טבת תרפ"ו.

---

בּאסיפת הנבחרים

מאת

ברל כצנלסון

(כ“ו בּטבת תרפ”ו)

בּויכּוּח בּשאלת הישוּב וההסתדרוּת הציוֹנית¹

בּטרם אעבוֹר לענין הנדוֹן עלי להעיר לקהל הצירים, שאינוֹ בּקי אוּלי למַדי בּעניני תנוּעת הפּוֹעלים, לבל יִטעה לחשוֹב, שהסיעה הקוֹראת לעצמה “מעמד הפּוֹעלים”² דבר לה עם מעמד הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. למעמד הפּוֹעלים בּלי מרכאוֹת יש כּאן בּאי-כּוֹח שלוֹ, הנאמנים על עניניו – המפלגוֹת הנמצאוֹת בּתוֹך הסתדרוּת העוֹבדים. אלה יָגֵנוּ על הפּוֹעלים בּעבוֹדתם וּבשעת חוֹסר-עבוֹדה. הנוֹאם הקוֹדם הנהוּ בּאמת, כּמוֹ שהפליט כּאן, בּא-כּוֹח של מפלגת מחוּסרת-פּוֹעלים. ועתה לעצם ההרצאה.

שאלת היחסים בּין ההנהלה הציוֹנית והישוּב הנָה מיוּחדת בּמינה. שוּם תנוּעת שחרוּר לאוּמי אינה יוֹדעת סתירה כּזוֹ. רק אצלנוּ מוֹפיעים ה“עם”וה“ישוּב” בּארץ כּחלקים נפרדים עם בּאוּת-כּוֹח מיוּחדת לכל אחד, ויש צוֹרך להגדיר את סַמכוּתם. אחת הפּרשוֹת הכי-מעציבוֹת בּתנוּעתנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת היא אי-ההבנה המוּחלטת השׂוֹררת בּחוּגי ההנהלה הציוֹנית לענין האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ. אי-הבנה זוֹ גרמה לא רק עלבּוֹנוֹת בּלי הרף לישוּב המתאַרגן, כּי אם גם כּשלוֹנוֹת פּוֹליטיים. מצב הקהילוֹת כּיוֹם וּמצב אִרגוּננוּ הלאוּמי בּכלל, מידת השפּעתוֹ של הישוּב על הגוֹלה, על הממשלה, על חֶבֶר הלאוּמים וכוּ' הנם תוֹצאה של היחס הזה. אי-הבנה זוֹ נמשכת כּבר משנים רבּוֹת. הנסיוֹן הראשוֹן לאַרגן את ועד העיר בּירוּשלים נפגש מצד ועד הצירים בּאוֹתה אי-הבנה שגילתה עתה וַעדת המַנדטים שעל יד חבר הלאוּמים בּדבּרה על חוֹפש העדוֹת.

לפנינוּ עוֹמדת השאלה, איך לארגן את עבוֹדת התנוּעה הציוֹנית ועבוֹדת הישוּב כּך, שהן לא תהיינה לענין של שני מחנוֹת. השתתפוּת בּאי-כּוֹח הועד הלאוּמי בּהנהלה הציוֹנית אינה פּוֹתרת כּלל את השאלה. כּבר היוּ לועד הלאוּמי בּאי-כּוֹח כּאלה וּמה היה ערכּם? השתתפוּת זוֹ אך מקצצת את כּוֹחוֹ של הועד הלאוּמי. אסוּר לאִרגוּן הישוּב שיֵהָפך לסרח העוֹדף להסתדרוּת הציוֹנית. זכוּתוֹ וכוֹחוֹ הפּוֹליטי בּוֹ בּעצמוֹ, והוּא צריך לשמוֹר על עצמאוּתוֹ. שיתוּף הפּעוּלה בּינוֹ וּבין ההסתדרוּת הציוֹנית צריך להתבּטא בּזה, שאוֹתם הענינים הנוֹגעים ישר ליהוּדי ארץ-ישׂראל ימָסרוּ לרשוּתוֹ.

בּמקוֹם השתתפוּת בּהנהלה הציוֹנית אנוּ דוֹרשים שכּל עניני החינוּך והבּריאוּת יעברוּ לרשוּת הישוּב, ואם יש פּעוּלוֹת שאי אפשר להעבירן בּבת אחת – יתנהלוּ על ידי ועדים משוּתפים. אין ספק שבּאי-כּוֹח הישוּב ידעוּ לנהל ענינים אלה לא רק מתוֹך תפיסה קוֹנגרסאית, אלא לפי צרכי המציאוּת של החיים בּארץ. אסיפת הנבחרים צריכה להרים את הדרישה, שהקוֹנגרס האחרוֹן התיחס אליה בּזלזוּל, והיא הדרישה בּדבר שיתוּף היהדוּת הארץ-ישׂראלית בּסוֹכנוּת היהוּדית בּמידה המַתאימה לערכּה ולכבוֹדה של הארץ המגַשמת את הציוֹנוּת. אני מקוה שכּאן תתקבּל הדרישה פּה אחד, וּבתוֹקף הדרוּש.

מלבד הדרישוֹת הקוֹנסטיטוּציוֹניוֹת עלינוּ לדרוֹש מאת ההסתדרוּת הציוֹנית שתשַנה לכל הפּחוֹת עכשיו את יחסה לאִרגוּן הישוּב. אילוּ היתה בּאה מצדה בּשעתה העזרה המוּסרית והמדינית הדרוּשה, לא היינוּ עוֹמדים כּיוֹם לפני המצב הפּרוּע הזה הנמשך כּבר שנים. העזרה צריכה להתבּטא לא רק בּהסכּמה פּוֹליטית, אלא גם בּפּעוּלוֹת המחַזקוֹת את האִרגוּן הפּנימי שלנוּ ומרוֹממוֹת את הפּרֶסטיז’ה של הישוּב והועד הלאוּמי.

מסירת עבוֹדת החינוּך והבּריאוּת לידי הישוּב עצמוֹ לא רק תכניס דם חדש לתוֹך עצם פּעוּלוֹת אלה, כּי אם גם תוֹסיף כּוֹח ועוֹז לישוּב וּלאִרגוּנוֹ.

על המצב הכּלכּלי³

בּבוֹאי לדבּר אחרי ה' סמילַנסקי⁴ לא אוּכל שלא להזכּיר את תעוּדת חוֹסר הבּגרוּת המדינית, אשר הוּא נתן אתמוֹל מעל בּמה זוֹ לישוּב. אכן דבריו היוֹם משמשים ראַיה חוֹתכת לחוֹסר זה של בּגרוּת. האוּמנם היה צריך להוֹריד וּלנַוון ויכּוּח רציני זה המתנהל בּין המעמדוֹת השוֹנים בּעניני כּלכּלה למַדרגה של סיפּוּרי-מעשׂיוֹת על מעשׂה שנַעשָׂה אוּלי בּאיזוֹ מוֹשבה על ידי תינוֹקוֹת, שאין הציבּוּר ושוּם חלק ממנוּ יכוֹל להיוֹת אַחראי על מעשׂים כּאלה. היש בּזה אחריוּת מדינית כּלפּי הממשלה וּכלפּי שכנינוּ – לעשׂוֹת את בּמת אסיפת הנבחרים למקוֹם פּרסוּם של מעשׂיוֹת כּאלה וּלהוֹציא על יסוֹדם משפּט על ציבּוּר שלם של פּוֹעלי המוֹשבוֹת?

בּעצם הענינים שעליהם חל הויכּוּח אין המתוַכּחים אִתנוּ נוֹגעים כּלל. הם פּוֹתחים בּציוּן למַרצה על הרצאתוֹ ה“יפה”, ה“מַקיפה” וכדוֹמה. וּלאחר זה אין הם רוֹאים חוֹבה לעצמם להיכּנס לעבי המצב הקשה וּלחפּשׂ בּרצינוּת מוֹצא ממנוּ. הם מסתפּקים בּחיפּוּש האשמים, והאשֵם בּכּל הוּא, כּידוּע, שלטוֹן הפּוֹעלים. וכל השוֹאפים לשלטוֹן וּלקַריֶרה אין להם, לפי דעת מר דיזנגוֹף, אלא להיכּנס ל“אחדוּת-העבוֹדה”. אכן, הכּניסה ל“אחדוּת-העבוֹדה” קלה מן הכּניסה לבעלי נִכְסֵי-דְלָא-נַיידי. אנחנוּ מחלקים את “שלטוֹננוּ” עם כּל הנכוֹנים לקחת מַעדר וללכת לעבוֹד.

מעל בּמה זוֹ מַטיפים לנוּ מוּסר בּשם הלאוּמיוּת הצרוּפה. אנוּ, כּידוּע, אנשי מפלגה וּמעמד, והם – אנשי הלאוּמיוּת הטהוֹרה. ציוֹניוּתוֹ של שפּרינצק נפסלה בּעיני מ. סמילנסקי: הרי הוּא בּא-כּוֹח של סיעת פּוֹעלים. והנה הם מדבּרים נגדנוּ, הסוֹמכים על ה“בּמוֹת”, ולא מעריכים כּראוּי את המשקל האישי. איך נעריכוֹ אם הוּא קשוּר דוקא בּגיל, בּזקָן אוֹ בּנכסים? מר דיזנגוֹף מדבּר בּתוֹם-לב, כּי נחוּץ דוקא נשׂיא ולא נשׂיאוּת לאסיפת הנבחרים, אוּלם לא יעלה על דעתוֹ, כּי אפשר שנשׂיא זה ימָצא בּקרבּנוּ. וגם דרישתוֹ של גוּש הימין, כּי ינָתן לוֹ 51% בּוַעד הלאוּמי אף היא אינה בּאה אלא מתוֹך “אחוה ורֵעוּת” ועל-מפלגתיוּת?

דיזנגוֹף הוֹאיל להוֹדיע בּרוֹב חסדוֹ, כּי אינוֹ מציע לפזר את הסתדרוּת הפּוֹעלים. אנוּ מוֹדים לוֹ על זאת. מבין הוּא כּי קצָרה ידוֹ, אוּלם בּמקוֹם שנדמה לוֹ כּי כּוֹחוֹ יספּיק, שם הוּא מציע כּזאת: הוּא מציע בּמכתבוֹ “הגלוּי” לפזר את עיריית תל-אביב ולשלוֹל את זכוּיוֹת רוֹב התוֹשבים.

וּבכדי לבחוֹן לאוּמיוּת זוֹ די להַפנוֹת את תשׂוּמת-הלב לעוּבדה קטנה זוֹ, שאוּסישקין, בּא-כּוֹח הגוּש הזה, לא זכה למחיאת כּפּים מבּוֹחריו, כּשגמר את דבריו בּקריאה להכּיר בּערך של הזיעה העברית.

ודיזנגוֹף מגלה לנוּ את הסוֹד, למה זה אין הרצוֹן להעריך את הזיעה העברית, מדוּע גדוֹל הפּחד מפּני הפּוֹעל העברי. הפּחד הוּא פּן יהיה הפּוֹעל לרוֹב גם בּמוֹשבוֹת. דיזנגוֹף זה, שבּא מתל-אביב ואשר אינוֹ יכוֹל שלא לדעת, מה ערך הפּוֹעל והעבוֹדה העברית בּבנין תל-אביב, וּמה היה גוֹרלה של תל-אביב, אילוּ למדה את חכמת הכּלכּלה מפּי משה סמילנסקי, ידיד הפּוֹעלים, דיזנגוֹף צריך היה לבוֹא לחבריו בּמוֹשבוֹת וּלספּר להם, איך נהפּך מדבּר חוֹל זה בּכוֹחה של העבוֹדה העברית לישוּב העברי הכי-חשוּב בּארץ, איזה כּוֹח של יצירה כּלכּלית וּמשיכה ישוּבית צפוּן בּעבוֹדה עברית. וּמתל-אביב הבּנוּיה על החוֹלוֹת היוּ יכוֹלים חבריו של דיזנגוֹף בּמוֹשבוֹת ללמוֹד קל וחוֹמר, לידי מה היתה יכוֹלה לגדוֹל וּלהתפּתח פּתח-תקוה ואיזה מקוֹם היתה יכוֹלה לתפּוֹשׂ בּישוּב העברי עם משקיה וּמַטעיה, אילוּ היתה העבוֹדה העברית שוֹלטת בּתוֹכה. אוּלם דיזנגוֹף בּא בּדברים אחרים לחבריו בּמוֹשבוֹת. הוּא בּא ללמד אוֹתם פּחד מפּני רוֹב עברי בּמוֹשבה. לרוֹב בּלתי-יהוּדי בּמוֹשבוֹת אין אתם חוֹששים. רק מפּני הרוֹב היהוּדי אתם מפחדים. זוֹהי הלאוּמיוּת של מַטיפי הלאוּמיוּת הצרוּפה.

גם בהכרזה מוּגזמת זוֹ של משה סמילנסקי על המַשבּר המסוּכּן והאיוֹם אין בּה משוּם בּגרוּת פּוֹליטית וגם אינה נכוֹנה בּעצם. ואני אוֹמר זאת, אף על פּי שהעוֹל של חוֹסר-עבוֹדה רוֹבץ כּוּלוֹ עלינוּ ולא על מַכריזי המַשבּר.אַתמוֹספירה זוֹ של דכּאוֹן שיוֹצרים בּארץ מַאפילה את החיים, מרַפּה את הידים וּמדכּאה את האמוּנה שבּכוֹחה נוֹצר כּל מה שנוֹצר בּארץ.בַאַתמוֹספירה זוֹ אתם יוֹצרים משבּר.

יש, כּנראה, עתה שני מַשבּרים בּארץ. יש מַשבּר “לאוּמי” המתבּטא בּזה ששׂכר הדירוֹת חדל לעלוֹת וקָטנוּ הרוַחים של הספֶּקוּלנטים בּמגרשים, ויש משבּר שני המתבּטא בּחוֹסר-העבוֹדה. אוּלם הוּא אך “מעמדי” ועליו אפשר היה לעבוֹר לסדר הנהלת הענינים לוּלא הצעקוֹת המַפריעוֹת של מחוּסרי-העבוֹדה.

לפי חכמת-הכּלכּלה של האדוֹן דיזנגוֹף “נכנס יוֹתר מדי קפּיטל לארץ”, וזהוּ סוֹד ה“משבּר”. זה מציין כּיצד מבין עסקן חשוּב מן המעמד הבּינוֹני את ענינינוּ וּצרכנוּ בּארץ. מנקוּדת-המבּט של משׂכּיר הדירוֹת בּתל-אביב, נכנס קצת יוֹתר מדי קפּיטל לארץ, אוּלם כּלוּם אפשר לדבּר על יתרוֹן של קפּיטל בּארץ מנקוּדת-מבּט לאוּמית-התישבוּתית?

יש אוּלי לדבּר על הטרגדיה של השקעה בּלתי-רציוֹנַלית של אוֹתם הכּספים, שנכנסוּ לארץ, וּבמוּבן זה יש ניגוּד בּקרב המעמד הבּינוֹני בּין העיר והכּפר, ניגוּד אשר איננוּ אצל הפּוֹעלים. בּוֹטקוֹבסקי⁵ מבין כּמוֹ הפּוֹעלים, כּי ההצטוֹפפוּת בּעיר והרדיפה אחרי הרוַח הקל גוֹרמים לזה שהקפּיטל הנכנס לארץ אינוֹ יוֹצר את הכּוֹח הפּוֹרה שיכוֹל היה ליצוֹר, וזאת אינם מבינים סוּפּרַסקי⁶ וחבריו. ואגב גילוּ כּאן תגלית חשוּבה, כּי ארלוֹזוֹרוֹב שׂמח לקפּיטל הנכנס לארץ. בּאסיפת נבחרים זוֹ נתגלוּ תגליוֹת. גילוּ, למשל, בּדברי בּן-גוּריוֹן תכנית “חדשה” ההוֹפכת את הקערה על פּיה, אוּלם אילוּ היוּ האדוֹנים מן המרכּז וּמן הימין רוֹצים להטוֹת אוֹזן למַה שמדוּבּר בּחוּגי הפּוֹעלים, אילוּ היה לכם הרצוֹן ללמוֹד דבר-מה מאִתנוּ הייתם יוֹדעים, כּי דברים כּאלה נידוֹנוּ לא פּעם בּציבּוּר הפּוֹעלים אצלנוּ. יחס זה לקפּיטל, אשר כּה הִתמיהַ רבּים מן הנאספים, יכלתם לשמוֹע לא פּעם לא רק מפּי ארלוֹזוֹרוֹב. הפּוֹעל מתיחס בּשלילה אך לאוֹתוֹ קפּיטל המַחריב את היסוֹדוֹת הכּלכּליים בּארץ. ההוֹן המסַפסר, המַשמיט את הקרקע ואת העבוֹדה מתחתינוּ, זה אשר הביא לפי דברי אוּסישקין, אשר אינוֹ חשוּד על איבה לספסרוּת, לכך שהאדמה הנוֹעדה לשכוּנת עוֹבדים תישָמט מאִתנוּ.

וכך הוּא יחסנוּ גם לעליה. שׂמַחנוּ גם לקראת העליה המבוֹהלת, עד כּמה שהיא הִרבּתה יהוּדים בּארץ-ישראל, אוּלם שללנוּ את היסוֹדוֹת הלא-בּריאים שבּתוֹכה. שללנוּ את הפּריחה המדוּמה, את הגידוּל בּלי בּסיס, את הדרך שהביאה לכך, כּי גם יהוּדי אשר הביא אִתוֹ איזוּ אלפים פוּנטים אל ראה צוֹרך להקים איזה משק בּארץ, לנטוֹע אוֹ ליַסד איזוֹ תעשׂיה, כּי אם השקיע את הוֹנוֹ בּספּקוּלציה קרקעית.שללנוּ דרך זוֹ אשר הביאה לידי הרמת שׂכר העבוֹדה מבּלי להשבּיח את תנאי חייו של הפּוֹעל ואשר נשׂאה בּקרבּה את הפחתת הבּניה, כּי למרוֹת ששׂכר העבוֹדה הוּרם, הרי נתוּנים הפּוֹעלים בּמצב הרבה יוֹתר גרוּע מאשר לפני כּמה שנים. כּיוֹם גרים בּתל-אביב אלפי משפּחוֹת בּאוֹהלים וּצריפים. ואף זהוּ גוֹרם למַשבּר.

המצב הנוֹכחי אינוֹ מחייב כּלל חוֹסר-עבוֹדה. יש עוֹד כּר נרחב גם לעבוֹדת הבּנין בּעיר, כּי לא רק פּוֹעלים, אלא גם מאוֹת בּעלי הוֹן קטן עוֹדם יוֹשבים בּתל-אביב לא בּבתים. הסכּנה היא בּזה, שכּל הישוּב, אשר יש בּידוֹ כּוֹחוֹת רבּים להילָחם בּמשבּר, אינוֹ רוֹצה להניע יד ורגל. זאת מוֹכיחה אסיפה זוֹ כּמוֹ גם כּל משׂא-וּמתן עם העסקנים, כּשענין נוֹגע לריבּוּיה וּביצוּרה של העבוֹדה העברית.

מעל בּמה זוֹ נשמעוּ שתי השקפוֹת. השקפה אחת אוֹפּטימיסטית של דיזנגוֹף-סוּפּרסקי. לדידם דרוּש רק שהפּוֹעלים לא יתעקשוּ – והכּל יעלה יפה. צריך רק להרפּוֹת מהשאיפה לשכוּנת-עוֹבדים, ולא לבנוֹת את שכוּנוֹת הצפוֹן, לא לסדר עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּתנאי החיים יוּקַלוּ. שמענוּ גם השקפה פּסימיסטית מפּי סמילנסקי. לפי חשבּוֹנוֹ עוֹד יש מקוֹם להוֹציא פּוֹעלים מן המוֹשבוֹת. הוּא מתאר את המצב הטרגי של בּעלי האחוּזוֹת (המצב הטרגי בּיחוּד כּיוֹם!) והנהוּ פּוֹסק, שארץ-ישׂראל איננה ארץ של אֶמיגרציה, בּארץ-ישׂראל אפשרית אך קוֹלוֹניזציה – זאת אוֹמרת הוֹשָבַת יהוּדים בּמספּר לא גדוֹל על הקרקע. אוּלם כּדאי היה שסמילנסקי יסבּיר לנוּ וּלעצמוֹ, מהי הציוֹנוּת שלוֹ, מהוּ הערך של קוֹלוֹניזציה זוֹ על יסוֹד ה“עבוֹדה העוֹנתית” לעם העברי. סמילנסקי פּוֹנה גם למוּסר שלנוּ, וּכדאי היה שיחשוֹב גם הוּא מה הם היסוֹדוֹת המוּסריים של הקמת משק עברי על יסוֹד ניצוּל עבוֹדה ערבית זוֹלה.

סמילנסקי מספּר לנוּ, כּי “לפנים” היוּ פּוֹעלים אידיאַליסטים. ואוֹתם הוּא זוֹכר לטוֹבה. אוּלם עכשיו – ירידה. הוּא מתאר לנוּ את האידיליה הרחוֹבוֹתית. אוּלם זוֹכרים אנוּ כּמה היינוּ לרצוֹן בּימים ההם גם בּעיר וגם בּכּפר, איך קיבּלוּ כּאן בּירוּשלים את האִרגוּן הראשוֹן של פּוֹעלי הדפוּס ואיך היוּ א. ד. גוֹרדוֹן וחבריו לצנינים בּרחוֹבוֹת וּבפתח-תקוה. ועל יסוֹד מה אוֹמרים שהפּוֹעל הקוֹדם היה יוֹתר אידיאַליסטי? גם לי, כּאחד “הישנים”, היה אוּלי נעים לחשוֹב כּי הימים הראשוֹנים היוּ טוֹבים מאלה, כּי אני שייך לדוֹר נעלה יוֹתר, אוּלם אני כּוֹפר בּדבר. עברתי לפני שבוּעוֹת בּפתח-תקוה בּין אָהלי פּוֹעלים, ראיתי את גבעת-השלוֹשה, את קיבּוּץ “הכּוֹבש”⁷, את הקבוּצוֹת השוֹנוֹת. ואוֹדה: בּמצב כּזה וּתנאי עבוֹדה כּאלה לא היינוּ אנוּ מחזיקים מעמד בּימים ההם. רק האַתמוֹספירה הציבּוּרית, כּוֹח ההסתדרוּת והאידיאל המחַיה את ציבּוּר הפּוֹעלים, עתה כּמוֹ אז, רק הם יצרוּ את האפשרוּת לחיוֹת בּתנאים כּאלה, אשר שוּם צבא בּעוֹלם אינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּהם.

הנה בּ“הארץ” כּוֹתב שלוֹם שטרייט דברים מחרידים על מצב העבוֹדה העברית בּמוֹשבה: “עשׂרוֹת פּוֹעלים עברים מַציעים עצמם לשׂכירים, ממש בּאוֹתוֹ המחיר שמקבּל הפּוֹעל הזר. וּבכל זאת שוּק הפּוֹעלים הזר כּאילוּ נלחך, ועשׂרוֹת הפּוֹעלים העברים שבים כּלעוּמת שבּאוּ. והמצב האוֹבּיֶקטיבי של אֵם המוֹשבוֹת בּרגע זה אינוֹ בּרַע. שטח הפּרדסים משׂתרע לאלפים דוּנמים, ויד המשבּר, בּכלל, בּה לא פּגעה בּיוֹתר”. כּך כּוֹתב אִכּר בּפתח-תקוה.

אוּלם המצב בּרחוֹבוֹת המַשׂכּילית, אשר גוֹרדוֹן חי בּה, הוּא גרוּע בּהרבּה. אוֹדה, בּוֹשתי לדבּר על זאת בּאסיפת הנבחרים. לזרא היה לנוּ הויכּוּח על העבוֹדה העברית שאנוּ מנהלים זה עשׂרים שנה. לא עשׂרוֹת פּוֹעלים – כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוֹמדת וּ“מציעה את עצמה” לשירוּת המוֹשבוֹת, ונוֹתנת לבדוֹק את שריריה. ואילוּ היינוּ נוֹהגים על פּי החשבּוֹנוֹת הכּלכּליים של בּעלי ה“שׂכל הפּשוּט” היינוּ כּבר מזמן מוֹציאים מן הלב כּל שאיפה לעבוֹדה בּמוֹשבה. היינוּ גם אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּמַה שיש לנוּ, להצטמצם בּעניני התישבוּתנוּ בּלבד ולא לעמוֹד כּעני בּפּתח, אוּלם אנוּ יוֹדעים גם את חשבּוֹן העליה.

מסוּפקני בּערך המעשׂי של הדברים. אין לנוּ אוּלי כּל דרך אחרת מאשר להטיל שוּב את כּל העבוֹדה על שכמנוּ. הלא אוֹתם הנערים הבּלתי-מבוּגרים, העוֹשׂים לעתים גם מעשׂה לא טַקטי (אשר רק אוֹתוֹ יוֹדעים אתם להרים על נס), הלא הם שיצרוּ את העבוֹדה החקלאית העברית העוֹבדת בּארץ. עתה חוֹזרים חברינוּ למוֹשבוֹת, למרוֹת שהתיאשנוּ מזה כּמה פּעמים ולמרוֹת שאין כּל תנאים לכך ואין גם העזרה המינימַלית לכך. וּמסוּפקני אם הדברים מעל בּמוֹת משוּתפוֹת ואם ההתיעצוּיוֹת יוֹעילוּ. אנחנוּ נדרוֹש עבוֹדה ואתם תצעקוּ: דיקטטוּרה, כּמוֹ שאתם צוֹעקים על הדיקטטוּרה של הפּוֹעל בקרנוֹת הלאוּמיוֹת.

גם כּיוֹם ישנן אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת בּידי הממשלה, הקהילות, העיריוֹת והמוֹשבוֹת למחוֹק כּל זכר של חוֹסר-עבוֹדה בּארץ, אבל כּוּלם עוֹשׂים מעשׂה-מַעל בּהתישבוּת העברית. איני יוֹדע אם הממשלה מַקשיבה למַה שמדבּרים מעל בּמה זוֹ, אוּלם יאָמר נא מכּאן: בּכל חזיוֹנוֹת חיינוּ, בּעניני מסירת העבוֹדוֹת שלה, בּענין הגנת הדיירים, בּעניני מכס, בּדוּגמה קטנה זוֹ שאוּסישקין סיפּר לנוּ (הצינוֹרוֹת לקרן הקימת)⁸, בּכל הוֹפעה וּבכל מקרה מתעלמת הממשלה מחוֹבתה ותמיד היא מאַיימת על העליה החדשה. הממשלה גוֹבה מאִתנוּ מס הגוּלגוֹלת מכּל עוֹלה ועוֹלה – המס על חיבּת-ציוֹן הריאַלית (חיבּת-ציוֹן בּלתי-ריאַלית עוֹלה בּזוֹל) – מסים מהמכוֹנוֹת, הנשלחוֹת לנוּ מאת חברינוּ בּחוּץ-לארץ, מסים מהספרוּת שאנוּ מוֹציאים, האין זה מן הדין שההכנסוֹת שאנוּ מכניסים לקוּפּת הממשלה תשמשנה קרן להעסקת פּוֹעלים יהוּדים בּעבוֹדוֹתיה?

אוּלם לא רק מצד הממשלה ישנה התנכּרוּת גמוּרה לחוֹבוֹתיה. מוֹסד כּפּיק“א⁹, אשר יוֹצרוֹ אֶדמוֹנד רוֹטשילד ודאי אין לוֹ ענינים מעמדיים בּהתישבוּת בּארץ-ישׂראל, גם מוֹסד זה מַרשה לעשוֹק את ההוֹן שנמסר לידוֹ לשם מטרה מסוּימת, וכמה כּספים משׂכר העבוֹדה בּמשקי פּיק”א מוּצאים לא בּדרך המגבּירה את ההתישבוּת העברית, ואין פּוֹצה פּה כּנגד זה ואין הציבּוּר נוֹקף אצבּע וכוֹתבים על זה רק בּעתוֹנוּת פּוֹעלים.

האין דבר זה מוֹכיח, כּמה נוֹגע ענין ההתישבוּת העברית לב הישוּב כּוּלוֹ?

והאפּ“ק, אשר משוּם מה מצאוּ לנחוּץ ללַמד כּאן זכוּת עליו, כּשאני לעצמי מסוּפּקני אם הוּא ממַלא את התפקיד של בּנק לאוּמי בּימים אלה, אוּלם הרי יש דברים שהספק אינוֹ חל עליהם. המשקים הנמצאים בּרשוּת האפּ”ק¹⁰ אינם נעבדים על ידי עבוֹדה עברית. משקים אלה, עיבּוּדם הלא יכוֹל היה להימָסר להסתדרוּת הפּוֹעלים המעַבּדת את כּל המשקים הלאוּמיים בּארץ. אוּלם גם אלה הנם, כּנראה, רק עניני מעמד. לאבוֹת הישוּב וּלאלה החוֹשבים את עצמם למשען של עבוֹדתנוּ הלאוּמית אין הדברים נוֹגעים, כּי לוּ רצוּ הם ואם תרצה אסיפת-הנבחרים, תהיה העבוֹדה בּפרדסי האפּ“ק וגם בּמשקי פּיק”א עבוֹדה עברית.

אני רוֹצה לסיים בּהצעוֹת:

קוֹדם כּל אני מציע להסיק מסקנה שהיא חשוּבה בּמוּבן הפּוֹליטי. נוֹציא נא מלב כּל חלקי הישוּב וּמלבּה של הממשלה את הדעה, כּי חוֹסר-העבוֹדה עוֹמד בּאיזה קשר עם העליה. להיפך, זרמי העליה פּוֹרצים דרך לכּלכּלה העברית. בּמשך חצי השנה האחרוֹנה נרשמוּ 5300 חברים חדשים בּלשכוֹת ההסתדרוּת והחלק הכי-גדוֹל מהם עסוּק בּעבוֹדה. נוֹספוּ לנוּ כּ-1000 איש בּחוֹדש מבּלי להגדיל את האחוּז של מחוּסרי-העבוֹדה.

ועוֹד, למרוֹת כּל הצעקוֹת על מַשבּר נעשׂוֹת עתה הרבּה עבוֹדוֹת בּארץ. כּמה כּספים חדשים מוּשקעים והוֹלכים עתה בּחקלאוּת, בּמטעים שוֹנים וּביחוּד בּפרדסים. אוּלם אם היהוּדי החדש מקבּל את הפּרדס מידי בּעליו הקוֹדמים עם משגיחוֹ ועם המסוֹרת שלוֹ ועם פּוֹעליו הערבים; ואם הנוֹטע פּרדס חדש נִפְתֶּה ללחָשים מפּה לאוֹזן בּמוֹשבה נגד עבוֹדה עברית, אז התוֹעלת הלאוּמית של השקעוֹת אֵלוּ היא מסוּפּקת בּהחלט. והציבּוּר, אם ירצה, יש בּידוֹ להבטיח לכל הפּחוֹת כּי המשקים החדשים יוּקמוּ על יסוֹד עבוֹדה עברית. הסתדרוּת הפּוֹעלים תוּכל לקבּל על עצמה את הנהלת העבוֹדה והמשק, וזה יציל את המשקים האלה מחיכּוּכים מיוּתרים, כּפי שמראה הנסיוֹן בּכל העבוֹדוֹת המתנהלוֹת על אחריוּת ההסתדרוּת. יש כּיוֹם מקוֹם בּמוֹשבוֹת לעוֹד אלפי פּוֹעלים וגם להשבּחת תנאי העבוֹדה. יש צוֹרך בּקרקע, בּדירוֹת, וגם – אוֹמר בּפירוּש – בּזכוּיוֹת-אזרח לפּוֹעלים. אני עוֹמד כּאן על זכוּיוֹת-האזרח, כּי בּרוּר לי שחוּקה דמוֹקרטית בּמוֹשבוֹת היתה מַגדילה את האיניציאַטיבה הציבּוּרית המשקית והיתה מביאה תוֹעלת לפּוֹעלים ולישוּב כּוּלוֹ. על יסוֹד ויתוּר על הזכוּיוֹת האנוֹשיוֹת היה אוּלי יוֹתר קל לפַתוֹת את האִכּרים לעבוֹדה עברית, אוּלם הסתכּלוּ נא וּראוּ בּתל-אביב מה נתן לה הפּוֹעל העברי – ותנהיגוּ את החוּקה הדמוֹקרטית בּכל הארץ. אין אני יוֹדע מה חוֹשבים בּענין זה התימנים, אוּלי סוֹמכים הם על גלוּסקא¹¹ וּסמילנסקי, אוּלם להבראת החיים הכּלכּליים בּמוֹשבה, לתיקוּן המצב בּשכוּנוֹתיהם דרוּשה החוּקה הדמוֹקרטית לתימנים לא פּחוֹת מאשר ליתר הפּוֹעלים.

אסיפת הנבחרים צריכה לקבּוֹע עמדה למצב בּמקוֹם חוֹסר-העבוֹדה הגדוֹל בּיוֹתר – בּתל-אביב. היא צריכה להשפּיע על העברת הרישוּל ורפיוֹן-הידים הגוֹרמים למשבּר המלַאכוּתי. היא צריכה לדחוֹף לבנין שכוּנת-הצפוֹן, שהיתה יכוֹלה כּבר להתחיל בּרצוֹן העיריה, אילמלא הפרעוֹת מצד חוּגים אחרים.

אסיפת הנבחרים צריכה גם להטיל על הועד הלאוּמי את הדאגה לעזרה הסוֹציאלית על יסוֹדוֹת קוֹנסטרוּקטיביים. בּהתאמצוּת וּבאיניציאטיבה הדרוּשה היה יכוֹל הועד הלאוּמי להיעשׂוֹת המוֹסד המרַכּז בּארץ-ישׂראל את כּספי ה“ג’וֹינט” ויתר החברוֹת, שיש להן מטרוֹת סיוּע וּפּרוֹדוּקטיביזציה של ההמוֹנים העברים.

איני יוֹדע, אם תגלה אסיפת הנבחרים את הרצוֹן למעשׂים אלה, אוּלם אם אינה מסוּגלת לקבּל על עצמה את דאגת חוֹסר-העבוֹדה הרי עליה לכל הפּחוֹת להציל את הישוּב מסכּנה של מלחמה איוּמה בּתוֹכוֹ, ולשׂים קץ להתנקשוּיוֹת החוֹזרוֹת בּשני עיקרים החשוּבים לכל חיי הארץ: א) דמוֹקרטיה בּמוֹסדוֹת הישוּב, ב) הכּרת ההסתדרוּת.

איני רוֹצה לעמוֹד עתה על ההגיוֹן הכּלכּלי של אלה החוֹשבים, אוֹ אוֹמרים, כּי אך נבטל את ה“לשכּה” והכּל בּארץ יבוֹא על מקוֹמוֹ בּשלוֹם. פּוֹעלים העוֹשׂים לעתים מעשׂי-נַערוּת יתמלאוּ בּינה כּישישים, הארץ תימָלא כּוּלה עבוֹדה, המשקים יִפרחוּ בּתוֹכה והמוֹשבוֹת תמלאנה פּוֹעלים עברים. איני רוֹצה גם להגן על הצוֹרך והערך של ההסתדרוּת. היא איננה זקוּקה לאישוּר; אוּלם אם בּאמת וּבתמים דוֹאגים אתם לשלוֹם ואַחוָה – אַל תתנקשוּ בּיסוֹדוֹת ארגוּננוּ.

הישוּב דוֹגל כּמעט כּוּלוֹ בּשם הדמוֹקרטיה, אוּלם יש בּקרבּנוּ דמוֹקרטים, אשר אם הרוֹב אינוֹ לרצוֹנם הם בּאים בּדרישוֹת צֶנז, סינַט וכדוֹמה. אבל אם מאמינים אתם בּאמת בּאסיפת הנבחרים, בּאִרגוּן הישוּב וּבדמוֹקרטיה, הוֹאילוּ נא להיכּנע גם בּמקוֹם שהרוֹב הוּא בּידינוּ ואַל תערערוּ שם את יסוֹדוֹת הארגוּן הציבּוּרי והלאוּמי.

בּשם הדמוֹקרטיה בּאים מחוּגים שוֹנים להתנקש בּזכוּיוֹתיה של הסתדרוּת הפּוֹעלים. אוּלם אַל תשלוּ את עצמכם, כּי יעלה בּידכם לשלוֹל מהפּוֹעל את הנשק שבּוֹ הוּא נלחם נגד רעב וּמצוּקה ועל ידוֹ הוּא עוֹשׂה את העבוֹדה הישוּבית והלאוּמית הגדוֹלה, אשר הביאה גם עד לאסיפת נבחרים זוֹ ואשר הגדילה ותגדיל את כּוֹחנוּ בּכל העוֹלם. ההסתדרוּת לא הוּבאה לפּוֹעל מן החוּץ – היא נשמתוֹ של הפּוֹעל. היא אשר תיצוֹר את העם העוֹבד. בּכוֹחה יצרנוּ משקים, בּתנאים שאין משק נוֹצר בּהם בּכל העוֹלם. בּכוֹחה חדרנוּ ונַחדוֹר גם למוֹשבה.

יש בּידי אסיפת הנבחרים לעשׂוֹת הרבּה בּשעה זוֹ, השאלה היא אם יש לה גם הרצוֹן. אוּלם לכל הפּחוֹת, אַל תקלקלוּ. ההתנקשוּת בּהסתדרוּת היא התנקשוּת בּזכוּיוֹתיהם של 20 אלף פּוֹעל. ועוֹד יוֹתר: התנקשוּת בּאידיאה המחַיה את כּל מפעלנוּ בּארץ. ואם רוֹצים העסקנים שנזכּוֹר להם חסד-נעוּריהם, וּלבל נתחשב בּהם כּבאנשים שעבר זמנם, יֵדעוּ נא הם להבין וּלהעריך את כּוֹחוֹת היצירה של הפּוֹעל בּארץ.

---

בּמַחשךְ

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּגליוֹן זה² מתפּרסם מכתב מאת אגוּדת “החקלאי” בּחדרה³ אל “הועד המרכּזי של הסתדרוּת החקלאים בּמוֹשבוֹת יהוּדה ושוֹמרוֹן”, אשר נתגלגל והגיע לידי המערכת. פּירסמנוּ אוֹתוֹ, משוּם שאנוּ רוֹאים אוֹתוֹ כּרכוּש הציבּוּר. הציבּוּר, אשר אליו פּוֹנים מאַרגני “החקלאים” שלנוּ, אשר את תמיכתוֹ המוּסרית הם מבקשים, אשר בּפניו הם דנים וּמוֹכיחים כּי המשק היהוּדי בּמוֹשבה אינוֹ יכוֹל לשׂאת את העבוֹדה העברית, ואשר לתשׂוּמת-לבּוֹ הם זוֹרקים האשמוֹת על הפּוֹעל העברי מעל עמוּדי העתוֹנוּת, מעל בּמת אסיפת הנבחרים, מתוֹך תזכּירים למוֹשלים וּמעל ספסל-המאַשימים בּמשפּט-השלוֹם, - ציבּוּר זה רשאי לדעת מה מתרקם מאחוֹרי כּל זה.

והמתרקם הוּא פּשוּט וּברוּר:

“מהראוּי שיהיה מין הסכּם בּין הועד המרכּזי שלנוּ וּבין זה של התימנים בּנוֹגע לכל השאלוֹת שתתעוֹררנה בּאסיפת הנבחרים וּבועד הלאוּמי, מין השפּעת-גוֹמלין. אוּלי כּדאי שנַבטיח להם, שאנוּ מקבּלים עלינוּ להעסיק את התימנים הנמצאים בּארץ ואלה שיבוֹאוּ בּעתיד”;

“להיכּנס בּמשׂא-וּמתן עם “המזרחי” בּאוֹפן שיהיה בּרוּר, שהפּוֹעלים שישלח לנוּ לא יתאחדוּ עם פּוֹעלי ההסתדרוּת”;

“פּה אנוּ משלמים גם 15 ג”מ, אבל לוּ היה אפשר שפּוֹעלי “המזרחי” יקבּלוּ ½12 ג“מ – –”;

“והינוּ יכוֹלים בּמשך הזמן להחליף את כּל הפּוֹעלים של ההסתדרוּת בּאלה”;

“וגם נוּכל אז להיתמך מ”המזרחי" בּמוּבן הפּוֹליטי".

לא נַרבּה בּפירוּשים. התעוּדה מדבּרת בּעד עצמה וּבעד שוֹלחיה. היא יוֹצקת אוֹר על פּרצוּפוֹ החברתי של חוּג “נכבּד”, בּעל משקל וּבעל עבר בּישוּב, על מַאוַייו הכּמוּסים ועל הדרכים שבּהם הוּא בּוֹחר. היא פּוֹתחת אשנב לתוֹך הלַבּוֹרַטוֹריוּם בּוֹ מכינים את אֵדי-הרעל נגד הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ. היא מַבעה בּמַשהוּ את מַצפּוּניהם של אלה “הנוֹשׂאים בּרמה את דגל הלאוּמיוּת”, ואשר כּל מה שהם עוֹשׂים אינם עושים אלא לשם הארץ, לשם החקלאוּת וּלשם האידיאל הנשׂגב של חירוּת היחיד, אידיאל זה אשר הפּוֹעל העברי המבקש עבוֹדה בּמוֹשבה מעמיד אוֹתוֹ בּסכּנה, כּביכוֹל.

בּשעה שאלפי אנשים החיים בּארץ מתבּוֹססים בּחוֹסר-עבוֹדה, המאַיים על כּל מפעלנוּ הישוּבי, בּשעה שמאמצי ההסתדרוּת נתוּנים לבקשת מפלט, להחזקת מעמד ולהקמת עמדוֹת-עבוֹדה – בּשעה זוֹ נתוּנים מַעיניהם של מצילי הישוּב לאחת: למלחמה בּכוֹח הפּוֹעל.

תבוֹא איפוֹא תעוּדה זאת ותפקח עיני עיורים, ותַראה גם לפּוֹעלים התימנים וגם לפּוֹעלים הנתוּנים בּשבי “המזרחי” – לאן מוֹבילים אוֹתם וּמה המסחר אשר עוֹשׂים בּהם.

ניסן תרפ"ו.

---

שאגה לקרקע

מאת

ברל כצנלסון

¹

החגיגוֹת העממיוֹת, היפוֹת והעליזוֹת, המסתדרוֹת היוֹם, בּל“ג בּעוֹמר (זכּרוֹן אחרוֹן למלחמת חירוּתנוּ וּגבוּרתנוּ המוּשרשת בּקרקע, לצללי בּר-כּוֹכבא, רבּי עקיבא ותלמידיהם!) בּפִנוֹת שוֹנוֹת של הארץ על ידי הקרן הקימת, צוֹפנוֹת בּקרבּן דבר-מה רציני וּכבד-משקל בּיוֹתר: שאָגה כּבדה וּמרה של עם נטוּל-קרקע. צפוּנה כּאן לא רק אֶנקתם הכּבוּשה של אלפי העוֹבדים, בּכּפר וגם בּעיר, אשר תקוַת העם ועתידוֹ היתה להם לנחלת חייהם הפּרטיים; לא רק זעקתם המרה של רבבוֹת העוֹלים הסחוּפים, אשר מַקל הנוֹדדים בּידיהם – וחוֹף אַיִן, אַיִן; כּי אם שאגת עם, הנתלש מחיי קרקע והחי חיי עלה נידף מדוֹר לדוֹר, אשר התעוֹרר בּוֹ מקץ הימים כּוֹסף לוֹהט לתקן את עַוָתַת הדוֹרוֹת וּלהידָבק מחדש בּקרקע מכוֹרתוֹ בּכל רמ”ח אבריו.

וּשאגה זוֹ – רק עמל שנים רבּוֹת יַענה אותה. וגם כּאשר נצליח להשׂיג את המִלוה הלאוּמי, אשר ירחיב בּבת אחת את שׂדה פעוּלתנוּ, הרי נתן לשם כּך בַעֲבוֹט את עמל-הנמלים שלנוּ בּמשך הדוֹרוֹת העתידים. הם ישלמוּ בּעד הקרקע, אשר עליהם נכין את מוֹשבינוּ, את משקינוּ וּשכוּנותינוּ. אַל תֵקַל בּעינינוּ איפוֹא כּל אגוֹרה וכל קוּפסה, וכל תרוּמה הבּאה להחיש את גאוּלת הארץ ולפתוֹח שער להתאַחזוּתנוּ. ואַל תִכבּד בּעינינוּ כּל התאמצוּת וכל פּעוּלה הבּאה להגבּיר את כּוֹחה של קרננוּ, הקרן הקימת לישראל, המוֹציאה אוֹתנוּ משעבּוּד לגאוּלה, מתלישוּת לקרקעיוּת, והעלוּלה לנטוֹע בּעם, בּנוֹער וּבאַנשי-הרוּח שלוֹ את חוּש הקרקע.

זכוּת היא לקרן הקימת, שאינה קוֹפאת על אמצעי התעמוּלה המקוּבּלים והשגוּרים, שאינה מסתפקת בּשכבוֹת התוֹרמים והמַתרימים שרכשה עד הנה, והיא חוֹתרת להרחיב בּלי הרף את חוּגי הנתבּעים, ולרכּוֹש מחנוֹת מתנדבים חדשים לעבוֹדתה. יש כּאן הדאגה לא רק לקציר של היוֹם, להגבּרת האמצעים כּרגע, כּי אם גם לחינוּך הדוֹרוֹת, להעמקת שרשים בּלבבוֹת.

היוֹם הזה מַזעיקה הקרן הקימת לעבוֹדתה את הנוֹער ואת האמנים והסוֹפרים. לא יחסרוּ ודאי גם איסטניסים ויפי-רוּח אשר יראוּ בּכל זה רק “בּטוּל תוֹרה” וּמיעוּט הדמוּת של איש-הרוּח, החָדֵל את מָתקוֹ וּתנוּבתוֹ הטוֹבה והוֹלך לנוּע על “הציבּוּריוּת” העלוּבה. הלא לקחה אזננוּ שמץ מן הקוּבלָנוֹת המרוֹת של אנשי-הרוּח בּישׂראל, אשר ניתכוּ בּנשף הסוֹפרים העברים בּניוּ-יוֹרק לכבוֹד בּיאליק, על כּבוֹד התרבּוּת כּי ירד פּלאים, על שׂדה-הרוּח כּי נוּטש, בּאשר יצא המשוֹרר העברי לגוֹלה², לשם “קיבּוּץ כּספים”!

אכן, החָרד לגוֹרל תרבּוּת-עם חיה וּמוֹדד אוֹתה לא רק בּאַמַת-מידה של “הוֹצאַת-ספרים”, הוּא יראה לדברים, לתוֹכם של הדברים, בּאַספַּקלַריה אחרת. כּלוּם יש לך מפלט וּמבטח-עוֹז לתרבּוּת העברית, מאשר הקרקע הנגאל על ידי העם והמוּצג לרשוּתוֹ של העם? כּלוּם יש לך בּדוֹרנוּ קניני-תרבּוּת חשוּבים יוֹתר מאשר המוּשׂגים החיוּניים: ישוּב נשַמוֹת, השתרשוּת בּקרקע, אדמה לעוֹבדים? כּלוּם יש לך חינוּך תרבּוּתי יוֹתר מאשר החינוּך להתנַדבוּת עממית, מאשר “עבוֹדת” הדוּנם, הפּרוּטה, הקוּפסה, עבוֹדת-העם? כּלוּם זוֹהי ה“תרבּוּת” אשר לה ניעָגן, זוֹ שאינה יוֹדעת בּסבלוֹ של עם ואינה מַטה שכם לא לסבל ולא לעמל-היצירה?

אייר תרפ"ו.

---

מרשמי ה. לייויק ברוסיה

מאת

ברל כצנלסון

¹

ה. לייויק², המשוֹרר היהוּדי בּניוּ-יוֹרק, בּיקר משך חדשים אחדים את ארץ מוֹלדתוֹ רוּסיה, שהה בּמרכּזיה וּבעיירוֹתיה והתבּוֹנן להוָי שלה, לחייה, ליצירה היהוּדית בּמקוֹמוֹת ההם. לפני צאתוֹ פּירסם בּקיוֹב חוֹברת של רשמים. קטעים אחדים מֵהָתָם הגיעוּ גם אלינוּ. הנה קטע אחד על דרכּה של השירה היהוּדית הצעירה שם:

“אִיזי חאריק טוֹב ויקר, משוֹרר חביב מ”בּיצוֹת מינסק". על כּתפיך התמימוֹת והצעירוֹת הוֹלכים וּמטילים מַעמסה לעיֵפה כּזאת: להיוֹת ראשית לספרוּת.

פּרץ – אין צוֹרך בּוֹ.

שלוֹם עליכם – גם כּן לא.

אַש – וַדאי וּוַדאי לא.

הוַרשאים – מחקנוּ אוֹתם.

הניוּ-יוֹרקים – זנַחנוּ אוֹתם.

הספרוּת היהוּדית בּרוּסיה צריכה להתחיל משנת 1923 בּערך.

ספרוּת משלנוּ, ספרוּת חדשה.

פּרוֹליטרית.

את כּל ה“חלַאם” ³ מִלְשֶעָבָר נַזניח. ננַער את חָצננוּ ממנוּ.

חלוּדת-מוֹרשה.

ירח לבן וקר תלוּי בּשמי השירה היהוּדית החדשה בּרוּסיה המוֹעצתית.

שמים קרים, שמי-חוֹרף.

עוֹמד איזי חאריק החביב מתחת לשמים הלבנים וּמתירא להבּיט לאחוֹריו.

הוּא – הראשוֹן.

מזדעזעוֹת כּתפיו. בּרכּיו כּוֹשלוֹת. ועיניו מתחננוֹת: רוֹצחים, מי הטיל עלי את המַעמסה הלַזוּ?

רוֹצה הוּא להסתכּל לאחוֹריו ואינוֹ מעיז. אסוּר. תהוֹם לרגליו.

שׂפתוֹתיו כּלוֹת ללחוֹש: אַחַי הגדוֹלים, המשוֹררים מוַרשה וּמניוּ-יוֹרק, הוֹשיעוּ לי.

אבל אסוּר. תהוֹם.

השירה היהוּדית בּרוּסיה החדשה צריכה להתחיל משנת 1923 בּערך. ואוּלי משנת 1925 דוקא.

עצמאית.

פּרוֹליטרית.

אין צוֹרך בּ“חלַאם” הישן.

ננַער אוֹתוֹ.

חלוּדת-מוֹרשה.

גוֹרל מַחריד של אִיזי חאריק… של איצירפעפער.

יֵרשם זאת".

היטיב המשוֹרר-המתבּוֹנן לציין את הגיחוּך האוּמלל שבּשכבה ספרוּתית זוֹ, “אחרוֹנה שבּאחרוֹנוֹת”, הפּוֹתחת בּ-1923 דוקא, התוֹלשת עצמה מכּל שוֹרש, האוֹסרת על עצמה את נכסי התרבּוּת אף של הדוֹר האחד שקָדם לה. דוֹר ספרוּתי יהוּדי אשר לא ידע את “קוֹנהוּ”, את פּרץ, את שלוֹם עליכם ואת אַש.

אוּלם האין להרחיב קצת את שׂדה-ההתבּוֹננוּת הזה, מעל פּני התחוּם של מינסק ושל קיוֹב, ולראוֹת אם אין איזוֹ פּגימה יסוֹדית בּכל אוֹתה התרבּוּת היהוּדית הצעירה, שהיא פּוֹתחת אמנם לא בּ-1923, כּי אם בּ-1905, ואינה פּוֹסלת אמנם את פּרץ ואת אַש, אוּלם עוֹקרת אוֹתם ממקוֹר מַחצבתם ורוֹאה את ה“ראשית לספרוּת” רק בּדוֹר אחד שלפניה, וּמסתלקת מכּל תרבּוּת הדוֹרוֹת ואוֹצרוֹת היצירה שקדמוּ לדוֹר זה?

לייויק היקר, ראה ראית בּעניוֹ של איזי חאריק, הֵיטַבת לראוֹת כּי השׂפתים של הדוֹר הצעיר כָּלוֹת ללחוֹש לאחים הגדוֹלים, “המשוֹררים מוַרשה וּמניוּ-יוֹרק: הוֹשיעוּנוּ נא”. אוּלם כּלוּם אין הם עצמם, האחים הגדוֹלים, משוֹררי וַרשה וּניוּ-יוֹרק, זקוּקים אף הם למקוֹר יִשעם של “האחים הגדוֹלים”, הגדוֹלים מאז ועד היוֹם, מִנִי משה וירמיהוּ ועד בּיאליק וּבּרנר? “אבל אסוּר. תהוֹם”.

אדר תרפ"ו.

---

אליעזר פקטורי

מאת

ברל כצנלסון

אליעזר פקטורי / ברל כצנלסון

¹

נכרת בּדמִי ימיו חבר נאמן טהָר-רוּח, שהתמכּר, בּעצם תחלוּאיו וּמכאוֹביו הקשים, לעבוֹדה מדעית תמה. בּעוֹדוֹ נער בּא לארץ – בּן להוֹרים יהוּדים טוֹבים שלא חשׂכוּ עמל מנפשם לגַדל את ילדיהם בּארץ-ישׂראל. מנעוּריו ידע דאגת קיוּם ועוֹל-פּרנסה, ועל הכּל – חיים בּעוֹלם האצילוּת. עוֹד מימי היוֹתוֹ תלמיד בּגימנַסיה “הרצליה” השתקע בּלימוּדי מדעים לשמם: מַתימַטיקה וּתכוּנה, שׂפוֹת, מדעי החברה וּתנוּעת הפּוֹעלים, ולַאחרוֹנה התרכּז כַּליל בּמדעי הטבע, וּבעיקר – בּחקר צמחי ארץ-ישׂראל. היה בּין ראשוֹני התלמידים שדבקוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים ושהתנדבוּ לגדוּד העברי. גם בגדוּד נשאר נאמן לצמחוֹניוּתוֹ. שם לָקה בּריאוֹתיו וּמאז היתה מנת שנוֹתיו אך תחלוּאים. בּשנוֹת החֳלי האלה לא פּסק ממשנתוֹ. בּין תקוּפה לתקוּפה למד, טייל, סייר, נדד, לקט, חקר והגדיר. מסירוּת משפּחה ורֵעים האריכה בּמקצת את מידת ימיו הקצרים. זמן קצר לפני מוֹתוֹ עוֹד זכה לראוֹת את פּרי עמלוֹ בקוּנטרס לחקר צמחי הארץ של חברוֹ הקרוֹב א. אייג (יצא לאוֹר על ידי תחנת-הנסיוֹנוֹת).

אדר תרפ"ו.

---

לחברי ב"אוהל"

מאת

ברל כצנלסון

¹

משהוּ מַכריח אוֹתי לצאת הפּעם מגדרי וּלדבּר בּענינים שאיני רגיל לדבּר בּהם בּשער. אוֹדה: ליל הפּתיחה השכּירני. לא שתיתי לרוָיה מן הגביע אשר מסַכתם ואשר קידשתם עליו, אך ריח יינוֹ עברַני.

אין את נפשי להבּיע “מבינוּת”. איני יוֹדע לחַווֹת דעה, אם טוֹב שׂיחקתם. אף לא קיבּלתי עלי למדוֹד את מידת הכּשרוֹן של המשַׂחק הצעיר. אולם אחת ידעתי:

מן הרגע שהוּראיתי קרן-זווית בּית-מדרשית זוֹ של “המקוּבּלים” – נלפּתה נשימתי בּצבת. לא אדע חלקוֹ של מי גדוֹל כּאן יוֹתר: אם מַשק-כּנפיו של פּרץ, אם הרֶג’יסוֹר שעשׂה פּלאוֹת, אם האמנוּיוֹת השוֹנוֹת שחָברוּ כּאן יחד ועשׂוּ בּנוּ בּלַהטיהם. אוּלם אדע: כּל אלה – גם התוֹכן וגם המִשׂחק – אך ניסוּ לתפּוֹס את הבּלתי-נתפּס, אוּלם האויר שעל הבּמה הוּא שתפס, כּבש וריתק.

וּמבּין קטעי החזיוֹנוֹת אשר החיוּ בּי מחָדש את דמוּתוֹ הקַשתנית של פּרץ ואשר עוֹררוּ בּי מחָדש את המית נעוּרי ליצירי רוּחוֹ, הסתמן לעיני החזיוֹן האחד והחדש, אשר שמוֹ: “אוֹהל”.

האשכּח לכם, רֵעַי בּאוֹהל, את חסדכם עמי? ואתם הוֹספתם לי עוֹד ערב אחד של חג על הלילוֹת והימים, אשר מינוּ לי החיים כּאן, על מעט-אדמתנוּ. עוֹד חוּליה אחת לאוֹתה שרשרת-הפּלאוֹת, אשר אך משוּם שאנוּ חיים בּתוֹך-תוֹכה, בּעצם ימינוּ ודוֹרנוּ, בּ“בשׂר-ודם” שלנוּ, אין אנוּ מכּירים בּה. ואין אנוּ חשים, כּי היא היאהמיסטֶריההנאדרה מעוֹלם ועד עוֹלם ששמה ארץ-ישׂראל. וּברוּך כּל רגע המעוֹרר בּנוּ וּמַגבּיר בּנוּ את התחוּשה הזאת.

חוּליה וחוּליה. ספוּרוֹת הן. יש שהן ניתנוֹת לרשוּת-היחיד ויש שהן מתגלוֹת בּרשוּת הרבּים. איש איש מאִתנוּ ודאי זכה בּשלוֹ, אם בּרוֹב ואם בּמעט.האַקיף את אשר ניתן לי? ימי בּכּוּרי העבוֹדה וּגמיאַת אויר הארץ. מַחצלת קנים פּרוּשׂה עלי אדמה לאחר עבוֹדה. עין-גנים, כּנרת, מדבּר ², הר-המוֹריה, פּרקי-ועידה, שיחת-רֵעים יֵינית, הרת-עתידוֹת. מוֹעדים ליצירה ולתחוּשת-הבּאוֹת. ראִיית הציבּוּר בּעלייתוֹ.

ותבוֹאוּ אתם ותוֹסיפוּ חוּליה בּשרשרת היצירה שלנוּ, ותתנוּ לנוּ ערב אשר “הֵעיר, והסעיר והרנין”, והעיד, כּי שכינתנוּ לא הסתלקה מאִתנוּ.

אם ארצה למַצוֹת לעצמי וּבלשוֹני מה לי “אוֹהל” כּיוֹם, כּפי שנגלַה לי בּליל הפּתיחה, ואמרתי דבר, אשר יהיה בּעיני איסטניסיםואֶסתֶטים מוּפרך מעיקרוֹ. דבר אשר יְעָרֶה מראש את הטעם לפגַם, את החטאת הרוֹבצת לפּתח, זוֹ שטוֹבי-טעם חשים אוֹתה מרחוֹק בּחוּש-הריח הדק שלהם:

מפעל הסתדרוּתי.

וידעתי, כּי לגבּי רבּים וכן חשוּבים אין בּצירוּף זה אלא מן העִדר, מן החולין, מן הרשמיוּת, רמז לבּיוּרוֹקרטיה חדשה המתנשׂאת לשלוֹט ולרדוֹת בּרמש האדם.

ולי זה אוֹמר, כּי אח הוּא “אוֹהל” ליצירה אמיתית, בּלתי-מזוּיֶפת, גזעית ושרשית, היוֹקדת בּאש טהוֹרה של חלוּציוּת, לכל עוֹמק המוּשׂג הזה.

ועוֹד לי שֵם:

קבוּצה.

מיוֹם קיוּם הקבוּצה הראשוֹנה בּארץ הוֹלך אני וּמוֹנה את מספּרן, מוֹסיף וגוֹרע: החיוֹת והנעדרוֹת, הכּוֹשלוֹת והמתגבּרוֹת. הלילה הזה נוֹספה לי למניני עוֹד קבוּצה אחת: “אוֹהל”. לא שאלתי, אם יש להם לבני “אוֹהל” קוּפה משוּתפת, אם סוֹעדים הם בּצַותא. את ריח הקבוּצה האמיתית הרגשתי בּהם ואת כּוֹח היצירה שבּקבוּצה, את הדביקוּת בּאדם וּבחברת האדם, את אויר היצירה הקיבּוּצית, זה ששׂוֹרר רק בּקבוּצת-אמת וּבקרב אנשים אשר נשמתם נפתחה לקראת חיי קבוּצה.

וּבכן, תחת לדבּר על אמנוּת, על כּשרוֹנוֹת, על ניצוֹצוֹת, תחת להעריך את היתרוֹנוֹת וּלגלוֹת את הפּגימוֹת, בּאתי לדבּר על – הסתדרוּת וּקבוּצה. האין אני עוֹשׂה בּזה “שירוּת של דוֹב” ל“תלמידי-אמנים” הצעירים שלנוּ?

איני חוֹשש לכך. משוּם שאני רוֹאה בּ“אוֹהל” לא חבוּרה של “פּרחי-אמנוּת”, המשתעשעים להנאתם בּעניני בּימה, אלא חטיבה מיוּחדת. ראשית מפעל אמנוּתי, שהוּא עצם מעצמה ורוּח מרוּחה של תנוּעת העבוֹדה הארץ-ישׂראלית. היא מכוֹרתוֹ ונוֹף מוֹלדתוֹ. ואין לי שבח גדוֹל מזה להתחָלה, ואין לי דבר גם מַבטיח יוֹתר וגם מחַייב יוֹתר מאשר זה. כּאן הערוּבּה מפּני התלישוּת המוּסרית והבּדילוּת החברתית, מפּני הריקנוּת הנַפשית, מפּני ההתרוֹססוּת³ האינדיבידוּאַליסטית המוֹנעת כּל פּעוּלה גדוֹלה, הדוֹרשת התלכּדוּת כּוֹחוֹת, מפּני טירוּף הגַדלוּת ותאוַת “ההכּרה” – כּל המחלוֹת הללוּ הנוֹתנוֹת אוֹתוֹתיהן בּפרחי הכּהוּנה אצלנוּ בּספרוּת כּבאמנוּת.

הסתדרוּתיוּת וקיבּוּציוּת פּירוּשן: ההתלכּדוּת החברתית בִּפְנים, וההתלכּדוּת החברתית עם הציבּוּר היוֹצר. היניקה מן הסערה, ממלחמת הגאוּלה, מן ההיאָבקוּת האיתנה. ההצטַמדוּת לאוֹצרוֹת התרבּוּת, ראיית המרחב וציפּיית הבּאוֹת, הטָיַת שכם לעוֹל העם, הנאמנוּת והרצינוּת הגדוֹלה בּקלוֹת וּבחמוּרוֹת. זהוּ אויר-הנשימה אשר מבּלעדיו כּל התחלה אמנוּתית וספרוּתית תעשׂה פּרחים ריקים ונבוֹל תבּוֹל.

ידעתי, גם בּקרבּנוּ יש חוֹששים ל“אמנוּת פּוֹעלית”. ודאי, יש בּעוֹלם מי שהתיַמר בּזה ועשׂהוּ למפלצת. אוּלם, אם נחשוֹש לשוֹטים שקילקלוּ ושוַדאי עוֹד יקלקלוּ, הרי אסוּר יהיה עלינוּ לאחוֹז בּכל הגדרה שהיא, הכּל ניתן להינָבל וּלהיטָפש. אין דבר העוֹמד בּמרוּצת החיים בּפני השטוּת, בּפני הגֵרה הנבוּבה, בּפני המוֹדה. אוּלם אם נרד למַהוּתוֹ של דבר, כּלוּם אין אמנוּת-אמת יוֹנקת מתוֹך עצמוּת הדוֹר וּמרוּח הקוֹדש של הדוֹר? ודאי, כִּמְטַחֲוֵי קשת נברח מאוֹתה האמנוּת הרוֹדפת אחרי מרכּבתוֹ של מישהוּ ויהא היוֹשב בּתוֹכה אדוֹן אוֹ עבד, נבוֹן לכל אמנוּת המוֹכרת עצמה, חנפה וּמשתעבּדת, ודאי לא נֶהְדַר גם את פּני אמנוּת-חצר מִתְפַּרְלְטֶרֶת. נַבריח אוֹתה מקרבּנוּ. אוּלם כּלוּם יש בּנוּ מישהוּ כּיוֹם אשר לבּוֹ ילך אחרי אמנוּת פּארנאסית, מתפּנקת, מסתלסלת, מתגַנדרת? כּלוּם הכּמיהה לשירת-אנוֹש אמיתית לא היא שמצַוה עלינוּ את שירת האדם החי עמנוּ, את ישרתנוּ אנוּ?

וּכלוּם יוֹדעים אנוּ פּרק חשוּב שהוּא בּאמנוּת, אשר לא נשׂא בּקרבּוֹ את עני הדוֹר ואת בּשׂוֹרתוֹ? ומה היתה שירתם של פייאֶרבּרג, בּיאליק, טשרניחוֹבסקי – אם לא שירתה הפּנימית של הציוֹנוּת, וּמה היוּ כּל ההתחָלוֹת של אמנוּת יהוּדית מלפני חצי יוֹבל שנים, אם לא “אמנוּת ציוֹנית”? וּמה היוּ לנוּ בּרנר ושמעוֹנוֹביץ (בּתקוּפתם שבּחוּץ-לארץ) וגם גנסין ושוֹפמַן, האינדיבידוּאַליסטים לכאוֹרה, אם לא שירת הדוֹר אשר נתיב המַכאוֹבים שלוֹ התפּתל עדי המפעל החלוּצי? אוֹ כּלוּם כּל מה שנוֹצר בּשׂדה-ספר כּאן אצלנוּ, בּקרבּנוּ, אינוֹ כּרוּך בּעוֹלמוֹ הרוּחני, בּמערכוֹת חייו של דוֹר מסוּים, של תנוּעתוֹ ושל הוַיתוֹ? וּכלוּם אין שירת-היחיד הטהוֹרה, מעוֹלם ועד עוֹלם, בּת לדוֹרה, לעמה, ואפילוּ למַעמדה?

וּכלוּם יש להעלוֹת על הדעת, כּי כּאן בּארץ תיוָלד לנוּ אמנוּת, שלא תהא “פּוֹעלית” (לא בּשלט, כּמוּבן, כּי אם בּעצם עצמוּתה)? כּלוּם יש לה לאמנוּת כּאן בּארץ קרקע-יניקה אחר מחוּץ לקרקע העבוֹדה, הוָיתה וּתנוּבתה הנַפשית? האוּמנם יתכן שיקוּם בּינינוּ אמן-אמת, יחיד אוֹ קיבּוּץ מבּלי שיהיוּ לוֹ שרשים בּקרקע זה? הסוֹפרים המקוֹננים על הספרוּת הנרתמת בּמרכּבת הפּוֹעלים – טחוּ עיניהם מראוֹת, כּי אם היתה בּארץ יצירה רוּחנית בּשנים האלוּ – הרי על קרקע זה צמחה ורק על קרקע זה צמחה. ואשר מחוּץ לה – צחיח סלע. ואילוּ היוּ מעמיקים בּדבר היוּ אוּלי רוֹאים, כּי אי אפשר היה שתהיה אחרת.

יש בּינינוּ חוֹששים ל“שיטה” וּמערערים עליה. ועצתי אמוּנה: אַל נעשׂה מזה ויכּוּח. נַניח לה ל“שיטה”. נראה בּמחזה. נפקח את לבּנוּ לרוָחה, גם אנוּ, הקהל, גם המַציגים. נתרשם ונבּיע את התרשמוּתנוּ בּגָלוּי. וּכשנטעם לָקוּי, חַסר, יָתיר, אי-אמת, הפרזה, טעם לפגָם – לא נסתיר. אך אַל נהפוֹך את הענין עצמוֹ ואת התרשמוּתנוּ לויכּוּח של אַסכּוֹלוֹת. המחזיק בּנוֹשנוֹת אַל יסגוֹר את עצמוֹ מפּני החדש, והחדש אַל יתעקש ואַל יצדיק כּל סלף בּתירוּץ של “אחרוֹן-אחרוֹן”. מוּבטחני, כּי לא אַסכּוֹלה זוֹ אוֹ אחרת תשלוֹט בּנוּ. כּל הבּא הנה לארץ מביא הנה את צרוֹר הבַּגַז' שלוֹ. ואם כּי בּגז' זה מכיל כּמה אנכרוניזמים וְאַנַ-ארציזמים⁴, אף על פּי כן אין לזלזל בּוֹ, בּאשר הוּא הוּא המעַשיר את רוּחנוּ, והגורם למזיגה התרבּוּתית של ארץ-ישׂראל רבּתי, לעתיד לבוֹא. ארץ-ישׂראל היא לבּוֹרטוֹריה חשוּבה, והיא מלמדת ועוֹד תלַמד את כּוּלנוּ: את ההוֹגה, את העסקן הנאמן, את הרֶג’יסוֹר ואת המשַׂחק. וגם המחזיק בּנוֹשנוֹת שבּקרבּנוּ “הלוֹך ילך” ל“חדר”, ואם גם על כּרחוֹ. וּבלבד שתתגלה אמנוּת-אמת. לפניה נכרע כּוּלנוּ.

וגם רֶפֶּרטוּאַר ימָצא.

מבּחינה זוֹ נתן ליל-הפּתיחה הבטחוֹת גדוֹלוֹת. פּרץ, אשר כּל ימיו חתר אל הבּימה בּכל כּוֹחוֹתיו, ולא יכוֹל – מצא לוֹ בּארץ-ישׂראל וּבעברית את המגַלם. ואת המגַלם הנאמן, אשר חדר לרוּחוֹ של פּרץ, אשר הקרים את דמוּיוֹתיו בּשׂר והפך את חריפוּתוֹ הרעיוֹנית לנפש חיה. היה כּאן בּאמת “גלגוּלוֹ של ניגוּן”. אם לא לדבּר על תג פּלוֹני אוֹ אַלמוֹני, הרי כּכה ראה פּרץ את הדברים. ועכשיו נשקפת התקוה, כּי פּינוֹת חבוּיוֹת וחשוּבוֹת של ספרוּתנוּ תשוֹבנה לחיוֹת בּנפשוֹ של הקהל. האין זאת בּשׂוֹרה לספרוּתנוּ?

בּתוֹך קהל-רוֹאים עוֹבד ויוֹצר, בּתוֹך אויר של קיבּוּציוּת, של דביקוּת, של התלהבוּת אמת וחרוּף-נפש, של אהבת-עם, של משׂא-נפש חברתי, של כּמיהה למקוֹרוֹת תרבּוּת – האין אנוּ רשאים לקווֹת – כּי יצמח לנוּ דבר בּעל ערך, בּעל משקל, אשר יַפרה את רוּחנוּ וירנין את לבּנוּ?

חברַי בּ“אוֹהל”, אַל נא תחשבוּ זאת לשבחים. ואַל תחכּוּ לשבחים. אמרתי בּליל הפּתיחה: אתם עוֹלים לגרדוֹם. ואיני חוֹזר בּי גם לאחר הצלחתכם. הסכּנוֹת אוֹרבוֹת והמצוּדה פּרוּשׂה והענשים צפוּיים.

וּמה שנאמר כּאן זהוּ – לא יוֹתר מאשר תביעת גידוּל, חרדה ליציר הנוֹלד וציפּיה לעתידוֹ.

יהי רצוֹן שלא תכזיבוּ את ציפּייתנוּ.

סיון תרפ"ו.

---

“ניר”

מאת

ברל כצנלסון

“ניר”

מאת

ברל כצנלסון

---

בשולי הקטרוג הגדול

מאת

ברל כצנלסון

¹

נירו לכם ניר ואַל-תזרעוּ אל-קוֹצים (ירמיהוּ ד‘, ג’)

הגהוֹת ותיקוּני טעוּיוֹת

לעצם הרעיוֹן הגָלוּם בּ“ניר”, לעצם המגַמה המחַיה את כּל פּעוּלתה הישובית של ההסתדרוּת – אין לוֹ לאליעזר יפה כּל ענין. הוּא גם אינוֹ טוֹרח להוֹכיח את אי-צדקתה ואת אי-נחיצוּתה של מגמה זוֹ. “ניר” הוּא בשבילוֹ צירוּף של “חברת מניוֹת בּעֵרבוֹן מוּגבּל” ושל “התוֹרוֹת הסוֹציאַליסטיות הקיצוֹניוֹת”, מַכשיר לניצוּלוֹ וּלנישוּלוֹ של העוֹבד החקלאי, באחת – “דרַקון”, אשר רק המִנהלה של “חברת העוֹבדים”, “אלה האנשים הטמוּעים בּראשם ורוּבּם בּרוּח העיר וּשאיפוֹתיה להשׂתרר על הכּפר וּלנַצלוֹ בּכל המוּבנים (קרי: י. אַהרוֹנוֹביץ, ד. בּן-גוּריוֹן, י. בּן-צבי, א. הרצפלד, בּ. כּצנלסוֹן, ד. רמז, י. שפּרינצק ודוֹמיהם) יכלוּ ליצוֹר אוֹתוֹ”. את זאת הוא משתדל להוֹכיח, מחוּץ להנחוֹת האַקסיוֹמיוֹת מתוֹך סעיפי התקנוֹת של “ניר”, אשר הוּא מצַטט בּהַרחָבה.

רוֹאה אני צוֹרך, בּטרם כּל ויכּוּח על עצם ענין “ניר”, לצאת בעקבוֹת הראָיוֹת המצוּטטוֹת על ידי א. יפה, כּדי להיוָכח, אם בּאָמנה מפלצת זוֹ אשר העלה לפנינוּ א. יפה היא היא דמוּת תבניתה של “ניר”, אוֹ חזוֹן-בּלהוֹת הוּא אשר בּדה החבר א. יפה מלבּוֹ, כּדי להפּיל עלינוּ אימה ופחד וּלהבאיש את ריח ההסתדרוּת ועוֹבדיה בּעיני חבריה. אין כּל אפשרוּת לגשת לבירוּר הענין עצמוֹ בּטרם תוּסר ערימת “טעוּיוֹת הדפוּס” אשר נערמה כּאן בּכתב הקטרוּג. הנה מספּר הנחוֹת של החבר א. יפה:

הנחה א': “ניר” מַחרימה את רכוּשוֹ של המתישב.

“הכּל נשאר קנין “ניר”, “ניר” לא תסכּים לכך ש”המשק יקוּם למתישב“, “קנין עוֹלם הם העוֹבדים החקלאים וּבניהם אחריהם לחברת המניוֹת בערבוֹן מוּגבל “ניר” (תוֹעבת נפשוֹ של א. י. חברת מניוֹת!), אחרי סילוּק ההלוָאה להנהלה הציוֹנית עוֹד “יצטרכוּ להמשיך לשלם ל”ניר” דמי שימוּש ודמים אחרים לעוֹלם ועד”, והוֹלך וחוֹזר: “אַמוֹרטיזַציה” ל“ניר”, “דמי-שימוּש”. וא. יפה, הרוֹאה את המשק החקלאי “מבוּלק ומנוּצל” לעיניו על ידי “חברת העוֹבדים” “העירוֹנית”, צוֹעק מנהמת לב: “אכן גם פּרעה מלך מצרים וגם הבּוֹלשביקים בּרוּסיה לא הגיעוּ לתאוַת ניצוּל של עוֹבד האדמה כּמִנהלת “חברת העוֹבדים” שלנוּ”.

החשש שמא אוֹמרת “חברת העוֹבדים” לבטל את הקנין הפּרטי במשק הוּא הוּא שהעלה את חמתוֹ של א. יפה עד להשחית (אמנם יש אוּלי להזכּיר נשכּחוֹת, כי בּשעה שא. יפה היה מַרצה את דעוֹתיו בּעניני התישבוּת היה מדבּר רק על שירת היחיד – בּניגוּד לשירת המַקהלה – ועל יצירת היחיד. בימים ההם לא גילה לנוּ עדיין את הסוֹד, כי אין שירה ואין יצירה ליחיד אלא כּשיש עמם רכוּש-יחיד וקנין-יחיד ). אוּלם השאלה נשאלת בּכל זאת, היכן מצא זאת א. יפה בּתקנוֹת “ניר”? האוּמנם בּנוּיה “ניר” על החרמת המשק הפּרטי?

הנה לעינַי הסעיף אשר ממנו מַסיק א. יפה את מַסקנוֹתיו המחרידוֹת. בּסימן א' המדבּר על סמכוּתה של “ניר”, נאמר, כּפי שמצַטט א. יפה בּעצמוֹ, “להעמיד בּרשוּתם של הקיבּוּצים שטחי אדמה, בּנינים, אינוֶנטר חי ודוֹמם, נגד דמי שימוּש או דמי הַפחתה אוֹ בּתנאים אחרים”. כּל היודע את פּירוּש המלוֹת יבין כי לא לשם גיבּוּב מלים נוֹספוֹת בּתקנוֹת הוּבאוּ כּאן שני הטֶרמינים: דמי שימוּש אוֹ דמי הפחתה, כּי לא שמות נרדפים הם. דמי שימוּש תקבּל “ניר” בּאוֹתם המקרים שהיא תישָאר בעלת הנכסים, אשר היא תמסוֹר למתישבים, דמי הפחתה (אַמוֹרטיזַציה בּלע"ז) ישלמוּ אלה שיקבּלוּ את הנכסים מאת “ניר” לרשוּתם שלהם. בּרוּר איפוֹא מכּאן, ש“ניר” הסכּימה למַפרע לאפשרוּת של מסירת רכוּשה למתישבים בּאחת משתי הצוּרוֹת הנ“ל. כּך הוּבן הדבר בּועידה החקלאית אשר קבעה את הנוּסח הזה² אחרי ויכּוּחים רבּים, אחרי התנגדוּת חזקה מצד אלה השוֹללים בּהחלט כּל אפשרוּת של רכוּש פּרטי בּהתישבוּת עוֹבדים (הקיבּוּצים) ואחרי תמיכה תקיפה מצד דוֹרשי זכוּת הקנין הפּרטי בּהתישבוּתנוּ (נהלל). אין איפוֹא כּל יסוֹד משפּטי וּמוּסרי, כּל עוֹד קיים הסעיף על דמי הפחתה, להכריז כּי תקנוֹתיה של “ניר” מתנקשוֹת בּזכוּת המתישב על קנינוֹ וּמשקוֹ. אוּלם החבר א. יפה רוֹאה את עצמוֹ פּטוּר מלראוֹת את פּירוּש המלוֹת כמַשמען ואינוֹ חדל לחזוֹר בּכל הזדמנוּת שהיא, וּלהלך אימים כּי אחרי סילוּק ההלוָאה בּעד הרכוּש הלאוּמי המוּשקע בּמשק – כּלוֹמר, אחרי תשלוּם דמי ההפחתה – עוֹד יצטרך המתישב לשלם ל”ניר" “דמי-שימוּש ועוֹד דמים אחרים לעוֹלם ועד”. ושוּב בּבטחוֹן וּבוַדאוּת: “דרישת “ניר” היא שישלמוּ את כּל ההלואה והריבּית וּמלבד זה ישלמוּ גם דמי שימוּש”. מה שֵם לקרוֹא לקריאה אשר כּזאת בּספר תקנוֹת?

הנחה ב': “ניר” זוֹממת להדיח את העוֹבד ממשקוֹ.

לא רק רכוּשוֹ של העוֹבד יוּחרם לקוּפּת “ניר”, אלא הוּא גם צפוּי ועוֹמד לסכּנת נישוּל מנחלתוֹ, כּראוּת עיניה של מִנהלת “ניר”. והראָיה, “על פּי סימן י”ג מתקנוֹת “ניר” צריכה מנהלת “ניר” להוֹציא מתוֹכה, וכמוּבן – מעיד א. יפה – גם ממשקיה, את כּל חבר שהוּצא מאיזוֹ סיבּה שהיא מ“חברת העוֹבדים”. כּלוּם לא דרַקון זה? כּלוּם אין העוֹבד נעשׂה על ידי כּך כּדוּר-משׂחק בּידי מנהלת “חברת העוֹבדים”? וּבעווֹן מה מוּצאים אנשים, אדמיניסטרַטיבית, על ידי מנהלת “חברת העוֹבדים”? כּאן לא טרח החבר א. י. לקרוֹא את הסעיף האוֹמר: “אם חדל פּוֹעל מהיוֹת עוֹבד עבוֹדה גוּפנית ורוּחנית, אוֹ אם הוּא מתפּרנס מעסקי תיווּך, רֶנטה או ריבּית, אוֹ אם הפיר בכוָנה את תקנות החברה, אוֹ גרם בּמזיד בּהתנהגוּתוֹ הפסד ונזק לחברה אוֹ לאחד ממוֹסדוֹתיה”. זאת אין הוא מספּר, אוּלם הוּא יוֹדע להביא דוּגמאוֹת מענינוֹת: “לא תחתוֹם על “דבר” וגם בּעד זה יוֹציאוּך בּקרוֹב” (רמז לשׂיחת יוֹשבי-קרנוֹת נאלָחה), “נחלת-יהוּדה אינה מסכּימה בּאיזה דבר לסידוּרים שבּינה וּבין משק הפּוֹעלוֹת שם, והריהי מוּצאת מ”חברת העובדים" (א. י. המתעֵב כּל כּך מעשׂי-אלָמוּת, אינוֹ מרגיש, כּנראה, שוּם התמרמרוּת נגד מעשׂי-אלָמוּת, בּשעה שהם מוּפנים כּלפּי מוֹסדוֹת ההסתדרוּת. בּמקרה זה רַכּו אמָריו משמן, ואף על פּי שהוּא יוֹדע יפה שגם בּמקרה נחלת-יהוּדה, מקרה של נעיצת-חרב בּקיוּמה של ההסתדרוּת, לא הוּצא שוּם אדם מתוֹך ההסתדרוּת בּאוֹפן אַדמיניסטרטיבי – אין זה מוֹנע אוֹתוֹ מהשתמש בּדוּגמה המוּצלחת). “וּבכלל הרי המוֹסדוֹת של “חברת העוֹבדים” הוֹלכים ורבּים וילכוּ ויִרבּו” – קוֹבל מרה א. יפה – “וכל מוֹסד הוּא חוֹבה, וכל המוֹרד בּוֹ יוּצא בּאוֹפן אוֹטוֹמַטי מ”חברת העוֹבדים".

והשאלה היא, האם בּאמת השאירוּ התקנוֹת של “חברת העוֹבדים” ו“ניר” את החבר מחוּץ לכל הגנה, האם בּאמת אפשר כּי יוּשלך אדם מן המשק אשר בּוֹ הוּא עובד – אחת היא אם משק זה הוּא קנינוֹ הפּרטי כּפי דאגתוֹ וּשאיפתוֹ של א. י. אוֹ שמשק זה הוּא כּוּלוֹ קנין “ניר” – כּנצר נתעב על כּל חטא שחָטא כלפי “חברת העוֹבדים”?

ונזכּר אני כּי בּאוֹתה הועידה החקלאית אשר הטילה על עוֹבד האדמה המבוּלק והמנוּצל את העוֹל האיוֹם של “ניר” לא נשכּח הצוֹרך להבטיח יוֹתר את זכוּתוֹ של העוֹבד בּמשק בּכל התמוּרוֹת והחליפוֹת האפשריוֹת וגם נתקבּלה החלטה מפוֹרשת, כי “בּתקנוֹת יוּכנסוּ סעיפים המַגדירים וּמבטיחים את זכוּיוֹת החברים בּמשקי החברה”³, וּבאוֹתה הועידה גם המצאנוּ את המוּשׂג המיוּחד של “חבר נלוה”⁴, אשר זכוּיוֹתיו המשקיוֹת שמוּרוֹת לו גם בּמקרה שהוּא מעמיד את עצמוֹ מחוּץ לחברה. האוּמנם נשכּחה החלטה זוֹ מלב, אוֹ רק נתעלמה מעיניו החוֹדרוֹת של החבר אליעזר?

אני מפשפּש בּתקנוֹת “ניר” ומוֹצא שם סימן ד' ושם נאמר: “חבר שיצא מן החברה יכוֹל להישאר חבר נִלוה בּחברה”. “חבר שהוּצא מן החברה יכוֹל להישאר חבר נלוה”, וההגדרה של חברים נִלוים היא: “משתתפים בּיצירת הוֹן החברה ונענים על יסוֹד שיתוּפי משירוּתי החברה”. הפְּסול שיש בּמצבם של החברים הנלוים הוא רק בּזה (סימן י"ט) שבּועידה הכּללית של “ניר” יש להם זכוּת דעה מיעצת, ושאינם אַחראים על החוֹבוֹת של “ניר”. ל“העברה מנחלתם” אין שוּם זכר. אוּלם לחבר א. יפה לא איכפּת, כּנראה, מה שנאמר מפוֹרש בּתקנוֹת והרי הוּא מרשה לעצמוֹ לכתוֹב בכל תוֹם הלב הדרוּש לכך: “וכמוּבן גם להוֹציאוֹ ממשקיה”.

הנחה ג': העיר תקבּע את חיי הכּפר.

לא רק בּרכוּשוֹ של העוֹבד החקלאי מתנקשת “חברת העוֹבדים”, כּי אם גם בּנפשוֹ. “בּלהטי תקנוֹת של מוֹסדוֹת יֵעָקר ויֵהָפך משרשוֹ” ו“אנשי העיר הם יקבּעוּ את חיי הכּפר” והראָיה – מניוֹת-היסוֹד. הן נמצאוֹת בּידי “חברת העוֹבדים” ולהם הזכוּת של מחצית הקוֹלוֹת בּועידה החקלאית. ענין מניוֹת-היסוֹד, הבּאות להבטיח לדוֹרוֹת את שמירת העיקרים היסוֹדיים שעליהם הוּשתתה התנוּעה כּוּלה, אינוֹ חָדש עמנוּ. הרצל הנהיג זאת בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית (“טרוֹסט לניצוּל צמר-גפן” יקרא לזה א. יפה בּאַפּוֹ) ועל פּי הפּרוֹטוֹטיפּוס הזה נוֹצרוּ אצלנוּ: בּנק הפּוֹעלים, “סוֹלל בּוֹנה”, ועל פּי רצוֹן החברים והחלטתם בּועידת “המשבּיר” הוּנהג הדבר גם בּ“משבּיר”. בּכל המוֹסדוֹת הללוּ שייכוֹת עכשיו מניוֹת-היסוֹד להסתדרוּת הכּללית והן מסַמלוֹת את אחדוּת התנוּעה ואת עמידתם של כּל מפעלינוּ בּרשוּתוֹ של כּלל הפּוֹעלים המאוּחד. ועדיין לא קרה מקרה שיהא צוֹרך להשתמש בזכוּתן של מניוֹת-היסוֹד, כּדי להטיל שׂררה על המוֹסדוֹת ועל חבריהם. אוּלם החבר א. יפה הרוֹצה להפחיד את הקהל – “צאן קדשים” בּלשוֹנוֹ, – בּדיקטטוּרה זוֹ של בּעלי מניוֹת-היסוֹד, אינוֹ מסתפּק רק בּזכוּיוֹתיהן המגיעוֹת להן וּבתפקידן האמיתי והרי הוּא מוֹסיף להן גם זכוּיוֹת מדוּמוֹת, הוא עוֹמד וּמכריז כּי ההכרעה בּועידה הכּללית של “ניר” וּבודאי גם בּבּחירוֹת היא בּידי מנהלת “חברת העוֹבדים”. מאי איכפת לוֹ לחבר א. יפה שיש תקנה מפוֹרשת האוֹמרת:

"בּאי-כּוֹח מניוֹת-היסוֹד אינם משתתפים בּבּחירוֹת למנהלה, למוֹעצה ולועדוֹת ". כּזאת היא “וַדאוּתוֹ” של א. יפה כּי המרכּז החקלאי בּעתיד לא יהא נבחר על ידי ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאי, כּי אם ימוּנה – מחציתו ואולי כולו – מטעם מנהלת “חברת העוֹבדים”.

והלאה. כּדי להבטיח כּי בּכל הענינים והשאלוֹת מוּבטח מראש הרוֹב הגמוּר בּועידה החקלאית למנהלת “חברת העוֹבדים” מוּגשת לנוּ גם סברה כּזאת:

בּתקנוֹת נאמר כּי לשלוֹשת חברי המנהלה יש זכוּת הצבּעה בּועידה גם אם לא נבחרוּ לצירים, ולא נתפּרש בּתקנה איזוֹ מנהלה, אם זוֹ של “ניר” או זוֹ של “חברת העוֹבדים”, וּבכן הרי אפשר כּבר להסיק מסקנה, כּי אלה הג' הנם בּאי-כּוֹח “חברת העוֹבדים” אשר התחכּמה להבטיח לה לא רק את מחצית הדעוֹת כּי אם עוֹד שלוֹש, כּלוֹמר, רוֹב מוּחלט וּמוּבטח מראש. א. יפה עצמוֹ מציין אמנם, כּי לא ברוּר הדבר לאיזוֹ מנהלה מכוּון הסעיף, אף על פּי כן אינוֹ נמנע מלמהר וּלהוֹציא את מסקנתוֹ. הרי כּדאי להסיק מסקנה כּזאת, הרי יש בּזה כּדי להפחיד. אוּלם כּל מעיין בּלתי-משוּחד יבין, כי אם בּתקנוֹתיה של איזוֹ חברה שהיא מדוּבּר על מנהלה – הכוָנה למנהלה של אוֹתה חברה, וּבכן – שלוֹש הדעוֹת המסוּכּנוֹת אשר “חברת העוֹבדים” יִחסה לעצמה בּרוֹב ערמתה וּ“להטיה” – פּרחוּ להן והרוֹצה להוֹסיף דעת, גם ישׂים אל לבּוֹ כּי כּל עיקרה של תקנה זוֹ אינוֹ אלא בּיטוּי משפּטי למצב הקיים כּל השנים בּהסתדרוּת החקלאית, שחברי המרכּז החקלאי יש להם זכוּת הצבּעה בּועידה, אלא שתקנה זוֹ צימצמה את הזכוּת והעמידה אוֹתה על שלוֹשה.

ועוֹד. כּדי שיהא אפשר להכריז כּי "בּועידה כּללית של “ניר” ההכרעה היא כּוּלה בּידי מנהלת “חברת העוֹבדים”, צריך היה גם להתעלם מתקנה מפוֹרשת האוֹמרת, כּי “שוּם סעיף מחוּקת החברה לא ישוּנה ולא יבוּטל ולא יחוּדש אלא בּהסכּם של שני שלישים של קוֹלוֹת הועידה”.

תחת זאת יש צוֹרך להבהיל את הקהל, כּי גם מחוּץ לועידה החקלאית “יכוֹלה המנהלה של “חברת העוֹבדים” (העיר! העיר, העיר!) להחליט ולקבּוֹע את כּל אשר יִדְבֶנָה לבּה, לתקן נשמת וגוּף הכּפר בּמלכוּת שדי”, והראָיה – “חברת העוֹבדים” רשאית “בּמקרה שהיא רוֹאה צורך גם להשתתף בּקביעת מחירי העבוֹדה והתוֹצרת בּמשקים וּבעבוֹדוֹת החברה ואז ההחלטה מתקבּלת בּישיבה משוּתפת של מוֹעצת “חברת העוֹבדים” ושל מוֹעצת החברה”.

תקנה זוֹ מוּבאת כּראָיה חוֹתכת עד היכן מגיעה “דמוֹקרַטיוּתם” כּביכוֹל של המחוֹקקים הרשעים אשר לא הסתפּקו בּשלטוֹנה של “חברת העוֹבדים” בשעת ועידוֹת כּי אם מסרוּ יִפּוּי-כּוֹח למנהלת “חברת העוֹבדים” גם “בּשאלוֹת שלא דנוּ ולא החליטוּ שם כּלל אוֹ דנוּ והחליטוּ אחרת”.

וּמַהי מַשמעוּתה הנכוֹנה של תקנה זוֹ? מי שלא יעצוֹם את עיניו בּמזיד מראוֹת נכוֹחה יוָכח, כּי כּאן מדוּבּר לא על איזוֹ הכרעה שהיא. כּי אם על ישיבה משוּתפת של מוֹעצת (ולא מנהלת) “חברת העוֹבדים” ושל מוֹעצת “ניר”, המתכּנסת בּשעה שיש צוֹרך מיוּחד בּכך וּמחליטה יחד, מתוֹך הסכּם הֲדָדִי, בּענינים אלה. והמכוּון הוּא למקרים שמתגלים ניגוּדי-ענינים בּין חלקים שוֹנים בּמחנה העוֹבדים (בּין משקים שוֹנים, בּין הסתדרוּיוֹת שוֹנוֹת, בּין כּפר ועיר וכוּ') בּשאלוֹת כּלכּליוֹת חיוּניוֹת ויש צוֹרך ליַשב את הענינים, להביאם לידי התאָמה. בּעיני החבר א. יפה אפשר יֵחָשב לחטא עצם הרצוֹן להביא לידי התאמה ענינים של “כּפר ועיר”, שני המעמדוֹת היחידים אשר בּקיוּמם הוּא מוֹדה וּבמלחמתם הנצחית הוּא מאמין בּאמונה שלמה, אוּלם רק מַשׂטמה עיורת יכוֹלה לגלוֹת בּתקנה זוֹ פנים נַעוים של הכרעה, של שלטוֹן שיטת הריכּוּז, של שעבּוּד הכּפר לעיר.

אלה הן התגליוֹת אשר עשׂה החבר א. יפה בּתקנוֹת “ניר”, וזאת הבּרכה אשר אָצל לועידה החקלאית הבּאה.

טבת תרפ"ו.

---

שלוש תמיהות

מאת

ברל כצנלסון

שלוש תמיהות / ברל כצנלסון

¹

והחבר אַרלוֹזוֹרוֹב – והוּא חבר את מִנהלת “חברת העוֹבדים” – מעיד על עצמוֹ כּי בּעניני תיאוֹריה חוֹלק הוּא אמנם על אליעזר יפה (זהוּ מה שקוֹרין בּלַע"ז “ריב הסלאבים בּיניהם לבין עצמם”) ², אוּלם למעשׂה, “לעיקר המסקנוֹת” של א. יפה בּענין “ניר”, הוּא “נוֹטה להסכּים”. ועיקר המסקנוֹת של א. יפה בּענין הנידוֹן הלא ידוּע: “את “ניר” תשיב ההסתדרוּת החקלאית ליוֹצריו אנשי העיר”. החבר ארלוֹזוֹרוֹב אָמנם אינוֹ רוֹאה צוֹרך לשַחֵת אמָרים לריק כּדי להוֹכיח את פּסילוּתה של “ניר”, הוּא מסתפּק לכך באַפוֹריזמים אחדים, העוֹשׂים בּה כָּלָה, וּבמסירת מוֹדעה לזכרוֹן-עוֹלם: “כּמוֹ החבר א. יפה הנני חוֹשב שתכנית “ניר” וההצעה להגשמתה, באוֹתה הצוּרה שניתנה לה על ידי מפָרשיה וּמתקניה, היא תכנית-בּוֹסר. אחת מאוֹתן תכניוֹת-בּוֹסר המרוּבּוֹת, ההוֹלכוֹת ונוֹלדוֹת בּקרב הסתדרוּתנוּ, שרוּבּה משוּלל – בּמחשבתוֹ וּבפעוּלתוֹ – מה שהרוֹפאים קוֹראים: מרכּזי-עצירה”.

וּבכן – דרַקוֹן לגבּי אליעזר יפה, תכנית-בּוֹסר לגבּי חבר ארלוֹזוֹרוֹב. ההבדל בּין החבר אליעזר יפה וּבין החבר ארלוֹזוֹרוֹב הוּא, כּנראה, בּעצם, רק הבדל שבּין מידת-הדין וּמידת-הרחמים. הראשוֹן מקטרג על פּוֹעלי ארץ-ישׂראל כּי “מגמת פּניהם היא לביצוּר המעמד עד שיֵעָשׂה לגוֹי גדוֹל (הוֹי, אנה מפּניהם נימָלט?) ויוּכל להתנַער מכּל קשריו אל שאר מעמדי העם העברי”, והשני מלמד עליהם זכוּת, כּי אין חשש וּדאגה “שהפּוֹעלים העברים בּארץ-ישׂראל (בתשעים וחמישה אחוּזים) ירגישוּ את עצמם לא כּבנים לעם העברי”. הראשוֹן מַטריף את העיר והשני מַכשירה, וגם כּאן, בּענין “ניר”, גברה אצל החבר ארלוֹזוֹרוֹב מידת-הרחמים: מה שהוא דרקוֹן לגבּי א. יפה, הוּא אך “תכנית-בּוֹסר” לגבּי החבר ארלוֹזוֹרוֹב.

והרי אני “מַרשה לעצמי”, בּלשוֹנוֹ של החבר ארלוֹזוֹרוֹב, “מבּלי להיכּנס בּויכּוּח בּשאלוֹת המַקיפוֹת” להציע שלוֹש תמיהוֹת:

תמיהה א'. החברה ארלוֹזוֹרוֹב, הוּא, כּידוּע, חבר לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, אחד “המנהיגים שלנוּ היוֹשבים ראשוֹנה בּמנהלת “חברת העוֹבדים” בּלשוֹנוֹ של אליעזר יפה (אוֹ, אפשר, האירוֹניה כּלפּי ה“מנהיגים” והאֲשָמות השוֹנוֹת הנטפּלות עליהם – כוָנתן רק לעבר האחד?). וּבכן נוֹשׂא הוּא, כּמדוּמה, בּאחריוּת בּעד מעשׂיו והצעוֹתיו. הלא כן? הלא הועד הפּוֹעל של הסתדרוּתנוּ אינוֹ מוֹסד מוּרכּב מרוֹב אַחראי ומיעוּט בּלתי-אחראי, כי אם ועד פּוֹעל? והחבר ארלוֹזוֹרוֹב אינוֹ נמצא שם בּמצבוֹ הנוֹח של החבר א. יפה המתבּוֹנן מחביוֹן-עוּזוֹ “מתוֹך התאפּקוּת תמהוֹן אל פּעמיה של תנוּעת העבוֹדה בּארצנוּ”. החבר ארלוֹזוֹרוֹב נשׂא בּאחריוּת של הנעשׂה וּמתהווה בּמנהלת “חברת העוֹבדים” שלנוּ, זוֹ שנמסר לה עוֹד בּועידה השניה להגשים וּלהוֹציא לפּוֹעל את תכנית “ניר” וּשאר תכניוֹת הבּוֹסר. המוּתר היה לוֹ לשקוֹט במכוֹנוֹ וּלחכּוֹת עד שא. יפה יֵצא לדבּר את “ניר” משפּטים בּשער ואז יאמר הוּא: “צדקת, כּמוֹני כּמוֹך, אוּלם לא בּי האָשם, הרוֹב “משוּלל מרכּזי-עצירה”, הוּא הוּא שגזר””

תמיהה ב'. החבר ארלוֹזוֹרוֹב כּבר התמחה בּקלַסיפיקַציה של פּועלי ארץ-ישׂראל. פּעם, מיד בּבוֹאוֹ לארץ, חילק אוֹתנוּ, על יסוֹד של ניתוּח מדעי מדוּיק, ליעקוֹבינים וּלפּוּריטַנים, והחתך הסוֹציאל-פּסיכוֹלוֹגי הזה חל בּדיוּק על פּי הקו המפלגתי: הרוֹב והמיעוּט. ועכשיו חוּצֵינוּ שוּב: לרוֹב “המשוּלל – בּמחשבתוֹ וּבפעוּלתוֹ – מרכּזי-עצירה” וּלמיעוּט המחוֹנן בּמרכּזי-עצירה הנ“ל. וּמוּבן מאליו, שאין בּיאוּר אחר להתהווּת תכניתה של “ניר” מאשר הֶעְדֵר מרכּזי-עצירה אצל מפרשיה ומחוֹקקיה. וּבכן, על מַחמאה זוֹ הניתנת לרוּבּה של ההסתדרוּת אין תֵּימַה. כּי על כּן הוּא רוֹב. התמיהה היא: כּיצד זכוּ בּתוֹאר-כּבוֹד זה גם חברי המיעוּט, שישבוּ בּועדוֹת ההחלטוֹת שבּועידוֹת (החקלאית והכּללית) וּבוַעדה שעיבּדה את “תכנית-הבּוֹסר”? האוּמנם שכח החבר ארלוֹזוֹרוֹב, אגב חריפתא, שהוַעדה שעיבּדה את “תכנית-הבּוֹ­סר” הכילה לא רק את ד. בּן-גוּריוֹן ואת בּ. כּצנלסון ואת ד. רמז – שלהם ודאי מגיע תוֹאר-הכּבוֹד הנ”ל בּצדק – אלא גם י. אהרוֹנוֹביץ וּוילקנסקי, אוֹ אפשר אין התגלוּתם של “מרכּזי-העצירה” בּהסתדרוּת מתחילה אלא משעה שהחבר ארלוֹזוֹרוֹב דָרַך על סף הארץ ואין הוּא אחראי לְמַה שקָדם לוֹ, ואין הוּא עוֹשׂה פּדוּת בין חבר לחבר ו“ההערכה החבֵרית” שלוֹ חלה בּמידה שוה על כּוּלם?

תמיהה ג'. זמן קצר בּטרם נתפּרסמה הצעתוֹ של אליעזר יפה להחזיר את “ניר” ליוֹצריה והוֹדעתוֹ של החבר ארלוֹזוֹרוֹב כּי הוּא נוֹטה להסכּים לכך, נתפּרסמה עוֹד תעוּדה אחת – המַצע של מפלגת “הפּוֹעל הצעיר” לבּחירוֹת לועידה החקלאית, וגם שם יש סעיף על “ניר” וּבוֹ נאמר:

“הפּוֹעל הצעיר” מכּיר בּצוֹרך תכוּף להתחיל מיד בּפעוּלוֹת חברת “ניר”.

וּבכן: גם דרקוֹן, וגם בּוֹסר, וגם צוֹרך תכוּף. היִתכן?!

בּשלָמא אליעזר יפה, תנא הוא וּפליג, ואין, כּידוּע, מוֹרא מפלגה על ראשוֹ. אוּלם החבר ארלוֹזוֹרוֹב, המדבּר בּשם המפלגה, המוֹדיע לנוּ, כּי חברי “הפּוֹעל הצעיר” “עוֹמדים היוֹם בּתוֹך ההסתדרוּת בּתוֹר מיעוּט לוֹחם” (מבּלי לפרט על מה: אם על צוֹרך תכוּף ואם על בּוֹסר) האוּמנם גם הוּא פּטוּר מאחריוּת למַה שנאמר חגיגית בּמצע “הפּוֹעל הצעיר”?

והאחרוֹן הכבּיד.

ואשר לעצם הציוּן “בּוֹסר”, מכּיון דאָתינא להָכָא נימא בּה מילתא: אין זוֹ מלה חדשה עמנוּ. לא פּעם שמע הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי שם-גנַאי זה. ויש שהיה לוֹ לתוֹאר-כּבוֹד. חוֹששני, שכּל יצירה חדשה של הפּוֹעל בארץ היתה, לגבּי מי שהוּא, בּוֹסר. משה ליבּ ליליֶנבּלוּם, עליו השלוֹם, אחד מרבּוֹתינו היקרים והנַערצים, ראה גם בּ“כיבּוּש העבוֹדה” בּוֹסר. רבּים הדברים, זכרוֹנם עוֹדנו חדש עמנוּ, אשר עדיין לא חדלוּ להיוֹת בּוֹסר גם לגבּי מי שהוּא מאִתנו: ההסתדרוּת הכּללית, שכוּנת עוֹבדים, גרעין חקלאי בּתוֹך שכוּנת עוֹבדים, הקיבּוּצים הגדוֹלים, החבוּרוֹת הגדוֹלוֹת וכיבּוּש עבוֹדה בּמוֹשבוֹת, חרוֹשת בּכּפר, עתוֹן ההסתדרוּת. על כּל אלה ודאי עוֹד לא פּסוּ מערערים מקרבּנוּ. אוּלם ה“זקנים” שבּינינוּ עוֹדם זוֹכרים ודאי, אם רוֹצים הם לזכּוֹר, כּי גם כּמה דברים מן המקוּבּלוֹת אצלנוּ כּיוֹם בּהחלט היוּ בּשעתם “בּוֹסר”: יש עוֹד זוֹכרים כּי המעבר בשעתוֹ מ“כּיבּוּש העבוֹדה” בּמוֹשבוֹת ליצירה ישוּבית עצמית היה בעיני ותיקים – בּוֹסר, כּי בּוֹסר וקלס היה בּעיני רבּים דבר ה“קבוּצה” הראשוֹנה, כּי “בּוֹסר” היתה העבוֹדה החקלאית לפוֹעלוֹת, כּי “בּוֹסר” היוּ ועדת-התרבּוּת והספריה החקלאית בהיוָסדן, וגם שנים אחרי היוָסדן. וּלכל “בּוֹסר” היוּ עוֹד שמוֹת-לוָאי וגם נימוּקים. ויצירת “המשבּיר” היתה לא רק “בּוֹסר”, כּי אם גם נפגשה מצד רבּים וטוֹבים בּמַשׂטמה וּבפירוּשים מלאי “דאגה”, אוֹתה המַשׂטמה ואוֹתם הפּירוּשים אשר בּהם מקבּל עכשיו אליעזר יפה את פּני “ניר”: בּאתם להכבּיד את עוּלנוּ, להעמיס חוֹבוֹת חדשים על משקינוּ, להטיל עלינוּ שעבּוּד נוֹסף וּלסכּן את קיוּמנוּ.

תנוּעת העבוֹדה בּארץ ספגה את אבני-הקלע מידי מאַהביה וחבריה, והיא עוֹד נכוֹנה לספּוֹג כּהֵנָה וכהנה, אוּלם בּדרך יצירתה לא תיעָצר. הנטיה לשיקוּל-הדעת, למתינוּת ולזהירוּת ודאי בּרכה בּה לחיים הציבּוּריים, כּשרצוֹן יצירה והתקדמוּת אִתה. אוּלם כּשמרכזי-עצירה בּאים בּמקוֹם מרכּזי-יצירה, אזי הם מביאים אִתם לא בּוֹסר אלא סרק.

טבת תרפ"ו.

---

"ניר"

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּועידה החקלאית בּחיפה, י“ט בּשבט תרפ”ו)

לפני חדשים אחדים דוּבּר אִתי, שאקבּל עלי להרצוֹת בּועידה החקלאית על “ניר”. המרכּז החקלאי נתכּוון בּזה שאַרצה על דרכי הקמת המפעל. רמזוּ לי אז, כּי עלי להיוֹת לא רק נאה דוֹרש אלא גם משתתף בּהגשמה. והנה מבּחינת המעשׂה הוּקַלה עלי העבוֹדה לעת עתה: הויכּוּח דחה את הפּעוּלה. אוּלם עלי לדבּר לא רק על גמר המפעל, כּי אם גם על ראשיתוֹ.

לוּ דַנתי מבּחינה פוֹרמַלית, הייתי יכוֹל, אמנם, לוֹמר בּהחלט, כּי השאלה נפתרה. קיימוֹת החלטוֹת של ועידוֹת וּמוֹעצוֹת. התקנוֹת אוּשרוּ, ואין לנוּ אלא לקיימן. אוּלם בּרוּר הוּא, כּי שאלוֹתינוּ אינן שאלוֹת שאפשר על יסוֹד פוֹרמַלי להסתלק מויכּוּח בּהן. וּבדיעָבַד שׂמח אני לויכּוּח זה, יען כּי בּבניָננוּ עלינו לשַקֵע אבנים שלמוֹת, וּדברינוּ צריכים להיוֹת בּרוּרים וּנקיים מכּל מה שמשתַמֵעַ לשתי פּנים וּבטוּחים מסַכּנה שיתלוּ בּהם בּוּקי סרוּקי. מקוה אני, כּי הויכּוּח הגדוֹל, שהחל בּקטרוּג הגדוֹל, יעזוֹר לקַדם את מפעלנוּ.

רגיל אני לראוֹת את מפעלנוּ בּארץ לא כּמפעל של חוּג מצוּמצם ואפילוּ לא של מעמד בּלבד. גם כּשעמדנוּ עדיין בּקרן-זוית, בּצל, היתה לנוּ, לעוֹדרים בּמערכה, ההכּרה, כּי כּאן אבן-הפּינה, יסוֹד המפעל, הדרך ליצירת עם עוֹבד. וחשיבוּת זוֹ שאני מיַחס למפעלנוּ מחייבת, כּי בּירוּר זה, הבּא לסכּם עבוֹדת חמש-עשׂרה שנים ולפתוֹח פּתח לעבוֹדתנוּ הבּאה, יהיה בּרור וּמלא.

אלה תוֹלדוֹת

אתחיל בּקצת היסטוֹריה. שאלוֹתינוּ הרי הן לא שאלוֹת הגיוֹניוֹת בּלבד, אלא שרשים עמוּקים להן בעבָרנוּ וּבכל הוָיתנוּ. יכוֹלתי לספּר לכם תוֹלדוֹת התהווּת “ניר” והיה מתבּרר לכוּלכם, כּי דעה זוֹ, כּאילוּ מישהוּ מן החוּץ כּפה על הציבּוּר החקלאי “ולא רוּחוֹ” את הרעיוֹן הזה, שהוּא פּרי רוּחה של העיר ותוֹצאה מרצוֹן השתלטוּתה על הכּפר, כּי דברים אלה יש בּהם משוּם הוֹצאת לַעז על הפּוֹעל החקלאי. הפּוֹעל החקלאי הוּא חלוּץ המפעל וחלוּץ המחשבה של התנוּעה כּוּלה, וגם הרעיוֹן של “ניר” הוּא כּוּלוֹ על טהרת החקלאוּת. הוֹרתוֹ ולידתוֹ בּמוֹעצת ההסתדרוּת החקלאית; הוּא הנהוּ תוֹצאה מהחיפּוּשׂ המַתמיד של הדרך, איך תעשׂה הסתדרוּתנוּ החקלאית את עצמה מכשיר התישבוּתי.

לפני כּחמש שנים היתה לנוּ כּאן, בּחיפה, מוֹעצת ההסתדרוּת החקלאית², שדנה בּשאלוֹת משקיוֹת חשוּבוֹת, וּבאוֹתה מוֹעצה הציע החבר אֶטינגר לפנינוּ את ההנחוֹת הראשוֹנוֹת של חברת התישבוּת העוֹבדים. אז טרם הרגשנוּ את עצמנוּ מבוּגרים לכך. אחרי זה, בּועידתנוּ החקלאית לפני שלוֹש שנים בּפתח-תקוה, נקראה הרצאה בּענין זה וּבאוּ לידי בּיטוּי כּל הדעוֹת והזרמים והגוָנים ולא נזדרזנוּ גם אז לקבּל תקנוֹת, אלא קיבּלנוּ הוֹראוֹת לעיבּוּד התקנוֹת, החלטוֹת שקוּלוֹת מאד, שדנוּ בּהן ימים אחדים גם בּועידה, גם מחוּץ לה. החלטוֹת אלוּ הוּבאוּ לפני הועידה השניה של ההסתדרוּת הכּללית, שהוֹסיפה עליהן חוּמרוֹת על חוּמרוֹת וּסייגים על סייגים – פּרי מחשבה מאוּמצת, ואחר הכּל הוּחלט שוּב למסוֹר את הדבר לוַעדה מיוּחדת של חמישה חברים: אהרוֹנוֹביץ, בּן-גוּריוֹן, וילקנסקי, כּצנלסוֹן ורמז. והחמירוּ על ועדה זוֹ והחליטוּ, שהועדה אינה רשאית לעַבֵּד תקנוֹת ולמסוֹר אוֹתן לאישוּר, אלא עליה לפרסם את הצעתה שני חדשים טרם ידוּנוּ בּה בּמוֹעצת ההסתדרוּת. וההצעה נתפּרסמה בּ“פנקס” בּזמנה ונשלחה לעיוּן למשקים והוּבאה למוֹעצת ההסתדרוּת. וזוֹ עוֹד לא רצתה להיוֹת הפּוֹסקת האחרוֹנה, היא קיבּלה את ההצעה בּיסוֹדה והחזירה אוֹתה למרכּז החקלאי לשם עיוּן נוֹסף, וּבישיבה המפוּרסמת בּטבריה³ דן המרכּז מחדש בּהצעה, הוֹסיף וגרע ותיקן וּמסר לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת ורק אחרי כן הוּבאוּ הדברים לפני עוֹרך-הדין של ההסתדרוּת וגם הוּא השקיע הרבּה עבוֹדה בּהצעה. ורק אחרי כּל זה נמסרוּ התקנוֹת לאישוּר הממשלה.

בּמַתבּן אוּם-ג’וּני

אוּלם יִשגה מי שיחשוֹב כּי זוֹהי ההיסטוֹריה של “ניר”. זוֹהי אך ההיסטוֹריה הפוֹרמַלית – תוֹלדוֹת חוֹברת התקנוֹת. ההיסטוֹריה של “ניר” מַתחילה בּעינַי מאוֹתה אסיפה קטנה בּאוּם-ג’וּני, בּפסח תרע"א, שבּה הנחנוּ את היסוֹד להסתדרוּתנוּ כּיוֹם. בּינינוּ כּאן נמצאים אך אנשים ספוּרים, שהאסיפוֹת בּמַתבּן בּאוּם-ג’וּני אינן בּשבילם בּחינת מיתוֹס. אז היוּ תקנותינוּ מוּעטוֹת, האִרגוּן רוֹפף, אוּלם היסוֹד היה. הנחנו אז יסוֹד לא לאגוּדה מקצוֹעית, אלא לחברה שהיתה שלא מדעת חברת התישבוּת העוֹבדים.

וצריך אני לוֹמר, כּי לא הֵעַזנוּ לקרוֹא לעצמנוּ “הסתדרוּת”. יסדנוּ אז אך “וַעד פּוֹעלי הגליל” וּבאוֹתה שנה, בּשבוּעוֹת, נוֹסד גם “וַעד פּוֹעלי יהוּדה”. היינוּ אז בּחינת נשמה עַרטילָאית, מחוּסרי כּל אַפַּרַט וּמשוּללי כּל כּוֹח חיצוֹני וּמעשׂי. ואם רוֹצים אתם לדעת מי היה האיש שהוֹציא את הועד ממצבוֹ האינטימי והרוֹפף והפך את ניצני האִרגוּן המשפּחתי להסתדרוּת, עם תביעת משמעת, עם אַפּרט, עם חדר ועם מנהל פּנקסים – היה זה אליעזר יפה. “זקני הדוֹר” שהיוּ אז בּינינוּ הבּיטוּ בּפחד ל“עגלת ההסתדרוּת המרַצדת במוֹרד”.

הסתדרוּת זוֹ הטילה על המשק חוֹבוֹת לגבּי הפּוֹעלים אשר מחוּץ למשק. נזכּוֹר את השביתה בסֶגֶ’רָה, עת הפּוֹעלים השוֹבתים הוּעסקוּ בּעבוֹדה בּמשקי העוֹבדים⁴. נזכּוֹר את הקבּלנוּת של יִבּוּש בּיצת כּנרת⁵, קבּלנוּת זוֹ שהיה חבוּי בּה הגרעין של המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת והמגמה לעשׂוֹת את הסתדרוּתנוּ למוֹסד קבּלני ומיַשב ולהפוֹך את הגוּף הרוֹפף לבעל כּוֹח יצירה, המרַבּה את כּוֹחו ואת זיקת חבריו אליו עם גידוּל הצרכים.

יש בּינינוּ חברים טוֹבים, אשר לפרקים נראֵית להם דרך ההסתדרוּת לא כּפרי התפּתחוּת פּנימית, אלא כּקפיצוֹת. חברים אלה אינם רוֹאים את הכּוֹח המניע האחד, את קוי המסוֹרת ואת שלשלת הקבּלה העוֹברת בּהסתדרוּתנוּ מראשיתה ועד היוֹם הזה ואשר לא תיפּסק כּל עוֹד נראה את כּוֹחנו בּעבוֹדה משקית וּביצירה ישוּבית.

החוֹדר לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ בּמשך עשׂרים שנוֹת קיוּמה יראה, כּי היסוֹדוֹת העיקריים, הנַפשיים והכּלכּליים, של הסתדרוּתנוּ היוּ גלוּמים בּה מן הימים הראשוֹנים ועדיין לא התגלוּ בּמלוֹא קוֹמתם ועוֹד עתידים הם להתגלוֹת עם העליה החמישית והששית והשביעית ועם כּל העליוֹת העתידוֹת – עם גידוּלה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

היחיד והכּלל

מימינוּ הראשוֹנים נתגלה בּתנוּעתנוּ ניגוּד ההוֹלך ונפתר בּתוֹכנוּ. מַהי דרך יצירתוֹ של הפּוֹעל, אם בּיחידוּת אוֹ בּחַברוּתא? מצד היחסים וּמצד האידיאוֹלוֹגיה שהבאנוּ מחוּץ-לארץ נדחפנוּ לתפישׂה של “יחיד”. צריכים היינוּ להסיר כּבלי הכּלל, אבק של דוֹרוֹת, וליותה אוֹתנוּ הרגשה של בּוֹדדים, של “אחרוֹנים על החוֹמה”, אשר עליהם הוּטלוּ המאמצים האחרוֹנים: ליפּוֹל אוֹ לשׂים קץ לסבל הגלוּת. כּל זה הגבּיר והעמיק את הכּרת היִחוּד בּתוֹכנוּ. נסיוֹנוֹתינוּ הראשוֹנים היה בּהם הרבּה מיסוֹדוֹת הגבוּרה של היחיד. כּך תפשׂוּ הראשוֹנים גם את ענין כּיבּוּש העבוֹדה: על היחיד בּקרבּנוֹתיו וסיגוּפיו הוּטל להחזיק מעמד בּסביבה הזרה. וכך הבין את דרכּוֹ העוֹבד בּגליל, שהיה לאריס אצל יק"א⁶. אַל ניַדה אבנים בּכוֹבשים אלה של הגליל וּבכוֹבשי העבוֹדה בּיהוּדה, אשר עזבוּנוּ מפּני שלא מצאוּ קרקע תחת רגליהם. אלה תוֹצאוֹת דרך היחידים וזהוּ פּרי המאמצים ההירוֹאיים הבּנוּיִים על חוֹסר חברה וחוֹסר אמוּנה בכוֹח החברה.

בּבוֹאי לארץ מצאתי אידיאוֹלוֹגיה זוֹ של “איש לעצמוֹ” שׂוֹררת בחָזקה בּין הפּוֹעלים הראשוֹנים. שׂררה הכּרה, שֶדַי לוֹ ליחיד אם יסדר את עצמוֹ, ממילא ימלא בּזה את חוֹבתוֹ לעם. ישנם עוֹד בּישוּב אנשים מאבוֹת העליה השניה, אשר יצרוּ בּזמנם דברים חיוּביים בּישוּב ונשארוּ על עמדם בּפּינות הראשוֹנוֹת, והם רוֹאים את גמר חוֹבתם הלאוּמית בּזה ש“סידרוּ את עצמם” בּארץ-ישׂראל. אוּלם התנאים שבּהם נמצא הפּוֹעל, ההכרח למצוֹא אחיזה בּתוך הצחיח הכּלכּלי, בּסביבה זרה, חִייב את כּוֹח ההתלכּדוּת החברתית של כּלל העוֹמד על נפשוֹ, נוֹשׂא בּחוּבּוֹ את היעוּד ההיסטוֹרי שלוֹ וּמרים על כּתפיו את היחיד. כּוֹח זה עמד לפּוֹעל בּכל עת צרה ומצוּקה: בּשעת מחלה, וּבתקוּפוֹת הקשוֹת של המלחמה שבּהן היינוּ נדוֹנים לגויעה. הוּא הוֹציא אוֹתנוּ ליצירה העצמית ואילמלא הוּא, היוּ כּמה מאמצים של כּל אחד בּפינתוֹ הוֹלכים לטמיוֹן גמוּר. ולא רק קוּפּת-חוֹלים – יצירת התקוּפה הקדוּמה של “הועדים המחוֹזיים”⁷ – ויתר מפעלי ההסתדרוּת, כּי אם גם כּל יצירוֹתינוּ המשקיוֹת, גם הקבוּצה וגם המוֹשב לא היו נוֹצרים בּלעדי הכּוֹח של ההתלכּדוּת החברתית. ולא לבד שתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה בּכוֹחה הפּוֹליטי איפשרה את הקמתם, אלא גם כּל מבנה חייה הפּנימיים נוֹסד על ההתלכּדות החברתית. טוֹעים הם אלה הרוֹאים במוֹשב צוּרת התישבוּת אינדיבידוּאלית. שוּם אִכּר בּעוֹלם אינוֹ יוֹדע צוּרה של חיים חברתיים כּאלה וּמידת זיקה של היחיד אל הכּלל כּמוֹ בּמוֹשבים שלנוּ.

חוּקים וּסייגים

אנוּ מתכּוֹננים לקראת מפעלים חדשים, להרחבת העליה, להגבּרת כּוֹחנוּ בּפנים וּבחוּץ. הצלחתנוּ תלוּיה בּמידה שנצליח להקים את הכּלל, הצוֹדק בּיחסיו ליחידיו וּמלַכּד אוֹתם לשם יצירה מאוּחדת בּהתאם ליעוּדיו ההיסטוֹריים. ואם נדוּן מבּחינת צרכינוּ ההתיישבוּתיים נראה, כּי תנוּעתנוּ סוֹבלת מליקוּיים עצוּמים הדוֹרשים ריפּוּי וכי אוֹתוֹ הכּוֹח של הסביבה המשפּחתית, אשר הספּיק לתנוּעתנוּ בּראשיתה – ואוּלי לא הספּיק לה גם אז – כּוֹח זה אין בּוֹ עתה כּדי לחבוֹק את כּל העוֹבדים בּארץ ואת צרכי העליה, כּדי לחנך וּלהבטיח, כּי לא תתגלה התכּחשוּת בּתוֹכנוּ וכי כּל פּוֹעל עוֹלה יִכּנס למַסלוּל ההיסטוֹרי שלנוּ בּארץ. כּל אחד מאִתנוּ בּוֹכה ודאי בּמסתרים על ליקוּיי תנוּעתנוּ ורוֹצה בּתיקוּנם, אוּלם מסוּפּק אני אם אפשר בּועידה להביא מַרפּא לליקוּיים כּלכּליים וחברתיים. מסוּפּקני, אם ועידתנוּ שהקדישה כּל כּך הרבּה זמן לכל מכאוֹבי משקינוּ, יש בּכוֹחה להביא מַרפּא למכאוֹבים אלה. אוּלם יש בּידי הועידה להקים מכשירים שיגבּירוּ את כּוֹחנוּ בּמלחמה המַתמדת נגד הליקוּיים.

לוּ נכנסתי בּביקוֹרת המצב של תנוּעתנוּ היוּ הדברים רחבים מדי. והם הלא ידוּעים. הנה דיבּרוּ רבּים בּועידה זוֹ, בּשעת הבּיקוֹרת על הדין-וחשבּוֹן של המרכּז, על הוֹפעה אחת שציינוּ אוֹתה בּשם “שתַדלָנוּת”. אין לפרש בּיקוֹרת זוֹ דוקא לגנַאי ואין לראוֹת בּה חוֹסר הערכה לאלה שמסרוּ את ימיהם ולילוֹתיהם לעבוֹדתנוּ. פּירוּש הבּיקוֹרת הוּא, כּי בּשעה שבּכמה ענפים של עבוֹדתנוּ אנוּ הננוּ אוֹטוֹנוֹמיים, הנה בּצד זה של הפּעוּלה, שבּוֹ תלוּי הכּוֹח וּבוֹ תלוּיוֹת המידה והחשיבוּת של עבוֹדתנוּ, דוקא בּצד זה של הפּעוּלה אין לנוּ תפקיד אלא כמתַווכים בּין המוֹסדוֹת המיַשבים והמתישבים. אנוּ מוֹפיעים אך כּשלוּחים של המתישבים ולא תמיד כּשליחים חוּקיים ומוּכּרים, כּי יש מפּעם לפעם נימוּקים פוֹרמַליים שוֹנים שלא להכּיר בּהסתדרוּתנוּ ויש גם שאיזה משק אוֹ חלק ממנוּ נוֹתנים את האפשרוּת שלא להכּיר בּנוּ אפילוּ את שליחיהם של המתישבים. וּכלוּם לא בּרוּר הוּא כּי יש לתקן ליקוּי יסוֹדי זה וכי אין להעמיד לעוֹלם את היחסים בּין הכּוֹח המאַרגן את המתישבים, הרוֹאה את עצמוֹ כּמוֹסד כּוֹבש, לבין המוֹסדוֹת המיַשבים אך על ה“יחס הטוֹב” בּלבד. ואין להשאיר את כּוֹח האוֹטוֹנוֹמיה הפּנימית שלנוּ תלוּי בּסימפַּטיה אוֹ אַנטיפַּטיה זמנית של מנהלי ההתישבוּת. וּכלוּם לא ידוּע הדבר, שתלוּתנוּ בכל רוּח מנַשבת בּהנהלה הציוֹנית יש לה השפּעה חוֹזרת על הערכת כּוֹחנו העצמי בּתוֹך המשקים וכי לא פּעם גוֹרם הדבר חוּלשה גם בּתוֹכנוּ. ונמצאים כּבר משקים אשר לא די בּאוֹטוֹריטה המוּסרית של בּאי-כּוֹח ההסתדרוּת כּדי למנוֹע אוֹתם מהשתמש להנאתם בּהזדמנוּיוֹת ידוּעוֹת בּחוּלשת ההסתדרוּת, ואז זקוּק המרכּז החקלאי לפנוֹת לעזרת דעת הקהל ומוֹסדוֹת חוּץ. האין בּזה מגרעיני הריקבוֹן שהוֹרידוּ את החיים החברתיים אצל מתישבי יק"א?

בּמשך השנים האחרוֹנוֹת נעשׂוּ כּמה נסיוֹנוֹת בּציוֹנוּת להתנַקש בּעמדתנוּ האוֹטוֹנוֹמית. אין רוֹצים להכּיר, כּי אוֹטוֹנוֹמיה זוֹ הנָה תנאי ראשוֹן לבנין הארץ, כּי לא יִכּוֹן הבּנין על יסוֹד של מתישבים בּוֹדדים עם פּקידוּת, וכי הרבּה מפעלים שבּזכוּתם נתגבּרה הציוֹנוּת לא היוּ קמים בּלעדי אוֹטוֹנוֹמיה זוֹ. נעשׂוּ נסיוֹנוֹת לנהל משׂא-וּמתן עם המתישבים מעל לראשי ה“מנהיגים”, כּביכוֹל. כּרגע הוּסרה הסכּנה, אוּלם כּלוּם נסמוֹך לעוֹלם על נסים שאין בּהם קבע פּנימי ולא ניצוֹר את הסטַטוּס שיקבּע את זכוּיוֹתינוּ המוּכּרוֹת והמאוּשרוֹת בּהסתדרוּת הציוֹנית כּלפּי המתישבים והמיַשבים? כּלוּם לא נבין, כּי אין לנהל התישבוּת רחבה על יסוֹדוֹת משפּחתיים ואין ליַשב ציבּוּרים גדוֹלים על שטחים גדוֹלים כּדרך שהכנסנוּ בּשעתן קבוּצוֹת לחוּלדה וּלגן-שמוּאל?

יש כּבר כּיוֹם פּרצוֹת פּנימיוֹת גם בּמשקינוּ הצעירים, שלא יצאוּ עדיין מתקוּפת האידיאַליוּת המוּחלטת והנמצאים בּסביבה חלוּצית נוֹשׂאת אידיאלים סוֹציאליים המוּשרשים עמוֹק בּעבָרם וּבחייהם. ואין לראוֹת לתמיד את משקינוּ כּאִיים בּוֹדדים, אשר יד המציאוּת הסוֹבבת לא תגע בּהם. הרי רוֹאים אנוּ, כּי בּאחד המשקים שלנוּ על אדמת הקרן הקימת אין חבר עוֹזב את המשק אלא בּקבּלת רוַח, פּיצוּי; נניח שהפּיצוּי הוּא צוֹדק, אוּלם כּלוּם הוּא צריך להיוֹת נתוּן ליחסי חברים ולהסכּם שבּיניהם אוֹ לועד המוֹשב? הרי דבר כּזה חייב לעמוֹד תחת השגחת המעמד כּוּלוֹ. את ארץ-ישׂראל הציפוּ ויציפוּ מדי פּעם בּפעם גלי ספסרוּת, ואם אין בּכוֹחם להשאיר בּארץ אחר עָברם משקעים של בּנין, הרי חזקים הם למדי כּדי לערער את יסוֹדוֹת חיינוּ, כּדי לעוֹרר רדיפה אחרי רוָחים קלים וּבריחה מן העבוֹדה. וּנחוּצים תריסים בּפני גלים אלה. הנה אחד המוֹשבים הראשוֹנים שלנוּ⁸, אשר אינוֹ יוֹשב על אדמת הקרן הקימת, והוּא שוֹמר אמוּנים לעיקר היחיד של עבוֹדה עברית, נכנס עתה בּמשׂא-וּמתן עם הקרן הקימת למסוֹר לה את מכוֹן המים של המוֹשב. מחפּשׂ הוּא מוֹשב זה להקים לוֹ סייגים מחשש לימים יבוֹאוּ ולמתישבים החדשים שיבוֹאוּ, שמא יוּזנח עיקר זה הנשמר עדיין בּמושב. אין לוֹ למוֹשב הגבוּרה למסוֹר את הקרקע לקרן הקימת, אוּלם הוּא עוֹשׂה מאמצים פּנימיים ליצוֹר תנאים שישמרוּהוּ מבּגידה בּעיקריו. אפשר כּי יש חברים בּמשקים שיראו עלבּון לכַונוֹתיהם הטהוֹרוֹת אם יוּחשדוּ על הזנחת העיקרים היקרים שלהם, אוּלם אין כּאן שאלה של אֵמוּן אישי ועלבּוֹן אישי, אלא שאלה של הבנת המציאוּת והכּרת ערך התנאים והסביבה. אילוּ לא היינוּ תלוּיים בּתנאים וּבמציאוּת כּלכּלית וחברתית הרי היינוּ יכוֹלים ליצוֹר לנוּ את חיינוּ גם בּגוֹלה. הציוֹנוּת כּוּלה הרי היא פּרי הכּרת ההכרח לברוֹא תנאים חברתיים וחיים משפּטיים הוֹלמים. בּלעדי אלה אין הכּוֹח המוּסרי של היחיד מספּיק. וּשאלתנוּ הרי אינה שאלת הדוֹר שלנוּ, והאֵמוּן האישי אינוֹ יכוֹל על כּל פּנים להבטיח את דרך הדוֹר הבּא.

לא אַרבּה בּדוּגמאוֹת כּדי שלא להירָאוֹת כּמקטרג. אביא אך דוּגמה מן ההיסטוֹריה הכּללית של הקוֹלוֹניזציה. בּשנת 1892 נתקבּלה בּניוּ-זילַנד רפורמה אַגררית שהעמידה את ניוּ-זילַנד בּשוּרת הארצוֹת הכי-פּרוֹגרסיביוֹת. הקרקע הוּעבר לרשוּת המדינה. רפוֹרמה זוֹ נתבּעה מאת הפּוֹעלים החקלאים, אשר לא רצוּ להישאר אך פּוֹעלים שׂכירים. והנה אחרי 15 שנה בּא הפּרלמנט הניוּ-זילנדי, שישבוּ בּוֹ בּאי-כּוֹח אוֹתם המתישבים הראשוֹנים, מי שהיוּ פּוֹעלים חקלאים, בּעלי השקפוֹת רדיקליוֹת, שנתבּססוּ עתה והיו לפֶרמֶרים “חזקים” והם הם שראוּ צוֹרך לבטל את הרפוֹרמה שהוּנהגה על ידיהם. לבטל את “החכירה העוֹברת בּירוּשה” (והחכירה היתה נהוּגה שם ל-99 שנים) וּלהחזיר ליָשנוֹ את הקנין הפּרטי על הקרקע. אין לראוֹת חיי משק בּעתידוֹ וּבהתפּתחוּתוֹ מתוֹך מצב השעה בּלבד, ואם רוצים אנוּ להבטיח את עיקרינוּ, שהם היחידים המַתאימים לבנין הארץ, עלינוּ ליצוֹר תנאים חוּקיים ואִרגוּניים שימנעוּ את הצוֹרך ואת האפשרוּת להיכּנע בּפני כּל רוּח נוֹשבת.

קוֹאוֹפּרציה מַקיפה

יש עתה הצוֹרך מצד אחד להקים את המכשיר המַקיף העוֹמד לרשוּת התישבוּת העוֹבדים, אשר בּראשיתוֹ אוּלי יהיה דל, אבל בּאחריתוֹ ישׂגה גם בּכוֹחוֹתיו הפּנימיים, גם בּעזרת חלקי העם הרוֹאים בעבוֹדתנוּ את הגשמת שאיפתם. מכשיר זה יכריח את המוֹסדוֹת המיַשבים הלאוּמיים והבּלתי-לאוּמיים ואת הכּוֹחות המדיניים – את הממשלה וכוֹחוֹת חוּץ – להתחשב אִתנוּ כּעם תנוּעת פּוֹעלים מיַשבת. ויש גם צוֹרך מצד שני – מצד בּיצוּר היסוֹדוֹת הפּרינציפּיוֹניים של תנוּעתנוּ – להוֹסיף כּוֹחוֹת להסתדרוּת שהשקענוּ בּה את מיטב כּוֹחוֹתינוּ, להנחיל לה את אשר חסר לה. אוֹמרים כּי “ניר” – פּירוּשוֹ: סוֹציאַליזציה של המשק הקיים. לא מינֵיה ולא מקצתֵיה. אין אנוּ מציעים דבר שאין בּכוֹחנוּ לעשׂוֹתוֹ, ושאינוֹ נתוּן בּתוֹך מציאוּתנוּ. “ניר” אינה בּריה חדשה. זוֹהי קוֹאוֹפּרציה מַקיפה של כּל המשקים לשם התישבוּת, אַשראי ועזרה הדדית, יחד עם פּיקוּח מסוּדר של כּלל העוֹבדים על משקיו. מתוֹך שלא יצאנוּ עדיין לגמרי מן הספֵירה המשפּחתית של תנוּעתנוּ והננוּ רגילים להסתפּק בּשׂיחוֹת חברים; מתוֹך שלא הערכנוּ די את פּעוּלת התעמוּלה וההסבּרה הרחבה, מתוֹך שלא יצאה אף חוֹברת פּוֹפּוּלרית בּשאלה זוֹ, – ניתנה האפשרוּת לטעוֹת. אוּלם אין בּכל תקנוֹת “ניר” שוּם רמז לאפשרוּת הנישוּל של העוֹבד ממשקוֹ אוֹ לביטוּל האוֹטוֹנוֹמיה הפּנימית של המשק, אוֹ להעדפת צוּרת התישבוּת אחת על השניה אוֹ לביטוּל איזוֹ יחידה משקית וּלהטמָעָתָה בּמשק הכּללי, ועל אחת כמה וכמה שאין ל“ניר” כּוֹח משטרה וצבא, שהיא חשוּדה עליו עוֹד בּטרם נוֹצרה.

אדרבּא, “ניר” עלוּלה לנַקוֹת את חיינוּ מכּתם של אַלָמוּת. כּבר היוּ מקרים בּתוֹך ציבּוּרנוּ, שנתגלוּ בּקרבּנוּ ניגוּדים חזקים של אינטרסַנטים, וסכסוּכי שכנים עמדוּ להתישב בּכוֹח האַלָמוּת. לאָשרנו עלה הדבר בּידינו – לא אך בּעזרת הכּוֹח המוּסרי, אלא גם בּכוֹחה המשקי והכּלכּלי של ההסתדרוּת – לשׂים קץ לדבר אחרי סבל רב, לאחר התחלוֹת של אַלָמוּת וּלאחר שנגרמו בּזיוֹנוֹת לציבּוּרנוּ. ויש בּ“ניר” כּוֹח גדוֹל המסוּגל לשמוֹר אוֹתנוּ ממקרים כּאלה. על ידי התקנוֹת המאוּשרוֹת על ידי הממשלה הגענוּ לכך שמשפּט חברים שלנוּ מקבּל תוֹקף חוּקי.

אני חוֹשב את כּל אישוּר התקנוֹת של “חברת עוֹבדים” ו“ניר” לכיבּוּש מדיני גדוֹל. השקענוּ בּזה כּוֹחוֹת מחשבה מאוּמצים ונהנינוּ מעזרה יוּרידית חשוּבה של עוֹרכי-הדין סַקר וּזמוֹרה וקיבּלנוּ זכוּיוֹת, אשר הקוֹאוֹפּרציה בּעוֹלם נלחמת רבּוֹת בּשנים, עד שהיא זוֹכה להן. אני רוֹאה את “ניר” כצ’ארטר התישבוּתי חשוּב וכיסוֹד לביצוּר האוֹטוֹנוֹמיה ההסתדרוּתית בּישוּב על ידי משפּט החברים.

הערעוּרים למיניהם

אשר לחששוֹת שנשמעוּ, כּאילוּ חברת “ניר” בּאה להרוֹס את האוֹטוֹנוֹמיה של היחידה המשקית ולשלוֹל מן המשק את זכוּת השימוּש בּפירוֹת העבוֹדה, הרי גם עיוּן קל בּתקנוֹת “ניר” מבטל אוֹתם. הסעיף האוֹמר, כּי החברה רשאית להעביר את נכסיה לבת-החברה (והמשק אף הוּא “בּת”), מגלה כי אין “ניר” שוֹלל קיוּם נכסים מבּנוֹתיו. ויש סעיפים על הלוָאוֹת לחברים ועל חוֹזים של החברה עם חבריה, הרי שהמשק שוֹמר על יחידוּתוֹ והאוֹטוֹנוֹמיוּת שלוֹ.

יש סעיף אחד בּתקנוֹת שעוֹרר ערעוּרים והשתוֹממוּת – הסעיף על סמכוּת החברה. משתוֹממים על ההיקף הרב ועל הזכוּיוֹת הגדוֹלוֹת שהחברה נוֹטלת לעצמה. אוּלם חוּץ מן הדֶמוֹנסטרַציה המדינית שישנה בּסעיף זה יש לזכּור, כי סעיף זה קוֹבע את גבוּלוֹת פּעוּלתה של החברה בּזמן מן הזמנים וּבצוֹרך מן הצרכים. אין פּירוּש הדברים שהחברה חייבת לעסוֹק בּכל הדברים, אלא שאין הם אסוּרים עליה, כּי דברים שאינם נכנסים לסמכוּת החברה נראים כּאסוּרים, וּכשמתגלה צוֹרך להרחיב את הסמכוּת, נתקלים בקוֹשי מצד המנהג האנגלי. לכן שוֹקדוֹת החברוֹת להבטיח לעצמן סמכוּת רחבה הרבּה יוֹתר מגבוּלוֹת פּעוּלתן בּזמן התאַשרן על ידי הממשלה.

יש תפקידים הנכנסים לפי התקנוֹת לסמכוּת חברת “ניר” והם נראים בּעיני רבּים אפילוּ לא כּמזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא אלא כּ“שירים על לב רע”, אך בּאמת יש בּהם משוּם פּעוּלה קרוֹבה. הם מאַפשרים השׂגת זכוּיוֹת וזכיוֹנוֹת שוֹנים וּמשׂא-וּמתן עם הממשלה בּעניני קרקעוֹת, זכוּת לסידוּר אשראי איפּוֹתיקאי וכדוֹמה. הממשלה אף היא התקשתה בּשאלה למה הקוֹאוֹפּרציה שלנוּ מכניסה תפקידים כּה רחבים לחוּג פּעוּלתה, והאישוּר של הממשלה שהוּשׂג סוֹף סוֹף, לאחר משׂא-וּמתן ממוּשך, נוֹתן לנוּ את האפשרוּת לעשׂוֹת הרבּה פּעוּלוֹת התיישבוּתיוֹת חשוּבוֹת ישר על ידי “ניר”.

בּתוֹך הסמכוּת של “ניר” נכנסוּ גם סעיפים על קשרים עם “החלוּץ” ועל תמיכה בּעליה מרוָחיה. ואַל יהיוּ הדברים קלים בּעינינוּ, גם אם לעת עתה נוּכל לגשם אך מעט שבּמעט מתקנוֹת “ניר”. כּוּלנו הרי אנוּ צוֹפים קדימה וּמצפּים לתוֹכן אחר, יוֹתר רחב, של תנוּעתנוּ, ועתה הכינוֹנוּ מסגרת שתכיל את תוֹכן העתיד.

“ניר” והקרן הקימת

בּין הערעוּרים על סמכוּת “ניר” בּא גם ערעוּר על זה, שהיא הכניסה לתקנוֹתיה זכוּת של רכישת קרקע ורוֹאים בּזה התחרוּת “מסוּכּנת” לקרן הקימת. אני מַרגיע את החברים. חברת “ניר” מקַוה ליַשב את חבריה על אדמת הקרן הקימת, והלוַאי שתספּיק הקרן הקימת קרקע לכל חברינוּ וקיבּוּצינו שוֹאפי ההתישבוּת וחַסרי הקרקע. הכּוָנה בּסעיף זה היא לא להוֹציא איזוֹ זכוּת שהיא מידי הקרן הקימת לידי “ניר”, אלא נתינת האפשרוּת ל“ניר” להשתמש בּזכוּיוֹת, שאין הקרן הקימת יכוֹלה משוּם מה להשתמש בּהן. הקרן הקימת, למרוֹת רצוֹננוּ, הרי אינה עוֹד הגוֹאל היחיד של הקרקע בּארץ-ישׂראל. והנה, אם יש בשכנוּתוֹ של משק שלנוּ אדמת הממשלה, יוּכל המשק על פּי סעיף זה לקבּל בּחכירה את האדמה, כך קיבּלה תל-אביב אדמת מַחלוּל, אַיֶלת השחר חָכרה את האדמה בּסביבוֹתיה, החיילים המשוּחררים עוֹמדים בּמשׂא-וּמתן עד היוֹם. חוּץ מזה יש מקרים שאנוּ רוֹאים צוֹרך ישוּבי מסוּים בּחלקת קרקע, והקרן הקימת מסיבּוֹת ידוּעוֹת אינה רוֹצה לקנוֹת אוֹתה, וקרה כּבר שנאלצנוּ לדרוֹש מקרן-היסוֹד שהיא “תתחרה” בּקרן הקימת ותקנה את הקרקע, שאנוּ רוֹאים בּה צוֹרך חיוּני והקרן הקימת לא רצתה לקנוֹתה מתוֹך “פּרינציפּ”.

מי שרוֹצה לבחוֹן את מידת ה“שלטוֹן” של “ניר” ילך ויבדוֹק לא את “הסמכוּת” אלא את המבנה הפּנימי ויתבּרר לוֹ, כּי כּוֹחה של “ניר” לא בּנישוּל וּבהתערבוּת פּנימית בּעניני המשקים, אלא בּהגבּרה משקית וּבעזרה הֲדָדית. כּל סעיף וּסעיף שנכתב בּתקנוֹת אלוּ לא בּא מתוֹך רצוֹן של מישהוּ להשתלט על החקלאוּת, אלא נתקבּל בּועידה החקלאית עצמה לפני שלוֹש שנים, מתוֹך רצוֹן להגבּיר את כּוֹחה של החקלאוּת.

חשש הנישוּל וּשאלת הבּעלוּת

חשש אחד מדאיג מספּר חברים: היוֹת ואנוּ עוֹשׂים את “ניר” אידֶנטית עם ההסתדרוּת החקלאית הרי שחבר שהוּכרח לעזוֹב את ההסתדרוּת ינוּשל מעל הקרקע. גם חשש זה הוּבא בּחשבּוֹן ונתקבּלה הוֹראה מיוּחדת לשמירת הזכוּיוֹת של חברים כּאלה וגם מוּנח מיוּחד נקבּע להם: “חברים נִלְוִים”. לחבר הנִלוה נשמרוֹת כּל זכוּיוֹתיו המשקיוֹת, אוּלם: א) אין הוּא אַחראי לחוֹבוֹת החברה, ב) בּועידוֹת יש לוֹ רק זכוּת דעה מיָעצת. הרי שעל נישוּל אין לדבּר כּאן. יש רוֹאים קיפּוּח זכוּת של החבר הנלוה בּחלק זה של התקנה האוֹמר, כּי החבר אשר עבד בּמשק ויצא מן החברה יכוֹל להישאר חבר נלוה, אם אין המוֹעצה של “ניר” מתנגדת לכך. בּצוֹרך של הסכּמת המוֹעצה יש רוֹאים הגבּלה מסוּכּנת, אוּלם זוֹהי אך הוֹספת זכוּת לחבר הנלוה, שאין ההחלטה עליו נמסרת כּרגיל לרשוּתה האַדמיניסטרטיבית של מִנהלת “ניר”, כּי אם מוּבאת לפני המוֹעצה.

בּתקנוֹת של “ניר” יש למצוֹא בּסעיפים שוֹנים הוֹכחוֹת בּרוּרוֹת לזה, שחברת “ניר” מכּירה בּזכוּיוֹת של כּל צוּרוֹת התישבוּתנוּ. בּעצם הויכּוּח, שהתנהל בּועידת פּתח-תקוה, על דמי-שימוּש אוֹ דמי-הַפחָתה התבּטא הרצוֹן להבטיח את הצוּרוֹת השוֹנוֹת של התישבוּתנוּ. גם בּמוּשׂג “בּעלוּת” אל נא יתלוּ בּוּקי סריקי. בּעצם, אין כּלל בּתקנוֹת המוּשׂג בּעלוּת, אוּלם מכּיון שנדוּן בּמוּשׂג זה בּשאלת החוֹזים, יהיה נא בּרוּר לְמַה מתכּוונים בּמוּשׂג בּעלוּת. אין מתכּוונים לשלילת זכוּיוֹת המשק. הזמנים שבּעלוּת כָּללה כּל זכוּיוֹת האדם על הקנין עברוּ. עתה מחַלקים את המוּשׂג לחלקיו, לזכוּיוֹת השוֹנוֹת שהוּא נוֹתן. יש בּעלוּת על גוּף הקנין וּבעלוּת על השימוּש בּזכוּיוֹת. יש זכוּת השליטה ויש זכוּת ההַשְלָטָה וצריך להבחין בּזה. בּאדמת מירי, למשל, הבּעלוּת על גוּף הקרקע שייכת לממשלה ואף על פּי כן הזכוּיוֹת שיֶשנן לתוֹשבים על הקרקע הן גדוֹלוֹת מאד, והבּעלים יכוֹלים רק בּמקרים של השתמשוּת לרעה מצד האוֹחזים להעמיד את הדברים על זכוּתם.

ואנחנו כּוּלנו איננוּ רוֹצים להקים משטר של קנין פּרטי, להקים אִכּר “בּעל גוּף”. מטרת כּוּלנו היא להקים עם עוֹבד וליצוֹר צוּרוֹת משפּטיוֹת, שיִתנוּ את האפשרוּת ליחיד ליהָנות מפּרי עמלוֹ, ואוּלם יבטיחוּ את זיקתוֹ לכּלל ואת היכוֹלת של הכּלל להגן על עצמוֹ ועל זכוּיוֹתיו בּשעת הצוֹרך. ואת הכּלל אין לראוֹת אך בּפּוֹעל החקלאי לבדוֹ, אלא בּכל כּלל הפּוֹעלים, בּמעמד העוֹבד, העתיד להיוֹת העם העוֹבד בּארץ. אנו עדים לזיקת הפּרט לכּלל לא רק בּקבוּצה, אלא גם בּמוֹשב. והיא הוֹלכת וּמתגבּרת. וכן יֶשנה זיקת המשק של המוֹשב או הקבוּצה לכלל הפּוֹעלים החקלאי, ושל כּלל הפּוֹעלים החקלאים לכלל ציבּוּר העוֹבדים, וזיקה זוֹ היא שמוּבטחת בּמניוֹת-היסוֹד.

מדוּע חברת מניוֹת?

אין אני מבין מנַיִן הבּיטוּל הזה לעצם הענין של מניוֹת, זה הבּיטוּי של עריבוּת הדדית. המוֹשב שלנוּ הרי אינוֹ מתנכּר ליצירה הקוֹאוֹפּרטיבית שהנָה אחוֹת לתנוּעה המתכּוֹננת לשחרר את העוֹלם מן הניצוּל, וגם בקוֹאוֹפּרציה העוֹלמית לא נמצאה צוּרה משפּטית יוֹתר טוֹבה. אמנם, צוּרה זוֹ לקוּחה מן המשטר הקפּיטליסטי ויכוֹל להיוֹת שבּמשטר העתיד תימָצאנה לנוּ צוּרוֹת יוֹתר טוֹבוֹת, אוּלם הרי המבקרים עצמם לא ניערוּ עדיין את חָצנם כּליל מן המשטר הקפּיטליסטי ולא שיחררוּ את עצמם מיחסים של חליפין וקנין. עִיינתי בּזמן האחרוֹן בחוּקת הקרן הקימת וראיתי שהיא מאוּשרת על ידי הממשלה לפי חוּקת הטרֶסטים וכל תקנוֹתיה מוּתאמוֹת לחוּקה זוֹ. וּכשמבקרים את חוּקת “ניר” ורוֹאים אוֹתה כּדבר מוּפשט מן התנוּעה האוֹרגנית וחוֹששים שהיא תחניק ותשׂים במַכבּש את התנוּעה, יזכּרו נא את הקרן הקימת שגם היא “מוֹסד” וישׂימו נא אל לב, כי אין רעיוֹן וּתנוּעה יכוֹלים לחיוֹת עַרטילָאית בּלי דמוּת הגוּף. והצוּרה שמצאנוּ לטוֹבה לתנוּעתנוּ היא חברת מניוֹת. אוּלם לא רצינוּ שחברתנוּ תיהָפך לחברה שהמניה שוֹלטת בּה. רצינוּ להבטיח את זיקתה לכּלל ועמידתה לרשוּת הכּלל וּמצאנוּ לזה צוּרה שלא אנחנו חידשנוּה וּכבר השתמש בה הֶרצל בּיסוּד הקוֹלוֹניאל-בנק והקרן הקימת, זוֹהי הצוּרה של מניוֹת-יסוֹד.

מניוֹת-היסוֹד; העיר והכּפר

מהי כּוָנַת מניוֹת-היסוֹד בּחברת “ניר”? אפשר לראוֹת בּהן סכּנה עצוּמה, כּאילוּ תבוֹא “חברת העוֹבדים” לועידוֹת לדַכּא וּלהכריע את הכּף לאשר תרצה בכוֹח חמישים אחוּז של קוֹלוֹת. צוּרה זוֹ של מניוֹת-היסוֹד הרי נהוּגה בּכל מוֹסדוֹתינוּ ועדיין לא השתמשנוּ בּתוֹקף הזה ולא התנקשנוּ בּאוֹטוֹנוֹמיה של המוֹסדוֹת וּבוַדאי לא נגיע לזה גם בּ“ניר”. התפקיד של מניוֹת-היסוֹד הוּא קוֹדם כּל סמלי, – סמל לאחדוּת התנוּעה, היכוֹלה בּשעת הצוֹרך להתערב בּכיווּן חלקיה. ואם יש חרדה, ש“חברת העוֹבדים” תשתמש בּזכוּיוֹתיה שלא בּשעת צוֹרך, הרי אפשר למצוֹא צוּרה משפּטית שתבטיח למַפרע מה הם הדברים שבּהם מוּתר ל“חברת העוֹבדים” להתערב. הרי הוֹצאנוּ את ענין הבּחירוֹת, למשל, מחוּג זכוּיוֹתיהן של מניוֹת-היסוֹד; אפשר למצוֹא עוֹד צוּרוֹת של הגבּלה, אשר תַבטחנה, כּי מניוֹת-היסוֹד תשתמשנה בּזכוֹת הוֶטוֹ אוֹ בּזכוּת האיניציאַטיבה שלהן אך בּענינים הנוֹגעים לתנוּעה כּוּלה. כּל הרעיוֹן של “חברת העוֹבדים” עם ה“בּנוֹת” וה“נכדוֹת” בּנוּי על היסוֹד של הכּרת האוֹטוֹנוֹמיה של היצירה המשקית. ויש להבטיח לכל מפעל את האוֹטוֹנוֹמיה שלוֹ בּכל עניניו, אבל הוּא חדֵל להיוֹת אוֹטוֹנוֹמי בּענינים הנוֹגעים לשכניו ובעניני הכּלל.

וּכנגד טענה זוֹ האוֹמרת: למה לנוּ מרוּת מחוּץ לחקלאוּת? אני אוֹמר: אַל תחטאוּ בּנפש העוֹבד. אַל לנוּ להתנשׂא בּזה שמרבבוֹת העוֹבדים ניתנה כּיוֹם האפשרוּת של יצירה משקית-חקלאית רק לשלוֹשת אלפים. מה שניתן זוֹהי חוֹבה ולא זכוּת. ואם יש שאלת כּפר ועיר בּעוֹלם הגדוֹל, בּמקוֹם שיש צרכים שוֹנים לפּוֹעל הכּפרי והעירוֹני, בּמקוֹם שיש צוֹרך להציל את הפּוֹעל העירוֹני מתלישוּתוֹ ואת הפּוֹעל הכּפרי מבּערוּתוֹ, הרי מבינים כּבר גם שם, כי השאלה לא תיפּתר על ידי התבּדלוּת. רק הריאַקציה והשוֹביניזם מנַצלים עדיין חלוּקה זוֹ (וּמי שרוֹצה לקבּל מוּשׂג מצוּרת האִכּר שם, יקרא נא את סיפּוּר-הסיפּוּרים “אדם בּארץ” של שוֹפמן⁹). ואם יש בּעוֹלם התאמצוּת לסדר שכוּנוֹת עוֹבדים כּדי להשיב את הפּוֹעל העירוֹני לחיים אחרים, ואם קרוֹפּוֹטקין ולַנדוֹיאֶר בּיקשו דרכים להחזיר את האדם העירוֹני לכּפר ולהכניס את התרבּוּת לכּפר, הרי אצלנוּ אין ויכּוּח זה בּמציאוּת. כּוּלנוּ בּני עיר עם שאיפה יוֹקדת לקרקע. שאיפה זוֹ תחילתה עוֹד לפני הציוֹנוּת: מימי ריב"ל¹⁰. הֶמשכה בקַלישר¹¹, הֶס¹² וּפרידלַנד¹³, אשר הוֹרישוּ לנוּ את יקוֹדם, והנחילוּ לציוֹנוּת את השאיפה לעבוֹר מתלישוּת למחוּבּר. והנבוֹא אנחנוּ לחברינוּ ההוֹלכים ונטחָנים בּעיר, שאפילוּ עיר איננה, ונברא חַיִץ בּין העיר והכּפר לבל יתערבוּ איש בּרעהוּ? גם אנוּ יוֹצאי עיר וּפעוּלתנוּ בּאה מן העיר, גם הקרן הקימת מקבלת פּרוּטוֹתיה מן העיר, כּי אין לנוּ עדיין כּפר. וּלעוּמת זה רוּבּה הגדוֹל של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ רוֹאה את עצמוֹ שבוּי בּרשוּת העיר. ואנוּ לא תמיד בּאנוּ להצילוֹ משביוֹ. הַהֵבינו טוֹבי החקלאים לפרפּוּרי העוֹבד בּעיר בּשאיפתוֹ להתחבּר אל הקרקע? הנה סוֹף סוֹף זז הדבר של שכוּנת-העוֹבדים אחרי כּל אי-האֵמוּן בּתוֹכנוּ, ואנוּ מקוים שהמפעל יקוּם ותראוּ איך אלפי אנשי עיר יִמָשכוּ לאפשרוּת היחידה של החקלאוּת, כּשתינתן להם.

המשקים – פּרי מאמצי הציבּוּר

וגם זאת אין לשכּוֹח. אַל יתבּרך איש מאתנוּ בּלבבוֹ, כּי יצירתוֹ המשקית לוֹ לבד היא ואין לאחרים חלק בּה. גם היוֹתר חרוּץ בּנוּ לא כּוֹחוֹ ועוֹצם ידוֹ עשׂוּ לוֹ זאת. בּכל משק חקלאי שקוּעים מאמצים של אלפים – מאמצי ההסתדרוּת כּוּלה. ההסתדרוּת החקלאית בּלבד לא היתה גם היא מתגבּרת על המכשוֹלים, אילוּ לא עמדה מאחוֹריה תנוּעת פּוֹעלים גדוֹלה שדבקה ורוֹצה לדבּוֹק בּה. אין סכּנה גדוֹלה לחקלאוּת מן הסכּנה של חַיִץ בּינה ובין החוּץ. לא רק שהתקציב ההתיישבוּתי מתקבּל בּעזרת תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה היוֹצרת לחץ וכוֹח מניע, אלא שחי וקיים קשר לא ינתק בּין חלקים שוֹנים של תנוּעת הפּוֹעלים כּמו שאפשר לראוֹת בּקיבּוּצים וּבפּלוּגוֹת. לא מקרה הוּא, כּי כּל המוֹסדוֹת אשר יצרנוּ – קוּפּת-חוֹלים, ועדת התרבּוּת, “המשבּיר”, בּנק הפּוֹעלים – אינם מוֹסדוֹת של חלק מן המעמד. שוּם מוֹסד לא היה מתפּתח בּמידה כּזוֹ ולא היה מקבּל ערך כּזה בּשביל התנוּעה אילמלא הקיף את כּל ציבּוּרנו ואילמלא היה נבנה כּמוֹסד מרכּזי לכל חלקי תנוּעתנוּ.

אין קל מלהפריד. הרי אנוּ הננוּ כּאן קיבּוּצי גָלוּיוֹת, שכבוֹת, אינטרסים, חוּגים, אבל אם תנוּעת הפּוֹעלים בּאה להיוֹת תא לעם העוֹבד שיִוָצר, עליה לגבּוֹר על כּל הפּירוּדים התרבּותיים, ההסתדרוּתיים והמשקיים.

כּוֹחה של חוּקה

וּכשם שאין לבטל את העיר, ואין לבטל את המניוֹת, שבּעזרתן הקימוֹנוּ מפעלים וּמוֹסדוֹת, ואין לבטל את המוֹסדוֹת, שעם כּל ליקוּייהם הם מחַיים את התנוּעה, מוֹסיפים לה כּוֹח ושוֹאבים את הכּוֹח מהערצתנוּ הצוֹדקת אליהם – כּך אין להתיחס בּביטוּל גם לחוּקה, למשפּט ולחברה.

תנוּעתנוּ השוֹאפת להקמת חברה חדשה כּוֹללת את הכּרת חירוּתוֹ של היחיד, אוּלם האינדיבידוּאַליזם המוּפרז, הרוֹאה את היחיד כּעיקר וּכמטרה, אינוֹ הוֹלם את תנוּעתנוּ ואינוֹ נוֹבע מתרבּוּתנוּ וּמצרכינוּ. בּאירוֹפּה, בּתקוּפוֹת של גסיסת משטרים, יש מקוֹם לבריחה מן החברה, שם היה מקוֹם לבּיירוֹניזם וּלניטשיאניוּת. כּשאין מקוֹם לגבוּרה וּלאישיוּת יש מקוֹם לגעגוּעים ולאידיאוֹלוֹגיה של האישיוּת הפּוֹרשת מן החברה, לרוֹמַנטיקה (אשר, אגב, גבּוֹרים ואנשי-פּעוּלה לא הקימה). אוּלם הציוֹנוּת היא תנוּעה חברתית. מתוֹכה צמחוּ תנוּעה כּ“החלוּץ”, גבּוֹרים כּטרוּמפּלדוֹר, ואלה אינם תוֹצאוֹת טיפּוּח אֶסתטיקה אינדיבידוּאַליסטית, אלא פּרי אידיאַל חברתי חמוּר וּמטיל חוֹבה. בּכל קיוּמוֹ של עם ישׂראל תפסה בּגוֹלה מקוֹם רב התרבּות הפּנימית הכּלוּלה בּ“תוֹרה וּמצווֹת”. אנוּ ההוֹלכים עתה ליצוֹר הוָי חדש, לא ניצוֹר אוֹתוֹ מבּלי הלכה (ו“ניר” זהוּ פּרק מהוָי העתיד), אנוּ לא נוּכל להיזוֹן מן הפּוּלחן של האינדיבידוּאַליזם המסתפּק בּעצמוֹ ויוֹצר אך בּכוֹח עצמוֹ. אנחנוּ זקוּקים לאידיאוֹלוֹגיה חברתית, אשר תגַדל לנוּ את האישיוּת היוֹצרת.

א. ד. גוֹרדוֹן היה זוֹכר תמיד יחד עם ראשית הפּסוּק “אם אין אני לי מי לי” גם את הסֵיפָא “וּכשאני לעצמי מה אני” – קו אָפיָני להבנת האישיוּת בתוֹך התנוּעה החברתית. זיקתוֹ לכּלל היא חלק הכרחי, המאַפשר לוֹ את היצירה בּתוֹך הכּלל.

הבטחת האוֹטוֹנוֹמיה – בּחוֹזים

לא נעלם ממני, שלא הבאנוּ את המפעל של “ניר” גם מבּחינה עיוּנית ומשפּטית, לידי גמר, אבל בּיקוֹרת שלמה היתה אפשרית אילוּ בּאנוּ הנה לא רק בּתקנוֹת, אלא גם בּחוֹזים. כּי כּאן, בּחוֹזים, הוּא מרכּז הכּוֹבד, וכל הרוֹצה לשמוֹר על חוֹפש המפעל והאוֹטוֹנוֹמיה של המשק אין לוֹ לעשׂוֹת זאת בּביטוּל “ניר”, אלא בּהבטחת הדברים בּפרטי החוֹזה שבּין “ניר” למשק. וחבל שעבוֹדה זוֹ לא נעשׂתה עד עתה. החוֹזה צריך לכלוֹל את התקנוֹת הפּנימיוֹת של המשק ולהיוֹת גמיש להבטיח את שמירת העיקרים החברתיים מצד אחד ואת חוֹפש ההתפּתחוּת הכּלכּלית מצד שני.

יש בּינינוּ חוֹששים מפּני הסכּנה שהסייגים שנקים כּיוֹם עלוּלים אוּלי לעכּב את ההתפּתחוּת המשקית בּעתיד. בּמוּבן זה נמצא דוֹרנוּ בּמצב אַחראי מאד, כּי כּל מפעל שלנוּ בּארץ קוֹבע מגמה של דוֹרוֹת. אילמלא הניח דוֹרנוּ את היסוֹד לדיבּוּר העברי מי יוֹדע, מה היתה תרבּוּתנו העתידה. אילמלא הנַחנו בּיסוֹד תנוּעתנוּ את העיקרים המוּסריים שלנוּ, היתה כּל צוּרת החיים שלנוּ ושל הדוֹרוֹת הבּאים אחרת. יש אך להאמין, כּי עם התפּתחוּתה של תנוּעתנוּ, יהיה בּה די אוֹמץ ותוֹקף ודי כּוֹחוֹת פּנימיים להביא את השינוּיים והתיקוּנים הדרוּשים בּמפעלינוּ בּמגמה הדרוּשה.

השעה דוֹחקת

עתה אגש למַה שצריך היה להיוֹת עיקר הרצאתי. אני רוֹאה את הקמת “ניר” למעשׂה מבחינה אִרגוּנית, כּספּית וּפּוֹליטית כּחוֹבת השעה. רבּים מאִתנוּ זוֹכרים, כּי אֶטינגר תבע זאת מאִתנוּ לפני שנים אחדוֹת. וּכשרוּפּין תבע קרן התישבוּת, דרש אֶטינגר קרן התישבוּת העוֹבדים, אוּלם בּאוֹתם הימים היינוּ שקוּעים בּהקמת מוֹסדוֹת אחרים. העיר בּלעה הרבּה כּוֹחוֹת, וההסתדרוּת החקלאית לא גילתה את האיניציאַטיבה שבּה נתבּרכה בּשנים הקוֹדמוֹת ואנוּ החמצנוּ מספּר של שנים. עתה עוֹמדים אנוּ לגרוֹם נזק לחקלאוּת אם לא נשתמש בּזמן הקרוֹב לשם בּיסוּסה של “ניר”.

מבּחינה משפּטית אין לדחוֹת את הדבר, כי עתה הוּא הזמן לקבּוֹע את הכּרת “ניר” על ידי ההסתדרוּת הציוֹנית והַכנסתה לתוֹך החוֹזים עם המתישבים. ענין החוֹזים בָּגַר כּבר ואין לדחוֹתוֹ עוֹד. ועידה זוֹ לא תוּכל להתפּזר אלא אם כּילתה מלאכתה בענין סיכּוּם החוֹזים. ואם יֵעָשׂוּ החוֹזים בּלעדי “ניר”, יהיה קשה מאד לתקן זאת. גם בּתוכנוּ ישנם יסוֹדוֹת שבהפקרוּת ניחא להם ועם גמר הבּיסוּס יכוֹלים יסוֹדוֹת אלה להתגבּר בּמשקינוּ. גם יחסינוּ עם ההסתדרוּת הציוֹנית אינם בּטוּחים לגמרי. אמנם כּל מי שמילא את תפקיד הנהלת ההתישבוּת בּציוֹנוּת עד עתה – רוּפּין, אֶטינגר¹⁴, קפּלנסקי¹⁵ – הבין, כּי ההתישבוּת לא תוּכל להתנהל בּלי הבנה הדדית עם אִרגוּן המתישבים. אוּלם אין ולא יוּכל להיוֹת לנוּ הבּטחוֹן כּי תמיד ילכוּ הדברים במַסלוּלם הנכוֹן בּהסתדרוּת הציוֹנית, הנמצאת תחת השפּעת יחסי הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים. ועתה היא השעה שאפשר לקבּוֹע את היחסים בּין ההנהלה הציוֹנית וההסתדרוּת החקלאית, וכל מי שיגרוֹם להחמצת השעה עתיד לתת את הדין לפני תנוּעת הפּוֹעלים.

גם מבּחינה כּספּית עתה היא השעה. קל, כּמובן, להסיח את הדעת מעניני ההסתדרוּת החקלאית. יש לנוּ הרבּה מוֹסדוֹת התוֹבעים פּעוּלה כּספּית ולפני שיהיה לנוּ הנוֹשׂא המיוּחד לכך, לא נעשׂה את הדרוּש ליצירת הוֹן עצמי. ואני מקוה, כי בּרגע שיוּחלט להקדיש את הכּוֹחוֹת להוֹן עצמי לשם התישבוּת העוֹבדים, ימָצאוּ העוֹבדים הנאמנים, אשר יקדישוּ למפעל זה את כּוֹחוֹתיהם. השנה מקוים אנו לשנת בּרכה וגם זהוּ נימוּק להחיש את הכנת הכּלי. ואם נצליח בּעזרת 5000 החברים העוֹבדים בּחקלאוּת והחברים האחרים החיים את גוֹרל החקלאוּת להניח יסוֹד לממכּר 10,000 מניוֹת בּארץ, נוּכל לצאת לגוֹלה בּמפעל כּספּי כּבּיר וגם נוּכל להתחיל בּרכישת אַשראי כּלשהוּ.

גם לשם התפקיד המדיני רצוּי להקדים את הקמת “ניר”. בּזמן האחרוֹן נתחדשה בּציוֹנוּת המלחמה על קרקעוֹת הממשלה, אוּלם אין להן תוֹבע ממשי. הייתי שׂמח מאד אילוּ עשׂתה זאת הקרן הקימת, אבל איני יוֹדע אם יש לה הרצוֹן והכּוֹח לזה. וּמי עוֹד כּהסתדרוּת הפּוֹעלים המתישבים תוּכל לדרוֹש קרקעוֹת לחברים; וּמי עוֹד מַתאים לזה כּהסתדרוּתנוּ, שאין עליה עוֹל הנימוּסים הפּוֹליטיים וגם ימָצאוּ לה הקשרים החיצוֹניים והכּוֹח להרים גם בּפּרלמנט וּבחוּגים רבּים בּחוּץ-לארץ דעת-הקהל לטוֹבת דרישוֹתינוּ.

מוֹסד למחקר כּלכּלי

ועוֹד רוֹאה אני פּעוּלה קטנה וחשוּבה. דוּבּר כּאן בּועידתנוּ הרבּה על הצוֹרך בּשיטה. ויוֹדע גם אני להעריך סדר ושיטה, אוּלם תנוּעת הפּוֹעלים ידעה מעוֹדה להבדיל בּין שיטה של יצירה וּבין תביעוֹת של שיטה באמתלה של עצירה. לדאבוֹננוּ הגדוֹל ראינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּציוֹנוּת, כּי כּל מי שעשׂה עבוֹדה של יצירה, אם בּקניית קרקעוֹת אוֹ בּפעוּלה משקית וכלכּלית, כּל מי שגילה חוּש עמוֹק להבנת המציאוּת – רוּפּין, למשל – נאשמוּ בּחוֹסר שיטה. וּכשם שהרביזיוֹניזם הדוֹגל בּ“שיטה” מדינית פּוֹסל את כּל עבוֹדתנוּ הפּוֹליטית בּארץ בּאמתלה של חוֹסר שיטה, כּך ישנוֹ בּציוֹנוּת רביזיוֹניזם כּלכּלי, המתחיל מדֶה-לימה¹⁶ וגוֹמר בהַלפּרן¹⁷ שתכניתם מתבּטאת בּזה שהם, על יסוֹד הנחוֹת כּלכּליוֹת צוֹדקוֹת או בּלתי-צוֹדקוֹת וּמתוֹך התנכּרות גמוּרה למציאוּת הכּלכּלית, תוֹבעים שיטה בּניגוּד לפעוּלת היצירה בּארץ, שהיא לדידם “חוֹסר שיטה”. בּזה אינני מלמד זכוּת על בערוּת. בָּגַר אצלנוּ, בּלי ספק, הצוֹרך לצאת מגבוּלוֹת האֶמפּיריקה, להקיף את המציאוּת ולשלוֹט בּעתידנוּ. תנוּעתנוּ היא תנוּעה יוֹצרת ולא תוּכל להגיע לשיטה משוּכללת של עמידה. בּכוּלנוּ פּוֹעם יצר היצירה ודוקא מתוך כּך אין להשלים עם זה שנהיה לעוֹלם תלוּיים במוּמחיוּת מן החוּץ. הפּוֹעל של הסתדרוּתנוּ אינוֹ יכוֹל לראוֹת את עצמוֹ אך כּפוֹעל, אשר לוֹ עמל-הגוּף, והידיעה – לאַגרוֹנוֹם. הוּא שאף כּל ימיו לאַחד את העבוֹדה עם הידיעה, ועתה, כּשמשקנוּ הוֹלך וּמסתעף ונעשׂה קשוּר עם שוּק ועם אִרגוּן רחב, אין להניח כּי כּל אחד מאִתנוּ יצטרך כּתינוֹק בּן יוֹמוֹ ללמוֹד אך מן החוּג הצר שלוֹ ולסמוֹך בּשאלוֹת המַקיפוֹת על מוּמחים ורביזוֹרים מן החוּץ. להעמקת עבוֹדתנוּ ולמלחמה על עצמוּתנוּ דרוּש לנוּ מוֹסד מחקרי בּשביל אנשי המשק שלנוּ, שתהא האפשרוּת ללמוֹד בּוֹ את תנוּעת המשק שלנוּ ואת החוּקים והגוֹרמים של מציאוּתנוּ הכּלכּלית. חלק מכּוֹחוֹתינוּ נצטרך להקדיש לחקירת כּל שאלות הפּוֹעל וההתישבוּת בּמשקוֹ וּבמוֹשבה. ויעמדוּ נא גם המדע וידיעת הטכניקה בּהתישבוּת ושיטוֹת ישוּב לשירוּתנוּ וּלמלחַמתנוּ בּרביזיוֹניזם הכּלכּלי.

אלה הן העבוֹדוֹת שאני רוֹאה לפני “ניר”, ולא כּחזוֹן ימים רחוֹקים. החיים תמיד עוֹברים עלינוּ. כּשיצרנוּ את הקבוּצה והקיבּוּץ, כּשכּבשנוּ את הכּיבּוּש הראשוֹן, לא ידענוּ מה צפוּן בּיצירוֹתינוּ, לא ראינוּ מראש את כּל התפקידים שלהם כּיוֹם, ואין גם מי שימשש את האפשרוּיוֹת הרחוֹקוֹת הצפוּנוֹת בּחברת “ניר”.

יש לי ההכּרה שועידה זוֹ, אשר תוֹציא לפּוֹעַל את אשר הוּטל עליה מטעם הועידה הקוֹדמת, תקח את מכשירנוּ המיַשב, את הסתדרוּתנוּ, תוֹסיף לוֹ פּלדה ותיצוֹק לעוֹרקיו כּוֹח חדש, ואז יהיה ערכּוֹ רב לא רק לגבּי משקינוּ, אלא להתישבוּת כּוּלה, לעתידוֹ של מעמד הפּוֹעלים, לעתיד העם כּוּלוֹ.

---

תשובה לדברי חברים

מאת

ברל כצנלסון

¹ אוֹדה, כי לקראת fight איני מוּכן, אוּלי מפּני שאינני מוּכשר לזה, ואוּלי מפּני שנשארתי נאמן למסוֹרת המשפּחתית של תנוּעתנוּ והייתי רוֹצה, כּי נכוון את דברינוּ להסבּרת הענינים העוֹמדים לפנינוּ, הדוֹרשים בּירוּר יסוֹדי, הייתי אוֹמר – בּירוּר מדעי. וּמצטער אני שחברי להרצאה, אשר תמך בּקצת הנחוֹתי, השקיע כּל כּך הרבּה מכּשרוֹנוֹ בּדברים שריח נקמה אישית נוֹדף מהם. אני בּתוֹר מי שמוֹנה את עצמוֹ על דוֹר הזקנים בּארץ, חוֹשב כּי חוֹבה עלינוּ להקל את קליטת הכּוֹחוֹת הצעירים מן העליה החדשה וּלהעריך את הכּשרוֹנוֹת גם של חברים ממפלגוֹת אחרוֹת. ארצנוּ אינה כּה עשירה בּכוֹחוֹת עד שנוּכל לזלזל בּהם, ורוֹאה אני צוֹרך להעיד, כּי את דברי ליבינשטיין שמעתי בּענין רב מאד.

אשר למדע, הרי לטוֹבת נוֹאמינוּ וּלתוֹעלת המדע מוּטב שלא נשתמש בּקלוּת בּאיצטלה של מדע וּבכּינוּי “זוֹללי מדע”. כּהגדרתוֹ הנכוֹנה של וילקנסקי, משוּל המדע למשקפים, ואוּלם עיני האדם הן הרוֹאוֹת והמשקפים אינם אלא כּלי-עזר, ואין כּלי אחד שוה לכל איש. ואם יש בּין פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לעג למדע, הרי אין זה “גַנדרנוּת עֶגלוֹנית” ואין זה שׂנאה למדע, כּשם שהלעג שלעגוּ לרוֹפאים, מאבן-עזרא ועד מוֹליֶר², לא היה לעג לחכמת הרפוּאה, אלא לרוֹפאי-השוא וּלהתנַשׂאוּתם. אין לעשׂות מזה ויכּוּח על ערך המדע.

גם אַרלוֹזוֹרוֹב אמר, כּי האִכּר בּמשקוֹ מבין יוֹתר מפּרופסוֹר קַליפוֹרני. זה נכוֹן לא רק בּיחס למשק, אלא גם לעוֹד דברים שבּהם משקיע האדם את נפשוֹ. שמעתם בּודאי כּוּלכם את השם של אֶליזה רקליוּ³, הוֹגה-דעוֹת אנַרכיסט, וגיאוֹגרף חשוּב בּדוֹרוֹ. כּשנתעוֹררה תנוּעת “בּיל”ו" היוּ מצעירי ישׂראל שפנו לרקליוּ שיפתוֹר להם על פּי המדע, אם יש לעלוֹת לארץ-ישׂראל אוֹ לא, ורקליוּ הסבּיר, כּמוּבן, כּי לפי התנאים הכּלכּליים, המדיניים והתרבּוּתיים של ארץ-ישׂראל אין לתלוֹת בּה תקווֹת. הסבּרתוֹ זוֹ עמדה על גוֹבה המדע, אך לא התאימה למציאוּת. ועל החברים שלמדוּ בּאירוֹפּה לדעת, כי אין אַבּסוֹלוּטיזם בּמדע, על כּל פּנים לא בּשאלוֹת המוּסר והחברה.

וּמשהכניסוּ לויכּוּח דברי תוֹרה, עלי להעיר לחבר בּרנשטיין – אשר גילה הבנה רבּה בּעניני “ניר”, בּצוֹרך הסייגים וההוֹן העצמי, אלא שהכּפיה רעה בּעיניו, כּיון שהביאה למעשׂה העגל, – כּי מבין אני את א. יפה, המתעב את כּל המַשליט רעיוֹנות בּזרוֹע והוּא מעיז גם לצאת נגד נביאי ישׂראל, אשר לא נמנעוּ מלהכניס צדק גם בּזרוֹע, אוּלם החבר בּרנשטיין הלא אינוֹ מתנגד למשה רבּנוּ⁴, ולמה מתנגד הוּא לכפיית הר כּגיגית. ויאָמר נא אגב, כּי כּל הדברים על הכּפיה אינם מיוּסדים כּלל על המציאוּת שבּתוֹך ההסתדרוּת ו“חברת העוֹבדים”.

וחבר אוּרי גם הוּא מוֹדה בּכל החוּקים, אלא שמתנגד הוּא למניוֹת, שאינן לפי המסוֹרת שלנוּ. ואמנם בּהיסטוֹריה שלנוּ אין זכר למניוֹת, אוּלם גם סרטיפיקטים לא היו בּזמן יציאת מצרים ואנוּ משתמשים בּהם כּעת כּדי לעלוֹת לארץ-ישׂראל, כּי מוּכרחים אנוּ להסתגל למציאוּת.

מזקני חברינוּ דיבּר כּאן צבי יהוּדה בּהתמרמרוּת בּלתי-מוּבנת. נתגלה בּוֹ איזה רצוֹן ללבּוֹש איצטלה של נרדף. אוּלם גם אליעזר יפה, אשר ודאי לא יוּכל להתאוֹנן על סתימת פּיו בּהסתדרוּת, מצא לנחוּץ לכתוֹב על “שִתִין פּוּלסין דְנוּרָא” וכדוֹמה. הייתי מבין התמרמרוּת זוֹ בּפי בּן- אפרים, אשר פּקדו עליו פּה את עווֹן חבריו בּחוּץ-לארץ כּשדיבּר דברים טוֹבים מאד, שאין להם זכר באידיאוֹלוֹגיה של חבריו, אוּלם מנַיִן לצבי יהוּדה הרשוּת לדבּר על “הֶרררס” בכמה רישים, כּאילוּ מי שהוּא מתנקש בּזכוּיוֹתיו? ולמה תביעה זוֹ של זכוּיוֹת היסטוֹריוֹת? לי אין חוּלשה לשכּוֹח חסד נעוּרים, אוּלם איני חוֹשב, כּי לבעלי-עבר בּתנוּעתנוּ יש זכוּת לזלזל בהוֹוה, לראוֹת את גילוּם מחשבת התנוּעה כּיוֹם אך כּ“חוֹברת אפוֹרה”, לקרוֹא לתקווֹתינוּ הכּספּיוֹת “קוֹמבּינַציוֹת של בּוּרסה”, לרמוֹז שוּב לכוֹח המשטרה גם לאחר ההסבּרוֹת, שדוקא “ניר”, שבּכוֹחה יתאַשר משפּט החברים, תגבּיר את האוֹטוֹנוֹמיה הפּנימית וּתשחרר אוֹתנוּ מן הזיקה לערכּאוֹת. ואם אסוּר כּל כּך האישוּר הממשלתי לגבּי מוֹסדוֹתינוּ, למה אין חברים אלה מתנגדים להשתדלוּתוֹ של הועד הלאוּמי להתאַשר אצל הממשלה?

דבר אחד מוּבן לי בּדברי צבי יהוּדה, כּי הוֹן עצמי שלנוּ מסוּכּן בתוֹר פּרֶצֶדֶנט ל“אגוּדת ישׂראל” ול“מזרחי”. אוּלם אם הוֹן עצמי מעמדי הנוֹ מסוּכּן, מי זה התיר את בּנק-הפּוֹעלים, “המַשבּיר” ו“סוֹלל-בּוֹנה”? ולמה דיבּרוּ חברים אלה בּשעתם על יצירת קרן עבוֹדה בּ“הפּוֹעל הצעיר”? האם מה שהיה מוּתר אז בּ“הפּוֹעל הצעיר” אסוּר עתה בּהסתדרוּת? לדעתי, ההסתדרוּת כּוּלה, בּעבוֹדתה הישוּבית, בּנוּיה על הרעיוֹן של הוֹן לאוּמי. וּבאוֹתה “ועידת הגדוּדים” המפוּרסמת נתקבּלה החלטה מפוֹרשת על ההוֹן הלאוּמי; ועל הצוֹרך בּקרן מעין “קרן היסוֹד” דיבּרתי אני בּימי המלחמה בּועידה החקלאית בּרחוֹבוֹת⁵ וכתבתי בּקוֹבץ “בּעבוֹדה”.

למעשׂה נפתרה שאלת ההוֹן העצמי בּתנוּעתנוּ זה כּבר, כּי לא יכוֹלנוּ להישען אך על הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. כּל מעשׂינוּ אינם אמנם צרכים מעמדיים בּלבד, אלא צרכי הארץ והעם, אוּלם יש גם מציאוּת והיא אוֹמרת, כּי הקרנוֹת נמצאוֹת אך בּאוֹפן רשמי בּידי העם כּוּלוֹ ולא תמיד הן לאוּמיוֹת על פּי תכנן. אפילוּ הקרן הקימת עשׂתה בּמשך 20 שנוֹת קיוּמה הרבּה מעשׂים מעמדיים שלא כּרוּחנוּ ושלא לפי צרכי העם. אם בּזמן הרעב לקרקע בּנתה הקרן הקימת את שכוּנת נוֹרדִיָה וּמסרה אוֹתה למאתים אנשים פּרטיים, מבּלי להקים כּל סייגים נגד ספסרוּת וניצוּל הדיירים, הרי עשׂתה בּזה הקרן הקימת מעשׂה אַנטי-לאוּמי. לא פּעם אנוּ נלחמים עם הקרנוֹת הלאוּמיוֹת על תכנן הלאוּמי. מוֹסדוֹתינוּ אנוּ, להיפך, צוּרתם היא מעמדית ויש שהם נראים בּעיני זר כּמתחרים עם המוֹסדוֹת הלאוּמיים, אוּלם תכנם הוּא התוֹכן הלאוּמי והם משמשים מילוּיים חשוּבים למוֹסדוֹת הכּלליים מבּלי להתחרוֹת בּהם כּלל.

בּזמן שהיתה בּארץ משלחת “פּוֹעלי-ציוֹן”⁶, היתה דעת המיעוּט של המשלחת⁷, כּי את עבוֹדת ההתישבוּת נעשׂה על יסוֹד הוֹן של פּוֹעלים בּלבד, אוּלם אנוּ הבינוֹנוּ כי זהוּ חלוֹם שוא. אין תקוה שקרנוֹתינוּ תתחָרינה בּהיקפן עם הקרנוֹת הכּלליוֹת. קרן היסוֹד תהיה תמיד המוֹסד המיַשב והוֹננוּ יהיה אך היסוֹד התוֹסס המעוֹרר אוֹתה לפעוּלוֹת. דוּגמה לכך תשמש הקפּא"י, אשר בּכוֹח האיניציאַטיבה שלה ושל המרכּז החקלאי וּבאמצעיה הדלים עשׂתה בּזמן המלחמה מעשׂה ישוּבי וּפּוֹליטי, אשר אין ערוֹך לוֹ. הקימוֹנוּ בּגליל ארבּעה ישוּבים⁸, אמנם נַענים וסוֹבלים, אך הצלנו בּזה לישוּב העברי מחוֹז שלם והזזנוּ בּכוֹחנוּ הדל מכוֹנה כּבדה של מוֹסד, העוֹמד מחוּץ לעבוֹדת ההתישבוּת הלאוּמית⁹.

מפּחד ההתחרוּת אפשר היה לוֹמר לנוּ גם בּבוֹאנוּ ליסד את בּנק הפּוֹעלים: הנה קיימים הקוֹלוֹניאַל-בּנק והאפּ“ק ואתם בּאים להקים עוֹד בּנק קטן וּמתחרה, כּי האפּ”ק בּתוֹר בּנק לאוּמי הרי צריך בּאמת לעסוֹק בּהתישבוּת פּוֹעלים ­– אוּלם אילוּ הוֹציא בּנק הפּוֹעלים חוֹברת על מה שעשׂה, אילוּ היה מבליט את התוֹכן החברתי והישוּבי של פּעוּלוֹתיו, כּמה כּספים הוּא הזיז לפעוּלה גם מכּספי האפּ"ק, כּי אז היה בּרוּר וגלוּי לכוּלם התפקיד ההתישבוּתי הגדוֹל שמילא בּנק-הפּוֹעלים בּאמצעיו הדלים. אין אני חוֹשש להשלָיה וּלהגזמה. לא היה עוֹד מפעל עצמי שנקים, אשר לא יהיה מנוֹף לפעוּלה ישוּבית חשוּבה בּארץ.

חבר לוּפט מדגיש את דלוּת כּוֹחנו, וּמחַשב, כּי אם נשקיע את כּל הכּספים, שאנוּ מקוים לאסוֹף לקרן התישבוּת עצמית בּשנים הראשוֹנוֹת, נצליח להקים רק שני מוֹשבים. אוּלם כּיצד זה חוֹשב חבר לוּפט ש“ניר” תוציא בּדרך בּלתי מחוּכּמת כּזוֹ את כּספיה? “ניר” תראה את תפקידה לא בּבנין משקים מכּספיה, כּי אם בּזה שתרכּז ותניע כּספים להתישבוּת, תשמש התחלה ותשתתף בּמפעלים שוֹנים ורבּים, והתישבוּת מוּבדלת בּאמצעיה בּלבד לא תקים.

אם, אמנם, אין לנוּ אפשרוּת לקבּל את תנאי בּרנדייס שהפּוֹעל ישתתף בּאמצעיו הפּרטיים בּהתישבוּת, יש לשאוֹף לכך, שתנוּעת הפּוֹעלים תכניס נדוּניה מִשלה בּהתישבוּת. היחיד הנוֹ אצלנוּ מחוּסר אמצעים, אוּלם הציבּוּר יכוֹל וצריך להיוֹת עשיר.

וכאן מלים אחדוֹת לבן-אפרים. הדברים שאמר מתוֹך לבבוֹ ועבוֹדתוֹ היוּ חשוּבים, אוּלם משפּתח בּפרַזיאוֹלוֹגיה המזלזלת בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת, אמר דברים שאין להם שחר. הוּא שאל, למה זה אנוּ משתתפים בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת בּשעה שלא תהיה לנוּ לעוֹלם הכרעה בּקרן היסוֹד וּבקרן הקימת; הלא אלה הם מוֹסדוֹת בּוּרגניים. ושוֹאל אני את בּן-אפרים, האם כּכה מתיחס סוֹציאַליסט לרכוּש המדינה? האם מַפקיר הוּא רכוּש זה לרשוּת המעמד הבּוּרגני? ואם הבאנוּ לידי כּך, שמעמדוֹת אחרים ישתתפוּ אִתנוּ בּבנין הארץ ונוֹסד מוֹסד לגאוּלת הקרקע לצמיתוּת להתישבוּת העוֹבדים, האין כּל סוֹציאַליסט צריך לראוֹת בּזה נצחוֹן הסוֹציאליזם, נצחוֹן האוּמה על מעמד, נצחוֹן מעמד הפּוֹעלים על מעמדוֹת אחרים?

ואיזוֹ רשוּת יש לזלזל בּנצחוֹן סוֹציאליסטי זה, אם בּצורה מהוּגנת כּבן-אפרים פּה אוֹ בצוּרה בּלתי מהוּגנת כּחבריו בחוּץ-לארץ? לפּוֹעלים יש כּבר כּיוֹם הכרעה בּקרן הקימת וקרן היסוֹד, לא מפּני שגם בּאי-כּוֹחם יוֹשבים בּמוֹסדות אלה – אלא בּכוֹח עבוֹדתם ויצירתם.

חלק מדברי ארלוֹזוֹרוֹב אני נכוֹן לקבּל כּמילוּיים לדברַי: דבריו על הצוֹרך בּפיקוּח חברתי, על שיווּי הזכוּת של כּל צוּרוֹת ההתישבוּת בּתוֹכנוּ, על האוֹטוֹנוֹמיה המשקית וכדוֹמה. ואם אין בּעצם קביעת המוּשׂגים דמי-שימוּש וּדמי-הפחתה כּדי לבטא את חוֹפש זכוּת הקיוּם לצוּרוֹת התישבוּת שוֹנוֹת, נכוֹן אני לקבּל סעיפים מפוֹרשים בּענין זה. אוּלם יש בּדברי ארלוֹזוֹרוֹב חששוֹת וּפחדים שאין אני גוֹרסם: איזה צוֹרך יש לארלוֹזוֹרוֹב למַעט את ערכּה הכּספּי של “ניר” וּמה ראה על כּך להעביר אלינוּ את הויכּוּח הישן נוֹשן בּהסתדרוּת הציוֹנית בּדבר שיטה כּספּית מרוּכּזת או מפוֹרדת לקרנוֹת? האם רק שני מכשירים כּספּיים ישנם להסתדרוּת הציוֹנית? והלא ישנם גם הקוֹלוֹניאל-בּנק, האפּ"ק, הבּנק-האיפּוֹתיקאי, החברה להכשרת-הישוּב ועוֹד. שאלה גדוֹלה היא, אם כּדאי לבטל את כּל אלה ולעשׂוֹת “מכּל הגוֹיים הקטנים גוֹי אחד גדוֹל”.

אוּלם אם נגיע פּעם לשיטת ריכּוּז כּספּי, תסגל את עצמה גם “ניר” לזה. היתה כּבר פּעם הצעה לרכּז את כּל מַגבּיוֹתינוּ בּמגבּית אחת לבּנק הפּוֹעלים וישבוּ אִתנוּ בּישיבה ד“ר רוּפּין ועוֹד, ולא הסכּימוּ לזה. עוֹשׂים אנוּ עוֹד נסיוֹן לרכּז כּמה פּעוּלוֹת בּקפּא”י, אוּלם אין אני מבין למה יצא הקצף על “ניר”? עד עתה הלכנוּ בּדרך הדֶצֶנטרַליזַציה ודוקא מתנגדי “ניר” הלא הם מתנגדי הצֶנטרליזם. ואני רוֹאה דוקא מבּחינת צרכי התעמוּלה הרבּה מעלוֹת לשיטה המפוֹרדת המביאה אִתה בּכל פּעם מפעל חדש למשוֹך את תשׂוּמת-לב הציבּוּר. הנה חברוֹת שוֹנוֹת לא משלנוּ, כּ“קהילית-ציוֹן” וּ“משק”¹⁰, אשר לא הכריזוּ על ריכּוּז הפּעוּלה הציוֹנית בּידיהן, מצאו להן דוקא שוּק בּחוּגים היהוּדים השוֹנים, ודוקא חברת בֶּנדֶרלי¹¹, בעלת הפּרטנסיוֹת המוֹנוֹפּוֹליוֹת, לא עשׂתה גדוֹלוֹת.

ותָמֵהַ אני על ארלוֹזוֹרוֹב שראה צוֹרך להשקיע כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת להוֹכיח כּי אין לנוּ תקוה להלוָאה. כּדאי להשקיע כּוֹחוֹת להגשמת התקוה, לכפירה אין כּדאי הדבר; כּי אין בּתקווֹת אלוּ כּל רע. הן אך דוֹחפוֹת לעבוֹדה. וּמי זה יתַכֵּן עד היכן מגיעה האילוּזיה ואיפה מתחילה התקוה המבוּססת? אילוּ בּאוּ אלינוּ לפני שנים אחדוֹת ואמרוּ לנוּ, כּי תהיה לנוּ מגבּית של רבע מיליוֹן דוֹלר, כּלוּם היה מי מאמין? הרי זה היה אז סכוּם עצוּם גם לגבּי הקרנוֹת הכּלליוֹת.

בּשאלת הפּיקוּח החברתי הוֹכיחוּ גם ארלוֹזוֹרוֹב וגם וילקנסקי, הראשוֹן, כּי אין צוֹרך בּקוֹנטרוֹלה, והשני – כּי היא ישנה בּמציאוּת. התנאים הקשים בּחקלאוּת שלנוּ עוֹשׂים את הקוֹנטרוֹלה למיוּתרת, לדברי ארלוֹזוֹרוֹב, אוֹ היא היא הקוֹנטרוֹלה, לדברי וילקנסקי. אין אני רוֹצה להביא ראָיוֹת מסתירוֹת הגיוֹניוֹת שוֹנוֹת אשר בּדבריהם, אוּלם המציאוּת פּסלה כּבר הוֹכחה זוֹ. החקלאוּת בּארץ בּהיוֹתה נתוּנה בּתנאים קשים כּבר התכּחשה לעבוֹדה העצמית והעברית, וּמציאוּתנוּ הכּלכּלית מראה, כּי גם בּמשקינוּ ישנם ניצנים של עבוֹדה שׂכירה, ונחלת-יהוּדה תוֹכיח. ואַל נחכּה לסכּנוֹת עד שתבוֹאנה, כּי אז – וּבזה מסכּים אני לארלוֹזוֹרוֹב – כּבר לא יעזרוּ הסייגים. בּזמן הנחת היסוֹד חשוּב לסדר את הפּיקוּח, פּיקוּח של יצירה, אשר ידריך ויעזוֹר. ואין לראוֹת את הפּיקוּח כּמַקל-חוֹבלים וּלתארוֹ כּמפלצת. בּדרך כּזוֹ הרי אפשר להציג גם את המרכּז החקלאי כּמפלצת, כּי מי כּמוֹהוּ מתערב בּעניני המשקים, וּבכל זאת אין קוֹבל על התערבוּת זוֹ, כּי היא פּרי המציאוּת ואחד מתנאי התלכּדוּתנוּ החברתית. העזרה ההדדית והפּיקוּח החברתי קשוּרים אצלנוּ כּך, שקשה להציב גבוּלוֹת בּיניהם. הנה הבּנק, למשל, אין לוֹ כּל זכוּיוֹת של פּיקוּח לפי תקנוֹתיו, ואף על פּי כן הנוֹ גוֹרם חשוּב מאד בּרֶגוּלַציה של חיינוּ המשקיים והפּנימיים.

אני דיבּרתי על קוֹאוֹפּרציה ולא על סוֹציאַליזציה, כּי בּמלה סוֹציאַליזציה מַכניס כל אחד מהרהוּרי לבּוֹ. כּוָנתי לא לקוֹאוֹפּרציה פּסיבית, אלא לקוֹאוֹפּרציה אשר תנהל את התישבוּתנוּ העצמית. וכאן תוֹקף ארלוֹזוֹרוֹב קשה את בּנינה של חברת “ניר”. סעיף כ"א גוֹרם לו בּיחוּד מתיחוּת עצבים. סעיף זה נוֹתן רשוּת לחברה “לקבּוֹע את עיקרי השיטה של מכירה וּקניה”. אוּלם את הדבר הרע הזה הרי אנוּ עוֹשׂים כּל השנים. קביעת מחירים על ידי החברה זהוּ דבר אַבּסוּרדי, אוּלם קביעת השיטה של המחירים אינה מוֹציאה את ההתחשבוּת עם השוּק.

טוֹענים עוֹד נגד סעיף זה מטעם ההתנגדוּת להוֹספת אַפַּרַטים, כּאילו “ניר” בּאה להתחרוֹת בּ“משבּיר”. אבל גם העזרה לחברים חוֹלים נכנסת, למשל, לסַמכוּתה של “ניר”, וּברוּר, כּי העזרה של “ניר” לחברים החוֹלים תוּגש לא על ידי אַפּרט מיוּחד, כּי אם על ידי קוּפּת-חוֹלים וכך יֵעָשׂה ממכּר התוֹצרת על ידי “המשבּיר”. דוקא ארלוֹזוֹרוֹב, בּהציעוֹ כי “ניר” לא תהיה אידֶנטית עם ההסתדרוּת, מוֹסיף מוֹסד ואַפּרט, אך אם “ניר” אינה אלא הלבוּש היוּרידי של ההסתדרוּת, אינה בּאה להקים אַפּרטים מַקבּילים, כמוֹ שאין אַפּרטים כּאלה להסתדרוּת וּל“חברת העוֹבדים”.

וּלעצם שאלת הזהוּת. מקבל אני בּשלימוּת את הגדרתוֹ של אליעזר הכּהן: “ניר” אידנטית עם ההסתדרוּת בּהרכּב האישי ונפרדת ממנה בּתפקידיה. זוֹ התשוּבה לארלוֹזוֹרוֹב בּדאגתוֹ, פּן נַפקיר את הענינים המקצוֹעיים והפּוֹליטיים של ההסתדרוּת לשם אישוּרה. אם רוֹצים אנוּ לדאוֹג לכך, ש“ניר” תהיה הבּיטוּי הנאמן של ההסתדרוּת, אין דרך טוֹבה מזוֹ, שכּל חבר יקבּל יחד עם פּנקס החבר גם מנָיה של החברה, ו“ניר” לא תהיה אז אלא ההסתדרוּת, ולא תוּכל לחטוֹא נגד עצמה. יש גם לקבּל הגבּלה נוֹספת, ש“ניר” תחליט אך בּענינים שהוּחלטוּ כּבר בּועידת ההסתדרוּת. כּל פּרינציפּ של חבֵרוּת בּ“ניר”, שיהא שוֹנה מן הפּרינציפּ שעליו בּנוּיה ההסתדרוּת החקלאית, עלוּל להביא לידי פּירוּד בּין “ניר” וההסתדרוּת על ידי כּך שיהיוּ בּהסתדרוּת אחת חברים וגוּפים שאינם בּהסתדרוּת השניה. לפיכך אין להבין את החבר אליעזר הכּהן, שהגדיר כּה יפה את ענין האידנטיוּת, ואף על פּי כן הוא מדבּר על חבֵרוּת קוֹלקטיבית. גם החברים אֶלקינד, ארלוֹזוֹרוֹב וּוילקנסקי הגינוּ על החברוּת הקוֹלקטיבית. מה כּוָנתם? אם התכּוונוּ להבטיח את האוֹטוֹנוֹמיה של התא המשקי, הרי אין זוֹ תלוּיה כּלל בּחברוּת. החברוּת מתבּטאת אך בּרכישת מניה ונוֹתנת זכוּת להצבּעה, והשאלה היא, – אם קיבּוּץ אוֹ מוֹשב ירכּוֹש כּקוֹלקטיב 100 מניוֹת, היצבּיעוּ כּל 100 מניוֹת כּאחד, ואם נחלקוּ הדעוֹת בּקוֹלקטיב, היכָּנע המיעוּט לרוֹב? אז, נדמה לי, צריך החברה אליעזר הכּהן, שהגֵן בפנַי על זכוּת היחיד, להילָחם גם כּאן על זכוּתוֹ של המיעוּט בּקוֹלקטיב. וּבקשר עם זה מוֹפיעוֹת שאלוֹת יוּרידיוֹת שוֹנוֹת: הקיבּוּץ קנה מספּר מסוּים של מניוֹת; מספּר ידוּע של חברים עזב אוֹתוֹ והנה חברים אלה נשארים “מחוּסרי פּספּוֹרט”, והקיבּוּץ נעשׂה בּעל מניוֹת יוֹתר ממספּר חבריו. אלא אם כּל מיעוּט בּקיבּוּץ יכוֹל להצבּיע כּרצוֹנוֹ וההצבּעה תהיה לפי מספּר החברים הנוֹטים לדעה זוֹ אוֹ אחרת, אז נשאלת השאלה – מה טיבה של המניה הקוֹלקטיבית? מבין אני את החבר אֶלקינד – בּכמה הזדמנוּיוֹת הוּא בּיטא את הרצוֹן להשלָטת הקיבּוּץ על היחיד. גם הפָרת האידנטיוּת שתבוֹא על ידי כּך תעזוֹר אך להגשמת הרעיוֹן השני, שאין אֶלקינד מגלה לנו אוֹתוֹ כּאן, אוּלם גילה אוֹתוֹ בּכמה הזדמנוּיוֹת אחרוֹת, בּדבר הפרדת הפּעוּלה המקצוֹעית והמשקית. ואם כּי יש לתמוֹה, איך זה מתאַחים רעיוֹנוֹת כּאלה עם הטָפה להכנסת תוֹכן חברתי למשק, הנה בּכל זאת יש להבין את הקשר בּיניהם וּבין התכנית של חברוּת קוֹלקטיבית, אשר אין לה תוֹכן ואין בּה כּל צוֹרך אם לא לשם השלָטת הקיבּוּץ, הפרדת הפּעוּלוֹת והפרת האידנטיוּת בּין “ניר” וההסתדרוּת החקלאית.

אֶלקינד מֵגן בתוֹך “ניר” גם על הדמוֹקרטיה כּנגד ההִיֶרַרכיה והנוֹ מציע לנוּ להעביר את כּל השאלוֹת החשוּבוֹת לועידה הכּללית. אכן אין אמצעי טוֹב מזה לעכּב בּהסתדרוּתנוּ כּל פּעוּלה חיה. אין אני מחסידי הבּיוּרוֹקרַטיה ואני אצטרף לכל מיני הצעוֹת של סייגים כנגד בּיוּרוֹקרטיזם. אסכּים בּרצוֹן להעברת הפּרירוֹגטיבים ממוֹסד פּוֹעל למוֹסד מחוֹקק, אסכּים גם להגבּלת זכוּת ההצבּעה של מניוֹת-היסוֹד אך בּשאלוֹת שניתנוּ עליהן הוֹראוֹת מן המוֹסד המחוֹקק, אוּלם בּתנאי אחד, שהמוֹעצה הנבחרת, אשר הנָה בּבוּאת הועידה – ולא הועידה עצמה, שכּה קשה לכנס אוֹתה – תהיה המוֹסד המַכריע. בּתקנוֹת המוֹעצוֹת ניטלה כּבר ממניוֹת-היסוֹד הזכוּת להשתתף בּבחירוֹת המוֹסדוֹת הפּוֹעלים והרי ידוּע, כּי תוֹצאוֹת הבּחירוֹת קוֹבעוֹת לעתים את גוֹרל העבוֹדה יוֹתר מאשר כּל מיני החלטוֹת המתקבּלוֹת בּועידוֹת. לשם הבלטה יוֹתר בּהירה של שמירת הסוּבֶרֶניוּת של הועידה אפשר עוֹד להגבּיל את הזכוּיוֹת של מניוֹת-היסוֹד וּלהעמידן על שלוֹשה סעיפים: א) זכוּת הוֶטוֹ עד להחלטת מוֹעצת “חברת העוֹבדים”, והמרכּז החקלאי רשאי לדרוש מוֹעצה תכוּפה בּמקרים כּאלה. ב) מניוֹת-היסוֹד רשאיוֹת להשתמש ביפּוּי-כּוֹחן בכל מקרה של שינוּי תקנוֹת בּ“ניר”. ג) בּשאלוֹת התישבוּת חדשה, שהרי אלוּ אינן אך שאלוֹת של המתישבים חברי “ניר”, ואין זה פּוֹגע כּלל באוֹטוֹנוֹמיה שלהם. הגבּלוֹת אלוּ מסירוֹת כל פּחד של השתלטוּת וּמבטיחוֹת עם זה את אפשרוּת האיניציאטיבה והפּעוּלה.

היתד בּדברי אֶלקינד היו חששוֹתיו, פּן נַרכּיב אַלוּפים לראשינוּ ונמכּוֹר את הבּכוֹרה שלנוּ – את עצמאוּתנוּ – בּגלל השאיפה לפעוּלוֹת רחבוֹת, ונכוֹן העיר בּן-ציוֹן, כּי האוֹטוֹנוֹמיה של המוֹסד תלוּיה לא רק בּזכוּיוֹתיו אלא גם בּאפשרוּיוֹת הכּספּיוֹת והמשקיוֹת שלוֹ. שיטת ה“נעפּ” בּרוּסיה, הפּיקוּח הכּספּי של חבר הלאוּמים על אוֹסטריה¹², והמשׂא-וּמתן עם חברוֹת שוֹנוֹת בּקשר עם הסוֹכנוּת היהוּדית בּציוֹנוּת, הרי אין לראוֹת בּהם מכירת הבּכוֹרה. ואינני יוֹדע מה יעשׂה החבר אֶלקינד, כּשתזדמן לוֹ אפשרוּת של מפעל משקי חשוּב בּשוּתפוּת עם מישהוּ? ודוקא בּתקנוֹתינוּ הוּבטח, כּי מִנהלת “ניר” לא תהיה רשאית למכּוֹר זכוּיוֹת, וכי חתימת חוֹזים עם בּעלי מניוֹת-בּכוֹרה תדרוֹש אישוּר של ועידה כּללית של “ניר”.

מישהוּ רצה להסיק מן התקנוֹת כּאילוּ המשק יצטרך לשלם ל“ניר” כּסף שלא הוּשקע בּוֹ כּלל, לאחר שיגמוֹר לסלק את חוֹבוֹתיו לקרן היסוֹד, ומי שהוּא רצה לראוֹת בּזה כּוָנה פיסְקַלית – דרך לגביית מסים. על זה יש להשיב בּהגדרה של בעלוּת “ניר” על המשקים. החבר זמוֹרה קרא לבעלוּת זוֹ “בּעלוּת ריקה” (עַרטילָאית). היא אינה נוֹתנת זכוּת של שליטה, כּי אם של השלטה, זאת אוֹמרת, השליטה על המשק היא בּידי המתישב ו“ניר” יש לה זכוּיוֹת אך בּמקרה שיש צוֹרך בּמסירת הזכוּיוֹת על המשק, בּהעברתוֹ לרשוּת אחרת. כּל זמן שהמתישב עוֹבד בּמשקוֹ, אין רשוּת ל“ניר” בּכוֹח בּעלוּתה להטיל עליו איזה תשלוּמים וּמסים, שלא בּהסכּמתוֹ, חוּץ מ-10% מרוָחיו הנקיים, אוֹ 1% מהכנסוֹת בּרוּטוֹ שנכנסוּ לתקנוֹת לפי החלטת הועידה החקלאית הקוֹדמת. רק בּמקרה ש“ניר” תיַשב בּכספיה היא, תהיינה לה עוֹד הזכוּיוֹת של קרדיטוֹר ומוֹסד מיַשב.

לוּפט טוֹען, כּי לא הבטחנוּ בּתקנוֹת את זכוּיוֹת המשקים והעוֹבדים בּמשק. המקוֹם לזה הוּא, כּידוּע, בּחוֹזה, והבּסיס להבטחת הזכוּיוֹת האֵלוּ ניתן בּתקנוֹת. כּל התקנוֹת בּדבר חבר נִלוה הרי בּאוּ ליצוֹר אפשרוּת של הבטחת זכוּיוֹת העוֹבד בּמשק, גם אם הוּא יוֹצא מן החברה. ואגב, על הוֹצאת חברים מן החברה בּאוֹפן דרַקוֹני: די רק לראוֹת בּעד מה יש רשוּת להוֹציא חבר מן החברה, כּדי להיוָכח כּמה “דרקוֹניים” הם חוּקי הוֹצאת החבר. חבר מוּצא, אם הוּא חדֵל לעבוֹד בּעצמוֹ, אוֹ אם הֵפֵר בּמזיד את תקנוֹת החברה וכדוֹמה. וגם אז יש לוֹ רשוּת בּהסכּמת מוֹעצת “חברת העוֹבדים” להישאר חבר נלוה, וּמידת זכוּיוֹתיו של החבר הנלוה גם הוּא ענין לחוֹזים.

בּויכּוּח אשר לפני הועידה בּענין “ניר” נזרקה גם השאלה, מדוּע בּאה מִנהלת “חברת העוֹבדים” להעמיס את עוּלה על הכּפר. בּשם כּל חברַי הנני מוֹדיע, שנַסכּים לסוֹציאַליזציה של נכסינוּ גם בּעיר, אוּלם טענה זוֹ אינה צוֹדקת, לא רק מפּני שאין להסתדרוּת החקלאית לטעוֹן כּנגד זה שהיא החלוץ בּתנוּעתנוּ בּכמה ענינים, אלא גם מפּני שאינה מוּצדקת על ידי המציאוּת. אין אני חסיד של יצירתנוּ בּעיר מן הצד המשקי וּמצד מידת השויוֹן החברתי שבּה, אוּלם דוקא מצד בּעלוּת-ההסתדרוּת על המשקים יצרה העיר דוּגמאוֹת של משקים שבּהם נפתרה השאלה בּהחלט: הדפוּסים, “דרוֹר”, “נַמְליט”¹³ וכוּ', ועתה כּשאנוּ הוֹלכים להקים את שכוּנת העוֹבדים אוֹ שכוּנת פּוֹעלים, הרי בּרוּר הוּא כּי לא נחזוֹר על מעשׂה הקרן הקימת בּנוֹרדיה ולא נבזבּז כּוֹחוֹת ציבּוּריים, כּדי להפוֹך חברים לבעלי-בּתים.

אני מסיים: ועידה זוֹ עשׂתה בּירוּרים חשוּבים. וטוֹבים הם הבּירוּרים; אוּלם אם הבּירוּר יבוֹא בּמקוֹם עבוֹדה וּמן הדבר לא יֵצא אלא ויכּוּח בּלבד, לא נקַדם את מפעלנוּ. נזכּוֹר כּי ההחלטוֹת בּדבר הקמת “סוֹלל בּוֹנה” ו“ניר” נתקבּלוּ בּועידה אחת, והרי “סוֹלל-בּוֹנה” הוּקם, וּבינתים עלה כּבר בּידי “סוֹלל-בּוֹנה” לפעוֹל פּעוּלוֹת, למשוֹך גם הוֹן פּרטי לעניני האבן וכוּ'. “ניר” עוֹד לא הוּקמה ואם לא נקִימנה עתה, נחמיץ את השעה.

על הועידה לעשׂוֹת את הצעד הנכוֹן, לאַשר את “ניר” וּלתקן את תקנוֹתיה, עד כּמה שניתן הדבר להיעשׂוֹת בּועידה זוֹ. והפּתח הרי פּתוּח לתיקוּנים בּעתיד. על הועידה לבחוֹר בּוַעדה לעיבּוּד החוֹזים וּלהגשמת תכנית “ניר”.

---

אישים

מאת

ברל כצנלסון

אישים

מאת

ברל כצנלסון

---

מילואים לתולדותיו של אהרן ליברמן עורך "האמת"

מאת

ברל כצנלסון

ליבּרמן האב

אליעזר-דוֹב ליבּרמַן (נוֹלד בּפּילבישוֹק תק“פ ונפטר בּבּיאליסטוֹק תרנ”ה) היה סוֹפר עברי מליץ והוֹגה. השתתף בּעתוֹנוּת של זמנוֹ, דאג לתקנת החינוּך וקנה לוֹ שם בּספרוּת ההשׂכּלה על ידי ספריו: “מגילת ספר” (תרי"ז), “צדקה וּמשפּט” (הסבּרת תוֹרתוֹ של שד“ל, תרכ”ז) ו“גיא חזיוֹן” (תרמ"ט). האב, בּן הדוֹר הראשוֹן להשׂכּלה, היה עמל, מתוֹך הערצה לבנוֹ וּלמפעלוֹ, בּהפצת “האמת” בּערי רוּסיה והיה עוֹמד בּקשרים עם הסוֹפרים הצעירים עוֹבדי “האמת”. הקטעים המענינים, שפּירסם הד“ר מ. בּרקוֹביץ (“הצפירה” 1920, גליוֹן 109), מוֹכיחים כּי עם כּל התקווֹת שתלה האב בּבנוֹ, לא נמנע מחלוֹק עליו. הוּא חוֹתך את דינוֹ של שיר יהל “ל בּ”האמת” א', כּי “אין לוֹ מקוֹם בּהספר הבּוֹרא חדשוֹת בּספרוּת העברית” וּמערער על הפּתרוֹן אשר ליבּרמן-הבּן מציע ל“שאלת-היהוּדים”, ו“יוֹדה ולא יבוֹש כּי אין פּתרוֹן לשאלת היהוּדים”…

העברית

אהבתוֹ העמוּקה והמוּפלאה של ליבּרמן-הבּן לעברית היתה בּלתי-מוּבנה לדוֹרוֹ. סמוֹלנסקין כּתב עליו: “איש אשר דבר אין לוֹ לא עם האמוּנה ולא עם אהבת הלאוֹם יבחר בּשׂפת עֵבר למליץ לוֹ למען שלוֹח על הכּל את מערכי לבּוֹ החוֹּצה. הלא הוּא נזוֹר כּבר מאחרי בּית ישׂראל, כּי אין לוֹ בּית וּלמי ידבּר עברית?” ו. יוֹכלסוֹן, מראשוֹני חבריו בּחוּג הוילנאי, כּוֹתב בּזכרוֹנוֹתיו: “את הז’רגוֹן חשבנוּ לשׂפה מלאכוּתית ועברית לשׂפה מתה, המענינת רק את החוֹקרים”. את עמדתוֹ של ליבּרמן, השוֹנה משל חבריו, הוא מנסח כּכה: “בּחוּגנוּ היה הוּא האיש, אשר הרים את השאלה של הכּרה לאוּמית וּסגוּלוֹת תרבּוּתיוֹת של העם היהוּדי ואת הצוֹרך בּהוֹצאת-ספרים סוֹציאַליסטית בּשׂפת היהוּדים. את השאלה איזוֹ לשוֹן, ז’רגוֹן אוֹ עברית, פּתר ליבּרמן לטוֹבת האחרוֹנה, בּאָמרוֹ כּי קוֹדם כּל יש להכין מחנה של פּרוֹפּגנדיסטים מן הנוֹער התלמוּדי האינטליגנטי, וכי להסבּיר את הסוֹציאַליזם בּאוֹפן מדעי אפשר רק בּלשוֹן שאף-על-פּי שאין מדבּרים בּה יש לה ספרוּת עשירה”. אלה היוּ הנימוּקים הרציוֹנַליסטיים, לסַבּר את האוֹזן, אוּלם היחס האמיתי, השרשי ללשוֹן מנַצנץ מכּל שוּרה שיצאה מתחת עֵטוֹ: חיוּת-חוּש-הלשוֹן, אהבת ה“צחוּת”, הדיוּק, הליטוּש, החידוּשים הלשוֹניים, ההקפּדה המיוּחדת על הכּתיב. ליבּרמן היה אוּלי הראשוֹן בּספרוּת החדשה – לפני יַעְבֵּץ וּבן יהוּדה – שניסה לשנוֹת מן האוֹרתוֹגרפיה ה“אשכּנזית” הצוֹרמת את עינינוּ כּיוֹם בּמלים לוֹעזיוֹת וּלהחליפה בּאוֹרתוֹגרפיה עברית. אביו טוֹען כּנגד החידוּשים הללוּ: “הגם בּדברים טפלים כּאלה יתנגד דוֹבר אמת לדעת ההמוֹן?” והוּא מוַתר לאביו רק בּדבר אחד. בּ“חליפת מכתבי הרידקציה” בּ“האמת” חוֹברת ב' הוּא מוֹדיע: “מלת ערבה, אשר היתה לרבּים כּאבן נגף, הסירוֹנוּ, ונכתוֹב אֵירפּה, אף כּי היה ראוּי לכתוֹב “ערבה”. השם הזה הוּא צידוֹני מלשוֹנוֹת שם, כּי הצידוֹנים קראוּ לחלק ארצנוּ ערב (מערב) כּמוֹ שקראוּ לעסיה בּשם עסי (מזרח)”. כּמוֹ כן הוּא מסבּיר שם בּתשוּבה “אל רבּים מן הקוֹראים” את הצוֹרך “לסמן מוּשׂגים חדשים בּמלים לוֹעזיוֹת, למען יוּכלוּ הקוֹראים לרדת עד סוֹף דעתנוּ”; “על כּן נתנה הרידקציה מקוֹם בּסגנוֹן לשוֹנה לכל המלים הלוֹעזיוֹת, אשר נתן להם משפּט האזרחים בּכל יתר הלשוֹנוֹת”. לא שמירה בּלשנית על שׂפה מתה יש כּאן, כּי אם אהבה וטיפּוּח לשוֹן-חיים.

ש. ל. ציטרוֹן מספּר כּי ליבּרמן, בּימי שבתוֹ בּפּטרבּוּרג, בּהיוֹתוֹ סטוּדנט בּבית-הספר הטכנוֹלוֹגי, חיבּר ספר על כּתיבת ארץ-ישׂראל בּשם “מחקרי ארץ כּנען וסלע ערב”.

בּשעת מאסרוֹ של ליבּרמן בּוינה נמצא אתוֹ כּתב-יד להסבּרת הסוֹציאליוּת בּשם “מַשׂאת נפשנוּ”. גוֹרלוֹ של הספר אינוֹ ידוּע.

בּין הסוֹפרים העברים אשר השתתפוּ בּאוֹתן השנים בּספרוּת אוֹ בּתנוּעה הסוֹציאליסטית יש למנוֹת את: ד“ר יהוּדה-ליבּ קַנטוֹר, ד”ר יצחק קַמינר, יהל"ל, משה קמיוֹנסקי, משה-ליבּ ליליֵנבּלוּם, צבי הכּהן שֶרשֶבסקי (יעבּץ, ישוּע שׂר עסק), מרדכי אַדלמן-מיוּחס, אליעזר צוּקרמן (עֶזרי בּן יוֹספאל), י.ל. דוידוֹביץ (בּן-דויד), אליה ווֹלף רבּינוֹביץ (אוֹ"ר, ארץ), מוֹריס וינטשֶבסקי (בּן-נץ, יָגלי איש-הרוּח; מקוֹם מוֹשבוֹ ניוּ-יוֹרק) וד"ר אהרן מַזא"ה (ירושלים).

“האגוּדה” וה“סקציה”

כּמיסדי “אגוּדת הסוֹציאַליסטים העברים” בּלוֹנדוֹן חתוּמים: א.ש. ליבּרמן (איש-חמוּדוֹת) – ליטוֹגרף, ליבּ (לוּאיס) וַינר – נַגר, א. גוֹלדשטין, י. רוֹזנטל, נ. ליוקינד, אַיזיק סטאין – חייטים “בּמכוֹנה”, הירש (ג’וֹרג') סאפר – עוֹשׂה קוּפסאוֹת, אליעזר (לאצארוּס) גוֹלדבּרג – מסַדר-אוֹתיוֹת, זלמן-עקב (דזשיקוֹבּ) – חייט וּמגַהץ, יעקב (דזשיקוֹבּ) אלכּסנדר – עוֹשׂה כּוֹבעים.

“אגוּדת הסוֹציאליסטים העברים” היא שיסדה גם את האגוּדה המקצוֹעית היהוּדית הראשוֹנה: בּפּרוֹקלַמַציה מיוּחדת בּאידיש הוּזמנוּ כּל הפּוֹעלים היהוּדים שבּלוֹנדוֹן למיטינג שנוֹעד ל“אוֹר יוֹם ז' בּאלוּל התרל”ו" (26 בּאוֹגוּסט 1876) בּמוֹצאי-שבּת בּ-8 בּערב. בּין הבּאים היה גם פּטר לַברוֹב. ליבּרמן הרצה על “מצב היהוּדים בּארצוֹת שוֹנוֹת”. תמצית הדברים היתה, כּי כּל עוֹד ישאר המשטר הקפּיטליסטי – אחת היא, אם המדינה תהא מוֹנַרכיסטית אוֹ דמוֹקרטית – לא יהיוּ היהוּדים אזרחים שוי-זכוּיוֹת. בּאוֹתוֹ מעמד נרשמוּ חמישים חבר לאגוּדה, אשר ליבּרמן קרא לה בּשם “חברים כּל בּעלי-מלאכה”. היה בּשם זה משוּם ניגוּד ל“כל ישׂראל חברים”.

את “הסקציה העברית של האינטרנַציוֹנַל” ניסה ליבּרמן ליסד גם מתוֹך הסטוּדנטים היהוּדים יוֹצאי רוּסיה שבּמערב אירוֹפּה, עוֹד לפני החילֹו בּ“אגוּדה” שבּלוֹנדוֹן. תשעה חברים מנתה ה“סקציה” בּבּרלין. בּצאתוֹ מלוֹנדוֹן בּדרך לוינה, נוֹעדוּ בּבּרלין כּשלוֹשים איש (בּיניהם: אהרון זוּנדלביץ, ולַדימיר יוֹכלסוֹן, גרשוֹן רם, אליעזר צוּקרמן, משה אהרוֹנסוֹן, גרשוֹן הוּרביץ ), וּבאוֹתם הימים הוּחלט דבר הוֹצאת “האמת” בּעריכתוֹ של ליבּרמן וּבהשתתפוּתוֹ של צוּקרמן. סקציה זוֹ היתה למוֹרת-רוּחם של רוֹב חבריו, ידידיו ותלמידיו. ד"ר מ. אהרוֹנסוֹן, חברוֹ למשפּט, המספּר בּזכרוֹנוֹתיו (“ניוּ-יוֹרק-פוֹלקס-צייטוּנג” 1908, גרמנית) על ליבּרמן בּאהבה וּבהערצה לטוֹהר נפשוֹ וּלכשרוֹנוֹתיו, אינוֹ יכוֹל לסלוֹח לוֹ, כּעבוֹר שלוֹשים שנה, את יציר דמיוֹנוֹ זה: "הוּא חלם על עתוֹן וחוֹברוֹת בּעברית… לא היוּ לוֹ לכך לא אמצעים ולא קהל קוֹראים, לא עוֹזרים, לא מקוֹם ולא שאר תנאים הוֹלמים. הוּא השתדל לברוֹא את החוּג הראשוֹן בּבּרלין. וּבהיוֹתוֹ בּלוֹנדוֹן קרא לידידיו הבּרלינאים בּשם “הסקציה העברית של האינטרנַציוֹנל”… אחד היה בּין כּל הבּרלינאים, הוּרביץ (גרשוֹן בּאדאנעס), אשר נהה אחרי חלוֹמוֹתיו של ליבּרמן וּמילא בּרצינוּת את תפקיד המזכּיר של “הסקציה”. היה מריץ לליבּרמן מכתבים ורפּוֹרטים ושוֹאל להסכּמתו וּלאישוּרוֹ. גם בּלוֹנדוֹן היה אליעזר גוֹלדנבּרג היחידי מכּל המהגרים הפּוֹליטיים היהוּדים, אשר נתן את ידוֹ למפעל ליבּרמן.

בּדידוּתוֹ בּמסיבּתוֹ

אהרן זוּנדלביץ, חברוֹ של ליבּרמן מימי החוּג הוילנאי, מעיד: “דעוֹתיו של ליבּרמן לא מצאוּ כּל הד אצל חברי חוּגנוּ”. וזוּנדלביץ היה אחד היהוּדים המעטים שבּאוֹתוֹ חוּג, ויהדוּתוֹ העממית לא פּגה ממנוּ גם אחר עשׂרוֹת שנים של קַטוֹרגה רוּסית. לא פּעם הרגיש בּיהדוּתוֹ והדגיש אוֹתה. בּגילוּי-לב וּבהכּרה בּהירה הוּא מספּר לפני בּית-הדין מימי הצאר בּשבתוֹ על ספסל הנאשמים (בּמשפּט המפוּרסם של “הששה-עשׂר”, אוֹקטוֹבּר 1880), כּי הוּא התנגד לכך שמעשׂה ההתנקשוּת בּקיסר ימָסר לידי גריגוֹרי גוֹלדנבּרג, מפּני “שבּמקרה זה היה על נקַלָה נוֹפל האשם בּראש היהוּדים כּוּלם”. כּיהוּדי בּעל תחוּשה לאוּמית תיאר אוֹתוֹ גם סטֶפּניאק בּדמוּתוֹ של “דויד” (בּ“אַנדריי קוֹז’וּחוֹב”, הרומן של ה“נַרוֹדנַיה ווֹליה”). כּשחבריו הרוּסים אוֹמרים לוֹ: “אתה הנך היחידי בּינינוּ הראוּי לשם “אזרח העוֹלם”, הוּא משיב: “זה נאה, אבל לא נעים בּיוֹתר”. הוּא מתיר לעצמוֹ לכפּוֹר בּקוּלטוּס השליט של ה”אִכּר" ושל ה“עם” הרוּסי ואוֹמר בּפשטוּת, מבּלי כּל פּתוֹס, “בּקוֹל ממוּשך וכוֹאב”: “אין אני קשוּר לעמכם, וכיצד הייתי יכוֹל להיוֹת קשוּר אליו? אנחנוּ, היהוּדים, אוֹהבים את עמנוּ. זהוּ כּל אשר נשאר לנוּ עלי אדמוֹת. על כּל פּנים, הרי אני אוֹהב אוֹתוֹ אהבה עמוּקה וחמה. בּשֶלמה אוֹהַב את אִכּריכם, הצוֹררים את עמי וּמתנהגים אתוֹ בּרבּרית? מחר ישוֹדוּ אוּלי את בּית אבי – עוֹבד ישר – כּאשר שדדוּ אלפי יהוּדים אחרים העמלים בּזיעת אפּיהם. יכוֹל אני לרחם על אִכּריכם בּגלל יסוּריהם, כּשם שהייתי מרחם על ערבים, חַבּשים אוֹ מַלָאיים, על כּל יצור נַענה. אוּלם הם אינם קרוֹבים ללבּי. אוּלם אין אני יכוֹל לחלוֹם את חלוֹמותיכם ולכרוֹע בּלי טעם לפני “העם”. ואשר למַה שקוֹרין “החברה הגבוֹהה”, למעמדוֹת העליוֹנים – מה יש לי להרגיש אליהם, השפנים הפּחדנים, מלבד בּוּז? לא, בּרוּסיה שלכם אין מה להוֹקיר, אבל מכּיר אני את הרבוֹלוּציוֹנרים ואוֹתם אני אוֹהב עוֹד יוֹתר מאשר את עמי שלי. בּהם דבקתי ואוֹתם אני אוֹהב כּאחים, וזהוּ הקשר היחידי המחבּר אוֹתי לארצכם”.

מעטים היוּ אשר הרגישוּ כּזוּנדלביץ ואשר יכלוּ לדבּר כּ“דויד” של סטפּניאק, מעטים היוּ אשר ידעוּ כּי אביהם הוּא עוֹבד ישר וכי אין להם לכרוֹע בּרך לפני האכּר הרוּסי. אוּלם גם לאלה היו זרים חלוֹמוֹתיו, שגיוֹנוֹתיו וּמַדוּחיו של ליבּרמן.

כּמה מדרגוֹת נתגלוּ בּיחסם של הסוֹציאליסטים היהוּדים לעמם, מן ההתכּחשוּת והמעל ועד שיתוּף הגוֹרל והיצירה: יוֹסף אַפּטקמַן, המשתמד מתוֹך צוֹרך נפשי “להידבק בּעם וּבאלוֹהיו”; סאבֶלי זלַטוֹפּוֹלסקי, המשתתף בּפּרוֹקלַמַציה הקוֹראת לפּוֹגרוֹמים, ו–אליעזר גוֹלדנבּרג, הפּוֹרש מחבריו, אחרי כּמה שנים של עבוֹדה רבוֹלוּציוֹנית, בּשל מכאוֹבים יהוּדיים טמירים; אהרן זוּנדלביץ, אשר היהדוּת היא בּשבילוֹ: משפּחה, כּאב, גוֹרל, מבּלי עתיד וּמבּלי אמוּנה, ואהרן שמוּאל ליבּרמן, הנבוֹך, המתחבּט, הלוֹהט בּאש היצירה הרבוֹלוּציוֹנית בּתוֹך עמוֹ וּבשלשלת-הזהב של תרבּוּת עמוֹ.

את בּדידוּתוֹ הקשה של ליבּרמן בּקרב חבריו מתאר בּמקצת ליאוֹ דוֹיטש אחד מבּני הדוֹר ההוּא, המשקיף עכשיו אוֹבּיֶקטיבית על הימים ההם:

“ליבּרמן היה בּטוּח כּי הסגוּלוֹת היהוּדיוֹת הלאוּמיוֹת יש להן ערך קוּלטוּרי רב ויש להתיחס אליהן אחרת מאשר אנוּ התיחסנוּ אליהן בּימים ההם. הרבוֹלוּציוֹנרים הרוּסים, אנשי ה”ופֶּריוֹד“, התיחסוּ לחלוֹמוֹתיו של ליבּרמן בּיתר סימפּטיה מאשר היהוּדים, לַברוֹב וחבריו היוּ מחייכים מטוּב-לב ל”משיח החדש“. אוּלם חבריו היהוּדים של ליבּרמן היוּ יוֹצקים אש וגפרית על “חלוֹמוֹתיו המוּזרים”. עכשיו לא יוּבן הדבר, כּיצד זה התנגדנוּ אנחנוּ, סוֹציאליסטים יהוּדים, לקריאת אסיפה כּזאת (של פּוֹעלים יהוּדים בּלוֹנדוֹן – בּ.כּ.), אוּלם עוּבדה היא כּי כּל זה, הָחֵל בּרעיוֹן ליסד הסתדרוּת יהוּדית עוֹמדת בּרשוּת עצמה וכַלֵה בּפּרוֹקלַמַציה יהוּדית, הכּתוּבה בּתאריך על פּי לוּח עברי – בּמלה אחת כּל מה שליבּרמן עשׂה והגה – עוֹרר בּנוּ אי-רצוֹן חזק. ועוֹד יוֹתר מזה – כּעס. התפּוֹררוּתה של האגוּדה אחרי קיוּם של חצי שנה היתה לשׂמחה ולתרוּעת-נצחוֹן למתנגדיו של ליבּרמן. כּל הרבוֹלוּציוֹנרים האַקטיביים – מלבד קוֹמץ קטן של חברים נוֹצרים – התנגדוּ בּהחלט לתכניוֹתיו של ליבּרמן. וכאן סיבּת כּשלוֹן תכניוֹתיו. החרֵם לא החרימוּ אוֹתוֹ, מן החברה לא נידוּהוּ, אלא ראוּ בּוֹ חבר סימפּטי, אשר סר מן “הדרך הישר” ושקע בּלאוּמיוּת”.

בּשעת משפּטוֹ של ליבּרמן נקרא בּבית-הדין מכתב אחד, שנשלח אליו מאת חברוֹ, יהוּדי רוּסי.

בּמכתב כּתוּב לאמוֹר:

“אני עצמי יהוּדי, אוּלם את הפּוֹעלים היהוּדים אני מכּיר אך מעט. היהוּדים הרוּסים אין לבּם כּי אם אל בּצעם, וּלמען הבּצע ימכּרו גם את כּבוֹדם. לא כּדאי להשחית למענם כּוֹחוֹת. בּגרמניה אפשר שהיהוּדים ישתתפוּ בּמלחמת-הבּחירוֹת, אבל בּרוּסיה, אשר התערבוּת בּמדיניוּת פּירוּשה: להקריב קרבּנוֹת וגם לחרוֹף נפש – שם אין תוֹעלת בּיהוּדים. לאחת יִסכּנוּ: להעביר ספרוּת חשאית, להשׂיג פּספּוֹרטים, להמציא מעוֹנוֹת-סתרים, – כּזאת יוּכלוּ לעשׂוֹת, ואף זאת רק אחרי שישלמוּ להם בּמזוּמנים”.

כּאלה וכאלה נשמעוּ בּסביבה, בּה כּאב והגה ויקד ונפל חלל הגבּוֹר הראשוֹן של הסוֹציאַליזם העברי.

אייר תרפ"ו.

---

לכבוֹד יהוֹשע חַנקין

מאת

ברל כצנלסון

דוֹרוֹת על דוֹרוֹת היה חזוֹן הקרקע, המוֹלדת והגאוּלה גנוּז ועצוּר בּדמנוּ, מקוּפּל בּפנימיוּתנוּ מבּלי שיגלה סימני חיים פּעילים. אך זה מלפני דוֹר אחד הפך היצר הגנוּז הזה והיה לכוֹח שבּנגלה, פּוֹרץ וסוֹער, מחוֹלל נסים ונפלאוֹת אשר לא יֵאָמנוּ. מה שהיה קוֹדם בּבחינת הזיה רוֹדמת היה – ועוֹדנוּ הוֹלך והוֹוה בּלי חָשׂך – למחשבה החוֹתרת עד תכלית, לרצוֹן לוֹהט, ליצר יוֹקד. כּמה חזיוֹנוֹת ציבּוריים-רוּחניים נתגלוּ בּחיי העם בּתוֹקף היקיצה הזאת: הקוֹמה התחילה מזדקפת, רגש הכּבוֹד האנוֹשי ניעוֹר, נתעמק החוּש החברתי, טוּפּחה הרגשת ה“כּלל” והחרדה לגוֹרלוֹ, גבר הצוֹרך בּהתמַכּרוּת לרעיוֹן, לצרכי הקיבּוּץ – כּל אלה סימנים בּוֹלטים של השבּחת הטיפּוּס האנוֹשי, של העלָאַת רמת החיים. והתעלוּת זוֹ היא שהעלתה מנבכי חיי העם גם יחידים בּעלי אוֹפי, בּעלי שאָר-רוּח, רבּי-עלילה, כּבּירי-מעוּף, אישים עם משקל פּנימי וּמרכּז נפשי. והיא שמילאה את תוֹכן חייהם וקבעה את גוֹרלם. ולא מעטים בּיניהם כּאלה, אשר אם כּחוֹלמי חלוֹמוֹת אוֹ כּאנשי-מעשׂה, כּחלוּצי העבוֹדה אוֹ המדע, כּיוֹצרי הלשוֹן אוֹ כּבוֹני החיים החברתיים, הנם יחידים וּמיוּחדים בּמינם, בּאין שני להם.

“בּן יחיד” לעם, אחד המוּזרים והמוּפלאים שבּדוֹר, אשר אין אנוּ יכוֹלים לתאר לנוּ כּיוֹם את התהווּת מפעלנוּ מבּלעדיהם הנהוּ יהוֹשע חנקין. דמוּתוֹ הזקוּפה והבּהירה, החוֹלמת והמרוּכּזת, נחרתת בּלבבוֹת כּאחד המראוֹת המעוֹדדים והמַרנינים של הדוֹר.

בּשֶלְמָה זכה אדם זה להערצה וּלאהבה? מדוּע אנוּ חרדים לשלוֹמוֹ ואיננוּ מַשלימים עם ששים השנה, שעליהם סוּפּר לנוּ כּיוֹם? מדוּע אנוּ רוֹצים לראוֹתוֹ דוקא כּצעיר העוֹמד בּראשית דרכּוֹ? מה מעשׂהוּ?

בּלשוֹן חוּלין השיבוּ לי כּשבּאתי לארץ: קוֹנה קרקעוֹת. האין המקח והממכּר בּקרקע-העוֹלם אחד הנגעים המחפּירים של החברה האנוֹשית, תעוּדה לעוֹמק שפלוּתה וּשחיתוּתה? האין אנוּ כּאן בּארץ וּבכל רחבי התנוּעה הציוֹנית מוּקפים אנשים, אשר “גאוּלת הארץ” היא בּשבילם שֵם נרדף לבית-בּוּרסה? האם אין משוֹטטים בּינינוּ על כּל שעל אנשים, מן “האספסוּף” ומן ה“פּנֵי”, הסוֹחרים בּגאוּלה זוֹ וּמנצלים את אסוֹננוּ, מרוֹששים את דלוּתנוּ, מַרעילים את אוירנוּ וּממיטים קלוֹן על מפעל חיינוּ? אוּלם אך כּפשׂע בּין הטוּמאה וּבין הטהרה. הנה לעינינוּ אדם אשר עבוֹדה זוֹ היתה לוֹ לעבוֹדת-הקוֹדש, והוּא עשׂה בּה בּחכמת-לב, בּידיעה, בּתבוּנה, בּמעוּף וּבכבוֹד, כּבוֹד האדם העוֹשׂה לכבוֹד העם אשר בּשליחוּתוֹ הוּא הוֹלך. בּתוֹך אויר-הבּיצה של ספסרוּת, של רדיפה אחרי הבּצע, של “עסקנים” אשר לא ישיבוּ ידם מבַּלע תקות-עם וּכבוֹד-עם, גדל אצלנוּ אדם אשר מכּל זה לא דבק בּוֹ מאוּם, ואשר כּל זה לא ריפּה את ידיו מלַחתוֹר מבּלי כּל ליאוּת אל המטרה. ובעבוֹדה זוֹ גילה תכוּנוֹת אמת של גבּוֹר עם, עד כּי אוֹרַח-חייו וּפרשת-מפעליו נראים לפרקים גם לנוּ, לבני דוֹרוֹ, כּאַגדה. אכן, רבּוֹת הדרכים אשר לגבוּרה. והגבּוֹר האמיתי יוֹצר לוֹ את התגָלוּתוֹ וכוֹבש דרכים לגבוּרתוֹ. הנער אשר בּא בּן ט“ז לארץ וספג לקרבּוֹ את להט החלוּצים הראשוֹנים, בּחר לוֹ את גוֹרלוֹ ויצר לוֹ את המערכה שלוֹ: עם ישׂראל צריך לגאוֹל מחָדש את נחלתוֹ. ולמרוֹת כּל ההבטחוֹת הקדוּמוֹת, ולמרוֹת כּל ההזיוֹת הצעירוֹת – האדמה “בּכסף תיגָאל”. ואין בּרירה, צריך לשתוֹת גם את הקוּבּעת הזאת. והעלם עז-הרוּח מטיל על עצמוֹ את העבוֹדה הזאת וּמגיע בּה למדרגה שאין למעלה הימנה. הוּא עשׂה את עצמוֹ ל”בעל מלאכה אחת“, הִזיר את עצמוֹ מכּל ענין אחד בּחיים, אינוֹ יוֹדע לא בֹּטלה, ולא שעשוּעים, ולא מנוּחה. ימיו ולילוֹתיו, מעשׂיו וּמחשבוֹתיו קוֹדש הם ל”מלאכה" האחת.

יקר האדם ליוֹדעיו, אוּלם שבעָתַים יִיקַר שמוֹ לאלה אשר דבקה נפשם בּקרקע המוֹלדת, ואשר מפעלוֹ שלוֹ פּילס את הדרך למפעלם. הוּא אחד המוּעטים והיחידים בּין ראשוֹני החלוּצים אשר יחסי המעמדוֹת בּארץ לא חלוּ עליו ואבק-היחסים האלה לא דבק בּרוּחוֹ. נפשוֹ המרוּכּזת בּמפעלוֹ ותרבּוּתוֹ הפּנימית הצילוּהוּ מכּל אלה. וקירבת-נפש מיוּחדת מוּרגשת בּינוֹ, אחד הראשוֹנים לעבוֹדה ולהגנה, וּבין הצעירים שבּצעירים.

וּבצריפים וּבאוֹהלים, בּין פּוֹעלים שנתאַחזוּ והכּוּ שרשים בּקרקע וּבין פּוֹעלים המצפּים ליוֹם, בּוֹ יביא להם חנקין את הבּשׂוֹרה כּי נגאלה אדמה חדשה לעבדה וּלשָמרָה, נישׂאת לוֹ היוֹם בּרכּת חברים צעירים:

יאריך ימים ויַשׂגיא פּעלוֹ.

כּסליו תרפ"ו.

---

רופין

מאת

ברל כצנלסון

רופין / ברל כצנלסון

כּיאוּת לאָפיוֹ ולַהלָך-רוּחוֹ של רוּפּין לא הוּחַג גם יוֹבלוֹ “בּרוֹב פּאר והדר”, כּכל הנהוּג בּימינוּ. הוּא גם אינוֹ זקוּק לכך. רוּפּין הוּא, כּמדוּמה, אחד המוּעטים בּעוֹלמוֹת העליוֹנים של ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר “מחלת-הכּבוֹד”, זוֹ העוֹשׂה בּה שַמוֹת, לא דבקה בּרוּחוֹ. כּמוֹ כן אינוֹ זקוּק עדיין לאוֹתה “זריקה”, אשר בּעלי יוֹבלוֹת תשוּשי-יצירה נזקקים לה. כּוֹחוֹ אִתוֹ, מיטב כּוֹחוֹ. וגם ירידתוֹ מעל דוּכן ההנהלה הציוֹנית לא בּאה בּעקֵב רפיוֹן ודלדוּל כּוֹחוֹת, כּי אם מתוֹך צוֹרך נפשי חזק, פּרי יכוֹלת רוּחנית שוֹפעת להתיחד עם עבוֹדתוֹ המדעית, וּלהיכּוֹן לעבוֹדה מעשׂית מחוּדשת בּעתיד.

מזלה הטוֹב של התנוּעה הציוֹנית גרם לה, שבּמשך י"ח שנים עמד בּראש העבוֹדה הקרוּיה “מעשׂית” – הנחת הנדבּכים לבנין הכּלל העברי העתיד לבוֹא – אדם מחוּנן, רב-פּעלים וּבעל תכוּנוֹת חשוּבוֹת. אדם אשר איחד בּקרבּוֹ בּמזיגה מוּפלאה את איש-המדע, המסתכּל, המנַתח והחוֹקר לתכלית, ואת הבּנַאי הציבּוּרי, היוֹדע להפיק מתוֹך החקירה וההסתכּלוּת את מסקנוֹת היצירה והחיוּב וּלגַלם אוֹתן בּמעשׂים. ספק רב הוּא, אם ידעה התנוּעה, וּבפרט אם ידעוּ מִנהלוֹתיה השוֹנוֹת, להעריך את האדם אשר עליו הוּטלה השליחוּת הגדוֹלה בּארץ ואשר הביא אתוֹ רַב מוֹהַר: כּשרוֹנוֹת, ידיעוֹת, מידוֹת נאצלוֹת וחכמה מעשׂית. אוּלם ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, זה שנפגש עם רוּפּין שנים על שנים, גם בּשעוֹת התנגשוּיוֹת וגם בּשיתוּף הפּעוּלה, גם בּימי חרדה וגם בּימי בּנִיה – הוּא שלמד להעריך את האיש ואת תפקידוֹ בּמפעל הארץ-ישׂראלי.

אין כּל צוֹרך להגזים על מידת הקירבה של רוּפּין לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ: רוּפּין לא היה ואיננוּ סוֹציאַליסט. אין הוּא חבר להסתדרוּת כּלל וּכלל. ספק הוּא אם בּראשית מצעדיו שלוֹ פּגש רוּפּין בּאֵמון כּל-שהוּא את הפּוֹעל בּארץ, זה שהיה אז אף הוּא בּראשית גישוּשיו, בִּמְתֵי מספּר וּבחוֹסר-כּל. החַווֹת ושיטת הפּקידוּת בּהן, החֶברוֹת הראשוֹנוֹת אשר יסד – אלה מעידוֹת מה רב היה המרחק בּין תחילתוֹ של רוּפּין וּבין הלָך-רוּחוֹ של קוֹמץ הפּוֹעלים הראשוֹן בּארץ בּימים ההם. אוּלם כּאן גילה רוּפּין את עצמוֹ, כּאדם אשר “מכּל מלַמדיו השׂכּיל”, אשר עינוֹ פּקוּחה, ולבּוֹ רחב, וּמוֹחוֹ עֵר לבחוֹן את אשר מסביבוֹ. וּכאיש-מדע אמיתי לא חַת מפּני מַסקנוֹת חדשוֹת. כּציוֹני ישר בּיקש את הצדק בּכל המגמוֹת, גישש, חיפּשׂ, ולא זילזל בּאפשרוּת כּל-שהיא, הָחֵל מ“חברת הכשרת הישוּב” ועד הבּנק להשקעוֹת, מן האינדוּסטרי-סינדיקט ועד בּנק הפּוֹעלים, מן החַוה הפּקידוּתית וה“אחוּזה” ועד הקבוּצה והמוֹשב. משוּם דבר, אשר נראָה לוֹ כּמסַייע למטרה, לא הניח את ידוֹ, בּין שהוּא היה המוֹליד וּבין שהוּא היה המיַלד, ולא בּוֹ האָשם, אם לא כּל הגרעינים היוּ בּני נביטה וּצמיחה. הוּא מצדוֹ הראה לא רק כּשרוֹן איניציאַטיבה שאינה יוֹדעת ליאוּת, כּי אם גם יוֹשר-רוּח, נאמנוּת למפעל, התבּוֹננוּת עמוּקה בּכל הגוֹרמים החיוּביים והשליליים ורצוֹן טוֹב לסייע לכל כּוֹחוֹת היצירה בּאשר הם וּלמַצוֹתם וּלהשתמש בּהם עד תוּמם לשם המפעל הארץ-ישׂראלי.

וּלפיכך היה מוּכרח האיש להבין לרוּח הפּוֹעל העברי, שאינוֹ יכוֹל להשלים עם שוּם צוּרה של עבוֹדה משוּעבּדת, וּלהסכּים לשחרוּר המפעל הישוּבי הציוֹני מן ה“פּקידוּת”, אשר נחשבה לפנים לצוּרה הכרחית שאין בִּלְתָּה. וּלפיכך היה הוּא האיש אשר הבין לצוֹרך העמוֹק של העוֹבד לעבוֹד את עבוֹדתוֹ בּרשוּת עצמוֹ וּבהנהלת עצמוֹ והאזין למפעל הקבוּצה בּעוֹדוֹ בּאִבּוֹ וסייע להתגַלמוּתוֹ בּמעשׂה. וּלפיכך היה הוּא האיש אשר – עם כּל רצוֹנוֹ הרב וחלוֹמוֹתיו הגדוֹלים על “אחוּזוֹת” ועל חברוֹת פּרטיוֹת להתישבוּת חקלאית ועם כּל המרץ הרב אשר השקיע בּמפעלים אלה – הבין את כּל ערכּה הריאַלי של ההתישבוּת העוֹבדת, החברתית. וּלפיכך היה הוּא אחד אשר סייע לנוּ למעשׂה בּהקמת בּנק הפּוֹעלים, וּבהכשרת ההסתדרוּת לקראת היוֹתה מכשיר משקי וּמיַשב.

סימן טוֹב הוּא לתנוּעה הציוֹנית, אשר נמצא לה לעבוֹדתה הישוּבית, מתוֹך מחבוֹאי האינטליגנציה הישׂראלית, אדם כּרוּפּין, אשר בּא אליה, כּאילוּ מן החוּץ וּכאילוּ בּמקרה, לרגל השתלשלוּת המסיבּוֹת (אוּלם לא מקרי הוּא בּחיי תנוּעה מקרה כּזה המביא אליה את האדם המבוּקש בּשעה הנצרכת!), וסימן טוֹב הוּא לפּוֹעל בּארץ, לתפקידוֹ של כּלל הפּוֹעלים בּבנין העם העתיד, שמלוּמד ישר וחוֹקר מעמיק וּבנאי רב-הפּעלים, היה נאלץ – מבּלי כּל נטיה מוּקדמת – לראוֹת בּתנוּעת העבוֹדה את סדן היצירה הלאוּמית בּארץ.

ערכּוֹ של רוּפּין בּמוּבן זה אינוֹ אינדיבידוּאלי בּלבד. לא ללַמד על עצמוֹ יצא, כּי אם ללַמד על הכּלל. רוּפּין הנהוּ המוֹפת השלם של הציוֹני הטוֹב, הנאמן, הרוֹצה רק בּאחת: בּהגשמת הציוֹנוּת. וּמתוֹך בּחינה וּבדיקה ושיקוּל הכּוֹחוֹת והמגַמוֹת, העלוּלוֹת לקיים את המפעל הציוֹני, הוּא בּא להערכת תפקידה ההיסטוֹרי של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

יחסוֹ זה של רוּפּין לתנוּעתנוּ יש לוֹ משקל מוּסרי רב. הוּא לא חָנַף לה, לא בּכּל הסכּים לה, לא תמיד הבין לה, אוּלם תמיד הקשיב, למד להכּיר וּלהעריך את הטוֹב הצפוּן בּה, גם בּשעה שהיין המפוֹאר היה נתוּן בּכלי בּלתי-מפוֹאר, ולא נמנע מהוֹדוֹת בּצדקתה בּשעה שהכּיר בּה.

בּרכתנוּ לאַרתוּר רוּפּין, כּי יוֹסיף לעבוֹד עבוֹדה תמה וּפוֹריה, מדעית וּמעשׂית כּאחת, בּבנין משקנוּ הלאוּמי, וכי יזכּה לראוֹת בּתקוּמת עם עברי עוֹבד בּארץ. תנוּעת הפּוֹעלים, הרוֹאה את עצמה כּחלוּצת העתיד הזה, תשׂמח לראוֹתוֹ רבּוֹת בּשנים כּיוֹעץ וכידיד נאמן.

אדר תרפ"ו.

---

דברים מתקופת המדורים הקודמים שלא נכללו בהם

מאת

ברל כצנלסון

דברים מתקופת המדורים הקודמים שלא נכללו בהם

מאת

ברל כצנלסון

---

להתחדשות ה"קונטרס"

מאת

ברל כצנלסון

להתחדשות ה“קונטרס” / ברל כצנלסון

¹

זה כּמשָנה חדל ה“קוּנטרס”, אחרי היאָבקוּת כּבדה, להוֹפיע תכוּפוֹת. אנוּ מנסים הפּעם וּמאַמצים את כּוֹחנוּ לחַדש את הוֹפעתוֹ כּסדרוּ, מדי שבוּע.

ידענוּ, כּי לא יֵקַל הדבר. ידענוּ מן הנסיוֹן את מרי המכשוֹלים וכוֹבד הקרבּנוֹת הכּרוּכים בּדבר. אּוּלם אנוּ סבוּרים, כּי ראוּיה ההתאמצוּת, כּי כּדאים הקרבּנוֹת. אנוּ מאמינים, כּי רבּים מחברינוּ וידידינוּ יביאוּם מתוֹך רצוֹן והשתוֹקקוּת.

שתיקה גדוֹלה וּכבדה תקפה את ציבּוּר-הפּוֹעלים. עוֹד לא היוּ לנוּ בּארץ, כּמדוּמה, שנים כּאלה להתאַלמוּת. החיים בִּפְנים אינם פּוֹסקים מהמיָתם. התהיה, ההיאבקוּת, חיפּוּשׂי המפעל וּמאמצי-הקיוּם גברוּ על אחת שבע. מספּרנוּ גדל, כּיבּוּשינוּ נתרבּוּ, ונטל-החיים לא הוּקל. וסבכי-קיוּמנוּ לא הוּתרוּ, אוּלם – הדיבּוּר כּאילוּ ניטל מאִתנוּ.

מי יִדלה את סיבּוֹתיה של השתתקוּת זוֹ? אם כּוֹבד ההיאָבקוּת וההתאמצוּת שוֹלל את הדיבּוּר, או הדכּאון שמסביב וחוֹסר התקוה לצאת בּקרוֹב למרחב, אוֹ עָיְפו הכּוֹחוֹת שמכּבר והעליה החדשה טרם מצאה את ניבה? אוֹ אפשר, אבוֹתיה-יוֹצריה של ספרוּת-העבוֹדה הצעירה, אשר בּחייהם וּביצירתם עוֹדדוּ גם אוֹתנוּ לחיוֹת וּלהתבּטא, גרמוּ בּהֶעדרם גם לסילוּק שכינה מספרוּתנוּ הדלה?

לא “בּמקוֹם ספרוּת” נוֹסד ה“קוּנטרס” בּראשיתוֹ. וגם הפּעם, בּהתחַדשוּתוֹ, אין ה“קוּנטרס” מהלך בּגדוֹלוֹת. ה“קוּנטרס”, כּמקוֹדם, מצפּה לספרוּת-פּוֹעלים עמוּקה ועשירה, מצפּה לבמת-פּוֹעלים, אמיצה ורחבת-ההיקף, לעתוֹן היוֹמי של ההסתדרוּת הכּללית. אוּלם עד שיבוֹאוּ הכּוֹחוֹת, עד שתתמַלאנה התקווֹת, רוֹצה ה“קוּנטרס” להפריע את הדוּמיה הכּבדה, אשר תוֹצאוֹתיה הקשוֹת מַתחילוֹת להיוֹת מוּרגשוֹת גם בּארץ גם בּגוֹלה.

וגם להבּא ישָען ה“קוּנטרס” בּעיקר על עזרת-חברים, על השתתפוּתם של מאוֹת הפּוֹעלים, הפּזוּרים בּכל ענפי העבוֹדה למקוֹמוֹתיהם, המסַפּרים על חייהם, מסיחים את שאלוֹתיהם, תוֹבעים את תביעוֹתיהם. אנוּ מקוים כּי מלבד עבוֹדת האינפוֹרמַציה וההסבּרה על המתהווה בּעוֹלם, בּתנוּעת הפּוֹעלים הכּללית והיהוּדית, בּחלוּץ וּבעליה, יֵעָשׂה עיקרוֹ של ה“קוּנטרס” לא בּחדר המערכת, כּי אם בּקבוּצוֹת וּבמשקים, בּסֹדנאות וּבאוֹהלים.

ניסן תרפ"ג.

---

"האדמה" חוברת י"ב

מאת

ברל כצנלסון

“האדמה” חוברת י"ב / ברל כצנלסון

בּחוֹברת “האדמה” י׳-י“א, על גבּי המַעטפה, בּאוּ דברים אחדים “מאת העורך” ¹: “על שער החוֹברת הזאת כּתוּב: תמוּז-אב תר”פ. למעשׂה הרי היא יוֹצאת בּכסליו תרפ”א. הסיבּה – חוֹסר-אמצעים. משפּחת האנשים הנוֹשׂאת את עוֹל הוֹצאת “האדמה” קטנה יוֹתר מדי, דלה יוֹתר מדי. עם התרַבּוּת מספּרנוּ והתעַצמוּת כּוֹחנוּ אוּלי יתחדש גם כּלי-מבטאנוּ זה. בּכל אוֹפן, חוֹברת י“ב (אלוּל תר"פ) – לגמר כּרך ב׳ – נערכת לדפוּס”.

הבטחה זוֹ, אחרוֹנה לקוֹראים, לא נתמַלאה על ידי העוֹרך. יוֹם-הָעֲבָרוֹת – כ“ד ניסן תרפ”א – שׂם קץ גם למצוּקוֹת הכנת החוֹברת, גם לתקות התחדשוּת “האדמה”. “משפּחת האנשים הנוֹשׂאת את עוֹל הוֹצאת “האדמה”, ה”קטנה" וה“דלה”, והיוֹדעת כּמה הציקה לי. ח. בּרנר אי-היכוֹלת לדייק בּמילוּי הבטחתוֹ, מביאה לדפוּס עכשיו, ליוֹם-השנתים, חוֹברת-סיוּם זוֹ. תכנה נשתנה מכּפי שהוּכן על ידי העוֹרך: כּוּלוֹ מעזבוֹן.

ניסן תרפ"ג.

---

למועצת "אחדות-העבודה"

מאת

ברל כצנלסון

¹

הערב נפתחת ישיבת המוֹֹעצה של “אחדּות-העבוֹדה”. הרכּב המוֹעצה: צירי המחוֹזוֹת (הגליל התחתוֹן והעליוֹן, השוֹמרוֹן, העמק, יהוּדה והנגב) והערים, והחברים העוֹבדים בּמוֹסדוֹת המרכּזיים וּממלאים תפקידים אחראיים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” וּבהסתדרוּת הכּללית. המוֹעצה הפּעם מיוּחדת לשאלוֹת “חיצוֹניוֹת”, כּלוֹמר, לא לאוֹתן השאלוֹת של העבוֹדה, המשק והמוֹסדוֹת, שאנוּ נתוּנים בּהן יוֹם יוֹם, כּי אם לשאלוֹת היוֹצאוֹת מתוֹך היקף הענינים הללוּ. לבירוּר היחסים והפּעוּלוֹת כּלפּי הכּוֹחוֹת השוֹנים, הפּוֹעלים מחוּצה לציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ.

וטוֹב הדבר, שאנוּ מתפּנים סוֹף סוֹף לשעה אחת, בּכדי לשוֹחח וּלברר בּינינוּ את השאלוֹת הללוּ. הטרדוֹת המרוּבּוֹת, טרדוֹת הפּעוּלה המעשׂית, הדוֹאגת להשיב על לחצה וּמחסוֹרה של כּל שעה, אוֹכלוֹת אוֹתנוּ, משעבּדוֹת את כּל הגיגינוּ, ואינן משאירוֹת שעת-מנוּחה כּל-שהיא הדרוּשה בּכדי להרים עין, לסקוֹר את מצבנוּ, לחשב את חשבּוֹנוֹתינוּ, ונחוּץ היה לקחת בּחזקה את השעה הזאת, להתיחד ולִשְעוֹת למצב הכּללי ולהוֹפעוֹת המקיפוֹת אוֹתנוּ.

קוֹמפּלֶכּס השאלוֹת המדיניוֹת שבּארץ, שאלוֹתיה וּמלחמת קיוּמה של האוֹטוֹנוֹמיה העברית, התמדת-החיפּוּשׂים לקשירת יחסי חברים עם המוֹני שכנינוּ העוֹבדים, כּשרוֹן-המעשׂה של התנוּעה הציוֹנית כּיום והגבּרת כּוֹחוֹ של העוֹבד בּתוֹכה, וּמצב הענינים בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית הסוֹציאלית לאגפּיה ולזרמיה – אלה הם הענינים אשר בּהם תתרכּז המוֹעצה.

לא בּידי המוֹעצה, כּמוּבן, להמציא ארוּכה, לשאלוֹת הכי-חמוּרוֹת והכי-כּוֹאבוֹת של חיינוּ וּתנוּעתנוּ. אוּלם בּידי מוֹעצה טוֹבה וּמרוּכּזת יכוֹל להימצא הכּוֹח המנַער את הציבּוּר ממצב העמידה ורפיוֹן-הרוּח אשר הוּא נתוּן בּוֹ. הפּסיביוּת השוֹלטת כּיוֹם בּתוֹך ציבּוּרנוּ בּיחס למצבים המדיניים המתרקמים סביבנוּ, בּיחס לכּוֹחוֹת הפּוֹעלים אִתנו ונגדנוּ, פּסיביוּת זוֹ אין להשלים אִתה. היא מַכניעה אוֹתנוּ, מַרדימה את מחשבתנוּ, מחלישה את כּוֹחנוּ, עוֹשׂה אוֹתנוּ בּלתי-מוּכנים לפּעוּלה בּשעה הדרוּשה, וּמבטלת את השפּעתנוּ אפילוּ בּאוֹתם החוּגים אשר קוֹלוֹ של הפּוֹעל חייב גם כּיוֹם להיוֹת נשמע בּקרבּם.

ואם גם אין בּידי המוֹעצה להביא פּתרוֹנוֹת, הרי עצם הבּירוּרים, בּירוּרי-חברים, עצם הצגת השאלוֹת, ישנוֹת וחדשוֹת, עצם ההתרכּזוּת בּהן – יש בּזה משוּם מעשׂה, יש בּזה בּכדי להזיז.

אייר תרפ"ג.

---

ושוב משכורות

מאת

ברל כצנלסון

ושוב משכורות / ברל כצנלסון

¹

“דוֹאר-היוֹם” מביא מתוֹך “קוּנטרס” ק"כ את טבלת המשֹכּוֹרוֹת בּהנהלה הציוֹנית בּלוֹנדוֹן², וּמלַוה אוֹתה בּמאמר ראשי, מסתער, על “שערוּריית המשֹכּוֹרוֹת”.

מר בּן-אָבי³, בּעל המאמר הראשי של “דוֹאר-היוֹם”, מעיד, “כּי הצלח הצליח כּוֹתב השוּרוֹת האֵלוּ– בּ”קוּנטרס" – לתת בּמלים אחדוֹת וּבמספּרים מצוּמצמים תמוּנה מזעזעת ממַדרגת הבּזבּוּז השלטת אצלנוּ“. והוּא עוֹשׂה את החשבּוֹן של מאוֹת אלפים הלירוֹת שהפסדנוּ על ידי הבּזבּוּז בּשנים האלה, ושל המשׂכּוֹרוֹת שלנוּ העוֹלוֹת על אֵלוּ של פּוּאַנקַרֶה⁴ וּקלֶמַנסוֹ⁵ (המִסכּנים!) וּמזכּיר הפּעם לשבח את ה”קערוֹת הדשנוֹת והמלאוֹת של ימי רוּבּינוֹב⁶ והנהלתוֹ המוּזרה". הכּל, לכאוֹרה, בּרוּח ההחלטה שנתקבּלה בּועידה הכּללית של הסתדרוּת הפּוֹעלים נגד המשֹכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת: “הועידה מציינת בּהתמַרמרוּת עמוּקה את המרחק הגדוֹל בּין תנאי הקיוּם של הפּוֹעל החקלאי והעירוֹני וּבין שיטת המשֹכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת השלטת בּארץ, גם בּמשקים הציבּוּריים והלאוּמיים. הועידה מכריזה, כּי בּתנאי הלחץ והדוֹחק שהארץ נתוּנה בּהם, בּמצב שמשקי הפּוֹעלים מסתדרים על קצה גבוּל הצמצוּם, וציבּוּר הפּוֹעלים נאבק בּכל כּוֹחוֹתיו על אפשרוּת קיוּם כּל-שהוּא – אין שיטת המשֹכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת הוֹלמת כּלל את משקנוּ הלאוּמי הדל והיא חוֹתרת תחת הקיוּם הכּלכּלי של הישוּב”.

אוּלם כּלוּם אפשר ל“דוֹאר-היוֹם” שלא יחפּשׂ “לתפּוֹס את הגנב” בּין הפּוֹעלים? והרי הוּא מוֹסיף: “וּבקרב הנהלת הפּוֹעלים אף הם”. גם בּכם.

“כּי גם בּכם, “הפּוֹעל הצעיר” ו”האחדוּת והעבוֹדה" (“האחדוּת והעבוֹדה” דוקא. בּקיאוּת של עתוֹנאי “דוֹאר-היֹום”!), פּגעה צרעת המשׂכּוֹרוֹת השמנוֹת ואין גבוּל לבּזבּוּז ולבּלבּוּל השׂוֹרר בּקוּפּוֹתיכם".

מוֹדה אני למר בּן-אבי על אינפוֹרמַציה זוֹ, אשר המציא לנוּ, לחברים של “אחדוּת-העבוֹדה” ושל ההסתדרוּת הכּללית, המעוּנינים לדעת את הדברים כּהוָיתם. שמענוּ, אמנם, כּי יֶשנוֹ בּהסתדרוּת מספּר נוֹשׂאי-משׂרה המשתלמים לפי גוֹבה המשׂכּוֹרוֹת השמנוֹת הנהוּגוֹת בּארץ, אוּלם אוֹמרים לנוּ, כּי אנוּ מוּכרחים לעשׂוֹת זאת, ולוּ גם בּחריקת-שינים, בּאשר אנוּ זקוּקים להם, לאוֹתם האַדריכלים, המהנדסים, מנהלי-החשבּוֹנוֹת וּשאר המוּמחים, אשר בּאוּ אלינוּ לא מתוֹך חוּגי חלוּצים-יחפים, כּי אם מתוֹך “החברה ההגוּנה”, אבל כּי גם לחברינוּ, חברי “אחדוּת-העבוֹדה”, יש יד בּמשׂכּוׂרוׂת שמנוֹת אלוּ, לא שמענוּ בּלתי אם היוֹם, מפּי “דוֹאר-היוֹם”. וּכחבר ל“אחדוּת-העבוֹדה”, אשר לא זכה לקבּל משׂכּוֹרת שמנה והסוֹבר – משוּם כּך, כּנראה – כּי המשׂכּוֹרוֹת השמנוֹת הן מכּה בּצד גם לנוּ, לפּוֹעלים, וגם לארץ כּוּלה, הריני מַפציר בּמר בּן-אבי, כּי יוֹאיל לפרסם את דבר המשׂכּוֹרוֹת השמנוֹת הנהוּגוֹת בּ“הנהלת הפּוֹעלים” בּכלל, ואת אלוּ של חברי “אחדוּת-העבוֹדה” בּפרט, בּין אם הם עוֹבדים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” עצמה, בּין אם הם משמשים בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הכּללית. אהיה לוֹ אסיר-תוֹדה.

ואגב, מכּיון שנתגלגלוּ הדברים, אוּלי יוֹאיל “דוֹאר-היוֹם”, ידידם וּמגינם של בּעלי התעשׂיה והאיניציאַטיבה הפּרטית, אוּלי ינסה להרים את הצעיף גם מעל שאלה זוֹ: כּיצד משפּיע דבר המשֹכּוֹרוֹת השמנוֹת הנהוּגות בּארץ (בּארץ בּכלל, לא רק בּהנהלה הציוֹנית) על מצב התעשׂיה שלנוּ?

סבוּרני, כּי שאלה אקדמית זֹו יש בּה גם משהוּ מן האַקטוּאַליוּת. הנה אנוּ רוֹאים, כּי בּעלי ה“סיליקַט” אינם רוֹאים להם סגוּלה יוֹתר בּדוּקה לרפּא את שבריו מאשר הפחָתת המשׂכּוֹרוֹת של הפּוֹעלים המקבּלים שלוֹשים גרוּש ליוֹם, “ולוּ תהא רק בּחצי גרוּש ליוֹם” (“הארץ”, תתשכ"ב). והפּוֹעלים מוֹדים, כּי “מצב הענינים דוֹרש הפחתת ההוֹצאוֹת בּתעשֹיית הלבֵנים. לשם כּך הם מציעים הפחתוֹת שוֹנוֹת בשכר -העבוֹדה שיצטרפוּ לתשעה אחוּזים, הפחתה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת לפי הַדְרָגָה ידוּעה, על חשבּוֹן אלה מן הפּוֹעלים המקבּלים שׂכר משלוֹשים גרוּש ומעלה ליוֹם”. אוּלם ההנהלה עוֹמדת על זה כּי "יש צוֹרך לפרוֹץ סוֹף סוֹף את גדר המינימוּם של שלוֹשים גרוּש ליוֹם, מפּני שדבר זה הוּא שאלת קיוּם כּל התעשׂיה בּארץ" (שם).

הנה בּרוּר כּשמש בּצהרים, כּי על ההפחתה של שׂכר הפּוֹעל, “ולוּ גם לחצי גרוּש” עוֹמדת שאלת קיוּם כּל התעשׂיה בּארץ. ואוּלם טֹוב טוֹב היה עוֹשׂה “דוֹאר-היוֹם”, ולוּ גם מי שהוּא אחר, אילוּ היה בּוֹדק אפילוּ בּפנקסיו של ה“סיליקט” עצמוֹ, ומוֹצא את האחוּז אשר 30 הגרוּשים של הפּוֹעל תפסוּ בּמחזוֹרוֹ, ואוּלי גם מַשוה את הסכוּם הזה עם הסכוּמים המצטרפים מן ה“משׂכּוֹרוֹת השמנוֹת” של המנהלים והמוּמחים. נדמה לי, כּי החוֹקר את הדברים לאמיתם היה עוֹשׂה חסד עם כּוּלנוּ, גם עם הפּוֹעלים וגם עם התעשׂיה, ואוּלי אפילוּ עם בּעלי-התעשׂיה.

וּכמוֹ כן היה מיטיב לעשׂוֹת “דוֹאר-היוֹם” לאוֹתם המוֹסדוֹת הכּספּיים, אשר הוּא להם לפֶה וּלמליץ, לאוֹתם המוֹסדוֹת הציוֹניים, אשר אינם נמצאים בּרשוּתה של הציוֹנוּת הבַּזבּזנית, לכל אלה הבּנקים הרבּים (שלוֹשה בּמספּר!) מיסוּדם של האמריקאים וה“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד”, המצילים, כּידוּע, את ארץ-ישׂראל בּפעוּלתם הכּלכּלית הבּריאה, וכל שאר החברוֹת הציוֹניוֹת, הבּנוּיות על “יסוֹדוֹת מסחריים בּריאים”, מיטיב היה גם אִתם וגם עמנוּ, אילוּ היה מוֹסר לפרסוּם, כּיצד עוֹמד ענין המשׂכּוֹרוֹת במוסדות האלה. אוֹ אפשר בּמוֹסדוֹת “הבּנוּיים על יסוֹדוֹת בּריאים”, ושמאחוֹריהם עוֹמדים בּעלי-חסכוֹן מוּבהקים, בּהם אף משׂכּוֹרת שמנה מוֹסיפה “בּריאוּת”?

אייר תרפ"ג.

---

פתיחה לקובץ "הקבוצה"

מאת

ברל כצנלסון

¹

פּגישוֹת הקבוּצוֹת אשר נסתדרוּ בּתרפ“ג ותרפ”ד הביאוּ לידי הקמת ועדת הקבוּצוֹת, וגם עוֹררוּ בּקרב החברים את הרצוֹן להמשיך בּבירוּר השאלוֹת בּכתב. כּכה עלה בּמחשבה רעיוֹן הקוֹבץ, אשר ישכּן את עבוֹדת המחשבה המפַעמת בּקבוּצוֹת. עבוֹדת הליקוּט והכּינוּס של דברי-חברים וסידוּרם לדפוּס נמסרה מטעם ועדת הקבוּצוֹת ליד החתוּם מטה, אשר מילא אוֹתה בּסיוּעוּ של החבר מ. קוּשניר. פּרי עבוֹדה זוֹ שנעשׂתה קמעה קמעה לסירוּגין, בּמשך כּמה חדשים – ניתן עכשיו לידי החברים.

אוֹסף זה של בּירוּרים וּסקירוֹת בּא מתוֹך תוֹכה של חיי הקבוּצה, ואף פּניו מוּעדוֹת בּיתה. למרוֹת שעת הקטרוּג מסביב, לא בּא הקוֹבץ “לדבּר את אוֹיב בּשער”, אף לא ללַמד זכוּת בּפני מקטרגים, אוֹ לשם צידוּק הקיוּם בּעיני הקהל. תכליתוֹ – בּירוּר עניני החיים לחיים בּהם, חיפּוּש הנתיבוּת, חישׂוּף הפּגימוֹת, בּקשת התיקוּן. יתּכן ויתּכן, כּי בּגילוּי-לב זה של חברי הקבוּצה יסתייעוּ אוֹיביה ושוֹלליה, אוּלם חשש זה לא גרם לנוּ להתעלם ממַדוי-הקבוּצה אוֹ לחַפּוֹת על ליקוּייה. הצוֹרך בּבצרוֹן, בּחיזוּק הפּנימי, הוֹליד את הקוֹבץ, והוּא המחייב לִרְחַק מדברי רמוֹת, מחגיגיוּת מליצית וּמרגשנוּת רפת-אוֹנים. חישוּלה של הקבוּצה זקוּק להכּרה בּהירה בּהויתה, להבּטה נכוֹחה בּפוּרענוּיוֹתיה, מצוּקוֹתיה וכיבּוּשיה.

חתימתוֹ של הקוֹבץ חלה בּימים שבּהם מלאוּ ט“ו שנים למפעל הקבוּצתי-הישוּבי הראשוֹן: עליית אוּם-ג׳וּני (נסיוֹנוֹת עבוֹדה קיבּוצית כּבר קָדמו לה: הסַתתים בּירוּשלים², “הקוֹלקטיב” בּסֶגֶ׳רה³) ולמרוֹת התאריך ה”היסטוֹרי" עוֹדנה חיה הקבוּצה בּהרגשת-בּראשית, עוֹד אינה פּנוּיה לטיפּוּל בּ“עָבר”. והמשתתפים בּקוֹבץ, גם אלה אשר ראוּ רבּוֹת, לא מלָאָם לבּם לספּר מִקוֹרוֹת הקבוּצה, מאשר עבר עליהם. שקדוּ בּעיקר לציין לא את אשר הוּשׂג, כּי אם את אשר טרם הוּשׂג. ואף על פּי כן דוֹמה, כּי הקוֹבץ אשר אינוֹ מכיל כּמעט שוּם זכרוֹנוֹת על הימים הראשוֹנים, ואינוֹ מטפּל בּסיכּוּמים, מעיד על דרך ארוכּה, אשר עברה הקבוּצה. מן ההזָיה אל ההוָיה, מן המפעל הקבוּצתי האַרעי והבּוֹדד אל ראשית התהווֹת כּלל-­קיבּוּצי-פּוֹעלי בּארץ.

רק בּמקצת מן השאלוֹת המנַסרוֹת כּיוֹם בּחיי הקבוּצה, עלה לדוֹבב את החברים. כּמה שאלוֹת ההוָי הקבוּצתי, כּמה שאלוֹת חברתיוֹת חשוּבוֹת (הקיבּוּציוּת בּעיר; הקיבּוּציוּת בּקשר עם שכוּנוֹת-עוּבדים; מגמוֹת הקיבּוּצים הארציים) נעדר כּאן מקוֹמן מחוֹסר מבטאים. אוּלם גם בּאוֹתוֹ חלק השאלוֹת, אשר הוּצג כּאן לבירוּר: המשפּחה, החינוּך, החוּקה, המשק הגדוֹל, יחסי הקבוּצוֹת זוֹ לזוֹ, היחסים לציבּוּר ולהסתדרוּת – בּכל אלה השאלוֹת, בּאוֹפן וּבקנה-המידה אשר בּה נדוֹנוּ, יראה הרוֹאה, כּי אין כּאן דברים שבּהַפשָטה, כּי אין כּאן פּרי המצאוֹת שׂכליוֹת מחוּדדוֹת, אלא הוָיה חברתית, ישוּת של תנוּעה חברתית.

1600 נפש-אדם נקלטוּ בּקבוּצוֹת הישוּביוֹת. כּמספּר הזה – חברי הפּלוּגוֹת והקיבּוּצים המתכּוֹננים לחיי משק. עם הכּמוּת החדשה נתרחבוּ אפקים; נתחדשוּ תכנים, נתגלוּ זרמים, מגמוֹת, מרחקים, הנראים פּרקים כּתהוֹמוֹת. אוּלם דברי החברים, כּשהם מכוּנסים יחד, מעידים על אַחדוּתה הפּנימית של התנוּעה הקבוּצתית, הפּוֹעמת וחיה וּמפלסת לה נתיב מתחת להבדלי-הסגנוֹנים וחילוּקי-הדעוֹת.

להגבּרת הכּרה זוֹ של אחדוּת התנוּעה הקבוּצתית רוֹצה הקוֹבץ לסַייע.

חשון תרפ"ה.

---

על העיקר בּשעה זו­ֹ

מאת

ברל כצנלסון

(בּמועצת ההסתדרוּת, ט“ז בּשבט תרצ”ו)

אינני מכּיר בּרגע זה שוּם עיקר חשוּב יוֹתר מאשר הצלת עוֹד פּוֹעל ועוֹד פּוֹעלת מפּוּרענות חוֹסר־העבוֹדה, ואינני יוֹדע שוּם מעשׂה חשוּב יוֹתר, מבּחינה ציוֹנית ומבּחינה פּוֹעלית, מאשר מעשׂה זה שעליו אנוּ נקראים להחליט: שכּלל הפּוֹעלים, וכל פּוֹעל וכל פּוֹעלת, יקבּלוּ על עצמם נטל כּבד וּבלבד שלא נתן לחוֹסר־העבוֹדה שיעשה בּנוּ שַמוֹת ולא נתן לעגלה שלנוּ שתשקע בּבּוֹץ.

והיה זה בּעינַי טבעי והוֹלם את מצב השעה וּמבּיע את מלוֹא כּוֹח־רצוֹנה של תנוּעתנוּ אילוּ היינו מצמצמים את עבוֹדת המוֹעצה בּשעוֹת מוּעטוֹת, אילוּ שמענוּ רק את ההרצאה על מצב העבוֹדה ועל אפשרוּיוֹת תקנתה וּמבררים את תכניוֹת הפּעוּלה וּמחליטים פּה אחד את אשר עלינוּ לעשׂוֹת – וּמסיימים ויוֹצאים אל המלאכה, בּתכלית הפּשטוּת. אלא שתפיסתי אני היא, כּנראה, פּשטנית מדי. איכה ימנע אדם מעצמוֹ את ההזדמנוּת “להעמיק” וּלהוֹכיח ש“עדיין לא זה העיקר”, ואם גם נעשׂה ונצליח – שוּם אדם איננוּ מתנגד לכך, חלילה – עוֹד תישָארנה לנו שאלוֹת קשוֹת: מלחמה עוֹלמית, פּוֹעל ערבי, יחסי שכנים, מצב פּוֹליטי מסוּכסך, וּמה הוֹעלנוּ בּכל עמלנו אם לא פּתרנו אוֹתן?

וּלפיכך אין דעתוֹ של אָדם פּנוּיה עכשיו לענין פּעוּט זה של חוֹסר־עבוֹדה. סוֹף סוֹף הלא אין זה ענין פּעוּט לעוּמת כּל השאלוֹת, הגדוֹלות והעיקריוֹת, הגוֹזלוֹת את מנוּחתוֹ. והוּא יוֹדע שלא רק הוּא לבדוֹ, אלא “ציבּוּר הפּוֹעלים ציפּה למוֹעצה לא רק כּדי למצוֹא פּתרוֹן למצב היוֹם”. בּרי לוֹ שציבּוּר הפּוֹעלים משתוֹקק לא למעשה־ההצלה שתעשׂה מוֹעצת ההסתדרוּת היוֹם, אלא “לשמוֹע מה בּפיה לשאלה העיקרית, שאלת המחר”.

סתם אֶרם ולא פּירש על שוּם מה מצפּה כּל כּך הציבּוּר לשמוֹע מה בּפי נוֹאמי המוֹעצה לשאלת המחר. אלא שניתן לשער שוַדאי משוּם כּך שאין לוֹ ספק־ספיקא לציבּוּר שדוקא בּשאלת “המחר”, ולא בּשאלת היוֹם, עתיד הוּא לשמוֹע מפּי הנוֹאמים גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת, אשר לא שמעה אוֹזן מעוֹלם, וּוַדאי שמוּרים אתם בּשאלת המחר פּתרוֹנוֹת חדשים לא שיערנוּם. אֶרם שוֹאל שאלה ניצחת: “נניח שהצלחנוּ בּפעוּלה נגד חוֹסר־עבוֹדה, האם השאלוֹת העיקריוֹת נעשוֹת מסוּכּנוֹת פּחות משהיוּ?” טעם מיוּחד לשאלה זוֹ בּפי אָדם כאֶרם. והלא אנחנוּ עוֹד לא שכחנוּ את הימים שאֶרם היה מַקהיל קהילוֹת של מחוּסרי־עבוֹדה וּמבקש לאַרגנם בּאִרגוּנים מיוּחדים ל“מלחמה” בּהסתדרוּת שאיננה דוֹאגת להם. האם גם אָז לא היה חוֹסר־עבוֹדה בּפּי אֶרם מן השאלוֹת העיקריוֹת?

אוּלם כּשאֶרם מדבּר על “השאלוֹת העיקריוֹת” אין פּירוּש הדברים: כּיצד מכשירים את המוֹני העם היהוּדי לעליה וּלהיקָלטוּת בּארץ, כּיצד יוֹצרים את ההוֹן אשר יאַפשר את קליטתם של המוֹני עוֹלים, כּיצד יוֹצרים משק חקלאי יהוּדי בּארץ, כּיצד יוֹצרים בּסיס־קליטה בּשביל עליה בּלתי־פּוסקת. כּל “השאלוֹת העיקריוֹת” לגבּי אֶרם אינן אלא שאלה אחת: יחסי־שכנים. וּשאלה זוֹ אף היא אין פּירוּשה כּל התסבּוֹכת הפּוֹליטית והכּלכּלית והסוֹציאלית הגדוֹלה בּה אנוּ נתוּנים, אלא סימן־שאלה אחד ורצפּט אחד: "הסתדרוּת אחת ויחידה“. ועם זה הוּא אוֹמר בּעצמוֹ: “אם יאמר איש מ”פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל כּי מַפתח־הקסם בּידינו הוּא, אוֹמר אני שהוּא שַרלַטַן. אכן, דברים הראוּיים להישָמע וּלהיחָרת בּזכרוֹן השוֹמעים!

היה כּבר הדבר למעֵין “מסוֹרת” אצלנוּ: כּשאנוּ עוֹמדים בּפרשת עשׂיה, והדברים צריכים להיעשׂוֹת לאַלתר, מעוֹררים את דעתנוּ על שאלוֹת גדוֹלוֹת האוֹרבוֹת לנוּ. האוּמנם זהוּ האמצעי הנכוֹן לאַמץ את כּוֹחנוּ בּשביל הצעד הקרוֹב? למה הדבר דוֹמה? לאוֹתוֹ רוֹפא־חכם השוֹאל: ואם נרפּא את החוֹלה ממחלת הטיפוּס, כּלוּם אין מחלוֹת אחרוֹת וקשוֹת אוֹרבוֹת לוֹ, והרי ידענוּ שאָדם סוֹפוֹ למוּת, מוּטב שנאַמץ את כּל כּוֹחנוּ לבקש תרוּפה בּפני המות בּכלל".

אמת נכוֹן הדבר. אוֹרבוֹת לנוּ פּוֹרענוּיוֹת, קטנוֹת וּגדוֹלוֹת, וּגדוֹלוֹת קשוֹת מאד. לא מעטוֹת הן השאלוֹת המַדירוֹת שינה מעינים. אלא שלא כּל טוּבנוּ בּידינוּ. אם בוֹא תבוֹא מלחמת־עוֹלם להשמידנוּ – לא בּירוּרים בּמוֹעצה יצילוּנוּ מידיה. אין לנוּ לעשוֹת אלא מה שבּידינוּ לעשוֹת. וקוֹדם כּל, מה שבּידינוּ לעשוֹת היוֹם. בּטרם תגרוֹר הפּוֹרענוּת הקטנה את הגדוֹלה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ההצעוֹת שהוּצעוּ למוֹעצה – שתים הן: להכפּיל את מס קרן חוֹסר העבוֹדה בּקביעוּת וּלהטיל מס חד־פעמי מיוּחד, שׂכר שנים־עשׂר יום, על כּל חבר ההסתדרוּת העסוּק בּעבוֹדה – אינן הצעוֹת קלוֹת כּל כּך. ולא הייתי תמה אילוּ קמוּ מבּין שליחי הציבּוּר והיוּ קוֹבלים על כּוֹבד הקרבּן. אין הציבּוּר רגיל בּקרבּנוֹת מרצוֹן כּאלה, ואף תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם לא נתנסתה בּכך.

איני יוֹדע דוּגמה לכך בּשוּם תנוּעה מתנוּעוֹת הפּוֹעלים, שיקוּמוּ חברים העסוּקים בּעבוֹדה ויטילוּ על עצמם מס כּבד לעזרת חברים מוּבטלים ולמניעת אַבטלה. שוּם מפלגה, לא מן הקרוּיוֹת רפוֹרמיסטיוֹת ולא מן הקרוּיוֹת רבוֹלוּציוֹניוֹת, לא תבעה זאת מחבריה. וּבין המפלגוֹת הללוּ לא מעטוֹת “שעשוּ את הקריֶרה” שלהן על גבּוֹ של מחוּסר־העבוֹדה. הקהילוּ קהילוֹת ויסדוּ אִרגוּנים מיוּחדים וּבחרוּ ועדים וערכוּ הפגנוֹת ותהלוּכוֹת, ואפילוֹ התכּוֹננוּ לכבּוֹש את השלטוֹן בּעזרת חוֹסר־העבוֹדה. הם ידעו לתבּוֹע בּכל פּה מן הבּוֹרגנוּת וּמן המדינה. אך הם מאסוּ בּאמצעי העלוּב והפּאליאטיבי: לתבּוֹע קוֹדם כּל מן הפּוֹעל שיקיים מצוַת העזרה ההדדית והסוֹלידריוּת המעמדית.

גם אצלנוּ נשמעוֹת כּפעם בּפעם אוֹתן ההשׂגוֹת: מה דרכּה של מפּא“י (אגב, מפּא"י זוֹ אשר בּנצחוֹנוֹתינוּ אין לה חלק וּבמַפּלוֹתינוּ היא האשמה) שבּמקוֹם “ללחוֹץ” על הממשלה ועל העיריוֹת ועל הבּוּרגנוּת, היא נטפּלת אל הפּוֹעל ודוֹרשת ממנוּ קרבּנוֹת? ומַהי האוּטוֹפּיה הזאת שבּפרוּטוֹת של פּוֹעלים נמנע חוֹסר־עבוֹדה? גם בּשעת הטפה ראשוֹנה ליצירת קרן חוֹסר־עבוֹדה נשמעוּ אַזהרוֹת מפּני ה”השלָיוֹת".

ואף על פּי כן, חברים, אינני חוֹשש לוֹמר, כּי הדרך הזאת שאנוּ מתיצבים עליה עכשיו – בּאיחוּר שלוֹשה חדשים – היא הדרך היחידה להתגבּרוּת וּלנצחוֹן של ממש. אין ספק שיש בּידינוּ לערוֹך אסיפוֹת־מחאה עצוּמוֹת וּלאַרגן הפגנוֹת נאדרוֹת. אך למוּדי־נסיוֹן אנחנוּ, ממה שעבר על תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּשנוֹת מצוּקה, ואנוּ אוֹמרים: לא בּאלה ניוָשע הפּעם.

ימים רבּים ראתה תנוּעת הפּוֹעלים בּתמימוּת יתירה את נצחוֹנוֹ של הפּוֹעל והגשמת המשטר הסוֹציאליסטי כּכניסת תהלוּכה חגיגית לתוֹך שערים פּתוּחים לרוָחה. ואם ידָרשוּ קרבּנוֹת – ידָרשוּ מאת הבּוּרגנוּת. הפּוֹעל לא חשד שגם הוּא יהיה אנוּס להביא קרבּנוֹת כּבדים. הוּא אמר להסתפּק בּקרבּנוֹת אשר גיבּוֹריו, יחידי־סגוּלה, המוּרמים על נס, הביאוּ, כּבר הביאוּ, למענוֹ. והנה בּאו ימים וּכלל־הפּוֹעלים נתבּע להביא בּעצמוֹ קרבּנוֹת כּבדים. הפּוֹעל לא היה מוּכן לכך. והוֹאיל ולא היה מוּכן להביא קרבּנוֹת מרצוֹן, נפל הוּא עצמוֹ קרבּן מאוֹנס, קרבּן למצוּקה, קרבּן לאוֹיביו. זה הכּלל: בּכל מקוֹם שאין הפּוֹעל מוּכן להביא מעצמוֹ קרבּנוֹת בּרצוֹן למען חבריו, למען מעמדוֹ, למען עמוֹ, למען שלוֹם, למען הסוֹציאליזם, שם נגזר עליו להיות קרבּן מאוֹנס, קרבּן כּפיה, למען אוֹיביו, למען דיכּוּי מעמדוֹ, למען המלחמה, למען הפאשיזם. בּארצוֹת אירוֹפּה, בּמקוֹם שיד מפלגוֹת הפּוֹעלים, הסוֹציאל־דמוֹקרטית והקוֹמוּניסטית, היתה תקיפה, לא היה הפּוֹעל המסוּדר בּעבוֹדה, המיוּחס בּמקצוֹע, היוֹשב איתן בּמשׂרה, מוּכן לפרוֹס מִפּתוֹ – פּריסה שיש בּה ממש – לאח הרעב, לא ראה חוֹבה לעצמוֹ להירָתם ולרתוֹם את הסתדרוּיוֹתיו המקצוֹעיוֹת ואת מוֹסדוֹתיו הכּספּיים בּכדי להניע את גלגלי המשק והעבוֹדה. ראוּ זאת אחרים, אוֹיבים־בּנפש, וירתמוּ את המוֹני המוּבטלים, נטוּלי עבוֹדה וּמחיה ותקוה, בּמרכּבת תאוַת־השלטוֹן. התוֹצאוֹת ידוּעוֹת: ההמוֹנים הרתוּמים לשריקת שוֹטים על בּשׂרם וּלהקשת תוּפּים בּאזניהם, עוֹדם נישׂאים בּמסע־השתוֹללוּת על פני גויתה הרמוּסה והשוֹתתת דם של תנוּעת הפּוֹעלים ושל התרבּוּת האנוֹשית.

תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה לא ראתה את המלחמה בּחוֹסר־עבוֹדה כּענין של עשׂיה לעצמה. היא ראתה זאת כּענין של תביעה מאת השלטוֹנוֹת בּלבד וזקפה לחשבּוֹנם של אלה את כּל יסוּרי המוּבטלים, וראתה לעצמה זכוּת יתירה אם תבעה מידיהם עוֹד נתח של “סיוּע”. “סיוּע” הכרח הוּא בּכל מקוֹם אשר קצרה היד אוֹ קצר הרצוֹן להילָחם מלחמה של ממש בּחוֹסר־העבוֹדה. בּעד הסיוּע שילם הפּוֹעל בּניווּן של מאוֹת אלפי משפּחוֹת עוֹבדים. רבבוֹת בּנים נאמנים אבדוּ למעמדם. נכרתה האמוּנה כּי הדיבּוּרים של שלוֹשה דוֹרוֹת על סוֹלידריוּת מעמדית יש בּהם ממש. מחוּסרי־העבוֹדה עוֹד הוֹסיפוּ להימָנות על האגוּדה המקצוֹעית ועל המפלגה, אוּלם בּיניהם לבין אוֹתם המאוּשרים המסוּדרים בּעבוֹדה ונוֹשׂאי המשׂרוֹת ויוֹשבים לבטח בּדירוֹתיהם, והם קרוּיים “חברים” – נחפּרה תהוֹם אשר שוּם מהנדס לא יגַשר על פּניה. בּמעמקי הלבבוֹת נתערערוּ מוֹסדוֹת התנוּעה: שקר האחדוּת!

אנוּ כאן ניסינוּ, בּמקצת, ללכת בּדרכים אחרוֹת. הסתלקנוּ מההסתמכוּת הפטאליסטית על המדינה ועל המשק הרכוּשני. לפיכך נלחמנוּ נגד סיוּע, וחתרנוּ תמיד לקראת עבוֹדה. וּזכוּת היא להסתדרוּתנוּ שאיננוּ מחכּים עד שיחמיר המצב, וּבטרם יתמוֹטט עמוּד מעמוּדי בּניננוּ אנוּ קוֹראים למעשׂים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בּמַשבּרים הכּלכּליים התוֹקפים לפּרקים את ארץ־ישׂראל יש צד אחד המכאיב במיוּחד: אפשר למנוֹע אוֹתם ואין מוֹנע.

אין זה מעניני להכניס את ראשי בּשאלה, אם בּמדינוֹת הגדוֹלוֹת, בּתנאים של משק קפּיטליסטי ענֵף וּמוּרכּב, יש בּידי כּוֹחוֹת מאוּרגנים למנוֹע מַשבּרים וּלפחוֹת לצמצם אוֹתם בּמידה ניכּרת אוֹ אין. אצלנוּ, מכּל מקוֹם, יש ויש. בּתנאים המיוּחדים שלנוּ: בּהיקפנו המצוּמצם, בּמציאוּתוֹ של משק הוֹלך ונבנה ונתון לאֶכּספּנסיה, בּמציאוּתה של עליה יוֹצרת וּמחַדשת, בּמציאוּתם של גוֹרמים מיוּחדים המַזרימים לארץ הוֹן ועבוֹדה וּמפתחים יחד עם היצרנוּת גם כּוֹח־קיבּוּל צרכּני, בּמציאוּתה של תנוּעה לאוּמית האחראית לשלוֹם הישוּב והשוֹקדת על תקנתוֹ והמקיימת כּלים בּעלי יכוֹלת וּבעלי תפקידים קוֹנסטרוּקטיביים – בּתנאים אלה יש עדיין בּידינוּ, גם בּשעוֹת של התרוֹפפוּת משקית, לקרוֹע גזר־דין של מַשבּר המתהפּך על ראש הישוּב. ועוּבדה פּשוּטה זו, הנראית גם לעין בּלתי־מזוּינת, שמכּל המַשבּרים שעברוּ על ראשנוּ יצאנוּ בּעזרת אמצעים מצוּמצמים, לאחר מאמצים מסוּימים של כּוֹחוֹת לאוּמיים וציבּוּריים מאוּרגנים – יש בּה כּדי להעיד על כּך, כּי בּראיית המצב מראש, וּביתר ערוּת וּזריזוּת, אפשר היה למנוֹע את המַשבּרים (אם לא היוּ מאחוֹריהם גוֹרמים פּוֹליטיים תקיפים) מלכתחילה.

מאַחר המלחמה ¹ועד עתה הננוּ נתוּנים בּמצב בּניה משקית בּלתי־פּוֹסקת. המכשוֹלים הפּוֹליטיים הרבּים יכלו להאֵט את קצב הבּניה, אך לא להפסיק אוֹתה. קו־הבּניה איננוּ יוֹרד אלא עוֹלה. וכל עוֹד המצב הזה נמשך, וכל עוֹד העליה זוֹרמת אין שוּם “שפל” יכוֹל ליהָפך אצלנוּ ל“מַשבּר”. בּמצב כּזה אפשר תמיד – בּקצת רצוֹן וּמאמצים וּבקצת אמצעים לאשראי וּלהשקעה – למנוֹע מכאוֹבים אנוֹשיים וּמַפּלוֹת מדיניוֹת כּבדוֹת, הבּאות עלינוּ עקב חוּלשתנוּ ורשלנוּתנוּ.

לפני עשׂר שנים, בּפרוץ המַשבּר, אמרנוּ כּי בּ־70 אלף לירוֹת אפשר “לשבּוֹר את המַשבּר”. לא חקרתי לאחר המעשׂה אם סכוּם זה הספּיק, אוֹ שהושקעוּ סכוּמים גדוֹלים יוֹתר. בּין כּה וכה שבירת המַשבּר בּאה לאחר שהמשבּר העמיק. אוּלם זכוּר לנוּ המעבר מסיוּע לעבוֹדה, והתחלת העבוֹדה בּנַהרים – בּכוֹח אלה זזנוּ עד שיצאנוּ מן הסכּנה האיוּמה שארבה לנוּ בשנת 1927. וגם עתה אין בּידי לנקוֹט מספּרים, ואיני יוֹדע אם התכניוֹת העלוּלוֹת להתגשם על יסוֹד מאמצינוּ, אם הן כּשלעצמן עלוּלוֹת להסיר את צרת חוֹסר־העבוֹדה בּמלוֹא היקפה. אבל בּמצבים כּמוֹ אלה העיקר הוּא לצאת ולזוּז מנקוּדוֹת המות. תנוּפה גוֹררת תנוּפה. ואם בּמאמץ ראשוֹן לא נצליח בּשלימוּת – נפנה למאמצים חדשים. אוּלם גם מאמץ ראשוֹן יביא הקלה לאלפי עוֹבדים, ויביא הצלה לעליה ותגבּוֹרת בּהיאָבקוּתנוּ המדינית.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

איני מעלים מעצמי את הקוֹשי שבּהגשמה. נקל יותר לקבּל החלטוֹת כּלפּי אחרים, וגם לאחרים לא איכפּת הרבּה. רצוֹנם – אוֹטמים אזנים, רצוֹנם – שוֹמעים ו“אוֹכלים”. אך החלטה כּזאת כּשצבּוּר מקבל אוֹתה כּלפּי עצמוֹ – מוּרגשת וּמוּרגשת. כּל אחד ואחד מאתנוּ ודאי ירגיש בּקרבּן זה, וצריך שירגיש. תקציבוֹ של כּל עוֹבד קצוּב, מחוּלק מראש, וקשה לצמצמוֹ. ואפילוּ הפּוֹעל המסוּדר, ואפילוּ זה שזכה זמן־מה ליהנוֹת מן הגיאוּת, יכוֹל לספּר על חוֹבוֹתיו. למי בּית, למי רהיטים. ויש עזרת קרוֹבים. בּארץ וּבגוֹלה. ויש ויש.

אבל גם המַקשיח את לבּוֹ מגוֹרל חבריו, אם יראה עצמוֹ שעה קלה מוּבטל וידע שהוּא זקוּק לעזרת ההסתדרוּת לקבּל עבוֹדה, ויהיה נדרש לשלם בּעד “הזכוּת” הזאת, בּעד “הפּרוֹטקציה” הזאת שׂכר 12 ימי־עבוֹדה – יחליט מיד, בּלי לפקפק הרבּה, שה“עסק” הזה כּדאי לוֹ. צריך איפוֹא שכּל פּוֹעל יכּיר כּי מקוֹם עבוֹדתוֹ איננוּ קנינוֹ הפּרטי. כּי בּזכוּת ההסתדרוּת, בּזכוּת כּלל־הפּוֹעלים הוּא יוֹשב ועוֹבד בּשלוה, וההסתדרוּת היא השוֹמרת שלא יחליפוּהוּ ולא יוֹציאוּהו ולא יוֹרידוּ את שׂכרוֹ. צריך שכּל פּוֹעל יכּיר כּי שוּם מקוֹם איננוּ מוּבטח לוֹ אם יוּתן לאַבטלה שתתפּשט. אַל יבטח שוּם פּוֹעל בּ“יחוּסוֹ” וּב“תקיפוּתוֹ” וּבּמקוֹמוֹ. אין אנחנוּ יוֹשבים על סלע איתן. עוֹד הרבּה הרבּה תלוּי בּאוירה, בּאֵמוּן, בּכוֹח ההתגוֹננוּת של הציבּוּר. גלי השפל עלוּלים לסחוֹף את האדמה גם תחת רגלים בטוּחוֹת. מס הפּדיוֹן הוּא גם מפעל בּצרוֹן.

---

על שכוּנת-העוֹבדים והקרן הקימת

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּמוֹעצת ההסתדרוּת, כ“ב בּטבת תרפ”ה)

בּרצוֹני היה לדבּר לא על שכוּנת-העוֹבדים, כּי אם על עניני קרקע וקרן קימת. ואשר לויכּוּח על שכוֹנת-העוֹבדים היה אפשר, כּמדוּמה, להסתפּק בּזה, שיחוּלק בּין הצירים הפּנקס, אשר בּוֹ נכנס הדין-וחשבּוֹן של מוֹעצת ההסתדרוּת אֶשתקד. איני רוֹאה, כּי בּויכּוּחים העיוּניים היוֹם נתחדש משהוּ. אוּלם “למען האמת והשלוֹם”, כּאשר אמר וילקנסקי, אוֹמַר אף אני דבר-מה.

וּשאלה אחת קוֹדמת לבּירורּ. שאלה מוּסרית, בּעצם. האם מוּתר לי עכשיו, אחרי אשר שמעתי את דברי קפּלן פּה, לאמוֹר שעמדתוֹ היא בּעד בּתי-פּוֹעלים, אוֹ בּעד שכוּנת-פּוֹעלים בּתוֹך העיר, ולא בּעד שכוּנת-עוֹבדים? המוּתר לי לאמוֹר בּיחס לזַסלַבסקי², מה ששמעתי מפּיו, כּי הוּא מסכּים לכך, שעוֹבד עירוֹני יכוֹל לקבּל בּקרבת העיר בּית וחצי דוּנם, אבל הוּא נגד שכוּנת-עוֹבדים, עם שטחים יוֹתר גדוֹלים למתישבים, עם פּרספּקטיבה של פּיתוּח משק עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ? הייתי רוֹצה שהמוֹעצה תפתוֹר לי שאלה זוֹ, שאלת “הרשוּת המוּסרית” בּנידוֹן זה, יען כּי משוּם מה מקוּבל אצלנוּ, כּי להסבּיר קֳבָל ציבּוּר הפּוֹעלים חילוּקי-דעוֹת פּנימיים בּקרבּנוּ הרי זה דבר בּלתי-מהוּגן. כּל רצוֹני הוּא שנגיע בּשאלה זוֹ לעמדה אחת, ואני מקוה שנגיע, ואפשר שכּבר התקרבנוּ סוֹף סוֹף הרבּה לעמדה אחת בּשאלה זוֹ, אוּלם נגיע לעמדה מאַחדת לא מתוֹך כּך, שנתעלם ממציאוּתם של חילוּקי-דעוֹת, אשר תפקידם כּל כּך גדוֹל בּ“רפיוֹן” הפּעוּלה.

מסר כּאן יצחק וילקנסקי את ה“היסטוֹריה”. אוּלם עלי למלא אחריו. לשנינוּ “מקוֹרוֹת” שוֹנים להיסטוֹריוֹגרפיה. שאלת שכוּנת-העוֹבדים הוּצגה לפני שנתים, בּועידת ההסתדרוּת. גם שם היוּ ויכּוּחים. ושם הוּחלט הדבר. בּהחלטת-הועידה הלכנוּ לקוֹנגרס, ושם אוּשר תקציב של 20.000 לי“מ להקמת המפעל. חזרנוּ הבּיתה וחברינוּ לא היוּ מרוּצים ממילוּי שליחוּתנוּ. והימים – ימי חוֹסר-עבוֹדה, יציאה ודכּאוֹן. אף על פּי כן נתעוֹררוּ הלבבוֹת. בּתל-אביב התחילה תסיסה. מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ בּשיתוּף עם הוַעדה הארצית של הקרן הקימת הכריזה על מַגבּית מיוּחדת לשם קניית קרקע. גם מחוּגים אחרים רחשוּ חיבּה לדבר. בּאה גזירת ההנהלה הראשית והכריתה את המפעל בּאִבּוֹ. ההיסטוֹריה, איפוֹא, התחילה לא מן הישיבה האחרוֹנה של הדירקטוריוֹן, אשר הסכּימה לדבר בּ”פּרינציפּ“. בּמוֹעצת ההסתדרוּת אחר כּך חזרנוּ ודַנוּ על כּל השאלה להיקפה, ונשמעוּ שם הדעוֹת השוֹנות, אוּלם נתקבּלה – בּשנית – החלטה חיוּבית וּמחַייבת. וילקנסקי אוֹמר, שמשעה שנוֹדע לוֹ מהַרצפלד, כּי מחיר האדמה לא יעלה יוֹתר ממחיר אדמת-כּפר, שוּנה היחס. אוּלם אני זוֹכר יפה נסיעה אחת שלנוּ לפני שנה לתוּר את הקרקע, ואף אז ראינוּ אוֹתוֹ המקוֹם בּמחירים לא פּחוֹת נוֹחים. וּבכן, הטענה של 25 לי”מ הדוּנם אינה טענה. האדמה לא הוּזלה מאז בּארץ, והמקוֹם לא שוּנה. זוֹכר אני נימוּק אחר לגמרי, אשר עיכּב בּמשך חדשים רבּים. בּמשׂא-וּמתן רשמי שלנוּ עם ההנהלה הראשית של הקרן הקימת אמרוּ לנוּ: אם תשפּיעוּ בּקרן-היסוֹד כּי תמסוֹר לנוּ את מחצית הסכוּם המיוּעד לבנין השכוּנה ואם המתישבים יכניסוּ משלהם 3 אלפים לי“מ, נסכּים לרכּוֹש את הקרקע. גם בּמוֹעצת ההסתדרוּת התוַכּחנוּ על זאת. ואני הייתי בּין המסכּימים גם לתנאים אכזריים אלה, ואוּלם קרן- היסוֹד לא הסכּימה. ושוּב נדחָה הענין. מאשימים את ההסתדרוּת בּרשלנוּת. אף אני אוֹמר, כּי ההסתדרוּת לא פּעלה בּמידה שהיתה צריכה לפעוֹל, אוּלם המעט המסוּפּר כּאן מעיד כּי כּל פּעוּלה נפגשה בּמַעצוֹרים קשים. הנה העיד שפּרינצק כּי בּאחת הישיבוֹת האחרוֹנוֹת של הוער הפּוֹעל של ההסתדרוּת הגענוּ בּזה ל”איחוּד", וּמאז מתנהלת הפּעוּלה מצד שליחינוּ בּטמפּוֹ אחר. שׂמח אני לציין זאת. אוּלם היא הנוֹתנת. אילוּ היה “איחוּד” זה בּא לפני שנה היינוּ עוֹמדים כּיוֹם בּמצב אחר, והיה בּנוּ כּוֹח אחר לפגוֹש את המפריעים.

אין לי כּל “ענין” לעשׂות את חברַי למתנגדים, אדרבּא, יש לי כּל הענין לעשׂוֹת את המלחמה בּעד שכוּנת-העוֹבדים לנחלת כּוּלנוּ. אוּלם דוקא משוּם כּך צריך להשיב על הטענוֹת אשר נשמעוּ כּאן. קפּלן מדבּר על ריחוּק המקוֹם מן העיר, ועל מציאוּתם של כּמה פּוֹעלים הבּוֹחרים להם להסתדר בּתוֹך העיר. איני מפקפּק בּזה. ויבוֹרך זה, אשר ידאג לסידוּרם של אלה אשר אינם יכוֹלים אוֹ אינם רוֹצים להתרחק מתחוּמי העיר. וסיעת הפּוֹעלים בּעיריה היתה מיטיבה לעשוֹת אילוּ היתה היא פּוֹעלת בּמגַמה זו. אוּלם כּלוּם צריכה טענה זוֹ של “הירא ורך-הלבב” לדחוֹת את הגשמת מאוַייהם של מאוֹת ואוּלי של אלפים? כּלוּם צריכה היא לעכּב את גישוּם המפעל היִשוּבי, שהנהוּ הרבּה יוֹתר מאשר המצאת דירוֹת לפוֹעלים? וּמה ערכּה האמיתי של טענת-הריחוּק? עוֹד יש בּינינוּ זוֹכרים, כּי לפני שנה וּשנתים היתה אדמת “מַטרי” רחוֹקה מן הישוּב, ואנשים מיוּשבים לא נטוּ ללכת לשם. ותשאלוּ עכשיו על מחירי המגרשים והדירוֹת בּאוֹתה “מטרי”-תל-נוֹרדוֹי של היוֹם. כלוּם אין לראוֹת, כּי הריחוּק של שכוּנת-העוֹבדים הנהוּ ריחוּק מדוּמה, וכי הוּא הוֹלך וּפוֹחת מיוֹם ליוֹם, בּקפיצת-הדרך ממש? כּלוּם אין אנוּ חייבים להביא בּחשבּוֹן את המתהווה סביבנוּ, כּלוּם אין זוֹ חוֹבתה של הקרן הקימת, היכוֹלה לקנוֹת כּיוֹם בּתנאי-כּפר אדמה, אשר תהיה בּקרוֹב מאד לאדמת-עיר?

לתוֹך ויכּוּחינוּ נשתרבּבוּ כּמה שאלוֹת חשוּבוֹת בּיוֹתר, אשר אין מקוֹמן דוקא כּאן. כּל הכּבוֹד לכשרוֹנוֹתיו הסוֹציוֹלוֹגיים של וילקנסקי, אוּלם הייתי רוֹצה לדעת, אם החברים הקרוֹבים בּיוֹתר לדעוֹתיו מקבּלים גם את עמדתוֹ לענין העליה “המדוּמה”, ויסכּימוּ שכּדאי היה שלא להעלוֹת אנשים לארץ וּלהוֹציא את אמצעי העליה לגאוּלת הקרקע. שאלה זוֹ אֹו שאלת האֶכּסטנסיביוּת בּהתישבוּת וכוּ׳ ראוּיות הן כּשהן לעצמן לבירוּר יסוֹדי. אוּלם מדוּע הן צפוֹת דוקא בּקשר עם שאלת שכוּנת-העֹובדים ולא עם נַהלל א׳ אוֹ נהלל ב׳? תאמינוּ שגם לי לא זר הרצוֹן לראוֹת את גאוּלת הקרקע בּמרכּז הפּעוּלה הישוּבית, ואף על פּי כן נראה לי כּי לבוֹא על ידי כּך לביטוּל ערך העליה, הרי זה מאוֹתוֹ סוּג ההפרזוֹת, אשר אנשים מחוּננים בּינינוּ יש להם לפרקים חיבּה יתירה אליהן. סוֹפן של הפרזוֹת אֵלוּ להביא לידי שלילת הנקוּדה היסוֹדית, אשר ממנה יצאנוּ.

מעוֹדי יש לי דרך-ארץ בּפני מוּמחיוּת. אוּלם מאז היוּ לי דברים עם מוּמחים שוֹנים איני יכוֹל לקבּל את חַוַת-דעתם, בּענינים שאינם טכניים גרידא, וּבפרט בּעניני ישוּב וחיים, להלכה פּסוּקה. יש שאני שוֹמע נימוּקים חוֹתכים, נימוּקי-בּרזל, מפּי מוּמחי המדע, המשק, הקוּפּה, כּי “עניני המשק מחייבים”, כּי “עניני הקוּפּה אינם מַרשים”, וּכשאתה תוֹהה על קנקנם הנך נוֹכח, כּי מתחת לנימוּקים האלה מסתתר חוֹסר-רצוֹן, ניגוּד-ענין וכוּ'. נוֹכחתי כּמוֹ כן, כּי בּענינים ישוּביים וכלכּליים אין האמיתיוֹת בּבחינת אמיתיוֹת הנדסיוֹת, כּי יש ששני מוּמחים מתוַכּחים בּיניהם וּמבטלים זה דעתוֹ של זה כּשאר בּני-תמוּתה וּכשאנוּ רוֹאים ושוֹמעים זאת אנוּ אוֹמרים לעצמנוּ: יש עוֹד לבחוֹן את הדעוֹת הללוּ לאוֹר הצרכים החיוּניים של הציבּוּר. ואלה נתוּנים לשיקוּל-דעת ולהכרעה של הציבּוּר.

ושוּב לא מוּבנה לי טענת “חוֹסר התכנית”. אם תכנית פּירוּשה רעיוֹן וּמגמה, הרי ישנם כּאן בּבהירוּת מרוּבּה. הרעיוֹן הוּא שפּוֹעלי העיר רוֹצים לצאת מתחוּמי העיר, להתרכּז על אדמת הקרן הקימת, להקים את הסביבה שלהם וּלפַתח כּכל האפשר משק משלהם, חקלאי וחרָשתי, אם בּיחידוּת ואם בּקיבּוּצים, אם בּשטחים מצוּמצמים יוֹתר אוֹ רחבים יוֹתר, לפי התנאים וּלפי היכוֹלת. עיבּוּד התכנית המפוֹרטת, אוֹ יוֹתר נכוֹן, התכניוֹת המפוֹרטוֹת, הנהוּ ודאי ענין של מוּמחים ושל המתישבים. כּיצד אפשר לדרוֹש (וּממי?) תכניוֹת אֵלוּ כּל עוֹד לא נקנתה האדמה ולא נחקרוּ אפשרוּיוֹת המקוֹם המסוּים? אוֹמרים, התכנית לא עברה תחת שבט הבּיקוֹרת של מוּמחים. נוֹדה על האמת, כּלוּם נעשׂוּ שאר מפעלינוּ הישוּביים בּהסכּמתם של המוּמחים הרשמיים? כּלוּם סמכוּ בּשעתם המוּמחים את ידיהם על עין-גנים ועל דגניה? וּצאוּ וּראוּ מה נתקיים מתכניוֹתיהם המרוּבּות והשוֹנוֹת של המוּמחים מאוֹתם הימים, ודוקא עין-גנים וּדגניה – פּרי היצירה החברתית ה“המוֹנית” – הן שזכוּ להיוֹת גוֹרמים עצוּמים בּעבוֹדת ההתישבוּת. ואַל נא להוֹציא מזה, שאני מזלזל בּתכנית. תירָכש נא האדמה ותוּקצה לשכוּנת-העוֹבדים, ואז יבוֹאוּ וילקנסקי וּשאר מוּמחים להשתתף בּבירוּר התכניוֹת. אוּלם אַל נעשׂה כּמוֹ שאנוּ עֹושׂים היוֹם, אַל נַקדים את הויכּוּח על התכניוּת להבטחת אפשרוּת המפעל.

והטענה של כּפר ועיר. וילקנסקי אוֹמר לנוּ כּאן, כּי אי אפשר לדרוֹש בּבת אחת גם אדמה בּעמק וגם אדמה בּעיר. צריך לבחוֹר בּאחת. מדוּע? שיטה זוֹ של הפחדה על ידי אלטרנַטיבוֹת היתה לפנים מצליחה מאד בּ“דיסקוּסיוֹת”. אוּלם, מדוּע תידרש מאתנוּ הבּחירה הזאת, הנאמנוּת לאחת. ואגב לא כּפר ועיר, אלא כּפר וקרבת-עיר. הייתי מבין ניגוּד של מחירים, של זוֹל ושל יוֹקר. ניגוּד כּזה איננוּ כּאן. מַהי איפוֹא ההקבָּלה של עמק ושל קרבת-יפוֹ. איני חוֹשב כּי הקרן הקימת צריכה לוַתר על אחת מהן. הדבר תלוּי יוֹתר בּכשרוֹן המפעל, וּבנידוֹן זה אני מסכּים לגמרי לדברי אהרוֹנוֹביץ, מאשר בּהכרח הבּחירה. אוּלם אילוּ היינוּ בּאמת בּמצב של בּחירה: אם 10,000 דוּנם בּעמק אוֹ בּקרבת העיר, הייתי בּוֹחר, מבּלי לחשוֹש שיתנוּני לצוֹרר העמק, בּשניה. הייתי אוֹמר, כּי גאוּלת שטח כּזה כּיוֹם בּקרבת העיר הנהוּ מפעל יוֹתר גדוֹל, בּבחינה ישוּבית וציוּנית. משוּם שעמדה זוֹ מסוּגלת להישמט, משוּם שכּאן יש יוֹתר חסכוֹן הוֹן לאוּמי, יוֹתר תריס בּפני ספּקוּלציה, והעיקר משוּם שכּאן יש מפעל אשר יאָחז בּקרקע, ולוּ גם בּצוּרה בּלתי-שלמה, מספּר אנשים גדוֹל הרבּה יוֹתר.

זהוּ מרכּז השאלה של שכוּנת-העוֹבדים. האין אתם רוֹאים את הסכּנה של התהווּת המוֹן עם תלוּי בּאויר, תלוּש מכּל קרקע, חסר כּל סיכּוּי ליצירה משקית עצמית, לוּמפּנפּרוֹליטריאַט? האין לראוֹת כּי מציאוּת זוֹ עתידה להעביר קו חריף בּין הרוֹב הגדוֹל של הפּוֹעל העירוֹני וּבין המיעוּט הקטן של המתישבים החקלאים? כּי מציאוּת זו מסַכּנת לא רק את הנמצאים בּתוֹכה לבד, כּי אם היא עתידה לשנוֹת בּהחלט את כּל הלָך-רוּחה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, את כּל אָפיה של ההתישבוּת.

שכוּנת-העוֹבדים אינה רק מפעל של הקָלָה, שעליו דיבּר קפּלן. זהוּ מפעל של התישבוּת עממית, חלקית, אטית, הַדְרָגָתית. ההתישבוּת אשר תבוֹא על ידי התאַחזוּת בּצפּרנים בּקרקע, על ידי פּיתוּח תעשׂיה, קטנה וקיבּוּצית, ואשר תפתח אפקים למאוֹת ולאלפים. את זאת אין העמק כּיוֹם יכוֹל לתת לנוּ. וּשכוּנת-העוֹבדים פּוֹתחת לכך פּתחים. ואי-ההבנה והדחיוֹת התמידיוֹת מצד הקרן הקימה מוֹכיחוֹת רק עד כּמה לקוּיה שם ההבנה לתפקידה של הקרן הקימת, בּתוֹר “המכשיר של הפּוֹליטיקה הקרקעית של ההסתדרוּת הציוֹנית”, לעניני ההתישבוּת החיוּניים של הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים בּתוֹך העליה.

זַסלַבסקי שוֹאל אוֹתי, האוּמנם חוֹשב אני כּי התישבוּת זוֹ עתידה לשמש מַעבר להתאַחזוֹת בּקרקע. איני דוֹגל בּשם מוּמחיוּת, אוּלם עינים יש לי. וּכשאני יוֹצא מתל-אביב בּדרך לפתח-תקוה ורוֹאה את אשר הוֹלך וצץ בּכל הסביבה הזאת ורוֹאה איזה מרץ וחִיוּת משקיעים שם יהוּדים בּאדמת חוֹל חרֵבה, ורוֹאה איזה מאמצים מגלים שם כּדי להתפּרנס מחלקוֹת של שני דוּנמים ושל חמישה דוּנמים, וכל זה בּחוֹסר כּל תנאים, בּאין הכשרה, בּאין מים, בּאין סידוּר חברתי פּנימי, וּבאין עזרה מוּסרית מן החוּץ, ולמרוֹת כּל ההבדלים החברתיים השגוּרים – רוֹאה אני כּי כּאן פּוֹעל אוֹתוֹ יצר-הקרקע שבּקרבּנוּ, וכי ילדיהם של אלה יספּגוּ לקרבּם את העבוֹדה ואת הירק מתחילתם.

ואני שוֹאל את עצמי, כּלוּם יש בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים העירוֹני פּחוֹת צוֹרך, פּחוֹת כּמיהה, פּחוֹת כּוֹחוֹת? האם רתימת הכּוֹחוֹת של ציבּוּרנוּ בּמפעל זה, של ציבּוּר מחוּנך בּעבוֹדה ושל הסתדרוּת כּבּירה, לא תביא לידי תוֹצאוֹת חשוּבוֹת עוֹד הרבּה יוֹתר?

אוּלם נַניח שהרעיוֹן המשקי שאנוּ מכניסים בּשכוּנת-העוֹבדים לא יִצלח. נניח, כּדברי השוֹללים, כּי משק חקלאי בּתנאים כּאלה לא יתפּתח. וּבכן? האוּמנם נפסל על ידי כּך ענין השכוּנה? נניח שנרכּשוּ 10,000 דוּנם ונתאַחזוּ שם פּוֹעלים מקצוֹעיים ולא מקצוֹעיים, גַננים, טבּקנים, מגַדלי עוֹפוֹת וּדבוֹרים, מוֹרים וּפקידים. נניח, שטיפּוּסי המגרשים יהיו שוֹנים: דוּנם וּשנַים, חמישה ועשׂרה. נניח שבּאוֹפן כּזה יכיל השטח כּאלפּיִם משפּחה. ואם יתבּרר אחר כּך כּי אין בּידי המתישבים התלוּיים בּעבוֹדת חוּץ לעבּד את חלקוֹתיהם – אם המתישבים יהיוּ קיבּוּצים הלא ודאי יֵקַל להם הדבר – מה איפוֹא אזי הסכּנה לישוּב? הלא האדמה היא אדמת הקרן הקימת, וההתישבוּת – בּידי ציבּוּר פּוֹעלים. כּלוּם לא נוּכל לחַלק מחָדש את המגרשים וּלהכניס עוֹד אלפי משפּחוֹת? על כּל רצוֹני להבין את החברים העוֹינים כּל כּך את הרעיוֹן של משק חקלאי בּקרבת העיר, איני יכוֹל להבין מהוּ היסוֹד לזרוֹע בּמשך שנתים אי-אֵמון ורפיוֹן לגבּי מפעל שהוּחלט עליו זה פּעמַים.

וּלמעשׂה. הענין כּוּלוֹ נמצא בּמצב מסוּכּן למַדי. לפני חדשים אחדים, כּשראינוּ כּי השטחים בּקרבת העיר הוֹלכים ונשמטים, אמרנוּ לעצמנוּ: אם מקוֹם זה לא יגָאל על ידי הקרן הקימת, כּי אז אבדה תקוָתם של אלפי פּוֹעלים בּיפוֹ להכּוֹת שוֹרש. מאז ועד היוֹם הוּרע הדבר. בּחוּגי הקרן הקימת יֶשנה נטיה לחיוּב, אוּלם מצדדים שוֹנים בּאה הַסָגת-גבוּל. הסגת-גבוּל הדוֹחקת את רגלי הקרן הקימת ואת רגלי התישבוּת העוֹבדים. ואין כּאן סכּנה רק לשכוּנת-העוֹבדים לבד. המצב החדש הפּוֹרח בּארץ, ה“בּהלה” של חברוֹת וּקניוֹת פּרטיוֹת, מביא אתוֹ גזירה על התישבוּת העוֹבדים, גזירה לא פּחוֹת נוֹראה מאשר הגזירה על העליה.

איני בּא כּלל לזלזל בהתעוֹררוּת זוֹ שבּאה בּחוּגי המעמדוֹת הבּינוֹניים להסתדר לחברוֹת-התישבוּת וּלהיאָחז בּקרקע. חשיבוּתה של הציוֹנוּת כּלוּל בּזה שהיא בּאה להפוֹך אנשים בּלתי-פּרוֹבוּקטיביים לאנשי-עבוֹדה. ועד כּמה שבּהתעוֹררוּת זוֹ מתגלים חזיוֹנוֹת חיוּביים של כּמיהה לקרקע, לשם ישיבה עָלֶיהָ, לעָבדה וּלשָמרה, אנוּ מקַדמים אוֹתם בּברכה. וּבני-בְּרַק תוֹכיח. אוּלם אין להתעלם מכּל הקצף הזה של ניצוּל אדמת ארץ-ישׂראל לשם הפקעת-מחירים, של חילוּל דבר גאוּלת הקרקע על ידי עשׂייתה מעין וַלוּטה עוֹברת למַרבּה בּמחיר, אין להתעלם מזה, כּי עניניה האמיתיים של גאוּלת הארץ, כּבשׂת-הרש של התישבוּת אנשים אשר השקיעוּ את חייהם בּעבוֹדה, נדחקים מפּני המגמוֹת והתיאָבוֹן של בּעלי “התישבוּת” זוֹ.

אם המקוֹם המיוּעד לשכוּנת-העוֹבדים לא יִגָאֵל על ידי הקרן הקימת – תקוּפּחנה תקווֹתיהם של אלפי פּוֹעלי העיר. והשטחים בּעמק העוֹברים כּיוֹם לרשוּת חברוֹת פּרטיוֹת עוֹשקים את תקוַת ההתישבוּת מאלפי פּוֹעלי הכּפר, מכּל אנשי-העבוֹדה מחוּסרי האמצעים, התוֹלים את תקווֹתיהם בּאדמת הקרן הקימת. עוֹד יוֹתר, הם גם שוֹללים למַפרע את הפּרספּקטיבה של פּעוּלוֹת גדוֹלוֹת בּעתיד הקרוֹב מצד הקרן הקימת. שטחים פּנוּיים גדוֹלים אינם מרוּבּים בּארץ. הרבּה “עמקים” אין לנוּ. ואחרי אשר יגָמר עוֹד מספּר קניוֹת הגוּנוֹת, לא יעמדוּ יוֹתר לרשוּתנוּ שטחים רחבי-ידים. והקרן הקימת, אשר מָחלה על כּבוֹדה וּויתרה על זכוּתה, לגאוֹל את הקרקעוֹת הנמצאים בּלב העמק, בּמרכּז פּעוּלתה הישוּבית, תזכּה אוּלי בּקרוֹב להשתחרר מכּל התחייבוּיוֹתיה הכּספּיוֹת, ותשאף רוּח לרוָחה. אוּלם מַהי העבוֹדה הגדוֹלה הצפוּיה לה אחר-כּך? היא תצטרך לנוּד על קניוֹת פּעוּטוֹת, מפוּזרוֹת, בּתנאי קניה מסוּבּכים, ליצוֹר ישוּבים קטנים, מבוּדדים עם כּל המעלוֹת הכּלכּליוֹת והישוּביוֹת הכּרוּכוֹת בּהם. זוֹהי הפּרספּקטיבה אשר הנהלת הקרן הקימת מוֹבילה אליה.

הכּאב אינוֹ ניתן להירָפא. היתה אפשרוּת לאַחד בּידי הקרן הקימת שטח אחד גדוֹל מחיפה ועד בּית-שאָן. שוּם דבר לא היה עלוּל לעטוֹף בּזוֹהר כּזה את שם הקרן הקימת, להבליט את מקוֹמה בּכל המפעל הארץ-ישׂראלי, כּמעשׂה רב זה. את ההזדמנוּת הזאת, הראשוֹנה והיחידה בּדברי הישוּב, הוֹציאה הקרן הקימת מידיה. והאדמת הוֹלכת ונרכּשת על ידי חברוֹת אשר כּוֹחן הריאַלי הוּא כּאַין לעוּמת הקרן הקימת. אוּלם יש להם האוֹמץ והמעוּף החסר לאלה, אשר גוֹרל גאוּלת הקרקע נמסר לידיהם. ומה אוֹמר מצב זה לנוּ, למתישבי הקרן הקימת? מה יהא מצבה של נַהלל מחר, אם היא תהא מוּקפה לא מוֹשבי עוֹבדים ולא קבוּצוֹת, כּי אם מוֹשבוֹת של עבוֹדה שׂכירה, “אחוּזוֹת” ו“אַדמיניסטרטוֹרים”? וּמי יאמר לנוּ, מי יהיוּ הפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת אלה? וּמה יהא דבר זה לגוּש-נוּריס, אם יוּקף שכוּנוֹת כּאֵלוּ? מה תהא התפּתחוּתוֹ הכּלכּלית והחקלאית של העמק אם הוּא יקָרע רצוּעוֹת רצוּעוֹת? האפשר יהיה שיתוּף מפעלים ישוּביים וחקלאיים בּין הנקוּדוֹת הסמוּכוֹת, אם משטרים חברתיים שוֹנים בּתכלית יבדילוּ בּיניהם? אנוּ תמכנוּ בּכל לבּנוּ וּבכל כּוֹחנוּ הציבּוּרי בּשעת-העליה של הקרן הקימת, בּשעת רכישת השטחים הראשוֹנים הגדוֹלים בּעמק, ועלינוּ החוֹבה לגלוֹת את המצב הנוֹכחי בּקרן הקימת: את הזלזוּל בּרעיוֹנוֹת המוּנחים בּיסוֹדה של הקרן הקימת, את אי-מילוּי תפקידה, את חוֹסר האוֹמץ והמעוּף, אשר בּלעדיו לא תיתָכן פּעוּלתנוּ ההתישבוּתית, את אטימת האוֹזן לצרכי ההתישבוּת של העוֹבדים בּארץ; את הויתוּר על עניניה ועל זכוּיוֹתיה לטוֹבת חברוֹת פּרטיוֹת.

אני תוֹמך בּהצעת בּן-גוּריוֹן לקרוֹא למוֹעצה מיוּחדת בּשאלוֹת אלוּ. מי שהוּא ראה בּזה דחיה. כּוָנתי לא להחמיץ את הענין, כּי אם להכין פּעוּלה מסוּדרת לשם כּך, לחקוֹר את מצב הענינים בּארץ וּבמוֹסדוֹת, וּלהציגם לפני הציבּוּר כאשר הם. ישָמעוּ הדברים בּין הפּוֹעלים, בּתוֹך הישוּב, בחוּץ-לארץ. יתבּרר, כּי הקרן הקימת אינה רק נחלת הדירקטוֹריוֹן, ואף הדירקטוֹריוֹן עצמוֹ אינוֹ חוֹמה בּצוּרה, אשר דעת-הקהל לא תפרוֹץ אליה.

---

תשובות למכתבי חברים

מאת

ברל כצנלסון

¹

א

החבר ירוּחם מוֹנה שוּרה של שאלוֹת הדוֹרשוֹת בּירוּר ואינן מתבּררוֹת. לא יִקשה להאריך רשימה זוֹ. חיינוּ מלאים ענין וּשאלוֹת וּפרכוֹת הטעוּנוֹת ישוּב (יש שאלוֹת אשר אין להן כּל ישוּב – בּלתי אם בּ“ישוּב” ממש, כּלוֹמר, על הקרקע). אוּלם החבר ירוּחם אינוֹ מסתפּק בּמנין זה ורוֹאה צוֹרך להכריז, כּי אין “דבר” משמש כּמעט בּתוֹר “ניב-נפש”. והרי הוּא שוֹאל את המערכת, אם גם דעתה כּדעת אלה הסוֹברים שזמַנה של “השתפּכוּת-נפש סנטימנטלית” עבר. בּדרך כּלל, לא הייתי מיָעץ לחברים, כּי ימַנוּ את המערכת לפוֹסק עליהם. כּלוּם קיימים מכתבי-חברים לא בּשביל ליבּוּן הדברים בּציבּוּר, כּי אם בּשביל שה“מערכת” תפסוֹק הלכה, אוֹ כּדי שתוּעמד למבחן?

והיוֹת שהשאלה נשאלה, הרי צריכה לבוֹא גם התשוּבה. והתשוּבה היא, כּי ניב הנפש של תנוּעה ושל חיי-ציבּוּר וגם של חיי יחיד אינם דוקא בּ“השתפּכוּת-נפש סנטימנטלית”. אם לשאוֹל את דעת המערכת – הרי לא “השתפכוּת-נפש סנטימנטלית” היתה ספרוּת-העבוֹדה גם בּימים ההם, בּעוֹד “משפּחת העוֹבדים קטנה בּארץ”. נפשוֹ של הפּוֹעל בּארץ התבּטאה גם בּסיפּוּר דברים פּשוּטים כּהוָיתם, גם בּדברי מחשבה, גם בּבירוּר שאלוֹתיו וגם – בּמלחמה כּלפּי חוּץ. אף זוֹ האחרוֹנה אינה נַעשׂית אצל אנשים חיים מן השׂפה ולַחוּץ, כּי אם מתוֹך חיי-נפש וּביטוּיָם. ואם צָדַק החבר ירוּחם, וכל אלה חסרים בּאמת בּ“דבר”, כּי אז הרי זה מעציב מאד. אוּלם כּלוּם נעוּלה הדלת בּפני מי אשר ניב-נפש אִתוֹ?

תשרי תרפ"ו.

ב

כוֹתבי המכתב ²ניסוּ להשתמש בּזכוּיוֹת כּפוּלוֹת. כּשעתוֹנם שלהם, עתוֹן-הפּוֹעלים, מסתלק – אחרי בּירוּרים לא מעטים – מהדפּיס את מכתבם, אינם יכוֹלים בּשוּם אוֹפן לקבּל את גזר-הדין, והנם רוֹאים “חוֹבה והכרח” לעצמם לפרסמוֹ בּ“מקוֹם אחר” ³ וּלהוֹציא דיבּת “דבר” רעה על הצנזוּרה הקשה שבּוֹ, בּהוֹדעה אירוֹנית “שלא מצא לאפשר” וכוּ'. ואחרי שמילאוּ את סִפְקָם, ואחרי שזכוּ להספּיק מזוֹן ל“דוֹאר-היוֹם”, אינם נמנעים לחזוֹר אל “דבר” ולתבּוֹע בּפה מלא את זכוּתם כּ“אזרחים בּעלי זכוּיות מלאוֹת בּציבּוּר העוֹבדים” ולפנוֹת בּעתוֹנם שלהם בּדרישת בּירוּרים על ה“יחס המעליב”. מערכת “דבר” סבוּרה אמנם, כּי זכוּיוֹת-אזרחים כּוֹללוֹת גם חוֹבוֹת יסוֹדיוֹת, וכי מי שמזלזל בּכבוֹד אַכסַניה שלוׁ ואינוֹ מסתפּק בּבירוּרים בּתוֹך כּתלי התנוּעה, אלא משתמש בּ“אִיוּמים” וּבהוֹכחוֹת למעשׂה, כּי כּל השערים פּתוּחים לפניו – מוַתר בּזה ממילא על הבּמה “שלוֹ” וּמסתלק הימנה. ואף על פּי כן מפרסמת המערכת את המכתב בּמלוֹאוֹ, משוּם שיש בּענין הזה כּדי לעמוֹד קמעה על ה“הוָי החברתי” שלנוּ ועל הנימוּסים המבצבּצים אצלנוּ לפרקים, וכן כּדי לברר בּפני הקוֹראים שאלה אחת משאלוֹת המוּסר הכּרוּכוֹת בּעריכה.

כּוֹתבי המכתב ראוּ “חוֹבה והכרח” לעצמם “להוֹדיע בּרבֹּים את מחָאתם החריפה נגד מעשׂה הפּגיעה בּכבוֹד העם – לא פּחוֹת! – אשר נעשֹה על ידי קיבּוּץ “השוֹמר הצעיר” מרוּסיה”. מה ראוּ על כּכה? לחנוּכּת צריפוֹ של הקיבּוּץ נערך נשף, וּבוֹ עברוּ על הבּמה מפלגוֹת שוֹנוֹת, כּל אחת וּפזמוֹנה וּביניהן – מפלגת “הפּוֹעל הצעיר” ו“התקוה” בּפיה. לבּם של כּוֹתבי המכתב התחמץ על כּך, שאפשר הדבר כּי “התקוה” תוּשר בּשכנוּת עם קוּפּלֶטים שוֹנים, והם מיהרוּ להסיק מכּאן מסקנה, כּי “שירת התחיה הלאוּמית בּמלוֹא מַשמעוּתן של המלים הללוּ חדלה מהחיוֹת את מפעלנוּ”. הם לא הסתפּקוּ רק בּמסקנה זוֹ בּלבד, כּי אם ניסוּ לקיים את המצוה “הוֹכח תוֹכיח את עמיתך” בּאוֹבּסטרוּקציה, בּשריקוֹת וּבצעקוֹת, וּהיוֹת שמעשׂה זה פּעל על הקהל – פּעוּלה הפוּכה, הרי נתבּרר להם, שבּהכּרה נעשׂה מה שנעשׂה, וּלפיכך הם בּאים להכריז וּ“להתריע”, כּי “קם לנוּ דוֹר אשר לא ידע את יוֹסף”, וכי צפוּיה לנוּ הסכּנה להישאר “פּרוֹליטרים חסרי כּל קשר עם האוּמה ותרבּוּתה, בּני-בּלי-מסוֹרת וּבני-בּלי-תקוה”.

ואת המכתב הזה – המכריז על הסכּנה, המגלה בּקרב ציבּוּר העוֹבדים שבט של בּני-בּלי-תקוה, והמעיד כּי – בּקרב מאוֹת פּוֹעלי עפוּלה וחברי הקיבּוּצים שבּאוּ לנשף – ישנם אך שׂרידים מוּעטים, הנאמנים לתרבּוּת ול“תקוה”, מכתב זה מצא “דבר” ראוּי לגניזה. מדוע? משוּם שמערכת “דבר” הרגישה בּמכתב מַטיף-מוּסר זה דבר-מה בּלתי-מוּסרי.

ודאי, אפשר לקנא לכבוֹדוֹ של הימנוֹן לאוּמי וּלערער על זה שהוּא מוּשר מעל בּמה בּשוּרה אחת עם פּזמוֹני-חוֹל (אם כּי אין מוֹחה בּימינוּ גם כּשרוֹאים ספר-תוֹרה מוּצג מעל בּמה), אוּלם כּשמַטיפי-מוּסר אינם יוֹדעים להבחין בּין שוֹגג למזיד, בּין חוֹסר כּל כּוָנה רעה ל“התעללוּת” – מן הדין שמוּסרם לא תהא לוֹ אוֹזן קשבת. וקנאוּת אשר כּזאת מן ההכרח שתעוֹרר רוֹשם, כּי אינה נוֹבעת ממקוֹר האהבה, כּי אם ממקוֹר הקינטוּר, כּי היא הקנאוּת המתכּבּדת בּקלוֹן חברים.

והאם זאת היא החרדה להכּרה ולהרגשה הלאוּמית, לתחיה ולתרבּוּת העברית, לרוּח המחַיה את מפעלנוּ, אשר עינים לה לראוֹת את חזוּת הכּל בּ“התקוה” וטח לבּה לראוֹת את כּוֹח התחיה המפכּה, ולוּ יהא אפילוּ בּ“חנוּכּת-הצריף”; את ההרגשה הלאוּמית האיתנה, זוֹ שמעלה ילדים וילדוֹת מנבכי הגוֹלה – ואף אם שירת ה“אינטרנַציוֹנַל”, הזרה לכוֹתבי המכתב, בּפיהם – ונוֹתנת בּידיהם מַעדר וכף-סַיידים; את העֶרגה התרבּוּתית הטמירה המנַתקת נוֹער זה ממכוֹרתוֹ וּמרתקת אוֹתוֹ לשׂפת-קדוּמים אשר לא ידעה; את הרוּח המחַיה, הגוֹרמת להם לקבּל בּאהבה וּבחִיוּת את חֶבלי הארץ וחייה, את חבלי הקליטה והגישוּש וּרכישת עוֹלם חדש?

כּזאת וכזאת ניסה החבר-העוֹרך (שנזדמן אף הוּא לאוֹתוֹ מעמד של הנשף, וראה בּחדוה הטהוֹרה של חנוּכּת-הצריף, ושמע לקוּפּלטים העברים מלאי-ההוּמוֹר וּרווּיי-ההוָי, וראה את שכבוֹת התרבּוּת השוֹנוֹת המשמשוֹת שם בּערבּוּביה, וראה את ניצני האמנוּת והכּשרוֹן הנראים בּמחנה, והקשיב גם לסיפּוּרים על עשׂרוֹת החברים היוֹשבים בּמאסר וּבגוֹלה למען ארץ-ישׂראל ועל שיעוּרי עברית המסתדרים “שם” בּמסתרים וּבחרף-נפש) להסבּיר לחבר-המוֹכּ“ז, שליחם של כּוֹתבי המכתב, ללא הוֹעיל. חזקה עליו הדרישה: להדפּיס. אז יבטיח העֹורך לפנוֹת לקיבּוּץ “הנאשם” בּבירוּרים. ואחרי כן – ידפּיס. אוּלם, כּשבּאה תשוּבת הקיבּוּץ והעוֹרך שב אל הענין – נוֹכח עוֹד יוֹתר עד כּמה הענין “מנוּפּח”. והחליט להקשיח את לבּוֹ. בּא “האִיוּם”: “נמצא לנוּ מקוֹם”. וכאן למוֹדעי, פּחוֹת מכּל עלוּל נימוּק זה להָרֵך לב חבר-מערכת הרגיל בּכך, שכּל הנידוֹן לגניזה אינוֹ מַשלים עם גוֹרלוֹ. על הערת העוֹרך, כּי כּל עתוֹן של פּוֹעלים ירצה ודאי לדעת, על שוּם מה הסתלקה מערכת “דבר” מהדפּיס, השיב המוֹכּ”ז: “אין דבר, ימָצא מקוֹם אחר”. ואכן, נמצא המקוֹם.

לכאוֹרה, אפשר היה לראוֹת את הענין למוּגמר. אוּלם כּאן בּאה הטרוּניה: ואֵי חוֹפש הדיבּוּר, ואֵי הבּיקוֹרת העצמית? ואֵי ההוָי החברוּתי, וּזכוּת האזרח בּהסתדרוּת העוֹבדים מה תהא עליה?

לא, חברים יקרים. לא לכך נתכַּוַנוּ בּקריאתנוּ. לא זה חוֹפש-הדיבּוּר ולא זוֹ הבּיקוֹרת. בּימי חייו המעטים לא קימץ “דבר” בּויכּוּחי-חברים בּבירוּר שאלוֹתינוּ, בּגילוּי מכאוֹבינוּ. ועוֹד ידוֹ נטוּיה. נתפּרסמוּ בּמשך הזמן הזה בּ“דבר” לא רק דברים שאינם “לפי טעמוֹ של הכּיווּן השוֹלט בּהסתדרוּת” – כּמבטאם הצנוּע של כּוֹתבי המכתב – כּי אם גם דברים הרחוֹקים בּתכלית מן הדעוֹת המקוּבּלוֹת בּהסתדרוּת בּכלל, דברים של מוּעט שבּמוּעט, של יחידים. אוּלם חוֹפש הבּירוּר החבִרי רחוֹק הוּא כּמטַחוי קשת מחיפּוּשׂ חטאים, מהגזמה מקַטרגת, מהוֹקעת דחלילים. אכן, אם נדוּן לפי חלק מן “הספרוּת” המתקבּל בּמערכת יֶשנן נטיוֹת לראוֹת את בּמת-הציבּוּר כּאילוּ היא איצטבּה, אשר מעליה ימתחוּ, יצליפוּ, יגרדוּ. כּשם שיֶשנה נטיה לראוֹת את בּמת הספרוּת לבמת ניצוּח והתגוֹששוּת, בּעיקר. וכל זה בּשם חוֹפש-הויכּוּח וּזכוּת-חברים. לא, חברים, בּזה לא חפצנוּ. כּל חוֹפש יש לוֹ הגבּלוֹת טבעיוֹת שלוֹ. וגם חוֹפש-הדיבּוּר בּעתוֹן המוּקדש לצרכי תנוּעה והדוֹאג לכבוֹדוֹ של הציבּור אין פּירוּשוֹ “עיר פּרוּצה אין חוֹמה”. חוֹפש זה מוּגבּל בּ“צנזוּרה” של טעם, של הגיוֹן, של יחסי-חברים, של טוֹן-חברים, ואפילוּ של “שלוֹם-בּית”. ויש גם חשבּוֹן של “תוֹצאוֹת”, של חוֹבת השעה, ושל סביבת קטרוּג ואיבה שציבּוּרנו מוּקף בּה. וּמחוֹבוֹת אלה אין פּוֹטרת גם “זכוּת-אזרח” בּהסתדרוּת. חבר הרוֹצה לבוֹא בּשערי “דבר” צריך לקבּל על עצמוֹ את המרוּת של כּללי-הטעם, שמבּלעדיהם יֵהָפכוּ חיינוּ החברתיים לַהֲפָחַת מדָנים ולהטלת אשמוֹת.

ניסן תרפ"ו.

---

מילואים

מאת

ברל כצנלסון

מילואים

מאת

ברל כצנלסון

---

ב. בּישיבת הפּתיחה של מוֹעצת הבּחרוּת הסוֹציאליסטית בּארץ־ישׂראל בּפתח־תקוה

מאת

ברל כצנלסון

(ג' דחוֹל־המוֹעד פּסח תרפ"ו)

ל“הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד”

בּזה ניתנת הרצאת בּרל על הבּחרוּת הסוֹציאליסטית שלא נדפּסה עד כּה.

אחריוּת גדוֹלה כּרוּכה בּיצירת הסתדרוּת נוֹער זוֹ. בּחיי היהדוּת נפל בּגוֹרלוֹ של הנוֹער העברי תפקיד יוֹצא מהכּלל בּפּוֹליטיקה, בּכּלכּלה, בּתרבּוּת וּבהגירה, בּכל שינוּי־הערכין לחיוּב אוֹ לשלילה. גם כּל יצירת תנוּעתנוּ, מראשית חיבּת־ציוֹן והציוֹנוּת, וכן גם יצירת ה“בּוּנד”, הסוֹציאליזם – בּכוּלם מילא הנוֹער תפקיד חשוּב מאד. וזה מוּבן. בּחיי היהדוּת, שבּמשך דוֹרוֹת התנהלוּ אך ורק על ידי זקני הדוֹר, הפּרנסים, הרבּנים – משבּאוּ תנוּעוֹת חדשוֹת להרוֹס את הישן, לא הזקנים יכלוּ להיוֹת נוֹשׂאי ההרס, אלא אך ורק הצעירים, הנוֹער, זה הכּוֹח התוֹסס והמַתוה דרכים חדשוֹת בּמאה האחרוֹנה. כּל התנוּעוֹת והתסיסוֹת, הָחֵל מ“בּיל”וּ" ועד האחרוֹנה – כּוּלן בּעיקרן נוֹצרוּ על ידי הנוֹער. גם תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, אף היא היתה בּעצם, בּמשך 20 שנה, תנוּעת נוֹער, אשר הצטיינה לא רק בּתכוּנוֹתיה, בּהתלהבוּת וּבמרץ של נוֹער, אלא צירפה ויצרה נכסים משקיים, נכסי הוַי גדוֹלים ועבוֹדה פּוֹליטית חשוּבה.

וכאשר “אחדוּת־העבוֹדה”, אחרי שבע שנוֹת קיוּם, ניגשת להקים, בּאוֹטוֹנוֹמיה ידוּעה, תנוּעת נוֹער, לאַרגן שכבה זוֹ של דוֹר צעיר, אפשר אוּלי שימָצאוּ אנשי לצוֹן אשר יראוּ בּזה את חוּלשת המפלגה וזקנתה. כּל המכּיר את המציאוּת, יוֹדע שאין שחר להסבּרה זוֹ. כּל שיִראה את השכבוֹת והחוּגים החדשים, המתוַספים עם כּל אניה ואניה לתנוּעה, כּל המכּיר את הכּוֹחוֹת התוֹססים בּמעמד הפּוֹעלים, מדוֹר העליה השניה, גם אם יהא מתנגד לתנוּעת הפּוֹעלים, יהא מוּכרח להוֹדוֹת ש“אחדוּת־העבוֹדה” רחוֹקה עדיין מזקנה כּל־שהיא! ודוקא משוּם כּך הגיעה השעה לתנוּעת הפּוֹעלים לטפּל בּחינוּך הדוֹר הצעיר ואִרגוּנוֹ.

ישנן בּעצם שתי נקוּדוֹת־מוֹצא להערכת תנוּעת הנוֹער: הערכה קוֹמוּניסטית והערכה סוֹציאליסטית. שתי התנוּעוֹת עוֹסקוֹת בּתנוּעת הנוֹער, ויש הבדל חשוּב, מוּסרי־תרבּוּתי, בּגישתן לבעיה זוֹ. התנוּעה הקוֹמוּניסטית מעריכה וּמחשיבה את הנוֹער, אוּלם היא מבּיטה עליו מנקוּדת־השקפה המיוּחדת לה – הייתי אוֹמר, מנקוּדת־ההשקפה של ניצוּל הנוֹער. לכל תנוּעה של מהפּכה והריסה בּחיים, שיש בּה שינוּי־ערכין וּתסיסוֹת חזקוֹת – אין חוֹמר יוֹתר מַתאים מהנוֹער. לנוֹער אפשר להרכּיב סיסמאוֹת מפוֹצצוֹת והוּא ימַלאן כּחץ מקשת. אוּלם אם לחשוֹב שתנוּעת הנוֹער לא נוֹצרה רק לשם הנצחוֹן הארעי, אלא שיש לה ערך מַתמיד וקיים לעתיד, אם רוֹצים לטפּח בּנוֹער מחשבה והערכה עצמית של המציאוּת, אם רוֹאים בּנוֹער בּעיקר את אזרח העתיד – אי אפשר ללכת בּדרך הקוֹמוּניסטית. האִרגוּן הפּוֹליטי הרוֹאה בּנוֹער לא את אזרח העתיד, אלא את ההוֹוה שלוֹ בּלבד – שׂכרוֹ של זה יוֹצא בּהפסדוֹ.

בּמידה שנדאג לא לנצחוֹן הרגע, אלא להבטחת עתיד בּריא לנוֹער, צריכה העבוֹדה הפּוֹליטית בּנוֹער לעמוֹד בּמדרגה שניה אחרי העבוֹדה החינוּכית־תרבּוּתית. ואם נגש מבּחינה זוֹ לדוֹר הצעיר בּארץ־ישׂראל, הרי השאלה מתעמקת עוֹד יוֹתר. הכּלל היסוֹדי שאנוּ נוֹקטים בּוֹ הוּא: שוּם תנוּעה סוֹציאליסטית אמיתית אינה חיקוּי לתנוּעה זוֹ בּארץ אחרת. היא מחייבת מקוֹריוּת ולא שעבּוּד. מוּבן שצריך ללמוֹד מאחרים, אוּלם את אשר אנוּ לוֹמדים עלינוּ לעכּל בּתוֹך האוֹרגַניזם העצמי וּלהווֹת יצירה מחדש! בּמקוֹם שיש חיקוּי – שם ירידה והתנַוונוּת. וּלפיכך עלינוּ לדבּר על הפּרוֹבּלימוֹת המיוּחדוֹת הנוֹבעוֹת מתוֹך מציאוּתוֹ של העם העברי וּמצבה המיוּחד של ארץ־ישׂראל. לפני עשׂרים שנה היוּ דברים אלה של מַרחיקי־ראוֹת, של בּעלי אינטוּאיציה רבּה, גוֹרמים למנוֹד־ראש אצל רבּים (לא מעטים הם אלה שקראוּ לנחמן סירקין – “נַח’קה המשוּגע”). אוּלם עכשיו חשׂפה המציאוּת את הטרגדיה העברית. תנוּעת הפּוֹעלים העברית עוֹמדת לפני פּרוֹבּלימוֹת מיוּחדוֹת, אשר הן מכּבשוֹנה של הציוֹנוּת. על הסוֹציאליזם הארץ־ישׂראלי מוּטל לחקוֹר ולפתוֹר מעצמוֹ שאלוֹת, שעמים אחרים לא חקָרוּן ולא פּתָרוּן. זהוּ קוֹמפּלֶכּס של שאלוֹת מיוּחד במינוֹ ואין לנוּ דרך אחרת מאשר להקים כּוֹחוֹת מחשבה וחקירה עצמיים. אם בּדרך כּלל הנוֹער הסוֹציאליסטי בּעוֹלם מקבּל אוֹצר תרבּוּתי מוּכן, מסוֹרת פּוֹליטית של עשׂרוֹת בּשנים, ועליו רק ללמוֹד ולקלוֹט את הרכוּש הזה ולראוֹת את עצמוֹ כּנוֹשׂא ההתקדמוּת – הרי אצלנוּ זה יוֹתר מוּרכּב. לפני הישוּב הארץ־ישׂראלי, שהנוֹ כּעין אוּמה קטנה בּתוֹך העם העברי, עוֹמדוֹת שאלוֹת המגיעוֹת למרוֹמי האנוֹשוּת; הוּא צריך לפתוֹר לא רק את שאלוֹתיו שלוֹ, אלא את שאלוֹת העם היהוּדי כּוּלוֹ. לאוּמה קטנה זוֹ ישנם צרכים תרבּוּתיים גדוֹלים כִּלְעַם בּן מיליוֹנים. דרוּש לוֹ סגנוֹן מיוּחד גם בּתרבּוּת וספרוּת, גם בּחקלאוּת וּבאִרגוּן תנוּעת הפּוֹעלים. בּכל חיי המשק והחברה בּארץ־ישׂראל לא פּסקנוּ מליצוֹר צוּרוֹת חדשוֹת. ואי אפשר לתת לנוֹער דפוּסים קיימים, אלא צריך למסוֹר לוֹ את המסוֹרת ואת דרכי התפּתחוּתה של התנוּעה בּמשך כּל התקוּפה.

תנוּעתנוּ בּארץ גָדלה. רבּוֹת השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת המעסיקוֹת אוֹתנוּ: השאלה הערבית, השאלה האנגלית, השאלוֹת המשקיוֹת החדשוֹת, שאלת יצירת הוֹן בּשביל בּנין הארץ. אצל כּל אוּמה ואוּמה הגידוּל של דוֹר אחרי דוֹר בּמפלגה הוּא טבעי מאד. לא כן אצלנוּ. מארצוֹת שוֹנוֹת וּמחוּגים שוֹנים בּאים לארץ אנשים חסרי השׂכּלה וּבעלי השכּלה גבוֹהה, אנשים ציוֹנים וסוֹציאליסטים ואנשים אשר לא ידעוּ כּלל על ציוֹנוּת אוֹ על סוֹציאליזם. כּשרוֹן הפּעוּלה נחלש על ידי הקוֹשי שבּמזיגה וּבאיחוּד. הפּרוֹבּלימה הזאת המיוּחדת, העוֹמדת בּפני תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, מוֹסיפה נוֹפך משלה לתפקידיה של תנוּעת הנוֹער שלנוּ. בּארצוֹת הגירה אחרוֹת, כּמוֹ אמריקה, נשארוֹת המפלגוֹת מוּבדלוֹת ונפרדוֹת. אצלנוּ אמנם אין פּירוּד גדוֹל, אוּלם בּכל זאת הוּא בּוֹלט למַדי ורבּים הפּרצים והסדקים. תנוּעוֹת המ.פּ.ס. וּ“פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל יוֹנקוֹת מן המסוֹרת והקוֹנסרבטיזם וחיוֹת בּשני עוֹלמוֹת: הן נמצאוֹת בּמציאוּת הארץ־ישׂראלית ורוֹצוֹת להרכּיב על המציאוּת הזאת אידיאוֹת־חוּץ שהן אֲמוּנוֹת עליהן. ולכן מלבד הרצוֹן להשפּיע על הגוֹלה וּמלבד החינוּך בּרוּח העבוֹדה, לפנינוּ עוֹד תפקיד חשוּב: התנוּעה הסוֹציאַליסטית צריכה למַזג ולגבּש את כּל הנוֹער הנמצא בּארץ ואת הנוֹער העוֹלה לחטיבה אחת וליצוֹר מהם משמרת חזקה.

אין בּרצוֹננוּ להקים הסתדרוּת פַּרַלֶלית וּמתחרה להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד הקיימת. עיקר מטרתנוּ הוּא לא מלחמה נגד ניצוּל הנוֹער אלא חינוּך אידיאוֹלוֹגי. איזהוּ הגיל של הנוֹער שבּוֹ הוּא מסוּגל לקבּלת חינוּך אידיאוֹלוֹגי וּפּוֹליטי? כּל סוֹציאליסט ישר צריך להתנגד לחינוּך פּוֹליטי מפלגתי לנוֹער בּגיל הצעיר (נאמר עד 16). עד גיל זה על הנוֹער להיוֹת מאוּרגן על בּסיס מעמדי כּללי. צריכה להיוֹת אצלנוּ הכּרה בּרוּרה שאין לפרק את הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד על ידי סקציוֹת מפלגתיוֹת וכדוֹמה. אוּלם יש גיל כּזה של נוֹער המסוּגל לאוֹריֶנטציה פּוֹליטית־ציבּוּרית, להסתכּלוּת יוֹתר עמוּקה. זהוּ הנוֹער אשר עבר סטַז' ידוּע ונמצא בּגיל של בּיקוֹרת וחקירה, והוּא צריך להצטרף להסתדרוּתנוּ הנוֹצרת עתה. הכּוָנה היא לדוֹר הצעיר בּן 17 או 18 שנה. גם בּשאלת השם נחוּץ להיזהר מפּרלליזם עם הנוֹער העוֹבד. מפלגת “אחדוּת־העבוֹדה” היא כּרגע המפלגה החזקה בּיוֹתר בּארץ. אוּלם מה יהיה גוֹרלה כּעבוֹר שבע שנים? קל להיוֹת מפלגה קוֹנסרבטיבית, היא יכוֹלה להחזיק מעמד עשׂרוֹת שנים. אין כּל קוֹשי גם למפלגוֹת שׂמאליוֹת סתם המחַקוֹת את המפלגוֹת בּחוּץ־לארץ. ישנם תמיד אלמנטים מיוֹאשים, והמפלגוֹת הללוּ יכוֹלוֹת להיוֹת נזוֹנוֹת מהם. אחר לגמרי מצב המפלגה העוֹמסת על עצמה אחריוּת של בּנין, הרוֹצה להיוֹת נאמנה למַעמד הפּוֹעלים בּארץ. היא צפוּיה תמיד למַשבּרים וכשלוֹנוֹת. לנוּ נחוּץ גיבּוּש פּנימי חזק ויש הכרח גדוֹל להכין בּקרבּנוּ כּוֹח חדש שיוּכל לשׂאת בּמשׂא הזה של המפלגה. עלינוּ לרכּז בּתוֹכנוּ כּוֹח צעיר, אשר יראה את עצמוֹ ממשיך בּדרך שאנוּ הוֹלכים בּה. אם לא נעשׂה דבר זה, נהיה בּכל רע. ואם בּתוֹך המשקים הגדוֹלים שלנוּ, שהחיים הקיבּוּציים מַשרים עליהם רוּח מיוּחדת, אינוֹ מוּרגש כּל כּך הצוֹרך בּארגוּן וּבחינוּך מיוּחד של הדוֹר הצעיר – הרי בּערים צוֹרך זה בּוֹלט מאד. בּערים ישנן אצלנוּ שכבוֹת שכבוֹת של “אחדוּת־העבוֹדה” ועליהן הוֹלכוֹת וּמתוַספוֹת שכבוֹת חדשוֹת, צעירוֹת. צריך להקים חברה וּסביבה מַתאימוֹת לדוֹר הצעיר, שבּהן יתחנך ויכין את עצמוֹ לעבוֹדה העתידה. ואם הראשוֹנים בּאִרגוּן תנוּעה זוֹ יבינוּ לא לרדוֹף אחרי רעש והצלחוֹת מזוּיפוֹת, אלא יעסקוּ בעבוֹדה רצינית, יקוּם בּעוֹד שנים כּוֹח תרבּוּתי־מדיני חשוּב, שיטבּיע חוֹתמוֹ על תנוּעת המעמד.

וּכשם שצריך להבדיל בּין הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד וזוֹ שלנוּ, כּן צריך להפריד בּין זוֹ וּבין המפלגה, הן מבּחינה הסתדרוּתית והן מבּחינה אידיאוֹלוֹגית וּפּוֹליטית. בּארץ־ישׂראל נעשׂית עבוֹדה בּלתי־פּוֹסקת של מחשבה וּמעשה בּמשך עשׂרים שנה. נצבּר רכוּש עצוּם, שעוֹד טרם נכתב אמנם בּספר, בּספר הסוֹציאליזם הארץ־ישׂראלי. אוּלי יעלה בּידנוּ לכנס את הנכסים התרבּוּתיים שלנוּ בּמרוּצת הימים. אוּלם אם בּחוּץ־לארץ היוּ מצבים, שהנוֹער החלוּצי היה מוּכרח להתחיל הכּל מא‘, הרי פּה אחרת. תנוּעת נוֹער שתלך בּדרך התחלה מבּראשית צפוּיה להתנַוונוּת בּעתיד. תנוּעת בּית־אַלפא לא מצאה את דרכּה בּמשך כּל שנוֹת קיוּמה, כּי לא התקשרה עם העבר של מעמד הפּוֹעלים. בּכל מקוֹם ששם מוּנח כּבר היסוֹד – חוֹבת הדוֹר הצעיר לקבּל את הירוּשה. בּרשוּתוֹ לתקנה וּלשכללה – אבל עליו לקבּלה. לא לבזבּז כּוֹחוֹת לשוא אנוּ צריכים, אלא ללמוֹד וּלקבּל רכוּש זה: את היצירה של בּרֶנר, את החזיוֹן של טרוּמפּלדוֹר וכו’. תנוּעת נוֹער שתרצה לוַתר על זה צפוּיה לכשלוֹנוֹת. אילוּ היינוּ עוֹשׂים משגה זה ויוֹצרים הסתדרוּת נוֹער מחוּץ ל“אחדוּת־העבוֹדה”, היה מוּכרח להתפּתח חזיוֹן חברתי נפרד ממקוֹר מוֹלדתוֹ. תנוּעה זוֹ היא פוֹרמַציה צעירה של “אחדוּת־העבוֹדה”. צריך לקבּוֹע את היחסים האִרגוּניים בּינה וּבין המפלגה, אני אהיה בּעד אוֹטוֹנוֹמיה רחבה, אוּלם הפּיקוּח וההדרכה צריכים להישאר בּידי המפלגה־האֵם.

דיבּרתי על כּמה סכּנוֹת הצפוּיוֹת לנוּ. יש סכּנוֹת של סבכים בּבנין הארץ העלוּלים להביא לפעמים אפילוּ לידי אידיאוֹלוֹגיה של אַפַּטיה. הנוֹער בּארץ־ישׂראל צריך לעבוֹר קוּרס גדוֹל למען לא יכּשל. לפני 18 שנה, כּשבּאתי אַרצה, היתה בּארץ תקוּפה של יאוּש; החלק האינטליגנטי התגאה בּיאוּש, בּזה שגמר עם כּל האילוּזיוֹת. אוּלם אז היה זה רק מצב־רוּח של יאוּש, אבל לא אידיאוֹלוֹגיה וּפּרוֹגרמה של יאוּש. עכשיו יֶשנן בּארץ מפלגוֹת אשר הפּרוֹגרמה שלהן היא יאוּש. היסוֹד הנפשי של ה“פרַקציה” לא נבע מתוֹך האמוּנה בּקוֹמוּניזם הרוּסי, אלא מתוֹך אַ־ציוֹנוּת, מתוֹך בּיטוּל הציוֹנוּת. לא מן הנמנע הוּא שיהיוּ בּתוֹכנוּ רבּים שקיפּחוּ את האידיאַל הציוֹני, אוֹ שיבוֹאוּ בּלי אידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית מלכתחילה, ואם לנוּ אין כּעת רצוֹן להקים חַיץ בּינם וּבינינוּ, ואם אין לנוּ לחשוֹש מפּני הצטרפוּתם של כּוֹחוֹת פּחוּתי־הכּרה אלינוּ, הרי הנוֹער צריך לנַקוֹת וּלטהר את הסתדרוּתוֹ מרקבוֹן זה. אם כּי השתנוּ ערכים רבּים בּתנוּעתנוּ, בּכל זאת צריך גם להבין שתנוּעתנוּ אינה יכוֹלה להרשוֹת ספיקוֹת בּנוֹגע לדברים שהם יסוֹדוֹת עבוֹדתנוּ. דרכּנוּ, דרך המפלגה, היא מיוּחדת. אנוּ עוֹמדים תמיד על המשמר של רעיוֹננוּ העיקרי, של הקמת מוֹלדת חדשה לעם עוֹבד. וכל אלמנטים רקוּבים וּמחוּסרי הכּרה ואידיאוֹלוֹגיה לא יטוּ אוֹתנוּ מדרכּנוּ זוֹ. אוּלם הנוֹער צריך להיזהר מזה. בּתנוּעת הנוֹער יש צוֹרך גדוֹל בּדיסקוּסיוֹת, בּבירוּר כּל סוּגי שאלוֹת, אוּלם נחוּץ שהעיקרים היסוֹדיים יהיוּ בּלתי זזים ומָטים. מי שאין לוֹ אמוּנה בּמעמד הפּוֹעלים המביא גאוּלה לעם העברי כּוּלוֹ, אין לוֹ מקוֹם בּתוֹכנוּ.

אנחנוּ חיים בּתקוּפה של אִרגוּן חברתי, הפּטריוֹטיזם האִרגוּני יכוֹל לקבּל אצלנוּ בּארץ צוּרוֹת שוֹנוֹת וחוֹלָניוֹת מאד. יש פּעמים שהוּא מבכּר את הטפל על העיקר, את הדוֹגמַטיקה על החיים. אצלנוּ היהוּדים לא רק שקיימת חלוּקה מעמדית, אלא שבּכל מעמד גוּפא קיים פּילוּג וּפירוּד. וּפּרוֹבּלימה זוֹ של מזיגה וגיבּוּש דוֹרשת לא רק אִרגוּן מפלגתי, אלא אַתמוֹספירה מסוּימת. עד האיחוּד של פּוֹעלי־ציוֹן וצ.־ס. סבלנוּ הרבּה, אוּלם לבסוֹף התגבּרנוּ וּפתרנוּ את השאלה. ואם גם נשארוּ איזה פּירוּדים אצלנוּ – אין הדבר מסוּכּן בּשבילנוּ: המפלגה היא די מגוּבּשת מבּחינה תרבּוּתית. אוּלם בּתנוּעת נוֹער יכוֹל כּל סדק של פּירוּד להביא לידי פּירוּד גמוּר וּלהוֹריד את הניבוֹ התרבּוּתי של החברים.

אנוּ עוֹמדים בּפני עליה רחבה. אנוּ גדֵלים לא מן הנוֹער שבּארץ אלא מזה שבּא מחוּץ־לארץ. ואין לדעת מה יביא לנוּ נוֹער זה. הוּא מביא אתוֹ מטען לארץ ואיננוּ יוֹדעים את טיבוֹ. אוּלם מיסדי ארגוּן הנוֹער צריכים לזכּוֹר שיש רק תנוּעה סוֹציאליסטית עברית אחת בּארץ־ישׂראל – “אחדוּת־העבוֹדה”.

שלוֹשה יסוֹדוֹת לפנינוּ: א) עבוֹדה תרבּוּתית עמוּקה וּרחבה שתכשיר את הצעיר להיוֹת אזרח בּחברתנוּ; ב) אמוּנה עמוּקה בּתפקידיו של הפּוֹעל בּארץ־ישׂראל; ג) אֵמוּן הדדי והסכּמה בּין החברים. אם שלוֹשת היסוֹדוֹת הללוּ יהיוּ מוּנחים בּיסוֹד ההסתדרוּת – אין כּל פּחד צפוּי לנוּ, וכל הנסיוֹנוֹת של חתירוֹת וּפרצים עליה לא יצלחוּ.

---

א. מחיפה ועד הנה

מאת

ברל כצנלסון

פרַגמנטים מדין־וחשבּוֹן

הן ידעתם, כּי “אחדוּת־העבוֹדה” מקוֹרה בּרעיוֹן, כּי ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל מאוּחד בּמַהוּתוֹ, כּי שנוֹת העבוֹדה והחוָיוֹת המשוּתפוֹת עשׂוּ את שלהן והניגוּדים המפלגתיים נמצאוּ מיוּתרים בּשביל כּלל הפּוֹעלים, וכי צריכה להימצא צוּרת אִרגוּן אחידה, שתבטא וּתספק את כּל צרכיו החברתיים של ציבּוּר הפּוֹעלים: המקצוֹעיים, הקוֹאוֹפּרטיביים, ההתישבוּתיים, הפּוֹליטיים והתרבּוּתיים. מין אִרגוּן מעמדי מעין זה, המאַרגן את כּל מעמד הפּוֹעלים על כּל עניניו, היתה בּעינינוּ “אחדוּת־העבוֹדה”. רעיוֹן זה של האיחוּד היה מַהפּכני והוּא דבק בּכוֹח רב בּציבּוּר הפּוֹעלים. שמוֹנים אחוּזים מהפּוֹעלים היוּ מיד אִתנוּ. “הפּוֹעל הצעיר” התיצב נגדנוּ, אם כּי היוּ חלקים בּתוֹכוֹ שנטוּ לאיחוּד.

אנוּ ראינוּ בּעמדתוֹ של “הפּוֹעל הצעיר” כּוֹח עקשני ונוּקשה, וקיוינוּ כּי כּוֹחה הפּנימי של תנוּעת הפּוֹעלים יגבּר עליו. אבל הנה בּאה חוּץ־לארץ ועזרה לוֹ. אַל תהיוּ סבוּרים, כי רק השׂמאל תלוּש מארץ־ישׂראל. גם הימין. וּלעתים קרוֹבוֹת מאד נזוֹנים בּגוֹלה בּאילוּזיוֹת אשר בּארץ־ישׂראל התנדפוּ מכּבר. דוקא בּשעת האיחוּד בּארץ־ישׂראל הגיעוּ ל“הפּוֹעל הצעיר” ידיעוֹת מהגוֹלה על מחנה 60 אלף חברי “צעירי־ציוֹן”. ודבר זה חיזק את עמדתוֹ ואיפשר לוֹ לא להיכּנע. אם אמנם נמנוּ “צעירי־ציוֹן” על “הפּוֹעל הצעיר” ואם לא – זוֹהי שאלה אחרת. אוּלם אוֹתה שעה היתה להתערבוּתה של הגוֹלה השפּעה. מלבד זאת סייעה הרבּה ל“הפּוֹעל הצעיר” העוּבדה, כּי המצב בּבּרית העוֹלמית של “פּוֹעלי־ציוֹן” היה מעוּרפּל מאד.

היה ידוּע בּארץ־ישׂראל כּי ישנם בּין “פּוֹֹעלי־ציוֹן” חוּגים, אשר ארץ־ישׂראל נעשׂתה להם שֵם שנתרוֹקן מתכנוֹ. האם אִתם להתאַחד? אם לנוּ, ל“אחדוּת־העבוֹדה”, היה האוֹמץ להתקשר כּבר אז עם “הבּרית”, הרי עשׂינוּ זאת משוּם שאנוּ מאמינים בּכוֹחוֹ של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי וּבגרעינה ההיסטוֹרי הבּריא של תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”. אוּלם אמוּנה זוֹ ואוֹמץ־לב זה נמצאוּ חסרים לאחרים. העליה – היא שעמדה לחרוֹץ את גוֹרלה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּעתיד. והנה כּאן נעשׂה מצבנוּ קשה. על החלוּצים החדשים עברה המהפּכה הרוּסית. הם קיבּלוּ חינוּך אחר, כּלל וכלל לא בּדוֹמה לזה של “הפּוֹעל הצעיר”. בּמוּבן אידיאוֹלוֹגי ונפשי היוּ אלה קרוֹבים הרבּה אלינוּ מאשר ל“הפּוֹעל הצעיר”. אוּלם אשר עבר עלינוּ לא עבר עליהם, ואת רעיוֹננוּ אנוּ על האיחוּד לא הבינוּ. היִתכן, בּכל העוֹלם כּוּלוֹ מתפּלגים, בּעיקר התנוּעוֹת המקצוֹעיוֹת והפּוֹליטיוֹת, והאוּמנם ארץ־ישׂראל תהיה שוֹנה מכּל העוֹלם? היוּ שהבינוּ את דברינוּ על האיחוּד, על התיאוּם, על זה כּי התפקידים הקוֹנסטרוּקטיביים בּארץ־ישׂראל כּוֹפים עלינוּ את הליכּוּד של כּל ענפי הפּעוּלה יחד – אוּלם חסרה להם האמוּנה בּכל אלה. הדבר לא יקוּם, טענוּ. “הפּוֹעל הצעיר” לא ירשה. והם חיפּשׂוּ פּשרה, דרך שלישית. רבּים מהם מנוּ אוֹתנוּ בּעקשנוּת, בּ“פניוֹת”. יש לנוּ “פּניוֹת” בּאיחוּד הזה.

הבּאים בּרוּבּם היוּ מהחלוּץ, “צעירי־ציוֹן”, “השוֹמר הצעיר”. הם עלוּ כּמעט בּמספּרם על הפּוֹעלים הותיקים. בּהם וּבעמדתם היתה תלוּיה מעתה התפּתחוּת הדברים בּעתיד. הכרח האיחוּד היה בּחינת צו. יסוּרי החיכּוּכים היוּ ללא נשׂוֹא. אנוּ דרשנוּ לכנס ועידת פּוֹעלים כּללית, בּת סַמכוּת מלאה, אשר להחלטוֹתיה ניכּנע. “הפּוֹעל הצעיר” דרש, כּי תחילה תבוֹאנה המפלגוֹת לידי הסכּם – על מה מוּתר לדוּן בּועידה ועל מה אסוּר. סוֹף סוֹף, לאחר גלגוּלים רבּים, זכינוּ לועידה הכּללית של הפּוֹעלים בּחיפה.

היתה זאת שעה חמה, מעין זוֹ שעם יסוּד “אחדוּת־העבוֹדה”. כּל פּוֹעל וּפוֹעל נדרש לתת את תשוּבתוֹ שלוֹ. אנוּ העלינוּ בּכל אסיפת פּוֹעלים את השאלה בּכל גילוּי־הלב. אבל השאלה היתה קשה בּיוֹתר לנוּ עצמנוּ. היה בּרור, כּי כּל צוּרה שתימצא מן ההכרח שתהיה מעין הפּשרה, פּשרה בּינינוּ וּבין “הפּוֹעל הצעיר”. אוּלם היה בּרוּר לנוּ גם זה, כּי כּל פּשרה, וּתהא קרוֹבה בּיוֹתר ל“אחדוּת־העבוֹדה”, פּירוּשה בּעצם ויתוּר על מטרתה העיקרית של “אחדוּת־העבוֹדה”: לכלוֹל את כּל עניני הפּוֹעלים בּהסתדרוּת פּוֹעלים אחת. הוּעמדנוּ לפני בּרירה: להישאר נאמנים לרעיוֹננוּ על איחוּד כּל הפּעוּלה בּצוּרתה השלמה בּתכלית, אוֹ לקבּל את המַכּסימוּם האפשרי של איחוּד הפּוֹעלים, מתוֹך אמוּנה כּי האידיאה סוֹפה שתנַצח מתוֹך צרכי הפּעוּלה עצמם. בּועידתנוּ, בּפרוֹס ועידת חיפה, בּחרנוּ בּדרך השניה. חברים אחדים, כּגוֹן ב. מ., ש. ל., ראוּ בּזאת פּשיטת־רגל ולא הסכּימוּ לוַתר. אוּלם בּכולנוּ גבר החוּש לאיחוּד האפשרי, לכוֹח הפּעוּלה הממשי אשר יצמח ממנוּ. ערכנוּ את מצע האיחוּד שלנוּ, אשר כּלל את המַכּסימוּם שניתן להשׂיג ברגע ההוּא.

ועידת חיפה קיבּלה את המצע שלנוּ בּצוּרתוֹ וּבתכנוֹ, אגב שינוּיים והגבּלוֹת אחדים. לא בּנקל עלה הדבר. ההתנגדוּת של “הפּוֹעל הצעיר” היתה חזקה. אוּלם הועידה עצמה נתבּרכה בּכוֹח אחר לגמרי. לא היתה זוֹ נציגוּת רגילה של צירים ועסקני מפלגוֹת הנתוּנים כּולם להרגלים שלהם וליחסים מפלגתיים. אל ועידת חיפה בּאוּ אלפי פּוֹעלים מכּל קצוי הארץ. והם, הציבּוּר כּוּלוֹ, הם הם שחרצוּ את דבר האיחוּד. הצירים וּמנהיגי המפלגוֹת הרגישוּ על גבּם את הלחץ, את הבּיקוֹרת ואת השאיפה היוֹקדת של “העם”. ואם קרה והוַעדה המַתמדת, שהיתה מוּרכּבת, כּרגיל, מ“טוֹבי” האנשים, לא יכלה לבוֹא לעמק השוה, וּכשהיה נדמה, כּי הנה הנה מתפּוֹצץ הכּל, הוּבא הענין אל הועידה כּוּלה, אל המליאה, לאזני כּל “העם”, ושם נמצא תמיד המוֹצא: ההצבּעה. ואוֹתוֹ צד עצמוֹ, אשר היה תקיף כּל כּך בּד' אַמוֹתיה של הוַעדה המַתמדת ולא נטה לשוּם ויתוּר, לא העלה כּלל על הדעת לא להיכּנע להצבּעת הועידה.

הרי שהסתדרוּת העוֹבדים הכּללית בּארץ־ישׂראל – יצירה משוּתפת היא של כּל ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל.

בּפנינו, בּפני “אחדוּת־העבוֹדה”, קמה שאלה: וּמעתה מה? הנוֹסיף להתקיים? אוֹתם החברים, היחידים, שטענוּ תחילה, כּי אסוּר לנוּ לוַתר על קוֹצוֹ של יוּ“ד, היוּ גם עתה “קונסֶקוֶנטיים” ואמרוּ: הוֹאיל ונוֹצרה ההסתדרוּת הכּללית, צריכה “אחדוּת־העבוֹדה” להיבּטל. אוּלם אנוּ כּולנוּ ידענוּ והרגשנוּ, כּי יש עוֹד ל”אחדוּת־העבוֹדה" הרבּה לעשׂוֹת, יש עוֹד לפנינוּ תפקידים גדוֹלים של עבוֹדה וחינוּך סוֹציאליסטיים, של פּעוּלה פּוֹליטית, של המשך המלחמה על איחוּד בּארץ־ישׂראל וגם מסביב לארץ־ישׂראל, ואסוּר לנוּ לוַתר על כּל אלה בּשל הצליל הנאה שבּהתפּרקוּת מתוֹך מסירוּת־נפש, וגם לא בּשל הקשיים אשר ימצאוּנוּ בּדרכּנו בּעתיד. בּועידת “אַחדוּת־העבוֹדה”, מיד לאחר ועידת חיפה, היה אתנוּ בּרֶנר, והוּא הסבּיר לנוּ לפי דרכּוֹ בּמה ערכּנוּ ולמה אנוּ מצוּוים להוֹסיף וּלהתקיים וּלהמשיך.

וּבאוֹתה ועידה אף קיבּלנוּ אישוּר: “צעירי־ציוֹן” הסוֹציאליסטיים, שנתכּנסוּ אז למוֹעצתם, בּאוּ אלינוּ והוֹדיעוּ כּי הם נכנסים ל“אחדוּת־העבוֹדה”. בּהחלטתם זוֹ של “צעירי־ציוֹן”, שנתקבּלה לא מרחוֹק, אלא לאחר חדשי עבוֹדה משוּתפת, אני רוֹאה חשיבוּת עצוּמה בּשביל גוֹרלה של “אחדוּת־העבוֹדה” ולא של “אחדוּת־העבוֹדה” בּלבד.

ארץ־ישׂראל היא ארץ הגדֵלה עם העליה. התמזגוּת הכּוֹחוֹת הנמצאים בּארץ עם אלה הבּאים מחָדש – זוֹהי שאלת חיים לכל תנוּעה. העליה בּאה מארצוֹת שוֹנוֹת, מסביבוֹת סוֹציאליוֹת שוֹנוֹת, מ“בּתי־מדרשוֹת” שוֹנים, וישנה סכּנה, כּי כּל ארץ וכל חוּג ירצוּ ליצוֹר בּארץ־ישׂראל את הסביבה שלהם, על המסוֹרת שלה, על ה“רבּיים” שלה. הלא זוֹהי בּעצם קללת הכּוֹללים של הישוּב הישן. איך להתגבּר עליה בּישוּב החדש? כּניסתם של “צעירי־ציוֹן” ל“אחדוּת־העבוֹדה” היא בּמוּבן זה נצחוֹן מוּסרי וּפּוֹליטי גדוֹל. גם מצד האנוֹשי, גם בּמוּבן המעשׂי וּבמוּבן המחשבה הסוֹציאליסטית וההשפעה המַהפּכנית – הם לנוּ יסוֹד רצוּי וקרוֹב בּיוֹתר. הם מתאַקלמים וּמתמזגים בּינינוּ להפליא. וההתאַקלמוּת בּארץ חדשה וּבסביבה חדשה היא ענין גדוֹל. בּה תלוּיה פּוֹריוּתוֹ של המרץ – גם האישי וגם הציבּורי. עתה יש בארץ מפלגה סוֹציאליסטית אחת – “אחדוּת־העבוֹדה”. אין עתה לא מפלגת “צעירי־ציוֹן” ולא סיעה של “צעירי־ציוֹן” בּ“אחדוּת־העבוֹדה”.

החברים החדשים של “צעירי־ציוֹן” לוֹקחים חלק פּעיל בּכל שטחי העבוֹדה: הם יצרוּ את “גדוּד העבוֹדה”, להם חלק בּאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת של פּוֹעלי העיר וּפוֹעלי הרכּבת, בּקבוּצוֹת החקלאיוֹת, בּחבוּרוֹת הבּנין, בּעבוֹדת התרבּוּת, בּהגנה. וּבכל אלה מוּרגש כּוֹח סוֹציאליסטי חי וצעיר.

­­­­­­­­­__________

עם ריבּוי החברים החדשים ועם גידוּל העליה צפה לפנינוּ שאלת האִרגוּן בּכל רצינוּתה. עלי לאמוֹר את האמת המרה: אחד החסרוֹנוֹת הגדוֹלים שלנוּ הוּא, כּי לא שׂמנוּ לב דיינוּ ליסוֹד האִרגוּני. יותר משהיינוּ אִרגוּן בּנוּי איתן, היינוּ מַהוּת רוּחנית, כּוֹח מחשבה מניע, עדת יוֹזמים וחוֹשבים מאוּחדת עמוֹק בּתפיסוֹתיה הסוֹציאליסטיוֹת, בּנטיוֹתיה המַהפּכניוֹת, בּהשׂגוֹתיה התרבּוּתיוֹת וּבנטיוֹתיה הפּוֹליטיוֹת. מי בּינינוּ חשב על גביית מס חבר, על אִרגוּן הסניפים, על רגיסטרציה? איך התקיימנוּ למעשׂה, איך הוֹצאנוּ את ה“קוּנטרס” – חידה היא בּעינַי עד עתה. החברים בּמשך חדשים רבּים לא קיבּלוּ את משׂכּוּרתם. הצרוֹת הכריחוּ אוֹתנוּ לתקן את צוּרת האִרגוּן שלנוּ, ואכן עשׂינוּ זאת בּמידה ידוּעה. היינו חסרים אנשים. בּמשך חדשים ציפּוּ, בּמחנוֹת, בּכּבישים, בּנקוּדוֹת החדשוֹת ודרשוּ כִּי מישהוּ מאתנוּ יבוֹא לשׂיחת חברים או לאִרגוּן סניף, ואף על פּי כן גדלוּ הסניפים בכל מקוֹם. עתה נתמסרוּ חברים אחדים לעבוֹדת האִרגוּן, וּכפי הנראה, בּהצלחה. עתה, כּשאנוּ יוֹדעים, כּי בּשעת פּעוּלת השקל, שנעשׂתה בּתנאים פּוֹליטיים וכספּיים קשים בּיוֹתר, פּעוּלה שהיתה לה בּארץ־ישׂראל אוֹפי של מלחמת בּחירוֹת, ריכּזה “אחדוּת־העבוֹדה” את מספּר הקוֹלוֹת הגדוֹל בּיוֹתר וּמכרה 3000 שקל, – עתה אפשר להעריך את מצבוֹ של האִרגוּן. ואין לשכּוֹח כּי על כּל שקל היתה מוּדפּסת התכנית שלנוּ¹ וכי “אוֹהדים” אינם שוֹקלים את שקלנוּ, וּסתם בּעלי־בּתים – על אחת כּמה וכמה. אך ורק חברים פּוֹעלים. שוֹקלים “מחוּסרי־הכּרה” ודאי לא היוּ לנוּ.

__________

יחסיה של “אחדוּת־העבוֹדה” לשאלוֹת האינטרנַציוֹנל אינם בּנוּיים על מקריוּת, על אוֹפּוֹרטוּניזם, כּפי שהבּיע מישהו בּ“חוֹם” הדיסקוּסיה. נפלה כּאן טעוּת, לכל הפּחוֹת בּועידתנוּ בּכנרת, חצי שנה לפני יסוּד “בּרית־העבוֹדה” ("אַרְבּייטס־געמיינשאפט)² הוינאית הוּבּע בּבהירוּת, בּויכּוּחים וּבהחלטוֹת, יחסנוּ העקרוֹני השלילי לאינטרנַציוֹנל השני והשלישי. בּאסיפוֹת חברים דוּבּר על השאלוֹת האלה גם לאחר שנוֹצרה “בּרית־העבוֹדה” הוינאית (בּועידת־היסוֹד ב־22 בּפבּרואר 1921). ה“קוּנטרס” המקדיש מקוֹם רב מאד בּערך, לפי מידת יריעתוֹ הקצרה, למתרחש בּחיי הפּוֹעלים בּעוֹלם, פּירסם חוֹמר רב מהועידה והיה מוֹסיף לעשׂוֹת כּן לוּלא המאוֹרעוֹת שפּרצוּ אז וּבלעוּ את כּל כּוֹחוֹתינוּ.

__________

על המצב הפּוֹליטי אין בּדעתי לדבּר. אוּלם אין אני רוֹאה עצמי פּטוּר מהערוֹת אחדוֹת. המאוֹרעוֹת מצאוּ אוֹתנוּ בּעצם התחלת עבוֹדוֹת חדשוֹת בּארץ. העליה החלה לגדוֹל. בּרחוֹבוֹתינוּ נראוּ פּנים חדשוֹת. לצדי הדרכים אוֹהלים חדשים, ישוּבים עברים חדשים. בּערים וּבשכוּנוֹת על ידיהן נוֹשבוּ רבעים שלמים. משפּחוֹת חדשוֹת למאוֹת. ילדים בּבתי־ספריהם, פּוֹעלים חדשים וּמשקים חדשים. היה מוּרגש בּכל הדרוֹ כּוֹחה של העליה היהוּדית, ערכּה הסוֹציאלי והתרבּוּתי. בּאחד הימים ההם הלכתי עם בּרֶנר בּדרך מגדל־טבריה־כּנרת. הדרך היתה זרוּעה כּוּלה אוֹהלים, מריצוֹת, פּסי־בּרזל, קרוֹניוֹת, עפר שנחפּר, אבנים שנחצבוּ. וּבּרנר אוֹמר לי: “עוֹד עשׂרים כּבישים מעין זה והכּל כּדאי; כּאן אתה מהלך בּטח”. בּרנר, שהיה לוֹ חוּש עמוֹק, מיוּחד לגבּי חוֹסר־הבּטחוֹן בּארץ, בּרנר אשר רמז תמיד על כּך, למן סיפּוּרוֹ הארץ־ישׂראלי הראשוֹן (“בּין מים למים”) ועד הרשימה האחרוֹנה שלוֹ – ראה בּכּבישים את הבּטחוֹן.

הבּטחוֹן גדל והלך. והנה התחוֹלל האסוֹן. והאסוֹן אשר הפסיק, יחד עם החוּרבּן שהמיט, את גידוּלם של הכּוֹחוֹת המביאים אתם גם בּטחוֹן, גם ערוּבּוֹת פּוֹליטיוֹת וגם תקווֹת עבוֹדה, העמיק וּפגע בּנוּ, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, בּיוֹתר. כּלוּם יוֹדעים אתם מה היה בּשבילנוּ בּרנר? זכינוּ לאוֹשר המיוּחד, העוֹלה לעתים כּה רחוֹקוֹת בּגוֹרלה של תנוּעת פּוֹעלים, להרגיש כּי עמנוּ – הגאוֹן. בּכל מאוֹדוֹ עמנוּ, הוּא ידע את תוֹך תוֹכנוּ, עם כּל החסרוֹנוֹת והחוּלשוֹת שלנוּ. סבל מאִתנוּ וּבשבילנוּ. וּבסבלוֹֹ ציוה לנוּ את הכּוֹח. אתוֹ הלך הפּוֹעל היהוּדי לתפּוֹס את מקוֹמוֹ בּיצירת הערכים הרוּחניים של העם העוֹבד היהוּדי, העתיד לבוֹא. בּעזרתוֹ החלה לצמוֹח בּארץ־ישׂראל ספרוּת־פּוֹעלים אמיתית. לא ספרוּת בּעד פּוֹעלים, אלא ספרוּת של פּוֹעלים, שמקוֹרה בּחיים, בּאינסטינקטים, בּיסוּרים, בּיצר העבוֹדה. הירחוֹן שלנוּ, “האדמה”, שהוּא היה עוֹרכוֹ, ואשר זרים, האינטליגנציה, לא העריכוּ אוֹתוֹ כּראוּי, היה כּבר מעין התחלה חשוּבה. ועתה?

עוֹד בּעצם ימי האבל נאלצנוּ להתחיל בּעבוֹדה. היה עלינוּ לגלוֹת לעין כּל בּבהירוּת את מצב הענינים. להוֹקיע את האשמים וּלהזהיר על הסכּנוֹת החדשוֹת. ללא כּל אמצעים כּספיים מצאנוּ דרכי קשר אל העוֹלם, כּדי למסוֹר אינפוֹרמַציה נכוֹנה. הטלגרמה שלנוּ למפלגת־העבוֹדה (נתקבּלה בּאיחוּר רב) קרעה לראשוֹנה את רשת השקרים והעלילוֹת. שלחנוּ תזכּיר ל“ארבּייטס־געמיינשאפט” הוינאית וגם למפלגת־העבוֹדה הבּריטית. וּבארץ גוּפא נמצא לנוּ שוּב הכּוֹח להוֹציא את ה“קוּנטרס”. בּסתר, מוּרדף, גוֹלה מעיר לעיר, מחליף את שמוֹתיו, בּיטא את צערנוּ וחרוֹננוּ. המצב היה שוֹנה וקשה מאֶשתקד, מימי ירוּשלים. אז הבּיעה “אחדוּת־העבוֹדה” בּמלחמתה הגלוּיה את אשר היה בּלב כּל הישוּב, ואילוּ עתה היתה בּוֹדדה. הזוֹהר של הנציב היהוּדי עשׂה את שלוֹ. האמוּנה בכונוֹתיו הטוֹבוֹת וּבפּוֹליטיקה הנבוֹנה שלוֹ הרדימה. עסקנים, בּעלי־בּתים, אינטליגנטים ליבּרליים, סוֹפרים בּ“הפּוֹעלי הצעיר” – כּל אלה היוּ נגדנוּ. אִתנוּ היוּ רק הפּוֹעלים, סתם יהוּדים פּשוּטים, מהרחוֹב, מבּית־המדרש, מהשוּק. גדלה והלכה חוֹבתם של ה“קוּנטרס” ושל הסוֹפרים היחידים שהיוּ בּימים ההם אתנוּ לאמוֹר את דברם. ציבּוּר הפּוֹעלים הראה לנוּ את נאמנוּתוֹ: התפוּצה של ה“קוּנטרס” גדלה והגיעה ל־3500 טפסים. חברינוּ עצמם איפשרוּ לנוּ מתוֹך מאמצים גדוֹלים בּיוֹתר את קיוּמוֹ החמרי של ה“קוּנטרס”, אשר בּלעדי חבריו הפּוֹעלים אין לוֹ מֶצֶנַטים ולא כּל עזרה שהיא.

__________

ההנחה שלנוּ על ההסתדרוּת הכּללית והתפתחוּתה ההכרחית בּעתיד נמצאה נכוֹנה. אם לפני חיפה טענוּ נגדנוּ על שאנוּ רוֹצים בּ“איחוּד גמוּר”, על שאנוּ רוֹצים כּי הסתדרוּת הפּוֹעלים הכּללית תקיף יוֹתר מדי, הרי עתה טוֹענים כּנגדנוּ על שאנוּ מַשלימים עם המצב כּיוֹם, כּשאין להסתדרוּת די סמכוּת. אנוּ ראינוּ חוֹבה לעצמנוּ לפעוֹל בּמסגרת החלטוֹת חיפה, וּלחַכּוֹת עד שהועידוֹת הבּאוֹת תרחבנה ממילא את סמכוּת ההסתדרוּת. אוּלם החברים החדשים, בּהסתדרוּת כּב“אחדוּת־העבוֹדה”, דוֹרשים כּי יהיה להסתדרוּת שקל פּוֹעלים משלה, כּי היא תשלח צירים לקוֹנגרסים, לא בּשם המפלגוֹת, אלא כּשליחי כּלל ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, כּי ההסתדרוּת תעסוֹק בּעניניהם הפּוֹליטים של כּלל הפּוֹעלים בּארץ וכוּ‘, וכוּ’. חברינוּ עוֹבדים בּנאמנוּת וּבמסירוּת בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת הכּללית ללא כּל כּוָנוֹת צדדיוֹת, והם מקדישים להם כּוֹח הרבּה. הם רוֹאים בּהסתדרוּת את האִרגוּן המעמדי של הפּוֹעל העברי בּארץ־ישׂראל. וההסתדרוּת הכּללית גדֵלה והוֹלכת, הלוֹך והשתחרר מכּבלי חשבּוֹנוֹת וּפניוֹת מפלגתיים. בשעה שבּמינוּיים הראשוֹנים למוֹסדוֹת ההסתדרוּת היה עוֹד צוֹרך להתחשב בּ“יחסיוּת” מפלגתית, הרי עתה הם נעשׂים ללא כּל קשר לשייכוּת המפלגתית. והחלטוֹתיהן של מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת בּיפוֹ וּבחיפה לעשׂוֹת את יוֹם האחד בּמַאי חג פּוֹעלים כּללי, והחלטת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת הכּללית על דבר סלע הישוּב (מס אסיפת־הנבחרים) וּבדבר הפּעוּלה למען הרעבים בּרוּסיה – בּכל אלה מתבּהרת המגמה הטבעית של ההסתדרוּת: לקבּל לרשוּתה את כּל הענינים הריאַליים של ציבּוּר הפּוֹעלים, ליצוֹר את קהלית העבוֹדה של ארץ־ישׂראל.

כרך ג'

מאת

ברל כצנלסון

---

בימי שפל ומשבר

מאת

ברל כצנלסון

בימי שפל ומשבר

מאת

ברל כצנלסון

---

לשבּוֹר את המַשבּר

מאת

ברל כצנלסון

¹

זוֹהי תמצית התביעה של ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, אשר הוּבּעה אתמוֹל בּדברים פּשוּטים ואמיתיים בּישיבה הגדוֹלה והמרוּכּזת של הועד הפּוֹעל של הסתדרוּת העוֹבדים וּשליחי המוֹסדוֹת וּמוֹעצוֹת הפּוֹעלים עם נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, ד“ר וייצמן, ועם שׂר-הכּספים שלה, ד”ר הלפּרין. מפּי בּאי-כּוֹח המוֹעצוֹת העירוֹניוֹת, הפּוֹעלוֹת והפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת, נשמעה זעקת השבר של אלפי הסוֹבלים והנאנקים בּסתר אָהלם, הזעקה הכּבוּשה והחנוֹקה. לא אִיוּמים של מי שהוּא על פּי אַדריסה של מי שהוּא הוּשמעוּ כּאן. נשמעה אימת המצב עצמוֹ, המאַיים לסכּן את כּיבּוּשינוּ, את עמדוֹתינוּ הכּלכּליוֹת והמדיניוֹת בּארץ וגם את עמדוֹתינוּ בּתוֹך העם העברי. החיילים הפּשוּטים של המפעל הארץ-ישׂראלי, אלה העוֹמדים תדיר בּמערכת החיים, הקוֹלטים לתוֹך בּשׂרם את החצים הנקלעים, אלה נוֹכחוּ שזוֹהי השעה האחרוֹנה לשׂים קץ למצב הרפיוֹן שתקף את מכוֹנת הישוּב שלנוּ וּלמצב הכּניעה אשר תקף את התנוּעה כּוּלה בּפני גלי המשבּר, אשר פּשט עלינוּ, קוֹדם כּל, מבּחוּץ. לעוֹמדים בִּפְנים יש הכּרה בּרוּרה, כּי משבּר זה אינוֹ משבּר פּנימי, אינוֹ משבּר של חקלאוּת, אינוֹ משבּר של התנוּעה החלוּצית, וגם אינוֹ משבּר של החיים הכּלכּליים של הארץ עצמה. זהוּ המשבּר של תפוּצוֹת הגוֹלה הנחרבוֹת, אשר מן הנמנע שלא יטיל את ידוֹ הכּבדה על חיי הישוּב ועל תנוּעת הבּנין; כּשם שהמלחמה העוֹלמית בּשעתה והריסוֹת היהדוּת אחרי המלחמה חתכוּ למשך שנים את גוֹרל עבוֹדתנוּ כּאן. אין לנוּ סכּנה גדוֹלה יוֹתר מאשר ההשלָמה עם המשבּר, ההשלמה עם העמידה.

כּל עמידה בּמצבנוּ אנוּ עלוּלה להחזיר את הגלגל אחוֹרנית וּלרסק את אברינוּ במדרוֹן.

אוּלם לא רק דברי זעקה נשמעוּ בישיבה זוֹ. בּעיקר הוּקדשוּ הדברים מצד בּאי-כּוֹח הפּוֹעלים לעניני פּרוֹזה יבשה, לתכניוֹת וּלהצעוֹת, כּיצד לשבּוֹר את המשבּר, כּיצד להניע את מכוֹנת העבוֹדה והחיים הכּלכּליים. תכניוֹת, מִספּרים. והחשוּב בּכל הדבר, והבּא ללַמד על המצב עצמוֹ ועל בּגרוּתה וכוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים, שכּל הדרישוֹת וההצעוֹת היוּ מכוּוָנוֹת לא ל“קצבוֹת” שוֹנוֹת, בּנוֹת-יוֹמן, העלוּלוֹת להקל את מצב נגוּעי המשבּר, לא להעמסוֹת על התקציב הרגיל של ההסתדרוּת הציוֹנית, כּי אם לאפשרוּיוֹת שוֹנוֹת של אַשראי פּרוֹדוּקטיבי, בּריא מבּחינה כּלכּלית. ההצעוֹת עצמן נתוּנוֹת, כּמוּבן, לעיוּן ולבדיקה, לביקוֹרת וּלניתוּח, אוּלם בּרוּר הדבר, כּי כּאן לפנינוּ לא הצעוֹת מלָאכוּתיוֹת, אַמצאוֹת של בּעלי פּרוֹיֶקטים, אלא הצעוֹת הצריכוֹת לגוּפוֹ של דבר, לגוּפוֹ של בּנין משק הארץ. אַשראי איפּוֹתיקאי לשכוּנוֹת הצפוֹן², אַשראי לשם עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת מוֹעילוֹת לעיריית תל-אביב, אשראי למפעל הענקי של ג’ידרוֹ³, אשראי לקרן הקימת למטרוֹת של יִבּוּש הקרקעוֹת והשבּחָתן, משׂרד קבּלני לעבוֹדה בּמוֹשבוֹת, בּנינים בּמשקים החקלאיים, החָשת המפעל של רוּטנבּרג, החשת בּניני האוּניברסיטה והמוֹסדוֹת הלאוּמיים בּירוּשלים – כּל אלה הנם מפעלים, היוֹצאים מגדר “תמיכה למחוּסרי-עבוֹדה”. כּל אלה יש להם בּסיס משקי בּריא.

הדרישוֹת נשמעוּ מצד הפּוֹעלים. אוּלם תביעת העבוֹדה אינה כּרגע תביעת מעמד אחד בּלבד. מעָקת המצב נאנקים חוּגים רחבים בּיוֹתר, וכל אלה – לעבוֹדה ולשינוּיים שיבוֹאוּ בּעקב העבוֹדה עיניהם נשוּאוֹת.

והשאלה אינה רק שאלת בּחינת התכניוֹת וּבקשת האמצעים בּלבד. השאלה היא: הטֶמפּוֹ אשר בּוֹ תיעָשׂה המלאכה, מידת העֵרוּת והזריזוּת אשר בּה יגשוּ להתחלת הדבר. אם העבוֹדוֹת אשר תיעשׂינה תתפּזרנה טיפּוֹת-טיפּוֹת – ואבד להן אוֹתוֹ הערך של הצלה, של הוֹצאת עגלתנוּ למרחב.

לא פּעם בּא וייצמן לארץ וּמצא אוֹתה בּמצב לא חוֹגג, כּי אם במצוּקה קשה, וידיו לא רפוּ. הוּא גילה את כּוֹחוֹ בּזה, שצלל בּלי פּחד לתוֹך המצוּקה בּה אנוּ חיים, למד לדעת מַהוּ העיקר אשר עליו להתמכּר לוֹ, ורתם את עצמוֹ בּעוֹל-השעה. לזאת מחכּה ממנוּ ציבּוּר העוֹבדים גם הפּעם. תּירָתם המפקדה הציוֹנית העליוֹנה בּעגלה הכּבדה הזאת של הישוּב העוֹבד והמבקש עבוֹדה – ותזוּז העגלה ממקוֹמה. עת לעשׂוֹת!

ניסן תרפ"ו.

---

הועד הלאוּמי נתבּע

מאת

ברל כצנלסון

¹

ישיבת הועד הלאוּמי המתכּנסת הערב בּתל-אביב עוֹמדת לסיים פּרק חשוּב בעבוֹדתוֹ: התזכּיר והמשלחת לחֶבֶר הלאוּמים². בּישיבתוֹ הקוֹדמת, בּירוּשלים, גָבר הועד הלאוּמי על השמוּעוֹת ועל הדעוֹת מרַפּות-הידים, והחליט לא לעמוֹד בּאמצע הדרך וּלהביא את התזכּיר לידי גמר. על מעשׂה זה של הועד הלאוּמי יש לברך. הלוַאי והיה אִתוֹ רוּחוֹ זה כּל הימים. גם אלה אשר לא יראוּ את התזכּיר כּתכלית השלימוּת, גם אלה אשר יטילוּ עליו עווֹן חָסֵר או יָתֵר צריכים לשׂמוֹח על המעשׂה המַכריע אשר עשׂה הועד הלאוּמי בּהוֹציאוֹ את הישוּב הארץ-ישׂראלי אל בּמת החיים המדיניים הבּין-לאומיים.

ומיד לאחר גמר פּרק זה – שׂוּמה על הועד הלאוּמי להתחיל בּפרק חדש, חשוּב הרבּה יוֹתר. תבוּסוֹתינוּ המדיניוֹת בּזמן האחרוֹן³ – והן הן שגרמוּ גם לכל ענין התזכּיר – הסיחוּ את תשׂוּמת-לב הועד הלאוּמי מענין המאַיים בּתבוּסה מסוּכּנת הרבּה יוֹתר – ממַשבּרנוּ הכּלכּלי. זה הוֹלך וּפוֹשט ועוֹשׂה בּנוּ שַמוֹת, ואנוּ כּאילוּ אין אנוּ רוֹאים את גוֹדל הסכּנה הנטוּיה עלינוּ. עדיין, כּנראה, יש חוּגים רחבים בּציבּוּר, הרוֹאים את המַשבּר אך כּענינוֹ של חלק מן הישוּב, ולא כּשוֹאה המתחוֹללת על ראש הישוּב כּוּלוֹ, ולא רק על הישוּב, כי אם על התנוּעה הארץ-ישׂראלית כּוּלה. והאַזהרוֹת הבּוֹדדוֹת הנשמעוֹת מתוֹכנוּ – כּאילוּ צוֹללוֹת בּחלל ריק.

מה קרה לישוּב? הלא עוֹדנוּ זוֹכרים אוֹתוֹ בּימים של מַשבּרים, פּוּרענוּיות ודכּאוֹן גדוֹלים הרבּה יוֹתר מאשר אלה היוֹם. הרי ידע הישוּב, בּימי המלחמה, בּעוֹדוֹ דל-אמצעים וּמעוּט-אוּכלוֹסין, לעשׂוֹת בּמוֹ ידיו וּבאמצעיו מעשׂי הצלה כּבּירים. הלא נמצאוּ אז גם אנשים ואפילוּ אמצעים. מדוּע זה עוֹמד הישוּב עכשיו תָּקוּף רפיוֹן וחוֹסר-יֶשע? מדוּע זה הננוּ מרכּינים עכשיו את ראשינוּ ואיננוּ רוֹאים כּל ישוּעה אלא מחוּץ-לארץ?

הכרח מוּחלט הוּא להוֹציא את הישוּב מקפאוֹנוֹ וּמדכאוֹנוֹ. וזאת על הועד הלאוּמי לעשׂוֹת. אם שוא דברי אלה המתיחסים בּביטוּל לעצם קיוּם הוַעד הלאוּמי – הרי זוֹהי שעתוֹ: לעמוֹד בּראש מפעל ההצלה של הישוּב, להזעיק את האנשים וּלגייס את האמצעים. השאלה הכי-יוֹקדת של הישוּב צריכה לעמוֹד בּראש עניניו של הועד הלאוּמי.

יש ויש עוֹד אפשרוּת לגייס אמצעים הגוּנים בּתוֹך הישוּב. מחַשבי חשבּוֹנוֹת רואים אפשרוּת להזיז בּמידה ניכּרת את חיינוּ הכּלכּליים וּלהעביר מעלינוּ את רוֹע המַשבּר וחריפוּתוֹ, אם יהיוּ בּידינוּ 60–50 אלף לי"מ⁴. סכוּם זה אינוֹ למעלה מיכלתוֹ של הישוּב עצמוֹ. אין זה כּלל בּגדר הנמנע, שבּמצב-רוּח של התעַלוּת, של הרגשת אחריוּת השעה, של התגבּרוּת ציבּוּרית, יגייס הציבּוּר מתוֹכוֹ את האמצעים האלה. והסכוּמים נדרשים הפּעם לא למעשׂה חסד, לא למלא צרוֹר נקוּב, לא לקרן אבוּדה, לא להשקעה שאינה חוֹזרת. הם נדרשים להלוָאוֹת בּטוּחוֹת, להשקעוֹת חוֹזרוֹת, למפעלים אשר הקרן ואפילוּ הריבּית שמוּרוֹת להם.

מפעל ההצלה וגיוּס האמצעים צריך ללבּוֹש צוּרה של יצירת מוֹסד כּספּי של הישוּב למטרוֹת אַשראי וּביצוּר החיים הכּלכּליים. הצוּרה ההוֹלמת תימָצא. ואם יֵעָשׂה הדבר והיתה זאת לא רק הצלה פּוּרְתָּא לשעה, אשר תמַלט אוֹתנוּ מן המצוּקה האוֹכלת בּנוּ וּמן האימה המרחפת עלינוּ. הדבר עלוּל להיוֹת למפעל בּן-קְיָמָא, שיהיה בּוֹ כּדי לבצר את כּוֹחוֹ הכּלכּלי של הישוּב, לחזק את אִרגוּננוּ הלאוּמי, להרים את קרננוּ בּעיני עצמנוּ וּבעיני אחרים.

מפעל כּלכּלי זה, המוּקם בּשעת-מַשבּר על ידי הישוּב עצמוֹ, בּאמצעיו, והעוֹמד בּרשוּתוֹ – ישמש אוֹת וּמוֹפת לכּוֹח הכּבּיר הצפוּן בּישוּב הארץ-ישׂראלי. ועם צמיחתוֹ עתיד הוּא להיוֹת למכשיר המוֹשך אליו כּספים מן החוּץ והמשחרר אוֹתנוּ משלטוֹנם של אפּוֹטרוֹפּסים וּממוּנים.

אם ידע הועד הלאוּמי לעשׂוֹת בּשעה זוֹ את המוּטל עליו, כּי אז יֵצא מעַז מתוֹק. השעה הקשה תשמש לועד הלאוּמי גוֹרם לעלוֹת על דרך היצירה הכּלכּלית-ישוּבית. והועד הלאוּמי לא יכבּוֹש לוֹ מקוֹם בּחיי הארץ כּל עוֹד לא ימצא לוֹ מסילוֹת ליצירה ישוּבית. הכּתר של “רֶפּרֶזֶנטַציה לאוּמית” בּלבד אינוֹ מספּיק, אם אין עמוֹ התבּצרוּת בּשוֹרש חיי הישוּב.

יבין זאת הועד הלאוּמי, יחיש את השעה. אַל ידחה ואַל ישהה. ואז עשׂה יעשׂה וגם יכוֹל יוּכל.

סיון תרפ"ו.

---

שנת חיים: (למלאוֹת שנה "דבר")

מאת

ברל כצנלסון

¹

אנסה לציין את אשר הוּשׂג וּבאיזוֹ מידה הוּשׂג, וגם את אשר טרם הוּשׂג.

לא התחלנוּ מבּראשית. “דבר” היה אך שלב חדש בּעתוֹנוּתנוּ. קָדמה לוֹ מסוֹרת חיה ומחַייבת. בּעצם שעת חירוּם ואָבדן נעץ “המעוֹרר” קנה² ואמר לספרוּת העברית: בּדמַיִך חיי! ואחרי שנתבּרר, כּי ה“אחרוֹנים על החוֹמה”³ הנם ראשוֹנים למפעל החלוּצי, נתבּשׂרה העברית עם הגליוֹנוֹת הראשוֹנים של “הפּוֹעל הצעיר”, “אחדוּת” ו“קוּנטרס”⁴, כּי קוֹרא חדש יוָלד לה, וגם סוֹפרוֹ אִתוֹ וּמתוֹכוֹ יבוֹא. נוֹלדה ספרוּת עבוֹדה בּארץ, אשר אמיתה קרקעית, חיוּנית, עצמית. וגם קשת-עוֹרף: “אף על פּי כן”. חידוּשוֹ של “דבר” היה שנוֹעז להוֹציא את דבר הפּוֹעל מן העוּגה הצרה של העתוֹנוּת השבוּעוֹנית המפלַגתית ולהביאוֹ אל ציבּוּר הפּוֹעלים הגדוֹל, ולא רק אליו, כּי אם גם מחוּץ לתחוּמיו. דבר הפּוֹעל היה לדבר עם.

כּאן יש לציין כּיבּוּש חשוּב: בּעצם שנַת מצוּקה, אשר הטבּיעה את חוֹתמה על כּל חיי ההסתדרוּת וצימצמה את כּל האפשרוּיוֹת, חדר “דבר” לצריפיהם וּלאָהליהם של כּמה אלפי קוֹראים. חָדר גם לחוּץ-לארץ בּמידה ניכּרת. חדר גם לאוֹתה ארץ, שבּה הוּא היחיד המביא את בּשׂוֹרת המלה העברית החפשית וּבשׂוֹרת ארץ-ישׂראל העוֹבדת. כּדי לדעת את מספּר קוֹראי “דבר” יש להכפּיל את מספּר מנוּייו פּי כּמה. לאלפים מהם היה “דבר” לחם חוּקם, מאוֹת רבּוֹת של קוֹראים השתתפוּ בּעתוֹנם בּכתיבה, בּהמצאת חוֹמר, בהַפְנָיַת תשׂוּמת-לב המערכת.

כּעתוֹן פּוֹעלים טבעי היה ל“דבר” לשַנוֹת מן המַטבּע של העתוֹנוּת היוֹמית הכּללית. “אבן מאסוּ הבּוֹנים” בּז’וּרנַליסטיקה העברית היתה לוֹ לראש-פּינה. יארכוּ הדברים אילוּ אמרנוּ למנוֹת את כּל אוֹתם חזיוֹנוֹת החיים אשר לגבּיהם ניהל “דבר” בּלי מוֹרך את מלחמת הפּוֹעל על תביעוֹתיו ועל דרכּוֹ בּפני הממשלה, בּחיים המוּניציפּליים, בּהתישבוּת, בּציוֹנוּת, בּאִרגוּן הישוּב. מאוֹרעוֹת חיינוּ השנה – הקוֹנגרס הציוֹני, אסיפת הנבחרים, עניני עיריית תל-אביב, חוֹסר-העבוֹדה, הועידה החקלאית, ועידת הפּוֹעלוֹת – מצאוּ להם הפּעם אוֹפן הסבּרה וּמסירת דברים אחר מאשר בּשנים הקוֹדמוֹת בּעתוֹנוּת היוֹמית: מַראית עינוֹ של האדם העוֹבד.

לא הסתפּקנוּ בּהיוֹתנוּ עתוֹן מדיני בּלבד. לא חפצנוּ להישאר על שטח החיים. רצוֹננוּ היה לחדוֹר לתוֹך שאלוֹת ההוָיה של ציבּורנוּ וּלהאירן וּלסייע לפתרוֹנן: שאלוֹתינוּ המשקיוֹת, בּחקלאוּת וּבקוֹאוֹפּרציה העירוֹנית, האשה העוֹבדת, המשפּחה בּקיבּוּץ, בּתי-תינוֹקוֹת וּמגרשי-משׂחק בעיר, הזנת העוֹבד, ההוַי התרבּוּתי, ילדים עוֹבדים – כּאלה וכיוֹצא בּהן משאלוֹת הוָי העבוֹדה.

אוּלם בּזה הספּקנוּ לנגוֹע אך בּקצה המַטה. קרקע בּתוּלה היא. והעוֹבדים מוּעטים. וּשאלוֹת אֵלו הלא רק העוֹמדים בּמערכוֹת החיים עלוּלים לחַדש בּהן וּלמַצוֹת את מידת עוּמקן. עדיין אנוּ עוֹמדים כּאן בּראשית.

את ענף האינפוֹרמַציה היוֹמית התאמצנוּ לעבּד מתוֹך ניפּוּי ושיקוּל וּברירת החוֹמר לפי צרכיו התרבּוּתיים והחברתיים של האדם העוֹבד. הרחבנוּ קשרים עם ארצוֹת שוֹנוֹת. בּאמריקה, בּרוּסיה וּבפּוֹלין נמצאוּ לעזרתנוּ חברים יחידים שעֶזרתם, אשר לא תסוּלא, סייעה לנוּ הרבּה בּמילוּי תפקידנוּ. ועדיין יש צוֹרך רב בּהרחבת הקשרים וּבגילוּי עוֹזרים בּארצוֹת חדשוֹת.

אין אנוּ מסתפּקים גם בּשירוּת האינפוֹרמַציה הפּנימית שלנוּ בּארץ. נקוּדוֹתינוּ החקלאיוֹת לא המציאוּ את ידיעוֹתיהן בּמידה הרצוּיה. נאלצנוּ להוֹסיף על בּאי-כּוֹחנוּ הקבוּעים (שבּערים וּבמקצת מן המוֹשבוֹת) גם סוֹפרים-נוֹדדים. אוּלם בּלי עזרה תכוּפה וערה מן המקוֹמוֹת לא ישתקפוּ חייהם ויצירתם החרישית.

הרבּה פּחוֹת מאשר בּאינפוֹרמַציה השׂגנוּ בּענף ההשׂכּלה. חֶפצֵנוּ: לתת את העוֹלם בּלב הקוֹרא; לעשׂוֹת את העתוֹן למכשיר של הפצת ידיעוֹת רחבוֹת; לרַווֹת את צמאוֹנוֹ של הקוֹרא; לזַיינוֹ בּהכּרת הטבע והמדע וּבידיעוֹת שימוּשיוֹת. הכּוֹחוֹת המצוּמצמים של העוֹבדים בּתוֹך המערכת, העמוּסים משׂא לעייפה, לא הספּיקוּ לכך. התנאים החמריים שבּהם מתלבּט “דבר” מנעוּ ממנוּ את האפשרוּת להרבּוֹת את מספּר עוֹבדיו, והעזרה, המבוּקשת מן החוּץ, לא ניתנה בּמידה הדרוּשה, וגם הכּוֹחוֹת הספרוּתיים-מדעיים העוֹמדים בּתוֹך תחוּמי תנוּעת הפּוֹעלים לא נַענוּ אלא בּמידה מצוּמצמת. והיוּ הדברים האלה, הנאמרים כּאן, למַזכּרת עווֹן למי שיש לוֹ והוּא בּבחינת “מוֹנע בָּר”, וגם להזמנה לאנשי-המדע בּאשר הם, כּי יבוֹאוּ לשתף את עצמם בּפעוּלתנוּ.

ראינוּ לנוּ חוֹבה לטפּח את המדוֹר הספרוּתי. ראינוּ את השממה האיוּמה של ספרוּתנוּ בּגוֹלה. ידענוּ את עֶרגת הקוֹרא אשר אִתנוּ לדבר שירה חיה. ואמוּנה לנוּ, כּי קרקע תנוּעתנוּ השוֹפעת חיים ונוֹער, מן הנמנע שלא תצמיח. כּל אלה הניעוּ אוֹתנוּ בּכל דחקוּתנוּ וּמיעוּט אמצעינוּ, להעמיס על עצמנוּ את ה“מוּסף”⁵. השקענוּ בּוֹ מאמצים רבּים מתוֹך תקוה, כּי בּוֹ יתגלוּ וימצאוּ להם מקלט כּוֹחוֹת יצירתנוּ הצעירה, וכי בּהיוֹתוֹ חוֹדר לכל פּינה, גם למרוּחקת בּיוֹתר, גם למקוֹם שאין הספר מגיע, יביא לשם קוֹרטוֹב של שירה נאמנה ויעזוֹר לטפּח בּכל מקוֹם את היחס הנפשי החי לחזיוֹנוֹת החיוּניים בּספרוּת וּבאמנוּת.

החיים הפּנימיים של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, שאלוֹת ההסתדרוּת, בּיקוֹרת דרכּה, בּדיקת עבוֹדת המוֹסדוֹת – מצאוּ מקוֹם בּ“דבר”, אוּלי גם מקוֹם רב בּהתחשב עם דוֹחק השטח ועם תנאיו של עתוֹן יוֹמי. אוּלם אין ספק, כּי מקוֹם זה אינוֹ מספּיק די הצוֹרך הגדוֹל והעמוֹק של תנוּעתנוּ, אשר אינה יכוֹלה להסתפּק בּמכתבי-חברים בּלבד. אפשר יש צוֹרך בּמדוֹר מיוּחד לכך. אוּלם התחלה נעשׂתה: שנת קיוּמוֹ של “דבר” נתנה לנוּ את האפשרוּת להקשיב לויכּוּחי חברים, השייכים לאגַפּים שוֹנים, והנפגשים יחד בּצל קוֹרה אחת, קוֹרת ההסתדרוּת, בּאויר של הקשבה לדברי הזוּלת, של סַבלנוּת, על בּמה רחבה וּפתוּחה, שאין בּה מאוֹתוֹ אויר הקנאוּת המיוּחד והאָפיָני לפּוּלמוֹס הקנטרני של “מחנוֹת” יריבים. שנה זוֹ הגבּירה בּנוּ את ההכּרה, כּי זוֹהי הדרך להתגַבּשוּתה וּלהתלכּדוּתה וּלהבהרת דרכּה של התנוּעה, דרך העתוֹן הנוֹתן את “האפשרוּת המלאה של בּיטוּי לנתיבוֹת השוֹנוֹת הרוֹוחוֹת בּהסתדרוּת וגם למהַלכים בּצדי דרכים וגם לדעוֹת יחיד”, מבּלי שהעתוֹן יהיה “חסר-פּרצוּף, חסַר מגמה מסוּימת”, כּכּתוּב בּגליוֹן הראשוֹן של “דבר”.

אין ספק, כּי דוקא מבּחינה זוֹ תִרבּה הבּיקוֹרת. מפּעם לפעם נשמעוֹת הַאשָמוֹת ונעשׂים גם נסיוֹנוֹת להבאיש את ריח המערכת. מערכת שהיא מַקפּידה על טיב החוֹמר שהיא מפרסמת, טבעי הוּא שנמצאים עליה הרבּה מערערים וּמתרעמים. וּבפרט מערכת שאינה קנין פּרטי של מוֹ“ל⁶ בּעל-עסק, כּי אם קנין רוּחני וחמרי של ציבּוּר הפּוֹעלים הרחב. ועוֹבדי “דבר” מקשיבים אמנם לבּיקוֹרת הזאת רב קשב, ויוֹדעים כּי רבּה בּה הבּרכה. ועם כּל זאת אינם רוֹאים חוֹבה לעצמם להרכּין ראש בּפני כּל תלוּנה ותרעוֹמת, מבּלי לבחוֹן עד כּמה יש בּה מן הצדק. לא תמיד יוֹדעת הבּיקוֹרת את הדבר לאשוּרוֹ, לא תמיד היא רוֹצה לדעת את התנאים בּהם אנוֹ פּוֹעלים, לא תמיד היא ישרת-כּוָנוֹת. וּמבּלי לדוּן הפּעם בּעצם השאלה, אם צדקה ההסתדרוּת בּהחליטה שלא להרכּיב את המערכת על יסוֹד של צירוּפים מפלגתיים, כּי אם למסוֹר את העבוֹדה לידי עוֹרך יחיד המסדר את העבוֹדה והאַחראי בּפני ההסתדרוּת כּוּלה, אני רוֹאה את עצמי זכּאי להצהיר, כּי בּבחינה זוֹ, יוֹתר מאשר בּאיזוֹ בּחינה אחרת, מילאנוּ את חוֹבנוּ להסתדרוּת ולעתוֹן בּאמוּנה. ועלי לציין, כּי מידת השתתפוּתם של הזרמים השוֹנים על עמוּדי “דבר” היתה תלוּיה הרבּה יוֹתר בּמידת רצוֹנם הטוֹב לגלוֹת את עמדתם בּציבּוּר וּלהשתתף בּבּמה הכּללית, מאשר בּ”קשי ידה" של המערכת המַחמירה. לא ויתרנוּ אמנם על מציאוּתוֹ של “סל המערכת” וּלגבּי ספרוּת של קנטוּר ונרגָנוּת נהגנוּ חסכוֹן רב והגדלנוּ על ידי זה את מספּר הבּלתי-מרוּצים, אוּלם כּכה הבינוֹנוּ את חוֹבתנוּ: עתוֹן בּן-חוֹרין האַחראי בּפני ציבּוּר בּעל משקל וּבעל תפקיד חברתי גדוֹל אי אפשר שלא יקפּיד על הטעם, על ההגיוֹן, על הטוֹן החבֵרי, עם כּל החוֹפש האידיאוֹלוֹגי הרחב שהוּא נותן למשתתפיו.

יִטעה מי שיראה בּמַה שנאמר כּאן אוֹת לשׂביעת-רצוֹן וּלהסתפּקוּת. יש סיפּוּק, אוּלם אין הסתפּקוּת בּמַה שהוּשׂג עד הֵנה. קוֹמץ האנשים, אשר לא הריח מעוֹדוֹ ריח של מלאכת-עתוֹנאים, ואשר העמיס על עצמוֹ בּמצוַת ההסתדרוּת עבוֹדה שהיא למעלה מכּוֹחוֹתיו, הנתוּן בּתנאים חמריים קשים שאינם מאַפשרים מילוּי כּמה משאלוֹת חיוּניוֹת, המנהל מלחמה קשה לא רק על הַרחָבה, כּי אם גם על עצם הקיוּם – אינוֹ רוֹאה עדיין את עצמוֹ בּמצב של עמידה. יוֹדע הוּא מה עמוֹק התוֹכן וּמה רבּים הצרכים אשר עתוֹן הפּוֹעלים צריך למַצוֹתם וּלהבּיעם. והוּא חוֹתר בּמאמצי כּוֹחוֹ לתקן, לשפּר, להרחיב, להָקֵל, לקלוֹט יוֹתר מן החיים ולכרוֹת אוֹזן למתיַצר. יוֹדע הוּא, כּי מוֹריו הגדוֹלים של הפּוֹעל בּארץ, אשר ליווּ אוֹתוֹ בּראשית ימיו, לוּקחוּ ממנוֹ, והוּא מחכּה ליוֹם אשר בּוֹ יתגלוּ הכּוֹחוֹת הספרוּתיים והרעיוֹניים הגדוֹלים, אשר לפניהם הוּא מפַנה את הדרך.

וּכשם שסוּפּר כּאן בּמקצת על הרעה, על התנאים החמריים הקשים בּהם נעשׂית עבוֹדת “דבר”, כּכה החוֹבה לברך על הטוֹבה, על התנאים האנוֹשיים הטוֹבים, אשר אילמלא הם, היה עמלנוּ הקשה – קשה לבלתי נשׂוֹא. אויר האֵמוּן והרֵעוּת וההתמַכּרוּת המוּחלטת, שבּוֹ נעשׂית עבוֹדת המערכת, מסירוּתה של ההנהלה המשקית, טיב היחסים שבּין עוֹבדי הדפוּס והמערכת, עזרתם הנאמנה של עוֹבדי סניפינוּ ועוֹזרינוּ בּעבוֹדוֹת השוֹנוֹת, כּל אלה יחד הם שאימצוּ את הידים להתגבּר על התלָאוֹת וּלהגיע עד הלוֹם. ועל כּל אלה – אלפי הנימים ההוֹלכוֹת ונרקמוֹת בּין המערכת וּבין הקוֹראים, המביאוֹת אִתן גם את הסיפּוּק וגם את התביעה הגדוֹלה.

סיון תרפ"ו.

---

הישוּב ואוֹצרוֹ

מאת

ברל כצנלסון

(בּאסיפת-העם בּתל-אביב אוֹר לב' בּאָב על מגרש בּית-העם)¹

אסיפה זוֹ היא הראשוֹנה המכריזה על “אוֹצר הישוּב” כּעל מוֹסד הצוֹמח מתוֹך לחץ וּמַשבּר, ואשר עתידוֹת גדוֹלים צפוּנים לוֹ. בּינינוּ, כּאן על הבּמה וּבקהל השוֹמעים, יֶשנם רבּים אשר זכוּ להיוֹת בּראשוֹנים להקמת מפעלים חדשים. ורבּים מאִתנוּ עוֹד זוֹכרים את הימים שהמוּשׂגים: חקלאוּת עברית, בּנק ציוֹני, אוּניברסיטה עברית, ציבּוּר עברי, ועל הכּל – עבוֹדה עברית, היוּ עדיין מוּשׂגים ערטילָאיים, חסרי-גוּף וחסרי-דמוּת. חַכמי המציאוּת “ידעוּ”, כּי אי אפשר להם להתגשם. ואנוּ זכינוּ לחיוֹת בּדוֹר, ההוֹלך ועוֹשׂה את ההזיוֹת למציאוּת.

“אוֹצר הישוּב” הנהוּ יליד המַשבּר. והוּא רוֹצה למצוֹא רוָחה מן המַשבּר לא על ידי מפעל הקלה לשעה, לא על ידי מעשׂה-חסד פילַנטרוֹפּי, כּי אם על ידי מפעל לדוֹרוֹת. היתכן? אוֹמרים לנוּ: השעה הקשה אינה כּשרה לכך. אוּלם איני מכּיר מפעל חשוּב בּתנוּעתנוּ, שהוּקם מתוֹך הרוָחה. יצירוֹתינוּ הגדוֹלוֹת הוּקמוּ מתוֹך יסוּרים ולחץ. רשת בּתי-הספר העברים הוּקמה מתוֹך בּגידתה של “עזרה”² וחוֹסר כּל תנאי קיוּם. עליוֹתינוּ הגדוֹלוֹת הן פּרי הפּוּרענוּיוֹת.

אילוּ היה הישוּב העברי בּארץ מאוּרגן בּאמת, ולא רק למַראית עין, כּשמבּפנים התפּוֹררוּת והתנַכּרוּת, כּי אז היתה המלחמה בּמַשבּר אחרת לגמרי, כּי אז לא היוּ רוֹאים את המשבּר כּענין “פּרטי” של הפּוֹעלים בּלבד. לכל היוֹתר גם של מחוּסרי-פּרנסה. לוּ היה הישוּב מסוּגל לראוֹת את הנוֹלד, היה רוֹאה את הסכּנוֹת האיוּמוֹת הנשקפוֹת מתוֹך המַשבּר לישוּב כּוּלוֹ – את הסכּנוֹת המדיניוֹת ואת הסכּנה החמוּרה מכּל הסכּנוֹת: את האַכזבה של העם היוֹשב בּארץ וּבגוֹלה. אילוּ היוּ מבינים להניא את המשבּר בּראשיתוֹ, היה הדבר עוֹלה גם בּמעט אמצעים: הגלגל היה מוֹסיף להתנוֹעע. עכשיו הדבר חמוּר הרבּה יוֹתר.

ואם סוֹף סוֹף מצא הישוּב אוֹן בּנפשוֹ להכריז על מפעל כּספּי משלוֹ – הרי זה מראה לא רק על רצוֹן טוֹב, כּי אם גם על מידה ידוּעה של בּגרוּת מדינית ואזרחית.

מימי הכּנסיה בּזכרוֹן-יעקב³, לפני כ"ג שנה, הוֹלכים ונעשׂים נסיוֹנוֹת לאַרגן את הישוּב. ולמרוֹת השבחים המקוּבּלים לכשרוֹן ההנהלה העצמית בּקרבּנוּ, לא פּסוּ במשך השנים הללוּ, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וּמצדדים שוֹנים, חוֹתרים וּמַשׂטינים. טרם רכש לוֹ הישוּב כּוֹח מַמלכתי כּל-שהוּא. “אוֹצר הישוּב”, הרוֹצה לתת בּידי אִרגוּננוּ הלאוּמי בּנק ממש, הנהוּ בּמוּבן זה צעד ניכּר להגבּרת כּוֹחנוּ. הוּא יפתח שערים חדשים לפני האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ. הוּא ישמש מבצר-עוֹז למוֹסדוֹתינוּ המוּניציפּליים – העיריוֹת, ועדי הערים, המוֹשבוֹת, השכוּנוֹת. הוּא יאַפשר להם להוֹציא לפּוֹעל, על יסוֹד של אַשראי בּריא, שוּרה של עבוֹדוֹת חשוּבוֹת, ועל ידי זה יגרוֹם לא רק להעסקת רבּים ממחוּסרי-עבוֹדה וּלפרנסת חוּגים רבּים ממחוּסרי-פּרנסה, כּי אם להגבּרת כּוֹחוֹ הכּלכּלי של הישוּב כּוּלוֹ.

הרשאים אנוּ להאמין בּהתפּתחוּת העתידה של המוֹסד, התלוּי בּראשיתוֹ בּהתנדבוּת וּבהתלהבוּת עממית? בּענין זה יש לנוּ הוֹכחוֹת מסוּימוֹת מנסיוֹן הישוּב: דוקא המוֹסדוֹת הכּספּיים שהוּקמוּ בּכוֹח האינציאַטיבה הארץ-ישׂראלית והנשענים בּסדריהם וּבהנהלתם על הכּוֹחוֹת הפּנימיים בּישוּב, – “הלוָאה וחסכוֹן”, “קוּפּת-עם”, ואחרוֹן אחרוֹן בּנק הפּוֹעלים – הם שנמצאים בּמצב של התפּתחוּת מַתמידה, בּשעה שגדוֹלים ועשירים מהם עוֹמדים בּמצב של קפּאוֹן. בּנק הפּוֹעלים, שהיה לפנים מעֵין הזיה, סיים את שנתוֹ האחרוֹנה בּרוַח של 5300 לי“מ, וּמשמש גוֹרם חשוּב לביצוּר ציבּוּר העוֹבדים. ו”אוֹצר הישוּב", שיהיה גם נחלתוֹ של הישוּב, ישמש ודאי גם גוֹרם חשוּב לביסוּס אִרגוּננוּ הלאוּמי.

יש כּבר “תרעוּמוֹת” על “אוֹצר הישוּב”. מוֹצאים בּוֹ פּגימוֹת: ההצעה בּאה מצד הפּוֹעלים; הועד הלאוּמי הוּא שבוּי בּידי השׂמאל; והמוּם העיקרי – “אוֹצר הישוּב” יפעל לטוֹבת הפּוֹעלים. התשוּבוֹת הן קצרוֹת: לא אַשמת הפּוֹעלים היא, שאחרים לא דאגוּ להציע שוּם פּעוּלה של ממש כּנגד המַשבּר. ואשר ל“שלטוֹן השׂמאל”, כּביכוֹל, בּועד הלאוּמי, הרי לפי שעה השׂמאל משקיע בּתוֹכוֹ כּוֹחוֹת יוֹתר משהוּא מקבּל. והטענה, שהפּוֹעלים יֵהָנו מעבוֹדת “אוֹצר הישוּב” נראית לי כּטענה הפּוֹסלת את תקציב החינוּך בּאשר הוּא מוּצא לטוֹבת המוֹרים. כּל מפעל כּספּי רציני בּארץ ודאי שהוּא צריך קוֹדם כּל להמציא עבוֹדה לעוֹבדים. אין אנוּ מעלימים את הדבר: על ידי מתן קרדיט לגָזוֹז לא נבנה את המשק הארץ-ישׂראלי. מי שחַש משהוּ בּמציאוּת האיוּמה כּיוֹם בּארץ, מי שצוֹפה קצת לעתידוֹת טוֹבים יוֹתר – יבוֹא ויטה שכם למפעל, יעשׂה את שלוֹ וִיעַשׂה אחרים, ויֵדע כּי חדשים אלה, הראשוֹנים, הנם חדשי יצירה של מוֹסד היסטוֹרי.

אב תרפ"ו

---

פּרצה

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּעצם הימים הקשים, כּשנדרש אימוּץ כּל הכּוֹחוֹת להחזיק מעמד בּפני המצוּקה והרפיוֹן אשר אפָפוּנוּ, הגיעוּ אלינוּ ידיעוֹת מחרידוֹת ממשקי הגליל העליוֹן. הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, מתוֹך שחָס על כּבוֹדם ועל שלוֹמם של אנשי המקוֹם, לא ראה אפשרוּת למסוֹר לציבּוּר את השתלשלוּת המאוֹרעוֹת, כּפי שנתחַוורוּ לוֹ, והסתפּק בּמינוּי ועדת-חקירה בּעלת סמכוּת רחבה, המוֹרכּבת מאנשים מְהֵימָנִים, מתוֹך חוּגים שוֹנים וּמקוֹמוֹת שוֹנים, וּמסר להם את הנהלת החקירה המלאה. אוּלי תגלה הוַעדה את המסך מעל פּני הדברים.

לפי שעה מצטיירים לפנינוּ הדברים כּך: בּין שני המשקים השכנים, כּפר-גלעדי?² ותל-חי, שׂררוּ מכּמה זמן יחסים קשים. לאחר הצטרפוּת תל-חי לגדוּד³, החליט הגדוּד לאַחד את שני המשקים. החלטה זוֹ גרמה לסכסוּכים קשים בּתוֹך תל-חי. כּל הנסיוֹנוֹת להכניס שלוֹם בִּפְנים לא הצליחוּ. הלכוּ לשם ועדוֹת על ועדוֹת: מאת חֶבֶר הקבוּצוֹת, מאת המרכּז החקלאי, מאת הועד הפּוֹעל. כּשלא נמצאה שוּם דרך לפשרה, לא נשאר לועד הפּוֹעל, כּי אם להחליט, בּידי מי מחַברי תל-חי צריך המשק להישאר. מתוֹך עיוּן בּמצב המשפּחוֹת וּבתנאים הישוּביים והחברתיים, פּתר הועד הפּוֹעל את השאלה, פּה אחד, לטוֹבת המיעוּט (אשר בּתוֹכוֹ נמצאים מיַסדי המשק ו“זקני” המקוֹם, ואשר בּוֹ רב מספּר הטף). בּתשוּבה על החלטה זוֹ נוֹסד “ועד מאוּחד”, המוּרכּב מחברי הרוֹב ומחַברי כּפר-גלעדי, אשר הוֹדיע, כּי אינוֹ נשמע להחלטוֹת ההסתדרוּת וניסה בּכוֹחוֹ הוּא וּבתמיכת פּקידי פּיק“א להגשים את ה”איחוּד“. כּל מאמצי שליחיו של הועד הפּוֹעל לא הוֹעילוּ להשפּיע על “הועד המאוּחד”, כּי יקבּל את מרוּת ההסתדרוּת, והועד הפּוֹעל בּראוֹתוֹ את מלחמת-האחים המתחוֹללת בּמקוֹם עם כּל התוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּה, וּברצוֹתוֹ למנוֹע בּעדה לא ראה לפניו דרך אחרת, אלא להיכּנע בּפני הכּוֹח הגוּפני שנמצא בּרשוּתוֹ של “הועד המאוּחד” וציוה על חברי המיעוּט, כּי יעזבוּ את המקוֹם. אוּלם הכנעה בּפני כּוֹח חיצוֹני אין פּירוּשה הַשְלָמָה. ההסתדרוּת לא השלימה וּלעוֹלם לא תשלים עם מציאוּת חברים בּתוֹכה הפּוֹתרים את שאֵלוֹתיהם לא בּהחלטוֹת מוֹסדוֹת מוּסמכים של ההסתדרוּת, כּי אם בּכוֹח הזרוֹע אוֹ בּכוֹח ה”יחסים" העוֹמדים לשירוּתם. והתוֹצאה היתה ניתוּח חמוּר, אשר כּמוֹה לא ידעה ההסתדרוּת – הוֹצאת חברים, תקיפי המקום, מתוֹך ההסתדרוּת.

המאוֹרע מַדהים וּמזעזע. ודאי, על החלטת הועד הפּוֹעל אפשר גם לערער. יש גבוֹה מעל גבוֹה. יש מוֹעצת ההסתדרוּת, יש ועידה כּללית. בּמצבים מיוּחדים אפשר להקים גם אינסטנציה מיוּחדת לבירוּר ענין מסוּבּך. יש כּמה דרכים כּשרוֹת לויכּוּח עם המוֹסדוֹת המנהלים את ההסתדרוּת. מה שאֵירע בּצפוֹן היה לא ויכּוּח, לא בּיקוֹרת, לא ערעוּר אלא – נעיצת חרב בּהסתדרוּת עצמה.

“הועד המאוּחד” הוֹדיע, כּי הוּא פּוֹעל על דעת עצמוֹ, מבּלי כּל הוֹראוֹת מצד מַזכּירוּת הגדוּד. עכשיו בּאה מזכּירוּת הגדוּד בּ“הוֹדעה” פּוּלמוֹסית-פיליטוֹנית וסיבּכה את עצמה לתוֹך הענין.

האוּמנם רוֹצה מזכּירוּת הגדוּד להכריז את עצמה – ואוּלי גם את הגדוּד כּוּלוֹ – סוֹלידרית עם כּפר-גלעדי ואַחראית לכל מעשׂיו?

האוּמנם זהוּ רצוֹנם של חברי הגדוּד, מימין וּמשׂמאל להיוֹת שוּתפים למעשׂה הפּרצה בּהסתדרוּת, מבּלי שניתנה להם האפשרוּת להכּיר את הענינים וּלבדקם?

על עצם יחסוֹ לדבר אין הגדוּד מוֹדיע לפי שעה כּלוּם. המַצדיק הוּא את מעשׂי חבריו? המקבּל הוּא אַחריוּת להם? ההוֹדעה כּוּלה היא רק תַבלין פּילוֹסוֹפי-אירוֹני, אם ישנם שני מוּשׂגים של “כּוֹח ואַלָמוּת”, “אם הפּריבילגיה של אַלָמוּת שייכת רק להחלטוֹת הגדוּד אוֹ שיש להחלטת ההסתדרוּת⁴ פּריבילגיה מיוּחדת של לא כּוֹח ולא אַלָמוּת”.

האוּמנם אין מזכּירוּת הגדוּד יוֹדעת להבחין בּין “כּוֹח” הניתן בּתוֹקף החלטת הציבּוּר ונבחריו וּבין “אַלָמוּת” הנרכּשת בּאמצעים אחרים וּמתנקשת בּתוֹקף זה?

מזכּירוּת הגדוּד יוֹדעת, לכאוֹרה, להדגיש, כּי “הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת הוּא מוֹסד גבוֹה יוֹתר מאשר משקי הגליל העליוֹן וּגדוּד העבוֹדה יחד”, אוּלם מכּאן היא מַסיקה רק אחת, כּי על הועד הפּוֹעל להיזהר בּלשוֹנוֹ, ולא לקרוֹא אַלָמוּת ונישוּל למַה שאֵירע בּצפוֹן. אוּלם אינה יוֹדעת להסיק את המַסקנה הפּשוּטה אשר הגדוּד, לכאוֹרה, כּל כּך רגיל בּה, כּי מוֹסד אשר הוּא “גבוֹה יוֹתר” – החלטתוֹ חוֹבה, והמתקלס בּוֹ מתקלס בּהסתדרוּת.

כּן, בּשעוֹת מצוּקה לישוּב צפים ועוֹלים למעלה כּוֹחוֹת ההרס המתחבּאים בּימים כּתיקוּנם. עדים אנוּ למעשׂי בּעלי-הבּתים בּתל-אביב⁵, עדים אף ל“בּרית” הכּרוּתה בּין החרדים והאַליאַנסיסטים בּחיפה כּנגד העברית. עדים אנוּ ל“קוּבלנוֹת” המוּגשוֹת ל“מראת-א-שַרק”⁶, עדים היינוּ להתנפּלוּת בּבית-הפּוּעלים, עדים אנוּ לתעמוּלת יציאה מַחפּירה.

האוּמנם נראה בּהתמוֹטט החזית ולא נתעַשת?

האוּמנם נבּיט בּשקט בּבַלַע את אשר בָּנינוּ בּכל שנוֹת עבוֹדתנוּ? הנראה בּהיוֹת כּוֹחוֹ המוּסרי-החברתי של ציבּוּר הפּוּעלים למרמס – ונַשלים?

אב תרפ"ו.

---

העַיִט

מאת

ברל כצנלסון

¹

הפּוֹעלים יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים: אם לא רבּה העֵרוּת בּישוּב לסבל ולמצוּקה של אלפי המשפּחוֹת הנדוֹנוֹת בּרעב וּבחוֹסר כּל; אם לא רבּה הערוּת מצד הישוּב לגזילת הזכוּיוֹת הדלוֹת של פּוֹעלי הרכּבת למנוּחה בּיוֹם חג; אם גם העתוֹנוּת ההגוּנה רשאית לעבוֹר בּשתיקה על העוּבדה, שהפירמה “זינגר” דוֹאגת לגוֹרל עוֹבדיה, לבל יהיה חלקם עם הבּוֹלשביקים הקרוּיים “הסתדרוּת”; אם אין ערוּת בּציבּוֹר אפילוֹ למעשׂה של שלילת זכוּיוֹת אֶלמנטריוֹת² של נשוֹתיו וּבניו ואלפי שכניו ודייריו על ידי יהוּדים “טוֹבים” וּלאוּמיים וציוֹנים, בּסיוּעם של ערכּאוֹת זרים – אם בּכל מקרים אלה רוֹאים אנוּ סביבנוּ אזנים חֵרשוֹת ולב עָרֵל, הרי בּדבר אחד אנוּ יכוֹלים להיוֹת בּטוּחים בּערוּת גמוּרה וּמוּחלטת: אך יתגלה מקוֹם תוֹרפה בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים, בּהסתדרוּתוֹ אוֹ בּאחד ממשקיו – והמצפּים לאֵיד לא יחמיצוּ את השעה, כּעיִט יעוּטוּ על השלל.

ואוֹתם חוּגי הישוּב, אשר העתוֹן “הישוּב”³ הוּא להם לפֶה, הם הם אשר חוּש ריחם וכשרוֹן גבוּרתם מתגלים בּכל חריפוּתם בּכל מקרה שצליל המוּשׂג “רכוּש” מתהפּך בּמחנה. אחת היא, אם נראית להם תקוה לרכוּש אוֹ סכּנה לרכוּש, אמיתית, מדוּמה אוֹ גם מזוּיפת.

וגם את ריח התוֹרפה שבּגליל העליוֹן הריח “הישוֹב”, הריח – “וַיחַד”: נתגלתה “מעַרבָּלָה” “שעניני הגדוּד ועניני ההסתדרוּת מעוֹרבים בּה”. וכאן מקוֹם, כּמוּבן, להשתתפוּת עמוּקה בּדאגה, בּחרדה לגוֹרל המלוה הלאוּמי, היקר כּל כּך ללבּו של “הישוּב”, והנתוּן עכשיו בּסכּנה. וּמקוֹם גם לרמז, לרמז דק ושקוּף:

בּאיטליה תפסוּ קוֹמוּניסטים בּית-חרוֹשת – ונזדעזעה כּל המדינה. “כּאן תפסה קבוּצת יחידים את רכוּש הלאוֹם” – ואנוּ מחרישים?

תפסוּ “**רכוּש זרים, רכוּש הלאוֹם, רכוּש ההסתדרוּת הציוֹנית וּרכוּש פּיק”א. ושוּם דבר אינוֹ מַבעית אוֹתם**".

“הישוּב” עוֹשׂה איפוֹא את חוֹבתוֹ. הוּא מזהיר את הישוּב בּלי מֵרכָאוֹת לבל ישתוֹק חס וחלילה, כּי “סכּנה רבּה כּרוכה בּה”, בּשתיקתוֹ.

נַרגיע איפוֹא קצת את רוּחוֹ הלוֹהט של “הישוּב”.

תנוּח עליו דעתוֹ. הפּרינציפּ הקדוֹש של “הרכוּש” לא נפגע חס ושלוֹם בּגליל העליוֹן. פּקידוּת פּיק“א ודאי שאינה מתאַבּלת על שנתבּטלה קבוּצה אחת שם. וּ”קבוּצת יחידים“, “שתפסה את רכוּש הלאוֹם”, לא הִמְרְתָה בּזה חס ושלוֹם את פּי פּקידי פּיק”א, הממוּנים על רכוּש זה. וּמבּחינת הרכוּש אין בּכל ענין זה של “האיחוּד” בּגליל העליוֹן שוּם מעשׂה-עבירה על היוֹשר והמוּסר של אנשי “הישוּב”. אמנם, “איחוּד” זה יצא לפּוֹעל כנגד החלטה מפוֹרשת של מוֹעצת ההסתדרוּת. לדידֵנוּ, הרי זה פּשע כּבד. אוּלם כּלוּם על זאת יֶחרד לבּוֹ של “הישוּב”? אוֹ שהוּא, המגן התמידי על “חוֹפש” ועל “סבלנוּת” (חוֹפש הניצוּל וסבלנוּת למפירי שביתה) בּפני “העריצוּת” של ההסתדרוּת, מימי הכנסת השוֹטרים האירלַנדים להכּוֹת בּפוֹעלי תל-אביב ועד “נצחוֹן” בּעלי-הבּתים על נשוֹתיהם וּבניהם וֹשאר הבּוֹחרים – מצא כּאן מקוֹם-תוֹרפה לנעוֹץ את מַקוֹרוֹ?

יהא לבּוֹ של “הישוּב” שקט. ציבּוּר הפּוֹעלים אינוֹ זקוּק ולא יזדקק לעזרתוֹ. אם דוֹאג “הישוּב” לגדוֹר “פּרצוֹת” – יסתכּל סביבוֹ, בּקרב קְהָלוֹ ותוֹמכיו, וימצאן למַכבּיר. תנוּעת הפּוֹעלים, רבּת העוֹני והסבל, רבּת העם ורבּת השאלוֹת הקשוֹת, תמצא בּקרבּה די אוֹן לפתוֹר את שאלוֹתיה וּלבצר את סמכוּתה המוּסרית. “וַעדת הבּירוּר” שמינה הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת כּבר התחילה בּעבוֹדתה, ואם גם לא תֵקַל עבוֹדתה – נקוה, כּי תלוּוה בּאֵמוּן גמוּר של הציבּוּר. ל“אינטרוֶנציה” מן החוּץ אין אנוּ זקוּקים. ציבּוּר הפּוֹעלים לא יתן את עצמוֹ להיוֹת לשלל לשיני העיט.

אלוּל תרפ"ו.

---

לועידת המוֹרים

מאת

ברל כצנלסון

¹

הערב מתכּנסת בּירוּשלים ועידת הסתדרוּת המוֹרים. ועידה “גדוֹלה”: תכנית לחמישה ימים. סדר יוֹם ענֵף ורב-ענינים. כּאן שאלוֹת פּדגוֹגיוֹת ואִרגוּניוֹת, הרצאוֹת מַדעיוֹת וּשאלוֹת חברתיוֹת עיקריוֹת, הקוֹבעוֹת את דמוּתה התרבּוּתית והחברתית של הסתדרוּת המוֹרים. הועידה החשוּבה לא זכתה ששאלוֹתיה העיקריוֹת תתבּררנה בּמידה מַספּיקה מעל עמוּדי העתוֹנוּת וּבפּוּמבּיוּת הראוּיה להן. יֵאָמרוּ כּאן אך מלים אחדוֹת בּקשר עם השאלוֹת הללוּ.

היוּ ימים וּועידוֹת המוֹרים בּארץ היוּ מאוֹרע רב-חשיבוּת, לא רק למוֹרה עצמוֹ, כּי אם לכל הציבּוּר התרבּוּתי שבּארץ. אז הקיפה ההסתדרוּת כּמעט את כּל הכּוֹחוֹת המתקדמים בּעבוֹדת התרבּוּת והחינוּך. סדר יוֹמה היה דל הרבּה יוֹתר מכּפי שהוּא היוֹם, אוּלם הוּא הקיף כּמעט את כּל הפּעוּלה לחינוּך ולהפצת השׂכּלה שהיתה אז בּארץ. מאז נשתנוּ הענינים. היצירה התרבּוּתית בּארץ רָחבה והתעַנפה. כּוֹחוֹת יצירה חשוּבים בּיקשוּ וּמצאוּ להם בּיטוּי בּצוּרוֹת חדשוֹת וּבמפעלים חדשים לא שיערוּם הקוֹדמים. צמחה ועדת התרבּוּת של הסתדרוּת העוֹבדים² עם מפעליה. נבטוּ כּמה התחלוֹת פּרטיוֹת בּמקצוֹע בּית-הספר והתרבּוּת העממית, אשר צר היה להם המקוֹם בּתחוּמים הקיימים. והסתדרוּת המוֹרים, עם התבַּצרוּתה האִרגוּנית והחָמרית, אינה מקיפה כּיוֹם את ההתפּתחוּת הזאת. היא הפכה להיוֹת כּעין “אִרגוּן מוֹרים העוֹבדים אצל נוֹתן-עבוֹדה אחד” – ההנהלה הציוֹנית. וגם בּהצעת התקנוֹת החדשוֹת המוּבאוֹת לועידה משתמר האוֹפי הזה.

שאלתה העיקרית, איפוֹא, של הועידה – שאלה שאינה כּתוּבה בּסדר-היוֹם – היא, אם תרצה ואם תוּכל הסתדרוּת המוֹרים להיוֹת להסתדרוּת כּללית המאַחדת את כּל עוֹבדי החינוּך והשׂכּלת העם בּארץ?

וּשאלה זאת היא שמבצבּצת מתוֹך הסעיפים: “לשאלת המוֹרים, מחוּסרי-העבוֹדה” ו“היחס שבּין הסתדרוּת המוֹרים והסתדרוּת העוֹבדים”. בּאוֹפן ההצגה והפּתרוֹן של שתי אלה תתבּטא רמתה התרבּוּתית והחברתית של הסתדרוּת המוֹרים כּיוֹם ואָפיה בּימים הבּאים. שתיהן הנן כּוּר מבחן לציבּוּר המוֹרים: בּאיזוֹ מידה חיה בּקרבּוֹ האֶתיקה החברתית, שהיא יסוֹד מוּסד לכלל העוֹבדים בּמידה שהוּא מתעלה וּמתגבּש לכוֹח חברתי-תרבּוּתי; כּיצד הוּא רוֹאה את מקוֹמוֹ בּקרב הכּלל החלוּצי שבּארץ.

ועידת המוֹרים תפתוֹר את השאלוֹת בּהתאם להרכּב הכּוֹחוֹת שבּתוֹכה כּיוֹם, למדרגת הכּרתם הלאוּמית והחברתית. אין מי שהוּא מאִתנוּ רוֹצה בּ“החלטוֹת יפוֹת”, שלא תהיינה נוֹבעוֹת מתוֹך הכּרתם הנאמנה של חברי הועידה.

ציבּוּר העוֹבדים נוֹשׂא בּקרבּוֹ את ההכּרה העמוּקה של אחדוּת כּל העוֹבדים הישרים, העוֹבדים בּחוֹמר וּברוּח. הוּא נוֹשׂא את נפשוֹ להגשמת האיחוּד הזה בּחיים ממש, לא רק בּועידוֹת וּבהחלטוֹת, אוּלם הוּא גם יוֹדע שהדרך אינה קצרה כּל כּך. רגיל הוּא לראוֹת את האינטליגנציה העוֹבדת – מלבד יחידי-סגוּלה – בּמקוֹם להיוֹת חלוּצה העוֹברת לפני המחנה כּמפַגרת דוקא בּדרך זוֹ של איחוּד העוֹבדים. ורוֹאה הוּא בּצער, כּי אם בּכמה וכמה ארצוֹת, בּמקוֹם שמבּחינת הרמה התרבּוּתית רוֹבצת תהוֹם בּין עמֵלי הגוּף והרוּח, כּבר הגיעוּ שם הסתדרוּיוֹת המוֹרים להצטרפוּת גמוּרה להסתדרוּיוֹת העוֹבדים הכּלליוֹת, הרי אצלנוּ, שממַקבת בּוֹר אחד נוּקרנוּ, שהאינטליגנציה שלנוּ אינה מבּני אצילים והפּוֹעל שלנוּ רחוֹק רחוֹק מהיוֹת “עם-הארץ” – דוקא כּאן אֵחרוּ פּעמי האיחוּד. אוּלָם עם כּל שאיפתנוּ לאיחוּד אמיתי, הרי חוֹששים אנוּ יוֹתר מאשר לַכּל לאיחוּד מזוּיף, למיקח טעוּת, לעיטוּף דברים בּאיצטלה זרה. משאַלתנוּ היחידה היא, כּי השאלוֹת תוּצגנה בּלי לב ולב, בּגָלוּי וּבאוֹמץ, לכל מלוֹא קוֹמתן. שהדברים יהיוּ בּרוּרים. בּרוּרים לצירי הועידה, לכל מוֹרה בּאשר הוּא, וגם לנוּ, לכלל העוֹבדים, המלַוה את הועידה בּהתענינוּת וּבברכה.

אלול תרפ"ו.

---

בּועידה החמישית של “אחדוּת-העבוֹדה”

מאת

ברל כצנלסון

בּועידה החמישית של “אחדוּת-העבוֹדה”

מאת

ברל כצנלסון

---

על המצב בארץ

מאת

ברל כצנלסון

¹

(תל-אביב, י“ח בּחשוָן תרפ”ז)

אינני חוֹשש, כּי מישהוּ יקנא בּגוֹרל אשר נפל הערב בּחלקי – להרצוֹת על המצב כּיוֹם בּארץ. הייתי מסכּים לשליחוּת זוֹ בּלב יוֹתר קל, אילוּ ידעתי תרוּפה להקלת המצוּקה, אוֹ אילוּ היה לפּחוֹת בּכוֹחי להחריד בּזעקת-שבר את השאננים, לא רק מרחוֹק, כּי אם גם בּקרבּנוּ. אוּלם כּזאת אין אִתי, והלוַאי שועידתנוּ כּוּלה תסייע להפעלת הישוּב, לפקיחת עיניו וּלחידוּש הכּוֹחוֹת בּעם העברי ליציאה מן המצוּקה. תפקידי אני לפתוֹח בּשׂיחה גלוּית-לב על הנעשׂה אִתנוּ כּיוֹם בּארץ. לא אַעמיד פּנים כּאיש-כּלכּלה, אם גם אשתמש בּמספּרים. אדבּר מתוֹך נסיוֹן מפעלנוּ. אם בּירוּרינוּ יסַייעוּ להתגבּרוּת פּנימית, לגיבּוש הכּוֹח הדרוּש להחזיק מעמד בּארץ, תהיה זאת הזכוּת הכי-גדוֹלה לועידת פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל בּמצב הנוֹכחי.

מתיאוּר המצב עצמוֹ בּגילוּייו השוֹנים אני רוֹאה את עצמי פּטוּר. הנאספים כּאן, צירים ושוֹמעים, יוֹדעים זאת מבּשׂרם. די לנקוֹב את המספּר של לשכוֹת-העבוֹדה – 6000 מחוּסרי-עבוֹדה. בּציבּוּרנוּ הקטן מספּר זה, אשר בּוֹ תלויים עוֹד כּמה וכמה נפשוֹת – וּמאחוֹרי חוֹסר-העבוֹדה עוֹמד מחנה שני של “חוֹסר-מִחיה” – הוּא הרבּה מאד. והדבר העוֹשׂה את חוֹסר-העבוֹדה ליוֹתר מאסוֹן סוֹציאלי רגיל הוּא, כּי כּרוּכים בּו עוֹד שני חזיוֹנוֹת – פּחיתת עליה ויציאה.

אגב, שלוֹשת החזיוֹנוֹת האלה – חוֹסר-עבוֹדה, עליה ויציאה, – הוֹלכים אצלנוּ מאז בּד בּבד. בּראשית תרפ"ד, אך התגבּרוּ התקווֹת לעבוֹדה, גָברה גם העליה, וּבאוֹתוֹ חוֹדש שהחל ניכּר המַשבּר החלה גם העליה להיחָלש. המַשבּר פּוֹגע איפוֹא לא רק בּחלקי הישוּב הנגוּעים, אלא בּמפעל הציוֹני כּוּלוֹ. וחוֹבתנוּ ללמוֹד וּלהכּיר מנַיִן בּא עלינוּ המַשבּר בּארץ: אם משוּם שהמשק הארצי הגיע עד משבּר, אוֹ מסיבּוֹת התלוּיוֹת בּשוּק העוֹלמי, אוֹ אוּלי אינוֹ אלא פּרי סיטוּאַציה פּנימית בּתנוּעתנוּ.

יֶשנה מחלה, המשוּתפת אצלנוּ לחוּגי הפּוֹעלים הנקראים “שׂמאל” עם חוּגים אחרים אשר מחוּץ לציבּוּר הפּוֹעלים, והיא הנטיה לעשׂוֹת את המפעל הציוֹני, הקשה מאד, ל“קל”. ואם אין להם היכוֹלת להקילוֹ בּמעשׂה הרי הם מקילים אוֹתוֹ בּתיאוֹריה. בּעלי תיאוֹריוֹת אלוּ שׂמחים לקראת כּל הזדמנוּת לבאר את חזיוֹנוֹת חיינוּ לא מתוֹך הסתכּלוּת בּנעשׂה בּתוֹכנוּ, אלא על ידי חוּקים שמחוּצה לנוּ. ונוֹשׂאי שיטוֹת אלוּ משני הקצווֹת ניסוּ לבאר בּאוֹפן פּחוֹת אוֹ יוֹתר שוה את החזיוֹן של העליה הרביעית.

ציוֹנים טוֹבים וּכשרים התחילוּ רוֹאים את המפעל הציוֹני כּוּלוֹ כּהעברת הגוֹלה היהוּדית על קרבּה ועל כּרעיה לארץ-ישׂראל. את שאיפתנוּ לקרקע דוקא ואת כּל היצירה המשקית של הפּוֹעל, שתפשׂה עד כּה מקוֹם בּכּוֹתל המזרחי של הציוֹנוּת, ראוּ חוּגים אלה כּמתנגדוֹת למציאוּת ול“טבע” היהוּדי. הלָך-רוּח זה נתלה בּעליה הגדוֹלה ונתן את אוֹתוֹתיו בּהסתדרוּת הציוֹנית והביא לידי מה שהביא.

גם בּקצווֹת ידוּעים של תנוּעת-הפּוֹעלים בּאה בּקשר עם העליה העממית, שכּה ציפּינוּ לה, ההשלָיה העצמית. הנה נמצאה הדרך הקלה בּניגוּד לדרך הקשה והחמוּרה של יצירת משק עצמי, של צבירת הוֹן לאוּמי, דברים בּל ידעוּם פּוֹעלי העוֹלם, לא כּתוּבים בּשוּם ספר, ושהפּוֹעל צריך היה ליצרם בּעצמוֹ וּלהרכּיבם בּתנוּעה הציוֹנית לפרקים גם בּעל כּרחה. למה המאמצים והקוֹשי, אם אפשר לסמוֹך על עליה זוֹ, שתיצוֹר בּעצמה את הרכוּש ואת המשק ותניח לפּוֹעל לחיוֹת, “כּכל העמים”, אוֹתם החיים הקלים והנוֹחים, שאליהם מתגעגעוֹת מפלגוֹת ידוּעוֹת אצלנוּ.

אוּלם בּינתים נפלה איזוֹ טעוּת קטנה בּחשבּוֹן.

העליה הגדוֹלה אשר כּמוֹה עוֹד לא ראינוּ ואשר לה חיכּינוּ צפה וּבאה, אף על פּי שזמן מוּעט לפני בּוֹאה הוֹכיחוּ אֶקוֹנוֹמיסטים רציניים בּהוֹכחוֹת חוֹתכוֹת, כּי אינה אפשרית. כּכל העליוֹת לארץ-ישׂראל, בּאה גם זוֹ לא מתוֹך כּוֹח-הקליטה שנתגלה בּארץ אלא מתוֹך כּוֹח הדחיפה הפּנימית והלחץ החיצוֹני, הפּוֹעלים בּחיי העם. ארץ-ישׂראל לא היתה מוּכנה לקלוֹט אוֹתנוּ לפני עשׂרים שנה ולא היתה מוּכנה לקלוֹט את העליה הגדוֹלה לפני שנתים. משטר מדיני וּתנאים משקיים מַתאימים טרם היוּ בּארץ-ישׂראל. אלה עוֹדם צריכים להיוָצר. אנוּ צריכים לבנוֹת לנוּ את המקלט בּארץ-ישׂראל על צחיח סלע וּבעמל נמלים, כּשם שההוֹלַנדים בּנוּ את ארצם על גלי הים. אוּלם גל העליה שבּא לארץ-ישׂראל היה סחוּף ודווּי. לא מתישבים בּוֹני ארצוֹת. כּוֹחוֹת היצירה המשקית וכוֹחוֹת ההסתגלוּת לפעוּלה פּרוֹדוּקטיבית היוּ כּאן פּחוּתים, וכוֹח מַדריך וּמחנך, אשר לא יֵחַת וידע להציג דרישוֹת, להעמיד את היחיד לרשוּת בּנין הציבּוּר, לא נמצא. העוֹמדים על יד ההגה, חכמי-הכּספים של ההסתדרוּת הציוֹנית, נהנוּ ש“העגלה הוֹלכת בּעצמה”, וּכשבּאה הירידה ידעוּ אך לדחוֹף את העגלה בּמדרוֹן.

בּמשך השנתים בּאוּ 50.000 נפש, החלה “התישבוּת” ללא חקלאוּת וּללא תעשׂיה. גם הקריאה לתעשׂיה הנשמעת עתה כּהַמצאה של חוּגים ידוּעים בּאה כּבר אחרי הָחֵל המַשבּר, אוּלם כּל זמן שאפשר היה להיבּנוֹת משׂכר-דירה, מקניית מגרש וּמכירתוֹ, לא היה “חשבּון” לטפּל גם בּתעשׂיה. גם המסחר הממשי – סחר החוּץ – לא נתרחב בּהרבּה. התישבוּת זאת אשר בּה חיינוּ שנתים ואשר שׂמחנוּ כּוּלנוּ לקראתה, מתוֹך תקוה כּי סוֹף סוֹף תפרוֹץ לה דרך, נתקיימה אך על חשבּוֹן העליה, האוֹבּיֶקט היחידי שממנוּ אפשר היה להתפּרנס גם בּלי חקלאוּת, בּלי תעשׂיה וּבלי מסחר.

בּראשית שנת 1924 הוקמוּ בּתל-אביב בּלבד בּנינים בּסכוּם של 408000 לירוֹת מצריוֹת, בּשנת 1925 – בּ-1,465000 לירוֹת. אין עיני צרה בּבנין. ארץ בּלתי בּנוּיה אנוּסה להקדיש חלק הגוּן מתקציבה, גם בּמשקים החקלאיים, לבניה. אוּלם השקעה זוֹ בּבנינים פּי 6–5 מאשר בּכל ענפי המלאכה והתעשׂיה הביאה לידי כּך, שדי היה עיכּוּב כּל-שהוּא בּבּוּלמוֹס הבּוּרסאי – בּוּרסה של עליה – למען תיעצר בּמהלכה כּל המכוֹנה.

בּמשך כּל הזמן של העליה וההתישבוּת הזאת היוּ בּארץ-ישׂראל גם אפשרוּיוֹת של השקעוֹת יוֹתר פּוֹריוֹת, היוּ אפשרוּיוֹת גם ליצירת משק קפּיטליסטי מַכניס בּענפי חקלאוּת וגם בּתעשׂיה. רק הספסרוּת הקרקעית וחלוֹם בּנין ארץ-ישׂראל על יסוֹד ניצוּל העליה בּלבד עמדוּ למִפגָע לכל יצירה ישוּבית רצינית. בּתקוּפה זוֹ נפגשנוּ בּנקוּדת-שיתוּף אחת – אנוּ, זקני הפּוֹעלים, עם אנשי ריבנוּ, אשר עמדנוּ אִתם בּמערכה בּעניני עבוֹדה בּכל זמן היוֹתנוּ בּארץ, עם זקני האִכּרים. את שנינוּ איחד החוּש לקרקע, המנוֹף העיקרי בּבנין ארצנוּ. אבל מי היה שוֹמע אז, בּימי המחוֹל של “בּנין סטיכי” זוֹל, לדברי אנשים, המכוּנים גם כּיוֹם בּעתוֹנוּת הציוֹנוּת הרשמית “אנשי תיאוֹריה ודוֹגמה”?

לא אטפּל עתה בּניתוּח, מי וָמי שימש גוֹרם ראשוֹן להתחלת המַשבּר. חשוּב לנוּ כּרגע להכּיר כּי המשבּר נהפך ממַשבּר כּלכּלי של חוּג מסוּים למשבּר ציוֹני, אשר קשה להירָפא ממנוּ. אוּלם המשבּר הציוֹני אינוֹ הכרחי. הפּסיכוֹזה של המשבּר והפַּניקה המנוּפּחת בּעזרת כּמה חוּגים ציוֹניים הן שמַגבּירוֹת את המשבּר עצמוֹ. יש איפוֹא צוֹרך לבדוֹק בּאיזוֹ מידה הֶחֱלָה מַשבּר זה של העליה הרביעית את כּל המשק הארץ-ישׂראלי, הנשארוּ בּוֹ עוֹד מקוֹמוֹת בּלתי-נגוּעים?

אני מרגיש את עצמי פּטוּר מלדבּר על המשק הערבי, אשר חוּקי הכּלכּלה שלנוּ אינם חלים עליו. יש לנוּ בּארץ-ישׂראל שני מַעגלי-כּלכּלה שאינם נוֹגעים כּמעט אחד בּשני, והם מחוּבּרים בּיניהם אך על ידי מַסְתֵּם אחד המוֹציא מן המשק היהוּדי אל הערבי. אוּלם הסתוּם בּפני אפשרוּת של הכנסה מן המשק הערבי אל היהוּדי. אוּלם יש לנוּ בארץ-ישׂראל משק ארצי כּללי, שכּוּלנוּ מעוּנינים בּוֹ ושעל פּיו יש לָמוֹד את התפּתחוּת הארץ. רבּים בּינינוּ המתלוֹננים על הפּסיביוּת של מַאזן המשק הזה, אוּלם פּסיביוּת של המַאזן אינה תמיד ראָיה למצב ירוּד של המשק. המַאזן, למשל, של העם העברי בּארץ-ישׂראל מוּכרח להיוֹת פּסיבי, כּי הוּא צריך לקנוֹת קרקע ולעשׂוֹת השקעוֹת גדוֹלוֹת. פּסיביוּת כּזאת שיצירה בּעקֵבה היא הכרח חיוּבי. מחריד הוּא אם המַאזן הפּסיבי בּּא מתוֹך שמוֹציאים מן הארץ מיליוֹנים לצרכי תלבּוֹשת ואוֹכל מבּלי ליצוֹר דבר בּמקוֹמם. למען קבּל מוּשׂג מן ההתפּתחוּת הכּלכּלית האמיתית של הארץ יש צוֹרך להתעכּב בּאוֹפן מיוֹחד על ניתוּח האֶכּספּוֹרט. הנה בּשנת 1922 הגיע האֶכּספּוֹרט של ארץ-ישׂראל ל-1,070,000 לירות, בּ-1923 – ל-1,140,000, בּ-1924 – ל-1,200,000 וּב-25 – ל-1,290,000. לפנינוּ גידוּל מַתמיד ושיטתי. ישנם גם סימנים מוּבהקים להתפּתחוּת התעשׂיה בּארץ. בּ-1922 הוּצאוּ פּרוֹדוּקטים מעוּבּדים מן הארץ בּסכוּם של 165,000 לירוֹת, בּ-1923 – 260,000, בּ-1924 – 280,000 וּב-1925 – 300,000 לירוֹת. מספּרים אלה מראים, כּי המשק הארצי שלנוּ, אף כּי אינוֹ מתפּתח בּמהירוּת הדרוּשה והאפשרית, מפּאַת חוֹסר התנאים הפּוֹליטיים והמשקיים, הרי הוּא

נמצא בּכל אוֹפן בּמצב של התבּססוּת והתקדמוּת מַתמידה.

אם נפנה למשק היהוּדי נראה, כּי המשבּר האיוֹם והנוֹרא של ארץ-ישׂראל והציוֹנוּת הנוֹ בּעצם אך מַשבּר של שתי ערים – תל-אביב ועפוּלה. חלשים הם סימני המשבּר בּירושלים, וגם בּחיפה אין חריפוּתם ניכּרת. ואם נעזוֹב את השטח העירוֹני נראה, כּי בּכּפר עוֹד לא היה אוּלי זמן כּזה של גידוּל הרכוּש וההכנסוֹת כּתקוּפת-מַשבּר זוֹ. אילוּ היוּ מנבּאים לאנשי-מעשׂה ציוֹנים לפני שנים אחדוֹת הכנסה שנתית בּפתח-תקוה של רבע מיליוֹן פוּנט, היוּ בּודאי מקבּלים זאת בּאוֹתוֹ הלגלוּג ל“בטלנוּת”, שמקבּלים את אמוּנתנוּ בּפּרוֹדוּקטיביוּת המשק שלנוּ. החקלאוּת הקפּיטליסטית נבנתה דוקא מחוּרבּנה של העיר, לפי האִמרה הישנה: “לא נבנתה צוֹר אלא מחוּרבּנה של ירוּשלים”. כּיוֹם מגיע שטח מטעי הפּרדס שלנוּ ל-12000 דוּנם מתוֹך השטח הכּללי של 30000 דוּנם. ושטח זה הוֹלך וגדֵל משנה לשנה. בּשנתים האחרוֹנוֹת ניטעוּ 4500 דוּנם, זאת אוֹמרת, יוֹתר משליש השטח אשר בּידינוּ. השנה עוֹמדים להינטע עוֹד 6000 דוּנם, ואם לא יִקרוּ עיכּוּבים יגדל שוּב בּשנה זוֹ הענף המכניס העיקרי של החקלאוּת העברית בּ-50 אחוּזים. מחוּץ למטעים יש עוֹד פּינוֹת בּחקלאוּת, שיש בּהן הצלחה והתבּצרות, אם גם אִטית יוֹתר. כּשנסגרוּ לפני העליה הקפּיטליסטית פּתחי המסחר והספסרוּת בּמגרשי תל-אביב, נפתח להם השער לפעוּלה וּלהשקעה פּרוֹדוּקטיבית וּבטוּחה יוֹתר בּחקלאוּת.

אוּלם לא נכוֹן, כּי המשבּר הוֹביש בּעיר את מקוֹרוֹת התעשׂיה ושלל את אפשרוּת התפּתחוּתם של מפעלים חדשים. הנה היתה זה עתה תערוּכה של תוֹצרת הארץ. חוֹתם המשבּר טבוּע עליה, כּמוּבן, אוּלם השתתפוּ בּה 98 מפעלים, מהם 34 חדשים – ילידי שנת המשבּר. 35 אחוּז של מפעלים אלה התפּתחוּ איפוֹא דוקא בּשנת-מצוּקה זוֹ. מַחלקת המסחר והתעשׂיה של ההנהלה הציוֹנית עוֹשׂה מפּעם לפעם ספירוֹת, וּלפי מספּריה היוּ בּיוּלי 1925 – 547 מפעלי חרוֹשת וּמלאכה, בּהם 4792 עוֹבדים והוֹן של 1,600,000 לי“מ. בּיוּלי שנה זוֹ, בּעצם שנת המשבּר, נמצא מספּר המפעלים (לאחר שלפי הוֹדעת בּעל הספירה הוּא הוֹציא כּ-60 מפעלים זעירים מתוֹך הספירה) גדוֹל בּ-45, מספּר הפּוֹעלים גדוֹל בּאלף איש וההוֹן המוּשקע – בּ-200,000 לי”מ. וגם בּמקוֹם הנגוּע בּיוֹתר, בּתל-אביב, ישנה אף בּשנת-משבּר זוֹ התפּתחוּת החרוֹשת. רוֹב התעשׂיה כּאן משתמשת להנעתה בּכוֹח החשמל, ויש למדוֹד את התפּתחוּתה בּמידת השימוּש בּחשמל לצרכי תעשׂיה. והנה בּחדשי ינוּאר-יוּלי 1925 הוּצאוּ למטה מ-400,000 קילוֹוַט, וּבאוֹתם החדשים ב-1926 – שנת-המשבּר האיוּמה – 462,000 קילוֹוַט, וזה לאחר שמפעל גדוֹל כּ“סיליקט” חדל לעבוֹד. הרי שיֶשנה עדיין גם בּתל-אביב יצירה משקית ואינציאַטיבה הנלחמת על קיוּמה נגד כּל המפריעים. וצריך לציין שבּשנה זוֹ נתבּצר ענף האריג, שאנוּ עוֹמדים עדיין בּראשיתוֹ ותוֹלים בּו תקווֹת. כּדאי להזכּיר את מפעלי “לוֹדזיה”, קַרַסוֹ וּ“מנוֹר”², וגם את המאמצים בּפיתוּח ענף צמר-הגפן. כּל זה מראה על כּוֹח-יצירה משקי ועל מקוֹמוֹת פּתוּחים – אם גם לא בּטוּחים עדיין – ליצירת נכסים.

לנוּ ביחוּד כּדאי להתעכּב על עוֹד הוֹפעה אחת בּעיר. דוקא שנת-המַשבּר נתנה דוּגמאוֹת של יצירוֹת משקיוֹת חשוּבוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים העירוֹנית. יצירתנוּ הקוֹאוֹפּרטיבית בּעיר – אבן זוֹ מאסוּ הבּוֹנים, אשר לא העמַדנוּה מעוֹלם בּמדרגה אחת עם יצירתנוּ הקוֹאוֹפּרטיבית בּחקלאוּת – יצירה זוֹ גדלה השנה כּמעט בּאוֹפן סטיכי. בּשנה שעברה היוּ בכל הארץ 22 מפעלים קוֹאוֹפּרטיביים שלנוּ, כּיוֹם קיימים 76 המעסיקים 879 פּוֹעלים. לא כּוּלם, אמנם, מפעלים חדשים. יש בּזה ריאוֹרגָניזציה של כּמה מפעלים שנהפּכוּ לקוֹאוֹפּרטיבים, ואשר בּעליהם בּאוּ דרך הקואוֹפּרטיב להסתדרוּת. עוֹד בּשנה שעברה ראיתי קוֹאוֹפּרטיב אחד שעוֹבדיו יהוּדים עם כּל סימני המעמד הבּינוֹני:³ בּעלי זקן וּבני גיל בּינוֹני – והם אמרוּ לי: “לא מן הפּוֹעלים סתם אנחנוּ. היינוּ בּעלי-מלאכה ואוּמנים. אוּלם נוֹכחנוּ, כּי טוֹב לנוּ בּעבוֹדה משוּתפת והתאַחַדנוּ ונכנסנוּ להסתדרוּת”. השנה גדל מספּר הקוֹאוֹפּרטיבים מסוּג זה. ורָבתה ההתכּנסות וההתבּצרות סביב המעמד העוֹבד. זהוּ חזיוֹן המראה על הדרך להצלת אנשים בּשביל עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. ויש בּהוֹפעוֹת אלה, כּמו גם בּהוֹפעה של תחילת האִרגוּן הקוֹאוֹפּרטיבי של הנֶהָגים בּהסתדרוּת – אלמנט שאינוֹ נוֹח בּיוֹתר לאִרגוּן וּלקוֹאוֹפּרציה – לא אך נצחוֹן מוּסרי, אלא גם נצחוֹן משקי על דרכּנוּ.

עלי לעמוֹד בּיחוּד על עוֹד שתי עוּבדוֹת, שיש בּהן כּדי להשפּיע השפּעה מַכרעת על התפּתחוּת התעשׂיה. ראשית, מימוּנוֹ של מפעל רוּטנבּרג. מפעל זה שנלחם זה כּמה שנים בּמאמצים חלוּציים, אשר אינם מצוּיים בּמפעלי תעשׂיה אחרים, בּקשיוּת-עורף וּבגבוּרה המקרבוֹת אוֹתוֹ בּיחוּד לתנוּעת הפּוֹעלים, נגד כּל הסכּנוֹת היהוּדיוֹת והבּלתי-יהוּדיוֹת, למפעל זה הוּשׂג דוקא בּשנת-המשבּר מילוּי הסכוּם 950,000 לי"מ, שהנוֹ קרוֹב לחצי ממה שהוּשקע עד עתה בּתעשיה בּארץ. הגשמת המפעל חשוּבה לא רק מצד עצמה, אלא בּזה שהיא תבטיח תנאים נוֹחים יוֹתר להתפּתחוּת התעשׂיה בּכלל. העוּבדה השניה הם השינוּיים שחָלוּ השנה בּתנאי המכס. שינוּיים אלה יכוֹלים להיוֹת גוֹרם מכריע לטוֹבה בּגוֹרלן של כּמה תעשׂיוֹת. על כּל פּנים, אין להתעלם משינוּיים חשוּבים אלה לשם קיוּם מצוַת אוֹפּוֹזיציוֹניוּת גרידא. בּכלל מַפריזים אצלנוּ בּענין מכס המגן. יש צוֹעקים ודוֹרשים מתוֹך חוֹסר כּל הבחָנה בּתנאי הכּלכּלה של הארץ מכסי הגנה בּכלל, בּשעה שלארצנוּ שאלת החיים היא שחרוּר ממס האֶכּספּוֹרט וחוֹפש ההכנסה של הדרוּש לנוּ מחוּץ-לארץ.

אם נעשׂה איפוֹא את חשבּוֹן השנה בּחקלאוּת וּבתעשׂיה ונסקוֹר יחד עם זה את הדבר אשר קרה לנוּ, את הסבל שבּוֹ מתענה הפּוֹעל, את רפיוֹן הרוּח שתקף גם את החלקים הטוֹבים בּמחננוֹ, את היאוּש והאכזבה בּחוּגי הציוֹנוּת וּמחוּצה להם, ואם נזכּוֹר יחד עם זה, שכּל זה בְּשֶל פּינה חלשה אחת שלא ידענוּ לרַפּאוֹתה ויצרנוּ על ידי כּך משבּר פּסיכוֹלוֹגי מַחפּיר וּמסוּכּן הרבּה יוֹתר ממה שנקרא המשבּר של העליה הרביעית, כּי אז נבין את חטאֵנוּ למצב בּארץ ובּציוֹנוּת. אין מחזה נלעג ואין פּשע גדוֹל מזה של אוֹתם האנשים, שהגוֹרל מסר לידיהם את ההגה של המפעל הכּלכּלי של הציוֹנוּת והם עמדוּ בּחיבּוּק ידים, שׂמחים לכל מפעל תלוּש בּזמן הגאוּת ואוֹבדי-עצוֹת בּימי השפל, מבּלי להניד יד לעזרה וּמבּלי להבין גם שהגיעה שעתם לפַנוֹת את מקוֹמם, אם אין להם דרך. היה זמן בּראשית המשבּר שאפשר היה עוֹד לעכּב את העגלה היוֹרדת בּמדרוֹן בּאמצעים לא גדוֹלים, אוּלם אז ענוּ מחזיקי המַפתח של הכּלכּלה הציוֹנית על דרישוֹתינוּ בּ… חשבּוֹנוֹת עם הפּוֹעל העברי. עתה קשה המצב יוֹתר ואם גם אין בּידינוּ תרוּפה מהירה והצלה, חוֹבתנוּ לבדוֹק מה נַעשָׂה וּמה אפשר וצריך היה להיעָשׂוֹת ולא נַעשָׂה.

---

לא ארבּה דברים על הממשלה והעיריוֹת. הממשלה בּארץ-ישׂראל פּטוּרה, כּידוּע, מכּל חוֹבה כּלפּי האוּכלוֹסין וּביחוּד כּלפּי האוּכלוֹסין העברים. בּידי הממשלה היה להצילנוּ בּנקל מן המַשבּר. יש לה תכניוֹת בּשביל המדינה, גם צוֹרך ריאַלי בּמפעלים כּבּירים, אשר אילוּ נעשׂוּ אך התחלוֹת להם והיינוּ ניצוֹלים מחוֹסר העבוֹדה. רגילים אצלנוּ להילָחם בּממשלה בּשטח הזכוּיוֹת המדיניוֹת. מבּחינת ההגנה על כּבוֹדנוּ ודגלנוּ זה גם נכוֹן, אוּלם מבּחינת צרכינוּ הריאַליים יש לנוּ מלחמה חשוּבה מזוֹ, שבּה אנוּ שוּתפים עם כּל תוֹשבי הארץ ושגוֹרלנוּ תלוּי בּתוֹצאוֹתיה לא פּחוֹת מאשר בּזכוּיוֹתינוּ המדיניוֹת. אם הממשלה, בּעלת המַנדט, האַחראית להתפּתחוּת הארץ, לא בּנתה כּאן אלא כּבישים איסטרטגיים, אם היא לא בּנתה את הנמל, שהנוֹ תנאי בּעל ערך מכריע להתישבוּת ולמשיכת קפּיטלים לארץ, אם לא תיקנה גם את התיקוּנים האלמנטריים בּחוֹפים לשמוֹר על הסחוֹרוֹת מקלקוּלים והפסדים עצוּמים, הרי זה עוֹלה בּיוֹקר רב לכל תוֹשבי הארץ. תעשׂיית דפוּס, למשל, היתה יכוֹלה להיוֹת בּת ערך בּארץ. אך לא רק שיש כּאן מכס על הנייר, אלא משלוֹח-נייר אחד שנרטב בּגלל תנאי הפּריקה הגרוּעים עוֹלה יוֹתר מסכוּם המכס שמשלמים בּמשך השנה. ואילוּ דאגה הממשלה האנגלית לצרכים אלה אף בּחלק ממה שהיא דוֹאגת לתשלוּם תכוּף של החוֹב העוֹתוֹמַני והחוֹב לאנגליה⁴, כּי אז היתה יכוֹלה להבטיח בּעבוֹדה את כּוּלנוּ וגם לקיים את הטמפּוֹ של העליה. והוּא הדין בּעיריוֹת. בּמידה שנַעשׂית בּהן עבוֹדה, חלקנוּ מקוּפּח בּה. התקציב של העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת של הממשלה הוּא כּ-100,000 לי"מ. תקציב העיריוֹת עוֹלה גם הוּא לסכוּם כּזה, וּבכל אֵלוּ אין כּמעט דריסת רגל ליהוּדי. וההסכּם בּירוּשלים⁵, שכּבר התריעוּ עליו, לא נתקיים. ואם הוּחלט כּבר על בּנין כּביש בין המוֹשבוֹת העבריוֹת – וזה חשוּב לנוּ לא אך מפּאַת העבוֹדה, אלא גם בּתוֹר גוֹרם כּלכּלי לעצמוֹ, – הרי הוֹלך הדבר ונדחה משנה לשנה.

לא אַשחית עוֹד דברים על המפעלים התלוּיים בּכוֹחוֹת חיצוֹניים, אבל היוּ גם תכניוֹת, ולא של חסד וּצדקה, אשר היה בּכוֹח מוֹסדוֹתינוּ הפּנימיים הציוֹניים להגשימן. בּתחילת המַשבּר בּאנוּ בּהצעוֹת מפעלים פּרוֹדוּקטיביים בּטוּחים לא פּחוֹת מכּל אוֹתם המפעלים של היָזמה הפּרטית, שהבּנקים השקיעוּ בּהם כּמה וכמה כּספים. ואילוּ היה די מרץ ורצוֹן, אפשר היה לשבּוֹר את המַשבּר בּראשיתוֹ, אוּלם אז לא היה לנוּ שוֹמע, ואלה שבּידם היוּ המפעלים הכּספיים של הציוֹנוּת עמדוֹ לנוּ כּזרים. אלה היוּ אנשי חוּץ שלא התלכּדוּ עם המפעל הציוֹני והיוּ רחוֹקים לוֹ. אוּלם גם הישוּב עצמוֹ לא גילה כּוֹחוֹת של הרגשה, הקשבה והבנה מעשׂית למצב בּארץ. כּל מפעל וכל אינציאַטיבה הוּמתוּ על ידי קפאוֹנוֹ של הישוּב, וכל הצעה הכי-כּשרה וּתמימה שבּאה מצדנוּ להקלת המַשבּר נפגשה כּמפעל מעמדי, כּ“טריפה”. המפעל של “אוֹצר הישוּב” אשר הגוּהוּ אנשי תנוּעת העבוֹדה כּמוֹצא מן המָשבּר וּכמנוֹף לאִרגוּנוֹ הלאוּמי גם יחד נתקבּל כּאמצעי מעמדי, מפּני שהוּא נוֹבע מצרכי העוֹבד הסוֹבל. יחס זה של כּל אלה אשר עליהם היה מוּטל וּבידם היה להגשים את דבר “אוֹצר הישוּב” מוֹכיח על תפיסתם האַל-מעמדית של הלוֹחמים כּביכוֹל נגד ה“מַעמדיוּת”.

אוּלם בּזמן זה נמצאוּ חוּגים בּישוּב אשר מצאוּ את מקוֹם התוֹרפה ואת דרך המלחמה הנכוֹנה. הם בּאוּ להציל את העיר מן הבּוֹלשֶביוּת ההוֹרסת והכריזוּ מלחמה על עיריית תל-אביב. לא אגע כּאן בּהשפּעתה וּבתכנה המוּסרי של מלחמה קדוֹשה זוֹ. אבל היא קיצצה גם את האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת והוֹרידה מתוֹך אַמבּיציה מעמדית את הניבוֹ של העיר כּוּלה. זוֹ היתה עזרת הישוּב בּמַשבּר.

חוֹבה עלינוּ לעמוֹד גם על הפּעוּלוֹת שנעשׂוּ על ידי הכּוֹחוֹת המעטים בּישוּב, בּציוֹנוּת וּבתנוּעת הפּוֹעלים לסתוֹם את הפּרצה כּאשר יכלוּ. לא אדבּר על מחלקת העבוֹדה, שמַעשׂיה ועזרתה החַיה כּלוּלים בּכל אשר נעשׂה. לא אדבּר גם על “סוֹלל בּוֹנה”, העוֹמד בּשנים טוֹבוֹת ועוֹד יוֹתר בּימי המצוּקה כּחוֹמה בּצוּרה לעבוֹדה. אעמוֹד בּמקצת על פּעוּלוֹתיה של עיריית תל-אביב שהוּכתרה בּשם “עיריית הפּוֹעלים”, ואשר אחד מראשיה טרח להסיר מעליו את הכּתם הזה. עיריה זוֹ, הנתוּנה במצוּקה קשה, אשר מבּפנים קמים עליה לקַפּד את פּתיל חייה, ידעה למרוֹת הקטנת הכנסוֹתיה וַהֲרָעַת המצב, שבּאוּ לא רק בּעקב המצב הכּלכּלי הכּללי הקשה, לעשׂוֹת פּעוּלוֹת חשוּבוֹת להצלת המצב. יוֹם יוֹם מעסיקה העיריה 300 איש. היא הכפּילה את תקציב העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת שלה, ולא מעשׂים פילַנטרוֹפּיים לשם החזקת הפּוֹעל נעשׂים בּאמצעים אלה, אלא נעשׂית העבוֹדה הנחוּצה להחזקת העיר וּפיתוּחה. העיריה בּנתה את כּביש הצפוֹן, העתיד לשמש גוֹרם להתישבוּת חדשה⁶, היא בּנתה בּתי-ספר והֵקלה את חיי העוֹבדים בעיר על ידי בּיטול שׂכר-הלימוּד.

וטוֹב שנדע להעריך את כּל כּוֹחוֹת היצירה אשר רוּכּזוּ בארץ ואת אשר פּעלה ההסתדרוּת למרוֹת כּל חוּלשתה והמכּוֹת אשר הוּכּתה, ולמרוֹת אשר לא כּל חלקי ציבּוּר הפּוֹעלים חדוּרים עדיין רצוֹן גמוּר ליצירה. וּכדאי שיֵדעוּ, כּי עוֹד בּראשית תרפ“ג – לפני 4 שנים – היוּ בּכל המוֹשבוֹת בּארץ-ישׂראל 500 פּוֹעלים עברים. בּתרפ”ד, לפני תקוּפת הטבּק ולפני היוָסד חבוּרת “מַעבר”⁷, עלה המספּר ל-850, בּנובמבּר 1925 – ל-2575 וּבספּטמבּר שנה זוֹ ל-5313. גם בּשנה זוֹ של המַשבּר הכניסה איפוֹא ההסתדרוּת החקלאית מן העיר וּמהעליה החדשה 2000 איש לעבוֹדה חקלאית.

מפעלנוּ בּמוֹשבה אינוֹ אידיליה בּשביל הפּוֹעל. שׂכר העבוֹדה אינוֹ נוֹתן כּל אפשרוּת של קיוּם. הוּא מגיע בּמקרה הכי-טוֹב לשבעה-עשׂר וחצי גרוּש בּאוֹפן בּינוֹני. גם חוֹסר-העבוֹדה הנוֹ תוֹפעה רגילה וּמגיע ל-25 אחוּזים.

רבּים מסַפּרים נפלאוֹת על תקוּפת כּיבּוּש העבוֹדה לְשֶעָבָר ועל האידיאַליוּת של הפּוֹעל מאוֹתם הימים לעוּמת הפּוֹעל של ימינוּ. עלי להעיד, כּי בּתנוּעת הפּוֹעלים וּבתנוּעת כּיבּוּש העבוֹדה של עכשיו לא רק ספוּנים כּוֹחוֹת נפש כּבּירים, אלא גם דרכיה ותוֹצאוֹתיה מכוּוָנוֹת הרבּה יוֹתר למטרה. וגם מצד התפיסה מסוּגל הפּוֹעל עם הסתדרוּתוֹ המעמדית לכבּוֹש יוֹתר עבוֹדה בּמוֹשבה מאשר הפּוֹעל האידיאַלי והאידילי לפני 20 שנה, אשר שטח החיכּוּכים שלוֹ עם האכּר היה הרבּה יוֹתר גדוֹל מזה של הפּוֹעל המאַרגן את חייו בּקיבּוּציו וּבהסתדרוּתוֹ ונפגש עם האִכּר אך בּעבוֹדה. הפּוֹעל של ימינוּ הוּא אשר חידש את פּני המוֹשבה. הבּניה והעבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת שהיוּ בּמוֹשבוֹת כּמעט אך בּידי ערבים, נעשׂוֹת עתה כּמעט אך בּעבוֹדה עברית. החדירה למוֹשבה נעשׂית כּיוֹם על ידי הפּוֹעל העברי המעמדי בּמאמצי כּוֹחוֹ וּמוֹחוֹ בּלבד. אפילו את העזרה המינימַלית של הַשרָשת הפּוֹעל בּמוֹשבה, המצאַת קרקע וּמגרש, אשר יָקֵלוּ על התנאים הבּלתי-אנוֹשיים בּהם חי הפּוֹעל, יכוֹלנוּ לכבּוֹש לנוּ אך מתוֹך מלחמה. בּזבּוּז כּזה של כּוֹחוֹת אנוֹשים, הַפקרת הצבא שלנוּ לחיים ללא מעט קרקע, בּלי קוֹרה וּבלי לחם, חוֹסר דאגה כּזה לעוֹבד לא יִתכן בּשוּם ציבּוּר הדוֹאג לקיוּמוֹ.

יצירתנוּ בּמוֹשבה לא היתה אך משקית. היא היתה לתנוּעה מחַנכת וּמַדריכה. הוֹדוֹת לה גָדלה התנוּעה הקיבּוּצית בּארץ, וניתנה דחיפה לגידוּל קיבּוּצים גם בּחוּץ-לארץ. ועתה פּוֹגשים בּמקוֹם הפּוֹעל הבּוֹדד – המדוּכּא וּמר-הנפש, הבּוֹרח מן המוֹשבה אחרי עבוֹדה מנַונת של כּמה שנים – פּינוֹת של חיים קיבּוּציים, קִני יצירה, מחשבה ואַחריוּת לגוֹרל התנוּעה, תאי התכּוֹננוּת להתישבוּת וּלחיים משוּתפים. ויוֹתר משיֵש לזקוֹף תנוּעה זוֹ לחשבּוֹן המוֹסדוֹת, יש לזקפה על ההתאַמצוּת העצמית הסטיכית של התנוּעה.

כּאן עלי להזכּיר עוֹד יצירה משקית אחת, שנבוֹני הכּלכּלה לא חָזוּה מראש – יצירת הפּוֹעלת בּארץ. כּמה דיבּרוּ ציוֹנים ואנשים טוֹבים על הצוֹרך בּחינוּך האשה העוֹבדת, על זה שהחקלאוּת העברית לא תיבָּנה בּלי עזרת האשה, אוּלם הדברים לא נשׂאוּ פּרי עד שקַמְתְּ, הפּוֹעלת בּארץ-ישׂראל. וּכשבּמשק הכּללי היה צר המקוֹם לעבוֹדה וּלהכשרה לעוֹבדת הוּקמוּ משקי פּוֹעלוֹת, שהחלוּ להיאָבק על קיוּמם עוֹד לפני המלחמה⁸ ושהגיעוּ עתה למדרגה גבוֹהה וּמעוֹררת כּבוֹד לא רק בּעינינוּ. עתה, בּשנת המשבּר, ניתנה דחיפה חדשה ליצירה זוֹ. המצב החמוּר של העוֹבדת גרר אחריו יצירה חדשה – חבוּרת הפּוֹעלוֹת בּעיר. עוּבדה היא, כּי אחרי הטָפוֹת של שנים על הספּקה עצמית, על חקלאוּת אינטנסיבית, על הצוֹרך לשַווֹת פּנים אחרוֹת לעיר, לא נַעשָׂה בּכל אלה דבר עד שבּאה האינציאַטיבה של הפּוֹעלים, ועתה נוֹצר בּצפוֹן תל-אביב משק פּוֹעלוֹת בּן 35 עוֹבדוֹת, אשר הוֹן ההשקעה בּוֹ הוּא 20 לירה לנפש עוֹבדת. העוּבדה שבּזמן זה אפשר בּהשקעה כּה זעוּמה להעסיק אנשים בּעבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית מוֹכיחה על אפשרוּיוֹת רבּוֹת לעבוֹדה הצפוּנוֹת גם כּיוֹם בּארץ-ישׂראל.

דיבּרתי את דברַי לא רק כּדי לעוֹרר בּעצמנוּ את ההכּרה, שעשׂינוּ לכבוֹד התנוּעה וּלגוֹרלה, אם כּי רוֹצה אני בּהכּרה מעמדית זוֹ בּתוֹכנוּ, שנדע להעריך את מעשׂינוּ, אוּלם כּיוַנתי את דברַי למען נדע, כּי כּשם שהיצירה הישוּבית שלנוּ הנָה פּרי הרצוֹן המאוּרגן של האוּמה, כּך גם ההרס והחוּרבּן הנם פּרי של הלָך-רוּח ושל אי-רצוֹן. בּעינינוּ ראינוּ הרס בּתי-חרוֹשת שבּא לא מתוֹך תנאים אוֹבּיֶקטיביים אלא מתוֹך ספּקוּלציה וקַפּריזים וחוֹסר אחריוּת לגוֹרל הארץ. תנוּעת הפּוֹעלים הנָה היחידה הנוֹשׂאת בּכל היקפוֹ את הרעיוֹן של בּנין הארץ וּמרגישה את האחריוּת לוֹ. היא טרם גילתה את כּל כּוֹחוֹתיה הפּוֹטֶנציאַליים. גם מתוֹכה אך חלק הוּא הנמצא בּחפירוֹת ההגנה ונכוֹן לשבּוֹר את הקיר ולצאת למרחב. אילוּ יכוֹלנוּ למלא את כּל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּרוּח זו של חלוּציוּת, כּי אז היינוּ מגיעים לגדוֹלוֹת!

מלחמת הפּוֹעל בּמַשבּר התבּטאה לא רק בּיצירה המשקית, אלא גם בּמידה גדוֹלה בּעזרת חברים סוֹלידרית שנתרכּזה בּמוֹעצוֹת העירוֹניוֹת. אמצעינוּ קטנים הם, כּמוּבן, והאפּרט האִרגוּני שלנוּ אינוֹ משוּכלל ואינוֹ מַקיף את הציבּוּר שלנוּ כּוּלוֹ, אוּלם ההתאמצוּת הפּנימית של “גיוּס ימי עבוֹדה” שנתנוּ בּתל-אביב בּלבד כּ-3000 לי"מ, וקוֹדם כּל החילוּפין בּעבוֹדה, – למוֹרת רוּח לרוֹב חכמי הכּלכּלה שלנוּ – הם שאִיפשרוּ לנוּ להחזיק מעמד כּל-שהוּא. הפּיקחים אינם רוֹאים, כּנראה, איזוֹ פַּניקה היתה משׂתררת גם בּרחוֹב הפּוֹעלים אילמלא דרך חמוּרה זוֹ של עזרה הדדית. יש שאנוּ שוֹמעים כּיוֹם גם מתוֹך מחננוּ הצעוֹת-חכמה מעין אֵלוּ: “להסיר מעל הפּוֹעל העוֹבד את העוֹל הקשה, העוֹשׂה אוֹתוֹ, גם בּשעה שיש לוֹ עבוֹדה, למחוּסר-עבוֹדה למחצה, להציל את החלק האחד לפּחוֹת”. הצעוֹת אלוּ עם כּל מעשׂיוּתן משוּללוֹת הן אוֹתוֹ שׂכל מעשׂי שבּוֹ מחוּננת תנוּעת הפּוֹעלים, היוֹדעת כּי שוּם דבר לא יבָּנה על התכּחשוּת הֲדָדית ועל המנוּסה מן הסבל המשוּתף והעזרה ההדדית. אילוּ דבקה גם בּנוּ שיטת ההתכּחשוּת הזאת השׂוֹררת בּחוּגים האחרים היתה הפּניקה משׂתררת גם בּתוֹכנוּ והוֹרסת את כּל תנוּעתנוּ.

ראוּי לציין גם את מאמצי החדירה לשוּק העבוֹדה הערבי. פּלוּגת גדוּד העבוֹדה בּתל-אביב הצליחה לחדוֹר לבניה בּיפוֹ. קוֹאוֹפּרטיבים שוֹנים מצליחים לרכּוֹש שוּק לתוֹצרתם בּערים ערביוֹת. גם הגַמָלוּת העברית (שבּזמן “הפּריחה” היתה נתוּנה להתחָרוּת “העליה החמישית”⁹, זוֹ שֶעַתָּה, עם הפסקת העליה, נסתלקה אף היא מן השוּק), מנסה את מזלה בּעבוֹדוֹת יפוֹ. הדברים מענינים לא משוּם חשיבוּת תוֹצאוֹתיהם הכּלכּליוֹת, אלא משוּם שהם מעידים על מאמצי ציבּוּר הפּוֹעלים וּמלחמת קיוּמוֹ.

לא הייתי רוֹצה שיראוּ בּדברַי נסיוֹן לתאר את המצב בּצבעים בּהירים. אַל יבוֹאוֹ להסתייע בּי חלקי הישוּב השאננים למען הַשְקֵט את מצפּוּנם. המשבּר הוּא בּלי ספק כּבד, ונוֹסף על כָּבדוֹ הכּלכּלי הנהוּ יוֹצר מצב פּסיכוֹלוֹגי בּארץ וּבחוּץ-לארץ העלוּל לסכּן את כּל עבוֹדתנוּ. אוּלם לפי הכּרתי העמוּקה אין זה מַשבּר אוֹרגַני של משקנוּ בּארץ-ישׂראל, אלא פּרי מצב תנוּעתנוּ. כּי לא נתמַעטוּ ולא דללוּ מקוֹרוֹת המִחיָה בּארץ-ישׂראל, ולא הוּקטנה האפשרוּת ליצרם. ואיני גם אוֹמר בּזה, כּי מקוֹרוֹת המחיה הקיימים בּארץ מספּיקים לנוּ, כּי מספּיקים הם לעליה הנדרשת, אבל הנסיוֹן של המשבּר מוֹסיף להוֹכיח לי, כּי אין בּכוֹח הגידוּל הסטיכי וההוֹן הפּרטי שיבוֹא “מאליו” ליצוֹר את מקוֹרוֹת המחיה החסרים. אילוּ היה לנוּ מנוֹף כּלכּלי ציבּוּרי שידע לכוֹנן את הרכוּש הפּרטי וּלהפכוֹ לנכסי צאן בּרזל, לא היוּ הכּספים שנכנסוּ לארץ שבים כּלעוּמת שבּאוּ והיוּ משמשים כּוֹח מַפרה. לעינינוּ הם היוּ לפרקים גם לכוֹח מַפריע. יש להכּיר, כּי בּוּלמוֹס הבּניה והספסרוּת הקרקעית, אשר בּשעתוֹ ראוּ בּוֹ רבּים גוֹרם חשוּב ליצירת נכסים בּארץ, היה לפרקים גם גוֹרם לעיכּוּב התעשׂיה בארץ. הרוָחים הקלים בּבנין בּתים וּמקח וּממכּר בּמגרשים עמדוּ לשׂטן לתעשׂיה הדוֹרשת עמל והרחוֹקה מרוָחים קלים. וּמצד שני יוֹקר החיים, הקרקע והדירה שימש גם הוּא מַעצוֹר קשה לתעשׂיה בּתל-אביב. היוּ גם מקרים סימפּטוֹמַטיים שבּעלי תעשׂיה פּנוּ מתל-אביב ליפוֹ בּגלל יוֹקר הקרקע. והעיריה – לא זוֹ של הפּוֹעלים כּי אם זוֹ שבּראשה עמדוּ חוּגים שהתיַמרוּ להגן על המעמד הבּינוֹני ושגוֹללוּ עלינוּ אַשמה כּי אנוּ “גירשנוּ” את דֶלפינֶר – לא עשׂתה דבר להקלת התעשׂיה. דוּבּר על הַקְצָאַת שטח ל“מרכּז תעשׂיה”, כּמו כן על מכוֹן חשמלי מרכּזי שיחכּיר מקוֹמוֹת-עבוֹדה לבעלי מלאכה ותעשׂיה זעירה – וכל זה נשאר מָעַל. האידיאוֹלוֹגים של ההוֹן הפּרטי והגידוּל הסטיכי לא הראוּ כּל כּשרוֹן להכשרת התנאים בּארץ לתעשׂיה. נתגלה, כּי מעמדנוּ “הבּינוֹני” מסוּגל בּמידה מוּעטה מאד ליצירת משק. כּי הבּוּרז’וּאזיה שלנוּ היא בּוּרז’וּאַזיה של ממוֹן וּבּוּרסה, אבל לא יוֹצרת חרוֹשת. אוּלם לא רק כּוֹח היצירה הגדוֹל של המעמד הבּינוֹני מוּטל בּספק, גם האמוּנה בּרכוּשוֹ שהוּא יביא לארץ יש בּה משוּם אילוּזיה. מאחרי אוּגַנדה התחילוּ מדבּרים אצלנוּ על ההוֹן הפּרטי, ואילוּזיה זוֹ נתבּדתה כּבר לא פּעם. מתוֹך נסיוֹן של עשׂרים שנה קל להוֹכיח, כּי אלינוּ לא בּא הרכוּש של המעמד הבּינוֹני, אלא מעמד בּינוֹני בּלי רכוּש. בּעל ההוֹן אינוֹ בּא אלינוּ כּל זמן שרכוּשוֹ אִתוֹ. ראינוּ זאת בּציוֹנוּת הרוּסית האמידה. היא לא הלכה לארץ-ישׂראל כּל עוֹד לא נשמט הקרקע מתחתיה בּרוּסיה וכל עוֹד היוּ לה אמצעים לעשׂוֹת מה בּארץ-ישׂראל. ואוֹתוֹ דבר חוֹזר ונשנה בּפּוֹלין וּבגרמניה: גם שם פּנוּ לארץ-ישׂראל אך אחרי המשבּר הכּלכּלי הגדוֹל, שהרס את קיוּמוֹ של המעמד הבּינוֹני ונטל מידוֹ את אמצעיו. אנוּ יוֹדעים אך מקרים בּוֹדדים בּארץ-ישׂראל של חלוּצים בּעלי רכוּש. הגירת המעמד הבּינוֹני בּדרך כּלל מתחילה כּשהוּא חדֵל להיוֹת בּינוֹני ונשארים לוֹ אך השם והפּרֶטֶנסיוֹת. לא קל, כּמוּבן, להשלים עם העוּבדה שהרכוּש הפּרטי היהוּדי נידוֹן להישאר בּגוֹלה, אוּלם עוּבדה היא, כּי הרכוּש כּל עוֹד אינוֹ נדחף ממקוֹמוֹ אינוֹ זז, וּכשהוּא זז הרי הוּא בּוֹחר לוֹ את מקוֹמוֹ לא מבּחינת האידיאלים הלאוּמיים שלנוּ. אלינוּ בּאים בּעלי הרכוּש רק לאחר קַטַסטרוֹפה. גדוֹל הוּא הכּוֹח החלוּצי, אוּלם שליטתוֹ חלה, כּנראה, אך על מחוּסרי רכוּש, כּשהוּא נתקל בּבעלי רכוּש פּג כּוֹחוֹ. ואם אין אנוּ רוֹצים להשלים עם המצב, להתיאש מקיבּוּץ גלוּיוֹתינוּ, לוַתר על הציוֹנוּת המרַכּזת המוֹנים, כּי אז אין לנוּ דרך אחרת אלא הַגבָּרת דרכּנוּ מאז – דרך ההוֹן הלאוּמי, המפעל החלוּצי, הרצוֹן הקוֹלקטיבי היוֹצר וגילוּי הכּוֹחוֹת הפּנימיים של העם, אשר יִיצרוּ גם את המכשירים הנאוֹתים לניצוּל כּוֹחוֹת ההוֹן, היהוּדי והלא-יהוּדי, לשם הגשמת הציוֹנוּת.

ואשר לתוֹכן של פּעוּלתנוּ ההתישבוּתית צריכה תנוּעת הפּוֹעלים לברר לעצמה את היחס לענפים העיקריים של משק האוּמה: לחקלאוּת, למלאכה ולתעשׂיה. בּחוּגים ידוּעים, הדוֹגלים בּשם התעשׂיה ועוֹשׂים להם ממנה קרנים, רוֹוַחַת דעה, כּי הפּוֹעלים אינם מעריכים את התעשׂיה ושׂמים מכשוֹלים להתפּתחוּתה, כּשם שמקוּבּל בּחוּגים חקלאיים ידוּעים, כּי הפּוֹעלים מפריעים לאינטֶנסיפיקציה של המשק. גם זה וגם זה אינם אלא לזוּת שפתים, בּשוֹגג או בּמזיד. כּשם שעוֹד הרבּה שנים לפני “מתן” תוֹרת האינטנסיביוּת טיפּלוּ פּוֹעלים בּמאמצים רבּים בּחיפּוּשׂ דרכים לחקלאוּת אינטנסיבית, כּן רבּות גילוּ הפּוֹעלים בּזמנים שוֹנים הבנה ורצוֹן ליצירת מלאכה וחרוֹשת. יש שתנוּעת הפּוֹעלים מתכּנסת ומתרכּזת בּתקוּפה ידוּעה בּמפעלים ידוּעים, אוּלם תמיד ידעה תנוּעת הפּוֹעלים להתיחס בּחיוּב לכל מפעל פּרוֹדוּקטיבי. וּזכוּת מיוּחדת היא ל“אחדוּת-העבוֹדה” שידעה עוֹד בּועידתה הראשוֹנה לשׂים לב למצב הירוּד של הפּוֹעל העירוֹני וּלהכריז על יצירה משקית קוֹאוֹפּרטיבית בּעיר וּלאיחוּד הפּוֹעל בּכּפר וּבעיר. נלחמנוּ ונילָחם נגד כּל אילוּזיה של בּניית ארץ בּאויר בּאמצעוּת ספסרוּת ונוֹסיף להכריז על אמוּנתנוּ, כּי אין יסוֹד להתישבוּת בּארץ-ישׂראל בּלי חקלאוּת בּיסוֹדה ואין תקוה לעם העברי בּארץ בּלעדי השתרשוֹ בּחקלאוּת, אוּלם יחד עם זה אין תקוה לרוֹב עברי בּארץ, אם החקלאוּת אינה תלוּיה בּתעשׂיה המנצלת את כּל האפשרוּיוֹת הגנוּזוֹת בּארץ. מצד תנוּעת הפּוֹעלים היוּ מאמצים ונסיוֹנוֹת רבּים וּמהם גם מוּצלחים, אוּלם בּעיני הממוּנים על פּיתוּח התעשׂיה בּהנהלה הציוֹנית אין מפעל תעשׂיה קרוּי “תעשׂיה” אם הוּא נעשׂה על ידינוּ. בּחקלאוּת התקדמנוּ והצלחנוּ להיעשׂוֹת בּה גוֹרם הכרחי, הנוֹשׂא והנשׂוּא של ההתישבוּת שאין להדיחוֹ, אוּלם בּעוֹלם התעשׂיה והמלאכה סבוּרים, כּי די, ואוּלי עוֹד יוֹתר מדי, אם בּתעשׂיה תינתן לנוּ דריסת רגל בּתוֹר פּוֹעלים שׂכירים. אוּלם אנוּ צריכים לקבּל עלינוּ תפקיד חלוּצי גם כּאן. בּלעדי עזרת ההוֹן הלאוּמי והקוֹנטרוֹלה הלאוּמית לא תיעָשׂה גם העבוֹדה החלוּצית האינדוּסטריאַלית.

אי-ההשלמה עם המצב, ההשתחררוּת מהאילוּזיוֹת של הוֹן פּרטי ועליה סטיכית, אלה מחייבוֹת לא רק רביזיה אידיאוֹלוֹגית אלא גם מעשׂית. זה מחייב אַקטיביוּת יוֹתר גדוֹלה בּציוֹנוּת. הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי לא היה, כּמוּבן, מעוֹלם גוֹרם פּסיבי בּציוֹנוּת. אוּלם מידת האַקטיביוּת שלנוּ אינה מספּיקה כּיוֹם, אנוּ יִחַדנוּ לנוּ פּינוֹת של פּעוּלה בּציוֹנוּת, השלמנוּ עם המצב הירוּד, עם חוֹסר הנהלה משקית אחראית וחוֹסר פּעוּלה בּפינוֹת אחרוֹת. אנוּ נתַנוּ לדברים רבּים בּציוֹנוּת ללכת בּאשר ילכוּ ולא קיבּלנוּ על עצמנוּ להכניס לכל הציוֹנוּת את ערכי העבוֹדה המוּסריים והסוֹציאליים, כּאשר עשׂינוּ בּכמה מפעלים בּארץ.

המגמה להגבּיר את היצירה המשקית ואת כּוֹח הפּוֹעלים בּציוֹנוּת אינה צריכה לטשטש את אָפיֵנוּ ההסתדרוּתי וּלהוֹריד את דגלנוּ המעמדי – לא לטשטש אוֹתוֹ ולא להתחמק הימנוּ, כּאשר נעשׂה סביבנוּ לפרקים, כּי אם לגלוֹת את כּל תכנוֹ וחיוּניוֹתוֹ. העיריה הנאמנה לעניני הפּוֹעלים אינה צריכה להסתלק משֵם-הגנאי “מַעמדית” – אגב, “מעמד” הוּא שם-גנאי רק לפּוֹעלים, אוּלם לא ל“מעמד הבּינוֹני” – כּי אם להתגאוֹת בּזה שהנאמנוּת לפּוֹעל היא היא הנאמנוּת לעיר, לאוּכלוֹסים, לציוֹנוּת. בּימינוּ אמנם גזרוּ בּשם המדע, כּי בּארץ-ישׂראל בּניגוּד לאוּמוֹת העוֹלם אין כּלל מציאוּת מעמדית אלא מחשבה מעמדית. וּבפני גזירת המדע מי יעמוֹד? כּלוּם אפשר בּאמת שלאַלפי מחוּסרי-עבוֹדה תהיה הרגשה של מעמד מדוּכּא, מנוּצל ומחוּסר אפשרוּת העבוֹדה והקיוּם – בּשעה שבּאי-כּוֹחוֹ יוֹשבים בּפינַנץ-וירטשאפטסראט? כּלוּם אפשר שלפוֹעל מקוּפּח זכוּת הבּחירה לעיריה תהיה הרגשה של מציאוּת מעמדית ושל קיפּוּח פּוֹליטי-מעמדי, בּשעה שלפי המדע אין לנוּ, החיים בּמשטר קוֹלוֹניאלי וּבארץ של שני לאוּמים, כּל מקוֹם למלחמה מעמדית פּוֹליטית? כּלוּם יש לחשוֹב, כּי מלחמתנוּ בּתוֹך הבּנין הלאוּמי המשוּתף על דרך הציוֹנוּת, על הקרקע הלאוּמי והמשק הלאוּמי, היא חלילה מלחמת-מעמד? המדע אוֹמר: לא. אוּלם ספק הוּא, אם הפּוֹעל החי, בּשׂר-ודם, ירכּין ראשוֹ בּפני מדע זה, המדבּיק עליו שלט וּמכריז: אין אתה מעמד כּלל. “המדע” הזה מעניֵן לא מבּחינה אידיאוֹלוֹגית, כּי אם מפּאת הנטיה הפּנימית הספוּנה בּוֹ להחלשת כּוֹחוֹ ואִרגוּנוֹ של הפּוֹעל. אין ספק, אילמלא הרגשת האחריוּת לגוֹרל האוּמה והרצוֹן ליצירה לאוּמית לא היתה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל מה שהנָה כּיוֹם ואוּלי לא היתה קיימת כּלל. אוּלם יחד עם זה, אילמלא הסוֹלידריוּת וההתלכּדוּת המעמדית לא היה מתגלה אוֹתוֹ כּוֹח היצירה שנתלה בּתנוּעתנוּ בּכל ענפי החיים. כּל טשטוּש של הוָיתנוּ החלוּצית הלאוּמית עלוּל לעשׂוֹתנוּ לא רק לחוֹטאים לגוֹרל האוּמה, אלא גם להחליש אוֹתנוּ עצמנוּ, לעשׂוֹתנוּ לסחוּפי זרם. וכל טשטוּש מציאוּתנוּ המעמדית עם כּוֹח אִרגוּנה וסוֹלידריוּתה, יחליש לא רק את אִרגוּננוּ וכוֹחנוּ, אלא גם את יצירתנוּ הלאוּמית.

---

מלבד מסקנוֹת כּלליוֹת מחוּיבת ועידתנוּ להסיק מסקנוֹת לעניני השעה, ולקבּוֹע דרכי פּעוּלה וסיסמאוֹת שיעזרוּ להוֹציאנוּ מן המשבּר. יש לנוּ בּזה חוֹבוֹת כּלפּי חוּץ וּכלפּי פְּנים. יש להגבּיר את התביעוֹת, הדרישוֹת וההתקפוֹת כּלפּי אלה, אשר בּידיהם להקל את המשבּר. המלחמה בּהתנכּרות הממשלה צריכה כּאן לתפּוֹס מקוֹם לא בּין האחרוֹנוֹת. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת לא ריכּזנוּ מתוֹכנוּ בּמידה מַספּקת כּוֹחוֹת למלחמה על זכוּיוֹתינוּ המדיניוֹת והכּלכּליוֹת. אם מתוֹך שאין בּממשלה שוֹמע לנוּ השתקענוּ בּקוִיֶטיזם פּוֹליטי¹⁰, אוֹ משוּם התרכּזוּתנוּ בּיצירה משקית הננוּ מזלזלים לעתים בּפעוּלה הפּוֹליטית הדרוּשה, אוֹ משוּם לגלוּג על ההכרזוֹת הקואזי-פּוֹליטיוֹת הבּאוֹת מצדדים ידוּעים לא לשם מלחמה ריאַלית, אלא למען ירָשמוּ בּעתוֹנוּת חוּץ, – על כּל פּנים פּעוּלתנוּ המדינית אינה מספּיקה. הכרחי סוֹף סוֹף להוֹציא וּלרכּז כּוֹחוֹת פּעוּלה כּלפּי הממשלה, שדבר לא נעשׂה בּה בּלי לחץ. תוֹלדוֹת כּביש יפוֹ–פּתח-תקוה, שחלק ממנוּ יֵעָשׂה אוּלי סוֹף סוֹף על ידי “סוֹלל בּוֹנה”, המלחמה הממוּשכת שנדרשה כּדי שכּביש זה יעבוֹר על קרקע יהוּדי ויעָשׂה בּעבוֹדה עברית, זוֹהי תעוּדה בּוֹלטת להתנַכּרוּת הממשלה לעניניהם וּזכוּתם הטבעית של תוֹשביה, לתביעוֹת הפּוֹעל העברי המאוּרגן בּפרט. תנוּעתנו מוּכרחה למצוֹא דרכי השפּעה ולחץ בּלתי פּוֹסקים לחייב את הממשלה להשתתף בּמלחמה נגד המשבּר. דבר זה אינוֹ אך מעִנינה של תנוּעת הפּוֹעלים. העזרה המינימַלית, שהממשלה חייבת ויכוֹלה לתת, היתה יכוֹלה להפסיק את המשבּר וּלחדש את מחזוֹר החיים הכּלכּליים. ממשלה שאינה אנטי-יהוּדית היתה בּלי ספק מרגישה את התוֹעלת והחוֹבה של הפסקת המשבּר וקידוּם החיים הכּלכּליים.

הפּעוּלה השניה שלנוּ צריכה להיוֹת הגבּרת התביעוֹת והדרישוֹת כּלפּי הישוּב בּארץ-ישׂראל, שהשאַרנוּהוּ קוֹפא על שמריו ורוֹאה בּאָבדן קיוּמוֹ. דיבּרנוּ, אמנם, הרבּה על חוֹבת הישוּב, גם הכרזנוּ על מפעל – על “אוֹצר הישוּב”, מכשיר לשעה וּלדוֹרוֹת, אוּלם בּמקוֹם מעשׂה החל הויכּוּח אם הכּלי הוּא לשעה אוֹ לדוֹרוֹת, ואנוּ, מתוֹך חשש, שמא התערבוּתנוּ האַקטיבית תקלקל למפעל ותרחיק מאִתוֹ את החוֹששים לחוֹתם “מעמדי”, ויתרנוּ על כּבוֹדנוּ, העמַדנוּ את עצמנוּ מן הצד, וגוֹאל לא קם. עתה בּמידה שהמצב הוֹלך וּמַחמיר והחרב מוּנחת על הצואר מוּטל עלינוּ להניע את “אוֹצר הישוּב” לפעוּלה. אין להשלים עם זה שמוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ תגייס בּמשך שבעה חדשים 3000 לירוֹת וּשאר הציבּוּר יהיה פּטוּר, ואם בּוֹחלים אנוּ בּאמצעי דֶמוֹנסטרַציה ידוּעים שאינם מכוּונים לבנין וּלהצלה אלא להַסערת הרוּחוֹת, הרי אין להשלים עם השקט והפּסיביוּת הפּוֹשעת של הישוּב בּארץ-ישׂראל.

אנוּ צריכים גם לחדש עתה שוּב את המאמצים שהתחלנוּ בּהם לגבּי ההסתדרוּת הציוֹנית. איני רוֹצה כּי יתקבּל הרוֹשם מדברַי, שאנוּ מַקיפים בּקו שחוֹר אחד את כּל החוּגים הציוֹניים. בּ“שׂמאליוּת” מסוּג זה אין לנוּ להשתעשע. בּציוֹנוּת, בּהסתדרוּת וּבהנהלה של היוֹם ישנם שני זרמים שלא תָחמוּ אוּלי בּעצמם תחוּמים מסוּימים בּיניהם. ישנוֹ החוּג הציוֹני הנוֹשׂא בּאמת את החזוֹן הציוֹני ונאלץ, אם בּלבב שלם אוֹ לא, להישען על כּוֹחוֹת היצירה בארץ. רוּפּין, וייצמן וּגרינבּוֹים מוּכרחים בּתפיסתם וּבפעוּלתם המעשׂית להיאָחז בּרעיוֹנוֹת העבוֹדה והיצירה שהִתוָה ציבּוּר הפּוֹעלים. כּשהוּצעה קרן היסוֹד אוּלי לא ידעוּ כּי פּוֹעלים פּשוּטים בּתוֹכנוּ הקדימוּ את הרעיוֹן על הוֹן לאוּמי, וּכשמדבּרים על הלוָאה לאוּמית אוּלי אין יוֹדעים כּי תכניוֹת אֵלוּ הוּגוּ וטוּפחוּ זה מזמן בּקרב אלה שאין השפּעתם על המכשירים הפינַנסיים והמדיניים ניכּרת. העיקר הוּא שאנשי הרעיוֹן והיצירה בּציוֹנוּת הוֹלכים בּדרכּנוּ, דרך ההוֹן הלאוּמי והעבוֹדה החלוּצית. לעוּמת זה יש בּציוֹנוּת חוּגים אחרים. מוּמחיוּתם אמנם לא נתבּטאה בּהקמת מפעלים כּלכּליים אוֹ בּהגבּרת כּוֹח הציוֹנוּת בּאיזוֹ דרך אחרת, בּהגבּרת התעמוּלה וכדוֹמה. כּל אשר נוֹצר בּציוֹנוּת – הקוֹלוֹניאַל-בּנק, קרן הקימת, קרן-היסוֹד – על ידי חוֹלמי החלוֹמוֹת נוֹצר; חכמי הכּלכּלה חָכמתם נתבּטאה אך בּנטיעת זרוּת למפעל הציוֹני בּתוֹך המוֹסדוֹת הציוֹניים הקיימים. עלינוּ לחזק את החוּגים העוֹשׂים את שליחוּתם, להגבּיר את הלחץ ואת הפּעוּלה של ציבּוּר הפּוֹעלים וּלהשליט את תכניוֹתינוּ ורעיוֹנוֹתינוּ בּעבוֹדה הציוֹנית כּוּלה, כּי אין דרך אחרת לציוֹנוּת.

אעבוֹר עתה לפעוּלתנוּ הפּנימית המתחלקת לשני ראשים, לעבוֹדה כּלכּלית וחינוּכית אִרגוּנית. עלינוּ להכּיר, כּי כּל תכנית שנציע לא תתגשם אם לא נתיצב ראשוֹנים בּמערכה. עלינוּ מוּטל לשבּוֹר את המשבּר בּמפעלי חידוּש.

ההתישבוּת החדשה. אם גם תתגשם בּהיקף יוֹתר קטן משהוּכרז, יש בּה כּדי לעוֹדד.

המשׂרד הקבּלני. הוּא נוֹצר לגדוֹלוֹת וערכּוֹ יכוֹל להיוֹת עצוּם גם להכשרת מעמד פּוֹעלים חקלאי וגם ליצירת המשק החקלאי בּארץ. עלינוּ לטפּח מוֹסד זה ולרכּוֹש לוֹ את אֵמוּן הקהל ועזרת הציבּוּר הציוֹני, להעמיד לרשוּתוֹ אמצעים ואנשים ולעשוֹתוֹ לאַב-המוֹן-פּעוּלוֹת.

העברת חברים מן העיר לכּפר. לא יציאה של מוּעטים, בּוֹדדים, כּי אם תנוּעה רצינית, מכּה גלים, קיבּוּצית, כּמוֹ לפני שלוֹש שנים בּהיוָסד “מעבר”. יש בּקרבּנוּ אוֹפּטימיסטים המאמינים בּאפשרוּת העברת 5000 פּוֹעל נוֹספים למוֹשבוֹת, ויש שוֹללים כּל אפשרוּת של הוֹספת פּוֹעלים. יסוֹד ישנוֹ לכל חשבּוֹן. גם לחשבּוֹנוֹ של סמילַנסקי לפני שנה, שאין כּל אפשרוּת להרבּוֹת פּוֹעלים עברים בּמוֹשבוֹת, היה יסוֹד, וּבכל זאת נכנסוּ לתוֹכן בּמשך השנה 2000 פּוֹעל. ויש יסוֹד גמוּר להניח, כּי בּמאמצים הדרוּשים מצדנוּ נכניס גם השנה 2000 פּוֹעל מן התנוּעה שתקוּם בּעיר וּמן העליה החלוּצית.

מפעל שהצליח מתחילתוֹ ושיש להמשיכוֹ בּיתר תוֹקף הוּא: חבוּרוֹת הפּוֹעלוֹת. לשם “תערוּכה” ותעמוּלה יכוֹלים אוּלי להסתפּק בּחבוּרוֹת הקיימוֹת, אוּלם השאלה בּשבילנוּ היא איך להילָחם בּחוֹסר-העבוֹדה של הפּוֹעלת. האמצעים הכּלליים אינם מספּיקים לכך. יחד עם זה נוֹכחנוּ, כּי אִרגוּן הפּוֹעלת לחבוּרה וּלמשק הצליח יוֹתר מאִרגוּנים אחרים. הנסיוֹנוֹת האחרוֹנים וההצלחה לאַפשר בּהשקעוֹת קטנוֹת קיוּם פּרוֹדוּקטיבי מחייבים את ההסתדרוּת לאזוֹר כּוֹח וּלהחליט לבַעֵר אחרי חוֹסר-העבוֹדה של הפּוֹעלת על ידי יצירת החבוּרוֹת. בּועידת הפּוֹעלוֹת שמענוּ מלגלגוֹת מתוֹך יאוּש וספק ליצירתנוּ המשקית. שמענוּ את התיאוֹריה על הבּנין שיֵעָשׂה מאליו ועל הפּרוֹבּלימה של ה“איחוּד” והועד האנגלוֹ-רוּסי בּתוֹר הפּרוֹבּלימה העיקרית של תנוּעתנוּ. שמענוּ חברוֹת שספגוּ לתוֹכן בּיטוּל, לעג למאמצי הדוֹר הישן, אוּלם המאמצים המשקיים עוּטרוּ בהצלחה שלא קיוינוּ לה. ואם אפשר כּיוֹם בּהשקעה של עשׂרים, ואפילוּ חמישים לירוֹת, למנוֹע פּוֹעלת מחוֹסר-עבוֹדה ולהכניסהּ ליצירה פּרוֹדוּקטיבית בּסביבה תרבּוּתית מחנכת – הרי חוֹבתה של תנוּעתנוּ לעשׂוֹת זאת.

המצב הנוֹכחי מחייבנוּ לרכּז תשׂוּמת-לב מיוּחדת לקוֹאוֹפּרציה העירוֹנית היצרנית. אין כּיוֹם תקוה לרכּז את פּעוּלתנוּ הקוֹאוֹפּרטיבית בּמפעל תעשׂייתי גדוֹל. בּן-גוּריוֹן דיבּר לפני שלוֹש שנים על חוֹבתנוּ להיוֹת לחלוּץ התעשׂיה¹¹, אוּלם הדברים טרם לבשוּ עוֹר וּבשׂר, ואין אני מעיז לחדש את החלוֹם בּרגע זה. אוּלם קיים בּארץ הענף הטרַדיציוֹני היהוּדי – המלאכה – ההוֹלך ונחרב בּתחוּמי הגוֹלה וּמבקש לוֹ תיקוּן בּארץ-ישׂראל בּעזרת הקוֹאוֹפּרציה. פּיתוּח הקוֹאוֹפּרציה הזאת נדרש מאִתנוּ הן מצד הפּיתוּח של ענף משקי זה והן מצד ריכּוּז האלמנטים, העלוּלים להתמזג עם תנוּעת הפּוֹעלים ולהיוֹת לברכה לארץ. לפי הידיעוֹת שאספתי השקיעוּ חברי הקוֹאוֹפּרטיבים עצמם בּמפעליהם 20,000 לי“מ. התוֹצרת החָדשית שלהם מגיעה ל-14,900 לי”י. וּלמדרגה כּזוֹ הגיעה הקוֹאוֹפּרציה בּלי עזרה כּספּית, אך על ידי העזרה המוּסרית והאִרגוּנית של מוֹעצוֹת הפּוֹעלים. כּוֹח חיוּני זה שגילתה הקוֹאוֹפּרציה היַצרנית מחייב לסיוּע יוֹתר ממשי, וזה מחייב לוֹמר לאדוֹנים העוֹמדים בראש מחלקת התעשׂיה בּהנהלה הציוֹנית, כּי מפעל תעשׂיה לא הפסיד זכוּתוֹ לעזרת ההנהלה הציוֹנית מפּני שהוּא מפעל קוֹאוֹפּרטיבי, אוֹ מפּני שהוּא מקוּשר בּ“חברת-העוֹבדים”. לוּ פּירטתי את הטבלה של העזרה שהוּגשה למפעלי תעשׂיה שוֹנים היה מתבּלט, כּי כּל יחסה החיוּבי של מחלקת התעשׂיה של ההנהלה הציוֹנית לתעשׂיה גז ונעלם, כּשהמפעל הוּא של פּוֹעלים.

אלה הם המפעלים הכּלכּליים העיקריים שצריך לאחוֹז בּהם ולעשׂוֹתם לנקוּדת-מוֹצא של יצירה משקית בּזמן המַשבּר. אוּלם, לא פּחות מזה הכרחי לשבּור את המַשבּר הפּסיכוֹלוֹגי. הדבר לא יֵעָשׂה אם לא יקוּם חוּג היוֹדע דרכּוֹ וּמאמין בּה. אם לא יקוּם חוּג כּזה – והיתה התנוּעה בּנוֹפלים. ישנם אמנם יחידים בּציוֹנוּת כּבּירי אמוּנה וּבטחוֹן, שאינם נכנעים להלָך-הרוּח של עִכָּרוֹן, סגריר וחוֹסר תקוה המשתלט כּיוֹם בּמחנה. ישנם יחידים שאינם מוֹרידים את הדגל, אוּלם לא די בּיחידים ולוּ גם מנהיגים, דרוּש חוּג שלם, שישׂא את האמוּנה בּרמה, שיקרא: לבצָרוֹן! וחוּג שלם כּזה יכוֹל להיוֹת אך ציבּוּר הפּוֹעלים בארץ-ישׂראל. לשם כּך צריכה תנוּעת הפּוֹעלים לטאטא מתוֹכה את כּל הנסיוֹנוֹת של ליקוידציה למעשׂה ולהלכה, הנעשׂים באמתלאוֹת שוֹנוֹת, אם תחת מַסוה של מלחמת-מצוה בּמפלגה אוֹ מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה של הסתלקוּת המעמד מן הפּעוּלה והמחשבה הציוֹנית לשם צרכי עוֹלם. על ידי פּעוּלה פּנימית מוּגבּרת צריך להציל את תנוּעתנוּ מסכּנת מַיִט וכשלוֹן. זאת צריכה לעשׂוֹת ועידת “אחדוּת-העבוֹדה”, זה צריך להיעָשׂוֹת בּהכנוֹת לועידה הכּללית של ההסתדרוּת וּלהסתיים על ידה.

---

תשובה לויכוח [בתוך: בימי שפל ומשבר]

מאת

ברל כצנלסון

¹

לא תשוּבה למתוַכּחים, אלא מילוּאים.

בּצדק אמר ד. כּהן כּי לא גמרתי את דברי. גם הפּעם לא אגע בּכל הכּרוּך בּשאלוֹת אֵלוּ. בּמפלגוֹת יהוּדיוֹת בּחוּץ-לארץ רגילים בּדרך כּלל לפתוֹר כּמה שאלוֹת בּדרך ספּקוּלטיבית על יסוֹד היקשים הגיוֹניים בּלבד, אוּלם כּאן, בּמקוֹם שהשאלוֹת מוּצגוֹת על ידי המציאוּת וכל פּתרוֹן נוֹגע מיד בּבּשׂר החי, מחוּיבת מידת זהירוּת רבּה. וּלפיכך לא אוֹמַר כּי “אין לי פּנַאי להוֹכיח”. אוֹדה כּי רבּים הדברים שאיני יוֹדע להוֹכיח.

ללמוֹד אנוּ צריכים

את מפעלנוּ הישוּבי בּארץ מלַוה חזיוֹן אחד, המשפּיע לרעה על כּל עבוֹדתנוּ הכּלכּלית וּמשמש מעצוֹר קשה בּכל פעוּלתנוּ: עבוֹדתנוּ נעשׂית לא בּתנאים של לימוּד ועיוּן. עשׂרוֹת שנים אנוּ עוֹשׂים בּעבוֹדת ההתישבוּת, עשׂרים שנה מוֹנה כּבר תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, וכל מה שעשׂינוּ ועוֹשׂים נעשׂה מתוֹך גישוּשים בּלבד, כּמעט בּלי עזרת המדע וּביקוֹרת המדע, מבּלי להשתמש אפילוּ בּמכשירים רַציוֹנליים לאגירת הנסיוֹן ולבדיקתוֹ. בּעבוֹדתנוּ ובסדרי חיינוּ, בּכל מה שאנוּ יוֹצרים, קוֹנים ואוֹכלים, אנוּ חוֹטאים ושוֹגים יוֹם יוֹם, והננוּ משלמים בּיוֹקר רב מזה שהיוּ עוֹלים לנוּ מוֹסדוֹת חקירה רציניים. אחרי עשׂרוֹת שנוֹת חקלאוּת עברית בּארץ אנוּ מתוַכּחים עדיין על

השאלוֹת הכי-פּשוּטוֹת וראשוֹניוֹת: אם כּדאית היא מַחלבה אוֹ לא? פּתרוֹן השאלוֹת הוֹלך ומשתנה חליפוֹת לפי מצב-רוּח, בּוּלמוֹס, מוֹדָה; ולָאו דוקא על יסוֹד מסקנוֹת מבוֹררוֹת. מפעלנוּ מחייב הקמת וַעדה לכלכּלה של ההסתדרוּת, אשר תקיף את כּל ענפי הפּעוּלה הכּלכּלית שלנוּ, וּליד ועדה זוֹ דרוּש מוֹסד למחקר, אשר ישקוֹד על לימוּד שאלוֹתינוּ וחקירת מציאוּתנוּ. אם אנוּ חוֹשבים בּרצינוּת על הפּעוּלה המסוֹעפת שלנוּ, על המשׂרד הקבּלני החקלאי שהקימוֹנוּ עתה, על “סוֹלל בּוֹנה”, על “המשבּיר”, אין אנוּ צריכים לפתוֹר את שאלוֹתיהם מתוֹך סברה בּלבד, אלא מתוֹך ידיעה. חוֹמר נסיוֹנוֹתינוּ וכשלוֹנוֹתינוּ יוֹצא לבטלה. השאלה, למשל, על “הַפרָדה” בּ“משבּיר”² עוֹררה אצלנו ויכּוּחים רבּים. יש מסתמכים על הנסיוֹן בּעוֹלם כּוּלוֹ, ויש סוֹברים כּי אין התנאים אצלנוּ בּארץ וּבתנוּעת הפּוֹעלים שלנוּ דוֹמים לאלה שבּמקוֹמותֹ אחרים. אך כּלוּם רשאים אנוּ לפתוֹר שאלה זוֹ אך על יסוֹד סימפּטיה אוֹ אַנטיפּטיה? אני מקוה, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” תגש, אחרי הועידה, ליצירת סמינר ללימוּד שאלוֹתינוּ החברתיוֹת והכּלכּליוֹת, וּבוֹ אוּלי תימָצא האפשרוּת לברר, בּעבוֹדה משוּתפת, אֵילוּ שאלוֹת.

הוֹזלה, העיר והשוּק

עתה אפנה לשאלוֹת אחרוֹת שנתעוֹררוּ בּויכּוּח. למרוֹת הצוּרה הפּרדוֹכּסלית שלֶבקוֹביץ³ מלבּיש בּה את דבריו, יש לשׂים לב לגרעיני האמת שבּהם, קוֹדם כּל שאלת ההוֹזלה. אם גם נקבּל את דברי אוֹסטרוֹבסקי שהצעוֹת לבקוֹביץ בּמשק עין-חרוֹד מוֹכיחוֹת כּי אין הוּא צוֹדק, על כּל פּנים בּיסוֹד הדברים צוֹדק לבקוֹביץ. ההכּרה שאנוּ מוּכרחים לחפּשׂ דרכים להוֹזיל את ההתישבוּת — הכרחית לנוּ, כּל עוֹד לא עלה בּידינוּ להוֹזיל את ההתישבוּת מן הסכוּמים ההכרחיים כּיוֹם — לא נגיע להתישבוּת המוֹנית. אם עבוֹדוֹת הבּנין וחמרי הבּנין מוּכרחים לעלוֹת כּמוֹ שהם עוֹלים כּיוֹם, הרי יש בּזה מעצוֹר קשה להתפּתחוּת המשק וּלניצוּל פּרוֹדוּקטיבי של ההשקעוֹת. יוֹקר ההשקעוֹת מעכּב לא רק את החקלאוּת, הוּא מחריב גם את התעשׂיה שלנוּ, דוּגמה — בּית-החרוֹשת “סיליקט” וּמפעלי תעשׂיה אחרים. העוֹשר הגדוֹל המוּשקע בּהם שמוּר לרעתם. עם מציאוּת זוֹ אסוּר לנוּ להשלים ויש לחפּשׂ תיקוּנים גם בּדרך השכלוּל המשקי והטכני.

היסוֹד השני בּדברי לבקוֹביץ הוּא שלילת העיר. הוא נראה כּמגוּחך, וּבצוּרה זוֹ שהוּא ניתן על ידי לבקוֹביץ לא יוּכל להפרוֹת את פּעוּלתנוּ, אבל יש בּוֹ גרעין חשוּב להתישבוּתנוּ. אגב, לבקוֹביץ אינוֹ בּוֹדד בּרעיוֹן זה. בּין חכמי הסוֹציוֹלוֹגיה יש גם סוֹציאַליסטים, גם אַנַרכיסטים החוֹשבים כּי העיר אינה אלא בּת-חלוֹף והטכניקה המתפּתחת עם נצחוֹן המגמה הסוֹציאַליסטית בּמשק עתידים להביא בּזה שינוּיים עצוּמים. לא רק בּשירוֹ של בּיאליק: “ינַסר לוֹ כּלבבוֹ”⁴, אלא גם בּספרי קרוֹפּוֹטקין נשמעה הנבוּאה על חוּרבּן הכּרך. דרך יצירת מרכּזי תעשׂיה חדשים וּנטיעת המלאכה והחרוֹשת בּמקוֹמוֹת המַתאימים בּכּפר, עלוּלים להביא לידי עליית הכּפר והעברת מרכּזי התרבּוּת מן העיר. אוּלם לבקוֹביץ פּוֹתר את שאלוֹת החיים בּדרך ההגיוֹן בּלבד והוּא חוֹשב, כּי אפשר להתחיל הכּל מבּראשית, כּאילוּ אנוּ בּוֹנים הכּל על שטח פּנוּי. הלָך מחשבה זה יכוֹל להיוֹת פּוֹרה מבּחינה עיוּנית, אבל תנוּעה סוֹציאלית ריאַלית רגילה למציאוּת הקיימת; היא יכוֹלה לשנוֹת, לחדש, אוּלם אינה יכוֹלה בּכּל להתחיל מבּראשית. ההתעלמוּת מן המציאוּת והשאלה למה לנוּ שכוּנת עוֹבדים על יד העיר ולמה לנוּ עוֹבדים בּעיר לא תַפרה את עבוֹדתנוּ. דרכּנוּ היא דרך הניצוּל של כּל אפשרוּת חדירה לכל סדק שהיהוּדי יוּכל דרכּוֹ לעבוֹר לארץ-ישׂראל ולעבוֹד בּה. בּניגוּד לאלה שֶקל להם להסתלק מן העליה ומריבּוּיה על ידי הפּוֹעל השׂכיר חוֹבתנוּ היא להקים לפוֹעל זה על יד העיר עמדוֹת עצמאיוֹת, מבצרים של חיים קיבּוציים ומשקיים, שיקָרבוּ את העיר למַה שהיא צריכה להיוֹת על ידי פּיתוּח הקוֹאוֹפּרציה, הקמת שכוּנת עוֹבדים, יצירת קבוּצוֹת יַרקניוֹת וכדוֹמה. ועוֹד לוֹ ללבקוֹביץ השקפה, שהיא בּעינַי משוּבּשת בּהחלט: שלִילת השוּק. השאיפה להימנע מן השוּק החיצוֹני יש בּה טעוּת גדוֹלה. לשחרוּר עצמנוּ מניצוּל השוּק לא נגיע על ידי זה שנברח ממנוּ, כּי אנוּ נישָאר בּכל זאת זקוּקים לוֹ, והוּא יקח מאִתנוּ כּל נתח טוֹב. הדרך לשחרוּר מניצוּל השוּק היא דרך פּיתוּח הענפים, לימוּד השוּק ואִרגוּן הממכּר. ענפי ההספּקה העצמית בּמשקינוּ כּיוֹם יוּכלוּ לכל היוֹתר לשלם את העבוֹדה המוּשקעת בּהם, אוּלם לתשלוּם דמי ההשקעה והאַמוֹרטיזציה מוּכרחים אנוּ לחפּשׂ ענפים מיוּחדים של הכנסה. ולכן אנוּ פּוֹנים למטעי תפּוּחי-זהב, ענבי אָכלה, בּננוֹת וירקוֹת, לאוֹתם הענפים שהם ענפי שוּק. החקלאוּת, בּחלקיה שיצאוּ מן המיצר, רָוַח לה לא הוֹדוֹת לפלחה ולהספקה העצמית, אלא הוֹדוֹת לענפי האֶכּספּוֹרט. ענף הירקוֹת יקבּל רק אז ערך ניכּר בּמשק, אם נדע לטפּח אוֹתוֹ לא רק בּ“משק בּית”, אלא כּענף של ממכּר לשוק בּארץ-ישׂראל וּבחוּץ-לארץ.

אין אני בּא לשלוֹל את הערך המוּסרי וההיסטוֹרי של השאיפה להספּקה עצמית בּתוֹר מרידה בתפיסה הפּרדסנית, ששלטה בּארץ בּראשית בּוֹאנוּ. השאיפה להספּקה עצמית יש לה ערך רב וצידוּק גמוּר אם היא מוּסבת על המשק הארצי בּכל היקפוֹ. כּאן ההספּקה העצמית הנָה הבטחה ממקרי אסוֹן בּשוּק העוֹלמי, אוּלם אם מוֹרידים את רעיוֹן ההספּקה העצמית של המשק הכּללי לכך שכּל תא ותא משקי יהיה בּנוּי על הספּקה עצמית, הרי אנוּ פּוֹרטים לקטנוֹת את הרעיוֹן הנכוֹן. כּל תא משקי מצַוה לחתוֹר למַכּסימוּם של ניצוּל השוּק ושל “רוַח”. תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה צריכה להכניס לתפיסתה הישוּבית את שאיפת האינטֶנסיפיקציה. וּמכּאן השאיפה לא רק למטעים וּלמשקי-שלחין, אלא גם לשכוּנת העוֹבדים וּל“גרעין חקלאי”.⁵ עוֹד לפני 16–15 שנים חיתה בּראשית פּעוּלתנוּ המשקית בּקרבּנוּ השאיפה המעשׂית להוֹציא את מִחיתנו מחֶלקה מינימלית עד כּמה שאפשר. הנהגנוּ במשקינוּ ענבי אָכלה, בּננוֹת וירקוֹת, מבּלי שתהיה לשירוּתנוּ עזרת מוֹסדוֹת מַתאימים. “המשבּיר” היה הראשוֹן שניסה בּאֶכּספּוֹרט של ירקוֹת. יש להצטער שאין בּתוֹכנוּ קנאים להמשיך פּעולה זוֹ.

מ.ש. דרש תשוּבה: איזוּ תעשׂיוֹת נפַתח בּארץ-ישׂראל? השאלה היא צוֹדקת, אוּלם אינה מוּפנה לועידת “אחדוּת-העבוֹדה”. אנוּ לא למדנוּ עדיין בּשאלה זוֹ וגם ארץ-ישׂראל כּוּלה עדיין אינה למוּדה בּה. אנוּ עוֹמדים בּתעשׂיה בּראשית תקוּפה חלוּצית-גישוּשית, כּאשר עמדנו בּחקלאוּת לפני עשׂרים שנה, וּמספּר חלוּצי התעשׂיה נער יִספּרם. ואני חוֹשב, כּי גם בּתעשׂיה אין לנוּ לסמוֹך שתיעָשׂה על ידי אחרים, ועלינוּ הוּטל לסלוֹל את הדרך בּמלאכה וּבחרוֹשת, כּאשר סללנוּה בּחקלאוּת.

תוֹ­צרת הארץ ואֶכּספּוֹרט

ענין תוֹצרת הארץ לא זכה עדיין לתשׂוּמת-לב רצינית בּהסתדרוּת. לא יכוֹלנוּ לגשת לשאלה זוֹ בּמליצוֹת שדוּפוֹת, לרפּא את המחלה בּהטפה פַּתיטית. גם לא נַשלה את עצמנוּ, כּי מספּיק הוּא שהממשלה תקבּל את ההצעה הרביזיוֹניסטית בּדבר מכסי מגן למען תתפּתח תעשׂיה בּארץ. להתפּתחוּת התעשׂיה נחוּצים תנאים מוּקדמים וקוֹדם כּל שוּק, וּבארץ-ישׂראל אין לגבּי כּמה תעשׂיוֹת אפילוּ שוּק של 3/4 המיליוֹן היוֹשבים בּה, אלא אך של 175,000 היהוּדים. על שוּק כּזה לא תיבּנה תעשׂיה אפילוּ בּעזרת מכסי מגן, העלוּלים רק ליַקר את החיים וּמחירי העבוֹדה. על יסוֹד תוֹצרת הארץ, על יסוֹד השוּק הפּנימי לא תוּכל להתפּתח תעשׂיה, אלא רק מלאכה וקוֹאוֹפּרציה יצרנית. נזדמנתי עם בּעל בּית-חרוֹשת לנעלים ציוֹני, אשר רצה להקים בּית-חרוֹשת בּארץ-ישׂראל. והנה הוּא עשׂה חשבּוֹן שבּכדי להתחָרוֹת כּאן עם הנעלים המוּבאוֹת מוינה דרוּש לוֹ שוּק של 2000 זוּגוֹת נעלים ליוֹם. לשם כּך דרוּש להנעיל לא רק את הפּלחים, אלא את כל הבּדוים. לתעשׂיה דרוּש שוּק שאיננוּ, והעלוּל להתפּתח אך לאט לאט על ידי מאמצים יצרניים וצרכּניים כּאחד. התעשׂיה כּיוֹם קשוּרה עם אֶכּספּוֹרט, עם חדירה לשוּק חוּץ. דבר זה הוּא קשה, אבל הוּא יוֹתר קל מאשר ליצוֹר שוּק מאַיִן. תסתכּלוּ בּתעשׂיה הגדוֹלה עד כּמה שהיא קיימת ותראוּ שהיא בּנויה כּמעט כּולה על אֶכּספּוֹרט. אפילוּ “נשר”, “שמן”, הטחנוֹת הגדוֹלוֹת, תעשׂיית הדפוּס, דֶלפינֶר, “לוֹדזיה” וכוּ' בּנוּיים על תקוַת האֶכּספּוֹרט. ויש שלוֹשה גוֹרמים המבטיחים תעשׂיה של אֶכּספּוֹרט בּארץ-ישׂראל: א) חמרים גָלמיים הנמצאים בּארץ-ישׂראל, כּמוֹ האוֹצרוֹת הטבעיים של ים המלח. אפשרוּיוֹת גנוּזוֹת אֵלוּ עוֹד טרם נחקרוּ ואין לעשׂוֹת עליהן דיסקוֹנטה בּשוּק, אוּלם ערכּן לציוֹנוּת וּלתקוַת הקליטה של הארץ הוּא בּכל זאת לא קטן; ב) המצב הגיאוֹגרפי של ארץ-ישׂראל, ו-ג) הרצוֹן החלוּצי של העם העברי הנזקק להקים תעשׂיה בּארץ, אין להסיק מזה כּי אני מזלזל בּערך המלחמה על השוּק המקוֹמי. אמרתי שמַאזן פּסיבי כּשהוּא לעצמוֹ אינוֹ הוֹפעה מסוּכּנת, אם פּסיביוּת המאזן בּאה לרגל השקעוֹת בּקרקע וּבתעשׂיה, אוּלם אין זאת אוֹמרת שהמַאזן הפּסיבי של ארץ-ישׂראל אינוֹ מסוּכּן. אנוּ הוֹצאנוּ החוּצה יוֹתר ממיליוֹן לירוֹת להלבּשה לשנה. שנת העליה הגדוֹלה הוֹסיפה על מאזן השימוּש בּצרכי אוֹכל מן החוּץ עוֹד חצי מיליוֹן. בּטבלת האימפּוֹרט יש למצוֹא דברים מחרידים. בּשנה שלפני העליה הכניסוּ לארץ גמלים בסכוּם 160,000 לי“מ. מה ערכּם עתה לאחרי בּהלת הבּנין הלא ידוּע. קמח הכניסוּ בסכוּם 240,000 לי”מ. פּירוֹת — 82,000 לי“מ, גבינה — 16,000 לי”מ. זה מוֹכיח על חלי מצבנוּ ודלוּת כּוֹח יצירתנוּ, ויש להילָחם כּנגד זה על סיגוּל חקלאוּתנוּ לשוּק המקוֹמי ויצירת תעשׂיה חקלאית מַתאימה. מלבד תפּוּחי-זהב עוֹד טרם טוּפּחוּ ענפי החקלאוּת כּראוּי וּמלבד קוֹאוֹפּרטיבים בּוֹדדים, אשר החדירוּ את תוֹצרתנוּ גם לשוּק הערבי, עוֹד טרם עשׂינוּ הרבּה לפיתוּח תוֹצרת הארץ, אבל מלחמה למען תוֹצרת הארץ סתם לא תוּכל לקחת את לבּוֹ של הפּוֹעל. תוֹצרת הארץ אינה מוֹנעת גם את הניצוּל וגם לא עבוֹדה זוֹלה. הפּוֹעל יִלָחם על תוֹצרת הארץ אשר בּה שוֹלטים עבוֹדה מאוּרגנת וּתנאי עבוֹדה נוֹרמַליים. וציבּור הפּוֹעלים יש בּכוֹחוֹ לעשׂוֹת הרבּה בּזה.

המִפקד האחרוֹן הראה, כּי אנוּ מוֹנים 32,000 נפש עוֹבד, ואם להוֹסיף את הנפשוֹת התלוּיוֹת בּהם, הרי אנוּ כּ-50,000 נפש, 1/3 מכּל הישוּב, וכל עליה רצינית עוֹד תגדיל את משקלנוּ היחסי. יחד עם זה הננוּ הציבּוּר היחידי המאוּרגן והמרוּכּז. שיטת הכּספים וההספּקה שלנוּ עוֹשׂה אוֹתנוּ לגוֹרם חשוּב מאד ברֶגוּלַציה של תוֹצרת הארץ. ואם נהיה אדישים לתפקיד שאנוּ יכוֹלים וצריכים למלא בּזה נחטא לענין וּלעצמנוּ. בּאמריקה, אשר שם אין לאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת המעוּף המדיני והמעַמדי שלנוּ, הצליחוּ בּכל זאת היוּניוֹנים לקבל קוֹנטרוֹלה ידוּעה על התוֹצרת, והם קוֹבעים על ידי תו מיוּחד הנקרא Union label את הסחוֹרוֹת אשר הם מַציעים לפּוֹעלים להשתמש בּהן. וההֶרגל להשתמש דוקא בּסחוֹרוֹת אלוּ — ולא בּסחוֹרוֹת הנוֹצרוֹת בּתנאי “הזָעה” — נכנס לאט לאט לדמוֹ ולבשׂרוֹ של הפּוֹעל. בּשביל ארצנוּ יכוֹלה דּוגמה זוֹ להיוֹת פּוֹריה מאד. ההסתדרוּת צריכה להוֹציא תו מיוּחד — “תו הלשכּה” — וּלהדבּיק תו זה על כּל סחוֹרה מתוֹצרת של בּית-מלאכה אוֹ בּית-חרוֹשת המשתמש בּעבוֹדה מאוּרגנת. ואם יתמזג רעיוֹן תוֹצרת הארץ עם רעיוֹן העבוֹדה המאוּרגנת יוּכל זה להיוֹת לברכה לשניהם יחד.

מלאכה וחרוֹשת קוֹאוֹפרטיבית

אין אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּהשפּעתנוּ על התוֹצרת אך בּתוֹר צרכּנים. עלינוּ להוֹפיע כּיַצרנים מאוּרגנים קוֹדם כּל בּמקצוֹע המלאכה על ידי טיפּוּח הקוֹאוֹפּרציה, על ידי לימוּד התנאים והמקוֹמוֹת הנאוֹתים להתפּתחוּתה. לזה דרוּש הוֹן, אבל קוֹדם לזה — אנשים. הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת צריך להקים מרכּז לחרוֹשת הקוֹאוֹפּרטיבית. בּעניני הצוּרה הארגוּנית ויסוֹדוֹת הקוֹאוֹפּרציה קיימים, כּידוּע, חילוּקי דעוֹת בּתוֹכנוּ, לכן אַל נמהר לקבּוֹע את הצוּרוֹת האוֹרגניזציוֹניוֹת, אלא נשתדל ללמוֹד וּלהדריך וניצוֹר את המוֹסד שיהיה לאב-המוֹן-קוֹאוֹפּרטיבים.

הַכְּפָרָה!

עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת. צָדַק נטע⁶ כּי דרוּשים לכך כּוֹחוֹת גדוֹלים, וכי הכּוֹחוֹת הנוֹספים לנוּ אינם הוֹלכים למוֹשבוֹת. הדבר דוֹרש תיקוּן, אוּלם התיקוּן לא יֵעָשׂה אלא בּכוֹח גדוֹל. לשם כּך צריך להקים תנוּעה רצינית. הפּוֹעל העירוֹני העלוּב כּיוֹם בּעיר צריך לשחרר את עצמוֹ קוֹדם כּל על ידי אמצעים פּנימיים. כּבוֹדוֹ של הפּוֹעל מחַייב לצאת מן העיר, שאינה פּרוֹדוּקטיבית כּיוֹם ולעבוֹר למקוֹם ששם יוּכל להיוֹת פּרוֹדוּקטיבי יוֹתר. לזה צריכים להתמסר לא רק נגוּעי חוֹסר-העבוֹדה, כּי אם גם כּוֹחוֹת אִרגוּניים וציבּוּריים, בּלעדי זה לא תוּקם התנוּעה הראוּיה. יש, כּמוּבן, הרבּה גוֹרמים המוֹשכים להישאר בּעיר למרוֹת רוֹע המצב, וכמה חברים שהצענוּ להם ללכת למוֹשבוֹת התעקשוּ דוקא להישאר בּעיר, קרוֹבים למרכּז, ולא הבינוּ כּי לפתח-תקוה נשקף בקרוֹב עתיד יוֹתר חשוּב מזה שֶלְתל-אביב. ההשקאה הקרוֹבה, שינוּי הדרך של מסילת-הבּרזל, הכּביש החדש, יפַתחוּ בּה גם אפשרוּיוֹת של תעשׂיה. ועלינוּ לא לפגר. אין כּונתי להטיף מוּסר, אוּלם אין לעבוֹר בּשתיקה על הנקוּדה הכּוֹאבת, ויש לוֹמר לכמה חברים אַקטיביים הבּאים מחוּץ-לארץ, כּי אם יהיה להם הרצוֹן ללכת דוקא למוֹסדוֹת יתחנכוּ לפקידוּת, ולא יהיוּ לאנשי התנוּעה. וכל מי שרוֹצה להידָבֵק בּתנוּעה ולינוֹק משרשיה צריך ללכת עם התנוּעה ואל מקוֹרוֹת יצירתה. ההליכה לכּפר לא צריכה, אגב, להיוֹת דוקא של חקלאים בּלבד. אנוּ צריכים לבוֹא אל המוֹשבה גם כּזוֹרעי התעשׂיה. פּתח-תקוה וחדרה עלוּלוֹת להיוֹת למרכּזי תעשׂיה. אין אני יוֹדע אם חבוּרת “מעבר” הצליחה בּהתחלה של הכנסת עבוֹדת האריג לחבוּרה, אוּלם יש מקוֹם בחבוּרוֹת וּבקבוּצוֹת הפּוֹעלוֹת לטיפּוח תעשׂיה זוֹ.

ישוּבי עוֹבדים בּאֵזוֹר המטעים

מהַלכת עכשיו הצעה “להצלת המצב”, והחידוּש שהיא מביאה אתה כּי בּהוֹן לאוּמי נַגדל פרדסים בּשביל פּרטים. ואני איני מבין למה ליַשב בּהוֹן הלאוּמי את הפּוֹעל דוקא בּמקוֹם פּלחה חרבה ולמסוֹר את החקלאוּת האינטנסיבית המכניסה לבעלי הוֹן על חשבּוֹן ההוֹן הלאוּמי? בּמידה שיבוֹאוּ בּעלי הוֹן ויטעוּ בּכספּם, בּמידה שתיוָצרנה חבוּרוֹת אַקציוֹנריוֹת למטעים, נשׂמח לכל גידוּל רכוּשנוּ בּארץ ואפשרוּת-עבוֹדה, ונצטרך לדאוֹג להבטחת העבוֹדה שלנוּ אצלם. אוּלם ההצעה שההוֹן הלאוּמי ישָקע בּמפעלים פּרטיים (חידוּש אגודת הנטעים"⁷, אשר בּלעה, אגב, לא מעט מן ההוֹן הלאוּמי), הצעה זוֹ לא צריכה להתקבּל על ידינוּ. אַדרבּא, צריכים לדרוֹש הקמת ישוּבי-עוֹבדים בּאזוֹר-המטעים. זוֹהי פּינה הראוּיה, כּי המוֹסדוֹת הלאוּמיים המיַשבים, והקרן הקימת בּראשם, יַפנוּ אליה את תשׂוּמת לבּם. הצעתוֹ של יהוֹשע חַנקין להקים שטח-מטעים גדוֹל, בּתוֹר מקוֹם הכנסה קבוּע לקרנוֹתינוּ, היתה מתקבּלת הרבּה יוֹתר על ידינוּ, אילמלא היתה קשוּרה בצוּרת עבוֹדה אדמיניסטרטיבית.

מה קוֹדם לְמַה?

וּמשאלוֹת של ימי שלוֹם לשאלוֹת המרוֹת של המַשבּר. אחת השאלוֹת היא יחסנוּ לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. אנוּ השתחררנוּ מהיחס אל עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת כּאֶל עבוֹדה “מיוּתרת”. כּל מדינה מחוּיבת להשקיע כּספים בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, אוּלם אנוּ הננוּ עם דל וּמחוּסר אמצעים, ואנוּ מחוּיבים למדוֹד כּל הוֹצאה והוֹצאה לא רק מנקוּדת-מבּט זוֹ עד כּמה היא מעסיקה פּוֹעלים, אלא גם עד כּמה היא יוֹצרת נכסים וּמשמשת גוֹרם להתישבוּת. יש להבחין בּין העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת. יש כּביש ויש כּביש. הנה בּנּו בּתל-אביב שני כּבישים: כּביש הצפון, אשר דיזנגוֹף ויֶתר בּעלי-הבּתים התנגדוּ לוֹ, וּכביש “גאוּלה”, למשל, אשר בּעלי-הבּתים שׂמחוּ לוֹ. מבּחינת הספּקת עבוֹדה חשוּבים גם שני הכּבישים. אוּלם מבּחינת המשק הלאוּמי — כּביש “גאוּלה”, העוֹבר בּרחוֹב שבּתיו נבנוּ כּבר והעשׂוּי אך להנעים את ההליכה בּרחוֹב זה וּלהרים בּוֹ את שׂכר הדירה, כּביש זה נכנס בּגדר של קוֹמפוֹרט, אוּלם כּביש הצפוֹן הנהוּ מפעל ישוּבי, כּי הוּא פּוֹתח פּתח לבנין, להקמת שכוּנוֹת חדשוֹת. כּביש זה קוֹדם איפוֹא מבּחינת המשק הלאוּמי. וקוֹדמים לכל כּביש בּעיר — התיעוּל וההשבּחה על אדמת הקרן הקימת. קוֹדמת יצירת חבוּרת פּוֹעלוֹת וכל השקעה יוֹצרת וכל מכשיר ישוּבי המקַדם את מפעלנוּ.

חוֹדש של משׂכּוֹרת

הסיסמה אשר נשמעה כּאן, “חוֹדש של משׂכּוֹרת”, היא ראשית דרישה להשתתפוּת החוּגים האחרים בּעוֹל המשבּר. ידעתי עד מה קשה הדבר, יוֹתר קל לדרוֹש 100,000 לי“מ הלוָאה נוֹספת מקרן-היסוֹד מאשר הוֹרדת משׂכּוֹרת כּל-שהיא. מנסיוֹננוּ למדנוּ, כּי אין דבר הנתקל כּל כּך בּהתנגדוּת כּדבר הנוֹגע בּכּיס. אוּלם זה חשוּב בּעינַי מאד ואני עוֹד מרחיק ללכת: אין כּאן שאלה של חוֹדש משׂכּוֹרת בּלבד. תנוּעת הפּוֹעלים צריכה לנהל מלחמה שיטתית על הוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת. אַל נא יסיקוּ מזה, כּי אם נהיה מוּכרחים לשלם למוּמחים מן החוּץ בּיוֹקר נימנע מזה ונזיק לעבוֹדה. זאת לא נעשׂה. אוּלם בּתוֹר שיטה ישוּבית של תנוּעה הבּנוּיה על התנדבוּת לא נוּכל לקבּל את שיטת המשׂכּוֹרת הנהוּגה כיום, שהיא פּוֹסלת את ההסתדרוּת הציוֹנית וחוֹתכת את שרשיה. אין ליצוֹר בּהוֹן לאוּמי וארגוּן לאוּמי שכבוֹת עליוֹנוֹת בּתוֹכנוּ. מלחמה זוֹ על הוֹרדת המשׂכּוֹרת היא מן הקשוֹת בּיוֹתר. עוֹד בּקוֹנגרס הי”ג הצענוּ בּוַעדת התקציב לקבּוֹע משׂכּוֹרת מַכּסימלית בּסך 40 לי"מ, — בּעצם, הצעה לא רדיקלית בּיוֹתר — אוּלם ההצעה נדחתה על ידי טוֹבי הציוֹנים בּכל מיני עיכּובים ואמתלאוֹת של יצירת ועדוֹת לברר את השאלה. בּלי לחץ הציבּוּר לא יֵעָשׂה הדבר.

“אוֹצר הישוּב”

נכוֹנה בּענין זה היא הצעת פרוּמקין, כּי כּסף החוֹדש יוּקדש ל“אוֹצר הישוּב”. אנוּ התרגלנוּ לראוֹת בּחוֹסר פּעוּלתם של המפעלים הכּלליים בּארץ, עד שהוֹלך וּמשתרש בּנוּ אי-אֵמוּן למוסדוֹת כּאלה, אוּלם חוֹבתנוּ להכּיר כּי מכשירים חשוּבים לעבוֹדתנוּ הישוּבית יכוֹלים להיוֹת אך מפעלים לאוּמיים מרכּזיים. מוֹסדוֹתינוּ העצמיים נחוּצים וחשוּבים בּתוֹר פֶרמֶנטים גוֹרמי תסיסה בּעלי איניציאַטיבה, אוּלם לא כּממַלאי מקוֹם המוֹסד הלאוּמי. לפיכך עלינוּ לטפּח חיבּה ויחס למוֹסדוֹת הכּלליים. אין גם מבּלעדינו נוֹשׂאים אחרים למוֹסדוֹת אלה. הפּוֹעל הוּא היחיד הנלחם על כּשרוֹן הפּעוּלה של מוֹסדוֹת אלה, על זכוּת התקציב של המוֹסדוֹת העירוֹניים בּתל-אביב, פּתח-תקוה ועפוּלה, על הרעיוֹן של מִלוה לאוּמי וכוּ'. ועתה, תחת לחץ המשבּר, הגיע תוֹרוֹ של “אוֹצר הישוּב”, שיהיה המוֹסד הכּספּי של האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ, וכספּוֹ יהיה קוֹדש לפיתוּח העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת ונכסי הציבּור. עלינוּ להעמיד לרשוּתוֹ עוֹבדים, אשר יצליחוּ ליצוֹר את האַתמוֹספירה הדרוּשה להקמת המפעל. יש חוֹשבים, כּי צוּרתוֹ של

“אוֹצר הישוּב” — מוֹסד של מניוֹת — הוּא משגה, ואילוּ יצרנוּ קרן נדבוֹת היתה מדבּרת יוֹתר אל הלב וּמצליחה יוֹתר, אוּלם האמת היא, כּי בּחוּגי הישוּב שׂוֹרר קפּאוֹן כּזה, אשר שוּם מפעל לא יצליח טרם שיתיכוּהוּ. היכן הם מפעלי הפילַנטרוֹפּיה בּזמן קשה זה? הישוּב הארץ-ישׂראלי גילה מידה כּזוֹ של התנַכּרוּת, שאינה רגילה בּשוּם ציבּוּר יהוּדי.

חברת השקעוֹת במוֹסדוֹת הפּוֹעלים

מתבּררת עכשיו אצלנוּ ההצעה בּדבר יצירת “חברת ההשקעוֹת” למוֹסדוֹת ההסתדרוּת, מוֹסד אשר יוּכל לשתף את כּספּי ידידינוּ בּחוּץ-לארץ בּמפעלינוּ. יש אצלנוּ שוּרה שלמה של מפעלים בּטוּחים, ויש לחפשׂ צוּרה של השקעוֹת מן החוּץ בּתוֹכם. שאלה זוֹ של משיכת רכוּש לעבוֹדתנוּ אינה מן הקלוֹת. דיבּר על זה אתמוֹל ליבינשטיין דברים נכוֹנים, אוּלם היתה לי הרגשה שהוּא עוֹשׂה חשבּוֹן עם הפּוֹעל, אבל בּלי “בּעל-הבּית”. יש הבדל בעשׂיית התכניוֹת המשקיוֹת בּין מצב שיש אוֹצר פּנוּי לרשוּתנוּ ואנוּ צריכים להוֹכיח בּהגיוֹן את ההכרח וההצלחה של מפעלנוּ, לבין מצב שאנוּ תלוּיים בּהוֹן חיצוֹני, לאוּמי וּפרטי, ודרוּש עמל רב מאד כּדי להניע הוֹן זה. יש חוֹשבים שמספּיק להוֹכיח את הרֶנטַבּיליוּת והסוֹלידיוּת של איזה מפעל שלנוּ כּדי למשוֹך אליו הוֹן, אוּלם עלינוּ להביא בּחשבּוֹן גם זאת כּי אין הקפּיטל מעריך את הפּוֹעל וּמפעליו. אני יוֹדע ציוֹני חשוּב וּבעל כּספים אשר התענין בּמפעלנוּ, אבל נזהר בּכל זאת מאד מלהשקיע בּהם איזה כּסף, וּכשהגיע הדבר לידי כּך שחברה פּרטית חצי ספסרית, מאלה שצמחוּ בּימי הבּוּלמוֹס, עם משׂכּוֹרוֹת גבוֹהוֹת וכל המעלוֹת, כּרעה לנפּוֹל, מיהר לבוֹא לעזרתה וּלהשקיע בּה כּסף בּהרבּה פּחוֹת בּטחוֹנוֹת וּזהירוּת המתגלים בּשעה שמנהלים משׂא-וּמתן אִתנוּ. ישנוֹ אֵמוּן של רכוּש פּרטי לרכוּש פּרטי, למשטר הקיים דוקא, וּנחוּצה הצלחה ועבוֹדה חינוּכית רבּה כּדי לרכּוֹש השקעה מסחרית של הוֹן פּרטי בּמפעלינוּ.

המשק וההסתדרוּת

בּהַפשטה צדק ליבינשטיין גם בּהאשימוֹ את תנוּעת הפּוֹעלים בּתוֹר שוּתפת למשבּר. אוּלם למעשׂה, הרי כּל תנוּעה אינה בּת-עוֹנשין אלא על דברים שהיה בּכוֹחה לעשׂוֹתם ולא עשׂתה. אוּלם צריך גם להכּיר בּתנאים הכּלכּליים והמוּסריים, שבּהם עוֹבדת תנוּעת הפּוֹעלים. שוֹאלים מדוּע לא הוּקם המשׂרד הקבּלני לפני כּמה שנים; אפשר לשאוֹל עוֹד למה אין “ניר” פּוֹעלת ולמה עוֹבר זמן כּה רב עד התגשם כּמה וכמה החלטוֹת שלנוּ. התשוּבה היא, כּי גם תנוּעתנוּ לא בּגרה עוֹד לכמה מפעלים. ההסתדרוּת מתקדמת בּצעדי צב. גידוּלה החיצוֹני, אמנם, אינוֹ כּל כּך קטן בּיחס לעליה. גדלנוּ מ-4000 חברי ההסתדרוּת ל- 23000, אוּלם הגידוּל הרעיוֹני וההתלכּדוּת הפּנימית הם אִיטיים וּבעלי נסיגוֹת. הנה לעינינוּ פּסק מיצירתוֹ המשקית, וגם נסוֹג אחוֹר, קיבּוּץ חשוּב כּגדוּד-העבוֹדה אשר הציג לעצמוֹ מראשיתוֹ תפקידים כּה חלוּציים בּתנוּעתנוּ. הנה עמדה בּיצירתה תנוּעתנוּ בּעיר ואין לנוּ תקוה ליצירה כּלכּלית חשוּבה, אלא אם נתגבּר מתוֹך פּעוּלה חינוּכית על העמידה הזאת. מכּאן שפּעוּלתנוּ הכּלכּלית תלוּיה בּכוֹח ארגוּננוּ וחינוּכנוּ. אילוּ לא הקמנוּ את ההסתדרוּת לא היה קם בּנוּ הכּוֹח להקים את המוֹסדוֹת והמפעלים שיצרנוּ, וּבמצב של העמידה בּהסתדרוּת לא היה בּנוּ הכּוֹח להחיוֹת את המסגרת של “חברת העוֹבדים”.

עם יצירת ההסתדרוּת התגבּרנוּ על המסגרת המפלגתית, אוּלם אחרי זה לא בּלבד שחזרנוּ למלחמת מפלגוֹת מחוּסרת תוֹכן, אלא שקם עוֹד ציבּוּר גדוֹל בּלתי-מפלגתי, שאינוֹ רוֹצה להיוֹת הנוֹשׂא האחראי של מעשׂי ההסתדרוּת. פּסיביוּת זוֹ, השתמטוּת זוֹ מחיים אַקטיביים בּחברת העוֹבדים היא העוֹשׂה את המצב בּהסתדרוּת לקשה יוֹתר משעוֹשׂה זאת כּל מלחמה מפלגתית.

בּכל הויכּוח הכּלכּלי חשתי את החרדה המיוּחדת לפּרוֹדוּקטיביוּת התוֹצרת. חרדה זוֹ היא בּעינַי מרוֹם ההכּרה המעמדית. היא נמצאת רק אצל מעמד הרוֹאה את עצמוֹ אחראי לגוֹרל האוּמה וּלמשק האוּמה. וזהוּ המשַוה אוֹפי מיוּחד לכל תנוּעתנוּ. ואם בּכל התנוּעוֹת נוֹפלת האחריוּת של התנוּעה בּזמן רגיל על ועד מרכּזי ואך בּמוֹמנטים יוֹצאים מהכּלל מוֹפיע ההמוֹן עצמוֹ, הנה אצלנוּ כּל אדם בּמקוֹמוֹ חש, שהוּא קשר את גוֹרלוֹ עם גוֹרל המפעל. זהוּ המשַוה ערך מיוּחד ליחיד בתנוּעתנוּ, וזהוּ היסוֹד החינוּכי שבּה. אוּלם אין להסתפּק בּחרדה על התוֹצרת בּלבד. יצירת משקנוּ תלוּיה בּמצבם ההסתדרוּתי והרוּחני של כּל הפּוֹעלים. והשקידה על התוֹצרת צריכה להיוֹת מלוּוָה גם בּחרדה לשלימוּתוֹ, לאַחדוּתוֹ וּלכשרוֹן-יצירתוֹ של כּלל-הפּוֹעלים.

---

בּיוֹם ההסתדרוּת הששי

מאת

ברל כצנלסון

¹

(מתוך נאוּם בּ“עדן”)

מזג-האויר הזה; רוּחוֹת, עננים ושמים הכּוֹלאים את הגשם, וּבתוֹך זה אוּלם קטן שבּוֹ מצטוֹפף קוֹמץ אנשים, יכוֹלים לשמש סמל למצבה של ההסתדרוּת כּיוֹם הזה. אם לא נַעצוֹם את העינים ולא נירָתע בּיוֹם-חג זה מהגדיר את מצבה של הסתדרוּתנוּ, של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית, נכּיר ונדע, כּי בּמצוֹר אנחנוּ. וּבמצוֹר אנוּ נתוּנים רוֹב ימינוּ. יש, אמנם, ימים וגם לנוּ משׂחקת השמש וגלים חדשים מתדפּקים אל חוֹפנוּ, אוּלם מרובּים מהם ימי הבּדידוּת, בּדידוּת בּתוֹך העם, בּדידוּת בּתוֹך המעמד וגם בּתוֹך הציוֹנוּת ואפילוּ בּארץ-ישׂראל עצמה. ויש שהפּוֹעל התל-אביבי רוֹאה את עצמוֹ בּוֹדד אף בּתוֹך ציבּורוֹ. ויהיה נא לנוּ האוֹמץ לראוֹת את המצב הנכוֹן.

אנוּ נמצאים עתה שני ימים אחר נצחוֹן, נצחוֹננוּ בּבּחירוֹת בּתל-אביב. אוּלם אין לנוּ אפילוּ פּנאי לחוֹג את הנצחוֹן. עלינוּ להכין עצמנוּ למלחמוֹת חדשוֹת, לחַשל את כּוֹחוֹתינוּ לקראת המציאוּת, המביאה לנוּ יוֹם יוֹם תקלוֹת חדשוֹת ואַכזבוֹת חדשוֹת. ואם יש לפעמים שנשכּח את בּדידוּתנוּ, ונרצה לראוֹת את מצבנוּ קל יוֹתר ונוֹח יוֹתר, ונאמין שההמוֹנים כּבר בּאוּ אלינוּ, הרי בּאוֹת מיד האכזבוֹת וּמַנחילוֹת מהלוּמוֹת קשוֹת לתפיסה כּזוֹ. וּכנגד הסימפּטיה קִצרת-הימים שעוֹרר המפעל הארץ-ישׂראלי בּאה הַעמדת קְרים לעוּמת ציוֹן, והגבּרת המגמוֹת האַנטי-ציוֹניוֹת בּכל החזיתוֹת, גם בּין הנוֹטַבּלים וגם בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

גם בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית פּנימה הננוּ צפוּיים מדי פּעם לאַכזבוֹת קשוֹת. כּמעט לפני כּל קוֹנגרס קמים עלינוּ חכמים, מבקרים ויוֹעצים טוֹבים, וּמַתחילה מלחמה נגד התישבוּתנוּ הבּלתי-מעשׂית, נגד “תקציבינוּ” הבּלתי-פּרוֹדוּקטיביים, נגד “שלטוֹננוּ” הסוֹגר כּביכוֹל את שערי הארץ בּפני אחרים. אך זה נתגלה לכאוֹרה כּשלוֹן העליה הרביעית, ונדמה היה, כּי הפּעם נראה לעין כּל, שלא יתכן יִשוּב ללא קרקע וּללא חרוֹשת, וכי לא יִכּוֹן בּנין לאוּמי לא על יסוֹד של עבוֹדה, ושהאמיתוֹת הפּשוּטוֹת הללוּ יֵחַרתוּ הפּעם על לוּחוֹת הציוֹנוּת ללא הימָחק. אבל האידיאוֹלוֹגיה האנטי-פּוֹעלית התחכּמה גם כּאן והרי היא חוֹזרת וטוֹענת, כּי אילמלא הפּוֹעלים ש“הפריעוּ” לעליה הרביעית, לא היתה זוֹ נכשלת ולא היה בּא המַשבּר בארץ. והנה בּמקוֹם להוֹציא לקח מן המשבּר של עכשיו, תחת לרפּא את הסבל — מתכּוֹננת עתה נגדנו בּפּוֹלין וּבאמריקה התקפה מחוּדשת, האוֹמרת לרוֹפף את התנוּעה היחידה המעשׂית, העוֹמדת בּקשרי מלחמת-ההגשמה הציוֹנית.

כּל זה בּא ללַמדנוּ, כּי בּמצב זה כּיבּוּשינוּ עדיין אינם כּיבּוּשים בּטוּחים וּמבוּצרים. וזאת אנוּ לְמֵדים גם ממצב התנוּעה המתרכּזת מסביב להסתדרוּת, תנוּעה הנזוֹנה לכאוֹרה ממציאוּת הארץ, אשר צמחה על בּרכּי תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, גדלה על הספרוּת והרוֹמַנטיקה הארץ-ישׂראלית. הנה ירדוּ עתה גלי התנוּעה לא רק בּארץ של הרדיפוֹת, הדיכּוי והשׂטנוֹת נגדנוּ, אלא גם בּכמה ארצוֹת אחרוֹת, וזה אוֹמר לנוּ, כּי מפעלה של ההסתדרוּת, מפעלה החינוּכי והאִרגוּני, טרם שָלַם, טרם נסתיים.

וּמה שמכאיב בּיוֹתר זהוּ מצבנוּ הפּנימי בּשעה קשה זוֹ. אם עדיין חלשים הננוּ כּדי להשליט את רוּחנוּ בּציוֹנוּת, כּדי להנחיל את האמיתוֹת שקנינוּ לנוּ בּעמל ויסוּרים לתנוּעה הציוֹנית כּוּלה, נוּכל עוֹד למצוֹא נוֹחם בּמעט הכּיבּוּשים אשר כּבשנוּ וּבמעט הנצחוֹנוֹת אשר נָחַלנוּ, אוּלם אם לתוֹך תנוּעתנוּ חוֹדרת חוּלשת-המוֹחין וּפוֹרצת אַנדרלמוּסיה שׂכלית וּמוּסרית, המַטה מן הדרך, המעקמת את התפיסה המציאוּתית, המחַקה " חיקוּי של התבּטלוּת" תנוּעוֹת-חוּץ וצוּרוֹת-חוּץ מבּלי היכוֹלת למַזג את מציאוּתנוּ עם הרעיוֹנוֹת של תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית, הרי זה מוֹכיח, כּי לא הספּיקה עבוֹדתנוּ החינוּכית בּארץ וכי לא הספּקנוּ להתבּצר, עד שחלקים מאִתנו, ולוּ הצעירים והרכּים בּיוֹתר, יעצרוּ מעמד בּפני כּל רוּחוֹת מנַשבוֹת.

ואילוּ היתה ועדת התרבּוּת שוֹמעת לי לא היתה מסדרת עתה בּיוֹם חג ההסתדרוּת אסיפוֹת חגיגיוֹת בּלבד, אלא היתה מַקדישה את חוֹדש ההסבּרה לויכּוּח הגדוֹל והקשה, ויכּוּח “לחיים ולמות”, על מַהוּת ההסתדרוּת; אסיפוֹתינוּ עתה היוּ צריכוֹת להיוֹת למלחמת-אחים גדוֹלה, לבירוּרים יסוֹדיים: הלָנוּ אם לצרינוּ. דרוּש לנוּ עכשיו מעשׂה של גדעוֹן, כּי הסכּנה לנוּ עתה אינה בּקיצוּר החזית אלא בּחוֹסר בּיצוּרה.

ואפשר כּי אני אחזוֹר על דברים נוֹשנים, שכּבר אמַרנוּם, אוּלם יש עתה צוֹרך לחזוֹר על דברים אֶלמנטריים שהם אבני-היסוֹד בּתנוּעתנוּ: הסתדרוּתנוּ מה היא? הסתדרוּת מקצוֹעית רגילה, אשר יש לָמוֹד אוֹתה בּאַמַת-המידה של כּל אגוּדה מקצוֹעית רגילה, אוֹ היא הנָה דבר-מה יוֹתר מזה? השׂמאל, הרוֹכב על גבּי המהפּכה הסוֹציאלית והרוֹאה את עצמוֹ כּנוֹשׂא הרבוֹלוּציוֹניוּת בּחיינוּ, רוֹצה לעשׂוֹת את הסתדרוּתנוּ למקצוֹעית גרידא, והוּא מגיש לנוּ את השי של “איחוּד”² מקצוֹעי וּפירוּד הסתדרוּתנוּ כּתרוּפה לכל נגעינוּ. תפיסה זוֹ — מלבד שאינה הוֹלמת את מציאוּתנוּ, מלבד מה שיש בּה השתמטוּת מן הקשיים האמיתיים שבּדרכּנוּ, אשר יש בּה הסחת הדעת מעֵין זוֹ של חוֹלה רציני המתאמץ להשכּיח מעצמוֹ את מכאוֹביו, מלבד כּל זה — הנה האידיאוֹלוֹגיה הזאת המרימה על נס את המקצוֹעיוּת ורוֹאה את הכּוֹח המחַדש והמַהפּכני אשר ישנה את סדר החיים בּאִרגוּן המקצוֹעי גרידא, תפיסה זוֹ היא פּרימיטיבית וריאַקציוֹנית, וּזמנה עבר כּבר בּכל העוֹלם. תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם הוֹלכוֹת וּמשתחררוֹת מהתפיסה הזאת, מראִיית חזוּת הכּל בארגוּן המקצוֹעי וּבתפקידים של המלחמה המקצוֹעית, המצוּמצמת. זוֹהי דרגה אשר כּל תנוּעה עברה אוֹתה בּטרם הגיעה להכּרה המעמדית השלמה, בּטרם קלטה את האידיאַלים הסוֹציאליים המַקיפים. בּתקוּפתנו גוֹברת בּכל העוֹלם המגמה לעשׂוֹת את הפּוֹעל לאַחראי לגוֹרל האוּמה. להכינוֹ לקראת השלטוֹן ולקראת הנהגת המדינה. הפּוֹעל זוֹקף את קוֹמתוֹ בּאנגליה, אוֹסטריה, בּלגיה וּבעוֹד כּמה ארצוֹת, והוּא נלחם לא רק על הטבת תנאי חייו, אלא על זכוּתוֹ לעצב את כּל החיים, הלאוּמיים והמדיניים. ואצלנוּ, אשר מתחילת היוֹתנוּ לא המלחמה על שׂכר וּשמוֹנה שעוֹת-עבוֹדה קבעה את הפּרצוּף של תנוּעתנוּ, אלא האידיאה של השחרוּר הלאוּמי, המשוּלבת ואינה יכוֹלה להיוֹת מנוּתקת מהשחרוּר האנוֹשי, אצלנוּ כּל נסיוֹן להסב את לב הפּוֹעל מאַחריוּתוֹ הלאוּמית הוא נסיוֹן ריאַקציוֹני להסב את גלגל תנוּעתנוּ אחוֹרנית. אמת פּשוּטה זוֹ, שהפּוֹעל בּארץ נשׂא אוֹתה בּקרבּוֹ בּיוֹדעים וּבלי יוֹדעים וחָקק אוֹתה בּכל צוּרוֹת חייו ואִרגוּנוֹ, הוֹלכת ונשכּחת עתה בחוּגים ידוּעים בּתוֹכנוּ מתוֹך קריאת בּרוֹשוּרוֹת, מתוֹך הַטְיַת אוֹזן אחת לנעשׂה בּארץ אחת וּמתוֹך אטימת האזנים לנעשׂה בּעוֹלמנוּ אנוּ וּבעוֹלם כּוּלוֹ. חוֹבתנוּ אנוּ בּתשוּבה על זה היא לפרוֹשׂ את דגלנוּ וּלהרים על נס את שאיפתנוּ להיוֹת משַחררי האוּמה וּמבַשׂרי גאוּלתה. עלינוּ לרכּז את היסוֹדוֹת החלוּציים אשר בּעם ולא לזוּז מהאמת של תנוּעתנוּ כּל-שהוּא. וּככל שאנוּ גדֵלים, הן בּתוֹר פּוֹעלים שׂכירים והן בּיצירתנוּ המשקית העצמית, כּן יִגדל, יתגבּר ויתרחב התוֹכן הגנוּז של תנוּעתנוּ.

ואין אני חוֹשש להטיף בּשעה זוֹ לפוּלחן ההסתדרוּת. איני חוֹשש לאלה שיבוֹאוּ בּטרוּניה כּאילוּ אנוּ משעבּדים את היחיד וּמרכּיבים עליו שלטוֹנם של מוֹסדוֹת. בּתנוּעתנוּ, כּבכל תנוּעה בּעלת שאיפה והיקף ממלכתי השוֹאפת להגבּרת הקיבּוּציוּת בּמוּבן הטוֹב והמַקיף של המלה הזאת, אין דבר יוֹתר מסוּכּן מאשר אַנַרכיה, מאשר התפּוֹררוּת לאבק-אדם ולאבק-מחשבה. סוֹדה של כּל תנוּעת שחרוּר גדוֹלה וגוֹאלת הוא בּזה שהיא מוֹבילה מן ההתפּוֹררוּת אל ההתלַכּדוּת, מן הפּרט הנפרד אל הפּרט החי כּחלק של האוֹרגַניזם החברתי. ואילוּ היתה ההסתדרוּת הציוֹנית כּולה לא גוּף רוֹפף הבּנוּי על ה“שוֹקל”, אלא כּוֹח יוֹתר מרוּכּז וּמלוּכּד, כּי אז היה אוּלי מצב הציוֹנוּת אחר כּיוֹם, ואילוּ להיפך היינוּ אנחנוּ הוֹלכים בּדרך ההתפּוֹררוּת וה“אינדיבידוּאַליוּת” כּביכוֹל שבּה הוֹלך המעמד הבּינוֹני, בּדרך אשר כּמה יפי-רוּח בּתוֹכנוּ כּמֵהים לה, כּי אז היה מעמדנוּ, מעמד כּל הישוּב העברי בּארץ, וכל משקלה של יצירתנוּ אחר גם הוּא. הֵינֶה ראה את גדוּלתוֹ של משה רבּנוּ בּזה שכּבש את עבדי מצרים ועשׂה אוֹתם לעם ישׂראל. גאוֹניוּתוֹ של הרצל היא שעשׂתה אוֹתנוּ מחָדש לעם, וּגאוֹניוּתה של ההסתדרוּת שלנוּ היא בּזה, שהיא עוֹשׂה מפּירוּרי גָלוּיוֹת מכּל קצווֹת תבל, משכבוֹת תרבּוּתיוֹת וכלכּליוֹת בּעלוֹת יחסים ואידיאוֹלוֹגיוֹת שוֹנוֹת עם-עוֹבד מאוּחד. שוּם אִרגוּנים לאוּמיים אוֹ מעמדיים אחרים לא הבינוּ לעשׂות את אשר עשׂתה ההסתדרוּת, ללכּד שבטים וּגזעים שוֹנים לאוּמה עוֹבדת אחת. זוֹהי האידיאה של ההסתדרוּת. ואידיאה זוֹ שפּעמה בּנוּ מיוֹם בּוֹאנוּ לארץ אנוּ צריכים להחזיק בּה, לחַזקה וּלטַפּחה בּיחוּד בּשעה קשה זוֹ.

תנוּעתנוּ, כּכל תנוּעת שחרוּר בּהתגַשמוּתה, צפוּיה בּהכרח לשוּרת מַשבּרים, לירידוֹת אחרי עליוֹת. לא רק התנוּעה הציוֹנית, כּל תנוּעה סוֹציאלית אוֹ לאוּמית רצינית, כּיון שהיא מגיעה לסטַדיה זוֹ נקלעת בּכף-הקלע. די לזכּוֹר את רוּסיה בּ-1905 ולסקוֹר את המצב בּאירוֹפּה בּשנים האחרוֹנוֹת למען היוָכח בּזה. תנוּעוֹת המסתפּקוֹת בּהטפה גרידא יכוֹלוֹת לזרוֹם על מי-מנוּחוֹת עשׂרוֹת שנים. כּך חיתה הסוֹציאַל-דמוֹקרטיה הגרמנית עשׂרוֹת שנים וגידלה לאט לאט את כּוֹחה, כּך חיתה גם חיבּת-ציוֹן בּמשך שנים, אוּלם מצב זה אפשרי אך בּתקוּפת ההטפה, בּטרם הגיעה התנוּעה למדרגת ההגשמה. משהגיעה למוֹמנט הפַטַלי הזה אין עוֹד לימָנע ממַשבּרים. כּל חטא, אוֹרגַני אוֹ מקרי, ענשוֹ בּצדוֹ, וכל שגיאה גוֹררת אחריה כּשלוֹן. בּתקוּפה כּזוֹ טבעי הוּא שגם בּפנים מתרבּים קטַני-האמוּנה, ואז התנוּעה זקוּקה בּיחוּד לבדוֹק ולדעת היכן הנקוּדוֹת הזקוּקוֹת לבצָרוֹן.

תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל משלמת בּיוֹקר לא רק בּעד כּל כּשלוֹן וּשגיאה שלה, אלא גם בּעד שגיאוֹתיה של האוּמה כּוּלה. כּל פּרצה וכל עזיבה בּרחבי העם כּוּלוֹ מתנקמת בּנוּ וּבתנוּעתנוּ. חוֹבתנוּ אנוּ בּשעה כּזוֹ היא לבצר וּלגבּש את עצמנוּ למען נוּכל לעמוֹד בּפני כּל הרוּחוֹת. אין ההסתדרוּת יכוֹלה לעשׂוֹת נחת-רוּח ל“ימין” הרוֹצה לקיים את ההסתדרוּת על ידי צמצוּם התוֹכן ודלדוּל הפּעוּלה. ולא ל“שׂמאל” הרוֹצה להרחיב, כּביכוֹל, את המסגרת על חשבּוֹן יסוֹדוֹתיה ותכנה של ההסתדרוּת. תפקיד השעה הוּא בּצרוֹן התנוּעה והעמקתה, מלחמה בּהתפּוֹררוּת, בּאבק האדם ובאבק המחשבה בּתוֹכנוּ. אם נבין זאת יקוּם בּנו הכּוֹח לחדש ולחזק את תנוּעתנוּ, להניע מחָדש את גלגלי הציוֹנוּת ולהביא לארץ תקוּפה של מפעלים שיהיוּ גדוֹלים ממפעלינוּ כּיוֹם, בּמידה שמפעלי העליה השלישית היוּ גדוֹלים מאלה של העליה השניה.

כּסליו תרפ"ז.

---

עין רוֹאָה ו...קוֹרצת

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּגליון 218 של ה“עמעס” כּוֹתב דוד בּרגלסוֹן:

“בּלב הקרקעוֹת היהוּדיוֹת שבּקרים נמצאוֹת 4–3 קוֹמוּנוֹת יהוּדיוֹת מסוּדרוֹת להפליא מלאוֹת חיוּת, צליל שמוֹתיהן — מוּזר הוּא לכל ההגירה היהוּדית: “משמר”, “תל-חי”, “מַעין”. חבריהן מוּזרים-משוּנים: כּאילו מכּאן, ואף על פּי כן לא מכּאן. “חלוּצים” הם. הם עוֹמדים בּרגל אחת בּקרים וּבשניה בּארץ-ישׂראל. בּ”תל-חי" עוֹבדים כּל 110 חברי הקוֹמוּנה הצעירים בּמסירותּ רבּה וּבחריצוּת כּנמלים. מדי שנה, אחרי הדיש, מסדרים הם את ערימוֹת השחת הכי-גבוֹהוֹת שבּכל הסביבה. את פּסגוֹת הערימוֹת הללוּ רוֹאים ממרחק של עשׂר וֶרסטָאוֹת² על פּני מערוֹמי הערבה. ועוֹד יוֹתר מאשר בּמרחק של י"ב ורסטאוֹת, על פּני כּל השטח הרחב של הקרקעוֹת הנוֹעדוֹת להתישבוּת יהוּדית, מוּרגש הרמז המַטיף-אֵלם מעל הערימוֹת הגבוֹהוֹת:

— זכרוּ, יהוּדים! בּרגל אחת — כּאן, וּבשניה — בּארץ-ישׂראל!

— יהוּדים, אל תשכּחוּ!

— אַל נא תַשלוּ את עצמכם, יהוּדים.

ואני הבּטתי אל פּסגוֹת הערימוֹת הללוּ כּשקרבתי אליהן. הבּטתי אליהן כּשיצאתי משם. והרגש אשר עוֹררוּ בּי שתי הפּעמים היה אחד: הם רוֹצים לכבּוֹש את נפשי. ואוֹתוֹ הרגש הבּרוּר, אוֹ הבּלתי-בּרוּר, — כּכה הבינוֹתי — הן צריכוֹת לעוֹרר אצל כּל מהגר, הרוֹאה אוֹתן מרחוֹק אוֹ מקרוֹב!

— זכר לחוּרבּן!"

וּבּרגלסוֹן מסַיים:

“הקוֹלקטיבים “משמר”, “תל-חי” וּ”מעין“. כּלוּם אני היחיד, אשר הכּרתי בּהם את ה”מגן-דויד“, הרוֹמז לכל ההגירה אשר מסביב?”

אכן, עין רוֹאה לדויד בּרגלסוֹן:³ פּסגוֹת ערימוֹת השחת של קבוּצוֹת החלוּץ רוֹמזוֹת לוֹ, הוּא יוֹדע את כּוֹחן, את כּוֹחן על פּני שטח הערבה הקרימאית, וגם מעֵבר לה. יוֹדע — ולבּוֹ אכוּל קנאה. והוּא גם יוֹדע — אל מי לפנוֹת לעזרה…

ולנוּ — הרי זוֹ דרישת-שלוֹם יקרה שנמסרה לנוּ שלא במתכּוון על ידי “מלאך רע”, שעל כּרחוֹ הוּא מעיד לזכוּתנוּ וכוֹחנוּ, ואפילוּ בּשעה שממסירת-הדברים נוֹדף ריח מיוּחד, ריח של…“מסירה” לפי תוּמה.

זה לעוּמת זה

וּבשעה שבּרגלסוֹן, המתבּוֹנן להתישבוּת הקרימאית, מציין את דבר הימָצא כּוֹח חלוּצי המכוון את פּניו כּלפי ארץ-ישׂראל, בּא לַצקי-בּרֶתוֹלדי⁴ החוֹקר את שאלת המפעל החקלאי היהוּדי בּרוּסיה, וּמגלה את הצד השני של המַטבּע: את היעָדרוֹ של כּוֹח נוער חלוּצי, שיהא נוֹשׂא וּמַגשים את הרעיוֹן “הקרימאי”. בּמאמריו בּ“פרימאָרגן” הריגאי, הכּתוּבים מתוֹך יחס חיוּבי ובראִיית החקלאוּת היהוּדית בּרוּסיה מתוֹך תפיסה היסטוֹרית, מציין לַצקי-בּרתוֹלדי את העדרוֹ המוּחלט של הנוֹער הקוֹמוּניסטי היהוּדי בּמפעל ההתישבוּתי:

“כּל המכּיר את תוֹלדוֹת תנוּעוֹת ההתישבוּת היהוּדיוֹת, יוֹדע יפה מה רב היה בּתוֹכן תפקידוֹ של היסוֹד האידיאַליסטי, ושל הנוֹער בּפרט. המסייר את המוֹשבוֹת היהוּדיוֹת בּארגנטינה יפגוֹש בּשׂדוֹתיהן את הירוּשה של תקוּפת ההשׂכּלה האידיאַליסטית. שמה עבר לא רק העמֵל ההמוֹני. ליוה אוֹתוֹ גם האינטליגנט הפּטרבּוּרגי, המשׂכּיל, האידיאַליסט בּעל החלוֹמוֹת אשר צָר את צוּרת הישוּבים, יצר את התנוּעה הקוֹאוֹפּרטיבית, ריפּא מיאוּש שבּקלוּת-דעת, נלחם כּנגד רוּח המסחר והרדיפה אחרי “תכלית” וסייע להשתרשוּת עמוּקה בּקרקע. וּמה היה גוֹרלוֹ של ישוּב ארץ-ישׂראל בּלי ה”בּיל“וּיים” של שנוֹת השמוֹנים וּבלי החלוּצים של ימינוּ? בּרוּסיה, בּתנוּעה היהוּדית לחקלאוּת, חסר היסוֹד “החלוּצי”. הנוֹער היהוּדי הקוֹמוּניסטי רחַק מעל ההמוֹן היהוּדי וּמבקש את אָשרוֹ אֵי-שם בּמרחק. נוֹער זה שקוּע בּפּוֹליטיקה ואינוֹ חש כּל התלהבוּת לפעוּלה פּרוֹדוּקטיבית ישוּבית. וגדוֹל הנזק."

שוֹנים הם לכאוֹרה בּרגלסוֹן וּבּרתוֹלדי בּפּספּוֹרטים הפּוֹליטיים שלהם תכלית שינוּי, וּבבית-המדרש החלוּצי של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לא למדוּ, ואף על פּי כן גם בּרגלסון בּקנאתוֹ וגם בּרתוֹלדי בּעיוּנוֹ — שניהם לדבר אחד נתכּוונוּ. חוֹששים הם לגוֹרל מפעל התישבוּת יהוּדית, אשר אין לרשוּתוֹ שפעת כּוֹחוֹת חלוּציים. יוֹדעים הם, כּי “גדוֹל הנזק”. ואצלנוּ שנתבּרכנוּ בּמקוֹר חלוּציוּת חיה, אשר אינוֹ דוֹלל, גם בּשעה שסוֹתמים בּפניו את כּל המוֹצאים, אצלנוּ המבזבּזים והוֹרסים את האנרגיה החלוּצית, אצלנוּ — הוּכרזה סוֹף סוֹף מלחמת הקוֹדש על התפיסה החלוּצית, ה“אוּטוֹפּית” וה“נַאיבית”. גם אצלנוּ מַרבּים קנאה וּמעמיקים עיוּן. “מקנא” בּעל-הבּית ונוֹשׂא דגלוֹ בּוַרשה וּבניוּ-יוֹרק בּפוֹעל החלוּץ, אשר עָצַם בּמאד מאד ותימָלא הארץ אוֹתוֹ ואשר נטל לעצמוֹ את כּל הגדוּלה: את העמק ואת העיריה, את התוֹר בּלשכּה ואת החילוּפין בּעבוֹדה, את “אוֹצר הישוּב” והעיקר — את התקציבים, אשר בּהם שמן חלקוֹ. וגם “עיוּן” אינוֹ חסר אצלנוּ. יוֹצאי “השוֹמר הצעיר” ונוֹשׂאי-כּליו של טרוּמפּלדוֹר, שנלאוּ נשׂוֹא את כּוֹבד “האוּטוֹפּיה” החלוּצית — נפקחו עיניהם וַיִוָכחוּ, כּי “תקוּפת החלוּץ כּבר נסתיימה” אצלנוּ, וכי אין לנוּ מעתה אלא לדפּוֹק את סוּסינוּ בּדרך-המלך הכּבוּשה.

וּבכן כּדי להרגיע את בּרתוֹלדי ואת בּרגלסוֹן, כּדי לרפּא אוֹתם מהתפיסה החלוּצית-הפּרימיטיבית, אין טוֹב מאשר להביאם אלינוּ וּלהשמיעם לקח מפּי האידיאוֹלוֹגים של מעמדנוּ הבּינוֹני וּמפּי האֶכּס-חלוּצים שהציצוּ ונפגעוּ.

כּסליו תרפ"ז.

---

לאחר הבּחירוֹת (לועידה השלישית של ההסתדרוּת)

מאת

ברל כצנלסון

¹

יוֹתר מ-17.000 איש הצבּיעוּ בּבּחירוֹת לועידה השלישית של ההסתדרוּת — זוֹהי התוֹצאה שלהן החשוּבה בּיוֹתר! אין עֵדוּת חזקה יוֹתר על כּוֹחה של ההסתדרוּת ועל השרשים אשר העמיקה לשלוֹח בּלבּוֹ של כּל פּוֹעל. ילַגלגוּ להם המלגלגים, כּנפשם שָׂבעם, על “ארץ הבּחירה”² ועל ריבּוּי התקהלוּתנוּ. לנוּ, העוֹמדים בּמערכת החיים הכּבדה, היה הפּעם מִפקד, מפקד לכּוחוֹת הנתוּנים בּמצוֹר. הנעדר איש? העוֹד אמיצה הרוּח? הנאמן המחנה? העוֹמד הוּא הָכֵן? והתשוּבה היתה — 17.200 איש הינם חברים בּפוֹעַל, בּוֹחרים בּהסתדרוּת, חרדים לגוֹרלה, רוֹאים בּה את גוֹרלם. הרבּוֹת הן הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם, אשר בּהן אחוּז הבּוֹחרים בּפוֹעַל דוֹמה לזה שלנוּ? היש עוֹד גוּף ציבּוּרי אחד, בּתוֹך כּל התנוּעה הארץ-ישׂראלית למַעמדוֹתיה ולזרמיה, — ואוּלי גם בּתוֹך העם היהוּדי — המוּרכּב משבעה-עשׂר אלף איש, הפּוֹעלים בּצַותא, ואשר חייהם אחוּזים וּדבוּקים בּמפעלם?

הבּחירוֹת הוֹכיחוּ, ראשית כּל, כּי חלוֹם ההסתדרוּת הכּללית לא חלוֹם-שוא הוּא. היא בּיתוֹ של הפּוֹעל, מקלטוֹ וּמשׂגַבּוֹ. גם בצוּרתה כּיוֹם — על ליקוּייה ורפיוֹנוֹתיה, על חוֹסר כּוֹחה להיוֹת את אשר היא צריכה ועתידה להיוֹת — רוֹאה בּה הפּוֹעל את כּוֹחוֹ, את חיי רוּחוֹ, את יוֹמוֹ ואת עתידוֹ. כּי עם ריבּוּיוֹ הגדוֹל של מספּר העוֹבדים בּארץ לא חוּלל מוּשׂג ההסתדרוּת, לא נוּטש; כּי היה לעצם מעצמוֹ של הפּוֹעל בּארץ. וּבימים קשים אלה, בּימי מצוֹר וּמֵיצַר, לא נתפּזרוּ האנשים איש לעברוֹ, כּי אם התלקטוּ מחדש, ואוּלי בּיתר עוֹז ואוֹמץ, בּצל קוֹרתם הכּללית. וזוֹהי נחמה גדוֹלה בּצוֹק עתים אלה והבטחה גדוֹלה לעתיד לבוֹא. הבטחה על הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת הצפוּנוֹת בּבית-חיינוּ, בּהסתדרוּת, כּי לא יכַזבוּ. כּי אין לך ערוּבּה נאמנה יוֹתר לעתידה של תנוּעה, מאשר שלימוּתם ונאמנוּתם של הכּוֹחוֹת הנוֹבעים מבּפנים.

וּבחינה שניה למפקד זה: בּאיזוֹ מידה שלם לבּם של המוֹני הפּוֹעלים בּארץ עם הרעיוֹן אשר הביאָם הנה, עם המפעל אשר לשמוֹ בּאוּ. זה שנים על שנים מנַסרוֹת בּחלל עוֹלמנוּ הברוֹת הקרוּיוֹת “שׂמאליוֹת”, הברוֹת של כּפירה וָמַעל. מתלבּשוֹת הן בּצוּרוֹת שוֹנוֹת וגם נזוֹנוֹת ממקוֹרוֹת שוֹנים: יש שהן בּאוֹת בּשליחוּת של סוֹכנוּיוֹת-חוּץ, אשר דבר אין להן עם חיינוּ, מפעלינוּ ויסוּרינוּ, ואנוּ — פּוֹעלי ארץ-ישׂראל — בּאים בּשבילן בּחשבּוֹן רק בּמידה שאנוּ עלוּלים להמציא בּשׂר-תוֹתחים וחוֹמר מַתסיס אחרים; יש שהן נוֹלדוֹת בּמוֹחוֹת תאֵבי-פּלפּוּל וּנזוֹנוֹת מקלוּת-הדעת של צוּרבוֹת דְרַבָּנָן המחפּשׂים חדשוֹת לבּקרים ונתפּשׂים בּכל קוּרי תיאוֹריה וגירסה אחרוֹנה; ויש גם שהן נזוֹנוֹת — כּנַחשוֹלי היציאה והיאוּש, אשר לא פּסקוּ בּארץ מראשית העליה — מִמרי החיים וקָשיָם, מנטל חוֹסר-העבוֹדה, מן האַכזבה המרה בּטֶמפּוֹ של הַמחָשת מפעלנוּ, מן המעל של ה“חוֹרים והסגנים”, מהאדישוּת וההתנכּרוּת של תוֹפסי השלטוֹן לחֶבלי העליה וההתישבוּת. מפּעם לפעם נשמעים קוֹלוֹת אלה בּרמה, ועם כּל עקה ועם כּל פּוֹרענוּת וּמַשבּר נשמעת תרוּעת-הנצחוֹן של ה“כּוֹבשים” הללוּ הסוֹתמים את הגוֹלל על אמוּנתוּ ומפעלנוּ. וּלכל אלה עוֹד לא היוּ לכאוֹרה ימים טוֹבים כּימינוּ אלה: גדישוּת סאַת הסבל של העוֹבד בּארץ, רפיוֹן הרוּח בּציוֹנוּת “הכּללית”, מטמוּט הרוּח בּתוֹך קיבּוּצים חלוּציים אחדים — כּל אלה כּתוּמם בּאוּ והבטיחוּ לעכבּרי ספינתנוּ המטוֹרפת: הגיעה שעתכם! והנה בּא המִפקד הרציני ושׂם לאַל את כּל הספּקוּלציה הזאת על המַשבּר ועל העיכּרוֹן הפּוֹליטי ועל רפיוֹן רוּחוֹ של הפּוֹעל בּארץ: השׂמאל כּוּלוֹ — על חלקיו האַנטי-ציוֹניים בּפירוּש וּבהסתר ועל חלקיו הנבוּכים בּאַ-צִיוֹנוּתם — קיבּל בּסך-הכּל כּאלף קוֹל, כּלוֹמר, לא יוֹתר מאשר קיבּלה אֶשתקד ה“פרקציה” לבדה בּבּחירוֹת לאסיפת הנבחרים. וּבתוֹך זה 300 קוֹל מנבוּכי הגדוּד והקיבּוצים, המתלבּטים עדיין בּין ציוֹנוּת לאנטי-ציוֹנוּת.

אין להעמיד את “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים בּשוּרה אחת עם השׂמאל הפרקציוֹני ועם אגפּי ה“איחוּד” לגוֹניהם. מלחמתם הפּעם בּליקוידציה הציוֹנית הרימה את ערכּם בּעיני הפּוֹעל, אוּלם זרוּתם לעברית, עקָרוּתם הישוּבית, התנכּרוּתם למפעל החלוּצי וּלבקשת דרכי ההגשמה הציוֹנית — כּל אלה גרמוּ לכך, שלמַדרגה של מפלגה בּעלת השפעה בּחיי הפּוֹעל בּארץ לא הגיעוּ, עם כּל רצוֹנם להיבּנות מרגש המרי והאוֹפּוֹזיציוֹניוּת של הפּוֹעל לכּוֹחוֹת המנַהלים את ההסתדרוּת. תקווֹתיהם מהבּחירוֹת הפּעם לא נתקיימוּ.

אם נצרף את האחוּזים שקיבּלוּ הרשימוֹת החיוּביוֹת השוֹנוֹת (“אחדוּת-העבוֹדה”— 53.5 אחוּזים, “הפּוֹעל הצעיר” — 26.5; קיבּוצים — 4, בּלתי מפלגתיים — 1.5) ניוָכח כּי הרוֹב העצוּם והמכריע של ציבּור הפּוֹעלים — 85.5 אחוּזים — הכריז בּאלָפיו וּבהצבּעה אישית, בּשיקוּל-דעת של כּל יחיד ויחיד: דרכּנוּ היא הדרך ההיסטוֹרית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ; בּה נוֹסיף ללכת ונַגבּיר צעדינוּ.

ועוֹד דבר אשר התגלה בּבהירוּת בּבחירוֹת אלה, דבר אשר כּמוֹהוּ לא ראינוּ זה כּמה; ההתגַבּשוּת הפּנימית, הקוֹנסוֹלידַציה הציבּוּרית-הפּוֹליטית בּמחנה הפּוֹעלים. לאן נעלמוּ הפּעם כּל הרשימוֹת הסַסגוֹניוֹת, ה“מקוֹמיוֹת”, העדתיוֹת, המקצוֹעיוֹת וכיוֹצא בּהן, כּל אוֹתן הרשימוֹת הצפוֹת ערב בּחירוֹת. ה“דוֹאגוֹת” לחבר הבּלתי-מפלגתי שבּהסתדרוּת? ולא רק רשימות אֵלוּ, כּי אם גם כּמה רשימוֹת “מפלגתיוֹת”. הנה אך זה זכינוּ לשמוֹע “פּרוֹגרמה” שלמה ומתוּקנת מפּי ה“עמלנים”³, אשר התכּוונוּ להפוֹך על פּיה את קערת ההסתדרוּת. ועתה — אפילוּ לא העיזוּ להוֹפיע בּבּחירוֹת ולעמוֹד לדין הציבּוּר. והרביזיוֹניסטים — הם אָזרוּ אמנם כּוֹח ויצאוּ. אוּלם “מפלגת פּוֹעלים” זוֹ, היוֹדעת לגלוֹת בּכל הזדמנוּת את איבתה לפּוֹעל — וּמי כּבאי-כּוֹחם בּעיריה להוֹכיח זאת — ושאינה מסתלקת יחד עם זה גם מן התקוה לאסוֹף כּביצים עזוּבוֹת את כּל נמוּשוֹת הפּוֹעלים בּסינרה — קיבּלה מן הפּוֹעלים את התשוּבה הראוּיה לה. כּמו כן לא הצליח הפּעם גם הנסיוֹן, ההוֹלך וחוֹזר מבּחירוֹת לבחירוֹת, לזכּוֹת בּקוֹלוֹתיהם של הבּלתי-מפלגתיים לא על יסוֹ­­ד עמדה בּרוּרה, מסוּימת וּמחַייבת, השוֹנה משל המפלגוֹת הקיימוֹת, אלא על יסוֹד של בּלתי-מפלגתיוּת גרידא. אוֹת וּמוֹפת הוּא לחזיוֹן חיוּבי, החוֹזר בּחיי תנוּעתנוּ מתקוּפה לתקוּפה: התגבּשוּת רעיוֹנית וציבּוּרית. אם כּי ציבּוּרנוּ בּכלל, והציבּור הבּלתי-מפלגתי בּפרט, מלא טינה על המפלגוֹת הקיימוֹת, בּצדק ושלא בּצדק, ונוֹהג להטיל עליהן את האַחריוּת לכמה וכמה ליקוּיים בּחיינוּ, הרי בּהגיע שעת-מבחן אין הוּא מוֹסר את קוֹלוֹ ליצוּרים קיקיוֹניים, מחוּסרי עָבר ומחוּסרי כּוֹח לשׂאת בּאחריוּת. והוּא פּוֹנה לאוֹתן הפוֹרמַציוֹת הציבּוּריוֹת אשר בּהן נתגבּש הנסיוֹן הציבּוּרי-פּוֹליטי של התנוּעה כּוּלה. האין לראוֹת בהתגבּשוּת זוֹ שלב לאִרגוּן מדיני מַקיף יוֹתר ונַעלה יוֹתר, למפלגת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית העתידה להקיף את כּל רחבי התנוּעה, הנאמנה ליעוּד החלוּצי של כּלל- העוֹבדים בּארץ?

ועתה — רק עתה אחרי הבּחירוֹת, יש לשוּב וּלדבּר על עצם הועידה. לא כּדַבּר מתוֹך סערת המלחמה, ולא מתוֹך בּיקוֹרת המבקשת להיבּנוֹת על גילוּי-מוּמים, כּי אם מתוֹך עצם הרצוֹן לתקן, לחזק ולהגבּיר. הֶרכּבה של הועידה פּוֹטר אוֹתה מהוֹציא לבטלה את כּוֹחה בּמלחמה עם אלה, הבּאים אל בּמת ההסתדרוּת כּדי לנצלה לשם פּוּלמוּס ופרסוּם דברי בּלע, כּדי “לדבּר מעל ראש הועידה” החוּצה. וּלפיכך, האפשרוּת והחוֹבה כּי הועידה תתרכּז הפּעם בחידוּש היצירה וּבתיקוּן הקיים. והאפשרות יֶשנה: לשני הגוּפים העיקריים המהַוים את רוֹב בּנינה של ההסתדרוּת נוֹסף הפּעם גוּש הקיבּוצים, אשר התגבּר ועמד בּפני נחשוֹל הליקוידציה, ואשר יש לראוֹתוֹ כּיוֹצא בּשלוֹם מכּוּר- המַצרף וּכשלב להתגבּשוּת החלוּצית-סוֹציאליסטית בּארץ. כּל אלה יחד צריכים מעתה להעמיס על עצמם את עבוֹדת הבּירוּר וההכנה הרצינית של הועידה. אילוּ היה הדוֹר נמצא זכּאי והיוּ בּירוּרים אלה מביאים ממילא לחידוּש אותו הענין, אשר בּעצם אינוֹ יוֹרד מעל סדר היוֹם שלנוּ — ההתמַזגוּת הרעיוֹנית והפּוֹליטית של רוֹב מנינה ורוֹב בּנינה של תנוּעת הפּוֹעלים. אוּלם אם גם אין השעה ראוּיה לכך — הרי צריכים בּירוּרים אלה להבטיח, כּי הועידה השלישית לא תבוּזבּז לקטנוֹת.

שבט תרפ"ז.

---

תשוּבה מאת העוֹרך

מאת

ברל כצנלסון

¹

(לי.ח. רבניצקי)

סוֹפר נכבּד,

מבּלי שאמַצה הפּעם את עוֹמק כּונוֹתיך, אם בּאמת לשם קבּלת תשוּבה שאַלת, אוֹ שהתשוּבה ידוּעה לך מראש, אלא שכּאן מצאת לך צוּרה ספרוּתית נאה להתריע “בּאָזני העם אשר על החוֹמה” על קלוֹן עתוֹן הפּוֹעלים, אשר לא יצא “להרעיש את עוֹלם הפּוֹעלים על השערוּריה הגדוֹלה בּקרב המחנה” — הריני נכוֹן לענוֹת לך גלוּיוֹת וּברוּרוֹת.

והַרשֵני, סוֹפר נכבּד, לפתוֹח גם אני בּתמיהה. תָמֵהַ אני עליך, אדוֹני, שהנה בּמשך השנים אשר אתה חי אִתנוּ בּארץ ניתנוּ לך כּמה הזדמנוּיוֹת לגלוֹת בּרבּים את חוֹם-נפשך “וּלהתריע על הקלקלה” שבּחיינוּ — ולא השתמשת בּהן עד הֵנה (זוּלת מה שיצאת, כּמדוּמה, פּעם מגדרך ואמרת “יִישר כּוֹח” ל“דוֹאר היוֹם” על שיסוּייו כּנגד ד"ר רוּפּין, זה שנכתם עווֹנוֹ בּהעריכוֹ לחיוּב את מפעל הפּוֹעל בּארץ). לפי הרגשתי אני, למשל, הוֹלכים ונעשׂים “בּארצנוּ וּלעינינוּ” מעשׂים אשר לגבּיהם אי אפשר לוֹ “לאדם מישׂראל, בּעל רגש אדם ולב עברי, להתאפּק שלא לעוֹרר זעקת שבר”. ואתה, סוֹפר נכבּד, אוֹ שלא חַשת בּהם אוֹ שחַשת והתאַפּקת דוקא!

וּכדי שלא תחשדני בּאמירה בּעלמא, תרשני למנוֹת לפניך מקצת מן המקצת מן המעשׂים, אשר עליהם יש לאמוֹר בּלשוֹנך “וגדוֹל הכּאב של בּושה וּכלימה”:

הנה קּרה לעינינוּ וּלעיניך, שאנשים הגוּנים, לא ריקים וּפוֹחזים חלילה, אלא בּעלי-בּתים חשוּבים " בּקרב ישׂראל בּארץ-ישׂראל" הגיעוּ לידי הכּרה — צוֹדקת אוֹ מדוּמה — כּי “הרוֹב” אשר יש לפּוֹעלים בּעיריית תל-אביב, רוֹב נבחר וחוּקי, יש בּוֹ משוּם חשש סכּנה לכיסם, לשׂכר דירוֹתיהם אוֹ לכבוֹדם וּלהשפּעתם בּציבּוּר, והאנשים האלה חם לבּם בּקרבּם, וּבמצוּקת נפשם כּי גדוֹלה המטירוּ — אמנם לא אבנים בּחלוֹנוֹת — אלא כּתבי פּלסטר ודילָטוֹריה, סחבוּ את נבחרי הציבּוּר העברי לערכּאוֹת, שיסוּ והסיתוּ, הרקיחוּ עיר וּמְתים, סייעוּ כּכל אשר יכלוּ להחמיר עלינוּ את המַשבּר, ואוֹתוֹ שלטוֹן עצמי, אשר בּוֹ התפּארנוּ, השפּילוּ עד דַכָּא, עשׂו כּל אשר יכלוּ בּעזרת ערכּאוֹת וריצה למוֹשלים כּדי לקפּח זכוּיוֹת של יהוּדים-אזרחים-ציוֹנים מבּני העיר, אשר לא חֲנָנָם ה' בּנכסים. ולא די להם בּכל אלה, ויחרימוּ את הבּחירוֹת לעיר העברית, ויכּוּ את שלטוֹננוּ העצמי חרם — ואתה, סוֹפר נכבּד, אחד “המוֹרים והמַדריכים” של הציבּוּר הזה, לא יצאת “בּעוֹז על הבּמה”, “ולא גערת בּנזיפה בּאנשי חיל אלה”, המכניסים לתוֹך חיינו הציבּוּריים ערכּאוֹת, הֶפקרוּת ואַלָמוּת וַחֲרָמוֹת, “בּחרת בּדרך השתיקה שאינה יפה כּלל”, והראית בּעליל לקהל, ולציבּוּר הפּוֹעלים בּתוֹכוֹ, כּי לֵית דין ולֵית דיין בּקרב הישוּב, וכי לשוא הטיפוּ סוֹפרים בּישׂראל, שנים על שנים, למשמעת לאוּמית, להנהגה עצמית עממית, וּבבוֹא שעת-נסיוֹן חיזקוּ כּמה סוֹפרים אלה, אם בּדבּוּרם ואם בּשתיקתם, ידי פּוֹרצי-גָדר.

ושבתי וראיתי. הנה זה כּמה וכמה חדשים, שאלפי משפּחוֹת יהוּדיוֹת נמַקוֹת בּאין עבוֹדה וּמחיה; אלפי יהוּדים אשר בּאוּ לארץ, כּמוֹך וכמוֹני ממש, לחוֹנן עפרוֹתיה, ויאמינוּ בּתוּמתם לחוֹננה וּלכוֹננה בּעמל כּפיהם, והנה לעמלם זה אין דוֹרש וּלעָניָם אין שוֹעה, וכוֹחוֹתיהם הוֹלכים וכָלים, והם וּנשיהם ותינוֹקוֹתיהם עטוּפי רעב, והיאוּש כּוֹסס, והנֶכֶר אשר מסביב עוֹשׂה שַמוֹת. וּבת-קוֹל יוֹצאת מחוּרבת הלבבוֹת אשר בּכאן לכל תפוּצוֹת הגוֹלה ומחריבה שם כּל חלקה טוֹבה, וּמכבּה כּל ניצוֹץ של אמוּנה. ואנשים מישׂראל “בּעלי רגש אדם ולב עברי”, עוֹמדים על דם רעיהם, וכל הנעשׂה מסביב בּא לא להקל, לא לחזק ידים כּוֹשלוֹת, לא להציל מכּלָיה את הרכוּש היקר בּיוֹתר שיש כּיוֹם לעמנוּ, את נפשוֹת בּניו-בּוֹניו, האוּדים המוּצלים מאת החוּרבּן הגדוֹל, אלא להכבּיד, למרר, ליָאש. ואתה סוֹפר נכבּד, “כּוֹבש הפּעם את יצרך הטוֹב, התוֹבע בּתוֹקף להתעוֹרר וּלעוֹרר את דעת הקהל”, והנך מבּיט וּמחריש.

וּכשבּתוך האויר הזה של התנכּרוּת והַקשחת לב, של איש לבצעוֹ, קרא הועד הלאוּמי — רמז-מעט זה לקיבּוּץ יהוּדי אוֹטוֹנוֹמי בּארץ — להתגבּרוּת, להתנדבוּת מעט, אפילו לא למסי-חוֹבה, כּאשר בּכל מדינה תרבּותית, אלא רק ל“אוֹצר הישוּב”, שצריך היה להעיד עדוּת כּל-שהיא על שמץ רצוֹן לשׂאת בּמצוּקת הרבּים — כּלוּם לא פּגש בּקיר אטוּם, בּלעג ובקלס, כּלוּם לא נתגלתה התהוֹם האיוּמה של קהוּת ונֶכֶר? ואתה, סוֹפר נכבּד, שקטת בּמכוֹנך ולא יצאת לשאוֹל בּשער בּת-רבּים" “אוֹי, מה היה לנוּ, לקראת איזוֹ תהוֹם אנוּ הוֹלכים?”

וּראה נא גם ראה, אדוֹני. שנים על שנים הטיפה חיבּת-ציוֹן לעבוֹדת האדמה, לעבוֹדה כּשרה על קרקע המוֹלדת, עד שסוֹף סוֹף נשתזרוּ המוּשׂגים הללוּ בּאריג הנפשי של הדוֹר, עד שבּא סוֹף סוֹף הדוֹר אשר קיבּל על עצמוֹ שליחוּת זוֹ (שאתה, סוֹפר נכבּד, הטפת לה בּין שאר חוֹבבי ציוֹן, מבּלי שהדבר חִייב בּשעתוֹ את מישהוּ לשינוּי חיים ממש), והנה קמוּ לעיניך נערים וּנערות מישׂראל, אשר מאת חיבּת-ציוֹן היתה להם זאת לא לענין מן השׂפה ולחוּץ וילכוּ בּעשׂרוֹתיהם, בּמאוֹתיהם ולאחרוֹנה גם בּאַלפיהם למלא מצוָה זוֹ ולָגוֹל חרפּה מעל המוֹשבה העברית, אשר כּוֹחה וּפריחתה על ניצוּל בּני עם זר. וּבלכתם להיכּבש בּעבוֹדת המוֹשבה, והנה הם נדוֹנים לרעב-תדיר, ללא כּסוּת וּללא מעוֹן, לשׂכר-עבוֹדה שאינוֹ מספּיק לאכילה כּדי כּוֹח עבוֹדה, וּלרַע מכּל זה, לימים של בּטלה, עלבּוֹן ודֵרָאוֹן. והכּוֹחוֹת הללוּ, אשר דוֹרוֹת על דוֹרוֹת טיפּחוּם ויביאוּם עד הלוֹם ויצווּ להם את החיים ואת העבוֹדה על אדמתנוּ, אלה אשר מהם תקוה לחקלָאוּתנוּ בּעתיד, הוֹלכים וכָלים לעינינוּ, ואתה, אדוֹני, הסוֹפר והחוֹבב ציוֹן, לא “נשמע קוֹלך בּדברי תוֹכחת מגוּלה יוֹצאים מלב אוֹהב וכוֹאב”.

והנה, קיים בקרבתך ציבּור של אלפים, וּלרבבוֹת יגיע, והוּא מאמין בּתוֹם לבּוֹ, כּי בּעבוֹדה תִכּוֹן ארץ-ישׂראל, וכי ארגוּנוֹ והתלכּדוּתוֹ וּמשמַעתוֹ הפּנימית של כּלל-העוֹבדים הם תנאי ראשוֹן לשחרוּר, ליצירה, הם תריס בּפני פּוּרענוּיוֹת, כּשלוֹנוֹת והתנַונוּת. וּבכוֹח הארגוּן הלך ציבּור זה ויצר קוֹדם כּל את עצמוֹ לחיי עבוֹדה, כּבש דרכים לא ידָעוּן ראשוֹנים, יצר משקים וּמפעלים, הקים גם מבצרי תרבּות, הביא אלפים וּרבבוֹת תחת כּנפי השׂפה והספרוּת העברית, הרים את דגל התקוּמה למרחוֹק, וכינס מסביבוֹ רבבוֹת נוֹער יהוּדי בּכל התפוּצוֹת, הָכֵן לעבוֹדת העם. והנה בּארגוּן זה, מקלטוֹ וּמשׂגבּוֹ של הפּוֹעל, מקוֹר בּטחוֹן וישע, מתנקשים “בּאכזריוּת חימה” בּעלי-בּתים, חנוַנים והסתדרוּיוֹת ציבּוּריוֹת מכוּבּדוֹת, האוֹסרוֹת עליו מלחמה עד חרמה, וההתנַקשוּיוֹת הללוּ, אשר כּל תקוה אין להן להכריע את הפּוֹעל, בּאשר יוֹדע הוּא, הפּוֹעל, כּי בּנפשוֹ הוּא הדבר והוּא נוֹתן עליו את נפשוֹ ממש, בּאשר יוֹדע הוּא, כּי ארגוּן זה הוּא אישוֹן-עינוֹ וּמבּלעדיו אין לוֹ כּל תקוּמה בּארץ, וּככל אשר יִרבּו היסוּרים, אשר הוּא מקבּל על ארגוּן זה, כּן תרבּה מסירוּת נפשוֹ, — ההתנַקשוּיוֹת הללוּ אינן מביאוֹת בּכנפיהן לא בּצע ולא כּבוד לגוֹרמיהן, אלא ממיטוֹת עלינוּ, על כּוּלנוּ, שערוּריוֹת וחילוּל השם, מהלוּמוֹת וּפרעוֹת, מאסרים וּכבלים, הפרעוֹת שביתה וגידוּלי בּגד וָמַעל, ועל כּוּלם —רוֹגז לבב. ועל כּל אלה, אדוֹני הסוֹפר, עוֹבר אתה “בּשתיקה גמוּרה, כּאילו זהוּ אינצידנט קל-ערך מאד, שאינוֹ כּדאי כּלל לאבּד עליו טיפּת דיוֹ ואפשר לבטלוֹ בּתנוּפה קלה ולעבוֹר בּמנוחה שלמה לסדר היוֹם”.

והנה אך זה, בּימים האחרוֹנים, נִהְיְתָה לעינינוּ “שערוּריה גדוֹלה ונוֹראה בּקרב ישׂראל לעין השמש בּארץ-ישׂראל”: פּוֹעלות יהוּדיוֹת הוּכּוּ “בּאכזריוּת חימה” ממש בידי שוֹטרי הממשלה. והשוֹטרים הוּזמנוּ מטעם פּקידי “הנדיב הידוּע”², והמַהלוּמוֹת חוּלקוּ בעווֹן שלא הסכּימו בּנוֹת סוֹררוֹת אלוּ להפחתת משׂכּוּרתן המַרעיבה. וההפחתה חלה בּענף פּרנסה, המעשיר בּכל הארץ את בּעליו, בּמשק אשר שׂכר-פּקיד שקוּל בּוֹ כּנגד שׂכרן של עשׂרוֹת פּוֹעלוֹת — ואתה, אדוֹני הסוֹפר, “שהשערוּריה ודאי נגעה עד עוֹמק לבּך”, “הסתפּקת בּזה שמלַאכתך נעשׂתה על ידי אחרים, בּעתוֹנים החשוּדים על פּרוֹליטריוּת ולא ניסית ללמד בּעלי-אגרוֹף בּינה”, כּי “לא זוֹ הדרך” לשוֹטרים בּארץ-ישׂראל להכּוֹת פּוֹעלוֹת יהוּדיוֹת, וכי לא לשם כּך קיימים פּקידיו של הנדיב שיִרצוּ בּמחנוֹת שׂכירים מבּני בּניו של ישמעאל וכי “לא הוּתרה הרצוּעה” וכי “בּני-עוֹנשין הם על מעשׂי פּרעוֹת”. וּבשעה שלמרוֹת תנאי הסכּם השלוֹם שבּין הפּוֹעלים וּבין הפּקידוּת, הוּבלוּ ששה פּוֹעלים מפּוֹעלי זכרוֹן-יעקב, כּבוּלים בּשלשלאוֹת-בּרזל לבית-הסוֹהר, לא זכוּ הם וחבריהם לשמוֹע מפּיך את תביעת עלבּוֹנם, כּאשר זכוּ הזגוּגיוֹת המנוּפּצוֹת.

בּמה זכוּ איפוֹא הזגוּגיוֹת של הדר-הכּרמל, כּי להן, אדוֹני הסוֹפר, חרדת את כּל החרדה הגדוֹלה הזאת?

זוֹ­הי התמיהה שאני שרוּי בּה. בּתמיהה זוֹ תמצא אוּלי את המַפתח לשאלה, מדוּע נמנעתי אני וחברי “מהרעיש את עוֹלם הפּוֹעלים”. ראה ראינוּ את החזית הגדוֹלה והארוּכּה, הָחֵל מן השוֹטר המזוּין ועד הבּעל בּעמיו, ועד המוּמחה לשׂכירת מפירי-שביתה ועד הסוֹפר בּישׂראל, וכוּלם, כּוּלם דבר אין להם עם הגוּלגוֹלת המנוּפּצת ועם החיים המנוּפּצים. ורק על הזגוּגיוֹת המנוּפּצוֹת נתגלגלוּ רחמיהם — ואדע, כי יש להן לזגוּגיוֹת מי שיתבּע את עלבּוֹנן ואינן זקוּקוֹת לי וּלשכּמותי.

אגב —

השאלת פּעם את נפשך, אדוֹני הסוֹפר: “לשכּה” זוֹ שבּשֶלה כּל הסערה, המחלקת את יוֹם העבוֹדה הזעוּם וּבוֹצעת את הפּת האחת לשנים וּליוֹתר, “לשכּה” זוֹ שאליה פּוֹנה כּל מחוּסר-עבוֹדה וכל קשה-יוֹם, — מכּמה מקרים של נפץ (נפץ זגוּגיוֹת ונפץ גוּלגלוֹת) הצילה היא אוֹתנוּ, כּוּלנוּ בּארץ? אילוּ שאלת זאת, היית אוּלי מבין את פּשר המרירוּת המתפּרצת בּשעה שלא רק קבּלנים ומּפירי-שביתה, אלא עסקני ציבּוּר מכוּבּדים וראשי מוֹסדוֹת ציוֹנים מתנכּלים אל לשכּה זוֹ להבקיעה.

ואל נא תראֵני, אדוֹני, כּאדם הרוֹאה כּאן שאלה של זגוּגיוֹת בּלבד. אפשר שענין הזגוּגיוֹת חשוּב לי ולחברַי הרבּה יוֹתר מאשר לרבּים מהמַתריעים על הקלקלה. בּעינַי אין זאת שאלת קדוּשת הקנין הפּרטי. זה בּעינַי הרבּה יוֹתר מאשר הלָאו של “בּל-תשחית”, לָאו מוּסרי חשוּב מאד מאד, לכל הרוֹאה בּרכוּש את עמל-האדם ואת נכס-הציבּוּר. ידוֹע ידעתי כּי זגוּגיוֹת מנוּפּצוֹת אינן אלא צוּרה של סדרי חברה ויחסי-אדם בּתוֹכנוּ. ידעתי גם ידעתי, כּי כּל אַלָמוּת וכל מעשׂה-הפקרוּת מתנקמים בּחיי החברה עשׂרת מוֹנים, כּי בּחיינוּ אנוּ לא יתכן מפעל היצירה בּאויר של אַלָמוּת כּל-שהיא, וגם זאת ידעתי: בּעד זגוּגיוֹת מנוּפּצוֹת ישלם תדיר, קוֹדם כּל, הפּוֹעל בּעוֹרוֹ וּבנפשוֹ. ונזקם של פּוֹעלי חיפה גדוֹל הרבּה יוֹתר מהפסדוֹ של בּעל-הבּית הניזוֹק בּזגוּגיוֹתיו. כּי אין אויב מסוּכּן יוֹתר לפּוֹעל מאשר זה המַדריך אוֹתוֹ בּדרך האַלָמוּת והפּריצוּת, בּין אם הוּא בּא מִסִטְרָא דִשְׂמָאלָא, לשם דחיקת הקץ כּביכוֹל, בּין אם הוּא בּא מסטרא דִימִינָא, לטמוֹן לוֹ מוֹקש וּלהעמיד בּנסיוֹן את כּל סבלוֹ. כּי חרב-פּיפיוֹת היא האַלָמוּת אשר האוֹחז בּה לא יִנָקה. ואין אסוֹן גדוֹל לפּוֹעל מאשר להפסיד את האנָך ההיסטוֹרי אשר בּוֹ הוּא אוֹחז וּבעזרתוֹ הוא כּוֹבש את כּיבּוּשיו הנאמנים. כּן, אדוֹני. זוֹהי ההכּרה המלַוה את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, והיא שעמדה לה לעמוֹד בּהרבּה נסיוֹנוֹת וּפורענוּיוֹת, והיא שגרמה לכך, שמקרה חיפה, שאתם מרעישים עליו את העוֹלם וּמנַפּחים אוֹתוֹ בּכל לשוֹן של הפלגה, מקרה שהנהוּ ממעשׂים בּכל יוֹם בּעוֹלם היהוּדי הקטן וּבעוֹלם הגדוֹל, הנהוּ אצלנוּ מקרה יוֹצא מגדר הרגיל. מגדר הרגיל.³

אוּלם מן ההכּרה הזאת של דרך התנוּעה, מן המלחמה הבּלתי-פּוֹסקת בּכל מיני נְליזוֹת וּסטיוֹת המסַכּנוֹת קוֹדם כּל את הפּוֹעל ואת מלחמתוֹ, ועד האיצטלה של מוֹכיח וּמַטיף מוּסר, ועד הצטרפוּת למקהלה היפה, השׂשׂה לכל מקוֹם תוֹרפה המתגלה בּמחנה העבוֹדה, הרוֹאה את הקיסם בּעיני הפּוֹעל ואינה רוֹאה את הקוֹרוֹת שבּעיני ציבּוּרה היא — רחוֹקה מאד הדרך.

ועוֹד מלים אחדוֹת, אשר בּהן אוּלי אסַכּן כּל קשר בּיני וּבין חברה מהוּגנת. אתה, אדוֹני, רחצת בּנקיוֹן כּפּיך, בשפכך את שצף קצפּך על מעשׂי הבַּרבַּרים, וּבי וּבחברַי אתה רוֹאה את הקרוֹבים אל החלל. מאתנוּ אתה דוֹרש עֶגלה ערוּפה. יהי כּן. אני לא ארחץ בּנקיוֹן כּפּי. וּבלשוֹן הכּתוּב אוֹמַר: לא טוֹב אנכי מאַחַי ואַחיוֹתי, המוּכּים והכּבוּלים בּשלשלָאוֹת. ואין לי הבּטחוֹן הגמוּר, כּי הייתי טוֹב מהם אילוּ נמצאתי עתה בּמצבם. זה כּמה שנים שלא טעמתי טעם רעב, ורָחקתי גם מטעם “משגיח” וּ“פקיד”, ויוֹם המחרת אינוֹ תלוּי לי מנגד, וּלפיכך אחשׂוֹך דברי הטפה וּמוּסר לימים טוֹבים יוֹתר.

שבט תרפ"ז.

---

תשוּבה שניה מאת העוֹרך

מאת

ברל כצנלסון

¹

מר רבניצקי,

מתוֹך מכתבך השני למדתי לדעת, לצערי, כּי בּמידה כּזאת לא הצלחתי להביא את דברַי בּלבּך, עד שבּאמת נשאר “עצם הענין סתוּם ומעוּרפּל”. יתר על כּן, נתתי לך מקוֹם לראוֹת את דברַי כּ“תביעה שכּנגד” לשם “פּוּלמוֹס”. ואני, שָׂהדי בּמעמקים, לא לפוּלמוֹס התכּוַנתי, אלא לדבר אחר לגמרי: חפצתי כּי תשוּבתי תהיה בּרורה וּגלוּיה, מבּלי הַעלָמה כּל-שהיא, מבּלי תת מקוֹם למי שהוּא לטעוֹת בּעֶמדתי, בּין אם תִישַר בעיניו בּין אם תּרַע. ואם בּחרתי לי בּחלק מן הדברים צוּרה של שאלוֹת, הרי לא היה זה מצדי אלא שימוּש דידַקטי, כּדי להציג בּבּהירוּת האפשרית את תמוּנת חיינוּ הציבּוּריים, אשר ממנה, לדעתי, למרירוּת וליאוּש וּלאַלָמוּת תוֹצאוֹת, וּכדי לתת לך את האפשרוּת להעמיד אוֹתי על יחסך אתה לענין הנדוֹן.

אוּלם אם גם בּי הקוֹלר תלוּי, ואני הוּא שלא השׂכּלתי להסבּיר, הרי על כּל פּנים התאמצתי להבין את שאלתך וּלהשיב עליה כּכל יכלתי, לא התעלמתי ממנה והיתה לי רשוּת לקווֹת, כּי אם יהיה רצוֹן מלפניך ליטוֹל רשוּת הדיבּוּר וּלהעסיק את תשׂוּמת-לב הקוֹרא, כּי אז לא תמנע מאִתנוּ את תשוּבתך הגלוּיה לשאלוֹת אשר נשאלת. ואתה, אדוֹני, לא מצאת, כּנראה, בּכל דברַי שמץ-מה הראוי לעיוּן, לתשוּבה, ועל אחת כּמה הוֹדאה בּמקצת. חמקת לך מתשוּבה כּל-שהיא ל“עצם-הענין” והנך מסתפּק בּזה שאתה מגלה פּגָם קשה בדברַי, “מעין אחיזת-עינים”: נתתיך בּעיני הקוֹרא הפּשוּט לאדם שאינוֹ מתערב בּשאלות היוֹם, ואתה מעמיד אוֹתי על טעוּתי, כּי בּמשך השנים שאתה בּארץ כּתבת רבּוֹת “בּשמך אוֹ בּכינוּיך הספרוּתי” “בּשאלוֹת היוֹם העוֹמדוֹת על הפּרק”. בּי אדוֹני! האם לשתיקתך בּכלל חרדתי חרדה? אוֹ כּלוּם לכתיבתך שאלתי? והרי אני שאלתי לעמדתך בּשאלוֹת מסוּימוֹת, בּאוֹתן השאלוֹת המרוֹת, השוֹתתוֹת, “שאין לבטלן בּתנוּפה קלה ולעבוֹר לסדר היוֹם”? כּלוּם לא כּדאי היה שתאיר עינינוּ בּפתרוֹן השאלוֹת החמוּרוֹת, “המפרידוֹת בּין אחים” מתוֹך אוֹתה ההשקפה האחת והנכוֹנה “שיֶשנוֹ עם אחד וכל ישׂראל חברים”, כּדבריך?

ואתה, אדוֹני, כּאילוּ מתוֹך הסחת-דעת גמוּרה מן הענינים שעליהם נשאלת, מוֹסיף לקיים את מצוַת “הוֹכח תוֹכיח את עמיתך”, מבּלי שתחשוֹב, כּי יש גם חוֹבה שאינה כּתובה “שמוֹע תשמע לדברי עמיתך”, והרי אתה חוֹזר שוּב על כּל דברי ההפרזה הבּלתי יפה בּענין הדר-הכּרמל, מַגזים לאין ערוֹך על גוֹדל הענין, מתעלם מגוֹרמיו (אפילוּ מזה שלהתפּרצוּת קָדם איוּם של הבאַת שוֹטרים לעזרת מפירי-השביתה), מסרס את דרישוֹת הפּוֹעלים (לדרישה שהעבוֹדה תחוּלק למחוּסרי-העבוֹדה לפי תוֹר צוֹדק, קוֹרא אתה “סערה על שניתנה עבוֹדה לפוֹעלים עברים רעבים סתם”) ושוֹכח לגמרי, כּי במשך שנה זוֹ היינוּ לא פּעם עדים לכך שעסקני פּוֹעלים הוּכּוּ וחוּבּלוּ בּגוּפם (החבר לובּיאניקר, החבר קיציס) מבּלי ש“החרדים לגוֹרל הישוּב נפגעוּ בּעוֹמק לבּם”, וכי אך זה קראנוּ, שבּנס-ציוֹנה עשׂה פּקיד יהוּדי לפוֹעל בּמַגלב ואיש לא פּצה פּה.

האין אני רשאי להסיק מכּאן, אדוֹני, כּי אתה וּשכּמוֹתך הנוֹטים להעמיד את התוֹרה כּולה על אחת, על “ודַל לא תֶהְדַר בְּריבוֹ”, ורוֹאים בּזה את תמצית השויוֹן האנוֹשי, עלוּלים מאד מאד להדוֹר, אחרים, לא דלים, בּריבם?

ושוּב אתה, אדוֹני, טוֹרח לעוֹרר בּי את האמוּנה, כּי אין אני חשוּד על מעשׂי-אַלָמוּת. כּלוּם זוֹהי השאלה? והלא השאלה היא, לדידי, אם “השׂבע אשר לא יבין לנפש הרעֵב”, אם זכּאי הוא לדוּן את חברוֹ הרעֵב, ועוֹד בּכל חוֹמר הדין. ואַל נא תתנני, אדוֹני, לדוֹרש “פּריבילגיה” למי שהוּא בּניפּוּץ שמשוֹת. הנה היינוּ עדים, כּי יהוּדים, לא פּוֹעלים, יוֹרדים עתה לפּוֹלין וּמנַפּצים שם שמשוֹת², לא בּבתים פּרטיים, אלא בתנוּעה הציוֹנית, ועסקנים כּשרים בּאים וּמלמדים עליהם זכוּת, כּי אין אדם נתפּס על צער חוּרבּנוֹ, ואוֹמרים לכוּלנוּ: “אַל תדוּן”. ואכן, בּמקוֹם שיש פּוּרענוּת לא נאמַר “הוֹכח תוכיח” אלא “עזוֹב תעזוֹב”. וּכשאין כּוֹח לעזוֹב, אזי — האדם בּעת ההיא יִדוֹם.

וּבמקוֹם תשוּבה בּחרת לך, אדוֹני, לבדוֹק את כל פּרשת חטאינוּ, שלי ושל חברַי, וַתפקדוּ עלינוּ את עווֹן “הנוֹער העוֹבד” ואת עווֹן ה“אתה בּחרתנוּ”. לכאוֹרה אתה מדבּר אמנם על שפע החזיוֹנוֹת השליליים הראוּיים להצלָפה, על “ימין” ועל “שׂמאל”, אוּלם, כּנראה, קרוֹב השׂמאל יוֹתר אל לבּך, וּלפיכך אינך חוֹשׂך שבטך ממנוּ. ועוֹד נראה, שאחדוּת-האוּמה וחבֵרוּת בּניה נפגעת יוֹתר “משיטתנוּ” הרעה מאשר, למשל, מן הצֶנז³ הנדרש בּתוֹר תריס בּפני “העצם החשוּב מעצמי-העם”⁴ על ידי העתוֹן⁵, אשר שמך מתנוֹסס הדר על עמוּדיו, בּין שאר חברי המערכת, אוֹ מן הוֹרדת שׂכר הפּוֹעלת העברית למַטה מכּל קיוּם אנוֹשי, אוֹ ממסירת פּוֹעלים עברים לידי משטרה על חטא של שביתה.

וּלפיכך הייתי בּעצם פּטוּר מכּל בּירוּר, הנהפּך, מאוֹנס, לויכּוּח. אלא שאוֹתם סירוּסי הדברים בּענין הנוֹער העוֹבד וּבמַהוּת הארגוּן שלנוּ, — סירוּסים שאנוּ רגילים לשמוֹע אוֹתם בּשׂיחוֹת יוֹשבי-קרנוֹת אוֹ בּעתוֹנים, שאינם חלילה “שׂוֹנאים וּשׂמחים לאיד הפּוֹעלים”, אלא שיש להם הנאה פּוּרתא מהרעלת האויר על ידי דברי-בֶּלע ואַבני-קֶלע — כּיון שנשמעוּ מעל עמוּדי “דבר”, מפּי סוֹפר נשׂוּא-פּנים, אין להשאירם מבּלי הסבּרה כּל-שהיא למי שאינוֹ מתכּוון דוקא למרוֹד בּאמת.

מכּה אתה “על חטא”, אדוֹני, אשר לא “הִתרעת על קלקלה” של הנוֹער העוֹבד, אוּלם אין אתה מרגיש כּל מוּסר-כּלָיוֹת, כּנראה, בּשעה שאתה עוֹמד וּמכריז, כּי “השתדלוּ מנהיגיו וּמדריכיו למחוֹת כּל סימן וכל זכר של לאוּמיוּת”, כּדי “שתסתלק השכינה הלאוּמית מעל פּני הנוֹער שלנוּ ושיִתקרב בּפסיעוֹת גסוֹת אל הקוֹמסוֹמוֹל”.

הראית, אדוֹני, חוֹבה לעצמך להכּיר מקרוֹב את הנוֹער העוֹבד ואת מַדריכיו בּטרם יצאת להוֹציא שם רע של קוֹמסוֹמוֹל על ילדי ישׂראל בּארץ-ישׂראל? החשבת רגע על כּבוֹד המלה העברית הנדפּסת בּאוֹתיוֹת אַשוּריוֹת, בּטרם הוֹצאת מעֵטך שחוֹר על גבּי לבן דברים אשר כּל היוֹדע יצחַק להם וינוּד לסוֹפר העברי, נשׂוּא-הפּנים, הנזוֹן וּמזין את הציבּוּר בּדיבּוֹת הוֹלכי-רכיל? הטרחת לסוּר אל בּתי-הספר של הנוֹער העוֹבד, להרצאוֹתיו, לאסיפוֹתיו, לקבוּצוֹתיו החקלאיוֹת, בּטרם הוֹצאת את פּסק-דינך? הטרחת לכל הפּחוֹת לקרוֹא את הדין-וחשבּוֹן של ועידת הנוֹער וידעת בּאיזה ענינים ושאלוֹת טיפּלה ועידתוֹ, וּמה אמרה בּשאלוֹת התרבּוּת, החינוּך החלוּצי, הפּעוּלה החקלאית? ואם הספּיקה לך השמוּעה בּדבר חטא “הדגל וההימנוֹן”, שהגיעה אליך, השאלת גם לדברי ה“מאַשרים-המַתעים” בּשאלה זוֹ בּטרם בּאת להעריך את מפעלם?

ועוֹד אַרשה לי לשאוֹל אוֹתך: כּלוּם משוּם ששמעת על הדגל וההימנוֹן, רק משוּם כּך הוּא (הנוֹער העוֹבד) לצנינים בּעיניך?

לא, אדוֹני, כּל עוֹד היוּ ילדי ישׂראל משׂחקים בּפוּטבּוֹל וּבצוֹפים וּבמַכּבּי, היה הענין — אם קרוֹב ללבּך ואם רחוֹק — כּשר מבּחינה לאוּמית. כּל עוֹד ילדי ישׂראל מתגוֹללים בּרחוֹבוֹת, מסתוֹפפים מסביב לסינֶמה, מתַגרים בּשוָקים, סוֹחרים אֱלֵי סימטאוֹת, צפוּיים לכל מכמַני המזרח — והכּל הוֹלך למישרים. אין אתה חרד לראוֹ­ת ולדעת מה יֵעָשׂה בּילד העברי בּארץ-ישׂראל. אוּלם מכּיון שנפלה הברה “הנוֹער העוֹבד” — ואתה, “החרד לגוֹרל הישוב”, חרדת את החרדה הגדוֹלה.

מבין אני לרֵעך, אדוֹני, אילוּ היוּ ילדי ארץ-ישׂראל “פּרחי-ציוֹן”⁶, למשל, ושָקט ורָגע לבבך. אוּלם הֶחָשבת על זה כּיצד קרה כּדבר הרע הזה שילדי ציוֹן אינם “פּרחי-ציוֹן” ענוּגים ורכּים, אלא נוֹער עוֹבד דוקא? האוּמנם לא מצאת בּיאוּר אחר מאשר השפּעתם הרעה של “המאַשרים המַתעים”? האוּמנם הנך סוֹבר בּתוֹם לבּך, כּי נוֹער עוֹבד אינוֹ מציאוּת אלא אַמצאה של “מַפרידים בּין אחים”?

ואוּלי תוּכל, אדוֹני, לבאר לי כּיצד קרה הדבר, שאנשים כּמוֹך, בּעלי “רגש אדם ולב עברי” “בּקרב ישׂראל בּארץ-ישׂראל” לא חרדוּ כּלל למחוֹת דמעה מעל פּני ילדה משרתת-נעלבת, מעל פּני ילד עזוּב בּרחוֹב, מעל פּני “מחוּסר עבוֹדה” פּעוּט? איך זה עצמתם עיניכם מראוֹת בּרע, כּי מתחת לכל התפארת הלאוּמית, על היכלי תרבּותה וּמוּסרה, קיים עוֹד “מרתף” לאוּמי, מרתף אָפל וטחוּב, העלוּל לפוֹצץ וּלקעקע את כּל הבּירה? האוּמנם, אתה וחבריך, הדוֹגלים כּל ימיכם בּשם המוּסר היהוּדי והלאוּמיוּת העברית, היוֹדעים וּמַטיפים כּי יש עם אחד, וכי כּל ישׂראל חברים, האוּמנם אינכם חשים כּל פּגיעה בּדבר, ש“בּני האבוֹת”, בּני אברהם, יצחק ויעקב, נדוֹנים לחיי השפּלה ורקב, לבערוּת וּלאַנאַלפבֵּיתיוּת, למחסוֹר וּלהפקרוּת? וּמדוּע המתנתם אתם עד שיבוֹאוּ ה“מאַשרים המַתעים” ויבקשוּ לתקן את פּגימת חיינוּ, שנעלמה מעיניכם וּממַצפּוּנכם?

ואם באמוּנה אתה סוֹבר, אדוֹני, כּי אנוּ מוַתרים על השכינה הלאוּמית הרי אתה טוֹעה מרה. אפשר זהוּ המקוֹמם כּנגדנוּ בּיוֹתר, אם גם בּלא יוֹדעים, שאין אנוּ מאמינים כּי עתידה השכינה לשרוֹת דוקא על אלה היוֹשבים ועטרוֹתיהם בּראשיהם ונהנים בּעוֹלם הזה. אוּלי זהוּ חטאנוּ שאנוּ מאמינים כּי אין ידים יוֹתר נאמנוֹת לשכינת האוּמה מאשר ידי-העבוֹדה. ואף על פּי שת“ק מאוֹת פּרסה על ת”ק מאוֹת פּרסה רגזה הארץ והוּבאש ריחוֹ של “הנוֹער העוֹבד”, הריני מעיז להעיד לפניך, אדוֹני, קֳבָל-עם, כּאדם אשר אינוֹ חוֹשב את התרבּוּת העברית בּימינוּ כּנחלת בּעלי-בּתים הגוּנים דוקא, ואשר יש לוֹ כּל “היצר הרע” שהפּוֹעל העברי יהיה הנהנה מנכסי תרבּוּתנוּ וגם יוֹצרם לעתיד לבוֹא, כּי נוֹער עוֹבד זה, המנוֹאָץ והמשוּקץ בּפי גדוֹלים וטוֹבים, הנהוּ — למרוֹת דלוּתוֹ וּפּגימוֹתיו ובָסרוֹ — אחד המפעלים התרבּוּתיים היוֹתר יפים שהקימוֹנוּ בּארץ, ועוֹד יוֹתר: הייתי מאַחל לשאר הסתדרוּיוֹת הנוֹער בּארץ שיהיה בּהם מאוֹתוֹ התוֹכן המוּסרי בּאמת, הלאוּמי בּאמת והאנוֹשי בּאמת, — מבּלי ריקנוּת וּצביעוּת וּפּטריוֹטיוּת מזוּיפת, וקַריֶריזם וליבַנטיניוּת — שיש בּנוֹער העוֹבד.

אוּלם לא רק את “הנוֹער העוֹבד” ידעת להעריך כּהלכה, כּי אם ידעת להגדיר את עצם ה“שיטה” שלנוּ: "אתם מפרידים בּין אחים, שזוֹ דרכּכם להשפּיע על המחנה בּכל דרכי השפּעה להבּיט מגבוה וּבעיני בּוּז על העוֹמדים “מחוּץ”, “אתם קרוּיים אדם, אתם יחידי סגוּלה” וכוּ' וכוּ‘. “ולא רק בּין אחים, כּי אם גם בּין חברים” אנוּ מפרידים, והראָיה: חיפה, שבּה התנגדנוּ “לפּוֹעלים עברים רעבים סתם”. וּכדי להבדיל בּין חוֹשך לאוֹר, אתה מבטיח אוֹתי כּי “מתנגדים ושׂוֹנאים” לפּוֹעלים אין “אפילוּ בּתוֹך בּני הימין הקיצוֹנים”, בּאשר “אנוּ — כּלוֹמר, לא הפּוֹעלים — אין לנוּ יחסנים וּבני “אתה בחרתנוּ” בּתוֹך העם, כּוּלנוּ” וכוּ’.

לא אָדוּן אִתך, אדוֹני, איזה חוּגים בּארץ לקוּיים יוֹתר בּמחלת השׂנאה המַעמדית. כּשאני לעצמי, סוֹבר אני כּי שׂנאה מעמדית אינה אלא חזיוֹן חברתי ירוּד, נחלת מַעמדוֹת טרוּפים, וכי ההכּרה המעמדית נזוֹנה לא מן השׂנאה אלא מראִיית העתיד ההיסטוֹרי, והיא המעלה את הרגש האלמנטרי של ניגוּד-מעמדוֹת למדרגה של יצירה ושינוּי משטר חיים. וּבזה אני מבאר, מדוּע יוֹדעים הפּוֹעלים להעריך בּחיוּב כּל חזיוֹן בּעל ערך הנעשׂה מחוּץ להם, ומעוֹלם לא ראינוּ שפּוֹעלים בּארץ יגַנוּ בּשׂנאה פּתיחת בּית-חרוֹשת אוֹ מפעל משקי ותרבּוּתי של זוּלתם, בּשעה שאין לך אף מפעל אחד של הפּוֹעלים, בּכל ענף חיים שהוא, הָחֵל מדגַניה והעמק וגמוֹר בּ“נוֹער העוֹבד”, שלא היה מצד פּלוֹני אוֹ אלמוֹני למטרה לחצי הבּיטוּל, הדיבּוֹת והשיסוּי. אוּלם נכוֹן אני להאמין לעֵדוּתך, אדוֹני, בּדבר חוֹסר השׂנאה המעמדית בּחוּגי הימין. ודאי הנך בּר-סמך להעיד עליהם. נכוֹן אני להאמין, כּי הרצוֹן, למשל, לגזוֹל מן הפּוֹעל את זכוּת הבּחירה שלוֹ אינוֹ כּלל מחמת שׂנאה מעמדית, חלילה, אלא מתוֹך הכּרה לאוּמית, של כּל ישׂראל חברים, שתיפָּגם, חלילה, אם גם הפּוֹעל, מחוּסר הרכוּש, יהיה בּר-בּחירה. אפשר. אוּלם יש דבר-מה שהוּא מסוּכּן לא פּחוֹת מאשר שׂנאה מעמדית, והוּא — הסַנורים המעמדיים אשר “היֶצר הרע” המעמדי מכּה בּהם את קרבּנוֹתיו, הקהוּת והעיוָרוֹן המתגלים אצלנוּ לפעמים כּל כּך קרוֹבוֹת מצד אנשים הדוֹגלים בּשם אחדוּת-האוּמה דוקא. ולא קל להבחין, היכן העיוָרוֹן והקהוּת והיכן השׂנאה המסוּתרת. וּכש“לשכּת-העבוֹדה” מתלבּטת, לא על קיוּמה היא, כּי אם על קיוּם כּל העוֹבדים ומחוּסרי-העבוֹדה, נוֹשׂאת בּכל המצוּקה, אינה סוֹגרת דלתה בּפני שוּם איש, מחַלקת את הפּת לכל הנצרכים, וּממלאה בּזה תפקיד עצוּם וחוֹבה גדוֹלה של החברה כּוּלה, וסוֹפר עסקן ציבּוּרי בּישׂראל אינוֹ רוֹאה ואינוֹ מבין זאת וטוֹען על “אבן ואבן” ועל דחיקת רגליהם של “פּוֹעלים עברים רעבים סתם” — האין זאת קהוּת מַעמדית, אשר טח לבּה מהבין את הנעשׂה סביבה? אוֹ כּשציוֹנים טוֹבים, אשר כּל ימיהם הטיפוּ לאִרגוּן, לאיחוּד, אשר כּל ימיהם ידעוּ מה ערך יש וכמה מן האמת יש בּטענוֹת ה“נרדפים” על-ידי הארגוּן הלאוּמי, הָחל מ“הפּלס”⁷ וכַלֵה בּ“אגוּדת ישׂראל”, וּכשהדבר מגיע לידי ארגוּן הפּוֹעלים רוֹאוֹת בּוֹ עיניהם רק חמס, והם עוֹמדים לימין ה“נרדפים” כּביכוֹל וּמגינים על ה“חוֹפש” של מפירי-שביתה וּמסייעים לכל נרגָנוּת וחַתרנוּת — הרי גם זוֹ אינה, כּמוּבן, שׂנאה מעמדית. וּכשאנשים מישׂראל, אשר עברוּ בּעצמם בּימי חייהם את מדוֹרוֹת ההשׂכּלה, חיבּת-ציוֹן, אחד-העמיוּת וציוֹנוּת, ויוֹדעים שכּל תנוּעה חדשה מרימה יד בשוֹמרי החוֹמוֹת, מביאה “חרב לעוֹלם”, מַטיפה לחסידיה כּי הם “השׂאוֹר שבּעיסה”, ואלה בּהגיעם לזקנה הם מרימים זעקה על ה“אתה בחַרתנו” של הפּוֹעלים דוקא (ה“אתה בחרתנוּ” של “בּני-משה” היה כּשר!) על ה“התפּלגוּת” וה“התבּדלוּת”, ואינם רוֹאים את המציאוּת המַעמדית המפַלגת, אשר הם נתוּנים בּה, ותוֹלים את הקוֹלר בּאנשים המכּירים בּמציאוּת הזאת וחוֹתרים דרכּה להגשמת המטרה ההיסטוֹרית: אוּמה אחת, בּלתי-מעמדית, אוּמה וּבת-חוֹרין, אשר המלים “כּל ישׂראל חברים” לא ישָמעוּ לגַבֶּיה כּצחוֹק מכאיב-לב; כּשאנשים אשר רוֹממוּת האוּמה בּגרוֹנם וחרב הרכוּש הפּרטי בּידם בּוֹכים על ה“פּריבילגיוֹת” המעמדיוֹת של הפּוֹעל; אוֹ כּשאנשים שאינם רוֹאים שוּם התבּדלוּת בּקיוּם בּתי-ספר לילדי האמידים (גימנסיוֹת, בּתי-ספר לנגינה וכוּ') וצוֹעקים “התבּדלוּת” לכל נסיוֹן של בּית-ספר אשר בּוֹ יחַנך העוֹבד את בּנוֹ על פּי דרכּוֹ — האין כּל זה מצטרף ל“אַתמוֹספירה” של קהוּת, עיוָרוֹן וּצביעוּת מעמדית, אשר אילוּ היתה התנוּעה הצעירה רפת-אוֹנים היתה ודאי נחנקת בּה. וּמשגָברה והכּירה בּכוֹחה וּבזכוּתה אין לה אלא “לדרוֹך עוֹז ולפסוֹח על החללים”, כּמצוַת המשוֹרר?

ואַל נא יתקבּל הרוֹשם מדברי, כּי אני בּא להצדיק את כּל מעשׂינוּ, כּי רוֹצה אני לוֹמר, שאין בּנו משגה וסלף. אֵי תנוּעה ציבּוּרית, אשר דרכּה רפוּדה לה ללא משגה וּללא תקלה? אֵי תנוּעה, אשר לא עברה עליה תקוּפת-בּוֹסר, אשר גליה לא העלוּ קצף? אוּלם לא על פּרט זה אוֹ אחר, ששגינוּ בּוֹ אוֹ נשגה בּוֹ, אנוּ דנים עתה, אלא על העיקר. כּלוּם צדקה ההשׂכּלה אוֹ הציוֹנוּת בּכּל? אוּלם הצדק ההיסטוֹרי היה עמן, ויד ההיסטוֹריה העברית היא המַנחה את תנוּעת העבוֹדה. ולא אשמתנוּ היא, אם עוֹד ישנם לְקוּיי הראִיה. שאינם רוֹאים בּהוֹלך וּבא, וּממוּסר היהדוּת נשאר להם הפּסוּק האחד, “כּי לא יֶחדל אביוֹן מקרב הארץ”⁸, ושוֹכחים כּי יש יהדוּת, אשר הכריזה “משוֹד עניים מאנקת אביוֹנים עתה אקוּם יאמר ה'”⁹, וכי עוֹד בּימי נחמיה בּן חֲכַלְיָה ידעוּ בּני “העם האחד” אשר עלוּ ליַשב את הארץ, כּי “כּבשׂר אַחינוּ בּשׂרנוּ, כּבניהם בּנינוּ”¹⁰. וּשליחה של ההיסטוֹריה העברית, נחמיה בּן חכליה, ידע לריב על ה“אִרגוּן” ועל עניני העוֹבד עם החוֹרים והסגָנים. עמוֹ היה אמנם עזרא הסוֹפר, אוּלם כּלוּם לא היוּ סוֹפרים גם עם החוֹרים והסגנים?

אדר א' תרפ"ז

---

מַהי סוֹף סוֹף דעתוֹ של מ.ג.?

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּויכּוּח המר והנמהר המתנהל עתה לעיני כל הישוּב, לעיני ממשלת הארץ וּבעזרת משטַרתה, על ידי שני הצדדים: מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים בּטוֹן הרע שלה, בּ“רַגזנוּת וּבעצבּנוּת חוֹלנית”, בּ“הסתלקוּת” וּבחוֹסר-אחריוּת; וראשי הציוֹנוּת והישוּב (המעוּטפים פּסידוֹנים של “ועדת הבּנין”), בּשתיקה היפה שלהם וּבנשיאת אחריוּת גמוּרה, ציבּוּרית וּמדינית — בּויכּוּח הזה (כּמוֹ בּכמה ויכּוּחים אחרים) יש גם צד שלישי, הלא הוּא: מר מ.ג., עוֹרך “הארץ”. וּסגוּלה מיוּחדת לוֹ למ.ג. שדעתוֹ היא תמיד שלישית. בּחינת “הכּתוּב השלישי”. אין הוּא נתפּס לרַתחנוּת וּל“נַצחנוּת” של אלה ושל אלה, אינוֹ נוֹטה “לצדדין”, אלא הוֹלך לבטח דרכּוֹ, שוֹקל את הדברים וּבוֹחן אוֹתם בּמתינוּת וּבאוֹבּיֶקטיביוּת מתוֹך קריטריוֹן לאוּמי נעלה; שוֹקד על בּקשת דרכי הסכּם בּין הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּישוּב ומבקש למנוֹע את הציבּוּר מזעזוּעים. ואחרי הזעזוּעים, היתירים בּהחלט, שבּאוּ עלינוּ השבוּע בּגלל השאלה הארוּרה של הלשכּה והעבוֹדה המאוּרגנת, עלה על דעתי: ודאי בּא זה עלינוּ משוּם שלא שמענוּ לדעה השלישית, הנייטרלית, האוֹבּיֶקטיבית. ותקף עלַי יִצרי לרדת לסוֹף דעתוֹ של מ.ג., כּלוֹמר, לדעת סוֹף סוֹף מַהי דעה זוֹ, העלוּלה לשמוֹר אוֹתנוּ מִלֶכד. החלטתי איפוֹא לחדוֹר לפנַי ולִפנים של קצת מאמרים שנכתבוּ בּשאלה זוֹ (רק בּמשך השבוּעוֹת האחרוֹנים בּלבד), סידרתי אוֹתם על הסדר הכרוֹנוֹלוֹגי, וזאת אשר העליתי:

בּי' בּשבט היתה הדעה השלישית:

“מבּחינת התוֹעלת המעשׂית שגיאה גסה היא לחַדש בּשעה זוֹ את המלחמה החריפה והמרירה של שלטוֹן-יחיד של לשכוֹת-העבוֹדה אשר על יד מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת. ודאי ששוּם אדם בּר-דעת, שלא נתפּס לשׂנאה סמוּיה לפּוֹעל, לא יכפּוֹר בּעיקר הצוֹרך לסדר את שוּק העבוֹדה וכוּ' — ואוּלם וכוּ' — והעיקר: הן בּצוֹק העתים האלה נתמוֹטט למעשׂה בּמידת-מה האִרגוּן המוּצק של ציבּוּר העוֹבדים — אנוּ יכוֹלים להצטער על זה, אבל המציאוּת לא תשתנה על ידי כּך — וּמן הפּוֹעלים עצמם התחילוּ חוֹטאים כּנגד אוֹתוֹ עיקר של שלטוֹן לשכוֹת-העבוֹדה של הפּוֹעלים בּשוּק. בּמצב זה הרי זוֹ שגיאה טכסיסית לבוֹא כּלפי חוּץ בּדרישה מוּחלטת, שבִּפְנים התחילוּ מזלזלים בּה. בּתנאי השעה הקשים ראוּי להם למנהיגי הפּוֹעלים להבחין בּין הרצוּי והמצוּי וּלהימנע מנַסוֹת כּוֹחוֹ של פּרינציפּיוֹן יפה בּמלחמה שתוֹצאוֹתיה מוּטלוֹת בּספק — — השעה אינה מוּכשרת כּלל וּכלל לפוּלמוֹס מַעמדוֹת”.

הָא למדנוּ, כּי “הפּרינציפּיוֹן היפה” של “שלטוֹן-יחיד של לשכּת-העבוֹדה” אינוֹ אלא “פּוּלמוֹס מַעמדוֹת”, ש“אין השעה מוּכשרה לוֹ”, וּמדוּע אינה מוּכשרת? בּעיקר מחמת צוֹק העתים האלה, שבּגללן נתמוֹטט ארגוּנוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים.

כּזאת היתה הדעה השלישית בּסוֹפוֹ של פּוּלמוּס בּנין בּית-הספר בּחיפה.

ועתה נַאזין לדעה שלישית זוֹ, כּפי שהיא הוֹלכת וּמתגַלית לפנינוּ, כּפעם בּפעם, בּפוּלמוֹס בּנין הסמינר, מתחילתוֹ ועד היוֹם.

בּכ"ג בּאדר א' מצַטט מ.ג. קטעים מתוֹך מכתבה של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים (אגב, מכתב שבּשוּם מקוֹם, כּמדוּמה, לא נתפּרסם בּדפוּס ורק מ.ג. זכה לראוֹתוֹ) המעידים על רוֹע סגנוֹנה. והראָיה, בּמכתבם של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים, כּפי שצוּטט אצל מ.ג., נאמר: “אין ציבּוּר הפּוֹעלים יכוֹל גם למסוֹר את גוֹרל חלוּקת העבוֹדה בּימים קשים כּאלה בּידי קבּלן מַנצל, אשר רק לבצעוֹ שאיפתוֹ”. לצוֹרך הויכּוּח עם מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים מַעניק לה מ.ג. גם דרישה שלא דרשה כּלל: “יש לוֹ לצד השני פּרינציפּיוֹן משלוֹ. זהוּ הפּרינציפּיוֹן של התחרוּת חפשית” (מי הוּא זה הצד השני? המוֹסדוֹת הלאוּמיים? וּמי זה קבע בּהם את הפּרינציפּיוֹן הזה, ואימתי?), “זכּאי ציבּוּר הפּוֹעלים לפסוֹל עיקר זה מבּחינה חברתית וּמוּסרית. זכּאי הוּא גם לשאוֹף לכך, שיגדל כּוֹחוֹ וּמשקלוֹ, ויחסי הכּוֹחוֹת בּתוֹך החברה ינחילוּ נצחוֹן לפּרינציפּים שלוֹ וּתבוּסה לאלה של אחרים. אלא שבּאוֹפן כּזה אין כּאן שאלה של צדק ויוֹשר” (מדוּע?), “אלא של כּוֹח ורצוֹן בּלבד. כּלוּם סוֹברים עסקני הפּוֹעלים, שיש להם זכוּת ואפשרוּת לדרוֹש מאת הציבּוּר את בּיטוּלוֹ הגמוּר של עיקר ההתחרוּת החפשית? כּלוּם סוֹברים הם שיש ליצוֹר בּדרך מלאכוּתית מוֹנוֹפּוֹלין בּשוּק בּשביל מוֹסדוֹת הפּוֹעלים, שיש להעמיד, למשל, את “סוֹלל-בּוֹנה” מחוּץ להתחרוּת בּכל תנאי וּפנים” וכוּ' וכוּ'.

אוֹדה,משהגעתי לפּיסקה זוֹ עמדתי תוֹהה וּמשתוֹמם: כּלוּם זוֹהי מן המידה של פּוּבּליציסט רציני, הרוֹצה לגלוֹת את קלוֹן-סגנוֹנם של עסקני ציבּוּר — ויהא שעסקנים אלה אינם אלא חברי מוֹעצת פּוֹעלים עירוֹנית — שייחס להם דרישה שלא דרשוּ כּלל בּפּוּלמוֹס הזה ויַפנה את הויכּוּח לצד הדרישה שלא נדרשה? אוֹ שסוֹפר כּמ.ג. עלוּל אף הוּא לבלבּל את הדרישה של קבּלת פּוֹעלים על ידי הלשכּה עם “בּיטוּל ההתחרוּת החפשית” והַעדָפת “סוֹלל-בּוֹנה” דוקא, כּשם שזה רגיל בּפי בּעלי-בּתים הגוּנים? אוֹ שמא בּא הפּוּלמוֹס לחוֹבת דרישה שלא נדרשה, כּדי שהדעה השלישית תוּכל אחר כּך לוֹמר משהוּ גם לזכוּת דרישה שנדרשה?

וּמכּיון שהגעתי לכך, אוֹדה, כּי מאד הייתי משתוֹקק לדעת, מַהי בּעצם דעתוֹ של מ.ג. עצמוֹ (לא רק של “הצד השני”) בּענין “ההתחרוּת החפשית”. הסבוּר הוּא, מתוֹך השקפה לאוּמית טהוֹרה, כּי בּפני מוֹסדוֹת המדינה העברית ישתווּ יחד הקבּלן הפּרטי (אניח לה למלה “מנַצל”, שאינה לפי טעמוֹ של מ.ג.) והמוֹסד הקוֹאוֹפּרטיבי של העוֹבדים עצמם? הסוֹבר הוּא, כּי מסירת עבוֹדוֹת לפי התחרוּת של הקבּלנים היא השיטה ההוֹגנת יוֹתר את עניניהם ואת כּבוֹדם של מוֹסדוֹת לאוּמיים, המבטיחה בּיוֹתר את זוֹל העבוֹדה ואת טיבה? אוֹ שדעתוֹ היא כּדעת אוֹתם העסקנים הנכבּדים הנאמנים לפּרינציפּ של התחרוּת חפשית רק לגבּי “סוֹלל-בּוֹנה”, אוּלם לא גילוּ מעוֹלם נאמנוּת זוֹ בּשעה שהיוּ מוֹסרים עבוֹדוֹת לאוּמיוֹת ל“הבּוֹנה” אוֹ ל“רענַניה” עליהם השלוֹם²?

ועתה נשמע מה הפּעם בּפי הדעה השלישית על הדרישה שנדרשה בּאמת מצד מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים: “כּל מה שטוֹען ציבּוּר הפּוֹעלים בּנוֹגע לעצם העיקר של עבוֹדה מאוּרגנת ושל חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת בּין ציבּוּר מחוּסרי-העבוֹדה הוּא אמת וצדק. מתוֹך השקפתנוּ הפּרינציפּיוֹנית, המחַייבת רֶגוּלַציה ציבּוּרית-לאוּמית של עניני העבוֹדה, אין אנוּ יכוֹלים להסכּים בּשוּם אוֹפן ל”חירוּת של אַנַרכיה" — — כּל זמן שאין לנו לשכוֹת-עבוֹדה נייטרליוֹת אוֹ משוּתפוֹת, הרי לשכוֹת-העבוֹדה של הסתדרוּת העוֹבדים ממלאוֹת תפקיד ציבּוּרי חשוּב, וּמי שפּוֹגע בּהן בּשעה קשה זוֹ פּוֹתח פּתח לאַנַרכיה".

אלא מַאי —

“אלא שעם זה אין להתעלם וכוּ' — — כּל עוֹד שאין לצד השני השפּעה בּלשכוֹת-העבוֹדה, אין אַחריוּתן עליו, אין חשיבוּתן שלמה ואין “שלטוֹנן” מוּבטח”.

וּבכן — מה לעשׂוֹת סוֹף סוֹף? מַהי המַסקנה מכּל האמוּר לעֵיל, שמצד אחד “כּל מי שפּוֹגע בּלשכּה בּשעה קשה זוֹ פּוֹתח פּתח לאנרכיה”, ומאידך “אין חשיבוּתה שלמה ואין שלטוֹנה מוּבטח”? מסקנה אחרוֹנה, מסקנה למעשׂה, אוֹתה נמנעת הדעה השלישית להסיק. בּמקוֹם זה אנוּ שוֹמעים דברים על “הדוֹגמה המַעמדית של קצת ממנהיגי הפּוֹעלים” והזכּרת חטאם של אלה שלא חפצוּ בּקביעת בּוֹררוּת-חוֹבה בּאסיפת הנבחרים (ואין מ.ג. טוֹרח, כּמוּבן לשאוֹל את עצמוֹ, האם בּאה ההצעה של בּוֹררוֹת-חוֹבה אחרי שהוּבטחה גם חוּקת-עבוֹדה, אוֹ מחוּץ לכל זה, ואף אינוֹ שוֹאל את עצמוֹ: מה פּעלה ההחלטה שנתקבּלה בּדבר בּוֹררוּת-חוֹבה בּכפר?).

וּבכן, אוּתה דעה שלישית, אשר לימדה בּי' בשבט, כּי “בּתנאי שעה קשים אלה שגיאה גסה היא להגן על פּרינציפּיוֹן יפה” זה של עבוֹדה מאוּרגנת, היא שמצאה בּכ“ג בּאדר א‘, כּי "כּל מה שטוֹען ציבּוּר הפּוֹעלים בּנוֹגע לעצם העיקר של עבוֹדה מאוּרגנת וכוּ’ הוּא אמת וצדק”, וכי “מי שפּוֹגע בּהן — בּלשכוֹת-העבוֹדה של ההסתדרוּת — בּשעה קשה זוֹ פּוֹתח פתח לאַנַרכיה”. וּלמעשׂה? למעשׂה אין הדעה השלישית מחַייבת שוּם דעה בּרוּרה, כּיצד סוֹף סוֹף צריך לנהוֹג הפּעם, בּמקרה זה המוּמש בּידים. והרי היא מסיימת בּדברים טוֹבים על “עבוֹדה משוּתפת, ואחריוּת משוּתפת לתעוּדוֹת החיים המשוּתפוֹת שלנוּ בּמוֹלדת”.

כּזאת היתה הדעה השלישית ערב התגַלַע הריב המַמאיר.

וּביוֹם ה‘, ו’ בּאדר ב', כּשמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים הוֹדיעה להנהלה הציוֹנית, שאחרי החלטת וַעדת הבּנין, המַכריזה מלחמה על הלשכּה, אין לה למוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים אלא להסתלק מחלוּקת הסיוּע, אוֹמרת הדעה השלישית:

“אין להכחיש, כּי עצם טענתה של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים בּדבר חלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה בּין הזקוּקים לה היא חשוּבה מאד. והרי אין לפי שעה לשכּת-עבוֹדה אחרת מלבד זוֹ של מוֹעצת הפּוֹעלים. אנוּ יוֹדעים את כּל הליקוּיים, הפּרינציפּיוֹנים והמעשׂיים, שבּשיטה הקיימת וכוּ', ואוּלם המַסקנה ההגיוֹנית ממצב זה היא לא האַנַרכיה שבּ”התחָרוּת חפשית" של פּוֹעלים בּשוּק ולא בּיטוּל עצם הפּרינציפּיוֹן של חלוּקה צוֹדקת, שהיא על כּל פּנים בּשעה זוֹ דרישה אנוֹשית מוּסרית הכרחית. המַסקנה האפשרית היחידה היא: א) מאמצים ציבּוּריים תכוּפים ונאמנים לריאוֹרגניזציה של לשכוֹת-העבוֹדה הקיימוֹת על יסוֹד שיתוּף העבוֹדה והאַחריוּת; ב) עד לאוֹתה ריאוֹרגַניזציה — שמירת הקיים; ג) בּכל מקרה של מסירת עבוֹדה לקבּלן פּרטי — סידוּר מיוּחד, בּדרך ההסכּם והבּירוּר, של חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת בּין הפּוֹעלים מכּל החוּגים והסוּגים".

בּיום ה' קרה מה שהיה מוּכרח לקרוֹת, כּשנשׂיאי העדה מזלזלים בּרֵיש-גַלי בּעָניָם, בּסבלם, בּיצירתם ובאמוּנתם של אלפי בּני-אדם הנתוּנים בּמצוּקה. קרה האסוֹן. את פּריוֹ המדיני נאכל כּוּלנוּ. הנדע לתקן אוֹתוֹ, עד כּמה שהוּא עוֹד ניתן לתקנה? וכאן בּאה הדעה השלישית. היא אינה רוֹאה כּל צוֹרך לחקוֹר, מי הוּא זה אשר היה נכוֹן לקבּל את הרֶצֶפּט הטוֹב, המוּצע על ידיה בּיוֹם ה' (שיתוּף נוֹתני-העבוֹדה בּלשכּה, שמירת הקיים וּקביעת הסכּם בּדבר חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת על ידי הלשכּה בּין כּל החוּגים והסוּגים של הפּוֹעלים), ושוֹפכת את שצף-קצפּה על מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים, “שהיתה צריכה לדעת מראש את הדברים האלה ועל כּל פּנים לחשוֹש להם” (כּנראה, שראשי הועד הלאוּמי, ההנהלה הציוֹנית והקרן הקימת לא היוּ צריכים לראוֹת מראש את הדברים ולא היוּ צריכים לחשוֹש להם). “אלא שבּמקוֹם הכּרת האחריוּת והדעה הצלוּלה” (הנדרשת, כּנראה, ממוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים ולא מאת אוּסישקין, יֶלין וקיש) בּאה סערת הרוּח של גבּוֹרי מלחמה, וּמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים (ולא “וַעדת הבּנין”) עשׂתה שלא מדעת את שליחוּתם של גִבּוֹרי ההרס וּמבקשי המהוּמוֹת משׂמאל".

הדעה השלישית יוֹדעת הפּעם, כּי “המלחמה בּלשכּת-העבוֹדה מצד מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים המרכּזיים קיימת לפי שעה רק בּדמיוֹנם של עסקני המוֹעצה” (אם כּי אך לפני ימים מספּר שמענו מפוֹרש מפּיה כּי יש “צד שני” וּלצד זה יש “פּרינציפּיוֹן משלוֹ” — “התחרוּת חפשית”), ולא רק זה. היא שמגנה כּל כּך את טוֹן האִיוּמים יוֹדעת הפּעם גם לאיים, כּי “אם תוֹסיף המוֹעצה ללכת בּדרך שבּחרה בּה וכוּ' לא נתפּלא אם בּין החוּגים המתוּנים והאַחראים תתעוֹרר בּאמת נטיה למלחמה בּמוֹסד שאחריוּתוֹ על מנהיגים כּאלה”.

וּבכן, המצב בּרוּר למַדי: מצד אחד “רדיקליוּת סמוּיה וקלת-דעת”, “רגזנוּת ועצבּנוּת חוֹלנית”, “דמַגוֹגיה זוֹלה”, “אִיוּמים ואוּלטימַטוּמים”, ו“ריח שוּק”. מצד שני — אין המלחמה בּלשכּת-העבוֹדה קיימת אלא “בּדמיוֹנם של עסקני המוֹעצה”. אוּלם למחרת השבּת, בּט' בּאדר ב', אנוּ שוֹמעים שוּב את הדעה השלישית:

“כּל זמן שלא ימָצא פּתרוֹן לעיקר השאלה בּדבר חלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה לא יחדל אבק-שׂריפה מִן האויר הסוֹבב אוֹתנוּ. אין מקוֹם בּשעה טרוּפה זוֹ לעיקר הליבּרלי הפּשוּט והמַסקני של התחרוּת חפשית וחירוּת פּעוּלה. עיקר זה פּירוּשוֹ בּתנאים האלה: חוֹפש של הפקרוּת, אַנַרכיה, ספינה מטוֹרפת ללא קבַרניט וּללא הגה, פּירוּשוֹ: סבלוֹת-רעב, מרירוּת, מהלוּמוֹת; אין להניח כּי חלק מן הפּוֹעלים יעבדוּ ששה ימים בּשבוּע וחבריהם יִרעבו ללחם ויתנַוונו בּגוּף וּברוּח מאין אף עבוֹדת יוֹם אחד”.

וּלהלן — " למעשׂה רוֹצים שני הצדדים ליקוֹב את ההר בּדיניהם, למעשׂה נגררים שניהם אחרי נטיוֹת לבּם אוֹ אחרי הדוֹקטרינוֹת החביבוֹת שלהם" (הצד השלישי, כּמוּבן, אינוֹ הוֹלך אחרי נטיוֹת לבּוֹ וגם לא אחרי הדוֹקטרינוֹת החביבוֹת עליו) — — “הללוּ רוֹצים לשבּוֹר את “שלטוֹן” הפּוֹעלים וּלקיים את “חוֹפש-הפּעוּלה” שלהם, ואין הם מביאים בּחשבּוֹן את רצוֹנם של המוֹני הפּוֹעלים, שלעוֹלם לא יוַתרוּ על העיקר של “זכוּת-העבוֹדה”, שהוּא מעיקרי השקפת-עוֹלמם, וּלעוֹלם לא יסתלקוּ מזכוּתם לחיוֹת ולעבוֹד בּארץ זוֹ ולא למוּת בּה בּבטלה וּברעב אוֹ לעזבה בּבוֹשת-פּנים. אין הם מביאים בּחשבּוֹן, שרצוֹן זה שכּנגד לא יכּנע לעוֹלם לרצוֹנם הם, והנסיוֹן לדכּאוֹ וּלשברוֹ יביא רק מהוּמוֹת וזעזוּעים לכל הישוּב כּוּלוֹ וּלמפעלנוּ בּארץ. ואף הפּוֹעלים האוֹמרים לקיים את עיקר הרגוּלציה בּחלוּקת-העבוֹדה בּדרך הפּשוּטה של כּפיה” — — " מסיחים את דעתם מן הרצוֹנוֹת שכּנגד" וכוּ' וכוּ'. (רצוֹנוֹת של מי? של ההנהלה הציוֹנית, של הועד הלאוּמי, של הקרן הקימת?).

הגעתי איפוֹא בּחקר הדעה השלישית עד היוֹם הזה שאנוּ עוֹמדים בּוֹ. והמדוּבר אינוֹ בּאיזוֹ שאלה מוּפשטת, “העוֹמדת בּרוּמוֹ של עוֹלם” בּכלל, הניתנת לכל מיני עקיפי מחשבה ולשוֹן והסוֹבלת מ"ט פּנים, הלא מ.ג. עצמוֹ יוֹדע, כּי כּאן שאלה של חלוּקה צוֹדקת של פּת-לחם לאלפים, שכּאן שאלת הריסה של מה שנראה לאלפי אנשים מבצרם, מגינם וגם מקדשם. הלא כּאן שאלה של מתן פּרס, מטעם מוֹסדוֹת לאוּמיים, לכל מסתלק מן האִרגוּן, לכל חוֹתר תחתיו. והלא האנשים אשר קיבּלוּ על עצמם לזעזע את הציבּוּר אינם סוֹף סוֹף קפּיטליסטים פּרטיים העוֹשׂים כּכל אשר יעלה על רוּחם, כּי אם נבחרי הציבּוּר, וּבתוֹכוֹ גם ציבּוּר זה, הנלחם על זכוּת קיוּמוֹ וארגוּנוֹ? אוּלם פּוּבּליציסט רציני כּמ.ג. העוֹמד על המצפּה, לא ראה כּלל צוֹרך להזהיר — אם לא מבּחינה אנוֹשית הרי לפחוֹת מבחינה לאוּמית-מדינית — את העסקנים הותיקים, שוַדאי אינם פּזיזים ונרגזים וּמבוֹהלים, וחס להם לעמוֹד על פּרֶסטיז’ה שלהם, — אלה העסקנים אשר חיץ עבה של לשכּת-העבוֹדה חוֹצץ בּיניהם וּבין מצוּקת ההמוֹנים — שהם, הותיקים, הנבוֹנים, האחראים, לא ינהגוּ קלוּת-ראש בּעמדות ציבּוּריוֹת המבוּצרוֹת בּלבּוֹת אנשים, ולא יגרמוּ לארץ, מתוֹך “דוֹקטרינוֹת החביבוֹת עליהם”, זעזוּעים יתרים, נוֹסף על המצב המזעזע כּשהוּא לעצמוֹ.

כּל עוֹד לא הכּה הרעם, עד לאחר השעה האחרוֹנה, היה לוֹ פּנאי למ.ג. להסבּיר וּלפרש את אי-ההגיוֹן שבּדרישת הפּוֹעלים וּלהטיל עליהם את החוֹבה הקוֹדמת לכל חוֹבה: לדבּר בּטוֹן מנוּמס וּבסגנוֹן טוֹב. הפּוּבּליציסטיקה, זוֹ אשר “לא נתפּסה לשׂנאה סמוּיה לפּוֹעל”, שכחה, שכּל מי שהיכוֹלת בּידוֹ למנוֹע רוֹגז וּמצוּקה ואינוֹ מוֹנע, ועוֹד גוֹרם להרבּוֹתם — עתיד ליתן את הדין.

אגב, על הסגנוֹן. מי כּמ.ג. רגיל לדרוֹש “מנהגי כּבוֹד ונימוּס ואמת אוֹבּיֶקטיבית חמוּרה אף בּיחס למתנגד”. אוּלם דוקא מתוֹך עיוּן בּעמדוֹתיה של “הדעה השלישית” הוּראיתי לדעת, כּי הכּבוֹד והנימוּס חוֹבה הם רק לגבּי הראוּיים לכך, אוּלם לא לגבּי אלה אשר מבּלי כּל מוּסר-כּליוֹת אפשר להאשימם בּדמַגוֹגיה, בּמוֹרך-לב להיוֹת בּלתי-פּוֹפּוּלָריים וכוּ' וכוּ'.

לפני זמן לא רב היה מעשׂה וּמ.ג. יצא לויכּוּח עם חבר לעט ממחנה הפּוֹעלים. וכאן פּסק מ.ג. את פּסוּקוֹ, כּי הסוֹפר ההוּא פּטוּר “אף מהדרישה האֶלמנטרית של אמת עוּבדתית”. וּכשלאחר ימים מוּעטים נצטרך מ.ג, הדוֹרש “מנהגי כּבוֹד ונימוּס ואמת אוֹבּיֶקטיבית חמוּרה אף בּיחס למתנגד”, לתקן את רוֹשם הדברים, לא ראה צוּרה נאה למען כּפר פּני חברוֹ מאשר בּהסבּרה — כּי לא נתכּוון לעלבּוֹן אישי. חלילה לוֹ מזה. אדרבּא. אין הוּא כּלל מפוּקפּק בּיַשרנוּתוֹ האישית, אלא שזוֹהי “קלקלה כּללית” של עתוֹנוּת הפּוֹעלים, שבּר-הפּלוּגתא שלוֹ, אדם הגוּן בּעצם, נתפּס לה.

וּכלוּם אחרי יחס קוֹלגיאַלי כּזה לאדם, ולוּ גם בּן-אוּמנוּת שאינוֹ “מן החברה”, יש עוֹד לנהוֹג כּבוֹד בּעסקני פּוֹעלים, שהם מטבע בּרייתם חשוּדים על דמַגוֹגיה זוֹלה ועל רדיפה אחרי “השוּק”, ועל נַצחָנוּת וקלוּת-דעת? כּלוּם חייב מ.ג. לנהוֹג קצת כּבוֹד בּתכניוֹת הפּוֹעלים למלחמה בּמַשבּר, אשר יש בּהן, כּידוּע, “נטיה לצד אחד” (הדעה השלישית, שאינה נוֹטה לצד אחד, פּטוּרה, כּמוּבן, מלוֹמַר לנוּ לאיזה צד רוֹצה היא להפנוֹת את תכניוֹת העזרה, מחוּץ לצד העבוֹדה הפּרוֹדוּקטיבית), וּכלוּם יש לנהוֹג זהירוּת כּל-שהיא בּפרט בּכבוֹדם של עסקני מוֹעצת פּוֹעלים עירוֹנית, שהיא, אליבּא דכוּלי עלמא, “מחוּץ למחנה”? כּלוּם חייב מ.ג., היוֹדע לפרקים לציין את אדישוּתוֹ של הישוּב, להעריך וּלהוֹקיר את עסקנוּתם של אלה, העוֹמדים ראשוֹנה בּכל מערכת הסבל והמצוּקה, השוֹמרים עלינוּ, על כּולנוּ, מהתחוֹללוּת השוֹאה, המעכּבים אוֹתם בּעמלם, לפעמים גם בּגוּפם, ושאינם זוֹכים אפילוּ לקבּל “השתתפוּת בּצער”, כּאשר יקבּל כּל אדם מן החברה ההגוּנה, כּשיפּוֹל לקרבּן הציבּוּר?

­­­עתיד ליתן את הדין.ולת בידו למנוע רוגז ומצוקה ואינו מונע, ועוד גורם להרבותם ובה\\\\\שים, ולא יגרמו לארץ מתוך חרי ציבור. לנו בארתאסיפה פּוּמבּית של פּוֹעלים לבירוּר המצב ולמניעת ניצוּלוֹ על ידי כּוֹחוֹת ההרס “אינה דרך” לדעת מ.ג., אוּלם דרכּם של השוֹקטים בּמכוֹנם ואוֹטמים אוֹזן היא דרך.

“הבּענוּ את יחסנוּ לטכסיסיה של מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים בּלי מַשׂוֹא-פּנים ולא נמנענוּ גם מלקבּוֹל על חוֹסר אינסטינקט והֶעְדֵר כּשרוֹן של ארגוּן וּבירוּר עניני מן הצד האחר” — כּכה מעריך מ.ג. עצמוֹ את עמדתוֹ.

אוּלם מתי זה קָבל מ.ג., עד מאמרוֹ האחרוֹן, על “חוֹסר אינסטינקט והעדר כּשרוֹן” וכוּ' של אוֹתוֹ הצד החשוּב, שאפילוּ עתה אינוֹ פּוֹרש בּשמוֹ? ועצם ההקבּלה של “הבּעת יחס בּלי מַשׂוֹא-פּנים” ושל “לא נמנענוּ מלקבּוֹל” — שבּאה לפי תוּמה — כּמה היא יוֹצאת ללמד על מַהוּתה של הדעה השלישית. האין גם סגנוֹן זה, הממַצה את כּל עוֹמק הדין עם מוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים, וּמסתפּק — לאחר מעשׂה — בּרמיזה דקה כּלפּי “חוֹסר אינסטינקט והעדר כּשרוֹן” של אחרים — מסגוּלוֹתיה העיקריוֹת של הדעה השלישית?

אדר ב' תרפ"ז

---

לשאלוֹת ועידתנוּ השלישית

מאת

ברל כצנלסון

¹

ועידוֹתינוּ הקוֹדמוֹת, גם אֵלוּ שקדמוּ ליצירת ההסתדרוּת הכּללית, ראוּ בּמרכּז עניניהן את האִרגוּן הפּנימי, החדירה למקצוֹעוֹת עבוֹדה ואת שאלוֹת הקמת המשק העצמי של העוֹבד (התישבוּת). מתוֹך הוָיתוֹ ויצירתוֹ רכש לוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים, קמעה קמעה, נסיון מַקיף, משקי וחברתי, המשמש עתה בּסיס חשוּב לכל המפעל הישוּבי היהוּדי בּארץ. החלטוֹתיהן של ועידוֹת הפּוֹעלים, מיוֹם היוָסד ההסתדרוּת החקלאית, לפני שש-עשׂרה שנה², מציינוֹת את התחנוֹת העיקריוֹת בּדרך התהווּת מעמד-עוֹבד בּארץ וּמשק-עבוֹדה לאוּמי.

הרבּה פּחוֹת מזה נדוֹנוּ בּועידוֹתנוּ שאלוֹת הפּוֹעל בּתעשׂיה, היחסים בּין הפּוֹעל וּבין נוֹתן-העבוֹדה הפּרטי. רק רישוּמים מוּעטים מאלה נמסרוּ לנוּ בּהחלטוֹת ועידוֹת ההסתדרוּת. הסיבּה פּשוּטה למַדי. חלקה של התעשׂיה בּארץ היה כּל כּך דל, הפּחד מפּני הפּוֹעל המאוּרגן וההתנַכּרוּת לוֹ וּלהסתדרוּתוֹ שׂררוּ בּחוּגי המשק הפּרטי בּמידה כּזאת, שההחלטוֹת בּנדוֹן זה לא היוּ צפוּיוֹת לשוּם תוֹצאוֹת מעשׂיוֹת חיוּביוֹת. לפיכך לא יִפּלא הדבר, שועידוֹתינוּ, עמוּסוֹת הענינים החיוּניים, לא ראוּ לעצמן צוֹרך ממשי לטפּל בּשאלוֹת אֵלוּ, והן היוּ “נפתרוֹת” בּכל מקרה, לפי הסתדרוּת אוֹ הסתבּכוּת הענינים בּשעת מעשׂה. אין כּל ספק, כּי גם ועידתנוּ זאת לא תהיה פּטוּרה מטפּל, וּבעיוּן רב, בּשאלוֹתינוּ האִרגוּניוֹת והמשקיוֹת-הפּנימיוֹת. אין כּל ספק, שהדאגה הרצינית להבראַת משק-העבוֹדה, העברתוֹ תחת שבט הבּיקוֹרת החמוּרה ובקשת תיקוּנים אמיצים ואפילוּ נוֹעזים על פּני כּל השטח של פּעוּלתנוּ האִרגוּנית והמשקית — חייבוֹת לתפּוֹס הפּעם מקוֹם ניכּר בּעבוֹדת ועידתנוּ. אוּלם רצוֹני כּאן להעיר, כּי מחוּץ לכל אלה צריכה ועידתנוּ להקדיש הפּעם תשׂוּמת-לב מיוּחדת לכל קוֹמפּלֶכּס השאלוֹת הכּרוּכוֹת בּהתפּתחוּת המשק הפּרטי בּארץ. רוֹאה אני צוֹרך מיוּחד שהועידה תברר לעצמה, לציריה ולעסקני ההסתדרוּת בּאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת וּבמוֹעצוֹת העירוֹניוֹת, ותכריז בּפומבּי כּלפּי החוּץ (חוּץ זה שרוֹצה להכּיר את מגַמוֹת ההסתדרוּת כּהוַיתן מבּלי סירוּס וזיוּף), מַהי עמדת ההסתדרוּת לגבּי המשק הפּרטי הפּרוֹדוּקטיבי, היוֹצר עמדוֹת כּלכּליוֹת בּארץ (להבדיל מן “המשק” הספּקוּלַטיבי והסרסוּרי, ההוֹרס את אפשרוּת קיוּמנוּ הכּלכּלי, אשר לוֹ מתנגדת ההסתדרוּת תכלית ניגוּד), וּמַהי הדרך בּה תלך להבטחת עניניו וּזכוּיוֹתיו של הפּוֹעל המאוּרגן בּמשק הפּרטי וליצירת יחסים מסוּדרים בּין הפּוֹעלים והבּעלים.

אפשר מאד ששעה זוֹ­­ אינה נוֹחה כּלל לבירוּר יסוֹדי ושקוּל. השעה שעת מלחמה בּפּוֹעל מכּל צד. הבּערוּת הקטנוּנית של נוֹתני-עבוֹדה פּרוֹבינציאַליים, אשר עצם המוּשׂג “פּוֹעל מאוּרגן” הוּא להם לחָגא (הם חוֹלמים, כּנראה, להקים משק קפּיטליסטי בּארץ בּלי מעמד פּוֹעלים!); ההשׂתערוּת על הפּוֹעל, הבּאה לא רק להוֹריד את שׂכר עבוֹדתוֹ הזעוּם, כּי אם גם לעשוֹק אוֹתוֹ מכּל כּיבּוּשיו האֶלֶמֶנטריים; התנהגוּתם של “פּרנסים” לאוּמיים, אשר אחרי עשׂרים שנוֹת קיוּם של תנוּעת הפּוֹעלים המאוּרגנת בּארץ טרם הוֹאילוּ להוֹדוֹת בּמציאוּתה וּבהכרחיוּתה והנם מצטרפים לקבּלנים הנלחמים בּשׂכר הפּוֹעלים וּבארגוּנוֹ; העלילוֹת והדיבּוֹת הניתכוֹת על הפּוֹעל, והמהַלכוֹת פַּניקה על כּל אדם חדש הבּא מן החוּץ; הנטיה להציג את הפּוֹעלים כּ“אוֹיבי התעשׂיה” — כּל האַתמוֹספירה הזאת, המתחדדת מעל לראשנוּ עתה בּארץ, אינה עשׂוּיה לאַפשר בּירוּר רציני של הענינים.

ואף על פּי כן, אַל נראה את עצמנוּ פּטוּרים מבּירוּר זה ואפילוּ בּשעה זוֹ. כּלוּם לא פּגשוּ “פּני הישוּב” את ראשית מצעדינוּ בּארץ, בּעיר וּבכּפר, בּ“חרָמוֹת” ממש?³ כּלוּם אין אתנוּ ההכּרה, כּי שליחים אנוּ למפעל הגדוֹל של יצירת משק עברי אֵיתן ושל הבראת חייהם הכּלכּליים של ההמוֹנים היהוּדים? כּלוּם לא ראינוּ בּמשך עשׂרים שנה, כּי כּוֹח היצירה של הפּוֹעל גוֹבר וּמפלס לוֹ דרך גם מבּין אי-הבנה, שׂטנה וקטרוּג? הפּוֹעל בּארץ כּה מעוּנין חיוּנית בפיתוּח המשק הארצי, בּגידוּלוֹ, בּרנטבּיליוּתוֹ, בּהתפּשטוּתוֹ וּבכיבּוּשיו — שגם בּשעה שהוּא נתקף ונרדף אינוֹ יכוֹל שלא לכַוון את מַעיניו להרחבת הבּסיס המשקי הזה, ליצירת תנאי עבוֹדה אנוֹשיים ולקביעת יחסים מסוּדרים בּינוֹ וּבין נוֹתן-העבוֹדה הריאַלי, אשר ימנעוּ כּל חיכּוכים מיוּתרים וישמרוּ על האֶנרגיה הקוֹלקטיבית שלא תבוּזבּז לריק.

חזיוֹנוֹת פּתוֹלוֹגיים שוֹנים מלַוים את התהווּת המשק היהוּדי הפּרטי בּארץ, וּמפּניהם צריכה תנוּעת הפּוֹעלים להגן על עצמה, לשם עצמה וּלשם המשק. הנה לפנינוּ אוֹתוֹ הטיפּוּס העלוּב של בּעל-בּית, אשר יוֹתר מאשר יש אתוֹ יכוֹלת קפּיטליסטית, יש לוֹ “התיאבוֹן” הקפּיטליסטי, זה שאינוֹ מתאר לוֹ שוּם בּנין של משק, אלא על יסוֹד אוֹתן צוּרוֹת הניצוּל והשעבּוּד שהוּא הכּירן בּפּינוֹת הנידחוֹת שמהן הוא בּא, זה אשר בּשׂנאתוֹ וּפחדוֹ מפּני הפּוֹעל הנהוּ מרעיל את האויר בּארץ וּבחוּץ-לארץ; סוּג זה, היוֹדע לתבּוֹע את תביעוֹתיו מאת ההוֹן הלאוּמי, המנצל לטוֹבתוֹ בּכל הזדמנוּת את המאמצים הציבּוּריים של הישוּב ושל המוֹסדוֹת הלאוּמיים, ואינוֹ מקבּל על עצמוֹ שוּם מרוּת של האינסטנציוּת הציבּוּריוֹת, וּמפתח בּארץ יחסי הפקר וזלזוּל בּאדם וּבחברה. והנה גם בקרב ציבּוּר הפּוֹעלים מזדמן לפרקים אוֹתוֹ סוּג של “פּוֹעל” יוֹצא-דוֹפן אשר לא הכּה שרשים בּארץ, לא למד להבין את תנאיה, והנהוּ ממשיך כּאן את המסוֹרת הכּלכּלית העלוּבה שהביא אתוֹ מבּית-מדרשוֹ בּתחוּם-המוֹשב. הוּא נגרר אחרי כּל תרוּעת מלחמה, מבּלי שיֵדע לחַשב את שׂכרה ואת הפסדה, מבּלי שיֵדע להבחין בּין ענינים חיוּניים וּבין תעתוּעי שוא, אשר הפּוֹעל מִשׂחק להם. אוּלם בּשעה שהפּוֹעל מסוּג זה מוֹצא כּאן בּארץ הסתדרוּת חזקה, בּעלת מסוֹרת וּבעלת הכּרה משקית וציבּוּרית, המחנכת אוֹתוֹ והחזקה למדי לעמוֹד בּפני כּל מיני השפּעוֹת תלוּשוֹת, נמצא בּעל-הבּית מן הסוּג הנזכּר “חפשי” לעצמוֹ, חפשי לסבּך את היחסים וּלחדד את המצבים, לרעת המשק והעוֹבדים וּלהרעלת האַתמוֹספירה הציבּוּרית כּאחד.

וּלפיכך צריכה הועידה להגבּיר את ההכּרה בּלבבוֹת, כּי התהווּת משק פּרטי בּריא בּארץ מחייבת כּתנאי עיקרי, מצד אחד, מציאוּת נוֹתן-עבוֹדה, המוֹדה בּפּוֹעל המאוּרגן והנכוֹן לפתוֹר ענינים בּדרך של משׂא-וּמתן קוֹלקטיבי עם הסתדרוּת הפּוֹעלים, וּמצד שני, תנוּעת פּוֹעלים חזקה, בּעלת הכּרה משקית, השוֹאפת לגידוּלוֹ וּלהצלחתוֹ של המשק הארצי והיוֹדעת להגן על עניני העוֹבד וּשאיפוֹתיו בּתחוּמי היכוֹלת האוֹבּיֶקטיבית של התפּתחוּת המשק בּארץ.

מבּחינה זוֹ תצטרך הועידה להעמיד בּבהירוּת גמוּרה את שאלת לשכּת העבוֹדה, תפקידה ואִרגוּנה. והיא גם תצטרך לדרוֹש מאת המוֹסדוֹת הישוּביים והלאוּמיים, וּבעיקר מאת האינסטנציה העליוֹנה — הקוֹנגרס הציוֹני — קביעת יחס בּרוּר וּמסוּים לעבוֹדה מאוּרגנת.

כּמוֹ כן תצטרך, לדעתי, הועידה לדוּן יסוֹדית בּשאלת תוֹצרת הארץ, לברר את מידת יכלתוֹ של הפּוֹעל המאוּרגן לסייע לתוֹצרת זוֹ, בּתוֹר צרכּן, על יסוֹד הבטחת עניניו הצוֹדקים של הפּוֹעל בּתוֹר יצרן.

אוּלם בּמרכּז הענין צריכה, לדעתי, לעמוֹד שאלת החוֹזה הקוֹלקטיבי, שאלת קביעת הסכּם מסוּים בּין ההסתדרוּת וּבין אוֹתם נוֹתני-העבוֹדה, המוֹדים בּערכּה של ההסתדרוּת, והרוֹצים לסדר את עבוֹדתם מתוֹך יחסי הבנה הדדית עם ציבּוּר הפּוֹעלים. מעין אוֹתם החוֹזים הנהוּגים בּכמה ארצוֹת, שקיימת שם תנוּעה מקצוֹעית מפוּתחת.

וּכדי שלא יגלוּ בּדברַי אלה פּנים שלא כּהלכה, הריני מכניס את הצעתי זוֹ לועידה בּצוּרה מנוּסחת:

מתוֹך הכּרה יסוֹדית, כּי העליה וההתישבוּת והעבוֹדה העברית מעוּנינוֹת כּאחת בּפיתוּח כּל האפשרוּיוֹת הכּלכּליות של הארץ, בּהקמת משק פּרוֹדוּקטיבי נוֹשא את עצמוֹ, הרינוּ רוֹאים צוֹרך חיוּני בּהסכּם קבוּע בּין הסתדרוּת העוֹבדים וּבין מפעלי התעשׂיה, למניעת סכסוּכים כּלכּליים שיש בּהם בּזבּוּז הוֹן וּביטוּל עבוֹדה והפסד למשק ולפּוֹעל כּאחד.

אנוּ מַציעים לכל בּעלי החרוֹשת, המכּירים בּחשיבוּתם של יחסים מסוּדרים בּינם וּבין הפּוֹעלים, לכרוֹת חוֹזה את הסתדרוּת העוֹבדים העברים הכּללית בּארץ-ישראל ולקבּוֹע בּוֹ את הסעיפים העיקריים של היחסים ההדדיים:

1. נוֹתני-העבוֹדה הכּוֹרתים חוֹזה עם ההסתדרוּת משתתפים בּלשכּת העבוֹדה. הפּוֹעלים מתקבּלים על ידי הלשכּה. הלשכּה רוֹשמת את כּל הפּוֹעלים בּין שהם חברים להסתדרוּת וּבין שאינם חברים לה, מבּלי שׂים פּדוּת בּחלוּקת העבוֹדה בּיניהם.

2. בּכל ענף עבוֹדה נקבּע שכר מינימַלי המתבּסס על: 1) דרגת חיים של פּוֹעל אירוֹפּי; 2) היכוֹלת הכּלכּלית של ענף התעשׂיה הנדוֹן בּארץ.

3. יוֹם עבוֹדה של 8 שעוֹת.

4. תשלוּם קבוּע של הפּוֹעל וּבעל העסק לקוּפּת-חוֹלים.

5. בּכל מקוֹם עבוֹדה נבחר ועד פּוֹעלים מקוֹמי המשמש בּאוּת-כּוֹח פּוֹעלי המקוֹם כּלפּי המנהלה.

6. הפּוֹעל הנשלח על ידי הלשכּה עוֹבד זמן קצוּב בּתוֹרת נסיוֹן, והוּא נחשב כּפוֹעל קבוּע לאחר שהוּא נשאר לעבוֹד אחרי גמר תקוּפת הנסיוֹן.

7. פּוֹעל קבוּע אינוֹ מפוּטר אלא על פּי סיבּה מַספּקת.

8. נקבּעת דרגת פּיצוּיים לפוֹעלים קבוּעים מפוּטרים, לפי אריכוּת ימי עבוֹדתם.

9. כּל סכסוּך שבּין הבּעלים והפּוֹעלים המשתתפים בּחוֹזה נמסר לבוֹררוּת.

ציינתי כּאן רק את הקוים הכּלליים וּבצוּרה ראשוֹנית. הועידה תמצא ודאי את הנוּסח ההוֹלם בּיוֹתר, ועוֹד תשאיר כּמה פּרטים למשׂא-וּמתן קוֹנקרטי עם הצד השני. הועידה לא תטיל, כּמוּבן, את רעיוֹן החוֹזה הקוֹלקטיבי על אלה שלא ירצוּ בּכך, אלה הבּעלים, המאמינים בּתוֹעלת של יחסים אַנַרכיים בּינם וּבין הפּוֹעלים, יוֹסיפוּ ללכת בּדרכּם הם. אוּלם אין לי כּל ספק, שבּמידה שבּארץ יתפּתחוּ מפעלי משק רציניים, בּה בּמידה יִרבּה מספּרם של אלה אשר יכּירוּ בּהסתדרוּת ויתקשרוּ אִתה.

איני מַשלה את נפשי, כּי הצעה זוֹ תתקבּל בּרצוֹן מכּל צד. ודאי ימָצאוּ בּין הפּוֹעלים, אשר יראוּ בּזה “יוּניוֹניזם צר”, “שעבּוּד הפּוֹעל”, “מכירת עניניו” וכוּ‘. וּמצד שני ודאי יקראוּ לזה כּל השמוֹת המהלכים אימים: בּוֹלשביזם, דיקטטוּרה וכוּ’. אוּלם תקותי, כּי ההסתדרוּת תעשׂה את שלה. בּנסיוֹנה הרב וּבחכמת-החיים שלה, וּמתוֹך ראִיית האפקים הרחבים לעליית עוֹבדים. מתוֹך הכּרה, כּי עניני הפּוֹעל ועניני המשק הארצי עוֹלים בּקנה אחד — תדע ההסתדרוּת ללכת בדרכּה שלה, שהיא דרך בּנין האדם העוֹבד והמשק כּאחד.

אדר ב' תרפ"ז

---

נקם אוֹ טיהוּר

מאת

ברל כצנלסון

¹

הסערה מסביב לתזכּיר של “ועדת המשׂכּוֹרוֹת”², שנפלה בּעוֹלמנוּ דוקא ערב הועידה (ועידה זוֹ המתכּנסת בּימים שכּמוֹתם לא ידענוּ לקוֹשי, ושהלב כּל כּך חרד לקראתה!) מעוֹררת אוֹתי לוֹמר כּמה מלים. אוֹדה, חוֹששני להלָך-רוּחוֹת “בּיקָרתי” זה העוֹבר על גדוֹתיו. חוֹששני, שמא יוֹתר משהוּא בּא לטהר הוּא עשׂוּי לעַכֵּר, ויוֹתר משהוּא בּא לבצר עלוּל הוּא למטמט, ויוֹתר משהוּא בּא לדרוֹש צדק עלוּל הוּא לסַלף ולחטוֹא נגד אנשים חיים. וּלפיכך אני נוֹטל לי רשוּת הדיבּוּר בּידיעה מראש, כּי לרבּים יהיוּ דברַי לא לרצוֹן.

הוַעדה שנתמַנתה על ידי מוֹעצת ההסתדרוּת, לבקר את מצב המשׂכּוֹרוֹת בּמוֹסדוֹתינוּ, עשׂתה — בּאָמנה — מעשׂה רב, מעשׂה בּלתי-שכיח לא רק בּכל החוּגים הסוֹבבים אוֹתנוּ, כּי אם גם אצלנוּ. ואילוּ היוּ גם חוּגים אחרים מסוּגלים לעשׂוֹת מעשׂה כּזה, כּי אז היינוּ רשאים להאמין כּי יעלה בּידינוּ לטהר את האויר בּארץ וּבציוֹנוּת. הוַעדה העבירה תחת שבט הבּיקוֹרת את כּל מוֹסדוֹתינוּ המרכּזיים, מאוֹת עוֹבדים, קטנים וּגדוֹלים, נבחרים וּממוּנים, בּדקה את משׂכּוֹרוֹתיהם וחשבּוֹנוֹתיהם, הכּירה לדעת את מצב הענינים בּנדוֹן זה בּכל מוֹסד וּמוֹסד, וּפירסמה בּרבּים את מַסקנוֹתיה הכּלליוֹת, וגם קיבּלה על עצמה — מטעם הועד הפּוֹעל — להיכּנס בּשיפּוּט מיוּחד “לבירוּר וּלהחלטה” בּכל אוֹתם המקרים שתראה צוֹרך. מי שמבין קצת בּטיב עבוֹדה אשר כּזאת, שאינה מן הנעימוֹת והקלוֹת, שהיא כּרוּכה לפרקים בּפגיעה בּנימוּסים מקוּבּלים, ושיֵש בּה לפעמים משוּם “דיני-נפשוֹת”, ושהיא בּאה להחמיר בּכמה ענינים אשר בּני-אדם אחרים אינם נוֹהגים בּהם חוּמרוֹת יתירוֹת — הוּא יבין את כּל קשיה של עבוֹדת וַעדה זוֹ ואת כּל חשיבוּתה לקביעת נוֹרמוֹת יציבוֹת בּחיינוּ, להנחת ה“הלכה” החברתית, וידע מה הערך החינוּכי של הפּרסוּם הציבּורי הזה: כּאן, בּארץ, אין אנוּ רגילים לא למציאוּתה של בּיקוֹרת כּזאת, הבּאה מבּפנים, מתוֹך הציבּוּר, לפי התעוֹררוּתוֹ שלוֹ, ולא לפרסוּם גָלוּי של דברים מעין אלה. כּמה דרשנוּ זאת, למשל, מאת ההנהלה הציוֹנית ולא השׂגנוּ עד היוֹם, למרוֹת ההבטחוֹת ולמרוֹת קיוּמן של ועדוֹת שנתמַנוּ לשם כּך. וכאן בּאה ההסתדרוּת, זוֹ אשר כּל העינים לטוּשוֹת אליה, אשר כּל מיני שפטים נכוֹנוּ לה מפּי מאַהביה השוֹנים ושוֹחרי טוֹבתה, זוֹ היוֹדעת נאמנה כּי כּל קיסם שלה יתגלגל ויהיה לקוֹרה בּפי כּל מחפּשׂ מוּמים — והיא לא חששה לכל העיווּתים והסילוּפים הצפוּיים לה וקמה וגילתה את מצב הדברים כּהוָיתו על פּגימוֹתיו, מבּלי לחוּס על עצמה ועל מוֹסדוֹתיה, מבּלי לראוֹת אפילוּ צוֹרך להבליט את כּל הצדדים החיוּביים הרבּים — שהם הדבר המוּבן מאליו — וציינה והדגישה את כּל הליקוּיים והנליזוֹת.

בּשעה שהועידה השניה של ההסתדרוּת הנהיגה את שיטת “דרגת-המשׂכּוֹרת” בּמוֹסדוֹתינוּ, היה בּרוּר כי חידוּש נוֹעז זה, הדוֹרש בּהכרח החיים גמישוּת ידוּעה, עיבּוּד כּללים ויוֹצאים מן הכּלל, טעוּן גם בּחינה יסוֹדית בּחיי המעשה וגם פּיקוּח מדוּקדק. ומאז נבחרוּ כּמה ועדוֹת מיוּחדוֹת לשם זה. אלא שעם הקשיים הראשוֹנים שנתגלוּ לפניהן היוּ נרתעוֹת אחוֹר. מרגע ש“הדרגה” חדלה להיוֹת פוֹרמוּלה של החלטה, כּי אם דבר הנוֹגע לפרט אנוֹשי פּלוֹני-אלמוֹני — נעשׂה הטיפּוּל בּה, בּיחסי חברתנוּ הדקים, קשה בּיוֹתר. והנה סוֹף סוֹף בּאה ועדה אשר בּיצעה את עבוֹדתה בּהיקף רחב וּבהקפּדה רבּה. האם לא צריך היה הקהל שלנוּ, שנתגלתה לפניו התמוּנה עם כּל קויה הבּריאים ועם נקוּדוֹתיה החוֹלוֹת, לרכּז את כּל תשׂוּמת-לבּוֹ בּביקוֹרת התנאים והסיבּוֹת וּבבקשת התיקוּן הנמרץ? והנה בּמקוֹם זה פּרצוּ הקוֹלוֹת מכּל עֵבר: מדוּע בּחרה הועדה בּלשוֹן כּללית? מדוּע סתמה ולא פּירשה שמוֹת? מדוּע דיבּרה על מוֹסדוֹת ולא על אישים? הוֹציאוּ אלינוּ את האנשים החַטאים ונדעם!

יוֹדע אני כּי כּל פּצע הנגרם לציבּוּר בּימים קשים אלה מכאיב יוֹתר מאשר בּימים כּתיקוּנם, ואף על פּי כן קוֹבלָני על זה, שתשׂוּמת-לב הציבּוּר נפנית מן הפּצע שנגלה וּמשאלת ריפּוּיוֹ, ומתכּנסת לתוֹך אפיק של התמרמרוּת אישית, של חיפּוּשׂ חוֹטאים, של בּקשת שׂעירים לעזאזל. וּברי לי שהלָך-רוּח זה מַחטיא את המטרה, מטרתנוּ האחת: הנחת יחסי חברה טהוֹרים.

זכוּת היא, לדעתי, לועדה והבנה נכוֹנה בּתפקידה, שבּבוֹאה לבדוֹק בּדיקה רצינית בּפּעם הראשוֹנה את מצב הדברים, לא הפנתה את חוּדה של הבּיקוֹרת כּלפּי היחידים, אלא כּלפּי המוֹסדוֹת וּמנהלוֹתיהם, ועוֹד יוֹתר כּלפּי עצם המצב וּשאלוֹתיו. אין לי כּל נטיה לדוּן וּללַמד זכוּת בּשאלה זוֹ, אוּלם כּלוּם עיקר הוּא לגבּי דידן פּרט זה אוֹ אחר שעבד כּמה שנים בּמוֹסד ונתחייב לפניו בּסכוּם כּסף, אוֹ שקיבּל משׂכּוֹרת נוֹספת, מוּצדקת אוֹ בּלתי-מוּצדקת? הרי העיקר הוּא מצבם הכּללי, המשקי והתרבּוּתי של מוֹסדוֹתינוּ, הלא העיקר הוּא שמוֹסדוֹתינוּ העניים (והעניים גם בּשעה שהם מגלגלים בּאלפים וּרבבוֹת!) והזקוּקים תמיד לעזרת הציבּוּר, ושלעוֹלם אינם יכוֹלים לספּק את צרכיו הצוֹדקים של הציבּוּר, יכלוּ לאחוֹז בּשיטה כּזאת המיַקרת את הסכוּם הכּללי של עבוֹדתם בּמאוֹת לירוֹת, אוֹ שהם משקיעים כּספים בּהלוָאוֹת לקצת עוֹבדים, בּשעה שלַשאָר הם עוֹמדים בּחוֹבם. הלא עיקר החטא הוּא בּזה, שהמוֹסד מתנהל כּכה שמתוֹך דאגה יתירה למצב עוֹבדיו האחראים וּמתוֹך כּוָנוֹת טוֹבוֹת הוּא מעמידם בנסיוֹן, שאינם יכוֹלים אחר כּך להמיש את צוָארם ממנוּ, וּבזה הוּא מטיל אסוֹן עליהם ואסוֹן על עצמוֹ. את העוֹבדים הוּא עוֹשׂה מעין “עבד לוֹוה” לציבּוּר, הרשאי לבוֹא אליהם כּנוֹשה וּכמאשים וּכמַגזים על אחת שבע, וּמן ההסתדרוּת כּוּלה הוּא גוֹזל את האֵמוּן שהנהוּ יסוֹד מוּסד לכל קיוּמה ועבוֹדתה.

אכן, יש כּאן חטאת הציבּוּר. אוּלי החטא הכּבד בּיוֹתר: אי-ידיעה. עכשיו נוֹדע הדבר כּי לא ידענוּ, אנחנוּ החברים הנמצאים בּמוֹסדוֹת המרכּזיים בּהסתדרוּת, בּמוֹעצוֹת וכוּ', ועל אחת כּמה וכמה הציבּוּר הרחב, לא ידענוּ, כּי ההזנחה הקלה בּדברים האלה מעלה שַבֶּשְתָּא, שבּדרך הטבע היא עוֹלה ועוֹלה. וּלפיכך אין לחפּשׂ קרבּנוֹת. ויש לדאוֹג קוֹדם לידיעה, לפיקוּח, לבחינת המצב מפּעם לפעם. וּמי שאינוֹ מבקש לשפּוֹך את מרירוּת לבּוֹ על ראשי חבריו, מי שאינוֹ רוֹצה להפוֹך את עבוֹדת הבּיקוֹרת לענין של נקם, הוּא ימצא סיפּוּק בּעוֹז הרוּח של ההסתדרוּת לדרוֹש בּיקוֹרת וּלקיים את הבּיקוֹרת, והוּא גם יכּיר שעצם עבוֹדת הועדה וּפרסוּמה — הנם תריס חשוּב בּפני הליקוּיים. את השאר צריכה לעשׂוֹת הועידה על ידי שוּרה של תיקוּנים משקיים ואִרגוּניים.

סיון תרפ"ז.

---

ועידת הנסיוֹן

מאת

ברל כצנלסון

¹

עוֹד לא חרד הלב כּל כּך לשוּם ועידה, כּאשר הוּא חרד הפּעם. כּוֹבד בּלתי-רגיל רוֹבץ הפּעם על כּתפיהם של מאתים ואחד הציר, המתכּנסים הערב לפתיחת הועידה בּבית-העם שבּתל-אביב. לא רק אלה הפּוֹעלים והפּוֹעלוֹת, הנוֹהרים עתה הנה בשיירוֹת מכּל פּינוֹת הארץ, מלַוים את שליחיהם בּציפּיה וּבתביעה. מאחוֹריהם עוֹד שלוֹש רבבוֹת, בּין המוּשרשים עמוֹק בּמשקים הישנים והחדשים וּבין הנמַקים בּעוֹני וּברעב וּבבטלה מפרכת וּמַכלימה, בּין האיתנים בּרוּחם ושוֹמרים על גחלת לבּם ויוֹדעים את ערכּה ואת כּוֹחה בּכל שעת צרה וּמצוּקה וּבין המסכּנים, המתנַדנדים כּעלה נידף לפני רוּח — כּל אלה נוֹשׂאים את עיניהם לועידה, מצפּים למַה שתביא, וּמתפּללים על שליחיהם, שלא ימעלוּ בּשליחוּתם, וששׂר התנוּעה יאיר להם פּניו ויַנחֵם בּדרך היצירה.

ולא רק כּל אלה, העוֹמדים אתנוּ כּאן בּמערכה. היקף הועידה גדוֹל הוּא, בּעצם, הרבּה יוֹתר. כּל הנוֹער החלוּצי בּגוֹלה, בּקצוי תבל, מן הנער והנערה העוֹבדים בּהכשרה בּביצוֹת פּוֹלֶסיה, בּכפרי גרמניה וּבמַטעי קַליפוֹרניה, ועד שבוּיי ציוֹן ונאמניה שבּפּוֹליט-איזוֹלַטוֹרים² בּירכּתי סיבּיר. וגם כּל היחידים, הבּוֹדדים, העוֹמדים פּזוּרים בּמערכה של מפעלנוּ הארץ-ישׂראלי, וכל מי שנפשוֹ קשוּרה בּארץ-ישׂראל, בּין שהוּא מבין לנוּ וּבין שהוּא עוֹין אוֹתנוּ, עוֹמד עתה וצוֹפה: מה תביא ועידת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, התוֹסיף גם היא כּשלוֹן לכּשלוֹנוֹת הרבּים, אוֹ שאִתה תתחיל ההתגבּרוּת והעליה חזרה לראש ההר?

מיוֹם היוֹת ועידוֹתינוּ, רבּוֹת-הענין ורבּוֹת-המעשׂה, עוֹד לא היתה לנוּ ועידה אשר כּזאת. המצוּקה אוֹכלת בּכל פּה, בּגוּף וּברוּח. המאמצים להיגָאל ממנה נוּפּצוּ אל סלע המציאוּת הישׂראלית האוּמללה, האפקים נתערפּלוּ, חלוֹם הגאוּלה הוּשׂם בּסַד, אמוּנת הנעוּרים הקלה והעליזה הוּעמדה בּנסיוֹן, החזית הצעירה נתמַטמטה. שְכוֹל וגַלמוֹד סביבנוּ. וגם הדוֹר הראשוֹן לתנוּעת העבוֹדה וּלהגשמה אישית, זה שנבחן בּכמה בּחינוֹת חמוּרוֹת, זה שהיה רגיל בּכל פּוּרענוּת להתקדם וּלהתבּצר ולוּ גם מתוֹך אבידוֹת מרוֹת — אף זה עוֹד לא נוּסה בּנסיוֹן אשר כּזה, נסיוֹן אשר מי יודע מתי יקיץ עליו הקץ, נסיוֹן המכּה אוֹתנוּ בּסַנורים לבלי ראוֹת את הגָדל והצוֹמח בּינתים. גדל המחנה וּפי שבעה גדֵלוֹת האבידוֹת, וּפי שבעה נדרש עתה מאִתנוּ, לבל נתרסק וּלבל נתנפּץ בּנסיוֹן זה שהגוֹרל ההיסטוֹרי מינה לנוּ.

וּלמַרבּה העקה בּא הרפיוֹן, אִי-האמוּנה בּנוּ בּעצמנוּ, בּכוֹחנוּ וּבערכּנוּ המוּסרי, בּכשרוֹן-המעשׂה שלנוּ, אִי-האֵמוּן של האחד לזוּלתוֹ, אָבדן נכסים, נכסי חוֹמר ורוּח, שיצרנוּ בּעמל כּפּינוּ וּבמוֹח עצמוֹתינוּ. והנַחשוֹל של קטנוּת האמוּנה והשפּלת עצמנוּ עוֹמד לגרוֹף אוֹתנוּ, עם כּל היקר בּנוּ.

וּבימים אשר כּאלה נקראת הועידה. נקראת בּלי תקוה שבּידה להביא הצלה מהירה. אחרי כּל מאמצינוּ הרבּים שנפרטוּ לפרוּטוֹת, אחרי הבּזבּוּז האיוֹם הזה בכוֹחוֹת אדם מעוּלים ויקרי-המציאוּת בּכל ההיסטוֹריה שלנוּ, אין לנוּ לקווֹת, כּי בּידי הועידה להביא בּבת אחת את ההצלה היחידה והאמיתית, שאליה כָּלֶה כּל לב: את העבוֹדה. אוּלם גם בּאין תקוה זוֹ, מצַוה עלינוּ ראִיה בּרוּרה של המצב להזדיין, לזיין את המחנה הניגף שלנוּ בּאמוּנה איתנה, בּקשיוּת עוֹרף, בּהכּרת כּוֹחוֹ. אַל יֵהָפך הנגף האַרעי הזה לתבוּסה לדוֹרוֹת. כּל עוֹד מאמין המחנה בּאמיתוֹ, בּוֹטח בּעצמוֹ, מכּיר בּערכּוֹ — תקוה לנצחוֹן ממנוּ.

וּלפיכך רבּה העבוֹדה על הועידה הזאת. שמוֹר תשמוֹר על הגחלת, גחלת תקות העם היחידה, גחלת התנוּעה הכי-יפה, הכי-אנוֹשית, הכי-מוּסרית, בּקוֹרוֹת אלפי שנוֹת חיי עמנוּ, התנוּעה העוֹשׂה אוֹתנוּ, את כּנסת ישׂראל העוֹבדת, הצעירה — לעם חי בּלאוּמים; התנוּעה הקרוּיה לטהר אוֹתנוּ, את גוּפנוּ ואת רוּחנוּ, מכּל שפלוּת ושעבּוּד, מכּל תלישוּת והתחַפּשׂוּת, לזרוֹת מאִתנוּ כּל בּוּז וּביטוּל, ולכבּוֹש לנוּ, מחָדש, מקוֹם כּבוֹד תחת השמש. תדליק הועידה את אבוּקת האמוּנה והבּטחוֹן, תפקח את העינים לראוֹת את האוֹפק ההיסטוֹרי, מעֵבר לערפל בּן-חלוֹף; תחדד את האוֹזן להקשיב לרחש הצמיחה, ותטע בּנוּ את ההכּרה, כּי לא בּחוּלשה ולא בּמוֹרך ולא בּפסיחה על סעיפּים ולא בּבריחה מן המערכה — פּתרוֹן חיים לכאב עתיק-יוֹמין, לפרפּוּרי עם החי על פּי תהוֹם; לא בּאלה מרגוֹע לנשמת אוּמה המבקשת מקלט, הבראה לגוּף מעוּנה ודווּי. אין לנו, לחֵפץ-חיים שבּנוּ, כּל דרך מלבד דרך האמוּנה.

ואמוּנת-אמת לא תלך ערירה, בּלי מעשׂים, בּלי מעשׂים טוֹבים. וכאן — קוֹדמת לַכּל ראִיית המצב כּהוָיתוֹ. בּיקוֹרת חמוּרה לכל טעוּיוֹתינוּ וחטאינוּ, מבּלי הַעלָמה והתעלמוּת. החלוּ בּזה לפני הועידה. והועידה צריכה להשלים. חשׂוֹף כּל מוּם, עד היסוֹד. גלוֹת כּל משגה. אוּלם נדע להבחין בּין מראה נגעים לבין חיפּוּשׂ חטאים. אל תיהפך הבּיקוֹרת להתכּבּדוּת בּקלוֹן הזוּלת, כּביכוֹל, אַל יֵהָפכוּ הדברים להתפּארוּת בּנוּסח של “הלא אמרתי!” אַל יִרבּוּ אצלנוּ החכמים הרוֹאים, כּביכוֹל, את הנוֹלד לאחר זמן. ידוּעים הדברים. רבּים החשבּוֹנוֹת, רבּים היצרים ורבּוֹת הפּניוֹת האוֹרבוֹת לַפּתח. אוּלם חוּמרת מצבנוּ אינה מַתירה לנוּ להתמכּר לספּוֹרט נַערוּתי זה, אם אין בּרצוֹננוּ לבזבּז לריק את הנפש אשר עשׂינוּ ואת הרכוּש אשר רכשנוּ לנוּ.

וגם זאת. אַל תיהפך בּיקוֹרת העבר להיוֹת לדֶפיטיזם. אַל נראה תבוּסה בּמקוֹם שאיננה. ואם הבּיקוֹרת תגלה הכרח של התכּווצוּת והצטמצמוּת עד שנגַבּר חֲיָלים — אַל יהיוּ הדברים לפּרינציפּ, לאידיאה. בּשעוֹת קשוֹת אפשר שיהיה הכרח להתכּווץ, אפילוּ להרכּין קוֹמה, ואזי חוֹבה לעשׂוֹת זאת בּעוֹד מועד. אוּלם אין לעשׂוֹת מהרכּנת קוֹמה — דגל. את דגלנוּ, דגל כּנסת ישׂראל העוֹבדת על אדמתה, אַל נכנוֹף.

ועידוֹתינו בּכללן אינן ועידוֹת מיכניוֹת. הן אינן מסתפּקוֹת רק בּפרסוּם בּרבּים מה שהוּכן מראש ועוּבּד בּלַבּוֹרטוֹריוֹת החשאיוֹת של המפלגוֹת והעסקנים. ועידוֹתינוּ היוּ תמיד מחַדשוֹת ויוֹצרוֹת. הן מביאוֹת לידי גילוּי את הגנוּז עמוֹק עמוֹק בּחדרי לבּה של התנוּעה. וּלפיכך אין בּינינוּ חכם ונביא אשר יֵדע היוֹם מה תביא אִתה הועידה. הכּל תלוּי בּהשראה, בּרוּח אשר תִשרה על המתכּנסים. ואם נזכּה לרוּח טוֹהר ואוֹמן — תהא ועידת-נסיוֹן זוֹ, שאנוּ הוֹלכים אליה כּאל יוֹם-הדין, בּלב קרוּע וּמוּרתח — לועידת בּצרוֹן. התלכּדוּת, אמוּנה, אֵמוּן חברים, בּצרוֹן הרוּח והמפעל — ויצאנוּ מן הערפל האוֹפף אוֹתנוּ לקראת יוֹם בּהיר.

תמוּז תרפ"ז.

---

בועידה השלישית של ההסתדרות (תל-אביב, ה' בּתמוּז תרפ"ז)

מאת

ברל כצנלסון

בועידה השלישית של ההסתדרות (תל-אביב, ה' בּתמוּז תרפ"ז)

מאת

ברל כצנלסון

---

בּויכּוּח על הדין-וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל

מאת

ברל כצנלסון

¹

אין לי כּל ספק בּכּוָנוֹת הטוֹבוֹת של כּל הנוֹאמים הבּאים לדבּר מעל הבּמה הזאת. אבל יש שאוֹחזת אוֹתך חרדה ונדמה כּי איזוֹ קללה רוֹבצת על הבּמה משעה שאנוּ עוֹלים עליה. משתלטים בּנוּ יצרים רעים, אינסטינקטים שאיננוּ יוֹדעים להתגבּר עליהם, וּבשעה שאנשים בּאים ודוֹרשים לכאוֹרה “יחסי-אֵמוּן” וטוֹענים לכל מיני דרישוֹת של צדק ויוֹשר, הם שוֹכחים בּעצם דיבּוּרם עד כּמה הם משפּילים את כּבוֹד הבּמה הזאת. ואוֹדה, גם בּי מתעוֹרר הרצוֹן להשיב לכל אחד מהנוֹאמים האלה “כּגמוּלוֹ”. אלא שיוֹדע אני כּי עלי להתגבּר גם על זה וּלדבּר לעצם הענין, כּכל אשר יעלה בּידי, כּי לכוּלנוּ יש עתה ענין אחד: הסתדרוּתנוּ בּסכּנה, קיוּמנוּ בּסכּנה! אני מדבּר לא רק על סכּנה חָמרית המוּרגשת לכוּלנוּ, הזוֹעקת מכּל קיר, על שקיוּמם המשקי של שלוֹשים אלף פּוֹעלים נתוּן עתה בּסכּנה, בּאשר קיוּם זה עוֹדנוּ תלוּי בּמידה מרוּבּה בּיכוֹלת הכּספּית של העם. סכּנה זוֹ כּשהיא לעצמה דיה לרכּז את כּוּלנוּ בּשאלה זוֹ. אבל יֶשנה גם סכּנה אחרת, סכּנה של התנַוונוּת רוּחנית, אשר הרבּה סימנים שלה נתגלוּ בּקרבּנוּ.

אם ועידתנוּ איננה יכוֹלה להמצוֹא רפוּאה למצב הכּלכּלי, היא צריכה על כּל פּנים לחשוֹב איך להבריא אוֹתנוּ מבּחינה נפשית, איך להבריא את מוֹסדוֹתינוּ, את יחסינוּ ההדדיים. זוֹהי השאלה. כּי אם ניכּשל אנחנוּ והיה זה כּשלוֹן לא רק לנוּ, אלא כּשלוֹן למפעל הציוֹני, ואוּלי לדוֹרוֹת אחרים. וּמצב תנוּעתנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת גילה כּמה וכמה ליקוּיים, ועל זה צריך להתרכּז ויכּוּחנוּ. אוּלי נשכּח לרגע את החשבּוֹנוֹת שבּין כּל אחד ואחד היוֹשב כּאן בּמחיצתוֹ, אוּלי נשוּב להיוֹת, בּרגע זה לפחוֹת, שוּב ההסתדרוּת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.

כּשאני מבּיט על ספר הדין-וחשבּוֹן הכּבּיר הזה של הועד הפּוֹעל, שלא הספּקתי עוֹד לעיין בּוֹ, מתגלה לפנַי רעיוֹן אחד, שיש בּוֹ משוּם מַפתח, מעֵין נקוּדת-מוֹצא לביקוֹרת מצבנוּ. אגב, אני פּוֹסל בּהחלט את החלוּקה הזאת שיש בּנוּ כּאילוּ מרוּצים וּבלתי-מרוּצים. כּוּלנוּ בּלתי-מרוּצים. יש דבר-מה המחייב אוֹתנוּ להיוֹת בּלתי-מרוּצים. כּל הגידוּל הענקי הזה שעליו מעיד הדין-וחשבּוֹן בּגליוֹנוֹת שנדפּסוּ כּבר, ושלא נדפּסוּ עדיין, כּל זה מעיד על ההיקף העצוּם של הדברים שנעשׂוּ, שהיוּ אוּלי למעלה מכּוֹחנוּ. כּוֹחנוּ לא הספּיק למַה שנחוּץ לנו, לא מפּני שכּאן יוֹשב בּן-גוּריוֹן, והחבר וֶשֶר יוֹשב בּמקוֹם אחר, ואילוּ היוּ משנים את הסדר כּי אז היה הכּל מסתדר על הצד היוֹתר טוֹב. בּין שבּאים וּמדבּרים בּצוּרה של בּיטוּל וּבוּז לאלה היוֹשבים פּה ליד השוּלחן וּבין שמדבּרים בּצוּרה אחרת, נוֹחה יוֹתר – הצד השוה שבּהם: אי-רצוֹן להוֹדוֹת כּי השגיאוֹת שנעשׂוּ הן של כּוּלנוּ. בּיאליק אמר לנוּ בּפּתיחה דברים קוֹלעים מאד: כּשלוֹנכם אינוֹ שלכם, כּי אם כּשלוֹנוֹ של העם העברי. לאמוֹר: לא אתם החייבים, אלא העם. אוּלם יש אמת גם בּניסוּח שני: כּשלוֹננוּ יהיה גוֹרם לכשלוֹן נוֹסף של עם ישׂראל. וגם כּשלוֹנוֹתינוּ אינם אלא חלק מכּשלוֹנוֹתיו של העם. כּוֹחנוּ לא הספּיק. אַל יבוֹאוּ עכשיו כּ“מנצחים” ויאמרוּ: ניבּאנוּ! גדוֹלה החכמה הזאת. אוּלם החשבּוֹן הזה לא יֵעשה בּשעת הועידה. אוּלי תעברוּ אִתי, אתם החכמים לאחר מעשׂה, על פּני הפּרוֹטוֹכּוֹלים של הקוֹנגרסים ושל ועידוֹת ההסתדרוּת והמפלגוֹת ותראוּ מה שנאמר שם בּזמנים שוֹנים – ותיוַכחוּ מה מגוּחך הוּא להכריז שהנה היה מחנה אחד של “חכמים” שידעוּ תמיד גבוּל וקצב וּמידה, מתי לעשׂוֹת ואיך לעשׂוֹת, שידעוּ תמיד לכוון את הרגע הנכוֹן, והיה מחנה שני, שלא ידע את כּל אלה. והדברים נוֹגעים לא רק לאנשי ההסתדרוּת. תקחוּ אפילוּ את אוּסישקין, את רוּפּין ואת כּל אלה שדיבּרוּ בּרצינוּת על הפּרוֹבּלימוֹת של הציוֹנוּת, העליה וההתישבוּת, תראוּ כּיצד משתנה הראִיה וההעזה עם כּל גל של התעוֹררוּת בּאוּמה, וכיצד מצטמצמים המוּשׂגים עם כּל ירידה. ותראוּ כּי בּכל שעת-כּוֹשר הם העיזוּ לעשׂוֹת, לפעוֹל, ואז נוֹצרוּ דברים חשוּבים, אם כּי לא נתגשמוּ התכניוֹת. ואַל נזייף את החשבּוֹנוֹת ואַל נמשיך לתלוֹת את הקוֹלר בּזוּלתנוּ. קיבּלנוּ עלינוּ הרבּה, קבּלת עליה, הספּקת עבוֹדה, יצירת חברת עוֹבדים, יצירת משק חקלאי ועירוֹני, יצירת משק כּללי של ציבּוּר הפּוֹעלים. כּלוּם יש תנוּעה של פּוֹעלים בּעוֹלם שהעמיסה עליה תפקידים כּה עצוּמים ושרצתה, שהיתה חייבת בּכל שאלה וּשאלה לחדוֹר דוקא לעוֹמק הדבר? ונכשלנוּ. נכוֹן הדבר. אך אם תוֹלים עתה את האַשמה בּשיטה זוֹ אוֹ אחרת, זה מגוּחך. רע לא רק כּשנאחזים בּאנשים, שמיחסים להם את השיטה ועוֹשׂים אוֹתם לשׂעירים לעזאזל, אוּלם גם ההתאחזוּת בּ“שיטה” אינה טוֹבה. אפשר לבקר כּל שיטה אם היא נכוֹנה אוֹ לא, אבל העוֹקץ הוּא לא בּזה שרצינוּ בּגדוֹלוֹת. טוֹן אירוֹני זה שבּוֹ השתמש אַרלוֹזוֹרוֹב לגבּי מוֹסדוֹתינוּ, למשל, כּי בּנק הפּוֹעלים הוּא חברה להשקעוֹת, טוֹן זה בּכל אוֹפן אינוֹ נכוֹן ואינוֹ מוֹעיל. כּל הנסיוֹן הזה לראוֹת עכשיו את אסוֹננוּ דוקא בּזה שרצינוּ לבנוֹת משק גרַנדיוֹזי בּארץ-ישׂראל – יש בּוֹ כּדי להכשיל. העקה היא שאת היצירה הגדוֹלה שלנוּ קיבּלוּ עליהם בּהכרח המצב חלוּצים, כּלוֹמר, אנשים שלא היתה להם הכנה לבנוֹת משק ולא היוּ להם נסיוֹן והשׂכּלה. ועשׂינוּ זאת מפּני שאין דרך אחרת, כּשם שהיינוּ חייבים לבנוֹת חקלאוּת בּידי אנשים שלא ידעוּ להחזיק מַעדר, וּמבּחינה משקית טהוֹרה עלה זה בּיוֹקר. אבל לנוּ, לעם ישׂראל, לא היוּ אנשים אחרים. ואוֹתוֹ הדבר גם בּמשק ההסתדרוּת. קיבּלנוּ עלינוּ ליצוֹר משק קוֹלקטיבי בּעזרת האנשים היוֹתר טוֹבים שהיוּ לנוּ. הלא אצלנוּ לא היה מצב של אריסטוֹקרטיה אוֹ אוֹליגַרכיה, הנוֹעלת שער בּפני אנשים אחרים. אדרבּא, עם כּל עליה בּאוּ אלינוּ כּוֹחוֹת חדשים שנקלטוּ בּהנהלת ענינינוּ. אני מוֹדה וּמתוַדה: לא רק עכשיו אלא בּמשך עשׂרים שנה – כּל עבוֹדתנוּ היתה שוּרה של כּשלוֹנוֹת רבּים וגם של נצחוֹנוֹת גדוֹלים. זה דבר טרַגי. אבל כּלוּם רשאית בּגלל זה התנוּעה שלנוּ להסתלק מעמדתה וּמכּיווּנה האידיאוֹלוֹגי? והאם אפשר שתנוּעתנוּ תעזוֹב את עמדתה היסוֹדית ותוֹסיף להתקיים בּתוֹר תנוּעה? הזמן האחרוֹן הביא לנוּ נסיוֹנוֹת אידיאוֹלוֹגיים אחדים כּאלה, פּרי היאוּש. אין לי רצוֹן לדבּר עליהם עתה. אבל כּלוּם לא שמעתם את הֵדם גם בּדברים שנאמרוּ כּאן? כּבר יש סבוּרים שֶמי שאוֹמר: “לא קוֹנסטרוּקטיביזם”, הוּא החכם. חכמה זוֹלה היא וּפסוּלה. כּלוּם הנסיוֹן של משק קוֹלקטיבי בּרוּסיה וּבמפעלי פּוֹעלים בּמערב אירוֹפּה מַתיר לכל בּוּרגני לטפוֹח על כּרסוֹ ולוֹמר: “הלא אמרתי שהמשק הקוֹלקטיבי לא יִצלח”? ואצלנוּ – שׂמחה לכשלוֹן המשק הקוֹלקטיבי היא סימן ל“שׂמאליוּת”. הנה השׂמאל שלנוּ (על חלקיו המשקיים אני מדבּר), שאך לפני זמן היה קיים על אידיאוֹלוֹגיה מבוּלבּלת וּנבוֹכה שראתה את כּל המפעל הציוֹני מתוֹך פּרספּקטיבה של קיבּוּץ אחד דוקא, בּא עכשיו וּמלמד אוֹתנוּ, שכּל קיוּמנוּ המשקי הוּא “מלָאכוּתי”, שהשוּק שלנוּ הוּא “פּרוֹטֶקציוֹניסטי”, וּמכּאן – הפּתרוֹן הבּרוּר: אך נעמוֹד כּוּלנוּ בּפני שוּק בּלתי-פּרוֹטקציוֹניסטי, מיד הפּוֹעל העברי והעליה העברית מוּבטחים מאליהם. העֶמדה הזאת של “פּוֹעלי-ציוֹן”, שעד היוֹם טרם אמרוּ דברים בּרוּרים, אם הם בּעד יצירת משק עברי אוֹ נגדוֹ, – כּל השׂמחה הזאת בּחוּגים השׂמאליים העוֹמדים כּ“מנַצחים” בּפני כּל צרה שלנוּ, ולא כּחברים המבינים שכּל מפּלה של משקנוּ העצמי היא מפּלה של העבוֹדה העברית ושל כּיבּוּשיה, – היא פּרי התפיסה שאינה רוֹצה להוֹדוֹת בּשגיאוֹתיה וּמבקשת את שגיאוֹת זוּלתה, שאינה דוֹאגת לשינוּיים הרדיקליים הניתנים להיעשׂוֹת, ורוֹאה בּעצם המפעל שלנוּ פּשיטת-רגל.

על ליקוּיינוּ הייתי רוֹצה לדבּר בּזה בּלי אתמוֹספירה מפלגתית ונַצחנית. אם נדבּר דברים בּרוּרים – יתבּרר, ראשית, שאנחנוּ מאַרגנים רעים. עֵדה לזה גם ועידתנוּ זוֹ, שנאלצה לטפּל כּל כּך הרבּה בּרגלמנט, בּשאלת נשׂיאוּת. ואַל תבוֹא כּל מפלגה לדרוֹש “אֶפישֶנסי”² מזוּלתה. בּכל מוֹסד משקי שנפנה – בּטבּק, בּקבּלנוּת, וּבכל מקוֹם אחר, אם נחפּשׂ – נמצא ליקוּיים די והוֹתר. וחוֹסר חריצוּת אינוֹ משוּם שלָקינוּ בּאידיאַליזם מוּפרז, המכניס כּוָנוֹת יתירוֹת בּעבוֹדת החליבה, שליגלגוּ עליה כּאן. לא על מילוּי העבוֹדה מתוֹך “הַחשָבה אידיאַליסטית” יש ללגלג, אלא על חזיוֹן אחר, שהוּא לפעמים בּן-לוָי לה. בּרוּסיה יש עכשיו מלה комчванство – “יהירוּת קוֹמוּניסטית”. חזיוֹן דוֹמה לוֹ ראיתי בּין פּוֹעלי ארץ-ישׂראל עוֹד לפני י"ח שנה: יהירוּת עברית, חלוּצית, אידיאַליסטית, כּיבּוּשית. כּן, זהוּ חזיוֹן בּלתי-סימפּטי, התגנדרוּת שאינה נאה לנוּ, אוּלם בּכל פּעוּלה חשוּבה עלוּלה להידבק יהירוּת כּזאת. כּשדיבּרוּ כּאן בּלגלוּג על החליבה רבּת-הכּוָנוֹת ישבוּ אנשים ונהנוּ וצחקוּ: אַהַא, לא צריך אידיאליזם, לא צריך להכניס כּוָנוֹת אידיאַליוֹת בּפעוּלתנוּ. ואני סוֹבר להיפך, עבוֹדתנוּ כּוּלה היא למעלה מכּוֹחנוּ, וּמסייעת לנוּ ההכּרה, שבּעמלנוּ אנוּ נכנסים לא רק לחיי-שעה, אלא לחיי-עוֹלם. הכּרה זוֹ יש לטפּח, לבל תתנדף וּלבל תצטרף אליה היהירוּת המוּרגשת לפרקים בּארץ-ישׂראל ושיש לה ריח רע מאד.

השאלה של חוֹסר כּשרוֹן אִרגוּני, של חוֹסר היכוֹלת בּיצירת משק, עוֹמדת כּיוֹם לפני “אחדוּת-העבוֹדה” ולפני “הפּוֹעל הצעיר” כּאחד, ותעמוֹד גם לפני השׂמאל, אם יחדל להיוֹת מיעוּט קטן, כּמוֹ שהוּא היוֹם. אם הפּוֹעל העברי לא יבוֹא לבנוֹת משק – לא תהא עליה ולא תהא תנוּעת פּוֹעלים בּארץ; והיכוֹלת אוֹ אי-היכוֹלת, לבנוֹת איננה תכוּנה של מפלגה זוֹ אוֹ אחרת. היא תלוּיה בּכּוֹחוֹת, בּהכשרת הדוֹר, בּהכשרת אנשים.

מלבד כּשלוֹן משקי קרה לנוּ עוֹד כּשלוֹן אחר, כּשלוֹן מוּסרי גדוֹל, שהוּא קשה עוֹד יוֹתר מהכּשלוֹן המשקי. בּאנוּ הנה (אני מאמין: כּוּלנוּ בּאנוּ) כּתנוּעה חלוּצית, תנוּעה הדוֹרשת קרבּנוֹת. אני שׂוֹנא את המלה הזאת ואינני משתמש בּה. אבל עכשיו אשתמש בּה בּתוֹר בּיטוּי המסַמן את העוּבדה, שקיבּלנוּ עלינוּ את הסבל החמרי בּרצוֹן, בּקלוּת, בּשׂמחה. אוּלם בּאוּ החיים, התקוּפה נמשכה, התחילה ספֶּציאַליזַציה ואנחנוּ לא החזקנוּ מעמד, לא הבינוֹנוּ לשמוֹר על האחדוּת החמרית ועל האחדוּת המוּסרית. חזיוֹן זה של אוַנסים, של משׂכּוֹרוֹת-יֶתר הוּא בּעינַי חזיוֹן קשה עד מאד. אין כּל צוֹרך שבּציבּוּר הפּוֹעלים יקטינוּ את הערך השלילי של החזניוֹנוֹת הללוּ. אני דן על זה כּעל חלק של חזיוֹן כּללי, העוֹשׂה את המחנה שלנוּ, שהיה בּראשיתוֹ מחנה חלוּצי אחד – לבלתי-שלם, הגוֹזל ממנוּ חלקים, מוֹציא אנשים מתוֹכוֹ. בּזה אני רוֹאה אסוֹן גדוֹל מאד. וגם זהוּ סימן לכשלוֹננוּ הסידוּרי. אילוּ הבינוֹנוּ לסדר את העבוֹדה, אילוּ דאגנוּ שבּעיר תהיה אַתמוֹספירה דוֹמה לזוֹ שבּכּפר, אוּלי לא היינוּ בּאים לידי כּשלוֹן זה. ואף על פּי שהענין נהפּך עתה לשיסוּי בּיוֹדעים וּבלא-יוֹדעים, איני יכוֹל שלא לדבּר עליו גלוּיוֹת. אוּלי תנוּעת פּוֹעלים אחרת היתה יכוֹלה להשלים עם פּגימוֹת אֵלוּ. אבל תנוּעתנוּ אנוּ היא אכזרית, היא מחייבת את החברים להרבּה, וגם להסתלקוּת מכּמה נוֹחוּיוֹת וּמצרכי החיים האלמנטריים. הסכּנה היא לא בּהפסד כּספּי. ההפסד קשה הרבּה יוֹתר, וּבשוּם הוֹן לא יִשוה. הוּא גזל מאִתנוּ את האֵמוּן. הוּא גזל מאתנוּ חברים שעמדוּ כּחלוּצים בּמערכה שנים רבּוֹת. וכאן אני מַגיע לסכּנה הנוֹראה שנתגלתה לפנינוּ: בּיוּרוֹקרטיזציה של ההסתדרוּת. איני רוֹאה סכּנה מוּסרית וגם פּוֹליטית ואִרגוּנית יוֹתר גדוֹלה מאשר בּיוּרוֹקרטיזציה. אבל אם יבוֹֹא מי ויאמר לי: בּאַשמַתכם הבּיוּרוֹקרטיזציה, הרי הוּא מעיד על עצמוֹ שאינוֹ יוֹרד לעוֹמק הענין. זאת היא השאלה שעוֹמדת לפני כּל תנוּעת-פּוֹעלים, בּמידה שהיא יוֹצאת מסטַדיה של תעמוּלה ראשוֹנה. כּלוּם אינכם רוֹאים שכּל תנוּעת פּוֹעלים בּעוֹלם, כּל תנוּעה המוֹנית סוֹבלת בּימינוּ מהמכּה הזאת?

בּשנים הראשוֹנוֹת בּתנוּעתנוּ הייתי מאמין, הייתי תמים להאמין – שתנוּעתנוּ לא תדע מכּה זוֹ. חשבתי שהאֵלמנט האנוֹשי שלנוּ, שקיבּל בּנעוּריו השׂכּלה, שבּא הנה מתוֹך אידיאה, מתוֹך אִרגוּן חברתי קוֹדם, לא יתן מקוֹם להתפּתחוּת היסוֹד הבּיוּרוֹקרטי. והנה הגיעתנוּ הרעה. אך כּשבּאים וּמנצלים את המכּה הזאת של תנוּעתנוּ שהדבּיקתנוּ פּתאוֹם, ואוֹמרים: אַהַא, רוֹאים אתם מה עשׂיתם! הריני אוֹמר כּי לשוא הם תוֹלים את הקוֹלר בּזוּלתם. כּי אינם מבינים את אָפיה של הסתדרוּתנוּ, המַקיפה את עניני הפּוֹעלים, אפילוּ עד כּדי דאגה לקיוּמוֹ הפּרטי של החבר. אין בּזה שוּם הבנה של אֳפִי המשק שלנוּ. כּשמדבּרים בּביטוּל וּבזלזוּל כּללי על מציאוּת שש מאוֹת “פּקידים” בּהסתדרוּת, מעידים בּזה שאינם מבינים את מַהוּתוֹ של המשק הציבּוּרי. צריך לדעת שכּל משק כּזה קשוּר עם פּקידוּת. ודאי נצטרך לסַדר את המשק שלנוּ כּכה, שיהיה בּוֹ מינימוּם של אִרגוּן פּקידוּתי ושהפּקידוּת לא תהיה בּיוּרוֹקרטית, אבל אם הבּיקוֹרת בּאה לגַנוֹת וּלהתנקם בּאנשים מבּלי שתהיה אִתה שוּם הצעה ממשית – אין בּזה שוּם הצעה אמיתית, יש רק ניצוּל המצב. וּמי שמדבּר בּשאלה זאת, מימין אוֹ משׂמאל, ואיננוּ רוֹאה את עצם הענין, הריהוּ מבקר לא את הבּיוּרוֹקרטיה של ההסתדרוּת, אלא הוּא חוֹשב שאילוּ היתה הבּיוּרוֹקרטיה שלוֹ – כּי אז היה הכּל טוֹב ויפה.

אגב, מצד אחד נכשלנוּ בּאֵמוּן מוּגזם, לא הנהגנוּ בּיקוֹרת אלמנטרית, היינוּ רגילים מימים קדוּמים בּכך, שכּל אחד מעסקנינוּ נשׂא בּכיסוֹ גם את הקוּפּה וגם את הבּוּכהַלטריה, בּנינוּ את ההסתדרוּת כּוּלה על אֵמוּן-חברים מוּחלט, אֵמוּן משפּחתי. וּמאידך, נוֹטים אנוּ לחַשדנוּת מוּפרזת, להטיית אוֹזן לכל מוֹציא-דיבּה וּמטיל-פּגָם. וכל מי שבּהפקרוּת וּבאַנַרכיה ניחא לוֹ יוֹדע להשתמש בּחוּלשה זוֹ של ציבּוּרנוּ. ואת החוּלשה הזאת מנצלים גם אלה הכּוֹפרים בּעצם מפעלנוּ וּמַהוּת הסתדרוּתנוּ.

בּתנאים אלה שבּהם נעשׂית עבוֹדתנוּ הציבּוּרית, בּכל המלחמוֹת הקשוֹת שיש לנוּ עכשיו והצפוּיוֹת לנוּ בּעתיד, אין להימָנע מזה, שבּחזית שלנוּ תהיינה פּרצוֹת של יאוּש, של כּפירה; וכל מה שהעליה תגדל והתנוּעה תגדל, כּן תגדל אוּלי גם הסכּנה של פּרצוֹת. עם גידוּל התנוּעה, עם חוֹסר היכוֹלת להקיף, יתרבּוּ היסוֹדוֹת האנַרכיים. ואיך נוּכל להחזיק מעמד אם אנוּ עצמנוּ לא נדע מה זאת אחריוּת קוֹלקטיבית?

כּאן אני ניגש לחזיוֹן חוֹלני בּהסתדרוּת. אינני חוֹשב את עצם מציאוּתן של המפלגוֹת בּימינוּ לחוֹלניוּת. אכן רוֹצה אני שכּל הפּוֹעלים בּארץ יהיוּ לב אחד וּשכם אחד, אבל יוֹדע אני וּמַשלים עם זה שיש תקוּפוֹת של מעבר עד שהאדם נעשׂה אזרח בּארץ, בּמשק, בּלשוֹן, ואני מבין גם את מציאוּת הלַנדסמַנשַפטים וּמפלגוֹת-מַעבר אצלנוּ. אוּלם חוֹששני מאד לחיינוּ המפלגתיים. כּשם שבּמוּבן המשק הבאנוּ אִתנוּ ירוּשה רעה מאד, כּכה גם בּמוּבן המפלגתי.

כּי הנה מלחמת המפלגוֹת בּימינוּ בּרחוֹב היהוּדי קיבּלה אוֹפי דֶגֶנֶרַטיבי. ונוֹדה: אנחנוּ בּנערינוּ וּבזקנינוּ הננוּ חניכים של מפלגוֹת דגנרטיביוֹת. אינני מתכּוון בּזה דוקא למישהוּ בּפרט, אינני חס גם על עצמי. מי שרוֹאה את הנעשׂה עתה בּוַרשה, שאסיפוֹת פּוֹעלים שם כּרוּכוֹת תגרוֹת וּברציחוֹת ממש, מי שרוֹאה שבּמשך שנים מספּר נתמוֹטטה ונחרבה תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית כּבּירה בּניוּ-יוֹרק – זה יבין איזוּ סכּנוֹת צפוּיוֹת לנוּ, איזה חינוּך רע, דגנרטיבי, נוֹשׂאת בּקרבּה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, זה יבין איזוֹ עבוֹדה תרבּוּתית גדוֹלה נחוּצה כּדי להשתחרר מהסכּנה הזאת האוֹרבת לנוּ. ואם אני יכוֹל להשלים עם מציאוּתן של מספר מפלגוֹת-מעבר בּינינוּ, ואם אני צריך להשלים בּעל כּרחי גם עם זה שתנוּעת פּוֹעלים, ששמוֹנים אחוּז ממנה היוּ יכוֹלים להיוֹת מאוּרגנים בּתנוּעה אחת סוֹציאליסטית טוֹבה, תנוּעה אחת ציוֹנית טוֹבה, והיא מחוּלקת, וּמדי פּעם בּפעם היא נתבּעת לאיחוּד, היוֹם תוֹבע האחד, וקוֹלוֹ קוֹל קוֹרא בּמדבּר, וּכשהוּא מתיאש וחדֵל לתבּוֹע בּא השני וּמתחיל מחָדש וגם הוּא מתיאש, וכן הלאה; אם כּך רצה הגוֹרל שנהיה מחוּלקים למפלגוֹת בּלי צוֹרך אמיתי, הרי אינני יכוֹל להשלים עם מפלַגתיוּת זוֹ, חסרת התוֹכן, הבּאה וּמוֹנה את מספּר הפּקידים בּהסתדרוּת, השייכים למפלגה זוֹ אוֹ אחרת, אוֹ המתלבּשת בּתביעה של “אנשים מוּכשרים יוֹתר”. ואוּלי יַראוּ לנוּ המדבּרים על זאת, מַהוּ הקריטריוֹן לאנשים מוּכשרים יוֹתר, אוּלי יראוּ לנוּ פּעם דוּגמה של הוֹדאה, כּי האדם המוּכשר בּיוֹתר יכוֹל להימצא בּמחנה לא שלהם. והצירוּף המשוּנה הזה: מצד אחד תביעה של “יחסיוּת” מוּחלטת בּהנהלת הענינים, ולעג לזה שהרכּב האנשים אצלנוּ יוֹצא מתוֹך חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים, תמיד לפי פּרוֹפּוֹרציה. מלחמה פּרינציפּיוֹנית על יחסיוּת, ולעג למצב האוּמלל של מוֹסדוֹתינוּ הנאלצים להיוֹת מוּרכּבים תמיד בּפּרוֹפּוֹרציה ידוּעה. לא שמענוּ שההתנגדוּת הזאת ליחסיוּת פּירוּשה שהמיעוּט נכוֹן לוַתר פּעם על הפּרוֹפּוֹרציה המגיעה לוֹ, אלא שהוּא צריך לקבּל יוֹתר.

החבר ארלוֹזוֹרוֹב, שדיבּר על “פּילוֹסוֹפיה של כּאילוּ”, לא חש בּשעה שהוּא בּא ליחס להסתדרוּת את המוּשׂג שלטוֹן, שאין זה אלא שלטוֹן של “כּאילוּ”. כּל המוּשׂג הזה אינוֹ הוֹלם כּלל את חיי ההסתדרוּת. ועל כּל פּנים הוּא משוּנה בּפי מפלגה שלכאוֹרה היא משתתפת בּ“שלטוֹן” בּכמוּת הגוּנה בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת. אלא שמפלגה זוֹ, היוֹשבת בִּפְנים, המשפּיעה ועוֹמדת על שלה, יש לה הפּריבילגיה המיוּחדת שבכּל רגע שהדבר נוֹח לה, תהא ראשית להגיד: לא אני עשׂיתי זאת, אלא אחרים!

וּדברים כּאלה הלא קרוּ כּמה פּעמים, בּמצבים היוֹתר רציניים בּחיי ההסתדרוּת. התזכּרוּ את ענין עין-חרוֹד–תל-יוֹסף? בְּשֶלְמָה היתה המלחמה? בּשל ששה סעיפים שבּאוּ להבטיח את עיקרי המשקיוּת.³. דרשוּ זאת המרכּז החקלאי, הועד הפּוֹעל. ומפלגה, שחבריה יוֹשבים בּמידה ניכּרת בּאוֹתם המוֹסדוֹת, ודוֹרשים אוֹתן הדרישוֹת, מפלגה זוֹ מצטרפת מחר אף היא למַקהלה, הרוֹאה את כּל הענין כּענין של “צד”. אוֹ כּלוּם שכחתם את ענין תל-חי – כּפר-גלעדי? כּלוּם לא היתה שם הגנה על עיקרי החיים של ההסתדרוּת? כּלוּם לא הוּחלט מה שהוּחלט בּמוֹעצת ההסתדרוּת וּבוַעד הפּוֹעל על דעת הכּל, ולא על דעת מפלגת הרוֹב בּלבד? כּלוּם לא השתתפוּ בּזה השתתפוּת גמוּרה חברי “הפּוֹעל הצעיר” שבּמוֹסדוֹת? ואף על פּי כּן – אפשר היה לועד הפּוֹעל של המפלגה לצאת אחרי כן בּגילוּי-דעת שלוֹ, להיפך מכּל מה שעשׂוּ מוֹסדוֹת ההסתדרוּת וחבריו בּתוֹכם. אין התנהגוּת זוֹ סוֹתרת כּל אפשרוּת של פּעוּלה הסתדרוּתית? אוֹ כּלוּם אפשר שבּמקרה כּגוֹן זה של בּנין הסמינַר בּירוּשלים תשב מפלגה גם בּמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים וגם בּועד הפּוֹעל, של ההסתדרוּת, תשתתף ותצבּיע, ואחר כּך תצא בּדֶקלרציה מיוּחדת ותרחץ בּנקיוֹן כּפּיה?

אפשר יש דבר-מה כּזה בּאוירה של הציבּוּריוּת בּארץ-ישׂראל המַתיר זאת, אוּלם התמרמרוּתי על חזיוֹנוֹת כּאלה, על הישיבה על שני הכּסאוֹת של שלטוֹן ואוֹפּוֹזיציה כּאחד, היא לא מהיוֹם, אלא מלפני הרבּה שנים. היה פּעם “הועד המרכּזי” של פּוֹעלי יהוּדה. אז לא הייתי עדיין איש-ריבוֹ של “הפּוֹעל הצעיר”. עבדנוּ מספּר חברים יחד בּמרכּז. כּשבּאנוּ לועידה החקלאית והתחילה בּיקוֹרת איוּמה, כּרגיל, והנה בּין ראשי המבקרים גם זה שישב יחד אִתי בּמרכּז. אכן, בּני המפלגוֹת היוּ אז מעטים, קוֹנטקט בּיניהם וּבין שליחיהם כּמעט לא היה, אפשר היה להבין שאיזוֹ מפלגה אינה מרוּצה גם משליחיה. אבל אדם זה שישב אִתי וקיבּלנוּ יחד החלטוֹת מתוֹך הסכּם הדדי, האדם הזה הוּא עתה המבקר! נדהמתי ולא הבנתי, מדוּע זה הוּא אוֹמר שאני האַחראי. אוּלם כּכה נגזר, כּנראה. בּמשך הרבּה שנים איני חַדל לשמוֹע בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת, גם מפּי אלה שיוֹשבים יחד אתי, כּי אני וחברי הם האַחראים. על חזיוֹן משוּנה זה, שיוֹתר משהוּא מזיק למפלגה “האשֵמה” בּזה שהיא הרוֹב, הוּא מזיק להסתדרוּת כּוּלה – צריכה הועידה לעמוֹד.

יהיוּ הדברים בּרוּרים: בּאיזוֹ שיטת הנהלה אוֹ “שלטוֹן” אנוּ בּוֹחרים? אין לערבּב את הדרישה של יחסיוּת עם דרישת “תכנית פּעוּלה”. המדוּבּר אצלנוּ לא על היחסיוּת בּמוּבן של בּחירוֹת פּרוֹפּוֹרציונַליוֹת (הרי זה מסוּדר אצלנוּ בּדייקנוּת כּזאת שאין דוגמתה) אלא על יחסיוּת אֶכּסֶקוּטיבית. ארלוֹזוֹרוֹב גמר היוֹם את נאוּמוֹ בּקריאה, שאוֹתה תבעתי בּכל מלחמת-הבּחירוֹת: הנהלה מוּרכּבת על יסוֹד של תכנית פּעוּלה. אבל זוֹ עוֹמדת בּסתירה ל“פּרינציפּ” של יחסיוּת. הנהלה על יסוֹד של יחסיוּת פּירוּשה שיִכּנסוּ אליה הקיבּוּצים, הרביזיוֹניסטים, “פּוֹעלי-ציוֹן”, “איחוּד” וכל שאר המפלגוֹת. מאמין אני כּי הדרישה של יחסיוּת היא נוֹחה מאד, כּשצריכים להתאַחד יחד נגד “שלטוֹן הרוֹב”. אוּלם איני מאמין כּי זוֹ יכוֹלה להיוֹת פּרוֹגרמה למי שהוּא שחוֹשב בּרצינוּת על הנהלת עניני ההסתדרוּת. על יסוֹד של יחסיוּת יכוֹלה להתנהל ועידה, מוֹעצה, וַעדה מתמדת. אוּלם לא משק.

מה היה לנוּ עד עתה? “אחדוּת-העבוֹדה” אוֹמרת שהיתה קוֹאַליציה. אני חוֹשב שבּמרכּז החקלאי יש קוֹאַליציה, וכן בּועד הפּוֹעל וכן בּ“סוֹלל-בּוֹנה”. אוּלם התנהגוּתוֹ של “הפּוֹעל הצעיר” בּכמה מקרים, וגם הבּיקוֹרת בּועידה, היא – כּאילוּ לא היתה קוֹאַליציה. מצאוּ כּאן את המוּם הגדוֹל שבּשלטוֹן הקיים בּהסתדרוּת: “נצבּיע!” כּאילוּ אלה המתנגדים ל“נַצבּיע” שלנוּ, הראוּ לנוּ פּעם בּאיזה מקרה שהוּא שהם ויתרוּ על זכוּת ה“נצבּיע”, בּשעה שהיה להם רוֹב בּאיזוֹ מוֹשבה, למשל, שהם בּחרוּ אז בּדרך של פּשרוֹת והסכּמים.

האמרוֹת הדוֹגלוֹת בּשם אנַרכיזם, כּביכוֹל, יכוֹלוֹת להיוֹת יפוֹת למַדי, אוּלם בּשאלת השׂפה, למשל, ראינוּ את אליעזר יפה מַמלכתי שבּמַמלָכתיים. כּל האנַרכיזם התנדף ממנוּ. כּאן הוּא לא רצה בּאנַרכיה בּשוּם אוֹפן. כּשהדבר נוֹגע עד הלב שוֹכחים את כּל המשׁחק הזה ועוֹזבים את הפּוֹזה האנַרכיסטית היפה.

אנחנוּ כּאן כּוּלנוּ, סבוּרני שגם השׂמאל, רוֹצים בּמדינת היהוּדים. תנוּעתנוּ הלא שוֹאפת לחיים חברתיים מאוּרגנים. ואיזוֹ צוּרה של הנהלה תציעוּ מחוּץ להצבּעה? חיי משפּחה אינם זקוּקים להצבּעה. אוּלי גם חיי קבוּצה אינטימית. אוּלם מה השיטה שתציעוּ בּהסתדרוּת לעוּמת הצבּעת הרוֹב? אוּלי את זכוּת המיעוּט להכריע?

כּלוּם זה נאה לתנוּעה רצינית כּתנוּעתנוּ, תנוּעה מבוּגרת, רבּת-עָבר, רבּת-נסיוֹן, ואני מאמין, גם רבּת-עתיד, כּלוּם נאה לנוּ שמלחמתנוּ תהיה לא מלחמה אידיאוֹלוֹגית רצינית, שנוֹריד את הויכּוּחים שלנוּ לשטח מוּשפּל זה, שהאנשים שלנוּ יתיצבוּ בּפּוֹזה של קוֹזַקים נגזלים, ויתנוּ את חבריהם לגזלנים, לדיקטטוֹרים? לא, חברים, זה לא יצליח. אפשר למי שהוּא נעים המשׂחק, יש בּזה מוֹצא לטמפּרמנט, זה לפעמים “מעַניֵן”, אפשר שבּכל תנוּעה, בּכל מפלגה יש אלמנטים אשר פּרנסתם על זאת, אבל אוֹי ואבוֹי לנוּ אם גם בּשעה כּזאת אין לנוּ היכוֹלת לדבּר אחרת על הענינים שלנוּ.

וחָפץ אני לוֹמר לציבּוּר שלנוּ. בּכל כּשלוֹן של מוֹסדוֹתינוּ המשקיים חייבים כּוּלנוּ יחד, לא רק הפּקידים. הדיבּרנוּ על חוֹסר החינוּך המשקי האלמנטרי של הפּוֹעל? הדיבּרנוּ על הבּזבּוּז בּחמרים, חוֹסר חוּש החסכוֹן האלמנטרי בּרכוּש ציבּוּרי? הרי זוֹהי מכּה, שאם לא ניפּטר ממנה – כּי אז לשוא נַעמוֹל להקים נכסים.

וחוּלשתם של הועד הפּוֹעל והמוֹסדוֹת אינה חוּלשתם שלהם בּלבד – זוֹ היתה חוּלשת הציבּוּר. בּחרתם בּשליחיכם והפקדתם בּידיהם חיי מפעלים וחיי אנשים, וחייבים הייתם לעמוֹד לצדם. אוּלם בּכל רגע שנתגָלתה התנגשוּת בּין עניני הכּלל וּבין עניני איזוֹ יחידה משקית אוֹ ציבּוּרית – הפכתם אתם את מוֹסדוֹתיכם ל“צד” וּשללתם מהם את התמיכה המוּסרית, אשר בּלעדיה אין לנוּ כּוֹח לפעוֹל, וּנטלתם מהם את התוֹקף ההכרחי, כּדי להילחם על העיקרים שאתם החלטתם עליהם בּועידוֹתיכם וּבמוֹסדוֹתיכם. החבר וֶשֶר דיבּר על חוֹסר יד חזקה בּעניני משק, אוּלם כּלוּם לא חתרתם תדיר תחת תקפּה של ההסתדרוּת?

וּכשמדבּרים על בּיוּרוֹקרַטיזציה – כּלוּם אינכם חוֹשבים שהבּיוּרוֹקרטיזציה של ההסתדרוּת נגרמה לאו דוקא על ידי המפלגוֹת השוֹלטוֹת, אלא על ידי הציבּוּר כּוּלוֹ? האם לא בּרוּר שתנוּעת פּוֹעלים בּת שלוֹשים אלף איש, שמהם מאוּרגנים בּמפלגוֹת אוּלי ששת אלפים וּמאחוֹריהם עוֹמדים עוֹד עשׂרים וארבּעת אלפים פּוֹעל, בּלתי-מפלגתיים (אינני מתכּוון לסיעה של בּלתי-מפלגתיים, אני אוֹמר זאת גם לשוֹלחַי, שבּהם אלפי בּלתי-מפלגתיים), האם אין אתם עוֹשׂים את שליחיכם לבּיוּרוֹקרטים? כּלוּם אין גם בּזה יד המפלגוֹת היתירוֹת (לדידי על כּל פּנים מפלגה אחת יתירה היא!), שהיא גוֹמרת לאלפי בּני-אדם בּעלי יחסים חברתיים להישאר מחוּץ לחיי התנוּעה, וּבזה היא מַגבּירה את המרחק שבּין הפּוֹעל וּבין המוֹסד, וּבזה היא גוֹרמת לחבר האַקטיבי שיהיה על כּרחוֹ שליח המפלגה ולא שליח הציבּוּר.

לי נדמה שהועידה הזאת, יוֹתר מאיזוֹ ועידה אחרת בּהסתדרוּת, עתידה להכריע בּגוֹרל תנוּעתנוּ, וגם תכריע בּיוֹדעים אוֹ בּלא-יוֹדעים. אם לא תרצוּ להכריע לחיוּב, היא תכריע לשלילה. אם יש כּוֹח מוּסרי בּתנוּעת הפּוֹעלים, אם יש בּנוּ האחריוּת גם לקיוּמנוּ הפּרטי (כּי גוֹרלם הפּרטי של כּל שלוֹשים אלף פּוֹעלי ארץ-ישׂראל תלוּי בּגוֹרל התנוּעה), כּי אז לא נשַׂחק כּאן לא בּסוֹציוֹלוֹגיה של “כּאילוּ” וגם לא בּאיסטרטגיה של “כּאילוּ”, כּאילוּ אנחנוּ בּאמת מפלגוֹת עצוּמוֹת מאד הנלחמוֹת אחת בּשניה והנבנוֹת אחת מחוּרבּנה של השניה. לא נאה לנוּ בּרגע חָמוּר זה להסתפּק ו“לשׂמוֹח” בּזה שנַעלים עין מכּשלוֹנוֹתינוּ האמיתיים ונַפריז על כּשלוֹנוֹתיהם של אחרים ונתלה את הקוֹלר בּצוארם של אישים אוֹ מוֹסדוֹת אוֹ מפלגוֹת. הועידה הזאת נדחתה הרבּה פּעמים (וגם על זה מלגלגים ואוֹמרים: הועד הפּוֹעל דחה, דחה – ואינם מבינים כּי לא הועד הפּוֹעל דחה, אלא המצב דחה!). אמנם נחוּץ היה הרבּה אוֹמץ-לב לקרוֹא אוֹתה בּשעה זוֹ, שעת סכּנה. ואוֹמץ-הלב הזה להיטיב את דרכינוּ עוֹד ידרוֹש מאִתנוּ הרבּה בּועידה זוֹ.

---

המצב בּארץ וּבציוֹנוּת

מאת

ברל כצנלסון

¹

(הרצאה)

כּל “הויכּוּח הכּללי” שבּוֹ עמדנוּ מראשית הועידה מתנהל סביב המצב בּארץ וּבציוֹנוּת. לפיכך אסתפּק כּרגע רק בּהערוֹת אחדוֹת אַקטוּאַליוֹת לשם פּתיחה לויכּוּח. המַרצים על ההתישבוּת ציינוּ דבר, אשר לא לפעמים קרוֹבוֹת אנוּ שוֹמעים אוֹתוֹ בּקרבּנוּ. בּמצב הזה של הארץ, בּמצב הפַּניקה אשר בּה נמצאת הציוֹנוּת כּיוֹם, הביאוּ הם לנוּ בּשׂוֹרה חשוּבה: החקלאוּת מתבּצרת. אצל החקלאים שלנוּ שׂוֹרר מצב-רוּח איתן, יש בּטחוֹן, יש הכּרה של התבּצרוּת. השנה נתקיימה התישבוּת חדשה בּאמצעים קטנים. למרוֹת כּל החכמים וכל המפריעים, הוֹעלוּ על הקרקע מאתים משפּחה, וּקשוּרים לעליה זוֹ עוֹד מאתים משפּחה. העליה עתה היא יוֹתר זוֹלה, יוֹתר אֵיתנה מאשר כּל העליוֹת הקוֹדמוֹת. הוֵה אוֹמר שלמרוֹת כּל הערפל שאנוּ שרוּיים בּוֹ, אנחנוּ נמצאים עכשיו בּאחת הפּינוֹת הכי-עיקריוֹת של קיוּמנוּ בּארץ לא בּמצב של ירידה ושל שפל, כּי אם בּמצב של התגַבּרוּת והתבּצרוּת. מי שמכּיר קצת את הכּפר שלנוּ, מי שחי את חייו, הוּא ירגיש את ההבדל הגדוֹל בּהלָך-הרוּח, בּהרגשת הבּטחוֹן, הבּטחוֹן הפּנימי, הבּטחוֹן העצמי המציין כּרגע את הכּפר. המשבר המַשבּר לא נגע בּוֹ. הדברים אמוּרים גם על כּפר העוֹבדים, הקבוּצה והמוֹשב, וגם על הכּפר הישן, הקפּיטליסטי, וגם על ההתישבוּת הצעירה של המעמד הבּינוֹני. בּכל המקוֹמוֹת האלה יש פּרוֹצס של התקדמוּת, של ריבּוּי הכנסה, אִטי אמנם, אוּלם יֶשנוֹ. כּבר צוּין כּי שטח מטעי תפּוּחי-זהב שבּידינוּ הגיע השנה ל-18,100 דוּנם. עוֹד לפני שנה היוּ אוֹמדים את השטח היהוּדי בּ-12,000 דוּנם, מהם כּ-6000 מכניסים וּכ-6000 צעירים. המִפקד החקלאי שנערך השנה על ידי ההנהלה הציוֹנית מוֹנה 8500 דוּנם פּרדסים מכניסים ו-9500 דונמים צעירים. הרי שבּמשך השנים האחרוֹנוֹת התקדמנוּ בּענף אֶכּספּוֹרט זה יוֹתר מאשר בּמשך עשׂרוֹת שנים קוֹדם. וּכשם שאנוּ מציינים את התבּצרוּתן הבּלתי-פּוֹסקת של הנקוּדוֹת העוֹבדוֹת, את התפּתחוּת הענפים: תפּוּחי-זהב, בּננוֹת, ענבי-אכילה בּרוֹב הנקוּדוֹת, עלינוּ לציין גם את העוּבדה החשוּבה, שהנקוּדוֹת החדשוֹת של המעמד הבּינוֹני, אחרי שעברוּ עליהן הרבּה קריזיסים, ניכּרת בּהן סֶלֶקציה ידוּעה, התבּצרוּת ידוּעה, הסתגלוּת לעבוֹדה; והסתגלוּת זוֹ של חלקים נבחרים מהעליה הרביעית יש לציין כּחיוּב חשוּב.

בּעברנוּ אל משק העיר לא נוּכל לציין התפּתחוּת מעֵין זוֹ. ומבּלי להיכּנס כּרגע בּהגדרת סיבּוֹת המַשבּר, שכּבר דוּבּר עליהן, צריך לאמוֹר, שמחוּץ לכל שאר הגוֹרמים האובּיֶקטיביים יש כּאן גם גוֹרם אחד התלוּי בּנוּ. מבּראשיתה התיחסה תנוּעתנוּ אל הכּפר כּתנוּעה קוֹלוֹניזציוֹנית. הלכנוּ לכּפר לא רק כּדי לחפּשׂ עבוֹדה שם, לחדוֹר אל המשק הקיים, אלא בּעיקר כּדי ליצוֹר משק לעצמנוּ. השאיפה הכּבּירה הזאת היא אשר הביאה את החקלאוּת עד הלוֹם. וּמזה יש ללמוֹד. נשאל את עצמנוּ: האם כּל מה שנעשׂה בּנוּריס, בּנַהלל, בּגוּש הקישוֹן השנה, לא היה בּוֹ כּפשׂע בּין העשׂיה וּבין אִי-העשׂיה? כּל חבר בּתנוּעת הפּוֹעלים, כּל ציוֹני רציני, חייב לשאוֹל את עצמוֹ שאלה זוֹ. הרי לא הכּל הסכּימוּ שצריך לרכּוֹש את העמק מיד. ורק בּלב מעטים בּער הדבר עד כּדי יצירה. הלא כּל מפעלנוּ הישוּבי היה תלוּי תמיד בּספק ואילמלא מעט המאמצים הנוֹעזים ואילמלא “דחיקתוֹ” של הפּוֹעל החקלאי להקים את הכּפר, כּיצירה משקית עצמית, אילמלא זה היינוּ עוֹמדים כּיוֹם גם בּכּפר דלים וריקים. לצערנוּ, עלינוּ להוֹדוֹת שאוֹתה הכּרה של תנוּעה קוֹלוֹניזציוֹנית, שהיתה נשמת חיינוּ בּחקלאוּת, לא ליותה אוֹתנוּ בּעיר. לעיר הלכנוּ כּאנשים הרוֹצים לחדוֹר אל הקיים. הרגשת אַחריוּתנוּ לבריאוּתה המשקית של העיר, לָאֳפי ההתישבוּת העירוֹנית, ההכּרה שהפּוֹעל הוֹלך לא רק לבקש עבוֹדה כּי אם כּמתישב וכמיַשב, ההכּרה הזאת לא ליותה את הפּוֹעל בּעיר. ועתה אנוּ נענשים על זאת. בּמשך השנים האלה, בּשנוֹת הגיאוּת, הטבעית והמלָאכוּתית, אילוּ ידענוּ לנצל את שׂכרוֹ וּמרצוֹ של הפּוֹעל ליצירת הקוֹאוֹפּרציה בּעיר, ליצירת נקוּדוֹת ישוּביוֹת בּעיר, להקמת שכוּנת עוֹבדים, שעדיין היא קיימת אצלנוּ רק בּסטַדיה של רעיוֹן – כּי אז היה הפּוֹעל בּעיר, ואִתוֹ אוּלי גם כּל העיר, בּמצב אחר מאשר כּיוֹם.

והנה בּשעה שבּכּפר אנוּ נמצאים בּמצב של התבּצרוּת ידוּעה, נמצאים המוֹנינוּ בּעיר בּמצב של תלישוּת גדוֹלה יוֹתר מאשר בּשנים הקוֹדמוֹת. וּממילא בּאה הרגשה כּללית של שפל, והדבר חוֹזר מארץ-ישׂראל אל הגוֹלה. השפל הכּלכּלי בּארץ הוֹלך ונעשׂה לשפל ציוֹני. ועידתנוּ לא תרצה לטשטש את המציאוּת הקשה שלנוּ. יֶתר על כּן, אפשר מאד שתנוּעת הפּוֹעלים תצטרך להסתגל אל השפל הזה וּלהוֹציא ממנוּ מַסקנוֹת. אבל על דבר אחד מצוּוה תנוּעת הפּוֹעלים: לא להפוֹך את השפל הזמני הזה, שאיננוּ פּרי הרעיוֹן הציוֹני ולא פּרי המגמה ההיסטוֹרית הציוֹנית, ולא פּרי הדרך ההיסטוֹרית של תנוּעת הפּוֹעלים – לבכיה לדוֹרוֹת. יש להסתגל אל השפל כּאל דבר זמני, המחייב אמצעים לשעה, עזרה, התכּווצוּת והצטמצמוּת, כּדי להחזיק מעמד בּתנאים הקשים, מעין נסיגה למען התבּצר בּעמדוֹת. אוּלם חטא לא יכוּפר יהיה, אם נעשׂה מהשפל הזה פּילוֹסוֹפיה ציוֹנית, תוֹרה לדוֹר. נגד הסכּנה הזאת צריכה הועידה להתקוֹמם. תנוּעתנוּ, שכּבר נפלוּ בּחלקה בּעָבר מַשבּרים, אם גם קטנים מזה, וגם לעתיד ודאי עוֹד צפוּיים לה מַשבּרים, ואשר דרכּה להתגשמוּת היא דרך מַשבּרים, תנוּעתנוּ חייבת להתיחס לדברים אלה מתוֹך יחס היסטוֹרי בּמקצת. אפשר “להתאים” לשפל מפעל זה אוֹ אחר, אבל אין להתאים לשפל את התנוּעה. אפשר שתקוּפה זוֹ אוֹ אחרת מחייבת צמצוּם והתכּווצוּת, יש לפעמים הכרח לוַתר גם על עמדוֹת שנכבּשוּ, אוּלם אין תנוּעה מוַתרת על דגל, על תפיסתה, על אמוּנתה.

תנוּעוֹת ציבּוּריוֹת כּשהן מתנסוֹת בּנסיוֹנוֹת קשים, טוֹעמוֹת לא רק טעם כּשלוֹנוֹת, אלא מתנסוֹת גם בּאידיאוֹלוֹגיוֹת של השפל. בּרוּסיה אחרי תקוּפת ה“נַרוֹדנַיה ווֹליה”² בּאוּ שנוֹת השמוֹנים עם תוֹרת “המעשׂים הקטנים”, אידיאוֹלוֹגיה ששללה את הפּעוּלה המדינית, את רעיוֹן הרבוֹלוּציה, והעמידה את הכּל על מעשׂים קטנים, מעשׂי חסד, מעשׂי תרבּוּת וכלכּלה. אכן “מעשׂים טוֹבים” כּשהם לעצמם הנם טוֹבים, אבל אוֹתה האידיאוֹלוֹגיה של העייפוּת, של ליאוּת, של דכדוּך הרוּח, הניחה את חוֹתמה על דוֹר שלם של האינטליגנציה בּרוּסיה, ורק לאחר זמן בּא הדוֹר שהשתחרר ממנה. וחזיוֹנוֹת כּאלה ראינוּ בּרוּסיה לאחר שנת 1905, ורוֹאים עתה בּאירוֹפּה. וּתנוּעתנוּ, שהיא רגילה להביא מזמן לזמן קרבּנוֹת סחוּפי זרם, תנוּעתנוּ, המַפסידה מפּעם לפעם חלקים שלה מתוֹך קטנוּת-אמוּנה, מתוֹך אי-יכוֹלת לעמוֹד בּפני המַפריעים, חייבת לדאוֹג לכך שהשפל הזה לא יֵהָפך לדֶפיטיזם, להרכּנת הדגל, לכפירה, ליאוּש. וחוֹבה היא על כּל האגַפים של תנוּעת הפּוֹעלים, אם הם נאמנים לרעיוֹן התקוּמה של עם ישׂראל בּתוֹר עם עוֹבד בּארץ-ישׂראל, מה שלא יהיה יחסם לשאלה מעשׂית זוֹ אוֹ אחרת, חוֹבתם היא שהיחס הזה לא יבוֹא על חשבּוֹן הרכּנת הדגל, על חשבּוֹן קיצוּץ האידיאל, שלאוֹרוֹ הבּלתי-פּגוּם בּאים אלינוּ ההמוֹנים, וּלהַוָתנוּ עלינוּ להוֹדוֹת, כּי בּאגפים שוֹנים של מחננוּ מתגלים סימנים של השפל האידיאוֹלוֹגי הזה, שהוּא מסוּכּן הרבּה יוֹתר מהפּוּרענוּיוֹת החָמריוֹת העוֹברוֹת עלינוּ.

העָבר של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל, כּלוֹמר, הרכוּש הנסיוֹני שנצבּר אצלנוּ, עוֹמד כּרגע בּפני העוֹלם בּסימן שאלה. הוּא ניתן להתקפה מארבּעת הרוּחוֹת: התקפה מימין, מצד “בּעל-הבּית”, התקפה מעמדית ערוּמה, שאיננה ציוֹנית, גם בּשעה שלנוֹשׂאֶיה יש “שקל”; ויש התקפה בּשם הציוֹנוּת, הבּאה מ“המרכּז השׂמאלי”³, הציוֹני. אלוּ הן שתי התקפוֹת הבּאוֹת מחוּץ למחנה הפּוֹעלים. ויש גם התקפוֹת הבּאוֹת ממחנה פּוֹעלים. יש התקפת שׂמאל ציוֹני. התקפת אוֹתם החוּגים שיש להם “אידיאוֹלוֹגיה” ציוֹנית, אוּלם אינם מוֹדים בּמעשׂה הציוֹני שלנוּ; ויש התקפה של שׂמאל, שהייתי קוֹרא לוֹ שׂמאל אַנטי-ציוֹני, הכּוֹפר בּעיקר. ועידתנוּ צריכה לתת את תשוּבתה על ארבּע ההתקפוֹת האלה. אוּלם היוֹת ששנַים מהמתקיפים האלה נמצאים כּאן בּועידה הזאת ותהיה להם בּוַדאי האפשרוּת להגדיר את עצמם, הריני רוֹאה את עצמי פּטוּר ממלאכה זוֹ. אני אדבּר על שני סוּגי המתקיפים אשר אינם נמצאים כּאן. לא הייתי רוֹצה להיוֹת שליח למסירת דברי מתנגדים, אבל אני עוֹשׂה זאת בּלֵית בּרירה: את מי נזמין שינַסח לנוּ את עמדתם?

“בּעל-הבּית” בּציוֹנוּת, בּעל-הבּית בּגלוּי, זה הדוֹגל בּשם בּיתוֹ, ראוּי הוּא שנעמוֹד עליו. בּעל-בּית זה כּוֹפר בּדרכּנוּ. הוּא מכריז וּמוֹדיע, שאנוּ הננוּ מעמד אחר, מפלגה, קוֹמץ אנשים אוּזוּרפַּטוֹרים, תוֹפסי שלטוֹן, אשר רימוּ את ההמוֹנים היהוּדים. כּידוּע, ההמוֹנים היהוּדים הם חנוַנים ותגרנים והם רוֹב האוּמה. והאוּמה הזאת בּוֹנה את ארץ-ישׂראל. והנה בּאים “חלוּצים”, הזרים לאידיאלים של “העם”, והם מוֹשכים את הוֹנוֹ, את מרצוֹ של העם אליהם והם בּוֹנים דבר שהוּא נגד רצוֹנוֹ של העם. זוֹ היא בּעצם הפּילוֹסוֹפיה היסוֹדית של האידיאוֹלוֹגיה אשר לבעל-הבּית. כּאן נתוּנה דוּגמה מענינת איך אפשר לזייף תנוּעה היסטוֹרית גדוֹלה, איך ניתנים ענינים ריאַליים ואיך ניתנת דעת-הקהל להזדייף על ידי קבוּצת אינטרסַנטים. הם מוֹפיעים בּשם האוּמה העברית שאינה מרוּצה כּאילוּ מענינינוּ, שהיא מעוּנינת בּסוּכּוֹת-גזוֹז, בּ“עיר” כּעפוּלה וכדוֹמה, ואיננה מעוּנינת לא בּמוֹשב ולא בּקבוּצה. לפנינוּ כּאן בּעצם קבוּצה קטנה, קבוּצה של בּעלי-בּתים בּארץ-ישׂראל, ואוּלי עוֹד קבוּצה של אינטרסַנטים בּגוֹלה הקשוּרה עם בּעלי-בּתים אלה בּארץ-ישׂראל. הם פּוֹנים אל ההמוֹנים היהוּדים בּגוֹלה ואוֹמרים להם: הנה אתם רוֹצים לבוֹא לארץ-ישׂראל, אבל מה תמצאוּ שם בּסדרים הקיימים? סדרי החיים לא שלכם, מִשלחי-היד לא שלכם והכּספים שנתתם, הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, מוּצאים למטרוֹת זרוֹת, וההנהלה הציוֹנית שלכם שבוּיה בּידי “מפלגה סוֹציאליסטית”. אוּלם הלָך-הרוּח הזה הניתן להתקבּל על הדעת, העלוּל לעוֹרר אינסטינקטים פּרימיטיביים, עוֹמד בּניגוּד למפעל הציוֹני, כּשהוּא לעצמוֹ. גם אלה שעזרוּ לפני ארבּעים שנה להתאַכּר לבני גדרה וּפתח-תקוה גם הם היוּ בּעלי-בּתים וחנוָנים. חוֹבבי-ציוֹן התמימים ידעוּ שדאגתם לעתיד היא לא בּזה שיעבירוּ חנוָנים לארץ-ישׂראל על מנת שיהיוּ חנוָנים, אלא שכּאן מתחיל משק יהוּדי חדש. ועכשיו הוֹלך הדבר ונשכּח. התחיל להשכּיח את הדבר קוֹדם בּעל העסק בּארץ-ישׂראל ואִתוֹ כּל אינטרסַנט שנכוָה מאיזוֹ בּחינה שהיא – חָמרית, תעשׂייתית אוֹ פּקידוּתית. וּקבוּצת האינטרסַנטים הצליחה להקים את האַתמוֹספירה המשקית האַנטי-ציוֹנית, היא הצליחה להדבּיק בּה את המעמד הבּינוֹני והצליחה להעביר את המוּשׂגים האלה גם לגוֹלה. מה טוֹב שהקרן הקימת הוּקמה לפני עשׂרים וחמש שנה! אילוּ היה הֶרמַן שפּירא⁴ בּא עתה ליהוּדים, לציוֹנים, לדרוֹש מהם את הקמת הקרן הקימת, ודאי היה כּל בּעל-בּית וכל סוֹחר שוֹאל אוֹתוֹ: מה תתן לי הקרן הקימת? ואם לא תתן לי קרקע כּדי להקים לי חנוּת, כּי אז למה לי הקרן הקימת? כּי זהוּ הלַך-הרוּח השׂוֹרר עתה בּגוֹלה הציוֹנית. וכל שאלוֹת ההתישבוּת, החקלאוּת והתקציב נדוֹנוֹת מתוֹך תפיסה כּזאת העוֹשׂה את המפעל הציוֹני לענין של כּוֹללים⁵. כּוֹללים לא גיאוֹגרפיים, כּמוֹ “כּוֹלל הוֹ”ד“⁶ ו”כוֹלל אמריקה" בּשעתם, אלא כּוֹללים בּמובן המעמדי המקצוֹעי, הגיעוּ הדברים לידי כּך, שסבוּרים, כּי הסוֹחר בּוַרשה אוֹ בּניוּ-יוֹרק איננוּ מעוּנין בּפרדסים בּארץ-ישׂראל אלא בּפיתוּח החנוָנוּת. בּנין הארץ אינוֹ נתפּס עכשיו מבּחינת יצירת בּסיס משקי לעליה העתידה, אלא מתוֹך האינטרסים “המדוּמים” של היהוּדי מהמעמד הבּינוֹני היוֹשב בּחוּץ-לארץ.

“בּעלי-הבּית” שלנוּ נגוּע בּמַעמדיוּת מיוּחדת בּמינה. אין זאת ההכּרה המעמדית הבּהירה, הרוֹאה את האינטרסים שלה, היוֹדעת להגן ולעמוֹד עליהם. הוּא מוּכּה סַנורים מעמדיים, נגוּע אינסטינקטים מעמדיים, קנאה, צרוּת-עין מעמדית. מתוֹך יוֹתֶרֶת הקנאה הוּא מזיק כּמה פּעמים גם לענינים שלוֹ. דוּגמה: מלחמת בּעלי-הבּתים בּתל-אביב נגד “שלטוֹן הפּוֹעלים”. מלחמה זוֹ, אשר הקיפה גם את הגוֹלה, היא לא בּין הגוֹרמים האחרוֹנים למַשבּר. הצעקות: בּוֹלשביקים עליך! כּל המשפּטים היפים נגד העיריה, כּל אלה לא היוּ כּלל בּהתאם לענינים של “המעמד הבּינוֹני”. כּל זה בּא רק מתוֹך האינסטינקטים הפּרימיטיביים של מעמד חסר השׂכּלה וחסר הבנת עניניו הוּא, חסר דרך יצירה, מבוֹהל ונפחד. הפּחד המלַוה את בּעל-הבּית הנהוּ אף הוּא גוֹרם מסוּים וּשלילי למַדי בּחיים הכּלכּליים של הארץ וּבמצב הציוֹנוּת.

מַהן התכניוֹת הפּוֹליטיוֹת והכּלכּליוֹת אשר בּהן מוֹפיעה האידיאוֹלוֹגיה הבּעל-בּיתית בּארץ וּבחוּץ-לארץ? היחס השלילי לקרנוֹת הלאוּמיוֹת. יחס זה מתבּטא בּכמה וכמה צוּרוֹת בּחוּץ-לארץ, וּבעיקר בּארץ. כּאן מתגלה כּל אי-ההבנה של הציוֹנוּת כּתנוּעה מיַשבת. מבּלי שוּם אַפַּרט ממלכתי, מבּלי צבא, מבּלי משטרה, הצליחה התנוּעה הציוֹנית להקים פוֹנדים כּספּיים ממלכתיים, ההוֹלכים ונקלטים בּאוּמה ונעשׂים גוֹרמים רציניים בּחייה. העיד כּאן קפּלַנסקי, כּי יחס ההוֹן הלאוּמי הנכנס לארץ בּשנים אלה להוֹן הפּרטי הוּא יחס של שנַים לאחד. הקרן הקימת לישׂראל הוֹלכת ועוֹלה משנה לשנה והגיעה לסכוּם, אשר איננוּ מספּיק אמנם לרעב הקרקע שלנוּ, אוּלם כּשהוּא לעצמוֹ הנהוּ סכוּם גדוֹל בּשביל תנוּעה עממית, סכוּם של קרוֹב ל-300,000 לי“ש. הגענוּ לכך שקרן-היסוֹד, מוֹסד צעיר לגמרי שנפגש מהרגע הראשוֹן בּאיבה, בּביטוּל וּבאִי-אֵמוּן, הגיע כּבר ליוֹתר משלוֹשה מיליוֹן לי”ש. זהוּ ודאי מעט להקמת מפעלנוּ, אבל עצם העוּבדה שתנוּעה המתבּססת על מתנדבים, תנוּעה שכּוּלה התנדבוּת, תנוּעה שכּוּלה התנדבוּת, תנוּעה המקיימת בּעוֹלם סוּרוֹגַט של מדינה יהוּדית, יוֹצרת לה את תקציבה ואת הוֹנה המיַשב – האין זה המוֹפת החזק בּיוֹתר, לאחר המפעל החלוּצי, לכוֹחה של התנוּעה הציוֹנית? וּבשעה זוֹ יכוֹלים אֶלמנטים הרוֹאים את עצמם כּציוֹנים טהוֹרים, שהנם דוֹגלים בּשם הקנין הפּרטי, וּבאוֹתה שעה מכריזים כּי הם “מתנגדים לכל מיני פּריבילֶגיוֹת מעמדיוֹת” (שקנין פּרטי אינוֹ חוֹק עוֹלם נצחי, אלא אחת הפּריבילגיוֹת המעמדיוֹת – לא יעלה על דעתם), לזרוֹע אי-אֵמוּן וּביטוּל לקרנוֹת הלאוּמיוֹת, ה“מתחרוֹת” כּביכוֹל בּהוֹן הפּרטי.

אחרי שלילת הקרנוֹת בּאה האידיאה הגדוֹלה והחדשה של בּיטוּל הקוֹנגרסים. עכשיו צמחה עוֹד “אידיאה” אחת, מפּיו של עוֹרך ה“דאס אידישע פאָלק”⁷ בּניוּ-יוֹרק, והיא: אין צוֹרך בּתקציב הציוֹני, למה לנוּ הצרה הזאת? המפעל הישוּבי יֵעשׂה מאליו (יש בּזה כּמוֹ בּכמה דברים אחרים השתווּת בּין הימין והשׂמאל). בּחוּגים רחבים של בּעלי-הבּתים, בּפרט בּחוּץ-לארץ, שׂוֹררת גם ה“תיאוֹריה” שהחקלאוּת היא דבר יקר מאד ואפשר לבנוֹת את ארץ-ישׂראל גם בּלי חקלאוּת. והדבר כּל כּך מוּבן וכל כּך נוֹח להתקבּל על דעת כּל חנוַני. כּלוּם איננוּ רוֹאה, ש“בּכל העוֹלם” בּוֹנים יהוּדים ערים שלמוֹת, מבּלי שיצטרכוּ להקים קוֹדם לזה כּפרים? ואם בּעלי-הבּתים שלנוּ בּארץ, שעליהם נמנים גם האִכּרים הזקנים, מכניסים עתה, אחרי המַשבּר, חקלאוּת לפּרוֹגרמה שלהם, הרי הם מלַוים אוֹתה בּשני “קוֹרֶקטיבים”: אין צוֹרך בּקבוּצה, בּמשק גדוֹל. הם, בּעלי הפּרדסים ההגוּנים, יוֹדעים נכוֹנה, שמשק גדוֹל איננוּ מצליח. מצליח רק משק זעיר. לעצמם הם אמנם יוֹדעים, שפּרדס גדוֹל זה לא רע כּלל, אבל התנוּעה הציוֹנית חלילה לה מהקים משקים גדוֹלים. הם מסכּימים, בּרוֹב חסדם, כּי מוּתר ליַשב גם אנשים מחוּסרי אמצעים, בּצוּרת מוֹשבים. אבל לא להם להתישב על קרקעוֹת המַטעים, אלה נחוּצים לבעל-הבּית.

אגב, הערה צדדית אחת לגבּי האידיאוֹלוֹגיה הבּעל-בּיתית הזאת המלַגלגת כּל כּך עלינוּ, על תנוּעת הפּוֹעלים ועל התנוּעה הציוֹנית, אשר לפני כּמה שנים לא הבינוֹנוּ להישאר בּמוֹשבוֹת הפּרדסים והלכנוּ להיוֹת אריסים בּגליל, והלכנוּ לקבוּצה, לעמק הירדן וּלעמק יזרעאל, בּזמן שהיה כּל כּך קל להסתדר בּמוֹשבוֹת בּיהוּדה. אף זוֹהי מן החכמוֹת הבּאוֹת בּאיחוּר זמן. לא רחוֹקים הימים שגם האידיאוֹלוֹגים “המנַצחים” של הפּרדס היוּ משתפּכים בּשבחים לגליל ולַפּלחה וראוּ בּהם חוֹמר מצוּין להתפּעלוּת סנטימנטלית. וּלעצם הענין. תנוּעת ההתישבוּת החדשה לא זילזלה כּלל בּמוֹשבוֹת, וּראַיה לכך הָחֵל בּעין-גנים, נחלת-יהוּדה וגמוֹר בּעין-חי⁸. ואם לא הרבּינוּ בּהתישבוּת בּאזוֹרים הישנים הרי זה משוּם שכּבר אז היה הרבּה יוֹתר קל לקנוֹת שטחים גדוֹלים בּמקוֹמוֹת חדשים, בּמקוֹם שאין עוֹד ספּקוּלַציה, מאשר בּמקוֹם שהקנין הפּרטי היהוּדי כּבר הכניס את רגליו. מי שיוֹדע את נחלת-יהוּדה עם פּוּרענוּיוֹתיה בּגלל כּל דוּנם קרקע, מי שיוֹדע את קוֹרוֹת כּפר מל"ל עד שנעשׂה ראוּי לשם מוֹשב, מי שיוֹדע את הרפּתקאוֹתיהן של שכוּנוֹת התימנים – הוּא יבוֹא ויסטוֹר על פּניהם של אלה המלגלגים עכשיו לאסוֹננוּ.

ועוֹד סעיף אחד בּפּרוֹגרמה יש לוֹ הצלחה גדוֹלה בּגוֹלה: “מוּמחיוּת”. בּדרישה הזאת בּא גם “המרכּז השׂמאלי”. איני נוֹטה לערבּב את “המרכּז השׂמאלי” עם בּעלי-הבּתים שלנוּ. והנטיה להפוֹך את כּל אלה שאינם אִתנוּ ל“דייסה ריאַקציוֹנית שחוֹרה אחת”, אינה מעניננוּ. בּעל-הבּית מפחד מפּני הפּוֹעל, “המרכּז השׂמאלי” מפחד מפּני הפּחד של בּעל-הבּית. הוּא כּשלעצמוֹ יוֹדע להעריך את המפעל החלוּצי של הפּוֹעל, הוּא גם רוֹאה את דלוּת ערכּוֹ היצירתי של בּעל-הבּית בּארץ, אבל הוּא חוֹשש לגוֹרל התנוּעה. מאחוֹרי בּעל-הבּית עוֹמדים המוֹנים בּגוֹלה וּלפיכך דרוּשה “ריאוֹרגַניזציה”“, למען השׂיג את אמוּנם. יש להשלים עם בּעל-הבּית על חשבּוֹן הפּוֹעל! מצב-רוּח זה בּציוֹנוּת אני חוֹשב למסוּכּן, אוּלי לא כּל כּך בּשביל הפּוֹעל, אלא בּשביל הציוֹנוּת. ואוֹדה על האמת, כּי מבּחינה מוּסרית עמדה זוֹ מרגיזה יוֹתר מאשר עמדתוֹ של בּעל-הבּית. זה הנהוּ אֶלמנט מעמדי ידוּע, שאיננוּ מסוּגל לחשוֹב אחרת. הוּא נמצא בּשבי של פּסיכיקה מעמדית עיורת, יש שתפיסתוֹ מגיעה לידי ציניזם מעמדי, אבל כּכה הוּא רוֹאה ואחרת איננוּ יכוֹל. אם הוּא יוֹצא למלחמה בּקבוּצה הרי זה מפּני שעצם העוּבדה של רכוּש קוֹלקטיבי הוּא אסוֹן בּעיניו. הוּא שמע זאת מאביו וּמאבי-אביו, ויש לוֹ הכּרה שכּל רכוּש קוֹלקטיבי הוּא לא רק סתירה לעניניו, אלא הרס משק, לאוּמי וּוַדאי גם מוּסרי. אבל אינטליגנציה זוֹ שבּ”מרכּז השׂמאלי“, המגינה על האוֹפי הפּרוֹגרסיבי של ההסתדרוּת הציוֹנית, זוֹ שעוֹבדת את עבוֹדת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, שרכשה לציוֹנוּת חוּגים חדשים, הן היא עשׂתה את עבוֹדתה הציוֹנית על יסוֹד המפעל החלוּצי שלנוּ, זה היה הבַּגַז' שלה. אחרי העבוֹדה הפּוֹליטית של התקוּפה הראשוֹנה בּציוֹנוּת היה זה הבּגז' העיקרי הגדוֹל: המפעל החלוּצי בּארץ-ישׂראל. איך הגיעה האינטליגנציה הזאת מתוֹך פּחד מפּני בּעל-הבּית להתנכּר כּכה למפעלנוּ ולתנאי קיוּמוֹ? שינוּי היחס מתחיל קוֹדם בּהערכה “פּסיכוֹלוֹגית”: בּהטפת מוּסר לפּוֹעלים, שהם, כּביכוֹל, אידיאַליסטים דוֹגמַטיים, אבל חסרי הבנה משקית ריאַלית. האִמרה הזאת, שהיתה עכשיו למוֹדה, כּי המעוּף הישוּבי שלנוּ איננוּ מתחשב עם שוּם מציאוּת, עם שוּם יכוֹלת, הערכה כּזאת של מפעלנוּ בּחוּגי אנשים שידעוּ לפנים להעריך אוֹתוֹ כּהוֹגן, היא קוֹדם כּל חוֹסר נאמנוּת לאלה שעוֹמדים בּמערכה הכּבדה. אם חוּגים רחבים בּציוֹנוּת לוֹקים בּפחד מפּני הפּוֹעל (בּין שזה בּא מתוֹך האינטרסים המעמדיים שלהם אוֹ מתוֹך קלוּת-דעת המוֹנית, המצוּיה בּחיים המדיניים של כּמה ארצוֹת), הרי חוֹבתם של אלה, אשר התנוּעה הציוֹנית יקרה להם, להילָחם בּכל הגילוּיים של יחס שטחי למפעל הציוֹני בּארץ. לעינינוּ נעשׂה ההיפך. הלָך-הרוּח המשתלט עתה בּציוֹנוּת איננוּ יוֹדע להעריך את הנעשׂה כּרגע בּארץ וחוֹזר לתפיסה האפּוֹטרוֹפּסית, שעבוֹדת הבּרוֹן, יק”א, ה“ג’וֹינט”, בּנוּיה עליה. הלָך-רוּח זה מתיחס אלינוּ כּאֶל “נצרכים”, הזקוּקים להוֹראוֹת מלמעלה, מאת אנשים הבּאים מן החוּץ וּמאזנים בּידם לשקוֹל מה משקי וּמה לא משקי, אנשים אשר לא גילוּ אפילוּ חלק פּעוּט מהיצירה המשקית שתנוּעת הפּוֹעלים הראתה בּמשך עשׂרים שנה. אי אפשר שזה לא יעוֹרר התמרמרוּת. ואל תחשבוּ כּי אִי-האֵמוּן הזה חל רק על הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל, אוֹ רק על חלק ידוּע של הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל, שיש לוֹ מוֹנוֹפּוֹלין של אי-משקיוּת. הלא תראוּ כּי אִי-האֵמוּן הזה הוּא אשר הביא לקרבּן את רוּפּין, הרחיק אוֹתוֹ מן העבוֹדה הישוּבית, על חטא שחַטא כּל ימיו בּבקשוֹ את שיתוּף הפּעוּלה בּין המוֹסד המיַשב וּבין התנוּעה המיַשבת. אי-האֵמוּן הזה דוֹגל עתה בּשם “המוּמחיוּת”, וּמתקבּל הרוֹשם שאנוּ מזלזלים בּערך המוּמחיוּת ורוֹצים לבנוֹת ישוּב בּלי משקיוּת וּבלי מוּמחיוּת. מי שיוֹדע קצת מֵעֲבָרָה של תנוּעת הפּוֹעלים, מה היוּ המוּמחים שמצאנוּ כּשבּאנוּ לארץ, כּמה התאמצנוּ למלא את חסרוֹנם, איך השתדלנוּ בּכל ענפי הפּעוּלה שלנוּ לרכּוֹש לנוּ נסיוֹן, מוּמחיוּת, פּה בּארץ, לשאוֹב מכּל מה שניתן לנוּ וגם היינוּ שוֹלחים את חברינוּ לחוּץ-לארץ, כּדי לרכּוֹש ידיעוֹת וּמוּמחיוּת טכנית – הוּא יבין שתנוּעת הפּוֹעלים, שמראשיתה הלכה בּדרך זוֹ והתאבּקה בּעפר רגלי מוּמחים, אינה מזלזלת בּמוּמחיוּת. ואף על פּי כּן הננוּ מתיחסים לסיסמה זוֹ של “הנהלה מוּמחית” בּאי-אֵמוּן גמוּר. גם בּעוֹלם הגדוֹל משמשת סיסמה זוֹ כּסוּת-עינים למי שצריך לבעוֹט בּדמוֹקרטיה הנהלתית. סיסמה כּוֹזבת היא. היא בּאה לא בּמקוֹם שנדרש המהנדס הטוֹב, האגרוֹנוֹם הטוֹב, הרוֹפא הטוֹב; המוּמחיוּת נדרשת אצלנוּ בּענינים סוֹציוֹלוֹגיים וישוּביים, והמוּמחה לכך הוּא, כּמוּבן, לא הציוֹני הטוֹב, לא האדם המנוּסה בּעבוֹדת הארץ, אלא איזה “ואריַאג”⁹ אשר יוּזמן מן החוּץ לנהל את ענינינוּ. מנין האמוּנה העיורת הזאת בּמוּמחה, שאת מכאוֹבינוּ לא כּאב ואת סבלנוּ לא נשׂא ואת ענינינוּ לא למד, שזכוּתוֹ העיקרית היא שאינוֹ מוּמחה בּציוֹנוּת! למוּמחיוּת זאת יכוֹל להתלהב בּעל-הבּית הקטן, שיש לוֹ אמוּנה בּדיפּלוֹם, בּ“טשין” (בּתוֹאר), ויש לוֹ דרך-ארץ בּפני המשׂכּוֹרת הגבוֹהה שהמוּמחה מקבּל. אינני מדבּר על המוּמחיוּת הזאת מבּחינה מעמדית בּלבד (כּבר ידוּע הדבר, שכּל מי שאינוֹ עוֹין את הפּוֹעל איננוּ מוּמחה. כּכה נפסלוּ רוּפּין ואֶטינגר, מחר ודאי יפסלוּ את מוּמחיוּתוֹ של קפּלנסקי ויוּבא אדם מן החוּץ עם פּרוֹטקציַת-קסמים בּידוֹ והוּא יהיה המוּמחה). אוּלם אני פּוֹסל את המוּמחיוּת הזאת גם מבּחינה ציוֹנית פּשוּטה, מבּחינת הנהלת ענינים משקיים. מי שיוֹדע את ענינינוּ בּארץ בּמשך כּל השנים הללוּ, מיוֹם רדת ועד-הצירים לארץ-ישׂראל, יוֹדע שלא היה כּמעט חוֹדש בּלי “כּוֹכב” חדש. שמוֹת רבּים מהם כּבר נשכּחוּ מזמן; אינני יוֹדע אם רבּים מכּם ואפילוּ מהפּוֹעלים הזקנים זוֹכרים את כּל הרשימה המגוּונת הזאת של מוּמחים שוֹנים. ואם יביאוּ חדשים, מוּבטחני שבּעוֹד חדשים מספּר יִשָכחוּ גם הם. מבּחינה משקית מה הדבר הזה אוֹמר? טוּריסטנוִירטשאפט, שלטוֹן של תיירים. כּל מי שלמד בּארץ, שרכש לוֹ כּאן ידיעוֹת ישוּביוֹת רבּוֹת, שלמד להכּיר את היסוֹד האנוֹשי המתישב (וּבמפעלנוּ הציוֹני אין מוּמחיוּת – ולא בּמוּמחיוּת טכנית הדברים אמוּרים – מבּלי הבחנת החוֹמר האנוֹשי), אליו מתיחסים מגבוֹה. אבל אם אנחנוּ בּאים להחליף את הרכוּש האישי שרכשנוּ לנוּ, שהוּא כּרגע אוּלי הרכוּש היוֹתר חשוּב של הציוּנוּת, אם אנחנוּ בּאים להחליף את זה בּטוּריסטנוירטשאפט, אז אנחנוּ שבים לימי הבּרוֹן, יק“א, ה”ג’וֹינט", לאַתמוֹספירה של פּקידוּת.

וּבפּרוֹגרמה הזאת של “המרכּז השׂמאלי” נכנסת דרישה אחת שהיינוּ צריכים לקבּל בּלב ונפש, והיא: בּיסוּס מהיר של כּל המשקים כּדי לשמש דרך לחַדש. ואף על פּי כּן אין לבּנוּ שלם אִתה. מדוּע? עוֹד כּששמעתי בּועידה החקלאית את הויכּוּח שנמשך כּבר מזמן ואשר ימָשך ודאי עוֹד עשׂר שנים, הויכּוּח בּין המצמצמים והמרחיבים¹⁰, הויכּוּח שבּוֹ התחלקה הועידה לשני חלקים, שלא על פּי הקו המפלגתי דוקא, חשבתיו למלָאכוּתי. לא קשה להסיק מַסקנה קיצוֹנית, קל מאד להביא את הצד השני לידי אַבּסוּרד, יש בּזה ענין בּשביל “נשף של דיסקוּסיה”, אבל מה בּצע בּויכּוּח זה? האם יִבּצר מאִתנוּ להקים עשׂרה כּללים פינַנסיים וּבּוּכהַלטריים שעל פּיהם חייבים להתנהל? אבל איני מאמין שלא נעבוֹר עליהם. לא רק אנוּ נעבוֹר, משוּם שאנוּ “מוּעדים” להיוֹת עבריינים נגד הבּוּכהלטריה, נגד היכוֹלת המשקית. יעברוּ גם המוּמחים החדשים, שירכּיבוּ אוֹתם אַלוּפים לראשנוּ. גם הם, אם ישתקעוּ קצת בּארץ, וידבּקוּ בּמפעל, ותתגלה סתירה בּין “הצוֹרך” ו“היכוֹלת”, ודאי יחטאוּ גם הם לפרקים בּנתינת יד לצוֹרך בּניגוּד ליכוֹלת. ההתישבוּת החדשה של השנה הנָה מוֹפת מספּיק. כּמה ראָיוֹת חזקוֹת היוּ נגדה, כּמה עמדה היא בּניגוּד לדרישת בּיסוּס הקיים שנשמעה בּועידה החקלאית, ואף על פּי כן הלכנוּ בּדרך אחרת, הלכנוּ מתוֹך השׂכל הפּנימי של התנוּעה. בּשאלה זוֹ ראינוּ שגם הפוֹרמוּלה הרציוֹנַלית בּיותר לא תמיד הוֹלמת את הצרכים החיוּניים שלנוּ, ואלה מכריעים. וגם היוֹתר פּיכּחים שבּינינוּ והזהירים והמתוּנים בּיוֹתר רוֹאים להם חוֹבה בּשעה זוֹ להיכּנע בּפני הצוֹרך של הציוּנוּת. יש למי שהוּא צוֹרך, כּי אנחנוּ בּעצמנוּ נכריז על השאיפה המַכּסימַלית שלנוּ לביסוּס, למשקיוּת. בּעינַי הכרזה זוֹ מיוּתרת, משוּם שהשאיפה למשקיוּת רציוֹנַלית, מפרנסת, מלַוה את תנוּעתנוּ מראשית ימיה, וּגדֵלה אִתה. אוּלם חוֹששני לעיקרי המשקיוּת שלא יֵהָפכוּ למיטת-סדוֹם בּידי אנשים שאינם מבינים את רוּח התנוּעה. כּל מי שיסתכּל בּעבוֹדתנוּ בּעין אוֹבּיֶקטיבית יוֹדה, כּי חוּש המשקיוּת גדֵל אצלנוּ ממפעל למפעל, יוֹדה בּקדמה שבּאה מהתישבוּת נהלל עד ההתישבוּת החדשה, אף על פּי שנפגשה בּמפריעים יוֹתר, יוֹדה שהמפעל שלנוּ בּדרך כּלל הוֹלך וּמסתגל לתנאים ורוֹכש לוֹ יכוֹלת ורציוֹנַליוּת.

וכאן בּאה הַאשמה אחת, אשר קראתיה רק בּימים האחרוֹנים, כּתוּבה בּידי אחד מדַבּרי “המרכּז השׂמאלי”, הנמנה גם על תנוּעת העבוֹדה. וטענה זאת שמענוּ אוֹתה קוֹדם מאוֹיבינוּ ועכשיו מפּי רבּים: שתנוּעת הפּוֹעלים יש לה חוּלשה אחת, היא “אוֹהבת” להציג את המוֹסדוֹת המיַשבים בּפני “עוּבדוֹת עשׂוּיוֹת”, וכוֹפה על אחרים את רצוֹנה. וּבכן, לֵית דין בּר-נש, “מוּעדים” אנוּ למרידה בּכל קוֹנסטיטוּציה שהיא. כּשטענה זוֹ בּאה מפּי אוֹיבינוּ אין עליהם כּל תרעוֹמת, הם הרי שוֹללים את עצם מפעלנוּ, וּמוּבן שהם שוֹללים גם את פּעוּלתנוּ כּ“בלתי-חוּקית”. אבל כּשבּטענה זוֹ אוֹחזים גם בּמרכּז הפּרוֹגרסיבי, הרי זוֹ עדוּת נוֹספת, עד כּמה אין הבנה לאוֹפי של תנוּעתנוּ. כּשלילינבּלוּם, שזכרוֹ כּה יקר לנוּ, היה מזהיר בּ“המליץ”: “אַל תעפּילוּ!”¹¹ לא נשמענוּ לוֹ והלכנוּ לארץ-ישׂראל, והצגנוּ בּזה את הציוֹנוּת בּפני “פֶט אַקוֹמפּלי”¹². וכן “כּיבּוּש העבוֹדה”. מפעלינוּ הישוּביים הקדימוּ גם את התפיסה ואת ההחלטוֹת של המוֹסדוֹת. תסקרוּ את קוֹרוֹתיה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ ותיוַכחוּ שזוֹהי שרשרת של מפעלים חלוּציים, מפעלים שהקדימוּ את התנוּעה הציוֹנית. וכמדוּמה, שכּל ציוֹני רציני היה צריך להסיק, שזהוּ ליקוּיה של ההנהלה שאינה יוֹדעת להתאים את פּעוּלתה לגילוּיי ההסתערוּת החלוּצית. מי ימנה את כּל המעשׂים שנעשׂוּ בּ“איסוּר”? בּמוֹשבוֹת עלוּ פּוֹעלים על הקרקע; בּחלוֹנוֹת “הגבוֹהים” הבּיטוּ בּעין רעה על ההתישבוּת החדשה, כּעל ענין שרוֹצים להטילוֹ בּעל כּרחוֹ; דה-לימה וסימוֹן בּשעתם טענוּ אוֹתה טענה כּנגד אוּסישקין ורוּפּין על קניית העמק; יוֹשב כּאן בּינינוּ מר קַלוַריסקי¹³, שגם הוּא היה נאשם בּעיני הפּקידוּת הבּרוֹנית בּחטאים מעֵין אלה, וּבגלל החטאים שלוֹ יש בּידינוּ כּמה נקוּדוֹת ישוּביוֹת. תראוּ שכּמעט כּל העבוֹדה הישוּבית הרצינית בּארץ נעשׂתה בּתנאים משוּנים, והכּוֹחוֹת העליוֹנים, הממוּנים על כּך, לא הבינוּ להכרח, לא הבינוּ את הטֶמפּוֹ אשר הכריח אוֹתנוּ לעשׂוֹת את המפעלים האלה. אפשר שמתוֹך אַמבּיציוֹת אישיוֹת, מתוֹך “פּטריוֹטיזם של הנהלה” לא נעים להוֹדוֹת על זה. אבל מי שבּא וּמאשים אוֹתנוּ על שהיינוּ “הדוֹחקים” ו“הלוֹחצים” איננוּ מבין שלחץ זה הוּא שמציל את התנוּעה הציוֹנית. בּלחץ זה לא יהיה צוֹרך כּשתגדלנה עֵרוּתם ואַקטיביוּתם של המוֹסדוֹת המיַשבים.

מבקרים גם את ה“פַּרַלליזם” של המוֹסדוֹת. טוֹענים, למה נחוּץ מרכּז חקלאי בּזמן שיש מחלקה להתישבוּת, ולמה נחוּצה קוּפּת-חוֹלים בּזמן שישנה “הדסה” וכדוֹמה. אינם רוֹצים להבין כּי אילוּ היוּ בּוֹנים את המפעל שלנוּ על יסוֹד אַדמיניסטרציה היה הוּא מגיע לידי המצב שבּאַרגנטינה. כּל ההצלחה שלנוּ, כּל ה“אֶפישנסי” האמיתית שבּהתישבוּתנוּ קיימת רק משוּם שהפּוֹעל נוֹשׂא בּאחריוּת, משוּם שהוּא מאוּרגן, משוּם ששכם אחד עם האַדמיניסטרציה הציוֹנית המיַשבת פּעלה הקוֹאוֹפּרציה של המתישבים. שוּם מדינה מישבת לא היתה מוֹצאת לה צוּרה יוֹתר מעשׂית למנוֹע חיכּוּכים, לחסוֹך אֶנרגיה. מוֹסדוֹתינוּ הקוֹאוֹפּרטיביים, האִרגוּן הקוֹאוֹפּרטיבי שלנוּ, – זוֹהי הערוּבה הנאמנה שמפעל ההתישבוּת לא יפּוֹל חלל לאפּוֹטרוֹפּסוּת בּיוּרוֹקרטית. שוּם מוֹסד לא היה מסוּגל לרכּז כּל כּך הרבּה אֶנרגיה ישוּבית כּמוֹ המתישבים בּתוֹר תנוּעה מאוּרגנת.

ה“מרכּז השׂמאלי” היה הראשוֹן שזרק את המלה: יציאה, יציאת מחוּסרי-עבוֹדה מן הארץ, יציאת המיוּתרים. נטיית המחשבה לצד זה מלַמדת עד כּמה רחוֹקים בּתנוּעה הציוֹנית בּגוֹלה מהבנת תנוּעתנוּ אנוּ. יוֹדעים לשקוֹל כּל שגיאה שלנוּ, כּל דֶפיציט של משק, ואינם רוֹצים להבין שגם דפיציט של מקוֹם יש שבּחשבּוֹן כּללי הוּא מביא רוָחים. אוּלם אין כּל הבנה לדפיציט של התנוּעה, אין הבנת ערך האדם המַגשים את המפעל. עוֹד בּראשית העליה החדשה, עם בּוֹא המתנדבים מאמריקה, לא היה לאנשים העוֹמדים בּראש הציוֹנוּת כּל רגש של זהירוּת ושל חסכוֹן האֶנרגיה הלאוּמית הזאת. ואי-הבנה זוֹ נמשכת עד עתה, והיא המַגישה את הפּתרוֹן: היציאה מן הארץ. אך השאלה העיקרית כּיוֹם היא ההיפך מפּתרוֹן זה: כּיצד למנוֹע את היציאה. כּמה דוֹרוֹת ציפּינוּ לתנוּעה החלוּצית וּמי יוֹדע כּמה דוֹרוֹת עוֹד נצטרך לחכּוֹת, אם נאַבּד עכשיו את הכּוֹחוֹת החלוּציים שיש לנוּ. היציאה פּירוּשה: ויתוּר על דוֹר ציוֹני שבּא לארץ.

עכשיו על החטאים העיקריים של תנוּעת הפּוֹעלים לציוֹנוּת. בּדברַי בּויכּוּח ציינתי את ליקוּיינוּ המשקיים. ויחד עם זה: מפעלינוּ בּמשך השנים האלה מַראים על מידה מרוּבּה של שאיפה להבראה, ואינני יוֹדע אם מישהוּ מבּחוּץ, בּהטפה וּבמוּסר, יוּכל לעזוֹר לנוּ. להיפך, כּל כּמה שיִרחב שׂדה ההתישבוּת שלנוּ נלמד יוֹתר ונשׂא בּאחריוּת יוֹתר. המתישב הצעיר כּיוֹם יש לוֹ כּבר נסיוֹן חשוּב של קוֹדמיו. אבל יש שגיאוֹת בּתנוּעה כּוּלה שלא נרפּאנוּ מהן. חטא כּבד הוּא שאנוּ מסתפּקים עדיין בּמצב של “כּת” שבּתוֹך התנוּעה הציוֹנית. בּמשך עשׂרים השנה האלה היינוּ בּציוֹנוּת כּעין “כּת”, השלַמנוּ עם רפיוֹנה של התנוּעה, השלמנוּ עם מה שנעשׂה בּעליה הרביעית, התרכּזנוּ בּמפעלינוּ, ולא עמדנוּ בּפּרץ. הסיבּה אוּלי מוּבנה: חשנוּ את עצמנוּ צעירים וחלשים, אוּלם המצב מחַייב. מצב הציוֹנוּת כּרגע, מצב הענינים בּארץ ועתידוֹ של הפּוֹעל מחייבים מעכשיו את כּוּלנוּ, יחד עם כּל הקרוֹבים לנוּ מבּחוּץ, לעמדה אחרת בּציוֹנוּת. לא לעמדה של מגן, כּי אם לעמדה של תוֹקף ושוֹאף להבראת הציוֹנוּת, להגבּיר בּתוֹכה את השפּעת העבוֹדה היוֹצרת. בּשוּם אוֹפן אין אנחנוּ יכוֹלים להתיחס בּשויוֹן-נפש למעמד הבּינוֹני, אין אנחנוּ יכוֹלים להסתפּק בּדאגה מוּעטה לתעשׂיה. אנחנוּ רוֹאים את הסתדרוּתנוּ לא כּאינטרסַנט פּעוּט שעניניו עוֹמדים בּניגוּד לאחרים, אלא כּחלוּצים העוֹברים לפני המחנה העוֹבד והפּרוֹדוּקטיבי בּארץ. אין לנוּ כּל אמוּנה כּי עניניהם של אלה מוּגָנים כּהלכה על ידי האידיאוֹלוֹגים של המעמד הבּינוֹני, שאליבּא דאמת אין להם שוּם פּתרוֹן לא רק לציוֹנוּת אלא גם למעמד הבּינוֹני עצמוֹ. אין אנוּ יכוֹלים להתעלם גם מהמצב שנתהווה בּגוֹלה הציוֹנית. בּעל-הבּית בּגוֹלה כּשל גם בּמוּבן החָמרי. בּרוּר שהמפעל של ארץ-ישׂראל יכוֹל להיוֹת רק מפעל עממי. שאלת ההוֹן הלאוּמי, יצירת הנכסים הלאוּמיים, שאלת הקרנוֹת הלאוּמיוֹת, איננה בּשבילנוּ דבר צדדי. בּעינינוּ הוּא היסוֹד היוֹתר בּטוּח גם בּשביל בּנין המשק הלאוּמי וגם בּשביל כּיווּנוֹ לצרכי העוֹבדים. יש מיחסים לנוּ בּמזיד אוֹ בּשוֹגג יחס שלילי להוֹן הפּרטי בּארץ. טעוּת גמוּרה היא. כּל הוֹן הבּוֹנה תעשׂיה וּמלאכה, המַגבּיר את הנכסים שלנוּ, המשמש מקוֹם קליטה לידים עוֹבדוֹת, יֵרָצה. אבל אנוּ לא נשב בּחיבּוּק ידים וּנחכּה לבוֹאוֹ ונטיל עליו את יהָבנוּ. גם ההוֹן הפּרטי שיבוֹא צריך שיִקדם לוֹ ההוֹן הלאוּמי. אין אנוּ יכוֹלים להשתפּך בּשׂמחה לגידוּל האִטי של הקרנוֹת. התנוּעה שלנוּ צריכה להיוֹת יוֹתר אַקטיבית בּפּעוּלה בּשביל הגבּרת הנכסים הלאוּמיים. יש לנוּ כּיוֹם שני שליחים בּחוּץ-לארץ, זלמן רוּבּשוֹב ודוֹב הוֹז, העוֹשׂים בּהרבּה מסירוּת-נפש את שליחוּתנוּ למען הקרנוֹת. אך אין להסתפּק בּזה. הגוֹלה כּוּלה נמצאת בּמצב כּזה שנדרשת עזרתנוּ. ועבוֹדתנוּ החינוּכית, התעמוּלתית בּגוֹלה אינה יכוֹלה להיוֹת מרוּכּזת רק בּמעמד אחד, בּמעמד הפּוֹעלים; לא משוּם שאני מֵקל בּערכּוֹ של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי, אבל יוֹדע אני שאפילוּ החוּגים השׂמאליים שבּציוֹנוּת העוֹמדים מחוּץ להסתדרוּת הציוֹנית, אף הם גידוּלם עוֹלה ויוֹרד עם העליה והירידה של התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. את כּל התנוּעה הציוֹנית צריך למעשׂה לראוֹת כּאוֹרגַניזם אחד. הפּוֹעל היהוּדי ילך ויכָּבש עם גידוּל מפעלנוּ.

שאלתנוּ היא איך להיאָחז בּצפּרנים בּזמן המַשבּר, שלא נפּוֹל חללים. מפּני זה עלינוּ לדבּר עכשיו על המפעלים, שהם קטנים אוּלי, אבל חשוּבים לקיוּמנוּ, למשקנוּ ולהלָך-הרוּח שלנוּ. הזמן הקרוֹב איננוּ זמן של התישבוּת כּבדה, אלא של התישבוּת קלה. אם למשך השנה הבּאה והשניה לא יספּיק כּוֹחנוּ למפעלים התישבוּתיים גדוֹלים, צריכים אנוּ להגיע למַכּסימוּם של התישבוּת קלה, כּלוֹמר, כּמשק-עזר לפּוֹעל השׂכיר, שכוּנת-עוֹבדים לפּוֹעל בּכּפר, שכוּנת-עוֹבדים לפּוֹעל בּעיר. החמַצנוּ הזדמנוּיוֹת טוֹבוֹת. היוּ זמנים שיכוֹלנוּ לרכּוֹש בּפתח-תקוה פּרדסים בּמחירים נוֹחים, אבל אז לא היתה עבוֹדה לפוֹעלים עברים בּמוֹשבוֹת, והמַטעים היוּ בּמצב ירוּד, ולא ראינוּ את העתיד לבוֹא. הזנחנוּ את ההזדמנוּת הטוֹבה להבריא את העיר, לא ניצלנוּ את חסכוֹנוֹ של הפּוֹעל בּימים הטוֹבים ואנחנוּ צריכים כּוּלנוּ להכּוֹת “על חטא”. אמנם דרוּש זמן עד שרעיוֹן חדש יתקבּל על הדעת, – וּשכוּנת-העוֹבדים העירוֹנית מהלכת יוֹתר מדי זמן כּרעיוֹן ערטילאי המבקש את תיקוּנוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים העירוֹנית לא היה בּה הרצוֹן החזק למַדי לבנין משקי. לוּ היה כּי אז יכוֹלנוּ להתגבּר על אי-הרצוֹן של הקרן הקימת בּשעתוֹ לקנוֹת את הקרקע ועל אי-ההבנה בּחוּגי ההנהלה הציוֹנית. אבל אם חַטאנוּ בּהזנחה אַל נוֹסיף לחטוֹא. וּשכוּנת-עוֹבדים הכרחית עכשיו בּכּפר. לא נתן לפּוֹעל בּמוֹשבוֹת ליפּוֹל וּלהיכּשל. גם אם כּשלוֹנוֹ יהיה שוֹנה מכּשלוֹן הפּוֹעל העירוֹני, אבל אוֹתן התוֹצאוֹת תהיינה: כּשלוֹן גוּפני ורוּחני, ואחר כּך עזיבת הכּפר ויציאה. שמענוּ היוֹם שבּתוֹך הכּפר שלנוּ ישנם קרוֹב לשבעת אלפים פּוֹעלים, חקלאים וּבלתי-חקלאים. זהוּ רכוּש עצוּם. נדע שצריך לשמוֹר עליו, וזוֹ לא תהא שמירה אם נסתפּק בּמַה שהסתפּקנוּ עד עכשיו, אם לא נכניס אוֹתם בּעבוֹדה ישוּבית, ולוּ גם קטנה, זוֹלה, “בּלתי-פּוֹתרת”. מה לעשׂוֹת? דרך המפעל הקטן הזה, בּין אם הפּוֹעל ישאר אחר כּך בּמשך זה אוֹ לא, יגיע להתישבוּת של ממש.

לסוּג זה של יצירה משקית קטנה שלנוּ יש לחשוֹב גם את שני סוּגי המפעלים, שהם עדיין צעירים ורכּים אצלנוּ, אבל הוֹכיחוּ את חיוּניוּתם. אלה הם משקי הפּוֹעלוֹת והקוֹאוֹפּרציה היצרנית. כּל עֶמדה הנוֹתנת לאדם ריתוּק לקרקע, מינימוּם של קיוּם, כּל מפעל משקי כּזה בּעיר וּבכּפר, ערכּוֹ עתה כּפוּל וּמכוּפּל. הכּלל שלנוּ צריך להיוֹת: איניציאַטיבה מַכּסימַלית, אַל תוּצא פּרוּטה בּעלמא. הכּל צריך להיוֹת מכּוּוָן להשקעה משקית.

ואחרוֹן אחרוֹן – מלחמתנוּ בּממשלה בּעד העבוֹדה. הדברים ידוּעים ואין לי מה לחַדש בּעצם הדבר, אוּלם חפצתי להזכּיר, כּי הרבּה אֶנרגיה פּוֹליטית מוּצאת אצלנוּ פּנימה, וּמשוּם כּך אוּלי מעטה האֶנרגיה הפּוֹליטית המוּצאת חוּצה. והכרחי שדבר זה ישתנה, גם לגבּי דרישת עבוֹדה, קרקע, תנאים יוֹתר נוֹחים לתעשׂיה. אין זוֹ פּוֹליטיקה גבוֹהה. כּל זה נכנס לסוּג של דרישוֹת אֶלמנטריוֹת של אוּכלוֹסין התוֹבעים את זכוּתם. תנוּעתנוּ לא הראתה בּזה את כּל הכּשרוֹן והמרץ הראוּיים. וזה לא יתוּקן על ידי רזוֹלוּציה בּלבד. אוּלי צריך לאַרגן לכך מחלקה מיוּחדת בּתוֹך הועד הפּוֹעל אשר תעמוֹד על המשמר ולא תיעף.

אלה הם בּעצם הדברים, הדלים והזעוּמים, אשר היה לי לאמוֹר כּרגע בּמצבנוּ. אני יוֹדע שהקהל היה ודאי רוֹצה לשמוֹע פּתרוֹן רדיקלי לכל המַשבּר שלנוּ, אבל זה אין אִתי. מסוּפּק אנכי אם יֶשנוֹ פּתרוֹן כּזה אצל מי שהוּא מאִתנוּ. ולא טוֹב יהיה אם נַשלה את עצמנוּ שבּאיזוֹ החלטה נוּכל להביא הצלה. צריך להכּיר כּי תנוּעתנוּ נכנסה לתוֹך מצב קשה ועתידה תלוּי בּזה אם תדע לצאת ממנוּ בּשלוֹם. בּנעוּרַי הייתי מקנא בּתנוּעה הסוֹציאליסטית הכּללית, שזיינה את נוֹשׂאיה בּאמוּנה בּפּרוֹצס ההיסטוֹרי העוֹשׂה את שליחוּתם. יכוֹלתי לפקפּק בּמַדעיוּת של תפיסה זוֹ. אוּלם ידעתי מה חשוּבה לגבּי תנוּעה אמוּנה זוֹ שהאידיאל שלה מוּנח על פּני ה“פּסים” ההיסטוֹריים. ראיתי בּזה נשק כּבּיר, המלכּד המוֹנים ונוֹטע בּהם אוֹמן ונאמנוּת, אף על פּי שלפעמים עלוּל הדבר להתנַוון. ידעתי כּי זה אפשרי לגבּי תנוּעה אוּניברסַלית, שמַקיפה את העוֹלם כּוּלוֹ מתוֹך בּטחוֹן אוֹבּיֶקטיבי ויסוֹד חברתי וכלכּלי אחד, וכי לתנוּעה לאוּמית, וביחוּד תנוּעה לאוּמית כּזוֹ שלנוּ, אין בּטחוֹן אוֹבּיֶקטיבי כּזה, ואי אפשר שיהיה. לנוּ יש הכּרת אסוֹננוּ הגדוֹל, יש אמוּנה בּכוֹחוֹת העם, שאינם מַשלימים עם כּלָיה, יש אמוּנה בּארץ-ישׂראל בּתוֹר אוֹבּיֶקט ריאַלי, אוּלם אמוּנה זוֹ דוֹרשת מאמצים וּמעשׂים בּלתי-פּוֹסקים, ולא יפָּלא הדבר שעם כּל מַשבּר חדש אנחנוּ נפגשים בּאוֹפן קבוּע עם איזה “עמלק” המזַנב את הנחשלים, עם איזה עמלק אידיאוֹלוֹגי המקַצה בּמחנה. אנחנוּ איננוּ יכוֹלים לנחם את המחנה שלנוּ, שנצחוֹנוֹ בּטוּח מראש. ראינוּ את גוֹרלן של כּמה תנוּעוֹת לאוּמיוֹת בּאירוֹפּה. ראינוּ, כּמה לא היוּ הדברים בּטוּחים וידוּעים מאליהם, ראינוּ איך גוֹרל העמים בּמשך התקוּפה האחרוֹנה היה תלוּי על כּף המאזנים. ראינוּ שכּמה עמים עוֹד לא השתחררוּ וגם הם מאמינים בּזה שעוֹד ישתחררוּ. זהוּ הגוֹרל של כּל תנוּעת שחרוּר. וזהוּ גוֹרלנוּ אנוּ, הנמצאים בּמצב יוֹתר מוּרכּב ויוֹתר קשה מאחרים. תפקידה של תנוּעת הפּוֹעלים, בּמידה שאינה רוֹאה את עצמה כּמקרית, כּשליחת איזה גוּף חיצוֹני, אלא כּשליחת עצמה, שליחת דוֹרוֹת רבּים מדוּכּאים ונרדפים, אשר ציווּ עלינוּ את החיים – תפקידה לראוֹת את המצב כּהוָיתוֹ, לראוֹת את דלדוּל האוּמה, ועם זה להגבּיר בּהרגשה וּבמעשׂה, בּקרב עצמנוּ וּבקרב אחרים, את האמוּנה בּכוֹחוֹתינוּ וּבעתידנוּ.

---

תשוּבה לדברי חברים

מאת

ברל כצנלסון

¹

איני אוֹהב להתעכּב על דברים המוּבנים מאליהם. לפיכך אשיב רק על הדברים שראוּי, לדעתי, להתוַכּח עליהם. טענוּ נגדי כּי לא נתתי תיאוּר מַקיף על תנאי המשק הארצי וכוּ' וכוּ'. הפּעם חשבתי את עצמי פּטוּר מזה. בּועידת “אחדוּת-העבוֹדה” לפני כּחצי שנה עשׂיתי נסיוֹן של סיכּוּם ותיאוּר התנאים המשקיים והחברתיים בּארץ, ואמרתי בּלבּי שלא כּדאי לחזוֹר על דברים שנשמעוּ בּרבּים ושנדפּסוּ בּ“דבר” וּבספר מיוּחד. חשבתי כּי הפּעם צריך לרכּז את הויכּוּח לא בּתיאוּר וסיכּוּם אלא בּענין אַקטואַלי: מִפקד הכּוֹחוֹת בּציוֹנוּת ודרכּנוּ להבּא. בּזכוּתם של מנהיגי מפלגוֹת – וגם אלה שנטלוּ לעצמם את הזכוּת לא לדעת עברית – שלא לדעת את הנאמר אצלנוּ גם מעל בּמה של מפלגה אחרת, איני מוֹדה.

קיויתי כּי בּויכּוּח הזה ידבּר כּל אחד מאִתנוּ בּגילוּי-לב גמוּר, כּי כּל אחד מאִתנוּ, אם יש לוֹ מה לחַדש אוֹ אַיִן, יבוֹא ויגלה לפנינוּ איך הוּא רוֹאה את המצב ואת דרכּנוּ להבּא. אוּלם עם סיוּם הויכּוּח, מוּתר לוֹמר, כּי גילוּי-הלב נתגַלָה כּאן בּמידה מצוּמצמת.

סיעה אחת עברה על הכּל בּהשתמטוּת גרציוֹזית, זוֹהי הסיעה הקרוּיה אוֹפּוֹזיציה שׂמאלית. שמעתי מהם כּמה הערוֹת חשוּבוֹת (למשל, הערכת הגָזוֹז כּתוֹצרת חשוּבה בּארצוֹת המזרח) אוֹ “הגנה” על ההוֹן הפּרטי. אבל מה דרכּנוּ אנוּ, ואם צריך להקים את בּית-אַלפא ותל-יוֹסף, אוֹ אין זה אלא קוֹנסטרוּקטיביזם אוּטוֹפּיסטי, אילוּזיוֹת ואַשלָיוֹת; אם נחוּץ שיהיוּ לנוּ בּכלל משקים בּארץ-ישׂראל, אוֹ אוּלי כּל ענין המשקים הוּא ענין של לוּכּסוּס לקבוּצת נוֹער שהתגעגעה לדבר-מה רוֹמַנטי וּבאה לארץ, ועכשיו היא מתפּכּחת פּה מן הדברים האלה – על זה לא שמעתי מהם דבר, ועלי לציין זאת.

ולא אוֹמַר ששמעתי דברים בּרוּרים למַדי על עצם הענין מצד “פּוֹעלי-ציוֹן”. החבר אַבּרמוֹביץ ליגלג גם על התכניוֹת הרחבוֹת של “אחדוּת-העבוֹדה” וגם על התכניוֹת המצוּמצמוֹת של “הפּוֹעל הצעיר”. לאַבּרמוֹביץ אין צוֹרך לא בּאלה ולא בּאלה, אין לוֹ צוֹרך בּתכנית כּלל. המצב הזה הוּא בּלי ספק נוֹח מאד. בּכל תכנית אפשר למצוֹא פְּסוּל, אבל בּתכנית שאיננה אין למצוֹא שוּם פּסוּל, אי אפשר כּלל לבקר אוֹתה. אַבּרמוֹביץ עוֹנה על כּל שאלוֹתינוּ בּ“מדע” מוּבהק: אתם מצטערים ודוֹאגים על המַשבּר, מטכּסים עצוֹת וּמתכּנים תכניוֹת, והרי צריך, להיפך, לשׂמוֹח על זה, הרי זהוּ מוֹפת שארץ-ישׂראל היא למזל טוֹב ארץ קפּיטליסטית מפוּתחת. הלא למדנוּ בּכל הספרים שארצוֹת הקפּיטליזם המפוּתח יש בּהן מַשבּרים, כּלוּם יש לך ראָיה טוֹבה מזוֹ, שאפשר אפילוּ להשתמש בּה למען התוַכּח והוֹכיח ל“בּוּנד” כּי ארץ-ישׂראל היא ארץ קפּיטליסטית? החבר אַבּרמוֹביץ מחוֹנן בּראִיה “מדעית” העלוּלה להשקיט כּל מַצפּוּן וכל חרדה לגוֹרל הציוֹנוּת. וּבה רוֹצה אבּרמוֹביץ לפרנס אוֹתנוּ וּלהשקיט את תביעוֹת ההמוֹנים היהוּדים למוֹצא.

איני נוֹהג להשתמש בּויכּוּח בּבדיחוֹת, אבל הפּעם לא אבליג. נזכּרתי בּסיפּוּר של פרישמן על המלמד שילדוֹ חָלה בּשחין, והוּא בּירך “שהחיינוּ” על שזכה לראוֹת את “השחין שבּתוֹרה”. והנה גם אבּרמוֹביץ מוֹצא נוֹחַם בּמַשבּר הקפּיטליסטי שבּתוֹרתוֹ. תכוּנה אחת חשוּבה מיוּחדת ל“פוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים: הם בּעלי “בּטחוֹן”, מאמינים בּאמוּנה שלמה בּביאת הציוֹנוּת, ואבּרמוֹביץ טוֹען כּנגדנוּ: אצלכם יש אנשים נוֹאשים שיצאוּ לתרבּוּת רעה, לכפירה בּציוֹנוּת; אצלנוּ אין, לנוּ אמוּנה שלמה שתביאנוּ לנצחוֹן. נכוֹן הדבר, יש אמוּנה בּחוּג קטן זה, האוּד המוּצל מאש, לאחר כּל מיני ליקוידציוֹת בּתנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים, אוּלם אמוּנה זוֹ יש בּה קו מעוֹרר חשד. האוֹרתוֹדוֹכּסיה הגדוֹלה שלנוּ בּשעתה, בּראוֹתה את “האפּיקוֹרסים הצעירים” דוֹאגים לגוֹרל האוּמה ונלחמים בּכל זרם נגד השמד והאַסימילַציה, היתה טוֹענת: אצלנוּ יש אמוּנה, אנחנוּ עוֹמדים איתן. ונכוֹן, היהדוּת האוֹרתוֹדוֹכּסית עוֹמדת איתן עד שסכּנת השמד מגיעה לילדיה, והקרקע נשמט מתחתיה. בּטחוֹן מאוּבּן זה מתוֹך קפיאה על השמרים אינוֹ יכוֹל אז לשמש סייג, ודוקא בּאפּיקוֹרסוּת מלאת הספיקוֹת והפּקפּוּקים מתגלה הרצוֹן וכשרוֹן החיים. רצוֹן החיים והאמוּנה הפּנימית מלאַת החרדה של סמוֹלנסקין ולילינבּלוּם בּדוֹרם, ושל בּרנר בּדוֹרנוּ, הם שיצרוּ את כּל נכסי התקוּפה הזאת. אוּלם אמוּנה זוֹ היא לגבּי אבּרמוֹביץ מיסטית, לא-מדעית וּפסוּלה. בּטחוֹנוֹ המדעי הוּא, כּי יש קפּיטליזם, יש פּרוֹצס סטיכי, ועל כּנפי הפּרוֹצס הידוּע הזה יבוֹאוּ המוֹנים וקפּיטלים יהוּדים ויתעסקוּ בּבנין הארץ, וּבידוֹ של אבּרמוֹביץ שטר על זה והוּא מחזיק בּוֹ. וּכשנעשׂה דבר-מה בּארץ-ישׂראל בּמשך השנים האלה הרי תמיד אפשר להגיד: ניבּאנוּ מראש. אם בּאוּ פּוֹעלים – “אמרנוּ שיבוֹאוּ”, בּא רכוּש – “אמרנוּ שיבוֹא”. ולא חשוּב אם רכוּש זה בּא אוֹ הוּבא, אם הוּא של הקרן הקימת אוֹ לא, על כּל פּנים “אנחנוּ ניבּאנוּ”.

שמעתם כּאן עוֹד, שיש מַאזן פּסיבי של ששה מיליוֹן, אין איפוֹא לדאוֹג עוֹד להתפּתחוּת משקינוּ וּלהכנסוֹת הקרן הקימת וקרן-היסוֹד, כּי אם גם נוֹריד מכּאן את המיליוֹן השייך ל“אילוּזיה הלאוּמית” ישארוּ עוֹד חמישה מיליוֹנים של “הוֹן פּרטי” בּטוּח, אשר נוּכל לחסוֹת בּצל כּנפיו. אוּלם אדם כּאַבּרמוֹביץ היה בּכל זאת יכוֹל להתבּוֹנן ולדעת מה יש בּששה מיליוֹנים אלה כּספּי מנזרים, כּספים הנשלחים על ידי ערבים מאמריקה לקרוֹביהם, וגם כּספּי “הממשלה האימפּריאַליסטית”. כּדאי היה לנַתח את הדבר מכּמה צדדים, ואז היה מתבּרר מה תפקידוֹ של הקפּיטל הזה, וכמה אפשר לסמוֹך על ההתפּתחוּת הטבעית הזאת.

לפי מדע זה קל להסבּיר את כּל חזיוֹנוֹת החיים שלנוּ, הכּל כּל כּך חַלק וּמוּבן. מהי למשל הסוֹכנוּת? בּרור – הסוֹכנוּת היא “בּוּרגנוּת כּבדה”. מה זאת ציוֹנוּת? זוֹהי “בּוּרגנוּת קטנה”. יֶשנן פוֹרמוּלוֹת מצוּינוֹת המסתירוֹת את הכּל. אפשר לשבת בּארץ-ישׂראל וּבמקוֹם דאגה למצב הקשה, להצלת מחוּסרי-עבוֹדה, ליצירת משק, לעמוֹד וּלשנן, כּי מַרשל² נאלץ לבוֹא לארץ-ישׂראל, יען כּי בּאמריקה אין שוּק לקפּיטלים שלוֹ, אין לוֹ שם שלטוֹן מעמדי והוּא מוּכרח על אפּוֹ וחמתוֹ לקיים מה שציותה עליו התיאוֹריה של “פּוֹעלי-ציוֹן”, וּכשיבוֹא ההוֹן הגדוֹל – יסדר את כּולכם. לא אדבּר כּאן עד כּמה עצם האמוּנה הזאת, שהכּוֹח העיקרי שיבנה את הארץ הוּא דוקא כּוֹח ההוֹן הפּרטי שיבוֹא בּאוֹפן אנַרכי, עד כּמה תיאוֹריה זוֹ היא “סוֹציאליסטית”. ודבר זה לא מענין אוֹתי, כּשם שלא מענינוֹת אוֹתי כּל אוֹתן התיאוֹריוֹת הרבּוֹת שבּשמן דיבּר החבר ניר. כּל התיאוֹריוֹת האלה, אם הן נסמכוֹת על מַרכּס אוֹ על בּרוּכוֹב, יש להן תכוּנה אחת משוּתפת – הרקת התוֹכן והווּלגַריזציה של נוּסחאוֹת על ידי תלמידי בּוֹסר, שלא הבינוּ וסירסוּ את תוֹרת רבּם. לא אדבּר כּאן מבּחינה עיוּנית על ההטפה הזאת המלמדת אוֹתנוּ, שרצוֹן זהוּ דבר מגוּחך, וכי תוֹרת הסוֹציוֹלוֹגיה המַרכּסיסטית עוֹמדת על מוּשׂג אחר: יש פּרוֹצס והוּא יתגשם בּהכרח מאליו, וצריך רק להקדימוֹ. כּל ההיסטוֹריה האנוֹשית מצטיירת לפי תפיסה זוֹ כּרכּבת ההוֹלכת על פּסי-בּרזל מתחנה לתחנה והקוֹנדוּקטוֹרים יכוֹלים בּשעוֹן בּיד להקדים לעתים את בּוֹא הרכּבת לאיזה רגעים. פשטוּת ווּלגָרית זוֹ של התפיסה ההיסטוֹרית היתה כּבר לנחלת העבר בּתנוּעה הסוֹציאליסטית והקוֹמוּניסטית כּוּלה, גם לגבּי חזיוֹנוֹת העוֹלם הגדוֹל. הפּרוֹצס ההיסטוֹרי הוּא הרבּה יוֹתר מוּרכּב והפסד של שעה בּתנוּעה יכוֹל להיוֹת לעתים גם הפסד האוֹפי של התנוּעה. בּאוּמה קטנה שהחוּקים הסוֹציוֹלוֹגיים הכּלליים אינם ממַצים כּלל את יסוּריה, את תנאי קיוּמה ואת אפשרוּיוֹתיה, שהגוֹרל ההיסטוֹרי קשר אוֹתה עם ארץ מסוּימת, ושמפּאת פּזוּריה בּעמים משפּיע כּל שינוּי-פּוֹליטיקה שבּכל מדינה על גוֹרלה, – אם בּתנאים אלה מדבּרים אלינוּ בּשם ה“בּטחוֹן” בּפּרוֹצס ההיסטוֹרי, כּי אז זה עוֹד יוֹתר מגוּחך. הנה בּיוֹם שהרציתי את הרצאתי היה “הרעש” בּארץ-ישׂראל, ואילמלי היה רעש קטן זה אוֹרך עוֹד מספּר שניוֹת, היה ודאי כּל “הפּרוֹצס ההיסטוֹרי” מוֹצא לוֹ פּתרוֹן חדש. הפּרוֹצס העוֹלמי ודאי לא היה משתנה, הסוֹציאליזם היה עוֹשה את דרכּוֹ הלאה, אבל אוּמתנוּ הקטנה היתה יכוֹלה להימצא בּסיטוּאַציה חדשה לגמרי.

אין להתוַכּח עם אנשים אשר בּשבילם כּל ההתפּתחוּת שלנוּ ידוּעה מראש, נתוּנה מראש. אנשים אלה ידעוּ לפני עשׂרים שנה, כּי כּל מעשׂינוּ מיוּתרים, הם ידעוּ להכריז כּמה פּעמים על האילוּזיוֹת של הקרן הקימת, על האוּטוֹפּיזם של הקבוּצה. עוֹדני זוֹכר את התיאוֹריוֹת ה“חריפוֹת” של החבר ניר, שהסבּיר מדוּע אמרנוּ קוֹדם שהקבוּצה אסוּרה ועכשיו אנוּ אוֹמרים שהיא מוּתרת. התירוּץ הוּא פּשוּט מאד. כּל זמן שהעוֹלם האירוֹפּי עמד עדיין בּמשטר קפּיטליסטי, לא היתה, כּמוּבן, הקבוּצה אלא אוּטוֹפּיה, שלמַרכּסיסטים כּשרים אסוּר לטפּל בּה; אבל עכשיו, לאחר המהפּכה הרוּסית, כּשהעוֹלם נכנס לתקוּפת הסוֹציאליוּת, עכשיו הוּתרה הקבוּצה. ואת המנתח החריף הזה, היוֹדע להסבּיר לנוּ את כּל חזיוֹנוֹת חיינוּ מתוֹך השקפה מדעית מדוּיקת, הייתי שוֹאל, כּיצד זה קרה שאוֹתוֹ ה“פּרוֹצס” שהיה עתיד על פּי הדין להביא את כּוּלנוּ לארץ-ישׂראל, שהוּא מגרש את היהוּדים מיתר הארצוֹת ודוֹחק אוֹתם לארץ-ישׂראל דוקא, – כּיצד זה קרה שבּרוּסיה לא מילא פּרוֹצס זה את תפקידוֹ בּ“שלימוּת”? היה אמנם פּרוֹצס רציני מאד של דחיקת יהוּדים והוֹנם, וּבכל זאת נתערבּב חזיוֹן צדדי, נפלה שגיאה בּפּרוֹצס הסטיכי. הקפּיטל היהוּדי בּמקוֹם להגיע לארץ-ישׂראל נשאר בּידי מישהוּ אחר. חזיוֹן זה הרי הוּא יכוֹל לעוֹרר פּקפּוּק כּל-שהוּא בּבּטחוֹן המוּחלט בּדרך הפּרוֹצס המוֹביל למטרה.

אבל אני מאמין בּאמוּנה שלמה שהחבר ניר יתרץ כּל פּירכה. העיקר בּשבילוֹ הלא הוּא לא לפתוֹר את שאלוֹת חיינוּ, לא להראוֹת להמוֹנים יהוּדים דרך מה לעשׂוֹת, לא לאַרגן את האֶנרגיה הרבוֹלוּציוֹנית בּתנוּעת הפּוֹעלים. העיקר הוּא רק להמציא אַרגוּמנט בּויכּוּח אשר ידהים את האוֹפּוֹננט לכל הפּחוֹת למשך רבע שעה, ולזה ימָצא בּודאי הכּשרוֹן הדרוּש. אבל אם לעזוֹב את נקוּדת-המוֹצא הדיסקוּסיוֹנית ולשאוֹל איזוֹ דרך בּמציאוּת יש לקבוּצת-אנשים זוֹ, הרי אין תשוּבה אחרת אלא שדרכּם זאת היא דרך של “קעסט-קינדער”, של סמוּכים על שוּלחן אחרים, של אנשים שאין להם צוֹרך לא לסלוֹל דרכים, לא לעשׂוֹת מפעלים ולא לרכּוֹש את האמצעים למפעלים. להם מספּיקה התיאוֹריה. החבר ניר זרק לדֶרפל³ אִמרה מוּצלחת מאד: בּזכוּתם של שלוֹשים אלף הפּוֹעלים העברים אתה עוֹמד כּאן. ואני צריך לוֹמר לניר: בּזכוּת המפעל החלוּצי וּבזכוּת ההוֹן הלאוּמי “האילוּזוֹרי” אתה עוֹמד פּה. על ידי המלחמה נגד הקויאֶטיזם, נגד ההסתגלוּת אל הרחוֹב היהוּדי, נוֹצרה הבּמה הזאת, שמעליה אתם מלגלגים עתה על הרצוֹן המאוּרגן של הפּוֹעל ליצוֹר משק וּלהשפּיע על התפּתחוּת הארץ.

אמנם גם לפני עשׂרים שנה, בּתרס"ז, בּראשית תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית-הסוֹציאליסטית, בּראשית העליה השניה, ניתנה כּבר הזדמנוּת היסטוֹרית יוֹצאת מן הכּלל לתקוּמת תנוּעה חלוּצית חשוּבה מאד. התנאים היוּ אוּלי לא גרוּעים בּהרבּה מאשר עכשיו, אילמלא בּא אז המַשבּר האידיאוֹלוֹגי בּציוֹנוּת: תנוּעת הטריטוֹריאַליוּת מצד אחד, הבּעלי-בּתיוּת של הנוֹער הציוֹני וההתאַבּנוּת של תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן” שקפאוּ אז על שמריהם והסתפּקוּ בּציוֹנוּת של דיסקוּסיוּת. מצד שני, לוּ הוֹפיע אז כּוֹח אנוֹשי אחר, ולא היינוּ בּוֹדדים כּמוֹ שאנוּ, בּני העליה השניה, היינוּ, כּי אז אפשר שכּל גוֹרל הציוֹנוּת היה אחר. מלבד “חוּקי-הבּרזל” יש גם התפּתחוּת של דעוֹת ושל הבנה, וצריך היה שיוּשקעוּ כּוֹחוֹת, שיעבוֹר זמן עם מעשׂי דוּגמה וּמוֹפת עד שכּל מי שיש בּוֹ יסוֹד חלוּצי ורבוֹלוּציוֹני לאוּמי יצטרף למעשׂה. כּזאת עשׂה אז בּרנר. כּכה עשׂוּ בּחוּרים סתם, שבּאוּ הנה כּציוֹנים פּרימיטיביים והיוּ כּאן לפוֹעלים, כּכה עשׂוּ חלוּצים מראשוֹני “פּוֹעלי-ציוֹן”, שלא התחשבוּ עם המוּשׂגים ששלטוּ אז בּמפלגתם. הם עשׂוּ את שלהם, וּמה שיש לנוּ כּיוֹם כּאן – משלהם הוּא.

ואני שוֹאל עכשיו קֳבָל העם: על איזוֹ שאלה כּאוּבה שלנוּ, על איזוֹ שאלה חיוּנית אתם נוֹתנים תשוּבה כּל-שהיא? אבּרמוֹביץ יוֹדע שהקרן הקימת זהוּ אמנם כּסף עממי, אוּלם כּסף זה הוּא בּוּרגני, כּי הוּא נמצא בּרשוּת בּוּרגנית. ונשאלת השאלה, מדוּע איפוֹא לא “ילך” אל הקוֹנגרס ולא יגבּיר את השתתפוּת הפּוֹעלים, כּדי שהמוֹסד יֵעָשׂה למוֹסד עממי? אם תשאלוּ אוֹתי להגדרה של מַהוּת ההוֹן הבּוּרגני וההוֹן הלאוּמי לא אתלה אוֹתה בּזה, מי הוּא המוֹציא את הכּסף, אלא בּזה – למַה הוּא מוּצא. יש כּמה מצבים שמעמד אחד עוֹשׂה את שליחוּתוֹ של מעמד אחר. בּרוּסיה, למשל, עשׂתה ממשלת הפּוֹעלים את שליחוּתוֹ של מעמד האִכּרים, ואם וייצמן אוֹ אוּסישקין קוֹנים קרקעוֹת בּארץ וּבוֹנים עליהן חקלאוּת עוֹבדת, הרי הם עוֹשׂים את השליחוּת ההיסטוֹרית של האוּמה העברית המבקשת עבוֹדה, את שליחוּת הפּוֹעל היהוּדי ואת שליחוּת ההמוֹן היהוּדי המהגר. ולא זוֹ השאלה, מי יוֹשב בּמוֹסד, אלא מה עוֹשׂה המוֹסד; לא מי עוֹשׂה את התקציב, אלא למַה הוּא מכוּוָן. בּקרנוֹתינוּ הלאוּמיוֹת רוֹאה אני מכשירים המוּכרחים על פּי ההגיוֹן החלוּצי של ההיסטוֹריה שלנוּ, לשמש ליצירת אוּמה עוֹבדת על אדמתה. ומבּחינה זוֹ הם סוֹציאליסטים הרבּה יוֹתר מאשר מפלגה, הדוֹגלת בּשם אוּלטרה-סוֹציאליזם ואיננה מבינה את החוֹבה לעזוֹר לפּוֹעל להתבּצר, לכבּוֹש מקוֹם עבוֹדה וּלהקים משק עבוֹדה. מפלגה כּזאת אין לה חוּש לשוּם ענין חיוּני של הפּוֹעלים, את מפעל ההתישבוּת אינה מבינה ואינה מסייעת לוֹ בּכלוּם, את מלחמתוֹ המעמדית של הפּוֹעל היא תוֹפסת בּאוֹפן ווּלגָרי, מבּלי להבין את תכנוֹ המעמדי של מפעלנוּ הציוֹני והמשקי, ואין לה מה לוֹמר לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, אלא לחַפּשׂ מוּמים בּמפעלוֹ וּלהסתגל אליו לאחר מעשׂה.

ולא בּגילוּי-לב דיבּר כּאן לפנינוּ החבר דרפל. מפּיו התכּוֹננתי לשמוֹע דברים בּרוּרים וּגלוּיים יוֹתר, מפּני שאם יש בּינינוּ סיעה אחת, שהעוֹלם החיצוֹני חוֹשב שיש לה עמדה בּרוּרה מאד, זוֹהי הסיעה שבּשמה החבר דרפל⁴. והיתה הרשוּת לדרוֹש מתוֹך רגש של כּבוֹד אֶלמנטרי אל ציבּוּר הפּוֹעלים, שהוּא יגיד בּגָלוּי מה דרכּוֹ בּארץ זוֹ, שהוּא נמנע מלקרוֹא לה בּשם. אבל הוּא לא אמר. הוּא העתיר עלינוּ כּמה דברי “מדע” הוּא סיפּר כּי כּאשר האימפּריאַליזם נתוּן בּמַשבּר מתחילוֹת לפרוֹח המוֹשבוֹת. לפי זה היה מצבה של אוֹתה המוֹשבה האנגלית הקרוּיה פּלשׂתינה צריך להיוֹת מצוּין. כּי הלא ידוּע לכל תינוֹק שהאימפּריאַליזם האנגלי נתוּן עכשיו בּמַשבּר. הוּא ידע להתמרמר על בּנין הנמל על ידי ממשלת ארץ-ישׂראל, היוֹת וזהוּ ענין אימפּריאַליסטי ואיסטרטגי שאין בּוֹ כּל צוֹרך לארץ. רבוֹלוּציוֹניוּתוֹ של החבר דרפל עוֹלה איפוֹא על הרבוֹלוּציוֹניוּת של אוֹתוֹ תנא שקָבל על רוֹמא הבּוֹנה גשרים וּמרחצאוֹת רק להנאתה, אוּלם הלָה לא פּסל את עצם המפעלים, והחבר דרפל פּוֹסל את הנמל. הוּא גם חרד לתוֹצרת הארץ, לאימפּוֹרט הגדוֹל, הוּא הסבּיר שאנוּ נמצאים בּתנאים קוֹלוֹניאַליים ולא בּתנאים קוֹלוֹניזציוֹניים, שארץ-ישׂראל היא קוֹלוֹניה של אמריקה, כּי שׂכר דירוֹתינוּ הוֹלך לשם. על כּל הדברים האלה מצד תכנם המדעי אפשר לחלוֹק, כּי לא מארץ-ישׂראל יוֹצאים כּספים של שׂכר-דירה, אלא יש יהוּדים בּתל-אביב שיש להם בּתים בּבּרלין והם מקבּלים את שׂכר-הדירה, ועל סמך זה אפשר אוּלי להגיד שבּרלין היא קוֹלוֹניה של פּלשׂתינה. אוּלם חפצתי לשמוֹע מדרפל דברים בּרוּרים ועמדה בּרוּרה, וּכשדיבּר על “הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים שבּארץ” חפצתי לדעת: מי הם הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים אשר משקנוּ נמצא בּסתירה אִתם, מי הם בּכלל הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים האלה וכמה הם, הזכוּ גם יהוּדים להימנוֹת עליהם? הלא אנחנוּ הציוֹנים איננוּ נכנסים למספּר הכּוֹחוֹת האלה. למה הלשוֹן האֶזוֹפּית המסתתרת הזאת? וּכשהחבר דרפל דיבּר על דמוֹקרטיוּת, חפצתי שיעשׂה חסד ויגיד מַהי הדמוֹקרטיה שבּשמה הוּא מדבּר. אינני יוֹדע אם בּיחס למדינוֹת אחרוֹת הוּא חסיד גדוֹל של דמוֹקרטיה, אבל לגבּי ארץ-ישׂראל הוּא חסיד. ואני רוֹצה איפוֹא שיגיד בּגָלוּי, מה הם הדמוֹקרטים של ארץ-ישׂראל. עתה אין עוֹד צוֹרך בּשוּם סתר-פּנים.

אוֹמַר את האמת. ויכּוּח מדעי, ויכּוּח משקי אין לי צוֹרך לנהל עם החבר דרפל, כּי עם עוֹרבים מקרקרים המשתדלים בּכל מקוֹם לתפּוֹס כּל סימן של כּשלוֹן ולעשׂוֹת ממנוּ מַטעמים פּוֹליטיים וכלכּליים, – אין להתוַכּח. כּל המתנגדים של רוּסיה, של וינה הסוֹציאל-דמוֹקרטית, של משק הפּוֹעלים בּכל מקוֹם, כּוּלם מצאוּ להם לא הזדמנוּת אחת להתיצב בּפּוֹזה וּלקוֹנן על הסכּנה, על חוֹסר התכלית, על הכּשלוֹן ועל חוֹסר הכּשרוֹן. תפקיד זה אינוֹ קשה בּיוֹתר. יש עמלק המזַנב את הנחשלים מתוֹך כּאב-לב אוֹ בּלי כּאב זה. אוּלם יש חזיוֹן אחד שעליו רוֹאה אני הכרח לדבּר גלוּיוֹת דוקא. לאחר עשׂרוֹת שנים של המלחמה האידיאוֹלוֹגית הגדוֹלה הגענוּ לכך, שהסוֹציאליזם היהוּדי וּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, וגם “הבּוּנד” בּתוֹכה, רוֹאים את עצמם כּבנים לעמם. אנוּ השתחררנוּ מזמן מהתפיסה הסוֹציאליסטית האַסימילַטוֹרית הרוֹאה אוֹתנוּ רק כּהדוֹם לאחרים. המקרים שהיוּ לפני ארבּעים וחמש שנה כּשיהוּדים ויּהוּדיוֹת ישבוּ בּבתי-דפוּס אי-לגליים של “נַרוֹדנַיה ווֹליה” והדפּיסוּ פּרוֹקלַמַציוֹת של פּוֹגרוֹמים, נראים עכשיו בּינינו למפלצת היסטוֹרית. כּשהמנוֹח מֶדֶם פּלט מפּיו שדם יהוּדי הנהוּ שמן-משחה על גלגלי הרבוֹלוּציה, התקוֹממוּ נגדוֹ סוֹציאליסטים יהוּדים גם בּלתי-ציוֹנים. גברה ההכּרה כּי כּל מעמד עוֹבד שבּכל אוּמה קיים לשם עצמוֹ, הוּא יוֹצר בּשביל עצמוֹ, וּבתוֹר כּזה הוּא פּוֹעל וּמסַייע גם לאחרים. ואם לוֹ לעצמוֹ אין ערך, למה יעמוֹל וּמה יִיצוֹר? מבּלי ההנחה היסוֹדית, שמעמד הפּוֹעלים העברים צריך לבנוֹת את עצמוֹ, אין מקוֹם לשוּם תנוּעת-פּוֹעלים יהוּדית. אבל זכינוּ לגלגוּל חדש של החזיוֹן האַסימילַטוֹרי דוקא בּארץ-ישׂראל. הם עוֹשׂים את האידיאל שלנוּ לא רק לצחוֹק וּלקלס, אלא גם רוֹצים למצוֹא זכוּת על רדיפת האידיאל שלנוּ, על רדיפת האנשים החיים בּשביל האידיאל הזה בּרוּסיה. הם יוֹצרים כּאן בּרית חפשית בּמלחמה על “היסוֹדוֹת הדמוֹקרטיים” עם כּל מַשׂטינינוּ. ערב הועידה קראתי חוֹברת אחת, כּתוּבה עברית וּמַסבּירה שהיסוֹדוֹת הדמוֹקרטיים שבּארץ-ישׂראל צריכים ללמוֹד ממלחמת הבּחירוֹת שהיתה עכשיו, שהם עד הנה לא היוּ די חריפים ורדיקליים בּמלחמתם נגדנוּ. ראינוּ שהם קוֹראים דמוֹקרט למי שמתנגד לישוּב העברי בּארץ-ישׂראל – זוֹהי הדמוֹקרטיוּת שלהם וזהוּ הסוֹציאליזם שלהם, המשמשים לא את נוֹשׂאי התנוּעה, את הפּוֹעל העברי, אלא את מישהוּ אחר, שיש לוֹ חשבּוֹנוֹת שלוֹ, מישהוּ המעוּנין שבּארץ-ישׂראל לא יִבָּנה משק ולא תהיה עליה ולא תתפּתח דמוֹקרטיה אמיתית, אלא שתהיינה הפגנוֹת. ואתם, יוֹרשיהם של הסוֹציאליסטים האַסימילטוֹרים והמסגירים את עמם לפוֹרעים, צאוּ למערכה בּפנים גלוּיוֹת, ואז יוּכל ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל לקבּוֹע את יחסוֹ אליכם לא מתוֹך ערפל של אידיאַליזציה, כּי אם מתוֹך ידיעה בּרוּרה.

---

קונגרס ה“קונסולידציה”

מאת

ברל כצנלסון

קונגרס ה“קונסולידציה”

מאת

ברל כצנלסון

---

בּויכּוּח על שאלוֹת התרבּוּת

מאת

ברל כצנלסון

¹

אנסה לנגוֹע אך בּנקוּדוֹת אחדוֹת של פּעוּלתנוּ התרבּוּתית. תנוּעתנוּ החלה את דרכּה כּתנוּעה תרבּוּתית. יחד עם כּבּוּשיה המשקיים היתה גם החלוּצה בּתפקידים התרבּוּתיים שלנוּ בּארץ. מפעלנוּ החלוּצי אי אפשר היה לוֹ שלא להיוֹת כּרוּך בּחיי תרבּוּת אינטנסיביים. כּל הזנחה אוֹ קיצוּץ בּפּעוּלה תרבּוּתית מתגלים מיד בּכל פּינוֹת עבוֹדתנוּ. וגם כּל הזנחה בּעניני הלשוֹן. “הַקניַת השׂפה העברית” היא בּעיני אלכּסנדר גוֹרם מעכּב. בּעינינוּ זהוּ גוֹרם המקַדם את תנוּעתנוּ, לא רק מבּחינת מילוּי תפקידה הלאוּמי, המלַכּד וּמקבּץ גָלוּיוֹת, כּי אם גם כּמַפתח לאוֹצרוֹת תרבּוּת וליצירה תרבּוּתית. בּשנים האחרוֹנוֹת לא הגבּרנוּ את הפּעוּלה התרבּוּתית לפי גידוּל התנוּעה. כּמה כּוֹחוֹת התנוּעה ה“שייכים” לעבוֹדת התרבּוּת רתמנוּ בּעבוֹדה המשקית והמדינית. היינוּ נאלצים לקחת מהתרבּוּת את הכּוֹחוֹת המגיעים לּה – ונענשנוּ. מי שיראה את המבוּכה, את קשי הקליטה הרוּחנית בּתנוּעתנוּ, בּאיזוֹ מידה בּלתי-מספּיקה נִטוֵית המסוֹרת של התנוּעה, בּיחוּד בּשעה קשה זוֹ – יבין כּי הגבּרת יסוֹד התרבּוּת בּתנוּעתנוּ הנָה אחד הצרכים החיוּניים שלנוּ כּיוֹם.

ליגלגוּ כּאן על זה, שבּמרכּז פּעוּלתנוּ התרבּוּתית עוֹמדת הַקניַת הלשוֹן. מי ליגלג? דוקא אלה המפחדים כּל כּך מפּני סכּנת הליקוידטוֹריוּת. והם שוֹכחים כּי אחד הגוֹרמים, המחזקים וּמרתקים את תנוּעתנוּ – זהוּ הקשר עם הלשוֹן ועם נכסי התרבּוּת שבּלשוֹן זוֹ. המצב בּתנוּעתנוּ הוּא זה כּי רק חלק בּא אליה מזוּין בּמכשירי תרבּוּת שלנוּ ויוֹנק ישר ממקוֹרוֹת הכּאב והיצירה של העם, וחלק בּא ממקוֹמוֹת שלא ניתנה לוֹ כּל אפשרוּת להכּיר את תרבּוּתנוּ. בּאים מרוּסיה, מגרמניה ואפילוּ מפּוֹלין בּחוֹסר השׂכּלה עברית, וכאן זהוּ אחד העיכּוּבים הגדוֹלים ליצירתנוּ וּלהתלַכּדוּתנוּ.

אסכּים לחבר ד. הוּרביץ, כּי בּשטח הפּרוֹבּלימוֹת החברתיוֹת נעשׂה אצלנוּ מעט מאד. יש שמשהוּ נעשׂה אצלנוּ בּזמן הרעש של מלחמת הבּחירוֹת. אוּלם פּעוּלה שיטתית, המבררת לפני ציבּוּרנוּ את שאלוֹתיו וּשאלות חיי העוֹלם וּמדבּרת אליו בּלשוֹנוֹ וּבדמוּיוֹתיו, אינה נעשׂית אלא בּמידה מוּעטה מאד. מה הסיבּה? השׂמאל פּוֹתר את השאלה על נקַלה: הכּל ניתן ונאמר מראש, ויש רק לחזוֹר על מה שנאמר אצל פּלוֹני אוֹ אלמוֹני. לזה הם קוֹראים חינוּך מעמדי. אוּלם בּתפיסתם זוֹ הם משרתים את תנוּעת הפּוֹעלים “שירוּת של דוֹב”. איני מזלזל בּמדעי החברה וּבחינוּך פּוֹליטי מעמדי, אבל אינני רוֹאה בּזה שוּם חינוּך רציני, כּשמהפּכים את מדע-החברה, את הכּרת עניני הכּלכּלה והמדינה, למצוַת אנשים מלוּמדה. דבר זה לא יעמיק את ההכּרה המעמדית ולא ישחיז את הנשק הנדרש לתנוּעתנוּ. שטחיוּת בּענף-פּעוּלה זה לא תכשיר את הלבבוֹת והמוֹחוֹת, אלא תטמטם אוֹתם. אצלנוּ מפוּתח מאד החוּש החברתי, ואם רבּים מתוֹכנוּ אינם מביאים אִתם השׂכּלה עברית ואנוֹשית, הרי בּלב כּוּלנוּ טבוּעה נטיה חברתית, ואין אנוּ זקוּקים לתעמוּלה שטחית וּלמילוּי המוֹחוֹת בּקש וּבגַבבה. טוֹב שלא נעשׂה פּעוּלה זוֹ משנעשׂה אוֹתה בּאוֹפן שטחי. היוּ ימים שתנוּעת הפּוֹעלים הפּרימיטיבית, ששלחה דברה להמוֹני אדם בּלתי-מפוּתחים, היתה מוּכרחה להתרכּז בּאַגיטַציה פּוֹליטית. אוּלם גם בּעוֹלם הגדוֹל, בּתנוּעוֹת הפּוֹעלים ההמוֹניוֹת, מתחילה העבוֹדה התרבּוּתית ללבּוֹש צוּרה אחרת. גם שם מכּירים, כּי הפּוֹעל אינוֹ אך אוֹטוֹמַט המצוּוה על מלחמת המעמדוֹת, אלא שיש לוֹ תביעוֹת אנוֹשיוֹת ונפש חיה. נוֹסדוֹת אגוּדוֹת נוֹער בּמטרוֹת תרבּוּתיוֹת וּמדעיוֹת, מחפּשׂים שיטוֹת לחינוּך היחיד, להכשרה פיסית וטכנית, ללימוּד הספרוּת הלאוּמית והעוֹלמית. את העבוֹדה התרבּוּתית בּין הגדוֹלים, מחוּץ להקניַת הלשוֹן, הייתי מכניס בּשלוֹשה ענפים עיקריים: א) החינוּך החברתי; ב) החינוּך הספרוּתי; מבּלעדיו לא נמצא את ידינוּ ורגלינוּ בּשאלוֹת האנוֹשיוֹת הכּרוּכוֹת בּחיינוּ המוּרכּבים. וגם “קשרינוּ עם העם” אשר “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים הרבּוּ לתבּוֹע אוֹתם, גם הם לא יתָכנוּ בּלעדי השתרשוּת נפשית בּספרוּתנוּ; ג) רציתי להפנוֹת את תשׂוּמת-הלב לענף חינוּך, אשר חשיבוּת מיוּחדת לוֹ לגבּי דידנוּ, שדוֹרוֹת על דוֹרוֹת חוּנכוּ על אַסכוֹלַסטיקה, בּין בּבתי-המדרש בּין בּמפלגוֹת. חינוּך חדש, אשר בּתנוּעת הצוֹפים נראים ראשוֹני ניצניו, ולתנוּעתנוּ אנוּ הוּא זר וּבלתי-מוּבן. חינוּך זה, אשר מרכּזוֹ הוּא בּחינוּך האוֹפי, בּפיתוּח החוּשים, בּהשרשת עיקרי הדייקנוּת, בּהקנית היחס לטבע, בּרכישת ידיעוֹת שימוּשיוֹת, בּהכשרת אדם לבל יהיה תוֹספת למכוֹנה אלא שוֹלט בּה וּמסוּגל לחַדש וּלהמציא, חינוּך זה הוּא הדרוּש בּיחוּד לנוּ, למען התפקידים של כּוֹבשי ארץ אשר קיבּלנוּ על עצמנוּ. איני יוֹדע מה שֵם לקרוֹא למגמה זוֹ בּחינוּך. בּרוּסיה קיימים חוּגים מיוּחדים אשר שׂמוּ להם למטרה את “האִרגוּן המדעי של העבוֹדה” (נא"ט). בּפעוּלתנוּ התרבּוּתית יש הכרח לטפּח מגמה זוֹ.

---

על "דבר"

מאת

ברל כצנלסון

לא אוּכל לוֹמר, שהבּיקוֹרת על “דבר” הניחה את דעתי. אמנם, בּהשוַאה עם גוֹרל ועדת התרבּוּת והנוֹער העוֹבד בּויכּוּח זה – נהגוּ אִתנוּ בּחסד. שנַים מן הנוֹאמים, ד“ר וַינשל וד. שטוֹק, גם מצאוּ מלים אחדוֹת טוֹבוֹת ל”דבר" – חזיוֹן בּלתי-רגיל כּלל אצלנוּ, להוֹדוֹת בּיתרוֹנוֹתיו של המבוּקר. ואף על פּי כּן – לא זוֹ הבּיקוֹרת שהתכּוַנתי לשמוֹע. לא היתה כּאן בּיקוֹרת פּוֹליטית או ספרוּתית הנוֹגעת בּעיקרי השאלוֹת וההערכוֹת, היוּ רק טענוֹת ותרעוּמוֹת בּוֹדדוֹת. בּיקוֹרת זוֹ איננה נוֹתנת לי את ההזדמנוּת לברר את דרכי “דבר”. אסתפּק איפוֹא רק בּתשוּבה על הטענוֹת שנשמעוּ כּאן.

החבר ד. הוּרביץ הביא ג' עוּבדוֹת לגנאי מתוֹך הכרוֹניקה החיצוֹנית שלנוּ. ושׂמח אני שרק שלוֹש, וּמהן אחת שכּבר העיר עליה לפני שנה וחצי. הרי שטרח ויוֹתר מזה לא מצא. ובשביל עתוֹן יוֹמי על שטח של שנתים – אין זה כּל כּך הרבּה. העוּבדה הראשוֹנה: חיפּוּי על חטאי הס. ד. הבּוּלגרים. אוֹדה, רק היוֹם נוֹדע לי שהנני חסיד נלהב שלהם. את ההערה, שעליה דיבּר, אני חוֹשב לבלתי-נכוֹנה. אוּלם עתוֹן יוֹמי, העוֹבד בּתנאים כּמוֹ שלנוּ, לא ימָלט מפּעם לפעם מקליטת ידיעה שאיננה לפי רוּחוֹ דוקא. אין עתוֹן יוֹמי יכוֹל לחכּוֹת בּכל ידיעה עד שתתבּרר לוֹ בּהחלט. עוּבדה ב‘: החבר הוּרביץ קוֹבל שבּענין הנסיכים בּגרמניה¹ הערכנוּ לא כּדעתוֹ, ואפילוּ לא כּדעת ה“מַנשסטר גארדיֶן”, שגם הוּא ראה את הס. ד. לא כּאוֹסרי המלחמה אלא כּנגררים אחרי הקוֹמוּניסטים. אוּלם כּלוּם חייבים אנוּ להיזוֹן בּשאלוֹת אֵלוּ דוקא מפּי “מַנשסטר גארדין” הליבּרלי, אשר בּמקרה הוּא יכוֹל “להשׂמאיל” בּאיזוּ שאלוֹת? עוּבדה ג’: מנאוּם גדוֹל של זינוֹביֶב² הבאנוּ רק קטע קטן. אתם יוֹדעים שהמקוֹם אצלנוּ מצוּמצם, וּבקטעים הפּוֹליטיים שלנוּ איננוּ יכוֹלים להכניס את הנאוּמים עד תוּמם. ועל עצם האינפוֹרמציה מרוּסיה עוֹד אדבּר.

הבנה בּיקרתית מיוּחדת בּמינה הראה כּאן החבר שמעוֹני. הוּא אשר ידע לדרוֹש נאה דרך-ארץ מאת גלילי לארלוֹזוֹרוֹב, הראה בּעצמוֹ מידת דרך-ארץ והבנה יפה בּהעריכוֹ בּזלזוּלים גסים את עבוֹדתוֹ הפּוּבּליציסטית של מ. בּילינסון, הסוֹפר ישר-הלב וּרחב-הדעת. אוֹתוֹ מבקר גם גילה את בּקיאוּתוֹ הפּוֹליטית, בּטענוֹ כּי הפּרקים בּ“דבר” על עניני הפּוֹעלים בּאנגליה לקוּחים מ… “סוֹציאַליסטיצ’סקי וֶסטינק”. כּל המכּיר קצת את הרכּב מערכת “דבר” יוֹדע, כּי בּעניני איפוֹרמציה מאנגליה אין אנוּ תלוּיים לא ב“אינפְּרֶקוֹר”³ ולא בּ“סוֹציאַליסטיצ’סקי וסטניק”⁴, כּי אנוּ מקבּלים את החוֹמר ממקוֹרוֹת ראשוֹנים, וכי עוֹבדים בּמערכת אנשים המעריכים את הענינים מתוֹך בּקיאוּת ודעה עצמית.

טענוּ כּאן על יחסנוּ לרוּסיה. ונשמעוּ כּאן דברים שאינם אלא מַלשינוּת שלוּחה מהָכָא להָתָם. בּמלאכה זוֹ לא תחַדשוּ הרבּה, כּי רבּים העוֹשׂים אוֹתה גם מחוּץ ליוֹשבים כּאן. הייתי יכוֹל להשיב לכל המקטרגים בּהלצה: נשׂמח אם תתיחס מוֹסקבה אלינוּ בּאוֹתוֹ הרצוֹן לדעת את האמת הקיים אצלנוּ. אין אנוּ משלמים לה מידה כּנגד מידה. הקוֹרא שלנוּ מעוּנין קוֹדם כּל להכּיר את הדברים כּהוָיתם, מכּל הבּחינוֹת. ואנוּ חפצים לעזוֹר לוֹ בּזה, בּלי שוּם פּניה צדדית. עוֹד בּטרם היוָסד העתוֹן בּאנוּ בּדברים עם סוֹפרים שוֹנים בּרוּסיה, מהם גם קוֹמוּניסטים, אם כּי לא קוֹמיסַרים. ומכּל הקשרים שקשרנוּ לא העלינוּ הרבּה. נתבּרר כּי סוֹפרים רבּים חוֹששים לכתוֹב לארץ-ישׂראל (אפשר שיש גם סיבּוֹת חמריוֹת לדבר. עתוֹן פּוֹעלים בּארץ-ישׂראל איננוּ כּל כּך עשיר). וכמה אנשים אשר חפצוּ בּלב שלם לעזוֹר לנוּ והם נאמנים למשטר הסוֹביטי – הוּגלוּ בּעווֹן ארץ-ישׂראליוּתם. חפצנוּ לקבּל תיאוּר הוָי מרוּסיה, ואם היוּ כּאלה שאינם לפי טעמכם, תדעוּ נא שהם נתקבּלוּ מאנשים הנאמנים גם על חבריכם שם. קבּלת ידיעוֹת מבוֹררוֹת וּמנוּפּוֹת מרוּסיה קשה יוֹתר מאשר מכּל ארץ אחרת. יש רק מקוֹרוֹת אוֹפיציוֹזיים וּמקוֹרוֹת אֶמיגרנטיים, וּבתנאים כּאלה אין כּל אפשרוּת להשׂיג אינפוֹרמַציה טוֹבה.

כּשהחבר אביבי פּוֹסל אוֹתנוּ – אין לי עליו כּל תרעוֹמת. אם כּי רק היוֹם נוֹדע לי שהוּא… חיכּה זמן רב להוֹפעת “דבר” ותלה בּוֹ תקווֹת רבּוֹת. ועתה הוּא שוֹאל למה מתנוֹסס שם ההסתדרוּת על “דבר”. על זה ישיב הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, ולא על ידי אביבי, המכריז כּי סבל הפּוֹעל אינוֹ משתקף בּ“דבר”. סימן, כּי אוֹתוֹ סבל המשתקף יוֹם יוֹם מעל עמוּדי “דבר” אינו סבלוֹ של אביבי. הוּא רוֹאה סתירה בּין “הטָפה לציוֹנוּת” וּבין האוֹפי המעמדי של העתוֹן. סתירה זוֹ קיימת אוּלי בּמוֹחוֹ של אביבי, אוּלם לא בּחייו של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. ועתוֹן הפּוֹעלים אינוֹ טוֹב מן הפּוֹעל.

החבר שמעוֹני מצא בּגידה מעמדית קשה בּזה, שניתנה האפשרוּת למשטרת תל-אביב להשיב על ההאשמוֹת שנשמעוּ בּעתוֹן כּנגדה. איני יוֹדע על פּי איזה שוּלחן-ערוּך של אֶתיקה סוֹציאליסטית אסוּר לתת לנאשם את האפשרוּת להשיב. גם מנהל “הדסה”, אשר ניהל פּוֹליטיקה של שׂטנה נגד הפּוֹעלים ונגד עתוֹנם, קיבּל את האפשרוּת להשיב מעל דפּי עתוֹננוּ. ואשר לשוֹטר, אינני רוֹאה אדם לבוּש מדים כּאוֹיב דוקא. בּמידה שהוּא ממלא את תפקידוֹ בּיוֹשר, הנהוּ אדם עוֹבד כּכל אחד מאִתנוּ. על כּל פּנים אין להתיחס לשוֹטר בּתל-אביב כּאל זַ’נדַרם צאריסטי. יש מעוּנינים להציגם בּפני העוֹלם כּנוֹשׂאי-כּידוֹן של האימפּריאַליזם. נגד מעשׂי חוּליגַניוּת נילָחם תמיד, אם יֵעָשׂוּ על ידי שוֹטרים אוֹ פּוֹעלים.

על האשמוֹת סתמיוֹת לא אשיב. אם יש עוּבדוֹת בּרוּרוֹת – אענה עליהן, ואם ידָרש – אבררן. שוּם זרם לא ימצא, כּי דחיתי איזוֹ תשוּבה שלוֹ, בּלתי אם היוּ בּה דברים “בּלתי-צנזוֹריים”. גם חברי מפלגה מתנגדת חייבים להוֹדוֹת בּזכוּתוֹ של עוֹרך לבחוֹן דבר אם ראוּי הוּא לדפוּס.

שוֹאלים אוֹתי מדוּע לא פּירסמתי גילוּי-דעת חתוּם על ידי “מאוֹת” פּוֹעלים על ההפגַנה בּירוּשלים. אוֹמַר לכם: גם לחוֹפש שבּ“דבר”, שאינוֹ שכיח בּעתוֹני פּוֹעלים אחרים, יש גבוּלוֹת. גבוּלוֹת של טעם וּגבוּלוֹת של שקילת הפסד הפּרסוּם. דבר שאת פּרסוּמוֹ אראה כּמַזיק לענינים החיוּניים של הפּוֹעלים – אגנוֹז, ולא אשׂים לב למֹה שיחשדוּ בּי.

טענוּ שלא פּירסמנוּ את דברי אנשי “איחוּד”. עשׂינוּ זאת בּהכּרה בּרוּרה: עתוֹן ההסתדרוּת יש לוֹ הרבּה חוֹבוֹת בּפני חברי ההסתדרוּת, אוּלם אין לוֹ חוֹבה לשמש מבטא לצוֹררי ההסתדרוּת. “דבר” רשאי לתת ידיעוֹת גם על חוּגים הנמצאים מחוּץ להסתדרוּת, ואפילוּ הידיעוֹת מעוֹלם החרדים שעליהן קָבלוּ פּה אינן פּוֹסלוֹת אוֹתוֹ, אם יש להן חשיבוּת כּל-שהיא, פּוֹליטית אוֹ עתוֹנאית. אוּלם לגבּי חוֹתרים תחת ההסתדרוּת אין לנהוֹג מידה זוֹ. בּהסתדרוּת יש החלטה בּרוּרה על ה“פרקציה”⁵ וגלגוּליה. וכשה“איחוּד” התחיל להמטיר עלינוּ מכתבים וקוֹמוּניקַטים, ולדרוֹש לפרסמם, בּיקשתי מהם רק שׂיחה פּרטית גלוּית-לב, למען בּרר לעצמי מה טיבם. לשׂיחה זוֹ לא זכיתי. וכל עוֹד לא זכיתי, איני רוֹאה זרם זה כּזרם הסתדרוּתי. הטענה שבּתוֹך “איחוּד” ישנם בּעלי כּרטיסי-חבר בּהסתדרוּת – אינה מספּיקה לי. לא הטיפּה הכּשרה “מכשירה” אלא הטיפּה ה“טריפה” מַטריפה.

בּזה אני מסיים את התשוּבוֹת על מה שנשאלתי, ולא הייתי מסתלק מבּירוּר ספרוּתי וּפּוֹליטי, אלא שהאפשרוּת אינה ניתנת לי. אוּלם אשיב על שאלה אחת, המעסיקה רבּים, שנשאלה מפּי יערי: הרכּב המערכת. קיימת דרישה ליחסיוּת בּהרכּב המערכת. על דרישה זוֹ יש לדוּן מבּחינה פּוֹליטית אוֹ מבּחינה ספרוּתית, מצד עצם העריכה. מבּחינה פּוֹליטית אוֹמרת דרישה זוֹ: העתוֹן הוּא של ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, ציבּוּר זה מוּרכּב מזרמים שוֹנים, ועליו לשקף אוֹתם, וּלשם זה צריך שהמערכת תהיה מוּרכּבת מבּאי-כּוֹח הזרמים. לפי זה צריכה המערכת להסתדר על פּי דוּגמת הוַעדה המַתמדת שלנוּ. זוֹהי לכל הפּחוֹת פּרוֹבּלימה אִרגוּנית קשה. אוּלם יש כּאן לא רק שאלה טכנית, אלא גם שאלת התוֹכן והעֶמדה. איני רוֹאה אפשרוּת להוֹציא עתוֹן אשר ישַקף גם את עמדתי וגם את עמדת אביבי, אשר יֵעָרך על ידי עברי ואידישיסט כּאחד. מכּאן אפשר להסיק, כּי אין מקוֹם לעתוֹן של הסתדרוּת. אני לא הסקתי מסקנה זוֹ. לדידי, זכּאית התנוּעה לעשׂוֹת את מעשׂיה, גם אם בִּפְנים יש מיעוּט המתנגד לה. שוּם תנוּעה מעמדית מַקיפה לא תוּכל להתנהל אם תרצה להשכּין בּהנהלה את כּל הכּיתוֹת המתרוֹצצוֹת בּתוֹכה. יכוֹלים בּחיק התנוּעה לטפּח מידה מרוּבּה של חוֹפש הדעוֹת, אוּלם מערכת אינה קדֵירה דבֵי שוּתפֵי. שוּם אוֹרגן ספרוּתי של תנוּעה אינוּ יכוֹל להתנהל על ידי הזרמים שבּתוֹכה, אף על פּי שהוּא יכוֹל לבטא אוֹתם. וּמסוּפּקני, אם ה“פּרַבדהּ”⁶ נוֹתנת אפשרוּת הבּיטוּי לטרוֹצקי⁷, בּמידה ש“דבר” נוֹתן אפשרוּת זוֹ לשׂמאל.

הדמוֹקרטיה, הנתבּעת פּה מפּי כּלּ חסידי החוֹפש, אינה יכוֹלה לוַתר על זכוּתוֹ של הרוֹב להדריך, ואינה מוֹדה בּזכוּתוֹ של כּל מיעוּט להשתתף בּהנהלה וּלהפריע מבִּפְנים. משטר כּזה אינוֹ דמוֹקרטיה אלא אנַרכיה, הדמוֹקרטיה מבטיחה את זכוּת המיעוּטים, אוּלם אינה מַשליטה אוֹתם על הפּעוּלה.

וּמבּחינת העריכה עצמה: לכל פּעוּלה יש תנאים טבעיים שלה, שבּלעדיהם לא תיכּוֹן. עריכה היא קוֹדם כּל ענין שבּטעם. ואיני סבוּר שלגבּי עריכה יש טעם משוּתף אפילוּ בּמפלגה אחת, ואיני מאמין שקוֹאוֹפּרציה של מפלגוֹת יכוֹלה לצווֹת על הטעם. יש מוֹסדוֹת שאוֹתם הוֹלמת אוּלי קוֹאוֹפּרציה. הנה בּנשׂיאוּת הועידה אפשר להתוַכּח כּכל אַוַת הנפש, אוּלם אם תכניסוּ יסוֹד זה בּעריכה של עתוֹן יוֹמי – לא יקוּם הדבר. כּאן אפשר לאַחר חצי שעה, ועתוֹן, אם תאַחר בּוֹ, ילך לאיבּוּד, ואיש לא יזכּוֹר לוֹ את חסד היחסוּת. אין לך ענין שיש בּוֹ מקוֹם לניגוּדים פּוֹליטיים, מוּסריים, אֶסתטיים ואפילוּ בּלשניים כּבּיטוּי. וכשם שאין להרכּיב קבוּצה על ידי מינוּיים של מפלגוֹת, כּי אם על ידי בּחירה עצמית, כּך הדין בּקוֹלֶגיוּם של מערכת.

ארלוֹזוֹרוֹב עירער על מנהגנוּ לנהל מוֹסדוֹת על ידי קוֹלגיוּם. הוּא נוֹטה להנהלת-יחיד. אני מסכּים אִתוֹ, שכּמה מוֹסדוֹת אצלנוּ היוּ מרויחים על ידי זה. וגם יש מוֹסד שמתנהל כּכה: בּנק הפּוֹעלים, ואין “הפּוֹעל הצעיר” מערער על זאת. וגם אני אין עיני צרה בּזה. עתוֹנוּת יוֹמית דוֹרשת, לדעתי, עריכה אינדיבידוּאַלית. יכוֹלתי להביא כּמה ראַיוֹת מדברי אנשים מנוּסים בּעריכה. גם בּקרב “הפּוֹעל הצעיר” ידוּעה הדרישה של עוֹרך יחיד. אין מצדי כּאן תאוַת דיקטטוּרה. בּ“דבר” קיים קוֹלגיוּם אידיאלי, קבוּצה. הלוַאי על כּל הקבוּצוֹת. אוּלם קוֹלגיוּם אין פּרוּשוֹ קוֹנפדֶרציה של מפלגוֹת. לא הייתי מסכּים בּשוּם אוֹפן למינוּי חברים גם מצד מפלגתי. אין קוֹלגיוּם כּזה קיים אלא על יסוֹד בּחירה עצמית. התנאי שבּלעדיו לא תוּכל העבוֹדה להיעשׂוֹת הוּא אֵמוּן הדדי מוּחלט.

רבּים לא האמינוּ בּאפשרוּת קיוּמוֹ של עתוֹן ההסתדרוּת. טרם שכחתם ודאי. אני האמנתי. אם כּי ידעתי, כּי נשקפת לעתוֹן מצוּקה חמרית, מיעוּט הדמוּת, אי-אֵמוּן והתנגדוּת. גם על זה אפשר להתגבּר, אם בּפנים שוֹלט האֵמוּן האישי. הסכּמתי פּעם אפילוּ לקוֹלגיוּם של מפלגוֹת, אוּלם בּרגע שהוּברר לי, כּי אין האֵמוּן האישי, כּי אין הגנה על כּבוֹד חבר, כּי יש דם סוּמק טְפֵי – הסתלקתי מזה. ידעתי כּי בּאוירה של חַשדנוּת לא אוּכל לעשׂוֹת דבר. בּמערכת הכרחית לא רק הבנה משוּתפת בּענינים העיקריים של ההסתדרוּת, ולא רק קרבת טעם, דרוּשים גם יחסי כּבוֹד מאדם לאדם, הידיעה לסלוֹח שגיאוֹת וּלבקש את תיקוּנן, ולא להטיל כּוַנוֹת זרוֹת, ולא לראוֹת שגגה כּזדוֹן. מידוֹת אֵלוּ אינן מן המצוּיוֹת בּיוֹתר אצלנוּ. בּאוֹתה הבּחירה העצמית שהוּנחה בּיסוֹד המערכת הקיימת כּיוֹם השׂגנוּ זאת, והיא שעמדה לנוּ להחזיק מעמד בּתנאים הקשים, שאיני מקוֹנן עליהם.

לי ולחברַי ההכּרה הגמוּרה, כּי עשׂינוּ את עבוֹדתנוּ בּאמוּנה, כּי משוּם זרם בּהסתדרוּת לא ניטלה האפשרוּת של בּיטוּי מלא ויש בּגדר יחסי כּבוֹד להסתדרוּת ולחברים.

---

דברי נעילה

מאת

ברל כצנלסון

¹

אילמלא היתה השעה כּה מאוּחרת – אוֹ מוּקדמת – הייתי בּוֹחר, בּמקוֹם לשׂאת נאוּם נעילה חגיגי, לקרוֹא הרצאת בּיקוֹרת על הועידה. היא ראוּיה לביקוֹרת גם מבּחינת אָרכּה וגם מבּחינת תכנה, אוּלם לא זוֹ השעה. חפצתי לדבּר על הרגשה עיקרית קשה שליוַתנוּ בּועידה זוֹ. הלכנוּ אליה לא כּאֶל ועידוֹתינוּ הקוֹדמוֹת. עוֹד מהשנים הראשוֹנוֹת שׂשׂנוּ אל ועידוֹתינוּ כּאֶל קרָב, רצנוּ כּאל יצִירה, צָפינוּ חידוּש. ואמנם, כּל ועידה היתה נוֹשׂאת בּקרבּה איזוֹ התחלה חדשה, דרך חדשה, והיתה הרגשה כּי ממחר יתחיל דבר-מה אחר. הנה מהועידה השניה יצאנוּ בּרעיוֹן חברת-עוֹבדים, “ניר”, משׂרד קבּלני, עתוֹן ההסתדרוּת.

לועידה זוֹ הלכנוּ בּרוּח אחרת. לא נצא ממנה בּמוֹסד חדש, אלא בּפירוּרים: הנהלה כּלכּלית וכדוֹמה. אוּלם יש זמנים כּשהמצוה היא החזקת מעמד ולא כּיבוּש עמדוֹת חדשוֹת. בּלב מכוּוַץ וּברוּח עמוּמה הלכנוּ לועידה זוֹ – והועידה עשׂתה דבר-מה, אשר אם כּי אינוֹ ניכּר אוּלי כּרגע, הנה כּעבוֹר זמן נדע בּודאי להעריכוֹ.

מי נביא ויאמר, מתי יבוֹא הקץ למצב מצוֹר זה, בּוֹ אנוּ נתוּנים. אוּלם מצב מצוֹר, הכּרוּך גם בּאכזבוֹת וּבעוֹזבי מערכה – חשיבוּת מַכרעת לוֹ בּגוֹרל העם. אלה הם הרגעים שבּהם נחשל העם, שבּהם נחשלת התנוּעה. אנוּ יוֹדעים מה נתנוּ לנוּ, לותיקים, שנוֹת המלחמה בּארץ² - בּרכוּש רב יצאנוּ מהן. וגם מהמצוֹר הזה מצוה עלינוּ לצאת בּרכוּש נפשי. הועידה עשׂתה צעדים עצוּמים לביצוּר ההסתדרוּת. היא סיכּמה ויכּוּחים וניגוּדים קשים. בּהתנהגוּתוֹ של כּל חוּג וחוּג בּועידה היתה בּרגעים ידוּעים התרוֹממוּת מעל למצבוֹ. ואני חוֹשב שועידתנוּ זוֹ הקשה, העצוּבה, הפּרוֹזאית, הממוּשכת – עשׂתה את שליחוּתה. היא נתנה לנוּ נשק, ציינה את הדרך המוּכרחה להוֹציאנוּ למרחב, למען נשוּב להיוֹת תנוּעה עממית חלוּצית ורבוֹלוּציוֹנית הצוֹעדת לקראת כּיבּוּשים חדשים.

תמוּז תרפ"ז.

---

ערב הקוֹנגרס החמישה-עשׂר

מאת

ברל כצנלסון

¹

(מתוֹך שׂיחת חברים)

בּלכתנוּ אל מלחמת הבּחירוֹת לקראת הקוֹנגרס הציוֹני, עלינוּ לדעת קוֹדם כּל מה היה לנוּ. למדנוּ לדבּר בּטרמינוֹלוֹגיה צבאית: חזית, מערכה וכוּ'. לפי טרמינוֹלוֹגיה זוֹ מצבה של הציוֹנוּת כּיוֹם הוּא מצב של צבא ניגף. לא צבא שהפסיד, חלילה, את המלחמה כּוּלה, אבל תגרה הפסיד. ועכשיו עוֹמד טיבוֹ של הצבא למבחן: אם יהפוֹך עוֹרף אוֹ יחזיק מעמד ויתגבּר. וזוֹהי כּעת השאלה העיקרית של הציוֹנוּת: אם יש בּה יסוֹד אשר יעמוֹד ולא יברח. אין זוֹ אך שאלת יציאה בּלבד. היציאה אינה אלא פּרט אחד של חזיוֹן המנוּסה מן המערכה, שפּשט עתה בּתנוּעה הציוֹנית – בּרוּסיה, בּפּוֹלין, בּגרמניה. והכּל תלוּי בּשאלה – אם הציבּוּר כאן, שהנהוּ הלוּז שבּשדרת התנוּעה כּוּלה, אם הוּא יחזיק מעמד.

והחשבּוֹן – מדוּע ניגפנוּ – מר מאד. כּי הנֶגֶף התחיל לא מתמוֹל, מתבוּסת העליה הרביעית, אלא מיד לאחר הצהרת בּלפוּר. אין כּאן מפּלה אַרעית, אלא חזיוֹן יוֹתר עמוֹק. מהרגע שלארץ-ישׂראל בּאוּ המתנדבים מאמריקה, והתנוּעה הציוֹנית לא הבינה שזהוּ רכוּשה העיקרי בּרגע זה, וכי אין לתת לגל זה לחזוֹר – הנה מאז התחיל הנגף. והצעת היציאה, הנשמעת עתה בּתוֹר תרוּפה למצב, אינה אלא המשך של אוֹתה אי-ההבנה שגילתה התנוּעה הציוֹנית לגבּי הכּוֹח העיקרי של התנוּעה, אשר בּוֹ תלוּי הכּל.

וּמי אשם בּזה? טעוּת גדוֹלה תהיה להטיל את כּל האשמה על המפקדה. יש בּוַדאי גם בּה אשמוֹת, אוּלם לא זה העיקר. כּל תנוּעה יש לה ההנהגה שהיא ראוּיה לה, והרקבוֹן שאנוּ מגלים מפּעם לפעם בּמפקדה הוּא רקבוֹן התנוּעה הציוֹנית כּוּלה. ואַל נטעה לחשוֹב, שאנוּ נקיים מרקבוֹן זה. חטאים רבּים שגרמוּ למצב הנוֹכחי בּארץ – אי-רגוּלַציה פּנימית של העליה, חוֹסר שימוּש נכוֹן בּהוֹן שהגיע לארץ ועוֹד – אלה הם בּמידה מרוּבּה חטאי תנוּעת הפּוֹעלים. מלבד ליקוּיים אוֹרגַניזציוֹניים וּמשקיים היתה כּאן מצדנוּ גם שגיאה פּוֹליטית. לכאוֹרה חשבנוּ את עצמנוּ לאנשים אחראיים אחריוּת-יֶתר לנוֹשׂאים בּעוֹל. אף על פּי כן, מתוֹך החינוּך שנתחנכנוּ על בּרכּי מפלגוֹת אי-לגליוֹת בּרוּסיה, היינוּ תמיד “צד” בּציוֹנוּת וּמעוֹלם לא חפצנוּ להיוֹת המרכּז, ולא היה בּנוּ האוֹמץ להגיד, כּי אנוּ רוֹצים להיוֹת אחראים לכּל. הסתפּקנוּ בּעמדה אוֹפּוֹזיציוֹנית, בּעבוֹדה חלקית. לא הגענוּ למַדרגת ההכּרה, שאנוּ הננוּ תנוּעה עממית רחבה. חזיוֹן זה של התבּגרוּת תנוּעת הפּוֹעלים והתפּתחוּת ההכּרה, כּי היא האחראית לגוֹרל האוּמה כּוּלה, מתחיל גם בּאירוֹפּה המרכּזית רק עכשיו, בּאיחוּר זמן. וגם לנוּ לא היה עד עכשיו רוֹחב התפיסה ולא היתה ההעזה להילָחם לא רק בּעד תקציב חקלאי, בּעד מפעל זה אוֹ אחר, אלא בּעד מהלך הענינים כּוּלוֹ, בּעד זכוּת ההכרעה בּאֶכּסקוּטיבה, בּקרן-היסוֹד וּבשאר המוֹסדוֹת. כּמוֹ שעשׂינוּ את הקבוּצה ואת המוֹשב להכרחיים לתנוּעה הציוֹנית, כּמוֹ שעשׂינוּ בּמידה ידוּעה את קפּלַנסקי להכרחי להנהלה הציוֹנית, כּך היה עלינוּ לחדוֹר לכל פּינוֹת העבוֹדה הציוֹנית ולעשׂוֹת את עצמנוּ הכרחיים בּהן, להילָחם בּעד זה שנהיה בּכל צוּרוֹת הפּעוּלה הציוֹנית המכריעים בּגוֹרל כּל התנוּעה.

כּמוּבן, דרך זוֹ כּרוּכה בּויתוּרים, בּפשרוֹת, בּקוֹאַליציה, בּשוּרת ענינים בּלתי-נעימים. אוּלם כּשרוֹאים בּחוּש את הכרחיוּת המעשׂה אינם מסתלקים ממנוּ. התנוּעה כּוּלה טרם חוּנכה על הכּרת ההכרח הזה ולכן היינוּ עדים למצב העליה הרביעית. עמדנוּ מן הצד, הגינוֹנוּ על עצמנוּ, ליגלגנוּ על העליה הרביעית וּביטלנוּ אוֹתה, אבל לא הבינוֹנוּ כּי חוֹבתנוּ היתה ללכת אל העליה הרביעית, לשׂאת בּעוֹל דאגוֹתיה ולכבּוֹש אוֹתה, להעמיד סוֹציאליסט בּראש סידוּר עניני התעשׂיה הפּרטית בּארץ, לקבּוֹע יחסים מסוּימים עם ההוֹן הפּרטי – לא להסתפּק בּהצהרוֹת בּלבד שאיננוּ מתנגדים לוֹ. המצב קשה ואין להבטיח כּי קוֹנגרס זה יהיה קוֹנגרס של הצלה. זהוּ מצב של מַשבּר ממוּשך וּמַמאיר, וקוֹנגרס אחד לא יוֹציאנוּ מתוֹכוֹ. בּתחילתוֹ אפשר היה בּקוֹשי לא כּל כּך גדוֹל לעכּב את עמידת הגלגל. אבל משעמד – דרוּש עכשיו כּוֹח עצוּם כּדי להניעוֹ. אוּלם כּדי שהקוֹנגרס הזה יצעידנוּ לפחוֹת לקראת מוֹצא מן המַשבּר – יֶשנוֹ תנאי אחד, כּי תנוּעת הפּוֹעלים תחליט שהיא נכנסת לציוֹנוּת בּכל כּוֹחוֹתיה, בּדאגה למפעל כּוּלוֹ בּשלימוּתוֹ וּברצוֹן בּרוּר לרכּוֹש בּכוֹח העבוֹדה והאחריוּת השפּעה מכריעה. בּמוּבן זה – החלטת “אחדוּת-העבוֹדה” בּועידתה האחרוֹנה על ההשתתפוּת בּאֶכּסקוּטיבה היא זיזה ראשוֹנה. אבל לא די בּזה. זהוּ כּרגע המוּשׂג הרבוֹלוּציוֹני שלנוּ: לשבּוֹר את מצב ה“אוֹפּוֹזיציה האחראית” וּלהילָחם על כּניסה פּעילה לכל ענפי העבוֹדה הציוֹנית.

בּדרשי זאת, איני מַשלה את נפשי שהענין תלוּי רק בּרצוֹננוּ וּבהכּרתנוּ. אם אמרתי שתנוּעת הפּוֹעלים בּכל העוֹלם עוֹלה בּשלב חדש של התפּתחוּת: הכּרת האחריוּת לגוֹרל האוּמה והסתגלוּת פּסיכוֹלוֹגית ואפילוּ טרמינוֹלוֹגית לכך – הרי אצלנוּ פּוֹגש הדבר מניעוֹת מיוּחדוֹת. הגענוּ למצב של דֶקלַסַציה, אין לנוּ אפילוּ בּוּרגנוּת בּריאה היוֹדעת את עניניה המעמדיים והמבינה מה טוֹב לה וּמה מַזיק לה. אנוּ עדים למעמדיוּת בּוּרגנית הפּוֹחדת מפּני… “אוֹצר הישוּב”, ואשר אין לה אפילוּ האַמבּיציה לקחת את “אוֹצר הישוּב” בּידיה ולעשׂוֹתוֹ למוֹסד קפּיטליסטי. כּל כּשרוֹנה הוּא בּפחדים, חששוֹת וחשדים. מצב זה מעיד למַדי על מידת האֵיתנוּת החָמרית ועל כּשרוֹן-היצירה המעמדי של הבּוּרגנוּת שלנוּ. מכּאן יש ללמוֹד מה ערכּה בּשביל המפעל הציוֹני.

והרפיוֹן החברתי הזה והדֶגרַדַציה של הבּוּרגנוּת הפּעוּטה שלנוּ מטילים על תנוּעת הפּוֹעלים חוֹבוֹת מיוּחדוֹת. היא מוּכרחה למלא מה שהחסירה הדמוֹקרטיה היהוּדית.

ההסתכּלוּת גוֹרמת להסתלקוּת מכּמה אילוּזיוֹת שעוֹדן נישׂאוֹת לפרקים על שׂפתי החברים. זה מחייב לחדוֹל מהשתעשע בּהאשמת ההנהגה הציוֹנית – שאגב, איני מלמד כּלל זכוּת עליה – וּלהתחיל להאשים גם את עצמנוּ. היה זמן שאנשים משלנוּ היוּ מציינים כּאילוּ בּשׂמחה את התגלוּת ליקוּיה של הציוֹנוּת הכּללית. עכשיו אפשר כּבר לראוֹת כּמה מסוּכּן יהיה מצבנוּ אם נישאר בּוֹדדים.

הנה עוֹד יש חברים המנסים לתלוֹת תקוה בּקוֹנגרס היהוּדי העוֹלמי וּלהתנחם בּוֹ על פּני הקוֹנגרס הציוֹני. זוֹהי טעוּת יסוֹדית. חברים אלה אינם מַבחינים, כּנראה, בּין בּימה לשם דמוֹנסטרציה וּבין מכשיר פּעוּלה הדרוּש לנוּ; ויש גם להבין שקוֹנגרס יהוּדי עוֹלמי אינוֹ מן הדברים הנוֹצָרים בּרזוֹלוּציה בּלבד. הקוֹנגרס הציוֹני נוֹצר על ידי התעוֹררוּת לאוּמית כּבּירה והיא שמזינה אוֹתוֹ עד היוֹם. וקוֹנגרס יהוּדי עוֹלמי לא יתכן כּיוֹם, בּאשר המציאוּת היהוּדית כּיוֹם סוֹתרת את הרעיוֹן הזה. היה רגע היסטוֹרי, מיד אחרי המלחמה, כּשהמפעל הזה נראָה אפשרי. אבל הרגע הזה עבר מבּלי שהעמיד זרע של קיָמא. הנה קיים קוֹנגרס יהוּדי בּאמריקה. מה הוּא נוֹתן? זהוּ מוֹסד מחוּסר כּשרוֹן פּעוּלה, נעדר כּל חיוּב, מוֹסד שאינוֹ אלא שלט לרזוֹלוּציה, אבל משוּלל כּל יכוֹלת כּלכּלית וכספּית. ואף על פּי כן, אילוּ היתה קיימת גם בּימה זוֹ של קוֹנגרס יהוּדי עוֹלמי, היינוּ מקיימים וּמטפּחים אוֹתה, אבל לתלוֹת תקווֹת בּקוֹנגרס אשר כּזה, שהוּא יפתוֹר את שאלת בּנין הארץ, הרי זה כּמוֹ לבטוֹח בּועד הלאוּמי, שהוּא ייַשב את ארץ-ישׂראל; הועד הלאוּמי הוּא מוֹסד דמוֹקרטי שכּוּלנוּ מחייבים אוֹתוֹ ואף על פּי כן לא נטיל עליו תפקידים שאינם לפי כּוֹחוֹ. משנה לשנה הוּברר, כּי אוֹתם הדברים שלא יצרנוּ בּשנים הראשוֹנוֹת אחרי המלחמה – אין לחלוֹם עליהם עוֹד עד בּוֹא מוֹעד, וחבל על האֶנרגיה שתוּצא לריק.

ועתה לעמדתנוּ בּשאלת הסוֹכנוּת. מעוֹלם לא היתה מצדנוּ חיבּה יתירה לסוֹכנוּת, אבל יחד עם זה מעוֹלם לא היתה מצדנוּ אוֹתה התנגדוּת פּרינציפּיוֹנית לסוֹכנוּת שבּה מצטיינים החוּגים הרדיקליים והרביזיוֹניסטיים. מדוּע? מטעמים פּשוּטים מאד. תשאלוּ קוֹמוּניסט רוּסי: הרוֹצה אתה בּנאֶ“פּ? יאמר לא. האם אתה מקבּלוֹ? יאמר כּן. הוּא הדין – עמדת פּ.פּ.ס. להלואה האמריקאית המשעבּדת את פּוֹלין. אוֹתוֹ חזיוֹן נראה בּאיטליה הנהפּכת לקוֹלוֹניה אמריקאית. חזיוֹן עוֹלמי הוּא זה, והסוֹכנוּת היא רק חלק ממנוּ. אוּמוֹת הרוּסוֹת שאינן יכוֹלוֹת לבנוֹת את משקן בּכוֹח עצמן – אין לפניהן דרך אחרת אלא לקרוֹא את הוַריאגים לעזרה. הדבר התחיל מאוֹסטריה, כּשנשלח צימרמן מטעם חֶבר הלאוּמים “להבריאהּ”.² יש שהבּרירה היא – אוֹ שלט של חירוּת להלכה ודלדוּל למעשׂה, אוֹ שעבּוּד עם סיכּוּיים להתבּצר ולעמוֹד על הרגלים. וזה פּשר החזיוֹן של הסוֹכנוּת. ואילוּ רק היה הבּטחוֹן שהסוֹכנוּת היא בּאמת דבר ריאַלי, ולא סתם נוֹשׂא לויכּוּח בּתוֹך הציוֹנוּת, אילוּ היתה לנוּ עֵדוּת מוּבהקת כּי יש לנוּ עסק כּאן עם חוּג של קפּיטליסטים אוֹ פילַנטרוֹפּים, אז היה הענין בּרוּר: העיקר לנוּ עליה והתישבוּת – ולוּ גם בּכל התנאים – ולא “דמוֹקרטיה טהוֹרה” בּלעדיהן. תנוּעה הרוֹצה בּהשׂגת מטרה – תשתעבּד ותשׂיג את מטרתה. הלוָאַת הממשלה לתל-אביב³ היא שוּב דוּגמה קטנה לאוֹתוֹ דבר. מבּחינה נפשית יכוֹלה תנוּעת הפּוֹעלים לקבּל את הסיטוּאַציה הזאת בּלב יוֹתר קל מאשר הדמוֹקרטיה הציוֹנית. כּי לנוּ יש משען, אשר איננוּ אצל אחרים. אנחנוּ מוַתרים על דמוֹקרטיה פוֹרמַלית, אבל מקיימים את הדמוֹקרטיה הריאַלית, את העמדוֹת הממשיוֹת בּארץ, את ההסתדרוּת. אפשרוּיוֹת כּאֵלוּ אין לז’בּוֹטינסקי ולגרינבּוֹים. אוּלם אם “סוֹכנוּת” זוֹ, הנדוֹנה עכשיו, היא הסוֹכנוּת הריאַלית, אם היא היא ה”הרחבה" המבוּקשת – זוֹהי שאלה אחרת. אבל לנוּ אין בּרירה. אנוּ חייבים לנסוֹת וּלבקש את ההרחבה. כּבר היה לנוּ נסיוֹן של סוֹכנוּת – ה“עזרה” הגרמנית לפני המלחמה; וּכשהיה צוֹרך למרוֹד בּה – מרדנוּ. איש לא יוּכל לנַבּא עכשיו, אם יהיוּ לסוֹכנוּת זוֹ אמצעים אוֹ לא. אבל בּרוּר, שאם לא נסיוֹן זה – יהיה נסיוֹן אחר. הנה ענין רוּטנבּרג, עם רידינג ואחרים, גם זהוּ נסיוֹן של “הרחבה”. כּל דרך כּזאת אינה נעדרת טרגיוּת, אבל מוּטב ללכת בּה מלעמוֹד בּמקוֹם אחד.

וּמשוּם זה עלינוּ להיזָהר בּקוֹנגרס זה מלעשׂוֹת את ענין הסוֹכנוּת לענין מרכּזי. אין דבר העלוּל להשפּיל וּלרוֹקן את הקוֹנגרס כּמוֹ הויכּוּח על הסוֹכנוּת: ויכּוּח לא חשוּב, בּלתי-ריאַלי. מתנגדי הסוֹכנוּת אינם מביאים אִתם שוּם דבר חיוּבי בּמקוֹמה: לא אִרגוּן כּוֹחוֹת עממיים ולא כּספּיים.

וכאן שאלת קשרינוּ עם האוֹפּוֹזיציה הציוֹנית. בּשבילנוּ אין היא גוּש אחד. עלינוּ לשאוֹף להפרידה. הרביזיוֹניזם לדידנוּ – כּוּלוֹ שלילה. הוּא מגלה חוֹסר כּל הבנה ליצירה המשקית בּארץ-ישׂראל, וּלעוּמת זה הוּא חדוּר איבה לתנוּעת הפּוֹעלים. הוּא מרים את דגל הרצל ועוֹשׂה אוֹתוֹ פּלסתר. אחרת יש להתיחס לאוֹפּוֹזיציה הרדיקלית. אמנם, גם להם חסר חוּש העבוֹדה הציוֹנית המעשׂית. אבל מכּל חוּגי הבּוּרז’וּאַזיה הציוֹנית אלה הם שנוֹח לעבוֹד אִתם יוֹתר מכּוּלם. ואם יעלה להפריד את האוֹפּוֹזיציה לשני חלקיה וּלהעביר את הקוֹנגרס על פּני סעיף הסוֹכנוּת אל סדר היוֹם – אז אוּלי יעלה להקים קוֹאַליציה של כּוֹחוֹת פּרוֹגרסיביים בּציוֹנוּת, מתוֹך צירוּף הפּוֹעלים עם ציוֹני המערב, הרדיקלים וחלק מאמריקה. בּנוֹגע לאמריקה – אין לנַחש מראש. הציוֹנוּת האמריקאית כּיוֹם היא גוּף חוֹלה, משׂחק בּידי מי שהוּא. אם המצב הזה לא ישוּנה לטוֹבה יהיה הכרח להפריד את הסתדרוּת ציוֹני אמריקה לחלקיה האידיאוֹלוֹגיים – וּבלבד שיִבָּרא בּציוֹנוּת גוּש בּר כּשרוֹן-פּעוּלה; וגוּש בּר-פּעוּלה לא יתכן מבּלי שקשריו עם הפּוֹעלים יהיוּ בּרוּרים וחיוּביים. הסתדרוּת הפּוֹעלים צריכה לחדוֹל מלהיוֹת חזיוֹן בּלתי-לגלי בּציוֹנוּת. בּקוֹאַליציה יציבה עם יחס בּרוּר לעליה, להתישבוּת, לשימוּש בּהוֹן הפּרטי – תקוה להחלמת הציוֹנוּת. ועל יסוֹד זה אפשר יהיה לגשת לעיבּוּד תכנית. לא תכנית מפוֹרשת של מספּרים, אלא קוים של פּעוּלה, לא תכנית של קביעת כּוֹח הקליטה של ארץ-ישׂראל בּמספּרים מסוּימים, אלא קביעת עמדה בּשאלוֹת בּיסוּס, הרחבה, עליה וכדוֹמה.

וכאן יש צרה גדוֹלה של זיוּף מוּשׂגים. הרעיוֹן הנכוֹן הכּלוּל בּמלה “בּיסוּס” מזדייף. אם נאַמץ ונמתח את כּל היכוֹלת של עליה והתישבוּת, אין זה אוֹמר שאנוּ חוֹשבים כּי לא צריך לבסס משק, ואם נוֹצר מצב משוּנה כּאילוּ אנוּ נלחמים נגד בּיסוּס, הרי זה משוּם שהכניסוּ כּל מיני כּוַנוֹת בּמלה זוֹ, כּוַנוֹת של מלחמה בּתנוּעת הפּוֹעלים. אם תקראוּ בּיסוּס להחלפת עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת בּהתישבוּת – נהיה הראשוֹנים להסכּים, שמוּטב בּאמצעים מסוּימים ליַשב אלף אנשים מלהעסיק בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת עשׂרת אלפים. כּל מאמצינוּ צריכים להיוֹת מכוּוָנים לבנין משק נוֹשׂא את עצמוֹ. מַכּסימוּם הכּספים הלאוּמיים והפּרטיים מוּכרח להיפָּנוֹת לזה.

לשאלת העליה. השאלה אינה – אי-התאָמַת עוֹלה זה אוֹ אחר, אלא אי-ניצוּל כּוֹחוֹת העליה בּכללה. צריך שיהא בּרוּר לנוּ, כּי אנוּ עוֹמדים שוּב לפני תקוּפה של עליה חלוּצית. יש הכרח מיוּחד לתנוּעה הנלחמת בּכּפירה הציוֹנית – שהנוֹער ילך לארץ. זוֹהי מלחמה לא פּוֹפּוּלרית. היא נתקלת בּטעמים חשוּבים מאד של התנגדוּת. אבל זוֹ צריכה להיוֹת כּעת מלחמתנוּ למרוֹת כּל אי-רציוֹנַליוּתה בּעיני אנשים מעשׂיים.

לשאלת התישבוּת המעמד הבּינוֹני. גם בּזה לא תפשׂנוּ עמדה נכוֹנה. מלבד לגבּי החסידים – לא הבינוֹנוּ את ערכּה של התישבוּת המעמד הבּינוֹני. אמנם, כּוֹחוֹ המיַשב הוּא זעוּם מאד, וצריך לנַפּוֹת הרבּה גרוּדוֹת עד שימָצא הגרעין הפּוֹרה. אבל אין לוַתר עליו. וכל הנטיה לראוֹת ניגוּד בּין התישבוּת עוֹבדת וּבין זוֹ של המעמד הבּינוֹני היא פּרי של אי-הבנה. לא צריכים היינוּ להיתפשׂ בּחַכּתם של האידיאוֹלוֹגים של המעמד הבּינוֹני, שהעלוּ את הניגוּד הזה. הן אנוּ רוֹצים בּפּרוֹדוּקטיביזציה עממית. היעשׂוּ זאת אחרים בּמקוֹמנוּ, אוֹ הנסתפּק אנוּ רק בּהתישבוּת החלוּצית בּלבד? נראה את התוֹכן האמיתי של התישבוּת המעמד הבּינוֹני, נגן עליה מפּני ניצוּל וּפּרזיטיוּת ונעשׂה אוֹתה ממילא לחלק של ההתישבוּת העוֹבדת, לכל הפּחוֹת בּקויה העיקריים. לשם זה צריכים אנוּ להיכּנס בּעבי הקוֹרה.

תמוז תרפ"ז.

---

בּקוֹנגרס החמישה-עשׂר

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּזיל, אוֹגוּסט 1927)

אם לא אדבּר כּאן עברית, אין זה מרוֹב נחת. אנוּ כּאן “בּגלוּת אצל הציוֹנים”. אתם מכריחים אוֹתנוּ לכך, כּשם שאתם מכריחים אוֹתנוּ לנסוֹע מן הארץ לועידוֹת ציוֹניוֹת. ואתם מכריחים אוֹתנוּ ל“תרגוּם-לשוֹן” לא רק בּמוּבן הבּלשני אלא גם בּמוּבן הנפשי. אנוּ זקוּקים כּאן להסבּיר את ענינינוּ וּמכאוֹבינוּ בּאתמוֹספירה של אי-הבנה וזרוּת. רגש של נֶכֶר מלַווני בּמשך היוֹם שאני יוֹשב פּה, מרגע הפּתיחה. כּלוּם יכוֹלים וּצריכים אנוּ בּשעה זוֹ להתנהג וּלדבּר כּך, “צירליך מאנירליך”, האם מַרשים זאת מצב ישׂראל וארץ-ישׂראל וּמצב התנוּעה הציוֹנית? לא יתכן שבּקוֹנגרס זה לא תישָמע האמת על המצב הקשה, שבּוֹ אנוּ עוֹבדים בּשנים האחרוֹנוֹת.

אדבּר לראשוֹנה בּקצרה על המצב הפּוֹליטי, אף על פּי שלא הפּעוּלה הפּוֹליטית עוֹמדת בּמרכּז ענינינוּ כּיוֹם. אוּלם מיוֹם שהרצל עשׂה את תנוּעתנוּ לתנוּעה מדינית – היא לא חדלה ולא תחדל להיוֹת כּזאת. המצב הפּוֹליטי בּארץ כּיוֹם אינוֹ מזהיר כּלל. ראשית – הבּטחוֹן, המצב בּעמק, מצבנוּ לגבּי חיל-הסְפָר, המאוֹרע המחריד של התאַבּדוּת השוֹטר היהוּדי יעקב קימלדוֹרף². בּאַדמיניסטרציה הארץ-ישׂראלית עדיין מרוּבּים שׂוֹנאינוּ בּנפש, וענין מיל-בּוּסתאני³ יוֹכיח, וכן גם מינוּיוֹ של ריצ’מוֹנד.⁴ ואשר למצב התעשׂיה – די להזכּיר את ההסכּם בּין ארץ-ישׂראל וסוּריה, שיש בּוֹ סכּנה עצוּמה לתעשׂייתנוּ הרכּה. ויחסה של הממשלה אל דרישוֹתינוּ לקרקע ולעבוֹדה, שתמיד היא מבטיחה ואינה מקיימת. האוּמנם מחָכמה הוּא להחריש בּכל אלה? האוּמנם טוֹב לה לתנוּעה כּתנוּעתנוּ שלא תחנך את ההמוֹנים לקוֹממיוּת מדינית?

צריך שהציוֹנים ידעוּ, כּי המַשבּר הוּא פּחוֹת מכּל מַשבּרה של ארץ-ישׂראל ויוֹתר מכּל מַשבּר הציוֹנוּת. וּשני פּרקים בּמשבּר. ראשית, לא היוּ לנוּ כּוֹח, כּשרוֹן ואוֹמץ לעליה הרביעית. אין כּל צוֹרך לזלזל בּערכּה של עליה זוֹ, שהיתה הוֹפעה עממית גדוֹלה, פּרי צרת היהוּדים ותקוַת ישׂראל. אוּלם עליה זוֹ היתה למשׂחק בּידי ספּקוּלַנטים, ולא ספסרים פּרטיים בּלבד, כּי אם גם ציבּוּריים עם גוּשפּנקה של ההסתדרוּת הציוֹנית, שהשתמשוּ בּה לרעת התנוּעה. ושנית, משבּאוּ התוֹצאוֹת המרוֹת, שוּב לא היה לנוּ האוֹמץ לפגוֹש את המשבּר. כּבר עשׂרים חוֹדש ויוֹתר אוֹרך המשבּר בּארץ! לא בּאתי לעוֹרר רחמים בּקרבּכם לאלפי מחוּסרי-העבוֹדה. אילוּ היתה זוֹ שאלת קיוּם בּלבד, היה זה חשוּב מבּחינה אנוֹשית, אך לא מסוּכּן מבּחינה ציוֹנית, כּאשר הנהוּ כּיוֹם. וּמה עשׂינוּ לתיקוּן המצב? היתה שעה שיכוֹלנוּ למנוֹע על נקלָה בּעד כּל הפּניקה של ימינוּ, אך הפּיקחים שבּנוּ ידעוּ לעשׂוֹת את החשבּוֹן, “שלא כּדאי” להילָחם בּחוֹסר-העבוֹדה, משוּם – “מה יהיה אחר כּך”. הם חשבוּ את כּל הצעוֹתינוּ לאילוּזוֹריוֹת. וּמה היה הסוֹף? בּיזבּזנוּ חיי אלפי אנשים, דוֹר חלוּצי שלם, וּמי יוֹדע מה רב המחיר שאנוּ עתידים עוֹד לשלם בּעד זה.

בּנין ארץ-ישׂראל אפשרי רק בּדרך אחת – בּדרך של הערכה והבנה לאֶנרגיה החלוּצית המביאה את עצמה לארץ-ישׂראל וּלבנינה. כּוֹח כּזה שיש לנוּ בּחלוּצי ארץ-ישׂראל בּימינוּ – כּוֹח אשר דוֹרוֹת רבּים טיפּחוּהוּ – אם נַפסידנוּ ונוֹציאֶנוּ לבטלה, מי יוֹדע אם יהיה לנוּ גם בּדוֹר הבּא? קשר ישר ואמיץ צריך להיוֹת בּין הכּוֹח החלוּצי הזה והתנוּעה הציוֹנית כּוּלה. כּל הטוֹב אשר נוֹצר בּארץ נוֹצר הוֹדוֹת לקשר הזה, שהחל עוֹד מלפני עשׂרים שנה. אמנם לא תמיד נשמר הקשר. בּכאב לב נזכּר אני בּתשעת אלפי החלוּצים, שבּאוּ עטוּפים גלימוֹת-צבא אנגליוֹת – אלה מתנדבי הגדוּד העברי, שנידחוּ מן הארץ. היוֹדעים אתם איזוֹ דחיפה אחוֹרנית לתנוּעתנוּ נתן גירוּש זה?

וּבימים הקשים, בּהם אנוּ עוֹמדים עתה, נתגלתה חלוּקת עבוֹדה בּציוֹנוּת: מצד אחד עמדוּ אנשים על משמרתם בּחזית העבוֹדה ולא פּסקוּ גם תוֹך כּדי מצוּקה מיצירתם – החדירה למוֹשבוֹת, הקמת משקים וחבוּרוֹת של פּוֹעלוֹת, הרחבת הקוֹאוֹפּרציה בּעיר, ואפילוּ הליכה לתוֹך המשק הערבי. והמחנה השני אף הוּא בּחר לוֹ עבוֹדה נאה: אתם מצאתם שעת-כּוֹשר ללַמדנוּ פּרק בּ“בּריה’שקייט” וּב“אֶפישֶנסי”. לא חדלתם מהטיף לנוּ מוּסר וּזרעתם אי-אֵמוּן לבוֹני הארץ. עבוֹדתכם זוֹ נשׂאה פּרי, כּמוּבן. פּה ושם מתחילים כּבר להוֹריד את הדגל בּמחנה ודוֹרשים לצמצם את תקווֹתינוּ. כּן עוֹשׂה הציוֹני הפּרוֹגרסיבי בּגרמניה וכן עוֹשׂים בּאמריקה. בּזמן שהפּוֹעלים נמַקים בּיִסוּריהם ונקלעים בּין אמוּנה ויאוּש – מצאוּ שם לנכוֹן להוֹציא את דיבּת הארץ רעה וּלהפיץ שקרים עלינוּ. ולא עתוֹן סתם עשׂה זאת, אלא העתוֹן הרשמי של ההסתדרוּת הציוֹנית בּאמריקה![¹¹⁴] וּכשהוֹכחנוּם כּי שקר בּפיהם, לא חזרוּ בּהם וּסליחה לא בּיקשוּ על הכּזבים שהפיצוּ, כּי אם השתמטוּ מתשוּבה ישרה. לכאוֹרה, אם שבוּ תיירים מן הארץ וכמרגלים הפיצוּ עלינוּ דיבּוֹת שיסוֹדן בּשקרים וּברכילוּת, הלא היתה חוֹבתם של עתוֹנים ציוֹניים לעמוֹד בּפּרץ וּלהציל את העבוֹדה הציוֹנית מהרעלה זוֹ, אוּלם המנהיגים והעתוֹנאים נגררוּ אחרי המַשׂטינים.

ואתם, התדעוּ כּי השנה חטאנוּ ל“אֶפישנסי”? בּארץ-ישׂראל – הגשמנוּ את דבר ההתישבוּת החדשה! אתם הלכתם בּדרך הזוֹלה של סיוּע – דרך אשר עלתה לנוּ בּיוֹקר רב. ואַל תחשבוּ כּי המלחמה המתנהלת בּציוֹנוּת היא אך מלחמה בּין פּוֹעלים ושׂוֹנאיהם. זוֹהי מלחמה בּין עקָרוּת ויצירה. והדברים עתיקים. תמיד היה אֶלמנט בּציוֹנוּת שראה את המשקיוּת בּאי-פּעוּלה – מימי הסיסמה Echt kaufmännisch בּימי דויד ווֹלפסוֹן, דרך סימוֹן ודה-לימה ועד ימינוּ אלה. ואוּלם הבּיטוּ וּראוּ, מַהם הנכסים שנבנוּ בּארץ – הם נבנוּ דוקא על-ידי אלה שלא הצטיינוּ בּ“קאוּפמנישקייט” יתירה. אתם, חסידי ה“אֶפישנסי”, האם לא כּדאי היה שתנהיגוּ מקוֹדם “אֶפישנסי” בּפּעוּלה הציוֹנית בּארצוֹתיכם, בּטרם תבוֹאוּ ללמדנוּ פּרק בארץ-ישׂראל? אתם דוֹגלים בּשם ה“מוּמחיוּת” – אוּלם מדוּע הרחקתם את רוּפּין, האם מתוֹך כּבוֹד למוּמחיוּת? אוֹ שנתקיים בּכם: “כּל המֵצֵר לישׂראל נעשׂה מוּמחה”?

וההתנכּרוּת שלכם ליסוֹד היסוֹדוֹת של הציוֹנוּת החיה, לתנוּעה החלוּצית! מה יהא עתידוֹ של הנוֹער החלוּצי בּגוֹלה, אוֹתוֹ הנוֹער אשר חוּנך על ארץ-ישׂראל? יש בּארץ-ישׂראל קיבּוּצים רבּים הקשוּרים עם חבריהם בּגוֹלה, העוֹרגים לבוֹא בּכל זמן אל הארץ. אך אָזני המנהיגים הציוֹנים אטוּמוֹת לקריאוֹתיהם.

עוֹד מעט ויתחילוּ להאמין בּאמת, כּי “הנהלה טוֹבה” זהוּ ענין שלכם, וכי הפּוֹעלים רוֹצים בּהנהלה רעה. אך מוּבטחני שאבּיע דעת רבּים מבּני הישוּב בּארץ-ישׂראל, אם אוֹמַר, כּי בּשעה שאתם הרבּיתם כּל כּך ללמדנוּ הלכוֹת “קוֹנסוֹלידציה” וּמילאתם תפקיד של “בּעסער וייסער” – כּמבטאוֹ של הרצל – הלך והתהוָה בּארץ-ישׂראל למעשׂה פּרוֹצס חזק של קוֹנסוֹלידציה בּמשקים, בּקבוּצוֹת וּבמוֹשבים. השווּ נא את המוֹשבוֹת הישנוֹת עם המשקים החדשים ותיוָכחוּ כּמה למדנוּ בּמשך השנים. הלוַאי ולא היינוּ צריכים להילָחם אִתכם בּמשך שמוֹנה חדשים, שבּמקוֹם סיוּע תבוֹא השקעה, ולא היינוּ צריכים לבזבּז את כּוֹחוֹתינוּ ועצבינוּ בּשביל כּל תיקוּן מעשׂי.

הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל רוֹאים את עצמם כּנוֹשׂאי שליחוּת גדוֹלה – לא למעמדם בּלבד אלא לאוּמה כּוּלה. הדוֹגלים בּשם “מעמד בּינוֹני” ורוֹצים בּתוֹם לבּם להעביר את פּינסק ובּרדיצ’ב ונַליבקי לארץ-ישׂראל – אוּלי יבינוּ סוֹף-סוֹף, כּי לא בּגלל התנגדוּתנוּ מתעכּב הדבר, אלא שאין כּל אפשרוּת אוֹבּיֶקטיבית לכך, והיהוּדי הבּינוֹני הבּא לארץ אין לפניו אלא דרך העבוֹדה.

איזה טעם ואיזה יסוֹד יש למלחמה זוֹ בּפוֹעלים בּתוֹך הציוֹנוּת? הנה אמר לנוּ הנשׂיא היוֹם, שחוֹזה יש לעשׂוֹת אך עם יחידים, וחלילה עם ההסתדרוּת. אבל מדוּע לא? מדוּע מוּתר לה לחברה חשוּבה ורבּת-פּעלים כּזוֹ של סוֹסקין שתחתוֹם על חוֹזה המתישבים עם ההנהלה הציוֹנית וּלהסתדרוּת הפּוֹעלים אסוּר? גם האמריקאים שלנוּ מבינים מה גדוֹל הערך של Organized Labor (עבוֹדה מאוּרגנת), אשר בּלעדיה לא תיתכן התפּתחוּת שוּם ארץ, אבל דוקא בּנוֹגע לארץ-ישׂראל הם שוֹכחים את הדבר. ואלה שלמדוּ אצל אחד-העם שוֹכחים את מלחמתוֹ בּאפּוֹטרוֹפּסוּת. לאָשרנוּ – הפּעוּלה היסוֹדית של התנוּעה הציוֹנית משוּחררת מאפּוֹטרוֹפּסוּת זוֹ. הקוֹאוֹפּרציה של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּריפּוּי, בּצרכּנוּת וּבחקלאוּת חינכה את היחיד. היא אך הגבּירה את יכלתוֹ האישית ואת האיניציאַטיבה שלוֹ. השאיפה לצמצם עתה את כּוֹחה של ההסתדרוּת אינה חוֹטאת נגד הענינים הסוֹציאליים של הפּוֹעלים בּלבד, אלא היא שוֹכחת את כּל מה שנתן ארגוּן הפּוֹעלים למפעלנוּ הלאוּמי. צמצוּם זה פּירוּשוֹ צמצוּם האֶנרגיה הגדוֹלה של המוֹני הפּוֹעלים בּארץ.

הרציוֹנַליוּת איננה בּהבאת ועדוֹת רביזיה וּבהחלפת מוּמחים ממוּמחים שוֹנים מדי חצי שנה. נחוּצה יציבוּת בּעבוֹדה. צריך לחוּס על העצבים של האנשים העוֹבדים. נחוּצה לנוּ למשך שנים מספּר סטַבּיליוּת בּהנהלת הענינים. לכם הבּרירה: לבנוֹת את ארץ-ישׂראל בּשיתוּף אַקטיבי של הפּוֹעלים אוֹ לנסוֹת לעבוֹד בּלעדיהם. תקוָתי, כּי המַצפּוּן והשׂכל הציוֹני יוֹרוּ דרכּכם.

---

יוֹם העשׂוֹר

מאת

ברל כצנלסון

¹

עשׂר שנים להכרזת בּלפוּר. מה לא נַעשָׂה מאז היוֹם ההוּא להבזוֹתוֹ, להכפּישוֹ וּלהתקלס בּוֹ! עשׂוּ זאת לא רק אוֹיבים וּמַשׂטינים, לא רק פּקידים וּנציבים, אשר כּל רעיוֹן חברתי חדש הוּא להם למַעמסה, עשׂוּ זאת גם אוֹהבים וידידים. יש שגם לאלה וגם לאלה לא היה יוֹם זה אלא “זכיה בּגוֹרל”, “שלל-מלחמה”, התעשרוּת מפּסָלתם של לוּחוֹת שעבר זמנם (אוֹ שנחצבוּ מתחילה לשם הוֹנאת העולם וריסוּנוֹ) אוֹ מעשׂה-חריצוּת של יהוּדי עוֹשׂה-בּלהטים, אשר השעה שׂיחקה לוֹ, אוֹ מעשׂה-חסד של אחד מחסידי אוּמוֹת העוֹלם, כּלוֹמר, “פּילוֹסוֹף תלוּש מן המציאוּת”, כּשם התוֹאר שזכה בּוֹ בּלפוּר, חבר הקבּינט של בּלדוין, מפּי ה“ניר איסט” המקוּבּל כּשוֹפרוֹ של משׂרד המוֹשבוֹת. אוּלם לגבּי תנוּעה בּעלת ראִיה היסטוֹרית וּבעלת הסתכּלוּת פּנימית כּל השבחים ודברי הגנוּת הללוּ אינם מעלים ואינם מוֹרידים. לגבּי התנוּעה עצמה אין יוֹם זה אלא חוּליה בּשרשרת הדוֹרוֹת והמאמצים, וחשיבוּתה של חוּליה זוֹ היא בּמידה שהיא משמשת חיבּוּר לחוּליוֹת הקוֹדמוֹת ולַבּאוֹת אחריה. לגבּי התנוּעה עצמה אין כּאן משוּם התעשרוּת-פּתאוֹם. מן הרגע שחלוֹם הקוֹממיוּת היהוּדית התחיל מתגַלם בּמחשבה מגששת וּברצוֹן יוֹצר – כּבר ראוּהוּ נוֹשׂאיו לא כּענין “בּיתי” בּלבד. אלא כּענין עוֹלמי-כּללי, כּענין הכּרוּך בּלבטיו וּבנצחוֹנוֹתיו של המַצפּוּן והשחרוּר האנוֹשי, כּענין מדיני-בּין-לאוּמי, כּענין תרבּוּתי אוּניברסַלי. לא רק הפּרוֹגרמה הבּזילָאית, כּי אם מה שקָדם לה (וּמשה הֶס בּיחוּד!), לא רק הכרזת בּלפוּר, כּי אם מה שקדם לה (וּועידוֹת הפּוֹעלים הרבּוֹת בּיחוּד!), כּל אלה הוֹבילוּ למטרה הנכספת. והכרזת בּלפוּר אינה אלא תחנה בּדרך ההיסטוֹרית של מדיניוּתנוּ.

אף זהוּ כּשרוֹן של תנוּעה: לדעת לחוֹג את חַגיה. התנוּעה הציוֹנית לא ניחנה בּכשרוֹן זה, שיש בּוֹ מן ה“חן ושׂכל טוֹב”. מעוֹלם לא הצטיינה בּזכּרוֹן טוֹב לגבּי אישיה וּמאוֹרעוֹתיה, לא הצטיינה בּכשרוֹן יצירת החגים, אם אלה לא בּאוּ מאליהם ולא הציפוּ את הרחוֹב בּגלי השׂמחה העממית. אך זה עברה עלינוּ שנת השלוֹשים להוֹפעת “מדינת היהוּדים”, ואחר כּך לקוֹנגרס הראשוֹן, כּלוֹמר, ליצירת המדיניוּת העברית החדשה – עברוּ ללא כּל רישוּם ניכּר בּחיי התנוּעה. וצער מיוּחד היה לראוֹת כּיצד הפסיד הקוֹנגרס הט"ו בּמוֹ ידיו את הרגע היפה הזה, שהיה עלוּל להצמיח זרע. יוֹם העשׂירי להכרזת בּלפוּר אוּלי יוּחג. אוּלם עטוּף יגוֹן יוֹפיע היוֹם בּרחוֹבנוּ.

יוֹם נוּגה, לא משוּם שבּמשך עשׂר השנים לא פּסקוּ כּל מיני חתירוֹת תחת כּיבּוּשנוּ, הָחל מן השלטוֹן הצבאי², דרך “הספר הלבן”³ ועד הוֹפעתם של שקבּוּרי ומילס בּחבר הלאוּמים. לא משוּם זה. תקוּפה של ריאַקציה פּוֹליטית, בּה אנוּ חיים, יכוֹלה לעכּב את עבוֹדתנוּ, אבל לא להחזיר את הגלגל. נוּגה, לא משוּם שהוּא מוֹצא אוֹתנוּ לא בּשעה של התקדמוּת, אלא בּשעה של עמידה, וגם מסוּכּנת מעמידה. תנוּעה צריכה לדעת לשׂאת גם שעוֹת של עמידה בּמצוֹר. נוּגה, לא משוּם שאוֹיבינוּ כּוּלם, מבּית וּמחוּץ, נתנוּ עלינוּ בּקוֹלם, שׂמחים לכל אֵיד וּמוֹנים כּל כּשלוֹן. רגילים אנוּ בּזה ויוֹדעים כּי כּוֹחנוּ האמיתי רב משלהם. אוּלם נוּגה היוֹם, מפּני שהוּא מוֹצא את התנוּעה עצמה בּרפיוֹנה, בּמַעל וּבכחש. מפּני שכּל כּוֹחוֹת הרפיוֹן חָברוּ יחד להתגלוֹת בּשעת עקה ונסיוֹן. מפּני שכּל אלה שהוֹעלוּ בּראש הנַחשוֹל, עם “הגיאוּת הבּלפוּרית”, יוֹשבים עתה “מתפּכּחים” מן “התקווֹת המוּגזמוֹת” וּמיַדים אבני לגלוּג וזלזוּל בּאלה שלבּם לא נמס ואת המערכה לא עזבוּ. נוּגה היוֹם, מפּני שיחד עם החשבּוֹן העצוּם של כּוֹחוֹת היצירה ומפעלי היצירה שקמוּ לנוּ בּשנוֹת עשׂר אֵלוּ של חוּרבּן היהדוּת ודלדוּלה, יש גם חשבּוֹן אחר: פּרוֹצס-הלוַאי של דיכּוּי כּוֹחוֹת היצירה, פּרוֹצס זה המשׂתרר בּתנוּעה. נוּגה, כּי התנוּעה לא ידעה להוֹקיר את הכּוֹחוֹת אשר הוֹלידה וּלהשתמש בּהם, וּביזבּזה אוֹתם בּלי אהבה וּבלי חשבּוֹן.

וּביוֹם זה, יוֹם זכּרוֹן וחשבּוֹן-הנפש, יעמדוּ העוֹמדים על משמרתם ויִמנוּ את אשר נַעשׂה והוּשׂג, את אשר נזרע ונשתּל, ואת אשר אפשר היה לעשׂוֹת, להציל, לבצר ולא נַעשׂה. ויֵדעוּ כּי כּוֹחם אִתם, ואין כּוֹח מבּלעדיהם. וילמדוּ לקבּל את פּני הימים הבּאים, ואם קשים, בּתעצוּמוֹת ועוֹז. כּי עליהם לכבּוֹש את הגה התנוּעה, המתנוֹדד ונקלע, וּלכַוונוֹ בּידים אמיצוֹת למטרה.

חשון תרפ"ח.

---

הקוֹנגרס וּלאחריו

מאת

ברל כצנלסון

¹ (הרצאה בּבית-העם בּתל-אביב, כ“ה בּתשרי תרפ”ח)

עדיין יֶשנה הרגשה, כּי מחוּץ לקיבּוּצים סגוּרים לא נשמעה הערכת הפּוֹעל על מה שהיה בּקוֹנגרס וּמה שעתיד להיוֹת אחריו. בּמצבנוּ אין דבר קשה כּמבוּכה, כּאי-ידיעת הדברים לאמיתם. גם אם נחַלנוּ מפּלה – מוּטב שידע הציבּוּר ויסיק את מַסקנוֹתיו, יצדיק את שליחיו אוֹ ירשיעם, אבל בּל תימשך המבוּכה הרצוּפה יאוּש ואכזבה.

ידעתי, כּי לעיני הקהל הרחב טוּשטש כּל תוֹכן הקוֹנגרס וכל העתיד לצמוֹח ממנוּ על ידי המקרה האחד, הקמת האֶכּסקוּטיבה החדשה בּארץ-ישׂראל, וענין זה מפריע לבירוּר כּל עניני הקוֹנגרס בּהיקפם המלא. קוֹדם כּל דרוּשה תשוּבה על שאלה זוֹ, צריך להסבּיר את המקרה מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית. איך זה אפשר הדבר, שקוֹנגרס אשר בּרוּבּוֹ הגדוֹל, בּהכּרתוֹ וּבנטיוֹתיו הוּא נגד ההנהלה החדשה – נסתיים בּאוֹפן כּזה? לשם בּיאוּר החזיוֹן – אמסוֹר תמוּנה אחת קטנה, שיש בּה מעֵין סמל.

רוּפּין הרצה בּקוֹנגרס על שאלוֹת בּנין הארץ. זוֹ היתה הרצאת אדם שעבד שמוֹנה-עשׂרה שנה בּעבוֹדה הישוּבית, ואשר הפעם דיבּר כּאדם פּרטי העוֹמד מהצד – אוֹפן דיבּוּר המשַווה חשיבוּת מיוּחדת. הלא יש נטיה בּחוּגים ידוּעים לוֹמר: “מנהלי המוֹסדוֹת הציוֹניים מבססים את שלטוֹנם על תמיכת הפּוֹעלים ולכן הם מדבּרים אליהם חלָקוֹת”. הפּעם דיבּר איש שאינוֹ עוֹמד לקבּל שׂררה, דיבּר בּלשוֹן צוָאה כּמעט – כּאחד מאנשי המעלה בּציוֹנוּת העוֹשׂה את חשבּוֹן-הנפש שלוֹ ושל התנוּעה. איש שנתאַחדוּ בּוֹ הנסיוֹן המעשׂי עם השׂכּלה גבוֹהה ועם אוֹפי של אדם הוֹגה-דעוֹת, איש המבקש את התכלית העמוּקה של הדברים. וּבפּעם הראשוֹנה מזמן שהתנוּעה הציוֹנית קיימת ניסה האיש הזה לסַכּם בּביטוּיים מעטים את חכמת הציוֹנוּת. פּה היתה קוֹדם כּל הערכת ערך האדם העוֹבד ויצירתוֹ בּמוֹשבים וּבקבוּצוֹת. האֶקוֹנוֹמיסט העמיד בּמרכּז הדברים את נפשוֹ והתלהבוּתוֹ של העוֹבד. והקוֹנגרס קיבּל נאוּם זה בּמחיאוֹת כּפּים סוֹערוֹת – לא רק משׂמאל, אלא הכּל הרגישוּ את מַצפּוּן הציוֹנוּת המדבּר מפּי רוּפּין. וּבין אֵלה שמחאוּ לוֹ כּף דמוֹנסטרטיבית היה נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית חיים וייצמן. למחרתוֹ, בּישיבת הוַעדה המתמדת, בּא אוֹתוֹ וייצמן, אשר בּמחיאת הכּפּים שלוֹ הבּיע את הסכּמתוֹ הנפשית לתכניתוֹ של רוּפּין – בּא והציע את האֶכּסקוּטיבה החדשה. והסתירה הזאת בּין מחיאת הכּפּים לרוּפּין וּבין האֶכּסקוּטיבה שצריכה לקוּם על חוּרבּן מפעלוֹ של רוּפּין, שנתגלתה הפעם בּאישיוּת אחת, מעידה על ההתרוֹצצוּת הפּנימית השלטת בּציוֹנוּת ה“סתמית”.

איך נבאר את החזיוֹן הזה? אילוּ בּאה תנוּעת הפּוֹעלים אל הקוֹנגרס בּמיעוּט קטן, והיתה משפּיעה למרוֹת מיעוּטה על הנהלת הענינים, וּכנגדה היה קם כּל החלק של בּעלי-הבּתים להוֹציא את השלטוֹן מידי הפּוֹעלים; אילוּ ראינוּ שהציוֹנוּת הכּללית עוֹמדת בּמצב-רוּח מַעמדי נגד הפּוֹעל – היה הגמר הזה של הקוֹנגרס מוּבן. אך לא זה היה מצב-הרוּח של הקוֹנגרס. מי שינַתח את מצב-הרוּח הזה כּפי שהתבּטא בּועידוֹת שמסביב לקוֹנגרס וּבנאוּמים בּתוֹך הקוֹנגרס, יִוָכח כּי הנצחָנוּת האַנטי-פּוֹעלית היתה הפּעם לא בּפסגתה, אלא בּמוֹרד. עיפוּ משׂנאת הפּוֹעל. לא היה אוּלי קוֹנגרס שאמרוּ בּוֹ מַחמאוֹת כּה רבּוֹת לפּוֹעלים כּמוֹ בּקוֹנגרס הזה. וגם מפּי האנשים שהרעילוּ בּשׂטנת הפּוֹעל את בּארוֹת ההכּרה הציוֹנית נשמעוּ הפּעם דברי התנַצלוּת. ואפילוּ “המזרחי”, שניסה, כּדרכּוֹ בּקוֹדש, לעשׂוֹת קפּיטל מאֶפּיקוֹרסוּתם של פּוֹעלים, ראה צוֹרך לצאת ידי חוֹבת המַחמאוֹת לפּוֹעל-החלוּץ. מה איפוֹא גרם לכך, שהציוֹנוּת “הכּללית” לא תראה לפניה שוּם דרך אחרת, אלא “שינוּי המשטר”, בּיטוּל ה“קוֹאַליציה”, “אנשים חדשים”, ולא אנשים סתם, אלא “חזקים”?

אני מבאר זאת בּגוֹרם שאינוֹ פּשוּט כּל כּך, ואינוֹ ניתן לעין, וגם אינוֹ גוֹרם סוֹציוֹלוֹגי בּמוּבן המקוּבּל. שוֹרש הדבר נעוּץ, לדעתי, בּסיבּוֹת שאפשר לכנוֹתן בּיוֹלוֹגיוֹת. בּמאַת השנים האחרוֹנה נכנסה היהדוּת לתקוּפה של אִרגוּן פּוֹליטי עוֹלמי. היוּ כּמה התחלוֹת ונסיוֹנוֹת. הָחֵל מ“אַליאַנס”² ו“אַנגלוֹ-ג’וּאיש אסוֹסיאיישן”³, ועד חוֹבבי-ציוֹן והציוֹנוּת המדינית. כּל התחלה כּזוֹ ידעה את חסד נעוּריה, את בּגרוּתה וזקנתה. בּעיני הדוֹר של עכשיו קשוּר המוּשׂג של “אַליאַנס” בּהתבּוֹללוּת, בּכיווּנה של חברת “כּל ישׂראל חברים” בּדמשׂק ואַלג’יר, בּמלחמה בּעד התרבּוּת הצרפתית, בּבּיוּרוֹקרטיה זקֵנה ומעוּפּשת וכוּ'. אבל היוּ ל“אַליאַנס” גם ימים אחרים, ימי כּרֶמיֶה – נסיוֹן לאִרגוּן עוֹלמי של היהדוּת למלחמה על זכוּיוֹתיה, הֶס וקַלישר ראוּ בּה את ראשית ההגשמה הציוֹנית. היוּ לה קרל נֶטֶר⁴ וּמפעל מקוה-ישׂראל. אבל הגוֹרל גרם לכך, ש“אַליאַנס” היתה לסמל של “עבדוּת בּתוֹך חירוּת”. וּכשהקליפּה הזאת נתישנה בּיקש לוֹ רעיוֹן הגאוּלה לבוּש חדש. ואז בּאה עליית בּיל“וּ, קטוֹביץ⁵, הוַעד האוֹדיסאי⁶. ואף תנוּעה זוֹ שהיתה בּראשיתה, בּימי פּינסקר וּבּיל”וּ, בּעלת מעוּף גדוֹל הרבּה יוֹתר ממה שמקוּבּל לחשוֹב עליה, נזדקנה מהר. היא נהפּכה למבצר של הקלריקליזם היהוּדי. למפעל קצוּץ-כּנפים, הבּנוּי על גַבּאוּת פּרוֹבינציאַלית. החלוּ חיפּוּשׂים אחרי לבוּש חדש, שיהא מַתאים לזמן, ואז בּא הרצל עם בּשׂוֹרת הציוֹנוּת המדינית.

וּכשאנוּ רוֹאים עתה מצד הדוֹר השוֹלט בּציוֹנוּת – חוֹסר כּשרוֹן לבקש את האמת בּאוֹמץ-לב, מבוּכה ורפיוֹן ודֶפיטיזם, חוֹסר יכוֹלת לפגוֹש את המַשבּר בּציוֹנוּת על ידי מפעל של בּנין, הכנעה בּפני התפישׂה הטוּריסטית, בּפני כּל כּתב-דילַטוֹריה שיצא מאיזה משׂרד (גם ממשׂרדים ציוֹניים רשמיים בּארץ) – הרי שגם על ההסתדרוּת הציוֹנית עוֹברת מחלה של גיל ידוּע, אשר אם לא תתגבּר עליה, יהא צוֹרך למצוֹא כּלי היסטוֹרי חדש בּמקוֹמה.

וּכשאני רוֹאה את הקוֹנגרס הזה, שהיה הקוֹנגרס הנבחר הראשוֹן⁷, ואשר כּוֹח הפּוֹעלים בּלט בּוֹ בּמידה כּזוֹ הן מבּחינה מספּרית והן מבּחינה רוּחנית, ודוקא בּוֹ נתגלוּ הרפיוֹן והמבוּכה והכנעת הרוֹב הגדוֹל בּפני לחץ בּלתי-מוּבן, חסַר כּל פּרספּקטיבה; את היהדוּת הגרמנית שנתנה לנוּ את הרצל אז, וּבתקוּפת “הציוֹנוּת המעשׂית” וההתעוֹררוּת הלאוּמית בּמערב הבטיחה לנוּ גדוֹלוֹת, ועתה היא שבוּרה וּרצוּצה וכוֹשלת, בּוֹגדת בּאוֹתוֹ אדם שבּא מתוֹכה לארץ – בּרוּפּין, בּוֹגדת בּתנוּעת הפּוֹעלים, וחוֹזרת בּאיחוּר זמן על מעשׂה הבּרַנדייסיסטים⁸ (אשר גם הם נשבּעוּ בּפּיטסבּוּרג⁹ אמוּנים לכמה עיקרים רדיקליים ואחרי כן בּגדוּ בּהם), וציוֹנוּת גרמנית זוֹ נסוֹגה עתה אחוֹר מכּל הקנינים שבּזכוּתם תפשׂה עד עכשיו מקוֹם כּה חשוּב בּציוֹנוּת, ונכנעה לפחדנוּת פּוֹליטית, להוֹרדת הדגל, להסתפּקוּת בּמוּעט בּכל שטח הפּעוּלה הציוֹנית עד כּדי שׂמחה לכל הכרזה של הסתלקוּת מזכוּיוֹתינוּ – כּשאני רוֹאה את כּל אלה, איני רוֹאה כּאן דוקא שכבה של אינטרסים מעמדיים הדוֹחפים את האנשים לעֶמדתם זוֹ, אלא פּרוֹצס טרגי של הזדקנוּת התנוּעה. אנוּ רוֹאים עתה את אלה שהיוּ פּעם בּין מחַדשי כּוֹח הציוֹנוּת – בּזקנוּתם וּברפיוֹנם. אם חסד עשׂוּ עמנוּ החיים אוֹ לא – איני יוֹדע, אבל הם חילקוּ את המחנה הציוֹני לשנַים: את הנוֹער הציוֹני, צבא הציוֹנוּת המַגשים, העבירוּ לארץ. את מחנה הזקנים, נוֹשׂאי התנוּעה הרשמית, השאירוּ בּגוֹלה.

עצם חזיוֹן הציוֹנוּת לעוּמת היהדוּת החנוּטה, מתבּוֹללת-רפוֹרמית אוֹ אוֹרתוֹדוֹכּסית, היה בּוֹ לפני שלוֹשים שנה כּוֹח רבוֹלוּציוֹני עצוּם, ועתה הוֹלכת הציוֹנוּת וחדֵלה מלהיוֹת הכּוֹח הזה. תנוּעה שאינה מקיימת את הרבוֹלוּציוֹניוּת בּחייה, המַשלימה עם הגלוּת וההתבּוֹללוּת – מאַבּדת את סגוּלוֹתיה העיקריוֹת. והיוֹת שיש לתנוּעה מחנה אחד, מחנה העבוֹדה, שהרבוֹלוּציוֹניוּת היא תמצית חייו, – מוּכרחים הניגוּדים לגדוֹל. ואם נצא ונראה, מה היה סכוּם המוּשׂגים שבּעדם נלחם הקוֹנגרס, נוּכל לראוֹת בּרוּר, בּאיזוֹ מידה לא היה כּאן מהגָנת דרכי היצירה, אלא בּיטוּי לחוֹסר כּוֹח וּלחוֹסר אמוּנה.

היה כּאן, קוֹדם כּל, דבר פּסיכוֹלוֹגי מעַנין מאד, העוֹבר על חלקים חשוּבים של הציוֹנוּת, גם הפּרוֹגרסיבית. הייתי קוֹרא לזה: הפּחד מפּני אידיאַליזם. יש בּזה משוּם אִירוֹניה מיוּחדת. הציוֹנים הכּלליים – הלא הם לכאוֹרה בּכל ויכּוּחיהם וכוּ' נוֹשׂאי הדגל של הפּילוֹסוֹפיה האידיאַליסטית. אוּלם כּשהענין מגיע להגשמת הציוֹנוּת, מתגלה כּוֹחה של הפּיכּחוּת המַטריאַליסטית.

“אתם אמנם בּחוּרים מצוּינים, אוּלם אתם הלא אידיאַליסטים. כּלוּם אפשר למסוֹר מפעל משקי רציני בּידי חוֹלמי חלוֹמוֹת?” וכשרוֹן החלימה של הציוֹנוּת הלא היה הכּוֹח שבּוֹ נוֹסדוּ כּל המפעלים; אפילוּ אוֹצר ההתישבוּת¹⁰ נוֹצר דוקא על ידי אנשי-החלוֹם שלנוּ, והוּא מצליח, כּידוּע, כּל כּך יפה בּידי “אנשי-המעשׂה”… עתה בּא הפּחד מפּני הרצוֹן לכיבּוּש (הפחד שנשמע אמש מעל בּמה זוֹ מפּי נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית) בּשעה שלימדָנוּ, כּי יש שעמידה בּמקוֹם אחד מסַייעת לכיבּוּש. נכוֹן, אוּלם הוּא לא הוֹכיח כּי עמידה דלה וריקה מוֹבילה לכיבּוּשים חדשים. פּחד זה מפּני אידיאַליזם, הרגשת ההכרח למסוֹר את המפעל בּידי אנשים שאינם חוֹלים בּתאוַת הכּיבּוּש הציוֹני – תקף גם את אלה המוֹפיעים כּאנשי-הרוּח. כּאילוּ נוֹאשוּ מעצמם, מכּוֹחוֹתיהם. גם אנוּ לא נצלַח, משוּם שיש בּנוּ ניצוֹץ אידיאַליסטי. והקריטריוֹן הוּא – “אנשים הרחוֹקים מכּל אילוּזיוֹת”.

אם להבּיט על הקוֹנגרס מבּחינת הגלגוּלים השוֹנים של הציוֹנוּת – מגמה אחת בּוֹלטת בּוֹ: בּרנדייסיזם בּלי בּרנדייס. אוֹתוֹ הפּזמוֹן, אוּלם המחַצצרים הם אחרים. ורצה הגוֹרל, כּי את דגל הבּרנדייסיזם ירימוּ אלה שקנוּ את זכוּתם בּמלחמה בּוֹ. ודוקא אוֹתוֹ נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר בּועידת לוֹנדוֹן הרכּין רגע ראשוֹ בּפני בּרנדייס, אוּלם אחר כּך שב ונלחם בּוֹ, בּאשר הבין מתוֹך האינסטינקט הציוֹני שהוּא ניחן בּוֹ לאן תביא דרכּם המעשׂית והעקָרה של סימוֹן¹¹ ודה-לימה¹²; הבין שאין להעמיד בּמרכּז את איזוּן קוּפּת ההסתדרוּת הציוֹנית אלא את קוּפּת המפעל הציוֹני כּוּלוֹ – הוּא שסייע הפּעם לרוֹמם קרן הבּרנדייסיזם. אוֹתה מלחמה בּבּרנדייסיזם (כּבוֹדוֹ האישי של בּרנדייס בּמקוֹמוֹ מוּנח!) היא שנתנה לנוּ את העמק, העליה וכּל הקנינים שבּגללם עוֹד קיימת כּיוֹם תנוּעה ציוֹנית חשוּבה. ואילוּ אחרי שש שנים היוּ בּאים בּעלי-תשוּבה ואוֹמרים: בּרנדייס, דה-לימה וסימוֹן צדקוּ, נשׂים אוֹתם ראשים – היינוּ נפטרים לפחוֹת מן המצב המגוּחך של בּחירת אנשים חדשים לאֶכּסקוּטיבה בּלי ויכּוּח רציני על השיטה והדרכים. ולא צריך היה גם לחפּשׂ אנשים חדשים, כּי הלא סימוֹן ודה-לימה טרם הסתלקוּ מדעתם והם מחכּים ליוֹמם כּי יבוֹא. מדוּע צריך היה וייצמן, שלזכוּתוֹ זקוּפה יצירת קרן-היסוֹד והמלחמה בּבּרנדייסיזם – להיוֹת שליח ליצירת מצב זה?

מתוֹך חוּלשה זוֹ, שאינה יוֹדעת לקבּוֹע שוּם שיטה חיוּבית, בּאה בּקשת המפלט “בּאידיאה הגדוֹלה” של “האדם החזק”. זהוּ מוּשׂג לא חדש. כבר אמר בּרנדייס¹³, כּי כּדי להציל את הציוֹנוּת “צריך לכרוֹת ראשים”. וגם הפּעם הקריטריוֹן בּבחירת אנשים שיבוֹאוּ למלוֹך היה כּשרוֹנם לקצץ – אם תקציבים אוֹ ראשים, ואמוּנת בּוֹחריהם בּאוֹמץ-לבּם לקצץ. הלא חיים אנוּ בּתקוּפה של הערצת אנשים “חזקים”, של רחישת כּבוֹד מיוּחד למזלזלים בּ“דעת הקהל”. זוֹהי המוֹדה. שאלה היא אם בארצוֹת שהדבר נוֹהג שם למעשׂה, סימן הוּא לחוֹזק תנוּעה, אוֹ שמצב-רוּח זה של רדיפה אחרי “גַברוּת” מבּיע בּעצם את רכרוּכיתם הפּנימית של הרצים אחרי המרכּבה. על אחת כּמה וכמה מוּפרך הדבר אצלנוּ, בּתנוּעה הבּנוּיה כּוּלה על מסירוּת-נפש ורצוֹן טוֹב. וצריך היה להבין, כּי דוקא הקוֹשי בּהחזקת האנשים בּמערכה, ההכרח לתבּוֹע מאנשים שיעמדוּ על המשמר, מחַייב יחס אחר לציבּוּר זה; כּי צריך לאַפשר בּמוּבן הפּסיכוֹלוֹגי את החזקת המעמד, וזה לא יתכן בּלי החשבת הציבּוּר. מהוּ ערכּן של מחיאוֹת הכּפּים לרוּפּין ושל ההכרזוֹת, כּי צריך לשׂים קץ לעלילוֹת ולשׂטנוֹת על הפּוֹעלים, אם בּאוֹתה שעה, בּמקוֹם להגבּיר את אמוּנת הציבּוּר בּכוֹחוֹת היצירה העוֹמדים בּמערכה, רוֹאים, “הכרח”, כּביכוֹל, לדחוֹק את רגלי הפּוֹעלים מ“השלטוֹן” ונוֹתנים יד בּזה לכל הלָך-הרוּח של זלזוּל וּביטוּל וּכפירה שהשׂתרר בּעוֹלם הציוֹני? מחוֹסר אוֹמץ הרוּח לצאת לעוֹלם הציוֹני בּהכּרת כּוֹחה וערכּה של היצירה ולהדוֹף אחוֹר את המַשׂטינים, בּאה האידיאוֹלוֹגיה הכּוֹזבת והפּחדנית, המסתלקת מן הדרכים “הישנוֹת” והמוַתרת – בּשנת מַשבּר! – על “הקוֹאַליציה” ועל שיתוּף הכּוֹחוֹת הנוֹשׂאים בּעוֹל.

כּיצד קרה הדבר שקוֹנגרס זה, שבּרוּבּוֹ הגדוֹל לא רצה בּהרכּב זה של ההנהלה החדשה ולא רצה לַחלוֹק לה את הסַמכוּת שבּיקשה, הרכּין את ראשוֹ בּפני רצוֹן המיעוּט? ארבּעה גוֹרמים הם שהביאוּ לכך:

א) מצב הקוּפּה. בּחוּגים רבּים מבּיטים על כּל שאלוֹתינוּ – עליה, עבוֹדה, התישבוּת – מתוֹך השקפה זוֹ על מצב הקוּפּה הציוֹנית. אכן, מצב הקוּפּה מעיק וּמַטריד. אוּלם כּשתנוּעה מגיעה לכך שכּל שאלוֹתיה נדוֹנוֹת מתוֹך ההשקפה, אם הבּוּכהַלטריה של קוּפּתה המרכּזית היא בּסדר; אם מוּשׂג הקוֹנסוֹלידציה וההבראה חָל לא על המפעל ההתישבוּתי, כּי אם על הקוּפּה עצמה – אוֹת וּמוֹפת הוּא לא רק לאִי-הבנת מצב התנוּעה, כּי אם גם לחוֹסר כּל הבנה של מצב המשק. ידעתי, בּעד דברים כּאלוּ יכַנוּ אוֹתנוּ שוּב: בּטלנים. ואף על פּי כן, הריני אוֹמר כּי יתכן מצב רע בּקוּפּה וּמצב טוֹב בּהתישבוּת וּבתנוּעה. וּמאידך, אפשר שיכניסוּ “סדר גמוּר” בּקוּפּה – ויפקירוּ ויפסידוּ את כּל הרכוּש, החָמרי והאנוֹשי. אחרת היוּ נוֹהגים אילוּ היוּ מבינים אצלנוּ שיש לא רק הפסד-קוּפּה, אלא הפסד תנוּעה – אשר בּסוֹף הסוֹפוֹת יעלה אף הוּא לקוּפּה הציוֹנית בּהפסד גדוֹל.

ב) נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, חיים וייצמן. איני יוֹדע מה היה בּלבּוֹ של וייצמן כּשאָסר מלחמה על הרצל¹⁴, אם בּקלוּת-ראש אוֹ בּלב כּבד ניהל את האוֹפּוֹזיציה נגד יוֹצר ההסתדרוּת הציוֹנית. אוֹדה, לא מתוֹך תרוּעת-שׂמחה ניגש אני לבּיקוֹרת על נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית. בּתנוּעה הציוֹנית אין הנשׂיא דוֹמה לסתם-פרֶמיֶר של ממשלה. ההסתדרוּת הציוֹנית אינה אִרגוּן משקי ואַדמיניסטרטיבי בּלבד, אלא גם תנוּעה, הזקוּקה למנהיג, לאישיוּת עילָאית. מי שמוּכתר בּכתר נשׂיאוּת הנהוּ נכס התנוּעה כּוּלה. “ונשׂיא כּי יחטא” וסבלה התנוּעה כּוּלה, לרַבּוֹת גם האוֹפּוֹזיציה. לתנוּעה כּוּלה חשוּב מאד שלא להפסיד את האֵמוּן בּאדם שבּחרה בּוֹ, ואשר מחר יצטרך לצאת ולבוֹא בּשמה. ותפקידוֹ של וייצמן בּקוֹנגרס הט"ו אינוֹ עלוּל להגבּיר את האֵמוּן בּנשׂיא.

בּנאוּמוֹ הפּוֹליטי בּקוֹנגרס הסבּיר וייצמן את תפקידוֹ המדיני בּמלה “אינטֶרפּרֶטטוֹר”, לאמוֹר: מסבּיר כּלפּי חוּץ את רצוֹן התנוּעה וּמסבּיר כּלפּי פְּנים את מצב הענינים שבּין כּוֹחוֹת חוּץ. הגדרה צנוּעה זוֹ כּשהיא לעצמה אין בּה משוּם מיעוּט דמוּת התפקיד. אַדרבּא, כּש“ההסבּרה” הזאת בּאה להצעיד את מפעלנוּ, כּשהיא משׂכּילה להלבּיש את עמוּקי-מַאוַיֵינוּ בּכלים נאוֹתים ולעשׂוֹת את צרכינוּ מוּבנים וּמוּחשים כּלפּי חוּץ, כּשהיא מלַמדת אוֹתנוּ להכּיר את המציאוּת החיצוֹנית לשם פּעוּלה וכיבּוּשים חדשים – הרי זוֹהי העבוֹדה המדינית המחַנכת והיוֹצרת.

אוּלם יש ו“ההסבּרה” בּאה לאחר כּשלוֹן לשם “צידוּק-הדין”, לשם אמירת “גם זוֹ לטוֹבה” על כּל צרה. אם קרקעוֹת הממשלה מתחלקים לאחרים, המשאירים אוֹתם בּשממתם, ואוֹתנוּ, אכוּלי חוֹסר-העבוֹדה וּרעֵבי-הקרקע, דוֹחים בּלֵך ושוּב, ו“ההסבּרה” הציוֹנית בּאה להוֹכיח כּי הקרקעוֹת אינם מרוּבּים וכוּ', כּמשל “השוּעל והענבים”; אם חיל-הסְפָר, השוֹמר את גבוּלוֹתינוּ והמתכּלכּל על חשבּוֹננוּ, סגוּר וּמסוּגר בּפנינוּ – וּ“מסבּירים” לנוּ, שאין אנוּ צריכים לשאוֹף ל“מיליטריזם”; אם את סגירת העליה “מסבּירים” בּצוֹרך עליה חדשה; ואם על הסכּם המכס הסוּרי¹⁵ מלַמדים זכוּת בּשם “מוּמחים” – כּי אז אנוּ אוֹמרים: על דרך אינטֶרפּרטציה כּזאת לא תהיה תפארתה של הפּוֹליטיקה הציוֹנית.

ולא מתוֹך תפיסה פּוֹליטית כּזאת כּבש לוֹ נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית את מקוֹמוֹ.

אוּלם תפקיד “האינטרפּרטציה” אינוֹ חל רק על היחסים המדיניים. גם בּתוֹך ישׂראל, בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית גוּפא, יש צוֹרך גדוֹל “להסבּיר” וּלבאר וּלתרגם מלשוֹן ללשוֹן וּממציאוּת למציאוּת. ואוּלי אין בּימינוּ אדם כּוייצמן, אשר על פּי חינוּכוֹ וקוֹרוֹת חייו מפּינסק ועד מַנשסטר, ועל פּי סגוּלוֹתיו האישיוֹת וניצוֹצוֹת האינטוּאיציה שבּוֹ, יהא מסוּגל לתעוּדה החלוּצית של כּוֹבש היהדוּת למען ארץ-ישׂראל. וּבשעה שהוּא יוֹצא לעוֹלם וּ“מסבּיר את העמק”, את “סוֹלל-בּוֹנה”, את “החלוּץ”, הרי הוּא בּאמת ממלא בּכשרוֹן רב את תפקיד האינטרפּרטטוֹר, “המליץ” בּינינוּ וּבין הגוֹלה. וּבשעה שהוּא מסבּיר לנוּ את הקשיים שבּהם הוּא נתקל בּתפקידוֹ זה, את “המלחמה בגיאוֹגרפּיה”, את הצוֹרך בּהרחבת הסוֹכנוּת, את יסוּריו בּמשׂא-וּמתן עם הנוֹטבּלים היהוּדים – הרי אנוּ מבינים לוֹ. אוּלם גם בּאינטרפּרטציה זוֹ אנוּ רוֹאים עליוֹת וירידוֹת. יש שהוּא עצמוֹ נוֹפל לקרבּן של חוּלשה והכנעה והתבּטלוּת מפּני לחץ זר והוּא רוֹאה אז את תפקידוֹ לבוֹא ולאכוֹף על הישוּב, על ההסתדרוּת הציוֹנית ועל תנוּעת הפּוֹעלים, מצבים שאינם נוֹבעים מהכרח התנוּעה; הוּא בּא כּשליח של מישהוּ זר, המשתלט. וּבקוֹנגרס זה היה וייצמן קרבּן של “אינטרפּרטציה” זוֹ. כּבעלת אוֹב העלה רוּחוֹת מהקרקע ולא ידע לשלוֹט בּהם.

כּשהלכנוּ לקוֹנגרס ידענוּ היטב מה חשיבוּתוֹ. הקוֹנגרס עצמוֹ הוּא גוֹרם חשוּב בּמצב-הרוּח של היהדוּת, וּמלבד חשבּוֹן הקוּפּה יש גם חשבּוֹן זה. “קוֹנגרס רע” פּירוּשוֹ לא רק השחתת עצבים של ציריו, אלא גם עבוֹדה רעה של הקרנוֹת, וּממילא מצב רע בּקוּפּה, למרוֹת פּוּלחן הקוּפּה ו“היד החזקה”. אימתי היה הקוֹנגרס זקוּק להתנַערוּת וּלהתאַזרוּת כּמוֹ הפּעם?

אמרנוּ: אַל יתבּזבּז הקוֹנגרס לשוא. בּאנוּ על מנת להטוֹת שכם, בּכל היקף העבוֹדה והאחריוּת. ואם למלחמה – שתהא גלוּיה, מתוֹך בּירוּר הדברים לגוּפם. והתשוּבה הראשוֹנה שקיבּלנוּ היתה: בּלעדיכם אין הנהלה. אפשר היה להקים הנהלה בּלי אגפּים, אילוּ היוּ נמצאים האנשים הראוּיים לכך, בּני-סמך ממש, אוּלם כּאלה אינם. וּבמצב-רוּח כּזה התנהל הקוֹנגרס ימים אחדים. והנה בּאמצע הקוֹנגרס צפה מחָדש הצעה זוֹ של ה“שלישיה”¹⁶, ולא נתקבּלה על דעת הרוֹב. ניתנה לה הערכה שלילית גמוּרה. איני מתכּוון לפסילה אישית, אלא לתכנית, לתנאי כּניסתם לעבוֹדה, לאוֹפן בּחירתם. והיה בּרוּר שהנשׂיא עצמוֹ מפקפּק. הוּא אמר: “אין זוֹ אֶכּסקוּטיבה שלי, אך יש סיטוּאַציה מיוּחדת, ואין לי הצעוֹת אחרוֹת. זוֹהי הצעה לשעה”. נשׂיא בּמצב של קרבּן, נכנע ללחץ – אין זאת תמוּנה מַרנינה. ונשׂיא הנתוּן ללחץ, הריהוּ גם מוֹסיף בּכל כּבדוֹ על הלחץ. יש בּציוֹנוּת מצב המַקנה לנשׂיא כּוֹח שאיננוּ בּארצוֹת המשטר הפּרלמנטרי. הדבר הקוֹבע את ערכּה של האישיוּת המַנהיגה בּציוֹנוּת הוּא המתבּטא בּשטח: “לפני מלכים יתיצב”. ולא רק לפני מלכים, אלא גם לפני “גבירים”! אחד מחזיוֹנוֹת-הלוָאי הכי-טרגיים של תנוּעתנוּ.

ג) יוֹעצי הנשׂיא. חזיוֹן זה של השפּעה מאחוֹרי הקלעים, יחסי “חצר”, אף הוּא נתאַזרח בּתנוּעה. זה שנים אחדוֹת שחילוּפי גַברא אינם פּוֹסקים כּמעט בּכל שׂדוֹת הפּעוּלה, סימן שגם היוֹעצים אינם “מאריכים ימים”. כּהחליף כּסיוֹת-יד יחליפוּם.

והפּעם רצה הגוֹרל שיוֹעצים אלה אשר השתמשוּ בּכל כּוֹח הלחץ שהיה להם, בּאוּ מהחוּג הדפיטיסטי, אוֹבד-העצוֹת, החסר כּל דרך של פּעוּלה והעוֹין את כּל מה שאינוֹ מַשלים עם הרפיוֹן.

ד) בּעלי הכּסף. אם אתם סוֹברים, כּי אלה הם נוֹתני הכּסף, הרי אתם טוֹעים. אלה אינם אלא הגוֹבים, המתַווכים בּין הקרנוֹת והנוֹתנים, ואלה רוֹאים את עצמם חייבים להַתווֹת את הדרך. “אם תמשיכוּ לעשׂוֹת כּך וכך – לא יתן התוֹרם את כּספּוֹ!” התוֹרם הִפקיד, כּביכוֹל, בּידיהם את רצוֹנוֹ, וכל מה שהם דוֹרשים אין זה רצוֹנם הפּרטי, חלילה, אלא רצוֹנוֹ של נוֹתן הכּסף. היוּ ימים שבּשם נוֹתן הכּסף היה מדבּר, למשל, עמנוּאל ניוּמן¹⁷. עכשיו, כּשהוּא עבר לאוֹפּוֹזיציה, יוֹדע אחר את נפש תוֹרמוֹ. וּבכל מקוֹם יש חוּג כּזה המנַצל את עבוֹדתוֹ בציוֹנוּת ורוֹאה את עצמוֹ כּחוֹתך הגוֹרל.

בּתוֹך המַשבּר הכּלכּלי והפַּניקה הרוּחנית חָברוּ כּל הגוֹרמים האלה יחד. התוֹצאה אינה בּחירתה בּלבד של אֶכּסקוּטיבה זוֹ, אלא גם שינוּי רציני בּסדרי השלטוֹן הציוֹני. עד כּה היה נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית דוֹמה על פּי סמכוּתוֹ לנשׂיא ארצוֹת הבּרית יוֹתר מאשר לנשׂיאה של צרפת: נשׂיא נבחר ואֶכּסקוּטיבה מוּתאמת לוֹ. אוּלם עכשיו הציגה האֶכּסקוּטיבה תנאי לנשׂיא – שלא תהיה תלוּיה בּוֹ. זכוּת שלא ניתנה לאוּסישקין וּלרוּפּין ניתנה לסאקר¹⁸. מבּחינה קוֹנסטיטוּציוֹנית יש בּזה שינוּי עצוּם: הנשׂיא ויתר על כּמה מזכוּיוֹתיו וּזכוּיוֹת חבריו שבּחוּץ-לארץ; השאיר לעצמוֹ את התיק הדיפּלוֹמַטי וּמסר את כּל העבוֹדה הציוֹנית המעשׂית להנהלה החדשה.

מַהי התכנית הגלוּיה והבּרוּרה שבּשמה נבחרה האֶכּסקוּטיבה? חוֹבה לוֹמר ששוּם תכנית כּזאת לא שמענוּ – לא הקוֹנגרס, לא הוַעדה המַתמדת, לא החוּגים שניהלוּ את המשׂא-וּמתן. חברי האֶכּסקוּטיבה לא אמרוּ, מַהי תכניתם הישוּבית, מהי שיטתם הפינַנסית, מהי מערכת המפעלים הכּספּיים שהם אוֹמרים להקים, כּיצד הם פּוֹתרים את שאלוֹתינוּ הקשוֹת. מבּלי שיהיה לי רצוֹן כּל-שהוּא להתכּבּד בּקלוֹנם, צריך אני לוֹמר כּי את תכניתם אפשר לסַכּם בּשני פּסוּקים. א' – “אני ואַפסי עוֹד”. אין כוֹח ודעה בּציוֹנוּת מבּלעדינוּ (אף על פּי שדרישת הריכּוּז, שנשמעה כּלפּי קרן-היסוֹד והקרן הקימת, לא חלה, חלילה, על “הדסה”!); ב' – אין יוֹצרים בּקוּפּה יש מאַין. קוֹדם כּל – איזוּן הקוּפּה. יהיה כּסף – נעשׂה, לא יהיה – לא נעשׂה. אלה הם שני הקוים, וּמלבדם לא נשמעוּ שוּם רעיוֹנוֹת, לאוּמיים וסוֹציאליים, פּוֹעליים או בּוּרגניים – לא שמענוּ מפּיהם, כאשר שמענוּ, למשל, הצעת מלוה מפּי ניידיץ¹⁹ אוֹ מפּי יעקוֹבּסוֹן²⁰, הַתוָיַת דרך ההתישבוּת מפּי רוּפּין.

כּל הלַך-הרוּח הזה הנאחז בּאדם “חזק” ואוֹמר לוֹ: “קצין תהיה לנוּ, והמַכשלה הזאת תחת ידיך”, יש לוֹ סמוּכין בּעוֹלם הגדוֹל. הלא בּתקוּפת גדוּלתוֹ של מוֹסוֹליני אנוּ חיים. ושוֹכחים כּי ההיסטוֹריה אינה קצרת-שנים כּל כּך, והיא יוֹדעת גם את סוֹפה של “יד חזקה”. וגם בּהיסטוֹריה שלנוּ היה לפנים המלך רחַבעם, ולוֹ יוֹעצים אשר הראוּ “גבוּרה” בּ“ואני איַסר אֶתכם בּעקרבּים”. רוֹצה אני להאמין, שסאקר לא יבקש “גבוּרה” מעֵין זוֹ. הענין יהיה מגוּחך וגם כּל נסיוֹן לנהל את הישוּב בּארץ מבּלי לדבּר אתוֹ וּלהבין לוֹ – לא יִצלח.

ואשר לפּרוֹגרמה. ּבַועדה המַתמדת הגדרתי את השיטה הזאת כּ- receivership, ממוּנוּת על מפעל שפּשט את הרגל. לפני הקוֹנגרס הלבּישוּ אוֹתה בּמלים יפוֹת: מוּמחיוּת וקוֹנסוֹלידציה. צחקנוּ לכך. הלא האמריקאים היוּ פּוֹסלים את קפּלנסקי²¹ על שהיה “מוֹרה הגימנסיה”. אוּלם עכשיו, משעלה על כּסאם של רוּפּין, אֶטינגר וקפּלנסקי מוּמחה מוּפלג בּהתישבוּת כּמר בּבלי²² – נתחַוור לגמרי המוּשׂג “מוּמחיוּת”.

וקוֹנסוֹלידציה מַהי? הצגת דרישוֹת למשקים אוֹ הבטחת תנאי התפּתחוּתם? עכשיו, כּשראינוּ את התקציב – 106.000 לירוֹת להתישבוּת בּכלל, וּבתוֹך זה רק 8000 להתישבוּת חדשה, – כּלוֹמר, תקציב להספּקה – הבינוֹנוּ את פּירוּשה של “קוֹנסוֹלידציה”.

מכּל הפּרוֹגרמה המפוּרסמת של ולטש נתגשמוּ איפוֹא למעשׂה שני תנאים: א) הוּקמה הנהלה בּלי אגפּים (נוּסח אחר – בּלי כּנפים), וּ-ב) על מה שלא הרבּוּ לדבּר, אבל עשׂוּ בּחריצוּת – פּתרוֹן שאלת חוֹסר העבוֹדה על ידי יציאה.

אין כּאן שאלה של אוֹפּוֹזיציה פּרלַמנטרית. המצב הוּא הרבּה יוֹתר רציני. אנוּ – צבא העוֹמד בּמערכה בּלי זין מספּיק וּבלי מזוֹן מספּיק. כּשגבר המַשבּר והתנאים הוּרעוּ, והקוּפּה נתרוֹקנה וּמצב-הרוּח קשה וצריך היה להלהיב את הצבא למען יוּכל לעמוֹד, לבל תידחה שעת-הסגוּלה לדוֹרוֹת, וּדרוּשים היוּ שני דברים – מזוֹן ונשק – בּאוּ ואמרוּ: פחוֹת מזוֹן ושוּם כּדוּרים וּבמקוֹם מפַקדים משלכם – – –

השאלה: מדוּע נכנענוּ למצב זה? התשוּבה קצרה והיא כּלוּלה בּ“משפּט שלמה”. בּרגע האחרוֹן כּשהאשה הזרה צרחה: גזוֹרוּ, אמרה האם: יהי לה הולד וּבלבד שיחיה. בּתוֹך חוֹסר-האמוּנה, בּהרעלת האויר, כּשהקוֹאַליציה נפסלה כּערבה חבוּטה, כּשצירים לעשׂרוֹת נתפּזרוּ, כּשמנהיגים איימוּ כּי הקוֹנגרס יִמוֹג בּלי אֶכּסקוּטיבה, היה המצב כּזה שיכוֹלנוּ להפריע בּעד כּל הקמת הנהלה, אבל להקימה בּכוֹחוֹת עצמנוּ לא יכוֹלנוּ: כּי לא מצאנוּ בּכל הציבּוּר הבּעל-בּיתי חלק נאמן ואמיץ, המכּיר בּערך הפּוֹעלים ואינוֹ פּוֹחד מאִיוּמי גוֹבי-הכּספים. כּאלה לא היוּ. היתה אוֹ אוֹפּוֹזיציה לשמה, פּוֹליטית, שאין לה שוּם דרך פּעוּלה חיוּבית משוּתפת אִתנוּ, אוֹ “המזרחי”, שבּיקש להרויח זכוּיוֹת יתירוֹת וּלהטיל דתיוּת על ידי גזירוֹת, אוֹ האוֹפּוֹזיציה של איזמוֹז’יק²³ וסוּפּרסקי²⁴ – בּצירוּף עם כּל אלה לא יכוֹלנוּ להקים הנהלה אחרת, וּכשעמדנוּ בּמצב טרגי, שלא אנחנוּ יצרנוּהוּ, אמרנוּ: מוּטב שנתן לנסיוֹן זה להיעשׂוֹת משנתן מקוֹם לאַנַרכיה וּלהתפּוֹררוּת. החבר לוֹקר הכריז ּבשמנוּ: “לא חפצנוּ בּכם, אוּלם הסיטוּאַציה הציוֹנית הביאה לידי כּך. ועכשיו – מעשׂיכם ירַחקוּכם וּמעשׂיכם יקָרבוּכם”. אפשר שטעינוּ, אפשר שניוָכח כּי מוּטב בּלי הנהלה מאשר עם הנהלה כּזוֹ, אוּלם בּרגע המַכריע, בּמצב של אַחריוּת גדוֹלה מאד, בּאין חוּג רציני אשר עליו נוּכל להישען, לא ראינוּ כּל אפשרוּת להכניס את התנוּעה בּמשׂחק של שלטוֹן-פּוֹעלים אשר ימוּגר למחרתוֹ.

­­­­­­­­______

אם לדבּר על הקוֹנגרס מחוּץ לשאלוֹת ההנהלה וּשאלת התקציב – אשר הרכּבוֹ ידוּע – יש לציין בּוֹ כּמה וכמה חזיוֹנוֹת חיוּביים וחשוּבים. הקוֹנגרס היה נבחר, היה בּוֹ אגף עבוֹדה חזק, עם הרבּה אנשים היוֹדעים את הענינים. מבּחינות אֵלוּ עלה על כּל הועידוֹת הציוֹניוֹת שקדמוּ לוֹ, ותוֹצאוֹתיו יכלוּ להיוֹת אחרוֹת לגמרי. מסקנוֹת הועדוֹת הפּוֹליטית וההתישבוּתית מעידוֹת על כּך. ההחלטוֹת הפּוֹליטיוֹת אינן כּלל וכלל לפי הקוּרס הרשמי. אפשר, כּמוּבן, לאמוֹר, שאם אין תקציב אין לכל אלה ערך רב. אוּלם יש להחלטוֹת אֵלוּ ערך חינוּכי וּמוּסרי.

עבר הזמן ש“זרים” נחשבוּ למוּמחים בּשאלוֹת ההתישבוּת והישוּב הארץ-ישׂראלי היה אילם. אנשי העבוֹדה בּועדוֹת היוּ הפּעם האנשים הבּקיאים בּיוֹתר, וּלדבריהם הטוּ אוֹזן גם מתנגדיהם. בּהחלטוֹת ישנם כּמה דברים העוֹמדים בּניגוּד גמוּר לכּיווּן החדש בּהסתדרוּת הציוֹנית. ההחלטוֹת על ההתישבוּת הן כּוּלן בּרוּחנוּ. מקוֹצר הזמן לא אפרט אוֹתן. הכּרת ההסתדרוּת, הכּרת ההסתדרוּת החקלאית, הם כּיבּוּשים לא קטנים. ואם נבוֹא להעריך את פּעוּלתנוּ בּקוֹנגרס, נוּכל לוֹמר בּלי גוּזמה: בּאוּת-כּוֹח הפּוֹעלים בּקוֹנגרס היתה חזקה וּבעלת השפּעה, וגם אוֹיביה הכּירוּ בּמשקלה. לזכוּת גדוֹלה של אגף-העבוֹדה בּקוֹנגרס זה יש לחשוֹב את העבוֹדה ההרמוֹנית של הסיעוֹת בּרוֹב הדברים, מחוּץ למקרים בּוֹדדים. ואת התלכּדוּתוֹ הפּנימית ואת כּוֹחוֹ להדוֹף אחוֹר התקפוֹת משׂנאיו גילה בּענין “ניר”.

העתוֹנוֹת לא הבהירה את הענין. העתוֹנוּת האוֹפיציוֹזית סיפּרה על זה כּעל “מהוּמה”. אוּלם בּשוּם דבר בּקוֹנגרס לא נתגלה כּל כּך הניגוּד הפּנימי העמוֹק בּין המחנוֹת, לא נתגייסוּ כּל כּך הכּוֹחוֹת, לא פּירפּרה נשמת הקוֹנגרס, כּמוֹ בּ“מהוּמה” זוֹ. השאלה לא זכתה לויכּוּח עיוּני רציני. ואף על פּי כן ידע כּל ציר שעליו להצבּיע נגד. נגד מה? אפילוּ נגד זה שהשאלה תימסר לבירוּר רציני לועד הפּוֹעל הציוֹני. חפצוּ בּכוֹח רוֹב מסוּפּק אוֹ קטן “לחתוֹך” בּשאלה. כּתב השׂטנה של דה-לימה נגד “ניר”, המלא בּוּז לתנוּעת הפּוֹעלים וּבוּרוּת גמוּרה בּעצם השאלה, עשׂה את שלוֹ. והצירים ידעוּ שהם צריכים להציל את התנוּעה הציוֹנית מסכּנת “ניר”. ההצבּעה השֵמית הזאת בּשאלה הקטנה אם להצבּיע בּקוֹנגרס אוֹ למסוֹר את השאלה לעיוּן נוֹסף, היתה בּעצם שאלה זוֹ: בּעד עצמאוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים אוֹ נגד. והזכּירה הצבּעה זוֹ את ההצבּעה השמית בּועידת לוֹנדוֹן בּשאלת הקרקע²⁵. גם אז נוּצחנוּ. דרישתנוּ למנוֹע את הקנין הקרקעי הפּרטי בהתישבוּת הציוֹנית נראתה אז כפַנטַסטית. וציוֹנים טוֹבים ורדיקליים טענוּ אז כּנגד אי-מעשׂיוּתנוּ. אוּלם שבע השנים שעברוּ מאז הוֹכיחוּ למַדי, היכן היתה הראִיה ההיסטוֹרית הנכוֹנה. בּשתי ההתנַגשוּיוֹת הגדוֹלוֹת הללוּ – בּלוֹנדוֹן תר“פ ובבּזיל תרפ”ז – נלחמה תנוּעת העבוֹדה על נפשה ממש, וּבשני המאוֹרעוֹת הללוּ גילתה התנוּעה מה גדוֹל כּוֹחה המוּסרי, גם בּשעה שהיא בּמיעוּט. זוֹ היתה “טבילה בּאש” בּלשוֹן צבאית. הכּוֹחוֹת שמחוּצה לנוּ, הרגילים לראוֹתנוּ בּויתוּרים וּבקרבּנוֹת בּלתי-פּוֹסקים, ראוּ הפּעם מה כּוֹחה של הסערה הנפשית, מה כּוֹחוֹ של החשמל הגנוּז בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעת שהיא מתפּרצת להגן על קניניה העיקריים. ואיזוֹ אחדוּת פּנימית של כּל אגף-העבוֹדה התגלתה בּמאוֹרע זה! לא לחינם נסוֹגוּ אחוֹר אוֹיבי “ניר” והבינוּ, כּי רק מתוֹך הבנה הדדית עם הפּוֹעלים יש לפתוֹר גם את שאלת “ניר” בּחוֹזים.

______

להערכה נכוֹנה של מצב הציוֹנוּת כּיוֹם וגם של מה שנתהווה בּקוֹנגרס אין די רק בּמַה שנראה לעין. יש שבּחזית הגדוֹלה והבּוֹלטת חלה תבוּסה, וּבאיזוֹ פּינה אחרת צמחה ישוּעה. כּך היה בּועידת לוֹנדוֹן. לכאוֹרה ניצח הבּרנדייסיזם, אוּלם בּאוֹתוֹ מעמד גם נתקבּלה החלטה קטנה על קרן-היסוֹד. הענין נדמה פּעוּט בּראשיתוֹ, אוּלם עמוֹ, ועם הגבּרת הקרן הקימת, בּא כּיבּוּש העמק. גם עכשיו, אם נראה את מצבה האמיתי של הציוֹנוּת, נביא בּחשבּוֹן לא רק את בּחירת ההנהלה וקיצוּץ התקציב, כּי אם גם את המפעלים החיוּביים, והם שנַים: מפעל העבוֹדה כּאן בּארץ²⁶, אשר שנה וחצי נלחמנוּ עליו, וכל המוּמחים הכּספּיים התנגדוּ לוֹ. והדבר השני – החשוּב מזה – מפעל קנדה למען הקרן הקימת²⁷. בּישיבת הדירקטוֹריוֹן של הקרן הקימת, ערב הקוֹנגרס, נעשׂה נסיוֹן הפוּך מזה שעשׂה הקוֹנגרס עצמוֹ – נסיוֹן של התאמצוּת לרכּוֹש 50.000 דוּנם להכנת בּסיס ל“עמק” חדש, לישוּב אינטנסיבי צפוּף! – מתוֹך מפעל זה של רכישת קרקע בּאיזוֹר המַטעים להתישבוּת צפוּפה צוֹפה לקראתנוּ מפעל ישוּבי גדוֹל לימים הקרוֹבים. ונוֹסף לזה יש בּוֹ כּדי דוּגמה של פּעוּלה ציוֹנית ואפשרוּת של התנַערוּת בּציוֹנוּת.

ועוֹד דבר אחד הוֹצאתי מהקוֹנגרס, ואיני יודע אם יעלה בּידי למסוֹר אמוּנה זוֹ לכם. ראיתי את ההסתדרוּת הציוֹנית בּכשלוֹנה. ראיתיה גם בּשפלוּתה. אוּלם כּך ראיתי רק את ההסתדרוּת הציוֹנית הקיימת, לא את התנוּעה הציוֹנית ולא את השאיפה הציוֹנית. בּדוֹר הזה התחוֹלל מַשבּר פּנימי. מלבד חלקים ממנוּ שימצאוּ בּקרבּם את הכּוֹח להתלכּד עם העבוֹדה – אוּלי אבוּד הוּא הדוֹר הזה. אוּלם התנוּעה הציוֹנית אינה נגמרת בּדוֹר זה וּבשכבה זוֹ. בּכל מקוֹם – בּמקוֹמוֹת רבּים – ראיתי דוֹר צעיר, הדוֹר הכי-צעיר אשר לציוֹנוּת: החלוּץ וּתנוּעת הנוֹער. כּמוֹ תמיד בּדברי ימי ישׂראל אנוּ נמצאים בּמצב של מלחמת כּוֹחוֹת היסטוֹריים עמוּקים. אוּלי לא היה עוֹד מצב של אַסימילַציה עממית כּה רחבה – מאוֹנס וּמרצוֹן, כּאשר בּימים אלה. לא היה כּוֹחן של התרבּוּיוֹת הזרוֹת כּה חזק, לא גברוּ בּמידה כּזוֹ הקריֶריזם והמַטריאַליזם, לא נשקפה סכּנה כּזוֹ של כּלָיה וּשמד, כּאשר בּדוֹר הזה. ונדמה שעוֹד לא קמוּ בּיהדוּת כּוֹחוֹת אַקטיביים, אשר יהיוּ כּה חדוּרים בּגעגוּעים וּבמסירוּת-נפש לארץ-ישׂראל לקשוֹר בּה את חייהם – כּאשר בּדוֹר הזה. בּדוֹר הזה של התנַוונוּת תרבּוּתית ראיתי אלפי ילדים בּגוֹלה המדבּרים עברית. זוֹהי היאָבקוּת כּוֹחוֹת היסטוֹריים בּגילוּיים חזקים מאד.

כּמה קשה עכשיו, בּמצב הקשה, בּסבל האישי, בּסיכּוּיים הזעוּמים – כּמה קשה להחזיק מעמד נפשי. בּכל עתוֹנוּת ה“בּוּנד” וּשאר אוֹיבי ציוֹן לוֹעגים למשבַּתּנוּ. אוּלם אנוּ רגילים להספּדים כּאלה עוֹד מהקוֹנגרס הראשוֹן. ואחת התכוּנוֹת הכי-נחוּצוּת לנוּ – לראוֹת את התנוּעה לא רק בּענפיה, כּי אם בּשרשיה, לא רק בּגילוּייה החיצוֹניים, אלא בּמקוֹרוֹת שמהם היא מפכּה. ואם כּי יש בּגידה בּרחוֹב היהוּדי וגם במחנה הציוֹני גוּפא – יש לי הכּרה גמוּרה, שהמקוֹרוֹת שמהם ינקנוּ ואשר הם הם שהביאוּנוּ עד הלוֹם – לא נידלדלוּ. ואם נחלנוּ מפּלה בּקוֹנגרס זה חוֹבתנוּ לראוֹת את הדברים נכוֹחה: לא כּשלוֹן אדם שנפל ושבר את ראשוֹ היה זה, אלא כּשלוֹן ילד שהחל ללכת ונפל. צריך להוֹסיף לכת! וּמכּאן: לכבּוֹש את התנוּעה הציוֹנית. אין דרך לציוֹנוּת מאשר להיכּבש על ידי תנוּעת הפּוֹעלים, ואין דרך אחרת לפּוֹעל מלכבּוֹש את התנוּעה הציוֹנית בּמאַת אחוּזיה וּלהשליט בּה את רוּחוֹ, בּמשק וּבתרבּוּת. ואם נחלנוּ מפּלה – הרי לא משוּם שלא ידענוּ לבנוֹת משק, אלא מפּני שהיינוּ צעירים יוֹתר מדי, ישבנוּ חבוּיים בּפינה, הסתפּקנוּ בּאִרגוּננוּ הפּנימי, בּחיי כּת, חיי קבוּצה קטנה, אפילוּ לא מעמד; וּכשהתחלנוּ להיוֹת מעמד – לא היה לנוּ האוֹמץ לאמוֹר: לא רק מעמד אנוּ אלא המוֹן בּית ישׂראל! אני מאמין שבּמידה שהפּוֹעל יתגבּר, יצא ויכבּוֹש את ההמוֹנים, יגלה עד כּמה עוֹלה הוּא על אחרים – לא רק בּמסירוּת-הנפש, בּמעוּף הציוֹני וּבראִיית העתיד, אלא גם בּחריצוּת המעשׂית.

יש צוֹרך בּדוֹר צעיר שיעלה על הבּמה ויכבּוֹש את הציוֹנוּת. אנוּ רוֹאים חוֹסר כּל כּשרוֹן של הציוֹנוּת הקיימת לחנך דוֹר צעיר. רק אנשים עם אידיאה סוֹציאליסטית ואֶתיקה סוֹציאליסטית מוּכשרים לתפקיד זה. דוקא עכשיו, כּשאנוּ משוּחררים מהקוֹאַליציה הכּוֹזבת, נוּכל להתמכּר לעבוֹדתנוּ החינוּכית. לעמוֹד בּמלחמה, בּאוֹפּוֹזיציה, אשר תדוּן את ההנהלה בּצדק ותהיה נכוֹנה למלחמה מאוּרגנת. והתנוּעה שלא כָּנפה את דגלה, היחידה בּציוֹנוּת הרוֹאה דרך להרחבה – עתה הגיעה שעתה לריכּוּז כּוֹחוֹת, לכיבּוּש פּנימי בּציוֹנוּת וּבארץ וּלכיבּוּש חיצוֹני בּכל רחבי הגוֹלה.

חשון תרפ"ח.

---

לעבוֹדת התרבּוּת של הנוֹער העוֹבד

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּועידת הנוֹער העוֹבד, תל-אביב, תשרי תרפ"ז)

ישבתי בּועידתכם כּתלמיד לפני רבּוֹ. הקשבתי ולמדתי הרבּה בּועידה זוֹ, שהיתה למוֹעצה תרבּוּתית רצינית. אוּלם לא ארצה ולא אוּכל לפתוֹר שאלוֹת שנתעוֹררוּ מתוֹך העבוֹדה לאחר שלא נמצאתי בּה כּל השנה. אגע אך בּאוֹפי הכּללי של מפעלכם, של הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. נדמה לי, כּי לא רק האדישים למפעלכם, אלא גם אתם בּעצמכם אינכם עוֹמדים על כּל רצינוּתוֹ של מפעל זה. אינני יוֹדע הסתדרוּת נוֹער אחרת בּעוֹלם וּבתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אשר תִשוה להסתדרוּתכם בעוֹשר תפקידיה ותכני פעוּלתה. כּל תנוּעת נוֹער רוֹצה לעשוֹת בּעצמה על ידי פעוּלה עצמית, בּכּוֹחוֹת הטבוּעים בּנוֹער גוּפוֹ, את הפּעוּלה החינוּכית הנַעשֹית כּרגיל על ידי בּית-ספר, מפלגוֹת וכל מיני מוֹסדוֹת והסתדרוּיוֹת של בּוֹגרים. הקלוּבּים של הנוֹער בּאמריקה הציגוּ לעצמם בּראשוֹנה פּרוֹבּלימה זוֹ של יצירת הנהלה עצמית של נוֹער, והנה כּאן הגענוּ ל“רפּוּבּליקה של נוֹער” המַקיפה את כּל חייו, ולא רק את צרכי המשׂחק, הספּוֹרט והתרבּוּת; הגענוּ להנהלה עצמית של נוֹער, אשר הסתדרוּתוֹ היא לוֹ גם לשכּת עבוֹדה גם סקציה מקצוֹעית. להיקף המכשירים החינוּכיים של הסתדרוּתכם לא הגיעה עדיין שוּם הסתדרוּת אחרת. הסתדרוּתכם מכינה את הנַער להיוֹת אזרח בחברת העוֹבדים לכל ענפי הפעוּלה החברתית, היא יוֹצרת כּבר חברת עוֹבדים צעירה, ואין זוֹ רק דרך להקלת חייו של הנוֹער העוֹבד, אלא גם דרך לחינוּכוֹ. מבּחינה זוֹ כּל סעיפּי פּעוּלתכם הם סעיפים של הפּעוּלה התרבּוּתית, כּי התפיסה הנכוֹנה של עבוֹדה תרבּוּתית זוֹהי תפיסה רחבה של תרבּוּת החיים לכל גילוּייהם.

תנוּעתכם, כּמוֹ כּל יצירתנוּ בּארץ, נאלצה אף היא לא לקבּל שַבּלוֹנה מן החוּץ, אלא להיוֹת נשענת על כּוֹח הצמיחה של ארץ-ישׂראל ושל תנוּעתנוּ החלוּצית. וכוֹח צמיחה זה גדוֹל הוּא יוֹתר מאשר אנוּ נוֹטים לשער. הפּעוּלה הקטנה, שלפני שנתים בּדיוּק הוּנח לה יסוֹד בּחדר קטן בּבית-הספר לילדי העוֹבדים, כּבר נשׂאה פּרי, אוּלם אין אנוּ רוֹאים עוֹד את כל רוֹחב האוֹפק הנשקף לה.

על תנוּעתנוּ עברה שנה של משבּר, של צמצוּם העליה, של חוֹסר-עבוֹדה ושל חוֹסר-התישבוּת. לולא זאת היתה תנוּעת הפּוֹעלים, וגם תנוּעתכם, נמצאת בּמצב אחר של גידוּל כּוֹחוֹת מאשר כּיוֹם. אוּלם דוקא השנה עברתם אתם מחיפּוּשׂ עבוֹדה בּלבד להעברת החברים אל יצירתנוּ המשקית. התחלתם בּפעוּלה זוֹ בּהיקף קטן וּבעזרה לא מספּיקה מצד תנוּעתנוּ, אוּלם איני יוֹדע, אם יש דרכים כּה מקוֹריוֹת וחשוּבוֹת להעשרת חיי הנפש של הנוֹער כעבוֹדוֹת הקטנוֹת האֵלוּ שהתחלתם בּהן.

נתבּרכתם השנה גם בּהנחת יסוֹד לקשר בּין העיר והכּפר. לא כּל תנוּעת נוֹער בחוּץ-לארץ, וּמה גם בּין היהוּדים, הצליחה לגַשר בּין שתי סביבוֹת אלוּ. גם אצלנוּ דרוּש עדיין להשקיע בּזה מאמצים גדוֹלים, מחשבה רבּה ורצוֹן טוֹב. הנה ראינוּ כּאן זה עתה נסיוֹן של התנַכּרוּת מצד מקוֹם חקלאי אחד, ואני רוֹאה חוֹבה להזהירכם, שלא תפגשוּ התנכּרוּת זוֹ מתוֹך קוֹצר-רוּח וּדחיה. הסתדרוּתנוּ, וכן גם הסתדרוּת הנוֹער, הנָה קיבּוּץ גָלוּיוֹת של פּזוּרינוּ בּין כּל העמים והתרבּוּיוֹת; וטבעית היא הזרוּת שיֶשנה לעתים בּין חלקים שוֹנים בּתוֹכנוּ. אין לפגוֹש זרוּת זוֹ מתוֹך התרגזוּת, אלא להתיחס אליה בּסבלנוּת. לפני שנתים התיחסוּ רבּים מאד בּלגלוּג לכל ההתחלה הקטנה של הנוֹער העוֹבד, אוּלם אתמוֹל היוּ כּבר רבּים מהמלַגלגים כּאן, בּאסיפת הפּתיחה של ועידתכם, כּי המעשׂה כּבש את הלבבוֹת. ואם יש עדיין פּינוֹת, שטרם הכּירוּ בּקשר המוּסרי הקוֹשר כּל עוֹבד, בּקשר החלוּצי המיוּחד הקוֹשר את כּל הנוֹער העוֹבד בּארץ-ישׂראל, אל להתיחס אליהם כּאל עוֹמדים בּחוּץ.

דוּבּר כּאן על האוֹפי של עבוֹדתכם התרבּוּתית, אם היא צריכה להיוֹת המוֹנית או להתכּוון ליחידים, אם צריך להעדיף בּה את היחיד אוֹ את הכּלל. אתם הלכתם בּדרך הפּשוּטה, הטבעית והמוּסרית, אשר נאלצתם ללכת בּה, בּדרך הדאגה לאלה הנמצאים בּשפל המדרגה התרבּוּתית. על ידי זה שהתאַמתם את עבוֹדתכם התרבּוּתית לאלה, אשר במלכּוֹדת אחרת לא היינוּ מעלים אוֹתם לעוֹלם, עשׂיתם פּעוּלה הסתדרוּתית וחינוּכית גדוֹלה; אוּלם טעוּת היא לחשוֹב, כּי הסתדרוּת המתכּוונת לעבוֹדה רחבה ועממית יכוֹלה להזניח את חינוּך היחיד. טעוּת היא לחשוֹב שיש ניגוּד בּין שתי הדרכים של חינוּך הכּלל וחינוּך היחיד.

בּתוֹכנוּ טבוּעה לעתים הנטיה להביא מחשבה אחת לידי “אחדוּת” מוּחלטת ולחשוֹב אוֹתה לאמת היחידה. ישנה אצלנוּ הנטיה להפשיט רעיוֹן, להוֹציא מתוֹכוֹ את עוֹרקיו וגידיו וּלהשליט סכֵימה אחת בּחיינוּ. אוּלם נטיה זו היא מוּטעֵית. אין “אחדוּת” כּזוֹ בּחיים. האדם הוֹלך על שתי רגליים ולא על אחת. מזה וּמזה אַל תנַח ידיך – זהוּ כּלל גדוֹל שאנו צריכים לנקוֹט בּעבוֹדתנוּ.

תנוּעתכם שהיא בּעלת אוֹפי עממי רחב היא גם בּעלת אחריוּת עממית גדוֹלה. איני יוֹדע אם יעלה לי בּדברי אלה להגבּיר בּכם את הכּרת האחריוּת הגדוֹלה שלכם בּפני עתידה של תנוּעת הפּוֹעלים. אתם מוֹנים כּיוֹם 1200 חבר, אוּלם לא רחוֹק היוֹם שתמנוּ אלפים רבּים וּבידכם יהיה הגיל הזה, שבּוֹ ניתנים קבע וּדמוּת למוּשׂגי האדם. והעבוֹדה שתיעשׂה על ידכם תטבּיע חוֹתמה על כּל חיינוּ בּעתיד. השאלה בּאיזוֹ מידה יעלה בּידכם להבטיח את נאמנוּתוֹ של הנוֹער למסוֹרת של הפּוֹעל העברי, לפתוֹח את לבּוֹ למסכת החיים החדשים הנוצָרים בּארץ, שאלה זוֹ היא אחת השאלוֹת החשוּבוֹת לכל תנוּעת הפּוֹעלים הארץ-ישׂראלית.

וזה לא יתכן, אם תסתפּקוּ בּפּעוּלה הנעשׂית כּיוֹם בּנוֹער העוֹבד. דוקא מתוֹך הדאגה לפּעוּלה הרחבה, מתוֹך חרדה זוֹ שנשמעה כּאן לבל ישארוּ נערים עזוּבים לנפשם מחוּץ לכל דאגה, דוקא מתוֹך כּך יש גם לדאוֹג לטיפּוּח מחנוֹת נערים בּעלי הכּרה, מסירוּת וכשרוֹן, אשר ישׂאוּ על כּתפיהם את כּל העוֹל והאחריוּת של הפּעוּלה ההמוֹנית התרבּוּתית הרחבה.

ההצעוֹת שנשמעוּ כּאן הנן אמנם פּרי הדאגה הזאת. הצעת הסמינַריוֹן בּאה מתוֹך דאגה לחנוּך חוּג אשר יטיל על עצמוֹ את הפּעוּלה להרחבת אָפקי התנוּעה וּלהעשרת תכנה. כּן גם הרעיוֹן בּדבר הירחוֹן. ירחוֹן טוֹב שלכם יוּכל להיוֹת גוֹרם תרבּוּתי חשוּב לכל הנוֹער בּארץ, וההסתדרוּת תראה בּודאי חוֹבה לסייע לכם. אוּלם הירחוֹן שלכם אינוֹ צריך להסתפּק בּצוּרה הרגילה של חוֹברוֹת נוֹער. הנוֹער שלנוּ גדל בּתנאים מיוּחדים, וּשאלת חינוּכוֹ התרבּוּתי והמצאת הספרוּת הדרוּשה לוֹ היא שאלה קשה מאד. בּספרוּתנוּ יש אוֹצרוֹת-עוֹשר רבּים, אוּלם דלה היא בחוֹמר הדרוּש לקוֹרא הצעיר, וּבספרים המבררים את הפּרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת לפנינוּ – הפרוֹבּלימוֹת של בּנין חברתנוּ. גם בּשׂפוֹת זרוֹת לא ימצא אף מי שיוֹדע לקרוֹא בּהן את המבוּקש לפתרוֹן שאלוֹת חיינוּ. הקמת ספרוּת זוֹ תדרוֹש מאִתנו מאמצים גדוֹלים, וחשוּב מאד יהיה אם יעלה בּידכם להוֹציא פּעם לחוֹדש קוּנטרסים, ודוקא מנוּקדים, עם דברי-ספרוּת מַתאימים ועם חוֹמר אשר יהיה בּוֹ כּדי להשרישכם בּתנוּעת העבוֹדה בּארץ, ולפתוֹח לכם פּתח לעוֹלם הספרוּת והמחשבה, לחיי תנוּעוֹת ואישים. שני מפעלים אלה עלוּלים להצעיד בּהרבּה את הכשרת הדוֹר הצעיר לקראת מפעלנוּ בּארץ.

יש מתרעמים על הפּיזור הרב שבּפעוּלתנוּ התרבּוּתית המַקיפה. אוֹמרים כּי אין עלינוּ לדאוֹג אלא לנטיעת הכּרה מעמדית בּלבד, והקריאוֹת ה“מעמדיוֹת” האֵלוּ מסוּגלוֹת גם למצוֹא אוֹזן קשבת, כּי יש בּהן כּאילוּ משוּם דחיקת הקץ וּמשוּם צמאוֹן למַהפּכנוּת. אוּלם קריאוֹת אלוּ המדבּרוֹת על שחרוּר וּגאוּלה, אינן מסוּגלוֹת לקָרב אף בּמשהוּ את הנוֹער העוֹבד, אוֹ את העוֹבד בּכלל, לגאוּלתוֹ, אבל יש בּהן כּדי להרחיק את הנוֹער העוֹבד ממטרתוֹ. המגמה הזאת, לטפח צד תרבּוּתי אחד בּלבד, עלוּלה לפגוֹם פּגָמים יסוֹדיים בּהתפּתחוּת הנוֹער. והחיים אינם ניתנים להפשטה. יש הכרח לפַתח את כּל צדדי החיים כּאחד, ואם תצמח רגל ארוּכּה אחת לאדם, הרי יהיה האדם צוֹלע.

בּשם הגאוֹן מוילנה מסַפּרים, כּי הוּא התנגד לצמצוּם הלימוּד בּימיו בּש“ס וּפוֹסקים בּלבד, ודרש גם לימוּד מדעים. הוּא היה אוֹמר: כּל כּמה שיחסר האדם בּ”שבע החכמוֹת" הכּלליוֹת, יחסרוּ לוֹ עשׂר ידוֹת בּידיעת התוֹרה. בּאוֹתה התקוּפה הדתית, כּשהרימוּ את הדת ואת הלימוּד הדתי מעל לכּל, הבין אז הגאוֹן כּי גם ההתפּתחוּת הדתית מחייבת להתפּתחוּת הַרמוֹנית של האדם בּכל ענפי החיים, ועל אחת כּמה וכמה אנחנוּ, השוֹאפים לגַדל אדם יוֹצר חברה חדשה וחיים חדשים.

כּשהייתי רוֹאה עוֹד בחוּץ-לארץ איך מפטמים את הנוֹער בּנוּסחאוֹת, איך משתדלים להדבּיק תו על מצחוֹ ועל ידי ההכרזה לעשוֹתוֹ כּביכוֹל ללוֹחם על העתיד, הייתי נזכּר בּאנשים נוֹשׂאי המוֹדעוֹת בּאירוֹפּה, המדוּבּקים מוֹדעוֹת מכּל צד והם משמשים שלט חי. כּך יש רוֹצים גם כּאן להדבּיק על הנוֹער שלטים של מלחמת המעמדוֹת אוֹ שחרוּר ארץ-ישׂראל העוֹבדת, אוֹ אפילוּ של שחרוּר היחיד. אין זאת דרך של חינוּך. הדרך התרבּוּתית של החינוּך היא: לימוּד ועבוֹדה והתאמצוּת לפַתח את החוּשים ואת השׂכל של הנוֹער, כּדי שיקלוֹט בּעצמוֹ את העוֹלם. הנער הפּוֹעל אשר מַדירים אוֹתוֹ מאוֹצרוֹת התרבּוּת וּמַשרישים בּתוֹכוֹ רק נאמנוּת מוּפשטת למספר ידוּע של נוּסחאוֹת, לא יהיה לא לוֹחם אמיץ ולא אזרח נאמן בּחברת העוֹבדים החדשה, אלא – קנאי מטוּמטם, ולוּ גם מסוּר ונכוֹן ליהרג על האמיתוֹת שהקנוּ לוֹ. מחינוּך כּזה צריך להתרחק כּמטחוי קשת.

הנוֹער העוֹבד כּיוֹם מחפּשׂ וּמגשש בּדרך הנכוֹנה. עוֹד הדרך רבּה, עוֹד לא נחשׂפוּ מקוֹרוֹת החינוּך של הנוֹער העוֹבד. עוֹד רבּוֹת התביעוֹת וצוֹדקוֹת. צוֹדקוֹת התביעוֹת שנשמעוּ מהעמק. שאלת הנוֹער בּקבוּצוֹת וּבמוֹשבים היא שאלה חשוּבה מאד, שצריכה להטריד את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים. השאלה מה יהא על ילדי המשקים שלנוּ וּמה תהיה דרכּם – חמוּרה היא מאד ויש בּה כּדי להכריע בּכל חיינוּ. אין השאלה הזאת ניתנת להיפּתר בדרך המקוּבּלה בּעיר, והועידה צריכה לחפּשׂ את הדרכים המיוּחדוֹת לעבוֹדה בּקרב הנוֹער בּמשקים. ואם גם הועידה הזאת לא תצליח עוֹד למצוֹא את הדרך לפתרוֹן השאלוֹת החמוּרוֹת, הן תברא את הלָך-הרוּח הדרוּש לכך בּקרב הנוֹער וּבקרב עוֹבדי התרבּוּת שלוֹ.

---

עם הנוער

מאת

ברל כצנלסון

עם הנוער

מאת

ברל כצנלסון

---

שאלת הארגוּנים המפלגתיים בּנוֹער העוֹבד

מאת

ברל כצנלסון

¹

צצה אצלכם שאלת הארגוּנים המפלגתיים בּנוֹער העוֹבד. שמעתי את הערכתכם ואני מצטרף אליה. אפשר כּי החלטתכם תיתקל בּמכשוֹלים. יראוּ בּה הגבּלת החוֹפש, כּביכוֹל, של הפּעוּלה החינוּכית והפּוֹליטית. ראוּי הדבר שיתבּרר בּמסיבּתנוּ בּבהירוּת גמוּרה.

יש אוֹמרים: למה נמנע מהמפלגוֹת בּארץ-ישׂראל את אשר ניתן להן בּכל העוֹלם: להקים חיל מילוּאים מן הנוֹער? הרי בּכל העוֹלם מחוּלק הנוֹער לאִרגוּנים פּוֹליטיים. אוּלם התפּלגוּת זוֹ אינה זכוּת גם לפּוֹעל המבוּגר, וּלגבּי הנוֹער היא מַזיקה כּפלים. בּינינוּ וּבין חוּץ-לארץ יש הבדל יסוֹדי: אין מקוֹם בּחוּץ-לארץ אשר שם יוּכל כּיום להיוֹת נוֹער מעמדי מאוּרגן לא על ידי המפלגוֹת. אוּלם אנחנוּ, שהצלחנוּ להקים את האִרגוּן המאוּחד של ציבּוּר הפּוֹעלים, הקימוֹנוּ גם את ההסתדרוּת המאוּחדת של הנוֹער העוֹבד.

כּאן דיבּרוּ הרבּה על הסכּנה הנשקפת מן האִרגוּנים המפלגתיים לקלוּבּ ולפּעוּלה התרבּוּתית בּתוֹכוֹ. אוּלם סכּנה גדוֹלה מזוֹ נשקפת לנפש הנוֹער. יש גישה שוֹנה לעבוֹדה בּקרב הנוֹער, וּבזה תיבָּחנה מפלגוֹתינוּ. יש שהנוֹער משמש אך חוֹמר לניצוּל בּידי המפלגה. העבוֹדה הציבּוּרית היא בּעיני מפלגה כּזוֹ שׂדה-קטל, אשר מוּתר להניח בּוֹ על המאזנים גם את נפש הנוֹער, את תמימוּתוֹ העיורת, את התלהבוּתוֹ ואת מסירוּתוֹ. כּך ניגשוּ מפלגוֹת קוֹמוּניסטיוֹת שוֹנוֹת לנוֹער, מבּלי שיהיה להן ענין לנוֹער עצמוֹ, לנפשוֹ וּלכשרוֹנוֹתיו. פּעוּלה כּזוֹ היא קצרת-רוֹאי, אוֹכלת את הפּרי בּבסרוֹ, אינה מחנכת לוֹחמים אמיצים, המסוּגלים לבחוֹן ולבחוֹר דרך לעצמם, אלא מכינה אנשים אכוּלי-קנאוּת, שבּיזבּזוּ את כּוֹחוֹת נעוּריהם. הסתדרוּת המכּירה את אַחריוּתה בּפני המעמד והמבקשת לא רק נצחוֹנוֹת אַרעיים, ניגשת אחרת לשאלה. היא מבינה, כּי מהפּכה אמיתית בּאדם וּבחברה לא תיכּוֹן באמצעוּת הפצת פּרוֹקלַמַציוֹת על ידי הנוֹער, אלא על ידי הכשרתוֹ המוּסרית וחינוּך כּשרוֹן מחשבתוֹ. היא מחנכת את הנוֹער וּמַקנה לוֹ את תרבּוּת עמוֹ וּמעמדוֹ, היא דוֹאגת להיגייֶנה הרוּחנית של הנוֹער ואינה הוֹפכת אוֹתוֹ למכשיר בּמלחמת בּחירוֹת. על ההסתדרוּת בּועידה הקרוֹבה יהיה להחליט בּבירוּר גמוּר, כּי עד גיל ידוּע מזיק ואסוּר הוּא האִרגוּן המפלגתי.

יש צוֹרך לשמוֹר על חינוּך הנוֹער ועל פּיתוּח כּשרוֹן ההערכה החיוּנית שלוֹ בּיחס לתוֹפעוֹת השוֹנוֹת של החיים. בּגיל זה, שבּוֹ אין עדיין הנוֹער מסוֹגל למלחמה פּוֹליטית, אלא זקוּק לבית-ספר אשר בּוֹ יתכּשר לחיים הפּוֹליטיים, – גדוֹלה בּיחוּד הסכּנה, אם בּמקוֹם שיקוּל-הדעת וההערכה החפשית תשתלט הנַצחָנוּת של אִרגוּנים שוֹנים. אם הסתדרוּת הנוֹער תיהפך לפֶדרציה של מפלגוֹת, תיהרס כּל הפּעוּלה החינוּכית, והמוֹחוֹת לא יהיוּ מוּפנים איפוֹא לפּעוּלה הכּלכּלית. בּרגע שהדעוֹת והמחשבוֹת השוֹנוֹת תיקָבענה בּגוּשים קבוּעים הנלחמים בּיניהם ותחדלנה לשמש חוֹמר לחיפּוּשׂי הדרך של הנוֹער, תחדלנה להרחיב את דעתוֹ של הנוֹער. מחשבתוֹ תטוּמטם ותיסגר בּפני כּל דעה זרה.

---

סמלים וסיסמאוֹת

מאת

ברל כצנלסון

¹

אחרי שקיבּלתם החלטוֹת בענינים החשוּבים של הועידה, הריני מרשה לעצמי לבקש רשוּת דיבּוּר בּענין שיֵראה בּעיניכם כּקטן-ערך, וּבעינַי – חשוּב הוּא מאד. בּועידוֹתינו וּבחיינוּ בּכלל אנוּ רגילים להקדיש תשׂוּמת-לב רבּה להחלטוֹת, לסעיפים, לניסוּחים וּלהגדרוֹת – למַה שקוֹראים “תוֹכן”, אוּלם אין אנוּ שׂמים לב בּמידה הדרוּשה לצוּרה, ללבוּש ולַסגנוֹן של הדברים. וּבמוּבן זה לקוּיים חיינוּ בּכמה פּינוֹת. הנה, למשל, בּענין אחד הצלחתם בּמידה מרוּבּה – החסכוֹן בּזמן. שמרתם להתחיל את ישיבוֹתיכם בּשעה הקבוּעה וּלסיים את הועידה למוֹעד, דבר שאין ועידוֹת המבוּגרים מצטיינוֹת בּוֹ על פּי רוֹב. אוּלם יש עוֹד כּמה ליקוּיים הצריכים תיקוּן.

הנה אנוּ מַרבּים לדאוֹג ליצירת חיינוּ החברתיים; מקימים מוֹסדוֹת, בּנינים וכוּ'. אוּלם מה מעטה תשׂוּמת-הלב לסדרים הפּנימיים השׂוֹררים בּתוֹכם, לנקיוֹנם וּלקישוּטם. ואַל יהיוּ דברים אלה קלים בּעיניכם – כּל הפּרטים והתגים הללוּ צריכים להצטרף לתמוּנה, שתהא הוֹלמת את תכנה הפּנימי של התנוּעה. ואצלנוּ נעשים דברים אלה בּאוֹפן ארעי, על ידי אנשים מקריים. ואין אנוּ מבינים כּי גם מפלגוֹת והסתדרוּיוֹת חייבוֹת להקדיש לזה תשׂוּמת-לב רצינית, ממש כּמוֹ להחלטוֹת. אנשים מתחנכים לא רק על ידי דברים שׁבּתוֹכן, אלא גם על ידי צוּרוֹת החיים, המצטרפוֹת מכּמה פּרטים. וּבענין זה יש ערך רב לנקיוֹן, לסדר ולהתנהגוּת. כּמה מעטים, למשל, חדרי-הקריאה והקלוּבּים שלנוּ המצטיינים בּזה.

אוּלם יוֹתר מאלה חשוּבים הדברים שיש בהם משוּם יצירת “פוֹן” והבּעת הסמלים המציינים את דרך החיים.

הנה ענין התמוּנוֹת בּחדרינוּ הציבּוּריים. מה ערכּן של אלה? “והיו עיניך רוֹאוֹת את מוֹריך”. צריך שצירוּף התמוּנוֹת יתן את המוּשׂג הנכוֹן של כּל אלה המהוים יחד את תוֹרת חיינוּ, המאירים את נתיבוֹתינוּ. בּחדרינוּ אני רוֹאה על פּי רוֹב את תמוּנוֹתיהם של מַרכּס ולָסַל, של א.ד. גוֹרדוֹן, י.ח. בּרנר, טרוּמפּלדוֹר וּבּרוּכוֹב. ונשאלה השאלה: מדוּע אין היד הדוֹאגת, כּי בּחדרינוּ לא תיעָדר תמוּנתוֹ של משה הֶס, אחד המבשׂרים הראשוֹנים של הסוֹציאַליזם ואחד האבוֹת של התנוּעה הציוֹנית בּגילוּיה האנוֹשי השלם – הסוֹציאלי. וכי משוּם שלא נמצא מוֹכר-ספרים חרוּץ אשר ידפּיס את תמוּנתוֹ, צריך להיגָרע חלקוֹ בּתוֹכנוּ? וּמדוּע אין לראוֹת בּחדרינוּ את תמוּנתוֹ של אהרן ליבּרמן, הסוֹציאליסט הראשוֹן בּספרוּת העברית? מדוּע כּל כּך יקרת-המציאוּת היא תמוּנתוֹ של מוֹרנוּ נחמן סירקין, הראשוֹן לתנוּעת הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית המדינית? ועל כּוּלם – איך יתכן הדבר שבאוּלמינוּ תחסר לעתים תמוּנתוֹ של תיאוֹדוֹר הרצל, היוֹצר הגאוֹני של הציוֹנוּת המדינית, החוֹזה הגדוֹל, אשר קיבוּץ גָלוּיוֹתינוּ כּיוֹם לא יתוֹאר מבּלעדי יצירתוֹ?

אני מעיר על ליקוּיים אלה, לא מפּני שאני חוֹשב שהם נוֹבעים מתוֹך התפיסה של האישים והתנוּעה השׂוֹררת כּאן, כּי אם משוּם שהם בּאים מתוֹך אוֹתה ההזנחה, הרשלנוּת והמקריוּת הקוֹבעוֹת אצלנוּ את הצוּרה החיצוֹנית; מתוֹך הבּהלה, החפּזוֹן והעניוּת שמהם מסתדרים ענינים, אשר כּוּלם יחד נוֹתנים את לוית הטעם של חיינוּ.

ויש לשׂים לב לא רק לבחירת נוֹשאי התמוּנוֹת, כּי אם גם לאֵיכוּתן האמנוּתית. צר לראוֹת אצלנוּ פּוֹרטרטים כּה לקוּיים וּמשחיתים את תארם של האישים הנערצים.

וכך המצב אצלנוּ לגבּי הסיסמאוֹת וה“פּסוּקים”. אין הקפּדה מַספּקת על תכנם וטיבם, אין חוֹשבים את הדבר ראוּי לטיפּוּלו של מוֹסד מרכּזי, אשר יקבּע את הנוּסחה הראוּיה והמבּיעה את מחשבת התנוּעה. די שיהיה לאיזה נער כּתב נאה, למען ימָסר הדבר לוֹ, והוּא יעשה בּוֹ כּטוֹב בּעיניו. וכך אנוּ זוֹכים בּכמה מקוֹמוֹת לסיסמאוֹת וּלדיבּרוֹת, אשר האדם המעיין יצטער עליהן, מפּני שיראה בּהן לא את הרמת הדגל של התנוּעה וּפרישׂתוֹ לכל גָדלוֹ, כּי אם טשטוּש אוֹ ווּלגָריזציה. לא אדבּר על פּסקאוֹת שראיתי במקוֹמוֹת אחרים, אביא רק דוּגמה מכּאן. הנה כּתוּב על הקיר: הנוֹער העוֹבד – עתיד המעמד. אין חלקי בּין המתעלמים מהניגוּדים המעמדיים הקיימים כּיוֹם בּמציאוּת האנוֹשית והיהוּדית. אין אני בּין הסוֹברים, כּי מעמד העוֹבדים צריך להרכּין ראש לפני המציאוּת הקיימת וּלוַתר על אִרגוּנוֹ, אוֹטוֹנוֹמיוּתוֹ ועצמיוּת יצירתוֹ. אוּלם גם הדגשה של המעמד טוֹבה כּשהיא בּאה בּמקוֹמה הנכוֹן, ולא בּשעה שהיא בּאה לצמצם את אפקינוּ. הנוֹער העוֹבד איננוּ עתיד המעמד בּלבד, כּי אם הנהוּ העתיד של האוּמה העוֹבדת. האידיאל החינוּכי של הנוֹער העוֹבד איננוּ המעמד, כּי אם החברה שכוּלה עוֹבדת, ואשר אין בּה מעמדוֹת כּלל. ואם יש חוּג בּחברה השוֹמר למעשׂה על המציאוּת המעמדית, אשר לדידֵיה המעמד הוּא אידיאל, הרי הם בּעלי הנכסים, אשר לא יתארוּ לעצמם את החברה מבּלי שתהא מחוּלקת למעמדוֹת וּמבּלי שמעמדם יחזיק בּתוֹכה בּנכסים וּבשלטוֹן. אוּלם בּשבילנוּ החברה המעמדית היא צוּרה חוֹלפת, וּבמעמד הפוֹעלים עוֹד יקוּים: ואעשׂה אוֹתך לגוֹי גדוֹל. ודוקא הנוֹער, אשר עתידוֹ לפניו, אסוּר לוֹ לקשוֹר את עצמוֹ עם המציאוּת המעמדית לימים רחוֹקים. חינוּכוֹ וסיסמאוֹתיו צריכים מעכשיו להיוֹת מכוּוָנים להשתתפותוֹ בּתוֹר אזרח בּעם העוֹבד.

ועזוּבה כּזאת שוֹררת אצלנוּ גם בּמקצוֹע השירים והזמירוֹת. השירים אשר שרנוּ בגוֹלה אינם מבּיעים את מלחמתנוּ ויצירתנוּ כּאן. ההימנוֹן הלאוּמי, המבּיע את המית הנפש היהוּדית בגוֹלה, אינוֹ יכוֹל בּשוּם אוֹפן לתת בּיטוּי לכּוֹחוֹת האדירים של היצירה הלאוּמית החלוּצית על קרקע המוֹלדת. ועל אחת כּמה וכמה שאין בּוֹ מהבּעת תכנוֹ הנפשי של העם העוֹבד המתהווה בּארץ. הימנוֹן הפּוֹעלים הבּין-לאוּמי, אשר ערכּוֹ רב כּאחד הסמלים המאַחדים את מחנוֹת העבוֹדה לאוּמוֹתיהם וּלגזעיהם, הנהוּ שׂריד קדוּמים של ראשית התנוּעה הסוֹציאלית והוּא מפגר בּתכנוֹ וּבביטוּיוֹ אחרי התפּתחוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם. לא זכתה עדיין ארץ-ישׂראל העוֹבדת שתקים מתוֹכה את המשוֹרר, אשר ישיר את הימנוֹנה, את שבוּעת האמוּנים של העוֹבד בּארץ. ואת הדרישה הפּנימית הזאת לזמרה המקוֹרית, החיוּנית, המעוֹרה בּחיי העוֹבד בארץ וּבמשׂא-נפשוֹ – אַל נשתיק. נדע מה חסרים אנוּ, והכּרת דלוּתנוּ השירית והניגוּנית אוּלי תעוֹרר את כּוֹחוֹת היצירה.

כּל הצד הזה, הקישוּטי והסמלי שבּתנוּעה, חשיבוּת יתירה לוֹ בּתנוּעת נוֹער. את אשר הזניחה עד הנה התנוּעה המבוּגרת בּיצירת סגנוֹן משוּפר של חיים ציבּוּריים לדוֹר הצעיר העברי העוֹבד בּארץ – עליכם למלא. אני מַפנה לכך את תשוּמת-לבּכם וּמציע לכם בּין שאר המוֹסדוֹת שתקבּעוּ, למַנוֹת גם “וַעדה לעניני סגנוֹן”, אשר בּהשתתפוּת ועדת התרבּוּת והועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת תשקוֹד על טיפּוּח צוּרוֹת חיינוּ הציבּוּריים, נאוֹת והוֹלמוֹת את תכנם.

---

איחוד

מאת

ברל כצנלסון

איחוד

מאת

ברל כצנלסון

---

בּמוֹעצת "החלוּץ" בּדנציג

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּדבּרי אליכם כּאן הנני מניח, כי יוֹדעים וּמכּירים אתם את המצב בּארץ. אדבּר רק על הדברים המשוּתפים לנוּ לכוּלנוּ ועל דאגוֹתינוּ המשוּתפוּת. השפל בּציוֹנוּת וּבתנוּעת הפוֹעלים מחייב בּירוּר שאלוֹת חשוּבוֹת, דברים שגם הסתדרוּת העוֹבדים בּארץ וגם אתם מחוּיבים לדרוֹש מעצמכם. היוּ ימים שאנוּ בּארץ האמַנוּ, כּי ארץ-ישׂראל היא תריס בּפני כּל הפּוּרענוּיוֹת; האמַנוּ, שאוֹתוֹ הכּוֹח, האינסטינקט העמוֹק, שהתבּטא בּאחיזה בּקרקע, בּתרבּוּת העברית, בּעבוֹדה, יש בּוֹ משוּם הבטחה לעמידה איתנה. אבל נוֹכחנוּ כּי מפעלנוּ נמצא מפּעם לפעם בּמצב קשה, כּי נוֹחלים אנוּ גם תבוּסוֹת ויש צוֹרך בּבדק פּרצוֹת. בּארץ-ישׂראל אנוּ משתדלים לעשוֹת את הבּדק הזה וגם בּתנוּעתכם עוֹמדת שאלה זוֹ. ואמנם כּוּלנוּ הננוּ בּנים לתנוּעה אחת.

לדעתי, בּיצבּצה בּדבריכם יוֹתר מדי מדיניוּת. יש חיוּב בּהבנה מדינית של הענינים, אוּלם אין לעסוֹק יוֹתר מדי בּנוּסחאוֹת מדיניוֹת. תנוּעת העבוֹדה הארץ-ישׂראלית היא חזיוֹן מוּרכּב מאד, היא מכילה בּקרבּה בּצוּרה מרוּכּזת את כּל הגוֹרמים שיצרוּ את בּיל"וּ וגם אוֹתם הרעיוֹנוֹת שלחמוּ עליהם פּינסקר² וליליֶנבּלוּם, אחר כּך הרצל וסירקין עם בּרוּכוֹב. היה קיצוּר הדרך גם אצל המפלגוֹת וגם אצל הנוֹער. הם ירשוּ רעיוֹנוֹת וּסמלים והוֹלכים לאוֹר אישים ידוּעים.

הנה ענין ההכשרה, כּפי שהוּעמד בּמוֹעצה זוֹ. ראיתי בּחוּרים שהביאוּ אתם לארץ הכשרה מצוּינת, אוּלם האם מספּיק הדבר? עיקר השאלה הוּא אם ניתנה להם יחד עם ההכשרה המקצוֹעית גם ההכשרה החלוּצית, ואם התאימוּ לחיי הארץ ולתנאיה. אף אני הייתי נוֹטה לכך שנכשיר בּחוּרים מספּר למקצוֹעוֹת נחוּצים בּארץ, וגם עסקתי בּזה יחד עם רוּטנבּרג לפני שבע שנים. אוּלם הנסיוֹן הוֹכיח, כי בּעלי-מקצוֹע אלה לא נתנו לנוּ כּלוּם – הם נתפּזרוּ לכל רוּח. אני מחשיב כּל יכוֹלת טכנית, כּל מקצוֹע שאפשר להשתלט עליו, אבל מוּכרחים אנחנוּ להעריך קוֹדם כּל את החייל הטוֹב, וחשוּב לנוּ אוֹתוֹ בּעל-המקצוֹע הרוֹצה להיוֹת חייל. מכּאן נוֹבע גם ההפסד שלנוּ בּתל-חי אשר בּרוּסיה, מקוֹם שגזל מאתנוּ כּמה בּעלי-מקצוֹע טוֹבים, שטיפּלנוּ בּהם הרבּה והוֹצאנוּ להכשרתם הרבּה אמצעים. לנוּ הרבּה יוֹתר חשוּב לשלוֹח חבר מקיבּוּץ מארץ-ישׂראל שיתמַחה בּמקצוֹע קוֹנקרטי הדרוּש בּאוֹתוֹ מקוֹם, משוּם שחבר זה קשוּר בּהתחייבוּת ישרה – והוּא יהיה נאמן בּשליחוּתוֹ.

רצוֹני לנגוֹע בּשאלת העבוֹדה התרבּוּתית בּ“החלוּץ”. השאלה היא, אם נוּכל לחַסן את הנוֹער בּפני כּל הפּגעים והסכּנוֹת האוֹרבים לוֹ בּדרך, וזה לא יתכן בּלי עבוֹדה תרבּוּתית רחבה וּבלי עברית עמוּקה. נחוּץ להכין צידה לדרך. בּלי צידה זוֹ וּבלי תרבּוּת עברית עמוּקה לא הייתי מחזיק מעמד גם אני. הקרבּנוֹת הראשוֹנים בּדרך היוּ אלה שענפיהם היו מרוּבּים משרשיהם. מסביבנוּ עוֹלם עשיר, עם סיכּוּיים פוֹליטיים ותרבּוּתיים, ואנוּ בּעוֹלמנוּ מתלבּטים פּעמים רבּוֹת בּין תקוה ליאוּש – ויש לעתים הצדקה ליאוּש. והנה, כּשאני לוֹקח את עתוֹנוּת הנוֹער היבשה ורוֹאה את חוֹסר השרשיוּת התרבּוּתית שבּה – אני חוֹשש לעמדתוֹ החלשה הזאת של הנוֹער המתפּתח.

ועוֹד, אם אתם פּוֹסלים את המפלגתיוּת מפּני הדוֹגמַטיוּת שבּה, הרי הוּא הדין לגבּי הדוּגמה הקיבּוּצית שאתם מעמידים. הנוֹער, אשר חשב את דרכּוֹ וּפרץ לוֹ שביל אל הקיבּוּץ – זהוּ ענין אחר, אבל לא הרי זה כּהרי מי שקיבּל תוֹרה זוֹ פּסוּקה מפּי יערי או טַבֶּנקין. אני מעריך את התנוּעה הקיבּוּצית וחוֹשב שיש לה תפקיד היסטוֹרי, אוּלם אין להעמיד את הרוֹמַנטיקה בּיחס לצוּרת-חיים בּמקוֹם הרוֹמַנטיקה על עצם ההתישבוּת בּארץ-ישׂראל. אם בּאים וּמכריזים על צוּרה כּעל הדרך היחידה: דע לך, כּי דרכּך נתוּנה לפניך! – הרי זוֹהי שגיאה חינוּכית גדוֹלה ואף שגיאה פּוֹליטית. חינוּך כּזה מדלדל את היחיד וגם מוֹציא מחוּג ראִייתוֹ את ארץ-ישׂראל בּתוֹר עיקר. כּי לזמזם בּאזני בּני-הנעוּרים מבּוֹקר ועד ערב: קיבּוּץ, קיבּוּץ – זה עוֹד לא יוֹעיל. אסוּר להפוֹך את המפעלים החיים לדוֹגמַטיקה. כּאן טמוּנוֹת גם אכזבוֹת לתנוּעה. בּשעה שאני מבליט עיקר אחד שלי על של זוּלתי הרי אני מסַכּן את הרעיוֹן הכּלוּל בּתוֹכן העיקרים גם שלי ושל חברַי, כּי יש שחזיוֹן קוֹנקרטי אינוֹ מצליח, אם כּי האידיאה כּוּלה מצליחה. כּאן המקוֹר לאכזבוֹת. הנה לדוּגמה “הגדוּד”. הוּא היה מפעל חשוּב עד מאד. עברוּ דרך הגדוּד למעלה מאלפַּיִם איש. נמצאוּ גם הרבּה ידידים ל “גדוּד” מבּחוּץ, שהחליטוּ לקשוֹר את הסתדרוּתם בּגדוּד, – והנה הכּשלוֹן של הגדוּד גרם אחר כּך למצב הקשה שנתהווה בּ“החלוּץ” הרוּסי. ועתה זה אסוֹן: המפעל נפל וּמפּלה זוֹ מוּרגשת בּכמה פּינוֹת. היה פּרוֹצס של רקבוֹן, של התפּוֹררוּת, וזה השפיע בּהרבּה מקוֹמוֹת. והאם לא יתכן, כּי גם קיבּוּץ עין-חרוֹד אוֹ קיבּוּץ “השוֹמר הצעיר” ימָצאוּ לפעמים בּמצב קשה, וזה ישפיע לרע על התנוּעוֹת הקשוּרוֹת בּהם. תנוּעתנוּ כּוּלה מוּבטחה בּאחריוּת, אבל לא כּן מפעל זה אוֹ אחר.

כּכה צריכה לעמוֹד גם שאלת התרבּוּת. היוּ תקוּפוֹת שלמוֹת שעמדוּ תחת ההשפּעה של ספרוּת מחנכת. יכוֹל להיוֹת כּי תקוּפה זוֹ עברה, ואנוּ חיים בּתקוּפה שהחינוּך הטכני, השימוּשי, הוּא אוּלי חשוּב יוֹתר. ועל כּן יכוֹל להיוֹת, כּי בּדוֹרנוּ אין להעמיד דרישוֹת של התעמקוּת מַקיפה בּספרוּת, כּאשר בּדוֹר אחד קוֹדם לכן, אוּלם אין ספק כּי נחוּץ לנוּ זיוּן ספרוּתי חשוּב, כּדי שתנוּעתנוּ תהיה אֵיתנה. המלחמה התרבּוּתית נגדנוּ קשה. העוֹלם הגדוֹל מוֹשך – ועל כּן עוֹמדת בּחריפוּת השאלה, איך להכין את הדוֹר הצעיר שיוּכל לעמוֹד על רגליו הכן.

אין אני חוֹשב, כּי התרבּוּת העברית מתחילה אִתנוּ, ואפילוּ לא דוֹר אחד לפנינוּ. בּסך-הכּל הננוּ ענף צעיר על עץ התרבּוּת העברית, המַבטיח אמנם ועתיד להתפּתח ולשׂאת פּירוֹת, אוּלם הוּא תלוּי עוֹד בּמצבוֹ של העץ כּוּלוֹ.

ואף זאת. לא מצאתי בּגוֹלה את היחס הנכוֹן לעתוֹן ולספר העברי שאנוּ פּוֹעלי ארץ-ישׂראל מוֹצאים בּארץ. בּלי זה עלוּלה התנוּעה הצעירה בּגוֹלה ליהָפך לאַפּרט עם תרכּוֹבת של סקאוּטינג אוֹ אידיאוֹלוֹגיה קיבּוּצית. יש לי הרוֹשם, כּי הקיבּוּץ היהוּדי בּפּוֹלין היה לעץ יבש ללא פּרי. ארץ-ישׂראל הקטנה מלאה יצירה תרבּוּתית וספרוּתית. בּפּוֹלין – חוֹרב, יוֹבש.

הייתי רוֹצה לעוֹרר את השאלה שעליה צריך לחשוֹב “החלוּץ”, וּביחוּד צריכה לחשוֹב עליה תנוּעת הנוֹער: בּית-הספר העברי. הגיע הזמן להרים בּכוֹחוֹת עצמיים את דגל התרבּוּת העברית הנשמט מידי נוֹשׂאיו. אם “החלוּץ” וּתנוּעת הנוֹער יחשבוּ ויקבּלוּ על עצמם תפקיד זה – מוּבטחני, כּי יפָּתחו לפניהם מעינוֹת חדשים וּמַבריאים.

בּענין איחוּד תנוּעת הנוֹער בּגוֹלה. שמעתי את דברי המחַייבים והשוֹללים. הויכּוּח הזה איננוּ עיקרי. שאלת האיחוּד בּאוֹפן כּללי היא היסטוֹרית, החוֹזרת מפּעם לפעם, ואמנם, הרבּה דברים והוֹכחוֹת בּעד וּכנגד שנשמעוּ כּאן – נשמעוּ גם לפני תשע שנים, בּימי תנוּעת האיחוּד בּארץ. יש חשיבוּת מוּסרית להצגת השאלה, בּין כּשיש תוֹצאוֹת למגמת האיחוּד וּבין כּשאינן. ותמיד צריך לסלק הצדה את החשדים המלַוים – על אינטרסים וּפניוֹת. קשה לבטלם. אך אוֹמר אני: אם זה תשע שנים עוֹמדת על סדר-היוֹם של חיינוּ שאלת האיחוּד ואינה יוֹרדת מעל הפּרק – האם זהוּ ענין של קפּריזה אוֹ שיש כּאן רק רצוֹן של בּליעה? אוֹ שמא הוּא הרצוֹן לאיחוּד הכּוֹחוֹת – חוֹק ואימפּרטיב מוּצק? ולא אדבּר על התוֹעלת שבּאיחוּד, לא אתוַכּח על הדעה האוֹמרת, כּי רב-הגוֹניוּת מעשירה. אילוּ ראיתי לפנַי תנוּעת-נוֹער המוּרכּבת מחלקים שוֹנים, המביאים את חבריהם ארצה-ישׂראל לתפקיד הכּללי – לא הייתי מתנגד לאוֹמרים: “צריך לתת לכּוֹחוֹת השוֹנים להתבּלט”. אך לא כּן המצב בּתנוּעת הנוֹער. הנה שמענוּ את המכתב מרוּסיה. שם מתבּטא הרעיוֹן, ש“החלוּץ” צריך להשפּיע על הסתדרוּת העוֹבדים: עליו להמשיך את קיוּמו בּארץ בּצוּרה מאוּרגנת. הדרישה, אמנם, בּרוּרה היא: מתוֹך כּך שחברי “החלוּץ” בּרוּסיה אינם לא “הפּוֹעל הצעיר” ולא “אחדוּת-העבוֹדה”, כּי הנם בּלתי מפלגתיים, על כּן נחוּץ להם גרעין עצמי בּארץ-ישׂראל.

והוּא הדין לגבּי תנוּעת הנוֹער. כּל גוּף חדש שנוֹצר עוֹמד בּניגוּד לגוּפים הקיימים סביבוֹ ודוֹרש ספֶּציפיקציה. כּעין זה היה גם עם יצירת “גדוּד העבוֹדה”. “גדוּד העבוֹדה” בּראשיתוֹ היה פּשוּט ואלמנטרי: מטרתוֹ – עבוֹדה חלוּצית, עצמיוּת. לפנים אמרנוּ: יש דעה, השקפה – וּמסביב זה נוֹצר אִרגוּן, כּוֹח, שלטוֹן. אך עכשיו יש ההיפך מזה: תחילה נוֹצר גוּף – וּבשמוֹ וּלמענוֹ יוֹצרים את הדעה הפּוֹליטית, מבקשים את הדרך לשליטה וכוּ'. אם גוּף בּעל אוֹריֶנטציה עצמית, בּעל השקפה פּוֹליטית עצמית, יקוּם ויאמר: אינני מפלגה – לא יִצדק. ולוּ היתה קמה עתה בּתוֹכנוּ עוֹד מפלגה פּוֹליטית אחת עם דעוֹת מיוּחדוֹת ( ואם כּי קשה למצוֹא עתה הגדרה חדשה, לאחר שיש לנוּ הפלגה מיוּתרת) היינוּ צריכים להשלים עם זאת וּלקיים את העוּבדה. אוּלם מה ששמעתי מפּי דַבּרי תנוּעת הנוֹער – היו רק ניוּאַנסים, גוֹני-גוַנים, שאינם מספּיקים כּדי יצירת מפלגה חדשה. אינני שוֹלל התפּתחוּת. כּל גוּף ציבּוּרי היה פּעם צעיר. אם התאחד גוּף ידוּע עם אחר למפלגה פּוֹליטית אוֹ שנפרד והתפּתח לעצמוֹ – מוּטב, אך איש מאתנוּ לא יגיד על הגדוּד, כּי הוּא התפּתח. היוּ קפיצוֹת, זיגזַגים ולא יוֹתר. לוּ היה בּגדוּד יסוֹד של התכּחשוּת לאוּמית מתחילתוֹ – היינוּ מבינים. אך מתחילתוֹ לא חסר היה המוֹמנט הלאוּמי בּגדוּד, ואדרבּא – על זאת הוּשתת. אבל מתוֹך שיצא לאויר העוֹלם לחפּשׂ לעצמוֹ עמדה פּוֹליטית מיוּחדת – נכשל, כּי הננוּ כּעת עדים, שגם מפלגוֹת קיימוֹת יש שהן מתחכּמוֹת מאד, כּדי למצוֹא לעצמן עמדוֹת מיוּחדוֹת בּענינים קוֹנקרטיים, ויכוֹל להיוֹת, כּי לגדוּד דוקא נזדמן פּעם להגן על עמדה מיוּחדת, אבל האם זה יכוֹל לשמש פּלַטפוֹרמה ליצירת מפלגה חדשה עם השקפוֹת פּוֹליטיוֹת מיוּחדוֹת לכל אוֹרך הקו?

ואם נתבּוֹנן להתפּתחוּת קיבּוּצי “השוֹמר הצעיר” בּארץ, נראה שלא ההתפּתחוּת הטבעית היא שאיפתם, אלא הרצוֹן להווֹת עוֹד גון מיוּחד; לכן יצר לוֹ “השוֹמר הצעיר” את עמדתוֹ המיוּחדת. ולוּ היתה נוֹבעת הפּוֹליטיזציה של הקיבּוּצים מתוֹך חינוּך מוּצק – הייתי מסכּים. לפני תשע שנים האמנתי בּאפשרוּת האחדוּת המפלגתית של כּל הפּוֹעלים בארץ. אוּלם הפּוֹליטיזציה בּקיבּוּצי “השוֹמר הצעיר” אינה הוֹלכת לפי הצוֹרך בּבירוּר השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת, אלא נוֹבעת מתוֹך השתמטוּת ממחשבה פּוֹליטית.

שאלת הפּרצוֹת בּתנוּעתנוּ היא: אם נמצא את הדרך לחַסן את התנוּעה מפּני הכּוֹחוֹת הזרים. בּמקוֹם זה אני רוֹאה הרבּה מן הלָנדסמַנשפטיוּת. איש מאִתנוּ לא יאמר שאת “הפּוֹעל הצעיר” ו“אחדוּת-העבוֹדה” יצרוּ יחידים. למפלגוֹת אלה יש כּוֹח של התפּתחוּת סוֹציאוֹלוֹגית, יש בּהן מלחמת השקפוֹת, אך בּתנוּעת הנוֹער מתקבּלוֹת הנחוֹת וּמתקבּלים מוּשׂגים בּן-לילה. אלה הטוֹענים עתה, כּי מפלגה משַעבּדת – הרי אצלם קיימת מיכַניזציה מחשבתית מוּחלטת. ואם בּארץ-ישׂראל נמצאת היצירה הזאת עדיין בּין הפּטיש והסדן, הרי כּאן, בּגוֹלה, לא דנוּ לגמרי בּשאלוֹת אֵלוּ. וּמנַין החוֹפש והעצמיוּת של הטוֹענים נגד המפלגתיוּת? ואם הוֹפכים אתם את הנוֹער לנוֹשא של ערכים פּוֹליטיים – בּמה טוֹבים אתם מן המפלגוֹת? האם זוֹהי שיטה חינוּכית?

התפּתחוּת תנוּעת “השוֹמר הצעיר” כּשהיא לעצמה היא ספּוֹנטנית, בּלי מגמוֹת מראש. נכוֹן אמר יערי, כּי “השוֹמר הצעיר” היא תנוּעת צעירים בּגוֹלה שהמפלגה שלה היא הקיבּוּץ הארצי בּארץ. השאלה היא רק, אם יש יסוֹד וצוֹרך לפתח עוֹד מפלגה של “השוֹמר הצעיר”.

קיים יחס של בּוּז למפלגתיוּת. ואני מקבּל את הבּוּז הזה. כּלוּם זהוּ הבּוּז למפלגתיוּת, ש“השוֹמר הצעיר” מטפּח בּיד רחבה? כּלוּם תנוּעת העבוֹדה בּארץ אינה חטיבה סוֹציאלית וּפּוֹליטית? ואמנם כּלפּי חוּץ מוֹפיעה תנוּעתנוּ כּחטיבה מיוּחדת. וּמדוּע קרה לנוּ כּכה, שאנוּ מפוֹרדים למפלגוֹת שוֹנוֹת – מפּני שבּארץ קיימת התרוֹצצוּת מבִּפְנים! ואם בּמקוֹם לבוֹא וּלבצר לנוּ עמדה אחת בּארץ – אתם מכריזים מלחמה נגד המפלגוֹת וּמחנכים את חבריכם ללכת אחרי “זרם פּוֹליטי”, הרי זוֹ רק מלחמת מלים ותוּ לא. וכל זמן שהיו הניגוּדים המפלגתיים בּין מפלגוֹת גדוֹלוֹת וּקשישוֹת הרי זה, לפחוֹת, טבעי, אך כשמַתחילה תנוּעת הנוֹער לעשׂוֹת זאת, אין בּזה שוּם צדק היסטוֹרי והתפּתחוּתי. אין אני חוֹשב, שאוּכל להשפּיע על חברים לשם איחוּד תנוּעת הנוֹער. אוּלם אין ספק כּי התחלה לכך מוּכרחה לבוֹא, אם נרצה לחזק את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ ואת תנוּעתנו כּאן. וּברוּר לי כּי הפּרוֹצס ההיסטוֹרי גם כּאן, כּמוֹ בּארץ, מוֹביל לאיחוּד הכּוֹחוֹת ולא לפירוּדם.

תשרי תרפ"ח

---

על האיחוּד

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּמוֹעצת “אחדוּת-העבוֹדה”, י“ז בּחשון תרפ”ח, תל-אביב)

האוּמנם זקוּקים אנוּ, בּתוֹך “אחדוּת-העבוֹדה”, להרצאה על האיחוּד? יש בּה כּדי להתמיה. מאז קמה “אחדוּת-העבוֹדה”, זה קרוֹב לתשע שנים, התוַכּחנוּ לא פּעם על האיחוּד, נלחמנוּ לוֹ, הסתערנוּ בּשמוֹ, אוּלם כּל זה היה כּלפּי מתנגדינוּ. רעיוֹן האיחוּד היה קנינה הכּללי של “אחדוּת-העבוֹדה”. ועכשיו אפשר צפוּי לנוּ ויכּוּח פּנימי על האיחוּד.

מתחילת בּרייתנוּ הננוּ מצוּוים על האיחוּד. לא רק שמנוּ בּלבד מחייב לכך. הרעיוֹן על אחדוּתוֹ של המעמד היה נשמת תנוּעתנוּ, שלוֹש פּעמים קיבּלנוּ החלטוֹת מפוֹרשוֹת על האיחוּד: בּועידת פּתח-תקוה כּשהנחנוּ את היסוֹד ל“אחדוּת-העבוֹדה”; בּועידה בּחיפה – לפני שבע שנים – מיד לאחר יצירת ההסתדרוּת הכּללית, הגדרנוּ בּחמישה סעיפים את תפקידיה העיקריים של “אחדוּת-העבוֹדה”; להבּא וּביניהם: “המשכת הפּעוּלה להגשמת האיחוּד המלא של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל”; ולאחרוֹנה – לפני כּשלוֹש שנים, בּעצם ימי גיאוּת העליה, בּאה מוֹעצתנוּ בּנחלת-יהוּדה, זוֹ שציינה “את הגידוּל המַתמיד של ההסתדרוּת, את כּיבּוּשיה החדשים בּעבוֹדה, בּיצירה המשקית, בּאִרגוּן הפּוֹעל בּמשק הפּרטי וּבהטבת תנאי חייו”, והציגה שוּב על סדר יוֹמה של תנוּעת הפּוֹעלים את הדרישה ל“התלכּדוּת והתגבּשוּת מחוּדשת של כּוֹח מדיני סוֹציאליסטי גדוֹל בּתוֹך הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית”.

מבּחינה זוֹ יכוֹלתי איפוֹא לקצר בּדברי: אם לאחר כּמה שנים של תביעה בּלתי-פּוֹסקת מצדנוּ לאיחוּד בּא אוֹתוֹ החלק של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ שתמיד פּנינוּ אליו והוּא היה דוֹחה את תביעתנוּ (בּין מתוֹך כּפירה בּעצם רעיוֹן האיחוּד, בּין אם מחמת חוֹסר אֵמוּן בּנוּ ובכונוֹתינוּ), ועכשיו הוּא מוֹשיט יד לאיחוּד – הרי אין לכאוֹרה כּל ספק בּזה מה צריכה להיוֹת תשוּבתנוּ. אוּלם אם מחוּץ לנוּ הכּירוּ – מבּלי שיאמרוּ זאת בּפירוּש – בּצדקת הרעיוֹן העיקרי של פּתח-תקוה, נמצאים, כּנראה, בּתוֹכנוּ חברים, הסבוּרים – מבּלי שיאמרוּ זאת בּפירוּש – כּי דרך פּתח-תקוה היתה מוּטעית, וּלפיכך כּדאי ששאלת האיחוּד תוּבא אצלנוּ שוּב לידי בּירוּר מלא וגלוּי, לאוֹר הוַיתנוּ כּיוֹם. ישמשוּ הדברים הבּאים פּתיחה לויכּוּח.

שמעתי מצַדדי האיחוּד מנמקים אוֹתוֹ בּהקלה מהירה בּמצבנוּ הפּנימי-ההסתדרוּתי וּבמצבנוּ בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית. מקוים כּי מיד לאחר האיחוּד יֵקלוּ הרבּה היחסים והעבוֹדה בּהסתדרוּת וישתנה מצבנוּ בּתוֹך הציוֹנוּת. יש גם שאינם מחשיבים כּל כּך את החיוּב ואת התקווֹת הספוּנוֹת בּאיחוּד בּמידה שהם מתמרמרים על החזיוֹנוֹת השליליים הכּרוּכים בּפּירוּד הקיים, מבזים אוֹתם ורוֹצים “להיפּטר” מהם. אוֹדה, אין אני מצפּה מן האיחוּד ל“עזרה מהירה”, ואין אני רוֹאה בּוֹ פּתרוֹן לצרוֹת הרגע. כּמוֹ כן איני נוֹטה לחייב את האיחוּד אך מתוֹך שלילת חזיוֹנוֹת-הלוָאי השוֹנים, הכּרוּכים בּפּירוּדים כּיוֹם. ולא משוּם שאני נוֹטה להקטין את הרגשת הקוֹשי האנוֹשי והבּלתי-אנוֹשי הנגרם על ידיהם בּעבוֹדתנוּ הציבּוּרית, מרי האַתמוֹספירה הרווּיה חשדוֹת וחששוֹת וחשבּוֹנוֹת וּפניוֹת, בּזבּוּז הכּוֹחוֹת שבּקנאת מפלגוֹתינוּ, שאינה מוֹסיפה לא חכמה ולא יצירה, אלא משוּם שאני סבוּר, ראשית – כּי מבּלי אמוּנה בּחיוּבוֹ הגדוֹל של האיחוּד וּבעתידוֹת הצפוּנוֹת בּוֹ – אין בּכוֹח הכּרה זוֹ בּלבד של אי-נעימוּת ואי-מוּסריוּת הפּירוּד להביא לידי איחוּד, כּאשר ראינוּ בּשנים הקוֹדמוֹת, ושנית – כּי לאחר שנים רבּוֹת של היחסים השליליים האמוּרים, של הערכוֹת אישיוֹת וציבּוּריוֹת פּגוּמוֹת, של התלכּדוּת גוּפים ציבּוּריים על יסוֹד של סלקציה ידוּעה, אין לקווֹת כּי למחרת האיחוּד ניגַאל מכּל זה. ההערכוֹת הנוּקשוֹת של אדם לזוּלתוֹ ושל חוּג לזוּלתוֹ, אם צוֹדקוֹת ואם לא, לא תעבוֹרנה מן העוֹלם בּמחי-יד אחד. תּידרש תקוּפה ידוּעה של עיכּוּל האיחוּד והריסת המחיצוֹת, וּתקוּפה זוֹ לא תהיה כּל כּך קלה. אנוּ רוֹצים להיפּטר מן הגיהינוֹם, המבריח אוֹתנוּ מן העבוֹדה הציבּוּרית, אוּלם ממחרת האיחוּד עוֹד לא יפָּתח לנוּ גן-העדן. אמנם בּעבָרנוּ יש לנוּ מבּחינה זוֹ דוּגמה שעלתה יפה בּיוֹתר: יצירתה של “אחדוּת-העבוֹדה”, שאיחדה אנשים מבּני “מכוֹרוֹת” פּוֹליטיוֹת שוֹנוֹת, שהיוּ לשעבר עוֹינים זה את זה וחוֹשדים זה בּזה, הביאה לידי התלכּדוּת מהירה וגם לידי קרבה אישית ורעוּת ואמוּן, והתלכּדוּת אישית זוֹ היא שעמדה לנוּ ושמרה עלינוּ בּמשך כּל השנים מכּל מיני סכּנוֹת של נרגָנוּת וחַתרנוּת ואוֹפּוֹזיציוֹת וּפרקציוֹת. אוּלם אין בּטחון כּי מה שאירע בּתוֹך תקוּפה מיוּחדה בּמינה, מתוֹך התפּרצוּת כּוֹחוֹת נפשיים חזקים, יחזוֹר עלינוּ שוּב גם בּתנאים רגילים. וּלפיכך, עם היוֹתי מאמין כּי האיחוּד עתיד לטהר את האויר וּלהבריא את היחסים, איני מאמין כּי הוּא עלוּל לישר מיד את כּל ההדוּרים הקשים שבּחיי ההסתדרוּת.

וגם הנטיה לתלוֹת בּאיחוּד תקווֹת גדוֹלוֹת לשינוּי קרוֹב של מצבנוּ בּציוֹנוּת – נראית לי כּמפוּקפּקת. המוֹרד שבּוֹ דוֹרכת התנוּעה הציוֹנית אינוֹ דבר של עראי. אנוּ עוֹמדים בּפני מלחמה חריפה וּממוּשכת, שתפקידנוּ בּה להוֹציא את הדגל מידי אלה המוֹבילים את הציוֹנוּת בּמדרוֹן ולאבדוֹן. וּבמלחמה זוֹ ידָרש מאִתנוּ הרבּה וקרבּנוֹתינוּ יהיוּ מרוּבּים, ואַל נא נַשלה את נפשנוּ, כּי עם בּיצוּע האיחוּד נפתוֹר ממילא את השאלה שהיא היא שאלת התקוּפה: חידוּש התנוּעה החלוּצית והשלָטת רוּחה על פּני כּל שטח המפעל הציוֹני.

הקדמתי את כּל זה, כּדי שלא יבוֹאוּ לאחר האיחוּד ויאמרוּ: האיחוּד הכזיב את תקווֹתינוּ.

האיחוּד בּשבילנוּ, בּשביל תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, אינוֹ פּרי סיטוּאַציה ארעית, אינוֹ חזיוֹן-לוָאי מקרי. הוּא מוּנח בּקו ההיסטוֹרי של צמיחת התנוּעה. שאיפת האיחוּד, בּמלוֹא התוֹכן המַהוּתי וּבמלוֹא ההיקף האִרגוּני, הנָה שאיפה אוֹרגנית של התנוּעה בּארץ. יש תקוּפוֹת נוֹחוֹת יותר לשאיפת האיחוּד ונוֹחוֹת פּחוֹת, יש היא נראית ריאַלית וּקרוֹבה ויש שהיא מתרחקת ונראית כּאוּטוֹפּיה, אוּלם כּל המסתכּל בּתוֹלדוֹתיה של התנוּעה יבחין בּקו-שָני זה העוֹבר דרכּה, שאינוֹ נעלם לעוֹלם. לא אגע עכשיו בּתוֹלדוֹת שאיפת האיחוּד מראשית ימי ההסתדרוּת החקלאית. אסתפּק בּזה שאזכּיר כּי מיוֹם היוָלד “אחדוּת-העבוֹדה” עברנוּ חמישה שלבּים של איחוּד: פּתח-תקוה, יצירת ההסדרוּת בּחיפה, וּמיד לאחריה, בּליל היוָצר ההסתדרוּת הכּללית – הצטרפוּתם של “צעירי-ציוֹן” בּארץ ל“אחדוּת-העבוֹדה”², איחוּד “פּוֹעלי-ציוֹן”³ – צ.ס. בּוינה, וּמיד לאחר זה – הצטרפוּתם של חברי “דרוֹר”⁴ לבּרית המאוּחדת (איחוּד אחרוֹן זה, הקטן בּכמוּתוֹ, הכניס זרם חשוּב וּפעיל, המוּרגש כּיוֹם בּעבוֹדתנוּ בּארץ וּבגוֹלה). וּלאחר חמישה שלבּים אלה מחכּים לנוּ עוֹד שנַים: א) איחוּד סוֹציאליסטי כּללי בּארץ, ב) איחוּד הנוֹער בּגוֹלה תחת דגל התנוּעה המאוּחדת בּארץ. שני אלה, כּשיבוֹאוּ לידי גמר, יכריעוּ בּשינוּי מצבה וּמשקלה של תנוּעת הפּוֹעלים בּתוֹך הציוֹנוּת המתגשמת.

מלים אחדוֹת על האיחוּד מתוֹך תפיסתנוּ הסוֹציאליסטית הכּללית. בּשעת יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה” למדנוּ להבחין בּין המוּשׂגים: כּת, מפלגה מעמד. תפיסתנוּ הסוֹציאליסטית היתה לא כּיתתית ולא מפלגתית אלא מעמדית. שאפנוּ לאִרגוּן המעמד כּוּלוֹ. התקוּפה הקדוּמה של הסוֹציאליזם, מימי בּאבּף⁵ והאוּטוֹפּיסטים הגדוֹלים⁶, עד מחצית המאה הי“ט, היתה כּוּלה כּיתּתית. כּל מלחמת הדעוֹת, כּל נסיוֹנוֹת האִרגוּן התנהלוּ בּמסגרת של כּת. האינטרנציוֹנל הראשוֹן⁷ וּמפעלוֹ של לַסַל בּגרמניה⁸ היוּ הנסיוֹנוֹת הראשוֹנים להקים תנוּעה, שהיא מעמדית לא להלכה בּלבד, אלא גם בּהיקף ארגוּני. גם מַרכּס וגם לַסַל רצוּ לאַרגן את התנוּעה המקצוֹעית כּחטיבה אחת, פּוֹליטית וסוֹציאלית. הם ראוּ את הגשמת הסוֹציאליזם לא כּענין של כּת אוֹ של מפלגה אלא כּענין המעמד המאוּרגן, אשר צרכיו החיוּניים יוֹם יוֹם ויִעוּדוֹ ההיסטוֹרי עוֹלים בּד בּבד. הנסיוֹנוֹת הראשוֹנים הללוּ, שהקדימוּ בּהרבּה את זמנם, נחלוּ מכּוֹת קשוֹת. תנוּעת הפּוֹעלים התפּוֹררה לחוּגים וּלמפלגוֹת שוֹנוֹת, בּשעה שלהלכה דָגלוּ כּוּלם בּ”פוֹעלי כּל הארצוֹת התאַחדוּ". ימי האינטרנציוֹנל השני הם ימי האִרגוּן הפּוֹליטי המפלגתי, אשר הסתלק מהקיף את כּל המעמד והתכּוון לנהל את המוֹני המעמד הבּלתי-מאוּרגנים על ידי מפלגה (המוֹנית אמנם) מאוּרגנת וּבעלת שיטה פּוֹליטית ואידיאוֹלוֹגית מסוּימת. האינטרנציוֹנל השלישי חזר מן המפלגה ההמוֹנית אל הכּת. לא כּת של נזירים מתבּוֹדדים השוֹאפים לשלימוּת מוּסרית ודתית, אלא כּת של שליטים, אשר כּוֹחם בּשלימוּת האִרגוּן והמשמעת. כּזוֹ היתה, בּעצם, תפיסתוֹ האִרגוּנית של הבּוֹלשֶביזם הרוּסי עוֹד כּמה שנים לפני יצירת הקוֹמאינטרן. בּרוּח זוֹ מתחנכוֹת בּימינוּ כּמה הסתדרוּיוֹת, גם המצוּיוֹת מחוּץ לתחוּמי האינטרנציוֹנל השלישי. רוֹוחת האמוּנה, כּי אפשר להשתלט בּכוֹח על מעמד הפּוֹעלים, לדַרבּן אוֹתוֹ כּהלכה, וּבכוֹח הטלת מרוּת זוֹ לגַשם את היעוּדים ההיסטוֹריים של המעמד.

“אַחדוּת-העבוֹדה” שללה בּעצם יסוּדה את התפיסה של בּדֵלוּת כּיתּתית מן המעמד ושל השתלטות כּיתּתית על המעמד. המציאוּת הפּוֹלטית בּארץ-ישׂראל עזרה לה להאמין בּאפשרוּת וּבהכרחיוּת של אַקטיביוּת המעמד כּוּלוֹ, לפיכך בּיקשנוּ את צוּרת האִרגוּן אשר תקיף את כּל המעמד לכל ענפי מלחמתוֹ ויצירתוֹ. מתוֹך תפיסה זוֹ היינוּ ניגשים לשאלוֹת שעלוּ לפנינוּ. לא הגשַמנוּה בּכּל, אוּלם גם את שאר שאיפוֹתינוּ טרם בּיצענוּ, וּתפיסה זוֹ היא שהביאַתנוּ לידי צוּרת ההסתדרוּת הכּללית המשמשת מכשיר של מידת אקטיביוּת גבוֹהה לכל מעמד הפּוֹעלים.

הסתדרוּתנוּ הכּללית הנָה חזיוֹן בּלתי-רגיל בּתנוּעת הפּוֹעלים העו­ֹלמית. אוּלם את האַקטיביוּת החברתית המלאה של חבריה לא רכשה אף היא. רחבה המסגרת, רחב ההיקף המעשׂי של ההסתדרוּת. אבל לא ההיקף החינוּכי. מידת ההתלכּדוּת הנפשית והרעיוֹנית שבּה אינה מספּיקה. וחזיוֹן זה התנקם בּנוּ. גדל בּקרבּנוּ ציבּוּר גדוֹל בּלתי-מפלגתי – כּבוֹדוֹ בּמקוֹמוֹ מוּנח – אשר לא הרגיש את עצמוֹ שוּתף בּשלימוּת למפעל התנוּעה בּארץ. השתלשלוּת הענינים בּציבּוּר וּבהסתדרוּת לא בּלבד שאיפשרה את גידוּלם והתרַבּוּתם של יסוֹדוֹת זרים ואדישים, היא גם גרמה לפּסיביוּתם וּלהתנכּרוּתם של אלה אשר בּאו לארץ כּחלוּצים אַקטיביים עֵרים וּרגישים, כּילדי טיפּוּחיו של דוֹר הפּוֹעלים. בּמציאוּת של שתי מפלגוֹת “שוֹלטוֹת”⁹ בּארץ, בּחינוּך ידוּע, “איסטניסי”, הנפוֹץ בּתנוּעת הנוֹער שלנוּ, המַרגיל את הנוֹער לראוֹת עצמוֹ “מלמעלה” למפלגוֹת, בּדַלוּת התוֹכן האידיאוֹלוֹגי של החינוּך בּחוּץ-לארץ, בּמציאות חוּגים וּ“שבטים” רבּים בּתוך קיבּוץ-גָלוּיוֹתינוּ, – מה פּלא אם משכה זוֹ “הבּלתי-מפלגתיוּת”, הנוֹבעת מתוֹך “יכּה יוֹסי את יוֹסי”, הרוֹאה את עצמה נעלה על ידי זה שהיא עוֹמדת מן הצד, בּלתי-אחראית לענינינוּ, ורשאית תמיד לתלוֹת את הקוֹלר בּצוארי אחרים? את פּרי הפּסיביוּת הזאת אנוּ אוֹכלים עתה. כּל עוֹד הכּל הוֹלך למישרים אין מרגישים בּחשיבוּת החינוּך הרעיוֹני וההתלכּדוּת האִרגוּנית. אוּלם כּשבּאים ימי-נסיוֹן – משלמים בּיוֹקר בּעד כּל פּרצה. ועזיבת המערכה מצד חלקים ידוּעים בּגדוּד העבוֹדה וּבחוּגי “השוֹמר הצעיר”¹⁰, התגלוּת הרפיוֹן בּעצם תקוּפת הנסיוֹן שמתנסה הפּוֹעל בּארץ, אינה אלא עוֹנש על אשר לא ידענוּ לעשׂוֹת את המסגרת של “אחדוּת-העבוֹדה” למסגרת כּללית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. לפני שלוֹש שנים, בּנחלת-יהוּדה, הוֹשטנוּ יד לאיחוּד ולא רק ל“פּוֹעל הצעיר” אלא גם ל“שוֹמר הצעיר” ולשאר הקיבּוּצים בּארץ. היד נשארה מוּשטה בּאויר. מוּבטחני, כּי אילוּ היינוּ אז מקיימים את האיחוּד היינוּ ניצוֹלים מכּמה מפּלות וּתבוּסוֹת – והיינוּ מצילים כּמה חברים שנכשלוּ מחבלי יציאה וּבגידה וכמה קיבּוּצים בּלתי-מפלגתיים מהרס.

בּתקוּפה ש“אחדוּת-העבוֹדה” נוֹסדה היתה חזקה עדיין הדוֹגמַטיקה של צוּרוֹת האִרגוּן המקוּבּלוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים בּיבּשת אירוֹפּה. כּמה הרבּו ללגלג עלינוּ, האוּטוֹפּיסטים השוֹנים בּחלוֹמוֹת-שוא ואיננוּ יוֹדעים מה שיוֹדעים כּל תינוֹקוֹת של בּית רבּן סוֹציאליסטיים. והנה בּאה המציאוּת המרה של תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה ולימדה הרבּה. ראינוּ את תוֹצאוֹתיהם של האידיאוֹלוֹגיה הכּיתּתית והאִרגוּן הכּיתּתי. ראינוּ כּי המיעוּט הכּיתּתי-הפּוֹליטי המתנשׂא לשלוֹט וּלהוֹביל אחריו את תנוּעת הפּוֹעלים הוֹלך בּדרך שהלכוּ בּה הכּיתוֹת הדתיוֹת: מפּילוּג לפילוּג. התפּוֹררוּת בּלתי-פּוֹסקת, נידוּיים, חרמוֹת וּדחיוֹת היוּ מנת גוֹרלן של מפלגוֹת-הכּת שבּקוֹמאינטרן. היינוּ כּוּלנוּ עדים לתבוּסוֹת הפּוֹליטיוֹת והמוּסריוֹת שבּאוּ בּעקבוֹת תפיסה זוֹ למעמד הפּוֹעלים כּוּלוֹ.

בּמשך השנים הללוּ ניתנוּ לנוּ שיעוּרים מאירי-עינים להערכת החזיוֹנוֹת של איחוּד וּפירוּד בּתנוּעת הפּוֹעלים, להערכת מידת כּשרוֹנה של תנוּעה להיוֹת מאוּחדת. הנה לפנינוּ התנוּעה בּצרפת. פּרוֹלטריוֹן בּעל עבר רבוֹלוּציוֹני, בּעל מזג נלהב, שידע בּעבָרוֹ אישים גדוֹלים וּמאוֹרעוֹת כּבּירים. וּתנוּעה זוֹ, אשר הנטיה להתבּוֹדדוּת היתה גוֹברת בּה על פּני נסיוֹנוֹת האיחוּד, עוֹמדת לפנינוּ מזה שנים בּכל חוּלשתה. וּלעוּמתה –מפלגת הסוֹציאַל-דמוֹקרטיה בּאוֹסטריה, אשר יוֹתר מכּל מפלגוֹת הפּוֹעלים בּיבּשת אירוֹפּה ידעה לשמוֹר על שלימוּתה וּלהתקרב לטיפּוּס של מפלגה-מעמד; ואנוּ רוֹאים מה כּוֹחה המלחמתי והיצירתי, אפילוּ בּאוֹתם התנאים הקשים בּיוֹתר שבּהם נתוּנה תנוּעת הפּוֹעלים בּמדינה כּאוֹסטריה, אשר מכּל צד אוֹרבים לה. וּלעוּמת המפלגוֹת בּאירוֹפּה שכּוּלן הלכוּ בּדרך ההפרזה של האִרגוּן המקצוֹעי והפּוֹליטי הוֹלכת ה“לֵיבּוֹר פַּרטי” בּאנגליה בּדרכּה המיוּחדת לה: אִרגוּן פּוֹליטי של המעמד כּוּלוֹ, על תאיו המקצוֹעיים. היוּ ימים וכל הנסיוֹנוֹת ללמד את הפּוֹעל האנגלי את תוֹרת הסוֹציאליזם היוּ לשוא, וכל סוֹציאליסט תוֹרני היה מבטל את הפּוֹעל האנגלי, בּגלל קוֹנסרבטיביוּתוֹ, בּתכלית הבּיטוּל. אוּלם עכשיו עוֹמדת לפנינוּ מפלגת הפּוֹעלים בּאנגליה, בּמלוֹא תחמָשתה, כּמפלגה היחידה המַקיפה את המעמד כּוּלוֹ והרשאית בּאמת לדבּר בּשמוֹ, והמתכּוֹננת יוֹתר מאשר כּל מפלגה אחרת בּידיה את גוֹרל המדינה.

חלק הגוּן ממַפּלוֹתיהן של מפלגוֹת הפּוֹעלים בּתקוּפה ההיסטוֹרית האחרוֹנה יש לזקוֹף על חשבּוֹן קיוּם המחיצה הגדוֹלה בּין המפלגה והמעמד. בּשנים האחרוֹנוֹת יש לציין כּמה חזיוֹנוֹת של התגבּרוּת על תקוּפת הפּירוּדים ושל מעבר מן הטיפּוּס מפלגה-כּת לטיפּוּס מפלגה-מעמד. כּזה היה האיחוּד שבּין הסוֹציאל-דמוֹקרטים הגרמנים הימניים עם ה“בּלתי-תלוּיים”¹¹, לאחר כּל הניגוּדים הגדוֹלים והשׂנאה והמלחמה שהתנהלה בּיניהם. כּכה ראינוּ עכשיו את האיחוּד בּנוֹרבגיה¹², איחוּד המפלגה שעזבה את האינטרנציוֹנל השלישי¹³ עם המפלגה הסוֹציאליסטית (שיצאה מתוֹך האינטרנציוֹנל השני בּהסכּמתוֹ למען האיחוּד) ואת נצחוֹן הפּוֹעלים הכּללי בּארץ שבּא בּעקבות האיחוּד הזה. והמתבּונן בּמַה שנַעשׂה בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם יבין כּי אין זה חזיוֹן מקרי וּבוֹדד. הוּא יאזין לבת-קוֹל העוֹלה והוֹמה מתוֹך התנוּעה הקרוּעה והשסוּעה והמבקשת את איחוּדה.

האיחוּד האפשרי כּיוֹם בּארץ אינוֹ איחוּד כּללי של המעמד, כּי אם איחוּד שתי מפלגוֹת למפלגה אחת, אשר תשאף להקיף, כּכל האפשר, את המעמד בּרוּבּוֹ. ההויה הכּלכּלית בּארץ מחייבת את האיחוּד. ההוָיה האידיאוֹלוֹגית של ציבּוּר הפּוֹעלים מאפשרת את האיחוּד. הפּוּרענוּיוֹת שהקיפוּנוּ מסייעוֹת לוֹ. ואף על פִּי כן רבּים הקשיים על דרכּוֹ. מה הם?

1. ההרגל. יש טענוֹת שלפני שנים היוּ יוֹדעים יפה בּחוּגינוּ ללגלגל עליהן, ועכשיו הן חוֹזרוֹת ונשמעוֹת בּקרבּנוּ. הטענוֹת הללוּ מזכּירוֹת לי את דמעוֹת הכּלה בּלכתה לחוּפּה, על אשר הוּטל עליה “להינשׂא לאדם זר”, בּשעה ש“אמא נישׂאה לאבּא”. לפני איחוּדנוּ עם צ“ס שמענוּ כּמה טענוֹת נגדם מפּי “פּוֹעלי-ציוֹן”. התאַחדנוּ – והטענוֹת נתבּדוּ, בּרוּך השם. עכשיו אנוּ שוֹמעים אוֹתן טענוֹת ממש מפּי חברינוּ הצ”ס לשעבר כּנגד “הפּוֹעל הצעיר”.

2. הערכוֹת אישיוֹת. לא קשה לנהוֹג קלוּת וזלזוּל בּערך הזוּלת. היוּ ימים ש“הפּוֹעל הצעיר” היה מרבּה להשתמש בּיחס זה. עכשיו חזר הגלגל. ואילוּ היה לפנינוּ ענין של איחוּד שתי כּנוּפיוֹת, כּי אז היתה בּאמת שאלת ההערכוֹת האישיוֹת צריכה לתפּוֹס מקוֹם רציני. מתוֹך סלקציה מַתמידה בּתוֹך גוּפים ציבּוּריים שוֹנים עלוּלים להתהווֹת “טיפּוּסים” שוֹנים. אוּלם אין לשכּוֹח כּי לפנינוּ כּאן לא שאלת איחוּד של קבוּצוֹת אישיוֹת, כּמוֹ שאין כּאן שאלה של “קוֹנצסיוֹת”. אַל נשכּח, כּי התנוּעה היא אחת, כּי מפעלנוּ המשקי, הסוֹציאלי, התרבּוּתי – אחד הוּא.

3. “זכרוֹנוֹת מרים”. אצלנוּ נוֹהגים להזכּיר למפלגה המתנגדת חטאים ידוּעים, אוּלם התרוּפה כּנגדם היא לא בּהתבּדלוּת אלא בּאיחוּד. כּמה חטאים בּקרבּנוּ אינם פּרי האוֹפי הפּגוּם של חבר המפלגה הטיפּוּסי אלא פּרי המציאוּת הדוּ-מפלגתית והעיווּתים הכּרוּכים בּה. איני רוֹאה בּשוּם אוֹפן בּחבר “הפּוֹעל הצעיר” “לא-חבר” לי. איני חוֹשב, כּי חבר טיפּוּסי של מפלגה סוֹציאליסטית בּעוֹלם הנהוּ “יוֹתר סוֹציאליסטי” מאשר חבר טיפּוּסי של “הפּוֹעל הצעיר”. ואיני חוֹשד את החבר הטיפּוּסי של “הפּוֹעל הצעיר” בּארץ בּאידיאוֹלוֹגיה “ציוֹנית-גרמנית”.

מקוֹר העיכּוּבים הנפשיים לאיחוּד מוּנח, כּמדוּמה, בּהכּרה שאנחנוּ “השׂאוֹר שבּעיסה” וכל הַרכָּבת “דם זר” עלוּלה רק להוֹריד את מַהוּתנוּ. אוּלם “אחדוּת-העבוֹדה” הרי לא צמחה מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה “גזעית”. אם בּגן וּבחממה מבקשים ליצוֹר את הטיפּוּס הרצוּי על ידי סלקציה, בּירוּר אחרי בּירוּר, הרי אנחנוּ לא ראינוּ בּזה את דרך החברה ודרך היצירה של הטיפּוּס האנוֹשי הרצוּי בּתוֹכנוּ. האמַנוּ כּי בּ“רוֹב עם” מרחב ליצירה וּלהתהווּת תנאי קיוּם אשר יסַייעוּ לגידוּל הטיפּוּס האנוֹשי הנאה. הסתּגרוּת פּנימית מפלגתית זהוּ ההיפך מרעיוֹנה של “אחדוּת-העבוֹדה”, ואם ניאָחז בּה יביאנוּ הדבר לא רק להתכּחשוּת למקוֹרנוּ, אלא גם להתנַוונוּת. תנוּעתנוּ בּארץ, הצוֹפה תמיד לקראת קיבּוּץ גָלוּיוֹת, תּפסַח מתוך הכרח פּנימי על פּני המחיצוֹת המלָאכוּתיוֹת הללוּ.

---

אמרתי שאיני מצפּה מן האיחוּד “לעזרה מהירה”, אוּלם אני מצפּה ממנוּ הרבּה לימים הבּאים. רוֹאה אני בּוֹ התגבּרוּת פּנימית והזדיינוּת בּריאה לדרך הארוּכּה שלנוּ.

בּמידה שהאיחוּד יבוּצע והפּצעים הישנים יקרימוּ, יבוֹא, ראשית כּל, טיהוּר חיינוּ החברתיים. ועמוֹ – קימוּץ אֶנרגיה, המבוּזבּזת עכשיו לשוא, בּירוּר ענינים יוֹתר צוֹדק, סידוּר יוֹתר נכוֹן של ענינינוּ וּמפעלינוּ. השתחררוּת מחשבּוֹנוֹת צדדיים והפניַת הלב והמוֹח אל החשבּוֹן הפּנימי של התנוּעה.

שנית, שחרוּר המחשבה והפראה רעיוֹנית של תנוּעת הפּוֹעלים שתבוֹא מתוֹך התלכּדוּתה. בּניגוּד לדעה המקוּבּלת, כּי איחוּד גוֹרר טשטוּש רעיוֹני, מקוה אני ממנוּ לאפשרוּת של בּירוּר רציני ושל עבוֹדה אינטלקטוּאַלית, שאינה נרתעת מפּני “מה יאמרוּ” וחוֹתרת אל העיקר. לא יעמדוּ עוֹד אחד לעוּמת רעהוּ שני גוּפים מזוּינים וחמוּשים השוֹמרים על קניניהם ועל טעוּיוֹתיהם מפּני כּל חשש של “התנַקשוּת”. ותיפּתח הדרך לעבוֹדה אידיאוֹלוֹגית רצינית הדרוּשה עכשיו כּל כּך לתנוּעתנוּ.

האיחוּד גם יביא שינוּי ניכּר בּמצבה של תנוּעתנוּ לגבּי חוּץ, וקוֹדם כּל, לגבּי הכּוֹחוֹת הקרוֹבים לנוּ בּיוֹתר, – חוּגי ארץ-ישׂראל העוֹבדת שבּגוֹלה. יוּנף דגל אחד, הקוֹרא לכוּלם! יחדל חזיוֹן הכּפילוּת, שאינה מוּבנת כּלל לאדם מן החוּץ, והמוֹנעת מגישה ישרה וּקרוֹבה למפעלנוּ. כּפילוּת זוֹ כּמה היא מַנחילה לנוּ בּעיני העוֹלם גם אי-הבנה וגם קלוֹן. גם בּעיני הנוֹער החלוּצי הקרוֹב לנוּ היא מציגה אוֹתנוּ בּדמוּת שלילית. מי שרוֹצה לדבּר אל המוֹנים רחבים אסוּר לוֹ שיבלבּל את מוֹחם בּגוָנים וּבבנוֹת-גוָן. הוּא צריך לשאוֹף לשלימוּת וּלפשטוּת. כּשם שלַפּוֹעל בּאוֹסטריה בּרוּר מַהי המפלגה הסוֹציאליסטית וּלמי היא – כּך צריך שיהא בּרוּר לכל אדם שבּארץ-ישׂראל העוֹבדת: מַהי מפלגת הפּוֹעלים הסוֹציאליסטית בּארץ-ישׂראל והיכן מקוֹמוֹ הוּא. ואנוּ הצריכים לדבּר אל דוֹרוֹת צעירים בּארצוֹת שוֹנוֹת וּבמשך שנים רבּוֹת, וּבלשוֹנוֹת-תרגוּם רבּוֹת – לנוּ אסוּר עוֹד הרבּה יוֹתר מאשר לאחרים לעסוֹק בּטפל, להבליט את ההבדלים הדקים ולא את המשוּתף הגדוֹל והחשוּב. כּל עבוֹדתנוּ בּגוֹלה נתקלת בּמאֵרת הפּירוּד וּמטילה פּגם גם בּעבוֹדה הטהוֹרה בּיוֹתר שאנוּ עוֹשׂים שם. ורק לאחר האיחוּד יפָּתח לפנינוּ המרחב בּעבוֹדת הגוֹלה.

כּל איחוּד שלנוּ בּארץ היה בּשעתוֹ עוֹשׂה שליחוּת גדוֹלה בּגוֹלה. והפּעם כּשהוּצגנוּ שוּב, בּתוֹקף מצב התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, בּפני עבוֹדה מחוּדשת וּמאוּמצת וּבעלת היקפים חדשים בּגוֹלה – מקבּל האיחוּד את ערכּוֹ המיוּחד. בּהזדמנוּת זוֹ לא אֶכּנס לדבּר בּהרחָבה על הנוֹער שלנוּ בּגוֹלה, על יִקרת ערכּוֹ וגוֹדל חשיבוּתוֹ וגם על דלוּת מזוֹנוֹתיו התרבּוּתיים ורוֹב הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לוֹ. אסתפּק אם אוֹמַר כּי בּחזית הציוֹנית הקשה בּיוֹתר עוֹמד הנוֹער, בּמערכה עם ההתבּוֹללוּת הבּורגנית והקריֶריסטית ועם ההתבּוֹללוּת הקוֹמוּניסטית-האידיאַליסטית. וּבמלחמה זוֹ אין לוֹ שוּם כּוֹחוֹת בּציוֹנוּת שבּגוֹלה להישען עליהם. וגם משענתנוּ אינה מַנחה אוֹתוֹ. עוֹד יוֹתר. יש לציין את החזיוֹן המשוּנה, כּי הנוֹער הבּא, לכאוֹרה, להמשיך את מפעלנוּ, אינוֹ רוֹחש אֵמוּן למי שקָדם לוֹ. הוּא רגיל לראוֹת בּנוּ צדדים נִצים, בּעלי “אינטרסים” צדדיים – ולא את בּאי-כּוֹח התנוּעה האחת, שממנה הוּא יוֹנק ועל בּרכּיה הוּא גדל. בּמצב זה אין הנוֹער שלנוּ מקבּל מתנוּעתנוּ מה שהיה יכוֹל לקבּל ממנה, את המשען החזק בּפני הכּוֹחוֹת העוֹמדים לבלעוֹ. מן הרגע שהאיחוּד יביא אחריו את ההתלכּדוּת הנפשית של התנוּעה בּארץ עם הנוֹער בּגוֹלה – יתחדשוּ מקוֹרוֹת התנוּעה ותקוּם האפשרוּת לצאת בּמסע-כּיבּוּש אל הגוֹלה היהוּדית. מכּאן גם יבוֹא השינוּי המַכריע בּמצבנוּ אנוּ בּתנוּעה הציוֹנית, ואוּלי גם בּמצבה של התנוּעה הציוֹנית כּוּלה.

_______________

וּמלים אחדוֹת על השאלוֹת הפּרוֹגרמתיוֹת והמעשׂיוֹת הכּרוּכוֹת בּאיחוּד. איני נוֹטה לדעתוֹ של יצחק שוַיגר, שיש לקפּוֹץ לזרוֹעוֹת האיחוּד בּעינים עצוּמוֹת. ואיני נוֹטה לכך לא משוּם שאני חוֹשש, שמא יהיה כּאן מיקח-טעוּת אוֹ אוֹנאה. חלילה. גם אילוּ היה האיחוּד יוֹצא לפּוֹעל היוֹם “מבּלי כּל תנאים”, אז היה אָפיוֹ של הגוּף המאוּחד בּרוּר מאליו. הכּוֹחוֹת החברתיים אשר יהַווּ את המפלגה המאוּחדת, הם אשר ישַווּ לה את דמוּתה. וּמציאוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, עבָרה וקניניה וּסגוּלוֹתיה הנפשיוֹת, אלה אינם ניתנים לטשטוּש וּלהעלָמה. אוּלם סבוּרני שכּל מה שיש לוֹמר צריך שיֵאָמר בּבהירוּת גמוּרה. ראשית, צריך להקל כּכל האפשר על המפלגה המאוּחדת בּדרך פּעוּלתה וּלהצילה מכּל מיני חיכּוּכים יתירים. וּבמידה שמצע האיחוּד ישׂכּיל לסכּם את הנקוּדה אליה הגיעה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ בּיוֹם האיחוּד – כּן יוּסרוּ מעל דרך המפלגה המאוּחדת אבני-נגף רבּוֹת. שנית, האיחוּד אינוֹ רק הסכּם שבּין שתי קבוּצוֹת של עסקנים. האיחוּד בּא מתוֹך הוָיתוֹ של ציבּוּר גדוֹל וּפוֹנה אל לבּוֹ של ציבּוּר עוֹד יוֹתר גדוֹל. וּבשביל הציבּוּר שבּתוֹך שתי המפלגוֹת, וּבשביל הציבּוּר שמחוּץ לשתי המפלגוֹת המאזין לדבר האיחוּד, וּבשביל הציבּוּר הגדוֹל בּחוּץ-לארץ המצפּה לדברנוּ מן הארץ חשוּב בּיוֹתר שהדברים יהיוּ בּרוּרים, ושתימָנע כּל מבוּכה, כּל התרוֹצצוּת מיוּתרת. ממצע האיחוּד לא נדרוֹש, כּמוּבן, “חידוּשים” ועיוּנים אידיאוֹלוֹגיים דקים שהנם עדין בּבחינת “צריך עיוּן”, אוּלם הקנינים הפּוֹליטיים והרעיוֹניים של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ צריכים להיוֹת מסוּכּמים.

לא פּחוֹת מאשר בּשטח סוֹציאליסטי יש, לדעתי, צוֹרך בּהגדרוֹת ציוֹניוֹת. דוקא בּשטח זה נתגלוּ בּשנים האחרוֹנוֹת כּמה ניגוּדים רציניים, אם בּין שתי המפלגוֹת, ואם בּינינוּ וּבין חוּגים ידוּעים בּ“הפּוֹעל הצעיר”. אין זאת שאלה של נוּסח. התפיסה הוֶלטשאית¹⁴ היא אוֹת הזמן, בּיטוּי לדלדוּל הציוֹנוּת מתוֹכן לאוּמי רציני. אין לי כּל ספק כּי החָבר של “הפּוֹעל הצעיר” הוּא אתנוּ בּתפיסתוֹ הציוֹנית. לא שמענוּ שמתוֹך האַחד-העמיזם הגרמני אוֹ האַנגלוֹ-סַכּסי יבוֹאוּ אנשים להיוֹת חלוּצים בּארץ. “מעשׂי-שטוּת” כּאלה אפשר לעשׂוֹת רק מתוֹך הציוֹנוּת ה“פּרימיטיבית”, המדינית, החיה בּ“אילוּזיוֹת” של עליה עממית ושל קיבּוּץ גָלוּיוֹת.

בּשטח הסוֹציאליסטי נראים לי הדברים בּרוּרים בּיוֹתר. עצם רעיוֹן האיחוּד של “הפּוֹעל הצעיר” עם “אחדוּת-העבוֹדה” בּא מתוֹך הכּרה בּאידיאל הסוֹציאליסטי וּבקשרים האוֹרגניים של תנוּעתנוּ עם תנוּעת הפּוֹעלים הבּין-לאוּמית. האיחוּד אינוֹ בּא לוַתר על שוּם קנין שנרכּש בּהתפּתחוּתוֹ ההיסטוֹרית של הפּוֹעל בּארץ. בּכניסה לאינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי אני רוֹאה חשיבוּת מעשׂית כּפוּלה: בּיצוּר האידיאוֹלוֹגיה הסוֹציאליסטית מפּני האילוּזיוֹת הקוֹמוּניסטיוֹת המנַשבוֹת לפרקים בּרחוֹבנוּ, וּביצוּר העמדה המדינית החשוּבה שרכשה לה בּרית “פּוֹעלי-ציוֹן” בּתוֹך האינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי.

ואשר ל“מלחמת מעמדוֹת”. רוֹאה אני צוֹרך להבחין כּאן בּין שני מוּשׂגים שוֹנים. בּמידה שאיזוֹ פוֹרמוּלה מכוּונת להטיל על התנוּעה מרוּת של מוּשׂגים היסטוֹריים-פּילוֹסוֹפיים – הרי רשאי כּל סוֹציאליסט “לפרוֹק את עוּלה מעל צוארוֹ”. על כּל פּנים, אין אנוּ, השוֹאפים לאיחוּד המעמד, רשאים להתנוֹת על השקפת-עוֹלם פּילוֹסוֹפית זוֹ אוֹ אחרת. אוּלם יש צוֹרך להבּיע את אָפיה המעמדי של תנוּעתנוּ, את תפקידוֹ של הפּוֹעל כּנוֹשׂא היעוּד הציוֹני-הסוֹציאליסטי. כּשם שאין צוֹרך לטשטש את האוֹפי הלאוּמי של הציוֹנוּת וחוֹבה להימנע מכּל מיני זיוּפים אידיאוֹלוֹגיים המתימרים לתאר את הציוֹנוּת כּאידיאל מעמדי, כּכה חוֹבה להבּיע בּפירוּש בּפּרוֹגרמה של המפלגה וּבכל מַהוּתה המעשׂית את אָפיה המעמדי בּתוֹך הציוֹנוּת.

לשאלה הקשה בּיוֹתר בּענין האיחוּד: הגוֹלה. אין בּנדוֹן זה הרמוֹניה בּין הגוֹלה וּבין הארץ, על כּל פּנים בּין ארצוֹת ידוּעוֹת בּגוֹלה וּבין הארץ. אמריקה, למשל, תפגוֹש את האיחוּד בּהבנה גמוּרה, וּנקוה כּי גם תצא בּעקבוֹתיו. האיחוּד שם גָמֵל כּמוֹ בּארץ-ישׂראל. אוּלם יש ארצוֹת בּגוֹלה שהמציאוּת המפלגתית רחוֹקה מאפשרוּת איחוּד. וכאן השאלה. יש חברים שמתוֹך נאמנוּת יתירה לגוֹלה יאסרוּ עלינוּ משוּם כּך את האיחוּד בּארץ: הענין לא יוּבן “שם” ויגרוֹם מבוּכה. אני סוֹבר אחרת. ודאי חוֹבה עלינוּ לשמוֹר על שלוֹם מפלגוֹת בּריתנוּ בּגוֹלה. ולא נבוֹא להטיל עליהן חידוּשים שלא יוּכלוּ להכיל אוֹתם. לא נטיל עליהם בּחוֹזק-יד שוּם איחוּד בּגוֹלה בּטרם יוּכשר הדוֹר. לא נבוֹא לאַחד כּיוֹם את “פּוֹעלי-ציוֹן” וה“התאחדוּת”. אוּלם לא יתכן, כּי הם יטילוּ עלינוּ את הפּירוּד.

אפשר שלַגוֹלה יגרוֹם האיחוּד בּשעה ראשוֹנה מבוּכה. אוּלם הוּא עתיד להביא גם שם הבראה וחיזוּק והתפּתחוּת. נמצא,לכשנרצה, את הצוּרה הראוּיה לתקוּפת-המעבר. אַל נהיה מַכּסימליים בּנדוֹן זה, ואל נדרוֹש עתה את האיחוּד בּגוֹלה. נתאמץ על ידי הסבּרה רצינית לפתוֹר את השאלה כּכה שהאיחוּד יֵעָשׂה בּמינימוּם של קרבּנוֹת וּפוּרענוּיוֹת בּשביל חברינוּ בּגוֹלה. אוּלם אם חברים הם לנוּ בּאמת – לא יעלה על דעתם לשׂים כּבלים על דרך התפּתחוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ וּלעכּב את מהלכה ההיסטוֹרי.

---

תשוּבה למתוַכּחים

מאת

ברל כצנלסון

¹

יש לציין בּצער, כּי מחברי הקבוּצה הקטנה שחתמוּ בּשעתם על הקריאה הראשוֹנה לאיחוּד, על ההזמנה לכינוּס ועידת פּתח-תקוה², לא כּוּלם השתתפוּ אתנוּ הפּעם בּויכּוּח. מיחס אני חשיבוּת יתירה להשתתפוּת זוֹ, יען כּי לכל אחד מאִתנוּ יש צוֹרך פּנימי לדעת בּבהירוּת מוּחלטת אם פּרק זה שאנוּ עוֹמדים בּוֹ עכשיו הנהוּ המשך ישר של מפעל פּתח-תקוה אם לא. הנשמר אוֹ נפגם תכנוֹ הסוֹציאלי של האיחוּד שהיה לוֹ בּיוֹם נתינתוֹ לראשוֹנה? הטהוֹרוֹת הכּוָנוֹת וּרציניוֹת כּאשר היוּ אז? אוֹ שמא נפלה כּאן בכלל איזוֹ טעוּת בּחשבּוֹן ועלינוּ לשוּב מדרכּנוּ? ואלה אשר חוֹללוּ את תנוּעת האיחוּד הראשוֹנה בּארץ – לדבריהם יש בּנדוֹן זה משקל נפשי מיוּחד, וּמהם נדרשת התשוּבה.

---

טוֹן מוּזר בּיצבּץ ועלה מתוֹך נאוּמים אחדים. טוֹן של “מסירת-דקלרציה”. היה רוֹשם, כּי המדַבּר אינוֹ בּא להוֹכיח לנוּ, לשנוֹת את דעתנוּ, אינוֹ מקוה כּלל להשפּיע עלינוּ, אלא רוֹאה לוֹ צוֹרך להכריז וּלהוֹדיע: “כּזוֹהי עמדתי!” בּדברי החבר קוֹלטוּן נתחבּר יפה הטוֹן הזה גם לתוֹכן דבריו, הראוּיים שיעמדוּ עליהם לא משוּם שיש להם איזה מקוֹם בּקרבּנוּ, אלא משוּם שיש בּהם מאוֹתוֹת הזמן, מסימני המַיִט שמסביב לנוּ. החבר קוֹלטוּן אינוֹ רוֹצה בּאיחוּד, אף על פּי שהוּא מבין, לפי דבריו, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” ו“הפּוֹעל הצעיר” צריכים להתאחד, אלא שלעצמוֹ אינוֹ רוֹאה מקוֹם בּאיחוּד זה, בּחינת “לכם ולא לוֹ”. אוּלם השאלה היא – מחוּץ לכל שאלה האיחוּד – אם אוֹתם המוּשׂגים שבּשמם דיבּר החבר קוֹלטוּן יש להם מקוֹם בּתוֹך תנוּעתנוּ. החבר קוֹלטוּן הוּא, כּידוּע, “למעלה” ממוּשׂגיה של “אחדוּת-העבוֹדה”. אוּלם הוּא דוֹגל בּשם “הנאמנוּת ל”פוֹעלי-ציוֹן“. וּמתוֹך נאמנוּת זוֹ, כּנראה, הוּא מגלה לנוּ כּי בּנין ארץ-ישׂראל אינה הפּרוֹבּלימה המרכּזית אלא אחת הפּרובּלימוֹת, כּי אין מקוֹם בּארץ לעליה גדוֹלה, כּי אין לקוות לרוֹב יהוּדי בּארץ-ישׂראל, מפּני שיש כּאן 700.000 ערבים וכוּ' וכוּ'. יכוֹלתי לגלוֹת על נקלה את מקוֹר ה”חידוּשים המדעיים" הללוּ: עיין חוֹברוֹת “צוּקוּנפט”³ האחרוֹנוֹת. אוּלם שם חתוּם על הדברים הללוּ לא “פּוֹעלי-ציוֹן” אלא בּוּנדאי, המבקש להשלים בֵּין אנטי-ציוֹניוּתוֹ וּבין חיבּת-ציוֹן המקננת בּקרבּוֹ, והריהוּ מכריז על ה“אוּטוֹפּיזם” של הציוֹנוּת שלנוּ, ציוֹנוּת העליה וההתישבוּת העממית, והוּא מסכּים אפילוּ להכניס את ארץ-ישׂראל תחת חסוּתה של האינטליגנציה הסוֹציאליסטית היהוּדית, וּבלבד שנסתלק מחלוֹמוֹת-הציוֹנוּת הגדוֹלים, “לבלתי התנשׂא” להיוֹת ל“גפן אדרת”. אפשר שמתקרב היוֹם שלא רק יחידים בּ“בּוּנד” יתירוּ לעצמם דברי-מינוּת כּאלה, אלא שה“בּוּנד” עצמוֹ יבקש גשר אל הכּוֹח הציוֹני הפּוֹעל ויכניס “קוֹרקטיב” כּזה. אוּלם מאימתי היתה תוֹרה זוֹ לנחלתם של “פּוֹעלי-ציוֹן”? האם סירקין וּבּרוּכוֹב לימדוּ כּזאת? ואילוּ היתה התנוּעה סבוּרה כּכה, כּלוּם היתה רשוּת כּל-שהיא להתפּלג מן ה“בּוּנד”? כּלוּם מוּתר בּשביל אחת הפּרוֹבּלימוֹת לפלג בּמשך עשׂרוֹת שנים את תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית לשני מחנוֹת אוֹיבים? הלא רק מתוֹך חילוּקי-דעוֹת יסוֹדיים בּהערכת המציאוּת היהוּדית והמגמוֹת ההיסטוֹריוֹת הגנוּזוֹת בּה, רק מתוֹך בּקשת פּתרוֹן רדיקלי לקיוּם חוֹלני זה, מתוֹך אמוּנה בּגוֹדל הענין של ארץ-ישׂראל וּבמרכּזיוּתוֹ ההיסטוֹרית אפשר היה להגיע לידי רעיוֹן נוֹעז – פּילוּס דרך מיוּחדת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, ולוּ גם על ידי פּילוּג וּמלחמת-אחים, ולא לשם דוּבּנוֹביזם⁴ פּרוֹליטרי בּמַסוה של פּוֹעלי-ציוֹנוּת.

---

צר היה לשמוֹע את הטוֹן הדקלרטיבי בּמקצת בּפיו של אוֹסטרוֹבסקי. האם כּכה צריך לדבּר חבר מבּפנים בּשאלה זוֹ? הלא גם “אחדוּת-העבוֹדה” וּתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה בּארץ וגם כּל אחד מאתנוּ עוֹמדים כּאן בּפני צעד מכריע. האם לא מחוֹבתוֹ של כּל איש מאתנוּ לדבּר בּרוּרוֹת וּלפרט בּגלוּי את כּל החששוֹת? טוֹבה התנגדוּת גמוּרה לאיחוּד מאשר “השלָמה” מתוֹך אי-רצוֹן. חששוֹת הנאמרים בּגלוּי, גם מתוֹך התנגדוּת, עלוּלים להשבּיח את האיחוּד, אוּלם חששוֹת נחנקים ונאמרים בּרמיזה מקפּחים את האיחוּד, יוֹצרים אויר המסוּכּן לאיחוּד, אויר של אי-אֵמוּן, של פּסיביוּת. יחס כּזה מצד אנשים העוֹמדים בּתוֹך המפעל הקיבּוּצי הגדוֹל בּיוֹתר בּתנוּעתנוּ – מכאיב בּיוֹתר וגם מוּטעה בּיוֹתר. יחס זה אי אפשר שלא יתן אוֹתוֹתיו לרעה גם בּמפעל האיחוּד גם בּנוֹשׂאי היחס עצמוֹ. הרי אנוּ “מוּעדים” לאיחוּד. ויוֹדעים אנוּ מן הנסיוֹן, כּי כּל איחוּד רציני מַצריך קליטה חדשה וגוֹרר אחריו בּדרך הטבע סלקציה מחוּדשת של הכּוֹחוֹת, וּמי שלבּוֹ שלם עם האיחוּד, מי שהוֹלך לקראת האיחוּד בּמלֹוא הרצוֹן – סימן טוֹב הוּא לוֹ לכוֹשר-קליטתוֹ וּלכוֹח-פּעילוּתוֹ בּתנוּעה העתידה. והאם אין זוֹ טעוּת חמוּרה מצד אלה מחברי הקיבּוּץ המאוּחד הבּוֹחרים לעצמם עמדת-התנכּרוּת לאיחוּד?

ידעתי, בּמידה ידוּעה פּוֹעל כּאן החשש לעמדת “הפּוֹעל הצעיר” בּשאלת הקיבּוּץ הארצי ולהשפּעה שעֶמדה זוֹ עלוּלה להשפּיע בּתוֹך הגוּף המאוּחד. איני נוֹטה למעֵט את ערך הניגוּדים הקיימים בּציבּוּר בּשאלה זוֹ ואין בּכוֹחי לרכּך אוֹתם. אוּלם כּבר שאלוּ אצלנוּ בּדרך היתוּל: כּיצד היה “הפּוֹעל הצעיר” נוֹהג אילוּ היה גם לוֹ קיבּוּץ ארצי? בּמַהתלה זוֹ יש הרבּה מן האמת. מפעלינוּ המשקיים (“סוֹלל-בּוֹנה”, הקיבּוּץ הארצי) נענשוּ הרבּה על הפּירוּד. וה“יחס” וה“בּיקוֹרת” והשלילה לא תמיד נבעוּ ממקוֹרוֹת משקיים טהוֹרים. האיחוּד ודאי יביא אַתמוֹספירה בּריאה יוֹתר לפּעוּלה המשקית, והויכּוּח בּשאלת הקיבּוּץ ישוּחרר מן ה“נוֹפך” המפלגתי הנטפּל אליו שלא לטוֹבתוֹ.

לדידי, מעוּנינת התנוּעה הקיבּוּצית כּוּלה, והקיבּוּצים הארציים לא כּל שכּן, בּאיחוּד תנוּעת הפּוֹעלים. השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת תוֹפסוֹת מקוֹם ניכּר בּחיי הקיבּוּצים הגדוֹלים והן גוֹרמוֹת לקוֹמפּליקציוֹת קשוֹת. עדים היינוּ להתפּוֹררוּת גוּף קיבּוּצי חזק⁵ מתוֹך ניגוּדים פּוֹליטיים. קבוּצוֹת העליה השניה הצליחוּ להתגבּר בּמידה ידוּעה על הניגוּדים המפלגתיים, מפּני שהן חשוּ בּקרבּן את האיחוּד הפּנימי למרוֹת הפּירוּד החיצוֹני. הקיבּוּצים של התקוּפה האחרוֹנה, המקיפים ציבּוּרים גדוֹלים הרבּה יוֹתר ושוֹאפים לפעילוּת ציבּוּרית גדוֹלה יוֹתר לא יצליחוּ להקים הוָי חברתי מאוּחד בּמציאוּת של ניגוּדים פּוֹליטיים וּפילוּגים מפלגתיים. וּלפיכך הנם מעוּנינים יוֹתר מכּל האחרים בּגיבּוּש התנוּעה וּבאחדוּתה. אוּלם דוקא את זאת אין מבינים בּכמה גוּפים קיבּוּציים, וזה כּמה שנים שמחלחל אֵי-שם הרעיוֹן על “מפלגוֹת משקיוֹת”: מפלגת הקיבּוּצים, מפלגת המוֹשבים, ואחריהם יבוֹאוּ שאר מפלגוֹת של אינטרסַנטים: בּעלי משפּחוֹת וכוּ'. גדוּד העבוֹדה חלם על “מפלגה קיבּוּצית”, וּבועידה השלישית של “אחדוּת-העבוֹדה”, בּחיפה, הציעוּ צירים מהגדוּד “לטהר” את המפלגה ממוֹשבים. כּוּלנוּ היינו אז נגדם. כּוּלנוּ הבינוֹנוּ מה גדוֹלה הסכּנה גם לשלימוּת מעמד הפּוֹעלים בּארץ וגם לכל המפעל ההתישבוּתי בּהתבּדלוּת המפלגתית וההסתדרוּתית על יסוֹד של מציאוּת צוּרוֹת משק שוֹנוֹת. זכוּת גדוֹלה היא ל“אחדוּת-העבוֹדה” שלא נגררה מעוֹלם אחרי התפיסה הרבוֹלוּציוֹנית-הכּוֹזבת או המשקית הכּוֹזבת, הגוֹזרת כּלָיה על צוּרת התישבוּת זוֹ אוֹ זוֹ ושמרה על תנוּעת הפּוֹעלים מהתנַונוּת הספוּנה בּתוֹך הטנדציוֹת הללו. רעיוֹן האיחוּד עוֹמד בּניגוּד גמוּר לכל קיוּם של מפלגוֹת-אינטרסַנטים, ולמרוֹת החָזוּת הקשה שנשמעה כּאן סבוּר אני, כּי האיחוּד יגבּיר עוֹד יוֹתר את שלימוּת המעמד, בּמעשׂה וּבהכּרה, עד כּדי למנוֹע בּעתיד כּל סכּנה מעין זוֹ.

________

חלק חשוּב בּטענוֹת נגד האיחוּד תוֹפסת חוּץ-לארץ. ואכן, אין להקל ראש בּצד זה של השאלה. אם טוֹבוֹת המפלגוֹת שלנוּ בּגוֹלה ואם רעוֹת – אוּלם לנוּ הן ועלינוּ דאגת קיוּמן והבראתן. יוֹתר מדי השקענוּ בּהן עמל ויסוּרים, שנרצה להוֹסיף עליהם. אנוּ יוֹדעים את כּל קשי קיוּמן, את מרי מלחמוֹתיהן, וחייבים להביא את כּל זה בּחשבּוֹן. אוּלם כּשמתחילים להטיף לנוּ “יחס” ו“נאמנוּת” לבני-בּריתנוּ בּחוּץ-לארץ, כּשמנסים לראוֹת את צעדי התקדמוּתנוּ והתבּצרוּתנוּ כּאן כּ“פגיעה” בּעניני הגוֹלה, כּשמתחילים להבדיל בּין חברים ה“נאמנים” לבּרית וּבין אלה שאינם נאמנים, כּשמתארים את “אחדוּת-העבוֹדה” כּחסרת-לב וחסרת-יחס לתנוּעתנוּ בּגוֹלה, המביאה אִתה חוּרבּן ושבר – יש רצוֹן לפקוֹח את עיני החברים הללוּ וּלהסבּיר להם כּי הם חיים בּעוֹלם של טעוּת. “כּוֹבשי סיבּיר”⁶ היינוּ אנחנוּ לבּרית. “אחדוּת-העבוֹדה” היא שכּבשה לתנוּעתנוּ בּעוֹלם מפלגוֹת, ארצוֹת, הסתדרוּיוֹת ורבבוֹת קוֹלוֹת. בּמתי מעט יצאה בּרית “פּוֹעלי-ציוֹן” מועידת הפּירוּד⁷ בּוינה. אוּדים מוּצלים מאש. וּמתוֹך הפּירוּד הזה התחילה הצמיחה מחדש. את כּשרוֹן הקליטה והגידוּל ש“אחדוּת-העבוֹדה” גילתה בּארץ העבירה לגוֹלה. הוּכן האיחוּד עם צ“ס, נעשׂתה העבוֹדה החינוּכית בּ”החלוּץ" וּבנוֹער, וככה זכתה הבּרית לבוֹא לקוֹנגרס – הראשוֹן אחרי האיחוּד בּוינה – כּסיעה בּת שלוֹשים חבר. האוּמנם יש לזקוֹף זאת לזכוּתם של “שוֹמרי-החוֹמוֹת” שלנוּ, שעל כּרחם הבאנוּ אוֹתם לאיחוּד עם צ“ס? האוּמנם בּאה השפּעתנוּ בּ”החלוּץ" וּבנוֹער בּזכוּתן של מפלגוֹתינוּ בּאוֹתן הארצוֹת ולא בּזכוּתה של התנוּעה בּארץ-ישׂראל? לא הייתי בּא לעשׂוֹת חשבּוֹנוֹת כּאלה, ואיני תוֹבע לנוּ כּל הכּרת-טוֹבה על כּך, אוּלם דיבּוּרים ידוּעים שנשמעוּ כאן מכריחים אוֹתי לוֹמר זאת. נַסוּ נא רגע לתאר לכם את התפּתחוּת הבּרית בּלי “הלחץ” של “אחדוּת-העבוֹדה”, בּלי ה“מרידוֹת” שלנוּ, בּלי האיחוּדים שעשׂינוּ ושהטלנוּ על הבּרית – ותיוָכחוּ. כּלוּם אין נסיוֹננוּ זה צריך ללמד גם את חברינוּ בּבּרית? ונסיוֹננוּ גם מלמד אוֹתנוּ מה תוֹצאוֹתיו של “איחוּד לאחר זמן”. בּאיחוּד עם צ"ס אֵיחרנו. הוּא נדחה ונדחה ממוֹעצה למוֹעצה. וּבעֶטיו של הפּיגוּר הזה הפסדנוּ תנוּעה בּרעננוּתה. והאיחוּד, שבּא לאחר זמן, לא נתן עוֹד מה שעלוּל היה לתת אילוּ בּא בּשעתוֹ.

את דברי רוּבּשוֹב אני מקבּל כּמגמה, כּמשאלה. “אחדוּת-העבוֹדה” צריכה להניח את כּל כּוֹבד משקלה על כּף המאזנים כּדי להביא גם בּגוֹלה לידי קיוּם מפלגה ציוֹנית-סוֹציאליסטית אחת בּכל ארץ וארץ. ואני מאמין שבּידינוּ הרבּה לעשׂוֹת בּמגמה זוֹ, אוּלם אם יוּצע לדחוֹת את דבר האיחוּד בּארץ עד שהפּרוֹצס הזה יסתיים בּכל הארצוֹת – הרי זה לדחוֹת לעוֹלמי עד. אדרבּא, ארץ-ישׂראל תתחיל ואחריה תבוֹאנה שאר הארצוֹת, כּל אחת בּמידת התבּגרוּתה לאיחוּד. בּרי לי, שהפּרוֹצס לא יהיה כּל כּך אטי, אם רק נרצה בּכך. דיבּרתי בּהרצאתי על מניעת קרבּנוֹת וסבל כּכל האפשר. בּנדוֹן זה אפשר ודאי לעשׂוֹת הרבּה לכשנרצה. וחשוּב הדבר, שחברים כּקפּלנסקי ואידלסון⁸ ירצוּ בּאמת בּזה. לפני שלוֹש שנים אימץ קפּלנסקי את כּשרוֹנוֹתיו ושׂכלוֹ כּדי להוֹכיח לנוּ, כּי האיחוּד עם צ"ס אינוֹ צריך לבוֹא. על כּל פּנים “עוֹד לא עתה”, כּי אין צוֹרך “להכבּיד” על מצב הבּרית. בּקיצוּר, כּל אוֹתה חכמת החיים, שאברהם רייזין⁹ היטיב לתארה בּסיפּוּרוֹ: “זאָל שטיין ווי עס שטייט”. כּלוּם לא היה מיטיב לעשׂוֹת אילוּ היה מַפנה את כּשרוֹנוֹתיו ואת הסבּרתוֹ לצד השני, כּדי להקל את חבלי האיחוּד, הצריך לבוֹא, המוּכרח לבוֹא? וגם הפּעם הנני בּטוּח, כּי בּכוֹחוֹ של קפּלנסקי לעשׂוֹת את ענין האיחוּד בּארץ מוּסבּר וּמוּבן למפלגוֹתינוּ בּגוֹלה. הבּרית זקוּקה לשלוֹם פּנימי ולהבנה הדדית בּין המפלגוֹת, וקפּלנסקי ודאי יכוֹל לעשׂוֹת בּזה הרבּה. והנה החבר אידלסוֹן מתנבּא “על רוּסיה”:¹⁰ תעשׂוּ איחוּד עם “הפּוֹעל הצעיר” והבאתם הרס על רוּסיה. אוּלם אם בּקוֹלי תשמעוּ ותעשׂוּ “איחוּד רחב” – וחלפה הסכּנה. הרי שרוּסיה מוּנחת אצלוֹ בּקוּפסה. מכּאן אני למד, שאם החבר אידלסוֹן יחפּוֹץ בּאמת וּבתמים שהאיחוּד עם “הפּוֹעל הצעיר” לא יגרוֹם נזק לרוּסיה – עשׂה יעשׂה וגם יכוֹל יוּכל.

_______________

כּרגיל בּשאלוֹת איחוּד מתעוררת שאלת “האוֹרֶינטציה”: מעמד הפּוֹעלים אוֹ נוֹער. אם אנחנוּ, למשל, סבוּרים כּי בּעניני איחוּד אנוּ מבינים יוֹתר מאיזוֹ מפלגה שלנוּ בּחוּץ-לארץ, סימן… שאין אנוּ מכוונים את לבּנוּ כּלפּי מעמד הפּוֹעלים אלא כּלפּי הנוֹער. מתקבּל רוֹשם כּאילוּ סוֹציאליזם כּשר, בּר “בּחינה צרוּפה” של ¹¹96, רוֹאה את מעמד הפּוֹעלים כּניגוּד לנוֹער, וכל המרבּה להתרחק מן הנוֹער הרי הוּא מגלה בּזה את נאמנוּתוֹ למעמד הפּוֹעלים. ואני בּתוּמי עדיין אני חוֹשב כּי “נוֹער” הוּא מוּשׂג מתנגד ל“זוֹקן” ולא לתנוּעת הפּוֹעלים. וכי הסוֹציאליזם – אידיאל העתיד – פניו מוּפנים תמיד לדוֹרוֹת העתידים ולא לדוֹרוֹת חשוּדים על זוֹקן. מסוּפּק אני אם שאלה זוֹ עלוּלה להתעוֹרר בּתנוּעת פּוֹעלים לא-יהוּדית, אוּלם אצלנוּ, היהוּדים, היא קיימת זה שנים, וצפה בּיחוּד בּשעת איחוּד. כּל מי שרוֹצה לשמוֹר על הסטאטוּס-קבוֹ, כּל מי שחוֹשש לקליטת כּוֹחוֹת ורעיוֹנוֹת שמתחת לקרקע המקוּבּל, כּל מי שפּניו אחוֹרנית ולא קדימה, יעיף, בּך: אנוּ – לתנוּעת פּוֹעלים, ואתה – לנוֹער. ואין כּאן מקרה. יש והשם “תנוּעת פּוֹעלים” אצלנוּ הוּא מעין инч (תוֹאר) שאדם זכה בּוֹ ולא ירפּה ממנוּ. ואין הדבר תלוּי אפילוּ בּזה אם הנך כּיוֹם פּוֹעל ממש, אלא זכוּת היא הנקנית לאדם לצמיתות. וכל חדש הבּא זקוּק ל“סמיכוּת” מאת הישן, המקוּבּל, המוּסמך. והיוֹת שבּתוֹלדוֹת התנוּעה הסוֹציאליסטית אצל היהוּדים אירע שהראשוֹנים שקדמוּ היוּ האַסימילַטוֹרים, ואחריהם – ה“בּוּנד”, ואחריו – “פּוֹעלי-ציוֹן” וּשאר הגוּשים הציוֹנים-סוֹציאליים, נשתרשה “חזקה” מיוּחדת בּמינה, שכּל מי שהוּא לאוּמי מחברוֹ, מעוֹרה בּמציאוּת היהוּדית יוֹתר מחברוֹ, בּן תרבּוּת עברית יוֹתר מחברוֹ – הרי הוּא פּחוֹת סוֹציאליסטי מחברוֹ וזקוּק להֶכשר מקוֹדמיו. ואלה, כּמוּבן, מסרבים לתת, וּמחזקים בּכל כּוֹחם בּקרנוֹת המזבּח. תוֹלדוֹת התנוּעה הסוֹציאליסטית יוֹדעת לספּר הרבּה קוּריוֹזים בּנדון זה. מי מאִתנוּ לא היה “נפסל”? סירקין, שהיה בּן-גיל וחבר לאבוֹת ה“איסקרה”¹² וה“בּוּנד” ושאֶת השׂכּלתוֹ הסוֹציאליסטית והמזג הרבוֹלוּציוֹני אי אפשר היה “לבטל”, כּמה השתדלוּ להמיתוֹ בּחידוּדים וּבהלצוֹת! וּבּרוּכוֹב, בּעצם שנוֹת יצירתוֹ, ניתן לקלס על ידי כּל מי שראה את עצמוֹ “שׂמאלי” ממנוּ. אוּלם הצמיחה החברתית אינה נרתעת מפּני “חזקה”. וּבאוֹתה שעה שהאינטליגנציה היהוּדית הסוֹציאליסטית-הרשמית נתגלתה בּהתאַבּנוּתה, קהוּתה, שטחיוּתה ואדיקוּתה – צמח נוֹער תוֹסס, אינטלקטוּאַלי, שוֹאל לנתיבוֹת עוֹלם ועם, מורד בּ“מוּסמכים” וּמפלס דרכים לעצמוֹ. ונוֹער זה – שעתיד היה להתגלוֹת בּצוּרת “פּוֹעלי-ציוֹן” וּשאר הגוּשים הציוֹנים-סוֹציאליים – הלך וכבש את הרחוֹב היהוּדי בּמחשבה וּבציבּוּריוּת והשמיט כּמה עמדוֹת מידי קוֹדמיו. וּכשגם על רוּבּם של אלה הקיץ הקץ – הזקנה בּרחוֹבנוּ ממהרת, כּידוּע, לקפּוֹץ – והשכינה נסתלקה מהם, התחילוּ הם רוֹאים את עצמם כּבעלי “החזקה” וּמחלקי-תעוּדוֹת והתחילוּ פּוֹסלים את מה שצוֹמח אחריהם ואינוֹ כּפוּף לכּמישה שלהם. וככה ראינוּ, לעינינוּ, את כּל אי-ההבנה לתנוּעת “החלוּץ”, זוֹ שכּבשה לה סוֹף סוֹף גם לבּוֹת מתנגדים, וככה ראינוּ שחברינוּ בּ“פוֹעלי-ציוֹן” היוּ פּוֹסלים עדיין את צ"ס, בּשעה שכּל הרבוֹלוּציוֹנרים והסוֹציאליסטים שפּגשו בּהם (בּגלוּת סיבּיר, למשל) היוּ מלאים תהילתם, והיוּ משתוֹממים: מאין לכם נוֹער כּשזה שאינוֹ אצל אחרים?

מה היוּ כּל תנוּעוֹתינוּ בּמשך חמישים השנים האחרוֹנוֹת, מימי ליבּרמן וּבּיל"וּ, אם לא “תנוּעת נוֹער”? הניגוּד הקיים בּאירוֹפּה בּין תנוּעת נוֹער בּוּרגנית וסוֹציאליסטית – אינוֹ קיים אצלנוּ. כּוּלנוּ בּני הדלוּת היהוּדית, נאמני הדלוּת היהוּדית. “פּועֹלים בּני פּוֹעלים”, על תכלית הכּשרוּת המעמדית, לא היוּ גם אלה התוֹבעים כּשרוּת זוֹ מאחרים. בּרוּר, הנוֹער שלנוּ בּמידה שהוּא קוֹשר את גוֹרלוֹ עם ארץ-ישׂראל, סוֹפוֹ להיוֹת גרעין של תנוּעת הפּוֹעלים, לשם כּך אנוּ פּוֹעלים בּתוֹכוֹ. וּמאידך, כּלוּם ההרכּב האישי של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הוּא כּל כּך יציב וקבוּע מבּחינה מעמדית, שאינוֹ משתנה עם הגיל, כּלוּם בּניו של הפּוֹעל בּאמריקה וגם בּליטה מחוּבּרים להוַיה כּלכּלית-פּוֹעלית? “למה איפוֹא תתראוּ”? מי יאמר לנוּ היכן הבּסיס הבּטוּח והנאמן אשר לא יכזב לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית?

---

אוֹמרים לנוּ: אתם מוַתרים על כּיבּוּש תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. איננוּ מוַתרים, אוּלם אנוּ מפקפּקים אם הדרך בּה הוֹלכוֹת מפלגוֹתינוּ בּגוֹלה עלוּלה להביא לידי כּיבּוּש. אנוּ סוֹללים מסילה חדשה. לפני עשׂרים ושבע שנים, בּקוֹנפרנציה הראשוֹנה של “פּוֹעלי-ציוֹן” (בּמינסק) כּבר עמדה השאלה כּיצד לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי לציוֹנוּת. והשאלה טרם נפתרה. הֶרכּבה האישי של אגוּדת “פּוֹעלי-ציוֹן” בּאוֹתם הימים היה מבּחינה מעמדית לא למטה משל מפלגוֹתינוּ עכשיו, אם לא למעלה מזה. אך השאלה עמדה. “פּוֹעלי-ציוֹן” כּבר לא מצאוּ שׂדה-בּוּר. בּשתים-שלוֹש שנים קָדם להם ה“בּוּנד”. וה“בּוּנד” הצליח מימיו הראשוֹנים להיוֹת בּרחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי למפלגת המעמד. לא לחינם נלחם על היוֹתוֹ “דער איינציגער פאָרשטעהער”¹³. כּמוֹ כן הצליחה הבּוּנדאיוּת בּצוּרתה האמריקאית להקים את ה“ארבּייטער רינג”¹⁴ ואת האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת וּלהתבּצר בּהן. אילמלא היה ה“בּונד” מחרים את הציוֹנוּת מלכתחילה, אילוּ נתן חוֹפש לחברים בּבירוּר השאלה, כּי אז אפשר היה גוֹרל התנוּעה כּוּלה אחר. אני הכּרתי בּין “פּוֹעלי-ציוֹן” הראשוֹנים אנשים שהיוּ חברים ל“קוּפּוֹת” הפּוֹעלים¹⁵ הראשוֹנוֹת ויצאוּ מהן מחמת שגזר שם על הציוֹנוּת. בּאוֹתה שעה נדוֹנה תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית לקרע היסטוֹרי, שלא יֵרָפא עד שלא תנַצח ארץ-ישׂראל. אז הוּטל על “פּוֹעלי-ציוֹן” לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי. כּיצד כּוֹבשים? על ידי ויכּוּח, דיסקוּסיה בּלע“ז… וככה השתלט אמצעי זה, שסירקין היה קוֹרא לוֹ בּשנינוּתוֹ: “התאָמַת הפּרוֹגרמה אל הדיסקוּסיה”. צריך היה מפּעם לפעם להקל את המטען כּדי שהסירה תוּכל להפליג בּמי-הבּרכּים של ה”בּירז’ה"¹⁶ לויכּוּחים. התוֹצאוֹת הן בּרוּרוֹת על פּני שטח של חצי יוֹבל שנים: הדרך זרוּעה חללים – דלדוּל, מפּלוֹת, ליקוידציוֹת, אבידוֹת-אנשים, שמד. וככה מן הימים הראשוֹנים ועד האחרוֹנים. לא עמדוּ לה לתנוּעה כּוֹחוֹתיה האינטלקטוּאַליים ממדרגה ראשוֹנה: סירקין, בּרוּכוֹב, בּתקוּפה ידוּעה גם ז’יטלוֹבסקי, ועשׂרוֹת אחרים שלא היוּ כּמוֹתם לשוּם מפלגה בּרחוֹב היהוּדי, מהם שנשארוּ נאמנים עמנוּ, מהם שעזבוּנוּ. המערכה היתה תמיד כּבדה, היוּ גם כּיבּוּשים גדוֹלים וחשוּבים, ואף על פּי כן לא היוּ יכוֹלים להחזיק מעמד, ומפעם לפעם היינוּ אנוּסים להתחיל מחדש. קְשי הכּיבּוּש מוּנח גם בּזה, שבּעצם לא ניתן מקוֹם למלחמה אידיאוֹלוֹגית רצינית. הכּיבּוּש למעשׂה פּירוּשוֹ: הקמת אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת לחוּד, התחרוּת בּקוּפּת-חוֹלים, בּקוֹאוֹפּרציה בּכל שטח הפּעוּלה. כּוֹחוֹ של המתחרה אינוֹ איפוֹא בּצדקתוֹ הרעיוֹנית, אלא בּחריצוּתוֹ האִרגוּנית, בּצידה החמרית שיש לוֹ וכוּ'. כּיצד תגבּר בּמצב זה וּבאמצעים אלה תנוּעתנוּ על מבצרים מבוּצרים עשׂרוֹת בּשנים?

אנוּ למֵדים מן הנסיוֹן הזה ואוֹמרים: לא מסיגוּל רכוּשנוּ הרוּחני אל צרכי הדיסקוּסיה ולא מהתחרוּת בּשׂדה התנוּעה המקצוֹעית והבּחירוֹת יבוֹא הכּיבּוּש, אלא מארץ-ישׂראל, ממפעלנוּ כּאן. וּלפיכך כּל פּעוּלה וכל חזיוֹן המגבּירים את כּוֹחנוּ כּאן סוֹפם להביא לידי כּיבּוּש עמדוֹת בּגוֹלה. הרבּה ממה שנכבּש בּאמריקה בּמאמצי חברינוּ אני זוֹקף על חשבּוֹן המפעל הארץ-ישׂראלי (וּמקוה שחברינוּ שם לא יתרעמוּ על זה). וּברי לי, כּי אילמלא היתה העליה של תרפ“ה-תרפ”ו נעכּבת בּאמצע היה כּבר הכּיבּוּש הגדוֹל מתקרב הרבּה. וּמשוּם שאני מאמין, למרוֹת המשבּר וההתמוֹטטוּת שבּאה בּעקבוֹתיו, כּי מתקרבים ימי עבוֹדה גדוֹלה בּארץ. הריני מאמין כּי הכּיבּוּש קרוֹב.

---

מאיימים כּי האיחוּד יכניס מבוּכה קשה בּמפלגתנוּ בּפּוֹלין. אוּלם ספק הוּא אם מניעת האיחוּד תציל אוֹתה ממבוּכה. ספק הוּא אם מפלגתנוּ בּפּוֹלין מוּכנה, מפּאת חינוּכה הפּנימי, להחזיק מעמד בּשעת משבּר קשה בּארץ, בּשעת “זוּטה של תנוּעה”. חוֹששני, כּי לא. כּמה מחלוֹת אוֹכלוֹת בּגוּף מפלגתנוּ הפּוֹלנית: ההבנה הלקוּיה בּעניני הארץ, מוֹרשת האַנטי-קוֹנגרסיזם¹⁷, חוֹסר ההבנה והיחס לעברית, ההסתגלוּת ל“יש”א“¹⁸¹ ואוֹתה השיטה של “ההסתגלוּת לדיסקוּסיה”. ואם נתן למחלוֹת הללוּ להתפּשט יהי גוֹרלה של המפלגה הפּוֹלנית כּגוֹרל אלה שקדמוּ לה – התנַונוּת וליקוידציה. יש אפשרוּת גמוּרה לשנוֹת את פּני הדברים. **תמיד ציפּיתי לשעה ש”אחדוּת-העבוֹדה" תצא לגוֹלה בּעבוֹדה תרבּוּתית רצינית**, עכשיו אני בּטוּח כּי השעה קרוֹבה, קרוֹבה מאד. אוּלם אחסוֹך את דברַי בּנדוֹן זה לעת אחרת. אַל יֵהָפכוּ הדברים של “קשר בּינינוּ וּבין הגוֹלה” לפרַזה ריקה וּל“נאמנוּת” עֲקָרה. צריך לבנוֹת גשר של ממש ואז יקוּם הקשר, ואין דבר אם לשם הקשר האמיתי, החי, צריך לפעמים להניף חרב. יש קרע הבּא למען התנוּעה, להצלתה. כּזה היה ה“קרע” הידוּע שעשׂה וייצמן בּקליבלנד¹⁹, לאחר שהוּא עצמוֹ השליט בּציוֹנוּת את דה-לימה וסימוֹן ואנשי בּרנדייס “וירא כּי רע”; וּסבוּרני כּי כּזה יהיה הקרע אשר ישוּב ויעשׂה וייצמן לאחר שיתגלוּ תוֹצאוֹת הרֶז’ים האמריקאי החדש. לשוא רוֹאה החבר רייס בּעמדתנוּ זוֹ מעין “בּוּנדיזם”, רחמנא ליצלן. לא כּפירה בּקשרים עם שאר הארצוֹת, אלא הבנה אחרת של מהוּת הקשרים. אמר אתמוֹל רוּבּשוֹב: כּאן יוֹשבת המפקדה הראשית של התנוּעה. ואכן, “אחדוּת-העבוֹדה” חייבת להיוֹת המפקדה הראשית של תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן”. אין כּאן ענין של אַמבּיציה, אין כּאן ענין של זכוּת אישים. בּתנוּעה שארץ-ישׂראל אינה בּשבילה אחת הפּרוֹבּלימוֹת אלא הפּרוֹבּלימה המרכּזית מן ההכרח שהמפלגה הארץ-ישׂראלית, העוֹמדת בּמערכת ההגשמה, תשמש מפקדה ראשית. ועל כּל פּנים אין לתאר שבּהגשמת משאלוֹתיה החיוּניוֹת תהיה זקוּקה להסכּמתה של מפלגה פּלוֹנית אוֹ אלמוֹנית.

---

שאיפת האיחוּד בּ“אחדוּת-העבוֹדה” אינה פּרי חוּלשה, לא חמרית ולא רעיוֹנית. אדרבּא, אנוּ הוֹלכים לקראת האיחוּד לאחר שוּרה של כּיבּוּשים חשוּבים בּארץ, בּקוֹנגרס, בּ“החלוּץ”, בּנוֹער; לאחר שבּ“אחדוּת-העבוֹדה” גוּפה שׂוֹררת הרגשה של קשרים פּנימיים חזקים – נוֹחוּת זוֹ שציין אוֹתה מ. שרתוֹק, בּחינת: “אהבתי את מפלגתי”. לא מתוֹך חשבּוֹנוֹת ולא מתוֹך פּניוֹת מפלגתיוֹת הוּטל עלינוּ האיחוּד, ואַל יבוֹא מי שהוּא להקטין את ערכּוֹ המוּסרי של האיחוּד בּטפילת האשמוֹת מעין אלה. לא מתוֹך חוּלשה אלא מתוֹך גבוּרה. ואם יש לדבּר על חוּלשה, הרי לא על חוּלשת חלקנוּ בּתוֹך התנוּעה, אלא על חוּלשה של התנוּעה כּוּלה. אוּלם בּזה שהתנוּעה כּוּלה שוֹאפת להימנע מחוּלשה על ידי איחוּד – אין כּל פּגם. אוֹמרים: סאקר הוּא השדכן לאיחוּד. אוּלי יש בּזה אמת בּמידה שיש אמת בּזה שדרייפוּס שידך את הרצל והציוֹנוּת. ואם בּאמת תתגלגל זכוּת זוֹ על ידי סאקר – תיחָשב לוֹ לצדקה.

אכן, אמת הדבר. האיחוּד בּא עלינוּ עכשיו לא מתוֹך שׂמחה והתלהבוּת. אפשר גוֹרם לחוֹסר השׂמחה צוֹק-העתים, המוֹנע מאִתנוּ שׂמחה גם על מה שיש לשׂמוֹח. ואפשר שהציפּיה הממוּשכה לאיחוּד בּמשך תשע שנים הפיגה בּמקצת את השׂמחה והיחס. לא יפּלא הדבר שלאחר “התוַדוּת בּאהבה” כּל כּך ממוּשכה פּג חוּמה, והנישׂוּאים “לאחר זמן” הם תמיד עגוּמים בּמקצת. האיחוּד פּיגר לבוֹא, זה בּרוּר. לפני שלוֹש שנים, בּנחלת-יהוּדה, הייתי אני בּין אלה שחפצוּ בּ“איחוּד רחב”, עם “הפּוֹעל הצעיר” ועם הקיבּוּצים השוֹנים כּאחד, אוּלם גם אלה וגם אלה לא היוּ נכוֹנים אז לאיחוּד, ועכשיו אני נכוֹן “להסתפּק בּמוּעט”, מפּני שבּינתים עברוּ שלוֹש שנים. וּדבר-מה נשתנה בּעוֹלמנוּ. דחיית האיחוּד עלתה בּיוֹקר לתנוּעת הפּוֹעלים. הגוּשים ה“בּלתי-מפלגתיים” מקצתם ירדוּ תהוֹמוֹת וּמקצתם מתחילים לקבּל פּרצוּף מפלגתי, בּין אם הם מוֹדים בּכך בּין אם אינם מוֹדים, וּכדרך כּל יצוּרים בּעלי הוָיה מפלגתית קשה עליהם הפּרידה מגוּפם וההתמזגוּת עם תנוּעה רחבה יוֹתר, וּכדרך כּל גוּפים המחפּשׂים לעצמם צידוּק הקיוּם הם נוֹטים לפַתּחַ בּקרבּם קוים “מיוּחדים”, העלוּלים אך לגרוֹם לידי בּדֵלוּת וּפרישה. ודאי שגם עכשיו רצוּי כּל נסיוֹן וכל מאמץ הבּא להרחיב את היקף האיחוּד. ואם יש בּינינוּ אנשים אשר בּידיהם להביא תחת כּנפי האיחוּד חוּגים רחבים יוֹתר – חוֹבתם לעשׂוֹת זאת. אוּלם כּלוּם נדחה משוּם כּך את הניתן להיעשׂוֹת מיד? או כּלוּם נטשטש לשם כּך את תוֹכן האיחוּד? כּלוּם נרדוֹף משוּם כּך אחרי רוּחוֹת מנשבוֹת? אדרבּא, חוֹבתנוּ להכניס מכּסימוּם של בּהירוּת לתוֹך האיחוּד. והאמצעי הכי-טוֹב להגיע לאיחוּד רחב הוּא לעשׂוֹת את שאלת האיחוּד לענין של כּל ציבּוּר הפּוֹעלים. צריך שתקוּם בּארץ תנוּעת-איחוּד ותקיף את הציבּוּר, צריך שכּוֹחות בּלתי-מפלגתיים יוּכנסוּ, יוֹתר נכוֹן, יכניסוּ את עצמם לתוֹך התנוּעה יחפּצוּ להשפּיע עליה, צריך שכּל אדם עוֹבד בּארץ, שמקוֹמוֹ בּתוֹך התנוּעה המאוּחדת, לא ירגיש עצמו שלֵיו בּמַצפּוּנוֹ מבּלי שיפתוֹר לעצמוֹ את שאלת האיחוּד.

אין כּוָנתי להלבּיש את האיחוּד מחלצוֹת וּלהקטין את מידת הקשיים הכּרוּכים בּוֹ, אוּלם אחת הייתי רוֹצה ממנוּ: שיביא את הציבּוּר לידי התעוֹררוּת. שישׂים קץ לדכאוֹן הרוּח. שיצילנוּ מן המינימַליזם הציוֹני המשׂתרר עלינוּ. נוֹהגים אצלנוּ לראוֹת בּאחרים את נוֹשׂאי המינימַליזם הזה, ויש לפיכך בּינינוּ שרוֹאים בּאיחוּד סכּנה של הוֹרדת הדגל של הציוֹנוּת העממית. אוּלם כּלוּם לא נראוּ גם בּקרבּנוּ אוֹתוֹת המינימַליזם בּקצוֹת המחנה, כּלוּם לא שמענוּ בּדברי קוֹלטוּן תוֹרה זוֹ? מדרכּן של תוֹרוֹת כּאלה שהן “פּוֹרחוֹת” בּתקוּפוֹת של שפל וריאַקציה. ועכשיו, כּשהנסיוֹן הראשוֹן של עליה עממית גדוֹלה הוּכשל, מוֹכיחים לנוּ “כּמנצחים” שאין הארץ “מסוּגלת” לעליה גדוֹלה. כּאן בּא הבּיסוּס “המדעי”, היוֹדע למדוֹד היוֹם מה יהיה כּוֹח הקליטה מחר, “מדע” זה שתמצית חכמתוֹ היא הפּילוֹסוֹפיה של אוֹתוֹ האפּיקוֹרס: “אין לי אלא מה שעינַי רוֹאוֹת”. ואנשי המדע הללוּ אינם יוֹדעים את הדבר הפּשוּט, כּי הציוֹנוּת לא התבּססה מעוֹלם על כּוֹח הקליטה שבּעין של הארץ, אלא על כּוֹח הקליטה הגנוּז שבּה והטעוּן גילוּי על ידי העם. וגילוּי הכּוֹח הזה אינוֹ נתוּן לאלה הנאחזים בּכל מספּר ארעי וּבוֹנים עליו את תוֹרתם, כּי אם למי שיוֹדע לשקוֹל וּלעוֹרר לפעוּלה את הכּוֹחוֹת האנוֹשיים והחמריים שבּאוּמה. מוּסמכי המדע הללוּ מסתמכים על רוּפּין ואינם יוֹדעים כּי רוּפּין הוּא שקבע בּזמנים שוֹנים אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת של עליה, אוּלם הוּא עצמוֹ לא נתפּס למספּרים שלוֹ וידע לוֹמר: “איני אלא קבּלן, רצוֹנכם בּעליה של 10000 לשנה, של 30000, של 50000 – אסדר לכם, וּבלבד שתשלמוּ. לעליה יש מחיר”. “קוַזי-מַדע”²⁰ זה יוֹדע למנוֹת ולספּוֹר את כּמוּת הנכנסים ויוֹצאים, אוּלם מהוּ יוֹדע על האפשר והניתן לעשׂוֹת? איזה מוּמחה לסטטיסטיקה היה קוֹבע בּחשבּוֹנוֹתיו, לפני עשׂר שנים, את מציאוּתוֹ של “נשר”? וּמה יוֹדעים חכמי הכּלכּלה הללוּ על מה שעתיד להכניס הנמל בּארץ? וּמה זה מפעל החשמל, וּמה זה ים המלח? ועוֹד אחריהם: החוּלה והנגב, וסינַי ועבר הירדן – מי ימדוֹד את ערכּם לעליה העממית ולעתידוֹ של עמנוּ, האם אלה שבּמשקפיהם “המדעיים”, כּביכוֹל, אינם מוּכשרים לראוֹת שוּם דבר מבּעד “המספּרים” של היוֹם, אוֹ מגָלי צפוּנוֹת הארץ והעם על יסוֹד הפּרוֹגנוֹזה העמוּקה של הרצל וסירקין? לא. בּ“חכמה” זוֹ (שהיא היא חכמתוֹ של ה“בּוּנד”) נלחמנוּ מעוֹדנוּ, וּבכוֹח מלחמתנוּ זוֹ גדלנוּ ויצרנוּ. ואם כּרגיל בּתנוּעוֹת של הגשמה, בּאה שעת פּוּרענוּת, שאינה תלוּיה לא בּארץ עצמה ולא בּשרשי המפעל, אַל ימַס לב המחנה. אדרבּא, השעה היא שעת התכּוֹננוּת למערכוֹת הבּאוֹת, וּלשם המערכוֹת הללוּ, לשם התגבּרוּת על רוּחוֹת הרפיוֹן, לשם הגשמת הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית בּמלוֹא דמוּתה – יבוֹא האיחוּד.

---

במערכה על זכות העבודה

מאת

ברל כצנלסון

במערכה על זכות העבודה

מאת

ברל כצנלסון

---

יוֹם פּתח-תקוה

מאת

ברל כצנלסון

¹

אפנדים יהוּדים, קצין בּריטי ושוֹטרים ערבים חָברוּ יחד בּיום שישי בּּפרדסי המוֹשבה בּפתח-תקוה לקדש אוֹתה שוּב בּדם ישׂראל. לפני שש שנים רָותה אדמת פּתח-תקוה את דם בּניה-מגינה מידי פּראים פּוֹרעים. השנה, בּשנת היוֹבל לאם המוֹשבוֹת, רותה אדמתה את דם בּניה וּבנוֹתיה החוֹרגים, חלוּצי ישׂראל אשר לא נחלה ולא רכוּש ולא זכוּת להם בּמוֹשבה.

המילה אֶפנדים בּאה לא רק לשם סימוּן פּרצוּפם החברתי והלאוּמי של אלה אשר שילחוּ בּפּוֹעלים היהוּדים הדוֹרשים עבוֹדה את השוֹטרים הערבים, כּי אם גם למען האמת ההיסטוֹרית, למען גוֹל את החרפּה מעל מוֹשבה יהוּדית שלמה: עברוּ השנים, שקוֹמץ בּעלי פּרדסים עשירים הסתירוּ מאחריהם את המוֹשבה כּוּלה. התרגשוּתם של האוּכלוֹסים בּיוֹם ששי זה, הבּכיוֹת שבּרחוֹב בּשעת לוית האסירים והפּצוּעים, התרסוֹת שבּבית-הכּנסת כּלפּי הנכבּדים, הסתוֹפפוּת ההמוֹנים בּכל יוֹם השבּת בּרחוֹבוֹת, בּשעה שאיש מ“פּני” פּתח-תקוה לא הוֹציא ראשוֹ החוּצה, כּל אלה מוֹכיחים מה רחוּקה פּתח-תקוה של עכשיו, המאוּכלסת, ההמוֹנית, הנזוֹנה בּחלקה הגדוֹל מן העוֹבד היהוּדי, מה רחוּקה היא הפּעם מהיוֹת שוּתפת לזדוֹנם של קוֹמץ אֶפנדים.

בּרוּך השם, חללים ממש לא נפלוּ, היוּ “אך” מוּכּים וּפצוּעים. ועוֹד יוֹתר מוּכּוֹת וּפצוּעוֹת. וכשתי עשׂרוֹת אסירים. מה פּשעם של אלה? על מה הם נלחמוּ?

עסקנים חנפנים ועתוֹנאים מכוּרים יסבּירוּ לנוּ, כּי לא זעקת רעב ודלדוּל כּוֹחוֹת כּאן, כּי אם דבר-מה אחר: “נסירה”, נסירתה של ההסתדרוּת, רחמנא ליצלן, שאינה נוֹתנת מרגוֹע, שהבאישה את שמם הטוֹב של בּעלי הנחלאוֹת היהוּדים. יהי כּן, נסכּים לעֵטי-הרמִיה. נסכּים להם למכתבי השקר, אשר עינים להם ולא יראוּ את הרעב המכלה, את הדלדוּל המנַוון. לא מתוֹך רעב וסבל וצוֹרך אנוֹשי בּעבוֹדה וּבקיוּם הפּוֹעלים בּשער ונתנוּ הפּוֹעלוֹת את גוָן למשיסה? יהי שכּן, לא מתוֹך זה בּלבד. נוֹדה בּגלוּי ולא נבוֹש, אדרבּא, גם נתבּרך בּזה, כּי דבר-מה נעלה מזה, נעלה עשׂרת מוֹנים מאוֹתם המוּשׂגים האנוֹשיים והלאוּמיים של מחפּשׂי המוּמים אצל הפּוֹעלים, כּבש את לבּוֹת בּני ישׂראל אלה וציוֹה עליהם את חבלי-גוֹרלם ואת שׂשׂוֹן יסוּריהם, שהם נוֹשׂאים בּאהבה וּבגאוֹן.

מהוּ הדבר הזה? יקָרא נא בּמלים הפּשוּטוֹת והנוֹשנוּת: כּבוֹד האוּמה! כּי אכן, העוֹמדים בּפּרץ בּפתח-תקוה ונוֹתנים את גוָם למכּים הם הם המצילים כּיוֹם את כּבוֹד האוּמה בּארץ תקותה. אם כּל אלה הקרוּיים “טוֹבי הישוּב”, אם העוֹמדים בּראשי המוֹסדוֹת, אשר עליהם הדאגה והאחריוּת לענייני הישוּב, אם כּל אנשי-הרוּח אשר רוֹממוּת עניני האוּמה הנַעלים על שׂפתוֹתיהם – אם כּל אלה יכוֹלים לראוֹת ולשקוֹט בּבלע כּוֹחוֹת נעוּרינוּ, השׂרידים הנאמנים, האוּדים המוּצלים מאש החוּרבּן והטמיעה, בּבלע הרעב והיאוּש כּוֹחוֹת עבוֹדה ויצירה ואמוּנה וּמסירוּת-נפש; אם כּל אלה החכמים והנבוֹנים, הבּוֹגרים והמיוּשבים רבּי התרבּוּת וההכּרה הלאוּמית יכוֹלים להשלים עם סדר ישוּב זה, אשר בּוֹ עוֹמדת התנוּעה כּוּלה על סף הכּלָיה והחוּרבּן, משתעבּדת לזרים על פּת לחם², מוֹציאה את כּספי התנדבוּת העם אל צרוֹר נקוּב כּדי לפרנס את צבאוֹתיה בּקצבה מרעיבה וּבבטלה מנַוונת, בּאוֹתה שעה שלעינינוּ גדֵל ופוֹרח אוֹתוֹ המשק היהוּדי, אשר בּעמל חמישים שנה, בּנדבוֹת וּבתרוּמוֹת וּבחסדי אחים טוּפּח ונוּשׂא על גבּי התנוּעה והוּבא עד הלוֹם, עד שבּכוֹחוֹ לשמש מקלט לידיים עוֹבדוֹת וּביסוּס לקיוּם של אלפים; ו“אדוֹני” המשק הזה, אשר הוֹעלוּ להיוֹת אֶפַנדים בּישׂראל, מתקלסים בּנוּ וּבמצוּקוֹתינוּ (“יעלה לי חמש מאות לירוֹת, תחרב ארץ-ישׂראל, ואוֹתי לא יכריחוּ לעבוֹדה עברית”) – הרי צריך סוֹף סוֹף שיקוּם מי שהוּא אשר את השקט הזה לא יֵדע, ואת הפּחד מפּני מה שיאמרוּ (“בּאוּ אלה להשׂתרר בּנחלוֹתינוּ”) יִזרה הלאה, ויגלה לעיני כּל את פּצעי תנוּעתנוּ המתבּוֹססת בּדם וּמגוֹללת בּרפש. ואם לא על ידי גבוּרה שבּאַלָמוּת מנַצחת יֵעשׂה הדבר תבוֹא הגבוּרה שבּמסירוּת-נפש מנוּצחת ותצילנוּ מכּלימתנוּ. ואם לא ראשי המוֹסדוֹת הלאוּמיים המסתפּקים בּלחישה על המכּה וּב“דיפּלוֹמַטיה” יהוּדית פּנימית יֵחלצוּ למלחמת-מצווה – יוּבּע הכּאב והמרי על ידי החלוּצה והחלוּץ, המביאים אתם את קיבתם הריקה ואת נפשם הכּוֹאבת.

האפנדים היהוּדים עשׂוּ את שלהם. הם רמזוּ לקצין הבּריטי: הרכוּש בּסכּנה! והקצין הּבריטי חש לעזרה. ואף הוּא עשׂה את שלוֹ: חידש את מעשׂיו שבּימי “נוּר”³, שבּימי “זכרוֹן-יעקב”⁴. אכן, כּשרוֹן מיוּחד יש להם לאנשי השלטוֹן הבּריטי בּארץ. בּמשא-וּמתן עם שליחי הציבּוּר – מוֹשלים נאוֹרים, יוֹדעים להראוֹת סימני דאגה והשתתפוּת, לדבּר בּאדיבוּת כּג’נטלמנים שבּידיהם הוּפקד גוֹרל המדינה. אוּלם בּרגע הדרוּש מתגלים ג’נטלמנים אחרים. ואלה יוֹדעים להכּוֹת הכּה וּפצוֹע בּחוֹרוֹת ישׂראל, ואלה יוֹדעים “לכבּוֹש” את פּוֹעלי ישׂראל, וכמוּבן לא על ידי שוֹטרים יהוּדים, חלילה, אלא על ידי שוֹטרים ערבים הממלאים את חוֹבתם בּחריצוּת יתירה בּהריחם ריח פּוֹגרוֹם.

יוֹם-זכּרוֹן יהיה יוֹם ששי זה. לא רק כּכתם-קלוֹן על פּני המשטרה הארץ-ישׂראלית והאפנדים היהוּדים. יוֹם-זכּרוֹן גם לפּוֹעל היהוּדי. לא יֵבוֹש הפּוֹעל בּיוֹם זה. ולא תבוֹש הנערה העברית בּגבוּרתה ואוֹמץ-רוּחה. לא תבוֹש התנוּעה בּנאמנוּתם וּבמסירוּתם של חייליה הרעבים. וּכשיקוּמוּ יהוּדים רכּי-לב, הרגישים לכל חשש של מעשׂי-אַלָמוּת (הנעשׂים על ידי הפּוֹעלים, ולא למעשׂי-אַלמוּת ממש הנעשׂים בּפּוֹעלים!) ויפיחוּ קריה על הניירוֹת שנקרעוּ בּבית ועד המוֹשבה לאחר הפּוֹגרוֹם, ולא יעלוּ, כּמוּבן, על לב את מַדוי המוּכּים והפּצוּעים והאסוּרים – נצחק להם בּפניהם: הידעוּ מה היה עוֹלה להם לאלה שגרמוּ לפוּגרוֹם הזה, מפּני חמת המוֹן המוֹשבה, אילמלא הגנתה וּמשמעתה של מוֹעצת פּוֹעלי פּתח-תקוה?

מקנא אני בּחלקכם, אַחי ואַחיוֹתי הפּצוּעים והאסוּרים. זכוּת גדוֹלה זכיתם. אתם נלחמתם על הדבר היוֹתר יפה והיוֹתר קדוֹש לנוּ כּאן, על זכוּת העבוֹדה. וּזכיתם לכך, שמלחמתכם תהיה לא בּיחידוּת וּבבדידוּת, וּבתחנוּני-שוא, כּאשר היינוּ “נלחמים” אנחנוּ שקדמנוּ לכם, זכיתם להילחם בּצוותא. בּציבּוּר. בּתמיכה מוּסרית של אלפי תוֹשבים וחברים. אין אתם בּוֹדדים בּמערכה, כּאשר היינוּ אנחנוּ לפני עשׂרים שנה, וכאשר הייתם אתם, המחדשים את כּיבּוּש העבוֹדה לפני חמש שנים. בּדיבּוֹת וּבמהלוּמוֹת וּבמאסרים לא יוּכלוּ לכם. ולא יפחידוּכם. אין כּניעה בּמלחמה היסטוֹרית זוֹ. המוֹשבה העברית אוֹ שתתקיים על עבוֹדה עברית אוֹ שתחדל להתקיים בּעיני העם העברי.

כּסליו תרפ"ח

---

מעשׂה פּתח-תקוה וערכּוֹ

מאת

ברל כצנלסון

¹

(נאוּם בּאסיפה פּוּמבּית בּירוּשלים)

לא נצא ידי חוֹבתנוּ, בּתַנוֹתנוּ את דבר חברינוּ המוּכּים והפּצוּעים והנאסרים. חוֹבתנוּ לדעת ברוּר מה קרה, מה ערך המאוֹרע? הנחַלנוּ מפּלה אוֹ נצחוֹן? העשׂינוּ משגה אוֹ מעשׂה רב? הלהמשיך אוֹ לחדוֹל? על שאלוֹת אלוּ צריכים להשיב לא רק הפּוֹעלים בּפתח-תקוה, אלא ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ כּוּלוֹ.

מעשׂה פּתח-תקוה הוּא מאוֹתם המאוֹרעוֹת המכריעים, שלאוֹרם מתגלים מחדש בּבהירוּת מוּחלטת חזיוֹנוֹת חיינוּ והכוֹחוֹת הפּוֹעלים בּהם ותפקידם ההיסטוֹרי.

שלוֹשה גוֹרמים היוּ בּמאוֹרעוֹת: הפּוֹעל העברי, הפּרדסן, הממשלה. כּיצד פּעלוּ כּאן שלוֹשת הגוֹרמים הללוּ?

כּל אחד מהם עשׂה את שליחוּתוֹ בּנאמנוּת, נאמן ל“טבעוֹ” וּלהגיוֹנוֹ הפּנימי, וכל אחד מהם בּא ללמדנוּ: מה מקוֹמוֹ ותפקידוֹ בּתנוּעת התישבוּתנוּ בּארץ.

מה עשה הפּוֹעל בּפתח-תקוה? מעשׂה רב, אשר כּמוֹהוּ לא היה עדיין בּקוֹרוֹת “כּיבּוּש העבוֹדה”.

בּשנת תרפ"ח בּעצם הדכּאוֹן הקשה השפוּך על הארץ, ועל חלקים רבּים, עייפים ומעוּנים, בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים, זכינוּ למערכה גדוֹלה, למערכת-כּבוֹד, שהוֹכיחה כּי כּוֹחוֹ של הפּוֹעל לא עזבוֹ, כּי כּאז כּן עתה הוּא עוֹמד בּנאמנוּתוֹ, בּחזיתוֹ. השנה שנת יוֹבל. לא רק חמישים שנה לראשית המפעל החקלאי שלנוּ בּארץ, למפעל החלוּצי הגדוֹל של יהוּדי ירוּשלים בּשעתוֹ – יסוּד פּתח-תקוה. השנה גם חצי יוֹבל לראשית “העליה השנייה”, אשר חידשה את תביעת העבוֹדה העברית ואת מלחמתה הנוֹאשת. הפּוֹעל שבּא לארץ מצא את העבוֹדה העברית עזוּבה וּמיוּתמת, כּמעט מחוּקה מספר הישוּב. חיבּת-ציוֹן, אשר פּתחה בּמפעלים החלוּציים של פּתח-תקוה וּגדרה מתוֹך שאיפה לעבוֹדה ממש ולעליית המוֹני יהוּדים – שכחה את חלוֹמוֹת נעוּריה. לוֹחמי העבוֹדה העברית בּתקוּפה הראשוֹנה היוּ בּוֹדדים: מיכאל הלפּרן, יהוֹשע בּרזלי וּזאב יעבּץ – הסוֹפר התמים והחרד, שיצא בּעוֹז-רוּח לתבּוֹע את עלבּוֹן העבוֹדה העברית מידי פּקידי הבּרוֹן. ורק עם העליה השניה החל רעיוֹן העבוֹדה העברית להיוֹת לכוֹח ציבּוּרי. העליה השניה היא היא שהכריזה, כּי התישבוּת יהוּדית בּלי עבוֹדה יהוּדית עושה פּלסתר את כּל עניין הציוֹנוּת, מבּחינה מוּסרית וכלכּלית כּאחת.

כּיצד נלחם הפּוֹעל בּמוֹשבה על זכוּת-קיוּמוֹ ועבוֹדתוֹ בּמשך עשׂרים וחמש השנים הללוּ? מה היה כּוֹחוֹ? מה היה נשקוֹ בּמלחמה זוֹ? העזרה לוֹ הממשלה? ההבינה לוֹ התנוּעה הציוֹנית? ההבינוּ לוֹ הקוֹנגרסים? בּודדים, חסרי ישע, זרים וּבלתי-מוּבנים גם לתנוּעה שעל בּרכּיה גדלנוּ, זרים למוֹסדוֹת (בּיניהם המוֹסד הכּספּי הרשמי של התנוּעה הציוֹנית, אפּ"ק, אשר התנכּר כּל ימיו, והנהוּ מתנכּר גם כּיוֹם, לעבוֹדה העברית), חסרי כּל כּוֹח-עזר משקי וכל כּוֹח ציבּוּרי רציני מסַייע, ניהלנוּ בּמתי-מעט את מלחמתנוּ על זכוּת-העבוֹדה. וּכמוֹ כּל היחידים-המבשׂרים, ההוֹלכים ראשוֹנים בּקרָב היסטוֹרי. נחלנוּ מפּלוֹת. המאמצים והכּיבּוּשים לא היוּ בּני-קיימא. אחריהם הייתה בּאה מפּעם לפעם עזיבת המערכה. עזבוּ לא רק אלה שנוֹאשוּ מן הארץ, אוֹ שנשארוּ בּארץ וּמצאוּ מקלט וּמחיה מחוּץ לעבוֹדה. עזבוּ גם אלה אשר החליטוּ בּרוֹב כּוֹח לא להעלוֹת יוֹתר את חייהם על הגרדוֹם של קיוּם-לא-קיוּם בּמוֹשבה והשקיעוּ את כּוֹחוֹתיהם בּ“יצירת ישוּב עוֹבד”, בּיצירת משק-העבוֹדה העוֹמד בּרשוּתה החברתית של תנוּעת הפּוֹעלים.

אוּלם גם בּשעה שתנוּעת הפּוֹעלים השקיעה את מיטב כּוֹחוֹתיה בּפתרוֹן חדש ונוֹעז, בּיצירת משקי-העבוֹדה העצמאים, ידעה כּי אינה מוַתרת ואינה רשאית לוַתר על מקוֹם העבוֹדה בּמשק הפּרטי. ועם צמיחת העלייה נתחדשוּ המאמצים בּיתר שׂאת. אחרי שנים של אכזבוֹת וּתבוּסוֹת וקרבּנוֹת-נפש רבּים של "חיילים נעלמים " התחיל שוּב – למרוֹת הפּרספּקטיבה הנעלמה, למרוֹת הכוֹחוֹת “המוֹשכים” אל “הכּרך” הארץ-ישׂראלי – זרם חדש של “כּיבּוּש” המוֹשבה. מה היה כּוֹחוֹ של זרם זה, מה היוּ הכוֹחוֹת המסייעים לוֹ? אמנם מאחריו כּבר עמד ציבּוּר פּוֹעלים חזק הרבּה יוֹתר מלשעבר, אמנם רעיוֹן העבוֹדה נתקבּל “להלכה” בּדעת הציבּוּר, אמנם בּקוֹנגרסים הציוֹניים נתקבּלוּ כּבר כּמה החלטוֹת, שלא לסייע למפעלים המתכּחשים לעבוֹדה עברית. אבל כּל זה היה רק להלכה. למעשׂה נשאר כּיבּוּש העבוֹדה ענינם של הכּוֹבשים בּלבד. לא המוֹסדוֹת הציוֹניים, לא הכוֹחוֹת הפּוֹעלים בּישוּב, לא גילוּ עזרה רצינית למפעל זה, וּלבשתנוּ עלינוּ להוֹדוֹת כּי הסתדרוּתנוּ אף היא לא הקדישה למפעל המוֹשבה את הכוֹחוֹת הנדרשים. בּן-חוֹרג היה הפּוֹעל החקלאי בּתנוּעתנוּ. אוּלם חוּש עמוֹק וּבריא מאד ניהל את הפּוֹעל בּמוֹשבה, הנאבק על קיוּמוֹ ועל עתידוֹ. הוּא ידע כּי העבוֹדה ניתנת לוֹ בּמידה זעוּמה וכי שׂכר-העבוֹדה אינוֹ מספּיק גם להחזקת הגוּף בּמידה הדרוּשה לשם עבוֹדה מפרכת זוֹ. הוּא ידע כּי קיוּם אנוֹשי מינימאלי אינוֹ ניתן לוֹ בּמוֹשבה, הוּא ידע כּי התחרוּת של בֶּדוי חוֹרן, של בּאר-שבע, ואוּלי גם של מצרים – צפוּיה לוֹ תמיד, אבל הוּא גם חש, כּי עם גידוּל מספּרוֹ בּמוֹשבה יִגדל כּוֹחוֹ. וּמתוֹך אמוּנה זוֹ נאבקוּ היחידים והקיבּוּצים והחבוּרוֹת על קיוּמם, ונשׂאוּ בּדוּמיה את חבלי הקיוּם בּמוֹשבה.

וּמאוֹרעוֹת תרפ“ח הצדיקוּ אמוּנה זוֹ. זוֹ הפּעם הראשוֹנה ששאלת העבוֹדה העברית הוּצגה על סדר החיים של הארץ בּרוֹב-עם. המשמרוֹת המוּכּים של פּוֹעלי פּתח-תקוה הינם מפעל מדיני רב-ערך, לא רק בּשביל תנוּעת הפּוֹעלים בּלבד, כּי אם בּשביל הציוֹנוּת כּוּלה. שאלת קיוּמוֹ של העוֹבד העברי בּמשק העברי – שאלה זוֹ אשר בּלי פּתרוֹנה החיוּבי אין עליה ואין התישבוּת עברית ואין תקוה לציוֹנוּת – הוּצאה על ידיהם ממחבוֹאיה והוּצגה, חד וחריף, לעיני הישוּב, הממשלה, והוּבאה עד לבית-הנבחרים בּלוֹנדוֹן. זוֹהי זכוּתן הגדוֹלה של אוֹתן המשמרוֹת, אשר רבּים ניבּאוּ להן כּי רעה נגד פּניהן. מי שיִרצה לאטוֹם את אזניו ולעצוֹם את עיניו – לא יוּכל. את זאת השׂיגוּ! בּאיזה אמצעים? אוֹמרים לנוּ: אך לא בּ”כוֹח"! כּן, הפּוֹעל בּמוֹשבה עשה זאת בּכוֹח. מה הכּוֹח הזה? לא כּוֹח של התקפה ושל התנפּלוּת. אלא כּוֹח-עקידה. הדרך שבּה הוֹלכים רבוֹלוּציוֹנרים מתוֹך אימפּוּלס חזק, בּשעה שאין כּוֹחם אִתם לשנוֹת את המצב. הנוֹתן את עצמוֹ לעקידה מציג את העוֹקד בּנסיוֹן. הוּא נוֹתן לוֹ גם את האפשרוּת לא להבעיר אש בּקָרבּן. חברינוּ האסוּרים והמוּכּים אוּלי לא ראוּ שוּם בּטחוֹן כּי המשמרוֹת ינחילוּ להם נצחוֹן, אוּלם הם הלכוּ בּדרך זוֹ מתוֹך הכרח פּנימי, אשר גם הפּעם לא הכזיב. רוֹאה אני את מפעל פּתח-תקוה כּמעשׂה החשוּב בּיוֹתר שעשׂתה תנוּעתנוּ בּתקוּפה האחרוֹנה, מעשׂה הבּא להאיר, להיוֹת לנס וּלדגל. גם אנשים רחוֹקים, צדדיים ואדישים שמעוּ מעתה: על מה אנוּ נלחמים. לא סיוּע, לא לחם לרעבים, אלא הבראת הציוֹנוּת והצלתה.

מה עשׂוּ הגוֹרמים האחרים? הגוֹרמים השליטים בּמשק, בּרכוּש, בּכּוֹח הגוּפני, בּמשטרה? לפני הפּוֹעל יש רק בּרירה אחת. לאלה הלא יש, לכאוֹרה, כּמה בּרירוֹת. אבל אם נדוּן לפי התנהגוּתם, הרי שגם להם אין, כּנראה. “בּחירה חוֹפשית”. הם פּעלוּ כּאילוּ על פּי חוּקים קבוּעים מראש.

הממשלה, זוֹ הדוֹגלת לפני העוֹלם החיצוֹני בּמטרוֹת נאוֹרוֹת, זוֹ שמכריזה כּי היא בּאה לארץ-ישׂראל בּמטרה של נטיעת תרבּוּת, של הגנת הארץ, כּלום לא ניתנה לה כּאן ההזדמנוּת להוֹפיע בּנסיוֹן זה כּממשלה נבוֹנה הטוֹרחת למנוֹע סכסוּכים, העוֹמדת לימין החלש התוֹבע את זכוּתוֹ? אך היא עשׂתה את ההיפך. חוֹששת היא, כּנראה, שמא אין הפּוֹעל בּארץ מחוּנך בּמידה מספּיקה למלחמה פּוֹליטית, שמא הוּא נוֹטה יוֹתר לעבוֹדת-שלוֹם, וּכדי לעקוֹר מלבּוֹ את האילוּזיוֹת של אפשרוּת עבוֹדה משוּתפת עם הממשלה ולנטוֹע בּוֹ את ההכּרה כּי אין לפּוֹעל כּל דרך אחרת מאשר דרך המלחמה בּממשלה – החליטה לשלח בּפּוֹעל היהוּדי את בּא-כּוֹחה – את השוֹטר הערבי ואַלוֹתיו. אם כּזה הוּא תפקידה של הממשלה: לעורר בּקרב הפּוֹעל את הכּרת הוָיתוֹ המעמדית ואת רגש המרי וההתקוֹממוּת – הרי עשׂתה זאת הממשלה בּשלימוּת. היא חזרה כּאן על מעשׂיה בּ“נוּר” אשתקד, ושוּב גרמה לציבּוּר שיתלכּד מסביב למעוּנים ולנרדפים. וגם שיעוּר מדיני טוֹב נתנה לפּוֹעל. בּנציבוּת הקוֹדמת נתן לנוּ השלטוֹן את הרבּרט סמוּאל מצד זה ואת רוֹנַלד סטוֹרס² מצד זה. ועכשיו חזר הענין. אתם יוֹדעים כּמה מסַפּרים בּקהל על הטוֹבוֹת שהנציב הזקן³ רוֹחש לפּוֹעלים בּארץ. הוּא גם מצדיק את מלחמתם בּפתח-תקוה. אבל יחד עם כּל הטוֹבוֹת הללוּ נדחק הפּוֹעל היהוּדי מן העיריוֹת וּמן הרכּבת – שלטוֹנוֹ של מר הוֹלמס⁴, – וּבפקידוּת הארץ דוֹאגים למעשׂה לפתוֹר את שאלת חוֹסר-העבוֹדה של… האינטיליגנט האנגלי. וגם בּתל-אביב חוֹזרת אוֹתה התמוּנה: מוֹשל נאוֹר⁵ המֵצֵר בּצער מחוּסרי-העבוֹדה והיוֹדע לדבּר יפה עם מנהיגי הפּוֹעלים וּלהבטיח להם כּמה הבטחוֹת; וּלמעשׂה – שוֹלחים לשם את מר מילר⁶ ושוֹטריו.

יבוֹא איפוֹא השיעוּר המר, המגלה את אֳפי השלטוֹן בּארץ בּכל דוּ-פּרצוּפיוּתוֹ ויעקוֹר אילוּזיוֹת-שוא, ויביא אתוֹ לא פּחד והכנעה, אלא המשכת המלחמה.

ו“הועד החקלאי” אף הוּא מילא שליחוּת. אין לערבּב את הועד החקלאי עם מוֹשבת פּתח-תקוה. הועד החקלאי זהוּ יציר השנים האחרוֹנוֹת, וּבוֹ נתמזגוּ שׂרידי הפּקידוּת הבּרוֹנית עם האֶפֶנדיוּת היהוּדית המוֹדרנית. זהוּ גוּף פּוֹליטי, אשר עיניו לא רק לבצעוֹ. הוּא דוֹאג דאגת-מחר: פּן יִרבּה, חלילה, הפּוֹעל היהוּדי ויגבּר כּוֹחוֹ. הוּא רוֹצה מראש להבטיח את עצמוֹ מפּני סכּנת בּחירוֹת כּלליוֹת בּמוֹשבה, מפני סכּנת מסים צוֹדקים, חלילה. זוֹהי הרכוּשנוּת הערוּמה, אשר לא תתבּוֹשש. לא לשוא אמר מר פּסקל לועדת-התיווּך, כּי “אינוֹ מפחד מפּני שוּם דבר”. ולא לשוא רבּה כּל כּך התרעוֹמת בּחוּגים הללוּ על דויד שמעוֹנוֹביץ⁷, אשר הוֹקיע בּשירוֹ את קלסתר פּניהם המוּסרי. זהוּ, אגב, הכּוֹח השחוֹר בּארץ, ולא האוֹרתוֹדוֹכּסיה. זהוּ החוּג ה“תקיף”, המבקש על פּי טבעוֹ את קרבת השליטים, המסתגל לשׂפת השלטוֹן, והנוֹשׂא של ההתבּוֹללוּת בּארץ. הוּא יעמוֹד כּצר לכל דמוֹקרטיזציה. לכל זכוּת בּחירה עממית, לכל חלוּקת מסים צוֹדקת. וחוּג זה גם ימצא את תוֹמכיו וּמגיניו בּין ציוֹני אנגליה ואמריקה. וּוַעד זה נהג גם כּאן על פּי ה“הכרח הפּנימי” שלוֹ. לכאוֹרה, מה יהלוֹך מהם, מן הפּרדסנים היהוּדים שמכרוּ את יבוּלם. אילוּ היוּ הם “מסייעים” בּעצה טוֹבה לסוֹחר הערבי? אפשר היה הסוֹחר שוֹמע לוֹ, אפשר לא היה שוֹמע. והפּרדסן על כּל פּנים לא היה מפסיד. אוּלם הועד החקלאי על פּי “טבעוֹ” לא היה יכוֹל ללכת בּדרך-שלוֹם זוֹ. כּי יוֹתר מאשר הוּא חרד לפרוּטתוֹ הוּא מלא פּחד מפּני הפּוֹעל היהוּדי. וכל כּך אָפייני הדבר, שאת הפּוֹעל הבּלתי-יהוּדי אינוֹ מפחד. וּלפיכך הוּא לא יֵרתע מפּני כּל וּבלבד… לשׂים קץ ל“שלטוֹן הפּוֹעל” בּמוֹשבה. וכך הוּא הלך וחידד את העניינים עד הכניסוֹ את השוֹטר הערבי למוֹשבה ועד הביאוּ את השלטוֹן העצמי של המוֹשבה העברית לידי פּירוּק.

וגם הציבּוּר כּוּלוֹ שמסביב למאוֹרעוֹת נתן לנוּ לקח. לכאוֹרה, יש מסביבנוּ יהוּדים לאוּמיים, מוֹסדוֹת לאוּמיים, וכל אלה חוֹששים למַעמדיוּתנוּ המַעבירה אוֹתנוּ על הדעה הלאוּמית השלמה, ואלה התעוֹררוּ עכשיו. אוּלם מה עגוּמה התעוֹררוּת זוֹ. האוּמנם אין כּוֹחם של כּל אלה אלא בּפּה? האוּמנם בּאוּ כּוּלם ללמדנוּ כּי גם להתקדמוּת הציוֹנוּת אין לנוּ לקווֹת מאחרים אלא מעצמנוּ? איני אוֹמר זאת כּדי לטפּח בּנוּ את ה“אתה בּחרתנוּ”, אלא נסיוֹננוּ המר בּארץ מיוֹם בּוֹאנוּ מלמד אוֹתנוּ, כּי ה“ישוּב”, כּלוֹמר, הבּעל-בּית הציוֹני, האינטליגנט הציוֹני מתעוֹררים תמיד רק “אחרי שהרעם הכּה”, ואז הוּא משתדל לישר הֲדוּרים וּלתווך, אבל אין בּלבּוֹ ההכּרה הבּוֹערת והמַמריצה לפעוּלוֹת שיש בּלב הפּוֹעל, אשר סוֹד קיוּמוֹ הפּרטי נעוּץ בּהגשמת הציוֹנוּת.

והשאלה היא: מה להבּא? יש סבוּרים, כּי הענין נגמר: חברינוּ בּמאסר, הקטיף נמשך כּמשפּטוֹ, סוֹחרים ערבים מגינים על “הרכוּש היהוּדי” מפני הפּוֹעל היהוּדי. “הבטחוֹת” לסדר פּוֹעלים יהוּדים ניתנוֹת כּמשפּט – והכּל כּמנהגוֹ נוֹהג. מי שהוּא יראה בּזה, כּי הנה הענין נגמר. אוּלם העניין לא נגמר. את המערכה לא נעזוֹב בּאמצע. ידעוּ זאת פּרדסני פּתח-תקוה, ידע הציבּוּר ותדע הממשלה כּי בּמלחמה זוֹ על זכוּת העבוֹדה לא נדע הכנעה. אוֹ שהשאלה תיפּתר בּחיוּב אוֹ שהפּוֹעלים ירימוּ את נס המלחמה ולא יַרפּוּ. אם איננוּ רוֹצים בּיציאָה וּבכלָיה – כּי אז עלינוּ לבצר את קיוּמנוּ בּעבוֹדה. ואם הפּתרוֹן החיוּבי לא יוּתן – תבוֹאנה משמרוֹת חדשוֹת, וּבמקוֹם האסירים היוֹם יבוֹאוּ חברים אחרים. הענין חדל להיוֹת עניין של פּוֹעל בּוֹדד ואכּר בּוֹדד. בּתוֹקף המאוֹרעוֹת, בּתוֹקף הלחץ הציבּוּרי, בּתוֹקף הטמטוּם של אוֹיבי הפּוֹעלים ורשעוּתם של השלטוֹנוֹת הוּבא הדבר לבמה ציבּוּרית רחבה. וחוֹבתנוּ היא לא להחמיץ את ההזדמנוּת הניתנת לנוּ על ידי המאוֹרעוֹת: עלינוּ לעשׂוֹת את מפעל הפּוֹעל למפעל העם, לעשׂוֹת את תנוּעתנוּ לחוּט-השדרה של התנוּעה העממית כּולה, ללקט אל תחת דגל הפּוֹעל המוֹנים גדוֹלים, אלה שחיים סביב הפּוֹעל, שעתידם ועתיד בּניהם להיוֹת בּמחנה העבוֹדה.

טבת תרפ"ח.

---

גַלוּ את הלוֹט

מאת

ברל כצנלסון

¹

“ועדת-התיווּך” שנבחרה בּמסיבּת עסקנים הקרוֹבים לאִכּרים בּמשׂרד פּיק"א דרשה (בּיוֹם ד' שעבר) אַרכּה של שבעה-עשׂרה ימים למען “תינתן האפשרוּת לועד החקלאי להוֹכיח בּמעשׂים את כּנוּת החלטוֹתיו”. האפשרוּת ניתנה, הזמן עוֹבר. הקטיף נמשך כּמשפּטוֹ. בּישיבת הועד הלאוּמי (בּיוֹם א' זה) נמסרה מוֹדעה, “כּי לבאי-כּוֹח הועד הלאוּמי יש רוֹשם, כּי הפּעם תוּשׂגנה תוֹצאוֹת של ממש”.

וּלמחרתוֹ –

בּאוֹתוֹ המשׂרד של פּיק"א נתכנסה שוּב ישיבה של בּאי-כּוֹח האִכּרים מכּל מוֹשבוֹת יהוּדה ושוֹמרוֹן, ושם הוּחלט –

לקיים את ההבטחוֹת שניתנוּ לוַעדת-התיווּך? לחתוֹם על זכרוֹן הדברים שנערך בּוַעדת המשׂא-וּמתן של הועד הלאוּמי?

חלילה וחס.

שם הוּחלט, כּי “ענין הכּנסת פּוֹעלים יהוּדים לקטיף היא שאלה שאינה שייכת דוקא למוֹשבה פּתח-תקוה, אלא שהיא שאלה כּללית הנוֹגעת לכל המוֹשבוֹת”.

אמת וצדק. והמַסקנה ההגיוֹנית הישרה מכּאן, כּי “הדבר תלוּי בּסוֹחרים” – “ואין לקבּוֹע בּוֹ מראש מספּרים ואחוּזים”!

ושוּב הוּחלט “לפרסם גילוּי-דעת לישוּב העברי וּלהוֹקיע לעיני הישוּב את האשמים בּמאוֹרעוֹת הללוּ”. גם זוֹהי מצוַת-עשׂה שהזמן גרָמהּ. אלא מדוּע בּחרוּ להם המחליטים לשוֹן-הסתר, ואינם אוֹמרים מיד מי הם האשמים? הפּוֹעלים, ההסתדרוּת אוֹ…. הסוֹפרים העברים וד"ר גליקסוֹן? האוּמנם יש עוֹד לחדש משהוּ בּנדוֹן זה, אחרי גילוּי-הדעת המפוּרסם של הועד החקלאי?

והאחרוֹן הכבּיד. הוּחלט: “לערוֹך תזכּיר וּלבקש ראיוֹן מאת הנציב העליוֹן לשם בּירוּר המצב בּכלל והמאוֹרעוֹת בּפתח-תקוה בּפרט”.

על מה ידבּרוּ “בּאי-כּוֹח האכּרים” עם הממשלה?

מה דוֹרשים הפּוֹעלים מן הממשלה – ידוּע: עבוֹדה לעוֹבד היהוּדי.

מה ידרוֹש האֶפנדי היהוּדי מן הממשלה? עזרת המשטרה בּפתח-תקוה אינה מספּיקה, כּנראה. עזרה זוֹ לא שינתה לטוֹבה את דעת הקהל היהוּדי, ויש אוֹמרים כּי אפילוּ בּחוּגים הגבוֹהים של הממשלה אין הדעה כּדעת הקצין מר מילר. שמוּעה מהלכת, כּי הנציב הזקן יש לוֹ דעה משלוֹ על הפּוֹעל היהוּדי, והיא שוֹנה מדעתם על האֶפנדים היהוּדים, וּבכן צריך “לעבּד” את דעת הנציב.

כּיצד יבוֹרר בּתזכּיר “המצב בּכלל ומאוֹרעוֹת פּתח-תקוה בּפרט”?

בּסוֹדם של הנאספים הנכבּדים לא עמדנוּ, עצם הידיעה נמסרה לנוּ לא על ידי אלה, “המבאישים את ריח אִכּרינוּ החלוּצים”. אלא על ידי שוֹפרוֹ של הועד החקלאי, על ידי “דוֹאר היוֹם”. אוּלם על מגמתוֹ של התזכּיר לנציב אפשר לעמוֹד מתוֹכן הדברים שמוֹשל יפוֹ מסר מפּי האִכּרים:

“האִכּרים טוענים, שהפּוֹעלים היהוּדים אינם כּלל פּוֹעלי המקוֹם, הם הוּכנסוּ לפּתח-תקוה על ידי ההנהלה הציוֹנית מתוֹך כּונוֹתיה המיוּחדוֹת. וּמדרכּה של ההנהלה הציוֹנית להוֹשיב בּמקוֹם שיש בּו צוֹרך בּעשׂרה אנשים – מאתים איש, ואי אפשר לדרוֹש מהאִכּרים שהם ידאגוּ לאנשים אלה ויכלכּלוּ אוֹתם. מלבד זאת, פּוֹעלים אלה המאוּרגנים בּהסתדרוּת עלוּלים להרוֹס וּלהחריב את פּתח-תקוה כּשם שהם הרסוּ את כּל שאר המפעלים בּארץ, כּגוֹן “סוֹלל-בּוֹנה”. ענף תפּוּחי-הזהב הוּא הענף היחיד שנשאר לפליטה, והוּא נוֹשׂא עצמוֹ וּמתפּתח ויוּכל להתקיים אך ורק הוֹדוֹת לעבוֹדה זוֹלה וּבלתי-מאוּרגנת”.

יקָרא איפוֹא לדברים בּשמם: כּתב-מַלשינוּת על הפּוֹעל העברי, על הסתדרוּתוֹ ועל ההסתדרוּת הציוֹנית – זהוּ “בּירוּר המצב”. דרישת עבוֹדה זולה וּבלתי-מאוּרגנת – זוֹהי התשוּבה לדרישוֹת הפּוֹעל והישוּב.

טבת תרפ"ח.

---

תשובה לְה. ייבין

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּעצם ימי פּתח-תקוה – פּרשת הדברים, אגב, טרם נסתיימה, אם כּי מַצפּוּנוֹ של “הישוּב” כּבר נרגע, כּנראה – חרד החבר ה. ייבין חרדה גדוֹלה: בּמאמרי על פּתח-תקוה נגלתה לוֹ “התנפּלוּת” על “אנשי-הרוּח” ויצא בּשער לתבּוֹע את עלבּוֹנם.

למען האמת חייב אני להוֹדוֹת, כּי לא את אנשי-הרוּח בּלבד הזכּרתי בּין הרוֹאים ושוֹקטים בּבלַע הרעב והיאוּש את כּוֹחוֹת נעוּרינוּ, אלא את מי שהוּא עוֹד: גם את “טוֹבי הישוּב”, גם את “העוֹמדים בּראשי המוֹסדוֹת” ואפילוּ את כּל אלה החכמים והנבוֹנים, הבּוֹגרים והמיוּשבים, רבּי התרבּוּת וההכּרה הלאוּמית היכוֹלים להשלים עם סדר-ישוּב זה. מה איפוֹא אעשׂה אם יקוּם מחר אחד, והוּא חכם ונבוֹן, ויראה את עצמוֹ נפגע, ויתבּע ממני את עלבּוֹן חבריו, וגם יתנני לבוֹזה-חכמה? והלא כּבר העידוּ עלי חכמי “כּתוּבים”² (המצטיינים, כּידוּע, בּעריכתם הנקיה והדקה), כּי אני “רוֹאה צוֹרך להכתים בּפרהסיה” את אנשי-הרוּח “ולהקים חַיִץ בּיניהם וּבין הפּוֹעל העברי”!

אגב, שלוֹם אַש לא נמנע מהבּיע פּוּמבּית את צערוֹ על אשר לא שלוֹם אַש אלא שלוֹם שוארצבּוֹרד³ עשׂה את מעשׂהוּ. החבר ייבין, כּמדוּמני, הציג את מעשׂהוּ של שוארצבּוֹרד לעוּמת כּמה דוֹרוֹת של רבּנים וּגדוֹלים בּישׂראל, ואף אלה, כּמדוּמה, היוּ “אנשי-רוּח”; אוּלם להציג את מפעל הפּוֹעל בּפתח-תקוה לעוּמת עמדתם של אנשי-הרוּח בּנדוֹן זה – חטא הוּא, כּנראה, אשר לא יִנָקה.

החבר ייבין יוֹדע, כּי “התנפּלוּתי” על אנשי-הרוּח אינה מקרית – והראָיה: מכתבי אשתקד למר רבינצקי! ואני, הנתבּע, נסכּלתי לחשוֹב, כּי מה שהתרחש בּפתח-תקוה וּשתיקתם של גדוֹלים וטוֹבים לפני התחוֹלל המאוֹרעוֹת וּבשעתם – כּי כּל זה מעיד בּמשהוּ על צדקת דברי בּאוֹתוֹ מכתב. עכשיו הנני רוֹאה, כּי החבר ייבין, כּרבּים וכן טוֹבים, ראה אף הוּא את עצמוֹ נפגע מתשוּבתי ההיא – ואני לא ידעתי. אכן, “סוֹלידריוּת מעמדית” זוֹ של “אנשי-הרוּח” נוֹגעת בּאמת עד הלב.

וּכדי לגלוֹת את כּל עיווּת הדין שאני נוֹהג בּמעמד-אנשי-הרוּח, אין החבר ייבין טוֹרח להוֹכיח לי, כּי “מעמד” כּזה איננוּ בּמציאוּת כּלל, וכי אין אנשי-הרוּח ערבים זה בּזה, וכי כּל איש את עווֹנוֹ ואת צדקתוֹ ישׂא. אדרבּא, הוּא טוֹען, כּי ענין פּתח-תקוה הוּא “לאמיתוֹ של דבר כּאב כּולנוּ” (כּל “אנשי-הרוּח בּכללם”?) והוּא קוֹרא עלי בּשמוֹת: בּיאליק, בּרנר, גרינבּרג!

ואני מֵעז ושוֹאל: חרישת-פּלאים משוּלשת זוֹ – החוֹזרת ונשנית מפּי נוֹשׂאי-כּלים שוֹנים ונעשׂית לשגרה חסרת-טעם – על מה היא בּאה ללמד? מה, למשל, בּא להוֹכיח שמוֹ של בּיאליק בּמקרה זה? אכן, בּיאליק הוּא “חוֹזה התנוּעה הלאוּמית” כּסמיכתוֹ של ייבין. ודאי שעבוֹדתוֹ וקשיוּת ערפּוֹ של החלוּץ בּארץ יוֹנקוֹת ממעינוֹת תרבּוּתנוּ העברית, וּבתוֹכה מחזוֹנוֹ של בּיאליק, מתוּמתם של “בּשׂדה” ושל “תחזקנה” וּממריָם של “דבר” ושל “אכן חציר העם”. יתר על כּן, דוקא בּחוּגי הפּוֹעלים יוֹדעים להעריך – אוּלי יוֹתר מאשר בּחוּגי המדע והספרוּת הרשמיים – את יקר-ערכּה של העבוֹדה הנאמנה, אשר המשוֹרר עוֹבד בּחצבוֹ בּמכרוֹת הגנוּזים של ספרוּתנוּ. ועבוֹדה “שחוֹרה” זוֹ, שאינה יוֹדעת ליאוּת יקרה וּקרוֹבה מאד מאד ללבּוֹ של חלוּץ, העוֹבד בּחוֹמר וּבלבנים והחש, כּי עבוֹדת-הפּרך של גדוֹל הדוֹר מצטרפת לשפעת המאמצים החלוּציים, בּני-בּלי-שם, שלנוּ בּארץ, בּכל ענפי היצירה, בּחוֹמר וּברוּח. אוּלם כּלום אין אנוּ עדים לכך, כּי רוּחוֹ של היוֹצר עשירה בּמקוֹם זה וענייה בּמקוֹם אחר? כּלוּם עשׂוּי זכרם של “שירי הזעם” להשכּיח את שתיקתוֹ של המשוֹרר (לאו דוקא הפּיוּטית, אלא האנוֹשית) למראה כּל הנעשׂה בּנוּ כּאן? כּלוּם אין שתיקה זוֹ מגבּירה את רגש הבּדידוּת של הפּוֹעל, אשר מתהוֹם הגוֹלה הוּא בּא ואת תהוֹם הגלוּת הוּא רוֹאה כּאן, והוּא, קוֹראה ויוֹרשה של הספרוּת העברית, החוֹצב מלבּוֹ את ה“אף על פּי כּן”, רוֹאה ויוֹדע כּי אֵילי הספרוּת החיים, לכאוֹרה, אתוֹ כּאן מתעלמים ממנוּ וּמסבלוֹתיו ואת טעם מלחמתוֹ לא ידעוּ?

וּלשם מה צריך היה להחריד את י. ח. בּרנר מעוֹלם-האמת? כּלוּם אין החזיוֹן בּרנר מחייב את אנשי-הרוּח? כּלוּם בּאה הויתוֹ של בּרנר לכפּר על שאננוּתם ועל קהוּתם של כּמה “חברים לעט”? אַל נא ישמש צלוֹ של בּרנר לכסוּת-עינים למתלבּשים בּתגא של “רוּח”.

ולזכוּתוֹ של מעמד-אנשי-הרוּח מציג ה. ייבין את א.צ. גרינבּרג “איש החזוֹן הלוֹהט, שעוֹד לפני שלוֹש שנים הזהיר על האסוֹן המתרחש וֹבא, אלא שלשברנוּ הגדוֹל מצא אזנים אטוּמוֹת והרעה בּאה ונהיתה”. לא אעמיק שאלה, מה היתה העצה היעוּצה שהשׂיאנוּ החבר א.צ. גרינבּרג כּדברי ייבין, לפני ג' שנים וּמצא לוֹ אזנים אטוּמוֹת, וגם לא אשאל בּאיזוֹ מידה הקדימה “אַזהרה” זוֹ מלפני ג' שנים את מלחמת כּיבּוּש העבוֹדה של פּוֹעלי פּתח-תקוה, המתנהלת זה כּחצי יוֹבל שנים. אוּלם האין מן האירוֹניה בּשימוּש זה בּשמוֹ של א.צ. גרינבּרג לשם תביעת עלבּוֹנם של אנשי-הרוּח מידי? הלא דיוֹ הדפוּס טרם נתיבּשה מזוֹ ההכרזה “כלפּי תשעים ותשעה”⁴; האוּמנם בּאה זוֹ להעיד על קרבתוֹ הנפשית היתרה של א.צ. גרינבּרג לאנשי-הרוּח זוּלת “האחוּז” האחד?

למען הסיר לזוּת שׂפתים אוֹדה ואתוַדה, כּי בּשעה שנשׂאתי את שם “אנשי-הרוּח” על שׂפתי לא נתכּוַנתי לאלה “המעוֹרים בּתנוּעה זוֹ – של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – בּכל חייהם”, וגם שאלתי את עצמי אם אלה קרוּיים רשמית אנשי-רוּח אוֹ שאינם קרוּיים, אם הם משתתפים בּעתוֹן של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אוֹ שאינם משתתפים, כּשם שאיני נוֹהג לשאוֹל, אם יש למישהוּ סמיכוּת רשמית על שייכוּתוֹ לתנוּעה זוֹ, שבּה מעוּרים חייו. ראיתי את עצמי רשאי לסמוֹך על טוּב טעמם ועל כּנות-תחוּשתם של כּל אלה, אחים למרי וּלמאמצים, כּי לא יראוּ את עצמם נפגעים על ידי, בּאשר הם “מעוֹרים בּתנוּעה זוֹ בּכל חייהם”.

אוּלם למי שהוּא נתכּוַנתי. ואם לא היוּ דברַי בּרוּרים דיים – אפרש. נתכּוַנתי לרבּים: גם לאלה המתרברבים בּאיצטלה של “אנשי-רוּח” – ותוֹבעים בּכל הזדמנוּת – בּפה מלא אוֹ בּחצי הפּה – שׂכר וכבוֹד כּ“אנשי-רוּח” ותוֹבעים בּכל הזדמנוּת – בּפה מלא אוֹ בּחצי פּה – שׂכר וכבוֹד כּ“אנשי-רוּח ממש”; גם לאלה הרצים אחרי מרכּבת הפּוֹעל בּשעת חדוה וּנכוֹנים לבעוֹט בּה וּלידוֹת בּה אבנים עם נשיבת רוּחוֹת אחרוֹת, אוֹ בּהתבּרר להם כּי תנוּעת הפּוֹעלים לא תמיד נכוֹנה לשמש הדוֹם להם; גם להמוֹן הגדוֹל מבּין עוֹבדי עבוֹדה רוּחנית, אינטליגנציה בּלַע“ז, הרוֹאה את עצמה נעלה על המוֹן-האדם-סתם בּגלל היוֹתה עסוּקה בּמלאכות נקיוֹת וקלוֹת וּבגלל היוֹתה מפוּטמת בּהוָיוֹת-התרבּוּת, מבּלי שתדע להבחין “בּין ימינה לשׂמאלה” וּמבּלי שתדע לשׂאת בּחוֹבוֹת הגדוֹלים אשר התרבּוּת וההשכּלה מטילוֹת על אבּיריהן הנאמנים; וגם לאלה אשר בּהיוֹתם, לכאוֹרה, “בּני-בּרית” לציבּוּר העוֹבד, מסתפּקים בּ”רחישת אַהדה" וּב“הכּרה אידיאוֹלוֹגית” ואינם חיים בּלב ונפש את חייו ואת חבלי קיוּמוֹ וּמלחמתוֹ של האדם העוֹבד.

אוּלם נתכּוַנתי לא רק לבני-בּלי-שם, לעדרי-ציבּוּר. נתכּוַנתי לשכבה הדקה והעליוֹנה היוֹשבת על “ספסל המזרח” כּאן. איני יוֹדע, אם בּאמת כּל אלה “ניהלם אֵלָם על מימי מנוּחוֹת וּנאוֹת דשא דשן”, כּמאמר שמעוֹנוֹביץ, אוּלם בּרוּר, כּי בּמלחמה אשר העבוֹדה העברית נלחמת כּיוֹם על נפשה, מלחמה אשר בּה ספוּן גוֹרל עמנוּ בּארצנוּ, נפקד מקוֹמם.

צָדַק החבר ייבין. לא היתה בּדברי פּליטת קוּלמוֹס מקרית, אלא הכּרה מרה. ונחמתי היא, כּי לא תמיד בּוֹחרת ההשגחה הלאוּמית לשליחוּתה בּאנשי-השם דוקא, וכי השליחוּת ההיסטוֹרית של דוֹרנוּ נעשׂית בּמידה מרוּבּה על ידי בּני-בּלי-שם בּאוֹתה המערכה האכזרית, שבּה עוֹמד הפּוֹעל בּפתח-תקוה.

ואם יש בּהכרזה זוֹ כּדי פּגיעה בּכבוֹדם של אנשי-הרוּח, כּי אז אַל נא ימָנעוּ מלנטוֹע בּמעשׂיהם הכּרה אחרת בּלבּנוּ.

אגב.

החבר ייבין בּחפצוֹ להוֹכיח את מידת כּפיית-הטוֹבה שבּי לא נמנע מהוֹקיע קלוֹני, כּי שׂמתי בּכלַי מטוֹבי בּיטוּייהם של בּיאליק ושל א.צ. גרינבּרג, וּלמען לא יֶחסר המזג של “השלישיה” מצא, כּי “משפּטי בּנויים בּמתכּוֹנת משפּטיו של בּרנר”. כּיד בּקיאוּתוֹ הטוֹבה עליו היה יכוֹל החבר ייבין להוֹכיח לא רק “כּי הלחישה על המכּה” (שעוד בּ“סנהדרין” חייבוּ בּגללה בּנטילת חלק לעוֹלם הבּא) היא… של בּיאליק, אלא שגם “דבר” הוּא משלוֹ, ולא רק “חיילים רעבים” הם משל א.צ. גרינבּרג אלא ודאי גם “ארץ-ישׂראל העוֹבדת”; ואילוּ היה החבר ייבין מוֹסיף לבקש היה ודאי מוֹצא שׂרידי השפּעה של עוֹד “אנשי-רוּח”, של ירמיהוּ ושל משה רבּנוּ, וּוַדאי היה גם אוֹתם זוֹקף לחוֹבתי ולזכוּתוֹ של “מעמד-אנשי-הרוּח”.

טבת תרפ"ח.

---

התחייבוּת אשר לא חייבה

מאת

ברל כצנלסון

¹

“דעת-הקהל” נרגעה, “הישוּב” שב אל מנוּחתוֹ. הממשלה כּיפּרה בּדברי חלָקוֹת על רשעוּת שוֹטריה. “המשפּט” הראה עצמוֹ על הגוֹבה: הוּא גם הצדיק את דרישוֹת הפּוֹעלים וגם הרשיע מנהיגיהם. הכּל כּמשפּט. הוּא גם לימד את הציבּוּר להבחין בּין “החוֹק המוּסרי” ו“החוֹק הפוֹרמַלי” (חכמי דת ודין יֵהנוּ!) ואחרי הניפוֹ שבט-מוּסר על אידלסוֹן נתן לוֹ את ההזדמנוּת ליהנוֹת לילה נוֹסף מ“הכּנסת-אוֹרחים” של ארמוֹן הצדק בּיפוֹ. העסקנים עשׂוּ את שלהם: לא “זעזוּעים”, חלילה, אלא “השפּעה”. הועד הלאוּמי התכּנס סוֹף סוֹף. בּחר בּוַעדה. גדוֹלי העסקנים ניאוֹתוּ סוֹף סוֹף להיכּנס לתוֹכה. הועדה נסעה, בּיקרה, ניהלה משׂא-וּמתן, קיבּלה “רוֹשם”, קיבּלה גם “הבטחוֹת”. סוֹף סוֹף זכינוּ גם לחתימה על זכרוֹן הדברים.

לא לשוא איפוֹא חלה ורָגַש הישוּב כּולוּ! לא לשוא איפוֹא היא ההשפּעה המוּסרית, דעת-הקהל! לא לחינם התחננוּ העסקנים המכוּבּדים אל הפּוֹעלים: אך בּל נא תפריעוּ בּזעזוּעיכם וּבהתרגשוּתכם. אַל פּחז. תעזבוּ את “נשקכם” ותיוָכחוּ – כּי לא בּחַיל ולא בּכוֹח! לא לשוא היוּ השתדלוּיוֹתיהם הפּרטיוֹת של טוֹבי העסקנים, מאמציהם של המוֹסדוֹת וּרצוֹנה הטוֹב של הממשלה!

מִלתא זוּטְרְתא? “זכרוֹן הדברים” נחתם!

והנה חָזרה הוַעדה החדשה שנשלחה מטעם הועד הלאוּמי לסייע לועד החקלאי בּהכנסת הפּוֹעלים לעבוֹדה, והיא מוֹסרת דין-וחשבּוֹן:

“מיוֹם התחלת המשׂא-וּמתן לפני חוֹדש וחצי ועד הרגע האחרוֹן אין שוּם תוֹצאוֹת ממשיוֹת”.

“בּכל הפּרדסים שבּיקרנוּ מצאנוּ בּעבוֹדה אצל הסוֹחרים הערבים רק פּוֹעלים זרים”².

וּבכן: זכרוֹן הדברים נחתם, מַצפּוּנם של האנשים הטוֹבים נרגע ושקט, והפּרדסים והפּרדסנים – כּמנהגם!

וּבכן: הפּוֹעלים “הוֹציאוּ את נשקם”, את “אַלמוּתם” וּ“כפייתם”. הם – נוֹשׂאי האַלָמוּת בּעוֹלמנוּ “המוֹאסים בּתיווּך וּמשׂא-וּמתן ידידוּתי”, כּעדוּתוֹ הנאמנה של מר איזמוֹז’יק – המתינוּ הפּעם (מתוֹך כּלאיהם, מתוֹך פּצעיהם וגם מתוֹך “בּטלה ושעמוּם”) וצפוּ: מה תהיינה תוֹצאוֹתיו המעשׂיוֹת של הלקח הזה, הניתן להם מעל כּל הבּמוֹת המכוּבּדוֹת וּמפּי כּל העסקנים המכוּבּדים השכּם והערב.

ואכן, האם לא ניתנה כּאן הזדמנוּת מצוּינת, הזדמנוּת כּפוּלה: גם לועד החקלאי בּפתח-תקוה, שיוֹכיח בּמעשׂים כּי שווא טָפלוּ עליו אוֹיביו, וכי אם הפּוֹעלים והסתדרוּתם הארוּרה יחדלוּ “להפריע”, כּי אז, אך אז יַראה הוּא מה רב רצוֹנוֹ להכניס עבוֹדה עברית; וגם לעסקנים בּעלי השפּעה, להוֹכיח לפּוֹעלים התוֹעים המאמינים בּ“מלחמה” וּב“זעזוּעים”, כּי דרכּם אינה אלא דרך-כּסל, וכי אין טוֹב ואין מוֹביל למטרה מ“דרך ההשפּעה וּפשרה בּשלוֹם”, וכי לא הפּוֹעל בּתרוּעתוֹ וּבמלחמתוֹ יכבּוֹש את העבוֹדה, כּי אם הם בּהסבּרתם וּבהשפּעתם יכבּשוּה למענוֹ.

והמוֹפת החוֹתך ניתן:

יוֹם יוֹם יוֹצאים לקטיף מאוֹת מאוֹת. מספּרם הוֹלך ורב. בּשעת כּתיבה אוֹמרים לי, כּי מספּרם הגיע כּבר לשמוֹנה מאוֹת. וּמַהוּ מספּר הפּוֹעלים היהוּדים אשר הוּכנסוּ לאחר התחייבוּיוֹת “להבטיח להתאמץ” של הועד החקלאי?

הלא כּה דברי הוַעדה שהלכה בּשליחוּת הועד הלאוּמי:

“לפי דברי הועד החקלאי עצמוֹ הוּכנסוּ אוֹ קיבּלוּ הבטחה לקבּל עבוֹדה 7–8 פּוֹעלים יהוּדיים”.

וּבכן, זוֹהי התשוּבה שנתן הועד החקלאי. תשוּבה לא רק לפּוֹעל, אשר בּעוֹמק לבּוֹ הוּא עוֹד רוֹצה להיאָחז בּשבּוֹלת זוֹ של אמוּנה בּרצינוּת העסקנים, בּכשרוֹן פּעוּלתם והשפּעתם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים. תשוּבה גם לעסקנים עצמם, תשוּבה להאדוֹנים קלוָריסקי ודיזנגוֹף, לרב אהרוֹנסוֹן וּלמר אוּסישקין. תשוּבה אשר אינה משתמעת לשני פּנים: הצחוֹק והקלס! מה הבל תהבּלוּ, עסקנים וסוֹפרים, “יפטפּט” לוֹ “הישוּב שהשתגע” כּאַוַת נפשוֹ, הבטחוֹת רמיה לא נחשׂוֹך מכּם אם בּאלה חפצתם – אוּלם מדרכּנוּ לא נשנה, לנוּ הפּרדסים וּמי אדוֹן לנוּ.

והשאלה היא, מה יאמרוּ לתשוּבה זוֹ הפּעם העסקנים, המוֹסדוֹת, הישוּב? כּיצד יקבּלוּ יריקה חדשה זוֹ, שבּאה לאחר הזעקה וּלאחר התחנוּנים וּלאחר הציפּיה הממוּשכה למעשׂים הטוֹבים, אשר יסירוּ מעלינוּ את הכּאב והכּלימה?

“כּיצד יקבּלוּ”, לא בּעוֹד עידן ועידנים, אלא היוֹם, היוֹם! לכל היוֹתר מחר.

ואם בּאמת חוֹששים עסקנינוּ, הרשמיים והפּרטיים, היוֹשבים על כּסא רם ונישׂא ודנים אוֹתנוּ המהלכים בּשפל וּמתרגשים וּמזדעזעים וּמזעזעים, אם בּאמת חוֹששים הם לזעזוּעים ולסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּהם, כּי אז אַל נא ידחוּ שוּב את הפּוֹעל המתבּוֹסס בּחוֹסר-עבוֹדה וּבחוֹסר-מחיה בּ“לך ושוּב”, ואַל נא יחתמוּ שוּב – בּפּעם המאה ואחת – על תעוּדת-העניוּת, הבּאה להשתמט וּלהתחמק, ואשר בּעיני הפּוֹעל אין לה מַשמעוּת אחרת אלא זוֹ:

אַל תשׂים יהבך עלינוּ. אין עזרתה בּנוּ. אין עוֹזר ואין גוֹאל ואין “מבטיח” עבוֹדה ליהוּדים מלבדך. ואם לא נפלת כּליל בּרוּחך, ואם לא נוֹאשת מתקווֹת לחיוֹת חיי עבוֹדה וקיוּם בּמוֹלדת, כּי אז לך בּכוֹחך וּבסבלוֹתיך והוֹשעת את עצמך. וגלוּת חרפּה מכּל הישוּב כּוּלוֹ.

טבת תרפ"ח.

---

עם תקנות “הכנסת”

מאת

ברל כצנלסון

עם תקנות “הכנסת”

מאת

ברל כצנלסון

---

עם תקנוֹת ה"כּנסת"

מאת

ברל כצנלסון

¹

א

בּמזל מיוּחד נוֹלדה וקיימת התעמוּלה הציוֹנית, שבּכתב וּבעל-פּה: אין כּמוֹה לכשרוֹן-ההתפּעלוּת ו“היציאה מן הכּלים” למראה פַּרַדים-של-נייר וציצים וּפרחים העשׂוּיים בּידים. בּהפלגה רבּה היא “מעמיקה” לראוֹת בּהם “סמלים” לספוּנוֹת וּנצוּרוֹת וּ“רמזים” למַה שעתיד לבוֹא. כּאילוּ כּל התמַשכוּת הדוֹרוֹת הרבּים לא מצאה לה בּיטוּי נאה אחר, מאשר ההתמוֹגגוּת בּפני תמרוֹני גנרלים וּנאוּמי מיניסטרים, וכל הכּיסוּפים העמוּקים של ילדי הגיטאוֹת להוֹד וּליוֹפי אין להם אחיזה אחרת אלא בּניירוֹת-צבעוֹנין. אוּלם כּרוֹב כּשרוֹן ראִייתה של “העין” הציוֹנית לגבּי כּל אלה, כּן לקוּיה ראִייתה והבחנתה בּכל מקוֹם שיש בּוֹ גילוּיי צמיחה טבעית ואמיתית. עין זוֹ שצוּותה והוּטרדה לתפּוֹס מַראוֹת קסמים של רַקיטוֹת מעוֹפפוֹת וליהנוֹת מתפארתם של גידוּלי חממה מוּפלאים ואֶכּסוֹטיים – שוּב אינה מסוּגלת לקלוֹט חיים “פּשוּטים” עם נביטתם וביצבּוּצם וגידוּלם והיאָבקוּתם. וככה נשרים סמוּיים גם מעֵינוֹ של ה“קהל” המתחנך על ידה – כּמה וכמה חזיוֹנוֹת של גידוּל חשאי בּארץ, מעשׂי גבוּרה שקטים, התמדה והתבּצרוּת בּשדה התרבּוּת והמשק והחברתיוּת החיה, חזיוֹנוֹת לָמ“ד-וָ”ויים אשר בּזכוּתם אנוּ מחזיקים מעמד, יתר על כּן, מתקדמים אפילוּ בּצוֹק העתים.

ליקוּי ראִיה זה שוֹלל מאת “העוֹלם הציוֹני” את האפשרוּת של חשבּוֹנוֹת צדק, של סיכּוּמי פּעוּלה: מה שגדל בּחשאי נעלם ממנוּ, מעלימים ממנוּ. ולא רק גילוּיי הרוּח הצעיר, ה“מעמדי”, לא רק יצירוֹת העבוֹדה, הספרוּת, המוֹרה והילד בּארץ – כּל מה שלא כּבש לוֹ עדיין את הבּימה, – אלא גם חזיוֹנוֹת “כּלליים”, מדיניים נשארים ללא הבחנה והערכה, אם אינם מלוּוים בּציצי נייר צבעוֹני, המוֹשך את העין. בּראִיה אשר כּזאת נתחנך הקהל הציוֹני מימים ימימה, וּלפיכך לא נתמַה על החזיוֹן “המענין”, אשר בּמשך זמן קצר היינוּ עדים לוֹ:

העיתוֹנוּת הציוֹנית כּוּלה, לאַרצוֹתיה וללשוֹנוֹתיה, היתה מלאה שׂשׂוֹן ושׂמחה למתן “ההכרזה השנייה”², זוֹ שכּל תכנה הממשי היה… בּשׂוֹרת מינוּי ועדה למדידת קרקעוֹת! והעתוֹנוּת הציוֹנית, זוֹ שהקדישה את עמוּדיה לכל נאוּם וּנאוּם “היסטוֹרי” שנשמע בּאוֹתה סעוּדה, לא ראתה אפילוּ צוֹרך לשאוֹל: מה פּירוּשה של ועדה זוֹ, וּבמה היא תשמש לעזר וּלבנין הבּית הלאוּמי, וּמי וָמי הם הפּקידים שהוּפקדוּ לשם כּך, אם לא אלה “שהצטיינוּ” כּל כּך בּחלוּקה הבּזבּזנית של קרקעוֹת בּית-שאָן לשֵיכים תקיפים, העוֹשׂים אחר-כּך סחר-מכר בּאדמה זוֹ? ואוֹתה עתוֹנוּת ציוֹנית קיבּלה בּדוּמיה וּבקרירוּת גמוּרה את המאוֹרע רב-המשקל בּסידוּר חיינוּ האוֹטוֹנוֹמיים בּארץ, את מתן “התקנוֹת לסידוּרה של כּנסת ישׂראל”³.

השוָאה זוֹ, זה לעוּמת זה, של שני מיני “קבּלת-פּנים” שניתנוּ בּעולם הציוֹני לשני מאוֹרעוֹת, שהאחד – נישׂא בּענן הקטוֹרת של התעמוּלה ו – חלף מבּלי להשאיר שׂריד של חיוּב, והשני – איש לא הצהיל לוֹ פּנים והוּא נשאר חרוּת על לוּחוֹת חיי הישוּב, השוָאה זוֹ בּאה לגלוֹת לא רק את הצחוֹק שבּדבר, אלא גם את ה“מכאיב-לב” ש“בּמחזה מוּל מחזה” זה. הערכה צוֹדקת אינה ענין של חילוּק “כבוֹד” למאוֹרעוֹת, אלא של חינוּך הציבּוּר וזיוּנוֹ וּביצוּרוֹ. וּכשם שההתלהבוּת המנוּפּחת והכּוֹזבת (גם בּתמימוּתה!) לקראת מאוֹרעוֹת שלפּוּחיים מחנכת את הציבּוּר לרעתוֹ: מזייפת את המציאוּת, מסיחה את הדעת מן העיקר, מצרכים של ממש וּמזכוּיוֹת של ממש, שעדיין טעוּנים כּיבּוּש, כּכה מזיק חוֹסר ההערכה של מה שנכבּש ונרכּש; הוּא מַתיש את הרצוֹן לכּיבּוּשים חדשים, מוֹנע את הידיעה כּיצד להשתמש בּזכוּיוֹת הממשיוֹת שהוּשׂגוּ, כּיצד לשמוֹר עליהן שלא יתרוֹקנוּ, שלא יזוּיפוּ, שלא יקוּפּחוּ.

_______

בּתקנוֹת “הכּנסת” יש פּגימוֹת יסוֹדיוֹת, שעוֹד ירגישוּ בּהן בּקרב הימים ויצטרפוּ להילחם בּכל עוֹז על בּיטוּלן. עליהן עוֹד ידוּבּר. אוּלם אם התקנוֹת הללוּ לא נתקבּלוּ עדיין בּציבּוּר מתוֹך קוֹרת-רוּח והרגשת-הישׂג, הרי זה לאו דוקא בּגלל הפּגימוֹת הללוּ. גרמוּ לכך שני דברים:

1. התקנוֹת התמהמהוּ הרבּה בּדרך. זה עשׂר שנים שהישוּב הכריז על רצוֹנוֹ לקוֹמם את האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ. ההכרזה נעשׂתה בּהתלהבוּת וּבהסתערוּת. אוּלם היא נפגשה בּקיר אטוּם, בּכמה קירוֹת אטוּמים. בּחוֹסר הכּרה מבּחוּץ, בּפירוּד וּברפיוֹן מבִּפְנים. החוּקה הלכה הלוֹך ושוּב מהָכָא להָתָם וּמהתם להכא. בּדרך חלוּ בּה כּמה שינוּיים, קיצוּצים, מיעוּטים (אגב גם תיקוּנים לטוֹבה!). והרי היא מוּבאת לנוּ כּשהתלהבוּתנוּ פּגה, כּשהישוּב נוֹכח בּכל הרפיוֹן וחוֹסר כּשרוֹן הפּעוּלה של האִרגוּן הלאוּמי, שאיננוּ מוּכּר וּמוּסמך מטעם הרָשוּת. וכרגיל, תחת להסיק מכּאן, כּי יש הכרח לעמוֹל בּלי הפסק למען השׂגת האישוּר המשפּטי הזה – לוֹקה הציבּוּר בּאכזבה. אוֹתה החוּקה אילוּ היתה מתאַשרת בּימי האסיפה המכוֹננת הראשוֹנה, ואפילוּ בּימי אסיפת הנבחרים הראשוֹנה, היוּ חשים בּה “טעם” אחר לגמרי. וּמכּמה פּוּרענוּיוֹת היתה אוּלי מצילה את הישוּב. אוּלם המחוֹקק הזר אינוֹ נחפּז ולא על נקלה הוּא קוֹלט את מוּשׂגינוּ אנוּ. וּמשקלט הוּא מלבּישם מחלצוֹת שלא לפי טעמנוּ.

2. חוּקת האוֹטוֹנוֹמיה העברית הלאוּמית מוֹפיעה כּבת “לפקוּדת העדוֹת הדתיוֹת”, וּלפיכך היא עדוּיה בּטרמינוֹלוֹגיה של ימי-הבּינַים המאַפילה על התוֹכן החברתי-החיוּני. לבוּש זה המסתיר תחת כּנפיו גם שׂרידים של שלטוֹן רבּני, התפּלגוּת עדתית, מסי עקיפין לצרכי דת וגם זכוּיוֹת לאוּמיוֹת עם מוּשׂגים משפּטיים מוֹדרניים, חוֹצץ בּין החוּקה וּבין הדוֹר.

אין כּלל וּכלל לזלזל בּקליפּה. אין להתעלם מערכּה השלילי של הטרמינוֹלוֹגיה הנוֹשנה, שלא בּאה כּאן להאציל על “כּנסת ישׂראל” מהוֹד לשוֹן העבר, אלא למַעט את דמוּתה וּלטשטש את תכנה. אוּלם אַל תפריע לנוּ הקליפּה הקשה מהבחין בּטיבוֹ של העוּבּר וּמהכּיר מה פּגימוֹתיו היסוֹדיוֹת וּבאיזוֹ מידה הוּא בּר-התפּתחוּת.

ב

כּשם שיש לציין כּי תקנוֹת הכּנסת טוֹבעוֹת בּשפע של טרמינוֹלוֹגיה רבּנית, כּכה חוֹבה לציין כּי הן מכילוֹת גרעינים של טרמינוֹלוֹגיה חדשה, לאוּמית-משפּטית. גרעינים מעוּלים: ראשית, “כּנסת ישׂראל”. זוֹ חדלה להיוֹת מוּשׂג מוּפשט, אַורירי, ונעשׂתה לביטוּי מדיני-משפּטי של הישוּב העברי בּארץ. לא אוּכלוֹסין יהוּדים בּלבד, אלא גוּף לאוּמי. “אסיפת נבחרים” אינה מעכשיו ועידה סתם, אשר כּל הרוֹצה בּא וּמכנסה, בּא וּמפזרה. וה“ועד הלאוּמי” איננוּ עוֹד כּאחד הועדים הרבּים שבּארץ. “אסיפת הנבחרים” ו“הועד הלאוּמי” נעשׂוּ לטרמינים מדיניים-משפּטיים. הם הנם גוּפים בּעלי סמכוּת וּזכוּיוֹת כּלפּי פּנים וּכלפּי חוּץ: “אסיפת הנבחרים תשמש בּאוּת-כּוֹח כּנסת ישׂראל” (סעיף י"ב), “הועד הלאוּמי ישמש כּבא-כּוֹח כּנסת ישׂראל בּארץ בּיחסה לממשלה” (סעיף י"ד), “ועד הקהילה יוֹציא לפּוֹעל את הוֹראוֹתיו של הועד הלאוּמי” ו“ישמש בּאוּת-כּוֹח מוּכּרת כּלפּי השלטוֹן המחוֹזי בּענינים הנכנסים בּגבוּל סמכוּתה של הקהילה” (סעיף כ"ד). כּל אוֹתוֹ הבּיטוּל והזלזוּל שכּל “תקיף” היה נוֹהג לגבּי הקהילה, הועד הלאוּמי, משפּט השלוֹם – ניטלוּ בּמידה מרוּבּה. ואפשר שגם אוֹתוֹ הזלזוּל שה“שׂמאל” שבּקרבּנוּ היה נוֹהג בּמוֹסדוֹת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּבאילוּזיות ה“בּוּרגניוֹת” שאנוּ, המסכּנים, כּרוּכים אחריהן – אפשר שגם אוֹתוֹ רוֹחב וגוֹדל-לבב יחלוֹף. וכחכמים הבּוֹחרים תמיד לבוֹא “אל המוּכן” יבוֹאוּ גם הפּעם על שׂכרם…

אוּלם החידוּש העיקרי והמכריע בּטרמינוֹלוֹגיה של תקנוֹת הכּנסת, חידוּש שיש בּוֹ מחידוּש מוּשׂגים, ושהוּא עתיד, בּקרב הימים, לגַלם את מַהוּתוֹ המיוּחדת של אִרגוּננוּ הלאוּמי בּארץ, המַפלה אוֹתוֹ לטוֹבה מכּל שאר אוֹטוֹנוֹמיוֹת יהוּדיות הוּא צירוּף-המילים: “עיריה יהוּדית, כּפר יהוּדי, רוֹבע יהוּדי” שפּירוּשם: “עיריה, כּפר אוֹ רוֹבע שלא פּחוֹת משלוֹשת רבעי תוֹשביהם הם יהוּדים”. בּנקוּדה כּזאת תשמש “המוֹעצה המקוֹמית” גם קהילה לאוּמית. כּלוֹמר, השלטוֹן המוּניציפּלי והשלטוֹן הלאוּמי מתמזגים יחד, אם לא תבוֹא התנגדוּת לכך… מבּפנים.

תאים ארציים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית – זהוּ איפוֹא הקו המיוּחד שבּחוּקה, העשׂוּי בּקרב הימים להווֹת את חוּט השדרה שלה.

חיוּב ב': היקפה של כּנסת-ישׂראל. כּל יהוּדי בּוֹגר שישב בּארץ שלוֹשה חודשים נרשם בּפנקס היהוּדים הבּוֹגרים ונחשב כּ“חבר לכנסת ישׂראל”. מי שלא הוּכנס לפּנקס משוּם שכחה – מוֹסר מוֹדעה וּמכניסים אוֹתוֹ. וּמי שנדחה (לא פּירש המחוֹקק מה היסוֹד לדחיה) יש לוֹ זכוּת ערעוּר לפני ועדת הסוֹכנוּת היהוּדית, המוֹפיעה כּאן כּבא-כּוֹחוֹ של עם ישׂראל כּוּלוֹ.

הנכנס נכנס מאליו. והיוֹצא? היש מקוֹם ליציאה מתוֹך כּנסת לאוּמית? אולם כּאן דן אוֹתנוּ המחוֹקק כּכנסיה דתית, שאדם חפשי לבחוֹר בּה אוֹ לעזבה, והתיר את היציאה (האוּמנם היה המחוֹקק האנגלי נוֹהג מידה יפה זוֹ של מתן חוֹפש הבּחירה גם לגבּי בּני עמוֹ?). מאת היוֹצא נדרשת אך אַקטיביוּת מעט: “כּל אדם הרוֹצה ששמוֹ ימָחק מהפּנקס, ימסוֹר הוֹדעה (בין בּעצמוֹ אוֹ על ידי מוּרשה) לועד הלאוּמי” ו“הועד הלאוּמי יאַשר את קבּלת ההוֹדעה וימחק לפי זה את שמוֹ מן הפּנקס”, “והאדם ששמוֹ נמחק יחָשב כּאילוּ לא היה מעוֹלם חבר לכנסת ישׂראל” (סעיף י"ז) וּ“מהיוֹם שבּוֹ נמחק שמוֹ מן הפּנקס יחדל להינוֹת מכּל זכוּת מן הזכוּיוֹת אשר לחברי כּנסת ישׂראל והוּא לא יהא זכּאי להינוֹת מכּל שירוּת מהשירוּיוֹת הציבּוּריות שכּנסת ישׂראל אוֹ כּל קהילה תוּכלנה לתת” (סעיף י"ח).

נרגנוּת ודאי לא תחסר. יציאה ו“איוּמי” יציאה. הנשק היהוּדי שבּידי הציבּוּר: פּרישה מן הפּוֹרשים. את עצמם יוֹציאוּ מן הכּלל, אך בּרקמה הבּריאה לא יוּכלוּ לנגוֹע.

חיוּב ג': סמכוּת. סמכוּת של ממש. לא רק רפּרזנטציה, אלא גם מסים. “אסיפת הנבחרים תאשר לועד הלאוּמי תקציב שנתי”, אסיפת הנבחרים יהיה כּוֹחה יפה לדרוֹש מאת קהילה אוֹ למלא את ידה להטיל על חבריה מס אוֹ מסים". והמטרוֹת אשר לשמן יש להטיל מסים הן: “חינוּך, עזר לעניים, טיפּוּל בּחוֹלים, פּרנסת יתומים” והוֹצאוֹת הרבּנוּת, הועד הלאוּמי והקהילה. בּמלים אחרוֹת: תרבּוּת, עזרה סוֹציאלית, צרכי דת ואִרגוּן לאוּמי – אלה הם גוּפי הפּעוּלה של מוֹסדוֹת הכּנסת.

חיוּב ד': אחדוּת הקהילה וחוֹבתה לספּק לחלקיה השוֹנים את הצרכים התרבּוּתיים. “בּכל עיר אוֹ כּפר לא יהיה יוֹתר מקהילה אחת, אפס כּי חלק מקהילה כּזאת הכּוֹלל לא פּחוֹת מ-30 בּוֹגרים יוּכל לתבּוֹע את סיפּוּק צרכיו הדתיים והתרבּוּתיים על פּי עיקריו הוּא”. “ועל הקהילה לחלק אוֹתוֹ חלק מהכנסוֹת הקהילה המוּקדש לצרכי דת ותרבּוּת בּין הקהילה וּבין כּל חלק כּזה מהכּנסת בּאוֹפן יחסי למספּר חבריהם” (סעיף כ'). תקנה זוֹ משׂיגה בּבת אחת כּמה תוֹצאוֹת חשוּבוֹת: היא מבטיחה את שלימוּתה של החטיבה הלאוּמית וּבוֹ בּזמן היא מכּירה בּחוֹפש ההגדרה העצמית, דתית ותרבּוּתית, בּתחוּמי היחידה הלאוּמית. אם החרדים שלנוּ, שאין דעתם נוֹחה מן הרבּנוּת השלטת, אינם מתכּוונים לפרוֹץ את גדר האחדוּת הלאוּמית-מדינית, כּי אז הם יכוֹלים למצוֹא בּתוֹך סעיף זה אפשרוּת של אִרגוּן דתי בּתוֹך כּנסת ישׂראל. חשיבוּת מיוּחדת לסעיף זה, שהוּא מכּיר בּמציאוּת של זרמי תרבּוּתיים שוֹנים וּבזכוּתם לפעוּלה אוֹטוֹנוֹמית – הכּרה אשר לא נתעכּלה עדיין בּכמה חוּגים שבּישוּב.

חיוּב ה': שויוֹן כּל הבּוֹגרים בּכנסת ישׂראל. “כּל אדם, איש אוֹ אשה, אשר מלאוּ לוֹ שמוֹנה-עשׂרה שנה”. הקץ לויכּוּח על “זכוּת” האשה!

ֹ______

ואֵלוּ פּגימוֹתיה העיקריוֹת של החוּקה:

1. העדפת תקציב הרבּנוּת על שאר סעיפי התקציב. אין המחוֹקק מסתפּק בּזה שהוּא מכניס את סיפּוּק צרכי הדת לתוֹך חוּג הענינים של הקהילה הלאוּמית, אינוֹ מסתפּק בּזה שכּל חלק מחברי הקהילה רשאי לתבּוֹע את סיפּוּק צרכיו הדתיים והתרבּוּתיים בּאוֹפן יחסי למספּר חבריו, ושוּרת ההגיוֹן נוֹתנת שבּמידה כּזוֹ – ורק בּמידה כּזוֹ – חייבת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית לפרנס גם את הרבּנוּת. הוּא מעמיד את הדאגה להחזקת משׂרד הרבּנוּת בּראש הדאגוֹת התקציביוֹת של הקהילה ושל אסיפת הנבחרים ורוֹתם את כּל המוֹסדוֹת בּעוֹל זה. יוֹצא שתקציב הרבּנוּת עדיף גם מתקציב החינוּך, מפּרנסת יתוֹמים, מטיפּוּל בּחוֹלים וכיוֹצא בּזה.

2. המסים העקיפים תוֹפסים מקוֹם ניכּר בּשיטת המסים הנוֹפלים למעמסה דוקא על המוֹני העם, וּמשחררים את השכבוֹת “הגבוֹהוֹת”, בּעלוֹת היכוֹלת. ה“טַכּסא”⁴ המפוּרסמת, שמצצה את לשד העניים והאביוֹנים בּישׂראל, עדיין נשארת כּעמוּד-התווך של שיטת-המסים, אשר בּית הרבּנוּת נשען עליה. הזיווּג הזה בּין דת ישׂראל וּבין “מסים בּלתי-ישרים” (כּשמם כּן הם!) הוּא להוָתם של המוֹני ישׂראל וּלאי-כּבוֹדה של דת ישׂראל אשר לשמה הם נגבּים!

3. חיזוּק החלוּקה ל“שבטים” בּישׂראל. המחוֹקק אינוֹ פּוֹסק מדאגה להבטיח את זכוּיוֹתיה של העדה הספרדית. כּאילוּ אין לסמוֹך על כּוֹחה של המציאוּת ה“שבט”ית ויש צוֹרך לקבעה לנצח-נצחים בּחוּקה. אגב, חלוּקה זוֹ של היהדוּת לאשכּנזים ולספרדים מַפקירה למעשׂה את כּל שאר ה“גזעים” שבּקרבּנוּ וּמכריחה אוֹתם לבקש חסוּת בּצל אחד משני הגזעים ה“שליטים”!

4. והקשה בכוּלם: כּפיפוּת האוֹרגנים העליוֹנים של האוֹטוֹנוֹמיה העברית לרָשוּת: אסיפת הנבחרים תקבּע אמנם “את שיטת הגביוֹת ואת הסכוּם המַכּסימלי של כּל מס אוֹ תשלוּם, שיש להטילו בּצו”, אלא שצו זה יקבּל תוֹקף בּהוֹדיע הנציב העליוֹן שהוּא מאַשרוֹ, וּכמוֹ כן – “התקציב שנתקבּל על ידיד אסיפת הנבחרים יוּגש לנציב העליוֹן לשם אישוּר והוּא לא יקבּל תוֹקף עד אישוּרוֹ”; ו“תקציבה של כּל קהילה יוּגש לאישוּר למוֹשל המחוֹז והוּא לא יקבּל תוֹקף עד אישוּרוֹ”; כּאן מקוֹם התוֹרפה של החוּקה כּוּלה. כּאן הפּתח לכל נרגן, לכל מהרס וּמחריב אשר לא יֵצא מתוֹך האִרגוּן הלאוּמי אלא יחתוֹר תחתיו מִבִּפנים. כּאן ההזמנה לריצה אל הרָשוּת, ולעשׂוֹת את השלטוֹנוֹת לפּוֹסקים וּלמכריעים בּקרבּנוּ. מכּאן צפוּיה כּל התנקשוּת בּאוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. והשתחררוּת מסעיפים אלה – בּעיקר למעשׂה – היא מצוה ראשוֹנה של בּיצוּר כּנסת ישׂראל.

עשׂר שנים. צעדי צב. תוּרגמנות וּפרשנוּת. וּלבסוֹף – גם סעיפים לפגם. ואף על פּי כן – לא לשוא היה הטוֹרח. כּמה פּעמים היינוּ בּעיני עצמנוּ מגוּחכים ועלוּבים על שאנוּ מטפּלים בּאִרגוּן רוֹפף וחסר-אוֹנים זה. כּמה פּעמים שאלנוּ את עצמנוּ: לְמָה אנוּ עמלים? כּמה פּעמים התגלגלנוּ אחוֹרנית כּאוֹתה נמלה עם נטל משׂאה. אוּלם המשׂא לא נעזב. הוּא הוּבא עד לתחנה. לא תחנת המטרה, אוּלם תחנת החיבּוּר. הנטל לא יֵקל, אוּלם נסיגה אחוֹרנית לא תהיה. צריך להחליף כּוֹח, ואת הנאדות למלא יין. צריך יהיה לדאוֹג גם לשלימוּת הנאדוֹת וגם לטיב היין. הישוּב העוֹבד יצטרך לדאוֹג לכך, שהיין יהיה מיקביו. עוֹד רבּוֹת התחנוֹת בּדרך. וּבאחת התחנוֹת הקרוֹבוֹת תעמיס על עצמה כּנסת ישׂראל את דאגת החינוּך והבּריאוּת. והדרך מוֹבילה הלאה: אל הכּפר היהוּדי והעיריה היהוּדית. כּמאמר אוּסישקין: הקהילה תהיה לעיריה, והעיריה – קהילה, ואז תוֹפיע המהדוּרה המתוּקנת של תקנוֹת כּנסת ישׂראל.

טבת תרפ"ח.

---

במשטר ה“קונסולידציה”

מאת

ברל כצנלסון

במשטר ה“קונסולידציה”

מאת

ברל כצנלסון

---

בּא-כּוֹחוֹ שׁל מי?

מאת

ברל כצנלסון

¹

הגיע לידי גליוֹן “הארץ” וּבוֹ פּרטים של משפּט קרקעוֹת בּבית-הדין המחוֹזי בּחיפה.

המשפּט מעַנין מכּמה בּחינוֹת. הנדוֹן: תשלוּם פּיצוּיים בּעד חלקת אדמה שהוּפקעה לפני כ"א שנה על ידי הממשלה התוּרכּית. והחלקה אינה חלקת אדמה סתם, אלא שטח שעליו עוֹמדים וקיימים בּניני מסילת-הבּרזל בּחיפה. המידַיינים, ממשלת ארץ-ישׂראל וּגברת בּריטית. ולא גברת בּריטִית סתם, אלא מרת טמפּלטוֹן, כּלוֹמר, אלמנתוֹ של סיר לוֹרנס אוֹליפַנט², אנגלי מפוּרסם זה (משער אני, כי הוּא מפוּרסם הרבּה יוֹתר בּין בּני עמנוּ מאשר בּעמו וּבארצוֹ), שחש איזוֹ קרבה משוּנה לארץ-ישׂראל וגם לישׂראל עצמוֹ ועסק בּציוֹנוּת מדינית וּבהגירה יהוּדית שלוֹשים וחמש שנה לפני היוֹת הצהרת בּלפוּר.

אוּלם לא אלה עוֹררוּ בּי הפּעם ענין מיוּחד. לא הצד הרוֹמַנטי שבּשם בּעלה של האשה התוֹבעת, לא הצד המשפּטי שבּתביעה ואף לא אוֹתה השאלה המענינת, המתעוֹררת לרגל המשפּט: חמישה-עשׂר הדוּנמים הללוּ שהתוֹבעת מעריכה אוֹתם עכשיו בּשלוֹשים וּשנים אלף לירה ויוֹתר (כּאלפּיִם וּמאתים לירה הדוּנם!), מה שוּלם בּעדם בּשעת הקניה? (נוֹשׂא מעַנין למחַשבי חשבּוֹנוֹת וּלחוֹקרי עניני הרֶנטה הקרקעית בּארץ ישׂראל!)

אוּלם תשׂוּמת-לבּי הוּפנתה לשני פּרטים צדדיים, צדדיים בּהחלט, שסוּפּרוּ אגב אוּרחא בּהרצאת דברי המשפּט. והם:

א. כּאחד התוֹבעים הפּרטיים מצד מרת טמפּלטוֹן הוֹפיע בּבית-הדין מר סאקר, חבר ההנהלה הציוֹנית.

ב. חבר ההנהלה הציוֹנית, שהוֹפיע כּתוֹבע פּרטי בּבית-הדין, נתבּקש שם אגב אוּרחא להגדיר את מַהוּת המוּשׂג מַנדט. תשוּבתוֹ המענינת עוֹררה את בּא-כּוֹח הממשלה לציין, כּי “הוּא מקוה שהניסוּח הזה לא ניתן בּשם ההנהלה הציוֹנית”. ועל זאת השיב חבר ההנהלה הציוֹנית, כּי הוּא “מוֹפיע כּאן כּבא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן ולא בּשמה של ההנהלה הציוֹנית”.

______

אין לי אלא מה שהכַּתב מספּר לתוּמוֹ. אוּלם גם למקרא המעט הזה נתגלוּ כּמה פּליאוֹת וּשאלוֹת שאיני פּטוּר מהביאן לפני הקוֹרא.

פּליאה ראשוֹנה היתה: חריצוּתוֹ של מר סאקר. אמנם שמענוּ עליה מראש. נתקיים בּנוּ: ראית איש חרוּץ בּמלאכתוֹ – בּראש ההנהלה הציוֹנית יתיצב. בּחריצוּתוֹ זוֹ תלוּ את תקווֹתיהם תוֹמכיו וּבוֹחריו, אוּלם מה שנתגלה לפנינוּ עוֹבר גם את גבוּל התקווֹת: הקוֹנגרס הט"ו הכניס רפוֹרמה נוֹעזה בּשלטוֹן הציוֹני. בּמקוֹם ההנהלה הרחבה, הענֵפה, כּבדת-התנוּעה, בּאה – השלישיה, המצוּמצמת וקלת-ההחלטה. והנה כּעבוֹר זמן קצר נמצא האחד מן השלישיה³ מיוּתר בּארץ וַיוֹאל לצאת למסעוֹתיו בּשליחוּת קרן-היסוֹד. נשארוּ שנַיִם. וּמהשנַיִם הללוּ אין לנוּ, כּלוֹמר, לציוֹנוּת, אלא אחד וחצי: האחד עוֹבד את מחצית יוֹמוֹ בּמשׂרדוֹ הפּרטי כּעוֹרך-דין וּמחצית יוֹמוֹ השנית בּלבד מספּיקה לוֹ כּדי לקפּל תחתיו את מחלקוֹת ההתישבוּת, העבוֹדה, המדיניוּת (את העליה אין נוֹהגים עכשיו להזכּיר) – ונוֹסף עליהן כּל עניני ההנהלה סתם. האין זוֹ חריצוּת מַפליאה? האין לפנינוּ מוֹפת של קימוּץ בּאנשים? גם חסידיו של המשטר הישן חייבים להוֹדוֹת, כּי רוּפּין, אוּסישקין, קפּלנסקי וּשפּרינצק לא גילוּ מעוֹלם מידה כּזוֹ של חריצוּת.

אוּלם פּליאה זוֹ עוֹררה גם שאלה: אם ה“אֶפישֶנסי” של מר סאקר היא כּל כּך גבוֹהה, עד שהוּא, שאך זה הציץ ונכנס לפּרדס הענֵף של המשק החקלאי וּשאר הענינים הישוּביים בּארץ, הנהוּ מקיף עתה את כּל הענינים בּמחצית היוֹם – מה איפוֹא אפשר לקווֹת ממנוּ, אילוּ היה מקדיש לעם ישׂראל גם את מחצית יוֹמוֹ השניה? האוּמנם יסכּימוּ שוֹלחיו וּבוֹחריו וּנתיניו סתם – לוַתר על מחצית היוֹם הזה, המגיע להם? אך אמרתי להיאָחז בּרעיוֹן זה, ונזכּרתי כּי מר סאקר איננוּ, חלילה, עבד לשוֹלחיו, כּי הוּא נמנה על אלה המעטים המאוּשרים, שמשׂכּוּרתם אינה ניתנת מקוּפּת הקהל וּלפיכך הם זוֹכים לעבוֹד את עבוֹדת העם “שלא על מנת לקבּל פּרס”. מִי זה איפוֹא יעֵז לוֹמר לוֹ מה יעשׂה בּזמנוֹ שלוֹ, הפּרטי? הצבא הציוֹני המִסכּן! אין לוֹ אלא להוֹדוֹת למפקד, אשר ניאוֹת להקדיש למענוֹ חלק מזמנוֹ!

וכיון שניתן פּתחוֹן-פּה לשוֹאל, צפה שוּב שאלה: אכן, תנוּעה דַלפָנית כּתנוּעתנוּ הלאוּמית אין לה אלא לקבּל בּהוֹדיה מה שנוֹתנים לה. ואף על פּי כן, כּלוּם אין שיטה זוֹ של חלוּקת-זמנוֹ של המנהיג, חציוֹ לציוֹן וחציוֹ לבּיזנס, עלוּלה להביא לפרקים לידי ניגוּדים וּסתירוֹת, האין יש שהתפקיד האחד יפגע כּלשהוּ בּתפקיד השני? וכאן מתגלה הפּליאה השניה: קיימת חלוּקת-תפקידים מוּפלאה בּין המנהיג וּבין עוֹרך-הדין הפּרטי. מר סאקר הצליח להוֹכיח בּעליל, כּי אין מלכוּת אחת נוֹגעת בּחברתה, וכי המנהיג הציוֹני שבּוֹ אינוֹ מחייב לחלוּטין את העוֹרך-דין החרוּץ.

הלא כּה יספּר הכַּתב:

"בּהמשך הויכּוּחים נתבּקש האדוֹן סאקר מאת אב-בּית-הדין, האדוֹן ליט, להגדיר לוֹ את המוּשׂג “מנדט”. על זה ענה האדוֹן סאקר, שיוֹתר קל להגדיר מה אינוֹ מנדט. לפי דעתוֹ היא צוּרת שלטוֹן עליוֹן (סוּברניוּת) של ממשלה ידוּעה על איזוֹ מדינה. סוּברניוֹת זוֹ היא בּמקרה הנדוֹן בּידי אנגליה, אבל היא מוּגבּלת על ידי המנדט.

איני חכם-משפּטים, ואיני יוֹדע לשם מה פּנה אב-בּית-הדין בּשאלת-חכם זוֹ דוקא לחבר ההנהלה הציוֹנית העוֹמד לפניו, וּלשם מה בּאה התשוּבה המהירה והמוּצלחת הזאת. רשאי אני לסמוֹך על מר סאקר, כּי ודאי הצריכוּ האינטרסים של הקליאֶנט שלוֹ את ניסוּחוֹ זה. על כּל פּנים אין להטיל כּל ספק בּדבר. שבּא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן לא הוּשפּע בּהגדרתוֹ זוֹ מעמדתוֹ הציוֹנית הגבוֹהה.

ואכן, כּשבּא-כּוֹחוֹ של הצד השני, של ממשלת ארץ-ישׂראל, מר דוּכן, העיר על זה: “אני מקוה, כּי הניסוּח הזה לא ניתן בּשם ההנהלה הציוֹנית”, השיב חבר ההנהלה הציוֹנית מיד: “הערה זוֹ אינה מוּבנת לי כּל עיקר. אני מוֹפיע כּאן כּבא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן ולא בּשמה של ההנהלה הציוֹנית”.

הנה כּי כן, התחוּם בּין התפקידים השוֹנים מסוּמן בּדקוּת וּבדיוּק להפליא. ותֵיתי לֵיה למר דוּכן, שגרם להבלטתוֹ. “הארץ” התעבּרה על כּבוֹדוֹ של חבר ההנהלה הציוֹנית וקָבלה מרה על הערתוֹ של מר דוּכן. ללא כּל יסוֹד. לא רק משוּם שאין רחמים בּדין, בּין שני עוֹרכי-דין המתנצחים בּהלכה, ולא רק משוּם ששליח ציבּוּר שמחל על כּבוֹדוֹ – כּבוֹדוֹ מחוּל, אלא גם משוּם שהתוֹצאה החיוּבית הספוּנה בּהערתוֹ זוֹ הלא היא שגרמה לכך שתישָמע לפחוֹת הוֹדעה ברוּרה, כּי הגדרה זוֹ של מַהוּת המנדט אינה בּאה מטעם ההנהלה הציוֹנית, אלא מאת בּא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן. ודאי אין זה מן הנמנע, שגם לאחר זה יבוֹא מי שיהיה זקוּק לכך ויסתייע בּהגדרה המוּצלחת של בּא-כּוֹחה של הגברת טמפּלטוֹן, ואף יתעקש ויגיד כי מחבּר ההגדרה הלֵזוּ נבחר בּמוֹ ידיו של הקוֹנגרס הציוֹני לעמוֹד בּראש הנהלת עניניו בּארץ-ישׂראל, אוּלם אם יִקרה כּזאת, הרי ודאי לא בּעֶטיוֹ של מר דוּכן.

וּפליאה גוֹררת פּליאה. הוֹפעתוֹ הפּוּמבּית הראשוֹנה של מר סאקר בּבית-הדין (לאחר היבּחרוֹ בּקוֹנגרס) גילתה בּבהירוּת רבּה את ההרמוֹניה שבּין תפקידיו המדיניים של בּא-כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית בּארץ ובין תפקידיו הפּרקליטיים של בּא-כּוֹח הגברת טמפּלטוֹן. והיא שגרמה לי להעיף עין על שאר התפקידים העמוּסים על כּתפיו של מר סאקר, מחוּץ לכל התפקידים שהוּטלוּ עליו על ידי הקוֹנגרס הציוֹני, בּשעת היבּחרוֹ. וּלפי שעה מצאתי, כּי מר סאקר יש לוֹ תפקידים מסוּימים – ולא תפקידי כּבוֹד בּלבד, אלא דוקא “על מנת לקבּל פּרס” – בּחברוֹת אלוּ: “אפּ”ק", “קהילית ציוֹן”, “מפרץ-חיפה”, “חברת החשמל”, סינדיקט למכרוֹת (ים המלח), בּנק איפּוֹתיקאי, בּנק מרכּזי למוֹסדוֹת שיתוּפיים.

ואני מניח, שלא מניתי את כּוּלן.

הפּליאה היא לא בּשפע החברוֹת והעסקים, שמר סאקר הוּא יוֹעצם המשפּטי וּבא-כּוֹחם. הפּליאה היא שוּב בּשטח ההרמוֹניה. כיצד עוֹלים בּד בּבד האינטרסים של כּל החברוֹת הנ“ל ועניניה של ההסתדרוּת הציוֹנית וקרנוֹתיה וּמוֹסדוֹתיה וּמשקיה? הרי לא רק בּין עניניה של מרת טמפּלטוֹן וּבין עניניה המדיניים של הציוֹנוּת יש שתתגלה סתירה. הרי אפשר, למשל, שתתגלה סתירה גם בּין עניני האפּ”ק וּבין עניניה של “קהילית-ציוֹן”, בּין עניני חברת מפרץ-חיפה וּבין עניני קרן הקימת. הלא אפשר שיהיה דין וּדברים, נאמר, בּין חברת החשמל וּבין אחד המשקים של ההסתדרוּת הציוֹנית, ועוֹד יוֹתר הלא אפשר שיתגלה בּמקרה מן המקרים ניגוּד ענינים רציני בּין אחת החברוֹת הנ"ל וּבין ההסתדרוּת הציוֹנית אוֹ אחד ממוֹסדוֹתיה – על עניניהם של מי יגן אז מר סאקר, אשר לא כּשוֹפט עליוֹן הוּא יוֹשב בּינינוּ, אלא המשמש בּשׂכר את כּל אחת מן החברוֹת הנזכּרוֹת, וּבאוֹתה שעה הנהוּ גם בּא-כּוֹח כּבוֹד של ההסתדרוּת הציוֹנית? למי יוּתן משפּט הבּכוֹרה?

וּפליאה זוֹ אינה מוּסבת דוקא למר סאקר, המַשכּין על ידי “אוּניה פּרסוֹנַלית” הרמוֹניה גמוּרה בּין עניני ההנהלה הציוֹנית וּבין כּל מיני מוֹסדוֹת וחברוֹת, בּיניהם גם כּאלה העוֹמדים לגמרי מחוּץ לרשוּתה וּלהשפּעתה של ההסתדרוּת הציוֹנית. תפיסה ציבּוּרית זוֹ, כּשהיא לעצמה, מפליאה אמנם, אוּלם היא אינה עשׂוּיה להפליא אצל מר סאקר, ההוֹלך בּזה, כּנראה, לשיטתוֹ. הפּליאה בּעיקר חלה על אלה האחראים בּמידה מרוּבּה לבחירתוֹ של סאקר והיוֹדעים גם את מצב הענינים מלפני היוֹת המשפּט בּחיפה. האם לא עמדוּ חברי האֶכּסקוּטיבה עצמם בקוֹנגרס על משמר ה“אִינקוֹמפַּטיבּיליטי”⁴, האם לא הגריסוּ גם מוֹצקין⁵ וגם ליפּסקי⁶ את שיניהם בּמלה לוֹעזית איוּמה זוֹ? הרי עם כּל חילוּקי-הדעוֹת בּפּרטים, היתה בּזה כּוָנה מסוּימת וּמוּסכּמת ללמד את העוֹלם הציוֹני, כּי יש תפקידים שאינם מתאחדים בּנוֹשׂא אחד. יש סבוּרים, למשל, כּי אי אפשר להיוֹת פּקיד האֶכּסקוּטיבה אוֹ אפילוּ איזוֹ קרן מרכּזית אוֹ בּנק ציוֹני, ועם זה גם חבר הועד הפּוֹעל הציוֹני. אוּלם כּלוּם ניתן לאַחד בּנוֹשׂא אחד בּאוּת-כּוֹח ושירוּת האינטרסים של חברוֹת קפּיטליסטיוֹת עם בּאוּת-כּוֹח עליוֹנה של התנוּעה הציוֹנית?

ואף זוֹ פּליאה. מר סאקר אוֹהב לזקוֹף לזכוּתוֹ, בּניגוּד לקוֹדמיו, כּי אינוֹ נוֹהג לדבּר סתוּמוֹת. הלָאו שלוֹ לָאו, וההן – הן. האם לא יִפָּלא איפוֹא הדבר, שבּשעה ש“מַמליכיו” של מר סאקר הוֹדיעוּ בּקוֹנגרס, כּי הוּא ניאוֹת לקחת את המַכשלה הציוֹנית תחת ידיו, “בּתנאים”, לא ראוּ כל צוֹרך, לא הוּא ולא תוֹמכיו, להוֹדיע בּין שאר התנאים, שאין הוּא מוּכן להעמיד לשירוּת ההסתדרוּת אלא את מחצית יוֹמוֹ, וכי גם בּשמשוֹ בּכתר של חבר ההנהלה הציוֹנית יוֹסיף להוֹפיע בּבתי-הדין כּתוֹבע פּרטי ויוֹסיף לשרת בּשׂכר כּמה וכמה חברוֹת פּרטיוֹת?

עם עלוֹתוֹ של הרֶז’ים החדש נמצאוּ לוֹ נוֹשׂאי-כּלים רבּים, אשר הכריזוּ על הרוּח האַנגלוֹ-סַכּסית הבּריאה, אשר תשתלט מעתה בּאַדמיניסטרציה הציוֹנית, על המטאטא הכּבּיר אשר יטאטא השמד את המנהיגים והיחסים “הסוֹביטיים” שהשתלטוּ, כּידוּע, בּימי אוּסישקין ורוּפין וּבאי-כּוֹח אגף העבוֹדה – ישׂמחוּ עתה כּל המנצחים בּמתנת חלקם-חלקנוּ: בּהבראה החברתית, בּבּצרוֹן המשקי וּבפּרסטיז’ה המוּסרית של המשטר החדש.

ארזה, ט“ז בּאדר [תרפ”ח].

---

לחג העשׂוֹר

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּיום חג “החלוּץ”)

המציאוּת העברית אינה מחכּה למהפּכה: היא מוּהפּכה וּבטֵלה מתוֹכה. צריך להתחיל מחָדש. מאָלף.

בּוֹדדים הם העברים היחידים הפּשוּטים האלה; ספוּרים, אבל ישנם. חדשים הם; סוּג חדש בּקרב בּני-ישׂראל…

תתבּרך האוּמה הדווּיה, החוֹלה, המקוּלקלה, אם בּנים אלה, ולוּ אך אחדים, נוֹלדוּ לה לעת זקנתה. נס גדוֹל יש פּה וּמי יוֹדע, אפשר שבּאמת עוֹד לא אָבדה…

י. ח. בּרנר

כּכה ראה יוֹסף חיים בּרנר את ראשיתה של העליה השניה. כּכה ראה לנפשה. הוּא, ה“מתיאש” וה“כּוֹפר”, אשר יאוּשוֹ זרע גבוּרה קשת-עוֹרף, אשר כּפירתוֹ גייסה ממחבוֹאיהם את כּל ניצוֹצוֹת האמוּנה, אשר פּסק-דינוֹ הקטלני נסתיים בּ“אוֹתוֹ האף-על-פּי-כן, שצריך לבוֹא תמיד בּסוֹף כּל החשבּוֹנוֹת השליליים”, הוּא הכּיר בּ“נס”, חרד אליו מרחוֹק וגם מקרוֹב, וכרך את נפשוֹ מסביב ל“אפשר” האחרוֹן הזה. היה בּוֹ בּ“אפשר” מפוּקפּק זה כּדי לאַמץ וּלדַרבּן וּלהפיח רוּח גבוּרה ועמידה עד הסוֹף יוֹתר מאשר בּכל “התקווֹת” הרוֹממוֹת של אחרים.

אוּלם כּדי שה“אפשר” לא יתבּדה, צריך ש“הבּוֹדדים” ו“הספוּרים” לא ישקטוּ בּבדידוּתם. מיחידים יהיוּ למעטים, וּממעטים לרבּים, עד אשר יהיוּ לעם. ההוָיה העוֹבדת הארץ-ישׂראלית, המתהווה בּבדידוּתה כּנחלת יחידים, צריכה לצאת לרשוּת הרבּים ולהיוֹת לנחלת רבּים. מן היחידים אל הרבּים, ליצירת מעמד-עוֹבדים בּדרך אל העם, אל ה“ואעשׂה אוֹתך לגוֹי גדוֹל” – זהוּ יעוּדוֹ ההיסטוֹרי של “החלוּץ”.

אחרי קיוּם של עשׂר שנים עוֹד נמצא “החלוּץ” אך בּראשית דרכּוֹ זוֹ. אך השינוּיים אשר בּאוּ בּגללוֹ בּנוּ וּבמפעלנוּ, בּמצבה של ארץ-ישׂראל, בּציוֹנוּת, בּישׂראל בּגוֹלה – עצוּמים ורבּים הם.

אילוּ היה מי שהוּא בּא לפני עשׂרים וחמש שנים, לאחר היאוּש הגדוֹל בּציוֹנוּת ששמוֹ “אוּגַנדה” (חזיוֹן שבּעצם הדבר הוּא חוֹזר ותוֹקף מפּעם לפעם אחרי “נצחוֹנוֹת” פּוֹליטיים ועוֹשׂה שַמוֹת בּציוֹנוּת, אלא שבּימינוּ יש כּבר התחלה של מפעל חלוּצי ארץ-ישׂראלי העוֹמד בּפניו), אוֹ בּימי מקסם המהפּכה הרוּסית של 1905, אוֹ בּימי התגבּשוּת האידיאוֹלוֹגיה הלאוּמית הסוּרוֹגַטית, שאינה רוֹצה בּטמיעה ואינה מאמינה בּגאוּלה, האוֹמרת, לפיכך, כּי אין משיח לישׂראל וּמוַתרת על קניני התרבּוּת הראשוֹניים של האוּמה; – אילוּ בּא מישהוּ בּאוֹתן השנים אלינוּ, המהלכים כּזרים בּעוֹלם-לא-לנוּ, – זרים לשְכֵחֵי-ציוֹן וזרים לא פּחוֹת מהם לציוֹנים – בּוֹדדים בּין קרוֹבים ורעים, ונוֹשׂאים בּמחבוֹאי נפשנוּ את ההחלטה המוּזרה לצאת ולעלוֹת ויהי מה, מבּלי דעת את הארץ, מבּלי דעת מה יֵעשׂה בּה ואם יש למצוֹא בּה אחיזה כּל-שהיא, אלא מתוֹך החלטה אחרוֹנה של שׂריפת גשרים, מתוֹך אי-הכנעה בּפני גזירת הכּלָיה והטמיעה; אילוּ בּא זה ואמר, כּי עוֹד כּמחצית ימי דוֹר-אנוֹש ולא עוֹד יחידים תהיוּ, וּבעקבוֹתיכם יֵצאוּ אלפים וּרבבוֹת, בּחוּרים ובחוּרוֹת, אשר ילַבּוּ את הגחלת העוֹממת ויפיחוּ מחדש את מדוּרת-הגאוּלה, – מי מבּני דוֹרנוּ, מי מן הכּוֹפרים וּמַלעיגים וּמי מן האבלים ועוֹמדים על עברי פּי היאוּש, היה מאמין לוֹ?

אוֹ אילוּ בּא זה אלינוּ, לאלה שראוּ בּהתרוֹקן משכּנוֹתיה של הספרוּת העברית, לאלה שראוּ את עצמם כּקוֹראים עברים אחרוֹנים, ואמר לנוּ, כּי לא רחוֹקים הימים אשר אחרוֹנים אלה יהיוּ ראשוֹנים לדוֹר קוֹראים חדש, לספרוּת-בּת-חיים, לספרוּת דלה וּזעוּמה, אוּלם מגייסת חֲיָלוֹת, אשר קוֹראהּ אינוֹ קוֹרא-סתם, וסוֹפרה אינוֹ סוֹפר-סתם, אלא שניהם כּאחד חיים בּצותא חיי מפעל וכיבּוּש – האם לא כּלוֹעג למשבַּתנוּ היינוּ רוֹאים את המבשׂר?

והפּלא הזה קם ונהיָה. לעינינוּ.

לא יד-חרוּצים, יד אוּמנים וּמדריכים גידלה וטיפּחה אוֹתוֹ. ספיח עלה, אין העין, עינה של התנוּעה וּמנהיגיה, חסה עליו. מוּתר להכאיב ולפצוֹע, לעקוֹר, לתלוֹש, להשמיד. אין דבר, עשׂב-בּר האם יחסר? אחרי מה וּמי לא רדפה התנוּעה הציוֹנית, אחרי מי לא היתה מחַזרת, לתביעוֹת ולדרישוֹת של מי לא הרכּינה אוֹזן – רק התנוּעה החלוּצית, “הגדֵלה מאליה” – בּה בּטחוּ, כּי לא תחסר, כּי לא תחדל. על היעדרוֹ של החלוּץ ועל פּחיתתוֹ לא קוֹננוּ. אדרבּא, יש חוֹששים לריבּויוֹ, חלילה, לתקפּוֹ, להשפּעתוֹ, ל“פּריבילגיוֹת” שהוּא זוֹכה בּהן. חוֹששים לפעמים לעצם מציאוּתוֹ, שאינה נוֹתנת מנוּחה, הגוֹרמת לתביעוֹת וּלחוֹבוֹת חדשים. ואין איש מעלה על הדעת כּי חזיוֹן זה, היוֹצא דוֹפן בּציוֹנוּת הרשמית, שלא עליו היא עוֹשׂה את חשבּוֹנוֹתיה ולא לפי צרכיו היא מכוונת את פּעוּלוֹתיה – הוּא הוּא “חנינא בּנִי” המסתפּק בּקב חרוּבים, ואשר בּשבילוֹ, כּלוֹמר, עליו העוֹלם הארץ-ישׂראלי קיים. טוֹל כּיוֹם מן המפעל הארץ-ישׂראלי את החלוּץ, ונוֹכחת מה החלל הריק אשר ישאר.

אוּלם ה“ספיח” הזה שרוּח העבוֹדה הארץ-ישׂראלית נשׂאַתוּ וַתזרעהוּ בּשׂדוֹת הגוֹלה – לא הסתפּק בּיבוּל שהחזיר לאמוֹ-הוֹרתוֹ, הוּא היה לגוֹרם של ממש בּחיי הגוֹלה היהוּדית. הוּא שעשׂה את ארץ-ישׂראל החיה קבע בּחיים היהוּדיים: לא ציוֹנוּת מדינית, לא זייאניזם ולא רביזיוֹניזם אלא ארץ-ישׂראל חיה, הקיימת, העוֹבדת. מה שעשׂה הרצל לרעיוֹן הציוֹנוּת המדינית, שהוֹציאה מרשוּת המעטים לרשוּת הרבּים – עשׂה החלוּץ בּמאמצים קוֹלקטיביים לרעיוֹן ההגשמה האישית הארץ-ישׂראלית.

זכה החלוּץ שבּוֹ וּבגללוֹ תתקיים ההבטחה: עתידה ארץ-ישׂראל שתתפּשט בּכל הארצוֹת.

היוּ ימים והגוֹלה היהוּדית ידעה את הציוֹנוּת: את השקל, את יוֹשב-ראש האגוּדה, את ה“דֶלֶגַט”, את “המוּרשה”. והנה בּאים ימים, לכאוֹרה ימים של אנדרלָמוּסיה והרס, ימים אשר בּעל-הבּית הציוֹני הוֹלך תֶמֶס, והמשׂכּיל העברי “עיף” מעבריוּתוֹ ודוֹאג לתכלית ילדיו ושוֹלח אוֹתם לגימנסיה לוֹעזית, ואֵי-מזה צמחוּ אלה “בּני-הפּקוּעה”:² הכּפרה! לעבוֹדת הגוּף! ו“הכשרה” וּ“קבוּצה” ו“קבּלנוּת” וּ“מחצבה”, וחטיבת עצים בּיערוֹת רוּסיה, ועברית וספרוּת-הארץ! את אלה מי גידל?

אחינוּ-מנַדינוּ וּמקטרגינוּ סוֹפדים וּמקוֹננים: כּברת-ארץ פּעוּטה זוֹ, ארץ סלעים וחוֹרב וּמסכּנוּת, מוֹצצת את לשדוֹ של העם. הב-הב! אמצעים ואנשים. צר להם בּצערוֹ של ישׂראל הנתבּע ונוֹתן וּמידלדל וּמתרוֹקן כּביכוֹל.

והמקוֹננים עוֹצמים בּמתכּוון עין מֵראוֹת, מה ארץ-ישׂראל של היוֹם, הקטנה והדלה והרעבה, נוֹתנת כּיוֹם לגוֹלה: אמוּנה. אידיאה המזיזה סלעים.

ולא מבּחינה שלנוּ בּלבד היא הנתינה, מבּחינת שמירת אש-התמיד לבל-תכבּה, מבּחינת הגיוּס וההפעלה של כּוֹחוֹת הגאוּלה החבוּיים בּמעמקי האוּמה.

האם לא החזיוֹן האנוֹשי של החלוּץ, כּשהוּא לעצמוֹ, זוֹקף את הקוֹמה הישׂראלית בּגוֹלה? האם הוָיתוֹ המוּסרית בּימים של הרס כּלכּלי והתנַוונוּת חברתית – לא היתה לעמוּד אש לגוֹלה עצמה? האם לא בּימי “וַלוּטה” וּספּקוּלציה עוֹלמית יצר “החלוּץ” פּינוֹת עמל וחיי-רעיוֹן וּבריחה מן הבּצע, וּמן הסוֹחר, וּמן התלישוּת? האם לא הביא “החלוּץ” עוֹלם של מוּשׂגים חדשים לרחוֹב היהוּדי, מוּשׂגים אשר המפלגוֹת הבּעלי-בּתיוֹת וגם מפלגוֹת הפּוֹעלים לא ידעוּם?

ה“בּוּנד” הרים מאשפּוֹת את הפּוֹעל, את המשרת. אוּלם את היחס לעבוֹדה עצמה לא שינה. את שליטתוֹ בּרחוֹב היהוּדי בּיקש לא על ידי כּיבּוּשי עבוֹדה בּשׂדירוֹת המתַווכוֹת והאַוריריוֹת, אלא על ידי הטלת מרוּתוֹ הפּוֹליטית על החיים כּמוֹ שהם. בּפני התמוֹטטוּת עמדוֹת העבוֹדה בּחיי החברה היהוּדית, בּפני הדֶקלַסַציה של הפּוֹעל היהוּדי וּמעברוֹ למעמדוֹת-התיווּך – לא עמד.

“החלוּץ” הרים את העבוֹדה מאשפּתוֹת. הוּא העמידה בּמרכּז חיי האוּמה. הוּא הלך וכבש לה בּלי הרף שׂדירוֹת חדשוֹת בּחברה. הוּא עשׂה את הנוֹער היהוּדי גשר למעמד-העבוֹדה העברי, לאוּמה העוֹבדת העתידה לקוּם.

ואת מוּשׂגי המוּסר והחברה של עוֹלם-העבוֹדה העתיד כּרך “החלוּץ”, מטבע בּרייתוֹ, עם ארץ-ישׂראל. ולא כּדבר-שׂפתים, אלא כּאוֹרח-חיים. וּבזה עשׂה את ארץ-ישׂראל, גם לאלה שלא ידעוּה, גם לאלה אשר שׂטמוּה, לסמל הערכים המוּסריים והחברתיים החדשים. כּך נעץ “החלוּץ” את הקנה של ארץ-ישׂראל בּאדמת-הגוֹלה.

וּבמידה ש“החלוּץ” היה שליחה של ארץ-ישׂראל, כּן העמיק שלוּחוֹתיו. הוּא חתר אל מתחת מבצרי האוֹיב. האם לא תכּירוּ את פּרי פּעוּלתוֹ בּ“אַרט”³? האם לא תכּירוּהוּ בּקוֹאוֹפּרציה היצרנית של ה“בּוּנד” בּפּוֹלין? האם לא תכּירוּהוּ בּהתישבוּת בּססס“ר? האם לא תכּירוּהוּ בּהצהרה החדשה על מדינה יהוּדית בּסיבּיר⁴? אכן, נַפתוּלי-שאוֹל נפתלת הגוֹלה האנטי-ציוֹנית עם ארץ-ישׂראל, וּכדי לגבוֹר עליה אין די בּכפירה, וּבסירוּס, וּבקטרוּג וּברדיפה עד חרמה, וּבגזירוֹת וּבגירוּשים, אין די בּמַפּלוֹתינוּ האמיתיוֹת והמדוּמוֹת, הכרח לאחוֹז דוקא בּנשקה של ארץ-ישׂראל. עוֹד משה נאדיר⁵, אוֹרחה של היֶבסקציה, מנחם את עצמוֹ וּמתפּאר בּהתישבוּת-ללא-אידיאליזם. ועוֹד בּרגלסוֹן מקוֹנן על החריצוּת והמסירוּת של תל-חי שבִּקְרים המוּפנה כּלפּי ארץ-ישׂראל, והנה בּא שמוּאל וייצמן⁶, מראשי ה”אוֹזיט“⁷, ותוֹבע 600 בּחוּרים (לא חלוּצים, חלילה) לכיבּוּש ערבוֹת-סיבּיר למען מדינת עשׂרת השבטים החדשים. ורק אצלנוּ, בּרחבי התנוּעה הציוֹנית, מעריכים כּל כּך בּזוֹל את מוֹח-העצמוֹת החלוּצי. סוֹמכים על היש והמצוּי ואין רוֹאים את ה”נס" שבּדבר, את “נס פּך השמן” שבּימינוּ, ואין מעלים על הדעת כי אפילוּ פּך השמן הזה טעוּן תחוּסה. אין חוֹששים כּלל, פּן לא יקוּם הנס פּעמַיִם.

______

העת חג לנוּ?

עוֹד שערי הארץ סגוּרים בּפני הבּא. עוֹד דוֹחים וּמרחיקים בּידים כּל תקוה להתישבוּת עוֹבדים חדשה. עוֹד שוֹמרים מכּל משמר על הקרן הקימת פּן תפרוֹץ חלילה את הגדרים אשר גדרוּ לפניה לבל תבקש דרכים לגאוּלת קרקעוֹת חדשוֹת, כּאשר, כּידוּע, “אין לנוּ חוֹסר בּקרקע” וּ“מחלקת ההתישבוּת אינה צריכה לכך”; עוֹד “משׂמאל” וּ“מימין” – מאוֹיבי הציוֹנוּת בּמחנה הפּוֹעלים וּמאוֹיבי הפּוֹעלים בּמחנה הציוֹנים – חוֹגגים אצלנוּ את ה“נצחוֹן” על תנוּעת “החלוּץ” המדוּקרת; נוֹשׂאי-כּליהם המנַצחים, האַפּוֹסטוֹלים של הרוּחוֹת המנשבוֹת, הרצים להנאתם אחרי כּל מרכּבת-אדוֹנים מקוּשטת – לתוּמם ושלא לתוּמם, על מנת ושלא על מנת לקבּל פּרס – וכל מי שנכוה פּעם מגחלתה של התנוּעה החלוּצית, כּוּלם, כּוּלם מוֹדיעים וּמכריזים בּקוֹל תרוּעה: ספוּ תמוּ ימי “החלוּץ”, חלפה שעתוֹ. וּמבשׂרי התקוּפוֹת מבשׂרים ואוֹמרים: התקוּפה החדשה הנה בּאה, והראָיה – וּבראיוֹת אין מחסוֹר, שעה שעה וּראָיה שלה. מר סאקר, הדַבּר-לשעה של ההסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית, מכריז על “האוֹפּטימיזם לעתיד” שלוֹ וּמגלה למעשׂה – עד כּדי פּסימיוּת מחרידה – אפס-כּל-דרך ואפס-בּקשת-דרך בּהוֹוה, מכריז בּשערים, כּי בּטרם עבוֹר שלוֹש שנים אין לדבּר על עליה. זהוּ פּרצוּפה של הציוֹנוּת השלטת, הרשמית, אשר עיפה נפשה למפעל החלוּצי והכּיבּוּשי, ועל גבּי נחשוֹל עייפוּתה ודלדוּל רצוֹנה והתמוֹטטוּת אמוּנתה הוּרם מר סאקר אל על.

וּבמחנה עצמוֹ – מצוּקת נפש והתחבּטוּת בּכּלוּב, וּמוֹצא לכּוֹחוֹת אין, והנחשלים רבּוּ. והאוֹיב אוֹרב. וּקטני האמוּנה מעוּטי השרשים וקלי-המירוֹץ נשמטים ונוֹדדים, והשוּרוֹת מתכּווצוֹת, והשמים קוֹדרים.

וּבשעה זוֹ בּא “החלוּץ” וּמטיל עלינוּ את חגוֹ-חגנוּ. היוּחג?

כּן, חוֹג יוּחג. כּהנה וכהנה עוֹד תעבוֹרנה על ראשנוּ; נשׂיאים ורוּחוֹת ללא גשמים. נַחשוֹלים גאים ועקָרים, ועמוּדי אבק וחוֹל מתנשׂאים. לא זוֹ הקוּבּעת הראשוֹנה ולא זוֹ האחרוֹנה. וּמן הצוֹרך ל“החלוּץ” שיִלמד לעמוֹד בּפני הנחשוֹלים הללוּ. שילמד גם להדפם אחוֹר, שידע את כּוֹחוֹ ואת ערכּוֹ, לא ירכּין את ראשוֹ גם בּשעוֹת צרה ונסיוֹן בּפני רוּחוֹת החלוֹף, שלא ישכּח את עברוֹ ויחזה את עתידוֹ.

ויִישר כּוֹחם של אנשי “החלוּץ” שלא חיכּוּ לימים טוֹבים וקבעוּ את שנת המיצר והנסיוֹן לשנת-העשׂוֹר. לא נדקדק אִתם בּעניני תאריכים⁸ ולא נתבּע אוֹתם לדין על אשר לא הביאוּ בּחשבּוֹן את יצירתוֹ של “החלוּץ” האמריקאי, זה שקדם ל“החלוּץ” האירוֹפּי וגם הקדים להעלוֹת את חבריו לארץ, עם סערת התנדבוּת הגדוּדים העברים⁹. הוּרגלנוּ לחוֹסר דיוּק בּקביעת מוֹעדים בּתנוּעתנוּ. נוַתר גם הפּעם, לא זה העיקר. העיקר, כּי לא רפוּ ידיו של “החלוּץ”, כּי לא פּגה אמוּנתוֹ בּארץ וּבעצמוֹ, כּי בּשעת קדרוּת הבין להניף את הדגל בּידים נאמנוֹת, וּבשעת רפיוֹן לא שכח את צו-הבּצרוֹן והכּיבּוּש.

וּבצדק נפתחת שנת-החג עם התקדש יוֹם תל-חי. זה היוֹם ההיסטוֹרי הצעיר בּלוּחוֹ של ישׂראל. לא יוֹם-הצהרה ולא יוֹם-מַנדט, לא יוֹם “שניתן” לישׂראל מסַמל את התנוּעה החלוּצית, כּי אם יוֹם שישׂראל נתן לעצמוֹ. יוֹם אשר בּוֹ חידש וקידש ישׂראל הצעיר את הצו הקדוּם: “אחרוֹנים נישאר על החוֹמה”. והאחרוֹנים היוּ לראשוֹנים.

אדר תרפ"ח.

---

חבלי תנוּעה וּשׂכרם

מאת

ברל כצנלסון

¹

(נאוּם בּאסיפת “אחדוּת-העבוֹדה” לכבוֹד אֶמיל וַנדרוֶלדה², כ“ד בּניסן תרפ”ח)

מוּבטחני כּי אבּיע את הרגשת כּוּלכם בּצייני כּי אוֹרחנוּ החשוּב, אחד הכּוֹחוֹת המעוּלים בּתנוּעה הסוֹציאליסטית העוֹלמית, ניגש לענינינוּ בּארץ לא רק מתוֹך הבנה מדינית וחברתית רחבה, אלא גם בּלב ער וּבתפיסה מהירה. היה לנוּ סיפּוּק רב בּשתי אסיפוֹתינוּ, אמש והבּוֹקר. אוּלם הסיפּוּק אינוֹ רק בּזה שנעים לשמוֹע דברי הוֹקרה והבנה ליצירתנוּ ולָאֳפי תנוּעתנוּ כּוּלה. היה משהוּ יוֹתר מזה. אַרשה לעצמי לקרוֹא לזה בּשם “נקמה”, אם כּי נקמה מיוּחדת בּמינה, נקמת הרוּח.

זה שלוֹשים שנה קיימת תנוּעתנוּ, הציוֹנית-סוֹציאליסטית. מיד לאחר הקוֹנגרס הציוֹני הראשוֹן פּירסם מוֹרנוּ ורבּנוּ נחמן סירקין את ספרוֹ על “מדינת היהוּדים הסוֹציאליסטית”³. רוֹדפים ואוֹיבים לא חסרוּ לתנוּעתנוּ מעוֹדה. נרדפנוּ על יהדוּתנוּ, נרדפנוּ על סוֹציאַליוּתנוּ, נרדפנוּ על צואר מאת הממשלה הרוּסית הצארית, ואנוּ נרדפים ומעוּנים על ידי הממשלה הרוּסית הקוֹמוּניסטית. את הרדיפוֹת והמכּוֹת מידי שׂוֹנאי ישׂראל ושׂוֹנאי הפּוֹעלים קיבּלנוּ כּדבר המגיע לנוּ. אוּלם בּחלקנוּ נפלוּ גם יסוּרים ממין מיוּחד, יסוּרים מידי אחים למעמד ולאוּמה. שוּם רדיפוֹת לא הכאיבוּ לנוּ כּל כּך כּמוֹ אוֹתה הזרוּת והאיבה שבּה נפגשנוּ מראשיתנוּ בּחוּגי הסוֹציאליזם העוֹלמי וּבתוֹך האינטליגנציה הסוֹציאליסטית היהוּדית עצמה. ואיזה תוֹתחים לא הוּצאוּ כּנגדנוּ! ראשית, שללוּ את עצם קיוּמנוּ הלאוּמי. אדם כּקאוּטסקי⁴ בּיזבּז לא מעט עמל כּדי להוֹכיח כּי אוּמה עברית אינה קיימת כּלל בּמציאוּת. רצוֹננוּ לחיוֹת חיים לאוּמיים עצמיים הוּכרז לדבר העוֹמד בּניגוּד לסוֹציאליזם. בּימי שלטוֹנוֹ של עבּד-אל-חמיד גינוּ את תנוּעתנוּ על שהיא שוֹאפת לארץ שבּה שוֹלט השׂוּלטן התוּרכּי, כּשם שעכשיו מגנים אוֹתנוּ על שאנוּ רוֹצים בּארץ הנתוּנה בּידי המַנדט הבּריטי. אִיימוּ עלינוּ כּי בּלכתנוּ לארץ הרת-דתוֹת נהיה טרף לקלריקליזם. ואסיפה זוֹ הלא מעידה למדי, מה גדוֹל כּוֹח הקלריקליזם בּארץ! אמרוּ לנוּ, כּי כּל התנוּעה הציוֹנית אינה אלא אמצעי בּידי הקפּיטל הגדוֹל למשוֹך פּוֹעלים זוֹלים, הנוֹחים לניצוּל. ואתם, הניצבים כּאן, הלא יוֹדעים בּאיזוֹ מידה “מוֹשך” אוֹתנוּ הנה הקפּיטל הגדוֹל, ועד כּמה הפּוֹעל היהוּדי בּארץ-ישׂראל הנהוּ חוֹמר נוֹח לניצוּל. כּל הנימוּקים הללוּ אינם מעוֹררים עכשיו אלא צחוֹק, אוּלם בּשעתם כּמה הרבּוּ להשתמש בּהם, כּדי להבאיש את ריח תנוּעתנוּ בּעיני העוֹלם וקוֹדם כּל בּעיני הפּוֹעל היהוּדי עצמוֹ. את תנוּעתנוּ המשחררת תיארוּ כּתנוּעה של ניצוּל ושל שעבּוּד ושל נישוּל עמים אחרים. טוֹבי הסוֹציאליזם הקשיחוּ את לבּם מראוֹת את סבלנוּ, את עניוּתנוּ, את דמינוּ הנשפּכים, את כּוֹחוֹת החיים הפּוֹעלים בּעמנוּ שאינם רוֹצים להיכּנע בּפני הדיכּוּי וההתנַוונוּת. והאינטליגנציה היהוּדית אשר בּרחה מעמה וּמצאה לה שׂדה-עבוֹדה רחב בּמדינוֹת שוֹנוֹת, ראתה בּנוּ – בּאלה הנשארים לחיוֹת בּתוֹך עמם וּמחנכים אוֹתוֹ לתקוּמה וּלעצמאוּת – אוֹיב מסוּכּן. וככה פּגשנוּ איבה וזרוּת מצד אחים אשר לדגל אחד אִתם נשבּענוּ.

ואם עתה, לאחר שלוֹשים שנה של פּעוּלה וסבל, יצאה תנוּעתנוּ מגדר הזיה והיתה למציאוּת המדבּרת בּעדה, והחבר וַנדרוֶלדה שראה אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ, ידע לציין בּמלים אחדוֹת כּי תנוּעתנוּ נתבּרכה בּזה שאינה יוֹדעת כּל סתירה בּין הלאוּמיוּת והסוֹציאליזם, הרי יש בּזה משוּם גמוּל על סבל השנים שעברוּ.

ועתה – נבוֹא ונכּיר טוֹבה לכל אלה שעזרוּ לנוּ למצוֹא את עצמנוּ ולהיוֹת נאמנים עם עצמנוּ. חוֹסר ההבנה שמצאנוּ בסוֹציאליזם המקוּבּל למצב עמנוּ, לצרכיו החיוּניים, לרעיוֹן גאוּלתוֹ, הוּא הוּא ששימש לנוּ גם שוֹט וכוֹח דוֹחף בּמלחמתנוּ. היוּ כּאלה שנכנעוּ בּפני הדעוֹת השוֹלטוֹת ועזבוּ את המערכה שלנוּ. לא קשה היה גם, מאידך, להסיק מַסקנה, כּי אם הסוֹציאליזם אינוֹ מכּיר בּנוּ, בּמציאוּתנוּ, בּיסוּרינוּ וּבתקווֹתינוּ, הרי שהוּא עצמוֹ לקוּי וּבלתי-צוֹדק, ועלינוּ לשׂטוֹת מעליו. אוּלם אנחנוּ, הנאספים כּאן, לא בּחרנוּ בּאחת משתי הדרכים הללוּ, לא חפצנוּ ולא יכוֹלנוּ לברוֹח מעצמנוּ, מעמנוּ. וגם הסוֹציאליזם היה בּשבילנוּ לא דבר זר וחיצוֹני, שאדם יכוֹל ללבּוֹש ולפשוֹט חליפוֹת. אנוּ הרגשנוּ הרגשה עמוּקה, כּי גאוּלתנוּ הלאוּמית הנָה חלק אוֹרגני של המהפּכה הסוֹציאלית וחידוּש החברה האנוֹשית. לפיכך לבשנוּ עוֹז ואמרנוּ לעצמנוּ: בּין אם מוֹדים בּנוּ, בּין אם לא מוֹדים – אנחנוּ את מקוֹמנוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים לא נעזוֹב. ועל זכוּתנוּ לחיים לאוּמיים עצמיים וּלמאמצי שחרוּר ויצירה בּקרב עמנוּ לא נוַתר, ואם בּמשך שנים רבּוֹת דפקנוּ על שערי האינטרנציוֹנל וּמצאנוּ אוֹתם נעוּלים בּפנינוּ – לא נפלנוּ בּרוּחנוּ, לא כּרענוּ בּרך בּפני האוֹטוֹריטטים המוּסמכים, והמשכנוּ בּדרכּנוּ.

מצב זה של בּוֹדדים וּבלתי-מוּכּרים וּבלתי-נכנעים הוּא שחייב אוֹתנוּ להעמיק בּקרבּנוּ את מחשבתנוּ העצמית, להעביר תחת שבט הבּיקוֹרת כּמה מוּשׂגים והנחוֹת, השוֹלטים מסביבנוּ, ולא להירתע מפּני חיפּוּשׂ דרכים חדשוֹת. וּמציאוּת עמנוּ, עם כּל האַנוֹמַליוּת שלה, וּמציאוּתנוּ כּאן בּארץ עם כּל השאלוֹת החדשוֹת הצצוֹת בּתוֹכה – כּל אלה הגבּירוּ בּנוּ את הצוֹרך בּמחשבה עצמית. וּבמצבנוּ זה נעזרנוּ על ידי כּל אוֹתה העבוֹדה האינטלקטוּאַלית שנעשׂתה בּמחנה הסוֹציאליזם העוֹלמי. וּבין אלה שעזרוּ לנוּ, אוּלי מבּלי דעת, היה גם אֶמיל וַנדרולדה.

אחד הנימוּקים “החזקים” נגדנוּ בּאוֹתם הימים היה זה, שהשאיפה להעביר את המוֹני ישׂראל העירוֹניים לחקלאוּת הנָה שאיפה ריאַקציוֹנית. בּאויר המיוּחד של המַרכּסיזם הרוּסי היה לנימוּק זה תוֹקף מיוּחד. האִכּר הרוּסי הוּכרז אז לחסר-כּל-ערך בּשביל הסוֹציאליזם. כּל התקווֹת נתלוּ בּתעשׂיה הרוּסית הצעירה. והנה לא די לנוּ שהבאנוּ את צוארנוּ בּעוֹל הריאַקציוֹני של שחרוּר לאוּמי, כּי עוֹד צירפנוּ אליו גם ענין אוּטוֹפּי כּמוֹ מַעבר לחקלאוּת. עכשיו, כּשאוֹיבי הציוֹנוּת מציינים את המעבר לחקלאוּת כּתפקיד מרכּזי לשינוּי חיי הכּלכּלה היהוּדית (וזוֹ גם דעת הממשלה הרוּסית עצמה), יִקשה להאמין בּאיזוֹ מידה ניצלוּ אוֹתם האנשים את הנימוּק של ריאַקציוֹניוּת החקלאוּת כּנגד ה“סכּנה הציוֹנית”. ודוקא בּאוֹתוֹ זמן נתפּרסם בּרוּסיה ספרוֹ של וַנדרולדה, אחד המַרכּסיסטים הראשוֹנים אשר שׂם לב לפּרוֹצסים החדשים בּחקלאוּת ולמשיכה החדשה מן העיר אל הכּפר.

הסביבה שבּה קמה תנוּעתנוּ היתה מלאה כּמה מוּשׂגים – פּרי המציאוּת הרוּסית הכּללית, – אשר לא התאימוּ כּלל למציאוּתנוּ אנוּ. המחשבה הסוֹציאליסטית הרוּסית היתה מכוּונת אך לנקוּדה אחת: הפּלת האַבּסוֹלוּטיזם. מן המהפּכה המדינית חיכּוּ לפתרוֹן כּל השאלוֹת. על כּל התחלוּאים של המציאוּת היהוּדית היתה תשוּבה אחת: יבוּטל “תחוּם המוֹשב”, יוּסרוּ החוּקים המַגבּילים – וּ“שאלת היהוּדים” איננה. פּעוּלה כּלכּלית, קוֹאוֹפּרטיבית, תרבּוּתית נתפּרשה כּסימן ל“בּוּרגנוּת-פעוּטה”. ואנחנוּ, אשר ראינוּ את ההוָיה היהוּדית עם מכאוֹבה לא רק כּמעשׂה ידיו של האַבּסוֹלוּטיזם הרוּסי, אנחנוּ אשר לא יכוֹלנוּ לדחוֹת את עבוֹדתנוּ התרבּוּתית, הקוֹאוֹפּרטיבית, הישוּבית “לאחר המהפּכה” – בּאיזה קשרי מלחמה קשה נאלצנוּ לעמוֹד. וגם כּאן נעזרנוּ הרבּה בּהלָך-מחשבוֹתיו וּבפעוּלוֹתיו של החבר וַנדרולדה, שהיה בּין חלוּצי העבוֹדה הקוֹאוֹפּרטיבית והתרבּוּתית בּחוּגי הסוֹציאל-דמוֹקרטיה.

את חסד-נעוּרינוּ זה אנוּ מזכּירים עתה לטוֹבה. אוּלם רצוֹני בּהזדמנוּת זוֹ גם לתבּוֹע עתה “שׂכר” בּעד שלוֹשים שנה של בּדידוּת ויתמוּת בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. והעזרה הנדרשת היא משני סוּגים:

א. עזרת הסבּרה בּתוֹך מפלגוֹת האינטרנציוֹנל הסוֹציאליסטי. בּין אישי האינטרנציוֹנל יש לנוּ לא רק ידידים כּמקדוֹנלד, בּרנשטיין, בּלוּם, לוֹנגה⁵. אוּלם יש גם כּאלה – וּביניהם גם יהוּדים, ואוּלי בּעיקר יהוּדים – המבּיטים על פּעוּלתנוּ בּחשד. אנוּ רוֹצים לקווֹת, כּי החבר וַנדרולדה, לאחר שהיה פּה עמנוּ והתבּוֹנן בּדברים וחדר לתוֹכם, יסַייע לנוּ לקרב את החברים הרחוֹקים מאִתנוּ, ולזרוֹע הבנה למפעלנוּ בּחוּגי הסוֹציאליזם העוֹלמי.

ב. עזרה בּמלחמתנוּ הרעיוֹנית בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים. שתי חזיתוֹת לנוּ בּתוֹך העם היהוּדי: התנגדוּתם של המעמדוֹת הבּלתי-עוֹבדים למפעל הפּוֹעל בּארץ והתנכּרוּתם של חוּגים מסוּימים בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים לתנוּעת השחרוּר הלאוּמית. החבר וַנדרולדה ידע לציין, כּי הציוֹנוּת מוּכרחה לאחוֹז בּדרכי בּנין סוֹציאליסטיים. יש בּזה אמת גדוֹלה. אוּלם למעשׂה אין אמת זוֹ מתגשמת, אלא בּדרך הרבּה התנגשוּיוֹת והיאָבקוּיוֹת. העיוַרוֹן המעמדי, האינטרסים השוֹנים מביאים את המפלגוֹת הבּוּרגניוֹת לעמוֹד כּצר לפּוֹעל, גם בּשעה שעבוֹדתוֹ משמשת את עניני העם, בּמוּבן הרחב. גם הקבוּצה, שעל חשיבוּתה דיבּר החבר ונדרולדה, נמצאת עתה תחת בּרד של התקפוֹת-איבה. אוּלם בּחזית זוֹ אנוּ רוֹאים את עצמנוּ חזקים. קשה יוֹתר היא החזית השניה שלנוּ, בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. חלקים גדוֹלים ממחנה זה עוֹד לא השתחררוּ מזרוּתם וּמאיבתם לנוּ משנים קדוּמוֹת. וּבשעה שמנהיגי האינטרנציוֹנל בּאים אלינוּ וּמציינים בּשׂמחה את פּעוּלתנוּ, נמצאוֹת מפלגוֹת פּוֹעלים יהוּדיוֹת, כּמוֹ ה“בּוּנד” בּפּוֹלין והסקציה היהוּדית הסוֹציאליסטית בּאמריקה, המתבּוֹננים בּצער וּבחרדה אל הסימפּטיוֹת הללוּ, והמטכּסים עצוֹת איך להסבּיר ל“גוֹיים”, כּי פּעוּלתנוּ כּאן היא “טריפה”. וּבשעה שחברינוּ הפּוֹעלים מתנגדים לציוֹנוּת מתוֹך מעמדיוּת “טהוֹרה” אינם רוֹצים לראוֹת באיזוֹ מידה הם מחלישים בּזה לא רק את מפעל-השחרוּר הלאוּמי, כּי אם גם את כּוֹחוֹ ואת השפּעתוֹ של הפּוֹעל בּתוֹך הארץ וּבמפעל הציוֹני. אילוּ היוּ סביבנוּ מרוּכּזים לא רק 30.000 הפּוֹעלים שבּארץ ועשׂרוֹת אלפי חברים בּברית “פּוֹעלי-ציוֹן”, אלא רבבוֹת הפּוֹעלים היהוּדים בּעוֹלם, כּי אז היה משקלנוּ הפּוֹליטי בּארץ והשפּעתנוּ בּציוֹנוּת וכוֹח יצירתנוּ הישוּבית חזקים לאין ערוֹך מאשר הם הנם היוֹם. וּבקשתנוּ מאת מנהיגי הסוֹציאליזם, אשר ראוּ אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ, כּי יצאוּ יחד אִתנוּ אל הפּוֹעל היהוּדי ויסַייעוּ לנוּ להסבּיר לוֹ את דרכּנוּ.

---

תעוּדה עלוּבה וּמעליבה

מאת

ברל כצנלסון

¹

וּבכן לפנינוּ ראשי-פּרקים ממַסקנוֹתיה של “ועדת-החקירה הבּלתי-מפלגתית”². ודאי השאיר הטלגרף כּמה פּרטים סתוּמים, אוּלם עיקרי המסקנוֹת בּרוּרים למַדי, בּרוּרה הרוּח המחַיה אוֹתם.

שתים הן השאלוֹת, אשר “הציבּור היהוּדי” (לגבּי ועדת-חקירה של אדירי ישׂראל אין, כּמוּבן, לאוֹם יהוּדי ואפילוּ לא עם יהוּדי, אלא “קוֹמיוּניטי”, היינוּ: עדה, קהילה, לכל היוֹתר ציבּוּר) ציפּה לתשוּבה עליהן מפי אנשי הסוֹכנוּת המוּרחבת: מה כּוֹחכם למפעל הבּנין וּמה השקעתכם בּו? מה דרכּכם אשר בּה אתם אוֹמרים להוֹליכנוּ? והתשוּבה ניתנה. בּין בּמַה שנאמר בּין בּמַה שלא נאמר.

תשוּבה א': אנוּ נקח לידינוּ את התרמיל הציוֹני, את הקוּפסה הציוֹנית. אנוּ מאמינים כּי בּידינוּ אנוּ יכניס התרמיל הזה לא 650.000 לירה לשנה, אלא מיליוֹן שלם. אנוּ מוּכנים לקבּל לידינוּ את הנכסים הציוֹניים, עם המשקים הבּלתי-מבוּססים, עם מחלקת ההתישבוּת הטעוּנה ריאוֹרגניזציה (לאחר סאקר?), עם משׂרדי העליה, עם קרן-היסוֹד.

וּמכּלל הן זה אתה שוֹמע לָאו בּתשוּבה ב': שוּם שיטוֹת כּספּיוֹת אין אִתנוּ. שוּם רמז למפעלי השקעה גדוֹלים. שוּם מפעל התישבוּת גדוֹל בּבת-אחת. כּל אלה שניבּאוּ לכם, כּי עם הפּנים החדשוֹת יבוֹאוּ גם אמצעי פּעוּלה חדשים, מסוּגים חדשים, בּעלי מעוּף חדש, ניבּאוּ שוא. הסֶנטימנט של התוֹרם הציוֹני, העתיד ודאי להכפּיל את תרוּמתוֹ, לכבוֹד הבּעלים החדשים, הוּא מעוּזנוּ היחידי!

זוֹהי תשוּבתה של הועדה, אשר בּה יוֹשבים אדירי הממוֹן היהוּדים מאמריקה, מאנגליה, מגרמניה, ואשר בּלתי-מיליוֹנר לא יֵחַד בּקהָלם. סוֹכנוּת מִסכּנה! אוּלם אם “מאה” חדשה אין אִתם, את שוּתפינוּ בּסוֹכנוּת, הרי “דעה”, ודעה רחבה תקיפה, יש ויש. ולא פּלא. את ה“מאה” למפעל הציוֹני לא אָפתה בּשבילם “משלחת המוּמחים”, אבל נזיד של דעוֹת זָדה וזדה. את הנזיד הזה אמנם החזיקוּ בּחדרי-חדרים לבל יבוּלע לוֹ מתוֹך בּירוּר ציבּוּרי פּוּמבּי, אוּלם גם למַה שנעשׂה מאחוֹרי הקלעים יש “מוּמחים”, ואלה ידעוּ את תכנוֹ, והיוּ מבשׂרים מפּעם לפעם כּי “המשפּט הוֹלך”. הלא זוֹהי המשלחת אשר הוּרכּבה מראש כּכה, שאנשים כּגרימשוֹ³, כּשינוֶל⁴, כּבּלוּם, כּוַנדרולדה נמצאוּ פּסוּלים לה, ואשר בּארץ היא ניתנה מלכתחילה להשפּעת “ידידים” שוֹנים (לא רק “ידידים” לפּוֹעל וּלהסתדרוּתוֹ וליצירתוֹ, אלא גם “ידידים” להסתדרוּת הציוֹנית ולאנשיה), הלא זוֹהי המשלחת אשר ראתה את עצמה מלכתחילה קרוּיה “למתוֹח דין” על העבר המנוּצח של הציוֹנוּת בּארץ, ואשר אחד ממוּמחיה הגדוֹלים, כּשנדרש מאת המרכּז החקלאי לשׂיחה, הוֹדיע: אנחנוּ בּני עוֹלמוֹת שוֹנים ולא נבין איש את רעהוּ. והדין-וחשבּוֹן הזה של מוּמחים גַסטרוֹלוֹרים, שלא הסתפּקוּ בּבירוּר ענינים טכניים, אלא נטלוּ להם את הטיפּוּל בּשאלוֹת סוֹציוֹלוֹגיוֹת של עם זר להם, של טיפּוּס אנוֹשי בּלתי-מוּבן, של תנאים חברתיים וכלכּליים אשר לא יְדָעוּם – הם הם שקבעוּ מראש את מַסקנוֹתיה של “וַעדת-החקירה”.

בּמצב כּזה ודאי שאין לקפּח את ערכּם של אוֹתם הדברים הנכוֹנים והחיוּביים שחדרוּ לתוֹך המסקנוֹת, חוֹבה לציין בּסיפּוּק-מה, כּי העֵמדה לגבּי ממשלת המַנדט היא עֶמדה רצינית של אנשים בּני-חוֹרין, וכי נוּסח הדרישוֹת לממשלה המוּבּע כּאן – מהן כּמה וכמה שד"ר רוּפּין תוֹבען זה כּמה – עוֹלה לאין ערוֹך על סגנוֹן אוֹתם הניירוֹת הציוֹניים העלוּבים שחוֹתמוֹ של מר ליאוֹנַרד שטיין⁵ טבוּע עליהם, גם בּשעה שהם חתוּמים על ידי נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית.

כּמוֹ כן יש חשיבוּת ידוּעה גם להוֹדעה האַפּלָטוֹנית, כּי “נראית אפשרוּת ליצוֹר 33.000 משקים חדשים בּהשקאה ו-50.000 משקים חדשים בּלי השקאה”. בּ“מאמר” לא יוָצר אמנם אפילוּ משק אחד, אוּלם הוֹדעה זוֹ פּירוּשה הוֹדאה כּי יש מקוֹם בּארץ לעוֹד חצי מיליוֹן נפש בּחקלאוּת, וּממילא לעוֹד מיליוֹן נפש מסביב לחקלאוּת, מחוּץ מה שפּיתוּח התעשׂיה והמסחר עלוּל להביא. הוֹדאה זוֹ, כּשהיא יוֹצאת מפוֹרש מפּי מוּמחים זרים וּמפּי אנשים שאינם חשוּדים על אוּטוֹפּיוֹת ציוֹניוֹת, וּלהיפך, נוֹטים יוֹתר למיעוּט הדמוּת של ציוֹנוּת-רבּתי – יש בּה משוּם תשוּבה לכל מיני מינימַליסטים בּתוֹך הציוֹנוּת וּל“מוּמחים” וּבעלי סברה המתנגדים לציוֹנוּת⁶. להוֹדאה זוֹ, כּמוֹ לדרישוֹת המדיניוֹת, יש איפוֹא חשיבוּת דֶקלַרטיבית ידוּעה, אוּלם מה עלוּב ערכּה הריאַלי, כּשלאחריה הוֹלכים ונשנים כּל הכּללים העילָאים של הקויאָטיזם הציוֹני, שתמצית חכמתוֹ היא: “שב ואַל תעשׂה!”

ה“שב” שבּתוֹרה זוֹ כּוֹלל כּמעט את כּל ענפי הפּעוּלה הציוֹנית: עליה – לפי “מאזן נכוֹן” של צרכיה הכּלכּליים של הארץ (כּאילוּ הארץ כּמוֹת שהיא היא הקוֹבעת את אפשרוּת העליה, ולא המאמץ הציוֹני), יִשוּב – אין ליסד מוֹשבוֹת חדשוֹת עד וכוּ' בּנוּסח הידוּע, תעשׂיה – בּרכוֹת אַפּלטוֹניוֹת ושוּם מפעל לא לאַשראי ולא להשקעה ואפילוּ לא להדרכה. חינוּך – שוּם עמדה פּרינציפּיוֹנית כּלפּי פּנים על הצוֹרך בּעבוֹדה תרבּוּתית עברית. רק בּענף גידוּל הציטרוּסים וּבענינים, אשר לוֹרד מֶלצ’ט⁷ יש לוֹ אליהם “חוּלשה יתירה” (כּגוֹן… זבלים חימיים ו“הגדלת מספּר בּתי-מלוֹן”) – יש גם “קוּם ועשׂה” מצד הסוֹכנוּת היהוּדית.

אוּלם לעוּמת דלוּת מצווֹת “עשׂה” – עשירוֹת הן המצווֹת של “לא תעשׂה”. כּלוּם יש לתמוֹה על כּך שעיקרים אֵלוּ מוּפנים כּוּלם נגד הפּוֹעל ויצירתוֹ ונגד היסוֹדוֹת העממיים העיקריים של התנוּעה הציוֹנית?

קבוּצוֹת נוֹספוֹת אינן רצוּיוֹת, חוֹזים עם המתישבים צריכים להיחָתם בּלי התערבוּת גוּפים אחרים. רוָחים הוֹגנים על ההוֹן המוּשקע קוֹדמים לעליית רמת החיים של העוֹבדים, ואחרוֹן אחרוֹן – רצוּי כּי המתישבים יהיוּ בּעלי הקרקע בּפוֹעל ממש. וּבכן המוּמחים וּוַעדת-החקירה הם הפּוֹסקים, כּי קבוּצת כּנרת נוֹפלת בּמשקיוּתה וּבמרצה ממוֹשבת כּנרת, וּקבוּצת דגניה ממוֹשבת מלחמיה שכנתה; הם הגוֹזרים כּי הקוֹאוֹפּרציה הכּללית של המתישבים היא “גוּף אחר” וחתימתה על החוֹזים מַזיקה; הם יוֹדעים לקבּוֹע, כּי לגבּי עליית יהוּדים והבּנין הארץ-ישׂראלי קוֹדמים “רוָחים הוֹגנים” לרמת החיים של העוֹבדים (כּי יש צוֹרך לדאוֹג לביצוּר העבוֹדה העברית בּעסקי העוֹלים בּעלי האמצעים וליצירת תנאים לקיוּם הפּוֹעל בּמשקי השלחין – על כּך לא חשבוּ המוּמחים!) והם הם היוֹדעים ועדים, כּי סכּנה צפוּיה להתישבוּת העברית בּארץ לא מספּקוּלַציה קרקעית, אלא מקרקע לאוּמי!

כּמה שלא יהיה איוֹם השקר הכּלכּלי והלאוּמי שבּגזירוֹת הללוּ, אין לתמוֹה ואין להתמרמר על הגראנדים היוֹשבים בּוַעדת-החקירה. מדוּע יהיה מוֹנד בּעד קרקע לאוּמי וּמשק פּוֹעלים עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ? את יחסוֹ לקרן הקימת ראינוּ בּהיוֹתוֹ בּארץ, בּשעה שעתוֹנאים ידוּעים תוֹפפוּ מלפניו ומאחוֹריו. מדוּע יסתלק מַרשל, האפּטרוֹפּוּס לכל עניני הפילַנטרוֹפיה היהוּדית, מאפּטרוֹפּסוּת לצוּרוֹת ההתישבוּת בּארץ?

המעליב בּכל התעוּדה העלוּבה הזאת הממלאת את הנפש כּאב צוֹרב, העוֹשׂה את התעוּדה למעשׂה פּשע ציוֹני – היא: סמיכתוֹ של נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית, של חיים וייצמן.

לא זוֹהי אשמתוֹ של הנשׂיא, שאמוּנתוֹ בּסוֹכנוּת מוּרחבת כּי תעשׂה מעשׂי בּנין גדוֹלים – נכזבה, שהענין מסתיים בּקטנוֹת, בּפעוּטוֹת. לא אשמתוֹ היא שהשוּתפים המבוּקשים הוֹלכים בּגדוֹלוֹת בּעוֹלמוֹת שלהם, ונעשׂים אנשי-קטנוֹת כּשהענין מגיע לארץ-ישׂראל. אשמתוֹ שהרכּין את ראשוֹ בּפני רצוֹן רפה-ידים זה, בּפני התחייבוּיוֹת עלוּבוֹת, ויוֹתר מזה בּפני מוּשׂגים מסוֹרסים על ארץ-ישׂראל ועל בּנינה.

אך זה שמע העוֹלם הציוֹני מפּי וייצמן⁸ דברים מפוֹרשים נגד הרוֹצים “למַעט את ערכּן של הקרנוֹת הלאוּמיוֹת” ונגד ההתקפוֹת על היצירה החלוּצית. לקוֹצר-זכּרוֹן זה של נשׂיאה רגילה התנוּעה הציוֹנית, אוּלם לא ענין של זכרוֹן-נאוּמים בּלבד הוּא כּאן ואפילוּ לא של התחייבוּיוֹת ושל הוֹראוֹת קוֹנגרסיוֹת מפוֹרשוֹת. כּלוּם שלילת האפּוֹטרוֹפּסוּת בּהתישבוּת ועיקר הקרקע הלאוּמי אינם מעיקרי הנכסים המוּסריים של התנוּעה הציוֹנית? כּלוּם יפה כּוֹחוֹ של נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית עד כּדי לעבוֹר על עיקריה של התנוּעה שהם גם תנַאי לשלימוּתה וּלאַחדוּתה?

כּי טעוּת קשה טעה נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית בּחשבּוֹנוֹתיו האיסטרטגיים. מתוֹך רצוֹן לוֹהט להרחבת המפעל הישוּבי חִייב הפּוֹעל בּארץ את הרחבת הסוֹכנוּת. אוּלם הפּוֹעל לא חִייב ולא יחייב לעוֹלם את הרקבוֹן הפּנימי שלָקתה בּוֹ התנוּעה, את המַעל והכּחש שנהיוּ ליסוֹדוֹת הדיפּלוֹמַטיה הציוֹנית, את הבּגידה בּעיקרים הסוֹציאַליים והמוּסריים, שנעשׂוּ על ידי עמל טוֹבי המַגשימים לנחלת התנוּעה כּוּלה.

“ארץ-ישׂראל משלמת” – כּך הוֹדה לפני זמן-מה הנשׂיא. כּן, ארץ-ישׂראל העוֹבדת, היוֹצרת, הכּוֹאבת והחיה את הציוֹנוּת כּחייה – היא המשלמת, אוּלם היא גם תדע להתקוֹמם.

והמניף חרב על כּיבּוּשי העבוֹדה בּציוֹנוּת, על חוֹפש המתישב בּבחירת צוּרוֹת חייו ואִרגוּנוֹ ועל עיקר הקרקע הלאוּמי – מניף חרב על שלימוּתה של התנוּעה הציוֹנית.

והעוֹלה על רוּחכם היה לא יהיה!

תמוּז תרפ"ח.

---

בּפני הנחשוֹל

מאת

ברל כצנלסון

¹

(גם זה מכתב חבר)

אם המערכת לא הסתפּקה בּנאוּמי החברים שבּאוּ בּ“תוֹספת”² והוֹסיפה עליהם עוֹד קבוּצת מכתבי חברים – יוּתר נא גם מכתב זה, שאינוֹ מדבּר “בּשם”, ואינוֹ אלא דעת יחיד.

אנוּ הוֹלכים וּמתקרבים לידי הכּרה מרה. ימים רבּים האמַנוּ בּתוֹם לבּנוּ, כּי כּל מי שבּא בּברית העבוֹדה וחיי העבוֹדה בּארץ נקי הוּא ממילא מכּל פַּסלנוּת וּמחוּסן בּהחלט בּפני המוּמים המכוֹערים, אשר מכּל בּעלי החיים בּחרוּ להם למשכּן את גוּפוֹ של האדם: תּאות-הבּצע, ניצוּל הזוּלת, יצר המעילה והגניבה, שימוּש להנאתוֹ בּמצוּקת חברוֹ. אמוּנה תמימה זוֹ, ששלטה בּנוּ ועל פּיה ניהלנוּ את פּעוּלתנוּ כּמה שנים, הוֹלכת וּנמוֹגה. מאכזבוֹת מרוֹת לא שמרה אוֹתנוּ גם בּמשך כּל השנים שעברוּ. זקני הדוֹר אינם צריכים לאַמץ את זכרוֹנם בּיוֹתר, כּדי להיזכר בּמעשׂיוֹת שוֹנוֹת בּ“אֶקוֹנוֹמים” של מטבּחים, בּ“מקוֹרבים” בּתוֹך מפלגוֹת, וּבכל מיני כּפּוֹת-מבשלים ציבּוּריוֹת. כּל מקרה-כּשלוֹן כּזה כּשהיה מתגלה היה גוֹרם בּשעתוֹ מַפּח-נפש לחוּגים הקרוֹבים לחלל, שראוּ את עצמם מרוּמים וּנתוּנים לקלס על ידי אנשים שנראוּ עד הרגע האחרוֹן כּמהימנים. רגש מר זה אינוֹ שוֹנה בּיסוֹדוֹ מן הרגש המלַוה חוּג רבוֹלוּציוֹנרים, בּהכּירם כּי בּתוֹכם נמצא מרַגל שהתעלל בּאמוּנם. אוּלם כּל המקרים הללוּ בּחיי ציבּוּרנוּ, שלא היוּ כּל כּך מעטים, לא היוּ מוּצאים מתחוּמיהם הצרים, המקוֹמיים, לא היוּ מוּבאים לדעת קהל הפּוֹעלים הרחב, וּלהוָתנוּ גם לא גרמוּ שנַפנה אליהם תשׂוּמת-לב ונלמד מהם לקח. בּתמימוּת יתירה עָצַמנוּ בּפניהם את עינינוּ. אוּלם בּמידה שתנוּעתנוּ גדלה ורחבה, בּמידה שנתרבּוּ המוֹני נוֹשאיה ועניניה פּרצוּ בּארץ – גברוּ ועצמוּ גם המכּוֹת שאמוּנתנוּ התמימה הוֹלכת וּמַנחילה לנוּ כּפעם בּפעם, בּהכשילה אוֹתנוּ בּבני-אדם שאינם מהוּגנים, ורע מזה, בּמי שהיוּ בּני-אדם מהוּגנים ונעשׂוּ בּני-אדם מגוּנים, וכל מכּה וּמכּה כּזאת עוֹקרת משהוּ מלבּך והוֹרסת את יחסיך האנוֹשיים לסוֹבבים אוֹתך.

כּלוּם אפשר להבּיע את כּל עצמת מרירוּתם של הדברים העלוּלים להביא לידי יאוּש מכּל יחסי חברה מתוּקנים ולידי הסתלקוּת מכּל אמוּנה בּפעוּלה ציבּוּרית ישרת-לב?

מכּאן לא רחוֹק לבריחה גמוּרה מכּל חיי חברה פּעילים. אוּלם אם איננוּ רוֹצים לוַתר על יצירה ציבּוּרית ועל חיי כּלל השוֹאף לתיקוּן, לא נבקש את המַרגוֹע הנפשי בּבריחה מהם וּמהמוֹנם, וּמהטוּמאה האוֹרבת להם. לא נתחמק. נכּיר את האמת המרה כּמוֹ שהיא ונוֹציא ממנה לקח: עלינוּ ללמוֹד מעתה להקים את מפעלינוּ לא רק על יסוֹד של אֵמוּן חברים החלטי, הפּוֹטר מכּל פּיקוּח וּבדיקה, אלא על יסוֹד סדרים מתוּקנים, אשר יהיוּ כּתריס בּפני הנטיוֹת להָרַע. כּי יוֹתר מאשר הכּוֹשל כּוֹשל בְּשל לקוּתוֹ הפּרטית, מַכשילה אוֹתוֹ המסוֹרת הפּרוּעה שבּה גדלנוּ ושממנה עלינוּ להשתחרר אם חפֵצי חיי-חברה בּריאים אנוּ. המעבר הזה מ“אגדה” רכּה ונוֹחה ל“הלכה” יבשה וחמוּרה אינוֹ קל אבל הכרחי. וּברוּך השם כּי זעֵיר שם זעֵיר שם ניכּר אצלנוּ מַעבר זה לטוֹבה. אוּלם בּדרך כּלל נדמה לי, פּוֹנה אצלנוּ המרץ הציבּוּרי לא לדרך-חוּלין זוֹ של הבראה, שאין עמה זוֹהר ואין עמה התרגשוּת, אלא לדרך-עצָבים, המביאה את חיינוּ הציבּוּריים לידי חַרַקירי³. לא עֶגלה ערוּפה אנוּ מביאים על פּשעינוּ, אלא את עצמנוּ אנוּ עוֹרפים.

מדי פּעם, בּהיגָלוֹת איזה “מכשוֹל” בּחיי ההסתדרוּת ונסערוּ הרוּחוֹת והקיפה הסערה את הציבּוּר מקצהוּ ועד קצהוּ. ולסערה זוֹ, כּמו לכל “נחשוֹל מוּסרי” העוֹבר מפּעם לפעם על איזוֹ חברה (הדוּגמאוֹת ידוּעוֹת בּכל הספירוֹת של המוּסר האישי והמדיני, מבּריטניה רבּתי ועד ססס"ר), הגיוֹן משלה וחוּקי-מוּסר משלה: אין לה כּל חפץ בּמשפּט אנוֹשי רגיל, בּצדק אנוֹשי פּשוּט, אינה מטפּלת בּקביעת העוּבדוֹת, אינה דוֹאגת לדיוּק מסירתן, אינה מַקפּידה על הגדרת החטא ועל ציוּן הפּוֹשעים, אינה מבקשת להבדיל את החַפּים מעל החייבים, אינה מבקשת להטיל את העוֹנש על האשמים דוקא, כּנהוּג בּכל חברה פּשוּטה לא מתוּקנת, לא חסוּדה ולא נשׂוּאה על כּנפי סערה מוּסרית. אין לה ענין להבחין בּין שוֹגג וּמזיד, בּין תם למוּעד, בּין חוֹטא לחשוּד בּעלמא, בּין פּוֹשע לחסר-יכוֹלת, ועוֹד יוֹתר – בּין פּוֹשע לקרבּן הפּשע. כּ“אֶכּספּדיציה של עוֹנשין” אין לה פּנאי ואין לה צוֹרך להעניש את החוֹטא בלבד. היא צריכה “לבער את הרע”, והרי היא “מטהרת” את האויר על ידי ריבּוּי החשוּדים והנקנסים. הסערה דוֹרשת את קרבּנוֹתיה ויהי מה. ואך ימָצא הקרבּן לתלוֹת בּוֹ את הקוֹלר, לשַקצוֹ וּלכלוֹת בּוֹ את החימה – והיוֹשר והצדק יַשבוּ לכּסא!

נחשוֹל כּזה עוֹבר עתה על ציבּוּרנוּ הכּוֹאב והנַענה והזקוּק למישהוּ שיתלה בּוֹ את הקוֹלר לכל פּוּרענוּיוֹתינוּ ויכלה בּוֹ את חמתוֹ. הקרבּן אצלנוּ נתוּן מראש, תמיד יש לוֹ שם קיבּוּצי: “הפּקיד”, “העסקן”, “המַזכּירוּת”, “ההסתדרוּת”. ההסתדרוּת לא בּמוּבן הציבּוּר המהַוה אוֹתה, אלא כּקבוּצת אנשים האחראית מראש לכל כּשלוֹן. את החוֹטא האינדיבידוּאַלי אין איש מבקש אצלנוּ. עליו, כּידוּע, “אין מתעכּבים”. אין גוֹרסים אצלנוּ חטאת יחיד וגם לא חטאת ציבּוּר, ציבּוּר ממש. יש רק חטאת מוֹסד.

רבּים המסַייעים לנַחשוֹל זה, מכּל צד: כּל פּקיד שסרח וכל פּקיד שמעל בּשליחוּתוֹ וּבחוֹבתוֹ לציבּוּר, כּל מי שזכה להתקרב לקערת הציבּוּר והשתמש בּקרבה זוֹ “ללקק עצם”. כּל אלה אינם נוֹשׂאים את עווֹנם, אלא מַשׂיאים אוֹתוֹ על ה“פּקיד” הסתמי, על המוֹסד, על העסקן בעלמא. מַגבּירים את הנחשוֹל כּל אלה, אשר בּהֶפקרא ניחא להם, האוֹמרים להיבּנוֹת מכּל אֵיד וּמכּל תקלה. נאחזים בּוֹ כּל אלה השׂשׂים לגלגל את קלקלת הציבּוּר על זוּלתם. אוּלם לא רק אלה. יוֹתר מכּל אלה מסייעים אנשים בּעלי כּוַנוֹת טוֹבוֹת בּהחלט, חסרי כּוֹח הבחנה של אמת בּאנשים וּבמעשׂים. אלה כּיון שרוּמוּ פּעם אוֹ פּעמַים, מתחילים לראוֹת את עצמם כּאנשי-אמת יחידים וחוֹשדים את כּל העוֹלם בּמרמה וּתככים.

חזק הנחשוֹל. אוּלם בּכנפיו לא מַרפּא, לא הבראה, לא בּיעוּר הרע, אלא – אפלה.

עוֹד מעט ואיש לא יכּיר את חברוֹ, איש לא יאמין בּמפעל חייו, איש לא יבחין בּין טהוֹר לטמא.

היש להוֹעיל בּדברים המוּפנים כּנגד הנחשוֹל? אפשר שאין בּהם כּל תוֹעלת.

ואף על פּי כן איני פּטוּר מחוֹבת הרצאת טענוֹתי:

א) אוֹהבים לדבּר אצלנוּ על “כּיסוּי” ועל “השתקה”. השׂמוּ לב פּעם המדבּרים: מי הם ואיזה הם הבּנקים, החברוֹת, המוֹסדוֹת הציבּוּריים, ההסתדרוּיוֹת (גם ההסתדרוּת הציוֹנית וגם מפלגוֹת הפּוֹעלים – כּן, מפלגוֹת הפּוֹעלים בּארץ וּבחוּץ-לארץ – בּכלל זה) אשר העיזוּ לפרסם בּפרהסיה דינים-וחשבּוֹנוֹת של וַעדוֹת-בּיקוֹרת, כּאשר עוֹשׂה זאת הסתדרוּתנוּ אנוּ?

ב) הסבוּרים אצלנוּ, כּי היוֹשר האנוֹשי הפּשוּט, הראשוֹני, מַתיר לערבּב בּחַדא מַחתא מעשׂי-פּשע עם מעשׂים שיש בּהם קוֹצר-יד? אוֹ אפשר סבוּרים אצלנוּ, כּי התוֹעלת הציבּוּרית היא המחייבת לסוּר מן היוֹשר הפּשוּט וּלהכתים את החבר הנבחר בּכל מעשׂה-חטא של מי שעבד עמוֹ וּבפקוּדתוֹ? ואם כּן – מדוּע לא הציע איש להטיל על חברי ההנהלה הציוֹנית את האחריוּת למעשׂי אוֹתוֹ שַמש ההנהלה הציוֹנית שמעל בּכספּי החוֹלים הכרוֹניים? וּמדוּע לא הוּצע להטיל את האחריוּת לעניני הסיוּע על חברנוּ שהיה בּשעתוֹ מנהל מחלקת העבוֹדה?

ג) מדוּע ערים כּל כּך חברינוּ לכל מעשׂה-כּשלוֹן, וּמדוּע הם כּל כּך בּלתי-ערים לכל מעשׂה הבּא להקדים ולמנוֹע את הכּשלוֹן? שמעתי על אסיפה רבּתי בּנהלל בּענין הסיוּע. ההרבּוּ שם גם לדוּן על עניני הסיוּע והפּוּרענוּיוֹת הספוּנוֹת בּוֹ גם לפני היגַלוֹת הכּשלוֹן? כּמה פּעמים הוּזמנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת על ידי מוֹסדוֹתינוּ – “המַשבּיר”, קוּפּת-חוֹלים ועוֹד – אסיפוֹת לביקוֹרת וּלבירוּר ענינים. הרַבּוּ גם רבּוּ הבּאים לאסיפוֹת הללוּ?

מה פּשר הערוּת המשוּנה הזאת?

ד) מדוּע יֵצא הקצף תמיד על המוֹסד ועוֹבדיו, ו“הציבּוּר” תמיד נקי? האם אין מַפּלוֹת וכשלוֹנוֹת אשר לכוּלנוּ ממש יד בּהם? האם בּכשלוֹנוֹ של מפעל יש יד לעוֹבדיו המשׂרדיים בּלבד, ולא להמוֹני חברים השוּתפים בּוֹ? האם בּמקרה הסיוּע נתגלתה רק עזוּבה סידוּרית בּמזכּירוּת ולא עזוּבה מוּסרית של ציבּוּרים שלמים?

ה) לכל מעוּוַת רוֹאים אצלנוּ רק פּתרוֹן אחד: רדוּ! הס כּל זֵכר לעמל, למסירוּת-אמת, לכיבּוּשים, להגנה נאמנה, לעמידה בּפּרץ. כּן, ודאי רשאי הציבּוּר להחליף את עוֹבדיו בּטוֹבים בּעיניו. אוּלם הכּרה עצמית זוֹ של התוֹבעים עצמם, כּי הם הם הישרים, החרוּצים, המוּבטחים מכּל שגיאה וכשלוֹן – הכּרה עצמית זו מנַיִן היא וּמה ערכּה?

ידעתי כּי בּכל דברַי אלה איני אלא מַחשיד את עצמי. מי שאינוֹ צוֹעק יחד עם המַקהלה “תפסוּ”, מעלה עליו את החשד שהוּא עצמוֹ שוּתף לחטאים. ואף על פּי כן מעיז אני לוֹמר:

נחשוֹל זה, כּכל נחשוֹל מוּסרי, חשוּד עלי. איני רוֹאה בּוֹ את דרך התיקוּן, אלא את בּקשת הקרבּן. בּהבאת קרבּנוֹת אין מרפּאים, אלא מוֹסיפים חטא על פּשע. וּבקרבּנוֹת ציבּוּר אין מתקנים את הצריך תיקוּן, אלא מהרסים את אָשיוֹתיה המוּסריוֹת של החברה.

אב תרפ"ח.

---

הכחשה אמיצת-לב

מאת

ברל כצנלסון

¹

“המפקדה הראשית של בּרית טרוּמפּלדוֹר” גילתה אוֹמץ-לב להפליא. את הידיעוֹת הנמסרוֹת מפּי עֵדי-ראִיה² היא מכנה בּשם “שמוּעוֹת זדוֹן שנפוֹצוּ בּכוָנוֹת מפלגתיוֹת”. היא רוֹחצת בּנקיוֹן כּפּיה: “לבט”ר אין כּל שייכוּת להתנגשוּת זוֹ" (לשוֹן נקיה!) וכל זה “מבּלי להיכּנס להערכת עצם המקרה”. אכן, אוֹמץ-לב הראוּי למפקדים!

כּך היה גם אחרי האחד בּמאי³. המפקדה שהרחיקה את הכחשתה… לחוּץ-לארץ דוקא (בּאמתלה, כּי עתוֹני הארץ אינם נאמנים עליה), לא ראתה גם אז צוֹרך להשמיע כּיצד היא מַעריכה “את עצם המקרה”.

מה נאמר להסתדרוּת “חינוּכית” זוֹ המסתפּקת בּהכחשה דיפּלוֹמַטית מן הנוּסח הידוּע, שאינה תוֹבעת לדין את “מפיצי-השמוּעוֹת”, שאינה טוֹרחת לָגוֹל את האַשמה מעל חבריה (והרי גם לאחר הכחשתה של “המפקדה” עוֹד יש “חיילים” הנתבּעים לדין!), וּלעצם השאלה, שהיא שאלה עיקרית וראשוֹנית בּכל חינוּך ציבּוּרי, היא נמנעת מקבוֹע את יחסה? מה זאת, פּחדנוּת, צביעוּת אוֹ שתיהן יחד?

ועדת-חקירה בּלתי-מפלגתית אשר תחקוֹר את הענין כּוּלוֹ, לאמיתוֹ, ותבדוֹק את השמוּעוֹת אם הן שמוּעוֹת זדוֹן אוֹ ידיעוֹת אמת, ותמצא את החייבים ואת הגוֹרמים – זהוּ הדבר הדרוּש כּרגע ולא הכחשוֹת-שוא.

אנוּ עוֹמדים בּראשית מדיניוּתנוּ, וגם מדינתנוּ המתהווה יש בּה ויהיוּ בּה ניגוּדים, ניגוּדי אִינטרסים, ניגוּדי השקפוֹת ואידיאַלים. כּיצד נחיה בּתוֹך הניגוּדים הללוּ, אם על ידי רגימת אבנים וניפּוּץ ראשים אוֹ בּדרך אחרת? החוּליגנים של א' בּמאי ושׂמחת-תוֹרה נתנוּ תשוּבתם. החוּגים הקרוֹבים לחלל שוֹתקים. הישתוֹק גם הציבּוּר כּוּלוֹ? סימני שתיקה מכוֹערת, זיוּף וטשטוּש ניכּרים כּבר. “דוֹאר היוֹם”, המוּשבּע ועוֹמד לקחת תחת חסוּתוֹ כּל מעשׂה-בּריוֹנוּת נגד פּוֹעלים, ניסה כּבר להפריח כּל מיני בּדוּתוֹת על “חגיגת יוֹבל כ”ה בּאידיש" ועל “נסיוֹן לפזר את האסיפה בּדרך… של שלוֹם”, ועל “פּוֹעלי-ציוֹן” שאצלם הכּוּ יוֹסי את יוֹסי. ואפילוּ “הארץ”, המתקוֹמם נגד מעשׂי-אַלָמוּת, לא בּוֹש לראוֹת את הענין כּ“קבּלת פּנים לזרוּבּבל” ועל זה “וּמתוֹך מהוּמה נוּפּצוּ שמשוֹת”. וּמ. ג. מדבּר על מאוֹרע שאֵירע "בּקלוּבּ “פּוֹעלי ציוֹן” (האם גם להתקפה של פּוֹרעים על קלוּבּ ציוֹנים כּלליים יקָרא מאוֹרע שאירע בּקלוּבּ הציוֹנים?) ועל “התנגשוּת בּין “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים וּבין חבוּרת הצעירים הלאוּמיים”.

לא לשם פּוּלמוֹס עתוֹנאי צוּינוּ הדברים הללוּ. הענין הוּא רציני וחמוּר הרבּה מזה. תנוּעת הפּוֹעלים היא למוּדת-נסיוֹן. היא מכּירה את הצפעוֹני בּעוֹדוֹ בּביצתוֹ. היא מכּירה את ציבּוּריוּתם של המתחילים בּמעשׂי-קוּנדסים וּמסיימים בּרציחוֹת פּוֹליטיוֹת ותרבּוּתיוֹת. הפּוֹעל בּארץ חזק דיוֹ להחניק את השוֹרש הפּוֹרה ראש ולַענה בּעוֹדנוּ בּאִבּוֹ. השאלה היא: אם רוֹצים אנוּ כּאן בּמלחמת-אזרחים? אין השאלה מוּפנה לגבּוֹרי האגרוֹף דוקא, הרוֹצים ורוֹצים בּהתגַלעוּת “כּוֹחם”, השאלה מוּפנה לעוֹמדים על גבּם, לאנשי-ההשפּעה, לדעת-הציבּוּר. מעשׂי-החוּליגניוּת של מחַללי שם גבּוֹרינוּ וּמַבאישי ריח ארצנוּ וּמפעלנוּ עלוּלים לשמש “פֶּטֶר מים”. כּוֹחם של החוּליגנים מאז ומעוֹלם הוּא בּחוֹסר עוֹמדים בּפניהם. לָאו עַכְבּרא גנב. יש חוּגים המחליקים על כּרֵסם וּשׂמחים, כּי מלאכתם נעשׂית על ידי אחרים, ויש שאינם רוֹחשים כּלל סימפּטיה למעשׂי-אַלָמוּת, אוּלם אינם שוֹכחים כּי כּאן סוֹף סוֹף “בּנינוּ”, “לאוּמיים”, “קנאים” העוֹשׂים רק מעשׂי-קוּנדסים, ושם – זרים, זעוּמי-נפש, “שׂמאליים”. אַל יתכּסוּ איפוֹא בּטלית של שתיקה והשתמטוּת. יִראוּ לאן הדברים מוֹבילים.

וגם הנוֹער בּארץ, לאגוּדוֹתיו, לחוּגיו, לזרמיו, חייב תשוּבה. הוּא צריך לגַלוֹת לאָן פּניו. אם חלקוֹ בּחוּליגניוּת השׂמה לאַל את מאמצי בּנייתנוּ התרבּוּתית כּאן, אוֹ יקוּם בּוֹ העוֹז להסיר בּרֵיש גַלי את הכּתם אשר הכתימוּ אוֹתוֹ וּלהוֹכיח למעשׂה, כּי לא חלק ונחלה לאלה בּתנוּעת הנוֹער העברי בּארץ.

ציבּוּר הפּוֹעלים עוֹמד כּרגע וּמצפּה לראוֹת כּיצד יגיב הישוּב על ההתנקשוּת המחפּירה בּחייו הציבּוּריים. מתשוּבה זוֹ הוּא יצטרך להסיק את מַסקנוֹתיו.

תשרי תרפ"ט.

---

מידוֹת ההגיוֹן

מאת

ברל כצנלסון

¹

(הערוֹת לא קלוֹת)

ממשלת ארץ-ישׂראל נוֹתנת לנוּ, כּידוּע, דוּגמאוֹת יפוֹת של מחלת-הפּרֶסטיז’ה. הממשלה אינה שוֹגה לעוֹלם. כּל משגה של כּל פּקיד היא נוֹטלת תחת חסוּתה, כּל שטוּת שלוֹ מוּכרזת לשיטה. כּל מה שדאף² וקיתרוֹטש³ עתידים לחַדש ראוּי לצידוּק החטא בּפי אֶמרי⁴. כּזאת היא תוֹרת הפּרסטיז’ה של הממשלה. אוּלם יש שגם גוּפים אחרים לוֹקים בּמחלה זוֹ.

נמצא מי שהעיר, כי הממוּנה על הכרוֹניקה בּ“הארץ” עשׂה משערוּריית ליל שׂמחת-תוֹרה מין פּוּרים-שפּיל: “קבּלת-פּנים לזרוּבּבל”. נמצא מי שחשב, כּי “כּוֹתרת” זוֹ על גבּי הידיעה אינה לכבוֹד ל“הארץ” ואינה הוֹלמת את סגנוֹנוֹ הרגיל. נמצא מי שאמר, כּי מ. ג., שפּסק אמנם את פּסוּקיו נגד אַלָמוּת, לא טרח לציין את העוּבדוֹת כּהוָיתן. ויצא הקצף! בּעל הכרוֹניקה, שנאלץ לכתוֹב דברי “בּירוּר”, הרים את ה“כּוֹתרת” ואת אוֹפן מסירת הדברים שלוֹ למַדרגה עליוֹנה של אהבת-שלוֹם וּרדיפת-שלוֹם וה“טשטוּש” המהוּלל הוּאַר בּאוֹר הפּילוֹסוֹפי של “התרחקוּת מסנסַציה והרעשת הדעוֹת”, בּרוּח הדברים הטוֹבים שנאמרוּ בּשעתם בּגליוֹן-היוֹבל של “הארץ” וּבמסיבּוֹת החגיגיוֹת. וּבכן, לא מקרה, חלילה, אלא “שיטה”. ולא די לוֹ ל“הארץ” בעמידה עקשנית “על כּבוֹדוֹ”, הלך והוֹציא למערכה סוֹפר כּמַר מ. בּנאל (גליון 2788) להצליף על המערערים בּ“פוּלסין של דיוֹ”. סוֹפר זה, המכריז על עצמוֹ, בּניגוּד לאחרים, כּי “המלים החריפוֹת-חריפוֹת, הממוּלחוֹת-ממוּלחוֹת חסרוֹת בּלכּסיקוֹן” שלוֹ, רוֹאה לוֹ חוֹבה להכריז, בּגלל הערוֹת הבּיקוֹרת הדלוֹת, כּי “אנוּ עוֹמדים בּפני מהוּמוֹת חדשוֹת של פּוּלמוֹס וּקטטוֹת” ולא, חלילה, “בּשל היחס לעצם המעשׂה” של הפקרוּת, אלא אך בּשל הבדלי טמפּרמנט וסגנוֹן. וּבכן, אלה שהעיזוּ לדוּן לגנַאי את סגנוֹנוֹ של “הארץ” בּמסירת המאוֹרעוֹת וּבהאַרתם, אינם בּלשוֹנוֹ של הסוֹפר, שאינוֹ אוֹהב להשתמש “בּבּיטוּי החריף והמַבהיל”, אלא מביאים עלינוּ “מהוּמוֹת של פּוּלמוֹס וּקטטוֹת” – לא פחוֹת! אכן, עתה ידעתי, כּל הנוֹגע בּמ. ג. וּבכרוֹניקה של “הארץ” – סכּנה הוּא ממיט עלינוּ.

מ. בּנאל תוֹמך את יתדוֹתיו בּמידוֹת-ההגיוֹן. הוּא שלמד, כּפי עדוּתוֹ, “את תוֹרת ההגיוֹן בּאוּניברסיטה”, יוֹדע וָעֵד, כּי “יש הגיוֹן ויש הגיוֹן”. “יש הגיוֹן שבּא מן השׂכל ויש הגיון הבּא – מן המפלגה”. מוּבן, שאנשי “דבר” אוֹ החבר א. פרידלַנד⁵, שגינה את עמדת “הארץ” בּמוֹעצת עיריית תל-אביב, לא חלק ולא נחלה להם בּ“הגיוֹן הבּא מן השׂכל”. ממרוֹם ההגיוֹן האוּניברסיטאי יצא איפוֹא פּסק-דיני לשבט. האקבּל אוֹתוֹ מבּלי ערעוּר? לא. היוֹם הוּכרז על הגיוֹני, כּי מן המפלגה הוּא, וּמחר ימָצא, כּי גם לבּי ונפשי לא מִשלי הם, אלא מן המפלגה. ואני מה עוֹד ישאר לי? כּיצד אעמוֹד, איש המפלגה, בּפני אנשים שאינם מן המפלגה, הנאמנים ממילא גם על ההגיוֹן מן השׂכל ועל כּל מעלוֹת טוֹבוֹת אחרוֹת? אגש נא אל ההגיוֹן הבּא מן השׂכל של מר מ. בּנאל הנכבּד “לדעה מה יֵעָשׂה בּוֹ”.

לפרקי ההגיוֹן קוֹדמים פּרקי קריאה. מ. בּנאל מספּר לקוֹראיו, ראשית, כּי ב. כ. קוֹבל על מ. ג. שדיבּר על “מאוֹרע”. לאחר קביעת עוּבדה זוֹ הוֹלך מ. בּנאל וּמסבּיר, כּי “אף המאוֹרעוֹת ההיסטוֹריים הגדוֹלים – מאוֹרעוֹת הם”. נוֹכחתי לְבָשתי מה עלוּב הוּא ההגיוֹן מן המפלגה הפּוֹסל על לא דבר את המלה “מאוֹרע”. אלא חפצתי להיוָכח עין בּעין אימתי פּסל ב. כ. מלה כּשרה זוֹ. והנה מה שמצאתי כּתוּב: מ. ג. מדבּר על מאוֹרע שאירע “בּקלוּבּ פּוֹעלי-ציוֹן”, המרכאוֹת בּפירוּש על שתי המלים הללוּ, הלקוּחוֹת מדברי מ. ג., וּכלל לא על המלה מאוֹרע. וּליתר בּירוּר נאמר מיד לאחר זה: “האם גם להתקפה של פּוֹרעים על קלוּבּ ציוֹנים כּלליים יקָרא מאוֹרע שאירע בּקלוּבּ?” האוּמנם ההגיוֹן הבּא מן השׂכל הוּא הוּא שאינוֹ רוֹצה להבחין בּין מה שאירע בּקלוּבּ (כּלוֹמר, בּפנים, מתוֹכוֹ) לבין התקפה על קלוּבּ (כּלוֹמר, מן החוּץ)? איזהוּ ההגיוֹן המטשטש את שני המוּשׂגים האלה ועוֹשׂה את ב. כ. לאוֹיב המלה “מאוֹרע” דוקא?

וּפרק קריאה שני. “ב. כ. מביא ציטטה מדברי מ. ג. המדבּר על ההתנגשוּת בּין “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים וּבין חבוּרת הצעירים הלאוּמיים”, ודן אוֹתה לגנאי. כּן, בּלשוֹן העברית יוֹדעים להבחין בּין התנגשוּת להתנפּלוּת. את ההגיוֹן והצדק שבּערבּוּב שתי המלים טעמנוּ כּוּלנוּ, וּמ. ג. בּתוֹכנוּ, בּימי ועדת הייקראפט⁶ (שראתה את הפּוֹגרוֹם בּיפוֹ כּ“התנגשוּת”), ועדה זוֹ שההיסטוֹריוֹן מר מֶדזיני גוֹמר עליה את ההלל. מר מ. בּנאל, הסבוּר כּי מ. ג. אינוֹ עשׂוּי לשגוֹת, היה חייב, לכאוֹרה, להוֹכיח כּי אמנם לא היתה כּאן כּלל התנפּלוּת אלא התנגשוּת, אוֹ להוֹדוֹת כּאיש ישר כי צָדַק ב. כ. בּזה שהוּא דן את המלה “התנגשוּת” לגנאי. ולמה לא יאמר, מה שערוּריית שׂמחת-תוֹרה בּלשוֹנוֹ: התנגשוּת או התנפּלוּת?

וּפרקי-קריאה אלה בּאוּ להוֹכיח, בּשם ההגיוֹן מן השׂכל, כּי שאוֹל חָטא ההגיוֹן מן המפלגה של ב. כ.

לאחר הנצחוֹנוֹת הקלים בּשׂדה הציטטוֹת עוֹבר מ. בּנאל אל העיקר, אל גילוּי הסתירה העמוּקה שבּין שתי מידוֹת ההגיוֹן: בּשלמה מ. ג. הרי הוּא שוֹלל כּל מעשׂי-אַלָמוּת “בּכל מקרה, בּכל פּנים ואוֹפן”, אבל ב. כ. שבּימי המאוֹרעוֹת בּהדר-הכּרמל “התפּלל אז בּדביקוּת חסידית בּנוּסח של “יהי חלקי עמכם”, ואַתם שלדידכם “מעשׂי-אַלָמוּת בּשם העבוֹדה המאוּרגנת הם מוּתרים” – אתם למה רגָשתם? אוֹתה טענה מוּצגת גם בּ”דוֹאר היוֹם" בּידי עזמות, כּעֵטוֹ הטוֹב עליו. הוּא המגלה את לבּוֹ בּשעת-חדוה כּי “בּינינוּ לבין עצמנוּ בּדיעֲבַד, לאחר שצעירים קנאים כּיבּדוּ את “פּוֹעלי-ציוֹן” – יבוּסם להם ויֶערב להם, כּי ראוּיים הם לחוּטרא של ה”בּרית" (תתבּע נא ה“בּרית” את עזמות⁷ לדין!), יוֹדע וָעֵד כּי הפּוֹעלים בּארץ עשׂוּ מעשׂי-אַלָמוּת אשר “ישארוּ כּתמי-עוֹלם”, והוּא שוֹאל בּרגש: מאימתי “אתם קוֹראים תגָר על מעשׂי-אַלָמוּת”?

דרך ההיקש ההגיוֹני של עזמות הוּא קל בּיוֹתר. אפשר אפילוּ להעלוֹת שמוֹת של כּל מיני מקוֹמוֹת, אשר פּוֹעלים הוּכּוּ שם, ולטעוֹן על האַלָמוּת של הפּוֹעלים.

אוּלם כּלוּם מה שיאה לעזמות יאה גם למ. בּנאל? המתקנא מ. בּנאל בּמוּשׂגי עזמות על מַהוּת המוּסר החברתי של הפּוֹעלים? בּעצם הויכּוּח מסביב למעשׂי-הדר-הכּרמל נכתבוּ בּעתוֹן הפּוֹעלים הדברים האלה: ⁸

“ידעתי גם ידעתי, כּי כּל אַלָמוּת וכל מעשׂה הפקרוּת מתנקמים בּחיי החברה עשרת מוֹנים. כּי בּחיינוּ אנוּ לא יתכן מפעל היצירה בּאויר של אַלָמוּת כּל-שהוּא. וגם זאת ידעתי: בּעד זגוּגיוֹת מנוּפּצוֹת ישלם תדיר, קוֹדם כּל, הפּוֹעל בּעוֹרוֹ וּבנפשוֹ. – – כּי אין אוֹיב מסוּכּן יוֹתר לפּוֹעל מאשר זה המַדריך אוֹתוֹ בּדרך האַלָמוּת והפּריצוּת, בּין אם הוּא בּא מסִטרא דשׂמָאלא, לשם דחיקת הקץ, כּביכוֹל, וּבין אם הוּא בּא מסִטרא דימינא, לטמוֹן לוֹ מוֹקש וּלהעמיד בּנסיוֹן את כּל סבלוֹ. כּי חרב-פּיפיוֹת היא האַלָמוּת, אשר האוֹחז בּה לא ינָקה”.

לפי הגיוֹנוֹ של מ. בּנאל זה נקרא: “מעשׂי-אַלָמוּת בּשם העבוֹדה המאוּרגנת הם מוּתרים”!

והשאלה ששאלתי “אם השׂבע אשר לא יבין לנפש הרעֵב, אם זכּאי הוּא לדוּן את חברוֹ הרעב ועוֹד בּכל חוֹמר הדין”, וּדברי, כּי “אין לי הבּטחוֹן הגמוּר, כּי הייתי טוֹב מהם אילוּ נמצאתי עתה בּמצבם” – נתפּרשוּ על ידי מ. בּנאל כּ“יהי חלקי” בּמעשׂי-אַלָמוּת. זהוּ ממידוֹת ההגיוֹן הבּלתי-מפלגתי?

אקבּל לרגע את ההגיוֹן הזה. נניח שהתרתי לאנשים רעבים, מקוּפּחי-חיים, מחוּסרי-עבוֹדה המשוועים לחלוּקה צוֹדקת של העבוֹדה, שגם בּשוֹטרים איימוּ עליהם, נניח שהתרתי להם ניפּוּץ-זגוּגיוֹת. היש מכּאן להקיש משהוּ גם על “קצת מצעירינוּ” אשר סידרוּ הפגנת-אגרוֹפים “לכבוֹד” לשוֹננוּ? שם היוּ רעבים. למַה רעבים כּאן, האִם לדבר ה'? ללשוֹן העברית אשר מ. ג. וּב. כ. אינם רעבים לה?

היקש זה אף הוּא ממידת ההגיוֹן הפּשוּט הוּא? ויוֹדע אני כּי שוּב אֶתן נשק בּידי מתנַגדי: הנה הוּא מבחין בּין אַלָמוֹת ואַלָמוֹת. אמת נכוֹן הדבר. איני מאוּשר כּמ. בּנאל לוֹמר כּי אני שוֹלל מעשׂי-אַלָמוּת בּכל מקרה, בּכל פּנים ואוֹפן. בּנעוּרי הייתי חבר לפינחס דַשֶבסקי⁹. מעשׂה הפּוֹעל הבּוּנדאי הירש לֶקֶרט¹⁰ היה בּעיני מעשׂה רב. גם מבּחינה לאוּמית. את מעשׂהוּ של שוַארצבּוֹרד אין אני פּוֹסל מבּחינה מוּסרית כּלל וּכלל. ודאי עוֹד תצמחנה לי צרוֹת מהוֹדאה זוֹ, אך יִצרי מפתה אוֹתי להוֹדוֹת על האמת, כּי שאלת האַלָמוּת בּיסוֹדה נשׂגבה ממני, ואני מתלבּט בּה. ויש גם מעשׂי-אַלָמוּת, שאני דוֹחה אוֹתם למעשׂה, ועם זה אני שוֹאל למקוֹרוֹתיהם וּמבקש להם “סליחה וחנינה” לאחר המעשׂה. אפשר שכּל זה הוּא מפּני ליקוּי הגיוֹני שבּי, אבל הגיוֹנוֹ של מ. בּנאל, האוֹמר להטיל צל על זכוּתי להעריך את האגרוֹף כּפוֹסק בּשאלוֹת תרבּוּתיוֹת – מַהוּ?

_______

ההגיוֹן הבּלתי-מפלגתי של מ. בּנאל אינו רוֹאה בּעמדת מפלגוֹת הפּוֹעלים בּענין זה אלא… “ריצה מתוֹך בּהלה של התחרוּת לפני מרכּבתה של “פּוֹעלי-ציוֹן”. הוּא רוֹאה את “אחדוּת-העבוֹדה” וּ”פוֹעלי-ציוֹן" כּמסייעוֹת בּהכרזוֹתיהן “לנַוול את ארץ-ישׂראל וליתן את הישוּב לשמצה בּעוֹלם”. וההגיוֹן של איש מפלגה כּמוֹני אוֹמר, כּי עמדת מפלגת הפּוֹעלים עשׂוּיה לגוֹלל (בּמקצת!) את החרפּה מעל הארץ והישוּב ועשׂוּיה למנוֹע את חזרת החרפּה הזאת להבּא.

אמרתי: בּמקצת, כּי שתיקתם הפּעם של רבּים מאוֹיבי האַלָמוּת הפּרינציפּיוֹניים, הרוֹאים אַלָמוּת בּכל שביתה, אינה עשׂוּיה לסייע לתקן את מצב הדברים. לא עזמות הוּא היחידי היוֹדע, כּי סוֹף סוֹף, “הלא אלה צעירים – “ולאד”!”

אני מתחיל להוֹדוֹת כּי ההגיוֹן שלי הִטעַני. סבוּר הייתי כּי לא פּרסוּם הדברים מנַוול את ארץ-ישׂראל, אלא הדברים עצמם ואף טשטוּשם והשתקתם. וסבוּר הייתי כּי אנשים מסוּגוֹ של מ. בּנאל, אשר עיניהם למַה שנעשׂה בּתפוּצוֹת ישׂראל, לא יבחרוּ בּדרך זוֹ. וטעיתי. כּמה פּעמים נזדמן לי לעמוֹד על בּמוֹת יהוּדיוֹת בּחוּץ-לארץ וּלקבּל חצים ואבני-קלע. מעוֹלם לא חששתי לעשׂוֹת לצחוֹק את הדיבּוֹת (של “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאליים חלק הגוּן בּהם) כּי אנוּ נוֹתנים כּאן את האידישיסטים למשיסה, כּי אנוּ יוֹרדים לחייהם של אוֹתם היהוּדים האוּמללים שאינם יוֹדעים עברית וכל אוֹתם תלי-התלים של שקרים וּלעזים שמפיצים בּחוץ-לארץ בּניצוּל כּל מעשׂה שטוּת והתהללוּת של “ולאד” שוֹנים בּארץ. ושמעתי את הדיבּוֹת הללוּ לא רק מפּי מוֹציאיהן, כּי אם גם כּשהן נשנוֹת אפילוּ בּפי סוֹפרים עברים בּגוֹלה. הייתי עוֹשׂה את הדיבּוֹת לאַל, מבּלי שאהיה חוֹשש כּי מישהוּ יכחישני על פּנַי. ידעתי כּי אני רשאי להכריז בּרמה על כּוֹחה של העברית בּארץ, על כּיבּוּשיה ועל הדבקים בּה, על הכּוֹחוֹת הפּנימיים שגילתה כּאן, מבּלי שתהיה זקוּקה לשוּם קנאוּת של הבאי, שאינה אלא גנאי לנוּ. ידעתי כּי בּחוּגי האידישיסטים אינם יוֹדעים להבחין בּין הידחוּת האידיש בּתוֹקף הצמיחה התרבּוּתית העברית, שאינה פּוֹסקת והיא הוֹלכת וּממלאה את חלל הוָיתנוּ כּאן, וּבין הטפת בּוּז ואיבה וירידה לחייו של מי שאינוֹ עברי. ידענוּ כּי שם מחליפים בּכוָנה את המוּשׂגים וּמשתדלים לתת אוֹתנוּ כּיֶבסקים עברים. וראינוּ את עצמנוּ זכּאים להילָחם בּכל כּוֹחנוּ על הצגת אמת החיים הארץ-ישׂראליים לאמיתם. והנה נתבּרר כּי טעינוּ. כּי עלינוּ להוֹדוֹת, כּי אכן יש בּארץ אֶלמנטים, העלוּלים “לנטוֹע” את העברית בּאמצעי היֶבסקציה (מה עלתה לנטיעת “האידיש” שם בּאמצעים אלה? – בּזה כּדאי להתבּוֹנן). והמלחמה בּהם נראית בּעיני מ. בּנאל כּניווּל שֵם ארץ-ישׂראל.

ההגיוֹן הבּלתי-מעמדי של מ. בּנאל אינוֹ יכוֹל לקבּל את הגוון המעמדי, שמפלגוֹת הפּוֹעלים מגלים בּענין בּיש זה. “אוֹתם הבּחוּרים, מחוֹללי השערוּריה, התכּוונוּ לא למפעל מעמדי אלא למעשׂה גבוּרה “לאוּמית”. כּאילוּ מ. בּנאל אינוֹ יוֹדע כּמה מעשׂי התנפּלוּת על פּוֹעלים בּעוֹלם שנעשׂים לאו דוקא מתוֹך סיסמאוֹת מעמדיוֹת, אלא מתעטפים בּאיצטלה “לאוּמית”. כּאילוּ כּל מעשׂי האיבה לפּוֹעלים בּארץ הָחֵל מן “הגדעוֹנים”¹¹ בּשעתם (לפני המלחמה העוֹלמית ועד בּני-אִכּרים בּזכרוֹן-יעקב הָשַתָא – נעשׂוּ מתוֹך הכרזוֹת מעמדיוֹת דוקא. כּאילוּ אין הפּוֹעל יוֹדע מתוֹך נסיוֹנוֹ כּי דמוֹ שלוֹ חיוָר טְפֵי בּתוֹך כּל חברה מעמדית. מ. בּנאל הנהוּ אוֹיב לפרזיאוֹלוֹגיה מעמדית (פרזיאוֹלוֹגיה לא-מעמדית – שַאֲנִי!). הכוֹפר הוּא גם בּזה שאנוּ חיים בּחברה מעמדית? וּבחברה אשר כּזאת פּוֹנה הגבוּרה “הלאוּמית” על פּי קו ידוּע דוקא. הראינוּ כּאן בּארץ מעשׂי התנפּלוּת על אוֹתן החברוֹת הלאוּמיוֹת הנכבּדוֹת, אשר כּל שׂיחן ושׂיגן הוּא בּגרמנית וּבאנגלית? היעלה על לב הגבּוֹרים “הלאוּמיים” לנפּץ שם גוּלגלוֹת, ואפילוּ להכריז על הוֹצאוֹתיהן “חרם”, כּמוֹ שמכריזים על עתוֹנים עברים? היאמרוּ לאחוֹז בּאמצעים כּאלה נגד “אגוּדת ישׂראל”? ואם יאחזוּ – הישב גם אז ה”אזרח" הארץ-ישׂראלי שוֹקט על שמריו? האין לראוֹת בּזה, וּבכמה חזיוֹנוֹת אחרים, שהפּוֹעל בּארץ משמש קו ההתנגדוּת הפּחוּתה לערוֹת עליו את שפע “הגבוּרה הלאוּמית”?

ועוֹד קצת הגיוֹן. מ. בּנאל אינוֹ מסתפּק בּהערכת עמדתה של האחת משתי מפלגוֹת הפּוֹעלים. הוּא אוֹחז בּאמצעי בּדוּק וּמנוּסה: “את אנשי “הפּוֹעל הצעיר” הייתי רוֹצה לשאוֹל בּיחוּד: מה פּירוּש מחאתם, התמרמרוּת מוּסרית אוֹ סוֹלידריוּת מעמדית?”

על טוּב הטעם הזה, הנאחז בּהפרדה בּין אחים, היוֹדע לחַלק לכל אחת ממפלגוֹת הפּוֹעלים את מתנת-חלקה, למי התמרמרוּת מוּסרית וּלמי סוֹלידריוּת מעמדית – לא אדוּן כּאן. בּרוּך השם, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל הוֹלכים ונגאלים מחלוּקה מגוּחכת זוֹ, וּנקוה שלא יתנוּ להעלוֹתם בּחַכּה זוֹ. אוּלם אנוּ בּהגיוֹן עַסקינָן. מר מ. בּנאל אינוֹ חשוּד, כּמוּבן, על סוֹלידריוּת מעמדית אחרת גם בּשעה שהוּא מגנה את הסוֹלידריוּת המעמדית של הפּוֹעלים, והגיוֹנוֹ הבּלתי-מעמדי סבוּר כּי התמרמרוּת מוּסרית נפגמת אם היא מלוּוה בסוֹלידריוּת מעמדית, שהיא מטבעה חזיוֹן בּלתי-מוּסרי. והגיוֹן זה אוֹמר: כּי מי שמגלה את האוֹפי המעמדי שיש למעשׂי-גבוּרה אלה, לא די לוֹ שהוּא נאשם על “דמַגוֹגיה מפלגתית” אלא משתף את עצמוֹ עם “המגינים על משטר הדמים והאַלָמוּת” וכוּ' וכוּ'. הזהוּ כּוֹחוֹ של “ההגיוֹן הבּא מן השׂכל”?

חשון תרפ"ט.

---

למחרת ההחלטוֹת

מאת

ברל כצנלסון

¹

(שנתקבּלוּ בּישיבת הועד הפּוֹעל הציוֹני. בּרלין, יוּלי 1928)

חשיבוּתוֹ של מוֹשב הועד הפּוֹעל הציוֹני היא לא בּהחלטוֹתיו החשוּבוֹת בּלבד². בּמוֹשב זה בּא לידי בּיטוּי חזיוֹן שאינוֹ ניתן להחלטה, והעדיף מהחלטה: מאמץ רציני של התנוּעה להתגבּר על תחלוּאי הנפש שבּהם לָקתה בּשנים האחרוֹנוֹת. בּג' פּנים נתגלתה התאוֹששוּת זוֹ.

נתגלָה, ראשית, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית אינה גוּף חסר-רצוֹן, כּאשר הסכַּנוּ לראוֹתה בּעת האחרוֹנה. גילוּי זה חשוּב מאד, כי חוֹסר-רצוֹן עצמי אכל בּשנים האחרוֹנוֹת בּתנוּעה הציוֹנית בּכל פּה. וחלק גדוֹל ממַפּלוֹתינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת יש לזקוֹף לא רק על התנאים והמכשוֹלים החיצוֹניים, אלא על הלָך-רוּח זה של כּניעה בּפני כּל מצב ולפני כּל מי שיש לו פּרטנסיוֹת להכניע: בּפני טוּריסט, בּפני גביר, בּפני “מוּמחה”, בּפני מנהיג פּנימי אוֹ מנהיג חיצוֹני, אפילוּ בּפני מי שעוֹמד להיוֹת מוּזמן למַנהיגוּת. היה ספק אם אין התנוּעה כּוּלה אכוּלה הלָך-רוּח זה. בּא הועד הפּוֹעל הציוֹני, וכוּלוֹ – גילוּי רצוֹן, התגוֹששוּת של רצוֹנוֹת, פַּרַלֶלוֹגרם של כּוֹחוֹת, אבל לא חוֹסר-רצוֹן, לא כּניעה.

נתקלה, שנית, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית אינה מוּכנה כּלל וּכלל לוַתר על הצוֹרך בּמגע פּנימי בּין התנוּעה וּבין הנהגתה. זה שנים שמַגע זה התחיל מתרוֹפף והוֹלך. וכמוּבן, נמצאוּ גם פּיקחים ואנשי-מעשׂה שהתחילוּ רוֹאים את כּל נסיוֹנה ההסתדרוּתי והנפשי של התנוּעה כּדבר-מה תפל וּפחוּת-ערך לגבּי החכמה העליוֹנה של הנשׂיא, אשר לא יִשגה, חלילה. התחילוּ רוֹאים את צרכיה והרגשוֹתיה של התנוּעה החיה כּמוֹקש וּמכשוֹל, אם הם מתנגשים בּצרכים וּבמוּשׂגים השׂוֹררים בּחוּגי השלטוֹן. לכאוֹרה, בּכל תנוּעה עממית נוֹדעת חשיבוּת יתירה לכשרוֹנוֹ של המנהיג, היוֹדע לחיוֹת את חיי הנפש של תנוּעתוֹ, להאזין וּלהבין למתרחש בּה מתוֹך תחוּשה אינטוּאיטיבית עמוּקה. להוַתה של התנוּעה הציוֹנית תלוּיה פּעוּלתה בּמידה מרוּבּה בּניהוּל משׂא-וּמתן דיפּלוֹמַטי עם גוֹיים ועם יהוּדים וּלפיכך הגיעוּ הדברים לידי כּך, שאת עיקר חשיבוּתוֹ של המנהיג התחילוּ רוֹאים לא בּחיוֹתוֹ עם התנוּעה ועם נוֹשאיה, לא בּהבנה לנפשוֹ של החלוּץ ושל הציוֹני מן העם, אלא בּקשריו עם הכּוֹחוֹת החיצוֹניים. מוּתר לוֹ לנשׂיא שיזלזל בּכוֹחוֹתיה הפּנימיים של התנוּעה וּבלבד שבּמחיר זה ימצא דרכים – אמיתיים או מדוּמים – אל כּוֹחוֹת-השפּעה שבּחוּץ, אף הם אמיתיים אוֹ מדוּמים. שיטה זוֹ היא שהביאה לידי הסבך הבּזילָאי³, היא שגרמה לדין-וחשבּוֹן של וַעדת-החקירה (ש“יש אוֹמרים” כּי נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית לא התענין לקרוֹא בּוֹ) והיא שאיפשרה מצב כּזה, שנשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית יכוֹל היה להתנצל בּתוֹם לבּוֹ כּי הוּא לא ראה בּתעוּדה זוֹ כּל פּגיעה בּקרן הקימת, מבּלי שירגיש איזוֹ תעוּדה הוּא נוֹתן בּזה לעצמוֹ. השלָמה עם חוֹסר קוֹנטקט כּזה בּין התנוּעה וּבין הנהגתה והֶרגלי הכּניעה של התנוּעה בּפני הנהגתה אינם עלוּלים לקיים תנוּעה החיה חיים עצמאיים והם עשׂוּיים יוֹתר להפוֹך את התנוּעה לכלי-שרת בּידי אחרים. בּא הועד הפּוֹעל והראה בּכל כּוֹח, כּי קוֹנטקט זה הוּא הכרח שאין לזלזל בּוֹ, וכל הפּוֹגע בּוֹ לא ינָקה.

ונתגלה, שלישית, כּי הפּוֹעל בּציוֹנוּת כּוֹחו עמוֹ כּאשר היה, וכי הקוֹמבּינַציוֹת הבּלתי פּוֹסקוֹת, בּחינת “הבה נתחַכּמה לוֹ”, לא נטלוּ אף כּלשהוּ ממשקלוֹ הפּוֹליטי והמוּסרי בּתוֹך הציוֹנוּת. אלה שחפצוּ לראוֹת בּרגש האחריוּת הממלכתי החי בּקרב הפּוֹעלים הסכּמה לכפיפת גו והרכּנת ראש בּפני המתנקשים בּנפש התנוּעה וּבקניניה – השלוּ את עצמם בּשוא. אלה שעשׂוּ את הנסיוֹן הבּזילאי, על מנת להוֹכיח כּי אפשר לנהל את התנוּעה הציוֹנית בּפסיעה על ראש הפּוֹעל – הוֹכיחוּ לעין כּל כּי החשבּוֹן מוּטעה. נכוֹן הדבר, כּי לא בּידי הפּוֹעל לבדוֹ לנהל את התנוּעה הציוֹנית, אוּלם לא יתכן גם שוּם כּוֹח שינַהלה בּלעדי הפּוֹעל וּבניגוּד לפּוֹעל. גם את זאת הוֹכיח הועד הפּוֹעל.

אוּלם דוקא משוּם שבּמוֹשב זה נתגלוּ לעין כּל סימני הבראה והתאוֹששוּת התנוּעה לאחר ימים רבּים של התרוֹפפוּת והתמוֹטטוּת; דוקא משוּם שסיכּוּם פּעוּלתוֹ של הועד הפּוֹעל אינוֹ “נצחוֹן” של חלק זה אוֹ זה בּלבד, אלא נצחוֹן אינטֶגרלי של התנוּעה כּוּלה – דוקא משוּם כּך אין להתעלם מן הסימנים הרעים המתגלים לאחר המוֹשב, הבּאים להשיבנוּ אל הנקוּדה המתה. הנה: הועד הפּוֹעל החליט על חידוּש העליה, החליט לא בּהבּעת רצוֹן בּעלמא, כּי אם בּהחלטה מסוּימת. מי שחוּש ההוָיה הציוֹנית לא בּגד בּוֹ, מי שיש לוֹ יניקה כּל-שהיא מצינוֹרוֹת התנוּעה החיה – ידע להעריך החלטה זוֹ כּתביעה איתנה של החיים הציוֹניים. אוּלם ה“יוּדישה רוּנדשוֹי”, נאמן בּית השלטוֹנוֹת הציוֹניים, שידע לפני קבּלת ההחלטה ללגלג כּמה פּעמים על המספּרים “הבּלתי-מבוּססים” של דוֹרשי העליה (ידיעה מבוּססת זוֹ על אי-בּסיסיוּתם של המספּרים הללוּ מנַין לוֹ?), יצא בּמאמר הפּוֹסל את החלטת הועד הפּוֹעל. עמדתוֹ של ה“רוּנדשוֹי” בּעניני העליה כּבר חדלה להתמיה. עתוֹן זה, שעל ידוֹ נתגלגלה זכוּת ההצעה למנוֹע את מצוּקת חוֹסר-העבוֹדה על ידי אִרגוּן ההגירה מן הארץ, מגלה שוּב את “חוּש המציאוּת” שלוֹ על ידי יחסוֹ לחידוּש העליה. אוּלם מתמיהים בּפי ה“רוּנדשוֹי”, עתוֹן בּעל נימוּסים תרבּוּתיים וּמסוֹרת לוֹיאַלית, הזלזוּל הגלוּי הזה בּהחלטה השׂנוּאה עליו והתביעה לא לקיים את החלטת הועד הפּוֹעל. אין לוֹ שם אחר להחלטה, מאשר “תעוּדה קוּריוֹזית”. ואחרי כּל מיני פּרכוֹת חריפוֹת, המבטלוֹת את בּקיאוּתוֹ של הועד הפּוֹעל בּשאלוֹת כּאֵלוּ, הוּא מכריז: “כּל אדם נבוֹן בּרוּר לוֹ מאליו כּי אין ההנהלה יכוֹלה לנהוֹג על פּי החלטוֹת כּאלה”.

וּכשאתה קוֹרא דברים אלה, שחוֹר על גבּי לבן, בּעתוֹן העוֹמד כּל ימיו על משמר הלוֹיאַליוּת לשלטוֹן הציוֹני, הדוֹגל בּשם משמעת התנוּעה – האם לא יעלה על דעתך כּי מלבד הנאמנוּת לרצוֹן התנוּעה החיוּני, כּפי שהוּבּע מפוֹרש בּהחלטוֹתיה, יש עוֹד מין נאמנוּת לכוֹחוֹת אחרים, עליוֹנים, אשר החלטוֹת הועד הפּוֹעל הנן בּשבילם כּחרס הנשבּר וּרצוֹן התנוּעה כּוּלה – אינוֹ אלא “קוּריוֹז”?

יש לראוֹת את הדברים כּמוֹ שהם בּעוֹד מוֹעד.

אלוּל תרפ"ח.

---

בּעוֹכרי לשוֹננוּ

מאת

ברל כצנלסון

¹

א

מהוּ תוֹקף עמדתה המדינית והחברתית של לשוֹננוּ כּאן בּארצנוּ? שאלה זוֹ אי אפשר שלא תטרידך, אם חרד אתה בּאמת לגוֹרלוֹ התרבּוּתי של הישוּב העברי המתערה בּארץ. לכאוֹרה, הכּל נמצא בּקו ההתקדמוּת. הנצחוֹנוֹת בּרוּרים ושוּם צרוּת-עין של אוֹיב וכוֹפר לא תוּכל להם, להקטין את דמוּתם: השׂפה העברית, אשר בּמשך דוֹרוֹת רבּים ניטל ממנה כּוֹח הדיבּוּר, היתה לשׂפת-דיבּוּר חיה בּפי המוֹני הישוּב, לשבטיו השוֹנים; השׂפה אשר היתה מאוֹת בּשנים שׂפתוֹ של הגבר בּלבד היתה לשׂפת-אֵם בּשביל הטף הגדל בּארץ; שׂפת תלמידי-החכמים היתה לשׂפת הפּוֹעל, אשר נתקשר בּה בּכל לבּוֹ וקשר בּה את עתידוֹ התרבּוּתי והחברתי; כּל צינוֹרוֹת התרבּוּת העממית – גן-הילדים וּבית-הספר, תנוּעת הפּוֹעלים והסתדרוּיוֹת הנוֹער, שיעוּרי הערב וּבתי-העם, התיאטרוֹן והעתוֹנוּת – הנם שליחיה של הלשוֹן העברית; הספר העברי הכּה שרשים בּקרקע והפּעוּלה המוֹ"לית גוֹברת וּמסתעפת משנה לשנה (למרוֹת המעצוֹרים המלַאכוּתיים – מכס הנייר ויוֹקר המשלוֹח – העוֹמדים למפגע ל“ענף תעשׂיה” זה); כּמה ענפי מדע, מחקר הארץ, חכמת ישׂראל ולימוּדים שימוּשיים מתבּצרים בּארץ בּכלי השׂפה העברית. אין איפוֹא, לכאוֹרה, כּל ספק כּי שׂפת-דיבּוּרנוּ היא היא גם שׂפת התרבּוּת האמיתית הנוֹצרת בּארץ. הממשלה בּדין-וחשבּוֹן שלה לשנת הלימוּדים 1926–7 (כלוֹמר, תרפ"ז) מוֹנה: 368 ספרים שיצאוּ בּארץ, בּהם 307 בּעברית, השאר בּשׂפוֹת שוֹנוֹת; 44 הוֹצאוֹת פּריוֹדיוֹת, מזה 36 בּעברית.

ואף על פּי כן, מי שאינוֹ מַעלים עין מן הסוֹבב אוֹתוֹ אי אפשר לוֹ שלא יכּיר כּי גם לאחר כּל הכּיבּוּשים הוַדאיים הללוּ קיימוֹת בּארץ מגָמוֹת בּוֹלטוֹת, פּרי יחסי כּוֹחוֹת כּלכּליים וּמדיניים, המכוּוָנוֹת לעשׂוֹת את שׂפתנוּ כּאן לשׂפה נחוּתת-דרגה, לשׂפה שבּני תרבּוּת “עליוֹנה” אינם נזקקים לה.

הגוֹרם הראשוֹן לזלזוּל בּשׂפתנוּ בּאוֹפן שיטתי, לדחוֹק אוֹתה מהשפּעתה וּמעמדוֹת החיים, היא – ממשלת ארץ-ישׂראל!

וכל כּמה שהדבר לא יֵרָאה תמוּה, לאחר שלשוֹננוּ הוּכּרה כּאחת מלשוֹנוֹת המדינה, בּעלת זכוּיוֹת שווֹת וּמלאוֹת, לאחר שהדברים כּתוּבים הדר בּמנדט, שעל פּיו מתנהלת הארץ – הרי זוֹ מציאוּת מרה, שצריך לראוֹתה כּמוֹת שהיא:

זכוּת לשוֹננוּ קיימת על הנייר. בּחיים היא נפגעת בּלי הרף.

לא אעמוֹד עתה על כּל מעשׂי הקיפּוּח הרבּים, מעשׂי יוֹם-יוֹם בּאַדמיניסטרציה וּבמשפּט, בּמשטרה וּבעיריוֹת, בּדוֹאר וּברכּבת, אשר העתוֹנוּת שלנוּ מציינת וּמציינת, עד שהיא נלאֵית מציין, לא אדבּר על כּל הגילוּיים הרבּים של השרירוּת הפּקידוּתית, נוֹסף על הקיפּוח השיטתי. גם על אלה דוּבּר בּעתוֹנוּתנוּ, ללא שוֹמע. כּאן אני רוֹצה לציין רק את יחסה של הממשלה המרכּזית וּמַחלקוֹתיה אל העברית כּאל שׂפת-תרבּוּת.

הממשלה מוֹציאה דינים-וחשבּוֹנוֹת שנתיים, המוּגשים לממשלת המנדט, לחבר הלאוּמים. הדברים הללוּ נדפּסים אנגלית בּלבד, למרוֹת ההכּרה המפוֹרשת של שלוֹש השׂפוֹת. כּל ספרוּת מדינית מסוּג זה לא תיזָכר ולא תיפָּקד לא בּעברית ולא בּערבית. האוּמנם ניתנים הדברים הללוּ לידיעה רק לבני חוּץ-לארץ, שיש להם זכוּיוֹת מיוּחדוֹת על ארצנוּ, ולא לאזרחיה החיים בּה?

הממשלה מוֹציאה עתוֹנוּת רשמית. העתוֹן הרשמי האחד של המדינה יוֹצא גם בּעברית (מה טיבה של עברית זוֹ – זוֹהי שאלה לחוּד). אוּלם מחוּץ לעתוֹן הרשמי, המכיל פּקוּדוֹת וכוּ', יש עוֹד עתוֹנוּת לממשלה, כּמו ה“בּיוּלטין המסחרי”. זה יוֹצא אך בּלשוֹן אחת – בּאנגלית! ונשאלת השאלה: האוּמנם רק לפקידי המכס מתכּוונת הממשלה, אוֹ שכּל אזרח המשתתף בּיצירת חיי הכּלכּלה בּארץ ורוֹצה להכּירם, ראוּי לקבּל אוֹתה אינפוֹרמַציה שהממשלה מגישה ליוֹדעי-אנגלית?

מפּעם לפעם מפרסמת ממשלת הארץ דינים-וחשבּוֹנוֹת של מחלקוֹתיה: עניני חינוּך, חקלאוּת, סחר-הארץ. בּכל אלה מדוּבּר עלינוּ, עלינוּ ממש. שם מבקרים את מוֹרינוּ ואת בּתי-ספרנוּ, שם מוּצגת התישבוּתנוּ, שם מדוּבּר על עניני מסחרנוּ ותעשׂייתנוּ. וכל זה, המוּצא בּכספּי משלם-המסים שבּארץ, הנהוּ כּספר החתוּם לכל אזרח בּארץ, אשר לא למד את שׂפת-השליטים. כּל זה מוּצא, כּנראה, רק למען שכבה דקה של פּקידוּת זרה, שהיוֹם היא כּאן וּמחר – איננה, אוֹ לשכבה שניה של “נאוֹרים” מבּני הארץ, המוַתרים על לשוֹנם ועל זכוּתם וּמקבּלים בּרצוֹן את ההגמוֹניה של הלשוֹן הזרה.

ארץ העוֹמדת בּראשית התישבוּתה המוֹדרנית טעוּנה חקירה רבּה של מקוֹרוֹת המחיה והכּלכּלה הגנוּזים בּה. בּאיזוֹ מידה, קטנה למַדי, עוֹסקת בּזה גם ממשלת ארץ-ישׂראל. יש שהיא מביאה מוּמחים מן החוּץ, ואלה מתבּוֹננים, חוֹקרים וּמַציעים תיקוּנים וכוּ'. את פּרי עבוֹדוֹתיהם מפרסמת לפעמים הממשלה חוֹברוֹת חוֹברוֹת, רוּבּן רק אנגלית. מי וָמי הוּא אשר למענוֹ נכתבוּ הדברים הללוּ? כּלוּם חייב בּאמת מגָדל הפּירוֹת בּארץ-ישׂראל לדעת קרוֹא אנגלית? כּלוּם לא יוֹשבים אצלנוּ בּמשקינוּ החקלאים אנשים אשר כּל מַעינם בּשאלוֹת הללוּ, בּהן הם עוֹסקים להלכה וּלמעשׂה, אנשים אשר בתבוּנת כּפּיהם וּבאמוּן רוּחם הם מקדמים בּאמת את כּלכּלת ארצנוּ, ואנשים אלה אינם נזקקים ללשוֹן זרה, ואינם יכוֹלים ואינם רוֹצים לנוּד על לשוֹנוֹת זרוֹת? כּלוּם בּלשנוּת פּוֹליגלוֹטית תנאי הוּא להרמת החקלאוּת?

לא עמדתי בּסוֹדה של הממשלה לדעת, מדוּע היא נוֹהגת כּכה. אפשר שכּאן קיים הנימוּק הנצחי של “קימוּצים”, הנם את שנתוֹ בּשעה שמביאים “מהנדסים מבּירמינגהם”² ובשעה שמכסים בּחפּזוֹן נמהר כּל מיני “חוֹבוֹת” צבאיים לבּריטניה רבּתי ויוֹצרים גרעוֹנוֹת מלָאכוּתיים בּתקציב ארץ-ישׂראל. נימוּק זה אינוֹ צץ אלא בּשעה שדנים על הענינים החיוּניים של הארץ עצמה. אוּלם אפשר שהדבר נעשׂה “ממילא”, כּדבר המוּבן מאליו, שדברי מחקר ועיוּן-משק אינם מתפּרסמים בּלשוֹנוֹת הנייטיבס, בּאשר אלה אינם ענין אלא לבני הגזע העליוֹן, השליט. מה שלא יהיוּ הנימוּקים, אוּלם מחיקה זוֹ, כּלאחר-יד, של צו יסוֹדי בּמנדט מגלה בּבהירוּת רבּה את “יחסוֹ” של הפּקיד האנגלי הגבוֹה אל בּני העמים הנתוּנים לאפּוֹטרוֹפּסוּתוֹ, שׂפתם, תרבּוּתם – בּמה נחשבת? (ודאי לא יעלה על דעתוֹ של הפּקיד בּן-התרבּוּת, השוֹלט בּכּיפּה, כּי בּטרם ידעוּ אבוֹתיו קרוֹא, כּבר היוּ לנוּ – וגם לשכנינוּ הערבים – ספרי שירה וּמחשבה, בּעלי הגמוֹניה עוֹלמית).

מדוּע אין איש חוֹלה על הדבר הזה? מדוּע אין שוּם גוּף ציבּוּרי אצלנוּ קם לתבּוֹע את עלבּוֹן שׂפתנוּ וּדחיקת רגליה? מדוּע אין כּוֹחה של “הקנאוּת העברית” הרשמית אלא להתגדר בּמעשׂי נערוּת, לעשׂוֹת את עצמה לצחוֹק, להתריע על סכּנות מדוּמוֹת, ואין לה עינים לראוֹת את הסכּנה האמיתית, הקמה עלינוּ להפוֹך את לשוֹננוּ לאיזה “סלֶנג”³ המוֹני, שכּל בּר-דעת וּבר-תרבּוּת יִרחק ממנה?

בּכל תנוּעוֹת התקוּמה של העמים תוֹפסת מלחמת הלשוֹן מקוֹם עיקרי. לפרקים גם את המקוֹם המרכּזי. אין גאוּלה לעם, לא רוּחנית ולא חָמרית, אם לשוֹנוֹ אינה נגאלת עמוֹ. ואין עם רוֹאה את עצמוֹ בּן-חוֹרין וּשוה-זכוּיוֹת כּל עוֹד מציעים לוֹ להסתפּק בּ“חוֹפש” הדיבּוּר בּלשוֹנוֹ ולא הוּבטח לה מקוֹמה בּמדינה וחלקה השוה והצוֹדק בּתקציבה, בּפעוּלת מוֹסדוֹתיה, בּהנהלה וּבמשפּט, בּמעשׂי ההשׂכּלה והתרבּוּת המתנהלים על ידה. כּל דחיקה של רגלי הלשוֹן נתפּסת על ידי העם הנפגע לא רק כּעלבּוֹן לאוּמי בּלבד, אלא כּדחיקת רגליו מעֶמדוֹת החיים, הכּלכּלה והתרבּוּת, כּהוֹרדה בּמעלוֹת החברה, כּהפסד חיוּני לכל אישי העם הקשוּרים בּטבּוּרם בּלשוֹן זוֹ.

ורק החוּגים ה“עליוֹנים” התלוּשים מחיי עם וּמתרבּוּת עם אינם חשים בּקיפּוּח זכוּתה של הלשוֹן וּבהשפּלת כּבוֹדה. אינם חשים בּהפסד העצוּם שקיפּוּח זה גוֹרם לכל מי שהלשוֹן המקוּפּחת היא לשוֹנוֹ בּאמת, לכל אוֹתם חלקי העם אשר אינם ממירים את לשוֹנם ואינם מבקשים לעצמם מחסה בּצל כּנפי הלשוֹן השליטה.

האם לא רבּוּ גם רבּוּ אצלנוּ בּתוֹך ישוּבנוּ, בּשלבּים העליוֹנים של חברתנוּ ושל מוֹסדוֹתינוּ התלוּשים הללוּ, בּני-בּלי-לשוֹן, אשר מכאוֹבנוּ אינוֹ מכאוֹבם וּלשוֹננוּ אינה לשוֹנם, וניחא להם בּהגמוֹניה של לשוֹן זרה בּארץ?

על זה לחוּד.

ב

לא הממשלה והפּקידוּת הזרה בּלבד הם הדוֹחקים את רגלי לשוֹננוּ. גם כּאן, כּמוֹ בּכמה חזיוֹנוֹת אחרים, יד “השׂרים והסגנים” שלנוּ בּמעל.

לא אכּנס, חלילה, לחדרי-חדרים ולא אשאל לשׂפת-דיבּוּרם ותרבּוּתם של אלה שׂבעי-התרבּוּת, כּביכוֹל, שבּיאליק חרת בּמצחם את כּתוֹבת-הקעקע: “מפוּטמים כּחזירים בּתרבּוּיוֹת לוֹעזיוֹת”. אשאל רק לפּעוּלה התרבּוּתית הפּוּמבּית.

זה שנים אחדוֹת שפּשׂה אצלנוּ המנהג – בּהוֹצאוֹת המדעיוֹת והמדעיוֹת כּביכוֹל – של כּפל-לשוֹן. אחד מקרא ואחד תרגוּם (איזוֹהי תרגוּם, העברית או הלוֹעזית?). ודאי יש לזה נימוּקים מדיניים חשוּבים. כּלוּם יש לך נימוּק חשוּב יוֹתר מאשר “להראוֹת העמים והשׂרים את יפיה”?

וּמעתה, רצוֹנך להכּיר חשיבוּתה של איזוֹ הוֹצאה מקצוֹעית שלנוּ – צא וּבדוֹק, אם יש לה תרגוּם לוֹעזי בּצדה.

“השׂדה” – זקן עתוֹנינוּ המקצוֹעיים, “החינוּך”, קבצי החברה האַרכיאוֹלוֹגית וקבצי החברה האֶטנוֹגרפית, “קרית ספר” ואפילוּ “המשפּט” ו“הרפוּאה” – כּיון שבּעליהם לא ראוּ צוֹרך ללווֹתם בּתרגוּמים לוֹעזים – סימן שמַדעיוּתם מפוּקפקת. עתוֹן “מדעי” המכבּד את עצמוֹ לא יצא בּלי לבוּש אנגלי.

הנה “החברה הכּלכּלית”⁴ שלנוּ, חברה אדירה זוֹ, שבּראשה עוֹמדים ראשי הבּנקים וּשאר גדוֹלי-ארץ שמַפתחוֹת הכּלכּלה בּידיהם, כּלוּם יכוֹלה היא להסתפּק, חלילה, בּמהדוּרה עברית בּלבד? ואם מחמת רוֹב עשרה לא הוֹציאה בּמשך כּל שנוֹת קיוּמה אלא מספּר זעוּם של חוֹברוֹת, כּלוּם תוַתר, חלילה, על המַכפּלה הלוֹעזית, המכפּילה ממילא את מחיר החוֹברת וּמוֹנעת אוֹתה מן הקוֹנה הפּשוּט? כּלוּם אליו היא מתכּוונת?

והמהנדסים שלנוּ, בּעלי “חרוֹשת וּבנין”, כּלוּם יכוֹלים הם להסתפּק בּעברית בּלבד? כּלוּם רשאים הם להשאיר את העוֹלם המדעי בּחוֹשך ולא “להפיץ את מַעינוֹתיהם חוּצה”? כּלוּם לא הגיעה כּבר יצירתם המדעית למדרגה זוֹ המחייבת הוֹצאת “מוֹניטין” בּלשוֹנוֹת העוֹלם?

ועתוֹן הפּרדסנים “ההדר”, הנדפּס על נייר מהוּדר, כּלוּם ילך בּדרכּוֹ של “השׂדה” ויצא בּעברית בּלבד? האם מקַטלי קָנֵי הוּא? הלא שמוֹ העברי “ההדר” אינוֹ משמש לוֹ אלא “בּאוֹהל” וּ“בצאתוֹ” לבין הבּריוֹת יש לוֹ שם אחר על טהרת האנגלית – The Palestine Citrograf. לא רק שׂפת מַכפּלה יש לוֹ כּי אם גם שם מַכפּלה.

המערכת המַעמידה פּנים אינטרנציוֹנליים (ועם כּל זה אינה רוֹאה שוּם צוֹרך להכניס את הערבית ואת הפּרדסן הערבי אל תחת צל קוֹרתה) טוֹרחת כּוּלי האי לשם האנגלית, עד כּדי לעוֹרר בּנוּ ספק, שמא טעינוּ עד הנה ולא הרגשנוּ כּלל כּי מלאה הארץ פּרדסנים אנגלים. אוֹ שמא פּרדסנים אלה מגזע שֵמי הם “דוֹברי-אנגלית”? ואפשר לא זה ולא זה, אלא מנהג נאה הוּא בּידיהם, מוֹרשת אבוֹת, לבקש חן וחסד בּעיני כּל מי שהשלטוֹן בּידוֹ?

מי שיראה בּקוּבלנה זוֹ על כּפילוּת-הלשוֹן רק “קנאוּת עיורת”, החסה על ממוֹן ישׂראל וּמעלימה עין מן הגדוֹלוֹת הצרוּרוֹת בּכנפי הכּפילוּת⁵ – ימשיך את הטיוּל, ויוָכח כּי אך כּפשׂע בּין כּפל הלשוֹן וּבין הלשוֹן האחת… הזרה.

החברה הכּלכּלית, הנקוּבה למעלה, שהיתה, כּמדוּמה, הראשוֹנה להנהיג אצלנוּ את המוֹדה הסנוֹבּית של דוּ-לשוֹניוּת, היא גם הראשוֹנה לעבוֹר כּליל לשׂפה האחת – לאנגלית.

הכּרך הראשוֹן של קבציה עוֹדנוּ כּוּלוֹ כּפוּל-לשוֹן. אוּלם בּסוֹף הכּרך השני לא קם הכּוֹח בּחברה לשׂאת בּעוֹל של כּפילוּת זוֹ, וּמאז – מה שיצא וּמה שמוּבטח ליציאה בּקרוֹב – הכּל על טהרת האנגלית.

מי זה יעיז לפקפּק בּנאמנוּתם העברית של מר הוֹפיין⁶ ורוֹזוֹב⁷ וּשאר הנכבּדים היוֹשבים בּועד החברה? חלילה. ודאי יש להם נימוּקים חשוּבים יוֹתר מדאגה ללשוֹן. ללשוֹן ידאגוּ ה“בּטלנים”, הפּוֹעלים. הוֹצאה זקוּקה לדמי-הוֹצאה, ולכּסף יש מקוֹרוֹת, והמקוֹרוֹת מחייבים, ויש אישים שאליהם נוֹשׂאים עין – ואף זה מחייב. והתוֹצאה היא, כּי עתידה ארץ-ישׂראל שתיצוֹר לאנגליה בּאנגלית ספרוּת על חקירת הארץ!

ודוּגמה שניה: מנהל הבּנק המרכּזי למוֹסדוֹת קוֹאוֹפּרטיביים, מר ויטליס, פּירסם דין-וחשבּוֹן על פּעוּלת הבּנק הזה. יאָמר כּאן שבחוֹ, שדין-וחשבּוֹן זה אינוֹ דין-וחשבּוֹן רגיל של אַקטיב וּפּסיב, אלא ספר בּן ששים עמוּד, המכיל חוֹמר רב וּמלא ענין על מפעלי הקוֹאוֹפּרציה בּארץ. זאת, כּמדוּמה, הפּעם הראשוֹנה שאחד הבּנקים שלנוּ ראה צוֹרך לפרסם את הידיעוֹת והנסיוֹן הנצבּר אצלוֹ לתוֹעלת הרבּים. כּל זה יצוּין לשבחוֹ של מר ויטליס. אוּלם השאלה היא בּשביל מי טרח מר ויטליס בּפרסמוֹ את החוֹמר הזה בּדפוּס? האם בּשביל ארבּעת חברי הדירקטוֹריוֹן שלוֹ היוֹשבים בּחוּץ-לארץ? האין לוֹ ענין למנהל הבּנק המרכּזי שהמוֹני לָקוֹחוֹתיו יכּירוּ את הדברים וילמדוּ מהם כּכל האפשר? אוֹ אפשר ינהיג מר ויטליס מעכשיו בּכל המשקים הקשוּרים עם הבּנק גם שיעוּרי אנגלית? אני מַניח כּי האדם שטרח וחיבּר את הדין-וחשבּוֹן ודאי התכּוון לטוֹבת ענינינוּ הכּלכּליים בּארץ, אוּלם לא עלה על דעתוֹ כּלל, כּי למען ארבּעת חברי הדירקטוֹריוֹן וּמזכּיריהם אפשר לכתוֹב את הדברים בּמכוֹנת-כּתיבה, וכי לתוֹעלתם של הלקוֹחוֹת, שבּהם תלוּי קיוּמוֹ של כּל בּנק ושבּחינוּכם המשקי ודאי מעוּנין הבּנק המרכּזי, יש להוֹציא דין-וחשבּוֹן בּשׂפתם שלהם (גם אם הבּנק עצמו בּהנהלת עניניו פּטוּר משׂפה זוֹ). על דעתוֹ של המנהל לא עלה, כּנראה, הדבר. וחברי מוֹעצת הבּנק, אנשים לא מן החוּץ, אף הם, כּנראה, לא העלוּהוּ. ואם פּני הדין-וחשבּוֹן מוּעדוֹת חוּצה, מה פּלא כּי הדין-וחשבּוֹן של הבּנק הירוּשלמי, המצוּוה לפתח את מקוֹרוֹת הפּרנסה בּארץ-ישׂראל, נדפּס… בּלוֹנדוֹן?

אלה הן רק דוּגמאוֹת. ודאי יש מי שיוֹדע להוֹסיף כּהנה וכהנה. אוּלם הדוּגמאוֹת הללוּ הוּבאוּ לא כּדי ללַמד על עצמן בּלבד. הן מתחילוֹת להווֹת איזה כּלל. מתוֹכן נשקפת לנוּ הסכּנה הגדוֹלה החוֹרגת עלינוּ: הוֹרדת שׂפתנו העברית, החיה, המדוּבּרת, משׂפת התרבּוּת לשׂפת-הרחוֹב. הוֹרדת נוֹשׂאיה למדרגת בּני תרבּוּת נחוּתה.

אַל ינַחמוּנוּ בּכוֹח “הרחוֹב” העברי אשר יצרנוּ לנוּ. אכן, אליו שאפנוּ, אוּלם בּוֹ בּלבד לא נסתפּק. רחוֹב זה יצרנוּ בּכוֹח התרבּוּת, ואם תידחק הלשוֹן מעֶמדוֹת-התרבּוּת לא תחזיק מעמד גם בּרחוֹב.

יש להזהיר וּלהזהיר את השוֹקטים וּבוֹטחים: הוֹלך וּבא אלינוּ גלגוּל אנגלוֹ-סַכּסי של ימי “אליאנס” ו“עזרה”! וּמשרתיו ונוֹשׂאי-כּליו רבּים ועצוּמים: הרדיפה אחרי הקריֶרה, בּקשת החיים “הקלים” (העברית אינה נוֹתנת אוֹתם!), מוּשׂגי ההיֶרַרכיה החברתית המשׂתררים כּאן, ההתבּטלוּת מפּני כּוֹחוֹת “עליוֹנים” – שליחי ההוֹן והשׂררה, הסנוֹבּיוּת בּגילוּייה הרבּים. וכוֹח מסייע נוֹסף בּימים האחרוֹנים לנחשוֹל זה של הליבנטיניוּת המחוּדשת העוֹמד להציף את עמלנוּ: דלדוּלוֹ והשפּלתוֹ של העוֹבד. לא רבּים משׂיגים מה עמוֹק הקשר בּין תקוּמתה של הלשוֹן העברית וּבין קוֹממיוּתוֹ החברתית והנפשית של העוֹבד העברי בּארץ. לא רבּים הם הרוֹאים כּי בּקוֹממיוּתנוּ תלוּי גם עתיד היצירה העברית בארץ.

ויש לראוֹת מעכשיו: כּל כּמה שגדוֹלים הכּוֹחוֹת המתנכּלים להדוֹף את העברית מעֶמדוֹתיה – כּן תכבּד וכן תחמיר מלחמת הלשוֹן בּארץ: העברית לא תהיה כּאן כּפוּפת-ראש! מלחמת הלשוֹן תהיה כּאן מלחמת המוֹני העם העוֹבד כּנגד “השוֹעים והחוֹרים”. “מלחמת עזרה” המהוּללת תחוַר בּפני המערכה העתידה. מלחמת-קוֹדש היא לאנשי-העבוֹדה, לאנשי התרבּוּת השרשית, לצמֵאי היצירה העברית.

אלוּל תרפ"ח.

---

"הממשלה תעיין בּמצב"

מאת

ברל כצנלסון

¹

אפשר היה לדעת מראש, מה יהיה תכנה של הוֹדעת הממשלה. בּמקוֹם ששליטים נאוֹרים, בּני אוּמה אשר קיבּלה מטעם העוֹלם הנאוֹר את הזכוּת לפקח על שלוֹמם של מקוֹמוֹת הקוֹדש, יצרוּ להם דבר-שעשוּעים, החוֹזר מדי שנה בּשנה, מין ספּוֹרט מיוּחד בּמינוֹ של עקירת ספסלים מתחת ליוֹשבים בּצוֹם, של יצירת מהוּמוֹת ושערוּריוֹת מסביב לאנשים השקוּעים בּתפילה חרישית ובהתרכּזוּת-נפש עילָאית; בּמקוֹם שהשלטוֹן שוֹלח בּיום חג וּמוֹעד לא משמר של כּבוֹד הבּא להבטיח שקט וּמנוּחה והגנה מפּני כּל הפרעה חיצוֹנית לשוֹפכים את נפשם בּתפילה, אלא משמר של ריקים וּפוֹחזים, אשר גם לא למדוּ לכבּד את קדשי זוּלתם, המתפּרצים כּצבא כּוֹבש ולוֹעגים למשבַּתי קרבּנוֹתיהם – שם אין לחכּוֹת לחרטה ולהבּעת צער של אמת מצד גוֹרמי הרֶשע.

הממשלה התוֹמכת בּידי פּקידיה המוּעדים להשבּתת חגים וּלהתקלסוּת בּקדשים, אינה מעוּנינת, כּנראה, גם בּהשבּחת סערת-הנפש של הישוּב. לפיכך היא לא התבּיישה ללעוֹג לתוֹך פּניו של העם העברי בּתשוּבה זוֹ, המַסבּירה את הענין בּתמימוּת עשׂוּיה, כּי היוֹת והמתפּללים לא יכלוּ להסיר את המחיצה “מפּני קדוּשת החג, לפיכך הסירוּ אוֹתה השוֹטרים”. הממשלה העוֹשׂה בּהוֹדעתה אחראי לענין את “השַמש”, אינה חוֹששת להסתמך על ה“סטאטוס קבוֹ” הקדוֹש, אשר את הפרתוֹ “אין הממשלה יכוֹלה להתיר”, אוּלם לנעוֹץ חרב בּלב אוּמה שלמה, לזהם וּלטמא את קדשיו – היא יכוֹלה ויכוֹלה.

ממשלת ארץ-ישׂראל הראתה גלוּי בּתשוּבתה, כּי היא סוֹלידרית עם מר קיתרוֹטש ועם מר דאף. זהוּ פּירוּשה האמיתי של ההוֹדעה. וּתשוּבה זוֹ צריכה להעמידנוּ על עבוֹדתנוּ להבּא. אַל נבזבּז את כּוֹחנוּ לריק. אַל תוּצא סערת-העם הפצוּע בּלבּוֹ לבטלה. עם כּנוּפיה זוֹ של פּקידים, מתלמידיהם של בּוֹלס וּסטוֹרס, אין לנוּ שׂפה משוּתפת. לדרישוֹתינוּ לא ישמעוּ, את הפּקידים גוֹרמי הפּשע לא יפטרוּ ולא ימסרוּ לדין, וּבמקוֹם תיקוּן של ממש, אשר ימנע את חזרת הדברים להבּא ואשר יבטיח הבטחה משפּטית-פּוּמבּית את הנקוּדה המרכּזית והמקוּדשת לאוּמה כּוּלה בּקדוּשת הגבוּרה והכּאב והאמוּנה, מפּני כּל התנקשוּת שהיא, – יבטיחוּ לנוּ בּרוֹב חסדם העמדת “שוֹטר יהוּדי אחראי יחד עם שאר השוֹטרים”.

אוּלם לא בּכנוּפיה זוֹ וּביחסיה אלינוּ תלוּי כּוֹחנוּ. לעגם והתקלסוּתם לא יכניעוּנוּ. מבּלי התרגשוּת שבּחוּלשה, מבּלי זעזוּעים שבּעצבּנוּת, בּהכּרת גוֹדל הענין, בּליכּוּד המחנוֹת, בּגיוּס הכּוֹחוֹת יאסוֹר הישוּב את המלחמה הזאת ויזעיק את הגוֹלה היהוּדית לתפוּצוֹתיה. הדרישה של משפּט לחייבים ושל החזרת הכּותל לישׂראל – אַל תשוּב ריקם.

תשרי תרפ"ט.

---

מִשוּט

מאת

ברל כצנלסון

מִשוּט

מאת

ברל כצנלסון

---

נדבּר גלוּיוֹת

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּויכּוּח עם רוֹבּרט וֶלטש)

“ויכּוּח רציני בּשאלה זוֹ (שאלת החיים הרצינית בּיוֹתר של הציוֹנוּת) רצוּי תמיד”, אוֹמר בּצדק רוֹבּרט ולטש, ונתן לנוּ איפוֹא דוּגמה של ויכּוּח רציני. ראשית כּל, הציג אוֹתי לפני קוֹראי “דבר” כּאדם המוֹסר השקפוֹת זוּלתוֹ בּצוּרה מסוֹרסת, בּציטטוֹת לא מלאוֹת המבּיעוֹת את היפּוּכה הגמוּר של כּוָנת הדברים, מטיל דוֹפי בּמקוֹם אַרגוּמנטציה, מֵקל יוֹתר מדי בּערך כּוֹחם השוֹפט ורמתם של קוֹראי “דבר”. מוּבן מאליו, כּי הוּא, רוֹבּרט ולטש, לא יסָחף חלילה, אחרי “סגנוֹנוֹ של החבר בּ. כּצנלסוֹן”. זוֹהי הפּתיחה וזהוּ הסיוּם של הויכּוּח הרציני כּפי שהוּא מתנהל על ידי עתוֹנאי תרבּוּתי, שהוּא מתוּן וּמנוּמס בּשעה שיש לוֹ עסק עם בּני-מינוֹ, מכוּבּדים כּמוֹהוּ, וּפטוּר מתכוּנוֹת אלוּ לגבּי בּני-אדם שכּמוֹתנוּ, אנשי “ההתנַוונוּת הדמַגוֹגית”. פּטוּר אפילוּ לטרוֹח וּלהביא את הציטטוֹת (בּלשוֹן רבּים! ואני בּסך הכּל לא מסרתי מדבריו אלא כּי החלטת הועד הפּוֹעל הציוֹני בּעניני עליה קרוּיה בּפיו “תעוּדה קוּריוֹזית”, וכי מסקנתוֹ היא בּלשוֹנוֹ: “כּל אדם נבוֹן בּרוּר לוֹ מאליו, כּי אין ההנהלה יכוֹלה לנהוֹג על פּי החלטוֹת כּאלה”), כּדי להוֹכיח מה רב הסירוּס שסירסתי בּמסירת הדברים. האשיב על הדברים הללוּ? אני מצדי מוּכן להציע לוֶלטש, שכּדי להוֹכיח כּי הוּא איננוּ “מטיל דוֹפי בּמקוֹם אַרגוּמנטציה” יפרסם מחדש את הקטע ההוּא שלוֹ (יוּכל להוֹסיף גם את דבריו בּעניני עליה שקדמוּ לכך) ויציג לעוּמתוֹ את שוּרוֹתי שלי, ויוָכחוּ הקוֹראים מה גדוֹל כּשרוֹן הסירוּס שלי.

לאחר הכרקטריסטיקה של סגנוֹני ואוֹפן הציטוּט שלי מה עוֹד נשאר בּויכּוּח הרציני? הרשאים אנוּ לקווֹת כּי בּרשימה הקרוּיה “לשאלת חידוּש העליה” נשמע סוֹף סוֹף את דעתוֹ הבּרוּרה של הכּוֹתב בּשאלה זוֹ, דעה שלא תשתמע לכל מיני פּנים: בּעד חידוּש העליה כּיוֹם אוֹ נגד? ההגיעה כּבר השעה לחידוּש העליה אוֹ לָאו? ואם לאו – מדוּע לא הגיעה וּמתי תגיע? בּמקוֹם בּירוּר רציני של שאלה זוֹ, הפּשוּטה והמצוּמצמת והקוֹנקרטית, שהיא היא התוֹבעת את פּתרוֹנה, ושבּה ואך בּה עסק הועד הפּוֹעל הציוֹני; בּמקוֹם בּירוּר אשר יעמיד אוֹתנוּ על טעוּיוֹתינוּ בּחשבּוֹנוֹתינוּ וּבהערכת המצב וצוֹרך הארץ (וצוֹרך התנוּעה!) ואפשרוּת הקליטה כּיוֹם, בּמקוֹם בּירוּר אשר יאמר לנוּ היכן מקוֹמוֹ של ולטש – אם בּין מחייבי חידוּש העליה אוֹ בּין שוֹלליו; בּמקוֹם זה בּחר לוֹ הכּוֹתב ללמד אוֹתנוּ פּרק, כּי “חידוּש העליה תלוּי בּתנאים מוּקדמים אשר יאַפשרוּ” וכוּ' וכוּ' וּלהטיף לנוּ אמרים בּגנוּת “אוֹנאה עצמית” ו“דיקלוּם”. מה ערכּוֹ של דיקלוּם זה לגבּי רצינוּת השאלה?

“ההגיוֹן שבּציוֹנוּת קיים עם קיוּם העליה ונוֹפל עם הפסקתה”, “כּוּלנוּ נכספים לרגע של חידוּש העליה” – דברים נחמדים. צרִי לנפש. וּלמעשׂה מה לעשׂוֹת, מוֹרינוּ ורבּוֹתינוּ? מהי התשוּבה לדוֹפקים בּשער אשר יתנוּ אנשים המתנגדים לדיקלוּם וּלאוֹנאה עצמית? מה ההוֹראה המעשׂית שאתם נוֹתנים לממוּנים על המפעל? מה האוֹת אשר יוּתן לתנוּעה כּוּלה? הרשאים פּוּבּליציסטים רציניים להתחבּא מאחוֹרי מלים נאוֹת ולא לנקוֹט עמדה מפוֹרשת, עמדה של ממש, בּשאלת חיים ליחיד ולכּלל?

וּבמקוֹם תשוּבה מעשׂית בּא ניתוּח של שיטוֹת, העשׂוּי לשמש בּסיס לתשוּבה. הנה כּיצד מגדיר ולטש, הרוֹצה “בּהעמדת הדברים על אמיתוּתם”, את שתי השיטוֹת: “יש אוֹמרים כּי חידוּש העליה יבוֹא על ידי מתן סרטיפיקטים חדשים לעוֹלים מחוּסרי-אמצעים” ו“יש סוֹברים כּי רק על ידי יצירת תנאי התישבוּת אמיתית בּארץ, על ידי הספּקת הכּספים הנחוּצים להקלטת האנשים בּארץ יש מקוֹם לעליה”. מה עוֹשׂים בּעלי השיטה הראשוֹנה? הם “תוֹקעים בּשוֹפר הנצחוֹן” וכוּ'. מה עוֹשׂים בּעלי השיטה השניה? הם שוֹקדים על “בּיסוּס המצב בּארץ ויצירת הוֹן לאוּמי גדוֹל”. האין זאת דוּגמה מוֹפתית לויכּוּח רציני, בּניגוּד “להתנַוונוּת הדמַגוֹגית של חיינוּ הפּוֹליטיים” שבּה לוֹקים האחרים? עכשיו הוּראינוּ לדעת כּי מי שדוֹרש מתן סרטיפיקטים לעוֹלים מחוּסרי-אמצעים איננוּ בּעד “ריכּוּז הכּוֹחוֹת בּשתי הנקוּדוֹת האלוּ: בּיסוּס המצב בּארץ ויצירת הוֹן לאוּמי גדוֹל”. אבל הלא אפשר כּי מתוֹך הצעת הניגוּד בּצוּרה זוֹ ימָצא אדם בּעל הגיוֹן שיסיק: שמע מינֵיה שאלה היוֹדעים להעריך כּל כּך את “יצירת תנאי ההתישבוּת בּארץ” אינם מחשיבים בּיוֹתר את הסרטיפיקטים העלוּבים. מי ישמוֹר עלינוּ מפּני סירוּס זה?

אבל נניח להגדרה המדוּיקת של שתי השיטוֹת. השאלה בּמקוֹמה עוֹמדת: הלחַדש את העליה אוֹ לא? הטענה: “אין זה נכוֹן, כּי אנכי התנגדתי פּעם לעליה” יש לה אוּלי ערך בּיוֹגרפי, אוּלם המשמשת היא גם תשוּבה, כּיוֹם, בּשעה זוֹ? כּאן מתחילה ההתפּתלוּת:

“האֶכּסקוּטיבה הציוֹנית אחראית לכל אדם, העוֹלה לארץ על פי סרטיפיקט, אחריוּת חָמרית. בּרגע אשר הכנסוֹת ההנהלה הציוֹנית הנן, בּעקב המצב אשר נוֹצר בּאמריקה, כּה בּלתי בּטוּחוֹת, כּאשר הן היוֹם הזה, הרי זה מוּבן מאליו כּי אין ההנהלה הציוֹנית מוּתרת בּקפיצה גדוֹלה כּזאת. – – איזה טעם יש איפוֹא בּמצב זה להחלטת הועד הפּוֹעל המחייבת את ההנהלה הציוֹנית לחַלק כּך וכך סרטיפיקטים, מבּלי להגיד יחד עם זה מאין תמצא את הכּסף הנחוּץ להחזיק את האנשים האלה בּארץ ולמנוֹע בּעד יציאתם בּזמן קרוֹב?”

כּלוּם יש לפרש דברים אלה כּהתנגדוּת לחידוּש העליה? חס וחלילה. מי פּתי ויכריז עכשיו, כּאשר הכריזוּ לפנים, “סטוֹפּ אֶמיגריישן”? דרוּשה רק “מידת זהירוּת יתירה בּחלוּקת הסרטיפיקטים” (ואם מידת זהירוּת זוֹ מצד “המוֹסדוֹת האחראיים” הביאה לא לידי בּחירת עוֹלים המסוּגלים גם בּתנאים קשים להשריש בּארץ, אלא לידי בּיטוּל רצוֹן הקוֹנגרס והחלטתוֹ ולידי סגירה מוּחלטת של שערי הארץ – מה בּכך?). דרוּש רק שהועד הפּוֹעל הציוֹני ילמד, כּי אין לוֹ להחליט על עליה מבּלי שיגיד יחד עם זה מאין תמצא ההנהלה הציוֹנית את הכּסף לכך. זהוּ איפוֹא הפּירוּש הריאַלי של “יצירת תנאים לקליטה”? ואם הועד הפּוֹעל בּא וּמחליט בּדבר עליה לא על יסוֹד הכנסוֹתיה של אמריקה, אלא על יסוֹד המצב בּישוּב, הרי זוֹ “תעוּדה קוּריוֹזית”. ואם בּא “מרכּז העבוֹדה” ותוֹבע עליה מבוּססת על המצב בּשוּק העבוֹדה בּארץ, ואם בּאה ועדת ההנהלה הציוֹנית וּבוֹדקת את המספּרים, ואם בּאה ועדת הועד הפּוֹעל הציוֹני וחוֹזרת וּמעיינת – האם יש בּזה כּדי להניח את דעתוֹ של ולטש? ושמא בּכל זאת יטיל הדבר חוֹבוֹת חדשים על הקוּפּה הציוֹנית ויעמיד בּסכּנה את איזוּן הקוּפּה? (הוֹי, הוֹי, מחר יוּקע קלוֹני בּרבּים שאינני יוֹדע את ערך איזוּן הקוּפּה!) כּלוּם חייב הוּא להשיב על השאלה: מי יעבוֹד בּמשק המטעים החדש, בּידי מי תיעשׂה עבוֹדת הנמל? לא. מעסיקה אוֹתוֹ שאלה חשוּבה מזוֹ, שאלת הפּרלַמנטריזם שלנוּ: כּלוּם זה מענינוֹ וסמכוּתוֹ של הועד הפּוֹעל הציוֹני להחליט בּשאלוֹת כּאֵלוּ? כּלוּם אין הפּקיד הממוּנה על כּך בּהנהלה הציוֹנית מוּמחה וּמוּסמך יוֹתר מן הועד הפּוֹעל הציוֹני? וההחלטה למה היא בּאה? אוֹ שתבוֹא על כּך הסכּמת הפּקיד – והרי ההחלטה מיוּתרת, ואם לא תבוא – הרי היא מזיקה. כּי ההטפה הזאת שהועד הפּוֹעל אינוֹ אלא מוֹשב של דילֶטנטים, שמצוה להוֹציא מידיהם את עניני התקציב ואת עניני העליה ועוֹד ועוֹד (חוֹששני לצטט מפּני פּחד “סירוּסים”), היתה כּבר ליסוֹד מוּסד בּהשקפה הפּרלמנטריסטית של הציוֹנים הנבוֹנים, הרחוֹקים מאוֹנאה עצמית: אין חכמה ואין תבוּנה אלא בּפּקידוּת שבּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים!

“כּוּלנוּ נכספים לחידוּש העליה”. ודאי. אוּלם נדבּר גלוּיוֹת. האם רק לכך אנוּ “כּוּלנוּ נכספים”? האם לא נכספים כּוּלנוּ גם למשק חי וּבריא ונוֹשׂא את עצמוֹ בּארץ? והנה אנוּ כּאן נכספים ונכספים וגם טוֹרחים ועמלים וטרם הגענוּ לנכסף, לאחר כּל הצעדים בּדרך אליו, ואף על פּי כן רוֹאה רוֹבּרט ולטש את עצמוֹ נוֹעד להטיף מעל דוּכנוֹ, זה כּמה שנים, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל את חוֹבת המשקיוּת. סימן שמשקיוּתנוּ לקוּיה בּעיניו. סימן שהוּא יוֹדע דרכים אחרוֹת, טוֹבוֹת משלנוּ, אל השׂגת המשקיוּת הנכספת.

“כּוּלנוּ” נכספים ליחסי שלוֹם וצדק בּקרב אוּכלוֹסי ארץ-ישׂראל. אני גם מעיז לחשוֹב שעבוֹדתנוּ אנוּ מוֹבילה לידי כּך. ואף על פּי כן, אין דעתוֹ של ולטש נוֹחה מאתנוּ, והוּא ראה לעצמוֹ צוֹרך לא פּעם להוֹקיע את “השוֹביניזם” שלנוּ, הרי שאין אנוּ נאמנים עליו בּכגוֹן דָא. המאוּחד אני עם ולטש בּהערכת הפּרלמנט? חלילה, לדידֵיה זוֹהי דרגה לשלוֹם וּלצדק. לדידי זהוּ בּתנאים הקיימים כּלי חתירה תחת השלוֹם ותחת הצדק. המאוּחד ולטש אִתי בּהערכת אִרגוּן הפּוֹעל הערבי ותפקידנוּ בּזה²? מסוּפּקני. מה יוֹשיענוּ איפוֹא “כּוּלנוּ” זה?

כּוּלנוּ רוֹצים בּהגשמת הציוֹנוּת. אבל מה פּירוּשה של הגשמה זוֹ? בּזה אנוּ מחוּלקים למַדי. בּשבילי אין הגשמת הציוֹנוּת אלא בּעצמאוּת מדינית ממש וּבקיבּוּץ גָלוּיוֹת ממש. מהי הגשמת הציוֹנוּת של ולטש – לא אטוֹל עלי לנַסח. חוֹששני שיצעק: סירוּס (מתי כּבר ידוּבּר אצלנוּ בּעיקרי-העיקרים בּגילוּי-לב?).

כּוּלנוּ רוֹצים בּמשטר ציוֹני רב-פּעלים וּבעל-יכוֹלת. אוּלם יש מחוּלקים בּשאלה, כּיצד מגיעים לידי משטר זה. יש סבוּרים כּי אפשר לקנוֹתוֹ בּהרחקת הפּוֹעל מעליו (ולוּ גם לטוֹבת הפּוֹעל וּלטוֹבת הכּלל) ויש סבוּרים כּי משטר ציוֹני רב-פּעלים וּבר-יכוֹלת בּאמת אפשרי רק בּשיתוּפוֹ הנאמן (הנאמן דוקא ולא הכּוֹזב) של הפּוֹעל.

כּוּלנוּ רוֹצים בּהרחבת המפעל הארץ-ישׂראלי, אוּלם יש מאמינים בּאפשרוּת הרחבה על חשבּוֹן עיקרינוּ הלאוּמיים והחברתיים (מי שמוּכן למכּוֹר אוֹתם בּשׂמחה וּמי בּצער), ויש מאמינים כּי מבּלי טיפּוּח היסוֹדוֹת הרעיוֹניים והנפשיים שבּתנוּעתנוּ כּל הרחבה והמפעל עצמוֹ נבוֹל יבּוֹלוּ.

כּוּלנוּ מוֹדים כּי מצב תנוּעתנוּ חמוּר. אוּלם יש מי שרוֹאה את כּשלוֹנוֹתינוּ וחוּלשוֹתינוּ מתוֹכם, מבּפנים, ויש מי שרוֹאה אוֹתם מתוֹך מוּמחיוּת של תיירים. וּמתוֹך כּשלוֹנוֹתינוּ גוּפא יש מי שנוֹחל נסיוֹן וּמוֹצא דרכי המשך והתגבּרוּת, ויש מי שמוֹציא מהם פּחד, אָבדן דרך וּנסיגה.

האפשר לנוּ, אם רוֹצים אנוּ בּבירוּר ענינים רציני, להסתפּק בּ“כוּלנוּ” זה מבּלי להעריך את כּוֹח הרצוֹן, את כּוֹח העמידה בּמצוֹר ואת דרכי הפּעוּלה לאן הן מוֹבילוֹת?

וּמה יוֹעיל לנוּ “כּוּלנוּ” זה בּעניני עליה? ולטש מוֹדיע חגיגית, כּי מעוֹלם לא נלחם בּעליה. אוּלם הגם דרש עליה בּשעה שהעוֹמדים בּחזית שיועוּ לעליה? הידע הוּא, החרד למשקיוּת, לעשׂוֹת את חשבּוֹן “המשק הציוֹני” ולדרוֹש את העליה בּרגע האחרוֹן, לפחוֹת? ולטש מספּר לנוּ כּי הציוֹנים רוֹאים בּדאגה עמוּקה את ריבּוּי היציאה על העליה, גם בּרוּכים יהיוּ. אבל ההביאה כּלליוּת הדאגה גם לכלליוּת האמצעים? הנה בּטרם החלה היציאה טענוּ אנשי ההסתדרוּת, כּי יש לשבּוֹר את המַשבּר לפני גְאוֹתוֹ. אנשי-המעשׂה, אשר לימינם עמד ולטש, מגיאוֹרג הלפּרין ועד סאקר, טענוּ כּי הדבר הוּא בּגדר הנמנע. ההצעוֹת המעשׂיוֹת של ההסתדרוּת נתקבּלוּ בּשעתן כּהזיוֹת. פּנוּ ל“סיוּע”. גלוּיי-הלב ואוֹבדי-הדרך ניסוּ לבקש את המוֹצא גם בּיציאה מן הארץ (שוּב יאמרוּ: סירוּס!). וּבכן, לכאוֹרה, הנחוֹת משוּתפוֹת, דאגה משוּתפת – וּמסקנוֹת כּל כּך שוֹנוֹת. האין רשוּת לבני-אדם, שאינם רוֹאים תוֹעלת בּטשטוּש, להסיק מתוֹך השוֹני שבּמסקנוֹת, כּי גם בּהנחוֹת עצמן, של “כּוּלנוּ”, לא הכּל כּל כּך משוּתף? מה התרעוּמוֹת וּמה העלבּוֹן אם אנוּ רוֹצים לחדוֹר אל המניעים הפּנימיים החברתיים שבּדעוֹת השוֹנוֹת?

אגב. ולטש נעלב על ראוֹתי בּהכרזת-מלחמה זוֹ נגד החלטת הועד הפּוֹעל (מלחמה מעין זוֹ הוּכרזה גם בּענין התקציב) “נאמנוּת לכוֹחוֹת עליוֹנים”. מה העלבּוֹן? הרבּים הם המקרים שה“יוּדישה רוּנדשוֹי” העיזה למרוֹת את פּי הכּוֹחוֹת השליטים? ולטש מנסה לנַחש למי אני מכוון ושוֹאל: אוּלי סאקר? אוּלם למה דוקא סאקר? ואני כּבר קראתי את מאמרוֹ של ולטש, אחרי ישיבת הועד הפּוֹעל, העוֹזב לפי שעה את סאקר לאנחוֹת. והוּא, סאקר עצמוֹ, לא נבחר אלא כּכלי ארעי בּידי אלה אשר ולטש הוּא להם לפה. וּמדוּע צריך לראוֹת בּ“כוֹחוֹת” רמז דוקא לפרט פּלוֹני אוֹ אלמוֹני? “כּוֹחוֹת”, אשר החלטוֹת התנוּעה אינן חוֹבה עליהם, רבּים אצלנוּ. אוּלם למעלה מהם כּוֹחוֹת עליוֹנים בּאמת, שלהוָתנוּ הם חזקים יוֹתר וּמסוּכּנים יוֹתר מאשר פּלוֹני ואלמוֹני. כּוֹחוֹת אלה הם: הפּחד והרתיעה מפּני המכשוֹלים. אכן, לא רק הרצוֹן, גם הפּחד הוּא אבי רעיוֹנוֹת.

תשרי תרפ"ט.

---

לזכר מוֹכר‑ספרים יקר‑המציאוּת

מאת

ברל כצנלסון

¹

לא הספרים אשר בּהם סחר היוּ יקרי‑המציאוּת. אלה היוּ דוקא ספרים מצוּיים, “ספרי שׂפת‑עבר” חדשים, שקוֹראיהם – קוֹנים על אחת כּמה – אינם מצוּיים בּיוֹתר בּאוֹתוֹ כּרַך יהוּדי גדוֹל שבּניוּ‑יוֹרק. אלא הוּא עצמוֹ היה יקר‑המציאוּת. עכשיו, לאחר פּטירתוֹ, חלף שמוֹ על פּני עתוֹני היהוּדים בּאמריקה: מַכּס שפּירא (מה הדמוּת אשר תשוַוּ לכם לפי השם “מַכּס”? אוּלם כּך הוּא מנהג המקוֹם: מַכּס, וּביהוּדית: מַכּס’ל. וגם יהוּדי אשר ספק אם היה לוֹ בּעוֹלמוֹ דבר‑מה מחוּץ לספר העברי, אף הוּא לא נספּד בּשמוֹ העברי: מיכאל).

בּמה זכה האיש? לא משוּם גדוּלת סחרוֹ ועסקיו. אַדרבּא, בּין קטני‑ארץ היה. אוּלם העזבוֹן אשר הוֹריש הפנה אליו את הלבבוֹת. את הוֹנוֹ הקדיש לעניני תרבּוּת עברית: 500 דוֹלר לאוּניברסיטה בּירוּשלים ו- 5000 ל“**עבוֹדה תרבּוּתית עברית”** סתם. יש להניח כּי זה היה כּל הוֹנוֹ אשר צבר בּמשך שנים רבּוֹת. ערירי הלך. ויוֹדעיו תמהוּ לא רק לטיב העזבוֹן, אלא גם לעצם הִימָצא סכוּם כּזה בּידי אדם שכּמוֹתוֹ.

ונזכּר אני בּאדם קטן זה, שהיה מהלך בּאיסט‑בּרוֹדויי, תחת בּית‑שחיוֹ חבילת ספרים עברים, מטה בּינתים אוֹזן לשׂיחת תלמידי‑חכמים, וּמבקש בּמחבוֹאים את הקוֹרא העברי, את הקוֹנה העברי, את העשׂוּי להיוֹת קוֹנה עברי. ואַל נא ישׂא עלי חטא, אם לא אפריז בּשבחוֹ לאחר פּטירתוֹ. נוֹשׂא‑כּלים נאמן זה של הספרוּת העברית לא הרהיב את העין בּיפי תארוֹ וּבברק הליכוֹתיו. בּין גדוֹלי ה“חוֹבבים” וה“עסקנים” וה“מֶצֶנַטים”, “שׂרי המַשקים” והיוֹשבים ראשוֹנה בּבּנקטי ניוּ‑יוֹרק – לא היה חלקוֹ. אוּלם לא זה, כּנראה, היה העיקר. העיקר היה קוֹנה הספר העברי, אחריו היה רוֹדף, מדבּר על לבּוֹ, מפתה, מגרה בּוֹ את היצר לספר חדש: גלגוּל של פּאקענטרעגער² היה האיש. מחיתוֹ היתה על הספר העברי. אוּלם לא מחית הגוּף בּלבד, אלא דרך חיים וּפעוּלה. הוּא, האבּיר המסכּן, בּחר בּדרך זוֹ להערוֹת בּה את שפעת אַהדתוֹ ל“שׂפה היחידה, השׂרידה היחידה”, אוֹתה עבד באמוּנה כּכל אשר הספּיקו לוֹ כּוֹחוֹתיו. ואוֹתה זכר גם עם בּוֹא חליפתוֹ.

הרבּה דרכים למסירוּת ולאהבה, ואשרי האיש אשר חוֹנן בּאחת מהן.

הוֹד שבּגבוּרה

“מאוֹרַע‑אַש”³ בּמוֹסקבה היה מעשׂה‑גבוּרה מיוּחד בּמינוֹ. הסוֹפרים הרוּסים בּססס“ר רגילים בּכך, כּי יקוּמוּ מתוֹכם אנשים אשר יתקוֹממוּ נגד הממוּנים על טהרת הכּשרוּת – לא נגד עצם הכּשרוּת – בּספרוּת הסוֹביטית ויִפרקוּ בּמידת‑מה את עוּלם מעל צואריהם. אוּלם כּי יקוּם סוֹפר יהוּדי ויפרוֹץ פּרץ בּמנהג המקוּבּל ויסרב לספּוֹג את המלקוֹת המגיעוֹת לוֹ מידי משה ליטבַקוֹב⁴ החופ”ק⁵ קרֶמל⁶, כּכל אשר ימנה – כּזאת לא נשמעה מיוֹם היוֹת שלטוֹן היֶבסקציה בּגיטוֹ היהוּדי.

וּמוּבן מאליו, כּי מיד לאחר המאוֹרע רבּוּ הסוֹפרים היהוּדים המתפרצים – בּחוּץ‑לארץ, כּמוּבן – כּנגד שלטוֹן‑האימים. התחילוּ משמיעים ברֵיש‑גלֵי מה שקוֹדם לא היוּ מעיזים לגלוֹת אלא בּחדרי‑חדרים. עיקר המרד פּרץ, כמוּבן, נגד האיש ליטבקוֹב. התחילוּ מסַפּרים מי ומי הוּא אדם זה, הממוּנה על כּשרוּתה של הספרוּת היהוּדית: מלמד קפּדן, יבש כּלוּלב, צֶנֶא מלא אֶרס, אדם אשר מטבע בּרייתוֹ נוֹעד להיוֹת בּעל‑חרמוֹת בישׂראל. אוּלם לא בּליטבקוֹב בּלבד התחילוּ מדבּרים סרה, לא נמנעוּ גם מקטרוּג על החוּג הספרוּתי כּוּלוֹ שבּמוֹסקבה, עד שבּא נחמן מייזל⁷ (בּ“מאַמענט”) וגילה בּרבּים, כּי הסוֹפרים בּרוּך גלַזמַן, לייויק⁸, משה נַדיר, מנחם⁹ – כּל אלה סוֹפרים שנכנסוּ ל“פּרדס” – שבוּ מרוּגזים וּמזוּעזעים נגד הכּנוּפיה הספרוּתית בּמוֹסקבה. וּלבסוֹף בּאה ידיעה (בּ“מאַרגן‑זשוּרנאל” הניוּ‑יוֹרקי) כּי “מלמעלה”, מן הקרמל גוּפוֹ, נזפוּ בּוֹ בּליטבקוֹב, אשר “הפריז על המידה”. וּבנאוּמוֹ בּפּריס בּישׂר שלוֹם אַש עצמוֹ, כּי בּקרוֹב ישתנוֹ פּני הדברים לטוֹבה, וגוֹרלם של הסוֹפרים היהוּדים לא יֵרע מגוֹרל חבריהם הרוּסים.

אוּלם עד שישתנוּ סדרי עוֹלם בּיהדוּת הקרֶמלָאית, נוֹהג שם העוֹלם כּמנהגוֹ. וּלמען הכּיר את העוֹלם הזה אין צוֹרך לנוּע על מקטרגים שבּחוּץ‑לארץ. דיינוּ אם נציץ בּפרי הארץ:

ה“שטעֶרן” החַרקוֹבי נזף בּמשוֹרר פּרץ מַרקיש, אשר חטא בּמשלוֹח פּוֹאימה – שנדפּסה בססס“ר – להדפּיסה בּ”ליטערארישע בּלעטער" שבּוַרשה ¹⁰. המשוֹרר, שזאת לא הפּעם הראשוֹנה לוֹ לקבּל נזיפה ולחזוֹר בּתשוּבה, פּירסם את תשוּבתוֹ – תַרתי מַשמע – בּ“שטערן” מ-14 בּיוּני, וזוֹ לשוֹנה:

“בּתשוּבה לנזיפה שנזפה בּי קבוּצת צעירים (“שטערן”, מספּר 116) הריני מוֹדיע: בּפּרינציפּ אין מקוֹם לשתי דעוֹת על השתתפוּתנוּ בּעתוֹנוּת הבּוּרגנוּת הפּעוּטה של חוּץ‑לארץ. בּרוּר כּי לא. אוּלם את הפּוֹאימה “לא לדאוֹג” שלחתי להדפּיס מחָדש בּחוּץ‑לארץ לשם תעמוּלה סוֹביטית אמנוּתית. אפשר שגם תעמוּלה אמנוּתית אינה מַצדיקה את השתתפוּתוֹ של סוֹפר סוֹביטי בּעתוֹן בּוּרגני‑פּעוּט של חוּץ‑לארץ” ועל החתוּם: פּ. מַרקיש.

אכן, לא לחינם נתבּע הסוֹפר היהוּדי שבּססס"ר יוֹם יוֹם – מכּל השוֹפרוֹת – ליצוֹר את “שירת התקוּפה”, את שירת “העבוֹדה והמרד”!

ואבדתם בּגוֹיים

מתיאוּרוֹ של המסַפּר היהוּדי בּרוּך גלַזמַן, בּגליוֹן “חנוּכּת הבּית” של ה“אידישע צייטוּנג” האַרגנטינאית. הוּא, הסוֹפר היהוּדי מאמריקה, חוֹזר מבּיקוּרוֹ בּרוּסיה. בּיקר בּאוֹדיסה, בּמוּזיאוּם של מנדלי, וּבדרך הוּא שוֹהה בּפּריס, בּקפה.

“על יד שוּלחני: א) הצוֹעני “הרוֹמני” השחוֹר קוֹנראד בּרקוֹביסי – מסַפּר אמריקאי וּמחַבּר סצֶנַריוּמים, המפוּרסם עתה בּכל העוֹלם כּוֹלוֹ, בּססס”ר וּביפּאן, בּאמריקה וּבאנגליה; ב) פּייטן אמריקאי שאינוֹ מדפּיס את שיריו – מוּבן, משוּם ששירתוֹ עמוּקה ונעלה משתהיה לפי טוּב טעמם הווּלגרי של העוֹרכים; ג) אשתוֹ של פּייטן זה.

בּרקוֹביסי מכּירי מאז – מאוֹתם הימים, “לפנים”, כּשהיה כּוֹתב עדיין אידיש – מספּר על גדוּלוֹתיו עתה, על נצחוֹנוֹתיו בּספרוּת וּבפילם, על הוילה הנהדרה אשר רכש לוֹ סמוּך לפּריס. בּמרירוּת הוּא מזכּיר את השנים ההן, כּשהיה עוֹבד בּעשׂרה דוֹלר לשבוּע בּ“שבוּעוֹנוֹ של מילר” בּניוּ‑יוֹרק, כּשהסוֹפרים היהוּדים לא הוֹדוּ בּוֹ ולא חשבוּהוּ בּסוֹפרים. “הוּא רוֹצה להצליף את עצמוֹ יפה יפה כּשהוּא נזכר בּאוֹתן השנים שאיבּד לשוא בּגלל האידיש”. הוּא מרחם עלי, בּאמת וּבתמים, על אשר אני “מתעקש” וכוֹתב אידיש דוקא, שׂפה השרוּיה עכשיו בּאמריקה בּחבלי גסיסתה. הוּא, קוֹנרד בּרקוֹביסי, בּטוּח בּזה.

וּכשהפּייטן האמריקאי שוֹמע, כּי אני כּוֹתב אידיש, הרי הוּא מתחיל להתענין בּי:

– הרי גם הוּא יהוּדי, וגם בּמשפּחתוֹ שלוֹ היה לפנים סוֹפר יהוּדי. אוֹמרים אפילוּ שבּין יהוּדים הוּא מפוּרסם מאד. אַבּרמוֹביץ היה שמוֹ¹¹. דוֹד אוֹ אבי‑דוֹד.

רק עכשיו אני עוֹמד על הדמיוֹן העצוּם של קלַסתר הפּנים.

– הוּא מכּיר בּודאי בּמהוּת יצירוֹתיו של… דוֹדוֹ? – דוֹחף אוֹתי משהוּ לסקרנוּת מסוּכּנת.

• לא – משיב לי בּן‑ארצי, הפּייטן האמריקאי, – הלא אני מבין אידיש כּל כּך מעט.

אוּלם אשתוֹ, הצרפתית החיננית והאצילית (נוֹצריה), אשר שמעה, כּנראה, עוֹד מקוֹדם בּדבר היחוּס הגדוֹל של בּעלה, פּוֹנה אלי בּתנוּעת‑חן עגבנית‑מתרעמת:

– אַח, מוֹסיֶה, בּעלי מרוּשל כּל כּך ועקשן… כּמה פּעמים, סבוּר אדוֹני, כּבר בּיקשתיו שישׂיג בּאיזה מקוֹם את תמוּנתו של מוֹסיה אַבּרמוֹביץ למען נתלנה בסטוּדיה שלנוּ?"

אב תרפ"ח.

---

אחרי ועידה אחת

מאת

ברל כצנלסון

¹

מדוּע זה אחרי כּל “ועידה עברית” אני מקיץ ונפשי ריקה? האוּמנם אי אפשר להם לכּינוּסים הללוּ מבּלי שינחילוּ לעברי המצפּה להם – מַפּח‑נפש? היוֹדעים מכַנסי הועידוֹת כּי עוֹד לא ספוּ‑תמוּ קוֹראים עברים, השוֹמרים עדיין אמוּנים ל“נוֹשאי הדגל” וּמאזינים בּתוֹם לבּם למה שהוֹלך ונִשְנֶה משנה לשנה בּמאמרים הרבּים הנכתבים לפני הועידוֹת, אלה המאמרים שבּהם “מתכּוֹננים” לועידה, עוֹשׂים “חשבּוֹן‑הנפש”, מַעלים את הויכּוּח על “צמצוּם והרחבה”, מַתוים דרכים וּמציינים פּעוּלוֹת וּמעשׂים העוֹמדים להיעשׂוֹת בועידה ומיד לאחריה? היוֹדעים הם פּרנסי העברית, כּי הקוֹראים הללוּ, שאינם נוֹסעים בּעצמם לועידוֹת, כּמהים לקוֹרטוֹב של בּשׂוֹרה טוֹבה, לידיעה כּל‑שהיא על מעשׂים טוֹבים, ועם כּל היוֹתם רבּי‑אמוּנה וּמסתפּקים גם בּמוּעט שבּמוּעט, אינם מעלים על הדעת כּי יש להסתפק גם בּאפס? האוּמנם מן הנכוֹן הוּא להרגיל את העברים הנפוֹצים והנידחים, והמיַחלים והמאמינים, לתמרוֹני‑שוא, שלאחריהם אוֹמרים: להד"ם²?

אוֹ אפשר זוֹהי תעוּדתן של הועידוֹת הללוּ מהאג תרס“ז ועד בּזיל תרפ”ז³ – ללַמדך, לבל תבטח בּועידוֹת וּבאוֹתה עסקנוּת עברית הדוֹגלת בּועידוֹת והשוֹקטת על ועידוֹתיה?

קראתי בּ“הדוֹאר” את הדין‑וחשבּוֹן של “ועידת ההסתדרוּת העברית” בּפּטרסוֹן. הועידה העשׂירית.

עתה הוּנח לי. עתה ידעתי: כּי ד"ר מ. ז. רייזין⁴, “ראש הועד המכין” פתח בּברכה לבבית; כּי אֵבּ. גוֹלדבּרג⁵, נשׂיא ההסתדרוּת העברית, נאם נאוּם פּתיחה; כּי צבי שרפשטין⁶ נאם על מצב התרבּוּת העברית בּעוֹלם; כּי מנחם ריבּוֹלוֹב⁷ הרצה על “הדוֹאר”, כּי ק. וייטמַן⁸ קוֹנן על מצב החינוּך העברי בּאמריקה; כּי המבקרים בּיקרוּ והנשׂיא השיב, וכי נבחר ועד פּוֹעל עם נשׂיא וּסגן נשׂיא ועם גזבּר ועם ראש הועד הפּוֹעל. עתה ידעתי: גלגל העברית בּאמריקה לא עמד, חלילה. הוּא מתנוֹעע כּתמוֹל שלשוֹם.

בּינתים הצצתי גם לאוֹתוֹ פּרק בּלתי‑חגיגי של דין‑וחשבּוֹן המזכּיר. ממנוּ למדתי, כּי “להסתדרוּת העברית יש בּארץ הזאת 1074 חברים. מהם 425 תוֹמכים בּעבוֹדה על ידי תשלוּם מס‑חברים. 649 לא שילמוּ את מסם במשך השנים האחרוֹנוֹת”.

כּוּלי האי! וּמה היה לויכּוּח הגדוֹל על “הרחבה וצמצוּם” שהתנהל בּועידה שעברה? “ההחלטה שנתקבּלה בּועידה האחרוֹנה (הקרוּיה הצעת וייטמן) להרחיב את חוּג העבוֹדה על ידי התאמצוּת לשתף בּה כּוֹחוֹת חדשים – – לא הוּצאה לפּוֹעל מפּני חוֹסר אמצעים כּספּיים”.

וּלהלן חשבּוֹן של רוַח והפסד בּפּעוּלוֹת:

“הועד למען “הדוֹאר” מילא מה שהחסירה ההסתדרוּת הציוֹנית. בּמשך הזמן הזה נוֹספוּ 1024 חוֹתמים חדשים ל”הדוֹאר“. – – האבידוֹת שאבדוּ לנוּ השנה: הסטוּדיה הדרמטית “קדם” וּבית‑המדרש “תרבּוּת”, שתמכנוּ בּהם, והעתוֹן לבני‑הנעוּרים “בּן‑הדוֹר” שהוֹצאנוּ”.

וּמשירדתי לסֵיפא של קְרָא, להחלטוֹת הועידה, טבלתי בּשפע של בּרכוֹת: ל“דביר” לחוּד ול“שטיבּל” לחוּד, ושוּב ל“שטיבּל” ול“אמנוּת” וּל“מצפּה” יחד, וּלכל בּעלי היוֹבלוֹת למיניהם – משוֹררים וּמלוּמדים ועסקנים, איש לא נעדר – וּלכל מַאן דעסקיִנן בּתרבּוּת עברית, וּלעוֹרכוֹ של “הדוֹאר” וּלסוֹפריו וּלעסקני הועד למענוֹ. בּין כּל אלה מצאתי גם החלטה למעשׂה, וזוֹ לשוֹנה: “הועידה מכּירה בּערכוֹ הרב של “הדוֹאר” – – וּמיַפה את כּוֹחוֹ של הועד הבּא לצאת בּקוֹל קוֹרא אל הקהל העברי בּדרישה להכפּיל את מספּר חוֹתמי “הדוֹאר” עד עשׂרת אלפים וּלהתחיל בּתעמוּלה הדרוּשה לשם כּך”.

כּוֹחה של אמריקה! רז זה שידעוּהוּ רק מַרשל וחבריו בּאחוּזת לוֹרד מֶלצ’ט, מי גילהו לאֵבּ. גוֹלדבּרג ולחבריו בּפּטרסוֹן?

אכן, גלגל העברית בּועידוֹת מתנוֹעע. כּתמוֹל שלשוֹם. ריקם.

אין לך אלא להשתוֹמם לכוֹחם של אנשים: לגלגל ועידה אחרי ועידה, לבחוֹר וּלהיבּחר, לבקר וּלהתבּקר, להיקהל ולהינשׂא, לשֹאת את “דגל” התרבּוּת העברית בּרמה. האוּמנם כּוֹח אבנים כּוֹחם?

וּמבּלי כּל “רשעוּת”. מי יאמר לנוּ: אם כּל ההתקהלוּת העברית הזאת – הרחוֹקה כּל כּך מיצירה עברית של ממש, הנעשׂית בּפינוֹת שוֹנוֹת של כּדוּר הארץ, – אוֹת היא לנאמנוּת קשת‑עוֹרף, שאינה נסוֹגה גם מפּני נקישה בּצחיח סלע, ושאינה עוֹזבת את המערכה בּשוּם תנאים וּבשוּם פּנים? אוֹ שלפנינוּ כּת חנוּטה וּמאוּבּנת, מעין ה“ליגים” הנפוֹצים בּארצוֹת הבּרית, אשר ניחא לה בּקפאוֹנה, בּתנוּמתה, בּצרמוֹניוֹתיה, וּביוֹתר מזה אין לה צוֹרך כּלל וּכלל?

כּיצד מנַמקים

חוֹששני, שהויכּוּח הגדוֹל והסוֹער בּעניני האַספּוֹרט שלנוּ, המעסיק עד עתה את עמוּדי ג' וד' בּעתוֹנוּתנוּ, הוֹלך וחוֹרג ממסגרוֹתיו וּמתקרב גם אל העמוּדים הראשוֹנים, ועוֹד מעט יכבּוֹש גם את הפּוּבליציסטיקה הכּבדה ועד “על הפּרק” וּ“דבר היוֹם” יגיע.

חוֹששני ולא שׂמֵחָני. מדוּע? משוּם שכּל עוֹד לא יצא הויכּוּח מתחוּמיו המצוּמצמים, הפּרוֹבינציאַליים בּמקצת – כּשיוֹסף יקוּתיאלי⁹ מעוֹרר ישֵנים בּקריאת: הצילוּ את המוֹלדת! וש. סאמט לעוּמתוֹ מחנן קוֹלוֹ וּמשיב אמרים בּנחת – עוֹד היה מקוֹם ותקוה כּל‑שהיא, ששאלוֹת האִרגוּן והֶאתיקה שבּאַספּוֹרט (עניני נימוּסים, מנהגים ויחסים הדדיים, הרחוֹקים כּל כּך מאִתנוּ – החיצוֹניים – והתוֹפסים מקוֹם ניכּר כּל כּך בּחיי חוּגי נוֹער רחבים) ימצאוּ סוֹף סוֹף את “בּירוּרן העניני” – ירשה לי מר מ. ג. להשתמש בּמבטאוֹ – מתוֹך כּוֹחוֹת פּנימיים, החיים בּתוֹך הענינים הללוּ. אוּלם מרגע שהענין יעבוֹר לידיה של הפּוּבּליציסטיקה הכּבדה, הרי בּרוּר שתעלה על השוּלחן כּל הפֹרוֹבּלימַטיקה הגדוֹלה: “אוּמה וּמעמד”, “אחדוּת והתבּדלוּת” ושכּמוֹתם דברים לוֹקחים לב ועֵט וּממציאים חוֹמר מאמרי בּל יכזב. ממילא יצא מזה הבּירוּר העניני וידיו על ראשוֹ.

את ההתחלה לכך כּבר עשׂה גוֹג וּמגוֹג בּ“הארץ” (גליוֹן 2727).

כּי הנה גוֹג וּמגוֹג חדל את מתק מדבּרוֹ על אדירי עוֹלם ועל מסתרי חדרי ההנהלה הציוֹנית וַילך לנוּע על מערכוֹת המלחמה שבּין “המכּבי” ו“הפּוֹעל”.

ואני חלילה לי מהידחף ומהיסחף בּסערת המלחמה. אך להציץ אמרתי – מה העזרה הפּוּבּליציסטית המוּגשת לצדדים הנלחמים וּמה שנינוּתם של החצים הנזרקים מאַשפּתוֹ של גוֹג וּמגוֹג. לא השליתי, חלילה, את נפשי המפלגתית בּתקוה, כּי לבּוֹ הבּלתי‑מפלגתי והלאוּמי של גוֹג וּמגוֹג יט חסד ל“הפּוֹעל” דוקא. אוּלם חוּלשה יש בּידי: גם בּידעי נאמנה כּי בּבני בּריתי קוֹלע רוֹבה‑הקשת, איני יכוֹל להבליג שלא להסתכּל: כּיצד וּמהיכן הוּא קוֹלע.

הצצתי וזאת אשר ראיתי: שני נימוּקים לוֹ, לגוֹג וּמגוֹג, כּנגד קיוּמוֹ של “הפּוֹעל”.

נימוּק א': אנגליה (לא תאמינוּ בּכוֹח הנבוּאה שבּי, אוּלם נכוֹן אני להישבע בּנקיטת חפץ, כּי ידעתי מראש שגוֹג וּמגוֹג יביא עלינוּ את אנגליה).

“בּאנגליה – ארץ של תנוּעת פּוֹעלים כּבּירה – לא הגיעוּ לידי מדרגה כּזוֹ, שהפּוֹעלים יאַרגנוּ קבוּצוֹת מיוּחדוֹת של משׂחקים בּכדוּר‑רגל”

נימוּק נכבּד בּלי כּל ספק. והייתי מציע את הנימוּק הזה לשירוּתם של כּל עמוּדי הפּוּבּליציסטיקה הוַיינשטיינית‑וַיינשאלית‑ראזסבֵיטית¹⁰, שאינה יכוֹלה להירָגע על קיוּם “אוֹהל” של פּוֹעלים, וקוּפּת‑חוֹלים של פּוֹעלים, וּוַעדת תרבּוּת של פּוֹעלים, וּמרכּז חקלאי של פּוֹעלים וכוּ' וכוּ' – חוּץ, כּמוּבן, מאִרגוּני הנוֹער הרביזיוֹניסטי.

אוּלם יש לוֹ לגוֹג וּמגוֹג נימוּק שני, כּבד מן הראשוֹן:

“מעמד הפּוֹעלים” (בּמרכאוֹת, כּמוּבן) שלנוּ, שעוֹד אתמוֹל התקיים חלק הגוּן ממנוּ מכּספּי “הסיוּע” מן הקוּפה הלאוּמית" –

וּמעמד פּוֹעלים בּמרכאוֹת זה הוּא הוּא שמַתיר לעצמוֹ הסתדרוּת של אַספּוֹרט לעצמוֹ! שוֹמוּ שמים!

אַרגוּמנט מאיר עינים, הלא כן? ולמה יניחוֹ גוֹג וּמגוֹג לנימוּק זה רק בּמקצוֹע הספּוֹרט, מדוּע לא יעבירהוּ לכל שאר המקצוֹעוֹת? מעמד פּוֹעלים, שיש עליו כּתם זה של סיוּע – עוֹד יתנשׂא לחַווֹת דעה, לקיים מוֹסדוֹת עצמיים, “להתבּדל”, ויוֹתר מכּל זה – להבּיע אי‑אֵמוּן לסַאקר! “מקבּל סיוּע”, דע את מקוֹמך!

ואוּלי נדוּן גם על עמדוֹתיהם של הגוֹג וּמגוֹגים מבּחינת מקוֹרוֹת ההכנסה ש“עוֹד אתמוֹל התקיימוּ” עליהם?

ושיננא זה, המלַמדנוּ בּראיוֹת מאנגליה, לא זכר בּרגע זה, כּי אף על פּי שחלק הגוּן ממעמד הפּוֹעלים (בּלי מרכאוֹת!) בּאנגליה “התקיים עוֹד אתמוֹל” וּמתקיים גם היוֹם “מכּספּי הסיוּע מן הקוּפּה הלאוּמית”, לא יעיז שם שוּם גוֹג וּמגוֹג ושוּם עוֹג מלך הבּשן ללמוֹד מן הסיוּע למחוּסרי‑עבוֹדה על זכוּת האִרגוּן החברתי.

אַשריך, בּת‑אנגליה, שגוֹג וּמגוֹג אינוֹ מוֹרה הלכה אצלך. שאילמלי כן ודאי היה פּוֹסק, כּי מעמד פּוֹעלים אשר “חלק הגוּן ממנוּ מתקיים מכּספי הסיוּע”, ושאינוֹ זכּאי לפיכך להסתדרוּת של ספּוֹרט משלוֹ – ודאי שאינוֹ ראוּי לצירי פּרלמנט משלוֹ וצריך להסתפּק בצירים משל אחרים, בּעלי אחוּזוֹת וּפַבּריקַנטים שאינם מתפּרנסים מכּספי סיוע כּלל וּכלל. ושמעמד פּוֹעלים אשר כּזה עוֹד יתחצף עד כּדי לחתוֹר דוקא למיניסטריוֹן משלוֹ, “מעמדי”, את זאת אין הדעת סוֹבלת כּלל וּכלל.

אב תרפ"ח.

---

"מדוּע אין הנוֹער שלנוּ קוֹרא ספרוּת אידיש?"

מאת

ברל כצנלסון

¹

היכן נשאלה שאלה זוֹ? לא בּאמריקה, אשר בּית‑הספר היהוּדי שם חוֹשב לעצמוֹ לזכוּת גדוֹלה כּשהוּא מלמד את הילד קצת קריאה בּאידיש בּצדה של אנגלית השוֹלטת, ולא בּארץ‑ישׂראל, אשר כּבשוּה העברים. השאלה נשאלת בּססס"ר, בּמדינה אשר שׂפת‑אידיש זכתה בּה לנצחוֹנוֹת פּוֹליטיים כּבּירים בּאדמיניסטרציה וּבמשפּט, ונוֹשׂאי‑הדגל שלה אוֹחזים בּידיהם את רסן כּל הציבּוּריוּת והפּעוּלה התרבּוּתית‑החוּקית. ואף על פּי שהשאלה נשאלת בּבית‑מדרשם של אוֹכלי‑עברית מוּשבּעים, של בּני היֶבסקציה – הריני מַאזין לה בּהקשבה גמוּרה. יוֹדע אני כּי לא גוֹרלה של העתוֹנוּת היֶבסקציוֹנית הוֹלך ונחתך כּאן, אלא יחסוֹ של דוֹר בּא בּיהדות הרוּסית למלה היהוּדית, קשריו לאוֹת היהוּדית, לאוֹתוֹ המוּעט שנשתייר לוֹ, לאחר שגזרו כּלַיה על העברית. ראוּיים הדברים שישָמעוּ.

מנהג המדינה הוּא בּססס“ר, ששאלה שהוּתרה להישאל, הרי היא נשאלת בּפרהסיה, בּרוֹב עם, בּשיתוּף כּמה שוֹאלים וּמשיבים. וגם שאלה זוֹ, שאינה יוֹרדת זה כּמה שבוּעוֹת מעל דפּי ה”יוּנגע גווארדיע" (עתוֹנוֹ הרשמי של הנוֹער הקוֹמוּניסטי היהוּדי בּאוּקראינה), מתנהלת בּרוֹב‑עם וּברוֹב‑ענין. לא מאמרי ויכּוּח סתם, אלא כּוֹתרת גדוֹלה: “דיספּוּט ספרוּתי” עם נטילת רשוּת‑הדיבּוּר “בּגליוֹן זה” ו“לשבוּע הבּא”, עם נשׂיאוּת בּת חמישה (בּראשה עוֹמד מיכל לויטאן, אדם ש“לפנים” היה חוֹזר בּעיירוֹת וקוֹרא הרצאוֹת נגד אוּגַנדה) – והמשתתפים רבּים: פּוֹעלים, סַפרנים, עסקני הקוֹמסוֹמוֹל. והויכּוּח חי. ואגב הויכּוּח ושגרוֹת הלשוֹן השוֹנוֹת שהוּא מעלה, צפים ועוֹלים גוּשי‑הוַי, “חתיכוֹת” חיים.

בּעצם העוּבדה שהשאלה מציינת אוֹתה בּצוּרה החלטית, אין איש כּוֹפר. אדרבּא, מכּמה מקוֹמוֹת מחַזקים וּמאַשרים אוֹתה:

“כּי הנוֹער שלנוּ אינוֹ קוֹרא את הספרוּת היהוּדית – עוּבדה היא”.

“הנוֹער אצלנוּ קוֹרא רוּסית. אוֹי ואבוֹי לקריאה זוֹ”.

“בּמוֹסדוֹת החינוּך היהוּדיים, בּבתי‑הספר, בּקלוּבּים – אין חוֹתמים על הספרוּת היהוּדית החדשה”.

“אצלנוּ, בּבית‑הספר המקצוֹעי לעבוֹדת‑עוֹר, לוֹמדים 106 בּחוּרים, העבוֹדה כּוּלה מתנהלת באידיש, וּבספריה קוֹראים בּלטריסטיקה יהוּדית רק אנשים ספוּרים, ארבּעה‑חמישה. בּשאר בּתי‑הספר אין המצב טוֹב מזה”.

“תלמידים ותלמידוֹת, חניכי בּית‑ספר יהוּדי, חוֹתמים בּספריוֹת רוּסיוֹת וקוֹראים אך ורק רוּסית”.

ועוֹד ועוֹד. רק סַפרן אחד מציין שאיפה גדוֹלה בּנוֹער לדעת את השׂפה היהוּדית ואת ספרוּתה. אוּלם אוֹפּטימיסט זה מציין כּי –

“חלק גדוֹל מן הנוֹער אינוֹ יוֹדע אידיש. וזהוּ אחד הקשיים הגדוֹלים בּיוֹתר. חלק גדוֹל מן הנוֹער, המתענין מאד בּספרוּת אידיש, נאלץ לקרוֹא תרגוּמים מאידיש. ואלה קוֹראים לא רק את הקלַסיקים ואת הצעירים אלא גם את יוּשקביץ², אייזמן, סבירסקי ודוֹמיהם בּבטחוֹן כּי זוֹהי ספרוּת יהוּדית ממש”.

וכאן מתחיל חקר הסיבּוֹת. רבּים תוֹלים את אי‑הקריאה בּסיבּה זוֹ: אי‑ידיעה:

“אני יוֹדע מקרים, שנוֹער יהוּדי המתחנך במוֹסדוֹת יהוּדיים אינוֹ יוֹדע לקרוֹא אידיש. אשמים, כּרגיל, המוֹרים שאינם שוֹקדים על האידיש” (קיוֹב).

"מתוֹך עבוֹדתי בּקלוּבּ, המכיל 600 נערים עוֹבדים, רוּבּם יהוּדים, בּאנוּ לדעה קוֹלקטיבית זוֹ:

הרוֹב הגדוֹל של הנוֹער היהוּדי אינוֹ אַלפא‑בּיתי בּאידיש. לא רק ספרוּת אידיש אינוֹ קוֹרא, אלא בּכלל מַמעיט הוא לקרוֹא אידיש. אך לפעמים רחוֹקוֹת יעיין בּן הנוֹער בּעתוֹן יהוּדי" (ויניצה).

“כּיצד יוּכל הנוֹער לקרוֹא ספרוּת אידיש, אם קשה לוֹ “ללעוֹס” שוּרוֹת אחדוֹת. כּי עם‑הארצי הוּא. ילמד הנוֹער קוֹדם לקרוֹא” (חַרקוֹב).

אחרים תוֹלים את אי‑הקריאה ביחסוֹ של הנוֹער, יחס של בּוז וּביטוּל, לשׂפה:

“הם מדבּרים רוּסית רצוּצה, מאַנסים את לשוֹנם בּכל מיני עינוּיים. אבל אידיש, חלילה! כּלוּם זה נאה לקרוֹא ספרים יהוּדיים?”

“חלק גדוֹל מן הנוֹער אינוֹ יכוֹל עדיין להשתחרר מן הרוּסיפיקַציה אשר המשטר הישן אָכף עלינוּ. בּכמה מקוֹמוֹת עבוֹדה, שפּוֹעלים יהוּדים רבּים עוֹבדים שם, אין מתחשבים כּלל עם שׂפת אידיש”.

אוּלם גם יחס זה יש לוֹ בּיאוּרים מלבד “חוֹסר‑ההכּרה” ו“המשטר הישן”. יש גם “תכלית” בּעוֹלם ו“התכלית” לא פּסקה גם בּמשטר החדש:

"חלק גדוֹל מן הנוֹער העוֹבד היהוּדי, השוֹאף להתקבּל לבית‑ספר בּינוֹני אוֹ גבוֹה, בּטוּח כּי כּכל אשר יֵיטיב לדעת את הספרוּיוֹת הרוּסית והאוּקראינית כן יֵקל לוֹ בּבּחינוֹת. “בּאידיש – אוֹמר הוּא – לא ארחיק לכת”.

ואחד מנסה לנַתח את הענין ניתוּח כּלכּלי‑סוֹציוֹלוגי:

"אין לדבּר על הנוֹער בּכללוֹ. יש לראוֹת בּוֹ שני סוּגים:

1. שוּליוֹת של בּעלי‑מלאכה, נוֹער חקלאי ועיירתי;

2. הנוֹער העוֹבד בּבתי‑חרוֹשת גדוֹלים.

הראשוֹנים הם פּחוֹת אוֹ יוֹתר “אידישיזירט”, מדבּרים אידיש, האגוּדוֹת מתנהלוֹת בּאידיש. מדוּע אינם קוֹראים? מסיבּה פּשוּטה – אינם יוֹדעים קרוֹא.

בּיש יוֹתר הוּא ענינוֹ של הסוּג השני, העוֹבד בּין רוּסים. הם משתדלים להתרוֹסס… דיבּרתי עם חבר העוֹבד בּבית‑חרוֹשת, מדוּע אינוֹ קוֹרא ספרוּת אידיש. ה“יאט” מדבּר אידיש ויוֹדע לקרוֹא, והוּא השיב לי:

“מה תסכּון לי האידיש! אינה נותנת לי ולא כּלוּם. אני עוֹבד בּין רוּסִים, מדבּר רוּסית, הוֹלך לי אל הקלוּבּ שלי. יש שאני “מוֹפיע” בּאסיפוֹת בּרוּסית. אידיש לא תחסר לי. 18 שעוֹת בּמעת‑לעת אני מצוּי בּין רוּסים”.

והכּוֹתב מסיים:

“עם הסוּג הזה אבוּד הענין. טענוֹתיו צוֹדקוֹת”.

ויש מבקשים את הסיבּוֹת מחוּץ לקוֹרא:

“הספר הבּלטריסטי היהוּדי יקר עד כּדי שגעוֹן. בּמחיר ספר יהוּדי אתה יכוֹל לקנוֹת שני ספרים רוּסים אוֹ אוּקראינים”.

“הספרים יקרים. ונער עוֹבד המשׂתכּר כּל כּך מעט, יבחר לוֹ להזמין זוּג מכנסים מאשר לקנוֹת ספר בּשני רוּבּל וחצי”.

ועוֹד יוֹתר מאשר על יוֹקר הספר קוֹבלים על העבוֹדה שבּספריוֹת, על רשלנוּת הסַפרנים, על חוֹסר הפּעוּלה בּאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת, בּתאי המפלגה וכוּ'.

“בּספריוֹת, בּחדרי‑הקריאה, בּקלוּבּים – כּוֹתבים מסמילָה – לא תמצאוּ יוֹתר משתי עשׂרוֹת ספרים. ואוּלי פּחוֹת מזה. עד שלא יבָּקע הקרח, היחס הקר והרשלני לספר היהוּדי בּספריה, לא יִיטב המצב. כּלוּם יכוֹל הנוֹער לקנוֹת ספרים בּכספּוֹ?”

“קוֹראי הספריה הם… העכבּרים, כּי הספרים נוֹשנים, ושוּם אדם אינוֹ רוֹצה לקרוֹא בּהם”.

“על מַדפי הספריה שלנוּ מתגוֹללים: “המַניפסט הקוֹמוּניסטי”, “כּיצד מגרשים את הפּרה לעדר”. ויש קרן של מאה רוּבּל לספריוֹת הקלוּבּ של הקוּסטארים, אוּלם הכּסף מוּנח בּ”הלוָאה וחסכוֹן".

"אין קוֹראים –

משוּם שאת הספר היהוּדי אין רוֹאים בּעיירה. הביאוּ לנוּ בּימים האלה ספרים בּעשׂרים רוּבּל – ונחטפוּ מן הידים".

“הספריוֹת אשמוֹת הרבּה. אינן יוֹדעוֹת להגיש את הספר והז’וּרנאל היהוּדי, ולעשׂוֹת לוֹ פּרסוּם. צריך לאַלף מחָדש את הפֶּרסונַל הטכני של הספריוֹת היהוּדיוֹת, ללַמדוֹ קוֹדם כּל לכתוֹב ולקרוֹא אידיש(!)” – סימן הקריאה בּמקוֹר.

“האידסֶקציוֹת שעל יד הנוֹער הקוֹמוּניסטי אשמוֹת”.

“התאים” של הנוֹער הקוֹמוּניסטי אשמים".

“היכן הן הצוּרוֹת האהוּבוֹת מלפנים: משפּטים ספרוּתיים, דיקלוּמים בּמַקהלה, הקראוֹת בּקוֹל וכוּ', אינן עתה בּשוּם קלוּבּ. וּמדוּע יקרא הנוֹער: האם “מלאך” הוּא לדעת, כּי ספר פּלוֹני מענין ויפה?”

עד כּאן הטענוֹת והתביעוֹת אל הקוֹרא, אל הסַפרן, אל העסקן. אוּלם לא מעטים הם התוֹלים את הקוֹלר בּספרוּת עצמה, כּלוֹמר, בּספרוּת‑אידיש שבּארץ הסוֹביטים, שהיא בּלבד נתוּנה לקוֹרא. וכאן בּאוֹת ההערכוֹת של הקוֹראים ותביעוֹתיהם. יש שהדברים נאמרים בּנוּסחאוֹת השגוּרוֹת בּססס"ר, בּתביעת תבן לעפָרַיִם דוקא (הצוֹרך האמיתי לראוֹת את הסוֹפר כּמוֹרה‑דרך, אוֹ כּחבר בּדרך, מתנַוון בתוֹך שגרה זוֹ והוֹפך לדרישה, כּעם קבּלת זוּג נעלים: מדוּע לא עשׂית לי לפי מידתי?) ויש שהטעם הפּשוּט, הפּרטי והעממי, מתפּרץ מתוֹך כּל השגרה וּמגלה את אמיתוֹ.

האחד אוֹמר:

“לוֹקח אני שיר או סיפּוּר של סוֹפר יהוּדי חדש, וּלעתים קרוֹבוֹת איני מבין מה הוּא רוֹצה. המלים הן “תרגוּם”. המשפּטים נפתלים, שלא כּלשוֹן בּני‑אדם, הכּל מעוּרפּל כּל כּך ורחוֹק כּל כּך מחיינוּ – שאתה מסלק בּרוֹגז את הספר הצדה. יש שנדמה לך כּי הסוֹפר עוֹשׂה זאת בּמתכּוון, שלא יבינוּ מה רצוֹנוֹ לוֹמר. ורוֹצה אני לוֹמר לכם כּי אין אני “יאט” חסר‑הכּרה, מוֹצא אני את ידי ורגלי בּכל המאוֹרעוֹת המדיניים, מבין יפה ספר פּוֹליטי, ויש שאני מנסה את כּוֹחי אפילוּ בקריאה קשה של פּרק ב”קאפּיטאל". והריני שוֹאל אתכם: מה יאמרו יאטים כּאלה שטרם הגיעוּ לכך? ואחר כּך אתם בּאים וקוֹבלים שהנוֹער אינוֹ קוֹרא ספר אידישי?

מדוּע זה כּכה? כּשאתה קוֹרא את סוֹפרינו מלפני המהפּכה – מנדלי, שלוֹם עליכם, פּרץ, אַש, בּרגלסוֹן, וגם קטנים מהם – אתה רוֹאה לפניך דמוּיוֹת, הניצבוֹת כּמוֹ חיוֹת. כּמה מהן נכנסוּ לתוֹך השימוּש יוֹם‑יוֹם. קח לך את מנדלי, והרי לך: האישוֹן הקטן, פישקה החיגר, בּנימין השלישי, וכמה אחרים החרוּתים בּזכּרוֹן. אפילוּ השם מנדלי מוֹכר‑ספרים כּמה הוא שוה! קח לך את שלוֹם עליכם והרי לך: מנחם מנדל, טוֹביה החוֹלב, סטֶמפֶּניוּ, יוֹסילי סוֹלוֹביי, מוֹטל בּן פּייסי החזן, – – ואצל סוֹפרינוּ החדשים אין לך דמוּיוֹת כּאלה שתוּכל לזכרן".

והשני יש לוֹ טענוֹת אחרוֹת לגמרי:

“הספרוּת לנוֹער אינה מעשׂה‑שעשוּעים, אלא גוֹרם מאַרגן. הנוֹער מבקש בּספרוּת מלחמת מעמדוֹת, בּניה סוֹציאליסטית, אידיאוֹלוֹגיה פּרוֹליטרית‑רבוֹלוּציוֹנית. זהוּ הקוֹרא החדש – – יש לנוּ סוֹפרים גדוֹלים, בּעלי כּשרוֹן, אבל הפּסיכוֹ‑אידיאוֹלוֹגיה שלהם קרוּצה מחוֹמר אחר. לפיכך זר כּל כּך ה”נסתר"³ לקוֹרא החדש, משוּם שהוּא, הנסתר, מוֹשך את חוּט יצירתוֹ למן… המאה תשע‑עשׂרה. יש לנוּ שוּרה שלמה של בּני‑לוָיה⁴, שהם צעירים יוֹתר, משתתפים בּבּניה התרבּוּתית, מנסים לספּק את הצרכים החדשים של הפּוֹעל‑הקוֹרא, אך קרוֹבוֹת יוֹצא אצלם הדבר בּלי כּנוּת, אוֹ, כּמוֹ שאוֹמרים, “יין מכוֹער בּכלי מפוֹאר”.

וּשלישי אוֹמר בּפשטוּת:

“בּיצירוֹת שהוֹפיעוּ בּזמן האחרוֹן השׂפה מסוּלסלת, מתוּחה ונקראת בּקוֹשי”.

וּרביעי:

“שׂפת השירים היא כּל כּך קשה – – המשוֹררים של קבוּצוֹת הנוער סבוּרים, כּנראה, שכּל כּמה ששיריהם קשים יוֹתר, בּלתי‑מוּבנים יוֹתר, גדוֹל יוֹתר כּשרוֹנם”.

וחמישי מעיד:

“יש חלק בּנוֹער המתענין בּספרוּת יהוּדית, אוּלם בּעיקר בּישנה. את הספרוּת הסוֹביטית הוא מַמעיט לקרוֹא מחמת שתי סיבּוֹת: בּספרוּת זוֹ עדיין תוֹפסת השירה מקוֹם רב, ושירה מענינת בּכלל אך מעט את הנוֹער העוֹבד. נוֹסף לזה, שירה זוֹ בּלתי‑מוּבנה לוֹ בּהחלט. גם המשוֹררים הפּוֹפּוּלריים ביוֹתר – פֶפֶר וחאריק⁵ – מוּבנים לוֹ לנוֹער העוֹבד רק למחצה. את הפּרוֹזה אינוֹ קוֹרא, משוּם שאינה פּוֹפּוּלרית, ואם הוּא פּוֹתח ספר חדש – אינוֹ מבין בּוֹ”.

יש עוֹד מציינים, כּי את “הפּרוֹזה הישנה חוֹטפים”, אוּלם החדשה “משעממת”:

“אתה לוֹקח ספר ואינך יכוֹל להגיע עד סוֹפוֹ”. קוֹבלים על חוֹסר הוּמוֹר, תוֹבעים “שהספרים יהיוּ יוֹתר מענינים, מוֹשכים את הלב, עליזים”!

בניגוּד לאלה שאינם חדלים לתבּוֹע מן הספרוּת היפה את “מלחמת‑המעמדוֹת”, יש מלגלגים על זה שהסוֹפרים

"עוֹדם עסוּקים בּמלחמת‑האזרחים, עוֹדם מהלכים אֵי‑שם מאוּבּקים על “דרכים דמוּמוֹת”.

“עדיין כּוֹתבים על “דרכים נפתלים”, אדם ורוֹבה”, “פּטירתוֹ של החבר ווֹליה” – אין חשק לקרוֹא זאת. שׂבענוּ אוֹתם בספרוּת הרוּסית".

רבּים מבקרים את לשוֹן הסוֹפרים, מציינים שיבּוּשים, שימוּשים זרים וכוּ'.

קוֹדם כּל צריך לדרוֹש מסוֹפרינוּ, שהם עצמם ידעוּ לכתוֹב אידיש".

הויכּוּח טרם נגמר.

אב תרפ"ח.

---

"דֶלֶגַטים"

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּעצם הימים שלעתוֹנוּתנוּ חדרו הידיעוֹת על מעשׂי תקפּה וּגבוּרתה של הדֶלֶגַציה מטעם “הסתדרוּת יהוּדי פּוֹלין שבּאמריקה” אל היהדוּת הפּוֹלנית – הפּרסוּם הרב, התלהבוּת העתוֹנוּת היהוּדית, קבּלוֹת‑הפּנים והמוֹעצוֹת והתכניוֹת הרחבוֹת, והעיקר – ההתיצבוּת לפני מוֹשלים, וּבסוֹפה (לאחר צאתה) הנפת השוֹט של שלוֹם אַש – בּעצם הימים האלה נתגלגל וּבא לידי בּית אחד מתוֹך פּזמוֹן יהוּדי, “יצירת רוּח העם” של התקוּפה האחרוֹנה.

כּי עוֹד ימים רבּים לפני בּוֹא דלגציה זוֹ דוקא, הוּשר מעל אחת הבּמוֹת בּוַרשה:

אמעריקאנער שיקען הילף –

א געזוּנד אין זייער טאטען;

נאר צוּ וואס, איך פרעג אייך,

שיקען זיי זייערע דעלעגאטען?

פּזמוֹן זה, ודאי אחד מרבּים שנתחבּר בּתפוּצוֹת ישׂראל על “מַכּת הדלגטים”, כּשם שבּשעתם נתחבּרוּ הפּזמוֹנוֹת על ה“בּהלות” ועל “הלקיחה לצבא” ועל ה“אַקציזניקים”². אוּלם חשיבוּת יתירה נוֹדעת לפזמוֹן זה, שהגיע לידינוּ לא דרך איזה מדוֹר לליצנוּת בּעתוֹנוּת הוַרשאית, אלא שנתגלגל וּבא אלינוּ דרך ירחוֹן רציני (“שבילי החינוּך”) מתוֹך ועידה רצינית בּאמריקה גוּפה, החרוּז מצא לוֹ שוֹמע: בּקהל, שהקשיב לאשר הוּשר מעל אוֹתה בּמה בּוַרשה, ישב רב מוֹדרני אחד מאוֹתם רבּני אמריקה המבקרים עכשיו בּכל תפוּצוֹת ישׂראל על מנת למסוֹר אחר כּך את רשמיהם בּעדוֹתיהם וּבועידוֹתיהם. ואכן, בּועידת הרבּנים מ“בּית שֶכטר”³, שהתקיימה השנה בּלוֹנג‑בּראנט שבּארצוֹת הבּרית ושבּה נקראוּ הרצאוֹת על היהוּדים בּפּריס, וינה, וַרשה, ציטט הרב השוֹמע את החרוּז הנזכּר, בּמקוֹרוֹ, וּבאידיש, וכנראה ששוֹמעיו הבינוּ לוֹ…

וּבכן, החרוּז הליצני, הקל והזוֹל, עשׂה איזוֹ שליחוּת. ודאי, מ“מסירת רשמים” עד לשינוּי ממשי כּלשהוּ עוֹד רב המרחק. אוּלם טוֹב שאנשי אמריקה “הנוֹתנת” יכּירוּ מה הדמוּת בּה הם מתגלים לאנשי היהדוּת “המקבּלת”, כּביכוֹל.

ואם לא מהר יגיעוּ הדברים לאזני אנשי הפֶדֶריישנ’ס⁴ ואמַרכּלי ה“ג’וֹינט” – יגיעוּ לכל הפּחוֹת לידי המשׂכּילים שבּעם היהוּדי יוֹשב אמריקה, אלה שהגיעוּ כּבר למדרגה של שילוּב פּזמוֹן עממי בּהרצאוֹתיהם.

______

בּספרוּתנוּ התיאוּרית טרם מצא לוֹ ה“דלגט” הגוֹאל את גוֹאלוֹ. לא סיפּוּר‑התוּלים, לא קוֹמדיה. ואיזה חוֹמר יקר ספוּן כּאן לקוֹמדיה לאוּמית ממש! הלא כּל ה“סוֹכנים” של שלוֹם עליכם עם מנחם מנדל יחד הם “כּפרת שׂרוֹך נעלוֹ” של הדלגט. והמתאבּקים בּעפר רגליו וּמציצים לתוֹך עיניו של הדלגט, כּלוּם אינם מַקיפים את כּל המחנה מקצהוּ ועד קצהוּ: פּוֹלין ורוֹמניה, ארץ‑ישׂראל וססס"ר, עתוֹנאים ועסקנים, רבּנים ויֶבסקציה, עברים ואידישאים? כּלוּם אין כּאן מקוֹם לאֶפּוֹפּיאה לאוּמית ממש, בּחינת “הנשמוֹת המתוֹת”, בּחינת “עמק הבּכא” של ימינוּ?

אם קוֹם יקוּם לנוּ בּיוֹם מן הימים האמן בּן‑הדוֹר, אשר יתן לנוּ את קלסתר פּניו של הדלגט, “ההוֹלך להוֹשיע את עמוֹ” – בּאירוֹפּה או בּארץ‑ישׂראל, הצלה פילַנטרוֹפּית, אוֹ קוֹמוּניסטית, אוֹ ציוֹנית, היינוּ הך – והיתה דמוּת זוֹ לנוּ, לספרוּתנוּ ולחיינוּ, מה שהיתה דמוּתוֹ של חליסטאקוֹב⁵ לספרוּת ולחיים הרוּסיים, מימוֹת גוֹגוֹל ועד היוֹם.

בּוֹאה, בּוֹאה, האמָן!

הקיימת ארץ‑ישׂראל בּגיאוֹגרפיה הישׂראלית?

חברת “אָרט” התחילה מוֹציאה בּבּרלין, בּעריכתוֹ של בּן‑אדיר⁶, דוּ‑ירחוֹן חדש בּשם “וירטשאפט אוּן לעבּען”. תפקידוֹ של הז’וּרנאל הוּא “לסייע למחקר האוֹבּיֶקטיבי של המציאוּת הסוֹציאלית‑הכּלכּלית היהוּדית, לצבּוֹר את החוֹמר המגוּון על מצב השכבוֹת העוֹבדוֹת הרחבוֹת, לתת תיאוּר אוֹבּיֶקטיבי של הפּרוֹצסים והחזיוֹנוֹת המתגלים בּספרוּת הכּלכּלה היהוּדית בּארצוֹת שוֹנוֹת” וכוּ' וכוּ'.

המערכת מבקשת את עזרתם של הסוֹפרים ואנשי‑המעשׂה, שבּהם היא מעריכה בּיוֹתר את “החוּש הבּריא למציאוּת החיה”. היא יוֹדעת כּי “בּתנאי הפּיזוּר והתפוּצה היהוּדית אפשר יהיה להקים את התמוּנה הכּללית של חיינוּ הכּלכּליים והתפּתחוּתם רק בּכוֹחוֹת מאוּחדים”.

החוֹברת הראשוֹנה עוֹשׂה רוֹשם נאה. הכּלכּלה היהוּדית לא נתבּרכה בּחקירה יתירה (אף על פּי שנוּצלה למדי לשם פּלפּוּל וחַקרנוּת), וכל פּינה שהוּקצתה לה ראוּיה לברכה וּלעיוּן. מקצת נחמה יש גם בּזה, שהוֹצאה מעין זוֹ מעידה כּי משהוּ נשתנה בּעוֹלמה של האינטליגנציה היהוּדית, העממית כּביכוֹל. הלא אך לפני שנים אחדוֹת אפשר היה לקרוֹא מאמרים כּאלה רק בּרוּסית בּ“ווֹסחוֹד”⁷, בּקבציה של יק"א ועוֹד. ורק עם התפּוֹררוּתה של היהדוּת הרוּסית למדינוֹת וּלשפוֹת שוֹנוֹת, בּאה ממילא בּשביל הוֹצאוֹת כּאֵלוּ האידיש בּמקוֹם הרוּסית (הדברים אמוּרים בּארצוֹת שמחוּץ לרוּסיה. בּרוּסיה עצמה נעשׂה – למרוֹת הכּל וּלאחר הכּל – עיקר העבוֹדה גם בּחכמת ישׂראל וגם בחקר‑ההוֹוה היהוּדי – בּרוּסית; עיין: “יֶברייסקי קרֶסטיאנין”, “יֶברייסקאיה סטארינה”, “יֶברייסקאיה לֶטוֹפּיס”, “יֶברייסקי וֶסטניק”, “ווֹפּרוֹסי בּיוֹלוֹגיִי אי פַּתוֹלוֹגיִי יֶברייֶב”). חזיוֹן חשוּב וּמענין זה של העברת כּמה ענפים של מחקר היהדוּת – בּעבר וּבהוֹוה – משׂפוֹת לוֹעזיוֹת לעברית וּלאידיש, ראוּי הוּא לתשׂוּמת‑לב מיוּחדת.

ואני, הארץ‑ישׂראלי, אַל יחָשב לי לחטא וּלצרוּת‑עין, אם בּכל מקוֹם אשר אני פּוֹנה הריני מבקש לראוֹת: היש ארץ‑ישׂראל בּמקוֹם הזה? מן הנסיוֹן ידעתי, כּי בּכל מקוֹם שהדגל האַנטי‑ציוֹני מתנוֹסס בּפוּמבּי לשם מגיע בּהתמדה שֵמע ארץ‑ישׂראל. מסוֹרסת, משוּבּשת, מעוּקמת, אוּלם תוֹפסת מקוֹם ניכּר למדי. אין מתעלמים ממנה, חלילה. אוּלם תחת זה, בּכל אלה ההוֹצאוֹת השוֹנוֹת המוּקדשוֹת להגירה, לקוֹאוֹפּרציה, לסטטיסטיקה וּלכל שאר ענינים כּלל‑ישׂראליים, והמתנהלוֹת על ידי החוּגים ה“בּלתי‑מפלגתיים”, ה“עממיים” וּשאר הכּוֹחוֹת הפּרוֹגרסיביים שבּציבּוּריות היהוּדית – שם אין ארץ‑ישׂראל קיימת כּלל וּכלל.

וגם בּחוֹברת זוֹ אשר לפנַי אין, כּמוּבן, זכר לארץ‑ישׂראל, אף על פּי שעתוֹן המכריז בּשער, כּי סימן התקוּפה הוּא “ההכרח ההיסטוֹרי לבנוֹת מחָדש בּאוֹפן רדיקלי את הסטרוּקטוּרה הסוֹציאל‑כּלכּלית של חלקים גדוֹלים מן האוּכלוֹסים היהוּדים” והמתענין “בּספֵירוֹת הכּלכּלה היהוּדית בּארצוֹת שוֹנוֹת” לא יכוֹל היה, כּמדוּמה, למחוֹק את ארץ‑ישׂראל ממַפּת‑הגיאוֹגרפיה הישׂראלית. אפשר לא הייתי רשאי להיוֹת “פּחז כּמים” וּלהוֹציא משפּט על חוֹברת אחת וראשוֹנה וללמוֹד הפּעם גזירה שוה מנסיוֹן העבר בהוֹצאוֹת שוֹנוֹת בּני מוֹצא קרוֹב. אפשר. אוּלם גרמוּ לכך שוּרוֹת אחדוֹת של חוֹברת זוֹ עצמה.

בּחוברת זוֹ יש מדוֹר אחד “מן העתוֹנוּת היהוּדית” וּבעל מדוֹר זה, החוֹתם א. ר., מַקדים שוּרוֹת אחדוֹת, בּהן הוּא מציין כּי העתוֹנוּת היהוּדית בּדרך כּלל מקדישה אך מעט מאד תשׂוּמת‑לב למציאוּת הכּלכּלית היהוּדית.

“יש שתדפדף חבילוֹת שלמוֹת של עתוֹנים, עד שתמצא שם מאמר, אוֹ לפחוֹת רשימה, המטפּלת בּענינים כּלכּליים קוֹנקרטיים, ואשר תוּכל לשאוֹב ממנה חוֹמר כּל‑שהוּא על המצב הכּלכּלי של היהוּדים”.

כּזאת היא העתוֹנוּת הישׂראלית כּוּלה. אוּלם יש גם יוֹצא מן הכּלל, והוּא – “העתוֹנוּת היהוּדית בּרוּסיה הסוֹביטית, המשקפת בּמידה ידוּעה את החיים הכּלכּליים של האוּכלוֹסין היהוּדים”.

ואם גם בּשעת כּתיבה זוֹ לא זכר כּוֹתב הדברים, ולא זכר עוֹרך החוֹברת, כּי יש ארץ בּעוֹלם וארץ‑ישׂראל שמה וּבה יש עתוֹנים יהוּדים (אמנם לא בּשׂפת אידיש, אלא בּשׂפת‑עבר), אשר בּהם אין צוֹרך “לדפדף חבילוֹת שלמוֹת”, כּדי למצוֹא פּרקים על עניני כּלכּלה, חקלאוּת, תעשׂיה, התישבוּת וּמצב‑עבוֹדה, ושבּהם ממלאים “ענינים כּלכּליים קוֹנקרטיים” עמוּדים שלמים וחוֹדרים גם אל הפּוּבליציסטיקה ואל הפיליטוֹן ואל מדוֹר אחר, וכי בּארץ זוֹ יש עתוֹנים וּקבצים מיוּחדים לעניני כּלכּלה – אם כּל זה נעלם מהיקף ידיעתוֹ של הממוּנה על מדוֹר העתוֹנוּת ונגוֹז מזכרוֹנוֹ של העוֹרך עצמוֹ, האין זה מעלה על דעתך, כּי אכן יש ויש חוּגים אשר ארץ‑ישׂראל מחוּקה ממַפּת‑הגיאוֹגרפיה שלהם?

מאוֹתוֹת הזמן

בּאה לידי סקירה של מבקר גרמני על קבצי שירה חדשים, גרמניים, מוּבן. מבקר ידיד משבּח את המוֹציא‑לאוֹר שיש לוֹ אוֹמץ להוֹציא בּימינוּ קבצי ליריקה, מציין לטוֹבה כּמה מעלוֹת של המשוֹררים המבוּקרים. ואוּלם הוּא מסיים כּלאחר‑יד בּדברים אלה:

“וּבכן, עוֹד יש לנוּ שירה לירית בּשפע; אוּלם היא הוֹלכת ונעשׂית יוֹתר ויוֹתר פּרטית; אין מדפּיס לה, וּמי שמדפּיס אינוֹ יוֹדע אוֹתה, ומי שיוֹדע אינוֹ קוֹרא בּה, וּמי שקוֹרא בּרוּבּוֹ אינוֹ מבין בּה”.

סַדנא דאַרעא. הלא כן? למרוֹת המרחק הרב בּין עוֹשר לעוֹני. והאין יש אשר גם אצלנוּ תתפּרץ מן הלב הוֹדאה כּבוּשה מעין זוֹ, תתפּרץ בּחשאי מבּלי שיעלוּה על דל‑העט?

אלוּל תרפ"ח.

---

דברים מתקופת המדורים הקודמים שלא נכללו בהם

מאת

ברל כצנלסון

דברים מתקופת המדורים הקודמים שלא נכללו בהם

מאת

ברל כצנלסון

---

עדוּת בּישׂראל

מאת

ברל כצנלסון

¹

משפּט “הדיבּוּק”. דין-וחשבּוֹן סטנוֹגרפי ממוֹשבי בּית-הדין הפּוּמבּיים על מגרש בּית-העם בּתל-אביב, בּימים כ“ד בּסיון וז' בּתמוּז תרפ”ו. הוֹצאת המחלקה לספרוּת יפה וּלביקוֹרת שבּאגוּדת הסוֹפרים והספרוּת העברית. תל-אביב, תרפ"ו (102 עמודים).

קנא קינאוּ סו­פרים בּישׂראל, בּאַרעא דישׂראל, ל“בּיטוּי העברי המקוֹרי”, ש“גוֹדרים את עלייתוֹ הבּימתית”; ראה ראוּ בּצערם של מחזוֹתינוּ המקוֹריים, שבּהם מתגלמים “הלבטים הנפשיים והפּרוֹבּלימוֹת החיוּניוֹת, הקשוּרים עם המציאוּת הארץ-ישׂראלית, ונוֹעם רגש ההוָיה וּכאבי שׂגשׂוּג של אנוֹשיוּת עברית מחוּדשת”, והנה הם – המחזוֹת הללוּ – הוֹלכים ונדחקים מעל בּימתנוּ מפּני דבר “שכּיבּוּשוֹ קל(!) והוּא מרַשל את עלייתוֹ האמנוּתית של ההמוֹן הישׂראלי”; גם חרדוּ לסכּנה, שהנה מלבּישים את “התרבּוּת העברית קפּוֹטה ארוּכּה” וּמחדשים עלינוּ “את העוָיה היהוּדית העיקרית שכּבר השתחררנוּ ממנה”, “צוּרוֹת חיים בּלוֹת וּבטלוֹת” – ונמנוּ וגמרוּ לנהוֹג בּנוּ מנהג מוֹסקבה וּוַרשה: להוֹשיב כּסאוֹת לַמשפּט, להזמין קטיגוֹריה לבוּשת-שחוֹרים וסַניגוֹריה טוֹבת-לב, להעיד בּנוּ עדים, הכּל כּמשפּט, וּלהכריז מלחמת-הקוֹדש על "הדיבּוּק, דיבּוּק זה שנכנס בּטוֹבי אמנינוּ וּמשַׂחקינוּ, וּבנוּ – הקהל.

ואנחנוּ, הקהל, המתכּנס זה שש שנים וּממלא את האוּלמים בּוַרשה וּבניוּ-יוֹרק, בּמוֹסקבה וּבתל-אביב, בּוינה וּבפּריס, בּוילנה וּבשיקגוֹ, נהרנוּ גם הפּעם בּאלָפּינוּ לשֵמע “הדיבּוּק”, לשמוֹע מה יֶאַמר בּוֹ. אוּלי יסבּירוּ לנוּ משוֹררינוּ וסוֹפרינוּ את המית נפשנוּ, אולי יֶדעוּ הם, היוֹדעים לקרוֹא בּשמוֹת, לבאר לנוּ את עצמנוּ, לקרוֹא בּשם לאוֹתה מסכת יחסי-הנפש, ההוֹלכת ונרקמת בּינינוּ וּבין “הדיבּוּק” יוֹצרוֹ וּמשַׂחקיו.

אחד אחד עלוּ על הבּמה סוֹפרינוּ וּמשוֹררינוּ.

ושמענוּ:

– מלאכת-מוֹח מלָאכוּתית.

– נפשוֹת ערטילָאוֹת.

– בּרוּאים מיכניים.

– רקמה מזוּיפת.

– אֶכּסוֹטיקה נבוּבה.

– שוּנד המעוּטף בּטלית ותפילין.

– טלָאֵי מעשׂים וצירוּפים מלָאכוּתיים, מגוּבּבים יחד, מעשׂי-אוֹנס, על פּי שרירוּת רצוֹנוֹ של המחבּר.

ושוּב:

– זיוּף, שצריך להילָחם נגדוֹ.

– יצירה שבּיזבּזה חוֹמר עממי והוֹרידה אוֹתוֹ.

– מבּחינה בּימתית גרוּע עוֹד יוֹתר מאשר מבּחינה ספרוּתית.

והאחרוֹן הכבּיד:

– תפישה גוֹיית.

---

ושמענו גם את העֵדים. העדים היוּ לא בּשׂר-ודם פּשוּטים, כּי אם משוֹררים, ממיטב שירתנוּ הצעירה. אוּלם אילוּ היוּ עדים סתם נוֹהגים מנהג עדוּת זה בּמשפּט פּשוּט של בּשׂר-ודם פּשוּט, מה שם היינוּ קוֹראים לעדים אשר כּאלה? מכּל דברי העדוּת המשוֹררית, שדיבּרה “בּשם עוּבדוֹת” סחטתי שתים:

א) משוֹרר אחד העיד, כּי סגר את הספר “מבּלי לקבּל כל הד מן העיירה”, וכי “להעלוֹת את הטיפּוּסים האלה, שאנחנוּ במשך חצי יוֹבל שנים שוֹאפים להשתחרר מהם – אסוּר בּהחלט”.

ב) משוֹרר שני יוֹדע וָעֵד, כּי “בּמסיבּת אנשים אמר בּיאליק דברים אשר מהם אפשר להסיק בּפירוּש, כּי יחסוֹ אל “הדיבּוּק” הוּא שלילי בּהחלט”.

---

וגם אני הייתי בּקהל. ואף אני העידוֹתי, אמנם לא בּקוֹל, ולא מעל הבּמה. שׂפתי נעוּ וקוֹלי לא נשמע. שמעתי כֹי ה“להטים” ו“האֶפֶקטים השטחיים” מעוורים את עיני, שמעתי כּי ר' עזריאל, אהוּב נפשי “הוּא גוֹלם”, בּאשר “ארבּעים שנה הוּא יוֹשב על כּסא הרבּנות ואינוֹ יוֹדע, וּפתאוֹם נוֹדע לוֹ כּבר”: שמעתי כּי חנן הוּא “אַנדרוֹגינוֹס” (והראָיה כּי נתנו “לוֹ שני תפקידים ואין מלאך אחד” וכוּ', כּידוּע), כּי לאה כּל דבריה “אמרים בּנַליים”, וכי אי אפשר שתעוֹרר בּנוּ השתתפוּת בּצערה, בּאשר “מכּיון שנכנס בּה דיבּוּק, הרי זהוּ דבר שלמעלה מן הטבע, ואי אפשר להשתתף בּצערוֹ של דבר שהוּא למעלה מן הטבע”. נדרשתי בּתוֹקף לתת מַענה: אם “הדיבּוּק הוּא יצירה ריאַלית אוֹ יצירה מסתוֹרית”, בּאשר “אי אפשר לפסוֹח בּין השתים”; שמעתי את כּל אלה – ולא קמה בּי הרוּח לקוּם על רגלי וּלהעיד את עדוּתי הדלה.

האם רבּוֹת היה לי להעיד? לא, רק דברים מעטים מאד: כּי מדי ראוֹתי את “הדיבּוק” הוּא מַרעיד את כּל מעמקי נפשי, כּי יחד אני עם חנן ועם לאה בּאהבתם וּבצרתם, כּי הלכתי אל מוֹריס שוַארץ², ואל הוילנאים³ ואל התא“י⁴ ונפשי לא רָותה, ועוֹדני מצפּה, וכי אם יקוּם עוֹד משׂחק יחידי או קיבּוּצי וינסה לגַלם את “הדיבּוּק”, אלך אחריו ולא אַרפּנוּ. ועוֹד, כּי לפי עניוּת דעתי, לא התיאטרוֹן היהוּדי קיים את “הדיבּוק”, כּי אם כּיוֹם הזה “הדיבּוּק”, הדרמה העברית היחידה בּימינוּ (עד אשר יקוּם א. שטיינמן ו“יוֹכיח לנוּ” – כּהבטחתוֹ – כּי יש ויש דרמה עברית מקוֹרית), הוּא המקיים כּיוֹם את התיאטרוֹן הישׂראלי – זאת, ורק זאת היה לי להעיד, כּל השאר שהמה בּי בּאוֹתוֹ הערב על תיאטרוֹן ועל דרמה, על קפּוֹטה ארוכּה ועל בּטלנים, ועל ר' עזריאל, ועל ספרוּת וסוֹפרים – לא הייתי על כּל פּנים מכניס לתוֹך ה”עדוּת" שלי.

ואוּלם עם כּל חפצי לא רשמתי את עצמי להעיד. הטוֹב עשׂיתי? אפשר כּי לא רע. בּאשר גם אלה שנרשמוּ “מן הקהל” לא זכוּ אף הם להיקָרא אל הבּמה. ואַלדוּבּי המסכּן, היחיד “מן העם” שזכה ל“יעמוֹד” – מה מר היה גוֹרלוֹ, בין סוֹפרים וּמשוֹררים. אכן, הוֹרה שטיינמן: “חכמים אסוּר להם לנחוֹל מפּלה”.

לא זכיתי איפוֹא, כּי “יוּחַקוּ בּספר מלָי”. נחמה אחת לי, כּי לא יחיד אני בּצרה זוֹ. יחד אתי נעוּ ודאי עוֹד לבּוֹתיהם ושׂפתוֹתיהם של הרבּים. מזמן איני זוֹכר “אסיפת-עם” סוֹאנת והוֹמה כּזאת. הלבבוֹת הכּוּ גלים ממש. יחד עם כּל הקהל סאנתי ורגַשתי לשמע פּסק-הדין, יחד עם הסניגוֹרים תבעתי ערעוּר. אוּלם כּל זה – לא “העיקר”, ודאי, אוּלם גם לא “טפל” – ניטל מן הספר הנדפּס שלפנינוּ, המסיים בּפסק-הדין הרשמי.

וָאוֹמַר בּלבּי: אם לי לא עלה להעיד את עדוּתי, ואם לי חסר האוֹמץ להוֹרוֹת הלכה בּפני דיינים-סוֹפרים, הבה ואעיד לי עד נאמן אשר תקותי כּי “בּתפיסה גוֹיית” וּבהליכה אחרי “אֶפֶקטים שטחיים” לא יחשדוּ בּוֹ, יבוֹא הוּא ויגן על ספרוּתנוּ ותרבּוּתנוּ.

ועֵדי זה אך לתוּמוֹ הוּא מספּר:

"לא בּספר חסידים הזָיתי, כּתבתיו אני בּימי נעוּרַי, אנוּ קוֹראים דברים כּאלה, ואף לא בּסיפּוּרי החסידים האויריים של פּלוֹני ואלמוֹני. כּוֹח שירי חזק יצר את אלה. משוּלח אחד בּין הנפשוֹת הפּוֹעלוֹת בּאוֹתוֹ חזיוֹן מַשמיעם בּאזנינוּ, מַשמיעם לנוּ מתוֹך המעשׂים והמוֹן החיים גוּפם. אין לנו כּאן דבר עם משוֹרר מסתוֹרי, שלוֹ דרך מיוּחדה לביטוּי צרכי לבּוֹ וּלגעגוּעי נפשוֹ, כּי אם שירה מסתוֹרית ואף ריאַלית לפנינוּ, שירה שוֹאבת פּרקיה מנבכי העוֹלם. מֶטֶרלינק והדוֹמים לוֹ עוֹשׂים רוֹשם ידוּע על ידי קיצוּרי דברים והבלעת אמרים. בּני-אדם של משוֹררים אלה מלאים הם אוֹ נראים כּמלאים על כּל גדוֹתיהם צער וּפחד משנה. הם מתדַמים לאילמים וּמדבּרים אף בּרמז… השמש בּוער בּחוּץ וּבחדרים שׂוֹרר אוֹפל מלָאכותי… אבל אַנ-סקי⁵ אינוֹ כּן. אַדרבּא, הוּא מרבּה דברים וּמרבּה אף מרבּה לארוֹג. הוּא בּוֹנה יסוֹד על גבּי יסוֹד ושׂם אבן על אבן. נכנסים אנוּ להיכל, והנה חדרים רבּים נפתחים לכל עבר. מאוּלם אחד אנוּ בּאים אל השני, וּמזה לאחר ושוּב לאחר; וּבכל אשר נפנה הנה עוֹמדים כּלים מכּלים שוֹנים, שוּלחנוֹת וכסאוֹת וארוֹנוֹת ועמוּדים לא יחסרוּ. אבל הריבּוי הזה אינוֹ מַפריע את הקוֹרא כּלל. אדרבּא, הוּא נמשך אחרי החזיוֹן כּמו בּחבלי-הקסם; והוּא מהרהר וחוֹזר וּמהרהר, אף אם לא ימָנה בּין אלה שרגילים בּכך. – –

כּה משׂיח הצדיק ר' עזריאל בּאחת ממערכוֹת החזיוֹן, בּעת שהחסידים, חסידים ממש מן החיים ולא מן הספר, סוֹבבים את השוּלחן. – – ולשׂיחוֹת הללוּ הנה פּה גלמים, עצמוֹת וּבשׂר ממש. – –

בּיחס שבּין חנן ולאה, גבּוֹרי החזיוֹן, יחס לוֹפת שני צירי העוֹלם – החיים והמות, נתן לנוּ אַנ-סקי שיר השירים תוּגי, צבעיו וּשפתוֹ לקוּחים מעוֹלם הקבּלה והחסידוּת ותקפּוֹ חוֹדר לכל לב.

מתפּוֹצץ העוֹלם להרבּה רסיסים, ואתה קם וּמאסף שוּב הכּל, מחַבּר חלק אל חלק, שבר אל שבר, והנך יוֹשב שוּב בּמרחב – אבל העקה מדבּרת גם פּה בּאלפי פּיוֹת".

ושֵם העֵד אשר אִתי: מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי. והדברים הלא הם כּתוּבים על “שׂדה ספר” (חלק ג', “בּין שני עוֹלמוֹת”, עמוּדים מ“ב–מ”ה). יקחם הקוֹרא המעיין משם.

אלול תרפ"ו

---

קַרל נֶטֶר

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּי"ב בּאלוּל מלאוּ מאה שנה להוּלדתוֹ של אדם, שהיה הראשוֹן למפעל ההתישבוּתי בּארץ. בּעצם הרעיוֹן הציוֹני, בּחלוֹם המחוּדש של גאוּלה מדינית-ארצית, קָדמוּ לוֹ לנטר ראשוֹני ההוֹגים וההוֹזים: צבי הירש קַלישר, משה הֶס, יהוּדה אַלקלעי², נתן פרידלַנד. אוּלם כּל אלה, אבּירי-החזוֹן, לא זכוּ לראוֹת בּעיניהם מעשׂה של ממש, עד שבּא נטר, הראשוֹן למפעל הציוֹני המוֹדרני, ואחד הראשוֹנים ליצירת חיים פּוֹליטיים לכלל האוּמה הישׂראלית.

קרל נטר היה חבר לאוֹתה קבוּצת צעירים קטנה, אשר יצרה בּשנת תר“ך (1860) את ה”אַליאַנס“. כּשם שקשה לנוּ לצייר בּימינוּ את אנשי ה”אַליאַנס" כּחֶבר צעירים, כּך גם קשה לנוּ, המכּירים את ה“אַליאַנס” של היוֹם, לשער מה עמוּקים היוּ הגוֹרמים הנפשיים שהביאוּ ליצירתה, וּמה היוּ המַאוַיים הלאוּמיים החבוּיים בּלב יוֹצריה. “כּל ישׂראל חברים”! זוֹ היתה הסיסמה שהוּטלה לאויר העוֹלם בּעצם מאמצי ה“אֶמַנסיפּציה”. וּמכּל עברים חדרוּ לקראתה לבבוֹת. בּפּעם הראשוֹנה בּהיסטוֹריה הישׂראלית הוּקם איגוּד לאוּמי – מעל לתחוּמי ארצוֹת ומדינוֹת – להגנת זכוּיוֹת ישׂראל בּכל מקוֹם שהם נרדפים. והסתדרוּת לשם כּך, בּרֵיש גלֵי, בּשעה שיש כּל הסכּנה כּי הצוֹררים יראוּ בּזה הוֹכחה מוּבהקת ל“קשר” הכּל-ישׂראלי, בּשעה שצריך יוֹם יוֹם להוֹכיח את הפּטריוֹטיוּת והנאמנוּת לארץ-המוֹלדת – כּמה גבוּרה מוּסרית וכמה כּוֹח לאוּמי היה צפוּן בּזה.

בּתוֹך החֶבר הזה, אשר עבר דרך מהפּכת (1848)³, ואשר עלילת-דמשׂק ⁴(1840) וּמאוֹרע מוֹרטרה⁵ (ילד יהוּדי שנגזל על ידי הכּנסיה הקתוֹלית בּשנת 1858) עיצבוּ את הרגשתוֹ היהוּדית, היה קרל נטר הרוּח החיה. אדוֹלף כּרֶמיֶה⁶ הישיש, איש המדינה היהוּדי-הצרפתי, שיוָה עליו מהוֹדוֹ, אוּלם איש-הפּעלים היה עכשיו נטר. נסיעוֹת ההשתדלוּת לקוּשטא, לבּרלין, למַדריד⁷, הטיפּוּל בּמהגרים היהוּדים בּבּרוֹדי⁸ – אלה נפלוּ בּחלקוֹ. בּכל אלה התגלוּ הניצנים של העסקנוּת היהוּדית הלאוּמית, אשר לא ידעוּה הדוֹרוֹת הקוֹדמים. וּבתוֹך כּל אלה כּבר בּיצבּצה ההכּרה, כּי “אך על ידי עבוֹדת האדמה יוָשע ישׂראל”. וכי יש צוֹרך להכין בּארץ-ישׂראל “מקוֹם מחסה וּמפלט לאַחינוּ, אשר היוֹם אוֹ מחר יברחוּ בּהמוֹנים ממקוֹמוֹת מוֹשבוֹתיהם משׂנאת הגוֹיים שכניהם” (הדברים נכתבו בּשנת 1869!).

וגם כּאן, לגבּי “ישוּב ארץ-ישׂראל”, מלה שנאמרה לפניו, הרי הוּא הוֹלך בּדרכים חדשוֹת. לא מעשׂי חסד וּצדקה בּירוּשלים לוֹקחים את לבּוֹ. ואפילוּ לא ההתחלוֹת הישוּביוֹת הדלוֹת של מוֹנטיפיוֹרי. הוּא מזהיר את חבריו מפּני השגיאוֹת אשר עשׂה מוֹנטיפיוֹרי, ש“שכח כּי בּיוֹם אחד לא ישוּב העם אשר רחק מן האדמה זה כּאלפּיִם שנה להיוֹת לגוֹי עוֹבד-אדמה החי על אֵתוֹ ועל מחרשתוֹ”. וּמכּאן – הצוֹרך בּבית-הספר חקלאי, אשר יחנך ויכשיר את הדוֹר הצעיר. ואין זאת בּשבילוֹ הצעה סתם, שצצה בּמוֹח: “לא אחשוֹב את תפקידי לנגמר אלא בּיוֹם שאראה את מפעלי מצליח והבטחתי לציוֹן מתגשמת”. ואם כּי בּית-הספר כּולוֹ צריך להכיל בּסך הכּל שלוֹשים תלמיד, אשר יתקבּלו בּמשך שלוֹש שנים (עשׂרה תלמידים לשנה), אין זה מעשה קטנוֹת. הוּא רוֹאה את גוֹדל העתיד הנשקף:

“אם אך תשמיעוּ – הוּא כּוֹתב ל”אֵליאַנס" – קוֹל שוֹפר גדוֹל לכל ישׂראל המפוּזרים על פּני האדמה, ונוֹכחתם כּי את אשר אנחנוּ חוֹלמים היוֹם – יראה למחר פּתרוֹנוֹ".

והדברים אצלוֹ אינם בּגדר מליצה נאה. הוּא לוֹהט למפעל. הוּא פּוֹעל בּמהירוּת וּבמתיחוּת. נוֹסע לקוּשטא, דוֹפק על פּתחי הוזירים, משתמש בּהמלצוֹת הקוֹנסוּלים וּמשׂיג “פירמאן” (מאמר שׂוּלטן) המזכּה אוֹתוֹ בּשטח קרקע, הדרוּש להקמת בּית-הספר. הוּא אץ לארץ, מחפּשׂ ובוֹרר לוֹ את סביבת יפוֹ. כּאן הוּא נוֹעץ קנה להתישבוּת היהוּדית. הוּא קוֹבע מראש את הסכוּם אשר ידָרש: 100.000 פרנקים. וּבטרם יהיוּ האמצעים הדרוּשים הוּא מתחיל לעבוֹד. הסכוּמים אינם מספּיקים – אין הוּא נוֹפל בּרוּחוֹ. הוּא רוֹכש את לב “אדירי” ה“אַליאַנס”: גוֹלדשמיד⁹, בּרוֹן הירש¹⁰. משקיע סכוּם גדוֹל מהוֹנוֹ. וחי חיי “חלוּץ”: אוֹהל, מערה. מארבּע בּבּוֹקר על רגליו. מפקח על העבוֹדה, מנהל עניני המשק, בּא בּדברים עם הערבים השכנים (עד היוֹם נקרא מקוה-ישׂראל בּפי הערבים בּשם “נטר”), שוֹמר, עוֹמד בּפני התנפּלוּת של ערבים, משתדל אצל הרָשוּת. וּמבּפנים אין נחת: האשמוֹת בּאֶפּיקוֹרסוּת מצד חרדי ירוּשלים, חשד בּמיסיוֹנריוּת. והוּא – חוֹלם להביא “רב” למקוה: את ר' צבי הירש קלישר. אינוֹ מסתפּק בּבית-הספר וחוֹלם על עתיד חניכיו, מכין תכניוֹת להתישבוּת וּמבשׂר כּי יש אפשרוּת לקנוֹת קרקעוֹת אצל הממשלה. ויוֹצא וחוֹזר. בּאמצע – משקיע את עצמוֹ בּעניני המוֹני המהגרים היהוּדים, פּליטי הפּרעוֹת, הרצים לאמריקה, וּבדאגה ליהדוּת הרוּסית. ושוּב חוֹזר לארץ בּפּעם החמישית. כּאן פּגישה עם הבּיל“וּיים, הכּוֹתבים לפּינסקר, כּי כּ”ברק נוֹגה בּין ערפילי חוֹשך" היה להם נטר. אוּלם לא זכתה הפּגישה שתהיה הרת-תוֹצאוֹת לתנוּעה החלוּצה: בּאמצע בּא המות לנטר וחברי בּיל"וּ כּרוּ לוֹ קבר.

אלה הם קצוֹת הדברים הידוּעים לנוּ על פּרשת חייו של נטר. מעטים הם, אוּלם גרעיניים. הוּא שיקע את נפשוֹ בּמעשׂיו ולא טרח לפתוֹר לדוֹרוֹת את חידת חייו. ואפשר כּי מכתביו השמוּרים בּגנזי מקוה-ישׂראל מכילים עוֹד דברים מענינים וחשוּבים, אשר יעזרוּ לנוּ להבין את האדם המוּפלא ואת הלָך-הרוּח של אוֹתם היחידים שקָדמוּ לתנוּעה הציוֹנית. אמנם הבטיח פּעם יהודה גרָזוֹבסקי (בּרשימתוֹ הבּיוֹגרפית בּ“לוּח אחיאסף” תרנ"ה) לשוּב ולתת לנוּ בּיוֹגרפיה מפוֹרטת של יסוֹד החוֹמר האַרכיוֹני שבּמקוה-ישׂראל. אוּלם ההבטחה לא נתקיימה. השנה הוֹציא אמנם בּית-הספר שבּמקוה-ישׂראל, שזכה בּינתים להתנער וּלהתקרב לתפקיד שיָעד לוֹ נטר, חוֹברת בּיוֹגרפית של נטר (כּתוּבה על ידי י. יערי-פּוֹלסקין וערוּכה על ידי ש. הֵלל’ס), אוּלם עוֹדנוּ מצפּים לבּיוֹגרף הנאמן, אשר ישׂכּיל לחדוֹר לעוֹלם ההוּא ולחשׂוֹף לנו את אוֹצרוֹתיו.

אלול תרפ"ו

---

על הקיבּוּץ הארצי

מאת

ברל כצנלסון

¹²

(בּמוֹעצת “אחדוּת-העבוֹדה” לעניני הקבוּצה, כ“ג בּאדר א' תרפ”ז)

בּעצם מפקפּק אני, אם כּדאי לי לקחת רשוּת-דיבּוּר בּשאלה זוֹ. שמעתי דברי הוֹכחה לחבר אחד, שאיננוּ מבין כּבר את הענין, משוּם שהוּא נמצא מחוּץ למשק זה ארבּע שנים. אחר אינוֹ מבין, משוּם שהוּא רק שנה אחת בּמשק. אם כּכה – אף אני פּסוּל. דברים כּאלה מעידים מַהי הגישה לויכּוּח. אני גם רוֹגז – כּדברי לֶבקוֹביץ. ולא משוּם קנאוּת, ולא מפּני שאני חוֹשב כּי יש צוּרת-משק אחת ויחידה – בּעינַי גם קבוּצה קטנה אינה פּסוּלה, וכן גם המוֹשב. אוּלם אני שרוּי בּצער קשה משוּם שאני רוֹאה בּחוּש כּי אין כּאן ויכּוּח חברי-עיוּני על שאלוֹת התנוּעה הקבוּצתית, אלא – מַצעידים את עין-חרוֹּד לחוּרבּן. כּוּלנוּ הננוּ מלוּמדי-נסיוֹן, וּמוּתר לנוּ כּבר לדעת לאן ענינים אלה מביאים. וּכשאני רוֹאה שאפשר לדגוֹל בּשם “משק” וּמתוֹך מלחמת-קנאוּת להחריב משק – אני נזכּר בּאוֹתוֹ חבר צמחוֹני, אשר למען הצמחוֹניוּת היה נכוֹן לרצוֹח נפש. ואצלנוּ כּאילוּ שוֹכחים כּי משק מוּרכּב מאנשים חיים ולא רק מאינבֶנטר וּמתכניוֹת.

מה בּצע בּויכּוּח? כּלוּם עוֹד נמצאים הדברים בּגדר של שיקוּל-הדעוּת וּבירוּר השאלוֹת? המצב מזכּיר את הריב הידוּע מתקוּפת ההשׂכּלה, כּשעמדוּ יהוּדי מינסק וצעקוּ: “שקוֹלס ניֶ ז’ילַיֶם!”³ (בּתי ספר איננוּ רוֹצים!). בּירוּרים לא יעזרוּ. לא בּאתי לשאלה זוֹ כּחסיד של הקיבּוּץ הארצי. בּמשך השנים האחרוֹנוֹת דיבּרתי לא פּעם קשוֹת, אם לא על הקיבּוּץ הארצי, הרי אל הקיבּוּץ הארצי: כּשחשבתי כּי תוֹרוֹת שוֹנוֹת אשר הקיבּוּץ “מפַתח” הן בּלתי-בּריאוֹת וּמוּגזמוֹת – וגם את המגמוֹת הבּריאוֹת מפתחים בּוֹ בּיד חזקה, בּטֶמפּוֹ מוּגזם, בּלי התאמה עם התפּתחוּת חיי הקיבּוּץ – אמרתי זאת; מאידך, כּל זמן שחשבתי, כּי בּאוֹפּוֹזיציה המשקית בּעין-חרוֹד ישנם גרעינים בּריאים, הגינוֹתי על כּל דרישה הבּאה להבטיח את עניני המשק ולשמוֹר על אוֹטוֹנוֹמיוּתוֹ. אוּלם מוּכרח אני לוֹמר את האמת: זה מזמן נעקרה מלבּי האמוּנה שהדוֹגלים בּשם המשק שוֹמרים על המשק. כּשם שאמרתי קשוֹת לאנשי הקיבּוּץ, שגילוּ אי-הבנה ואי-התחשבוּת מספּיקה בּהתפּתחות המקוֹם, והם היוּ הראשוֹנים שגרמוּ קוֹשי רב, כּשם שהערכתי את ההתעוֹררוּת החיוּבית שבּאה להשרוֹת שלוֹם כּל-שהוּא, בּשעה שבּאתי לקבּוֹע את “הסטאטוּס קבוֹ” – כּך אני רוֹאה, לצערי, איך היצרים של חוּרבּן והרס התעוֹררוּ מחָדש, וכאן לפנינוּ לא מלחמה של שתי דעוֹת מסוּימוֹת ואפילוּ לא שני אינטרסים שוֹנים, אלא מלחמה של “צדדים”, אשר בּה הנַצחנוּת והנצחוֹן הם העיקר, ולא עצם הענין. אם יוֹמַיִם לפני המוֹעצה בּשאלת הקיבּוּץ, שנקבּעה בּעיקר על פּי דרישת מתנגדי הקיבּוּץ, פּוֹנים למוֹסדוֹת ההסתדרוּת לשלוֹח וַעדה – הרי שאין מה לברר.

לפני שנה היה בּעין-חרוֹד מצב של הבנת חוֹמר הסכּנה, ואילוּ ניתן להתקיים לסטאטוּס קבוֹ⁴ שנקבּע אז, היוּ הענינים מתבּררים ממילא, והתפּתחוּת הדברים היתה מוֹרה את הדרך. אז הגדרנוּ את המצב בּסיָגי בּרזל, והכּל הוֹדוּ כּי סידוּר זה חשוּב הוּא מאד לגוֹרל המקוֹם, אוּלם, כּנראה, קצרה הרוּח לראוֹת שהדברים מתנהלים בּשקט וּבסדר. החלטוֹת “הבּוֹררוּת” לא נתקיימוּ. המזכּירוּת בּוּטלה. קם חבר אַחראי והוֹדיע שנחוּצה אסיפה כּללית, ולא פּנה אפילו לאוֹתוֹ חבר שנבחר מטעם המשק ל“בוֹרר”. באַתמוֹספירה זוֹ איני רוֹאה כּל פּתרוֹן. וטוֹב שתבוֹא וַעדה של ההסתדרוּת ותשב שם חוֹדש ימים ואולי תחליט שהקיבּוּץ הוּא חזיוֹן חיוּבי אוֹ שלילי. אבל מה יהיה אם תבוֹא הועדה ותפסוֹק, חלילה, שהקיבּוּץ אינוֹ מזיק למשק?

וּבכן על שאלת עין-חרוֹד אין לנוּ מה לדבּר, ואנוּ יכוֹלים לעבוֹר לשאלת התנוּעה הקיבּוּצית. עיקרי התנוּעה הוּכרזוּ לנוּ תמיד בּהתלהבוּת רבּה וּבהגזמה. כּשהכריז לבקוֹביץ על הזוֹל, בּהתפּארוּת וּבטחוֹן מוּחלט, שהקבוּצה הגדוֹלה היא היא בּיטוּי הזוֹל – לא האמנתי בּזה. רגיל אני בּכּלל הישן “אַל יתהלל חוֹגר כּמפַתח”. עוֹד בּועידת עין-חרוֹד טענוּ, כּי אנו בּעד קבוּצה גדוֹלה לא משוּם שאנוּ קוֹמוּניסטים, אלא משוּם שזוֹהי הצוּרה הזוֹלה והיא הפּוֹתרת את שאלת קליטת העליה. לא לפי טעמי הם הדברים. והוּא הדבר כּשאני שוֹמע, כּי הקיבּוּץ הוּא הבּיטוּי היחיד לחלוּציוּת. השאיפוֹת לזוֹל, לחלוּציוּת, הן נחלת כּל התנוּעה. כּמוּבן. יש לכל אחד זכוּת לחשוֹב, כּי הצוּרה שלוֹ מכוּונת לתכלית יוֹתר. אבל אי אפשר לאַשר צוּרה ידוּעה בּתוֹר הפּוֹתרת את כּל השאלוֹת בּרגע זה. משגה זה גרם להרבּה תוֹצאוֹת רעוֹת. הצד התיאוֹרטי של כּל תנוּעתנוּ חלש בּיוֹתר, “מקוֹצר רוּח ועבוֹדה קשה”, והוּא הדין לגבּי הקיבּוּץ הארצי.

אבל את יחסי לקיבּוּץ הארצי אני קוֹבע על יסוֹד הוָיתוֹ. ואין אני קוֹבע את יחסי לשוּם צוּרה ארעית אצלנוּ בּאוֹפן אַבּסוֹלוּטי. דוּגמה – המפלגה. איני חוֹשב כּלל את האִרגוּן המפלגתי לצוּרה העליוֹנה של אִרגוּן. זוֹהי צוּרה שיש בּה ליקוּיים יסוֹדיים. אוֹתוֹ הרצוֹן שהיה בּ“אחדוּת-העבוֹדה” לחפּשׂ צוּרה יוֹתר מַקיפה ועשירה של אִרגוּן – אני מבקשוֹ עוֹד היוֹם, ואפשר שגם ענין הקיבּוּץ בּא מתוֹך בּיקוּש זה. ואף על פּי כן אני מקבּל את “אחדוּת-העבוֹדה”, מבּלי שאחייב את מציאוּתן של שאר המפלגוֹת, וּב“אחדוּת-העבוֹדה” אני מרכּין ראש לפני הכרח המציאוּת וּמקבּל עלי את דינם של כּמה ליקוּיים.

ואוֹתוֹ דבר לגבּי הקיבּוּץ הארצי. לי היה יסוֹד להתיחס בּזהירוּת יתירה, בּפרט אחרי מה שלמדנוּ עוֹד לפני ארבּע שנים מן העקלקלוֹת והנליזוֹת שבּחיי הגדוּד. היוּ לי חששוֹת רבּים. אוּלם כּשאני שוֹמע טענוֹת מצד אנשי המשק, כּי שלא מדעתם הכניסוּ אוֹתם לקיבּוּץ, הריני חייב להעיד כּי מיד אחרי ההתפּלגוּת בּתל-יוֹסף, כּשמשק עין-חרוֹד התאחד עם חבוּרת העמק, ישבנוּ יבנאלי ואני, וצִיַנוּ מתוֹך אי שׂביעת-רצוֹן, כּי ההחלטוֹת של עין-חרוֹד בּאוּ לחדש את “הקיבּוּץ הארצי”.

את יחסי לקיבּוּץ ארצי אני אקבּע, בּכל מקרה, לפי תכנוֹ. הוּא יכוֹל להיוֹת שלילי בּהחלט וחיוּבי בּהחלט. אוֹתה האידיאוֹלוֹגיה של הגדוּד, שראתה בּקיבּוּץ את המטרה העליוֹנה, אשר שיעבּדה את המשק ואת החיים הפוֹליטיים לגדוּד – זוֹהי אידיאוֹלוֹגיה שלילית וּמסוּכּנת מאד. אוּלם אני מחייב קיבּוּץ בּתוֹר מכשיר של ההסתדרוּת, ואקבּע את יחסי אליו על פּי מַהוּתוֹ, תכנוֹ, מפעלוֹ וּקשריו ולא על פּי דברים אחרים. וכל איש מאִתנוּ, אם טוֹב יחסוֹ לאנשי עין-חרוֹד אוֹ לא, שעינים לוֹ בּהסתדרוּת לראוֹת, עליו להכּיר כּי קיבּוּץ עין-חרוֹד הוּא כּרגע המקוֹם היוֹתר חי בּתנוּעה הקיבּוּצית. בּזאת צריכים להוֹדוֹת גם אנשי הקבוּצוֹת הקטנוֹת וגם כּל אלה שיש להם ספיקוֹת לגבי הקבוּצה. דברים אחדים ששמעתי הערב הזכּירוּני את ה“נוּסח” של “הפּוֹעל הצעיר” בּדבּרוֹ אִתנוּ בּימי יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה”. לבקוֹביץ לא ראה מעוֹלם את הקבוּצה כּתנוּעה, אלא כּמכשיר לבנין משק. אבל אָשרוֹ של לבקוֹביץ היה שאנחנוּ לא הבּטנו כּך על הדברים. כּדי שיקוּם המפעל נחוּצה היתה תנוּעה, אַתמוֹספירה, חינוּך הדוֹר. אוּלם האַתמוֹספירה עתה בּעין-חרוֹד אינה מסוּגלה ליצוֹר משהוּ. חזיוֹן זה שלבקוֹביץ עוֹמד וּמקים חַיִץ בּינוֹ וּבין התנוּעה הצעירה, זהוּ חזיוֹן טרגי למַדי. וחבל שלבקוֹביץ אינוֹ רוֹאה את הדבר הזה.

ישנם חזיוֹנוֹת של התאבַּנוּת בּחיים. הדבר קרה לאנשים חשוּבים מאד. בּימי יסוּד “אחדוּת-העבוֹדה” היינוּ עדים לכך. והנלחמים בּקיבּוּץ אינם רוֹאים אפילוּ כּי לא את הקיבּוּץ הם מסַכּנים, אלא את הקבוּצה הגדוֹלה – היא הנתוּנה עתה בּסכּנה יוֹתר מאשר איזוֹ צוּרה שהיא.

הקבוּצה הקטנה הוֹכיחה את עצמה. התנוּעה הקיבּוּצית הוֹכיחה את עצמה. אבל מה שקרה בּתל-יוֹסף וּמה שעוֹמדים להמיט על עין-חרוֹד זוֹהי סתימת הגוֹלל על המשק הגדוֹל. ואם יש למשק הגדוֹל תקוה – הרי זה לא מן הקבוּצוֹת הקיימוֹת, אלא מהתנוּעה הצעירה. והנסיוֹן להעמיד חַיִץ בּין המשק הגדוֹל וּבין התנוּעה הקיבּוּצית הצעירה הוּא הקוֹבע את הגוֹרל – לא של התנוּעה, אלא של המשק הגדוֹל. לדעתי, קיבּוּץ עין-חרוֹד אינוֹ יוֹנק עוֹד מעין-חרוֹד ואינוֹ תלוּי דוקא בּעין-חרוֹד. בּשביל התנוּעה הקיבּוּצית אין הדבר כּל כּך טרגי כּמו שהוּא טרגי בּשביל משק עין-חרוֹד וּבשביל אנשי עין-חרוֹד.

לא הייתי רוֹצה להשתמש בּנוּסחתוֹ של ש. מאִירוֹב בּנוֹגע לאִרגוּן מפלגתי. אוּלם בּתוֹכן הדברים – קלע הוּא למטרה. הנה לעינינוּ קיבּוּץ ארצי של “הפּוֹעל הצעיר” – אלה הם הארגוּנים א‘, ב’, ג‘, ד’ שמסביב לנהלל. אִרגוּן-המוֹשבים הקיים רשמית אין קיוּמוֹ מוּרגש, אבל יש תנוּעה של מוּעמדים למוֹשבים, המתחנכים בּעבוֹדה, כּגוֹן אִרגוּני יזרעאל⁵. אנוּ רוֹאים איפוֹא פּיתוּח ידוּע של חזיוֹן זה, ואין טבעי מזה – התאַרגנוּת על יסוֹד רצוֹן פּוֹעל משוּתף. שיתוּף כּזה אינוֹ בּין הקבוּצוֹת הקיימוֹת. הן חשוּבוֹת מאד, חלוּציוּתן אינה מוּטלת בּספק, אבל שוּתפוּת הרצוֹן ההסתדרותי היא בּהן חלשה מאד. כּוּלנוּ רוֹצים להשקיע 100% של מרץ בּהסתדרוּת, ואין אנוּ עוֹשׂים זאת משוּם שאנוּ נפגשים שם בּכוֹחוֹת ניגוּדיים, וחלק מהמרץ יוֹצא לבטלה, ואת החלק הזה של מרצנוּ אנוּ משקיעים בּמפלגה. היה רצוֹן לעשׂוֹת את התנוּעה הקיבּוּצית לכוֹח פּוֹעל, ולא הצלחנוּ. ואם אין בּזה הכרח בּשביל דגניה, גבע, בּית-אַלפא, הנה בּשביל התנוּעה הצעירה יש הכרח בּזה. לא “בּקוּפּה המרכּזית” שבּה דָגַל הגדוּד בּשעתוֹ, אני רוֹאה את המרכּז, אלא בּאחדוּת התנוּעה, בּהלָך-הרוּח המשוּתף, בּהדרכה – כּל אלה הם הכרח, ואוֹתם נתנה תנוּעת הקיבּוּץ הארצי, כּשם שנתנה זאת נהלל על ידי אִרגוּניה. וּמי שחוֹשב בּרצינוּת לא רק על עצמוֹ, וּמי שרוֹאה את התפּתחוּת הדברים בּארץ וּבחוּץ-לארץ מוּכרח להוֹדוֹת, כּי אין זה פּרי תוֹרת מישהוּ, אלא זוֹהי דרך להתגבּשוּת העליה הצעירה, ואין הוּא יכוֹל לפסוֹל את הפּעוּלה הזאת משוּם שלוֹ בּעצמוֹ אין צוֹרך בּה.

בעין-חרו­ֹד דיבּרתי בּכמה הזדמנוּיוֹת על הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לקיבּוּץ הארצי. סכּנוֹת אלוּ אוֹרבוֹת לתנוּעה הקיבּוצית בּכללה וגם ל“אחדוּת-העבוֹדה”. גם “אחדוּת-העבוֹדה” אינה מוּבטחת בּאחריוּת מפּני דיגַרַדציה, על אחת כּמה וכמה תנוּעת הקיבּוּץ הארצי, העוֹבדת בּחוֹמר אנוֹשי הכי-רך, וּלעוּמת זה – השַלטת בּאדם בּמידה כּזוֹ. אוּלי זכוּת גדוֹלה היא, וּזכוּת ל“אחדוּת-העבוֹדה” – אם כּי אנשי הקיבּוּץ עצמם אינם רגילים לזַכּוֹת את “אחדוּת-העבוֹדה”, אלא רק לחייב – זכוּת היא ל“אחדוּת-העבוֹדה” שיש בּקיבּוּץ התפּתחוּת חיוּבית. כּל זמן שהקיבּוּצים שלנוּ היו סגוּרים, ארבה להם הסכּנה של התנַוונוּת, של “אתה בחרתנוּ”, יוֹתר מעכשיו, כּשחלק גדוֹל של התנוּעה הקיבּוּצית עוֹמד להצטרף אליהם. שאלה זוֹ חשוּבה מאד ל“אחדוּת-העבוֹדה”, מצד ההכרח, מצד הצוֹרך הגדוֹל בּתנוּעה הקיבּוּצית, הצפוּיה לכל כּך הרבּה מכשוֹלים.

אוּלם מי יכחיש שהאֶנרגיה המקוּבּצת שבּקיבּוּץ עזרה, הצילה? איך אפשר מתוֹך אַנטיפּטיה, חששוֹת וחשדים להתיחס כּך לדברים?

עלינוּ החוֹבה לדאוֹג לא רק לעין-חרוֹד, אלא לתנוּעה כּוּלה. ואם עד עכשיו נמנעה “אחדוּת-העבוֹדה” מלאמוֹר דבר בּרוּר בּנוגע לקיבּוּץ הארצי, מתוֹך זהירוּת ואי-רצוֹן לקבּוֹע יחס מסוּים לצוּרת אִרגוּן צעירה, הנה נדמה לי, כּי עכשיו, בּמצב זה בּארץ, כּשהקיבּוּץ הארצי הוּא בּעל פּרצוּף מסוּים וּמפעלים מסוּימים, והתנוּעה הקיבּוּצית מחוּצה לוֹ עוֹמדת מאוּכזבת אוֹ מסוּגרת בּתוֹך עצמה, ותוֹך כּדי המלחמוֹת הללוּ שאינן מרימוֹת את רוּחנוּ, – בּמצב זה צריכה “אחדוּת-העבוֹדה” לקבּוֹע את יחסה החיוּבי המוּחלט לחזיוֹן זה של הקיבּוּץ הארצי וּלחייב שיתוּף מַכּסימלי של כּוֹחוֹת בּיצירה זוֹ.

---

לבוֹאוֹ של יהוּדה קוֹפמַן

מאת

ברל כצנלסון

¹

עלה לארץ חברנו יהוּדה קוֹפמן². לא רבּים כּאן היוֹדעים אוֹתוֹ. הוּא, שבּחר לוֹ להיוֹת מהלך בּמשך שנים מעיר לעיר וּלהדליק “נר תוֹרה” בּפינוֹת נידחוֹת – לא הִרבּה לעסוֹק בּתוֹרה שבּכתב. אוּלם שם, בּמקוֹם שהוּא לָמַד ולימד, ידעוּהוּ רבּים, לא רק אנשי התוֹרה והמדע, כּי אם גם בּחוּגים רחבים של בּני עם צמא לדבר תוֹרה. בּיד נדיבה, בּלב אוֹהב, בּתפיסה צלוּלה וּבדעה רחבה זרע בּכל אשר הלך את זרע הדעת ואת האהבה הנאמנה לקניני הרוּח של עם ואדם. בּארץ אשר יצָאָהּ – רבּים המרגישים בּחסרוֹנוֹ וּמצטערים, ואנוּ נשׂמח, כּי נוֹסף אלינוּ עוֹד חבר, אשר לבוֹאוֹ ציפּינוּ ואשר משיתוּף חייו אִתנוּ תקוה לנדבּכים חדשים בּמפעלנוּ. יהוּדה קוֹפמן ימצא כּאן קרקע פּוֹרה גם לעבוֹדתוֹ הספרוּתית המדעית, גם לעבוֹדתוֹ ההסבּרתית-חינוּכית. ואנוּ תקוה, כּי העבוֹדה התרבּוּתית אשר תיעשׂה כּאן ותתמזג עם העליה ויצירת חיי-עבוֹדה וּמשק לאוּמי, תוֹציא את שלוּחוֹתיה למרחקים, וּתגַדל כּוֹחוֹת-תרבּוּת יוֹצרים וּבוֹנים בּארץ וּבתפוּצוֹת.

כּסליו תרפ"ז.

---

לבוֹאוֹ של מוֹצקין

מאת

ברל כצנלסון

¹

זה כּארבּע עשׂרות שנים עוֹמד ל. מוֹצקין בּמערכוֹת הראשוֹנוֹת של התנוּעה הלאוּמית, כּאחד מעוֹבדיה-שליחיה הנאמנים, הנאוֹרים והתרבּוּתיים בּיוֹתר. עוֹד בּהיוֹתוֹ על ספסל הלימוּדים וּמצטיין בּכשרוֹנוֹת וּבידיעוֹת, וּמוֹריו מנַבּאים לוֹ גדוֹלוֹת, הנהוּ הוֹלך שבי אחרי רעיוֹן התקוּמה העברית. יחד עם נחמן סירקין, אביגדוֹר יעקוֹבּסוֹן, שמריה לוין², חיים וייצמן, הנהוּ מהַוה את קבוּצת הסטוּדנטים הציוֹנים הראשוֹנה בּבּרלין, בּראשית שנוֹת התשעים, הנלחמת על ימין ועל שׂמאל, שאינה מוֹצאת את סיפּוּקה בּחיבּת-ציוֹן הבּעל-בּיתית וּמקַדשת מלחמה על האינטליגנציה היהוּדית הקוֹסמוֹפּוֹליטית והרוּסיפיקַטוֹרית. עם הוֹפעתוֹ של הרצל מצטרף מוֹצקין לציוֹנוּת המדינית. וכאן הוּא תוֹפס מקוֹם בּין ראשי האוֹפּוֹזיציה, זוֹ שנתכּנסה אחר כּך לתוֹך “הפרקציה הדמוֹקרטית” ושתכנה החברתי היה מטוּשטש למדי. מוֹצקין עצמוֹ, שחיפּשׂ כּל הימים משען חברתי לשאיפוֹת הציוֹניוֹת הפּרוֹגרסיביוֹת, מבּלי שימצאהוּ, נשאר נאמן לעצמוֹ ולתפישתוֹ העממית-רדיקלית.

מאחר הפּוֹגרוֹם בּקישינוֹב התמכּר מוֹצקין לאִרגוּן דעת-קהל בּאירוֹפּה וּבאמריקה למלחמה על זכוּיוֹת היהוּדים. בּעבוֹדה זוֹ השקיע עמל עשׂרוֹת שנים וּמיטב כּוֹחוֹתיו. פּרי עבוֹדתוֹ זוֹ היה ספרוֹ הגדוֹל, בּן שני כּרכים, “על הפּוֹגרוֹמים”, התעמוּלה הגדוֹלה בּימי בּייליס, אִרגוּן “ועד המשלחוֹת היהוּדיוֹת בּפּריס”, אשר בּראשוֹ הוּא עוֹמד, והנסיוֹנוֹת השוֹנים להקים מפעלי סיוּע על יסוֹד עממי. לשם מפעל הגנה ואִרגון זה שָׂבע נדוּדים, הלך מארץ לארץ, בּיזבּז כּוֹחוֹתיו בּלי רחמים, מנע מעצמוֹ אפשרוּת של חיים וּפעוּלה פּוֹריה בּארץ. בּשנים האחרוֹנוֹת ראינוּ את מוֹצקין כּיוֹשב-ראש ותיק וּמנוּסה, המנהל את סירת הקוֹנגרסים הציוֹניים דרך כּל אבני-נגף. נקַוה לראוֹתוֹ בּארץ כּשהוּא רוֹאה הכּל בּעין בּהירה וּבוֹחנת ואזנוֹ קשוּבה לחבלי היצירה.

ניסן תרפ"ז.

---

ר' אַבּא

מאת

ברל כצנלסון

¹

(לנשף הסוֹפר ז. י. אנכי)

ז. י. אנכי², אחרי ששיקע את עצמוֹ באַרעא דישׂראל, חזר ונתן לנוּ את ר' אבּא שלוֹ – זה שהיה לכתחילה כּתוּב בּלשוֹן שחציה עברית וחציה עברי-טייטש – כּשהוּא כּתוּב כּוּלוֹ בּלשוֹן-הקוֹדש. ולא הסתפּק בּזה, והרי והוּא חוֹזר ונוֹתן לנוּ שוּב את ר' אבּא שבּכתב בּלשוֹן הדיבּוּר ממש. הרי זה ענין הראוּי לראִיה ולשמיעה וּלציוּן.

ר' אבּא, קוֹבץ קטן זה, צקוּן שׂיח של יהוּדי זקן, אינוֹ ספר מן הרגילים. כּאן ניתנה לנוּ דמוּת, אחת הדמוּיוֹת אשר על פּיהן אנוּ מכּירים את כּנסת ישׂראל, מעֵין טוֹביה החוֹלב³. דמוּת-אבוֹת, שהיא סימן לבנים, דמוּת יקרה, שאתה הוֹפך והוֹפך בּה, וחוֹזר אליה והוֹגה בּה.

וּדמוּת זוֹ של ר' אבּא אינוֹ דבר שבּספרוּת בּלבד. לא המעשׂה כּאן עיקר. לא ה“מה”, אלא ה“אֵיך”. ההטעמה, האינטוֹנַציה, התנוּעה, הגניחה והחיוּך – הם הם המהווים את הדמוּת הזאת, אשר “זר לא יבין” לה.

וּלשם כּך, לשם יצירת דמוּת זוֹ בּשלימוּתה, כּשחיצוֹניוּתה הוֹלמת את פּנימיוּתה, נזדמן לוֹ לסוֹפר ז. י. אנכי זיווּג מן השמים – ז. י. אנכי המַקריא. אמן בּחסד עליוֹן. הוּא הוּא ר' אבּא עצמוֹ, בּכל שוֹרש נשמתוֹ, לכל פּרטיו ודקדוּקיו. וכאן, בּצירוּף זה של הנשמה והלבוּש – סוֹד גדוּלתוֹ של ר' אבּא.

ימים על ימים היה ז. י. אנכי הוֹלך וּמחַזר על פּני כּרכּים ועיירוֹת, בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה, וּמגלה את ר' אבּא לעוֹלם, והיה זיווֹ של ר' אבּא הוֹלך אתוֹ, והיוּ לבבוֹת נדלקים מגִצוֹ. והיוּ זקנים מכּירים בּו- את הדיוֹקן החביב שידעוּהוּ והכּירוּהוּ, בּעוֹד הם היוּ מתחממים לאוֹר אוֹתם החיים אשר עברוּ ללא שוּב, נאנחים וּמתגעגעים. והיוּ צעירים רוֹאים וּתמהים וּלמֵדים: היה היוּ יהוּדים!

ורק מקוֹם אחד לא זכה עדיין לשמוֹע ולראוֹת את ר' אבּא שבּעל-פּה. כּי נדוֹר נדר ר' אבּא, בהעלוֹתוֹ את גוּפוֹ ואת נפשוֹ לארץ-ישׂראל: לא אפתח פּי עד אשר אדע להשׂיח להם לילדים בּלשוֹן-הקוֹדש.

ועתה הנה נתמלא מבוּקשוֹ-מבוּקשנוּ: נשמע את ר' אבּא מיוּדענוּ, בּלשוֹן-הקוֹדש ממש. לכאוֹרה, תמוּה הדבר: כּיצד יחליף ר' אבּא את לבוּשוֹ, שבּוֹ הוּא רגיל לצאת ולבוֹא לפני הבּריוֹת, וכיצד יתחיל לעת זקנה ללַמד את פּיו עברית, כּדרך הנערים. ואף על פּי כן שׂמחים אנוּ לראוֹת את ר' אבּא בּגלגוּל חדש זה וּנקוה, שזקנתוֹ לא תבייש את ילדוּתוֹ.

אייר תרפ"ז.

---

אחדוּת שבּשניוּת

מאת

ברל כצנלסון

¹

קבּלת-הפּנים העממית הנלבּבה לשלוֹם אַש² וּלפּרץ הירשבּיין³ מצד הקהל בּן כּמה אלפים שנתכּנס בּבית-העם לחגיגת האחד במאי, סעוּדת החברים שנערכה אמש, בּהצלחה רבּה וּבחגיגיוּת אמיתית, מטעם אגוּדת הסוֹפרים – שתי הפּגישוֹת הללוּ של ארץ-ישראל העברית עם אוֹרחיה, בּוֹני הספרוּת באידיש, מצטרפוֹת יחד למאוֹרע תרבּוּתי בּלתי-שכיח, אשר ערכּוֹ האמיתי יוֹצא מעבר לתחוּמי האסיפוֹת הללוּ.

רחשי החיבּה וההוֹקרה אשר גילה הקהל העברי-העממי הגדוֹל לאמני ישראל על יצירתם הלאוּמית, מבּלי לשאוֹל לדעוֹתיהם ולאמוּנוֹתיהם, מבּלי לדרוֹש לריב הלשוֹנוֹת האוֹכל בּנוּ בּגוֹלה; בּגרוּתוֹ של הקהל וּבטחוֹנוֹ הגמוּר בּכוֹחה וּבאיתנוּתה של העברית בּחיינוּ, אשר אינה עשוּיה להיפּגע חלילה על ידי דיבּוּר של אוֹרח בּשפה המדוּבּרת בּפיו; האַחוָה והידידוּת האמיתית אשר בּה נפגשוּ יחד סוֹפרי ישראל, הנמצאים לכאוֹרה בּשני מחנוֹת “צוֹררים”, כּמה מבטל כּל זה את הבּדוּתה המבישה, הנפוֹצה, לדאבוֹננוּ, בּגוֹלה, על צרוֹת לבּוֹ של הישוּב הארץ-ישׂראלי, על זרוּתוֹ לכל דבר יצירה ישׂראלית שמחוּץ לתחוּמיו, על קנאתוֹ הזוֹעמת לעברית שמתבּטאת כּאילוּ בּאיבה וּבבוּז לאידיש ולתרבּוּתה.

ודברי הידידוּת וההוֹקרה של הסוֹפרים האוֹרחים אל הקהל הארץ-ישראלי; וידוּיוֹ של אַש על “הנחת” אשר הוּא חש בּהזדמנוֹ לאסיפת פּוֹעלים עברים בּארץ-ישראל; הכּרתוֹ כּי “על אצבּעוֹת הידים העוֹבדוֹת הללוּ שוֹרה כּבוֹד האוּמה”; דיבּוּרוֹ העברי של אַש והוֹדָיָתוֹ, כּי הוּא, אשר לא האמין בּחיוּניוּתוֹ של הדיבּוּר העברי, חש כּאן בּארץ-ישראל את הטבעיוּת הגמוּרה וההכרחיוּת של דיבּוּר זה כּאן; ידיעתוֹ הבּרוּרה כּי אנשים אשר בּאוּ מן הגוֹלה מתוֹך מערכוֹת עבוֹדת התרבּוּת בּאידיש עוֹשים כּאן את עבוֹדת העברית; זעקתוֹ מקרב לב כּי לא נתנכּר ולא נהיה בּשוּם אוֹפן לשתי אוּמוֹת, והכרזתוֹ כּי דוֹחה הוּא כּל נסיוֹן של חתירה תחת התרבּוּת העברית הנוֹצרת כּאן – מה רחוֹק זה מן האויר של ניצוּח וקטרוּג הממלא עכשיו את עוֹלמנוּ בּמרכּזי הגוֹלה, והבּא כּאילוּ לכסוֹת בּרוֹב רעש והמוּלה על שברנוּ הגדוֹל.

בּנאוּמיהם רבּי-הענין של בּיאליק ושל אַש הוֹעלתה הפּגישה הספרוּתית לגוֹבה בּלתי-רגיל בּמסיבּוֹת מעין אלוּ. שוּם אבק של ניצוּח, של “התחרוּת”. אהבת ארץ-ישׂראל, אהבת התרבּוּת לשמה וּכאב תרבּוּתנוּ וחיינוּ דיבּרוּ מתוֹך גרוֹנם. הפּעם היה בּיאליק המנחם, ואַש – הכּוֹאב. מפּיהם דיבּרה ההכּרה, כּי ממחצבת בּוֹר אחד נוּקרנוּ, וכי ממקוֹר אחד אנוּ יוֹנקים, כּי בּפני סכּנת הכּלָיה והשמד האוֹרבים לנוּ – מתגבּר החוּש הקדוּם של עמידה על נפשנוּ, של שמירת הגחלת, וכי כל אחד מאִתנוּ העוֹמד בּנאמנוּת על משמרתוֹ, שנצטוה לעמוֹד עליה מפּי גוֹרלוֹ, עוֹשה בּזה בּאמוּנה את שליחוּת שׂר האוּמה.

הרוּח אשר שׂררה בּשתי הפגישוֹת הללוּ – תעשׂה ודאי את שליחוּתה. אין הכּוָנה לוֹמר שלוֹם שלוֹם ואין שלוֹם. אין הכּוָנה לרפּא את שברנוּ על נקַלָה. אין הכּוַנה לטשטש את הבדלי התפיסוֹת, כּל עוֹד הם קיימים. אוּלם הכּוָנה הטהוֹרה שנתגלתה הפּעם היא: לחשוֹף את הכּוֹח הגנוּז, המאַחד, המלמד להוֹקיר וּלהבין. אנוּ, החוֹזים את עבריוּתנוּ מבּשׂרנוּ, החשים את עָצמתה, את שרשיוּתה, את חיוּניוּתה בּתוֹכנוּ, אנוּ הרוֹאים יוֹם יוֹם בּפלאוֹתיה והמאמינים בּגדוֹלוֹת הספוּנוֹת בּה, והמאמינים כּי כל זרמי היצירה הישׂראלית הנאמנה מוֹבילים לציוֹן – אנוּ נקַדם בּברכה כּל צעד לקרב את הלבבוֹת וּלהשכּין יחסי תרבּוּת וכבוֹד בּין אחים העוֹמדים איש על משמרתוֹ.

אייר תרפ"ז.

---

העתוֹנוּת היהוּדית ו"השבוּע העברי"

מאת

ברל כצנלסון

¹

ההסתדרוּת העברית בּאמריקה הכריזה על “שבוּע וחוֹדש עברי”. בּתי-ספר רבּים והסתדרוּיוֹת שוֹנוֹת משתתפים בּתעמוּלה. “התאחדוּת צעירי-ציוֹן” פּירסמה חוֹזר לחבריה לעוֹררם לעבוֹדה למען “השבוּע העברי”. “סניף בּרוּכוֹב של צעירי-פּוֹעלי-ציוֹן” משתתף אף הוּא בּעבוֹדת השבוּע, הוּא מינה לשם כּך ועד מיוּחד וקרא לאסיפה מיוּחדת, אשר בּה הרצה החבר א. לוין על התנוּעה העברית בּאמריקה ועתידה, והמשוֹרר מ. פיינשטיין – על השירה העברית הצעירה. “אחדוּת צעירי ארץ-ישראל” (?) עוֹרכת קוֹנצרט לכבוֹד “השבוּע”. “השוֹמר הצעיר” שבּניוּ-יוֹרק הבטיח עזרתוֹ לכל עבוֹדה עברית. עד כּמה רב ערכּן של כּל ההבטחוֹת הללוּ – העבוֹדה תגיד.

העתוֹנוּת בּאידיש, בניוּ-יוֹרק ובערי-השׂדה, נענתה בחמימוּת רבּה לקוֹל ההסתדרוּת העברית. ה“טאג” הניוּ-יוֹרקי, המסדר נשפי-רדיוֹ משלוֹ, הכניס לכבוֹד “השבוּע” בּתכנית נשף-הרדיוֹ שני נאוּמים של חיים גרינבּרג, בּעברית וּבאידיש, על חשיבוּתה של הלשוֹן העברית, וּבֶּרתה לַלצ’וּק, המשׂחקת העברית הצעירה, הטעימה משירי-עם של ח.נ בּיאליק: “לא בּיוֹם ולא בּלילה” וּ“מנהג חדש בּא למדינה”. ד“ר ש. מַרגוֹשס, עוֹרך ה”טאג“, פּירסם מאמרים מיוּחדים בּאידיש וּבמדוֹר האנגלי על ערך העברית. אוּלם הגדיל ה”טאג" לעשׂוֹת, שליוֹם ו' אייר הקדיש עמוּד שלם בּעברית לכבוֹד “השבוּע”. מעשה כּזה מצד עתוֹן, הנחשב לעתוֹנה של האינטליגנציה היהוּדית, ושעל עוֹזריו הקרוֹבים נמנים אידישיסטים מוּבהקים וקנאים – אינוֹ צריך להשלוֹת את מי שהוּא, כּי כּבר בּאוּ ימים טוֹבים לעברית, אוּלם הוּא אוֹת בּשׂוֹרה לשינוּי מזג-האויר. השתתפוּ בּעמוּד העברי: ד“ר ש. מרגוֹשס, ר. בּריינין, ד”ר א. קוֹרַלניק, ש. רוֹזנפלד וא. מ. רוּבּין. ואפילוּ תמוּנתוֹ של בּן-יהוּדה בּאה בּוֹ.

בּריינין בּמאמרוֹ “אליעזר בּן-יהוּדה והרחבת הלשוֹן העברית” הוֹלך ומפליג בּשבחוֹ של בּן-יהוּדה, ש “החל לבקש דיוּק בלשוֹננוּ”, עד שהוּא מסיים בּהכרזה: “לוּלא בּן-יהוּדה, אין אני יוֹדע איך היינוּ כּוֹתבים כּיוֹם עברית”.

ד"ר ש. מרגוֹשס דוֹרש “הרחבת הגבוּלים”: “כּל זמן שהדיבּוּר העברי הוּא אבן-השתיה של כּל המפעל העברי בּאמריקה, אי אפשר לקווֹת שהעם יטה אוֹזן. – – התעמוּלה העברית בּמוּבן הרחב טרם התחילה. התנוּעה העברית היתה השתקנית היוֹתר גדוֹלה. ואם לפעמים הרימה את קוֹלה והיוּ השוֹמעים אך אלה שכּבר אין להם צוֹרך בּהטפה. – – המטרה: התרכּזוּת העם מסביב לתרבּוּת העברית, אם גם דרכים שוֹנוֹת מוֹבילוֹת אליה מפּינוֹת שוֹנוֹת”.

ש. רוֹזנפלד מגלה טפח מן המצב העגוּם של התנוּעה העברית: “אם נחפּוֹץ לברוֹא יש, נחדל מקרוֹא את האַיִן בּשם יש (ואנחנוּ קוֹראים!)” – על כּל עוּרבא פּרח ספרוּתי אנוּ קוֹראים: “גם זוֹ לטוֹבה”, וכל אוֹנאַת ציבּוּר אנוּ מצדיקים בּ“גם זוֹ לטוֹבה”. וכל בּיקוֹרת נגד מעשׂיהם של גָרי החוּרבה אסוּרה, מסוּכּנת, כּוֹרה שוּחה, חס ושלוֹם, תחת קיוּמה של התרבּוּת העברית בּאמריקה, “וכל המרשה לעצמוֹ מלה נגד הסטאטוּס קבוֹ משתיקים אוֹתוֹ”. והוּא דוֹרש מִלְתָא זוּטְרְתָא: “חברה חיה, ממשית”, אשר כּי “יפנוּ אליה – וּמצאוּה, וכי ידבּרוּ אליה – תענה. וּמה שתוּכל לעשוֹת בּשביל מוֹסדוֹת עבריים בּארצוֹת אחרוֹת – תעשׂה, עשׂיה ממש; וכי תבטיח – תקיים. וכי תאמר להפיץ ספרים עבריים – תפיצם, וּמחירם תשיב לבעליהם, בּדיוּק וּבעתוֹ”. “הלא מעט הוּא!”

וא. מ. רוּבּין מתַנה את צערם ועלבּוֹנם של הקוֹראים-המשׂכּילים מן “הדוֹר הישן”, אשר הלשוֹן העברית החדשה “היא בּעיניהם לשוֹן עילגים” ו“הספרוּת החדשה היא להם כּשׂחוֹק ילדים” ו“עוּלי-הימים בּוֹז יבוּזוּ להם”. ולבּם דוה: “הם החזיקוּ את שפתנוּ, בּנוּ את ספרוּתנוּ ויעשׂוּ נפשוֹת לרעיוֹן הלאוּמי, ועתה הם עזוּבים לנפשם ללא ספר וּללא ספרוּת”. וקוֹראים אלה אשר לפנים היתה העברית משׂוֹשׂ-לבּם “אמרוּ נוֹאש”. הם אינם קוֹראים עברית, ממאנים לנגוֹע בּספר עברי – – וּמַשׂטמתם העצוּמה, אשר תקנן בּלבּם לשפת-עֵבר החדשה, היא שגרמה להם אפילוּ למנוֹע מילדיהם כּל חינוּך עברי. הכּוֹתב עצמוֹ אינוֹ מעיז להאשים את “מנהלי ספרוּתנוּ”, אוּלם מלשוֹנוֹ ניכּר, שאף הוּא הנהוּ אחד מבּני הדוֹר ההוּא, התוֹלה את הקוֹלר בּ“מנהיגי הספרוּת” אשר שכחוּ את חסד-נעוּריו של הקוֹרא הישן. ואינוֹ רוֹאה כּי הענין חמוּר מזה: ההוָיה הישׂראלית הסחוּפה היא היא שגרמה לספרוּתנוּ שתהא משַכּלת מפּעם לפעם שכבוֹת שכבוֹת של קוֹראים. וּכשהם חוֹזרים אחר כּך אליה, הריהם בּחינת חוֹני המְעַגֵל, ו“דוֹרם נגלה” מהם, סוֹפריהם האהוּבים הלכוּ ואינם, ואת לשוֹן הדוֹר הצעיר, שצמח בּינתים ועלה למערכה, לא יבינוּ.

“הדוֹאר”² מציין בּ“קוֹרת-רוּח מיוּחדת” “את העמדה החדשה שתפס ה”טאג" ביחס לעבוֹדה העברית". “אנוּ מאמינים בּלב שלם – מוֹסיף “הדוֹאר” – כּי יחסי ידידוּת והבנה בּין העתוֹנוּת העברית וּבין העתוֹנוּת היהוּדית-הלאוּמית יכוֹלים לסייע הרבּה לעמדה התרבּוּתית של כּל הישוּב היהוּדי בּאמריקה. התנוּעה הציוֹנית לא היתה מגיעה למדרגתה אילמלא העתוֹנוּת היהוּדית. – – לפיכך אנוּ מקדמים בּברכה את היחס החדש, הטוֹב והישר, לעברית שנתגלה בּזמן האחרוֹן בּעתוֹנוּת היהוּדית – – מאמינים אנחנוּ, כּי זוֹ רק התחלה טוֹבה וההמשך הטוֹב יבוֹא”.

סיון תרפ"ז

---

אזכּרה שנתאַחרה

מאת

ברל כצנלסון

¹ (על יהוּדה ליבּ בּרגר) לנשמת י. ל. בּרגר

טוֹב שנמצא מי שיזכּיר לנוּ כּי הנה הגיע יוֹם-השנה העשׂירי לפטירתוֹ של יהוּדה ליבּ בּרגר, זה שנספּה בּלא עת – כּבן חמישים – בּין שאר חללי המלחמה בּארץ-ישׂראל, ואשר מקוֹם קברוֹ העזוּב בּבּירוּת הסוּרית אינוֹ ידוּע, כּשם שלא ידוּע מה גוֹרל עזבוֹנוֹ הספרוּתי, שבּוֹ שיקע עמל שנים רבּוֹת. השוֹמעים ישמעוּ עתה כּי היה זה תלמיד-חכם, בּקי בּחדרי התוֹרה, מלקט ספרוּתי שקדן וּבעל תכניוֹת ספרוּתיוֹת גדוֹלוֹת.

לא בּזה אדוּן. הגוֹרל המוּזר של עזבוֹנוֹ הספרוּתי – אף זה קרבּן המלחמה – אינוֹ פּוֹתח לנוּ פּתח להעריך את כּוֹח בּעליו, לדעת מה היה בּוֹ מן הרצוֹן וּמה מן היכוֹלת, בּאיזוֹ מידה היה חלקוֹ בּין מתכּני התכניוֹת הספרוּתיוֹת וּבאיזוֹ מידה – בּין הזוֹכים לקיימן.

אוֹדה ואֵבוֹש, שמבּחינה זוֹ ידעתיו אך מעט. ידעתיו כּסַיפא ולא כּסַפרא. אמנם, גם בּזה היה שוֹנה מבּני גילוֹ העסקנים: ראיתיו כּאיש הספר, כּמוֹקיר ורחים נכסי רוּח, אוּלם על אלה לא דיבּר. איש הספר היה – “בּאהלוֹ”. לאחר ימים, משנוֹדע לי דבר תוֹרנוּתוֹ וחלוֹמוֹתיו הספרוּתיים אשר טיפח בּרשוּת-היחיד שלוֹ – הבינוֹתי כּי בּסַיפא זה, איש הבּמה והפּעילוּת הציבּוּרית, היה נוֹסף לכל זה גם משהוּ ממידת לָמ“ד וָ”ו.

דמוּתוֹ של י. ל. בּרגר המלַוה אוֹתי אינה זוֹ שעוֹלה עתה מתוֹך מאמרי האַזכּרה, דמוּת תוֹרנית של בּעל “מאוֹר היהדוּת”, אלא דמוּת חילוֹנית בּהחלט, דמוּת לוֹחם – “בּרגר הציוֹני”, “בּרגר מפּינסק”, דמוּת ציוֹנית בּלתי-שכיחה, בּאשר לא דבק בּוֹ מאוּם מאוֹתוֹ נוֹפך הקלישוּת, הקריקטוּריוּת, משהוּ מאוֹתם עוֹנג-רֶפֶרַט ושׂמחת-דֶלֶגַט, שהיוּ בּאוֹתם הימים מנת חלקם של עסקנים ציוֹנים. הציוֹנוּת שלוֹ היתה דבר-מה רציני, רציני בּיוֹתר.

חי חי בּזכרוֹני הנאוּם הראשוֹן הבּרגרי ששמעתי, ואני אז נער בּן י“ג. לא תוֹכן הנאוּם, אלא האויר שהִשרה הנוֹאם: עוֹמד לפניך אדם לבוּש פּידז’אק פּשוּט, גזוּז ראש עד היסוֹד, צרוּד-גרוֹן (נצטרד בּנאוּם שקדם לזה), וכוֹס המים שעל השוּלחן לפניו עוֹמדת לא בּכדִי, היא דרוּשה לוֹ בּאמת. הוּא מדבּר, ואתה רוֹאה וחש שהוּא רוֹצה דבר-מה, דבר-מה הבּרוּר לוֹ מאד, ורוֹצה הוּא בּאמת, בּכל כּוֹחוֹ, ורוֹצה הוּא לא להנאוֹת אוֹתך בּדבריו, אלא – שגם אתה תרצה כמוֹהוּ. וכמה שוֹנה היה דרך נאוּמוֹ מכּל אלה ששמעתי לפניו: לא הניגוּן המתוֹק של המַטיף הציוֹני המתוּבּל בּפסוּקים שוֹבי-לב ולא צחוּת הדיבּוּר הרוּסי של “האוּפּוֹלנוֹמוֹצֶ’ני”² המדוּפּלם, טוֹב-הלב ויפה-הנימוּסים, ולא החריפוּת של הסניגוֹר המוּשבּע, המוֹכיח בּרוּרוֹת כּי הלאוּמיוּת וה”פּרוֹגרס" אינם מתנגדים זה לזה. כּאן היה דבר-מה אחר: פּשטוּת עד כּדי חוֹסר כּל התחכּמוּת, ורצוֹן ממש, מראשית גילוּיי הרצוֹן בּציוֹנוּת.

לא אקפּח, חלילה, את זכוּתם של כּל אלה, לא אשכּח להם חסד-נעוּרים, אם כּי ברבוֹת הימים נתמעטה והוּעמה דמוּתם: כּוּלם, כּוּלם הזינוּ את הנפש, עילוּ אוֹתה, קסמוּ לה. וּפעל כּאן לא רק קסם הרעיוֹן הגוֹאל, המרחיב את הלב, הנוֹשא על כּנפים. לא רק זה. היוּ כּאן גם להטים קטנים: המלה הנאה, המלוּטשת, הקוֹלעת; הקל-וחוֹמר החריף, הגזירה-שוה המוּצלחת, היַדענוּת הרבּה המַפליאה וּמעיקה בּכל כּבדה. הה, האם לא היוּ כּל אלה אנשי-פּלא, אנשי-חידוֹת, כּל אחד משכמוֹ ומעלה גבוֹה מעל שאר בּני-תמוּתה? אוּלם מכּל אלה דוקא אדם זה, מעוּט הזוֹהר וההברקה, הוּא שחָד לי את חידתוֹ יוֹתר מאחרים. אוֹתוֹ ראיתי כּשליח, כּשליחוֹ של הרצל, כּשליחה של הציוֹנוּת המדינית. בּוֹ הרגשתי את הגבּוֹר.

וּמה בּיקשה הנפש אז גבּוֹר בּישראל, גבּוֹר חי, שאפשר לראוֹתוֹ מקרוֹב וּלמשש את מציאוּתוֹ בּידים. היוּ לנוּ לילינבּלוּם, סמוֹלנסקין, שמוּאל מן “הדת והחיים”, ישראל בּרנשטיין; משהוּ קלטה האוֹזן על הוָיתוֹ של ליבּרמן – אך כּל אלה היוּ גבּוֹרי ספרות, גבּוֹרי עָבר. מן החוּץ, מאויר הספרוּת הרוּסית, נָשַמְתָּ מלוֹא ריאוֹתיך את אויר הגבוּרה של האינטליגנציה הרבוּלוֹציוֹנית הרוּסית בּכל זוֹהר יפעתה ופשטוּתה העממית. וכאן, בּרחוֹבנוּ אנוּ – כּמה בּיקשה הנפש את הגבּוֹר! ולשוא. מי היה כּאן? האַברך הסמוּך על שוּלחן חוֹתנוֹ וּמַלוה- בּריבּית וּמתרברב בּשייכוּתוֹ הסוֹדית ל“בּני-משה”, אוֹ סוֹחר-העצים הצעיר, המשתעשע בּשיחוֹת ספרוּתיוֹת על “המליץ”, נהנה ממשוּבתם החצוּפה של “הצעירים” וּמשתדל להיוֹת רצוּי למקוֹם ולבּריוֹת וללכת בּ“שביל-הזהב”, אוֹ “הסיוֹניסט” (הציוֹני) החדש שצץ בּינתים, והוּא מגוּלח למִשעִי ועוֹסק עם גברוֹת עדינוֹת בּסידוּר נשף-חנוּכּה, ואגב מבטיח לעצמוֹ מַהלכים בּין הגדוֹלים, משׂרה ושידוּך הגוּן. וּכשחלמת מרחוֹק את חלוֹם הסוֹפר העברי, אשר בּשלוֹ וּמשלוֹ בּא, לכאוֹרה, כּל רוֹב ענין זה, ואך אִינה לך גוֹרלך פּגישה מקרוֹב, והנה מפּח-נפש: הזה גבּוֹר אִיוִינוּהוּ?

וּבין כּל אלה מה שוֹנה היה הוּא. טיפּוּס אדם חדש ברחוֹבנוּ, שכּוּלוֹ – על פּשטוּתוֹ, פּרוֹזאיוּתוֹ, “מתנַגדוּתוֹ”, להט בּאש ה“ענין”. והתקיפוּת הפּנימית! אדם שאינוֹ גביר ואינוֹ דוֹקטוֹר – ואף על פּי כן נוֹסע הוּא לקוֹנגרסים, ויש לוֹ בּכל שאלה דעה משלוֹ – ”תַנָא הוּא וּפָליג“. וציוֹנוּתוֹ אינה כּלל הציוֹנוּת ה”אוּפּוֹלנוֹמוֹצֶ’נית" בּלבד, של שקל ושל “צירקוּלַר” ושל “אגוּדה” ושל “דיסקוּסיה”. הלא זהוּ בּרגר “הפּינסקאי” שאגָדת החדר החדש “המתוּקן” והתנ"ך החדש, “המקוּצר” – מלַוה אוֹתוֹ.

לא רבּים אתנוּ היוֹדעים מהוּ לתנוּעתנוּ, לתנוּעתנוּ כּיוֹם, אוֹתוֹ המפעל החשאי והקטן של חידוּש פּני החינוּך העברי בּכמה עיירוֹת בּליטה וּברוּסיה הלבנה. אוֹתם “החדרים המתוּקנים” שלא זכוּ בּשעתם גם בּעיני “לאוּמיים” טוֹבים, שאת ה“תו” שלהם היוּ מחליפים בּ“סמך” לגנאי, שמכּל צד ניבאוּ להם גידוּל עמי-הארצוֹת בּישראל – הם הם שהקימוּ מבצרים חדשים לאהבת הספר העברי, לאהבת ארץ-ישׂראל, לחזוֹן חלוּצי.

מי הם הגבּוֹרים הנעלמים אשר עשׂוּ את העבוֹדה הזאת? איש לא מנה אוֹתם ואיש לא הציג להם יד ושם. בּהם מלמדים פּשוּטים, יהוּדים כּשרים ויראי-שמים, מלאי אהבת ישׂראל ולבּם יוֹצא ל“חָדש”; בּהם מדקדקים החרדים לכל דָגֵש וּלכל נסוֹג-אחוֹר וּמקפּידים – ראשוֹנים אחרי כּמה דוֹרוֹת – על קריאה מדוּקדקת בּהבחנת הנע והנח וּבשמירת המלעֵיל והמִלְרַע; בּהם אוֹהבי “צחוֹת” וּמתרפּקים על “השׂפה היפה, השׂרידה היחידה” כּעל דמוּת אשה אהוּבה; ובהם אנשים “מעוֹלם-המעשׂה” הכּבוּלים בּשרשראוֹת לעניני פּרקמַטיה וּדאגוֹת פּרנסה, אוּלם לבּם נתוּן כּוּלוֹ לאחת: לשמירת הגחלת לבל תדעך, הם הם אשר חיבּת-ציוֹן והתרבּוּת העברית היוּ להם לא דבר שׂפתים, אלא נשמת אפּם. בּין אלה היחידים והמיוּחדים היה גם “בּרגר הפּינסקאי”.

והימים הטוֹבים לא ארכוּ. יֵצר הגאוּלה שניעוֹר בּכוֹח איתנים דרש מעשׂה גוֹאל. והמעשׂה לא בּא. ועם חוֹסר המעשׂה, הישר, הקוֹלע אל המטרה, בּאוּ הקוּשיוֹת המרוֹת, אשר כּפשׂע בּיניהן ובין הכּפירה. סר קסמם של אנשי-המעלה. אמיתוֹתיהם הקלוֹת, הנוֹחוֹת, הוַדאיוֹת לא הספּיקוּ הפּעם. מתק פּיהם לא הניח את הדעת. והלב כּמסוֹס נוֹסס. הזמן הסוֹער צנף את כּוּלנוּ צניפה גדוֹלה. ונפש הנוֹער, התוֹעה בּדרכי החיים, נקלעת בּכף-הקלע. וּבאחת הדרכים, בּאחת התחנוֹת, פּגשתי שוּב, מרחוֹק, בּרעי הקשיש, ואראה כּי גם לוֹ לא טוֹב. הדיבּר לא היה בּפינוּ. לא בּיטלתי אוֹתוֹ כּאשר בּיטלתי את שאר הגדוֹלים ההוֹלכים וּמתנדפים והוּא לא לעג לי, כּאשר לעגוּ אחרים, חכמים וטוֹבים, לנער ההפכפך והכּוֹשל.

וּלאחר שנים, אחרי סוּפוֹת, נדוּדים ואבידוֹת קשוֹת – נפגשנוּ שוּב. כּאן. אוּלם האֵלם לא עזָבָנוּ. אני פּוֹעל בּמוֹשבה, דבֵק בּקרקע ושוֹתה ממנה לרוָיה, רוֹאה את עוֹלמי כּולוֹ בּתוֹך קוֹמץ העוֹבדים, זר ונכרי לכל מה שמחוּצה לוֹ. והוּא – מבקש אחיזה בּדמוּת סוֹחר בּמַנוּפקטוּרה בּרחוב בּוֹסטרוֹס שבּיפוֹ העיר ונוֹשׂא את נפשוֹ לתכניוֹת ספרוּתיוֹת.

ושוּב פּגישה: ליד מיטתוֹ של יהוֹשע בּרזלי, החוֹלה והכּוֹאב, הבּוֹדד ונעזב מאת בּני-גילוֹ, והזקוּק לסעד וּלקוֹרטוֹב של חמימוּת. ואלה אינם נמצאים אלא אצל “אנשים חדשים”.

וּבטרם נפלה המחיצה, שעלתה בּינינוּ בּמשך השנים, והנה הידיעה: בּרגר בּין מגוֹרשי יפוֹ, נחבּל בּגוּפוֹ, הוּבל לבּירוּת.

תמוּז תרפ"ז.

---

קַתֶדרַת המריבה

מאת

ברל כצנלסון

¹

לאחר השמוּעוֹת הרבּוֹת הנמסרוֹת מפּה לאוֹזן על המחלוֹקת הקשה המנַסרת בּחלל האוּניברסיטה בּגלל שאלת הקַתֶדרַה לאידיש², לאחר שסוֹפרים זריזים המשמשים שוֹפרוֹת למי שהוּא זרקוּ את הנבוּאה בּעתוֹנוּת חוּץ-לארץ על “מלחמה מרה אשר כּמוֹה לא היתה מימוֹת “עזרה”³ – קראנוּ את גילוּי-הדעת של ד”ר י.ל. מַגנס (“דבר”, גליוֹן 795), המוֹסר את ההחלטוֹת שנתקבּלוּ פּה אחד לאמוֹר, הענין “סוּדר” בּשלוֹם. ההחלטוֹת הללוּ פּוֹתחוֹת לנוּ אשנב קטן להבחין בּעדוֹ את הבדלי התפיסה העיקריים שבּין ה“פּה האחד” של מַגֶנצא לבין זה של ירוּשלים: ישיבת מַגנצא⁴ רוֹאה את לימוּד כּל השפוֹת והדיאַלקטים של העם היהוּדי כּתנאי הכרחי להבנה שלמה של עם ישׂראל, וּלפיכך היא מקדמת בּברכה את האפשרוּת של יצירת קתדרה לאידיש, לספרוּת וּלפוֹלקלוֹר שלה, להיסטוֹריה החברתית והרוּחנית של עם ישׂראל האצוּרה בּתעוּדוֹת הכּתוּבוֹת אידיש, ואילוּ ישיבת ירוּשלים⁵ מצאה, כּי קתדרה זוֹ עדיין לא הגיעה שעתה בּטרם שנתיסדוּ ארבּע הקתדראוֹת הקוֹדמוֹת לפי הסדר: עברית, תנ"ך, היסטוֹריה וּפילוֹסוֹפיה.

החלטה סתוּמה זוֹ של ישיבת ירוּשלים, הנמנעת מקביעת עמדה בּרוּרה לעצם השאלה שהוּחלט עליה בּמַגנצא, נמנעת גם מלפרש בּדברים בּרוּרים למעשׂה. מה כּוָנתה: אם להחיש וּלהמריץ את הקמת המכוֹן למדעי היהדוּת – למען יהיה ראוּי לשמוֹ ולמקוֹמוֹ וּלמען יחדל להיוֹת כּלי-קיבּוּל של פּירוּרי-תוֹרה ושיעוּרי אַקראי הניתנים על ידי מַרצים-תיירים, המוֹאילים לבלוֹת בּארצנוּ שנה תמימה, – וּלהכניס בּתוֹך הלימוּדים גם את “השׂפוֹת והדיאַלקטים”, אוֹ שלא בּאה החלטה זוֹ אלא בּ“לשוֹן נקיה”, המכסה על הדחיה שבּרצוֹן לעידן ועידנים והמלבּישה מחלצוֹת את העוּבדה המרה, כּי אכן יש לגבּי האוּניברסיטה שלנוּ לימוּדים “פּסוּלים” ו“חיצוֹניים”.

ודאי שהשלוֹם הוּא “כּלי מחזיק בּרכה”, ודאי שארבע הקתדראוֹת העיקריוֹת (שאך עתה, לאחר כּמה שנוֹת-קיוּם המכוֹן, נזכּרוּ בּראשוֹניוּתן!) קוֹדמוֹת לקתדרה אחרת. אלא שלמקרא ההחלטה הירוּשלמית מתעוֹרר ספק, אם היא בּאה מתוֹך בּחינה אקדמאית טהוֹרה של “מוּקדם וּמאוּחר בּתוֹרה” בּלבד. ועוֹד יוֹתר, מתעוֹרר ספק אם שלוֹם זה שהוּשׂג בּפנים הישיבה הוּא שלוֹם-אמת. לאמוֹר, אם הוּא הוֹלם את האמת הפּנימית שלנוּ. איני שוֹאל לשלוֹם בּינינוּ ובין אוֹיבינוּ בּנפש. אני שוֹאל לשלוֹם בּמחננוּ, מחנה אנשים עברים בּתכלית הוָיתם.

וּכאדם עברי בּישׂראל, המעוּרה בּקרקע המוֹלדת הגשמית והרוּחנית כּאחת, הנני רוֹאה את עצמי נעלב עד עוֹמק הנפש מכּל ה“מסחר” הזה והעמידה על המיקח מסביב לקתדרה בּאידיש. מחרדת-שוא זוֹ בּפני איזוֹ דיסציפּלינה מדעית שהיא אשר בּגללה יבוּלע, חלילה, לעברית. מן הנטיה הזאת “לדחוֹת” וּלהקים חַיִץ בּין מוֹסדוֹת המחקר שלנוּ וּבין איזה ענף שהוּא מהתרבּוּת הישׂראלית המסוֹעפת. ולפיכך אני רוֹאה את עצמי נאלץ לפגוֹע בּהרמוֹניה שהוּשׂגה בּירוּשלים, ולוֹמר את אשר עם לבּי.

וּראשית, סָמֵי מכּל ויכּוּח אשר כּזה את ענין “השלימוּת” העברית וה“חצאיוּת”, את “הנאמנוּת” ו“הפּשרנוּת” את “הקנאוּת” ו“הפּסיחה על שתי הסעיפּים”. אל נא תהי התחַסדוּת עברית בּינינוּ. שׂבענוּ התחסדוּת עד למחנק. צחוֹק מכאיב לב עוֹשׂה לנוּ הגוֹרל בּהעלוֹתוֹ על הבּמה כּאן, אצלנוּ, העברים אשר בּעבריוּתם יחיוּ והחוֹתרים יוֹם יוֹם להרחיב את שטח הקרקע אשר מתחת לרגליה, את “שאלת הלשוֹנוֹת” כּביכוֹל. וּצחוֹק השׂטן הוּא, אם בּמקוֹם עבוֹדה תמה וּמכוּונת למטרה, שכּל אחד מאִתנוּ חייב בּה לעשׂוֹתה כּפי כּוֹחוֹתיו, בּאה אצלנוּ הבּדיקה בּציציוֹת: מי כּשר וּמי פּסוּל, מי לוֹהט בּאש קוֹדש וּמי מים בּעוֹרקיו, מי “מוַתר” וּמי עוֹמד כּסלע איתן. אַל נא יבוֹאוּ האנשים האלה עם מַדחוּמם למדוֹד את הטמפּרטוּרה העברית שלנוּ. נשאיר את המשפּט לדוֹרוֹת הבּאים אשר יוּכלוּ לסכּם את פעוּלוֹת אנשי דוֹרנוּ. הנה אני, למשל, נוֹטה לחשוֹב כּי מבּחינת האינטרסים של ה“אידישיזם המַסקני” (שיש מיעצים לנוּ ללמוֹד מדרכיו) מסוּכּן “פּשרן” כּבּיאליק יוֹתר מכּמה מנינים של “קנאים” אחרים. “בּיאליק זוֹהי הסכּנה” – אמר לי בּתקוּפת צ’רנוֹביץ⁶ אחד האידישאים הותיקים. והוּא הבין את ענינוֹ שלוֹ. ולא פּחוֹת “מסוּכּן” מבּחינה זוֹ היה בּרנר, שדחה בּהחלט כּל אוֹתה תוֹרת הקנאוּת הבּאה מבּית-מדרשה של “עברית אוֹ רוּסית”, שידע להוֹקיר כּל גילוּי של תרבּוּת בּאידיש, וּבחייו שלוֹ נתן מוֹפת לרבּים של “עבד לעברית אנכי עד נצח, כּל חוּשַי בּי לה לצמיתוּת מכרתי”.

וסָמי מכאן גם כּונוֹת רמיה של דיפּלוֹמַטיה כּוֹזבת. יש לנוּ פּוֹליטיקה אחת: בּרצוֹננוּ לכבּוֹש את עם ישׂראל בּשביל ארצוֹ וּלשוֹנוֹ. “פּוֹליטיקה” זוֹ – זהוּ כּל דבר הציוֹנוּת. אוּלם היא פּוֹליטיקה של אמת. לא נבוֹא לקבּוֹע איזוֹ עמדה שהיא למען “התרצוֹת” בּזה אל מצבּיאי האידישיזם. אנוּ רוֹצים להרבּוֹת בּגשרי-תרבּוּת בּין חלקי היהדוּת השוֹנים, אנוּ חייבים להגבּיר את ההפראה ההדדית בּין חטיבוֹת התרבּוּת השוֹנוֹת שבּאוּמה – אוּלם לא נצא לגשוֹר גשרים על פּני תהוֹמוֹת, אשר אין לגַשרם. וּלפיכך נלמד להבחין בּין אידיש כּאחד הלבוּשים של ההוָיה הישׂראלית, כּאכסניה היסטוֹרית לרחשי עם וּלנכסי תרבּוּת, וּבין אידישיזם כּהשקפת-עוֹלם לאוּמית, כּאידיאה, כּפוּלחן. עם האידישיזם, ולא רק עם זה הרוֹדף והמציק בּגָלוּי, אלא גם עם זה השׂוֹטם בּסתר, הנכוֹן להוֹדוֹת בּעברית שבּעבר וכּוֹפר בּערכי התרבּוּת העברית החיה – אתוֹ אין שלוֹם ולא יהיה שלוֹם. וּבבוֹאנוּ להבּיע את יחסינוּ החיוּביים לחזיוֹן פּלוֹני אוֹ אלמוֹני שבּתרבּוּת אידיש, נעשׂה זאת לא מתוֹך רצוֹן לשלוֹם עם האידישיזם אלא מתוֹך צרכינוּ אנוּ, מתוֹך אי-רצוֹן להתעלם משוּם גילוּי יצירה לאוּמי, מתוֹך חתירה לגילוּי גנזי נכסים, להאָרת ההוָיה הישׂראלית המפוּזרת ומפוֹרצת, להעלָאַת ניצוֹצוֹת.

וּמתוֹך יחס זה עלינוּ לדוּן גם בּשאלת הקתדרה. האם היא בּאה לשם נחת-רוּח ליהוּדי האמריקאי התוֹרם, אם היא בּאה כּ“ויתוּר” למי שהוּא, אוֹ שיש בּה צוֹרך לנוּ לעצמנוּ, לגוּפוֹ של ענייננוּ, לאוֹתה העבוֹדה התרבּוּתית והמחקרית אשר האוּניברסיטה שלנוּ נוֹעדה לעשׂוֹת.

והשאלה היא, אם האוּניברסיטה שלנוּ בּאה לעוֹלם כּדי לעסוֹק רק בּחקר העָבר הרחוֹק, בּימי-קדוּמים בּלבד, אוֹ גם בּחיי הדוֹרוֹת המאוּחרים, ואם בּחוּגי עניניה נכנסים גם מדעי ההוֹוה. ואם כּן נשאלת השאלה: האפשר ללמוֹד את קוֹרוֹת עמנוּ בּמשך המאוֹת האחרוֹנוֹת מבּלי עזרת האידיש? האפשר ללמוֹד את הפוֹלקלוֹר הישראלי, את החסידוּת, את ההשׂכּלה, את חיבּת-ציוֹן ואת כּל הבּא אחריהם, מבּלי לגלוֹת את כּל החוֹמר הגנוּז והמשוּקע בּאידיש? האוּמנם תבוֹא חכמת ישראל שבּירוּשלים ותמחק מתוֹך חקר נפש העם את השירה היהוּדית ואת הבּדיחה היהוּדית? האוּמנם אפשר ללמוֹד את מאוֹרעוֹת חיי תרבּוּתנוּ בּמאה האחרוֹנה מבּלי להכּיר את פּעוּלתם של מנדל לֶפין⁷, אברהם בֶּר גוֹטלוֹבּר⁸, אייזיק מאיר דיק⁹, אברהם גוֹלדפַדן¹⁰ בּ“מחציתם” שבּאידיש? האפשר שבּאוּניברסיטה העברית יהיוּ כּל הפּינוֹת הללוּ ורבּוֹת כּמוֹתן אסוּרוֹת בּהנאה? האפשר שחקר האֶלֶמנטים העבריים שנשתמרוּ בּאידיש, חייהם וּתמוּרוֹתיהם בּמשך הדוֹרוֹת, מחקר שיש לוֹ חשיבוּת מיוּחדת לעברית המדוּבּרת – ישאר למחקר בּידי אחרים, בּידי אוֹיבי העברית, שלהם יהיה “מוּתר” לטפל בּזה?

ידעתי כּי יש בּינינוּ עדיין “משׂכּילים” בּעלי השקפוֹת של ימי מתוּשלח, אשר אינם יכוֹלים להעלוֹת על דעתם כּי “ז’רגוֹן שאין לוֹ דקדוּק” יכוֹל לעלוֹת על שוּלחן פּרוֹפסוֹרים, וכי יש כּאן בּכלל משהוּ הראוּי ללימוּד וּלחקירה. אוּלם סוֹפר עברי ותיק ותלמיד-חכם כּאליעזר שוּלמן¹¹ לא כּן חשב: הוּא מסר כּמה שנוֹת חיים לחקר “שׂפת יהוּדית-אשכּנזית וספרוּתה”. וּגדוֹלי חכמת ישראל, הָחֵל מצוּנץ¹² וּמשטיינשניידר¹³ ועד דויד קוֹיפמן¹⁴ ותלמידיהם, חשבוּ אחרת. יאמרוּ: התנגדוּת לקתדרה אינה בּאה אלא מתוֹך חשש לאידיאוֹלוֹגיה המלַוה בּימינוּ את האידיש, וּמניעת הקמת הקתדרה היא סייג בפני אידיאוֹלוֹגיה זוֹ. ויש לוֹמר: ראשית, אידיאוֹלוֹגיה זוֹ לא תיבּנה מן הלימוּד כּאן. אדרבּא, כּאן המקוֹם היחיד, שהלימוּדים השוֹנים הכּרוּכים בּאידיש יהיוּ נקיים מתעתוּעי טנדנציוֹת זרוֹת. דוקא האַתמוֹספירה העברית-ההיסטוֹרית וההסתייעוּת בּכל ענפי המחקר הישׂראלי עלוּלים להעמיד כּאן את הלימוּדים הללוּ בּאוֹר המדע האמיתי. ולא לחינם שׂמחוּ להחלטת הקתדרה עתוֹנים עברים ציוֹנים ויהוּדים סתם, הרוֹצים לאחד את הקצווֹת, בּשעה שהאידישיסטים “האמיתיים” לא שׂמחוּ כּלל ל“נצחוֹן” זה. אדרבּא, הם מצפּים בּכליוֹן-עינים, שיגזרוּ כאן כּלָיה על הקתדרה, כּי גזירה זוֹ תיצק מים על גלגלי טחנתם.

ושנית –

לא מתוֹך “החרמת” לימוּדי האידיש תינטל האידיאוֹלוֹגיה הכּרוּכה בּה, אלא מתוֹך הצגת האידיש בּמקוֹמה הנכוֹן המגיע לה בּקוֹרוֹת עמנוּ. בּצדק קבעה ישיבת מַגנצא את חשיבוּת לימוּדם של “כל השׂפוֹת והדיאלקטים אשר העם היהוּדי השתמש בּהם בּדיבּוּר וּבכתב”. והצגה זוֹ שוֹללת מראש כּל אפשרוּת של “התחרוּת” כּביכוֹל בּעברית. אַל נבוּז לשאר הלשוֹנוֹת, שעמנוּ אימץ וטיפּח ושיקע בּהן מרוּחוֹ. אדרבּא, יקוּמוּ אחינוּ הספרדים וירבּיצוּ אצלנוּ את תוֹרת הלשוֹן השפַּניוֹלית ויחקרוּ את הספרוּת שנוֹלדה על בּרכיה ואת הפוֹלקלוֹר האצוּר בּה, וכן יֵעָשׂה ללשוֹנוֹת אחינוּ מתימן, מפּרס, מבּוּכָרה, מכּוּרדיסתן, מקַוקז. ויקוּם לתפארת כּאן בּירוּשלים בּנין המחקר של חיי שבטי ישראל וּתפוּצוֹתיהם. האין ירוּשלים המקוֹם הנוֹעד לכך? האין ארצנוּ ארץ הבּחירה לכך? הלא כּאן מתכּנסים נפוּצוֹת גָלוּיוֹתינוּ מכּל קצוי תבל, הלא כּאן צרוּרים שׂרידים מַאליפים של הפוֹלקלוֹר הישׂראלי, של הדיאַלקטים היהוּדיים, של השירה והמעשׂיה היהוּדיוֹת, של קבּלוֹת וּמסוֹרוֹת שבּעל-פּה, גנזי שׂרידי התנוּעוֹת והכּיתוֹת. האוּמנם תבוּז להם האוּניברסיטה העברית ותפקירם לאחרים, אשר יבוֹאוּ סוֹף סוֹף הנה ללקט כּאן את שיירי התרבּוּת המתגוֹללים כּאן לרגלינוּ ואין מאַסף?

אַל נא נלמד למעשי המקוּלקלים שבּמתנגדינוּ. לא תהיה תפארתנוּ כּל דרך זוֹ. לא מה שיאה להם יאה לנוּ. אַל נמַעט את דמוּת תרבּוּתנוּ בּשל פּחדי שוא. לא מתוֹך ידיעת האידיש וספרוּתה אוֹרבת לנוּ כּאן הסכּנה לתרבּוּתנוּ, ולא מיתר עממיוּת, אלא ממקוֹם אחר לגמרי: מהסתגלוּת לתרבּוּת השליטים, מנֶכר למעינוֹת החיים העממיים.

ולא מתוֹך חוּלשה כּל-שהיא בּאה הדרישה של פּתיחת לבּנוּ כּאן לקראת מַעינוֹת העממיוּת היהוּדית. אדרבּא. יש לי הכּרה גמוּרה כּי אנוּ עוֹמדים ערב התעוֹררוּת עברית תרבּוּתית מחוּדשת בּתוֹך תפוּצוֹתינוּ. ולא התעוֹררוּת של סרק, למלחמה של “עברית אוֹ רוּסית”, אשר העברית יוֹצאת ממנה תמיד בּשן ועין, אלא התעוֹררוּת של ממש, של חיים עבריים פּעילים. חמישים אלף אבּירינוּ הצעירים, אנשי “החלוּץ” וּתנוּעת הנוֹער, אשר נזעקוּ לדגל ארץ-ישׂראל העוֹבדת העברית, עדים לכך. אם אך נדע לזיין אוֹתם בּחוֹמר וּברוּח, אם לא נַשלה אוֹתם בּדברי שקר, והיה זה לנוּ המנוֹף להשבת לב העם לשפתוֹ. אנוּ עוֹמדים בּגוֹלה לפני חילוּף משמרוֹת. בּעל-הבּית שבּגוֹלה חדל להיוֹת משען התרבּוּת העברית. וּכשם שארץ-ישׂראל מצאה לה – על יד המוֹרה והסוֹפר – את הנוֹשא העממי לעברית בּפּוֹעל, כּך עתידה הגוֹלה למצוֹא לה את חיל הכּיבּוּש העברי בּנוֹער החלוּצי. ולא מתוֹך בּיטוּל וּבוּז לנכסי העממיוּת היהוּדית ידבּק הנוֹער בּעברית, כּי אם מתוֹך אהבה טהוֹרה וּשלמה וּמתוֹך המוֹפת החי של ארץ-ישׂראל. ועתיד זה, הצוֹפה לנוּ, מטיל חוֹבוֹת. אַל נלמד לדרכּי המקוּלקלים שבּמתנגדינוּ.

טבת תרפ"ח.

---

הלנוּ אוֹ לצרינו?

מאת

ברל כצנלסון

¹

הטלגרף מוֹדיע על התכּנס בּוַרשה ועידה למען ארץ-ישראל העוֹבדת, בּהשתתפוּת ארבּע מאוֹת ציר, בּרוֹב חגיגיוּת וּברוּח רוֹממה. ועידה זוֹ שחלה זמן קצר לאחר חגיגוֹת “החלוּץ” מעידה על ההתנַערוּת העוֹברת בּמחנה. פּוֹעלי ארץ-ישׂראל יכוֹלים לציין בּהכּרת-רצוֹן, כּי לא מקרה הוּא שהראשוֹנים להתנַערוּת וּלהתחזקוּת בּשכבוֹת הציוֹנוּת שבּגוֹלה הם החוּגים המתלקטים מסביב לארץ-ישראל העוֹבדת.

אוּלם הידיעה הטלגרפית הראשוֹנה אשר הגיעתנוּ אוֹמרת כּי לגביע השׂמחה הוּצק גם נטף-רעל: “בּשעת הבּרכה של “תרבּוּת” היוּ הפרעוֹת”. הידיעה בּ“הארץ” מספּרת על “התנגדוּתם של “פּוֹעלי ציוֹן” לנאוּמים בּעברית”. לא נשאל כאן מי וָמי הם “פּוֹעלי ציוֹן” אלה שהתנגדוּ לנאוּמים בּעברית– שאלה זוֹ ודאי טעוּנה בּירוּר, אוּלם בּמקוֹם אחר. עצם החזיוֹן של הפגנת-איבה לעברית בּועידה למען ארץ-ישׂראל העוֹבדת², אין הסתדרוּת העוֹבדים, המכנסת את הועידה והמשַגרת אליה את שליחיה, רשאית להתעלם ממנוּ ולעבוֹר עליו לסדר היוֹם.

הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית, המַזעיקה את כּל נאמניה וידידיה בּגוֹלה, איננה בּוֹדקת בּדעוֹתיהם: הבּעת ההכּרה והנאמנוּת למפעל-העבוֹדה בּארץ – מספּיקה לה. ארץ-ישראל אינה רוֹאה את עצמה כּחלק העוֹמד מחוּץ ליהדוּת העוֹלמית, וארץ-ישׂראל אינה מוַתרת על זכוּת השפּעתה וחוֹבת השפּעתה בּעיצוּב חיי העם ותרבּוּתוֹ בּכל פזוּריו, אוּלם לשם כּך אינה גוֹזרת גזירוֹת, אלא מַמשיכה את דרך יצירתה, בּאמוּנה שלמה כּי יצירה זוֹ תפלס לעצמה דרך והשפּעה בּחיי העם. אין עיננוּ צרה גם בּאלה ההוֹלכים אתנוּ לא את כּל הדרך, אלא מקצתה. וּבמידה שהם עוֹבדים בּגוֹלה עבוֹדת תרבּוּת ויצירה – גם שלא כּרוּחנוּ – אנוּ יוֹדעים להעריך את מפעלם. אוּלם ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל לעוֹלם לא ירכּין את ראשוֹ בּפני גילוּיי איבה ללשוֹן חייו ויצירתוֹ וּלאוֹתה העבוֹדה התרבּוּתית בּגוֹלה, המכשירה את הדוֹר לתקוּמה לאוּמית שלמה.

והפּעם צף נחשוֹל האיבה לא בּמחנה שוֹנאי ציוֹן, בּוֹזי תרבּוּתה ורוֹדפי יצירתה, אלא בּמחנה ארץ-ישׂראל העוֹבדת. לא על זכוּת הציבּוּר שלהם הפגינוּ הם – זכוּת זוֹ לא מנע מהם איש – אלא זכוּת הציבּוּר של אחרים, שלנוּ, של העברים, שללוּ הם. לא זכוּת להטיף לדעוֹתיהם הם תבעוּ, אלא את הזכוּת לסתוֹם את פּיוֹת אחרים. אין לך עדוּת יוֹתר טוֹבה על היחס לתרבּוּת-עם וּלנכסי-רוּח של עם, ועל עצם הדרכים של מלחמת התרבּוּת, מאשר הפגָנה זוֹ מצד אנשים אשר ודאי יראוּ את עצמם נעלבים מאד אם ישווּ אוֹתם לאנשי היֶבסקציה.

אוּלם לא לשם הערכה נאמרים הדברים הללוּ, כּי אם לשם תביעה: אין דרכּנוּ לרדוֹף אחרי אוֹיבי העברית למען הילָחם בּהם. דרכּנוּ היא לא דרך הפּוּלמוֹס, אלא דרך היצירה. ועשׂרים וחמש שנוֹת היצירה התרבּוּתית של הישוּב העוֹבד בּארץ, יצירתוֹ של הסוֹפר העברי, יצירתה של הבּמה העברית לכל גילוּייה וּמאמציה, בּית-הספר העברי ועד לעתוֹן-הילדים העברי בּכּפר – כּל אלה עדים לכיבּוּשיה וּלנצחוֹנוֹתיה של העברית החיה. אם לאוֹיבי העברית ניחא בּהפגנוֹת איבה וּברדיפוֹת, ילכוּ בּשם אלוֹהיהם. אוּלם כּשההפגנוֹת הללוּ נעשוֹת בּין כּתלי ועידת ארץ-ישׂראל העוֹבדת, לעיני שליחי ההסתדרוּת, לעיני מאוֹת צירים הנאמנים בּכּל עם הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, כּשאנשים הבּאים לברך את מפעל הפּוֹעל בּארץ – מקללים אוֹתוֹ, כּי אז חוֹבתה של הסתדרוּת העוֹבדים העברית בּארץ-ישׂראל לאמוֹר לעוֹשׂי השערוּריה: לא לנוּ אתם, כּי אם לצרינוּ.

ניסן תרפ"ח.

---

לשאלוֹת הכּיווּן החינוּכי בּעבוֹדתנוּ

מאת

ברל כצנלסון

ל“במוֹעצת “החלוּץ” בּדנציג”

כּהמשך למדוֹר “עם הנוֹער” בּכרך זה, המכיל דברי בּרל לנוֹער העוֹבד וּל“החלוּץ”, ניתנת בּזה הרצאתוֹ במועצת הבּחרוּת הסוֹציאליסטית בּא' בּטבת תרפ"ח, שלא פּוּרסמה עד כּה.

לשאלוֹת הכּיווּן החינוּכי בּעבוֹדתנוּ

צמיחת דוֹרוֹת צעירים חשוּבה בּשביל כּל תנוּעה, בּשביל כּל אוּמה. וחשיבוּת מיוּחדת לה בּשביל התנוּעה הסוֹציאליסטית, שבּאה לחדש את פּני העוֹלם, כּי לה אוֹרבת יוֹתר סכּנת ההתאַבּנוּת, העמידה והפיליסטריוּת – הסכּנה להיוֹת דוֹר המסתפּק בּמַה שיש לוֹ מבּלי היוֹתוֹ ממשיך את דבר התנוּעה. שאלת ההתחדשוּת הבּלתי‑פּוֹסקת של התנוּעה עצמה ושל נאמנוּת התנוּעה למטרתה, למען לא יֵעָשׂוּ האמצעים למטרה, היא יסוֹדית וקוֹבעת. בּעצם אוֹרבת לכל תנוּעה הסכּנה הזאת של הסתפּקוּת בּמַה שהשׂיגה וּבאִרגוּן שהקימה, עד כּדי שהדברים הללוּ בּוֹלעים את התוֹכן, והתוֹכן משתכּח ונעלם. אנוּ רוֹאים את הדבר הזה בּציוֹנוּת, בּסוֹפם של בּיל"וּ ושל המתישבים הראשוֹנים. הם תפסוּ את הרעיוֹן המַכּסימַלי בּמעמקיו, ואף על פּי כן בּמעשׂה, בּיצירוֹת החיים וּבמכשוֹליהם נשתכּחוּ הדברים. וצריך היה שיבוֹא דוֹר חדש ויחדש את הרעיוֹן.

לעתים קרוֹבוֹת משתַמש אני בּיחס לתנוּעה לא רק בּמוּשׂגים פּסיכוֹלוֹגיים, אלא גם בּיוֹלוֹגיים, כּמוֹ זקנה וּצעירוּת, וכוָנתי לא בּנוֹגע לאנשים אלא לגבּי עצם התנוּעה: התנוּעה צריכה להחליף מפּעם לפעם את לבוּשה ולמצוֹא לעצמה בּיטוּי חדש. בּמוּבן זה שאלת הדוֹרוֹת הצעירים היא בּשביל התנוּעה הסוֹציאליסטית וּבשביל כּל תנוּעת הפּוֹעלים שאלה רצינית מאד. אין אנוּ צריכים לחשוֹש מפּני אפּיקוֹרסוּת ועלינוּ להבּיע את דעתנוּ מתוֹך הסתכּלוּת בּמצב תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. התנוּעה הסוֹציאליסטית כּבר קיימת בּעוֹלם כּ‑100 שנה; עברוּ כּבר שמוֹנים שנה מאז פּוּרסם המַניפֶסט הקוֹמוּניסטי, וששים שנה מיסוּד האינטרנַציוֹנל הראשוֹן, ויש כּבר נסיוֹן היסטוֹרי גדוֹל מאד. בּמשך הזמן הזה ראינוּ תנוּעוֹת מזדקנוֹת. ראינוּ תנוּעוֹת שהתחילוּ כּרבוֹלוּציוֹניוֹת ונעשׂוּ אוֹפּוֹרטוּניסטיוֹת; ראינוּ דוֹרוֹת שלמים שהתחילוּ בּדגל של מרד וּבמרוּצת הזמן הכניסוּ לתוֹך חייהן צוּרה של “מֶשצ’אנסטווֹ”¹ אינטליגנטית. כּמדוּמני שדוקא התנוּעוֹת הרבוֹלוּציוֹניוֹת הן הן שסוֹבלוֹת בּעיקר מהמחלה הזאת. לאחר שהן עוֹלוֹת לאיזה גוֹבה הן מתאַבּנוֹת וּמפסידוֹת את הכּוֹח הרבוֹלוּציוֹני שהניע אוֹתן. ראינוּ את זה גם בּתנוּעה הציוֹנית וגם בּתנוּעה הסוֹציאליסטית בּאירוֹפּה. ראינוּ שיש הכרח לתנוּעה לחפּשׂ לא רק המשך סתם, כּי אם גם דוֹר צעיר, אשר יסַמל ויגשים את ההתחדשוּת הבּלתי‑פּוֹסקת של התנוּעה.

בּמוּבן זה אני רוֹאה הכרח בּבּחרוּת הסוֹציאליסטית, בּין אם היא טוֹבה כּיוֹם וּבין אם לא. רוֹאה אני צוֹרך בּזה שתנוּעת הפּוֹעלים תתן את דעתה לאפשרות של צמיחת דוֹר שני לה, בּין אם הדוֹר הקוֹדם בּארץ התעייף וּבין אם לא התעייף. דוֹר שני זה צריך להמשיך לא בּכל המקוּבּל, אלא עליו לקלוֹט את המסוֹרת הטוֹבה של התנוּעה שהיא יצרה בּארץ‑ישראל, שלא הסתפּקה רק בּמלים אלא דרשה מעשׂים ושאפה תמיד גם לחדש את המחשבה. כּיוֹם הבּחרוּת איננה כּזאת, אבל אין דבר זה מביאני לידי יאוּש. אני יוֹדע שלא קל לתנוּעה למצוֹא את עצמה. ראיתי את הנוֹער העוֹבד בּימיו הראשוֹנים, כּשמַראהוּ היה עגוּם מאד, וקל היה להינבא שממנוּ לא יֵצא מאוּמה. אוּלם הגרעין נזרע ונשׂא פּרי, וגם נמצא חֶבר האנשים המסוּר לפעוּלה זוֹ. הנוֹער העוֹבד הוא בּעיני אחד החזיוֹנוֹת החשוּבים בּיוֹתר בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, אם כּי גם אצלוֹ ישנם דברים שלא צריכים היוּ להיוֹת.

אתם מתאוֹננים על המפלגה שאיננה עוֹזרת. זה מראה על חוֹסר כּוֹח פּנימי אצלכם. אפשר לשאוֹל את הבּחרוּת הסוֹציאליסטית ואת הנוֹער העוֹבד: וּמי עוֹזר למפלגה? וּמי עוֹזר להסתדרוּת? יש לנוּ כּמה וכמה גוּפים וּמוֹסדוֹת, וכל גוּף וכל מוֹסד מתאוֹנן שמי שהוּא איננוּ עוֹזר לוֹ. גם אלה שאנחנוּ רוֹאים בּהם מקוֹר של עזרה גדולה זקוקים לעזרה. גם לתנוּעה שלנוּ צרכים גדוֹלים ויש לה מחסוֹר בּכוֹחוֹת פּנימיים – לא רק מחסוֹר בּאמצעים וּבאִרגוּן. וּבמחסוֹר זה נפגשים גם הקיבּוּץ וגם המפלגה; וּכשאני שוֹמע שהבּחרוּת טוֹענת שמי שהוּא לא עזר לה, הריני נוֹכח שעדיין לא תפסה את הפּרוֹבּלימה כּראוּי ולא ניגשה למקוֹר הקוֹשי שלה. אני מאמין בּבּחרוּת, אני רוֹאה בּה צוֹרך והכרח – הכרח פּשוּט מאד. תנוּעה שיש בּה אנשים מגיל של שלוֹשים‑ארבּעים, שנסיוֹנם גדוֹל וחייהם נכנסוּ בּמַסלוּל ידוּע של יצירה – כּניסה למסלוּל ידוּע של יצירה אינה עדיין חניטה, זוֹהי דרך קבוּעה – צריכה לתת מנסיוֹנה לאנשים שמתחילים לחיוֹת בּתנוּעה. אבל הוֹאיל ואין צרכי חייהם שוים, גם אם המסגרוֹת שווֹת, יש צוֹרך בּתאים מיוֹחדים. הגענוּ למצב שהתנוּעה הסוֹציאליסטית בּארץ‑ישׂראל מכילה אנשים מגיל שש‑עשׂרה ועד חמישים שנה, ויש צוֹרך לבנוֹת בּתוֹכה תאים מיוּחדים כּאלה. ואם התאים כּיוֹם אינם טוֹבים, צריכים לחפּשׂ דרך לתיקוּנם.

דבר אחד אגיד, כּי הניגוּד בּין הבּחרוּת והמפלגה, ששמעתי עליו כּאן, מסוּפּקני אם ישנוֹ בּאמת. בּתנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה יש לפעמים ניגוּד בּין התנוּעה הסוֹציאליסטית הצעירה – תנוּעת הנוֹער – וּבין המפלגה‑האֵם. היה יסוֹד נפשי לניגוּד הזה. הוּא היה טמוּן קוֹדם כּל בּחזיוֹן של הבדלי החיים. להאָרת המצב הזה אזכּיר דוּגמה קטנה. צ’יצֶ’רין מספּר על עוּבדה מענינת מהזמן שעסקוּ בּיצירת תנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטי: הפּוֹעל בּבּרלין, בּוינה וּבמרכּזים אחרים היה חי בּימים ההם את חייו הציבּוריים בּמסבּאוֹת. והיה שכיח שבּעלי המסבּאוֹת היוּ המנהיגים של המפלגוֹת הישנוֹת בּמקוֹמוֹת שוֹנים. מלחמת תנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטי בּאַלכּוֹהוֹל יצרה התנגשוּת בּין האינטרסים של מנהיגי המפלגוֹת המקוֹמיוֹת וּבין האידיאוֹלוֹגים של הנוֹער. כּאן הגילוּי הזה מוּבלט בּצוּרה גסה מאד של אינטרסים, בּצוּרה שהיא אוּלי קַריקַטוּרית, אבל בּעצם הדבר מי שמכּיר, בּלי כּל אידיאַליזציה, את הטיפּוּס הרגיל של הפּוֹעל המאוּרגן בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת – ולאו דוקא את הפּוֹעל האידיאַליסטי – אשר סיגל הרבּה מאד גם את האגוּדה המקצוֹעית וגם את הסוֹציאליזם למידת תרבּוּתוֹ, וּמי שמכּיר את המידה של הבּעל‑בּיתיוּת הפּרוֹליטרית השלטת בּמידה ידוּעה גם כּיוֹם בּמפלגוֹת הפּוֹעלים בּעוֹלם, יבין שאם יש מפלגוֹת הפּוֹחדות מכּל מיני גילוּיים רבוֹלוּציוֹניים וּמפּני צרכים תרבּוּתיים גדוֹלים, הרי יש מקוֹם לניגוּד בּין המפלגה הקשישה וּבין הדוֹר הצעיר. אצלנוּ, לדעתי, אין מקוֹם, בּאוֹפן אוֹבּיֶקטיבי, לניגוּד כּזה בּין הדוֹר הראשוֹן וּבין הדוֹר השני והשלישי, – משוּם שהפּוֹעל בארץ‑ישׂראל, על פּי מציאוּתוֹ ואָפיוֹ האישי, על פּי תנאי הארץ וּמהוּת חייו, התחיל כּרבוֹלוּציוֹנר והוּא ממשיך כּרבוֹלוּציוֹנר. אם נסלק את קליפּוֹת הדברים ונסתכּל למהוּת החזיוֹנוֹת, נוּכל להגיד שהפּוֹעל העברי בּארץ‑ישׂראל כּיוֹם הוּא אחד החזיוֹנוֹת הרבוֹלוּציוֹניים בּיוֹתר בּתנוּעה הסוֹציאליסטית בּעוֹלם. הדבר הזה חשוּב לא רק כּדי שנכבּד את עצמנוּ, – גם לזאת יש חשיבוּת – אלא כּדי שנדע מה חסר לנוּ. לא רק הפּוֹעל השׂכיר בּעיר וּבמוֹשבה, כּי אם גם הפּוֹעל בּקבוּצה וּבמוֹשב עוֹדנוּ נמצא בּמצב של חתירה בּלתי‑פּוֹסקת. עדיין אין הוּא בּמצב של אדם שהסתדר וּבא אל המנוּחה. אוּלי עוֹד עשׂרוֹת שנים לא נגיע לזה. המציאוּת המיוּחדת של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, ההכרח שישנוֹ בּמשק הארץ‑ישׂראלי ליצוֹר בּלי הפסק, כּי בּחָדלך לרגע ליצוֹר אין לך כּבר זכות קיוּם, וההכּרה כּי בּרצוֹתך למצוֹא אחיזה לרגליך בּארץ, עליך לכבּוֹש, – גוֹרמים לכך שתנוּעת הפּוֹעלים העברית בּארץ‑ישׂראל תשׂא תמיד אוֹפי רבלוּציוֹני ותהיה צעירה, צעירה לא בּגיל; גם בּגיל צעיר יכוֹלה להיות זקנה. יש יאוּש של צעירים שבּא כּאילוּ בּתוֹר חכמה גדוֹלה מאד. גם זה סימן של זקנה גדוֹלה. אין תנוּעת הפּוֹעלים העברית יכוֹלה להרשוֹת לעצמה מצב של בּיטוּל, של לעג לאילוּזיוֹת ושל כּפירה; אם תלך בּדרך זוֹ עלוּל הדבר להתנקם בּה וּממילא תתגלגל בּמדרוֹן. אנחנוּ שׂמחים איפוֹא לכל חזיוֹן המכריח אוֹתנוּ להתיצב בּמערכוֹת חדשוֹת. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ‑ישׂראל, שלא צפוּיה לה מלחמה בּין הדוֹרוֹת השוֹנים כּי אם הבנה הדדית גדוֹלה והמשך המסוֹרת, זקוּקה בּכל זאת להתחדשוּת מַתמדת וּלנסיוֹנוֹת חדשים ונוֹעזים.

הבּחרות הסוֹציאליסטית היא חלק מן הדוֹר הצעיר בּארץ, כּשם שהמפלגה הסוֹציאליסטית היא חלק של מעמד הפּוֹעלים בּארץ‑ישׂראל. וּכשם שאין להבדיל את מפלגת הפּוֹעלים ממעמד הפּוֹעלים בּארץ, כּכה גם אין להבדיל את הבּחרוּת מכּל הנוֹער היהוּדי בּארץ וּבעוֹלם. אוֹתן הסכּנוֹת האוֹרבוֹת לכל הנוֹער היהוּדי אוֹרבוֹת גם לבּחרוּת הסוֹציאליסטית.

מאילוּ פּינוֹת אוֹרבוֹת הסכּנוֹת? יש קוֹדם כּל סכּנוֹת אחדוֹת שהן פּרי המציאוּת הארץ‑ישׂראלית כּוּלה. יש סכּנה של ארץ קטנה, עניה בּחוֹמר, אשר שאלת המחיה לבניה היא שאלה קשה מאד; ארץ אשר בּאוֹפן אוֹבּיֶקטיבי – אם תסיחוּ את דעתכם רגע מן הציוֹנוּת – איננה ארץ של עליה, כּי אם ארץ של יציאה, ארץ אשר בּמשך חמישים שנה, מזמן שהתחילה העליה היהוּדית החדשה אליה – לא פּסקה גם יציאה ממנה. אבוֹת בּאוּ לארץ והבּנים עזבוּ. השאלה הזאת עוֹד לא נפתרה, והיא עוֹמדת עוֹד כּרגע בּארץ. מה עוֹשׂוֹת הגימנַסיוֹת שלנוּ? האם אין הן יוֹצרוֹת אֶכּספּוֹרט בּשביל חוּץ‑לארץ? מי שמכּיר קצת את הגוֹלה, מי שיסע לאמריקה ימצא שם בּכל עיר ועיר אֶכּספּוֹרט של הישיבוֹת מהארץ: רבּנים, רעוערענדס, משוּלחים וכיוֹצא בּהם. כּכה עשׂתה ירוּשלים שהתקיימה על ה“חלוּקה”, כּכה עשׂתה ראשוֹן‑לציוֹן החלוּצית המוֹדרנית. אוּלי חלק של הישוּב, החלק העשיר, בּעלי הפּרדסים, יצר קיוּם לבניו בּארץ, ואוּלי הוּקטנה על ידי כּך היציאה מן המוֹשבה לזמן‑מה. אבל כּשאנוּ מבּיטים על הישוּב הצעיר בּירוּשלים וּבתל‑אביב, – כּלוּם נמצא הוּא בּמצב כּלכּלי יוֹתר בּטוּח מאשר הישוּב היהוּדי בּוַרשה וּבלוֹדז?

השאלה הכּלכּלית הרצינית של ארץ‑ישׂראל קשוּרה, כּמוּבן, גם בּשאלוֹת תרבּוּתיוֹת. אי‑היכוֹלת להסתגל לארץ העניה, לעבוֹר ממצב של ישוּב עירוֹני, אוירי, לישוּב חקלאי, אוֹ אפילוּ לישוּב עירוֹני תעשׂייתי; הקוֹשי של המַעבר לחיים אחרים, מחוֹסר תנאים כּלכּליים נוֹחים בּארץ; הנטיה לעבוֹדוֹת קלוֹת וּלפרנסוֹת קלוֹת; הרצוֹן לתרבּוּת, להשׂכּלה, אשר בּמשטר הקיים הוּא מתבּטא בּפּרוֹפֶסיוֹת האינטליגנטיוֹת, – כּל אלה הן סכּנוֹת העלוּלוֹת להביא לידי דיכּוּי את ההתעוֹררוּת הלאוּמית. אנחנוּ בּאנוּ הנה כּנוֹשׂאי התחיה הלאוּמית. בּלי ספק היה זה אחד הגוֹרמים העמוּקים שהביאָנוּ ארצה. פָּעם בּנוֹ רצוֹן לחיים אנוֹשיים עמוּקים, הרצוֹן לחיוֹת בּתוֹך עצמנוּ כּמוֹ שהננוּ. ואמנם, נוֹצרה בּארץ‑ישׂראל תרבּוּת לאוּמית עצמית, אף כּי אני מוֹצא אוֹתה לא בּמקוֹמוֹת שרגילים לחַפּשׂ אוֹתה: לא בּמכוֹן למדעי היהדוּת, כּי אם בּמקוֹמוֹת אחרים. אני רוֹאה אוֹתה בּעיקר בּתנוּעת הפּעלים ואוּלי בּעוֹד אילוּ פּינוֹת בּארץ. מי שרוֹאה את ארץ‑ישׂראל הנמצאת כּרגע בּשעבּוּדה הפּוֹליטי ודלוּתה הכּלכּלית, והזקוּקה כּל כּך לכלכּלה מחוּץ‑לארץ וליהדוּת בּחוּץ‑לארץ, יבין כּי היא נתוּנה בּסכּנה של התבּוֹללוּת עצוּמה יוֹתר מאשר נמצאה בּה העיירה היהוּדית לפני עשׂרוֹת שנים. אנוּ רוֹאים איך הסכּנוֹת הללוּ מתקרבוֹת לארץ‑ישׂראל בּצעדים מהירים. אם האריסטוֹקרטיה כּאן (חברי ההנהלה הציוֹנית בּארץ‑ישׂראל, למשל), שוֹלחת את בּניה לא רק לאוּניברסיטאוֹת בּחוּץ‑לארץ, – את זאת עוֹשׂים אלפי אנשים, את זאת עוֹשׂים גם הרבּה חלוּצים, – כּי אם גם לבתי‑ספר תיכוֹניים בּאנגליה, הרי הדבר הזה מציין משהוּ. החזיוֹן הזה של התבּוֹללוּת, שהיא פּרי מציאוּת כּלכּלית וּפרי הסתגלוּת לאוּמה העשירה השלטת בּארץ, בּאשר בּידיה השוּק וּבידיה המשׂרוֹת, – כּרוּך בּסכּנה גדוֹלה של קַריֶריזם אישי העוֹמד בּניגוּד גמוּר לכל תנוּעה של שחרוּר וּלכל תנוּעה של התעוֹררוּת לאוּמית. קריֶריזם זה מפַתח את ההכּרה בּלב היחיד שדי לוֹ לדאוֹג רק לעצמוֹ ושעתידוֹ ותכליתוֹ לא בּמסירוּת לכּלל ולא בּחיי חברה מתוּקנים אוֹ בּפיתוּח חוּשיו המוּסריים, כּי אם בּהסתגלוּת ידוּעה לתנאים ידוּעים. הדבר הזה, אשר עשׂה שמוֹת בּיהדוּת בּשנים האחרוֹנוֹת, שעשׂה את האינטליגנציה היהוּדית, בּהתנַכּרוּתה לחיי העם, לאחד החזיוֹנוֹת המעציבים בּיוֹתר בּיהדוּת, ולאינטליגנציה עצמה גרם דלדוּל נפשי אנוֹשי, מתגלה כּסכּנה גדוֹלה גם לארץ‑ישׂראל. הסכּנה גדֵלה והוֹלכת בֹמידה שהעליה קטנה והישוּב קטן ואין בּוֹ כּוֹח פּנימי ליצוֹר בּארץ אוירה של תרבּוּת וּתנאים סוֹציאליים הוֹגנים. אין זה מקרה שבּמשך עשׂרוֹת שנים היוּ בּאים לארץ צעירים כּאידיאַליסטים וחלוּצים, ואנחנוּ עכשיו נבהלים ונדהמים לראוֹת את בּניהם, הדוֹר השני, בּירידתם התרבּוּתית לעוּמת הוֹריהם. רוֹאים אנוּ שעם הדוֹר הראשוֹן, זקני הישוּב, יש לנוּ עדיין איזוֹ לשוֹן משוּתפת, ואילוּ הדוֹר השני שבּא אחריהם: “בּני‑בּנימין”, עוֹרכי‑דין, אוֹ הרוֹפאים הצעירים שקראנוּ להם לפני המלחמה “הסטוּדנטים של בּירוּת”, נתן את הטיפּוּס של אנשי “דוֹאר היוֹם”. הלא הדברים האלה מפּילים חרדה. עתה גם אצלנוּ, בּעיר וגם בּכּפר וּבקיבּוּץ, מתחילים לגדוֹל ילדים, ואנחנוּ מתחילים לשאוֹל מה יהא גוֹרלם.

לתנוּעת הנוֹער הסוֹציאליסטית בּארץ יש חזית קשה, והשאלה המתעוֹררת היא: איך תכשיר את עצמה לחזית הזאת, איך תסתגל ותזדיין לקראתה? לתנוּעת הנוֹער שלנוּ אוֹרבוֹת גם סכּנוֹת מבּפנים. אם הנוֹער בּתנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם יש לוֹ צוֹרך למרוֹד בּמפלגה, הרי תנוּעת הנוֹער המפלגתי שלנוּ אין לציין אוֹתה כּמַרדנית, אלא כּצייתנית, כּנשמעת. היא משתדלת לשמוֹע. היא תמיד שוֹמרת על תוֹרת המסוֹרת של המפלגה ותמיד שוֹמרת ללכת בּעקבוֹת הקשישים, הגדוֹלים. יש קצת סכּנה בּזה שהנוֹער ירצה לעשׂוֹת לעצמוֹ, בּמוּבן האידיאוֹלוֹגי וּבמוּבן הפּוֹליטי, חיים נוֹחים. הוּא ירצה לנצל את הבַּגַז' שיצרה התנוּעה שקדמה לוֹ, על התוֹרה שבּכתב שלה ועל המוּשׂגים המקוּבּלים שלה. אם הנוֹער ילך בּדרך הזאת, ויש לוֹ הנטיה ללכת בּדרך הזאת, הוּא לא יהיה מסוּגל להילָחם בּחזית הקשה של ארץ‑ישׂראל. אנסה לברר את כּוָנת דברי. דיבּרתי קוֹדם על החזית הארץ‑ישׂראלית הקשה. לעוּמת המציאוּת הכּלכּלית הזעוּמה, וּלעוּמת הקַריֶריזם והאֶמיגרנטיוּת מארץ‑ישׂראל, צריך להעמיד יצירה חלוּצית. אוּלם נדמה לי שאיננוּ יכוֹלים להסתפּק רק בּמפעל חלוּצי, אנוּ זקוּקים גם למחשבה חלוּצית. בּאוֹתוֹ זמן שסירקין עמד להכריז על ציוֹנוּת סוֹציאליסטית היה צריך לעשׂוֹת עבוֹדה רבוֹלוּציוֹנית בּמוּבן המחשבתי. לעוּמת התפיסה שכּל שאלת היהוּדים היא רק שאלה של זכוּיוֹת, כּאילוּ שאלת הזכוּת לפּספּוֹרט והזכוּת לעבוֹר ממקוֹם למקוֹם, צריך היה להעמיד את השאלה הלאוּמית לכל עמקה, לא רק את השאלה התרבּוּתית, הפּוֹליטית, אלא גם הכּלכּלית. דבר זה לא היה מוּבן לשוּם סוֹציאליסט. כּל סוֹציאליסט ידע שיש כּלכּלוֹת שוֹנוֹת לפי הארצוֹת, אבל לא ידע שיש כּלכּלוֹת שוֹנוֹת לפי השוֹני הלאוּמי. והרי עוֹד לפני שלוֹשים שנה היתה הקוֹאוֹפּרציה בּבחינת טריפה ועל קוֹנסטרוּקטיביוּת חשבוּ רק בּוֹדדים, ואם בּא אז מישהוּ לדבּר על הצוֹרך לישב את ארץ‑ישׂראל על ידי בּנין משק ועבוֹדה, הרי אפשר להבין באיזוֹ מידה היוּ המחשבוֹת האלה רבוֹלוּציוניוֹת. את זאת עשׂה לא רק סירקין. את הדבר הזה עשׂה כּל אחד מאתנוּ, כּקטנים כּגדוֹלים, כּל התנוּעה הציוֹנית‑סוֹציאליסטית, כּל תנוּעת “פּוֹעלי-ציוֹן” בּזמנה, כּוּלם היוּ מוּכשרים להשׂיג זאת, שלא בּהתאמה לתפיסה הסוֹציאליסטית המקוּבּלת, שהיוּ לה מַהלכים בּין הסוֹציאליסטים היהוּדים והלא‑יהוּדים, וּמבּלי להתחשב אם יכניסוּ אוֹתם לאינטרנַציוֹנל אוֹ לא יכניסוּ. קוֹדם כּל דאגנוּ לעבוֹדה עצמית גדוֹלה, לרביזיה גדוֹלה. כּכה עשׂתה תנוּעתנוּ בּחוּץ‑לארץ בּימי נעוּריה, בּזמן שיצרה את הציוֹנוּת הסוֹציאליסטית, ואוֹתוֹ הדבר עשׂתה גם התנוּעה שלנוּ בּארץ בּיוֹדעים וּבלא‑יוֹדעים, בּעצם מתוֹך אינסטינקטים וּמתוֹך הצוֹרך לא להבּיט אחוֹרנית, אם מישהוּ עשׂה כּבר את זה אוֹ לא. אפשר היה להשתמש בּמחשבה הסוֹציאליסטית האירוֹפּית רק בּתוֹר מכשיר, בּתוֹר מֶתוֹד, אבל לא בּתוֹר בַּגַז'. אנוּ יכוֹלים להראוֹת עכשיו על כּמה מוּשׂגים שהיוּ בּמשך השנים זרים לא רק בּשביל הסוֹציאליזם הזר, כּי אם גם בּשביל המפלגוֹת שלנוּ בּחוץ‑לארץ. הנה, למשל, המוּשׂג חלוּץ. בּמשך שנים רבּוֹת היה הרעיוֹן של הגשמה אישית נחשב אצלם לאֶפּיקוֹרסוּת. ועכשיו אוֹטוֹ בּוֹיאֶר אוֹמר לנוֹער הסוֹציאליסטי, שזכוּתוֹ היא שהם דוֹר ההגשמה של הסוֹציאליזם. וכך גם עם המוּשׂג קבוּצה. יכוֹלתי להביא שוּרה של מוּשׂגים כּאלה, שהם פּרי המחשבה העצמית, המאוּמצת, פּרי המחשבה של פּלוּגה אחת של תנוּעת הפּוֹעלים, שידעה שאיננה צריכה לסמוֹך על אחרים ועליה לחַדש בּעצמה.

והנה, כּדי שהנוֹער בּארץ יוּכל לפתוֹר את השאלוֹת העוֹמדוֹת בּפני התנוּעה כּוּלה וּבפני הנוֹער, יש צוֹרך בּשבילוֹ בּמחשבה רבוֹלוּציוֹנית. אינני אוֹמר לבטל את האידיאוֹלוֹגיה שנוֹצרה על ידי “פּוֹעלי‑ציוֹן” ועל ידי התנוּעה הסוֹציאליסטית הכּללית; גם בּאידיאוֹלוֹגיה זוֹ צריך להשתמש, אבל המשתמש בּה צריך לעשׂוֹת זאת כּאדם חפשי, לא כּמי שקיבּל תוֹרה מן המוּכן ורוֹאה את עצמוֹ מוּכרח להסתגל אליה. אסבּיר זאת על ידי חידוּד קוֹלע שאמר סוֹפר פּיקח אחד על ההבדל בּין אנגליה וגרמניה בּכיבּוּש מוֹשבוֹת. ידוּע ששתי הארצוֹת שאפוּ תמיד לכיבּוּשים חדשים. השיטה של גרמניה היתה, בּזמן שהיא חפצה לכבּוֹש איזוֹ מוֹשבה, לקחת את המוֹשבה ולשׂים אותה בּכּיס. והיוֹת והכּיס יש לו מידה ידוּעה, היה נקרע לפעמים. אנגליה כּשהיא כּוֹבשת מוֹשבה היא תוֹפרת כּיס מסביב למוֹשבה. וככה גם הענין של דחיקת תנוּעה חיה וּצעירה לתוֹך כּיס עשׂוּי מראש: אוֹ שהוּא צריך לצמצם את דמוּת התנוּעה אוֹ שהכּיס סוֹפוֹ להיקָרע. וּכשאני מתבּוֹנן למצב הבּחרוּת שלנוּ ולמתהווה בּה, הרי נדמה לי שאין קל לה מטיפּוּח סוֹציאליזם מוּפשט: ליצוֹר חוּגים ולקרוֹא אִתם ספרים על הסוֹציאליזם. אמנם בּזה היא אוּלי תעשׂה עבוֹדה תרבּוּתית ידוּעה, אוּלם היא לא תצדיק את מטרתה. יש הכרח לחנך את הפּוֹעל וּלטפּח בּוֹ הכּרה מעמדית, אבל הכּרה מעמדית גם היא אינה דבר מוּפשט. אוֹתה מטַפּחים על ידי עֵרוּת האינסטינקטים המעמדיים, הלוֹחמים. יש צוֹרך להתאים את כּל השאלוֹת וּלהצמיח מחָדש את מחשבת התנוּעה שלנוּ מתוֹך מציאוּתנוּ. בּמלחמה הגדוֹלה נגד הקריֶריזם על הבּחרוּת לאַרגן קבוּצוֹת תלמידים, שבּמקום לצאת לאירוֹפּה ילכוּ לעבוֹד כּאן ויטפּלוּ בּהבהרת הפּרוֹבּלימוֹת של העבוֹדה הגוּפנית. אינני רוֹצה להקטין את ערך העבוֹדה האידיאוֹלוֹגית ואת ערך העבוֹדה התרבּוּתית. יש צוֹרך גם בּעבוֹדה זוֹ. אם הדוֹר שלנוּ פּוֹתר את שאלוֹת האידיאוֹלוֹגיה אגב יצירה, הנה דוקא בּשביל הנוֹער חשוּבה עבוֹדה אידיאוֹלוֹגית. אוּלם גם זוֹ צריכה להיוֹת פּרוֹדוּקט חיוּני של חיי הנוֹער, פּרי התנגשוּתוֹ עם המציאוּת הארץ‑ישׂראלית: עם נוֹתן‑העבוֹדה, עם בּית‑הספר עם האינטליגנציה ועם ההוֹרים. ואם יגיעוּ לעֵדוֹת המזרח הרי יש שם מציאוּת מיוּחדת. תמצית השאלה היא למצוֹא בּכל מציאוּת אם זוֹ של מוֹשבה ואם זוֹ של בּית‑ספר, אוֹתוֹ המפעל הרבוֹלוּציוֹני הדרוּש. לא אֶכּנס בּשאלת ערכּוֹ החלוּצי של הקיבּוּץ. אני חוֹשב כּי לא די בּהליכה לקיבּוּץ. יש כּמה שאלוֹת חברתיוֹת, שהנוֹער מסוּגל בּיוֹתר לפתוֹר אוֹתן. טוֹב היה לוּ החברים מהבּחרוּת היוּ מציגים מטרה לעצמם לא רק ללכת לקיבּוּץ, אלא לבוֹא שמה וּלהגיד שאין דעתם נוֹחה מהקיים והם רוֹצים דבר‑מה טוֹב ממנוּ. אנשים שעוֹמדים בּאמצע המפעל אינם יכוֹלים להתחיל הכּל מחָדש, אוּלם תנוּעה צעירה יכוֹלה להתחיל את כּל אוֹתם הדברים מחָדש בּאוֹפן יוֹתר טוֹב.

וכמה הערוֹת למהוּת החינוּך של תנוּעתנוּ. יש חשיבוּת רבּה מאד לזה, שהחינוּך הסוֹציאליסטי בּתוֹך הבּחרוּת יהיה בּיקרתי יוֹתר, שלא תהא בּוֹ דוֹגמַטיוּת – לא חשוּב איזוֹ דוֹגמַטיוּת; חשוּב שהבּחרוּת תעיז תמיד לשאוֹל. אם אראה, שבּבּחרוּת נתעוֹררוּ שאלוֹת גדוֹלוֹת בּיחס לציוֹנוּת וּביחס להגשמת הציוֹנוּת, לא איבּהל. אני איבּהל אם אראה אצלם מוּשׂגים קבוּעים וּלקוּחים בּהקפה, משוּם שאז אהיה בּטוּח כּי הדוֹר שיבוֹא אחרינוּ לא ישׂא בּעוֹל מפעלנוּ. בּרוּכוֹב היה מוֹח מחַדש, מקוֹרי, אוּלי אחד המוֹחוֹת העצמיים בּיוֹתר של האינטליגנציה היהוּדית בּתקוּפה האחרוֹנה, והוּא הקים לוֹ הרבּה תלמידים (לסירקין כּמעט שלא היוּ תלמידים, – אמנם היוּ לוֹ תלמידים רבּים שמילאוּ את מצווֹתיו, אבל למעשׂה בּאוֹפן אישי לא היוּ לוֹ תלמידים), אבל היה זה אוּלי אסוֹנוֹ שהיוּ לוֹ תלמידים רבּים ולא היה לוֹ אף תלמיד מבקר שאמר: עד כּאן אני ממשיך את תוֹרת רבּי וּמכּאן ואילך אני הוֹלך בּדרכּי. אלוֹהים בּירך את בּרוּכוֹב בּתלמידים דוֹגמַטיים, חסרי כּל כּשרוֹן של עיכּוּל וחסרי כּל כּשרוֹן של מחשבה, וזה גרם לכך שתנוּעה שלמה, שדָגלה בּשם בּרוּכוֹב, השתמשה רק בּקליפּה של תוֹרתוֹ ולא ידעה להמשיך את העבוֹדה שבּה התחיל, ולא ידעה להמשיך וּלעבּד את כּל הרעיוֹנוֹת בּשבילי היצירה. ולכן גם לא היוּ תלמידים לתלמידיו. גם בּתנוּעה הסוֹציאליסטית נפגשים אנוּ מפּעם לפּעם בּאנשים הדוֹגלים בּשם מַרכּס ואינם יוֹדעים להשתמש בּוֹ בּשביל יצירה רבוֹלוּציוֹנית.

נדמה לי שבּתנוּעתנוּ אנוּ יש צוֹרך להבחין בּיחס לחינוּך סוֹציאליסטי בּשאלוֹת עיקריוֹת אחדוֹת. אמרתי שאוֹטוֹ בּוֹיֶאר קרא לנוֹער: דוֹר ההגשמה של הסוֹציאליזם. וּמזמן המלחמה ואחריה נתגלוּ ניגוּדים גדוֹלים מאד בּסוֹציאליזם, ואת הניגוּדים האלה אין לטשטש. אין לטשטש ניגוּדים אידיאוֹלוֹגיים ואֶתיים יסוֹדיים. אבל חוֹשבני כי הניגוּדים האלה אינם על פּי הקו המקוּבּל של מַרכּסיזם ורביזיוֹניזם, ואוּלי גם לא תמיד לפי הקו המקוּבּל המבדיל בּין סוֹציאליזם וקוֹמוּניזם. לי נדמה כּי בּדוֹר ההגשמה, בּקשר עם הפּרוֹבּלימוֹת העוֹמדוֹת לפני הסוֹציאליזם, יש חוֹבה להבחין בּאוֹפן יסוֹדי בּין הסוֹציאליזם של היצרנים וּבין הסוֹציאליזם של הצרכּנים, – בּין הסוֹציאליזם אשר נקוּדת‑המוֹצא שלוֹ היא חזית התוֹצרת הלאוּמית וּבין הסוֹציאליזם אשר נקוּדת‑המוֹצא שלוֹ היא חזית חלוּקת התוֹצרת, ההספּקה. כּל זמן ששאלוֹת הסוֹציאליזם לא עמדוּ בּאוֹפן רציני, לא הרגישוּ אנשים כּל כּך בּדבר, ואז גם אפשר היה לטשטש את הדברים האלה. התעמוּלה הסוֹציאליסטית בּמשך הרבּה שנים היתה מתנהלת לרוֹב לא מתוֹך תפיסה של יצרנים, כּי אם מתוֹך תפיסה של צרכּנים. מה זאת אוֹמרת תפיסה של צרכּן? הצרכּן, בּין שהוּא עוֹבד וּבין שאיננוּ עוֹבד, בּין שהוּא “לוּמפנפּרוליטאריער” וּבין שהוּא בּוּרגני, הרי הוּא רגיש מאד לשאלת השויוֹן בּחלוּקת התוֹצרת. הוּא איננוּ מתעמק בּשאלה איך נוֹצרה התוֹצרת, ואיננוּ מתעמק בּפּרוֹבּלימה של רכוּש האוּמה, של רכוש החברה ושל קיוּם החברה. הוּא מרגיש היטב את כּל העוול בּחלוּקת התוֹצרת. זה מעוֹרר בּוֹ את רגש המַרדוּת והוּא שוֹאף לתקן את הדבר, ולא מעסיקה אוֹתוֹ הפּרוֹבּלימה של היצרן, שהוּא ממוּנה כּיוֹם על יצירתה ועל המשכיוּתה של התוֹצרת. אם נתבּוֹנן לכמה רבוֹלוּציוֹת בּאירוֹפּה בּזמן האחרוֹן, נראה שבּשנים הראשוֹנוֹת הגוֹרם העיקרי להן היה לא כּוֹחוֹ של היצרן, כּי אם סבלוֹתיו של הצרכּן. וגם כּמה סידוּרים שהוּנהגוּ וכמה סיסמאוֹת שהוּכרזוּ היוּ לא של היצרן, כּי אם של הצרכּן. אוּלם בּמידה שסוֹציאליזם התקרב להגשמה הרי מתבּרר, שבּסיוּע הצרכּן בּלבד אי אפשר להקים את המשטר החדש. מי שמתבּוֹנן להתפּתחוּתה של רוּסיה הסוֹביטית מהתקוּפה הראשוֹנה של הקוֹמוּניזם הצבאי ועד לעבוֹדה הקוֹנסטרוּקטיבית הגדוֹלה הנעשׂית שם – יראה כּיצד, בּמקוֹם הסטיכיה הצרכּנית של איש‑הצבא שחזר מהמלחמה כּמוֹרד ולא ראה לפניו שוּם פּרוֹבּלימוֹת של תוֹצרת, מלבד המרידה של הצרכּן, בּאה התפיסה האחרת לגמרי. הרבּה ליקוּיים של הסוּציאליזם האירוֹפי נבעוּ מזה שהוּא, בּחלקיו הגדוֹלים, לא הרחיק לכת מהפּרוֹבּלימה של הצרכּן. וּמכּאן, לדעתי, גם זלזוּל בּפּרוֹבּלימוֹת התרבּוּת וחינוּך המעמד, וכן הזלזוּל בּפּרוֹבּלימוֹת הקוֹאוֹפּרציה. כּל אלה היוּ גילוּיים שוֹנים של התפיסה הצרכּנית בּסוֹציאליזם. אנחנוּ, כּאן בּארץ, מתוֹך המציאוּת המיוּחדת וּמתוֹך שבּאנוּ הנה בּציוֹנוּת שלנוּ, לא כּצרכּנים אלא כּיצרנים (הציוֹנוּת כּוּלה תנוּעה של יצרנים, אם כּי הציוֹנים לא חשבוּ על זה, והעסיק אוֹתם יוֹתר ענין המרכּז הרוּחני אוֹ המעשׂה הפּוֹליטי והדיפּלוֹמַטי; אבל בּרגע שנוֹטלים מן הציוֹנוּת את היסוֹד היצרני שלה, נוֹטלים ממנה את הכּל), הרי הציוֹנוּת גרמה לסוֹציאליזם שלנוּ שיהא מן הרגע הראשוֹן יצרני. בּאחד ממאמריו של בּרוּכוֹב יש ניתוּח של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּמשך תקוּפה מסוּימת; ממנוּ אפשר להיוָכח כּי תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית כּוּלה תפיסתה לא היתה סוֹציאליזם של יצרן, אלא סוֹציאליזם של הדלוּת היהוּדית, המתקוֹממת, הרוֹצה לישר את קוֹמתה, סוֹציאליזם של הצרכּן. אבל הסוֹצאליזם שלנוּ בּארץ‑ישׂראל היה יצרני ולא היה יכוֹל להיוֹת אחר. כּל סוֹציאליזם כּאן, מבּלי שילוה אוֹתוֹ היצרן, היה מגוּחך. הוּא היה מוּכרח להביא לידי פרַקציוֹניוּת. פרקציה היא לא רק זוֹ של היוֹם, גם לפני עשׂרים שנה היוּ חזיוֹנוֹת כּאלה, כּמוֹ הקבוּצה הרוֹסטוֹבית. היוּ פרקציוֹת שלא הגיעוּ להבנה, כּי אצלנוּ היצרן הוּא ההוֹלך ראשוֹנה בּהגשמת הסוֹציאליזם.

לפעמים יש וחברים שלנוּ, מתוֹך נאמנוּת לגוֹלה, שוֹאלים: למה מתרחקים מן המפלגוֹת בּגוֹלה ואינם מסתמכים על הפּוֹעלים כּי אם על הנוֹער. כּבר דיבּרתי על זה בּמוֹעצת “אחדוּת‑העבוֹדה” בּשאלת האיחוּד. אני חוֹשב שכּל סוֹציאליסט רציני יש לוֹ אוֹריֶנטציה על הנוֹער, אבל כּאן יש חזיוֹן הרבּה יוֹתר עמוֹק:

כּל החזיוֹן של “החלוּץ” הוּא בּן‑לוָיה הכרחי לאוֹתה הקטיגוֹריה של הסוֹציאליזם היצרני. תנוּעת הנוֹער בּארץ כּשהיא ניגשת להטפה סוֹציאליסטית, מהדין שבּענין זה תהיה לה נקוּדת‑מוֹצא בּריאה. אני חוֹשב את החזיוֹן של החלוּציוּת (אשר רבּים מחברינוּ, הדוֹגלים בּמוּשׂגים ה“פּוֹעלי‑ציוֹניים” המסרתיים, חוֹשבים אוֹתוֹ לחזיוֹן לא לגמרי כּשר, הוֹאיל וּלפי הבנתם תנוּעת הפּוֹעלים לידתה בּתוֹך פּוֹעלים בּני פּוֹעלים, וּבחזיוֹן “החלוּץ” יש, לפי דעתם, משוּם “מינדערוערדיגקייט”) לאחד החזיוֹנוֹת החשוּבים בּיוֹתר לא רק לגבּי הפּרוֹבּלימוֹת ההיסטוֹריוֹת של ארצנוּ, כּי אם גם לגבּי תנוּעת הפּוֹעלים הכּללית. אין כּל ספק כּי תנוּעת הפּוֹעלים הצעירה בּאירוֹפה, אם בּאמת תתפּתח לתנוּעה רצינית, לתנוּעה רבוֹלוּציוֹנית ממש, לא תסתפּק בּעיסוּק בּעיוּנים, כּי אם יקוּם בּה זרם של נוֹער שירצה להיוֹת חלוּץ, וגם שם תצטרך להתהווֹת תנוּעה של אינטליגנציה ההוֹלכת לעבוֹד, שתרצה לעשׂוֹת גם את בּן הפּקיד וגם את בּן הבּוּרגני האינטליגנטי לפּוֹעלים ולתת להם לבנוֹת מפעל חלוּצי סוֹציאליסטי. אחרי שהדבר הזה יקוּבּל ויכּנס לתוֹך הלכּסיקוֹן הסוֹציאליסטי, אז אלה מחברינוּ שעדיין המצפּוּן שלהם אינוֹ שקט, “יכשירוּ” גם את החלוּציוּת שלנוּ, וגם המפלגוֹת שלנוּ בּחוּץ‑לארץ, שהן מתקשוֹת כּל כּך בּעיכּוּל המוּשׂג הזה, יבינוּ שתנוּעת הנוֹער המפלגתית אין לה כּל פּרספּקטיבה אם היא תלך בּדרך של עכשיו. תנוּעוֹת “החלוּץ הצעיר” ו“השוֹמר הצעיר” יש בּהן מפעל רבוֹלוּציוֹני, יש בּהן רוֹמַנטיקה, מה שחסר בּמפלגוֹת שלנוּ. המפלגוֹת שלנוּ בּחוּץ‑לארץ הן מפלגוֹת של “מתנגדים”, שמשנתם הֲלָכָה חנוּטה, לא מחוּשבת מחדש ואינה ערה למדי.

כּל זמן שהנוֹער ימשיך בּדרך הזאת ולא יבין לעשׂוֹת את הסוֹציאליזם למפעל משחרר – לא יהיה לגוֹרם חשוּב בּחיינוּ. הצגת השאלוֹת של הסוֹציאליזם היצרני חשוּבה לנוּ גם מתוֹך זה שיש כּמה וכמה חזיוֹנוֹת, שאוּלי חברינו העוֹבדים בּתנוּעת הפּוֹעלים בּגוֹלה רוֹאים אוֹתם כּחזיוֹנוֹת שליליים; אי אפשר היה שבּבּיאליסטוֹק וּבבּוּרוּיסק נקבּל חינוּך סוֹציאליסטי אחר ממה שקיבּלנוּ, אבל החינוּך הסוֹציאליסטי הזה אינוֹ מספּיק לנוּ. יש וּבאים חברי “פּוֹעלי‑ציוֹן” הנה וּבוֹכים על המרחק שבּיניהם וּבינינוּ, בּאשר הנה שם, בּגוֹלה, ניהלוּ שביתוֹת, הקימוּ אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת, וכאן מה? הארץ אינה מבינה אוֹתם. יש אֶתיקה מיוּחדת הקשוּרה עם היחס הממשי לעבוֹדה, החסר אצל הסוֹציאליסטים שלנוּ בּתחוּם המוֹשב. יש גם דברים אלמנטריים. הסוֹציאליזם הצרכּני – תפיסתוֹ מכילה את היסוֹד של בּזבּזנוּת, הוּא איננוּ בּעל משק. הסוֹציאליזם של היצרן הוּא בּעל יחס של קמצנוּת, של חרדה על הרכוּש הקיבּוּצי ועל הרכוּש הלאוּמי. בּגוֹלה לא חינכוּ אוֹתנוּ לכך, כּשם שאוֹתוֹ הפּוֹעל בּרוּסיה שהצטיין כּרבוֹלוּציוֹנר, כּבוֹנה בַּריקדוֹת, עד 1917, לא הוּכשר להיוֹת, בּבוֹא היוֹם, בּוֹנה‑משק מעוּלה. כּל חינוּכוֹ לא נתן לוֹ את ההכשרה להקים משקים, ולא היה מסוּגל להיקלט בּמשק החדש, למרוֹת היוֹתוֹ בּעל זכוּיוֹת כּיתר החברים, והמפלגה העדיפה לפעמים להיפּטר ממנוּ. בּאוֹתם החזיוֹנוֹת נפגשים אנחנוּ גם אצלנוּ. קיימת הפּרוֹבּלימה, איך תנוּעת הנוֹער תגַדל אנשים בּשביל המשק הנבנה, בּשביל יחסי החברים בּוֹ. יש פּרוֹבּלימוֹת שהסוֹציאליזם המקוּבּל לא יוּכל לפתוֹר אוֹתן. הוּא יכוֹל היה להשאיר אחריו כּמה וכמה פּרוֹבּלימוֹת ללא פּתרוֹן. הוּא יכוֹל להתכּחש לאוֹפי העיקרי של הסוֹציאליזם, שהוּא ההוּמַניזם. הסוֹציאליזם הוא הבּיטוּי העליוֹן של ההוּמַניזם, בּין אם נגיד שהוּא מתקיים קרוֹב לשלוֹשת אלפים שנה, אם זה היה בּיון, בּתקוּפת הרֶנֶסַנס, אוֹ בּמקוֹם אחר וּבתקוּפה אחרת, וּבין אם נגיד שהוּא מתקיים פּחוֹת, אבל ההוּמֹניזם הוּא בּיטוּי שלא הוּבלט עד כּה וחוֹשבים כּי בּסוֹציאליזם הוּא יתגלה בּמלוֹאוֹ. בּמשך עשׂרוֹת שנים הרשה הסוֹציאַליזם לעצמוֹ להתנכּר לפּרוֹבלימוֹת הללוּ, והנה כּשבּאה תקוּפת ההגשמה הרי הדבר הזה מתגלה.

וּמלים אחדוֹת בּדבר השאלוֹת של ארץ‑ישׂראל קפּיטליסטית וסוֹציאַליסטית. אני חוֹשב את כּל הדבר הזה למַטעה, לדבר הבּא מתוֹך רצוֹן של אנשים ליצוֹר סכֵימוֹת ידוּעוֹת, המנּוגדוֹת זוֹ לזוֹ. כּשאין אוֹפק ואין מעוּף אפשר להעמיד סכימה עשירה מוּל סכימה דלה ממנה. אבל כּל התפיסה הזאת, שדוֹגליה הראשוֹנים היוּ “פּוֹעלי‑ציוֹן” השׂמאליים, ואחר כּך אֶלקינד, שהציגה את ההתפּתחוּת הקפּיטליסטית בּארץ בּניגוּד לאוּטוֹפּיה של “אחדוּת‑העבוֹדה”, הרוֹצה לבנוֹת משק עוֹבד בּארץ, אינה בּהתאמה להסתכּלוּת בּמציאוּת של ארץ‑ישׂראל. אין בּה ראִיה בּהירה בּמה שנעשׂה בּארץ, ואין בּה, לדעתי, שוּם הבנה של הסוֹציאליזם בּעוֹלם. בּאיזוֹ תקוּפה נמצאת עכשיו אירוֹפּה? בּתקוּפת הסוֹציאליזם או הקפּיטליזם? אירוֹפּה נמצאת אוּלי כּבר שנים בּתקוּפה של שינוּי‑מצב נמרץ מאד. השינוּיים הסוֹציאַליים והכּלכּליים מתהווים בּקצב מהיר. הרי בּמשך מאוֹת השנים של מעבר מפיאוֹדליזם לקפּיטליזם היוּ הפיאוֹדליזם והקפּיטליזם חיים בּצוותא, ואי אפשר לציין מתי נפרד הפיאוֹדליזם מן העוֹלם וּמתי הוֹפיע המשטר הקפּיטליסטי. אין תאריכים כּאלה קיימים. יש תאריך לגילוּי מכוֹנה, זוֹ אוֹ אחרת, יש תאריך למהפּכוֹת, אבל אין תאריך מתי נפטר המשטר הפיאוֹדלי מן העוֹלם, ואוּלי עוֹד לא הלך מן העוֹלם גם עתה; וכן גם קשה לדבּר על אוֹדוֹת התאריך בּוֹ נכנס המשטר הקפּיטליסטי לעוֹלם. הוּא נכנס לעוֹלם בּמשך מאוֹת בּשנים. וּבהתבּוֹננוּ עכשיו אל הנעשׂה בּאירוֹפּה, הרי החזיוֹן הזה של התגוֹששוּת חזקה בּין הקפּיטליזם והסוֹציאליזם נראה לנוּ בּכּל, הוּא נראה לנוּ בּשטח החיים הפּוֹליטיים, הוּא נראה לנוּ בּשטח הכּלכּלה, הוּא נראה לנוּ בּשטח החיים התרבּוּתיים. אבל מה טיבה של עיריית וינה? זה לא סוֹציאליזם ולא קפּיטליזם. וּמה זאת רוּסיה? זאת תערוֹבת של קפּיטליזם ושל סוֹציאליזם. נמצאים כּאן לפנינוּ יסוֹדוֹת רציניים מאד של משטרים שוֹנים. מה החזיוֹן של הקוֹאוֹפּרציה לצוּרוֹתיה בּעוֹלם? מה החזיוֹן של התגבּשוּת ההוֹן של הפּוֹעל בּשנים האחרוֹנוֹת? מה החזיוֹן של חוּקוֹת העבוֹדה הקיימוֹת זה עשׂרוֹת שנים? מה החזיוֹן של רפוֹרמוֹת שוֹנוֹת זה עשׂרוֹת בּשנים, בּין אם נתלה בּהן תקווֹת וּבין אם לא? והרי יש גם רפוֹרמוֹת חשוּבוֹת מאד! כּל הדברים הגדוֹלים, גם קוֹאוֹפּרציה וגם משקים של פּוֹעלים וגם בּנקים של פּוֹעלים, אלה אינם סוֹציאליזם, אבל הם תאים של סוֹציאליזם. כּל מפעלי הפּוֹעלים, גם האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת, גם הבּנקים עוֹשׂים אוֹפּרציוֹת קפּיטליסטיוֹת. אבל הם יסוֹדוֹת של המשטר החדש. והתגוֹששוּת של משטרים כּאלה, הצריכים לחדוֹר לכל ענפי החיים, היא התגוֹששוּת גדוֹלה וּממוּשכת מאד. והנה כּשבּאים לשאלת ארץ‑ישׂראל ואוֹמרים, כּי בּארץ‑ישׂראל ההתפּתחוּת בּודאי תהיה קפּיטליסטית, הרי בּזה בּלבד יש כּבר חוֹסר הבנת התקוּפה. אנשי “פּוֹעלי‑ציוֹן” שׂמאל סבוּרים כּי בּקבעם שהתפּתחוּתה של ארץ‑ישׂראל תהיה קפּיטליסטית, הם משמיעים בּזה רעיוֹן רבוֹלוּציוֹני, אבל בּעצם הדבר, מתוֹך תפיסה כּללית סוֹציאליסטית, הם אוֹמרים דברים ריאַקציוֹניים עד מאד. היה מי שהסבּיר, מדוּע תמיד היוּ “פּוֹעלי‑ציוֹן” נגד הקבוּצה ועכשיו הם בּעדה, הוֹאיל וכל עוֹד שבּעוֹלם היה קפּיטליזם בּלבד היתה הקבוּצה דבר ריאַקציוֹני, אוּלם עכשיו, לאחר שבּרוּסיה יש משטר סוֹביטי והוּא מתקרב לארץ‑ישׂראל – הקבוּצה מוּתרת. אוּלם הנה אנחנו לא חיכּינו למשטר הסוֹביטי והתחלנוּ בּיצירת הקבוּצה עוֹד בּהיוֹת המשטר הקפּיטליסטי בּעולם כּוּלוֹ. הקביעה שבּארץ‑ישׂראל המשק יהיה קפּיטליסטי וצריך להיוֹת קפּיטליסטי והוּא העיקר, מגלה חוֹסר הבנה של כּל התקוּפה הנוֹכחית בּעוֹלם. זוֹהי תקוּפה בּה הפּוֹעל חדל להיוֹת שׂכיר‑יוֹם, אלמנט פּסיבי ונשׂוּא של המציאוּת הכּלכּלית, כּי אם הוּא נעשׂה אוֹבּיֶקטיבי, לא רק בּמוּבן של שאלת שׂכר‑עבוֹדה וּשאלת הבּחירוֹת, כּי אם גם בּמוּבן זה שלכל ענפי החיים הפּוֹעל כּבר בּא בּיצירה שלוֹ: בּיצירה קוֹאוֹפּרטיבית, משקית, בּגילדוֹת, בּבּנקים שלוֹ, וּבודאי אם תזדמן לוֹ אפשרוּת של התישבוּת, הוּא לא יחמיצנה וגם כּאן הוא יכבּוֹש לוֹ את עמדוֹתיו. כּל זה אמוּר מתוֹך תפיסה מעמדית בּלבד. אצלנוּ יש עוֹד גוֹרמים אחרים לגמרי, אוּלי אוֹתם הגוֹרמים בּלבוּשם העברי. ההוֹן היהוּדי יש לוֹ שתי תכוּנוֹת חשוּבוֹת: התכוּנה הראשוֹנה היא שאיננוּ יצרני, הוּא יוֹתר צרכּני אוֹ ספֶקוּלציוֹני. מצד שני יש לוֹ עוֹד תכוּנה – הוּא איננוּ בּא לארץ; אוֹ יוֹתר נכוֹן, הוּא בּא לארץ רק אחרי הקטסטרוֹפה ההוֹרסת אוֹתוֹ, וּכשהוּא מגיע לארץ הרי הוּא מגלה מעט מאד כּוֹחוֹת יצירה. הוּא יכוֹל לנצל כּמה וכמה עמדוֹת שאנחנוּ כּוֹבשים: לאחר ש“סוֹלל‑בּוֹנה” יצר את החציבה היהוּדית, את הסיתוּת היהוּדי ואת הבּנין היהוּדי, אפשר שהקבּלן ילך אפילוּ לרבּת‑עמוֹן ויעשׂה שם את המלאכוֹת האלוּ, אבל בּדרך כּלל ההוֹן היהוּדי לא הראה בּארץ‑ישׂראל עד כּה אלא כּוֹח כּיבּוּש קטן מאד, ולא רק מתוֹך שאין לוֹ אימפּוּלסים של כּיבּוּש, אלא גם מתוֹך שהכּיבּוּש איננוּ מבטיח לוֹ רוָחים גדוֹלים. עדיין אין תנאים לכך. וּבמוּבן זה כּל מי שיתלה את ההתפּתחוּת של ארץ‑ישׂראל בּאוֹתם הגוֹרמים האוֹבּיֶקטיביים הסטיכיים של הקפּיטל המבקש לוֹ שוּק, הרי הוּא עוֹשׂה את כּל הציוֹנוּת פּלסתר והוא תוֹלה את כּל הגשמתה בּזה אם הרכוּש ימצא שוּק בּארץ. ואם כּך הוּא הדבר, מתעוֹררת השאלה: אם בּארץ יש מקוֹם לרכוּש, מדוּע צריך לבוֹא דוקא הרכוּש היהוּדי? מדוּע לא יבוֹא הרכוּש האינטרנַציוֹנלי? לעוּמת זה אלה שדרשוּ את ההוֹן הלאוּמי בּתוֹר יסוֹד, בּתוֹר יוֹצר נכסים, לא יוַתרוּ על ההוֹן היהוּדי הפּרטי, ואפילוּ על עזרת ההוֹן האינטרנציוֹנלי. אבל מעוֹלם לא העמדנוּ את הציוֹנוּת על כּך ולא רצינוּ לעשׂוֹתה תלוּיה בּזה, אם יבוֹא ההוֹן הפּרטי ואם ישנם התנאים בּשבילוֹ. ארבּעים שנה עוֹבדת הציוֹנוּת בּארץ – האם היא עבדה כּאן משוּם שההוֹן היהוּדי בּיקש לוֹ את השוּק הארץ‑ישׂראל? לא. כּל אחד יבין שההוֹן מבקש לוֹ שוָקים לא בּארץ‑ישׂראל. בּא לארץ הפּרוֹליטריוֹן והפּרוֹליטריוֹן‑למחצה, שחיפּשׂ קיוּם לעצמוֹ, שהביא איזה אמצעים, אבל לא הביא הוֹן שיש בּיכלתוֹ לישב ארץ חדשה. בּמידה שהציוֹנוּת גדֵלה והעליה גדלה והתנאים בּארץ משתנים, נפתחוֹת אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת יוֹתר לקפּיטל.

בּאתי לארץ לפני עשׂרים שנה וּכבר אז קראתי בּפּרוֹגרמה אחת שמצאה קפּיטליזציה בּרַמלָה (האֶפנדים בּרמלה התחילוּ לפנוֹת לחקלאוּת אינטנסיבית), והיא היא שתיצוֹר בּסיס כּלכּלי בּטוּח בּשביל הפּוֹעל היהוּדי. בּמשך עשׂרים שנה מנבּאים לנוּ, כּי כּל מה שאנוּ עוֹשׂים הוּא לשוא, הגדוֹלוֹת תבוֹאנה מחר‑מחרתים. ואנחנוּ יוֹדעים את הגדוֹלוֹת שבּאוּ ואנחנוּ גם יוֹדעים כּי בּמידה שבּאוּ – הרי הדבר מוּטל בּספק אם בּאוֹ בּאמת מכּוֹחוֹ של הוֹן פּרטי אוֹ היתה כּאן יד היזמה הלאוּמית. לוּ היוּ לוֹמדים בּאוֹפן רציני מתוֹך המציאוּת הכּלכּלית בּארץ, מה נתן ההוֹן הלאוּמי לבנין הארץ – מאז ימי חיבּת‑ציוֹן, כּשהסכוּמים היוּ מצטבּרים מפּרוּטוֹת, ועד יצירת קרן‑היסוֹד, כּשההוֹן הלאוּמי נתעלה למדרגה גבוֹהה יוֹתר אבל עדיין מחפשׂ את גילוּייו ולא מצא את הדרך להלוָאות לאוּמיוֹת (ואני בּטוּח שימצא אוֹתה בּזמן הקרוֹב) – אילוּ היוּ עוֹשׂים ניתוּח כּל המפעלים כּאן, גם של המפעלים הקפּיטליסטיים (הפּרדסנוּת), היוּ רוֹאים בּאיזוֹ מידה משתתף ההוֹן הלאוּמי בּיצירה המשקית של ארץ‑ישׂראל וּבאיזוֹ מידה הוּא משפּיע עליה. נקח את מפעל רוּטנבּרג: על פּי ארגוּנוֹ, על פּי הנהלת שלטוֹנוֹ, זה מפעל קפּיטליסטי, אבל על פּי הכּוֹחוֹת היוֹצרים אוֹתוֹ, הכּוֹחוֹת שהשׂיגוּ את הזכּיוֹן ואת הכּספים – אין זה מפעל של ההוֹן הפּרטי אלא של הלאוֹם, של ההוֹן הלאוּמי. ואם תאמרוּ: ההוֹן הפּרטי יצר את תל‑אביב, הרי תשנוּ את דעתכם לאחר שתבדקוּ מה היה חלקה של הקרן הקימת בּיצירה העירוֹנית הזאת. והנה הבּנק האיפּוֹתיקאי – אמנם הוּא יוֹצר בּארץ קנין פּרטי, משק פּרטי ולא משק לאוּמי. אבל צאוּ וּראוּ כּמה וכמה גוֹרמים לאוּמיים השתתפוּ בּיצירתוֹ.

וּמשוּם כּך אני חוֹשב שאנחנוּ צריכים, מבּלי לעצוֹם את העינים בּפני המציאוּת של ארץ‑ישׂראל (“אחדוּת‑העבוֹדה” אף פּעם לא התעלמה מראיית מציאוּת זוֹ, היא ניגשה בּשעתה ליצוֹר את מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת, את האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת, ולא תיארנוּ לעצמנוּ כּי ארץ‑ישׂראל תהיה מחר‑מחרתים אי סציאליסטי), להעריך נכוֹנה מה ערכּוֹ וּמקוֹמוֹ של ההוֹן הלאוּמי. יוֹדעים אנוּ את החשיבוּת של ניצוּל כּל כּוֹח משקי בּארץ. חפצנוּ להגבּיר את המרץ העצמי של הפּוֹעל וּמשוּם כּך יצרנוּ את בּנק הפּוֹעלים והתחלנוּ בּמגבּיוֹת ההסתדרוּת, אבל אנחנוּ גם גרמנוּ להפנית תשׂוּמת‑לבּה של הציוֹנוּת להוֹן הלאוּמי: גרמנוּ להעמדת הקרן הקימת בּמרכּז הענינים, גרמנוּ ליצירתה של קרן‑היסוֹד. גם ציוֹנים מחוּגים אחרים מבינים שיש צוֹרך בּהוֹן לאוּמי. אוּסישקין לא רצה בּהוֹן לאוּמי, הוּא לא רצה בּאידיאוֹלוֹגיה של הקרן הקימת, הוּא רצה בּ“אחוּזוֹת”, אוּלם מתוֹך שהחברוֹת הפּרטיוֹת לא פּתרו את שאלוֹת הציוֹנוּת, הגיע לידי הקרן הקימת. לוייצמן אין האידיאוֹלוֹגיה של קרן‑היסוֹד ואין לוֹ האידיאוֹלוֹגיה של הוֹן לאוּמי, אבל מתוֹך המציאוּת הסטיכית הלאוּמית בּא לידי הכּרת ההכרח בּהוֹן הלאוּמי. גם ז’בּוֹטינסקי הוּא בּעד הוֹן לאוּמי, אבל הוּא רוֹאה בּוֹ רק מכשיר למען פּלס את הדרך בּאמצעוּתוֹ להוֹן הפּרטי. אוּלם לגבּינוּ חשוּב ההוֹן הלאוּמי בּשביל להכשיר את הקרקע לעבוֹדה קוֹנסטרוּקטיבית. בּאידיאוֹלוֹגיה של זלזוּל בּהוֹן הלאוּמי אין משוּם ראִיה של המציאוּת שלנוּ, ואין משוּם הבנה של המציאוּת בּעוֹלם, יש בּזה רק משוּם הנמכת המרץ שלנוּ, החלשת הכּוֹח שלנוּ והסתמכוּת על תקווֹת שאינן תלוּיוֹת בּנוּ. אם ההוֹן הפּרטי ימצא שכּדאי לוֹ לפעוֹל בּים המלח, בּפרדסנוּת, הוּא יעשׂה את הדבר הזה גם מבּלעדינוּ.

אשוּב לעבוֹדה החינוּכית של הבּחרוּת הסוֹציאליסטית, וּבעצם לא רק של הבּחרוּת הסוֹציאליסטית אלא של כּל תנוּעת נוֹער. פּה הדגישוּ את המוֹמנט של ספּוֹרט בּעבוֹדתנוּ החינוּכית. החינוּך שלנוּ צריך לעבוֹר מהשיטה הסכוֹלַסטית ליסוֹדוֹת אחרים: לפיתוּח החוּשים, לרכישת יכוֹלת טכנית וכל אוֹתן התכוּנוֹת שהיוּ פּעם ירוּשה של אצילים בּלבד. בּחיים של בּטלה הם מצאוּ להם כּמה קוֹרקטיבים חינוּכיים בּצוּרה שלהם, כּגוֹן הציד, שהיה מביאָם לידי קרבה אל הטבע. האדם שלנוּ, העמוּס כּל כּך הרבּה סבל תרבּוּתי – סבל כּרך, סבל עצבים וסבל הגלוּת – חשוּב בּשבילוֹ להכניס לחינוּך כּמה יסוֹדוֹת של פּיתוּח החוּשים. עד כּמה שידוּע לי הנוֹער המפלגתי שלנוּ משאיר את הדבר הזה בּשביל הנוֹער הצוֹפי וּבשביל “השוֹמר הצעיר”. אין זה מקרה בּלבד שהנוֹער הצוֹפי ו“השוֹמר הצעיר” מוֹשכים אליהם את הנוֹער. יש ערך חינוּכי לעבוֹדתם. לי נדמה שהיסוֹד הזה של טיפּוּח הגוּף, של חינוּך העין, של הכּרת המוֹלדת, של ההתנגשוּת עם הטבע (לא רק בּעבוֹדה) ושל רכישת מדעים טכניים, הוּא חשוּב מאד בּעבוֹדתנוּ החינוּכית. אי אפשר לעשׂוֹת את הבּחרוּת למין ישיבה שילמדוּ בּה רק מדעים סוֹציאליסטיים, אלא יש לעשׂוֹתה לתנוּעה שתקיף את חיי האדם הצעיר ותתן לוֹ את האפשרוּת לחיוֹתם לכל רחבּם.

ועוֹד הערה אחת. בּדוֹר הסוֹציאליסטי הזה יש הזנחה גדוֹלה בּחינוּך ההוּמַניסטי. אחר היה חינוּכם הסוֹציאליסטי של הדוֹרוֹת הקוֹדמים. מה היתה השׂכּלתם הספרוּתית של מַרכּס ושל לַסַל, וּמה היה מקוֹר יניקתם? הם לא התחילוּ בּמדעי הכּלכּלה. מרכּז התרבּוּת בּשבילם היוּ הֵינֶה וּבֶּרנֶה, אשר בּשביל הדוֹר ההוּא היוּ מקוֹר בּלתי‑פּוֹסק של התעוֹררוּת המחשבה. הסוֹציאליזם שלהם והפּעוּלוֹת הפּוֹליטיוֹת שלהם היוּ פּרי התרבּוּת הרוּחנית של זמנם. אם תתבּוֹננוּ לנפש הסוֹציאליסט הרוּסי תמצאוּ בּיסוֹדוֹ את טוֹלסטוֹי ודוֹסטוֹיֶבסקי. קל מאד למצוֹא בּרוּסיה איזה קוֹמוּניסט שאפילוּ לא קרא אוֹתם, אבל אי אפשר היה לתאר בּשעתוֹ אף אחד ממנהיגי הסוֹציאליזם בּרוּסיה שלא היה מיוֹרשיו של טוֹלסטוֹי ודוֹסטוֹיבסקי. אצל היהוּדים היה הקשר בּין הסוֹציאליזם והספרוּת היפה בּמידה קטנה מאד. הסוֹציאליזם היהוּדי, שמצא בּיטוּי בּ“בּוּנד” בּעיקר, היה דל מאד בּתכנוֹ הספרוּתי היהוּדי. רק הוֹדוֹת להתקרבוּתוֹ של י. ל. פּרץ לתנוּעה והוֹדוֹת לחזיוֹן האידישיזם, שנוּצל למטרוֹת פּוֹליטיוֹת, בּאה הזדווגוּת, בּמקצת, של הספרוּת היהוּדית עם התנוּעה הפּוֹליטית, אבל כּל זה רק בּמידה זעוּמה. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ‑ישׂראל שוֹנה גם בּזה מן הגוֹלה. אם נחטט בּלבּוֹ של כּל אחד ואחד מאתנוּ נמצא שהספרוּת היהוּדית ללשוֹנוֹתיה וּלגילוּייה השוֹנים נתנה לנוּ כּוֹחוֹת הרבּה לעמוֹד בּפני כּמה משבּרים בּגוֹלה, כּאשר לא היתה כּל פּרספּקטיבה לבּאות. היא העשירה את חיינוּ וּבה מצאנוּ מַפתחוֹת לכמה שאלוֹת שהתחבּטנוּ בּהן. אני מתבּוֹנן אל מה שלוֹמדים אצלנוּ בּחוּגים שוֹנים של מפלגוֹת. אין רע בּכל מה שלוֹמדים, אם רק עוֹשׂים את זאת כּאנשים חפשים ולא כּמצות אנשים מלוּמדה. אבל כּשאני רוֹאה שאין אצלנוּ קוּרס ללימוּד כּתבי בּרנר – הריני מֵצֵר על כּך. מי עוֹד אצלנוּ כּמוֹהוּ אמן גדוֹל, הוֹגה‑דעוֹת גדוֹל ורבוֹלוּציוֹנר? הוּא הבין אוּלי בּאוֹפן העמוֹק בּיוֹתר את הפּרוֹבּלימה הכּלכּלית של היהדוּת לכל עמקה וכן את הפּרוֹבּלימה החלוּצית.

הדברים אמוּרים לא רק לגבּי אוֹתה הספרוּת הקשוּרה בּאוֹפן ישר לתנוּעה שלנוּ, אלא לגבּי חינוּך ספרוּתי בּמוּבן רחב. ואין לחפּשׂ את הקשר הישר בּין הסוֹפר וּבין הפּרוֹגרמה. אינני יוֹדע אם יש קשר ישר בּין רַבּינדרַנַת טַגוֹר וֹבין ההתקוֹממוּת בּהוֹדוֹ. אוּלי קשה למצוֹא קשר ישר בּין פּוּשקין וּבין הדקַבּריסטים. אוּלי הרבּה סוֹציאליסטים רוּסים אינם יוֹדעים שיש קשר בּינם וּבין דוֹסטוֹיֶבסקי. אבל כּך דרכּה של תרבּוּת שהיא פּוֹעלת בּהרבּה צינוֹרוֹת סמוּיים מן העין וּבהרבּה צינוֹרוֹת עקיפים. כּכל שתנוּעה סוֹציאליסטית רבוֹלוּציוֹנית חסרה מאוֹצרוֹת התרבּוּת של הדוֹרוֹת שקדמוּ לה כּן היא מצמצמת את אָפקה, וּמראש היא גוֹזרת כּלָיה על יכוֹלת יצירתה. וּמשוּם זה אני מַפנה את תשׂוּמת‑לבּכם לכך, שתנוּעתנוּ בּארץ, וּתנוּעת הנוֹער הקשוּרה בּה, צריכה לעוֹרר את הנוֹער לשאוֹף למלא מה שלא ניתן לוֹ בּגוֹלה, מה שלא נתנוּ לוֹ בּית‑הספר והוֹריו וּמה שלא נתן לוֹ הדוֹר האחרוֹן הדל מאד בּמוּבן התרבּוּתי. אין להסתפּק בּשימוּש וניצוּל אוֹצרוֹת התרבּוּת הסוֹציאליסטית הרשמית, כּי אם יש לנצל גם אוֹצרוֹת התרבּוּת ההוּמַניסטית. הדבר הזה הנהוּ, לדעתי, הכרח בּשביל התנוּעה, למען תהיה מה שהיא צריכה להיוֹת.

---

ל"הבִּימה"

מאת

ברל כצנלסון

¹

הנבוֹא גם אנחנוּ להוֹסיף את הנוֹפך שלנוּ על עתרת התשבּחוֹת והקילוּסים וההסכּמוֹת הניתכים ללא-רַחם על ראש חברי “הבּימה” בכּל מקוֹם חנוֹתם? לא, אַל נַלאה אוֹתם בּדברי הלל. הלא עצמנוּ וּבשׂרנוּ הם. הלא בּני המשפחה הם. אחים – בּנדוּדיהם וּבשליחוּתם אשר הם עוֹשׂים בּאמוּנה – לשבט הצעיר והדל בּישׂראל הנאחז בּצפרניו בּאדמת מכוֹרתוֹ והחוֹצב את תרבּוּתוֹ מתוֹך סלעוֹ. עוֹדם נעים ונדים, טרם מצאוּ מנוֹח לכף-רגלם, אפשר שגם אינם יוֹדעים אֶל-נכוֹן, אם בּאמת בוֹא בּאוּ הבּיתה, אם גם לא אל המנוּחה, הרי אל הנחלה, אל פּיסת-הקרקע, אשר עליה תיכּוֹן היצירה. האם לא מוּטב לנוּ, שבּמקוֹם “מי שבּירך” מסוּלסל לאחים שעלוּ לגדוּלה בּעוֹלם הגדוֹל, נעזוֹר להם לרחוֹץ את אבק-הדרך משׂלמוֹתיהם ונאמר להם, לאחים עטוּרי הזֵרים ועייפי-נדוֹד: שבוּ והיאָחזוּ בּתוֹכנוּ.

אכן, רבּים המקוֹמוֹת בּהם מוּקטר לשמה של “הבּימה”. אך אנוּ כּאן, אם נַקטיר ואם לא נַקטיר – נצרכים לה. בּפשטוּת. רבּים בּעוֹלם הגדוֹל הוֹלכים שבי אחרי זָרוּתה המוּפלאה. לנוּ – יקרה שבעתים קרבתה. רינת נפשנוּ שהיא מַעלה. עוֹלמנוּ אנוּ שהיא מגלה וּמקרבת לנוּ. לרבּים, מאוּמוֹת העוֹלם וּמשלנוּ שהיוּ לבני אוּמוֹת העוֹלם, היא קוֹסמת כּתעלוּמה, כּחידה, כּחזוֹן-מסתוֹרין. לנוּ – אין “הבּימה” חידה יוֹתר משאר חידוֹת הגבוּרה והיצירה והתקוּמה וההתחַדשוּת, הנגלוֹת לעינינוּ והחיוֹת בּנפשנוּ וּבדמנוּ. ממפעלוֹת הבּיל“וּיים ועד עמידתם של נאמני “תל-חי” שבּרוּסיה, מ”אהבת-ציוֹן" שבּקוֹבנה ועד הרינה העברית החיה שבּבתי-הילדים בּארץ, מאהרן ליבּרמן והֶסיה הלפמן² ועד הנער החוֹרש את חרישוֹ והנערה העוֹבדת בּאמוּנה את משקה – האין זוֹ רקמת-תעלוּמה אחת, האין אלה מוֹפתים שהיוּ לנוּ לטבע? האין “הבּימה” המוֹסקבאית צרוּרה בּצרוֹר המוֹפתים החיים הללוּ? אוֹ כּלוּם אפשר למצוֹא מַפתח לחידת “הבּימה”, מבּלי לראוֹת את יניקתה מתוֹך פּקעת-מסתוֹרין זוֹ?

ולא כּלֶכת אל מקדש אמנוּת “אֶכּסוֹטית” אנוּ הוֹלכים אל “הבּימה”. לא שׂבעי אמנוּת, לא מדוּשני תיאַטראוֹת, לא מפוּטמי אֶסתֶטיוּת המבקשים בּסנוֹבּיוּתם תפנוּקי בּימה חדשים לבּקרים – אנוּ. לא. רעבים אנוּ ואת לחם האמנוּת, התמימה והרצינית, כּרצינוּת חיינוּ וּמפעלנוּ, אנוּ מבקשים. וּגדוֹלה הדרישה וּקצרה היד. וּבעוֹד אנוּ חוֹשבים כּי לימים רחוֹקים חזוֹן האמנוּת העברית, והנה קוֹל מבשׂר (אגב, יזָכר כּאן לטוֹבה שמוֹ של מכּס פיין³, אחד הראשוֹנים שבּישרוּ זאת ליהדוּת בּגוֹלה): בּמוֹסקבה קמה להקת “הבּימה” – חלוּצי האמנוּת התיאַטרוֹנית העברית. והם עוֹבדים ליצירתם בּאמוּנה וּבטהרה. אכן, שלחה ארץ-ישׂראל היוֹצרת את שלוּחוֹתיה למרחוֹק.

מאז עברוּ שנים. מעטוֹת, אוּלם רבּוֹת הן לנַפתוּלי היצירה וּתלָאוֹתיה. שמוֹ של התיאטרוֹן הקטן יצא למרחקים והיה לסמל. גדוֹלים היוּ הנצחוֹנוֹת, וקשוֹת היוּ האבידוֹת. וַכטַנגוֹב⁴ המוֹרה לוּקח, אֶנגֶל⁵, השוּתף הגדוֹל ליצירה, אשר חידש פּה אִתנוּ את נעוּריו, איננוּ. היוּ עזיבוֹת, היוּ פּיתוּיים וּפסיחוֹת על הסעיפּים. ויהי אשר יהיה גוֹרל אנשי “הבּימה”, לעוֹלם לא ישָכח להם חסד בּראשיתה, לֶכתה לאוֹר הגוֹאל של האמנוּת העברית העתידה לבוֹא. אוּלם אנוּ, החיים כּאן והצמאים לאמנוּת-אמת, רוֹצים לראוֹת את “הבּימה” לא רק כּמפעל אגָדי בּעבר, אלא כּמפעל אמנוּתי בּהוֹוה, שאינוֹ מסיים את תפקידוֹ, אלא הוֹלך וממשיך. ואם רבּוּ עד הֵנה תלאוֹתיה ופזוּריה, אם שתוּ עליה מסביב סכּנוֹת – תבוֹא הסביבה של ארץ-ישׂראל החיה, העוֹבדת והיוֹצרת, הרעבה ללחם, לקרקע וּלרוּח – ותוֹשיט ידה ל“הבּימה” ויחוּשל רצוֹן היצירה בּיתר עוֹז.

כּל מפעל יצירה שלנוּ מוּקף אוֹיבים בּנפש. ולא רק אוֹיבים גלוּיים, הנראים לעין בּשר. ולא רק אוֹיב מחוּץ. יש שיגיח גם אוֹיב מבּית. ואין אוֹיב כּרפיוֹן, כּעייפוּת. וּכעמוֹד על נפשנוּ בּפני מרַצחים, כּכה אנוּ חייבים לעמוֹד על נפש יצירתנוּ בּפני שליחי השׂטן האוֹרבים לה לבלעה. הכנעה בּפני האוֹיב משמידה לא את היצירה בּלבד אלא גם את היוֹצר. דוּגמאוֹת חיינוּ בּספרוּת, בּציבּוּריוּת, וגם “הבּימה” גוּפה, מאַשרוֹת זאת. אין להסתפּק בּזכוּת עבר בּלבד. יש צוֹרך בּמעשי בּצרוֹן וכיבּוּש חדשים יוֹם יוֹם. להתחזקוּת אנוּ זקוּקים כּוּלנוּ, ואף “הבּימה” בּכלל. וחיזוּק צריכה “הבּימה” למצוֹא בּקרבּנוּ. בּכל מקוֹם ימָצאוּ ל“הבּימה” מעריצים, כּאן – עם, ואם עם קטן ועני, ואם זרי פּרחיו דלים.

אַל יהיה בּיתנוּ להם מלוֹן-אוֹרחים, אלא בּית-קבע. גם אם עוֹד יצטרכוּ לצאת ולשוּב מפּעם לפעם. יתערוּ וישתרשוּ בּינינוּ, וּאַל תבייש בּגרוּתם את ילדוּתם.

ניסן תרפ"ח.

---

על ספסל הנאשמים

מאת

ברל כצנלסון

¹

אתמוֹל ישבתי ארבּע שעוֹת על ספסל הנאשמים. מעת הייתי לעוֹרך בּישראל לא זוֹ לי הפּעם הראשוֹנה. אכן, מקצוֹע העריכה – ועריכה של עתוֹן פּועלים בּפרט – מביא לא פּעם עדי ספסל זה. וּביחוּד כּשהעוֹרך אינוֹ בּוֹחר לוֹ להתחבּא מאחוֹרי גבּוֹ של איזה “קַדיש שָׂכיר”.

עד הנה הייתי רגיל בּכך, שעל ספסל הנאשמים מוֹשיבה אוֹתי הממשלה. אם היוּ פּרעוֹת בּארץ, אם הוּכּוּ אוֹ נדוֹנוּ פּוֹעלים – בּחינת פּרס-חינם היה נוֹסף לזה גם משפּט על ענייני עריכה. הפּעם הוֹשיבני על ספסל הנאשמים אדם פּרטי – פבּריקנט ארץ-ישׂראלי. בּידיעה כרוֹניקאית בּ“דבר” על סכסוּך בּבית-החרוֹשת מצאוּ הבּעלים עלבּוֹן לעצמם, והם לא הסתפּקוּ בּזה שהמערכת – אשר לא היה בּידה לברר את כּל פּרטי הענין – ניאוֹתה להוֹדיע כּי הדברים שסוּפּרוּ בּכרוֹניקה לא היוּ מדוּיקים. בּעלי הפירמה, הדוֹאגים לשמה הטוֹב, החליטוּ להוֹכיח את צדקתם לעיני הקהל על ידי המשפּט הממשלתי, והיה הדבר ל“אוֹת לבני-מֶרי”.

לא מן הנמנע שבּעלי הפירמה החשוּבה ינַצחוּ בּדין ועוֹרך העתוֹן ימָצא אשם. ולא חשוּב כּלל שבּעת חקירת הדין הוֹדוּ בּעלי-הדין עצמם בּכמה דברים שסוּפּרוּ בּאוֹתה כרוֹניקה. לא חשוּב כּלל שמפּי הבּעלים עצמם הוּברר, כּי הם לא הוֹאילוּ להיכּנס בּמשׂא-וּמתן עם האגוּדה שפּנתה אליהם, כּי הם הזמינוּ משטרה, כּי אחד מהם “הצבּיע” לפי דבריו למשטרה על שני פּוֹעלים, כּי פּוֹעלים נאסרוּ (וּמהם יצאוּ ארבּעה זכּאים ואחד נדוֹן לששה-עשׂר יוֹם), כּי הם הגישוּ תביעה כּספּית נגד הפּוֹעל הנאסר. לשם נצחוֹן בּמשפּט אפשר כּל זה לא חשוּב. הלא כּבר למדנוּ מפּי השוֹפט בּמשפּט פוֹעלי פּתח-תקוה, כּי מלבד צדק יש גם חוֹק פוֹרמלי בּעוֹלם. ועתוֹן פּוֹעלים צריך שיהיה מוּכן לכך, שבּמקרה של סתירה כּזאת ידע לשׂאת את ענשוֹ.

לשם מה אני מספּר זאת? לשם השוָאה עם ספסל נאשמים אחר. הנה, יש שבּאים וּמוֹשיבים אוֹתך בּחוֹזק-יד על הספסל, אפשר גם שיחייבוּ ויקנסוּ, ואף על פּי כן – אתה צדיק בּעיניך. יוֹדע אתה, כּי אם גם החוֹק הפוֹרמַלי הוּא כּנגדך הרי יש דבר-מה חשוּב לאין ערוֹך ממנוּ, שאתה נאמן לוֹ. ואם בּגללוֹ גוֹזלים את זמנך, מבטלים אוֹתך מעבוֹדתך, סוֹחבים אוֹתך לבית-המשפּט וּמטילים ענשים – צריך אתה לקבּל את הדין, מבּלי שתכּיר כּי פּגמת בּשליחוּתך.

אוּלם יש ספסל נאשמים אחר, אשר שוּם אדם זוּלתך אין בּכּוֹחוֹ להוֹשיבך עליו. ואם אין תוֹבע, אין קטיגוֹר ואין דיין, – הרי אתה עצמך התוֹבע והקטיגוֹר והדיין.

והקשה בּכל זה – שאתה מבקש לעצמך פּסק-דין – ואינך מוֹצאוֹ. להתריע על הקלקלה שגרמת – לא תוֹעיל אלא תזיק. אם גרמת לאדם שפיכת-דמים, אם הלבּנת פּני חבר, אם גרמת מכשוֹל לכוֹשל – מה בּצע לוֹ בּדברי-התנצלוּת לאחר מעשׂה? כּלוּם כּאבך מכסה על הדבר?

ואך לפני ימים אחדים נכשל עתוֹננוּ כּשלוֹן מר בּמדוֹר הכרוֹניקה הירוּשלמית.

מקרה אסוֹן אנוֹשי, המסַמר את השׂערוֹת והתוֹבע את עזרת הציבּוּר להגנת המעוּנה, נמסר בּצוּרה שיש בּה לא תביעת עַוָל למשפּט אלא קרירוּת והתנכּרוּת לאיד-אדם. ואם עוֹד יש ללַמד זכוּת כּל-שהיא על מוֹסר הידיעה, שכּונתוֹ אמנם היתה רצוּיה, הרי מה הצדקה יש לעוֹרך העתוֹן, אשר המשגה הקשה נעלם מעיניו?

המרה בּשגיאוֹת היא זוֹ שאינה ניתנת לתיקוּן. ורק מי שיוֹדע שמץ מזה, מה רבּים הכּשלוֹנוֹת האוֹרבים שעה שעה לפתח עתוֹן יוֹמי – הוּא יבין כּי יש אשר בּכל פּקיחוּת העין לא תימָלט מן הפּחת.

לא לשם צידוּק נאמרוּ הדברים הללוּ, אלא לשם שיתוּפם של אלה הכּוֹאבים יחד אִתי על שגגה שיצאה מיד מערכת עתוֹנם.

אייר תרפ"ח.

---

מילואים

מאת

ברל כצנלסון

מילואים

מאת

ברל כצנלסון

---

על המבוכה

מאת

ברל כצנלסון

ל“ביום ההסתדרוּת הששי” (עמוד 58)

לנאמר בְּפּנים בענין תכנה של ההסתדרוּת, אם היא הסתדרוּת מקצוֹעית רגילה או “היא הנָה דבר-מה יוֹתר מזה?” (עמוד 60), יצוֹרפוּ כּאן דברי בּרל בבית אַלפא, שנאמרו סמוך לאוֹתוֹ זמן (בּי“א בּטבת תרפ”ז) ואשר לא פּורסמוּ עד כּה.

על המבוּכה

אין בּרצוֹני להשמיע דברים בתוֹך ציבּוּרים הרוֹצים שלא יפריעוּ להם והשרוּיים בּאַתמוֹספירה של פּחד מפּני ציידי אדם. נוֹח היה לי לבוֹא בּתוֹר מסתכּל ולא בּתוֹר מַשמיע. היוּ בּחירוֹת לועידוֹת ההסתדרוּת, גם לאסיפת הנבחרים, ולא בּאתי הנה. הפּעם באתי ולא מנחת; יש לי הרגשה שעוֹברת עלינוּ שעת מבוּכה, הניכּרת בּיחוּד בין הקצווֹת. המבוּכה אינה באה מתוֹך כוֹבד-ראש, כּפי שהמליץ עליה החבר הפוֹתח, אך היא פרי של קלות-דעת.

השעה היא שעת-חירוּם להסתדרות: לתוֹכן, למגמוֹת היסוֹדיוֹת, למבנה, לכשרוֹן הפעוּלה שלה. בּשעה קשה זוֹ יש הכרח לברר שאלוֹת ציבּוּריוֹת גם בּתוֹך אתמוֹספרה שלא תמיד היא נוֹחה לבירוּר. אלה שנשׂאוּ בעבוֹדת הבּירוּר של רעיוֹנוֹת התנוּעה חייבים להיפּגש פּנים אל פּנים עם הציבּוּר וּלהעביר בּכל מקוֹם את הקו המבדיל בּתנוּעה: הלנוּ אתה אוֹ לצרינוּ?

המַשבּר החיצוֹני, מַשבּר העליה ההמוֹנית, שבּא מתוך זה שהתנוּעה הציוֹנית לא מצאה די אוֹן בּקרבּה לנצל עליה זוֹ; המשבּר החָמרי האִרגוני-משקי של התנוּעה היה למשבּר רוּחני. המשבּר הוּא לא בּלבד בּמעמד הבּינוני, אוֹ בּין הנוטבּלים בחוּץ לארץ, שנוֹאשוּ מן הציוֹנוּת – הוּא חדר גם פּנימה, גם לתוֹך אוֹתוֹ החלק שהיה כחוֹמה בצוּרה, כּלוּז-השדרה של הציוֹנוּת. אך בּל נתיאש: נעבוֹר על משבּר זה. ראיתי את הארץ בּעליוֹתיה וּבירידוֹתיה. לפני שמוֹנה-עשרה שנה היה כּל פּוֹעל בֹעל הכרה נוֹשׂא יאוּש; לא יפה היה אז להאמין בּארץ-ישׂראל. סגירת שערים ואכזבוֹת שוֹנוֹת עברוּ עלינוּ לא פּעם אחת. אי אפשר להימנע ממשבּרים בתנוּעה הנמצאת בתהליך של התגשמוּת. להבדיל מתנוּעוֹת הטפה, שבּכוֹחן להפיץ תוֹרתן בּמשך עשׂרוֹת בּשנים ולא להתנגש במציאוּת ולא להעמיד בּנסיוֹן את המטען הרוּחני שלהן – תנוֹעוֹת התגשמוּת, הנפגשות פּנים אל פּנים עם המציאוּת, דרכּן לעשׂוֹת צעד קדימה, שני צעדים אחוֹרנית. תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה משנת 1871 היתה תנוּעה של ארגוּן והטפה. מיוֹם שבּאה המהפּכה בּרוּסיה והיה רצוֹן להגשימה בּחיים עוֹברים על התנוּעה מַשבּרים לאין שיעוּר. גם בּציוֹנוּת היתה התקוּפה הראשוֹנה מאַפשרת להיוֹת ציוֹני סתם בּמשך עשׂרוֹת בּשנים. משבּא הרצל לנסיוֹן ראשוֹן של הגשמה נתגלו תיכף מכשוֹלים. מענין שבּראש כל התנוּעוֹת האנטי-ציוֹניוֹת עוֹמדים אלה אשר לפני הנסיוֹן הראשוֹן בשנת 1904 ¹היוּ אתנוּ ואחרי זה עזבוּנוּ, מכּיון שלא הספּיק להם כּוֹח מוּסרי.

נדמה היה לנוּ שיצרנוּ בּארץ-ישׂראל עמדוֹת שלא ניתנוּ להיהָרס, והנה נתגלה שהעמדוֹת היוּ חלשוֹת. המשבּר העוֹבר על התנוּעה וּמַקיף חוּגים שוֹנים הוּא חזיוֹן רַגיל מאוד. כּדאי לזכּוֹר את בני-הלוָיה שנצטרפוּ לסוֹציאל-דמוֹקרטיה הגרמנית ואחרי זה נסתלקוּ; האינטליגנציה שנספּחה אל תנוּעת הרבוֹלוּציה בּרוּסיה בּשנת 1905 נסוֹגה אחוֹר בשנוֹת הריאַקציה. אך קשה היה להאמין שהפּרצה תתגלה בּין אלה שבּאו לארץ לא בּאוֹפן אַרעי אלא לבנוֹת פּה את חייהם, והקשר בּין חייהם וּבין רעיוֹן ההגשמה צריך היה להיוֹת קשר של קיימא. לא חיכּיתי שהמשבּר יגיע עדיהם. עלינוּ לדאוֹג לכך שיעשׂה פּחוֹת שַמוֹת. וחוֹבה על התנוֹעה להגדיר את עצמה מפּני היסוֹדוֹת המפוּקפּקים שבּה. עלינו לגלות את יסוֹד הכּפירה, כּי אין אנוּ תנוּעה מקוֹמית בּלבד, אין אנוּ רק קוֹמץ הפּוֹעלים הנמצא בּארץ: מוֹפעים אנוּ כּחלוּץ העם והנוֹער וכל חוּלשה ורפיוֹן משפּיעים בּהיקף. עלינוּ להדוֹף אחוֹרנית את ההתקפה האנטי-ציוֹנית ההוֹלכת ותוֹקפת את הפּוֹעל בּארץ.

מראשית העליה החדשה התחילוּ להוֹפיע מדי פּעם בּפעם חוּגים בּעלי מגמה ליקוידציונית, כּוֹפרת, אם כּי אינם יוֹצאים בּגָלוּי נגד ארץ-ישראל והציוֹנוּת. לפני מספּר שנים, כּאשר נוֹצרה “אחדוֹת-העבוּדה”, הוֹפיעוּ מ.פּ.ס., אחר כּך שינוּ את שמם למ.פּ.ס.ע., ואחר כּך שוּב שינוּ את שמם לפּ.ק.פּ. הדבר מענין מבּחינה אוֹרגָניזציוֹנית. קוֹדם היתה מפלגת פּ.ק.פּ. המסוּנפת לקוֹמאינטרן נוֹטה לצד האפָנדים הערבים ושוֹמרת איבה לציוֹנוּת, השוּתפת, כּיבכוֹל, לאימפּריאַליזם האנגלי, בּעת שחבריה בּרוּסיה מנהלים מלחמה נגדנוּ לחיים ולמות בּאמצעי שמד, בּית-סוֹהר, ריגוּל, פּרוֹבוֹקציה. כּשנבאש ריח הפּ.ק.פּ. נתגלה הצוֹרך בּפוֹרמַציה ציבּוּרית שאין לה שייכוּת אליה: תא אִרגוּני לאַחד את התנוּעה המקצוֹעית – הפרַקציה, שהתיַמרה להיוֹת קבוּצה בּלתי-מפלגתית. כּשאבד האֵמוּן בּה קמה פוֹרמַציה אחרת: “מעמד הפּוֹעלים”, המכריזה שאין לה כּל קשר עם הקוֹדמת לה. אחרי זמן קצר צמחה פוֹרמציה חדשה: “איחוּד”. קלוּבּים תמימים, ללא כּל ענין מפלגתי: שאיפתם לאחד את אַמשׂטרדם עם מוֹסקבה – רעיוֹן לכאוֹרה סימפַּטי, אך בּינתים הוּגשה על ידי “איחוּד” לאינטרנַציוֹנל האמשׂטרדמי השׂטנה הידוּעה על ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ. צריך לציין שכּל פוֹרמַציה חדשה היא בּלתי-מפלגתית. עכשיו הוֹפיעה קבוּצת חברים שבּיניהם ישנם כּאלה שהיוּ קשוּרים עם שם טרוּמפּלדוֹר ושהשתתפוּ בקוֹנגרסים ציוֹניים וסיסמה בֹפיהם: איחוּד עם ה“איחוּד”! בּכל אלה הפוֹרמַצֹיות ישנוֹ גרעין המשוּתף לכוּלן, המעוֹרר את החשד שהן בּאוּ כּוּלן למלא שליחוּת של מי שאיננו פּה – אם בּיוֹדעין אוֹ בּלא יוֹדעים.

בּמה מוֹפיעה “האוֹפּוֹזיציה בּהסתדרוּת”? עכשיו, כּשיש לנוּ דאגוֹת חוֹסר-העבודה וחוֹסר-העליה והמצב קשה בּכלל, בּאה “האוֹפּוֹזיציה” וּמעמידה בּראש את שאלוֹת האיגוּד המקצוֹעי הנפרד; איחוֹד מוֹסקבה-אמשׂטרדם; הכנסת הפרקציה להסתדרוּת; ארגוּן הפּוֹעל הערבי. כּל הדברים האלה אינם פּסוּלים כּלל, אבל הם צריכים עיוּן. אך אם אלה החיים פּה בּמשך שנים ועברו מדוֹרוֹת של תלאות וסבל מעמידים במרכּז הענינים את האגוּדה המקצוֹעית – אין זה אלא קוּריוֹז מבּחינה שׂכלית. נראה שמעוֹלם לא העריכוּ את מעשׂיהם: הליכתם לארץ-ישׂראל היתה מתוֹך רוֹמַנטיקה מעוּרפּלת ואת המציאוּת הפּשוּטה חדלוּ להבין. אם האיגוּד המקצֹועי הוּא בּמרכז – חמה היה כל חיבּוּט הקבר (אוֹ גלגוּל מחילות)? הלא אגּודוֹת מקצוֹעיוֹת ישנן גם בּוַרשה, בּפּשֶמישל וּבבּוּצ’ץ'! אם מוֹדדים את ארץ-ישׂראל כּמוֹ שמוֹדדים את פּשמישל, ואין פּה מה לחדש וּפרוֹבּלימוֹת אחרוֹת אינן פּה – למה ארץ ישׂראל? שוּם אגוּדה מקצוֹעית אינה דוֹחפת את חבריה ללכת לבית-אַלפא. גם את המהפּכה הסוֹציאלית אפשר לעשׂותֹ בּמקוֹם אחר בּאוֹפן יוֹתר טוֹב. מה ישתנה אחרי האיגוּד בּבית-אלפא? וּבפתח-תקוה?

מהבּחינה הריאַלית אין כּאן חידוּש גדוֹל. האיגוּד המקצוֹעי היה קיים בארצוֹת לפני 60–70–80 שנה. ועכשיו, האם האגוּדה המקצוֹעית היא נוֹשאת המהפּכה? האם היא המלה האחרוֹנה של אירוֹפּה? בּרוּסיה הגה השלטוֹן הוא בּידי המפלגה הפּוֹליטית. מרכּז הכּוֹבד הוּא עכשיו בּתנוּעה הרבוֹלוּציוֹנית ולא בּסינדיקַליסטית, בּאינטרנַציוֹנל הפּוֹליטי ולא בּמקצוֹעי. מַרכּס יצא בּשנוֹת הארבּעים בּקריאה: פּוֹעלי כּל הארצוֹת – התאחדוּ! הפּוֹעל האנגלי לא רצה לשמוֹע על איגוּד פּוֹליטי: אי אפשר היה לקחת את לבּוֹ בּשוּם תיאוֹריה, והוּא נתמסר לאיגוּד המקצוֹעי המצוּמצם האֶגוֹאיסטי, בּמוּבן הפּוֹליטי היוּ מוֹסרים את קוֹלוֹתיהם לליבּרלים וגם לשמרנים. אחרי שנים יסד קוֹנגרס הטרייד-יוּניוֹנים את “הלֵיבּוֹר-פּרטי”: את הבּיטוּי הפּוֹליטי. אַך אצלנוּ, אצל החברים הדוֹגלים בּסיסמאוֹת אלה, העיקר הוא הטרמינוֹלוֹגיה הרבוֹלוּציוֹנית ולא הרעיוֹן.

בּשנוֹת 19–18 נמצאה אירוֹפּה על הר געש. בּאוֹפן פּסיכוֹלוֹגי שאפוּ כּוּלם לדחוֹק את הקץ. התלקחוּ הלבבוֹת: שחרוּר האנוֹשוּת אינוּ ענין של דוֹרוֹת, אלא יבוֹא על ידי מַטה קסמים – דיקטטוּרה קטנה, מעט בַּריקדוֹת. מ“השוֹמר הצעיר” בּחוּץ-לארץ הלכוּ חלקים בּדרך זוֹ, כּן גם מ“פּוֹעלי-ציוֹן”. אחרי חמש-שש שנים בּאה יציבוּת של הרכוּשנוּת. הויכּוּח בּמפלגה הקוֹמוּניסטית בּרוּסיה מתנהל על בּסיס זה. הרוּב חוּשב שזמן המהפּכה הסוֹציאלית נדחָה למספּר שנים וצריך להסתגל לזאת. על זה שאפשר להתאים את התנוּעה לא לכיבּוּשים אטיים, לא להתבּצרוּת אלא לתפיסה הקטסטרוֹפלית – חוֹשבים בּרצינוּת רק חוּגים קטנים בּתל-אביב ובבית-אלפא. הנסיוֹנוֹת של האיחוּד האנגלוֹ-רוּסי נכשלוּ. הלא פּעם היתה תנוּעת פּוֹעלים מאוּחדת ונתפּרדה שלא באוֹפן מקרי: אלה שהאמינו במהפּכה – דרך הדיקטטוּרה – הכריזוּ על פּילוּג התנוּעה. ההכרזה על שחרוּר התנוּעה המקצוֹעית אצלנוּ בּאה להרחיקה מציוֹנוּת, עליה, משק וכוּ'. אם כּי מדבּיקים (בּסיכּה אוֹ בּדבק) גם מעט קוֹאוֹפּרטיבוּת וּמעט משק. אך מהו תוֹכן האגוּדה המקצוֹעית בּארץ-ישׂראל בּלי משק? האם הקפּיטל מפוּתח כּל כּך, ופּרוֹלטריוֹן עברי רב כּל כּך בּמשק הפּרטי, שחסר רק האיגוּד המקצוֹעי? האם לאחר שיאַרגנוּ את הפּוֹעל החקלאי בּפתח-תקוה, בּתל-יוֹסף וּבבית-אלפא תהא לאגוּדוֹת השפּעה “עצוּמה” על המציאוּת? לפני שבע-עשׂרה שנה יסדנוּ את האגוּדה המקצוֹעית – ההסתדרוּת החקלאית. המפלגוֹת לא הרשוּ אז יותר, כּי לקחוּ לעצמן את הפּוֹליטיקה והתרבּוּת. ראינוּ את כּוֹחנוּ כּי דל הוּא: בּמשך שנה שלמה ניהלנוּ משא-וּמתן על פּיצוּיים לפוֹעל שנקצצה ידוֹ בתאוּנה בּעבוֹדה. משהתחילה הפּעוּלה המשקית-קוֹאוֹפּרטיבית (קוּפּת-חוֹלים, דגניה ועוֹד) נפתחוּ אופקים רחבים. גם לפני 13–15 שנה היוּ קיימוֹת בּיפוֹ וּבירוּשלים אגוּדוֹת פּוֹעלי הדפוּס. מה היה כּוֹחן, תכנן והשפּעתן? כּשנגלה רמז ליצירה משקית שוּנתה דמוּת התנוּעה המקצוֹעית. כּשהיתה שביתה בּסֶג’רה החלטנוּ להעביר את השוֹבתים לקבוּצוֹת כּנרת וּדגניה וזה היה הקשר בּין העוֹבדים בּמשק פּרטי וּבמשק לאוּמי. בּמה יגדל ערכּה המעמדי של התנוּעה אם יפרידוּ בּין המקצוֹעית לקוֹאוֹפּרטיבית? ידוּע שכּל קוֹאוֹפּרציה יצרנית מתנַוונת אם היא אינה מאוּחדת עם המקצוֹעית. האם לטוֹבת המעמד הוּא להריק את האגוּדה המקצוֹעית מכּל תוֹכן ולשלוֹל ממנה את הבּסיס האיסטרטגי?

רק בּמבוּכה הנפשית, בּאָבדן האמוּנה וּבהשפּעת אידיאוֹת זרוֹת שלא עוּכּלוּ כּהוֹגן ולא נבחנוּ לאוֹר המציאוּת הארץ-ישראלית אפשר להסבּיר מגמוֹת אלוּ. כּל הניתוּח הזה בּנוּי על הכּרה אחת: אין אנוּ הגל הראשוֹן של עליה גדוֹלה, לא החלק החלוּצי של תנוּעה עממית, כּי אם עשרים אלף רוֹבּינזוֹנים המוּקפים עוֹלם מזרחי. אנוּ פטוּרים מכּל דאגה: הקוֹנגרס, הקרן הקימת לישראל – הלא הם בּוּרגנוּת.

עוֹד זרם, הנמצא מחוּץ לליקוידציה והנלחם בּה, נתוּן בּמבוּכה – “פּוֹעלי-ציוֹן” שׂמאל. תנוּעה זוֹ מתעלה עכשיו בּמלחמתה נגד רפיוֹן הידים, נגד הבּגידה הגלוּיה והנסתרת. היא אינה מתכּחשת לרעיוֹן הציוֹני – היא מתכּחשת למפעל. היא אינה עוֹסקת בּהגשמת הציוּנוֹת: חלוֹציוּת, משק, מוֹסדוֹת, קרנוֹת. אנשיה טוֹענים לעליה סטיכית, למשק פרטי וּמעמד בּינוֹני. תפיסתם הציוֹנית היא פטליסטית: ההיסטוֹריה צריכה להביאנוּ לארץ-ישראל. כּשיהא הכּל מוּכן, יבוֹאוּ “פּוֹעלי-ציוֹן” לקיים מצווֹת. כּל המפעלים הפּרוֹליטריים הכּשרים (כּגוֹן בּנק הפּוֹעלים) נעשוּ בּלי עזרתם. אם בּין הצעירים, שכּל תוֹכן הקיוּם שלהם היא היצירה החלוּצית, נמצאים כּאלה המחפּשים משען בּזרוֹעוֹת “פּוֹעלי ציוֹן”, שלא יָדעו אף לנקוֹף אצבּע לטוֹבת קבוּצה, משק אוֹ מוֹסד פּוֹעלים – יש רק להצטער על כּך.

מצע “רשימת-הקיבּוּצים” מתחיל בּמשפט מוּצלח. תפקיד ההסתדרוּת – גיבּוּש הרצוֹן של כּל מעמד הפּוֹעלים העברים המאוּרגן בּארץ-ישׂראל. החיוּב שלוֹ נעוּץ בּתנוּעה המסרתית. אך ניכּר שזה לא צמח אוֹרגני שגדל מתוֹך התפּתחוּת, ניכּר בּוֹ רישוּמן של הרבּה אצבּעוֹת. ההפרדה בּנוֹסח השׂמאל אי אפשרית, כּי הרי זה אוֹמר להוֹציא את הנשמה מן התנוּעה. על כּן הם מציעים: גם איחוּד, גם הפרדה. על הפּסגה – לועד הפּוֹעל – יש זכוּת וֶטוֹ. “ניר” תהא ר' פדרציה של המשקים החקלאיים. “סוֹלל-בּוֹנה” – קוֹאוֹפּרטיב של אנשים המעוּנינים בּוֹ בּלבד. עוֹד ניוּאַנס: זכוּת החברוּת בּ“חברת העוֹבדים” לקיבּוּץ כּמוֹ ליחיד. בּזה נוֹצרת פּוֹליטיזציה של הקיבּוּצים.

הקיבּוּץ נהפּך למפלגה². נוֹצר כּעין שלטוֹן פיאוֹדלי: חוֹפש החבר ודעוֹתיו נמסרים למבּיעי דעת הקיבּוּץ. ואין בּקיבּוּץ המנהג שהחבר המשנה את עמדתוֹ יניח את יפּוּי-הכּוֹח שקיבּל בּתקוּפה קוֹדמת.

בּין כּל הדרישוֹת יֶשנה אחת משוּתפת לכוּלם: יחסיוּת. הכּל מוֹדים ביחסיוּת בּתוֹך המוֹסדוֹת הפּרלמנטריים שבּהם פּוֹעלים הציבּוּר, הבּיקוֹרת, ההשפּעה. מה שאין כּן בּמוֹסדוֹת ההוֹצאה לפּוֹעל. בּאנגליה יש שלטוֹן של מפלגה אחת. בּגרמניה ישנה קוֹאַליציה בּין מפלגוֹת אשר גישתן שוה לחזיוֹנוֹת החיים העיקריים. אם תוּכל להיוָצר קוֹאַליציה בּהסתדרוּת – מה טוֹב. לנוּ נחוּץ רוֹב מוּצק, מעוֹר אחד, בּעל רצוֹן אחד וּשאיפה אחת. כּיוֹם יש מצב של קוֹאַליציה ואין כּזאת. החברים מ“הפּוֹעל הצעיר” היוֹשבים בּמוֹסדוֹת וּמשתתפים בּהחלטוֹת אינם נמנעים למחרת לבעוֹט בֹהן. בּחיי החברה ישנם שני קוים מתנגדים: המשיכה אל המרכּז והדחיפה ממנו. שמוּאל הנביא נלחם בּעד הקמת אוּמה יהוּדית בתקוּפת השבטים. איטליה התאחדה אחרי מלחמה קשה. לטוֹבת איחוּד גרמניה עבדו אנשים כפיכטֵה, לַסַל, בּיסמַרק. יש הבדל בּמצב הפּוֹעלים בּין הארצוֹת שבּהן שׂוֹררת קוֹנסוֹלידציה של הכּוֹחוֹת ובין אלו שבּהן שוֹלט הפּירוּד. בּאוֹסטריה – הגמוֹניה של מפלגה פּוֹליטית אחת; בּצרפת הרוּסה תנוּעת הפּוֹעלים בּגלל פּירוּדיה. ואצלנוּ גם כּן ישנה טנדנציה להתרוֹצצוּת וּלהתפּוֹררוּת. אמנם בתוֹלדוֹת תנוּעת העבוֹדה בּארץ מכריע לא הקו המפריד כּי אם זה המאַחד. התנוּעה התפּתחה מהאגוּדה החקלאית דרך “אחדוּת-העבוֹדה” עד שבּאה אל ההסתדרוּת.