פורסם ב"הפּוֹעל הצעיר", גליוֹן 13–12, טבת תרע"ג, 9.12.1912; “פּרקי הפּוֹעל הצעיר”, כּרך ח', עמוּד 21.

(הרצאה בּועידת פּוֹעלי יהוּדה בּבן-שמן, כ"ז בּכסליו תרע"ג ¹

לפני זמן לא רב היוּ מוֹשבי הפּוֹעלים נזכּרים בּתוֹר אחד האמצעים הרבּים, העלוּלים, לפי דרישת פּוֹעלים ועסקנים, להקל את מצב הפּוֹעל העוֹבד אצל אחרים, להציג אוֹתוֹ בּתנאים שוים בּהתחרוּתוֹ עם הפּוֹעל המקוֹמי, הנתוּן בּתוֹך סביבתוֹ הקיימת, שצרכיו מוּעטים וסיפּוּקם נמצא בּתוֹך משק בּיתוֹ. בּעיוּן, “בּתיאוֹריה”, בּפּרוֹגרַמוֹת שוֹנוֹת עדיין נזכּרים המוֹשבים האלה בּנשימה אחת עם כּל מיני עזרה: “דירוֹת זוֹלוֹת” וכוּ' ². אבל למעשׂה התחילוּ מוֹשבי הפּוֹעלים להתבּדל מתוֹך יתר סעיפי הפּרוֹגרמוֹת ולתפּוֹס בּמחשבוֹת הפּוֹעל, למרוֹת כּל ההגדרוֹת העיוּניוֹת, מקוֹם אחר לגמרי, מקוֹם מיוּחד וּתשׂוּמת-לב מיוּחדת. בּמקוֹם פּאליאַטיב, הצריך להספּיק ידים זוֹלוֹת למשק הגדוֹל, שאליו נשׂאוּ ונוֹשׂאים עינים מכּל עברים כּאֶל גוֹאל וּמוֹשיע לארץ ולעבוֹדה, בּמקוֹם אמצעי לאַפשר את התהווּתוֹ של פּרוֹליטריוֹן חקלאי וּלשַמר את קיוּמוֹ, התחילוּ הפּוֹעלים עצמם, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, לראוֹת בּמוֹשב הפּוֹעלים ענין ישוּבי אחר לגמרי, ענין שיש לוֹ ערך קיים: יצירת עוֹבד העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ.

השאיפה של הפּוֹעלים להתנחלוּת ולעמידה על הקרקע נוֹלדה יחד עם העבוֹדה העברית, ולֹא חדלה בּין הפּוֹעלים כּל הזמן, למרוֹת זה שהיא נחשבה ונחשבת גם עכשיו, על פּי המוּשׂגים השליטים, לסימן ירידה, לכפירה בּעיקר. לא פּסקה שאיפה זוֹ גם אחרי שפּגשה מַפריעים מסוּג אחר לגמרי: נסיוֹנוֹת ההתאַכּרוּת השוֹנים עד עתה הכזיבוּ את כּל התקווֹת של נוֹשׂאיהם והביאוּם עד מַשבּר. יטעה מאד מי שיוָאֵל לחשוֹב שבּעיקרה של שאיפה זוֹ היוּ חלוֹמוֹת על בּעלי אחוּזוֹת, רצוֹן לעבוֹר למחנה אחר, למחנה האוֹכלים ואינם עוֹשים. בּקשת “התכלית” אמנם היתה ועשׂתה את פּעוּלתה, נלותה לפעמים לזה גם עייפוּת-הרוּח וּבקשת מקלט בּטוּח. אבל זה לא היה הכּל. רוּבּם ידעוּ לכתחילה שהם צפוּיים ללחם צר, שיצטרכוּ לעבוֹד כּל ימי חייהם בּזיעת אַפּיהם, ולא בּיקשוּ אחרת. היה צוֹרך אנוֹשי פּשוּט להיפּטר מאוֹתם התנאים – תנאי העבוֹדה התלוּיה בּדעת אחרים, וּמצבי הפּוֹעל השוֹנים – הממַאסים וּממררים את העבוֹדה והחיים. היה צוֹרך נפשי לעבוֹד עבוֹדה עצמית, כּוּלה בּרשוּת העוֹבד, להשקיע את כּוֹחוֹת הגוּף והנפש בּמלוֹאָם בּעבוֹדה, והחשק העז להתחבּר יוֹתר אל האדמה, לבוא אִתה בּיחסים אישיים, תמידיים, קבוּעים.

אחר שעברוּ על כּלל הפּוֹעלים בארץ איזוּ שנים, אחר השתלמוּת מספּר פּוֹעלים משוּבּחים בּענפי העבוֹדה, אחרי בּקשה בּלתי פּוֹסקת, נדוּדים ונסיוֹנוֹת – מצאה שאיפה זוֹ את בּיטוּיה דְהָאִידְנָא בּיצירת הקבוּצוֹת לפלחה ³, וּבצוּרה אחרת – בּמוֹשבי הפּוֹעלים בּיהוּדה.

אם יצירת פּלַחוּת עברית על ידי קבוּצוֹת פּוֹעלים אפשרית וּצריכה לבוֹא בּמקוֹמוֹת שבּידינוּ לרכּוֹש שטחי אדמה גדוֹלים, וּלעבּד אוֹתם בּאוֹפן רחב, שטחי, אֶכּסטֶנסיבי בּלע"ז – מה שמַתאים בּיוֹתר למצבנוּ וּתנאי ישוּבנוּ בארץ, וּמה שצריך לתפּוֹס אחד המקוֹמוֹת החשוּבים בּעבוֹדת הקרן הקימת לישׂראל, אם תהיה נאמנה לגאוּלת הארץ,– הנה מוֹשבי הפּוֹעלים צריכים לבוֹא בּאוֹתם המקוֹמוֹת שהישוּב שלנוּ כּבר עבר בּהכרח למשק אחר, למשק נטיעוֹת ועבוֹדה קפּיטליסטית, כּדי להציל עוֹד בּמקצת את האוֹפי הלאוּמי של הישוּב, כּדי לתת לוֹ, לוּ אף בּמקצת, אוֹפי של ישוּב עברי, בּשביל להכניס לתוֹך הישוּב הקיים, הרעוּע בּיסוֹדוֹתיו, אֶלמנט עברי פּרוֹדוּקטיבי.

מוֹשב הפּוֹעלים צריך לתת לעוֹבד את האפשרוּת לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, לעבוֹד בּרשוּת עצמוֹ ועל אחריוּת עצמוֹ. הוּא צריך לחנך לנוּ את הגנן העברי, את מעַבּד הירקוֹת וּמגַדל הבּהמוֹת, – בּמלה אחת, את החקלאי הזעיר, העתיד לבוֹא, – ליַחֵד אוֹתוֹ עם האדמה שהוּא חי עליה, לברוֹא הֶרגלים, מסוֹרת ודוֹרוֹת של עבוֹדת אדמה עברית.

זוֹהי תעוּדתוֹ העיקרית. אגב מטרה קיימה זוֹ יש לוֹ למוֹשב הפּוֹעלים עוֹד ערכים נוֹספים, צדדיים וּזמניים: הוּא מספּק את צרכי יוֹשבי העיר ויוֹשבי המוֹשבה העירוֹניים – גם כּאֵלוּ אינם חסרים אצלנוּ – על ידי פּרי העבוֹדה העברית (עבוֹדת ירקוֹת וּמַחלבוֹת מסוּדרת סביב לערים ולמוֹשבוֹת), הוּא עלוּל להכניס קצת עבוֹדה, רעננוּת, פּשטוּת החיים למוֹשבוֹת הקיימוֹת, להשפּיע לטוֹבה על הדוֹר הצעיר הגָדֵל בּמוֹשבוֹת, ואגב גם ירחיב את היקף העבוֹדה העברית, בּיצירתוֹ וסידוּרוֹ יעסיק ויחנך ידים עבריוֹת, ישמש מוֹפת, דוּגמת-עבוֹדה ותקוה לפּוֹעלים החדשים הבּאים לארץ. אמנם המצב הנמוּך של החקלאוּת שלנוּ מכבּיד עד מאד את יצירתוֹ ואפשרוּת קיוּמוֹ של מוֹשב פּוֹעלים כּזה, וּכמוֹ בּכל מקצוֹעוֹת הישוּב חסר גם פּה אֶלמנט ישוּבי, מוּשלם בּעבוֹדה. המקצוֹעוֹת הכי חשוּבים בּשביל המשק הזעיר: ירקוֹת וּמַחלבוֹת, הם בּשבילנוּ ארץ לא כּבוּשה. המעטים שהתחילוּ בּזה עדיין לא הצליחוּ בּיוֹתר מפּני חוֹסר ידיעה ושימוּש. בּתעשׂיה חקלאית, בּעיבּוּד ושימוּר פּירוֹת העבוֹדה, עדיין לא ניסינוּ אפילוּ להתחיל. וּבמצב של עכשיו עדיין אי-אפשר לפּוֹעל המתנחל להסתפּק בּעבוֹדתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, שפּירוֹתיה עתידים לבוֹא, ותמיד הנהוּ זקוּק לשׂכר עבוֹדה מן הצד בּשביל פּרנסת בּיתוֹ, מה שמַכבּיד את קיוּמוֹ ועוֹצר בּעד התפּתחוּת המוֹשב. אבל דוקא מוֹשבים אלוּ הם אחד האמצעים הכי בּטוּחים לצאת מן המיצר שלנוּ אל הדרך הרחבה של עבוֹדה חקלאית, לברוֹא לנוּ מחנה עוֹבדים קשוּרים בּחייהם בּשיבּוּח וקידמַת העבוֹדה, ואחת הדרכים המעטוֹת ליצירת אִכּרוּת עברית ראוּיה לשמה, הקיימת וּנזוֹנה בּזכוּת עצמה.

כּל זה הוּא עדיין בּגדר המחשבה. מוֹשב הפּוֹעלים הרצוּי עדיין לא נברא. לא חסרים אצלנוּ גם “מוֹשבי פּוֹעלים” בּשמם המיוּשבים מִלא-פּוֹעלים ועל יסוֹדוֹת של אי-עבוֹדה עצמית. כּזה הוּא גם המוֹשב הנבנה עכשיו בּכפר-סבּא על ידי החברה “עזרא”. חברה זוֹ הציגה לה מכּבר מטרה רצוּיה לסייע למוֹשבי עוֹבדים זעירים. בּרם, ריחוּק מקוֹם גוֹרר, כּנראה, גם ריחוּק ידיעה, וּמחוֹסר שיטה מבוֹררת על המקוֹם היא נכשלת לפעמים קרוֹבוֹת. בּמקוֹם ליַשב פּוֹעלים שיחיוּ על עבוֹדתם, היא נכשלת על-פּי-רוֹב בּמשגיחים וּבעלי נחלאוֹת העוֹשׂים את עבוֹדתם על ידי זרים (רק בּחדרה נפגשה חברה זוֹ בּהתנגדוּת גמוּרה מצד הפּוֹעלים לישוּב מעוֹרב זה, מחוּסר כּל שיטה. הפּוֹעלים עיבּדוּ את תקנוֹתיהם הם, והחברה הסכּימה להן). בּכוָנה לברוֹא מוֹשב פּוֹעלים יסדוּ גם “חוֹבבי-ציוֹן” את בּאר-יעקב, וגם אוֹתם קרה כּמקרה הזה. משגיחים וּבעלי נחלאוֹת, המעבּדים את אדמתם על ידי אחרים ועל-פּי-רוֹב על ידי לא-יהוּדים, אינם חסרים גם פּה. הטיפּוּס של העוֹבד בּעצמוֹ הוּא המיעוּט. מחיר האדמה עלה, וּלהשתתף בּמוֹשב זה אפשר עכשיו רק לבעל רכוּש הגוּן.

מוֹשבים כּאלה אינם נכנסים כּלל בּחשבּוֹננוּ אנוּ. מוֹשב הפּוֹעלים היחידי, שהצליח בּמידה ידוּעה, המשמש דוּגמה בּשעה שמדבּרים על מוֹשבי הפּוֹעלים בּכלל, ושרבּים מאתנוּ מתיחסים אליו בּרגש של חיבּה והכּרה הוּא – עין-גנים.

העיקר הראשוֹן שעליו בּנוּ בּני עין-גנים את מוֹשבם היה – עבוֹדה עברית גמוּרה בּלי כּל ערעוּרים וּפקפּוּקים. בּזה היה כּוֹחם. העבוֹדה העברית היא שנתנה למוֹשב את ערכּוֹ וכוֹחוֹ המוּסרי, וּממנה יוֹנק המוֹשב ויוֹשביו עד עכשיו. היא היתה להם לאמוּנה וחיזקה את ידיהם בּצר להם. והיא שעשׂתה את עין-גנים לכוֹח משפּיע חשוּב בּשביל המוֹשבה העשירה, הסמוּכה, שממנה עין-גנים מתפּרנסת: עין-גנים היתה למבצר העבוֹדה העברית, להתגשמוּת חיה של כּוֹח העבוֹדה העברית, כּוֹח מעוֹרר הרגשוֹת וּמחשבוֹת בּלבּוֹת צעירי המוֹשבה, והיא היתה גם כּן לפינת-נוֹחם לפּוֹעלים הצעירים, החדשים, פּינת-שקט וּמַרגוֹע מרוּגזם וּנדוּדיהם בּמצבי העבוֹדה ויחסי הסביבה.

עיקר ראשי זה אפשר היה לוֹ להתקיים בּחיים בּכל שלימוּתוֹ רק בּעזרת היסוֹד השני: בּחירה עצמית של החברים. יסוֹד זה נתן לראשוֹני המיסדים לבחוֹר להם חברים כּלבּם, והציל אוֹתם מהצרוֹת הרבּוֹת, המזדמנוֹת כּשמצרפים בּאוֹנס אֶלמנטים זרים וּרחוֹקים, שישיבתם בּיחד רעה להם ורעה לעוֹלם.

ונוֹסף להם גם עיקר שלישי: אחריוּת משוּתפת, הדדית בּכל עניני הקרדיט של המוֹשב. על ידי זה הוּבטחוּ התשלוּמים בּעד האדמה והבּנינים, תשלוּמים שהצטיינוּ בּדייקנוּתם, למרוֹת היוֹתם כּל כּך קשים למתישבים צעירים. ודייקנוּת בּתשלוּמים זוֹ עשׂתה בּפּעם הראשוֹנה בּארץ-ישׂראל את המתנחל מחוּסר האמצעים ללוֹוה מהימן, עזרה להוֹציא אוֹתוֹ מעוֹלם של תמיכוֹת והלואוֹת נצחיוֹת, וכל התוֹצאוֹת החמריוֹת והרוּחניוֹת הכּרוּכוֹת בּהן.

שלוֹשת אלה העיקרים הם שבּראוּ את האוֹפי הרוּחני של המוֹשב, ועשׂוּ אוֹתוֹ למלא-ערך בּחיי הפּוֹעלים בּארץ. ואף-על-פּי שעין-גנים הצליחה, יוֹתר מכּל חברוֹתיה, בּיסוֹדה, אי אפשר עדיין לדבּר על הצלחת המוֹשב הזה בּהתפּתחוּתוֹ, למרוֹת זה שיחידים רבּים מבּין חברי המוֹשב ודאי הצליחוּ. ודבר זה דוֹרש קצת בּירוּר: יש בּעין-גנים שהצליחוּ בּמשׂרוֹת ועסקים צדדיים, יש שהצליחוּ בּעבוֹדת המַשתלוֹת, הצלחה משׂמַחת וּמחנכת, אבל איננה מבטיחה הרבּה, מפּני שגם לה אוֹפי ספּקוּלַטיבי, כּמוֹ לרוֹב ההצלחוֹת שבּפתח-תקוה. הנסיוֹנוֹת בּעיבּוּד ירקוֹת – מִצער הם, ולא הצליחוּ בּיוֹתר, מה שמראה על איזוֹ מדרגה נמוּכה עוֹמדת מוּמחיוּתנוּ בּאחד הענפים העיקריים. גם בּענין גידוּל בּהמוֹת נעשׂה מעט מאד.

אבל האם כּדאי לטפל בּמקצוֹעוֹת חדשים, הדוֹרשים הרבּה עבוֹדה קשה וכיווּן וידיעה, ועדיין שׂכרם איננוּ בּטוּח בּצדם כּלל וּכלל, אם למוֹשבה הקרוֹבה יש דרישה למשגיחים יוֹתר מאשר לעבוֹדה עברית? ואם שׂכר ההשגחה הוּא הרבּה יוֹתר בּטוּח מאשר שׂכר העבוֹדה אפילוּ בּרשוּת עצמוֹ? וּפוֹנים, מי בּרצוֹן ומי בּעל כּרחוֹ, להשגחה – פּרנסה מכוֹערה זוֹ, שעדיין, כּמדוּמני, לא עמדוּ על כּל שפלוּתה והשפּעתה המַפסידה, גם לגבּי הפּוֹעל האזרח העוֹבד אִתנוּ וגם כּלפּי פְּנים בהשרישה אצלנוּ יחסים גסים, מידוֹת מגוּנוֹת, וּבחַנכה לנוּ דוֹרוֹת אנשים מקוּלקלים.

יחד עם זה הוֹלכת פּתח-תקוה ויחסיה הציבּוּריים ונכנסת לתוֹך עין-גנים. היוֹקר מַאמיר, פּשטוּת החיים חדלה, הספּקוּלציה מסביב מתגבּרת. מחירי האדמה עוֹלים, וּמי יוֹדע, אפשר שתעלה עד שכּלל לא יהיה כּדאי לעבּד אוֹתה. הדירוֹת מתיקרוֹת, מגרשים לבנין – בּהוֹן רב, עוֹד איזוּ שנים והתשלוּמים לועד האוֹדיסאי ⁴ נגמרים, וּלמי יהיה צוֹרך להשתמש בּחלקת אדמה זוֹ ולעבוֹדה? הנכנס להתישב עכשיו בּעין-גנים, אם גם על חלקה לא מעוּבּדה, צריך כּבר להכניס סכוּם הגוּן, וחלק הגוּן רוַח למוֹכר, ואין שוֹאלים אוֹתוֹ כּלל אם הוּא מכניס ידים עוֹבדוֹת. ואם הדבר ימָשך הלאה בּרוּח זוֹ, תחדל עין-גנים בּקרוֹב מהיוֹת מוֹשב עוֹבדים, אלא מוֹשב בּעלי נחלאוֹת קטנים העוֹשׂים עסקים טוֹבים בּאדמתם. ואם גם יעַבּדוּה – יעבּדוּה בּידי אחרים. אוֹתם האחרים אמנם יהיוּ יהוּדים, אם עד הזמן ההוּא לא תתגבּר השפּעת הסביבה הממוֹנית, יחסיה וחשבּוֹנוֹתיה. לעוֹבד בּעצמוֹ אין לא שאלת חשבּוֹנוֹת וּרוָחים ולא שאלת יחסים לפּוֹעל. אבל בּעל הנחלה הקטנה, החי על רכוּשוֹ, בּסביבה שכּוּלה ניצוּל וּרוָחים, זקוּק לגבוּרה מיוּחדת, כּדי לעמוֹד בּנסיוֹן העבוֹדה העברית. היקוּם בּוֹ לבּוֹ?

אפשר מאד שגם למוֹשבים כּאלוּ יש בּימינוּ וּבמצבנוּ ערך רב. בּכל אוֹפן הלא הם עוֹלים בּהרבּה על סוּגי הישוּב שקדמוּ להם. אבל לא לזה ישאף כּלל הפּוֹעלים. מוֹשבים כּאלה המהפּכים את הפּוֹעל לבעל נחלה פּרטית והמכניסים לתוֹך המוֹשב את אוֹתם יחסי האדמה שבּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, אינם מבטיחים לנוּ את קיוּמוֹ של ישוּב עוֹבד, אינם עלוּלים לברוֹא בּשביל הפּוֹעל אפשרוּת תמידית של עבוֹדה חפשית אינדיבידוּאַלית, אחראית. הספּקוּלַציה אוֹרבת למוֹשב, נכנסת לתוֹכוֹ, כּמוֹ שנכנסה לישוּב הקוֹדם, גוֹזלת ממנוּ את העוֹבדים וּמהפּכת אוֹתם למשגיחים, תגָרים וסרסוּרים, ואת אדמת העבוֹדה – לענין של “סחר-מכר”, עליה וירידה. זוֹ כּוֹחה לשׂטן. ספּקוּלציה בּאדמה וּבעבוֹדת זרים עוֹמדת לבַלע את הישוּב העוֹבד ואת היסוֹדוֹת העוֹבדים הבּוֹדדים שבּתוֹך הישוּב הישן.

                                           --------------

הרעה שבּרחנוּ ממנה רוֹדפת אחרינוּ – והדבּיקתנוּ. הישוּב סילף את דרכיו. בּיסוֹד התנוּעה הישוּבית, זוֹ שקוֹראים לה תנוּעת התחיה, היה הרצוֹן לברוֹא את העוֹבד הטבעי בּארצוֹ, על אדמתוֹ. וּבמקוֹמוֹ עלה וצמח שוּב, בּגלגוּלוֹ החדש, הבּטלן, התגרן. אַתחַלתא להתעוֹררוּת האוּמה היתה בּכּוָנה לצאת מהגיטוֹ, והנה בּאמצעי האוּמה וּבכונוֹתיה הטוֹבוֹת מצטרפים שוּב חיי גיטוֹ. הצריך להמשיך ללכת בּדרך זוֹ? הצריך להמשיך ולברוֹא בּכוֹחוֹת האוּמה וּבאמצעיה ישוּב המתנגד לעניני האוּמה ולעתידה, לתקוַת תקוּמתה? מי שמסכּים לזה, יהיה לוֹ האוֹמץ להוֹדוֹת, שהוּא מסתלק מכּל תקוה לריבּוּי הישוּב העממי, היוֹצר; זאת אוֹמרת, אף מכּל תקוה לחיים אנוֹשיים הגוּנים לקיבּוּץ העברי שבּארץ. יכּיר לפּחוֹת, שזהוּ גזר-דין חמרי ומוּסרי של הישוּב, ועוֹד יוֹתר – לא רק של הישוּב.

בּשבילנוּ, שאיננוּ חוֹשבים את סדרי החברה הקיימים לסמל השלימוּת, שאין להרהר אחריהם, וּלאיתנים בּל יִמוֹטוּ, שאי אפשר לזוּז מהם – עוֹד לא חדלה האפשרוּת לנסוֹת דרכים אחרוֹת בּישוּב, דרכים נוֹחוֹת יוֹתר ליצירתוֹ וּביצוּרוֹ של מעמד עוֹבדים בּארץ. אם אָפני הישוּב הקוֹדמים לא הביאוּ למטרה הרצוּיה ואין בּכוֹחם להביא למטרה זוֹ, אין לעמוֹד בּאמצע הדרך ואין להסתלק מנסיוֹנוֹת חדשים, וּבלבד שיבָּראוּ אוֹתם התנאים שיאַפשרוּ את קיוּם העוֹבד, ירימוּ ויבצרוּ את מצב העבוֹדה העברית בּארץ. והתנאי הראשי לזה – הגבּלה של אפשרוּת כּל ספּקוּלציה בּאדמה, בּתוֹך הישוּבים החדשים. זהוּ גם תנאי הכרחי בּכדי שנוּכל להיוֹת בּטוּחים, שכּל עבוֹדוֹת הישוּב, כּל האדמה שבּידינוּ וּמטרוֹתינוּ לא תהיינה בּיוֹם אחד למשׂחק בּידי נַחשוֹל ספּקוּלציה אחד. דברים אלוּ אמוּרים לא רק בּנוֹגע לקרן הקימת, שהציגה לה מטרה זו בּתחילת יצירתה, אלא גם בּנוֹגע ליתר המוֹסדוֹת הישוּביים, המכוּונים למטרה לאוּמית. ותיקוּן עיקרי זה צריך להתקבּל קוֹדם כּל בּנוֹגע למוֹשבי הפּוֹעלים. תהיינה מוֹשבוֹת הפּוֹעלים הנקוּדוֹת הראשוֹנוֹת של משק אינדיבידוּאַלי על אדמה לאוּמית, והנסיוֹנוֹת הראשוֹנים להגשמת הרעיוֹנוֹת המוּנחים גם בּיסוֹדה של הקרן הקימת; האדמה שייכת לאוּמה, נמצאת בּרשוּת העוֹבד על יסוֹד אריסוּת עוֹלמית, עוֹברת בּירוּשה לבניו, אם הם מעבּדים אוֹתה, אבל איננה ניתנת למכירה ולספּקוּלציה. העוֹזב את נחלתוֹ מקבּל בּחזרה את האמצעים ואת מחיר העבוֹדה (נטיעוֹת, טיוּב הקרקע) שהוּא השקיע בּה.

יחד עם זה תלוּי כּל ערכּוֹ ועתידוֹ של מוֹשב הפּוֹעלים בּזה, אם לא ישָאר בּוֹדד, מקרי, כּמוֹ שהיה עד עכשיו. בּנוֹ הגדוֹל ואחיו הצעיר של המתנחל בּמוֹשב וגם בּן האִכּר הבּוֹחר בּעבוֹדה צריך להיוֹת בּטוּח שגם לוֹ יש אוֹתה האפשרוּת לעמוֹד על הקרקע ואיננוּ צריך לשׂים פּניו למַשגיחוּת, לסרסרוּת אוֹ לארצוֹת זרוֹת.

מוֹשב העוֹבדים צריך להתקבּל בּעבוֹדה הישוּבית לשיטה. יסוֹדוֹתיו העיקריים, שבִּלְתָּם אין לוֹ שוּם זכוּת קיוּם, מפּני שהוּא חדֵל אז להיוֹת מה שהוּא, הם: עבוֹדה עצמית, בּחירת חברים, אחריוּת הדדית ואריסוּת עוֹלמית על קרקע לאוּמית. רשת של נחלוֹת קטנוֹת בּידי יהוּדים עוֹבדים וחיים על עבוֹדתם צריכה להקיף את כּל המוֹשבוֹת הקיימוֹת, המיוּסדוֹת על זכוּת הקנין הפּרטי של הקרקע ועבוֹדה זרה. אוּלי תוֹאיל היא קצת לשנוֹת את היחס הפּרוֹפּוֹרציוֹנַלי השׂוֹרר אצלנוּ בּין היסוֹדוֹת היוֹצרים והבּטלים בּישוּב. לאפשרוּת ישוּב זה צריכים לכוון בּכל מקוֹם שניגשים לבנין יִשוּב עברי חדש; הפּוֹעל העברי צריך להיכּנס שמה יחד עם הרכוּש העברי, ואל יצטרך אחרי כן לבוֹא לנַשל את מישהוּ מעבוֹדתוֹ וּמפּרנסתוֹ, ואל יהיה אחרי כן כּאוֹרח לא-קרוּא ולא-רצוּי, הצריך ליטוֹל רשוּת מבּעלי הנחלאוֹת להתישב על ידם, ואל יבּיטוּ עליו בּני המוֹשבה כּעל מהַפּך בּחררה.

                                    ------------

אלה הם הציוּנים העיקריים, הצריכים, לפי דעתי, להתווֹת את הדרך של יצירת ישוּב עוֹבד. כּאן, בּפרשה זוֹ, דוֹמה לי, אנוּ עוֹמדים עכשיו. נקוה, שאין זאת התחנה האחרוֹנה. מהלך העבוֹדה עוֹד יציג לפנינוּ דרישוֹת חדשוֹת, ציבּוּריוֹת ואישיוֹת, בּלתי צפוּיוֹת, ירחיב ויעמיק את אלוּ. לקבוּצוֹת גוּפא, המסתדרוֹת לעבוֹדה וּלישוּב, יש די עבוֹדה ודי מרחב בּסידוּר חייהם הפּנימיים: צוּרוֹת שוֹנוֹת של המשק, מהכי-אינדיבידוּאַלי עד השיתוּף בּצדדים שוֹנים של העבוֹדה והחיים, מקצוֹעוֹת שוֹנים של עבוֹדה, לפי התנאים, ועל הכּל – בּחירה אישית, חיי חברים. הקבוּצוֹת הקבּלניוֹת לעבוֹדוֹת פלחה, נטיעוֹת וירקוֹת (שועד הפועלים צריך לעסוֹק בסידוּרן) תיתנה לנוּ במשך הזמן חוֹמר פּוֹעלים רגיל וּמוּמחה בּעבוֹדה, בּעלי מסוֹרת בּעבוֹדה ויחס-בּעלים לחיי המשק, מקוֹרבים וּקשוּרים על ידי עבוֹדה משוּתפת וּשאיפוֹת קרוֹבוֹת, וּמסוּגלים לברוֹא את גרעיני המוֹשבים הבּאים. אין להקטין את המעצוֹרים הרבּים העוֹמדים לשׂטן לנוּ, מעצוֹרים נפשיים וטכניים. ועוֹד נשוּב אליהם כּפעם בּפעם, פּנים אל פּנים ניפּגש אתם. עוֹד הרבּה שגיאוֹת תיעשׂינה גם בּדרך ישוּב זוֹ – וּבלבד שיֵעָשׂה דבר. רק מֵחֲזָרַת נסיוֹנוֹת שוֹנים וּבחינה בּלתי פּוֹסקת של טיפּוּסי-ישוּב שוֹנים – ניוָשע ונמצא את דרכּנוּ. כּל מוֹשב חדש הנבנה בּכוֹחוֹת עוֹבדים משלנוּ צריך לקרב אוֹתנוּ אל הטיפּוּס המקוּוה, השלם, העתיד לבוֹא.

“וגם זאת לחכמים יבינוּ מדעתם”, שהמוּשׂג מוֹשב הפּוֹעלים איננוּ חל רק על הפּוֹעלים הצעירים הבּאים מחוּץ-לארץ. בּאוֹתה המידה שהוֹלך ונברא חוֹמר אנוֹשי מסוּגל להתישבוּת, צריך ליַשבוֹ. וגם ראוּי לקרב את הדבר עד כּמה שאפשר. אַל נתן לברוֹא בּחברתנוּ בּאוֹפן מלָאכוּתי אֶלמנטים משוּללי זכוּיוֹת וּמשוּללי אחיזה. בּתי התימנים ⁵הנבנים עכשיו רצוּיים מאד בּשביל להקל את מצב אחינוּ עוֹלי תימן בּרגעים הקשים כּל כּך, בּמוֹלדת המתנכּרת, אבל אין לראוֹת בּהם אלא בּתי מהגרים בּלבד, אין זוֹ צוּרה מספּיקה של התישבוּת. בּמידה שהפּוֹעלים התימנים מתאַזרחים בּארץ וּבעבוֹדה הם יכוֹלים וּצריכים להשתתף בּקבוּצוֹת וּבמוֹשבי הפּוֹעלים יחד עם האשכּנזים. איני יכוֹל להעלוֹת על הדעת, שבּחברתנוּ אנו יכוֹלים בּנידוֹן זה להיוֹת איזוּ ספיקוֹת.

מִבִּפְנִים / ברל כצנלסון

¹

א

החצים הוּצאו מאשפּתם. סֶפַּרַטיזם, הכנסת אנַרכיה, אתה בחרתנוּ, אינטליגנטים עליך, פּוֹעל! והלאה – אוֹתוֹ הנוּסח. וּלמען היוֹת להם בּרק מוֹרָטוּ. נמצא מי שהתחכּם וזרק מלה חדשה, מקוֹרית, פֹּולחת ממש: בּוּנדיזם ארץ-ישׂראלי. הנה, הנה, צלילי העבר הקרוֹב בּוֹקעים ועוֹלים אלינוּ בּגלגוּלם החדש. לא “איסקרה” ² קוֹראת לכבשׂת ה"בּוּנד"³ הנידחת, לא פּ. ס. ד. ⁴ דוֹאגת לנשמוֹת הספּרטיסטים שלה התוֹעוֹת – אלא בּאי-כּוֹח של “כּמעט כּל פּוֹעלי חוּץ-לארץ, השוֹאפים לישוּב עברי בּארץ-ישׂראל” קוֹבלים על “החלק הקטן מן הפּוֹעלים היהוּדים”, שאינם מכֹּירים בּהגמוֹניה של הפּרוֹלטריוֹן העברי-עוֹלמי וּמכניסים לתוֹכוֹ “אנרכיה וּזכוּת ויטוֹ של השְלְיַכטיצים הפּוֹלנים”.

צד אחד שוה, כּנראה, לכל “בּאי-כּוֹח היחידים של הפּרוֹליטריוֹן” בּכל מקוֹם שהם. אי אפשר להם להכּיר וּלהוֹדוֹת, שמתחת חטמם, בּתוֹך תחוּמי המוֹנוֹפּוֹלין שלהם, צף בּן לילה איזה חלק, איזה מיעוּט שאיננוּ רוֹאה את עצמוֹ לא מיעוּט ולא חלק, אלא חטיבה אחת עצמית ואוֹטוֹנוֹמית.

הפּוּלמוּס המפלגתי, המתלקח עכשיו בּמחננוּ, מחנה העבוֹדה בּארץ-ישׂראל, כּשהוּא לעצמוֹ איננוּ כּדאי לטפּל בּוֹ, לחדדוֹ וּלהרחיבוֹ. אין הוּא נוֹבע מתוֹך חיינוּ אנוּ פּה, מתוֹך הבדלי ענינים אוֹ השקפוֹת שבּינינוּ, איננוּ עוֹמד בּמגע ישר עם חיינוּ ועבוֹדתנוּ, וכוּלוֹ – סחוֹרת חוּץ. חבל, חבל רק על רוֹגז העצבים, שהוּא מכניס לחברתנוּ, על הַפְנָיַת הלב מעבוֹדתנוּ וענינינוּ הממשיים, שאנו נתוּנים בּהם יוֹם יוֹם. שעה אחת של עבוֹדה יפה שקוּלה בּעינַי כּנגד כּל ה"מלחמוֹת והנצחוֹנוֹת" ואיבּוּד הכּוֹח לבטלה וּבלבּוּל הרוּח הבּאים בּעקב כּל הויכּוּחים ממין זה. שוֹמר נפשוֹ ירחק מהם. אבל ישנוֹ דבר אחד בּפוּלמוֹס זה, הראוּי לתשׂוּמת-לב. זהוּ הרעיוֹן כּשהוּא לעצמוֹ על דבר אוֹתוֹ “החלק הקטן של הפּוֹעלים היהוּדים”, החי בּארץ-ישׂראל.

לא שליח-ציבּוּר אני ולא בּן-מפלגה. דברי אינם טבוּעים בּגוּשפּנקה של הסתדרוּת, וּבהסכּמת-קוֹרא הניתנת בּהקפה לא הצטיידתי. אחד הפּוֹעלים העוֹבדים בּארץ רוֹצה לדבּר כּאשר עם לבבוֹ. ואליך, קוֹרא-חבר, פּוֹעל ארץ-ישׂראלי, אני פּוֹנה בּדברי ואוֹתך אני מבקש. יוֹדע אנכי: לא מעוֹר אחד הוּא הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, שמוֹת שוֹנים הדבּיקוּ בּנוּ, מכּל עפר הארץ התקבּצנוּ, עֲבָרים שוֹנים וּמשוּנים, הֶרגלים, חינוּכים וּמסוֹרוֹת מפרידים לפעמים בּינינוּ, אבל – מכּירים אנחנוּ את אחדוּתנוּ, את עצמנוּ ואת עבוֹדתנוּ. ואם אנחנוּ יוֹדעים מי אנחנו פּה, וּמה אנחנו לנוּ לעצמנוּ ואמרנוּ: לא “חלק קטן מן הפּוֹעלים היהוּדים” אנוּ – אלא איזה דבר יחיד וּמיוּחד, חי על חשבּוֹן עצמוֹ ועוֹמד לגמרי בּרשוּת עצמוֹ, דבר שלם, שוֹאף להיוֹת שלם – פּוֹעל ארץ-ישׂראלי.

ואם יבוֹא מי שירצה לתעוֹת אוֹ להתעוֹת וילמד מתוֹך דברי, שאין לנוּ חלק ונחלה בּהמוֹן עם ישׂראל המעוּנה והכּוֹאב, שאנוּ מסתלקים מתקוַת הגאוּלה הגדוֹלה, שאנוּ קוֹרעים את חוּטי העליה וההגירה, ושמרחיקים אנוּ מעלינוּ את פּוֹעלי חוּץ-לארץ “המקשרים את עתידם” וכוּ' – לא נתוַכּח אִתוֹ. ואם גם יאשימוּ אוֹתנוּ בהערצה עצמית, בּהפרזת ערכּנוּ וּב"אתה בחרתנוּ" – אַל נשחית דברים. מי עוֹד כּמוֹנוּ יוֹדע מה דל הוּא עדיין הזרם שלנוּ, עד כּמה אין בּוֹ די הרווֹת נפשנו וּפַלֵס לנוּ את דרכּנוּ. כּמה פּעמים כּבר יבשוּ מימיו, והקוֹדמים לנוּ, עוֹלי-הגוֹלה הראשוֹנים והשניים, נשארוּ לא פּעם בּתוֹך בּיצה עוֹמדת וכוֹחוֹתיהם כָּלוּ, ונשמתם יצאה – ולא בטהרה – טרם שהספּיק להגיע עדיהם הזרם החדש, הבּוֹשש לבוֹא. וּמי עוֹד כּמוֹנוּ נוֹשׂא עיניו לבּאים אחרינוּ, שיעלוּ עלינוּ, ויעשירוּ את חיינוּ, שבּיחד אתם, בּכל כּוֹחוֹתינוּ המקוּבּצים, ננסה להוֹציא לאוֹר אחד אחד את מַאוַיי נפשנוּ הכּמוּסים.

אבל האם הרגשת אחדוּת האוּמה, קשרי השיתוּף עם ההמוֹן העברי העוֹבד (אוּלי יוֹתר נכוֹן, מחוּסר-העבוֹדה), השאיפה לגאוּלת העם והתקוה לשחרוּר העבוֹדה מחייבים אוֹתנוּ להרכּיב את מישהוּ אלוּף לראשנוּ, לקבּל עלינוּ שלטוֹן חוּץ?

לא בּתוֹר שליחי-ציבּוּר בּאנוּ לארץ-ישׂראל לעבדה וּלשמרה, ולא בּתוֹר מוּרשים בּעלי מנדטים של מישהוּ, ה"מקשר את עתידוֹ" עם ארץ-ישׂראל והמַתוה לנוּ את דרכּנוּ שבּה נלך. – את חוּרבתנוּ אנוּ בּאנוּ להקים ואת חיינוּ אנוּ לבנוֹת, למילוּי צרכינוּ אנוּ עוֹבדים ולפדוּת נפשנוּ, ואין בּת-קוֹל מחוּרבוֹת חוּץ-לארץ שלטת בּנוּ ולא צריכה לשלוֹט בּנוּ.

ואל נא נַשלה את נפשנוּ בּשוא. מה הם הקשרים הריאַליים, הצדדים השוים שבּין תנוּעת הפּוֹעל בּארץ יהוּדה וּבין תנוּעת הפּוֹעל העברי שבּחוּץ-לארץ, ולוּ גם שֵם ציוֹני נקרא עליו? **וּבמה נבוֹא לעזרה אחד לשני\?** היקראוּ הם לנוּ לפתוֹר להם את שאלת השׂפוֹת, הנשתתף אנחנוּ עמהם בּמלחמת הבּחירוֹת וכדוֹמה, אוֹ שהם יַתווּ לנוּ את דרכי הישוּב ויפתרוּ לנוּ את שאלת העבוֹדה והעוֹבד בּארץ-ישׂראל?
פּירוּדים איוּמים מתהווים עכשיו בּין חלקי האוּמה השוֹנים. הגלוּת מתפּזרת עד לאין קץ, שׂפוֹת שוֹנוֹת מסתעפוֹת ומתנכּרוֹת, מצבים, תנאים שוֹנים וּרחוֹקים, שאיפוֹת זרוֹת – לא נטשטש אוֹתם בּתירוּצים וּבתיאוֹריוֹת. ולא נבטל אוֹתם בּדברים בּכדי להקל את מכאוֹב הלב. האפשר לנַצח את התפּוֹררוּת האוּמה? לעתיד פּתרוֹנים. אנוּ איננוּ יוֹדעים אלא דרך אחת: על אדמתנוּ נעמוֹד. מיעוּט האוּמה אנחנוּ, חלק קטן בּין הפּוֹעלים. אבל – לא אחרי רבּים להטוֹת. "ישוּבוּ המה אליך ואתה לא תשוּב אליהם".

וּמהוּ פּירוּש המלים “המקשרים את עתידם”, “המעוּנינים בּישוּב הארץ-ישׂראלי” וכו'? האוּמנם המהגר, החלוּץ, המתישב, והמקשר, והמעוּנין, והשוֹאף לישוּב ארץ-ישׂראל(במפלגתוֹ וּבאגוּדתוֹ) – עוֹלים בּקנה אחד? האוּמנם מי שמשלם שקל אוֹ חוֹתם על ה"אידישער אַרבּייטער" ⁵ וּמשלם פּארטיי-שטייער לנוּ הוּא, ארץ-ישׂראלי הוּא, ויש לנוּ חוֹבוֹת חברים כּנגדוֹ, ולוֹ זכוּת דעה בּחיינוּ וּבעבוֹדתנוּ? אוֹ אפשר לקחה לה איזוֹ מפלגה גם את ההגירה לארץ-ישׂראל בּמוֹנוֹפּוֹלין? ואוּלי יש בּינינוּ סוֹברים, כּי בּעבוֹתוֹת פּרוֹגרמה כּוֹבשים מדינה ועל ידי ישוּב שאלוֹת המפלגה מיַשבים ארץ?

כּן. בּחבלי המפלגה רוֹצים אצלנוּ – ולא רק אצלנוּ – להחליף את חבלי היצירה, וּבכוֹח שלטוֹנה – את כּוֹחוֹת הנפש הנסתרים, את הכּשרוֹנוֹת והרצוֹנוֹת האישיים.

אבל התקוה לגאוּלת ארצנוּ, לישוּבה וּלשחרוּר האדם העוֹבד עליה לא תתגשם ואין לה שוּם אפשרוּת להתגשם בּלי אוֹתם האישים, אנשי הרצוֹן, מבקשי הגדוֹלוֹת, מחַפּשׂי גאוּלה וּמרחב לכוֹחוֹתיהם המתפּרצים, חוֹשקי החיים ועוֹבדים מתוֹך אהבה, בּלי אוֹתוֹ החוֹמר האנוֹשי שאיננוּ מוֹצא לוֹ מנוּחה בּדעוֹת המתהלכוֹת וּבמצוַת אנשים מלוּמדה. הוּא הוּא שיצר את הישוּב החדש בּאמריקה וּבאוֹסטרליה, הוּא הוּא שנתן לעוֹלם את נסיוֹנוֹת הישוּב החברתי המכוּוָן בּמחשבה תחילה, מימי חלוּצי האנגלוֹ-סַכּסים ועד הדוּחוֹבּוֹרים ⁶

“צעירי-ציוֹן” וּ"פוֹעלי-ציוֹן" “מסוּדרים” על צד היוֹתר טוֹב בּאוּ ויבוֹאוּ. ורק חלק מהם נשאר, חי ועוֹבד בּארץ. רבּים מהם כּבר עזבוּ. לא צריך להבּיט בּאספּקלריה שחוֹרה בּשביל לראוֹת שרבּים מהבּאים עוֹד עתידים לעזוֹב את הארץ ואת העבוֹדה. הם לא מצאוּ פּה את חייהם, והארץ לא מצאה בּהם את עוֹבדיה. החינוּך בּאגוּדה, איזוֹ שתהיה, איננוּ מספּיק עדיין בּכדי לברוֹא לאדם את התכוּנוֹת האישיוֹת הנחוּצוֹת בּשביל לחיוֹת פּה, ואינוֹ תריס לא בּפני השלוּמיאֵליוּת, לא בּפני הגעגוּעים לגלוּת בּכל צוּרוֹתיה, לא בּפני הבּריחה, ואף לא בּפני התנַונוּת כּאן. ואין כּללים קבוּעים בּדבר. לא העבר של “פּוֹעל טבעי” אפילוּ מחייב להישָאר פּוֹעל בּארץ, ולא “זכוּת-אבוֹת” מוֹציאה את האדם מעוֹלם העבוֹדה. וגם זאת לדעת, ששוּם מפלגה בּארץ איננה מבטיחה את חבריה מתגרנוּת, פּוּנדקאוּת, מַשגיחוּת וכיוֹצא בּהן. לא “יחוּס” העבר מבטיח לנוּ אוֹ מחייב אוֹתנוּ לאיזוּ יחסים, אלא האדם בּעצמוֹ, הבּא, המקוה.

לאו דוקא הפּוֹעל בּחוּץ-לארץ דרוּש לנוּ – אלא האדם הבּא לעבוֹד בּארץ-ישׂראל. אישים דרוּשים לנוּ, יהיוּ מי שיהיוּ, “אידיאַליים” אוֹ “טבעיים” – לפי הגדרוֹתיכם – ציוֹנים אוֹ לא ציוֹנים, מי שקיבּל חינוּך ציבּוּרי וּמי שלא קיבּל אוֹתוֹ – אבל אישים, שנשמתם תמצא כּאן אחיזה, ידיהם – סדן, לבּם – חִיוּת. המה יבנוּ את חייהם, והמה יבנוּ את הארץ.

ואישים, יחידים אלוּ, עליהם עוֹד לא הפּילוּ גוֹרל, ואין שוּם מפלגה יכוֹלה להכניס אוֹתם למַפרע לתוֹך הנכסי-דלא-ניידי שלה. פּזוּרים הם לנפשם בּכל תפוּצוֹת עמנוּ הרחוֹקוֹת, בּרוּבּם אוּלי רחוֹקים מדעת את עצמם, את הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּהם ואת העתידוֹת המחכּים להם פּה, בּארץ. אוּלי יש בּהם תוֹעים וּמבקשי דרך, תלוּיים בּין אבדן וּתקוּמה, וּמחכּים לבשׂוֹרת הגאוּלה? מי ילך ויבשׂר להם, כּי “עַל הַיַּרְדֵּן אוֹ בַגָּלִיל רָאָה חוֹרֵשׁ זִיו הַשְּׁכִינָה” ⁷, כּי “סוּפוֹת עַלִּיזוֹת מְרַצְּדוֹת בִּנְפָשׁוֹת שְׁכוּרוֹת-הַגְּאֻלָּה” ⁸

אפשר מאד, שאנשים בּוֹדדים כּאלה אינם חסרים גם בּתוֹך המפלגוֹת והכּיתוֹת השוֹנוֹת. אבל דא עקא, שכּל עבוֹדת המפלגוֹת – מבּלי להוֹציא את הכּיתוֹת הציוֹניוֹת מן הכּלל – מכוּונת להטוֹת אוֹתם מדרכּם המסוּכּנת לדרך הרחבה והכּבוּשה, לטמטם את הרגשוֹתיהם התוֹעוֹת, לסתוֹם את תביעוֹת נפשם בּסעיפים ואסיפוֹת וּויכּוּחי-פּרוֹגרמוֹת וכל הָנֵי מִילֵי מַעַלְיוּתָא. ואם יש מי שמציל את נפשוֹ וּבא – הרי זה למרוֹת השפּעת הציבּוּר, עתונותוֹ ועסקניו.

תנוּעה של “עבוֹדה ישרה”, של שאיפה אישית לגאוּלה והכנה לחליצוּת עדיין איננה. אבל אם בּזמן מן הזמנים יבוֹא כּלל-הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל בּקשר עם איזוֹ תנוּעה בּחוּץ-לארץ, תהיה זוֹ רק אוֹתה התנוּעה העתידה, שבּמרכּזה יהיה לא “קישוּר” ו"עִניוּן" בּארץ-ישׂראל אגב עבוֹדת האַפּרט ההסתדרוּתי, אלא – עליה, עליה ישרה, שהאידיאַל שלה יהיה לא ציוֹנוּת, אלא עליה אישית לארץ-ישׂראל, בּקשת הגאוּלה העצמית, ודרכּה – לא דרך העדר, אלא דרך העבוֹדה ושחרוּר האישיוּת והרצוֹן האישי.

ולתנוּעה זאת, תנוּעת האדם המתעוֹרר בּישׂראל וּמבקש את גאוּלתוֹ – אנחנוּ מצפּים, ואם גם תתמהמה.

ב

הרת שאיפוֹת אנוֹשיוֹת עמוּקוֹת וּרוַת מַאוַיי האוּמה הטמירים נגלתה אלינוּ הציוֹנוּת בּשחר טל ילדוּתנוּ. בּימי בּיל"וּ, חיבּת-ציוֹן התמימה וּקדוֹשה של ר' יוֹסיפיל הרב וזליג מֶכַנִיק הסנדלר – גבּוֹריו הכּתריאלים של שלוֹם-עליכם, בּרקי החזיוֹנוֹת של הרצל, גילוּיי המחשבה והשירה של בּיאליק, פייאֶרבּרג, בּרדיצ’בסקי וטשרניחוֹבסקי, יסוּד הקרן הקימת לגאוּלת הארץ, התסיסה הציוֹנית-הסוֹציאלית בּין בּחוּרי בּני ישׂראל לאהליהם – גילוּיי שכינה אלוּ מספּרים לנוּ שבּתנוּעה זוֹ נבע מקוֹר מים חיים.

“עוֹד טֶרֶם יָדַעתִּי ⁹ מַה יִּהְיוּ חֲלוֹמוֹתַי, וְנַפְשִׁי כַּצִּפּוֹר בַּהֲרִיחָהּ יוֹם דְּרוֹר”. כּכה ידע המשוֹרר לקרוֹא בּשם למצב נפש האוּמה בּאוֹתם הימים הגדוֹלים. טרם ידעתי. והידיעה, ידיעת החלוֹמוֹת והכּרתם לכל עוּמקם, לכל דרישוֹתיהם המעשׂיוֹת ההכרחיוֹת, ידיעה זוֹ לא בּאה. לא בּאה גם ה"בּחירה", בּחירת דרך החיים. החלוֹמוֹת התעוֹפפוּ והצפּוֹר נשארה בּכּלוּב. מאֵרת הגלוּת שפכה את שלטוֹנה על שאיפת הגאוּלה. הציוֹנוּת בּאה לגאוֹל, לכבּוֹש את הגלוּת וחיי ההוֹוה, ונכנעה לפניהם. רק אמרה להיגָלוֹת ממעמקי הנפש, מעריגה סתוּמה וּמחשבה נאצלה, ולצאת לאויר העוֹלם הסוֹבב – וספגה אוֹתוֹ לתוֹכה, ספגה, סיגלה את תכוּנוֹתיו ונשארה קצוּצת כּנפים, אוֹבדת דרך וּמניעה בּראשה לכל נדנוּד רוּח – עד היוֹם הזה. התנוּעה שנוֹסדה על הרעיוֹן הישר, הקיצוֹני, השלם, שמטבעוֹֹ איננוּ יכוֹל להתפּשר וּלוַתר, לָמדה להסתגל, יחד עם כּל הרחוֹב היהוּדי, לכל מצב שעה, לָכוֹף כּאגמוֹן את מוּשׂגיה, דעוֹתיה ותקווֹתיה. ספיגת הכּל והסתגלוּת לכּל, לכל תיאוֹריה, לכל רעיוֹן רוּח, לכל זרם המתנשׂא לשלוֹט בּרגע זה, פּחד הריאַקציה והחנוּפּה לרבוֹלוּציה (בּשעת שלטוֹנה), הכנעה לעַבּד-אל חַמיד וּברכה לתוּרכּים הצעירים ¹⁰, דרשוֹת על עבוֹדה ריאלית בּארץ-ישׂראל וּמַגידוּת בּ"דוּמה" על “תאוֹמי-סיאַם” ¹¹– הנה מוֹמנטים שוֹנים של התנוּעה הציוֹנית שערכּם המוּסרי בּרוּר למדי.

זהוּ גוֹרלה של שאיפת-הגאוּלה, הממשיכה את קיוּמה בּגלוּת, אחרי “הריחה יוֹם דרוֹר”. גלוּית עין היא ונוֹפלת. הציוֹני הנשאר בּגלוּת איננוּ יכוֹל לא לחיוֹת את חייו, לא למַלא את צרכי השעה, לא לשאוֹף את האויר הסוֹבב, המפריד והמחליש והזוֹרע ספק והכנעה. וּשאיפת הגאוּלה חדלה להיוֹת מה שהיא, ונהיית גם לאַחַד הכּוֹחוֹת המשַמרים, לאחד מתַבליני החיים, המקילים את כּוֹבד העוֹל, לסוּרוֹגַט הנוֹתן מַרפּא לשבוּרי הרצוֹן ומרגוֹע לעניי הרוּח. הציוֹנוּת נשארת בּגדר של חלוֹם וכוָנה טוֹבה, שאיננה יכוֹלה להצטרף למעשׂה, והחיים הממשיים הם אלוּ שמסביב. כּאן אוּלי צריך לבקש גם את הסיבּוֹת של הבּגידה הנוֹראה, של הבּריחה המַתמידה מהציוֹנוּת, רֶנֶגַטיוּת מבהילה, שדוּגמתה לא ידעה שוּם תנוּעה. יש שאתה פּוֹגש אדם ושוֹמע מפּיו את כּל אוֹתם המוּשגים, שעל שלילתם נבנתה הציוֹנוּת. והנך מתאַדם מבּוּשה בּשמעך שהאיש הזה הוֹּא “מי שהיה” ציוֹני. הכּל נמחק, הכּל נשכּח, כּאילוּ לא היה כּלוּם.

מאַין השטחיוּת המַחפּירה הזאת? מי שהוּא ימצא תנחוּמין בּזה, שבּציבּוּריוּת העברית קיימת השפּעת גוֹמלין. הציוֹנוּת מוּשפּעת אבל גם משפּיעה, נקלטת בּאחרים. נכוֹן הדבר, אבל האם בּכמוּת כּזאת העלוּלה להביא לידי גאוּלה, לידי גילוּי רצוֹן? בּמוֹחי מצטיירת התנוּעה הציבּוּרית העברית לכל אגפּיה כּעין סוּלם מוּצב ארצה, וראשוֹ איננוּ מגיע השמימה. זה שלמטה מעפּיל לעלוֹת, והעוֹלה – סוֹפוֹ לרדת.

והתנוּעה הציוֹנית-הסוֹציאלית? זוֹ שבּהילוֹ נר אלוֹהים על ראשה, בּתחילת התרקמוּתה, שאפה למצוֹא בּיטוּי למַאוַיי-נפשוֹ וכוֹחוֹתיו המתפּרצים של האדם בּישׂראל, שאמרה להרים את המרד הציוֹני למדרגת מרד כּללי בּמשטרים וּמוּשׂגים השׂוֹררים בּעוֹלם, זוֹ שנוֹלדה מתוֹך בּיקוֹרת חיוּנית, חפשית מהדוֹגמוֹת הישנוֹת והחדשוֹת, מתוֹך רגש רבוֹלוּציוֹני-נפשי, המתפּרץ גם כּנגד הרוּטינה שבּרבוֹלוּציה – הידיעה להחזיק מעמד? האם לא הכניסה גם היא את צוארה בּעוֹל הסביבה, האם לא נפלוּ מבצריה אחד אחד תחת תגרת הרוּחוֹת המנשבוֹת, אם לא אבדוּ לה אחד אחד פּניניה העיקריים, עצמיוּתה, רעננוּתה, ה"חיוּת שבּלב" שהביאה אִתה, והיתה לסכוֹלַסטיקה מאוּבּנת, לפרַזיאוֹלוֹגיה שטחית וחנוּטה, לרַדיקליוּת מהמין הניֶקראסוֹבי ¹²:

Чтo ᴨocᴫeдняя eмy kнижka ckaжeт, тo eмy cвepxy нa дyшy дяжeт ¹³

למאַסף אחרי המחנוֹת? וּפליטיה האם לא נתפּזרוּ על פּני יַמי הגלוּת, אחרי שצללוּ וחרבוּ מַעיני לבּם, מבּלי להציל את נפשם?

ואילוּ הכּוֹחוֹת המעטים בּתנוּעה הציוֹנית שהחזיקוּ מעמד, שעל-ידי ריכּוּז הכּוֹחוֹת הנפשיים לצד אחד, על ידי חוֹסר התרשמוּת מהחיים המפכּים סביב – עמדוּ כּסלע איתן, בּאיזה כּוֹפר קנוּ הם להם את עמידתם זוֹ? מה היה לציוֹנוּת שלהם – האם לא פּרחה נשמתה, לא הצטמקה ואבדוּ לה כּוֹחה וליחה? אבן בּוֹחַן אחת יש לנוּ, שעל פּיה אנחנוּ יכוֹלים לשפּוֹט על ערכּה של תנוּעת התחיה בּאוֹתה הצוּרה שנשתמרה: יחסה לשאלת העבוֹדה. מהוֹפעתה הראשוֹנה היתה שיבת ציוֹן כּוֹללת בּתוֹר חלק בּלתי נפרד גם את השיבה לעבוֹדה ולאדמה. אצל בּני בּיל"וּ ויוֹרשיהם לא חדלה גם עריגה אי-בּרוּרה להשלטת העבוֹדה בּחברה היהוּדית העתידה. אבל הציוֹנוּת ה"ריאלית" התפּשרה גם עם הקלקוּל העיקרי של חיי העבר: האדמה היתה לעסק, לספּקוּלציה, והעבוֹדה נמסרה לידי זרים.

ואדם כּמשה ליבּ ליליֶנבּלוּם, הריאַליסט והפּשטן, זה שהבין כּל כּך שאין לעם תרוּפה מבּלעדי עבוֹדה ואדמה, שלחם בּעד זה כּל ימי חייו בּעצמוֹ וּבסביבה, לא הבין לעת זקנה לנפש אלה שבּאוּ להגשים את זה בּחייהם.
וּבעל "על פּרשת דרכים", המחזיק את אַמַת המידה של מוּסר הנביאים בּידוֹ, שידע לפנים להרעיד את לבּנוּ בּדַבּרוֹ על ה"עם כּי יחרב" ועל הכּיעוּר שבּ"עבד כּי ימלוֹך" – נוֹשׂא את עיניו בּערוֹב שמשוֹ כּלפּי "הטיפּוּס היפה" של ה"בּוֹעזים" החדשים [^ftn14], המזוּמנים לסדר תערוּכה של "תרבּוּת מקוֹרית" על גבּי עבדיהם.

מה עלוּב וּמעליב זה המַראה. האין פּה המַפתח המגלה לנוּ את כּל עמידתנוּ דלים וריקים?

רק עם היציאה הממשית מן הגיטוֹ מוֹצאת הציוֹנוּת את אפשרוּת תיקוּנה. שינוּי המרכּז הגיאוֹגרפי הוֹלך ונעשׂה ממילא, בּהכרח פּנימי, בּאוֹפן סטיכי – אם אפשר להשתמש בּטֶרמין זה בּמקוֹם שלטוֹן ההכּרה והרצוֹן – לשינוּי מרכּז מוּסרי וחיוּני. ירוּשת אבוֹת, סבל הדוֹרוֹת וקלקוּלי ההיסטוֹריה מפַנים לאט לאט את מקוֹמם – אם כּי בּהתנגדוּת הגוּנה – לכּוֹחוֹת החדשים המוֹרדים בּהם. הנה הוּא מתקרב שינוּי הערכין, הצפוּי בּרוּח הקוֹדש של השירה העברית, שינוּי הערכין בּחוֹמר ורוּח. בּמקוֹם החוֹמר העכוּר של חיי הגיטוֹ – חיי אדמה ועבוֹדה, בּמקוֹם חיי הרוּח של הגיטוֹ העתיק והמחוּדש – האדם שנברא ישר. עוֹד רב המהלך עד איש האדמה והאדם ההוֹלך קוֹממיוּת. אבל אנחנוּ – בּדרך אליו. הגאוּלה חדלה להיוֹת מליצה לאוּמית גרידא. היא קוֹרמת עוֹר ועצמוֹת וּמקבּלת נשמה חיה, אישית. אדמה ועבוֹדה. אֶפס קָצֶהָ אנחנוּ רוֹאים, וּמי יפקח לנוּ את עינינוּ לראוֹת את הנצוּרוֹת הצפוּנוֹת בּכנפיה?

אלוּל תרע"ב.

(לוַעדת התימנים שעל יד המשׂרד הארץ-ישׂראלי)

עלה בּגוֹרלי להיוֹת עֵד למעשׂים שנעשׂוּ בּציבּוּר עברי בּאחת המוֹשבוֹת בּארץ-ישׂראל. מעשׂים שתפארת הם לעוֹשׂיהם, ושיש מהם ללמוֹד גם על טהרת הרוּחוֹת ועל חוּש-הצדק של אוֹתה הסביבה שבּתוֹכה נעשׂוּ. אפשר תאמינוּ לי, שלא היה בּרצוֹני להוֹסיף פּחם על אש התמיד של זרוּת והתנכּרוּת בּין חוּגים שוֹנים שבּציבּוּרנוּ, המתלקחת לפעמים קרוֹבוֹת בּיתר שׂאֵת. יוֹדע אנכי את כּל חוּלשת כּוֹחם של המתמרמרים שלנוּ, וּמה תוֹעלת בּרוּגזם? ואין לי שוּם רצוֹן להוֹסיף צער על צערם ולשלוֹל את שארית המנוּחה מאוֹתם האנשים שגם בּלאו הכי אין בּהם משלוַת הרשעים. אבל כּל דרכי השלוֹם שבּחרתי להגן על העשוּקים מידי עוֹשקיהם, מבּלי לגלוֹת קלוֹן אנשים מישׂראל בּרבּים, לא הביאוּ לשוּם תוֹצאוֹת. לעבוֹר על כּל מה שראיתי בּשתיקה אי אפשר לי, מפּני שעיני ראוּ ולא זר בּדם נפשוֹת אנשים נקיים, המוּכּים על לא חמס בּכפּם, וגם בּכל עיווּת-הדין שנעשׂה למוּכּים, דוֹרשי המשפּט, על ידי בּחירי עם סגוּלה, בּארץ סגוּלה. פּוֹנה אני אליכם, מפּני שבּמצב ציבּוּרנוּ, בּקהוּתוֹ וּקרירוּת-נפשוֹ לדברים הנוֹקבים את עוֹמק ההוָיה שלנוּ, המערערים את אפשרוּת קיוּמנוּ והמשפּילים עד שאוֹל את ערך קיוּמנוּ, אין למי לפנוֹת. אין כּתוֹבת. ואתם המטפּלים בּאוֹפן רשמי בּעניני התימנים, סוֹף סוֹף הכי קרוֹבים אל החלל. אספּרה לכם את מה שראוּ עיני, וּבעד כּל אוֹת ותג, מדברי הנני נכוֹן לתת דין-וחשבּוֹן לא רק לפני המשפּט החוּקי, כּי אם גם לפני הדיין הפּנימי שבּלב.

בּמוֹצאי-שבּת, כ"א בּתמוּז, לנתי, בּעברי בּדרך, בּתוך קבוּצת פּוֹעלי ישׂראל שבּכרכּוּר. בּאמצע הלילה העירוּני ארבּעה תימנים, יחפים וערוּמים למחצה, שדיבּרוּ מתוֹך קוֹר וּרעדה. הם עכשיו בּאים מחדרה. בּני המוֹשבה השוֹמרים התנפּלוּ עליהם כּשהם ישנים לבטח, ערוּמים בתוֹך שׂקיהם ², והכּוּם. יוֹתר לא תפסתי. רק הסימנים החיים של מקרה הלילה מילאוּ אחרי הדברים: חַבּוּרוֹת וצלקוֹת מגוָנים שוֹנים, כּחוּלים ואדוּמים על חלקי הגוּף השוֹנים, והנה מכּה ארוּכּה, קרוּשת-דם, מכּת-“קוּרבּאטש”³ על פּני קדקדוֹ של הזקן. כּוֹאבים, עגוּמים ונעלבים בּאוּ אלי לדרוֹש משפּט והגנה. העלוּבים חשבוּ בּתמימוּתם, שאיזוֹ תעוּדת-בּחירה בּעוֹלם הפּוֹעלים מַנחילה גם כּוֹח בּעוֹלם הזה. לפני שחר יצאנוּ לחדרה לבקש משפּט מוַעד המוֹשבה. את המכּוֹת והפּצעים בּדק הרוֹפא הד"ר בֶּהם, והעיד עליהם. בּבית הרוֹפא נזדמן לנוּ חבר ועד המוֹשבה שכּבר ידע לספּר על דבר תימנים-מַכּים וגם להטיף מוּסר לפּצוּעים: לא טוֹב הדבר, מלחמת אחים וכוּ'. בּבית הועד גם נוֹדע לנוּ, שמסַדרי השמירה: א. מַדוֹרסקי, ל. מדוֹרסקי, סוּלימאן מזרחי ונ. רוֹטמן כּבר פּנו בּקוּבלנה על התימנים, ועכשיו לא ידוּע מי המאשימים וּמי הנאשמים.

כּשלאחרי הרבּה השתדלוּיוֹת הסכּים ועד המוֹשבה לקרוֹא למשפּט באוֹתוֹ יוֹם, ונתאספוּ השוֹפטים החשוּבים כּמר צ. כ., ל.ש., א. ס. וישבוּ כּסאוֹת למשפּט, כּבר הוּברר מי הם המאשימים וּמי הנאשמים. אצל השוּלחן ישבוּ בהרחבה נטוּרי-קַרתא ה"ה הנכבּדים: א. מַדוֹרסקי, ל. מדוֹרסקי וסוּלימאן מזרחי, התּה התנוֹצץ בּכּוֹסוֹת המוּגשוֹת, שׂוֹחחוּ, התלוֹצצוּ ויהתלוּ. ממוּלם על הספסל, עלוּבים ונשפּטים, כּשׂיוֹת נאלמוֹת ישבוּ התימנים. פּרוֹטוֹכּוֹליסט רשמי לא היה. אחד מחברי הועד, הפּגוּם קצת בּעניני “עברי”, שפּעמים לא היה תוֹפס אפילוּ מה שאוֹמרים התימנים, רשם מה שרצה ולא רשם מה שלא רצה. והרבּה עדוּיוֹת חשוּבוֹת אפילוּ לא נרשמוּ וגם נשכּחוּ תיכף וּמיד מזכרוֹן הועד (על זה יכוֹלים להעיד כּל הנוֹכחים הצדדיים בּשעת המשפּט).

ואחרי כּל הנהלת המשפּט בּאוֹפן זה, מדברי כּל העדים והנאשמים גם יחד התבּררוּ הדברים כּל כּך, עד שבּגוּף העוּבדה אין להטיל ספק משוּם צד.

באחת-עשׂרה בּלילה בּאה החבוּרה של ראשי נטוּרי-קרתא (א. ס., ל. מ., ס.מ., נ.ר.) אל מעוֹן התימנים, שבּמגרש קלַז. דפקוּ בּדלת של התימני יהוּדה בּן זכריה, מי שהיה שוֹמר ועזב את השמירה מפּני שזה שלוֹשה חדשים לא בּא על שׂכרוֹ (יתר התימנים ישנוּ בּשעת מעשׂה בּחוּץ אצל הבּית). יהוּדה פּתח ויצא. אחז א. מדוֹרסקי בּזקנוֹ, זקן יהוּדי שמתבּקש למריטה, וסימן אחיזה זוֹ עוֹד נשאר בּקצה החוֹטם, והתחיל לחרף אוֹתוֹ בּערבית. על שאלת השוֹפטים: למה הלכתם בּלילה לבית יהוּדה בּן זכריה? היתה רק תשוּבה אחת: הלכנוּ לנזוֹף בּוֹ על שהוּא בּן-מרד, וּמסית את השוֹטרים לבל ילכוּ לשמוֹר. קם משנתוֹ שלוֹם בּן יעקב הזקן, ששכב בּשׂקוֹ מבּלי כּסוּת לעוֹרוֹ, ניגש אל א. מדוֹרסקי והתחיל מלמד זכוּת על חברוֹ, שאין הוּא חייב בּחטא זה כּלל. בּשׂכר הגנה זוֹ פּגע בּוֹ סוּלימאן מזרחי בּ"קוּרבּאטש" בּראשוֹ וּפצעוֹ. מי נתן את המכּה הראשוֹנה אמנם לא הוּברר בּשעת המשפּט. כּל אחד האשים את חברוֹ. אלא שהתימני הזקן צייר בּתנוּעוֹת כּאלה את כּל מהלך הענין, עד שחבר הועד העיד עליו בּתוֹך מהלך המשפּט: ניכּרים דברי אמת. אחר כּך התחילה החבוּרה “לעבוֹד”: סוּלימאן בּקוּרבּאטש, האשכּנזים “הקוּלטוּריים” בּפנסי החשמל שבּידיהם, להפּיל אימה וגם סַנורים על התימנים “הפּראים”. שני התימנים האחרים, שישנוּ שם, טוען סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה, קיבּלוּ מכּוֹת הגוּנוֹת. על כּל שאלוֹת השוֹפטים טוֹען סעדיה בּן זכריה (הוּא חֵרֵש): אני ישן והם מכּים (הוּא קיבּל את המכּוֹת בּאחוֹרוֹ). סוּלימאן מזרחי יצא מכּליו. לפי דברי התימנים כּוֹנן את האקדח, לפי דברי חבריו – הצטרכוּ הם בּידיהם להרגיע אוֹתוֹ. כּשהחבוּרה עזבה את בּמת-המשׂחק ורק אחריהם יהוּדה בּן זכריה פּח. הוּא עצמוֹ מוֹדה בּזה. אלה הדברים שהתבּררוּ לפני כּל הנוֹכחים בּשעת המשפּט. מי גרם לשׂריטוֹת שבּפני סוּלימאן מזרחי ולשׂרטת שבּחטמוֹ של א. מדוֹרסקי, אם פּצעי-אוֹהבים (בּעצרם זה בּזה, לפי דבריהם) אוֹ זריקת הפּח (הם אוֹמרים שגם אבנים נזרקוּ בּהם) לא נתבּרר.

שוּם סיבּוֹת אחרוֹת להתנפּלוּת זוֹ – מלבד ההאשמה בּהסתה – לא הוּבּעוּ אפילוּ מצד נטוּרי-קרתא המאשימים.

פּרסוּם פּסק-הדין נדחה. קהילת התימנים היתה סוֹערת ונרגזת. האמוּנה בּמשפּט-צדק מצד המוֹשבה כּבר דעכה בּלבּם. בּלגלוּג מר היוּ מדבּרים על דבר זה. היוּ איוּמים מצד יחידים, שהם בּעצמם יעשׂוּ משפּט בּמַכּה הראשי, היתה דרישה לעזוֹב את השמירה תיכף וּמיד, מאשר לשמוֹר תחת ידי מנהלים כּאֵלוּ. ועד הפּוֹעלים עסק בהַשקָטה.

למחרתים הוֹדיע הועד את פּסק-דינוֹ.

הרי לכם נוּסח פּסק-הדין מבּלי לגרוֹע דבר. וּראוּ והיוָכחוּ מַהוּ משפּט-צדק של ועד מוֹשבה בּישׂראל:

"לכבוֹד ה' שלוֹם בּן יעקב וּליתר התימנים היוֹשבים בּהמגרש של קלַז פּה. בּזה מתכּבּדים אנוּ להוֹדיעכם את החלטתנוּ בּדבר המריבה שהיתה בּיניכם וּבין מסדרי השמירה:

א) הועד מוֹצא, כּי מסדרי השמירה היוּ צריכים לפנוֹת להועד שהוּא ינזוֹף בּהתימני יהוּדה בּן זכריה, – אם הוּא ראוּי לנזיפה – כּמוֹ כן עשׂה מר אהרן מדוֹרסקי מעשׂה בּלתי אנוֹשי בּהעירוֹ את התימני יהוּדה משנתוֹ ויחרפהוּ, ויתר מסדרי השמירה עשׂוּ שלא כּהוֹגן שלא מיחוּ בּוֹ – לפיכך הוּא מטיל עליהם קנס עשׂרים פרנק בּאוֹפן כּזה: א. מדוֹרסקי 10 פרנק, ל. י. מדוֹרסקי ונ. רוֹטמן – 5 כּל אחד.

ב) שלוֹם בּן יעקב היה הראשוֹן שהתחיל להכּוֹת – לפיכך הוּא משלם קנס 21/2 פרנק.

ג) יהוּדה בּן זכריה שאוֹפן הכּאתוֹ היה אכזרי בּאבנים וּבפחים – משלם קנס 2 פרנק.

ד) סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה לא השתדלוּ להשלים בּין הניצים ועוֹד השתתפוּ בּמריבה – משלמים קנס כּל אחד 11/2 פרנק.

ה) סוּלימאן מזרחי על שחירף וגידף את התימנים ועל שהיה אחד הגוֹרמים למריבה – משלם קנס 4 פרנק.

את כּל הקנסוֹת האלוּ צריכים להכניס לקוּפּת המוֹשבה, אשר החצי מזה מוּקדש לבית המרחץ והחצי השני לקוּפּת חוֹלים של התימנים. בּכבוֹד רב, ראש הועד צבי בּוּטקוֹבסקי, מזכיר הועד מיכאל טיטלמן".

מפּני ריחוּקכם מהמסוּפּר כּדאי אוּלי שאַדגיש לפניכם איזה דברים. להתנפּלוּת בּלילה אין זכר, ויש רק לשוֹן נקיה – “מריבה”. הנני מבקש את המַכּים, אַיָם? הנה תשוּבה בּרוּרה. כּפי שתחזינה עיניכם מיַסרים לא את א. מ. ולא ס. מ., חס ושלוֹם על זַרעא דַאבוּהא, אלא “שלוֹם בּן יעקב (הזקן הפּצוּע בראשוֹ) היה הראשוֹן שהתחיל להכּוֹת”, וּבעד זה קוֹנסים אוֹתוֹ רק בּשני פרנק וחצי, ו"יהוּדה בּן זכריה, שאוֹפן הכּאתוֹ היה אכזרי בּאבנים וּפחים משלם קנס שני פרנק".

וצא וּלמד, מה מידת הרחמים של רחמנים בּני רחמנים, המגיעה עד כּדי לעבוֹר על “ודַל לא תֶהְדַר בּריבוֹ”. המכּים הראשיים משלמים 21/2 פרנק בּשעה שסוּלימאן מזרחי שהיה “נעבּיך” רק “אחד הגוֹרמים למריבה” בּזה “שחירף את התימנים” נקנס לשלם ארבּעה פרנק. ולא רק רחמנוּת, אלא גם רדיפת שלוֹם! סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה (המוּכּים בּתוך שנתם) על שלא השתדלוּ לעשׂוֹת שלוֹם - משלמים קנס. וּכגוּלת הכּוֹתרת למידוֹת הרחמים והשלוֹם בּא לבסוֹף הרצוֹן הטוֹב של ועד המוֹשבה, שהקנס יהיה מוּקדש החצי למרחץ והחצי לקוּפּת-חוֹלים של התימנים.

על משפּט-צדק כּזה של ועד מוֹשבה עברית יש רק לקרוֹע. כּמה נפלנוּ פּלאים, אם אלה הם צעירי המוֹשבה וּמגיניה ואלה שוֹפטינוּ ויוֹעצינוּ. ימים מוּעטים אחרי המשפּט נזדמנתי עם אחדים מתימני חדרה, ויחד קראנוּ מנהמת-לבּנוּ: וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה. הרי לפניכם תמצית הדברים כהוָיתם, לא סיפּרתי לכם כּל מה שידוּע לי מאחוֹרי הקלעים וּמה ששמעתי מפּי אחרים, כּי אם מה שאני יוֹדע וָעֵד. הרי הדברים בּרשוּתכם ואתם עשׂוּ את המוּטל עליכם.

וּדעוּ: יש כּאן לא רק ענין הצלת עשוּק מידי עוֹשקוֹ כּי אם גם – ואוּלי בּעיקר – הסרת החרפּה של חוֹסר כּל משפּט וצדק בּציבּוּר העברי. נכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע ונוֹדה על האמת המכוֹערת וצוֹרבת: יש בּינינו כּאלה שלא די להם בּניצוּל החמרי הנוֹרא שהם מנצלים את התימנים, והרי נעשׂים נסיוֹנוֹת שוֹנים לשעבּד את גוּפם למַכּים, נפשם למַעליבים. והרע הוֹלך וּמתגבּר. נשׂים מחסוֹם בּפני האינסטינקטים הפּראיים והחטאיים של כּוֹבשי-עבדים שבּתוֹך ציבּוּרנוּ: אַל נביא את התימנים למצב של הכּרה, כּי לית דין ולית דיין בּתוֹך עדת ישׂראל בּארץ-ישׂראל, כּי רעוֹת וּמרוֹת תהיינה תוֹצאוֹת הכּרה זוֹ לכוּלנוּ.

גוֹלוּ מעלינוּ את החרפּה.

אב תרע"ג.

(קטעי דברי ממה שנאמר בּועידה הרביעית של פּוֹעלי יהוּדה בּראשוֹן-לציוֹן, כּ"ט בּכסלו תרע"ד)

א. בּמוֹשבוֹת הישנוֹת¹

שוּב אנוּ עוֹמדים בּחשבּוֹן עוֹלמנוּ. מה היא עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, מה ערכּה וּמה תוֹעלת בּתלָאוֹתיה? לא זוֹ הפּעם הראשוֹנה (וּודאי לא האחרוֹנה) בּמשך ימי תקוּפת העליה החדשה, עליית העבוֹדה, שהשאלה עוֹברת בּמחננוּ. עוֹברת, אמרתי. בּאמת הרי גם אינה עוֹברת כּלל. היא קמה וגם ניצבת. אלא שפּעמים היא פּוֹרצת בּיתר עוֹז. הפּעם בּאוּ מאוֹרעוֹת רחוֹבוֹת² עם כּל העלבּוֹן הגדוֹל וּמרי-הכּעס וּמַפּח-הנפש שאחריהם והוֹסיפוּ לשאלה חוֹזרת זוֹ את חריפוּת הרגע וּמרירוּתוֹ. בּאה עליית החוֹרף החדשה, המתגבּרת, עם בּקשת העבוֹדה וחסרוֹנה, וּתלאוֹת החוֹמר וּמצוּקוֹת הנפש וּמבליטים וּמשלימים אוֹתה. בּנוּסח השאלה, בּאוֹפן הצגתה אמנם בּא שינוּי, שינוּי חשוּב וניכּר. אם לפנים, טרם יתגלוּ לפנינוּ אָפקי עבוֹדה אחרים מחוּץ למוֹשבוֹת הקיימוֹת, היתה שאלת התכלית והערך חלה על כּל עבוֹדתנוּ, אין יוֹצא, והיתה משוּלבת בּיאוּש מסוּג ידוּע, בּרפיוֹן ידים ושפלוּת הרוּח, ותוֹצאתה – יציאה ועזיבה, יציאה ועזיבה; הנה הפּעם בּאוּ מעט המעשׂים שנעשׂוּ על ידינוּ, בּכוֹחוֹתינוּ אנוּ, בּמשך השנים האחרוֹנוֹת, ההתחלוֹת הקטנוֹת, ה"כּזית"ים של ישוּב עוֹבד ושוֹאף לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, הפּירוּרים של עבוֹדה ישוּבית לאוּמית, והם הם שנתנוּ לשאלה זוֹ את צוּרתה הנוֹכחית: היאוּש והבּיטוּל חל רק על חלק אחד של עבוֹדתנוּ, על כּיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הישנוֹת, וּשלילה זוֹ בּאה בּשם החיוּב, בּשם העבוֹדה הצריכה להיעשׂוֹת, בּשם הישוּב העוֹמד להיוָצר.

לפני זמן-מה לא היתה מצטיירת השקפת-ישוּב אחרת לפּוֹעל בּארץ-ישׂראל מאשר האמוּנה בּכיבּוּש העבוֹדה היסוֹדית, הפּרימיטיבית. וכל הפּוֹרש ממנה – ממקוֹר חיי העבוֹדה היה פּוֹרש. שאיפת העבוֹדה, שמתחת להכּרה העמיקה אָשיוֹתיה, העמיקה לחפּוֹר, לחוּש וּלכוון, ידעה בּעליית הכּרתה הראשוֹנה רק אוֹפק אחד: המוֹשבוֹת הקיימוֹת כּהוָיתן, אלא שנעשׂה בּתוֹכן חילוּף אחד, בּמקוֹם העוֹבד השׂכיר הזר, בּא העוֹבד השׂכיר שלנוּ. הכּוָנה היתה אחת: לזַכּוֹת את האִכּר, הכּוֹרם, הפּרדסן בּחיל פּרוֹליטריוֹן חקלאי עברי, אם לשם גאוּלת האוּמה אוֹ בּתוֹר מַעבר לחיים סוֹציאַליים אחרים בּעתיד, הכּל לפי המתכּוון. והכּרה זוֹ, למרוֹת כּל הטיפּוּח הרב, בּאה עד מַשבּר-משנה. חוֹמוֹת יריחוֹ של העבוֹדה הזרה וּמשטר החיים הבּנוּי עליה לא נפלוּ מפּני תרוּעוֹת מחננוּ הקטן. וּמחננוּ אף הוּא לא נשאר מַתמיד על עָמדוֹ. מי שבּרח – בּרח, מי שנשתקע בּבִיצת החיים (גם עוֹברי-אוֹרח, הנספּחים על כּל לוָיה מזדמנת, לא חסרוּ לנוּ), וּמי שמתוֹך העבוֹדה עצמה צמחוּ לוֹ כּנפים לחוּש וּלהבין, כּי שאיפת העבוֹדה היא עד לאין חקר יוֹתר רחבה ועשירה מאשר הרעיוֹן להתחרוֹת עם הפּוֹעל בּן-הארץ על ידי השפּלת הצרכים, מאשר הפּרספּקטיבה לקיוּם עלוּב של דוֹרוֹת “בּאטראקים”³, כּי בּכיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת בּתוֹר מַשׂא-נפש – אין די מַלא את הנפש. וּמתוֹך העבוֹדה והעשׂיה של המעטים נתגלוּ מרחבים. וּבשם המרחבים האלה – מרחבים שבּטרם יֵרָאוּ לעין הם קוֹראים לנוּ מרחוֹק וּמחייבים מקרוֹב, דוֹרשים מאִתנוּ עליית-נשמה בּלתי-פּוֹסקת גם בּעבוֹדה וגם בּחיי אנוֹש – אוֹמרים אצלנוּ עכשיו: חדלוּ לכם מהמוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אין תקוה לעוֹבד העברי מהן, לריק יגענוּ. האוּמנם?

ואוּלם קל ואוּלי גם נעים לבטל את הישן והמקוּלקל בּשם חיוּב יוֹתר גדוֹל וחשוּב העתיד לבוֹא. אלא שמצב-רוּח זה טעוּן בּיקוֹרת וחשבּוֹנוֹת ישרים. אַל נתן לוֹ להוֹליכנוּ שוֹלל בּחשבּוֹנוֹת מוּטעים וּמוּגזמים. סוֹף סוֹף הלא בּקשרי מלחמה תמידיים אנוּ עוֹמדים: בּמפריעים רבּים וקשים מבּית וּמחוּץ. וּמחשבּוֹנוֹת מוּטעים תסבּוֹל קוֹדם כּל העבוֹדה שלנוּ, כּי בּהם משנה-חוּלשה וּמכשוֹל על מכשוֹלינוּ.

העליה החדשה, עליית העבוֹדה, מוֹנה כּבר עשׂר שנוֹת חיים. וּמקץ עשׂר שנים, כּשאנוּ בּאים לחַשב את חשבּוֹן העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת – הרינוּ רוֹאים רק מה דל וָמךְ ערכּנוּ, ועד כּמה המטרה, כּיבּוּש העבוֹדה, ממנוּ והלאה.

כּל השקעת-רכוּש חדשה, כּל מטע חדש, כּל כּניסה של משפחה עשירה לתוֹך המוֹשבוֹת הקיימוֹת – מַרבּים את העבוֹדה הזרה וּמרחיקים אוֹתנוּ משאיפתנוּ, גוֹזלים חלק מתקוָתנוּ. עדיין לא נמדד ולא נחקר אצלנוּ מצב העבוֹדה הזרה ואין אנוּ יוֹדעים כּלל על דבר צמיחתה וגידוּלה הבלתי-פּוֹסקים. מי שאינוֹ עוֹבד אין לוֹ שוּם מוּשׂג ואינוֹ יכוֹל לצייר לעצמוֹ כּמה עבוֹדה קוֹלטת לתוֹכה אדמת תרבּוּת, אדמת נטיעוֹת והשקאה. ואיזה חלק מתוֹך כּל זה נעשׂה על ידינוּ? הלא כּל עיקר העבוֹדה הזאת נעשׂה גם עכשיו, כּמקוֹדם, בּידי זרים.

וּמַהוּ כּל הריבּוּי העלוּב של העבוֹדה העברית בּמשך עשׂר שנים מוּל חיל הרכוּש הנוֹסף והעבוֹדה הזרה שנקלטוּ בּזמן האחרוֹן בּאדמת הישוּב הישן, נקלטוּ וגם עשׂוּ פּרי?

וּמצב הפּוֹעל הבּא?

עדייין שערי המוֹשבוֹת, גניהם וּפרדסיהם סגוּרים לפניו. עדיין ישנן כּמה וכמה נחלאוֹת יהוּדיוֹת שכּף-רגל עוֹבד יהוּדי לא עלתה עליהן. כּּל אוֹתוֹ הקוֹשי של הכּניסה לתוֹך העבוֹדה, של קבּלת עבוֹדה וחוֹסר העבוֹדה לפרקים קרוֹבים, וּתנאי הקיוּם הקשים, והעלבּוֹן התמידי, הבּלתי-פּוֹסק, בּיוֹדעים וּבלא-יוֹדעים, ההרגשה שאתה פּה אוֹרח לא-קרוּא ולא-רצוּי, שגם בּלעדיך יכוֹלים פּה “בּעגעהען זיך”, שאתה פּה מיוּתר, והוּא, האזרח, הוּא כּאן נחוּץ וּבלעדיו בּאמת אין פּה היכוֹלת להתקיים; וכל הסביבה המבטלת וּמדכּאה, הנכריה אוֹ מתנַכּרת – האין בּכל זה כּדי לשַגע, להמית את אש הנעוּרים, לשבּוֹר את כּל התקווֹת והרצוֹנוֹת הטוֹבים, למרר את הנפש לעוֹלמי עד? יאוּש וּמפּח-נפש בּכל פּינה שאתה פּוֹנה.

ואת כּל הדברים האלה, אם חי אתה ועוֹבד בּתוֹך המוֹשבה הישנה, הנך חוֹשב לא פּעם ולא פּעמַים, אלא רוֹאה וחש מדי יוֹם בּיוֹמוֹ. בּבּוֹקר וּבערב אתה עוֹבר על פּני הפּרדסים הנטוּעים והניטעים – ו"לֹא רְסִיסֵי זֵעָתִי אֶת-מֶגְרְפוֹת אַדְמַתְכֶן הַשְּׁחוֹרָה הִרְטִיבוּ". בּערב בּערב אתה פּוֹגש צעירים וּצעירוֹת, פּזוּרים ויתוֹמים בּתוֹך הסביבה הזרה, מבקשים עבוֹדה – ואיננה בּשבילם, ונכלמים הם מתפּזרים לזויוֹתיהם. וגם את הסביבה עצמה אתה רוֹאה בּכל הזדמנוּת ואת יחסה, יחסה לפּוֹעל ולעבוֹדה שהיא נוֹתנת אוֹ אינה נוֹתנת לוֹ כּרוֹב חסדה. וככה יוֹם יוֹם, ערב ערב, שנים תמימוֹת.

וּמִמרוֹמי הנפש בּוֹקעת השאלה: למה כּל העמל הזה, וּמה תוֹעלת בּכל הנשמוֹת הצעירוֹת המוֹסרוֹת את עצמן טרף לשיני הסביבה המשחיתה בּהן?

ואוּלם אנחנוּ לא נאמר לכלוֹא את רוּח המעפּילים לעלוֹת, כּמוֹ שאמרוּ לעשׂוֹת ועשׂוּ רבּים וטוֹבים לפנינוּ, שידעוּ בּבירוּר וּבבטחה שארץ-ישׂראל זקוּקה לא לעוֹבדים אלא לבעלי ה"מאוֹת". לא נעשׂה את זה, מפּני שאין אנוּ מסתפּקים בּזה שאנוּ רוֹאים לפני עינינוּ, מפּני שעינינוּ נשׂוּאוֹת מעֵבר לישוּב הישן. אנחנוּ נכוֹנים לעבוֹר את כּל המדוֹרוֹת של הישוּב הישן, יען כּי חוּץ מגבוּליו אנוּ אוֹמרים לתקוֹע את יתדוֹתינוּ, יען כּי עבוֹדתנוּ בּתוֹכוֹ היא בּשבילנוּ רק פּרוֹזדוֹר לעוֹלם אחר, לעוֹלם העתיד להיבּנוֹת בּכוֹחוֹתיה של העבוֹדה העברית. וּמאמינים אנוּ בּכוֹחוֹתינוּ וּבכוֹחוֹת אלוּ שיבוֹאוּ אלינוּ, ויִלָווּ אלינוּ, שעוֹד נפלס לנוּ דרכים. והרגשה זוֹ, והכּרת העבוֹדוֹת האחדוֹת שעשׂינוּ – הכּיבּוּשים, הקבוּצוֹת, השמירה, מוֹשבי הפּוֹעלים, כּל אלה שעוֹד לא הצטרפוּ לשיטה, אבל בּלב כּבר היוּ לאחדים: ישוּב עוֹבד עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם – הרגשה זוֹ וּשאיפה זוֹ הן הן המאַמצוֹת את ידינוּ ואת לבּנוּ.

––––––––

ואף גם זאת. חשבּוֹנוֹת העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת טרם נגמרוּ. גם אחרי כּל הדברים שנאמרוּ לעיל, דברים שמהם אין לגרוֹע, יש עוֹד מה להוֹסיף. יש עוֹד להפוֹך ולהפוֹך גם בּערך זה שנעשׂה בּמוֹשבוֹת על ידי העבוֹדה העברית. גם בּערך כּיבּוּש העבוֹדה עצמוֹ ותוֹצאוֹתיו.

אמת החיים וּרצוֹן החיים מחייבים אוֹתנוּ לאמוֹר לעצמנוּ, כּי עם הכּרת כּל קשי-המצב וּמרוֹרוֹתיו, עדיין אין מקוֹם לביטוּל ערך עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת, כּי עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת עשׂתה פּרי.

כּן, חברים, “התקווֹת הגדוֹלוֹת של כּיבּוּש העבוֹדה לא נתקיימוּ”. גם מבּחוּץ גם מבּפנים לא התמַעטוּ בּמשך עשׂר השנים האלה העיכּוּבים. לא רב היה מחננוּ, מחנה הכּוֹבשים. וגם רבּים מאִתנוּ בּרחוּ מן המחנה בּאפס כּוֹח ורצוֹן, בּהעדר קוּרבה אמיתית לעבוֹדה, ואוּלם “נוֹע תנוּע”.

כּאלף נפש עוֹבדוֹת בּיהוּדה, וכחמש מאוֹת בּגליל – זוֹהי הנפש אשר רכשנוּ לנוּ בּעבוֹדתנוּ. וּמזה כּשמוֹנה-תשע מאוֹת נפש עוֹבדוֹת בּתוֹך המוֹשבוֹת הישנוֹת. הנה הוֹלכת ונוֹצרת המשפּחה העוֹבדת בּזקניה וּבנעריה. הנה נפתח פּתח צר ודרכּוֹ נכנסת העבריה העוֹבדת, הכּוֹבשת לה מקוֹם בּתנאים הכי-קשים ועל אף כּל המכשוֹלים. הנה עליית תימן – מי גרם לה ואת ערכּה בּעתיד מי יראה? הנה צמחוּ לנוּ שכוּנוֹת עוֹבדוֹת: נַחליאל, מחנה-יהוּדה, שכוּנת התימנים בּרחוֹבוֹת. מי יֵדע לנבּא כּמה קבוּצוֹת, כּמה מוֹשבי עוֹבדים עתידים אלה להוֹציא לנוּ? והנה מוֹשבי העוֹבדים – עין-גנים, נחלת-יהוּדה. גם אלה דרך המוֹשבוֹת הישנוֹת בּאוּ אלינוּ. ואת כּל אלה מי גידל לנוּ?

וצריך עוֹד לעמוֹד על עיקר הדבר. עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת לא זה בּלבד שפּרצה וּפוֹרצת איזה סדקים בּתוֹך המוֹשבוֹת, סדקים שאוּלי גם יתרחבוּ מאליהם, ערכּה העיקרי הוּא בּזה ששימשה פּרוֹזדוֹר וּבית-הכנה לצוּרוֹת העבוֹדה והישוּב החדשוֹת. כּּיבּוּש העבוֹדה בּתוֹך הישוּב הישן חדל להיוֹת מטרה בּפני עצמוֹ, דרכּוֹ אנוּ עוֹברים הלאה, והוּא היה לנוּ למוֹט-תנוּפה בּשביל התפּתחוּת הישוּב החדש. וכיבּוּש העבוֹדה היה “אב-מלאכה” לכל עשׂייתינוּ. ממנוּ פּינה, ממנוּ יתד.

אילמלא העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, אילמלא התנוּעה לכיבּוּש העבוֹדה, לא היוּ לנוּ כּל המעשׂים שנעשׂוּ בּשנים האחרוֹנוֹת על ידי הפּוֹעל ועל יסוֹד העבוֹדה העברית. העבוֹדה העברית היתה לעוּבדה. והעוּבדה כּוֹבשת את ההכּרה, מעוֹררת מוּסר-כּליוֹת ודוֹחפת למחשבה ולעשׂיה. מי שלימד אוֹתנוּ אמוּנת-אוֹמן בּעצמנוּ וּבעבוֹדתנוּ, את ההכּרה “כּי אם אני כּאן – הכּל כּאן”, כּיון גם אל המציאוּת “הכי-ריאַלית”. נקיפת המַעדר, שערכּה בּה בּעצמה, עוֹשׂה רוֹשם בּכל הספֵירוֹת, גם בּאלה שקוֹרין להן עליוֹנוֹת. אם למשל, תוֹשבי פּתח-תקוה שקנוּ את אדמת עין-חי, מוֹצאים לנחוּץ, לפּחוֹת, לתקן תקנה בּכתב על דבר עבוֹדה עברית בּאדמתם, בּמהלך שתי שעוֹת מפּתח-תקוה, מה זה בּא ללַמדנוּ? האין זה שבּעבוֹדתנוּ בּפתח-תקוה אנוּ כּוֹבשים את העבוֹדה בּעין-חי? ולאו דוקא בּעין-חי. כּּל כּיבּוּשי-העבוֹדה החדשים מרוּחמה עד דגניה, תחילתם נעוּצה בּתוֹך נקוּדת-הכּיבּוּש הראשוֹנה, בּתוֹך העבוֹדה והמלחמה בּעד העבוֹדה בּמוֹשבה הישנה.

כּיבּוּש-משנה היא עבוֹדתנוּ. כּּוֹבשים אנוּ קוֹדם כּל את עצמנוּ, מחנכים את עצמנוּ בּעבוֹדה וּבניסיוֹן, עוֹשׂים את עצמנוּ כּלי ראוּי לתפקידוֹ. וכוֹבשים גם את האחרים, זוֹרעים את הכּרת העבוֹדה, בּוֹראים את אפשרוּתה.

ואת מלחמתנוּ בּעד העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת אַל לנוּ לעזוֹב אף רגע, כּי בּנפשנוּ היא. תמימוּת יתירה היא לחשוֹב בּתנאינוּ היוֹם על דבר ריכּוּז העליה בּתוֹך הפּינוֹת החדשוֹת שבּראנוּ בּלבד. לא לצמצם את העבוֹדה העברית בּתנאים ידוּעים וּבחוּגים מוּגבּלים כּוָנתנוּ, אלא להרחיב בּלי הפסק את ההיקף שלה, להכּוֹת גלים בּכל מלוֹא הארץ. לכל סדק, לכל פּרצה נשתדל להיכּנס וּלהכניס.

ועוֹד איזה שינוּיים הוֹלכים וּמתרקמים בּתוֹך חיי המוֹשבה עצמה. גדוֹלוֹת אַיִן, אבל החיים פּוֹסקים מעמידתם ומתחילים לשטוֹף, זה גם כּן מוסיף תקוה. ואנוּ – מארץ-ישׂראל לא ניוָאש, על תביעוֹתינוּ לא נוַתר. ואף על שעל אדמה אחד לא נסתלק מתקותנוּ. אָפקי העבוֹדה העברית אינם מוּגבּלים. והרבּה שלוּחים להיסטוֹריה. ואם בּמשך עשׂר שנים, בּכוֹחוֹת מצוּמצמים מאד, מבּלי נסיוֹן ועבר, מבּלי אפקים בּהירים, אפשר היה להכניס לתוֹך המצב הקיים אלף נפש עוֹבדת – הרי דבר הוּא. האין לנוּ לקווֹת שבּתגבּוֹרת הכּוֹחוֹת, בּהרחבת ההכּרה של העבוֹדה העברית, והעיקר בּהבנה אמיתית של ערך הישוּב בּעוֹבד וּבעבוֹדה נמרצת ליצרתוֹ, – נבקיע גם את החוֹמוֹת הבּצוּרוֹת?

כּשאני לעצמי, בּשעה שהנני מתבּוֹנן בּמה שנעשׂה על ידי העבוֹדה העברית וּבהשפּעתה, בּחיי היחיד והציבּוּר, בּחוֹמר וּברוּח, בּקפלים וּבקמטים שוֹנים של החיים, בּזויוֹת אשר לא פּיללנוּ – הריני משתוֹמם. לא שקר נחלנוּ. זר לא יבין זאת.

––––––––

עליית העבוֹדה הוֹלכת וּמתגבּרת. עלינוּ לפַנוֹת את דרכּה וּלהרחיב כּל כּמה שנוּכל את השערים לפניה. כּוֹח הקליטה של הישוּב החדש, העוֹבד, הוּא עדיין קטן, אינוֹ מספּיק. נתאמץ נא להרחיב את הפּה הצר של בּית-הקיבּוּל הגדוֹל, של המוֹשבוֹת הישנוֹת. תשמשנה הן לנוּ בּתי-ספר, חַווֹת-חינוּך.

יש ויש ללמוֹד בּתוֹך הישוּב ה"ישן", בּעל העבר של שלוֹשים ומעלה: ועלינוּ ללמוֹד בּוֹ וּמתוֹכוֹ. נקח כּל מה שאפשר לקחת מתוֹכוֹ. וּבצאתנוּ ממנוּ למרחב, לעוֹלם היצירה הישוּבית – נעלה מבּית-המדרש הזה את כּל החיוּב שישנוֹ בּוֹ, נלמַד בּוֹ קוֹדם כּל לעבוֹד ולדעת את העבוֹדה למקצוֹעוֹתיה, את הסַדרנוּת הבּעל-בּיתית, את מסוֹרת העבוֹדה, את כּל מה שיש ללמוֹד אצל המשוּבּחים שבּוֹ. אפס, דבר אחד לא נוּכל ללמוֹד בּוֹ – את האכּרוּת השלמה, רבּת הסעיפים, כּי איננה פּה. את כּל אוֹתם הסעיפים שהם הם גוּפי המשק של האכּר: את גן-הירקוֹת, ואת הטיפּוּל בּפרה, את גידוּל העוֹפוֹת ואת תעשׂיית החלב – לא נמצא פּה, כּי נפקד מקוֹמם בּישוּבנוּ הישן; דברים אלה אינם ניתנים להיעשׂוֹת בּידי אחרים.

אבל בּמוֹשבוֹת הישנוֹת שלנוּ יש ללמוֹד לא רק מה שאפשר לעשׂוֹת כּי אם גם מה שאסוּר לעשׂוֹת, אם חֲפֵצֵי עבוֹדה וחיי-אנשים אנחנוּ. יש דברים שכּדאי להתרחק מהם גם בּעוֹדנוּ שם, ועל אחת כּמה וכמה בּצאתנוּ משם.

וראשית כּל – העבוֹדה הזרה. לכאוֹרה אין צוֹרך לברר בּקרב חוּגינוּ אנוּ את הענין הזה. העוֹבד העברי בּארץ הרגיש מן הרגע הראשוֹן את טעמה של “האנטישמיוּת הכּלכּלית” וידע להעריך אוֹתה. בּזמננו צריך להיוֹת עיור אוֹ חרש בּכדי שלא להבין כּי בּשלטוֹן העבוֹדה הזרה אין שוּם תקוה לישוּב עברי בּארץ. ואוּלם כּוּלם מבינים מה ערכּה של תחית-עם הנעשׂית על ידי קבוּצת סרסוּרים ורוֹדי-עבדים על כּתפי עם זר. על מה, שכּמדוּמני, עדיין לא עמדוּ אצלנוּ די, זהוּ אָפיה של העבוֹדה הזרה. זוֹהי לא סתם עבוֹדת שׂכירים, בּני עם זר, מפּני שתחת הצוּרה הקפּיטליסטית החיצוֹנית מסתתר דבר הרבּה יוֹתר נוֹרא ואיוֹם – כּל הסימנים המוּבהקים של משטר העבדוּת ויחסי-האנשים השׂוֹררים בּוֹ. והרבּה, הרבּה דברים מחיינוּ הארץ-ישׂראליים יתבּררוּ לך רק כּשתכּיר לדעת שבּתוֹך סביבה של שעבּוּד, של רוֹדי-עבדים אתה נמצא. וזוֹהי גם אחת הסיבּוֹת העיקריוֹת מדוּע כּל כּך קשה לפּוֹעל עברי למצוֹא לוֹ מדרך כּף-רגל. וזוֹהי אוּלי הסיבּה, מדוּע זכתה עליית התימנים לקבּלת-פנים כּזוֹ בּמוֹשבוֹת, וּמדוּע קוֹרים אצלנוּ מקרים כּאלה שבּשוּם חברה הגוּנה אי אפשר להם שיקרוּ. וּכשאתה חי בּזה הנך קוֹלט מבּלי משׂים את אויר השעבּוּד הזה (למשטר זה יש, כּמוּבן, גם מעריצים שלוֹ, המוֹצאים בּוֹ הרבּה צדדים אידיאַליים, כּדרך כּל “הקריפּוֹסטניקים”, וּמגינים עליו בּשם קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת וּבשם פּוֹליטיוּת וּסתם מעלוֹת טוֹבוֹת. וּמוּבן, שבּפיהם אנחנוּ – השוֹביניסטים ועוֹד ועוֹד). וּדעוּ לכם, שכּל זמן ש"משטר-קוּרבּאטש" זה ויחסים ציבּוּריים אלה יָשׂוֹרוּ בּתוֹך ציבּוּרנוּ – אין לנוּ תקוּמה בּכל המוּבנים. אין חיי אנוֹש, אין חינוּך לילד, אין מעמד לאשה, למשפּחה. בּמקוֹם שערך האדם העוֹבד הוּא אפס, שתשלוּם שׂכר-הפּוֹעל נעשׂה בּעזרת המַגלב, בּמקוֹם שלית דין ולית דיין כּלפי החַוַגָ’ה⁴ – תפרח תרבּוּת מיוּחדה. אוּלי יחשוֹב מי על דבר זה: אנה עלוּל לצעוֹד הישוּב הבּנוּי על עבוֹדת עבדים? איזה מין בּעלי-מוּם עתידה לגָדל סביבת-שעבּוֹד זוֹ?

וּבגזע העבוֹדה הזרה, השקפת עוֹלמה ויחסיה האנוֹשיים פּרחה המשגיחוּת שלנוּ. יש טוֹעים וחוֹשבים שהמשגיח זהוּ מעין ה"פוֹראַרבּייטר", כּביכוֹל, שבּארץ-ישׂראל, מעין האוּמן שבּבית-חרוֹשת, ורוֹאים בּמצב זה זכוּת יתירה, טעם לשבח. טעוּת מעיקרא היא. יש אמנם גם פּוֹעלים-משגיחים למחצה ולשליש, העוֹבדים לפי שעה עד שיזכּוּ לעלוֹת בּסוּלם המשגיחוּת. הרבּה מדרגוֹת למַשגיחוּת. אבל חזיוֹן המשגיחוּת כּשהוּא לעצמוֹ הרי הוּא מעֵבר לעבוֹדה. זהוּ פּרוֹדוּקט מיוּחד של חיינוּ הכּלכּליים והציבּוּריים, חוּליה הכרחית בּמשטר השעבּוּד שלנוּ. אפשר לשעֵר שחזיוֹן ממין זה ישנוֹ גם אצל הגרמנים המעבידים את הכּוּשים בּאפריקה.

יש אוֹמרים בּתמימוּתם – ואוּלי מבּלי כּל תמימוּת – שאילמלי היוּ הפּוֹעלים הטוֹבים הוֹלכים ונעשׂים משגיחים היוּ מביאים בּזה תוֹעלת לכּלל ולעבוֹדה העברית בּפרט. מילא, מלבד זה, שקרבּן כּזה לא יֵרָצֶה כּלל וּכלל, שבּעלי הנפש לא יסכּימוּ להיוֹת נוֹגשׂים אפילוּ לתוֹעלת הציבּוּר, הנה צריך להבין שהדבר כּשהוּא לעצמוֹ, המַשגיחוּת, יש לה הגיוֹן פּנימי וחוּקי קיוּם שלה. והגיוֹן המשגיחוּת מתנגד בּתכלית לעוֹבד העברי, מפּני שהמשגיחוּת עצמה כּל קיוּמה תלוּי בּעבוֹדה הזרה וּממנה לחמה נמצא; מפּני שהמשגיח הוּא סוֹף סוֹף מקל-חוֹבלים בּידי בּעל-הבּית, וּבמקוֹם שבּעל-הבּית איננוּ רוֹאה חשבּוֹן אוֹ צוֹרך לעבוֹד בּיהוּדים – לא יהין המשגיח לעבוֹר על דעתוֹ. להיפך, להחמיר קצת, “להצטיין” – אדרבּא ואדרבּא. יען כּי על המטבּע של משגיחוּת טבוּע: עבדוּת וחנוּפּה מצד אחד – כּלפי בּעל-הבּית, שׂררה ויהירוּת מצד שני – כּלפי הפּוֹעל. בּכלל, אין מַשתלה יוֹתר טוֹבה לטפּח הכנעה ושפלוּת מאשר מוֹסד המשגיחוּת. הטוֹבים, שמרפיוֹן-רוּח וּמהסתבּכוּת המסיבּוֹת נכנסוּ לתוֹך בּיצה זוֹ, ואוּלי גם התבּרכו בּלבּם שהוֹעֵל יוֹעילוּ, העלוּ בּידיהם רק חַרסי נשמוֹתיהם השבוּרוֹת, והרוֹב שוֹקע, שוֹקע ונעשׂה צר ואוֹיב לעבוֹדה העברית.

אוּלי כּדאי לעמוֹד גם על הערך הסוֹציאלי-פּוֹליטי של המשגיחוּת. בּיצירת יחסים בּינינוּ וּבין עם הארץ תוֹפסת דמוּתוֹ של המשגיח מקוֹם מיוּחד. העוֹבד האזרח אינוֹ מכּיר כּל כּך את החַוַגָ’ה הגדוֹל ואינוֹ סוֹבל כּל כּך ממנוּ בּמידה שהוּא סוֹבל ממַשגיחוֹ, שבט הנוֹגשׂים החי, אשר אוֹתוֹ הוּא פּוֹגש תמיד. יוֹם יוֹם הוּא שׂבע את מראה-פּניו ותהלוּכוֹתיו עִמדוֹ. הוּא הסרסוּר הכי-קרוֹב בּין הרכוּש והעוֹבד. וּבמוּבן זה הריהוּ היוֹרש של תפקיד היסטוֹרי: תפקידוֹ של המוֹזג, המַלוה, הסרסוּר בּכּפר הרחוֹק שבּארצוֹת הצפוֹן. הצריך להזכּיר גם את תוֹצאוֹת התפקיד הזה שמילאוּ אבוֹתינוּ? וּמי יוֹדע אם לא יבוֹא יוֹם שאֶת מקוֹמוֹ של “יענקל” המוֹזג בּסיפּוּרוֹ של גוֹגוֹל⁵ יקח הנוֹגשׂ העברי בּספרוּת הערבית החדשה?

הצוֹרך בּמשגיחים עברים גדוֹל הרבּה יוֹתר מאשר בּפּוֹעלים עברים. בּחסרוֹנם מרגישים תמיד וניכּרת התאמצוּת בּלתי-פּוֹסקת למשוֹך את הפּוֹעל למשגיחוּת. השתדלוּת זוֹ גם מצליחה. וּמלבד הרבּה “לא-יוּצלָח”ים שאינם יוֹדעים עבוֹדה וּפוֹנים למלאכה נקיה וקלה זוֹ, – צעקת יאללה" – הלכוּ והוֹלכים גם עכשיו מאִתנוּ כּאלה, שהיוּ מסוּגלים אוּלי להביא איזוֹ תוֹעלת בּיצירת ישוּב בּריא, להשתתף בּעבוֹדתם בּהרחבת ההיקף של עבוֹדה עברית. המשגיחוּת אכלה אוֹתם.

כּשאנוּ עוֹמדים בּזמן האחרוֹן לפני קבּלת עבוֹדוֹת שוֹנוֹת בּכוֹחוֹתינוּ אנוּ – היכן הם הפּוֹעלים המסוּגלים לכך, שנתנוּ לנוּ מוֹשבוֹת הנטיעוֹת בּיהוּדה? אינם כּמעט. אף לא נער יִספּרם.

סביבה זוֹ של עבוֹדה זרה וּמַשגיחוּת היא היא המפריעה בּעד חייה של העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת, היא היא המקצצת את הכּנפים וּמשיבה עד דכּא, מַבריחה וזוֹרה את הכּוֹחוֹת לרוּח. הפּוֹעלים שמתאַזרחים בּמוֹשבוֹת יוֹנקים מאַתמוֹספירה זוֹ וּמאוֹצר מוּשׂגיה, חייהם מתדלדלים, ואין מי שיוֹשיט יד לחָדש הבּא.

עם הכּרת כּל קשי המצב שבּמוֹשבוֹת הישנוֹת אין בּכל זאת לפנינוּ דרך אחרת מאשר להראוֹת עליהן לבּאים מחדש בּתוֹר כּוּר-המַצרף. וּמי שחוֹנַן בּדי כּוֹחוֹת הגוּף והנפש, יעמוֹד בּכל הנסיוֹנוֹת ויצא שלם. אפס, אל נסתפּק אנוּ, האזרחים בּארץ, בּמצב של מסתכּלים מן הצד לגבּי חברינוּ החדשים. נשתדל לברוֹא מקרבּנוּ בּתוֹך המוֹשבוֹת הישנוֹת סביבת-חיים נפשית, בּמקוֹם סביבת-הכּפוֹר, הבּיטוּל והדחיה שמסביב. הצעיר והצעירה הבּאים אל המוֹשבה, הניתקים רק זה מסביבת-המשפּחה, מחיי אחים ורֵעים, צריך שימצאוּ להם בּתוֹך המוֹשבה הישנה והמתנכּרת להם משפּחה חדשה, משפּחת חברים, שתעזוֹר לשׂאת את התלאוֹת מסביב. עזרת חברים, חיים קוּלטוּריים, ענינים ישוּביים כּלליים, הרגשת אזרחוּת ארץ-ישׂראלית – כּל אלה צריכים להגן וּלבצר את סביבתנוּ אנוּ. בּכל אלה צריכים החדשים למצוֹא עזר וסעד – וָלא, וחטאנוּ להם וגם לנוּ לעצמנוּ. בּיחס הבּיטוּל אל החדש הבּא, היחס המתגלה אצל רבּים מהפּוֹעלים הישנים שהספּיקוּ לספּוֹג את השפּעת הסביבה, הנם נוֹתנים לעצמם תעוּדת עניוּת, הזדקנוּת וטמטוּם-הנפש, והעיקר, מניפים גרזן על האילן שבּוֹ אנוּ כּוּלנוּ עוֹלים, מוֹנעים מנפשם את אפשרוּת הצמיחה והיניקה.

לתיקוּן המצב, הקלת החיים והרמת הרוּח בּתוֹך המוֹשבוֹת ישנן סגוּלוֹת בּדוּקוּת וּמנוּסוֹת מכּבר. העצה היעוּצה: יסוּד מוֹסדוֹת. לשכוֹת עבוֹדה, מטבּח, קלוּבּ, סידוּר שיעוּרי-ערב וּקריאוֹת. ואמנם, כּל אלה יכוֹלים להיוֹת לנוּ לברכה רבּה. ואין צוֹרך לפרש את ערכּם. אבל אל נשכּח כּי חשוּב לנוּ לא רק מה שנעשׂה, כּי אם כּיצד שיֵעשׂה. מוֹסדוֹתינוּ אנוּ הפּוֹעלים, כּוֹחם לא בּאמצעים חמריים עשירים, לא בּפקידוּת חרוּצה, לא בּאַפּרטים מסוּדרים יפה, לא בּרשמיוּת חזקה וּשלטים, לא בּנשׂיאוּת וּבהתנַשׂאוּת – לא בּאלה כּוֹחנוּ גדוֹל. כּּוֹח עבוֹדתנוּ וערך מוֹסדוֹתינוּ בּחוֹם הנפש, בּאהבה וּבמסירוּת שנשקיע בּהם. והנפש החיה צריכה לפעם בּכל עבוֹדתנוּ, ואם לאו – אין לה ערך. בּתוֹך המוֹשבוֹת הקיימוֹת עלינוּ להתכּוֹן לחיים המחכּים לנוּ אחר כּך. אין אנוּ אזרחי המוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אם אזרחי ארץ-ישׂראל. והרגשה והכּרה זוֹ של שוּתפוֹת בּכל מה שנעשׂה בּעוֹלם הישוּב החדש צריכה למלא את נפשנוּ, והיא גם תכין את צעדינוּ. המעשׂים הנעשׂים מקרוֹב וּמרחוֹק, מוֹשבי העוֹבדים הנבנים, העבוֹדה בּרשוּת עצמה של קבוּצוֹת פּוֹעלים המסדרים וּמנהלים את העבוֹדה על אַחריוּתן, גאוּלת הארץ – כּל אלה צריכים לחדוֹר לתוֹך חיי הפּוֹעלים בּכל מקוֹם שהם וּלעוֹרר מחשבוֹת וּשאיפוֹת. לא לעשׂוֹת מזה מימרוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר – כּוָנתנוּ, כּי אם להכניס את זה לפי היכוֹלת אל תוֹך החיים והעבוֹדה. יתגבּרוּ ההתענינוּת וההתמַכּרוּת לעבוֹדה, הצוֹרך להשתלם וּלהתמַחוֹת, לחדוֹר אל תוֹך חיי המשק, ללמוֹד ולדעת ולעבוֹד, יתלקטוּ יחד חברים לחיי-חברים, לעזרת חברים, לקבּלת עבוֹדוֹת, לסידוּר החיים, יתכּוֹננוּ פּה הגרעינים לחיים משוּתפים, לעבוֹדה משוּתפת, לצירוּף הכּוֹחוֹת בּאחריתם. לתוֹך חברה חיה ומרוּתקת לא יחדוֹר גם הקוֹר מן החוּץ.

עזרת חברים וחיים משוּתפים היוּ יכוֹלים לשנוֹת לטוֹב גם את מצב האשה העוֹבדת בּמוֹשבה. תנאי קיוּמה של הנערה העוֹבדת הם הרבּה יוֹתר קשים בּכל המוּבנים מתנאיו של הפּוֹעל, ויחס הסביבה עוֹד יוֹתר מַשחית. ולמרוֹת כּל זה כּבר עברוּ הימים, עברוּ לבלי שוּב, שהאשה העוֹבדת היתה חזיוֹן בּוֹדד בּקִרבּנוּ, דבר מוּזר, יוֹצא מן הגדר. היא בּאה ותפסה לה מקוֹם למרוֹת הבּיטוּל, הלגלוּג ואי-ההבנה שפּגשה גם בּחוּץ וגם בּפנים, בּקרב רבּים מן הפּוֹעלים.

וצריך לציין, כּי יוֹתר מאשר בּחַווֹת וּבקבוּצוֹת-הפּוֹעלים כּבשה לה האשה מקוֹם בּתוֹך מוֹשבוֹת הנטיעוֹת. ועבוֹדת-המוֹשבוֹת מלבד תנאי הקיוּם הקשים, שאינה נוֹתנת גם לחם לשׂוֹבע, אינה נוֹתנת לאשה את האפשרוּת להתמַחוֹת בּעבוֹדוֹת העיקריוֹת של המשק, מפּני, שכּאמוּר, בּירקוֹת, גידוֹל פּירוֹת, עוֹפוֹת ותעשׂיה בּיתית, אין עוֹסקים בּמוֹשבוֹת שלנוּ. קבוּצוֹת קטנוֹת של עלמוֹת, המתחבּרוֹת לחיוֹת יחד, היוּ יכוֹלוֹת גם להשׂיג בּחכירה חלקת אדמה קטנה לירקוֹת, לסדר משק בּיתי – כּמה כּל זה עלוּל להקל את החיים, לחַנך וּלאַמץ.

על כּל זה אין להרבּוֹת דברים. מי שיש בּלבּוֹ מקוֹם לזה – יבין.

את רוּח הישוּב החדש ותקווֹתיו אנחנוּ צריכים להכניס לתוֹך חיי חברינוּ בּמוֹשבוֹת הישנוֹת. וּבשם זה ילכוּ ויסבּלוּ ויכבּשוּ ויכינוּ מקוֹמוֹת לאחרים ויכינוּ את עצמם לחיים הבּאים.

בּ. יצירת ישוּב עוֹבד⁶

יצירת ישוּב עוֹבד. אוּלי תהיה מלה זוֹ הוֹלמת לתחנת המחשבוֹת וההגיוֹנוֹת שאליה הגענוּ. דוֹמה לי, שזוֹהי עכשיו “אם הדרך” לפּוֹעל העברי בּארץ.

לא בּבת אחת ולא בּעזרת תוֹרה קוֹדמת ורעיוֹנוֹת נתוּנים בּאנוּ לנקוּדה זוֹ. מקצוי ארץ צוֹבּר עפרוֹ של הפּוֹעל העברי וגם רוּחוֹ בּוֹ לא ממַקבת בּוֹר אחד חוּצבה. בּמסילוֹת שוֹנוֹת הלכנוּ והוֹלכים, ועוֹד יוֹתר, בּאין אָרחוֹת תעינוּ ותוֹעים. בּיחידוֹת וּבציבּוּר, בּעשׂיה וּבמחשבה בּיקשנוּ את שבילינוּ, שבילי היחיד והרבּים. גם בּעבוֹדתנוּ הכנסנוּ כּוֹחוֹת וּמַאוַיים שוֹנים, ותקווֹת וכוַנוֹת שוֹנוֹת שׂמנוּ בּתוֹצאוֹתיה. וּבזויוֹת שוֹנוֹת – כּמעט מבּלי משׂים למי שלא השתתף בּהם – הלכוּ ונוֹצרוּ אוֹתם המעשׂים הבּוֹדדים, שתכנם העיקרי אחד היה: עבוֹדת העוֹבד בּרשוּת עצמוֹ, בּהנהלת עצמוֹ, בּאחריוּת עצמוֹ. עבוֹדה מבּלי עוֹל זרים, פּוֹריה, משוּחררת וּמשחררת. קראוּ להם איך שתקראוּ: קבוּצוֹת, קוֹאוֹפּרציוֹת, מוֹשבי פּוֹעלים, מוֹשבי עוֹבדים. מה היא הרוּח החיה בּכל זה אם לא העבוֹדה המשוּחררת והמשחררת? למה מצטרפים כּל הגיוֹנוֹתינוּ, אם לא ליצירת ישוּב עוֹבד עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם?

מה שנעשָׂה, אם על ידי יחידים ואם על ידי קבוּצוֹת, נעשׂה בּמקרה, בּסירוּגין. אבל לא מקריים ולא מסוֹרגים היוּ מצב-הרוּח וּתנוּעת-הנפש שהוֹלידוּ את זאת. זה היה קבוּע בּחדרי לבבה של תנוּעת העליה והעבוֹדה מקַדמתה. זה ניזוֹן מאוֹתם המקוֹרוֹת, שמהם ניזוֹנה התנוּעה עצמה. והעבוֹדה ממש, חייה, כּשלוֹנוֹתיה ונצחוֹנוֹתיה, חשבּוֹנוֹת עוֹלמה וּמַאוַייה, הם הם שהביאוּ את זה לידי גילוּם. אכן, העבוֹדה לא הלכה ערירית ויצרה מה שיצרה מתוֹכה.

תנוּעת העבוֹדה העברית בּראה יש מאַיִן: בּראה את עוֹבד-האדמה העברי. בּראה את עוּבּרוֹ, צברה את עפרוֹ מכּל כּנפי ארץ ונפחה בּוֹ רוּח חיים. היא נתנה לוֹ גם את שאיפוֹתיו הישוּביוֹת. היא בּראה את היסוֹדוֹת האנוֹשיים הראשוֹנים ליצירת הישוּב העוֹבד, והיא גם בּראה את הצורך ואת הכּרת אפשריוּתוֹ. לעינינוּ הוֹלך ונברא העוֹבד העברי על ידי העבוֹדה העברית והוּא שוֹאף לתיקוּן, להשתרשוּת בּקרקע. המשק מתקדם וּמסתעף על ידי תנוּעת העבוֹדה העברית. היכוֹלת להתפרנס מחלקה קטנה ומעוּבּדת יפה מתקרבת, נבראת גם האפשרוּת הנפשית להשקיע כּוֹחוֹת בּכל פּינה של המשק, מבּלי לחַשב חשבּוֹנוֹת שמא זה יעלה יוֹתר בּזוֹל על ידי אחרים; מתפּשטת הנטיה לעבוֹד וּלהתמַחוֹת בּזויוֹת הנידחוֹת של החקלאוּת, שעד השנים האחרוֹנוֹת לא טיפּל בּהם איש בּישוּבינוּ; האשה מתחילה לקחת חלק בּעבוֹדה החקלאית, – כּל אלה מקרבים את אפשרוּת יצירתוֹ של הישוּב העוֹבד, מקרבים את ימי גאוּלתה של העבוֹדה העברית.

בּפְנים, בּקרב מחננוּ, זה כּבר מתחיל להצטרף, אם לא לשיטה, להשקפת-ישוּב, הרי להלָך-נפש – מה שחשוּב אוּלי עוֹד יוֹתר בּשביל הַשְרָשַת החָדש בּחיים. כּּלפי חוּץ הכּל עדיין נשאר כּמו שהיה: בּמעשׂה-מקריוּת, בּעיוּן – פּאליאטיבים וּכלי-שרת. כּּל מה שנעשׂה ועוֹמד להיעשׂוֹת, כּל זה נעשׂה דרך אגב, על פּי הזדמנוּת המקוֹם והשעה. כּּל הענינים הללוּ, הקבוּצוֹת, מוֹשבי הפּוֹעלים, עדיין נמצאים בּגדר של טפל לגבּי העיקר (והעיקר מהוּ? הלא זה בּרוּר: לזרוֹת רשת לרגלי בּעלי המאוֹת). בּעבוֹדת הישוּב עדיין לא תפס רעיוֹן הישוּב העוֹבד מקוֹם כּלל. רק סדקים צרים נפתחוּ לפניו – ויש גם שהוּא מתחפּשׂ בּכלים שאוּלים, נכנס על פּי תעוּדה זרה – וּפוֹרץ לוֹ גדר. יוֹצא מגבוּלוֹת גָבלוּ לוֹ “שליטים”.

וּלהרחיב את הגבוּלים האלה בּמחשבה וּבעשׂיה, להרים את הישוּב העוֹבד על נס, לעשׂוֹתוֹ אבן-פּינה בּישוּב וּבמעשׂה הישוּב – והעיקר, להכין את עצמנוּ לקראת הישוּב החדש, שנהיה ראוּיים להיוֹת נוֹשׂאיו – זאת צריכה להיוֹת עבוֹדתנוּ אנוּ, הפּוֹעלים.

––––––––

הנסיוֹנוֹת המעטים ליצירת ישוּב עוֹבד נעשׂוּ בּשבילים אחרים. לא על הכּל עדיין אפשר לדבּר בּקוֹל. אין חזוֹן נחתם עדיין. עוֹד נוֹסיף להתפּזר וּלבקש הלאה בּשבילים הנגלים ושיגָלוּ לפנינוּ.

צוּרת הישוּב האחת שהיא כּבר יוֹתר בּרוּרה בּקויה הכּללים, אם כּי לא מסוּימה בּפרטיה, ועליה כּבר אפשר וגם צריך לדבּר. היא – מוֹשבי העוֹבדים, הבּנוּיים על יסוֹד של התנַחלוּת זעירה, יחידה, וּבעזרה הדדית, בּזכוּיוֹת וּבחוֹבוֹת ידוּעוֹת כּלפּי הציבּוּר. בּיטוּיה המדוּיק והשלם: עבוֹדה אינדיבידוּאַלית, קרדיט משוּתף, קרקע לאוּמית.

בּמוֹשבי העוֹבדים צריך קוֹדם כּל לראוֹת את מטרתם העיקרית: יִשוּב העוֹבד. צריך שיכּירוּ, כּי ישוּב העוֹבד זהוּ הא' והת' של ישוּב הארץ. שזוֹהי שיטת הישוּב הלאוּמית היחידה. אוּלי יבינוּ סוֹף סוֹף, שאִם העם רוֹצה לגאוֹל את אדמתוֹ וּמַקדיש לזה את חלוֹמוֹתיו, אמצעיו, בּניו וּבנוֹתיו, אין כּוָנתוֹ כּלל לגַדל בּעלי לַטיפוֹנדיוֹת וחיל פּרוֹלטריוֹן חקלאי משוּעבּד לוֹ. ואם חפצים אנוּ שהעליה לארץ-ישׂראל לא תסתפּק בּטוּריסטים ואוֹרחים נכבּדים, צריך שהמוּשׂג על דבר ישוּב ארץ-ישׂראל יהיה בּאמת מלא תוֹכן-חיים. תוֹכן אנוֹשי ישוּבי. מי שעוֹלה לארץ-ישׂראל לעבוֹד יכוֹל אמנם לדרוֹש מעצמוֹ, וצריך לדרוֹש מעצמוֹ, שיוּכל לעבוֹד גם תחת יד אדוֹנים קשים. אבל לשם מה? מה היא הפּרספּקטיבה המוֹשכת את הלבבוֹת? האוּמנם לשמש הדוֹם לבעלי האחוּזוֹת, שבּטוּב לבּם יאספוּ גם פּוֹעל עברי תחת כּנפיהם בּין מחנוֹת זרים וּמשוּעבּדים? האוּמנם להיוֹת פּוֹעל קרוּע מעל האדמה, משׂחק לתעלוּלי משגיחים וקַפּריזי פּקידים, כּלי מלא התמרמרוּת, עלבּוֹן וצער, “שבר-כּלי” בּעבוֹדה, בּאוֹפן היותר טוֹב מין אוּמן בּעבוֹדת האדמה, שכּל רוּח תפזרהוּ, שבּניו גדֵלים תלוּשים, מחוּסרי בּית, פּינה וד' אַמוֹת שלהם? העוֹבדים “המסתפּקים בּמוּעט” דוֹרשים “תכלית”: מתן שׂכרם בּעוֹלם הזה, החלוּץ האידיאַלי הצוֹפה לעתיד – גם הוּא דוֹרש מתן-שׂכר, סיפּוּק-הנפש, הכּרה, שלא בּשביל משטר עבדים הוּא עוֹבד, כּי לא דוֹרוֹת של “בּאטראקים” עלוּבים הוּא מעמיד לשם גאוּלה עלוּבה, כּי חיי אדם הוּא מכין לעצמוֹ, לבניו ולעם.

הפּרספּקטיבה היחידה – עבוֹדת העוֹבד בּרשוּת עצמוֹ. “לחם לעוֹבד וחוֹפש לרוּח”. השאיפה לגאוּלת העם תהיה בּאמת לכוֹח פּוֹעל וּמשפּיע בּחיי העם, שכּל אחד יראה בּהתגשמוּתה מחזוֹן לבּוֹ – כּשההתישבוּת העממית תפלס לה דרך. ההתישבוּת העממית היא המַפתח ללב העם, הכּוֹח המַמריץ לעליה, המוֹשך אבּירים בּרשתוֹ.

וההתישבוּת העממית כּשהיא רק תתחיל להיעשׂוֹת, תפלס לה את דרכּה ותברא את החוֹמר האנוֹשי הדרוּש לה. היא תתן לנוּ את איש-האדמה. ואם יבוֹא יוֹם ויהיה לנוּ העוֹבד המוּשלם, מעבּד הירקוֹת, מגַדל הפּרוֹת, העוֹפוֹת, הדבוֹרים, החַלבּן, השַתָּל, בּעל התעשׂיה החקלאית הבּיתית – מוֹשבי העוֹבדים יתנוּם לנוּ, ולא הפּרדס הגדוֹל. הילד שיִגדל בּתוֹך מוֹשב-העוֹבדים יהיה בּן-המשק, מה שעדיין לא היה לנוּ עד הנה. אם הילד בּן המוֹשבה מתחנך עכשיו מילדוּתוֹ בּ"השגחה", עתיד הילד בּמוֹשב-העוֹבדים להיוֹת חניך העבוֹדה.

היש לדבּר על ערך המוֹשבים בּהפצת העבוֹדה העברית וּבהרמת ערכּה וּתנאי קיוּמה? המעט שנעשׂה עד עכשיו, בּהתחלה, כּבר מספּיק בּכדי להקיש ממנוּ על מה שאפשר. העוֹבד הצעיר, זה שעוֹבד בּעצמוֹ וּבעזרת בּני משפּחתוֹ, משתמש בּעבוֹדת שׂכירים רק בּשעת ההכרח, ויש שגם הוּא בּעצמוֹ זקוּק לעבוֹדה אצל אחרים – זהוּ בּן בּריתה הכי-נאמן של הבוֹדה העברית, ושוֹמר את פּיקוּדיה. כּל מקוֹם שמוֹשב-עוֹבדים (עוֹבדים בּאמת ולא רק בּשם) נוֹצר בּוֹ – יש לנוּ מן המוּכן מבצר של עבוֹדה עברית.

על דבר ההצלחה החמרית של המעט שנעשׂה בּמקצוֹע זה מוּקדם עדיין לדבּר בּהחלט לפי שעה. בּיחס למה שנעשָׂה עד עכשיו – ההצלחה ודאי מרוּבּה. ועד עכשיו ידענוּ רק על דבר הכנסה ספֶּקוּלַטיבית, עליית השער והעלָאַת השער. רק עכשיו אנוּ מתחילים להתקרב להכנסה של עבוֹדה, להשתלמוּת שׂכרה של העבוֹדה. המשק החקלאי האמיתי לכל סעיפיו רק מתחיל להיבּרא. טירוֹנים אנוּ, את הצעדים הראשוֹנים אנוּ מתלמדים לצעוֹד. וּבעד כּל צעד משלמים שׂכר-לימוּד. ואוּלם, אלה צעדי הכּשלוֹן הם הם צעדי הגידוּל והתקוה. מי שהתבּוֹנן בּחיי הישוּב העוֹבד המעט שיש לנוּ, ועינים לוֹ לראוֹת את הזקנים, הנשים, הטף העמלים בּתוֹכוֹ, את חלקוֹת הירקוֹת היחידוֹת כּמעט בּכל ישוּבינוּ, את הטיפּוּל בּבהמוֹת הבּית, את כּל העמל והמסירוּת שמשקיעים בּחלקה הקטנה – הוּא יבין, שאֵלוּ הן “חַווֹת-חינוּך” היסטוֹריוֹת, שפה מתחנך עם. וחינוּך אמיתי, חינוּך בּעבוֹדה וּבחיים, חינוּך על חשבּוֹן העוֹבד עצמוֹ וּבכוֹחוֹתיו.

––––––––

היסוֹדוֹת העיקריים של מוֹשבי-העוֹבדים נקבּעוּ על ידינוּ בּועידתנוּ הקוֹדמת: עבוֹדה עברית, בּחירה עצמית של חברים, אחריוּת הדדית ואריסוּת עוֹלמית על אדמת האוּמה. קבענוּ גם כּן כּי סידוּר מוֹשבי-העוֹבדים צריך להיעשׂוֹת בּהסתדרוּת הפּוֹעלים, זאת אוֹמרת, שהישוּב הזה צריך להיבּרא מתוֹך עוֹלם הפּוֹעלים ולעמוֹד אתוֹ בּקשר אמיץ.

העיקרים האלה, כּמדוּמני, נתבּררוּ כּבר בּחוּגינוּ בּמידה מספּיקה, אם חסרוּ עוֹד די הוֹכחוֹת חוֹתכוֹת, הביאה אוֹתן השנה האחרוֹנה. דוּגמאוֹת אחדוֹת מַחכּימוֹת:

כּפר-סבא. על ידי חברת “עזרא”, שעמדה עוֹד מלפני כּמה זמן על הנחיצוּת של ישוּב פּוֹעלים, נבנוּ שם שנים-עשׂר בּית. בּחירת המתנחלים נעשׂתה על פּי המלצוֹת של בּעלי השפּעה ועל ידי חברי הועד של המוֹשבה. הנכנסים רוּבּם משגיחים, בּיניהם כּאלה שהספּיקוּ מקוֹדם לרכּוֹש כּרמים של חמישים וּמאה דוּנם. לעבוֹדה עברית אין מקוֹם לא בּתקנוֹת ולא בּהכּרתם של המתישבים, ולא זכר בּחיים. מוֹשב משגיחים טיפּוּסי, עוֹמד בּקלקוּלוֹ למטה מהמוֹשבוֹת הישנוֹת.

על ידי חברה זוֹ, בּעל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת, שאינה יוֹדעת לבוֹר לה דרך ישרה להגשימן, נוֹסד גם המוֹשב של “בּתי עזרא” בּחדרה. בּחירת המתנחלים נַעשׂית בּשוּתפוּת על ידי ועד המוֹשבה וּוַעד הפּוֹעלים המקוֹמי. וּרשוּת משוּתפת זוֹ משמשת מקוֹר לחיכּוּכים בּלתי-פּוֹסקים. הפּוֹעלים מכניסים אנשים משלהם, נאמנים לעבוֹדה העברית; המוֹשבה – משלה, בּעיקר משגיחים. בּין כּך וּבין כּך, לחיים אוֹטוֹנוֹמיים של המוֹשב אין מקוֹם, אחריוּת הדדית איננה ואין גם תקנה על דבר עבוֹדה עברית. איש הישר בּעיניו יעשׂה. את האדמה שמחוּץ לבּתים עדיין לא חילקה להם המוֹשבה. למתישבים ה"מוֹרדים" אין המוֹשבה נוֹתנת עבוֹדה, ורבּים היוּ מוּכרחים לעזוֹב את המקוֹם. על דבר ערך ישוּבי של המוֹשב, על דבר פּינה מרוּכּזת חיה – אין לדבּר.

עד כּמה שחוֹסר הגבּלת הספּקוּלַציה בּקרקע מזיק להתפּתחוּת המוֹשב, תוֹכיח עין-גנים. העלָאַת מחיר הקרקע בּתוֹך המוֹשב וּמסביב לוֹ אינה פּוֹסקת. גם ועד המוֹשב עצמוֹ נכשל בּזה, אם כּי התכּוון לשם מצוה. סרסוּרים עוֹשׂים מסחרים על גבוּלה. והאדמה שהיתה כּל כּך נחוּצה להרחבת המוֹשב עוֹברת לידי אחרים, שאין להם שוּם התחייבוּת בּפני המוֹשב ויכוֹלים גם להקיף אוֹתה בּעבוֹדה זרה, וּוַעד המוֹשב אין לוֹ הכּוֹח להגן על חזקתוֹ ועל עניניו וּלהפריע בּעד זה.

מלבד החזרה על העיקרים שקבענוּ יש לנוּ הפּעם להוֹסיף עוֹד הערוֹת מעשׂיוֹת אחדוֹת, מה שלמדנוּ מנסיוֹננוּ המעט:

א. שני מוֹשבי-העוֹבדים היחידים שנבנוּ עד הנה, עין-גנים ונחלת-יהוּדה, נבנוּ בּסביבוֹת המוֹשבוֹת הקיימוֹת. סביבת העבוֹדה והרכוּש המפוּתחה הֵקַלָה הרבּה את יסוּד המוֹשבים, וגם המוֹשבים עצמם הלא נבנוּ בּכוָנה תחילה להכשיר פּוֹעלים למוֹשבוֹת. זה גרם שישלמוּ בּעד אדמת המוֹשבים מחירים גבוֹהים, גבוֹהים מאד. אדמת נחלת-יהוּדה עלתה בּשמוֹנים אחוּזים יוֹתר מאשר האדמה שנקנתה בּאוֹתוֹ זמן עצמוֹ בּשביל בּני ראשוֹן-לציוֹן. יוֹצא שדוקא הפּוֹעלים המתישבים, ששטחי אדמתם כּל כּך מצוּמצמים, ושבּקרדיט שלהם משתדלים כּל כּך לצמצם, דוקא עליהם נוֹפל העוֹל של התשלוּמים הגבוֹהים בּעד האדמה המתיקרת בּאוֹפן מלָאכוּתי.

בּ. שטח האדמה של המוֹשב בּסביבת המוֹשבה הגדוֹלה מוּכרח להיוֹת מוּגבּל על פּי הקניה המזדמנת. בּמקוֹמוֹת החדשים מוּגבּל השטח על פּי האמצעים שהחברה הקוֹנה נכוֹנה להשקיע בּזה. הענין הזה – צמצוּם שטח המוֹשב, אין חסרוֹנוֹ מוּרגש כּלל בּראשיתוֹ, אבל עלוּל הוּא להיוֹת לרוֹעץ למוֹשבים בּהתפּתחוּתם העתידה. אין אפשרוּת להרחיב את גבוּלי המוֹשב, להכניס מתישבים חדשים, להגבּיר את כּוֹח היוֹצר של המוֹשב, את הבּטיחוּת החמרית, את האיניציאַטיבה הציבּוּרית. המוֹשבים שנבנוּ עד עכשיו כּמעט נידוֹנוּ להישאר לעמוֹד על עָמדם, מבּלי שוּם אפשרוּת צמיחה, מוּקפים חוֹמה של חיים אחרים, של עבוֹדה זרה. אם המוֹשבים בּהוֹוה הם חטיבה מיוּחדת בּעבוֹדתם, בּחייהם, בּיחסם לעבוֹדה הלאוּמית, הנה בּחוֹסר אפשרוּת להתרחב וּלהתחזק צפוּיים הם להבּא להיבּלע בּתוֹר רחוֹב אוֹ שכוּנה בּמוֹשבה הישנה. רבּים ודאי ילגלגוּ על דאגה משוּנה זוֹ, על “ההתבּדלוּת”. ואמנם בּשביל אֵלוּ שאצלם העיקר להוֹסיף עוֹד איזה בּתים לעניים אין נַפקא מינה בּכל הגבר המִצער הזה; אבל לגבּינוּ, שהעיקר אצלנוּ לא גמילוּת חסד עם הפּוֹעל היחיד, אלא שינוּי מצב העבוֹדה העברית, יצירת תנאי-קיוּם לה, הבראת הישוּב, לגבּינוּ, הרוֹצים לשמוֹר על האוֹפי העיקרי של הישוּב החדש, הרי חוֹסר אפשרוּת להתפּתח – אסוֹן גדוֹל. לא שכוּנוֹת חדשוֹת רוֹצים אנוּ להוֹסיף למוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אם “אֹהֶל אַחֵר נָקִים”, מוֹשבוֹת אחרוֹת על יסוֹדוֹת-חיים אחרים.

ג. הקרדיט הניתן עד עכשיו למתנחלים לא הספּיק להם לגמוֹר מה שהחלוּ, אפילו לא לגמוֹר את בּנין הבּית. וּבסוֹפוֹ של דבר היוּ המתישבים נאלצים תמיד לרדוֹף הלוָאה אחרי הלוָאה, ורבּים אשר נפלוּ ונוֹפלים בּפח נוֹשכי הנשך. את המכשוֹל הזה צריך להרים מדרך המתנחלים. הרבּה כּבר התריעוּ על זה. מעוֹררים את השאיפה לעוּף וקוֹצצים את הכּנפים.

מתהלכת בּינינוּ שיטה האוֹמרת, שלָתת קרדיט למתישב מחוּסר-אמצעים הרי זוֹ דֶמוֹרַליזציה וכוּ'. וכל עוֹבד הבּא להתישב צריך להביא אמצעים משלוֹ, ערוּבּה בּטוּחה להצלחה. אפשר שיש גם הגיוֹן וכוָנה טוֹבה בּדרישה זוֹ, אלא שחסר בּה דבר אחד: התאָמה כּל-שהיא לתנאי-חיינוּ אנוּ. כּּאן הויכּוּחים יתירים לגמרי. מי זה לא ידע את הסוֹד הגלוּי, שאצלנוּ דוקא העוֹבד הוּא בּרוּבּוֹ הגדוֹל מחוּסר-אמצעים, וּמי שיש לוֹ ה"מנה" אינוֹ בּוֹחר בּמנת חלק העוֹבד. יוֹצאים מן הכּלל אינם בּאים בּחשבּוֹן. וּמי שרוֹצה לבנוֹת יִשוּב, צריך להכּיר שיש בּעיִן.

ד. המוֹשבים הקיימים מצטיינים בּרַבגוֹנוּת של המתישבים לסוּגיהם: חקלאים, בּעלי-מלאכה, בּעלי מגרשים; וּלכל סוּג – חלקת אדמה של גוֹדל מיוּחד, וּבהתאָמה לזה גם זכוּיוֹת מיוּחדוֹת. זה עלוּל רק להכבּיד את החיים בּמוֹשב הצעיר, שלא לכל חבריו ענינים שוים, בּנוֹגע לאדמה, להשקאה וּכדוֹמה.

על יסוֹד הדברים האמוּרים אפשר להציע:

א) כּי יש צוֹרך לפַנוֹת בּשביל המוֹשבים שטחי-אדמה יוֹתר גדוֹלים. בּזמן הראשוֹן אמנם יתישב רק חלק, יתר האדמה תישָאר בּתוֹר רֶזֶרבה למתישבים חדשים בּמשך איזה שנים. בּאוֹפן כּזה תינתן האפשרוּת למוֹשב להתפּשט וּלהתפּתח.

בּ) הקרדיט למתישבים צריך להספּיק לצינוֹרוֹת מים, לבנין בּית ורפת וּלהכשרת הקרקע. אם יש למתנחל אמצעים משלוֹ ישקיע אוֹתם בּעיבּוּד נחלתוֹ וּבמשק בּיתוֹ.

ג) צריך לשמוֹר על אחדוּת הטיפּוּס של כּל מוֹשב וּמוֹשב. יכוֹלים להיוֹת מוֹשבים מסוּגים שוֹנים, אבל בּתוֹך המוֹשב צריכים כּל המתנחלים להיוֹת בּעלי זכוּיוֹת וחוֹבוֹת שווֹת.

ועוֹד דבר. יחד עם יסוּד מוֹשבי-העוֹבדים בּסביבוֹת המוֹשבוֹת הקיימוֹת צריך להתחיל גם בּיסוּד מוֹשבי-עוֹבדים בּאדמוֹת החדשוֹת. המוֹשבים האלה יבצרוּ לנוּ את העבוֹדה העברית מתחילת ישוּב המקוֹם, וגם יתנוּ לנוּ חוֹמר אנוֹשי מסוּגל לעבוֹדה שתידָרש בּסביבה. שאלת ההתבּצרוּת בּאדמוֹת החדשוֹת, עיבּוּדן וּשמירתן יכוֹלה לקבּל על ידי זה פּתרוֹנוֹת חדשים, רצוּיים. ערך מיוּחד יש מצד זה ליצירת מוֹשבי-עוֹבדים בּעמק יזרעאל וּבכרכּוּר, בּזמן הקרוֹב.

––––––––

בּיצירת הישוּב העוֹבד צריכים להשתתף היחיד והציבּוּר. היחיד ישקיע בּזה את האיניציאַטיבה הפּרטית שלוֹ, את אוֹנוֹ, מרצוֹ, עבוֹדתוֹ ותקוַת חייו הוּא, הכּלל – את האיניציאַטיבה הציבּוּרית, את הנוֹרמוֹת הלאוּמיוֹת, את האדמה והקרדיט הישוּבי. האוּמה צריכה לתת לעוֹבד את האדמה. לתת לא בּמתנה ולא בּמכירה לחלוּטין, כּי אם בּהשאָלה, – להשתמש בּה כּל ימי עבוֹדתוֹ וימי עבוֹדת בּניו אחריו. עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על ידי הקרן הקימת לישׂראל. זוֹהי תעוּדתה ההיסטוֹרית, שחוֹזי התחיה צָפוּהָ בּרוּח הקוֹדש מתחילת יסוּדה. ועד היוֹם טרם ניגשה למַלאוֹתה. תקוּפה חדשה עתידה לבוֹא גם בּעבוֹדת הקרן הקימת, כּשדרכּה תהיה בּרוּרה לפניה: לא בּזבּוּז כּסף על קטנוֹת, לא הלוָאוֹת, לא בּנין בּתים וכדוֹמה, לא קוּפסה בּשביל כּל מיני צדקוֹת ישוּביוֹת, לא סרסרוּת ישוּבית, כּמצבה היוֹם, אלא – גאוּלת הקרקע וּמסירתוֹ לרשוּת העוֹבד. וּתקוּפה זוֹ כּשתבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, תביא בּכנפיה גם תקוּפה חדשה בּיחס העם אל הקרן הקימת. ירגיש העם וידע, מה היא העבוֹדה שהקרן הלאוּמית עוֹשׂה בּארץ. לכל מעשׂינוּ יש בּת-קוֹל. ה"בּת-קוֹל" של עכשיו יוֹדעת לספּר על דבר עבוֹדה זרה, חוֹסר עבוֹדה ליהוּדים, על תקווֹת נכזבוֹת וּסביבת-“בּוֹעזים” מתנכּרת. אחרת תספּר ה"בּת-קוֹל" של עבוֹדת הישוּב הלאוּמית, הנעשׂית על ידי האוּמה, מכוּונת לצרכיה, בּת-הקוֹל של הישוּב העוֹבד. בּת-קוֹל זוֹ תפלס לה נתיבוֹת, תעבוֹר מִיָם עד ים, תרעיד מיתרים נַעלמים בּלבב האוּמה המפוּזר והקרוּע, ואוֹצרוֹת שׂפוּנים, אוֹצרוֹת אדם, כּוֹחוֹת בּוֹנים ויוֹצרים אשר לא פּיללנוּ, תגלה לנוּ, ואוּלי גם תבראם.

את הקרדיט הישוּבי הדרוּש ליצירת מוֹשבי-העוֹבדים – לסידוּר ההשקאה, בּנין בּתים וּרפתים, הכשרת הקרקע – צריכוֹת להספּיק החברוֹת הישוּביוֹת השוֹנוֹת. פּירוּרים שוֹנים של קרדיט אַגרָרי מתפּזרים על פּני ארץ-ישׂראל, אלא שכּל זה נעשׂה על פּי רוֹב מבּלי שיטה וּמבּלי פּרספּקטיבה לעתיד. הבָּטוּח האמיתי, כּמוּבן, הוּא בּעל-הבּית. אם גם הוּא בּעצמוֹ יוֹשב לוֹ בּחוּץ-לארץ, וּמלאכתוֹ נַעשׂית על ידי עושׂי רצוֹנוֹ, מבּלי כּל בּטחוֹן שמלאכה זוֹ תיעשׂה בּהצלחה, שהעבוֹדה תיעשׂה בּידים עבריוֹת, מבּלי כּל קוֹנטרוֹלה ציבּוּרית, מבּלי כּל הגנה על עניני האוּמה שלא יוּזקוּ. וּלהספּיק קרדיט ל"בָטוּח" זה דוֹאגים אצלנוּ מכּל הצדדים. והרבּה מרץ השקיעוּ אצלנוּ בּכדי להפוֹך את הקוּפּה הישוּבית היוֹתר עשירה שלנוּ, את ה"קוֹמיסיה הפּלשׂתינאית", שהיתה יכוֹלה להעמיד על הקרקע מאוֹת ואוּלי גם אלפי עוֹבדים, כּעין בּנק ישוּבי בּשביל בּעלי-האחוּזוֹת היוֹשבים בּחוּץ-לארץ הזקוּקים לחסדי העם וּנדיביו. אוּלי עוֹד יבוֹא יוֹם שיעמדוּ על הטעוּת הגדוֹלה שנעשׂתה בּזה. וּלפי שעה צריך מבּלי חָשׂך להעיר וּלהעיר על הנחיצוּת בּקרדיט ישוּבי לעוֹבד, למשוֹך לזה את כּל הכּוֹחוֹת הישוּביים-הלאוּמיים שישנם בּעין. אבל לא להסתפּק בּיֵש בּלבד. סוֹף סוֹף צריך יהיה להיבָּרא מוֹסד ישוּבי שיהיה מוּקדש כּוּלוֹ אוֹ רוּבּוֹ לתכלית זוֹ, להספּקת קרדיט ישוּבי לעוֹבד, מוֹסד שימלא וישלים את עבוֹדת הקרן הקימת. בּמקוֹם המוּשׂג המעוּרפל על דבר אַגרר-בּנק, שאינוֹ מַתאים כּלל וּכלל לתנאי עבוֹדתנוּ וּלכונוֹתינוּ, לא מהצד המשפּטי ולא מהצד הכּלכּלי, שאמצעיו לא יספּיקוּ אף להתחלה ושעבוֹדתוֹ יכוֹלה גם להיהפך לרוֹעץ לישוּב הלאוּמי, צריך לבוֹא הרעיוֹן על דבר חברה של קרדיט ישוּבי לעוֹבד, קרדיט הניתן בּתנאים ידוּעים, מוּגבּלים וקוֹנקרטיים (בּעיקר קרדיט לא ליחיד אלא לציבּוּר), קרדיט שיהיה מכוּוָן כּוּלוֹ לצרכי הישוּב הלאוּמי.

אפשר שלדברים הנאמרים כּאן מתוֹך בּמה זוֹ, אין עוֹד שוֹמע מלבדנוּ. אפס, לא זה יכניע את רוּחנוּ. יבוֹא יוֹם והדברים האלה ישָמעוּ – אִם גם מפּי אחרים וּמבּמוֹת אחרוֹת, כּמנהגוֹ של עוֹלם. ישָמעוּ וישְמְעוּ להם, יהיוּ מוּכרחים לשמוֹע, אם רק יהיה מי שרוֹצה בּאמת וּבתמים בּישוּב עברי על אדמת ישׂראל.

ישוּב העוֹבד צריך להיוֹת לראש פּינה בּעבוֹדת הישוּב.

על דבר עבוֹדה עברית בּחַוָה הרטוּב / ברל כצנלסון

¹

(מכתב למערכת)

אַל נא להימנע מתת מקוֹם לדברים הבּאים ²

בּדין-וחשבּוֹן שמסר סוֹפרוֹ של “הזמן” מועידת פּוֹעלי יהוּדה נזכּרה החַוה “הרטוּב” בּין המוֹשבוֹת המתיחסוֹת בּאוֹפן רע אל העבוֹדה העברית. אדוֹנֵי “הרטוּב”, מר י. ל. גוֹלדבּרג, מצא לנחוּץ להוֹדיע (“הזמן”, נוּמר 26), שאם כּי “רחוֹק הנהוּ ממקוֹם המעשׂה ואינוֹ יוֹדע את מצב הדברים בּנוֹגע למסוּפּר אוֹדוֹת יתר המוֹשבוֹת, אבל הדברים הנאמרים בּנוֹגע להרטוּב אינם נכוֹנים”.

ועד פּוֹעלי יהוּדה רוֹאה את עצמוֹ חייב להעיד על האמת המַעציבה, כּי דברי הכּוֹתב בּ"הזמן" שמסר מפּי המַרצה בּועידה – כּנים ונאמנים. לא על הנסתר, על יחסוֹ שבּלב של בּעל הרטוּב לעבוֹדה עברית נִדְבַּר בּועידה, אלא על הנגלה – על מצב העבוֹדה כּהויתוֹ. והעוּבדה היא – שהעבוֹדה העברית תוֹפסת מקוֹם פּעוּט מאד בּמשק החוה, המעסיק הרבּה עשׂרוֹת ידים; שקיוּמם של הפּוֹעלים העברים הבּוֹדדים הנמצאים לפעמים בּהרטוּב, הוּא כּל כּך ארעי ואי-בּטוּח, עד שאין מקוֹם אפילוּ לסַדר מטבּח פּוֹעלים, הקיים בּכל מקוֹם שיש מספּר פּוֹעלים עברים קבוּעים; שפּחד ההנהלה מפּני השוֹמר העברי המסוּדר הוּא כּה רב, עד שהיא בּוֹחרת בּשמירה עלוּבה, העוֹשׂה את המשק העברי ללעג וּלקלס בּעיני שכני המקוֹם, המַרשים לעצמם כּאן מה שאינם מעיזים בּשוּם מקוֹם שיש שם שמירה עברית מסוּדרת.

אלוּ הן העוּבדוֹת הכּלליוֹת. אם הוֹדעה זוֹ אינה מספּיקה, נכוֹנים אנוּ לפרסם גם מספּרים מדוּיקים בּדבר מצב העבוֹדה העברית בּמשך שנוֹת קיוּם החוה.

מר י. ל. גוֹלדבּרג מאמין, כּנראה, ל"משגיח" שלוֹ יוֹתר מאשר לכל העֵדוּיוֹת של עתוֹני ארץ-ישׂראל, של פּוֹעלים, מוֹרים וסוֹפרים. אבל אפשר גם לנוּ להאמין,

שאין לנוּ שוּם ענין ושוּם רצון להוֹציא דיבּה על חַוָה עברית, וּברצוֹן רב היינוּ מצרפים גם את הרטוּב וגם את כּרמי י. ל. גוֹלדבּרג שבּראשוֹן-לציוֹן למקוֹמוֹת העבוֹדה העברית (כּרוּחמה, בּן-שמן, חוּלדה, פוֹריה, מגדל, גן-שמוּאל, דגניה, בּיתניה, עין-גנים, נחלת-יהוּדה), אילוּ היה הדבר תלוּי רק בּרצוֹננוּ.

עד כּאן על דבר “הכחשתוֹ” של מר י. ל. גוֹלדבּרג. אכן האמת ניתנת להיאַָמר, כּי לא יחיד בּמינוֹ הוא מר י. ל. גוֹלדבּרג. ולא יחידה בּמינה היא חַוַת הרטוּב. רבּים הם בּינינוּ (ולא רק בּין האִכּרים של כּל ימוֹת השנה, אלא גם בּין הציוֹנים המפוּרסמים העוֹסקים בּישוּב ארץ-ישׂראל, כּרוֹזוֹב, קרֶמֶנֶצקי, וַיס ודוֹמיהם), שאיך שהוּא, אם בּרצוֹנם הם, אם בּרצוֹן פּקידיהם וּמַשגיחיהם – ושערי אחוּזוֹתיהם נעוּלים בּפני הפּוֹעל העברי. ישנה לנוּ תחנת-נסיוֹן ³, שנוֹסדה על אדמת הקרן הקימת לישׂראל, בּכדי לקדם את עבוֹדת האדמה בּארצנוּ, והיא דוקא כּוּלה – על טהרת העבוֹדה הזרה. “יוּדענריין”. וישנוֹ אדם אחד, שהרבּה ממַעיניו נתוּנים לעוֹבד העברי בּארץ, וּבאחוּזוֹתיו הוּא – הפּוֹעל העברי בּטל בּששים. שם האיש הזה – אֶדמוֹנד רוֹטשילד. וּכשעבר עכשיו את הארץ לא חששוּ פּקידיו לרמוֹת אוֹתוֹ לעיני השמש וּלעיני כּל ישראל וּלהחליף לאוֹתוֹ יוֹם את כּל הפּוֹעלים שבּאחוּזוֹתיו בּעִברים, ונתקבּל הרוֹשם הדרוּש, של עבוֹדה עברית שלמה. והשקר הזה ליוה אוֹתוֹ על כּל דרכּוֹ.

תינתן איפוֹא לנוּ לפּחוֹת האפשרוּת להוֹדיע פּעם את האמת קֳבָל-עם.

אדר תרע"ד.

החַוָה כּפר-אוּריה המסכּנה, צעירת-הימים ורבּת-התקוּפוֹת, נכנסת לפרק חדש. פּרקוֹ של התוֹרני מר קרַסנֶר, שזכה לפרסוּם רב על ידי הפרחת התוֹרה והדת, הפצת תפילין וסידוּרים, עקירת הכּפירה, שתילת יחסים פּטריאַכליים בּין ה"אב והבּנים", והרחבת הגבוּלים של אדמת השכנים, וכל זה בּזיל-הזוֹל, רק בּשׂכר של ימי עבוֹדה אוֹ אי-עבוֹדה – פּרק זה תם ונשלם.

גם הנהלת “קרית-משה” (שם רב-הטעם הזה רוֹצה להחליף את השם ההיסטוֹרי של המקוֹם, שיוֹשבי הארץ שמרוּהוּ בּמשך אלפי שנים וּמסרוּהוּ לנוּ. וכוּלי האי – תשלוּם שׂכר בּעוֹלם הזה בּעד נדבה לבית-כּנסת וּמקוה: שֵם עוֹלם לא יכָּרת!) נוֹכחה סוֹף סוֹף, אם כּי בּאיחוּר זמן קצת, בּהצלחוֹתיו הכּלכּליוֹת והפּוֹליטיוֹת והוֹרידה אוֹתוֹ משׂאֵתוֹ, בּטרם יוֹציא את שנת-פּחזוּתוֹ. בּמקוֹם קרסנר בּאה משפּחת-משגיחים שלמה, אב על בּנים. ועל גבּם הוּעמד מנהל ראשי, אִכּר מפּתח-תקוה, המסייר את החַוה לפרקים. אכן יוֹדעת האגוּדה הדלה של “קרית-משה” לסדר את עניניה בּזוֹל. משפּחת המשגיחים שבּמקוֹם מקבּלת שׂכר 400 פרנק לחוֹדש, מלבד שׂכרוֹ של המנהל הראשי שבּפתח-תקוה. חוּץ לזה נוֹסף בּעוֹנת הקציר וההוֹבלה עוֹד משגיח זמני על הערבים הקוֹצרים וּמוֹבילים, יהוּדי עֶקרוֹני שקיבּל בּשׂכרוֹ גם הוּא 80 פרנק לחוֹדש.

היש תקוה כּי תשתנה התקוּפה החדשה לטוֹב מהקוֹדמת לה? קשה לנבּא. אוֹתוֹתיה הראשוֹנים אינם מנבּאים כּל טוּב לא בּעבוֹדה, לא בּמשק ולא בּחיי הפּוֹעלים. שבעה-עשׂר זוּגוֹת סוּסים שׂכירים – ודוקא בּמחירים שמנים – חוֹרשים את האדמה חרישה קוֹדמת לנטיעה, עבוֹדה הכי-יסוֹדית, וּבין העגלוֹנים אין אף יהוּדי אחד “לרפוּאה”. אמנם, על כּל מחרשה גדוֹלה ממוּנה יהוּדי אחד מצד בּעלי הסוּסים – להשגיח על החרישה, כּלוֹמר, על כּמוּת העבוֹדה, כּי העבוֹדה נַעשׂית בּקבּלנוּת בּשׂכר הדוּנם, והקבּלנים מעוּנינים להרבּוֹת עד כּמה שאפשר את מספּר הדוּנמים. גם ההנהלה מחזיקה קוֹנטרה-משגיח, לבל תיעשׂה העבוֹדה רמיה. על טיב החרישה יעידוּ הקרוֹבים לדבר.

עבוֹדת הבּנין נמסרה ליהוּדי ירוּשלמי, ר' חַייקל, שבּמקוֹמוֹת אחרים הוּא אמנם יוֹדע – לפי הדרישה – גם לעבוֹד בּיהוּדים, אבל בּכפר-אוּריה הבּרוּכה הנהוּ פּטוּר מחוֹבה בּלתי-נעימה זוֹ.

הקצירה וההוֹבלה נעשׂוּ בּידי השכנים וּבגמַליהם. שבעים נפש היוּ עסוּקוֹת בּזה. הדישה והגוֹרן – על פּי הנוּסח הערבי וּכמַתכּוּנתוֹ. היתה אמנם אפשרוּת לשׂכּוֹר את מכוֹנת-הדישה של בּן-שמן, העוֹבדת בּקרבת מקוֹם, על אדמת גזר החכוּרה מאִכּרי ראשוֹן, וּלהיפּטר מכּל טרדת הגוֹרן בּימים אחדים, אבל החכמה העליוֹנה של ההנהלה החדשה גזרה אחרת.

לשנה הבּאה נמסרת כּל אדמת הפלחה לעיבּוּד לשכנים, לשליש אוֹ לרביע, כּאוֹרַח האריסים. זהוּ המשק הרַציוֹנַלי שמנהיגים עכשיו בּכפר-אוּריה. ואלה הם פּניה האמיתיים של ה"עבוֹדה המעוֹרבת", שאבוֹת הישוּב, אנשי-השם, עוֹשׂים לה כַּוָנים ותוֹפרים לה חגוֹרוֹת עלי-עתוֹנים לכסות על מערוּמיה.

שאלת העבוֹדה העברית נפתרה בּכפר-אוּריה בּפשטוּת וּבקלוּת. מכּיון שממעט הבּנינים הנבנים עכשיו בּחַוה, החצי, ואוּלי יוֹתר מהחצי, נמסר למשפּחת המשגיחים, וחלק גדוֹל מהבּנין שהיה יכוֹל לשמש מעוֹן לפּוֹעלים מיוּעד לסככה למכוֹנוֹת (לשוֹאל אמנם הרשוּת לשאוֹל: לאיזוֹ מכוֹנוֹת יצטרכוּ בּכפר-אוּריה, אם אדמת-הפלחה נמסרת לידים אחרוֹת, האוּמנם יטעוּ את השקדים והזיתים בּמכוֹנוֹת?) – הרי מוֹצא קל וּפשוּט לפתרוֹן שאלת הפּוֹעלים. בּמָטוּתא, יבוֹאוּ נא פּוֹעלים עברים וּנקבּלם בּזרוֹעוֹת פּתוּחוֹת. אבל מה נעשׂה אם הפּוֹעלים העברים לא יסכּימוּ בּחוֹרף לעבוֹד מבּלי דירה? האם בּשביל זה לא נעשׂה את עבוֹדתנוּ? וּלהתאים את בּנין-המטבּח למעוֹן, זה הלא יעלה בּאלף פרנק. ואת זה אין התקציב מַרשה. הוֹצאוֹת אחרוֹת, כּנראה, מרשה התקציב הכּל-יכוֹל! יוֹדע הוּא מה כּדאי להרשוֹת וּמה לא, ויוֹדע הוּא תמיד לעמוֹד לבעליו בּשעת-דחקם.

בּחוה אי-נקיוֹן ואי-סדר. הפּוֹעלים מתגוֹללים בּתנאים נוֹראים. שוֹתים מים נרפּשים. מרבּים לקדוֹח. עזרה מדיצינית אַיִן, ואין חוֹשבים, כּנראה, גם לסַדר אוֹתה. בּעבוֹדה וּבחיים הפּנימיים של הפּוֹעלים שוֹרר עוֹד האויר המיוּחד, הדכדוּך הספֶּציפי מימי קרַסנר שעדיין לא התנדף. הפּוֹעלים רוּבּם אוֹ חדשים שרק זה בּאוּ לארץ, אוֹ שׂרידי תקוּפת קרסנר. מוּבן, שבּתנאים כּאלה אין פּוֹעלים, היוֹדעים לעבוֹד וּמסוּגלים למצוֹא להם עבוֹדה, מוֹצאים להם ענין אוֹ צוֹרך ללכת לעבוֹד בּכפר-אוּריה.

כּכה סוֹללים אצלנוּ את הדרך לפני האינציאַטיבה הפּרטית.

פּוֹעלי כּפר-אוּריה פּנוּ לועד המרכּזי של הסתדרוּת פּוֹעלי יהוּדה לבוֹא אליהם וּלהכניסם לתוֹך ההסתדרוּת. שליחי הועד המרכּזי בּיקרוּ את הפּוֹעלים, נקראה אסיפה כּללית, והאסיפה התנהלה בּאידיש, מפּני שרוֹב הפּוֹעלים לא הבינוּ עברית. נבחר ועד פּוֹעלים, הוּחלט לסַדר סניף של קוּפּת-חוֹלים. היש מקוֹם לכל אלה בּכפר-אוּריה – הימים הקרוֹבים יגידוּ.

אב תרע"ד.

מתוֹך המרחק המעוּרפּל מַבקיעוֹת אלינוּ לפעמים רחוֹקוֹת ידיעוֹת מקריוֹת וּמקוּטעוֹת על דבר קיוּם תנוּעת החלוּץ.

היֵדע מי, הישׂיג מי, מה הן לנוּ הבּשׂוֹרות המקוּטעוֹת הללוּ?

ואנוּ – הלא מיוֹם בּוֹאנוּ הננוּ מחכּים וּמצפּים לנפש חיה, למחנה רֵעים נאמן, אשר מַאוַיי נפשם, רצוֹנם וכוֹחוֹתיהם יתלכּדוּ עם שלנוּ.

וּבתשוּבה על ציפּייתנוּ בּאוּ השָנים האלה. היסוּפּר מה עשׂוּ הן לנוּ, מה עוֹשוֹת הן אִתנוּ? כּל יוֹם מוֹסיף את שלוֹ. ועוֹד רחוֹק, רחוֹק לגמר חשבּוֹנוֹת.

והחיים, אחוּזי-השבץ, קרוּעים מן העוֹלם, מן העם, מהריסוֹתיהם וּבנייתם, עוֹד לא הוּכרעוּ כּליל. קצוּצי-אבר, מעוּטי-הדמוּת, עוֹדם פּוֹעמים וּפוֹעלים ועוֹדם צפוּיים להכרעוֹת וּלסכּנוֹת חדשוֹת. והלב, אשר עדיין לא התאַבּן כּוּלוֹ בּמיצר החיים, עוֹרג וכָלֶה לקץ ההרס, לראשית הפּלאוֹת, לבשׂוֹרת נחמה, לחידוּש וְהַמְשָכָה מעשׂית של החיים והעבוֹדה.

והנה הן בּאוֹת: אחת אחת, בּאוֹרַח פּלא, הבּשׂוֹרוֹת המקוּווֹת, פּעמי הגאוּלה. אוּלם אוֹתנוּ אינן מרווֹת – הן מַפעימוֹת, הן חוֹצוֹת בּכנפיהן את הדוּמיה הכּבדה, העמוּסה, מעוֹררוֹת שאלוֹת, תמיהוֹת, מגָרוֹת. הנך מגייס את כּוֹחוֹת המחשבה, הדמיוֹן וההשערה לכוון, לקלוֹע אל מצב הדברים לאמיתם: מהוּ ערכּה האמיתי של תנוּעה זוֹ? איכוּתה וכמוּתה? העוֹלה היא הפּעם בּאמת על הנסיוֹנוֹת הרפוּיים השוֹנים שקדמוּ לה, נסיוֹנוֹת אשר היוּ מעוֹררים וּמַכזיבים את תוֹחַלתנוּ, ואשר רק יחידים בּוֹדדים עברוּ דרכּם להיכּנס לחיי הארץ והעבוֹדה, מהוּ משקלה הפּנימי, כּוֹחוֹתיּה הכּמוּסים? מה הם עתידוֹתיה הצפוּנים לה? האוּמנם כּבר בּוֹא בּאוּ הימים אשר חליצוּת העבוֹדה אינה מסתפּקת להיוֹת משאֶלת לב יחידים והיתה למשאֶלת הלב של ציבּוּר, לתנוּעה של רצוֹן וּמעשׂים? הקרוֹבים, הוֹי, קרוֹבים הימים אשר יביאוּ לנוּ אִתם את פּתרוֹני החידוֹת?

וּמֵקיץ וּמתעוֹרר הצוֹרך התמידי, הצוֹרך בּקשרים חיים תכוּפים ואמיצים, קשרים אשר יגידוּ להם שָם: מה לעשׂוֹת, כּיצד להתכּוֹנן, להתכּשר, להיאָזר עכשיו בּשביל החיים העתידים. קשרים אשר יאמרוּ לנוּ פּה: מה תקווֹתינוּ, וגם מה עלינוּ לעשׂוֹת – בּתוֹכנוּ – למען הקל את בּוֹאם, כּניסתם, קליטתם והתאַזרחוּתם של אלה אשר אליהם עינינוּ נשׂוּאוֹת.

הצוֹרך בּקשרים חָיֹה חָיָה בּלבבוֹת עוֹד בּשנים הקוֹדמוֹת. ולא היה מוֹצא את בּיטוּיוֹ, למרוֹת הנסיוֹנוֹת הבּוֹדדים. אוּלי חסרוּ אז נוֹשׂאים להם. היִבָּראוּ הקשרים האלה עתה, כּשהמסיבּוֹת החיצוֹניוֹת קשוֹת הרבּה יוֹתר, אוּלם תחת זה אוּלי בּאוּ, בּאוּ הנוֹשׂאים האמיתיים? אוּלי. ניַחל.

וּלפי שעה אנסה לרשוֹם קצת ציוּנים על עבוֹדתוֹ ואָפיוֹ של “החלוּץ”, כּאשר אני הוֹגה אוֹתוֹ. אוּלי יגיעוּ פּעם הדברים לתעוּדתם וישׂאוּ גם הם חלקם לבירוּר המחשבוֹת והמעשׂים.

---

תנוּעת “החלוּץ” הצליחה למצוֹא את נוֹשׂאיה בּארצוֹת שוֹנוֹת, בּתוֹך חוּגי ציבּוּר שוֹנים וּמגוּוָנים. השמוֹת השוֹנים המַגיעים אלינוּ מאמריקה, פּוֹלין, רוּסיה, גַליציה, הוֹלַנד, מבּין הדוֹר הצעיר בּגרמניה, מעידים על זאת, אף אוֹמרים כּי תנוּעה זוֹ יוֹנקת דרך צינוֹרוֹת השפּעה שוֹנים מתנוּעת העבוֹדה אשר בּארץ. לעצם עוּבדה זוֹ יש בּעינַי חשיבוּת יתירה, אני נוֹטה לראוֹת בּזה גילוּם עתידוֹ וּתכוּנתוֹ של “החלוּץ”.

כּל הכּוֹחוֹת השוֹנים וּרחוֹקים זה מזה, המיַחדים את עצמם לעבוֹדה – כּוּלם יקרים, נחוּצים וחשוּבים לנוּ. אַל יפרידוּ בּיניהם, ואל יבנוּ בּיניהם חַיִץ. תנוּעת החליצוּת אינה יכוֹלה לוַתר, לדחוֹת, למַעט הדמוּת של נוֹשׂאיה בּשל מוֹלדת שוֹנה, חוּגים זרים אוֹ חינוּך שוֹנה. גם הפּוֹעל העוֹבד בּארץ לא ממַקבת בּוֹר אחד חוּצב. עם צמיחת עתידנוּ ודאי יִרבּוּ בּני החוּגים והמכוֹרוֹת השוֹנים, אשר יַפנוּ את לבּם וּרצוֹנם לנקוּדה אחת, לנקוּדת הרצוֹן והמפעל – לעבוֹדה בּארץ. וּברוּכים יהיוּ כּוּלם. אחדוּת העבוֹדה, תנאי החיים הצפוּיים והשאיפוֹת העתידוֹת לצמוֹח בּתוֹך העבוֹדה – אחדוּת רבּה ועמוּקה זוֹ של העתיד המשוּתף צריכה לאַחד, לשתף, לחנך ואפילוּ למַזג את יסוֹדוֹת החליצוּת השוֹנים בּעבָרם וחינוּכם לחברה אחת עוֹבדת ויוֹצרת. קרבת הלבבוֹת, איחוּד הכּוֹחוֹת, אמוּן נפשי וּכבוֹד חברים – אויר-חיים זה צריך להיבּרא בּארץ, למען הציל את נפש הבּא מדחי, מקְשִי הסביבה, מזרוּתה והתנַכּרוּתה, מיאוּש, למען צרף את כּוֹחוֹתיו וכוֹחוֹת חבריו ליֵש יוֹצר. את הרכוּש הזה צריכה תנוּעת “החלוּץ” להנחיל לחבריה בּימי התרוֹעעם, בּימי התכּוֹננם לעליה.

הדברים לכאוֹרה פּשוּטים, פשוּטים מאד וּמוּבנים לכּל, ואין כּמדוּמה להאריך בּהם. ואף על פּי כן רוֹאה אני צוֹרך וחוֹבה לעמוֹד עליהם וּלהזהיר על קיוּמם וּשמירתם. משוּם שחשיבוּת הדבר הפּעם אינה בּחידוּש הרעיוֹן, אלא בּהגשמתוֹ ואוֹפן הגשמתוֹ. והגשמת דברים אלה הפּשוּטים כּל כּך, אשר עתידוֹ של “החלוּץ” וגם של החלוּץ בּלי מרכאוֹת תלוּי בּהם, תפגוֹש אוּלי הרבּה מכשוֹלים, בּין מצד הדעוֹת השׂוֹררוֹת והמוּשרשוֹת בּחברתנוּ, בּין מצד תכוּנוֹת שוֹנוֹת השכיחוֹת בּקרבּנוּ, אשר לא יֵקל כּל כּך להתגבּר עליהן וּלהשתחרר מהן.

החליצוּת אינה רעיוֹן ותוֹרה סתם, אלא מפעל חיים, חזיוֹן אישי בּעצם. אמוּנתנוּ – כּי חזיוֹן זה הוּא שליחה הנאמן של ההיסטוֹריה, שליחה של ההשגחה הלאוּמית. תקוָתנוּ – כּי היה יהיה לאבי-אבוֹת העתיד. הכּרתנוּ – כּי קיוּמוֹ בּלתי-אפשרי מבּלי מציאוּת חוּשים עמוּקים בּלבּוֹת נוֹשׂאיו לחיי הכּלל. ועם כּל זה אינוֹ חדל להיוֹת בּכל עצמוּתוֹ ועצמתוֹ חזיוֹן אישי. וּבזה גם ערכּה, תכנה ועצמוּתה של כּל תנוּעת העליה. מַעין הבּרכה המקוּוה. וּמפּני זה רב כּל כּך הערך של האיש, של היחיד, של כּל חבר בּתנוּעה זוֹ, שאינה יודעת – גם בּנקוּדת-מוֹצאה וגם בּנקוּדת-תכליתה – כּיבּוּש אחר ושלטוֹן אחר מאשר כּיבּוש עצמי ושלטוֹן עצמי, כּיבּוש האדם את עוֹלמוֹ ושלטוֹנוֹ בּעוֹלמוֹ הוּא.

וּבזה אוּלי שוֹנה תנוּעה זוֹ, השוֹאפת לברוֹא את העתיד הלאוּמי על ידי יצירת החיים האישיים, שינוּי עיקרי משאר התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת בּנוֹת זמננוּ. מפּני זה אין בּתנוּעה זוֹ, על צד האמת, מנהיגים וּמנוּהלים, כּי אם יש אנשים עוֹבדים וחיים, אשר עבוֹדתם וחייהם צריכים להצטרף לסיכּוּם מַמשי. אוּלי זאת היא התנוּעה המעשׂית היחידה בּזמננוּ, אשר בּמרכּזה לא ההנהגה, לא הפּרוֹגרמה, אלא חיי האדם ועבוֹדתוֹ. החבר עצמוֹ הוּא המטרה. חייו, נסיוֹנוֹתיו, כּשלוֹנוֹתיו ונצחוֹנוֹתיו, חוּלשתוֹ וּגבוּרתוֹ – הם הם עצם התנוּעה.

אם תנוּעת “החלוּץ” תהיה נאמנה לעצמוּתה זוֹ, כּי אז תהיה השאיפה האישית הממשית לחליצוּת ולעבוֹדה, היא לבדה, מרכּז הרוּח והרצוֹן של התנוּעה. וּבגילוּיָם של הכּוֹחוֹת והיסוֹדוֹת השוֹנים, אשר שאיפה זוֹ ורצוֹן זה חיים בּקרבּם, בּחינוּך והכשרה אישית, בּריכּוּז הרצוֹן ואיחוּד כּל הכּוֹחוֹת המגוּוָנים בּמעשׂים שבּטהרה, אֵמוּן ורֵעוּת – תתגלם עבוֹדתה.

אַל נא תדע תנוּעה זוֹ, תנוּעת רצוֹן וּמעשׂים, את ההתפּלגוּת וההתגוֹדדוּת לחוּגים, לבתי-מדרשוֹת, לכיתוֹת וּכנוּפיוֹת, כּרגיל כּל כּך בּזמננוּ, שהאַסכוֹלַסטיקה החברתית היתה לראש-פּינה, כּביכוֹל, בּיצירת החיים, שההתפּוֹררוּת התוֹרִיִית והויכּוּחית שוֹלטת בּכּל. תכּיר תנוּעת “החלוּץ” את האיש, את הָרֵעַ, את קבוּצת הרֵעים. כּל הערכה של אדם, קירוּבוֹ וּדחייתוֹ בּאַמַת-מידה של נוּסחאוֹת תוֹריוֹת מתהלכוֹת, כּל חיצוּץ והפרדה של ציבּוּרים בּתוֹך “החלוּץ” על יסוֹד החינוּך שבּעָבר, אשר תוֹצאוֹתיהם גידוּל וטיפּוּח הזרוּת וההתנַכּרוּת בּין איש לאיש, בּין חבוּרה לחבוּרה, – כּל זה הרחק ירחיק תנוּעה זוֹ מעצמוּתה, יפוֹרר אוֹתה, ידַלל את מקוֹר חייה, יכזיב את מַעינה. אל תעמיס עליה תנוּעת “החלוּץ” דעוֹת, פּרוֹגרמוֹת, דיבּרוֹת למַפרע, בּהשאָלה. אם אכן אמת הדבר, כּי גרעיני חיים חדשים, מחשבוֹת וּמעשׂים שׂפוּנים בּתנוּעת העבוֹדה, כּי אז יוּתן איפוֹא להם לצמוֹח ולגדוֹל ולִרְבּוֹת עם העוֹבדים יחד, בּתוֹך לבּם, הגיגם וּמעשׂיהם. תהיה נא תנוּעת העבוֹדה ליֵש ממשי – והתוֹכן האישי, הלאוּמי, החברתי הגלוּם בּתוֹכה לא יתמהמה להתיַלד מאליו. האמינוּ לה וּבטחוּ בּה, ואַל נא יפריעוּ הפּירוּדים התוֹריים אשר מִצער הם לאיחוּד האישי הרב. בּחינת “נעשׂה ונשמע” תקוּים גם בּנוּ, בּבני בּניהם של אנשי מעמד הר סיני. נעשׂה נא את חיינוּ ונשמע מתוֹכם את קוֹל אלוֹהים המתהלך בּמחנה. אם נזכּה לכך.

התבין זאת התנוּעה הצעירה, התבין לעצמוּתה, התדע ליצוֹר את אחדוּתה, את שלימוּת היקפה, את ריכּוּז רצוֹנה? התדע לשלוֹט בּבחירת החוֹמר האישי, בּבחינתוֹ וצירוּפוֹ, התדע לתת לוֹ את חינוּכוֹ והכשרתוֹ הרצוֹנית והמַעשׂית? לי נראה, כּי בּזה צפוּנים כּוֹחה, תקוָתה ועתידה להיוֹת בּקרב הימים מה שלא יכלוּ להיוֹת המפלגוֹת הלאוּמיוֹת השוֹנוֹת – תנוּעה מרכּזית לדוֹר הבּא, מרכּז הרצוֹן, הנפש והמחשבה.

---

את העבוֹדה העיקרית של “החלוּץ” אני רוֹאה בּחינוּך והכשרה לחיוֹת, לעבוֹד וּלהתאַזרח בּארץ. לאֵלוּ אנשי-הרצוֹן, אשר העבוֹדה והחיים בּארץ היוּ להם לצוֹרך-חיים, לאלוּ המחוֹננים בּכוֹשר פּנימי, דרוּשה עוֹד הכשרה מעשׂית, וזוֹ – שני צדדים עיקריים לה:

א. ההתכּשרוּת לעבוֹדה גוּפנית וחַקלאית. היא תתן לארץ אנשים מוֹעילים, עוֹבדים פּוֹריים מראשית בּוֹאם, ולַבּאים לעבוֹד – שחרוּר מיִסוּרי הגוּף והנפש האוֹכלים את המתחיל כּל הימים הראשוֹנים עד שהוּא מסתגל ותוֹפס לוֹ מקוֹם של עוֹבד. זוֹהי פּרשה קשה וּמעציבה ולפעמים גם ארוּכּה של מַכאוֹבים נאמנים, של כּלימוֹת צוֹרבוֹת, של חיבּוּטי נפש; פּרשה המביאה לידי גילוּי את האַכזריוּת הטבעית של הסביבה (ולא תמיד דוקא של הסביבה הזרה, לעתים גם של סביבת חברים), את כּל חוּלשוֹתיו של העוֹבד החדש, השוֹאף למלא את פּגימוֹתיו. דרך מדוֹרוֹת רבּים עוֹבר הפּוֹעל, בּכשלוֹנוֹת רבּים הוּא נכשל וּבנסיוֹנוֹת רבּים הוּא מתנסה להיוֹת את אשר הוּא. זהוּ אוּלי זֵר-הקוֹצים הכי-דוֹקר, העוֹטר את הפּוֹעל החלוּץ. והמְחָצים הנקנים בּנתיב-מכאוֹבים זה לא בּמהרה יֵרָפאוּ. מקצרים את הדרך בּמעט, ולפעמים גם בּהרבּה (יחידים מאוּשרים זוֹכים גם לקפיצת-הדרך) אלה שהביאוּ אִתם הכנה קוֹדמת לעבוֹדה, “תבוּנת כּפּים”, ועוֹד יוֹתר – מי שבּא והכנתוֹ החקלאית בּידיו. תנוּעת “החלוּץ” המסוּדרת צריכה איפוֹא להקדיש כּוֹחוֹת רבּים, למען הָקֵל וקַצר תקוּפת פּרוֹזדוֹר זוֹ על ידי סידוּר הכשרה מַתאימה.

דרכים רבּוֹת להכשרה זוֹ. והן גם ראוּיוֹת (מי יוֹדע, אוּלי לתוֹעלת הרבּים אוֹ המעטים) להינקב בּפרטיוּת. מלבד הצוֹרך והאפשרוּת של עבוֹדה גוּפנית וחקלאית – בּכּפרים, בּאחוּזוֹת, בּבתי-הספר – אשר תפתח לפני המתחיל את עבוֹדת הכּפר, ישנה עוֹד אפשרוּת למתכּוֹננים לבחוֹר להם את אחד המקצוֹעוֹת שבּחקלאוּת וּלהשתלם בּוֹ כּהוֹגן, למעשׂה ואף להלכה. ענפי החקלאוּת רבּים הם ושוֹנים, מרוּבּים הרבּה יוֹתר מאשר העירוֹני המתחיל יכוֹל לשעֵר. פלָחוּת כּללית, גַננוּת לענפיה (גידוּל עצי-פּרי, ירקוֹת, מַשתלוֹת של עצי-פּרי ואילָני-נוֹי, יעוּר, גידוּל זרעים), גידוּל דבוֹרים, עוֹפוֹת, בּקר וצאן, עבוֹדת המַחלבה ותעשׂיית החלב, בּהמוֹת-עבוֹדה, תעשׂיית שימוּרים של ירקוֹת וּפירוֹת. ויֶשנן גם אוּמנוּיוֹת הדרוּשוֹת בּחקלאוּת: עַגלנוּת, רצענוּת, שימוּש בּמכוֹנוֹת חקלאיוֹת ותיקוּנן, מַסגרוּת ונַפּחוּת חקלאית (עם פּירזוּל סוּסים), בּנאוּת חקלאית (גם עם יציקת בּטוֹן) ועוֹד. לכל אחד מהמקצוֹעוֹת הללוּ יש ערך רב בּישוּב ההוֹוה וערכּם עוֹד יגדל בּעתיד. וכוּלם דוֹרשים פּוֹעלים בּעלי ידיעה, נסיוֹן וכשרוֹנוֹת. והמקצוֹעוֹת: תעשׂיית חָלב, תעשׂיית שימוּרים, גידוּל זרעים, גידוּל בּהמוֹת-עבוֹדה, גידוּל עצי-פּרי המצוּיים בּאירוֹפּה וּבאמריקה (מלבד המינים המעטים שהתאַזרחוּ מכּבר בּארץ), יעוּר הרים וחוֹלוֹת – אין להם עוֹד כּלל עוֹבדים בּארץ, אם כּי חיי הישוּב כּבר מציגים בּזה את דרישוֹתיהם.

האפשרוּת להתמַחוֹת בּאחד אוֹ בּאחדים מהמקצוֹעוֹת החקלאיים מרחיבה הרבּה את שׂדה העבוֹדה גם לכוֹחוֹת כּאלה, אשר בּזמנים הקוֹדמים לא היוּ מוּצאים את מקוֹמם בּחקלאוּת. לא רבּים עלוּלים להצליח לסַגל לעצמם את החקלאוּת השלמה בּכל היקפה. לא כּל אחד מסוּגל לכל המקצוֹעוֹת, לא כּל אחד לבּו נוֹטה, לא כּל אחד כּוֹחוֹתיו הגוּפניים מספּיקים.

היוּ זמנים שאָפקי העבוֹדה התחילוּ בּמעדר ונסתיימו בּחרישה. ואי-הצלחה ראשוֹנה בּאחד מהם היתה מביאה את המתחיל לידי יאוּש מוּחלט. שני אלה היוּ אמנם ונשארוּ גם עתה יסוֹדוֹת העבוֹדה. אבל בּהם העבוֹדה מתחילה, ולא בּהם היא מסתיימת. גם אנשים אשר כּוֹחוֹתיהם הגוּפניים אינם מספּיקים לעבוֹדוֹת הקשוֹת שבּחקלאוּת יכוֹלים להגיע לשלימוּת רבּה בּגידוּל דבוֹרים, עוֹפוֹת, בּגננוּת לסעיפיה השוֹנים, בּטכניקה וכוּ', אם אך רצוֹן וּנטיה להם.

האפשרוּיוֹת להתחיל בּעבוֹדה חקלאית פּתוּחוֹת עכשיו לפנינוּ בּכל הארצוֹת: בּאמריקה, גליציה, גרמניה, הוֹלנד, וגם בּפּוֹלין ורוּסיה. ואפשרוּיוֹת אלוּ הן מרוּבּוֹת הרבּה יוֹתר מאשר רגילים לחשוֹב. לא מעֵבר לים היא. כּל עיר מוּקפה כּפרים ואחוּזוֹת. וּבתי-ספר וחַווֹת לעם הארץ (ולפעמים גם ליהוּדים) נמצאים גם כּן בּכל סביבה. ואפילוּ בּני הכּרכּים כּשיִפקחוּ את עיניהם ויצאוּ קצת מחוּץ לתחוּמה של העיר והנה לפניהם גני-פּרי, מַשתלוֹת, גני-יָרק, מחלבוֹת, מכוָרוֹת, בּתי-ספר חקלאיים. ישנה עבוֹדה בּכל מקוֹם ויש גם ממי ללמוֹד. בּכמה מקוֹמוֹת ישנם גם שיעוּרים שימוּשיים. נחוּץ רק קצת אוֹמץ לב לגשת לדבר וּלהתחיל בּמעשׂה. קרוֹב הוּא הדבר, אלא שהצעיר העברי עוֹמד כּזר לכל זה וּמפחד לגשת.

מוּבן, שמצעירים עברים יש לקווֹת, שיחד עם העבוֹדה המעשׂית, עם חינוּך השרירים ואימוּן הידים, ילמדוּ להכּיר גם את ספרוּת המקצוֹע בּמדינתם וישתדלוּ להגיע לשלימוּת בּמקצוֹע שיבחרוּ להם. וגם אחרי זה הם עוֹד זקוּקים לעבוֹד וללמוֹד וּלהקשיב קשב רב לנסיוֹן שבּארץ. יען כּי לא אוּמנים גרוּעים דרוּשים לארץ, העוֹשׂים את מלאכתם תפל, ואף לא אנשים המקיימים מצוַת עבוֹדה וישוּב ארץ-ישראל ולבּם – מזה והלאה, אלא אנשים אשר עבוֹדתם היא חלק מחייהם, בּה הם משקיעים את כּשרוֹנוֹתיהם וחוּמם, אנשים השוֹאפים לאַחד בּחייהם את עבוֹדתם וחיי נפשם, היוֹדעים כּי קִדמת העבוֹדה היא אחד היסוֹדוֹת העיקריים של החיים החדשים, וּממנה תוֹצאוֹת לקדמת הישוּב, לקדמת העוֹבד. לא ארחיב לבאר את הדברים האלה, יען כּי קשה להאמין, שבּיאוּרים יספּיקוּ למי שחי מחוּץ לעבוֹדה, ויען כּי אקוה שהבּאים אלינוּ והנכנסים לעבוֹדה יבינוּ זאת מתוֹכם, מתוֹך חייהם, לעוֹמק ולָרוֹחב.

הדברים האמוּרים כּאן מכוּוָנים לא רק לבחוּרי “החלוּץ”, כּי אם גם לבנוֹת “החלוּץ”, בּאשר הן ישנן. רבּים מענפי העבוֹדה המנוּיים כּאן ניתנים גם לכוֹחה הגוּפני של האשה, לכשרוֹנוֹתיה ולעתידה בּחיים. על רבּים מהם אפילוּ חל השם “המשק הבּיתי”. ההתכּוֹננוּת וההשתלמוּת בּאחד ממקצוֹעוֹת העבוֹדה עלוּלה לשנוֹת לטוֹבה את מצב הפּוֹעלת אוּלי עוֹד יוֹתר מאשר את זה של הפּוֹעל. לפּוֹעל החדש, הבּלתי-מוּשלם, פּתוּחה בּכל זאת הדרך הרחבה של עבוֹדת המַעדר, הסיקוּל, האַמֶליוֹרַציוֹת השוֹנוֹת, גם החרישה וכמה עבוֹדוֹת קשוֹת הקוֹלטוֹת את הפּוֹעל הבּלתי-רגיל בּעבוֹדה, מאַמנוֹת וּמחזקוֹת את ידיו, ודרכּן הוּא עוֹבר להשתלמוּת חקלאית. העבוֹדוֹת הללוּ אינן לפי כּוחוֹתיה הגוּפניים של הפּוֹעלת, וּמשוּם זה חוּג עבוֹדתה הרבּה יוֹתר מצוּמצם. וּמספּר המשקים המסוּדרים בּירקוֹת, עוֹפוֹת וכוּ' הפּתוּחים לפּוֹעלת אינוֹ מרוּבּה בּארץ. וזה גוֹרם לקשי המצב. נגד כּל זה יש הרבּה לעשׂוֹת – וגם נעשׂה עכשיו בּמקצת – בּתוֹך הארץ על ידי הכנסת פּוֹעלוֹת לתוֹך המשקים הקיימים, על ידי יצירת המשקים המכוּוָנים לחינוּך הפּוֹעלת, כּעין אלוּ שהוֹלכים ונבראים בּשנים האחרוֹנוֹת בּצוּרת “קבוּצוֹת הפּוֹעלוֹת”. אבל אין לך דבר מוֹעיל כּהתכּשרוּת לפני העליה. הפּוֹעלת היוֹדעת את העבוֹדה תמצא את מקוֹמה, את מפעלה, ותרחיב את חוּג העבוֹדה בּפני חברוֹתיה.

אלוּ מן החלוּצוֹת, המבינוֹת את ערך כּלכּלת העוֹבדים והמרגישוֹת נטיה לעבוֹד בּזה, לעזוֹר לתיקוּן הצד הזה בּחיים, אם בּמטבּחים הכּלליים אוֹ בּמטבּחי הקבוּצוֹת אוֹ גם בּחיי המשפּחה – אין להן להסתפּק בּמעט ההכנה והידיעוֹת אשר רכשוּ להן בּבּית. כּדאי ונחוּץ להשתלם בּעבוֹדת הבּית והמִבְשָל ההיגייֶני, לרכּוֹש את ההשׂכּלה והידיעוֹת הכּרוּכוֹת בּעבוֹדוֹת אלוּ וגם את הסידוּר הטכני של הדברים. יש לדעת כּי עבוֹדת הבּית והמטבּח, בּתנאי הארץ וחיי העוֹבדים, היא עבוֹדה חמוּרה שקוֹשי רב-צדדים מלַוה אוֹתה, והיא דוֹרשת עוֹבדוֹת אמיצוֹת, בּעלוֹת כּשרוֹנוֹת וטעם והבנה רבּה, ולא תמיד שׂכרה הנפשי בּצדה. יש גם שעבוֹדה חשוּבה ורבּת-אַחריוּת זוֹ גוֹרמת לעוֹבדת רק תמרוּרים. חוֹסר יכוֹלת טכנית וסידוּרית, זרוּת וּקשי הסביבה לפעמים, געגוּעים לעבוֹדת השׂדה – כּל אלה מוֹסיפים קוֹשי לעבוֹדה זוֹ. אוּלם כּל זה מחייב לא להסתלק ממנה, אלא למצוֹא בּשבילה את האנשים המַתאימים, לתקן וּלשפּר את תנאיה. בּריאוּת העוֹבדים והעוֹבדוֹת, חיי המשפּחה, גוֹרל הילדים הנוֹלדים – כּל אלה מחייבים אוֹתנוּ לעבוֹדה רבּה בּמוּבן זה. ועדיין נעשׂה רק מעט מעט.

בּחוּץ-לארץ קשה להעריך את החשיבוּת הרבּה של ההכנה השימוּשית. וכמה שיעירוּ ויעוֹררוּ על זה – אין די. שנוֹת עמל רב תחשׂוֹך לנוּ. וכמה הקלה וסיפּוּק לעצמם וּברכה לארץ ולעבוֹדה יביאוּ אלה אשר יחד עם “הכּשרוֹן לארץ-ישׂראל” יביאוּ אִתם גם הכנה שימוּשית מספּיקה: יֵקל להם למצוֹא את מקוֹמם הם, לסגל להם את הנסיוֹן שבּארץ, יעזרוּ לבניית המשקים החדשים, לשכלוּל המקצוֹעוֹת הקיימים והעתידים להיבּרא, ויפיצוּ בּארץ את הידיעוֹת אשר רכשוּ. קבוּצוֹת חברים מסוּדרוֹת לשם זה יכוֹלוֹת להקל הרבּה את הגשמת הדבר. ואַל לעמוֹד בּזה בּפני כּל מאמץ ועמל.

ב. לימוּד השׂפה העברית. בּשביל אוֹתם החלוּצים אשר לא קיבּלוּ חינוּך עברי, צריך לימוּד השׂפה להיוֹת לא כּוָנה טוֹבה, אשר אינה מצטרפת למעשׂה, לא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא, כּאשר אצל רוֹב בּני תנוּעה הלאוּמית, כּי אם ציווּי מוּחלט, חוֹבה פּרטית. ויש להקדים מילוּי חוֹבה זוֹ לעליה לארץ. ולא רק לשם השׂפה והארץ, כּי אם לשם חייו של העוֹלה עצמוֹ. נחוּץ מאד כּי החלוּצים ידעוּ זאת ויכּירוּ: חוֹסר ידיעת העברית מַעמיד את הבּא בּמצב קשה. שערי חיי התרבּוּת בּארץ נעוּלים בּפניו. לחלקים שוֹנים של הישוּב – ליהוּדי המזרח, לעוֹלם הילדים – אין לוֹ פּתחוֹן-פּה. הספר, העתוֹן הדן בּחיי יוֹם-יוֹם אשר הוּא חי בּהם, ההרצאה, אסיפת החברים – כּל זה חתוּם בּפניו. כּמה וכמה חזיוֹנוֹת חיים מתעלמים ממנוּ, אוֹפק ראִייתוֹ נעשׂה מצוּמצם, כּוֹח תפיסתוֹ – עמוּם. אין זוֹ התאַזרחוּת רבּת השרשים והיניקה. ועוֹד: חוֹסר ידיעת השׂפה בּוֹנה חַיִץ בּתוֹך חוּגי העוֹבדים, מציג אוֹתם מחנוֹת מחנוֹת וגוֹרם להתנכּרוּת קשה, אי-הבנה וּפירוּדים הממררים את החיים וּמוֹרידים אוֹתם. וּמצב זה עלוּל לפעמים להימשך שנים. כּי זאת לדעת: האיש החי על עבוֹדתוֹ, עתוֹת הפּנאי שלוֹ מצוּמצמוֹת בּמאד מאד, ועניני העבוֹדה והחיים דוֹרשים את מאמץ הכּוֹחוֹת וּשְעִיַת הלב. המסתפּק בּשׂיחה קלה אוּלי יגיע בּקרוֹב למטרתוֹ, אבל מי שצרכיו התרבּוּתיים מרוּבּים יוֹתר ואינוֹ מסתפּק בּאוֹתה תפיסת החיים והכּרתם הניתנת לחוּשיו גם מבּלי ידיעת העברית, וּדרישוֹתיו לידיעת השׂפה הן לא פּחוֹת מאשר לידיעת שׂפה תרבּוּתית אחרת – ההוּא צפוּי ליִסוּרי נפש רבּים וגם ממוּשכים. סיגוּל השׂפה האִטי, הממוּשך והמקוּטע – מעייף וּמיַגע, נוֹטל את טעם השׂפה והלימוּד וּמרַפּה גם את הרצוֹן והאמוּנה בּאפשרוּת ההצלחה בּעתיד. לידיעה מספּיקה, ידיעה שיש בּה ממש וטעם, קשה להגיע בּתנאים אלה. ורק יחידים מחוֹננים בּחוּש ו"רצוֹן לשוֹני" זוֹכים לכך בּתנאים הבּלתי-נוֹחים שלנוּ.

צריך גם לדעת, כּי אוֹתם התנאים העוֹזרים בּכל ארץ להקנוֹת את השׂפה למתישבים חדשים חסרים פּה בּמידה מרוּבּה: השׂפה אינה לעת עתה שׂפת המדינה והשלטוֹן. ואף לא שׂפת המסחר, התעשׂיה והאִכּרות. ושׂוּמה היא רק בּפי תינוֹקוֹת של בּית רבּן וחוּגים ידוּעים המסוּרים לה. עזרה מסוּדרת להפצת השׂפה והקלת הלימוּד מצד הכּוֹחוֹת הרשמיים העוֹבדים את העבוֹדה התרבּוּתית בּארץ אף היא חסרה כּמעט לגמרי. האמת דוֹרשת להיאָמר: העבוֹדה התרבּוּתית המסוּדרת בּארץ עדיין לא יצאה מכּתלי בּית-הספר ודבר אין לה עם “העם” יוֹשבי הערים העתיקוֹת ואף לא עם בּני המוֹשבוֹת החדשוֹת. עזרה מסוּדרת רחבה וּרצינית למען הקנוֹת את השׂפה העברית לבּאים. ודאי תידָרש ותדרוֹש חֶבר עוֹבדים מסוּרים, מערכת מפעלים מַתאימים, אמצעים רבּים. אבל לפי שעה – איננה. וחייבים אנוּ פּה ו"החלוּץ" שם לעשׂוֹת מה שבּידינוּ. קבוּצוֹת “החלוּץ” צריכוֹת להמציא לחבריהן עזרה ממשית, מסוּדרת ונמרצת בּלימוּד השׂפה, על ידי מוֹרים מוּכשרים וּמסוּרים.

---

הכשרה חקלאית וידיעת העברית – המביאים אִתם את שתי אלה, המה יבוֹאוּ בּרכוּש גדוֹל. וּבאלה גם יִבָּחן ויתנסה החלוּץ העתידי, בּאימוּץ הרצוֹן וכוֹחוֹת הגוּף והנפש לרכּוֹש לוֹ קנינים אלה. עזרה בּמוּבן זה הניתנת על ידי ציבּוּר חברים היא העזרה הכי-אנוֹשית, הכי-חיוּבית. ואוּלי זוֹ היא העבוֹדה הכי-פּוֹריה היכוֹלה להיעשׂוֹת בּשנים אֵלוּ. אוֹתה התנוּעה אשר תעבוֹד את העבוֹדה הזאת – יהיה שׂכרה ההיסטוֹרי רב. וּבעבוֹדת הכשרה זוֹ, בּסידוּר תנוּעת העליה, בּקשרים חיים עם תנוּעת העבוֹדה בּארץ, עם ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּחד, תמצא לה תנוּעת החלוּצים את דרכּה, “הדרך העוֹלה ציוֹנה”, דרך היצירה האישית של העתיד העברי.

– שׂאוּ בּרכה, אַחים.

ירוּשלים, תשרי תרע"ח.

(ממה שנאמר בּועידה החקלאית השביעית, פּוּרים תרע"ח. נדפס ב"בּעבוֹדה": קוּנטרס חברים, הוֹצאת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, תרע"ח, עמוּד 1; “ילקוּט אחדוּת-העבוֹדה”, כּרך בּ', עמוּד 1.)

"אין דבר אשר יְשַוֶה על מעמד שבּחברה תו של ערך וּשאָר-רוּח, כּאשר ההכּרה שהוּא נוֹעד להיוֹת מעמד העתיד, שהוּא נוֹעד לעשׂוֹת את יסוֹד-קיוּמוֹ ליסוֹד הכּללי של התקוּפה, את רעיוֹנוֹ לרעיוֹן המנהל של כּל החברה, ושהוּא עתיד להטבּיע את דמוּתוֹ על החברה העתידה.

הכּרת התעוּדה הגדוֹלה הזאת, אשר ההיסטוֹריה העוֹלמית הטילה עליכם, צריכה למלא את כּל מַעיניכם וּמאוַייכם. המידוֹת הרעוֹת של הנכנעים, הבלי הבּוֹערים, ואפילוּ קלוּת-הדעת התמה של הריקנים – כּל זה אינוֹ נאה לכם. אתם הסלע, אשר עליו יבָּנה מקדש העתיד.

הרעיוֹן הזה, בּכוֹבד מוּסרוֹ העמוֹק, תקוֹף יתקוֹף בּעצמה את מוֹחכם, בּקנאוּת לוֹהטת ימלא את רוּחכם, ויעשׂה את חייכם ראוּיים לוֹ, שוֹעים תמיד אליו. אַל יעזבכם הרעיוֹן הזה. בּעבוֹדתכם בּסַדנה, בּשעוֹת מַרגוֹעכם, בּלכתכם לשׂוּח, בּפגישוֹתיכם ואסיפוֹתיכם, ואף בּשכבכם על משכּבכם הקשה – תהגוּ בּוֹ, עד אשר תפקידוּ את נשמתכם בּידי מלאך החלוֹמוֹת.

כּכל אשר תעמיקוּ לחדוֹר לתוֹך הרצינוּת המוּסרית של הרעיוֹן הזה, כּכל אשר תוֹסיף תשוּקתכם אליו שלימוּת וחוֹזק, כּן – היוּ נא בּטוּחים – תחישוּ את השעה, אשר תקוּפתנוּ ההיסטוֹרית תמלא את תפקידה, כּן תמהרוּ אתם להגיע לתעוּדתכם".

(מדברי לַסַל¹)

בּמבוּכת-נפש פּוֹתח אני את שׂיחתנוּ בּפגישתנוּ הראשוֹנה לקראת עתידנוּ. הנה בּא הרגע אשר אליו ציפּינוּ זה כּמה. נפלוּ אזיקים. חלפוּ חיי השבץ, חיי הדראוֹן, חיי הבּלהוֹת. אימת ההרס והחוּרבּן, אשר ריחפה כּל השנים האלה על מפעל החיים של שני דוֹרוֹת לעבוֹדת הגאוּלה וּליסוּריה – חלפה אף היא. וּלאוֹר בּרק הבּשׂוֹרוֹת הגדוֹלוֹת המבקיעוֹת אלינוּ מתוֹך מַחשכּי העוֹלם אנוּ יוֹצאים מחדש לראוֹת בּאוֹר החיים. מה זה איפוֹא נפעם הלב ונבוֹך? מהוּ הכּאב הנוֹסס? האוּמנם רק מבוּכת-חדוָה היא, דמעוֹת שחרוּר והקלה? לא רק זה. עוֹד השׂמחה בּמעוֹננוּ אינה מלאה. תוֹסס הכּאב של “אֶפס קצהוּ”. עוֹד המרחב המקוּוה לא נפתח לפנינוּ, עוֹד חיי היצירה טרם התחילוּ, עוֹד לא התעשרוּ החיים בּמחנוֹת חלוּצים חדשים, ועוֹד הלב מתעטף בּיגוֹנוֹ, לא רק לזכר העָבָר. אשר יָגוֹרנוּ בּא לנוּ. אנוּ, מתֵי המעט – נתמַעטנוּ, נפרדנוּ. מספּר כּוֹחוֹתינוּ המעטים, המרוּתקים יחד בּתקווֹת וּבמכאוֹבים וּבחיי ענין זה שנים – חוּצצוּ. וּבבוֹאנוּ עכשיו, אחרי כּל מה שעבר עלינוּ, להיוָעֵד על עתידנוּ, והנה חסרים אנוּ את רוֹב כּוֹחוֹתינוּ, רוֹב מנין ורוֹב בּנין. אין אִתנוּ זקן-החבוּרה², הכּוֹאב וּמנחם, התוֹבע וּמוֹכיח, ההוֹגה וצוֹפה, אשר עצם הוָיתוֹ בּינינוּ, חייו אִתנוּ, יש בּהם מִשֶל העלָאַת נשמה; אין אתנוּ החברים החבוּשים בּבתי-הכּלא התוּרכּיים³, המוּגלים לקצוי עוֹלם; אין חֶבֶר-הכּבוֹד, חֶבֶר ההגנה והשמירה, וּמי יוֹדע אַים וּמה אִתם כּרגע; אין אתנוּ חֶבֶר הרֵעים החביב והיקר, אשר מילא את המשמרוֹת הכי-אחראיוֹת בּתנוּעתנוּ, חבר של איניציאַטיבה, הרגשה, רצוֹן וּמעשׂה: דגניה, כּנרת, תל-עדשים, מרחביה; אין אתנוּ חבר-הפּוֹעלוֹת אשר בּוֹדדוֹת עלוּ הראשוֹנוֹת בּמשעוֹלים התלוּלים וּפילסוּ את הדרך לעבוֹדת האשה. אין אתנוּ הגליל! ונלחץ הלב מכּאב לפגישה זוֹ בּמיעוּטנוּ, בּיתמוּתנוּ. ויוֹדע אתה היטב, כּי לא רק הפּעם, בּערב זה, אתה מרגיש בּחסרוֹנם, כּי אם בּכל אשר נפנה, בּכל העבוֹדה העוֹמדת להיעשׂוֹת. ועד מתי, עד אנה?

מתי זה יבוֹא כּבר היוֹם ההוּא של פּגישת האחים השלמה, כּאשר נתַנה אח אל אח את אשר עבר עלינוּ מיוֹם נקרענוּ, כּאשר נבכּה ונִשׂחק יחד, וּכשנתאַחד מחָדש לקראת חיי המרחב, לקראת הכּוֹחוֹת החדשים אשר יִוָלדוּ לתנוּעת-חיינוּ?

וּלפי שעה אין אנוּ פּטוּרים גם בּעמידתנוּ זוֹ מלרַכּז את מתי מעט כּוֹחוֹתינוּ וּלהיוַעד על העוֹמד לפנינוּ, על חוֹבוֹתינוּ לעצמנוּ, לרגע, לעתידנוּ. תהיה איפוֹא שׂיחתנוּ זוֹ פּתיחה לאוֹתה הועידה, ועידת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר תיקָרא בּיוֹם ההוּא, יוֹם ניפּגש כּוּלנוּ.

בּירוּר דרכינוּ לימים הבּאים – זוֹהי עכשיו חוֹבתנוּ, חוֹבתנוּ המיוּחדת, הגדוֹלה. הרגע ההוֹוה, המכריע אוּלי בּחיי העם בּמוּבן הציוֹני-המדיני, יהיה לוֹ ודאי גם כּוֹח-הכרעה רב בּהתוָיַת הדרכים בּפְנים, בּפנים היצירה הלאוּמית.

עם פּתיחת השערים הרחבים אל תוֹך החברה העברית העתידה מתגלה לפנינוּ פּרשת דרכים שוֹנוֹת, המתפּרדוֹת וּמתרחקוֹת. מבּחירת הדרך אין הפּעם למי שהוּא להשתמט. חוֹסר בּחירה אף זוֹהי בּחירה ידוּעה, אם בּיוֹדעים ואם בּלא יוֹדעים. והאם לרבּים אף בּתוֹך הציוֹנוּת יֶשנה אוֹתה הזכוּת המוּסרית, אוֹתה ההכנה הנפשית להשתתף בּבחירת הדרך, בּנטיית הקו, כּאשר לאוֹתוֹ חֶבֶר-אנשים, אשר בּחר לוֹ את דרך חייו, אשר שאלוֹת העתיד נשאלוֹת אצלוֹ מתוֹך עבוֹדתוֹ, מתוֹך יצירתוֹ את העתיד? זוֹהי זכוּתוֹ וזוֹהי גם חוֹבתוֹ הגדוֹלה של הפּוֹעל.

שילוּב מיוּחד שילב את עצמוֹ הפּוֹעל בּעבוֹדת הגאוּלה. תוֹרת-החיים, מַשׂא-הנפש היוּ אצלוֹ למפעל-חייו. עבוֹדתוֹ, עבָרוֹ, נסיוֹנוֹתיו ואף כּשלוֹנוֹתיו הם הם השלַבּים, אשר בּהם הוּא מטפּס ועוֹלה, וּמהם הוּא משקיף על העתיד, עתידוֹ, עתיד-העם. העבוֹדה היתה לוֹ למקוֹר צרכים, מחשבוֹת, הערכוֹת. מתוֹך אַקטיביוּת העבוֹדה היוֹם-יוֹמית צוֹמחת אַקטיביוּת המאוַיים, הדרישוֹת, אַקטיביוּת הרצוֹן החברתי. והרצוֹן החברתי מתגלה שוּב בּעבוֹדת היוֹם, מפרנסה וּמאוֹששה. הכּרת האדם אוֹ הקיבּוּץ את עצמם אינה מכילה רק בּיקוֹרת וּמוּסר-כּליוֹת, כּי אם אמוּנה וּבטחוֹן, הערכת הרצוֹנוֹת והכּוֹחוֹת. הבּיקוֹרת והניתוּח אינם עוֹזבים אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ. את תביעוֹתנוּ לעצמנוּ אין כּוחוֹתינוּ מספּיקים לפרוֹע בּמלוֹאן. רגילים אָנוּ למשפּטים קשים על עצמנוּ, על חיינוּ. רחוֹק, רחוֹק לנוּ לשׂביעת-רצוֹן. אוּלם נוֹדה, האם כּל זה מַקטין את עצם הדבר הממלא את חיינוּ, המעסיק את נפשנוּ וידינוּ? מה שלא נחשוֹב על אוֹדוֹת עצמנוּ, כּמה שלא נגלה את פּצעינוּ, את רפיוֹננוּ וּמיעוּטנוּ, איננוּ שוֹכחים ואַל נא נשכּח ­­– מה הוּפקד בּידינוּ. הפּעוּלה האישית, החלוּצה, המעשׂית והאַקטיבית להגשמת הציוֹנוּת יוֹם יוֹם מתוֹך חיינוּ, ליצירת חברה עברית חפשית, החיה על עבודתה – נפלה בּגוֹרלנוּ. וגוֹרל-החיים הזה אשר אנוּ בּחרנוּ בּוֹ, הוּא הנוֹתן עָצמה אף לאין-אוֹנים, הוּא המדריך את רצוֹננוּ ואת פּעוּלתנוּ, הוּא המאַמץ את ידינוּ ואת מחשבתנוּ, הוּא המַנחיל לנוּ את נאמנוּת המפעל ואת הֶעָזַת הרעיוֹן.

מעוֹדוֹ, מראשית בּוֹאוֹ, היה הפּוֹעל בּוֹדד בּארץ. בּוֹדד בּעבוֹדתוֹ; בּחייו, בּלחצוֹ החמרי, בּמכאוֹבי נפשוֹ, בּפגעיו, בּמחלוֹתיו, בּחייו וּבמוֹתוֹ. לא רק “פּני הארץ”, אלוּ שראוּ בּוֹ סכּנה לכיסם, למנוּחתם הקפוּאה, ל"כבוֹדם", קיבּלוּ אוֹתוֹ בּקַלָסה וּשנינה, בּחרָמוֹת וּרדיפוֹת. גם הטוֹבים והנאמנים בּדוֹר החוֹלף, הוֹגי התחיה בּארץ וּבחוּץ-לארץ, אשר היוּ צריכים לראוֹת בּוֹ אוּלי את יוֹרשם הרוּחני, לא הבינוּ לוֹ ועמדוּ כּצר לוֹ. זה היה בּן-דוֹר אחר, חניך מעמד אחר. האוּמנם כּזה יהיה חלוּץ-האוּמה, מגַשם תקווֹת הדוֹרוֹת? יחף-רגל וּקרוּע-חוּלצה? לא. לא. זה לא נתקבּל על הדעת. ואף דיבּוֹריו המוּזרים, שׂפת הדוֹר וּתרוּעת-הנוֹער, וההתמרמרוּת של המהפּך, הבּלתי-מַשלים, הרוֹצה למחוֹק הכּל וּלהתחיל מבּראשית – כּל אלה הילכוּ אימים.

הכּל, הכּל בּחברה – סדרי החיים הכּלכּליים ויחסי אנשים – הכּל סגר עליו את הדרך. אוּלם השׂטן הפּנימי אשר בּתוֹכוֹ היה הרבּה יוֹתר חמוּר וּמסוּכּן מכּל זה. צריך היה לגבוֹר על החינוּך, על ירוּשת-הדוֹרוֹת, על הרפיוֹן וחוֹסר-היכוֹלת. הוּא צריך היה להוֹליד בּקרבּוֹ תכוּנוֹת, כּוֹחוֹת וּרצוֹנוֹת, אשר לא היוּ בּוֹ, אשר לא ידעוּם אבוֹתיו ואבוֹת אבוֹתיו.

והנה, בּמשך השנים עלה בּידי הפּוֹעל בּמידה ידוּעה לכבּוֹש לוֹ את עמדתוֹ בּחיים. אין אנוּ מעלימים מאִתנוּ אף כּל שהוּא את מרי האמת. עמדתוֹ הפּרטית של הפּוֹעל עדיין רחוֹקה, רחוֹקה מהיוֹת מבוּססה, מנת חלקוֹ החמרי עדיין דוֹחַק ולַחַץ, שאלת-הקיוּם של משפּחת הפּוֹעל עדיין אינה עוֹמדת אף בּראשית פּתרוֹנה, וּבתנאי העבוֹדה הנוֹכחים קשה גם לחשוֹב שהיא עלוּלה להיפּתר. כּן, עוֹד רחוֹק החוֹף. אוּלם – העבוֹדה העברית היתה לעוּבדה, ליֵש קיים.

והנצחוֹן הזה, הראשוֹני, הוּא ההתחלה, אב-בּנין לנצחוֹנוֹת העתידים, פּנימיים וחיצוֹניים. עמדתוֹ הכּלכּלית של הפּוֹעל היתה תלוּיה לא רק בּוֹ וּבכוֹחוֹתיו הפּנימיים שהביא אתוֹ ושפּוּתחוּ בּוֹ, כּי אם גם בּכל המשטר הכּלכּלי של הארץ, בּגוֹבה החקלאוּת המקוֹמית, וּלשינוּיָם וּלתיקוּנם דרוּשים עוֹד הרבּה, הרבּה כּוֹחוֹת. אוּלם את עמדתוֹ בּעבוֹדה, את עמדתוֹ החברתית, האזרחית ידע הפּוֹעל לברוֹא. הוּא כּבר יֵשוּת, שאינה ניתנת להיבּטל בּשוּם אוֹפן. העבוֹדה העברית יצקה דם חדש בּעוֹרקי הישוּב הקיים. יצירוֹתיה הכּלכּליות הישוּביוֹת, התרבּוּתיוֹת והמדיניוֹת: העבוֹדה המשוּתפת בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת, הקבוּצוֹת, המוֹשבים, החינוּך ונסיוֹן החקלאי, עבוֹדת האשה, השמירה וההגנה, עתוֹנוּת-העבוֹדה, מוֹסדוֹתיו ההסתדרוּתיים של הפּוֹעל וכל הסביבה האזרחית החיה, התוֹססת, שנבראה על ידוֹ, – כּל אלה הם גרעינים חיים, אשר בּקרבּם צפוּנים עוּבּרי עתיד. והכּוֹח הפּנימי אשר התגבּש בּיצירוֹת אלוּ בּפעוּלוֹתיו וּבחייו, הוּא אשר הקנה לפּוֹעל גם את הכּוֹח החיצוֹני, את ערכּוֹ והשפּעתוֹ בּחיי הישוּב.

---

מה יהא ערכּוֹ של העוֹבד בּימים הקרוֹבים?

הנצחוֹן החיצוֹני של הציוֹנוּת מַנחיל לה נצחוֹנוֹת פּנימיים. “אוֹהבי עשיר רבּים”. והסכּמת אדירי עוֹלם, המשמשת שוֹפר לגאוּלה, הֶעשירה ותעשיר ודאי את הציוֹנוּת בּהרבּה “מסכּימים” חדשים גם אצלנוּ, וּבתוֹכם ודאי גם “אדירים” שלנוּ. אין לנוּ כּל צוֹרך וכל יסוֹד להקטין את ערכּם של הנצחוֹנוֹת האלה. מעוֹדנוּ, מאִבּנוּ פּיללנוּ לימים, אשר גלי התנוּעה הלאוּמית יִגאוּ. אוּלם השאלה תוֹססת: נצחוֹנוֹת אלה כּשהם נמדדים לא רק מצד ערכּם המדיני התעמוּלתי ותגבּוֹרת הכּוֹחוֹת סתם, כּי אם מצד ערכּם הפּנימי – מה הם? מה עתידים הם להביא אתם לתוֹך עבוֹדתנוּ החיה?

הציוֹנוּת הישנה, הרגילה, זוֹ שהיתה מטרה לכל החיצים, של אוֹיבים ואוֹהבים, וגם לחיצינוּ אנוּ, בּניה הסוֹררים וּמַמרים, אוֹתה ידענוּ היטב. ודאי, היא היתה רחוֹקה, רחוֹקה מהיוֹת את אשר היא צריכה להיוֹת. ואנחנוּ – דרשנוּ, תבענוּ הרבּה יוֹתר מאשר היא היתה יכוֹלה לתת, מאשר היא הבינה לעשׂוֹת. אנחנו עשׂינוּ את שלנוּ, המשכנוּ את שלנוּ בּעקשנוּת של בּוֹדדים, התמַרמרנוּ, מתחנוּ גזר-דין קשה, ועם כּל אלה ידענוּ תמיד מי לפנינוּ. קלסתר הפּנים היה מוּבהק. דוֹר העוֹבדים הראשוֹן, נאמן בּיתה, דוֹר הלֶוינסקים והצ’לֶנוֹבים⁴, גדל וצמח יחד עם התנוּעה, קשר את חייו בּחייה. לתנוּעה בּארצוֹת רוּסיה וגרמניה היוּ כּבר חניכיה, אשר מסוֹרת לאוּמית בּריאה, נאמנוּת ורדיקליוּת מעשׂית – בּמידה ידוּעה – התמזגוּ בּהם לתכוּנה. לגדוֹלוֹת אוּלי לא קיוינוּ מהם. אוּלם בּנאמנוּתם בּטחנוּ. צעדיהם היוּ מדוּדים. אבל הם לא עמדוּ. וּמתוֹך רצוֹנם הלאוּמי השלם היוּ הם צריכים סוֹף סוֹף לבוֹא, אמנם בּאִטיוּת מרוּבּה, וּלהכּיר בּערך העוֹבד, בּצוֹרך ההתאָמה של הפּעוּלה הלאוּמית אל הכּוֹחוֹת החדשים המתגלים, ליצירת העבוֹדה העברית. לאִטיוּת של כּל החיים הקוֹדמים, לאִטיוּת העבוֹדה, למיעוּט הכּוֹחוֹת התאים זה בּמוּבן ידוּע, אלה היו החשבּוֹנוֹת האחרוֹנים של הימים הקוֹדמים. אוּלם מה היוּ בּשביל התנוּעה, בּשביל חייה הפּנימיים, בּשביל העבוֹדה בּארץ, מחנות בּני-הלוָיה החדשים שנספּחוּ אל הדגל? לאן יפנוּ הם, וּלאן יאמרוּ הם להַפנוֹת את התנוּעה? היקָלטוּ הם בּתנוּעה הציוֹנית, יתמזגוּ בּה, יקבּלוּ בּנאמנוּת את יסוֹדוֹתיה ויעשירוּה, או יכריעוּה?

עוֹד מעט וה"ועדה הציוֹנית"⁵ תבוֹא לארץ. בּרוּכים יהיוּ בּבוֹאם, אלה אשר בּגוֹרלם עלה להביא את התעוּדוֹת הדרוּשוֹת, אשר הרצל לא זכה להן. מראש אנוּ בּטוּחים בּכונוֹתיהם הציוֹניוֹת הטוֹבוֹת. אוּלם הלב מהסס.

אצלנוּ, בּפרשת-הדרכים המתגלה לפנינוּ, נחוּצה הבנה עמוּקה לא רק ליֵש, לקיים, כּי אם גם למתחיל להתהווֹת. היצירוֹת העיקריוֹת, הכּוֹחוֹת העיקריים להגשמת תקווֹתינוּ עוֹד אינם בּמצב של ישוּת מוּחשית. היביאוּ אִתם הבּאים את ההבנה הדרוּשה, את חוּש-העתיד, האם לא יהיוּ הם זרים לחיים המתחילים להיוֹת, כּאשר היוּ זרים לפנים טוֹבי המנהיגים לנוּ, בּראשיתנוּ?

ועם גידוּל האפקים, הלא גדלה בּכּל גם הסכּנה, הסכּנה הכּרוּכה בּכל משגה, בּכל זרוּת, בּכל דיחוּי ועיכּוּב הכּוֹחוֹת. ואם בּימים הקוֹדמים עוֹד הספּיקוּ כּוֹחוֹתיה המצוּמצמים של העבוֹדה החלוּצה, למען השפּיע בּצמצוּם על מהלך החיים הדלים, מה תקותה לימים הבּאים, מוּל שפעת הכּוֹחוֹת השוֹנים העוֹלה? היעלה לה לשַׂגֵב את עמדתה, לגַשֵׁם את משאלוֹתיה, להרחיב את דרכּה, היִרבּה גם כּוֹחה בּה בּמידה?

אלה הם החששוֹת המלַוים את תקווֹתינוּ לימים הקרוֹבים. וּתשוּבה על החששוֹת הללוּ אין לנוּ מלבד אחת – נאמנוּתנוּ לעמדתנוּ. כּוֹח ההכרעה העיקרי בּעבוֹדה שבּארץ, נַאמינה בּזה, הוּא בּנוּ, בּכוֹחוֹת היצירה הספוּנים בּנוּ; בּעבוֹדה אשר אנוּ עוֹשׂים. נַפנה את כּוֹחוֹתינוּ פּנימה, לבירוּר המחשבה ולעבוֹדה, ונַגבּיר אוֹתם. כּל כּיבּוּש חיצוֹני הוּא פּרי הנצחוֹן הפּנימי שלנוּ בּתוֹך עבוֹדתנוּ. תוֹרת החקלאוּת המעשׂית מלמדת אוֹתנוּ את “חוֹק המינימוּם”. לא החמרים המרוּבּים הפּזוּרים למַכבּיר בּקרקע, כּי אם החוֹמר הנמצא בּמיעוּטוֹ, הוּא הקוֹבע את בּרכּת היבוּל, כּפי מתכּוּנתוֹ. כּרבוֹתוֹ הוּא – תרבּה אפשרוּת הניצוּל של החמרים המרוּבּים. ויש גם אשר בּחיי החברה הוֹלך הכּל אחרי המיעוּט, המיעוּט האַקטיבי, הנוֹשׂא בּקרבּוֹ את העתיד, וּמיעוּט אשר כּזה צריך להיוֹת הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. נעשׂה ונאמין שהיה יהיה.

בּבוֹא ימי המרחב צריך רצוֹן-החיים של הפּוֹעל להתגלוֹת בּריכּוּז כּל הכּוֹחוֹת, כּוֹחוֹת הנפש והמחשבה, בּאימוּן כּוֹחוֹת החיים ומיצוּיָם לעוּמקם, למען אשר על כּף המאזניים ההיסטוֹריים של העם תהיינה מוּרגשוֹת אבני-המשקל של הכּוֹח החדש בּעם – העוֹבד. עצמוּתוֹ החברתית של הפּוֹעל, פּעוּלתוֹ המעשׂית, צרכיו, מאוַייו וּמשאלוֹתיו צריכים להיגָלוֹת בּכל תקפּם ועזוּזם, צריכים להַתווֹת דרך לחיי העם.

---

(מאמר מוּסגר.

בימים אלה שוֹעה הלב מאליו והוֹגה בּהרצל.

בּראשית התגלוּתוֹ פּגשוּהוּ הדברים על דבר הגאוּלה, אשר תבוֹא על ידי נביאים ולא על ידי דיפּלוֹמַטים⁶. איזה הד מצאוּ הדברים האלה של אחד-העם, הקלַסיים בּפשטוּתם הצוֹדקת, בּלבבוֹת עברים צעירים. היכן היה אי-הצדק? בּליקוּי הראִיה, כּי נביא-אמת לפנינוּ. כּי דיפּלוֹמַטיה זוֹ אף היא ממַעיני הישוּעה נוֹבעת, כּי צוּרה חוֹלפת היא של חזוֹן, חזוֹן-ימינוּ.

והעם? העם לאוֹהליו, טף וזקן, שמע, רצה, רצה להאמין, ללכת כּילד אחריו, ולא היה לוֹ הכּוֹח.

יש דברים אשר קשה, קשה להשמיע אוֹתם בּרבּים. ואוּלי גם אינם ניתנים להישמע. אבל גם לא תמיד עוֹלה לך להבליג, לכלוֹא אוֹתם. ויש אשר הדברים מתפּרצים ונאמרים. וגם הפּעם.

חיה בּלבּי ההרגשה, כּי לא נסתם חזוֹן מעם, התקוה לגילוּי-שכינה עוֹד לא עזבתנוּ. בּראשית התגלוּתה של הציוֹנוּת, עוֹד טרם היוֹתה ל"יש", ל"תנוּעה", נתגלוּ בּה שברירי ניצוֹצוֹת של חזוֹן-עם. בּטרם עלוֹת השחר היבהבוּ נגוֹהוֹת, צפרירי הגאוּלה, צוֹפים וּמבשׂרים. – ועוֹד לבּי אמוּנה, כּי בּנביא-האמת ניוָשע.

אנא, זכרוּ נא את מעמד הקוֹנגרס הראשוֹן. האם לא בּכפיית הר כּגיגית היה מתן הפּרוֹגרמה הבַּזילאית? עלעלוּ נא בּדפּים עתיקים ותקראוּ מהם את הויכּוּחים הרבּים על דבר “פֶלקֶרליך-רֶכטליך”. כּמה זה היה מוּזר. כּמה זה לא נתקבּל על הדעת. האם תפס מוֹחנוּ אוֹתה, האם היוּ המוֹח והלב היהוּדי עלוּלים לתפּוֹס דברים כּאלה כּפשוּטם, כּהוָיתם; האם לא נכוֹנים, לא צוֹדקים, לא הגיוֹניים היוּ דברי הבּיקוֹרת והבּיטוּל שהקיפוּה מצד טוֹבי העם, מצד ההגיוֹן הלאוּמי, העממי, הסוֹציאַלי? מאיזה מַעמקים, מאיזה מרוֹמים בּא כּל זה?

גדוֹלה זכוּתה של ה"דֶקלַרַציה" לוּ גם בּזה, שהיא תגבּיר בּנוּ את האמוּנה החיה בּגאוֹניוּתוֹ של הרצל, וּבזה אף בּגאוֹניוּת העם, בּנבוּאת-אמת. כּמה נחוּצה לנוּ אמוּנה זוֹ בּכל חיי אדם, אמוּנה פּוֹעלת, זכּה וּמחייבת, כּמה עוֹז ועצמה תוֹסיף היא לחיינוּ העתידים).

---

על סף העתיד עוֹמדוֹת רגלינוּ. שעת הפּתרוֹן לחלוֹם-הקדוּמים מתקרבת. מה יהיה תכנוֹ?

העם העברי השׂיג את כּרטיס-הכּניסה לשוּב לארצוֹ ולעשׂוֹת את העבוֹדה המחכּה לוֹ. את ערכּה האמיתי תקבּל איפוֹא הדקלרציה בּמה שיבוֹא אחריה, בּעליית העם, בּשיבת-ציוֹן. מה איפוֹא יהיה תוֹכן החיים הלאוּמי-החברתי של שיבת-ציוֹן בּימינוּ, תוֹכן החיים אשר יֵעָשׂוּ פּה?

שאלה זוֹ, החיה בּלבּנוּ מעוֹדנוּ, היתה עוֹד לפני ימים מוּעטים בּשביל הרוֹב הגדוֹל אוּלי רק חוֹמר למזמוֹרי שיר לעתיד לבוֹא. איזה יהוּדי רחב-לב יקמץ בּהבטחוֹת-הנביאים, יוַתר על יעוּדי הבּחירה והגאוּלה, ומעיו לא ישׂישׂוּ על כּי מציוֹן תצא תוֹרה? מי לא ידע לחזוֹר אצלנוּ, כּי אנוּ נתַנוּ לעוֹלם את אידיאַלי הצדק והיוֹשר, כּי להיוֹת אוּמה שפלה כּאחת אוּמוֹת הבַּלקַנים זהוּ בּנקרוֹט היסטוֹרי, כּי לא על זה מסרנוּ את נפשנוּ בּמשך דוֹרוֹת, וכי עלינוּ להיוֹת אוֹר לגוֹיים? מימרוֹת אלה הלא מוּכנוֹת וּמזוּמנוֹת אצלנוּ לכל עת מצוֹא. וּמי זה לא יֵדע להשתמש בּהן, וּלהוֹכיח מהן כּל מה שיִדָרש? אכן, לא לשוא חיוּ הטרדנים הגדוֹלים ישעיהוּ, מיכה וירמיהוּ. הם הנחילוּ סוֹף סוֹף כּמוּת פּסוּקים מספּיקה לתַבֵּל בּהם את שׂיחתוֹ וּסעוּדתוֹ של אדם הגוּן בּישׂראל.

גם לא לשוא חיוּ פּעם בּעוֹלם בּני-המרי: הֶס, מַרכּס ולַסַל, אשר עצמוֹתיהם אינן מוֹצאוֹת מנוּחה בּקבר עד היוֹם; לא לשוא יוֹשבים נכדיהם על כּסאוֹת המלוּכה בּרוּסיה, בּאוּקראינה וּבשאר רפּוּבּליקוֹת; לא לשוא הוֹלכים יוֹם יוֹם רבבוֹת נשמוֹת יהוּדיוֹת, בּני העם הנבחר, לשמוֹע לקח וּמוּסר הַשְׂכֵּל בּבית-מדרשוֹ של “הפוֹרבֶרטס” הניוּ-יוֹרקי וחבריו, לוֹחמי האמת והצדק. האין כּל זה בּא להעיד על גדוּלת הגזע, על ה"אַתּה בּחַרתנוּ", וּלהגבּיר את אמוּנתנוּ בּעתידנוּ הגדוֹל? הלא כן?

“לא תשׂא את שם ה' אלהיך לשוא” – למי יש צוֹרך עכשיו בּדיבּרה עתיקה זוֹ, אשר נאמרה בּימים אחרים, לאנשים אחרים, לאנשי מעמד הר סיני. כּשה"שֵם" עצמוֹ כּבר מזמן נתרוֹקן, מה יש לחוּש לחילוּלוֹ? יבוֹא כּל הרוֹצה וינַגב בּו את ידיו.

כּן. ה"אתה בּחרתנוּ" יחד עם כּל היעוּדים היה כּבר מזמן לצילינדר ישן, ממוֹרט, המהַדר את הראש הקֵרֵח של הנגיד ה"יוֹרד" לשעת שׂמחה של מצוה. הדם השפוּך מזכריה ועד אחרוֹן הפּוֹעלים משמש מחרוֹזת למליצוֹת לאוּמיוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר. וּנביאי האמת והצדק קרוּאים עתה לחַפּוֹת על סדרי חיי העם, על משטר-העבדים אשר בּארץ.

ואֵי מנוֹס? לאן תברח לא מן הכּאב והרוֹגז, כּי אם מהשממוֹן הזה, משממוֹן חיי-עם?

אַיֵהוּ, איהוּ ה"אתה בּחרתנוּ" הקדמוֹן, החי, הלוֹהט, הממלא לבבוֹת, המצַוה, המזַכּה וּמחייב? איהוּ ה"אתה בּחרתנוּ" של הקטיגוֹרים הלאוּמיים הקדמוֹנים, של מכריזי “צִיוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵש”?

האוּמנם כּבר נס ליחנוּ?

---

“הנה הם בּאים האנשים הרעים”, הטרדנים, גוֹזלי המנוּחה, ואינם מסתפּקים בּכוָנוֹת טוֹבוֹת וּבמתק מליצה. הם שוֹאלים שאלוֹת חמוּרוֹת, ורוֹצים בּתשוּבוֹת של ממש: איזה הם התנאים הצריכים לשׂרוֹר בּארץ, למען שהפּתח הפּתוּח לנוּ לא יצטמצם להיוֹת כּקוֹף של מחט? איזה הם התנאים שהעם צריך לברוֹא לעצמוֹ, למען יחיה, למען לא יתנַוֵן, למען יִרבּוּ כּוֹחוֹתיו, למען לא יִשח גווֹ, למען יברא לוֹ חיי אדם ראוּיים וּרצוּיים? “הצריך להמשיך ולברוֹא בּכוֹחוֹת האוּמה וּבאמצעיה ישוּב המתנגד לעניני האוּמה ועתידה, לתקוַת תקוּמתה?”⁷

הציוֹני הטוֹב, בּעל-הבּית החשוּב, בּעל הכּוָנוֹת הרצוּיוֹת, מלמד אוֹתנוּ סבלנוּת והדרגה: למה אתם תוֹפסים מרוּבּה? למה אתם דוֹחקים את הקץ? למה אתם מערבּבים שאלה בּשאלה? תנוּ לנוּ לפתוֹר את השאלה הראשוֹנה, והכּל יבוֹא בּזמנוֹ על מקוֹמוֹ בּשלוֹם.

---

טוֹב ונאה להם לאמוֹר כּכה, לאלה, שהשאלה השניה אינה שאֵלָתם, לאלה שחוּשיהם אטוּמים בּפני האסוֹן השוֹלט בּעוֹלם. שאלוֹת החיים אפשר בּהגיוֹן להפריד וּלמַיין לכל מיני רוּבּריקוֹת, אוּלם מה לעשׂוֹת אם בּחיים עצמם, בּעשׂיית החיים אין השאלוֹת רוֹצוֹת להיפּרד, מה לעשׂוֹת לנוּ, אם בּחיינוּ אנוּ שאלה אחת נעוּצה בּחברתה, אוֹ יוֹתר נכוֹן, אין שתי השאלוֹת האלוּ ניתנוֹת להיפּרד כּלל? “אם העם רוֹצה לגאוֹל את אדמתוֹ וּמַקדיש לזה את חלוֹמוֹתיו, אמצעיו, בּניו וּבנוֹתיו, אין כּוָנתוֹ כּלל לגדל בּעלי לַטיפוּנדיוֹת וחיל פּרוֹליטריוֹן חקלאי משוּעבּד לוֹ. – – מה היא הפּרספּקטיבה המוֹשכת את הלבבוֹת? האוּמנם לשמש הדוֹם לבעלי האחוּזוֹת, שבּטוּב לבּם יאספוּ גם פּוֹעל עברי תחת כּנפיהם בּין מחנוֹת זרים וּמשוּעבּדים? האוּמנם להיוֹת פּוֹעל קרוּע מן האדמה, משׂחק לתעלוּלי משגיחים וקַפּריזי פּקידים, כּלי מלא התמרמרוּת, עלבּוֹן וצער, “שבר-כּלי” בּעבוֹדה, בּאוֹפן היוֹתר טוֹב מין אוּמן בּעבוֹדת האדמה, אשר כּל רוּח תפַזרהוּ, שבּניו גדֵלים תלוּשים, מחוּסרי בּית, פּינה וד' אַמוֹת שלהם? העוֹבדים “המסתפּקים בּמוּעט” דוֹרשים “תכלית”: מתן שׂכרם בּעוֹלם הזה; החלוּץ הצוּפה לעתיד, דוֹרש אף הוּא את מתן שׂכרוֹ: סיפּוּק הנפש, הכּרה כּי לא בּשביל משטר-עבדים הוּא עוֹבד, כּי לא דוֹרוֹת של “בּאטראקים” עלוּבים הוּא מעמיד לשם גאוּלה עלוּבה, כּי חיי אדם הוּא מכין לעצמוֹ, לבניו ולעם”⁸.

---

השאיפה הלאוּמית בּהתגלוּתה בּחיים, בּהיוֹתה ליֵש מוּחשי, אינה יכוֹלה להיוֹת נייטרלית, חסרת תוֹכן חברתי. תוֹכן-חייה הפּנימי, החברתי, מוּכרח להיגָלוֹת. ואין בּזמננוּ תנוּעה לאוּמית קוֹנקרֶטית אשר תוּכל להימָנע מלעמוֹד בּיחסים ידוּעים לשאלוֹת העבוֹדה וחיי החברה.

כּבר עברוּ הימים, אשר אפשר היה בּתמימוּת לדבּר על דבר תנוּעה לאוּמית ולא לכוון בּזה לעניני העם החי, הרחב, השלם. הלאוּמיוּת החיה אינה עוֹסקת בּקנינים מוּפשטים, מגוּבּשים, הנמצאים מחוּץ לנוֹשׂאים חיים. הציוֹנוּת בּנוּיה מלכתחילה על האַקטיביוּת של העם, על הרצוֹן לברוֹא את האַקטיביוּת של העם, והאם תנוּעה כּזוֹ יש לה להתגשם מבּלי להקיף את עניני העם בּהמוֹניו? מה יכוֹלוֹת להיוֹת הפּרספּקטיבוֹת הציוֹניוֹת מבּלי התוֹכן העממי, מבּלי עליה עממית, מבּלי התנאים האנוֹשיים והחברתיים הרחבים שיתנוּ לעליה את קסמה, את חן הגאוּלה?

האוּמנם ישקיע העם את כּוֹחוֹתיו בּבנין בּית לאוּמי, אשר לַנדלוֹרדים ישׂוֹרוּ בּוֹ, אשר מתחת ל"חירוּת הלאוּמית" תשלוֹט העבדוּת הכּלכּלית, אשר הזהב יקנה בּוֹ את הכּל, העוֹבד יעבוֹר תחת שבט הנוֹגשׂ, ובָאשת התרבּוּת הקיימת – קיפּוּח חיי העוֹבד, שעבּוּד האדם – תפרח וּתשׂגשֹג?

ארץ-ישׂראל – אחר כּל ההסכּמוֹת – לא תיבָּנה מבּלי מחנוֹת המוֹני חלוּצים עברים. ואֵלוּ היבוֹאוּ לארץ למען הכין לבניהם אחריהם בּית-עבדים? האוּמנם אין אפשרוּת ואין תקוה, כּי האלפים והרבבוֹת של הכּוֹחוֹת הרעננים, העתידים להיחָלץ לעבוֹדת העם, ואשר בּלעדיהם אין תקוה לכל בּניננוּ, לא ימצאוּ בּקרבּם את הכּוֹחוֹת הנפשיים לבנוֹת את החברה העברית על יסוֹדוֹת יוֹתר בּריאים, יוֹתר חפשיים, יוֹתר פּוֹריים? תנוּעתנוּ הלאוּמית היא בּת-דוֹרה, משקפת את דמוּתם וצלמם של נוֹשׂאיה, והאם לא התלכּדה השאיפה לגאוּלת-העם וּלשחרוּר העוֹבד בּלב החלוּץ למַשׂא-נפש אחד?

---

הציוֹנוּת עוֹמדת שוּב לפני פּרשת-דרכים. אוּלם הפּעם אין השאלה: מזרח אוֹ מערב, מדיניוּת אוֹ ישוּב. שאלת עתידה של הציוֹנוּת היא, אם תגלה וּתפַתח את התכנים העממיים, האנוֹשיים, הרחבים והעמוּקים, הגנוּזים בּה מראשית היוֹתה, ותמצא את המַפתח אל לב העם, לברוֹא את התמַכּרוּתוֹ והתעוֹדדוּתוֹ, על-ידי חזוֹן גאוּלה שלמה, חזוֹן חירוּת וקוֹממיוּת יהוּדית-אנוֹשית, מרחב לחיי אדם, אוֹ שתישָאר פּעוּטה וּמדוּלדלת, פּוֹסחת על כּל הסעיפּים וּמפרפּרת בּין רמזי העתיד ושממוֹן ההוֹוה.

נדמה לי שֶבַּת-קוֹלה של ההשגחה ההיסטוֹרית כּבר משיבה: הכּוֹחוֹת הצעירים, השוֹאפים, החלוּצים, הם בּאים, הם יבוֹאוּ, הם ימסרוּ את חייהם ויאצילוּ מרוּחם על התנוּעה. התוֹכן החברתי החי בּלב אלה, אשר הגשמת הציוֹנוּת היתה לתוֹכן חייהם האישיים, הוּא יתן לציוֹנוּת את אָפיה המשחרר. אמנם, יוֹדע אני, כּי כּחוֹלמים בּהקיץ נהיה בּעיני רבּים בּאמוּנתנוּ זוֹ. ידוּע

כּי הציוֹנוּת הרשמית רחוֹקה-רחוֹקה ממחשבוֹתינוּ ורוֹב נוֹשׂאיה זרים לגמרי להלָך-הרוּח הזה. אוּלם בּטחוֹננוּ אמיץ, כּי בּוֹני הארץ הם ימלאוּ את הציוֹנוּת בּתוֹכן-חייהם והגיגם, והם, צבא-העבוֹדה העוֹדרים בּמערכה, יָזִינוּ ויפרנסוּ את התנוּעה בּרוּח וּבחוֹמר אנוֹשי. והנהלת התנוּעה, הרחוֹקה מחלוֹמוֹתינוּ, אם רק תהיה נאמנה לעצמה, לחוֹבוֹתיה, רצה תרצה להאזין וּלהבין לרוּחם של הכּוֹחוֹת החיים הפּוֹעלים בּעם, לא תוּכל לוַתר עליהם, לא תרצה לשׂרוֹף את הגשרים בּינה וּבין מחנוֹת החלוּץ, ותראה את הצוֹרך החיוּני להתאים את עבוֹדתה לרצוֹנוֹת, לכּוֹחוֹת ולמוּשׂגים הפּוֹעלים.

דוּגמה לדבר, בּזעֵיר אַנפּין מוּבן, נתנה לנוּ עבוֹדת ההסתדרוּת הציוֹנית בּשנים האחרוֹנוֹת. אין לשגוֹת ולחשוֹב את אַרתוּר רוּפּין לחוֹלם סוֹציאלי. אוּלם לא מקרה הוא הדבר, שיצירת דגניה, הנסיוֹן הסוֹציאלי הראשוֹן בּישוּבנוּ, נקוּדת-המוֹצא ל"מהפּכה בּשלוֹם", פּגשה מצדוֹ יחס חיוּבי ועזרה. “אדם חדש”, חפשי ממוּשׂגי הסביבה וּמפְּניוֹתיה, שוֹקל וּבוֹחן את הכּוֹחוֹת השוֹנים שבּמציאוּת, למען שַתפם למטרה הלאוּמית, אי-אפשר היה לוֹ שלא להרגיש, כּי כּאן פּוֹעלים כּוֹחוֹת היצירה הנאמנים, הפּוֹרצים וּמפלסים להם נתיבוֹת נתיבוֹת שלהם, כּי החוֹבה על הציוֹנוּת המנהלת, המְעַשָׂה, לא להגוֹת אוֹתם ממסילתם, לא לבטל, לנוּד, להילָחם וּלדכּא, כּי אם להכּיר, להעריך וּלסייע. יחס זה איננוּ מקרי, כּי אם הגיוֹן פּנימי. זה יתגלה בּמלוֹאוֹ, ויברא לציוֹנוּת את ההקשבה וההבנה לכּוֹחוֹת המתהווים, ליצירוֹתיהם וּלמַאוַייהם על אף המכשוֹלים והמַכשילים, אשר לא יחסרוּ.

---

הכּרת הקשר הפּנימי שבּין הציוֹנוּת והמהפּכה החברתית, רעיוֹן זה עדיין כּזמוֹרת-זר הוּא בּחברתנוּ. אם כּי כּל תנוּעת-העבוֹדה בּארץ היא הבּיטוּי הריאַלי המגַשם של רעיוֹן זה, אם כּי ניצניו מפוּזרים זעֵיר שם זעֵיר שם בּפינוֹת חבוּיוֹת של המחשבה העברית. לא על ההיתר להיוֹת יהוּדי כּשר וגם חוֹסה בּצל איזוֹ תוֹרה חברתית אני מדבּר, כּי אם – על אחדוּת השאיפה הציוֹנית-הסוֹציאלית, על **התֹוכן האנוֹשי המלא של השאיפה הציוֹנית בּהתגשמוּתה. ** ואמנם, הרעיוֹן הזה לא מתמוֹל הוּא. עמוּקי ההוֹגים של המחשבה הלאוּמית מראשית היוָלדה כּיוונוּ אליה. משה הֶס נשׂא בּנפשוֹ את בּשׂוֹרת התוֹכן העוֹלמי העמוֹק של תקוּמת ירוּשלים. תיאוֹדוֹר הרצל, אשר לא מצא קוֹרת-רוּח בּחברה האנוֹשית הקיימת ולא התנחם בּחיי החברה המוּבטחת, אף הוּא חש והבין כּי החברה היהוּדית צריכה להיוֹת לא רק חדשה, כּי אם “יוֹתר טוֹבה”. וזהוּ הגרעין הפּנימי אשר מתחת לכל הקליפּוֹת של האַלטנַיילנד. וּברגע ההיסטוֹרי הגדוֹל, בּרגע יסוּד הקרן הקיימת, לא בּגדה בּנוּ ההשגחה הלאוּמית, וידה ניהלה את יד המחוֹקק, אשר חרת על הלוּחוֹת את המטרה: גאוּלת האדמה לאחוּזת-עוֹלם לעם.

בּיטוּיים וחיפּוּשׂים ערירים בּדרך זוֹ נתגלוּ בּציוֹנוּת מראשית היוָצרה, נתגלוּ ודעכוּ. זכוּר לטוֹב אדם אחד אשר אִשוֹ לא כּבתה. אדם עֵר, בּעל הרגשה לאוּמית כּבּירה וחוּשים עמוּקים לעתיד, אשר נשאר נאמן לחיפּוּשׂים ולתעיוֹת הללוּ מן הימים הראשוֹנים ועד היוֹם – נחמן סירקין⁹. היה גם רגע שהציוֹנוּת הסוֹציאלית התחילה לשפּוֹך מרוּחה על עם רב, ואנוּ עמדנוּ לפני גלים מכּים של תנוּעה לאוּמית כּבּירה. אוּלם רק צער וּכאב-לב מעוֹרר זכר התנוּעה הגדוֹלה ההיא, אשר נקראה לעשׂוֹת את הציוֹנוּת לנחלת העם הרחב, ותעתה מני דרך, לא מצאה מדרך לכף-רגלה. כּוֹחוֹת רעננים ונאמנים נקלעוּ בּכף-הקלע ולא מצאו נקוּדת-אחיזה. מקסַם הארציוּת קרא להם למרחב והשאירם לאנחוֹת בּמדבּר הגלוּת. הרעיוֹן הלאוּמי שלא מצא לוֹ בּיטוּי עבוֹדה וחיים פּוֹריים התנַון, המחשבה נכנעה והסתגלה, הרכּינה ראשה בּפני הרוּחוֹת המנַשבוֹת. כּוֹחוֹת רעננים נתבּזבּזוּ לבטלה, וכוֹח היצירה נשקע ודעך.

ורק בּעליית-העבוֹדה לארץ ישׂראל מצאוּ להם המַאוַיים הסוֹציאליים של היהוּדי הלאוּמי אדמת קליטה וגידוּל. פּה הוּא נאמן לעצמוֹ, חי את חייו העצמיים, עוֹבד את עבוֹדתוֹ ויוֹצר את החברה העתידה, חברת העוֹבד העברי. קוים שוֹנים נפגשוּ בּתנוּעת העבוֹדה: יחיד ורבּים, הלאוֹם והעוֹבד, עבר ועתיד, משׂא-הנפש והיצירה המוּחשית, האקטיביוּת האישית והחברתית.

לא מתוֹך ספרים ודעוֹת מקוּבּלוֹת יאמר את דבריו הפּוֹעל העברי. מתוֹך חייו, מתוֹך עבוֹדתוֹ, מתוֹך נפשוֹ שוֹאף הוּא למלא את צרכיו וּלגַשם את מַאוַייו בּמלוֹא קוֹמתם, וטוֹוה את ארג הדוֹרוֹת, ורוֹקם את רקמת העתיד.

---

הפּוֹעל עוֹדנוּ עוֹשׂה את מצעדיו הראשוֹנים. לסיכּוּמים, לתכניוֹת שלמוֹת עוֹד רחוֹק. אוּלם רוּח אחת חיה בּוֹ וּמחַיה את מעשׂיו: ** השאיפה לעבוֹדה משוּחררת וּמשחררת. וּנקוּדת אחיזתה – הקרן הקימת.**

הקרן הלאוּמית אינה בּעיני הפּוֹעל אחד המוֹסדוֹת הישוּביים סתם, כּי אם “הקרן הקימת” לעם ישׂראל, גילוּי שכינת האוּמה, סמל רעיוֹן הגאוּלה השלמה. היצירה הגאוֹנית של העם, העתידה לבנוֹת ולצוּר את צוּרת החברה העברית העתידה, קוֹדש-הקדשים של הציוֹנוּת. בּרגשי אהבה והערצה אנוּ מַקיפים את הקרן הקימת, ועלינוּ לראוֹת, כּי זיוָה לא יוּעם. “בּיצירת הישוּב העוֹבד צריכים להשתתף היחיד והציבּוּר. היחיד ישקיע בּזה את האיניציאַטיבה הפּרטית שלוֹ, את אוֹנוֹ, מרצוֹ, עבוֹדתוֹ ותקוַת חייו הוּא, הכּלל – את האיניציאַטיבה הציבּוּרית, את הנוֹרמוֹת הלאוּמיוֹת, את האדמה והקרדיט הישוּבי. **האוּמה צריכה לתת לעוֹבד את האדמה. ** לתת לא בּמתנה ולא בּמכירה לחלוּטין, כּי אם בּהשאָלה – להשתמש בּה כּל ימי עבוֹדתוֹ וימי עבוֹדת בּניו אחריו. עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על ידי הקרן הקימת לישׂראל. זוֹהי תעוּדתה ההיסטוֹרית, שחוֹזי התחיה צָפוּהָ בּרוּח הקוֹדש מתחילת יסוּדה, ועד היוֹם טרם ניגשה למַלאוֹתה. תקוּפה חדשה עתידה לבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, כּשדרכּה תהיה בּרוּרה לפניה: לא בּזבּוּז כּסף על קטנוֹת, לא הלוָאוֹת, לא בּנין בּתים וכדוֹמה, לא קוּפסה בּשביל כּל מיני צדקוֹת ישוּביוֹת, לא סרסרוּת ישוּבית, כּמצבה היוֹם, אלא – גאוּלת הקרקע וּמסירתוֹ לרשוּת העוֹבד. וּתקוּפה זוֹ כּשתבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, תביא בּכנפיה גם תקוּפה חדשה בּיחס העם אל הקרן הקימת. ירגיש העם וידע, מה היא העבוֹדה שהקרן הלאוּמית עוֹשׂה בּארץ. לכל מעשׂינוּ יש בּת-קוֹל. ה”בּת-קוֹל" של עכשיו יוֹדעת לספּר על דבר עבוֹדה זרה, חוֹסר עבוֹדה ליהוּדים, על תקווֹת נכזבוֹת וסביבת-“בּוֹעזים” מתנכּרת. אחרת תספּר ה"בּת-קוֹל" של עבודת הישוּב הלאוּמית, הנעשׂית על ידי האוּמה, מכוּוָנה לצרכיה, בּת-הקוֹל של הישוּב העוֹבד. בּת-קוֹל זוֹ תפַלס לה נתיבוֹת, תעבוֹר מִיָם עד ים, תרעיד מיתרים נעלמים בּלבב האוּמה, המפוּזר והקרוּע, ואוֹצרוֹת שׂפוּנים, אוֹצרוֹת אדם, כּוֹחוֹת בּוֹנים ויוֹצרים אשר לא פּיללנוּ, תגלה לנוּ, ואוּלי תבראם"¹⁰.

הציוֹנוּת יצרה בּידה האחת את הקרן הקימת וּבשניה השתדלה להפוֹך אוֹתה לקוּפסת צדקה כּוֹללת, לכל צרה שלא תבוֹא. הכּוָנה הגאוֹנית של הקרן הקימת בּיסוֹדה נשארה זרה, בּלתי נקלטת בּתוֹך היקף ההבנה הציוֹנית. חיפּשׂוּ עבוֹדה לקרן הקימת ולא מצאוּ. ולא פּעם נכנסוּ הצעוֹת מצד גדוֹלי העסקנים, להסיר את התקנה “המפריעה להתפּתחוּת המוֹסד”¹¹ והשוֹללת את האפשרוּת של עבוֹדה ישוּבית “בּריאה”. ההבנה המעשׂית הבּריאה דרשה להפוֹך את הקרן הקימת ל"גאוּלה"¹² האוֹדיסאית, לחברת פַּרצֶלַציה וּמכירת קרקעוֹת. אפשר להאמין כּי הסכּנה של שינוּי התקנוֹת, של התנקשוּת בּעתיד העם, כּבר חלפה עוֹלמית. צריך גם לדרוֹש בּכל תוֹקף, כּי השימוּש בּכספּי הקרן הקימת לכל מיני מטרוֹת צדדיוֹת לה, אף הוּא יעבוֹר מן העוֹלם. אין זה נאמר מתוֹך יחס של זלזוּל בּערך הדברים השוֹנים, החשוּבים לפעמים מפּאַת עצמם, שנעשׂוּ בּעזרת כּספּי הקרן הקימת. אוּלם לא לכך נוֹצרה. למטרוֹת השוֹנוֹת צריכים להיבּרא האמצעים הדרוּשים. אבל אין לעשׂוֹתם על חשבּוֹן קיפּוּח גאוּלה האדמה. כּל התרשלוּת בּהוֹצאת כּספּי הקרן הקימת למטרתה היא, כּל השתמשוּת למטרוֹת אחרוֹת – חטא הוּא לא רק לתקנוֹת הכּתוּבוֹת, חטא הוּא לנשמת המוֹסד, למגמתוֹ, לעתיד העם, חטא אשר לא יכוּפּר.

---

השעה הגדוֹלה, שעת קבּלת הצ’ארטר, צריכה להיוֹת גם שעתה הגדוֹלה של הקרן הקימת. השבת אדמת ישׂראל לעם ישׂראל ויצירת אפשרוּת מהירה של עליה עממית גדוֹלה – זוֹהי הפּעוּלה החיה רבּת-התוֹכן, הצריכה ללווֹת את קבּלת הדֶקלרציה. וגדוֹל יהיה ערכּוֹ של הצ’ארטר רק אז, אם יחד אתוֹ תבוֹא גם תשוּקתנוּ הלוֹהטת, שכּל אדמה הפּנוּיה בּארץ תעבוֹר לרשוּת עם ישׂראל לצמיתוּת, מבּלי שמי שהוּא יוּכל פּעם להתנקש בּאחוּזת-עוֹלם של העם.

---

אוּלם לא די להכריז על ערכּה של הקרן הקימת. גאוּלת האדמה, כּשהיא לעצמה, עוֹד אינה מספּיקה ליצירת הישוּב העוֹבד. את הקרן הקימת צריכה להשלים וּלמלא מערכת מפעלי-סיוּע ישוּביים, העוֹבדים בּמגמה זוֹ. כּאן אין אנוּ פּוֹתרים שאלוֹת טכניוֹת. עבוֹדה זוֹ תיעשׂה בּמשך השנים הבּאוֹת על ידי כּוֹחוֹת העבוֹדה והמדע, המאוּחדים בּיצירת הישוּב החדש. אוּלם פּה אנוּ מסַמנים רק את הקוים הכּוֹללים, יוֹתר נכוֹן, מרמזים. בּשילוּב עם הקרן הקימת צריך להיבּרא גם הקרדיט הלאוּמי ליצירת ישוּב עוֹבד על אדמת העם. אצלנוּ רגילים להזכּיר קרוֹבוֹת על דבר נחיצוּת בּנק אַגררי. אפשר שמוֹסד כּעין זה מספּיק בּמוּבן הישוּבי לבעל פּרדס הגוּן שחוֹבוֹתיו עוֹד לא עלוּ על ערך אחוּזתוֹ. אוּלם העוֹבד ואלה שרוֹאים בּוֹ את יסוֹד הישוּב בּעתיד צריכים בּיתר זהירוּת לגשת לשאלה זוֹ. הבּנק האַגררי, הבּנוּי על יסוֹדוֹת רגילים, לא יפתוֹר את שאלת הישוּב העממי. המוּשׂגים הבּנקאיים הרגילים של הקפה וּבטחוֹן לא יִסכּנוּ ליצירת ישוּב ארץ חדשה. בּעל האחוּזה הגדוֹלה הוּא תמיד הבּטוּח, מבּלי להבּיט אם עבוֹדתוֹ מזיקה, מסוּכּנת לעם, לחברה. והמתישב החלוּץ הוּא בּשנים הראשוֹנוֹת תמיד רחוֹק משׂכר וקרוֹב להפסד. ואם נרצה לעבוֹד את העבוֹדה הישוּבית בּתוֹך התחוּמים האלה לא נרחיק ללכת. הקרדיט האַגררי שיבָּרא דוֹרש התאמה מיוּחדת לצרכי ההתאַחזוּת על אדמת הקרן הקימת. הנאמן שלוֹ צריך להיוֹת לא בּעל הרכוּש, כּי אםחברת העוֹבדים, הערֵבים זה לזה. והוּא גם צריך להינתן בּאחוּזים מוּעטים, אשר החקלאוּת הצעירה תוּכל לשׂאת אוֹתם.

---

בּין המוֹסדוֹת הישוּביים שלנוּ ישנוֹ הפוֹנד של אוֹפֶּנהיימר, שצוּרתוֹ וגם מצבוֹ עלוּבים בּיוֹתר. אוּלם לא מן הנמנע, שאף הוּא יתפּתח למוֹסד רב-ערך בּשביל ההתישבוּת הקיבּוּצית, אם לא ישָאר תלוּי בּסעיפים קבוּעים של תוֹרה נתוּנה, ויתאים את עבוֹדתוֹ לצרכים ולתנאים של הכּוֹחוֹת החיוּניים בּמחנה העבוֹדה.

---

סעיף אחד מצרכי הקרדיט האַגררי ליצירת הישוּב החדש צריך אוּלי להיפּתר על ידי חברה אַקציוֹנרית מיוּחדה לבניה עממית. חוֹסר בּניה מספּיקה מוּרגש בּכל הארץ בּמידה עצוּמה, וּביחוּד בּמקוֹמוֹת הישוּב החדשים. הכּספים הרגילים המוּשקעים בּהתישבוּת אינם מספּיקים על פּי רוֹב לצרכים הכי-הכרחיים. ואת הקימוּץ הרַדיקלי בּיוֹתר עוֹשׂים תמיד בּמעוֹנוֹת-אדם. אוֹתם דוֹחים תמיד ל"כשירחיב". וּלפי שעה מסתדרים “איך שהוּא”. וזהוּ שגוֹרם לכל אוֹתוֹ מצב הצפיפוּת הנוֹראה בּחַווֹת הלאוּמיוֹת והפּרטיוֹת, בּמוֹשבוֹת הצעירוֹת, ואין כּבר לדבּר על דבר אדמוֹת-כּיבּוּש.

המצב הזה של חוֹסר מעוֹן מטיל את חוֹתמוֹ הקשה על כּל החיים בּארץ, בּגוּף וּברוּח, מוֹריד וּמשפּיל את התנאים הסַניטריים ועוֹשׂה לפעמים קרוֹבוֹת לאַל את כּל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת וההתאַמצוּיוֹת בּסידוּר החיים. על הצער והקוֹשי שמצב זה גוֹרם בּחיי הפּוֹעלים, בּכל מקוֹם, אין צוֹרך להרחיב פּה את הדיבּוּר. זה ידוּע לכוּלנוּ למדי. חוֹסר הבּניה זהוּ גם הגוֹרם של הספּקוּלַציה המַבהילה, שכּוּלנוּ היינוּ עדים לה בּשנים האחרוֹנוֹת שלפני המַשבּר, של המחירים המַבהילים בּעד מעוֹנוֹת בּמוֹשבוֹת, מחירים המתאימים רק לכרכּים גדוֹלים בּחוּץ-לארץ, ושל אוֹתה הבּניה האַנטי-סַניטרית והמכוֹערת, המפארת כּל כּך את חַצרוֹת מוֹשבוֹתינוּ. הצוֹרך הזה לא יפָּתר מאליו בּשוּם אוֹפן, אם לא יבוֹא לעזרתוֹ רכוּש לאוּמי מספּיק. הבּניה תפגר תמיד אחרי ריבּוּי האוּכלוֹסין, והרכוּש הפּרטי המוּשקע בּבּניה לא יקטין את הספּקוּלציה, כּי אם יגדילהּ. ורק חברה לאוּמית גדוֹלה ועשירה לבניה, מטיפּוּסן של החברוֹת השוֹנוֹת בּארצוֹת המערב (עבוֹדה זוֹ מילאה גם יק"א¹³ בּמרכּזי היהדוּת בּגוֹלה), תוּכל לעזוֹר בּזה עזרה ניכּרת בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת וגם לקבּל עליה את עבוֹדת הבּניה בּישוּב החדש וּלהתאימה לעיקרים הסַניטריים והחברתיים, הצריכים לשמש יסוֹד בּישוּב בּריא.

וּמי יוֹדע, אפשר שלא רחוֹקים הימים שהחלוֹם הישן של החזרת כּספּי יק"א לרשוּת העם יהיה למציאוּת. ואם הדבר הזה לא יֵעָשׂה בּדרך שלום על ידי ההנהלה עצמה, שתכּיר סוֹף סוֹף בּחוֹבתה לעם החי, על ידי המשׂא-וּמתן עם ההסתדרוּת הציוֹנית, אזי יבוֹא גם הזמן, שהרעיוֹן על דבר הכרזת מלחמה על מבזבּזי רכוּש העם, רעיוֹן שהיה נחלת חוֹזים, יהיה לשביב אשר ידליק בּאמת את המוֹני העם העברים. ואין כּמדוּמני לפקפּק, על צד מי יהיה סוֹף סוֹף הנצחוֹן המַכריע.

---

את האפשרוּת של עליה עממית גדוּלה צריך לחפּש בּכל הדרכים. וּלשם זה צריך להוֹסיף אל התכנים הרגילים של עבוֹדה ישוּבית תגים חדשים. מבּלי להיכּנס בּפרטים יש לציין, כּי בּנידוֹן זה צריך להביא בּחשבּוֹן יצירת תעשׂיה חקלאית, הניזוֹנה מן האדמה, המעבּדת את החמרים אשר עבוֹדת האדמה נוֹתנת, וּמאַפשרת על ידי זה את התפּתחוּת החקלאוּת והישוּב; תעשׂיה שתהיה לאחת החוּליוֹת הטבעיוֹת, תוֹלדה וגם אב-בּנין לישוּב החדש.

בּקשר עם יצירת תעשׂיה חקלאית וּבהבנה נכוֹנה של כּלכּלה לאוּמית וּבהערכת הכּוֹחוֹת השוֹנים שישנם בּעם וסידוּרם למקוֹמוֹתיהם, צריכה לעלוֹת על הפּרק גם יצירת חקלאוּת עירוֹנית; פּיתוּח סעיפי החקלאוּת העלוּלים להתקיים בּעיר וּבאגַפּיה, יצירת מעמד חקלאי עירוֹני, הבראה כּלכּלית של הערים, והעיקר **יצירת ערים חדשוֹת החיוֹת על החקלאוּת וּפרי החקלאוּת. ** כּל זה צריך להיוֹת מכוּוָן להרחבת שערי הכּניסה ולפתיחת הדרך לקיוּם המוֹנים בּארץ.

---

בּחוּגנוּ רבּוּ האנשים המצפּים בּכליוֹן עינים להתחלת העבוֹדה הישוּבית החדשה: ליסוּד משקי עוֹבדים, יחידיים אוֹ שיתוּפיים. ישנוֹ כּבר החוֹמר האישי, אשר עבר את כּל המדוֹרוֹת השוֹנים של חיי עבוֹדה בּארץ, אשר אינוֹ יכוֹל להשלים עם תנאי העבוֹדה והקיוּם הקיימים – לא בּתוֹר פּוֹעל שׂכיר ולא בּתוֹר אִכּר מנַצל – והִנהוּ חוֹתר אל החוֹף. אוּלם, הנתעה גם אנוּ בּכללנוּ לחשוֹב, כּי ראשית העבוֹדה הישוּבית העוֹמדת לפנינוּ היא יצירת מוֹשבי עוֹבדים חדשים?

אם בּאמת וּבתמים מתכּוֹננים אנוּ לקראת הישוּב החדש, הישוּב העוֹבד, אזי נכינה נא לוֹ את אָשיוֹת קיוּמוֹ הבּריא, ואַל נא נשכּח כּי שינוּי השם בּלבד עוֹד אינוֹ מבטיח את שינוּי המזל. וכמה שלא תהיה מרוּבּה חשיבוּתם של כּוֹחוֹת הנפש והרצוֹן העתידים להישָקע בּישוּב הזה – וגם אלה עוֹד רחוֹקים מלהספּיק – עוֹד תקוַת ההצלחה רחוֹקה מאִתנוּ.

הקידמה הישוּבית-חברתית צריכה להתבּסס על קידמה אַגריקוּלטוּרית, טכנית, מדעית, אשר תִקְדַם לה. והעיקר הזה, מוּתר כּמדוּמני לאמוֹר, חסר עוֹד לגמרי מספר-החיים של הישוּב.

בּטרם נגש איפוֹא ליצירת ישוּב קיים על עבוֹדה, נַקדים לוֹ את עבוֹדת ההכשרה הענקית, את יצירת התנאים, אשר יאַפשרוּ את קיוּמוֹ, הצלחתוֹ והתפּתחוּתוֹ.

לכאוֹרה ישנה הלכה פּסוּקה בּציוֹנוּת, כּי “הכשרת-תנאים קוֹדמת להתישבוּת”. אוּלם האמת ניתנת להיאָמר, כּי גם הלכה זוֹ לא הוֹעילה למעשׂה להרחיב את צעדינוּ. גרם המזל, כּי בּעניני ההתישבוּת שׂררוּ אצלנוּ כּמעט תמיד המוּשׂגים הפּרוֹפַניים, הסברה הבּעל-בּיתית, ואַמַת-המידה של הכנסה והוֹצאה “אֶביוֹנית” היתה לנוּ לקו. פּסגַת ההבנה של חכמת-המדינה הציוֹנית בּיצירת תנאים לישוּב הגיעה עד הכּרת נחיצוּתוֹ של הבּנק האַגררי, אוּלם לא למעלה מזה.

יוֹדעים אצלנוּ לדרוֹש, כּי העוֹבד צריך לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, יוֹדעים לבקר את המשקים העמוּסים דֶפיציטים, וּלשם מוּסר והוֹכחה מציינים למוֹפת את אוֹתם האִכּרים אוֹ המשקים הקיבּוּציים שהצליחוּ, ואינם מבינים כּי גם ההצלחוֹת האלוּ בּנס הן תלוּיוֹת, ושהישוּב שלנוּ, כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא, עוֹד טרם הצליח בּמוּבן הישוּבי-כּלכּלי, עוֹד טרם עמד על רגליו, טרם מצא את אפשרוּת-קיוּמוֹ. עוֹד אינם מבדילים אצלנוּ בּין הכנסה מקרית ספּקוּלַטיבית וּבין ההכנסה הטבעית של המשק. למשק בּטוּח בּקיוּמוֹ וּבהכנסתוֹ הטבעית עוֹד לא הגענוּ, להוָתנוּ.

גם בּארץ אשר אדמתה מעוּבּדת מדוֹרי דוֹרוֹת ויש לה ההלכה והמעשׂה המסוֹרתיים שלה, ועוֹבדיה לא מתמוֹל בּאוּ, גם שם עדיין מצבוֹ של עוֹבד האדמה אינוֹ איתן, וכל ממשלה, אף הנחשלת בּיוֹתר, יוֹדעת את חוֹבתה לבוֹא לעזרתוֹ – מלבד עזרת הקרדיט המַמלכתי – בּחקירה מדעית בּלתי-פּוֹסקת, בּהדרכה, בּהמצאת חמרי זרע, מכשירי עבוֹדה, רפוּאוֹת, בּתחנוֹת נסיוֹן וּבהשׂכּלה חקלאית. וּבארצנוּ, בּישוּבנוּ, אשר החקלאוּת שבּוֹ מתחילה מר' ליבּ המלמד של מנדלי ה"מוּמחה לחיטים"¹⁴, אשר הכּל, ממַסד ועד הטפחוֹת, מן העבוֹדה עצמה ועד העוֹבד והמנהל, הכּל היה צריך להיבּנוֹת מחָדש, בּחינת יש מאין, איפה היתה העזרה המוּגשה לעוֹבד, למען לא ישׂא הרוּח את עמלוֹ? מי הדריך את הפּוֹעל החדש, את התימני, את הפּוֹעלת, מי דאג לסקל מעל דרכּם את אבני-הנגף היתירוֹת? איפה הם מוֹסדוֹת העזרה החקלאית, אשר העם נתן לבניו-חלוּציו? לאן יפנה האִכּר כּשהמַגפה הוֹיָה בּבקָרוֹ, לאן יִפנה הירקן כּשמזיק מתנפּל על יַרקוֹתיו, לאן יפנה הפּלח כּשהעכבּרים מכרסמים את יבוּל שׂדהוּ?

בּמדינוֹת שרוֹב העם אינוֹ יוֹדע קרוֹא וּכתוֹב משוֹטט האַגרוֹנוֹם המחוֹזי, המַדריך-הנוֹדד, ודוֹפק על פּתחוֹ של האִכּר, ומַערים תחבּוּלוֹת איך להלעיטוֹ את הידיעוֹת החסרוֹת לוֹ, איך להרכּיב לוֹ את פּרי החקירה והחידוּש החקלאי. והפּוֹעל העברי, הדוֹפק על כּל השערים, הבּוֹחן וּמחפּשׂ – היִמצא פּוֹתר לשאלוֹתיו, המדריכוֹת את מנוּחתוֹ, לא לשאלוֹתיו הנצחיוֹת, כּי אם לאלה שבּאוּ אליו מתוֹך עמל העבוֹדה והדאגה להצלת המשק?

הנה נפתח מקצוֹע חדש בּחקלאוּת שלנוּ, פּרי עבוֹדתוֹ של העוֹבד החדש – גידוּל ירקוֹת. זה שנים אחדוֹת שאנוּ מתעסקים בּוֹ, ואפילוּ בּהצלחה ידוּעה וּבתקווֹת. וכל שנה אנוּ מחפּשׂים מחָדש זרע בּאשר נמצא, בּחנוּת המכּוֹלת הערבית, אצל חנוָני שבּא מדמשׂק, על ידי משלוֹח מקרי של מַכּר בּחוּץ לארץ, אצל האִכּר ש"ניסה" לגדל בּעצמוֹ זרע; ושנים על שנים זוֹרעים אצלנוּ דוּנמים של כּרוּב וּכרוּבית, סלק וּצנוֹן בּשוּרוֹת ישרוֹת וּמסוּדרוֹת להפליא, וּבהשקעת-כּוֹחוֹת רחבה של עבוֹדה “מוֹדרנית” – ויש שהם מביאים לנוּ רק פּרחים ולא פּרי, וּמוֹצצים את הלב על אי-פּוֹריוּת עבוֹדתך, על כּספּך אתה אוֹ על כּספּי הציבּוּר אשר אכלת. ושוּב אתה ממשיך קיוּם עלוּב, חצי-רעב, מלא בּוּשה וּכלימה, בּחוֹסר אמוּנה וכבוֹד לעצמך ולעבוֹדתך. ואתה חוֹזר וּמשקיע את עצמך בּעבוֹדת-פּרך עקשנית, שאינה יוֹדעת מַרגוֹע, המלאה דאגוֹת וּטרדוֹת מבּלי קוֹרטוֹב קוֹרת-רוּח והרחבת-הדעת, והיא שצריכה ויכוֹלה כּאילוּ למלא את אשר החסירוּ התנאים האוֹבּיֶקטיביים שבּהם אתה עוֹבד. הצריך מי שהוּא לדאוֹג לזה, כּי לעוֹבד העין-גַנימי, לתימני בּמחנה-יהוּדה, לקבוּצת-הפּוֹעלוֹת יהיה זרע טוֹב, מין מַתאים? אין דבר. הישוּב הוֹלך לוֹ בּדרכּוֹ ועוֹשׂה לוֹ את שלוֹ, והעוֹבד מנַפּץ את ראשוֹ אל הסלע; מנת-חלקוֹ דפיציטים וּמפּח-נפש, ואשמת אי-פּוֹריוּת העבוֹדה על ראשוֹ תחוּל.

והאִכּר-הפּלח הגלילי שלנוּ, זה שכּל השנים כּרע תחת נטל העבוֹדה הקשה, נמק בּעָניוֹ ודלוּתוֹ, וּבקוֹשי היה מוֹצא את לחמוֹ – לא מן האדמה שנתנה דפיציטים, כּי אם על ידי כּל מיני “עבוֹדוֹת זרוֹת” – הֶעָזַר לוֹ מי לזרוֹע חיטה וּשׂעוֹרה טוֹבוֹת, בּחוּנוֹת, בּדוּקוֹת? הלימד אוֹתוֹ מי מחזוֹר זרעים נכוֹן? ההיה לוֹ מקוֹם להשׂיג כּלי-עבוֹדה מַתאימים, פּרה חוֹלבת, בּהמת-עבוֹדה טוֹבה? האם היה לוֹ עזר אחר וּמדריך אחר, מלבד פּוֹעלוֹ, הפּלח השכן?

בּכל פּינה שבּישוּב אשר תפנוּ, תמצאוּ את העוֹבד הבּוֹדד, המחַטט ומחפּשׂ דרכים איך להרים את העבוֹדה ואת פּריה. זה מנסה לאַקלם מין צמח חדש, זה בּוֹחן אוֹ מַתאים איזה כּלי חדש, זה מגַדל בּני-מין שוֹנים לבחינה וּלבירוּר, זה מנסה אוֹפן-עבוֹדה אוֹ סעיף-משק שעוֹד אין לוֹ מַהלכים. בּכל פּינה תמצאם, את העמלים האלה, כּל אחד בּשאָר-הרוּח המיוּחד, אשר חוֹנַן בּוֹ, וב"שגעוֹן" המיוּחד המפעֵם אוֹתוֹ. כּל אחד בּמקוֹמוֹ הוּא לא רק פּוֹעל הצריך למלא את יוֹם עבוֹדתוֹ ולדאוֹג – ועוֹד איך לדאוֹג – למחיָתוֹ, כּי אם גם חוֹקר וּבוֹחן, ואיניציאַטוֹר וסַדרן ותלמיד. וכל זה הוֹלך וּמגשש קיר מבּלי למצוֹא נקוּדת-משען. לְמָה היה כּל המרץ השׂכלי והנפשי הזה עלוּל להביא? ועכשיו – “מַה-צְּחִיחָה הַחֶלקָה וּמַה-מְּקֻלָּלָה, אם פְּרֻדּוֹת כָּאֵלֶּה”… האכן זהוּ גוֹרלוֹ של ה"מַתמיד החדש"?

---

“עבוֹדה זוֹלה”. לא רק המשק הפּרטי של כּוֹרמינוּ וּבעלי פּרדסינוּ אינוֹ יוֹדע בּסיס כּלכּלי אחר, כּי אם גם יצירת הישוּב עצמה בּנוּיה על יסוֹד זה – חסכוֹן ועבוֹדה זוֹלה. הישוּב החדש שלנוּ, של חוֹבבי-ציוֹן, של הציוֹנים ואפילוּ של ה"נדיב" – שוֹאף להיוֹת “מעשׂי”. וּמַעשׂיוּתוֹ היא מסוּג זה שאינה יוֹדעת מעזרה חקלאית, הדרכה מדעית, חקירה נסיוֹנית. כּל אלה הם בּשבילוֹ מוֹתרוֹת, לוּכּסוּס, הוֹצאה בּלתי-פּרוֹדוּקטיבית, הרוֹבצת לפתח הרכוּש הציבּוּרי. וּמזה צריך, מוּבן, לברוֹח כּמטַחוי-קשת. המיַשבים שלנוּ עסוּקים רק בּדבר של ממש: הַעמָדה על הקרקע. כּל השאר יבוֹא מאליו; הקנין הפּרטי – הוּא יחוֹלל נפלאוֹת, הוּא יברא את המשק הבּריא, המצליח, המַכניס רוָחים. עצם המוּשׂג “אַגרוֹנוֹם” משמש בּארץ חוֹמר למַהתלוֹת וּבדיחוֹת. היֶשנה בּארץ אפשרוּת קיוּם לאַגרוֹנוֹם שאינוֹ פּקיד וּמנהל משק? היִשוּב שאין לוֹ צוֹרך בּעוֹבדים מדעיים, הוּא ידע להציע לפני האַגרוֹנוֹם הצעיר שבּא לארץ, חסר-כּל-נסיוֹן והכנה מעשׂית (אַגרוֹנוֹמים מוּמחים לא בּאוּ ולא הוּבאוּ) רק משׂרת מנהל אוֹ משגיח, ועשׂה אוֹתוֹ לקלס ולשנינה בּעיני החברה, השׂמֵחה לאידוֹ.

כּכה הבין העם החכם והנבוֹן את בּנין הישוּב. התימָשך גם הלאה דרך זוֹ? התישָאר העבוֹדה להיוֹת מוּצגת למטרה לחיצי הטבע, לפגעים וּפוּרענוּיוֹת, בּאי-ידיעה וּבאי-תרבּוּת? היוּגש גם ליצירת הישוּב הלאוּמי – תוֹך תוֹכוֹ של העתיד – בּחשבּוֹנוֹת של חסכוֹן מסוּג זה?

הרמת החקלאוּת היא לעוֹבד החקלאי, לקיוּמוֹ, לעתידוֹ ענין-חיים לא פּחוֹת מאשר יצירת סדרי החברה. מבּלי קידמַת החקלאוּת והרמתה הרדיקלית אין תקוּמה לעוֹבד. והדרישוֹת לשיתוּף המדע בּישוּב בּמידה רחבה, ליצירת המוֹסדוֹת והמפעלים, להרמת החקלאוּת ולהפצת השׂכּלה חקלאית, צריכוֹת להיות חלק בּלתי נפרד מדרישוֹת העוֹבדים.

בּראשית העבוֹדה הישוּבית השיטתית צריכה להיוָצר מערכת מפעלים אשר תוֹסיף להתרחב וּלהסתעף, בּרוֹחב וּבעוֹמק, עם צמיחת הישוּב:

תחנוֹת-אקלים לנטיעוֹת, ירקוֹת וּפלחה, מַשתלוֹת מרכּזיוֹת, המספּיקוֹת שתילי עצים בּריאים וּבטוּחים, מרכּז להמצאת זרעים וּבחינתם, מוֹסדוֹת אֶנטוֹמוֹלוֹגיים למלחמה בּמזיקים, לַבּוֹרַטוֹריוֹת חקלאיוֹת, המצאת זבלים וּבחינתם, תחנוֹת נסיוֹן, שׂדוֹת וגנים לבחינוֹת בּמחוֹזים השוֹנים מנחל מצרים ועד הלבנוֹן, רפתים לגידוּל גזעי-חלב וּבהמוֹת-עבוֹדה, עזרה וֶטֶרינרית, מוֹסדוֹת נסיוֹן לתעשׂיית-שימוּרים של פּירוֹת וירקוֹת, לתעשׂיית-חלב, נסיוֹנוֹת של בּניה מתאימה לצרכי הישוּב, הזמנת כּלי-עבוֹדה וּבחינתם, קוּרסים חקלאיים, מדריכים נוֹדדים, ועוֹד ועוֹד.

על ידי יצירת המפעלים האלה יִכָּנס לארץ חֶבר של כּוֹחוֹת מדע מעוּלים, אשר פּעוּלתוֹ תהיה ניכּרת בּכל ענפי העבוֹדה הישוּבית, אשר יכניס זרם של דעת, מרץ ואיניציאַטיבה. בּיחס לכּוֹחוֹת האלה אין להשתמש בּמידת הקימוּץ. בּיד נדיבה צריך המדע החקלאי והכּשרוֹן האישי להיזרע בּארץ, לבל יהיה לריק עמלנוּ.

---

אוּלם, האם רק העזרה החקלאית היא לבדה חסרה לנוּ בּישוּב? האם רק להצלחת המשק חסרים אצלנוּ התנאים האֶלמנטריים, ולאדם עצמוֹ, לחייו, לבריאוּתוֹ, להגנה מפּני כּליוֹנוֹ והתנַוונוּתוֹ האם דוֹאגים אצלנוּ? האם נחשבת דאגה זוֹ לאחד החוֹבוֹת היסוֹדיים של הישוּב?

קשה לדבּר בּנידוֹן זה. זהוּ אחד הליקוּיים הכי-מעציבים בּישוּבנוּ. חֵטא חָטא הישוּב, ואף החדש בּכלל, לחלוּציו, עד היוֹם. ואף צמצוּם האמצעים אינוֹ מכפּר על דלוּת המוּשׂגים, אשר התגלתה פּה בּכל עוּמקה.

בּמידה זעוּמה של אֶקוֹנוֹמיה אֶביוֹנית וחסרת-היקף מדדוּ אצלנוּ כּל צעד לעבוֹדה סַניטרית. והתוֹצאוֹת? בּיוֹקר רב שילם הישוּב בּעד הקימוּץ הלאוּמי הזה. מי מאִתנו לא ימנה מקרי מות של אנשים קרוֹבים לוֹ, שרק חוֹסר עזרה מדיצינית מינימַלית בּארץ גרם לכך? וכמה נשארוּ בּעלי-מוּמים מחוֹסר ריפּוּי מַתאים? האם לא היה הגליל התחתוֹן, תקוּף הקדחת וּמגפוֹת וּצפוּי-התנַפּלוּיוֹת עזוּב בּמשך כּמה שנים מבּלי כּל רוֹפא? הבאנוּ לארץ את התימנים, למען החיוֹתם, הרימם, הבריאם, והפקרנוּם לגויעת-תחלוּאים. הנזכּיר את קרבּנוֹת השמירה היתירים, אשר ימים וּמעֵת-לעתים גָועוּ עד בּוֹא העזרה המאַחרת? היש צוֹרך פּה בּינינוּ לפרש מה הם תנאי ההבראה של הפּוֹעל, של התימני (גם אחרי עזרת קוּפּת-חוֹלים שלנוּ, שהראתה לנוּ אמנם בּשעת המַשׁבּר, עד כּמה כּל עבוֹדה מסוּדרת וּמסוּרה, בּתנאים הכי-דלים, מסַייעת להצלת נפשוֹת)? הלא גם בּתי-החוֹלים שלנוּ מתקיימים בּנס וּסגוּרים רוֹב ימוֹת השנה על מַסגר. ועל איכוּתם אַל נדבּר. אנוּ הלא מכּירים תוֹדה גם על המעט שיש, ויוֹדעים את תנאי קיוּמם. וזה בּארץ שתחלוּאיה מרוּבּים, שההתאַקלמוּת גוֹזלת כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת, שכּל כּיבוּש עֶמדה חדשה מלוּוה בּמחלוֹת, שפּיתוּח אדמת-בּוּר גוֹרר בּה התקפות-קדחת.

וּבערים, מרכּז הפילַנטרוֹפּיה העברית מכּל קצוי תבל? הנך עוֹבר בּחוּצוֹת ירוּשלים, צפת, טבריה ורוֹאה את הילדים, ילדי ארץ-ישׂראל העלוּבים, אשר טיפּת חלב אינם רוֹאים, עם חיורוֹן-פּניהם, רפיוֹן-בּשׂרם, רזוֹן-עצמוֹתיהם. ואין-אוֹנים לעזוֹר וּלשנוֹת, אתה תוֹהה על הכּל: מה ה"לאוּמיוּת" שלנוּ, המהוּללת, איפה הוּא החוּש העממי, היכן הם הקשרים, קשרי-אדם, בּין האינטֶליגנציה הלאוּמית, ה"דמוֹקרטית" וּבין ה"המוֹן"? האין אלה שני עמים זרים מנוּכּרים וּמתנכּרים לפניך? אַיה, לאחרוֹנה, הרחמנוּת היהוּדית?

על העזרה המדיצינית בּארץ וּמצבה, על גוֹבה הכּוֹחוֹת וּתנאי התפּתחוּתם, על דלוּת האַתמוֹספירה המדיצינית, המעכּבת בּעד עליה והשתלמוּת יש עוֹד הרבּה לספּר, אוּלם טוֹב היה אילוּ היוּ עוֹשׂים את זה אלה הקרוֹבים לדבר ממנוּ.

חייבים אנוּ, כּוּלנוּ, לדאוֹג, כּי המוּשׂגים והערכתם בּנידוֹן זה ישוּנוּ כּליל.

בּשביל עם כּעמנוּ, אשר תנאי הקיוּם האיוּמים עשׂוּ בּוֹ שַמוֹת מכּל צד בּמשך מאוֹת שנה, בּתנאי עבוֹדתנוּ אשר החליצוּת וההתאַקלמוּת דוֹרשוֹת את כּל המאמצים, ותחלוּאי הארץ וּתנאי החיים הקשים גוֹזלים את מיטב הכּוֹחוֹת – לא צריכים עניני בּריאוּת העם להיוֹת מן האחרוֹנים. אוּלי עתה, עם לקח המלחמה העוֹלמית, כּבר הגיע הזמן לכל האדם, כּי בּמקוֹם ההרס והאבדוֹן השיטתי, בּמקוֹם הבּירוּר הסיסטמַתי של הכּוֹחוֹת הכי-בּריאים למען הקריב אוֹתם למוֹלך – תבוֹא דאגת הבּריאוּת של הדוֹר ההוֹוה והדוֹרוֹת העתידים, שכּנגד הפּרוֹצס של כּליוֹן האדם וניווּנוֹ תבוֹא העבוֹדה המסוּדרת לחיזוּקוֹ וּלהבראָתוֹ, וּבמקוֹם וַזרת-המלחמה – הוַזרה לבריאוּת-העם. האם עוֹד לא בּא הזמן? בּכל אוֹפן, אצלנוּ, אם חסים אנוּ על מעט הכּוֹחוֹת שיש בּארץ, על אוֹתוֹ הקיבּוּץ הקטן, בּערים וּבמוֹשבוֹת, שעלוּ לנוּ כּל כּך בּיוֹקר, אם רוֹצים שהכּוֹחוֹת שיִכָּנסוּ לארץ לא יתבּזבּזוּ לריק, אם רוֹצים בּפוֹריוּת החיים והעבוֹדה – צריכה אזי הדאגה הסַניטרית לתפּוֹס מקום בּראש. כּוֹחוֹת מדע מהמַדרגה הראשוֹנה צריכים להיכּנס לארץ, מוֹסדוֹת-חקירה מדעיים, השגחה סַניטרית, בּתי-חוֹלים מוֹדרניים, בּתי-החלָמה, בּתי-יוֹלדוֹת, מוֹסדוֹת להזנת התינוֹקוֹת, להמצאַת חָלב מפוּסטר, מרחצאוֹת עממיים – צריכים להיפּתח. שוּּרה של מוֹסדוֹת וכוֹחוֹת מאוּחדים אשר יספּיקוּ את העזרה הדרוּשה להבראַת הארץ, ויבראוּ את האַתמוֹספירה הרצינית של עבוֹדה מדעית, שבּה יהיה מקוֹם לרוֹפא הטוֹב, לרוֹפא הגדוֹל.

הלשכּה הציוֹנית הסַניטרית צריכה ללַווֹת את הבּא לכל המקוֹמוֹת החדשים אשר ילך, ועבוֹדתה צריכה להיעשׂוֹת בּכל אוֹתה האחריוּת, שציבּוּר העוֹבדים עוֹשׂה את עבוֹדתוֹ הוּא. זוֹהי החוֹבה, אוּלי הראשוֹנה שבּחוֹבוֹת, נגד כּל אלה שלהם אנוּ קוֹראים וּלבוֹאם מחכּים.

---

ועוֹד סעיף אחד של העבוֹדה בּארץ, סעיף עזוּב לגמרי, תוֹבע את עלבּוֹנוֹ ודוֹרש את תיקוּנוֹ: זוֹהי **העבוֹדה התרבּוּתית העממית. ** עבוֹדה תרבּוּתית בּארץ פּירוּשה עד היוֹם הזה – בּתי-ספר. מחוּץ לתחוּמי המוּשׂג הזה לא יצאנוּ.

(מאמר מוּסגר. אפשר שגם בּפּינה זוֹ, בּתרבּוּת ה"רשמית", רשוּתם של המוֹרים ועסקני החינוּך, יש לפּוֹעל מה לאמוֹר, וצריך שיֵאָמר. הפּוֹעל עכשיו כּבר אינוֹ הרוָק הנוֹדד. שאלת חינוּך ילדיו כּבר מעסיקה, מדאיגה וגם מטרידה.

וּמה הם בּתי-הספר שלנוּ בּמוֹשבוֹת, וּלמה הם מחַנכים, וּמהוּ הקשר שבּיניהם וּבין החיים של העוֹבד ועתידוֹ – זוֹהי שאלה מרה, הנשאלת כּבר חרש בּאָהלינוּ, ואשר בּהכרח עוֹד ישוּבוּ אליה לא פּעם. אוּלם זוֹהי פּרשה לְחוּד).

מה נעשָׂה בּארץ למען הָקֵל על הבּא מחדש את רכישת העברית? זה היה ענין של יחידים, של קנאים, של מתנדבים. בּחלקנוּ אנוּ, הפּוֹעלים, נפל הגוֹרל, גוֹרל הכּבוֹד אמנם, של הפצת השׂפה בּפי חוּגים עממיים, משוּללי הידיעה. וכל הכּאב הכּרוּך בּעקב אי-הידיעה: צמצוּם החיים, מרירוּת הלבבוֹת, ההתנכּרוּת והמכאוֹבים הפּנימיים – הוּרגש בּמחננוּ שכם אחד. רבּים בּנוּ היוֹדעים על עצמם ועל בּשרם אוֹ על קרוֹבי נפשם את לבּוֹ הדוָי של האדם הבּא לארץ וּלשוֹנוֹ אינה אִתוֹ, את מצב הנפש של האם הרוֹצה לדבּר עם ילדהּ עברית וּלשוֹנה מגמגמת, את המַרטירוֹלוֹג הקשה של האדם הגוֹזל בּמשך שנים מרגעי מנוּחתוֹ הדלה למען תפוֹס פּירוּרי השׂפה מבּלי מוֹרה, מבּלי ספר-לימוּד, מבּלי כּל עזרה.

וּמה יהיה להבּא, כּשיבוֹא זרם העוֹלים הצפוּי? האוּמנם יוּתן לוֹ לגווֹע בּצערוֹ, בּאי-ידיעתוֹ? האוּמנם יעוּכּב הפּרוֹצס ההיסטוֹרי של איחוּד העם וּתחייתוֹ הכּלכּלית והתרבּוּתית על ידי צרוּת האפקים והמוּשׂגים, על ידי חוֹסר החוּש העממי, על ידי חוֹסר אנשים נאמנים, מחוּננים, עוֹבדי העבוֹדה התרבּוּתית בּעם?

גם בּמדינה ששׂפתה שוֹלטת בּכל ענפי החיים, יוֹדעים להגיש לאֶמיגרנט את העזרה הדרוּשה בּלימוּד השׂפה.

ואצלנוּ?

חוֹבבי-ציוֹן ידעוּ לפני כּמה שנים להוֹציא חוֹברת ללימוּד ערבית. איפה היא החוֹברת הראשוֹנה ללימוּד הדיבּוּר העברי, אשר העוֹלה יקחנה אתוֹ בּעלוֹתוֹ על הספינה, איפה הוּא ספר-הלימוּד לגדוֹלים, איפה הם המכשירים האפשריים, העוֹזרים להקנוֹת את ידיעת השׂפה, אף מבּלי ידיעת בּעלים?

אכן, גם זהוּ לוּכּסוּס, אחד המוֹתרוֹת “היקרים”, כּעזרה אַגריקוּלטוּרית, כּעזרה מדיצינית.

והשׂכּלת העם אינה, מוּבן, שאלת הלשוֹן בּלבד. די לזכּוֹר את המצב העלוּב של הספריוֹת בּארץ (מן הספריה העממית בּמוֹשבה ועד ה"בּית נאמן"¹⁵), להתבּוֹנן אל מצב ההשׂכּלה של הדוֹר הצעיר גוֹמרי בּית-הספר, הנשארים אחרי-כן מבּלי כּל המשך לימוּד והתפּתחוּת. ואין כּבר לדבּר על דבר מצבה של ספרוּתנוּ והתאָמתה לצרכי התרבּוּת של הקוֹרא, שוֹאף הדעת.

האוּמנם צריך להשלים עם המצב, שאִכּרוּת וּבוֹרוּת הם שמוֹת נרדפים? לא ולא. על בּערוּת לא תיבָּנה האִכּרוּת העברית, לא תיבָּנה כּנסת ישׂראל, לא תיבּנה כּנסת העבוֹדה. “וכל בּנַיִך לִמוּדי ה'” – בּרכה עתיקה היא, שנתבּרכנוּ בּה. ואל נתבּייש בּה, ואל נַכזיבה. עבוֹדה תרבּוּתית עממית, רחבה ועמוּקה, צריכה ללווֹת את כּל עבוֹדתנוּ הישוּבית. אמצעים ענקיים וגם כּוֹחוֹת אנוֹשיים ענקיים, כּוֹחוֹת אהבה וּמסירוּת צריכים לבוֹא לעזרת השׂפה העברית, לעשׂוֹתה לנחלת-העם השב אל מוֹלדתוֹ, להשׂכּלת העוֹבד, לחינוּך הדוֹר הצעיר גם אחרי היפּרדוֹ מבּית-הספר. שוּם אמצעים אַל יהיוּ בּעינינוּ גדוֹ­לים מדי בּשביל הקלת הפצת השׂפה העברית בּפי הבּאים. מערכת מפעלים תרבּוּתיים צריכה להיוָצר, מיִסוּד בּית-לימוּד השׂפה לבּאים ועד יצירת ספרוּת עברית לעם, בּמה טוֹבה מחנכת, מוּזיאוּם אמנוּתי לאוּמי, ואוּניברסיטה עממית, המַתאימה לצרכי ההשכּלה בּארץ, לגוֹבה התרבּוּתי של העוֹבד הארץ-ישׂראלי.

בּחברה העברית הנבנית אין מקוֹם לשתי תרבּוּיוֹת: לתרבּוּת של המעמד העליוֹן ולתרבּוּת של שפלי-הרוּח. היצירה התרבּוּתית כּוּלה צריכה להיוֹת בּתוֹך יצירת חיי העם, להיזוֹן ממנה ולהזינה. קניני התרבּוּת, המדע, האמנוּת והמחשבה, צריכים להיוֹת נחלת העם. ואַל תאמרוּ כּי הדברים האלה רחוֹקים.

---

בּין העבוֹדוֹת השוֹנוֹת לתקנת ירוּשלים, להרמתה וּלהבראָתה צריכה ויכוֹלה גם העבוֹדה החקלאית לתפּוֹס את מקוֹמה. מוּבן מאליו כּי אין עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על חשבּוֹן עבוֹדוֹת כּלכּליוֹת-עירוֹניוֹת אחרוֹת. כּי אינה יכוֹלה להעלוֹת ארוּכה לכל מַדְוֵי ירוּשלים ולפתוֹר את שאלת הקיוּם של המוֹניה הרעבים והדווּיים, כּי אם להוֹסיף גוָן חדש לעבוֹדה הרַבּה הצריכה להיעשׂוֹת, להכניס זרם מחַיֶה לתוֹך חיי העיר העתידים להיבּרא.

עיר זוֹ עם אקלימה הנוֹח לצמיחה, עם עמקיה הפּוֹריים, עם עציה העתיקים – ההוֹלכים אמנם ונחרבים לעינינוּ בּפראוּת הסביבה והשלטוֹן הקוֹדם, עם הכּפרים מלאי הירק וגני-השלחין המַקיפים אוֹתה, לנוּ אין בּה מכּל זה כּלוּם, רק חוֹמוֹת, חנוּיוֹת וחרבוֹת. והישוּב העברי, הנמק בּדלוּת וּבדחקוּת, בּחוֹסר לחם ואויר בּין החוֹמוֹת של עיר זוֹ רק שמוּעה שמע על דבר “קוֹלוֹניֶס”, “קוֹלוֹניסטין” וּפוֹעלים. ורוּבּוֹ הגדוֹל אף לא ראָם, וחוֹשב אוֹתם לאחדים מן הדברים המוּזרים בּעוֹלם, הרחוֹקים-רחוֹקים.

מלבד המקרה היחידי לפני ארבּעים שנה, בּראשית היוָסד פּתח-תקוה, לא נתנה עיר יהוּדית זוֹ, לב האוּמה, בּמשך כּל שנוֹת עבוֹדת הישוּב, חוֹמר אנוֹשי לגאוּלת הארץ, אפילוּ בּאוֹתה מידה שנתנה איזוֹ עיירה זעירה בּרוּסיה אוֹ בּגליציה. ולא רק שהישוּב הירוּשלמי לא נתן משלוֹ לישוּב החקלאי, הוּא גם לא קיבּל, לא ינק ממנוּ ולא ראה אוֹתוֹ מקרוֹב. נחוּצה היתה “גזירה” של גֶ’מַל-פֶּחָה בּימי האַרבּה ¹, למען אשר חלק מבּני ירוּשלים יראה בּעיניו את אחת המוֹשבוֹת. ואפילוּ בּני “הישוּב החדש”, חניכי בּתי-הספר, היוצאים אוּלי לפעמים לטיוּל למוֹשבה, אינם הרבּה יוֹתר קרוֹבים לישוּב מחניכי החדרים והישיבוֹת. אף הם, בּני הארץ, לא נתנוּ מתוֹכם שוּם עוֹבדים בּשביל גאוּלת הארץ (אָפיית למדי היא אַנקיטה אחת שנעשׂתה בּין חברי אגוּדה ציוֹנית מבּני הדוֹר הצעיר. מששים חברים ראוּ רק שמוֹנה בּעיניהם מוֹשבה עברית).

הכנסת עבוֹדה חקלאית בּירוּשלים, זאת אוֹמרת, לברוֹא קשרים חיים בּין העיר ירוּשלים וּבין ישוּבנוּ הקרקעי עוֹבד האדמה, להמציא לחלק מתוֹשביה אפשרוּיוֹת של עבוֹדה פּוֹריה, של קיוּם אנוֹשי, – מבּלי להיוֹת תלוּיים בּעזרה וּצדקה – של התאַזרחוּת קרקעית; להכניס לתוֹך ירוּשלים חוּג חדש של תוֹשבים, מאנשי הישוּב החקלאי העוֹבד, הכּוֹבש, השוֹאף ליצירה מעשׂית, לברוֹא בּקרב הימים בּירוּשלים מעמד חדש של חקלאים עירוֹניים, גננים, ירקנים, שַתָּלים, מגַדלי בּהמוֹת, עוֹפוֹת, דבוֹרים.

אוּלם לא רק ערך כּלכּלי וחינוּכי ישנוֹ לעבוֹדה זוֹ בּירוּשלים, כּי אם גם ערך מדיני-תרבּוּתי – אם אפשר לאמוֹר כּך. יצירת חַוָה לאוּמית יפה בּקרבת העיר, סידוּר גנים יפים על יד בּתי-הספר, ואף גם על יד הישיבוֹת וּשאר המוֹסדוֹת העבריים הציבּוּריים (אוּלי גם לא רחוֹק היוֹם שיגשוּ אצלנוּ לסידוּר גן בּוֹטַני לאוּמי); סידוּר מחלבה גדוֹלה המַמציאה חלב מַבריא מפוּסתר לתינוֹקוֹת, משתלה טוֹבה, הממציאה שתילי עצים, ירקוֹת וּפרחים לשכוּנוֹת החדשוֹת אשר תיבָּנינה, נטיעת חוּרשת הרצל, שתהיה ראוּיה לשמה, בּקרבת העיר, הכנסת הירק והצוֹמח לכל פּינה עברית, סידוּר חנוּיוֹת הגוּנוֹת, אשר תמכּוֹרנה ירקוֹת, בּיצים, חמאה, גבינה משלנוּ, פּרי העבוֹדה העברית. כּל השׁיפּוּר הזה שׁל העיר הָרֹאשָׁה בּארצנוּ, כּל התיקוּן הכּלכּלי והרוּחני הזה בּחיי תוֹשבי עירנוּ, כּל זה יבוֹא ויעיד על ערכּנוּ הציביליזטוֹרי, על כּוחנוּ התרבּוּתי, היוֹצר, אוּלי לא פּחוֹת מאשר הקמת בּתים לתוֹרה וּלמדע.

מקצוֹעוֹת החקלאוּת, אשר יש להם מקוֹם ועתיד בּירוּשלים וּבקרבתה הם: גידוּל-ירקוֹת, החזקת בּקר וצאן, תעשׂיית החלב, גידוּל עוֹפוֹת, גידוּל דבוֹרים, גידוּל משתלוֹת של עצים וּפרחים, תעשׂיית-שימוּרים של ירקוֹת וּפירוֹת.

גידוּל הירקוֹת מעסיק בּסביבוֹת ירוּשלים עם רב. כּפרים רבּים, בּיחוּד אלה אשר תנאים נוֹחים להם: מים, גבעוֹת זבל של דוֹרוֹת, אקלים יוֹתר חם בעמקים – חיים על עבוֹדה זוֹ. ואף על פּי כן כּמוּת הירקוֹת מצוּמצמה וּמחיריהם גבוֹהים מאד. יש עוֹד די מקוֹם לקיוּם ציבּוּר של ירקנים יהוּדים וּכמוֹ כן להרחבת המקצוֹע וּלהעלַאתוֹ על ידי עבוֹדת-חקירה נסיוֹנית, בּחינת מינים והכנסתם וכוּ'. הכנסת המקצוֹע הזה בּמידה רחבה וּבתנאים רציוֹנַליים צריכה לפעוֹל לטוֹבה גם על הספּקת המזוֹנוֹת של ירוּשלים. אפשר לקווֹת בּבטחה כּי אחרי עבוֹר שנוֹת עבוֹדה ונסיוֹן, וּברָכשנוּ לנוּ חלקוֹת-אדמה מַתאימוֹת יצליח בּידינוּ לנטוֹע את הענף החקלאי הזה ולברוֹא בּירוּשלים וּסביבוֹתיה מעמד של ירקוֹת בּטוּח בּקיוּמוֹ.

הספּקת ותעשׂיית חלב כּבר תפסוּ מקוֹם רב בּירוּשלים, אף בּישוּב היהוּדי. ועם ריבּוּי אוּכלוֹסיה וּצמיחתה בּעתידה תצמח גם תקותם של המקצוֹעוֹת האלה, אם כּי המספּוֹא וּשאר צרכי ההספּקה של בּהמוֹת-החלב, יצטרך להיוֹת מוּבא בּרוּבּוֹ מן החוּץ. המחלבה של המוֹשבה האמריקאית יכוֹלה לשמש בּנידוֹן זה דוּגמה יפה, ואף הצבּר בּלי קוֹצים והאספּסת והתירס המכּסיקאי בּאים בּחשבּוֹן. התפּתחוּת המקצוֹע הזה, מלבד פּרנסת העוֹבדים, חשוּבה עוֹד לנוּ בּיחוּד בּשביל בּריאוּת התוֹשבים, הקלת החיים, טיפּוּח התינוֹקוֹת והילדים.

גידוּל מַשתלוֹת וּפרחים ודאי לא יתפּוֹס מקוֹם רחב בּשנים הכי-קרוֹבוֹת. אוּלם אפשר לקווֹת, כּי עם בּנין שכוּנוֹת חדשוֹת, עם נטיעת גנים וחוּרשוֹת – תבוֹא גם הדרישה. ואזי תפרנס עבוֹדה זוֹ את בּעליה בּהרחבה. התחלה של עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת בּהקדם, בּאשר היא תעזוֹר לנוּ לתת את הצוּרה הנאה לשכוּנוֹתינוּ, לחצרוֹת מוֹסדוֹתינוּ.

על יד המשקים החקלאיים ימָצא מקוֹם גם לגידוּל עוֹפוֹת. חלק מהמזוֹנוֹת ימָצא להם משיירי הגן, והכנסה של החזקת עוֹפוֹת בּעיר תשלם את הוֹצאוֹת המזוֹנוֹת אשר יִקָנוּ.

גם לגידוּל דבוֹרים ימָצא מקוֹם בּירוּשלים. לפי דברי הבּוֹטַנַאי א. ראוּבני מרוּבּים צמחי הדבש בּסביבה זוֹ. ואף גן-הירקוֹת יוּכל להיוֹת לעזר בּענין הזה.

עם התפּתחוּת המקצוֹעוֹת האלה יִפָּתח אוּלי מקוֹם גם לתעשׂיה החקלאית, לשימוּרי ירקוֹת וּפירוֹת. בּסביבוֹת ירוּשלים מרוּבּוֹת הנטיעוֹת של זיתים, תאנים, גפנים, חַבּוּשים. יעלה אוּלי בּידינוּ להכניס לתוֹך ירוּשלים גם את ענף-העבוֹדה הזה, שערכּוֹ הכּלכּלי בּשביל העיר יוּכל להיוֹת רב מאד.

---

ההצעוֹת המעשׂיוֹת לעבוֹדה חקלאית בּסביבוֹת ירוּשלים תהיינה בּהכרח מצוּמצמוֹת מאד, כּל זמן אשר רכוּשנוּ החקלאי בּחבל הזה הוּא כּל כּך דל. בּשוּם מרכּז עירוֹני בּארץ – מלבד אוּלי חברוֹן, אין התאַחזוּתנוּ כל כּך מוּעטה עדיין כּאשר בּירוּשלים. הערים יפוֹ, חיפה, צפת, טבריה הן בּכל זאת מוּקפוֹת נקוּדוֹת של אדמה עברית. ועוֹד דבר: כּל מרכּזי החקלאוּת האינטנסיבית בּירוּשלים נמצאים בּקרבת המַעינוֹת, והמים הם הם שנוֹתנים את האפשרוּת לקַדֵם את העבוֹדה וּלהרויח ממנה. ואדמוֹת כּאלוּ, אדמוֹת שלחין, אין בּידינוּ כּלל: בּרי הדבר שרכישת חלקת אדמה עם מים בּמידה מספּיקה רק היא תתן לנוּ אפשרוּת של יצירת משק יפה בּסביבה זו. נקוה כּי לזה יוּשׂם לב. וּלפי שעה מוּכרחים אנוּ להתאים את הצעוֹתינוּ ועבוֹדוֹתינוּ המעשׂיוֹת הקרוֹבוֹת לאלה האדמוֹת שישנן בּרשוּתנוּ, וּלהשתדל לברוֹא בּהן את התנאים המינימַליים לפּחוֹת, להצלחת העבוֹדה. בּבוֹרוֹת חצוּבים גדוֹלים, אשר יכילוּ הרבּה מים, צריכים לבוֹא לעזרתנוּ. בּעזרת בּוֹרוֹת כּאלה וּמַשאבוֹת של יד אוֹ סוּסים עוֹלה בּידי הגרמנים לסַדר את גניהם (שנֶללר, בּית-החוֹלים הגרמני). בּאדמוֹת הרים שיסדרוּ אוֹתן דרגוֹת-דרגוֹת מיוּשרוֹת נפתרת שאלת המים בּיתר הצלחה. מהבּוֹרוֹת הגדוֹלים, הבּנוּיִים בּטֶרַסוֹת העליוֹנוֹת, יורדים המים על ידי צינוֹרוֹת ומשקים את הטרסוֹת התחתונות. בּאוֹפן כּזה נעבדים בּמנזרים אחדים בּהרים גנים יפים למדי.

---

ואלוּ הן העבוֹדוֹת אשר בּהן אפשר להתחיל בּימים הכי-קרוֹבים, לפי האפשרוּיוֹת הקרקעיוֹת המצוּמצמוֹת אשר בּידינוּ:

א. בּאחת החלקוֹת אשר בּרשוּתנוּ: “בּקעה”, “עמק רפאים” אוֹ “תלפּיוֹת”, יש לסדר משק של מחלבה וירקוֹת על שטח של 10–15 דוּנם. את שאר המקצוֹעוֹת יכניסוּ בּמשך הזמן. משק זה צריך להיוֹת נקוּדת-המוֹצא של העבוֹדה החקלאית בּסביבה. בּוֹ ימצאוּ עבוֹדה עשׂרוֹת אחדוֹת אנשים מבּני ירוּשלים וּבנוֹתיה, בּוֹ יקבּלוּ בּני ירוּשלים הרוֹצים בּעבוֹדת האדמה חינוּך חקלאי שימוּשי. הוּא ימציא לתינוֹקוֹת ירוּשלים חלב טרי ונקי – אוּלי גם מפוּסתר – הוּא ימציא לסביבה זרעים, שתילי עצים, שתילי ירקוֹת וּפרחים; הוּא ישמש גם מרכּז של חקירה ונסיוֹן חקלאי-שימוּשי בּחבל הארץ הזה, החדש לנוּ בּמוּבן הזה לגמרי.

בּ"בּקעה" יש תקוה כּי שאלת המים אוּלי תיפּתר בּהצלחה על ידי חפירת בּאר מים חיים. בּקרבת אדמתנוּ, וּבאוֹתוֹ הגוֹבה בּערך, בּחצר כּוֹמר יוָני כּבר נחפּרה פּעם בּאֵר, בּשנת תרס"ג, על ידי המהנדס האנגלי הוּנד בּעוֹמק של 30 מטר בּערך (בּאר זוֹ ראיתי נעוּלה בּימי שלטוֹן התוּרכּים). אפשר לחשוֹב, שגם הטמפּרטוּרה בּ"בּקעה" היא יוֹתר גבוֹהה מאשר בּתלפּיוֹת, מה שחשוּב בּיוֹתר בּסביבה זוֹ בּשביל גידוּלי ירקוֹת החוֹרף. לתלפּיוֹת יש היתרוֹן של שטח מישוֹר יפה, נקי כּמעט מאבנים.

ב. מלבד המשק הקבוּע הזה, הדוֹרש השקעת סכוּמים גדוֹלים (בּריכוֹת, בּנינים, רפתים, אינבֶנטַר חי) יש עוֹד מקוֹם בּירוּשלים לשוּרה של משקים ארעיים, אשר ערכּם הישוּבי והחינוּכי יכוֹל להיוֹת רב בּשנים הראשוֹנוֹת, עד שתיבּרא האֶפשרוּת של עבוֹדה ישוּבית יוֹתר יסוֹדית. אלה הם משקים לגידוּל ירקוֹת וּלמשק בֵּיתי קטן על ידי קבוּצוֹת פּוֹעלים מן המוֹשבוֹת על אדמת המגרשים השייכים לנוּ בּעיר, וּבאדמוֹת אשר ודאי תיקָנינה בּזמן הקרוֹב בּשביל מוֹסדוֹת ציבּוּריים שוֹנים. בּסידוּר מוּצלח, בּאפשרוּת לעבּד מגרש אחד בּמשך שנים אחדוֹת כּסדרן, בּחציבת בּוֹרוֹת הגוּנים למים, אפשר לקווֹת שקבוּצוֹת אלוּ תוּכלנה להתקיים על פּרי עבוֹדתן.

הערך החינוּכי של הכנסת פּוֹעלים וּפוֹעלוֹת לעבוֹדה בּירוּשלים, של יצירת עבוֹדת-אדמה עברית בּסביבת בּני העיר, בּתוֹך השכוּנוֹת העבריוֹת, לעיני הדוֹר הצעיר וילדי בּתי-הספר – מוּבן מאליו. מציאוּת ציבּוּר עוֹבדים חקלאים בּתוֹך העיר וּבקרבתה עלוּלה לעוֹרר כּוֹחוֹת נרדמים, להכניס את התוֹכן הציוֹני, החיוּני, תכני העבוֹדה, כּיבּוּש הארץ וההתאַחזוּת לתוֹך החוּגים העירוֹניים. בּעבוֹדת הקבוּצוֹת האלה יתחנכוּ גם עוֹבדים מוֹעילים בּשביל העבוֹדוֹת הישוּביוֹת היוֹתר רחבוֹת, אשר נגש אליהן בּימים הבּאים.

הקבוּצוֹת האלוּ, כּשהן לעצמן, תמֵלאנה גם חלק חשוּב מהעבוֹדה הנסיוֹנית החקלאית בּסביבה החדשה וְתִתֵּנָה בּמידה ידוּעה עבוֹדה גם לבני העיר וּבנוֹתיה, וּתשַתפנה אוֹתם בעבוֹדתן.

קבוּצוֹת אחדוֹת כּאלוּ יכוֹלוֹת להסתדר מבּלי קוֹשי רב בּקרדיטים בּלתי-גדוֹלים (5–8 אלפים פרנקים לקבוּצה בּמשך השנה הראשוֹנה) ויש יסוֹד לקווֹת שאחרי הנסיוֹן של השנה הראשוֹנה, הכּרוּכה תמיד בּנסיוֹנוֹת וּמכשוֹלים רבּים, תוּכל קבוּצה זוֹ לעמוֹד על רגליה ולחיוֹת על עבוֹדתה.

ג. עבוֹדה חשוּבה וּמיוּחדת בּמינה יש לפנינוּ בּהרמת החַלבּנוּת המקוֹמית. פּה אין לפנינוּ יצירת יש מאַין, כּרגיל, כּי אם חיזוּק היֵש, סיוּע וסעד לַקַיים העלוּל להתפּתח. לפני המַשבּר היוּ מוֹנים בּירוּשלים כּ-80 משפּחוֹת שהתפּרנסוּ על מקצוֹע זה. בּמשך השנים האלה נתדלדלוּ מאד וּבקרם וצאנם נתמעט בּתכלית. החלבּנים צריכים עכשיו להסתדר בּתור אגוּדה כּלכּלית, ועל המוֹסדוֹת הציוֹניים להמציא להם בּאחריוּת הדדית קרדיט מספּיק על יסוֹד מסחרי, למען אשר יוּכלוּ להגדיל את צאנם ובקרם. בּשנים כּאלוּ, שהמספּוֹא עוֹלה כּל כּך בּיוֹקר והבָּקר בּארץ הוֹלך וּמתמַעט, יש חשיבוּת רבּה להחזקת המקצוֹע הזה. עזים וּכבשׂים אפשר לגדל בּירוּשלים, המוּקפה גבעוֹת עטוּפוֹת דשא בּמשך הרבּה חדשים בּשנה והכנסתם עכשיו טוֹבה מאד.

זה יהיה מפעל כּלכּלי רב-הערך להרים משפלוּת חלק נכבּד מתוֹשבי ירוּשלים בּעלי ידיעה ונסיוֹן, אשר היוּ רגילים להתפּרנס מעבוֹדתם. אם הנסיוֹן הזה יצליח יהיה גם מקוֹם להמשך של מפעלים בּדרך זוֹ. עזרה לסידוּר תעשׂיית החלב בּירוּשלים וּמכירה משוּתפת של תעשׂיית החלב.

ד. מלבד החשיבוּת החינוּכית של סידוּר גינוֹת עבוֹדה על יד כּל בּית-ספר בּירוּשלים, אשר כּבר הצעתי פעם, ואשר כּבר הוּחל להתגשם בּמקצת, הנני מוֹצא לנחוּץ להציע שעל יד בּית-הספר לבנוֹת תסוּדר גינה בּמַסשטַבּ יוֹתר גדוֹל, אוּלי גם בּתוֹספת של משק-בּית קטן, שבּה תעבוֹדנה בּשׂכר מספר בּנוֹת מאלוּ שגמרוּ את בּית-הספר והראוּ את נטייתן לעבוֹד את עבוֹדת הגן. המעבר לעבוֹדת האדמה מתעכּב הרבּה בּשביל בּת ירוּשלים על ידי זה שהוּא קשוּר בּהכרח עם עזיבת הבּית והיציאה למוֹשבה. צריך לתת להן את האפשרוּת לעלוֹת על דרך העבוֹדה מבּלי ההכרח הזה בּהתחלה. אלוּ שיש להן נטיה רצינית לעבוֹדת-האדמה צריכוֹת להתאַמן בּעבוֹדה וללמוֹד אוֹתה קצת למעשׂה, ואחרי כן יֵקל להן למצוֹא את דרכּן בּחיים, אם בּצוּרה עירוֹנית ואם כּפרית. ואף אם לא כּל אלוּ שתעבוֹדנה בּגינה זוֹ תישארנה בּתוֹך העבוֹדה החקלאית וּמהן תעבוֹרנה אחרי כן להוֹראה וכוּ', לא תהיה העבוֹדה לשוא. הן תביאֶינה אִתן את החינוּך בּעבוֹדה וידיעת הצוֹמח אשר רכשוּ. עצם מציאת גינה זוֹ, מציאת פּינה לעבוֹדה חיה לבנוֹת המקוֹם, יהיה לה ערך חינוּכי רב.

מוֹסד כּזה יכוֹל להסתדר בּתקציב שנתי של 4–6 אלפים פרנק, לפי מידת רחבּוֹ.

האפשרוּיוֹת המנוּיוֹת כּאן אין בּהן כּדי לסמן את התמוּנה הרצוּיה והאפשרוּת של עבוֹדה חקלאית רחבה, זוֹהי רק התחלה, התחלה הכי-קטנה. והאפשרוּיוֹת הרחבוֹת תבוֹאנה רק עם רכישת אדמה חדשה, וּבעיקר אדמת-שלחין. אזי ידוּבּר לא רק על דבר **סידוּרים של חקלאוּת עירוֹנית בּירוּשלים, כּי אם על דבר “ירוּשלים מוֹשבוֹת סביב לה”. **

תרע"ח.

(לנשמת קַרל נֶטֶר)

שמוֹ זה כּבר היה לאגדה. לאחת האגדוֹת החדשוֹת של עליית השחר לעם השׂב. בּעוֹדי בּילדוּתי קלטתי מתוֹך ספרים חביבים, המספּרים על ארץ התקוה, את ציוּר מצבת קבוּרתוֹ בּקצה שׂדירת בּרוֹשי-הבָּכוּת אשר בּמקוה. והדברים החרוּתים עליה: “יעקב נטר. מקוה ישׂראל כּוֹננוּ ידיו”, נחרתוּ גם בּלבּי, לב ילד. וּבין הרשמים החיוּניים השוֹנים, רווּיי קסמי הגאוּלה, אשר הזינוּ את הנפש והצעידוּ את רצוֹן החיים, היה גם זכרוֹ וזכר מפעל-חייו. וּמה זה היה לי, כּי שם זה, שם אחד המבשׂרים הראשוֹנים, המפעמים את הלב בּרחשי שׂמחה רכּה, שׂמחת אוֹר שחר, כּי שם זה גוֹרר רגשי צער ועצב וּכאב, כּאב מחפּיר, אשר אין עליו תנחוּמים? מדוּע זה כּל בּיקוּר על קברוֹ, מיוֹם בּוֹאי לארץ, מזכּירני יחד עם חלוֹם היצירה והבּנין, גם את החוּרבּן והשממוֹן, מעוֹררי הזוָעה, הכּרוּכים אַחריו?

כּחידת פּלאים נשארוּ לנוּ היחידים, הענקים בּני הדוֹר ההוּא, אשר חלוֹם-הגאוּלה המחוּדש היה מקוּפּל בּלבּם כּפרח בּניצתוֹ. אלה היוּ צבי קַלישר, אליהוּ גוּטמַכר, משה הֶס ¹, נתן פרידלנדר, יהוּדה אַלקלעי ² וחבריהם. את ראשית חזוֹן-לבּם ראוּ החוֹלמים בּ"כל ישׂראל חברים", בּאנשי המפעל והמעשׂה, כּרֶמיֶה וחבריו. גם אלה היוּ מזיגת-פּלאים בּלתי-מוּבנה לנוּ, לבני הדוֹר הזה. גאוֹן עברי, מלחמת הגנה על קיוּם ישׂראל וּכבוֹדוֹ, איחוּד האוּמה, “הקצת נרדמים” בּחכמת ישׂראל ³, גילוּי האחים הנידחים בּתימן וכוּש ⁴, הפצת השׂכּלה בּכל רחבי העם, כּל אלה עלוּ בּלוּלים יחד עם תוֹרת ה"כּנסיה הדתית", עם כּמה מיני גילוּיים של התבּוללוּת חיצוֹנית. ההרגישוּ האנשים האלה בּסתירוֹתיהם בּכּוֹחוֹת המתנגדים המתרוֹצצים בּקרבּם? מי יוֹדע. בּחיים שלטוּ מוּשׂגי הדוֹר, אוּלם הכּוֹחוֹת הפּנימיים העמוּקים, מַאוַיי-הדוֹרוֹתהכּמוּסים פרצוּ להם נתיב מפּעם לפעם.

וּמקרב הדוֹר ההוּא, הראשוֹן לשוֹאפי הגאוּלה וחוֹזיה, הראשוֹן גם ליצירת כּנסת-ישׂראל מדינית בּעוֹלם, יצא גם הוּא, המעפּיל הראשוֹן, המיַשב-החלוּץ.

לא זכה נטר, לא זכינוּ גם אנוּ לבּיאוֹגרף אוֹהב, אשר יגלה לפנינוּ את גלגוּלי-נפשוֹ, כּיצד נרקם בּלבּוֹ החלוֹם, וכיצד פּתר אוֹתוֹ שעל שעל, וּמה היה תגמוּל נפשוֹ בּחייו, אם תנחוּמוֹת-התקוה אוֹ מרי-יאוּש. מי יוֹדע אם דאג לזה מי בּתוֹך סביבתוֹ, אם הבין מי לרוּחוֹ. לנוּ נשארה רק העוּבדה עצמה, האגדה-חידה: יהוּדי חדש, גֵר ורחוֹק, שב ממרחקים לארץ אבוֹתיו לנעוֹץ בּה קנה לגאוּלת העם העתידה. לנוּ נשאר גם שם המפעל, הרוֹמז כּפוּלוֹת. מקוה-ישראל: קיווּי, כּנוּס העם ותקוַת העם.

עלה בּגוֹרלוֹ האוֹשר הבּלתי-קל להיוֹת הראשוֹן, הראשוֹן למפעל. ולא נשאר מפעל-חייו בּוֹדד. סוֹף סוֹף בּאוּ גם הממשיכים. אמנם לא מקרוֹב בּאוּ, מאשר הוּא קיוה, לא מחניכיו, מבּני הארץ. מרחוֹק בּאוּ, הוּא עוֹד זכה לראוֹת בּעיניו וּלקבּל את פּני הבּיל"וּיים, לעוֹדדם, לאַמץ את רוּחם.

אוּלם מפעלוֹ שלוֹ מה היה עליו? איזוֹ מאֵרה שלטה בּוֹ?

---

מאוֹת ואוּלי גם אלפי ילדים בּארצוֹת רחוֹקוֹת שוֹמעים בּלב פּוֹעם את השם המַרהיב וּמנַבּא: מקוה-ישׂראל, וחוֹלמים על קיבּוּץ גָלוּיוֹת, על עבוֹדה ותוֹרה, על חינוּך של אִכּרוּת עברית בּארץ העבר והעתיד.

והמעטים בּהם שחלוֹמם לא עזָבָם והם עוֹלים לארץ-ישׂראל לבקש פּתרוֹן לחלוֹמוֹתיהם, והנה: בּית-ספר ללא תוֹרה, ללא חינוּך, ללא עבוֹדה, ללא השׂכּלה. החלוֹמוֹת והמעשׂים של היוֹצר, הכּל, הכּל מכוּסה בּשכבה עבה של אבק-שנים, שממוֹן, אפס כּל רצוֹן וחיים. בּמקוֹם נקוּדת-מרכּז ליצירת חקלאוּת בּארץ – חוסר כל קשר בין המקום ובין הישוב החי. במקום השכלה – לֶבַנטיוּת ריקה, קוּלטוּרה של מצרים, בּמקוֹם דיבּוּר עברי – גמגוּם צרפתי, בּמקוֹם עבוֹדה – השגחה על הנשים והילדים הערבים העוֹבדים תחת שבט הנוֹגשׂ. בּית חינוּך-אִכּרים מחנך לכל “תכלית”, רק לא אִכּרים ועוֹבדים. הבּית הראשוֹן לקיבּוּץ גָלוּיוֹת מפיץ וּמפזר את בּני הארץ לכל קצוי עוֹלם, הבּית הראשוֹן לבניןתקות ישׂראל עוֹמד וּמכריז בּחוּרבּנוֹ על חוּרבּן ישׂראל.

בּני בּיל"וּ הראשוֹנים שבּאוּ לעבוֹד בּארץ-ישׂראל, הם עוֹד מצאוּ בּנטר מעוֹדד וסוֹמך. אבל מה מצאוּ יוֹרשיהם הרוּחניים של הבּיל"וּיים בּיוֹרשיו של יוֹצר מקוה? הוֹי, הם דוֹפקים על שערים נעוּלים. עשׂרוֹת שנים נמשכוּ שוּרוֹת של חלוּצים בּוֹדדים לחוֹנן אדמת-ישׂראל בּידיהם, בּזיעתם, בּמסירת-נפשם, הם כּאבוּ את כּאֵבם וּכאב עמם, וּביקשוּ מַרפּא בּאדמת-אבוֹת, בּאדמת-עבוֹדה. הם היווּ לסַעד מוּסרי, לחינוּך חקלאי, מקוה נשארה נעוּלה לפניהם. חסד מיוּחד היה דרוּש מצד הפּקיד למען קבּל פּעם פּוֹעל עברי. וקבּלה מקרית זמנית של קבוּצת פּוֹעלים עברים נחשבה לתקוּפה חדשה, אשר על פי רוֹב היתה קצרה מאד. לבנוֹת הכּפרים שמסביב נמצאה עבוֹדה יוֹם יוֹם. אוּלם לבנוֹת ישׂראל, הבּאוֹת ממרחקים לבנוֹת את בּית ישׂראל, להן אי אפשר היה להמציא עבוֹדה… “מפּני הצניעוּת”. זוֹ הצניעוּת והדתיוּת המפוּרסמוֹת, אשר פקידי “אַליאַנס” נוֹטעים בּמזרח.

---

זהוּ גוֹרל מפעלוֹ של נטר. המוֹסד הראשוֹן לתחיית העם ניתק את הקשרים בּינוֹ וּבין העם החי. את נשמתוֹ החַיה החניקוּ. מטרתוֹ נשכּחה מזמן. וכי תשאל את מנהליו וּמוֹריו: מה מטרתוֹ, מה יֵדעוּ הם להשיב. עצם קבּלת המשׂכּוֹרת, קבּלת פּקוּדוֹת מפּריס, נתינת פּקוּדוֹת לערבים העוֹבדים, שמירת צֶרֶמוֹניוֹת ידוּעוֹת – כּל זה ודאי תעוּדת-חיים מספּיקה להם. כּל רוּחוֹת האביב שעברוּ בּארץ לא נגעוּ עָדָיו. ההתפּתחוּת החקלאית שבארץ אינה ניכּרת בּוֹ, גם סערת-המלחמה בּעד שלטוֹן השׂפה העברית, אף היא לא השיבה את שכבת-האבק המכסה את מקוה. גם חילוּפי-גברא, שאליהם מפלל הציבּוּר העברי מפּעם לפעם, בּתקוה לתיקוּנים – גם אלה לא הביאוּ שינוּיים. הכּל כּמוֹ שהיה, זה רבּוֹת בּשנים. כּכה רוֹצה הגוֹרל ההיסטוֹרי המר להתקלס בּנטר, בּ"כל ישׂראל חברים", בּכוּלנוּ.

האוּמנם הגיע כּל זה למעפּיל הראשוֹן על שהקדים לבוֹא לפני זמנוֹ? האוּמנם כּכה נגזר עליו, כּי מפעל חייו יהיה למְעִי מפּלה, לחוּרבה ריקה, המטילה אימים בּריקנוּתה, המעידה רק על התהוֹם שבּין רצוֹן היוֹצר וּבין מעשׂי יוֹרשיו הגמדים, לסמל-בּלהוֹת, המעוֹרר מחשבוֹת מחרידוֹת על גוֹרלוֹ, על גוֹרלנוּ? האם לא תימָצא היד החזקה, הבּרוּכה, אשר בּתנוּפה אחת תמחה את שנינת-השנים?

עשׂרוֹת שנים פּיטמוּ את מוֹחוֹת ילדי ישׂראל בּ"חכמת-מצרים", עשׂרוֹת שנים קרעוּ את ילדי ישׂראל מעל משפּחתם, מעל עמם וארצם, עשׂרוֹת שנים בּיזבּזוּ את כּספּי ישׂראל מבּלי כּל תוֹעלת לעם, וּמַעין-בּרכה נהפך לאגָם עבֵשׁ. וכל זה בּתוֹר המשך של מפעל חיי נטר. האם לא יֵאָמר פּעם: די?

האם לא הגיעה השעה, כּי יזכּוֹר העם את נטר ויקים את זכר המת, החי על נחלתוֹ, ויגאל את נשמתוֹ החיה מאבק השממוֹן והמות?

יפוֹ, ל"ג בּעוֹמר, תרע"ח.

א

זוֹהי התנדבוּת של הפּוֹעל. כּכה לא התנדבוּ אחרים. כּשניסיתי בּראשית הימים להבּיע חלוֹמוֹת כּאֵלוּ לפני שני הצדדים, היוּ שניהם מנערים אֶת חָצנם. ועכשיו בּמכתבים, בּשׂיחוֹת, ראיתי ונוֹכחתי – לאָשרי – כּי התנדבוּת הפּוֹעל אחת היא בּכל מקוֹם, בּקשר הכי-חזק עם העבוֹ­דה ועם התנוּעה הלאוּמית הכּללית. והידיעוֹת החדשוֹת הבּאוֹת מחוּץ-לארץ(וּבהן על דבר גדוּדי-עבוֹדה וּגדוּדי-נשים) מוֹכיחוֹת כּי לא שגינוּ, כּי כּיוַנוּ לאמת ההיסטוֹרית. האם אין זה אוֹמר לנוּ דבר-מה גם בּנוֹגע לשאר הַרְגָשוֹת שעדיין אנוּ בּוֹדדים בּהן?

ב

הייתי רוֹצה שתבין לי בּיחסי לגדוּד, כּמוֹ שאני מבין אוֹתך. ואוּלם אין כּל בּטחוֹן, כּי גם אחרי דברי יוּקל לך. בּראשית המלחמה כּתב א. ד. גוֹרדוֹן את דבריו על המוּסר שיש ללמוֹד ממנה ועל דבר ההתעוֹררוּת הצפוּיה על ידה. לא הבלגתי על התחמצוּת לבּי ולא נמנעתי מלצעֵר אוֹתוֹ בּדברים. עצם הטלת תקווֹת בּמלחמה היא בּשבילי בּוּשה וקלוּת-דעת. אילוּ היו שוֹאלים אוֹתי אם רוֹצה אני בּמלחמה זוֹ על מנת לקבּל בּשׂכרה את ארץ-ישׂראל, לרֶשַע זה לא הייתי מסוּגל אפילוּ בּשביל תקווֹת עתידנוּ. וגם עכשיו, אחרי כּל מה שעבר, אין בּעינַי הדבר שאנוּ נקבּל את ארץ-ישׂראל בּזכוּת המלחמה –זכוּת יתירה. ואף על פּי כן לא נסתלק ממנה. נעלמים דרכי ההיסטוֹריה.

וּבכן הנהוּ “זיוּף הלב”. הצד המלחמתי שבּגדוּד אינוֹ נתפס בּי. ה"ארור מוֹנע חרבּוֹ מדם" – שהוּא בּשבילי יפה וטוֹב לא רק בּימי יהוּדה המַכּבּי, כּי אם גם בּמצבים ידוּעים של ההגנה העצמית בּרוּסיה – איננוּ עלוּל להיקלט הפּעם בּי, לא על פּי תכוּנתי ולא על פּי הגיוֹני. בּראשית המלחמה כּאב לי למה איני בּחוּץ-לארץ, ולמה איני יכוֹל לקדש את שם האדם על ידי הסתלקוּת מן המלחמה, אף בּמחיר החיים. שמוּעת-השוא, כּי ליבּקנֶכטהומת על תעמוּלתוֹ בּעד ההסתלקוּת היתה בּשבילי חג. גַלתִּי בּרעדה. הוּצל כּבוֹד האדם ואף כּבוֹד התנוּעה, תנוּעת האדם האחרוֹנה שעלה בּגוֹרלי לראוֹתה בּירידתה. ועכשיו אני מתנדב. אפשר שהגדוּד הוּא אסוֹן כּחלק מן המלחמה, אוּלם אני, הרגיל מעוֹדי לראוֹת את האנוֹשי בּבּלתי-אנוֹשי, את הנעלה בּשפל ואת הרעה גם בּטוֹב (איני חוֹשב את זה לי לצדקה. האמנים וחוֹזי הנפש חינכוּ את זה בּנוּ דוֹרוֹת, וּבי זה היה לתכוּנה, לעצם מעצמַי), רוֹאה הפּעם כּאסוֹן את גילוּי האוֹשר. חיי הנפשיים התרכּזוּ בּנקוּדה אחת. אני כָּלֶה כּוּלי להתעוֹררוּת אנושית, ואם נדבּר בּתוֹכנו הרי נאמר: להתעוֹררוּת לאוּמית-אנוֹשית וטיהוּר האויר מאוֹתה העֲקָרוּת הרועשת, שמלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה. אין בּי התמימוּת הקדושה לקווֹת, כּי עיני תחזינה בּתיקוּנוֹ השלם של האדם, אבל בּהתעוֹררוּת עילָאה, המעלה את היחיד ואת הציבּוּר, אני מאמין. ויבוֹא מִקְסַם ההתעוֹררוּת מאין שיבוֹא, אני לא אֶשׂטה ממנוּ כּמִמִקסם כּזב. אפשר, שאילוּ ראיתי אפשרוּת של התעוֹררוּת כּבּירה, לשם יצירת חברת-עבוֹדה חדשה, לשם כּנסת ישׂראל חדשה, לשם העלָאַת האדם, לא היה לי צוֹרך בּגדוּד לוֹחם. אבל בּרוּר לי, שאֵלה יכוֹלוֹת לבוֹא אוּלי כּתוֹצאה של איזוֹ התעוֹררוּת גדוֹלה, וּלפי שעה הם רק גרעינים בּוֹדדים הזקוּקים לקרקע מַפרה. ועוֹד לי תפיסת חיים כּזוֹ האוֹמרת לי, כּי יש היסטוֹריה בּעוֹלם וּגזירוֹתיה וּפקוּדוֹתיה וּדרכיה נַעלמוֹת. ואף דבר לוֹחש כּי הִנֵה הדרך שההיסטוֹריה חפצה לבחוֹר לנסוֹת בּוֹ את כּוֹח העם והתעוֹררוּתוֹ. היהיה בּי יוֹשר-הקו המחשבתי לבוּז להתעוֹררוּת כּזוֹ? לא. אין אני האיש הזה.

אין לי שוּם ערוּבּה מה תהיינה הפּעם תוֹצאוֹתיה של התאוֹששוּת זוֹ, אוּלם מניעיה בּתוֹך תוֹכם, מתוֹך מבּט-מרחק, יקרים לי, יקרים מאד. ואני רוֹצה כּי אלפי הניצוֹצוֹת הנדלקים פּה ושם יתאַחדוּ הפּעם לשלהבת. ואני רוֹצה להאמין כּי אויר הנפשוֹת שיִבָּרא על ידי המפעל הזה, שכּל מיני סכּנוֹת, עליוֹת וירידוֹת כּלוּלוֹת בּוֹ, צריך להביא לאיחוּד האדם, לקירוּב הלבבוֹת, לגילוּי הכּוֹחוֹת שעוֹד לא מצאוּלהם את עוֹלמם. וּמה שנוֹגע אלי, אילוּ גם הייתי מתיחס בּפקפּוּק גמוּר לאפשרוּת של כּל הצלחה, לא הייתי פּוֹרש מאוֹתוֹ חֶבֶר האנשים, אשר זה שנים רבּוֹת לנוּ לעבוֹדה וּליסוּרים משוּתפים. ועל אחת כּמה וכמה שעכשיו חוֹבתי הנאמנה לחיוֹת בּתוֹכם. ואוֹמַר לך יוֹתר: אני רוֹאה בּהליכתי זוֹ המשך העבוֹדה לאיחוּד. תקווֹת שוֹנוֹת לוֹחשוֹת לי בּלכתי. בּתוֹך תוֹכי אני נתוּן לרצוֹן, כּי בּגדוּד יהיוּ חיים חשוּבים, חיי סגוּלה, חיים רווּיים הרגשת העתיד. ואם הגוֹרל יתקלס בּי, לא אצטרך לעמוֹד לפני כּס המשפּט של זרים. הדיין מלַוה אוֹתי.

הייתי רוֹצה כּי לפני לכתנוּ נתאסף כּוּלנוּ יחד לועידת פּרידה, אשר תעביר את הרוּח הרעה מאִתנוּ ותרים אוֹתנוּ לגוֹבה של אויר טהוֹר, שגם ההליכה וגם ההישָארוּת תהיינה רבּוֹת-ערך. הייתי רוֹצה שהפּרידה תזַכּך אוֹתנוּ, שתתן להוֹלכים ללכת בּלב שלם. וּבכבוֹד ואֵמוּן לחבריהם שנשארוּ נאמנים לעצמם ולעבוֹדתם. והייתי גם רוֹצה שכּבוֹד אמיתי, בּלתי-עשׂוּי וּבלתי-מוּגזם, ואֵמוּן ילַווּ גם את ההוֹלכים, וּברכה וציפּיהלנצחוֹן, לנצחוֹן פּנימי בּתוֹכם, בּתוֹך עם ישׂראל.

תרע"ח.

לא לשם ספרוּת נתכּנסנוּ הנה, לשם חיים. לא תביעוֹת וּצרכים שבּספרוּת, כּי אם תביעוֹת וּצרכים שבחיים הביאוּנוּ הלוֹם.

מיָמים יָמימה נוֹהגים אנוּ להתכּנס לשׂיחת רֵעים. מראשית יצירתה של ההסתדרוּת ניתנה לנוּ האפשרוּת של פּגישה כּללית לכל החיים בּעבוֹדה. מפּעם לפעם נתנוּ לנוּ הועידוֹת הכּלליוֹת ימים של גילוּי-מחשבה, של הַתְוָיַת מעשׂים, של שׂיחת-אוֹמן, של בּירוּר נתיבוֹת וכוֹחוֹת. וּבמשך הזמן בּאה המשאָלה להמשיך את חיי-הועידה, את שׂיחת-הרעים ואת בּירוּר המעשׂים גם לאחרי נעילתה. והרי אנוּ מנסים.

קוּנטרס זה הנהוּ רק נסיוֹן. נסיוֹן לפתוֹח פּתח לכוּלנו: לציבּוּר וּלמוֹסדוֹתיו וגם ליחידים, לשוֹנים, להוֹלכי-משעוֹלים. לנוּ, למנַסים בּזה, אין כּל רצוֹן לנַסח, ליַשר את הזויוֹת, להקציע, ללטוֹש, לטשטש. “כּאלה הננוּ”. אלה הם הכּוֹחוֹת והתכנים הנגלים אשר בּתוֹכנוּ, בּתוֹך עוֹלם העבוֹדה, המצוּמצם וּמעוּט-הדמוּת, כּיוֹם. והנסתרים – ציפּיתנוּ לצמיחתם, להיגָלוֹתם. היש עתיד לנסיוֹננוּ, לתקוָתנוּ, כּי לא יֵצר לנוּ המקוֹם, כּי בּרשוּת-הרבּים שלנוּ יהיה די מרחב לכוּלנוּ, וכי הרוּח החיה תפעֵם אוֹתנוּ? הכּוֹחוֹת העתידים לבוֹא, העתידים להיגָלוֹת, להם הפּתרוֹנים.

לא נַשלה את עצמנוּ לחשוֹב, כּי משאָלת הוֹצאה זוֹ, המוּבּעת ונתבּעת קרוֹבוֹת מפּי חברים שוֹנים בּמצבים שוֹנים, היא כּבר צוֹרך “הכּל”. ואף על פּי כן אנוּ מנסים למַלאוֹתה, מפּני שאנוּ חשים בּחיוּניוּתה, בּעתידה.

ניגשנוּ להתחלה בּאויר המיוּחד של הימים האלה. בּאין יוֹדע: מי ימשיך? הציפּיה גדוֹלה – והכּוֹחוֹת אינם. התוֹחלת מפַכָּה – והחיים כּלוּאים.

ויוֹצא הנסיוֹן הראשוֹן מעוּט-הדמוּת. חסר, חסר בּוֹ הרבּה. ענינים, אנשים. יוֹדעים אנוּ, אין בּוֹ כּדי לסַפּק את חזוֹן-הלב. אוּלי חטאנוּ לעצם הדבר, בּהקדימנוּ אוֹתוֹ לפני זמנוֹ. אוּלם רוּח האנשים הקרוֹבים, החסרים אִתנוּ כּיוֹם הזה, תעמוֹד לנוּ לזַכּוֹתנוּ.

יפו, כ"ב תמוּז [תרע"ח].

(שילוּבי דברים אל הועידה הכּללית הראשוֹנה. פּתח-תקוה, כ"ד בּאדר א' תרע"ט)

עם “לכת” הגדוּד העברי הלַם הלב והמה לקראת סערת-הבּאוֹת. מי יקרא לזה בּשמוֹת עתה, עתה. בּאויר “הימים הנוֹראים” ההם (אַל יָסוּף זכרם!), בּאויר ההתנדבוּת המיוּחד, רְוֵה-כּליוֹן נפש, יגוֹן נוֹהר, ערגת-תעלוּמה ואוֹשר-עקידה, עלוּ בּחביוֹן-הנפש פּרחי חלוֹמוֹת רחוֹקים. עמוֹק עמוֹק נִכְרָה הקבר לרבּים מהם בּלבּוֹת-הנוֹער. לא רצה בּהם הגוֹרל, גוֹרלנוּ. חָפצנוּ בּרב, ורק מעט ניתן לנוּ מאשר איוינוּ. אם עוֹד לא די איוינוּ, אם עוֹד טרם גמלוּ הדברים, אם כּוֹחנוּ הפּנימי הוּא שכּיחש? וּמי יאמר לנוּ כּיוֹם, אם המעט אשר בּא, מה רב או מעט הוּא לעם כּעמנוּ. ועצם דבר-ההתנדבוּת ודבר יצירת כּוֹח הגנה עברי, מה ערכּוֹ וּמה צפוּן בּוֹ לדוֹרוֹת הקרוֹבים והרחוֹקים? עוֹד טרם נחתמה פּרשת הגדוּדים. רבּים ושוֹנים, מקיימים וסוֹתרים וּמתרוֹצצים הם חזיוֹנוֹת חייהם. ועוֹד לגוֹרל הלאוּמי חידוֹת וּפתרוֹנים.

בּין החלוֹמוֹת הרחוֹקים היה גם הרעיוֹן המוּזר, לראוֹת את הגדוּדים העברים לא רק כּאמצעי מלחמה והגנה, כּי אם גם כּהמשך חיי החלוּץ בּארץ, כּמרכּז חיים וכוֹח למחשבה וליצירה הלאוּמית, כּבית-יוֹצר לפעוּלת-חיים עתידה. מוּזרה היתה תוֹחלת זוֹ, המתנגדת כּמעט לעצם המוּשׂג על אוֹדוֹת גדוּדים וצבא בּימינוּ. וּמוּזר וּמַתמיה, כּי על אף כּל התנאים, המניעוֹת והתנוּאוֹת, לא עלתה תקוה זוֹ כּוּלה בּתוֹהוּ. אכן היה הגדוּד למרכּז הכּוֹח של רעיוֹן-האיחוּד לפוֹעלי ארץ-ישֹראל.

רצוֹן האיחוּד הכּללי של תנוּעת העבוֹדה לא בּגדוּד חוֹלַל. אף לא יצירת יש מאַיִן הוּא. מנבכי החיים הממשיים בּא אלינוּ. בּתוֹך הפּעוּלה המַתמדת צמח. מראשית היוֹת העבוֹדה והעליה החדשה חי הרצוֹן הזה בּקרב עוֹבדים נאמנים. והסתדרוּתנוּ החקלאית, בּיהוּדה, שוֹמרוֹן והגליל, מעת התאַסף האסיפה הכּללית הראשוֹנה של פּוֹעלי הגליל, בּאוֹהל-החוֹמר אשר באוּם-אל-ג’וּני על שֹפת הירדן, בּפסח תרע"א, היתה לוֹ לרצוֹן האיחוּד, לביטוּי ראשוֹן, לאב-בּנין וּלבצרוֹן. שעל שעל, מועידה לועידה, ממפעל למפעל, כּבשה לוֹ עמדה אחרי עמדה. בּעבוֹדתה יוֹם יוֹם, בּכל אשר פּנתה ועשֹתה היתה הכּרת האחדוּת הפּנימית, הטבעית, האמיתית של כּל תנוּעת-העבוֹדה, נשמת-אַפּה. על פּני מַעקשים וחַתחַתים שׂירכה את מעגלה הצר ההסתדרוּת החקלאית, ניהלה את ציבּוּר הפּוֹעלים אט אט והביאַתּוּ עד הלוֹם. ההסתדרוּת בּמלחמתה על נפשה ועל קיוּמה, על קיוּם העוֹבד בּארץ, היתה חוֹפפת על רעיוֹן-האיחוּד, נָרָה את נירוֹ, מכַלה לפניו קוֹצים, אוּלם לא ערבה את לבּה להציגוֹ בּמלוֹא קוֹמתוֹ.

את העוֹז הזה נתן לאיחוּד, בּעצם כּוֹחוֹ, הגדוּד. פּגישת האחים, בּני הארץ והעבוֹדה, בּתוֹך הגדוּד הארץ-ישֹראלי, פּגישת האחים השוֹנים וּרחוֹקים, וּמאוּחדים אחדוּת הרצוֹן והמפעל מכּל קצוי הגָלוּיוֹת, פּגישה אשר אין ערוֹך לתכנה, לרגעיה הנפלאים, הנאדרים, לדמוּתה ההיסטוֹרית – קירבוּ את שעת העצוּמה הפּנימית, שעת איחוּדנוּ.

ועכשיו, אחרי שנים של עבוֹדת הכנה קוֹדמת, אחרי חדשים של בּירוּרי-מחשבה וּמעשֹים, אנוּ מתאַספים לועידה הכּללית הראשוֹנה לכל פּוֹעלי הכּפר שבּארץ. והיא שצריכה לחתוֹך את גוֹרל האיחוּד. בּפשטוּת וּבשלימוּת נתקבּלה בּשֹוֹרת האיחוּד בּגדוּד. בשֹשֹוֹן וּבציפּיית-אוֹמן נתקבּל הדבר בּרבּים, כּבשֹוֹרת גאוּלה והתחדשוּת. אילוּ היינוּ זכּאים היה האיחוּד יוֹצא לאוֹר החיים מתוֹך הסכּמה כּללית לקרוֹא לנוּ דרוֹר ממצוּקוֹת הרפיוֹן והפּירוּדים, האוֹכלים וּמכַלים אוֹתנוּ. עכשיו שלא זכינוּ, גרם גם רעיוֹן האיחוּד לפוּלמוּס-דברים וּמחלוֹקת, והאויר מלא, מלא “ויכּוּחי-האיחוּד” עד הַחֲרֵש אזנים. אוּלם לא לשם ויכּוּחים וניצוּחים בּא אלינוּ דבר האיחוּד. יש לוֹ רק מגמה אחת: להיוֹת לדבר-חיים, לתעצוּמת-חיים. הדבר עלה על הפּרק בּתוֹקף ועוֹז לא למען שַמש סלע-מחלוֹקת חדש, כּי אם למען היוֹת למעשֹה, למעשֹה רב. ואם כּי הדברים נשנוּ ושוּלשוּ בּמסיבּוֹת שוֹנוֹת, ואם כּי אין מן הנוֹעם וקוֹרת-הרוּח לדוּן בּדברים שכּבר העלוּ סביבם שרטוֹן של אבק-יחסים ודעוֹת למַפרע, – אין אנוּ פּטוּרים הפּעם, על סף האיחוּד (נקוה, זאת הפּעם האחרוֹנה) מלשוּב אליהם, למַצוֹתם, לָעוֹז יחד על המכשוֹלים, וּלבצע את הדבר, אשר ההגיוֹן ואמת-החיים קוֹראים אוֹתנוּ אליו זה שנים, אשר בּוֹ תקוַת החַיִל והעצמה לפּוֹעל העברי בּארץ.

א. פּירוּדינוּ

הרצוֹן לאחדוּת-העבוֹדה בּסידוּר – מקוֹרוֹ בּאחדוּת-העבוֹדה שבּחיים, בּאחדוּת-העבוֹדה המוּחשה, האמיתית שבּטבע-הדברים. בּחיים, בּאמת-החיים, בּכאבם, בּיצירתם, בקָשיָם, בּנחמתם – הננוּ חטיבה אחת: הפּוֹעל העברי בּארץ. אפשר, חטיבה אחת מיוּחדה בּעוֹלם ישֹראל כּוּלוֹ. כּל אשר עבר עלינוּ בּארץ, תנאי הקיוּם, העבוֹדה, ההגנה, צוּרוֹת-החיים הקיבּוּציוֹת, החיים החברתיים, השֹפה והתרבּוּת, המחלוֹת והמכאוֹבים, הרפיוֹנוֹת והגבוּרוֹת, ידידינוּ הרחוֹקים, מנַדינוּ הקרוֹבים – הכּל, הכּל מאַחד, מיַחד, מקַשר, מַשוה, מעמיד ישר בּמערכה הכּבדה, מכוון את פּנינוּ מוּל משֹא-נפשנוּ האחד והשלם, מחייב לאוֹתן הפּעוּלוֹת, לאוֹתן הדרכים ממש ובכּל. כּל זה מהַווה אוֹתנוּ “כּלל” אחד בּארץ. ועם כּל זה אין אנוּ חדלים להיוֹת לבָרוֹת לשיני הפּירוּדים החיצוֹניים הסידוּריים, ההתנכּרוּת וּפירוּדי הלבבוֹת. בּאמוּנה וּבמסירוּת-נפש, כּשֹרידי-דת קדמוֹנים, נוֹצרים אוֹתם, מְרַבּים וּמטפּחים.

למה זה? מה הם חקרי-לב לפלַגוֹת-העבוֹדה? האם פּלוּגתוֹת חיוּניוֹת מפַלגוֹת אוֹתנוּ?

ממוֹלדתנוּ, מבּית-אבינוּ הוֹצאנוּ והבאנוּ אִתנוּ את פּירוּדינוּ, מבּתי-מדרשוֹת שוֹנים יצאוּ החלוּצים השוֹנים והביאוּ אִתם שיגרת הדיבּוּר, את שימוּשי האמרוֹת, את היחוּסים שבּקבּלה ואת ההערכוֹת שבּנוּסח. כּבני שבטים שוֹנים, “איש על מחנהוּ ואיש על דגלוֹ”, מפוּלגים, מתנכּרים וּמתנגחים, נפגשוּ החלוּצים. וּבבוֹאם הקימוּ להם בּתים בּתים, בּמוֹת בּמוֹת. האם כּל זה לא אבד עליו כּלח? אויר הארץ, אויר העבוֹדה אפפנוּ, עשֹה אוֹתנוּ למַה שהננוּ כּיוֹם. העבוֹדה חישלה אוֹתנוּ, יסוּרי החיים עברוּנוּ, רצוֹן התקוּמה השכּירנוּ, הלשוֹן העברית נפתחה לפנינוּ וַתכבּשנוּ. אחת היא האהבה ואחת הקנאה, אחד המרי ואחד הכּאב, ואנוּ, נאמנים לתעתוּעי הילדוּת, נשארנוּ שסוּעים, מתנכּרים, עוֹינים.

הארץ לא שֹמה פּדוּת בּינינו. לא תחלוּאיה, לא כּדוּר-אוֹיב, לא הרִיש וחדחק! גם רדיפוֹת משַׂנאים גם לעג שאננים לא הִפְלוּ בּינינוּ. מַפלה המילוּל, העבוֹדה הזרה למלוֹת.

יחד עמדנוּ על המשמרוֹת, יחד ידענוּ נדוּדי-עבוֹדה, יחד שוֹטטנוּ ממוֹשבה למוֹשבה, יחד כּרענוּ למעצֵבה בּבתי-החוֹלים, יחד קיבּלנוּ עלינוּ עוֹל “סוּחְרָה” ¹, יחד נצרפנוּ בּכל הכּוּרים, יחד התנדבנוּ – ואת התגוֹדדוּתנוּ לא עזבנוּ. ואם הויכּוּחים העתיקים פּג טעמם מזמן, ועוֹמדים הם להישָכח בּרבוֹת הימים, בּאה מסוֹרת בּתי-הכּנסיוֹת וּמטַפּחת וּמשננת לדוֹרי דוֹרוֹת: מי היה הראשוֹן, וּלמי משפּט הבּכוֹרה, מי חָטא בּשכּבר הימים וּמי זכה – וּמַדבּיקה תּוים.

יחד אנוּ בּוֹנים את חיי הקבוּצה בּארץ. לא בּנין כּלכּלי הוּא זה. לא עשֹיה חברתית, בּמוּבן הרגיל. את מוֹח העצמוֹת, את לשד-הנעוּרים משַקעים אנוּ בּין הלבֵנים האלה, אשר מהן אוּלי יבָּנה בּית העבוֹדה העתיד. ויחד אנוּ כּוֹשלים וכוֹרעים, קמים וּמַעפּילים בּעבוֹדה זוֹ, שלא מן החוּץ, לא על פּי איזוֹ פּקוּדה אוֹ תוֹרה קיבּלנוּ עלינוּ, כּי אם בּאשר עצם מַהוּתנוּ האחת נוֹשה בּנוּ וּמצווה עלינוּ; את כּל כּוֹח היצירה הסוֹציאַלית הטמוּן בּנוּ אנוּ מְעָרים בּעבוֹדה זוֹ, את כּל הקירבה האמיתית, היסוֹדית, האוֹרגנית לתנוּעת-העבוֹדה בּעוֹלם אנוּ מבּיעים בּזה, לא מן השֹפה ולחוּץ. כּי בּמַעבּדינוּ וּבמעשֹי-ידינוּ. והנה ישנן קבוּצוֹת אשר זכוּ להיוֹת טבוּעוֹת בּגוּשפּנקה מיוּחדה של סוֹציאַליוּת, והשאר – קבוּצוֹת סתם, בּנוֹת-בּלי-שם.

יחד אנוּ נוֹשֹאים בּבנין התרבּוּת העברית העתידה בּארץ. בּאיזוּר כּוֹחוֹתינוּ הדלים נבראוֹת התחלוֹת של ספרוּת עברית חדשה, היוֹנקת ישר ממקוֹר-חיינוּ, ממקוֹר העבוֹדה וחיי הישוּב החדש, מתאַחזת השֹפה העברית בּפי העם, מידַבּקים אנשים חדשים נעדרי הידיעה והחינוּך בּקניני התרבּוּת העברית. וכל זה נעשֹה בּתנאים מחמירים וּמעכּבים, בּאימוּץ כּוֹחוֹת בּלתי-פּוֹסק, העוֹלה לחדשים, ל"גֵרים", בּכוֹחוֹת, אשר העוֹמדים מן החוּץ לא יֵדעוּ להעריכם, בּצער ועֶרגה, אשר המאוּשרים, “היוֹדעים”, אינם יוֹדעים את טעמם. והנה קוֹבעים לנוּ שיעוּרים, ואלה זוֹכים להיוֹת עִברים בּלי כּל פּשרוֹת והשאר – כּוּלנוּ – פּשרנים.

חוֹתכים בּבּשֹר החי, מתַחמים בּוֹ, מציבים גבוּלוֹת וּמַסיגים גבוּלוֹת, וקוֹבעים שלטים וּמוֹנוֹפּוֹליוֹת על נכסי רוּח וּשאיפוֹת חיים. כּאילוּ אפשרי הדבר, שלנוּ, בּני ההוָיה האחת, בּני היצירה האחת, יהיוּ צרכים שוֹנים וּשאיפוֹת שוֹנוֹת, וּכשאין למצוֹא “זרמים” מיוּחדים בּשאיפוֹת וּבצרכים, מחפּשֹים וּמכניסים לתוֹך המוּשֹג של זרמים ציבּוּריים כּל מיני דרגוֹת של מידוֹת וּמזגים ויחסי-נפש וקוֹבעים אוֹתם לנחלת ציבּוּרים מסוּימים, ואין לזר, חלילה, חלק בּהם. והממוּנים על התשבּוֹרת החברתית הזאת יוֹדעים בּרוּר למי מאִתנוּ ישנם געגוּעי מוֹלדת וצער האוּמה וּלמי אַיִן, למי רצוֹן יצירה וּלמי הכּרה סוֹציאַלית ורגשוֹת מרד ומרי. בּיד נדיבה מניפים את “מתנוֹת הכּהוּנה” לראוּיים להן, וּמשאירים לאחרים, לאספסוּף, לגרוֹס עצמוֹת.

עוֹשֹים את החיים כּוּלם, חיי הכּלל הסתמי, חוּלין, לשם קדוּשת החוּג, הממוּנה על דבר-מה, מיוּחד וּמקוּדש לוֹ. ולזה יקָרא: סוֹציאַליוּת אוֹ לאוּמיוּת. וּמרבּים פּלפּוּל על ויכּוּח: הֵי עדיף, מה קוֹדם למה. כּאילוּ בּמציאוּתוֹ של הפּוֹעל בּארץ – לא בּתעתוּעי המלים – ישנה לאוּמיוּת בּלתי-סוֹציאַלית, אוֹ סוֹציאַליוּת בּלתי-לאוּמית. כּאילוּ ישנם אִתנוּ פּוֹעלים, אשר ציוֹנוּתם מַשלימה עם שעבּוּד העוֹבד וניצוּלוֹ, אוֹ יש פּוֹעלים בּארץ אשר מאוֵייהם הסוֹציאליים מרחפים בּעוֹלמוֹת זרים, אינם מוּפנים אל בּנין העם והארץ.

ויהא, נניח, שבּכל זה יש משהוּ, שישנם איזה תּגים, כּבכוֹל, המיוּחדים דוקא לבני כּנסיה זוֹ אוֹ אחרת (והרוֹב הגדוֹל מאִתנוּ, אשר אין לוֹ חלק בּכל ההגדרוֹת, מה תָּגיו?). האוּמנם טיפּוּח החיוּבים דוֹרש דוקא את ההתבּדלוּת וההתגוֹדדוּת? האין היצירה החברתית בּארץ כּוּלה כּמוֹ שהיא, על כּוֹחה ורפיוֹנה, על יתֵירה וחסֵירה, נחלת כּלל העוֹבדים? היש רעיוֹן לפוֹרר את רכוּש הכּלל כּוּלוֹ, השייך לכוּלנוּ, למשקים זעירים, דַלי מחשבה ומעשֹ, הממוּנים על נחלתם-מוֹרשתם, ולא לשאוֹף לאיחוּד-חיים, לצירוּף כּוֹחוֹת, ליניקת גוֹמלים, לפעוּלה רבּה, שוֹפעת?

אכן, רב מדי המכס אשר אנוּ שילמנוּ וּמוֹסיפים לשלם למכוֹרוֹת-הרוּח הדלוֹת שלנוּ, למוֹרשת השֵמוֹת, אשר חיינוּ זה מכּבר עלוּ עליהם בּתכנם והרכּבתם. אבוֹת-אבוֹתינוּ היוּ מביאים מעפר-הארץ ושֹמים בּקברוֹתיהם. אנוּ, בּעלוֹתנוֹ אל הארץ, מילאנוּ את כּיסינוּ עפרוֹת-הגוֹלה וּמוֹסיפים לאַבּק בּה את אדמת-חיינוּ, וּבאמת-הדברים, הלא גם שם, **בּמוֹלדת המרוּחקת, ממַקבת בּוֹר אחד נוּקרנוּ, וגם שם, רק מאפס רעיוֹן מרַכּז, מאפס המפעל האמיתי פּוּררנוּ. ** והנה את המפעל והרעיוֹן נתנה לנוּ הארץ. האם עלינוּ עוֹד להמשיך את פּירוּדנוּ הַמשך והַמשך, בּתוֹך העבוֹדה היחידה, למסוֹר אוֹתוֹ כּכיתוֹת-מוֹרשה: חסידוּת וּמתנַגדוּת, לאחוּזת-עוֹלם לבנינוּ ולבני-בנינוּ?

– – – – - -

הַשְכֵּם והַעֲרֵב אנוּ קוֹראים לכם את הדברים האלה, זה שנים. למה זה אנוּ מוֹסיפים להתלבּט בּחוּג האוּמלל והמַחפּיר הזה? האם לא מוּטב, האם לא נכוֹן היה לִשְֹטוֹת מכּל הדברים ולעבוֹר עליהם, האם לא ירחק כִּמְטַחֲוֵי-קשת כּל שוֹמר נפשוֹ מעוֹלם הניצוּחים המפלגתיים, לבל יִדבּק האבק בּשֹמלוֹתיו וּברוּחוֹ? ואכן, מה טוֹב היה אילוּ אפשר היה לכל אלה בּתוֹכנוּ, אשר נקעה נפשם מזמזוּם עָקָר זה, העוֹמד לכאוֹרה בּ"רוּמוֹ של עוֹלה", לפרוֹש לקרן-זוית, לחיוֹת את חייהם ולעשֹוֹת את עבוֹדתם. ואם רַבּוּ בּינינוּ, מפּעם לפעם, החברים, אשר אינם נוֹתנים את צוארם בּעוֹל המפלגוֹת וּבוֹחרים לה ללכת בּצדי הדרכים, הרי לא מתוֹך קהוּת, אדישוּת וחוֹסר יחס לחיי-החברה לשֹשֹוֹנה ויגוֹנה, בּחרוּ הם להם את דרכּם. אוּלם, בּארץ כּארצנוּ, בּתנאים כּתנאי עבוֹדתנוּ, אין חיי היחיד אפשריים בּתחוּם היחיד לבד, חיי כּל פּרט וּפעוּלתוֹ אחוּזים וּדבוּקים בּחיי החברה וסידוּרם. הכּל נוֹגע בּך ואליך ישר. עבוֹדה, השֹגתה והמצאָתה, סידוּרה והרחבתה, החינוּך וההשתלמוּת בּה, מזוֹנוֹת, תחלוּאים, דאגוֹת-קיוּם, הגנה מפּני כּל מיני פּוּרענוּיוֹת, שֹפה, ספר, חינוּך הילד – הכּל אחוּז ושלוּב בּחיי הכּלל. ציבּוּר הפּוֹעלים, זוֹהי משפּחה אחת המפוּזרת בּכל מלוֹא הארץ, וכל אחד מבּניה סמוּך על שוּלחן המשפּחה, נצרך לה ונסעד על ידה בּחוֹמר וּברוּח, בּכל איניציאַטיבה, בּכל מצוּקה. וּמפּני זה נוֹגעים כּל ליקוּיי הסידוּר החברתי הפּנימי ישר בּכל אחד ואחד, וּמכאיבים. וּכשקהילה זוֹ גדוּרה בּפנים כּל מיני גדרוֹת-קוֹצים וּמחוּלקת רשוּיוֹת רשוּיוֹת וכַרְמְליוֹת, נהיר הדבר, כּמה זה מרחיב את הדעת, מֵקֵל את החיים וּמאַפשר את היצירה הכּללית.

אינני יוֹדע, אם יש עוֹד איזוֹ קהילה החיה כּוּלה חיים כּה מתוּחים, חיי התאַמצוּת רצוֹן, חיפּוּשֹים, תהִיָה ועצבים דרוּכים כּעדתנוּ הקטנה, עדת הפּוֹעלים בּארץ. ויש שאנוּ מתרַשים לדבּר רמוֹת אוֹ שוֹמעים מדבּרים על אוֹדוֹת פּעוּלתנוּ. אוּלם, כּשהנך ניבּט מקרוֹב וּמַבחין לראוֹת לאן כּל זה פּוֹנה, איככה מוּצא כּל המרץ הנפשי והרצוֹני הזה, וראית, כּי רק אחוּז מוּעט מכּל זה פּוֹנה לצד בּנין חיינוּ, לצד התגבּרוּת על מכשוֹלי-חוּץ וּפעוּלה חיוּבית. רוֹב הכּוֹחוֹת פּוֹנים לעֵבר אחר, אל המַכשלה המלָאכוּתית אשר בּבּית: מי להגבּיר פּירוּד, לחַיֵץ חַיִץ ולטוּח אוֹתוֹ תּפל, וּמי – להגנה בּלתי-פּוֹסקת על פּעוּלתנוּ וּשלימוּת חיינוּ מפּני הפּירוּדים.

זה שמוֹנה שנים אשר נעשֹה נסיוֹן-האיחוּד הראשוֹן לבנוֹת את קהילתנוּ, הוּקמה הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאית, המאַחדת את כּוּלנוּ לא על יסוֹד דעוֹת וּמסוֹרת, כּי אם על יסוֹד “ענינינוּ החיוּניים ושאיפוֹתינוּ המשוּתפוֹת”. כּלנוּ יחד בּנינוּ את בּית העבוֹדה הכּללי. בּשעה שיסדנוּ את “ועד פּוֹעלי הגליל” הראשוֹן, טרם ידענוּ מה תהא פּעוּלתוֹ. לא היה בּינינוּ מי שישיב על שאלה זוֹ בּבירוּר. היה רק הצוֹרך התמים והפּשוּט בּאיגוּד כּל-שהוּא של הציבּוּר לפעוּלה. ורק מתוֹך הפּעוּלה עצמה התבּררה בּהדרגה כּל היכוֹלת הגדוֹלה של הפּעוּלה המאוּחדת. האיחוּד-המעט הזה הוּא שעשֹה אוֹתנוּ לציבּוּר מעט, שנתן לנוּ את אפשרוּת האסיפה הכּללית, ניב שֹפתים לכוּלנוּ, אשר נתן לנוּ את שליחוּת הציבּוּר הנכוֹנה והכּללית, היוֹנקת מתוֹך העבוֹדה וטרדוֹתיה, הוּא שנתן לנוּ את העזרה ההדדית, את הדאגה התמידית לחוֹסר-עבוֹדה, את ההגנה המַתמידה על ענינינוּ, את “המַשבּיר”, את מעט העבוֹדה התרבּוּתית, המתעלמת מן העין ועוֹשֹה בּכל זאת את שלה, כּפי יכלתנוּ הזעוּמה.

“תוֹכן רב וחשוּב – מספר לנוּ חבר המרכּז ל. שקוֹלניק בּועידה השביעית – היה להסתדרוּת בּמשך שנוֹת המַשבּר; המצב החמרי הקשה, שאלת הצבא, הרדיפוֹת, עבוֹדת-הממשלה, עבוֹדות רֶזֶרביוֹת, עבוֹדוֹת יצירתיוֹת בּצוּרה של קבוּצוֹת לירקוֹת, – כּל זה ריכּז את הפּוֹעלים בּנקוּדה אחת. והנקוּדה הזאת היתה ההסתדרוּת. רבּה היתה השפּעתה בּמלחמתה בּעד קיוּם פּרוֹדוּקטיבי. צריך היה להימָצא בּמרכּז העבוֹדה בּכדי לחוּש את זה. זה היה “הבּית” של הפּוֹעלים. בּרגעים קשים וּמסוּכּנים היוּ מתאספים אל תוֹך בּית-הפּוֹעלים על יד ועד-הפּוֹעלים, סביב המרכּז” ².

וּבאיחוּד-המעט צרה העין מיוֹם היוֹתוֹ.

לא בּפרטים ניכּנס פּה לדוּן מי האשם בּזה היוֹם וּמי אתמוֹל. אבל תמיד קמים לה להסתדרוּת עוֹינים וּמקַטרגים מבּית, מתוֹך המחנה, להחליש את כּוֹחה, ותמיד היא אנוּסה לבזבּז את כּוֹחוֹתיה על מלחמת הגנה בִּפְנים. ואין עבוֹדתה נעשֹית בּאויר של אחוָה והכּרה כּללית, כּי אם בּאויר המיוּחד של מְדָני-אחים, מחַלקי-ירוּשה. וכי על עניני דעוֹת? חס ושלוֹם. בּכל אסיפה כּללית מתקבּלוֹת כּל ההחלטוֹת בּשאלוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת של הישוּב, עבוֹדה, תרבּוּת ועניני-הלאוֹם, פּה אחד. ואף על פּי כן היא מלאה “צדדים” המתגלים בּכל תפארתם והדרם, כּשהדבר מגיע לבחירוֹת, למשל. רבּי-חוֹבלים ותיקים וּמנוּסים דרוּשים לה תדיר לסירת-ההסתדרוּת העלוּבה, אשר יחתרוּ בּלי הרף להעבירה מדי פּעם בּין הכּפים והצוּרים, לבל תישָבר.

“שוּתפי ההסתדרוּת – מוֹסיף הנ”ל – נמצאים תמיד בּמצב עֵר מאד, המביא אוֹתם לידי התחָרוּת הדדית בּכל העבוֹדה, וגם בּהשתתפוּתם בּתוֹך ההסתדרוּת, וּכאילוּ אין אחד קם אלא בּנפילתוֹ של השני, – – וּמתוֹך כּך אין ההסתדרוּת יכוֹלה להוֹפיע בּשוּם שאלה רצינית בּתוֹר חטיבה מיוּחדת. היא מוּכרחה להיוֹת בּמצב של עֵרנוּת חוֹלנית כּזאת, שבּמציאוּתה אינה אפשרית עבוֹדה יצירתית, ואם היא הוֹלכת למרוֹת הכּל בּדרכּה, צפוּיה לה סכּנת פּירוּד, ואין לה אוֹתוֹ החוֹזק והבּטחוֹן הדרוּש ליצירה ולעבוֹדה חפשית. בין כּה וכה ועבוֹדתנוּ סוֹבלת ונעכּבת" ³.

אילוּ לפּחוֹת היוּ בּחיינוּ בּאמת מרחב להתנגשוּת דעוֹת וּזרמים, זרמי פעוּלה וּמחשבה, והחרשנוּ. היינוּ מוּכרחים לקבּל את האַליה יחד עם קוֹציה. אוּלם כּשאין כּלל שוּם אחיזה לפירוּדים מלבד אחיזת-העינים, הרוֹאה את אשר איננוּ ואינה רוֹאה את היש, אנשים מחפּשֹים את הפּירוּד, “ויחפּרוּהוּ ממַטמוֹנים” ממש, **בּשעה שעל קרש צר אחד אנוּ עוֹמדים כּוּלנוּ יחד! ** עצם דבר מציאוּת פּירוּדים אוֹרגַניזציוֹניים בּאין להם בּיסוֹדם פּירוּדים חיוּניים, אמיתיים, זהוּ מקוֹר אסוֹנוֹת וּנגעים. ה"מפלגה", בּאין לה תוֹכן מחשבה מיוּחד, מוּכרחה לרדת למדרגה של כּנוּפיה, של ענין “אנשי-שלוֹמנוּ”, והיחסים לדברים שבּמחשבה, שבּספרוּת, ואפילוּ שבּשירה, חדלים להיוֹת יחסים משחררים, מַעלים וּמַפרים. ה"נאמנוּת" המפלגתית משליטה אף עליהם את יחסי-הקנין “שלי” “שלך”, וכל רעיוֹן וכל מפעל חדש נתקל קוֹדם כּל בּכתליה: הלָנוּ אתה?

כּשאתה מעלה על לב את כּל מיני המשוּבוֹת אשר אכלוּנוּ, את תעלוּלי-המדָנים אשר היוּ פּתאוֹם עוֹשֹים כּמרקחה את חיינוּ והיוּ מכּים את בּיתנוּ חרם, מה היה תכנם, תמציתם, האם לא יֶחורוּ פּנינוּ? בּאפס רעיוֹן מיוּחד, בּאפס תוֹכן מבדיל, היוּ כּל שגגה וכל זדוֹן של נרגן נבוּב-לב, של מחפּשׂ חטאים מַהבּיל, מטילים סערה, ממררים חיים וּמשֹבּיעים קלוֹן את כּוּלנוּ. והכּל לשם שמים, מוּבן. וּבחירת ועד פּוֹעלים בּמוֹשבה היתה נהפּכת לסלע מחלוּקת, להתנגשוּת השקפוֹת-עוֹלם, כּביכוֹל. הטוֹבים שבּאנשי המפלגוֹת היוּ יחד אתנוּ קוֹבלים וּבוֹכים על זה. אוּלם כּל תקנה לא נמצאה. כּבר אמרוּ: אין אחת מתמַלאת אלא מחוּרבּנה של חברתה. בּחַגוי הפּירודים הקיימים מקננת ה"קליפּה" והיא שמַרקידה שֹטנים וּמסתוֹללת אף בּתמימי-הכּוָנה.

היוּבּע בּמלים קשי מצבנוּ, הצוֹרך המיוּחד בּאימוּץ כּל הכּוֹחוֹת? ואנוּ, בּמה אנוּ עוֹסקים? מי ינוּד לנוּ וּמי ילעג למִשבַּתּנוּ? לילד אשר קשר את עצמוֹ בּחבל בּמשֹחק-הסוּסים, ואינוֹ מעיז להתיר, פּן, פּן יחדל להיוֹת סוּס – נמשלנוּ.

הבּיטוּ נא והיוָכחוּ: עניני החיים, ילדי-יוֹם, הפּשוּטים, התמידיים – מאַחדים. תקוּמתנוּ הלאוּמית, שחרוּר העוֹבד, תחיית לשוֹננוּ, כּל אלה מאַחדים. כּל מה שיש בּוֹ מן הגאוּלה מאַחד. מי מפריד? שיירי הגלוּת מפרידים.

האין החלוּציוּת היסוֹד הכּללי לכוּלנוּ, לאלה המַרבּים לדגוֹל בּה וּלאלה המַמעיטים? אין ההתנדבוּת לעם והתכנים האישיים, הסוֹציאליים, הלאוּמיים של התנדבוּת החלוּץ – כּללים לכל תנוּעת-העבוֹדה? האין אוֹתן השאיפוֹת החברתיוֹת פּוֹעלוֹת בּנוּ וּמניעוֹת אוֹתנוּ? האם אינן כּלוּלוֹת מפוּרש בּעצם עבוֹדתנוּ, ויהי השם אשר נדגוֹל בּוֹ מה שיהיה? אוֹמרים לנוּ: הסגנוֹנים שוֹנים, הלָך-הרוּח שוֹנה, יש עצמוּיוֹת מיוּחדוֹת הדוֹרשוֹת טיפּוּח וחוֹששוֹת לטשטוּש. ישמרנוּ השם מהתנקש בּהן. האם לרדוֹף את העצמיוּת כּוָנתנוּ? הלא רק את הפַּסלָנוּת והתּיפלוּת רדוֹף נרדוֹף. וּבזה נפַנה את הדרך למחשבה החפשית, לעצמיוּת החיה. כּל המקוֹרי והעצמי – אם ישנוֹ בּינינוּ וּבאיזוֹ מידה, מי יוֹדע – יסוֹל לוֹ את דרכּוֹ בּקהל העוֹבדים המאוּגד, ילָחם על נפשוֹ ועל קיוּמוֹ. אבל האוּמנם דוֹרשים העצמיוּת והסגנוֹן גדרוֹת-צאן דוקא? וּמבּלעדי החַיִץ התפל אין להם תקוּמה? הנה תנוּעת הפּוֹעלת בּארץ, אשר לא זכתה לחסוֹת בּצל כּנפי שכינת מפלגה, האוּמנם פּחתה עצמיוּתה, נפסד תכנה?

אַל נא, רֵעים, תחשבוּ כּי עצמיוּת ויצירה לאוּמית וקנינים לאוּמיים, ואף סוֹציאליוּת בּכלל זה, הם נחלת מפלגה ואחוּזת-מוֹרשה. כּל הבּא וחי בּזה וּמחַיה אוֹתם, וּמשקיע בּהם את חייו – זוֹכה בּהם, גם בּאין לוֹ זכוּת אבוֹת, ואַל נא תתעסקוּ בּהכרזת זכוּת-הקנין לעדה פּלוֹנית אוֹ אלמוֹנית על תְכָנים ההוֹלכים ונעשֹים לנחלת הכּלל. בּעוֹלם הרוּח אין מגוּפוֹֹת ל"יין משוּמר", ושוֹמריו יכוֹלים בּבוֹקר אחד למצוֹא את עצמם שוֹמרי חביוֹת ריקוֹת.

ליצירה לאוּמית חשוּבה דרוּש מרחב, רוֹב עם, אויר-נשימה וחוֹפש-תנוּעה. באוֹהל בּוֹדד אוּלי תצמח הישוּעה, אבל לא בּכַרְמְלית של “אנשי-שלוֹמנוּ”. תנוּעת-העבוֹדה העברית מפללת וּמצפּה לכוֹחוֹת גדוֹלים, כּוֹחוֹת הכּמוּת והאיכוּת, אשר יוֹציאוּ אוֹתה למרחב, אשר יעשֹוּ את חלוֹמוֹתיה לממשוּת. והם כּשיִוָלדוּ לנוּ יבוֹאוּ אל כּוּלנוּ, ויהיוּ נַחלת כּוּלנוּ. כּל הטוֹב והיוֹצר שבּנוּ הוּא כּבר נחלת כּוּלנוּ.

מלמדים אוֹתנוּ להבדיל בּין קוֹדש לחוֹל, לשֹים פּדוּת בּין “חיי יוֹם יוֹם” של הפּוֹעל, שהם חוּלין וּמשוּתפים לכּל, וּבין “חיי הנצחים”, אשר הם מנת-חלקן של המפלגוֹת, ואנחנוּ – נאמר אוּלי הפּעם את הדברים – שוֹאפים לקדוּשת הכּלל, לעליית הכּלל, לרוֹממוּת הכּלל כּוּלוֹ.

אוֹמרים לנוּ כּי האיחוּד הוּא חלוֹם, והנה זה כּבר כּמה שנים שאנוּ מתקרבים אליו, והוּא המַפרה מדי פּעם את עבוֹדתנוּ, והוּא שנתן לנוּ את מעט הטוֹב בּשנים האחרוֹנוֹת. מי מפריע לנוּ לקיימוֹ?

ב. העליה

השעה שעת בּין-השמשוֹת לנוּ, שעת סיוּמים וחשבּוֹנוֹת-נפש וערב התחלוֹת. מסוּגלת לסיכּוּמים, לליקוידַציה, בּטרם בּוֹא העליה החדשה עם סבכיה. הוָיתנוּ כּיוֹם, אחרי התמזגוּת מוּדרגה של שנים והתאַזרחוּת כּללית, מאַפשרת את האיחוּד. השאיפה ליצירת אַתמוֹספירה של פּעוּלה פּוֹריה וּשְלֵוָה מחייבת אוֹתוֹ, אוּלם רב יתר מחייבת את איחוּדנוּ העליה החדשה עצמה. כּל ימינוּ ציפּינוּ לה. והנה מתקרבת השעה. מארץ לארץ עוֹברים גלי החלוּץ. וראשוֹני הגלים כּבר הזדרזוּ והגיעוּ אלינוּ. דרך כּל מיני-נדוּדים וגלגוּלי מאוֹרעוֹת. אִתנוּ כּיוֹם המתנדבים מאמריקה וּמאַרגטינה, חלוּצים בּוֹדדים מפּוֹלין וּמרוּסיה וּמבשֹרי עליה עממית מרוֹמניה.

בּשתים תבָּחן הפּעם, אוּלי מבחן אחרוֹן וּמכריע, תנוּעת-הגאוּלה הלאוּמית של תקוּפתנוּ: בּכוֹח העליה החדשה, תכָניה ונוֹשֹאיה, וּבכוֹח הארץ והשלטוֹן הלאוּמי לקבּל את העליה.

העליה החלוּצה, עליית העבוֹדה, זהוּ הגילוּי העברי של אוֹתוֹ הכּוֹח הפּוֹרה בּחיי עם ועם אשר בּלַעַ"ז יקָרא רבוֹלוּציוֹני. ההיסטוֹריה, כּביכוֹל, בּגשתה להביא שינוּיים נמרצים והפיכוֹת בּחיי עם, בּוֹחרת לה בּבחירה נעלמה את שליחיה נאמניה, עוֹשֹי רצוֹנה, והם הם המתנדבים אשר בּעם. אלה הם אשר בּלַבַּת לבּם, בּאוּר חייהם רוֹמזים לנוּ מקרב הדוֹרוֹת, מקרוֹב וּמרחוֹק, אשר בּחייהם וּבמוֹתם ציווּ לנוּ את להט-הדרוֹר, את אהבת-העם, את קדוּשת האדם, את כּליוֹן הנפש לעתיד לבוֹא ואת החוֹבה האישית והעוֹל של חיים פּוֹריים. מה היתה התנוּעה הסוֹציאלית בּמֵאָתנוּ מבּלי רבבוֹת החלוּצים אשר נהרוּ אליה מכּל החוּגים והמעמדים, וּבה עֵרוּ את נאמנוּת-רוּחם, את אש נעוּריהם, את רעננוּת נפשם ואת עֵרוּת-שֹיבתם? מה היוּ מבּלעדיהם כּל תנוּעוֹת-השחרוּר הלאוּמיוֹת בּדוֹרנוּ, אוֹ תקוּפוֹת-היצירה של הדתוֹת בּדוֹרוֹת הקוֹדמים?

החלוּציוּת וההתנדבוּת – בּחינת התקדש חג בּחיי עם. ואין תקוּפה חדשה מתקדשת מבּלעדיהן. נשמת העם מתעלה על ידיהן, שכינתוֹ מתגלה, ההוֹד, והגבוּרה מקיצים.

וזוֹהי גם נקוּדת-המוֹצא של תקוּמתנוּ. יצירת-חיינוּ בּארץ, שינוּי המרכּז הארצי, האחוּז בּהכרח פּנימי בּעקירת מרכּזים מוּסריים, חברתיים, כּלכּליים ותרבּוּתיים, יצירתנוּ החברתית, חיי העבוֹדה וכל הנוֹבע מהם – מה תקוַת כּל אלה מבּלי רצוֹן חלוּצי גאוֹני אשר יקיץ בּעם? כּל מה שהיה לנוּ עד עתה, בּיל"וּ, הפּוֹעלים והאִכּרים הראשוֹנים, תנוּעת העבוֹדה, השמירה, הדיבּוּר העברי, ההתנדבוּת לגדוּד – כּל זה הלא רק זעֵיר-אַנפּין, יצוּרים מיקרוֹסקוֹפּיים לעוּמת המקוּוה. אנרגיה של התמכּרוּת וּמסירוּת-נפש לא חסרה בּעמנוּ, אוּלם לא בּחיק אדמתנוּ הוּצקה. על כּל מים נשלחה, על כּל סלע נזרעה. ועכשיו, הנה הכּל מנבּא וּמבשֹר: ושבוּ בנים לגבוּלם. בּת-קוֹלה של הגאוּלה דוֹפקת בּכוֹח ועוֹז על הלבבוֹת וּפוֹתחת שערים. עוֹד מעט וסערת-גאוּלה תתרוֹמם, והרצוֹן הלאוּמי, החבוּש, יתיר את אזיקיו ויקיץ לחיים חדשים.

אוּלם הארץ, הארץ – האם לא תבגוֹד היא בּנוּ, התדע היא לקבּל את עוֹליה, שָבֶיהָ? את כּל התחלוֹת-העליה הקודמוֹת היתה היא (שלטוֹנה, משקה, ישוּבה היהוּדי) דוֹחה בּזרוֹע. בּכל התחלת-התעוֹררוּת חדשה היתה בּת-קוֹל יוֹצאת מחוּרבת-חיי-עם וּמכריזה: אל תעפילוּ מבּלי ה"מזוּמנים". מי אשר אין לוֹ די אמצעים לרכּוֹש לוֹ “נחלת שֹדה וכרם” וּלחכּוֹת כּך וכך שנים עד שהכּרם יתן פּריוֹ – יכָּבד וישב בּביתוֹ. התדע הארץ, הידע השלטוֹן המקבּל עליו את ישוּב הארץ לבלתי השיב ריקם את חלוּציו, לא למוֹתת את הכּוֹחוֹת אשר יבוֹאוּ, לא להמית, על ידי חוֹסר כּוֹח הקיבּוּל בּארץ, את התחלת-ההתעוֹררוּת שם, בּאִבּה? זוֹהי השאלה. זוֹהי אוּלי השאלה המרכּזית בּציוֹנוּת המתגשמת. התיעָשֹה העליה, עליית העבוֹדה רבּת-עם, ליסוֹד מוּסד בּמהלך הפּעוּלה הציוֹנית? התפַנה שיטת-ההנהלה הישוּבית מקוֹם בּראש עבוֹדתה ליצירת תנאים לעליה, להכשרת קיבּוּלה, התיבָּרא שיטת-סיוּע, הדרכה וּמחסה לעליה, רחבה ויסוֹדית, כּפי צוֹרך העליה עצמה?

לכאוֹרה, וכי שאלה היא זוֹ, וכי יש כּאן מקוֹם לשתי תשוּבוֹת? וכי אין התשוּבה נוֹבעת מאליה, מעצם מַהוּתה של הציוֹנוּת? וכי יש מקוֹם לציוֹנוּת מבּלעדי עליה עממית?

אוּלם פּשטוּת והגיוֹניוּת התשוּבה עוֹד אינן מַבטיחוֹת את שלטוֹנה בּחיים. פּשוּטים ויסוֹדיים היוּ אף רעיוֹנוֹת העבוֹדה מראשיתם, פּשוּטים כּל כּך, עד שאין לתאר שוּם פּוֹליטיקה לאוּמית בּריאה בּלעדיהם. וכי יעלה על הדעת לבנוֹת ישוּב-עם מבּלי עבוֹדת בּני העם, אוֹ לקיים ישוּב מבּלי כּוֹח הגנה וּשמירה פּנימי? ואף על פּי כן אצלנוּ היתה זוֹ מציאוּת. וּמציאוּת מקוּבּלת על הדעוֹת והלבבוֹת. ורק ערעוּר קל של מציאוּת זוֹ דרש אימוּץ-כּוֹחוֹת אישי בּלתי-פּוֹסק, וּמלחמה מַתמידה נגד כּל הפּוֹליטיקה הלאוּמית השֹוֹררת. וככה נִהְיָה רעיוֹן העבוֹדה והשמירה העברית לענין חיים של מעטים, אשר היוּ ונשארוּ זרים וּבלתי-מוּבנים. וגם כּשלאחר מַאמצי-חיים של שנים, לאחר בּזבּוּז כּוֹחוֹת בּלתי-פּוֹסק, נתקבּלוּ הרעיוֹנוֹת האלה כּהסכּמה כּללית, ההספּיקה הסכּמה זוֹ להביא שינוּי בּמהלך-החיים, ההביאה לידי יצירת תנאים כּלכּליים אחרים, האם לא נשארה הדאגה לקיוּם העבוֹדה וכל קשי קיוּמה שוּב ענין פּרטי, “מעמדי”, ענין העוֹבדים הבּוֹדדים?

תביעוֹת הפּוֹליטיקה הלאוּמית בּארץ הן פּשוּטוֹת וישרוֹת, שווֹת לכל העם. ואוּלם רוּח התגרנוּת – על השֹגוֹתיה החברתיוֹת ויסוֹדוֹתיה המוּסריים וחכמתה הכּלכּלית – המַבריחה את העבוֹדה הציוֹנית בּארץ, היא המַטבּיעה את דמוּתה על כּל מעשֹי ידינוּ, והיא הגוֹזרת את גזר-דינן של שאיפוֹתינוּ הלאוּמיוֹת עד היוֹם הזה. מלחמה פּנימית, חמוּרה וּמַתמידה, צפוּיה לציוֹנוּת על דרך התגשמוּתה, מלחמת העבוֹדה והתגרנוּת. וּמלחמה זוֹ היא שתקבּע את התוֹכן הפּנימי, החמרי והמוּסרי של עתיד העם בּארץ. שני יסוֹדוֹת מתנגדים בּתכלית נפגשוּ, וכל אחד מהם אוֹמר לבנוֹת את חיי העם בּדמוּתוֹ, להשליט את עניניו, להאציל מרוּחוֹ. אין כּאן שאלה עיוּנית סתם, המַקדימה את זמנה וניתנת להידחוֹת בּהסתמכוּת על כּתף הזמן הפּוֹתר. מראשית העבוֹדה המעשֹית הרחבה בּארץ הוֹיָה שאלת תכנה הסוֹציאלי של הציוֹנוּת, שאלת שיטת-עבוֹדתה הכּלכּלית והתרבּוּתית, לשאלה מרכּזית, יסוֹדית-חיוּנית. התיבָּנה הציוֹנוּת על קיפּוּח האדם אוֹ על קוֹממוּתוֹ, על שחרוּר העבוֹדה אוֹ על שעבּוּדה? היִוָצרוּ תנאים המאַפשרים עליה רבּת-עם? התהיה אדמת ישֹראל לנחלת-העם, כּר-פּעוּלה לכל עוֹבד בּעמוֹ אוֹ תהיה למשֹחק למַפקיעי-שערים? התהיה השֹפה והתרבּוּת נחלת-העם אוֹ נחלת-יחידים? התשוּבה, לכאוֹרה, כּבר נתוּנה. ההשקפה הלאוּמית העליוֹנה, המוּחלטת, אינה יוֹדעת שתי תשוּבוֹת. הנחוֹתיו של העוֹבד בּארץ מוּסמכוֹת כּיוֹם וּמקוּבּלוֹת בּפי כּל רזוֹלוּציה ציוֹנית. הלא כן? אכן, להלכה מוּסכּם הדבר. אוּלם מה רב המהלך מן ההסכּמה ועד ההגשמה. ההסכּמה המוּפשטת ליסוֹדוֹת העממיים והסוֹציאַליים בּיצירת הישוּב עוֹד לא תזיז את עבוֹדתנוּ, לא ממנה ניבָּנה.

להגשמת רעיוֹנוֹת חברתיים חדשים, רעיוֹנוֹת של מחר, ליצירת חברת עבוֹדה בּארץ, נחוּצים מניעים כּבּירים. נחוּץ להתגבּר על ענינים, על השׂגוֹת המקננוֹת בּמוֹחוֹת וּבהֶרגלים, ואת הכּוֹח הזה יוֹצרת החלוּציוּת. מתוֹך-תוֹכה ודרך פּעוּלתה היא מפַלסת אוֹרח-חיים חדש. בּלשד-חייה היא מפרנסת את תָכני החיים החדשים. **ואת הסיוּע הלאוּמי הדרוּש אינה מוֹצאת. ** הסביבה המַקיפה, רוַת-התגרנוּת, חוֹגרת את כּל כּוֹחוֹתיה. בּכוֹח המסוֹרת והקבּלה, בּכוֹח עניני-הרכוּש המתנגדים, בּכוֹח התוֹקף החברתי, בּכוֹח כּל הַשָׂבֵעַ והקֵהה, בּכוֹח כּל מחפּשׂ רוַח וּמרַדף-קַריֶרה, בּכוֹח הקיים שאינוֹ רוֹצה לפַנוֹת דרך – היא עוֹמדת לבלוֹע את כּל המוֹרד בּמלכוּת ההוֹוה. ורוּח זוֹ, המוֹדדת כּל יצירה לאוּמית בּאַמת-מידתה, בּצרכיה, בּחכמתה וּבנסיוֹנה כּי רב וּבמעוּפה היא, רוּח זוֹ היא הקוֹבעת את האוֹפי העיקרי של פּעוּלת הציוֹנוּת השלטת בּבוֹאה לגַשם בּחיים את מַשֹא נפש הלאוֹם.

– – – – - -

עצב וחרדה תוֹקפים אוֹתך למחשבה, כּי שלטוֹן-התגרנוּת יפגוֹש כּדרכּוֹ את גלי החלוּציוּת החדשה. ואכן, כּל המצב בּארץ כּיוֹם אינוֹ מבשֹר טוֹבוֹת. הארץ מלאה תשוּאוֹת, קריוֹתינוּ – תל-אביב, ראשוֹן-לציוֹן, וכוּ' – עליזוֹת. ה"עתוֹנוּת" היחידה הצבאית מלאה פּרשת חגיגוֹת. חגים ינקוֹפוּ, לכבוֹד המנַצחים-הגבּוֹרים, לכבוֹד מַנהיגים ואוֹרחים חשוּבים. הכּל מבטיח, מליץ, מתרוֹנן, ממַלל גדוֹלוֹת. רבּה התכוּנה. אסיפוֹת מכוֹננוֹת. אסיפה מיַסדת, אבני-פּינה ⁴. ספינוֹת מקצוי ארץ מביאוֹת מכּל טוּב: גשמי-זהב, מנהיגים-אַלוּפים לראשנוּ ואוֹרחים “בּוֹנים”⁵. רק למספּר חלוּצי-העבוֹדה הבּוֹדדים, אשר בּאוּ לא לחוֹג ולא לנהל, כּי אם לעבוֹד בּפשטוּת, קשה, קשה למצוֹא מקוֹם עבוֹדה, מקלט להניח הראש. רק בּרחוֹב-הפּוֹעלים בּארץ שבתה רינה, אין חוֹגג. רק לפינה נידחת זוֹ לא הגיעוּ פּעמי הגאוּלה. פּינה זוֹ, ראשוֹנה לפוּרענוּיוֹת, לרדיפוֹת-אוֹיבים, לכלא וּלגירוּשים, לרעב וּלכל עלילה, שֹעיר משתלח לכל חטאוֹת הישוּב, היא האחרוֹנה לשֹמחה, לנחמה, להקלת-חיים. הראשוֹנה לעבוֹדה, לשמירה, להתנדבוּת, לתחלוּאי הארץ – האחרוֹנה לשֹמחת העוֹלם הזה.

אכן, מי בּימינו, ימי גדוֹלוֹת, יִשעֶה לקטנוֹת כּאלה? מי זה יעלה על לב, כּי בּזמן של הישוּעוֹת והנחמוֹת לא עבר כּלל המַשבּר בּרחוֹב הפּוֹעלים, כּי המוּעקה המבישה, המדכּאה וּמַכלימה, האוֹכלת את הגוּף והנפש – חוֹסר-העבוֹדה – לא פּסקה, כּי מעט העבוֹדה בּארץ עוֹד ירד בּמשך הזמן הזה כּמה מעלוֹת אחוֹרנית, כּי עוֹבדים מנוּסים וחרוּצים, המעטים אשר לא הלכוּ בּגדוּד – אלה אשר להם לכאוֹרה תמיד מתפּללים נוֹתני-עבוֹדה ועסקנים – מתהלכים חדשים מבּלי עבוֹדה, כּי כּל הקוֹשי החמרי של החיים לא הוּקל, כּי קיוּם לעוֹבד בּעל המשפּחה אַיִן, אַיִן (ועוֹד פּחוֹת מאשר קוֹדם), כּי בּמשקים וּבעבוֹדוֹת השוֹנוֹת המסוּדרים על ידי השלטוֹן שלנוּ גזירה על בּעלי משפּחוֹת לבלי לקבּלם ⁶ (יען… כי המשֹכּוֹרת אינה מספּיקה, ולכן ודאי יאוּלצוּ לבקש אחר כּך הוֹספה), כּי יצירה מעשֹית כּלכּלית העלוּלה לשַנוֹת בּארץ את המצב איננה, כּי כּל חלוּץ בּוֹדד המגיע הֵנה גוֹרם למרכּז הפּוֹעלים דאגה וָפחד, כּיצד ואיפה להעסיקוֹ.

העוֹד יש שֹם לב, כּי מוֹדעוֹת מַחפּירוֹת, המחללוֹת שם ישֹראל, עדוּת למשטר העבדוּת שבּארץ, מפארוֹת את הכּתלים בּמוֹשבוֹתינוּ, כּי הדאגה האמיתית והמעשֹית בּמוֹשבה מכוּונת לביצוּר העבוֹדה “הזוֹלה”, לריבּוּיה, לכיבּוּשה וּלהכנעתה, כּי רכוּש-העם מוֹסיף ללכת בּדרך אשר כּל יצירה כּלכּלית בּריאה וכל בּיצוּר עבוֹדה עברית אין שָם, כּי חוֹגגת הספסרוּת הקרקעית, החנוָנוּת אשר התעשרה על ידי היַקרוּת המלָאכוּתית, מסחר השטרוֹת וּמלחמת העוֹלם, כּי הקריֶריזם והפּקידוּת המלָאכוּתית אשר פּשׂוּ חוֹגגים את חגם?

וּכשאתה מתבּוֹנן לגשם-הזהב וּפעוּלתוֹ הכּלכּלית והמוּסרית ושוֹאל מה הוֹלך ונעשֹה למען אַחז בּינינוּ את כּל אלה העוֹמדים מחר-מחרתים לצאת מן הגדוּדים ולעמוֹד על העבוֹדה בּארץ, מה נעשֹה להרחיב את עמדוֹתינוּ היסוֹדיוֹת, מה נעשֹה לקבּלת בעליה המתחילה, ליצירת עבוֹדה פּוֹריה, להקלת תנאי החיים של העוֹבדים בּארץ, – הנך נוֹכח, כּי לא דבר שבּמקרה הוּא המצב הזה. כּי כּל אשר בּעינינוּ הוּא העיקר, הוּא היסוֹד, אשר בּלעדיו אין כּל טעם לכל התוּפּים והמחוֹלוֹת, לכל מצילוֹת-השלטוֹן כּביכוֹל – כּל זה לגבּי העוֹמדים מחוּץ לעבוֹדה מן הדברים “שלאחר כּך”, שאפשר, כּנראה, גם מבּלעדיהם.

– – – – - -

כּכה הוּא מצב הדברים כּיוֹם, בּתקוּפוֹת הגדוֹלוֹת. וככה הם, בּעצם, כּל הימים והשנים מאז התחיל הפּוֹעל העברי לחצוֹב מסלעוֹ את אבני-בּנין-העם. “הוֹי בּוֹנה ביתוֹ בּלא צדק” נתקיים בּנוּ; בּלא עם, בּלא עבוֹדה בּיסוֹד החיים, בּלא חוּשים והבנה לעתיד, בּלא אחריוּת לפני שכינת ישֹראל אשר שמה נישֹא על שֹפתים. שלטוֹן האַדנוּת, הכּסף והנֶכֶר הוּא המַתוה את קוי הבּנין. העבוֹדה העברית מתבּוֹססת בּחבליה. ועוֹלם כּמנהגוֹ, מתקלס בּעוֹבד, בּצערוֹ וּבתוֹחַלתוֹ, התוֹחלת היחידה להיוֹת פּעם עם עברי חפשי בּארץ-ישֹראל. הכּל עשֹוּי ליאֵש את הדעת, לנסוֹח תקוה בלב, לסלק ידים מפּעוּלה, למוֹתת את הנשמה, הרצוֹן והאמוּנה קמעה קמעה.

אוּלם אין הפּוֹעל בּארץ ניתן להיוֹת למאכל לחרוֹן אין-אוֹנים. אין הוּא מַשלים את המציאוּת הארץ-ישֹראלית, אין הוּא מקבּל את הפּרספּקטיבה של מעמד תלוּש מלא מרי ועלבּוֹן. הוּא אף אינוֹ אוֹמר להיכּנע בּפני רוּח התגרנוּת השוֹלטת כּיוֹם בּכּל. מַעין העבוֹדה לא דלל, והוּא לא יֶחרב, כּל עוֹד רצוֹן הגאוּלה השלמה לא כּבה. ההגיוֹן הפּנימי של הציוֹנוּת, ההגיוֹן הפּנימי של כּוֹחוֹת החלוּציוּת הקמים בּעם – מִבטח לוֹ.

העבוֹדה בּציוֹנוּת טרם בּא כּוֹחה, היא עוֹד לא יצאה מתקוּפת הגישוּש הפּנימי וחבלי ראשית. בּשכבוֹת עמוּקוֹת, בּאין רוֹאה, חוֹתרת היא בּלי הרף. ואף שַועתה אינה עוֹלה. מי יעלנה? המשוֹררים, הציירים והחוֹקרים יוֹדעים, כּדרכּם, לבוֹא לאחר זמן, “לכל המוּכן”. לקשוֹר כּתרים למנצח, לגַנוֹת את הכּוֹשל. אוּלם לא רחוֹק היוֹם, וּמשֹא נפשוֹ של העוֹבד, מראשוֹן הבּיל"וּ ועד אחרוֹן הפּוֹעל, הציוֹנוּת היחידה, הנאמנה לעתיד העם, למקוֹר חייו, תהיה לנס-עם, לכוֹח פּוֹעל וּמַפעיל. רעיוֹן חברת העבוֹדה בּארץ ושיטת פּעוּלה מוּדרגה וּמַתמידה לשינוּי חיים נאמנים, ליצירת בּסיס בּריא לעבוֹדת עם וקיוּמוֹ, חיי-תרבּוּת לעוֹבד – זוֹהי דרך הפּוֹעל. וּבעליה העתידה צפוּנים עתידוֹתיה, בּעליה – אשר כּל המכשוֹלים של המציאוּת המדכּאה לא ימיתוּה, – וּבקשרי העם הרחבים יִמצא לוֹ הפּוֹעל מעוֹז וּמשֹגב.

– – – – - -

הַקְבָּלת פּני העליה החדשה תדרוֹש לא רק אמצעים כּספיים ענקיים, רכוּש לאוּמי וּמשק לאוּמי, כּי אם גם רצוֹן והבנה, יחסי-אדם ועזרת רֵעים. והעבוֹדה הזאת הנזכּרת פּה רק דרך אגב ואינה ניתּנת כּאן להתפּרש לפרטיה, לא תוּכל להיעשֹוֹת מבּלעדינוּ, בּלעדי הפּוֹעל. וּבזאת, בּהקבּלת פּני העליה, ניבָּחן גם אנוּ, אם לא רוּששנוּ, אם לא ירדנוּ מנכסינוּ, אם לא דלל מקוֹרנוּ. הנדע להוֹשיט את יד-האחים, הפּשוּטה והרחבה, הנדע לכלכּל את עזרת-החברים האמיתית, המלאה, אשר תּידָרש? ואת העליה עלינוּ לקבּל וּלשַחֵר עוֹד בּטרם הגיעה אל חוֹפי הארץ, עוֹד שם. בּידינוּ להצילה משגגוֹת ועלינוּ התפקיד לשמרוֹ על אָפיה המעשֹי, הישר, הפַּשטני, על שלימוּתה ועל אַחדוּתה בּכל הארצוֹת, לבל תתפּוֹרר. רבּה העבוֹדה המעשֹית, הסידוּרית והחינוּכית אשר עלינוּ לעבוֹד יחד עם התנוּעה החלוּצית. מבנֶהָ

וסידוּרה הטוֹב, אחדוּתה וּשלימוּתה, אָפיה המעשֹי והרצוֹני, יחזקוּ את כּל העליה בּחוֹמר וּברוּח. הכשרה שימוּשית, חברתית ורוּחנית, בּעבוֹדה מעשֹית וּבידיעת הארץ וּבשאיפוֹת העוֹבדים בּארץ, השֹכּלה מקצוֹעית, ישוּבית וחברתית, בּנין מוֹסדוֹת כּספּיים מסוּדרים, הבטחת-אחריוּת, אינפוֹרמַציה טוֹבה וסידוּר העליה – כּמה עלוּלים כּל אלה להקל את דרכּוֹ של החלוּץ בּמעבר וּבארץ. וּמתוֹך עבוֹדתנוּ המעשֹית המשוּתפת יגָלוּ אפקים, יוּסרוּ מכשוֹלים, יתקרבוּ לבבוֹת, תידָלקנה משֹוּאוֹת ויוּאר – בּאוֹר הארץ, ואהבת עם וּדרוֹר לעוֹבד – למרחוֹק.

אוּלם איך תיעָשֹה עבוֹדה זוֹ? האפשר לתאר, כּי תיעשֹה אף היא כּנוּפיוֹת כּנוּפיוֹת, כּששנַים אוֹ חמישה אוֹחזים בּטלית? הנפגוֹש את העוֹלה בּמחיצוֹת, בּהכנסה לתוֹך המחיצוֹת, בּשאלת “תעוּדה”: מי אתה, מאנשי-שלוֹמנוּ, מבּני בּריתנוּ? האם לעת אשר כּזאת נקח עלינוּ את החטא והכּלימה להַפנוֹת את מוֹחוֹ ונפשוֹ של העוֹלה מעבוֹדתוֹ הישרה, מהתקרבוּתוֹ לארץ וּלחיי חברים, ונַכניסנוּ בּשערי חכמה עליוֹנה של פּירוּדינוּ? היִתכן הדבר? האם לא נשֹכּיל לבנוֹת את ההסתדרוּת האחת, השלמה והמַקיפה, אשר בּה ימצא העוֹלה את בּיתוֹ, את רעיו, את מילוּי צרכיו ואת סביבת חייו?

את איחוּד כּוֹחוֹתינוּ דוֹרשת מאתנוּ לא רק החוֹבה הראשוֹנה הסידוּרית-המעשֹית בּקבּלת העליה, כּי אם, וּבעיקר – התפקידים החינוּכיים הפּנימיים, המַתמידים: החינוּך וההדרכה בּעבוֹדה, ההכנסה בּחברת-העבוֹדה וּבשאיפוֹתיה. והכּוָנה האחת לכל זה: להחיש וּלהקל את התאַזרחוּתוֹ והתאַקלמוּתוֹ של העוֹלה החדש, לשתפוֹ בּיצירת חברת-העבוֹדה ותרבּוּתה. וכאן, בּתוֹך הפּעוּלה החינוּכית-חברתית הלא בּאה אוֹתה העבוֹדה, שאין כּמוֹה לקוֹשי, לחשיבוּת, לאחריוּת, שאין לה רֵעַ ודמיוֹן לא בעבַר עמנוּ ולא בּחיי עמים אחרים: הֲשָבַת העם אל שֹפתוֹ. עבוֹדה זוֹ, הנחלת הלשוֹן העברית לבּאים עם כּל הפּעוּלה התרבּוּתית הכּרוּכה בּה, הצריכה לגבוֹר על מכשוֹלים טבעיים וּמניעוֹת חיצוֹניוֹת כּה רבּים, הלא תדרוֹש קוֹדם כּל אויר טהוֹר, אויר של שלוֹם ואחדוּת. ולא קנאה הבּאה מן החוּץ, אוֹיבת, קנטרנית וּמַרעימה, כּי אם רק אוֹתה הקנאה הנמרצת אשר תתגלה בּתוֹך יחסי-רֵעים, מתוֹך קרבה, אהבה והכּרת אדם וערכּוֹ תעזוֹר לנוּ בּזה. וּבכוֹחה נגבוֹר גם על ההתנגדוּת, בּת מסוֹרת תלוּשה והשפּעוֹת עוֹברוֹת – אשר תיפָּגש לנוּ בּין העוֹלים החדשים. וגם אחרי כּל אלה עוֹד תִכבַּד ותִרבּה העבוֹדה, וכי יש בּרשוּתנוּ כּוֹח אחר צוּרת חיים חברתיים אחרת, אשר תבטיח לנוּ את הצלחת העבוֹדה, את השלטתה החיוּנית של השֹפה, מאשר האיחוּד של כּוּלנוּ פּה, אזרחי העבוֹדה והחיים בּארץ?

נתאחד ואל נשאיר כּל סדק לכניסת רוּחוֹת פּשרה ורפיוֹן לאוּמי. פּירצה קוֹראת לגנב. יסוֹדוֹת שוֹנים יבוֹאוּ אלינוּ, מארצוֹת ותרבּוּיוֹת שוֹנוֹת, וּמכּמה בּתי-מדרשוֹת. יביאוּ אתם את חידוּשיהם, את חיוּביהם ועצמוּיוֹתיהם, זָרוּיוֹתיהם, הבדליהם והשפּעוֹת שוֹנוֹת בּנוֹת-קיוּם וּבנוֹת-חלוֹף. כּל זה יכּנס לתוֹך כּוּר חיי הארץ. ונחוּץ שבּמַצְרף-חיינוּ יהיה הכּל מכוּון להחיש וּלהקל את ההתמזגוּת וההתגבּשוּת החדשה. יבוֹאוּ וימצאוּ אוֹתנוּ קהילה אחת, חזקה בּרוּחה וּבסידוּרה – והכּירוּ בּפשטוּת בּעוּבדת חיינוּ, כּמוֹת שהם, בּחיוּבים המתגבּשים וּמתיצרים בּעוֹלמנוּ, ונוֹספוּ עלינוּ וְהִפְרוּ את חיינוּ. ולא – בּאין כּוֹח מרכּזי המאַחד וּממַזג את השכבוֹת השוֹנוֹת, וּמַאציל עליהן מרוּח המסוֹרת האזרחית שבּעבוֹדה, – האם לא תיהפך תנוּעת-העבוֹדה לדוֹר-הפלָגה, לעֵרב רב? האִם לא תישָֹגב אזי כּל אִמרה מפוֹצצת, כּל מסוֹרת חוֹלפת, כּל רוּטינה מַהבּילה בּתוֹך חוּגה וּמכוֹרתה, למען הוֹסיף פּירוּד ונֶכֶר, להָתֵם את סאת פּירוּדינוּ, לחפּוֹר תהוֹמוֹת חדשים וּלהעמיקם, בּין “הישנים” ו"החדשים" וּבין החדשים השוֹנים בּיניהם לבין עצמם? מה יהיו אז גוֹרלנוּ, כּוֹחנוּ, עתידוֹתיה של תנוּעת העבוֹדה?

נתאַחד ונפתח את דלתוֹתינוּ לרוָחה לעוֹלים, לכל העולים. לנוּ, לכלל-הפּוֹעלים המאוּחד, אין להיסגר מפּני הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת. נאמין ונבטח בּכוֹח הארץ והעבוֹדה, בּכוֹח החוּשים העמוּקים המתעוֹררים פּה לחיים מלאים ואַקטיביים. אין פּה שאלה וחשש סכּנה של “מוּעט” אזרחים ו"רוֹב" חדשים. שלשלת ההיסטוֹריה היא אִתנוּ. וכוֹחה פּוֹעל בּנוּ, בּהם, בּכוּלנוּ. בּאֵמוּן נפגשם, בּחיוּבים אשר רכשנוּ, וּמפּני משוּגוֹתיהם אַל נפחד. המוֹץ יסוֹער והבּר יִזָרַע. אנוּ, בּבוֹאנוּ, היינוּ מוּכרחים להתחיל הכּל כּמעט מבּראשית. חוּטי היצירה של החלוּצים הראשוֹנים ניתקוּ, ולנוּ לא היה בּמה להיאָחז. אוּלם החדשים, מקוים אנוּ, ימשיכוּ יחד אִתנוּ את הארג. הם יתאַזרחוּ אתנוּ, וּבקרוֹב יעזרוּ לנוּ לפגוֹש את אלוּ אשר יבוֹאוּ אחריהם.

ודאי, תמיד יהיוּ הבדלים וגם ניכּרים, וּפעמים גם מַכאיבים, בּין האזרח וּבין הבּא מחדש. אבל ארץ אשר עתידה בּנוּי על קיבּוּץ גלוּיוֹת מַתמיד, צריכה לדעת לקבּל את הגוֹרל, וּלהשֹכּיל לאיחוּד וּמיזוּג יסוֹדוֹת ישוּבה.

האם הפּוֹעל נוֹשא את נפשוֹ להיוֹת בּארץ חלק, רוֹב, מעמד? הלא אדיר חפצוֹ וּמגַמת-פּניו להיוֹת העם, העם העברי החי על עבוֹדה. ודרכּוֹ דרך שלשלת-הקבּלה הבּלתי-פּוֹסקת שבּעליה עם כּל צפוּנוֹתיה. תכין איפוֹא התאַחדוּתנוּ את האפשרוּת של איחוּד כּל תנוּעת החלוּץ המקיצה בּעוֹלם, ותכין את הכּלים, כּלי-קיבּוּל וכלי-עבוֹדה, לפעוּלה שלמה וּטהוֹרה של עליית-העבוֹדה המקוּוה.

– – – – - -

רצוֹן האיחוּד עוֹד מרחיק וּמוֹסיף לכוון. צפוּנה עמוֹ התקוה לרכּז סביב לפּוֹעל המאוּחד בּארץ את פּזוּרי הכּוֹחוֹת השוֹנים בּגוֹלה, הנאמנים לעבוֹדה ולשאיפוֹתיה בּארץ, וּבכוֹחם להגבּיר יחד יכוֹלת, עוֹז, השפּעה והכרעה לשאיפוֹת העוֹבד בּציוֹנוּת המתגשמת. העוֹבד בּארץ בּמלחמתוֹ בּעד הגשמת הציוֹנוּת הסוֹציאלית לא ישָאר בּוֹדד בּעמוֹ. הוּא יֶצא אל אֶחָיו, מבּלי מחיצוֹת וּמתַווכים, לא כּבן מפלגה, כּ"צד", כּי אם כּעוּבדה חיה, כּחטיבה חברתית טבעית מיוּחדה, יִיצוֹר לוֹ את עמדתוֹ בּציוֹנוּת וּבעם, יבקש וימצא את בּני-בּריתוֹ.

מי הם בּני-בּריתוֹ?

כּל החוּגים אשר בּתוֹכם מפַכּים מעינוֹת החלוּציוּת ועליית-העבוֹדה, הם בּני-בּריתוֹ הטבעיים. לכל אלה אשר מהם תקוַת-עליה, צריכים להיוֹת ויהיוּ, שאלוֹת החיים בּארץ, סדרי החיים ויחסי-החברה, חיי העבוֹדה, הכּלכּלה והתרבּוּת, ענין-חיים שלהם. והחוּגים האלה צריכים להיוֹת נאמנים בּברית העבוֹדה בּארץ. אליהם צריך לפנוֹת הפּוֹעל המאוּחד, לפרוֹשׂ וּלגוֹלל לפניהם את שאיפוֹתיו וּמשאלוֹתיו, וּבהם מצוֹא ימצא את הסעד בּעבוֹדתוֹ, את עזרת-ההגנה בּמלחמתוֹ. מן החוּגים המסוּדרים יתחיל, “פּוֹעלי-ציוֹן” השוֹנים לארצוֹתיהם, והמאוּחדים בּברית עוֹלמית אחת לעבוֹדת ארץ-ישֹראל, “צעירי-ציוֹן” אשר בּפוֹלין ורוּסיה, ההסתדרוּיוֹת הציוֹניוֹת-הסוֹציאליוֹת אשר בּמערב אירוֹפּה. כּל החוּגים האלה, המתלבּטים זה מכּבר בּחוּג שאלוֹת העבוֹדה בּארץ, צריכים להיוֹת הראשוֹנים בּבּרית הציוֹנית-הסוֹציאלית, **הבּנוּיה על יסוֹד שאיפוֹתיו וּפעוּלתוֹ של הפּוֹעל הארץ-ישֹראלי. ** בּרית זוֹ עתידוֹת גדוֹלוֹת צפוּנוֹת לה. היא תילָחם את מלחמת העבוֹדה בּתוֹך הציוֹנוּת העוֹלמית, היא תבנה את המוֹסדוֹת והמפעלים אשר יגבּירוּ את כּוֹח הפּוֹעל בּארץ. את הבּמה החפשית אשר ממנה ידבּר; תעזוֹר לפּוֹעל להיוֹת חוּג חברתי חזק, בּלתי-תלוּי, בּלתי-כּפוּף, הוֹלך בּדרכּוֹ מבּלי להרכּין ראש. המחנה המאוּחד הזה ימצא את הדרך, דרכּוֹ שלוֹ, דרך-העבוֹדה, בּהגשמה המתמידה של הציוֹנוּת: בּירוּר הדרכים וריכּוּז האֶנרגיה לשינוּיים עיקריים בּחיים, העמדת האדם העוֹבד בּמרכּז הפּעוּלה בּארץ, גילוּי האוֹפי המשחרר והתרבּוּתי של התנוּעה הלאוּמית, מלחמה בּשלטוֹן התגרנוּת והספסרוּת, בּשֹרָרת האוֹליגַרכיה והקַריֶריזם – עד רדתם.

והבּרית הציוֹנית-הסוֹציאלית, בּהיוָצרה וּבהתבּצרה, תשמש אוּלי נקוּדת-מוֹצא לסידוּר וּלחינוּך חדש להמוֹני עמנוּ בּאשר הם. אפשר כּי בּכוֹח עבוֹדתה, בּכוֹח החלוּציוּת והעליה, יעלה לפרוֹץ את המחיצוֹת, אשר הפרידוּ וּמפרידוֹת עד היוֹם הזה, בּינינוּ וּביניהם. אוּלי לא רחוֹק היוֹם, אשר תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדית בּעוֹלם, הקרוּעה מעל הגאוּלה הלאוּמית, המחוּנכת כּסדר בּמשך עשֹרוֹת שנים להתנכּרוּת לעמה ולעתידה, לעם-הארצוּת וּלפּסיביוּת לאוּמית, להתכּחשוּת לעצמה ולצרכיה, תשתחרר סוֹף סוֹף מעוֹל המסוֹרת החלוּדה, תתנער מאבק-הזרוּת החוֹנט אוֹתה, וקוֹל החלוּציוּת העברית והעבוֹדה בּארץ יגיע אליה, ועשֹה בּה את ההפיכה. העם הוֹלך וקרֵב אל הציוֹנוּת. וחוֹבת החינוּך הנאמן, הציוֹני-הסוֹציאלי, לעם, החינוּך התרבּוּתי, אשר יכשירוֹ להשתתפוּת חיוּבית וּפעוּלה בּגוֹרל הארץ וּביצירת עתידוֹ, רבּה ואחראית. היא אינה יכוֹלה יוֹתר להיזָנח אוֹ להידָחוֹת.

בּשלוֹשה דברים יֵצא הפּוֹעל העברי אל אחיו בּני-בּריתוֹ בּגוֹלה: בּציוֹנוּת-הסוֹציאַלית, בּפּעוּלה החלוּצית, בּלשוֹן העברית.

הציוֹנוּת-הסוֹציאלית של הפּוֹעל בּארץ איננה מחרוֹזת של אמרוֹת תוֹרניוֹת, התלוּשוֹת מן החיים וּמשמשוֹת חוֹמר לפוּלמוּס וּלחַקרנוּת. השֹגוֹתיו, משאלוֹתיו החברתיוֹת הן מוּחשיוֹת. והן צמחוּ לוֹ אתוֹ יחד, בּעבוֹדתוֹ וּבחייו. ודרכי ההגשמה הוֹלכוֹת וּמתבּררוֹת עם מהלך פּעוּלתוֹ. כּל זה לא נתוּן, לא חנוּט, כּל זה חי חיים אוֹרגניים, טבעיים. וכל זה עוֹמד עדיין בּראשית גידוּלוֹ. ואת מוּשֹגיו אלה, ילדי-רוּחוֹ, מלאי חיים ורצוֹן וּקשרים בּחייו קשר אוֹרגני, יביא אל בּני-בּריתוֹ, ויבנה את המרכּז הרוּחני לפעוּלה וּלמחשבה ציוֹנית-סוֹציאלית, אשר לא תסתגל, לא תרכּין את ראשה לפני הרוּחוֹת המנשבוֹת בּגוֹלה, כּי אם תינק מאדמת-מַטעה, ותאציל מרוּחה על חוּגי העליה העתידה.

אוּלם לא רק “תוֹרה” ציוֹנית-סוֹציאלית יביא אתוֹ, הצמוּקה בּפסקי הלכוֹת וּ"דרישוֹת" חברתיוֹת, כּי את הרצוֹן החלוּצי, חוֹבת היצירה האישית של ציוֹנוּת-העבוֹדה יגלה ויעוֹרר, את תכני הנפש והמחשבה של הרבוֹלוּציה הלאוּמית, את חוּשי ההתנדבוּת לעם, את אָפקי היצירה הסוֹציאלית העברית בּכוֹח כּל אחד מאתנוּ. בּשֹפת נאמנים, בּשֹפת הרצוֹן ומַעבּדי-חיים יגלה הפּוֹעל הארץ-ישֹראלי לפני הדוֹר העברי הצעיר את מרכּז הנפש של ההיסטוֹריה העברית החדשה.

וּבלשוֹן העברית יבוֹא אליו. מבּלי פּקפּוּקים וּויכּוּחים, כּי אם כּעוּבדת חיים, רעננה וּפוֹריה, הכּוֹבשת לבבוֹת וזוֹרעת כּבוֹד ואמוּנה. הפּוֹעל העברי יביא להמוֹנים העברים את בּשֹוֹרת תחיית השֹפה העברית כּשֹפת החיים והדיבּוּר לעוֹבד בּארץ, ובעצם מהוּתוֹ, בּעצם העבוֹדה אשר הוּא משקיע בּתחייתה ויצירת תרבּוּתה, בּעצם השלימוּת הבּלתי-מתפּשרת והקנאוּת היוֹצרת יפרוֹץ גדרוֹת ויהרוֹס אמוּנוֹת תפלוֹת וישֹים קץ למטבּעוֹת-הבּערוּת העוֹברוֹת לסוֹחר. בּאוֹר חדש, בּאוֹר חייו הוּא, בּשפעת האהבה והרצוֹן וההתמכּרוּת אשר בּחייו יאיר הוּא לפני המוֹני-העם את פּלא הטבע הקם לעינינוּ: תחיית הלשוֹן העברית. בּין בּוֹני הלשוֹן והתרבּוּת העברית, גאוֹני היצירה הספרוּתית, תבוֹא גם הגאוֹניוּת החברתית המקוּבּצת של העוֹבד העברי בּארץ.

אלה הם אפקיה של אחדוּת-העבוֹדה.

ג . מהוּת האיחוּד

כּיצד יבָּנה האיחוּד הסידוּרי של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל?

על יסוֹד האחדוּת שבּחיים, וקוֹדם כּל, לא על יסוֹד של סעיפי-אמוּנוֹת והלכוֹת-דעוֹת. אַל נא נשאל ל"אני מאמין", ל"הכּרה" מוּשבּעת וּמשבּיעה. האוּמנם אין עבוֹדה ציוֹנית טוֹבה יכוֹלה להיעשֹוֹת בּטרם נחתם שטר-שיטה של לאוּמיוּת ויהדוּת על פּי נוּסח פּלוֹני אוֹ אַלמוֹני, האוּמנם אין הפּוֹעל חי ושוֹאף ולוֹחם את מלחמתוֹ וּמהווה את מהוּתוֹ, עד שלא התחייב על הלכוֹת פּסוּקוּת בּשאלוֹת החוֹמר והרוּח, גוֹרמי ההיסטוֹריה וחוּקוֹת ההתפּתחוּת? לא הגיעה השעה לפַשט את העקמוּמיוֹת מהיצירה החברתית, לשחררה מהעמקנוּת החַקרנית, ולבנוֹתה על פּשטוּת, על אחדוּת החיים והשאיפה, הרצוֹן והפּעוּלה? עתיקים הדברים וּפשוּטים. אוּלם בּנוּ עוֹד דבקוּ המוּשֹגים המבישים על ההסתדרוּיוֹת וגוּפים ציבּוּריים, כּעל בּריוֹת חריפוֹת וּמתפּתלוֹת, מתוַכּחוֹת וּמתנַצחוֹת – נחלת חיי-התחוּם, המשך מסוֹרת הפּלפּוּל התוֹרני (השטחי והריק בּעצם), – דבקוּ כּברקנים ואינם רוֹצים לפַנוֹת את מקוֹמם. ולא כּכה הבינוּ יוֹצרי הציוֹנוּת והסוֹציאליוּת את תעוּדתם. בּמשפּטים פּשוּטים יבשים וֹּ"מיכניים" בּנוּ האַדריכלים-הגאוֹנים בּניני-עד לרצוֹן-האדם ולפעוּלתוֹ. ה"עמקנים" חיפּשֹוּ שם את הנשמה ולא מצאוּה. הפּרוֹגרמה הבּזילאית אינה אוֹצרת כּל הכרזה פַּטֶטִית וכל דעה “עמוּקה” על היהדוּת והלאוּמיוּת, וכמה דברים יוֹתר עמוּקים, יוֹתר רַגָשים היוּ יכוֹלים להיכּתב על ידי הציוֹנים הרוּחניים נוֹשֹאי התרבּוּת ההיסטוֹרית, אנשי “דרך-החיים”. ואוּלם פּרוֹגרמה פּרוֹזאית וּמיכנית זוֹ היא שהפנתה את העם אל דרך-החיים בּלי מרכאוֹת, ואף אנשי “דרך-החיים” מצאוּ להם בּה את מקוֹמם. “שוה לכל נפש” – בּזוּ לה וּביקרוּה אנשי המחשבה האצילית. גוּף עכוּר חסר-נשמה, ואוּלם בּנין זה ה"בּלתי-מקוֹרי" הוּא שהגבּיר את התנוּעה הגדוֹלה ליציקת “הנשמה העברית”. וּגאוֹן תנוּעת-הפּוֹעלים, בּבוֹאוֹ לאַגד את פּוֹעלי העוֹלם, לא דאג לשֵמוֹת ולתוֹרוֹת ולא שאף לחייב על דעוֹת, שהוּא חשב אוֹתן ליחידוֹת-אמיתיוֹת; הוּא הסתפּק בּיצירת אחדוּת פּשוּטה וּמַקיפה, כּוֹללת וחיוּנית, אחדוּת הפּעוּלה המשוּתפת, המביאה לידי חליפת רעיוֹנוֹת וּ"מתירה בּגבוּלה כּל מיני דעוֹת"⁷, וכל זה מתוֹך אמוּנה וּבטחוֹן, כּי “ההתפּתחוּת השֹכלית של מעמד העוֹבד, אשר תבוֹא כּתוֹצאה הכרחית מתוֹך פּעוּלה משוּתפת וּמשֹא-ומתן הדדי”, תביא ודאי לתכלית הנִרצָה.

הנסיוֹנוֹת השוֹנים בּדוֹרוֹתינוּ להרכּיב לתנוּעוֹת חברתיוֹת חוֹבת-אמיתוֹת, הלכוֹת-דעוֹת דתיוֹת, פּילוֹסוֹפיוֹת אוֹ מוּסריוֹת – האין סוֹף כּוּלם יצירת רוּטינה חדשה, חַקרנוּת מפוּלפּלת, שעבּוּד המוֹחוֹת ואִבּוּן ההרגשוֹת, חרֵדוֹת וגַלָחוֹת מוֹדרנית? מה רב הוּא הכּוֹח המברך, המשחרר של גילוּי חוּקוֹת חיים וטבע; מהוּ ערכּם של הדַרויניזם אוֹ המַרכּסיזם, כּקוֹמפַּסים בּמחשבת האדם, לא רק לגאוֹן המגלה אוֹתם וּמאיר בּעזרתם מַחשכּי-עוֹלם, כּי אם גם לבּינוֹני המשֹיג אוֹתם בּעזרת עבוֹדת מחשבה עצמית? אוּלם חוּקוֹת אלוּ, כּשהן מתקבּלוֹת כּסעיפי-אמוּנה, כּשהן נעשֹוֹת דיבּרוֹת שגוּרוֹת וּקבוּעוֹת שאין להרהר אחריהן, האינן מאַבּדוֹת את כּל תכנן המשחרר ונעשֹוֹת גם הן לעבוֹדת-אלילים, בּת-הזמן, למקוֹר קנאוּת מַהבּילה, עיכּוּב ושעבּוּד? ותוֹרוֹת שבּלב הנוֹבעוֹת ממקוֹר חיי-נפש דרוּכים, התחדשוּת וחתירה בּלי הרף וּמרגוֹע – האם לא היוּ לעינינוּ לדפוּסים מוּכנים לחיים מיוּשנים וּמדוּשנים, למרַדפי-אמרים? אכן קל וחָלק המוֹרד מן החוּקה אל הדיבּרה. האגדה מספּרת על בּרכּת הצדיק אשר הפכה את חוֹל-הארץ לעפרוֹת-זהב; האין המציאוּת מספּרת על מאֵרת-השיגרה ההוֹפכת את זהב היצירה הגאוֹנית לאבק פּוֹרח, מסַמא-עינים?

האין כּל תנוּעת שחרוּר דוֹרשת חירוּת מחשבה והרגשה, מרחב לרשוּת היחיד, כּמזוֹן וּפרנסה לרצוֹן הפּעוּלה המשחררת?

חוֹששים לחוֹסר רעיוֹן מרכּזי, לחוֹסר נשמה בּתנוּעה. כּמה מוּזר הדבר לחפּשֹ נשמת תנוּעה חיה בּנקוּדה הנדסית שבּהגדרה. אם יתאַספוּ כּל בּעלי הכּרה והגדרה בעוֹלם, לא יעלה בּידם ליצוֹר אף “יתוּש” אחד, אף תא אחד, אף תא אחד, שאינוֹ נתוּן בּיכוֹלת הפנימית, בּכּוֹשר הרצוֹני, בּחיוּת שבּהוָיה. למה תרחיקוּ לחפשֹ את נשמת-התנוּעה בּסעיפי פרוֹגרמה שבּכתב, והיא קרוֹבה לנוּ לכּוּלנוּ בּהתאחדוּת “שבּעל-פה”, בּהתאחדוּת כּהוָיתה, ה"משכּימה בּבּוֹקר והוֹלכת לעבוֹד". חיינוּ יוֹנקים מרעיוֹנוֹת, נוֹשֹאים בּקרבּם רעיוֹנוֹת ודעוֹת, ואוּלם אין החיים מתחייבים על רעיוֹנוֹת, כּוֹחם הפנימי הוּא הפוֹרה, הבּוֹרא. יהיו נא החיים שוֹפעים, וּמתוֹכם, מתוֹך חיי-הפעוּלה, תצהיר הנשמה, שכינת החיים הכּמוּסה, הפּוֹעלת בנוּ.

אין האיחוּד אוֹמר לעשֹוֹתנוּ, את כּוּלנוּ, כּיתה, כּנסיה דתית אוֹ סוֹציוֹלוֹגית. אבל הוּא גם אינוֹ שואף להיוֹת מפלגה. במרכּזה של מפלגה בּזמננוּ עוֹמדת השאיפה לשלטוֹן מדיני, שינוּי החיים בּכוֹח תפיסת השלטוֹן, וּלפיכך, ריכּוּז הפעוּלה החברתית בּתעמוּלה, בּחירוֹת, ההנהלה וּ"פוֹליטיקה". וגם כּשהמפלגה עוֹשה עבוֹדה אחרת, רוֹאה היא את עבוֹדתה כאמצעי לשלטון מדיני, וּמתוֹך אמוּנה זוֹ בּכּוֹח המריע של הפעוּלה המדינית, בּאה ההפלגה בּערך ה"נצחוֹנוֹת" המדיניים, בּצבאיוּת המיכנית-המפלגתית, המעבירה את מרכּז הפעוּלה והיצירה מרחוֹב-החיים, מגלוּי כּוֹחוֹ ואחריוּתוֹ של כּל אחד, אל ה"מרכּז", אל המנהיג, הנוֹאם, אל הרזולוציה ובית-המחוֹקקים. בתנוּעת העבוֹדה בּארץ, בּבנין העם, אין הפעוּלה “המדינית” עם כּל חשיבוּתה הרַבּה בּימינוּ, יסוֹד התנוּעה, שאיפת התנוּעה: יצירת החיים, וּבכל היקפם, לכל צדדיהם. יצירה זוֹ בּנוּיה על העבוֹדה עצמה, פוֹריוּתה וּתנאיה, על סידוּר חיי העוֹבד יוֹם יוֹם, על חלוֹציוּת מַתמידה, על אַקטיביוּת אישית בּלתי-פוֹסקת, גילוּי כּוֹחוֹתיו של כּל אחד ויצירת תנאים רצוּיים לגילוּי כּוֹחוֹת העוֹבדים – זהוּ העיקר בּמצבנוּ. כיבּוּש החיים ועשֹיתם יוֹם יוֹם – זוֹהי הפעוּלה, אשר הסידוּר החברתי צריך לאַרגנה וּלסייע לה.

גינה זוֹ לפני בּית-הפּוֹעלים בּפתח-תקוה⁸ אשר בּאה בּמקוֹם קוֹצי-הבּר והחלאה לפנים, מספרת לנוּ על השינוּיים שבּאוּ בּחיי הפּוֹעל, בּתנוּעת-העבוֹדה, יוֹתר מאשר כּל סיפוּרי פרשת הבּחירוֹת לועד הפּוֹעלים בּמשך שנים.

אין החיים שלנוּ מוֹציאים את המדיניוּת, ואף את ליקוּייה, אין עבוֹדתנוּ יכוֹלה להיוֹת פטוּרה הימנה, אוּלם אין המדינייוּת שבּעבוֹדתנוּ רשאית למַעֵט את דמוּתה של הפעוּלה הכּלכּלית, התרבּוּתית והחברתית-הפנימית, היוֹנקוֹת כּּלן ממקוֹר אחד וחוֹזרוֹת וּמשפיעוֹת אחת על רעוּתה, וּמכּוּלן יחד מעטרפת היצירה החברתית השלמה.

לא מפלגה תיבָּנה על ידי האיחוּד, כּי אם קהילה תסוּדר, קהילת-העוֹבדים בּארץ. לפעוּלה מַקיפה לסיפוּק צרכיה, לבנין עתידה, עתיד-העם. זהוּ בּנין-הכּלל, המַקיף את כּל העוֹבדים בּאשר הם עוֹבדים וּמשאיר את רשוּת-הרבּים שלנוּ מפוּלשת לרוּחוֹת-מחשבה, פתוּחה לגשמי-בּרכה מַפרים.

שאיפתה של קהילת-העוֹבדים בּארץ, “כּכּתוּב” ⁹: “לצוּר את חיי העם העברי בּארץ-ישֹראל כּקהֶלֶת עוֹבדים בּני-חוֹרין. ושוי-זכוּיוֹת, החיה על יגיעה, שַליטה בּרכוּשה ומסדרת את עבוֹדתה, כּלכּלתה ותרבּוּתה בּרשוּתה”. יסוֹדוֹתיה: הלאָמת-הקרקע, הוֹן לאוּמי ליצירת המשק וּלמִלוֶה לעוֹבדים; עליה עממית, קבוּצוֹת-עוֹבדים חפשיוֹת המנהלוֹת את עבוֹדתן בּרשוּתן, תנוּעה חלוּצית המפלסה בּחייה דרכים לעם, תחיית השֹפה העברית והַנחָלתה לעם, תרבּוּת עממית מַקיפה.

וּכתוֹרה בּלב, אשר אינה ניתנת ואינה צריכה להיוֹת מוּגדרת בּסעיפים, בּכּלוּלה בּרעיוֹן האיחוּד האמוּנה בּכוֹח העבוֹדה וּבתכָניה הגלוּיים והגנוּזים, בּכלל-העוֹבדים וּבעליה העתידה, כּי לא יכַזבוּ; ואף התקוה לעבוֹדה חברתית פוֹריה בּתוֹך תנוּעת-העבוֹדה על יסוֹד חירוּת-המחשבה, אֵמוּן חברים וּכבוֹד-אדם.

– – – – - -

ההתאַחדוּת מצטרפת מאגוּדוֹת-עבוֹדה, המאַגדוֹת את חבריהן לחיים פעילים לפי משלח-ידם וּתנאי-עבוֹדתם, על יסוֹד הפעוּלה האישית והשיתוּף החברתי. הסתדרוּתנוּ החקלאית, הצריכה לאַחד מעתה את כּל גלילוֹת הארץ, תמשיך את קיוּמה, משוּחררת מכּל אפוֹטרוֹפסוּת מפלגתית, עוֹבדת את כּל העבוֹדה הישוּבית-החקלאית העוֹמדת לפניה בּאין מפריע, מסדרת את העזרה ההדדית ואת ההספקה

המשוּתפת של חבריה, מטפלת בהדרכה וחינוּך-עבוֹדה, בּיצירת משקי-קבוּצוֹת, מתכּוֹננת לעבוֹדת ההתאַחזוּת הצפוּיה, ממלאה את העבוֹדה התרבּוּתית הפנימית ודוֹאגת לחינוּך ילדי העוֹבדים.

בּצדה של ההסתדרוּת החקלאית צריכה להיבּנוֹת ההסתדרוּת המַקיפה את פּוֹעלי העיר. משפל המדרגה החברתית צריכים פּוֹעלי העיר לצאת לחיים של יצירה כּלכּלית, של השֹכּלה חברתית, של פעוּלה חלוּצה. לא להתנגחוּת עם בּעלי-בּתים בּשכוּנוֹת יפוֹ וירוּשלים קוראים להם החיים כּי אם להעברת מרכּז הפעוֹלה אל יצירה כּלכּלית משוּתפת בּריאה ופוֹריה. הנסיוֹנוֹת הרציניים הראשונים של תוֹצרת משוּתפת בּריאה יאירוּ את חיי הפּוֹעל העירוֹני, אם בּן הישוּב הישן ואם החדש והעוֹלה מרחוֹק, ויַתווּ דרך ליצירה חדשה, לחיי קוֹממיוּת רבּי תוֹכן ועלילה.

גם כּיבּוּש העבוֹדוֹת הממשלתיוֹת קוֹרא לנוּ. הכנסת העבוֹדה העברית לרכּבוֹת ולמסילוֹת, לחשמל וּלטלגרף, יצירת תנאים אנוֹשיים מהוּגנים לעוֹבדים האלה וּפעוּלה תרבּוּתית-סידוּרית בּתוֹך העבוֹדה הזאת תדרוֹשנה את הסתדרוּתה ועוֹבדיה, ורב יהי ערכּה.

וגם אנשי האוּמנוּיוֹת החפשיוֹת, וּבעיקר המוֹרים העממיים והגננות, ודוֹר התלמידים הצעיר, בּמידה שהוּא מתכּוֹנן לא לרַדף “תכלית” וקַריֶרה כּי אם חיי עבוֹדה והתנדבוּת עממית, כּוּלם קרוּאים לסַדר יחד אתנוּ את חייהם. שאיפת-ההשתלמוּת, קשירת קשרים עם העבוֹדה והעוֹבדים, כּניסה לעבוֹדה תיקוּן החיים, הרמתם ושיפוּרם, חיפוּשֹ דרכים והתכּוֹננוּת לעתיד – את כּל אלה הם צריכים למצוֹא בּסביבתם בּתוֹך הסתדרוּיוֹתיהם.

והסתדרוּיוֹת אלה, המאוּחדוֹת כּוּלן בּרצוֹן אחד, בּרצוֹן יצירת חברת-העבוֹדה החפשית בּארץ, יתאחדוּ ל"אחדוּת העבוֹדה", לתנוּעת עבוֹדה אחת, כּוֹללת, שלמה ומסוּדרת. כל אגוּדה, קבוּצה והסתדרוּת, חיה את חייה, חפשית ורבּת-היקף בּחוּג פעוּלתה, וּמרכּז מאַחד אוֹתן ועוֹשֹה את העבוֹדה הכּללית, המשוּתפת לכוּלן, ממלא את שליחוּת הציבּוּר המדינית בּמוֹסדוֹת הישוּב בּארץ וּבמוֹסדוֹת העוֹלמיים של העם העברי, בתנוּעת-הפּוֹעלים העברית וּבתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית. מרַכּז סביבוֹ את כּל כּוֹחוֹת הגוֹלה הנאמנים בּבּרית הציוֹנוּת-הסוֹציאלית, מתקשר וּמסייע לתנוּת-החלוּץ, מביא לגוֹלה ידיעוֹת נכוֹנוֹת על חיי העבוֹדה בּארץ, צרכיה וּשאיפוֹתיה, עוֹבד את העבוֹדה התרבּוּתית-העממית, מוֹציא ספרוּת ועתוֹנוּת לעוֹבדים ויוֹצר את המוֹסדוֹת הכּללים – כּספיים, תרבּוּתיים וּמדיניים – לתנוּעת העבוֹדה.

– – – – - -

זוֹהי ההצעה, כּפי שעלה בּידי לנסחה וּלבארה. מוּבן מאליו, שאין כּוָנתי להטיל את בּיאוּרי על מי שהוּא, לאוֹתה ההצעה עצמה יכוֹלים להגיע גם בּדרכי-מחשבה אחרות המבין יבין, כּי אין כּכלל לראוֹת בּדרים כּעין אלה וּבראשי-פרקים אחרים דוֹמים להם את מיצוּי התוֹכן האמיתי של תנוּעה חיה מתחילה. חוֹמר התנאים אשר דרכּם צריך רעיוֹן האחדוּת לפלס את דרכּוֹ לא נעלם מאִתנוּ. הרבּה משֹטיניםוצירוּפי-חבּלה עוֹמדים לבַלע את הטהוֹרוֹת שבּכּוָנוֹת. מנַדים, מיַדי-אבנים, מעַפרי-עפר, לא יחסרוּ, ואף פצעי אוֹהבים. אוּלם לא אלה יכניעוּ רוּחנוּ. תוֹכן חייה של “אחדוּת העבוֹדה” תלוּי לא בּמַציעים, כּי אם בּעצם מהוּת החיים של כּלל העוֹבדים בּארץ. לגוֹרלוֹ נמסר מהיוֹם גוֹרל האיחוּד. הוּא אשר יבנה את בּית-העבוֹדה יוֹם-יוֹם, והוּא אשר ימלא תוֹכן חייו.

נַאמינה נא בּחיוּתוֹ, בּשליחוּתוֹ, להגבּירוֹ.

יסוּד-המעלה.

א

תנוּעת-העבוֹדה בּארץ-ישֹראל היא ענף תנוּעת העבוֹדה הסוֹציאלית בּעוֹלם, השוֹאפת לגוֹל את האדם גאוּלה שלמה מעָקַת המשטר הקיים, המַשליט את ההוֹן הפרטי על חיי הלאוֹם, על יצירתוֹ הכּלכּלית והתרבּוּתית, על יחסי עצים וארצוֹת. המשטר השֹוֹרר, הקוֹבע את אוֹצרוֹת הטבע, עמל הדוֹרוֹת וּפרי רוּח האדם, המדעים והאמנוּת לקנין-יחידים, הוּא שעוֹשֹה את הכּלכּלה הלאוּמית חוֹמר לספסרוּת אדוֹני הרכוּש והתחָרוּתם, רוֹדה בּעמים, חוֹמס ארצוֹת וקוֹרא למלחמוֹת, מחַייב הוָית מחנוֹת עוֹבדים “עוֹדפים” חסרי-כל וּמחנוֹת שַליטים ושַמשיהם עתירי-כּל, מקפח את שֹכר העוֹבד, בּריאוּתוֹ, מזוֹנוֹתיו, חינוּכוֹ, משפחתוֹ, כּוֹח יצירתוֹ לחַייו, עוֹשק את הילד ואת הדורות העתידים.

מגַמתה: לכוֹנן את קיוּם החברה האנוֹשית כּמשפחת אוּמוֹת בּנוֹת-חוֹרין, שווֹת-זכוּיוֹת, על אָשיוֹת:

העבוֹדה הכּללית של כּל אישיה;

העברת אוֹצרוֹת הטבע והרכוּש, אשר נצבּר מדוֹרי-דוֹרוֹת, מרשוּת הפרט לרשוּת הכּלל;

סידוֹר כּל עיניני העבוֹדה והרכוּש על ידי החברה העוֹבדת.

תנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישֹראל היא ענף התנוּעה הציוֹנית בּעם העברי השוֹאפת לגאוּלת עם ישֹראל מן הגלוּת.

מַשְֹאָתָה: תקוּמת עם ישֹראל, השָב לארצוֹ בּהמוֹניו, מתאַחז על אדמתוֹ, יוֹצר את יִשוּבה ועבוֹדתה, והוֹיֶה לעם חפשי, השליט בּארצוֹ, מדבּר בּלשוֹנוֹ העברית, מסדר את חייו בּרשוּתוֹ, ויוֹצר וּמפתח את קניניו החמריים והרוּחניים.

ב

בּציוֹנוּת המתגשמת שוֹאפת תנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישֹראל, בּכוֹח עליה עממית רחבה וּמסוּדרת:

לצוּר את חיי העם העברי בּארץ-ישֹראל כִּקְהֶלֶת עוֹבדים בּני-חוֹרין וּשווי-זכוּיוֹת, החיה על יגיעה, שליטה בּרכוּשה וּמסדרת את עבוֹדתה, כּלכּלתה ותרבּוּתה בּרשוּתה.

הגשמת המטרה מחַייבת:

העברת אדמת ארץ-ישֹראל, מימיה ואוֹצרוֹתיה הטבעיים לרשוּת עם ישֹראל לאחוּזת עוֹלם של העם כּוּלוֹ.

יצירת הוֹן לאוּמי:

להכשרת האדמה והקמת נכסי-בּרזל של הלאוֹם (מסילוֹת, נמלים, יערוֹת, אניוֹת, מכוֹני-מים, מאוֹר חשמל); לקרדיט לאוּמי המוּקדש לבנין העבוֹדה הלאוּמית, החקלאוּת והתעשֹיה, בּעזרת קהילוֹת-עוֹבדים חפשיוֹת.

עליית חלוּצים לארץ, לחיוֹת בּה חיי עבוֹדה, לפלס את הדרך ולברוא את התנאים לעליה עממית כגוֹלה, וּלהשתתף בּיצירת מַעמד עוֹבד, רב-אוֹנים, אשר יבנה את קהלת-העבוֹדה העתידה.

הנחלת הלשוֹן העברית ואוֹצרוֹת התרבּוּת לכל העם, ושיתוּף קהל העוֹבדים בּחיי התרבּוּת ויצירתה.

ג

“אחדוּת העבוֹדה” מַקיפה את כּל הפּוֹעלים והעוֹבדים בּארץ, וּכמוֹ כן בּעלי אוּמנוּיוֹת חפשיוֹת, החיים על יגיעם, מבּלי לקפח עבוֹדת זוּלתם, - וּמנהלת את עבוֹדתה כּוּלה בּרשוּת עצמה.

“האחדוּת” מוּרכּבת מהסתדרוּיוֹת מקצוֹעיוֹת אוֹטוֹנוֹמיוֹת המאַדוֹת אל החברים לפי משלח-ידם.

“אחדות העבוֹדה” מאַגדת את מעמד-העוֹבדים לפעוּלה כּלכּלית, תרבּוּתית וּמדינית; עוֹסקת בּהמצאת עבוֹדה וּבסידוּרה, בּהספקה קוֹאוֹפרטיבית, בּחינוּך העבוֹדה וּבהשֹכלה כּללית וּמקצוֹעית, גוֹננת על כּבוֹד העוֹבד ועניניו, דוֹאגת להשבּחת תנאי העבוֹדה וקִדמתה, לוֹחמת את מלחמת שחרוּרה ושוֹקדת על הגבּרת כּוֹח היצירה של מעמד העוֹבדים.

“אחדות העבוֹדה” בּאה לעזרה לתנוּעת “החלוּץ” בּחוּץ-לארץ בּהמצאת אינפוֹרמציה והדרכה, למען התאים את פעוּלתה לעניני העבוֹדה בּארץ, מסַייעת לאַחד את כּל ההסתדרוּיוֹת הארציוֹת של “החלוּץ” לאגוּדה אחת על יסוּד עזרת-חברים, משמעת-חברים וּמוֹסדוֹת עבוֹדה משוּתפים, וּלגשרה קשר מעשֹי וסידוּרי את תנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישֹראל.

ד

“אחדוּת העבוֹדה” משתתפת, בּתוֹר גוּף ארצי אוֹטוֹנוֹמי:

בהסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית;

באינטרנציונל הסוֹציאליסטי.

“אחדוּת העבוֹדה” רוֹאה צוֹרך וחוֹבה לעזוֹר לאיחוּד כּל ההסתדרוּיוֹת והמפלגוֹת אשר בּתנוּעת הפּוֹעלים העברים וּבתנוּעה הציונית בחוץ-לארץ, השוֹאפוֹת לחברת עבוֹדה בּארץ-ישֹראל, לברית לאוּמית, ציוֹנית-סוֹציאליסטית, אשר תעבוֹד שכם אחד בּמפעלים כּלכּליים, תרבּוּתיים וּמדיניים והגשמת מטרתן המשוּתפת. בשאיפה זוֹ משתתפת ההתאחדוּת בּתוֹר הסתדרוּת ארצית אוֹטוֹנוֹמית, בבּרית הפֶדֶרַטיבית העוֹלמית של הסתדרוּיוֹת “פּוֹעלי-ציוֹן”.

ה

מרכּז “האחדוּת” נבחר בועידה כּללית של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל.

משֹרד העבוֹדה של ההסתדרוּת החקלאית, בּהשתתפוּת חבר מרכּז האחדוּת, הנהו בּא-כּוֹח “אחדוּת העבוֹדה” בּכל פעוּלתה הישוּבית-החקלאית.

המוֹסדוֹת המרכּזיים של “אחדוּת העבוֹדה”, העוֹמדים ראשוֹנה על הפרק (מיעוטם קיימים כּיוֹם בּרשוּת הסתדרוּיוֹת יחידוֹת ודוֹרשים בּיצוּר, תיקוּן, הרחבה והעברה לרשוּת מחנה הפּוֹעלים כּוּלוֹ, ורוּבּם עוֹמדים להיוָצר):

1. תחנת-העוֹלים, בּית-האוֹכל וּמָלוֹן מסוּדר, לפגישת העוֹלים וּלקבּלתם בּראשית בּוֹאם, להכנסת חפציהם ושמירתם, למרגוֹע ראשוֹן מעמל הדרך.

2. לשכּת-עבוֹדה לחיפוּשֹ עבוֹדה, לאינפוֹרמַציה וקבּלת עבוֹדה בּארץ וּלקשרי מוֹדיעין בּחוּץ-לארץ.

3. קוּפת-חוֹלים.

4. המַשבּיר.

5. אגוּדת-המטבּחים. סידוּר כּל מטבּחי הפּוֹעלים בּקוֹאוֹפרציה אחת ובהנהלה מרכּזית, הדוֹאגת להטבת המזוֹנוֹת והבּישוּל, לנקיוֹן, לשיפוּר הסדרים, לסידוּר האָקוֹנוֹמיה והנהלת-החשבּוֹנוֹת, לתקנת תנאי העבוֹדה של המטבּח, להַנְוָיַת חדרי האוֹכל, חִיצוֹניוּתם ורְהִיטיהם.

6. בנק הפוֹעלים. אשר ימָצא בּידי ציבּוּר הפּוֹעלים, ויהיה המוֹסד הכּספי הראשי של מחנה העוֹבדים, אשר יסַייע להתפתחוּת העבוֹדה בּארץ.

7. מרכּז לעבוֹדה תרבּוּתית. להפצת השֹפה, להשֹכלה אנוֹשית, חברתית וּמקצוֹעית.

8. עתוֹנוּת חפשית המשוּתפת לכל קהל העוֹבדים.

9. הוֹצאת-ספרים לחינוּכוֹ וּלהשֹכּלתוֹ של העוֹבד.

מַרצה מאוּשר אני. בדברי כּמעט שלא נגעוּ, לא השתדלוּ לערער עליהם. חדשים אחדים רגשה הארץ על ענין האיחוּד, עיבּדנוּ תכנית מפוֹרטת. חשבנוּ שצירי הועידה ישקיעוּ את כּל כּוֹחם בּבירוּר התכנית לפרטיה – והנה לזה כּלל לא היוּ הלבבוֹת פּנוּיים.

אוּלם מרגיש אני את עצמי הפּעם לא כּמַרצה הבּא להגן על הנחוֹתיו, כּי אם כּעוֹמד לפני כּס המשפּט. יוֹתר נכוֹן, כּנידוֹן וּמוּקע לעמוּד הקלוֹן. פּה דיבּר חבר אחד שלדבריו אנוּ מקשיבים כּוּלנוּ, וחיכּינוּ לשמוֹע דברים אשר יבארוּ לנוּ, אשר יעזרוּ לנו, אשר יוֹציאוּ אוֹתנוּ מטעוּתנוּ, אם טוֹעים אנחנוּ. והנה בּא אוֹתוֹ החבר בּעל העבר הגדוֹל, בּעל המידוֹת הטוֹבוֹת, היכוֹל להפיץ אוֹר על כּל הענין ואוֹמר לנוּ כּי אנוּ טוֹחנים קמח טחוּן, ואוֹמר לנוּ כּי אנוּ זוֹרעים קנאה וּמַשֹטמה. דברים אלה היו פּסק-דין. אני, לפּחוֹת, ראיתי בּזה הוֹצאת גזר עלי, ולא על חטאַי היוֹם, כּי אם על כּל עבוֹדתי בּארץ-ישֹראל. אחרי זה אין לי לקווֹת לבירוּר עיוּני. אני בּעצמי שקוּע יוֹתר בּשאלה: אם אשמים אנחנוּ וּבמה?

היוּ ימים שלא הייתי בּעיניכם איש פּסוּל. איש מלחמה אני מנעוּרי. אני וחברי התנגדנוּ תמיד לשעבּוּד למלים, לצוּרוֹת-חיים חנוּטוֹת. ואזי, כשהמגינים על המצב הקיים היוּ מתנגדיכם – לא היינוּ בּעיניכם זוֹרעי ריב וּמַשֹטמה. והנה נהפּכנוּ כּוּלנוּ, עוֹבדי ההסתדרוּת, לוֹחמי אחדוּת-הפּוֹעלים כּל השנים, לאנשי-מדָנים. מדוּע? יען כּי אין אנוּ מסכּימים לכם? השקענוּ בּתנוּעת-האיחוּד את מירב שאיפוֹתינוּ ואת כּל כּוֹחוֹתינוּ. השתתפתי והייתי נוֹכח בּשוּרה של הרצאוֹת, אסיפוֹת ושֹיחוֹת לבירוּר הענין. ובכל מקוֹם היה רעיוֹן-האיחוּד למקים אח נגד אח.

אני רוֹצה להזכּיר דבר אחד. אנחנוּ רוֹדפי השֹררה וּמפיצי המדנים הזמַנוּ קוֹדם כּל את המפלגוֹת להיוָעץ.

אוֹמרים לנוּ, כּי אנוּ רוֹצים להקדים בּאיחוּדנוּ את החיים. כּי החיים צריכים לבוֹא וּלהוֹכיח. מאימתי התחילוּ אנשי “הפּוֹעל הצעיר” להשתמש בּטֶרמינים כּאלה. פּרַזה זוֹ היתה לפנים נחלת חוּג אחר לגמרי. אנשי “הפּוֹעל הצעיר” חשבוּ תמיד את עצמם לחלוּצים, ההוֹלכים לפני החיים. אבל אם לחיים אתם שוֹאלים, הרינוּ אוֹמרים: כּבר בּאוּ החיים והוֹכיחוּ! האנשים שעבדוּ בּהסתדרוּת כּבר נלאוּ, אין הם יכוֹלים לעבוֹד כּכה יוֹתר. 28 צירים בּלתי מפלגתיים, 19 צירים של “פּוֹעלי-ציוֹן” רוֹצים בּאיחוּד. וּבמה אנוּ עוֹסקים? לא בּשאלת האיחוּד, כּי אם בּזכוּת-הוֶטוֹ. הרצוֹן לאיחוּד זהוּ רצוֹן הציבּוּר, רצוֹן הרוֹב הגדוֹל – ואוּלי גם רצוֹנכם אתם בּעוֹמק לבּכם – והרצוֹן הזה רוֹצה לגבוֹר על זכוּת הוטוֹ. ולזה אתם קוֹראים אוֹנס וּכפיה.

על יסוֹד של אוֹנס אי אפשר לחיוֹת, ואי אפשר לבנוֹת שוּם חיים חברתיים בּריאים. וְהַאֲשָמָה בּאוֹנס היא האשמה כּבדה מאד. השאלה היא מי אוֹנס את מי: ציבּוּר הפּוֹעלים את “הפּוֹעל הצעיר” אוֹ להיפך.

אין שוּם רוֹב יכוֹל להטיל דעוֹת. אבל אין פּה כּלל ענין של דעוֹת. האם אנוּ גוֹזרים על חוֹפש-המחשבה? האם נפריע בּעד קבוּצה הבּאה וּמסתדרת על יסוֹד קשר פּנימי מיוּחד, על יסוֹד יחסי חיים וָנפש מיוּחדים? אבל אין אנוּ יכוֹלים להסכּים, כּי חיי-הציבּוּר של קהילת העוֹבדים ישָארוּ בּלתי-מסוּדרים, כּל זמן שאיזה מיעוּט לא ירצה בּסידוּרם.

אנוּ שוֹאלים, איפה הוּא הבּסיס המוּסרי להתבּדלוּת? אוֹמרים לנוּ, הבּסיס המוּסרי הוּא שאנחנוּ מאמינים בּכוֹחוֹת עצמנוּ. אני נזכּר בּ"בני משה" ¹ של אחד- העם. ההחליטוּ גם הם, מתוֹך אמוּנתם בּכוֹחוֹת עצמם, בּבחירוּתם העילָאית, כּי אין להם חלק בּהסתדרוּת הציוֹנית הכּללית? ועוֹד בּימים ההם וּביניהם היה מי שטען: האם מתאַחדים בּני-אדם רק משוּם שהם אנשים טוֹבים? אתה אדם הגוּן, הבה נתאַחד! הפּעוּלה המיוּחדה, אשר אין לאחרים חלק בּה, היכן היא?

אנוּ בּוֹחרים לנוּ חזית קשה מאד, חזית שבּה ניפּגש עם הרבּה עַם-הארצוֹת, עם הרבּה זרוּת, עם הרבּה הֶרגלי-חינוּך המתנגדים לנוּ ולעבוֹדתנוּ. ואנוּ רוֹאים בּזה את חוֹבתנוּ, חוֹבת כּוּלנוּ. אתם מוֹצאים לנחוּץ לפרוֹש מאִתנוּ. אני לא השתתפתי בּאסיפת “פּוֹעלי-ציוֹן” האחרוֹנה, אוֹתה האסיפה הפּתוּחה ששפּרינצק הצטער, על שֶלְ"הפּוֹעל הצעיר", הסוֹגר את דלתוֹתיו, לא היה בּה כַּתָּב, בּכדי להוֹקיענה. אבל לבּי היה אִתם, עם אנשי “פּוֹעלי-ציוֹן”. בּשעה זוֹ מילאוּ הם את החוֹבה ההיסטוֹרית הגדוֹלה.

לא חשוּב, שֶפּה תישָמענה התחכּמוּיוֹת אוֹ ניצוּחים, כּי אם שֶפּה יעשֹה הדבר הנכוֹן: איחוּד כּוֹחוֹת העוֹבדים. ואתם, המבקרים אוֹתנוּ, יוֹדעים לאמוֹר לנוּ רק דבר אחד: איש לאוֹהליך ישֹראל! הזוֹהי המלה הדרוּשה לנוּ כּיוֹם?

אתם חוֹזים בּנוּ מראש את נקמתכם. אתם אוֹמרים לנוּ: “טוֹב, התאחדוּ, אם רצוֹנכם בּכך, אבל האיחוּד הלא לא יצליח, ואנחנוּ נבוֹא אחרי כן ונתבּעכם לאיחוּד חדש”. לשֹים את שאיפתנוּ ואַל, להפוֹך את האיחוּד לדבר של “צד”, של קנאה, ואחרי כן לתקוֹע: איחוּד חדש – נקמה כּזאת עוֹד לא בּרא השֹטן.

אני מציין בּדאבוֹן-לב, כּי אלה החברים של “הפּוֹעל הצעיר” שלפנים עבדנוּ יחד, והיוּ יחד אתנוּ בּבוֹני אחדוּת-הפּוֹעלים – היתה רוּח אחרת אתם זה שנים אחדוֹת. הרוּח המיוּחדת השוֹלטת בּ"הפּוֹעל הצעיר", החשש להתרחבוּת ההסתדרוּת והשפּעתה – תקפוּ אוֹתם.

ההצעה שאתם מכניסים הצעת הפֶדרציה, אינה מעלה כּי אם מוֹרידה. פּדרציה יש לה מקוֹם בּין מדינוֹת שוֹנוֹת, בּין ציבּוּרים חיים לחוּד. לפדרציה יש מקוֹם בּיחסים שבּינינוּ וּבין הסתדרוּת של חוּץ. שקוֹלניק הציע כּעין משפט בּין-לאוּמי בּין המפלגוֹת. אבל אנוּ רוֹצים בּפירוּק ההזדיינוּת.

מה עוֹשֹה אסיפתנוּ? היא עוֹמדת וּמדבּרת תחנוּנים: אל תיפּרדוּ מאִתנוּ.

אין אנוּ רוֹצים לבנוֹת מפלגה – לשם זה יש לנוּ, לרוֹצים בּאיחוּד, די כּוֹח גם מבּלעדיכם. אין אנוּ רוֹצים בּשוּם שלילה של זכוּת-המיעוּט. איננוּ יוֹדעים איזה מיעוּטים יהיוּ בּתוֹך התאַחדוּתנוּ, מי יהיה בּתוֹך המיעוּט. אנוּ רוֹצים רק אחת, כּּי בּית-העבוֹדה יבָּנה. אנוּ חוֹשבים את קיוּם המפלגוֹת בּקרבּנוּ לרַע מוּחלט. אנוּ רוֹצים בּסידוּר קהילת-העוֹבדים, וּבזה הוּא הקוֹשי. מבּלי השתתפוּת חלק קטן קשה לבנוֹת את בּנין הכּלל. אבל קל מאד לחלק קטן להפריע את בּנין הכּלל, שהכּלל רוֹצה בּוֹ. בּארץ-ישֹראל עֵדים אנוּ לחזיוֹנוֹת כּאלה. מפריעים לסדר את ועד העיר בּירוּשלים, מפריעים לסדר את התאחדוּת המוֹשבוֹת בּגליל, כּל רצוֹן של בּנין נפגש בּאוֹפּוֹזיציה. וּבשביל כּך כּל אוֹפּוֹזיציה היא חזקה למדי. הרוֹצים אתם למלא את התפקיד הזה בּינינוּ?

אוֹמרים כּי איחוּדנוּ הוּא מפלגתי, יען כּי הוּא מיוּסד על “דעוֹת”. אבל אי-מפלגתיוּת אינה אוֹמרת חוֹסר-דעה. כּל סידוּר של כּל קהילה יש לוֹ בּיסוֹדוֹ הנחוֹת עיקריוֹת, גם לסידוּר הקהילה היפוֹאית. הסידוּר הוּא כּללי, בּלתי-מפלגתי, כּשהוּא שוֹאף לאיחוּד הכּלל, וּכשהוּא מתבּסס על דעוֹת, שעל יסוֹדן יכוֹל הכּלל להתאַחד.

כּנסת-העבוֹדה אינה אפשרית בּלי רעיוֹן מרכּזי. והרעיוֹן המרכּזי של כּנסת-העבוֹדה ישנוֹ והוּא משוּתף לכוּלנוּ – יצירת חברת-העבוֹדה העברית העתידה, בּאיזוֹ מלים שלא יבוּטא.

אני, למשל, מאמין בּכּנסת-ישֹראל, אפילוּ בּ"פּוֹליטיקה של כּלל-ישֹראל". יש עמים אשר לפי מצבם המיוּחד, נעשֹה הגוֹרם הלאוּמי למרכּז חייהם. כּך כּיוֹם מצבה של בּלגיה. אבל יש תקוּפוֹת בּהיסטוֹריה אשר התוֹכן הסוֹציאלי נעשֹה למרכּז חייו של הלאוֹם כּוּלוֹ. עם כּזה הוּא עמנוּ, תקוּפה כּזוֹ היא תקוּפתנוּ.

אנוּ התחלנוּ בּדבר קשה. קשי הדבר הוּא בּעיקר לא בּוֹ בעצמוֹ, כּי אם בּהתנגדוּתכם וּבּאויר אשר אתם מקיפים את הדבר. אנחנוּ מלאים ספיקוֹת וחששוֹת. אוּלי אין אנוּ הראוּיים לאַחד? יוֹדעים אנוּ את חוּלשוֹתינוּ ורפיוֹננוּ. אפשר שמפּנינוּ סוֹבל הדבר. כּוֹרעים אנוּ תחת המשֹא. ויוֹדעים כּי אחריוּת כּבדה קיבּלנוּ עלינוּ. שלם ישלם המַבעיר את הבּעירה. ואחרי כּל האשמוֹת אשר אנוּ שוֹמעים, יוֹדעים אנוּ, כּי בּזה אין אנוּ אשמים. פּירוּד וּמַשֹטמה לא זרענוּ. אנוּ רק מילאנוּ את החוֹבה, לא השתמטנוּ מגוֹרלנוּ.

ההתאחדוּת אינה ענין של רצוֹן רע ושל יצר-הרע של יחידים. זהוּ צמח חי. וכוֹחוֹתיו גדֵלים מיוֹם ליוֹם. הרצוֹן הזה חי בּכוּלנוּ, והוּא הפּוֹעל גם בּנוּ. בּגלל המכשוֹלים שפּגשנוּ אי אפשר להסתלק מן הרעיוֹן אשר אנוּ מאמינים כּי הוּא צוֹדק, כּי הוּא הגוֹאל. אפשר שפּעוּלתנוּ תהיה לקוּיה, כּי ידינוּ תרפּינה, כּי אנוּ לא נצליח. אבל הדבר כּבר גדל מאִתנוּ. אנוּ נמשיך לפי כּוֹחוֹתינוּ. ואם לא אנחנוּ – אחרים ימשיכוּ אחרינוּ.

אדר א' תרע"ט.

(ועידת “אחדוּת-העבוֹדה”)

אָפיי מאד בּשביל מצב הדברים, כּי ציר הויכּוּחים הוּא לא הענינים עצמם, כּי אם השם ויחסי-השם. ואני מוֹצא לנחוּץ להתיחס לענין-השם מתוֹך יחס אחר, יהוּדי. מתוֹך כּפירה בּ"עבוֹדה זרה". כּל העוֹלם נהנה מהשמש והירח, אבל יש עוֹבדים להם ועוֹשֹים מהם אלילים. אלה הם אנשי ה"שֵם". בּכַנוֹתם את השם, הם רוֹאים אוֹתוֹ כּמציאוּת. בּמערכת “האוֹר” ¹ היוּ רגילים לכתוֹב על עניני משפּחת בּן-יהוּדה וּשאר יקירי ירוּשלים כּעל שוֹכני חצרוֹת-מלכים, וּבזה סיפּקוּ ודאי את הצרכים שלהם בּציוֹנוּת מדינית. אצלנוּ מתחילים כּאן להשתמש בּשמוֹת קוֹמוּנה, בּוֹלשֶביזם וכוּ', אבל כּל אלה הם ענין למחשבה וּלחיפּוּשֹ ולא ל"שמוֹת".

ד"ר מטמן-כּהן גילה בּתכנית ההתאַחדוּת סוֹציאליוּת קתדראית. בּשביל חברינוּ התימנים, שאינם רגילים בּשימוּש מלים זרוֹת, צריך אני לבאֵר, כּי סוֹציאליוּת קתדראית יֵאָמר לשאיפוֹת השוֹנוֹת הרוֹצוֹת לפשר בּין העוֹבדים והבּלתי-עוֹבדים, בּניגוּד לשאיפוֹת הסוֹציאליוֹת של העוֹבדים עצמם והקרוּיוֹת רבוֹלוּציוֹניוֹת. אנחנוּ, אנשי “אחדוּת-העבוֹדה”, הננוּ אנשי-העבוֹדה. והסוֹציאליוּת שלנוּ היא סוֹציאליוּת של העבוֹדה, המוּבּעת בּמלים עממיוֹת וּבסגנוֹן הנוֹבע מתוֹך חיינוּ והרגשתנוּ. ואין לנוּ כּל צוֹרך להתכּנס דוקא לתוֹך דפוּסים מיכניים. אבל הסוֹציאליוּת הקתדראית מוּכרחה להכריז על הסוֹציאליוּת שלה, וָלא – תישָאר לה רק הקתדרה.

הייתי רוֹצה לספּר לכם איזוּ דוּגמאוֹת היסטוֹריוֹת מתנוּעת הפּוֹעלים. האינטרנַציוֹנל הראשוֹן לא נקרא בּשם סוֹציאַליסטי, כּי אם “אגוּדת-הפּוֹעלים העוֹלמית”. מַרכּס אמר בּפירוּש, כּי אינוֹ רוֹאה צוֹרך בּשם אחר. הקוֹמוּנה הפּריסאית – אף היא נקראה רק בּשמה היא. והסוֹביטים הרוּסיים נקראוּ לא בּשם תוֹרני, כּי אם בּשם כּזה, אשר כּל גוֹי פּשוּט יבין אוֹתוֹ. בּאנגליה תנוּעת הפּוֹעלים מסוּדרת בּצוּרה של “מפלגת פּוֹעלים” סתם. וּבבּלגיה מצאה לנחוץ המפלגה הסוֹציאלית להתרחב ולקרוֹא לעצמה מפלגת פּוֹעלים. איני אוֹמר זאת לשם הוֹראת-היתר, ולא לשם ניצוּח. כּדאי פּשוּט לדעת דברים כּאלה. התנוּעה הרוּסית, הקוֹסמוֹפּוֹליטית בּדעוֹתיה, והלאוּמית בּעצם, נקראה בּשם עממי, ושם זה (בּוֹלשביזם) היה עכשיו ליצירה עוֹלמית. ולא שאלוּ את פּי אחרים. ואצלנוּ אנשים חוֹששים להעמיד רגל בּעצמם.

אין לנוּ צוֹרך לסמן שוּם אידיוֹלוֹגיה, לא ציוֹנית ולא סוֹציאלית, כּי אם את הוָיתנוּ – עוֹבד עברי. זה אוֹמר הכּל.

אנחנוּ איננוּ מפלגה, ואיננוּ שוֹאפים להיוֹת מפלגה. אנחנוּ הננוּ בּרית ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת של העוֹבדים וּממלאים את כּל העבוֹדה של העוֹבדים. וּמגמתנוּ – סידוּר העבוֹדה, גילוּיה והנהלתה על ידי העוֹבדים.

מתנגדים פּה לסעיף, המבטא את האוֹטוֹנוֹמיה הגמוּרה של ההסתדרוּת החקלאית בּכל הענינים הישוּביים-חקלאיים. בּמשך זמן האסיפה לא מצאתי לנחוּץ לדבּר על דבר הערך המיוּחד של עבוֹדת-האדמה בּתנוּעתנוּ. על זה אין צוֹרך לדבּר. זה יש וקיים בּכל תנוּעת-העבוֹדה שבּארץ. אין אנוּ רוֹצים להטיל יחס זה על מי שאינוֹ עוֹבד בּחקלאוּת, אבל ההסתדרוּת החקלאית לא תשלים עם שוּם צמצוּם של עבוֹדתה. הנוֹגע בּזה מזיז אבן בּכל הבּנין. כּשרוֹצים לצמצם אוֹמרים: פּרוֹפֶסיה, פּרוֹפסיוֹנַלי. יחס זה של צמצוּם ה"פרוֹפסיה" אינוֹ נוֹבע מחיי העבוֹדה בּארץ. כל עוֹבד אמיתי רוֹאה בּ"פּרוֹפֶסיה" שלוֹ חזוּת הכּל: החקלאי, המוֹרה, האוּמן. וכל משלח-יד יוֹנק מתוֹך יצירת הישוּב כּוּלוֹ, ויש לוֹ מה לאמוֹר ליצירת הישוּב בּתוֹך עבוֹדתוֹ.

אדר א' תרע"ט.

לא “בּמקוֹם ספרוּת” ניתנה חוֹברת זוֹ. ההכנוֹת לעבוֹדה ספרוּתית, אשר תהיה ראוּיה לתנוּעתנוּ וּלמטרוֹתיה, הוֹלכוֹת ונעשֹוֹת. אוּלם אנוּ עוֹמדים רק בּראשיתן. וּלפי שעה, עד אשר יִוָצרוּ המפעלים הספרוּתיים, אשר בּהכנתם אנוּ משקיעים עכשיו מאמצי כּוֹחוֹת, אין אנוּ רוֹאים את עצמנוּ רשאים להימָנע מן המלה הנדפּסת, לשם מילוּי העבוֹדה המעשֹית של “אחדוּת-העבוֹדה”, לשם יצירת קשרים מעשֹיים, מַתמידים עם חברינוּ. בּקוּנטרסים האלה, הבּאים בּמקוֹם חוֹזרים, תבוֹאנה ידיעוֹת קצרוֹת מחיי העבוֹדה והארץ, מעניני ההסתדרוּת, מצרכי השעה, חליפת מכתבי-חברים בּשאלוֹת ההוֹוה, ואגב גם ידיעוֹת מהמתרחש בּעוֹלם ישֹראל, בּעבוֹדת הגאוּלה הלאוּמית, בּתנוּעת החלוּץ והעליה, בּתנוּעת השחרוּר הסוֹציאלית וּבחיי הפּוֹעלים העברים בּעוֹלם.

ניסן תרע"ט.

ההיסטוֹריה שלנוּ אינה פּוֹסקת אף יוֹם אחד מלהיעשֹוֹת. יוֹם יוֹם כּוֹתב העוֹלם את תוֹלדוֹתינו בּדמנוּ. ואנוּ – לא רק אָזלת יד, גם קוֹלנוּ נחבּא. העתוֹנים היהוּדיים מביאים את הידיעוֹת המחרידוֹת בּיוֹתר (ל"רגילוֹת" מי ישֹים כּיוֹם לב?), וּמסתפקים בּזה. אפסה, כּנראה, גם האמוּנה בּערכּוֹ של קוֹל יעקב. מי ישמע לקוֹלנוּ? אין מחָאוֹת, אין צעקוֹת “על הזבח”, אין קינוֹת “על השחיטה”. עָיפה הנפש להוֹרגים. וּכשניסה עתוֹן אחד בּאמריקה, ודוקא עתוֹן “קל” – “הקוּנדס” – להשמיע על דבר העמדת כּל החיים בּניוּ-יוֹרק, לחצי יוֹם לפּחוֹת, וּלהשמיע את קוֹל היהדוּת האמריקאית לפריס – לא נַענה. מפּינוֹת רחוֹקוֹת עדיין נשמע קוֹל ענוֹת חלוּשה. נוֹספוּ לנוּ לטענוֹתינוּ הנצחיוֹת טענוֹת חדשוֹת. כּלפּי מי הטענוֹת?

“אמוֹר אמרנוּ, כּוֹתבת ה”ניי צייט" בּארגנטינה, כּי כּאן לפּחוֹת זכּאים אנוּ לחיי חירוּת. את ערבוֹת השממה של ארגנטינה הלא הפכנוּ לישוּב פּוֹרח. בּלב המדבּר בּנינוּ נאוֹת תרבּוּת. כּה הרבּה סייענוּ למסחר ולתעשֹיה. ולא רק כּמתווכים נגלינוּ כּאן, כּי אם כּאנשי כּפר וּפוֹעלים. בּכל מקצוֹעוֹת המדע נתגלינוּ. רוֹפאים ועוֹרכי-דין, מלוּמדים, סוֹפרים ואנשי-מדינה המצאנוּ לארגנטינה. ואמריקה זוֹ הצעירה הלא כּמהה לזרם אנשים. אוּלם – לא לנוּ, לא לנוּ. כּמוֹ תמיד וּכמוֹ בּכּל – אנוּ לצנינים בּעינים, שֹעיר לעזאזל, מטרה לכל חץ. נסתם הגוֹלל על החלוֹמוֹת של “מדינוֹת חפשיוֹת”. אין כּבר יוֹתר מקוֹם, אשר בּוֹ אנוּ בּטוּחים בּחיינוּ. אם כּאוֹכלי דם תינוֹקוֹת ואם כּמוֹרדים מסוּכּנים – אחת דתנוּ: להוֹרג. לא רבוֹלוּציוֹנרים אסרוּ בּרחוֹב היהוּדים של בּירת ארגנטינה, כּי אם יהוּדים. יהוּדים ארוּכּי-זקן, לבוּשי ארבּע-כּנפוֹת, גם טליתוֹת וּתפילין שוּדדוּ. יהוּדים נסחבוּ בּזקניהם ונדחפוּ בּכידוֹנים לרָבעי הממשלה. ספריוֹת יהוּדיוֹת שוּדדוּ ונשֹרפוּ. והכּל בּאמתלה, כּי “הרוּסים” הם מַכּסימליסטים. הפּוֹגרוֹמים היוּ לנוּ לחם חוּקנוּ. פּצעינוּ אינם מספּיקים להירָפא. ואין מנוֹס. רוּחוֹת רעוֹת מטלטלוֹת אוֹתנוּ מארץ לארץ. חוֹלוֹת-מדבּר אנוּ מַשקים, שֹדוֹת-בּוּר אנוּ מַפרים, וּמקלט להניח ראשנוּ אין אנוּ מוֹצאים. בּכל העוֹלם נדדנוּ. ממזרח עד לפאתי מערב הגענוּ ושוּב אנוּ צריכים לעקוֹר את שרשינוּ".

הישוּב העברי בּארגנטינה, בּפי בּעל המאמר הזה וּבפי אחרים מטוֹבי התוֹשבים שם, עוֹשֹה את חשבּוֹן-הנפש של “שלוֹשים שנוֹת ישוּב”, בּמוּבן המדיני, הישוּבי והרוּחני – וקוֹרע קריעה. היתה התאמצוּת, התאמצוּת חזקה, מוּשֹכּלת, חסרת חוּש היסטוֹרי, חסרת שירת-נשמת-עם, אוּלם מלאה רצוֹן וכוָנוֹת בּריאוֹת לחיי אנוֹש, לקיוּם חפשי, לעבוֹדה, לאדמה. והנה, אחרי שלוֹשים שנה – זה החלוֹם וזה שֹבְרוֹ. לוינסקי המנוֹח, בּאידיליַת-העתיד התמימה “מסע לארץ-ישֹראל בּשנת ת”ת" חלם על דבר היחסים בּין המטרוֹפּוֹלין שבּארץ-ישֹראל ובין הישוּב הקוֹלוֹניאַלי “שלנוּ” בּארגנטינה, ועל דבר עלייתם של בּני ארגנטינה לארץ-ישֹּראל, והנה הם עוֹמדים לבוֹא – פּליטי חרב.

“הבּיתה, הבּיתה” – מסיים המאמר. זוֹהי הבּת-קוֹל העוֹברת עכשיו בּארגנטינה ולוֹחשת תנחוּמים.

מה אנוּ עושֹים בּשביל זה, שהתנחוּמים בּל יהיוּ תנחוּמי-שוא?

אֵין תִּקְוָה לַיּוֹנָה בְּצִפָּרְנֵי הַנֵּץ,

וְעַתָּה שְׁתֵּי עֵינַי מִזְרָחָה נְשׁוּאוֹת –

ניסח המשוֹרר, בּשנת תרנ"ד, את התקוה האחרוֹנה. ועתה, אחרי חצי יוֹבל שנים, עדיין נשארה זוֹ התקוה היחידה, הראשוֹנה והאחרוֹנה.

הרבּה התקרבנוּ אליה?

רטט, רטט עוֹבר את כּוּלך, למראה דמוּת העינים הנשׂוּאוֹת מזרחה, למראה עם שֹרידי חרב הנמלט על נפשוֹ, למראה תקוה-העם האחרוֹנה השֹוּמָה בּכּף. וּלמראה עמידתינוּ אנוּ, הישוּב הארץ-ישֹראלי, הדלה והריקה, אמידת “האח המבוֹרך”, אשר לוֹ “שְֹדוֹת בָּר, נַחֲלַת אָבוֹת וּמֶרְחָב וּדְרוֹר”, אשר לוֹ הוּבטח כּי “לֹא תִזְרַע אֶל קוֹצִים, לֹא תִיגַע לָרִיק”.

מה תקוָתנו כּי ניַחֵל, מה תקות עם, אשר אלוֹהיו שֹשֹ עליו להאבידוֹ וּלהשמידוֹ וּלנַסחוֹ מעל האדמה, אשר גוֹרלוֹ חפץ דַכּאוֹ והפגיע בּוֹ את עווֹן כּוּלם, אשר מחוּץ תשַׁכּל בּוֹ חרב עוֹלמית, וּמבּית – שגעוֹן ועיוָרוֹן, בּגד וָמַעל.

ואם עוֹד נגזר לחיוֹת וּליַחל, הרי בּכן, העינים החיוֹת הנשֹוּאוֹת מזרחה, בּכן תקותנוּ רוֹטטת.

סיון תרע"ט.

בּימים אלה, כּשהעם כּוּלוֹ מתבּוֹסס בּדמיו, כּשכּל עינוּיינוּ וּכלימוֹת-חיינוּ ו"שאלוֹתינוּ" עלוּלים להימָחוֹת בּבת-אחת בּמבּוּל-הדם העוֹמד לכַלוֹתנוּ, כּשהמות והכּליוֹן מַקיפים אותנוּ מכּל עֵבר, חיים בּנוּ ונַעשֹים לחלק מחיינוּ, חלק טבעי ורגיל, אפשר שמוּזר, מיוּתר אוּלי, לטפּל בּציוּן לנפש, לנפש יחיד. ועם כּל זאת אין אני מַבליג על הזכּרה-מעטה זוֹ. יזָכר נא גם בּינינוּ, ה"מאוּשרים", העוֹמדים כּיוֹם מחוּץ לתחוּם החוּרבּן, הפּטוּרים הפּעם מן הסכּנה להיסחב על המרצפת, להיוֹת מוּצגים אל הקיר, וּלהִיָרוֹת – שמוֹ של א. וַיטר, “הסוֹפר היהוּדי” הידוּע ודאי רק בּמעט בּתוֹך קְהָלֵנוּ, ואף לא בּהרבּה בּקהל קוֹראי אידיש.

את האבידה הספרוּתית שאבדה לנוּ בּוַיטר איני יוֹדע להעריך. איני יוֹדע מה הערכתוֹ בּפי מָרֵי-הבּיקוֹרת, איני יוֹדע לדוּן אם בּיצירוֹתיו יש מן השלימוּת, אם הן בּנוּת-קיוּם, וּוַדאי שאין אִתנוּ פּה יוֹדע מה היה לעבוֹדתוֹ הספרוּתית בּשנוֹת הפּוּרענוּת העוֹלמית. אוּלם לי, לקוֹרא, היתה מַצהירה מבּין שוּרוֹתיו עצמוּת אישית, מחשבה עֵרה ושירה כֵּנה גם בּניסיוֹנוֹתיו הפּיוּטיים, גם בּרשימוֹת-היוֹם. הכּניסה הראשוֹנה שלוֹ לספרוּת הַלֶגַלִית (אגב – א. וַיטר זהוּ רק כּינוּיוֹ הספרוּתי), הפּוֹאֶמה “לפנוֹת-בּוֹקר” ( “פאַר טאג”), היתה בּשבילי גילוּי של מוּסיקה טהוֹרת- צלילים, דבר-מה העוֹמד מחוּץ לספרוּת הרגילה, וּמבטיח. בּרשימתוֹ הראשוֹנה על התיאַטרוֹן היהוּדי – אשר לטיפּוּחוֹ, אגב, נשֹא את נפשוֹ – נשמעוּ אגב-אוּרחא ניבים אחדים של עוֹמק לאוּמי-היסטוֹרי, אשר דוּגמתם אינם מרוּבּים בּספרוּתנוּ הצעירה. וזה שוּב הבטיח. עד כּמה נתקיימוּ הבטחוֹת אלוּ – מי יוֹדע?

איני חוֹשב את וַיטר לאחד מאלה, אשר בּיכלתם הספרוּתית נמדדים חייהם. הוּא גוּפוֹ היה בּשבילי אחד מיַקירי-הרוּח של דוֹרנוּ. בּתוֹך מחנה אחר, זר אוֹ מתנַכּר לנוּ, היה זה אחד האנשים הקרוֹבים, היקרים. אין הפּילוּגים החברתיים בּוֹחרים להם להיעשֹוֹת דוקא על פּי חשבּוֹנוֹת נפשנוּ, ויש שמעֵבר לתחוּם חי וּפוֹעל אדם יקר לך וקרוֹב רב יתר מאשר בּני בּריתך המסוֹרתיים. מלבד דרך-המלך ישנם עוֹד שבילים ומשעוֹלים צדדיים, אשר אף בּהם חלוֹת פּגישוֹת, וּמלבד קוֹלוֹת-דברים שלמים, מאַחדים וּמפרידים בּהחלט, ישנן בּנוֹת-קוֹל, אשר לא לכל אוֹזן הן מגיעוֹת. וּמי יוֹדע, אם לא בּהן הקירבה האמיתית.

בּתוֹך האינטליגנציה הישֹראלית של דוֹרנוּ היה זה אחד המעטים, אשר חִיוּתוֹ, עֵרוּתוֹ וחוּשיו הטבעיים פּרצוּ להם דרך בּסיָגי ההנחוֹת המקוּבּלוֹת ושוֹלטוֹת, היה זה בּן-חוֹרין וּזקוּף-קוֹמה, המצא וַיטר את מקוֹמוֹ בּעבוֹדה החברתית? מסוּפקני. אפשר, כּי בּעצם הדבר היה גֵר גם בּספרוּת וגם בּציבּוּריוּת. בּין אנשי ה"בּוּנד", אשר לוֹ עבד בּאמוּנה מנעוּריו, היה הוּא איש החוּשים הלאוּמיים-היסטוֹריים, איש האמנוּת והיניקה התרבּוּתית, “קל”, חשוּד על “מינוּת” ואף מרידה. "שָנה וּפירש. בּין פּרחי-הכּהוּנה בּעוֹלם האמנוּת הצעירה, אשר אִתם התהלך, ולהם היה לרֵעַ, היה הוּא איש המחשבה, הנאמנוּת הרַבּה לעם, להמוֹנים, איש החיפוּשֹים הרציניים, ההיפך של סטיליזַציה וצעצוּעי-מליצה.

הכּדוּר הפּוֹלני המציא לנשמתוֹ מנוּחה נכוֹנה בּין שאר קדוֹשים וּמעוּנים.

סיון תרע"ט.

ועתוֹני יהוּדים, בּקשר עם מאוֹרעוֹת חיים ועם סכּנת ההשמדה המרחפת עלינוּ, מפשפּשים בּמעשׂים וּבאִי־מעשׂים. מנסים עוֹד להרים קוֹל, כּחזן שנצטרד, מנסים לקיים מצוַת קינוֹת, אוּלם נוֹבלוֹת השׂפתים בּקללוֹת רפוּיוֹת, והאגרוֹף המכוּוָץ מוּרד כּלעוּמת שהוּרם. אגב מנַסים עוֹד ללמוֹד דבר־מה, יוֹתר נכוֹן, ללַמד, ללמד אחרים. מאוֹפן הלימוּד הזה וקבּלת המאוֹרעוֹת יש גם כּן אוּלי מה ללמוֹד. שוֹנים המדַבּרים ושוֹנים דבריהם וכוּלם – “על חטא”.

פּתח ד"ר ז’יטלוֹבסקי. הוּא, בּחריפוּתוֹ הרַבּה, מצא, תפס את האשם. חייב בּכל הצרה אשר מצאַתנו בּפּוֹלניה – היהוּדי, כּמוּבן. אוֹתוֹ היהוּדי – המכּירים אתם אוֹתוֹ? – אשר לא רצה לדבּר אידיש, ובבוֹאוֹ לוַרשה הכניס לשם את השׂפה הרוּסית, והקים נגדוֹ את טוֹבי פּוֹלניה. את האינטליגנציה הפּוֹלנית, זוֹ אשר בּעצם היא חַפּה וזכּה, ואפילוּ לאוֹטוֹנוֹמיה שלנוּ וּלדיבּוּר־אידיש שלנוּ לא היתה היא מתנגדת, אילמלא האינטליגנציה שלנוּ (המתבּוֹללת־הפּוֹלנית? – לא), הרוּסיפיקַטוֹרית. וככה הוֹלכת ונדפּסת בּימי השמד שוּרת מאמרים בּ"טאג" הניוּ־יוֹרקי, בּשם: היהוּדי בּתוֹר רוּסיפיקטוֹר בּפּוֹלין, וּבהם כּוֹרך הד"ר הנכבּד את כּל חריפוּת המחשבה ודקוּת הרגשה זוֹ בּמסירת זכרוֹנוֹת ודברי שׂיחוֹת “היסטוֹריוֹת” שהתנהלוּ בּשנים אלוּ ואלוּ בּין הד"ר ז’יטלוֹבסקי ו"ידידוֹ" המנהיג הפּוֹלני הסוֹציאלי פּלוֹני, ואיש־עמיתוֹ אלמוֹני. החליפוֹת והתמוּרוֹת אשר חלוּ בּהשקפת־עוֹלמוֹ הסוֹציאלית־רבוֹלוּציוֹנית־מתבּוֹללת־לאוּמית־אוֹטוֹנוֹמית־טריטוֹריאַלית־ציוֹנית־אידישית של הד"ר ז’יטלוֹבסקי, הלא הן בּעצם, בּדמוּת אישית – הבּיטוּי ההיסטוֹרי של פּרוֹצס התפּתחוּת המחשבה של האינטליגנציה העברית הסוֹציאלית, כּידוּע. מוּבן, ששׂיחוֹת אלוּ וכיוֹצא בּהן, ודאי שהן מסמנוֹת תחנוֹת חשוּבוֹת על דרך התפּתחוּת זוֹ, והרי הן נמסרוֹת על עמוּדים שלמים, מבּלי שתלך חס ושלוֹם טיפּה לאיבּוּד, זכּרוֹן לדוֹר אחרוֹן. זכוּ הדברים להקים קצת רעש בּעתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, להעלוֹת סביבם שרטוֹן – ספרוּת וּמכתבי־מחאה של קוֹראים. בּימים כּתיקוּנם היוּ דברים אלה, – אחד הקוּריוֹזים הספרוּתיים־התוֹרניים המצוּיים בּעבוֹדתוֹ של ז’יטלוֹבסקי, כּ"שאלת־הצלם"¹ למשל, בּזמנה – עלוּלים רק לעוֹרר מבּטי־הערצה של הקוֹרא ה"חסיד" על מקוֹריוּת ועמקוּת המחשבה של רבּוֹ, ובוּלמוּס הסוֹפרים היה עוֹטר את הסוֹפר־ההוֹגה בּחשיבוּת נוֹספת. אוּלם בּימים אלה היתה קהוּת־נפש זוֹ, הזוֹלפת לה בּניחוּתא ועל פּי כּל כּללי ההגיוֹן הפוֹרמַלי, סיבּה לזעזע את הקוֹראים וסוֹפריהם, עד כּדי לתת את ז'. למסייע בּידי צוֹררי ישׂראל. הרעש, אמנם, היה קצת מוּגזם, והד"ר ותוֹרתוֹ החריפה נקיִים, הלא כּל הענין בּעצם אינוֹ בּא אלא מתוֹך “אמנוּת לשמה”. “ואם לא נאה דרש, הרי נאה כּיוון”, אוֹמר פּתגם יהוּדי־רוּסי לחצאים. והכּוָנה ודאי שהיתה לטוֹבה. האם בּאמת אין שוֹוה הדבר, להוֹציא מכּל “הענין” מוּסר־השׂכּל מוּעט: דעוּ לכם, רבּוֹתי, כּי אין כּל הפּוּרענוּיוֹת מתרחשוֹת וּבאוֹת על ישׂראל, אלא בּאשר לא הגעתם למדרגת ההכּרה האחרוֹנה, שאני זכיתי להגיע אליה בּשנה פּלוֹנית ושמאוֹתה שעה שהגעתי אליה נעשׂתה היא, הכּרה זוֹ, למרכּז ההיסטוֹריה. וסוֹף דבר, שגם כּאן נמצאים אנוּ למדים, כּי שאלת השאלוֹת בּחיי העם, מרכּז הכּוֹח והרוּח, בּגלותּ וּבארץ־ישׂראל – היא האידיש.

מוּסר־השׂכּל אחר לוֹמד מכּל הנעשׂה סוֹפר יהוּדי אחר, פיליפּ קראנץ² מלומד שבּ"פוֹרבֶרטס". לוֹמד, אמרנוּ, עד כּמה שבּכלל יש לוֹ צוֹרך ללמוֹד דבר־מה, מה שמסוּפּק מאד אם לשפּוֹט לפי כּל הלך־הדיבּוּר. בּעצם הדבר אין השאלה נוֹגעת בּוֹ בּיותר, ואם הוּא נוֹגע בּה, הרי זה בּאוֹתה המידה שהוּא בּכלל נוֹגע בּענינים תוֹרניים, רציניים, הדוֹרשים הסבּרה לקוֹרא הפוֹרברטסאי, המסכּן, אוּלם נוֹגעת בּו הפּעם שאלה אחרת: בּארזים נפלה שלהבת! ג’ייקובּ שיף³ הכריז בּראש גַלי, כּי “גם הוּא מסכּים” ל"ציוֹנוּת". וחרדה נפלה על ה"פוֹרברטס". לכאוֹרה, תמוּה הדבר, מה ראה ה"פוֹרברטס" לחרוֹד כּל כּך על ההסכּמה של ג’ייקובּ שיף, מה לבוֹחריו של “אוֹלדרמַן וְלַדֶק”⁴ הרבוֹלוּציוֹנר, לקוֹראיו של אוֹלגין⁵ הבּוֹלשביק הניוּ־יוֹרקי וּלאֵיל־הכּסף מזאטוּטי ישׂראל. אוּלם יש, כּנראה, חוּטים נעלמים (בּימינוּ יש לאמוֹר, זרמים אַל־חוּטיים) חזקים, המַבריחים את שני האגפּים שלנוּ, את אוֹדם- הפוֹרברטס וּזהב־היאהוּדיוּת. בּעלי זכרוֹנוֹת זוֹכרים ודאי את רחשי האַהדה, אשר ריחפוּ בּאויר הימים “ההם” בּין אנשי ה"בּוּנד" וה"רַבנוֹפּרַביֶה"⁶ וּבכן חרד פ. קראנץ ויצא להוֹכיח לחבר ג’ייקוֹבּ שיף את משוּגתו על פּניו. עצם הדברים – גרה עתיקה, עתיקה, כּאילוּ כּלוּם לא קרה בּעוֹלם בּמשך עשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת – אָפיים, אָפיים. לא בּשביל הזמן הזה, כּי אם בּשביל הכּוֹתב. אדם תמים, וּכחוֹני הַמְעַגֵל בּשעתוֹ, משפשף עינוֹ ואינוֹ תוֹפס את התוֹהוּ ובוֹהוּ ואינוֹ מאבּד את בּטחוֹנוֹ. חבריו האחרים כּבר למדוּ לרוּח הזמן, וגם את הציניוּת האַנטיציוֹנית התאימוּ וסיגלוּ ל"אָפנה". והוּא נשאר בּשלוֹ, ואגב לפי תוּמוֹ, הוּא מסיח לנוּ בּלחישה עצה טוֹבה: “אילמלא היוּ הציוֹנים והלאוּמיים שלנו מוּכּי סַנורים, והיוּ יוֹדעים, כּי יהוּדים צריכים לחיוֹת בּין אוּמוֹת־העוֹלם, לא היוּ מרגיזים את הגוֹיים בּדרישוֹת לאוּמיוֹת וכוּ' והיוּ מוֹצאים פּשרת־שלוֹם”.

אכן יש יסוֹד יהוּדי שבּנפש, השוֹלט וּמתגלה לפעמים מבּלי דעת בּעלים. נעלם הלבוּש הסוֹציאלי של התלמיד־חכם התוֹרני (זה שהשתתף, אגב, בּימי נעוּריו בּקוֹבץ של “בּיל”וּ" וכתב דברים חריפים וטו­ֹבים בּשעתוֹ על ה"אַליאנס" שאינה מבינה את השאיפוֹת של הדוֹר העברי הצעיר – זה היה אמנם לפני שלוֹשים ושש שנה – תרמ"ג!) ונתגלה לפי תוּמוֹ הפּרצוּף האמיתי של היהוּדי החי בּין הגוֹיים, בּ"גלוּת", ודוֹאג לבלתי הרגיזם. שבו ימי הבּינַיִם. ואחרי עשׂרוֹת שנים של תחיה לאוּמית, וּדרישות וּזכוּיוֹת אוֹטוֹנוֹמיוֹת, מוֹפיע שוּב צל־הקדוּמים, עם הפּחד בּעינים, עם ההתחמקוּת וההסתגלוּת. אין דבר, שאת תחילתוֹ המחוּדשת מבשׂר פ. קראנץ, אדם בּן דוֹר עבר, אשר ראשיתוֹ נעוּצה בּהשׂכּלה של שנוֹת השבעים – הוּא הוֹלך, הצל, הוֹלך וּבא.

וז. ז’בּוֹטניסקי – נאמן לעצמוֹ. הוּא אינוֹ מפחד להרגיז את הגוֹיים. אדרבּה, בּ"פחד יהוּדי" זה רוֹאה הוּא את אשמתנוּ אנו בּאסוֹנוֹתינוּ החדשים.

בּגליוֹן א' של העתוֹן העברי החדש בּירוּשלים, “חדשוֹת־הארץ”, הוּא כּוֹתב:

“ואין צעקוֹתינוּ מוֹעילוֹת; ולא תוֹעַלנה. כּמוּבן, מלוֹנדוֹן אוֹ מוֶרסַליה תישָלחנה טלגרמות של נזיפה, וּמוַרשה יענוּ שכּבר התחילוּ לחקוֹר חקירוֹת והאשמים יֵעָנשוּ כּראוּי, אבל לא מלוֹנדוֹן אוֹ מוֶרסַליה לא יגידוּ את הדבר היחידי העלוּל לעצוֹר את יד התלין – לא יגידוּ: אם לא יחדל הטבח, ואם לא תתנוּ ערוּבּה מעשׂית שלא יִקרה עוֹד כּדבר הזה, אזי אין פּוֹלניה ראוּיה להיוֹת למדינה חפשית, את זאת לא יגידוּ; כּי הוּרגל העוֹלם – העוֹלם שאיננוּ יוֹדע – להאמין, כּי ראוּיה פּוֹלניה להיוֹת למדינה חפשית, כּי העם הפּוֹלני הוּא עם אוֹהב־חירוּת ורוֹדף צדק; ואנחנוּ, אנחנוּ שידענוּ את האמת זה מכּבר, לא עשׂינוּ מאוּמה כּדי לספּר אוֹתה בּרבּים. לפני עשׂר שנים בּקירוּב הוֹדיעוּ מנהיגי פּוֹלניה בּגלוּי וּבפוּמבּי את החלטתם להחריב את הישוּב היהוּדי בּארצם. את ההחלטה הזאת פּירסמוּ והבליטוּ בּכל האמצעים שהיוּ בּידיהם: בּעתוֹניהם, בּאסיפוֹת, בּ”דוּמה" הרוּסית – שדרשוּ ממנה להגבּיל את זכוּיוֹת היהוּדים בּפּוֹלניה, – וגם על ידי חרם כּלכּלי, ואף גם על ידי פּוֹגרוֹמים בּזעֵיר־אנפּין, למשל, כּאשר סגרוּ את דלתי בּית יהוּדי מבּחוּץ ושרפוּ אוֹתוֹ בּאש עם כּל הדרים בּוֹ. אז נשמעוּ קוֹלוֹת בּוֹדדים בּישׂראל שקראוּ בּאזני הקהל היהוּדי, כּי מימי מסעי הצלב וּמימי ספרד עוֹד לא עמדנוּ לפני סכּנה כּזוֹ הצפוּיה לנוּ מפּוֹלניה, וכי אוֹטוֹנוֹמיה של המדינה הזאת היא חוּרבּן לשתי מאוֹת ריבּוֹא של אחינוּ. אך לא האמין הקהל. למה בּחרנוּ בּמגן־דויד לאוֹת על דגלנוּ: הרבּה יוֹתר היתה מַתאימה בּת־היענה וראשה בּחוֹל, והכּתוֹבת למטה: “גם זוֹ לטוֹבה”. מה שצריך היה לעשׂוֹת, זהוּ: היה צריך להבין שבּפּעם הראשוֹנה אחרי גלוֹתנוּ ממדינתנוּ נמצאנוּ עתה לפני שׂוֹנא שיש בּידינוּ נשק להילָחם בּוֹ. בּימים ההם וּפּוֹלניה עוֹד לא היתה מדינה, וגם תקות האוֹטוֹנוֹמיה עוֹד לא היתה כּי אם תקוה. וּבשאפה להגשמת התקוה הזאת, לא יכלה פּוֹלניה להישען על כּוֹחוֹתיה היא, כּי אם הוּכרחה לבקש עזרה מוּסרית וּמעשׂית מכּל הצדדים, ודוקא מהמפלגוֹת המסוּרוֹת לרעיוֹן החוֹפש והשויוֹן לכּל. היא נשענה על המַשׂמאילים בּרוּסיה וּבגרמניה, היא נשענה על דעת הקהל המתקדם בּאנגליה וצרפת ואמריקה, אַהדת החוּגים האלה היתה החץ היוֹתר מחוּדד בּאַשפּתה – אוּלי החץ היחידי. את המצב הזה צריכים להבין, וּבמצב הזה – להשתמש. היינוּ צריכים להתחבּר עם יתר האוּמוֹת שידעוּ את טיבה האמיתי של פּוֹלניה – עם הרוּתֶני בּגליציה שהפּאן מוֹצץ את דמוֹ ויוֹרד בּפניו, אוֹתוֹ האכּר הרוּתני שתמך בּצירינו נגד הפּוֹלנים בּבּחירוֹת לפּרלמנט האוֹסטרי בּשנת 1906; עם הליטאי, שאת שׂפתוֹ גירשוּ הפּוֹלנים אף מבּית־התפילה; עם הבּיֶלוֹרוּסי בּפלכי מינסק וּמוֹהילֶב, שגם לוֹ יש מה לספּר על אהבת־החוֹפש הפּוֹלנית. כּל העמים האלה היוּ שכנינוּ, את נפשם ידענוּ, את שׂנאתם לפּוֹלנים ידענוּ!"

חייבים היינוּ “לפרסם ספרים ודוֹקוּמנטים, לשלוֹח משלחוֹת לכל מנהיגי הקהל, וצירים וסוֹפרים, – מז’וֹריס ועד האפּיפיוֹר – וּלגלוֹת לפני אוּמוֹת העוֹלם שהפּוֹלני ה”אוּמלל" וה"מדוּכּא" הוּא הוּא הלוֹחץ והמעַנה את היהוּדי, את האוּניאטי⁷ וגם את אחיו הקתוֹלי מגזע ליטא; לגלוֹת את הכּל וּלהזכּיר אוֹתם, כּי שלטוֹן־בּית הוּא כּלי־זין חשוּב וּמסוּכּן, שאסוּר למסרוֹ בּידי ילד, אוֹ שיכּוֹר, אוֹ תלין אוֹ חוֹלה־רוּח".

אבל נגד זה טענוּ, כּי “אסוּר לנוּ להתנגד לאוֹטוֹנוֹמיה של עם אחר גם אם העם הזה מוֹדיע בּגלוּי שקוֹדם כּל ישתמש בּשלטוֹנוֹ כּדי להשמיד את אחינוּ מעל פּני הארץ; אסוּר לנוּ להזיק לעתידוֹ גם אם מתכּוֹנן הוּא להחריב את הוֹונו ועתידנוּ; וכּתבוּ מאמרי מחאה בּעתוֹנוּת הז’רגוֹנית – וגם את המאמרים האלה אהבוּ לסיים בּהבטחה, שבּכל זאת, מוּבן מאליו, אין מתנגדים חלילה לשאיפוֹתיה הלאוּמיוֹת של פּוֹלניה, אבל מקוים, שהעם הפּוֹלני בּעצמוֹ בּטוּב לבּוֹ… מי אינוּ יוֹדע את השיר בּעל־פּה?”

לוּ השתמשנוּ בּכלי־נשק זה כּראוּי, “לוּ מילאנוּ את העוֹלם, כּמוֹ אחרי קישינוֹב וּבימי משפּט בּייליס, בּפרסוּם תוֹעבוֹת פּוֹלניה, ולוּ המשכנוּ והתמַדנוּ בּזה שנה אחרי שנה, – אז עוֹד לפני פּרוֹץ המלחמה הזאת היה כּל עסקן מדיני בּאירוֹפּה הנאוֹרה מבין, כּי שאלת פּוֹלניה איננה אַקסיוֹמה של המוּסר הפּוֹליטי, כּי אם פּרוֹבּלימה, מסוּבּכת וּמוּרכּבת וּמסוּכּנת”; ואז היוּ מכּירים בּקיוּמנוּ וּבשויוֹנוֹ…

אשרי אדם בּלתי מפחד. אשרי אדם המאמין בּכוֹח העתוֹנוּת והתעמוּלה המדינית, בּכוֹח היהוּדים לעבוֹדת פּרסוּם, ליצירת סֶנסַציה", שהיא תעמוֹד לנוּ בּצרתנוּ. פּלא הדבר, שבּין חוּרבוֹתינוּ עוֹד מהַלך קוֹל אמיץ וּבטוּח, יצר־קוֹממיוּת, המַשיא אוֹתנוּ, כי יכוֹלים אנוּ להיוֹת שוים בּמלחמה זוֹ, אבל מה כּוֹחוֹ של הקוֹל הזה נגד הרגשה יהוּדית פּשוּטה, של שֵׂיה בּין זאבים, של מיעוּט קטן, תלוּי בּרוּח וּרפה־ידים, נגד המוֹנים־המוֹנים שכוּרי נצחוֹן וּשׂמחים להשמדתנוּ, מה כּוֹחה של כּל התעמוּלה, ל"דעת הקהל המתקדם", מוּל ערכּה של פּוֹלניה בּ"שמירת הקיים", בּמלחמה נגד סכּנת־החוֹפש? מאין נקח את הכּוֹח להאמין בּכוֹחנוּ?

סיון תרע"ט.

אמר ה"קונטרס" / ברל כצנלסון

(לשאלת השׂפוֹת)

חזקה על הועד הפּוֹעל של “אחדוּת-העבוֹדה” שעשׂה מצדוֹ את הדרוּש, למען הסבּיר בּהסתדרוּיוֹת-בּריתנוּ שבּחוּץ-לארץ את עמדתנוּ, את המצב הנכוֹן של שאלת-הלשוֹן בּארץ, את מַהוּת ההחלטה של האסיפה המכוֹננת ¹ בּשעתה, וּכמוֹ כן, את כּל ההפסד ואי-הכּבוֹד שהתגלוּ בּפּוּלמוֹס שהתעוֹרר סביב להחלטת האסיפה המכוֹננת בּעתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, פּוּלמוֹס שר היתה לוֹ רק כּוָנה אחת: תחת מַסוה “הדמוֹקרטיה” להבאיש את ריח העברית והעברים בּעיני הקוֹראים.

אוּלם ה"קוּנטרס", בּהביאוֹ את דברי ההחלטה של ועידת-לידז ² כּצוּרתה, מוֹצא לנחוּץ ללַווֹתם בּדברים אחדים על פּי הכּתוֹבת של שוֹלחיהם. דברים מעטים – וּברוּרים:

בּעוֹלמוֹ של הפּוֹעל העברי בּארץ-ישׂראל אין שאלת-לשוֹנוֹת קיימת. ההיסטוֹריה העברית נתנה לעמנוּ פּעם אחת את ארץ-ישׂראל ואת הלשוֹן העברית. וּתקוּמת ישׂראל השלמה היא בּהתחדשוּת חיי העם בּארצוֹ וּבלשוֹנוֹ, וּבחידוּש חיים שלמים אוֹרגניים. בּשבילנוּ קיימת רק שאלה אחת, מעשׂית, בּלשוֹן: כּיצד להחיש את תחיית הלשוֹן הגמוּרה בּפי כּל העם, כּיצד לעשׂוֹת את אוֹצרוֹת התרבּוּת העברית לנחלה לא רק ליחידי-סגוּלה כּי אם לנחלת העם כּוּלוֹ, כּיצד להכניס את המוֹני העם בּתוֹר כּוֹח פּוֹעל לתוֹך טויית התרבּוּת העברית החדשה, כּיצד לעבוֹד בּנידוֹן זה את הפּעוּלה הכי-נמרצת והכי-פּוֹעלת.

החלטת האסיפה המכוֹננת, הדוֹרשת מאת הנבחר לאסיפה את ידיעת הלשוֹן העברית נתקבּלה, לא על פּי לחץ של מי שהוּא מן החוּץ, כּי אם על פּי הסכּמה כּללית, שאנוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, השתתפנוּ בּה ותמכנוּ בּה. החלטה זוֹ אינה בּאה לשם שלילת זכוּיוֹת ממי שהוּא. האסיפה, אשר קבעה את חוֹק הבּחירה, לא שללה שוּם זכוּת מאת הבּוֹחרים. אסיפה זוֹ היא שנתנה את זכוּת-הבּחירה לחברי הגדוּדים העברים מאנגליה, אמריקה, ארגנטינה וקנַדה, מבּלי לשאוֹל לידיעתם בּעברית. החלטה זוֹ שנתקבּלה מבּיעה את הכּרתנוּ המוּחלטת – ואנוּ בּטוּחים כּי זוֹהי ההכּרה של העם העברי – כּי שׂפת בּית המחוֹקקים העברי בּארץ-ישׂראל היא רק אחת: עברית. ואת ההכּרה הזאת החיה בּקרבּנוּ לא ישנוּ כּל מלכי מזרח וּמערב. למעשׂה, מַתאימה ההחלטה שנתקבּלה לדרישת צֶנז-השׂכּלה מינימַלי. אין כּאן דרישת “לַמדנוּת” וּבחינוֹת, כּי אם ידיעת שימוּש-הלשוֹן בּדיבּוּר. וקַנדידַט, הנמצא בּארץ לא פּחוֹת משנה (לפני זה אין לוֹ, על פּי החוֹק, הזכוּת להיבּחר) ואת שׂפת-העם לא למד, זאת אוֹמרת, את עניני הארץ לא יֵדע, את הכּתוּב בּספרים ובעתוֹנים לא יקרא, את המדוּבּר בּאסיפוֹת, וּבאסיפה המיַסדת עצמה, לא יבין, – לשם מה הוּא יבָּחר, וּמה יהיה תפקידוֹ? רק תפקיד אחד נשאר לוֹ – לסדר אוֹבּסטרוּקציוֹת לעברית, ולדרוֹש לשוֹן אחרת. אוּלי יש בּחוּץ-לארץ מי שרוֹצה להעסיק את האסיפה המיסדת בּענינים כּגוֹן אלוּ. פּה הם אינם.

זוֹהי איפוֹא ההחלטה הנוֹראה, “הגזירה”, אשר מתוּבּלת ומפוּלפּלת בּצירוּף עוֹד כּמה שמוּעוֹת-שוא ³, הרתיחה את העתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, גרמה צער לכמה אנשים תמימים, הרימה את הצעקה: עברים עליך, ישׂראל! ונתנה בּפיוֹת יהוּדים דברי בּוּז וקַלָסה ללשוֹן, לארץ וּלעוֹבדיה, דיבּוּרים אשר הזכּירוּ את תקוּפת הטריטוֹריאַליזם, עליו השלוֹם.

ואל חברינוּ שבּחוּץ-לארץ כּה יֵאָמר: חדלוּ לכם משׂרידי האוֹפּוֹרטוּניזם הלאוּמי. התנוּעה הציוֹנית-הסוֹציאַלית היא תנוּעה רבוֹלוּציוֹנית בּמוּבנה הכי-נעלה. היא גברה על המוּשׂגים השוֹלטים בּרחוֹב-היהוּדי, מוּשׂגי ההסתגלוּת והסוֹציאַליוּת של שיווּי-זכוּיוֹת וּביטוּל התחוּם, היא עמדה בּפני מַגפת הטריטוֹריאַליוּת, השכלית וההגיוֹנית, האוּמנם תיכָּנע היא לפני האוּגָנדיזם הלשוֹני? בּרבוֹלוּציה העברית הגדוֹלה תוֹפסת תקוּמת הלשוֹן העברית את מקוֹמה. ואַל נא, אַחי, תבזבּזוּ כּוֹחוֹת, כּוֹחוֹת הדרוּשים כּל כּך לעבוֹדת הגאוּלה, בּמלחמה בּנוּ, אשר עברנוּ לפניכם. אם הדברים האלה בּגוֹלה עוֹד אינם מוּבנים לכם למדי, הרי אנוּ מבטחים לכם, כּי בּבואכם לארץ – תאזינוּ ותבינוּ. האוּמנם תזרקוּ אבנים בּאוֹתוֹ מַעין הבּרכה והגאוּלה, אשר תבוֹאוּ בּקרוֹב לשתוֹת ממימיו? המעבר של הפּוֹעל הבּא לארץ אל שׂפתנוּ הוּא טבעי, פּרי ההכרח הפּנימי, – למה תכבּידוּ עליו את המעבר הזה בּהרכּבת מוּשׂגים כּוֹזבים בּגוֹלה? טבעי הוּא הדבר, שאתם שם עוֹבדים את העבוֹדה החינוּכית בּכל לשוֹן שהעם שוֹמע. אוּלם הפּוֹעל היהוּדי צריך כּבר מעתה להתחנך על ההכּרה, כּי פּה קמה לתחיה שׂפת-העם, השפה היחידה. והכּרה זוֹ תָקֵל עליו גם את המעבר. הנה קיבּלתם החלטה על “החלוּץ” ועל הכשרת חלוּצים על ידי עבוֹדת-אדמה ושיעוּרי-עברית. זוֹהי הדרך!

סיון תרע"ט.

לשנה המתקרבת

הלוּח מתחיל את השנה הבּאה בּעוֹד שלוֹשה חדשים. עם שנת הלוּח העברי מתחילה גם השנה החקלאית, שנת המשק והעבוֹדה. אוּלם את הדאגה לשנת-עבוֹדה, לשנה שיש עמה פּעוּלה ישוּבית, אין לדחוֹת עד בּוֹא השנה החדשה. חייבים להתחיל בּהכנוֹת נמרצוֹת מעכשיו. הוּרגלנוּ, אמנם, לזה, כּי קבוּצוֹת אשר שנת עבוֹדתן מתחילה בּתשרי, תקציביהן מתאַשרים בּחשוָן, וּבהמוֹת-עבוֹדה נקנוֹת בּשעה שכּל העוֹלם עוֹמד בּאמצע זריעה. עד כּמה זה מבטיח את עמל השנה, הראשוֹנה, המתחילה, כּמה זה מעוֹדד וּמֵקֵל על העוֹבדים – אין להרבּוֹת דברים. ואנוּ הלא גם למקרים כּאלה שׂמחים, וּבלבד שיֵעָשׂה דבר. ורק בּאוֹפן זה וּבתנאים כּעין אלה נוֹסדוּ רוֹב משקינוּ החדשים.

אוּלם הפּעם, בּתקוּפת הגדוֹלוֹת, יש לשקוֹד בּכל מאמצינוּ, כּי ההכנוֹת תיעשׂינה מעכשיו, וההתחלוֹת – בּמוֹעדן.

עוֹד לא היוּ ימים רעים לפּוֹעל, ימים רעים לכל העבוֹדה הישוּבית הפּרוֹדוּקטיבית, כּשנוֹת-גאוּלה אלוּ, זוֹ השנה השניה. אם בּשאר פּינוֹת-החיים בּאוּ עם התסיסה המדינית והתקווֹת הגדוֹלוֹת גם כּיבּוּשים מעשׂיים אחדים (בּחינוּך, בּמֶדיצינה וּבעוֹלם הפּקידוּת והמשׂרדים – הלא הרבּינוּ את ישוּבנוּ בּמידה הגוּנה) – הרי בּמקצוֹע זה נמשכים חיי המַשבּר האפלים, בּלחצם וּבדחקם, בּיַקרוּת הגוֹברת מיוֹם ליוֹם, בּתחלוּאים וּבאבדן כּוֹחוֹת גוּף וָנפש. ועוֹד יוֹתר. דוקא בּשנוֹת המשבּר, אם כּי נפסקוּ האפשרוּיוֹת של רכישת שטחים חדשים, לא נפסקה העבוֹדה הישוּבית הפּנימית. מצד ציבּוּר הפּוֹעלים לא פּסקוּ המאמצים לבצר את עמדוֹת העבוֹדה, להחליף את לחם-הקלוֹקל של קיוּם המשבּר בּעבוֹדה כּוֹבשת, מיַשבת, מחנכת. והדרישוֹת האלוּ נפגשוּ בּהבנה ידוּעה מצד הנהלת העבוֹדה הישוּבית הציוֹנית ואף מצד פּקידוּת יק"א בּגליל העליוֹן. והמאמצים האלה נתנוּ את פּריָם. על חשבּוֹנם יש לזקוֹף את התפּתחוּת מקצוֹע הירקוֹת, את השינוּי הגדוֹל לטוֹבה שבּא – רק בּימי המשבּר – בּעבוֹדת הפּוֹעלוֹת וסידוּרן בּקבוּצוֹת לעבוֹדה עצמית, התחלת עבוֹדה ישוּבית רצינית על ידי קבוּצוֹת-פּוֹעלים בּגליל העליוֹן, וּבמידה ידוּעה גם הרחבת גידוּל הדבוֹרים בּארץ. כּל זה לא צעק בּראש הוֹמיוֹת, כּל זה אוּלי בּלתי-ידוּע לא רק לקהל העירוֹני הרחב, כּי אם גם לרבּים מהעסקנים וּלאִכּרי המוֹשבוֹת; אוּלם מי שרוֹצה בּארץ-ישׂראל עוֹבדת יֵדע להעריך את המשקל האמיתי של הפּעוּלוֹת המעטוֹת האלוּ, וּבמחנה-העוֹבדים היוּ הם המשען בּצר, נקוּדוֹת התקוה וההבטחה. כּל זה, אמנם, נוֹסד בּבזבּוּז כּוֹחוֹת גוּף ונפש, שאין למעלה הימנוּ. בּתנאי חיים, אוֹכל וּמעוֹן, אשר אין כּל יכוֹלת להמשיך בּהם הרבּה. עשׂרים פּוֹעלוֹת בּחדר אחד, על יד אוּרוָה (“קבוּצת-עשׂרים” בּכנרת ¹), וישוּב של משפּחוֹת מבּלי כּל בּנינים, בּמשך שלוֹש שנים (קבוּצת כּפר-גלעדי בּגליל העליוֹן) – הן רק דוּגמאוֹת בּוֹדדוֹת מתנאי הפּעוּלה הישוּבית שלנוּ. וכל הסבל הזה נישׂא בּסבלנוּת עקשנית, ואף בּחדוַת-יצירה והתקדמוּת, בּתקוה לצאת על ידי כּך למרחב.

והנה בּאוּ שנוֹת-התקוה הגדוֹלוֹת וּמעוּפן, ונתבּשׂרנוּ כּי “בּמקוֹם הדוּנם יבוֹא המיל” – וּמַעינוֹת העבוֹדה הישוּבית נסתתמוּ. נתדלדלה הפּעוּלה, חסר כּל חידוּש, אין הרחבת השטח המעוּבּד, ואין אינטֶנסיפיקַציה של העבוֹדה בּפְנים, בּתוֹך התנאים הקיימים.

ואוֹתוֹ הציבּוּר העוֹמד בּחירוּף-נפש, בּשארית-כּוֹחוֹתיו, בּקשרי-מלחמה בּלתי-פּוֹסקים מוּל תנאי-הקיוּם הקשים, אשר ממנוּ ורק ממנוּ יש לצפּוֹת לעזרה בּהכנסת העליה החדשה, בּיצירת הישוּב העתיד, אשר בּאבדנוֹ הוּא יש לראוֹת גזר-דין מעשׂי וּמוּסרי על כּל עבוֹדתנו – מבזבּז את כּוֹחוֹתיו האחרוֹנים בּקיוּם מנַוון, בּאבדן התוֹחלת לראוֹת בּנחמה, בּמרי-יאוּש, הבּא בּזמן שכּל העוֹלם אוֹמר שירה כּביכוֹל, יאוּש, אשר אחריו קשה, קשה התקוּמה. וּמצב העבוֹדה בּארץ מחריד ואיוֹם. שַוְעת התימנים נחנקת ואין מַשמיע. פּוֹעלי המוֹשבוֹת בּיהוּדה, והחלוּצים החדשים מפּוֹלין בּיניהם, נמַקים בּרעב, פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. פּוֹעלים, אשר היוּ מהטוֹבים בּקבוּצוֹת, והלכוּ לחיוֹת ולעבוֹד בּמוֹשבה, אינם מרויחים, בּשוּם אוֹפן, בּעבוֹדה תמידית, לקיוּם-נזירים מצוּמצם. תעברוּ בּמוֹשבוֹת יהוּדה, בּפתח-תקוה, בּרחוֹבוֹת, בּראשוֹן-לציוֹן, ותראוּ כּמה עסוּקים וכיצד ניזוֹנים הפּוֹעלים, האַשכּנזים, התימנים, ה"פּוֹלנים". הדברים אפילוּ אינם נשמעים בּין הבּריוֹת. העתוֹנוּת בּארץ – מַחרישה. ורק המתנדבים הארץ-ישׂראליים – מאוֹת החקלאים שבּינינוּ, משוּללי היכוֹלת להשתתף בּעבוֹדה הישוּבית – ואנשי הגדוּדים האמריקאיים מתבּוֹננים ועיניהם כּלוֹת, והם רוֹאים לפניהם את עתידם, בּצאתם לחוֹפש, לחיי עבוֹדה – ולבּם מתחמץ.

התהיה גם השנה הבּאה שנת-מַשבּר, שנה שאין עמה עבוֹדה פּוֹריה, שאין עמה קיוּם אנוֹשי, הרחבת-האוֹפק, שנה של בּוּשה וּכלימה, של מַדְוִים וּמרי צוֹרב וּמדכּא?

תשוּבה, אם רוֹצים אתם, יֶשנה מן המוּכן: עד שלא ישתנוּ התנאים המדיניים, עד שלא יתבּרר המצב הכּללי וכוּ' וכוּ' – אין כּל אפשרוּת להתחיל.

אוּלם, שׂימוּ נא יד על לב ושאלוּ את עצמכם, מי הוּא הסוּפליוֹר השׂם בּפיכם את הדברים האלה: רצוֹן-הפּעוּלה, יצר-היצירה, חוּש-האחריוּת, הכּרת-המצב, הבנת-העבוֹדה?

ולא ולא, כּי רק הרישוּל, הרוֹחַק מן החיים, מחיי האדמה והעוֹבדים, חוֹסר היחס לעבוֹדה הממשית – הם הם המשיבים את התשוּבה הזאת.

כּי התנאים שלנוּ הם קשים, כּי שטח הפּעוּלה הוּא מצוּמצם – על זה אין צוֹרך לספּר לנוּ. אנוּ בּשאיפוֹתינוּ הישוּביוֹת שלנוּ, יוֹדעים וּמרגישים ודאי, עד כּמה הארץ אינה מתנוֹעעת, עד כּמה ידינוּ אסוּרוֹת. אבל האוּמנם בּא קשי-התנאים בּכדי לשמש כּסוּת-עינים להצדיק את חוֹסר הפּעוּלה, את הרישוּל, את אפס-ההתחלה? עוֹד בּתנאים של היוֹם יש די מקוֹם לעבוֹדה בּריאה, מחַנכת, עבוֹדה אשר תתן פּרי. עדים הם המפעלים החדשים הבּוֹדדים, שנעשׂוּ מזמן כּיבּוּש הארץ, בּהתאמצוּת ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאי וּבעזרת מוֹסדוֹת הציוֹנוּת: קבוּצת הפּוֹעלוֹת בּמקוה-ישׂראל, קבוּצת טירה, אשר על שׂפת הים, לרגלי הכּרמל. והקהל הרחב ודאי אף את שָמעם לא שמע. בּשוֹפרוֹת לא נתקע עליהם. יש לחשוֹב כּי העסקנוּת הציוֹנית הגבוֹהה והעסקנוּת הציבּוּרית האִכּרית לא יְדָעָתַם, יש לקווֹת כּי ה"ספרוּת" של זקני הישוּב וּ"בני-הבּית" ² תגע בּהם רק לשם חיפּוּשׂ-מוּמים והוֹצאת דיבּה. ואוּלם האם לא הן הנקוּדוֹת היחידוֹת שנוֹספוּ לנוּ השנה, שאפשר להבּיט עליהן בּקצת נחמה? האם לא הם המקוֹמוֹת, אשר כּל הסר אליהם יחוּש, שיש כּאן חיים אמיתיים, פּוֹעלים, שיש עוֹד מקוֹמוֹת בּארץ שהעוֹבד עוֹבד, מבּלי³ את כּוֹבד-היאוּש ואת מרי המציאוּת הארץ-ישׂראלית, שיש עוֹד מקוֹמוֹת, שהכּוֹחוֹת לא פּסוּ, וּמציאוּת ציוֹנית, מציאוּת עוֹבדת, מתרקמת? והמפעלים האלה נבראוּ רק מפּני שעוֹד היה קצת רצוֹן ואמצעים. הם לא היוּ צריכים להישָאר בּוֹדדים. בּגליל העליוֹן וּבעמק יזרעאל יש עוֹד די שטחים בּרשוּתנוּ העוֹמדים ריקים ושוֹממים, מעוּבּדים בּידי זרים, יש די אדמת הרים בּרשוּתנוּ להתחיל בּהם בּנטיעה, כּמוֹ שהתחילוּ בּמידה לַבּוֹרַטוֹרית בּכּרמל. נטיעת-ההרים יכוֹלה להמציא עבוֹדה לכמה ידים, עבוֹדה פּוֹריה וּמַרהיבה, עבוֹדה שבּקרב הימים נהיה גֵאים עליה וּבצדק. יש עוֹד די שטחי-אדמה בּידי סרסוּרים יהוּדים, אשר להעבירם לידינוּ וּלהתחיל בהם עבוֹדה ישוּבית רצינית, זהוּ רק ענין של כּסף ורצוֹן.

מרכּז ההסתדרוּת החקלאית! אַל דמי לכם! ישנה עוֹד האפשרוּת לעשׂוֹת את השנה הבּאה, גם אם התנאים הרעים הנוֹכחים טרם שוּנוּ, לשנת-עבוֹדה, לסידוּר העוֹבדים בּארץ, לקבּלת-עוֹלים, להתאַחזוּת וּלמשק. אַל תחשוּ ואַל תתנוּ מנוּחה למוֹסדוֹת הישוּב, למנהלים האחראים של העבוֹדה הציוֹנית בּארץ.

אם גם השנה הבּאה תהיה שנת אפלה, שנת רעב ודכּאוֹן, שנת-דלדוּל וּמחנק-כּוֹחוֹת – לא יכוּפּר לנוּ, לכוּלנוּ.

סיון תרע"ט.

“פּלשֹתינה”, האוֹרגן של הועד הבּריטי-הפּלשֹתינאי היוֹצא בּמַנצֶ’סטר, כּוֹתב בּחוֹברת מיוֹם 26 אפּריל בּדבר השלטוֹן הנוֹכחי בּארץ-ישֹראל: “השלטוֹנוֹת הצבאיים, וּביחוּד האַרעיים, יש בּהם לקוּיים. הרכּבתם האישית היא מקרית. וּכמוֹ כן גם אָפני פּעוּלתם וּמכוֹנתה. הפּקידים הבּריטיים, בּמידה שהם אנשי צבא, הנם חסרי נסיוֹן אַדמיניסטרטיבי. בּמידה שהם שייכים לשלטוֹן האזרחי, הנם פּרי הוֹדוּ וּמצרים. ולא הוֹדוּ ולא מצרים אינן יכוֹלוֹת לשמש בּית-ספר טוֹב להנהלת ארץ-ישֹראל. – – ההבדלים בּין ארצוֹת אלוּ אינם רק בּחיים הכּלכּליים, כּי אם גם בּתנאים המדיניים. לא הוֹדוּ ולא מצרים אין מתנהלוֹת על פּי שיטת-מַנדטים. והפּקידוּת של ארצוֹת אלוּ אינה רגילה לראוֹת את עצמה כּחזיוֹן עוֹבר, המכשיר את הדרכים להנהגה עצמית של העם. הם נוֹטים לחשוֹב, כּי גוֹרל העמים להיוֹת מנוּהלים עוֹלמית וּתעוּדתם הם – לנהל תדיר. השקפה כּזוֹ אינה מוֹציאה אוּלי את מסירוּת הפּעוּלה וחריצוּתה, אוּלם אינה יכוֹלה לחיוֹת בּשלוֹם עם הגשמת המנדט, אשר ועידת השלוֹם אוֹמרת למסוֹר לבּריטניה – המנדט הוּא לשם ארץ-ישֹראל עברית. לגבּי פּקיד, שחוּנך בּמצרים אוֹ הוֹדוּ, טבעית היא הנטיה, לראוֹת את הרעיוֹן הזה כּמוּזר וכבלתי-סימפַּטי”. – – המאמר מזכּיר עוֹד, כּי המכוֹנה הפּקידוּתית נשארה בּעצם וּברוּבּה אוֹתה המכוֹנה הקדוּמה התוּרכּית, וּמוֹסיף: “אין כּל טעם להכחיש כּי הישוּב הארץ-ישֹראלי יש לוֹ טענוֹתיו שלוֹ נגד ההנהלה הנוֹכחית. אם המנדט לארץ-ישֹראל יתגשם בּאמוּנה, אזי מן ההכרח להביא שינוּיים בּשיטה, בּרוּח וּבהרכּבה האישית”.

הדברים האלה כּצוּרתם אמוּרים כּלפּי חוּץ בּיחס אל האדמיניסטרציה החיצוֹנית השוֹלטת בּנוּ כּיוֹם. אוּלם לנוּ, הנמצאים בּפְנים, יש מקוֹם להרהר:

וכי אין הדברים האלה, בּיסוּדם, הוֹלמים גם את האדמיניסטרציה הפּנימית שלנוּ? וכי לא צריך להיאָמר בּרוּר, כּי הגשמת המנדט, כּלוֹמר, פּעוּלה ציוֹנית אמיתית, מכוּונת למטרה, דוֹרשת – מבּלי דיחוּי – “שינוּיים בּשיטה, בּרוּח וּבהרכּבה אישית”?

---

משה סמילַנסקי, בּמאמרוֹ “מיליוֹנים”, בּגליוֹן ה' של “חדשוֹת הארץ”, מנסה להוֹציא קצת לאוֹר העוֹלם את ענין “ההלוָאה” של פּתח-תקוה, אחד הענינים אשר מפּני מעשֹיוּתם האמיתית אינם אוֹהבים את הפּרסוּם היָתֵר, ונוֹח להם להיעשֹוֹת בּמַחשך. ענין ההלוָאה הוּא כּך: עוֹד בּטרם דרכוּ כּפּוֹת רגלי ועד-הצירים הראשוֹן על אדמת ארץ-ישֹראל, זכה שליח המוֹשבה פּתח-תקוה לקבּל את פּניו על אדמת מצרים, וּלקבּל את דמי-הקדימה להלואה הלאוּמית. מהלוָאה זוֹ נתן לפּתח-תקוה בּראש וראשוֹנה 50.000 פוּנט (כּלוֹמר – **מיליוֹן ורבע פּרנקים).** בּדבר השאר עוֹד נמשכת הפּעוּלה המעשֹית. לשם זה אמנם לא נכתבוּ “מאמרים” וּבירוּרי-שאלוֹת (אפילוּ לא בּ"האזרח"), כּי אם נדפּס “מכתב” עם ההתחלה א. נ. בּראש, וּבתוֹכוֹ תקציב בּרוּר של כּל הדרוּש למען הקים את פּתח-תקוה על תלה – בּסך-הכּל, לא פּחוֹת ולא יוֹתר, –עשֹרה מליוֹן וחצי. הסכוּם הזה דרוּש: ראשית בּכדי לסלק את כּל החוֹבוֹת הפּרטיים והציבּוּריים שישנם לפתח-תקוה, ושנית, למען השיב לפתח-תקוה את כּל ההפסדים – למעלה מששה מיליוֹן פרנק – שסבלה בּימי המלחמה. שני חדשים אחרי המכתב יצאה בּדפוּס חוֹברת מיוּחדה בּשם “מצב פּתח-תקוה אחרי המלחמה”, שגם היא נפוֹצה בּקהל הרחב ונוֹעדה, כּנראה, לאוֹתוֹ ה"א. נ." הנעלם, ושם בּאוּ אמנם שינוּיים בּמספּרים, פּתח-תקוה הסכּימה להוֹריד קצת – אבל תחת זה נתבּרר הצוֹרך בּהלוָאה לאוּמית זוֹ וערכּה הרחב בּיתר הרחבה ורגש.

מ. סמילַנסקי אוֹמר:

“כּשבּאוּ וסיפרוּ לי על ה”מכתב" של פּתח-תקוה, אמרתי בּלבּי, רק עלילת דברים היא. וּכשבּא לידי עצם המכתב, לא ידעתי אם לצחוֹק, אם לקלל ואם לבקש רחמים. – – בּשעה זוֹ, שהקפּיטלים הלאוּמיים הם אישוֹן העין; בּשעה זוֹ שהקפּיטלים הלאוּמיים יש להם שני תפקידים כּל כּך חשוּבים: להציל את העם בּגוֹלה מכּליוֹן, כּליוֹן ממש, ולבנוֹת את הבּית הלאוּמי, בּשעה זוֹ שכּל פּרוּטה ציבּוּרית היא בּבחינת הֶקדֵש, ושכּל הנוֹגע בּה אם בּמזיד ואם בּשוֹגג, לא ינָקה – בּה בּשעה בּאים אנשים מן הישוּב, אשר בּחשבוֹן ממוּצע יש לכל אחד מהם רכוּש של מאַת אלף פרנק, וּמבקשים עוֹד חמישים אלף! האין זה עווֹן פּלילי?… האוּמנם לא חשבוּ האנשים הטוֹבים, השֹפוּנים בּין פּרדסיהם, גפניהם ושקדיהם בּפתח-תקוה, כּי בּעשֹרת מיליוֹן פּרנק יכוֹלים לגאוֹל חלק מן האדמה העוֹמדת וצוֹעקת: גאלוּני! כּי בּעשֹרת מיליוֹן פרנק יכוֹלים להעמיד על הקרקע 500 משפּחוֹת צעירוֹת של עוֹבדים (הפּיזוּר של הכּוֹתב), אשר יחַיוּ ויַפרוּ את הארץ בּזיעת-אפּיהם?"

“אם אנשי פּתח-תקוה ישתחררוּ מכּל חוֹבוֹתיהם הפּרטיים והציבּוּריים, למה להם ששת המילוֹן הללוּ? מה יעשׂוּ בּהם? האוּמנם לא תחַיינה אוֹתם נחלוֹתיהם גם כּשישתחררוּ מכּל החוֹבוֹת? אוֹ שילכוּ לעסוֹק בּנטיעוֹת חדשוֹת?… האוּמנם הגיעוּ לידי כּך, שיחשבוּ כּי כּלל ישֹראל חייב ליצוֹר להם נטיעוֹת חדשוֹת על הישנוֹת? וּלאן ילכוּ אוֹתם ששת המיליוֹנים? בּדרך הישנה והכּבוּשה, דרך פּתח-תקוה, לכל אוֹתם המקוֹמוֹת שהֵצֵרוּ וּמצֵרים את רגלי פּתח-תקוה ואת רגלי כּל הישוּב? הלא תסכּימוּ גם אתם, בּני פּתח-תקוה, שמוּטב להקים בּששת המליוֹנים הללוּ, שלוֹש מאוֹת בּתי-אב, אשר יעזרוּ בּבנין הישוּב!…”

לא יפָּלא הדבר, אם בּני פּתח-תקוה לא יסכּימוּ לרעיוֹן זה. בּני פּתח-תקוה יוֹדעים, כּידוּע, חשבּוֹן, ויוֹדעים כּי אין להם חשבּוֹן להסכּים לרעיוֹן זה. השאלה היא אם אלה, אשר אליהם פּוֹנים בּדבר “ההלואָה הלאוּמית”, אם אלה אשר כּבר נתנוּ לפתח-תקוה את כּל ההלוָאוֹת של השנים הקוֹדמוֹת ואת המיליוֹן ורבע פרנקים של ראשית הפּעוּלה החדשה, שאלָה היא, אם אלה, שלידיהם נמסר הסידוּר של כּספּי הלאוֹם, ועליהם האחריוּת בּעד השימוּש הנכוֹן והמוֹביל למטרה, שאלָה היא, אם אלה יבינוּ את הרעיוֹן הפּשוּט הזה, ויסכּימוּ לעבוֹד על פּיו?

את שאלת קיוּמה החוֹמרי של פּתח-תקוה עצמה, שאלה חמוּרה אמנם והנראית לכוֹתבי המכתב לשאלה מדינית, הדוֹרשת את כּל התאמצוּת הלאוֹם והשקעת כּספים “פּי שנַיִם מאשר אספה הקרן הקימת בּמשך חמש עשֹרה שנה”, פּוֹתר מ. ס. בּפשטוּת: “ימכּרוּ למוֹסדוֹת אוֹ ליחידים משלנוּ שליש נחלוֹתיהם וישלמוּ את חוֹבוֹתיהם והקימוּ את הריסוֹתיהם. הרי כּכה עוֹשֹים אנשים נוֹרמַליים בּכל מקוֹם וּמקוֹם”.

היוּשם לב להצעה זוֹ, היוֹצאת מפי אדם, המעיד על עצמוֹ כּי הוּא “מאמין גם היוֹם בּתוֹעלת הישוּבית של ההתחלוֹת הקפּיטליסטיוֹת”? לביקוֹרת הבּאה מצד הפּוֹעלים אין, כּידוּע, לשֹים לב. היא הלא קיצוֹנית, מפלגתית, מוּגזמת. הלא גם בּשעת ההלואה של המיליוֹן ורבע בּאוּ הפּוֹעלים בּ"דרישוֹת מוּגזמוֹת" (הכנת 200 פּוֹעלים חדשים וּקביעת משֹכּוּרתם המינימַלית – שני שילינג וחצי, שמעוּ ושוֹמוּ), דרישוֹת, שכּמוּבן, לא נתקבּלוּ וגם לא הפריעוּ חס ושלוֹם להלוָאה. אוּלם הפּעם הלא בּאה הבּיקוֹרת ממקוֹר נאמן, בּלתי-חשוּד על כּגוֹן דא? ואף על פּי כן, קשה להאמין. מן הנסיוֹן יש ללמוֹד וּלשעֵר, כּי אם ההלואה הרצוּיה לפתח-תקוה לא תינתן יהיה זה רק מפּני דלוּת עם ישֹראל וחוֹסר כּספים, ואוּלם אם כּסף להלוָאה לאוּמית ימָצא – אזי, מוּבן מאליו, שבּעל הפּרדס קוֹדם לסידוּר עבוֹדה לחדשים. הלא זוֹהי הלוָאה “מסחרית” וּ"בטוּחה".

תמוּז תרע"ט.

לפוֹעלי ארץ-ישֹראל קרה אסוֹן: נוֹסדה “אחדוּת-העבוֹדה”. אחרי שנים של פּירוּדים, אשר נימוּקיהם נתרוֹקנוּ זה כּבר מתכנם, אחרי שנים של מדָני-מפלגוֹת, אשר נתָנוּנוּ ללעג וּלקלס בּעיני כּל עוֹבר, ועשֹוּ את קיוּמנוּ הרציני והחמוּר חוֹמר לליצני הדוֹר, הוּרם דגל האיחוּד. חֶבר אנשים מבּינינוּ, השייכים על פּי עבָרם לחוּגים שוֹנים, וּמכּל החוּגים, הכּירוּ בּכל עָצמת החוֹבה הגדוֹלה, לשֹים קץ לקיוּם קַריקַטוּרי וּמַחפּיר של המפלגתיוּת בּציבּוּר העוֹבדים בּארץ. נאמרוּ מלים פּשוּטוֹת: שאיפה אחת יחידה לנוּ – בּנין עם ישֹראל עוֹבד וחפשי בּארץ-ישֹראל, ודרך אחת דרכּנוּ – דרך העבוֹדה והיצירה הסוֹציאַלית, ותרבּוּת אחת קוֹראת לנוּ – תרבּוּת-עבוֹדה עברית. לקריאת האיחוּד נענוּ: הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים החקלאיוֹת בּיהוּדה, גליל ושוֹמרוֹן, מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן”, כל האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת של פּוֹעלי העיר, מאוֹת חברי הגדוּדים מארץ-ישֹראל ואמריקאים, המתכּוֹננים להישאר בּארץ, חבוּרוֹת חבוּרוֹת של מוֹרים, תלמידים, בּוֹגרים, פּקידים וּשאר בּעלי אוּמנוּיוֹת חפשיוֹת. לא נענוּ – חברי “מפלגת הפּוֹעלים העברים בּארץ-ישֹראל הפּוֹעל הצעיר”.

האיחוּד לא יצא איפוֹא שלם וּמלא, לצערם הגדוֹל של ה"מאַחדים", אשר קיווּ להיחָלץ בּבת-אחת מלחץ היחסים המפלגתיים. אוּלם בּמקוֹם כּמקוֹמנוּ, אשר כּל שאיפת-אִרגוּן פּוֹגשת תמיד כּוֹח מתנגד, לא יפָּלא הדבר, ולא ידהים, כּמה שלא יהיה קשה וּמצַעֵר.

יסוּד ועד העיר בּירוּשלים נפגש בּצאתוֹ לאויר-העוֹלם בּהתנגדוּת “ועד העדה האשכּנזית”, אשר לא רצה בּשוּם אוֹפן בּוַעד נבחר מכּל העיר, כּי אם בּ"בּלוֹק" פּדֶרַטיבי של ועדי-העֵדוֹת;

יסוּד הסתדרוּת כּפרית של מוֹשבוֹת הגליל על יסוֹדוֹת דמוֹקרטיים פּגש התנגדוּת נמרצה מצד חלק מהאִכּרים החשוּבים, אשר אינם רוֹצים להכּיר בּהסתדרוּת הכּללית, ויצרוּ לעצמם בּימה מיוּחדה;

ועכשיו, לעינינוּ, התקלה ה"אסיפה המיַסדת" עצמה בּהתנגדוּתם של “מתנגדי האשה”, אשר אינם מתנגדים מתוֹך איזוּ ענינים אוֹ פּניוֹת, חס ושלוֹם, כּי אם מתוֹך פּרינציפּ “דתי” – והתנגדוּת זוֹ, ההוֹלכת וגוֹברת, יוֹנקת מרפיוֹן ה"מיַסדים" ועוֹמדת לבַלע את האסיפה המיסדת כּוּלה.

כּוֹח משפּטי חיצוֹני אשר יכריח אוֹתנוּ להסתדר – אַיִן. הכּל בּנוּי רק על הרצוֹן הטוֹב וההסכּמה הכּללית. יסוֹד לאוֹפּוֹזיציה לכל רצוֹן של סידוּר ימָצא תמיד בּשעת הצוֹרך. וּמצב זה עוֹשֹה תמיד את אֵלוּ הרוֹצים לסדר את החיים הכּלליים: את הקהילה, את המוֹשבה, את הישוּב, ל"צד". וּכשבּא, למשל, ועד הצירים לעשֹוֹת סידוּרים בּירוּשלים, הוּא אינוֹ מכּיר בּועד-העיר בּתוֹר כּזה, וּבאוֹפּוֹזיציה בּתוֹר כּוֹח מתנגד לעצם סידוּר הקהילה, כּי אם בּשני ועדי-עיר, בּשתי “מפלגוֹת” חדשוֹת. והמוּשֹגים “ועד עיר”. “הסתדרוּת כּפרית” ודוֹמיהם הוֹלכים ונעשֹים למוּשֹגי-מפלגוֹת. נמצא, מי שרוֹצה בּאיחוּדה וסידוּרה של ירוּשלים – הוּא “צד”, מי שרוֹצה בּהסתדרוּת כּפרית בּגליל – הוּא “צד”, מי שרוֹצה בּאמת בּאסיפה מיסדת – הוּא “צד”. והשוֹפט האוֹבּיֶקטיבי, הרוֹצה לצאת ידי חוֹבת הצדק לכל ה"צדדים", מחפּשֹ לוֹ את שביל-הזהב, את נקוּדת הפּשרה. מה פּלא, כּי היינוּ גם אנחנוּ, הלוֹחמים כּל ימינוּ נגד האַבּסוּרד החֵטָא של מפלגתיוּת בּקרב פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, ל"מפלגה", לצד. אין מפלט ממפלגתיוּת כּל זמן שכּל אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא יכוֹל לעשֹוֹת אוֹתך למפלגה.

אפשר היה להשלים בּקוֹשי עם המצב שנברא. לאמוֹר: עוֹד לא איכשַר דָרָא. ישָאר המצב כּאשר נברא. תעבוֹדנה ההסתדרוּיוֹת בּתוֹך תחוּמיהן. ויהי רצוֹן שתהא יצירת “אחדוּת-העבוֹדה” הצעד המכריע לאיחוּד העוֹבדים, אשר יגרוֹר אחריו, עם ההתפּתחוּת הטבעית של הענינים, אוֹ עם התאַמצוּת שניה, את האיחוּד הגמוּר והשלם. אוּלם לא כּכה רצה “הפּוֹעל הצעיר”.

“אחדוּת-העבוֹדה” עוֹד לא הספיקה לגלוֹת את פּרצוּפה המעשֹי; רוֹב חבריה-עוֹבדיה נמצאים בּגדוּדים; עבוֹדתה הסידוּרית, הישוּבית והספרוּתית מתעכּבת; חייה הפּנימיים, סידוּר האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת והסניפים, תוֹבעים את שלהם, את כּל הכּוֹחוֹת שישנם. התעמוּלה בּעד האיחוּד התנהלה רק עד צאת האיחוּד לפּוֹעל, מאז פּסקה מצד “אחדוּת-העבוֹדה” אפילוּ כּל תעמוּלה. אין לבּה למלחמת חוּץ, וכל עבוֹדתה פּנימה. והנה – מָלאה הארץ תרוּעה, צעקת-חמס. “הפּוֹעל הצעיר” הקדיש מלחמה על ה"מפלגתיוּת". “פתח אש”, בּלשוֹננוּ הצבאית.

בּקוֹל רם תוֹבעים את המאַחדים למשפּט, למשפּט ההיסטוֹריה. ולא רק תוֹבעים למשפּט כּי אם דנים, וּמתחננים “להתאחד”, וּמאיימים, ואם בּכוֹחוֹת-בּית אין יש די, מביאים מרחוֹק את “מי שהיוּ לפנים פּוֹעלי-ציוֹן ולא נסחפוּ בּזרם” (מתוֹך מה?) לָקוֹב את המתאַחדים וּליָראם, וּמגלים פּשעים ועווֹנוֹת.

להיכּנס בּפרטי פּוֹלֶמיקה כּזוֹ איני מתכּוון. מי שלא יִצדק וּמי שלא יֶאשם, אוּלם בּרוּר לי, כּי עתיד תנוּעת-העבוֹדה, ועליית-חלוּצים, והבּנין הסוֹציאלי של הארץ – אינם תלוּיים אף כּל שהוּא בּחריצת-לשוֹן וּבחריצוּת של מחפשֹי-חטאים. ואקוה, כּי יעלה בּידי להשתמר מכּל אלה. הדבר שחפצתי – זהוּ לתת בּירוּרים אחדים לקוֹרא המתענין בּעצם הדבר, לקוֹרא אשר אינוֹ בּא לראוֹת כּיצד הצדדים מתקוֹטטים וּמי יצליח בּזה יוֹתר, כּי אם רוֹצה לעמוֹד על טיב בדבר.

לא את שאלת-האיחוּד בּיסוֹדה אני רוֹצה לברר כּי אם פּרטים אחדים, פּרטי אשמוֹת וטענוֹת. השוֹמע ישמע.

                                --------------------

מקריאת נוּסחאוֹת הטלגרמוֹת לחוּץ-לארץ, מהידיעוֹת האוֹפיציוֹזיוֹת, והאוֹפיציוֹזיוֹת למחצה, וּמדברי הפּוּלמוּס השוֹנים, מתקבּל רוֹשם אחד: בּאוּ איזה “אינטליגנטים”, שעשֹוּ קנוּניה בּיניהם, כּפוּ את ההר כּגיגית על פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, בּחטיפה וּבחפּזוֹן בּטרם הספיקוּ אלה לפקוֹח עין, הטילוּ עליהם איזוֹ תוֹרה זרה, הכניסוּ בּערמה בּפח של מפלגה אחת, אשר שינתה לשם זה את שמה, וּבמקוֹם איחוּד נתנוּ להם פּירוּדים חדשים, מלאכוּתיוּת, פּניוֹת, עריצוּת, עריצוּת ממש, כּעריצוּת ה"העבּרעער", הכּוֹפים על ההמוֹן המסכּן בּארץ-ישֹראל את העברית, כּפי שהיא מתוֹארת בּעתוֹני אמריקה.

והנה דברים כּהוַיתם:

א. ועדת האיחוּד של ההסתדרוּיוֹת החקלאיוֹת פּנתה אל שתי המפלגוֹת, “פּוֹעלי-ציוֹן” ו"הפּוֹעל הצעיר", לעַבּד יחד את תכנית האיחוּד, מבּלי כּל תנאים מחייבים למַפרע, בּכדי שעל יד המשֹא-וּמתן המשוּתף והחפשי תוּברר אפשרוּת האיחוּד. “הפּוֹעל הצעיר” דחה את ההצעה.

ב. שאלת-האיחוּד “החטוּפה” נתבּררה בּקרב ציבּוּר הפוֹעלים והחיילים בּמשך יוֹתר משלוֹשה חדשים. הצעת-התכנית נתפּרסמה ונפוֹצה ונידוֹנה זמן הגוּן לפני הועידה. על התוֹכחה ל"הפּוֹעל הצעיר", בּועידת פּתח-תקוה, למה אינוֹ מוֹכיח לנוּ את טעוּתנוּ, השיב הנוֹאם הרשמי של ה"פּוֹעל הצעיר": להתוַכּח אִתכם? אנחנוּ בּינינוּ התוַכּחנוּ זה שלוֹשה חדשים.

ג. החלטת-האיחוּד, על פּי הצעת-התכנית של “אחדוּת-העבוֹדה”, נתקבּלה: בּועידת “פּוֹעלי-ציוֹן” הי"ג – פּה אחד; בּועידת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים – בּ -48 דעוֹת נגד 12 (27 צירים בּלתי-מפלגתיים, 19 “פּוֹעלי-ציוֹן”, 11 חברי “הפּוֹעל הצעיר”, 2 חברי המרכּז); בּועידה הכּללית של פּוֹעלי הכּפר והעיר ואנשי-הצבא – פּה אחד.

                                    ---------------

הפּוּלמוּסים וה"ידיעוֹת" מתארים את ענין האיחוּד כּגלגוּל אוֹ שינוּי-צוֹרה של מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן. בּלשוֹנם העברית הצרוּפה יקָרא לזה מַניֶבר, מַניפּוּלציה. ואכן, הדבר מתקבּל על הדעת: אם מפלגה הסכּימה להיבָּטל, ודאי שראתה כּאן “רוַח”, למה לה כּל ה”עסק". והראָיה, שמפלגה ב' שחששה להפסד לא ויתרה על קיוּמה, והראָיה, שחבר “פּוֹעלי-ציוֹן” פּלוֹני אמר כּכה לעתוֹן פּלוֹני כּתב כּכה.

ואמנם יש בּזה מן האמת. פּוֹעלי-ציוֹן “הרויחוּ”. כל פּוֹעל-ציוֹן, שהפּוֹעל-ציוֹּניוּת שלוֹ אינה דבר שבּשלט, אינה פְּנִיה של כּנוּפיה, אינה שֵם חַנוּט, כּי אם שאיפה חיה לחברת-עבוֹדה עברית סוֹציאלית בּארץ-ישֹראל, ימצא בּתכנית “אחדוּת-העבוֹדה” וּבפעוּלתה את הבּיטוּי הצרוּף והשלם של מַשֹא-נפשוֹ, אם כּי, “אחדוּת-העבוֹדה” אינה מוּגבּלת בּמסגרת עיוּנית אוֹ מפלגתית של “פּוֹעלי-ציוֹן” וּמשאירה בּקרבּה חירוּת מחשבה והערכה עיוּנית לכל הזרמים האפשריים בּתנוּעת-העבוֹדה. חברי “פּוֹעלי-ציוֹן” התאַחדוּ, יען כּי הם הכּירוּ ונוֹכחוּ כּי שאיפת היצירה הסוֹציאלית אינה נחלת חוּג מצוּמצם כּי אם שאיפתוֹ של כּלל-העוֹבדים בּארץ.

אוּלם יוֹדע אני כּמוֹ כן חברים בּ"אחדוּת-העבוֹדה" מ"זקני" “הפּוֹעל הצעיר” וּמראשוֹניו, החוֹשבים את עצמם עד היוֹם לאנשי “הפּוֹעל הצעיר” האמיתיים, וּלנאמנים לרוּח “הפּוֹעל הצעיר” משנוֹתיו הראשוֹנוֹת, בּטרם נהפּך ל"מפלגה". הם משתתפים בּ"אחדוּת-העבוֹדה", ורוֹאים בּה את הכּוֹח המאַחד את כּל העוֹבדים לשם גאוּלת-ישֹראל על ידי העבוֹדה, לשם תחיית התרבּוּת העברית בּעם ועל ידי העם. הם רוֹצים בּאחדוּת-העבוֹדה, יען כּי הכּירוּ בּאחדוּת שאיפת הגאוּלה, הלאוּמית וסוֹציאלית כּאחת, יען נוֹכחוּ, כּי השאיפה החלוּצית וּתחיית העברית אינן זכוּת-יחידים, כּי אם נחלת כּלל-העוֹבדים.

ויוֹדע אני גם כּן חברים רבּים שהיוּ והוֹוים על פּי כּל חינוּכם ויחסיהם בּלתי-מפלגתיים, לא בּמוּבן של חוֹסר יחסים לחיי העם והעבוֹדה כּי אם בּיחס לשני החוּגים אשר שֹררוּ בּארץ-ישֹראל, ויסוֹד הכּרתם היה – אחדוּת השאיפה של שחרוּר העם ושחרוּר העוֹבד, אחדוּת החיים והצרכים של העוֹבדים בּארץ, אחדוּת השאיפה החלוּצית בּכל גילוּייה: בּעבוֹדה, בּשמירה, בּגדוּדים, אחדוּת הסידוּר הכּללי והמַקיף של כּלל-העוֹבדים. לפי הגדרוֹת “המעַיינים”, הרי זוֹהי השקפת-העבוֹדה הסינדיקַלית של תנוּעת-הפּוֹעלים בּימינוּ, בּצוּרה עברית, ארץ-ישֹראלית. וחברים אלה רוֹאים בּ"אחדוּת-העבוֹדה" את ההסתדרוּת המאַרגנת את העוֹבד בּתוֹך עבוֹדתוֹ, יוֹם יוֹם, מחַנכתוֹ בּעבוֹדה, לוֹחמת את מלחמת עניניו, צרכי השעה וצרכי העתיד, וּמַכשירתוֹ לעבוֹדה עצמית וּלשלטוֹן בּעבוֹדה. היא אינה מַפרידה בּין הפּעוּלה הכּלכּלית, התרבּוּתית והמדינית, המַעמדית והלאוּמית – ורוֹאה אוֹתן כּפעוּלה אחת רבּת-צדדים. היא שוֹאפת לחירוּת המחשבה העיוּנית, וּלאחדוּת-הפּעוּלה המעשֹית.

וּבא החבר, החפשי מכּל החשבּוֹנוֹת והכּינוּיים וההגדרוֹת הקוֹדמוֹת, וּמכריע בּיניהם: כּוּלכם צְדַקתם בּהתאַחדכם. היסוֹדוֹת אשר היוּ שוֹנים וּמתרוֹצצים בּראשית בּוֹאָם לארץ, נצרפוּ בּתוֹך חיי העבוֹדה מִסִיגיהם והתמַזגו לשלימוּת אחת יוֹתר כּוֹללת ויוֹתר מַקיפה.

ואין דבר, שכּל אחד, כּשיגיע לידי ניסוּח, ינַסח את הדברים כּיד הֶרגלוֹ וחינוּכוֹ. לוַכּחָן וּלנַצחן יתן זה אמנם מקוֹם להריע אף להצריח, אוּלם אנוּ, אנשי “אחדוּת-העבוֹדה”, איננוּ רוֹאים בּזה כּל אסוֹן. אין זוֹ הלכה למשה מסיני, שכּל הפּוֹעלים המאוּחדים למעשֹה מתחייבים על שֹפה אחת וּדברים אחדים. העיקר – שלא מן החוּץ הוּבאה לנוּ “אחדוּת-העבוֹדה”, כּי אם מוֹלדת-בּית היא, ולא נצחוֹן של צד, כּי אם נצחוֹן של כּוּלנוּ, פּרי השאיפה לאיחוּד ולפעוּלה, המוּנחת בּיסוֹדה של כּל תנוּעת-עוֹבדים אם היא נאמנה לעצמה, ואינה נִתְעָה בּשוא.

                                   ----------------------

חטא אשר אין לוֹ כּפּרה חטאוּ המאַחדים: הם הרסוּ את הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים. זוֹהי הרינה אשר מעבירים בּמחנה, בּמאמרי-עתוֹנים, בּשֹיחוֹת יוֹשבי-קרנוֹת. ורק עכשיו הוֹלך וּמתפּרסם בּעוֹלם הדבר, כּי היתה לנוּ הסתדרוּת חקלאית, טוֹבה, מצוּינה, כּללית, מאַחדת, “אֵם רחמניה” אפילוּ. בּאוּ ה"מאַחדים כּביכוֹל" וַהרסוּה. ודמעוֹת-תנים מוּזלוֹת, והספּדים וּשבחים, וסיסמה חדשה עוֹלה וּבוֹקעת: הם, הם הרסוּ את ההסתדרוּת החקלאית. הבה וּנקִימנה אָנוּ, הבה נתאַחד!

רָני עקרה לא יָלָדָה! זכינוּ סוֹף סוֹף אנחנוּ, “אנשי ההסתדרוּת”, אשר עליה שֹבענוּ תמיד מרוֹרוֹת, לקצת נחמה: רבּים בּני שוֹממה. נשֹמח איפוֹא על נצחוֹן רעיוֹן ההסתדרוּת ועל הגוֹאלים אשר קמוּ לה, אם כּי בּאוּ אלה לפָצענוּ וּלהוֹכיח את בּגידתנוּ. היה, אפשר, כּדאי לחקוֹר קצת ולדעת, מאַיִן בּאוּ אלה, מי הם המקוֹננים והמבכּים את ההסתדרוּת. כּמה מהם אשר לפנים היוּ אמנם בּבוֹניה, אך פּרשוּ ממנה מזמן ולא השתתפוּ לא בּבנינה ולא בּצערה, וכמה מהם היוּ מרוֹדפי ההסתדרוּת כּל ימיהם, מַשבּיתי-שלוֹם, מַפריעים בּעד כּל מפעל. אוּלם לא נטפּל בּזה. מי שחי בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאי יוֹדע זאת מבּלעדַי, ולעוֹמדים מן החוּץ, הלא אין עֵדוּתי נאמנה: נוֹגע אני בּדבר. אני אדבּר לא על דברים שבּיחס, התלוּיים בּאֵמוּן, כּי אם דברים הניתנים להתפּרש וּלהתאַשר שחוֹר על גבּי לבן.

השאלה היא אם בּאמת נהרס דבר, מה נהרס ומי הרס. ההוּצא מי מתוֹך ההסתדרוּת החקלאית וּמי המוֹציא? והתשוּבה היא: איש לא הוּצא מתוֹך ההסתדרוּת החקלאית. שוּם דרישוֹת לחברי המיעוּט, אשר יכריחוּם לעזוֹב את ההסתדרוּת, לא הוּצגוּ. נכוֹן הדבר, כּי הרוֹב של ארבּע חמישיוֹת הועידה החקלאית קיבּל החלטה על דבר איחוּד כּל פּוֹעלי הארץ בּברית ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת. והמיעוּט לא היתה דעתוֹ נוֹחה מהחלטה זוֹ. ואוּלם על יסוֹד זה לא היה לוֹ שוּם הכרח לצאת מתוֹך ההסתדרוּת החקלאית. ואם המיעוּט, אשר מנהיגיו הסתלקוּ מלכתחילה מלהשתתף בּבירוּר חפשי של תכנית-איחוּד, לא בּיקש לוֹ שוּם דרך להישָאר בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית ולא דרש לוֹ אפילוּ שוּם זכוּיוֹת של מיעוּט, המבטיחוֹת לוֹ את קיוּמוֹ ואת חוֹפש פּעוּלתוֹ בּתוֹך ההתאחדוּת, וּמצא לוֹ ליוֹתר נוֹח לברוֹח מן ההסתדרוּת החקלאית ולהרעיש אחרי-כן שמים וארץ על ההסתדרוּת שנחרבה ועל ה"מאַחדים" – מחריביה, על ראש מי תפּוֹל תלוּנתם? אוֹ אפשר שתוֹרת זכוּת-המיעוּט אוֹמרת, כּי הרוֹב של ארבּע חמישיוֹת של ההסתדרוּת צריך היה להיכּנע לרצוֹן המיעוּט, להישָאר בּלתי-מאוּחד, חסר-כּוֹח פּעוּלה, מפּני שכּך רצה “הפּוֹעל הצעיר”, אשר אגב לא הציע שוּם תכנית אחרת, כּי אם של את עצם האיחוּד, והביא לועידה רק הצעה של “אינפוֹרמַציה ורֶגוּלַציה” בּין שלוֹשה גוּפים מפוּזרים, אשר אין כּל יסוֹד לפירוּדם?

אוּלם יש גם לברר גם את עצם צדקת הבּכיה אשר מבַכּים את ההסתדרוּת החקלאית. מה היתה ההסתדרוּת וּמה קרה לה מעֵת היוָסד “אחדוּת-העבוֹדה”? האוּמנם הוּרע מזלה?

ההסתדרוּת החקלאית הכּללית, בּתוֹר מוֹסד המאַחד את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאים לכל עניניו החיוּניים, וּמנהל את כּל הענינים הפרוֹפֶסיוֹנַליים החקלאיים-ישוּביים על דעת עצמוֹ, היתה קיימת רק בּהחלטוֹת-ועידוֹת, בּלבּוֹֹת ה"הסתדרוּתיים", הקרוּיים כּיוֹם “מאַחדים”, ואשר זכוּ משוּם זה בּימים ההם לשם הגנאי “מפלגת הבּלתי-מפלגתיים”. חוּץ לזה היתה ההסתדרוּת משמשת חוֹמר לויכּוּחים וּלניצוּחים, לרדיפוֹת וּלעקיצוֹת בּעל-פּה וּבעתוֹנוּת, לאיוּמים תמידיים על עזיבה ויציאה. הועידה הכּללית של ההסתדרוּת היתה אמנם מקבּלת החלטוֹת בּרוּח ההֶגמוֹניה הגמוּרה של הציבּוּר העוֹבד החקלאי על עניניו, אוּלם מה היה כּוֹחה למחרת-היוֹם, כּשהיתה מתאַספת ועידת-המפלגה והיתה מקבּלת החלטה מהוּפּכת, והחברים אשר היוּ גם פּה וגם שם היוּ נקלעים בּכף-הקלע? מה היה ערכּה של השאיפה לברוֹא מרכּז חקלאי אוֹטוֹריטֶטי, שיוּכל לדבּר בּשם כּל הציבּוּר החקלאי, וּלהגבּיר את הציבּוּר על כּל מיני סכסוּכים פּנימיים, וּלהציג לפני המוֹסדוֹת הישוּביים כּוֹח-עבוֹדה מאוּרגן, אם בּכל דלת וּבכל משֹרד היוּ שליחי המרכּז החקלאי נפגשים עם זוּגוֹת שליחי המפלגוֹת, המוֹפיעים אף הם עם תכניוֹתיהם? ויש שחבר המרכּז עצמוֹ היה צריך להיקָרע לשנַים: פּה הוּא משתתף בּעבוֹדה חקלאית אחת, ושם – שניה, סוֹתרת, מתנגדת. וככה התנהלה עבוֹדתנוּ בּהסתדרוּת בּמשך כּל השנים, למרוֹת ההתאמצוּת הבּלתי-פּוֹסקת של רוֹדפי-השלוֹם הבּלתי-מפלגתיים וחברי המפלגוֹת המסוּרים להסתדרוּת. כּל מפעל חדש שצריך היה להיוָסד, מן הספריה החקלאית המִסכּנה ועד “המַשבּיר” ועד קרן-העבוֹדה, נתקל בּהתנגדוּת של מפלגה זוֹ אוֹ אחרת, שראתה בּזה סכּנת התחרוּת לקיוּמה היא, למוֹסדוֹתיה שלה. המפלגוֹת לא השלימוּ מעוֹלם עם האוֹטוֹנוֹמיה החקלאית-ישוּבית של ההסתדרוּת, ואין לדבּר, שלא השלימוּ עם עבוֹדתה התרבּוּתית ועם שליחוּתה שיצרה לה בּמוֹסדוֹת הארץ. אם שליחוּת זוֹ היתה מתנהגת שלא לפי טעמם של מנהיגי אחת המפלגוֹת היוּ פּוֹסלים את זכוּתה: הלא היא נבחרה גם מאת חברינוּ המפלגתיים, איככה זה היא יכוֹלה להבּיע את דעתה בּניגוּד אלינוּ? קיוּם לא היה להסתדרוּת: אוֹפּוֹזיציוֹת, גלוּיוֹת אוֹ נסתרוֹת, מצד זה אוֹ אחר לא חדלוּ. רוֹב כּוֹחה היה מוּצא על הגנה. כּל ענין ההסתדרוּת היה כּעין “מינוּת”, epecb בּלע"ז, אשר סוֹבלים אוֹתה כּל זמן שהיא אינה מרימה ראש. וּבכל מקרה שההסתדרוּת היתה מגלה את שאיפת-שחרוּרה ושלימוּת-פּעוּלתה היוּ גם בּעתוֹנים וגם בּאסיפוֹת נשמעים האיוּמים: נצא ונַעזבכם. והנה קיימוּ את הדבר: יצאוּ ועזבוּ. ואוּלם קיימוּ קצת בּאיחוּר-זמן. ההכּרה של אחדוּת-הפּוֹעלים העמיקה לחדוֹר בּמשך הזמן הזה לתוֹך חוּגים רחבים, ועבוֹדת ההסתדרוּת הכשירה את הקרקע להתאחדוּת הכּללית. עוּבדה מעניֶנת: כּל אלה שעבדוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּהסתדרוּת והתמכּרוּ לפעוּלתה, משתי המפלגוֹת גם יחד, היוּ בּמאַחדים. נראה שיש איזה קשר בּין ההסתדרוּת החקלאית והאיחוּד.

הנפלה בּאמת ההסתדרוּת החקלאית? זוֹהי טעוּת, שמפיצים בּכוָנה וּבחשבּוֹן. מספר חבריה יצאוּה, לצערה הגדוֹל, מבּלי כּל הכרח. ועל יסוֹד זה משתדלים להשיא את העוֹלם, כּי ההסתדרוּת הלכה לאנחוֹת, כּי היא היתה למפלגה, וכי מצוָה למרר את חייה.

אוּלם כּכה הוּא מצב הדברים מבּחוּץ, בּעתוֹנוּת הלוֹחמת, בּלשכוֹת המשֹרדים. מבּפנים – אחר המצב לגמרי. ההסתדרוּת חיה ועוֹשֹה את עבוֹדתה, משוּחררת מכּל הלחץ והאפּוֹטרוֹפּסוּת והקנאה והתחוּמים המלָאכוּתיים אשר הדריכוּה מנוּחה. החבר של ההסתדרוּת החקלאית חפשי עכשיו מהצוֹרך לחלק את יחסיו הנפשיים לשני מרכּזים. את אשר להסתדרוּת ה"פּרוֹפֶסיוֹנַלית" להסתדרוּת ואת אשר למפלגה – למפלגה. שם בּהסתדרוּת – החוּלין, וּפה בּמפלגה – קוֹדש-קֹדשים. הוּא אינוֹ עוֹסק יוֹתר בּחיפּוּשֹ תחוּמים, בּצמצוּמם והרחבתם.

בּחברוֹ להסתדרוּת הוּא רוֹאה חבר שלם, ולא חבר למחצה ואוֹיב למחצה הטוֹמן לוֹ פּחים ורוֹקם מזימוֹת, כּפי שזה היה מקוּבל אצל רוֹב חברי המפלגוֹת שבּהסתדרוּת. הוּא יוֹדע, כּי הסתדרוּתוֹ זה הכּל, והוּא הבּוֹחר את המרכּז של ההסתדרוּת החקלאית והוּא הוּא הבּוֹחר את המוֹעצה הכּללית של “אחדוּת-העבוֹדה” כּוּלה. הוּא יוֹדע, כּי זכוּיוֹתיו “המדיניוֹת” אינן מקוּפחוֹת, כּי עבוֹדתוֹ התרבּוּתית אינה צוֹררת לעבוֹדה אחרת, כּי הפּוֹעל העירוֹני הוּא בּן-בּריתוֹ, ואינוֹ זר לוֹ, ואינוֹ עוֹיֵן אוֹתוֹ, המחיצוֹת המלָאכוּתיוֹת נפלוּ. מיטת-הסדוֹם, אשר בּה היוּ כּל השנים משכּיבים את ההסתדרוּת החקלאית, נתפּרקה. העבוֹדה התרבּוּתית המתנהלת עכשיו בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית, עם סידוּר המוֹרים המיוּחדים לכך בּמוֹשבוֹת וּבקבוּצוֹת ועם פּתיחת חדרי-קריאה, היתה בּלתי-אפשרית בּימי שלטוֹן המפלגוֹת. ההתנגדוּת לעבוֹדה תרבּוּתית היתה בּאה לא מפני גריעוּת העבוֹדה אוֹ פְּסוּל-הכַּונה, כּי אם: למה עוֹשֹה זאת ההסתדרוּת “הפּרוֹפֶסיוֹנַלית”, למה היא יוֹּצאת מתוֹך תחוּמיה? עברוּ הימים שחוֹזר אוֹ מכתב של המרכּז החקלאי היוּ זקוּקים לחפּשֹ להם מחסה בּצל כּנפי אחת המפלגוֹת, וּמה שלא היה לפי רוּחה היה נידוֹן בּגניזה, כּשם שנידוֹנוּ בּמערכת “הפּוֹעל הצעיר” בּגניזה החלטוֹת הועידה השביעית של פּוֹעלי יהוּדה, כּשם שנידוֹן שם בּשתיקה, בּשתיקת-חרם, הקוֹבץ של הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים “בּעבוֹדה”.

ההסתדרוּת החקלאית קבעה איתן מקוֹמה בּתנוּעת-העבוֹדה שבּארץ ועתידה מוּבטח לה בּעבוֹדת-הבּנין של ארצנוּ. גוֹרלה קשוּר בּגוֹרל העוֹבד החקלאי, שרשיה עמוּקים וחיוּניים, ושוּם רוּחוֹת לא יעקרוּה ולא יערערוּה. לא רק הפּוֹעלים החיים אִתנוּ בּארץ, לא רק התימנים היוֹדעים אוֹתה וּמכּירים בּה, כּי אם כּל פּוֹעל חדש אפילוּ, יראה בּה את המוֹסד הטבעי של כּל הפּוֹעלים החקלאים, כּמה שלא יְעַפְּרוּ בּעפר לעוּמתה. ההשתתפוּת עם שאר הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים המקצוֹעיוֹת בּברית אחת רק מגבּירה את כּוֹחה ואת ערכּה, מַבהירה את אוֹטוֹנוֹמיוּתה.

                              ---------------------

הכּרה זוֹ של ערך ההסתדרוּת החקלאית ועתידה אינה מביאה, חלילה את חבריה לידי כּפיה והטלת דעתם על אחרים. כּל זמן שיש עוֹד איזה חוּג חקלאי עוֹבד מחוּץ להסתדרוּת, צריכה להינתן לוֹ האפשרוּת להשתתף בּהנהלת הענינים החקלאיים של פּוֹעלי הארץ. ואחת היא, אם אלה הם חברי “הפּוֹעל הצעיר” אוֹ “הצעיר הארץ-ישֹראלי”, אוֹ “האִכּר הצעיר”, וּבלבד אם על העבוֹדה מחיתם, ולא על ניצוּל. ועל יסוֹד זה בּאה הצעת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, כּשהתעוֹררה שאלת סידוּר העבוֹדוֹת החקלאיוֹת לשנה הבּאה, בּדבר סידוּר מוֹעצה חקלאית, נבחרת מכּל העוֹבדים החקלאים, עם הבטחת זכוּת המיעוּט, בּתוֹר מוֹסד עליוֹן העוֹמד למעלה מכּל ההסתדרוּיוֹת ויחסיהן. לא מוֹסד, המתַווך וּמפַשר בּין שני “צדדים”, צריכה להיות מועצה זוֹ, כּי אם המוֹסד העליוֹן של העוֹבדים החקלאים, ההגיוֹן של ההסתדרוּת החקלאית אמר לה, כּי הדרך היחידה ליצירת מוֹעצה כּזוֹ, אשר תשחרר אוֹתנוּ מכּל חיכּוּכים בּין-מפלגתיים, היא דרך הבּחירה העממית, הכּללית והפּרוֹפּוֹרציוֹנַלית, הנוֹתנת את האפשרוּת לכל “זרם” וחוּג להשפּיע על מהלך הענינים בּמידה המגיעה לוֹ. אילוּ היתה הצעה זוֹ מתקבּלת, אילוּ היתה מוֹעצה זוֹ נכנסת לחיים וּמצליחה, היה אפשר לראוֹת בּזה פּתח תקוה לעוֹד מוֹסדוֹת אחרים, כּלליים לכל ציבּוּר העוֹבדים, מוֹסדוֹת בּעלי כּוֹח משפּטי, מוּכּר וּמאוּשר מכּל ציבּוּר העוֹבדים. א ם תקוָתנוּ, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” תהיה לאחדוּת כּל העוֹבדים, תקוּם בּקרוֹב אוֹ לא, אבל, לפי שעה, היוּ מוֹסדוֹת כּעין אלה מקיימים בּענינים חלקיים את אחדוּת העוֹבדים.

אוּלם – גם בּזה לא רצה הגוֹרל.

נגד הצעת מוֹעצה נבחרת הוּצג מצד “הפּוֹעל הצעיר” “פּרינציפּ” אחר: מינוּיים. שתי ה"מפלגוֹת" ממַנוֹת מקרבּן, שוה בּשוה, את חברי המוֹעצה. אחרת לא סַגי. וענין המוֹעצה נתבּטל. והאשמים, כּמוּבן, גם הפעם ה"מאַחדים".

אוֹדה, כּי בּהיוֹתי מן הצד לכל המשֹא-והמתן הזה, ניסיתי לברר לעצמי ולמצוֹא את היסוֹדוֹת המוּסריים או ההגיוֹניים של פּרינציפּ המינוּיים, ולא עלה בּידי. האוּמנם מקבּל חלק מן הציבּוּר, המוּכתר בּשם עצם פּרטי, על ידי זה בּלבד, זכוּת של חצי הדעוֹת? האוּמנם נטוּלים זכוּת השתתפוּת זוֹ הפּוֹעלים הבּלתי-מאוּרגנים, הפּוֹעלים חברי “המזרחי”, התימנים (המכּירים אמנם בּהסתדרוּת החקלאית וּמשתתפים בּה, אבל זקוּקים יחד עם זה לביאת-כּוֹח נבחרת ישר מקרבּם), אוֹ החלוּצים החדשים, שטרם בּיררוּ את יחסם להסתדרוּיוֹת שבּארץ? האוּמנם זכּאים הכּוֹחוֹת המסוּדרים “להוֹציא” את כּל אלה בּברכה? אוֹ האוּמנם צריך חבר המוֹעצה החקלאית להיוֹת שליח המפלגה, היכוֹלה כּל יוֹם לצווֹת עליו וּלקראוֹ בּחזרה, ולא שליח נבחר מכּל הציבּוּר, האחראי בּפני כּל הציבּוּר, ואיננוּ כּפוּף לשוּם מוֹסד? האוּמנם צריכים אנוּ להכניס בּחיינוּ החברתיים שיטה זוֹ של מינוּיים על ידי המפלגוֹת ולא בּחירוֹת כּלליוֹת על ידי הציבּוּר?

כּאלה וכאלה עוֹד אפשר להקשוֹת. אוּלם מה תוֹעַלנה הקוּשיוֹת? כּה גזר היוֹשר העליוֹן של מפלגה, וּבפניו מי יעמוֹד? מי יברר, מי ידוּן, מי יכריע? יבּיע מי שהוּא את דעתוֹ – והיה אף הוּא תיכף וּמיד ל"צד". ופּרינציפּ המינוּיים הוֹלך וּמתהווה, כּנראה, לשיטה, וההוֹכחוֹת והבּיסוּסים לא יאַחרוּ ודאי לבוֹא. אוּלם אנשים פּשוּטים מַרשים לעצמם לפי שעה לבאֵר את הדבר בּתכלית הפּשטוּת: “**הפּוֹעל הצעיר” אינוֹ רוֹצה להיוֹת מיעוּט בּמוֹעצה. ** נוֹח לוֹ שלא תהיה מוֹעצה, והוּא בּתוֹר כּוֹח מאוּרגן ישֹיג בּין כּה וכה את שלוֹ. זהוּ הנימוּק התמידי הפּשוּט של כּל בּוֹיקוֹטיזם ציבּוּרי ושל כּל אוֹבּסטרוּקציה, הָחֵל מחרֵדי ירוּשלים וכַלֵה בּשֹמאל שבּשֹמאל.

וּבכן?

– “אחדוּת-העבוֹדה” לא הצליחה. היא רק מַניֶבר.

– הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאית לא תהא לה תקוּמה, עד אשר לא תָפֵר את בּריתה ולא תצא מתוֹך “אחדוּת-העבוֹדה”.

–מוֹעצה חקלאית לא תיכּוֹן, עד שלא תוַתרוּ על בּחירוֹת כּלליוֹת וּפּרוֹפּוֹרציוֹנַליוֹת.

והלאה?

– חפצתם בּאיחוּד? הרי לכם. שתוּ את כּוֹס התרעֵלה עד תוּמה.
איש בשֹר רעהוּ נאכֵלה.

האם להוֹסיף, לברר, לפנוֹת בּ"דברי שלוֹם ואמת", אוּלי עוֹד יש לתקן, להציל? כּלוּם ישָמעוּ הדברים? הלא “איש-מפלגה” אנכי, נוֹגע בּדבר.

תמוּז, תרע"ט.

כּמים קרים על נפש עייפה הן בּאוֹת, החדשוֹת הטוֹבוֹת, היפוֹת, משמיעוֹת הישוּעה. הרוּח מתאַגד. בּגרמניה – מוֹעצת העוֹבדים האינטלקטוּאַליים, בּצרפת – “בּהירוּת” ¹ המחשבה והאמנוּת. ועוֹד יוֹתר. אוֹיבים מוֹשיטים יד אח אל אח, והנה – “אינטרנַציוֹנל של הרוּח”. וכי אין הנחמה דַיה?

הנה חלפוּ הימים, אשר רק האָטד, העָקר ונבוּב-הלב, התנשֹא למלוֹך, והזית והתאנה והגפן, עמוּסי התנוּבה הטוֹבה, התחמקוּ בּענוַת-חן גאה מ"לנוּע על העצים". הרוּח, בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אוֹמר הפּעם למשוֹל בּנוּ. וּדבריו מה נמרצים. האזינוּ: אנשי-הרוּח מתנגדים “למדינה הנשענת על כּוֹח וּמשפּילה את האדם לתפקיד של כּלי-שרת לפּוֹליטיקה של אוֹנס”, “לקפּיטליזם העוֹשֹה את האדם למכשיר”, “לכל צוּרה של אַדנוּת-מעמד”. הם רוֹצים “לבטל בּאוֹפן בּין-לאוּמי את עבוֹדת-הצבא”, “להנהיג הלאָמה מתקדמת, הפחתה מתקדמת של שעוֹת-העבוֹדה בּהתאם לטבע הטכניקה וּשְוִי התנוּבה”, “להגוֹת את המעצוֹרים דרך התפּתחוּתוֹ של הכּשרוֹן העוֹבד”, ועל כּוּלם הם שוֹאפים: “לעשֹוֹת את החיים הציבּוּּריים לכלי-שרת לתכליוֹת מוּסריוֹת”.

כּכה מדבּר אלינוּ הרוּח הגרמני, אֲמוּן הבּיטוּי המַגדיר, העיוּני והכּבד. הרוּח הצרפתי מַמתיק וּמַמליץ: “הרוּח אינה צריכה להיוֹת משוּעבּדה לשוּם דבר. אנוּ עבדיה והיא גבִרתנוּ. עלינוּ להָגֵן על אוֹרה וכוּ', לשֹאת את עינינוּ אל הכּוֹכב הזה המאיר לנוּ ממעל וכוּ'. ואין אנוּ מרימים על נס אלא את האמת היחידה והחפשית, שאין לה גבוּלים” וגוֹמר וגוֹמר.

שֹפתים ישָקוּ. בּאמת אמרוּ: דִבְרֵי פִי-חָכָם חֵן. מה טוֹב וּמה נעים. מה טוֹב, שלעוּמת נהמת חיוֹת, פּצוּעוֹת, טרוּפוֹת ואפלוֹת, עוֹנה מַנגינת-עדן ממרוֹמים. מה טוֹב שיש גדוֹלי-רוּח בּעוֹלם, ושהם אינם מתנַכּרים לנוּ, לעם ההוֹלך בּחוֹשך, ויוֹרדים להטוֹת שכם לנוּ, וּלחַלצנוּ ממצוּקוֹתינוּ. ואנוּ, החלכּאים הכּמהים לדבר ד', מַאזינים לסוֹד שִׂיח שַֹרפי-מַעלה, ולא תימָלא האוֹזן משמוֹע. הנך נכוֹן להסיח כּליל את הדעת מן התוֹהוֹ והבּוֹהוּ והחוֹשך על פּני תהוֹם, מפּני אוֹרה של הרוּח המרחפת וּממַללת.

לפי שעה אנוּ שוֹמעים רק את קוֹל-הענוֹת, את קשירת הכּתרים לרוּח ואת נפנוּף-הדגלים. ואנוּ, יוֹשבי השפל, רוֹאים את הקוֹלוֹת, ואת בּרקי-המַניפֶסטים ולבּנוּ כָּלֶה. מתי זה יגלוּ לנוּ שליטי-הרוּח, איככה יעשֹוּ הם את הפּלא הגדוֹל הזה, את חידוּש החברה האנוֹשית, אשר כּוּלנוּ, בּצר לנוּ, משתוֹקקים אליו, כּיד השֹגָתנוּ הדלה? הירדוּ גם הם לשם זה לתוֹך מַרתפי-חיינוּ, לתוֹך הבּוֹץ והרפש שאנוּ שוֹקעים בּוֹ, לתוֹך עסקי-הקהל המנוּוָלים והמנַוולים, לתוֹך מלחמת המעמדוֹת האפלה והאכזרית, לתוֹך בּתי הדיבּוּר והחיקוּק וּשאר חמוּדוֹת חיינוּ, לתוֹך עוֹלם המרי והזעם, והעלבּוֹן והאפלה? היתבּוֹססוּ הם אִתנוּ בּדמינוּ וּבבשתנוּ, היגאלוּ הם את עצמם בּזוּהמת-חיינוּ, כּמוֹנוּ זוֹחלי-ארץ, אוֹ שהם יעשֹוּ את כּל זאת ממרוֹם שבתם, מהוֹר-ההר של “אינטרנַציוֹנל הרוּח”? האוּמנם יסתפּקוּ הם, גדוֹלי-הרוּח, בּראשי-תיבוֹת, בּפרשוֹת סתוּמוֹת ולא יגלוּ לנוּ: מהוּ הדבר הצריך להיעשֹוֹת אוֹ, אפשר, רק להיאָמר, בּכדי שתבוֹא הרוּח ותיכּנס בּגדוּדי הפַּנים, החְלוֹפּים וההיידמַקים ותאיר להם את ה"אמת היחידה והחפשית, אשר אינה יוֹדעת גבוּלין בּין גזע וסיעה", שתיכּנס הרוּח בּהסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים ודַבָּריהם, “לבל ישפּילוּ את רוּח האדם”, וּבכדי שיאיר אוֹר האמת והצדק והחירוּת על כּל תוֹפסי-שרביט ורוֹעי עדרי-אדם?

למה זה הם מַחרישים?

היהין אדם סתם להתיצב לפני הדרת כּבוֹד אנשי-מרוֹם-הרוּח ולאמוֹר להם קצת מאשר בּלבּוֹ?

ישנה שנינה יהוּדית-המוֹנית, השוֹאלת: “והיכן הייתם בּימי הקוֹר הגדוֹל?”

– מוֹרי ורבּוֹתי, אשר לאוֹרכם אנוּ הוֹלכים, וּבזכוּתכם גם לנוּ מוּתר האדם מן הבּהמה, וּמימיכם אנוּ שוֹתים (אם כּי לא תמיד לרוָיה) וּבידכם מַפתחוֹת שערי התפארת וההוֹד והאצילוּת והדעת, והעיקר – האַלמָוֶת – היכן הייתם אתם בּימי הקוֹר הגדוֹל?

מה טוֹב ויפה לשמוֹע על בּיטוּל המלחמוֹת והצבא. למה זה איפוֹא לא הקדמתם קצת כּשאַלפי “שקצים” רוּסים, אשר לא ידעוּ ממרוֹמי-הרוּח, אשר אפשר אף קרוֹא ספר לא ידעוּ, מסרוּ את גוָם למכּים, על אי-רצוֹנם לקחת חלק בּטבח-האדם וּבממשלת הזדוֹן? למה לא הקדמתם אתם, מאוֹרי עוֹלם, לפני חמש שנים לפּחוֹת, ולא גאלתם אוֹתנוּ מכּל זה אשר בּא עלינוּ? מה נכוֹחים הדברים על “הפחתה מתקדמת של שעוֹת-העבוֹדה”, חבל רק על שהיא בּאה בּזמן ש"האבּירים השחוֹרים", מבּלי דעת כּי אנשי-הרוּח שוֹאפים לכך, תוֹבעים 44 שעוֹת-עבוֹדה בּשבוּע והמהדרים מתקרבים לארבּעים, ואף לשלוֹשים ושש. למה זה לא הקדמתם קצת לבוֹא, אז, כּשהתוֹפרת המסכּנה עיורה את עיניה שש-עשֹרה וּשמוֹנה-עשֹרה שעוֹת על גבי המחט, כּשעוֹבד-הפחם לא היה רוֹאה את השמש לא בּעלוֹתוֹ ולא בּבוֹאוֹ, וכל פּעוּלה וּרצוֹן פּעוּלה להפחתת שעוֹת-העבוֹדה היה מביא לבעליו רעב, תפיסה, הרג? מה חשוּבים הדברים, כּי עמלם של העוֹבדים צריך לחדוֹל היוֹת מכלה-עוֹלם. איפה זה הייתם כּל הימים כּשילדי עניים נעשקוּ מילדוּתם אויר, מזוֹן, חינוּך, אוֹר-עוֹלם? למה זה בּוֹששתם לבוֹא?

רוֹכבי אתוֹנוֹת צחוֹרוֹת, יוֹשבי על מִדִין, האוּמנם בּני מֵרוֹז אתם? האוּמנם צריכים היוּ לעבוֹר שלוֹשת יוֹבלוֹת שנים, עם מַכאוֹביהם ואפלתם, עם כּל הרעידוֹת והנפָצים שבּבטן-האדמה, עם התגוֹששוּת-הדמים העיורת בּמעי החברה, בּכדי שתוֹפיע הרוּח? האוּמנם כּך דרכּה של הרוּח לפַגר, להוֹפיע מקץ הדברים, על פּסגת-החיים, אוֹ זוֹהי רוּחכם אתם שבּוֹששה לבוֹא? האוּמנם לא חָורוּ פּניכם, בּהעלוֹתכם על לב, כּי אִתכם, אִתכם, עם מַניפֶסטים שלכם וּכרוּזיכם שלכם הוֹפיעה הרוּח?

לא. עלילה היא זוֹ על הרוּח.

אף אנחנוּ, נחוּתי-דרגה, ידענוּ את הרוּח, את הרוּח אשר בּאנוֹש, אשר אדם חוֹזה מבּשֹרוֹ. את הרוּח המפַעמת בּהָגָר שפחת שָֹרַי, הבּוֹרחת מפּני גברתה, ואת רוּח האיש היוֹצא אל אֶחיו, נוֹשֹא בּסבלוֹתם וּמוֹציאם מבּית-עבדים.

ואת שֵמע אנשי-הרוּח, אשר נגלוּ לאדם, בּטרם היוֹת ה"אינטרנַציוֹנל של הרוּח" שמענוּ. ואם גם לא נרחיק נדוֹד לאיתני-עוֹלם, אבוֹת הנבוּאה והגאוּלה, אשר בּדם- לבּם היוּ קוֹרעים חלוֹנוֹת בּכלא ההוָיה האנוֹשית, נזכּוֹר את בּני הדוֹרוֹת האחרוֹנים, אבוֹת-תנוּעת-הגאוּלה של ימינוּ. ידענוּ את רוּסוֹ, מבַשֹרה של המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה אשר התחילה מאז וטרם נגמרה (וּמתי תיגָמר?), ידענוּ את רוֹבֶּרט אוֹוֶן ², זה בּעל בּית-חרוֹשת, המאמין בּרוּח האדם החפשי וּביִצרוֹ הטוֹב, אשר הפך לפני כּמאה שנה את בּית-חרשתוֹ לבית-חינוּך נעלה ואת אלפי פּוֹעליו לבני-חוֹרין, ידענוּ את בּנוֹ של בּעל בּית-חרוֹשת, את פרידריך אֶנגֶלס³, אשר הלך לפני כּשמוֹנים שנה בּעסקי אביו וַירא בּעניוֹ וּמרוּדיו של העוֹבד האוֹבד ויכתוֹב את ספרוֹ המחריד למצבוֹ של הפּוֹעל האנגלי, אשר ממנוּ תוֹצאוֹת להתחלת התיקוּנים המעשֹיים; ידענוּ את בַּיְרוֹן המשוֹרר הלוֹרד, החוֹלם על שחרוּרה של יוָן, ואת היינה המשוֹרר היהוּדי, “קל-הרוּח” וּמַפּיל מבצרים, וידענוּ את פֶרדינַנד לַסַל, הנער הגאֶה והעז, בּן הסוֹחר היהוּדי, אשר נשבּע, בּן ט"ו, שבוּעת-אמוּנים למלחמת-הרוּח, ואת הנערים בּני הפּריצים הרוּסים, את הֶרצֶן ואוֹגַריוֹב ⁴, אשר בּאוּ “בּאָלת-חניבעל” לשם “העם”, והניחוּ את היסוֹד למלה החפשית, המשחררת של רוּסיה, וידענוּ את נכדי הרבּנים, את משה הֶס⁵, החסיד, ואת קַרל מַרכּס⁶, החריף, ואת רוֹסקין⁷, ואת קרוֹפּוֹטקין⁸, ואת פּרוּדוֹן⁹, ורֶקליוּ¹⁰ ידענוּ, ואת קדוֹשי ליסֶלבּוּרג¹¹ וּמעוּני-סיבּיריה, ואת כּל הגבּוֹרים והקדוֹשים האַנוֹנימיים, בּני-בּלי שם – מי יִמנם? אכן עשֹה רוּח האדם את מעשֹהוּ, בּעלטה וּבאוֹרה, בּיחידי-הסגוּלה וּבהמוֹנים, מבּלי לחכּוֹת להכרזת המַניפֶסטים. “פַּחַז כּמים” היוּ כּל אלה. למה לא חיכּוּ עד שתימָצא המלה ההוֹלמת, האחרוֹנה, של “אנשי-הרוּח”, למה פּרצוּ להם פּרץ?

למַניפֶסטים חיכּוּ רבּים, רבּים מבּין “אנשי-הרוּח”. לא רק אלה אשר “מסרוּ את נפשם, את תוֹרתם ואמנוּתם לשירוּת הממלכוֹת”, כּאמוּר בּמַניפֶסט. חיכּוּ גם אנשי היוֹפי והעוֹמק והאינדיבידוּאַליוּת, כּל אלה אשר לא יכלוּ לבוֹא בּטרם אשר החָכמוֹת בּחוּצוֹת תרוֹנה.

“יוֹדעים אנוּ את חוּלשת נפש היחיד וכוֹח הזרמים הציבּוּריים”. אכן ידענוּ. הניחוּ איפוֹא לרוּח-הקוֹדש. אזי נשארוֹת רק רוּחוֹת מנשבוֹת ומספּרוֹת.

* * *

התאַגדוּת הרוּח. היוּמלח המלח? הרוּח (אם להשתמש בּמלה אוירית זוֹ), הלא זהוּ הכּוֹח המאַגד את החוֹמר העוֹלמי, הנוֹפח בּאפּוֹ נשמת חיים. מהוּ איפוא הרוּח המאוּגד כּשהוּא לעצמוֹ, מהוּ צרכּוֹ להיוֹת מאוּגד? מה כּל בּרית-אנוֹשית מבּלי רוּח, וּמַהי בּרית-הרוּח? מהי הרוּח, אשר צוֹררים אוֹתה בּחפנַים וּמאַגדים אוֹתה?

אפשר שהליקוּי הוּא בּי, בּשוֹאל. יש עוֹד דברים דוֹמים שאינם מתקבּלים על דעתי. וגם כּן מעניני רוּח. בּילדוּתי קראתי את מאמריו של מרדכי בּן הלל הכּהן על אגוּדת-סוֹפרים. ותמהתי. ולא הבינוֹתי כּיצד מאַגדים חוֹמר זה הקרוּי סוֹפרים, וּלמי יִקָרא סוֹפר וּבמה יוּכּר הסוֹפר, וּמה זה יעשֹוּ הסוֹפרים בּצַותא. כּשזָקַנתי נוֹדע לי, כּי “סוֹפר” זה משלח-יד, פרוֹפֶסיה בּלע"ז, וּמכּיון שאני “עוֹמד על ההשקפה” של סידוּר עוֹבדים פּרוֹפסיוֹנַלי, הריני מתחיל להבין מה זאת אגוּדת-סוֹפרים. דבר אחד עוֹד פּחוֹת נתקבּל על דעתי. שמעתי על קוֹנגרסים לחוֹפש הדתוֹת והאמוּנוֹת, ושמעתי כּי פּילוֹסוֹף יהוּדי ידוּע קידש שָם פּעם בּאחד הקוֹנגרסים הללוּ שֵם שמים: דרש לפני כּמה גַלָחים וחוֹקרים בּשבח היהדוּת. ואת עצם הדבר של חוֹפש-האמוּנה מַחשיב אני דוקא בּמאד, ויוֹדע אני כּי אפילוּ בּחוּגינוּ, בּין צעירים שבּצעירים, חפשים שבּחפשים ודַעתנים שבּדַעתנים, חסר לנוּ בּנידוֹן זה הרבּה. ואף על פּי כן לא היתה השֹגתי תוֹפסת את עצם הענין בּשוּם אוֹפן: כּיצד משחרר קוֹנגרס-החוֹקרים את האמוּנוֹת וכיצד הוּא מַשרה חוֹפש דעוֹת וסבלנוּת?

אגב, היה לו גם צער על הדבר, למה זה לא דאג להקדים קוֹנגרס דְנָא להקדים וּלהוֹציא את שפּינוֹזה מן החרם, את שלמה מוֹלכוֹ ואת ג’יוֹרדַנוֹ בּרוּנוֹ ממדוּרוֹת האינקביזיציה, ולפּחוֹת, את תינוֹקוֹתינוּ הקַנטוֹניסטים מן השמד. האוּמנם רצה כּל כּך ונחפּזת ההיסטוֹריה האנוֹשית הזחלנית, עד בּלתי רצוֹתה להמתין להם קצת? ואפשר אשם שפּינוֹזה, שנבהל וּפרץ והקדים, מבּלי לחכּוֹת לקוֹנגרסי חוֹקרי הדת והסבלנוּת?

אין לקפּח שֹכר כּל בּריה. ודאי, שמַניפֶסטים אלה ודוֹמיהם אוֹמרים דבר-מה. הם אוֹמרים, כּי גלי החיים מתרחבים, כּי האמנוּת והשירה אינן יכוֹלוֹת להישָאר ספוּנוֹת בּאַרמנוֹתיהן. כּי ענינים “אלה” חדֵלים להיוֹת ענין ל"שוֹנים" יחידים, לגאוֹנים, לאוּמללים וּמוּפקרים; וּבמוּבן זה הרי זה מאוֹתוֹת הזמן.

אוּלם אם כּן – לשוֹן זוֹ מדבּרת גדוֹלוֹת למה?

* * *

תנוּעת הגאוּלה האנוֹשית, אשר בּראשית ימיה קמוֹּ לה גאוֹני המחשבה והרגש, צדיקי-הדוֹר, קדוֹשים וגוֹאלים, קרה לה אסוֹן גדוֹל. היא כּרעה ללדת ועמדה בּמַשבּרה. התנוּעה הוֹלכת וּרחבה, יוֹמה קרֵב וגוֹאל – אַיִן. קמוּ לה תלמידים, אנשי-הבּינוֹניוּת, חסידים, נאמנים, פּקידים, הקיצוּ המוֹנים – והיא מצפּה לגאוֹנה-גוֹאלה, לגאוֹן-המפעל, לגאוֹל-הטכניקה והסידוּר, לגאוֹן השלטוֹן וחינוּך-העם, ועיניה כָּלוֹת, וקרבּנוֹתיה רבּים, והיא מתבּוֹססת בּחבליה, ועל מזבּחה אנוּ נוֹפלים יוֹם יוֹם. והוּא, המשיח האסוּר בּכבלים, מתמהמה, אך אינוֹ בּא.

המבשֹר את בּוֹאוֹ אינטרנַציוֹנל הרוּח? היש בּקרבּוֹ רמז לתשוּבה על צרכי השעה הגדוֹלה, החמוּרה והאחראית? המאיר הוּא את “דרך-הרוּח”?

עֵד הייתי מנעוּרי לדרך-הרוּח של אנשי-הרוּח של עם אחד. ידעתי את ה"הליכה לתוֹך העם". זוֹ הדרך, אשר בּה בּחרוּ האמנים, גאוֹני העם, העוֹמדים על הוֹר ההר של היצירה האמנוּתית, דוֹסטוֹיֶבסקי וטוֹלסטוֹי, נביאי הרֶבוֹלוּציה, גם בּשעה ששֹטָמוּה וּביקרוּה, וּבה בּחרוּ ילדי העם מן “הנערה על הסף” ¹² של טוּרגֶניב ועד המוֹרה העממי והחוֹבשת הכּפרית וה"פּרוֹפּגַנדיסט", והנער הטֶרוֹריסט. זוֹ הרוּח אשר נתנה את קרוֹפּוֹטקין ואת קוֹרוֹלֶנקוֹ¹³, את וֵירה פיגנר¹⁴ ואת סוֹפיה פֶרוֹבסקי¹⁵. זוֹ הרוּח אשר הוֹציאה להוֹרג גם את ילדינוּ, החל מהֶסיה הֶלפמַן¹⁶,
תרמ"א, ועד בּלתי כַּלֵה. זוֹהי הרוּח אשר הביאה את שלוֹשת חללינוּ בּמדינה אחת קטנה, בּבַּוַריה: את קוּרט אַייזנר¹⁷, את גוּסטַב לנדוּאֶר¹⁸ ואת לוין¹⁹

מפּינוֹת שוֹנוֹת, בּדרכים שוֹנוֹת, לעזרת העם האחת. היוֹדעת בּרית אנשי-הרוּח דרך אחרת מאשר החיים בּעם, בּקרב העם. מאשר חיי-עבוֹדה וּפעוּלה אנוֹשית?

* * *

כּרחוֹק האלילוּת, המצמצמת את שכינתה בּבית-זבוּל לאדוֹניה, משכינת-העוֹלם אשר מלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה – כּן רחוֹקה הרוּח המסתלסלת וּמתפּנקת, ורוֹאה את עצמה סגוּרה בּמחיצת אנשי-שם, בּועידוֹת, בּמדינאוּת, בּמַניפֶסטים וּבאינטרנַציוֹנל של הרוּח, מרוּח המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה, המתחוֹללת עלינוּ, רוּח המהפּכה אשר לא תשקוֹט ולא תירָגע ולא תשוּב אל תַערָה, אם גם חבליה ימָשכוּ שנים ודוֹרוֹת, עד הקימה חיים אחרים לאדם.

על עדרי אדם עיורים וגלמיים לא תוֹפיע לעוֹלם שמש צדקה (אם תוֹפיע, בּכלל, בּיוֹם מן הימים ואם לנצח הסתירה פּניה מאִתנוּ, וכל קיוּמה הוּא רק בּלבבוֹת דווּים – לא לנוּ לפתוֹר. האדם החי, כּל עת חיוֹתוֹ על פּני האדמה, לא יחדל לחתוֹר אליה). ועצם הקיוּם של “אנשי-הרוּח”, אדוֹני הרוּח, כּדבר שבּמעמד, כּחלק מהמציאוּת השלטת, כּחֶבר המתנשֹא על העם והעוֹמד מחוּצה לוֹ – זהוּ אחד היסוֹדוֹת האיתנים של אפלת חיי העם.

אין מעמד מדוּכּא שבּחברה יוֹצא לגאוּלה, אלא אם הרים את היסוֹד המוּסרי של קיוּמוֹ מעל ליסוֹדוֹת הקיוּם של החברה השלטת, וסחף בּכוֹח-החיוּניוּת של מוּסרוֹ ורוּחוֹ את הטוֹב והעֵר והמחוֹנן שבּמעמדים השוֹלטים וּבעלי הזכוּיוֹת. יחידי-סגוּלה, אנשי-הרוּח בּחסד אלוֹהים, יוֹדעים לקדם את פּני הכּוֹחוֹת החדשים, החוֹרגים ממסגרוֹתיהם. אבל כּל זה אינוֹ די לגאוּלה אנוֹשית. התערוּת הרוּח בּכל בּשֹר, בּרית אנשי-הרוּח עם העם, בּרית אמיתית עד כּדי התמַזגוּת, אחדוּת המדע והעבוֹדה – לזה קוראת המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה.

היש כּזאת את בּרית אנשי הרוּח המתנשֹא, בּאשר הם שם?

קהילת אנשי-הרוּח של ימינוּ עוֹד רחוֹקה-רחוֹקה מזה. רחוֹקה לא רק אוֹתה האינטליגנציה אשר היא עצם מעצמה של חברת השלטון, הרכוּש והזכוּיוֹת, ולא רק זוֹ המוֹכרת את רוּחה בּכל הצוּרוֹת בּשירוּת הרָשות והממוֹן, כּי אם אפילוּ זוֹ, אשר היא בּת-העם, לכאוֹרה, ודוֹגלת בּשם העממיוּת, בּשם ההפיכה.

שאלוֹת החיים, החברה והעבוֹדה, חדֵלוֹת להיוֹת ענין של הגדרוֹת ונוּסחאוֹת, אשר בּהן אפשר להתגדר. לא לחידוּשי-הגדרוֹת מצפּה העוֹלם עכשיו. וּמי שבּקי קצת בּענינים אלה, יטעם בּכל החידוּשים האלה רק טעם גֵרה ולא טעם יצירה. כּמוֹ בּנוֹגע לפתרוֹן צרת-ישֹראל – בּויכּוּחים על מַהוּת-היהדוּת ועל צדקת הגר"א ²⁰ אוֹ הבֶּעש"ט²¹. לא דבר שֹפתים, עצה וּגבוּרה למלחמה. סוֹד העוֹמק של תנוּעת הגאוּלה הוּא לא בּהגדרוֹתיה, כּי אם בּפעוּלוֹתיה. לא ראוּ חכמים ותיקים מה שראתה שפחה על הים בּשעת יציאת מצרים.

* * *

פרידריך ניטשֶה ²², גדוֹל החוֹזים בּדוֹרנוּ, ואוּמלל החוֹזים, אשר בּקהל מתקני-עוֹלם לא יֵחַד כּבוֹדוֹ, אשר ידע לקרוֹא בּמשל וּבחידוֹת לכל מַדוֶה וּמכאוֹב-לבּנוּ, אשר שֹטָמָנוּ, ואשר ידע לכאוֹב עִמנוּ ולבוֹז לנוּ וּלרחם עלינוּ, בּרחמים רחוֹקים – מָשַל לנוּ מָשָל על “שלוֹש התמוּרוֹת לרוּח”²³ התזכּרוּ? התמוּרה הראשוֹנה, כּי “יהיה הרוּח לגמל”, כּי “יעמיס עליו הכָּבד מכּל כּבד”. לתמוּרה זוֹ, הראשוֹנה בּתמוּרוֹת הרוּח, בּטרם יהיה לאריה, טרם הגעתם, מוֹרי ורבּוֹתי, אנשי-הרוּח המוּכתרים.

תשרי תר"פ.

¹ יוֹסף טרוּמפּלדוֹר פוֹנה אל פוֹעלי ארץ-ישֹראל בּהצעה בּת-ערך. חבל מאד שהחבר טרוּמפּלדוֹר מצא עוֹד לנחוּץ להוֹסיף אל ההצעה המעשֹית והפּשוּטה הזאת גם נוֹפך, תערוֹבת של הערכוֹת ויחסים, אשר אינם מוֹסיפים לדבריו לא “ניטרליוּת” ולא “שחרוּר מהשקפוֹת פּרטיוֹת”, דברים הרצוּיים, לכאוֹרה, כּל כּך לבעל הצעה. בּיקוֹרת “נייטרלית” זוֹ, התוֹפסת מקוֹם הגוּן בּמכתב, ודנה וּפוֹסקת על רגל אחת גם בּדבר “מַהוּתה ורוּחה” של “אחדוּת-העבוֹדה”, וגם בּדבר “אי-ההסכּמה של “הפּוֹעל הצעיר” למוּת, כּל עוֹד לא הוֹכיחוּ לוֹ שאין זכוּת לקיוּמוֹ”, ודוֹאגת אפילוּ ליחס השלילי של “פּוֹעלי-ציוֹן” בּחוּץ-לארץ ל"אחדוּת-העבוֹדה", הבּאה, רַחמָנָא ליצלָן, “להאפיל על הבּהירוּת המפלגתית” – מוּטב היה, כּמדוּמה, שבּיקוֹרת זוֹ תראה אוֹר מחוּץ לגבוּלוֹת ההצעה המעשֹית, הבּאה לאַחד כּוֹחוֹת וּלמַעֵט פּירוּדים. אוּלם לא נטַפּל בּצד זה של המכתב, כּשם שאיננוּ מטפּלים בּשאר ספרוּת-הפּוּלמוּס, היוֹרדת עלינוּ בּשפע. סחוֹרת-אֶכּספוֹרט זוֹ – פּניה מוּעדוֹת מערבה, אל מוּל פני הועידה של “צעירי-ציוֹן”, פּן יתוּר חס ושלוֹם לבּם אחרי דברי “אחדוּת-העבוֹדה”. – – אוּלם חשוּבה לנוּ, חשוּבה מאד, ההצעה גוּפה של החבר טרוּמפּלדוֹר. ואליה, אל ההצעה המעשֹית, רוֹצים אנוּ להבּיע את יחסנוּ גלוּי, מבּלי לב ולב.

אנוּ מקבּלים אוֹתה.

מקַבּלים מבּלי דחיוֹת ועיוּנים והגהוֹת, מבּלי דברי סחוֹר-סחוֹר.

טרוּמפּלדוֹר מציע:

“הפּוֹעלים (יוֹתר נכוֹן העמלים שאינם מנַצלים את עמל האחרים) בּוֹחרים צירים למוֹעצה משוּתפת. שיטת הבּחירוֹת תהיה פּרוֹפּוֹרציוֹנַלית. רשימוֹת יכוֹלים להציג גם המפלגוֹת וגם אגוּדוֹת שוֹנוֹת אחרוֹת. המוֹעצה היא בּלתי-מפלגתית ויוֹצרת מוֹסדוֹת משוּתפים”.

אנוּ מקבּלים את ההצעה, מבּלי עקיפין, מבּלי הַחְמָצָה. ועוֹד יוֹתר. אנוּ נכוֹנים ללכת הלאה, לקראת כּל הצעה, המרחיבה את חוּג-הפּעוּלה של מוֹעצת-פּוֹעלים נבחרת, המרבּה את זכוּיוֹתיה, המַגבּירה את כּוֹחה. אנוּ מקבּלים, עד כּמה שהדבר תלוּי בּקבּלתנוּ. כּי, לצערנוּ הגדוֹל, למדנוּ בּמשך הימים, כּי קבּלת-הצעה זוֹ מצדנוּ אינה מספּיקה עדיין להגשמתה.

וכאן חוֹבה עלינוּ לספּר לפני חברינוּ ולפני קוֹראינוּ, שהצעה זוֹ גוּפה, בּעצם יסוֹדה, וּבצוּרוֹת שוֹנוֹת, הוּצעה על ידינוּ כּמה פּעמים, וּללא תוֹצאוֹת. לא פּעם נאמרוּ ונכתבוּ מצדנוּ דברים מעין אלה, הנאמרים כּיוֹם על ידי החבר טרוּמפּלדוֹר, לא פּעם נכנסנוּ בּמשֹא-וּמתן בּרוּח זה, וּבמקוֹם שיתוּף-פּעוּלה הביאוּ לנוּ הדברים רק מַפּח-נפש.

בּקוּנטרס ט', עמוּד 28, אמוּר ²: "סידוּר מוֹעצה חקלאית, נבחרת מכּל העוֹבדים החקלאים, אם הבטחת זכוּת המיעוּט, בּתוֹר מוֹסד עליוֹן, העוֹמד למעלה מכּל ההסתדרוּיוֹת ויחסיהן. לא מוֹסד, המתַווך וּמפַשר בּין שני “צדדים, צריכה להיוֹת מוֹעצה זוֹ, כּי אם המוֹסד העליוֹן של העוֹבדים החקלאים. הדרך היחידה ליצירת מוֹעצה כּזוֹ, אשר תשחרר אוֹתנוּ מכּל חיכּוּכים בּין-מפלגתיים, היא דרך הבּחירה העממית, הכּללית והפּרוֹפּוֹרציוֹנַלית, הנוֹתנת את האפשרוּת לכל “זרם” וחוּג להשפּיע על מהלך הענינים בּמידה המגיעה לוֹ. אילוּ היתה הצעה זוֹ מתקבּלת, אילוּ היתה מוֹעצה זוֹ נכנסת לחיים וּמצליחה, היה אפשר לראוֹת בּזה פתח תקוה לעוֹד מוֹסדוֹת אחרים, כּלליים לכל ציבּוּר העוֹבדים, מוֹסדוֹת בּעלי כּוֹח משפּטי, מוּכּר וּמאוּשר מכּל ציבּוּר העוֹבדים. אם תקותנוּ, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” תהיה לאחדוּת כּל העוֹבדים, תקוּם בּקרוֹב אוֹ לא, אבל, לפי שעה, היוּ מוֹסדוֹת כּעין אלה מקיימים בּענינים חלקיים את אחדוּת-העוֹבדים”.

בּקוּנטרס י', עמוּד 33–32, כּוֹתב נ. גוֹלדבּרג: “רוֹצה אני להשֹיח לכם את המעיק על לבּי, וּבמלים בּרוּרוֹת. אנוּ עוֹמדים לפני מצב קשה. כּל עבוֹדתנוּ סוֹבלת מן הפּירוּדים, ואסוּר לעשֹוֹת מזה משֹחק והתחָרוּת של מפלגוֹת. הענינים מקבּלים על ידי זה צוּרה מכוֹערה עד למאד. זה ירעיל וישחית את כּל אחד מאִתנוּ. אפילוּ את החדש שרק זה בּא אוֹ עוֹמד לבוֹא אלינוּ. תמוּנוֹת אחדוֹת מן הזמן האחרוֹן עוֹמדוֹת לפנַי, ואני רוֹאה ירידה בּתוֹכנוּ. אני מַציע איפוֹא שנתאַסף עוֹד הפּעם לשם האיחוּד. אנוּ מוּכרחים להתגבּר על כּל מיני הֶרגלים, וּלהתרוֹמם כּראוּי למצבנוּ ולתעוּדתנוּ. ועוֹד אִתי הצעה זמנית, עד סידוּר האיחוּד הגמוּר: תיבָּחר מתוֹך כּל ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאים מוֹעצה חקלאית לשם קבּלת עבוֹדה וסידוּרה, ותיבּחר כּמוֹ כן לשכּה אִינפוֹרמַציוֹנית אחת. שתי הצעוֹת אֵלוּ הן בּעינַי הכרחיוֹת מכּל הצדדים, פּן נגיע, חלילה, לידי ירידה בּחוֹמר וּברוּח”.

דברים אלה לא מצאוּ הד. יוֹתר נכוֹן, הצעה פּשוּטה זוֹ לאיחוּד-הכּוֹחוֹת נהפּכה עצמה לסלע מחלוֹקת. וּלסלע זה נתפּוֹצצוּ כּל אָפני-הפּתרוֹן שהוּצעוּ מאִתנוּ בּכמה פּגישוֹת חברים. אנחנוּ הצענוּ מוֹעצה בּלתי-מפלגתית ונבחרת על ידי בּחירוֹת כּלליוֹת וּפּרוֹפּוֹרציוֹנַליוֹת מאת כּל העוֹבדים, שאינם חיים על ניצוּל, אם הם בּ"הפּוֹעל-הצעיר", אוֹ בּ"ארץ-ישֹראלי הצעיר", אוֹ ב"אַחדוּת-העבוֹדה", אוֹ עוֹמדים מחוּץ לכל הסתדרוּת. נגד הרעיוֹן של מוֹעצה בּין-מפלגתית ונבחרת דרש “הפּוֹעל הצעיר” מוֹעצה בּין-מפלגתית וּממוּנה.

נסיוֹנוֹת להגיע לידי פּעוּלה מאוּחדת-מאוּרגנת נמשכוּ מצדנוּ גם אחר-כּך. בּזמן שהוּתה של המשלחת של “אחדוּת-העבוֹדה” בּחוּץ-לארץ, נתחדש המשֹא-וּמתן בּצוּרה חדשה וּמעשֹית. בּישיבה בּפּריס, אשר נכחוּ בּה: ד"ר הוּגוֹ בּרגמן, בּ. כּצנלסוֹן, אליעזר קפּלן, י. שוֹחט, י. שפּרינצק, הוּצעה הצעה על דבר יצירת מוֹסדוֹת כּלליים, חוּקיים לפוֹעלי ארץ-ישֹראל. בּ. כּצנלסוֹן הציע תכנית, אשר על פּיה יקָבע בּדיוּק חוּג הזכוּיוֹת והחוֹבוֹת של המוֹסדוֹת הנבחרים ו"יוּבטח כּוֹחם המשפּטי כּלפּי חוּץ וּכלפּי פְּנים". הצעה זוֹ נתמכה גם מצד אנשי חוּץ-לארץ. מצד בּא-כּוֹחוֹ של “הפּוֹעל הצעיר” לא בּאוּ ערעוּרים, אלא הוֹדעה, כּי הוּא ישאל את פּי חבריו בּארץ-ישֹראל. תשוּבה לא הגיעה אלינוּ עד היוֹם. הנסיוֹן לחידוּש המשֹא-וּמתן הזה למעשֹה, בּלוֹנדוֹן, לא הביא לשוּם תשוּבה חיוּבית, אף לא להצעת סידוּר חיוּבי אחר, כּי אם להטלת חשדים בּעצם ההצעה.

המשֹא-וּמתן הזה נתחדש שוּב בּשבוּעוֹת האחרוֹנים בּארץ-ישֹראל. שתי ישיבוֹת משוּתפוֹת היוּ לנוּ עם חברי “הפּוֹעל הצעיר”, בּנוֹכחוּתוֹ וּבהשתתפוּתוֹ גם של החבר טרוּמפּלדוֹר. אנוּ חזרנוּ על הצעוֹתנוּ: מוֹסדוֹת משוּתפים נבחרים, כּלליים וחוּקיים, הצענוּ כּי תיסָגרנה לשכוֹת-העבוֹדה המיוּחדוֹת של המפלגוֹת, כּי תיבָּטלנה קוּפּוֹת-החוֹלים הנפרדוֹת, וּתסוּדרנה: לשכּת-עליה (לקבּלת הבּאים), לשכּת-עבוֹדה, לשכּה חקלאית (אשר תרַכּז וּתנהל את כּל המשֹא-וּמתן בּעבוֹדה יִשוּבית וחקלאית עם מוֹסדוֹת הישוּב), קוּפּת-חוֹלים והנהלה לעניני בּנק-הפּוֹעלים. אנוּ מצדנוּ מוּכנים לסגוֹר את כּל מוֹסדוֹתינוּ העוֹסקים בּכך, ולמסוֹר למוֹסדוֹת שיבָּחרוּ מאת ציבּוּר הפּוֹעלים את כּל הזכוּיוֹת כּלפּי ציבּוּר הפּוֹעלים וּכלפּי מוֹסדוֹת-חוּץ.

הצעה זוֹ לא נתקבּלה מצד “הפּוֹעל הצעיר”. נגד זה בּאה הצעה: לא לסגוֹר את הלשכוֹת הקיימוֹת, כּי אם לסדר לשכּה שלישית, אשר תפַשר בּין הלשכוֹת הקיימוֹת, ותדאג להקטין את שטח הניגוּדים. לשכּה שלישית זוֹ תיבָּחר לא בּבחירוֹת כּלליוֹת וּפרוֹפוֹרציוֹנַליוּת, כּי אם תמוּנה מֶחֱצָה על מחצה, על ידי המפלגוֹת. עד כּאן הגיע המשֹא-וּמתן בּדבר “שיתוּף-הפּעוּלה”.

וּלסיפּוּר-מעשֹה זה יש לנוּ להוֹסיף מלים אחדוֹת: אנחנוּ מאמינים בּאפשרוּת הגמוּרה של איחוּד העוֹבדים בּארץ-ישֹראל. אנחנוּ מוּכנים להצעוֹת של איחוּד, המרחיקוֹת לכת הרבּה יוֹתר מאשר הצעוֹת מוֹסדוֹת כּלליים משוּתפים. אוּלם לא נסכּים לשוּם צוּרה אשר תזייף את האיחוּד, אשר לא תמסוֹר את הנהלת הענינים לידי נבחרי-העוֹבדים, כּי אם תחַלק את השלטוֹן בּעוֹבדים על פי הסכּמת-מפלגוֹת. בהצעה של טרוּמפּלדוֹר, בּהצעה של יסוּד מוֹסדוֹת משוּתפים נבחרים (על ידי מוֹעצה אוֹ על ידי הציבּוּר) בּבחירוֹת כּלליוֹת וּפרוֹפוֹרציוֹנַליוֹת על ידי כּל העוֹבדים – אנוּ תוֹמכים בּכל תוֹקף ודוֹרשים את הגשמתה. אבל לא נסכּים להחליף מוֹסדוֹת פּוֹעלים בּסוּרוֹגָטים, אִרגוּן-פּוֹעלים בּלתי-מפלגתי בּסידוּר-ענינים בּין-מפלגתי, וּבחירת-העוֹבדים בּמינוּי של ועדי-מפלגוֹת.

טבת תר"פ.

רעיוֹן הבּנק חי בּעוֹלמנוּ זה שנים אחדוֹת וּמבקש את תיקוּנוֹ, כּלוֹמר, את הגשמתוֹ. משעה שהפּוֹעל הארץ-ישֹראלי התחיל לחפּשֹ דרכים וּלנסוֹת למעשֹה לצאת מעוֹל עבוֹדה (אוֹ יוֹתר נכוֹן, אי-עבוֹדה) אצל בּעלים, וּלהיכּנס לתוֹך עבוֹדה פּוֹריה בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם, נברא גם הצוֹרך בּמוֹסד כּספּי מיוּחד, אשר יסייע לכך. הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת, אשר היוּ כּהוֹפעוֹת בּוֹדדוֹת, נוֹצרוּ בּעזרת הכּספים אשר נקרוּ לפנינוּ בּהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת. גם הקרן הקימת, גם ה"חברה להכשרת הישוּב", גם קוּפּת-הפּוֹעלים הארץ-ישֹראלית, ואפילוּ יִק"א – השתתפוּ מדי פּעם בּפעם בּאמצעיהם בּיסוּד הקבוּצוֹת. בּימי המַשבּר² השתדלנוּ אפילוּ, עד כּמה שאפשר, להוֹציא את כּספּי הסיוּע למטרוֹת עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. אוּלם ברוּר הדבר, כּי אין כּל תקוה להוֹציא את העבוֹדה הקבוּצתית למרחב, לפַתח אוֹתה כּצוּרה קבוּעה, שיטתית של עבוֹדה, של קבּלנוּת, של אריסוּת, כּל עוֹד לא נברא המוֹסד הכּספּי החזק, המיוּעד מתחילת בּרייתוֹ להמצאת אַשראי חוֹלף לעבוֹדה הפּרוֹדוּקטיבית המשוּתפת בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת. אין כּל תקוה לעשֹוֹת את הפּוֹעל לשליט בּעבוֹדתוֹ, לבעל-יכוֹלת, המסוּגל לאִיניציאַטיבה וּלמילוּי האִיניציאַטיבה, כּל זמן אשר כּל קיוּם של כּל קבוּצה תלוּי לא בּיכוֹלתה וּבערכּה הכּלכּלי כּי אם בּשתדלנוּת וּבהמוֹן הערכוֹת והשפּעוֹת ו"דעוֹת", וּבהגנה על תקציבים לפני מוֹסדוֹת שוֹנים, אשר כּל הענין הזה הוּא כּלפּיהם “בּן חוֹרג”, אם לא גרוּע מזה. מבּלי מוֹסד כּספּי אשר כּזה תישָאר הקבוּצה – ויחד אִתה גם הפּוֹעל – חזיוֹן מקרי בּוֹדד, מתנדנד לרוּח ותלוּי בּכל מיני עילוֹת וירידוֹת על כּס העסקנוּת.

עוֹד בּועידה השלישית של הסתדרוּת פּוֹעלי יהוּד החקלאים, בּבן-שמן, חנוּכּה תרע"ג, עוֹד בּראשית ימי הקבוּצוֹת נתקבּלה ההחלטה, כּי “הועידה מכּירה בּנחיצוּת מוֹסד כּספי מיוּחד, שיוּכל לערוֹב בּעת הצוֹרך בּעד הקבוּצוֹת לפני בּעלים פּרטיים וּמוֹסדוֹת ישוּביים שוֹנים”. המוּשֹג בּדבר מַהוֹת המוֹסד וחוּג פּעוּלתוֹ עוֹד היה מצוּמצם למדי. הועידה ראתה לפניה מוֹסדוֹת לאוּמיים אוֹ גם פּרטיים, המיַשבים את הקבוּצה אוֹ מוֹסרים לה אדמה בּאריסוּת, בּכליהם וּבבהמוֹתיהם, ונחוּץ רק המוֹסד אשר יערוֹב (לפני יק"א, למשל, אוֹ לפני ה"אחוּזוֹת"³) בּעד הקבוּצוֹת. אוּלם פּה היתה כּבר ראשית ההכּרה, כּי מוֹסד כּספּי, אשר יעמוֹד לימין העוֹבד וימָצא בּרשוּתוֹ, הוּא הכרחי בּשביל פּיתוּח התנוּעה הקבוּצתית. רעיוֹן זה הוּבּע בּיתר תוֹקף וּביתר בּהירוּת בּועידה הרביעית של ההסתדרוּת החקלאית בּראשוֹן-לציוֹן, תרע"ד. נִדְבַּר שם בּדבר יצירת “קרדיט על יסוֹדוֹת מסחריים”. בּמשך השנה גם נעשוּ הכנוֹת לבירוּר הענין וּלהגשמתוֹ. אבל – הדבּיקנוּ המַשבּר, והפסיק הרבּה התחלוֹת בּעוֹלם עבוֹדתנוּ וגם את זוֹ.

בּשנוֹת המַשבּר היוּ כּל הכּוֹחוֹת נתוּנים להחזקת מעמד, לחיזוּק הכּוֹשלים. “שמירת הקיים” זוֹ, אשר נעשֹתה בּחירוּף-נפש, לא יכלה בּטבעה להסתפּק בּקיים, והיתה מוּכרחה לפנוֹת לדרך היצירה. בּתוֹך המצוּקוֹת נוֹסדוּ קבוּצוֹת הפּוֹעלים, הוּשֹם לב והוּשקע כּוֹח בּפיתוּח מקצוֹע הירקוֹת ואפילוּ גידוּל דבוֹרים. נפתחה העבוֹדה בּגליל העליוֹן (כּפר-גלעדי, אַיֶלת-השחר, מַחנַיִם) ונוֹסדה גם היצירה הפינַנסית הכי-חשוּבה של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל – “המַשבּיר”, אשר קיוֹּמוֹ בּלבד דרש את ריכּוּז כּל הכּוֹחוֹת הכּספּיים שהיוּ בּרשוּתנוּ. יצירת הבּנק היתה מוּכרחה להידחוֹת לימים יוֹתר טוֹבים. אוּלם גם בּאמצע שנוֹת המַשבּר היה צף ענין הבּנק, בּהכרח, מתוֹך הפּעוּלה הישוּבית. הועידה הששית של פּוֹעלי יהוּדה, בּפתח-תקוה, סוּכּוֹת תרע"ז, מַבּיעה את ההכּרה של " הצוֹרך הרב שיש לציבּוּר הפּוֹעלים בּמוֹסד כּספּי לעניני העבוֹדה, אשר ימָצא בּרשוּת הסתדרוּת הפּוֹעלים בּארץ-ישֹראל ". הועידה, אשר לא היה בּכּוֹחה לעשֹוֹת דבר-מה ניכּר, למעשֹה, לשם זה, החליטה, בּכל זאת לחַפּשֹ דרכים, “להתאמץ וּלקדם את הוֹצאת הדבר מן הכּוֹח אל הפּוֹעל”.

בּועידה השביעית של פּוֹעלי יהוּדה (תיכף לאחר כּיבּוּש יהוּדה), בּרחוֹבוֹת, אדר תרע"ח, וּבועידה האחרוֹנה בּגליל לפני כּיבּוּשוֹֹ, הוּנח היסוֹד למוֹסד כּספּי אחר של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, לקרן-העבוֹדה, אשר תפקידה לא אַשראי מסחרי לקבוּצוֹת ולמשקים, כּי אם סיוּע לאוֹתם הצדדים של הפּעוּלה החברתית של תנוּעת העבוֹדה, אשר איננה יכוֹלה להימָלא בּדרך של קרדיט מסחרי. ובועידה הראשוֹנה, המיַסדת, של “אחדוּת-העבוֹדה”, בּפתח-תקוה, תרע"ט, נתקבּלה ההחלטה בּדבר יסוּד בּנק-פּוֹעלים ועיבּוּד תכניתוֹ.

רעיוֹן הבּנק נתעוֹרר גם מחוּץ לגבוּלוֹת ארץ-ישֹראל. חברינוּ, גוֹלי ארץ-ישֹראל שבּאמריקה, בּן-צבי וּבן-גוּריוֹן, עשֹוּ פּרסוּם לרעיוֹן זה, והשאלה הוּצגה על סדר היוֹם של התנוּעה הפּוֹעל-ציוֹנית.

לרעיוֹן של בּנק הפּוֹעלים הגיע גם כּן, אוּלם בּדרך אחרת, הד"ר רוּפּין. אין הוּא חוֹשב כּי יצירת ישוּב עוֹבד, עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ, הוּא תנאי הכרחי לבנין הארץ וּלהגשמת הציוֹנוּת. אדרבּא, תכניוֹתיו הישוּביוֹת מכוּוָנוֹת בּעיקר אל יצירת אחוּזוֹת-מעטים וכל מיני צוּרוֹת אחרוֹת של משק קפּיטליסטי, המשתמש אמנם בּעבוֹדה עברית. וּלסיוּע לעבוֹדה עברית, שתוּכל להחזיק מעמד בּתנאים אלה, מכוּוָן אצלוֹ רעיוֹן הבּנק. רוּפין סוֹבר, כּי אין צוּרה יוֹתר הוֹלמת לעבוֹדה העברית וּלנוֹתן העבוֹדה מאשר קבוּצוֹת פּוֹעלים, בּעלוֹת-יכוֹלת, המקבּלוֹת עליהן עבוֹדוֹת על פּי חוֹזים, ומעוּנינוֹת להוֹציא אוֹתן לפּוֹעל על צד היוֹתר טוֹב. ולשם חיזוּק הקבוּצוֹת האלה והתפּתחוּתן, וּבכדי שנוֹתן העבוֹדה ימצא לפניו גוּף עוֹבד חזק וּמסוּגל לתפקידוֹ, וּלמען הסיר מעל נוֹתן-העבוֹדה את עוֹל הדאגה הכּספּית לקיוּם הקבוּצה בּטרם גמרה את עבוֹדתה, מציע הד"ר רוּפּין לועד הפּוֹעל הציוֹני ליַסד בּנק-פּוֹעלים אשר “יָקֵל לפוֹעלי ארץ-ישֹראל לקבּל עבוֹדה על פּי חוֹזים, בּצוּרה של קבוּצוֹת קבּלניוֹת, בּמשקים חקלאיים, אוֹ אצל קבּלנים בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת”. יחד עם זאת קוֹבע הד"ר רוּפּין את ההנחה, כֹּי הבּנק יכוֹל למלא את תפקידוֹ זה וּלהצליח רק אם יהיה בּנק של הפּוֹעלים, המתנהל על ידיהם, וּברוּחם, ורוֹכש את אמוּנם המוּחלט.

הועד הפּוֹעל הציוֹני קיבּל את הצעתוֹ של רוּפּין, הדוֹרשת להקציב לבּנק הפּוֹעלים 50,000 לי"ש (מזה 20,000 לי"ש יהיוּ שייכים לועד הפּוֹעל וּ-30,000 לקוֹלוֹניאַל-בּנק) בּיסוּדה, ועל יסוֹד זה התנהל משֹא-וּמתן לבירוּר שאלוֹת הבּנק, בּין שליחינוּ בּלוֹנדוֹן וּבין הועד הפּוֹעל הציוֹני. חברינוּ, שאינם כּוֹפרים בּערך העבוֹדה הקבּלנית, העלוּלה לתפּוֹס מקוֹם רב גם בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וגם בּתנאים אחרים, לא יכלוּ להסכּים, כּי בּנק הרוֹצה להיוֹת בּנק של פּוֹעלים יראה את עצמוֹ רק כּלי-שרת לכל מיני אחוּזוֹת וקבּלנים, ויצמצם את פּעוּלוֹתיו רק בּסוּג אחד של קוֹאוֹפּרציוֹת קבּלניוֹת, ולא יסַייע לתנוּעה קוֹאוֹפּרטיבית בּכל דרכיה, בּשאיפתה לרכּוֹש לעוֹבד את עמידתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, בּפַתחה את הצרכּנוּת המשוּתפת, בּסייעה להתחלוֹת כּלכּליוֹת שוֹנוֹת של הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים. חברינוּ גם דרשוּ את הבּיטוּי המעשֹי, החוּקי, של השפּעת הפּוֹעלים בּהנהלת עניני הבּנק. אחרי משֹא-וּמתן בּשאלוֹת אלוּ נקראה ישיבה משוּתפת, אשר בּה בּאוּ לידי הסכּמה בּיחס ליסוֹדוֹת העיקריים.

זהוּ הפּרוֹטוֹכּוֹל של הישיבה שנתקיימה בּ-29 בּאוֹקטוֹבּר ואשר השתתפוּ בּה: יוּליוּס סימוֹן, ד"ר אביגדוֹר יעקבסוֹן, בֶּרטוֹלד פייבל, א. בּלוּמנפלד, בּ. כּצנלסוֹן, י. שוֹחט, י. שפּרינצק.

א. בּישיבה זוֹ הוּסכּם דבר מטרת הבּנק, כּי בּנק הפּוֹעלים עוֹמד לשירוּתן של כּל קבוּצוֹת הפּוֹעלים, המיוּסדוֹת על בּסיס קוֹאוֹפּרטיבי, בּכל ענפי פּעוּלתן.

ב. ואשר לָאֳפי הבּנק בּתוֹר בּנק פּוֹעלים אמיתי, הוּסכּם:

מנהל הבּנק ימָנה על ידי כּל ציבּוּר הפּוֹעלים שבּארץ-ישֹראל.

ההוֹן הנוֹמינַלי של בּנק הפּוֹעלים יגיע ל-200,000 לי"ש. מזה מכניס הבּנק הקוֹלוֹניאַלי היהוּדי 30,000 מניוֹת-הבּכוֹרה (אשר להן משפּט-הבּכוֹרה בּקבּלת הדיוידנדוֹת), השאר 170,000 הן מניוֹת רגילוֹת, וּמהן מכניס הועד הפּוֹעל הציוֹני 20,000 לי"ש.

הועד המפקח, המוּרכּב משבעה עד חמישה-עשֹר חברים, נבחר רק על ידי בּעלי המניוֹת הרגילוֹת. ל-30,000 מניוֹת-הבּכוֹרה אין זכוּת-הבּחירה. הועד המפקח הראשוֹן מוּרכּב משבעה חברים, אשר מהם ארבּעה נבחרים על ידי הועד הפּוֹעל הציוֹני וּשלוֹשה על ידי הפּוֹעלים.

ג. הסעיף האחרוֹן מחייב הנחה קוֹדמת, כּי ציבּוּר הפּוֹעלים ידאג ליצוֹר את בּיאת-הכּוֹח המשפּטית של כּל החלקים והקבוּצוֹת שבּקרבּוֹ, אשר תשמש כּביאת-כּוֹח צוֹדקת לפני הבּנק.

ד. על כּל הסעיפים הללוּ בּאה ההסכּמה פה אחד, מלבד הסעיף ב' אשר נגדוֹ הצבּיע מר שוֹחט, בּבארוֹ בּפירוּש, שאין הוּא יכוֹל לזוּז מן העיקר, המבטיח לפּוֹעלים מלכתחילה את הרוֹב המכריע אוֹ לפּחוֹת את הדעה השוה.

הוּסכּם עם זה, כּי הצעת-התכנית של הבּנק תוּצע לחַוַת-הדעת של משֹרד הבּרית של “פּוֹעלי-ציוֹן”.

בּמכתבוֹ של הוַעד הפּוֹעל הציוֹני אל משֹרד-הבּרית מיוֹם ג' בּנובמבּר נאמר, בּין יתר הדברים: “אפשר לאמוֹר בּבטחה, כּי כּל המשתתפים בּישיבה ראוּ לפניהם מטרה אחת – לברוֹא בּנק פּוֹעלים אמיתי וּלהבטיח לפּוֹעלים השפּעה מחליטה וּמכריעה בּהנהלתוֹ, בּכדי שהפּוֹעלים יראוּ את הבּנק הזה כּשלהם, ויוּכלוּ לקבּל את האחריוּת בּעד הנהלתוֹ. לפיכך נמסרה לפּוֹעלים הזכוּת לבחוֹר את המנהל, לפיכך ויתר הועד הפּוֹעל הציוֹני על זכוּת המניוֹת המיַסדוֹת, אשר לפי ההצעה הקוֹדמת היתה זכוּת בּחירת-ההנהלה נתוּנה להן. בּעלי המניוֹת הרגילוֹת בּוֹחרים את חברי המוֹעצה המפקחת. בּשעה שהפּוֹעלים מצדם ירכּשוּ להם את ה-20,000 מניה, הריהם מקבּלים את הרוֹב, וּבידיהם לבחוֹר מקרבּם את רוֹב היוֹעצים, אוֹ גם את כּוּלם. הועד הפּוֹעל, אשר הוּא כּיוֹם בּעל כּל המניוֹת, מתחייב למסוֹר לפּוֹעלים שלוֹשה מקוֹמוֹת מהשבעה שלוַעד המפקח. ולארבּעת המקוֹמוֹת הנשארים בּרשוּתוֹ ימַנה אנשים, המבינים הבנה גמוּרה את מטרת בּנק-הפּוֹעלים, ואשר זכוּ לאֵמוּן גדוֹל של ציבּוּר הפּוֹעלים. אחרי עיבּוּד תכנית-התקנוֹת, בּרוּח העיקרים המוּבּעים לעיל, נשלח לכבוֹדם את ההעתקה, ונשאל את חַוַת-דעתם”.

עד כּאן מצב הדברים, עד התחלת העיבּוּד של התכנית המשפּטית. לידיעוֹת חדשוֹת אנוּ מחכּים.

שבט, תר"פ.

על שוּלחן-הניתוּח, תחת הכּלוֹרוֹפוֹרם, גוַע בּפּריס בּוֹריס קריצ’בסקי. יהוּדי זה – נמוּך, בּלתי-מגוּהץ, זקן בּלא עת (לוֹ טרם מלאוּ חמישים ושלוֹש שנים) וּבוֹדד – היה לפנים מרַבּי-ההשפּעה על הדוֹר הצעיר, הוֹגה-דעוֹת ולוֹחם ישר-לב.

ילד-עילוּי, בּן מלמד משֹכּיל מהאדיטש שבּפּוֹלטַבה אשר מסר לפני מוֹתוֹ בּצוָאה לבנוֹ להתעסק דוקא בּ"חכמוֹת חיצוֹניוֹת". גָלה למקוֹמוֹת התוֹרה שבּחוּץ-לארץ. שם התמכּר הנער לא רק לחָכמוֹת החיצוֹנית, אשר מהן לא חדל כּל ימיו, כּי אם גם לתנוּעת-הפּוֹעלים ושחרוּר-החברה. מאז מתחילים חיים של סוֹהר, של גניבת-גבוּלים, של נדוּדים מארץ לארץ ושל מלחמוֹת-רוּח. התחיל כּתלמיד נאמן לסוֹציאל-דמוֹקרטיה הגרמנית, השתתף בּיצירת התנוּעה הסוֹציאל-דמוֹקרטית בּרוּסיה. בּעתוֹנוּת הבּלתי-לגַלית הרוּסית (רַבּוֹצֵ’יֶה דיֶלוֹ") וּבעתוֹנוּת הס. ד. הגרמנית (“נוֹיאֶ צייט”, “פוֹרבֶרטס”, “לייפּציגר פוֹלקס-צייטוּנג”) היה מסבּיר את דעוֹתיו שלוֹ, המיוּחדוֹת, אשר נטוּ קצת מן הדרך, ויחד עם פּלֶכַנוֹב ², בּר-פלוּגתֵיה, היה הוּא צירה של הסוֹציאַליוּת הרוּסית בּקוֹנגרסים העוֹלמיים וּבלשכּת האִינטרנַציוֹנַל. מפּני הלָך-דעוֹתיו המיוּחד רחק מעל הסוֹציאל-דמוֹקרטיה והתמכּר לתנוּעת-הפּוֹעלים הסינדיקלית שבּצרפת ³, אשר היה לה קרוֹב בּרוּחוֹ. על ידוֹ של ז’וֹרֶס⁴ היה הוּא אחד העוֹזרים הנאמנים ועוֹרך המחלקה המדינית בּ"הוּמַניטה".

שנים רבּוֹת חי קריצ’בסקי חוּץ לחיי-ישֹראל. בּשנים האחרוֹנוֹת הוּשבּר לבּוֹ על שבר עמוֹ, התמכּר לעבוֹדת-ההגנה על זכוּיוֹת חיינוּ, היה הוֹגה בּספר התנ"ך, אשר ממנוּ, לדבריו, לא נפרד כּל חייו. וארץ-ישֹראל היתה תנחוּמיו.

עד יוֹם מוֹתוֹ עבד, יחד עם מוֹצקין, בּועד המשלחוֹת היהוּדיוֹת.

על קברוֹ נאמוּ שלוּחי הסוֹציאליוּת הצרפתית והרוּסית, נאוּמים עבריים לא נשמעוּ.

טבת, תר"פ.

ה"דיילי הרוֹלד" כּוֹתב: “אין בּפּרוֹגרמה של “מפלגת הפּוֹעלים” אף רמז למלחמה בּרדיפוֹת שרוֹדפים את היהוּדים בּארץ זוֹ (בּאנגליה). אוּלם בּמלחמה זוֹ יש עתה צוֹרך רב, אשר יגדל עוֹד בּעתיד. השֹנאה אל היהוּדים גדלה עם פּרוֹץ המלחמה, והעתוֹנוּת חירחרה אוֹתה כּכל יכוֹלתה: זכוּרה עדיין התפּרצוּת חמת-העתוֹנים על עזוּת-פּניהם של היהוּדים לבקש להם מחסה בּמנהרוֹת מפּני אוירוֹנים גרמניים”.

הדברים ישרים וּנכוֹחים, אוּלם דברים אלה הם הלא רק קוֹרטוֹב מן האמת. והאמת עצמה, האמת האכזריה, אשר אין להתעלם ממנה, חייבת להַפְנוֹת את הדברים אל הטוֹענים עצמם: למה זה בּאה הטענה נגד “מפלגת הפּוֹעלים” דוקא? והיכן היא פּעוּלתה והדרכתה של עתוֹנוּת-הפּוֹעלים? מה עוֹשֹה עתוֹנוּת הפּוֹעלים, בּעוֹלם בּכלל וּבאנגליה האדירה בּפרט, להציל אוֹתנוּ לא רק מאוֹתן הרדיפוֹת הצפוּיוֹת לנוּ בּאנגליה, כּי אם מן המרמס וּמן הטבח אשר המוֹני-העוֹלם וּמפַקדיהם עוֹרכים בּנוּ בּעוֹלם כּוּלוֹ, בּפּוֹלין, בּאוּקראינה, בּהוּנגריה, בּרוֹמניה? מדוּע יוֹדעת עתוֹנוּת-הפּוֹעלים להסתער יוֹם יוֹם על רוֹדפי הבּוֹלשביוּת ואינה אוֹזרת את כּוֹחוֹתיה לשֹים קץ לשמד ולכּלָיה ולהסתוֹללוּת אשר נגזרוּ על עמנוּ? מדוּע ידעה עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּאנגליה להיחָלץ בּמלחמת-החירוּת של הוֹדוּ, ואינה יוֹדעת להרים את קוֹלה בּאוֹמץ בּמלחמת הקיוּם האנוֹשי והלאוּמי של יהוּדה? והאינטרנַציוֹנַל גוּפוֹ, אם כּי לקוּי ורפוּי, מה עשֹה בּמשך שנוֹת הטבח, אם אפילוּ את ההחלטה הפּוֹשרת בּדבר משלוֹח “ועדה לחקירה” לא קיים, לא התאמץ לקיים, אם אפילוּ את מחנהוּ הוּא לא טיהר מחברת המפלגה השליטה של הפּוֹעל הפּוֹלני ², אשר יד לה בּכל מעשֹי איבה, רדיפה ותוֹעבה? האוּמנם בּיחס אלינוּ אפשר לצאת ידי חוֹבה בּאיזוּ מלים נדיבוֹת פּוֹשרוֹת? הוֹי, כּהנה וכהנה יש עוֹד לשאוֹל. ולא לשאוֹל, כּי אם לדבּר משפּטים. אבל, האם יש לדברינוּ שוֹמע? וּבינינוּ לבין עצמנוּ הלא אין לנוּ להכבּיר מלים.

שבט תר"פ.

א. “מצבנוּ טוֹב, כּאשר היה”

נאוּם סוֹקוֹלוֹב בּועידה הציוֹנית בּצרפת, בּסוֹף נוֹבמבּר²:

"יחסינוּ עם הערבים הם ידידוּתיים בּכּל וָכל וּמיוּסדים על ענינים הדדיים. כּיוֹם, כּשהאדמה אינה נעבדת כּהוֹגן, צר המקוֹם עדיין לנוּ ולהם. אבל גם הערבים וגם אנחנוּ חוֹשבים בּדבר התפּתחוּת עצוּמה של החקלאוּת והתעשֹיה, והערבים מטיבים להבין עד מה חשוּב התפקיד אשר היהוּדים ימלאוּ בּבּנין הכּלכּלי והתרבּוּתי של הארץ. בזמן האחרוֹן נזדמנתי כּמה פּעמים עם בּאי-כּוֹח חוּקיים של העם הערבי, ולא חשתי שוּם איבה, כּי אם אדרבּא, את הידידוּת הכי-רבּה ואַהדה למַטרוֹתינוּ. איני מַכחיש, כּי ישנם ערבים גם בּארץ-ישֹראל וגם אפילוּ בּפּריס המתיחסים אלינוּ אחרת. מדבּרים גם על איזה שבטי-בּדוים, המתנגדים לעבוֹדתנוּ. כּל זה מוֹכיח רק, כּי ישנם ערבים אשר טרם הבינוֹֻּ את עניניהם הלאוּמיים, ואין להוֹציא מזה, שהם לעוֹלם לא יגיעוּ לידי הבנה, וכיצד אתם רוֹצים כּי כּל הערבים יהיוּ בּעד הציוֹנוּת, וכי אנחנוּ בּעצמנוּ, כּלוֹמר, כּל היהוּדים, הננוּ ציוֹנים?

"מצבנוּ טוֹב כּאשר היה, גם לוֹרד קֶרזוֹן בּאנגליה גם פּישוֹן וטַרדיֶה בּצרפת הבטיחוּ לנוּ בּזמן האחרוֹן, כּי הדֶקלרציה הבּלפוּרית תישָמר בּשלימוּתה.

"הממשלה הצרפתית מתיחסת לציוֹנוּת בּסימפּטיה רבּה. כּל חילוּקי הדעוֹת בּין המעצמוֹת יוּשרוּ. על סדר היוֹם של ועידת-השלוֹם עוֹמדת הוּנגַריה, ורק אחרי כן יגשוּ לשאלת השלוֹם עם תוּרכּיה. לפתרוֹן שאלת ארץ-ישֹראל יש איפוֹא לחכּוֹת רק בּעוֹד ארבּעה חדשים, בּקירוּב. וסח המנדט של אנגליה יכיל את זכוּיוֹתינוּ בּארץ-ישֹראל, את כּל אשר אנחנוּ דוֹרשים. כּמוּבן, לא ידוּבּר בּתעוּדה זוֹ בּדבר פּרטים. לטוֹבתנוּ אנוּ הוּא הדבר, כּי פּרטים בּוֹדדים לא יתבּררוּ בּצותא עם שאר הממלכוֹת. אבל על סמך הסעיפים האלה, הנכנסים בּתוֹך גוּף המנדט, וּבגבוּלוֹת סעיפים אלה, נַעבּד אנחנוּ בּהסכּם עם הממשלה האנגלית את הקוֹנסטיטוּציה היהוּדית בּעד ארץ-ישֹראל.

מדבּרים על מַכּסימַליזם. אוֹמרים, כּי אנוּ המעטנוּ לדרוֹש. אבל אנחנוּ דרשנוּ וגם הוּבטח לנוּ המכּסימוּם האפשרי. הרוֹצה להגיע למטרה חייב להתחשב עם האפשרוּיוֹת.

“ואשר בּדבר הכּניסה לארץ-ישֹראל, יש מדבּרים על “פּתיחת שערים” ועל “דלתים נעוּלוֹת”. אוּכל לאמוֹר רק אחת: מצד אנגליה לא תהיינה שוּם הגבּלוֹת חוּקיוֹת לכּניסה יהוּדית. אבל בּנוּ תלוּי הדבר, כּיצד להשתמש בּחירוּת זוֹ. אלה, החוֹשבים להעביר לארץ-ישֹראל את כּל היהוּדים הנַענים מרה בּמזרח אירוֹפּה, אַל ישכּחוּ כּי בּזה אנוּ מקבּלים עלינוּ אחריוּת גדוֹלה בּיוֹתר. כּאן מדוּבּר על אנשים חיים. האם תחיה זוֹ הצלה להמוֹנים היהודים הנענים, אם הם יגועוּ בּרעב בּארץ-ישֹראל? אין זאת אוֹמרת, כּמוּבן, כּי בּשעת סידוּר הכּניסה לא ידאגוּ קוֹדם כּל למצוֹא מקוֹם בּפלשֹתינה לנגוּעי-הפּוֹגרוֹמים. אבל בּכדי שלא נחריב את מטרתנוּ בּעצם ידינוּ, חייבים אנוּ להיוֹת זהירים, חייבים להכשיר בּשיטתיוּת את הארץ. בּפלשֹתינה נמצא עכשיו חברי, חיים וייצמן, עם ועדה, המוּרכּבת מאנשים בּני-סמך. עבוֹדתם מתנהלת בּמגָמה של הכשרת-הארץ שיטתית של הארץ בּשביל הכּניסה היהוּדית”.

מה טוֹב וּמה נעים הכּל בּעוֹלם הציוֹנוּת “היוֹדעת להתחַשב עם האפשרוּיוֹת” ואשר “הוּבטח” לה כּבר המַכּסימוּם האפשרי. ואלפי לבבוֹת יגילוּ בּרעדה לשֵמַע הבּשׂוֹרוֹת, היוֹצאוֹת מפּי המנהיג, על הערבים המיטיבים להבין את תפקידנוּ בּבנין הארץ, על הלוֹרד קרזוֹן, השוֹמר את הדקלרציה הבּלפוּרית, ועל הממשלוֹת אשר יִשרוּ בּיניהן את כּל המַעקשים, ועל אנגליה אשר לא תשׂים כּל הגבּלוֹת בּפני הכּניסה היהוּדית, והעיקר על ה"ועדה המוּרכּבת מבּני-סמך" העוֹבדת יחד עם הד"ר וייצמן “להכשרה שיטתית של הארץ בּשביל הכּניסה היהוּדית”.

אוּלם אנוּ, היוֹשבים כּאן, החשים על עצמנוּ, על נפשנוּ ועל בּשֹרנוּ את פּשר דבר הבּשֹוֹרוֹת האלה וּמשקלן האמיתי, אנחנוּ היוֹדעים ועֵדים וחשים, בּמה מתבּטאת פּעוּלה זוֹ של “בּני-הסמך” להכשרת הארץ לכניסה, אנחנוּ השוֹמעים מדי פּעם על תכנית-הישוּב רבּת-המעוּף, המתבּטאת בּהצעה הגאוֹנית להפוֹך חמש קבוּצוֹת למוֹשבים, אנחנוּ הרוֹאים גם כּיצד נעשֹית ההכשרה ה"רוּחנית" שמכשירים את הישוּב לעמידה בּרשוּת עצמוֹ, לאִרגוּן, לפּרוֹדוּקטיביוּת, אנוּ המכּירים בּמקצת גם בּמה מתבּטאים יחסי-הידידוּת בּין הנהגתנוּ וּבין עם-הארץ, ורוֹצים עם כּל זאת להשתָעוֹת קצת בּנחמה, לנוּ נשאר רק לעמוֹד וּלהרהר:

היכן ההצלחה מרוּבּה יוֹתר, אם בּפּוֹליטיקה של חוּץ אוֹ בּעבוֹדת ההכשרה שבִּפְנִים?

––––––––

הנאוּם של סוֹקוֹלוֹב נגמר כּהלכה, בּ"דרך-המלך", כשאר נאוּמי המנהיגים: בּקריאה לסבלנוּת וּלבטחוֹן. איני יוֹדע, עד מה רב הבּטחוֹן והסבלנוּת בּקהל הציוֹני, איני יוֹדע מַהי הפּעוּלה החינוּכית של קריאה זוֹ על רבבוֹת קוֹוי-ציוֹן, ואיך פּוֹעלים בּקרב העם דברי החכמה העליוֹנה על ה"אחריוּת הגדוֹלה בּיוֹתר", אם יכניסוּ לארץ המוֹני-גוֹלים, “אשר יגועוּ בּארץ-ישֹראל בּרעב”. אוּלם בּרוּר הדבר, ישנם חוּגים אשר שם אין הדברים עוֹברים ללא רוֹשם. אלה הם החוּגים המבטיחים נאמנה, לבלי שֹים הגבּלוֹת על דרך הכּניסה היהוּדית.

מנהיגי הציוֹנוּת בּדַבּרם דברי הטפה והרגעה וּזהירוּת “בּאזני העם” אינם שוֹכחים לכַוון בּאוֹתה שעה גם כּלפּי הצד ההוּא. ודבריהם, כּנראה, נשמעים. לא לשוא הִרבּה כּל כּך סוֹקוֹלוֹב להסבּיר בּיוֹם הדקלרציה של השנה, עד כּמה זה מוּטעה לחשוֹב, כּי בּית לאוּמי זוֹהי מדינה עברית.

המנהיג הציוֹני מאמריקה, אשר תר את הארץ בּסוֹף הקיץ³, בּישֹר לעוֹלם כּי הארץ היא ארץ אוֹכלת יוֹשביה, וחטא הוּא, כּמוּבן, וּמכשוֹל לפני עיורים לפתוח את שעריה בּטרם ש"הדסה" תַבריאהּ. המנהיגים הציוֹנים האחרים, המזרחיים שבּמערב, אלה הרוֹגנים כּל כּך בּסתר אָהלם על דברי המנהיג האמריקאי, אינם מוֹציאים חס ושלוֹם דיבּת-הארץ. הם רק מַכריזים מדי פּעם על רגש האחריוּת הגדוֹל המפעֵם בּלבּם בּפני “אנשים חיים”, ועל זהירוּתם הרבּה לבלי להחריב חס ושלוֹם על ידי כּניסה המוֹנית את מטרוֹתינוּ. והדברים נגמרים תדיר בּמליצוֹת הנצחיוֹת על ה"הכשרה" הנצחית.

והדברים, כּאמוּר, אינם עוֹברים מבּלי רוֹשם. היה מעשֹה והשלטוֹנוֹת הגבוֹהים שבּבירת הדקלרציה נשאלוּ מצד מוֹסד בּלתי-יהוּדי על ענין הכּניסה היהוּדית והטעמים לעיכּוּבה. והתשוּבה היתה קצרה וּבהירה, בּרוּח הציוֹנוּת: ראשית, בּארץ שוֹררת המַלריה ואסוּר לסכּן את חיי המהגרים, ושנית, הארץ איננה מפוּתחה כּלל בּמוּבן הכּלכּלי, ועד שלא יכשירוּה יגועוּ המהגרים בּרעב. אכן, דברינוּ נשמעים.

ב. הוֹדאת בּעל-דין

על המפלגתיוּת בּקשר עם העבוֹדה התרבּוּתית כּוֹתב ו. מדֶם⁴, אחד מדַבָּרי הבּוּנד, בּ"לעבּענס-פראגען":

"אני מדבּר על עניני-מפלגה בּמוּבן הצר, הפּעוּט. לא על הבדלי-הדעוֹת, חילוּקי-השקפוֹת. כּאלה ישנם ואין לבטל אוֹתם בּתנוּפת-יד. אבל ההתחרוּת המפלגתית הקטנה, ההתקוֹטטוּת בּעד ההשפּעה, הדאגה כּיצד “לצבּוֹר רכוּש” ממפעל תרבּוּתי פּלוֹני אוֹ אלמוֹני, הרצוֹן ההדדי לתת מכשוֹל אחד לפני השני, כּל זה יכּה בּשבץ את כּל הפּעוּלה.

יוֹדע אני היטב, כּי יחסים כּאלה אינם ניתנים להיבּטל בּבת-אחת, על ידי צוּרוֹת סידוּריוֹת אֵלוּ או אחרוֹת. פּה בּארץ העמיקה המסוֹרת הזאת את שרשיה וקשה להיפּטר ממנה. אוּלם השאלה היא, כּיצד להתקרב ליחסים יוֹתר בּריאים. מנַיִן להתחיל? ונדמה לי כּי הצעד הראשוֹן צריך להיוֹת לנסוֹת להחליף את אוֹפן הסידוּר הבּין-מפלגתי בּסידוּר בּלתי-מפלגתי".

הדברים פּיקחיים-שֹכליים, זהירים, כּדרכּוֹ של “מנהיג” שֹבע-אחריוּת, המַרשה לעצמוֹ להסתכּל בּמה שאסוּר וּלהפליט מתוֹך דאגה אמיתית לצאן-מַרעיתוֹ גם קצת מינוּת. “לוֹ מוּתר”, גם להציג שאלוֹת מסוּכּנוֹת, חזקה עליו, שהוּא גם יֵדע לישב אוֹתן כּהלכה, והכּל יבוֹא על מקוֹמוֹ בּשלוֹם. אוּלם השוֹמע יאזין קוֹל המית-נכאים חרישית עוֹלה מתוֹך הדברים השקוּלים, כּעין הרהוּר-וידוּי מַעלה חרדה, נפתח כּאן לפנינוּ סדק צר להציץ דרכּוֹ אל המבוּכה הגדוֹלה והמרה אשר מחנוֹתינוּ השוֹנים נלכּדוּ בּה. עדיין מחכּים הדברים לאיש, אוּלי לא מנהיג, כּי אם אמן וחוֹזה, אשר יגלה לנוּ מבּלי פּחד וּזהירוּת את המאֵרה המיוּחדה אשר רבצה בּתוֹך דוֹרנוּ, את ה"תוֹכחה" אשר נשפּכה עלינוּ, הגוֹזלת את היסוֹד האנוֹשי, התרבּוּתי ממיטב-שאיפוֹתינוּ, המַאטימה אזנים משמוֹע ולהב מהבין, וּמביאה בּכל אשר אנוּ פּוֹנים לידי סַנוֵרים, איבת-אחים, הַקרָבת העיקר לשם הטפל, שֹריפת נשמה וגוּף קיים.

כּן, האמן ואיש-השנינה עוֹד יבוֹא פּעם, אבל הגוֹאל – מתי יבוֹא להצילנוּ?

ג. פּחדים

“דאס יוּדישע פאלק” בּוַרשה מביא כּרוֹז של “צעירי-ציוֹן הרדיקלים” (“הימניים”). בּין שאר הדברים נאמר שם:

“התפּלגוּת “צעירי-ציוֹן” בּפּוֹלין היתה למאוֹרע חשוּב בּתוֹלדוֹת התנוּעה העוֹלמית של “צעירי-ציוֹן” ו”הפּוֹעל הצעיר", וּבת-קוֹלה נשמע בּכל חלקי התנוּעה. כּשחלק ידוּע זרה הלאה את המסוֹרת הישנה הצעירי-ציוֹנית, וּמבּלי לבוֹא בּהסכּמה עם שאר חלקי התנוּעה, וּבעיקר עם החברים שבּארץ-ישֹראל, מבּלי להידָבר אִתם בִּדבר היסוֹדוֹת האפשריים של פּרוֹגרמה מאוּחדת, הטיל על עצמוֹ סיסמה אשר רבּים מתוֹך חברי הפרַקציה בּכל מקוֹם, וגם בּארץ-ישֹראל, יעצוּ לבלי הזדיין בּה – לא יכוֹלנוּ אנחנוּ, אשר הרגשנוּ את עצמנוּ תמיד כּאחים בּרוּח לחברינוּ בּ"הפּוֹעל הצעיר", לא יכוֹלנוּ לתת כּי העמדוֹת של “הפּוֹעל הצעיר” בּמלחמתוֹ הקשה עם “אחדוּת-העבוֹדה” תתרוֹפפנה על ידי כּך, ש"צעירי-ציוֹן" לא יחזיקוּ בּקו-איחוּד מַתאים אִתם. אנחנוּ הבינוֹנוּ כּי ה"מלחמה בּעד הסוֹציאַליוּת", שנתקבּלה בּחיפּזוֹן, וההחלטה להיקרע מעל ההסתדרוּת הציוֹנית האַרצית, עלוּלוֹת רק להרים את כּוֹחה המוּסרי על “אחדוּת-העבוֹדה”, וּלבוֹדד את האידיאַליוּת של חברינוּ בּ"הפּוֹעל הצעיר", בּהישאָרם מבּלי עזרה וּתמיכה רוּחנית."

זכתה “אחדוּת-העבוֹדה” להטיל סערה בּאַגמי-המים השוֹנים של הציבּוּריוּת היהוּדית. לא רק בּויכּוּח שבּין “צעירי-ציוֹן” ה"רדיקליים" וה"סוֹציאליים" משתמשים בּ"אחדוּת-העבוֹדה" להטלת אימה: “אחדוּת-העבוֹדה” עליכם!“, “שארית האידיאליוּת בּסכּנה!” לא רק בּחוּג זה. הזעקה הקיפה גם רדיקלים אחרים, החוּג “השֹמאלי” כּביכוֹל שבּוינה ושבּניוּ-יוֹרק. גם פּה וגם שם רוֹאים בּ”אחדוּת-העבוֹדה" סכּנה, חשים בּה “אוֹיב”. האין זה אוֹת לטוֹבה ל"אחדוּת-העבוֹדה"? אמנם, לא לשם הפחדה בּאה לעוֹלם “אחדוּת-העבוֹדה”, כּי אם לשם בּנין חברת-עבוֹדה עברית-סוֹציאַלית בּארץ-ישֹראל, וּלשם איחוּד הכּוֹחוֹת הצריכים לעבוֹד שכם אחד בּבנין זה. כּן, אנוּ בּאנוּ לשלוֹם, אוּלם אין אנוּ מסתלקים מהיוֹת “סכּנה” לרבּים: סכּנה לשלטוֹנוֹ של בּעל-הבּית בּציוֹנוּת, סכּנה למשֹחק הנוֹח והיפה בּסימפַּטיוּת לעבוֹדה עברית ורדיקליוּת ציוֹנית, סכּנה לרבוֹלוּציוֹניוּת המבוּלבּלת חסרת תוֹכן-פּעוּלה יהוּדי, חסרת כּל חוּש לחיי עם ואדם, סכּנה לאוֹתה הפרַזיוֹלוֹגיה המַשלה את נוֹשֹאיה בּמליצוֹת שדוּפוֹת ותיאוֹריוֹת על ארץ-ישֹראל, מבּלי לזוּז, מבּלי לפעוֹל, מבּלי להניע את המחשבה, מבּלי לעוֹרר את רגש האחריוּת החלוּצית, סכּנה לכל מחיצוֹת-התפל וּלשלטי-השוא ולַהתגוֹדדוּת הנבערה, המַפרידה בּין אחים, המַכהה את העין, מַקהה את הנפש וּמטפּחת את היצרים הרעים. יש, כּנראה, אחרי מה לבעֵר, ויש בּשביל מי להיוֹת למסוּכּנים. הלוַאי רק ש"אחדוּת-העבוֹדה" תהיה נאמנה לעצמה, לסכּנה זוֹ שהביאה לעוֹלם, ותדע בּאוֹמץ-רוּח וּבחירוּת פּנימית לאַמת את הפּחדים שהיא מעוֹררת. התדע?

שבט תר"פ.

אמריקה עוֹשֹה את עבוֹדת-הסיוּע בּרחבוּת אמריקאית. אוּלם הרחבוּת מתגלה לא רק בּכמוּת הנתינה, כּי אם גם באוֹפן סידוּרה והוֹצאתה. “ועד הסיוּע המאוּחד”² אינוֹ יכוֹל, כּמוּבן, לסמוֹך על ה"מקבּלים" שהם יֵדעוּ לסדר את עיני העזרה כּהלכה. היש לסמוֹך על “מקבּל”? וּלפיכך שוֹלח “הועד” את אנשיו-נאמניו, בּני-אמריקה כּשרים, אשר בּהם יִבטח לב כּל בּן-ארץ-קוֹלוּמבּוּס. “המקבּלים” הנם אמנם כּפוּיי-טוֹבה, מקבּלים וקוֹבלים וּמבקרים. והעתוֹנוּת, גם הוַרשאית והניוּ-יוֹרקית, עוֹזרת על ידיהם. אוּלם “ועד הסיוּע” יוֹדע, כּמוּבן, כּי לביקוֹרת זוֹ אין לשֹים לב, וכי האמצעי היחידי לסדר את עניני הסיוּע – הרי זה לשלוֹח “משלחת” חדשה.

לפי דברי העתוֹנים האמריקאיים יצאה עכשיו לפּוֹלין “משלחת” חדשה, “יוּניט” בּת 26 איש, בּראשוּתוֹ של הד"ר בּוֹגן, שנתפּרסם בּשעתוֹ. חברי המשלחת אינם אנשים פּשוּטים. בּהם מי שהיוּ קפּיטנים בּצבא האמריקאי, סגני-רבּנים רֶפוֹרמיים, דירקטוֹרים, פּקידי מוֹסדוֹת ציבּוּריים. וכוּלם לבוּשים בּגדי-שֹרד (יוּניפוֹרם בּלע"ז) אמריקאיים, ונוֹסעים הם בּרשיוֹן וּבסיוּע הממשלה האמריקאית.

העתוֹנים מַרבּים לספּר, כּיצד מתכּוֹנן הד"ר בּוֹגן לסדר את עבוֹדת המשלחת: “את הארץ הוּא יחלק ל-17 מחוֹזוֹת. וּבכל מחוֹז יהיה “אוֹפיס”, וּבראש כּל האוֹפיסים יעמוֹד האוֹפיס הוַרשאי, אשר בּוֹ יֵשב הוּא, הד”ר בּוֹגן. הכּספים והחבילוֹת המתקבּלים מאמריקה ישָלחוּ לכל מקוֹם בּאוֹטוֹמוֹבּיל. בּכל מחוֹז יקָבע מנהל ראשי, מתוֹך אלה המלוים עתה את הד"ר בּוֹגן. על יד המנהל יהיוּ שנים אוֹ

שלוֹשה סגנים, אשר יקוּבּלוּ שם, על המקוֹם יהיו 100 אוֹטוֹמוֹבּילי-משֹא גדוֹלים, כּמוֹ אלוּ של הצלב האדוֹם, כּלוֹמר 5 אוֹטוֹמוֹבּילים לכל מחוֹז, ולמחוֹזוֹת אחרים עוֹד יוֹתר. אפשר יהיה לשלוֹח 150,000 חבילוֹת בּחוֹדש".

כּמה זה מרהיב! האוֹטוֹמוֹבּילים, וגם המחוֹזוֹת, והאוֹפיסים, וּמספּר החבילוֹת. אוּלם הד"ר בּוֹגן אינוֹ מסתפּק בּזה. הוּא מוֹצא כּי “סדר הסיוּע בּפּוֹלין אינוֹ די דמוֹקרטי. וּבעזרת המשלחת יכניס הוּא שם סדרים דמוֹקרטיים וצוֹדקים, וגם את העשירים המקוֹמיים, אשר התרגלוּ כּי כּל החוֹבוֹת מוּטלוֹת רק על אמריקה, יכניס לאט-לאט בּעוֹל האחריוּת והסיוּע. ה”יוּניט" תשהה בּוַרשה מ-4 עד 6 שבוּעוֹת, ואחר כּך ישָלח כּל אחד לעירוֹ. לפני נסיעתם סוּדרוּ בּשביל השלוּחים שיעוּרים מיוּחדים, להכשירם לתפקידם. מרצים מיוּחדים הקריאוּ לפניהם על המצבים המדיניים והגיאוֹגרפיים החדשים, על חיי היהוּדים וּפעוּלוֹתיהם בּפּוֹלין, על הנהלת משֹרדים ועל הפּעוּלוֹת של ועד הסיוּע המאוּחד".

והעתוֹנוּת היהוּדית אינה מרוּצה. ה"טאג" טוֹען, כּי נוֹסעים אנשים, אשר אף לדבּר יהוּדית אינם יוֹדעים, אנשים, אשר העזרה הדרוּשה, עזרת-אחים, אינם יוֹדעים להביא, כּי העיקר הוּא לא מה אוֹמרים לעשֹוֹת, כּי אם כּיצד יֵעשֹה הדבר, ועוֹד מיני טענוֹת, אשר רק אנשים החשוּדים על קרבת-משפּחה למקבּלים עלוּלים לטעוֹן.

ו"צביוֹן" של ה"פוֹרבֶרסט" כּוֹתב: “לאנשי “ועד-הסיוּע” יש כּבר מַסלוּל נוֹשן של פּעוּלה פילַנטרוֹפּית, ועל פּיו הם מנהלים גם את עבוֹדתם בּפּוֹלין. יש להם כּל מיני “מוּמחים” לעבוֹדוֹת פילַנטרוֹפּיוֹת, מוּמחים ליתוֹמים, מוּמחים לאלמנוֹת, מוּמחים לעגוּנוֹת, מוּמחים ל”סוֹשיל ווֹרקֶרס" ועוֹד מוּמחים ממוּמחים שוֹנים. והעיקר הוּא להעביר את כּל מיני המוּמחים האלה לפּוֹלין, – ועם ישֹראל יוָשע תשוּעת עוֹלמים. אני מפקפּק בּכל הצוֹרך של משלחת ה"יוּניט" הזאת לפּוֹלין. יש למצוֹא בּין יהוּדי פּוֹלין די אנשים מוּכשרים וּראוּיים לעבוֹדה זוֹ, תחת השגחת בּאי-כּוֹחוֹ של “ועד-הסיוּע”. ואם “ועד-הסיוּע” רוֹצה להחזיק את כּל פעוּלת הסיוּע תחת השגחתוֹ, ורוֹצה לשלוֹח דוקא אנשי-אמריקה, היה צריך, לפּחוֹת, לבחוֹר בּאנשים הראוּיים לכך. אבל רוֹב השליחים אין להם אפילוּ כּל השֹגה בּחיי יהוּדי פּוֹלין. ישנם כּאלה שאינם יוֹדעים לדבּר יהוּדית. ואת אלה שוֹלחים להיוֹת המתַקנים והמקִימים את הריסוֹת החיים בּפּוֹלין. אני מתאר לי, מה יחשבוּ יהוּדי פּוֹלין בּראוֹתם את השליחים החדשים. הם יחשבוּ, כּי טוֹב להם מאד ליהוּדי אמריקה, והנה חמדוּ להם לצוֹן, והם משַטים בּהם, בּאוּמללי פּוֹלין".

כּכה כּוֹתב עתוֹנאי יהוּדי בּאמריקה. ועתוֹן יהוּדי המוֹפיע שם, בּבּיַליסטוֹק – “דאס נייע לעבּען” – כּוֹתב: “אמריקה יוֹדעת לתת לנוּ כּסף, אבל לא איניציאַטיבה. אדרבּא, האיניציאַטיבה שלנוּ נמצאת בּפּרוֹפּוֹרציה הפוּכה לכּספים השלוּחים, שוּם. שוּם אוֹצרוֹת, אפילוּ אוֹצרוֹתיה של אמריקה, לא יספּיקוּ לכסוֹת את הגרעוֹן של האוֹצר שדָלל: אוֹצר האֶנרגיה העממית והאיניציאַטיבה העממית”.

כּכה תוֹפס את הגבר עתוֹן יהוּדי, בּארץ הזקוּקה לסיוּע. אבל כּיצד להסבּיר דברים כּאלה לא רק לפרנסיו של “ועד הסיוּע המאוּחד”, כּי אם גם למנהיגים אחראים של תנוּעה לאוּמית?

“בּדרך הנכונה”

ה"בּעפרייאוּנג", כּלי-מבטא של “צעירי-ציוֹן השֹמאליים” בּפּוֹלין, מעריך בּגליוֹנוֹ הכ"ח את דבר המשֹא-וּמתן שניהלוּ החברים נ. סירקין, א. בלוּמנפֶלד, בּ. כּצנלסוֹן וי. שוֹחט עם בּאי-הכּוֹח של פּוֹעלי אנגליה בּשם “בּדרך הנכוֹנה”: “פּועלי ציוֹן שבּאמריקה, אשר הצטיינוּ תמיד בּהשקפה יוֹתר ריאַלית על דרכי הגשמת הציוֹנוּת, ו”אחדוּת-העבוֹדה", המבקשת את הסינתיזה של ציוֹנוּת בּריאה, איתנה בּתוֹך הסוֹציאליוּת היהוּדית, העממית בּאמת, מצאוּ סוֹף סוֹף את הדרך הנכוֹנה – את הדרך אל הדמוֹקרטיה העוֹבדת האנגלית. מפּעם לפעם אנוּ מתחזקים בּהכּרתנוּ, כּי רק אז כּשהאימפּריאַליוּת הקפּיטליסטית תמוּגר לעד – רק אז תהיה אפשרית אוֹתה עבוּדת-הבּניה הציוֹנית בּארץ-ישֹראל, המַתאימה לענינים ולאידיאַלים של כּל תנוּעת-העבוֹדה היהוּדית. דרך אחרת אַיִן. ושוּם מליצוֹת, ושוּם קידוֹת בּפני שליטי-העוֹלם של זמננוּ לא יחַפּוּ על ה t מת המרה הזאת. ואת זאת מיטיבים לדעת ולחוּש על כּתפיהם חברינוּ שבּארץ-ישֹראל…"

נעים הדבר, כּידוּע, לקבּל ציוּן טוֹב, וּביחוּד מצד אשר אין עליו כּל חוֹבה רשמית לחלוֹק מַחמאוֹת. ואף על פּי כן, עלינוּ, למען האמת, להעביר את המַהלָלים על פּי כּתוֹבת אחרת. את המשֹא-וּמתן ניהלוּ אמנם חברי ארץ-ישֹראל ואמריקה, אבל לא על דעת עצמם בּלבד עשֹוּ הם מה שעשֹוּ, כּי אם על דעת “משֹרד הבּרית העוֹלמית של פוֹעלי-ציוֹן”, הרוֹאה בּמשֹא-וּמתן זה רק חוּליה אחת בּשלשלת עבוֹדתה. עבוֹדה מדינית זוֹ, ציוֹנית-סוֹציאלית, נהל משֹרד-הבּרית כּל ימי קיוּמוֹ, וכמדוּמה שתוֹצאוֹתיה צריכוֹת להיוֹת ידוּעוֹת לכל מי שאינוֹ מַאפיל בּכוָנה על עיניו לבלתי ראוֹת. גם המפלגה המקוֹמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” יש לה חלק חשוּב בּעבוֹדה מַתמידה לפרסוּם שאיפוֹתינוּ בּתוֹך תנוּעת-הפּוֹעלים האנגלית.

הדבר היחידי הראוּי להיזָקף על חשבּוֹנה של “אחדוּת-העבוֹדה” דוקא, הוּא, אשר זאת הפּעם הראשוֹנה התנהל המשֹא-וּמתן בּין שליחי הפּוֹעל היהוּדי וּמנהיגי הפּוֹעל האנגלי, בּלשוֹנוֹ, בּעברית. אבל את הדבר הזה, כּמדוּמה, אינם מוֹצאים לנחוּץ לציין לא המפלגוֹת השוֹנוֹת הנמצאוֹת בּתוֹך הבּרית העוֹלמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” ולא העוֹמדוֹת מחוּצה לה.

ואוּלי יש ליטוֹל רשוּת, אגב אוּרחא, ולשאוֹל את אנשי ה"בּעפרייאוּנג": אם בּאמת וּבתמים אתם יוֹדעים להעריך כּכה את הערך של הפּגישה והתחלת-קשרים בּינינוּ ובין פּוֹעלי אנגליה, למה זה איפוֹא לא תבוֹאוּ גם אתם למלא את החוֹבה הלאוּמית הגדוֹלה וּלהגבּיר את כּוֹחוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּתוֹך תנוּעת העבוֹדה העוֹלמית, וּלהיענוֹת לתביעה הציוֹנית-הסוֹציאַלית, אשר החברים בּארץ-ישֹראל קוֹראים אליה?

ועד מתי תבחרוּ לכם בּענין זה, בּענין השתתפוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּאינטרנַציוֹנַל, להסתפּק רק בּהבּעת סימפּטיה גרידא?

שבט תר"פ.

לשכּת-עתוֹנוּת אוֹפיציוֹזית יש כּבר לוַעד-הצירים שלנו, כּראוּי לממשלה הגוּנה ממש. בּמוֹדעוֹת מיוּחדוֹת וּבעתוֹנוּת פּירסם ועד-הצירים את הידיעה “המַרגיעה” שקיבּל מאת המצבּיא גוּרוֹ: “הפּליטים היהוּדים מכּפר-גלעדי ותל-חי הקרוֹבים למתוּלה יוּכלוּ לשוּב עכשיו. הסדר הוּשב לגמרי בּאֵזוֹר ההוּא”.

אכן, תעוּדה היא זוֹ, לא למַצבּיא גוּרוֹ, כּי אם לועד-הצירים, וּראוּיה היא להישָמר לדוֹרוֹת בּבית-הגנזים הלאוּמי.

האוּמנם נעלם הדבר מאת ועד-הצירים, כּי אין פליטים יהוּדים מכּפר-גלעדי ותל-חי, כּי אנשי המקוֹמוֹת האלה לא יצָאוּם אף רגע?

אוֹ אפשר נשכּח כּליל מלב ועד-הצירים דבר בּוֹאם ה"מַטריד" מדי פּעם של שליחי אוֹתם המקוֹמוֹת, אשר היוּ מוֹסרים על המצב, דוֹרשים את דרישוֹתיהם ושבים חזרה בּמַפּח-נפש?

אוֹ אפשר בּאה ידיעה מַרגיעה זוֹ לשם תשוּבה על ציפּייתם ועמידתם של אנשי כּפר-גלעדי ותל-חי, אשר אינם רוֹצים להיוֹת בּפּליטים?

כּי בּאמת למה זה לועד-הצירים כּל הדאגוֹת והטרדוֹת היתירוֹת, אם המַצבּיא גוּרוֹ עצמוֹ מוֹדיע, כּי “הסדר הוּשב לגמרי בּאֵזוֹר ההוּא”?

שבט תר"פ.

הסוֹפר, בּעל המאמרים הראשיים בּ"הארץ"², הוּא אדם מדינאי. וּכשהוּא מדבּר, לכאוֹרה, אלינוּ, בּלשוֹננוּ, הרי זה רק דבר שבּצוּרה, מין מַניֶרה של דיבּוּר. בּעצם הדבר מוּפנים פניו מבּעד האֶשנב של “הארץ” – החוּצה, אל לחוֹמה, אל

מוּל פּני העוֹמדים מעֵבר לחוֹמה, אל שליטי-העוֹלם. ואליהם הוּא מדבּר נכבּדוֹת. וּכאדם שהנהוּ בּן-בּית אצל כּל מיני ענינים וחשבּוֹנוֹת מדיניים, ראה הפּעם להזהיר אוֹתנוּ וּלהוֹדיע לנוּ, כּי “ערכּוֹ הפּוֹליטי, השפּעתוֹ המדינית של מוֹת-קדוֹשים בּימינוּ אלה נפל עתה הרבּה מזה מה שהיה בּמלחמה”³. הוּא היוֹדע וָעֵד, כּי “אז היוּ מתחשבים בּדם והכּירוּ בּוֹ כּעין סגוּלה מזַכּה, מַקנה זכוּיוֹת. אך מאז עברוּ כּשנה ורבע” – והקוּרס ירד פּלָאים.

בּזה, כּנראה, יש לבאר את החזיוֹן, שנראה לכתחילה תמוּה בּמקצת, כּי כּל ה"ענין" של הגליל העליוֹן לא זכה לתפוֹס יוֹתר משתי שוּרוֹת וחצי בּ"ידיעוֹת האחרוֹנוֹת" של “הארץ” בּשם “הרג יהוּדי”, וכי מדברי המכתב מיפוֹ על אסיפת האַזכּרה הוּצא החצי, היינוּ תוֹכן דברי האסיפה (כּכה מסר לנוּ כּוֹתב המכתב), וכי דברי ה"מנוֹח מר" שֶר⁴ עצמוֹ בּמכתבוֹ האחרוֹן לא זכּוּ בּעיני העוֹרך וחציָם הוּשמט. אכן יוֹדעת, כּנראה, מערכת “הארץ” את מצב-הקוּרס של מוֹת-קדוֹשים.

אוּלם הסוֹפר עצמוֹ אינוֹ מסתפּק, כּנראה, בּידיעה זוֹ. והנהוֹ מזדרז וּמתעוֹרר – אחרי שני חדשים חצי של דוּמיה נמרצת – “לשׂים קץ לתרדמתוֹ של הקהל”. בּעלי זכּרוֹן, אמנם, זוֹכרים ודאי, כּי עצם השאלה המדינית של הצפוֹן כּבר נפתרה על ידי אוֹתוֹ סוֹפר לפני זמן-מה, פתרוֹן קצר, פּשוּט, בּרוּר והעיקר – מדינאי ממש, בּמלה אחת לַקוֹנית – דֶשַנֶל⁵! כּלוֹמר, צרפת החזקה, הכּבשנית, מַסיגת-הגבוּל, זוֹ שתּדע לעמוֹד בּתוֹקף על הסכּם סַיקס-פיקוֹ⁶ – היא תוֹשיענוּ. אוּלם, אם ערכּוֹ של דם-אדם יכוֹל להשתנוֹת כּל כּך בּמשך שנה ורבע, היפָּלא הדבר, כּי גם מסקנוֹת מדיניוֹת, חריפוֹת וּבטוּחוֹת תרדנה מגדוּלתן, מבּלי שבּעליהן יכּיר בּזה, בּמשך מספר שבוּעוֹת?

מה יש לעשׂוֹת כּיוֹם בּגליל העליוֹן וּלשם הגליל העליוֹן – את זאת אין הסוֹפר המדינאי טוֹרח לגלוֹת לנוּ. הטוֹב עוֹשׂים האנשים העוֹמדים שם על משמרם, אוֹ מִקסם-כּזב מַטעה אוֹתם; הצריכים ללכת אלה שהחליטוּ לעלוֹת לשם, הדרוּשה עזרת-ההגנה אוֹ לא; מה צריך הישוּב לאמוֹר לאנשים האלה, מה חוֹבת ההנהלה

הציוֹנית – זה בּעצם אינוֹ מעניָנוֹ. הלא לשם תשוּבה על שאלוֹת אלוּ נחוּץ לאמוֹר בּרוּר אם “מסכּימים אנוּ לנוּסחאוֹתיה של אסיפת-ההספּד שנקראה בּיפוֹ” אם לאו. ועל ענין כּזה לא מקוּבּל, כּנראה, בּחברה הגוּנה שבּארץ-ישׂראל לדבּר ישר ממש. הלא סוֹף סוֹף זהוּ ענין של הפּלֶבּס. אפשר אוּלי בּגֶ’סט של איש-המעלה להזכּיר בּרפרוּף אמנוּתי כּלאחר-יד, כּנוֹגע ולא נוֹגע, כּי החלטוֹת “בּין שתצאנה אוֹ שלא תצאנה לפּוֹעל” הן “טוֹבוֹת אוֹ גם גרוּעוֹת”. לנגוֹע בּזה יוֹתר – אין זה כּלל ממידה של ג’נטלמן.

חבל, חבל מאד. חבל על זה שנוּסחאוֹת האסיפה היפוֹאית⁷ לא זַכּוּ בּעיני הסוֹפר שאינוֹ יפוֹאי עד כּדי לאמוֹר, אם בּאמת נחוּץ כּי הן תצאנה אוֹ לא תצאנה לפּוֹעל, ואם הן בּאמת טוֹבוֹת אוֹ גם גרוּעוֹת. חבל יוֹתר וגם מַפליא בּמקצת על שאוֹתוֹ סוֹפר “הארץ” וחבריו בּמערכת ואִתם יחד כּל האינטליגנציה הלאוּמית, המדינית והתרבּוּתית של ירוּשלים⁸ לא מצאוּ לנחוּץ לסדר אסיפת-הספּד שלהם, כּיכלתם וּכהרגשתם וכהבנתם המדינית הם, וּלקבּל החלטוֹת שלהם, בּנוֹת “ערך מעשׂי”. אוֹ אפשר גם ענין זה של אסיפוֹת-אזכּרה כּבשוּ לרשוּתם אלה האנשים מן הסוּג של בּאי-האסיפה בּיפוֹ, אשר לפי התאוֹננוּת בּן-אִכּר אחד בּעתוֹן היוֹמי שלנוּ כּבשוּ להם גם את “המַשבּיר” והקפּא"י וּ"וַעד הצירים", ויש להוֹסיף: אף את ההתנדבוּת לגדוּד, ואת יִבּוּש-הבּיצוֹת ואפילוּ את יציאת-הנשמה הקצרה והמהירה, אם “בּשל אשכּוֹל ענבים” ואם בּשל איזוֹ בָּרָקָה⁹ נידחת בּצפוֹן – הכּל כּבשוּ להם?

אוּלם לא שאלה זוֹ, שאלת האמצעים, מַעסיקה את הסוֹפר. השאלה היא – “מַהי המטרה: הגנה אוֹ הפגנה?” וכאן אנוּ שוֹמעים, מתוֹך הבנה מדינית עילאָית, כּי “להגן על העמדוֹת אי אפשר”, כּי “אין בּידינוּ כּוֹח שיספּיק לדחוֹת וּלהבריח את התוֹקפים”. האוּמנם פּיו של הסוֹפר הוּא המדבּר אלינוּ? כּכה, כּמדוּמה, היוּ אוֹמרים לנוּ לפנים, בּימי ההגנה בּרוּסיה, דוֹדינוּ וּזקנינוּ הטוֹבים! ואנחנוּ, גם שם וגם פּה, חשבנוּ וגם ראינוּ, כּי בּמקוֹם שאין מאחוֹרי השוֹדדים שלטוֹן מאַרגן – יכוֹלים גם עשׂרוֹת מאִתנוּ להניס מאוֹת, ולעצוֹר בּעד פוּרענוּיוֹת חדשוֹת, ולצאת בּכבוֹד אם רק לא ימשיכוּ את המסוֹרת של “אשרי אדם מפַחד תמיד”. וּמנַיִן לכאוֹרה חכמת-זקנים זוֹ לאדם שהִרבּה ללַמד אוֹתנוּ עוֹד לפני שנה ורבע, על מוּסר-נשרים ועל גבוּרת-תֶּרמוֹפיליס, ועל אוֹתוֹ אנגלי אשר התעקש ולא רצה לוַתּר על פרוּטתוֹ ותבע ותבע כּל ימי-חייו עד שקיבּל את שלוֹ? האוּמנם “האויר המַחכּים” פּוֹעל כּאן, אוֹ הסיטוּאַציה העוֹלמית של “שנה ורבע”, אוֹ אפשר אין פה כּלל שינוּי, אפשר כּי מי שמסוּגל למדוֹד מוֹת-קדוֹשים בּאַמת-מידה של חשבּוֹן מדיני, לא ידע מעוֹלם דבר אחר, מאשר המלה הנַערצה – הפגנה?

יש, כּנראה, אנשים אשר אינם יוֹדעים תפארת אחרת מאשר נוֹצוֹת-כּוֹבעים, דָרבני-מגפים וּזהב-אֶפוֹלֶטים, גבוּרה אחרת מאשר התגוֹששוּת אַתלֵטים בּזירה, כּבוֹד אחר מאשר כּבוֹד מפַקדים, וּמדיניוּת אַחרת מאשר היזכר בּרפוֹרטים של תקיפי-עוֹלם. מה יאמר ללבּם של אלה דבר אסיפת יפוֹ, אשר לא תוֹאר לה ולא הדר, אוֹ קבוּצת האנשים, חַסרי כּל כּשרוֹן-ההפגנה, אשר חמדוּ להם לעמוֹד בּתל-חי, בּמקוֹם אשר שוּם סינימַטוֹגרף ושוּם רֶפּוֹרטֶר ואפילוּ שוּם כַּתָּב של “הארץ” לא יגיע. ואיזה זמן בּחרוּ להפגנה דלה זוֹ? כּשלטוֹבת הרעיוֹן מַפגינים בּאוֹפן מצוּין אחרים, “השוֹדדים המזוּינים שהרגוּ את שֶר ושׂרפוּ את חַמָרָה”, ועוֹשׂים בּעדנוּ הפגנה (כּשם שהם עוֹשׂים תמיד בּעדנוּ גם את ההיסטוֹריה). האם אין טוֹב מזה להרים קצת את הקוֹל ולאמוֹר מבּעד האֶשנב, כּמנַצח, ישר על פּי המַען הרם והנישׂא: "תמיד אמרנוּ, שאם ינסוּ לחתוֹך את הגליל בּאוֹפן מלָאכוּתי ואפילוּ לפי שעה – התוֹצאוֹת לא תשׂמַחנה את לב המנַסה. כּך אמרנוּ תמיד גם פּה וגם בּפריס וּבלוֹנדוֹן – והנה עוּבדוֹת לראָיה; אוֹ האִם לא טוֹב, טוֹב מזה, “שהקהל העברי בּארץ יבּיע בּפוּמבּי את יחסוֹ למצב” (בּאסיפת יפוֹ, כּנראה, אין לא “הבּעת-יחס” וגם לא “קהל”), – כּכה מסַיים הסוֹפר את הבּעת יחסוֹ הוּא, המכוּוָן “לעוֹרר את הקהל מתרדמתוֹ”, בּהבּיעוֹ גם את השׂמחה על אשר השאלה “תעמוֹד על הפרק בּאסיפת הועד הזמני”. כּכה, הוֹי, יוֹרדת הפּוֹליטיקה הגבוֹהה מפַּסֶיה.

המאמר, המקיץ נרדמים, אינוֹ רק פּוֹתר שאלה מדינית. הוּא גם עוֹבר על גדוֹתיו הבּעה של רגש, טַקט וכבוֹד. “מתוֹך רגש הוֹלכים. תשתוֹק כּל בּיקוֹרת. נשתחוה בּכבוֹד”. חי אלוֹהי הטקט והכּבוֹד! גם אלה “ההוֹלכים מתוֹך רגש” ידעוּ לכבּד את מכַבּדיהם. כבוֹד תחת כּבוֹד.

ולא רק כּבוֹד. יש גם דרישה. הסוֹפר המדיני אינוֹ אוֹמר למתנדב כּי ילך. איננוּ אוֹמר לוֹ גם לבל ילך. אבל הוּא יוֹדע, כּי "אחת צריך לדרוֹש מכּל מתנדב: שיֵדע את כּוָנתוֹ ", כּלוֹמר, להפגין! איני יוֹדע, אם המתנדבים יוֹדעים להשתחווֹת בּכבוֹד, אוּלם נדמה שאלה האנשים, העוֹמדים כּיוֹם בּכפר-גלעדי, תל-חי וּמתוּלה, וגם אלה אשר עלוּ לשָם אחרי אסיפת-יפוֹ, ואפילוּ אלה העוֹמדים מוּכנים לעלוֹת כּל שעה שהדבר ידָרש מהם, רשאים לענוֹת ולאמוֹר:

דרכֵּנוּ לפנינוּ. אנשים כֵּנים אנחנוּ ולא מַפגינים. לא התכַּוַנוּ להפגין, לא בּלכתנוּ לגדוּד ולא בּעבוֹדתנוּ בּכל התנאים ולא בּשמירתנוּ בּלילוֹת. לא מפַקדים שוֹלחים אוֹתנוּ, ואבידת-חבר אינה קלה בּעינינוּ, כּי לא חוֹמר לחשבּוֹנוֹת מדיניים הוּא – בּשבילנוּ, כּי אם עצמנוּ וּבשׂרנוּ. אנוּ רוֹצים בּחיים ויוֹדעים את הצפוּי לנוּ, בּלכתנוּ, בּיחוּד אחרי המַעל שאתם, אנשי-המעלה, מעלתם בּנוּ וּבדבר; והוֹלכים אנוּ, מפּני שאת שליחוּתנוּ אנוּ ממלאים. כּי בּכבוֹד הישוּב וּבנפשוֹ הוּא הדבר, כּי לא שאלה של חלקת אדמה וּקצת רכוּש יהוּדי כּאן, כּי אם שאלת ארץ-ישׂראל. כּי העזיבה והנסיגה הן המוֹפת החוֹתך על רפיוֹננוּ ואַפסוּתנוּ, וכי ההוֹכחה היחידה של זכוּתנוּ על ארצנוּ, על אחדוּת ראש-פּינה וּמתוּלה, היא בּעמידה קשת-עוֹרף ונוֹאשת, מבּלי הַבֵּט אחוֹרנית.

כּכה יכוֹלים לאמוֹר האנשים שם, כּכה אוֹמר היוֹתם שם.

אוֹ אפשר, חלוֹם שוא הוּא זה. ודרך-המלך של תוֹלדוֹתינוּ בּארץ היא דרך מגוֹרשי יפוֹ וּפליטי מתוּלה?

אדר תר"פ.

בּועד הזמני / ברל כצנלסון

¹

(בּדיוּן על המצב בּגליל העליוֹן)

אכן, בּכל סטרַטֶגיה קל להוֹכיח למַפרע מַפּלה, וקשה להבטיח נצחוֹן. כּל כּך מזכּירים הנאוּמים האלה את הטענוֹת נגד ההתנדבוּת. לגדוּד היתה מַפלה מבּפנים, ואם תהיה מפּלה להגנה אף היא תהיה מבּפנים. כּנראה שאנוּ עוֹמדים פּה בּויכּוּח ישן, ויכּוּח שהטענוֹת ההגיוֹניוֹת אינן מַכריעוֹת בּוֹ. יש “מעשׂיוּת” שעוֹשׂה את החשבּוֹן למַפרע – לעזוֹב, ויש “מעשׂיוּת” אחרת המתעקשת לעמוֹד עד הרגע האחרוֹן. ואז יש שהדבר הבּלתי-אפשרי נעשׂה לאפשרי.

יזכּוֹר עם ישׂראל את הנשמוֹת הטהוֹרוֹת של בּניו וּבנוֹתיו:

שׁניאוּר שַׁפּוֹשׁנִיק

אהרֹן שֶֹר

דבוֹרָה דרַכלֶר

בּנימין מוּנטֶר

זאב שַֹרף

שׂרה צִ’יזִ’יק

יעקב טוֹקַר

יוֹסף טרוּמפֶּלדוֹר

הנאמנים והאמיצים, אנשי העבוֹדה והשלוֹם, אשר הלכוּ מאחרי המחרשה ויחָרפוּ נפשם על כּבוֹד ישׂראל ועל אדמת ישׂראל.

יזכּוֹר ישׂראל ויתבּרך בּזרעוֹ ויֶאבל על זיו העלוּמים וחמדת-הגבוּרה וּקדוּשת-הרצוֹן וּמסירוּת-הנפש אשר נספּוּ בּמערכה הכּבדה.

אַל ישקוֹט ואַל ינָחם ואַל יפוּג האבל עד בּוֹא יוֹם בּוֹ ישוּב ישׂראל וגָאַל אדמתוֹ השדוּדה.

אדר תר"פ.

לא שעת ויכּוּחים וחשבּוֹנוֹת היוֹם. ואַל להזכּיר יחסים של אתמוֹל לכל המאוּחדים היוֹם בּאֵבל וּבהכּרת האסוֹן הגדוֹל. אבל הצריך להבליג גם על חילוּל-השם הבּא היוֹם, לאחר כּכלוֹת הכּל?

וּכשאתה קוֹרא בּידיעוֹת הרשמיוֹת של “לשכּת-העתוֹנוּת שעל יד ועד-הצירים” כּי הפּליטים עזבוּ את המקוֹם וִַיִסעוּ", אינך יכוֹל להבליג מלשאוֹל: האוּמנם יקָרא למגיני כּפר-גלעדי ותל-חי “פּליטים” בּעברית? אוֹ ששֵם זה מציין רק את ראִייתה וּלשוֹנה של לשכּת-העתוֹנוּת?

והאם אין תקוה שוַעד-הצירים יבין, כּי כּבוֹדה של לשכּת-העתוֹנוּת שלוֹ הוּא גם כּבוֹדוֹ, כּבוֹד כּוּלנוּ?

המלחמה בּ"אחדוּת-העבוֹדה" תוֹפסת מקוֹם חשוּב בּעתוֹנוּת של בּני-בּריתנוּ. הראשוֹנה שהזדרזה בּזה היתה המפלגה הפּוֹלנית, אשר הועד המרכּזי שלה הקדים תיכף בּבוֹא הידיעה המַעציבה על היוָסד “אחדוּת-העבוֹדה”, להכריז כּי “החברים “פּוֹעלי-ציוֹן” שבּארץ-ישׂראל חטאוּ חטא כּבד לעניני הפּוֹעלים היהוּדים ולַפּרינציפּים הסוֹציאַל-דמוֹקרטיים של הפּוֹעל-ציוֹניוּת בּזה שהצטרפוּ ל”אחדוּת-העבוֹדה", וכי משׂרד הבּרית העוֹלמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” אינוֹ רשאי להכניס על דעת עצמוֹ את “אחדוּת-העבוֹדה” לתוֹך שוּרוֹתיו, וחייב לדרוֹש מאת חברינוּ בּארץ-ישׂראל, אשר נשארוּ נאמנים לעיקרי “פּוֹעלי-ציוֹן”, לצאת מ"אחדוּת-העבוֹדה" וּלהקים את מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן” הסוֹציאל-דמוֹקרטים בּארץ-ישׂראל". ואפילוּ בּשעה ששליחי המפלגה שבּפוֹלין ישבוּ בּישיבת שטוֹקהוֹלם ² ודנוּ בּשאלה והשתתפוּ בּהחלטה החיוּבית אשר נתקבּלה פה אחד בּאוֹתוֹ מעמד (אם כּי בּהוֹספת דֶקלַרציה, כּנהוּג), לא נמנעה המוֹעצה המפלגתית שנתכּנסה בּאוֹתם הימים ממש בּפוֹלין לדוּן בּדבר ולגזוֹר לכף חוֹבה. ומאז נבראה שם ספרוּת שלמה בּנידוֹן זה, ההוֹפכת והוֹפכת בּ"אחדוּת-העבוֹדה", מַכשירה וּמַטריפה. וטבעם של רוֹב המאמרים האלה, המלאים חריפוּת ושַקלא וטַריא, הוּא כּזה שעד שאתה אינך מגיע לסֵיפא דִקְרָא, אינך יוֹדע לאן פּניהם מוּעדוֹת. אוּלם בּדבר אחד נשארה מאז העתוֹנוּת של חברינוּ בּפּוֹלין נאמנה לעצמה: ידיעוֹת מתוֹך ספרוּתנוּ על המתרחש בּארץ-ישׂראל בּל יבוֹאוּ בּגבוּלה. יש לה, כּנראה, גם ענינים אחרים וגם מקוֹרוֹת אחרים יוֹתר נאמנים.

אוּלם בּשביל ה"אגף השׂמאלי של פּוֹעלי-ציוֹן", זה שהקים לוֹ את מבצריו ההסתדרוּתיים והספרוּתיים בּוינה וּבניוּ-יוֹרק, נעשׂתה בּאמת ארץ-ישׂראל לאחד מעיקרי העיִקרים של עבוֹדתם, ואת עיקר עבוֹדתם הארץ-ישׂראלית הם רוֹאים, כּנראה, בּהקדשת תשׂוּמת-לב מרוּבּה לאחדוּת-העבוֹדה". והמלחמה נטוּשה.

כּל הוֹצאה חדשה מצד זה מביאה אִתה פנינים חדשוֹת, ידיעוֹת “מדוּיקוֹת” מחיי הארץ, כּתבוֹת מעוֹררוֹת רחמים על רדיפת-האידיש, על נואם פּלוֹני שלא ניתן לוֹ לדבּר בּאסיפה ועל עתוֹן אַלמוֹני שלא נדפּס; וכל זה עוֹד מלוּוה בּהוֹקעת-שמוֹת של “החברים הזקנים בּן-צבי וּבן-גוּריוֹן המעוֹררים מַשׂטמה וּמלחמת-לשוֹנוֹת”, וּבידיעוֹת סנסַציוֹניוֹת וּמַחרידוֹת- לב, כּי בּבוֹקר בּהיר אחד החרימוּ את כּל הספרים היהוּדיים שבּספרית תל-אביב, וכי בּן-גוּריוֹן “המַסכּים לאוֹטוֹנוֹמיה הגמוּרה של הערבים וּלשוֹנם, אינוֹ מסכּים לזכוּיוֹת האידיש, אלא בּתנאי כּי האידישיסטים יכריזוּ על עצמם כּעל לאוֹם מיוּחד”, ועוֹד, ועוֹד.

בּאחד הגליוֹנוֹת של ההוֹצאה הוינאית כּוֹתב כַּתבה מיפוֹ, הבּקי, כּנראה, בּכל מסתרי הציוֹנוּת ועניני העבוֹדה בּארץ, בּזוֹ הלשוֹן:

“הרוּח של “אחדוּת-העבוֹדה” הוּא קוֹנסרבַטיבי עד למאד. בּהיוֹתה קרוּעה מתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית, בּהיוֹתה תלוּיה בּהסתדרוּת הציוֹנית וּשקוּעה רק בּ”כלכּליוּת" טהוֹרה – נמצאת “אחדוּת-העבוֹדה” רחוֹקה מעיקרים וּדרכים פּרוֹליטריים. – – לצערנוּ הגדוֹל נמצאים כּמעט כּל הפּוֹעלים קשוּרים בּחבלים כּלכּליים וּפינַנסיים ל"אחדוּת-העבוֹדה" . כל ההלוָאוֹת לקבוּצוֹת עוֹברוֹת דרך “אחדוּת-העבוֹדה”, כּל מי שנכנס לאגוּדה מקצוֹעית נעשׂה ממילא גם חבר ל"אחדוּת-העבוֹדה", וקשה לקבּל השפעה על הפוֹעלים".

אוּלם בּשעה שהכּתב מיפוֹ לוינה מוֹצא לנחוּץ יחד עם הקינה על הקוֹנסרבַטיביוּת של “אחדוּת-העבוֹדה” ועל רדיפת-האידיש וכוּ' לציין גם את כּוֹחה הכּמוּתי והסידוּרי, סוֹברים אחרת הכַּתבים, המריצים אִגרוֹת מירוּשלים לניוּ-יוֹרק. אלה מוֹדיעים, כּי בּ"אחדוּת-העבוֹדה" אין אף פּוֹעל אחד, ואין להם אפילוּ את מי להציג לבּחירוֹת לאסיפה המיַסדת. ובעל המאמר העיוּני, הניוּ-יוֹרקי, הכּתוּב על סמך כּל האינפוֹרמַציוֹת הללוּ יוֹדע וָעֵד “כּי “אחדוּת-העבוֹדה” הוֹלכת יד בּיד עם הכּוֹחוֹת השחוֹרים שבּארץ, הרוֹצים להיפּטר וּלהבטיח את עצמם מכּל השפּעה של המוֹני-פּוֹעלים, העתידים לבוֹא”. וּבדבּרוֹ על סעיף ד' שבּהצעת התכנית של “אחדוּת-העבוֹדה” (הנחָלת הלשוֹן העברית ואוֹצרוֹת התרבּוּת לכל העם, ושיתוּף קהל העוֹבדים בּחיי התרבּוּת ויצירתה) נכמרים רחמיו על “המוֹני הפּוֹעלים המוּצָאים לחלוּטין מכּל אפשרוּת של השתתפוּת בּחיים המדיניים, התרבּוּתיים וּממילא גם הכּלכּליים של הארץ”.

ואֶנקת-שאלה מתפּרצת מפּי בּעל המאמר: “האין זוֹ אִירוֹניה של הגוֹרל? בּשעה שגם היסוֹדוֹת המשַמרים בּיוֹתר פוֹנים שׂמאלה”. – האם לא סימן רע הוּא לנוּ שבּשעה זוֹ נוֹסדה בּארץ-ישׂראל “אחדוּת-העבוֹדה” זוֹ? וצפה ממַחבוֹאה הדאגה החנוּקה: “אוֹיבינוּ הפחידוּנוּ תמיד, כּי בּארץ-ישׂראל תהיה יד הריאַקציה על העליוֹנה. ואנחנוּ התקוֹממנוּ בּכל כּוֹחנוּ נגד נבוּאה שחוֹרה זוֹ” – והנה, הנה היא בּאה הסכּנה השחוֹרה בּדמוּתה וּבצלמה של “אחדוּת-העבוֹדה”. הריאַקציה, אוֹיה, פּרצה בּחַלוֹנוֹתינוּ!

לבּי, לבּי לסוֹפר העמקן. מי ינַחמנוּ?

אדר תר"פ.

אסיפת הנבחרים, אשר דחיוֹתיה המרוּבּוֹת היוּ נַעשׂוֹת בּקוֹלי-קוֹלוֹת, בּסערת-ויכּוּחים, בּתקווֹת וּפחדים, נכנסת עכשיו לתוֹך חיי הישוּב, אחרי ההסכּמה מלמעלה, בּחשאי-חשאין, מבּלי לעוֹרר כּל תנוּעה, מבּלי להרים שוּם גל.

ימי הבּחירוֹת מתקרבים. וּמעלת-החוֹם מסביב – למטה מאפס. קוֹר וקפּאוֹן. סוֹפרים אחדים מנַסים כּוֹח לזעזע את הקהל – וּללא הוֹעיל. לוּ נשמעה לפּחות הברה של התנגדוּת! אוּלי היתה מעלה איזה שרטוֹן של פּוּלמוֹס וקוֹרעת את קוּרי השממוֹן שמסביב. אבל מי יעיז להתנגד, אם גזירה היא מלפני ועד הצירים להסכים לבּחירות? וּלהתעניֵן? מה יש להתענין אם ועד הצירים עצמוֹ הבטיח עזרה? עכשיו אפשר לשקוֹט ולבטוֹח, כּי תוּגש לנוּ אסיפת-הנבחרים, כּשהיא מוּכנה וערוּכה בּכּל.

אין להתפּלא על הדבר. זה שנתים אשר הישוּב הארץ-ישׂראלי, זה שבֹכל מיעוּטוֹ ודלוּתו עמד בּכל זאת בּהתאַמצוּיוֹת כּוֹחוֹתיו בּפני מַשׂטינים וּפוּרענוּיוֹת (אם כּי עמידה זוֹ דרשה עזרה חָמרית וּמדינית מן החוּץ), חדל לראוֹת את עצמוֹ כּדבר-מה העוֹמד ברשוּת עצמוֹ, אחראי בּפני עצמוֹ, בּעל דעה, רצוֹן, חוֹבוֹת וּזכוּיוֹת. זה שנתים רוֹאה הישוּב את עצמוֹ חוֹסה בּצל סינרם של המַנהיגים (מהם חשוּבים וּמחוּננים וּמהם אוֹרחים-פּוֹרחים, זרים וּמקריים) ויחד עם זה נטוּל כּל כּוֹח וכל ערך. זה שנתים שאנוּ נמצאים למֵדים יוֹם-יוֹם, כּי ערכּנוּ אנוּ המדיני הוּא אפס, וכי תחת לפעוֹל ולעשׂוֹת כּציבּוּר חי ועֵר וּלשמש בּזה משען לעבוֹדה המדינית-הלאוּמית הכּללית, חייבים אנוּ להתנהג בּנימוּס, לשקוֹט וּליַחל ולא להרים קוֹל גם כּשהכּאב גדוֹל מאד, כּשעיווּת-הדין צוֹעק חמס, כּשחוּצפּת מַשׂטינים-שליטים דוֹרכת ורוֹמסת. דרשוּ מן הישוּב מַנדט והוּא נתן בּרצוֹן, אבל הכי הכּירוּ גם בּזכוּתוֹ להבּיע דעה אגב מסירת יפּוּי-כּוֹח זה, ההוּרגש איזה צוֹרך לשמוֹע את דעתוֹ? להלכה (ורק בּתוֹרת מתנה) אוּלי כּן, אבל למעשׂה הלא נדחה הדבר בּלך ושוּב עד היוֹם הזה. זה שנתים שהרצוֹן-מעט המתגלה בּתוך חלק מן הישוּב לאַרגן את הכּלל העברי בּארץ לכוֹח לאוּמי-מדיני הוֹלך ונידף על ידי חתירוֹת מלמטה וּפקוּדוֹת של זהירוּת ואחריוּת מלמעלה, וכל צעד של פּעוּלה עצמית מצד הישוּב מתבּטל למַפרע על ידי כּל סברה של כּל יוֹעץ עליון – היִפָּלא הדבר, כִּי חדל הצוֹרך, חָלף הענין וּפס האֵמון הממוּשך הלזה של אסיפת-נבחרים?

ויחס זה חדר גם אל ציבּוּר הפועלים, ציבּוּר זה אשר אַקטיביוּתוֹ הלאוּמית והחברתית אינה ניתנת להיכּנע על אף כּל התלָאוֹת. היִפָּלא הדבר? זה שנתים ימים וכל ה"התקהלוּת" של בּאי-כּוֹחו בּ"האסיפות המכוננות" הרבּות, בּועד הזמני וּבוַעד הפּוֹעל של הועד הזמני, התעסקוּת זוֹ הגוֹזלת כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת, זמן, עצבים וּמוֹח (הדרוּשים, וחסרים כּל כּך פּנימה, בּתוֹך העבוֹדה) לא הביאה כּל פּרי, לא עזרה להמציא עבוֹדה לאף יהוּדי אחד, לא עזרה להכניס לארץ אף חלוּץ אחד חדש, לא יצרה שוּם מוֹסד של ממש בּחיי הכּלכּלה אוֹ התרבּוּת, לא שינתה לטוֹבה שוּם ליקוּי, ולא מילאה שוּם ענין חיוּני בּישוּב, לא הביאה לידי שוּם גילוּי של כּוֹח ורצוֹן כּלפּי מַשׂטינינוּ, כּלפּי השׁלטוֹן הכּוֹבש, ואפילוּ כּלפּי השלטוֹן הציוֹני, רב החליפוֹת והתמוּרוֹת. היִפּלא הדבר, כּי פּס האֵמוּן בּכוֹח היצירה המדינית של הישוּב הקיים, רפה-הרוּח ודל-הכּלכּלה?

הלא לא משוּם נחת-רוּח ולא לשם משׂחק בּפיקציוֹת מדיניוֹת מטיל עליו הפּוֹעל את כּל העוֹל הכּבד והבּלתי-נעים הזה של השתתפוּת בּעסקנוּת ציבּוּרית, ורק מטרה אחת לעיניו: ריבּוּי הישוּב העברי העוֹבד בּארץ, אשר ממנוּ תוֹצאוֹת לכּל. ואם כּל זה אינוֹ משתנה אף כּל-שהוּא – מה לנוּ כּל העמל הזה?

כּן, יחס זה הוּא מוּבן. ואף על פּי כן הוּא מוּטעה, חוֹלה, מסוּכּן. כּל ההתאמצוּת הציבּוּרית המַתמידה של מעט הכּוֹחות העֵרים לחיים מדיניים בּישוּבנוּ, בּמשך השנתים האלה, עתידה בּאמת להישָאר עקָרה בּהחלט, בּלי להביא כּל פּרי, אם לא יעלה הדבר לברוֹא את המוֹסד המדיני-העממי, אשר יעשׂה את הישוּב הקיים והעתיד להיוֹת בּארץ, ליחידת מדינית-לאוּמית. ודוקא התלָאות מכּל הסוּגים שהשׂתרגו עלינוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת צריכוֹת ללמד אוֹתנוּ עד כּמה הכרחי הוּא ויסוֹדי הצוֹרך בּארגוּן חוּקי של הישוּב.

לא בּבת-אחת ולא בּשטרות-חוּץ נרכּוֹש לנוּ את זכוּתנוּ. עוֹד ארוּכּה הדרך, ועוֹד תתנַגפנה רגלינוּ על הרי-נשף. עוֹד צפוּיים אנוּ למלחמה כּבדה ולמסירת-נפש על זכוּיוֹתינוּ ועל יצירת-חיינוּ. וּדרוּשים לזה לא רק נוֹשׂאים חיים, חלוּצים, עוֹבדים, מגינים. דרוּשים גם כּלים, מכשירים למלחמת קיוּמנוּ הלאוּמי, ליצירת חיינוּ הפּנימיים, כּלי סידוּר וריכּוּז-כּוֹחוֹת. והכּלי הטבעי, החוּקי והמכניס לקרבּוֹ את כּל הכּוֹחוֹת העממיים – זוֹהי האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. וּלשם יסוּדה, קביעתה והכרזה והגנה על קיוּמה נקראת אסיפת-הנבחרים.

אין להטיל על אסיפה זוֹ תקווֹת מוּגזמוֹת. לא רב יהיה כּוֹחה בּראשונה. עם מכשוֹלים רבּים יהיה עליה להיאָבק, – ואוּלי גם ימים רבּים – עד אשר תרגיל את הכּוֹחוֹת השוֹנים מבּית וּמחוּץ להתיחס אליה בּכבוֹד וּכאֶל כּוֹח. השלטוֹן הכּוֹבש אינוֹ מכּיר ואינוֹ יוֹדע את הישוּב העברי המקוֹמי. על קיוּם האוֹטוֹנוֹמיה העברית אף לא הוּגד לוֹ בּבוֹאוֹ (מה שהיהדוּת בּגוֹלה ידעה לשמוֹר ולעשׂוֹת בּכל כּניסת כּוֹבש), גם ההנהגה הציוֹנית לא רגילה לראוֹת את הישוּב זקוּף-קוֹמה וּמַשמיע את קוֹלוֹ, גם פּעוּלת הסיוּע, אשר היתה לפני הכּיבּוּש נתוּנה בּמקצת בּידי הכּוֹחוֹת הציבּוּריים, נמצאת עכשיו מחוּץ להשפּעת הישוּב (בּכל אוֹפן מחוּץ להשפּעת הסתדרוּיוֹת העוֹבדים וגם מחוּץ לועד הזמני. אוּלי יש כּוֹחוֹת אחרים בּישוּב, אשר לידיהם נמסרוּ עניני הסיוּע?). וכוּלנוּ הלא יוֹדעים, כּי גם פּעוּלה זוֹ יכוֹלה להיוֹת לישוּב גם לרוֹעץ וגם לברכה. אוּלם לא רק כּלפּי חוּץ צריכה האוֹטוֹנוֹמיה העברית לכבּוֹש את עמדתה. תקוּפוֹת השליטה של כּל מיני פּקידוּיוֹת מימי “אליאנס”, “עזרה”, הבּרון – עוֹד לא נמחוּ עקבוֹתיהן. וכמה זקוּקים לחינוּך בּני הישוּב עצמם, עד אשר יתרגלוּ לראוֹת בּ"ישוּב" דבר-מה אשר אינוֹ הפקר, אשר אינוֹ משוּעבּד לבצעוֹ ולזדוֹנוֹ של כּל יחיד, אשר בּכוֹחוֹ לגדוֹר וּלסַייג סייגים? עם יצירת אסיפת-הנבחרים תתחיל אוּלי ראשית הקץ למצב זה.

אוּלם אם מִצערה תהיה ראשית האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ, אם את רוֹב כּוֹחה תצטרך להשקיע בּראשוֹנה בּכיבּוּש עמדתה, הרי עתידה גדול, ותכנה הרחב וכוֹחה מוּבטחים לה עם צמיחת הישוּב.

בּחוֹּץ-לארץ היוּ נוֹהגים להתוַכּח ארוּכּוֹת על היקף-הענינים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית: אם לצמצם אוֹתה בּעניני תרבּוּת וחינוּך אוֹ להרחיב בּתכנים לאוּמיים וכלכּליים. שאלה זוֹ אינה קימת בּארץ-ישראל. האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ, אם כּי אינה עדיין בּמַדרגה של אוֹטוֹנוֹמיה ארצית, מצוֹרפת היא מכּמה וכמה אוֹטוֹנוֹמיוֹת ארציוֹת קטנוֹת: המוֹשבוֹת והשכוּנוֹת העירוֹניוֹת שלנוּ הנן לא רק קהילוֹת לאוּמיוֹת ודתיוֹת גרידא. “היחידה הזעירה” של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית מַקיפה את כּל צדדי-החיים של אזרחיה. עניניה הישוּביים, הכּלכּליים והתרבּוּתיים רחבים למדי. ועל ידי זה ניתנת גם למוֹסדוֹת המרכּזיים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית אפשרוּת רחבה של איניציאַטיבה כּלכּלית וישוּבית.

האסיפה הראשוֹנה אוּלי לא יהיה בּכוֹחה להתחיל בּזה. אבל אחרי הראשוֹנה תבוֹא השניה והשלישית. והן תפַתַּחנה את הכּוֹח הפּנימי הטמוּן בּישוּב ותִפְתחנה אוּלי גם דרכים חדשוֹת ליצירת הישוּב. נקים עכשיו את השלד הבּנין, את כּתליו. הישוּב אשר יִגדל, אשר יתוַסף אלינוּ ויתרבּה למרוֹת כּל העיכּוּבים מבּית וּמחוּץ, הוּא אשר ימַלא את הבּנין הלאוּמי תוֹכן וכוֹח.

ניסן תר"פ.

המשׂא-וּמתן של שני המרכּזים בּדבר איחוּד עוֹמד עדיין בּעינוֹ. והעגלה אינה זזה. אוּלם שאיפת-האיחוּד החיה בּלבּוֹת חברים, של “אחדוּת-העבוֹדה” ושל “הפּוֹעל הצעיר”, אינה מסתפּקת בּזה. ההכּרה, כּי אי אפשר בּשוּם אוֹפן להמשיך הלאה את המצב הנוֹכחי, הביאה לידי פּגישות ושׂיחוֹת-רעים, אשר הראוּ לנוּ שוּב, כּי רצוֹן טוֹב ישנוֹ בּין כּוּלנוּ. ועל יסוֹד זה אני מַציע את הצעתי.

ואלה הם סעיפי ההצעה:

א. הפּוֹעלים והעוֹבדים שבּארץ מתאַַחדים וּמסתדרים למקצוֹעוֹתיהם. ההסתדרוּת המקצוֹעית כּוֹללת את כּל העוֹבדים בּמקצוֹע וּמסדרת את עבוֹדתה בּאוֹפן אוֹטוֹנוֹמי.

ב. להסתדרוּת החקלאית בּיאת-הכּוֹח היחיד של ציבּוּר העוֹבדים החקלאים בּארץ בּכל הענינים החקלאיים והישוּביים.

ג. כּל האגוּדות המקצוֹעיוֹת מתאַחדוֹת לברית אחת, המנהלת את הענינים הכּלליים, המשוּתפים לכל ציבּוּר העוֹבדים. לוַעד העליוֹן של בּרית האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת בּיאת-הכּוֹח היחידה בּכל הענינים הישוּביים-המעשׂיים של ציבּוּר העוֹבדים בּארץ.

ד. ועידה כּללית של כּל העוֹבדים בּארץ קוֹבעת את יסוֹדות הסידוּר המקצוֹעי ואת המוֹסדוֹת המרכּזיים והכּלליים של ציבּוֹר העוֹבדים: לשכּת-מוֹדיעין (בּשביל חוּץ-לארץ), לשכּת-עליה, לשכּת-עבוֹדה, קוּפּת-חוֹלים, בּנק פּוֹעלים, ועדת-תרבּוּת, משׂרד טכני וכוּ'.

ה. יחד עם הועידה הכּללית מתאַספוֹת גם הועידוֹת המקצוֹעיוֹת לסידוּר הסתדרוּיוֹתיהן.

ו. זכוּת ההשתתפוּת בּועידה הכּללית לכל חברי האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת הקיימוֹת, בּכּפר וּבעיר, וכל העוֹבדים בּארץ, אם הם חיים על יגיע כּפּיהם אוֹ על עבוֹדה רוּחנית, מבּלי נַצל את זולתם (זכוּת זוֹ שמוּרה להם גם אם הם נמצאים מחוּץ לכל הסתדרוּת. וּלהיפך, מי ששייך למפלגה של פּוֹעלים ואינוֹ חי על עבוֹדתוֹ – אין לוֹ זכוּת הבּחירה לועידה זוֹ).

ז. הבּחירוֹת לועידה וּלוַעדי-ההנהלה מתנהלוֹת בּזכוּת הפּרוֹפּוֹרציוֹנַליוּת, למען הגן על זכוּת המיעוּטים.

ח. בּכדי לשמוֹר על האוֹטוֹנוֹמיה הפּנימית המלאה של האגוּדה המקצוֹעית, יש לקבּוֹע כּי למפלגות המתקיימוֹת בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים אין הזכוּת לטפּל למעשׂה בּאותן העבוֹדוֹת הנכנסוֹת לחוּג הענינים של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים המשוּתפים אוֹ של האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת.

יוֹדע אני, כּי הצעה זוֹ פּוֹגעת קשה בּזכוּיוֹתיהן של “אחדוּת-העבודה” ו"הפּוֹעל הצעיר" יחד ועלוּלה משוּם זה לפגוֹש התנגדוּת חזקה מצדדים שוֹנים. ואף על פּי כן אני מעיז להציע אוֹתה, אם כּי אינני חוֹשב אוֹתה לאידיאַלית, כּי אם רק למוֹעילה בּתנאים הנוֹכחים. אידיאַלית תהיה רק אוֹתה צוּרת-הסידוּר, אשר תאַחד את כּל העוֹבדים בּכל ענפי הפּעוּלה החברתית. בּהצעה זוֹ אין איחוּד שלם כּזה. נשארים סוּגי פּעוּלה חברתית מחוּץ לרשוּת הכּלל, נשארוֹת קיימוֹת מחיצוֹת וקשרי מפלגוֹת. יש כּאן איחוּד כּל העוֹבדים, אבל אין איחוּד כּל הפּעוּלה הציבּוּרית. איחוּד-פּעוּלה שלם לא יִתכן כּל עוֹד אשר לא יבוֹא הדבר לידי איחוּד הכּוֹחוֹת הציוֹניים-הסוֹציאליים גם בּגוֹלה. לפי שעה הגוֹלה מעכּבת. חייבים אנוּ, לשם הגשמת הציוֹנוּת, לעבוֹד בּתוֹקף לשינוּי המצב בּגוֹלה, וזאת עוֹשה “אחדוּת-העבוֹדה”, אם כּי לא בּמידה מספיקה, לדעתי. אוּלם אין לנוּ לחכּות בּאיחוּד פּוֹעלי-הארץ עד אשר יִכשרוּ הלבבוֹת בּחוּץ-לארץ. אַדרבּא, איחוּד ארצי ישפּיע שוּב לטוֹבה על המצב והיחסים בּארץ-ישׂראל, כּאשר כּבר השפּיע בּמידה ידוּעה דבר יסוּדה של “אחדוּת-העבוֹדה”. הגשמת הצעד החדש, אם כּי בּלתי-שלם ולא אחרוֹן, לאיחוּדנוּ – הוּא בּידינוּ, בּידי כּוּלנוּ. והצוֹרך בּוֹ מוּחש לרבּים, גם לעוֹבדים בּשׂדה וּבסַדנה וגם לעוֹבדים בּשליחוּת הציבּוּר. לבאֵר עד כּמה עלוּל סידוּר חדש זה להגבּיר את כּוֹח העוֹבדים וּלשנוֹת לטוֹבה את מצב העבוֹדה, אין לי היכוֹלת. אנחנוּ, חברי “אחדוּת-העבוֹדה”, נוֹכחנוּ בּמשך השנה מה רב הטוּב המוּסרי והמעשׂי הצפוּן בּאיחוּד; והצעד החדש לאיחוּד הלא יכניס לתוֹך קהילת-העוֹבדים לא רק את חברי “אחדוּת-העבוֹדה”, ו"הפּוֹעל הצעיר", כּי אם עוֹד מאוֹת רבּוֹת של עוֹבדים, הצריכים ויכוֹלים להיוֹת חברים לתנוּעת-הפּוֹעלים בּכל שאיפוֹתינוּ הלאוּמיוֹת, הסוֹציאַליוֹת והתרבּוּתיוֹת. סידוּר זה גם ישנה בּמידה גדוֹלה את מצב העוֹלה: וזה בּלבד דיוֹ לחייב את ההצעה.

ניסן תר"פ.

הרוּגי-מַלכוּת

שם עתיק זה, אחד השׂרידים המעטים ממלחמת-חירוּתנוּ האחרוֹנה, הוּכנס שוּב, בּיד רְמִיָה ואַכזריה, לתוֹך דברי ימינוּ.

מאליו צף ועלה שֵם זה בּעמדך על יד ששת החללים, אשר שכבוּ דוּמם בּתכריכיהם הלבנים, בּשוּרה אחת, תחת הסככה אשר בּחצר בּית-החוֹלים של “הדסה”.

והכּל מסביב בּא לחַזק את ההרגשה הזאת: המוֹני יהוּדי ירוּשלים, הצוֹבאים על שערי חצר בּית-החוֹלים ונאלצים להתפּזר על ידי אנשי-הצבא ההוֹדים, מכוֹנת-היריה שבּחוּץ, המשמר ההוֹדי, ועל כּוּלם – ההלוָיה.

הממשלה עצמה הוֹאילה בּרוֹב חסדה לטפּל בּהרוּגינוּ. אפילוּ אוֹטוֹמוֹבּילים של הצלב האדוֹם שלחה לנוּ וּמשמר צבאי, וּמכוֹנת-יריה. הכּל. ורק גזירה אחת גזרה עלינוּ, כּי ההלוָיה תהיה בּשעה שתִכלה רגל מן השוּק. בּשעה שלפי חוּקי מצב המצוֹר לא יעיז שוּם קרוֹב ושוּם גוֹאל להיטָפל אל ההלוָיה.

והאנשים שלנוּ, האחראים והרציניים, קיבּלוּ עליהם את הגזירה. לא נדוּן אוֹתם. הם הראוּ את כּוֹחם ואת אמיתם בּימים אלה. אבל מה קשה להשלים עם היכָּנעם בּרגע זה.

ההלוָיה היתה אילמת. כּאֵלם המַכאוֹב הגדוֹל. זוֹ היתה הלוָיה של הרוּגי-מלכוּת.

מוּקפים זרים זזה ההלוָיה. בּאוֹטוֹמוֹבּילים סגוּרים הלכוּ גם המתים וגם החיים. אפלת הרחוֹבוֹת שנָדַמוּ בּלעה אוֹתנוּ. רק משפּחה פּרַבוֹסלָבית-צוֹררת עמדה על המַעקה והסתכּלה.

ועל קברוֹתיהם החדשים של הרוּגי-מלכוּת, החצוּבים בּיד זרה, עמדתי אני, בּן למשפּחה הצעירה בּישׂראל, משפּחת דוֹחקי-הקץ של פּועלי ארץ-ישׂראל, המלוּמדה בּקברוֹת-קדוֹשים, החוֹצבת בּמוֹ ידיה את מבחר קבריה, וחשתי כּי בּרית חדשה כּרוּתה בּינינוּ, הישוּב הצעיר שבּצעירים המַשיר את ניצתוֹ בּטרם גָמלה, וּבין הישוּב הישן היוֹדע אוֹתנוּ רק מרחוֹק.

בּימים שלאחר זה שוֹטטתי בּין משכּנוֹת יעקב שבּעיר העתיקה וראיתי את בּחוּריהם המשתתפים בּהגנה, ראיתי את היהוּדים הקוֹראים ל"ציוֹניסטים" לבוֹא אליהם לעזרה, ראיתי את הישישים והישישוֹת המברכים את אחיהם הרחוֹקים, שמעתי על הזקנים המצרפים את שמוֹתיהם לרשימת הנאשמים בּעווֹן הגָנה, ואדע כּי – איזוּ פּוּרענוּיוֹת חיצוֹניוֹת וּבגידוֹת פּנימיוֹת לא יביא לנוּ יוֹם מחר – נחתמה הבּרית.

פּוֹשעי-ישׂראל

עשרוֹת בּחוּרי ישׂראל נתפּסוּ למלכוּת. הם חטאוּ חטא כּבד מנשׂוֹא. הם לא הסכּימוּ לפשוֹט צואר אל המַאכלת. הם עמדוּ מוּכנים להגן על נפשם, על אחיהם, על נשיהם ואַחיוֹתיהם.

וּבידיעוֹת הראשוֹנוֹת, אשר הרָשוּת מוֹציאה לפרסוּם, כּתוּב מפוֹרש: “היוֹם משפּט היהוּדים אשר נתפּסוּ ונשק בּידם”, על משפּט האַנסים וּלאוּמיוּתם לא מיהרוּ להוֹדיע. מי המוּכּים, מי הפּצוּעים, מי נאנס – גם על זה לא מיהרוּ לספּר. זוּלתי יהוּדים לא נתפּס, כּנראה, איש עם נשק בּיד, בּזה אפשר דוקא להאמין. הוֹי, עם כֶּבֶד עווֹן.

את המלאכה למדוּ, כּנראה, על בּוּריהּ. תיכף לאחר הפּוֹגרוֹם נסגרים השערים בּפני ההגנה היהוּדית. הכַּתָּבוּת האוֹפיציוֹזית מַמציאה לעוֹלים את הידיעוֹת הנכוֹנוֹת ואת הבּיאוּרים המַספּיקים. בּדוּתוֹת פּרוֹבוֹקַציוֹניוֹת כּבר נפוֹצוּ וּ"ממקוֹר נאמן". הבּיוּליטין הרשמי עצמוֹ מעיד, כּי היהוּדים התנקשוּ בּנפש… המוּפתי. עוֹד בּיוּליטין ויתבּרר וַדאי, כּיצד גרמוּ היהוּדים לפּוֹגרוֹם. אחר-כּך נאסרים בּחוּרי ישׂראל, ואַשמתם הכּבדה לא תאַחר להיגָלוֹת.

ידעתי קצת אחדים מן הפּוֹשעים. ז. ז’בּוֹטינסקי הוּא וַדאי אשם. בּשעה שהזעיק תחת הדגל הבּריטי אלפי צעירים עברים, לא פּילל, כּנראה, כּי לא יִרבּוּ הימים וּבשם הדגל הזה יוּשׂם בּכּלא, וּלנוֹשאיו של הדגל הזה יהיה הוּא לצנינים. וּבשעה שנפצע בּמלחמת יריחוֹ, לא ניבּא לוֹ לבּוֹ, כּי עוֹד מעט וּפצעים הרבּה יוֹתר רציניים יגרמוּ לנוּ ידידינוּ המנַצחים.

הנה אפרים רוּבּינוֹביץ ². בּוֹטַנַאי ותלמיד-חכם זה, אשר לא יִיעף ולא יִיגע מלדלג על הגבעוֹת, מלרדוֹף אחרי האֵזוֹב אשר בּקיר והדרדר בּשׂדה, מלטפּס בּאילן וּמלהרבּיץ תוֹרה בּרבּים וּמלעבוֹד בּסתר אָהלוֹ – אף הוּא בּפּוֹשעים.

ידעתי גם אוֹתוֹ זקן, המוֹרד בּמלכוּת רַחֲמָנָא ליצלָן, ר' יעקב ליבּ הכּהן לוֹזוֹבסקי, זה שההוֹדים ירוּ בּוֹ וּבשכנוֹ הזקן והאשימוּ אוֹתם אחר כּך, כּי התנפּלוּ על הצבא ³. זה היה יהוּדי תוֹרני וחקרן, לפנים רב בּישׂראל, אשר עזב את כּסא רבּנוּתוֹ וַיתהלך וַישוֹטט בּארץ כּמה שנים בּמקלוֹ ותרמילוֹ, חוֹנן את עפרה ממש, חקר כּל אבן וכל צרוֹר, התפּרנס בּגרוֹגרת וּבכוֹס חַמין, עסק בּכתיבת איזה חיבּור על הגיאוֹלוֹגיה של ארץ-ישׂראל, וציפּה לגאוּלה בּמהרה בימינוּ.

אלה הם פּוֹשעי ישׂראל. לא, לא פּנינוּ יֶחוָרוּ. יִרבּוּ כּמוֹתם בּישׂראל.

נעילת-שערים

בּעתוֹני מצרים עברה הידיעה:

“לרגל המאוֹרעוֹת בּירוּשלים החליטוּ השלטוֹנוֹת הצבאיים לבלי תת רשיוֹנוֹת נסיעה ממצרים לארץ-ישׂראל מיוֹם 4 אַפּריל ואילך, לא בּים ולא בּיבּשה”.

את הבּאים לארץ-ישׂראל מצד דמשׂק אין מעכּבים, כּנראה. את זאת אין מחַייבים “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים”. משם אין כל סכּנה צפוּיה לשלוֹם הארץ. הסכּנה היא רק מצד בּאֵי-המערב.

אכן, שיטה היא.

ואחת היא השיטה בכּל.

שערי העיר העתיקה בּירוּשלים מוּקפים צבא, וכידוֹניהם שלוּפים, הכּניסה אסוּרה. הצבא שוֹמר… על הפּוֹרעים.

ועל דרך קַנטרָה וּבמבוֹא חוֹף יפוֹ יעמוֹד שוֹמר הסדר, וחרבּוֹ שלוּפה – להדוֹף אחוֹר את היהוּדי הבּא. הוּא ישמוֹר על… “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים”.

מה מביאה אִתה ידיעת-עתוֹנים זוֹ, אם סיוּם אחרוֹן של שיטה אוֹ התחלה של גזירת-אַדריָנוּס, שְחִיק-עצמוֹת?

האין ידיעה זוֹ מבשרת, כּי מכינים בּשעה זוֹ, בּאחת המַעבָּדוֹת המדיניוֹת את החרב המתהפּכת של דֶקלַרציה חדשה, עוֹשקת-תקוָנתוּ?

האין ידיעה זוֹ אוֹמרת, כּי לא בּאוּ כּל אלה “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים” אלא למען הכשיר את מזימת-הזדוֹן?

יֶדעוּ איפוֹא צוֹררינוּ:

לא תפחידוּ אוֹתנוּ.

לא בּחסדכם ניתנה לנוּ הארץ ולא בּזדוֹן-רְמִיַתכם תשַכּלוּ אוֹתה מאִתנוּ.

לא תוּכלוּ לנוּ.

בּראשינוּ ננַפּץ את בּריחי הבּרזל.

המוֹקשים החדשים אשר טמנתם לרגלינוּ לא יכשילוּ אוֹתנוּ, הסכּנה החדשה תעיר בּנוּ את הכּוֹחוֹת הספוּנים, תדליק את להט הקנאוּת הקדוֹשה, תִדלה ממעמקי הנפש את ההתמַכּרוּת הגמוּרה, תַתְוֶה את המפעל הגדוֹל.

יהיוּ צוֹררינוּ אשר יהיוּ, אם פּראי השוֹד והאוֹנס, אוֹ נציבי ה"תרבּוּת" השוֹלטת, –

לא תכניעוּ אוֹתנוּ.

המירוֹתם את הצהרת בּלפוּר בּהצהרת דם ותֶבֶל,

קנית לכם שֵם עוֹלם בּדברי-הימים:

את זכר עמלק,

את מזימת אַדרינוּס,

חֲרַתֶּם את שמוֹתיכם בּדם ירוּשלים, –

בּשבילנוּ אתם אבק פּוֹרח, שוֹט עוֹבר.

על פּני גויוֹתינוּ, גויוֹת חללינוּ,

בּדם לבּנוּ,

בּאוֹר אמוּנתנוּ,

וּבתקוָתנוּ האחרוֹנה,

נפרוֹץ כּל חוֹמה.

נפרוֹץ ונַעלה.

ניסן תר"פ.

חיפּוּשׂ

החיפּוֹשׂ הראשוֹן היה בּ"ועד הצירים", בּשעת הבּוֹקר הראשוֹנה, כּשלא היה עוֹד שוּם איש בּבּית הזה. אוֹפיצר אחד וּשנים-עשׂר חיילים חיפּשׂוּ בּכל חדרי “ועד הצירים”. שוּלחנוֹת אשר מגֵרוֹתיהם היוּ סגוּרוֹת נפתחוּ בּחזקת-היד.

חיפּוּשׂ כּזה נערך גם בּדירתוֹ הפּרטית של הד"ר חיים וייצמן (אחרי צאתוֹ)ׂ.

מה חיפּשׂוּ שם האדוֹנים המחַפּשׂים?

ועל דעת מי חיפּשׂוּ שם?

האם פּרי חכמתם וּבינתם של נציבי-ירוּשלים, המגוֹאָלים בּדם הוּא זה אוֹ – רמז מגבוֹה, תשוּבה לישוּב על אֶנקתוֹ?

האם קהוּת-נפש היא זאת של חיילים שליטים בּארץ כּבוּשה, אשר אינם יוֹדעים את אשר הם עוֹשׂים אוֹ הסתוֹללוּת בּצדִיָה בּכבוֹד העם ותקוָתוֹ?

לא את חיים וייצמן הפּרט יוֹדע העם, ואף לא את וייצמן המנהיג של מפלגה בּישׂראל כּי אם את וייצמן אשר הביא לארץ-ישׂראל בּהדרת-חג את בּשׂוֹרת הקמת הבּית הלאוּמי, אשר בּוֹ חזינוּ את הכּרת זכוּתנוּ.

לא בּדירה העזוּבה, אשר וייצמן יְצָאָהּ, לא בּמגֵרוֹת הריקוֹת של “ועד הצירים” נערכוּ החיפּוּשׂ והבּדיקה – בּתקוָתנוּ, בּאישוֹן-עיננוּ, נקלע החץ.

“הדסה”

חוֹבה גדוֹלה לציין את אשר עשׂתה “הדסה” בּימי העבָרוֹת. את כּל אשר עשׂתה “הדסה”, רוֹפאיה, אַחיוֹתיה, תלמידוֹתיה ונֶהָגיה בּימים האלה – יוֹדעים רק הקרוֹבים לדבר. אבל גם לנוּ, הרחוֹקים יוֹתר, היה ברוּר: ה"מגן-דויד האדוֹם" לא הוֹביש, לא הכזיב. המסירוּת הרבּה, הזריזוּת, הנאמנוּת והחריצוּת התגלוּ בּכּל. וּברוּר עוֹד דבר: תקוּפת-התוֹהוּ, כּאשר אנשי “הדסה” היוּ זרים לנוּ וּרחוֹקים וּמתנַכּרים – כּבר חלפה ועברה. “הדסה” היתה למוֹסד של הישוּב, למוֹסד רב-פּעלים ורב-ערך, ואנשיה העמיקוּ שוֹרש בּחיינוּ, בּכל הקוֹרה אוֹתנוּ.

פּעוּלוֹתיה של “הדסה” היוּ יכוֹלוֹת להיוֹת לכבוֹד לכל מוֹסד סַניטרי-ממשלתי. ואמנם גם הממשלה הרוֹממה, השוֹמרת על הסדרים בּארץ, ידעה להעריך את פּעוּלת “הדסה”: המוֹשל של ירוּשלים, מר סטוֹרס, כּיבּד אוֹתה, מרוֹב דאגה, אפילוּ בּלינת-לילה, בּטרם בּאוּ שליחיו אל בּית-החוֹלים לעשׂוֹת בּוֹ… חיפּוּשׂ.

בּמקוֹם המשפּט – שָם הרֶשַע

יקָרֵא לדבר בּשמוֹ הנכוֹן. ויֶאמר מבּלי מוֹרך, גָלוּי קֳבָל-עם:

הפּוֹגרוֹם על ישׂראל בּארץ-ישׂראל עוֹדנוּ נמשך!

שינוּי צוּרה, חילוּפי-פּרצוּפים. ואוּלם יד-הזדים אחת היא. והיא עוֹדנה נטוּיה על הישוּב, להכחידוֹ, להוֹרידוֹ עד דַכּא.

בּמקוֹם פּרעוֹת-הרחוֹב וּדקירוֹת-הסַכּינים של אספסוּף-בּליעל, פּרוּע וּמשוּסה, בּא הפּוֹגרוֹם המדיני, הערוּך כהלכה, לעין השמש על ידי לבוּשי-מכלול, עוֹשי דבר השלטוֹן.

הישוּב העברי, פּצוּע בּלבבוֹ, העיז לדרוֹש משפּט.

וּבמקוֹם המשפּט בּאה הנקמה, נקמת אַלים המתקלס בּנוּ.

אלה אשר מקוֹמם על ספסל הנאשמים, אלה אשר גיאלוּ את שלטוֹנם בּדם, אלה אשר אוֹתם דרשנוּ למשפּט – הם הממַנים עלינוּ דיינים ושוֹפטים.

והדיינים מילאוּ את שליחוּתם: נקמה אחת אַפּיִם. בּזַ’בּוֹטינסקי, בּהגנה, בּישוּב העברי כּוּלוּ, המעיז לעמוֹד קוֹממיוּת בּפני מרַצחיו וּמעַניו.

עשׂרים איש, מיטב אנשינוּ, אנשי תרבּוּת וּמדע, טהוֹרי-שאיפוֹת וּמסוּרי-נפש, נמסרוּ לגרדוֹם. ראש ההגנה העצמית, אחד העוֹמדים ראשוֹנה בּתנוּעת הגאוּלה העברית, הוּשוָה על ידי בּית-הדין של הצבא הכּוֹבש אל חלאת המין האנוֹשי, אל המעַנים. המשפּט לא הסתפּק בּזה: נחוּץ היה עוֹד לאיים על הישוּב בּלהט-החרב של גזירת-גלוּת, והנה גם הוֹספה זוֹ: לאחר גמר העוֹנש יוּגלה מן הארץ.

אכן, צדקוּ הפּוֹרעים. עין בּעין יִראה עתה תוֹשב הארץ, כּי “א-דוֹלָה מַענָא” (הממשלה אִתנוּ).

  __________

החוֹבה – לא להתעלם מן הסכּנה. מראִיית האמת, מהפּירוּש האמיתי של מזימוֹת-הרֶשע הנרקמוֹת סביבנוּ כּל הימים, מיוֹם הכּיבּוּש. אוּלם –

גם כּשחרב חדה מוּנפה על צוארנוּ – לא נַרכּין את ראשינוּ, לא נכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע.

כּוֹחנוּ גדוֹל רב יֶתר מאשר חוֹשבת הרָשוּת המקוֹמית, מאשר חוֹשבים רבּים מבּינינוּ.

אם כּוֹח אין עמנוּ כּיוֹם פּה לשבּוֹר זרוֹע רשעים, עוֹד חזקים אנוּ למדי להרעיד את הכּסאוֹת המוּקמים על דמי חללינוּ, על אֶנקת-אסירינוּ.

אַל דֳמִי ואַל פּחד.

ישָמע קוֹלנוּ בּארץ וּבגוֹלה. בּיהדוּת וּבאנוֹשוּת הישרה. זעקת-שברנוּ אשר תפרוֹץ, תזעיק את הכּוֹחוֹת. ולא רק בּשביל החוּץ, בּשביל הפּעוּלה בּחוּץ, כּי אם גם בּשבילנוּ עצמנוּ, בּשביל ילדינוּ. אַל נַטמין את שאגתנוּ בּחוּבּנוּ.

ילדינו ראוּ בּיסוּרינוּ וּבתקווֹתינוּ, וּבעבוֹדתנוּ יוֹם יוֹם. הם ראוּ בּימי ההתנדבוּת הגדוֹלים, יֵדעוּ גם את הנעשׂה לנוּ כּיוֹם וּמידי מי נעשׂה לנוּ וירווּ את זעמנוּ.

אבוֹת לבנים יספּרוּ, מוֹרים לתלמידיהם, אִמוֹת לתינוֹקוֹתיהן את אשר עוֹללוּ לנוּ בּני-עַוְלה.

נקרא יוֹם לאֵבל וּלזעם, וּביוֹם זה תירָאה על הקיר פּיסת היד הכּוֹתבת:

מְנֵה מְנֵה תְּקֵל וּפַרְסִין.

שֵם רשעים ירקב וּזרוֹע נבָלים תישָבר.

אייר תר"פ.

בּבית-הקברוֹת שבּיפוֹ נוֹסף לנוּ קבר חדש. נטמן אחד היקרים והאהובים. בּעצם ימי הבּלהוֹת משוּ ממימי הים את גוּפתוֹ של שלמה קפּלן. ונבלע מספּד היחיד בּאבל הכּללי.

למדתיו וידעתי, אם כּי מרחוֹק. עוֹד משעת בּוֹאוֹ לפני שבע-שמוֹנה שנים בּספינה. חזוּת פּניו של עֶלם חיור זה היתה רוֹעפת טוֹהר, תוֹם, אוֹמן, וּכשנפגשתי אִתוֹ בּעבוֹדה, בּחיי יוֹם יוֹם עִם עוּלם, טרדוֹתיהם ואַחריוּתם הגדוֹלה, הרגשתי כּי כּאן לפנַי איזוֹ אישיוּת מוּסרית מיוּחדה בּמינה, המעוֹררת גם מבּלי דעת למה, מבּלי לנקוֹב בּשם, פּליאה, כּבוֹד ואפילוּ קנאה על היוֹתך אתה נעדר היוֹפי הזך הזה. ולפני חן הנפש האצילית הזאת, היוֹדעת את חוֹבתה בּפשטוּת עילָאָה, נכבּשוּ כּל הלבבוֹת. וחיכּית: זה עדיין לא הכּל. מתחת לכל זה יש דבר-מה עוֹד יוֹתר חשוּב, חשוּב בּשביל כּוּלנוּ. יבוֹא היוֹם וזה יתגלה – ויוּרגש לכוּלם האוֹר הגנוּז. מתי?

ועכשיו נגנז האוֹר.

הוּא נלקח מאִתנוּ בּימים אלה. ואין איש אִתנוּ יוֹדע נאמנה, אם בּידי בּני-עַוְלה נפל, אוֹ שלבּוֹ – המנוּסה בּיסוּרי הפּרט והכּלל – לא יכוֹל יוֹתר נשׂוֹא את המצוּקוֹת. בּשביל כּוּלנוּ הוּא חלל הימים האלה, ואוּלם לקרוֹבים קצת הביא מוֹתוֹ של קפּלן את הסיוּם האחרוֹן של משפּחה קטנה ויקרה: יוֹסף מיכאֵלי, אשר גמר את חייו בּראשית שחרוּתוֹ, בּכנרת, אחוֹתוֹ חנה מיכאלי, אשר גָועה בּהרי הלבנוֹן, וּשלישי להם שלמה קפּלן.

מי מוֹנה לאבידוֹתינוּ?

ניסן תר"פ.

חנינה/ ברל כצנלסון

¹

זכינוּ לחסד. לפּוֹשעים שלנוּ ניתנה חנינה. הוּפחת צבא-עווֹנם.

את העוֹנש לא בּיטלוּ. את המשפּט לא בּיקרוּ, את החוֹטאים והעַוָלים האמיתיים לא הענישוּ – “ריחמוּ” את פּוֹשעינוּ.

האין חנינה זוֹ עצמה מעידה על מצבנוּ, כּאשר העידוּ המשפּט והעוֹנש? שאיפת-הדרוֹר של עם ישׂראל שׂוּמה בּכּלא, ולפני העוֹלם מַכריזים על גאוּלה וּדרוֹר.

תחת להצדיק את הצדיק וּלהרשיע את הרָשָע, תחת לקרוֹא דרוֹר ללוחמי-הדרוֹר החַפּים מפּשע בּא מעשׂה-נכָלים חדש: למען סתוֹם פּה, שַכּך רעש וטשטש את העָוֶל הצוֹעק שמַימה.

מעיזים לָחוֹן אוֹתנוּ. וּמי מעיז? – אלה אשר העיזוּ לדוּן אוֹתנוּ, לשפּוֹט את הגָנתנוּ. הם הם הנם כּיוֹם אנשי-החסד, המַמתיקים את גזר-הדין.

מי מבקש מאִתכם רחמים? ירַצוּ הרשעים את עווֹנם כּאשר להם יאָתה, כאשר דנוּ אוֹתם דייני-הצדק!

טרם חדלוּ להתקלס בּנוּ, התקלסוּ בּנוּ בּכוֹח השלטוֹן, בּכוֹח ההגנה הצבאית, כּביכוֹל, בּכוֹח המשפּט. עכשיו בּאוּ להתקלס בּנוּ בּכוֹח החנינה. החוֹננים!

ואנוּ – לא בּרחמים ולא בּחסדים ולא בּחנינוֹת אנוּ רוּצים, כּי אם בּצדק. ואם שבעתים תוּשׂם יד לפינוּ, לא נֶחשה ולא נשקוֹט. ולא נתן לחַפּוֹת בּחנינוֹת על מעשׂי-פּשע, על קרבּנוֹת ועינוּיי-עם.

לא נחדל מקרוֹא וּמדרוֹש משפּט עד אשר קוֹלנוּ יבקיע ושַוְעתנוּ תישָמע.

אייר תר"פ.

צדק-לאוּמים / ברל כצנלסון

¹

בּשעה חמוּרה לתנוּעת גאוּלתנוּ, כּשיד זדים הוּנפה לקרוֹע את ארג עבוֹדתנוּ, בּאה לעזרתנוּ מפלגת-העבוֹדה שבּאַנגליה. “מפלגת הפּוֹעלים שלחה טלגרמה ללוֹיד ג’ורג' בּסַן-רֶמוֹ ² בּדרישה להגשים בּפוֹעל בּהקדם האפשרי את הכרזת בּלפוּר תחת חסוּת אנגליה”.

לא לשם תרוּעוֹת נצחוֹן וּקריאוֹת הידד, לא למען השתפּך בּמַחמאוֹת לחָזק, אשר הוֹאיל לפשוֹט יד-יֶשע לחלש ממנוּ, כּדאי להתעכּב על מעשה זה, כּי אם להבנת המאוֹרעוֹת, להערכת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים והעתידים לפעוֹל.

אין אִתנוּ כּיוֹם פּה איש היוֹדע נאמנה, עד מה פּעלה טלגרמה זוֹ של הפּוֹעלים על ההחלטה של השליטים בּסַן-רמוֹ, אין גם איש היוֹדע נכוֹנה מַהוּ תכנה האמיתי וערכּה המַמשי של החלטת סַן-רמוֹ. אוּלם עצם מעשׂה זה, עצם דרישה זוֹ שבּאה בּתוֹקף מצד פּוֹעלי אנגליה, תכנה המוּסרי וערכּה המעשׂי לעבוֹדתנוּ הקרוֹבה – אלה ראוּיים להתבּוֹננוּת, להכּרת מַהוּתם, להערכה בּשׂים לב.

בּין מנהיגי הפּוֹעלים בּאנגליה ידוּעים לנוּ לא מעטים אשר הבּיעוּ כּמה פּעמים את יחסם החיוּבי והנלבּב לשאיפוֹתינוּ ולא הסתפּקוּ בּהסכּמוֹת וּבחתימוֹת לבד. כּדאי להזכּיר את תוֹם מַן, הנוֹאם העממי וחביב המוֹני הפּוֹעלים המפוּרסם בּבוֹר-לבּוֹ וּבקיצוֹניוּת דעוֹתיו הסינדיקַליוֹת, אשר היה מַקהיל קהילוֹת וּמַטיף בּרבּים על תחיית ישׂראל בּארץ-ישׂראל. חברינוּ ששהוּ בּאנגליה נזדמן להם לא פּעם להיוָכח בּהתענינוּת החיוּבית שמַנהיגי הפּוֹעלים בּאנגליה רוֹחשים לעבוֹדתנוּ. אוּלם כּל זה עוֹד לא נתן את הבּטחוֹן השלם, כּי בּעת צרה יחוּשוּ לעזרתנוּ.

היחס החיוּבי לשאיפוֹתינוּ התגלה הפּעם בּמעשׂה נמרץ, אשר לא פּיללנוּ. ויש להבין כּי לא כּקצף על פּני מים עלה הדבר, כּי לא דבר שבּמקרה ולבקיא ענין של השפּעה אישית הוּא. כּאן יש שיטה. ולשיטה הזאת כּדאי להתבּוֹנן.

עוֹד לפני שנים אחדוֹת לא ידעה הסוֹציאַליוּת ולא הכּירה בּקיוּם אוּמה ישׂראֵלית. היא ידעה את הסוֹחר והמתַווך היהוּדי בּתוֹר ציבּוּר, ידעה גם את האִינטליגנט היהוּדי המתמַסר לתנוּעת-הפּוֹעלים – בּתוֹר פּרט. את הציוֹנוּת לא ידעה כּלל, אוֹ חשבה אוֹתה לתנוּעה ריאַקציוֹנית, המַרחיקה את היהוּדי, העלוּל להיוֹת מוֹעיל לתנוּעה של העם אשר בּתוֹכוֹ הוּא יושב, מהשתתף בּפעוּלה לטוֹבת הקידמה הכּללית. והיהוּדים המתבּוֹללים הרבּים בּכל התנוּעוֹת הסוֹציאַליוֹת של העמים האחרים הוֹעילוּ לזרוֹע וּלהצמיח את היחס השלישי הזה לכל התעוֹררוּת יהוּדית לאוּמית. ואנשים בּעלי תרבּוּת גבוֹהה, כּפֶרנסטוֹרפר האוֹסטרי ³, אשר התיחסוּ מלכתחילה לציוֹנוּת ולתנוּעה הלאוּמית בּקרב היהוּדים בּחיבּה וּבהכּרה, היוּ רק בּוֹדדים. והנה בּשנים האחרוֹנוֹת שוּנוּ היחסים האלה שינוּי ניכּר, וּבועידוֹת השוֹנוֹת של הפּוֹעלים אנוּ שוֹמעים מפּעם לפעם דברים כּאלה, אשר היינוּ שׂמחים אילוּ היוּ כּבר חוֹדרים ללבּם של כּל בּני עמנוֹ; וּמתוֹך מַנהיגי הסוֹציאַליוּת קמוּ לנוּ ידידים ורֵעים, כּטרוֹלסטרֵה ⁴, כּהוֹיזמן⁵, כּוַן-קוּל⁶, המסוּרים בּכל הכּרתם לתנוּעת תחייתנוּ.

די להביא מספּר של גילוּיי-הדעת, אשר נתקבּלוּ בּועידוֹת-הפּוֹעלים השוֹנוֹת בּמשך שנוֹת-המלחמה האחרוֹנוֹת, כּדי ללמוֹד מהם על דרך הפּוֹליטיקה הלאוּמית הנקבּעת להלכה וּלמעשׂה בּתוֹך התנוּעה הסוֹציאַלית. המפלגה הלאוּמית הרבוֹלוּציוֹנית “דַשנַקצוּטיוּן” של העם האַרמני, האח לצרה לעמנוּ, היתה הראשוֹנה, כּמדוּמה, אשר הכריזה על דרישתנוּ עוֹד בּקיץ תרע"ז, חדשים לפני הכרזת בּלפוּר: “אנוּ דוֹרשים כּמוֹ כן – – כּי סוּריה וארץ-ישׂראל (פּלשׂתינה היהוּדית) תהיינה חטיבוֹת מיוּחדוֹת. החוֹבה של החטיבוֹת הללוּ ויחסיהן ההדדיים וּבין-הלאוּמיים יקָבעוּ אחרי המלחמה”.

בּמִנשר של המשלחוֹת הסוֹציאליסטיוֹת הנייטרליוֹת אשר התאספוּ בּשטוֹקהוֹלם, בּאוֹקטוֹבּר תרע"ז, לפני הצהרת בּלפוּר, נאמר: “פּתרוֹן בּין-לאוּמי של שאלת היהוּדים, אוֹטוֹנוֹמיה אישית בּגלילוֹת רוּסיה, אשר שם חיים היהוּדים בּהמוֹנים; הגנה על ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישׂראל”. וּבגוּף-התזכּיר הנוֹסף למנשר נאמר: “אנוּ מכּירים בּאוֹפי בּין-הלאוּמי של שאלת-היהוּדים וּבהכרח לפתוֹר אוֹתה על ידי חוֹזה-השלוֹם. לפיכך צריכים להימנוֹת הגלילוֹת, אשר שם חיים היהוּדים בּהמוֹניהם, ושם צריכה האוֹטוֹנוֹמיה האישית-הלאוּמית להיוֹת מוּבטחת להם. הגלילוֹת האלוּ שייכים לרוּסיה, אוֹסטריה, רוֹמַניה וּפּוֹלין. התפּתחוּת הישוּב היהוּדי בּארץ-ישׂראל צריכה להיוֹת מוּבטחת בּמשפּט-הלאוּמים”.

והועידה של “בּרית-העבוֹדה” (התאחדוּת כּל ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת) שבּאמריקה, אשר נתכּנסה בּנוֹבמבּר 1917 בּבּוּפַלוֹ, החליטה: “היוֹת שהעם העברי הוּא היחידי בּין העמים הקטנים, המשוּלל מוֹלדת, הננוּ דוֹרשים מאת הנשיא של כּנסיוֹת-הבּרית בּאמריקה וּמאת הקוֹנגרס בּין-הלאוּמי אשר יקבּע את תנאי-השלוֹם, כּי יכּירוּ בּדרישה הצוֹדקת של העם העברי להקמת מוֹלדתוֹ הלאוּמית בּארץ-ישראל על בּסיס אוֹטוֹנוֹמי. מר גוֹמפֶּרס ⁷, הנשיא של “בּרית-העבוֹדה”, חייב להשפּיע על הממשלה, שהיא תפרסם גילוּי-דעת בּרוּח החלטה זוֹ”.

וּבתכנית-השלוֹם אשר נתקבּלה בּועידת-הסוֹציאליסטים של ארצוֹת-ההסכּמה, בּפבּרוּאר 1918 בּלוֹנדוֹן, נאמר: “כּי פּלשׂתינה תשוּחרר משעבּוּד הממשלה התוּרכּית ותוּקם להיוֹת מדינה חפשית בּערוּבּה בּין-לאוּמית, וכי יוּכלוּ לשוּב אליה כּל היהוּדים הרוֹצים בּכך, למען עבוֹד לטוֹבת עצמם מבּלי התערבוּת גזעים ודתוֹת אחרים”.

ואחרי כּל אלה בּאוּ חמשת הסעיפים של החלטת אַמשׂטרדם בּשאלוֹת ישׂראל, וּבהם: “ד. הכּרת הזכוּת של העם היהוּדי להקמת בּית לאוּמי בּארץ-ישׂראל, ויצירת התנאים לכך תחת חסוּת וּביקוֹרת חֶבֶר-העמים, שעליו להגן גם על הענינים הצוֹדקים של שאר תוֹשבי הארץ. ה. השתתפוּת העם העברי בּחבר-העמים”.

כּכה הסתמנה השיטה המדינית של הסוציאַליוּת העוֹלמית בּיחס למַשׂא-נפשנוּ ההיסטוֹרי. ושיטה זוֹ היא שהביאה עכשיו לידי מעשׂה-רב זה, לידי אַקטיביוּת נאמנה זוֹ של המפלגה האנגלית. כּי לא מקרה ולא השפּעוֹת זמניות ואישיוֹת הצטרפוּ כּאן, כּי אם שיטה מדינית חדשה, שיטת בּין-הלאוּמיוּת, המכּה את שרשיה בּתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית והמביאה לידי זה שפּוֹעלי אנגליה מגינים על שחרוּר אירלַנדיה, צוֹעקים חמס על שעבּוּדה של הוֹדוּ. שיטה זוֹ מביאה לידי כּך ששלטוֹן הפּוֹעלים בּרוּסיה מכּיר בּזכוּת כּל לאוֹם להיקָרע מעל המדינה הָרַבָּתִי וּלסדר את חייו הלאוּמיים כּרוּחוֹ. זוֹהי בּין-לאוּמיוּת.

אלה המַציגים את הסוֹציאַליוּת כּקַריקַטוּרה וּמפלצת, רוֹאים בּכל התנוּעה הסוֹציאַלית רק ענין של מעמד שפל ונדכּא הרוֹצה לעלוֹת על כּתפיו של המעמד השוֹלט ולרדוֹת בּוֹ; ואין להם עינים לראוֹת ולב להבין כּי התנוּעה של מעמד העובדים קלטה לתוֹכה וּמזגה בּקרבּה את מיטב השאיפוֹת האנוֹשיוֹת של הדוֹרוֹת, כּי הסוֹציאַליוּת אינה רוצה בּשלטוֹן המעמד האחד על רעהוּ, כּי אם בּביטוּל המעמדוֹת ואי-השויוֹן הכּלכּלי, וכי אין הסוֹציאליוּת בּאה לבטל את הלאוּמים או- להכניעם, כּי אם להביא חירוּת לכל עם וּלהשכּין צדק בּין עם ועם.

והכּרה בּין-לאוּמית זוֹ החוֹדרת את הפּוֹליטיקה העוֹלמית של תנוּעת-הפּוֹעלים, בּמידה שתנוּעה זוֹ נאמנה לעצמה, נפגשה בּתנוּעת החירוּת הלאוּמית העברית: ההתעוֹררוּת הלאוּמית שהביאה הציוֹנוּת לעוֹלם; התנוּעה הסוציאליסטית היהוּדית אשר חדלה להיוֹת כּלי-שרת לאחרים, וַתהי למטרה בּפני עצמה, ענין חיים עצמיים של המוֹני ישׂראל, תנוּעה זוֹ, אשר בּיוֹדעים וּבלי יוֹדעים, הכריזה על החיים המיוּחדים של כּנסת-ישׂראל וקיוּמה הלאוּמי והרוּחני; ואחרוֹן אחרוֹן – תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית, זוֹ המנוֹאצה בּפי רבּים, אשר לא חדלה לעוֹרר בּתוֹך הפּוֹעל העברי את רצוֹן הגאוּלה ולא חדלה לתבּוֹע את זכוּיוֹת העוֹבד העברי בּמשפּחת העוֹבדים העוֹלמית.

פּגישה אַקטיבית זוֹ של התנוּעה הסוֹציאלית הכּללית עם תנוּעת הפּוֹעל העברי הציוֹני היא שהביאַתנוּ עד הלוֹם, היא שהביאה את פּוֹעלי העוֹלם להכּיר בּצדקת דרישתנוּ. וּלהמשכת הפּגישה הזאת, להגבּרת כּוֹח הפּוֹעל העברי בּין שאר הפּוֹעלים בּעוֹלם – צריכים לשאוֹף כּל אלה אשר עינים להם לראוֹת את המתרחש וּבא לעוֹלם.

יש בּארץ אנשים אשר ראש יניעוּ לדברים אלה. וגם מלה מוּכנה לזה בּפיהם: “חסד לאוּמים” (מלה שגוּרה זוֹ הוּכנסה אפילוּ למלחמת הבּחירוֹת, וכמדוּמה, עד אסיפוֹת תימנים הגיעה). אוּלם אם הכּוָנה של “חסד לאוּמים” זהוּ בּטחוֹן בּחסדי-אחרים, חוֹסר פּעוּלה עצמית, מקוֹרית – הרי אנוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, חברי הקבוּצוֹת, ההגנה, הגדוּד, נוּכל לפגוֹש בּבת-צחוֹק את ההאשמה הזאת. נתחלף להם המוּשׂג צדק בּחסד. לא על חסד-לאוּמים אנוּ בּוֹטחים, כּי אם לצדק-לאוּמים אנוּ שוֹאפים, לברית אמת בּין העמים העוֹבדים. והסוֹציאַליוּת כּוּלה, בּכל גילוּייה, אינה יוֹדעת קבּלת חסד. כּל תנוּעה סוֹציאלית אמיתית היא עצמית, מקוֹרית, בּנוּיה על פּעוּלה עצמית, בּוֹטחת בּכוֹחוֹתיה וּבעבוֹדתה, וּמסתייעת בּיחסי הצדק, הרֵעוּת וההבנה ההדדית עם רעוֹתיה. וכזאת היא וכזאת תהיה תנוּעת-הפּוֹעלים העברית בּארץ-ישׂראל.

אייר תר"פ.

(כ"א תמוּז תר"פ)

“בּידינוּ החיים והמות, הכּבוֹד והחרפּה, קידוּש השם וחילוּלוֹ. בּידינוּ לעשׂוֹת שהבּית הלאוּמי לא יהיה בּית עכּביש, כּי אם בּנין עדי-עד”.

הדברים יצאוּ מפּי סוֹקוֹלוֹב ולא התווּ את דרך עבוֹדתה של הועידה.

דברים אלה מעטים וּפשוּטים, כּיונוּ להבּיע את התביעה אל הועידה של השעה הגדוֹלה והחמוּרה, את הציפּיה של רבבוֹת, את חרדת הלבבוֹת מכּל קצוי-ארץ. מה היה המַענה אשר ניתן על תביעה זוֹ מאת הועידה, מאת מַנהיגיה, קוֹראיה וּמסַדריה?

המַענה היה: רפיוֹן-רוּח, דלוּת-מעשׂה, חוֹסר אחריוּת מצד המנהיגים והעֵדה גם יחד, רישוּל, נַצחָנוּת, הוֹצאת כּוֹח לבטלה וחוֹסר כּל דרך.

בּרצוֹני לספּר לשוֹלחַי מאשר ראיתי, מאשר התבּוֹננתי והתרשמתי. ויוֹדע אני כּי לא יֵקַל עלי הדבר. אין חלקי בּין הצירים המאוּשרים הרוֹאים בּכל ועידה, שהם לוֹקחים בּה חלק, סיוּם של תקוּפה וּבקיעת השחר של תקוּפה היסטוֹרית חדשה; היוֹדעים לִדְלוֹת את הצפוּנוֹת ודברי הנבוּאוֹת, הבּשׂוֹרוֹת והנחמוֹת, אשר נחבּאוּ בּקמטי הדברים של המנהיגים וראשי הדוֹר. חבלי נפל לי לא בּנעימים, דברי המַנהיגים לא האירוּ לי את אפלת חיינוּ, פּעמי תקוּפה חדשה לא חַשתי בּועידה, חידוּשי-מחשבה מַרחיבי-הדעת לא האזנתי בּרוֹב הדברים וההמוּלה, והעיקר כּלוֹמר, בּסיוּמם של הדברים והמצבים השוֹנים, אשר בּכל לב היינוּ רוֹצים לראוֹת בּסיוּמם, בּחליפתם – לא ראיתי.

וּמאידך גיסא, לא מן החוּץ בּאתי אל הועידה. בִּפְנים אני עוֹמד מעוֹדי, בּכל רמ"ח אברי. המַסקנוֹת הקלוֹת והמהירוּת והנוֹחוֹת להתקבּל על דעת כּל מי שבּא למען לעוֹג לְמִשְבַּתֵּנוּ וּלהתכּבּד בּקלוֹננוּ – אינן גוֹרמוֹת לי נחת-רוּח, אינן מביאוֹת לי בּכנפיהן כּל מרגוֹע וכל פּתרוֹן. מוּמיה וליקוּייה של התנוּעה הציוֹנית כּיוֹם לא ליקוּיי גוּף זר הם בּשבילי, כּי המכאוֹב מכאוֹבי והקלוֹן קלוֹני, מַכאוֹב העם, רפיוֹן העם, קלוֹן העם. וּבעצם המסקנוֹת הקלוֹת ה"משחררוֹת" את בּעליהן מן המכאוֹבים על-ידי תנוּפת-יד של בּיטוּל, על-ידי ליקוידציה לפי רוּח הזמן, על ידי פּיסקאוֹת תוֹרניוֹת פּוֹתרוֹת הכּל – אני רוֹאה לא סימן של גבוּרה, של ראִיית הנוֹלד, של העפּלה, כּי אם סימנים נוֹספים של רפיוֹן וקלוֹן, של הכנעה והשתמטוּת.

אבל גם כּשאין אני רוֹאה לי כּל הנאה בּגילוּי מִשְבַּתֵּנוּ, רפיוֹננוּ וּקלוֹננוּ, אין אני רוֹאה את עצמי פּטוּר מלספּר את אשר אִתי, כּפי ראִייתי, גם בּאין אתי מַרפּא. נכּיר את המציאוּת הציוֹנית והיהוּדית, נכּיר את מצבנוּ האמיתי, כּי בּרַע הוּא.

ממי מוּרכּבת ועידה ציוֹנית? מ"ציוֹנים טוֹבים", כּמוּבן. מי הם ציוֹנים טוֹבים – ידוּע. אנשים אשר בּעדתם, בּעיירתם, בּאגוּדתם הנם עוֹמדים בּראש. ואלה האנשים, הנוֹשׂאים זה כּמה בּעוֹל האוֹרגַניזציה והכּספים ודאגוֹת המקוֹם והפּרוֹבּלימות הציוֹניוֹת ועניני הפּוֹליטיקה הארצית, ונוֹסעים מימים ימימה לועידוֹת וּלקוֹנגרסים, ויוֹדעים לנאוֹם נאוּם וּלהתוַכּח לסדר היוֹם – כּל אלה נוֹעדוּ גם הפּעם, כּדי לדוּן בּכל השאלוֹת של בּנין הבּית הלאוּמי, “שלא יהיה בּנין עכּביש, כּי אם בּנין עדי-עד”.

האפשר לערער על זה? הן זוֹהי זכוּתם של אלה האנשים אשר נשׂאוּ על כּתפיהם את התנוּעה עד “יוֹם הנצחוֹן”. אכן, אינני מערער, אני רק מַרצה על מה שיש.

בּעצם העסקנוּת הציוֹנית בּא בּינתים איזה שינוּי. עניני התעמוּלה הציוֹנית, מכירת שקלים, הפצת חוֹברוֹת חדלוּ לתפּוֹס את המקוֹם הראשי בּציוֹנוּת. הפּוֹליטיקה הארצית התחילה תוֹפסת מקוֹם בּראש. והעסקנים התמַחוּ בּה. ההסתדרוּיוֹת הציוֹניוֹת נעשׂוּ בּכל ארצוֹת מזרח אירוֹפּה למפלגוֹת פּוֹליטיוֹת, בּעל-בּיתיוֹת, מקוֹמיוֹת, עם כּל הכּרוּך בּעקב הקיוּם של מפלגה מדינית מסוּג זה, עם כּל המנהגים, עם כּל היחסים וההשקפוֹת של מפלגה בּעל-בּיתית יהוּדית בּתחוּם. ובאוֹתה שעה חדלוּ שאלוֹת ארץ-ישׂראל להיוֹת מסוּג זה שהיוּ בּקוֹנגרסים הקוֹדמים, הן קשוּרוֹת עם עניני חוּגים חיים בּארץ, עם עניני ההמוֹנים המצפּים לעליה, הן דוֹרשוֹת ידיעה, ידיעת הארץ וחייה, ידיעת הכּוֹחוֹת המתרוֹצצים בּקרבּה, הבנה בּעניני חקלאוּת וּפינַנסים, הכּרת התנאים הכּלכּליים והאנוֹשיים, השׂכּלה קוֹלוֹניזַציוֹנית. וכל אלה השאלוֹת צפוּיוֹת להיפָּתר בּועידה על ידי אלה שקנוּ להם נסיוֹן רב בּעסקנוּת המפלגתית בּארצם.

אמנם גם מוּמחים לעניני ארץ-ישׂראל אינם חסרים בּציוֹנוּת שבּגוֹלה. מוּמחים אלה ניתנים, כּמדוּמה, להתמַיין לשלוֹשה סוּגים:

א. המוּמחים החוֹבבים, בּעלי האידיאוֹת-פיכּס השוֹנוֹת, והנם מוּמחים לאידיאוֹת אלוּ.

ב. מוּמחים-חוֹקרים, כּלוֹמר, אלה שהתחַקוּ בּמשך כּמה שנים ואספוּ ולקטוּ את כּל הקוֹרֶספוֹנדֶנציוֹת בּעתוֹנוּת הרשמית (עד לידי העתוֹנוּת הארץ-ישׂראלית לא הגיעוּ הדברים) וַיִזכּוּ לכתוֹב על פּיהן חיבּוּרים ודיסֶרטַציוֹת בּעניני הקוֹלוֹניזציה.

ג. מוּמחים-ארציים, כּלוֹמר, אנשים שהיוּ בּשעתם נוֹשׂאי-משׂרוֹת בּארץ-ישׂראל, ואחרי שזכוּ על ידי כּמה סיבּוֹת, טהוֹרוֹת אוֹ בּלתי-טהוֹרוֹת, לעזיבת הארץ, נתפּרסמוּ בּגוֹלה בּתוֹר מוּמחים וּבעלי-נסיוֹן.

וּכשצירי ועידה ציוֹנית נמצאים מזוּינים בּמוּמחיוּת כּזאת ונוֹסף לזה בּאה גם סקירה, קלת-כּנף, מחוּדדת, מכוּונת ונוֹחה לעיכּוּל, בּאחת – סקירה של מנהיג, הרי זה מספּיק ליַשֵב את כּל הפּרכוֹת, ליַשר את כּל ההֲדוּרים וּלהכשיר את האנשים לתפקידם האחראי. ואנשים מרגישים אזי בּחוּש, כּי הם פּוֹתרים בּאמת את שאלוֹת ארץ-ישׂראל.

וּמאוֹת אנשים אלה, אשר כּל אחד מהם ודאי חשוּב מכּמה וכמה בּחינוֹת, קנה חכמה וּמעשׂים טוֹבים, וכל אחד נֶחלה על שבר העם, והנה כּשהם מתקבּצים יחד לשם המטרה הגדוֹלה, איזוֹ מאֵרה רוֹבצת עליהם: האנשים החשוּבים והיקרים מוֹציאים לבטלה את זמנם בּאוֹתם דקדוּקי חכמה וחריפוּת הקרוּיים גֶשֶפטס-אוֹרדנוּנג, מגלים את כּל כּוֹחם בּהתנגחוּת זוֹ, לוֹעסים את הקליפּה של הרֶגלַמֶנט, של השוּלחן-ערוּך הפּרלמנטרי, ואל התוֹך, אל עצם העבוֹדה העיקרית, אינם מגיעים כּלל. ואוֹדה, יש אשר בּשִבתי בּין כּל המסוּבּין, בּעצם הלהבה של השַקלא וטַריא החריפה “לסדר היוֹם”, אני מרים את עינַי אל הדוֹבר, מסתכּל בּעצמי וּבמסוּבּין, פּוֹגש פּנים שוֹנוֹת המבּיעוֹת פּקחוּת, חריפוּת, חשיבוּת, חיי מוֹח ועצבים. ואני כּוֹבש את פּנַי בּקרקע: נראה לי אז, שחלקי עם מבַלי-עוֹלם.

רחוֹק אני מלתלוֹת את הקוֹלר דוקא בּועידה זוֹ. הלא מחלה זוֹ אוֹכלת את אסיפוֹתינוּ, את ישיבוֹתינוּ, בּכל אשר אנוּ פּוֹנים. מה אמוּלה היא פּעוּלתנוּ הציבּוּּרית, הנאחזת בּחזקה בּכל הפּסוֹלת של הפּרלַמנטריוּת החיצוֹנית, וטוֹבעת בּרוֹב להג, מבּלי למצוֹא כּל דרך ישרה ונמרצה וּמכוּונת לפעוּלה מוֹעילה, מאשר דרך זוֹ של דיבּוּר, דיבּוּר ודיבּוּר.

ואלה האנשים, אשר כּל אחד מהם הוּא ודאי “מַנהיג” בּחסד עליוֹן בּעדתוֹ ואגוּדתוֹ, וּבהזדמנם יחד והנה סר צִלָם. הם עצמם, נשׂוּאי-הפּנים, הוֹגי-הדעוֹת ויוֹצרי דעת הקהל, נעשׂים, בּמחילה, איזה “המוֹן” עם כּל המנהגים והאינסטינקטים של המוֹן, איזה עדר, כּפוּף ונכנע וּמבטל את רצוֹנוֹ בּפני משהוּ וּמַאן דְהוּ, בּפני איזה תוֹהוּ וָבוֹהוּ, חסר-מגמה, חסר-רצוֹן וכוֹח אמיתי. וּבפקוּדת- מפַקדים הם מתכּנסים וּבפקוּדה זוֹ כּשהיא ניתנת, ממהרים לחבוֹש את החפצים וּלהתפּזר, מבּלי דעת, מבּלי לשאוֹל, מבּלי עשׂוֹת חשבּוֹן-הנפש אם בּאמת עשׂוּ וגמרוּ את העבוֹדה אשר לשמה נתכּנסוּ.

ושוּב הרהוּרים רעים: למה זה איפוֹא כּל צוּרה זוֹ של דמוֹקרטיה לכל חוּקוֹתיה וּמצווֹתיה, עם תוּפּיה וּפעמוֹניה, כּל השפע הזה הניתך עלינוּ, אם אין בּיכלתוֹ להגבּיר וּלהעלוֹת את כּוֹח הפּעוּלה של הציבּוּר? האוּמנם בּא כּל זה רק למען סְפוֹת רעש על המוּלה, לגָרוֹת קצת עצבים, להוֹציא רוּח מבּטן, מבּלי כּל כּוֹח לפעוּלה של כּוֹחוֹת מקוּבּצים, להחלטה תקיפה וּמחייבת, לשינוּי-מַצבים, לתיקוּן?

כּל המכוֹנה של הועידה היתה מסוּדרה בּאוֹפן כּזה, אשר בּכל התמוּרוֹת והחליפוֹת של ה"סיטוּאַציה", בּכל צירוּפי הקוֹמבּינַציוֹת והחשבּוֹנוֹת יֵעָשׂה רצוֹן ה"מנהיגים".

המנהיגים! כּמה מקוּבּל השם הזה בּקרב הציוֹנוּת. בּאיזה רגשוֹת תוֹם והערצה פּלאית מוּקפת מלה זוֹ בּקצוי עיירוֹת. וכיצד מבטאים מלה זוֹ הנתינים הנאמנים שבּועידוֹת, אשר לבּם סמוּך, בּטוּח. האוּמנם יֶשנה הנהגה לתנוּעה הציוֹנית? ודאי, נשׂיאים, נשׂיאים סתם וּנשׂיאי-כּבוֹד, פּרנסי ציבּוּר, יוֹשבים לכּסא, “גדוֹלים” אכוּלי-אַמבּיציוֹת וּפרֶטֶנדֶנטים – אינם חסרים, אבל מנהיגים, אנשים עם רעיוֹן, עם דרך, עם רצון (מבּלעדי הרצוֹן להיוֹת המנהיג), היוֹדעים את אשר לפניהם, היוֹדעים לאן הם מוֹבילים, הרוֹאים לפניהם דרך – לא, יֵאָמר על מַנהיגי הציוֹנוּת אשר יֶאָמר, יוּתן להם כּל הכּבוֹד המגיע להם על כּשרוֹנוֹתיהם והצלחוֹתיהם הדיפּלוֹמַטיוֹת – כּזאת אין אִתם.

את זאת הוֹכיחה הועידה בּכּל, מפּתיחתה ועד נעילתה, מסידוּרה הטכני הנחמד ועד ההכנה הרוּחנית ועד ההרצאוֹת הפרוֹגרַמַתיוֹת אשר הרצוּ המנהיגים. בּשנה של התחלת-עליה, של שאלוֹת היסוֹד והבּנין, של מדיניוּת ארץ-ישׂראלית, נתבּרר, כּי הנהגה אין לתנוּעה הציוֹנית, אין רוֹעה, אין רוֹאה דרך, אין מכַוון למטרה. אָיִן.

---

את הנאוּם, שהיה צריך להיוֹת העיקרי, את הדין-וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל, השמיע וייצמן. אוּלם בּמקוֹם סקירה על שנעשׂה, בּמקוֹם בּירוּר של השיטה המדינית, של עיקרים התישבוּתיים, הגיש המנהיג לפני קהל שוֹמעיו – קטיגוֹריה על ארץ-ישׂראל. ארץ-ישׂראל זוֹ, אשר כָּבדוּ עווֹנוֹתיה מנשׂוֹא. היא מתיחסת אל עצמה “בּרצינוּת יתירה”, חסרת סבלנוּת, חסרת חוּש-המידה, מתרגשת, מַפריזה, אינה מַבחינה בּין הנשׂגב וּבין המגוּחך, מַרעישה עוֹלם, מחוּלקת למפלגוֹת.

מיזהוֹּ ואיזהוּ אשר משך את וייצמן בּלשוֹנוֹ, הוֹריד אוֹתוֹ מגוֹבה של מנהיג למַדרגה של בּעל-פּוּלמוּס וּבר-פּלוּגתא, למַדרגה של “צד”?

ידיעוֹת רעוֹת הגיעוּ. ארץ-ישׂראל אינה שקטה, מתקוֹממת. הועד הזמני נחמץ. הכּסא מתמוֹטט. נחוּץ היה למצוֹא איזוֹ תחבּוּלה חריפה, פּוֹעלת. נחוּץ ליַסר, להכניע, להמית בּהלצה, לבעֵר את הרע. ונתגַלָה הוַכּחן הוָתיק, הדיסקוּטַנט שבּקוֹלוֹניוֹת התלמידים שבּשוייץ, וּבמקוֹם השקפה פוֹליטית בּא פיליטוֹן אידֶלסוֹני ² ##, השקפת-עוֹלם ראזסביטית, עם הבּיטוּל לארץ-ישׂראל, עם הלעג לרש. הנוֹאם נישׂא בּזרם הויכּוּח, ההלצה, החשבּוֹנוֹת והקנאה שנצטבּרוּ בּלב, עד לבלתי התאפּק, עד לבלתי שלוֹט בּיצר. חדלה האחריוּת בּעד כּבוֹד הבּמה, בּעד הענין, בּעד אוֹתוֹ הקהל אשר אִתוֹ עבד ואִתוֹ יצטרך לעבוֹד מחר. נתגלה הנוֹאם המיטינגָאי, אשר אין מעצוֹר ללשוֹנוֹ, היוֹדע לקנוֹת את לב הקהל, לגָרוֹת אינסטינקטים, להנחיל קלוֹן למתנגד, בּקיצוּר – “לנַצח”.

ארץ-ישׂראל חדלה בּאוֹתה שעה להיוֹת ארץ-ישׂראל והיתה למתנגד, אשר צריך לנַצחוֹ ויהי מה. שכח וייצמן ולא הזכּיר את אשר היתה לוֹ ארץ-ישׂראל, שכח את זה המעט אשר תפס הוּא בּימי היוֹתוֹ ארץ-ישׂראלי. שכח את הגדוּד וחֶבלי יצירתוֹ וסֵבל קיוּמוֹ, שכח את תל-חי, שכח את ירוּשלים והגנתה, שכח את אוֹמץ הבּחירוֹת לאסיפת-הנבחרים, הבּחירוֹת שהוּכרזוּ בּעצם היאוּש והדכּאוֹן (והכריחוּ גם את המנהיגים להיכּנע מפניהן), את קרן-הגאוּלה (הדבר היחידי בּכל אלה המוּחש לכל ציוֹני) – שכח את כּל זה, אשר עשׂתה ארץ-ישׂראל הקטנה, הדלה והמגוּחכת, עשׂתה ותוּכל לעשׂוֹתוֹ אוּלי רק משוּם שהיא מתיחסת “בּרצינוּת יתירה”, מפּני שהיא “חסרת סבלנוּת” ו"חסרת חוּש המידה", מפני שהיא “מתרגשת וּמפריזה”, אוּלי גם מפּני שיש בּקרבּה ה"מפלגוֹת", אלוּ שעוֹכרוֹת כּל כּך את מצב-הרוּח הטוֹב של כּל ציוֹני טוֹב.

וייצמן הוֹפיע הפּעם, וּכמוֹ כן בּפוֹרקוֹנפֶרֶנציוֹת של הארצוֹת, וַיגלה את עצמוֹ בּתוֹר מחנך. הוּא קיבּל עליו את התפקיד לחנך וּלפַתּח את היחס הציוֹני לארץ-ישׂראל, ליִשוּבה, לעוֹבדיה. הוּא ידע, כּי בּשעה רצינית זוֹ נחוּץ לגשוֹר גשרים וּלהגבּיר את ההבנה בּעוֹלם הציוֹני בּשביל ארץ-ישׂראל. הוּא היוֹדע להדגיש מדי פּעם את הזרוּת ואי-ההבנה של טוֹבי הציוֹנים ואת הצוֹרך “להוֹביל אוֹתם החדרה”, “לגַייר”, מילא הפּעם את חוֹבתוֹ. והקהל, קהל הצעירים, חוֹבבי הארץ, שמע, לקק את האצבּעוֹת, מחא בּהתלהבוּת כּף. הדברים בּאוּ כּשמן בּעצמוֹת הקהל. קוּרי סימפּטיה נטווּ בּאוּלם בּין הנוֹאם המוּצלח, הקוֹלע בּחִצים, וּבין שוֹמעיו.

אגב, מי שלא זכה להיוֹת בּמסיבּוֹת ציוֹניוֹת בּגוֹלה, אינוֹ יכוֹל לתאר לעצמוֹ את אוֹתוֹ העוֹנג המיוּחד וההנאה המדוּשנת אשר בּה נפגשת בּחוּגי הציוֹנים החשוּבים כּל הלצה וכל קַלָסה על חשבּוֹן ארץ-ישׂראל. נדמה, כּי איזה ניגוּד נפשי, המתחיל להתהווֹת בּין הציוֹנוּת וּבין הארץ-ישׂראליוּת, נוֹתן את אוֹתוֹתיו בּזה, בּהלצוֹת אֵלוּ, בּהתנַקמוּת זוֹ.

העוֹלם הציוֹני, הציוֹני הרשמי, הציוֹני הגדוֹל, נכוָה מארץ-ישׂראל. הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל מתחיל לקבּל את אָפיוֹ ואת צביוֹנוֹ המיוּחד לוֹ. ואָפיוֹ זה של הישוּב אינוֹ כּלל לפי רוּחוֹ של “אדוֹניו”, של ההסתדרוּת הציוֹנית. מי שהסתכּל בּישוּב הארץ-ישׂראלי ולמד בּשׂים-לב להבין לתכוּנוֹתיו, לא רק מתוֹך אמת-מידה פיליטוֹניסטית-וַייצמַנית, יעמוֹד על הדבר, כּי ישוּב צעיר וקטן זה יש לוֹ חוּט-שדרה שלוֹֹ, כּי תכוּנוֹת מיוּחדוֹת, לאוּמיוֹת-אנוֹשיוֹת, מגיעוֹת בּישוּב זה לידי התרכּזוּת והתגָבּשוּת, וּמתרוֹממוֹת להיוֹת בּקרבּוֹ לכּוֹח פּוֹעל, לרצוֹן מניע. בּישוּב דל זה מתפּתחת הרגשה דקה למדי לכל גילוּיי השפּלה ושעבּוּד, מתגלה אוֹמץ-רוּח, “חוֹסר סבלנוּת”, דחיקת-הקץ, בּקיצוּר, תכוּנוֹת-נפש רבוֹלוּציוֹניוֹת. בּישוּב זה הוֹלך ונברא היחס אל הציוֹנוּת, הַיינוּ, אל הקוֹממיוּת השלמה, כּאל דבר אישי, כּאל צוֹרך אישי. ויחס זה הוּא שגוֹרם גם לדרישוֹת וּתביעוֹת מאת אחרים, גוֹרם גם להבנה מדינית אחרת, גם להערכה מוּסרית אחרת, ישוּב זה, העוֹרג למעשׂים, היוֹדע כּי בּאפס מעשׂה ציוֹני נדוֹן הוּא לגסיסה ארוּכּה, לוֹמד לחפּשׂ מתחת לכל הקישוּטים וההצלחוֹת את התוֹך, את המַמש, מתרגל ללמוֹד בַּכּל את ה"פְּשָט", וּמבקש הַתאָמה בּין הדיבּוּרים וּבין המעשׂים. אבל ישוּב זה, החי את חיי הציוֹנוּת, כּוּלוֹ, כּוּלוֹ, כּגוּף אחד, יוֹתר מאשר איזה ציבּוּר יהוּדי שהוּא, אשר פּקוּדוֹת הציוֹנוּת הוּבלעוּ בּדמוֹ והיוּ לציווּי מוּסרי אישי, יוֹדע לא רק לצַפּוֹת לנחמה, להעריץ את הנַערץ, ולצאת חוֹצץ לקראת צו המדַבּר אל לבּוֹ, יוֹדע הוּא גם כּן לבוֹא בּמשפּט. לבחוֹן את התוֹך ואת הבּר, להתחמץ על עָוֶל, להתמרמר על הכנעה וּלהתקוֹמם. ציבּוּר זה פּיתח בּקרבּוֹ את חוּש השנינה הדק לכל אוֹתה הריקנוּת הציוֹנית המקשקשת וּמתהדרת, את הבּוּז והבּיטוּל לכל אוֹתוֹ הנֶכֶר הבּא, בּשם הציוֹנוּת, לשלוֹט ולִרְדוֹת בּארץ-ישׂראל, את העמידה על דעת עצמוֹ, מבּלי להישָמע לפקוּדוֹת גבוֹהים, בּשעה שההרגשה הפּנימית מצַוָה עליו זאת. וּבתכוּנוֹת אלה, המתחילוֹת רק להיוָלד וּלהתגלוֹת בּקרב הישוּב הארץ-ישׂראלי החדש, תכוּנוֹת האָפיָניוֹת בּשביל הישוּב הצעיר, אשר הכּוֹח הדוֹחף והמַפרה בּוֹ הוּא העוֹבד, תכוּנוֹת המַבטיחוֹת לעשׂוֹת את הישוּב הארץ-ישׂראלי לחלוּץ התקוּמה השלמה בּישׂראל, המנַבּאוֹת לאוֹפי אישי מיוּחד וּלקנאוּת עברית חדשה – בּתכוּנוֹת אלה נתקלת הציוֹנוּת כּבר עתה, בּהן נתקל השלטוֹן הציוֹני בּארץ, בּהן נתקל וייצמן.

ועל יסוֹד התכוּנוֹת האלה מתגַלע ועוֹד יִתגלע הריב בנפשי בּין הציוֹנוּת וּבין ארץ-ישׂראל. היחס התמים והפּשוּט אל ארץ-ישׂראל, יחס ההערצה לכל הנמצא ועוֹבד שם, זוֹ חיבּת-ציוֹן הפּרימיטיבית, הוֹי, כּמה יִקרת-מציאוּת היא כּיוֹם בּקרב הציוֹנוּת. זוֹ נשארה עכשיו לנחלה רק לתינוֹקוֹת של בּית-הספר אוֹ לאוֹתם אנשים התמימים, החוֹשבים בּאמת וּבתמים לגַשֵם שם בּעצמם את מַשׂא-נפשם. אבל אנשי-התנוּעה, עוֹשׂי החשבּוֹנוֹת, התכניוֹת וּמַתוֵי האפקים המדיניים, להם נחוּצה ארץ-ישׂראל כּזוֹ, אשר לא תפריע, אשר תחיה על פּי הצו מגבוֹה, אשר תבּיע כּבוֹד ודרך-ארץ, ואוּלי גם קצת הכנעה וחנוּפּה. אבל ארץ-ישׂראל זוֹ, עם פּוֹעליה וּגדוּדאיה, עם יהירוּתה וּמרירוּתה – הלא בּית-המרי היא. וּמה הפּלא, אם בּית-המרי הזה, אשר עדיין לא עמד על רגליו עד כּדי להיוֹת רק נשׂגב וּרציני, אשר עדיין הוּא זקוּק לעזרה, לטיפּוּח, ותלוּי בּכוֹח מן החוּץ, תלוּי בּעבוֹדת ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר לה הוּא נאמן וּבה הוּא בּוֹעט גם יחד, מה הפּלא, אם הוּא נוֹתן מקוֹם למַהתלוֹת וּלביקוֹרת עִילָאה על “ארץ שאִכּריה אינם אִכּרים וּפוֹעליה אינם פּוֹעלים”, ויוֹצר את הצוֹרך לקרר את הדעת בּחידוּדי-נקמה דקים (אוֹ בּלתי-דקים) על רפיוֹננוּ ודלוּתנוּ.

כּשאתה שוֹמע את הסבּרוֹתיו של וייצמן על דבר פעוּלת ועד-הצירים ויחסה של ארץ-ישׂראל אליו, אתה רוֹאה בּחוּש, כּי צדקה עשׂה הקדוֹש-בּרוּך-הוּא עם ועד- הצירים שהזמין לוֹ עֵזר כּנגדוֹ – אַדמיניסטרַציה בּריטית גרוּעה. כמה נחוּצה היא עכשיו למען כַּפֵּר על חטאי ועד-הצירים. עכשיו הכּל שַפּיר אָתֵי. עכשיו מתבּרר, כּי ועד-הצירים היה מוּרכּב בּאוֹפן הכי-טוֹב שאפשר היה להרכּיבוֹ, ואם מַשהוּ בּוֹ לא היה כּל כּך משוּבּח, הרי רק עם ישׂראל אָשם שלא המציא חוֹמר אנוֹשי אחר בּשביל ועד-הצירים. ועוֹד יוֹתר מתבּלט האוֹפי המגוּחך של ארץ-ישׂראל, אשר לא הבינה כּלל למצב הקשה, לתנאים החיצוֹניים, וּכילד מפוּנק דרשה: הב-הב, וחיפּשׂה בּקפּדנוּת מוּמים וּמגרעוֹת: פּלוֹני החבר של ועד-הצירים לא קם ולא זע בּשעת זמרת “התקוה”, ואַלמוֹני לא הבין לרוּח הפּוֹעלים, וּפלמוֹני לא ידע עברית. וכך מסתדר הכּל על הצד היוֹתר טוֹב, בּקלוּת רבּה וּנעימה, הענינים הבּלתי-נעימים מוּצגים כּפרטים תפלים, הבּיקוֹרת הארץ-ישׂראלית מוּצגת כּכלי ריק, מלא בּוּשה וּכלימה, מלא רגשנוּת מִסְתָּאֶנֶת, בּטלנוּת מגוּחכת, “סערה בּצלוֹחית של מים”.

כּשרוֹן מיוּחד יש לוֹ לוייצמן, נוֹסף על כּל כּשרוֹנוֹתיו הרבּים, כּשרוֹן של בּלתי-אחריוּת. יוֹדע הוּא לבלתי היוֹת אַחראי בּעד יציר-כּפּיו. הוּא יצר את ועד-הצירים, זוֹ המכוֹנה הגָלמית המגוּשמת והמטוּמטמת, כּבדת-התנוּעה ודלת-המעשׂה, יְקָרָה וַעֲקָרָה, והוּא גם ידע ללַמד את הישוּב הארץ-ישׂראלי להבדיל בּין ועד-הצירים וּבין וייצמן, בּין הגוֹלם וּבין הצדיק: הגוֹלם צריך שיהיה גרוּע, קהה, בּלתי-חביב, בּלתי-מרוּצה לקהל, והקהל מצפּה לבוֹאוֹ של הצדיק, אשר יציל, אשר יתקן. בּכל התלוּנוֹת, בּכל הבּיטוּל אל ועד-הצירים, וייצמן מה הוּא כּי יַלינוּ עליו? זה היחס של ארץ-ישׂראל. וייצמן מדי בּוֹאוֹ ידע לנענע בּראש, להצטער על הקלקוּלים, להשתתף בּביקוֹרת וּלהתענג בּעוֹמק לבּוֹ על האֵמוּן הנעים. כּי אילוּ היה הוּא כּאן היה הכּל אחרת. אבל הנה בּאה שעת הבּמה, וּוייצמן בּחוֹסר-אחריוּת מחוּדש מספר בּאוֹבּיֶקטיביוּת נפלאה, כּאדם העוֹמד מחוּץ לכל זה, על מעשׂי ועד-הצירים.

הדברים מקבּלים צוּרה של פּרטים. וּמה בּכך, בּאמת, אם פּלוֹני שגה ואלמוֹני טעה בּמַשהוּ? וייצמן עוֹשׂה את עצמוֹ כּאינוֹ יוֹדע, כּי סערת הקהל היתה לא נגד פּלוֹני שלא ידע עברית ואלמוֹני שלא הבין לרוּח הפּוֹעלים. כּי כּאן קרה מה שקרה לאוֹתוֹ חתן עלוּב אשר שׂנא שלשה דברים: מחוּתן ושוֹלֶנט וּשטריימל. כל אלה כּתוּמם בּאוּ עליו. המחוּתן חבש את השטריימל ואכל את השוֹלנט. ועד-הצירים, זה המוֹסד אשר הוּקם לנהל את הפּעוּלה הציוֹנית בּארץ, היה אוֹתוֹ המחוּתן אשר לא הבין מה זה הימנוֹן לאוּמי, אשר לא הבין מה זאת עבוֹדה בּארץ ומה הם רוֹצים, הפּוֹעלים הללוּ, אשר לא הבין מה הוּא גדוּד זה, וּמדוּע אינוֹ רוֹצה להיוֹת גדוּד כּכל הגדוּדים הבּריטיים בּעוֹלם, וּמה זאת לשוֹן עברית, וּמה היא רוֹצה ארץ-ישׂראל זוֹ.

ועל האסוֹן האָיוֹם הזה אשר קם לציוֹנוּת, בּעצם גשתה להיוֹת לכוֹח פּוֹעל בּבנין הארץ; על אשר הלכה בּדרך של כּל ההסתדרוּיוֹת היהוּדיוֹת הנוֹטַבּליוֹת-אַפּוֹטרוֹפּסיוֹת, מימי האַליאַנס ועד ה"ג’וֹינט", ותביא לידי כּך, כּי התנוּעה הלאוּמית יצרה בּארץ מכשיר אַנטי-לאוּמי, כּי התנוּעה העממית הקימה מוֹסד זר ונכרי, כּי התנוּעה בּעלת המגמה הישוּבית-הסוֹציאלית פּעלה בּאוֹפן אַנטי-סוֹציאַלי ואַנטי-ישוּבי, כּי התנוּעה העברית המדינית לא הגבּירה על ידי בּאי-כּוֹחה כּי אם החלישה את הכּוֹח המדיני של הישוּב בּארץ-ישׂראל, וכי בּתקוּפה הרת תהפוּכוֹת וּמאוֹרעוֹת שלנוּ נוֹצר מוֹסד שליט, חסר-תבוּנה, חסר הרגשת השעה, חסר קשר עם הכּוֹחוֹת החיוּניים וּפוֹעלים בּארץ – על זה לָקתה הפּעוּלה הציוֹנית בּארץ מימי הכּיבּוּש, על זה יצאוּ האמצעים וההתאַמצוּיוֹת של התנוּעה הציוֹנית לבטלה, ועל זה כּאבה ורגזה הארץ.

מיוֹם היוָסד ועד-הצירים לא חדלוּ התאַמצוּיוֹת רפוּיוֹת גם בּארץ וגם בּחוּץ-לארץ בּועידוֹת ציוֹניוֹת וּבישיבוֹת של הועד הפּועל הגדוֹל, להשפּיע קצת על צירוּפוֹ, להרכּיב לתוֹכוֹ גם קצת מבּאי-כּוֹח הישוּב ואגַפּי הציוֹנוּת. ההכּרה הדמוֹקרטית דרשה לתת איזוֹ בּיאת-כּוֹח גם ל"נייטיבס", לבני המקוֹם. אוּלם כּל הנסיוֹנוֹת האלה, למרוֹת החלטוֹת הועידה הציוֹנית בּלוֹנדוֹן, אֶשתקד, למרוֹת ההחלטה השנית בּישיבת הועד הפּוֹעל בּאוֹגוּסט, עלוּ בּתוֹהוּ. הפּרינציפּ של הַרְכָּבת אַלוּפים, של שלטוֹן הנוֹטַבּלים והלַבְלָרים מלוֹדוֹן וּמניוּ-יוֹרק, נשאר בּתקפוֹ, בּלתי נפגם אף כּמלוֹא נימה. נדרשה, כּמוּבן, הרבּה חריצוּת מדינית וטַקט חברתי בּכדי לעכּב מפעם לפעם את מילוּי ההחלטה, אבל כּל זה נמצא למנהיגים בּמידה הדרוּשה. עכשיו מגלה וייצמן, כּי הוּּא אשר התנגד לנישׂוּאי-תערוֹבת אלוּ. אין על זה להתרעם, חס ושלוֹם. אם הציוֹנוּת הגיעה למַדרגה של רְדִיָה בּיוֹשבי ארץ-ישׂראל, על ידי אנשים הכי-מַתאימים שהיוּ בּישׂראל, כּהפרידנוַלדים ולֶוין-אֶפּשטֵיינים ורוֹבֶּרט סוֹלדים ³ , וכל שאר אנשי-המעלה, הגבּוֹרים הסינימַטוֹגרפיים, אשר “סידרוּ” את כּל עניני ארץ-ישׂראל – מוּבן שאין אִתם יחד כּל מקוֹם ל"נייטיבס". מוּבן אפילוּ גם זאת, כּי אף ל"הנהגה" של וייצמן ואוּּסישקין יוֹתר נוֹח מבּלעדי השתתפוּת החוֹמר “המקוֹמי” (אַל תיחָשב לי זאת לדיבּה – זה הוּכח למדי). יחס זה לישוּב הארץ-ישׂראלי, שהוּנח בּיסוֹד “השיטה” של הפעוּלה הציוֹנית בּארץ, מוֹכיח למדי כּיצד מבינים מנהיגי הציוֹנוּת את החיים הפנימיים בּישׂראל ואת התפּתחוּת היחסים בּין ארץ-ישׂראל וה"שלטוֹן" הציוֹני, ואת אָפיה העממי של התנוּעה הציוֹנית. אבל יחס זה מכיל עוֹד דבר-מה. יחס זה מוּכיח גם כּן, מַהי תפיסתם המדינית של שליטי הציוֹנוּת.

זכוּת הנצחוֹן הדיפּלוֹמַטי הגדוֹל נתגלגלה על ידי אנשים אשר דָגלוּ בּשם הציוֹנוּת המעשׂית. אוּלם הנצחוֹן המשַכּר השכּיח מלבּם את כּל תוֹרתם. עוֹד לא היוּ שנים רעוֹת לעבוֹדה המעשׂית של הישוּב כּשנים אלוּ; עוֹד לא ישבוּ בּארץ, מטעם מוֹסדוֹת לאוּמיים, ממוּנים כּה זרים לזרם הישוּב, כּאשר בּימי שפוֹט הטוּריסטים שבּוַעד- הצירים. אבל העבוֹדה הישוּבית המוּזנחת והיחסים לחיי ארץ-ישׂראל ולפעוּלתה האִרגוּנית והמדינית מוֹכיחים, כּיצד מבינים קְבַרניטי הציוֹנוּת את הציוֹנוּת המדינית.

השיבּוּש הישן, עוֹד מימי הקוֹנגרסים, קם לתחיה, ציוֹנוּת מדינית נתחלפה על נְקַלָה בּציוֹנוּת דיפלוֹמַטית. המדיניוֹת היהוּדית בּימינוּ, חסרת כּל כּוֹח ממשי למשען, – אחת היא, אם היא בּוּרגנית אוֹ שׂמאלית, אם היא מתדפּקת על וֶרסַיל אוֹ על מוֹסקבה – תלוּיה בּהכרח בּ"הצלחה" דיפּלוֹמַטית, בּהשפּעה אישית, בּפיתוּי, בּשעת-רצוֹן, בְּנוֹפת-שׂפתים, בּהוֹכחת תוֹעלתנוּ, בּאַסמַכתוֹת מדברי תוֹרה. כּך הוּא המצב. ואין להתקלס בּאוֹתם שליחי הציבּוּר ההוֹלכים בּדרך זוֹ לשם השׂגת המטרה. אוּלם הציוֹנוּת המדינית של ימינוּ, אשר זכתה להצלחה כּה גדוֹלה בּשׂדה הדיפּלוֹמַטיה, ראתה בּזה את פסגת נצחוֹנה המדיני, שׂמחה בּחלקה, הסתפקה בּוֹ ונשענה עליו וגילתה חוֹסר כּל חוּשים וכל דאגה לאֶפשרוּת של הכנַת כּוֹח מדיני, של בִּיסוּס עמדה מדינית ליוֹם מחר. ההנהגה הציוֹנית כּיוֹם הזניחה בּמוֹ ידיה, את כּל האמצעים המדיניים של הציוֹנוּת, את אִרגוּן העם בּגוֹלה, את בּיצוּר הכּוֹח המדיני של הישוּב, את טיפּוּח הכּוֹחוֹת בּארץ והבטחת המוֹסדוֹת העלוּלים להיוֹת לגוֹרמים מדיניים חיוּביים, היכוֹלים להבטיח את מַמשוּת הנצחוֹן הדיפּלוֹמַטי. הנצחוֹן הדיפּלוֹמַטי פָתח פֶתח וחִייב ליצירת כּוֹחוֹת מדיניים ממש בּתוֹך הארץ. ארץ-ישׂראל עצמה, אשר לא יד לה בּהנהגה ולא שֵם בּין אנשי מדינה, הרגישה בּדבר וּמאליהן התחילוּ להתהווֹת אוֹתן שלוֹש ההתחלוֹת הצעירוֹת, אשר סוֹפן להיוֹת לגוֹרמים מדיניים (בּהא הידיעה) של הציוֹנוּת: תנוּעת הפוֹעלים המסוּדרת, הגדוּד, אסיפת-הנבחרים. בּעצם הצמיחה של תנוּעוֹת אֵלוּ, בּיצירת הגדוּד, בּאִרגוּן הפּוֹעלים, בּתנוּעת התעמוּלה לקריאת אסיפה מיַסדת וּבבּחירוֹת, בּהגנת הגבוּלוֹת בּתל-חי, בּימי ירוּשלים וּבהנהגת אסירי-עכּוֹ, בּכל אלה נרמז למדי מה הם הכּוֹחוֹת המדיניים, הצעירים והרעננים, הצפוּנים בּחיק הישוּב הצעיר. אבל הציוֹנוּת המדינית שלנוּ היא לא קראה להם, היא לא חפצה בּהם. בּשבילה היוּ כּל אלה מסוּג הדברים המיוּתרים, המַפריעים לה, המַכבּידים על המצב.

בּמשך כּל קיוּמוֹ של ועד-הצירים בּכל גלגוּליו, עמד הוּא כּצר לארגוּן הישוּב. הכּוֹחוֹת המאוּרגנים שבּישוּב היתה להם תמיד מלחמה כּפוּלה: בּמתנגדי האִרגוּן שבּתוֹך הישוּב וּבהנהגה העליוֹנה. כּשם שדחוּ בּאוֹפן שיטתי את השתתפוּת הישוּב בּועד-הצירים, כּן דחוּ מפּעם לפעם וּמאמתלה לאמתלה את קריאת אסיפת- הנבחרים. הזרוּת והנכר לחיי הגדוּד, למאוֹרעוֹתיו וּמצוּקוֹתיו, ליווּ אוֹתוֹ כּל הימים, והם שעזרוּ לפזר אוֹתוֹ, להמעיטוֹ, להמעיט את דמוּתוֹ, לא פּחוֹת מאשר מעשׂי אוֹיבינוּ וצוֹררינוּ. וּתנוּעת הפּוֹעלים? הלא אליה לא ידעה ההנהגה יחס אחר מאשר חששוֹת, פּעוּלה אחרת מאשר השלטת חלק מן הציבּוּר על משנהוּ, מאשר ניצוּל הפּירוּד והחוּלשה. בּקוֹצר ראִייתה הלאוּמית לא יכלה ההנהגה לראוֹת, כּי דוקא בּתנוּעה זוֹ, בּצמיחתה וּבחיזוּקה, מוּנחת הערוּבּה של קיוּמנוּ הלאוּמי בּארץ, צפוּן הכּוֹח המדיני העתיד של הישוּב, וכי הנהגה לאוּמית אשר אינה משוּעבּדת למטרוֹת מַעמדיוֹת בּוּרגָניוֹת וּלמוּשׂגים של נוֹטַבּלים, חייבת להגבּיר את הכּוֹח הזה, כּי הוּא המַגבּיר את כּוֹח הלאוֹם.

אבל השיטה המדינית של הציוֹנוּת הדיפּלוֹמַטית מה לה וּלכל זה? היא העוֹסקת תמיד בּפיקציוֹת וּבדיקוֹרַציוֹת, הרוֹדפת אחרי זאטוּטי ישׂראל וזאטוּטי העוֹלם, מצאה כּי כּל זה רק מַפריע לדיקוֹרציה, לטעם הטוֹב. לא לשוא אמר וייצמן בּנאוּם הפּתיחה: “אין אנוּ אוֹמרים לעשׂוֹת את א”י לארץ-ישׂראל בּמשך החדשים הקרוֹבים ואפילוּ בּמשך השנים הקרוֹבוֹת".

זוֹהי התמצית של הציוֹנוּת הדיפּלוֹמַטית.

וּמה עמוֹק הוּא היחס וּמה רבּה ההבנה של הקבַרניטים לחיים המדיניים של ארץ-ישׂראל, לחזיוֹנוֹת העבוֹדה וההגנה, אפשר ללמוֹד מדבר קטן, מדבר שבּמילוּי-חוֹבה והבּעת-כּבוֹד: בּנאוּמים הרשמיים של סוֹקוֹלוֹב ושל וייצמן לא נמצא אפילוּ מקוֹם להזכּרת תל-חי ואנשיו.

אף זוֹהי מדיניוּת.

---

בּתאוַת הפוּלמוּס לא נוּקה גם הגדוּד. לספּר וּלהסבּיר לצירי הועידה מהוּ גדוּד זה, כּיצד נוֹלד וּמה היוּ חייו וּמַכאוֹביו ונצחוֹנוֹתיו של גדוּד עברי, הרפּתקאוֹתיו של הגדוּד, שאיפוֹתיו וסבלוֹ, קשריו עם תנוּעת העבוֹדה ועם חיי התרבּוּת שבּארץ – אין זה נכנס בּתפקידוֹ החינוּכי של וייצמן. מי זה צריך לדעת בּאיזוֹ סבלנוּת ואוֹרך-רוּח וּבאיזוּ מצוּקוֹת-נפש עוֹמד לוֹ ציבּוּר זה, עצם מעצמוֹ של הציבּוּר הארץ-ישׂראלי, “חסַר-הסבלנוּת” ו"חסר חוּש המציאוּת" על עֶמדתוֹ, לא בּשלוַת הַשְקֵט של נתינים נאמנים הבּוֹטחים בּרַבּוֹתיהם – שקט כּזה לא ידע הגדוּד העברי מעוֹדוֹ – כּי אם כּצבא-משמר, העזוּב בּמיצר, נתוּן בּין תקוה ויאוּש, עוֹמד על דעת עצמוֹ, בּציפּיה בּלתי-פּוֹסקת לבוֹא המשמר המַחליף. כּל זה אינוֹ חוֹמר בּשביל ועידה ציוֹנית ואינוֹ ענין למנהיג. הזכּרת הגדוּד היתה נחוּצה לשם התאוֹננוּת על מפלַגתיוּתוֹ, על אי היוֹתוֹ גדוּד כּכל הגדוּדים, על התערבוּתוֹ בּפּוֹליטיקה וגוֹמר ⁴. בּמקוֹם אחר, בּפוֹרקוֹנפֶרֶנציה הרוּסית, עוֹד נוֹספוּ לכך הבּדוּתוֹת הידוּעוֹת אשר נשלחוּ על ידי הסוֹכנוּת הירוּשלמית ויבעיתוּ את לוֹנדוֹן, הבּדוּתוֹת האוֹמרוֹת כּבוֹד למפיציהן – כּל זה היה צריך לברוֹא את האַתמוֹספירה הדרוּשה, להכין יחס, להבאיש ריח וּלקַדֵם את פּני ה"סכּנה", האסוּרה בּעכּוֹ.

אבל לכַרַכּטֶריסטיקה מעוּלה מזוֹ זכוּ המתנדבים האמריקאים. ודוקא בּאוֹפן רשמי, מעל בּמת הועידה. הענין האיוֹם והמַחפּיר של הברחת אלפי צעירים מן הארץ, אשר רוּבּם הגדוֹל רצה להישָאר, שהתנדב על מנת להישאר, וּפגש רק זרוּת,

דחיה וּביטוּל, וראה רק מעשׂים המַבריחים המשָרשים כּל תקוה, ולא צמא איש בּכל השליטים אשר יבין לוֹ, אשר יבין לחשיבוּתם של אלפי אנשים בּריאים, עוֹבדים, – ענין זה, אשר אין עליו כּל כּפרה, נזכּר על ידי בּן-גוּריוֹן. ואזי בּאה התשוּבה הרשמית עם הערכת החוֹמר האנוֹשי, עם חזרת כּל היחס של זלזוּל וּביטוּל. חוֹמר אנוֹשי יוֹתר מַתאים בּשביל ועד-הצירים לא מצאה ההנהגה הציוֹנית, אבל החוֹמר האנוֹשי של מתנדבים ועוֹבדים, הוּא יֶשנוֹ, כּנראה, למַדי. ויציאת אלפי אנשים בּין הדֶקלַרַציה הבּלפוּרית וּבין סַן-רֶמוֹ מה היא?

כּכה נכתבוּ תוֹלדוֹת הגדוּדים בּועידה הלוֹנדוֹנית.

האַדמיניסטרציה הבּריטית הגרוּעה – כּמה טוֹבה היא וּנחוּצה למען כַּפֵּר על כּל החטאים של האַדמיניסטרציה הציוֹנית, המשוּבּחת. וייצמן אמנם אינוֹ מוֹצא כּלל, שהאַדמיניסטרציה הבּריטית חָטאה נגדנוּ. אדרבּא, בּניתוּח ארוֹך, דק מן הדק, על דבר טבעוֹ של הבּריטי (השקט, הקר והמתוּן וכוּ' וכוּ') ושל היהוּדי (הפזיז, הנלהב, חסר-הסבלנוּת וכוּ' וכוּ'), הכּל כּנהוּג וכידוּע, וּבּהסבּרה יפה אשר היתה מתקבּלת בּרצוֹן גם על עמוּדי עתוֹן בּריטי רשמי – תיאר לנוּ וייצמן את המצב שבּארץ אחרי הכּיבּוּש. אם כּל הסצֶנה הזאת של לימוּד זכוּת בּאה מתוֹך שיטה פּוֹליטית, להגן וּלכַשר את מעשׂי האַדמיניסטרציה הבּריטית, אם זה בּא מתוֹך אמנוּת לשמה, מתוֹך נטיה לאנַליזה יפת-רוּח, אוֹ למען הכשיר את דעת-הקהל הציוֹנית להערכה נכוֹנה של הישוּב הארץ-ישׂראלי ושל תביעוֹתיו – מי יאמר. לב מלכים ושׂרים אין חקר.

---

צניעוּת. כּדַבּר אל יוֹרש-עצר, צעיר ויהיר, הקוֹשר קשר וּמזדרז לתפּוֹס את הרסן, דיבּר וייצמן מעל בּמת הועידה על המַפּיל חיתיתוֹ מעכּוֹ ⁵. “עוֹד יבוֹא יוֹמך, לאחר מאה ועשׂרים שנה”, אמרוּ הדברים הטוֹבים, מלוּוים בּחִצי מוּסר ללב האוֹיב החדש, אשר קם מתוֹך הבּית: סַבלנוּת, אַל לרדוֹף אחרי שלטוֹן וּפרסוּם, אַל להשתעשע בּפּוֹזה וגֶ’סטים של גבּוֹר, צניעוּת! וּברגש מיוּחד דיבּר וייצמן על הגבוּרה היהוּדית אשר צנוּעה היא. לגבוּרה הצנוּעה של יוֹסף טרוּמפֶּלדוֹר ואהרוֹן שֶר לא נמצא אמנם מליץ מעל בּמה זוֹ. אבל מוֹפת חי של הַצְנֵעַ לֶכֶת נתן המנהיג עצמוֹ. הלא כּה היוּ דברי הסיוּם של נאוּם הנצחוֹן אשר לוּוָה בּמחיאוֹת כּפּים נלהבוֹת: אנחנוּ את שלנוּ עשׂינוּ, עם ישׂראל, מה עשׂית אתה? – מי מִפַּרנסי הדוֹרוֹת הגיע למדרגה זוֹ של צניעוּת?

                             ---------

ראיתי את וייצמן בּימים ההם. ראיתיו בּחינוֹ, בּקסמוֹ, לאוֹר זיו הבּשׂוֹרה, לאוֹר ההתנדבוּת העממית. העם היוֹשב בּציוֹן, זה אשר “הכניס”, כּפי שאמר וייצמן, מתוֹך הרהוּרי לבּוֹ לתוֹך הדקלַרציה הבּלפוּרית, הכניס משלוֹ גם לתוֹך וייצמן, שיוַה עליו מחדוַת שכרוֹנוֹ ואמוּנתוֹ. וּראיתיו עכשיו – בּאָבדנוֹ, בּאין דרך, בּאין מפעל, בּאין הבחָנת המצב, בּאין הכּרת האַחריוּת הכּבדה. כּל התנהגוּתוֹ, התנהגוּת של אדם אשר נישׂא על כּתפי התנוּעה העממית הגדוֹלה, עלה וכבש, סער וּפרח בּשכרוֹן הנצחוֹן – ולא ידע מה עליו לעשׂוֹת, הבּיעה אי-כּבוֹד לבּמה, אי-אמוּנה ואי-בּטחוֹן, מלבד הבּטחוֹן היחידי, כּי הוּא עוֹד ימצא בַּמֶה לקחת את לב העם הזה.

וגדוֹל הצער. העלבּוֹן בּעד אדם וּבעד התנוּעה. למה לא הבין אדם נבוֹן וּמחוּנן זה לכוון את השעה הנכוֹנה ולאמוֹר: רב לי. אני את שלי עשׂיתי. ואני הוֹלך. כמה היה זה אוֹמר לכבוֹד האדם, לכבוֹד התנוּעה, כּמה היה זה מסַייע ליצירת מסוֹרת נכוֹנה וישרה בּקרב התנוּעה. גזה שעת הקסמים ואדם לא הבין. חבל.

                                 ---------

הויכּוּחים על מעשׂי הועד הפוֹעל לא נגמרוּ, כּמוּבן. אחרי שהמַנהיגים הוֹציאוּ את רוּחם, הוּגשה הגיליוֹטינה הפּרלַמנטרית, אשר לכך נוֹצרה. נעשׂה מוּבן, כּי אין כּל טעם לבלוֹת את הזמן בּויכּוּחים, כּי צריך לגשת אל העיקר. איפה היה העיקר, מרכּזה של הועידה? מי שיחשוֹב כּי בּשאלוֹת העליה, ההתישבוּת, המצב המדיני, הגבּרת התנוּעה בּעם, בּהכשרת הדוֹר הציוֹני הצעיר לחיי עבוֹדה בּארץ – טוֹעה הוּא. מרכּז הועידה היה – מאחוֹרי הקלעים. בּיחסים שם בּ"ספֵירוֹת", בּהסכּמה אוֹ אי-הסכּמה בּין פּלוֹני ואַלמוֹני. בּזה היה תלוּי הכּל, גוֹרל הציוֹנוּת. וּלהשלים, וּלפַשר, וּלהביא לידי הסכּמוֹת – בּזה עסקוּ טוֹבי-הכּוֹחוֹת, “זקני” הועידה. לבל תלך הועידה בּטל – ניתנה לה עבוֹדה. היא נתחלקה לועדוֹת. הועדוֹת רעוּ בּאשר רעוּ, עסקוּ בּאשר עסקוּ. אבל היה בּרוּר, כּי בּרגע אשר שם יִגָמר הדבר ויוּסכּם, תיגָמר גם עבוֹדת הועדוֹת – והקץ לועידה.

הויכּוּח היחידי העיוּני והפּרינציפּיוֹני בּועידה, אשר ממנוּ אי-אפשר היה להשתמט, היה הויכּוּח בּשאלוֹת הקרקע. הויכּוּח היה בּלתי-מוּכן, כּועידה עצמה. להמציא לועידה הרצאוֹת יסוֹדיוֹת בּשאלוֹת אֵלוּ לא מצא איש לנחוּץ, שוּם התאמצוּת לא היתה מצד מכיני הועידה להעמיד את שאלוֹת ההתישבוּת על הגוֹבה. הויכּוּח פּרץ, משוּם שבּועידה היוּ פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר גם מבּלי לקווֹת הפּעם לנצחוֹן, לא יכלוּ לבלתי העמיד את השאלה.

הועדה הארץ-ישׂראלית, אשר בּה נפתח הויכּוּח וּבה התגלה תכנוֹ בּיוֹתר, היתה גדוֹלה, גדוֹלה מאד. כּמעט ועידה שלמה. אליה צוֹרפוּ כּל המוּמחים מכּל שלוֹשת הסוּגים המנוּיים לעיל, אשר על פּי איזה צו מיוּחד נטוּ אל הועידה. כּל מי שהיתה לוֹ איזוֹ אידיאה-פיכּס הכניס אוֹתה הנה, מבּלי חוּס, מבּלי רחם. כּל מי שהיה לפנים בּארץ-ישׂראל, ויצא משם בּשן ועין, לא הניח את ההזדמנוּת לגלוֹת את רוֹב נסיוֹנוֹ וחכמתוֹ, וחתר – בּצנעה וּברמז – תחת אנשי-חרמוֹ אשר שם. כל זה היה מבּלי כּל קשר עם שאר הדברים, עם איזוֹ תכנית כּללית, עם העבוֹדה המתנהלת כּיוֹם בּארץ-ישׂראל, עם עיקרי ההתישבוּת. המוּמחים הוֹציאוּ את כּל רוּחם, והועדה נהפּכה למין אוּלם מפוּלש, של יוֹצאים ונכנסים, לישיבה שרַבּוּ בּה הנוֹאמים וּמָעטוּ המַקשיבים. רק בּיוֹם הראשוֹן והאחרוֹן של הועדה, עלה לועדה להתרכּז בּאמת בּויכּוּחים הכּלליים היסוֹדיים בּשאלת הקרקע.

הויכּוּחים נפתחוּ בּסקירה של מנהל הקרן הקימת על מצבה ועל פּעוּלתה בּעתיד. חוּט של עצבוּת נמשך בּכל הסקירה הזאת. טעוּת היא לחשוֹב, כּי הקרן הקימת כּיוֹם מנהלת פוֹליטיקה קרקעית בּארץ. בּאמצעיה המצוּמצמים וּבמקוֹם שהיא תוֹפסת בּציוֹנוּת אין היא יכוֹלה להשפּיע כּל שהוּא על המשטר הקרקעי בּארץ. אין היא יכוֹלה להמציא את האדמה הדרוּשה לישוּב העוֹבד, לישוּב העירוֹני החדש. אילוּ היתה הקרן הקימת עוֹבדת מלכתחילה לא על פּי מקרה כּי אם בּשיטה קרקעית היתה הרֶנטָה שלה כּיוֹם משמשת יסוֹד להלוָאה וּלריבּוּי נכסינוּ הלאוּמיים. הנוֹאם דוֹרש הבטחת סכוּמים גדוֹלים לקרן הקימת, וּמציג בּראש התֶּזיסים את הסעיף, כּי הקרן הקימת היא המוֹסד העיקרי של הפּוֹליטיקה הקרקעית היהוּדית בארץ-ישׂראל. אבל אינוֹ מַראה שוּם דרך, כּיצד להבטיח שהסעיף הזה לא יתנוֹסס לתפארה בּלבד, כּי אם יהיה למַמשוּת.

בּויכּוּחים נתגלוּ שלוֹשה זרמים. פוֹעלי ארץ-ישׂראל והנִלוים אליהם טענוּ, כּי הקרן הקימת אין לה תקוה להיוֹת למוֹסד העיקרי של ההתישבוּת היהוּדית, כּל זמן שהציוֹנוּת תוֹלה את תקוָתה לגאוּלת הארץ בּהוֹן פּרטי. כּי כּל הציפיה להוֹן הפּרטי, כּי יבוֹא ויגאל את הארץ, היא אילוּזְיַת-שוא. המעמד הבּינוֹני בּמזרח נתרוֹשש, וכל ההמוֹן היהוּדי המצפּה לעליה זקוּק לאדמה לאוּמית, אשר מבּלעדיה לא יִמְצָא כּל כּר לעבוֹדה וּלמחיה, כּי האפשרוּת של “גאוּלה” מצד מספּר היחידים העשירים בּמצרים אוֹ בּניוּ-יוֹרק שׂכָרָה יוֹצא בּהפסדה. כּי כּל קניה פּרטית מַעלה את השער וחוֹסמת בּעד קניוֹת חדשוֹת, כּי בּעד הרוָחים של הקוֹנה הפּרטי והסרסוּר משלמים אנחנוּ בּהוֹן-העם. כּי נחלה פּרטית בּארץ אינה מַרבּה את הישוּב היהוּדי, כּי אם גוֹזלת אפשרוּת של התנַחלוּת מאדם עוֹבד. כּי אין לנוּ כּל אפשרוּת להגבּיר ולעצוֹר בּעד הספּקוּלָציה המלאכוּתית כּל זמן שיֶשנה האפשרוּת של קניה פּרטית, כּי היַקרוּת שבּארץ בּאה לא מן ההכנסה הטבעית של הקרקעוֹת, כּי אם על חשבּוֹן ניצוּל צרכינוּ הלאוּמיים. וכי המוֹצא היחידי אשר ידחוֹף את התנוּעה הציוֹנית לעשׂוֹת את הקרן הקימת למרכּז הפּעוּלה הקרקעית וּלהמציא לה את האמצעים הדרוּשים, זהוּ להסתלק מכּל תקוה להיגַאל על ידי קנית אדמה לבעלי הוֹן וּלהחליט כּי הקרן הקימת הנה המוֹסד היחידי, אשר לידוֹ מסוּרה רכישת-קרקעוֹת, ולא לשם פַּרצֶלַציה" וּמכירה, כּי אם למען השאירה בּרשוּת העם.

בּעלי-הוֹן ונוֹשאי-כּליהם וחוֹלמי הגאוּלה ה"בּוֹעזית" אמרוּ: "האדמה היא בּסכּנה. אם לא נִבעלה אנחנוּ וּבְעָלוּהָ אחרים. עָוֶל הוּא לשלוֹל מיהוּדי את התקוה להיוֹת בּעל נכסים בּארץ-ישׂראל. לקרן הקימת יתן אדם פּרוטה, אבל לאחוּזה, לנחלה לוֹ, יתן את המנה. אין אנוּ יכוֹלים לצמצם כּיוֹם את אמצעינוּ רק בּכספים לאוּמיים. אין איש מאִתנוּ מתנגד להלאָמה לעתיד לבוֹא, כּשכּל הקרקע תהיה בּידי ישׂראל, אבל לפי שעה חייבים אנוּ לסייע בּידי ההתישבוּת הרכוּשנית.

הזרם השלישי, של “הציוֹנים הטוֹבים” והרדיקליים, ניענע בּראשוֹ לכל דברי הבּיקוֹרת והעִיוּן שאמרוּ העוֹבדים, אבל – למעשׂה – נלוַה אל מצדדי ההוֹן הפּרטי. הם לא חדלוּ להבטיח את חיבּתם להלאָמה ולישוּב העוֹבד, אבל לא יכלוּ לסכּן את הציוֹנוּת בּקבּלם נוּסחה קיצוֹנית כּזאת. “אתם בּקיצוֹניוּתכם מכריחים אוֹתנוּ להצבּיע נגד הצעת ההלאָמה”. הם עיבּדוּ רזוֹלוּציה, אשר הכילה את כּל הדברים הטוֹבים, היכוֹלים לעַנֵג וּלהרחיב כּל לב ציוֹני. חסר היה בּה רק דבר אחד – החיוּב המוּחלט. כּל הפּסוּקים הטוֹבים, המכריזים כּי קצה מטרתה של הציוֹנוּת היא הלאָמַת הקרקע, וכי מטרת הקוֹלוֹניזציה היא יצירת ישוּב עוֹבד – כּל זה, אשר היה טוֹב למדי בּשביל כּל אסיפה ציוֹנית רדיקַלית, לא חִייב לשוּם דבר, לא הבטיח שוּם ממש.

האנשים הטוֹבים לא הבינוּ למה אנחנוּ כּל כּך קַפּריזיים, כּל כּך עקשניים, מדוּע איננוּ רוֹצים לקבּל את הפּשרה היפה. אבל אנחנוּ ידענוּ, כּי מאחוֹרי המלים האלה אין כּל תוֹקף מחייב לשיטת-פּעוּלה, כּי אין בּזה רצינוּת. כּי אם אנשים מסתלקים מלרַכּז את כּל רכישת הקרקע בּידי הקרן הקימת, וּמהחלטה השוֹללת את מתן הקרֶדיטים הציוֹניים ממשקים הבּנוּיִים על יסוֹד של ניצוּל וקרקע פּרטי – אין ערך לכל הרֶזוֹלוּציוֹת של סימפַּטיה, ואין כּל צוֹרך לכסוֹת בּעלי-תאֵנים על המצב המציאוּתי. הכרחנוּ אוֹתם, בּאמת, כּי יאמרוּ בּגלוּי וּבפוּמבּי, כּי הם נגד שיטת-הלאָמה ממש וּלאַלתר וכי לשיטת-ההתישבוּת הנוֹכחית של הציוֹנוּת לא יֵאָמר שיטת-התישבוּת לאוּמית, כּי אם שיטת-התישבוּת מעמדית, בּוּרגָנית.

מהועדה עבר הויכּוּח אל הועידה. למרוֹת זה שהועידה לא שמעה בּשאלוֹת אֵלוּ שוּם הרצאוֹת חשוּבוֹת (הויכּוּחים בּתוֹך הועדה עלוּ הרבּה בּתכנם וּבהסבּרתם על מה שנאמר בּפּלֶנוּם של הועידה), היה מוּרגש לכּל, כּי זהוּ רגע רציני, שעת-מבחן. כּי בּרגע זה צריכה ההסתדרוּת הציוֹנית לאמוֹר לעם ישׂראל ולפני בּאי-עוֹלם, מה הדרך אשר בּה רוֹצה היא ללכת וּלהוֹביל, כּיצד היא רוֹאה את חזוֹן ההיסטוֹריה העתידה של ישׂראל אם “בּית-עכּביש” אוֹ “בּנין עדי-עד”.

והועידה אמרה. הרוֹב אמר את שלוֹ והמוּעט את שלוֹ. נתגלוּ יחסי-הכּוֹחוֹת בּקרב הציוֹנוּת, נתגלתה התהוֹם הרוֹבצת בּינינוּ, נתגלה האסוֹן הפּנימי של הציוֹנוּת השלטת, אי-רצוֹנה ואי-יכוֹלתה להיוֹת תנוּעת-שחרוּר עממית. עד הרגע האחרוֹן עוֹד ריחפה בּאויר האוּלם רווּי-ההתנגשוּת איזוֹ תקוה, כּי הימָצא ימָצא הכּוֹח אשר ינַתק את הציוֹנוּת מאבן-המַעמסה הבּעל-בּיתית הסוֹחבת אוֹתה שאוֹלה, העוֹשׂה אוֹתה לרפוּיה, לפוֹסחת של שתי הסעיפּים, לנגררת, שמַבטיחה וּמכַזבת; כּי הימָצא הכּוֹח אשר יפנה אל העם ויגוֹלל לפניו את התוֹכן הצרוּף של תנוּעת-השחרוּר הלאוּמית, את אפקיה האנוֹשיים, את אפשרוּיוֹתיה הממשיוֹת של התישבוּת עממית, של חברת-עבוֹדה ושל קנין לאוּמי – ויפתח שערים חדשים ללב העם; אבל בּועידה זוֹ, בּהרכּב האישי והציבּוּרי שלה, היתה תקוה זוֹ יכוֹלה להימלא רק בּדרך נס. הנס לא בּא. ואף כּי החשבּוֹן היה כּל כּך בּרוּר, וידענוּ שאנוּ המוּעטים, והיינוּ צפוּיים לתוֹצאת ההצבּעה, אף על פּי כן נקרע דבר-מה בּלב.

המיעוּט עוֹד טרם נכנע. הוּא הוֹסיף לדרוֹש כּי ההצבּעה תהיה מפוֹרשת, בּשם. לא משוּם שהאמינוּ להגיע על ידי כּך לשינוּי ההחלטה, כּי אם מפני הצוֹרך העז שהחלטה אשר כּזאת תיעשׂה בּכל הרצינוּת והאחריוּת, כּי כּל אחד יצטרך לפני רגש-הצדק שלוֹ ולפני כּל שוֹלחיו להגיד מפוֹרש בּעד אוֹ כנגד. היוֹשב-ראש לא ניאוֹת זמן רב. וההמוּלה בּאוּלם היתה גדוֹלה. יוֹדע אני, כּי היוּ גם בּקרבּנוּ – בּקרב המיעוּט – איסטניסים, אשר דעתם לא היתה נוֹחה מאי-טַקטיוּת זוֹ. אבל אוֹדה, לבּי לא הלך אחרי האיסטניסים. העקשנוּת והתקיפוּת הנמרצת אשר הראה בּזה אגף העבוֹדה (ויזָכר בּעיקר לטוֹבה על זה בּ. צוּקרמן) היתה כּל כּך אמיתית, כּל כּך נבעה מבּפנים, וגילתה כּוֹח של עמידה ורצוֹן – שאין בּזה להתבּייש כּלל. היוֹשב-ראש שמצא לנחוּץ לעזוֹב את הבּמה, שב והוֹדיע כּי על פּי מה שנמצא כּתוּב בּספר-החוּקים צָדַק המיעוּט וּדרישתוֹ ניתנת לוֹ, אם דרישה זוֹ נתמכת מחמישים ציר. חמישים הציר נמצאוּ והתחילה ההצבּעה המפוֹרשת. שֵם שֵם ואחריו – בּעד אוֹ כּנגד. וּבאוּלם, כּמוֹ לפני כּס המשפּט– הוּשלך הס.

ההצבּעה המפוֹרשת לא שינתה, כּמוּבן, את המצב, אבל בּיררה אוֹתוֹ, הראתה את היחסים עין בּעין. רק בּוֹדדים מבּין אנשי השם בּציוֹנוּת היוּ בּעד דרישת העוֹבדים. כּל ה"מנהיגים" היוּ כּנגד. אמריקה, זוֹ אמריקה שנתנה לעוֹלם בּקוֹלוֹת וּברקים את הפּרוֹגרמה הפּיטסבּוּרגית ⁶, זוֹ הפּרוֹגרמה אשר מלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה, המלאה על כּל גדוֹתיה רדיקליוּת וסוֹציאליוּת, הראתה למעשׂה כּיצד היא נכוֹנה לגַשם אוֹתה. בּעוֹנג רב וּבהדגשה רבּה היה כּל אמריקאי (מלבד יחידים) מוֹדיע, כּי עמד על הטעוּת אשר טעה בּפּיטסבּוּרג. מפּיטסבּוּרג עד לוֹנדוֹן עברוּ הרבּה מים, והאמריקאים המעשׂיים למדוּ בּינתים הרבּה.

האינטֶליגנציה הרדיקלית הצבּיעה כּנגד – בּאנחה, וּ"לצערה", וּבהתמרמרוּת על אלה הקנאים, חסרי חוּש המציאוּת, המַציעים נוּסחאוֹת בּלתי-מוּצלחוֹת.

וה"מזרחי" עם כּל רבּניו וחכמיו – נתן כּבוֹד לתוֹרה. כּשם שצירי אמריקה ידעוּ לפרש את תוֹרת פּיטסבּוּרג, ידעוּ ודאי גדוֹלי ה"מזרחי" לפרש את פסוּקי התוֹרה. אף יד אחת של “מזרחי”, של ההסתדרוּת המגינה על היהדוּת המקוֹרית, לא ניתנה בּעד הגשמת הכּתוּב: “והארץ לא תִמָכר לצמיתוּת”. מכּל הסתדרוּת זוֹ, החוֹשבת את עצמה, זכּאית לדבּר בּשם המוֹני ישׂראל, לא נמצא איש אשר יגן על הדרישוֹת, אשר רק בּהן ישנה התקוה של אדמה להמוֹני-העוֹבדים.

למחרת סח לי רב אחד, בּיגוֹן גדוֹל, כּי אמנם היוּ בּין צירי ה"מזרחי" אנשים אחדים אשר היוּ בּכל לבּם בּעד דרישוֹת העוֹבדים, אלא שהכריחוּ אוֹתם בּכוֹח הרוֹב להצבּיע נגד. לא הוּרשה להם אפילוּ להימָנע מהצבּעה. אכן, גדוֹלה משמעת! עד כּדי לאסוֹר את התוֹרה למרכּבתוֹ של הֶשיל פַרבּשטין.

                                      ------

נגמרה ההצבּעה בּסעיף הראשוֹן: קרקע. אחרי זה היה כּבר הכּל בּרוּר, כּלאחר תגרה מַכריעה. אבל תגרוֹת עוֹד נמשכוּ. למחרת הצבּיעוּ בּשאר סעיפי ההתישבוּת. על הפרק עמד הסעיף: קרדיט למתנחלים. האינטליגנציה הרדיקלית, זוֹ שלא יכלה להסכּים לעֶמדתנוּ בּשאלת הקרקע, היתה טוֹענת כּל הזמן: למה זה לכם, האם לא יספיק, כּי הקרדיט ההתישבוּתי יִנתן רק למי שמקבּל עליו את התנאים של הקרן הקימת, ודבר זה הלא יתקבּל מאליו, הלא בּלוֹנדוֹן, בּישיבת הועד הפּוֹעל בּפבּרוּאר, כּבר הוּחלט הדבר. ואכן, הקרדיט הקרקעי, בּכּפר ובעיר, הנהוּ נשק כּבּיר בּישוּב, בּידי ההסתדרוּת השוֹלטת בּוֹ, וכל זמן שאין הקרקע נמצא בּידי הציבּוּר, הרי זה גוֹרם חשוּב, ואוּלי גם מכריע בּכל ההתישבוּת. הלא כּל ההתישבוּת הפּרטית אינה יכוֹלה להתקיים מבּלעדי קרדיט לאוּמי, ולזה, רק לזה נשׂוּאוֹת עיניה, ורק בּכוֹחוֹ תקים היא את עמוּדיה, והקרדיט הציוֹני – ושל שאר המוֹסדוֹת: יק"א, חוֹבבי-ציוֹן וכוּ' – הלא שימש עד עכשיו רק למטרה אחת: להקים את הבּוֹעז, להבטיח הכנסה הגוּנה למַשׂכּיר הדירה, לעזוֹר לבעל הפּרדס, הקרדיט הלאוּמי לא שימש לנוּ לסייע להכניס את העבוֹדה העברית, להבטיח את הרֶנטה לקרן הקימת, להבטיח את התנאים החברתיים בּחיי השכוּנה, את עניני הדייר והעוֹבד. וכך הוֹלך ונמשך הדבר עד היוֹם הזה. גם אחרי החלטוֹת הועד הפּוֹעל בּלוֹנדוֹן. והקרדיטים שניתנוּ בּזמן האחרוֹן, הקרדיטים לפתח-תקוה על ידי וייצמן וּלתל-אביב על ידי רוּפין, יוֹכיחוּ מה רבּה בּחוּגי ההנהגה הציוֹנית ההבנה לחוֹבוֹת ולדרישוֹת חברתיוֹת, לדברים אֶלֶמֶנטַריים, שכּל הנהגה עירוֹנית בּאירוֹפה כּבר מסוּגלה להבין אוֹתם.

אוּלם הבּטחוֹן הגדוֹל של האינטליגנציה הרדיקלית לא נתאַמת. עוֹד בּועידה נפלה הנוּסחה, כּי אמצעי הקרדיט של ההסתדרוּת הציוֹנית ינַתנוּ אך ורק לאלה המתנחלים המקבּלים עליהם את עיקרי הקרן הקימת. ונתקבּלה הנוּסחה: בּמקוֹם “אך ורק” – “בּשוּרה ראשוֹנה”. נוּסחה מרוּכּכת וּמבטלת בּעצם את כּל הענין. מי ישמוֹר על ה"שוּרה הראשוֹנה"? הבּנק? אבל כּל סגנוֹן זה של ניסוּח הוּא אָפיָני בּשביל המַציעים. יש בּוֹ כּל טוּב, יש בּוֹ כּל הבטחה, אלא – “בּשוּרה ראשוֹנה”. הפּתח בּשביל “השוּרה השניה” נשאר פתוּח, וּפתוּח למַדי. והמַפתח, תוּכלוּ להיוֹת בּטוּחים, ימָסר לידים המַתאימוֹת.

בּועידה נתקבּלה, כּמוּבן, הצעת הרוֹב – “בּשוּרה ראשוֹנה”. התיקוּן של המיעוּט נפל, וּכמוֹ כן מוּבן שהפלה ההצעה הבּרוּרה לגמרי של אגף-העבוֹדה: “מוֹסדוֹת ההתישבוּת הציוֹניים אינם רשאים לסייע להתישבוּת חקלאית וּלבנין בּתים בּערים על אדמה שאינה שייכת לקרן הקימת, אוֹ שאינה נמסרת לרשוּתה של הקרן הקימת”.

הוּכנסוּ אחר כּך הוֹספוֹת קטנוֹת מצד אגף-העבוֹדה לסעיפי ההתישבוּת הכּלליים – הכּל נפל (מלבד תיקוּן אחד, המחייב עבוֹדה עצמית). כּל מה שיצא מתוֹך חוּג העוֹבדים היה נוֹפל בּשׂשׂוֹן, בּהמוּלת-חדוה, בּאַקטיביוּת.

אחר-כּך עמדה על הפּרק הצעת העוֹבדים: סידוּר כּל עניני העוֹבדים בּישוּב נמסר לביאת-הכּוֹח החוּקית של ציבּוּר העוֹבדים, הנבחרת מתוֹך כּל ציבּוּר העוֹבדים על-פי האוֹפן אשר יקָבע בּועידה הכּללית של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. בּהצעה זוֹ, הרוֹצה להבטיח את מקוֹם העבוֹדה המאוּרגנת בּחיים הכּלכּליים של הישוּב, את האפשרוּת לקבּל קבּלנוּיוֹת של עבוֹדה ישר, מבּלעדי מתווכים ואַדמיניסטרַטוֹרים, את האפשרוּת של משׂא-וּמתן חוּקי בּין ההנהגה הישוּבית וּבין ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּרגן, בּהצעה זוֹ הריחוּ ריח של בּוֹלשביזם, של סוֹביטים, והפּילוּה.

המיעוּט, אף על פּי כן, לא רצה להיכּנע והכניס את הסעיף השני של הצעתוֹ להגנת הקיוּם והאוֹטוֹנוֹמיה של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים. בּצוּרה קצת מרוּכּכת, אחרי שנעשׂוּ בּה איזוּ שינוּיים, עברה ההצעה בּנוּסח זה: “ההסתדרוּת הציוֹנית משתתפת בּעבוֹדה עם מוֹסדוֹת הפּוֹעלים לקבּלת עבוֹדה, לקוֹאוֹפּרציה, לעבוֹדה תרבּוּתית, לעזרה מדיצינית ולקרדיט הדדי”. על-ידי רזוֹלוּציה זוֹ הכּירה ההסתדרוּת הציוֹנית בּמוֹסדוֹת הפּוֹעלים הקיימים, הכּירה בּחוֹבתה לעבוֹד אִתם בּמקצוֹעוֹת פּעוּלתם, ולא לחתוֹר תחתם. בּמלחמה שלנוּ בּעד קיוּם מוֹסדוֹתינוּ, בּעד האוֹטוֹנוֹמיה של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים, אין זה עדיין נצחוֹן מכריע, אבל יש בּרזוֹלוּציה זוֹ כּדי אחיזה וסעד.

                                  --------

השאלה, אשר רבצה כּאבן-מַעמסה של הועידה והפריעה לה להתעסק בּדבר-מה של ממש, היתה שאלת ההנהגה. אבל את ההנהגה עצמה הטרידוּ שתי שאלוֹת: שאלת ההנהגה וּשאלת הכּספים. ואמנם שאלת הכּספים ניצבת כּיוֹם לפני כּל התנוּעה הציוֹנית בּאוֹפן חמוּר, חמוּר מאד, עד להעמיד בּסכּנה את כּל הנצחוֹן, עד להמשיך קיוּם עלוּב, כּמוּש. ואין פּוֹתר לשאלה. כּל הקוֹשי של הגשמת הציוֹנוּת כּאילוּ התרכּז בּרגע זה בּשאלת-הכּסף. ואוּלם שאלת הכּספים בּציוֹנוּת אינה יכוֹלה להיפּתר בּפני עצמה מבּלי קשר עם שאלוֹת אחרוֹת, עם שאלוֹת בּנין הארץ, עם שאלוֹת סידוּר-העבוֹדה וההשפּעה על עבוֹדת-הבּנין.

בּעלי ההזיה, חוֹלמי ההוֹן הלאוּמי, אוֹמרים: מַפתח לאוֹצר הכּסף אין לנוּ, אבל מַפתח כּזה טרם נמצא לציוֹנוּת בּכלל. כּל הכּוֹח והאמצעים שיֶשנם לציוֹנוּת בּאוּ בּשל הרעיוֹן הגדוֹל, המעיז, בּשל התנוּעה הרחבה. כּל אלה אינם מַספיקים עכשיו. נכוֹן. אבל מזה צריך רק ללמוֹד, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית צריכה לחַדש את נעוּריה, למצוֹא בּקרבּה את האוֹמץ לתכנית-ישוּב גדוֹלת-מעוּף ורחבת-פעוּלה, וּבהתאם לה תיוָצר השיטה הכּספית. אם בּמצב הנוֹכחי של הציוֹנוּת, כּשהעם רוֹאה לפניו חוֹסר פּעוּלה מוּחשית, כּשהוּא שוֹמע מן הארץ רק דברי-קינה וּכשהוא רוֹאה את השערים סגוּרים ואף שעל אדמה אינוֹ נוֹסף, ואף על פּי כן הוּא מחזיק בּכל המכוֹנה הגדוֹלה הזאת, הרי מה ישתנה המצב כּשהוּא יראה בּהתחלת עליה רבּת-עם, בּעבוֹדת-ישוּב ממש, בּרכישת אדמה לקרן הקימת, בּיצירת נכסים לאוּמיים וכוּ'. בּקיצוּר, הטענה הישנה: קוֹדם הרעיוֹן ואחריו יבוֹאוּ האמצעים. אבל הדברים האלה אינם מרפּאים את השבר אשר בּחוּגי ההנהגה. שם שׂוֹרר יאוּש גדוֹל. המקוֹרוֹת הישָנים היוּ לאַכזב. התקווֹת הגדוֹלוֹת “בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל”. “העם” נתבּע ואינוֹ נַענה. אמריקה התעייפה ואגב היא מכרכּרת כּרכּוּרי-רוֹגז. וחרב חדה מוּנחת על הצואר.

אמוּנה בּדברי בּעלי-החלוֹמוֹת, בּאפשרוּת של חידוּש התנוּעה והגבּרתה, בּשעיה גדוֹלה אל העם, אינה. המוּשׂגים של הציוֹנוּת ה"קוֹפמַנישה" מימי ווֹלפסוֹן התבּצרוּ דוקא יפה בּהנהגה הנוֹכחית. אלה שנלחמוּ לפנים בּווֹלפסוֹן סיגלוּ הרבּה מטכסיסיו הויכּוּחיים וּמיחסיו והשׂגוֹתיו. המוּמחים פסלוּ את דבר ההלוָאה הלאוּמית. פּסלוּ לגמרי וקברוּ אוֹתה לעידן ועידנים. וּבפני מוּמחים מי יעמוֹד? נשארה התקוה היחידה, התקוה הנוֹשנה, לרכּוֹש לציוֹנוּת את לב עשירי-ישׂראל, כּי הם ימציאוּ את צרוֹר הכּסף. אבל בּעוֹד שלפנים, בּימי נעוּריה של הציוֹנוּת, היוּ לשם כּך נשמעים דברי-תוֹכחה אמיצים כּלפּי אֵילי-הכּסף, המתנַכּרים לצרת ישׂראל, וּתביעוֹת נמרצוֹת לשליטי יק"א וּשאר מוֹסדוֹת הנמצאים בּידי היהוּדים הגדוֹלים – הנה עכשיו נָדַמוּ אוֹתם הקוֹלוֹת. בּשׂפה רכּה וּמאחוֹרי הקלעים מנהלים משׂא-וּמתן, העתיד לצוּד נפשוֹת עשירוֹת וּלהעשיר אוֹתנוּ עוֹשר רב. ההצלה נמצאה בּדמוּת ה"איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל" (המוֹעצה הכּלכּלית), אשר יקבּל את כּל הטוֹרח הכּספּי והכּלכּלי של בּנין הארץ.

הצעה זוֹ של ה"איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל" לא הוּבאה לפני הועידה. והועידה לא יכלה לדוּן עליה. רק בּישיבוֹת של ה"סֶניוֹרין-קוֹנבֶנט" עם המנהיגים נתבּררוּ בּמקצת פּרטיה. בּפרטיה עוֹד יכוֹלים לחוּל שינוּיים, אבל תמצית הרעיוֹן של ה"איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל" הוּא זה: מתיסד מוֹסד, המוּרכּב מאנשי-שם אדירים בּעוֹלם הכּספּי והמדיני. המוֹסד הזה עוֹמד מחוּץ לתנוּעה הציוֹנית, אינוֹ מתמנה על ידה ואינוֹ אחראי בּפניה, אלא שהוּא משתף בּקרבּוֹ גם חלק של ציוֹנים. המוֹסד הזה נעשׂה המוֹסד העיקרי, המוֹציא והמביא בּכל הבּנין החָמרי של הישוּב. הקוֹנגרס הציוֹני יוּכל, כּמוּבן, כּמקוֹדם לדוּן בּכל השאלוֹת, איש לא ימנע בּעדוֹ, אבל הפּתרוֹן לכל השאלוֹת האלה ימָצא בּידי מוֹסד זה.

ההצעה אינה מגלה עדיין מי הם האנשים הנעלמים אשר אוּלי יוֹאילוּ לקבּל עליהם מבּלי כּל קוֹנטרוֹלה לאוּמית את יצירת הטרֶסט הזה לבנין הארץ, מה כַּונוֹתיהם וּמה נאמנוּתם; ההצעה אינה מגלה אפילוּ מה תהא היכוֹלת החָמרית של הטרסט הזה, אשר אוֹתוֹ צריכה ההסתדרוּת הציוֹנית להשליט על כּל תקווֹתיה. כּל זה עדיין בּגדר של “אפשרוּיוֹת”.

לא מבּלי מלחמה נפגשה ההצעה. וֶטֶרַנים זקנים יצאוּ למערכה. הקוּשיוֹת היוּ חזקוֹת. ואף-על-פּי-כן – לא שוּנה המצב. ההצעה לא הוּבאה אל בּמת הועידה. החלטה בּענין זה לא נתקבּלה. הדבר, כּכל שאר הענינים הכי-חיוּניים של התנוּעה, נמסר לראוּת עיניה של ההנהגה החדשה, אוֹתה ההנהגה אשר הוֹדיעה מקרב לב, כּי בּזה היא רוֹאה את עוֹגן ההצלה היחיד. ואפשר לבטוֹח כּי אם העיכּוּב לא יבוֹא מצד אלה, אשר אחריהם רוֹדפים כּל-כּך והם עוֹמדים בּסירוּבם, אוֹ שמַגדילים את דרישוֹתיהם ואת תביעת-זכוּיוֹתיהם, יעשׂוּ המנהיגים את שלהם, על הצד היוֹתר טוֹב, להגשים את הענין.

כּכה הגיעה ההסתדרוּת הציוֹנית, אחרי 23 שנה של קיוּם, של מלחמת-קיוּם, אחרי נצחוֹנוֹת מדינייים, אחרי שנעשׂתה לגוֹרם חשוּב וּממשי בּחיי העם, אחרי שהיתה לכּוֹח היחידי בּיהדוּת אשר לוֹ הזכוּיוֹת המשפּטיוֹת של בּנין הארץ, להצעה ההוֹפכת את הגשמת הציוֹנוּת לענין פּרטי של חֶבר בּעלי הוֹן, בּלתי-ציוֹנים, תלוּשים מן העם, פּטוּרים מכּל עין מפַקחת, מכּל חוֹבה ואַחריוּת כּלפּי המוֹסדוֹת הלאוּמיים, רשאים לעשׂוֹת בּדבר כּברשוּתם, רשוּת-יחיד, ועתידים לעשׂוֹתוֹ, כּמוּבן, לפי כּל ההגיוֹן והמוּסר הטבעי של ההוֹן וּבעליו. כּכה הגיעה תנוּעה עממית, אשר התחילה מבּלי רחמי נדיבים ואֵילי-כּסף ורבּי-השפעה והיתה מה שהיתה בּכוֹחה היא, בּכוֹח הרעיוֹן העממי, ההתלהבוּת, ההתנדבוּת והפּעוּלה העממית, להצעה העוֹשׂה את הציוֹנוּת לדֶקלַרַציה ריקה, לאֵבר מדוּלדל, לכלי-שרת, לכסוּת-עינים של טרסט קפּיטליסטי, להצעה אשר פּירוּשה – איבּוּד עצמה לדעת.

                                         ------

וּבעוֹד מוֹסד אחד זיכּתה ההנהגה את ההסתדרוּת. “בּוֹרד אוֹף טרוֹסטיס” שמוֹ בּטֶרמינוֹלוֹגיה האנגלית השׂוֹררת כּיוֹם בּציוֹנוּת. כּלוֹמר, לשכּת הנאמנים. אם תפקידוֹ של “בּוֹרד” זה יהיה כּתפקיד של כּל וַעדת בּיקוֹרת כּספּית אוֹ שכּוֹחוֹ יהיה עדיף – לא פּוֹרש למדי. בּשׂמחה רבּה הוֹדיע על נצחוֹן חדש זה וייצמן בּישיבת הנעילה החגיגית, וַיפרסם את שמוֹת הנכבּדים אשר הוֹאילוּ לקבּל על עצמם וּלהיכּנס לתוֹך לשכּה זוֹ ולהיוֹת האפּוֹטרוֹפּסים ורוֹאי-החשבּוֹן של כּל הפּעוּלוֹת הכּספּיוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית. לכאוֹרה יפָּלא הדבר, הלא ועד כּזה קיים בּכל מוֹסד ציבּוּרי, וַחֲזָקָה על ההסתדרוּת הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה הכּספּיים, כּי גם לה לא חָסרוּ ועדוֹת-בּיקוֹרת. אבל ההכרזה החגיגית על היוָסד הדבר הֵעידה, כּי כּאן פּוֹנים אל מי שהוּא שצריך לקנוֹת את לבּוֹ. ושוּב ודאי בּחזוֹן – אוֹתם “בּעלי-היכוֹלת”, המפקפּקים בּיכוֹלת הציוֹנוּת לנהל עסקים, לסדר חשבּוֹנוֹת, המתיחסים בּקצת בּיטוּל לכּשרוֹנוֹת המעשׂיים של מי שהוּא ציוֹניסט. והמנהיגים, בּכדי לזַכּוֹת את ארחם ולרכּוֹש את האֵמוּן, מיהרוּ להציג את התנוּעה, כּדבר שטרם הגיע לידי בּגרוּת ושזקוּק עדייין למינוּי אפּוֹטרוֹפּסים.

לכך הגענוּ. היה זמן שהיינוּ דלים וּמעטים וידענוּ לדבּר בּאוֹמץ וּבכבוֹד לעצמנוּ, בּהכּרת ערך הענין אשר הוּפקד בּידינוּ וּבאמוּנה בּעתידנוּ. כּשהגיעה שעת התשלוּמים – והנה כָּלוּ כּל הכּוֹחוֹת, נכרתה אמוּנה מלב. רפיוֹן, התבּטלוּת. רדיפה אחרי משענת קנה רצוּץ.

נתקיים בּועידה “גם מזה וגם מזה אַל תנַח ידיך” ⁷. בּאוֹתה שעה שכּל ציפיית ההנהגה הוּפנתה אל ה"איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל", נמצאה קבוּצה קטנה של אנשים אשר לחמה ועבדה, והגינה בּהתמדה וּבעקשנוּת על יסוּד קרן-היסוֹד – וניצחה. ואַל לזלזל בּקרן-היסוֹד. אפשר להצטער הרבּה על שהועידה לא מצאה את השעה ראוּיה, אוֹ לא מצאה אוֹן בּקרבּה להגשים את ההלואה הלאוּמית. אבל אין משוּם זה להקטין את ערך הרעיוֹן של קרן-היסוֹד ולראוֹת בּה הסגת גבוּל של ההלוָאה הלאוּמית. סוֹף-סוֹף לָאו בִּשְמָא תַלְיָא מִילְתָא. ולא העיקר הוּא דוקא הלואה על מנת להחזיר. יקָרא זאת הלואה, אוֹ תרוּמה אוֹ מַעשׂר, וּבלבד שזוֹ תהיה התחלה רצינית, ממשית של יצירת הוֹן לאוּמי. והתחלה כּזוֹ צריכה להיוֹת קרן-היסוֹד. התהיה קרן-היסוֹד לאשר היא צריכה להיוֹת? מי יאמר? האנשים האחדים, אשר התמסרוּּ לרעיוֹן הזה בּועידה, עבדוּ בּתוֹם לב וּמילאוּ את שלהם בּאמוּנה. אפשר גם להאמין, כּי אילוּ היתה קרן-היסוֹד מוּצגת בּמרכּז של הפעוּלה הציוֹנית, היתה היא נַעשׂית למפעל רב-ערך והיתה יוֹצרת את ההתחלה, את ראשית נכסי-צאן-בּרזל הלאוּמיים, אשר ישמשוּ בּסיס להלואה הלאוּמית. לְמה יכוֹלה להביא תנוּעת התנדבוּת עממית הוֹכיחה ארץ-ישׂראל. ואילמלי הבינה ההסתדרוּת הציוֹנית להעמיד כּכה את הדבר בּארצוֹת הכּסף והזהב, היתה היא ודאי רוֹאה פּרי בּעמלה, אבל יש לחשוֹש, כּי האויר השׂוֹרר בּקרב החוּגים הרשמיים, אי-האֵמוּן שלהם בּדבר, חוֹסר השיטה הישוּבית (אשר רק בּקשר אִתה יכוֹלה קרן-היסוֹד להיוֹת למפעל לאוּמי חשוּב), חוֹסר פּעוּלה נמרצה בּשביל העליה ויצירת מקוֹרוֹת מִחְיָה ועבוֹדה – לא יסַייעוּ לכך. הימָצאוּ הכּוֹחוֹת אשר יתגבּרוּ על כּל זה ויוֹציאוּ את קרן-היסוֹד למרחב ויבצרוּ לה את המקוֹם המַתאים בּבנין הארץ?

כּבת חוֹרגת היתה הקרן הקימת בּועידה זוֹ. בּסדר-היוֹם לא הוּקצב לה מקוֹם. בּקרן-זוית ניסתה ההנהלה לסדר לשמה שוּרה של אסיפוֹת לבירוּר שאלוֹתיה. ואף זה לא הצליח. יוֹתר מדי היוּ הצירים עסוּקים בּפרַקציוֹתיהם, בּלַנדסמַנשַפטיהם וּבועידוֹתיהם. לא ניכּר היה כּי יש בּהנהגה אוֹ בּועידה חֶבר אנשים המסוּר לדבר זה, המתמַכּר לוֹ וּמטַפּח אוֹתוֹ. יצירת קרן-היסוֹד מציגה את הקרן הקימת שוּב בּמצב בּלתי-נוֹח כּאשר עשׂוּ זאת כּל הזמן הרֶסטוֹרישין-וּפרֶפֶרישין-פוֹנדים בּאמריקה. חוּג העוֹבדים דאג אמנם והשפּיע כּי מקרן-היסוֹד יקָבעוּ עשׂרים אחוּזים לקרן הקימת. אבל גם הכנסוֹתיה של קרן-היסוֹד הנן לפי שעה על קרן-הצבי, וּלקרן הקימת אסוּר לסַכּן את עצמה בּקשר עם איזוֹ קרן אחרת. וּמה הן כּל תקווֹתינוּ הישוּביוֹת, אם בּזמן הכי-קרוֹב לא תמצא לה הקרן הקימת את הסכוּמים הגדוֹלים, אשר יעשׂוּ אוֹתה לא לאידאה מוּפשטת כּי אם לגוֹרם מוּחשי בּישוּב? אלה הדברים אפילוּ לא זכוּ להעסיק את הועידה. זוֹ לא עשׂתה כּלוּם להגבּיר, לטפּח את הקוּלט של הקרן הקימת, של אוֹתה העבוֹדה הקוֹלקטיבית הקטנה והמַתמידה, המחנכת ויוֹצרת מסוֹרת לדוֹרוֹת וערָכין לחיי עם, ועלוּלה להקים מגַרגר לגַרגר בּניני-עד.

דוֹמה, שבּיחס זה מצד החוּגים השליטים של הקרן הקימת, המוֹסד הכי-טהוֹר בּציוֹנוּת והכי-מקוּבּל על הלבבוֹת, מתגלה למדי, כּיצד אנחנוּ בּמוֹ ידינוּ, בּקהוּת חוּשינוּ, בּחוֹסר ההבנה ל"קטנוֹת", לפשוּטוֹת, לרגשי-עם, לרעיוֹנוֹת ולחלוֹמוֹת, בּחוֹסר רוֹמַנטיקה לאוּמית, מַזניחים וּמדלדלים את מקוֹרוֹת-המִחיָה של הציוֹנוּת.

                                         ------

בּמשך חדשים עסקוּ בּארץ-ישׂראל בּהכנת “תקציב” לועידה הלוֹנדוֹנית. כּל הלשכוֹת עבדוּ, בּכל קבוּצה, בּכל מוֹסד הזדרזוּ: נחוּץ להכין בּהקדם את התקציב; להבטיח בּעוֹד מוֹעד את גוֹרל השנה הבּאה. הכּל, בּרוּך השם, הוּכן בּזמנוֹ. התקציבים עברוּ תחת שבט-הבּיקוֹרת של ועד-הצירים, צוֹרפוּ בּכל הכּוּרים, והוּבאוּ בּידיו של ראש ועד הצירים “עצמוֹ” ללוֹנדוֹן. אבל בּלוֹנדוֹן גמרה הועידה את עבוֹדתה מבּלי לדוּן כּלל בּתקציב של עבוֹדת ארץ-ישׂראל. יֵרָשם הדבר. לא בּמקרה קרה הדבר. עוֹד בּישיבה הכּללית של ועדוֹת ארץ-ישׂראל, אחרי הקראַת התקציב על ידי אוּסישקין, הוֹדיע סימוֹן, כּי אין הועד הפוֹעל אַחראי להרצאה, והוּא טרם קבע את יחסוֹ לתקציב. ועדה תקציבית לא נבחרה לא בּועידה ולא בּוַעדת ארץ-ישׂראל. בּאיזה אוֹפן שהוּא סוּדרה אחר-כּך איזו מין ועדה לבירוּר התקציב. בוַעדה זוֹ היה לבא-כּוֹח ההנהגה תפקיד אחד: לעכּב בּעד קבּלת כּל תקציב. ההנהגה הוֹדיעה כּי אין היא יכוֹלה להיוֹת אַחראית בּעד תקציב שתקבּל הועידה, כּי אין היא יוֹדעת מוֹצא לכּסף, כּי אמריקה אינה רוֹצה להתחייב, וכוּלֵיה עד גְמִירא. בּכל מיני כּרכּוּרים, שקיבּלוּ ממש צוּרה של סַבּוֹטַז', עלה הדבר להביא את הועדה התקציבית, כּביכוֹל, למצב של חוֹסר כּל החלטה. היוֹשב-ראש, פּרוֹפסוֹר וַרבּוּרג, לא יכוֹל היה למצוֹא דרך בּין ההנהגה ובין הארץ-ישׂראליים אשר תבעוּ בּחזקה את בּירוּר התקציב, וּממילא ניצחה ההנהגה. אילמלי היתה הועדה עוֹשׂה את עבוֹדתה, היתה הועידה צריכה להחליט, אם היא רוֹצה לוַתר על זכוּתה לטוֹבת ההנהגה, ואם לא. אבל מכּיון שהועדה נתפּזרה בּלא כּלוּם, נשארה הועידה ממילא בּלי תקציב. ואפשר שגם לא הרגישה בּזה כּל כּך. רק סעיף אחד עלה להציל: את העבוֹדה התרבּוּתית. מכּיון שהועדה לתרבּוּת לא העסיקה הרבּה את ההנהגה וזוֹ לא שלחה לשם שליחים שיעכּבוּ את עבוֹדתה – עיבּדה האחרוֹנה את תקציבה. בּועידה ניסה שוּב מר סימוֹן להוֹכיח, כּי אסוּר לועידה לקבּל תקציב, אבל הועידה, כּלוֹמר, החקלאים שלה המעוּנינים בּעבוֹדת התרבּוּת בּארץ-ישׂראל – עמדה הפעם על שלה – וניצחה.

ועידת-צירים שמתפּזרת מבּלי להשתמש בּזכוּת וחוֹבה של בּירוּר התקציב וּקביעתוֹ, הנהגה המעכּבת בּעד הדבר בּכל האמצעים, קהל נבחרים הנוֹתן לעשׂוֹת אִתוֹ אוֹפֶּרַציה כּזאת, ואוֹפּוֹזיציה שאין בּה די כּוֹח למנוֹע בּעד הדבר – כּל זה מסמן למדי את אֳפִי עבוֹדת ועידתינוּ. אבל כּיצד זה מציין את גוֹרל העבוֹדה בּארץ-ישׂראל וּתנאיה וּמה זה מבטיח לשנת העבוֹדה הבּאה?

                                           ------

אי אפשר להבין לועידה ולדוּן בּצדק עליה ועל כּשרוֹן עבוֹדתה, מבּלי לזכּוֹר את אסוֹנה, אשר כּמוֹ עוֹד הרבּה חזיוֹנוֹת המדוּבּרים כּאן, אינוֹ דוקא נחלת הציוֹנוּת, כּי אם אסוֹן היהדוּת בּכלל. ענין זה – בּלבּוּל-השׂפוֹת. איני יוֹדע אם בּקוֹנגרסים אינטרנַציוֹנַליים שׂוֹרר דוֹר-הפלגה כּזה. וּמבּלי לדבּר על הצביוֹן הלאוּמי והמוּסרי הניתן לועידה על ידי שלטוֹן השׂפוֹת הזרוֹת, וּמהפּך אוֹתה לאסיפה תלוּשה וזרה, הנה ענין השׂפוֹת נעשׂה ממש לגוֹרם המשפּיע על כּל טיב-עבוֹדתה של הועידה. כּל ענין לסדר-היוֹם, כּל הצעה וכוּ' מיתַרגמת ארבּע פּעמים. כּשנוֹאם מדבּר נמצא תדיר חלק הגוּן בּקהל, שאינוֹ מקשיב לוֹ מפּני הלשוֹן. הצירים מתחלקים לא לפי הזרמים, כּי אם לפי השׂפוֹת המקרבוֹת וּמַרחיקוֹת. ויש אשר לקבוּצוֹת שלמוֹת של צירים אין לך כּל דרך, כּל פּתחוֹן-פּה, כּל אפשרוּת של יצירת הבנה הדדית – מפּני הלשוֹן. הפרַקציוֹת הסתדרוּ אף הן הפּעם לפי הלשוֹנוֹת: דוֹברי אנגלית, דוֹברי צרפתית (אלה הם “בּני-הקדם”, כּלוֹמר: מצרים, תוּניס, צרפת, רוֹמַניה וארץ-ישׂראל הספרדית אִתם), דוֹברי גרמנית, דוֹברי רוּסית. רק בּחוּג העוֹבדים והצעירים אין שליטה לשׂפוֹת זרוֹת. שם משמשוֹת יחד עברית ואידיש.

וענין הלשוֹנוֹת מתגלה קרוֹבוֹת גם בּכל יפיוֹ המוּסרי. בּדברים השוֹנים וּבהוֹפעוֹת צדדיוֹת, הכּרוּכוֹת בּוֹ, מתגלה העבדוּת המוּשרשת עמוֹק בּקרבּנוּ. האנגלית נטלה, כּמוּבן, מקוֹם בּראש. הנשׂיאוּת והנוֹאמים החשוּבים – כּל זה ממַלל אנגלית. כשניסה מי שהוּא לערער פּעם על הדבר, נמצא רֶבֶרֶנד אמריקאי אשר ידע להזכּיר כּי זוֹהי שׂפת המַנדט. ויהוּדי הגר בּאמריקה אוֹ בּאנגליה לא יֵרד חס ושלוֹם עד כּדי יהוּדית פּשוּטה, המוּבנת לפחוֹת לרוּבּא דרוּבּא. ו"הרוּסים", כּלוֹמר, בּני כּל הארצוֹת השוֹנוֹת אשר היוּ פּעם תחת שרביט הצַאר, נשארוּ נאמנים למסוֹרת שלהם וּמדבּרים רוּסית, אם כּי על ידי זה נשללת האפשרוּת להשתתף לבני פּוֹלין הגליצאית, ואם כּי כּל אלה האנשים עוֹד לא שכחוּ ודאי גירסה דיַנקוּתא וּשׂפת-אִמא. ויהוּדי כּר' מנחם אוּסישקין מדבּר מעל בּמת הועידה, כּמוּבן, גרמנית צחה. ועוֹד כּהנה וכהנה.

וּמצב דוֹברי העברית בּועידה אינוֹ מן המשוּבּחים. ראשי הנשׂיאים אינם זקוּקים ללשוֹן זוֹ, וּכשיש לך ענין לנשׂיאוּת, אתה צריך לעשׂוֹתוֹ על-ידי שליח, אוֹ לפנוֹת לסגן – והענין על-פּי-רוֹב מתחמץ. והרצוֹן להיוֹת מוּבן לקהל, להשפּיע בּאמת על מהלך הענינים ולא רק לשמש דֶמוֹנסטרַציה ל"דיבּוּר", מכריח אוֹתך לוַתר על זה שנעשׂה בּשבילך טבעי, נוֹח, פּשוּט ונחוּץ. בּקיצוּר – גלוּת. מהוּמה של עשירוּת לשוֹנית, הגוֹרמת לעקָרוּת וּכלימה.

ה"שׂמאל" – יֵאָמר הדבר מבּלי משׂוֹא-פּנים – לא הצטיין. הוּא תסס, הוּא רתח, הוּא סבל והרגיש בּרוֹע המצב, אבל לא הראה את עצמוֹ כּכוֹח, אשר הגיעה שעתוֹ, הנוֹשׂא בּקרבּוֹ את ההצלה, היוֹדע היטב מה הוּא רוֹצה וּמכוון את פּעוּלתוֹ למטרה. לא, אוֹפּוֹזיציה בּוֹגרת כּזאת לא היתה לנוּ. צירוּפה היה כּרגיל: מיעוּט קטן של אנשי-מעשׂה, רוּבּה הגדוֹל – מנַהלי ההסתדרוּיוֹת, עתוֹנאים, תלמידי-חכמים צעירים, הרצוֹן היה טוֹב, אבל היכוֹלת, הידיעה, השליטה בּדברים, לא היתה מרוּבּה. השׂמאל היה אגב משוּלל כּל תפארת של הוֹפעה פַּרלַמנטרית. לא היוּ לוֹ נוֹאמים אשר ירעידוּ את הלבבוֹת, אשר יכבּשוּ את הקהל, לא היוּ כּוֹחוֹת אשר יֵדעוּ לדבּר אל העם מעל לראשי המנהיגים והועידה, אשר יטבּיעוּ את חוֹתמם על מהלך-הענינים הפּוּמבּי. אפשר שלא בּמקרה הוּא כּכה; אפשר אוּלי להתנחם בּזה שכּוֹחוֹ האמיתי של השׂמאל הוּא בּמקוֹם אחר ולא כּאן, בּאוּלם הועידה, בּין אנשי-השם, בּין העסקנים ותיקים, נוֹטַבּלים, בּמקוֹם שמדַבּרים בּכל הלשוֹנוֹת. אני גם נוֹטה לחשוֹב שהציבּוּר גוּפוֹ, אשר ממנוֹ נשלחוּ צירי השׂמאל עוֹלה על שליחיו. “החלוּץ”, למשל, נתן אוּלי איזוֹ בּיאַת-כּוֹח לועידה, אבל לא הוּרגש, לא הוּבּעוּ צרכיו וּמשאלוֹתיו, לא בּועידה הרשמית ולא בּחיי הועדה הבּלתי-רשמיים. ואף על פּי כן אין זה עדיין מַקטין את ערכּוֹ של “החלוּץ” בּתוֹר תנוּעה בּשבילנוּ, אם גם הוּא טרם בּגר בּכדי להשמיע את קוֹלוֹ לציוֹנוּת השוֹלטת. יש גם לציין לזכוּת שליחי העובדים לזכוּת שליחי העוֹבדים שבּועידה, כּי הם נתנוּ לועדוֹת השוֹנוֹת עוֹבדים לא גרוּעים, אשר בּכל מקוֹם שעבדוּ הכניסוּ משלהם, פּעלוּ דבר-מה, השפּיעוּ על מהלך הענינים. אבל דוקא מעל בּמת הועידה, בּפני הקהל והעתוֹנוּת, לא נתגלה כּוֹחם, לא עלה להם להבּיע את רוּחם ורוּח שוֹלחיהם.

ה"נצחוֹנוֹת" הקטנים השוֹנים אשר נצחוּ בּאי-כּוֹח העוֹבדים בּועידה אלה הם: נתקבּלוּ הרֶזוֹלוּציוֹת שלהם על-דבר קוֹנגרס יהוּדי כּללי, על-דבר הכּרת אסיפת-הנבחרים ועל-דבר הצוֹרך בּכניסה חפשית לארץ-ישׂראל. כּל אלה עברוּ לא מבּלי מלחמה. שתים האחרוֹנוֹת נוּצחוּ בּועדה המדינית, אבל המיעוּט עמד על שלוֹ והכניסן לועידה, והועידה עמדה לפני ויכּוּח יסוֹדי בּשאלוֹת אֵלוּ. וייצמן ראה את עצמוֹ נאלץ להגן על הצעוֹת המיעוּט, בּשׂפה רפה אמנם עד למאד, והן עברוּ בּשלוֹם. נתקבּלוּ החלטוֹת על-דבר הכּרת מוֹסדוֹת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל ועל-דבר השתתפוּת הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים בּמשׂרדי-העליה שבּגוֹלה, ויצירת מחלקוֹת עבוֹדה מיוּחדוֹת בּקרבּן. לשתי ההחלטוֹת האלוּ יֶשנה חשיבוּת מעשׂית רבּה. נתקבּלה ההוֹספה של קפלן בּדבר “עבוֹדה עצמית”. נתקבּל התקציב לשיעוּרים לגדוֹלים ולעבוֹדה תרבּוּתית עממית, כּפי שהוּעבר בּועדה לתרבּוּת על-ידי בּא-כּוֹח הפּוֹעלים. הוּבטחוּ 20 אחוּזים מכּספי קרן-היסוֹד לטוֹבת הקרן הקימת. בּין הדברים החיוּביים, אשר עברוּ הוֹדוֹת לתמיכתוֹ של השׂמאל, יש לחשוֹב את ההחלטה להעביר לארץ-ישׂראל את כּל המחלקוֹת של ההסתדרוּת בציוֹנית לישוּב וּלאֶמיגרציה (החלטה זוֹ מתחילה סוֹף-סוֹף לשחרר קצת את העבוֹדה הישוּבית בּארץ-ישׂראל מעוֹל האפּוֹטרוֹפּסוּת של לשכוֹת חוּץ-לארץ), את אישוּר התקציב לחינוּך בּארץ וּבגוֹלה, ושוּרה של החלטוֹת אוֹרגַניזַציוֹניוֹת התוֹמכוֹת בּפּרינציפּ הפֶדֶרַטיבי.

צריך גם לציין שזוֹהי הפּעם הראשוֹנה שאגף העבוֹדה הכניס את בּאי-כּוֹחוֹ לתוֹך הועד הפּוֹעל הגדוֹל המחוּדש, אשר בּעצם חדל מזמן להיוֹת ועד פּוֹעל ונַעשׂה עכשיו לכעין פּרלַמנט ציוֹני קבוּע. אם לחשוֹב זאת לנצחוֹן אוֹ למשגה, יוֹכיח האוֹפי של הועד הפּוֹעל המחוּדש והתנהגוּתם של צירי העוֹבדים בּקרבּוֹ.

אוּלם גם הנצחוֹנוֹת האלה, מבּלי להקטין את ערכּם, אינם ממַצים את כּל אשר השׂמאל היה יכוֹל לאמוֹר ולעשׂוֹת בּועידה זוֹ, ואינם מכפּרים על חוּלשתוֹ. את זוֹ אין לזקוֹף רק על חשבּוֹן של גוֹרמים חיצוֹניים. נכוֹן הדבר כּי אילוּ לא סוּדרה הפּעם ועידה זוֹ כּאשר סוּדרה, בּצירוּף כּל מיני מוּזמנים וּבעלי יחס-אבוֹת, כּי אם על-ידי בּאי-כּוֹח נבחרים בּאוֹפן צוֹדק מקרב הציוֹנוּת, היתה ודאי הרכּבתה של הועידה אחרת לגמרי. האנשים הקרוֹבים לדבר מבקרים קשה את שיטת-השקלים וּמכירתם, את אָפני ה"בּחירוֹת" לועידה, וּמוֹכיחים כּי להסתדרוּיוֹת השׂמאל הגיעה גם בּועידה וגם בּועד הפוֹעל בּיאת-כּוֹח הרבּה יוֹתר גדוֹלה. אבל המַכאיב בּיוֹתר הוּא זה, שגם בּמצב הציוֹנוּת כּיוֹם והרכּבת הועידה הזאת היוּ חוּגי העוֹבדים והנִלוִים אליהם יכוֹלים להיוֹת לכוֹח, לפעוֹל הרבּה, וּלהעביר כּמה וכמה דברים ממשיים בּעניני העבוֹדה, המוֹסדוֹת הישוּביים, התקציבים, העליה, להשפּיע הרבּה יוֹתר על סידוּר הועד הפּוֹעל החדש והרכּבתוֹ ולתפּוֹס בּוֹ מקוֹם יוֹתר ניכּר. ואם לא הגענוּ לידי זה, הרי האָשָם בּנוּ.

איני מקבּל עלי למַצוֹת את עוֹמק הענין, מדוּע לא התגבּש עדיין אגף העבוֹדה בּציוֹנוּת ולא קנה לוֹ את הזכוּת ואת הכּוֹח להשפיע בּאוֹפן ניכּר וּמַמריץ על מהלך הענינים. שאלה זוֹ כּשהיא לעצמה מעוֹררת שאלוֹת חדשוֹת וּמַרחיקה להוֹביל אוֹתנוּ לחקר תוֹלדוֹתיה של התנוּעה הציוֹנית, תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים, פּגישתן ההיסטוֹרית של זוֹ וזוֹ. אבל שתי סיבּוֹת מוּחשיוֹת, אשר פּעלוּ בּועידה זוֹ וגרמוּ להמעיט את דמוּתוֹ וּלצמצם את פּעוּלתוֹ של אגף העבוֹדה, מתבּקשוֹת להירָשם. דוֹמני, שבּשתיהן מתבּלטים ליקוּיים רציניים של הציוֹנוּת הסוֹציאַלית בּמצבה כּיוֹם. הדבר הראשוֹן – מיעוּט ההתישבוּת מצד פּוֹעלי-ציוֹן. עשׂרוֹת אלפי פּוֹעלים ציוֹנים נתחנכוּ בּשנים האחרוֹנוֹת חינוּך כּזה, אשר גרם להם להתחמק וּלהשתמט אט-אט מתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית. המחלה התמידית של תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדית, קליטת מוּשׂגים והרגשוֹת מתוֹך הסביבה היהוּדית והאידיאוֹלוֹגית הכּללית וּפליטתם, מבּלי לעכּל, לתוֹך הסביבה היהוּדית – מחלה זוֹ דרכּה שהיא הוֹלכת וגוֹברת עם גיאוּת גלי החיים הכּלליים. ועכשיו, אחרי שהפּוֹעל הרוּסי מצא לנחוּץ להרוֹס את מוֹסדוֹת השלטוֹן הבּוּרגני וּלהחליפם בּמוֹסדוֹת שלטוֹן קוֹמוּניסטי, ראה לוֹ הפּוֹעל היהוּדי חוֹבה ללמוֹד גזירה שוה בּעצמוֹ וּלקיים אף הוּא מצות דיקטטוּרה. שאלה היא, כּיצד השתמשוּ ההסתדרוּיוֹת הסוֹציאַליסטיוֹת היהוּדיוֹת בּכוֹח הדיקטטוּרה הפּרוֹליטריות בּארץ המוֹעצוֹת, אם הן יצרוּ את קהילת-העוֹבדים היהוּדית, בִּמקוֹם הקהילה העתיקה, אשר “פּשטה את הרגל”. אם הן דאגוּ לברוֹא את המוֹסדוֹת אשר יפתרוּ את שאלוֹת חיי ההמוֹנים היהוּדים בּתקוּפת המַהפּכה. שאלה היא. אבל אין כּל שאלה בּדבר, כּיצד הבינוּ הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים ענין זה של דיקטטוּרה, בּמקוֹם שעדיין לא נתגשם שלטוֹן העוֹבדים בּחיים הכּלליים, בּמקוֹם שלא היה כּל מקוֹם למעשׂה של הגשמת הדיקטטוּרה. שם היה הדבר לאידיאוֹלוֹגיה, לצווּי מוּסרי. מה פּירוּשה של דיקטטוּרה זוֹ שאין עמה כּל שלטוֹן וכוֹח? פּירוּשה – בּריחה והסתלקוּת מכּל מוֹסדוֹת הקהילה והציבּוּריוּת היהוּדית, פּירוּשה – להשאיר את כּל המציאוּת היהוּדית ואת חיי ההמוֹן היהוּדי לשלטוֹן הגַבּאים וּפרנסי הקהל. וּמצוָה זוֹ של בּריחה מיהרה התנוּעה הפּוֹעל-הציוֹנית לקיים בּנוֹגע לציוֹנוּת, בּטרם ראתה לה איזוֹ אפשרוּת שהיא לאַרגן את כּוֹחוֹת העם להגשמת הציוֹנוּת בּתנוּעה אחרת, אשר הפּוֹעל ילך בּראשה. אין כּאן המקוֹם לטפּל בּעצם שאלה זוֹ, לברר את האסוֹן הצפוּי בּבריחה זאת גם לציוֹנוּת וגם לתנוּעה הפּוֹעל-ציוֹנית. אבל יֵאמר הדבר, כּי לנוּ, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל, העוֹמדים בּקשרי מלחמה ריאַלית (ולא תיאוֹרֶטית) על עניני העבוֹדה בּארץ, על יצירת אפשרוּת של כּניסת עוֹבדים, על הכשרת התנאים ויצירת הכּוֹחוֹת לחברת-עבוֹדה סוֹציאַליסטית בּארץ-ישׂראל, לנוּ היתה התנהגוּת זוֹ של “פּוֹעלי-ציוֹן” – מעשׂה “פַראר” ⁸, בּריחה מהמערכה, סכֻּין בּעוֹרף.

וּמשׂרד הבּרית, אשר כּלל חבריו הנם קוֹנגרֶסיסטים, כּלוֹמר מחַייבים את ההשתתפוּת האַקטיבית של מעמד העוֹבדים בּתנוּעה הציוֹנית, משׂרד הבּרית החייב לפי תקנוֹתיו וּמָסָרתוֹ להשתתף – נהג הפעם לִפְנִים משוּרת הדין, והחליט על סמך מצב-הרוּח של הרוֹב להיוֹת נייטרלי, להימָנע מלהשתתף בּתוֹר בּרית עוֹלמית וּלהשאיר לכל ארץ וארץ שתעשׂה בּדבר כּרצוֹנה. וכך בּא הדבר, כּי בּשנת תר"פ, בּראשית פּתיחת השערים והתחלת העבוֹדה הישוּבית המחוּדשת, בּשעה שההשתתפוּת בּהסתדרוּת הציוֹנית נעשׂתה לדבר-מה ממשי, העלוּל להשפּיע למעשׂה על מצב הכּניסה והעבוֹדה בּארץ, בּשעה שלפני תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית יש על מה להגן וּבעד מה להילָחם בּציוֹנוּת – נפקד מקוֹמם של רוֹב פּוֹעלי-ציוֹן. תחת לברר לפני כּל ההסתדרוּיוֹת והחברים את ענין ההשתתפוּת, את הצוֹרך החיוּני בּהשתתפוּת זוֹ בּשביל כּל אלה אשר בּנין חברת עבוֹדה בּארץ אינוֹ בּשבילם דבר מן השׂפה ולחוּץ או הֲלָכָה לימי המשיח, תחת להרים תנוּעה גדוֹלה של תעמוּלה ציוֹנית-סוֹציאלית, של הפצת שקל סוֹציאַליסטי, וּלהשתמש בּבּחירוֹת בּשביל הצגת עניני הציוֹנוּת העוֹבדת על סדר היוֹם של הפּוֹעלים היהוּדים ואנשי-ההמוֹן – בּאה העמידה מן הצד. וּבמקוֹם עשׂרוֹת צירי הפּוֹעלים, אשר היוּ צריכים לנהוֹר מכּל הפּינוֹת אשר שם חי ועוֹבד והוֹגה הפּוֹעל היהוּדי, נשאר חלל ריק, אשר הוֹעיל רק להכבּיד על מצב-רוּחה של הקבוּצה הקטנה (צירי ארץ-ישׂראל, אמריקה, אנגליה ואלכּסנדריה של מצרים), זוֹ שנתלקטה הוֹדוֹת לעבוֹדתה של “אחדוּת-העבוֹדה” בּימים האחרוֹנים, שלפני הועידה. גם לקבוּצה זוֹ, מתוֹך חוֹסר סידוּר בּזמנוֹ, חסרוּ הכּוֹחוֹת האישיים, מהכי-חשוּבים שישנם לה, ואשר לא יכלוּ אוֹ לא הספּיקוּ לבוֹא לועידה, וחוֹסר זה בּועידה זוֹ וּבמיעוּט הכּוֹחוֹת של אגף-העבוֹדה היה מוּרגש למדי.

זוֹהי הסיבּה האחת: “חָסֵר” העדר רוֹב מנינה של תנוּעת הפּוֹעלים שבּציוֹנוּת. הסיבּה השניה: "יָתֵר, שפע המפלגוֹת וההסתדרוּיוֹת שבּתוֹך גוּף זה הנקרא “שׂמאל”.

גם בּמצב הנוֹכחי של הועידה היתה קבוּצת-צירים, אשר מספּרה מגיע לשלוֹשים ואוּלי יוֹתר, יכוֹלה למלא תפקיד אחר, לכבּוֹש לה עמדה אחרת, לנחוֹל נצחוֹנוֹת אחרים, אילוּ היתה קבוּצה זוֹ גוּף שלם, היוֹדע את אשר הוּא רוֹצה, מאוּחד בּתכנית-פּעוּלה וּבשיטה טכסיסית, מסַדר וּמחלק בּקרבּוֹ את חלקי העבוֹדה, וקוֹלע למטרה. אבל ה"שׂמאל" שבּועידה זוֹ לא היה גוּף כּזה. הוּא הוּרכּב מכּמה וכמה גוּפים: “פוֹעלי-ציוֹן” – “אחדוּת-העבוֹדה”, “הפּוֹעל-הצעיר” וּ"צעירי-ציוֹן", שנשארוּ בּהתאַחדוּת הפּרַגָאית, “צעירי-ציוֹן הסוֹציאַליסטים” (“הבּרית המזרחית”), “הפּוֹעל הצעיר” הפּוֹלָני, היה גם מי שהוא מ"החלוּץ", וגם בּלתי-מפלגתיים לא חסרוּ. כּל אלה – חוּגים חוּגים, עם חינוּך ציבּוּרי שוֹנה, הֶרגלים, מנהגים ויחסי-חברה שוֹנים. וכל חוּג יש לוֹ מלבד המטרוֹת הכּלליוֹת גם מטרוֹתיו, חשבּוֹנוֹתיו וחששוֹתיו. כּכה היתה האוֹפּוֹזיציה. מפוּצצה וּמפוּררה לכמה שברירים, שגם בּקרבּם, מסוּפּקני, אם שׂררה ההַרמוֹניה הגמוּרה. לא חסרוּ, כּמוּבן, כּל הימים נסיוֹנוֹת והתאַמצוּיוֹת לאיחוּד, להתאָמה, לסידוֹר קוֹאוֹרדינַציה, לשיתוּף פּעוּלה וכל הדברים הידוּעים. אבל עצם הצוֹרך לדאוֹג וּלטפּל תדיר בּהתאָמה וּבשיתוּף פּעוּלה, לא הגבּיר ולא העשיר את כּוֹחוֹת האוֹפּוֹזיציה. אדרבּא, המשׂא-וּמתן הזה והישיבוֹת המשוּתפוֹת בּציבּוּרים קטנים אוֹ גדוֹלים וּבירוּר הנוּסחאוֹת המשוּתפוֹת והבּלתי-משוּתפוֹת – גזלוּ זמן כּל-כּך מרוּבּה. וּבשעה שכּל רגע יקר, שהכּל צריך להיוֹת מוּפנה לפעוּלה נמרצה, למעשׂים, להחלטוֹת מהירוֹת, לפקוּדוֹת, ליציאוֹת פּוּמבּיוֹת, לכיווּן השעה, היינוּ מוּכרחים להתעסק בּדקדוּקים, בּבירוּרים פּנימיים וּבויכּוּחים. וסוֹף-סוֹף לא הביאוּ התאַמצוּיוֹת אֵלוּ לידי תוֹצאוֹת של ממש. כּל חוּג וחוּג נשאר קיים בּפני עצמוֹ, חי את חייו, יוֹשב בּישיבוֹתיו, מנהל את ויכּוּחיו בּפנים ודוֹאג לסידוּר עניניו. כּל חוּג היה חייב לשלוֹח לכל ועדה אנשים מִשֶלוֹ, כּי לא היה יכוֹל לצאת ידי חוֹבתוֹ בּאנשי החוּג האחר, וּבחוֹסר אנשים מַתאימים היוּ נמצאים אוֹתם חברי הסיעוֹת בּועדוֹת שוֹנוֹת, מה שהכבּיד על פעוּלתם, וגרם להם להזניח כּמה ענינים נחוּצים. בּעצם המשׂא-והמתן לא חסרוּ גם חיכּוּכים (בּין פּרַג ובין “צעירי ציוֹן המזרחיים” בּשאלת המַנדטים לועד הפּוֹעל הציוֹני), נתגלוּ גם בּכמה שאלוֹת ניגוּדים רציניים: בּשאלת הגדוּד (עירער “הפּוֹעל הצעיר” מאירוֹפּה), בּשאלת הקוֹנגרס היהוּדי הכּללי (עירער “הפּוֹעל הצעיר” מארץ-ישׂראל), בּשאלת שלילת הקרדיט למשק הפּרטי בּתעשׂיה (כּנ"ל), בּשאלת העברת מרכּז ההנהגה הציוֹנית לארץ-ישׂראל (עירערוּ אנשי פּרג מחוּץ-לארץ). בּקיצוּר – לא עלה הדבר להביא את קבוּצוֹת צירי האוֹפּוֹזיציה להיוֹת ציבּוּר אחד, לקיר מוּצק. וזה שלל מהם את התוֹקף, את כּוֹח הטכסיס, את אפשרוּת הפעוּלה הרחבה. אם בּמקרים ידוּעים בּאה פּעוּלה משוּתפת אוֹ התנהגוּת שוָה, היה זה בּא מאליו, הוֹדוֹת לעצם המצב, לצרה המשוּתפת, לרגע הבּא וּמחַייב ממילא לצעדים שוים.

כּכה נפגשוּ בּלוֹנדוֹן, בּשעה שעמדוּ פּנים-אל-פּנים מוּל השאלוֹת הכי-חמוּרוֹת והמצבים הכי-מסוּכּנים שבּציוֹנוּת, חוּגי העוֹבדים והנִלְוִים אליהם. האנשים נשארוּ מה שהיוּ וּמה שהנם. לא שכחוּ את חשבּוֹנוֹתיהם, את שִלטיהם ואת כּבליהם. לא נמצא להם האוֹמץ, החירוּת הפּנימית, תפיסת-הענין המַקיפה והמשחררת, הציווּי המוּסרי המחַייב. בּאויר ריחף איזה קוֹל, הקוֹרא להבנה אחרת, ליחס חברים אחר, להערכה הדדית אחרת, לריכּוּז וּלזיקוּק. אבל הקוֹל לא נשמע, לא נתפּס. הרוּח אשר תאחז את האנשים בּציצית ראשם, תוֹציא אוֹתם מיוֵן-הקַטנוּת וההֶרגלים, ותציגם פּנים-אל-פּנים מוּל האַחריוּת הגדוֹלה של בּוֹני בּנין עדי-עד, תברר וּתלָבּן בּסערה, ותהפוֹך לאנשים אלה (הרוֹצים בּאמת בּאחת וּמַקדישים את חייהם לאחת) לב אחד להבין ולעבוֹד, לאהוֹב וּלקנא כּאחד – לא בּאה. הכּל נשאר מפוֹרד, דל, רפוּי, נלעג, עלוב ומכלים. בּוֹסר.

---

סיפּרתי כּאשר יכוֹלתי. איני מַסיק מַסקנוֹת והייתי רוֹצה להזהיר גם את חברי מלחשוֹב את הועידה כּחוֹתכת את גזר-הדין של התנוּעה הציוֹנית. הועידה הראתה בּעליל, בּהבלטה הכי-רבּה, את כּל ליקוּייה של התנוּעה. וּמה איוֹם וּמחריד צריך להיוֹת גזר-הדין אם גוֹרל העם צפוּן בּאמת בּמענה וּבצירוּף הכּוֹחוֹת אשר נתגלה בּועידה. אוּלם הועידה לא דָלתה את הכּוֹחוֹת העמוּקים הצפוּנים בּתוֹך העם ואפילוּ בּתוֹך הציוֹנוּת. רק מקצת מן המקצת וּבצוּרה רפוּיה נתבּטא מזה בּועידה. ונחָמתנוּ בּעָניֵנוּ, כּי לא בּתוֹך ועידוֹת – ציוֹניוֹת או לא-ציוֹניוֹת – יוּטל גוֹרל עם, כּי עוּבּרי העתיד אינם בּוֹחרים להם מקוֹם-צמיחה בּדרך-המלך, וכי לשׂר-האוּמה עוֹד נצפּנוּ שבילים אחרים, דרך שׂדוֹת והרים.

כּפר ציילרן, אלוּל תר"פ.

---

---

---

---

בועידת יסוד ההסתדרות / ברל כצנלסון

(חיפה, כ"ד בּכסלו תרפ"א)

דברי פּתיחה¹

זוֹ הועידה הראשוֹנה המוֹנה מספּר צירים כּל כּך רב. לא רחוֹקים מאִתנוּ הימים שהיחידה הבּוֹחרת לועידתנוּ היתה שמוֹנה אנשים, ואף אז לא היה מספּר הצירים מגיע למספּר צירינוּ כּיוֹם. החברים הותיקים שנשׂאוּ בּסבל החיים האישיים והציבּוּריים מקדמים בּברכה את חברינוּ העוֹלים וּמצטרפים אלינוּ. ועידתנוּ זוֹ שוֹנה מן הקוֹדמוֹת לה לא רק בּכמוּתה כּי אם גם בּתכנה, בּאֵיכוּתה. ישנה הרגשה כּי בּחיי הפּוֹעל צריך להתגשם דבר-מה, והדבר הזה מחייב את הועידה להתרוֹמם. לא בּלב קל התאַספנוּ הנה. חיכּינוּ לשנים טוֹבוֹת, להתגשמוּת התקווֹת, והנה בּאה המציאוּת והכזיבה את תקווֹתינוּ. יש די כּוֹחוֹת בּעם העברי, אבל הם אינם מצטרפים יחד. על ציבּוּר הפּוֹעלים רובץ קשי העבוֹדה מצד עצמה וּקשי ההרס החמרי והרוּחני של היהדוּת כּוּלה. ציבּוּר הפּוֹעלים אמנם אינוֹ מאוּחד איחוּד הסתדרוּתי, אך הוּא מאוּחד בּמעשׂיו, בּחייו, בּתקווֹתיו, איחוּד חיוּני. הציבּוּר הזה הנהוּ חטיבה אחת בּתוֹך היהדוּת, והוּא ניתן למשיסה ולקטטוֹת פּנימיוֹת הקוֹרעוֹת אוֹתוֹ לגזרים. הציבּוּר כּוּלוֹ שוֹאף להיחָלץ מן המצב הזה, ולא עלה הדבר בּידוֹ עד היוֹם. ספק אם גם ועידה זוֹ תתן את הפּתרוֹן הגמוּר, אבל ועידה זוֹ נקראה בּכדי להתגבּר על הקוֹשי, שיש בּידינוּ לסלקוֹ. החבר בַּרַץ בּדבריו הבּיע את מגמת כּוּלנוּ: לא נצא מפּה בּלתי אם מאוּחדים. כּמוֹ כן נכוֹנה ההשןָאה בּין ועידתנוּ ואסיפת הנבחרים. ועידתנוּ היא היא אסיפת הנבחרים שלנוּ. וּכמוֹ שם כּן גם פּה, מתוֹך התאמצוּת נַגשים את רצוֹננוּ. אך יתר-כּוֹח לנוּ על אסיפת הנבחרים, בּאשר אסיפת הנבחרים היא בּיאת-כּוֹח של ציבּוּר מפוּזר וּמחוּלק בּמשלח-ידוֹ, בּחייו וּבעניניו יוֹם יוֹם. לא כן אנחנוֹּ. אם נצליח להניח פּה יסוֹד לקהילת העוֹבדים בּארץ, נעשׂה דבר גדוֹל. עיני ארבּעת אלפים עוֹבדים נשׂוּאוֹת אלינוּ וּמצַווֹת עלינוּ: התגבּרוּ! וּפקוּדה זוֹ אנוּ חשים כּוּלנוּ, ולה נישָמע.

חוֹבתי-חוֹבתנוּ להזכּיר בּשעת הפּתיחה את חברינוּ אשר נעדרוּ מקרבּנוּ בּמשך התקוּפה הקצרה, מתחילת העליה החדשה. לא בּדרך כּל הארץ ולא בּעִתם מתים חברינוּ. כּל קבר חדש הוּא פּרי מקרים מיוּחדים וּתנאי חיינוּ. כּשהיינוּ מעטים הכּרנוּ זה את זה כּוּלנוּ, ועתה על חברינוּ החדשים הנעדרים אין גם מי שיוֹדע לספּר לנוּ. אין אנוּ יוֹדעים להקים מצבוֹת-זכּרוֹן לפּרט הנוֹפל. גדלנוּ על מוּשׂג הגבוּרה האנוֹנימית. אבל כּל ההוֹלך מאִתנוּ הן עוֹלם מלא אבד עמוֹ. רציתי לפּחוֹת להזכּיר בּשם את חברנוּ משה פּרוּז’ינין, הגבּוֹר והישר, המסוּר והאַמיץ, אשר נרצח אך זה לפני ימים אחדים בּשׂדוֹת כַּרכּוּר על משמרוֹ. תהי רוּח חברינוּ אשר ציווּ לנוּ את החיים, את מסירוּת הנפש והעבוֹדה – שוֹ­רה בּקרב אסיפתנוּ.

על מהוּת ההסתדרוּת²

עד כאן דיברו על הקלקלה של הפּירוּד. החבר אֶלקינד נתן תמוּנה שלמה ונאמנה למצב הזה, אך לא דוּבּר עוֹד על עצם האיחוּד.

מַהוּת האיחוּד תלוּיה בּמַהוּת הפּוֹעל. וּבענין זה עלינוּ לבוֹא לידי הבנה הדדית. יֶשנה השקפה בּקרבּנוּ על דבר איחוּד מעשי, אוּלם הלא כּוּלנוּ בּארץ-ישׂראל מעשׂיים ואין איחוּד לא מעשׂי. מדבּרים נגדנוּ בּשם הבדל השקפות-עוֹלם, כּאילוּ אנשים מתאַחדים על יסוֹדוֹת השקפוֹת-עוֹלם: חַמריוּת, דתיוּת וכוּ'. כּשאני לעצמי איני יוֹדע מה זאת השקפת-עוֹלם. המוּשׂגים, שבּשמם אוֹמרים לחַלק את עניני הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל לענינים מעשׂיים, מעשׂי יוֹם יוֹם, חוּלין, וּלענינים עילָאיים, קוֹדש – אינם נוֹבעים מתוֹך צרכי הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל וּמתוֹך חייו, ואף לא מחיי הפּוֹעלים בּכלל בּכל מקוֹם שהוּא. תנוּעת הפּוֹעלים בּראשיתה הכילה בּקרבּה יסוֹדוֹת אנוֹשיים נעלים ונשׂגבים, ורק לאחר המַשבּר בּתנוּעה זוֹ עמדה על הפּרוֹפֶסיוֹנַליוּת הדלה והיבשה.

פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לכל גוֹניהם המרוּבּים אין בּיניהם הבדלי-מקצוֹע – בּין אלה שכּבר התישבוּ על הקרקע וּבין אלה שתמוֹל בּאוּ. ואם אתם בּאים ורוֹצים לחלק אוֹתנוּ לפשוּטים-חָמריים וּלרוּחניים-נאצלים, – בּראשוֹן, בּחוֹמר, אנוּ מאוּחדים וּבשני, בּרוּח, נפרדים – מי פּוֹעל בּארץ-ישׂראל יסכּים לחלוּקה כּזוֹ? אם תוֹציאוּ מהאיחוּד את זח הנוֹתן תוֹכן לחיי הפּוֹעל בארץ – מה איחַדתם? אין טעם לחיינוּ פּה מבּלעדי הרעיוֹן – האחד לכוּלנוּ. אם תוֹציאוּ, למשל, מתוֹך האגוּדה הפּרוֹפֶסיוֹנַלית את הלשוֹן העברית – כּי מה ענין אגוּדה מקצוֹעית אצל השׂפה – מה תהא לנוּ האגוּדה הזאת? אגוּדה מקצוֹעית שאין עמה ציוֹנוּת ואחריוּת בּפני בּנין הארץ, שאין עמה סוֹציאַליוּת (לא השם דוקא!), – זוֹ אינה יכוֹלה להיוֹת בּארץ-ישׂראל. היא תתפּוֹרר מאליה. זכרוּ את האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת ה"טהוֹרוֹת" שלנוּ, את פּוֹעלי הרכּבת, פּוֹעלי החוֹלוֹת.

בּעוֹלם בּכלל אין פּרוֹפֶסיוֹנַליוּת בּלי פֶּרספֶּקטיבה אנוֹשית. האם התנוּעה הסינדיקַליסטית של צרפת אינה מדינית? גם בּאמריקה התנוּעה הפּרוֹפֶסיוֹנַלית או שהיא נכנעת לרכוּש אוֹ שהיא כּנגד; איננה סתם פּרוֹפֶסיוֹנַלית. לא ניתַן לבנוֹת את ארץ-ישׂראל על ידי אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת – הן תהיינה מאליהן לנוֹשׂאוֹת רעיוֹן אנוֹשי; והאוֹמר לבנוֹתן על יסוֹד פּרוֹפֶסיוֹנַלי – אינוֹ מכּיר את הפּוֹעל העברי ואת רוּחוֹ. הפּרוֹפֶסיוֹנַליוּת חשוּבה לוֹ רק בּאוֹתה מידה שהיא קשוּרה בּרעיוֹנוֹ. רק אגוּדה מקצוֹעית אחת היתה חשוּבה לנוּ – זוֹ ההסתדרוּת החקלאית – אוּלם אוֹתה הלא ידעתם, כּמה מן הפּרוֹפֶסיוֹנַליוּת הטהוֹרה היה בּה. אם נבוֹא היוֹם ולא ניצור את הצוּרה השלמה, האחת, של האיחוּד הגמוּר, ניחָלק בּהכרח לשתים: המפלגה תמשוֹך אליה.

אוֹדה, אנוּ בּאים אליכם בּהכנעה. “אחדוּת-העבוֹדה” נכנעת. לא על דעוֹתינוּ התחרטנוּ. אנוּ מכּירים היוֹם כּאשר הכּרנוּ אתמוּל שאין מקוֹם למפלגוֹת בּארץ. בּוֹאוּ וּראוּ. דוקא בּינינוּ היה הריב כּל כּך מכוֹער, כּל כּך אישי – פּשוּט: מפּני שלא היה לנוּ על מה לריב. הריב עבר על אישים, על חיפּוּשׂי-הבדלי-מפלגח, על חיטוּט וכוּ'. כּשעמדנוּ לפני השאלה, אם לעמוֹד על המַכּסימוּם של דרישוֹתינוּ, וּבשביל זה לא לעשׂוֹת את האפשר לעשׂוֹת היוֹם – החלטנוּ להיכּנע בּפני הרוֹב.

ועלינוּ להוֹדוֹת, לא קל לנוּ הדבר הזה. טוֹב היה לנוּ בּ"אחדוּת-העבוֹדה", הכּוֹללת את כּל צרכינוּ, וטוֹב היה לחברי “הפּוֹעל הצעיר”, אשר נתנוּ כּל אשר היה בּידם לרשוּת אחת, ואין אנוּ מאַשרים בּזה את זכוּת קיוֹם הכּנוּפיוֹת, כּי אם, אַדרבּא, אנוּ מוֹצאים כּי יכוֹל היה הטוֹב הזה להיוֹת מרוּכּז כּוּלוֹ בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּחד.

יקפּחוּ אוֹתנוּ בּעוּבדה של מציאוּת מ. פּ. ס. ע. – לפני חמש-עשׂרה שנה שמענוּ את הפּזמוֹן הזה מפּי אלה שנעשׂוּ חברים טוֹבים בּעבוֹדה. הצוֹרך בּאיחוּד הוּא הכי-עמוֹק. והרי על אוֹתם הדברים, היכוֹלים להפריד בּינינוּ בּאמת, כּמוֹ התכּחשוּת לשׂפה אוֹ ללאוֹם – לא יוֹתר אף הלק מההסתדרוּת של כל פועלי ארץ-ישׂראל. אנחנוּ לא נוּכל לבנוֹת את ההסתדרוּת על שוּתפוּת של שתי שׂפוֹת ולא נכלוֹל בּקרבּנוּ מנצלים ולא את אלה המתנגדים לארץ-ישׂראל עוֹבדת.

החלוּצים בּאוּ וּמצאוּ שתי לשכוֹת-עבוֹדה ונוֹכחוּ כּי רע הדבר. אוּלם אי אפשר לסדר לשכּת עבוֹדה אחת וּבה בּשעה להשאיר שלוֹש לשכוֹת- עליה. וכך גם הכשרת העליה והקשר עם החלוּצים. שתי משלחוֹת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לחוּץ-לארץ הן מַזיקוֹת לענינינוּ לא פּחוֹת מאשר שלוֹש לשכוֹת-עליה וּשתי קוּפּוֹת-חוֹלים.

ההסתדרוּת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל צריכה להיוֹת גם נוֹשׂאת הקשרים של תנוּעת העבוֹדה בּארץ עם החוּץ.

זוֹהי תכנית האיחוּד.

טבת תרפ"א.

לזכוּתוֹ של “המוֹשב השלישי של הוַעד הלאוּמי” ² יש לציין, כּי הוּא לא הרדים, לא השקיט, לא השלים עם רפיוֹנוֹ, עם רפיוֹן הישוּב. אַדרבּא, הוּא ניסה לעמוֹד על מצב הדברים לאמיתוֹ והתאַמץ להצעיד אוֹתנוּ צעד כּל-שהוּא קדימה. הוּא תבע את זכוּתוֹ, הוּא תבע את זכוּתנוּ.

חשיבוּתוֹ של המוֹשב השלישי אינה בּזה שהוּא זכה לשַמש דֶקוֹרַציה לאוֹרחים חשוּבים, ששמע אוֹ השמיע נאוּמים יפים. ערכּוֹ – בּהחלטוֹת המעשׂיוֹת המעטוֹת שהוּא קיבּל (ודוקא על דעת עצמוֹ, מבּלי לשאוֹל אם זה יהיה לרצוֹן לאחרים אוֹ לא), בּרצוֹן הבּרוּר אשר היה חדוּר: להגבּיר את כּוֹח האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית בּארץ-ישׂראל.

בּחוּץ-לארץ רוֹאים את הועד הלאוּמי כּמוֹסד העליוֹן של היהדוּת הארץ-ישׂראלית, כּעין סַנהדרין, כּביטוּי השלטוֹן היהוּדי. רוֹאים בּוֹ מהרהוּרי הלב, המבקש תנחוּמים וּמפלל לגאוּלה. מתארים אוֹתוֹ בּשלל-צבעים. ההנהגה הציוֹנית רוֹאה בּוֹ עד היוֹם כּלי-תשמיש דֶקוֹרַטיבי אשר אין לוֹ כּל זכוּיוֹת, ואשר בּיחס אליו אין כּל התחייבוּיוֹת, מוֹסד לקבּלת פּני אוֹרחים, פוֹרוּם “לדבּר על לב ירוּשלים”. לגבּי הקהל הרחב בּארץ, המתעוֹרר רק לתרוּעת שוֹפרוֹת, למַנגינת תהלוּכוֹת בּסך אוֹ לנפֶץ נפילת חוֹמוֹת, כּבר נגמרה המלחמה בּעד אִרגוּן הישוּב. נגמרה בּהצלחה. נקראה אסיפת-הנבחרים, נוֹסד הועד הלאוּמי. יש בּוֹ כּבר כּדי אחיזה, תביעוֹת, בּיקוֹרת, יחס-בּיטוּל ותקווֹת-אַכזב. אוּלם בּשביל הועד הלאוּמי, בּשביל אוֹתם הכּוֹחוֹת אשר הוֹדוֹת לעמלם וּלמַאמַציהם הגענוּ עד הלוֹם – מלחמה זוֹ בּעד הגשמת השלטוֹן העצמי של כּנסת ישׂראל בּארץ אך הֵחֵלָה.

גדוֹלוֹת לא נדרוֹש כּיוֹם מאת הועד הלאוּמי. את שאלוֹת חיינוּ הכי-חמוּרוֹת לא בּידיו לפתוֹר. לא בּידיו כּיוֹם להעלוֹת ארוּכה למַדְוֵינוּ בּארץ, לעמדתנוּ הנִקלָה והרפוּיה בּממשלת הארץ, לחקלָאוּתנוּ המפרפּרת בּחוֹסר כּל הֵרחבה, בּאין תקוה לימים יוֹתר טוֹבים, לעליה הנעכּבת ונעצרת, לחוֹסר העבוֹדה המַחפּיר, השוֹלט בּערינוּ וּבמוֹשבוֹתינוּ. לא נטיל על שכמוֹ כּיוֹם את כּל אלה. למען הילָחם בּכל זה נחוּץ כּוּח. והכּוֹח הזה, העוֹשׂה וּמצַוה בִּפְנים, המַשפּיע כּלפּי חוּץ, אין לוֹ. הכּוֹח הזה צריך להיוָצר. וּזכוּת קיוּמוֹ של הועד הלאוּמי כּיוֹם היא בּמידה שהוּא נלחם על הכּוֹח הזה, בּמידה ש הוּא יוֹצר אוֹתוֹ לעצמוֹ.

וּבמוּבן זה יש לציין לטוֹבה את המוֹשב האחרוֹן.

הועד הלאוּמי לא הסתפּק הפּעם בּכיבּוּדים וּמַחמאוֹת, בּנאוּמי נשׂיאוּת ארוּכּים (אלה לא חָסרוּ, כּמוּבן) וּבהרצאוֹת סתם על עליה וכלכּלה, שאינן גוֹררוֹת אחריהן מעשׂים. הוּא דרש לוֹ את כּוֹחוֹ, את הכּוֹח המגיע לוֹ: הוּא דרש מאת ההנהגה הציוֹנית שתתמוֹך בּוֹ בּתביעת-זכוּיוֹתיו. הוּא קיבּל החלטה לדרוֹש מאת הממשלה – בּשליחת מַלאָכוּת מוּרכּבת מאת הועד הלאוּמי וּוַעדי הקהילוֹת – את הזכוּת של קביעת חוּקת הקהילוֹת, של הטלת מסים לקהילוֹת ולוַעד הלאוּמי (הצעת א. בּלוּמנפלד). הוּא קיבּל החלטה כּי כּל עניני הקרקעוֹת של יהוּדים והעברתם נַעשׂים רק על ידי הוַעד הלאוּמי. הוּא קיבּל את ההחלטה, כּי כּל הכּספים הנמצאים בּעין בּקוּפּת “קרן הגאוּלה” ³ ואשר יִגָבוּ – יוּקדשוּ כּוּלם לגאוּלת הקרקע בּתוֹר רכוּש לאוּמי (הצעת בּ. כּצנלסוֹן).

להחלטוֹת אֵלוּ יש חשיבוּת רבּה: מלחמה זוֹ בּעד אישוּר משפּטי של הוַעד הלאוּמי, של זכוּתוֹ להטיל מסים, לקבּוֹע את חוּקת הקהילוֹת – זוֹהי מלחמתנוּ בּעד חיים מדיניים בּארץ. זהוּ הדבר אשר יעשׂה את בּיאת-הכּוֹח של הישוב בּארץ-ישׂראל לכוֹח פּוֹעל וּמַשפּיע על חיי הישוּב.

ההחלטה בּענין הקרקעוֹת, אשר נתמכה בּרצוֹן טוֹב מצד אכּרי המוֹשבוֹת, מכוּונת להשליט את הוַעד הלאוּמי על הענינים הקרקעיים המשפּטיים, מַגבּירה את כּוֹחוֹ הכּספּי, מציגה בּרשוּת החלטתוֹ את ענין הקרקעוֹת המסוּפּקים, אשר היוּ עד הנה הפקר לכל אַלים, לכל מַסיג גבוּל וּלכל מרַדף-אבַנטוּרה. בּהחלטה על דבר כּספּי קרן-הגאוּלה הבּיע הועד הלאוּמי גלוּי וברוּר, לשם מה התנדב הישוּב העברי בּארץ בּימים היפים ההם. עוֹד אז דרשנוּ אנחנוּ, חברי “אחדוּת-העבוֹדה” שבּוַעד הזמני, כּי הכּספים יוּקדשוּ למַפרע לקרן הקימת לגאוּלת הארץ. והצעה זוֹ לא נתקבּלה, אם כּי הוּבע הרצוֹן הכּללי כּי הכּספים יוּקדשוּ לשם זה, בּאשר ראוּ בּה פּגיעה בּ"משמעת".

עכשיו נתעוֹררה השאלה מחָדש. גם כּאן היוּ נסיוֹנוֹת מצד חסידי-המשמעת להטיל ספק בּזכוּתוֹ של הועד הלאוּמי, היה גם נסיוֹן מצד הגזבּר של ועד-הצירים לאַיים, כּי החלטה שכּזאת תעמיד חס ושלוֹם בּסכּנה את קיוֹם המוֹרים, הפּקידים והקבוּצוֹת. אבל ההגָנה על זכוּת הועד הלאוּמי ועל הַקדָשת הכּספים לשם המטרה העיקרית של ההתנדבוּת – גאוּלת הקרקע – נתמכה הפּעם גם מפּי אִכּרים וחרדים (גיסין, הרב ציטרוֹן), וההחלטה נתקבּלה.

לקבּלת ההחלטוֹת האמוּרוֹת, וּלמהלך הישיבוֹת בּדרך כּלל, גרמה בּמידה מרוּבּה השתתפוּתם של שליחי הפּוֹעלים. ציבּוּר הפּוֹעלים, המרַכּז את כל מַעיָניו בּמלחמה בּעד כּיבּוּש עֶמדה בּעבוֹדה, בּעד יצירת מקוֹם לחיים אנוֹשיים פּוֹריים לעוֹבדים ולבּאים, אינוֹ יכוֹל להזניח גם את המלחמה בּעד הזכוּיוֹת הלאוּמיוֹת של הישוּב. החלטת ההסתדרוּת הכּללית של העוֹבדים העברים בּארץ-ישׂראל בּדבר הפצת סלע הישוּב ⁴, מבּיעה את ההכּרה הזאת של ציבּוּר הפּוֹעלים, את נכוֹנוּתוֹ ואת עֵרוּתוֹ להגן על האַתחַלתא של חיים אוֹטוֹנוֹמיים, אשר נוֹצרה לרגל התאַמצוּתוֹ וּפעוּלתוֹ.

שבט תרפ"א.

בּעצם חבלי המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה, בּעצם ההיאָבקוּת לחיים ולמות של עוֹלם הוֹלך ועוֹלם בּא, בּעצם המצוּקוֹת והעינוּיים, הירידוֹת והעליוֹת, הנצחוֹנוֹת והכּשלוֹנוֹת, חוֹגג האדם העוֹבד את חגוֹ, החג הצעיר בּמוֹעדי-האדם. טרם הגיעה שעתוֹ של העוֹבד לחוֹג את חג עבָרוֹ, חג הנצחוֹן והגאוּלה. ויוֹם זה, הצוֹפה פּני העתיד, המקוּדש מראשית בּוֹאוֹ בּהוֹד-גבוּרה, תוֹם אמוּנה וּבזוֹהר של מסירת-נפש, יוֹם זה האחד והמיוּחד לכל עמי העוֹלם, יוֹתר מאשר הוּא חג הנהוּ יוֹם בּשׂוֹרה וּקריאה, יוֹם מִפקד הכּוֹחות, יוֹם הדין וחשבּוֹן הנפש.

לא קל הוּא חשבּוֹן-הנפש של תנוּעת הפּוֹעלים בּשנים אלה, שנוֹת החוּרבּן האנוֹשי הגדוֹל. החוֹזים הגדוֹלים אשר קמוּ לתנוּעת הפּוֹעלים צפוּ מראש את ההרס והאבדוֹן אשר שלטוֹן הבּצע והניצוּל נוֹשׂא בּקרבּוֹ לכל האדם. אוּלם כּל תיאוּרי הדמיוֹן והמדע הרבוֹלוּציוֹני חָורוּ לעוּמת המציאוּת של המלחמה העוֹלמית אשר החברה הבּנוּיה על שלטוֹן מַעמדוֹת, ניצוּל לאוּמים וקיפּוּח חיי אדם הֵמיטה על העוֹלם. וּתנוּעת הפּוֹעלים, אשר לא קמה בּה הרוּח להיוֹת נאמנה עם עצמה, לְהָפֵר בּיד אמיצה את מזימת התוֹפת של זדוֹן-עריצים, המכינים מַטבּח לעוֹלם, נוֹשׂאת את ענשה עד היוֹם והִנָהּ מתבּוֹססת בּדמיה, בּמַכאוֹביה, בּסנורים, בּהתפּוֹררוּת, בּמַשׂטמַת-אחים. בּעצם המלחמה בּעד העוֹלם החדש, בּעד חברה אַל-מַעמדית, בּעד גאוּלת האדם מעוֹל הבּצע והעוֹשק, בּעד גאוּלת העמים משעבּוּדם, אוֹרב לפּוֹעל רעלוֹ של העוֹלם הישן, שעבּוּדוֹ, רקבוֹנוֹ, עריצוּתוֹ וּנכליו. וּמלחמה כּבדה לפּוֹעל בּעצמוֹ, בעוֹלם הישן אשר הוּא נוֹשׂא בּקרבּוֹ.

אַל תִרפֶּינה הידים.

והפּוֹעל העברי שבּארץ, אשר מצא בּקרבּוֹ את האוֹמץ, את כּליוֹן-הנפש ואת הרצוֹן להיוֹת את אשר הוּא, אשר קם ועלה מתוֹך החוּרבּן, מתוֹך מַעמקי שממת-העם, מתוֹך הכּלָיה, ההרס והשמד, לפַלס דרך חיים לאֶחָיו, הפּוֹעל העברי המַרגיש את עצמוֹ אחד העוֹבדים והלוֹחמים בּעד עוֹלם אנוֹשי חדש, בּעד תרבּוּת-אנשים חדשה, בּעד יחסים אחרים בּין אדם לאדם וּבין עם לעם, בּעד חיים חדשים של האדם בּעבוֹדה – חוֹגג אף הוּא היוֹם את חג העוֹבדים בּעוֹלם.

אף פּניו מוּעדים אל העתיד. הוּא חי את שבר-עמוֹ, את כּלימת- שעבּוּדוֹ, את כּאב-עלבּוֹנוֹ ויוֹדע הוּא את הבּדידוּת הגדוֹלה והקשה, את בּדידוּתוֹ בּתוֹך עמוֹ, את בּדידוּתוֹ בּין אֶחיו העוֹבדים בּעמוֹ, אשר לא יבינוּ לרוּחוֹ, לא יִטוּ שכם לפעלוֹ. הוּא הרבוֹלוּציוֹנר, המַעפּיל, דוֹחק הקץ, אשר בּחלה נפשוֹ בּחיי הקלוֹן, יוֹדע את אשר העמיס עליו, יוֹדע כּמה מעטים כּוֹחוֹתיו לעוּמת התפקיד אשר קיבּל עליו, יוֹדע הוּא את מַדְוֵי עמוֹ, את קלוֹנוֹ ורפיוֹנוֹ, יוֹדע הוּא את מַדְוָיו הוּא עצמוֹ – וידיו לא תִּרפּינה. הוּא רוֹאה מאחריו את מחנוֹת העוֹלים, המַעפּילים, דוֹחקי-הקץ כּמוֹהוּ, חברים אמיצים לחיים וליצירה, למלחמה, לרצוֹן אנוֹשי רבוֹלוּציוֹני, לחלוֹמוֹת וּלעינוּיים, הנוֹהרים דרך כּל מדוֹרי הגיהינוֹם וּפוֹרצים גדרים וּשערים נעוּלים – ויוֹדע הוּא כּי אם רבּה הדרך וּכבדה המלחמה ועצוּמים החללים, לא יִסוּג אחוֹר.

ניסן תרפ"א.

טרם קמנוּ מאֶבלנוּ. טרם שָקטה ארץ מִדַם-הנקיים. עוֹד אנוּ מחַבּשים את פּצעינוּ. וּברחוֹבוֹת יפוֹ צָהלה ושִׂמחה. הכָּרוֹז – סמל זה של תוּרכּיה הישנה וּסדריה, זה שהיה מַכריז בּימי גֶ׳מַל-פֶּחה את ה"מוֹת יוּמת" – עבר בּשבּת בּרחוֹבוֹת קריה, בּאוֹתם הרחוֹבוֹת שהיוּ רק זה עֵדים למעשׂי השוֹד והרצח, וּבישׂר בּערבית “לבני המוֹלדת”, כּי ההגירה נפסקת. בּתוּפּים וּבמחוֹלוֹת ליווּהוּ, ועל כּפּים נשׂאוּהוּ. וּבחוּצוֹת חיפה מוֹדעוֹת מתנוֹססוֹת בּערבית לבַשֵׂר את “הבּשׂוֹרה הגדוֹלה לבני המוֹלדת”. בּראשינוּ, בּראשי החלוּצים העברים הנקלעים מגבוּל אל גבוּל, מִיָם אל ים, מתרַצָה הממשלה אל צוֹררינוּ ושוֹסינוּ.

נמצא עוֹגן-ההצלה, נמצא התכסיס הבּטוּח לשלוֹם וּלהַרְגָעה.

מאחוֹרי גַבּנוּ נבחר והוּחלט התכסיס הזה. בּעתוֹנוּת הערבית נתפּרסם הדבר בּשבּת, יחד עם ההוֹדעוֹת בּחיפה וההכרזה בּיפוֹ. לעתוֹנוּת היהוּדית נמסר הדבר בּיוֹם ב' עם המנהיגים היהוּדים ניהלוּ משׂא-וּמתן, הבטיחוּ “בּטחוֹן”, יצאוּ ידי חוֹבה בּהסבּרת פּנים, וּלמוּסא כּאזם פּחָה² נתנוּ את מבוּקשוֹ: לשים לקלס את תקוָתנוּ, לשׂים לאַל את מבטחנוּ.

אייר תרפ׳׳א.

נוכח המצב / ברל כצנלסון

¹

הפּוֹגרוֹם בּירוּשלים גילה את הלוֹט מעל פּני שיטת השלטוֹן של הממשלה הכּוֹבשת, הממשלה הצוֹררת של אלנבּי וּבּוּלס ². הפּוֹגרוֹם בּיפוֹ גילה את מַהוּתה של שיטת הממשלה הנוֹכחית, הממשלה הידידוּתית של הנציב היהוּדי הֶרבֶּרט סַמוּאֵל.

כּפילוּת ודוּ-פּרצוּפיוּת שלטוּ בּשלטוֹן הזה כּל הימים. נציב שנשלח בּדבר-מלך, כּדי “לקיים את העיקרים” של בּית לאוּמי ונשען על אַפַּרַט פּקידוּתי, מוֹרשת המשטר הישן, צוֹרר חוֹתר וּמשַסה, רוֹקם מזימוֹת וקוֹשר קשרים. ממשלה נאוֹרה הרוֹדפת שלוֹם, בֹמחיר של כּל מיני ויתוּרים – חוֹששת רק לבטחוֹן הארץ, וּמחזיקה בּקרבּה – למרוֹת כּל האַזהרוֹת – משטרה שוֹפכת-דם, רוֹצחת, שוֹדדת, עלוּלה לכל מעשׂי פּשע ותֶבֶל, נתוּנה לכל בּגידה והשפּעה זרה; ממשלה ידידוּתית, המקרבת וּמגַדלת כּל צוֹרר וּמסית, ודוֹחה וּמַרחיקה כּל איש מבּני הארץ שאין חלקוֹ עם משַׂנאינוּ; ממשלה ליבּרלית, המסתלקת מלהילָחם בּפּוֹגרוֹמים וּמסיתיהם, בּאשר היא רוֹאה בּהם “תנוּעה לאוּמית”, שאין מדכּאים אוֹתה בּכוֹח, וּביחס אלינוּ אינה נמנעת להשתמש בּחוּמרוֹת הצנזוּרה הפּראית בּיוֹתר וחוֹתמת פּקוּדוֹת של גירוּש, בּאוֹפן אַדמיניסטרַטיבי, לאנשים שלא הוּברר עווֹנם, עווֹן השתתפוּת בּתנוּעה, שאוֹתה, כּנראה, אפשר לדכּא בּכוֹח; ממשלה הדוֹגלת בּשם הצדק, וּמעַוולת משפּט לשם חשבּוֹנוֹת וּפחדים פּוֹליטיים; ממשלה האוֹמרת “לרמוֹת” את הערבים על ידי ויתוּרים למעשׂה, וּמרַמה אוֹתנוּ בּהסבּרת- פּנים ריקה.

ההצהרה של השלישי בּיוּני מסַיימת וּמסַכּמת את שיטת שלטוֹן זה בּבהירוּת שאין לאחריה כּלוּם.

אל מי פּוֹנה ההצהרה, על לב מי היא מדבּרת?

היא אינה רוֹאה לפניה לא ישוּב יהוּדי בּארץ ולא עם עברי בּעוֹלם. היא מתעלמת מדמוֹ השפוּך, אינה יוֹדעת את אבלוֹ, אינה רוֹאה את סכּנת החוּרבּן האוֹרבת לוֹ כּל עוֹד מצב-שלטוֹן זה ישָאר.

ההצהרה רוֹאה לפניה רק את מחנה הפּוֹרעים, את מנהיגיהם-משַסיהם, רוֹאה אוֹתם כּשליטי-מחר, לפניהם היא מתרפּסת, מהם היא מבקשת לה אַרכּה. בּחסדם רוֹצה הנציב היהוּדי, המבוֹהל והנכנע, להציל את כּסאוֹ ואת שֶלֶט-שלטוֹנוֹ.

מוֹרך-לב, הכנעה מבוֹהלת, התנַצלוּת רְמִיָה, התרפּסוּת לפני צוֹררים וּפוֹרעים – אלה הם קויה היסוֹדיים של ההצהרה החדשה.

הנציב היהוּדי העליוֹן, אשר נשלח לגַשם את ההצהרה הבַּלפוּרית, לא יֵדע בּוֹשת לאמוֹר גָלוּי לפני העוֹלם, כי יוכל היוֹת ש"תרגוּם המלים האַנגליוֹת אינוֹ מוֹסר את הפּירוּש האמיתי", הפּירוּש האמיתי הוּא “כּי אחדים מהיהוּדים בּגדר התחוּמים אשר יקָבעוּ על ידי מספּר התוֹשבים הנוֹכחים יבוֹאוּ”.

על דם רֵעֵינוּ-חללינוּ, על דם הישוּב העברי הנתוּן לרצח ולמשיסה, עוֹמד הנציב היהוּדי לעיני הפּקידים הבּוֹגדים והמשטרה הרוֹצחת, וּמפייס את הערבים, וּמבטיח להם הגָנה מפּני הסכּנה היהוּדית, מפּני הסכּנה, “שארצם, מקוֹמוֹתיהם הקדוֹשים ונַחלוֹתיהם יוּפקעוּ מהם וינָתנוּ לזרים”. ולפני כּל העוֹלם הוּא חוֹזר על העלילה, שהמציאוּ מאַרגני הפּרעוֹת, ותמכוּ בּה ההוֹדעוֹת הרשמיוֹת, על ה"בּוֹלשֶבים האשמים בּבלבּוּלים בּיפוֹ".

הוּא, שאמר לפני ימים אחרים לנכבּדי היהוּדים, כּי מבּלי עליה אין לוֹ מה לעשׂוֹת כּאן, גוֹזר על העליה, מבטל את העליה, מוֹציא אוֹתה מרשוּת ההסתדרוּת הציוֹנית, ואינוֹ מסתפּק בּזה: הוּא מצטרף לעיני כּל העוֹלם אל כּל שׂוֹנאי ציוֹן וּמנַדיה, וּמתרצה לאוֹיבינוּ, בּהוֹציאוֹ את דיבּת הארץ, “כּי תנאי פּלשׂתינא הנם תנאים כּאלה שאינם מַרשים הגירה בּהמוֹן”.

ואין לוֹ די בּכל אלה, אלא שהוּא גוֹזר מתוֹך מבוּכת-פּחד גם על הטוּריסטים, שאין להם לשהוֹת בּארץ “יוֹתר משלוֹשה חדשים”, לטוֹבת התפּתחוּת הארץ, כּמוּבן.

מהיוֹם והלאה נתוּנה העליה לארץ-ישׂראל – הערוּבה היחידה להגשמת הציוֹנוּת – בּידי שרירוּת-לב של פּקידים, בּידי “חוּקי-הגירה”, הגרוּעים הרבּה יוֹתר מאשר בּכמה ארצוֹת שאין בּהן “בּית לאוּמי”.

וגם לבטחוֹן הארץ דאג הנציב.

אחרי הנצחוֹנוֹת הגדוֹלים של המשטרה הערבית, הוּא מבטיח לנוּ בּטחוֹן גמוּר: “גדוּד משטרה של 500 איש מהמעוּלים, ואשר יגוּיסוּ מכּל בּני התוֹשבים”. האין לך בּטחון טוֹב מזה?

והרי, אחרי כּל אלה, סיכּוּם תכנה האמיתי של ההצהרה החדשה:

א. הכרזת ליקוידַציה של הצהרת בּלפוּר, מפּי הנציב היהוּדי.

ב. הכרזת נצחוֹנם של הקוֹנגרס החיפאי ושל פּוֹרעי יפוֹ.

ג. עיכּוּב העליה, מַתמיד וקבוּע, בּדרך החוֹק.

ד. הוֹדעה לעוֹלם, כּי אין ארץ-ישׂראל ארץ של הגירה.

והתוֹצאה: סכּנה של פּרעוֹת חדשוֹת.

זוֹהי התשוּבה של הנציבוּת היהוּדית על הדם השפוּך, על ידי פּקידיו ושוֹטריו.

כּכה סיים הנציב היהוּדי את הקַריֶרה שלוֹ בּתוֹר נציב יהוּדי.

בּארמוֹן הממשלה, שבוּי בּידי צוֹררים ונוֹכלים, ממלא את פּקוּדוֹתיהם, עוֹשׂה את רצוֹנם – “הנציב היהוּדי”.

אפשר שאת כּסאוֹ הוּא יציל, את שלטוֹנוֹ יְמַלט. אוּלם מפּני גזר-דינהּ של ההיסטוֹריה העברית, עקוּבּת-הדמים ורבּת-הבּגידוֹת, לא יִמָלט. את ההיסטוֹריה אי-אפשר להוֹנוֹת.

הנציבוּת היהוּדית היתה לדֶקוֹרַציַת-שוא. השמחה התמימה של ההמוֹן היהוּדי לנציבוּת היהוּדית היתה לשׂמחת-שוא. הציפּיה – לאַכזב. נשאר לנוּ האֵבל, אֵבל העם על מוֹת בּניו, על מוֹת בּניו העוֹלים, העוֹבדים, היוֹצרים, על בּרנר יחידוֹ. אֵבל-אמת.

סיון תרפ"א.

גם הֵנָה הגיע כּבר הפּקיד “הגוֹאל” הממוּנה מטעם הממשלה הארץ-ישׂראלית על העליה. אנשי המשׂרד הארץ-ישׂראלי בּטרִיֶסט כּבר הרגישוּ שמעכשיו אין להם מה לעשׂוֹת. ענין העליה הוּצא – למעשׂה – מידי ההסתדרוּת הציוֹנית, ותפקידם עכשיו ללכת להשתדל לפני הפּקיד, כּשם שהוֹלכים לכל קוֹנסוּלַט זר, בּהבדל הניכּר, שכּאן – גזירוֹת והגבּלוֹת. בּמשך הימים המעטים ראיתי בּעינַי, מה עשׂה הנציב היהוּדי בּגזירתוֹ למאוֹת אנשים האלה. ראיתי קבוּצת אנשים שכּבר עמדה פּעמַיִם בּשערי יפוֹ. בּבוֹאם בּראשוֹנה ליפו שלחוּ אוֹתם לבֵירוּת. שם לא הוֹרידוּם. שלָחוּם לטריפּוֹלי. בּטריפּוֹלי היוּ אסוּרים איזה ימים. חיכּו לידיעוֹת. אמרוּ להם, כּי יוֹרידוּם בּיפוֹ. התגוֹללוּ על הקרקע, מבּלי משכּב, מבּלי מזוֹן – ואחר כּך הוּחזרוּ לאלכּסַנדריה וּמשם לטריֶסט. ועכשיו מצא הפּקיד הממוּנה על העליה – זה שבּארץ קיבּלוּ את נסיעתוֹ לסַדר את העליה בּשׂביעת-רצון – כּי היוֹת שאין להם סֶרטיפיקַטים הרי עליהם להישָאר כּאן, על כּל פּנים, עד אשר יתנוּ לעלוֹת לכל אלה שבּוינה וכוּ', אשר להם הסרטיפיקטים. מאת צעירה, אשר לה חתן בּארץ, נדרש כּי תַראה את מכתבוֹ. היא לא הסכּימה – נגזר עליה להישאר. למחרת חזרה בּה ונכנעה– – ² ראיתי שני סרטיפיקטים שנפסלוּ, משוּם שבּהם כּתוּב, כּי החלוּצים הנ"ל נמצאוּ בּאוֹתה ארץ שני חדשים; מַשמע, שאין ההסתדרוּת הציוֹנית המקוֹמית מַכּירה אוֹתם די ואינה רשאית להעיד עליהם – והרי הם פסולים. ראיתי בּעל-מלאכה, בּנאי-מוּמחה, שמעכּבים אוֹתוֹ ואוֹמרים לוֹ שאין עבוֹדה. ראיתי עתוֹנאי יהוּדי, תייר, שהיתה לוֹ ויזה, ושאחרי שׂיחתוֹ עם הפּקיד מצא זה לנחוּץ למחוֹק לוֹ את הויזה (אגב, עתוֹנאי זה כּתב כּמה דברי קטרוּג על הבּוֹלשביזם, אבל בּעיני הפּקיד נראָה למסוּכּן).

את מצב-הרוּח של החלוּצים האלה, אשר כּבר כָּלוּ כּוֹחוֹתיהם מנדוּדים, תלָאוֹת וּמַפּח-נפש והנקלעים עכשיו מתקוה ליאוש– אין לתאר. ועוֹמד המשׂרד הארץ-ישׂראלי ורוֹצה לעזוֹר – ואין לאֵל ידוֹ להוֹשיע. בּין מאַת החלוּצים, אשר לא זכוּ להישָלח לארץ-ישׂראל והמחכּים עדיין, עד שוּב הפּקיד מוינה, לגזר-דינם, יֶשנם אנשים אשר להם בּארץ קרוֹבים, אשר להם גם אמצעים, – אבל הפּקיד הממוּנה עמד וגזר…

תמוּז תרפ"א.

ישיבת פּרַג ¹היתה חיוּבית: היא ניסתה לתקן את קלקוּלי-לוֹנדוֹן. היא חידשה את ימי הציוֹנוּת הפּשוּטה, המבקשת מעשׂים, ולוּ גם קטנים, אבל מַמשיים. היא הגבּירה את ערך קרן-היסוֹד. החליטה בּפּרנציפּ בּדבר קניית-הקרקע בּעמק יזרעאל וּבעניין חישמוּל הירקוֹן ²– והיא יצרה אויר מַתאים לקוֹנגרס.

ישבתי בּועידת “א. ר. ט” ³, המוּרכּבת מאֶכּס-אנטי-ציוֹנים. שם ראיתי איזה מקוֹם קטן אנחנוּ עדיין תוֹפסים בּמציאוּת היהוּדית, ונוֹכחתי כּי אין שוּם תקווה להגיע לעם, אם לא נעשׂה את ארץ-ישׂראל – על ידי פּתיחת עליה וסידוּר עבוֹדה – לחתיכה של מַמשוּת. הכּוָנה היא, שלא נצחוֹנוֹת פּוֹליטיים ולא תעמוּלה רעיוֹנית יכבּשוּ את לב העם לתנוּעת הגאוּלה, כּי אם רק מַמשוּת ארץ -ישׂראלית.

בּכל הבּיטוּל, השׂנאה והקנאה לציוֹנים – בּצדק ושלא בּצדק – יֶשנה פּינה אחת שאוֹדוֹתיה מדבּרים עם אוֹיבים בּכבוֹד: החלוץ ואפשרוּת של עליה לארץ. רק היא עלוּלה עכשיו לשנוֹת את היחס אל הציוֹנוּת. חוֹסר-פּעוּלה אֶמיגרַציוֹנית ויִשוּבית אחרי ההצלחוֹת וההפרזוֹת המדיניוֹת שׂמוּ לאַל את כּל ערך הציוֹנוּת ואת שארית התקוה הלוֹחשת בּלבבוֹת, כּי עוֹד יֶשנה ארץ-ישׂראל בּעוֹלם.

נוֹכחתי כּי ההכּרה של הצרה הכּלכּלית היהוּדית, כּי אידיאוֹלוֹגיה על דבר הגירה והתישבוּת של המוֹני-העם גוֹברת עכשיו לא רק בּין אלה שהיוּ ציוֹנים, כּי אם גם בּין אלה ששללוּ את המוּשׂגים האלה כּל ימיהם. כּמוּבן, כּל זה אצל אלה שאינם קוֹמוּניסטים. הקוֹמוּניזם פּוֹתר לחסידיו את כּל השאלוֹת.

מעניֵן לציין, כּי בּשעה שאצל “פּוֹעלי-ציוֹן” עדיין מִתוַכּחים, אם מוּתר ללכת לקוֹנגרס, יוֹשבים בּ"א. ר. ט." יחד עם ה"בּוּרגָנים" ⁴– “בּוּנדאים”, “מאוּחדים” ואפילוּ אנשים שהיוּ בּרוּסיה חברים ל"בּוּנד הקוֹמוּניסטי" – ולא יתבּוֹשָׁשוּ. דיבּרתי עם ו. הבּוּנדאי והוּא סיפּר לי הרבּה אמיתיוֹת מרוֹת על מַהוּת תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים בּליטא. הוּא אמר, כּי הכּוֹח היוֹתר חשוּב בּפּרוֹבינציה הם “צעירי-ציוֹן”. בּ"בּוּנד" אין שׂריד מחברים “זקנים”, פּוֹעלים, שהיוּ בּוֹ לפני 10 שנים. כּוּלם יצאוּ ממעמד הפּוֹעלים.

אב תרפ"א.

(בּקַרלסבּד, 1 בּספּטמבּר 1921 )

העם בּתפוּצוֹתיו מחכּה לדברינוּ, למעשׂינוּ, לדברי-אמת, למעשׂים של ממש, ועלינוּ לעשׂוֹת כּאן חשבּוֹן-הנפש.

“ארץ-ישׂראל היא אפשרוּת של מעשׂים גדוֹלים לפני העם העברי”, – אמר הרצל – אבל כּיצד הראינוּ את עצמנוּ כּשהגיעה השעה הגדוֹלה? הפּוֹליטיקה הוּעמדה בּרוּם עוֹלמנוּ, והעיקר, העבוֹדה נדחתה לקרן-זוית. עניני הישוּב, החקלאוּת, העליה הוּזנחוּ, נתכַּווצוּ. לא עבוֹדה מדינית נעשׂתה על ידינוּ, כּי אם עבוֹדה דיפּלוֹמַטית. עבוֹדה פּוֹליטית פּירוּשה: אִרגוּן העם, יצירת כּוֹח ממשי בּארץ-ישׂראל, בּסיס למדיניוּת ריאַלית. את העם לא אִרגַנוּ, את ההסתדרוּת הציוֹנית הרסנוּ, כּוֹח בּארץ לא יצרנוּ, את העליה לא קידמנוּ, קרקע לא רכשנוּ, משקים חדשים לא הקימוֹנוּ וּמעט העבוֹדה הפּוֹליטית הריאלית הנעשׂית בּארץ על ידי הישוּב עצמוֹ, לא הבינה לוֹ ההנהגה הציוֹנית. מאז נכבּשה הארץ על ידי האנגלים חתר הישוּב בּכל מאמציו לאִרגוּן, ליסוּד אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּארץ. ההנהגה היא ששׂמה מכשוֹלים על דרך הישוּב. רק אחרי מלחמה של שנתים הוּשׂג מאִתה היתר. הנה בּא די-לימה וּמתקלס בּוַעד הלאוּמי, הדוֹרש דעה בּשעה שאין לוֹ עוֹד המאה. ההנהגה הציוֹנית לא הבינה גם לצוֹרך הכי-חיוּני של הישוּב – הגנה עצמית, וגם בּחדשים הכי-חמוּרים לא מִילאה את חוֹבתה.

מיוֹם מינוּי הנציב הסתפּקה ההסתדרוּת הציוֹנית בּעשׂיית רֶקלַמה ולא עשׂתה דבר בּכדי ליצוֹר כּוֹח ממשי בּארץ. מַפּח-הנפש הקיף עכשיו לא רק את הפּוֹעלים, כּי אם את רוֹב חלקי העם בּארץ וּבגוֹלה. עבר-הירדן ניתק מארץ-ישׂראל, האַדמיניסטרציה הקוֹדמת הצוֹררת נשארה על כַּנָה. המשטרה הירוּדה, מרכּז השׂנאה, נשארה כּמקוֹדם. לנוּ היוּ משננים יוֹם-יוֹם, כּי סַמוּאל הוּא איש הצדק. לא הצדק, כּי אם הכּניעה הוּא היסוֹד לעמדת הממשלה. לאחד המסיתים לפרעוֹת בּירוּשלים ניתנה לא רק חנינה, כּי אם משׂרת מוֹשל בּאחת הערים. לאסירי עכּוֹ לא ניתנוּ משׂרוֹת כּאֵלוּ. בּמסי-הארץ וּבמכס יש לנוּ חלק רב, ואין מכּירים בּזכוּתנוּ לקבּל את החלק המגיע לנוּ בּתקציב בּתי-הספר.

הועד הלאוּמי לא זכה לקבּל עד עכשיו את זכוּת הטלת- מסים, זוֹ שישנה לנוּ בּליטא. מזכּיר המשפּטים בֶּנטביטש מיאֵן להכּיר בּזכוּת הקהילה שלנוּ. כּל זה היה עוֹד בּימים הראשוֹנים, “הטוֹבים”. אחרי כּן בּאוּ הימים הרעים: פּרעוֹת יפוֹ. וּמה בּא אחריהם? לא הגנה, לא עזרה, כּי אם פּוֹגרוֹם פּוֹליטי: לכל העוֹלם הוֹדיע הנציב היהוּדי, כּי הבּוֹלשביקים היהוּדים הם שגרמוּ למהוּמוֹת בּיפוֹ. הדבר הנוֹרא בּיוֹתר היה איסוּר העליה. פּוּרענוּת זוֹ עלתה על הכּל. לציוֹנים אמר סמוּאל: מבּלי עליה אין לי כּאן מה לעשׂוֹת. וּברַמְלָה בּעצרת המוֹן הפּוֹרעים החוֹגג הוֹדיע, כּי העליה נעצרה. זהוּ הגמוּל בּעד הפּרעוֹת. איסוּר העליה קשה לנוּ מהכרזת ג' בּיוּני ואף מבּיטוּל הצהרת בּלפוּר; בּלי עליה יש להצהרוֹת לא רק ערך אַפסי, כּי אם שלילי: הן מעוֹררוֹת נגדנוּ את משׂטינינוּ מבּלי שינָתן לנוּ פּתח תקוה לשינוּי המצב. עלינוּ להכריז פּה, כּי את זכוּתנוּ לעלוֹת לארץ לא יגזוֹל שוּם שלטוֹן מאתנוּ. לא נוֹדה בּשוּם מנדט, שנעילת שערי הארץ בּעדנוּ כּרוּכה בּוֹ.

אחרי-כן החלוּ הרדיפוֹת, מכוּוָנוֹת כּאילוּ נגד האגף השׂמאלי, אך מיוּעדוֹת בּאמת כּלפּי יהוּדים בּכלל. ההנהגה הציוֹנית שתקה וחטאה בּזה.

אחרי הפּוֹגרוֹם בּא “משפּט הצדק”. משפּט של אסירי-עכּוֹ הוּא כּאַיִן לעוּמתוֹ. חוֹבה עלי להזכּיר מבּמה זוֹ את משפּט רצח בּרֶנֶר. ארבּעה חדשים עברוּ מיוֹם שנרצחוּ בּרנר וחבריו, ודבר לא נעשׂה בּכדי לגלוֹת את עקבוֹת הרוֹצחים. איני יוֹדע אם בּאוּלם זה יוֹדעים כּוּלם, מה היה בּרנר לנוּ, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל. אחרי כּל המחאוֹת והדרישוֹת והאינטֶרפֶּלַציה בּפּרלמנט האנגלי לא נקפה הממשלה אצבּע בּענין זה, בּה בּשעהשילדים בּיפוֹ יוֹדעים את פּרטי הרצח. על דבר זה הנוֹגע בּעמקי נשמת העם אין לחשוֹת.

ההסתדרוּת הציוֹנית, תחת לעוֹרר את כּוֹחוֹת העם, דיכּאה את הבּעת המחאה והמרי. בּעתוֹנוּת הציוֹנית החלה להישָמע אמירת “על חטא”: אנוּ אשמים. וכאן הסכּנה החמוּרה בּיוֹתר ואי-הבנה גמוּרה בּעניני ארץ-ישׂראל. אוּלי אשמים אנחנוּ גם בּפּוֹגרוֹמי אוּקראינה? מוּסר חדש זה יש בּוֹ משוּם סכּנה מוּסרית והוֹצאת לעז על הציוֹנוּת ועל הישוּב. במשך 40 שנוֹת הישוּב החדש עוֹד לא התנפּלוּ יהוּדים על כּפר ערבי, עוֹד לא קרה מקרה שיהוּדי יתנפּל על ערבי, והנה מַטיפים לנוּ מוּסר, כּי עלינוּ להיטיב את יחסינוּ לערבים, קוֹראים לרֶביזיה וליחסים חדשים וכדוֹמה. שני אנשים אבדוּ לנוּ בּשנוֹת המלחמה, אשר חלמוּ את חלוֹם אַחֲוַת העמים השֵמיים – יהוֹשע בַּרְזִלַי ²וּמיכאל הַלפּרין ³. בּכל ספרוּת הפּוֹעלים בּארץ נשמעוּ דברי אַחוָה ושלוֹם עמוּקים. הפּוֹעל העברי נתן את תשוּבתוֹ: חיי העמים השוֹנים בּארץ-ישׂראל צריכים להיבּנוֹת על יסוֹד האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית הרחבה. רק אז יהיה אפשרי משׂא-וּמתן אנוֹשי בּין שני העמים. רב המרחק בּינינוּ וּבין הערבים עד שנבוֹא לכפר ערבי לדבּר אִתם לשלוֹם – תלוּיים לנוּ חַיינוּ מנגד. עלינוּ להבטיח את בּטחוֹן חיינוּ, רק אז יהיה הבּסיס למשׂא-וּמתן. אסוּר לוַתר על שאיפתנוּ להיוֹת הרוֹב בּארץ. התעמוּלה הנַעשׂית נגדנוּ בּארץ-ישׂראל מזדייפת לתנוּעה לאוּמית, בּכל הפּעוּלה האוֹיבת הזאת חָלוֹת ידים זרוֹת. התזכּירים המוּגשים לממשלה האנגלית בּשם הערבים נכתבים בּיד אירוֹפּית.

שני הדברים היחידים שזכינוּ בּהם בּשנתים האחרוֹנוֹת הם: עליית החלוּצים וּקניית-האדמה בּעמק. וּשניהם נעשׂוּ בּאיסוּר ולא בּהיתר, נגד דעת השליטים בּהסתדרוּת הציוֹנית. קניית העמק, אינה חדשה, יהוֹשע חנקין ⁴עמל בּה זה 28 שנה. עלינוּ ליצוֹר אפשרוּיוֹת מעשׂיוֹת של פּוֹליטיקה חדשה. בּזמן הראשוֹן של ועד-הצירים נתבּזבּז כּסף רב, אבל נתבּזבז דבר יקר יוֹתר מזה – אָבדוּ אנשים. מכּל עבר פּרצוּ אלינוּ חלוּצים מתנדבים לעליה, לעבוֹדת הישוּב, לקרבּנוֹת. בּרוּר לכּל, כּי הפּעוּלה הפּוֹליטית הנחוּצה בּיוֹתר היא: חידוּש העליה, חיזוּק “החלוּץ”, הגבּרת ההגנה, בּיצוּר העמדוֹת בּארץ.

אלוּל תרפ"א.

כּל מי שהסתכּל קמעה לחייו של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי בּמשך חמש-עשׂרה השנים האחרוֹנוֹת, אל חייו הפּנימיים ואל מלחמתוֹ הגלוּיה, נוֹכח כּי יש לוֹ האוֹמץ לדבּר אמת וּבלב גלוּי לא רק נוֹכח מתנגדיו כּי אם גם בּיחס אל עצמוֹ. מוֹרנוּ ורבּנוּ יוֹסף חיים בּרֶנֶר, אשר עליו נאמר “את חָליֶנוּ הוּא נשׂא”, אשר כָּאַב את מַכאוֹבינוּ, היה לוֹ הכּוֹח לפתוֹח את כּל פּצעינוּ מבּלי רחמים ועל ידוֹ חוּנכנוּ.

וּבבוֹאנוּ אליכם יש לנוּ הצוֹרך לספּר גם לכם את אמיתנוּ, את כּל האמת. לא נתאר לכם את חיינוּ כּאידיליה. אדרבּא, אנוּ נגלה את כּל הבּקעים הטרַגיים שבּקיוּמנוּ. וּבדַבּרנוּ בּגילוּי-לב עלי להגיד לכם למִצעדנוּ הראשוֹן כּי תפקיד שליחוּתנוּ פּה כּבד. בּאנוּ הנה לבַצע בּעזרת פּוֹעלי אמריקה את יסוּד בּנק הפּוֹעלים, שתעוּדתוֹ להיוֹת גוֹרם גדוֹל בּישוּב העוֹבדים וּבעליית העוֹבדים לארץ. אבל לא זה בּלבד. תפקידנוּ הקשה בּיוֹתר הוּא להביאכם לידי הבנת עניננוּ. אני רוֹצה כּי לא תטעוּ בּנוּ. ודאי בּאוּ לפניכם שלוּחים רבּים של קהילוֹת יהוּדיוֹת לשם “רֶליף”, וּמוּבטחים אנוּ כּי אילוּ לא בּאנוּ אלא לשם כּך ודאי היה תפקידנוּ הרבּה יוֹתר קל. יהוּדים רחמנים בּני רחמנים הנם. אוּלם לא בּאנוּ לעוֹרר בּכם שוּם רגשוֹת-רחמנוּת. יֶאָמרוּ הדברים גלוּיים. הפּוֹעל העברי בּארץ-ישׂראל אינוֹ זקוּק לחסדים. הוּא “עוֹשׂה את חייו”, כּמבטא השגוּר פּה בּלשוֹנכם ואוּלי לא רק למען עצמוֹ בּלבד.

לא כּמקבּלים בּאנוּ אליכם כּי אם כּנוֹתנים. בּאנוּ כּי עמנוּ ההרגשה שיש לנוּ מה לאמוֹר לכם; כּי בּעבוֹדתנוּ בּארץ אנוּ יוֹצרים לא רק את חיי הפּוֹעל שלנוּ כּי אם גם אפשרוּיוֹת-עבוֹדה בּעד עשׂרוֹת אלפים פּוֹעלים וּזקוּקי-עבוֹדה, המתדפּקים על שערי הארץ, וּמי יוֹדע, אוּלי גם למענכם.

חמש-עשׂרה שנה עבדנוּ חרש, סגוּרים, עד אשר חשנו בּנוּ, בּתוֹצאוֹת עבוֹדתנוּ, את הכּוֹח ואת הזכוּת לצאת אל ציבּוּר העוֹבדים הרחב. בּאנוּ אל הארץ בּתחילה יחידים, איש לנפשוֹ, מי שצרוּ לוֹ מסגרוֹת החוּגים השוֹנים, אלה אשר לא יכלוּ להירָגע על ידי השיטוֹת והתוֹרוֹת השוֹנוֹת. נשׂאה אוֹתנוּ המשיכה אל האדמה, ל"בית", לפדוּת. החשבּוֹנוֹת הכי-כּבדים היוּ לנוּ עם עצמנוּ. מצאנוּ סביבה אשר התיחסה אלינוּ בּלעג; האם אלה יעבוֹדוּ? האלה יִכשרוּ לדבר-מה? “יעבדוּ נכרים”. ועלינוּ היה לרכּוֹש את הזכוּת על העבוֹדה. זה עלה לנוּ בּיסוּרי גוּף ונפש, והיסוּרים האלה הביאוּנוּ אל בּריאת משק סוֹציאליסטי, אל הקבוּצה.

בּכוָנה תחילה אני משתמש בּבּיטוּי הארץ-ישׂראלי “קבוּצה” ולא בּקוֹאוֹפּרציה אוֹ קוֹמוּניזם. המוּשׂג קוֹאוֹפּרציה אינוֹ הוֹלם את קבוּצתנוּ, משוּם שהקוֹאוֹפּרציה עוֹסקת לרוֹב בּקניה וּמכירה משוּתפת, וּקבוּצתנוּ מכילה בּה עבוֹדה משוּתפת, מטבּח, חיים תרבּוּתיים וציבּוּריים וחינוּך-ילדים.

אינני משתמש גם בּמוּשׂג קוֹמוּניזם, משוּם שמוּשׂג זה קָרַם בּזמן האחרוֹן עוֹר ספֶּציפי-פּוֹליטי צר, בּה בּשעה שתוֹכן חיי הקבוּצה הוּא הרבּה יוֹתר קרוֹב אל הקוֹמוּניזם המשקי האמיתי. טעוּת היא בּידי אלה החוֹשבים, כּי כּל ענין הקבוּצה אינוֹ אלא הַמצאה יפה של בּעלי-סברה, אידיאַליסטים, יחידים. אילוּ היה הדבר בּאָמְנָה כּן היה הענין מכּבר מוֹציא את נשמתוֹ. יוֹתר מדי עקוּבּה היא דרך החיים המשוּתפים של בּני-אדם, יוֹתר מדי סתירוֹת ותקלוֹת שנוֹכחנוּ בּהן על עצמנוּ וּבשׂרנוּ כּרוּכים בּה בּקבוּצה לפי שעה. ואף על פּי כן היה דבר-מה בּחיינוּ שחִייבָנוּ והביאָנוּ לצוּרת עבוֹדה וחיים מאוּחדים אלה. הקבוּצה היתה להוֹפעה סטיכית, היא גדלה בּכוֹח סטיכי על אף כּל המכשוֹלים. וּדמוּת חיינוּ וצלמם שימשה דמוּת לצוּרוֹת המשק והעבוֹדה של רוֹב העליה החדשה. הצרכים החדשים רק הרחיבוּ את הקבוּצה וּבראוּ את טיפּוּס “גדוּד העבוֹדה”, המכיל בּקרבּוֹ מאוֹת אנשים, החיים חיים משוּתפים בּמקוֹם העשׂרוֹת שחיוּ יחד עד עתה.

נפש קבוּצתנוּ קשוּרה בּנפש הערך הסוֹציאלי האנוֹשי של העבוֹדה, של העבוֹדה הבּלתי משוּעבּדת. פּוֹעלנוּ אינוֹ רוֹצה לעבוֹד בּעד אחרים, תחת מרוּתם של אחרים, הוּא רוֹצה לעבוֹד עבוּרוֹ, עבוּר החברה, עבוּר עם-עוֹבד, ולחוּש את כּוֹחוֹ, את כּוֹח העבוֹדה. וּמתוֹך כּך גדלה השאיפה בּקרב הפּוֹעלים להיוֹת פּוֹעל טוֹב, להשתלמוּת עצמית, לדאוֹג לפוֹריוּת העבוֹדה, לרכישת כּלי-עבוֹדה משוּבּחים, לקדם את המשק. כּי לא “מירוּק” העבוֹדה היא לנוּ כּי אם הוָיה. וּמצב האדם וערכּוֹ בּחברתנוּ תלוּי ונערך לפי יחסיו אל עבוֹדתוֹ, לפי מַדרגתוֹ אשר הגיע בּהשלמת עצמוֹ בּעבוֹדה. בּיסוּרים רכשנוּ את אשר בּידינוּ כּיוֹם הזה, וזה רחוֹק מאד, רחוֹק עוֹד מתכלית השלימוּת.

אוּלם עלי לספּר לכם, כּי זוּלת המצוּקוֹת הכּלכּליוֹת והפּוֹליטיוֹת שעברוּ עלינוּ עקב התנאים הקיימים, עקב המציאוּת, סבלנוּ, יסוּרי-חינם, מכּם. ערירים, מיוּתרים הרגשנוּ את עצמנוּ שנים בּקרב העוֹלם היהוּדי. אנוּ ריתקנוּ את עצמנוּ לעבוֹדה. חיכּינוּ לבוֹא מחנוֹת חדשים, אשר יגבּירוּ את כּוֹחנוּ, אשר ימשיכוּ את עבוֹדתנוּ. תחת זה סַבּוּנוּ לעתים קרוֹבוֹת עלילוֹת דברים, שקרים מַחפּירים וחוֹסר הבנה נוּקשה, קהה. אוּלם גם בּמוּבן זה הגַחנוּ סוֹף סוֹף למרחב. הנה בּאים אלינוּ, נחלצים אלינוּ לאלפים ממיטב בּנינוּ, מן הרעננים, הטהוֹרים וּמאמיצי הרצוֹן שבּקרב בּני עמנוּ. הם עוֹברים דרך יַמים וּמדבּריוֹת, דרך מים וּגבוּלים וּבבוֹאם אלינוּ הם בּאים כּחברים מסוּרים בּלב ונפש. אנוּ, זקני הפּוֹעלים, הוֹלכים ונבלעים בּתוֹך זרם הכּוֹחוֹת הרעננים, הנמלטים מתוֹך החוּרבּן הגדוֹל, ורק עם בּוֹאם, בּקשר עם הפֶּרספֶּקטיבוֹת הנשקפוֹת לנוּ אנוּ חשים את התוֹכן האמיתי ואת טעם עבוֹדתנוּ.

ועל דרך אפשרוּיוֹת העבוֹדה, על אוֹדוֹת העזרה שיש בּידכם להביא לנוּ למען הכשיר את אפשרוּיוֹת העבוֹדה, עלינוּ לדבּר עמכם. עד היוֹם הזה היתה קיימת לפניכם ארץ-ישׂראל כּאידיאה מוּפשטת ואוּלי כּתיאוֹריה בּלבד. אנוּ מביאים לפניכם מציאוּת. אנוּ בּאים אליכם מארץ-ישׂראל ממשית, עוֹבדת וחיה, אין אנוּ עוֹד רבּים כּי אם משמוֹנה עד עשׂרת אלפים פּוֹעלים מאוּרגנים. אוּלם הננוּ כּבר גוּף אוֹרגַני המסוּגל לצמוֹח, העוֹמד בּגידוּלוֹ. מידת גָדלוֹ תלוּיה, בּהרבּה, בּכם.

פּה, בּאוּלם הזה, נאספוּ רק חלק קטן של הפּוֹעלים היהוּדים אשר בּניוּ-יוֹרק. לרבּים ודאי אין קוֹלנוּ מגיע עדיין. אוּלם זה לא יפחידנוּ. הן זה הוּא גוֹרל כּל אידיאה רבוֹלוּציוֹנית. אנוּ רגילים להיוֹת מוּעט. מעוֹדי הנני בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית ועוֹדני זוֹכר את הימים, שלימוּד ה"גראמוֹטה" ² הרוּסית עמד בּראש העבוֹדה התרבּוּתית בּין הפּוֹעלים. וּבגוֹרלנוּ עלה להילָחם בּעד קריאת “חיים משרת” ³ בּמקוֹם קריאה הרוּסית. עוֹדני זוֹכר את הימים, בּשעה שנחמן סירקין היה “המשוּגע” היחיד בּקרב הפּוֹעלים שהגה בּרעיוֹן ארץ-ישׂראל. זה לא יפחידנוּ.
בּארץ-ישׂראל חי ועוֹבד עמנו פּוֹעל זקן, הוֹגה, אישיוּת מאירה, א. ד. גוֹרדוֹן ⁴. הוּא היה אוֹמר לנוּ: “למען יצטרף מנין צריך כּי הראשוֹנים לא יעזבוּ את מקוֹמם, שיהיה להם הכּוֹח לחכּוֹת; שהרי אם יתפּזרוּ אחד אחד ויאמרוּ לשוּב בּהתאסף הציבּוּר – המנין לא יצטרף לעולם”. ידענוּ לחכּוֹת. אנוּ בּארץ היינוּ למנין. האם נכוֹנים אתם להצטרף אלינוּ בּכל מַהוּתכם, בּאמת?

כּסליו, תרפ"ב.

(דוּגמאוֹת מרישוּמי-החלקוֹת)

עגבניוֹת, שִלְהֵי קיץ תרע"ו

חלקה 1.

הזרע: ג' זנים: א. ממקוה-ישׂראל, פּשוּט וּמבוֹרר; ב. ערבי מגליל העליוֹן, מכּפר-הורא; ג. “פּלא השוּק”, מפּרי כּנרת וגָליל העליוֹן.

המַשתלוֹת הוּכנוּ ונזרעוּ מ-12 אב עד 9 אלוּל.

הנביטה – 17 אב. וכן כּל הנביטוֹת בּמשך 4–5 ימים.

שטח האדמה – כּדוּנם וחצי.

הכשרת הקרקע. האדמה – אדמת שׂדה (ולא גן) הוּצפה מים, זוּבּלה ונחרשה היטב לפני השתילה.

השתילה בּשוּרוֹת ישירוֹת, בּשתי ועֵרב, בּמרחקים של מטר על מטר.

ימי השתילה – 22, 29 אלוּל, 8, 21 תשרי (כּארבּעים יוֹם אחרי הזריעה).

הקליטה – טוֹבה. קליטה א' – 26 אלוּל. קליטה ג' – 13 תשרי. איזה מחַבּל בּלתי-נתפּשׂ קוֹטם את ראשי הגבעוֹלים, סמוּך לקליטה.

השקאות: 22, 24, 29 אלוּל, 8, 11, 20, 25, 30 תשרי, 2 חשוָן, 24 כּסליו. בּסך הכּל – 10.

פּירוּר הקרוּם בּתלם – 26 אלוּל.

עידוּר א' וקילטוּר – 16–18 תשרי.

קילטוּר ב' וכיסוּי תלמים, בּחיכּוּי לגשם, בּ-11 חשוָן. לפני הקילטוּר הפנוּ וסילקוּ את הבּדים הצדה, ואף-על-פּי-כן היה קשה לקַלְטֵר.

עידוּר ג' ותילוּל חָזק – 19–20 חשון. המַלבּן הכי-צעיר קיבּל את התילוּל ב-2–3 כּסליו.

תנאי העיבּוּד – קלים ונוֹחים. אפשרוּת הקילטוּר בּשתי ועֵרב קימצה הרבּה בּעידוּר וְהֵקַלָה את העבוֹדה. השתילה הישרה שמרה על השׂיחים מפּני הפסדים בּשעת קילטוּר.

הפּריחה – מראשית חשון, כּארבּעים יוֹם אחרי השתילה. בּ-12 חשון צוּין, כּי יש כּבר פּריחה הגוּנה, אַשכּוֹלוֹת וגם פּרי צעיר, ירוֹק.

מחלוֹת. חשש-מחלה נגלָה בּ-18 חשון. הקליפּה בּקצה הגבעוֹל, בּצמרוֹת הבּדים הצעירים, מַאפירה, מַשחירה. זה מזכּיר את ראשית המחלה שהסתערה על העגבניוֹת בּאביב תרע"ו. הכּתם האפוֹר לא העמיק לפי שעה לחדוֹר פּנימה. מלבד זה נגלָה גם מספּר שׂיחים עם עלים מגוּשמים, מכוּוָצים, מקוּפּלים, מַחוירים וכישוּתיים. למחרת היגָלוֹת המחלה ניסוּ לזמוֹר את קצוֹת הבּדים המַשחירים וחדלוּ. חסוּ על האשכּוֹלוֹת הרבּים, וגם העבוֹדה רבּה מאד. מתרבּה מספּר השׂיחים קמוּטי-העלים. מתחת בּגבעוֹלים מתרבּוֹת השׂערוֹת הלבנוֹת. דוֹמה שגם זהוּ אחד הסימנים למחלה הנ"ל.

21–22 חשון. המחלה גוֹברת. זריקת-בּוֹרדוֹ: גפרית-נחוֹשת אחוּז וחצי. סיד שָׁחוּק בּכמוּת כּפוּלה. אוּלם בּתוֹך כּמוּת זוֹ של סיד יֶשנן אבנים, שאינן נמַסוֹת. ריאַקציה של חוּמצה לא נתקבּלה – לפי הבּחינוֹת שלנוּ – גם כּשנתתי סיד פּחוֹת משיעוּר כּפוּל. הזריקה מוּצלחת והריסוּס יפה. השׂיחים מגוּדלים וּבוֹלעים הרבּה זריקה. בּסך-הכּל קלטה הזריקה גפרית נחוֹשת וכשמוֹנה פּחים מים.

25 חשון. המחלה אינה מתפּתחת. 16 כּסליו – מתרבּים העלים הצהוּבּים בּתחתית השׂיחים.

בּשעת האסיף נמצאוּ בּפּרי עגבניוֹת אחדוֹת, בּוֹדדוֹת, עם כּתמי רקבוֹן לח, שחוֹר, כּאלה שהיוּ בּאביב. גילוּיים אחרים של המחלה לא בּאוּ. הגבעוֹלים בּתחתיתם אפוֹרים מאד, וּכאילוּ מכוּסים איזה טחב כּהה.

אוֹרוֹבַּנְכָה² – הסוּג הקטן, הכּחלחל Phailipea mutely נתגלה מראשית כּסליו.

עקירת האוֹרוֹבַּנכה בּקלשוֹן-העידוּר, לפי הנסיוֹן של אֶשתקד, 17–19 כּסליו. עוֹלה להוֹציא את כּל אחד על שרשיו, לפעמים גם עם נימת-שוֹרש של עגבניה. רק אז אתה בּטוּח בּהחלט, כּי נפטרת מהאוֹרוֹבּנכה. בּזהירוּת ידוּעה וּבהסתגלוּת עוֹלה הדבר על פּי רוֹב לבלי לזעזע הרבּה את העגבניה עצמה.

בין האוֹרוֹבּנכה יש כּאֵלוּ שכּבר הִזְרִיעוּ, יש אכוּלים על ידי מַזיק, ויש גם רקוּבים. כּמוּת האוֹרוֹבּנכה גדוֹלה מאד.

עקירת אוֹרוֹבּנכה בּשנית – 30 כּסליו. וגם אחרי עקירה זוֹ נפוֹצה האוֹרוֹבּנכה שוּב, בּראשית טבת, ונמשך קיוּמה בּמשך כּל הזמן של קיוּם החלקה. עָיְפוּ לעקוֹר אוֹתה וחדלוּ.

תנאי הגידוּל. בּראשוֹנה היוּ התנאים נוֹחים בּכּל: הזיבּוּל, ההשקאוֹת התכוּפוֹת, העיבּוּד בּזמנוֹ, והחלקה היתה נהדרה בּיפיה, בּרענַנוּתה, בּפריחתה הטוֹבה. ב-7–9 חשוָן ירד גשם ראשוֹן, קטן וּבלתי-מספּיק. מאז לא קיבּלוּ העגבניוֹת מים. בּמקוֹם הגשם השני המקוּוה בּאוּ מ-26 חשון סערוֹת הקָדִים ונמשכוּ זמן מרוּבּה, בּהפסקוֹת. כּל הזמן הזה עמדה השאלה: אם יש צוֹרך בּהשקאה ואם לָאו, פּסחוּ על שתי הסעיפּים, ולא הכריעוּ. ב-15 כּסליו כּבר התכּוֹננוּ והכינוּ הכּל להשקאה, כּשראוּ שהתקוה לגשם נכזבת, אבל השמים התקדרוּ, ירד גשם של וחדל. נדחתה ההשקאה ויחד אִתה נדחָה גם הגשם. בּמשך הסערוֹת האֵלוּ וּפחד המחלוֹת נהפּך הוֹדה של החלקה לחרדה. נתרבּוּ העלים והבּדים הנוֹבלים, שׂיחים קמוּטים ונוֹבלים, וסוֹף סוֹף נאלצוּ, אחרי כּל הציפּיה לגשמים, להשקוֹת בּ-24 כּסליו, ערב חנוּכּה! – לא הספּיקוּ לכסוֹת את התלמים אחרי ההשקאה – והתחילה הרביעה האמיתית מא' טבת שנמשכה 11 יוֹם ((5.I–25.XII ונתנה 202.3 מ"מ מים. בּמשך כּל הזמן הזה והימים של אחרי הרביעה עמדוּ העגבניוֹת כּחוּלות ורוֹעדוֹת מקוֹר, בּתוֹך התלמים הפּתוּחים. הגשמים בּאוּ תכוּפים ולא נתנוּ לסגוֹר את התלמים. 21 טבת, כּשהאדמה עוֹד היתה רטוּבּה קילטרוּ וכיסוּ את התלמים. הקילטוּר התנהל בּקוֹשי רב, מפּני הרטיבוּת. בּקילטוּר זה בּרטיבוּת היה גם חשש של הפסד, ואוּלם הפּחד מפּני הגשמים הקרוֹבים והבּאים בּתכיפוּת אילץ לבלתי דחוֹת.

הפּריהּ. עגבניה אדוּמה ראשוֹנה – 6 כּסליו. יש מתקרבוֹת להאדים.

אסיף ראשוֹן – 11 כּסליו, 4 חדשים לזריעה.. 15 כּסליו – אסיף של 3 תיבוֹת-נפט. 18 כּסליו – סידוּר עגבניוֹת ירוּקוֹת בּתבן להקדים את ההסמקה. טבת: 7, 12, 13, 15, 18 – אסיפים גדוֹלים, כּ-72–86 ק"ג מדי פּעם, מַאדימוֹת. 23 טבת – אסיף של. משבט הוֹלך האסיף וּפוֹחת.

אסיף אחרוֹן – 26 שבט. פּרי לזרע הוּרד בּשני חדשי כּסליו וטבת.

הַסְמָכָה. ניסוּ להסמיך מַלבּן אחד, את הכי-צעיר (נשתל 21 תשרי) – 13–15 כּסליו. צוּרת ההסמכה: תוֹקעים מסביב לכל שׂיח 5–4–3 יתדוֹת נמוּכוֹת הסוֹעדוֹת אוֹתוֹ, לבל יזחַל על פּני הארץ. ההסמכה יחד עם הכנת היתדוֹת נמשכוּ ¾2 ימי-עבוֹדה. מראה המַלבּן המוּסמך היה יפה, אבל לא חזק. רוּחוֹת, עידוּרים, קילטוּר הפּילוּ את היתדוֹת. ושוּב לא תיקנוּ אוֹתן. בּעבוֹדה זוֹ עוֹד אפשר היה להתמַחוֹת ולעשׂוֹתה בּיֶתר הצלחה. 3 טבת, צוּין, כּי בּחלקה המוּסמכה יש עגבניוֹת המַאדימוֹת יפה מאד והאוֹדם שלהן – אַרגָמן, אביבי. ועדיין לא הוּברר, אם זוֹהי פּעוּלת ההסמכה והאוֹר המַספּיק אוֹ רק מקרה הוּא שלא הקדימוּ להסירן והִשהוּן על השׂיחים? האסיף נמשך בּחלקה זוֹ, הכי-צעירה, אחרי כּל החלקוֹת, והפּרי היה יפה, בּזמן שבּאחרוֹת כּבר הוּרד לגמרי. וגם את זה יש לתלוֹת בּגיל, בּצעירוּת החלקה וּבזַן המוּצלח. ואוּלם דבָר אחד בּרוּר, כּי הפּרי נשמר בּנקיוֹן וּביוֹבש.

קץ החלקה מיהר לבוֹא. רוֹב השׂיחים מתוּ, וּכאילוּ פּתאוֹם. רק בּוֹדדים נשארוּ ירוּקים וּמַבטיחים. לכתחילה התכּוֹננוּ לזמוֹר את החלקה כּוּלה, אוֹ חלק ממנה, וּלעבדה לאביב. אבל החוּרבּן הפּתאוֹמי של החלקה היה איוֹם וּבוֹלט מדי, שיהיה שוֹוה לטפּל בּה. החליטוּ להשאיר בּחיים וּבעיבּוּד רק את המַלבּן המוּסמך, הכי-צעיר, וכבר עישׂבוּהוּ. ואוּלם אחר כּך, מחוֹסר תקוה, הזניחוּ גם אוֹתוֹ. אמנם בּראשית שבט התחילוּ כּמה שׂיחים להוֹציא ענפים חדשים, אבל בּשביל בּוֹדדים אלה לא היה שוֹוֶה לעבּד את כּל החלקה. בּראשית אדר חרשוּ את החלקה – החרישה היתה קשה – והכינוּה לזריעת דלעת.

כּמוּת היבוּל וההכנסה:

כּסליו 123 ק"ג – 43 פרנק

טבת 763 " – 270 "

שבט 432 " – 169 "

_____________________

1318 ק"ג – 482 פרנק

העבוֹדה:

אלוּל: הכנה להשקאה ¾2. השקאה ¼2. שתילה ¼1. עידוּר ½1. = ¾7.

תשרי: תילוּם ½1. הכנה להשקאה ½3. השקאה 3. שתילה 2. עידוּר 3. = 13.

חשוָן: השקאה ¾. הכנה ¾. עידוּר ותילוּל ¼4. קילטוּר ¼1. זריקה 2. = 9.

כּסליו: אסיף ½1. הסמכה ¾2. תילוּל ¾3. עקירת אוֹרוֹבּנכה 1. הסרת בּדים כּמוּשים ¾. סידוּר בּדים להשקאה 1. השקאה 1. = ¾8.

טבת: אסיף וּמכירה ¾8. סידוּר בּדים לפני הקילטוּר ¾. קילטוּר ½. = 10.

שבט: אסיף וּמכירה ¾5. סך-הכּל ¼54³ ימי-עבוֹדה.

השוָאוֹת. אשתקד היוּ לנוּ 2 חלקוֹת עגבניוֹת. הראשוֹנה נשתלה 16 אלוּל ואחר כּך בּמילוּאים. קיבּלה 9 השקאוֹת עד 11 חשון. הפּרי הראשוֹן – 23 כּסליו, האחרוֹן – 30 שבט. החלקה היתה חוֹלָנית וּמדוּלדלת. עבוֹדה השקיעוּ בּה 17 יוֹם. היבוּל – משטח של חצי דוּנם – היה. הביאה הפסד גמוּר. חָלתה הרבּה בּקמיטת העלים.

חלקה ב' נשתלה בּ-11 חשון. פּרי ראשוֹן – 9 שבט. הספּיקה לתת עד הקוֹר – ועמדה. עיקר פּרייתה בּאביב. סבלה הרבּה ממחלוֹת (רקבוֹן חלל-הגבעוֹל. כּתמים אפוֹרים בּקליפּת העלים והגבעוֹלים המַעמיקים לחדוֹר). שתי המחלוֹת נתגלוּ אחרי עבוֹר הקוֹר בּאדר ב'. החוֹם הגדוֹל של חצי אייר קיפּד את חייה. האסיף האחרוֹן – 10 סיון. כּמוּת היבוּל כּוּלוֹ – משטח של 2 דונם – . ימי עבוֹדה ½49. זיבּוּל בּתלמים.

כּמוּת היבוּל לדוּנם בּשלוֹש החלקוֹת: א) –. ב) –. השנה –.

הערוֹת וּסברוֹת בעקב העבוֹדה

א. התילוּל המצוּין, שניתן לעגבניוֹת תיכף לאחר הגשם הראשוֹן, מי יוֹדע אם היה להן לברכה. בּעוֹנת הרוּחוֹת המיבּשוֹת הוֹעיל הוּא להרבּוֹת את שטח ההתנדפוּת. את שטח היניקה לא הגדיל מחוֹסר רטיבוּת.

ב. מציפּיה לגשם לא השקוּ את העגבניוֹת בּמשך זמן רב, והגשם הכזיב. תוֹחלת נכזבה זוֹ נמשכה דוקא בּעוֹנה קשה, בּעוֹנת הַקָדִים, שנגדה היה צריך למִצער להגן על הצמח בּמקצת בּעזרת ההשקאה.

ג. מה היתה סיבּת החוּרבּן הפּתאוֹמי של החלקה וכליוֹן רוֹב השׂיחים? האִם החלישה אוֹתם הפּריה הרַבּה בּיוֹתר? או הַדריכה הרבּה בּאסיף, בּחוֹסר עיבּוּד בּימוֹת הגשמים, הכבּידה עליהם? דבר-מה קרה פּה שלא עמדנוּ עליו.

ד. כּיצד להילָחם בּאוֹרוֹבּנכה? האם בּעקירת-קלשוֹן גמוּרה, כּמנהגוֹ, אוֹ אפשר להסתפּק בּקטימַת התִפרחוֹת, כּדעת אחרים? העלוּל הוּא להציץ שוּב אחרי קטימת ראשוֹ? ואם עלוּלים היוֹנקוֹת להמשיך את היניקה גם אחרי שרוֹב הצמח נעקר? וּמתי זרע האוֹרוֹבּנכה עלוּל לנביטה? וּלכמה הוּא שוֹמר את כּוֹח הנביטה?

ה. אֵחרנוּ בּסגירת התלמים. אפשר שזהוּ שגרם הפסד לחלקה. ואוּלם בּהחלט לא נתבּררוּ אצלנוּ התוֹצאוֹת. בּחלקה שכנה אחת היה ההבדל בּין שתילים שנשתלו בּעוֹנת הגשמים בּשטח ישר וּבין אֵלוּ שנשתלוּ בּתלמים פּתוחים – רב מאד. השטוּחים בּמישוֹר עמדוּ הרבּה יוֹתר יפה. מאִידך גיסא, חלקה אחת שכנה שעמדה כּל החוֹרף בּתלמים פּתוּחים וּבלי עידוּר היתה בּראשית אדר יפה וּבריאה. וכן גם אצל הערבים בּסביבה עוֹמדוֹת העגבניוֹת בּעשׂבים וּבלי עיבּוּד עד אדר. בּאדמה שלנוּ, בּכל אוֹפן, יש להזדרז בּסגירת התלמים.

ו. על ערך ההסמכה לא יִתכן עוד לשפּוֹט על פּי עבוֹדתנוּ. ההסמכה נעשׂתה קצת בּאיחוּר וּבלי הקפּדה יתירה. אבל אם בּרוּר כּי בּסביבת כּנרת אין שוּם צוֹרך להסמיך עגבניוֹת אביביוֹת, הנה יש צוֹרך לנסוֹת ולחזוֹר לנסוֹת את ערך ההסמכה בּעגבניוֹת-חוֹרף. ריבּוּי הפּרי ההוֹלך לאיבּוּד מרטיבוּת ורפש דוֹרש את זה.

ז. על תכוּנוֹת הַזְנִים שעיבּדנוּ אפשר היה לעמוֹד בּמקצת. האמוּנה ש"פּלא השוּק" מַבכּיר משאר המינים לא נתאַמתה. הגלילי הבכּיר אצלנו לא פּחוֹת. הפּרי הגלילי מכּפר הוֹרא הצטיין בּגוֹדל. טעם הפּרי לא היה מוּצלח, אבל גם לא גרוּע. הפּרי המִקואי, המצוּלע, לא עשׂה רוֹשם מיוּחד. פּוֹריוּתוֹ אינה רעה, אבל טיבוֹ נמוּך.

ח. ערך הגיל וּזמן הזריעה הוּבלט מאד, אם כּי לא בּמדידוֹת וּמספּרים. המַלבּנים הראשוֹנים, הכי-בּכירים, הקדימוּ לתת והרבּוּ לתת, הספּיקוּ למַדי עד היחָרבם, והם הם שנתנוּ את כּמוּת היבוּל. וּמהם ואילך – הוֹלך ויוֹרד. המַלבּן האחרוֹן, המוּסמך, נתן פּרי יפה, אבל תקוּפת פּרייתוֹ היתה קצרה מאד. ועוֹד יוֹתר היה חזיוֹן זה ניכּר בּמַלבּנים אחרים שלא בּחלקה זוֹ, בּחלקה 2, הם פּרחוּ וּפרוּ בּזמן אי-כּוֹשר וּללא הוֹעיל. כּנראה, שבּעוֹנה זוֹ של עגבניוֹת, שִלְהֵי קיץ, יש קצת להקדים, והמאַחר מסוֹף אלוּל – מַפסיד.

בּועידה השביעית של פּוֹעלי יהוּדה בּרחוֹבוֹת

בּדרך כּלל קל מאד להתווֹת תכניוֹת לעבוֹדה תרבּוּתית. מַרבּים לדבּר בּתוֹכנוּ על הצוֹרך באַגרוֹנוֹם נוֹדד. נתקבּלה גם פּעם החלטה, כּי דבר זה עוֹמד בּשוּרה ראשוֹנה של המעשׂים. וּלמעשׂה איננוּ ולא בּמהרה ימָצא. גדוֹל המרחק בּין תביעוֹת הפּוֹעל וההתפּתחוּת האִטית של התנאים המַכשירים את צרכיו. מוֹרה העבוֹדה יבָּרא מתוֹך נבכי החיים לאט לאט.

הוֹצאת “האדמה”² נוֹסדה בּמוֹמֶנט של אחדוּת ההשקפוֹת בּתוֹך עוֹלם העוֹבדים. זה היה בּשנת-עבוֹדה רחבה של הקרן הקימת, בּשנת בּוֹא הבּרוֹן³, אחר הועידה הרביעית, ערב עליה חדשה. אליעזר שוֹחט אמר אז כּי הוֹצאתנוּ תהיה נזיפה חיה לאלה שהיכוֹלת בּידם לעשׂוֹת ואינם עוֹשׂים. נקבּעה פּרוֹגרמה להוֹצאה: חַקלָאוּת, עבוֹדה ויִשוּב, שלא היתה עוֹד בּספרוּת העברית. וּמה היא השאלה למה לוּקחה אבן זוֹ לבנין ולא אחרת? הבּיאוּרים המעשׂיים לבּחירה היוּ: הוֹלך ונוֹלד מעמד חדש ואִתוֹ יחד נוֹלדים צרכים חדשים שאינם לא בּש"ס ולא בּפוֹסקים, גם שאלוֹת מדע בּחיי הטבע והאדם מַעסיקוֹת אוֹתוֹ. כּל הצרכים האלה הוֹלכים וּמתעוֹררים. אמוּנתם בּעתיד הפּוֹעל העברי, אמוּנתם בּמוֹסד הזה אמרוּ להם כּי יש דברים הזקוּקים בּראשיתם לטיפּוּל והם נעשׂים אחר כּך לכוֹח פּוֹעל. שוֹאלים מה להוֹצאת פּוֹעלים וּלספר בּוֹטַני⁴? הסוֹציאַל-דמוֹקרטיה הגרמנית מצאה לנחוּץ להוֹציא את דַרְוִין ושאפה להפוֹך אוֹתוֹ לנחלת-עם. כּל מה שמרחיב את דעתוֹ של הפּוֹעל הרי זה חשוּב לוֹ. אילוּ היתה קיימת הוֹצאת-ספרים חקלאית לפנינוּ, בּוַדאי לא היינוּ בּאים ליסוּד “האדמה”. אמנם לא כּל פּוֹעל מחוּיב להיוֹת בּוֹטַנַאי, אוּלם לעוֹרר את הנטיוֹת רשאים אנוּ וּמחוּיבים. עמדה לפנינוּ שאלת ספר טוֹב בּהכּרת הארץ על אוֹדוֹת חיי הערבים, וגם בּספר זה ראינוּ נגיעה ישרה בּחוּגנוּ. על הצוֹרך בּספר זה נִדְבַּר גם ב"השוֹמר" בּין החברים בּגליל.

תוֹבעים ספר על גידוּל דבוֹרים ועל גידוּל בּהמוֹת, כּאילוּ אין אנוּ מכּירים בּנחיצוּתם, כּאילוּ היה הדבר תלוּי בּידינוּ. אוּלם מה נעשׂה אם ספרים מעין אלה אינם נעשׂים בּידים, ולא על פּי הזמנה, גם אין לוֹקחים וּמריקים אוֹתם מכּלי אל כּלי. מה שהוּנח ונתאַמת בּארץ זוֹ הוּכחש בּארץ אחרת. ספרים מקצוֹעיים נבראים בּמשך דוֹרוֹת מתוֹך נסיוֹנוֹת עבוֹדה והכּרת הארץ.

אדר תרע"ח.

א

מי יֵדע לפתוֹר את השאלוֹת האלה? האוּמנם מקוֹרנו הוּא שדָלל וּבגד בּנוּ, וטל הילדוּת נדף מאִתנוּ אוֹ זה הדוֹר כּוּלוֹ וּמעשׂיו, וּפעוּלוֹתיו ואִישיו גזוּלים ועלוּבים וזיו השכינה לא יִגַה על ראשינוּ? האוּמנם כּל זה הוּא רק “בּמקוֹם”, רק סוּרוֹגַט? קשה, קשה לחיוֹת בּימים כּאלה בּהרגשוֹת כּאלה. ואני מיוֹם הראשוֹן של כּניסת המנַצחים חי אני בּהרגשה זוֹ של קציצת-כּנפיים, של הכּלל כּוּלוֹ, וגם של הפּרט שלי. הייתי מתנחם אילוּ ראיתי את האחרים בּזיום, בּשִפעָם. אפשר שאזי היה גם עלינוּ נאצל מרוּחם. אוּלם בּכל אשר אֶפנה – מלאכת-כּפּים, פַבּריקַציה. ואם אנחנוּ הזקנים שבּדוֹר עמוּסי התלאוֹת מרגישים כּכה ואַשמתנוּ בּנוּ וליחנוּ הוּא שֶנָס, מדוּע זה הילדים שבּנוּ, אַחינוּ ואחיוֹתינוּ הקטנים, אשר להם עוֹלה עמוּד השחר, מדוּע זה הם כּל כּך יתוֹמים, מדוּע זה אין להם מאוֹר?

ב

בּדבריך אוֹדוֹת ההסתדרוּת לא מיצית את עוֹמק הדברים. לא בּכוֹח הרגע כּוֹחנוּ. ימים יבוֹאוּ וגם עיורים יראוּ ויִוָכחוּ, מה היה התוֹכן הפּנימי של ה"מלחמה" בּעד ההסתדרוּת. איחוּד האנשים לא על יסוֹד של דעוֹת מתהלכוֹת כּי אם על יסוֹד החיים הממשיים, העבוֹדה הכּללית, הרצוֹן הפּוֹעל, – ההבדל הגדוֹל הזה והבּרכה הצפוּנה בּזה עוֹד יתגלוּ. אַל תשאלני אוֹדוֹת אדם פּלוֹני אוֹ אלמוֹני. כּנסת ישׂראל אינה חֲדלָה להיוֹת כּנסת ישׂראל, ואינה מוַתרת על אַחדוּתה גם בּשל פּוֹשעי ישׂראל. וכן תהיה לנוּ גם כּנסת-העבוֹדה אם נזכּה לכך, אם נהיה ראוּיים. אזי יחדלוּ לחַפּשׂ את ה"פּינוֹת החמוֹת" וירגישוּ את הטעם של הנהר השוֹטף. אכן יש מקוֹם בּתוֹך המים הרחבים לזרמים עמוּקים, לזרמים בּפני עצמם, אוּלם אלה אינם חוֹששים למיעוּט דמוּתם על ידי גאוּת-הגלים. יפחדוּ אלה הדוֹאגים לקיוּם השלָטים, אוּלם אַל יֵדע פּחד מי אשר תוֹכן-חיים חי בּלבּוֹ

הייתי רוֹצה בּחליפת-מכתבים קרוֹבה עם רבּים מרֵעינוּ מבּלי כּל כּוָנה רשמית, כּי אם לשם הצוֹרך הפּנימי. בּתוֹך העבוֹדה החברתית גדוֹל הצוֹרך להיזוֹן משׂיחת רעים.

תרע"ח.

בּין שאר התוֹצאוֹת של הבּחירוֹת, הראוּיוֹת לתשׂוּמת-לב, ישנה אחת, שכּבר הפנתה אליה את כּל הלבבוֹת: האַקטיביוּת הספרדית. זוֹ הפּעם הראשוֹנה מיוֹם הוּחַל הישוּב החדש, אשר המוֹני הספרדים וגם שאר העדוֹת המזרחיוֹת נכנסים לתוֹך חוּג הכּוֹחוֹת הציבּוּריים הפּוֹעלים, היוֹצרים את חיינוּ המדיניים והתרבּוּתיים. וּמה שלא תהיינה עמדוֹתיהם של נבחרי הספרדים בּשאלה זוֹ אוֹ אחרת, אם יקַדמוּ את חיינוּ ואת פּעוּלתנוּ אוֹ יעצרוּ בּעדם, תּהיה השפּעתם על אסיפת הנבחרים הנוֹכחית אשר תהיה, הרי עצם דבר ההשתתפוּת הזאת והקשרים החדשים המתהוים על ידי זה בּין חלקים שוֹנים של ישוּבנוּ – קוֹבעים בּרכה רבּה בּפני עצמם, ורב טוּב צפוּן בּהם לכל עתידנוּ. ואילוּ לא בּאוּ הבּחירות אלא לשם זה, לאוֹשש את הכּוֹחוֹת האלה וּלשַתפם בּעבוֹדת הבּנין, ולעשׂוֹתם אַחראים בּעד עבוֹדת הישוּב – דיינוּ הפּעם. אוּלם אנשים, ואנשי-מפלגה בּיחוּד, אינם מסתפּקים בּכגוֹן זה בּלבד, והרי מנַחשים מכּל צד על תפקידם של הספרדים בּאסיפת הנבחרים, כּאילוּ השם ספרדי כּבר מחַייב שיטה ועמדה מיוּחדה בּכּל, וכל הספרדים זהוּ גוּש אחד, אשר לאשר יטוּהוּ – יפנה, ואינם מסתפּקים בּניחוּשים לבד, כּי אם גם מנסים לקַלֵס וּלשַבּח – ולרכּוֹש את אשר לא הספּיקוּ לרכּוֹש בּבּחירוֹת. מְעַנְיֵן משוּם זה להקשיב, מה אוֹמרים נבחרי הספרדים עצמם.

הנה הד"ר לוי, נשׂיא הסתדרוּת הספרדים, וּמנהל האפּ"ק, יוֹצא וּבא זה כּמה שנים בּחוּגי “הציוֹנוּת” הירוּשלמית. נשמע מה בּפיו: –

“נראה לי שאסיפת הנבחרים כּפי שיצאה מהבּחירות שסוּדרו על ידי הועד הזמַני לא תהיה בּת-קיימא. על פּי מספּרי הבּחירות הרשמיים נראה בּרוּר שלמפלגוֹת השׂמאליוֹת יהיה הרוֹב בּאסיפת הנבחרים וכי תהיה להן השפּעה מכרעת. נראה לי, שבּמצב הענינים הנוֹכחי השפּעה כּזאת תהיה מַזקת. נראה לי שחוֹבת כּל המפלגוֹת המתוּנוֹת תהיה לדרוֹש את הכנסת כּל החרדים ולתת לכל ארבּעים בּוֹחרים חרדים את הזכוּת לבא-כּוֹח”.

אין אנוּ מתוַכּחים עם הד"ר לוי הנכבּד, הידוּע לאחד ממַשׂכּילי העדה הספרדית. אנוּ מקשיבים. האוּמנם זוֹהי “העדה הספרדית”? הנה עוֹד קוֹל.

מר דוד אבישר, מנהל התלמוּד-תוֹרה של הספרדים, כּוֹתב: “חשיבוּתוֹ של ה”בּלוֹק" הספרדי הוּא בּזה שבּוֹ נשתקפה כּל היהדוּת הספרדית לכל זרמיה ולא נעדרוּ בּוֹ גם מוּעמדים אשכּנזיים. מסַדרי הבּלוֹק שאפוּ לבלי תת לתימנים, בּוּכרים וגוּרג’ים להיפּרד ממנוּ. כּאן נראתה הַרמוֹניה-ציבּוּרית עם עבוֹדה משוּתפת בּתקוה שגם להבּא תשׂרוֹר הרמוֹניה זוֹ ותהיה שאיפה ליצירת חיים שלמים ומגוּוָנים. ההגיוֹן הספרדי הפּשוּט והתמים, אשר דרכּוֹ סלוּלה וּבטוּחה, המוֹצא את שביל החיים והיצירה מבּלי העוָיוֹת וּפלפּוּלים ימצא בּ"שׂמאל" תכניוֹת רבּוֹת ישרוֹת וּתמימוֹת לפעוּלה ולעבוֹדה, הרבּה יוֹתר מאשר ימצא בּימין ואפילוּ במרכּז. בּ"שׂמאל" יראה הספרדי את הקלפים גלוּיים, את המחשבה המוּבּעה בּרֵיש גַלֵי, את הרעיוֹן ההוֹלך וחוֹדר עד סתרי העתיד, ויתן להם יד. צאוּ אל ההמוֹן הספרדי והמזרחי ודבּרוּ אִתוֹ על דבר עבוֹדה וּבנין, אִרגוּן וסדרי חיים דמוֹקרטיים ותראוּ שנתוֹן יתן לכם את בּרכתוֹ האמיתית והישרה. ונבחרי ההמוֹנים הללוּ מחוּיבים לעמוֹד על שאיפוֹת בּוֹחריהם וידעוּ מיד לאָן עליהם לנטוֹת ועם מי לעבוֹד. ולעוּמת זה, סעד יוֹתר ימצאוּ הנבחרים הספרדים בּאגף השׂמאלי, בּכל דרישוֹתיהם, מאשר בּמרכּז. יוֹדע השׂמאל – שיהיה הרוֹב בּאסיפת הנבחרים – את היסוֹדוֹת הבּריאים אשר ליהדוּת הספרדית, וּבנטיה טבעית ירגיש גם הוּא, בּכוֹח הפּעוּלה והקידמה אשר ליהדוּת הזאת, ולא ישכּח את בּני הארץ מאז וּמעוֹלם. ותמוֹך יתמוֹך בּהם ויצרפם בּכל וַעדה וּבכל מעשׂה, והגן יגן על זכוּיוֹתיהם בּחרוּף נפש. בּאי-כּוֹח היהדוּת החיה על עמלה ועל יגיע כּפּיה ולא על “החלוּקה” בּצוּרוֹתיה וּבגוָניה השוֹנים, יפגשוּ מבּט אנוֹשי חפשי, מבּאי-כּוֹח אגף העבוֹדה אשר בּזיעת אפּיהם, בּחלבּם וּבדמם יוֹצרים את חייהם – חיינוּ הכּלליים והפּרטיים. נזכּוֹר נא זאת וּבעינים פּקוּחוֹת נגש לעבוֹדה. בּקשתנוּ היא רק, שהשׂמאל יתאַחד לחטיבה אחת מוּצקה ויחד עם בּאי-כּוֹח היהדוּת הספרדית יניחוּ את אבן-הפּינה – יסוֹד העבוֹדה והיוֹשר, לבנין הארץ ולתחית האוּמה".

גם אלה דברי ספרדי. לשוא איפוֹא מַקדימים רבּים לעשׂוֹת את החשבּוֹן מבּלי דעת בּעלים. סַדְנָא דְאַרְעָא, כּנראה, חַד הוּא. גם בּין הספרדים וגם בּין האַשכּנזים ישנם המפחדים מפּני אסיפת הנבחרים ו"חוֹששים" כּי לא יהיה לה קיוּם, ואין לבּם כּעת פּנוּי אלא להפחיד את הקהל: הנה ה"שׂמאל" הוֹלך! ויֶשנם גם אחרים הרוֹצים בּעבוֹדה, מקוים לעבוֹדה וּמאמינים בּכנסת ישׂראל עוֹבדת.

אַל נא תְהַלְכוּ עלינוּ אֵימים. הוֹלכים אנוּ בּארץ, כּוּלנוּ, לקראת חיים וּפעוּלה. והחיים והפּעוּלה הם יקָרבוּ והם ירחיקוּ, וּבפגישת-אנשים זוֹ הקרוּיה אסיפת-נבחרים יוֹרוּ הענינים והצרכים את כּל אחד למצוֹא את רֵעוֹ ואת בּן-בּריתוֹ. חלפה, חלפה תקוּפת הגבּאים וּפרנסי-הקהל, וצירוּפי-כּוֹחוֹת והסכּמוֹת בּין פּלוֹני ואַלמוֹני לא יוֹשיעוּ. הקהל שוֹמע, הקהל מקשיב, ועיניו נפקחוֹת: מעשׂיכם יקָרבוּכם, מעשׂיכם ירַחֲקוּכם.

אייר תר"פ.

(מועידת “פּוֹעלי-ציוֹן” בּוינה²)

וינה, 5 אוֹגוּסט [1920]

כּל המלחמה הנוֹראה מתנהלת אפילוּ לא בּשאלוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת, בּשאלוֹת הפּעוּלה הציבּוּרית, כּי אם סביב לענינים פוֹרמַליים ודקדוּקים פרַקציוֹניים. וכל התהוֹמוֹת, אשר רוֹצים לעבוֹר עליהן וּלהעלימן, מתבּלטוֹת בּכל סעיף פּעוּט של “סדר היוֹם”. הכרח הפּירוּד בּרוּר למַדי לכוּלם.

הטרגדיה היהוּדית מתגלה בּועידה זוֹ בּכל מוֹראה וּבכל גילוּייה השוֹנים. קוֹדם כּל מתגלה הפּירוּד לא רק העיוּני, התָכני, כּי אם פּירוּד אחר לגמרי, אשר אינוֹ תלוּי בּנוּ וּברצוֹננוּ. כּשם שבּשבילנוּ שאלת העבוֹדה המעשׂית בּארץ-ישׂראל וּדרכיה היא מרכּז הענינים, כּך לאנשי מזרח אירוֹפּה שאלת האִינטרנַציוֹנַל והמדיניוּת המַהפּכנית היא עילַת העילוֹת. ואין כּאן רק ויכּוּח עיוּני. הבַּלַדָה של טשרניחוֹבסקי על שני האחים, בּני סַלוֹניקי – אשר לאוֹר בּרק היריה איש את אחיו הכּירוּ, חוֹזרת גם כּאן. חזית מבדילה בּינינוּ, והחזית הזאת היא עוֹד יוֹתר איוּמה, בּאשר היא לנוּ לא רק חזית בּין עמים וּמדינוֹת, ואינה רק ענין של לוֹיאַליוּת פַּטריוֹטית, כּי אם בּאשר היא מוּאָרה אֵש-דת המהפּכה העולמית. וכל פּעוּלוֹתינוּ ונצחוֹנוֹתינוּ ואפשרוּיוֹתינוּ נערכים אצלם, החיים בּתוֹך החזית, בּמידה שלהם, שהיא מדינית וּמוּסרית כּאחת. וגם כּשהם מוּכרחים להוֹדוֹת בּחיוּב מפעלינוּ, הם מחַשבים תמיד שׂכר מצוה כּנגד הפסדה, ויוֹצאים אנוּ החייבים. וּבאוֹתה שעה שהם מביאים לנוּ את הידיעוֹת הכי-מַחרידוֹת על מצב ישׂראל שמעֵבר לחזית, על ההידַלדלוּת הגמוּרה, על חוּרבּן כּל העמדוֹת הכּלכּליוֹת, על ירידה מוּסרית, על מעמד עלוּב של בּטלים וריקנים בּתוֹך חברה המַעריכה רק את העוֹבד, על חוֹסר כּל כּניסה שהיא לתוֹך חיים פּרוֹדוּקטיביים, על עם, הניתּן כּוּלוֹ להֵיעָסק רק בּעבוֹדוֹת של אוֹנס, בּטיאטוּא הרחוֹבוֹת וניקוּי המָחראוֹת, בּאוֹתה שעה הם – שכוּרי המלחמה הכּללית, וּבנצחוֹנה של מַלכוּתם, ורק בּה, הם רוֹאים את עתידנוּ. ואתה רוֹאה לפניך יהוּדים כּוֹאבים, המכּירים בּמציאוּת היהוּדית, החוֹשבים את עצמם ליהוּדים אַקטיביים וּפלשׂתינאים גמוּרים, וידיהם ריקוֹת וכל דרך של פּעוּלה יהוּדית אין לפניהם. ואלה הם הטוֹבים. הגרוּעים – אוֹ שהם ריקנים בּיוֹתר אוֹ שהם עוֹשׂים רוֹשם של שליחי מלכוּיוֹת ותקיפים.

לכאוֹרה מוּכרח לבוֹא הפּירוּד לשנַיִם בּאוֹפן טבעי: אלה הקשוּרים בּהשׂגוֹתיהם וּבפעוּלתם לארץ-ישׂראל ואלה המשוּללים כּל אפשרוּת מעשׂית ונַפשית לפעוֹל יחד אִתנוּ, והם מחכּים לנסים שלא כּדרך הטבע. היינוּ צריכים, כּדרך ההיסטוֹריה שלנוּ, לחַלק את המחנה לשנַיִם, וּלהיפּרד כּידידים, אשר דרכיהם שוֹנוֹת, בּתקוה כּי יבוֹא יוֹם וּמתוֹך החרבוֹת השוֹנוֹת יציצוּ עוֹד אלה אשר ישָארוּ בּחיים – בּמוּבן האישי והארץ-ישׂראלי – ויוֹשיטוּ יד, אבל הזמין לנוּ הקדוֹש-בּרוּך-הוּא עוֹד בּינוֹניים. אם מצד אחד עוֹמדת ארץ-ישׂראל ואִתה אמריקה, אנגליה ואַרגנטינה וּמאידך גיסא – המזרח ואִתם הוינאים והצ’כוֹסלוֹבקים וכוּ' (רוּבּם – ריקים שבּריקים וּבהם גם שׂוֹנאי-ציון ממש, וּמיעוּטם – יקרים וּמסוּרים בּלב ונפש לישׂראל וּלארץ-ישׂראל), הנה יש לנוּ פּוֹלין וגַליציה, הנקלעוֹת בּכף הקלע, המתנַגדוֹת לדרכינוּ אנוּ הריאַקציוֹניוֹת ואינן רוֹצוֹת להיפּרד מאִתנוּ, כּי הן מרגישוֹת את עצמן קשוּרוֹת לארץ-ישׂראל. וצד בּינוֹני זה, הגדוֹל בּכמוּת וּבמספּר של דעוֹת ויש לוֹ בּאמת הסתדרוּיוֹת גדוֹלוֹת (בּרוּסיה – הֶרֶס), מסַבּך את הדברים. גם המצב המדיני הבּינוֹני וההגמוֹניה הרוּחנית השוֹלטת בּארצוֹת אלה אינם נוֹתנים להן לקבּוֹע את מקוֹמן. וכל זה גוֹזל מאִתנוּ כּוֹחוֹת-נפש וּמוֹציא לפי שעה את זמננוּ בּחיפּוּשׂ דרכי-שלוֹם וּפשרוֹת, ללא תוֹצאוֹת.

בּמשׂרד החשבּוֹנוֹת (Audit) של הרכּבת הוּצאה פּקוּדה זוֹ:

“השׂפה הרשמית של רכּבוֹת א”י היא אַנגלית ועל כּל העוֹבדים בּ-Audit להשתמש בּה בּמשך כּל שעוֹת העבוֹדה. נטיה הצדה כּל-שהיא מהפּקוּדה הנוֹכחית תגרוֹם לענשי המשמעת לעוֹבד אוֹ לעוֹבדים כּאלה. בּבקשה להוֹדיע פּקוּדה זוֹ לכל העוֹבדים בּמחלקתך. חתוּם: אוֹדיתוֹר של רכּבוֹת א"י ".

לזכוּת הלשוֹן האנגלית דוֹאג לא רק הפּקיד הממוּנה על הנהלת החשבּוֹנוֹת בּרכּבת, כּי אם גם… הנציב העליוֹן. הנה אנוּ קוֹראים מפוֹרש בּדין-וחשבּוֹן של “האסיפה הכּללית המשוּתפת הראשוֹנה של לשכוֹת המסחר הארץ-ישׂראליוֹת”:

“ה. מ. הנציב הציע, כּדי להרויח זמן, ומפּני שרוֹב בּאי-כּוֹח היהוּדים של הלשכוֹת השוֹנוֹת יוֹדעים אנגלית אוֹ ערבית, יתרגמוּ רק לשתי השׂפוֹת האֵלוּ, ורק אם החברים העברים יחפּצוּ לדַבּר, יוּכלוּ לדבּר עברית, בּאוֹפן כּזה יקמצוּ הרבּה זמן. ההצעה נתקבּלה”.

הנה כּיצד מבינה הממשלה הממוּנה על המַנדט את פּירוּש הסעיף המַכּיר בּשׂפה העברית כּאחת השׂפוֹת הרשמיוֹת של הארץ. והנה התשוּבה שניתנה מאת הנציב העליוֹן לחברים העברים בּלשכּת-המסחר של חיפה, התוֹבעים מַזכּירוּת עברית.

והחברים העברים הנכבּדים של אוֹתה אסיפה כּללית של לשכוֹת-המסחר מה עשׂוּ בּאוֹתה שעה?

לא אַלמן ישׂראל, בּרוּך השם. הבּעל-בּית היהוּדי, הסוֹחר המשׂכּיל, הנאמן עם כּל קדשי האוּמה, לא בִּייש, חס ושלוֹם, לא הכזיב את מבטחנוּ. מתוֹך עדת-הגבּוֹרים קם האיש אשר קידש שם ישׂראל בּרבּים. הנה מה שמוֹסיף הפּרוֹטוֹכּוֹל לסַפּר: “על פּי בּקשתוֹ של מר ט. מיפוֹ הוּחלט שהדברים שנאמרוּ על ידי הנציב יתוּרגמוּ גם לעברית”.

מר ט. “הרהיב עוֹז בּנפשוֹ” לדרוֹש – עד חצי המלכוּת! – כּי דברי הנציב הללוּ יתוּרגמוּ, כּלוֹמר, שגם אלה החברים שלא זכוּ להיוֹת שייכים אל “הרוֹב היוֹדע אנגלית אוֹ ערבית” יבינוּ אף הם הפּעם למַה כּוּונוּ דברי הנציב. ואמנם הבּקשה “עשׂתה פּרי”. הדברים תוּרגמוּ והחברים היהוּדים כּוּלם, גם אלה מן “הרוֹב היוֹדע אנגלית או ערבית” וגם המיעוּט שאינוֹ יוֹדע – הבינוּ.

הבינוּ והחרישוּ.

אכן, עם חכם ונבוֹן!

אדר א' תרפ"א.

לא ינוּם ולא יִישן ה"יהוּדי המלוּמד" השוֹכן בחַצרוֹת הקרֶמל. הוּא יוֹדע כּי על בּעליו “המוֹחוֹת הגוֹיים” אין לסמוֹך. “בּעינים פּקוּחוֹת הַבּט”. מארץ רחוֹקה בּא הֵלֶך להסתוֹפף בּחַצרוֹת האינטרנַציוֹנַל השלישי, ושי יוּבל אִתוֹ, שי אשר יהיה לרצוֹן אדוֹני הקרמל – נתינוּת אֱמוּנים של המוֹני העוֹבדים שם, בּמזרח. אוּלם שוֹמר הסף הנאמן, הקוֹמיסַר היהוּדי המלוּמד מֶרֶז’ין הריח – את ריח… “פּוֹעלי ציוֹן” זעוּמי נפשוֹ, וידע כּי דבק דבר-מרמה בּשַׂלמוֹת האוֹרח, אשר בּא לקחת את הבּרכה. וַישׂא את קוֹלוֹ: “משַטים בּאינטרנַציוֹנַל השלישי, מרַמים אוֹתוֹ, קַ-רַ-אוּ-ל!” וּב"עמעס" המוֹסקבאי (זוֹהי האמת של הקוֹמיסרים היהוּדים כִּכְתבה וכלשוֹנה, להבדיל מה"אוּנזער אמת") משׂתער המוֹרה העברי מרז’ין על חברוֹ בּא-כּוֹח המ.פּ.ס. (אפשר מ.פּ.ס.ע. – מי בּיניהם יברר?) מבּלי רַחם:

“וּכשבּאים בּשקרים וּמרַמים פּשוּט בּשַרלַטַניוּת לא את מישהוּ סתם, כּי אם את האינטרנַציוֹנַל השלישי עצמוֹ, הרי נהיה הדבר כּבד מנשׂוֹא, ונכנס לתחוּמים של מעשׂי-פּלילים. בּישיבה של הועד הפּוֹעל של האינטרנַציוֹנַל השלישי מכ”א בּספּטמבּר הוֹדיע מאִירסוֹן הלַז קטיגוֹרית, "כּי מפלגתוֹ אין לה כּל שייכוּת אל המפלגה הנַציוֹנַליסטית המפוּרסמת “פּוֹעלי-ציוֹן” (מתוֹך הפּרוֹטוֹכּוֹל הרשמי), זה נאמר גָלוּי בּפני בּאי-הכּוֹח של הפּרוֹליטריוֹן הקוֹמוּניסטי העוֹלמי, ואוֹתם הדברים נשנוּ על ידוֹ בּישיבוֹת הצ.בּ. (הלשכּה המרכּזית) של הסֶקציוֹת היהוּדיוֹת ליד הצ.ק. (הועד המרכּזי) של הר.ק.פּ. (המפלגה הרוּסית הקוֹמוּניסטית). בּאוֹתה ישיבה הסבּיר הוּא, כּי בועידה החמישית של “פּוֹעלי-ציוֹן” בּוינה “היה נוֹכח בּמטרוֹת אִינפוֹרמַציוֹניוֹת” (פּרוֹטוֹכּוֹל של הצ.בּ. מ-16 לספּטמבּר). על שאלת צֶ’מֶרינסקי מהי הפֶּריפֶריה (ההיקף) של המפלגה הפּלשׂתינאית השיב מאירסוֹן, כּי “הפֶּריפֶריה היא בּרוּבּה ערבית” (שם). – – “ועכשיו מתבּרר לנוּ, כּי הוּא פּשוּט שיקר ורימה בּגסוּת את האינטרנַציוֹנַל הקוֹמוּניסטי ואת הצ.בּ.; בּדין-וחשבּוֹן של הבּרית הימנית של “פּוֹעלי-ציוֹן” אנוּ קוֹראים, כּי מאירסוֹן הלך לועידה החמישית לא לשם אינפוֹרמַציה, כּי הפרַקציה הקוֹמוּניסטית בּועידה אָזרה את כּל כּוֹחוֹתיה בּכדי להשׂיג למ.פּ.ס. וּלי.ק.פּ. זכוּת דעה מוּחלטת, אבל שאר חלקי הועידה דחוּ את ההצעה, והועידה אישרה אוֹתן רק בּזכוּת דעה מיעצת. בּרוּר איפוֹא, כּי מאירסוֹן עם הפֶּריפֶריה הערבית שלוֹ רצה להיוֹת חבר בּזכוּיוֹת שווֹת בּבּרית הפּוֹעל-ציוֹנית עוֹד בּטרם נתפּלגה, יחד עם מפלגוֹת-הלגיוֹנים. הוּא, מִסכּן, לא זכה לכך, אוּלם לא בּאשמתוֹ. הוּא את חוֹבתוֹ לפּריפריה הערבית מילא בּאמוּנה, ואם בּישיבת האינטרנַציוֹנַל הקוֹמוּניסטי הוּא סיפּר מַשהוּ אחרת, מה בּכך? רִשמוּ עליו, על הפּוֹעל-ציוֹן, עַוְלה”.

נפלאים דרכי ההשגחה. כּלוּם לקבּלת-פּנים כּזוֹ היה ראוּי בּא-כּוֹחה של עֲרָב וּמצרים מאת מֶרֶז’ין ²וחבריו בּצ.בּ. של הסקציוֹת היהוּדיוֹת? וכי לא נזדמנה להם כּאן אבן-טוֹבה, אשר הפסידוּ בּידים? וּמי עוֹד עלוּל לגלוֹת להם את כּל מסתרי “מפלגוֹת-הלגיוֹנים” כּמוֹהוּ? והנה, – את הניצוֹץ היהוּדי אין לשעֵר – נתגלגלה לוֹ לאדם זה הזכוּת לקַדֵש שֵם “פּוֹעלי-ציוֹן” בּרבּים, להיוֹת מחוּלָל מפּשעינוּ, מדוּכּא מעווֹנוֹתינוּ. האין זאת “מַדרגה”?

והקטיגוֹר הקפּדן מוֹסיף “לגלוֹת פּני הלוֹט”: “יחד עם הציר בּעל זכוּת הדעה המיָעצת של מפלגת מ.פּ.ס. בּקוֹנגרס השני של האינטרנַציוֹנַל מחַדש עכשיו מאירסוֹן את הא.בּ. (אוֹרגַניזַציוֹנס בּיוּרוֹ) העוֹלמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים, זוֹ שנתבּטלה אחרי הועידה החמישית”.

לשוא רוֹעם כּל כּך מרז’ין. אף זוֹהי מַדרגה. מדרגה בדרך אַל–מרז’ין.

אדר א' תרפ"א.

והנה נלקח מאִתנוּ גם הוּא, מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי.

אנוּ פּוֹסעים מקבר אל קבר. היוֹדעים אנוּ, לפּחוֹת, את מי אנוּ מוֹבילים לקברוֹת?

יש אוֹמרים: לא אביוֹן דוֹרנוּ. מי יוֹדע, אוּלי דוֹרנוּ זה הוּא אחד היוֹתר אכזריים, אבל גם אחד היוֹתר חשוּבים שבּדוֹרוֹת שקמוּ לנוּ בּזמן מן הזמנים. וּבכל זאת דוֹר יתוֹם הנהוּ: אינוֹ יוֹדע מי יש לוֹ וּמי הוֹלך מאתוֹ.

זרה לי המחשבה לכתוֹב הַערכה ספרוּתית. אין זה ממקצוֹעי. וגם אין לבּי לזה. הייתי רוֹצה רק לעשׂוֹת “הזכּרת-נשמה”, להזכּיר לרחוֹקים ולמרוּחקים על דבר ה"קרוֹב-הרחוֹק", כּפי שהיה מכנה את עצמוֹ בּכתביו.

אין את נפשי להיוֹת בּין אלה הנכוֹנים בּכל עת “לענוֹד עטרוֹת” ולקשוֹר תארים, מאוֹתם השכיחים, הגָלמיים, המטוּלאים, המצוּיים בּשוּק, כּי מה שֵם לא כּינוּהוּ אצלנוּ: הניטשֶהאיסטן הראשוֹן, מַנהיגם של הצעירים, המוֹדֶרניסטן, האמן האירוֹפּאי, – כּל אוֹתם השמוֹת הטוֹבים, הבּאים, בּלתי-קרוּאים, מאליהם, עד שאין להיפּטר מהם.

“מנהיג”. מה טעם יש בּכינוּי זה בּיחס אליו. בּימינוּ אלה, שלא צדיק, לא רבּי ולא משוֹרר הוּא המנהיג, אלא כּל פּוֹליטיקאי בּר-בֵּי-רב, היוֹדע “להתקרב” אל איזוֹ מפלגה אוֹ לרכּוֹש לוֹ קיבּוּץ של חסידים. איזה “מנהיג”, כּביכוֹל, היה הוּא, זה “היחיד בּרשוּת הרבּים”, כּמוֹ שהיה מכנה את עצמוֹ בּילדוּתוֹ, זה הסגוּר בּעלייתוֹ, כּפי שהיה בּאחרית ימיו.

אמן אירוֹפּאי מוֹדרני – וּבלי צבעים, בּלי סיפּוּר-המעשׂה כּמעט, בּלי דמוּת הגוּף, בּלי כּל אוֹתה הטכניקה שבּציירוּת האירוֹפּאית. כּאילוּ הוּא מצייר בּסיוּעוֹ של “שֵם המפוֹרש”, בּסגוּלוֹת רוּחניוֹת גרידא.

ניטשהאיסטן – והוּא תלמיד ותיק של החסידוּת, שקוּע כּוּלוֹ בּספרים עתיקים, נפשוֹ עגוּמה למראה “שקיעת” עמוֹ, רוֹאה את עצמוֹ אוּלי אחרוֹן, אך נשמתוֹ – שרשה בּקדמוֹנים, בּדוֹרוֹת עברוּ.

האם לא יוֹתר נבוֹנה הסברה, שאת האמן האירוֹפּאי המוֹדרני הזה יש לציין דוקא בּתארים היוֹתר עתיקים שלנוּ: הצדיק החסיד, “המקוּבּל האלוֹהי”, מי ש"נכנס לפּרדס" ו"שָׂרָה עם אלוֹהים ואנשים".

שלוֹשה המה שהכניסוּ בידם הברוּכה את החסידוּת אל תוֹך ספרוּתנוּ: בּרדיצ’בסקי, פּרץ, יהוּדה שטיינבּרג. בּאוֹפן כרוֹנוֹלוֹגי היה בּרדיצ’בסקי הראשוֹן. אבל לא זה העיקר. מה שחשוּב בּיוֹתר הוּא: בּרדיצ’בסקי לא סיגנן את חסידוּתוֹ, לא צָר לה צוּרה שירית, אף גם לא עשה לה “כַּוָנים”. הוּא גוּפוֹ היה חלק מן החסידוּת, החסידוּת עצמה, מתוֹך מקוֹרה, אחד מתלמידיו היוֹתר מוּבהקים של הבּעש"ט. רק חבר אחד דוּגמתוֹ בּמוּבן זה אנוּ מוֹצאים בּספרוּתנוּ: מרדכי זאב פייאֶרבּרג, זה שהיה, גם הוּא, ניצוֹץ מנשמת הבּעש"ט. אבל פייאֶרבּרג נסתלק בּטרם הספּיק לגלוֹת את כּל כּוֹחוֹ.

וּמתוֹך מקוֹר זה, מקוֹר אוֹתה החסידוּת האמיתית, בּלתי הבּדויה והמהוּקצעה, נבעה גם אֶפּיקוֹרסוּתוֹ, מרידתוֹ והמַחלוֹקת שלוֹ עם המסוֹרת היהוּדית כּוּלה. בּפּעם הראשוֹנה בּתקוּפה החדשה נתגלתה על ידוֹ אֵפּיקוֹרסוּת חדשה, בּלתי-רציוֹנַלית, אי-השׂכּלתית, לא מלחמה לשׂכל, אלא אחרת לגמרי, אֵפּיקוֹרסוּת נגד הוָיוֹת העוֹלם, כּפירה בּהיסטוֹריה, מרידה של החוּשים, של הלב, של האדם החי. הוּא היחיד, הבּוֹדד, שלא עמד איש לימינוֹ, נוֹעז להרים יד על אוֹתוֹ הכּוֹח ששמוֹ: יַבְנֶה. הוּא נעשׂה בּר-פּלוּגתא של קוֹרוֹת עמנוּ, של השׂגוֹתינוּ המסוֹרתיוֹת. הוּא תבע את עלבּוֹנם ההיסטוֹרי של הקנאים, של הבּריוֹנים נזוּפי המסוֹרת העתיקה, את עלבּוֹנם של אלישע בּן אבוּיה, של עָנָן, של כּל המוּחרמים והמנוּדים מן הקהל. השמוֹת: אחר, בִּן-גָריוֹן, היוּ שמוֹתיו הנרדפים.

הוּא נלחם יחידי, לא עם איש ולא לאיש, כּי אם לוֹ לעצמוֹ. ועם כּל זה בּיקש את הנצחוֹן לא בּוֹ בּעצמוֹ אלא בּכּלל כּוּלוֹ. הוּא עוֹרר את רוּח האדם, קרא לגאוּלה. והגאוּלה לא בּאה. הוּא הקשיב ל"דוֹפק", מתוֹך רשוּת-היחיד שלוֹ הסתכּל בּעין חוֹדרת בּכל המתהווה על פּני השטח וגם אל אשר למַטה הימנוּ. חיפּשׂ תגליוֹת. ואשר בּיקש לא מצא. ויתבּוֹדד בּתוֹך ד' אַמוֹתיו ויסָגר מחוּץ לעוֹלם החיים העבריים. זה האיש, אשר קרא מלחמה על הספרים העתיקים – הלך התעמק בּהם, עמד שוּב לבקש את חשבּוֹן הפּרט וחשבּוֹן הכּלל, את חשבּוֹנוֹ של עוֹלם ושל כּנסת ישׂראל.

ואוּלם כּל האוֹמר שהוּא נעשׂה בּעל-תשוּבה, מחַשב קִצין, המבקש נחמה וּרפוּאה בּגנזי-שמוֹת – אינוֹ אלא טוֹעה. גם פּה לא חדל להיוֹת אוֹתוֹ מנסה-האלוֹהים, אוֹתוֹ המַקשן והמוֹרד בּמלכוּת, אם כּי פּסק מהטיח טענוֹתיו בּרמה.

שני גאוֹני דוֹרנוּ השקיעוּ שנים של הַתמדה והתעמקוּת בּאוֹצרוֹת האגדה: בּיאליק וּבּרדיצ’בסקי. שנהם חפרוּ להם אוֹתה הבּאר ושתוּ מאוֹתוֹ המַעין, אך קסמים בּבּאר, ועוֹלמוֹת שוֹנים זה מזה העלוּ לנוּ מתוֹכה.

בּיאליק, זה היוֹרש האמתי של המסוֹרת היהוּדית, הקלַסיקן מלידה, מצא את שלוֹ. הוּא ניפּה וצירף והעלה את כּל אשר ניתן להינצל מתוֹך החרבוֹת וּלהימסר לדוֹרוֹת יבוֹאוּ, כּדי להוֹסיף ולארוֹג את המסכת הכּשרה. את כּל הטוֹב והמקוּבּל, הממשי כּמעט, שיש בּוֹ כּדי ליצוֹר מסוֹרת חדשה וּכדי ליתן תשוּבה ניצחת – את כּל זה כּמעט שהביא לידי שיטה.

בּרדיצ’בסקי – הוּא הביא לנוּ אגדה אחרת לגמרי, בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ. את העוֹלם התחתוֹן של הרוּח היהוּדי: משיחי-שקר, מבשׂרי-ישוּעה, פּוֹשעים, בּעלי-תשוּבה, אֶפּיקוֹרסים, בּעלי-יסוּרים, דוֹחקי-הקץ, עוֹלם של אימה וּפחדים, עוֹלם של תאווֹת וגעגוּעים, של שׂכר ועוֹנש, של רוּחוֹת המתנגשוֹת ושוֹפכוֹת ממשלתן, זוֹ המיתוֹלוֹגיה היהוּדית, שׂנוּאת המסוֹרת שלנוּ. והוּא לא בּירר ולא הבחין, איזוֹ מהן – מי יוֹדע – נפלה בּגניבה אל תוֹך ספרינוּ הקדוֹשים. תוֹהוּ ובוֹהוּ נוֹרא, אין אלא סתירוֹת, שאלוֹת בּלי תשוּבוֹת.

אבל לא את זה בּלבד שלח לנוּ ממרחקיו. לבּי היה אוֹמר לי תמיד, כּי כּל זה בּאמת אינוֹ אלא חוֹמר, ראשי-פּרקים לאגדה שלוֹ, שהוּא בּעצמוֹ יְצָרָהּ. בּכל אוֹפן לא היה זה אלא ענף של אוֹתוֹ האילן הירוֹק שלא חדל לתת פּריוֹ. הוּא עלה ממדרגה למדרגה, מספֵירה לספֵירה. לא אבוֹא לציין את המדרגוֹת. מה חשיבוּת יש לערכין לעוּמת ספרים גדוֹלים יהוּדים-אנוֹשיים כּעין “מהעָבר הקרוֹב” וּ"מעֵמק החיים". צריך לחיוֹת בּהם וּלהתיחד עמהם, מי בּר-הָכִי.

חמישים ושש היוּ שנוֹת חייו. לאיש מאִתנוּ הרי זה די בּזמנינוּ אלה. וּבכל זאת הלך מאִתנוּ כְּרַך וצעיר, לפני זמנוֹ, בּעֹודנוּ בּאִבּוֹ, בּעצם תתוֹ את בַּכּוּרוֹתיו.

גדוֹלי-ספרוּתנוּ הגיעוּ לעצם גַדלוּתם רק לעת זקנתם. מה היינוּ יוֹדעים את מֶנדֶלי לוּלא שׂיבתוֹ המוּפלגת? מתי התחילה התגלוּתוֹ האמיתית של פרץ? מי יוֹדע עד היכן היוּ מגיעים מיכה יוֹסף לֶבֶּנזוֹן, פייאַרבּרג, גנֶסין? היוֹדע הקהל להעריך את אשר לקח אתוֹ בּרנר? בּרדיצ’בסקי היה גם הוּא מאלה המעפּילים בּלי הרף וּבמשך כּל חמישים ושש שנוֹת-חייו עוֹד לא חדל מעלוֹת.

הוּא היה יוֹדע בּאוֹפן נפלא להקדים לסיפוּריו שוּרוֹת אחדוֹת, שבּהן היה מדבּר על פּי דרכּוֹ על דבר “מלאכת הסיפּוּר”, “אנחנוּ, מסַפּרי המעשׂיוֹת”. לא ללַמד על עצמוֹ, אלא על כּלל בּני אוּמנוּתוֹ כּוּלוֹ. כּמכשף, המספּר על מכשפים, כּמנגן – על נגינה. וּבהקדמתוֹ לרוֹמן החדש “מרים” (‘התקוּפה", י’) הוּא אוֹמר: “היוֹם כּבר עבר, צללי הליל יבוֹאוּ מרחוֹק – – אני כּוֹתב רק לאוֹר הנר והשעה דחוּקה”. היתה זאת בּשׂוֹרה. אמרנוּ, בּשׂוֹרה רחוֹקה היא, המַעמיקה את חוּשיו של המשוֹרר. ואוּלם הוּא ידע את האמת, גילה אוֹתה לנוּ ואנחנוּ לא הבינוֹנוּ.

מי יוֹדע, אוּלי גם רֶמֶז רמַז לנוּ בּאיזה מקוֹם שהוּא, היכן וּמתי יוֹרשוֹ יוּלד?

[כ"ו חשון תרפ"ב, 23.11.1921]

( כ"ז בּכסליו תרפ"ג)

רגילים לדבּר בּועידוֹת על “חשבּוֹן־הנפש”. בּועידתנוּ זוֹ, המַציגה את השאלה: להיוֹת אוֹ לחדוֹל, ואם להיוֹת – מה להיוֹת, אנוּ זקוּקים לחשבּוֹן כּזה בּיוֹתר. איני מצטער על שאין בּסדר־היוֹם הסעיף “דין־וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל”, אוּלם חבל מאד שחסרה סקירה מקיפה על קיוּמה של “אחדוּת־העבוֹדה” מיוֹם היוָסדה ועד היוֹם. על יסוֹד סקירה כּזאת, החוֹשׂפת וּמעריכה את אשר פּעלנוּ ואת אשר עבר עלינוּ ואת אשר לא קיימנוּ, יש גם לבקש פּתרוֹנים לעתידנוּ. אפשר שכּל ציר היוֹשב כּאן יוֹדע את הדברים בּלבּוֹ, אוּלם עלינוּ לדבּר על זה. הנה י., למשל, דיבּר בּהחלָטיוּת רבּה על צוֹרך הקיוּם המפלגתי. אבל הוּא לא סיפּר לנוּ, מה שחשוּב לנוּ בּיוֹתר: כּיצד הגיע לכך. נדמה לי, שאי אפשר לנוּ להיפּרד מבּלי להעריך לעצמנוּ את פּעוּלתנוּ בּעבר ואת אפשרוּיוֹתינוּ לעתיד.

אילוּ נמסרה כּאן סקירה על פּעוּלוֹתינוּ, היינוּ מוֹצאים כּי גם מלבד עצם רעיוֹן איחוּד העוֹבדים וּפעוּלתם היוּ בּיסוֹד תנוּעתנוּ קוים עיקריים, המשוּתפים לכוּלנוּ, אף אם הדברים לא מצאוּ את בּיטוּים בּנוּסחאוֹת קצוּבוֹת. אין לבטל כּלל את ערך הנוּסחה המסַיימת והמסַכּמת, אוּלם אין גם להתפּלא ולדוּן אוֹתנוּ על אשר טרם קבענוּ את הנוּסחאוֹת הנכוֹנוֹת. בּתנאי חיינוּ ועבוֹדתנוּ, אשר כּל נוּסחה נכוֹנה צריכה להיחַצב מסלע המציאוּת, אין זה מן הדברים הניתנים להיעשׂוֹת בּחפּזוֹן ועל נקַלָה. אבל חוֹסר זה של ניסוּח עצמוּתנוּ אינוֹ מקטין את שיתוּף־הפּעוּלה וההערכה בּחזיוֹנוֹת העיקריים של חיינוּ בּארץ־ישׂראל.

דוּגמאוֹת חטוּפוֹת: הציבּוּר המרוּכּז בּ"אחדוּת־העבוֹדה" היה זה שחי חיים מדיניים־אינטנסיביים בּארץ. אין צוֹרך להאריך בּזה. ימי תל־חי וימי ירוּשלים ויפוֹ יעידוּ. עֵרוּת למצב המדיניוּת בּארץ, הבנה ורצוֹן לפעוּלה מדינית מתאימה בּחוּץ־לארץ – ציינוּ כּל השנים את אָפיה של “אחדוּת־העבוֹדה”. אוֹ, למשל, העבוֹדה התרבּוּתית. בּשביל אנשי “אחדוּת־העבוֹדה” היתה פּעוּלה זוֹ לא צדדית וּמקרית, כּי אם חלק אוֹרגני של תנוּעתנוּ, מתוֹך הכּרה זוֹ שהפּוֹעל העברי בּארץ לא יעצוֹר אוֹנים למלא את שליחוּתוֹ ההיסטוֹרית, אם פּעוּלתוֹ הישוּבית לא תלוּוה בּעבוֹדה חינוּכית מתמידה, עבוֹדה חינוּכית אשר אינה מן החוּץ, כּי אם נעשׂית וצוֹמחת מבִּפְנים. לא רבּים יוֹדעים כּי “אחדוּת־העבוֹדה” היא שהנחילה להסתדרוּת הכּללית את ועדת התרבּוּת ואת הספריה המרכּזית, אוֹ, למשל, בּעניני ההתישבוּת: בּעין־חרוֹד הרגשתי שיש כּעין חידוּש בּדבר, בּשעה שהזכּרתי מה פּעלה “אחדוּת־העבוֹדה” להגשמת ההתישבוּת בּעין־חרוֹד. וגם זה לא מקרה הוּא. וכמוֹ כן, היחס לפּוֹעל העירוֹני והפּעוּלה להגנת עניני העוֹבד בּתוֹך משקי הרכוּש הפּרטי. אוּלם יש דבר, כּמדוּמני, שכּוּלנוּ איננוּ מעריכים אוֹתוֹ דיוֹ. זוֹהי פּעוּלת “אחדוּת־העבוֹדה” בּהסתדרוּת לשם ההסתדרוּת, וּמה שהוּשׂג על ידי כּך.

בּועידת חיפה ויתרנוּ כּמה ויתוּרים ל"צמצוּם" וּבלבד שתיוָסד ההסתדרוּת, לא “המשוּתפת”, כּפי שחפצוּ אחרים, כי אם הכּללית. היא נוֹצרה, והיקף פּעוּלתה וכוֹחה בּחיי הפּוֹעלים עוֹלה הרבּה על כּל מה שאפשר היה לחלוֹם בּימי הועידה. את דרישתנוּ מאז, “בּיטוּל המפלגוֹת”, הסירוֹנוּ. אוּלם כּלוּם לא בּטלוּ המפלגוֹת, כּלוּם לא בּלעה ההסתדרוּת את התוֹכן החי של פּעוּלתן? מי שזוֹכר את השנים הקוֹדמוֹת ויוֹדע עד כּמה היוּ המוֹסדוֹת והמפעלים הכּלליים של ציבּוּר הפּוֹעלים נמצאים תדיר תחת האפּוֹטרוֹפּסוּת של המפלגוֹת, נטוּלים אפשרוּת של התרחבוּת והתפּתחוּת, כּמה היוּ המפלגוֹת שוֹלטוֹת בּכל ענפי־החיים של הפּוֹעלים בּארץ, יוֹדה כּי אם גם המפלגוֹת קיימוֹת כּיוֹם בּשמוֹתיהן, הרי כּוֹחן פּג. וההסתדרוּת הכּללית בּאוֹתה שעה גדלה ויצאה מתוֹך המסגרת החֵיפָנית. בּקוֹשי התירוּ שם להסתדרוּת את ה"וגם תרבּוּתיים". ועכשיו מהי העבוֹדה התרבּוּתית הנַעשׂית בּארץ מחוּץ לוַעדת־התרבּוּת של ההסתדרוּת הכּללית? פּעוּלה מדינית וּקשרים מדיניים עם החוּץ לא נכנסוּ כּלל בּגדר פּעוּלוֹתיה, ואף על פּי כן לא נמנעה ההסתדרוּת לסדר את ענין ההתאַזרחוּת, לתמוֹך בּידי האִרגוּן הלאוּמי, לפנוֹת מדי פּעם ל"לֵיבּוֹר־פַּרטי" וכוּ', וּברוּר הדבר, כּשהדברים מגיעים בּארץ לידי פּעוּלה מדינית, אזי ההסתדרוּת היא היא אשר תעשׂה וּתנַהל את הפּעוּלה הדרוּשה. נקח, למשל, את ענין האסיפה המחוֹקקת. כּלוּם יעלה על הדעת, שבּבּחירוֹת ילך הפּוֹעל מפוֹרר למפלגוֹתיו וּלקיבּוּציו הזעירים? אם גם הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת יהא חוֹשש לקבּל עליו את הדבר, הלא תבוֹא הדרישה הנמרצה מתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, היוֹדע רק את ההסתדרוּת ורוֹאה בּה את חזוּת הכּל, כּלוֹמר: גם את המפלגה של המעמד העוֹבד. אוֹ, למשל, הבּחירוֹת לעיריוֹת. הפּעוּלה המוּניציפַּלית ערכּה בּשביל העוֹבד בּארץ הוֹלך ועוֹלה. ובעיריית תל־אביב תלוּיוֹת עכשיו הרבּה אפשרוּיוֹת של עבוֹדה וּפעוּלה כּלכּלית. מי ידאג לזה, האם המפלגוֹת אוֹ מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת?

ואחרי כּל אלה נשאלת השאלה, היש צוֹרך בּ"אחדוּת־העבוֹדה" אם אַיִן? איני שוֹאל לזכוּת של מפלגוֹת סתם. אלה אשר עינן צרה בּצמיחת ההסתדרוּת ורוֹצים בּצמצוּמה (ויש גם – בּביטוּלה) ימצאוּ לעצמם תדיר זכוּת קיוּם מפלגתי. אלה המשמשים בּארץ סוֹכנוּיוֹת־חוּץ ורוֹאים את תפקידם בּהבאָשת ריח הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי בּחוּץ־לארץ וחוֹשבים את עצמם מחוּץ לכל היצירה הישוּבית והתרבּוּתית של מעמד־הפּועלים בּארץ – אלה בּטוּחים בּקיוּמם. על המרירוּת שבּלבבוֹת, על אִי־תפיסת הענינים המצוּיה אצל עוֹלים חדשים ועל האינטריגה העיורת – פּרנסתם. אוּלם מהוּ הצוֹרך לקיוּם מאוּרגן שלנוּ, המאמינים בּהסתדרוּת, הנאמנים להסתדרוּת, הרוֹאים את מטרתם ודרכּם לא מחוּץ לכלל־הפּוֹעלים כּי אם בּתוֹכוֹ?

לי נראה, שיש צוֹרך נמרץ בּקיוּם סיעה מאוּרגנת של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך ההסתדרוּת, לתכלית ההסתדרוּת. העליה היא מגוּונת. העוֹלה בּבוֹאוֹ אינוֹ מוּכן, מכּמה בּחינוֹת, לתפקיד המוּרכּב הקשה העוֹמד לפניו. עוֹד צפוּיוֹת להסתדרוּת הרבּה סכּנוֹת, ונחוּץ להסתדרוּת כּוֹח קיבּוּצי מאוּרגן, שיִרצה בּה מבּלי תנאי, שיִראה בּה את הדרך, ויעמוֹד תדיר הכן לפעוּלה וּלמילוּי חוֹבה. פּה דיבּרוּ על דבר השלָטת־עצמנוּ בּהסתדרוּת. יוֹדע אני כּי כּוָנת המדבּרים אינה “לתפיסת השלטוֹן” בּהסתדרוּת. אבל מוּטב להתרחק מבּיטוּיים כּאלה, אשר ערכּם החינוּכי הוּא מסוּפּק. עבוֹדתנוּ בּהסתדרוּת צריכה להיוֹת תַּמה. בּיסוֹד מַהוּתנוּ הננוּ הקיבּוּץ הנוֹשׂא בּרעיוֹן הסתדרוּת־המעמד, המוֹסר את עצמוֹ לרשוּתה, המברר לעצמוֹ את הדרך וּפוֹעל וּמשפּיע להוֹביל את ההסתדרוּת בּדרך זוֹ, אשר בּה הוּא הוֹלך.

מחכּה לנוּ עבוֹדה גם מחוּץ לכתלי ההסתדרוּת. מחוּץ לנוּ אין בּחוּגי הפּוֹעלים בּארץ הכּרת הצוֹרך בּקשר חי עם העוֹבד העברי בּחוּץ־לארץ. צוֹרך זה חי בּקרבּנוּ לא מתוֹך חוֹסר בּיקוֹרת למצב הענינים שם, לא מתוֹך אמוּנה עיורת כּי השם “תנוּעת־הפּוֹעלים” יכסה על כּל משגה ופשע. אַדרבּא. אנחנוּ מתיחסים בּביקוֹרת קשה למצב הענינים בּתנוּעת־הפּוֹעלים היהוּדית כּיוֹם. אוּלם בּיקָרתנוּ וּתביעוֹתינוּ אינן מַאפילוֹת על הרגש היסוֹדי של קרבת־אחים עוֹבדים בּעם, ואפילוּ היחסים השׂוֹררים כּיוֹם בּרוֹב הגדוֹל של הפּוֹעלים היהוּדים לגוֹרל העם, לארץ־ישׂראל וליצירתנוּ התרבּוּתית, יחסים הראוּיים להערכה מרה מאד, אינם צריכים להחליש את קשרי־המעמד בּעם, כּי אם מטילים עלינוּ חוֹבה של קשרים, עבוֹדה וּמלחמה בּקרב תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. ואין נוֹשׂא אחר לרעיוֹנוֹת אֵלוּ ולפעוּלה זוֹ מבּלעדינוּ.

ועוֹד פּעוּלה מחוּץ להסתדרוּת: חינוּך חברתי־מדיני. גם להבּא נשאף שהפּעוּלה המדינית תיעשׂה על ידי ציבּוּר־הפּוֹעלים כּוּלוֹ. לא נרדוֹף אחרי המוֹנוֹפּוֹלין לפעוּלה מדינית. אַדרבּא, חשיבוּתה והצלחתה של הפּעוּלה המדינית היא בּזה שאינה מעשׂה ידי מפלגה כּי אם דבר המעמד כּוּלוֹ. אבל לשם הפּעוּלה המדינית של ההסתדרוּת כּוּלה, הכרחית העבוֹדה החינוּכית של “אחדוּת־העבוֹדה”.

סעיפים אלה, המנוּיים כּאן, הם רק ראשי־פּרקים לפעוּלתנוּ. אם מצד התפקידים הדוֹרשים את מילוּים הנאמן – יש ויש להתקיים ולפעוֹל. יש בּינינוּ חוֹששים ל"סֶרַח העוֹדף", אשר קיוּם מפלגתי גוֹרר אחריו. אַל יבהילנוּ זה. היינוּ מראשית קיוּמנוּ תנוּעה פּתוּחה, המוֹנית, וּבכוֹח זה גם עיכּלנוּ את אשר בּא אלינוּ.

חוֹשש אני לדבר אחר, אשר איני רוֹאה לוֹ פּתרוֹנים: כּיצד תוּכל “אחדוּת־העבוֹדה” לפעוֹל? הפּוֹעל בּרוּבּוֹ מוֹצא לוֹ סיפּוּק בּהסתדרוּת הכּללית, אשר בּה בּיתוֹ, בּה כּל עניניו המעשׂיים. דרוּשה מידה מרוּבּה של עֵרוּת ציבּוּרית והכּרה, בּכדי להשתתף בּקיבּוּץ מיוּחד הנוֹשׂא בּפעוּלה מדינית, ספרוּתית וחינוּכית, בּעל רעיוֹן וּמטרה. השאלה היא, אם הצוֹרך הזה המוּרגש כּאן בּקיוּם “אחדוּת־העבוֹדה”, יהא מוּרגש גם בּציבּוּר הפּוֹעלים הרחב. אדם אחד מהעליה השלישית אמר לי: “אתם בּני העליה השניה מצאתם את דרכּכם שלכם בּמשק וּביחסים המדיניים: הקבוּצה והמפלגוֹת. אנחנוּ, הדוֹר החדש, טרם מצאנוּ את בּיטוּיֵנוּ גם בּהתישבוּת וגם בּפעוּלה מדינית”. דוֹר העליה החדש מנסה ליצוֹר את “הקיבּוּצים הגדוֹלים” (גדוּד העבוֹדה, “השוֹמר הצעיר”, חבוּרת־העמק). השאלה היא: איפה ימצא הוּא את הבּיטוּי לצרכי פּעוּלתוֹ המדינית? אם לתוֹך החֶבר הזה של “אחדוּת־העבוֹדה” לא יתמיד להיכּנס מדי פּעם זרם של כּוֹחוֹת אנשים חדשים, הרי ניהָפך גם אנוּ לכנוּפיה קפוּאה.

ועוֹד שאלה, אם כּי פּרוֹזאית לגמרי. פּעוּלה מדינית, חינוּכית וספרוּתית כּרוּכה בּקרבּנוֹת חָמריים. היוּכל הציבּוּר הקטן והמרוּכּז הזה להמציא את הדרוּש בּשביל קיוּם אַקטיבי, מביא פּירוֹת?

שתי ועידוֹת מוֹנה “אחדוּת־העבוֹדה” ושתיהן קבעוּ תקוּפוֹת בּגלגל חיינוּ, האחת זוֹ שיצרה את “אחדוּת־העבוֹדה”, השניה שקבעה את יסוֹדוֹתיה של ההסתדרוּת הכּללית. שתיהן הצמיחוּ פּירוֹת, והפּעוּלה שנעשׂתה על ידן שימשה את תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. ועידה זוֹ בּכל מהלכה ודאי תסייע להגבּרת כּוֹח ההסתדרוּת, לחינוּך הפּוֹעל, לביצוּר המשק. היא תַתְוֶה את דרכי־פּעוּלתה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּהסתדרוּת וּמחוּץ להסתדרוּת. אוּלם הפּתרוֹנוֹת לשאלוֹת המוּצגוֹת יבוֹאוּ לא בּועידה, כּי אם בּמַה שיֵעשׂה לאחריה.

“פּועלי־ציוֹן” וּ"צעירי־ ציוֹן"

ועידתנוּ כּוּלה עוֹמדת אוּלי בּלא יוֹדעים תחת הסימן של המַשבּר בּציוֹנוּת, כּלוֹמר, בּיחסוֹ של העם לבנין ארץ־ישׂראל. אין אצלנוּ סעיף מיוּחד כּזה, אבל הוּא מוּרגש בּכל מהלך־הויכּוּחים. אחרת היינוּ מתוַכּחים גם בּשאלוֹת ההתישבוּת, בּטֶמפּרַמנט אחר וּבדייקנוּת אחרת היוּ עוֹמדים אצלנוּ על פּרטי השיטוֹת הסוֹתרוֹת וּמתחָרוֹת, אילמלא היה המצב האוֹבּיֶקטיבי כּאילוּ מלגלג לנוּ וּלויכּוּחינוּ. וּמשוּם זה אַל יפָּלא הדבר אם גם סקירתי על מצב תנוּעתנוּ בּגוֹלה לא תישָמע כּנאוּם של חבר הבּא מן החוּץ, אשר תפקידוֹ להשמיע אך טוֹב ולראוֹת בּכֹּל רק נצחוֹנוֹת.

לפני ארבּע שנים היתה השעה המוּזרה בּועידת פּתח־תקוה, כּש"אַחדוּת־העבוֹדה" העיזה להרים וּלבטא את הרעיוֹן על דבר איחוּד כּל הכּוֹחוֹת המפוֹרדים של הציוֹנוּת הסוֹציאַלית. הרעיוֹן היה אז לא רק חדש, כּי אם גם מוּזר וּמתנגד לכל המקוּבּל בּגוֹלה. ואין כּאן המקוֹם לספּר על כּל התלָאוֹת אשר מצאוּנוּ, מכּל צד, על אשר הרהבנוּ לדרוֹש וּלהטיף לזאת. מצד זה נשתנה המצב בּתכלית. אנוּ נמצאים ערב איחוּד. ואין כּאן לא איחוּד הבּא בּתוֹקף החלטה של מנהיגים, כּי אם איחוּד ההוֹלך וּמתגשם בּהתמדה בּכמה וּבכמה פּגישוֹת וּמפעלים. ההתחלה המַכריעה היתה בּארץ: כּניסתם של “צעירי־ציוֹן” לתוֹך “אחדוּת־העבוֹדה”. אחר כּך בּאה הפּעוּלה המשוּתפת של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּ"צעירי־ציוֹן" בּקוֹנגרס בּקַרלסבּד. ההַגבָּרה המַתמידה של הקשרים הביאה לידי שיתוּף המַנדטים בּקוֹנפֶרֶנציה השנתית האחרוֹנה, ואחרי כן בּאה הפּעוּלה המשוּתפת בּפּוֹלין בּעוֹנת הבּחירוֹת לסֵיים. ועכשיו אנוּ עוֹמדים אחרי החלטוֹתיהן של ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּאמריקה ושל המוֹעצה בּבּרלין, שהן הן צעדים מוּחלטים וּמכריעים לקראת האיחוּד האורגַניזציוֹני השלם.

תנוּעת איחוּד זה לא הלכה רק בּקו ישר; היא גם התבּטאה בּחזיוֹנוֹת של הפלגה. הפלגת חוּגים שוֹנים, אשר היתה הכרחית וּמוֹעילה לכל הפּעוּלה הציוֹנית הסוֹציאַלית.

הפּילוּג בּ"פוֹעלי־ציוֹן" שיחרר את התנוּעה מן החוּגים, סחוּפי־הזרם, אשר לא היה להם האוֹמץ להגוֹת את מחשבתה העצמית של התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאַלית, אשר לא הספּיקוּ להם כּוֹחוֹת הנפש להיוֹת נאמנים למפעל הארץ־ישׂראלי. תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” אשר הוֹרָתה ולידתה בּביקוֹרת שנוּנה של האמיתיוֹת המקוּבּלוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים וּברצוֹן עז למפעל הארץ־ישׂראלי הגוֹאל, תנוּעה זוֹ הלכה הלוֹך והתכּווץ תחת שלטוֹנם של אלה, אשר הכניעוּ את מחשבתם ואת רצוֹנם לכל תרוּעת־נצחוֹן המשתפּכת בּרחוֹב. הקרע אשר בּא בּוינה לפני שנתים וחצי היה מַכאיב אבל הכרחי. ואת תוֹצאוֹתיו אנוּ רוֹאים עכשיו: החלק הנאמן הלך והתגבּש. חלקים חלקים שבים אלינוּ. אבל בּעיקר חשוּבה ההבראה הפּנימית.

המתבּוֹנן מקרוֹב לנעשׂה בּמרכּז התנוּעה וּבעתוֹנוּתה חייב לציין את השינוּיים החשוּבים אשר התגלוּ מעת הפּירוּד. התנוּעה נגאלה מן המצב הקוֹדם אשר גזר עליה – בּתוֹקף ההתרוֹצצוּת הפּנימית והרצוֹן להשׂבּיע את כּל “הצדדים” – פַּסיביוּת גמוּרה בּכל מפעל לאוּמי וארץ־ישׂראלי. עכשיו: בּפרַקציה של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּקוֹנגרסים וּבפעוּלת בּאי־כּוֹחה בּמוֹסדוֹת – חדירה וידיעה יסוֹדית בּעניני ארץ־ישׂראל, עמידה על המשמר והגנה אַקטיבית על צרכיו וּדרישוֹתיו של הפּוֹעל בּארץ. הפּעוּלה הפּוֹליטית – פּרסוּם קיוּמוֹ וּמלחמתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי והסבּרת משאלוֹתיה של הציוֹנוּת הסוֹציאלית בּקרב תנוּעת הפּוֹעלים בּכלל וּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית בּפרט – מתנהלת בּאַקטיביוּת, בּחריצוּת, וּב"טוּב־טעם ודעת". גם הפּעוּלוֹת האחרוֹנוֹת בּנידוֹן זה: זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּאנגליה בּשעת הבּחירוֹת והשתתפוּתם של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּאמריקה בּיצירת ה"ליבּוֹר־פּרטי" בּמדינתם מעידוֹת על ההתמדה בּענף־פּעוּלה זה, על החוּש הפּוֹליטי העֵר של התנוּעה, וגם על אָפיה של פּעוּלה זוֹ, הפּוֹרשׂת את הדגל בּגָלוּי וּבאוֹמץ לעיני כּל העוֹלם. כּדאי, כּמדוּמה, לציין, שמכּל ההסתדרוּיוֹת הרבּוֹת והשוֹנוֹת הפּוֹעלוֹת בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים, תנוּעתנוּ היא היחידה הלוֹחמת את מלחמתוֹ הלאוּמית של הפּוֹעל היהוּדי, מַשמיעה על דרישוֹתיו ועל יצירתוֹ, מבּלי להאפיל, מבּלי לצמצם, מבּלי לשמש כּלי־שרת לאחרים, וכוֹבשת עמדה אחרי עמדה גם בּהכּרה וגם למעשׂה. גם כּלפּי פְּנים נַעשׂית עכשיו, על ידי הבּרית, פּעוּלה חינוּכית ארץ־ישׂראלית מיוּחדת בּמינה: הוֹצאת הירחוֹן “דאס אַרבּייטענדע ארץ־ישׂראל”, המביא את ידיעת הארץ וחיי העוֹבד ויצירתוֹ בּלב רבּים, אשר אינם מצוּיים אצל המקוֹרוֹת עצמם. ירחוֹן זה, הרוֹכש לנוּ ולפעוּלתנוּ קוֹראים חדשים וּמעריכים חדשים, מציין אִתוֹ בּעצם גם שינוּי גדוֹל בּאָפיה של התעמוּלה “הפּוֹעלי־ציוֹנית”. הרעיוֹן קוֹרם עוֹר וּבשׂר, וּמשיטת האַבּסטרַקציה העיוּנית עוֹברת התעמוּלה אל היצירה המַמשית, אל המציאוּת של העבוֹדה בּארץ. הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי וּמפעלוֹ החלוּצי וגילוּיי יצירתוֹ הסוֹציאַליסטית הם הם שמוּצגים בּמרכּז ויוֹצאים ללַמד על מגמתה ועל אפקיה של התנוּעה כּוּלה.

גם בּתנוּעת “צעירי־ציוֹן” יש לציין בּמשך השנים האלה פּעוּלוֹת חשוּבוֹת אשר תכנן: בּיצוּר הקשר עם הפּוֹעל בּארץ. ואף כּאן צריך לציין כּי התגבּשוּת הכּוֹחוֹת עברה אף כּאן דרך של הפלגה והתפּרדוּת. ואפשר שלא נטעה אם נחשוֹב, כּי גם ההתפּלגוּת הזאת בּאה בּמידה מרוּבּה בּעקב היחסים בּארץ־ישׂראל. בּתוֹך האגף הציוֹני־הסוֹציאַליסטי של “צעירי־ציוֹן” התבּלטוּ הכּוֹחוֹת אשר ראוּ בּמרכּזם את “אחדוּת־העבוֹדה”. וכאן עלינוּ לציין כּי חייבים אנוּ הערכה לתנוּעת “צעירי־ציוֹן” אשר נלחמה את מלחמתנוּ. מי שיוֹדע בּאיזוּ דיבּוֹת נפגשה בּעוֹלם יצירתה של “אחדוּת־העבוֹדה”, איזוּ מחיצוֹת הוּקמוּ בּכדי למנוֹע בּעד דברינוּ שיחדרוּ לאשר שלַחנוּם, בּאיזוּ עלילוֹת היתה מוּקפת פּעוּלתנוּ בּגוֹלה – יֵדע להעריך את עזרת־החברים מ"צעירי־ציוֹן" אשר עזרוּ לנוּ לפרוֹץ את מחיצוֹת־הטפל. הם הם שהביאוּ דברינוּ לחבריהם בּפינוֹת הנידחוֹת וגרמוּ ליצירת היחס הנפשי הנלבּב ל"אחדוּת־העבוֹדה".

בּפעוּלת “צעירי־ציוֹן” יש לנוּ כּאן לציין בּיחוּד את הוֹפעת הירחוֹן “העוֹבד”. נסיוֹן ספרוּתי זעיר זה חשיבוּתוֹ בּעיקר בּזה שהוּא “משׂדד את המערכוֹת” המקוּבּלוֹת בּגוֹלה וּמסַייע להריסת החַיִץ הטפל המַבדיל בּין העברית והספרוּת הסוֹציאַליסטית. הוּא קוֹשר את חיפּוּשׂיהם הסוֹציאַליסטיים של הנוֹער היהוּדי עם הספרוּת העברית.

בּפּירוּרים המנוּיים כּאן אפשר היה להסתפּק אילוּ דאגנוּ לטיפּוּח הפַּטריוֹטיזם המפלגתי שלנוּ, אילוּ חפצנוּ להשלוֹת את נפשנוּ וּלהשקיט את רוּחנוּ בּ"נצחוֹנוֹת", אוּלם אין הפּירוּרים האלה משׂבּיעים אוֹתנוּ כּלל. תביעוֹתינוּ הן גדוֹלוֹת הרבּה יוֹתר, ואין לנוּ כּל יכוֹלת פּנימית להיוֹת מרוּצים ממצב הדברים. ליקוּייה של תנוּעתנוּ בּגוֹלה תלוּיים הרבּה בּתנאים הכּלליים של מצב העם, בּמדרגת היחסים לארץ־ישׂראל וּבהלָך־רוּחה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית – תנאים אלה שבּתוֹכם צריכה תנוּעתנוּ לפעוֹל.

היחסים בּעם לארץ־ישׂראל עדיין הם עוֹלים ויוֹרדים חליפוֹת. ועליוֹת וירידוֹת אֵלוּ מוּרגשוֹת מאד בּמצבם של כּל הזרמים הציוֹניים. אפילוּ זלזל של הציוֹנוּת כּמוֹ מפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן” ה"שׂמאלית", המַכחישה לכאוֹרה בּמציאוּת הקשר בּינה וּבין התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, אף היא שער מניוֹתיה עוֹלה בּימי סַן־רֶמוֹ וכוּ', ויוֹרד עם הידיעוֹת הרעוֹת על המצב בּארץ. ויחסם כּיוֹם למצב הענינים בּארץ־ישׂראל אינוֹ טוֹב. אחרי שנים של “גדוֹלוֹת” בּאוּ רק “קטנוֹת”. ואין העם מאמין גם לקטנות החשוּבוֹת והמתהווֹת. תרוּעת־הנצחוֹן הגדוֹלה ושכרוֹן־הגאוּלה הוּצאוּ לבטלה, מבּלי להביא פּדוּת. העליה הגדוֹלה לא בּאה. ואחרי הבּשׂוֹרה הגדוֹלה על “נציב יהוּדי” בּא מפּח־הנפש הגדוֹל. האדם הנאמן נשאר נאמן גם בּיגוֹנוֹ, והשאר – מַפסיד את התלהבוּתוֹ ואת אמוּנתוֹ יחד ועוֹבר מענין לענין, אשר העתוֹנוּת היוֹמית מַמציאה לוֹ למזוֹן. והידיעוֹת על הנצחוֹנוֹת הפּוֹליטיים הגדוֹלים ועל הפּוּרענוּיוֹת הגדוֹלוֹת נקלטוֹת בּלבבוֹת הרבּה יוֹתר מאשר הידיעוֹת הזעוּמוֹת על בּיצוּרי עמדוֹת קטנוֹת יוֹם יוֹם. זה דוֹרש חינוּך אחר לגמרי, חינוּך אשר העתוֹנוּת והפּוּבּליציסטיקה היהוּדית אינן מסוּגלוֹת לוֹ כּלל. אדרבּא, האינטליגנציה היהוּדית, דַבָּריה ועתוֹנאיה הם הם מסוּגם של אוֹתם המפַקדים המתלהבים בּעצמם מכּל נצחוֹן מדוּמה והמַחזירים “עַל עֲקֵב בּשְתָּם” את חילוֹתיהם בּכל שעת־סכּנה, היא היא שהתלהבה והלהיבה בּימי הדקלרציה ותבעה דוקא רפּוּבּליקה יהוּדית, והיא היא הנעה כּיוֹם על רוּסיה ועל מכּסיקוֹ ועל כּל קיקיוֹן בּן־יוֹמוֹ.

הפּעוּלה הציוֹנית בּדרך כּלל תלוּיה בּמידה גדוֹלה בּתנאים הכּלכּליים של חיי אירוֹפּה כּיוֹם, תנאים אשר אינם מסוּגלים בּיוֹתר ליצירה ישוּבית, וּבמצב היהוּדים בּארצוֹת ההן. לפי כּל הידיעוֹת, אמנם, הוֹלך המצב החמרי של האוּכלוֹסים היהוּדים בּפּוֹלין ורוֹמַניה וּמשתבֵּח, כּלוֹמר: “יש פַּנַצֵיה”, אוּלם השבּחה זוֹ של המצב אינה מביאה אִתה כּלל את בּיצוּר העבוֹדה והשכבוֹת העוֹבדוֹת שבּעם. אדרבּא, בּין בּרוּסיה בּין בּשאר הארצוֹת מציינים מסתכּלים רבּים את התמַעטוּתוֹ ודלדוּלוֹ של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי. ירידה מעמדית זוֹ הכּרוּכה גם בּירידה מוּסרית בּכל פּינוֹת החיים ודאי שהִנָה מכשוֹל גדוֹל להקמת תנוּעת־פּוֹעלים בּרוּחנוּ.

גם האַנדרלָמוּסיה שרוּסיה הכניסה לעוֹלם היתה לגוֹרם מיוּחד בּחיי ההמוֹנים היהוּדים שבּשאר ארצוֹת. מבּלי להיכּנס כּאן בּהערכת השפּעתוֹ של הבּוֹלשֶביזם על גוֹרל תנוּעת־הפּוֹעלים העוֹלמית, הרי בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הביאה אִתה אך הרס והַשחתה. אגב, חזר כּאן אוֹתוֹ החזיוֹן הישן: כּל תנוּעה חדשה גדוֹלה הבּאה לעוֹלם פּוֹגעת בּנוּ קוֹדם כּל בּצוּרה של אַסימילַציה, עד שהיא נקלטת ונעכּלת בּקרבּנוּ. כּך היה בּראשיתה של ההשׂכּלה, כּכה היוּ בּיכּוּרי־הסוֹציאַליוּת, וככה היתה עכשיו פּעוּלת הבּוֹלשביקים, שהביאה אִתה שלילה גמוּרה לכל חזיוֹן־חיים יהוּדי. תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית אשר היתה קוֹדם מבצר לחיי־המוֹן יהוּדים, לתביעוֹת־חיים לאוּמיוֹת (אם כּי מוּגבּלוֹת) נכנעה לפני הבּוֹלשביזם והקריבה את קניניה אחד אחד. כּל המסוֹרת של אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית, כּל הקנאה לאידיש, כּל המסירוּת לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית העוֹמדת בּרשוּת עצמה – לא עמדוּ בּיוֹם הדין. ויד האינטליגנציה והמנהיגים היתה הראשוֹנה בּמַעל. ואם גם בּשנים כּתיקוּנן היה החינוּך הלאוּמי של הפּוֹעל היהוּדי לקוּי, והתנוּעה המעַמדית היתה בּשבילוֹ דבר מוּפשט, קרוּע משאלוֹת קיוּמה של האוּמה היהוּדית וּמאפקיה ההיסטוֹריים, ועניני־חייו הוּא ומַכאוֹביו שלוֹ עמדוּ תמיד בּצד מֵאוֹר פּני התנוּעה הכּללית והפֶּרספֶּקטיבוֹת הגדוֹלוֹת, – מה ירד איפוֹא ערכּם של כּל אלה כּעת, בּשעה שבּתנוּפת־יד אחת נמצא הפּתרוֹן השלם לכּל וּבבת־אחת.

בּמרחק מרוּסיה, בּמקוֹם שאין ההשפּעה הישרה של המציאוּת הרוּסית, נעשׂה אצל היהוּדים הבּוֹלשביזם לדבר־אמוּנה, ל"מרכּז רוּחני". כּשם שאתה מוֹצא יהוּדים, אשר “לבּם בּמזרח” השוֹאבים כּל תנחוּמיהם בּאמוּנה הארץ־ישׂראלית, כּך אתה מוֹצא יהוּדים המתפּללים כּל יוֹם מוּל רוּסיה, המשעשעים את נפשם, בּחייהם הדלים והיבשים, בּפּוּלחן הרוּסי. הם חסוּמים בּפני כּל בּיקוֹרת, בּפני כּל הדי־חיים אחרים. הידיעוֹת השלוּחוֹת מרוּסיה וההאָרה הבּאה משם הן מזוֹנם הרוּחני. אפשר שפּוּלחן זה חי עכשיו את ימיו האחרוֹנים, אוּלם כּיוֹם הנהוּ אחד הגוֹרמים העיקריים ליחסים ולהשקפוֹת.

אגב, לא למוֹתר כּאן אוּלי להעיר, כּי מלבד “אוֹריֶנטציה” מדינית הביא אִתוֹ הבּוֹלשביזם גם “מוּסר חדש”, אשר הסוֹציאַליזם לא יְדָעוֹ. מוּסר זה, אישי וחברתי, הנוֹח לכל המחזיקים בּוֹ הוּא גם נוֹח להיקלט. והוּא נפגש עכשיו בּחוּגים שוֹנים של הנוֹער היהוּדי, בּין אם הם סוֹחרים בּוַלוּטה בּין אם הם סוֹחרים בּפּוֹליטיקה. ואין, כּמדוּמה, צוֹרך להסבּיר, כּי אֶתיקה זוֹ אינה יכוֹלה לשמש כּוֹח מסייע לבנין חברת העבוֹדה בּארץ־ישׂראל.

אלה הם התנאים שבּהם פּוֹעלת תנוּעתנוּ, ושנגדם היא צריכה להילָחם. מה מצבה כּיוֹם? בּתוֹך ה"פּוֹעלי־ציוֹנוּת", שבּה אנוּ מוֹצאים שכבוֹת שוֹנוֹת: שכבה דקה של אינטליגנציה, המעוֹרה בּתנוּעה, בּעלת מסוֹרת חזקה, אשר עמדה בּכמה נסיוֹנוֹת ויצאה מבוּגרת וּמבוּצרת; שכבה של פּוֹעלים אוֹ שהיוּ רוֹב ימיהם פּוֹעלים וגדלוּ עם התנוּעה, ושוֹמרים לה את חסד־נעוּריהם, – אצל אלה נכנס ענין ארץ־ישׂראל בּדמם וּבבשׂרם, והם עוֹמדים בּנאמנוּתם בּפני כּל הגלים. יכוֹלתי הרבּה לספּר על אנשים שוֹנים מסוּג זה אשר פּגשתי בּדרכּי בּארצוֹת שוֹנוֹת, אשר כּל מַעיניהם אִתנוּ, הנכוֹנים תמיד לקרבּנוֹת, השוֹמרים את אש־הקוֹדש בּכל התנאים – אנשים מתוֹך העם, עדים חיים לכּוֹח הרוּחני האָצוּר בּתנוּעתנוּ.

לעוּמת אלה ישנם אֶלֶמֶנטים בּתנוּעה, החיים בּזכוּת עבָרָם והם רק למַעמסה עליה. בּחייהם יוֹם יוֹם אין כּל קשר לא עם חיי הפּוֹעל היהוּדי בּמקוֹם מגוּריהם ולא עם פּעוּלתנוּ בּארץ. לעצמם עשׂוּ בּרירה, היוּ לעוֹרכי־דין, לרוֹפאים, וּבתנוּעה הם שוֹמרים על ה"חֲזָקָה". מחשבתם קפאה על שמָריה, על הגירסה דיַנקוּתא המטוּשטשת, אף היא מסתפּקת בּקליטת הדעוֹת המשׂתררוֹת סביב. בּמעשׂים – לקרבּנוֹת, לפעוּלה ארץ־ישׂראלית – הם האחרוֹנים. לחַווֹת “דעה”, לבחירוֹת, ל"שׂמאליוּת" אשר אינה מטילה כּל חוֹבוֹת – הם הראשוֹנים.

הצד העיקרי החסר כּיוֹם בּ"פוֹעלי־ציוֹן" בּמידה ניכּרת הוא הנוֹער. בּעוֹלם הגדוֹל, בּמקוֹם שתנוּעוֹת פּוֹליטיוֹת נעשׂוֹת על ידי כּוֹחוֹת מבוּגרים, אפשר שחזיוֹן זה עדיין לא היה כּל כּך מדאיג, אוּלם בּתנוּעוֹת יהוּדיוֹת, וּלגבּי עבוֹדתנוּ בּארץ, הדוֹרשת דוקא כּוֹחוֹת־נעוּרים, המַתחילים מאַלפא־בּיתא, הפּתוּחים לחלוּציוּת גמוּרה, חסרוֹן זה מוּרגש מאד מאד.

בּתנוּעת “צעירי־ציוֹן” יֶשנוֹ הנוֹער הזה, אשר בּעם הוּא הוּא שבּנה את כּל התנוּעוֹת היהוּדיוֹת בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת. אוּלם אין לי הבּטחוֹן כּי גם צמיחתם של “צעירי־ציוֹן” לא נכנסה בּזמן האחרוֹן למצב של עמידה. את חשיבוּתם של כּוֹחוֹת הנוֹער שבּ"צעירי־ציוֹן" יוֹדעים אנחנוּ להעריך, על פּי אלה החברים המשתתפים אִתנוּ בּעבוֹדה בּארץ. אוּלם נראה לי, כּי תנוּעת “צעירי־ציוֹן” זקוּקה לחיסוּן רב, לפעוּלה אינטֶלֶקטוּאלית וחינוּכית, בּכדי שתוּכל לעמוֹד בּפני כּל הרוּחוֹת המנַשבוֹת. הנוֹער הציוֹני שימש תדיר מַעבר לכל מיני תנוּעוֹת בּרחוֹב היהוּדי, וּמנהיגיו היוּ על פּי רוֹב נכוֹנים לכל מיני קפּיטוּלציוֹת וּבלבד להציל איזה שירַיים. נגד שיטה זוֹ של קפּיטוּלציוֹת וצמצוּם־הדמוּת אשר מהם סבלה הציוֹנוּת הסוֹציאַלית די והוֹתר בּימי נעוּריה, צריך להציג את העמקת ההכּרה, חיזוּק הפּעוּלוֹת המַמשיוֹת וּביצוּר הקשרים החיים עם ארץ־ישׂראל.

הצד השלילי השוה שבּכל חלקי תנוּעתנוּ, וכמוֹה גם בּכל האגפּים הקרוֹבים להם, שכּאלה כּן אלה אינם מחוּנכים דַיָם לפעוּלה מַמשית. אין תנוּעתנוּ תנוּעה פּוֹליטית בּלבד, בּשביל כּזאת אוּלי יש בּקרבּה די אַקטיביוּת ודי כּשרוֹנוֹת. אבל פּעוּלתנוּ הארץ־ישׂראלית דוֹרשת מנוֹשׂאיה הרבּה יוֹתר: אַקטיביוּת אחרת וחריצוּת מעשׂית אחרת – והיא חסרה. וּבעיקר, בּארצוֹת המזרח. הנה, למשל, כּמה מדבּרים על דבר תנוּעת־מכשירים בּמזרח־אירוֹפּה, מה רב היה ערכּה החינוּכי והמעשׂי אילוּ היתה נעשׂית כּהוֹגן בּתנוּעה אחת. ואצלנוּ עוֹמדים בּדיבּוּרים. אוֹ, למשל, בּנק־הפּוֹעלים. בּרֶזוֹלוּציוֹת וּבמיטינגים לא היה מַחסוֹר. וחבל שאין להקים בּנק בּזה בּלבד. וּמספּר המניוֹת שנמכּרוּ בּכל ארצוֹת מזרח־אירוֹפּה מהוּ? קטנוּת הוַלוּטה היא התנַצלוּת־שוא. גם בּתנאי הוַלוּטה אפשר היה לפעוֹל גדוֹלוֹת. אבל לפעוּלה כּזוֹ, שאין עמה חריפוּת הפּוֹלֶמיקה ושכרוֹן־הבּחירוֹת וקלוּת הנצחוֹנוֹת, לא חוּנכוּ מפלגוֹתינוּ.

ודוקא מעשׂים אלה, בּעלי־משקל ועשׂוּיים בּהתמדה, הם הם היכוֹלים להקים לנוּ תנוּעה ולכבּוֹש לבבוֹת. תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּחרה לה מערכה כּבדה: לחַנך את הפּוֹעל היהוּדי בּהכּרת עניניו הריאַליים וּשליחוּתוֹ המַעמדית ההיסטוֹרית בּתוֹך המציאוּת היהוּדית, לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי בּשביל הציוֹנוּת הסוֹציאַלית. ואחרי חמש־עשׂרה שנה של תעמוּלה עיוּנית־ויכּוּחית עוֹד עוֹמדים אנוּ בּראשית. תבוֹא איפוֹא התעמוּלה המעשׂית, המרוּכּזת סביב לעליית־העוֹבדים וליצירת העוֹבד בּארץ, ותמצא את הדרך ללב המוֹני הפּוֹעלים היהוּדים, לחינוּך ציוֹני־סוֹציאַלי של הנוֹער היהוּדי.

גם לשם הפּעוּלה המעשׂית, גם לשם הגבּרת התעמוּלה וכיבּוּש כּוֹחוֹת חדשים נחוּץ להחיש בּאיחוּד. האיחוּד יִתן לנוּ לא רק את השיתוּף והצירוּף של הכּוֹחוֹת אשר יֶשנם בּעין, הוא יצמיח לנוּ כּוֹחוֹת חדשים, הוּא יאַפשר לנוּ הרמת תנוּעה חדשה בּרוּחנוּ היהוּדי. אוּלם איחוּד בּלבד אינוֹ מַספּיק. נחוּצה פּעוּלה מַתמידה מארץ־ישׂראל. המפלגוֹת השוֹנוֹת שלנוּ בּחוּץ־לארץ זקוּקוֹת להשפּעה בּלתי־פּוֹסקת מן הארץ. דרוּשה עזרה לעתוֹנוּת, דרוּשים אנשים לחינוּך, לפעוּלוֹת. בּיצוּרה של “אחדוּת־העבוֹדה” צריך להיעשׂוֹת גם בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ.

וּלבסוֹף, דברים אחדים על “החלוּץ”. אין לסמוֹך על זה ש"החלוּץ" יבָּנה ויתקיים מאליו. איני חוֹשב כּי אפשר להיוֹת מרוּצים ממצב “החלוּץ” כּיוֹם. ואַל לשכּוֹח כּי כּל הדחיפוֹת הגדוֹלוֹת שניתנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת ליצירת התנוּעה החלוּצה – יצאוּ מתוֹך אנשי הארץ. ואנוּ כּאן הלֹא מַרגישים על כּל שעל, כּמה סוֹבלת עבוֹדתנוּ כּוּלה מחוֹסר חוֹמר אנוֹשי מחוּנך לכך. על ערכּה של ההכשרה הגוּפנית והמקצוֹעית אוּלי כּבר עמדוּ (להלכה, כּמוּבן; למעשׂה הדברים הם עוֹדם בּמצב של כֵאוֹס למַדי), אוּלם על הצוֹרך בּחינוּך סוֹציאַליסטי, בּהבנת שאלוֹתיו של הפּוֹעל בּארץ, בּהידַבּקוּת בּהסתדרוּת, בּהכּרת חשיבוּתה של היצירה המשקית הסוֹציאַליסטית וּבקליטת כּל שאר המוּשׂגים והיחסים היסוֹדיים אשר לנוּ הם גוּפי־חיים – עוֹד טרם עמדוּ. וחוֹסר כּל זה בּחינוּך העוֹלה – הוּא כּבר לנוּ כּיוֹם ל"מִפגע". לכן, אַל נא נסתפּק בּענין זה בּרזוֹלוּציוֹת. אם גם נדע, כּי המצב בּחוּץ־לארץ הנוֹ עכשיו יוֹתר קשה מאשר היה – אַל ניכָּנע בּפניו. בּ"מציאוּת" הזאת עלינוּ להילָחם. עלינוּ למצוֹא את האנשים החיים, אשר יבקעוּ להם דרך בּכל התנאים, ואשר ימלאוּ את עבוֹדתם בּ"החלוּץ" בּאוֹתה ההתמדה וּבאוֹתה החלוּציוּת אשר עבוֹדת הארץ דוֹרשת.

(תל־אביב, כ"א בּשבט תרפ"ג)

הבּיקוֹרת שלנוּ נשׂאה תמיד אוֹפי של שׂיחת חברים, עכשיו קיבּלה צוּרה של אסיפוֹת המוֹניוֹת, שגם מחיאוֹת כּפּים נהוּגוֹת בּהן. כּל דברי הפּוּלמוֹס שנשמעוּ כּאן הם למעשׂה מיוּתרים בּשבילנוּ, אוּלם מכּיון שנגעוּ בּהם – אדבּר גם אני עליהם.

צָדַק טַבֶּנקין, שארצנוּ היא לא רק ארץ של עליה, אלא גם של יציאה. וּכמוֹ כן יש בּקרבּנוּ לא רק מפלגוֹת של עליה, אלא גם של יציאה, שהארץ אינה קוֹלטת אוֹתן. תוֹכן דבריהם וצוּרתם של אלה משתנים. לפני שנתים שמענוּ נאוּמים קוֹמוּניסטיים נלהבים, וּמה ששמענוּ היוֹם הלא הוּא ה"נעפּיזם". הכּל לפי רוּח הזמן הנוֹשב משם, מהעוֹלם. הערצה זוֹ של הבּוּרגָנוּת התרבּוּתית מקוֹרה בּרוּסיה. שם היא עכשיו פּוּלחן. איזה יחס של בּוּז וּביטוּל לכל הציבּוּר הנמצא פּה, לגלוּג לרגשוֹת אנשים שבּדמם יצרוּ את אשר יצרוּ פּה. בּשאלוֹת חשוּבוֹת, שאי אפשר לדוּן עליהן אלא מתוֹך התעמקוּת, מדבּרים אנשים הנמצאים בּארץ רק חוֹדש ימים וּמבּלי דעת את שׂפת הארץ. אנשים שיש להם עמדה, היוּ מרגישים חוֹבה לעצמם ללמוֹד קוֹדם את תנאי המקוֹם, את המצב הכּלכּלי, וּמה גם שהאנשים דוֹגלים בּשם המַטֶריאליזמוּס. זה שנים שמדבּרים אלינוּ על מעמד הפּוֹעלים וּבגידתנוּ בּוֹ. יש בּינינוּ “פרַקציַת הפּוֹעלים”, כּאילוּ אנוּ איננוּ פּוֹעלים. ואני שוֹאל, מה הם אוֹתם עניני הפּוֹעלים שהוּזנחוּ על ידינוּ? וּמַהי הפּרוֹגרמה שלהם שאנוּ איננוּ מקיימים אוֹתה? מה הם הדברים הטוֹבים שהם מציעים, מַהי ההבטחה המציאוּתית, שזרם שׂמאלי זה מבטיח לנוּ, לעוֹלה? איפה היא הבטחת העבוֹדה לפּוֹעל וַהגָנת עניניו? אם יוֹצאים נגד זה שנוֹצר על ידינוּ, הרי צריך לתת מציאוּת אחרת לחיינוּ: בּאנוּ לפני חמש־עשׂרה שנה לארץ, למשק הפּרטי. הוּא הקיא אוֹתנוּ. היינוּ מוּכרחים לברוֹא יכוֹלת עבוֹדה חדשה. בּראנוּ את הקבוּצה. תמיד היוּ בּנאים בּארץ־ישׂראל, תמיד היתה תנוּעת בּנין, אבל הפּוֹעל העברי לא חדר אליה. הלא אַבּסוּרד הוּא לחשוֹב, כּי המשק הפּרטי יכוֹל לפתוֹר את שאלת הפּוֹעל בּארץ.

הדבר הראשוֹן שכּל מפלגה שׂמאלית מבטיחה להמוֹני הפּוֹעלים הוּא – עבוֹדה. בּכל מעשׂי השׂמאל אצלנוּ וּמגַמוֹתיו אין דאגה לקיוּם הפּוֹעל, לחוֹסר־העבוֹדה. אם מרימים על נס את העבוֹדה בּמשק הפּרטי, הרי צריך לברר גלוּיוֹת, כּי עבוֹדה זוֹ אינה עלוּלה לתת אפשרוּת קיוּם לפּוֹעל, כּי הפּוֹעל אינוֹ חוֹדר אליו, והוּא אינוֹ נוֹתן מקוֹם לעליה.

מלבד הבּיקוֹרת התמידה על ההזנחה, שאילמלא הוַעד הפּוֹעל והמשׂרד¹ היה מצבוֹ של הפּוֹעל טוֹב יוֹתר – בּאים עלינוּ גם בּשם השקפה מדעית־סוֹציוֹלוֹגית. אוֹמרים לנוּ: הדבר שאתם עוֹשׂים הוּא “התחרוּת מַעמדית”. וכל תנוּעת הקוֹנסוּמים בּכל הארצוֹת האם זוֹ אינה התחָרוּת מעמדית? האם זוֹ אינה רוֹצה להתחרוֹת בּמשק הרכוּשני? וּמדוּע פּסוּלה הקוֹאוֹפּרציה שלנוּ? האין זוֹ שטחיוּת מַפליאה לבוֹא הנה ולמצוֹא קוֹאוֹפּרציוֹת מכילוֹת אלפי אנשים בּחַקלאוּת וכוּ' – ולחשוֹב, כּי כּל אלה הם פּרי הַטְעָיַת המַנהיגים! לא נכוֹנים המספּרים שמַראים לנוּ על מספּר העוֹבדים בּקוֹאוֹפּרציה של הפּוֹעלים, הם מוּקטנים. שכחוּ להביא בּחשבּוֹן את ענפי הקוֹאוֹפּרציה החקלאית.

רק מאוֹת אחדוֹת עוֹבדים בּמשק הפּרטי בּמוֹשבוֹת וּמצבם נוֹרא. דניאל אוֹמר, שהוּא אינוֹ מתנגד לקוֹאוֹפּרציה, אלא שהוּא מתנגד לאידיאוֹלוֹגיה של קוֹאוֹפּרציה! הכיצד? מפלגוֹת חדשוֹת הבּאוֹת וקוֹראוֹת לפּוֹעלים, צריכוֹת להראוֹת מה הן הפֶּרספֶּקטיבוֹת שהן מַבטיחוֹת לפּוֹעל. מה הן אלה? אם אוֹמרים: “לא כּך הוּא סוֹציאַליזם” – הרי צריך להוֹסיף מיד: “הנה הוּא בּכִיסנוּ”.

אַבּרמוֹביץ אמר: טוֹבה הקוֹאוֹפּרציה, אבל בּארץ־ישׂראל היא נבנית בּכוֹחוֹת הבּוּרגָנוּת, ולא על ידי כּוֹחוֹתינוּ אנוּ. אני מסכּים לוֹ. אך מי מכּם מתאמץ לשנוֹת את המצב? כּמה פּוֹעלים הבאתם לארץ, כּמה עזרה עזרתם לנוּ, כּמה מוֹסדוֹת הקימוֹתם לשם בּנין ארץ־ישׂראל בּכוֹחוֹת עצמנוּ? כּל הפּוֹעלים בּעוֹלם אינם בּוֹנים רק בּכספּם הם. כּסף העם הוּא גם כּספּנוּ.

מַפחידים את הפּוֹעלים בּקרבּנוֹת. “הנה ההסתדרוּת דוֹרשת מכּם קרבּנוֹת”. אין זוֹ מדרכּה של מפלגה שׂמאלית להפחיד את הפּוֹעלים בּקרבּנוֹת. אין שוּם תנוּעה וּמַהפּכה בּעוֹלם שלא תדרוֹש קרבּנוֹת.

אינני חוֹשב, כּי תנוּעת פּוֹעלים, ההוֹלכת וכוֹבשת לה עמדה אחרי עמדה, יוֹצרת משק אחרי משק, צריכה להתנַצל וּלהצטדק לפני קוֹמץ אנשים, שיש להם איזוּ זכוּיוֹת ידוּעוֹת. הייתי רוֹצה שהללוּ ישאלוּ את עצמם: מנַין לנוּ כּל ההמוֹן הרב הזה? מי הביאָם לארץ וּמי יצר את הפּעוּלה העצמית של הפּוֹעל העברי בּארץ? האנשים האלה לא הצליחוּ גם לאַרגן את האוֹפּוֹזיציה כּנגד השיטה השַלטת, והלא אין קל מלאַרגן אוֹפּוֹזיציה נגד “מפלגת הממשלה”, ואנוּ הלא “מפלגת־הממשלה”!

לא רק על “עבוֹדתם” בּארץ־ישׂראל, כּי אם גם על זוֹ שלהם בּחוּץ־לארץ כּדאי לעמוֹד. שמעתם את דברי י. בּרַץ וגוֹלדה מאִירסוֹן. יכוֹלנוּ להוֹסיף עליהם כּהנה וכהנה. אתמוֹל אמר דניאל: “די הסתדרוּת איז ניכטס”. כּן, בּשביל אוֹתם האנשים מסוּגוֹ של דניאל ההסתדרוּת היא רק דבר שאפשר לעשׂוֹת בּוֹ סחוֹרה בּחוּץ־לארץ. בּשבילנוּ היא הכּל. בּמשך השנתים האלה שימשה כּל תנוּעתנוּ חוֹמר לדיבּוֹת ולשקרים. האנשים, שמעל בּמתנוּ דיבּרוּ כּחוֹבבי־ציוֹן ממש, יצאוּ לחוּץ־לארץ ונלחמוּ בּנוּ בּכל מיני שקרים ודיבּוֹת. אי אפשר לבוֹא הנה בּתוֹר צירים וּלמחר לשלוֹח “תזכּירים” לחוּץ־לארץ נגדנוּ, נגד כּל עבוֹדתנוּ. האנשים אשר פּה הם אוֹמרים, שאינם מתנגדים לקוֹאוֹפּרציה והם מסכּימים לחיוֹת בּקבוּצוֹת וּלקבּל קרֶדיטים מבּנק הפּוֹעלים, אוֹתם האנשים נלחמוּ נגד כּל עבודתנוּ בּאמריקה, הפריעוּ למשלחת, בּהפיצם שמוּעוֹת־שוא ודברי־זיוּף על כּל המתהווה בּארץ. “הבּנק אינוֹ בּנק של פּוֹעלים וההסתדרוּת אינה הסתדרוּת של פּוֹעלים”.

יש בּינינוּ חוֹפש דעוֹת, יש מקוֹם בּהסתדרוּת גם ל"מזרחי", גם לקוֹמוֹניסטים וכוּ', אין אנוּ נלחמים נגד דעוֹת, אך יש לנוּ יסוֹד אחד – משמעת הפּעוּלה בּתוֹך ההסתדרוּת. אי אפשר שבּשעה שאנוּ מדבּרים כּל כּך הרבּה על איחוּד המַעמד, שלטוֹן וּמשמעת, נסבּוֹל בּינינוּ מפירי־שביתה! ההסתדרוּת היא כּלי־זיננוּ, היא בּיתנוּ, ואין לשבת בּבּית אם מהָרסים וּמַחריבים בּוֹ. הלא האנשים האלה מניחים אבנים קשוֹת על דרכּנוּ. הם הם שהפיצוּ דיבּה, שתנוּעתנוּ היא שוֹביניסטית, הם הם שזוֹרעים בּכרוּזיהם השוֹנים זרע שׂנאה וּפירוּד בּינינוּ וּבין הפּוֹעל הערבי. למצב זה צריך לשׂים פּעם קץ!

קשרים עם חוּץ־לארץ

עם כּל היוֹתנוּ מרוּכּזים בּעבוֹדתנוּ כּלפּי פְּנים, איננוּ גוּף אטוּם, הסגוּר בּפני העוֹלם היהוּדי. אנוּ יוֹנקים משם. כּל אלה שהיוּ אִתנוּ בּארץ בּימי המלחמה יוֹדעים בּאיזה רטט קיבּלנוּ כּל ידיעה על תנוּעת “החלוּץ”. ואם המצב בּ"החלוּץ" איננוּ טוֹב, עלינוּ האחריוּת. תעוּדת “החלוּץ” איננה כּלוּלה אך בּתעמוּלה לעליה לארץ. כּל מפעל בּארץ הוּא תעמוּלה לעליה. אבל מתוֹך נסיוֹננוּ וּמתוֹך מגַמוֹת עבוֹדתנוּ חשוּבה לנוּ הפּעוּלה בּקרב הזרם הבּא להצטרף לתנוּעת העבוֹדה בּארץ. כּי ציבּוּר הפּוֹעלים עוֹמד בּתוֹך בְּנִיה של חברת פּוֹעלים. אינני יוֹדע אם יש בּעם גוּף המרגיש את האחריוּת הלאוּמית כּמוֹנוּ. על יחידים אינני מדבּר. ואי אפשר לנוּ להמשיך את עבוֹדתנוּ בּארץ אם לא נַמשיך את עלייתנוּ מחוּץ־לארץ. אין אני בּא לחַדש. כּבר לפני שנתים קבענוּ שההסתדרוּת תבוֹא בּקשר עם כּל ההסתדרוּיוֹת בּחוּץ־לארץ. אך צריך לציין כּי את ההתחייבוּת הזאת לא מילאנוּ. אמנם חברים מאִתנוּ מילאוּ אוֹתה, הלכוּ לארצוֹת שוֹנוֹת והפיחוּ רוּח בּתנוּעת “החלוּץ”. אבל אין אנוּ יכוֹלים להיוֹת מרוּצים מעבוֹדה זאת. התנוּעה שם דוּלדלה בּשנים האחרוֹנוֹת, בּמקצת מפּני שמיטב כּוֹחוֹתיה עלוּ כּבר, וּבמקצת מפּני שהעליה היתה מצוּמצמת ואי אפשר לוֹ לאדם להישָאר חלוּץ בּמשך שנים מבּלי לעלוֹת. וישנה עוֹד סיבּה – תנוּעת “החלוּץ” היא תנוּעה של נוֹער, ועליה להישָען על מישהוּ, ואין אחר מלבד ההסתדרוּת. לנוּ חשוּב הדבר שבּהעלוֹתנוּ חלוּצים לארץ – תתחדש שם תמיד התנוּעה. ההסתדרוּת צריכה להרגיש את חוֹבתה לבנוֹת את הסתדרוּת “החלוּץ” בּגוֹלה.

ואשר לקשרי האינפוֹרמַציה בּין תנוּעתנוּ לבין חוּץ־לארץ: היוּ לנוּ מתחילת תנוּעתנוּ רגעים מרים בּראוֹתנוּ, כּי בּמשך שנים לא נשמעה שם מלה על פּעוּלתנוּ כּאן. לא פּחתוּ גם כּעת מוֹציאי דיבּה על עבוֹדתנוּ. חסרה הבנה למַה שנעשׂה בּארץ. המאוֹרעוֹת החשוּבים בּיוֹתר אשר בּשבילנוּ הם גוּפי הציוֹנוּת, היוּ כּבנים חוֹרגים בּתוֹך התנוּעה. בּשנים האחרוֹנוֹת שוּנה המצב, אבל אין אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּזה. בּאיזוֹ שטחיוּת נמסרים הדברים על ארץ־ישׂראל בּחוּץ־לארץ, בּאיזוֹ האָרה הוֹדיעה האַגֶנטוּרה הרשמית על הקוֹנגרס בּקַרלסבַּד! כּל הדבר הוּצג כּענין של סכסוּכים בּין אנשים. נחוּץ לנוּ לקשוֹר קשרים יוֹתר אמיצים בּינינוּ לבין העם העברי. לא אַציע דברים שהם למעלה מכּוֹחוֹתינוּ, כרוֹניקה אמיתית מארץ־ישׂראל היתה מחַנכת דוֹר, אבל אין זה לפי כּוֹחנוּ. נעשׂה התחלה קטנה. הוַעד הפּוֹעל צריך להוֹציא בּיוּלטין שכּוּלוֹ אינפוֹרמַציוֹני, מלא מספּרים וידיעוֹת מַמשיוֹת.

הדבר השלישי העוֹמד לפנינוּ הוּא קשרי פּעוּלה בּינינוּ וּבין כּל החוּגים הקרוֹבים לנוּ. חוּץ מהמשלחת למען בּנק הפּוֹעלים לא עשׂינוּ כּלוּם. אנוּ חייבים למצוֹא את האפשרוּת ליצוֹר מוֹסד בּין־מפלגתי למטרה זוֹ. בּרוּר שיש לפנינוּ אפשרוּיוֹת שאין לאחרים. אנחנוּ צריכים להוֹפיע בּתוֹר כּוֹח הרַשאי לקבּל קרֶדיטים והיוֹדע להשתמש בּהם. תנוּעה זאת מחוֹבתה להיזוֹן מן החוּגים הקרוֹבים לנוּ. עד עכשיו היינוּ תלוּיים בּחסד מפלגוֹת בּחוּץ־לארץ. אבל האַפַּרַטים המפלגתיים אינם מוּתאָמים לעבוֹדה למען הארץ. אין אנוּ יכוֹלים להשלים עם זה. המפלגוֹת גילוּ חוֹסר בּגרוּת גמוּרה בּעבוֹדת הבּנק. אין לי הצעוֹת ממשיוֹת, אנוּ איננוּ עשירים בּכוֹחוֹת, והעבוֹדה החינוּכית בּארץ היא לא פּחוֹת חשוּבה מן העבוֹדה בּחוּץ־לארץ. אבל עלינוּ לעשׂוֹת דבר־מה. וכאן, בּפּעוּלה למען ארץ־ישׂראל העוֹבדת, יש בּסיס לאיחוּד כּל הכּוֹחוֹת, לא על יסוֹד פּרוֹגרמוֹת אלא על יסוֹד ההסתדרוּת הכּללית. כּל אוֹתם החוּגים הרוֹצים להתקשר עם ההסתדרוּת – הם יהיוּ חלקי התנוּעה. ההסתדרוּת היא אבן־הבּוֹחַן בּנידוֹן זה. הכּרתי גמוּרה, כּי לא רחוֹק היוֹם וַאלפים וּרבבוֹת שהיוּ לנוּ שׂוֹנאים יתקרבוּ אלינוּ על ידי עבוֹדתנוּ בּארץ. נפגשתי בּחוּץ־לארץ עם רָשמי מכתבים המסַפּרים על הארץ, שהשפּעתם על החוּגים האַנטיציוֹניים גדוֹלה בּיוֹתר. עבוֹדתנוּ זאת תימשך ואפשרוּיוֹת רבּוֹת נכוֹנוֹת לפניה.

אשר לקשרי תנוּעתנוּ עם התנוּעה העוֹלמית: הצעתנוּ אוֹמרת שיש צוֹרך שתנוּעתנוּ תתקשר עם האינטרנַציוֹנַל האַמשׂטרדמי. בּרית פּוֹעלים זאת היא הבּרית המקצוֹעית, וּמאוּרגנים בּה כּ־24 מליוֹנים עוֹבדים, לא על יסוֹד אידיאוֹלוֹגיה אלא על יסוֹד הגנה של עניני העוֹבד. היא בּנוּיה על יסוֹד של אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּכל ארץ וארץ. לא כּל הפּוֹעלים מאוּחדים בּה: נמצאוֹת מחוּצה לה האגוּדוֹת הנוֹצריוֹת, תנוּעת הפּוֹעלים האמריקאית, וגם התנוּעה המרוּכּזת מסביב לרוּסיה. הבּרית הרוּסית איננה בּנוּיה על יסוֹד אוֹטוֹנוֹמיה ארצית. לנוּ, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אין יכוֹלת ואין צוֹרך נפשי להצטרף אל אוֹתה תנוּעה הרוֹצה להשליט את מרוּתה היא על ידי הרס תנוּעוֹת אחרוֹת, על ידי יצירת תאים של הריסה. הצירוּף לאינטרנַציוֹנַל האַמשׂטרדמי הוּא הקשר הנפשי עם תנוּעת הפּוֹעל בּסבלוֹתיו. עוֹד מימי הצַ’רטיסטים התחילה תנוּעה זאת. כּיוֹם הזה היא כּבר לא רק תנוּעה מקצוֹעית הנלחמת על יוֹם־עבוֹדה בּן 8 שעוֹת, היא התבּצרה ונעשׂתה לכוֹח כּלכּלי וּמדיני. בּראש ההחלטוֹת של האינטרנַציוֹנל עוֹמד האַנטימיליטַריזם – המלחמה בּעד שלוֹם העוֹלם. אחד היסוֹדוֹת שלוֹ היא המלחמה להלאָמת הקרקע. הוּא מנהל גם מלחמה להגנת זכוּיוֹת העוֹבד. בּתוֹך התזכּיר שהמציא לחבר־הלאוּמים יש גם ההגנה על הגירה חפשית וּביטוּל החוּקוֹת המַגבּילוֹת את ההגירה.

מדוּע השתתפוּתנוּ בּבּרית הזאת היא חוֹבה? אם כּי בּאנוּ מתוֹך חוּגים שוֹנים, הרי כּוּלנוּ חיים היוֹם חיי פּוֹעלים וּמרגישים את שיתוּפנוּ עם הפּוֹעל בּעוֹלם, ויש לנוּ צוֹרך לתת בּיטוּי מעשׂי למצב זה. אנוּ נמצאים בּארץ קטנה ודלה, הנקלעת בּכף־הקלע בּין מדינוֹת אימפּריאַליסטיוֹת. אנוּ עם קטן החפץ לבנוֹת לוֹ כּאן מדינה וּלשם זה צריכים אנוּ לקשוֹר קשרים עם חוּץ־לארץ. יש לנוּ צוֹרך לנהל בּתוֹכנוּ תעמוּלה לטוֹבת הבנת הדברים הנעשׂים בּעוֹלם. אי אפשר שארץ־ישׂראל תיבּנה על ידי תנוּעה שוֹביניסטית. לקשרים עם העוֹלם יש ערך חינוּכי רב, ואילוּ בּא הקשר עם אַמשׂטרדם רק לצוֹרך זה הייתי אוֹמר דיֵינוּ. אבל יש לוֹ גם ערך מעשׂי רב. אין אני רוֹצה לדבּר פּה על אפשרוּת של קרדיטים. אין אני חפץ שזה ישפּיע עלינוּ; אבל בּרצוֹני לדבּר על העזרה המוּסרית הנחוּצה לנוּ. לא נצליח בּעבוֹדתנוּ אם לא נשתדל שתיוָצר הבנה רבּה לעניננוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. רק אנשים אשר ישנוּ שנת חוֹני הַמְעַגֵל עלוּלים לחשוֹב שסַדנא דארץ־ישׂראל איננוּ חד עם כּל העוֹלם. תנוּעתנוּ היא אבר מתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. שינוּיים כּלשהם בּעוֹלם משפּיעים עלינוּ. כּל התעוֹררוּת בּחוּגי הפּוֹעלים משפּיעה עלינוּ. תנוּעת “החלוּץ” בּ־ 1905 אחרי הרבוֹלוּציה הרוּסית והעליה השלישית תוֹכחנה.

למספּר הועידוֹת, אשר לפיהן מוֹנה הפּוֹעל בּארץ את עמדוֹתיו וכיבּוּשיו, נוֹספה עוֹד ועידה: הועידה השניה של ההסתדרוּת. ועידה בּלשוֹן יחיד, כּי גם שתי הועידוֹת המיוּחדוֹת: של ההסתדרוּת החקלאית ושל הסתדרוּת פּוֹעלי עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, נצטרפוּ אל האחת, אל הועידה הכּללית. הועידה החקלאית, רבּת־הענין, היא שפּתחה בּשאלוֹת העיקריוֹת, קבעה יתדוֹת בּשאלוֹת משק והתישבוּת וגם קבעה יסוֹדוֹת לחברת התישבוּת העוֹבדים, זוֹ ה"בּת הבּכירה" אשר התפּרצה והקדימה את אִמה (“חברת העוֹבדים”) בּיציאה לאויר־העוֹלם. הועידה לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין, שנתכּנסה מתוֹך עייפוּת, למחרת נעילת הועידה הכּללית, הספּיקה אף היא לעשׂוֹת עבוֹדה ניכּרת: עיבּדה את תקנוֹת החברה השיתוּפית לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין (ה"בּת" השניה ל"חברת העוֹבדים") וסיימה והשלימה בּהחלטוֹתיה את עבוֹדת הועידה הכּללית. שתי אלה היוּ איפוֹא הרֵישָא והסֵיפָא של הפּרק האחד: ועידת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל.

הועידה בּאה, הועידה חלפה. וּכמוֹ בּפני חזיוֹן־חיים מוּפלא אנוּ עוֹמדים וּמשתאים לה. הכּינוּס של מאוֹת אנשים יחידים נהפּך לעינינוּ לגוּף אוֹרגַני שלם, החי את חייו, נישׂא בּהגיוֹנוֹ, מבצע את רצוֹנוֹ. ימים על שבוּעוֹת מחכּים לבוֹאה של הועידה, הרת האפשרוּיוֹת הספוּנוֹת. כּצַפּוֹת לקלַסתר פּני ילד העוֹמד לצאת לאוֹר עוֹלם, אנוּ מצפּים לה וּמנַחשים: מה יהא אָפיה, מה דמוּת תשוּוה לה, וחרדים לגוֹרלה: מה צרוּר בּכנפיה, מה הטוּרים החדשים אשר תוֹסיף בּספר חיינוּ. והנה היא כּבר מעֵבר לנוּ. עשׂתה את שלה וחלפה. כּחלוֹף תקוּפת שנה, כּחלוֹף חג וּמוֹעד. ואנוּ מלַוים את צאתה בּתהיה, מהרהרים וּמחַשבים את חשבּוֹנוֹתיה־חשבּוֹנוֹתינוּ.

מוֹרשה אחת, בּעין, הנחילה לנוּ הועידה, כּחַברוֹתיה שקָדמוּ לה. הרי היא לפנינוּ בּצוּרה של פּינקס־החלטוֹת (פּינקס ההסתדרוּת, כּרך ב', חוֹברת א'). משנָה בּרוּרה של תלמוּד ארץ־ישׂראלי. הלכוֹת פּסוּקוֹת, יצוּקוֹת וּטבוּעוֹת בּדפוּס חיי העבוֹדה בּארץ. מי שאינוֹ חי את חיינוּ אף לא יֵדע להעריך את הדברים כּהלכה. כּלוּם מעט החלטוֹת אִיכָּא בּועידוֹת? אוּלם המכּיר מקרוֹב את ועידוֹת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, את אָפיָן וּמשפּטן, הוּא יוֹדע, כּי גם הצעוֹת רצוּיוֹת וּברכוֹת “חסוּדוֹת” נדוֹנוֹת אצלנוּ לגניזה, אם אין שוֹברן המציאוּתי, החיוּני, בּצדן; הוּא יוֹדע, כּי אין אצלנוּ החלטוֹת לבטלה, המתקבּלוֹת בּכדי לצאת ידי חוֹבה, אוֹ למען הַעֲמֵד־פּנים, אוֹ לשם תשלוּם־מס. הוּא יֵדע ויחוּש, כּי הלכוֹת פּסוּקוֹת, קטוּעוֹת ויבשוֹת אלוּ הן קטעי חיים מגוּבּשים וּמרוּכּזים, תמצית של מחשבה, נסיוֹנוֹת, מאמצים וּפעוּלוֹת.

וכאלה היוּ גם החלטוֹתיה של ועידה זוֹ.

די לעבוֹר על ראשי־הפּרקים של סעיפי־ההחלטוֹת בּכדי להבין את היקף העבוֹדה אשר נעשׂה בּועידה: חוּקה מלאה וּמקיפה להסתדרוּת וּלמוֹסדוֹתיה, המניחה יסוֹד בּריא לזכוּיוֹת חברים וחוֹבוֹתיהם, לפעוּלוֹת המוֹסדוֹת ויחסיהם, למשטר הציבּוּרי הפּנימי בּתוֹך ההסתדרוּת;

קביעת עיקרי־המבנה של “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה: החברה להתישבוּת העוֹבדים והחברה לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין. כּלוֹמר, יצירת המכשיר (בּה"א הידיעה) לפעוּלה ישוּבית עצמית, בּת יכוֹלת ואחריוּת, של המעמד העוֹבד;

הרחבת “המשבּיר”, הגבּרתוֹ והַתקָנתוֹ לצוֹרך התוֹצרת וההספּקה של ציבּוּר הפּוֹעלים;

תקנוֹת יסוֹדיוֹת בּעניני משק והתישבוּת; יצירת קרן הבטחה מחוֹסר־עבוֹדה; יצירת בּית־דין של פּוֹעלים; הכנוֹת ליצירת עתוֹן יוֹמי; קביעת דרגת משׂכּוֹרת אחת בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת; השתתפוּתה של ההסתדרוּת בּברית הפּוֹעלים המקצוֹעית העוֹלמית.

זהוּ היקף הענינים העיקריים שבּהחלטוֹת הועידה. ובמרכּזוֹ של ההיקף הזה מגמה אחת, ורוּח אחת מבריחה אוֹתוֹ: בּיצוּרה והגבּרתה של ההסתדרוּת, הכּוֹח העליוֹן היוֹצר, מהווה וצָר את צוּרת החיים והמשק של קהילת־העוֹבדים בּארץ.

והרוּח הזאת אשר שלטה בּועידה חשוּבה לא פּחוֹת לא פּחוֹת מאשר עצם ההחלטוֹת.

בּעיר־החוֹף, בּעוֹנה של חוֹסר־עבוֹדה, בּמצב של דלדוּל־הפֶּרספֶּקטיבוֹת נקראה הועידה הפּעם. בּאויר לא חָסרה בּיקוֹרת עוֹיֶנת, זעוּמה, קנתרנית וחַתרנית, בּיקוֹרת של לוֹעג לרש ושׂמח לאֵיד. והיה בּרוּר: מבּלי הַרמוֹניה פּנימית בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים, מבּלי אַחדוּת הכּיווּן והרצוֹן לא תחזיק ההסתדרוּת מעמד. ואִתה יחד יתמוֹטטוּ מוֹסדוֹתינוּ, משקינוּ, כּל היצירה הכּלכּלית הענקית, אשר כּוּלה חוּליוֹת חוּליוֹת, נעוּצוֹת אחת בּחברתה. כּמה חששוּ ידידים, כּמה דאגוּ. והנה בּאה הועידה וגילתה את הדביקוּת העצוּמה שציבּוּר הפּוֹעלים דָבֵק בּהסתדרוּתוֹ, בּמוֹסדוֹתיה, בּדרך חייו ויצירתוֹ. בּשעוֹת־המבחן הרציניוֹת היתה מתגלה תדיר לא רק ההקשבה המוּפלאה של האוֹדיטוֹריה, הנוֹשמת את אויר הועידה, כּי אם גם נעשׂוּ מוּחשוֹת הנימים הדקוֹת והאמיצוֹת המתוּחוֹת בּין הבּמה והציבּוּר.

ונתבּרר עוֹד: העליה החדשה כּבר העמיקה שרשיה בּארץ, בּחיי הארץ וּביצירתה.

ועוֹד: ציבּוּר הפּוֹעלים, לאגפּיו הריאַליים: החקלאי והקבּלָני כּאחד, אינוֹ נכנע בּפני המצב הקשה, אינוֹ מַשלים, אינוֹ מסתפּק בּיֵש. כּי כּוֹח מחשבתוֹ, רצוֹנוֹ וּפעוּלתוֹ של הפּוֹעל אינם נתוּנים להירָדם. כּי החיים מפכּים.

הועידה קצרה את קצירה. קצרה ושוּב חָרשה. הניר נחרש עמוֹק.

ניסן תרפ"ג.

בּישיבת הוַעד הפּוֹעל הציוֹני בּבּרלין נבחרה וַעדה להנהיג קימוּצים בּמוֹסדות ההנהלה הציוֹנית. ועדה זוֹ נבחרה חדשים אחדים אחרי גילוּי־הדעת האוֹפיציאַלי אשר פּירסמה האֶכּסֶקוּטיבה בּלוֹנדוֹן על הקימוּצים הרבּים שהנהיגה.

בּהעלוֹת על לב את מצב־הכּספים של התנוּעה הציוֹנית כּוּלה ואת הדוֹחק האַכזרי המַכריע את כּל העבוֹדה בּארץ, המסַגף את הפּוֹעל והמוֹרה והפּקיד הנמוּך כּאחד, אנוּ מַרשים לעצמנוּ להגיש לתשׂוּמת־לב וַעדת־הקימוּצים את רשימת המשׂכּוֹרוֹת אשר קיבּלוּ פּקידי המשׂרד הראשי של ההסתדרוּת הציוֹנית בּלוֹנדוֹן בּחוֹדש האחרוֹן של שנת 1922, והיא: 5 חברי האֶכּסקוּטיבה – 655 לי"ש, 7 מזכּירים – 445,13 לי"ש, 8 סגָני־מזכּירים – 235 לי"ש, 5 פּקידי תִרְשוֹמֶת וּמשלוֹח – 73,13 לי"ש, 2 מנַהלי־חשבּוֹנוֹת – 49,17 לי"ש, 15 כּוֹתבוֹת־בּמכוֹנה – 243,4 לי"ש, 6 שַמשים – 73,13 לי"ש; סך־הכּל – 1774 לי"ש.

טבלה זוֹ אינה כּוֹללת את משׂכּוֹרת העוֹבדים בּקרן־היסוֹד, את ההוֹצאוֹת המשׂרדיוֹת, את ההוֹצאוֹת המשׂרדיוֹת, את הוֹצאוֹת הנסיעה וכוּ', את המשׂכּוֹרוֹת המיוּחדוֹת המשתלמוֹת מחוּץ למשׂרד הראשי. רשימה זוֹ מכילה רק קטע אחד מחשבּוֹנוֹתיה של מכוֹנתנוּ הלוֹנדוֹנית, אשר שנים־עשׂר הראשוֹנים מעוֹבדיה עוֹלים לה בּאלף וּמאה לי"ש לחוֹדש. האין רשימה זוֹ דַיָה?

ניסן תרפ"ג.

בּועידה הלוֹנדוֹנית המפוּרסמת, הועידה הציוֹנית העוֹלמית הראשוֹנה לאחר המלחמה, הועידה אשר בּה נגלָה לעין השמש השבר הגדוֹל, המוּסרי והחָמרי, אשר הוּשבּרה התנוּעה הציוֹנית, בּישׂר לנוּ הד"ר וייצמן על “המוֹעצה הכּלכּלית” (“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד”) אשר נוֹסדה, ועל אַדירי ישׂראל וזאטוּטיו אשר הוֹאילוּ לתת ידם למפעל הארץ־ישׂראלי הזה. הדבר היה כּוּלוֹ עטוּף הוֹד מסתוֹרין. אנשי־השם לא הרשוּ לוייצמן לפרסם את שמוֹתיהם מעל הבּמה הציוֹנית לעיני הרחוֹב. תפקידוֹ של המוֹסד היהוּדי־הבּריטי הלָזה אף הוּא לא נתחוור בּועידה לפני הצירים הפּשוּטים. מוֹסד שמַכריזים על יצירתוֹ ועל חשיבוּתוֹ מעל הבּמה הציוֹנית ויחד עם זה אין להסתדרוּת הציוֹנית, הפּשוּטה, ההמוֹנית, כּל שליטה עליו, ויחד עם זה יש לוֹ, כּנראה, איזה כּוֹח של פּיקוּח והשגחה עליוֹנה, ויחד עם זה לוֹקחים בּו חלק – בּאיזוֹ צוּרה? – גם בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית.

הענין נשאר מוּקשה ותמוּה וּבלתי־מוּסבּר עד היוֹם, אוּלם בּפני אמוּנה בּאדירים מי יעמוֹד? וּמפּעם לפעם היוּ חוֹלפוֹת בּעתוֹנוּת היהוּדית ידיעוֹת טוֹבוֹת מבשׂרוֹת על הגדוֹלוֹת אשר ה"איקוֹנוֹמיק בּוֹרד" אוֹמר לעשׂוֹת. והנה נתפּרסם עכשיו הדין־וחשבּוֹן של ה"איקוֹנוֹמיק בּוֹרד" משנת 22־ 1921, וה"יוּדישה רוּנדשוֹי" מוֹסרת את תמציתוֹ:

האֶכּסקוּטיבה של ה"איקוֹנוֹמיק בּוֹרד" מוּרכּבת מאת האדוֹנים: סיר אַלפרֶד מוֹנד (יוֹשב־ראש), ג’ימס רוֹטשילד (סגָן) א. בּליסלא, זיגמוּנד סמוּאל, ליאוֹנַרד כּהן, ד"ר אביגדוֹר גוֹלדסמית (בּא־כּוֹח יק"א), פּרוֹפסוֹר ח. וייצמן ויוֹסף קוֹבן (בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית), ד"ר הלפּרין ויעקבּוּס כּהן ( יוֹעצים).

המכשיר הפינַנסי של ה"בּוֹרד" הוּא – “פַּלֶשׂתין קוֹרפּוֹריישן לימיטד”, אשר בּוֹ יוֹשב ראש סיר רוֹבֶּרט וֶלי כּהן, וחבר ההנהלה – המצבּיא רוֹבֶּרטסוֹן. המנהל למעשׂה – א. גוֹלדוַסר.

עד אישוּר המַנדט – מסַפּר הדין־וחשבּון – לא היתה המוֹעצה יכוֹלה להיוֹת אַקטיבית. עד הֵנה חתמוּ על מניוֹת של החברה בּסך 75.800 לי"ש. החברה השקיעה בּארץ־ישׂראל:

בּחברת המלח בּעתלית – 15,000 לי"ש; בּחברת בּנין המחסנים – 2,850 לי"ש; בּבּנק המרכּזי למוֹסדוֹת שיתוּפיים – 5,000 לי"ש. בּסך־הכּל – 22,850 לי"ש.

ה"יוּדישה רוּנדשוֹי" מציינת, כּי מכּל רכוּשה של החברה המגיע בּסך־הכּל ל־75,800 לי"ש הוּשקע רק הרבע בּארץ־ישׂראל. היוֹת שלא פּעם נזקף מפעלוֹ של רוּטנבּרג לזכוּתוֹ של ה"איקוֹנוֹמיק בּוֹרד" מנסה העתוֹן לשעֵר, כּי ודאי נשמר שאר ההוֹן בּשביל מפעל החישמוּל. אוּלם מי אשר אזנוֹ לקחה שמץ מן ה"עזרה" הרבּה אשר ה “איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” נוֹתן לענינוֹ של רוּטנבּרג יחשוֹב כּי רק לצוֹן חמדה לה ה"רוּנדשוֹי".

אוּלם איך שלא יהיה והחשבּוֹן עצמוֹ בּרוּר: הלויתנים הגדוֹלים אשר אליהם העינים נשׂוּאוֹת ולכבוֹדם מוּכנים להקריב את כּל התנוּעה העממית, הכניסוּ למפעלים מסחריים בּאָרץ – 22 אלף לי"מ! ו"אבן מאסוּ הבּוֹנים" – קרן־היסוֹד העממית, אשר נבראה בּאוֹתה הועידה הלוֹנדוֹנית מבּלי אֵמוּן וּבלי רצוֹן מצד המנהיגים ואשר עבוֹדתה הוּפרעה מצד כּמה כּוֹחוֹת בּעלי־השפּעה וחסידי שיטת־הבּיזנֶס וּמשטר הנוֹטבּלים, אוֹתה קרן־היסוֹד אשר על אי־הצלחתה אינם חדֵלים להתריע גם אוֹיבים וגם אוֹהבים, הכניסה בּאוֹתוֹ הזמן יוֹתר מ־722 אלף לי"ש.

היש תקוה כּי ראשי ההסתדרוּת הציוֹנית, הכּוֹרעים תחת עוּלה הכּבד של הדמוֹקרטיה וזוֹרקים מבּטי קנאה אֶל על, אל מוּסוֹליני, המדבּרים על נצח ישׂראל ועל עם ישׂראל וּמפרנסים את עצמם ואת העם בּאמוּנת־שוא בּזאטוּטי ישׂראל, היש תקוה כּי אלה יקחוּ לקח כּל־שהוּא?

ניסן תרפ"ג.

(26 בּיוּלי 1923)

לועידה יש, כּנראה, ענין חיוּני אחד – “אחדוּת־העבוֹדה”. תוֹהה אני מה היה מעסיק את הועידה לוּלא היתה “אחדוּת־העבוֹדה”. בּמציאוּת נוֹצרת האילוּזיה, כּי הבּרית מאוּחדת ורק “אחדוּת־העבוֹדה” היא המַפריעה והמפירה. אוּלם אחדוּת זוֹ של מות וקפּאוֹן, של שׂביעת־רצוֹן וחוֹסר מעשׂה, אחדוּת זוֹ אין “אחדוּת־העבוֹדה” רוֹצה בּה. אם “אחדוּת־העבוֹדה”, בּהעירה אתכם לביקוֹרת נגדה, מַרדימה את הקריאה למעשׂים, שהיתה אוּלי מתעוֹררת לוּלא ענין זה שניתן לכם לענוֹת בּוֹ, אז צר לנוּ על השפּעה כּזוֹ שלנוּ עליכם. כּּנראה, שהבּימה לא נשתנתה מהועידה החמישית עד הששית. רק אחדים מן המשַׂחקים נתחלפוּ. אני וּבן־צבי לא נשתנינוּ, אלא שבּמקוֹם חַשין עוֹמד כּעת מלכּין. הידיעה שידע מלכּין למַפרע, כּי הנֵיאוֹפיטים גרוּעים מבּעלי המסוֹרת אינה משנה את עצם העוּבדה. מענינת היתה הסבּרת מַלכּין על החלוּציוּת, הבּוּז שלוֹ לתנוּעת בּני ה"בּעלי־בּתים", אחרי שהוּא כּבר מרגיש את עצמוֹ כּבא־כּוֹח הפּרוֹליטריוֹן וּמבטיח לנוּ את הישוּעה משוּרוֹת ה"בּוּנד". זוֹהי הדרך של הרוֹדפים אחרי רחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי ואשר הרחוֹב הזה בּוֹרח מהם. יש אשר אניה עוֹמדת להיטָבע בּלב ים וצריך להָקֵל את המשׂא מעליה בּכדי להצילה, ויש יהוּדים מבוּלבּלים הזוֹרקים בּאוֹתה שעה קוֹדם כּל את הטלית וּתפילין שלהם. זה לא יוֹעיל. בּזרקכם את משׂא הציוֹנוֹת לא תכבּשוּ עדיין את הרחוֹב היהוּדי. מוּטב שתתבּוֹננוּ בּנַעשׂה בּארץ־ישׂראל – המקוֹם היחיד שבּוֹ כּבשה המפלגה הסוֹציאַליסטית את רחוֹב הפּוֹעלים. אין אני מַכחיש את החטאים האוֹרגַניזַציוֹניים של “אחדוּת־העבוֹדה”, אוּלם מקוֹר החטא הוּא בּמשׂרד הבּרית עצמוֹ. אַשמתכם הראשוֹנה היתה, כּי קיבּלתם אוֹתנוּ לברית “פּוֹעלי־ציוֹן”, אחרי ש"אחדוּת־העבוֹדה" הוֹדיעה בּגָלוּי בּתכנית־היסוֹד שלה, שהיא שוֹאפת לאַחד את כּל הכוֹחוֹת הציוֹנים־סוֹציאליים. אחרי התכנית הזאת בּאוּ גם מעשׂים. בּאה הוֹדעת “צעירי־ציוֹן” הנכנסים ל"אחדוּת־העבוֹדה", כּי אינם מפסיקים את קשריהם עם הבּרית שלהם, וחברנוּ שוַיגר² הוּא חבר משׂרד־הבּרית של “צעירי־ציוֹן” עד היוֹם. אחרי כּן בּאה קבּלת מַנדטים על ידי חברי “אחדוּת־העבוֹדה” מ"צעירי־ציוֹן", וחבר אחר מ"אחדוּת־העבוֹדה" אשר קיבּל מנדט מ"אחדוּת־העבוֹדה" ישב בּפרקציה של “צעירי־ציוֹן”. אך לעוּמת מעשׂי הפרת המשמעת מצד “אחדוּת־העבוֹדה” אַציג את המעשׂים שנעשׂוּ מצד משׂרד־הבּרית שלא כּדין.

המשׂא־וּמתן שניהל משׂרד־הבּרית בּדבר האיחוּד עם “צעירי־ציוֹן” עבר את גבוּל הסַמכוּת שהוּתוָה לוֹ בּמוֹעצה בּבּרלין. בּמוֹעצה זוֹ הטילוּ על משׂרד־הבּרית לא לצוּד נפשוֹת לברית “פּוֹעלי־ציוֹן”, אלא לאַחד את שתי הבּריתוֹת. רוּבּשוֹב אמר אז, כּי הפּוֹעלי־ציוֹנוֹת נמצאת בּשתי אכסַניוֹת וצריך לאַחדן. כּוָנת ההחלטה שנתקבּלה היתה להביא לידי איחוּד גמוּר את שתי הבּריתוֹת. משׂרד־הבּרית לא ניהל את המשׂא־וּמתן בּרוּח זוֹ; ועוֹד רעה מזוֹ, הוּא התיר לעצמוֹ לנַסח פּרוֹגרַמה לבּרית העוֹלמית ועשׂה זאת גם בּלי דעת חברי משׂרד־הבּרית אשר בּארץ־ישׂראל. משׂרד־הבּרית צריך היה לדעת, כּי בּפרוֹגרמה שלוֹ הוּא פּוֹגע בּקדוֹש לאחת ממפלגוֹתיו העיקריוֹת וּמזיק לתנוּעת הבּרית העוֹלמית. אחרי זה בּאה הצעה של הקוֹאוֹרדינַציה עם הריבוּצקאים בּעבוֹדה הארץ־ישׂראלית והצעה זוֹ של איחוּד עם מוֹסד הסוֹחר בּקוּפסאוֹת הקפּא"י לא מסרוּ תחילה לחברים בּארץ־ישׂראל, כּי אם נכנסוּ למשׂא־וּמתן, ועשׂוּ בּזה לא רק את השגיאה, כּי אם גם את השטוּת הגדוֹלה בּיוֹתר. דוֹרשים מאתנוּ שלימוּת התנוּעה, שׂפה אחת וּדברים אחדים. יאמרוּ נא הדוֹרשים זאת, איה התכנית המאַחדת, איה שׂפתנוּ האחת. אני חוֹשב שבּריתנוּ נתפּלגה בּשאלוֹת הקוֹנגרס. בּרית זוֹ, שאחד ממַנהיגיה, קפּלַנסקי, יוֹשב בּמוֹסדוֹת הכּלכּליים של הציוֹנוֹת יחד עם הבּוּרגָנים ועם זה יש בּה מפלגוֹת הרוֹאוֹת בּזה את הנגע וּמקוֹם התוֹרפה שבּתנוּעתנוּ, היש שחר לברית כּזוֹ? וּכשאני שוֹמע את הדרישוֹת לאחדוּת וּלמשמעת – אני חוֹשב: האין יוֹשב איזה איש שלישי מן הצד ולוֹעג לנוּ?

על ההסתדרוּת ומוֹסדוֹתיה

אני מרגיש את עצמי אך כּממלא מקוֹם של מַרצה. הרצאה זוֹ צריכה היתה להיקָרא על ידי זה, הנוֹשׂא בּעוֹל וּבאחריוּת ההסתדרוּת בּכל כּוֹחוֹתיו וּבכשרוֹן רב, על ידי בּן־גוּריוֹן. אסתפּק בּהרצאתי בּסקירה קצרה על הסכֵימה שבּה התנהלה עד עתה העבוֹדה הכּספּית והישוּבית של ההסתדרוּת. לא אגע בּשאלה הכּללית – מקוֹם הקוֹאוֹפּרציה בּארץ־ישׂראל – זוֹ המציינת בּאוֹפן מיוּחד את עבוֹדתנוּ בּארץ ואשר אין דוֹמה לה בּכל תנוּעת פּוֹעלים אחרת. אדבּר רק על המַכשירים הכּספּיים והישוּביים אשר בּידי ההסתדרוּת. אלה הם בּנק הפּוֹעלים ו"המשבּיר", אם לא להתעכּב על מוֹסדוֹת קטנים כּקוּפּת־מִלוה וקרן למחוּסרי־עבוֹדה, הממַלאים גם הם תפקידים די חשוּבים להקלת מצבנוּ.

בּנק הפּוֹעלים כּיוֹם הוּא בּן שנה וחצי. יסדנוּ אוֹתוֹ מבּלי להכניס בּוֹ פּרוּטה מצדנוּ. כּיוֹם מכר כּבר הבּנק את הסֶריה הראשוֹנה של המניוֹת –30,000 פוּנט, ו־7,000 פוּנט כּבר שוּלמוּ על חשבּוֹן הסריה השניה. מלבד זה יש בּידי הבּנק 30,000 פוּנט מכּספּי ההסתדרוּת הציוֹנית ו־10,000 פוּנט פּקדוֹנוֹת שוֹנים. הפּעוּלוֹת העיקריוֹת של הבּנק אינן הלואוֹת ליחידים, כּי אם עזרה בּהקמתם וּבהחזקתם של מפעלי העוֹבדים וּמוֹסדוֹתיהם. הנהלת בּנק הפּוֹעלים מתאַספת פּעמַיִם בּשבוּע ויש שבּישיבה אחת של ההנהלה נעשׂית עבוֹדה ישוּבית כּזוֹ, אשר לשמה היוּ מתכּנסוֹת פּעם מכּל תפוּצוֹת ישׂראל ישיבוֹת גדוֹלוֹת של הועד הפּוֹעל הציוֹני הגדוֹל. בּנק הפּוֹעלים עשׂה מחזוֹר של 750,000 פוּנט. חשיבוּת הלוָאוֹת הבּנק היתה לאין ערוֹך גדוֹלה יוֹתר עתה מאשר בּשנים כּתיקוּנן. אם לא התחוֹלל השנה מַשבּר אשר הרס את כּל עבוֹדתנוּ – הרי חייבים אנוּ בּעד זה תוֹדה למוֹסד צעיר זה. גם בּעבוֹדה הציוֹנית בּכלל היה בּחדשי השנה הראשוֹנים מצב קשה לבלתי נשׂוֹא. אילוּ צריכים היינוּ לחכּוֹת בּזריעה וּבעוֹד כּמה עבוֹדוֹת התלוּיוֹת בּעוֹנה עד שיבוֹאוּ כּספּים מן החוּץ, מי יוֹדע היכן היינוּ כּיוֹם. בּנק הפּוֹעלים הוּא שהעבירנוּ את המַשבּר. איני מוֹסר את היקף העבוֹדה. אני מציין אך את אָפיה, אין זה רק מוֹסד התוֹמך וּמחזיק בּקיים, כּי אם גם היוֹצר וּמזין כּל מפעל חדש. למרוֹת זה שהבּנק יכוֹל להלווֹת כּספּים אך בּהתאם לאמצעים שכּניסתם למוֹסדוֹת הפּוֹעלים בּטוּחה, בּרור להנהלה כּי כּספּי הבּנק לא יספּיקוּ כּדי האוֹפֶּרַציוֹת הבּטוּחוֹת העוֹמדוֹת לפניו. בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית בּהנהלת הבּנק, אשר לא נוֹסד על טהרת הפּרוֹליטריוּת, בִּלְווֹתנוּ בּשביל יסוּדוֹ כּסף מההסתדרוּת הציוֹנית, הסתגלוּ לרוּח המוֹסד, והוּא התפּתח בּדרך עצמית בּלי כּל לחץ מבּחוּץ. עתה מתחיל להתפּתח בּוֹ קרדיט לא רק על יסוֹד התקציבים מן החוּץ, אלא גם על יסוֹד ההכנסוֹת הפּנימיוֹת הבּטוּחוֹת של משקי הפּוֹעלים.

“המשבּיר” הרי הוּא לכאוֹרה אגוּדה צרכּנית פּשוּטה, אך אצלנוּ מילא קוֹנסוּמפֶריין פּשוּט זה תפקיד מיוּחד בּמינוֹ. “המשבּיר” אינוֹ שוֹמר על הפּרינציפּ של אגוּדה צרכּנית, שלא למכּוֹר בּהַקָפה. הוּא שימש דוקא כּמוֹסד לאַשראי. אי אפשר היה להוֹציא לפּוֹעל את העבוֹדוֹת הקבּלניוֹת לוּלא המציא “המשבּיר” בּהקפה צרכי אוֹכל, חמרי בּנין וּכלי־עבוֹדה. בּהתחַשבוֹ עם עָקַת הצרכים שבּארץ מילא “המשבּיר” תפקיד של מוֹסד ישוּבי ממַדרגה ראשוֹנה. המחזוֹר שלוֹ השנה היה 110,000 פוּנט. אם להביא בּחשבּוֹן את ירידת מחירי הסחוֹרוֹת בּארץ־ישׂראל, הרי זה כּמעט הכפּלת הכּמוּת מאֶשתקד. כּמוּבן, יש בּ"המשבּיר" חסרוֹנוֹת. הוּא אינוֹ עוֹשׂה את כּל העבוֹדה, אינוֹ מפַתח בּמידה מַספּקת את הקוֹאוֹפּרציה היצרנית, והרבּה כּספּים יוֹצאים על ידי כּך לחוּץ. נבנים בּארץ כּבישים וּבתים וּשׂכר העבוֹדה יוֹצא בּרוּבּוֹ החוּצה, אבל “המשבּיר” החל לאַרגן גם את מכירת התוֹצרת של הקבוּצוֹת והקוֹאוֹפּרטיבים.

משק־החָלב המתפּתח בּארץ, אשר יכוֹל כּוּלוּ להיזָקף לזכוּת התישבוּת העוֹבדים, התבסס רק הוֹדוֹת ל"המשבּיר". אילוּ צריך היה כּל משק לבזבּז את כּוֹחוֹתיו למכירת החלב ולקשירת הקשרים בּעיר, לא היוּ יכוֹלים לעמוֹד בּפני ההתחרוּת של הגרמנים והערבים. בּנימינה, מוֹשבה של יק"א, אסרה בּגבוּלוֹתיה מסחר פּרטי וּמסרה מוֹנוֹפּוֹלין ל"המשבּיר", בּכדי שזה יקבּל עליו את מִמכּר החלב שלה. “המשבּיר” מוֹכר עתה 30,000 ליטר חלב בּחוֹדש. בּזמן האחרוֹן התחזקה הנטיה להרחיב את פּעוּלת “המשבּיר”. הקבוּצוֹת דוֹרשוֹת את עזרתוֹ בּפיתוּח משקי ירקוֹת ועוֹפוֹת, כּמוֹ שנעזרוּ על ידוֹ בּביסוּס המחלבות. יש רצוֹן לסדר על ידי “המשבּיר” את הזמנוֹת כּל המכוֹנוֹת והחמרים. “המשבּיר” מתחיל לאַרגן מטבּחים וּמַאפיוֹת וּלהשתמש בּהם בּתנוּבת הקוֹאוֹפּרטיבים. עלה בּידוֹ לאַרגן השנה שני מטבּחים מוֹפתיים, שהמאכלים בּהם הם מתוֹצרת המקוֹם והנם טוֹבים הרבּה מאלה שבּמסעדוֹת הרגילוֹת.

ל"המשבּיר" ישנו מרכּז בּיפוֹ וּסניפים בּכל הערים והמוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת. הוּא בּנה בּית יצוּק מבּרזל־בּטוֹן – אחד הבּנינים הכי־גדוֹלים בּארץ מסוּג זה. וּבאוֹתה שעה ההוֹן היסוֹדי של “המשכיר” קטן הוּא מאד. הוֹן המניוֹת מגיע בּסך־הכּל ל־3500 לי"מ, הרוַח כּ־4000 לי"מ. בּהוֹן כּזה קשה מאד לנהל מסחר של 110,000 לי"מ לשנה, לבנות בּית וּלהמציא אַשראי. עד היוֹם לא נעשׂה דבר בּחוּץ־לארץ להפצת מניוֹת “המשבּיר”, וזהוּ הצוֹרך הכי־עיקרי שלוֹ עתה. “המשבּיר” בּא אמנם בּקשרים לשם השׂגת אַשראי עם הקוֹאוֹפּרטיבים בּמַנשֶסטר³, – הקשרים אמנם נקשרוּ, אוּלם לידי אַשראי עוֹד לא בּא הדבר.

עם כּל הערך הרב הזה שיש לבּנק וּל"המשבּיר" אל נתבּרך עוֹד, כּי ישנם כּבר בּידינוּ המוֹסדוֹת הבּוֹנים את ארץ־ישׂראל. אלה הנם אך מוֹסדוֹת־עֵזר, הם אינם יכוֹלים להקים לבדם את התישבוּת העוֹבדים. הם מסייעים אך בּידי אוֹתה התישבוּת העוֹבדים המתנהלת על ידי המרכּז החקלאי והמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת.

שני מוֹסדוֹת אלה אין להם הוֹן משלהם. הם אך מַעבירים דרכּם את הכּספּים של ההסתדרוּת הציוֹנית. בּאמצעוּתם מַטה תנוּעת העבוֹדה "את ההתישבוּת הלאוּמית לדרכּה וּמכוונת אוֹתה לפי רוּחה. גם להגבּרת כּוֹח האיניציאַטיבה וגם להרחבת האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת של מוֹסדוֹת אלה הוּכרחנוּ להקימם כּגוּפים העוֹבדים בּרשוּת עצמם. בּמוּבן זה נתקבּלוּ בּועידה האחרוֹנה של ההסתדרוּת החלטוֹת חשוּבוֹת. ההסתדרוּת החקלאית וההסתדרוּת לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין מתכּוֹננוֹת כּשתי חברוֹת. ניתנת להן האפשרוּת לצבּוֹר הוֹן־פּוֹעלים, לגַבּש את מרץ העוֹבדים בּדבר של קְיָמא, המעשיר את הדוֹרוֹת הבּאים. ההוֹן יצטרף משלוֹשה יסוֹדוֹת: מניוֹת חברים, מניוֹת־בּכוֹרה וּמניוֹת־יסוד. האחרוֹנוֹת, אשר בּרשוּת בּעליהן מחצית ממספּר הדעוֹת – נמסרוֹת לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. בּזה מתבּטאת הנטיה לאיחוּד כּל הפּעוּלה הישוּבית שלנוּ וּלְהַתְאָמָתָה. אין כּאן שאיפה להנהלה מרכּזית אחת כּי אם לאיחוּד כּל פּעוּלוֹתינוּ וכיוונּן לעניני ציבּוּר העוֹבדים כּוּלוֹ. אמנם, משקינוּ וקבוּצוֹתינו לא היוּ מעוֹלם בּנין יחידים ושימשוּ תמיד את צרכי הציבּוּר. בּזמן השביתה בּסֶג׳רה ניתנה עבוֹדה לשוֹבתים בּקבוּצוֹת למרוֹת האינטרסים הצרים של הקבוּצה והמשק, הקבוּצוֹת השתתפוּ בּסידוּר העבוֹדה הרָזֶרבית למחוּסרי־העבוֹדה בּזמן המלחמה. כּל עבוֹדתנוּ הציבּוּרית לא יכלה להיעשׂוֹת בּלי עזרת הקבוּצוֹת. הרעיוֹן שהקבוּצוֹת הנן בּרשוּת ציבּוּר הפּוֹעלים כּולוּ היה תמיד נחלת הכּלל והתבּטא לפעמים גם בּמעשים. עתה, עם התרחבוּת העבוֹדה ועם הִתְרַבּוּת מספּר העוֹבדים בּא הצוֹרך לקבּוֹע רעיוֹן זה למעשׂה ולתת לוֹ מסגרת משפּטית, זוֹהי “חברת העוֹבדים”. היא הִנָה הפּנים המשפּטיים של ההסתדרוּת, היא תהיה בּעלת כּל המשקים והמוֹסדוֹת של התישבוּת העוֹבדים והכּלי המשפּטי לעבוֹדתנוּ הכּספּית והישוּבית. היא תכלוֹל בּתוֹכה את כּל עבוֹדוֹת ההסתדרוּת, חוּץ מעבוֹדוֹת האיגוּד המקצוֹעי, שבּוֹ איננוּ זקוּקים לסמך משפּטי. התכנית עוֹד לא הוּתְוְתָה בּמלוֹאה. יש עוֹד ענפי עבוֹדה שההסתדרוּת עדיין לא נגעה בּהם. גם העבוֹדה התעשׂייתית וההתישבוּת העירוֹנית עתידוֹת להיכּנס בּגבוּל המסגרת של “חברת העוֹבדים”.

כּשהחליטה ההסתדרוּת על המפעלים האלה סמכה, כּמוּבן, על כּוֹחוֹת כּל אלה הרוֹצים לסייע לבנין חברת עבוֹדה בּארץ ולשם זה החליטה ההסתדרוּת לגַייס את הכּוֹחוֹת בּכּנסיה לארץ־ישׂראל העוֹבדת. זוֹהי לא בּמה פּוֹליטית לאיחוּדי מפלגוֹת, אף לא לצירוּפי כּוֹחוֹת לקוֹנגרס הציוֹני. זוֹהי התכּנסוּת לשם אִרגוּן כּוֹחוֹת העזרה לעבוֹדתנוּ המעשׂית. ולא עלה גם על דעתנוּ החשש, כּי מוֹסד כּבּרית העוֹלמית שלנוּ, העוֹמד כּל הזמן בּקשרי חברים עם ההסתדרוּת, יטיל ספיקוֹת וּפקפּוּקים בּדבר. ההחלטה של משרד הבּרית בּשאלה זוֹ הפתיעה אוֹתנוּ קשה. למוֹסד העוֹמד בּקשרים תמידיים עם ארץ־ישׂראל ועם מפלגתוֹ שבּארץ צריכה היתה להיוֹת תכלית הכּנסיה בּרוּרה וחוֹבתוֹ היתה לסייע בּזה.

כּנגד זה מדבּרים כּאן על קוֹאוֹרדינַציה עם א. ק. כשיש גוּפים שוֹנים העוֹסקים בּאוֹתה העבוֹדה מן הצוֹרך הוּא להיוָעד וּלסַדר את העבוֹדה אך בּאוֹפן משוּתף. אבל כּיצד אפשר לעשׂוֹת קוֹאוֹרדינַציה בּין שני כּוֹחוֹת סוֹתרים וצוֹררים, בּין גוּף חי וּמת? שני מתים יכוֹלים לצאת בּמחוֹל, אך על מחוֹל של מת וחי יחד עוֹד לא שמענוּ. עתה נעשׂתה פּוֹפּוּלַרית הסיסמה של פּלשׂתינאוּת אַקטיבית. הייתי בּאמריקה וראיתי את עבוֹדת “פּוֹעלי־ציוֹן” השׂמאליים. בּעבוֹדת הבּנק לא השתתפוּ. ניסוּ רק להפריע, אָסרוּ על חבריהם להשתתף בּועדוֹת. ועתה החלוּ פּתאוֹם מכריזים על חשיבוּת הבּנק. המפלגה הרוּסית יש לה אמנם שם טוֹב. בּעצם קיוּמה וּבנשׂאה בּמרץ וּבלי התכּחשוּת את שמה ואת דגל ארץ־ישׂראל – הרי היא עוֹשׂה דבר גדוֹל וּראוּיה מהצד הפּוֹליטי להכּרה, כּשם שנכּיר בּנדוֹן זה ערכּם של “פּוֹעלי־ציוֹן” השׂמאליים בּפּוֹלין. אך אם נבּיט עליהם מבּחינת המעשׂה בּעד הארץ הרי נראה אחרת. מרוּסיה ישנה עתה עליה לארץ, עליה בּלי אמצעים וּמחֵשק מסירוּת־נפש. בּאה קבוּצה – גדוּד על שם יוֹסף חיים בּרֶנר, בּחוּרים שנתחַסנוּ בּעבוֹדה קשה ושהשׂתכּרוּ להוֹצאוֹת הדרך על ידי נסירת עצים בּיער. “פּוֹעלי־ציוֹן” בּעליה זוֹ מרוּסיה לא ראיתי. מקוֹאוֹרדינַציה כּזוֹ עם מַעלילי עלילוֹת וּמוֹציאי דיבּוֹת בּחלקם הגרוּע, עם חַסרי פּעוּלה בּחלקם הטוֹב, לא ניבָּנה. הקוֹאוֹרדינַציה היחידה היכוֹלה לשׂאת פּרי היא אוֹתה הכּנסיה לארץ־ישׂראל העוֹבדת המוּצעת על ידי ההסתדרוּת.

ואשר לקפא"י.

בּמוֹעצה של השנה שעברה ניבּאתי על מצב הקפּא"י, ואין אני שׂמח שדברי נתקיימוּ. בּקפּא"י היוּ גלוּמים שני רעיוֹנוֹת: א) רעיוֹן עבוֹדה ישוּבית עצמית; ב) העמדת עבוֹדה ישוּבית עצמית זוֹ בּרשוּת הפּוֹעלים היהוּדים המתרכּזים בּדבר בּנין ארץ־ישׂראל עוֹבדת. הרעיוֹן הראשוֹן נתגשם עתה בּמוֹסדוֹת רבּים של ההסתדרוּת. השני מחכּה עדיין להתגשמוּתוֹ, עתה עלינוּ להתחשב בּעוּבדה, שעברוּ הזמנים, אשר הקפּא"י ריכּזה את עבוֹדת הפּוֹעלים בּתוֹכה. בּזמן שאפשר בּארץ־ישׂראל בּיוֹם אחד לאסוֹף 2000 פוּנט לקוּפּת חוֹסר העבוֹדה, איזה ערך יש לכּספּים שאנוּ אוֹספים בּמשך שנה לקפּא"י. עלינוּ להבין, כּי ההסתדרוּת ותפקידיה גדֵלים מיוֹם ליוֹם ועלינוּ לבחוֹר בּאחת משתים: אוֹ לרתוֹם את הקפּא"י בּעבוֹדת ההסתדרוּת אוֹ להשאירה בּמצבה הנוֹכחי. הקפּא"י בּתוֹר קוּפּת העזרה לכל מפעלינוּ שעוֹד אינם יכוֹלים להיעָזר על בּסיס מסחרי, בּתוֹר קרן האיניציאַטיבה, בּתוֹרמאַספת מכשירים וּכלי־עבוֹדה, תמצא את מקוֹמה בּהסתדרוּת ויש לפניה פּרספּקטיבה של גידוּל והתרחבוּת. אך אם הקשר בּין הבּרית והקפּא"י הוּא כּזה שאינוֹ יכוֹל לשתף בּוֹ אחרים, הרי צריכה הקפּא"י להישאר כּאשר היא, ואין מקוֹם להצעוֹת מפשרוֹת על שוּתפוּת בּין הבּרית וההסתדרוּת.

“קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל” (קפּא"י) ⁴

ישנם חברים השמחים בּחלקם ועוֹד יוֹתר שמחים הם על שאחרים עשׂוּ פּחוֹת מהם, אבל זה לא יוּכל לשמש נחמה לפּוֹעלי ארץ־ישׂראל. אם ה"התאַחדוּת" לא עשׂתה עבוֹדה עצמית הרי היא עשׂתה בּשביל קרן־היסוֹד ואין היא מפלגה המחוּיבת לפי האידיאוֹלוֹגיה שלה לעשׂוֹת דוקא עבוֹדה עצמית. את ענין הקפּא"י מוֹדד החבר רַיס מנקוּדת־מבּט של כַּשרוּת פּוֹליטית. לזה רוֹצה אני לאמוֹר לחבר ריס, כּי הוּא יוֹשב כּבר בּכל אוֹפן בּחברה רעה. אנוּ משתתפים בּקרן־היסוֹד, הוֹלכים לקוֹנגרס, מטפּחים את תנוּעת “החלוּץ”. הפּסוּל של הקוֹאוֹרדינַציה בּחברה זוֹ אין לוֹ טעם. מזה עוֹד אין ראָיה שצריך להתאַחד, אבל על השאלה צריך לדוּן מנקוּדת־מבּט התכלית המעשׂית ולא מזוֹ של הכּשרוּת הפּוֹליטית.

את עבוֹדת קרן־היסוֹד עשׂוּ רק ציוֹנים וּבכל זאת הם מצאוּ לנחוּץ להרחיב את גבוּלוֹתיה של הקרן הזאת, מפּני שהיהוּדים נוֹתנים לקרן מוּרחבה זוֹ יוֹתר מאשר היוּ נוֹתנים למוֹסד ציוֹני מפלגתי.

החברים בּאמריקה, העוֹשׂים העיקריים לטוֹבת הקפּא"י, מצאוּ לנחוּץ להוֹדיע כּבר (לעת עתה בּלי יסוֹד רשמי), כּי הקפּא"י עוֹמדת תחת השגחת כּל הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל. וכך בּכל עבוֹדה ש"פּוֹעלי־ציוֹן" בּאמריקה עוֹשׂים. למרוֹת שהמעמסה נוֹפלת בּעיקר עליהם, הרי לשם הצלחת העבוֹדה הם משתדלים לשתף אחרים וּלהרחיב את גבוּלוֹת העבוֹדה. כּך היה גם בּעבוֹדת הבּנק.

את הקפּא"י הייתי רוֹצה לראוֹת כּחלק ממערכת המוֹסדוֹת העוֹמדים להיוָצר סביב ל"חברת העוֹבדים". כּל קנוּניה בּין הבּרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת לא תעמיד את הקפּא"י בּמקוֹם הראוּי לה בּעבוֹדה, מכּיון שמחר תוֹפַענה בּריתוֹת אחרוֹת עם קפּא"יים שלהם, אשר ההסתדרוּת תצטרך לבוֹא גם אִתם בּהסכּם. אם אפשר לעשׂוֹת כּך שכּל הקיבּוּץ הגדוֹל שבּהסתדרוּת יתחיל לחשוֹב את הקפּא"י לשלוֹ וכי כּל הכּוֹחוֹת המרוּכּזים סביב ההסתדרוּת והמתקרבים אליה שנה שנה יעבדוּ בּשבילה, אז תהיה הקפּא"י למוֹסד גדוֹל ואז יהיה זה לגמוּל בּעד כּל השנים הקשוֹת של הקפּא"י וּבעד היסוּרים שסבלוּ החברים שעמדוּ בּראשה, אבל אם בּאים הֵנה וּמתבּרכים בּשׂביעת־רצוֹן על העבוֹדה שנעשׂתה, אחרי שלא היה בּידי הקפּא"י להיעָנוֹת לצרכים הכי־דרוּשים ואחרי ששלוֹש השנים המלאוֹת סבל ועבוֹדה כּבּירה לא הביאוּ את “פּוֹעלי־ציוֹן” לידי פּעוּלה פּוֹריה וּמַתאימה למצב, אז אין אני יכוֹל לרחוֹש רגשוֹת חמים לאנשים אלה. אוּלם אם יש כּאן חוֹשבים שבּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” אינה יכוֹלה להתקיים בּלי מוֹסד כּספּי שלה – איני מבין למה בּאים בּהצעת שוּתפוּת עם ההסתדרוּת. אם אפילוּ אניח כּי חוּץ מן החברוֹת שמיַסדת ההסתדרוּת תגש עתה גם ליצירת קרן קוֹאוֹפּרטיבית, עוֹד ישָאר מקוֹם לקפּא"י, בּתוֹר נוֹשׂא עבוֹדה פּוֹליטית, תרבּוּתית וספרוּתית. ואני מתאר לעצמי, כּי לשם החזקת מפלגה סוֹציאליסטית בּארץ תוּכלנה מפלגוֹתינוּ בּחוּץ־לארץ לעשׂוֹת התאמצוּת כּשם שעוֹשׂה זאת “אחדוּת־העבוֹדה” בּארץ. את הפּשרה של רוּבּשוֹב⁵ אפשר לקבּל, אוּלם היא חסרת יסוֹד הגיוֹני. ממַה נפשך, אם כּשרים הם המשתתפים בּכּנסיה העוֹבדת הרי נעשׂה אִתם את השוּתפוּת על ידי הכּנסיה עצמה ותהיה זוֹ עם ההסתדרוּת בּעלת הקפא"י, ואם אינם כּשרים הרי לא תכשירם גם הכּנסיה העוֹבדת, אשר אִתה ניכּנס בּשוּתפוּת לפי הצעת רוּבּשוֹב. על כּל פּנים ענין הקפּא"י בּכּנסיה העוֹבדת תלוּי אך ורק בּהחלטתנוּ. הכּנסיה נקראה בּשביל ליצוֹר את המכוֹן אשר יִבנה את “חברת העוֹבדים”. תכנית כּיצד לעשׂוֹת את זה לא הבאנוּ אתנוּ. אנוּ קוֹראים בּכּנסיה למוֹעצה, אשר תחפּשׂ יחד אתנוּ את הדרכים. מצב העבוֹדה קשה, אנוּ סוֹבלים מבּדידוּת וחוֹסר עזרה ואת כּל הרוֹצים לבוֹא לעזרתנוּ הִזְמַנוּ. לא נכוֹן הוּא שרצינוּ לעשׂוֹת קוֹאוֹרדינַציה אך לצד ימין. אנוּ רוֹצים למשוֹך את כּל הכּוֹחוֹת הרוֹצים להשתתף בּעבוֹדה. הִזְמַנוּ את המפלגוֹת השׂמאליוֹת של רוּסיה וּפּוֹלין. את הא.ק.⁶ לא הזמַנוּ כּמוֹ שלא הזמַנוּ את ה"דרוֹר"⁷, ואין זאת אוֹמרת שלא נַזמין אוֹתם לאחר שניוָעץ.

ברור הוּא לכל הדעוֹת, כּי עבוֹדתנוּ בּארץ תיעשׂה על ידי ההסתדרוּת, כּי לעבוֹדה זוֹ יש אַהדה בּחוּגים שוֹנים וכי אין עדיין אוֹתוֹ המכשיר שינַצל אַהדה זוֹ. הקוֹאוֹרדינַציה צריכה ליצוֹר את המכשיר הזה. ואם תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” רוֹצה לחיוֹת לא רק על זכוּת אבוֹת, כּי אם להתקדם ולכבּוֹש כּוֹחוֹת חדשים, הרי היא צריכה להוֹשיט בּשׂמחה את ידה לאיחוּד אשר יביא את הרחבת הפּעוּלה – זהוּ הבּסיס היחידי להתרחבוּת התנוּעה.

לשאלת השׂפוֹת

בויכּוּח אמיתי על שאלת השׂפוֹת היה צריך להוֹציא את האנשים אשר בּחייהם הפרטיים אינם משתמשים בּאף אחת משתי השׂפוֹת ואת אלה שאינם יוֹדעים ואינם חיים בּאף אחת משתי השׂפוֹת.

ואשר לעצם הענין, הויכּוּח פּה, בּועידת הבּרית אינוֹ יכוֹל להיוֹת לויכּוּח תרבּוּתי טהוֹר. אנוּ מוּכרחים לבחוֹן את השאלה גם מהבּחינה הלאוּמית הפּוֹליטית. תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”, למרוֹת שהביאה אִתה מוֹמנטים חדשים, הרי שאפה להסתגל למוּשׂגי רחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי. גם רעיוֹן האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית נפסל בּחוּגים רבּים של “פּוֹעלי־ציוֹן” מפּאַת הסתגלוּת זוֹ והיא המַקשה את יחסה של תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” לארץ־ישׂראל.

האַתמוֹספירה הפּוֹליטית בּרחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי היתה אוֹיבת לכל ענין יהוּדי לאוּמי, והיה זמן שגם הגנה עצמית יהוּדית נחשבה לדבר פּסוּל. היש פּלא אם בּתנאים כּאלה שׂוֹררת איבה גלוּיה לעברית? בּמקוֹם שהערכת קניני העם נקבעת בּהתחשבוּת עם דעוֹת המעמד העוֹבד של הגוֹיים דוקא, שם אין מקוֹם לעברית בּתנוּעת הפּוֹעלים. פּשטוּת וּשלימוּת כּזוֹ אסוּרוֹת ל"פּוֹעלי־ציוֹן". ל"פּוֹעלי־ציוֹן" היה האוֹמץ לשנוֹת ערכין רבּים מקוּבּלים בּרחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי. ואף מהבּחינה העִיוּנית, מתוֹך הבנת ההיסטוֹריה העברית אינה אפשרית אצל “פּוֹעלי־ציוֹן” אוֹתה שלילת העברית השוֹלטת אצל מפלגוֹת היהוּדים המוּשבּעוֹת. את העמדה בּשאלת השׂפה אי אפשר לקשוּר עם “מלחמת המעמדוֹת” כּאשר ניסה לוֹקר לעשׂוֹת, אי אפשר להכניס את הכּל למסגרת של אידיאוֹלוֹגיה ידוּעה. עצם הדבר, כּי בּשאלה זוֹ סוֹערוֹת הרוּחוֹת יוֹתר מבּכל שאלה אחרת וכי לפּחוֹת אצלי היא מעוֹררת התרגשוּת פּנימית עצוּמה, מוֹכיח כּי יש לשאלה שרשים עמוּקים יוֹתר מאלה הנתוּנים למשפּט ההגיוֹן.

גם מהבּחינה הגיאוֹגרפית מוּכרחה עמדתנוּ להיוֹת אחרת מאשר זוֹ של המפלגוֹת הותיקוֹת בּרוּסיה, פּוֹלין וליטא, אשר לא הכּירוּ בּהמוֹנים יהוּדים חוּץ מאלה שחָסוּ בּצלוֹ של בּית רוֹמַנוֹב. אנוּ הבּאים בּמגע עם ארצוֹת הבַּלקן והמזרח איננוּ יכוֹלים להתיחס בּפּשטוּת כּזוֹ לשאלת השׂפוֹת. בּעינינוּ בּאוֹת בּחשבּוֹן גם ארצוֹת אחרוֹת. אם זינגר דיבּר על זה, כּי אדם שיבוֹא בּעתיד מארץ־ישׂראל יהיה תלוּש מן האוּמה מפּני שלא יבין את שׂפתה, הנה אני רוֹאה לפנַי ארצוֹת רבּוֹת שבּהן גדֵל דוֹר, ודוֹר של פּוֹעלים, אשר השׂפה היהוּדית זרה להם לגמרי. ואדם מארץ־ישׂראל – גם המדַבּר יהוּדית— אינוֹ מוֹצא מסילוֹת אליהם. אם נקשוּר את חדירתנוּ לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הרחבה אפילוּ בּאמריקה אך עם החוּגים הקשוּרים בּיהוּדית יֵצַר ויצוּמצם ההיקף מאד מאד.

בּבוֹאנוּ לקבּוֹע את עמדתנוּ בּשאלת השׂפוֹת – צריך כּל אחד מאתנוּ לנַסח לעצמוֹ את הפּרוֹגנוֹזה שלוֹ לעתיד העם. אני חוֹשב כּי אין פּרוֹגנוֹזה מאוּחדת וּברוּרה בּתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”. לקשוֹר את עתידוֹת העם העברי בּיהוּדית – זהוּ ענין לליגה תרבּוּתית ז’יטלוֹבסקאית ולא לתנוּעה מַקיפה כּשלָנוּ.

לכן אין תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” יכוֹלה לקבּוֹע עמדה מאוּחדת וּברוּרה בּשאלת השׂפוֹת.

אשר לארץ־ישׂראל, עוֹמדת השאלה כּך:

אין זוֹ עוּבדה בּלבד כּי ארץ־ישׂראל היא עברית (וכל החוֹברוֹת והכּרוּזים שאתם מקבּלים אינם משנים את המצב כּחוּט השַׂערה), ואין זוֹ שאלת סטַטיסטיקה בּלבד, כּי 96% מיהוּדי ארץ־ישׂראל רשמוּ את העברית כּשׂפתם – כּל כּיבּוּשי התרבּוּת, כּל גילוּיי החיים הציבּוּריים, המדיניים והאמנוּתיים הנם בּעברית. המלחמה על השׂפה נכנסה לחֶלבּם ודמם של אנשי ישׂראל, נעשׂתה לקנין קדוֹש, אשר אליו מתיחסים כּמוֹ שאין המוֹן יהוּדי מתיחס בּשוּם מקוֹם לשפה. אין אצלנוּ מקוֹם לחילוּקי־דעוֹת בּנוֹגע לשׂפה. תנוּעה חברתית ריאַלית כּתנוּעתנוּ אי אפשר לה שלא תהיה קבוּעה השׂפה שבּה היא מנהלת את מלחמתה ועבוֹדתה. אילוּ היינוּ מחוּלקים בּענין השׂפוֹת בּארץ־ישׂראל, לא היתה יכוֹלה להתקיים ההסתדרוּת המַקיפה את כּל הפּוֹעלים, לרַבּוֹת גם השׂמאליים. אילוּ היתה אפשרית למעשׂה השאלה מה טוֹב בּעינינוּ, אם ישוּב יהוּדי גדוֹל דוֹבר יהוּדית אוֹ ישוּב קטן דוֹבר עברית, הייתי בּלי ספק בּוֹחר בּראשוֹן. כּזאת אמר גם בּרנר, אבל אוֹתוֹ בּרנר שאמר זאת ושהיוּ לוֹ שרשים כּה עמוּקים בּהמוֹן היהוּדי הלך ללוֹנדוֹן וּבתוֹך בּדידוּת גמוּרה, בּלי תקוה להיקף, יסד את “המעוֹרר”, אשר היה, לדעתי, הנס לכל תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית וּלמפעלם התרבּוּתי בּארץ. ואילוּ עבדנוּ בּארץ בּלי קשר עם הגוֹלה, אילוּ חשבנוּ שאנוּ הננוּ אוּמה מיוּחדת, אוֹ לוּ גם זרם מיוּחד בּחיי היהוּדים, לא היה איכפּת לנוּ מה שתחשבוּ עלינוּ; אוּלם לא כּן הוּא הדבר, ולכן חשוּב לנוּ יחסכם בּשאלה זוֹ.

כּל זמן שלא תבינוּ כּי השׂפה העברית היא מציאוּת בּארץ־ישׂראל שאי אפשר להילָחם בּה וּלנַצחה הרי תבוֹאוֹ אלינוּ כּזָרים וּבקרקע ארץ־ישׂראל לא תיקָלטוּ. וּככל אשר תקדימוּ להכּיר בּזה, תִקְדַם לבוֹא ההַעמָקה וההפראה בּעבוֹדתנוּ המשוּתפת.

ואשר לגוֹלה. עצם העוּבדה של ארץ־ישׂראל עברית מוּכרחה להשפּיע על הגוֹלה וּלפלס בּה נתיבוֹת חדשוֹת לעתיד. פּשטוּת הפּרוֹגנוֹזה האידישסטית מוּפרכת. אין אני מכּיר את בּית־הספר בּפּוֹלין וּבליטא. המעט הידוּע לי מוֹכיח כּי האידישיזם שבּהן קשוּר עם אנטי־ציוֹנוֹת, ועוּבדה היא כּי חינוּך אחר הוּא אשר הכשיר אנשים לארץ־ישׂראל. ל"פּוֹעלי־ציוֹן" אינם מַתאימים בּתי־הספר של ה"צֶנטרל שוּל־פֶריין"⁸ כּמוֹ שאינם מתאימים להם גם בּתי־הספר של “תרבּוּת”.⁹

על כּל פּנים, בּרית זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” אשר יש בּה חלקים הרוֹאים בּהשלָטת העברית בּחיי היהוּדים את עתיד האוּמה וחלקים אשר הם אידישיסטים בּהחלט, יחד עם חלקים שאינם פּוֹעלים אף בּאחד משני הכּיווּנים, בּרית זוֹ אינה יכוֹלה לקבּל עמדה חיוּבית אחת בּשאלת השׂפוֹת. אין משׂרד־הבּרית יכוֹל להטיל פּוֹליטיקה שׂפָתית אחת על כּל הארצוֹת. מי שיש לוֹ מוֹח בּקדקדוֹ יבין כּי הַעמדת שאלת לימוּד האידיש בּבתי־הספר בּארץ־ישׂראל היא מיוּתרת, כּי לא נבוֹא בּה לידי כּל הסכּמה. משׂרד־הבּרית יכוֹל אך לתמוֹך בּמלחמה הלאוּמית־תרבּוּתית שמפלגוֹתינוּ מנַהלוֹת כּל אחת לפי דרכּה והשקפתה. הבּרית צריכה להכּיר וּלהכריז על העוּבדה כּי שׂפת הפּוֹעל העברי בּארץ־ישׂראל היא עברית וּבגוֹלה פּתוּחה השאלה לכל ארץ להחליט בּה.

(י"ג בּטבת תרפ׳׳ד)

שכוּנת־העוֹבדים

זה כּשנה שהוּכרז אצלנוּ על שכוּנת־עוֹבדים, אוּלם מן ההכרזה ועד היוֹם התקדמוּ הדברים אך בּמעט. הענין יצא לאויר העוֹלם בּשעה קשה וגם בּמזל לא קל. הרעיוֹן גם לא זכה ללבּוֹש צורה בּהירה, אשר תהא מחוּורת לגמרי לחברים המדבּרים והרוֹצים בּזה, ואִי־הבּהירוּת הזאת עוֹמדת לשׂטן, נוֹסף על אי־היכוֹלת הכּללית, על חוֹסר־האמצעים וגם על חוֹסר הרצוֹן מצד הכּוֹחוֹת החיצוֹניים.

לקוֹנגרס הלכנוּ מבּלי שתהיה לנוּ תכנית מסוּימת, גיאוֹגרפית, משקית וכּספּית. את המקוֹם להקמת השכוּנה טרם קבענוּ, והמקוֹם הוּא הוּא הקוֹבע את האוֹפי היסוֹדי של השכוּנה, כּלכּלתה ודרכי בּנינה. לא בּיררנוּ לנוּ גם מַהוּ התקציב האפשרי, שיוּכל להיכּנס לתוֹך המסגרת ההתישבוּתית, הריאַלית והמצוּמצמת, של הזמן הקרוֹב. לא יפָּלא משוּם כּך, שהקוֹנגרס וּוַעדוֹתיו, היִשוּבית והתקציבית, אשר הבּיעוּ יחס חיוּבי בּהחלט לרעיוֹן של התישבוּת עוֹבדים עירוֹנית, הסתפּקוּ בּרזוֹלוּציה כּללית וּבתקציב סתמי של 20,000 לירוֹת לשכוּנת־העוֹבדים, ואף זוֹ בּמדרגה השניה של התקציב, מבּלי לתת למוֹסדוֹת ההתישבוּת, לקרן הקימת ולַהנהלה הציוֹנית בּארץ הוֹראוֹת מסוּימוֹת לפעוּלה מזוֹרזת. האשמה היא בּמידה מרוּבּה בּנוּ. הקסימוּ אוֹתנוּ חזיוֹנוֹת שהם למעלה מכּוֹחנוּ, למעלה מהאפשרוּיותֹ הכּספּיוֹת והישוּביוֹת שיש לצפּוֹת להן בּשנים הקרוֹבוֹת. משך את חברינוּ מקוֹם אחד מַרהיב, יפה־נוֹף, רחב־ ידים בּקרבת הים, מבטיח עתידוֹת של דַיִג ושַיִט וכוּ'. מקוֹם זה, אחרי שישקיעוּ בּו אמצעים חשוּבים ליִבּוּש, לסילוּל, לסידוּר־מים, טרַנספּוֹרט וכוּ', אפשר שתהא לוֹ חשיבוּת רבּה בּתוֹר מרכּז חדש, להתישבוּת עוֹמדת בּרשוּת עצמה, בּתוֹר עיר פּוֹעלים. מוּבן, שהתישבוּת זוֹ, אם חרשתית ואם חקלאית־למחצה, טעוּנה אמצעים מרוּבּים, כּכל התישבוּת שלמה. ואם האמצעים האלה גם ימָצאוּ לנוּ בּיוֹם מן הימים – לפי שעה הלא ענין כּזה הוּא עדיין פּרוֹבּלֶמַטי – הרי עדיין לא יחדל מן הארץ הפּוֹעל העירוֹני, זה הגָר בּעיר, מתפּרנס על העיר, על העבוֹדה בּבנין וּבבתי־מלאכה של אחרים אוֹ בּקוֹאוֹפּרטיבים וּבמוֹסדוֹת של ההסתדרוּת. וּשכוּנת־העוֹבדים הריאַלית, זוֹ האפשרית כּיוֹם, היא המבקשת הֲקָלה והרחבה לחיי הפּוֹעל הזה המסתפּק בּה. אם אין אנוּ יכוֹלים לתת לוֹ לברוֹא התישבוּת מלאה וּמשק מסוּדר וחרוֹשת חדשה, נתן לוֹ בּקרבת העיר את המגרש המאַפשר לוֹ להקים את סוּכּתוֹ אוֹ את צריפוֹ ואת משקוֹ הבּיתי הדל. נתן לוֹ את פּרוַר הפּוֹעלים. יהיוּ האמצעים – נַרחיב את המשק הבּיתי, ונקים בּתוֹך השכוּנה את מפעלי החרוֹשת אשר נוּכל. ועד שיהיוּ – הרי יש גם בּבּית וּבמגרש בּלבד משוּם הרחבת החיים. מתוֹך השקפה זוֹ עברה עכשיו תשׂוּמת הלב מן המקוֹם החשוּב, המַבטיח אפשרוּת גדוֹלה וּרחוֹקה, אל שטח אחר, פּחוֹת חשוּב בּכמוּתוֹ וּבערכּוֹ וקרוֹב יוֹתר אל העיר. לאחר כּך התחילה הועדה, הממוּנה מטעם הועד הפּוֹעל, בּמשׂא־וּמתן עם הלשכּה הראשית של הקרן הקימת.

כּאן נתקלנוּ שוּב בּאוֹתוֹ חזיוֹן אשר עדיין אינוֹ ידוּע בּרבּים, אבל מאִתנוּ, חברי המרכּז החקלאי, הוּא גוֹזל את המנוּחה זה כּמה: חוֹסר־אמצעים וחוֹסר־קרקע בּידי הקרן הקימת. יוֹתר מחוֹסר־העבוֹדה ויוֹתר מן המצב הכּלכּלי הקשה בּארץ מפחידה הפּרספּקטיבה הקרוֹבה: חוֹסר אפשרוּת להתישבוּת חדשה לשנה הבּאה. וּמי יוֹדע אם רק לשנה הבּאה. ואין דבר העלוּל לזרוֹע דכּאוֹן וּליָאש את הלב בּמַחננוּ, כּמוֹ מצב זה. אין לתַנוֹת את כּל עוֹמק האסוֹן הצפוּן לנוּ בּזה, ואשר תוֹצאוֹתיו תהיינה מוּרגשוֹת בּארץ וּבציוֹנוֹת. הפּוֹעל בּארץ רעֵב לקרקע. מוֹעצת ההסתדרוּת הזאת צריכה לשׂים קץ לפּזמוֹנים המַרדימים של הציוֹנוֹת השׂבעה, זוֹ שהיא גם שׂבֵעַת־קרקע.

בּקרן הקימת אמרוּ לנוּ כּי אין אמצעים ושאלוּ אוֹתנוּ את השאלה האַכזרית: עמק אוֹ שכוּנת־עוֹבדים, אדמה חקלאית זוֹלה אוֹ אדמה יקרה בּקרבת עיר, מַאי עדיף? אמרנוּ – שניהם עדיפים. לנוּ, לעוֹבדים בּארץ־ישׂראל, אין כּאן אפשרוּת של בּחירה חפשית. לנוּ נחוּצים דוקא השנַיִם. אין הארץ נבנית על פּי תכנית מוּקדמת, של מוּקדם וּמאוּחר, של זוֹל ויוֹקר, אין אנוּ יכוֹלים לפטוֹר את עצמנוּ מענף אחד של החיים בּארץ בּגלל חשיבוּתוֹ היתירה של השני, ואין אנוּ עוֹסקים רק בּקיוּם של מצוָה מוּפשטת: גאוּלת הארץ, כּי אם שוֹאפים לספּק את צרכי ההתישבוּת ההכרחית של העוֹבדים. לא רק חשבּוֹן האדמה לפנינוּ, כּי אם גם חשבּוֹן המתישב. מה טעם לחיי הפּוֹעל החקלאי מבּלי שיראה לפניו את מפעל ההתישבוּת, ואין להניח אפשרוּת של קיוּם כּל־שהוא לישוּב בּארץ מבּלי שיֵאָחז הפּוֹעל העירוֹני בּקרקע. וּבמצב הנוֹכחי של חוֹסר קרקע יש לה להתישבוּת מאוֹת משפּחוֹת עוֹבדים על שטח מצוּמצם, ואם גם יקר, ערך מיוּחד.

בּמצב הכּספּי הנוֹכחי של הקרן הקימת לא יכוֹלנוּ להסתפּק רק בּדרישה לבד. אמנם ידענוּ, כּי אין כּל אפשרוּת להטיל על הפּוֹעל המתישב את הדאגה הכּספּית לרכישת קרקע, ידענוּ עד כּמה נחוּץ הדבר שכל פּרוּטה חסוּכה תוּשקע בּמשקוֹ וּבצריפוֹ, ואף על פּי כן הרשינוּ לעצמנוּ להציע לקרן הקימת כּי נכוֹנים אנוּ לקבּל על עצמנוּ התחייבוּת גדוֹלה: 500—600 משפּחוֹת המתישבים ימסרוּ מצדם לקרן הקימת 3000 לי"מ על חשבּוֹן דמי־החכירה של השנים הבּאוֹת. בּעלי נכסי דלָא נַיידי אשר קיבּלוּ בּזמנם את אדמתם ה"פּרטית" בּהלוָאָה מן הקרן הקימת, לא רק הם קיבּלוּ תנאים יוֹתר נוֹחים מאשר אלה המוּצעים לנוּ, אלא שמסוּפּקני בּכלל אם בּכל השכוּנוֹת השוֹנוֹת והמגרשים השוֹנים של הקרן הקימת הוּטלוּ על המתישבים, האמידים פּחוֹת אוֹ יוֹתר, תנאים כּה קשים כּאלה הנדרשים מאת הפּוֹעל המתישב. הוֹדענוּ כּמוֹ כן, כּי מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ (בּעזרתה וּתמיכתה של לשכּת הקרן הקימת היפוֹאית) עוֹמדת לארגן מפעל מיוּחד לשם שכוּנת־העוֹבדים, העלוּל להכניס כּאלף לי"מ. ניסינוּ להביא לידי דיסקוֹנטוּ גם את התקווֹת הטוֹבוֹת הצפוּיוֹת לקרן הקימת ממפעלים לשם שכוּנת־העוֹבדים בּגוֹלה. אוּלם גם זה לא הספּיק. ואז לא נשאר לנוּ אלא להטיל על כּף המאזנַים את ההצעה, כּי מן הסכוּם 20,000 לי"ש שפּסק הקוֹנגרס להקמת שכוּנת־העוֹבדים, תמסוֹר קרן־היסוֹד – על חשבּוֹן חוֹבה –עשׂרת אלפים פוּנטים לקרן הקימת בּשביל רכישת קרקע לשכוּנת־העוֹבדים. בּלשכּה הראשית אמרוּ לנוּ, כּי אם יעלה בּידינוּ לפעוֹל בּקרן־היסוֹד כּי יסכּימוּ להקצבה זוֹ, כּי אז יש תקוה כּי ההנהלה הראשית של הקרן הקימת תסכּים לכך וּתאַשר את הצעתנוּ. בּאוֹתוֹ מעמד הוֹדיעוּ לנוּ כּי לא יתכן שתינתן אדמה לשכוּנת־העוֹבדים, מבּלי שתיבּנה בּאוֹתה שעה גם שכוּנה חדשה למרכּז בּעלי־מלאכה… אם תוּצגנה גם שם דרישוֹת כּאלה כּאשר הוּצגוּ לנוּ, אם ישלחוּ גם אוֹתם לקרן־היסוֹד לדרוֹש כּסף לקניית־אדמה – ללשכּה הראשית של הקרן הקימת פּתרוֹנים.

בּינתים – וּמבּלי כּל קשר עם המשׂא־וּמתן הזה שבּין הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת וּבין הלשכּה הראשית של הקרן הקימת – והדרישה לשכוּנת־העוֹבדים מצאה לה מַהלכים וסימפּטיה בּין עוֹבדי הקרן הקימת שבּארץ, והלשכּה הארצית התחילה מצדה בּמשׂא־וּמתן עם סניפיה המקוֹמיים ועם מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת וּבפרסוּם ידיעוֹת על המפעלים המיוּחדים העוֹמדים להסתדר בּיפוֹ, חיפה וּטבריה לשם גאוּלת הקרקע לשכוּנוֹת־עוֹבדים. בּיפוֹ כּבר הוּחלט מטעם הלשכּה המקוֹמית של הקרן הקימת וּמוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ על “שבוּע” של שכוּנת־עוֹבדים, ועל שוּרה של מפעלים, וּב"עדן" נתאַספה אסיפה רבּת־עם לפתוֹח בּמַגבּית. ועד היכן הגיעוּ יחסי ההכּרה של הקהל הרחב העוֹמד מחוּץ לנוּ, יש לראוֹת מן העוּבדה שהרבּנים הראשיים שבּיפוֹ נַענוּ בּרצוֹן לבקשת הלשכּה המקוֹמית והבטיחוּ להטיף בּשבּת בּבתי־הכּנסת על חשיבוּת הדבר. והנה כּרעם בּיוֹם בּהיר נתפּרסם ערב התחלת המַגבּית, “אוּקאז”² מטעם הלשכּה הראשית, כּי הכּרוּז היפוֹאי נכתב לא על אחריוּתה וכי איסוּף הכּספּים הוּא. לפני זמנוֹ.

איני יוֹדע, אם בּכל שנוֹת קיוּמה של הקרן הקימת קרה כּדבר הזה, שהלשכּה הראשית תתערב להפסיק וּלהפריע מפעל של אוֹסף כּספּים, אשר הוּכרז מטעם הלשכּה הארצית. מה פּעל כּאן – אם הרצוֹן ללַמד את מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ כּיצד צריכים לכתוֹב כּרוּזים, אשר יִיטבוּ בּעיני בּעלי־בּתים חשוּבים, אם הלחישה של מַאמרי “דוֹאר היוֹם”³, אוֹ החשש לקירבה היתירה שיש בּארץ בּין הפּוֹעלים וּבין עסקני קרן הקימת המקוֹמיים – לא נַעמיק חֵקֶר. חשוּב לנוּ לציין, מה רב הוּא המרחק כּיוֹם בּין הלשכּה הראשית של הקרן הקימת וּבין התביעוֹת הבּוֹערוֹת של הישוּב העוֹבד, ואיזוֹ שרירוּת־לב ואיזה זלזוּל בּאינטרסים של הקרן הקימת עצמה ואיזה בּיטוּל לדעת־הקהל מתגלה מצד מוֹסדוֹת אַחראים כּשהדבר נוֹגע לענין של פּוֹעלים. המוֹעצה שלנוּ אינה רשאית לעבוֹר בּשתיקה על מעשׂה מַחפּיר זה. בּסיפּוּק ידוּע יש לנוּ לציין כּי דעת הציבּוּר הגדוֹל, בּחוּגים שוֹנים וּרחבים, ידעה להעריך את המעשׂה הזה מצד הלשכּה הראשית כּערכּוֹ.

המכשוֹל המסוּפּר אינוֹ הראשוֹן ואינוֹ האחרוֹן אשר יפָּגש לנוּ על דרכּנוּ ויש לחשוֹב כּי גם הגשמת ההצעוֹת האמוּרוֹת לא תֵקַל לנוּ ותדרוֹש מאת ההסתדרוּת פּעוּלה מאוּמצת, וגם מזוֹרזת. הפּסיביוּת של המתישבים עצמם, פּעוּלה בּלתי־מספּיקה מצד ההסתדרוּת – עלוּלוֹת בּמצב הנוֹכחי לדחוֹת את ענין השכוּנה לעידן ועידנים. וּבפּרספּקטיבוֹת הדלוֹת להתישבוּת של תקוּפה קשה זוֹ אַל נא ידָחה ענין שכוּנת־העוֹבדים – האחיזה האחת, התקוה האחת לציבּוּר הפּוֹעלים שבּעיר.

תשוּבה לדברי חברים

יוֹם תמים הקדשנוּ לשאלוֹת ההתישבוּת. נתקיימה בּנוּ, כּנראה, המימרה היהוּדית: “בּאין י”ש – מסיחים בּוֹ". אוּלם כּיצד שׂוֹחחנוּ? בּמקוֹם לדוּן וּלחַור את אשר נתחדש בּתוֹך מציאוּתנוּ האחרוֹנה, – הפכנוּ את השאלוֹת המעשׂיוֹת לחוֹמר לעיוּנים מוּפשטים וליצירת חילוּקי־דעוֹת. כּלוּם נחוּצה לנוּ כּאן, בּינינוּ, תעמוּלה על חשיבוּת העליה, אוֹ כּלוּם עלוּלה תעמוּלה זוֹ הפּעם להוֹסיף לנוּ מעט אוֹר לבירוּר דרכי ההגשמה של שכוּנת־העוֹבדים?

בענין שכוּנת־העוֹבדים אין לי להוֹסיף על מה שאמרתי. בּשבילי היא דבר אקטוּאלי, ענין לפעוּלה מהירה, וּבעיקר פּתיחה להתישבוּת חדשה ואַכסַניה למפעלים משקיים חדשים. הייתם “פּוֹעלים” אצלי שאַסכּים לכל ההצעוֹת של מַשׂיגַי, אילוּ הייתי רוֹאה כּי יש אִתם גם דרך־פּעוּלה להמריץ את ההגשמה.

ושוּב על המַכּסימַליוּת. בּויכּוּחינוּ יש כּבר אבק־סכּנה של גילוּי־פּנים שלא כּהלכה. וּמשוּם כּך צריך אני אוּלי לברר, כּי בּאמרי “מַכּסימוּם של יכוֹלת” אין כּוָנתי לא להסכּמה של פּקיד פּלוֹני אוֹ לנטיה של הנהלה אלמוֹנית, כּי אם ליכוֹלת המַכּסימַלית של התנוּעה כּוּלה כּיוֹם הזה. ואפשר זקוּק אני למסירת־מוֹדעה, כּי איני מזלזל חס ושלוֹם בּדיג וּבשיט, ועל אחת כּמה וכמה שיוֹדע אני להחשיב את ההתחלוֹת שנעשׂוּ בּנידוֹן זה, אוּלם הם לדידי מן הדברים אשר אמירתם ראשוֹנה – נאה, שניה – אינה מוֹסיפה,־ שלישית – גוֹרעת, אם העשׂיה אינה מלַוָה את האמירה. וּבאין מעשׂה אִתנוּ למה נדוּש בּזה?

ואם נוֹטים אתם לבטל פּעוּלה ריאַלית, הנמצאת בּגדר האפשרוּת, מפּני התביעוֹת המַכּסימַליוֹת, כּי אז – כּלוּם לא יִצדק מי שיאמר להסתדרוּת פּוֹעלי הבּנין: מה לכם לבטל את טִפְחוֹת־ימיכם ואת כּשרוֹן־קוֹמבּינַציוֹתיכם בּבנין בּתים שאחרים יֵשבוּ בּהם? מוּטב לכם, שתתחילוּ בּוֹנים בּתים לעצמכם. האם אין צדק רב, האם אין גם הגיוֹן כּלכּלי רב בּהלָך שאלוֹת אלוּ? כּלום, בּאמת, אין צוֹרך מפּעם לפעם לשוּב וּלעיין בּפּרספּקטיבה רחוֹקה זוֹ, ואף על פּי כּן אין אנוּ פּוֹסקים – בּרצוֹננוּ – מפּעוּלתנוּ הנוֹכחית, בּת הפּרספּקטיבה הקצרה, בּאשר היא לחם חוּקנוּ.

ועכשיו על עניני ההתישבוּת החקלאית. כּמה קבּים של בּיקוֹרת נשמעוּ כּאן, ונראה לי כּי המידה היתה גדוּשה בּמקצת. איני מוֹדה בּכריכה זוֹ שכּרכוּ יחד את הנהלת הקרן הקימת, הועד לחקלאוּת⁴ וּמחלקת ההתישבוּת. בּיקרתנוּ יש לה חשיבוּת רק אם היא צוֹדקת, אם היא שקוּלה, ולא די לבוֹא ולשפּוֹך את המרירוּת שבּלב.

המצב בּקרן הקימת הוֹלך ורע. הפּעם דוּבּר אצלנוּ הרבּה על מיעוּט אמצעים, המסַכּן את ההתישבוּת. אוּלם הסכּנה צפוּיה לא רק מצד זה, כּי אם גם מצד הרוּח המנַשבת שם. האינצידֶנט עם “שכוּנת־העוֹבדים” הנהוּ רק אחד הגילוּיים, המציינים את הלָך־הרוּח הזה. מכּל עבר צצים כּל מיני פּרֶטֶנדֶנטים להתישבוּת, וּלהנהלת הקרן הקימת – העוֹמדת מחוּץ לדאגוֹת ההתישבוּת וּלחשבּוֹנוֹת ההתישבוּת – אחת היא, אם אלה שבּאים בּתביעוֹת לקבּל אדמה כּבר עבדוּ בּארץ, אם מסוּגלים הם לעבוֹד, אם רכשוּ להם בּעמלם, בּנסיוֹנם את הזכוּת להתישב. להנהלה חשוּב רק אם יש לוֹ איזה “צד” חזק –"לַנרסמַנשַפט" אוֹ “מזרחי”. מה שיש כּיוֹם – אלה הם רק פּרחים. נקל להבין לאן תוֹליך את ההתישבוּת שיטה זוֹ של הקרן הקימת. ההנהלה כּיוֹם מוֹדה בּעיקר של עבוֹדה עברית, אוּלם “עבוֹדה עצמית” בּחקלאוּת מהי – אינה יוֹדעת, ואינה תוֹבעת זאת ממתישביה. אין כּל התאָמַת הפּעוּלה בּין הנהלת הקרן הקימת וּבין מוֹסדוֹת ההתישבוּת. כּל אחד – עוֹלם בּפני עצמוֹ. היחס לפּוֹעל, וּביחוּד לפּוֹעל המסוּדר, המנהל משק בּרשוּת עצמוֹ – מתגלה מפּעם לפעם. בּמסירת עבוֹדוֹת של הקרן הקימת – טָנדֶנציה מסוּימת לדחוֹק את רגלי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. למרוֹת יוֹקר האדמה בּירוּשלים, רוֹאה הקרן הקימת לה חוֹבה להמציא מגרשים לכל מיני מוֹסדוֹת ציבּוּריים, אוּלם מַשתלת־עצים של קבוּצת פּוֹעלוֹת, אוֹ מַחצבה, העלוּלה לרכּוֹש ענף־תעשׂיה חדש וּלפרנס עשׂרוֹת עוֹבדים, – אלה אינם זוֹכים לקבּל מגרשים מן הקרן הקימת. צרכים אלה בּשבילה – שׂפה זרה. רוּבּה של ההנהלה יוֹשב בּחוּץ־לארץ וגוֹזר משם על עניני חקלאוּת חיוּניים בּיוֹתר, וּמעשׂה טירה יוֹכיח⁵.

אוּלם עלינוּ לאמוֹר את האמת גם לעצמנוּ: האַשמה על מצב הענינים בּקרן הקימת חלה בּמידה הגוּנה גם עלינוּ בּעצמנוּ. אשמים לא רק אלה, המפחדים מפּנינוּ ודוֹחים את השתתפוּתנוּ בּהנהלת הקרן הקימת. להם יאֶה הדבר. אוּלם אשמים אנחנוּ, אשר למרוֹת ההחלטוֹת השוֹנוֹת של ההסתדרוּת, לא עמדנוּ כּהוֹגן על חשיבוּת הדבר, נכנענוּ לפני המכשוֹלים ולא נלחמנוּ כּראוּי על זכוּתוֹ של הפּוֹעל בּארץ להשתתף בּאוֹפן ישר בּאוֹתוֹ המוֹסד, אשר בּוֹ תלוּי גוֹרל ההתישבוּת, ואשר ליצירת יחס ההערצה אליו בּעם – הוֹסיף גם הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי משהוּ.

בּיקרוּ כּאן קשה את ועד החקלאוּת. בּיקרו לא רק את עבוֹדתו ואת דרכיו (כּמוֹ דחיקת רגלי הקבוּצה), כּי אם פּסלוּ בּעיקר את עצם קיוּמוֹ. אני מפריד בּין שני הדברים. יש הרבּה צדק בּדברי לבקוֹביץ⁶, כּי “אלה אשר כּל ימיהם מתַווכים להוֹציא את כּסף העם לידי ערבים” אין להם כּל רשוּת מוּסרית לחתוֹך את גזר־דינה של ההתישבוּת הלאוּמית. יש גם הגיוֹן רב בּטענה, כּי אין כּל טעם בּדבר, שעניני ההתישבוּת יֶחָתכוּ לא על ידי אלה, שהם אַחראים בּעד ההתישבוּת בּחייהם וּבפעוּלתם, כּי אם על ידי נוֹתני עצוֹת סתם, אשר נתינת־עצה זוֹ אינה מחייבת אוֹתם לשוּם דבר. משוּם כּך טבעית היא וּנחוּצה המלחמה הבּלתי־פּוֹסקת בּעד שחרוּר הפּעוּלה הישוּבית החדשה מתלוּת בּ"דעוֹת" מן החוּץ. אוּלם ועד־החקלאוּת הנהוּ רק בּיטוּי אוֹרגַניזציוֹני של מציאוּת ידוּעה, מציאוּת החוּגים והמַעמדוֹת בּארץ וּבציוֹנוֹת. השפּעתם של אֵלוּ קיימת בּדרכים שוֹנוֹת גם בּאין ועד־חקלאוּת. הלא מספּיקה גם לחישה בּ"דוֹאר־היוֹם" בּשביל פּקוּדה של הנהלת הקרן הקימת. נַניח שמחר יבוּטל וַעד זה, כּלוּם תֵקַל על ידי זה עֶמדתנוּ וּמלחמתנוּ בּהתישבוּת? לדידי, הריני מבַכּר מלחמה גלוּיה, תרבּוּתית, בּתוֹך כּתלי מוֹסד ליגַלי, הנוֹתן אפשרוּת של התנגשוּת אמיצה וישרה, על הצוֹרך להשיב אחוֹר כּל מיני השפּעוֹת שבּלחישה וּבמחתרת.

פּחוֹת מכּל היתה, לדעתי, צוֹדקת הבּיקוֹרת הזעוּמה על ה"מחלקה להתישבוּת" של ההנהלה הציוֹנית. מקרי ההתנגשוּיוֹת בּפרטים שוֹנים אינם צריכים להאפיל על עצם החזיוֹן החיוּבי ההכרחי לכל פּעוּלה התישבוּתית בּריאה: קיוּם פּעוּלה הַרמוֹנית בּין המוֹסד המיַשב – ההנהלה הציוֹנית – וּבין המוֹסד של המתישב – ההסתדרוּת החקלאית. ודאי ישנוֹ מי שמעוּנין לדוּן פּעוּלה הרמוֹנית זוֹ לגנַאי, אבל לא אנחנוּ. כּשבּאים אצלנוּ וּמַסיקים מכּאן, כּי מחלקה זוֹ היא מיוּתרת, בּאשר היא עוֹבדת על פּי רוֹב בּהתאמה עם המרכּז החקלאי – הרי דרישה זוֹ אינה מגלה לא את הכּרת כּוֹחנוּ ואף לא את הכּרת זכוּתנוּ. הפלָגה זוֹ בּיכלתנוּ והפרזה זוֹ בּחוֹסר ערכּם של אחרים אינה מוֹסיפה לנוּ לא כּוֹח ולא זכוּת. גם בּעוֹלם הגדוֹל נלחם הפּוֹעל על התאמה, בּין מחלקוֹת ידוּעוֹת בּממשלה וּבין ההסתדרוּת המקצוֹעית, אבל לא על בּיטוּלן של אוֹתן המחלקוֹת. הלהוּטים אחרי דרישוּת מַכּסימַליוֹת־נמהרוֹת צריכים בּכל זאת לדעת, שהגשמת דרישוֹת כּאֵלוּ דוֹרשת גם תנאים־ קוֹדמים ידוּעים, וּתנאי קוֹדם לכל זה: התבּגרוּתנוּ ההתישבוּתית והשפּעה מַכריעה בּמוֹסד היחידי המנהל את ההתישבוּת – בּהסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית. בּקפיצוֹת לא יֵעָשׂה הדבר הזה.

הבּיקוֹרת על המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת ודאי שהיא צוֹדקת, ולא רק בּמחלקה זוֹ אוֹ אחרת דוקא, כּי אם בּכל מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים. הסתדרוּת הפּוֹעלים אַל תחשה בּדבר הזה. על ידי מה שאֵחַרנוּ עד כּה לקבּוֹע פּוּמבּית את דרגת המשׂכּוֹרת שלנוּ – זוֹ השׂוֹררת אמנם בּרוֹב מוֹסדוֹת ההסתדרוּת, אבל לא בּכוּלם – לא יכוֹלנוּ גם לפעוֹל בּנידוֹן זה בּתקיפוּת הדרוּשה. מפנּי הקיסם שבּעינינוּ לא יכוֹלנוּ לאמוֹר לאחרים: טוֹל קוֹרה. בּקוֹנגרס, בּוַעדה התקציבית, הכנסתי הצעה כּי תיקָבע המשׂכּוֹרת המַכּסימַלית בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית שבּארץ ל־40 לי"מ. בּועדה היוּ די אנשים מנוּמסים, אשר חששוּ להתערב בּאוֹפן כּל כּך גס בּענינים דקים, והוֹדעתוֹ של הד"ר רוּפּין, כּי ישנה בּארץ ועדה החוֹקרת את אפשרוּת הַקְטָנַת המשׂכּוֹרוֹת – עזרה לקבּוֹר את ההצעה. הוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת חשוּבה לנוּ מכּל צד, גם מצד החסכוֹן הכּספּי וגם מן הצד החברתי. אוּלם ההסתדרוּת בּקַבּלה את דרגת־המשׂכּוֹרת שלה נַעשׂית עוֹד יוֹתר מעוּנינת בּהוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת. המרחק בּין המשׂכּוֹרוֹת בּמוֹסדוֹתינוּ וּבין המשׂכּוֹרוֹת אצל אחרים עלוּל להציג אוֹתנוּ בּמצב של “אי בּוֹדד” אשר רק צדיקים וַתרנים יִשכּנוּ בּוֹ, וכל בּעל “תעוּדה” אוֹ בּעל־כּשרוֹנוֹת יראה את עצמוֹ כּקרבּן ולא יחדל לחוּש את הלחץ החָמרי המיוּחד שבּוֹ הוּא נתוּן בּהשוָאה עם חברוֹ אשר בּחר בּדרך אחרת. הוֹרדה כּללית של משׂכּוֹרוֹת בּעלי הפּרוֹפֶסיוֹת המיוּחדוֹת וקירוּבן למצב העוֹבדים הגוּפניים – תביא לא רק קימוּצים כּספּיים והקלה על המשקים הלאוּמיים השוֹנים, כּי אם גם עליה רבּה בּמוּבן החברתי.

על המרכּז החקלאי. טַבֶּנקין אמר, כּי המרכּז בּכל עמלוֹ פּוֹעל כּאילוּ אין מאחריו ציבּוּר, וכי כּאן הסיבּה לרפיוֹן השפּעתנוּ. ציוֹן המצב הוּא נכוֹן, אוּלם טעוּת היא לחשוֹב כּי המרכּז, אוֹ רק המרכּז, הוּא האשם בּכך. לא די לתאר את הדברים, שהנה המרכּז יקרא והציבּוּר יזָעק אחריו. אין הענין כּל כּך פּשוּט. אין המרכּז יכוֹל להרגיש את עצמוֹ תקיף בּמלחמתוֹ כּלפּי חוּץ, בּשעה שהוּא יוֹדע את מכאוֹביו בִּפנים. כּל עוֹד אתה רץ וּ"מתרוֹצץ", מסַדר תכניוֹת, מַמציא תקציבים וכוּ', ואינך נוֹגע בּמי שהוּא – הרי אתה מוֹסד הכרחי, בּר־סמך ורב־ערך. אוּלם רק העזת להתערב חס ושלוֹם בּענינוֹ של פּרט, קיבּוּץ, מוֹשב או פרקציה, הרי אתה בּעל פּנִיה, מתכּוון להרע, נוֹקם ונוֹטר, חסר ידיעה ונסיוֹן. כּל אחד מאִתנוּ טעם, מי פּחוֹת וּמי יוֹתר, מן הקוּבּעת הזאת, מן הזלזוּל הזה בּמוֹסדוֹת וּבאנשים, וּמכּל הבּזבּוּז האיוֹם של הכּוֹחוֹת וקיצוּר־הימים שיחסים אלה גוֹרמים. אילוּ היה בּא המרכּז לגלוֹת אפס קצהוּ מאשר עוֹבר עליו בּמקרים אלה של סכסוּכים, יחסי־שכנים, עניני גבוּלוֹת, משפּטים וכוּ', הייתם אוּלי מבינים מַהוּ הרקב האוֹכל את כּוֹח האנשים והמוֹסדוֹת. מפּעם לפעם נעשׂים בּקרבּנוּ דברים אשר אינם מעוֹררים כּבוֹד, ויש גם דברים המערערים את כּל אָשיוֹתיה המוּסריוֹת והחברתיוֹת של הסתדרוּתנוּ. והרע בּכל זה, הבּלתי־מוּסרי בּכל זה, והמחליש וּמרפּה את הידים בּיוֹתר – זהוּ היחס “האוֹבּיֶקטיבי” של קהל־ההסתדרוּת לכל אלה. הקהל רוֹאה וּמַחשה. ואם מוֹסדוֹת ההסתדרוּת עוֹד מוֹצאים אוֹן לעמוֹד על דרישוֹתיהם הרי הם מיד נעשׂים בּעיני הקהל ל"צד". וּמידת הרחמים מתגלגלת על כּל “נרדף”. אין תמיכה, אין השתתפוּת חברים. בּא־כּוֹחוֹ של הציבּוּר כּוֹרע בּבדידוּתוֹ.

סבוּרני, כּי כּאן אחד המקוֹמוֹת הכּוֹאבים בּיוֹתר של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. בּעיני רבּים יכוֹלה הדרישה ל"משמעת" להיוֹת ללעג, לסימן קטנוּת, לאוֹת תאוַת־שלטוֹן. אוּלם תנוּעת הפּוֹעלים – כּוֹחה המוּסרי ואפשרוּת נצחוֹנה הם בּמשמעתה, בּהתלכּדוּתה, בּאֵמוּן וּבכּבוֹד שהיא רוֹחשת לעוֹבדיה. וּבמצבנוּ הנוֹכחי, כּל עוֹד לא השלַטנוּ את ההסתדרוּת בּפנים, בּתוֹך ההסתדרוּת, מה בּצע בּדרישוֹת תקיפוֹת מַכּסימַליוֹת כּלפי חוּץ?

ועוֹד להגבּרת השפּעתנוּ על עניני ההתישבוּת. אחת הסיבּוֹת לרפיוֹן דרישוֹתינוּ בּציוֹנוּת וּבהתישבוּת היא בּעמדה הרשמית של ההסתדרוּת. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ חיה את חייה המיוּחדים בּפנים, מכוּנסה לתוֹכה, שקוּעה בּתוֹך צרוֹתיה וטרדוֹתיה, ואין לבּה פּנוּי בּמידה המספּיקה והדרוּשה למלחמת־העבוֹדה בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית. אין בּציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, למרוֹת היוֹת כּל מפלגה וכל חוּג קשוּרים עם חוּגים מקבּילים בּחוּץ־לארץ, הבנה מספּיקה לקשר האוֹרגני והתדירי שבּין הענינים כּאן וּבין הענינים בּגוֹלה. וּמשום כּך הזלזוּל בּכמה פּעוּלוֹת, בּהחזקת קשרים. וּמכּאן גם חוֹסר־הענין למתהווה בּתנוּעה הציוֹנית. ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ רחוֹק אמנם מכל תיאוֹריה של אנטי־קוֹנגרֶסיזם וכוּ', אדרבא כּשניגשים לאיזה מעשׂה־שהוּא מתגלה מיד עד כּמה כּל ענינינוּ החיוּניים בּארץ קשוּרים בּמצבה וּביכלתה של התנוּעה הציוֹנית. ויש גם שֶאֵלה, אשר על פּי תוֹרתם אסוּר להם להוֹדוֹת בּזה, שוֹכחים בּשעת מעשׂה את כּל התוֹרה ותוֹמכים בּהצעוֹת וּבהחלטוֹת “מסוּכּנוֹת”. ואף על פּי כּן אין ציבּוּר הפּוֹעלים ואין הסתדרוּת הפּוֹעלים אַקטיביים בּשאלוֹת אֵלוּ. ידיה של ההסתדרוּת קשוּרוֹת בּמוּשׂגים אוֹרגניזציוֹניים כּוֹזבים. אוּלם ענינינוּ החיוּניים יביאוּנוּ סוֹף סוֹף – לרצוֹננוּ אוֹ על כּרחנוּ – לידי אַקטיביוּת גם בּשׂדה זה.

ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת

במשך דברַי אגע בּעניני אשר שנים רבּוֹת היתה נגיעתם מַרגיזה את הרוּחוֹת. מאמין אני, כּי הימים ההם כּבר רחקוּ מאִתנוּ, וכי השַקלא וטַריא כּיוֹם הזה בּינינוּ בּשאלוֹת אלה תוֹכיח, כּי ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ בּגר ועָצַם מאז ועד היוֹם.

בּמוֹעצת ההסתדרוּת

ההסתדרוּת אֵחרה בּדין־וחשבּוֹן. גם לתוֹצאוֹת הועידה לא ניתן הפּרסוּם הנצרך. אפילוּ הפּרוֹטוֹכּוֹל של הועידה לא זכה להתפּרסם עד הנה. לא אספּר עכשיו על פּרטי הועידה, ואסתפּק בּסקירה קצרה על גוּפי הדברים.

ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת נקראה מבּלי כּל עֲנוֹת תרוּעה. אפשר לאמוֹר, בּחשאיוּת יתירה. אנשים, שהנם בּטוּחים למַפרע בּהצלחה המעשׂית ובחשיבוּת ההיסטוֹרית המרובּה של כּל מה שהם עוֹשׂים, בּיקרוּ אוֹתנוּ, את אנשי ההסתדרוּת, קשה על הכנה חלוּשה זוֹ. ראוּ בּזה הוֹכחה נוֹספת לחוֹסר הכּשרוֹן וּלצמצוּם האוֹפק. האמת היא, כּי קראנוּ את הועידה, אם לאמוֹר בּלשוֹן הפּסוּק, כּ"חוֹגרים" ולא כּ"מפַתחים". קראנוּ לועידה זוֹ לא מתוֹך מצב־רוּח חוֹגג וּבטוּח. ההחלטה עצמה לקרוֹא לועידה זוֹ מוֹכיחה אמנם על מידה ידוּעה של הרגשת כּוֹח. לפנים לא היינוּ מוֹצאים בּקרבּנוּ את האוֹמץ לפנוֹת אל החוּגים השוֹנים, הנלחמים זה בּזה, בדרישת פּעוּלה משוּתפת וּמוּתאמת לצרכינוּ. עוֹד בּועידת חיפה הכרזנוּ על הצוֹרך, ואוּלם את הצעד הראשוֹן להגשמתוֹ הרהבנוּ לעשׂוֹת אך הפּעם. אוּלם צעד נוֹעז זה נעשׂה, כּאמוּר, לא מתוֹך שׂמחה אלא מתוֹך צער וּכאב. אפשר יש בּארץ חוּגים, שהנם מרוּצים בּיוֹתר מפּעוּלת בּני בּריתם בּחוּץ־לארץ, וּפיהם מלא רינה על הגדוֹלוֹת הנעשׂוֹת שם על ידיהם. אוּלם אלה מאִתנו, העוֹבדים את עבוֹדת ההסתדרוּת, לא השלימוּ ולא יכלוּ להשלים אף שעה קלה עם טיב הפּעוּלה של חברינוּ בּחוּץ־לארץ, ועם תוֹצאוֹתיה. המוּעקה שבּחַיינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, בּת־הלוָיה של צמיחת מעמד הפּוֹעלים, המוּעקה של חוֹסר־עבוֹדה, דחקוּת ויציאה, הבליטה עוֹד יוֹתר את דלוּת המַעשׂ של חברינוּ השוֹנים, מכּל החוּגים כּוּלם. כּאב המצב היה נעכּר על ידי ההרגשה המרה: הנה זהו אגף העבוֹדה, זהוּ ערכּוֹ וכך הוא נַענה למצב. וכך הוּא יוֹדע לשׂאת בּעוֹל ענינינוּ. והיה רצוֹן לנסוֹת פּעם, לאזוֹר כּוֹחוֹת, וּמבּלי דיבּוּרים מפוֹצצים וּמבּלי “פֶּרספֶּקטיבוֹת” – לאחוֹז בּהם וּלרתמם, את כּוּלם, כּוּלם, בּעגלת ההסתדרוּת הכּבדה. ידענוּ את קשי הדבר. ידענוּ את פּיזוּר הנפשוֹת, את היחסים השׂוֹררים שם בּין חוּג וחוּג ולא בּטחנוּ בּכוֹחנוּ, כּי יעלה לנוּ גם בּחוּץ־לארץ להגבּיר את תביעוֹתיה וּצרכיה של ההסתדרוּת על יחסי המפלגוֹת המסוֹרתיים (וּבמוּבן זה נשאר, כּמוּבן, עוֹד למלא הרבּה גם אחרי הועידה). זה היה ההיסוּס, וּמשוּם כּך קראנוּ לועידה בּלי חגיגוּת וּבלי פּומבּיוּת.

מטעם זה גם לא הבאנוּ לועידה תכנית מסוּימת של פּעוּלה ואִרגוּן. גם על זאת ריננוּ אחרינוּ. אוּלם אנוּ לא הגשנוּ לועידה תכנית־למַפרע בּיוֹדעים. בּאשר ידענוּ, כּי אין לפנינוּ שטח פּנוּי אשר נוּכל להקים עליו מתוֹך יצירה חפשית בּנין כּרוּחנוּ, כּי אם עלינוּ להקים את הבּנין מתוֹך החמרים הנתוּנים. כּי בּתוֹך התנגשוּיוֹת של שבעת הגוּפים, אשר בּאו להסב אִתנוּ, עלינוּ למצוֹא את הבּסיס לפעוּלה משוּתפת. ידענוּ כּי עלינוּ שׂוּמה להעביר את סירת ההסתדרוּת דרך כּל סלעי־המגוֹר, העוֹמדים לפוֹצצה. עבוֹדת הועידה אף היא עברה לא מתוֹך חגיגיוּת ולא מתוֹך אַתמוֹספירה של קרבת חברים שוֹפעת, לא מתוֹך שלוה. קוֹדם כּל נִגבָּה המס, זה הידוּע גם לנוּ מתוֹך ועידוֹת ההסתדרוּת בּארץ: אמני־ה"דֶקלַרציוֹת", המוּפנוֹת אל מעֵבר הבּמה, הנאמרוֹת לשם הפּרוֹטוֹכּוֹל, ההיסטוֹריה וצאן־המַרעית, מילאוּ את סִפְקָם, כּנפשם שָׂבְעָם. אנו, שבּאנוּ אחרי עבוֹדת הקוֹנגרס, אחרי ישיבוֹת מעייפוֹת בּועדוֹת התישבוּת, תקציבים וכוּ', לא הלך לבּנוּ אחרי ויכּוּחים עיוּניים, עשירי רוּח כּאלה. ויהיוּ מה שיהיוּ העתידוֹת, שחָזינוּ אנחנוּ לפגישה זוֹ, לא מלָאָנו לבּנוּ לדבּר רמוֹת. דאגנוּ ל"תכלית", להתחלה הקטנה, לבל תוּצא לריק. ידענוּ כּמה קל על בּסיס ויכּוּח רחב והגיוֹני להרוֹס כּל אפשרוּת של פעוּלה משוּתפת בּין חוגים מתנַגחים. משוּם זה הצגנוּ בּמרכּז האיחוּד לא השקפה אידיאוֹלוֹגית פּלוֹנית או אלמוֹנית, לא נקוּדת־מוֹצא עיוּנית ולא פרספקטיבוֹת להלכה, כּי אם רצוֹן פעוּלה ארץ–ישׂראלית והוֹדאה בּתנוּעת – הפּועלים הממשית הקיימת בּארץ בּמרכּז הפּעוּלה. בּמידה שהויכּוּחים נתקרבוּ לעצם הענינים נתבּרר, כּי למרוֹת הכּל נכוֹנים שבעת הגוּפים אשר נוֹעדוּ לקַרלסבַּד – “החלוּץ”, “פּוֹעלי־ציוֹן”, ההתאחדוּת, “צעירי־ציוֹן הסוֹציאליסטים”, “דרוֹר”, הא.ק. של “פּוֹעלי־ציוֹן השׂמאליים” וה"קוֹמפַרבַּנד" – להתאַחד על פּלַטפוֹרמה זוֹ וּלהקים את הועד לעניני ארץ–ישׂראל העוֹבדת.

וזאת היא הגדרת־ההשתתפוּת בּועד, כּפי שנתקבּלה בּועידה:

“כּל ההסתדרוּיוֹת המבּיעוֹת את רצוֹנן להשתתף בּפעוּלה עצמית בּבנין ארץ־ישׂראל העוֹבדת וּמתרכּזוֹת בּפעוּלתן הארץ־ישׂראלית סביב ההסתדרוּת הכּללית של העוֹבדים העברים בּארץ־ישׂראל”.

סעיף זה הנהוּ אבן־הפּינה של היצירה החדשה. כּדאי גם לציין, לשם הערכת המצב, כּי בּין אלה שקיבּלוּ עכשיו את הסעיף הזה ישנם חוּגים אשר לפני זמן לא רב היוּ פוֹסלים בּכלל את ההסתדרוּת, ניבּאוּ לקצה הקרוֹב, נלחמו בּה. אָכף עליהם, כּנראה, משהוּ לענוֹת אמן בּפה מלא, שחוֹר על גבּי לבן, וּל"הכּיר" בּהסתדרוּת. נאמין כּי התחייבוּת זוֹ מחייבת למשהוּ.

סלעי המחלוֹקת בּויכּוּחים האלה היו שלוֹשה:

א. הסמכוּת של הועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת. נשמעה הדרישה, כי הועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת חלילה לוֹ מהסתפּק בּתפקיד של מסַייע להסתדרוּת בּעבוֹדתוֹ, כּי אם עליו להבטיח לעצמוֹ, בּכוֹח סעיפי התקנוֹת, השפּעה מפוֹרשת על ההסתדרוּת. בּתביעה זוֹ, בּדרגוֹת שוֹנוֹת, אחזוּ: הא.ק., ה"קוֹמפרבּנד" וּ"דרוֹר" (אגב, כּדאי אוּלי לציין, כּי אוֹתן המפלגוֹת והבּריתוֹת, אשר קשריהן את הארץ מתבּטאים על ידי המוֹני חבריהן והשפּעתן אינה זקוּקה לערוּבּוֹת משפּטיוֹת, לא ראוּ צוֹרך לדרוֹש סעיפים מַבטיחים). היתה גם הצעה, כּי יוָצר מין ועד משוּתף של ארץ־ישׂראל וחוּץ־לארץ והוּא ינַהל את עניני ההסתדרוּת. שליחי ההסתדרוּת לא הסכּימוּ לשוּם פּרוֹקוּרַטוּרה ממין זה אוֹ אחר. לא פּחוֹת מן ה"תוֹבעים" מכּירים אנוּ בּזה, כּי ענינינוּ, ענין פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, ענין העבוֹדה, העליה וההתישבוּת, אינם ענינים של איזה חוּג סגוּר, של הסתדרוּת בּעלת “אינטרסים שלה”, כּי אם של כּל אלה הרוֹצים בּהקמת הישוּב העברי העוֹבד בּארץ וּפוֹעלים לשמוֹ. אנוּ רוֹצים וּמאמינים בּהשפעה הדדית חוֹזרת של הארץ והגוֹלה, אוּלם איננוּ מוֹדים בּשוּם פּנים, כּי השפּעה זוֹ צריכה להתבּטא בּמתן פרירוֹגַטיבוֹת ותפקידי השגחה והנהלה לאיזה גוּפים שהם בּחוּץ־לארץ, וכי השפּעה זוֹ צריכה לנגוֹע בּאיזוֹ צוּרה שהיא בּסוּברניוּת של הסתדרוּת הפּוֹעלים בּארץ, וכי הנהלתם של מוֹסדוֹת כּלכּליים של פּוֹעלים בּארץ צריכה להיוֹת ממוּנה מחוּץ־לארץ. הדרך הראשוֹנה של השפּעה ישרה על מהלך הענינים בּארץ היא על ידי עליה ועבוֹדה והשתתפוּת אישית. ואחר כּך עוֹד פּתוּחה הדרך להשפּעת רעיוֹנוֹת ודעוֹת על ידי קשרי חברים אידיאוֹלוגיים וּפּוֹליטיים, על ידי מפלגוֹת וּבריתוֹת וּפעוּלה ספרוּתית חוֹזרת. בּמקרים מסוּימים, בּיחס למפעלים קוֹנקרֶטיים, אשר יוָצרוּ בּאיניציאַטיבה של חוּץ־לארץ, אפשר יהיה להסכּים להמציא זכוּיוֹת מיוּחדוֹת לשוּתפים בּיצירה, אוּלם בּשוּם אוֹפן וּפנים לא נַסכּים, כּי עצם הפּעוּלה המַעשׂית לטוֹבת מפעלי הפּוֹעלים בּארץ יהא כּרוּך בּמתן זכוּיוֹת פוֹרמַליוֹת והבטחת השפּעה יוּרידית על פּעוּלת המוֹסדוֹת, שהארץ מקימה וּמנהלת לפי הכּרתה והצטרכוּיוֹתיה. לא על מנת כּך שלָחוּנוּ שוֹלחינוּ.

על ענין זה עמדנוּ בּכל תוֹקף. אזי הוּכנסה הצעה מפַשרת, הדוֹחה את שאלת הסמכוּת לועידה הבּאה. לכך הסכּמנוּ.

(למרוֹת דחיית שאלה זוֹ לועידה הבּאה נעשׂה אחרי־כן בּישיבת הועד נסיוֹן חדש להכניס בּעקיפין את שאלת־הסמכוּת, על ידי ההצעה למסוֹר חלק ממניוֹת־היסוֹד של בּנק־הפּוֹעלים לועד של ארץ־ישׂראל העוֹבדת, כּתגמוּל על העבוֹדה העתידה להיעשׂוֹת. המציעים, אלה שניסוּ לזרוֹק את ההצעה הזאת מארץ־ישׂראל לאמריקה, בּזמן שמשלחתנוּ עבדה שם, טוֹענים, כּי אחרת אינם יכוֹלים לקבּל עליהם את האחריוּת על הצלחת הפּעוּלה…)

ב. חוּג הפּעוּלה. גם בּסעיף זה נתגַלָה הבדל. אנוּ לתוּמנוּ חשבנוּ, כּי פּעוּלת הועד צריכה להקיף את כּל מלוֹא היקף עניני ההסתדרוּת. אוּלם אלה שבּין המשתתפים אשר אינם יכוֹלים לסמוֹך את ידיהם על הפּעוּלה התרבּוּתית והציבּוּרית של ההסתדרוּת, אלה מצאוּ כּאן הזדמנוּת לגלוֹת את כּל עוֹמק פּרוֹליטַריוּתם ודרשוּ להוֹציא ענפי פּעוּלה אלה מתפקיד הועד. בּשל השׂפה העברית לָקוּ איפוֹא אפילו הספריוֹת! אנוּ ידענוּ, כּמה הגבּלה זוֹ מדלדלת את תכנוֹ של הועד החדש, ידענוּ כּמה יהא משוּנה הדבר, כּשההסתדרוּת בּפעוּלתה התרבּוּתית תצטרך לאַרגן לחוּד אוֹתם החלקים בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת אשר לבּם שלם את ההסתדרוּת. אוּלם הסכּמנוּ לצמצוּם הפּעוּלה משוּם דרכי שלוֹם. סעיף ג' על התפקידים נוּסח איפוֹא כּך:

“סידוּר והנהלת הפּעוּלוֹת השוֹנוֹת בּחוּץ־לארץ לטוֹבת המוֹסדוֹת הכּלכּליים של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, העוֹמדים בּרשוּת ההסתדרוּת הכּללית (בּנק הפּוֹעלים, “המשבּיר”, “סוֹלל־בּוֹנה”, חברת־ההתישבוּת וכוּ'). השתתפוּת בּהנהלת המוֹסדוֹת המשוּתפים להסתדרוּת הכּללית ול”ועד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת". יצירת מוֹסדוֹת חדשים והנהלתם. הערה: מוֹסדוֹת חדשים נוֹסדים רק בּהסכּמת ההסתדרוּת".

ג. הקפּא"י. זה היה סלע המחלוֹקת החמוּר בּיוֹתר, חמוּר עד כּדי סכּנת התפּוֹצצוּת הועידה. אם בּנקוּדוֹת הקוֹדמוֹת היוּ חילוּקי דעוֹת פּרינציפּיוֹניים (תביעוֹת־ההשפּעה, השׂפה), הרי הניגוּדים בּסעיף זה היוּ בּעלי אוֹפי היסטוֹרי ואוֹרגַניזציוֹני. הצוֹרך במוֹסד כּספּי מרכּזי, העוֹמד כוּלוֹ לרשוּת עבוֹדת ההסתדרוּת, היה מוּסכּם אליבָּא דְכל. גם בּשאלה, אם מוּתר הדבר, שמוֹסד זה ימָצא בּרשוּת משוּתפת – לא התעוֹררוּ ויכּוּחים. השאלה החמוּרה היתה כּיצד צריך סעיף זה להתגשם. לפני הועידה עמדה הצאת הקפּא"י, אשר עד כּה היתה המוֹסד הכּספּי של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן”, אוּלם מילאה תפקידים לא רק מפלגתיים, כּי אם גם הסתדרוּתיים־כּלכּליים־תרבּוּתיים. ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּבּרלין החליטה, אחרי ויכּוּחים רבּים, למסוֹר את הקפּא"י לרשוּת משוּתפת של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת וּלהבטיח לשני הגוּפים השפּעה בּמידה שוה. ההצעה מבּיעה הסכּמה לשיתוּף כּוֹחוֹת אחרים, הנכוֹנים להשתתף בּפּעוּלה. הצעה זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” פּגשה בּועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת התנגדוּת רבּה מכּל הצדדים. בּתוֹכם גם אלה, אשר בּאוֹתם הימים שידם היתה תקיפה בּקפּא"י היוּ הם מן השוֹמרים על טהרת שלטוֹן המפלגה בּקפּא"י. מחלוֹקת זוֹ בּועידה הביאה את “פּוֹעלי־ציוֹן” לידי ויתוּרים רבּים, וּבנידוֹן זה הגיעוּ כּמעט לידי הבנה. נתעוֹררה השאלה על גוֹרל הקפּא"י אחרי עבוֹר השנה הראשוֹנה. הועידה בּרוּבּה תבעה, כּי אחרי שנה תעבוֹר הקפּא"י כּוּלה לרשוּת ההסתדרוּת וּועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת (בּהפקעת זכוּיוֹתיהם של “פּוֹעלי־ציוןֹ”). “פּוֹעלי־ציוֹן” מצדם רצוּ להבטיח את זכוּתם על הקפּא"י והציעוּ, כּי בּעוֹד שנה רשאי כּל צד לבחוֹן את החוֹזה מחָדש, לאַשרוֹ אוֹ לבטלוֹ. הם טענוּ, כּי אי אפשר להם למסוֹר למַפרע את הקפּא"י לרשוּת הועד החדש, מבּלי לבחוֹן את כּשרוֹן פּעוּלתוֹ, וּמבּלי יפּוּי־כּוֹח של ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן”. צירי ההסתדרוּת דנוּ מלכתחילה על הצעת “פּוֹעלי־ציוֹן” והחליטוּ בּרוֹב של 6 (בּלוֹך, בּן־צבי, הרצפלד, וילקנסקי, כּצנלסוֹן, פרלסוֹן) נגד 2 (בּרץ, שפּרינצק). שנים נמנעוּ מהצבּעה. קיבּלנוּ את ההצעה, לא משוּם שחשבנוּ אוֹתה להצעה האידיאַלית, אלא משוּם שחשבנוּ, כּי צריך לשׂים קץ למצב המביש של קיוּם כּל מיני קוּפוֹת־סָרק מפלגתיוֹת, הדוֹגלוֹת בּשם הפּעוּלה הארץ־ישׂראלית, וּמשוּם שידענוּ את כּל הקוֹשי הכּרוּך בּיצירת פוֹנד חדש, הסתדרוּתי, העוֹמד מוּקף מכּל מיני קוּפוֹת מפלגתיוֹת. לא יכוֹלנוּ לבלי להתחשב בּזה, כּי “פּוֹעלי־ציוֹן” מַציעים לנוּ את המַכּסימוּם האפשרי להם לפי החלטת ועידתם, וכי אַל לנוּ לדחוֹת את סידוּר הענין עד לאחר ועידה שניה. ועל כּוּלם – היינוּ בּטוּחים, כּי לאחר פּעוּלה משוּתפת ונאמנה של כּל החוּגים בּמשך שנה, לא ימָצא שוּם כּוֹח אשר יהיה בּיכלתוֹ להוֹציא את הקפּא"י הריאַלית מידי ההסתדרוּת. ואם “פּוֹעלי־ציוֹן” ישתטוּ ויִרצוּ להוֹציא – יעלוּ בּידיהם אך שלט ריק. הפּעוּלה החיה והמוֹסד בּעל־היכוֹלת והאמצעים יתרכּזוּ בּידי ההסתדרוּת והנאמנים לה. אגב, אנוּ גם לא מצאנוּ לרצוּי לקשוֹר את עצמנוּ בּהחלטה מפוֹרשת על זכוּת־הקנין והשיתוּף להבּא, והיינוּ מעוּנינים להשאיר להסתדרוּת – וּממילא גם לאחרים – זכוּת הרֶביזיה.

נברא בּועידה מצב כּזה, שאנוּ, שליחי ההסתדרוּת, היינוּ הוַתרנים הניתנים לפשרוֹת, וּלעומתנוּ עמדוּ כּל מגיני ההסתדרוּת, וטענוּ: אוֹ הכּל אוֹ גזוֹרוּ. וּביניהם, כּאמוּר, גם אדירי הקפּא"י מלפנים.

הויכּוּח הזה גרם להרבּה קוֹשי. הוּא נגע מאד מאד בּיחסים וּבחשבּוֹנוֹת וּבמסוֹרת, ולא אֶכּנס כּלל בּהערכת הצדדים, התנַהגוּתם ונימוּקיהם. היוּ רגעים שנדמה היה, כּי הועידה מתפּוֹררת וכל עמלנוּ לשוא. סוֹף סוֹף, אחרי קרבּנוֹת וּויתוּרים מצדדים שוֹנים, הגענו אל “עֵמק השוה”. הסעיף ד', על מוֹסד כּספּי מרכּזי, אוֹמר:

“הועידה רוֹאה צוֹרך בּהקמת מוֹסד כּספּי מרכּזי לבנין משק הפּוֹעלים בּארץ, אשר יעמוֹד בּרשוּת ההסתדרוּת הכּללית וּברשוּת “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת”, ויבוֹא בּמקוֹם הקרנוֹת המיוּחדוֹת הקיימוֹת למטרה זוֹ על יד המפלגוֹת. הועידה מגלה את דעתה, ש”קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל" (קפּא"י) צריכה להיעשׂוֹת למוֹסד כּספי מרכּזי זה.

כּל הקרנוֹת האחרוֹת, אשר מטרתן דוֹמה למטרת הקרן הנ"ל, מתמַזגוֹת לתוֹך הקוּפּה המרכּזית.

הועידה מקבּלת בּיסוֹדה את הצעת משׂרד־הבּרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּמחליטה, כּי הקפּא"י תהיה לפי שעה מוֹסדם המשוּתף של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת הכּללית וּבהנהלתה משתתפוֹת בּמידה שוה שתיהן – מצד אחד, וּ"ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת" מצד שני.

הנהלת הקפּא"י מוּרכּבת לשנה הבּאה בּאוֹפן דִלקַמן: רבע הדעוֹת להסתדרוּת הכּללית, רבע הדעוֹת למשׂרד־הבּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” וחצי דעוֹת ל"ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת".

כּתוֹם השנה עוֹברת הקפּא"י לרשוּתם היחידה של “הועד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת” ושל ההסתדרוּת הכּללית אם אחד משלוֹשת המשתתפים לא יערער על כּך.

אם – בּמקרה של ערעוּר – לא יבוֹאוּ הצדדים לידי הסכּם, יעבוֹר כּל הרכוּש הנאסף בּמשך השנה (כּסף, חמרים וכלים), בּניכּוּי הוֹצאוֹת השנה, לרשוּת ההסתדרוּת, וּשלוֹשת הצדדים חפשים בּפעוּלתם להבּא.

אוֹסף חמרים וּמכשירים בּמשך השנה מסתדר על ידי ההנהלה המאוּחדת של הקפּא"י בּשם “אוֹצר כּלים וחמרים”, בּתוֹר מחלקה של “קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל”.

חוּץ מאוֹסף חמרים וכלים נערך בּאוֹפן מַקבּיל אוֹסף כּספים וּמסים רגילים לטוֹבת הקפּא"י, המתנהל על ידי אוֹתה הנהלה מרכּזית.

אם יבוּטל ההסכּם על דבר הקפּא"י, ישָאר הרכוּש הנאסף בּרשות “האוֹצר” כּמוֹסד ההסתדרוּת והוַעד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת."

אחרי שעברנוּ גם את הסלע הזה, האחרוֹן, והכרזנוּ גם על הצוֹרך לכַנס קוֹנפרנציה עוֹלמית לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת, נתקלנוּ בּקשי השאלה של הרכּבת הועד. קשה היה למצוֹא את קנה־המידה הנכוֹן, אשר על פּיו תקבּל כּל הסתדרוּת את בּיאת־כּוֹחה. הוּסכּם לקבּוֹע לפי שעה זכוּת שוה לכל גוּף: לועד שתי דעוֹת, ולַהסתדרוּת – שלוֹש. לועד הזכוּת לסַפּח עוֹד הסתדרוּיוֹת. סידוּר המַזכּירוּת הזמנית נמסר לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. קראנוּ אז לשם כּך את חברינוּ ד. הוֹז וּמ. בּוֹגדַנוֹבסקי, שנמצאוּ באוֹתה שעה בּבּרלין, ואת החבר י. אֶפטר שעמד לבוֹא.

בּתוֹר ועידת־יסוֹד עסקנוּ בּעיקר בּיצירת המסגרת לפעוּלה. מחמת עייפוּת רבּה וּתנאי־העבוֹדה הקשים לא נזדרזנוּ גם אחרי הועידה לתת לה וּלתוֹצאוֹתיה את הפרסוּם הדרוּש. למרוֹת כּל זה היא כּבר פּעלה, מכּמה בּחינוֹת, פּעוּלה רבּה. עצם דבר האיחוּד של כּוֹחוֹת כּה שוֹנים וּמפוֹרדים, אוֹיבים ומתנכּרים, על בּסיס אחד סביב למרכּז אחד, וּבשעה כּה עמוּמה לציוֹנוּת ולפּוֹעל בּארץ – מה חשוּב הוּא. התאחדוּת זוֹ יצאה לאויר העוֹלם לא בּשנת גאוּת, כּשגַלי התנוּעה עוֹלים מעלה מעלה, כּשהשמש מאירה עליהם והעינים נמשכוֹת אחריהם, אלא בשעת שפל: כּשהתנוּעה כּוּלה הוֹלכת קדוֹרַנית, כּשאצלנוּ בּארץ עָצַם הכּאב, וּבחוּץ־לארץ – רפיוֹן ובַצוֹרת. וזוֹהי תעוּדה טוֹבה לועידה, לנאמנוּת הגלוּמה בּה.

חוּגים שניאצוּ אוֹתנוּ, עכשיו הם בּקרבּנוּ, ואנוּ רוֹצים להאמין בּהם. כּניסתם לועידה מחייבת אוֹתם להפיץ את ידיעת ההסתדרוּת וּמעשׂיה בּחוּגים שלהם. הפצת הכּרה וידיעוֹת קוֹדמוֹת לכל עזרה מעשׂית. שֵמַע הועידה מגיע גם לארצוֹת רחוֹקוֹת, אמריקה, ארגנטינה ועוֹשׂה את שליחוּתוֹ. ועוֹד יש לעשׂוֹת כָּהֵנה וכהנה.

בּועידת חיפה, לפני שלוֹש שנים, החלטנוּ כּי “ההסתדרוּת פּוֹנה אל כּל הסתדרוּיוֹת העוֹבדים העברים בּארצוֹת הגוֹלה המכּירוֹת בּארץ־ישׂראל עוֹבדת, בּדבר הצוֹרך המוּחלט ליצוֹר מוֹסד כּללי בּין־מפלגתי לשם עבוֹדה מעשׂית לבנין חברת העבוֹדה העברית בּארץ־ישׂראל”. מה שעשׂינוּ בּנידוֹן זה עד ועידת קַרלסבּד, עשׂינוּ עַרטילָאית. עכשיו קיימנוּ החלטה זוֹ. יש לי ההכּרה כּי הצעדנוּ בּזה את תנוּעתנוּ קדימה. יצא לאויר העוֹלם יצוּר חי, אם כּי חלש עוֹדנוּ וזקוּק לטיפּוּח ולהגנה. יש להאמין, כּי הועד החלש הזה יעזוֹר ליצירת קשרים אמיצים בּין חוּץ־לארץ וההסתדרוּת, וכי בּעבוֹדתוֹ המעשׂית נחַנך את חברינוּ בּגוֹלה לפעוּלה וּלהתמַכּרוּת.

תשוּבה

הויכּוּח בּשאלת “ארץ־ישׂראל העוֹבדת” עוֹרר, למרוֹת הנימין ההיסטוֹריוֹת, שאלוֹת עמוּקוֹת. בּעצם, יוֹשבת כּאן משלחת ההסתדרוּת על ספסל הנאשמים. תוֹבעים ממנה את עלבּוֹנה של ההסתדרוּת. מחזיוֹן זה כּשהוּא לעצמוֹ יש לי הנאה מרוּבּה.

מסַפרים על פּינחס רוּטנבּרג, שהיה אוֹמר, כּי מתאַוה הוּא להיאָסר על ידי גַ’נדַרם ארץ־ישׂראלי. תאוָה זוֹ – להיאָסר על ידי ג’נדרם ארץ־ישׂראלי – ניתנת עכשיו על נְקַלָה לחבר ההסתדרוּת, אבל להיוֹת נידוֹן על חוֹסר הגנה מַספּיקה של עניניה וּכבוֹדה של ההסתדרוּת, לזאת זכינוּ אך הפעם. ושִׂמחתי היתה בּאמת שלמה, אילוּ היתה לי גם ההכּרה כּי מגיני ההסתדרוּת ותוֹבעי זכוּיוֹתיה הפּעם מידינוּ, הנם זכּאים לכך. בּזה אני, לצערי, מַרשה לעצמי לפקפּק עדיין.

מאשימים אוֹתנוּ בּויתוּרים, בּהַרכָּנת הראש לפני חוּץ־לארץ. אַל יהיה ענין הקשרים עם חוּץ־לארץ קל בעיניכם! ואַל נא תדבּרוּ על זה מתוֹך עמדה יפה של סלסוּל עצמי, של התאוֹננוּת על “חוֹסר שכינה” וּ"מֶכַניוּת" ועל אחת כּמה וכמה מתוֹך היחס של עדה פישמַן, כּי “לא איכפּת לי, אם גם לא יהיה שלוֹם־בּית”. לי איכפּת מאד! על שלוֹם־הבּית בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים אנוּ בּוֹנים את תקווֹתינוּ.

בּהליכתנוּ, בּהליכת כּוּלנוּ לחוּץ־לארץ, יש דבר־מה חשוּב הרבּה יוֹתר מאשר הנראה לעין. יש כּאן השאיפה לשלטוֹן, לכיבּוּש בּמוּבן המעוּלה. לכבּוֹש את הנוֹער, לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי, לכבּוֹש את העם. לזה דרוּש כּוֹח עצוּם, כּוֹח כּמוּת ואיכוּת רב יתר מאשר יש אִתנו כּיוֹם. וּבמצב כּוֹחנוּ אנוּ כּיוֹם מה פּלא, כּי אין אנוּ זוֹכים לנצחוֹנוֹת שלמים, וכי רפיוֹנוֹתינוּ וכשלוֹנוֹתינוּ נראים לנוּ כּמַפּלוֹת. מלחמה לנוּ בּחוּץ־לארץ, מלחמת־קרוֹבים, מלחמת כּוֹחוֹת הנמשכים ונדחפים. אַל נבוֹש ונוֹדה, כּי כּל אחד מאִתנוּ אם לב לוֹ, יוּכל לראוֹת את חברוֹ – אם אינוֹ רוֹאה את עצמוֹ – כּשהוּא נפתל את חבריו בּני בּריתוֹ בּחוּץ־לארץ, ואַל יציין המסתכּל את הכּשלוֹנוֹת כּשׂמח לאֵיד. יש רצינוּת רבּה בּדבר. לדידי, אין בּרית קלה. אלה שעלתה בּגוֹרלם בּרית קלה – ישׂמחוּ בּמתנת חלקם. אנוּ, המבוּקרים כּאן, בּחרנוּ לנוּ עמדה לא קלה ואין אנוּ מתרעמים על גוֹרלנוּ.

שפּרינצק בּיסס כּאן את עמדתוֹ ההסתדרוּתית. ועידת חיפה החליטה, כּי “ההסתדרוּת הכּללית היא היחידה העוֹסקת בּכל הענינים הנכנסים בּחוּג פּעוּלתה”. שמַע מִינֵיה, אין זכוּת קיוּם למוֹסד מפלגתי בּתחוּמי הפּעוּלה ההסתדרוּתית. והנה נשאלת השאלה: מדוּע סבל שפּרינצק את המצב הבּלתי־נוֹרמלי הזה כּל השנים, מחיפה ועד היוֹם? הלא אלה שהיוּ הפּעם הרוֹב בּמשלחת ההסתדרוּת, הם הם שקבעוּ בּחיפה את הסעיף האמוּר, והם הם שחפצוּ להציג בּועידת חיפה את שאלת־הקפּא"י בּכל מלוֹאה. הסכּמנוּ להסיר את הסעיף הזה רק מתוֹך הדרישה ל"שלוֹם־בּית". וככה נדחתה השאלה מועידה אחת לשניה, מהועידה למוֹעצה, מהמוֹעצה לועד הפּוֹעל, מועד הפּוֹעל למשלחת. למה בּאה ההשתמטוּת השיטתית הזאת? אילמלא היוּ בּינינוּ, בּתוֹך ההסתדרוּת, משתמטים מבּירוּר השאלה, היתה ההסתדרוּת, כּבר מזמן קוֹבעת עמדה בּרוּרה, וּ"פּוֹעלי־ציוֹן" היוּ רוֹאים לפניהם עוּבדה קיימת, עוּבדת בּרזל, רצוֹן ההסתדרות, והיוּ מוּכרחים להתחשב בּוֹ.

לשפּרינצק ישנה עמדה ליבּרלית. הוּא נכוֹן להשאיר את הקפּא"י בּידי “פּוֹעלי־ציוֹן”, אוּלם ההגיוֹן האוֹמר להשאיר בּידי “פּוֹעלי־ציוֹן” מוֹסד כּספּי־ישוּבי, מסוּפּקני, אם זהוּ הגיוֹן הסתדרוּתי. נשק כּלכּלי לבנין חברת העוֹבדים בּארץ אין אנוּ יכוֹלים להשאיר בּידי איזוֹ בּרית שהיא. זהוּ ההגיוֹן של הסעיף החיפאי: בּיטוּל הקרנוֹת המפלגתיוֹת הקיימוֹת לשם פּעוּלה ישוּבית־מעמדית. אנוּ, חברי “אחדוּת־העבוֹדה”, נלחמנוּ בּתוֹך בּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” על העברת הקפּא"י, הבאנוּ לידי החלטה שאינה מניחה כּיוֹם את דעת “מגיני” ההסתדרוּת. ואם בּאמת גברה כּל כּך ההכּרה ההסתדרוּתית בּעוֹלם, הרי נשאלת השאלה: לחברינוּ “צעירי־ציוֹן” יש קרן־עבוֹדה. היא אינה רבּת שנים, מסוֹרת וסנטימנטים. מדוּע לא בּא מוֹסד זה הראשוֹן לאמוֹר להסתדרוּת: אנוּ מוֹסרים אוֹתוֹ לידיכם? ה"התאחדוּת" בּאמריקה יש לה איזוֹ “קרן החלוּץ”, ולא ראינוּ שתפנה מאליה ותעמיד אוֹתה בּרשוּת “החלוּץ” העוֹלמי אוֹ ברשוּת ההסתדרוּת. האוּמנם צריכה להתבּטא ההכּרה בּהֶגמוֹניה של ההסתדרוּת בּתביעה מאת אחרים? אנחנוּ בּחרנוּ לנוּ את המלחמה על ההגמוֹניה של ההסתדרוּת לא אצל אחרים, כּי אם דוקא בּקרב חברינוּ שבּגוֹלה, בּקשר עם מוֹסד בּעל עבר וּמסוֹרת מפלגתית חזקה וגרמנוּ לנצחוֹן ההסתדרוּת, לא מבּלי סבל וּויתוּרים.

המשלחת היתה אוֹפּוֹרטוּנית וּוַתרנית. כּכה אמרוּ לנוּ. מי שיִבחן את הסעיפים בּשׂים לב, יראה כּי הם מבַצרים להסתדרוּת עמדוֹת אחרי עמדוֹת. כּי הויתוּר גוּפוֹ היה בּענין דק מאד, בּזכות פוֹרמַלית. אנוּ רגילים לחוֹזים קשים. קשה היה גם החוֹזה את ההסתדרוּת הציוֹנית על בּנק הפּוֹעלים. הלכנוּ בּדרך זוֹ ויצרנוּ את המוֹסד, המוֹסיף כּוֹח למעמד־הפּוֹעלים. הסעיף המשאיר בּמשך שנה את הקפּא"י בּמצב משפטי־פּרוֹביזוֹרי הוּא הויתוּר האחרוֹן, והמאמין בּכוֹח ההסתדרוּת לא יפקפּק, כּי השאלה על ההמשך נפתרת מאליה.

בּחרנוּ בּדרך ויתוּרים. אוֹתה בּחרנוּ עוֹד, כּדברי טַבֶּנקין, בּארץ – בּיצירת ההסתדרוּת גוּפה. גם אז היוּ כּאלה שניבּאוּ להסתדרוּת אי־הצלחה מתוֹך “מיכניוּת” שלה. גם אז היוּ בּעלי עמדוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת נַעלוֹת, אשר הבּיטוּ מעל ל"שלוֹם־בּית". וגם אז חתמנוּ על חוֹזה קשה של “וגם” ועוֹד.

אחד הבּיטוּיים של שפּרינצק פּגע בּי מאד. הוּא אמר: “הועידה היתה חַסרת־תוֹכן”: אני זוֹכר את היחס וההערכה של רבּים מאִתנו לועידת־חיפה. “אֵילוּ שאלוֹת התישבוּת, למשל, נפתרוּ שם?” היוּ שוֹאלים. גם ועידת חיפה לא היתה “מענינת”, כּאוֹתן הועידוֹת שאפשר לסדר בּין עשׂרוֹת אחדוֹת של אנשים בּכל יוֹם. היא היתה ועידה מיַסדת. כּזוֹ היתה גם ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת, בּקרלסבּד תרפ"ג.

אפשר לבאר בּהֶאָרָה פּוֹליטית את הליכתן של כּל אחת ואחת מהמפלגוֹת מתוֹך חשבּוֹנוֹת שוֹנים. לזוֹ לא היה מה להפסיד וזוֹ בּיקשה להרויח, אך הרי מתחת לכל אלה טמון “השׂכל הגדוֹל”. בּאיחוּד גוּפוֹ של הכּוֹחוֹת האלה, שמהם רבּים עמדוּ בּדרך ההתכּחשוּת למחצה ולשליש להסתדרוּת, יש כּוֹח גדוֹל. ואַל נבטל כּוֹח זה בּשם גנאי “מיכניוּת”. כּבר הוֹרה וילקנסקי: יש זוֹרע דליל וקוֹצר צפוּף. יש שתנוּעה נוֹצרת כּאילוּ בּאוֹפן מיכני והיא הוֹלכת וּמתלכּדת וּמתגבּשת וּמגלה את נשמתה הכּבּירה. ויש גם להיפך. כּלוּם לא ראוּ “חוֹבבי־ציוֹן” את הרצל כּבעל תנוּעה מיכנית?

אַל תבוּזוּ לפעוּלוֹת הנעשוֹת מתוֹך ויתוּרים. בּתוֹכם מפרפּר הרצוֹן ליצירה, הרצוֹן להשלטת כּוֹחה של ארץ־ישׂראל. ארץ־ישׂראל הגיעה כּאן לנצחוֹן, שעדיין מוּקדם להעריכוֹ בּמלים. הרוֹאה יראה.

וּכבר יש מפעלים. הליכתוֹ של אַרלוֹזוֹרוֹב ללַטביה היא פעוּלה. הוּכרזוּ שלוֹשה חדשים – מי"ז בּדצמבּר עד י"ז בּמַרס – לפעוּלה לשם בּנק הפּוֹעלים והקפּא"י. בּתוֹך השוּרוֹת של שבע ההסתדרוּיוֹת הוּכרז יוֹם תל־חי, יוֹם עבוֹדה לארץ ישׂראל. יש בּזה חשיבוּת ממַדרגה ראשוֹנה. יש נפש בּדבר הזה, ואם גם הדברים נוֹצרים בּאבק־התנַגדוּת ויחסים לא טוֹבים. מתקבּלים חוֹזרים על בּנק הפּוֹעלים, “המשבּיר” והקפּא"י ועליהם חתוּמים דוֹב הוֹז וי. אֶפטר. לחתימת אפטר על כּרוּזים לשם הקפּא"י יש בעינַי חשיבוּת חינוּכית רבּה.

הויכּוּח הזה על הקפּא"י צריך להיוֹת האחרוֹן. מעכשיו יהיוּ לנוּ ויכּוּחים בּתוֹך הקפּא"י. זוֹהי תעוּדתה של מוֹעצה זוֹ: לחתוֹם את הויכּוּח. ואַל נַשהה את הענין, אין כּאן רק ענין של ריאוֹרגַניזציה גרידא. המוֹסד זקוּק לחידוּש כּוֹח וּלהגבּרת־פּעוּלה. החלטתה של המוֹעצה עלוּלה לתת את הדחיפה לפעוּלה מחוּדשת בּחוּץ־לארץ וּבארץ.

בּצדק העיר טבּנקין, שהרכּב ההנהלה הנוֹכחית כּפי שנקבּע בּישיבת הועד בּבּרלין, אינוֹ רצוּי משוּם צד. ואמנם הויתוּר האמיתי היה אוּלי דוקא בּדבר הזה. בּעצם זכּאית ההסתדרוּת ליוֹתר מאשר רבע הדעוֹת. כּי גם בּתוֹך 50 האחוּזים של “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת” יש להסתדרוּת חלקה. משלחת ההסתדרוּת לא הוֹדיעה מעוֹלם כּי היא מוַתרת על חלקה. אף לא “החלוּץ” ולא “דרוֹר” לא קיבּלוּ את בּיאת־כּוֹחם הצוֹדקת. יצא כּי זכוּתה של “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת” בּהנהלת הקפּא"י נפלה בּחלקן של ארבּע מפלגוֹת מדיניוֹת. עלינוּ לבחוֹר כּאן את בּאי־כּוֹחנוּ להנהלה וּלהוֹדיע שאין אנוּ מסכּימים לסידוּר זה.

להבנת הועידה. היה בּה מוֹמנט אחד, שהזכּיר לנוּ את ארץ־ישׂראל. היתה השעה הקשה, בּסוֹף ישיבת־הלילה האחרוֹנה, כּשלאחר כּל דקדוּקי־הסעיפים עמדה הועידה להתפּוֹצץ. אמרתי לעצמי: לשם מה אנוּ יוֹשבים כּאן וּמוֹציאים את כּוֹחנוּ לבטלה וּמקצרים את חיינוּ? שם בּארץ, אנוּ יוֹדעים לפחוֹת לְמָה אנוּ עמֵלים. שם עוֹמדים החיים מאחוֹרי גבּנוּ. והם הם המצַוים עלינוּ: כּה תעשוּ. וּפה, בּקַרלסבּד הזרה, כּל הענין חסר שרשים עמוּקים, ולא צוֹרך החיים של הארץ הוּא הקוֹבע את ההתנהגוּת וההחלטה. וּכשהחלטנוּ להפסיק לפי שעה את הישיבה כּדי לחזוֹר בּעוֹד חצי יוֹם לברר מהוּ המינימוּם שיש עוֹד להציל, אמרתי לעצמי: בּזאת ניבּחן! אם יש דבר־מה רציני, לא נוּכל להיפּרד בּלא כּלוּם. והנה בּאה הפּעם ה"הצלה" מחוּגי הא. ק. והקוֹמפרבּנד, ואחרי שהקימוֹנוּ שוּב, לאחר יאוּש ודכּאוֹן, את הבּנין ההרוּס וַנדע, כּי “אכן יש אלוֹהים בּקרבּנוּ”. מלה ישנה, אך נאמנה.

(ב' באייר תרפ"ד)

פּתיחה

לא זוֹ הפּעם הראשוֹנה, אשר קוֹל קריאתה של “אחדוּת־העבוֹדה” מַזעיק, מכַנס, מכּה גלים עמוּקים בּלבבוֹת. בּימי הכרעה, בּימי פּוּרענוּיוֹת וּבימי חג לפּוֹעל, בּשעת סכּנה לאוּמית וּבימי נסיוֹן להסתדרוּת, בּבחירוֹת וּבהגנה, בּכל פּעם שהיה צוֹרך לעמוֹד בּפרץ, ידעה “אחדוּת־העבוֹדה” לקרוֹא וּלרכּז סביבה את ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, לעוֹרר בּקרבּם את הכּוֹחוֹת הספוּנים, הנתבּעים למעשׂה. וגם הפּעם. אוּלם אם הכּינוּסים הקוֹדמים, לשם הארץ, לשם ההסתדרוּת, לשם המעמד, בּאוּ לא רק מתוֹך הזיקה העמוּקה שבּין “אחדוּת־העבוֹדה” וּבין ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, כּי אם גם כּתוֹצאה של עבוֹדה עֵרה, זריזה וחרוּצה, של כּוֹח מאַחד וּמאַרגן, הרי הפּעם לא זוֹהי הזכוּת אשר גרמה לכינוּס נהדר זה של הערב. אַרשה לעצמי ואוֹמַר, כּי לא הועד הפּוֹעל של “אחדוּת־העבוֹדה” הוּא שכּינס לנוּ ועידה זוֹ, כּי הועידה נתכּנסה מאליה. וזה גָדלה. הועד הפּוֹעל של “אחדוּת־העבוֹדה” היה רק שליח להוֹבלה, המוֹכּ"ז¹ אשר מסר את המכתב על פּי הכּתוֹבת, זכוּתוֹ היחידה בּנידוֹן זה היא, שאחרי כּל הדחיוֹת, מחוֹסר פּנַאי וּמעבוֹדה קשה, מצא סוֹף סוֹף את היכוֹלת להיפָּנוֹת לשבוּע מעוֹל עבוֹדת המשק והמוֹסדוֹת לקרוֹא אוֹתנוּ להתרכּז בּשאלוֹת “שאין השעה דוֹחַקתן”. הוּא רק קרא – וכוּלנוּ בּאנוּ. וְיגדל הפּלא לראוֹת את ההתעוֹררוּת מסביב לשאלוֹת אשר רגילים לראוֹתן כּ"שאלוֹת של מפלגה". איננוּ יוֹדעים עדיין את מספּר הצירים והבּוֹחרים. מענין יהיה גם לדעת, כּמה מן הצירים הנאספים כּאן היוּ אִתנוּ בּועידוֹת הקוֹדמוֹת, וכמה לנוּ “בּני־זקוּנים”. אוּלם ראינוּ כּאן פּוֹעלים, חברים מכּל קצוי הארץ, החיים את חיי העבוֹדה, בּכל צוּרוֹתיה ותנאיה. פגשתי פּה גם חברים אשר זה עתה ירדוּ מן האניה, והם בּאוּ אלינוּ לשמוֹע מה ידוּבּר כּאן. מה מביא אוֹתם אלינוּ? כּלוּם רק ימי הזוֹהר של “אחדוּת־העבוֹדה”. בעבָרה הקרוֹב?

לא. לא בּזכוּת־העָבר בּאים חלוּצי העליה החדשה אלינוּ, ולא על זכוּת־עבר נבנה את זכוּת־קיוּמנוּ.

אין לי כּל רצוֹן להפוֹך את דברַי לשירת תשבּחוֹת ל"אחדוּת־העבוֹדה". והַזכָּרת ימי הזוֹהר עלוּלה רק לעוֹרר נימוֹת נוּגוֹת. ימי הזוֹהר של “אחדוּת־העבוֹדה” נעוּצים בּציפּיה לעליה הגדוֹלה אשר חָזינוּ לפנינוּ, אשר לִשמה דָרֵכנוּ עוֹז, ואשר בּה שאַבנוּ את הכּוֹח לאיחוּדנוּ, להתחַדשוּתנוּ. אוּלם הימים ההם חלפוּ, בּאוּ ימים אשר הגדוֹלוֹת התכּסוּ בּערפל. הכּנפים קוּצצוּ, והידים, העוֹבדוֹת בּלי ליאוּת, הוּשפּלוּ. ימי־השפל בּמדיניוּת של הארץ, בּציוֹנוֹת, בּמדיניוּת העוֹלמית, בּמצב הכּלכּלי של הישוּב עשׂוּ את שלהם. ו"אחדוּת־העבוֹדה", אם כּי לא השלימה עם מציאוּת זוֹ, אם כּי לא חדלה ליצוֹר יוֹם יוֹם את ההסתדרוּת וּלהילָחם את מלחמת המעמד העוֹבד בּארץ, לא עצרה כּוֹח לעמוֹד בּכל שיעוּר קוֹמתה בּפני ימי השפל.

הצוֹרך בּחידוּש, בהַחֲיָאַת הפּעוּלוֹת והתכוּנוֹת של “אחדוּת־העבוֹדה” הוּא שהביאָנו היוֹם הנה.

ואם עכשיו, אחרי שנים של דכדוּך הכּוֹחוֹת, של צמצוּם העליה וחוֹסר־העבוֹדה, בּאים אלינו חברים חדשים, וּבְעֵרוּת זוֹ וּבהַקשָבה זוֹ, אם כוֹחוֹת הפּוֹעלים מתעוֹררים וּמתאַזרים כּמוֹ שמַראה לנוּ פּגישתנוּ זוֹ, סימן טוֹב הוּא לנוּ, הרי זוֹ עדוּת נאמנה על הצוֹרך החי שיֶשנוֹ בּארץ בּמפלגת פּוֹעלים סוֹציאַליסטית, בּעלת מזג רבוֹלוּציוֹני, הנאמנה למעמד, לעניניו החיוּניים ולתעוּדתו ההיסטוֹרית. צוֹרך זה בּפעוּלה חיה להבּא, אי־הסתפּקוּת בּמַה שיש היוֹם, – אלה הם שמַפנים את תשׂוּמת־הלב לועידתנוּ.

ועידתנוּ הפּעם הִנָה חמוּרה ורבּת־אַחריוּת. אוּלם השאלה הנצחית בּועידוֹת מפלגתיוֹת בּארץ, שאלת זכוּת־הקיוּם, להיוֹת אוֹ לחדוֹל, השאלה שהעסיקה עוֹד בּמידה מרוּבּה את ועידתנוּ בּחיפה, שאלה זוֹ אינה עוֹמדת לפנינוּ הפּעם. נראה לי, כּי שאלה זוֹ נפתרה מאליה; כּי בּציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ חיה עכשיו הכּרה רבּה של הצוֹרך בּתנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית מאוּרגנת בּתוֹך ההסתדרוּת; חי הצוֹרך בּפעוּלה מדינית־מעמדית, בּפעוּלה לקליטת העליה וחינוּכה, בּהַתוָית הדרכים של הקיבּוּץ, בּהתישבוּת וּבעבוֹדה, בּשיתוּף הפּוֹעל העירוֹני ליצירה הישוּבית, בּחינוּך הכּוֹחוֹת בּגוֹלה, – אלה ענפי הפּעוּלה אשר “אחדוּת־העבוֹדה” חיתה בּהם מראשית יצירתה.

שאלוֹתיה של הועידה הן לא שאלת זכוּת הקיוּם, אלא שאלוֹת הקיוּם והפּעוּלה, וראשוֹנה בּהן – שאלת חידוּש החיים המדיניים בּארץ. קוֹדם כּל יֶשנוֹ הצוֹרך לשוּב אל המקוֹר, לחַדש וּלהגבּיר את החוּשים המדיניים בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. קוֹלוֹ של הפּוֹעל חדל להישָמע. החוּשים המדיניים נתרוֹפפוּ. הישוּב חדל ממלחַמתוֹ על זכוּיוֹתיו. עזוּבה ורפיוֹן בּהגנה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית; חוֹסר כּל מלחמה על זכוּיוֹתינוּ בּשלטוֹן המוּניציפּאלי; הכנעה בּפני הגבּלת העליה וצמצוּמה המוּחלט. המלחמה בּרפיוֹן זה, בּתנאים הבּלתי־נוֹחים שאנוּ נתוּנים בּהם, היא קשה, אוּלם זוֹהי חוֹבתה של “אחדוּת־העבוֹדה”. בּארצנוּ וּבאוֹתם התנאים אשר בּהם נתוּנה כּל עבוֹדתנוּ, כּשכּל כּוֹחוֹתינוּ מוּשקעים בּיצירת המשק, בּיצירת תנאי קיוּם לעוֹבד ולָעוֹלה, מבּלי ש"כּל הכּוֹחוֹת" הללוּ יספּיקוּ לנוּ, כּשלפּעוּלה הכּלכּלית יֶשנוֹ ערך מכריע גם כּגוֹרם מדיני, כּשהתעוּדה המשקית־ישוּבית הנָה למעלה מכּוֹחוֹתינוּ המאוּמצים, בּמצב זה אין קל ו"טבעי" יוֹתר מדרך הזלזוּל בּפּעוּלה המדינית וּבמחשבה המדינית, וּביחוּד בּשעה של אי־הצלחה, של נקישה בּחַלָמיש. אוּלם בּזלזוּל זה צפוּנה שגיאה עצוּמה, שגיאה מסוּכּנה, העלוּלה לטמטם וּלהרדים את חוּש הקוֹממיוּת הלאוּמית והמַעמדית. לעַם כּעַמנוּ, הנמצא עדיין בּראשית דרכּוֹ לשחרוּר לאוּמי, לתנוּעה כּתנוּעתנוּ, הצפוּיה עוֹד לחזית קשה מאד – הַרכּנת ראש זוֹ בּפני המציאוּת המדינית השלטת, אינה מסוּגלה לחַנך את הכּוֹחוֹת הדרוּשים למלחמת השחרוּר והקוֹממיוּת.

ועידתנוּ זוֹ אין בּכוֹחה להמציא פּתרוֹן שלם, מספּיק לשאלוֹת הכּוֹאבוֹת שלנוּ. אוּלם אם גם אין בּידינוּ כּיוֹם להמציא את הפּתרוֹנוֹת הנכספים לשאלוֹתינו המדיניוֹת, אסוּר לנוּ להסיח מהן את הדעת. עלינוּ להעמיק את ההבנה, לטפּח את ההרגשה, להניע את המחשבה, להגבּיר את הפּעוּלה, העתידה להוֹציאנוּ למרחב.

לפנינוּ גם שאלת ההתישבוּת. ודאי, שאין אנוּ זכּאים כּיוֹם לוֹמר לאחת הצוּרוֹת הישוּביוֹת המתיַצרוֹת בּקרבּנוּ, שהיא היא היחידה. טרם כּבשנוּ לנוּ זכוּת זוֹ. אוּלם חייבים אנוּ לשוּב וּלחפּשׂ בּדרכים, וּלהמציא את כּל סיוּענוּ וּתמיכתנוּ לאוֹתן הצוּרוֹת הישוּביוֹת אשר אנוּ רוֹאים אוֹתן כּנאמנוֹת יוֹתר לדרך היצירה הקוֹלקטיביסטית, לצוֹרך העליה וחינוּך המוֹני העוֹלים לעבוֹדה ולקליטה בּמשק. לא הוֹצאת פּסק־דין, לא גזירה על הקיים והפרפּר והמחפּשׂ את דרכּוֹ, כּי אם טיפּוּח של דרך וּמגַמה רצוּיה. עלינוּ מוּטלת גם חוֹבת המלחמה וההגנה על צוּרוֹת המשק הקיבּוּציוֹת, הנתוּנוֹת לחרם בּידי הכּוֹחוֹת השליטים בּציוֹנוֹת. חברינוּ העוֹבדים בּמוֹסדוֹת המרכּזיים ידעוּ לספּר לכם בּאיזוֹ אַתמוֹספירה של חשדים ויחסים רעים עלינוּ להעביר את הגנת ענינה של הקבוּצה, כּקטנה כּגדוֹלה, בּפני הטֶנדֶנציה המַתמידה והגוֹברת להָצֵר את צעדי הקבוּצה. על “אחדוּת־העבוֹדה”, שפּילסה נתיב להתישבוּת הקיבּוּצית בּעמק, לאזוֹר את כּוֹחה בּהסתדרוּת וּבציוֹנוּת.

בּועידתנוּ זוֹ נַקדיש תשׂוּמת־לב גם למצב הענינים בּהסתדרוּת וּלביקוֹרת עבוֹדתנוּ בּקרבּה. דוקא משוּם שאנוּ הננוּ “מפלגת הרוֹב”, משוּם שאנוּ נוֹשׂאים בּאַחריוּת ההסתדרוּת, דוקא משוּם שאנוּ רוֹצים להגשים את שאיפוֹתינוּ בּהסתדרוּת, עלינוּ לבקר את מעשׂינוּ בּגָלוּי וּבלי מוֹרך. אַל נשאיר את עבוֹדת הבּיקוֹרת לאחרים.

נמצא לנוּ גם שעה לברר את שאלוֹת פּעוּלתנוּ הספרוּתית והתרבּוּתית. היוּ ימים שפּעוּלתנוּ זוֹ תפסה מקוֹם חשוּב בּחייו של הפּוֹעל בּארץ. אף פּעוּלה זוֹ נתרוֹפפה לא מתוֹך הֲקָלַת־ראש, כּי אם מתוֹך החוֹסר האיוֹם בּאנשים. עבוֹדתנוּ היא – בּנין משק, ארץ, עם. והכּוֹחוֹת אינם מספּיקים. כּשאתה ניגש לאיזוֹ עבוֹדה נחוּצה, הרי תמיד משַסע אוֹתך דבר־מה הדוֹחק עוֹד יוֹתר. והרי אנוּ נשארים בּסעיפים חיוּניים בּעמידה דלה. העבוֹדה החינוּכית היא חלק אוֹרגַני בּתכניתנוּ. היא המסַייעת לגַשר שכבוֹת שוֹנוֹת, דוֹרוֹת שוֹנים, ארצוֹת שוֹנוֹת.

וּבקשר אמיץ עם הפּעוּלה החינוּכית עוֹמדת העבוֹדה האִרגוּנית. חזק בּנוּ הבּטחוֹן, כּי “אחדוּת־העבוֹדה” חיה את חייה של תנוּעת־הפּוֹעלים בּארץ, כּי לקוֹל קריאתה מתכּנסים, כּי היא יוֹדעת לעוֹרר רגש האחריוּת בּהמוֹנים. אוּלם אַל ישלה אוֹתנו בּטחוֹן זה, ואל יחליש הכּרת הצוֹרך בּעבוֹדה מאַרגנת. לא לעוֹלם חוֹסן. בּארץ של אֶמיגרַציה, של התוַספוּת שכבוֹת חברתיוֹת על גבּי שכבוֹת, בּארץ של “קיבּוּץ גָלוּיוֹת”, בּמקוֹם שניצבת השאלה החמוּרה: כּיצד להֵווֹת מכּל אבק־האדם הזה מעמד יוֹצר, שם שאלת אִרגוּן המחנה וגיבּוּשוֹ היא שאלת חיים, לא למפלגה כּי אם לתנוּעה כּוּלה, והמַזניח אוֹתה עתיד לתת את הדין.

אלה הן השאלוֹת העוֹמדוֹת בּועידתנוּ זוֹ בּצוּרתן הרגילה. והן וַדאי תעמוֹדנה גם בּועידוֹת הבּאוֹת. אין בּידינוּ להמציא להן הפּתרוֹן השלם, די לנוּ הפּעם אם נִלְבּוֹן את הלבֵנים לבּנין. אוּלם שאלה אחת עוֹמדת לפנינוּ הפּעם בּחריפוּת יוֹצאת מן הרגיל – תנוּעתנוּ בּגוֹלה.

איני סוֹבר ששאלה זוֹ היא המרכּזית בּועידה זוֹ. כּזאת היא יכוֹלה להיוֹת רק בּשביל אלה הרוֹאים את הועידה מתוֹך שפוֹפרת־חוּץ. עלינוּ קוֹדם כּל לרַכּז וּלגבּש את ציבּוּרנוּ וּלחזק את עמדתנוּ בּכל המוּבנים. שאלת חוּץ־לארץ היא, בּמוּבן זה, שאלה חלקית.

מתוֹך הַכּרתי את “אחדוּת־העבוֹדה”, הריני רוֹצה להאמין, כּי שאלה זוֹ, עם כּל היחסים העמוּקים והחריפים אשר היא עלוּלה מטבעה לעוֹרר, תהא נדוֹנה אצלנוּ לא מתוֹך פּטריוֹטיזם שבּמסוֹרת, לא מתוֹך יחסי עָבר, “גזע” וּ"מוֹלדת", של כּל אחד מאִתנוּ, כּי אם לאוֹר המגמה היסוֹדית של “אחדוּת־העבוֹדה”: האחריוּת בּפני תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ וּבפני הכּוֹחוֹת העוֹמדים לבוֹא לארץ. בּשאלה זוֹ, הנוֹגעת בּיחסים מסוּבּכים וּמוּרכּבים כּל כּך, נדוּן לא מתוֹך הַרכּנת־ראש בּפני מי שהוּא, אף לא מתוֹך יהירוֹת וגוֹדל־לבב. זרה לנוּ כּאחת ההתבּדלוּת מן הגוֹלה ואף ההתבּטלוּת בּפניה.

אנוּ עוֹמדים על כּל קשי המצב של תנוּעתנוּ בּגוֹלה. אין אנוּ יכוֹלים לשקוֹט וּלהרגיע את עצמנוּ על מצב הענינים שם, אפילוּ בּ"החלוּץ".

התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית בּגוֹלה חדלה – עם התחלתוֹ של הישוּב העוֹבד בּארץ – להיוֹת תנוּעה של פּרוֹפּגנדה אידיאוֹלוֹגית, לויכּוּחים עיוּניים בּלבד. בּמרכּזה של תנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית חיה כּיוֹם אין להעמיד את ירוּשלים של מעלה, של מחשבה מוּפשטת, כּי אם את ארץ־ישׂראל של מטה, של הפּעוּלה המַגשימה וּמקיימת. וּתנּועה כּזאת לא תיתכן מבּלי ההגמוֹניה של ארץ־ישׂראל הריאַלית בּקרבּה. נאמר בּגילוּי־לב: אדירת־שאיפתנוּ היא לרכּוֹש את ההגמוֹניה בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית לכל אגפּיה. אין אנוּ דוֹרשים לנוּ שוּם זכוּיוֹת יתירוֹת ושוּם הגמוֹניה פוֹרמַלית, אלא הגמוֹניה מוּסרית בּזכוּת המפעל והמקוֹם. אין כּאן שוּם זכוּת של מוֹנוֹפּוֹלין, בּאשר המקוֹם פּתוּח וּמחכּה לבּאים. המקוֹם מלמד, גוֹזר, מטיל חוֹבוֹת, וּגזירת המקוֹם צריכה להיוֹת לקו־הַדרכה לכל תנוּעת־העבוֹדה בּגוֹלה.

דרישה זוֹ תַקשה ודאי לגבּי חברינוּ, שאנוּ אוֹהבים אוֹתם וּקרוֹבים אליהם, ואף על פּי כן רב בּינינוּ המרחק. הם דוֹרשים את קרבתנוּ. אוּלם כּל כּמה שקרבת־חברים זוֹ רצוּיה וּדרוּשה לנוּ, הרי לא נוּכל משוּם כּך להיעצר בּדרכּנוּ. וּכשאוֹמרים לנו: אַל תרחקוּ מאִתנוּ, אנוּ משיבים, מתוֹך הליכה, מבּלי לעמוֹד: הדבּיקוּ אוֹתנוּ! הקנינים שאנוּ רוֹכשים לנוּ כּאן בּדמנוּ, בּמפעלינוּ, בּעבוֹדתנוּ וּבחיינוּ, אין אנוּ יכוֹלים לוַתר עליהם. ואנוּ רוֹצים בּכל לבּנוּ, כּי אלה יהיוּ לקניניה של התנוּעה כּוּלה בּגוֹלה. ואנוּ מאמינים, כּי היה יהיוּ. כָּאוֹיב כָּאוֹהב, המתבּוֹנן בּעין פּקוּחה למתרחש בּגוֹלה, יוֹדה כּי ארץ־ישׂראל הוֹלכת וכוֹבשת את הגוֹלה. היוּ שנים שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל היתה עדיין מביאה את רוּבּי תוֹרוֹתיה מן הגוֹלה. ועכשיו – בּכל האגַפּים נקלטים, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, מוּשׂגי הארץ. וּבגוֹלה הוֹלך וּמתחנך דוֹר הקוֹלט לתוֹכוֹ את חיי הפּוֹעל ותרבּוּתוֹ. דרך הגמוֹניה זוֹ היא הדרך ההיסטוֹרית הריאַלית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

לא מקרה הוּא הדבר שהפּעם מסיבּים אִתנו לשוּלחן חברינוּ הטוֹבים העוֹמדים זה שנים רבּוֹת על משמרתם בּגוֹלה. לפנים לא הוּרגש צוֹרך בּזה. עכשיו בּרוּר: אין אפשרוּת לנהל תנוּעה בּגוֹלה מבּלי יניקה מן הארץ. אין אפשרוּת לפתוֹר שאלוֹת מבּלי לבוֹא לידי הבנה מאוּחדת עם הארץ. אנוּ מקדמים את בּוֹאם בּברכה, כּי בּיקוּר זה יהא למקוֹר־לימוּד להם ולנוּ.

עצם הבּיקוּר מַראה, כּי המחיצוֹת השוֹנוֹת הקיימוֹת בּתנוּעתנוּ בּגוֹלה אין בּכוֹחן לַחצוֹץ בּפני השפּעת־הארץ. כּי כּוֹחה של ארץ־ישׂראל הוּא מעֵבר למחיצוֹת של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּ"צעירי־ציוֹן". ועוֹד יוֹתר: ארץ־ישׂראל היתה לגוֹרל התנוּעה כּוּלה.

הפּעוּלה בּאמריקה מראה לנוּ, כּי גם בּחוּגים אשר עמדוּ עד הנה מנגד לעבוֹדתנוּ הוֹלך וּמתהוה קשר נפשי וחיוּני עם ארץ־ישׂראל, ואנוּ תקוה כּי לא רחוֹק היוֹם שבּוֹ נראה את ההתקשרוּת הריאַלית עם כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּגוֹלה.

וּלבסוֹף דברים מוּעטים בּשבח האַכסַניה. ולא רק בּשבחה של עֵין־חרוֹד, אשר קיבּלה עליה בּאהבה את כּל הטוֹרח הגדוֹל של סידוּר הועידה, כּי אם בּשבחוֹ של ה"עמק". מַזל מיוּחד יש לוֹ לעמק בּישוּבוֹ. עשׂרוֹת שנים חלמנוּ על גאוּלתוֹ של העמק, ועוֹד בּשנת תרנ"ב נעשׂוּ נסיוֹנוֹת והתחלוֹת אשר לא זכוּ להיוֹת בּני־קְיָמא. אוּלם תחת אשר גאוּלתוֹ אֵחרה, הרי זכה כּי גאוּלה זוֹ היתה אחרת מאשר גאוּלת האדמה בּמחוֹזוֹת אשר קָדמוּ לוֹ. מיוֹם הראשוֹן שדרכוּ רגלי עברים על אדמתוֹ קוֹדש הוּא לעבוֹדה עברית, הגוֹאלת את עצמה, וּלצוּרוֹת חיים אשר העוֹבד יוֹצר לוֹ כּרוּחוֹ. ואני תפילה, כּי רוּח־העבוֹדה השׂוֹררת בּעמק, הרוּח העשׂוּיה לבל חָת, שהרהיבה להכניס מאוֹת עוֹבדים, להרחיב את קנה־המידה של העבוֹדה וההתישבוּת וידעה להתגבּר על מכשוֹלים, שרוּח זוֹ תשלוֹט גם בּועידתנוּ, ושועידתנוּ תביא בּרכה גם לעמק.

בּויכּוּח בּשאלוֹת המדיניוֹת

הויכּוּח התפּשט לצדדין. אשמוֹר על עצמי לבלי היכּנס בּענינים צדדיים ואגע רק בּשתי השאלוֹת המרכּזיוֹת: האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּארץ והצעת החוּקה הפּרלמנטרית. בּשאלת האוֹטוֹנוֹמיה זכוּת היא לבן־גוּריוֹן שהציג את השאלוֹת על חוּדן. וּמכּיון שאני מסכּים לעיקר מַסקנוֹתיו בּדבר הגשמת האוֹטוֹנוֹמיה בּארץ, רוֹאה אני צוֹרך לתַחֵם את עצמי בּאוֹתם הדברים שאיני מסכּים לוֹ כּלל, ושאינם נוֹבעים לדידי מן ההשקפה היסוֹדית. יהא מה שיהיה ערכּה של תוֹרת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּעמים, הרי אצלנוּ בישׂראל אין מתחיל דבר האוֹטוֹנוֹמיה לא משפּרינגר, ולא מדוּבּנוֹב ולא מז’יטלוֹבסקי ואף לא מן ה"בּוּנד". יש לוֹ שרשים עמוּקים הרבּה יוֹתר: מימי בּבל והלאה, דרך “ועד ארבּע ארצוֹת” וה"קהל" שהוּצג למפלצת. המבטא של בּן־גוּריוֹן על “יצירה של מוֹח חוֹלני” אינוֹ רק מַתמיה מבּחינת האמת ההיסטוֹרית, אלא גם מבּחינת יחסנוּ למלחמת הקיוּם הלאוּמית שבּמציאוּת הנוֹכחית. מי זה מאִתנוּ יקבּל עליו את האחריוּת לרַפּוֹת את הידים בּכל מקוֹם שמתנהלת מלחמה על זכוּיוֹתיה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית הפרסוֹנַלית? אמנם לא בַּכֹּל יש ללמוֹד מן האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית בּדוֹרוֹת הקדוּמים על המצב בּהוֹוה. בּדוֹרוֹתינוּ בּאוּ שינוּיים עצוּמים בּתוֹכן וּבתנאים. התוכן הדתי של האוֹטוֹנוֹמיה, שפּעוּלתוֹ היתה עצוּמה, נתרוֹקן, לאמיתוֹ של דבר, למרוֹת שׂרידי משטר רַבָּני בּתוֹכה כּיוֹם. ההתפּוֹררוּת המעמדית, המקבּלת אצלנוּ צוּרה לא רק של ניגוּדים חברתיים ריאַליים, כּי אם של התבּדלוּת כּיתתית, גוֹרמת לכך כּי עצם היחס לאוֹטוֹנוֹמיה מצד חוּגים שוֹנים ישָקל מפּעם לפעם מתוֹך השקפה אוּטיליטריסטית, מתוֹך ניצוּל חיי השעה. ונוֹסף לכל זה בּא העיקר – שאלת הכּוֹח: האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית תלוּיה בּכל מקוֹם בּכוֹחוֹת השלטוֹן החיצוֹניים, אשר בּעצם אין להם כּל ענין בּה, ו"הוֹדאתם" ו"אישוּרם" נתוּנים רק להנאתם, בּשעה שיש להם צוֹרך, ואוֹתה ההוֹדאה נלקחת חזרה, אם כּדין ואם שלא כּדין, בּשעה שהצוֹרך חלף. חוֹסר תוֹקף ממשלתי, בּשעה שמבּפנים אין רצוֹן שלם וּמטיל את מרוּתוֹ על הכּלל – אלה הם התנאים אשר בּהם מפרפּרת בּימינוּ האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, אחרי אשר בּמשך שתי עשׂרוֹת שנים היתה היא לסיסמה נישׂאת בּפי כּל. נדמה שכּאן מתגלה חזיוֹן טרגי בּיוֹתר של דברי־ימינוּ. ואוֹפן הדיבּוּר בּשאלה זוֹ של בּן־גוּריוֹן אינוֹ הוֹלם את השאלה עצמה ואינוֹ הוֹלם גם את מציאוּתנוּ בּארץ, בּאשר כּל אוֹתם המוֹמנטים המוֹרידים את האוֹטוֹנוֹמיה עד דַכּא, ועוֹשׂים את המלחמה בּעדה למלחמה לא בּעד ענינים חיוּניים, בּעלי מַמָשוּת, כּי אם בּעד שלט לאוּמי פוֹרמַלי, וּמְשַוִים עליה עקָרוּת חברתית – כּל אלה המוֹמנטים ישנם גם אצלנוּ, גם כּאן אין חייה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית חיים. גם כּאן אין כּוֹחוֹת השלטוֹן רוֹצים להכּיר בּתוֹקף החוּקי שלה, בּזכוּתה להטיל מסים. וגם כּאן מתחת לויכּוּחים הדתיים כּביכוֹל על האשה וכדוֹמה מתגלה ההתפּוֹררוּת המעמדית, והאינטרסים הפּוֹעלים מאחוֹרי הקלעים. הפּוֹעלים, אשר אָפקם ההיסטוֹרי־המעמדי עוֹלה בּד בּבד עם הקמת חיי עם, בּמוּבן הלאוּמי והמדיני, תוֹמכים בּאוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, למרוֹת מיעוּט ערכּה הממשי בּהווֹה. ואלה החוֹששים לצל שלטוֹנוֹ של הפּוֹעל לעתיד לבוֹא, אלה חוֹתרים תחת בּנינה הרפוּי של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. אילוּ היתה ההסתדרוּת הציוֹנית בּשעתה מבינה שמץ־דבר בּערכּה הממשי של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּמגינה עליה בּימים ההם בּפני השלטוֹן, כּי אז היה אוּלי מצב הענינים עכשיו אחר, ומסביב לכוֹח ריאַלי היוּ נקהלים כּל הכּוֹחוֹת המתנגדים, למען הגן על עמדתם. אוּלם עכשיו טבעי הדבר, כּי הועד הלאוּמי צריך להגן על עצמוֹ ועל קיוּמוֹ. והלעג שלנוּ לרפיוֹנוֹ וּלנימוּשיוּתוֹ של הועד הלאוּמי הוּא לא “לעג לרש”, בּאשר הדלוּת היא דלוּתנוּ. זהוּ צחוֹק מר כּלענה.

כּלוּם יש משוּם כּך להפקיר את המלחמה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּלהיוָאש ממנה? מנַיִן לנוּ קוֹצר־רוּח כּזה? כּלוּם לא למדנוּ כּי בּמלחמה כּזאת רק ההתמדה והעמידה עד הסוֹף היא אשר תביא לידי תוֹצאוֹת? הנה בּחוּקה החדשה, אשר הוּצעה עכשיו מטעם הממשלה, יש כּמה שינוּיים עיקריים לטוֹבה, יש גם מוֹמנטים חדשים חשוּבים לנוּ, חשוּבים גם לגבּי הדרישוֹת המוּבּעוֹת על ידי בּן־גוּריוֹן. כּלוּם היתה הצעה זו יוֹרדת אלינוּ מאליה, מבּלי עבוֹדתוֹ, ואם מטוּשטשת ועלוּבה, של הועד הלאוּמי?

מוּבנה לי כּל אי־שׂביעת־הרצוֹן מן הועד הלאוּמי הקיים, אוּלם מוֹצא זה המוּצע כּאן – הסתלקוּת מהשתתפוּת בּועד הפּוֹעל שבּוֹ – אינוֹ מוּבן לי. ההצעה אוֹמרת לצאת מן הועד הפּוֹעל. אילוּ היתה כּאן כּפירה בּכל הדרך הזאת לסידוּר השלטוֹן הלאוּמי העצמי, היה צריך לדרוֹש הסתלקוֹת מן הכּל, מן הועד הלאוּמי, מאסיפת הנבחרים. אוּלם הסתלקוּת מן הועד הפּוָעל לבד – מה פּירוּשה? הכּרת מצבוֹ המדוּלדל כּיוֹם, אפילוּ ההכּרה כּי בּהשתתפוּתנוּ בּוֹ עד היוֹם לא הצלנוּהוּ מכּמה שגיאוֹת ולא הפחנוּ בּוֹ את רוּחנוּ – הכּרה זוֹ אינה פּוֹטרת אוֹתנוּ מאחריוּת וּמדאגה. הצעה זוֹ אינה בּאה משוּם שיש בּידינוּ צוּרת אִרגוּן טוֹבה הימנה, אוֹ מָנוֹף ציבּוּרי אחר להקמת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, אלא מתוֹך קוֹצר־רוּח לראוֹת בּעלבּוֹנוֹ של הועד הלאוּמי. כּלוּם זהוּ המוֹצא?

ועכשיו ל"הצעת החוּקה".

בּהצעה זוֹ רוֹאה אני דוּגמה בּוֹלטת לאן יכוֹלים אנוּ להגיע בּשּעה שאנוּ מתכּוונים להכניס את הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ לתוֹך דפוּסים מוּכנים. חברנוּ הד"ר סירקין נוֹהג לאמוֹר, כּי “מסַגלים את התיאוֹריה אל הדיסקוּסיה”, גם הצעה זוֹ נוֹבעת מתוֹך “מה שתשיב”. מבין אני את קשי העבוֹדה של חברינוּ הבּאים תדיר בּדברים עם העוֹלם החיצוֹני ועליהם להסבּיר שם את ענינינוּ, אשר אינם כּל כּך פּשוּטים, אוּלם כּלוּם יכוֹלים אנוּ משוּם כּך לשנוֹת את מציאוּתנו? מה זאת אוֹמרת להתאים את עבוֹדתנו למשטר פּרלמנטרי? הערבים מבִינים בּזאת והצדק הגמוּר אִתם, שלטוּן לאוּמי. נַפשיט את השאלה מלבוּשי נוּסחאוֹת, ונראה מה יכוֹל להיוֹת פּירוּשה הממשי. כּבר דיבּרוּ פּה על העליה. זה מספּיק. אוּלם האם רק זאת? הנַסכּים מחר כּי רוֹב התוֹשבים בּארץ יחוֹק חוּקים בּשאלוֹת המשק, המשפּט, המשפּחה, זכוּיוֹת הפּוֹעל? האם לא בּרוּר לנוּ מה יכוֹל להיוֹת כּיוֹם אָפיָם של החוּקים האלה? הנמסוֹר את גוֹרל חיינוּ, שׂפתנוּ, בּתי־ספרנוּ, קבוּצוֹתינוּ וּמשפחוֹתינוּ לידי “הרוֹב”, בּעל כּל הזכוּיוֹת של הדמוֹקרטיה הפוֹרמַלית? האם לא יהיה בּזה, בּמוּבן הכי־אנוֹשי, עיווּת־הצדק המחריד בּיוֹתר?

כּלוּם יש מקוֹם, בּמקוֹם שישנן ציביליזציוֹת כּל כּך שוֹנוֹת אשה מרעוּתה, לשלטוֹן פּרלַמנטרי סתם? כּלוּם אין פּירוּש פּרלמנטריזם כּזה: הסגָרת המיעוּט לידי הרוֹב? מאַיימים עלינוּ, כּי בּאוֹפן כּזה נצטרך להוֹדוֹת כּי אנוּ רוֹצים בּסטַטוּס־קבוֹ. אני מקבּל את הבּרירה הזאת. אַל נבוֹש בּה. סטטוּס־קבו אין פּירוּשוֹ דוקא שיטת סמוּאל ושלטוֹן סטוֹרס. אבל ההנחה היסוֹדית היא, כּי הארץ צריכה להיוֹת פּתוּחה לפנינוּ לעליה וּלהתישבוּת. היחס השלילי לחוֹזה וֶרסַיל אינו צריך לעַוֵר את עינינוּ, ולכפּוֹר בּמעט הטוֹב אשר יש בּוֹ. ואישוּר זכוּתנוּ על ארץ־ישׂראל הוּא הטוב הזה.

ההצעה הפּרלַמנטרית מכניסה קוֹרקטיב של סֵינַט, המוּרכּב שוה בּשוה. ומי יערוֹב לנוּ כּי מחר לא ימָצאוּ שלוֹשה אוֹ ארבּעה פּרֶטֶנדֶנטים ואנוּ נהיה לא החצי, אלא שליש אוֹ רבע? הצעה זוֹ צריכה להיכּנס לאַרכיוֹן. איני רוֹאה הבדל יסוֹדי בּינה וּבין ההצעה שהתהלכה בּחוּגי הציוֹנוּת הרשמית – להשלטתוֹ של עַבּדאַלה. הצוּרה הדמוֹקרטית הפוֹרמלית אינה חשוּבה. התוֹכן הוּא אחד: הסגרת גוֹרלנוּ לחסד אוֹ לשבט בּידי אחרים.

אוֹמרים לנוּ, כּי אין דרך טוֹבה יוֹתר. אנוּ מוֹדים, כּי דרך כּזאת, רחבה וּפוֹתרת, אין לנוּ כּיוֹם, אבל דרך המַתאימה לנוּ, לצרכינוּ, לעליה, לחברת־עוֹבדים סוֹציאַליסטית בּארץ, דרך זוֹ תימָצא רק מתוֹך עבוֹדתנוּ. כּיוֹם אנוּ יכוֹלים להישָען רק על אוֹתם השינוּיים הפּוֹליטיים העלוּלים להבטיח את סיוּעם לדרכּנוּ. וּפעוּלה פּוֹליטית כּזאת, המַתאימה לצרכינוּ בּכּל, המַתאימה גם למצב ההתפּתחוּת של הארץ, רוֹאה אני בּשלטוֹן העצמי המוּניציפּאלי. פּעוּלה זוֹ הזנחנוּ כּליל, אוּלם ממנה תיבָּנה הפּוֹליטיקה האַרצית שלנוּ. ישנוֹ הבדל עצוּם בּין תפיסת־החיים הציוֹנית והבּלתי־ציוֹנית. שיטת הסוֹחר היהוּדי הרוֹצה בּשיווּי־זכוּיוֹת וּמבקש פּרנסה מחוּץ לתחוּם נתגלתה גם בּארץ־ישׂראל. תזכּרוּ את דבר דיזנגוֹף בּימי המהפּכה התוּרכּית ואת הדיבּוּרים בּארץ על ה"הינטֶרלַנד" של מזרח־הירדן ואת הוכחותיו של אִיזמוֹז’יק, כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת יש לעיריית יפוֹ מוּל יצירת עיריה שלנוּ בּתל־אביב, ותבינוּ את תפיסת עוֹלמוֹ של הסוֹחר היהוּדי. בּארץ היתה לפנים קיימת חברה “למען ציוֹן”, אשר תפקידה היה לפזר אוּמנים יהוּדים אל בּין הישוּבים הערביים. כּכה תפסוּ את ישוּב הארץ. אוּלם הישוּב החקלאי החלוּצי מימי פּתח־תקוה הבין את סוֹד הריכּוּז הקרקעי. בּישוּב קרקעי מרוּכּז מוּנח כּל כּוֹחה של הציוֹנוּת. די להעיף עין על תל־אביב וחיפה ועל התפּתחוּת הישוּב העברי בּשני המקוֹמוֹת האלה כּדי להבין את הענין. וכאן מתגלה חשיבוּתה של האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית בּשבילנוּ גם בּמוּבן הלאוּמי. האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית הִנָה תא יסוֹדי של משק־לאוּמי, של ישוּב, של מדינה. בּצירוּף אִתּה צריכה לבוֹא גם האוֹטוֹנוֹמיה הפרסוֹנַלית. ואז יהיה דבר האוֹטוֹנוֹמיה שלם. מבּלי הזכוּיוֹת הלאוּמיוֹת יש סכּנה כּי העיריה שלנוּ תהיה לעיריה ערבית, והקהילה הלאוּמית – לרבּנוּת. בּכל מקוֹם שיש עיריה עברית צריכה גם הקהילה להיוֹת מרוּכּזת בּתוֹכה. התישבוּתנוּ חייבת ללכת כּוּלה בּדרך של התרכּזוּת טריטוֹריאַלית, ולא רחוֹק היוֹם אשר רצוּעת הים מיפוֹ ועד חיפה תהיה לשטח אחד מאוּחד, וכן גם רצוּעת הרַכּבת מחיפה לצמח. בּתנאים אלה פּוֹתח לפנינוּ השלטוֹן העצמי המוּניציפּלי פּרספּקטיבוֹת רבּוֹת־תוֹכן.

אנוּ צריכים לנַהל בּכל עוֹז את המלחמה בּעד האִרגוּן המוּניציפּלי. אנוּ מעוּנינים שסַמכוּתן של העיריוֹת תִגדל. אפילוּ חלוּקת מסי־החינוּך תיעָשׂה בּתוֹך המוּניציפּליטטים העממיים בּיתר צדק מאשר על ידי הממשלה.

עמדתנוּ בּ"ברית פּועלי־ציוֹן"

מכּל פּקעת־השאלוֹת של תנוּעתנוּ בּגוֹלה אגע הפּעם רק בּאחת, בּכּוֹאבת בּיוֹתר: מצבה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן”. שאלה זוֹ כּוֹללת ממילא גם את שאלת האיחוּד של שתי הבּריתוֹת; ולא רק שאלת האיחוּד של שתי הבּריתוֹת, אשר אינן כּיוֹם הזה אלא שברים של תנוּעתנוּ בּגוֹלה. ממצבה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” תלוּיה האפשרוּת של התהַווּת הבּרית האחת, אשר תשמש נקוּדת־בּעירה לכל התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאַלית המפוֹררת והמפוּזרת, בּית־קליטה לכל מחנוֹת הנוֹער, הנוֹהר אל מעמד הפּוֹעלים בארץ.

קצת חברים סוֹברים, כּי שאלת עמדתנוּ בּבּרית היא השאלה המרכּזית ל"אחדוּת־העבוֹדה". אני כּוֹפר בּדעה זוֹ. לדידי, מגיע לשאלה זוֹ בּחיינוּ מקוֹם צנוּע בּיוֹתר לגבּי שאלוּת התישבוּתנוּ אוֹ מדיניוּתנוּ. ואילוּ היה בּכוֹחנוּ למצוֹא את התשוּבה המספּיקה לשאלוֹתינוּ אלה, כּי אז היינוּ יכוֹלים לדוּן בּהרחבה אחרת לגמרי בּשאלוֹת חוּץ־לארץ. אוּלם מצבנוּ הנוֹכחי, המאַפשר את הצגת השאלוֹת הפּנימיוֹת רק קמעה־קמעה משפּיע ממילא גם על יכלתנוּ להציג את שאלוֹת הגוֹלה בּמלוֹא־ההיקף.

הצגת השאלה בּועידה דוֹרשת מאִתנו גילוּי־לב גמוּר, מבּלי מוֹרך. הִימָצאם הפּעם כּאן אתנוּ של חברינוּ מחוּץ־לארץ מאַפשר וּמחייב עוֹד יוֹתר לגלוֹת את הפּצעים, לפרש את הדברים כּהוָיתם, מבּלי חוּס, מבּלי רכּך. ואַל יתרעמוּ עלינוּ חברינוּ האוֹרחים אם דברינוּ יֵרָאוּ להם כּאכזריים. כּזאת היא המציאוּת, ואַל להתעלם ממנה.

שאלת עמדתנוּ בּבּרית מַהי? אין זוֹ שאלה על עצם הצוֹרך של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי בּברית עם חבריו בעוֹלם. חמש שנוֹת פּעוּלתה של “אחדוּת־העבוֹדה” הטבּיעוּ את רישוּמן על הלָך־מחשבתוֹ של הפּוֹעל בּארץ. כּשם שבּמשך הזמן הזה חל שינוּי ניכּר בּיחס להכּרת־הצוֹרך בּקיוּם אוֹרגַניזַציוני מסוּים, כּך נשתנתה גם שאלת הקשרים עם הגוֹלה. שאלת הקיוּם המפלגתי, קיוּם כּוֹח מאוּרגן, מלַכּד, מדריך וּמצעיד את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, חדלה להיוֹת בּגדר שאלה. ואוֹתוֹ דבר – בּשאלת חוּץ־לארץ. בּשעתה היה בּעמדתנוּ בּפתח־תקוה (החלטת ההשתתפוּת בּ"ברית פּוֹעלי־ציוֹן", עם הבּעת המגַמה לאיחוּד ציוֹני־סוֹציאַלי כּללי) משוּם פּסיעה נמרצה לגבּי המוּשׂגים והצרכים שלפני המלחמה. מאת החברים הנכנסים ל"אחדוּת־העבוֹדה" (גם ה"בּלתי־מפלגתיים" וגם “פּוֹעלי־ציוֹן”) נדרש לגבוֹר על מוּשגיהם ועל יחסיהם המסוֹרתיים, כּדי לקבּל החלטה אשר כּזאת. אחרים ראוּ בּהחלטה זוֹ את המניעה העיקרית להצטרפוּת ל"אחדוּת־העבוֹדה". אוּלם בּמשך הימים חדלה אף שאלה זוֹ, אם נחוּצים לנוּ קשרי־בּרית עם הגוֹלה, להיוֹת בּגדר שאלה. השאלה הריאַלית, אשר קמה אצלנוּ מתוֹך עבוֹדתנוּ וּקשרינוּ, היא: מה טיבם של הקשרים הדרוּשים לנוּ?

הצוֹרך שיש לנוּ, ל"אַחדוּת־העבוֹדה", בּקשרי־בּרית עם חוּץ־לארץ הוּא חזק יוֹתר ומַקיף יוֹתר מאשר הדבר נראה לכאוֹרה, מתוֹך שיקוּל־דעת שטחי. אפשר שרעיוֹן זה יֵרָאה אפּיקוֹרסי בּעיני חברינוּ בּחוּץ־לארץ: צריכוּתנוּ אנוּ לתנוּעה עוֹלמית מַקיפה ומאוּרגנת שוֹנה היא בּמַהותה מצריכוּתן של שאר מפלגוֹת. כּלוֹמר, היא כּוֹללת גם את שיעוּר־הצוֹרך שלהן ומוֹסיפה עליו רבּוֹת ועיקריוֹת. בּעצם הדבר, זקוּקה בּימינוּ כּל מפלגת פּוֹעלים יהוּדית לברית עוֹלמית, המַקיפה את כּל חלקי־המעמד שבּעם המפוּזר. אילמלא היה ה"בּוּנד" נעדר אוֹמץ מחשבה לאוּמית היה אף הוּא מגיע בּהכּרה, גם מבּלעדי המוֹמנט הארץ־ישׂראלי, לידי הבּעת הצוֹרך החיוּני בּברית כּללית וּבביאת־כּוֹח כּללית של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי בּעוֹלם (למעשׂה, אין הוּא נמנע מלפנוֹת, בּכל שעת כּוֹשר וצוֹרך, לא רק לחברוּת הפּוֹעלים היהוּדים בּעוֹלם, כּי אם גם לחברוּת של “כּל ישׂראל”, כּמוּבן מבּלי שהדבר יגיע עד סַף האידיאוֹלוֹגיה, וּמבּלי שהדבר יפגע חס ושלוֹם אף כּל־שהוּא בּכשרוּת ההכּרה המעמדית המצוּוה ועוֹמדת להיוֹת תלוּשה מחיי האוּמה. אגב, מחברוּת זוֹ של כּלל־ישׂראל אינה מַדירה הנאה אפילוּ היֶבסֶקציה, בּמידה שהיא רוֹאה לה הזדמנוּת להגבּיר את כּוֹח שלטוֹנה בּרחוֹב היהוּדי על ידי הכּספים הפילַנטרוֹפּיים של הבּוּרג’וּאַזיה היהוּדית, ואז אינה נמנעת משליחת צירים ליהוּדי אמריקה, מדפיקה על דלתוֹת ה"ג’וֹינט" וכוּ'). זכוּתה ההיסטוֹרית של תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” – פּרי חינוּכה בּבית־מדרשוֹ של הרצל והשתתפוּתה בּקוֹנגרסים הציוֹניים – שהיא היתה הראשוֹנה להכריז על הצוֹרך הזה ועל האפשרוּת הזאת של איחוּד מעמד־הפּוֹעלים היהוּדי בּעוֹלם, מעל לגבוּלוֹת הטריטוֹריאַליים, והעמיקה את הצוֹרך הזה בּתוֹספת המוֹמנט הארץ־ישׂראלי. אוּלם בּ"אחדוּת־העבוֹדה" חי הצוֹרך הזה, בּצירוּף תוֹכן מַהוּתי עיקרי.

אנוּ, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, איננוּ יכוֹלים בּשוּם אוֹפן להסתפּק בּאוֹתם קשרי־בּרית וחיי־בּרית, פּוֹשרים ורוֹפפים, אשר יש להם רק דמוּת־הגוּף ולא גוּף חי ממש, לא בּשׂר־ודם. אין אנוּ כּאחת המפלגוֹת החיה לה את חייה המוּבדלים ומקבּלת מפּעם לפעם מאיזה משׂרד־בּרית הוֹדעוֹת והוֹראוֹת, אשר על פּי רוֹב אינן מעלוֹת ואינן מוֹרידוֹת בּעצם חייה. אנוּ יכוֹלים להבין את אוֹתן המפלגוֹת, השׂמחוֹת לקבּל מפּעם לפעם מעט אינפוֹרמַציה על חיי בּני־בּריתן בּשאר ארצוֹת, לתת מעט עזרה אוֹ לקבּל אוֹתה, והן נהנוֹת מזיקתן הרשמית והרוּחנית לברית עוֹלמית, לביאת־כּוֹח מאוּחדת, המשמשת סמל כּל־שהוּא לסוֹלידריוּת מעמדית־לאוּמית. להן אפשר תמיד להסתפּק בּ"יֶש" הדל. להן אפשר גם לא לשלוֹח צירים לועידוֹת הבּרית, למסוֹר מַנדטים לחברים אנשי־שם מבּלי לדעת את עמדתם וּמבּלי למסוֹר להם כּל הוֹראוֹת. הלא סוֹף סוֹף כּל ענין־הבּרית הוּא בּשבילן סוּרוֹגַט של חיים מעמדיים־לאוּמיים בּמַסשטַבּ עוֹלמי. אוּלם מצבנוּ אינוֹ דוֹמה למצבן. בּתוֹך ההגשמה הארץ־ישׂראלית מקבּלת גם סוֹלידַריוּת זוֹ את מוּחשיוּתה וּמַמשיוּתה. לנוּ לא סַגי בּסוֹלדריוּת אידיאוֹלוֹגית סתם, דרוּש לנוּ השיתוּף בּמפעל. נדרשת עזרת חברים ממש בּעבוֹדה זוֹ קיבּלנוּ עלינוּ. עזרה מעשׂית: כּלכּלית, פּוֹליטית ואישית. שיתוּף בּכל יצירוֹתינוּ, בּכל חזיתוֹתינוּ, בּמוֹסדוֹת הלאוּמיים, בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּעליה, בּהתישבוּת. עדיין גדֵלה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ לא מתוֹך ריבּוּי טבעי, כּי אם מקיבּוּץ גָלוּיוֹת, ועוֹד שנים רבּוֹת תהא זקוּקה לעליה, לעליה אשר ממנה תיבּנה. דרוּשה איפוֹא עזרה לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוד בּדרך לארץ־ישׂראל, בּין בּדרך ממש וּבין בּהשאָלה: חינוּך ההמוֹנים, גידוּל הנוֹער, הכשרת החלוּץ, הפצת מוּשׂגי הבּנין של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי, סידוּר־העליה. אם רצוֹננוּ לקיים פּה תנוּעה רבוֹלוּציוֹנית יוֹצרת, חלוּצית, לא סַגי לנוּ בּעליה סתם, בּעליה ה"סטיכית", כּביכוֹל, החוֹדרת לאָרץ. אסַפסוּף יהוּדי, בּין אם הוּא בּעל־אמצעים בּין אם הוּא מחוּסר־אמצעים, לא יקים את משק־העבוֹדה הלאוּמי, ולא יפתוֹר את השאלוֹת החמוּרוֹת של קליטת העליה וההתישבוּת. אל יראוּ בּדברים אלה זלזוּל כּל־שהוּא בּערך העליה ה"המוֹנית" כּשהיא לעצמה (כּמה אנוּ עוֹד רחוֹקים מעליית־ההמוֹנים ממש, לזוֹ אנוּ עדיין מצפּים; כּאן מדוּבר רק על ה"המוֹניוּת" החברתית אשר לקראתה שׂשׂים בּעלי נכסי דלא נַיידי וה"שׂמאל"), כּי אם את ההכּרה שתנוּעה כּבּירה של העברת המוֹנים לארץ, לעבוֹדה, להתישבוּת וליצירת צוּרוֹת משק וחיים מַתאימוֹת, לא תיתכן מבּלי זרם חלוּצי כּוֹבש, יוָצר וּבר רצוֹן בּרוּר. תפקידנוּ אנוּ, כּפי שתוֹפסת אוֹתוֹ המחשבה הסוֹציאַליסטית בּארץ וּכפי שנתגַלָה בּכל עבוֹדתנוּ, הנהוּ יוֹתר מאשר ללכת לעבוֹדה שׂכירה בּתל־אביב אוֹ בּפתח־תקוה. ונדרשת לנוּ תנוּעה בּגוֹלה, אשר תטַפּח שם את האַתמוֹספירה הנאוֹתה וּתגָדל לנוּ את הכּוֹחוֹת ליצירה הסוֹציאליסטית בּארץ. צוֹרך זה הוּא שאימץ אוֹתנו לפני חמש שנים, בּטרם היפָּתח העליה, להצטרף ל"ברית פּוֹעלי־ציוֹן" – היחידה בּשעתה לאיחוּד הפּוֹעל היהוּדי בעוֹלם וּלציוֹנוּת סוֹציאלית – וצוֹרך זה הוּא גם הקוֹבע את דרישוֹתינוּ בּתוֹך הבּרית.

עכשיו, אחרי חמש שנים של מציאוּתנוּ בּתוֹך הבּרית, הגיעה השעה לבקר מחָדש את הדרך אשר עברנוּ. אמסוֹר את הדברים בּאוֹפן סוּבּיֶקטיבי, כּאשר ראיתים אני בּפגישוֹתי עם המציאוּת של הבּרית.

פּגישתנוּ הראשוֹנה עם “פּוֹעלי־ציוֹן” שמחוּץ־לארץ היתה עוֹד בּראשית האיחוּד, על סף הארץ, בּחנוֹתנוּ בּמצרים. הגדוּדים האמריקאיים נתנוּ לנוּ את החלוּצים הראשוָנים של העליה החדשה. אנוּ פּה יוֹדעים כּוּלנוּ להעריך את חלוּצי־אמריקה שנוֹספוּ עלינוּ, שהכּוּ פּה שרשים ושהיוּ בּבוֹניה של “אחדוּת־העבוֹדה”. מקומם לא נעדר בּכל ענפי הפּעוּלה, ועל כּל המשמרוֹת. אוּלם אוֹתה הפּגישה, בּאוֹתוֹ הלבוּש, בּאוֹתה המפלגה, הביאה לנוּ גם אחרים, אשר היוּ הראשוֹנים להוֹציא את דיבּת הארץ, לכסוֹת בּקלוֹן את שם הפּוֹעל, להרבּיץ שִׂטנה ולנעוֹץ את הקנה של מ.פּ.ס. וגלגוּליו.

חזיוֹן תמוּה בּיוֹתר היתה פּגישתנוּ הראשוֹנה עם הבּרית הרשמית – בּשטוֹקהוֹלם. מצאנוּ שם חברים. לא סתם “חברים לדעה”, כּי אם חברים לחיינוּ וּלמפעלנוּ. חברים אשר האזינוּ לכל קשב מתנוּעתנוּ, אשר הבינוּ לנוּ, גם בּרמיזה, ואשר חיוּ אִתנוּ מרחוֹק בּכּל: בּעבוֹדת־ההתישבוּת, בּמדיניוּת, בּתרבּוּת, בּציפּיה לעליה החלוּצה וליצירת צוּרוֹת חיים קיבּוּציים. מצאנוּ שם את האנשים המוּעטים, אשר אין כּמוֹתם בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה לקרבת־נפש אל הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי ואל תנוּעת “אחדוּת־העבוֹדה”. ושם אִתם, בּצדם, בּאוֹתה מסיבּה, ישבוּ אנשים אשר כּל זה זר להם. זר בּהחלט. חוֹסר כּל ידיעה בּעניננוּ, בּיטוּל לפּרוֹבינציה הנמוּשה הזאת שבּאַסיה, מנוֹד־ראש לעבוֹדה הזאת אשר לא כּכּתוּב, הכנעה לפני “המלה האחרוֹנה”, וּבקשת צידוּק־הקיוּם מלפני בּית־דינה, וּדאגה להתאים את שׂרידי הקשרים האידיאוֹלוֹגיים, הרוּדימֶנטַריים לארץ – אשר נשארוּ אֵי־מזה למוֹרשה – עם הרוּחוֹת המהַלכוֹת בּארצוֹת אשר משם באוּ. אלה היוּ המסוּבּים. צריך לאמוֹר, כּי בּמוֹשב זה חסרוּ משוּם מה חברינוּ־מנַדינוּ, אנשי ה"א.בּ."² המפוּרסם בּוינה, אשר כּל הענין שימש להם מעבר למחנה היֶבסֶקציה והקוֹמוּניזם האַסימילַטוֹרי. הם חָסרוּ, אוּלם רוּחם היתה מוּרגשת אף בּהיעדרם; דעוֹתיהם אם לא נמנוּ, הרי נשקלוּ בּמשׂא־וּמתן.

בּמצב זה מצאנוּ את תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” ה"עוֹלמית". התנוּעה התפּוֹררה בּהחלט לארצוֹת וּלהשפּעוֹתיהן. לא היה רעיוֹן מאַחד, לא היה מפעל מאַחד. אנוּ, אשר יצאנוּ לעוֹלם עם לַהט הארץ, עם יֵצר־המפעל, עם הבּטחוֹן בּכוֹחה של הארץ, עם האמוּנה הציוֹנית־הסוֹציאַלית, היינוּ נאלצים לעמוֹד על האַלפא־בֵּיתא. לפתוֹח בּתעמוּלה ארץ־ישׂראלית, לנהל ויכּוּחים אם החלוּץ מוּתר אוֹ אסוּר, אם הקרן הקימת אינה חתיכה דַאסוּרא, אם הקבוּצה אינה אוּטוֹפּיה. ועל העברית! היוּ שעוֹת שדמעוֹת שׂמוּ מַחנק, שחַשנוּ כּי לשוא אנוּ משחיתים את כּוֹחנוּ על אוֹזן־זרים, כּי ישיבה זוֹ בּכפיפה אחת אינה יכוֹלה להביא כּל פּרי.

הפּגישה נגמרה בּ"שלוֹם". לא נידַח ממנה נידָח. נתקבּלוּ נוּסחאוֹת והחלטוֹת, כּשרוֹת פּחוֹת אוֹ יוֹתר – לכל הצדדים. ניתנה האפשרוּת לרוֹדפי־השלוֹם וּלמַחזיקי שלימוּת התנוּעה להמשיך את המַכשלה תחת ידם עד ועידת־וינה. מה היה הפּוֹעַל־היוֹצא של השנה ה"מוּצלה"? מה היתה הפעוּלה שנעשׂתה בּשנה זוֹ, בּעוֹד הבּרית בּשלימוּתה הראשוֹנה? שנה שלמה אבדה לחיים ולתנוּעה. ואיזוֹ שנה! הראשוֹנה לפתיחת הארץ ולעליה החדשה, שנה של התלהבוּת חלוּצית, שנה שאיפשרה פּעוּלוֹת כּבּירוֹת, שליחת שרשים עמוּקים, והַמשכת השרשרת ההיסטוֹרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּעליה השניה – שנה זוֹ אבדה בּשל שלימוּת השלט. המפעל היחידי של השנה ההיא בּתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” – המשלחת לארץ־ישׂראל. אף בּה היוּ חברים משני הסוּגים. אף בּה נלחמוּ על כּל קוֹץ ותג. אוּלם הארץ גָברה, טוֹבי הכּוֹחוֹת שבּתנוּעה גברוּ, וניתן ספר, אוּלי הספר הראשוֹן החשוּב בּספרוּת “פּוֹעלי־ציוֹן”. המשלחת אשר בּאה לחקוֹר את הארץ, שבה לחוּץ־לארץ ועליה היה, לכאוֹרה, להרים שם תנוּעה. אוּלם דבר זה לא נַעשׂה. לא יכוֹל היה להיעשׂוֹת. בּין הספר הארץ־ישׂראלי וּבין המציאוּת המפלגתית לא היה שוּם גשר. אפשר שהספר נקרא ונלמד בּחוּגים של חלוּצים וּ"צעירי־ציוֹן". בּבּרית עצמה לא מצא הד, לא עוֹרר פּעוּלה. הבּרית לא היתה כּלל בּת־פּעוּלה כּל־שהיא.

המאמצים הדיפּלוֹמַטיים, אשר בּהם השקיעוּ את כּל כּשרוֹנם ראשי משׂרד־הבּרית, להצלת הטרַדיציה האוֹרגניזציוֹנית, בּמחיר התוֹהו וָבוֹהוּ הפּנימי, לא הוֹעילוּ. בּועידת וינה נתגלתה עוֹד בּיֶתר שׂאֵת התהוֹם שבּין קרוֹבים שנעשׂוּ רחוֹקים, שבּין שני העוֹלמוֹת: עוֹלם היצירה ועוֹלם האַנדרלמוּסיה, הנקלע בּכף־הקלע ונאחז בּאשר יטלהוּ הרוּח. ההשבּעוֹת בּשם הנאמנוּת והשלימוּת של הבּרית, אשר נתרוֹקנה מתכנה – היוּ לשוא. אף ה"בּינוֹניים" התלוּיים בּאמצע, שהוֹסיפוּ להיקלע מצד אל צד, לא יכלוּ לגַשר את התהוֹם. הפּירוּד ההכרחי, המשחרר, מחוּיב־האמת – בּא. וּמאז מתחילה ההיסטוֹריה של הבּרית המחוּדשת.

הפּירוּד היה אכזרי, אבל צוֹדק. הדבֵקים אשר נפרדוּ הוֹציאו מסַד רגליהם. המחנה, אשר מחוּץ לנוּ, המשיך בּדרכּוֹ: לחלקים שלמים בּוֹ וּלכמה מ"מנהיגיו" היה הפירוּד רק תחנת־מַעבר – מי בּרכב וּמי בּרגל – מן המיצר אל המרחב, מן ה"שֶמָא" היהוּדי המקולל אל ה"בָּרי" העוֹלמי המבוֹרך. וּשאריתם – הרגיעה בּמלים את מַצפּוּנה הציוֹני והפּרוֹליטרי גם יחד, וּמוֹסיפה עד היוֹם להיקלע – לפי הקוּרס – בּין מוֹסקבה וּבין ירוּשלים, חַסרת כּל פּעוּלה של ממש, וּשׂמחה בּחלקה לעצם קיוּמה.

ואצלנוּ – הציל הפּירוּד בּשעה האחרוֹנה את השם “פּוֹעלי־ציוֹן” מדראוֹן, ואת שׂרידי התנוּעה מהרָקָב המשחית אשר אָכל בּבשׂרה. נשארנוּ בִּמְתֵי מעט. אִתנוּ יחד היוּ רק שתי ארצוֹת: אמריקה ואנגליה (שאף מהן נתפּלגוּ חלקים ניכּרים) וּקבוצת צירים בּוֹדדים מפּוֹלין. אבל היתה לנוּ האפשרוּת הגמוּרה להקמת תנוּעה מחוּדשת, כּבּירה. לא בּכוֹח המסוֹרת האוֹרגַניזציוֹנית ויחסי־חברים חנוּטים, כּי אם בּכוֹח הרעיוֹן השלם והאַמיץ וּבכוֹח המפעל הבּלתי־נכנע, היתה לנוּ האפשרוּת לכבּוֹש לבבוֹת, להיוֹת למרכּז הנוֹער היהוּדי ההוֹלך לעבוֹדה, להתקיף את כּל הרעוּע בּתוֹך המפלגוֹת הקיימוֹת שסביבנוּ.

כּל מה שהבּרית המחוּדשת היתה יוֹתר שלמה עם המפעל ועם הרעיוֹן של הפּוֹעל בּארץ, כּל מה שהיתה יוֹתר אמיצת־רוּח והוֹלכת בּדרכּה שלה – היוּ לה יוֹתר תקווֹת להקים את התנוּעה מחָרבוֹתיה, לכבּוֹש עמדוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, לקלוֹט לתוֹכה את הנוֹער השוֹעֶה לציוֹנוּת הסוֹציאלית ולהיוֹת לתנוּעה רבּת־ערך בּחיי העם. הֶהָלכה הבּרית בּדרך זוֹ?

לכאוֹרה כּן. בּתוֹכן־פּעוּלתם של שליחי הבּרית חלוּ שינוּיים עצוּמים. שוּרה של ענינים חיוּניים אשר היוּ לפני הפּירוּד אסוּרים עליה, אם לא על פּי דין הרי על פּי הנימוּס, הלכוּ ונתאַזרחוּ בּתוֹכה: “החלוּץ”, אִרגוּן העליה והפּעוּלה בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית. נתגלוּ עוֹבדים חרוּצים ונאמנים, בּין משליחי הארץ בּין מחברינוּ בּגוֹלה. בּמשך השנים יש לציין כּמה פּעוּלוֹת חשוּבוֹת, שנעשׂוּ על ידי חברינוּ השוֹנים: בּאינטרנַציוֹנל, בּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית, בּמוֹסדוֹת ההתישבוּת, בּמשׂרדים הארץ־ישׂראליים, בּ"החלוּץ", בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת. ואפשר בּאמת, שלפי היקף הפּעוּלה הנעשׂית בּפּמליוֹת של מעלה, בּמרכּזים הגבוֹהים, הננוּ בּאמת מפלגה חשוּבה. והמוֹסיף יוֹסיף: וַדאי איננוּ נוֹפלים מאחרים. האם אין עלינוּ לשׂמוֹח בּחלקנוּ?

ועף על פּי כן, אין כּלל לשׂמוׂח. אין “אחדוּת־העבוֹדה” יכוֹלה למצוֹא סיפּוּק בּנַעשׂה, ואין הדרך של הבּרית יכוֹלה להניח את דעתה.

צריכים אנשים להיוֹת חנוּטים לגמרי, כּדי שבּשעה זוֹ, למראה כּל המתהווה בּארץ וּבעם, יהיוּ שׂבֵעי־רצוֹן מ"יחוּסם", מחשיבוּתם בּעוֹלם הגדוֹל, מישיבתם איתן על כּל הכּסאוֹת הנישׂאים. תנוּעה, שהוּטל עליה לעוֹרר וּלגַשם את היצירה המַעמדית בּארץ, חייבת קוֹדם כּל להתבּוֹנן וּלבקש, היכן הם כּוֹחוֹת־היצירה הללוּ, וּלהַפנוֹת את לבּה אליהם, לריכּוּזם, לגידוּלם, לחינוּכם. וכל הניגש בּעינים פּקוּחוֹת וּבאַמַת־מידה של יצירה רבוֹלוּציוֹנית, ולא בּמצוַת סוֹציאליסטים מלוּמדה של מפלגוֹתינוּ המקוּבּלוֹת, היה רוֹאה בּרוּר: תנוּעת הנוֹער החלוּצי – זהוּ המשען. יצירתנוּ הסוֹציאליסטית בּארץ, לכל עוֹמק מגַמוֹתיה החברתיוֹת, הקמת חברת העוֹבדים וּקליטת ההמוֹנים הבּאים, כּלוּם יתכן כּל זה מבּלי אַתמוֹספירה מַקיפה של תנוּעת־נוֹער חלוּצית, עם הלָך־נפש והתמכּרוּת וחינוּך סוֹציאליסטי עמוֹק, אשר יכשיר את החברים לנאמנוּת עד הקצה, ליחסי אמוּנים וכבוֹד, לשלימוּת המעשׂה? וּפירוּרי נוֹער זה התפּלשוּ בּכל עֵבר, נמצאוּ בּכל המחנוֹת וחיכּו ליד הגוֹאלת אשר תקוּם, תאַחד וּתנַער משפלוּתה את התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית. אוּלם הבּרית שלנוּ, נאמנה למסוֹרת, שמרה על “הוֹשַעְנוֹת” חבוּטוֹת.

אמנם, הפּעוּלה הארץ־ישׂראלית המעשׂית נקלטה בּבּרית, יוֹתר נכוֹן בּעליוֹתיה, חברינוּ השתתפוּ בּקוֹנגרסים ו"ישבוּ" בּקרן היסוֹד, עבדוּ בּמשׂרדי העליה, בּ"החלוּץ" וכוּ', אוּלם בִּפְנים הבּרית לא חדלה השיטה הישנה, הממשיכה את התוֹהוּ ובוֹהוּ שלפני הפּירוּד. אפשר לאמוֹר בּהחלט, כּי מלבד גידוּלה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּארץ־ישׂראל, וּבמקוֹמוֹת אחדים בּהשפּעת ארץ־ישׂראל – לא נעשׂה כּלוּם בּשביל הקמת התנוּעה.

המאמצים העיקריים של משרד־הבּרית הוּקדשוּ “להשיב נידחים”, להחזיר אל תחת כּנפיה את כּל אלה, אשר מאיזוֹ סיבּה שהיא לא מלָאָם לבּם להיכּנס לבּרית ה"שׂמאלית". חזרוּ אלינוּ אַרגנטינה, בּוּקוֹבינה, גרמניה (אחרי פּילוּגים בּקרבּן). חזרה אלינוּ גם גליציה המזרחית. זוֹ האחרוֹנה, כּנראה, עם “זכוּיוֹת” מיוּחדוֹת. איני יוֹדע מה רב כּוֹחה בּין הפּוֹעלים בּגַליציה, אוּלם אצלנו בּבּרית אינה מפלגה פּשוּטה, יש לה יחוּס “פּרוֹליטרי”. וּבתוֹר כּזאת רוֹאה היא את עצמה ממוּנה על שמירת טהרת ה"פּוֹעלי־ציוֹנוּת" לבל תחוּלל על ידי “אחדוּת־העבוֹדה” ה"בּלתי־פּרוֹליטרית". מפלגה זוֹ אינה משתתפת בּקוֹנגרס, ודבר אין לה לקרן הקימת. גאוּלת הקרקע וּמסירתה לרשוּת העוֹבדים אינה, כּידוּע, ענין לפּרוֹליטרים. בּנידוֹן זה הם דוֹאגים לא רק לנפשם – בּאשר זכוּת זוֹ של אי־השתתפוּת בּקוֹנגרס ניתנה להם בּשעת כּניסתם – כּי אם גם לכַשרוּתה של הבּרית כּוּלה: נמנוּ וגמרוּ להעמיד את שאלת ההשתתפוּת בּקוֹנגרס הציוֹני על סדר היוֹם של הועידה העוֹלמית לרֶביזיה. הם גם החליטוּ לנַקוֹת את “אחדוּת־העבוֹדה” מ"אֶלמנטים" בּלתי “פּוֹעלי־ציוֹנים”. קבּלנוּת לא רעה כּלל. מפלגה פּרוֹלטרית זוֹ אין מַצפּוּנה מַרשה לה להשתתף בּ"החלוּץ", ואף לא בּמשׂרדי־העליה, ואחרוֹן אחרוֹן, אף לא בּוַעד לארץ־ישׂראל העוֹבדת, שה"שׂמאל" התיר ומזרח־גליציה אוֹסרת. וּמפלגה זוֹ – נקראת “פּוֹעלי־ציוֹן”. וּמפלגה זוֹ – איתן מוֹשבה בּבּרית.

כּניסתה של מפלגה זוֹ לבּרית, מפלגה אשר מסוּפּקני אם שלחה עד הנה חמישה חברים לארץ (ואם בּא מי שהוּא מחבריה הֵנה – מסוּפּקני אם מקוֹמוֹ יכּירוֹ בּ"אחדוּת־העבוֹדה") לא נשארה בּלי תוֹצאוֹת. כּיוֹם היא הקוֹבעת בּמידה מרוּבּה את פּרצוּפה של הבּרית. אַמריקה וארגנטינה רחוֹקוֹת ואינן משפּיעוֹת מחוּץ לתחוּמיהן. “אחדוּת־העבוֹדה” בּבּרית היא הבּת השוֹבבה, שיש צוֹרך לרסן אוֹתה. וּמזרח־גליציה אף אין לה צוֹרך לבוֹא דוקא להשתתף בּמוֹעצוֹת הבּרית. עמדתה – שקוּלה, ותמיד יש טוֹענים לה, אם מפּני נטיה אליה, אוֹ מפּני הדאגה התמידית לשיווּי־המשקל, וּמפּחד “פּן יִרבּוּ” של “אחדוּת־העבוֹדה”. עם כּניסתה והתבּצרוּתה בּבּרית נתגלתה שוּב דוּ־פּרצוּפיוּתה של הבּרית, הדנה אוֹתה לעקָרות וּלהתפּוֹררוּת. נשתנה יחסוֹ של משׂרד־הבּרית ל"אחדוּת־העבוֹדה". התחילה פּרשה של אוּלטימַאטוּמים. “מזרח־גליציה מוֹדיעה, כּי יֵצַר לה המקוֹם בּבּרית”, אם יצא חס ושלוֹם ענין האיחוּד עם “צעירי־ציוֹן”.

והנה ענין האיחוּד. כּאן אבן־הבּוֹחַן לבּרית: היש בּה כּוֹח צמיחה וקליטה ואם אַיִן. “אחדוּת־העבוֹדה” הכריזה על מגמת האיחוּד הציוֹני־הסוֹציאַלי מיוֹם היוָצרה. הפּירוּד שבּוינה עשׂה את האיחוּד לאפשרי וגם להכרחי. אוּלם בּבּרית היוּ הדברים האלה – דברי מינוּת. לא גזרוּ על הדיבּוּר. אבל נעשׂה הכּל לדחוֹת, לעכּב, להשהוֹת. “אחדוּת־העבוֹדה” לא רצתה, לא יכלה לעכּב. זהוּ, כּנראה, אחד החטאים האוֹרגַניים של “אחדוּת־העבוֹדה”. עצם קיוּמה הוּא נגד ההתפּוֹררוּת המפלגתית, השוֹלטת בּתנוּעוֹתינוּ בּגוֹלה ושוֹללת מהן גם את כּוֹחן הריאַלי, גם את ערכּן המוּסרי. את מלחמתנוּ זוֹ לאיחוּד הציוֹני־הסוֹציאַלי בּארץ וּבחוּץ־לארץ לא חדלנוּ לנהל, למרוֹת הכּל, על דעת עצמנוּ, וּבתוֹצאוֹת של ממש. למרוֹת קיוּמן של כּל המחיצוֹת האוֹרגניזציוֹניוֹת, למרוֹת האינפוֹרמַציה אוֹדוֹתינוּ, אשר בּה היוּ ניזוֹנים “צעירי־ציוֹן” בּמשך כּמה זמן. ואחד הנצחוֹנוֹת המוּסריים הגדוֹלים של “אחדוּת־העבוֹדה” היה בּליל הנעילה של ועידת ההסתדרוּת הראשוֹנה בּחיפה. אז נצטרפוּ אלינוּ חלוּצי “צעירי־ציוֹן”, בּפוּמבּי וּברוֹב קהל, בּהוֹדעה מפוֹרשת שאינם מנַתקים את קשריהם עם “צעירי־ציוֹן” בּגוֹלה. קיבּלנוּ את ההוֹדעה בּרצוֹן, מבּלי היסוּס כּל־שהוּא. לא עלה על דעתנוּ לשאוֹל “היתר” מן הבּרית על הכּיבוּש החדש. אוּלם בּעיני חברינוּ בּחוּץ־לארץ נפגש הדבר כּעווֹן חמוּר. לדידם, המהַדרים מן המהַדרים בּעניני דת ודין, מוּטב היה שהתנוּעה הסוֹציאליסטית בּארץ תתפּוֹרר לכמה מפלגוֹת צוֹררוֹת ומתחָרוֹת, וּבלבד שכַּשרוּתנוּ לא תיפּגם בּסירכה אוֹרגַניזציוֹנית כּזאת. ואנוּ – אין אנוּ מתחרטים על שידוּך זה שנעשׂה בּשעת־רצוֹן. וּמסוּפּקני, אם ימָצא בּינינוּ מי שהוּא, אשר היה בּוֹחר להישאר בּמסגרת הישנה, מבּלי הצטרפוּת הכּוֹחוֹת החדשים.

איני רוֹאה כּל צוֹרך ללַמד כּאן זכוּת על “חטא” נוֹשן זה. אוּלם הויכּוּח בּענין זה מאיר את המצב. ודאי יִצדק הטוֹען, כּי קשרים הסתדרוּתיים של חברי מפלגה עם בּרית שניה, הם “מעשׂים אשר לא יֵעָשו”, אַבּסוּרד אוֹרגניזציוֹני. אוּלם האם בּנו האַבּסוּרד? אַדרבּא, מדוּע זה יבוֹא אלינוּ החלוּץ העוֹלה לא מתוֹך בּריתנוּ שלנוּ? מדוּע לא דאגוּ לכך שוֹמרי הקנקן? ואם הוּטל בּתוֹקף המצב, וּבעֶטיוֹ של משׂרד־הבּרית, אשר לא הבין למצב החדש, לבחוֹר בּאחד משני האַבּסוּרדים: אם להסתלק מקליטת כּוֹחוֹת החברים ליצירה, אוֹ לבחוֹר בּצוּרה אִרגוּנית מוּזרה ונלעגת – הרינוּ בּוֹחרים בּאַבּסוּרד שבּצוּרת האִרגוּן ולא בּאַבּסוּרד שבּתוֹכן־התנוּעה.

כּמה ש"אחדוּת־העבוֹדה" עמלה להציל את ה"בּרית" מ"אַבּסוּרד אוֹרגַניזציוֹני" זה על ידי החָשת האיחוּד – לא עלה בּידה. תשוּבה אחת היתה: “אחדוּת־העבוֹדה” מסתכּלת בּכּל רק מתוֹך השפוֹפרת שלה, מתוֹך עניני הארץ. השאלה “הבּלתי־אקטוּאלית” טיילה ממוֹעצה למוֹעצה. בּכל פּעם אפשר היה אמנם לציין התקדמוּת רזוֹלוּציוֹנית, אבל למעשׂה היה הדבר נשאר תלוּי ועוֹמד. סוֹף סוֹף חדל הענין גם בּעיני מנהיגי הבּרית להיוֹת “בּלתי־אַקטוּאַלי”. מאז מַתחילה פּרשת המשׂא־וּמתן. אם לסַפּר את כּל פּרשת המשׂא־וּמתן והעמידה על המקח לא יוֹסיפוּ הדברים כּבוֹד למנהיגי שתי הבּריתוֹת גם יחד. וּכשרצוֹן האיחוּד נתגבּר יוֹתר בּשני ה"מחנוֹת", והדברים נתקרבוּ למעשׂה, ראה משׂרד־הבּרית צוֹרך להתכּנס לישיבה ולקבּוֹע את עמדתוֹ. לחברים שאינם בּקיאים כּל כּך בּסתרי התוּרה האוֹרגַניזציוֹנית יש לבאר, כּי משׂרד־הבּרית הנהוּ בּן עשׂרה חברים, מַחציתם בּארץ (בּשם משׂרד־העבוֹדה) וּמחציתם בּחוּץ־לארץ. והנה נתאספוּ חמשת החברים היוֹשבים בּחוּץ־לארץ, אשר זכוּתם להַתווֹת את דרכי הבּרית היא, כּמוּבן, עדיפה, והם שקבעוּ את עמדת האיחוּד, מבּלי הימָלך בחברים שבּארץ־ישׂראל. בּטוּח אני, כּי ממשׂרד־הבּרית ודאי לא יבָּצר להוֹכיח, בּכל מיני ראָיוֹת פוֹרמַליוֹת, כּי הוּא מצדוֹ עשׂה הכּל לפי שוּרת הדין. האם משׂרד עוֹלמי יחטא? וּבעמדה זוֹ נקבּעה אידיש בּתוֹר שׂפת־הלימוּדים של חוֹבה לכל בּתי־הספר של ארצוֹת־הבּרית שבּגוֹלה. בּרוֹב חסדם הוֹאילוּ חברי משׂרד־הבּרית להתיר לחברים בּוֹדדים לנהל עבוֹדה תרבּוּתית עברית, בּמידה “שלא תסתוֹר” את הפּוֹליטיקה של הבּרית.

כּזה היה תנאי האיחוּד, אשר הציגה הבּרית, זוֹ שמכילה בּקרבּה את “אחדוּת־העבוֹדה”!

“אחדוּת־העבוֹדה” מיחתה בּקוֹל רם, ויצא הקצף על בּת המַרדוּת.

ובמקוֹם הפעוּלה הישרה והנאמנה לבַצע את האיחוּד השלם והמַקיף של שתי הבּריתוֹת בּא האיחוּד החלקי בּפּוֹלין, אשר חצה את מפלגת “צעירי־ציוֹן” המקוֹמית לשנים. איני בּקי בּענין, עד כּדי לדוּן וּלהוֹציא משפּט: מה גרם לאיחוּד־פּירוּד זה, אם טכסיסיהם של “פּוֹעלי־ציוֹן” אוֹ של “צעירי־ציוֹן”. אוּלם בּרוּר לי, כּי אם מבּחינה פוֹרמַלית נַעשׂה פּה ודאי הכּל על טהרת־הבּרית, אף על פּי כן לא זוֹ הדרך אם חֶפצֵנוּ הוּא בּהתלכּדוּת של שתי הבּריתוֹת.

על סדר־יוֹמה של ועידת־בּרלין עמדה שוּב שאלת האיחוּד. בּשביל גליציה המזרחית היתה השאלה גם הפּעם, כּמוּבן, בּלתי אַקטוּאַלית. נתקבּלה, כּאילוּ, החלטה חיוּבית. בּמקוֹם הסעיף הלשוֹני, שניסח משׂרד־הבּרית בּישיבתוֹ, נכנסה הפּעם לתוֹך עמדת האיחוּד החלטת הועידה בּשאלה זוֹ.

החלטת הועידה בּשאלת הלשוֹנוֹת עוֹררה בּיקוֹרת חריפה והתמרמרוּת בּין חברינוּ בּארץ. אמסוֹר בּקיצוּר את תכנה.

פּסקה א. אין מן החוֹבה לקבּוֹע פּרוֹגנוֹזה אחת בּשאלת הלשוֹנוֹת לארץ־ישׂראל וּלחוּץ־לארץ. תמכנוּ בּה, בּהכּרה מלאה. מי שרוֹצה לאַחד לא חוּגים צרים על בּסיס הלשוֹן בּלבד, כּי אם תנוּעה עממית לפעוּלה חברתית מַקיפה אינוֹ רשאי לכלוֹל לתוֹך העמדה פרוֹגנוֹזה אחת מַקיפה לשאלת הלשוֹן בּארץ וּבחוּץ־לארץ. כּמוֹ כן בּרוּר, כּי אם סעיף זה מַתיר לאחת המפלגוֹת פּרוֹגנוֹזה אידישיסטית בּיחס לארץ־ישׂראל, הריהוּ מתיר כּמוֹ כן למפלגה אחרת פּרוֹגנוֹזה עברית לגוֹלה.

פּסקה ב. מכריזה על הקשרים ההיסטוֹריים שבּין תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּגוֹלה וּפעוּלתה התרבּוּתית וּבין שׂפת אידיש (הנוּסחה הגוֹרסת קשר “אוֹרגַני” נדחתה אחרי מערכה כּבדה, על פּי דרישתנוּ). אישוּר הפּרַקטיקה של המפלגוֹת בּבית־הספר עם אידיש בּתוֹר שׂפת־הלימוּדים.

פסקה ג. על חשיבוּת לימוּד העברית בּגוֹלה, בּגלל ערכּה הלאוּמי וּבגלל מקוֹמה בּחיי הפּוֹעל בארץ.

פּסקה ד. על העברית בּארץ־ישׂראל. כּאן חסרה הכרזה מעֵין זוֹ שיֶשנה בּפּסקה ב' בּיחס לאידיש, אוּלם ישנה התחייבוּת הסיוּע לעבוֹדתנוּ וּלמלחַמתנוּ התרבּוּתית.

פּסקה ה. קוֹבעת מצדנוּ יחס של כּבוֹד לקניני התרבּוּת של המוֹנינוּ בּגוֹלה והתנגדוּת לזלזוּל ולרדיפת האידיש בּארץ. סעיף זה בּא לא מתוֹך לחץ חיצוֹני, כּי אם מתוֹך רצוֹננוּ אנוּ להכריז כּי עבוֹדתנוּ וּמלחמתנו התרבּוּתית מתנהלת וּצריכה להתנהל בּדרכי תרבּוּת.

אלה הם הסעיפים, אשר נתקבּלוּ אחרי מלחמוֹת כּבדוֹת. אילוּ הייתי בּא לספּר על מה שנידוֹן, הוּצע ולא נתקבּל, לא הייתי מספּיק. אוּלם בּזה טרם נגמר הענין. כּמילוּאים לפסקה ב' דרשנוּ אנוּ את חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית למיעוּטים שבּמפלגוֹת. והמשׂא־ומתן הממוּשך נגמר בּהוֹדעת היוֹשב־ראש, שאנוּ הארץ־ישׂראליים סמכנוּ עליה, כּי המסוֹרת של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּארצוֹת שוֹנוֹת שוֹמרת למעשׂה על חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית של המיעוּטים. בּמסירת מוֹדעה זוֹ ראינוּ את הבּסיס לקליטת כּוֹחוֹת חדשים, אשר בּשאלוֹת השׂפה אינם משתוים עם הרוֹב הקיים בּמפלגת מזרח־גליציה.

בּתמימוּתנוּ חשבנוּ, כּי הועידה, הקשה מאד, נגמרה בּכל זאת בּחיוּב: הוּכּר הצוֹרך של האיחוּד. נברא בסיס המאַפשר את האיחוּד.

נבחרה וַעדה לנהל את המשׂא־וּמתן עם “צעירי־ציוֹן”. דרשנוּ, כּי הועדה תחיש את עבוֹדתה בּימי הקוֹנגרס, כּדי שנדע תשוּבה בּרוּרה, טרם נחזוֹר הבּיתה. לועדה נכנסוּ: לוֹקר, קפּלנסקי, רמז.

הועדה הספּיקה לעסוֹק רק בּשאלה אחת, בּקשר עם מפלגת “צעירי־ציוֹן” בּליטא: מפלגה שיש לה רשת בּתי־ספר עברים מוּתרת אוֹ אסוּרה בּ"ברית פּוֹעלי־ציוֹן"? רמז טען, כּי אי אפשר לתת חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית למיעוּטים שבּמפלגוֹת ולגזוֹל בּאוֹתה שעה את החוֹפש הזה מאת מפלגה שלמה. לוֹקר וקפּלנסקי הוֹדיעוּ, כּי מפלגה עם בּתי־ספר עברים אינה יכוֹלה, לפי החלטת בּרלין, לבוֹא בּקהל.

הוַעדה, שהגיעה עד מַשבּר, קראה לישיבה את חברי משׂרד־הבּרית שנמצאוּ אוֹתה שעה בּקַרלסבּד. השתתפוּ: בּלוֹך, בּן־צבי, כּצנלסוֹן, רוּבַּשוֹב, לוֹקר וקפּלנסקי. ארבּעת הראשוֹנים היוּ בּעד עמדת רמז, השנַים האחרוֹנים – נגדה. לא עשׂינוּ משאלה זוֹ רוֹב וּמיעוּט (אילוּ גם נתאספוּ כּל עשׂרת חברי משׂרד־הבּרית היתה עמדתנוּ מקבּלת את הרוֹב – שש דעוֹת). לא עמדנוּ על הרוֹב הפוֹרמַלי. ידענוּ, כּי האיחוּד לא יֵצא לפּוֹעל כּל עוֹד הלָך־רוּח זה שׂוֹרר בּחלק חשוּב של מנהיגי הבּרית. ידענוּ כּמוֹ כן, כּי פּירוּש זה הניתן להחלטת בּרלין עוֹשׂה לאַל גם את ההחלטה בּדבר הלשוֹנוֹת, גם את החלטת האיחוּד. החברים הארץ־ישׂראליים הוֹדיעוּ בּאוֹתה ישיבה, כּי הם ידרשוּ מ"צעירי־ציוֹן" לבלתי התאַחד על בּסיס זה, השוֹלל את קיוּמוֹ של בּית־הספר העברי בּגוֹלה. אנוּ נכוֹנים לדרוֹש מכּל מפלגה קרבּנוֹת גדוֹלים למען האיחוּד – הסתלקוּת מאַמבּיציוֹת מפלגתיוֹת, מזכוּיוֹת היסטוֹריוֹת וכוּ' – אבל בּשוּם אוֹפן לא ויתוּר על חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית, כּשם של"אחדוּת־העבוֹדה" אין מקוֹם בּבּרית, אשר העברית אצלה בּגדר קוֹנטרַבַּנדה.

שלוֹשת חברי הועדה התפּטרוּ בּאוֹתוֹ מעמד. החברים לוֹקר וקפּלנסקי נטלוּ לעצמם רשוּת להכריז על יציאתם מן הוַעדה בּקוֹלי־קוֹלוֹת בּמאמר פּוּלמוֹסי נגד רמז ונגד “אחדוּת־העבוֹדה”, וּב"סֶנַטסקוֹיֶה רַזיַסניֶנִיֶה"³, כּי מפלגה עברית סוֹציאליסטית לא יכּירנה מקוֹמה בּ"ברית פּוֹעלי־ציוֹן".

הכרזה זוֹ שׂמה לאַל את כל ההסכּם הבּרליני גם בּענין הלשוֹנוֹת, גם בּענין האיחוּד, גם בּענין המשמעת.

לשם מה בּא הדוֹקוּמנט הזה? ודאי היה בּוֹ צוֹרך. הוּא הוֹפיע בּדיוּק לועידת גליציה המזרחית. הוּא צריך היה לשכּך את ההתקוֹממוּת נגד ההחלטוֹת ה"עבריוֹת" של בּרלין (גליציה המזרחית פּירשה את ההחלטוֹת כּפירוּשה של “אחדוּת־העבוֹדה”). אוּלם כּאן החטיא את המטרה. גליציה נשארה בּשֶלה. ודוקא סמוּך לועידה פּיזרוּ שם בּעתוֹנוּתם פּנינים, אשר אף לשׂוֹנאי ארץ־ישׂראל לא היה להתבּייש בּהם.

––––––––––

בּמצב זה עברה על “אחדוּת־העבוֹדה” חצי שנה. בּצער, בּעלבוֹן, בּמר־נפש. סבלה העבוֹדה, רפוּ הידים. ואם כּוֹחה של “אחדוּת־העבוֹדה” גם כּיוֹם אִתּה, הרי זה לא הוֹדוֹת לבּרלין, הוֹדוֹת לסיוּע לתנוּעה מצד משׂרד־הבּרית, כּי אם למרוֹת הכּל.

קיצוּר הדברים: יש ענין שהוּא קוֹדם לשאלת האיחוּד. שאלתנוּ היא: אם זוֹהי הבּרית. וּבכדי שהבּרית תהיה בּריתנוּ דרוּש קוֹדם כּל: טיהוּר הבּרית. עם כּל רצוֹננוּ להרחבת החוּג, למציאת דרכים אל הפּוֹעל היהוּדי בּגוֹלה – ואגב, מצאנוּ סוֹף סוֹף דרכים גם מחוּץ למסוֹרת־הבּרית, וּמבּלי שנצטרך לוַתּר על לשוֹננוּ ועל עמדתנוּ – לא נסכּים למחיר זה, שהבּרית כּיוֹם משלמת בּעד “שלימוּתה”. בּזמן שאנוּ נלחמים מלחמת חיים, נמצאים בּקרבּנוּ חברים שכּל עצמוּתם מתקלסת בּנוּ. כּלוּם צריך אני לבאר לקפּלנסקי מַהי לנוּ השתתפוּתנוּ בּקוֹנגרס הציוֹני וּבמוֹסדוֹתיו? מדוּע זה איפוֹא סיעתנוּ שם הִנָה הזעירה בּיוֹתר, בּשעה שהרוֹב הגדוֹל של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אִתנוּ? וענינינוּ נחשלים ונפסדים ונוֹפלים מחוֹסר הגָנה, מחוֹסר בּיאַת־כּוֹח בּמוֹסדוֹת. האם זהוּ ענין של “פּוֹליטיקה”, של חילוּקי־דעוֹת אידיאוֹלוֹגיים בּין חברים? הלא זוֹהי היצירה היִשוּבית, הלא זהוּ בּיצוּר המעמד, הלא זוֹהי קליטת העליה! ואנוּ צריכים את כּל המלחמה הזאת לנהל לא בּעזרת חברינוּ וּתמיכתם, כּי אם בּלחץ שלנוּ, הבּוֹדדים, בּעמל אנשינוּ, בּכוֹח הוֹכחתנוּ לאחרים? ורק בּזה בּלבד? כּלוּם מצב זה הנוֹ נוֹרמַלי לגבּי תנוּעה בּת 18 שנה, אם לא נס ליחה? אנוּ נילָחם על זכוּת־העליה, נקרא לעליית־עוֹבדים, ו"חברינוּ" שם יטריפוּ את משׂרדי־העליה, וישאירוּ דאגה זוֹ לאחרים? אנוּ נשלח את חברינוּ לגוֹלה לעבוֹד בּ"החלוּץ", בּמשׂרדי ארץ־ישׂראל, בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת, בּקרן הקימת, למען יתקלסוּ בּהם אלה הקרוּיים חברינוּ? והבּרית העוֹלמית, הדוֹרשת אחדוּת וּמשמעת, תוֹסיף לסבּוֹל את המצב המַחפּיר הזה? לא, לקלוֹן זה יבוֹא הפּעם קץ. זכוּת זוֹ כּבר כּבשנוּ לנוּ גם בּבּרית. סוֹף סוֹף אין תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” רק ענין של מסוֹרת ושל החזקת המוֹשכוֹת בּמשך כּמה שנים. צר לי שבּחלקי אני, מחוּסר המסוֹרת, עלה לתבּוֹע זאת. חברי משׂרד־הבּרית, שוֹמרי שלשלשת־היוּחסין, הם היוּ צריכים להיוֹת הראשוֹנים לדרוֹש את הבראַת הבּרית מכּל הרָקָב הזה, הם היו צריכים לשמוֹר על כּבוֹד התנוּעה ההוֹלך וּמתחלל. הם, אשר השלטוֹן בּידיהם, הרשאים הם לעצוֹם עינים מלראוֹת את הנוֹער היהוּדי העוֹלה? לאָן ילך? לתנוּעה מחוּללת ומנוּונת, לתנוּעה של אַדבוֹקַטים וקַריֶריסטים?

זהוּ התנאי הראשוֹן. טיהוּר הבּרית. תהא בּרית קטנה, אבל שלנוּ. אין לנוּ צוֹרך בּכיבּוּשים אשר אינם מגיעים לנוּ. ריבוּצקי וגליציה המזרחית מתנים אֲהָבים זה כּמה – מדוּע תֵצַר בּהם עיננוּ? יהי להם אשר להם. ואַל יבוֹאוּ אלינוּ אנשי־שלוֹם בּפשרוֹת אִרגוּניוֹת: איחוּד פּוֹלין עם גליציה. שוּם טוֹבה לא תצא מזה, מלבד קלקוּל המפלגה הפּוֹלנית. התירוּ את ידינוּ אנוּ, וּתהא לנוּ מפלגה בּגליציה הראוּיה לתנוּעתנוּ.

ואשר לשׂפה: אנוּ דוֹרשים לנוּ אפשרוּת של פּעוּלה חפשית בּגוֹלה. אין לנוּ מקוֹם בּברית, אשר תחשוֹב את העברית בּגוֹלה לדבר ריאַקציוֹני ואַנטי־סוֹציאליסטי. אין אנוּ רוֹצים לקצץ את עצמנוּ מן הגוֹלה. בּעָבדנוּ פּה בּעברית, בּיָצרנוּ פּה את תרבּוּתנוּ, בּשקדנוּ פּה להכניס כּל עוֹלה לתוֹך חיי השׂפה – הנתן לאסוֹר בּחוּץ־לארץ עבוֹדה עברית? אין אנוּ רוֹצים להטיל על אחרים בּבּרית את שלטוֹן שׂפתנוּ. לא שעת הכרעה עכשיו. עוֹד מלחמת־תרבּוּת ארוּכּה לפנינוּ. וּמעוּנינים אנוּ בּמלחמת־תרבּוּת שתהא ראוּיה לשמה, שאמצעיה יהיוּ אמצעי־תרבּוּת. אין לנוּ כּל פּחד בּעד עתיד העברית. כּלי־זינה עליה. אבל על חוֹפש העבוֹדה לנוּ ולַסוֹברים כּמוֹתנוּ, אם הם ישנם, אוֹ אם הם יבוֹאוּ – לא נוַתר.

אלה הם שני הדברים הדרוּשים לנוּ כּיוֹם. כְּשֶאֵלה יסוּדרוּ, אז לא תִקשה שאלת האיחוּד, אז תהא “אחדוּת־העבוֹדה” בּת כּשרה בּבּרית, והבּרית תהא הבּרית, בּה"א הידיעה, היחידה המרַכּזת בּתוֹכה את כּל החי והיוֹצר בסוֹציאַליוּת הציוֹנית. אז תבוֹא ההרמוֹניה המבוּקשת בּינינוּ וּבין הבּרית. כּל כּמה שימָשך המצב האַנוֹמַלי הנוֹכחי, יֶחלש כּוֹחה של “אחדוּת־העבוֹדה”, תפחת השפּעתה בּעוֹלם, ועם הֵחָלש “אחדוּת־העבוֹדה” תשוּלל הבּרית כּל כּוֹח צמיחה וגידוּל. אַל תשכּח הבּרית, כּי כּוֹחה הוּא בּ"אחדוּת־העבוֹדה" ולא מחוּץ לה.

שתי דרכים לפנינוּ: אוֹ תנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית אחת מאוּחדת, רבּת־עם ורבּת־פּעלים, מַקיפה את כל הכּוֹחוֹת, בּהרמוֹניה נפשית עם הפּוֹעל בּארץ, זוֹהי דרך הצמיחה; אוֹ דרך השמירה על קנקן ריק, הפּטריוּטיזם ה"בּריתי" הצר, האוֹטם את אזניו מרחש החיים העצמיים, והמַרכּין את ראשוֹ לפני הגלים החיצוֹניים, דרך הדלדוּל.

והיוּ נא בּטוּחים: בּשעה המכריעה נדע לבחוֹר.

נפל בּידי מרצחים בּח' בּאלוּל לפנוֹת ערב בּשוּבוֹ מעבוֹדתוֹ בּתל־אביב לביתוֹ בּרמת־גן בּדרך בּין פּרדס־מוֹנטיפיוֹרי וּשכוּנת־בּרוּכוֹב.

נקצצוּ חייו אף הוּא. אף הוּא, המוּצק, המאוּשש, האַרצי, השליו בּרוּחוֹ, השׂמח בּחלקוֹ, הצוֹעד בּניחוּתא דרך תלָאוֹת־החיים, אף הוּא לא כּמות כּל האדם נאסף אל עַמיו. אם תאות־שוֹד של משַחרים לטרף היא שאָרבה לאדם זה, מחוּסר־רכוּש, אם זדוֹן־רֶשַע של איבת־עמים מחַץ את ראשוֹ של זה איש־השלוֹם ואוֹהב־כּל־אדם – אין יוֹדע. לעצם הענין גם אין נַפְקָא מִינֵיה. ולוּ גם מקרה־שוֹד, גוֹרל־הפּרט העיוור, האִם אין בּזה יד גוֹרלנוּ, גוֹרל האוּמה, אשר שׂוּמה עליה לבנוֹת את חייה בּתוֹך כּל זה?

נָהַר קהל עצוּם אחרי המיטה. מכּל העדוֹת. פּוֹעלים, תימנים, אַשכּנזים חרדים, אנשי־המזרח, עוֹלים חדשים. מתחת למנהגי עדת־תימן, מתחת לדרוּשי־ההספּד האשכּנזיים על צידוּק הדין, על הזכוּת ליהרג בּחוֹדש אלוּל, מתחת לבקשוֹת כּי היה יהיה לנוּ למליץ יוֹשר בּ"ימים הנוֹראים" הבּאים עלינוּ, מתחת לכל אלה איחד הכּאב הגדוֹל, הנאמן, המַבריח את כּולנוּ, הכּאב של – כּברה מיוּחדת זוֹ בּבית־הקברוֹת, של קבר־האחים, כּן ידָבק ויצָמד עדר כּבשׂים בּהתחַלחלוֹ מפּני השוֹאה המתחוֹללת.

ומעֵבר להַתרסה כּלפּי כּל צידוּק־דין שהוּא, מעֵבר לכל תרוּעה וקוּבלָנה, כּלפּי מרוֹם וּכלפּי חוּץ, מעֵבר לכל אלה – האוּמנם יש לִשְלוֹת, כּאשר אנו שוֹקטים כּיוֹם? האין אנו מַרבּים לסמוֹך יוֹם יוֹם על הנס, בּשַגָם הוא נמשך? המוּכנים אנוּ, בּנפשנוּ וּבאוֹננוּ, לשעת־נסיוֹן האוֹרבת לנוּ?

הוּנח לנוּ, בהפסקוֹת קטנוֹת. לפני חצי שנה, בּיוֹם הפּוּרים האחרוֹן, גזלה שׂמחת־חַגנוּ התּמה ממי שהוּא את המנוּחה. וּשנַים מאנשינוּ הוֹעלוּ עוֹלה. ועכשיו – עם ריבּוּי העליה לשעה קלה – בּאַתנוּ זאת. היש לנוּ שׂמחה, אשר לא תּיכָּתם?

לקהל הגדוֹל, אשר נהר אחרי המיטה, היה זה קרבּן־ציבּוּר, נפש אַחת מישׂראל אשר יצאה בּטהרה תחת ידי מעַניה. לנוּ, לאלה אשר ידעוּ את משה האיש, אין זה קרבּן עלוּם־שם. הלא זה משה, משה שחיב, “משה שלנוּ”. משה מבּן־שמן, משה מהקפּא"י, משה מהמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת.

אנחנוּ, בּני העליה השניה, נזדמַנוּ אתוֹ בּבן־שמן, שם נגלָה הוּא בּינינוּ. אוּלם הוּא הקדים אוֹתנוּ, הוּא היה פּוֹעל מהתקוּפה הקוֹדמת, מ"ימי הבּרוֹן". בּעוֹדוֹ ילד עלוּ הוֹריו מתימן. עליית תימן של השנים ההן (לפני יוֹתר משלוֹשים שנה) היתה פּוֹנה אל ירוּשלים. הנער גדל, וַיבחר בּמוֹשבוֹת. עם גמר תקוּפת פּוֹעלי־הבּרוֹן נשארוּ בּעבוֹדה רק בּודדים ספוּרים. הוּא, התימני, דבק בּנוּ, בּפוֹעלי העליה השניה, ויהי לאחד מאִתנוּ. לאמוֹר, כּי היה חביב עלינוּ בּבן־שמן – זה מעט. מעוֹלם לא נזדמן לי לראוֹתוֹ בּקטטה עם מי שהוּא. פּוֹעל טוֹב, חבר טוֹב, נאמן לציבּור, להסתדרוּת, למפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן”, אשר עליה נמנה בּטרם היוֹת “אחדוּת־העבוֹדה”. את הדחקוּת והתלאוֹת ידע לשׂאת מאין כּמוֹהוּ. סבר־פּניו ונוֹעם־הליכוֹתיו לא עזבוּהוּ.

המרכּז החקלאי בּיהוּדה בּחר בּוֹ, עוֹד בּשנים שלפני המלחמה, להתישב בּעין־חַי. משוּם מה הסתלק הוּא אז מן הענין. אחרי כן נטרד עם משפּחתוֹ, רבּת־הטף, אל העיר. שימש בּמוֹסדוֹת הפּוֹעלים. בּכל אשר היה הִשְרה קוֹרת־רוּח, בּטחוֹן, חמימוּת. השׂיחוֹת החטוּפוֹת אתוֹ היוּ מפיקוֹת אמוּנים, רעוּת, אהבת־חיים ואהבת־אדם. דבריו על עניני משפּחתוֹ היוּ שוֹפעים זוֹך ועֶדנה. גם תלוּנה על המצב, כּשהיתה עוֹברת על דל שׂפתיו, היתה ניטלת ממנה מרירוּתה, פּרָטיוּתה.

הוּא דבק בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּיחסיה, בּמוּשׂגיה, דבק בּנאמנוּת וּבטוּב־שׂכל. קלט את העיקר, התפל לא דבק בּוֹ. מתוֹך רצוֹן להרחיק את הילדים מחיי הכּרך, החליט להתישב בּרמת־גן. מכר את הנַחלה שהיתה לוֹ בּירוּשה בּירוּשלים, רכש לוֹ מגרש והקים צריף, אחד הראשוֹנים בּגבעוֹת החוֹל של רמת־גן. בּשׂמחת אדם, הבּוֹנה קו לקו, המצרף גרגר לגרגר, היה מסַפּר לי על הפּרה הערבית שעלה לוֹ לרכּוֹש בּהלוָאה, על הילדים המסתגלים לעבוֹדה, על העבוֹדה המשוּתפת של המשפּחה כּוּלה, והרוּח הטוֹבה, הבּלתי־נעכּרת, שהיתה עוֹלה מתוֹך הדיבּוּרים האלה, היתה נוֹסכת רוּח אחרת גם על השוֹמע.

“מיטב האדם”. כּכה, אוֹ בּקירוּב, נאמר פּעם אצלנוּ. אכן, מיטב האדם.

אלוּל תרפ"ד.

(י' בּטבת תרפ"ה)

אַזכּרה לחברים אשר נפטרוּ בּשמוֹנת החדשים שחלפוּ מימי ועידת עין־חרוֹד.

החבר לֶויצקי – מראשוֹני הפּוֹעלים, מהמשתתפים בּיצירת הקבוּצה מראשיתה, מכּוֹבשי הגליל, מהשוֹמרים הראשוֹנים, עוֹלם מלא של עֵרוּת וּמסירוּת אשר נפסק עתה בּנפלו חלל בּאַיֶלת־השחר.

החבר יוֹאל בּרֶגמן – חבֵרהּ של קבוּצת “אַחוה”, אשר הנחיתה את היסוֹד לכּיבּוּש הקיבוצי של העבוֹדה במוֹשבוֹת, חבר נאמן לקבוּצה עד ימיו האחרוֹנים. בכיבּוּש אדמת יעזוּר¹ להתישבוּת החקלאית על ידי הקבוּצה חלה וֹּמת.

החברה שׂרה לישַנסקי, אשר לא אחד מאִתנוּ זוֹכר את רגעי הַהֲקָלָה אשר הסַבּה לוֹ. השתתפה בּפיתוּח הענף של עזרה מדיצינית בּתוֹכנוּ מתחילתוֹ, לקחה חלק בּכיבּוּש תל־עדשים והיתה חבֵרה נאמנה לכל מה שהתרחש בּתנוּעתנוּ עד ימיה האחרוֹנים.

החבר משה שבח, הוּבא לארץ על ידי הוֹריו עם עלית תימן לפני עשׂרוֹת שנים. עזב את ירוּשלים והלך לחיי עבוֹדה, עבד בּיקב וּבמוֹשבוֹת, אחרי כן עבר לשמש בּמוֹסדוֹת שוֹנים של הפּוֹעלים. היה עֵר, חי, שילב את חייו בּתנוּעתנוּ וקלט אוֹתה בּנאמנוּת וּבמסירוּת. הוּא נבחר בּתוֹר חבר למוֹשב עין־חי, אוּלם נשאר בּעבוֹדה עירוֹנית ושימש בּמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת עד אשר נרצח בּדרך בּין יפוֹ לעיר־גנים².

ארבּעת השמוֹת האלה אוֹמרים מה רב העוֹשר הצפוּן בּתנוּעתנוּ. ואילוּ ידענוּ להעריך את החברים בּחייהם כּאשר בּהיעָדרם מאִתנוּ היוּ בּוַדאי הרבּה משתפּרים יחסינוּ. כּאשר אמר המלך הפּילוֹסוֹף מַרק אוּרליוּס: אילוּ היינוּ מתיחסים לכל פּעוּלה שלנוּ כּאל אחרוֹן מפעלנוּ היוּ כּל מעשׂינוּ מתעלים.

בּמשך הזמן הזה לוּקח מהתנוּעה הציוֹנית הסוֹציאלית גם מוֹרהּ הגדוֹל נַחמן סירקין³.

עד אשר נַעשָׂה מעט מאד כּדי להקים לוֹ יד ושֵם בּקרבּנוּ. ואם בּחוּץ־לארץ, בּתוֹך הקהוּת הגדוֹלה של המחשבה, כּבש נחמן סירקין אך מְתֵי מספּר של אוֹהבים וּמַעריצים, הנה ערכּוֹ בּתוֹר מוֹרה וצוֹפה לתנוּעתנוּ גדוֹל לאין ערוֹך. ישיבוֹת רבּוֹת צריך היה להקדיש להערכתוֹ וּלבירוּר אישיוּתוֹ. לא נוּכל לעשׂוֹת זאת כּאן בּמוֹעצה שנתכּנסה לפתוֹר את סבכי השאלוֹת המעשׂיוֹת של תנוּעתנוּ כּיוֹם, אוּלם “אחדוּת־העבוֹדה” לא תנוּח ולא תשקוֹט עד שתקים מצבת־רוּח לסירקין בּלבּנוּ, בּמחשבתנוּ וּבמוּשׂגינוּ. אין אנוּ זקוּקים לפיתוּח הקוּלטוּס האישי, להערצה אלילית, להפיכת האדם לאיקוֹנין, אוּלם את רוּחוֹ צריכים אנוּ לספּוֹג. בּה תוּכל תנוּעתנוּ למצוֹא משען רב־אוֹנים.

בּמוּבן ידוּע היה גוֹרלוֹ של סירקין בּתנוּעה כּגוֹרלה של “אחדוּת־העבוֹדה”, גוֹרל של סוֹלל דרך, אשר העיקר בּשבילוֹ לא המסגרת, כּי אם הרעיוֹן, המוּכן לקפיצוֹת־דרך, לשינוּיים וּלויתוּרים מתוֹך האינטוּאיציה של הרגָשת ה"מחר". אישיוּתוֹ היתה הרבּה יוֹתר עשירה מאלה אשר תנוּעתנוּ הציבּוּרית רגילה לינוֹק מהם. הוּא לא יכוֹל היה להגבּיל את עצמוֹ בּתחוּם של מנהיג. אישיוּתוֹ היתה כּוּלה מקוֹריוּת, כּוּלה אגדה.

הוּא הכריז על הציוֹנוּת הסוֹציאלית, כּשהציוֹנוּת היתה כּל כּך רחוֹקה מכּל רעיוֹן של עבוֹדה וּמכּל חוּג של עוֹבדים, וּכשלַסוֹציאליזם היה כּל כּך זר כּל רעיוֹן של לאוּמיוּת. בּוֹ היתה האינטוּאיציה ההיסטוֹרית, הרוֹאה דברים בּטרם התגלוּ.

מסַפּרים, כּי בּנשף אחד חילק סירקין, כּדרך החידוּד העמוֹק הרגיל אצלוֹ, את כּל העוֹלם היהוּדי, בּינוֹ וּבין ז’יטלוֹבסקי. את כּל המציאוּת, את כּל הקיים בּעם היהוּדי, את הגוֹלה, את האידיש וכדוֹמה חילק לז’יטלוֹבסקי, ואת כּל הצפוּן בּעתיד, את כּל מה שעוֹד אינוֹ קיים בּמציאוּת – את ארץ־ישׂראל, תחיית השׂפה העברית וכוּ' – נטל לעצמוֹ. בּחידוּד זה מצאה לה בּיטוּי נכוֹן הוַיתוֹ האמיתית של סירקין. עלינוּ לעשוֹת את זכרוֹ לנחלת התנוּעה כּוּלה.

התכּוֹננוּת לועידוֹת ההסתדרוּת

הסמכתי בּכוַנה את דברי על הועידוֹת הקרוֹבוֹת בּהסתדרוּת (הכּללית והחקלאית) להרצאוֹת ולויכּוּחים על המצב בּהסתדרוּת וּבמוֹסדוֹתיה. זוֹהי כּיוֹם שאלתנוּ העיקרית. מכּל אשר נאמר כּאן נשמעה שַועת המצב. ואף את הועידוֹת הבּאוֹת אין להכין מבּלי רֶביזיה יסוֹדית של מצבנוּ.

ועידה כּללית של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל – לָאו מִלְתָא זוּטְרָתָא היא. בּועידוֹת אלה אנוּ משקיעים כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת־הנפש, שאין להוֹציאן לריק. ואמנם אי אפשר לוֹ לכינוּס אשר כּזה מבּלי אשר יחַדש משהוּ, מבּלי אשר יצעיד את המחשבה, מבּלי אשר ימַמש את הרצוֹן ואת הפּעוּלה. כּל ועידה אצלנוּ כּרוּכה בּהתנַערוּת חברתית רבּה, בּהתעוֹררוּת מחַנכת, מַצמידה, מַגבּירה. כּזאת היתה ועידת פּתח־תקוה: יִסוּד “אחדוּת־העבוֹדה”. כּזאת היתה ועידת חיפה: יִסוּד ההסתדרוּת. כזאת היתה הועידה השניה של ההסתדרוּת, לפני שנתיים. נַזכּיר רק בּקצרה את תוֹכן החלטוֹתיה: עיבּוּד חוּקת ההסתדרוּת, רעיוֹן חברת העוֹבדים להיקפוֹ וליסוֹדוֹתיו, ההצטרפוּת לאינטרנַציוֹנל המקצוֹעי, ההכרזה על שכוּנוֹת־עוֹבדים, עתוֹן ההסתדרוּת. בּבת־אחת הצעידה הועידה את ההסתדרוּת כּמה פּסיעוֹת קדימה.

ואילוּ היוּ הענינים בּהסתדרוּת הוֹלכים כּשוּרה, לא היינוּ מתקשים כּלל כּיוֹם בּשאלה: מה יהא תכנה של הועידה השלישית? הגשמתם של המעשׂים אשר החלטנוּ עליהם בּועידה הקוֹדמת היתה מעוֹררת ממילא צרכים חדשים, גוֹרמת למאמצים וּלמפעלים, וּמפַלסת את דרכּה של תנוּעת הפּוֹעלים. אילוּ היתה התקדמוּתנוּ בּמשך השנתַים בּתוֹר תנוּעה יוֹצרת וּמגַשמת עוֹלה בּד בּבד עם הבּעת רצוֹננוּ והחלטוֹתינוּ – כּי אז היינוּ ודאי עוֹמדים כּיום בּתוֹך ההתחלה של שכוּנת־עוֹבדים, והתחלה זוֹ היתה קוֹבעת את אפקיו המשקיים והחברתיים של הפּוֹעל העירוֹני, היינוּ בּאים לועידה עם עתוֹן, בּעל־דמוּת, אשר היה נוֹתן בּיטוּי לחיים הפּנימיים של הציבּוּר וּמסַייע להתגבּשוּתוֹ וּלחינוּכוֹ ההסתדרוּתי, והתביעוֹת הנוֹבעוֹת מאלה ההתחלוֹת היוּ בּאוֹת מאליהן, ותוֹכן הועידה היה מוּתוֶה על ידי המעשׂים אשר נעשׂוּ.

אך על התנוּעה עברו שנתַים קשוֹת מאד, קשוֹת בּכלל, וקשוֹת עוֹד יוֹתר מבּחינה זוֹ של הגשָמה. שנתַים ללא יצירה יִשוּבית חשוּבה. וּמצב זה של עמידה פּנימית הוּא הקוֹבע את הלָך־הרוּח של ציבּוּרנוּ, את הרמה המוּסרית ואת התוֹקף הסידוּרי. אפשר שתנוּעוֹת אחרוֹת יכוֹלוֹת להתקיים על טויית השלשלת האידיאוֹלוֹגית בּלבד, על תעמוּלה והַסבּרה, מבּלי כּיבּוּשים בּפוֹעל מַמש. אוּלם תנוּעתנוּ שוֹנה היא בּיסוֹדה. במרכּזה עוֹמד המפעל המגַשם, ההתישבוּת, יצירת משק־העבוֹדה. ואִם עברה עלינוּ שנה ללא אדמה חדשה, לפירוּרי התישבוּת, וּלשנה זוֹ קמה שנה של חוֹסר־עבוֹדה ויציאה, הרי מן ההכרח שלכל זה תהיינה תוֹצאוֹת. כּאן יש לבקש את המַפתח לכמה וכמה חזיוֹנוֹת שליליים בּמַחננוּ כּיוֹם.

אמרתי, בּמרכּז תנוּעתנוּ עוֹמדת ההתישבוּת. אם להבין את דבר ההתישבוּת בּמוּבנה הרחב והכּוֹלל: הכנסת המוֹנים לארץ, חדירה לעבוֹדה, קליטה בּכל ענפי המשק בּעיר וּבכּפר, כּיבּוּש נקוּדוֹת, קיוּם פּרוֹדוּקטיבי – הרי התישבוּת זוֹ מתגשמת אצלנוּ יוֹם יוֹם, אפילוּ בּשעה שאנוּ משתתפים בּעבוֹדת הקבּלן הפּרטי אוֹ עוֹבדים בּטַבּק אצל האִכּר. אוּלם התישבוּת בּמוּבנה המיוּחד אצלנוּ, בּמוּבן של יצירת משק־העבוֹדה – ראשית מַאוַיינוּ ותכליתם – היא הניתנת לנוּ בּצמצוּם, גם בּזמנים שאין “חוֹסר־עבוֹדה” ושיש “טבּק” וּבנין. להתישבוּת זוֹ עוֹמד כּל אחד מאִתנוּ בּ"תוֹר" ארוֹך. והתגַשמוּתה תלוּיה לא רק בּנוּ, בּכוֹח יצירתנוּ הפּנימי, כּאן, כּי אם בּכוֹח גוֹרמים רבּים מחוּץ לנוּ: בּכוֹח תנוּעתנוּ כּוּלה, בּכוֹח ההתעוֹררוּת הלאוּמית, בּמידת ההצטבּרות של הוֹן לאוּמי וקרקע לאוּמי, בּמידת האמצעים של “ארץ־ישׂראל העוֹבדת”. ונחוּץ לתנוּעה כּוֹח גדוֹל לא רק למען קיים את המכּסימוּם של הפּעוּלה ההתישבוּתית, כּי אם גם כּדי לקיים וּללַכּד עם התנוּעה את כּל אלפי הפּוֹעלים, אשר דרכּם למשק־העבוֹדה, בּכּפר אוֹ בּעיר אוֹ בּשכוּנת־העוֹבדים, היא ארוּכּה וּממוּשכה. לעינינוּ בּאים אנשים עם אידיאוֹלוֹגיה התישבוּתית, עם מַאוַיים התישבוּתיים, מבּלי אשר יהיה בּכוֹחם וּבכוֹחנוּ להגשימם בּשבילם דוקא. חוֹסר זה של הכנה נפשית למצב הצפוּי לחלוּץ בּארץ, מיעוּט פּעוּלה עצמית ישוּבית, ציפּיה ממוּשכה להתישבוּת אשר אינה בּאה – כּל זה מחַלחל בּנשמת הציבּוּר וּמוֹליד מבוּכה. והמפעלים המוּעטים הנעשׂים בּמשך הזמן, והחוּגים המוּעטים המתגַבּשים בּמשך הזמן, הנם יוֹתר מדי בּוֹדדים לעצמם, ואין ההתלכּדוּת הדרוּשה והניכּרת בּינם ובין כּל שאר הציבּוּר. וּמשוּם כּך אינם מאירים.

איני גוֹרס את הנוּסח הנשמע אצלנוּ לפרקים: חלוּקת הציבּוּר לחוּגים “הסתדרוּתיים” ו"אַנטי־הסתדרוּתיים". חלוּקה זוֹ, אַן גְרוֹ, בּסיטוֹנוּת, לא תצדק. גם פּוֹשעי ההסתדרוּת מלאים מצווֹת כּרימוֹן. וגם הנאמנים בּיוֹתר לא תמיד יעמדוּ בּמבחן הקשה. לא הסתדרוּתיים ואַנטי־הסתדרוּתיים, אלא ההסתדרוּת כּוּלה לקוּיה, רפוּיה.

אַל נא יגלוּ בּדברַי פּנים שלא כּכּוָנה. כּשאנוּ קוֹבלים על מצב תנוּעתנוּ, אין אנוּ מתכּוונים בּזה להפחית בּערכּה. אילוּ היינוּ מוֹדדים את כּוֹח המעשׂה של הסתדרוּתנוּ בּמידת תנוּעוֹת אחרוֹת, לא היה לנוּ להתבּייש. אחד מרַבּי המדינה בּאנגליה אמר פּעם לוייצמן, שאילוּ היתה אנגליה זקוּקה לכספּי־התנדבוּת לא היתה מגיעה למַה שהגיעה קרן־היסוֹד. אוּלם אין אנוּ מוֹדדים את עצמנוּ עם אחרים, כּי אם עם צרכינוּ. אילוּ היתה ההסתדרוּת מכילה בּקרבּה כּוֹחוֹת של יצירה וּדביקוּת פּנימית לא יוֹתר מאשר תנוּעוֹת אחרוֹת, לא היינוּ מַרחיקים לכת. הסתדרוּתנו אינה יכוֹלה לפעוֹל בּכוֹח כּפיה חיצוֹנית, ותפקידיה לא יוּכלוּ להימָלא מבּלי התלכּדוּת אַמיצה. ומשוּם כּך אנוּ חשים כּל כּך בּמַה שחָסר לנוּ.

על ליקוּיי ההסתדרוּת סיפּר לנוּ אתמוֹל רמז, היוֹם – הרצפלד. אינני יוֹדע אם יש בּינינוּ מי שיוּכל להבּיע את העָקָה כּמוֹ שהיא. עד מה חסרה הזיקה בּין היחיד וּבין הכּלל, בּין הקיבּוּץ המשקי וּבין המוֹסד ההסתדרוּתי, עד כּמה חסרה ההבנה, קבּלת החוֹב והעוֹל של התנוּעה.

זהו ליקוּי כּללי בּהכּרת הרוֹב, בּיחסיו האוּטיליטַריסטיים של הציבּוּר אל מוֹסדוֹתיו, בּאי־הרצוֹן אוֹ בּאי־היכוֹלת להשׂיג שה"מוֹסד" אינוֹ דבר־מה מן החוּץ, שפּשעי המוֹסד וליקוּייו נוֹבעים בּרוּבּם מתוֹך אי־יכלתוֹ של הציבּוּר, מתוֹך רפיוֹנוֹ, מתוֹך התנַכּרוּתוֹ. וּמשוּם כּך אפשרי אצלנוּ מפּעם לפעם, שבּשעה שנעשׂים מעשׂים החוֹתרים תחת ההסתדרוּת, תחת הציבּוּר כּוּלוֹ, אין הכּוֹח בּידי בּאי־כּוֹח הכּלל להגן על הכּלל, כּי אין הכּלל מבין את חוֹבתוֹ לעצמוֹ. וּבשעה שבּאי־כּוֹח הציבּוּר נאלצים להגן בּתוֹקף על עניני ההסתדרוּת בּפנים, על עניני הכּלל מפּני חלק ממנוּ, אין העזרה, אין ההד, אין המשען החברתי. וּמשוּם שבּמצב זה מתגלה החוּלשה המוּסרית של ההסתדרוּת, לפיכך נַעשׂית המלחמה עצמה כּל כּך קשה, ממוּשכת, חסרת תוֹקף. ואין לך דבר המַגבּיר את הדמוֹרליזציה הפּנימית בּציבּוּר כּחוּלשה זוֹ של הציבּוּר. וזהוּ המצב הנוֹתן רשוּת לאמוֹר: כאשר אמר היוֹם טבּנקין, כּי אין דין בּהסתדרוּת. לאמוֹר: אין כּוֹח בּהסתדרוּת להעמיד את הדברים על שוּרת הצדק. וכל זה מפּני שהציבּוּר הכּלוּל בּהסתדרוּת אינוּ נוּתן מכּוֹחוֹ לשליחיו.

מצב זה של חוֹסר קשרים אמיתיים בּין הציבּוּר וּבין שליחיו, של פּסיביוּת חברתית בּציבּוּרים גדוֹלים – מצב זה הוּא המביא להתמוֹטטוּת פּנימית בּהסתדרוּת. וּמצב זה הוּא המֵקֵל כּל כּך תחיבת יתדוֹת בּגלגלי ההסתדרוּת, הוּא המאַפשר למי שרוֹצה לתלוֹת את תקווֹתיו בּכל ספינה חדשה, שתביא ל"שינוּי הכּוֹחוֹת" והיחסים בּהסתדרוּת. נמצא לאפשר לפסוֹל החלטוֹת וּמעשׂים על יסוֹד מצב־רוּח של תקווֹת לשינוּיים אשר יבוֹאוּ. האם לא היה בּזה אחד הגוֹרמים העיקריים למלחמת הבּחירוֹת, הנבוּבה והנוֹאשה, למוֹעצוֹת העירוֹניוֹת בּקיץ הזה? מלחמה חסרת כּל תוֹכן מוּסרי ועיוּני, מלב ההתנגדוּת למציאוּתוֹ של “רוֹב” פּעיל בּתוֹך ההסתדרוּת.

העבוֹדה בּהסתדרוּת חדלה להיוֹת פּוֹריה. אפשר שיש מוֹסדוֹת אשר ניצלוּ עוֹד מן המצב הזה. מוֹסדוֹת המַמשיכים את פּעוּלתם מבּלי הפרעוֹת יתירוֹת. אוּלם מסוּפּקני, אם גם בּתוֹכם יש מקוֹם לפעוּלוֹת שיש בּהן מן החידוּש, מגילוּי האיניציאַטיבה. בּאשר לזה דרוּש אויר אחר. והאויר הזה חסר לגמרי בּאוֹתם המוֹסדוֹת, אשר על פּי מַהוּתם צריכים הם להיוֹת המַדריכים, המכַוונים, המחדשים. שם מוּרגשת האינֶרציה שבּאוֹנס. פּחוֹת ממי שהוּא אזלזל אני בּדאגה השׂוֹררת אצלנוּ לשמירת שלוֹם־הבּית בּתוֹך ההסתדרוּת. את השלוֹם הפּנימי חוֹשב אני לתנאי חשוּב לשלימוּתוֹ וּלעָצמתוֹ וּלכוֹח פּעוּלתוֹ של כּלל־הפּוֹעלים. אוּלם אם שלוֹם זה משמש לא לקידוּם הפּעוּלה, להגבּרה ולאינטֶנסיפיקַציה של התנוּעה, כּי אם להזנחה, לפּסיביוּת ולדחיה – הרי זה מחיר יקר, אשר אינוֹ מוֹביל כּלל למטרה.

יש אוֹמרים לנוּ: משוּם שרדפתם תמיד שלוֹם, משוּם שהלכתם בּדרך של ויתוּרים – משוּם כּך לא השׂגתם את המטרה והחלשתם את ההסתדרוּת. והנה ראינוּ השנה נסיוֹן אחר, ואף הוּא לא הביא מַרפּא בּכנפיו. אם בּמוֹסדוֹת המרכּזיים שוּרה תמיד הדאגה לשלוֹם־בּית, הרי בּמוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת נטוּשה המלחמה בּין האגפּים. מה נתנה היא? איזה אויר־עבוֹדה נוֹצר שם, וּמַהי העזרה של הציבּוּר העירוֹני, העוֹמד כּל כּך קרוֹב למוֹעצוֹת, מַהי הגנתוֹ על מוֹסד־נבחריו?

לפני ימים מוּעטים נזדמַנתי לנשף של חברי “אחדוּת־העבוֹדה” בּירוּשלים. פּרק מיוּחד הקריאוּ שם מתוֹך העיתוֹן ההיתוּלי: פּרוֹטוֹכּוֹל של ישיבת־המוֹעצה. הנה תעוּדה. עדוּת למצבנוּ, לרמת חיינוּ החברתיים. איך אפשר היה שציבּוּר חי (וציבּוּר של פּוֹעלים!) יגיע לידי התקלסוּת כּזאת בּעצמוֹ? האוּמנם אבד לפוֹעלי ירוּשלים רגש־הכּלימה? איני מַאמין. אבל חסר ודאי חוּש־ההתקוֹממוּת, רגש האחריות ההדדית על הקלוֹן הציבּוּרי. וּמשוּם כּך הוּא הוֹלך ונעשׂה ל"מנהג־העוֹלם", לאחת מצוּרוֹת קיוּמנוּ. לפנים בּינינוּ, כּשהיה משׂתרר אויר כּזה, מַחניק וּמבַייש, היה צוֹמח מתוֹכנוּ הכּוֹח המתקוֹמם והגוֹאל. כּיוֹם אין מתקוֹמם, אין מציל מן הפּעיטוּת האַפסית הזאת, המרוֹששת את חיינוּ וּמסרסת את תכנם. וּפעיטוּת מַבאישה זוֹ עוֹלה בּלוּלה יחד עם מפעלינוּ ויצירוֹתינוּ. ואפשר שההתקוֹממוּת האישית שכּוֹחה היה גדוֹל בּעוֹד היינוּ ציבּוּר קטן, אין כּוֹחה יפה כּיוֹם. הפּסיביוּת החברתית גוֹרמת לאי־הבחנה: כּל תביעה וכל מלחמה יכוֹלה להתפּרש כּענין של “צד” כּ"פניה", כּדבר־"מפלגה". מי חייב להאזין לתוֹכן הדברים, כּדי לדעת על מה אתה נלחם, גם כּשאתה מדבּר מעל בּמת־מפלגה, בּשליחוּת של חברים למפלגה? קהוּת חברתית זוֹ היא בּעוֹכריה של ההסתדרוּת.

וּמצב זה בּציבּוּר הוּא שגרם לכך, שחלק גדוֹל מהחלטוֹת הועידה השניה לא הוּצאו לפּוֹעַל, לא הוּחַל להוֹציאן לפּוֹעל, עד היוֹם. לא מחוֹסר־רצוֹן מצד חברינוּ בּמוֹסדוֹת, כּי אם מפּני התנאים האכזריים של עבוֹדתנוּ. נתגשמוּ ההחלטוֹת, הדוֹרשוֹת פעוּלוֹת פוֹרמַליוֹת: ההצטרפוּת לאַמשׂטרדם, עיבּוּד התקנוֹת, אִישוּר החברוֹת וכוּ'. אוּלם המפעלים הדוֹרשים מַאמצים מרוּבּים, הענינים הפּוֹגעים בּ"ספֵירוֹת־ההשפּעה", אלה נמצאים בּמצב של עמידה. ואסוּר גם להתאוֹנן. אם תקבּוֹל על הטֶמפּוֹ אשר בּו מתנהל אצלנוּ ענין שכוּנת־העוֹבדים, אוֹ ענין העתוֹן, טמפּוֹ אשר יש בּוֹ כּדי הַכשלת הענין כּוּלוֹ, יאמרוּ לך, כּי ל"אחדוּת־העבוֹדה" יש ענין מיוּחד להציג את האחרים כּשוֹללים וכמעכּבים.

בּתוֹך תנאי עבוֹדתנוּ כּל מי שבּא לעכּב אינוֹ נזקק לעמדה שוֹללת, גלוּיה ואמיצה. בּמכוֹנתנוּ הכּבדה, בּרצוֹננוּ התדיר לגַשם את הדברים מתוֹך הסכּמה, מבּלי פּגיעה בּ"אינטרסים", מַספּיק קצת אי־רצוֹן, קצת זלזוּל, כּדי לעכּב. אין קל אצלנוּ מלעכּב את המעשׂה.

בּאיזה תנאים עוֹבדים אצלנוּ: שאלת משלחת לחוּץ־לארץ נדוֹנה מדי פּעם בּעשׂרוֹת ישיבוֹת, והענין אינוֹ זז. והחלטה, כּשהיא מתקבּלת, כּלוּם היא מחַייבת? יש תמיד אפשרוּת לעכּב החלטה, גם מבּלי לבטלה בּאוֹפן רשמי.

אצלנוּ אפשרי הדבר, שסניף של מפלגה הנמצא בתוֹך ההסתדרוּת יוֹדיע בּמוֹעצה, כּי הוּא טרם החליט אם שביתה נגד “סוֹלל־בּוֹנה” מוּתרת אוֹ אסוּרה. שמא חוֹשבים אתם, שכּכה סוֹברת מפלגה “אוֹפּוֹזיציוֹנית”? לא, כּכה נוֹהגים אנשים, שחבריהם נוֹשׂאים בּאחריוּת ההסתדרוּת וּבהנהלת “סוֹלל־בּוֹנה”. תעיד על זאת, תגע בּזאת, והרי אתה נוֹגע בּ"מפלגה", אתה הוֹרס את המינימוּם הזה של שלוֹם, אשר בּלעדיו אין לך כּלל אפשרוּת של פּעוּלה בּתוֹך כּתלי המוֹסד.

היש להסבּיר, עד מה כּל זה ממוֹטט את האֵמוּן הפּנימי, עד מה זה עוֹשׂה את עבוֹדתנוּ בּכלל דלה וּזעוּמה, עד מה זה כּוֹבל את גילוּי המחשבה היוֹצרת בּהסתדרוּת?

שינוּי המצב בּהסתדרוּת לא יבוֹא אלא מתוֹך שינוּי בּהכּרת הציבּוּר, מתוֹך שינוּי נמרץ בּמידת עֵרוּתוֹ החברתית, המציאוּת הנוֹכחית, של מספּר גוּפים ציבּוריים, אשר בּאֵי־כּוֹחם נוֹשׂאים בּאַחריוּת ההסתדרוּת, מי למֶחצה, מי לִשְליש וּמי לִרְביע, וּמסביב להם ציבּור גדוֹל, המסתפּק פּעם בּשנה בּהשתתפוּת בּבּחירוֹת, מבּלי לעמוֹד בּקשרים ישרים ואַקטיביים עם שליחיו, מבּלי להבּיע מפּעם לפעם בּרמה את עמדתוֹ – מציאוּת זוֹ לא תקיים הסתדרוּת פוֹעלת ויוֹצרת. כּוֹחה של ההסתדרוּת הוּא בּמידה שהיא חיה בּהכּרת חבריה, בּמידה שהיא מרכּזת סביבה את האֵמוּן ואת האהבה ואת התקווֹת של חבריה; וּמבּלי הגבּרת יחסים אלה וחיים פּעילים בּהסתדרוּת, אין לקווֹת לשוּם תוֹצאוֹת טוֹבוֹת מהועידה הבּאה. שאלוֹת חיי ההסתדרוּת צריכוֹת להיוֹת מוּצאוֹת מתוֹך כּתלי המוֹסדוֹת אל קהל החברים, ואז תיבָּרא ממילא ההכּרה, שההסתדרוּת אינה לא קנוּניה, לא פֶדֶרציה ולא קוֹאַליציה של מפלגוֹת, אלא הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית של ארץ־ישׂראל.

בּזה אני רוֹאה את מרכּז הענינים של הועידה הבּאה ושל ההכנוֹת לועידה: חידוּש היחסים בּין הציבּוּר והסתדרוּתוֹ, הכנסת אלפי חברים לתוֹך האחריוּת המַמשית על גוֹרל ההסתדרוּת.

על הועידה לבַצע את מבנֶהָ של “חברת העוֹבדים”. עד עתה הגענוּ לאישוּר רשמי־חוּקי, מעתה צריך לגשת לאִרגוּן משקי־חברתי. כּל שאלוֹת החוּקה של חברת העוֹבדים וּבנוֹתיה, כּל הערעוּרים והתיקוּנים, תקנוֹת תּאיה היסוֹדיים (הקבוּצה, המוֹשב) וזיקתם לחברה, החוזים עם המוֹסדוֹת המיַשבים – כּל אלה צריכים להיבּחן וּלהיבּדק בּועידה וּלקבּל ממנה את אישוּרם המוּחלט והאוֹטוֹריטֶטי. מוּבן, שאם תעוּדה זוֹ תוּטל על הועידה הרי תחייב היא את עבוֹדת־בּירוּר יסוֹדית מוּקדמת, בּחוּגים מצוּמצמים וּבציבּוּר הרחב. והבּירוּרים האלה עם גמר האישוּרים בּועידה צריכים להסתיים בּהגשמת מפעלנוּ ההתישבוּתי־ההסתדרוּתי: יצירת ההוֹן של חברת “ניר”, אשר יעשׂה אוֹתה לכוֹח ריאַלי מיַשב.

אין לי מלים להבּיע את החשיבוּת שאני מיחס לענין זה. מַרבּים אצלנוּ לדבּר על “תכנית” ולתבּוֹע “תכנית” וּמחליפים תכניוֹת פּרטיוֹת־טֶכניוֹת בּשאלוֹת התכנית הכּללית של ההתישבוּת המַעמדית. והתכנית הכּללית היא הנתוּנה בּרעיוֹן של חברת־העוֹבדים. אוּלם מה כּוֹחה של התכנית החברתית, אם לא ניצוֹר למַענה את המנוֹף, את הכּלים? את רוֹב מוֹסדוֹתינוּ שיצרנוּ בּעמלנוּ וּבעָניֵנוּ וּבתקווֹתינוּ הגדוֹלוֹת אנוּ משאירים בּמצב של דלוּת ודלדוּל. בּמצב זה תִצדק נגדם כל בּיקוֹרת. הלא אנחנוּ איננוּ מאַפשרים להם למלא את תעוּדתם. ואף איננוּ מבינים זאת.

אנוּ מלאים תביעוֹת ל"מַשבּיר", ל"סוֹלל־בּוֹנה", מבּלי שנתן להם אפילוּ את התוֹכן. וסימן רע יהא לנוּ אם בּדרישה להגבּרה כּספּית של מוֹסדוֹתינוּ לא יראוּ “תכנית”. אם דרישה זוֹ לא תדבּר אל לב הציבּוּר.

אנוּ נמצאים עכשיו בּציוֹנוּת, בּישוּב בּמצב של נתקפים. לא אדבּר עכשיו על עֶרכּה המוּסרי והישוּבי של התקפה זוֹ, אוּלם נגדה אין די בּמלחמת־מלים וגֶ’סטים. כּוֹחנוּ בּמלחמה זוֹ הוּא בּיצירתנוּ המשקית והחברתית. אנחנוּ, אנשים מחוּסרי־אמצעים, בּעלי שאיפוֹת “אוּטוֹפּיסטיוֹת”, אשר כּל המעלוֹת המנוּיוֹת בּאנשי ה"איניציאַטיבה" הפּרטית אינן בּנוּ, אנוּ יכוֹלים לחַייב רק בּכוֹח יצירתנוּ המשקית.

וּמשוּם כּך רוֹאה אני שזוֹהי השעה האחרוֹנה ליצירת חברת ההתישבוּת שלנוּ. אין לנוּ להשהוֹת יוֹתר.

בּגמר אִרגוּנה של “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה וּבריכּוּז ההכּרה והמאמצים לבנינן רוּאה אני את תכנה העיקרי של הועידה.

ונוֹסף לזה: הַבראַת האַפַּרט ההסתדרוּתי. יש לעשוֹת את המכוֹנה ההסתדרוּתית לבת־פּעוּלה. אנשים למוֹסדוֹת־הפּעוּלה צריכים להיבּחר לא על פּי “גזעים” ולא על פי משקל פּרוֹפּוֹרציוֹנַלי, כּי אם על פי מקוֹמם וערכּם בּעבוֹדה. ואנשים צריכים להיבּחר בּרוֹב ולא בּהסכּמים, הנוֹבעים לא מטיב העבוֹדה, כּי אם מתוֹך “יחסים”. ההסתדרוּת צריכה להתנהל על ידי רוֹב אַחראי, בּין אם הרוֹב הזה הוּא שלנוּ אוֹ של אחרים. המסוֹרת של אנגליה והרצוֹן החזק השׂוֹרר בּה לשלטוֹן יציב, בּר־פּעוּלה, נשען על רוֹב קבוּע, יכוֹל, כּמדוּמה, ללַמד גם אוֹתנוּ.

רוֹב כּזה צריך להיוָצר בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים אם בּדרך של הצטרפוּת מאוֹת חברים אַקטיביים חדשים ל"אחדוּת־העבוֹדה", אם בּדרך של הקמת מפלגה ציוֹנית־סוֹציאלית מאוּחדת מכּל הכּוֹחוֹת הראוּיים לכך. זאת יגידוּ לנוּ הימים הבּאים והמעשׂים הבּאים. אוּלם בּרוּר, שרק רוֹב אשר כּזה יִגאל את ההסתדרוּת מחוּלשתה.

אני דן פּה על פּרטי שאלוֹת הועידה של ההסתדרוּת. עוֹד יהיה פּנַאי לכך. ודאי נַקדיש תשׂוּמת־לב מרוּבּה בּועידתנוּ לשאלוֹת הפּוֹעל בּמשק הפּרטי, לשאלת בּרית פּוֹעלים עברים־ערבים בּארץ, להַתְוָיַת הדרכים לעבוֹדתנוּ התרבּוּתית, אוּלם את נקוּדת הכּוֹבד יש לראוֹת בּהגשמת הסוּבֶרֶניוּת של ההסתדרוּת והבאת חוּגים רחבים בּציבּוּר לידי חיים הסתדרוּתיים אַקטיביים.

דברים בּויכּוּח

אי אפשר שלא לעמוֹד על חזיוֹן אחד שנתגלה אצלנוּ הפּעם בּויכּוּחים. השאלוֹת הנדוֹנוֹת בּמוֹעצת “אחדוּת־העבוֹדה” נוֹגעוֹת לא רק לצירים אוֹ לחברים. הדברים נוֹגעים לחייהם ממש של אלפים בּפוֹעלי ישׂראל. וּמשוּם כּך אין להעלים ניגוּדים, להסתירם בּקפלי־התנוּעה, ואין כּלל להצטער על שדעוֹת מתנַגדוֹת מוּבּעוֹת אצלנוּ בּגילוּי גמוּר וּבחריפוּת. יש ויש להצטער על פּליטוֹת־הפּה, שאינן מוֹסיפוֹת לא לויכּוּח ולא למַבּיעים. אוּלם יוֹתר מאשר דיבּוּרים בּלתי־נאוֹתים פּוֹגעים בּי דברים, אשר אין בּהם משוּם פּגיעה אישית, אבל הטוֹן הפּנימי שלהם מקים חַיִץ. עוֹמד אתה על הבּמה עם חברים, העוֹבדים, כּמדוּמה לך, יחד אִתך בּאוֹתה החזית ממש, והם רוֹאים משוּם מה צוֹרך לדבּר אליך כּאל אוֹיב, כּאל זר.

מאַיִן טוֹן זה בּבירוּרנוּ? מה מחייב אוֹתוֹ? האוּמנם מתחבּא מתחתיו בּאמת הבדל יסוֹדי בּתפיסת עניני החיים? אוֹ זהוּ רק מֶטוֹד, אמצעי של הסבּרה?

רוֹאה אני את הנטיה לזלזל בּהערכת קנינים יסוֹדיים לשם הדגָשת הרצוּי להדגיש. מה הן, למשל, הטענוֹת של חוֹסר־תכנית וחוֹסר־דרך? ודאי חסר לנוּ הרבּה מאד לדעת, בּמוּבן המשקי והטכני. וכל עבוֹדתנוּ הישוּבית הנָה חיפּוּש בּלתי־פּוֹסק. וּוַדאי עוֹד נעמוֹד רבּוֹת לפני כּל מיני שאלוֹת של תכניוֹת פּרטיוֹת: מהלכוֹת בּינינוּ תכניוֹת של א. יפה, של לֶבקוֹביץ, של סוֹסקין וכוּ', אוּלם היש לערבּב תכניוֹת אֵלוּ, המשתנוֹת מפּעם לפעם עם השתנוֹת תנאי העבוֹדה הישוּבית, ואשר צמיחתן ושינוּייהן תלוּיים יוֹתר מהכּל בּהתקדמוּתנוּ המשקית, – היש להחליף אוֹתן בּמוּשׂג של תכנית ישוּבית־סוֹציאלית, של דרך התנוּעה? אנחנו כּוּלנוּ מַאזינים בּהקשבה לכל המבקר את דרכּנוּ וּמגלה את ליקוּייה. אוּלם מה ערכּה של הַאשָמה זוֹ בּחוֹסר־דרך? האם צמיחה זוֹ של מוּשׂגים חברתיים בּתוֹך תנוּעת־הפּוֹעלים בּארץ, מוּשׂגי העבוֹדה וההסתדרוּת, היחסים למשק הלאוּמי ולמשק הפּרטי, לכּפר ולעיר, להוֹן הלאוּמי וּלקרקע לאוּמית, לעליה וּלהתישבוּת – אינה מהוַה דרך? האם תנוּעה אשר בּיקשה את הדרך להוֹציא את הקבוּצה מבּדידוּתה וּמיחידוּתה ולעשׂוֹת את משק־העבוֹדה הבּוֹדד לנחלתוֹ של כּלל־המעמד, התנוּעה המאַחדת את הפּוֹעל בּמשק הלאוּמי וּבמשק הפּרטי, העמֵלה להקים את חברת־העוֹבדים כּרשוּת אחת, מאוּחדת, שליטה בּרכוּשה, מתרחבת וכוֹבשת ענפי פעוּלה והשפּעה – האם תנוּעה זוֹ “מסתפּקת בּמַה שיש לה”, הנָה “מחוּסרת־דרך”? האם למבנֶהָ המַקיף, המשקי־המעמדי, של ההסתדרוּת, עם מוֹסדוֹתיה ועם כּיווּנם, עם האפקים החבוּיים בּתוֹכם, העתידים להיגָלוֹת עם כל גידוּל ועם כּל התבּצרוּת – האם לזה לא יקָרא דרך? מַהי איפוֹא הדרך? הדאגה לביצוּר המוֹסדוֹת, לפיתוּחם, להרחבתם, – הגבּרת יכלתם הכּספּית, למשל, כּל אלה הם “קטנוֹת”, והדרישה היא: מדוּע אין בּנק הפּוֹעלים נוֹתן לנוּ פֶּרספֶּקטיבה של הפּעוּלה הכּספית הגדוֹלה לתנוּעה? בּכוֹח מה תינתן הפּרספּקטיבה הזאת, האם בּשם המפוֹרש של סכֵימה הגיונית חטוּבה? מה קל מאשר להציג פּרספּקטיבוֹת לבּנק־הפּוֹעלים, ל"המשבּיר" וּל"סוֹלל־בּוֹנה", וּמה קשה לרתוֹם את עצמנוּ ואת הציבּוּר כּוּלוֹ בּעוֹל קיוּמם. מה קשה לחַנך כּל ציבּוּר, ואפילוּ ציבּוּר של פּוֹעלים, ליחסי קרבה והתנדבוּת מַתמידה למפעלי־הכּלל, לשם הפּרספּקטיבוֹת, לשם העתיד לבוֹא – זאת יכוֹלנוּ, כּמדוּמה, ללמוֹד עד הנה. אבל יוֹתר מזאת למדנוּ: מה קשה לעוֹרר אפילוּ בּקרב החברים העֵרים, האַקטיביים בּקיבּוּציהם, את כּשרון הפּעוּלה למען המפעלים הכּלליים של הציבּוּר הקרוּיים “מוֹסדוֹת”. אילוּ היינוּ מצליחים להגבּיר את הכּרת עניני הכּלל וּמפעליו בּקרב הציבּוּר, אילוּ היינוּ מצליחים לעשׂוֹת את היחסים ההדדיים שבּין הציבּוּר למוֹסדוֹתיו יוֹתר עמוּקים, יוֹתר חמים, יוֹתר אנוֹשיים – כּי אז היוּ הפּרספּקטיבוֹת האמיתיוֹת מתגלוֹת מאליהן, וּלמעשׂה, ולא רק בּתוֹר סכֵימה של תכנית.

וּמַהי הנטיה הזאת להוֹציא יתד אחת מתוֹך כֹּל תנוּעתנוּ, ולוּ גם היתד החשוּבה בּיוֹתר – את ההתישבוּת הקיבּוּצית, ולתלוֹת עליה את כּל משׂא התנוּעה, צרכיה וחוֹבוֹתיה? כּלוּם ינָתנוּ הדברים להיתלוֹת? כּלוּם בּידינוּ כּיוֹם לעשוֹת את הקיבּוּץ הישוּבי לדרך האחת של ציבּור הפּוֹעלים כּוּלוּ?

אפשר כּי יִצדק כּל מי שיבחר לוֹ את פּינת־עבוֹדתוֹ, אם גדוֹלה ואם קטנה, ויראה בּה את חַזוּת־הכּל. הגשמת הסוֹציאַליוּת מציגה לפנינוּ שאלוֹת עמוּקוֹת, שאלוֹת מוּסריוֹת נוֹקבוֹת בּחיי האדם, המשפּחה, החברה, החינוּך, שאלוֹת טֶכניוֹת יסוֹדיוֹת בּחיי המשק, ויש מקוֹם לאינז’ניר, לאַגרוֹנוֹם, למוֹרה, לחבר־הקבוּצה להתרכּז בּעבוֹדתוֹ וּלהתעמק בּה. אוּלם אם ההתרכּזוּת וההתעמקוּת בּכל פּעוּלה חלקית – לגבּי היקף התנוּעה כּוּלה – מחייבת להוֹריד את כּל השאר למַדרגה של טפל – מה תביא לנוּ אזי הַעמָקה זוֹ, אם לא פּירוּר התנוּעה לחלקיה? להעמקה זוֹ, הרוֹדפת אחרי ה"עיקר", המבקשת ונאחזת רק בּ"תמצית", מבּלי להעריך את ערך האויר אשר בּוֹ נעשׂית פּעוּלתנוּ, את ערכּם של המכשירים וּכלי־העבוֹדה, אשר בּאמצעוּתם אנוּ פּוֹעלים, יש לאמוֹר מה שאמר המדינאי להוֹגה־הדעוֹת: הַרשה לי להיוֹת שטחי קצת. סידוּר החיים הציבּוּריים – הנהוּ ענין של צוּרוֹת, של מסגרוֹת־פּעוּלה, של “מוֹסדוֹת”. הרוֹצה להאציל מתכנוֹ על דפוּסי־חיים אלה, אַל יזלזל בּהם, ואל יבקש להציג את התוֹכן כּניגוּד לצוּרה.

אפשר להבין את חבר־הקבוּצה, אשר לוֹ צוֹרך נפשי לראוֹת בּקבוּצה, ולפעמים בּקבוּצתוֹ דוקא, את הכּל. לא רק לעצמוֹ וּלחייו ולפעוּלתוֹ, כּי אם לראוֹת בּזה גם את כּל התוֹכן והעיקר של תנוּעתנוּ, של מפעלנוּ הישוּבי. רשאי גם אדם משלנוּ, הנמצא בּתוֹך מוֹסדוֹת התנוּעה וההתישבוּת, לראוֹת בּקבוּצה את הגרעין המַצמיח של חברתנוּ העתידה. אך כּלוּם רשאים אנוּ, הציבּוּר כּוּלוֹ, לשכּוֹח את הסוֹבב אוֹתנוּ, להתעלם מן העליה וּמחיי הפּוֹעל, להגזים על כּוֹח הקליטה של משקנוּ הקיבּוּציים ועל מידה יצירתנוּ הישוּבית, וּלהסתלק מלשלב יוֹם יוֹם את תנוּעתנוּ הקיבּוּצית בּחיי הפּוֹעל בּאשר הוּא? כּלוּם אפשר לנוּ להביא כּיוֹם את רעיוֹן הקבוּצה לכל פּוֹעל, כּפתרוֹן תכוּף לכל שאלוֹתינוּ, כּפתרוֹן הניתן להתגשם מיד, ועל יסוֹד זה להסתלק מכּל השאר? כּשאני לעצמי הנני נוֹטה לחשוֹב שדרך החיפּוּש הקבוּצתי עלוּלה להכניס דבר־מה חשוּב גם לחייו של הפּוֹעל בּמשק הפּרטי. מבּחינה זוֹ הנני מעריך בּיוֹתר את הנסיוֹן של גדוּד־העבוֹדה לחדוֹר לתוֹך המשק הפּרטי. אוּלם אני מעריך בּאוֹפן שוֹנה לגמרי את הכּיבּוּשים המעשׂיים של המפעל הקיבּוּצי, מאשר את סערת־המלחמה של האידיאוֹלוֹגיה הקיבּוּצית. אני כּוֹפר בּהחלט, כּי הקבוּצה זקוּקה למען הצלחתה לאַתמוֹספירה אשר כּזאת.

אנוּ עוֹמדים זאת השנה השש־עשׂרה בּתנוּעה הקבוּצתית. התחילה בּששה חברים, בּיצירה כּיתתית ואינדיבידוּאַליסטית. כּיוֹם היא חוֹבקת זרוֹעוֹת הארץ. גם הרעיוֹן של איחוּד ארצי של כּל המשקים הקיבּוּציים נישׂא בּאוירנוּ וּמבקש את האפשרוּת לקרוֹם עוֹר וּבשׂר. וכל זה הוּשׂג לא בּדרך של “מלחמה” קבוּצתית ולא בּדרך של התבּדלוּת הקבוּצה מתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. בּימיה הראשוֹנים היתה אמנם הקבוּצה הוֹפעה בּלתי מוּבנת לרוֹב הציבּוּר, אוּלם היא לא פּגשה מעוֹלם התנגדוּת, ואף היא לא טיפּחה בּקרבּה יחסי־התבּדלוּת וּפוּלחן של יִחוּד. וּבמידה שבּתוֹך הקבוּצה גוּפה היוּ מתגלים חזיוֹנוֹת של התיחדוּת והתנַשׂאוּת, של סלסוּל עצמי וּשׂביעת־רצוֹן פיליסטרית היינוּ אנחנוּ, הניצבים פּה היוֹם, בּין המרגישים בּיוֹתר את הליקוּיים האלה, העוֹמדים על ההפסד המעשׂי והמוּסרי הכּרוּך בּהם לקבוּצה ולציבּוּר, מתוֹך הכּרת הזיקה העמוּקה של המפעל הקבוּצתי לתנוּעת־הפּוֹעלים כּוּלה. מה קרה איפוֹא בּהלָך־העבוֹדה אשר חִייב לשנוֹת מעכשיו את יחסנוּ זה? מַהוּ הצוֹרך בּיחוּד הקבוּצה, הצגתה לעוּמת השאר, לעוּמת ה"מוֹסדוֹת", לעוּמת תנוּעת הפּוֹעלים בּכלָלוּתה? לא עניני התנוּעה הכּללית ואף לא עניני הקבוּצה אינם דוֹרשים זאת כּלל. אפשר שמבּחינה פּסיכוֹלוֹגית יש בּזה נוֹחוּת ידוּעה להכריז על “מפלגה קבוּצתית”. זעֵיר פּה זעֵיר שם כּבר נישׂאים הדברים בּאויר, אם כּי לא תמיד מוּבּעים הם בּפירוּש. יש חוֹשבים, כּנראה, כּי בּזה תינתן לנוּ ה"תכנית" המבוּקשה. אוּלם לי נראה, כּי דוקא עמדה זוֹ, הנוֹחה כּל כּך מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית ואוּלי גם אידאוֹלוֹגית, היא הנושׂאת בּקרבּה סכּנה עצוּמה גם למפעל הקבוּצתי וגם לתנוּעה כּוּלה. הרעיוֹן של יצירת מפלגוֹת כּלכּליוֹת, על התבּדלוּת בּתוֹך ההסתדרוּת לפי ההבדלים בּתכניוֹת הישוּביוֹת, לפי טיפּוּסי המשק, יוֹביל בּהכרח להסתדרוּיוֹת נפרדוֹת. החוֹבה על החברים ההוֹגים בּמגַמה זוֹ לראוֹת לאָן הדברים מוֹבילים. על פּי הסדק הזה אפשר יהיה לבקוֹע את ההסתדרוּת לשנַיִם ואוּלי לשלוֹשה:הסתדרוּת של קבוּצוֹת, של מוֹשבים ושל שׂכירים. יחשבוּ נא החברים השוֹאפים ליֵחוּד הקבוּצה, מה יהיה גוֹרל מפעלנוּ הישוּבי בּתנאים אלה. אל תתחַייבוּ בּנפשנוּ. חברינוּ בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת שמעוּ כּאן בּיקוֹרת רבּה על רדיפתם שלוֹם. ואמנם הגענוּ בּהסתדרוּת לידי מַשבּר. ואפשר שויתוּרינוּ התמידיים לא הביאוּ את הפּרי הרצוּי. אפשר שצדקוּ אלה האוֹמרים כּי צריך להרים יד בּמַצב זה, הכּוֹבל את פּעוּלת ההסתדרוּת, ועם כּל זה חייב אני להגיד, כּי מחוֹבתה של תנוּעת־פּוֹעלים לשמוֹר על שלוֹם בּית. ואַל נתבּייש בּזה. השקפתוֹ של בּית־הלל היא היא היכוֹלה לקיים את התנוּעה ולשמוֹר על שלימוּתה ועל כּוֹח־יצירתה. אין קל והגיוֹני מאשר להביא את המגמוֹת והבלי הכּיווּנים לידי בּהירוּת מוּחלטת ולידי חידוּד, וּלהכּוֹת את בּית ההסתדרוּת בּקיעים בּקיעים. ואוֹדה על האמת, אם כּי אינני מאוֹהבי הטשטוּש העיוּני, הריני נכוֹן לבחוֹר גם בּזה, אם אראה בּוֹ הכרח למען שלימוּתה של תנוּעתנוּ ושל יצירתנוּ הישוּבית. ודוקא בּשעה זוֹ של התחדדוּת היחסים ושל כּשלוֹן כּוֹח הסבל ושל ההתמרמרוּת התוֹקפת את חברינוּ, רוֹאה אני צוֹרך להדגיש את יחסַי אלה.

ולשאלת האיחוּד בַּארץ. איני לוֹקח עלי לנַבּא, אם הנסיוֹן המאוּמץ הזה, אשר עליו מַכריז בּן־גוּריוֹן, יצליח. אוּלם אין חלקי גם בּין מנַבּאי־השְחוֹר. האיחוּד – זוֹהי מצוה שכּשהיא בּאה לידך אַל תחמיצנה. החבר קפּלנסקי שאל, אם יש לנוּ אינסטרוּקציוֹת על כּך מאת ועידת עין־חרוֹד. יש לנוּ אינסטרוּקציוֹת עוֹד יוֹתר מחייבוֹת. אנוּ מצוּוים על האיחוּד מאת האסיפה המיַסדת של “אחדוּת־העבוֹדה” בּפתח־תקוה. איני מַעלים מעצמי, כּי בּכל איחוּד אשר כּזה יש גם קוֹשי וגם ליקוּיים. מבין אני את נפשם של אנשי־מפלגה ותיקים, אשר אינם יכוֹלים להשלים עם התסיסה והזרימה התמידית של “אחדוּת־העבוֹדה”, זוֹ שאינה נוֹתנת מַרגוֹע לא לעצמה ולא לאחרים: הנה לפני שש שנים קמה מפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּארץ־ישׂראל וּויתרה על קיוּמה לשם יצירת “אחדוּת־העבוֹדה”, בּימי ועידת חיפה קמה “אחדוּת־העבוֹדה” ועשׂתה ניתוּח גדוֹל בּבשׂרה למען הקמת ההסתדרוּת הכּללית, בּאוֹתם הימים גם יצא לפּוֹעל האיחוּד של חלוּצי “צעירי־ציוֹן” ּבּארץ עם “אחדוּת־העבוֹדה”. והנה – שוּב תסיסת איחוּד. איני מַקטין כּלל את ערכּה של המסוֹרת האִרגוּנית של תנוּעה, את ערך הגיבּוּש הפּנימי של הציבּוּר, את הכּוֹח המדיני של גוּף מַתמיד בּצוּרת קיוּמוֹ ושוֹמר על מסרתוֹ. אוּלם – מה נעשׂה וכל אלה לא נפלוּ בּגוֹרלנוּ. לא פּעם אמרנוּ ועוֹד נצטרך לחזוֹר, כּי תנוּעתנוּ הנָה תנוּעה של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, כּי ארצנוּ היא ארץ של עליה בּלתי פּוֹסקת. ויש לראוֹת מראש, כּי אם גם נאַרגן כּיום וּנאַחד את הציבּוּר יהיה צוֹרך לשוּב בּעוֹד שלוֹש שנים וּלאַחד אִתנוּ את אלה אשר יתוַספוּ עלינוּ, אוֹ את אלה אשר ישארוּ כּיוֹם מחוּץ לאיחוּד ורק בּמשך הימים יקָלטוּ ויכּוּ שוֹרש בּחיינוּ. וּמוּטב שהזמן יביא לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ איחוּד נוֹסף, מאשר פּירוּד חדש. אם אין אנוּ רוֹצים להיהפך לאבק־אדם, להידָרס בּרגלי הבּעל־בּיתיוּת, המתנשׂאת וּמתיַמרת להיוֹת ה"ציוֹנוּת הכּללית" – כּי אז עלינוּ לבקש את דרך האיחוּד המעמדי האמיץ, וּמה לי דיוּקים אלה אוֹ אחרים, חשוּבים כּשהם לעצמם, לעוּמת אִרגון כּלל הפּוֹעלים. וחברינוּ החדשים בּינינוּ צריכים להבין, כּי עם כּל רצוֹננוּ שלא לגרוֹם צער לחברינוּ בּחוּץ־לארץ, לעשׂוֹת את מפעלינוּ מוּבנים להם, ולא להפריע את מנוּחתם הנַפשית, הרי יש דבר־מה שהוּא למעלה מזה. אין אנוּ יכוֹלים לשם כּך להביא קרבּן את תנוּעתנוּ בּארץ. אפשר שאילוּ היתה חוּץ־לארץ יוֹתר עֵרה, יוֹתר חרוּצה ויוֹתר פּוֹעלת, ואוּלי אילוּ היינוּ גם אנחנוּ יוֹתר חרוּצים, יוֹתר מַסבּירים, יוֹתר מטַפּחים קשרים, כּי אז היה הכּל יכוֹל לבוֹא בּצוּרה יוֹתר נוֹחה, יוֹתר מוּבנה גם שם. אוּלם אם לא זכינוּ לכך, אין משוּם כּך לעכּב את עליית חיינוּ. קפּלנסקי מיָעץ לנוּ להקים מפלגה פֶדֶרַטיבית כּ"לֶיבּוֹר פַּרטי" בּאנגליה, וּכבר ניתח בּן־גוּריוֹן את המוּשׂג הזה בּתנאינוּ בּהצלחה רבּה. לנוּ נחוּצה מפלגה שלמה וּמאוּחדת, מבּלי סדקים וּמחיצוֹת, דוּגמת המפלגה האוֹסטרית. אוּלם מצבה הנוֹח של הס. ד. בּאוֹסטריה לא נפל לנוּ למנה. ואם אנוּ צריכים להגיע למצב זה על ידי שוּרת איחוּדים שלמים שלמים וחלקיים ועל ידי חזרוֹת מפּעם לפעם – נלך בּדרך זוֹ ולא נירָתע. אם האיחוּד יתגשם כּכל מלוֹאוֹ האפשרי תהיה חשיבוּתוֹ גדוֹלה מאד. הוּא יעלה את התנוּעה, את מחשבתה, את מוּסרה, כּמה מעלוֹת. לאוֹר איחוּד זה אפשר יהי לעוֹרר וּלהחיוֹת את יחס הציבּוּר למשק, להסתדרוּת, לשאלוֹתיו הגדוֹלוֹת אשר עכשיו אין דוֹרש להן. הוּא יפַנה את הלבבוֹת ואת המקוֹם למפעלים חדשים.

מוּבן שהמדוּבּר מתכּוון לאיחוּד ממש ולא לקנוּניה בּין איזה “צדדים”. משׂא־וּמתן חלקי זה כּשהוּא לעצמוֹ יכוֹל אוּלי להביא קצת תוֹעלת, להָקֵל על היחסים בּין האנשים העוֹבדים בּמוֹסדוֹת, אבל ערכּוֹ האינטלקטוּאלי והחברתי יהיה דל מאד. וּמסוּפקני אם יהיה לוֹ קיוּם. איחוּד דוֹרש תנוּעה, התעוֹררוּת, תסיסה פּנימית בּתוֹך הציבּוּר. והאיחוּד צריך למצוֹא את בּיטוּיוֹ לא בּמשׂא־וּמתן בּלבד, כּי אם בּועידת־איחוּד, אשר אליה יבוֹאוּ כּל אוֹתם ציבּוּרי הפּוֹעלים בּארץ, אשר יתעוֹררוּ לַדבר.

אמרתי בּראשית דברַי כּי איני מקבּל עלי לדוּן על אפשרוּת ההצלחה המעשׂית. אפשר שהתנאים אינם נוֹחים כּלל, לַמרוֹת הצוֹרך הגדוֹל. אוּלם אם גם התנאים כּיוֹם אינם רצוּיים, אין להיבּהל. קוֹלוּמבּוס לא מצא את הוֹדוּ, אוּלם גילה את יבּשת־אמריקה. אם תקוּם בּציבּוּר הפּוֹעלים תסיסת־איחוּד בּאמת, יהא כּוֹחה בּה לגבוֹר על חשדים ועל כּוָנוֹת זרוֹת, והיא תפלס לה את הדרך. ואנוּ יכוֹלים לבטוֹח, כּי אם בּהרבּה ואם בּמעט, אוּלם היא תקַדם את דרך הסוֹציאליזם העברי בּארץ־ישׂראל.

בּדרכים, בּרחוֹבוֹת־עיר, בּמוֹשבה, פּוֹגש בּי חבר, אם “מפלגתי” ואם “בּלתי־מפלגתי”, ושוֹאל: נוּ, מה, אתם מתאַחדים בּאמת? מתי? האוּמנם קרוֹב הדבר? היקוּם בּאמת האיחוּד?

החבר שוֹאל אוֹתי בּכל תוֹם־לבּוֹ, כּאילו בּי בּאמת תלוּי הדבר.

בּפי אין מַענה, אני רוֹאה אוֹתוֹ: נבוֹך, חרד לאיחוּד, מצַפּה וחוֹשש, מפקפּק וּמאמין כּאחד. האוֹמַר לוֹ, כּי איני יוֹדע, כּי לא בּי תלוּי הדבר, על כּל פּנים בּי לא יוֹתר מאשר בּוֹ? כּלוּם יאמין לי? הן יראה בּזה התחמקוּת מתשוּבה, “השתמטוּת דיפּלוֹמַטית” כּיאוּת. האטיל עליו אחריוּת? והלא הוּא רגיל זה כּמה לראוֹת את עצמוֹ חפשי מכּל אחריוּת כּזאת. הוּא, החבר הטוֹב, יוֹדע ודאי את אחריוּתוֹ הפּרטית, המשקית אוֹ גם הקיבּוצית. אוּלם ל"שאָר" – הלא יש “מוֹסדוֹת”, יש “בּאי־כּוֹח” הכּלל, ה"עסוּקים", ה"מטפּלים", “המשתדלים”.

וּפוֹגש בּי חבר אחר, מצפּה לאיחוּד ודאי כּקוֹדם לוֹ, וחפשי מאַחריוּת ודאי כּמוֹהוּ, וּפטוּר ממצוַת־עשׂה – מחוּץ לקרן־זויתוֹ – ודאי כּמוֹהוּ. אוּלם חפשי הוּא זה כּמה גם מחוֹבת־טירוֹנים זוֹ של הראשוֹן. הוּא היוֹדע וָעֶד כּי יֵצר לב ה"עסקנים", של כּל המין האנוֹשי הזה האוֹחז בּרסן, רע הוּא. אוֹתוֹ אני שוֹאל: האוּמנם חַי הדבר, יקוּם בּאמת איחוּד? והוּא משיב לי בּשמינית שבּקַלָסה: נוּ, כּמוּבן, לא. כּלוּם אתם תתנוּ?

“אתם”. אתם ולא אני.

זוֹהי המלה קשת־הגוֹרל, הטוֹבעת את דמוּת חיינוּ החברתיים וחוֹתכת את גזר־דינם. מוּבן, גם את גזר־דינוֹ של האיחוּד.

וּכדי שלא לטעוֹת: לא על הניגוּן המלַוה את ה"אַתם" אני דן הפּעם. לגבּי העיקר הרי זה הַיינוּ הַך. טוּב־לבּוֹ של החבר המאמין בּתוּמתוֹ בּיצרי הטוֹב, ורוֹע־עינוֹ של החבר המציץ בּכבשוֹנה של העסקנוּת וּמאמין בתוּמתוֹ בּיִצרי הרע – בּד בּבד ישָקלוּ. אף אני – למוּד נסיוֹן. אין הלב רָחַב וּפוֹעם עוֹד לקראת הראשוֹן, ואין השני מַכעיסוֹ עוֹד תמרוּרים. האם בּר־קיימא הוא האֵמוּן, האם נאמנה היא הקלסה? האין זוֹ שלשלת ה"יחסים", אשר בּתוֹכה נקלע ציבּוּרנוּ? הנה אך אתמוֹל היוּ אלה ואלה לנוּ האנשים הדגוּלים, העוֹמדים בּפּרץ, המחישים יֶשע, הסוֹפגים למַעננוּ כּל תלָאָה, יִשרי־כּוָנה, אַמיצי־מחשבה, נאמני־מפעל. והיוֹם, היוֹם – כּלוּם אין אנוּ מוֹנים בּהם את כּל הפַּסלנוּת שבּעוֹלם וּכלוּם אין אנוּ בּאים אליהם לאַלְתֵּר – עוֹד בּטרם כּילינוּ לנקוֹם בּהם את נקמת כּשלוֹנוֹתינוּ ורפיוֹננוּ – להטיל עליהם חוֹבוֹת וּשליחוּיוֹת, כּדי לשוּב אחר כּך ולעשׂוֹת בּהם “משפּט־צדק”?

לא על זה אני דן. יחסי־הלוָאי ל"אַתם" אף הם ראוּיים להערכה, אף הם משמשים תעוּדה למידוֹתינוּ, לנוּ, לכוּלנוּ. אוּלם לא הבדלי הטוֹנים השוֹלטים בּנוּ חשוּבים לי כּרגע, לשאלת האיחוּד, כּי אם הצד השוה בּהם: “אתם”. בּין אם זה אמוּר להיות ליחידים, בּין אם למפלגוֹת. “אתם” זה פּירוּשוֹ, קוֹדם כּל: לא אני. שטר־שחרוּר לי. שחרוּר מן החזית. הזכוּת להימצא בּעוֹרף.

זכוּת מיוּחדת של פּריקת־עוֹל ושל הטלת אחריוּת על אחרים, על “מַנהיגים”, על מפלגוֹת, על “מוֹסדוֹת”. זכוּת של “שֵב ואַל תעשׂה”, המלוּוה בּהכּרה עצמית מוּסרית של אדם נקי־דעת, המסתכּל בּתעלוּלי־החיים מן הצד, מבּלי ללכלך את ידיו. הזכוּת למחוֹא כּף בּשעת־רצוֹן, לגַנוֹת ולשרוֹק לכשלוֹן, לראוֹת כּל כּשלוֹן כּמעשׂה ידי אחרים, ולרחוֹץ בּנקיוֹן כּפּיו.

בּאויר זה של “אתם” חוֹלפים חיינוּ החברתיים זה כּמה. משוּם זה עוֹפרת נסוּכה בּכל מעשׂינוּ, משוּם זה אין אנוּ זוֹכים לשוּם חידוּש בּר־ערך בּעבוֹדתנוּ.

משוּם זה אין הבּרכה, בּרכּת־הרוּח החיה, שוֹרה בּמעשׂי ידינוּ.

כּל ההתחלוֹת הציבּוּריוֹת שלנוּ בּזמן האחרוֹן נעשוֹת בּאויר זה והן גוֹועוֹת ללא־אוֹנים. פּסיביוּת מַחרידה של רוֹב הציבּוּר, שפלוּת־ידים, וּבדידוּת האנשים המנסים לפַלח את דממת־המבוּכה. עוֹד לא היוּ, כּמדוּמה, לציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ ימים ללא ידיעת־דרך כּימים האלה. אי־ידיעת דרך המגיעה כּמעט עד כּדי אָבדן־דרך. לא היוּ, כּמדוּמה, לציבּוּר הפּוֹעלים ימים שהיה מוּקף כּל כּך הרבּה סכּנוֹת, מכשוֹלים ואֵיבה – אֵיבת זדוֹן ואֵיבת שגגה – כּימים האלה. עוֹד לא היתה צפוּיה לנוּ כּבשעה זוֹ הסכּנה של שמיטת עמדוֹת דוקא בּשעה שהכּל: מצב העם, מצב הארץ, מצב תנוּעתנוּ, מפַקד עלינוּ: כּיבּוּש עמדוֹת חדשוֹת, והכנסת המוֹנים חדשים לתוֹך העמדוֹת אשר החילוֹנוּ ליצוֹר.

האם לא טבעי והכרחי היה הדבר, כּי בּשעה זוֹ תפרוֹץ בּקרבּנו גבוּרת־הרוּח הספוּנה בּנוּ, יתגלוּ כּוֹחוֹת מעוֹדדים, מחשבה מחוּדשה, התגַבּרוּת על הרוּח הנמוּכה השוֹכנת בּנוּ?

מַשהוּ מזה היה אצוּר בּקריאת־האיחוּד אשר פּילחה את מַחננוּ. אוּלם האויר אשר אנוּ חיים בּוֹ מאַיים לשַתּק וּלמוֹתת גם את מעט ההתעוֹררוּת הזאת.

אין אנוּ עדים לסערת־איחוּד אשר תאחז בּכל קצוֹת המחנה. אין לפנינוּ תנוּעת־איחוּד. אין קוֹל עֲנוֹת גבוּרה, אשר בּלעדיו – מבּלי התגבּרוּת והתעוֹררוּת מוּסרית וּמחשבתית – לא יתּכן איחוּד. יש רק משׂא־וּמתן צנוּם. וּמהַלכים חברים טוֹבים בּינינוּ, מפלגתיים וּבלתי־מפלגתיים, וּמחכּים למוֹצא פּי המפלגוֹת.

ואַיה אתם, אתם עצמכם, כּל אלפי הפּוֹעלים בּארץ, החיים, רוֹחשים והוֹגים? האין האיחוּד מתכּוון אליכם, אוֹ אפשר נוֹח לכם למסוֹר את גוֹרל תנוּעתכם (בּאשר זוֹהי תנוּעתכם, בּאשר גם מעשׂי המפלגות בּארץ אינם לא לשֵם ולא בּשֵם כּנוּפיוֹת קטנוֹת, כּי אם לשמוֹ וּבשמוֹ של ציבּור הפּוֹעלים) לידים, אשר תוּכלוּ מדי פּעם לכפּוֹר בּזכוּתם, אשר תוּכלוּ לאמוֹר להם: “אתם”? אוֹ אין אתם – הקוֹבלים תמיד על הפּירוּדים, המקוֹננים עליהם וּמלגלגים עליהם, המבארים על פּי רוֹב את עמידתכם מן הצד לא בּרפיוֹן־רוּח, לא בּחוֹסר־יחס, כּי אם בּפּירוּדים האלה – אין אתם רוֹאים הפּעם חשיבוּת מיוּחדת בּניסיון זה של איחוּד?

נראה לי, כּי אם בּאמת וּבתמים דוֹאגים אנוּ לאיחוּד, אם חסים אנוּ על האֶנֶרגיה המוּסרית והמתפּרצת לבל תצא לריק, אם חוֹששים אנוּ כּי דבר־האיחוּד לא יֵהָפך ללהג ריקני השגוּר על כּל לשוֹן, מבּלי שיחַייב למשהוּ – כּי אז עלינוּ להטיל את אחריוּת־האיחוּד ואת הדאגה לגוֹרל האיחוּד לא רק על הצדדים המפלגתיים המוּבאים תמיד בּחשבּוֹן, כּי אם על כּל אלפי הפּוֹעלים אשר אליהם מכוּוָן האיחוּד, אשר מבּלעדי השתתפוּתם החיה לא ישׂיג האיחוּד את מטרתוֹ.

טעוּת עיקרית היא לראוֹת את האיחוּד כּענין של הסכּם בּין שתי מפלגוֹת בּארץ, ואת שאלת האיחוּד כּנפתרת על ידי הרצוֹן הטוֹב של שתיהן. לי נראה, כּי הרצוֹן הטוֹב הזה יֶשנוֹ. על כּל פּנים אני איני מפקפּק בּוֹ, ואיני חוֹשד בּמי שהוּא, כּי הוּא טוֹמן פּחים לרגלינוּ, – אַמַת־מידה רגילה של כּל מיני אנשים פּיכּחים וּזהירים בּמקרים כּאלה. אוּלם אם אין הפּעם העיכּוּב בּמפלגוֹת הרי גם אין בּהן הכּוֹח לבַצע את האיחוּד, אשר יהיה בּר־ערך לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. גם תנוּעת האיחוּד הגדוֹלה לפני שש שנים, בּימי פּתח־תקוה, הקיפה לא רק את שתי המפלגוֹת, כּי אם את ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוּ בּימים ההם. גם בּימי יצירת ההסתדרוּת הכּללית הוֹפיע על הבּמה, נוֹסף לכוֹחוֹת המפלגוֹת ולרצוֹנוֹתיהן, כּוֹח חָדש: העליה החדשה בּקיבּוּציה. כּלוּם יש צוֹרך להזכּיר כּי בּשני המוֹעדים הגדוֹלים הללוּ בּתנוּעת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל נתגלה כּל שפע הכּוֹחוֹת החברתיים והעֵרים בּינינוּ, אשר עמדוּ מחוּץ למסגרוֹת המפלגוֹת הקיימוֹת. לא כּל שכּן הפּעם כּשציבּוּר הפּוֹעלים גדל פּי כּמה וכמה, לא יהיה האיחוּד לדבר־חיים ולא ימלא את שליחוּתוֹ אם יסתפּק בּיצירת הסכּם בּין שתי מפלגוֹת קיימוֹת ולא יציג לוֹ למטרה: ללַכּד וּלגבּש את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים ההסתדרוּתי לתנוּעת־פּוֹעלים אֵיתנה, בּעלת שאיפה, הכּרה, דרך. התכלית הנכספת של האיחוּד היא לא רק הכנסת שלוֹם בּין שני הכּוֹחוֹת העיקריים הנראים כּיוֹם על פּני שטח ההסתדרוּת, כּי אם הכנסת רבּים, רבּים, אלפי פּוֹעלים לתוֹך מַעגל החיים החברתיים האַקטיביים,

הגבּרת הרוּח היוֹצרת בּהסתדרוּת. וּכלוּם אפשר להגיע למטרה זוֹ אם הדרך אל האיחוּד גוּפוֹ לא תהא דרך של עֵרוּת הציבּוּר, של אַקטיביוּת הציבּוּר, של נטילת האחריוּת על ידי רבּים, רבּים?

תנוּעת איחוּד כּזאת אינה עדיין כּיוֹם. ואם היא לא תקוּם – צפוּיה לנוּ הסכּנה של הוֹצאַת רעיוֹן האיחוּד לבטלה.

ניסן תרפ"ה.

על כּנפי הטלגרף נישׂאוֹת אלינוּ הבּשׂוֹרוֹת הטוֹבוֹת מעֵבר לאוֹקינוֹס: הצלחתוֹ של חיים וייצמן! הפּעם לא די בּפּארייד של אוֹטוֹמוֹבּילים, בּתהלוּכוֹת בּסך ונפנוּפי דגלים ציוֹניים. נמצא סוֹף סוֹף המַפתח. אף לויתן – מַרשל ²– הוֹעלה בּחַכּה, והידים הענוּגוֹת, ידי הבַּנקטים, המוּרמות אל על, למוּדוֹת מחיאת-כּף, הוּרדוּ ונשתפּלוּ הפּעם, מתוֹך התעוֹררוּת עילָאָה, אל תוֹך הכּיסים. והנה רבע מיליוֹן והנה חצי מליוֹן, ולא “פּלֶדגֶ’ס” ³)(מלה זרה, אשר אין צוֹרך לתַרגמה, בּאשר היא נתאַזרחה בּלֶכּסיקוֹן הציוֹני), כּי אם מזוּמנים!

אכן, יפה נסיעת-תעמוּלה אחת של ויצמן בּעניני קרן-היסוֹד מכּל נצחוֹנוֹתיו הגדוֹלים על חבריו בּישיבוֹת הועד הפוֹעל הציוֹני וּמאחוֹרי הקלעים של הקוֹנגרסים והועידוֹת. ואם כּיבּוּש מַרשל יש בּוֹ משוּם חידוּש אוּלי רק לגבּי “דוֹאר היוֹם”, אשר שכח השנה כּי גם אֶשתקד נתפּרסמו על ידו טלגרמוֹת מאירוֹת-עינים על מַרשל, אשר נלכּד בּמצוּדתוֹ של סוֹקוֹלוֹב, וכי גם אז השתתף מַרשל בּבּנקט הציוֹני ודיבּר נגידים, הרי עיקר הדבר אינו בּזה. נוֹדה ונבוֹש – עיני כּולנוּ נשׂוּאוֹת עכשיו להצלחה הגַשמית, להצלחה זוֹ הנמדדת בּשקלים. ואימתי היה זוֹכה הדוֹלר לגדוּלה מוּסרית כּזוֹ, להצדיק את קיוּמוֹ בּעוֹלם, כּאשר בּשנים אֵלוּ, אשר בּידוֹ להביא גאוּלה לקרקע, לבנוֹת משכּנוֹת-עוֹבדים, לפתוֹח שערים לרבבוֹת דחוּפי פּוֹלין ורוֹמניה, להאיר למבקשי מפלט מרוּסיה ואוּקראינה? ואימתי היתה הצלחה מַתָכית זוֹ כּל כּך דבר בּעִתוֹ, כּאשר בּימים האלה, אִתנוּ, פּה? הוֹי, כּמה זקוּקים אנוּ עכשיו להרוָחה, כּמה נכסף הלב לקצת תנחוּמים.

הנה גם בּכוֹס זוֹ, כּוֹס התנחוּמים, המוּשטת לנוּ ממרחקים, נפלה טיפּה מַבאישה. בּעצם הבּשוֹרוֹת הטוֹבוֹת, הטלגרפיוֹת, בּא אלינוּ גם הדוֹאר, ואִתוֹ עתוֹנַי-מוֹדעַי, עתוֹני אמריקה. ואף שם מרובּה השׂמחה, – וּבטרם הבּנקטים. לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה? לכאוֹרה הלא הלב מהסס וחרד, היצליח וייצמן בּמשלַחתוֹ אשר הוּא הוֹלך? אוּלם מוּבטח הוּא, כּנראה, וייצמן כּי ההצלחה לפניו תְהַלֵך. בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת מַרנינוֹת מביא אִתוֹ וייצמן “מכּנף ארץ רננים”.

הלא כּה ה"קעפּלאך" של העתוֹנים בּאוֹתיוֹת של גָלְיַת: “אנגליה מוֹסרת לציוֹנים את זכוּת הקוֹנטרוֹלה של העליה לארץ-ישׂראל. ד”ר וייצמן מוֹסר הכרזה מַפתיעה לפני המרכּז הציוֹני. הוּא “פּעל” אצל הממשלה האנגלית את הסעיפים הכי-חשוּבים בּדבר ארץ-ישׂראל והעליה. הגזירוֹת על העליה נתבּטלוּ. ההסתדרוּת הציוֹנית תהא רשאית לחלק ויזוֹת וּפּספּוֹרטים. מעבּדים תכניוֹת להעביר את כּל פּליטי אוּקראינה הנרדפים בּפּולין לארץ-ישׂראל".

מה שֵם נקרא לכל מערכת-בּשׂוֹרוֹת זוֹ? האוּמנם כּל זה בּא ונִהְיָה ואנחנו לא ידענוּ? האוּמנם מחזיק עד הנה הד"ר וייצמן בּסוֹד את כּל הנצחוֹנוֹת המַפליאים, רק בּכדי להפתיע את יהוּדי אמריקה? ואנוּ כּאן מתמוֹגגים בּצער ורוֹאים בּתלָאוֹת העליה, וּמתרוֹצצים כּל אחד מדלת לדלת להשׂיג רשיוֹן לבני-משפּחה – ואיננוּ משֹיגים.

אוֹ, אפשר, כּכה עוֹשׂים תעמוּלה לארץ-ישׂראל, ואלה הם האמצעים להכּוֹת על הלבבוֹת הערֵלים ולפתוֹח את הכּיסים הנעוּלים? האפשר כּכה להתקלס בּענוּת-עם, האפשר בּאמצעים כּאלה לטַפּח אמוּנת-עם? הלב מתכּווץ מבּושה וּכאב. עד היכן הגענוּ?

ניסן תרפ"ג

בּחיינוּ ישנם מצבים וחזיוֹנוֹת, אשר אנוּ בּוֹחרים להם את השתיקה. אם משוּם “אל תפתח פּה לַשׂטן”, אם מפּני החשש שמא תקיץ הרעה הרוֹדמת עדיין, אם מדאגת הזר, אשר יִלעג למִשְבַּתֵּנוּ אוֹ מחמת מוֹראוֹ של הכּוֹח החיצוֹני השוֹלט בּנוּ ועלוּל כּל שעה להַפנוֹת אלינוּ את חוּדה של בּיקָרתנוּ הפּנימית ולנעוֹץ אוֹתוֹ בּנוּ. אוּלם יש שמגיעוֹת שעוֹת קשוֹת בּיוֹתר, כּשהחשש חוֹלף לוֹ, בּאשר הרעה כּבר קיימת וּמַקיפה אוֹתנוּ בּקוּריה. בּמצב כּזה גוֹברת ההכּרה, כּי אין בִּידֵי השתיקה ליטוֹל את עוּקצוֹ של הרַע, להמתיק את מרירוּת הענינים. נשאר רק אמצעי אחד – להכריז על הסכּנה, לגלוֹת את פּני הדברים ולקרוֹא לפעוּלה וּלמילוּי-חוֹבה את כּל אלה, אשר בּידיהם כּוֹח כּל-שהוּא להציל וּלתקן.

ושעה קשה כּזוֹ הגיעה עדינוּ עכשיו.

הפּוּרענוּת, השלטת בּנוּ כּיוֹם, האיוּמה כּשהיא לעצמה בּשביל כּל מי שחי בּה וחש אוֹתה, והאיוּמה עוֹד יוֹתר בּתוֹצאוֹתיה, העלוּלוֹת למוֹטט את כּל קיוּמנוּ, שמָהּ – חוֹסר-עבוֹדה.

והאמת צריכה להיאָמר. פּוּרענוּת זוֹ אינה חדשה אִתנוּ. זה כּמה חדשים, חדשי-החוֹרף – העוֹנה הטבעית של חוֹסר-העבוֹדה – שהעבוֹדה הוֹלכת וּמצטמצמת, שהבּניה עוֹמדת, שהתעשׂיה כּוֹשלת. וזה כּמה חדשים שבּאָהלי הפוֹעלים, המתרוֹננים וּמתקהלים, גדוֹלה המצוּקה. יוֹם עבוֹדה אחד צריך לכלכּל כּמה חברים של קיבּוץ. מנת-האוֹכל הוֹלכת וּפוֹחתת. הלוָאה של 25 גרוּש מקוּפּת-המלוה של ההסתדרוּת בּאה בּמקוֹם פּרנסת השבוּע. ואילמלא אָפיוֹ המַעמדי המגוּבּש של ציבּוּר-הפוֹעלים, אילמלא הסתדרוּתוֹ וּמוֹסדוֹתיה, עם התאַמצוּתם העִילָאית, עם ה"קוֹמבּינַציוֹת" המַאליפות חדשים לבּקרים, עם העבוֹדה הנוֹצרת יש מאַיִן – על ידי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, עם ה"פּתקאוֹת"² – המַקטינוֹת את מצוּקת חוֹסר הכּסף – של “המשבּיר”, עם האַשראי הפּנימי של בּנק-הפּוֹעלים, עם העזרה המִסכּנה של קוּפּת-המלוה, אילמלא כּל אוֹתה הפּעוּלה הכּלכּלית וההתאַמצוּת הסידוּרית – מי יוֹדע אנה היינוּ בּאים כּיוֹם. ורק המצב המיוּחד שבּארץ, אשר בּה ציבּוּר הפּועֹלים דוֹאג לעצמוֹ, יוֹצר מתוֹך עצמוֹ, יוֹנק את לשד-עצמוֹ, מסייע מצדוֹ לכל אפשרוּת שהיא של קיוּם משק ויצירת עבוֹדה, ואינוֹ מניח כּל הזדמנוּת שהיא, בּכל התנאים, להחזקת המעמד, מצב זה הוּא שדחה את הקַטַסטרוֹפה, הוּא שריכּז את הסבל פּנימה, עשׂהוּ לבלתי-נראה וּלבלתי-נשמע בּחוּצוֹת.

אוּלם החוֹרף עבר. והמצב לא הוּטב. וכוֹח הסבל הוֹלך וכוֹשל.

הפּוֹעל רעב. הפּוֹעל הוֹלך בּטל. המצוּקה הקיפה את הציבּוּר כּוּלוֹ, מן הפּוֹעל המוּמחה ועד העוֹלה היוֹשב בּמחנה ועיניו כָּלוֹת לצאת מיוֵן הבּטלה ולחם החסד. הפּוֹעל מתנַון. התקוה לחיים פּרוֹדוּקטיביים, לקיוּם אנוֹשי כּל-שהוּא בּעבוֹדה – ניטלת. עוֹלמוֹ הוֹלך ונחרב. וכל זה הוֹיֶה בִפְנים, בּחדרי-חדרים, בּתוֹך האוֹהלים והצריפים. מה יוֹדע על זה בּעל-הבּית, העסקן, חבר ועד המוֹשבה, מנהל המוֹסד הכּספּי? כּל הכּאב וכל המרי וכל קשי-הרוּח מוּפנה פּנימה אל הכּוֹח היחיד, אשר בּוֹ הוּא נפגש, אל ההסתדרוּת, אל מוֹסדוֹתיה, אל אוֹתם האנשים המוּעטים, הנוֹשׂאים בּדאגתוֹ, בּטָרחו וּבסבלוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים, היוֹצאים מן הכּוחוֹת בּכדי להציל מה שאפשר, בּכדי להחזיק מעמד כּל כּמה שאפשר. וסבל הרעב והבּטלה המבַלה ומכַלה את כּוֹחוֹ של הפּרט נעשׂה לשוֹט שוֹטף, העוֹמד לגרוֹף ולסחוֹף את אשר יצרנוּ בּכל שנוֹת עמָלֵנוּ.

וּבשעה זוֹ, הרת-הסכּנוֹת, כּשהציבּוּר העוֹבד כּוֹרע תחת משׂאוֹ, נאבק עם הרעב ועם היאוּש, אַיָם כּל אלה, אשר עליהם שׂוּמה האַחריוּת על המצב? אַים כּל המוֹסדוֹת, אשר עד כּמה שיכלתם החָמרית היא עכשיו מוּגבּלת וּמצוּמצמת, הרי היא עוֹלה פּי כּמה וכמה על יכלתם הכּספּית של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים? אַיהוּ הבּנק האיפּותיקאי, אשר עליו הטילו כּל כּך הרבּה תקווֹת? אַיָם הבּנקים הרבּים של הבּרַנדייסיסטים, אשר עליהם מסַפּרים בּאמריקה גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת? אין חוֹלה, אין מרגיש ואין מַשגיח בּשוֹאה המתחוֹללת.

דברים אלה אין כּוָנתם לתאר את המצב כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא. עדיין יש הכּרת הצוֹרך להתאפּק, להבליג. אוּלם יהיוּ הדברים האלה לאַזהרה חמוּרה. יתעוֹרר נא הפּעם חוּש האַחריוּת. יֵדע זאת הקהל, תסבּיר זאת העתוֹנוּת, ירגישו זאת וַעדי הערים והעיריוֹת, המוֹסדוֹת הכּספּיים, הכּוֹחוֹת הציבּוּריים. ישָמעוּ הדברים אפילו בּמוֹשבוֹת. יבינוּ כּי המצב מוּכרח להשתנוֹת בּעוֹד מוֹעד. בּעוֹד מוֹעד.

ניסן תרפ"ג

על מה נזעקו “בעלי התעשיה” / ברל כצנלסון

¹

על פּני קצף החיים הציבּוּריים מתנשׂא יצוּר חדש, וּשמוֹ – “התאַחדוּת בּעלי התעשׂיה”.

על כּוֹחה הכּלכּלי של התאחדוּת זוֹ ועל יצירתה המשקית טרם שמענוּ עד היוֹם. על אִרגוּן חבריה לעזרה הדדית, ליצירת אַשראי וכיבּוּש עבוֹדוֹת, לרכישת שוָקים, ליצירת תנאים יוֹתר נוחים לתעשׂיה בּארץ– לא הגיעה לציבּוּר כּל ידיעה. דברים מעין אלה מַשאירה ה"התאחדוּת", כּנראה, ל"ציבּוּר הפּוֹעלים, ההוֹלכים בּעינים עצוּמוֹת אחרי חבּורה קטנה של מוֹרים מַתעים", לאלה שאחזוּ בּ"שיטה של הרס". יעסקוּ הם בּבּנקים, בּקבּלנוּיוֹת, בּכיבּוּש שוּק לתעשׂיה, בּמכירת תוֹצרת חקלאית. ההתאַחדוּת כּוֹחה בּדבר אחד – בּ “מלחמת המעמדוֹת”.

וּבכל פּעם שמַזלם הרע של פּוֹעלי יפוֹ יַשיאֵם להתגָר מלחמה ולצאת בּשביתה – ישׂישׂו בּעלי ה"התאחדוּת" אלֵי קרב, יחוּשוּ אל המערכה, ימלאוּ את חוֹבתם המַעמדית, יוֹסיפוּ עצים למדוּרה וישׂאוּ עין מפללת לשוֹטר הגוֹאל.

כּכה מוֹפיעה אלינוּ ה"התאחדוּת" לא פּעם. בּמקוֹם יכוֹלת כּלכּלית, בּמקוֹם יצירה מעמדית, היא מגלה אתה המַשׂטמה המַעמדית, העיורת, צרת-העין. כּך היה בּימי לֶוינשטיין-שוּלמן ²וכך היה גם הפּעם בימי גוֹרַלסקי-קְרִינִיצִי ³.

סכסוּך כּלכּלי רגיל. הבּעלים רצוּ להוֹריד את המַשׂכּוֹרת. הפּוֹעלים לא הסכּימוּ. פּרצה שביתה, שביתה הכי-רגילה. שביתה שאין בּה כּל סכּנה חס ושלוֹם למשטר הקפּיטליסטי. אַדרבּא, כּל בּעל-תעשׂיה סתם, בּלי מרכאוֹת, יבין, כּי בּמציאוּתנוּ הכּלכּלית כּיוֹם אין שביתה איזוֹ שהיא מן הדברים הנוֹחים בּיוֹתר לפּוֹעל, ואין כּל ערוּבּת נצחוֹן עמה. וּמאידך גיסא, בּעלים המתאוֹננים תדיר על יוֹקר-העבוֹדה, על חוֹסר-שוּק, על הפסדים, וּמקבּלים בּשעת שביתה “מוֹרטוֹריוּם” על שטרוֹתיהם, כּלוּם אין כּוֹחם של הבּעלים יפה לגמוֹר בּעצמם את הסכסוּך עם פוֹעליהם, כּלוּם אין “ההתחָרוּת הכּלכּלית החפשית”, אשר אוֹתה דוֹרשים תמיד הבּעלים, מספּיקה לגמוֹר את הענין בּכי-טוֹב?

סכסוּך כּזה ממעשׂי יוֹם יוֹם הוּא בּכל מדינה וּמדינה, וּבכל מקוֹם הוּא נפתר בּנקל בּין הצדדים המעוּנינים בּדבר, בּהתחשבוּת עם המצב המקוֹמי, מבּלי לגרוֹם הפסדים וּסקַנדַלים.

כּך נהוּג הדבר בּעוֹלם, וּמכּל שכּן שכּך צריך היה להיוֹת בּארצנוּ שכּולנוּ מחוּיבים וּמעוּנינים בּבנינה התכוּף.

אבל “חבוּרה קטנה של מסיתים לקחה את הסכסוּך הזה בּתוֹר אמצעי-תעמוּלה”.

נכוֹנים הדברים כּנכוֹן היוֹם. אוּלם היכן הם כּתוּבים? בּכרוּז “אל הקהל” של “התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה ונוֹתני-העבוֹדה וּמרכּז בּעלי-המלאכה”.

נכוֹנים הדברים. אילוּ היינו מסַדרים מחקר מדעי על השביתוֹת בּארץ, סיבּוֹתיהן, מַהלכן ותֹוצאוֹתיהן (דבר רצוּי ונחוּץ מאד!) היינו ודאי מוֹצאים, כּי כּל שביתה שאין עמה התערבוּת של “התאַחדוּת בעלי-התעשׂיה”, נגמרת בּאוֹפן הרבּה יוֹתר פּשוּט ויוֹתר מהיר. איני יוֹדע אם התערבוּת זוּ עוֹזרת לבּעלים, אוֹ חוֹסר-ההתערבוּת מיטיב לפּוֹעלים. בּזה אני מַרשה לעצמי לפקפּק, אוּלם שהתערבוֹת זו עוֹזרת להפיח קִריה, לסכסך בּענינינוּ את המשטרה, להרעיש את העוֹלם וּלמרר את דעת הקהל – זה בּרי.

כּל שביתה היא חרב-פּיפּיוֹת, ולא על נקַלה מחליט מוֹסד פּוֹעלים אַחראי לאחוֹז בּנשק זה. שביתה בּארץ-ישׂראל ודאי שאין נצחוֹנה מוּבטח בּצדה. וטוֹבי-המוֹרים של תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדים בּארצוֹת, אשר משם יצאנוּ, הזהירוּ דוקא על ריבּוּי השביתוֹת בּרחוֹב היהוּדי. גם בּרוּכוֹב בּמחקריו הסטַטיסטיים המוּפלאים ⁴, גם מֶדֶם ⁵בּהסתכּלוּתוֹ החיה עמדוּ על נטיה מוּפרזה זוֹ לשביתוֹת ועל תוֹצאוֹתיה הנפסדוֹת לכל החיים הכּלכּליים. “המוֹרים המַתעים” שבּארץ-ישׂראל פּחוֹת מכּל להוּטים הם אחרי שביתוֹת, פחוֹת מכּל נוֹטים הם לראוֹת בּשביתה את גוּלת הכּוֹתרת של תנוּעת הפּוֹעלים. ורוֹב השביתוֹת הפוֹרצוֹת בּארץ, מוּצלחוֹת אוֹ בּלתי-מוּצלחוֹת, זהירוֹת אוֹ נמהרוֹת, בּאוּ מתוֹך לַחַץ. מתוֹך לחץ התנאים וגם מתוֹך לחץ בּעלי-התעשׂיה, המביאים, אם מתוֹך אינטרסים שלהם ואם מתוֹך קַפּריזה וּשרירוּת-לב, לידי שביתה. ולא פּעם זקוּקים דוקא “המוֹרים המַתעים” להזהיר את הפוֹעלים מלהילָכד בּפח זה טוֹמנים להם בּעלי-התעשׂיה אוֹ עוֹשי-רצוֹנם.

עוֹד לפני זמן-מה, בּימי הועידה החקלאית בּפתח-תקוה ⁶, היינוּ עדים למעשׂה-פּרסוּם של שביתה. פּקיד שהביא את בּית-החרוֹשת לידי בַנקרוֹט, ידע לזַכּוֹת אח אָרחוֹ וּלהצדיק את מַפּוֹלת בּית-החרוֹשת שהוּפקד בּידוֹ בּשביתת-פּוֹעלים. מה עשׂה? הלך והוֹריד את משכּוֹרתם מ-18 גרוּש ליוֹם ל-15, והריץ טלגרמה לפּריס: שביתה. בּית החרוֹשת נסגר. פּוֹעלים עברים! הכרוֹניקר של “דוֹאר היוֹם” שירתוֹ, כּמוּבן, בּאמוּנה.

“התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה” פּירסמה כּרוֹז. בּפַּתוֹס נהדר. “אליכם, ראשי הציוֹנוּת; אליכם, הועד הלאוּמי; אליך, הישוּב כּוּלוֹ! הישוּב, פּקח עיניך והשמַע קוֹלך! כּי הסכּנה גדוֹלה מאד!”

איני יוֹדע כּמה בּעלי-תעשׂיה סוֹלידיים עוֹמדים בּאמת בּתוֹך תחוּמיה של התאחדוּת זוֹ. אוּלם סימן רע הוּא לבעלי-תעשׂיה, אם הם עוֹסקים בּכרוּזים. הסתדרוּת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אינה עוֹסקת בּכרוּזים פּוֹלֶמיים. מלאכה זוֹ השאירה ל"פרַקציַת-הפועלים" וּל"התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה": יֶערב להם. וה"התאחדוּת", כּנראה, לקחה לה את כּתיבת הכּרוּזים והשאירה לפּוֹעלים, ה"הוֹרסים" את המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוריוֹת, את בּנק-הפּוֹעלים ואת “המשבּיר”.

“יש להם קוּפוֹת, קרנוֹת, פּתקאוֹת המשבּיר” – מפעפּע בּכּרוז ארס הקנאה. טוֹב להם, לפּוֹעלים, יש לקנא בּהם. להם “פּתקאוֹת המשבּיר”, להם גם הרגשה עצמית מעוֹררת קנאה. קנאת-“יוֹרדים”. איני יוֹדע את מצבם החָמרי של “בּעלי-התעשׂיה”. יש מִדַבָּריהם שהם דוקא בּבחינת “עוֹלים”. התחילוּ בּתוֹר שוּליוֹת, בּתוֹר פּוֹעלים צַעקנים וקוֹראים לשביתוֹת, ועוֹמדים היוֹם בּ"מרוֹמי-התעשׂיה", בּין ראשי בּוֹני הישוּב. אוּלם “יוֹרדים” הם בּבחינַה אחרת. כּל אלה " מי שהיוּ", כּל אלה בּעלי האַמבּיציוֹת להיוֹת משהוּ, ויחד עם זה קטַני ההשׂגה החברתית וּלקוּיי החוּשים לפעוּלה ישוּבית בּת-מעוֹף, הם הם הקוֹבעים את אָפיה של המלחמה המַעמדית מרת-הנפש וּזעוּמת-העין, אשר בּעלי ה"התאחדוּת", מאֵין יכוֹלת לקלוֹע בּהסתדרוּת הכּללית וּבמוֹסדוֹתיה המרכּזיים, מנהלים בּפּוֹעל היפוֹאי.

וּמשׂטמה עיורת זוֹ, חַסרת כּוֹח מַעמדי, היא שעוֹשׂה מלחמה זוֹ לנלעגת כּל כּך. ההכרזוֹת ש"אנוּ לא בּאנוּ הנה לשם ניצוּל" בּפי בּעלי-תעשׂיה, והקוֹמדיוֹת הפּוֹליטיוֹת עם הדרישוֹת ה"מַקיפוֹת" ועזיבת האוּלם ⁷– כּמה זה עוֹשה לקלס את התעשׂיה הדלה שלנוּ.

עד כּאן בּעלי ה"התאחדוּת". אוּלם “מרכּז בּעלי-המלאכה” מה ראה הוא להצטרף למַקהלה זוֹ? מה ראה הוּא להיגָרר בּזנבם של “בּעלי-התעשׂיה”? מה ענין לציבּור יהוּדים עמֵלים להכניס ראשם בּסכסוּך שבּין גוֹרַלסקי-קריניצי וּפוֹעליהם? מה ל"מרכּז" שגדל כּל הימים בּקרבתוֹ של ציבּור הפוֹעלים, מה לוֹ ולמפירי-שביתה, למפיחי-מדָנים וּלמַכניסי שוֹטרים ערבים בּינינוּ? האוּמנם זהוּ בּאמת רצוֹן הציבּור של בּעלי-המלאכה, אוֹ זוֹהי רק “חבוּרה קטנה” של גַבּאים המשתמשת בּחוֹתמת המרכּז ומנַבּלת את שמוֹ?

ואתם, הפּוֹעלים, אם לעצת ידידכם, “נוֹתני לחמכם” תשמעוּ – חדלוּ לכם מן ה"מוֹרים המַתעים", השליכוּ אחרי גֵוכם את “קוּפּוֹתיכם, קרנוֹתיכם וּפתקאוֹת מַשבּירכם” וריחמוּ אתכם “בּעלי-התעשׂיה”, והוֹאילוּ אז האדוֹנים גוֹרַלסקי-קריניצי, שוֹשני וכּספי, לֶוינשטין ושוּלמן להדריככם לטוֹב לכם ולבניכם עד עוֹלם.

אייר תרפ"ג

אין הלב שוֹעה לשוּם דבר אחר. לא האַבַנטוּרה “המַלכוּתית” המתרקמת סביבנוּ² וּמוּגשת לנוּ כּסגוּלה בּדוּקה ליצירת ההבנה הדרוּשה עם שכנינוּ, לא המַחלוֹקת הנוֹשנה שחוּדשה שוּב בּתנוּעה הציוֹנית, לא הליקוידיזציה של מוֹסדוֹת האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ, ואף לא אלפי בּקשוֹת ה"דרישוֹת", השלוּחוֹת אלינוּ יוֹם יוֹם מאת אַחינו הנַענים, המיַחלים בּתוּמתם למצוֹא מקלט אִתנוּ – לא אלה מעסיקים אוֹתנוּ כּיוֹם. לא אליהם יכוֹל לבּנוּ היוֹם להיוֹת נתוּן. בּמרכּז הכּל עוֹמד דבר אחד: השַוְעה לעבוֹדה, ואם כּי השועה – אילמת.

לשעה קלה מַשקיע את עצמוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים בּדבר-מה המַרחיב את הדעת ויוֹצר-כּנפים. בּשעה של מצוה, בּחגיגה בּת-תוֹכן, בּפעוּלה תרבּותית אוֹ הסתדרוּתית. אוּלם גם אלה אינם יכוֹלים להחריש את היסוּרים הקוֹדחים בּתחתיוֹת. עבר גם השבוּע החשוּב של חגיגת בּית-הפּוֹעלים בּחיפה, עם ההתאמצוּת היפה לבנין הכּרוּכה בּוֹ; עבר גם “יוֹם-העבוֹדה”³, מפעל בּעל ערך מעשׂי וחינוּכי כּאחד, – ואנוּ שוּב בּתוֹך מציאוּתנוּ, עם כּל קשייה ועל כּל המרה-השחוֹרה הנסוּכה עליה. ואם את חיי הארץ אתה חי ולא אויר משׂרדים ואבק פּנקסים אתה נוֹשם, לא תוּכל להתעלם מן המצב הזה, המַקיף כּבר את כּל קיוּמנוּ וחוֹנק את נשימתנוּ.

וּמסביב – מבוּכה ורפיוֹן, רפיוֹן-רוּח ורפיוֹן-ידים. משוּם צד אינה מתגלה אוֹתה הפּעוּלה הנמרצת, פּעוּלת ההצלה והיֶשע, מעֵין אוֹתה הפּעוּלה אשר חָזינוּ אוֹתה בּקרבּנוּ בּשנים הקשוֹת של העָבָר הקרוֹב, בּשנוֹת המַשבּר⁴. גם בּאי-כּוֹח הפּוֹעלים, גם הקבַרניטים האַחראים של הפּעוּלה היִשוּבית הביאוּ אז לידי גילוּי את יכלתם, את כּוֹחם, את היוֹתם עם הציבּור, בּסבלוֹ וּבטָרחוֹ. הדאגה ל"שמירת הקיים" היתה לכוֹח כּבּיר וּמניע. ועכשיו – רפיוֹן בּכּל, מכּל צד.

אמת הדבר, הציבּוּר בּארץ גדל. רבּוּ גם נכסיו וּמוֹסדוֹתיו, והדאגה ל"שמירת הקיים" כּיוֹם היא גם יוֹתר חמוּרה, יוֹתר מוּרכּבת (אוּלם גם יוֹתר פּרוֹדוּקטיבית, יוֹתר תוֹצרת!). אמת גם כּן, כּי המוֹסדוֹת האַחראים והקרנוֹת הלאוּמיוֹת רשאים לוֹמר, כּי הם כּל הימים, בּימים כּתיקוּנם, עוֹשׂים יוֹתר מכּפי כּוֹחם, כּי קצָרה היד. הכּרת המציאוּת הזאת אוּלי גם עוֹצרת בּעד שַוְעַת ציבּוּר הפּוֹעלים, עוֹשׂה אוֹתה לאילמת וחנוּקה, מרַפּה את כּוֹח תביעתם של אנשי- ההסתדרוּת, אוּלם יטעוּ מאד האישים והמוֹסדוֹת האַחראים, אם את ההבלגה הזאת של הציבּוּר, את הַטמָנת יסוּריו בּחוּבּוֹ, יראוּ כּאוֹת למצב רגיל, ללחץ הנוֹרמַלי אשר אפשר להסתגל אליו וּלהשלים אִתוֹ. היסוּרים קוֹדחים בּתחתיוֹת, הם נוֹקבים וּממוֹטטים את כּל אָשיוֹת קיוּמנוּ. ולא רחוֹקה השעה אשר כּל הסבּרה הגיוֹנית, כּל הכּרת-המצב של קוֹצר-היד וחוֹסר-היכוֹלת לא תעזוֹר.

שליחי הפּוֹעלים, העוֹבדים הנאמנים של הציבּור העוֹבד בּכל תלָאוֹתיו וּמרוּדיו, אּל-דָמִי לכם! עוֹד לא היתה למחננוּ שעה חמוּרה כּזוֹ, וּברפיוֹננוּ עכשיו אנוּ מתחייבים בּנפש ציבּוּרנוּ. השעה מביאה אִתה לא רק מַכאוֹבי רעב וּבטלה, לא רק סבל חוֹלף, היא גם מַשפילה וּמדַכּאה את כּל הלָך-רוּחנוּ, הלָך-רוּח זה, אשר בּו ספוּן כּוֹחוֹ של הפּוֹעל גם לסבל גם ליצירה, אשׂר בּכוֹחוֹ הוֹלך הפּוֹעל וּמטפס וּמַעפּיל וּפוֹגש את התקלוֹת וחוֹצה לוֹ דרך בּיניהן.

ואם בּשעה זוֹ אין עינם ולבּם של בּעלי-הבּתים החשוּבים, יוֹשבי הועדים, כּי אם אל הוֹרדת-השׂכר (שׂכר-העבוֹדה, כּמוּבן, ולא משׂכּוֹרוֹת-מנַהלים) ולַהטלת-אימים, כּי “הרכוּש בּסכּנה”, ואם בּשעה זוֹ יוֹשבים בּארץ,אל סיר הבּשׂר ממש, כּל מיני מוּמחים וּממוּנים על פּיתוּח הארץ ולבּם עָרֵל ויד להם בּכל עיכּוּבי-עבוֹדה והַשׂטָּנה על הארץ וּפוֹעליה, ואם בּשעה זוֹ קיימים בּארץ בּנקים, אשר אנחנו לא נֵדָעֵם, אוּלם בּחוּץ-לארץ גדוֹל שמם, והם מבטיחים גדוֹלוֹת ואינם נוֹקפים אצבּע לתקנת המצב, ואם כּל אלה הנם בּבחינת “רשוּת יחידים”, אשר אין לישוּב וּלדאגוֹתיו ולצרכיו כּל שליטה חוקית עליהם, הרי עוֹד ישנוֹ מקוֹם אחד, המקוֹם היחידי, המוֹסד האַחראי בּעד גוֹרלה של התנוּעה הציוֹנית, האַחראי בּפני כּוּלנו – ההנהלה הציוֹנית. בּקרבּה מוּכרחים הדברים להישָמע. אין היא רשאית להתעלם מן המצב.

ההנהלה הציוּנית, המנוּסה בּפוּרענוּיוֹת לאוּמיוֹת, המכילה בּקרבּה אנשים אשר היו עמֵלים עם הישוּב בשנוֹת הרעה, היא חייבת לדעת, גם מנסיוֹנה, כּי ישנם מצבים כּאלה אשר אַמת-המידה הרגילה של יכוֹלת ואי-יכוֹלת אינה הוֹלמת אוֹתם. יש מצבים כּשנחוּצה והכרחית התאַמצוּת נוֹעזה, התאמצוּת שבּגבוּרה, כּשרק בּכוֹח התאמצוּת כּזאת אפשר למַלֵט מן הפוּּרענוּת. שעה זוֹ כּבר הגיעה עָדינוּ. ואם בּשעה זוֹ לא ימָצא הלב העֵר, החוֹדר למצב לכל עוּמקוֹ, המַאזין לאֶנקת-האוֹהלים ורוֹאה למתחוֹלל עלינוּ, והיד החרוּצה, המַחליטה, המַמריצה – אם לא יקוּם לנוּ כּל זה בּשעה זוֹ, בּצוּרה של יחיד אוֹ קוֹלקטיב – יֵמַר מאד.

ואַל ישָאר כּאן מקוֹם לטעוּת, להרהוּר, כּי הארץ דוֹרשת הפּעם “עזרה”. אין בּארץ שוּם צוֹרך בּעזרה, בּסיוּע, יש צוֹרך רק בּעבוֹדה. בּעבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית זוֹ המתגלה לעינינוּ ורוֹמזת לנוּ מכּל קרן-רחוֹב וּמכּל שכוּנה חדשה, בּלתי-סלוּלה. עבוֹדה אשר כּל מדינה וכל עיריה, המנהלת את עניניה בּאוֹפן רַציונַלי, היתה רוֹאה בּה את הערוּבּה היוֹתר נאמנה להצלחה כּלכּלית כּללית.

אין כּל יכוֹלת להתמַהמה, אין כּל שהוּת למשׂא-וּמתן קַנצלַרי, לשַקלוֹת-וטַריוֹת דרך כּל האינסטַנציות, הממוּנוֹת על כּך. מצב הענינים כּמוֹ שהוּא, לכל חוּמרוֹ, מוּכרח להיוֹת מוּרגש מיד גם בּירוּשלים, גם בּלוֹנדוֹן וגם בּניוּ-יוֹרק. הדבר מוּכרח להימָסר וּלהישָמע בּלא פּחוֹת זריזוּת וּרצינוּת מאשר ידיעה על פּוּרענוּת מדינית, הדוֹרשת התאמצוּת יוֹצאת מן הכּלל, עוֹברת על הכּוֹחוֹת. ואז למרוֹת הדלוּת, ולמרוֹת המבוּכה – ישוּנה המצב. מוּכרח להשתנוֹת.

אייר תרפ"ג

שאלת המַשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת והשפּעתן על מצב הקרֶדיט, התעשׂיה והמוֹסדוֹת הציבּוּריים בּארץ לא זכתה למשוֹך אליה את תשׂוּמת-לב העסקנים והאֶקוֹנוֹמיסטים, העוֹסקים בּחקירת ה"מַשבּר" הכּלכּלי בּארץ. הטעמים מוּבנים. הלא סוֹף סוֹף רובּם של אלה רגליהם עצמן עוֹמדוֹת בּתחוּמה של שיטת-משׂכּוֹרוֹת זוֹ. אוּלם ועידת ההסתדרוּת קבעה את יחסה והבּיעה את התמַרמרוּתה על שיטת-משׂכּוֹרוֹת זוֹ “החוֹתרת תחת הקיוּם הכּלכּלי של הישוּב”. ועידתנוּ לא הסתפּקה בּהכרזה מוּפשטת גרידא. היא גם עשׂתה איזה צעד לבעֵר את הרע, לפּחוֹת, מקרבּנו. מוֹסדוֹתינוּ אמנם אינם נגוּעים, בּרוך השם, בּאותן המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת אשר בּהן מצטיינים אחרים, ואף על פּי כן אין גם הכּל אצלנו, אם בּרצוֹן ואם בּאוֹנס, כּשוּרה. יחד עם כּמה עוֹבדים נאמנים, הממלאים את העבוֹדוֹת הכי-אַחראיוֹת, מבּלי לדעת מנוּחה, מבּלי לדעת חג וּמוֹעד, וקיימים בּתנאים מינימַליים, נמצאים אצלנו גם עוֹבדים אחרים, מוּמחים אוֹ בּלתי-מוּמחים, חברי ההסתדרוּת אוֹ שאינם חברים לה, אשר אנוּ זקוּקים לקבּל את דרישוֹתיהם וגם שאיננוּ זקוּקים, ואלה עוֹבדים אצלנוּ בּתנאים אחרים, שוֹנים בּהרבּה אוֹ בּמעט, מתנאי העבוֹדה הרגילים אצלנוּ. יש אצלנוּ גם הבדל-מה בּין מוֹסד למוֹסד. יש מוֹסדוֹת אשר הנהיגוּ אצלם דרגת-משׂכּוֹרת בּכל חוֹמר הדין, וישנם כּאלה אשר אינם מדקדקים בּזה כּלל, והכּל נתוּן בּידי המקרה. הועידה החליטה לשנוֹת את המצב הזה, להכניס את התיקוּנים הדרוּשים בּהתאם להכּרה המוּסרית ולמצב החָמרי של ציבּוּר הפּוֹעלים. הועידה לא קיבּלה כּל פּוֹרמוּלה מוּפשטת של “השוָאַת-המחירים”, וגם לא חשבה לאפשרית לגזוֹר בּועידה את דרגת-המשׂכּוֹרת עצמה, מבּלי להביא בּחשבּוֹן מקרים יוֹצאים מן הכּלל, מוּכרחי המציאוּת החיה. אוּלם הועידה החליטה “להנהיג בּכל מוּסדוֹת ההסתדרוּת דרגת-משׂכוֹרת אחת” ולבחוֹר לשם קביעת הדרגה “וַעדה מיוּחדת העוֹמדת בּרשוּת עצמה”. וַעדה זוֹ גם נבחרה, כּידוּע, אחרי הועידה. ורבּים מאִתנוּ ציפוּ לתוֹצאוֹת פּעוּלוֹתיה, בּהכּרה כּי אלה צריכוֹת להשפּיע גם על מצב המוֹסדוֹת וגם על היחסים החברתיים בּקרבּנוּ. מדוּע זה איפוֹא לא שמענוּ עד היוֹם כּל דבר על עבוֹדתה של הוַעדה?

שאלה זוֹ יכוֹלה אמנם להיוֹת מוּצגת גם לועדוֹת אחרוֹת: לועדת העתוֹן, לועדת אִישוּר תקנוֹת “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה. אוּלם בּיחס לאלה אפשר אוּלי להתנחם בּתקוה, כּי הן רוֹקמוֹת את עבוֹדתן המוּרכּבת בּחשאי, וכי טרם בָּשל הפּרי (ואם אנוּ טוֹעים בּדוּננוּ אוֹתן לכף-זכוּת – עתידוּת הן לתת את הדין). אוּלם וַעדת דרגת-המשׂכּוֹרת אינה דוֹרשת, כּמדוּמה, לעבוֹדתה שהוּת כּל כּך מרוּבּה.

אין השאלה נשאלת לשם קינטוּר, כּי אם לשם תיקוּן. אַל תשכּח הוַעדה, כּי נבחרה, ותגש נא לעבוֹדתה.

סיון תרפ"ג

לכבוֹד בּיקוּרוֹ בּארץ של נשׂיא הבּרַנדייסיסטים, השוֹפט יוּליאַן מֶק ¹, ולכבוֹד הנצחוֹן הגדוֹל אשר זכה לוֹ הבּרנדייסיזם בּרכשוֹ לוֹ את נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית (אם לאוֹרך ימים?) – רחש לבּי דבר טוֹב, לפרסם בּרבּים את חשיבוּתה של יצירה בּרנדייסיסטית אחת. אל נא תתלוּ בּי כּוָנוֹת זרוֹת. איני מתכּוון בּזה לספּר על הגדוֹלוֹת הנצוּרוֹת אשר הגברת פֶלז ²עתידה לעשׂוֹת על שׂדה החַקלאוּת, כּידוּע לכל מוּזמני הבּנקטים, ואף לא על המפעלים הענקיים אשר הציוֹנוּת הבּרנדייסיסטית מתכּוונת לגַשם בּקרוֹב, כּידוע לכל קוֹראי “דוֹאר היוֹם”. אין חלקי בּין חוֹזי עתידוֹת, וּביחוּד עתידוֹת התלוּיוֹת בּ"רוּח טוֹבה" אשר יעלה בּידי מַאן דְהוּ להשרוֹת על מאן דהוּ. ומבַכּר אני להתבּוֹנן וללמוֹד מדברים, אמנם לא כּל כּך ענקיים, אבל מוּחשים וקיימים. והדבר המעניֵן אוֹתי הפּעם הלא הוּא: “הבּנק המרכּזי למוֹסדוֹת שיתוּפיים”.

– מה, לא שמעתם? חבל, חבל. והלא הוּא בּנק ממש. עם מנהל שלוּח מחוּץ-לארץ (וּבלתי זקוּק ללשוֹננוּ, כּמוּבן), ועם משכּוֹרוֹת, ועם פּקיד לתרגוּמים לַמנהל וּמאת המנהל, וגם עם קוּפּה ועם הלוָאות. והבּנק אינוֹ בּנק פּשוּט. הוּא צריך למַזג את שׂרידי השאיפוֹת הנשׂגבוֹת מימי ועידת-פיטסבּוּרג ³, עליה השלוֹם, תוֹר הזהב והחלוֹמוֹת של הציוֹנוּת הבּרנדייסיסטית על קוֹאוֹפּרציה וצדק סוֹציאַלי יחד עם החריצוּת והזריזוּת המַעשׂית (אֶפישֶנסי, בלע"ז) של תקוּפתה המאוּחרת.

בּשם הקוֹאוֹפּרציה הארץ-ישׂראלית, המשמשת שלט כּל כּך יפה בּחוּץ-לארץ, עלה בּידי מיַסדי הבּנק לרכּז סכוּם לא-קטן, מאה אלף פוּנטים. בּזה השקיעוּ המיַסדים עצמם בּרוֹב חריצוּתם רק עשׂרים אלף. מאת הקרן הקוֹנסטרוּקטיבית של ה"ג’וֹינט", התוֹמכת עכשיו בּארצות אירוֹפּה בּקוֹאוֹפּרציה היהוּדית, קיבּלו חמישים אלף, חצי הרכוּש של הבּנק כּולוֹ, מאת יק"א – 25 אלף, ואפילוּ מאת הדוֹד המִסכּן, ה"איקוֹנוֹמיק בּוֹרד", חמשת אלפים.

וּבאפּריל שנה זוּ כּבר מלאה שנה תמימה לפעוּלתוֹ של הבּנק. שנה “מוּצלחת”, של רוָחים. האזינוּ:

בּמשך שנת קיוּמוֹ השקיע בּארץ-ישׂראל הבּנק בּן מאַת-אלף הפוּנטים, 12,676 פוּנטים! – לשאר הכּסף לא היוּ, כנראה, דוֹרשים בּארץ. ואפשר שהיוּ, אוּלם לא לחינם נשלח הֵנה מנהל, אשר אפשר לסמוֹך עליו. סיסמתוֹ היא, כּי ההלוָאוֹת צריכוֹת להיוֹת בּטוֹחות כּמוּ בּ"בּנק אוֹף אינגלַנד". וכנראה, שמתוֹך אַמַת-מידה זוֹ יוֹתר נוֹח בּאמת להחזיק 87 אחוּזים מכּספּי הבּנק בּקוּפּוֹת לוֹנדוֹן. הפּלא הוּא בּעצם לא על ה-87 אלפים פוּנטים אשר לא הוֹציאוּ כּי אם על שנים-עשׂר האלפים שהוּצאוּ. אוּמרים כּי על כּל ההלוָאות ה"חשוּבוֹת" דנים קוֹדם בּלוֹנדוֹן. האוּמנם לא מצאוּ שם מקוֹמוֹת-השקעה יוֹתר בּטוּחים?

וּמצטיין הבּנק, כּמוּבן, לפי הסיסמה הבּאה מאמריקה גם בּהוֹצאוֹתיו הקטנוֹת. וּבאמת משׂכּוּרת של אלף פּוּנטים לשנה בּינינוּ וּבין מנהל הבּנק – מה היא? הלא הוּא איננוּ פּקיד ציוֹני, אשר עליו יש “דעה” גם ל"דוֹאר היוֹם". וסך-הכּל של הוֹצאוֹת האַדמיניסטרַציה לשנה – רק 2059 פוּנטים. ימָצֵא ודאי מי שימְצָא, כּי הוֹצאוֹת הנהלה של אַלפּיִם פוֹנטים על אַשראי של 12 אלפים, הן קצת גדוֹלוֹת מדי, אוּלם – הלא אפשר גם לחַשב חשבּוֹן אחר: לא חשבּוֹנם של הי"ב אלפים, כּי אם חשבּוֹנם של מאַת האלפים הנוֹשׂאים ריבּית בטוחה, ואזי – ודאי ישאר רוַח נקי.

אֶשתקד שהתה בּאמריקה משלחת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר עבדה שָם לשֵם בּנק-הפּוֹעלים. היא נכנסה גם בּמשׂא-וּמתן עם הג’וֹינט בּדבר הקצבת 20 אלף פּוֹנטים מקרן-הרקוֹנסטרוּקציה שלוֹ לבּנק-הפּוֹעלים. הדבר נתמך בּוַעד ה"ג’וֹינט" על ידי בּאי-כּוח פּוֹעלים בּלתי-ציוֹניים, אוּלם ה"מוּמחים" לעניני ארץ-ישׂראל מבּני בּרַנדייס היוֹשבים בּועד ההוּא חיווּ את דעתם, כּי הדבר הוּא למוֹתר. והנימוּקים חוֹתכים:

א. בּנק-הפּוֹעלים הוּא מוֹסד של מעמד, ואין הג’וֹינט הדוֹאג לכל ישׂראל צריך להשקיע כּספים בּמוֹסד מַעמדי.

ב. בּנק-הפּוֹעלים הוּא מיוּתר, היוֹת שלתמיכת הקוֹאוֹפּרציה קיים “הבּנק המרכּזי”.

והנה עברה שנה, וּבאַקטיב של הבּנק אַל-המַעמדי, המיוּעד לתמיכת הקוֹאוֹפּרציה, יֶשנוֹ לחשבּוֹן כּל המוֹסדוֹת הקוֹאוֹפּרטיביים של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – סכוּם אחד: 450 פוּנטים לקבוּצה מאוּשרת אחת. ואם חוֹשדים אתם בּמוֹסדות הפּוֹעלים, כּי עינם רעה חס ושלוֹם בּ"בּנק המרכּזי" – טוֹעים אתם. שאלוּ את ה"משבּיר", ואת המרכז החקלאי, ואת המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת ואת קבוּצוֹתינוּ ואת מוֹשבי עוֹבדינוּ – ויגידוּכם. אוּלם מַזלם, כּנראה, גרם שלא יזכּוּ ליהנוֹת מן הבּנק ה"קוֹאוֹפּרטיבי". מצד אחד, טרם נתחַוור לוֹ, למנהל הבּנק וּליוֹעציו מבּין הפינַנסיסטים שבּארץ, אם “המשבּיר”, למשל, נכנס בּגדר קוֹאוֹפּרציה, וּמצד שני – טרם חָרצוּ אוֹמר בּלוֹנדוֹן, וּמצד שלישי, יוֹדע המנהל רב-הפּעלים להציג כּל הלוָאה שנקצבה בּתנאים כּאלה, שהיא נשארת לעוֹלם בּקִצבתה.

וּבשעה זוֹ קיים גם בּנק-הפּוֹעלים ה"מַעמדי", אשר לא זכה להשתתפוּתם של ה"ג’וֹינט" ושל יק"א, ולא לסיוּעם של הבּרנדייסיסטים, ואשר עניניו אינם מתנהלים על ידי אפּוֹטרוֹפּסוּת בּלוֹנדוֹן. ואף נוֹסד לא בּסכום של 100,000 פוּנטים כּי אם בּהוֹן יסוֹדי של 30,000. וּלצאת השנה היה מחזוֹר הלוָאוֹתיו לא 12 אלף, אלא 155,000.

האם לא תוֹדוּ סוֹף סוֹף, כּי יש ויש ללמוֹד לדרך הבּנין של אחינוּ הגדוֹלים, בּעלי המעוֹף והמַעשׂיוּת?

אב תרפ"ג.

הקוֹנגרס הציוֹני חדל זה כּמה להיוֹת רק בּמה המיוּעדת לויכּוחים מוּפשטים על הציוֹנוּת וּלהכרזוֹת שבּתעמוּלה. הקוֹנגרס הציוֹני הנהוּ כּיוֹם, עם כּל ליקוּייו, המוֹסד העליוֹן היחידי בּעם, המטַפח ויוֹצר קמעה קמעה את המַכשירים העממיים לגאוּלת הארץ, לישוּבה, לבנין ולעליה. והויכּוּחים בּתוֹך הקוֹנגרס כּיוֹם אינם רק ויכּוחים הלָכיים בּהבנת הציוֹנות וניבי זרמים מעוּרפּלים הצוֹפים למרחוֹק, כּי אם בּיטוּי הויכּוּחים החיוּניים, המתנהלים יוֹם-יוֹם בּחיי המעשׂה על אדמת ארץ-ישׂראל. ואם כּי עיקר הבּניה ועיקר ההגשמה הוּא לא בּין כּתלי הקוֹנגרס אלא בּעליה וּבעבוֹדה וּבמלחמת הכּוֹחוֹת בּחיי הישוּב, הרי משמש הקוֹנגרס כּר להתנגשוּת המאוּרגנת של הכּוּחוֹת השוֹנים הלוֹחמים על תביעוֹתיהם, השקפוֹתיהם וצרכיהם בּארץ, והחלטוֹתיו של הקוֹנגרס מַתנוֹת – בּמידה מרוּבּה – את גוֹרל העבוֹדה, היצירה הכּלכּלית, הפּעוּלה החקלאית והעליה. וגם בּשעה שאין הקוֹנגרס מביא אתוֹ פֶּרספּקטיבוֹת נהדרוֹת, גם בּימים אפוֹרים ועצוּבים, כּשזרם התנוּעה נעכּר, אין הפּוֹעל פּטוֹר ממצווֹת מלחמתוֹ הכּבדה והממוּשכת בּאוּלם הקוֹנגרס וּבלשכוֹת וַעדוֹתיו.

אין כּוֹח אחר בּציוֹנוּת הבּא אל הקוֹנגרס בּאוֹתה מידת-חִיוּת בּתוֹך הציוֹנוּת המתגַשמת, בּאוֹתה מידת הנסיוֹן האישי הריאַלי, בּאוֹתה הכּרת המציאוּת, בּאוֹתוֹ לחץ הצרכים, תחוּשת המַפריעים ותוֹקף המַאוַיים, בּאוֹתוֹ שיתוּף החיים עם המוֹני העם בּגוֹלה, כּאשר הפּוֹעל-החלוּץ, אשר כּל משגה וכל מִדחה בּפּעוּלה הישוּבית והמדינית משאירים אוֹתוֹת-דמים בּבשׂרוֹ וּבנפשוֹ, בּקיוּמוֹ וּבאפקיו. הכּוֹחוֹת הצוֹררים את הפּוֹעל, המפחדים מפּניו, אשר עינם רעה בּ"הצלחתוֹ" וּבכיבּוּשיו, אלה אוֹזרים עוֹז מפּעם לפעם, ואם כּי אין אִתם כּל יצירה ישוּבית של ממש, כּל פּרספּקטיבה של עליה עממית והתבּצרוּת ישוּבית, אם כּי כּל חכמתם וכל התאַמצוּתם וּפתרוֹנוֹתיהם יש להם רק כּוָנה אחת, לעשׂוֹת את התקוה הלאוּמית היחידה מִדרס למספּר בּעלי-רכוּש, הרי עוֹמדים לעזרתם בּתוֹך הקוֹנגרס המוּשׂגים הבּעל-בּיתיים, היחסים המקוּבּלים בּחברה, הפּחד מפּני הפּוֹעל והריחוּק הרב של המוֹני הציוֹנוּת מן המציאוּת הארץ-ישׂראלית. וּבמצב זה חייב הפּוֹעל לעמוֹד על נפש יצירתוֹ, להגן על כּל עֶמדה, להציל כּל מפעל, לזרז כּל פסיעה קדימה, בּהכּרה השלמה כּי עניני הפּוֹעל, עניני הארץ ועניני העם עוֹלים בּקנה אחד. ואל ישכּחוּ זאת חברינוּ בּארץ-ישׂראל, ואל יתעלמוּ מזאת כּל הנאמנים לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי בּחוּץ-לארץ.

כּמה שלא תהיה בּלתי-נכוֹנה, בּלתי-צוֹדקת וּבלתי-מַתאימה שיטת-הבּחירוֹת הבּנוּיה על השקל, המַקנה את הזכוּת בּמחיר תשלוּם, המאַפשרת רכישת דעוֹת לבעל-אמצעים, שיטה אשר זמנה עבר זה כּמה, ואשר מן החוֹבה להחליפה בּאחרת, טוֹבה הימנה, אין גם בּתנאים אלה לעזוֹב את המערכה.

הזנחת הבּחירוֹת, אם מתוֹך רישוּל ואם מתוֹך תנוּפת-יד של בּיטוּל, אינה מביאה אִתה שוּם הגבּרה, שוּם בּיצוּר עמדה. זהוּ רק סימן לאדישוּת וּלרפיוֹן. וּבעד חוּלשה זוֹ לפני הקוֹנגרס ישלם ציבּור הפּוֹעלים שבעתים בּימי העבוֹדה שלאחר הקוּנגרס.

בּמלחמתנוּ על ההתישבוּת החקלאית, על הרחבת השטח הקרקעי של הקרן הקימת, על צוּרת התישבוּת המוֹנית חדשה בּשכוּנוֹת-שֹדה, בּמלחמתנוּ נגד חוֹסר-העבוֹדה וּבעד שימוּש פּרוֹדוּקטיבי בּכספּי הלאוֹם לצרכי העבוֹדה והעליה, בּמלחמתנוּ זוֹ עלינוּ ללכת אל הקוֹנגרס נאזרי-כּוֹח, חזקים גם בּכמוּת. דרישוֹתינוּ מלאוֹת תוֹכן חי וקוֹנקרֶטי, נוֹבעוֹת מתוֹך המציאוּת היוֹצרת, וכל כּמה שיִגבּר כּוֹחנוּ בּקוֹנגרס – כּן יהיוּ ניכּרים הדברים והפּעוּלוֹת בּמציאוּת הישוּבית בּארץ. לרכישת שקלים נשאר עוֹד זמן לא רב. עד הששי ביוּני. תחזק איפוֹא הפּעוּלה. תגבּר נא ההכּרה ויתגלה הרצוֹן העֵר ויבוֹא ציבּור הפּוֹעלים אל הקוֹנגרס בּכל כּוֹחוֹ וּבכל כּמוּתוֹ.

סיון תרפ"ג

עוד שלב / ברל כצנלסון

¹

המדרוֹן הפּוֹליטי, אשר בּוֹ מתגלגלת ארץ-ישׂראל ממחרת ההכרזה הבַּלפּוּרית, אין לוֹ, כּראה, תִּכְלָה. בּזמן האחרון נגלוּ עוד שלַבּים אחדים למַטה: ההכרזה הרשמית על קריעת עבר-הירדן מעל גוּף ארץ-ישׂראל ², והכנסת ארץ-ישראל לתוֹך הקנוּניה ההוֹלכת ונַעשית בּין “ממשלת הוֹד מלכוּתו” בּלוֹנדוֹן והדינַסטיה של בּית חוּסיין. יש לחשוֹב כּי אין אלה השלַבּים האחרוֹנים בּמוֹרד, מן הבּחינה הגיאוֹגרפית יש אמנם לחשוֹב את האוֹפֶרַציה למוּגמרת. גבוּלוֹת ארץ-ישׂראל נקבּעוּ בּצוּרה כּזאת שלהוֹסיף הָצֵר וקַצץ אוֹתם כּבר אין אפשרוּת: לַצפון יש בּעלים, בּדרוֹם חסה עין ממשלת-המַנדט על מדבּר עָרִיש ³, ממערב הוּפקדוּ שוֹמרים נאמנים, פּקידים יהוּדים בּמחלקת העליה של ממשלת “פּלשׂתינה (א"י)”, עכשיו נגזר העיקר: המזרח. ויש רגלים לַדבר, כּי בּתוֹך המקח-וּממכּר עם חוּסיין וּבניו הוּנַף הגרזן גם על עֶציון-גבר: חיגָ’ז תוֹבעת. אוּלם בִּפנים, בּתוֹך הגבוּלוֹת הללוּ, טרם נגמר המדרוֹן.

הקַפּיטוּלַציה של ממשלת הארץ בּפני שלטוֹן האֶפֶנדיוּת המאוּרגנת, הקפּיטוּלציה הבּלתי-פּוֹסקת המגיעה לידי התרפּסוּת ממש, אשר מצאה את בּיטוּיה האָפיָני בּמעשׂה האחרוֹן שבּאחרוֹנים: ההוֹדעה הרשמית על דחיית המוֹעצה המחוֹקקת, המכריזה כּי הבּחירוֹת “בּטלוֹת וּמבוּטלוֹת”, קפּיטוּלציה זוֹ אפילוּ כּשהיא לעצמה אוֹמרת הרבּה.

אַל יתנוּ הדברים מקוֹם לטעוּת. עצם דחייתה אוֹ בּיטוּלה של המוֹעצה המחוֹקקת עלוּל פּחוֹת מכּל לצעֵר. אין איש מוֹריד דמעוֹת על ה"נֵפֶל" הפרלמנטרי הזה. שוּם עם מעמי הארץ, לא היהוּדים ולא הערבים, לא חָשו כּל צוֹרך בּבריאה משוּנה זוֹ, זיוּף השלטוּן העצמי, המוּרכּבת מחברים נבחרים וּממוּנים, כּמנהגה של אנגליה עם ה"נייטיבס". ואיש לא רצה בּה מלבד הממשלה עצמה, בּעלת ההמצאה המחוּכּמה. ואם הישוּב היהוּדי, והפּוֹעלים בּפרט, לא הסתלקוּ בּפּוּמבּי ממוֹסד זה, אשר כּל טוֹב לא היה צפּוּן בּוֹ, היה זה רק משוּם טעם אחד: מאי-רצוֹן להימָצא בְּצַוְתָּא חַדָא עם צוֹררי ישׂראל ורוֹדפי העליה. אוּלם אם אוֹתה ממשלה, המַכריזה כּי מדיניוּתה “שוֹאפת לכוֹנן בּפּלשׂתינה (א"י) מוֹסדוֹת של שלטוֹן עצמי”, ממשלה אשר התחייבה על זאת בפני חֶבר הלאוּמים (התחייבוּת זוֹ, אמנם, אינה מחייבת אוֹתה להכּיר בּמוֹסדוֹת הטבעיים והקיימים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, הצוּרה הצוֹדקת וההוֹלמת בּיוֹתר ארץ כּארצנוּ, עם גזעיה, לשוֹנוֹתיה ותרבּוּיוֹתיה השוֹנוֹת, כּשם שהתחייבוּת זוֹ אינה מוֹנעת את הממשלה מלמסוֹר את “השלטוֹן העצמי” של העיריוֹת לידי ממוּנים) אינה מתבּיישת להוֹדוֹת קֳבָל-עם, כּי היא הסתלקה מנסיוֹנה היחידי של יצירת מוֹסד מחוֹקק, כּביכוֹל, לרגל הלחץ החזק שהוּטל על ידי אגוּדוֹת מתנגדוֹת לבּחירוֹת, מַהוּ אזי גבוּל ההכנעה והקַפּיטוּלַציה, אשר ממשלה כּזאת לא תעברנוּ? וּבפרט, אם המעילה בּהתחייבוּיוֹת תידָרש על ידי איזה חשבּוֹנוֹת, אשר אינם שייכים כּלל לעם היוֹשב בּארץ, אבל יכוֹלים להיוֹת חשוּבים, אוֹ להירָאוֹת חשוּבים בּעיני השלטוֹן תוֹפס המנדט. בּמוּבן זה עוֹד יש לחכּות, כּי הקנוּניה החוּסיינית אשר טרם נגמרה, כּנראה, בּאשר חיגָ’ז עוֹדנה עוֹמדת על המקח, עוֹד צוֹררת לנוּ חדשוֹת בּכנפיה. אחד העתוֹנים העוֹינים את בּית-חוּסיין, המבטל את כּל חשיבוּת ענין ה"בּרית" ⁴בּשביל עמי-עֲרָב ורוֹאה בֹּו רק הכנעה לאנגליה, מגלה בּה פנים, כּי אין היא מכילה כּל זכוּיוֹת של ממש, מלבד, אוּלי, צמצוּם ההגירה היהוּדית…

על עצם ה"בּרית" לא ידוּבּר כּאן. צוּרתה האמיתית וּמַהוּתה הריאַלית עוֹד תתגלה. לא “הכרזה” ראשוֹנה ולא “הכרזה” אחרוֹנה היא לאנגליה. ואף הנסיוֹן לזייף תנוּעת שחרוּר לאוּמית על ידי פּרֶטֶנדֶנטים מתחרים רוֹדפי כּסאוֹת וּמקימי “בּתים” – אינוֹ חדש. תנוּעוֹת השחרוּר האמיתיוֹת אם תפרוֹצנה בּמזרח תהרוֹסנה את הדינַסטיוֹת עם מַמליכיהן יחד. וּבארץ היחידה מארצוֹת עֲרָב, אשר טעמה טעם מלחמה על עמידה בּרשוּת עצמה, אשר למדה להביא קרבּנוֹת לשם השחרוּר, והיוֹדעת פּירוּשה של תנוּעה לאוּמית ורוֹאָה עצמה רשאית לעמוֹד בּראש בּרית ערבית מַקיפה, – בּמצרים – שם יוֹדעים גם כּיוֹם להתיחס מבּלי כּל אֵמוּן לכל הרקמה של בּית-חוסיין, העוֹשׂה את ה"תנוּעה הלאוּמית" כּלי-שרת לחשבּוֹנוֹתיה של בּריטניה. לנוּ חשוּב לציין, כּיצד נתקבּלו הדברים בּישוּב, כּיצד נתקבּל בּינינו הדבר שארץ-ישׂראל היתה לסחוֹרה העוֹברת לסוֹחר, היכוֹלה להיכּנס כּאֶתְנָן בּכל חוֹזה.

הדברים נתקבּלוּ, מוּתר לאמוֹר, בּשלוה (איני מדבּר על אוֹתוֹ החוּג הצוֹהל מעוֹדוֹ לקראת כּל תוֹפס-שלטוֹן, גֶ’מַל-פֶּחָה ⁵ אוֹ אלֶנבּי ⁶, פייצל ⁷ אוֹ גוּרוֹ ⁸, וֶניזֶלוֹס ⁹אוֹ מוּסטַפא כֶּמַאל ¹⁰, עַבּדאַלָה ¹¹אוֹ סמוּאֵל ¹², ועל אותו העתוֹן ¹³) אשר נוֹעד מתחילת בּרייתו להתמוֹגג מרוֹב הערצת כּל מי שזכה לעלוֹת לגדוּלה. אלה מיהרוּ והזדרזוּ גם הפּעם לקַדם בּתרוּעה את המצליחים וּלציין עם זה את נצחוֹן עצמם). הציבּוּר לא זע. קוֹל עֲנוֹת של בּוֹדדים לא עוֹרר אפילוּ הד. שאגת-חמס על שוֹד-עם לא נשמעה. המוּמחה הפּוֹליטי של ההנהלה הציוֹנית נתן את בּיאוּריו ועסקני הישוּב הקשיבוּ. עסקנים מַרחיקי-ראוֹת כּבר שׂשׂים לקראת ה"הינטֶרלַנד"…

הכּל נתאַבּן.

המקרה הוּא הדבר? לא. זהוּ פּרי פּעוּלתה החינוּכית של ההסתדרוּת הציוֹנית בּמשך השנים האחרוֹנוֹת. זהוּ החינוּך המַרדים, המַרגיע, המלמד תדיר זכוּת, המַצדיק כּל עוול, מַקהה כּל רגש וּמרפּא כּל פּצע בּדברי-מתיקה וּבתנחוּמוֹת-שוא. זוֹהי השיטה אשר השׂכּילה לעשׂוֹת את התנוּעה העממית המדינית לחַסרת-אוֹנים וחַסרת-ערך, לכתחילה בּעיני עצמה ואחר כּך גם בּעיני אחרים.

בּעזבוֹנוֹ של בּוקי בּן יָגלי ¹⁴המנוֹח יֶשנה אגדה אליגוֹרית מוּפלאה בּמינה. “קבוּרת נשמוֹת”. מעשׂה בּגביר עם-הארץ אשר עשׂה מעשׂה רב: שלח שליחים לכל קצוי תבל לאסוֹף את ספרי החכמה בּכל הדוֹרוֹת וּמכּל הארצוֹת. וַתֵּרֶב השׂמחה בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה, כּי קם גוֹאל וּמקבּץ לחכמת-ישׂראל, אוּלם המכנס, אשר נתפּרסם בּינתים, הֵתֵל מרה בּתקוַת-החכמים: הוּא בּחר ולקט וקיבּץ את כּל הספרים וכתבי-היד הנשכּחים והנידחים, למען בּעֵר אוֹתם מן העוֹלם וּמסוֹר לקבוּרה – “קבוּרת נשמוֹת”.

למהתלה אשר כּזאת בּחר הגוֹרל בּהסתדרוּת הציוֹנית. ניתן לה הכּוֹח לעוֹרר בּעם את ספוּני חוּשיו המדיניים, את כּוֹסף הגאוּלה והקוֹממיוּת. והיא עוֹררה וטיפחה וריכּזה והדליקה את כּל אלה, למען – –

                                                           ***

וּבימים שהקוּרים האחרוֹנים של האילוּזיוֹת נקרעים בּיד רְמִיָה ואַכזריה אשר רַחֵם לא תדע וּבוֹשת זרה לה, טוֹב היה ללמד את לבּנוּ וּלחַשל אוֹתוֹ לימים יבוֹאוּ. טוֹב היה אילוּ אמרנוּ לעצמנוּ: ימי תרוּעת הנצחוֹן של שנוֹת-ההכרזה לא השאירוּ לנוּ דבר מלבד מַפּח-נפש וכּוֹחוֹת מוּצאים לריק. הימים הקשים והאפוֹרים, אשר בּאוּ אחריהם, ימי היאוּש בּתפוּצוֹת הגוֹלה והרוּח הכּבדה בּארץ, הם מילטוּ לנוּ משהוּ: עליה של שלוֹש רבבוֹת, אדמת-העמק, נקוּדוֹת-ישוּב חדשוֹת, שכוּנוֹת עירוֹניוֹת, תנוּעת פּוֹעלים חלוּצית ויוֹצרת. זהו המִבטח היחידי.

וה"הבטחוֹת" וה"התחַייבוּיוֹת"?

עֲבָרֵנוּ קַָדם לכל ההבטחוֹת וההכרזוֹת ואף עתידנוּ ותקוָתנו אינם מעוֹלם ההכרזוֹת וההבטחוֹת. היתדוֹת אשר אנוּ תקענוּ ונתקע בּארץ – לא ימוֹטוּ. וההתחַייבוּיוֹת אשר אנוּ קיבּלנוּ על עצמנוּ – תתקיימנה.

סיון תרפ"ג

ה"שׂמאל" בּארץ-ישׂראל שייך לסוּג היצוּרים המתרבּים על ידי “התפּלגוּת”. כּידוּע, ישנם בּסוּלם-הטבע שלַבּים כּאלה, אוֹרגַניזמים חסרי חוּט-השדרה, אשר דרך הִתרבוּת זוֹ, על ידי חלוּקה ל-2, ל-4, ל-16, טבעית היא להם. אַיה זוֹכר ואַיה מוֹנה את כּל גלגוּלי השמוֹת השוֹנים וּפילוּגיהם לחצאים ולרבָעים מיוֹם היבָּרא המ. פּ. ס והמ. פּ. ס. ע., וה י. ק. פּ. והפּ. ק. פּ. וה ק. פּ. פּ. ² ועד ועדת-האִרגוּן ³, ועד “פרקצית הפוֹעלים בּתוֹך (?) ההסתדרוּת”, פרקציה זוֹ שהיא בּבחינת אחת שהן שתים, האחת – מפלגתית, והשניה “בּלתי-מפלגתית”, האחת – פרקצית הפּוֹעלים סתם, והשניה – מַכריזה על עצמה “המוֹסד העליוֹן של פרקצית הפּוֹעלים בּיפוֹ ושל הפרקציה הפּרוֹליטרית בּירוּשלים וּבשאר המקוֹמוֹת”. וּלמי מִסתם אנשים שאינם “פּוֹעלים מן הפרקציה” תימָצא חריפוּת-המוֹח הדרוּשה והבּקיאוּת המספּיקה בּכדי להבחין בּין בּנות-המין השוֹנוֹת וגוֹניהן ועמדוֹתיהן רבּוֹת התמוּרוֹת והחליפוֹת? והיוֹת שאִי-ידיעה זוֹ עלוּלה להעמיד את הציבּוּר במַדרגה של עם-הארצוּת פּוֹליטית גמוּרה, קיבּלתי עלי את הטוֹרח, לטוֹבת הציבּוּר, לחקוֹר וּלחפּשׂ, בּעתוֹנים וּבפּרוֹגרמוֹת, בּמקוֹרוֹת עצמם וּבקרוֹבים למקוֹרוֹת. אינני יוֹדע אם עבוֹדתי תמצא לה מַעריכים, אוּלם היא לא היתה מן הקלוֹת. צללתי עמוּקוֹת. וזאת אשר העליתי:

“כּל אחת – מן הפרקציוֹת – רוֹצה להישאר היחידה, המוּכּרת “שָם”, בּחוּגים הגבוֹהים, לפני הרָשוּת העליוֹנה של האינטרנַציוֹנַל. כּל ה”מלחמה" נוֹשׂאת אוֹפי מגוּחך, מעשׂה-נַערוּת. הליקוידַטוֹרים הגלוּיים, יֶבסֶקים מסוּגוֹ של מֶרֶז’ין, הקוֹראים לעצמם ק. פּ. פּ. וּקרוּיים כּאן ה"עֶמעסים", יש להם בּכל הארץ כּ-35–40 חבר. הם הנם מחַבּרי הכּרוּז “נגד הסכּנה האימפּריאַליסטית הכי-גדוֹלה – ההסתדרוּת הציוֹנית”, בּחתימת “קבוּצת פּוֹעלים אינטרנַציוֹנַלית”, הם שהכריזוּ חרם על הבּחירות לועידת ההסתדרוּת הכּללית, בּאשר השקפתם היא שכּל הטָבה בּמצב הפּוֹעלים היהוּדים כּאן משמשת בּאוֹפן בּלתי-ישר תמיכה לציוֹנוּת. היאוּש של חלק ממחוּסרי-העבוֹדה וכל תלוּנה של שטוּת וכל נבוּאה רעה על ארץ-ישׂראל – הם לפיכך “פּעוּלתם המַרכּסיסטית” היחידה. הם הנם היחידים אשר זכוּ להיוֹת “מוּכּרים”, בּאשר הם נשמעים לפקוּדוֹת הקוֹמאִינטרן ⁴, לרדוֹף את רעיוֹן הציוֹנוּת הפּרוֹלטרית בּכל צוּרה שהיא" – –"הקבוּצה השניה של הליקוידטוֹרים, היא ה פּ. ק. פּ.; ההנהלה הרשמית של מי שהיתה מ. פּ. ס., אשר קיבּלה בּישיבה אחת רזוֹלוּציה (מטוּשטשת אמנם) בּעד הפּלשתיניוּת, ותיכף וּמיד הכריזה על “הצטרפוּתה” מבּלי כל תנאים ועל יציאתה מן ה"בּרית העוֹלמית". היא מנהלת כּל הזמן את פּעוּלתה בּמרמה וּבדֶמורַליזַציה כּלפי שני הצדדים. לפני ההמוֹנים נשבּעים, כּי עוֹדם “פּוֹעלי ציוֹן” בּכל לבּם, אלא שהיוּ אנוּסים “להצטרף”, בּכדי להישָאר המפלגה האַרצית היחידה המוּכּרה. לפני ה"עמעסים" וּלמעלה מהם, מוֹדיעים כּי היוּ ללוֹחמים נלהבים נגד “פּוֹעלי ציוֹן” ואת ההחלטה הפּלשׂתינאית, כּביכוֹל, מכַנים בֹשם “דקלַרציה” שאינה מחייבת לשוּם דבר. ה"עמעסים" אינם מתפּשרים, ודוֹרשים דוקא הסתלקוּת גלוּיה מן הדקלרציה. ואגב שקוּעים בּחשבּוֹנוֹת פּרטיים וּבזלזוּלים. כּל קבוּצה מוֹכיחה, כּי השניה מַפריעה לאיחוּד. וכל אחת חוֹשבת את עצמה למפלגה הארצית היחידה (לא חס ושלוֹם סקציה יהוּדית; בּעיקר חוֹלמים על דבר ערבים!). ה פּ. ק. פּ., תחת לחץ של גאוֹן חדש, הלכוּ לועידת ההסתדרוּת בּתוֹר “פרקצית הפוֹעלים”. בּאמצע הועידה נבהלוּ, כּנראה, מפּני הבּיקוֹרת של ה"עמעסים" ועזבוּ, אם כּי המנהיג החדש עצמוֹ חוֹשב את העזיבה לשטוּת וָפשע".

“כּל קבוּצה מאַיימת על השניה כּי תצטרך למסוֹר דין-וחשבּוֹן לפני הרָשוּת העליוֹנה”. – – מלחמה בּדבר השם, פּניוֹת אישיוֹת, הוֹנאַת ההמוֹנים והוֹנאַת הקוֹמאִינטרן. רוּבּם מבקש את ההזדמנוּת לעזוֹב את הארץ ונמצא כּאן רק מחוֹסר דמי-כּרטיס-אניה. שוּם יחס למלחמה וליצירה כּאן אין להם".

מנַין ליקטתי פּסקה זוֹ? האין אתם חוֹשדים בּי, רבּוֹתי, כּי הבאתי לכם מַטעמים מדבריו של איזה שוֹביניסט וריאַקציוֹנר, צוֹרר הקוֹמוּניזם, וּמתנַכּל לפרוֹלטריוֹן להתעוֹתוֹ מני דרך, כּי אלה הם דבריו של אחד ממַנהיגי ההתסדרוּת החַטאים? לחינם חשדתם בּי. המקוֹר – מקוֹר. גזר-דין חריף זה נתפּרסם ביוֹם 11 בּמאי 1923 בּ"אוּנזער אַרבּייטער טריבּוּנע" הוַרשאית, עתוֹנה של מפלגת הבּרית השׂמאלית, זוֹ הבּרית המִסכּנה, השכּוּלה, אשר גידלה וטיפּחה את נטעי שעשוּעיה, מ. פּ. ס. וּ מ. פּ. ס. ע., י. ק. פּ. ו פּ. ק. פּ., והם הפכוּ אליה עוֹרף, זוֹ הבּרית השוֹלחת אלינוּ מפּעם לפעם את שליחיה הנאמנים ללַמד את פּוֹעלי ארץ-ישראל תוֹרה ודרך-ארץ, וסוֹפם של שליחיה אלה, בּרוּבּם הגדוֹל, למעוֹל בּשוֹלחיהם ולמצוֹא לעצמם את הדרך הישרה אל גן-העדן הקֶרמלָאי, והעתוֹן הנהוּ אוֹתוֹ העתוֹן – ואם בּשינוּי שם – אשר היה בּמשך השנים נוֹתן מקלט לכתבי השִׂטנה וההַלְשָנה של מאירסוֹן ושל אַדמוֹני ושל חבריהם, כּל אלה, אשר מצאוּ להם אחר כּך מנוּחה נכוֹנה תחת כּנפי השכינה היֶבסקית. ועכשיו בּאה תקוּפת-ה"תשוּבה", כּנראה, וסוֹפרוֹ הארץ-ישׂראלי של אוֹתוֹ עתוֹן מַפליט בּשׂפה רפה: “כּי כּל פּעוּלתם בּמשך השנתים, גם בּשעה שמהם היוּ חברינוּ, היתה רק קוֹמפּרוֹמֶנטַציה אחת גדוֹלה”.

ואף על פּי כן – אַל תיוָאש, אסיר-תקוה. התנחמוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, וּמחוּ דמַע: פרקציה חדשה נוֹלדה למזל-טוֹב. כּכה מבשׂר אוֹתוֹ העתוֹן. שליח חדש בּא לבּרית. והשליח החדש מאַרגן פרקציה חדשה. והפּעם, כּמוּבן, אנוּ “ניגשים לעבוֹדה בּכל האחריוּת”.

התבּשׂרוּ!

---

וּבכן, הבּרית ה"שׂמאלית" חוֹזרת בּתשוּבה. אחרי אשר שליחיה יצאוּה וכמה ממַנהיגיה מצאוּ – אחרי כּל העקלקלוֹת והנַפתוּלים – את המוֹצא הישר ל"אוּרְחָא דִמְהֵימְנוּתָא", ואחרי אשר מפלגוֹת שלמוֹת וחלקי מפלגוֹת נשׂרפוּ כּליל בּלַהב הקוֹמוּניזם, ואחרי אשר בִּפְנים, בּתוֹך רחוֹב הפּוֹעלים היהוּדים, “הבּלתי-מוּכּר” ונאבק על שארית-פּליטת קיוּמוֹ, השׂתררה עצבוּת, ואחרי אשר הוֹדוֹת לפעוּלתם הריאַקציוֹנית והשוֹביניסטית של אלה העקשנים, אשר לא חפצוּ לחכּוֹת עם ישוּב ארץ-ישׂראל עד בּוֹא המשיח המוֹעצתי, נתבּרר פּתאוֹם שוּב, כּי יש פּלשׂתינה (ארץ-ישׂראל הס מלהזכּיר!) בּעוֹלם, וּפוֹעלים בּתוֹכה – כּל אשר נשכּח בּימי מסע הנצחוֹן של טרוֹצקי בּפּוֹלין ⁵– אחרי כּל אלה נתעוֹררה ה"בּרית" וּפיה ממַלל שיר בּהתלהבוּת על פלשׂתינה, ממש כּמו בּימים הטוֹבים של הדקלַרציה וסן-רמוֹ. ולא זה בּלבד, אלא שגם לדעוֹתיהם המשוּבּשוֹת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל קמוּ מגינים. התיאוֹרֶטיקן של ה"בּרית", החבר ניר עצמוֹ, יצא בּפוּמבּי ללַמד, כּי “נכוֹן היה העיקר של ההסתדרוּת הכּללית, אשר חָפצה להחליף את הקבּלן הפּרטי, וכוֹזבת וקִצרת-ראוּת מדינית היתה עמדתם של מ. פּ. ס. ע.” הוּא גם מבאר את סיבּת מיעוּט השפּעתם בּארץ וּמלגלג על ה"הוּרָה-מַרכּסיזם ואי-הכּשרון המוּחלט לתפּוֹס וּלהכּיר את מצב הענינים בּארץ", ועל “הרזוֹלוּציוֹת התיאוֹרטיוֹת הארוכּוֹת אשר אין להן שחר בּמוּבן המדיני, ועַם-הארציוּת, בּמוּבן הסוֹציאַלי והכּלכּלי, של קוֹמץ הגנרלים של המהפּכה בּמזרח הקרוֹב, אשר חפצוּ מיד בּרדתם מן האניה לסגל את פלשׂתינה עם תנאיה המיוּחדים בּכּלכּלה וּבמדיניוּת לאָפני-הפּוּטש המוּכנים שלהם”. “אין להתיחס אליהם בּרצינוּת”, אוֹמר החבר ניר, זה החבר ניר, אשר מי כּמוֹהוּ ל"רזוֹלוּציוֹת תיאוֹרטיוֹת ארוּכּוֹת".

ולא רק החבר ניר.

בּרֶויזיה וּבביקוֹרת עצמית עוֹסקים עכשיו רבּים בּ"בּרית". עוֹסק בּזה, גם ה"מוּמחה" לעניני ה"מזרח הקרוֹב" וּלעניני “התישבוּת” ז. אוֹסטרוֹבסקי. וכאדם החי בּרוּסיה וּבקי בּכל התֶזיסים של הקוֹמאינטרן, הרי מוּבן מאליו שרביזיה זוֹ נַעשׂית אצלוֹ לאוֹר המלה האחרוֹנה. ואת פּרי עבוֹדת מחשבתוֹ המאוּמצת, המוּמחית, הוּא מַרצה בּ"פּראָלעטארישע שטימע" הניוּ-יוֹרקית:

“פּסק-הדין של הקוֹמאינטרן נגד הציוֹנוּת חל עלינוּ ה י. ק. פּ. ואין לבטל ענין זה בּתנוּפת-יד. הקוֹמאינטרן אינוֹ בּקי למַדי בּ”ויתוּרים" שלנוּ, בּכדי שיאמין לנו על דיברָתנוּ, כּי אין אנוֹ שוֹביניסטים סוּבּיֶקטיביים ואימפּריאַליסטים אוֹבּיֶקטיביים. דברים כּאלה יש להוֹכיח רק על ידי מעשׂים (ההדגשוֹת כּוּלן בּגוּף המקוֹר). מחַד גיסא, רוֹאה הקוֹמאינטרן, כּי לעת עתה אין אנוּ עוֹשׂים שוּם דבר לא בּפּלשׂתינה ולא בּשביל פּלשׂתינה. אַדרבּא, הקוֹמאינטרן יוֹדע מהחלטוֹתינוּ, כּי אנוּ מכחישים כּל צוֹרך של בּניה קוֹנסטרוּקטיבית, בּטרם יוּקם שם שלטוֹן-מוֹעצוֹת. והיוֹת שהקוֹמאינטרן יוֹדע יפה מתוֹך נסיוֹן, כּי דוקא מצד שלטוֹן-מוֹעצוֹת תפגוֹש תכניתנוּ את המכשוֹלים הקשים בּיוֹתר לרגל הפּוֹליטיקה האנטי-ישוּבית ההכרחית של שלטוֹן זה, לפיכך הוּא חוֹשב את הפלשׂתיניוּת שלנוּ לאוּטוֹפּיה. מאִידך גיסא, רוֹאה הקוֹמאינטרן כּי על הפּוֹליטיקה המסוּימת של הציוֹנים, הפּוֹליטיקה האימפּריאליסטית והקוֹלוֹניזַציוֹנית בּאמת אין אנוּ משיבים כּהלכה, משוּם שכּאילוּ אין זה מתפקידנוּ לטפּל בּפֹּוליטיקה ריאַלית וּבענינים כּלכּליים. אנוּ משאירים לבּוּרג’וּאַזיה ידים חפשיוֹת בּפלשׂתינה, וּמסתפּקים בּרזוֹלוּציוֹת קלוּשוֹת. משוּם כּך חוֹרץ הקוֹמאינטרן את משפּטנוּ, לא רק בּתוֹר אוּטוֹפּיסטים, כּי אם גם בּתוֹר אימפּריאַליסטיים אוֹבּיֶקטיביים; כּלוֹמר, פּשוּט קוֹנטר-רבוֹלוּציוֹנרים… זוֹהי הטרגדיה שלנוּ, טרגדיה של ציבּוּר-פּוֹעלים יהוּדי בּלתי-מוּכּר, אבל אין לנוּ להתרעם אלא על עצמנוּ: חייבים אנוּ בּפּסיביוּת שלנוּ, בפִּילפּוּליסטיקה הקוֹמוּניסטית, בּחקירוֹתינוּ הנבוּבוֹת העוֹשוֹת אוֹתנו חסרי-אוֹנים ועֲקָרים".

איזוֹ בּיקוֹרת עצמית, איזה אוֹמץ הניתוּח. איזה “דרַנג” ל"מעשׂים", ל"מעשׂים אשר יוֹכיחוּ". מה הם איפוֹא המעשׂים, הצריכים להציל את “ציבוּר-הפּוֹעלים היהוּדי הבּלתי-מוּכּר” מן הטרגדיה שלוֹ? התשוּבה הגלוּיה טרם ניתנה. אוּלם רמז לתשוּבה כּשר ישנוֹ גם בּמאמר זה:

“כּיצד, למשל, ענינוּ על הטרגדיה הידוּעה, אשר הציוֹנים שׂיחקוּ בּ”מעדזשין"? הלא זהוּ פּשע ענקי, מעשׂה-אוֹנס גלוּי: לאוֹר השמש גוֹרשוּ אלפי פּלחים ממקוֹמוֹת ישוּבם. לקחוּ מהם את כּל אדמתם, חרשוּ את האדמה עד לפני חלוֹנוֹת בּתיהם, ויצרוּ שם “מוֹשב עוֹבדים”. וכל זה נעשׂה לא בּקצה העוֹלם, כּי אם בּעמק יזרעאל, ולא על ידי פֶרמֶרים פּרטיים, בּלתי-אַחראים, כּי אם על ידי הנהלת הנַציונַל-פוֹנד! וכיצד ענינוּ אנוּ על זאת? כּלוּם ערכנו חזית נגד הכּוֹבשים? כּלוּם הגינוֹנוּ על הפּלחים השדוּדים? כּלוּם הסבּרנוּ את מעשׂי-האלָמוֹת לפני העוֹלם הרחב?"

כּכה הוֹלך וניגר הפּתּוֹס הנבוּאי של ז.אוֹסטרוֹבסקי, אשר נכמרוּ רחמיו על ה"פּלחים השדוּדים". וזהוּ, כּנראה, פּירוּשה של ה"פּלשתיניוּת האַקטיבית", הנישׂאת עכשיו על שׂפת כּל האוּדים המוּצלים.

אכן, לא לשוא, כּנראה, התחבּט זה כּמה מוֹחוֹ המסכּן של היֶקוֹפּיסט. נמצאה סוֹף סוֹף אוֹתה ה"פּלשׂתיניוּת האַקטיבית", אשר דרכּה אפשר גם להגיע עד כּדי לזכּות להכּרה מאת הקוֹמאינטרן. מכּאן סוֹף סוֹף תצמח אוּלי הישוּעה.

---

אם “דרך תשוּבה” זוֹ של ז. אוֹסטרוֹבסקי תכבּוֹש את לב הקוֹמאינטרן – מסוּפּקני, אחרי הכּל. הנַפתוּלים ודרכי המחשבה העקלקלוֹת, הזיגזַגים האִטיים האלה אל תוֹך זרוֹעוֹת הקוֹמאינטרן – זָרוּ שם. הלא סוֹף סוֹף ביֶבסקציה גוּפא מי שם אשר לא טעם מעוֹדוֹ טעם של “שקל” אלא שהאנשים היוֹשבים שם, לִפְנַי ולִפְנים, השׂכּילוּ לעבוֹר את כּל אוֹתן הדרגוֹת באוֹפן מהיר וחרוּץ. בּעצם הענין, הלא כּל ההבדל בּין המפלגוֹת השוֹנוֹת בּתקוּפתנוּ הוּא ההבדל בּגיל: מי שקפץ קפיצה אחת מהירה ומוּצלחת, ומי שנגרר עד היוֹם בּצעדי צב, בּאוֹתה המגַמה. ואלה הנמצאים לפנַי ולפנים, ויוֹדעים את הסוֹד של הליכה מהירה, הם דוֹרשים עכשיו דברים הרבּה יוֹתר בּרוּרים מאשר הגַנה רַגשנית על הפּלחים השדוּדים, עלייתם לארץ של ה"מגינים" גוּפא לקוֹנטררֶבולוציה תיחשב שם.

הנה מוֹדיעה ה"רוֹסטא" ⁶ל"פּרַבדה" ⁷המוֹסקבאית ישר מ"אַנגוֹרה" ⁸: “21 בּמאי. בּיפוֹ (פּלשׂתינה) נמשכוֹת השביתוֹת והמהוּמוֹת בּין הפּועלים. בּשעת ההתנַגשוּת נפצעוּ 9 גַ’נדַרמים. הפּוֹעלים דוּרשים לאסוֹר את הכּניסה של מהגרים חדשים וּפליטים ליפוֹ, מפּני שהם מוֹרידים את שׂכר העבוֹדה”.

מלב מי הוּצאוּ הדברים? וּמי היא הזַכּאית בּין כּל הפרקציוֹת, שעל ידה נתגלגלה הזכוּת להביא ה"אמת" הזאת אל ה"פּרבדה"?

---

אוּלם “הפּלשׂתיניוּת האַקטיבית” אינה מסתפּקת רק בּהגנה על ה"פּלחים השדוּדים". אוֹתה ה"פּראָלעטאריישע שטימע", היוֹדעת בּדברי כַּתביה מארץ-ישׂראל לציין את הקוֹאוֹפּרטיבים בּארץ בּתוֹר “חנוּיוֹת פּרטיוֹת”, יוֹדעת גם לספּר על ששים וחמישה פוּנטים שנשלחוּ מיוֹהַניסבּוּרג שבּדרוֹם אפריקה לקפּא"י (איזו קפּא"י?), “לשם יסוּד קוֹאוֹפּרטיב של תפירה”. “בקוֹאוֹפּרטיב הזה הם מבטיחים להוֹסיף לתמוֹך”.

הוֹסיפוּ, הוֹסיפוּ לתמוֹך, יהוּדים מיוֹהניסבּוּרג! קוֹאוֹפּרציה בּארץ-ישׂראל הִנָה אמנם בּחזקת ריאַקציה, וה"פּוֹליטיקה האַנטי-קוֹלניזציוֹנית של שלטוֹן המוֹעצוֹת" מתנגדת לה בּהחלט, את זאת כּבר בּירר למַדי החבר ז. אוֹסטרוֹבסקי, אוּלם מה לעשׂוֹת ליהוּדי יוֹהניסבּוּרג, אשר דוקא “קוֹאוֹפּרטיב של תפירה” פּוֹתח את כּיסוֹ? כּלוּם לא נשתמש בּוֹ לשם “מעשׂים אשר יוֹכיחוּ”, “כּי אנוּ איננוּ שוֹביניסטים סוּבּיֶקטיביים ואימפּריאַליסטים אוֹבּיֶקטיביים”?

תמוּז תרפ"ג

(מתוֹך נאוּם בּקוֹנגרס הי"ג. קַרלסבַּד, אוֹגוּסט 1923)

מיוֹם פּתיחת הקוֹנגרס ועד היוֹם, ועוֹד חצי שנה לפני זה, עוֹמד ענין “הסוֹכנוּת היהוּדית” ומַטריד את העוֹלם הציוֹני. איני רוֹאה את הענין הזה כּדבר הנוֹבע מתוֹך צרכיה של התנוּעה הציוֹנית, מתוֹך חיי הרעיוֹן אוֹ מתוֹך חיי העבוֹדה בּארץ. אוּלם, אם נַניח שטעוּת היא בּידי, שענין זה הוּא בּאמת רציני וחיוּני לגבּי התנוּעה הציוֹנית, הריני שוֹאל, מדוּע זה הוּא מוּגש לנוּ לא בּצוּרת הצעה בּרוּרה וּמפוֹרשת, סעיפים סעיפים, כּי אם בּצוּרה של אֶכּספּרימנט. זה חצי שנה, שכּל נאוּם וכל ראָיוֹן מביאים לנוּ אימפּרוֹביזַציה חדשה. וּבמקוֹם דברים, אשר יאמרוּ לנוּ בּרוּר, מה נדרש מאִתנוּ ומה צפוּי לנוּ, מגישים לנו נוּסחה סתוּמה המליטה את התוֹכן. ועד כּמה יש לסמוֹך על נוּסחאוֹת כּלליוֹת, וּמה התוֹכן אשר אפשר להכניס לתוֹך נוּסחאוֹת כּלליוֹת, כּבר למדנוּ מתוֹך הנוּסחה של “הבּית הלאוּמי”. ינַחמוּנוּ בּזה, כי בּויכּוּחים של הימים האחרוֹנים ניטשטשוֹ התחוּמים בּין המחַייבים והמבקרים, כּי בּין דברי וייצמן וסוֹלוֹבייצ’יק ²אין המרחק ניכּר – אוּלם איזוֹ נחמה היא זוֹ? אם דברים שהיוּ רחוֹקים אתמוֹל נראים קרוֹבים היוֹם, כּי אז מי יאמר איזוֹ אימפּרוֹביזציה חדשה יביא לנוּ יוֹם מחר?

הויכּוּח בּשאלה זוֹ נמצא בּתנאים מיוּחדים. אפשר, שהויכּוּח רק למוֹתר, שההחלטה כּבר נגזרה. כּלוּם חפשית התנוּעה הציוֹנית להחליט כּרצוֹנה? הלא התנוּעה הציוֹנית זקוּקה תמיד לחסד אוֹתם המַנהיגים, אשר בּכוֹחם להבטיח לה נצחוֹן מדיני אוֹ כּספּי, אם מַמשי ואם מדוּמה. לא היא בּוֹחרת לה מַנהיגיה ולא היא המַבּיעה להם אֵמון, כּי אם להיפך. המנהיגים הם הבּוֹחרים בּתנוּעה, מכּירים בּערכּה אוֹ מזלזלים בּה. מעל בּמה זוֹ יכוֹל היה נשׂיא ההסתדרות להוֹדיע, כּי כּוֹחה המדיני של התנוּעה הוּא “ניכטס”, אפס. וּבויכּוח זה עוֹמד הקוֹנגרס בּפני אוּלטימַטוּם של מנהיגיו ושל הסתדרוּיוֹת ארציוֹת שוֹנוֹת, המוֹדיעוֹת, כּי בּאִם תנאים אלה ואלה לא יקוּבּלוּ הרי הם מסתלקים מאוֹסף כּסף. מתנצלים ואוֹמרים, כּי אין זה אִיוּם, לא מסתלקים, אלא אין בּכוֹחם בּתנאים אלה. אכן, האיוֹם הוּא לא בּדברים הנאמרים, כּי אם בּזה, שזוֹהי המציאוּת הציוֹנית.

ואם גם אין בּיינוּ כּיוֹם, על ידי ויכּוּחים ועל ידי הצבּעה חפשית, לשנוֹת את המציאוּת הזאת, הרי אין אנוּ פּטוּרים לעשׂוֹת את חשבּוֹנה של הרפוּאה החדשה, המוּצעת כּיוֹם, כּל עוֹד הקוֹנגרס חפשי להתוַכּח עליה. דרך חדשה – היש בּה משוּם חידוּש? לא ולא. כּבר היתה לנו “סוֹכנוּת יהוּדית”. כּזה היה וַעד הצירים הראשוֹן ³, המפוּרסם. האִם לא הכיל זה את בּאי-כּוֹח ה"אַליאַנס", אנשי-שם מאמריקה, יהוּדי רצוּי לממשלה האיטלקית? האם לא נוֹכחנוּ כּולנוּ, על גבּוֹ של הישוּב הארץ-ישׂראלי, מה יפה כּוֹחוֹ של חֶבר-התיירים להגן על זכוּיוֹתינוּ, לבצר את האוֹטוֹנוֹמיה שלנוּ, לבנוֹת את משקינוּ, להבריא את הפינַנסים שלנוּ? הן עד היוֹם כּוֹרעים אנוּ תחת סבל הירוּשה שהנחילוּ לנוּ – ירוּשת חוֹבוֹת כּספיים, מַשׂכּוֹרוֹת גבוֹהוֹת, דֶמוֹרַליזציה. מוַעד-הצירים הזה למדנוּ היטב מַהוּ שלטוֹן-זרים וּמשק-זרים. עתה רוֹצים להעלוֹת לנוּ ארוּכה על ידי אוֹתוֹ הדבר גוּפא. אוּלם גם מאז בּטל ועד-הצירים לא חדלוּ אצלנוּ לחזוֹר מפּעם לפעם אל שלטוֹן הגדוֹלים. מה היוּ הצעוֹתיו של בּרַנדייס, אשר נתקבּלוּ בּועידת לוֹנדוֹן? ⁴ מסירת העבוֹדה הציוֹנית למוּמחים וּלאֵילי-הכּסף. בּאוֹתה ועידה הוֹדיעוּ לנוּ גם על יסוּד ה"אקוֹנוֹמיק בּוֹרד". מוֹסד מעוּלף רזים, אשר על זכוּיוֹתיו וסַמכוּתוֹ גם לא הוֹאילוּ עד היוֹם לאמוֹר לנוּ דברים בּרוּרים. והוּא הוּא שצריך היה להביא אלינו את המַגנַטים ואת היכוֹלת הגדוֹלה. מהוּ ה"אקוֹנוֹמיק בּוֹרד" כּיוֹם? דל-כּוֹחוֹת ורב-הפּרֶטֶנזיוֹת. ואחר כּל אלה נכוֹנים אצלנוּ שוּב להיגָרר אחרי מַדוּחי-שוא.

המלחמה שנתלקחה אחרי ועידת לוֹנדוֹן לא היתה דבר שבּמקרה, כּי אם התפּרצוּת טבעית של כּוֹח התנוּעה, והאנשים אשר ניהלוּ את המלחמה עשׂוּ בּזה את רצוֹנה של התנוּעה. אילוּלא בּאה אוֹתה המלחמה הרי לא היה לנו כּיוֹם מה לעשׂוֹת פּה. כּל אשר בּא בּמשך השנתים צריך היה לכאוֹרה רק לחַזק את עמדת ההסתדרוּת הציוֹנית. התנוּעה הוֹכיחה כּי כּוֹחוֹת גדוֹלים אצוּרים בּה. למרוֹת קשי התנאים, המדיניים וההסתדרוּתיים, יצרנוּ קרן, אשר על כּוֹחה לא חלמנוּ קוֹדם. כּל הבּנקים והמוֹסדוֹת השוֹנים שנבראוּ מיסוּדם של הבּרנדייסאים וה"אקוֹנוֹמיק בורד", הלא כּאַיִן וּכאפס הם לעוּמת מה שנעשׂה על ידי קרן-היסוֹד. ואחרי כּל העבוֹדה המסוּרה והגדוֹלוֹת שנַעשׂוּ, בּאים אלינוּ אוֹתם האנשים אשר ניהלוּ את המלחמה הציוֹנית ואשר בּנוּ את קרן-היסוֹד והם אוֹמרים לנוּ לכסוֹת בּחוֹל את הצמח, אשר ידיהם נטעוּ. זוֹהי הטרגיוּת שבּמצב. “משוּם כּך – אוֹמרים הם – חייבים אתם להאמין לנוּ”. לא. זה רק מוֹכיח כּי עייפוּ האנשים בּעצם המלחמה. אַל יראוּ בּיחסנוּ צרוּת-לב וּפחד מפּני אנשים חדשים. מי עוֹד כּמוֹנוּ מצפּה לכוֹחוֹת חדשים? אוּלם התנוּעה הציוֹנית נבנתה על מלחמה בּאוֹתם הרעיוֹנוֹת והמוּשׂגים שהנם נחלת האַליאַנס והג’וֹינט והפילַנטרוֹפּיה היהוּדית. כּל מַהוּתה של הציוֹנוּת היא שחרוּר מן ההתבּוֹללוּת – ועתה בּאים להסגיר את התנוּעה בּיד אלה, אשר זוֹהי כּל תוֹרתם. רשאים אתם לחלוֹק להם כּיבוּדים, אבל אַל תשעבּדוּ להם את התנוּעה. אין אתם יכוֹלים למסוֹר לידיהם את המלחמה הציוֹנית המדינית.

יש לי הרוֹשם המר, כּי כּיוֹם הזה כּבר אסוּרוֹת ידיה של ההסתדרוּת הציוֹנית בּמוּבן המדיני. אין לה התוֹקף המוּסרי לתבּוֹע את עלבּוֹנה, את עלבּוֹן הישוּב היהוּדי, מאת ממשלת ארץ-ישׂראל. הבּעת אֵמוּן של הועידה הציוֹנית בּאמריקה לממשלת ארץ-ישׂראל אוֹמרת בּרוּר היכן אנוּ עוֹמדים. אתם בּאים להוֹציא מידי הציוֹנוּת את הנשק היחידי שיש לה – קיוּם תנוּעה מדינית, עוֹמדת בּרשוּת עצמה.

מַבטיחים לנוּ, כּי “הכּוֹחוֹת החדשים” יביאוּ לנוּ אמצעים חדשים לעבוֹדה. אמת, נכוֹנים אנוּ לקרבּנוֹת גדוֹלים וּבלבד שינתנוּ לנוּ האמצעים לבנין הארץ. אך בּידי איש מן הנוֹאמים לא עלה לעוֹרר בּנוּ את האֵמוּן, כּי מאחוֹרי כּל זה יֶשנו איזה ממש, כּי ישנם כּוֹחוֹת המתפּרצים אל העבוֹדה ודוֹרשים בּשׂכרה את זכוּת-הכּניסה לסוֹכנוּת היהוּדית, כּי הם נכוֹנים לשׂאת בּעוֹל וּלקבּל על עצמם התחייבוּיוֹת כּל-שהן.

לנוּ, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל, לא יכוֹל להיוֹת האֵמוּן בּהצעה הסתוּמה שהוּבאה לפנינוּ. מלוּמדי-נסיוֹן אנחנוּ, יוֹדעים אנוּ, כּי כּל עוֹד התנוּעה הציוֹנית עוֹשׂה את עבוֹדתה בּארץ בּתוֹר תנוּעה יהוּדית-עממית, הרי היא מוּכרחה להביא בּחשבּוֹן את ארץ-ישׂראל הקיימת, הריאַלית, וּלנהל את עבוֹדתה הישוּבית בּאמצעוּת המַעמד העוֹבד וּבהתאם לוֹ, כּי בּוֹנה אחר לארץ אַיִן; ויהיה מי שיהיה בּיניכם תוֹפס השלטוֹן, אם בּעל-הבּית, ואפילוּ “המזרחי” – אם תרצוּ בּהגשמת הציוֹנות לא תמצאוּ את הדרך מבּלעדי הפֹּועל העברי. אך אם ההשפּעה על גוֹרל התנוּעה והפעולה הישוּבית תעבוֹר לידי אנשים, אשר את חיי העם לא חיוּ ואת שׂפת הפּוֹעל היהוּדי לא יבינוּ– לא תיעָשׂה העבוֹדה.

גם אנוּ מוֹדים בּצוֹרך לשַתף בּסוֹכנוּת היהוּדית את כּל אלה הרוֹצים לתת יד לעבוֹדתנוּ; אוּלם ההסתדרוּת הציוֹנית, הישוּב המאוּרגן, קרן-היסוֹד– שלוֹשה אלה יכוֹלים ליצוֹר את הסוֹכנוּת היהוּדית, מבּלי לערער את בּנין הציוֹנוּת העממית.

העתוֹן היוֹמי, אשר גליוֹנוֹ הראשוֹן מוּגש בּזה לפניכם, הנהוּ יציר-רוּחה וּפרי מַאמַציה של תנוּעת העבוֹדה בּארץ. בּן לתנוּעה, אָח למפעל, חבר ורֵע ליצירה יהי – ״דבַרֵ״נוּ. וזה כּשהוּא לעצמוֹ פּוֹטר אוֹתנוּ מהרחיב את הדיבּוּר בּפתח השער. חדש הוּא המפעל הנוֹעז: העתוֹן היוֹמי, אוּלם לא חדש עמנוּ עוֹשׂהוּ ונוֹשאוֹ: הפּוֹעל. לא בּנתיב חדש אנוּ עוֹלים, כּי מפעלה של ההסתדרוּת בּשׂדה העתוֹנוּת, החדש לגַבּיה, הנהוּ המשך של אוֹתה העבוֹדה הגוּפנית, המשקית, התרבּוּתית, האישית והחברתית אשר הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל עוֹשׂה יוֹם יוֹם מבּלי הרף, זה עשׂרים שנה מיוֹם היוֹתוֹ לפוֹעל בּארץ.

עליית עבוֹדה זוֹ, אשר התחילה פּוֹרצת לה דרך לארץ בּאוֹתם הימים, נשׂאה בּקרבּה התקוֹממוּת מוּחלטת, חרישית, אוּלם בּלתי-נכנעת, נגד המציאוּת היהוּדית, וגם נגד הרוּחוֹת השוֹלטוֹת והמנַשבוֹת בּעוֹלם היהוּדי. מנבכי חיי האוּמה, מתוֹך הרגשה חיה של העלבּוֹן והדוָי שבֹהוָיה היהוּדית, קָלחה עליה בּוֹדדת זוֹ, בּלתי-מוּבנה לא לישוּב, לא לציוֹנוּת ולא לחבריה למעמד בּשעה שנדמה היה כּי מַעינוֹתיהם של בּני בּיל״וּ ושל פּוֹעלי תרנ״א דללוּ וחרבוּ ללא הירָפא. קילוּח דק זה לא פּסק גם בּשעה שעִיֵי-מפּוֹלת גדרוּ דרכּוֹ, הוּא גבר בּעצם החוּרבּן היהוּדי המתמיד, בּעצם חיסוּרים ללא תִכלה. וּלאוֹר התגרות הסוֹציאליוֹת הגדוֹלוֹת של ימינוּ, לאוֹר האידיאה הרבוֹלוּציוֹנית הגדולה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, נתחַשלה התנוּעה הצעירה בּישׂראל וּפילסה לה את דרכּה, דרך היצירה החלוּצית, הפּוֹעלית, דרך ההתלכּדוּת ההסתדרוּתית, אשר אינה נרתעת גם בּשעת תבוּסה, ואינה חדֵלה לעשׂוֹת גם בּקטנוֹת, בּשעה שעינה ולבּה נתוּנים לגדוֹלוֹת.

רצוֹן אחד בּרוּר וּמוּחלט, פּוֹעם בּקרב תנוּעה זוֹ, המתרכּזת בּ״הסתדרוּת״: להימלט וּלמַלט את העם מחיי קלוֹן, פַּרַזיטיוּת, תלישוּת ושעבּוּד; לעבוֹר וּלהעביר את המוֹני ישׂראל לחיי עבוֹדה וחירוּת; להתערוֹת בּקרקע המוֹלדת; לקבּץ פּזוּרי ישׂראל וּלהקים בּכוֹח היצירה הקיבּוּצית-החלוּצית את העם העוֹבד בּארץ וּלגַשם על ידי כּך בּפוֹעַל ממש את התוֹכן הסוֹציאלי והמוּסרי של רעיוֹן הגאוּלה, זה שהוֹלך וּמזדייף בּפי מרַדפי אֲמָרים וּמבקשי רוָחים למיניהם.

תנוּעה זוֹ, אשר התחילה בּמאמצים ראשוֹנים לכיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת והביאה אוֹתנוּ, לפי שעה, עד נהלל ועין-חרוד ועד המפעלים המשקיים של ההסתדרוּת, אשר נתנה לא רק את המפעלים, כּי אם את הפּוֹעל בּעצמוֹ, ואשר נשׂאה בּקרבּה בּלבוּש קרקעי וּמשקי תוֹכן מוּסרי ותרבּוּתי מוֹרד וּמחַדש, תנוּעה זוֹ כּללה בּתוֹכה, מראשית ימיה, גם את מאמציו של הפּוֹעל להקים את ספרוּתוֹ ואת עתוֹנוּתוֹ. מן הגליוֹן הראשוֹן של ״הפּוֹעל הצעיר״, דרך שבוּעוֹנים וירחוֹנים, קבָצים וקוּנטרסים, הוֹלך הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי וּמוֹסיף לבנוֹת את ספרוּתוֹ, הספרוּת העברית הצעירה, המעוֹרה בּחייו, בּפוֹעַל ממש, המיַסרת, מחנכת, מַדרכת ויוֹצאת בּצבאותיו. ואף הספרוּת העברית מצאה בּפוֹעַל הארץ-ישׂראלי קוֹרא חדש: אדם אשר המלה העברית הנדפּסת הנָה בּשבילוֹ לא קינוּח-סעוּדה, לא יציאת ידי מצוה לאוּמית, כּי אם דבר-חיים. לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי היה שבוּענוֹ וקוּנטרסוֹ – לחם חוּקוֹ: ניב נפשוֹ, כּלי-זינוֹ וּבית-ספרוֹ. בּהם שיקע את המית לבּוֹ, מתוֹכם קלט את רחשי חיי חבריו, בּתוֹכם פּקד אוֹתוֹ האוֹשר, אשר אינוֹ פּוֹקד אוֹתנוּ אלא פּעם בּיוֹבלוֹת, להאזין לדברי חבריו הגדוֹלים: י. ח. בּרנֶר וא. ד. גוֹרדוֹן.

עכשיו בּאה ההסתדרוּת הכּללית להקים, בּשיתוּף כּל הכּוֹחוֹת שבּמחנה, את עתוֹנוֹ היוֹמי של הפּוֹעל.

רבּים מאִתנוּ חוֹששים, וּבצדק, לַנטל החדש אשר ההסתדרוּת מעמיסה על עצמה: כּבד הוּא מדי. רבּים חוֹששים, וּבצדק, לדרך-החלקלקוֹת האוֹרבת לעתוֹן יוֹמי, בּאשר הוּא עתוֹן יוֹמי. אוּלם עם כּל משקלם של החששוֹת הללוּ אינם רשאים לפטוֹר מפּעוּלה את אלה העוֹמדים בּמערכה הכּבדה, בּמערכת חיינוּ החברתיים, ורוֹאים עין בּעין את הגידוּל ואת האחריוּת הגדֵלה בּעקבוֹתיו. כּבדה מלחמתנוּ, סגר עלינוּ האוֹיב: הקהוּת הבּעל-בּיתית, הקנאה והאיבה המעמדית, האַטַביזם של חיי-אויר וּבטלה, העוֹמד להציף אוֹתנוּ. עצמוּ צרכינוּ, רבּוּ שאֶלוֹתינוּ, גבר הצוֹרך בּהתלכּדוּת התנוּעה. לא התלכּדוּת שבּאִרגוֹן לבד, אלא פּנימית-מהוּתית. מי ילך בּשליחוּתנוּ זוֹ?

מה פּשוּטה וקלה היתה האפשרוּת של קשרים בּין חבר לחבר, בּין חבר ל״מוֹסד״ בּעוֹד היינוּ מוּעטים. מה נקל היה לשליח-הציבּוּר לעשׂוֹת דרכּוֹ בּרגל אוֹ בּחמוֹר ולעבוֹר את כּל נקוּדוֹת העבוֹדה, להביא לידי בּירוּר את השאלוֹת העוֹמדוֹת על הפּרק וּלהפעיל את הציבּוּר המשפּחתי הקטן.

וּמה נשתנוּ מאז פּני הדברים! שוּנוּ המספּרים, המרחקים, השטחים. נשתנה אֳפי הפּעוּלה הציבורית והמשקית, והפּרוֹבּלימוֹת עצמן נעשׂוּ כּל כּך מוּרכּבוֹת, ועל הישנוֹת אשר לא פּתרנוּ נוֹספוּ כּהֵנה וכהנה. ההסתדרוּת רבּת המשקים והמפעלים חוֹרגת ממסגרוֹתיה להקיף את המוֹני חבריה, בּכּפר וּבעיר, בּמשקי העבוֹדה העצמיים וּבמשקי העבוֹדה השׂכירה, ואין הכּוֹחוֹת החינוּכיים והציבּוּריים מַספּיקים. העליה גוֹברת, והצוֹרך לעשׂוֹת את אבק-האדם, המוּבא בּאניוֹת אל חוֹף-הארץ, למחנה עוֹבד, בּר-הכּרה וּבר-רצוֹן, לחטיבה חברתית מלוּכּדת ואיתנה, צוֹרך יסוֹדי זה שבּקיבּוּץ-גלוּיוֹת, מי ימלאֶנוּ? מי ידאג לאיקלוּמה של העליה השלישית, הרביעית או החמישית (כּאשר יכוּנוּ בּפי מַדבּיקי-התוים), ששמה בּעצם העליה המַתמידה? מי ישׂא בּאחריוּת חינוּך הנוֹער שבּקרבּנוּ, אַחינוּ ואַחיוֹתינוּ הצעירים הבּאים אלינוּ? והדוֹר הצעיר שיוָלד לנוּ בּארץ, אל מי נטשהוּ, לידי מי נמסוֹר את חינוּכוֹ, את השׂכּלתוֹ, את הַשְרָשתוֹ בּחיי עבוֹדה וחברה?

אלה הם הדברים המצַוים עלינוּ עכשיו להוֹסיף משׂא על משׂא וּלהקים את המכשיר לעבוֹדת המלחמה, האִרגוּן והחינוּך כּאחד: את העתוֹן היוֹמי.

זעוּמים הם כּוֹחוֹתינוּ אם נמוֹד אוֹתם בּמידת הצרכים. וּלפיכך אין לאמוֹר כּיוֹם מה בּכוֹח ״דבר״ לתת, כּי אם מה ידָרש ממנוּ. יצוּינוּ הדברים בּקוים מוּעטים: אינפוֹרמציה רחבה, מקיפה ויסוֹדית. המקוֹם אשר בּוֹ אנוּ נמצאים, הזמן אשר בּוֹ אנוּ חיים, העבוֹדה אשר אנוּ עוֹשׂים – כּל אלה מרַתקים את תשׂוּמת-לבּנוּ אל העוֹלם הגדוֹל וחייו. אין אנוּ בּמצב הנוֹח של ״עם לבדד ישכּוֹן״. ארצנוּ נתוּנה בּסבך של יחסים אינטרנַציונליים, המחייבים אוֹתנוּ לידיעת הענינים ועמידה על המשמר. עבוֹדתנוּ יוֹנקת ממקוֹרוֹת המחשבה והתרבּוּת האנוֹשית של דוֹרנוּ, רב הזעזוּעים והחיפּוּשׂים. האדם שלנוּ, בּכל פּינה שהוּא עוֹבד, צמא לדעת את חיי העוֹלם, חי את חיי תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, על סבך שאלוֹתיה וּמאמציה. מוּרגש הצוֹרך להכּיר את העמים השכנים ואת גוֹרלם. יציאתנוּ מתוֹך הגוֹלה אינה מרוֹפפת את קשרי חיינוּ עִם פּזוּרי ישׂראל בּכל מקוֹם שהם, ויֶשנוֹ הצוֹרך החי לדעת וּלהכּיר את כּל המתרחש בּעוֹלם היהוּדי כּוּלוֹ, ועל אחת כּמה וכמה את החזיוֹנוֹת הקרוֹבים לנוּ בּיוֹתר, את התנוּעוֹת הכּרוּכוֹת בּארץ-ישׂראל בּכלל, וּבארץ-ישׂראל העוֹבדת בּפרט, את החלוּץ ואת תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

אוּלם צמאוֹן-הדעת של ציבּוּרנוּ עדיין אינוֹ ניתן לרווֹת בּאינפוֹרמציה בּת-יוֹמה. היא עדיין תנוּעת נוֹער, משתוֹקקת ללמוד ולדעת. אוֹצר הידיעוֹת המוּבא מבּית-אַבּא אינוֹ מספּיק כּלל בּשביל העבוֹדה המחכּה לנוּ, אנוּ עוֹמדים בּמדינתנוּ הקטנה בּפני שאלוֹת מדיניוֹת, חברתיוֹת וכלכּליוֹת מוּרכּבוֹת וחמוּרוֹת; יש לנוּ צוֹרך גם בּידיעוֹת שימוּשיוֹת, להפריח וּלשפּר את עבוֹדתנוּ; ויש הצוֹרך להכּיר את ארצנוּ ואת סביבוֹתיה. המשפּחה הגדֵלה והילד המוֹפיע מציגים לפנינוּ אף הם תביעוֹת, אשר הספרוּת מסביבנוּ אינה נַענית להן. ועד כּמה שהדבר יהא בּכוֹחוֹ של העתוֹן, עליו – כּל עוֹד אין לנוּ הספרוּת הדרוּשה והמוֹסדוֹת להשׂכּלה עממית – לרַווֹת את הצמאוֹן הזה. ידיעת-הספר, העברי והלוֹעזי, סקירת הנעשׂה בּעוֹלם המדע והאמנוּת, הקשבה לנוֹצר ולַמתחדש – אף אלה תוֹבעים את מקוֹמם בּ״דבר״.

יש צוֹרך להציג בּגַלוּי, בּשער בּת רבּים, את שאלוֹתיו של הפּוֹעל, את תביעוֹתיו לחברה, למוֹסדוֹת ולשלטוֹנוֹת. על ״דבר״ לגלוֹת, מבּלי מוֹרך, את הליקוּיים והמאֵרוֹת שבּחיי חברתנוּ, לעָרוֹת את מקוֹרוֹתיהן, להוקיע כּל עָוֶל וכל מעשׂה-דיכּוּי וקיפּוּח-זכוּיוֹת, לחשׂוֹף את נגע הספסרוּת בּתקות העם וההתעשרוּת על חשבּוֹן יצירת העם. בּנאמנוּת וּמבּלי לחוּש למַה יאמרוּ האיסטניסים, עליו לנהל יוֹם יוֹם את מלחמת הפּוֹעל והמוֹני העם על תיקוּן תנאי החיים ועל דרכּוֹ של הפּוֹעל בּהתישבוּת, בּעליה וּבמדיניוּת של הארץ. אין לוֹ ל״דבר״ להיסָגר בּתוֹך ד׳ אמוֹתיו של הפּוֹעל לבד. מתוֹך אמוּנה כּי עניניו החיוּניים של הפּוֹעל עוֹלים בּד בּבד עם עניניהם החיוּניים של המוֹני העוֹלים, עם תקוַת עתידנוּ היחידה, עליו לפנוֹת אל המוֹני העם, אל העולה, אל הנוֹער היהוּדי בּאשר הוּא. מלחמתוֹ של הפּוֹעל אין לה להצטמצם בּחוּג עניני המקצוֹע וההתישבוּת. היא צריכה להקיף גם את המלחמה על זכוּיוֹתיו בּאשר הוּא פּוֹעל, על מַתן חוּקת הגָנה לעוֹבד, לאשה, לילד, מבּלי הבדל אוּמה, לשוֹן ודת. ועוֹד יוֹתר. גם את המלחמה המדינית על זכוּתנוּ הלאוּמית, על זכוּתנוּ העיקרית לעלוֹת לארץ בּהמוֹנינוּ, לישב אוֹתה וליצוֹר בּה את חברת העוֹבדים האוֹטוֹנוֹמית בּרוּחנוּ. את הדגל של הציוֹנוּת השלמה, המדינית, האַרצית, ירים הפּוֹעל ולא יכנוֹף.

ולא פּחוֹת מאשר למלחמה כּלפּי חוּץ יש צוֹרך להקדיש כּוֹחוֹת, ואוּלי את מיטב הכּוֹחוֹת, לעבוֹדה החינוּכית הפּנימית. ספרוּת העבוֹדה בּארץ עמֵלה כּל ימיה לברוֹא ניב לפּוֹעל, לחייו, לרחשיו. לציבּוּר וליחיד שבּתוֹכוֹ. לא עתוֹן בּשביל פּוֹעלים יהא ״דבר״, כּי אם עתוֹנם של הפּוֹעלים, אשר אלפי חברים מכּל פּינוֹת העבוֹדה יפנוּ אליו, וידבּרוּ ממנוּ. כּל מכתב וכל רשימה, אשר ״פּרצוּף אדם נשקף ממנוּ״ (י. ח. בּרנר) ², צריכים למצוֹא מקוֹמם בּתוֹך טוּריו. השתתפוּת זוֹ של הכּלל כּוּלוֹ בּיצירת ״דבר״ – בּה הערוּבּה לדרכּוֹ, לעתידוֹ.

״דבר״ נוֹצר בּשליחוּתה של ההסתדרוּת. אוּלם את שליחוּתוֹ זוֹ יצליח למלא בּאמוּנה רק אם יהיה לוֹ האוֹמץ הדרוּש לדוּן בּכל שאלוֹת החיים וההסתדרוּת כּבן-חוֹרין, בּלתי תלוּי בּאחרים, מבּלי מַשׂוֹא-פּנים. זוֹהי זכוּתוֹ וזוֹהי חוֹבתוֹ. מבּמת-החברים צריכים להיבּחן עניני ההסתדרוּת וּמפעליה, בּגלוּי וברצינוּת, בּיחסי חבֵרוּת. לכך זקוּקה עכשיו ההסתדרוּת בּיוֹתר. מכּאן יש לקווֹת לטיהוּר האויר וּלתיקוּן המעשׂים.

וּזכוּת זוֹ של הערכה, הסבּרת-דעוֹת וּביקוֹרת-הענינים אינה פריבילֶגיה מיוּחדת של מערכת ״דבר״ אוֹ של איזה זרם מיוּחד בּהסתדרוּת. ״דבר״ הנהוּ עתוֹנה של ההסתדרוּת. מצב זה אינוֹ עוֹשׂה את העתוֹן חסר-פּרצוּף, חסר מגמה מסוּימת בּחיי הפּוֹעל בּארץ, אוּלם הוּא עוֹשׂה את העתוֹן פּתוּח לדעוֹת ולזרמים השוֹנים אשר ההסתדרוּת מכילה בּקרבּה. ודאי יש בּזה גם משוּם חידוּש וגם משוּם קוֹשי, וּבעיקר, משוּם שינוּי מן המקוּבּל.

אוּלם ההסתדרוּת השוֹאפת להקיף את כּל העוֹבדים וגם למַזג וּלגַבּש את התנוּעה לחטיבה שלמה, שׂוּמה עליה להקים בּמה כּזאת, אשר תתן את האפשרוּת המלאה של בּיטוּי לנתיבוֹת השוֹנוֹת הרוֹוחוֹת בּהסתדרוּת, וגם למהַלכים בּצדי דרכים, וגם לדעוֹת יחיד. מי יוֹדע, אם אין לראוֹת בּזה את אחד התפקידים החינוּכיים העיקריים של העתוֹן. החשוּבים לסוֹפריו עצמם ולהסתדרוּת כּוּלה. לא מעטים הם הדברים הדוֹרשים עדיין את בּירוּרם אצלנוּ בּתחוּם הויכּוּח החבֵרי. עוֹד יש לנוּ ללמוֹד איש מפּי איש, עוֹד יש מקוֹם לחידוּשים, ועוֹד מוֹסיף כּל גל של עליה להכניס אלינוּ גוַנים חדשים של מחשבוֹת, תוֹרוֹת ויחסים. וכל זה צריך שיתמזג בּקרבּנוּ. בּדרך של דיכּוּי המחשבה לא נַצליח. נהיה איפוֹא נאמנים לציווּיוֹ של משה הֶס, מלפני 75 שנה: ״חירוּת-הויכּוּח ואַחדוּת-הפּעוּלה״.

ט׳ בּסיון תרפ״ה, 1.6.1925.

מחבר לחבר / ברל כצנלסון

¹

אין אתה רוֹאה תרוּפה אחרת לרפיוֹנה של ההסתדרוּת, מאשר ״חציבה בּשיש״ ², כּלוֹמר, בּיצוּרוֹ של המיעוּט המפלגתי שבּציבּוּר ואיחוּדוֹ, כּדי להטיל את מרוּתוֹ על הרוֹב הרוֹפף. אתה, האוֹיב לבּוֹלשֶביזם, מצפּה לכך, כּי המיעוּט המפלגתי האַקטיבי ישפּוֹך את שלטוֹנוֹ בּהסתדרוּת, ויחד עם זה אתה מחָרף את מערכוֹת הפְּקִידוֹקְרַטְיָה ההסתדרוּתית, ואין אתה מעלה על לבּך, כּי הָא בְּהָא תַּלְיָא. כּל עוֹד לא ידעה ההסתדרוּת ממחלה זוֹ של ״מיעוּט אַקטיבי״ ו״רוֹב פּסיבי״, כּל עוֹד חי הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, כּמפלגתי כּבּלתי-מפלגתי, את חיי החברה כּוּלה כּחייו שלוֹ – לא היוּ בּינינוּ פּקידים, לא קראוּ לנוּ לא פּקידים ולא מַנהיגים. הפּסיביוּת הציבּוּרית (״בּלתי-המפלגתיוּת״ בּלשוֹנך) הרוֹוַחת בּציבּוּר היא היא שיוֹצרת וּמפרנסת את שלטוֹן המיעוּט עם כּל תוֹצאוֹתיו, והיא היא המהַפּכת את טובי חברינוּ, המתנדבים בּעם, ל״פקידים״; והיא היא המעוֹררת אחר כּך מספּד על הבּיוּרוֹקרטיה בּהסתדרוּת… ולי נראה כּי שאלת השאלוֹת לציבּוּרנוּ, היא לא שאלת איחוּד המיעוּט המפלגתי ו״השלָטתוֹ״, כּי אם כּיצד לעוֹרר את המַצפּוּן החברתי בּלב הציבּוּר, כּיצד לעוֹרר את רגש האחריוּת על גוֹרל הענינים? אוּלי לשם זה לא סַגי בּמפלגוֹת, ואף לא בּאיחוּד, אלא נצרכים מפעלים חדשים, אשר יַשרוּ אצלנוּ יוֹם גדוֹלוֹת?

סיון תרפ״ה.

שוּב תגרה בּין פּוֹעלים. מַהלוּמוֹת, פּצעים, כּלימה. וּמוּבן מאליו, שגם הפּעם יד ״המזרחי״ בּאמצע.

הסתדרוּת זוֹ, הקיימת, כּידוּע, אך כּדי לשמוֹר כּי ארץ-ישׂראל ועַם ישׂראל יִּבָּנוּ על פּי ״תוֹרת ישׂראל״, לא מצאה לנגדה עד היוֹם מטרה יוֹתר נשׂגבה מאשר לשסוֹת פּוֹעל בּפוֹעל, להפיח מדָנים בּין אחים, להעטוֹת בּכל הדרכים חרפּה על הישוּב העוֹבד בּארץ. ואם לא הצליח הדבר על ידי אִרגוּן פּוֹעלים דתיים בּעלי הכּרה, בּאשר אלה, בּמידה שהיוּ מסתדרים, היוּ משתחררים מהשפּעתוֹ של ״המזרחי״ והיוּ מוֹצאים להם מקוֹם, מבּלי לוַתר על דעוֹתיהם ועל מנהגיהם בּעניני דת, בּהסתדרוּת העוֹבדים הכּללית, הרי עוֹמדים לרשוּתוֹ גם טיפּוּסים אחרים, וגם אמצעים אחרים.

לא מקרה הוּא הדבר, שמדי הַגיע עוֹנת הקוֹנגרס הציוֹני, מן ההכרח הוּא שתפרוֹץ תגרה בּין ״המזרחי״ וּ״פוֹעליו״ וּבין שאר ציבּוּר הפּוֹעלים, וּמוּבטחת לוֹ ההזדמנוּת לטַלגרף לכל תפוּצוֹת ישׂראל על זדוֹנם ורשעתם של הפּוֹעלים ה״כּלליים״, על דרך האַלָמוּת והכּפיה אשר בּחרוּ בּה פּריצי ישׂראל אלה, על רדיפתם את ״הפּוֹעל הדתי״. וכל מפיר שביתה, וכל מַשׂכּיר את עצמוֹ להכּוֹת ולפצוֹע, הרי הוּא נעשׂה בּאוֹתה שעה למגן על רוּח התוֹרה והמסוֹרה.

הרי הקוֹנגרס מתקרב. ישנה בּמה אשר מעליה חוֹבה להוֹפיע וּלהוֹכיח את זכוּת הקיוּם. הלא מלבד תקציב החינוּך המוּבטח למַפרע, ישנם עוֹד תקציבים: לבריאוּת, לעבוֹדה, לישוּב, אשר אין לוַתר עליהם כּלל וּכלל, ונדרשים מעשׂים אשר יוֹכיחוּ, אשר ישמשוּ בּסיס איסטרטגי, והמעשׂים נשמעים ל״מזרחי״ – וּבאים.

את פּרטי המאוֹרעוֹת יספּר בּגליוֹן זה סוֹפרנוּ מחיפה. ראוּיים, לדעתנוּ, הדברים כּי יבוֹאוּ לפני בּירוּר ציבּוּרי. אוּלם גם מחוּץ לפרטים אלה ואחרים רשאים אנוּ לקבּוֹע את דרכּוֹ של ״המזרחי״ בּבנין הארץ: בּאשר ניצוּל ושעבּוּד, בּאשר הֲפָרַת שביתה, בּאשר חתירת קבּלנים תחת העבוֹדה העצמאית של הפּוֹעל המאוּרגן, בּאשר שִׂטנה והסתה על הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ – שם הוּא.

סיון תרפ״ה.

בּגליוֹן י״א של ״דבר״ מסוּפּר על דבר התאַרגנוּתוֹ הישוּבית של העמק: בּמרחביה נתכּנסוּ בּאי-כּוֹחם של ששה-עשׂר משקים וקיבּוּצים והחליטוּ להתאַחד לשם עזרה הדדית, הגנה משפּטית וּמדינית, יצירה כּלכּלית משוּתפת והרמת החיים התרבּוּתיים. ראוּיה היא החלטה זוֹ כּי יוּשׂם אליה לב.

היטיב אשר אמר אחד החברים האיניציאַטוֹרים: אין זה אִרגוּן הסתדרוּתי של פּוֹעלי העמק בּלבד, אין זה אִרגוּן כּלכּלי של משקי העמק בּלבד. זהוּ אִרגוּן ישוּבי הכּוֹלל את כּל אלה יחד: 2000 חברי ההסתדרוּת המאַכלסים כּיוֹם את העמק – בּין בּעבוֹדה חקלאית, בּין בּעבוֹדה ציבּוּרית וּבנין – מהוים כּיוֹם את הפּינה העברית האיתנה בּיוֹתר בּכל הארץ. וּמרכּז ישוּבי זה, אם כּי הנהוּ עדיין בּראשית גידוּלוֹ, הריהוּ השטח העברי המגוּבּש בּיוֹתר שבּארץ. וסוֹד בּנין הארץ העוֹבדת – בּריכּוּז, בּרציפוּת.

הפּעוּלוֹת הראשוֹנוֹת אשר הוּחלט עליהן בּראשוֹנה הן ״מקוֹמיוֹת״ בּיוֹתר, ״חָמריוֹת״ בּיוֹתר. לא בּרק ולא זוֹהר: סידוּר מִמְכַּר התוֹצרת של המשקים לפּוֹעלים העוֹבדים בּעמק, חלוּקת העבוֹדה ה״צדדית״ בּין המשקים השכנים, הקמת מַחסן משוּתף לשמירת התבוּאה, כּדי שלא להזדקק למכירת היבוּל בּעוֹדוֹ בּגוֹרן, פּתיחת סניף ״המשבּיר״ בּעמק המערבי. כּל ה״קטנוֹת״ הללוּ בּעיני ״זר לא יבין״, הן הן גוּפי-הלָכוֹת לביצוּר הישוּב החקלאי. ונאמנים עלינוּ חברינוּ בּעמק כּי יבַצעוּ את אשר החלוּ. ואף ימשיכוּ.

אִילוּ היה אִרגוּן זה בּא רק לשם מטרוֹת משקיוֹת, גם אז היינוּ מקַדמים אוֹתוֹ בּברכה. אוּלם בּרוּר הדבר שמפעל משקי זה נוֹשׂא בּקרבּוֹ גם הגבּרת הכּוֹח הציבּוּרי והמדיני, כּלפּי פְּנים וּכלפּי חוּץ. בּפנים הוּא מביא לנוּ את ההגבּרה ההסתדרוּתית בּעמק ואת הגבּרת העמק בּהסתדרוּת. וּשניהם דרוּשים לנוּ: רב הצוֹרך להגבּיר את כּוֹחוֹ של הכּפר בּהסתדרוּת, וּמה שלא היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת המשקים הבּוֹדדים, המפוּזרים וּמעוּטי-האוּכלוֹסין שלנוּ – יעשׂה השטח החקלאי, המרוּכּז והמאוּרגן. יש גם צוֹרך להחליש את זיקתוֹ של הכּפר אל העיר, להגבּיר את כּוֹח עמידתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, למַעֵט בּטלטוּל החברים מדי פּעם בּפעם העירה. התאַרגנוּת זוֹ ודאי תביא לידי פּתיחת שוּרת סניפים של מוֹסדוֹתינוּ המרכּזיים בּעמק (״המשבּיר״, קוּפּת-חוֹלים, בּנק-הפּוֹעלים, ועדת-התרבּוּת), והם גם על חיי העמק יָקֵלוּ, וגם יגבּירוּ בּוֹ את כּוֹח ההסתדרוּת המאוּחדת.

המוֹעצה המעיטה לדבּר על תפקידיה כּלפּי חוּץ. אוּלם כּל אשר יִגדל כּוֹחה הישוּבי הפּנימי, כּן יצמח משקלה המדיני. והענינים המדיניים האלה מה רבּים: הגָנַת עניני החקלאוּת, הקמת התאים האוֹטוֹנוֹמיים של השלטוֹן המקוֹמי, הלחץ הבּלתי-פּוֹסק על הממשלה בּעניני העליה, זכוּת הלשוֹן, הַברָאה, חינוּך ואַדמיניסטרציה מקוֹמית. צריך להתחיל בּדרישת אישוּר חוּקי של המוֹעצוֹת המקוֹמיוֹת. ולא רחוֹק היוֹם אשר העמק, המיוּשב, המאוּכלָס והמאוּחד מבּפנים, יוֹפיע גם כּחטיבה משפּטית-אַדמיניסטרטיבית בּת-משקל כּלפּי חוּץ.

סיון תרפ״ה.

הכרזתו של אורמסבי-גור / ברל כצנלסון

¹

אוֹרמסבּי-גוֹר ²הכחיש בּבית-הנבחרים את הידיעה כּי נוֹצרה בּרית העיריוֹת העבריוֹת: תל-אביב, ראשוֹן-לציוֹן, פּתח-תקוה, רחוֹבוֹת וַחדרה. כּזאת מטלגרף לנוּ סוֹפרנוּ המיוּחד מלוֹנדוֹן מט״ו בּיוּני.

היִתכן הדבר? והלא כּוּלנוּ היינוּ עדים החוֹרף הזה למאמצי העיריוֹת והמוֹשבוֹת להתאַחד לשם פּעוּלוֹת כּלכּליוֹת משוּתפוֹת? והלא קראנוּ בּעתוֹנים את הדין-וחשבּוֹן של האסיפה המיסדת שיצרה את ההתאַחדוּת הזאת? שמענוּ, כּמוּבן, כּי הממשלה המקוֹמית מבּיטה עליה בּעין יפה, וכי בֶּרנַרד רוֹזֶנבּלט, מחוֹלל הרעיוֹן, נסע ללוֹנדוֹן כּדי לקבּל את האישוּר הרשמי מאת משׂרד המוֹשבוֹת. והנה – להדָ״ם ³! הממשלה האנגלית מוֹדיעה, כּי כּל זה לא היה ולא נברא. לא ההתאַחדוּת ולא העיריוֹת והמוֹשבוֹת הנכנסות בּתוֹכה לא יִפּוּ את כּוֹחוֹ של אוֹרמסבּי-גוֹר למסוֹר הוֹדעה כּי הן חזרוּ בּהן, כּי הסתלקוּ משאיפתן להתאַחד וּלהגבּיר את כּוֹחן המשקי והישוּבי, וּלהרים את מצב אוּכלוֹסיהן. אין זאת כּי הממשלה הבּריטית היא היא שהחליטה לבלתי אַשר את ההתאַחדוּת הזאת, לראוֹתה כּאילוּ איננה.

הכרזה זוֹ, אשר ניתנה מפּיו של אוֹרמסבּי-גוֹר, ידיד הציוֹנוּת המפוּרסם, הנָה מכּה חדשה לכוֹחוֹת היצירה של הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל, מוֹפת חדש למאמציה של ממשלת המַנדט לסייע לבנינה של הארץ וּלהגשמת ״הבּית הלאוּמי״.

התאַחדוּת של מספּר עיריוֹת לשם תכנית פּעוּלה משקית וישוּבית בּכוֹחוֹת משוּתפים אינה דבר חדש בּעוֹלם. זהוּ אחד החזיוֹנוֹת הפּרוֹגרסיביים בּיוֹתר בּחיים המוּניציפַּליים של אירוֹפּה ואמריקה.

בּארץ-ישׂראל אין חיים מוּניציפּליים. יש רק שלט ריק, מעשׂה-תרמית. בּמקוֹם נבחרי ציבּוּרהטילה עלינוּ ממשלת-המנדט את ממוּניה שלה לראשי עיריוֹת. והישוּב העברי, זה שמתחילת בּריאתוֹ התחיל יוֹצר לעצמוֹ את מוֹסדוֹת השלטוֹן המקוֹמיים, עממיים ונבחרים, ישוּב זה המחכּה בּכליוֹן-עינים עד אשר תקיים הממשלה את הבטחתה ותוֹציא את ההלוָאה הארץ-ישׂראלית לפיתוּח הארץ, קצר כּוֹחוֹ בּתוֹחלת הממוּשכה והחליט להשתמש בּכוֹח העזרה ההדדית, בּכוֹח האִרגוּן העצמי, וּלהקים מפעל כּלכּלי רב-ערך, המבשׂר תקוּפה חדשה לארץ, כּי עלוּל הוּא לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל, ארץ החלוּקה והנדבוֹת, לארץ של השקעוֹת כּלכּליוֹת. ואחרי הנסיוֹן המוּצלח של עיריית תל-אביב למצוֹא שוּק לאוֹבּליגַציוֹת שלה בּאמריקה ⁴, נוֹצרה ההתאחדוּת המרחיבה את פּעוּלתה גם על המוֹשבוֹת החקלאיוֹת.

והנה בּאה לעינינוּ ממשלת המנדט, אשר תפקידה, כּידוּע, וכוּ׳ והיא גוֹזרת על המפעל הזה, הבּריא, המחַדש, המעשיר את הארץ.

על אינטרסים של מי מגינה הממשלה בּגזירה זוֹ?

אוּלם, אַל ירַתע הישוּב מפּני גזירוֹת וּמפּני הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת בּמשׂרד המוֹשבוֹת. על המוֹשבוֹת, ועל תל-אביב בּפרט, לא להרכּין את הראש בּפני הגזירה החדשה. צריך לאסוֹר מלחמה נמרצה בּגזירה זוֹ, המתנַקשת בּאוֹטוֹנוֹמיה המקוֹמית אשר רכשנוּ לנוּ בּמשך שנוֹת יצירה וקרבּנוֹת. אַל נשקוֹט ואַל ניכָּנע.

סיון תרפ״ה.

נציב בּריטניה בּארץ-ישׂראל, היהוּדי הֶרבֶּרט סַמוּאל, פּירסם לפני לכתוֹ דין-וחשבּוֹן על ״חמש שנוֹת הנהלה״. תעוּדה רבּת-ענין. גם מבּחינת ההרצאה הספרוּתית וגם מבּחינת המחשבה המדינית המעוּלפת בּתוֹכה יש לראוֹת את החיבּוּר הזה כּחזיוֹן בּלתי-שכיח בּספרוּת-הרַפּוֹרטים של מוֹשלים וּממשלוֹת. וּבספרוּת הרשמית על ארץ-ישׂראל, גם של הממשלה הבּריטית וגם של ההנהלה הציוֹנית (עיין התזכּיר לחֶבֶר הלאוּמים) מתנשׂא דין-וחשבּוֹן זה לאין ערוֹך על כּל מה שקָדַם לוֹ. הצירוּף של המעשׂה והמדרש: הגָנַת עניני בּריטניה הגדוֹלה בּארץ-המנדט למעשׂה וה״הבּטה בּעין יפה״ על שאיפוֹת הציוֹנוּת להלכה, מצא בּנציב היהוּדי לא רק מַגשים חרוּץ, כּי אם גם מסבּיר יפה וסַניגוֹר נאמן. נוֹסף לחוֹמר האוֹבּיֶקטיבי והרשמי השׂכּיל המחבּר לשַווֹת לחיבּוּרוֹ גם רוֹחב-השקפה הוּמַנית-ליבּרלית, גם לִויַת-חמימוּת של ידיד, ואפילוּ נימה אישית, המזכּירה בּמקצת את דברי אוֹתוֹ דין-וחשבּוֹן עתיק, אשר מסר לדוֹרוֹת נציב-יהוּדה הקדמוֹן, זה אשר היה בּוֹ התוֹקף לדאוֹג לעניני יהוּדה יוֹתר מאשר לעניני פָּרַס המַנדטוֹרית, זה שגם לא ראה צוֹרך לקחת תחת חַסוּתוֹ את ״החוֹרים והסגָנים״.

אין לקפּח את שׂכרוֹ של הדין-וחשבּוֹן. זכתה המציאוּת העברית החדשה בּארץ-ישׂראל (זוֹ שהיתה מחוּקה וּמטוּשטשת בּספרוּת הרשמית של ממשלת ארץ-ישׂראל, גם בּשעה שהנציב העליוֹן היהוּדי היה סוֹמך את ידוֹ עליה), שתהא מוּצגת לפני העוֹלם בּידי מַרצה שליט, בּן-תרבּוּת ושוֹחר טוֹב. האין זה סוֹפר אוּלטרא-ציוֹני, המספּר בּשבחם של היהוּדים התימנים ושל המהנדס ״הרוּסי״ רוּטֶנבֶּרג, של בּעלי-התעשׂיה מרוּסיה וּמפּוֹלין ושל הסתדרוּת העוֹבדים וּמפעליה, הניבָּא ליפוֹ וּלחיפה כּי ״תהיינה בִּן דוֹר אחד למרכּזי התעשׂיה העיקריים של ארצוֹת המזרח התיכוֹני״ וּמרחיב את הדיבּוּר על גידוּלה של תל-אביב, ״העיר היחידה בּעוֹלם שכּוּלה יהוּדית״? הרבּים הם בּין המוּמחים והתיירים הציוֹנים אנשים היוֹדעים להעריך את ״הטיפּוּס החדש ההוֹלך ונוֹצר בּכּפרים״ שלנוּ וּלהבין – כּי ״למרוֹת אַכזבוֹתיהם וסבלוֹתיהם, למרוֹת עבוֹדתם הקשה תמיד״ הנם ״חדוּרי אוֹשר לאין שיעוּר״, ״כּי יוֹדעים הם יפה שהם חלק שלם וּבלתי נפרד מן התנוּעה לגאוּלת פּלשׂתינה (א״י); שלַמרוֹת מספּרם המוּעט הם בּאי-כּוֹח וּבמוּבן ידוּע גם שליחים של כּל היהדוּת כּוּלה, שעבוֹדתם היוֹם-יוֹמית עוֹמדת בּקשרים ישרים עם חזיוֹנוֹת ימי קדם ועם תפילוֹתיהם של מיליוֹנים מאחיהם בּימינוּ״, ״כּי הפּעוּלה האִינטלקטוּאַלית שבּתוֹכם מקילה את העבוֹדה וּמַמתיקַתה״, וּמהוּ משקלה של התנוּעה, אשר 20,000 צעירים וצעירוֹת, המתכּשרים לחקלאוּת עוֹמדים מאחוֹריה?

אוּלם רחשי סימפַּטיה אלה ליצירה העברית בּארץ, המתגלים בּתיאוּרי הנציב – זהוּ, כּנראה, המס היחידי אשר הממשלה המַנדטוֹרית משלמת לישוּב העברי על חשבּוֹן התחַייבוּיוֹתיה. ״חיבּה״ – לחוּד, והמדיניוּת המעשׂית – לחוּד. ויש צוֹרך כּי הקוֹרא העברי לא יתן לשַחד את עצמוֹ בּדברי הניחוּמים הרכּים, כּי אם יעמוֹד על השיטה המדינית של ממשלת המנדט ושל בּא-כּוֹחה, כּדי שיכּיר את המציאוּת, אשר בּה אנוּ נתוּנים וּבתוֹכה עלינוּ לפעוֹל.

לספר כּוּלוֹ יש אוֹפי של סַניגוֹריה. סניגוֹריה כּפוּלה: הגנה על הציוֹנוּת (ה״מתוּנה״, כּמוּבן. כּאילוּ יש בּאמת איזה הבדל בּמטרה בּין ציוֹנוּת זוֹ אוֹ אחרת. את עיני מי חוֹשבים האנשים הטוֹבים לסַמא בּזה?), על המתישב היהוּדי, על העליה. הגנה זוֹ היא בּפני הערבים, בּפני משלם המסים הבּריטי, גם בּפני ״האציל״ מישׂראל, המוּרם מעמוֹ. וסַניגוֹריה שניה: על הממשלה המַנדַטוֹרית, על שיטתה, על האַפַּרַט הפּקידוּתי (כּלוֹמר, על סטוֹרס, ריטשמוֹנד, בּרַמליי וחבריהם), על המשטרה, על הרוּטינה הקוֹלוֹ­ניאַלית של השלטוֹן המקוֹמי.

התעזוֹר למפעלנוּ הסניגוֹריה הממשלתית על הציוֹנוּת? מסוּפּקני. איני בּקי בּהלָך-רוּחם של הערבים. אוּלם איני יכוֹל לתאר לי, כּי הדברים הנאמרים על מנת להרגיע עלוּלים בּאמת להרגיע. כּלוּם ערבי זה שחוֹשש למטרה הסוֹפית של הציוֹנוּת יֵרָגע, אם יתבּרר לוֹ כּי בּמקוֹם שיטת הכּיבּוּש המדיני המַתקיף אָחַזנוּ בּשיטת האינפילטרַציה המדינית, כּי החלפנוּ את שיטת הקוֹממיוּת בּשיטת המַחתרת? כּלוּם אין סיפּוּר-מעשׂה זה של הדין-וחשבּוֹן האוֹמר, כּי למרוֹת חוֹסר כּל סיוּע מצד הממשלה, ולמרוֹת הגבּלוֹת העליה, ולמרוֹת ההצהרוֹת המדַלדלוֹת את תכנה של הצהרת בּלפוּר, ולמרוֹת הכרעתה התמידית לטוֹבת זוּלתנוּ – הוּכפּל מספּרנוּ בּמשך חמש שנים, כּלוּם אין זה מעיד על ה״סכּנה הציוֹנית״ יוֹתר מאשר כּל תרגילי הדֶקלַמַציה המַכּסימַליסטית והפּוֹזה המדינית-הקיצוֹנית? בּמוּבן זה הלא עוֹד הכבּיד סמוּאל על הפּחד המיסטי של הפּטריוֹט הערבי. אילוּ עוֹד נשאר לוֹ איזה ספק, שמא קיפּחה הממשלה את זכוּתוֹ הוּא, שמא הכריעה היא את הכּף לטוֹבתנוּ, כּי אז יכוֹל היה עוֹד לצפּוֹת לנצחוֹן בּדרך של מלחמה לוֹיאַלית נגד הממשלה, אוּלם אחרי כּל הראָיוֹת החוֹתכוֹת מצד הממשלה, כּי ידיה נקיוֹת, כּי היא מצדה עשׂתה הכּל למנוֹע מאִתנוּ כּל עזרה, האין לבקש דרכים יוֹתר נמרצוֹת נגד ה״פּן יִרבּה״, דרכי אַלָמוּת והפחדה?

אוּלם אם אין לנוּ כּל תקוה, כּי הסַניגוֹריה הממשלתית על הציוֹנוּת תצליח ״לרכּך״ את לב מתנַגדינוּ מבּין שכנינוּ, הרי יש ויש יסוֹד לחשוֹש כּי הסניגוֹריה על דרכי הממשלה בּארץ-ישׂראל והמַסקנוֹת של המדיניוּת המעשׂית המוּסקוֹת בּדין-וחשבּוֹן תמצאנה להן מַהלכים גם בּתוֹך כּוֹחוֹת השלטוֹן הבּריטי, גם בּחֶבֶר-הלאוּמים, וּמה שעוֹד יוֹתר מסוּכּן, גם בּתוֹך הקהל הציוֹני. זוֹ תהא התוֹצאה המסוּכּנת בּיוֹתר של הדין-וחשבּוֹן של הנציב היהוּדי: לַמֵד אוֹתנוּ להשלים עם קיפּוּח זכוּיוֹתינוּ, עם הנמכת קוֹמתנוּ, לקבּל את עיווּת דיננוּ בּאהבה.

כּיצד מסבּיר סמוּאל את שיטתוֹ, את שיטת הממשלה בּארץ-ישׂראל?

הכרזת בּלפוּר ניתנה ונתאַשרה. אוּלם פּירוּשה לא היה מחוּוָר. אנשים נלהבים מישׂראל קיווּ לעליה המוֹנית. שכחוּ את מציאוּתם של חצי מיליוֹן ערבים. ולא הכּירוּ בּחשיבוּתה של דעת-הקהל הבּריטית. ראוּ בּחָזוֹן יצירת מדינה בִּן שָנים מוּעטוֹת וקיוּם מהיר של היעוּדים הנביאיים. ההסתדרוּת הציוֹנית לא תמכה בּהשקפוֹת דמיוֹניוֹת אלה. אוּלם הערבים נבהלוּ מפּניהן. נראה היה להם, כּאילוּ המצב החדש מאַיים על קיוּמם. התוֹצאוֹת – פּרעוֹת רציניוֹת ״בּין גזע לגזע״ (אמנם ״נמצאוּ גם כּוֹחוֹת מחוּץ-לארץ שהיוּ מעוּנינים בּסכסוּכים וּבבלבּוּלים״). כּמוֹ כן ״החלוּ יהוּדים רבּים, אזרחים נאמנים וּמסוּרים לארצוֹת שבּהן חיוּ – מבּיטים על ההכרזה ואף גם על כּל התנוּעה הציוֹנית בּמבוּכה ולפעמים אף בּאיבה גלוּיה״.

היה איפוֹא ״הכרח״ לבטל את כּל החששוֹת הללוּ. ואת התפקיד הזה: לבטל את החששוֹת הללוּ, עד כּדי שלא להשאיר סֶפֶק-סְפֵיקָא אצל הערבים ואצל היהוּדים ״הנאמנים״ לארצוֹתיהם, ואף אצל ההסתדרוּת הציוֹנית – מילא הנציב היהוּדי בּמשך שנים אלה.

״אחרי שתי שנוֹת נסיוֹן בּפלשׂתינה (א״י) – מספּר הדין-וחשבּוֹן, והפּעם בּגוּף מדבּר בּעדוֹ וּבנוּסח של ״זָכְרָה-לִי אֱלהַי לְטוֹבָה״ – שַבתי ללוֹנדוֹן בּח׳ מאי 1922 בּכדי להסבּיר לוַזָרָה את הנחיצוּת שבּהוֹדעה כּזאת. ההצעה נתקבּלה״.

״הוֹדעה״ זוֹ אשר סמוּאל רוֹאה צוֹרך מיוּחד לגלוֹת לפני ההיסטוֹריה כּי הוּא הוּא, ולא אחר, הנהוּ מחַבּרה, אינה אלא ה״ספר הלבן״ המפוּרסם, אשר הוֹריד את הציוֹנוּת המדינית עד דַכָּא והחליף את זכוּיוֹתינוּ הממשיוֹת בּפסוּקים אַחַד-הָעָמִיים. הגדרה חדשה זוֹ השאירה, לפי דברי סמוּאל, ״רוֹשם כּבּיר על דעת-הקהל הערבי״ (האוּמנם רוֹשם יוֹתר כּבּיר מאשר הפסקת העליה בּיוּני 1921?) וּמאז ״בּא שלוֹם מהיר בּארץ״.

זוֹהי התוֹרה כּוּלה. ואִידך – פּירוּשים:

עליה. סעיף ו׳ של טוֹפס הממוּנוּת מחַייב את הנהלת ארץ-ישׂראל כּי ״תָקֵל על ההגירה היהוּדית ותיצוֹר לה תנאים נאוֹתים״. למעשׂה היוּ התנאים הנאוֹתים: הגבּלוֹת יוּני אשר חוּקקוּ בּפקוּדת הועד הפּוֹעל הערבי² ואשר הפסיקוּ את התפּתחוּת הארץ לשנתים. סמוּאל אינוֹ מסתפּק בּעוּבדת-ההגבּלוֹת בּלבד. הוּא עוֹשׂה אוֹתן קֶבַע וּמַעֲלָן למדרגת פּרינציפּ. ״אילמלא סוּדר (זרם העליה) היה שוֹטף מבּחינה כּלכּלית את הארץ הקטנה״. ״מכוֹנה זוֹ – מבשׂרים לנוּ – עוֹדנה ממשיכה בּלי שינוּיים״. והעיקר: ״אין היא מטילה שוּם משׂא הוֹצאוֹת על משלם המסים בּארץ-ישׂראל, מאחר שהתשלוּמים המתקבּלים מן העוֹלים והנוֹסעים מכסים את ההוֹצאוֹת ועוֹד מעדיפים עליהן״.

ההקלוֹת על ההגירה, שבּמַנדט, פּירוּשן איפוֹא: תקנוֹת הגוֹרמוֹת לכל עוֹלה בּזבּוּז זמן, כּוֹחוֹת ואמצעים, משלוֹח מאוֹת אנשים חזרה, ויצירת עוֹדפים לממשלה הארץ-ישׂראלית מפּרוּטוֹת העוֹלים. כּדי ״להרגיע״ את מי-שהוּא יכוֹל נציב ליבּרלי להתהלל גם בּ״רוַח״ זה.

הקרקע. אוֹתוֹ סעיף ו׳ בּטוֹפס הממוּנוּת מחייב את הממשלה ״לעזוֹר יחד עם בּיאת-כּוֹח היהוּדים להתישבוּת צפוּפה על אדמת הארץ, לרַבוֹת קרקעוֹת הממשלה וקרקעוֹת הפקר״. כּיצד קיימה הממשלה את הסעיף הזה, היחיד שיש בּוֹ הבטחה ממשית? ״לא היתה אפשרוּת לעשׂוֹת הרבּה(!) לשם מילוּי הוֹראה זוֹ. בּרוֹב אדמוֹת הממשלה יוֹשבים פּלחים ערבים, ואי אפשר להעביר לאחרים את הקרקע – רוֹב האדמה הנוֹתרת היא אדמת טרשים וכל המנסה ליַשב עליה אנשים מוּבטח לוֹ כּי אסוֹן הוּא מביא על ראשם(?). שמירת הענינים של הפּלחים בּארץ הגיעה לידי כּך, שהממשלה הדוֹאגת כּל כּך להרמת החקלאוּת, ואינה מקמצת בּדברי תשבּחוֹת לתחנת-הנסיוֹן העברית, לא יכלה בּשוּם אוֹפן להמציא חלקת-אדמה קטנה למוֹסד מדעי זה, ואנוּסה היתה להתחרט על הבטחתה, כּשם שלא יכלה לעמוֹד בּדיבּוּרה גם לגבּי החיילים היהוּדים המשוּחררים. האוּמנם מאוּכלסת הארץ כּבר בּמידה כּזאת, שאי אפשר לממשלה להשתמש בּחלקת-אדמה מבּלי לגרוֹם נזק לאוּכלוֹסי-הכּפר? והלא בּמקוֹם אחר מעיד אוֹתוֹ דין-וחשבּוֹן כּי ״אין המחוֹזוֹת החקלאיים מיוּשבים מדי, וּברוּבּם מעוּבּדים בּאוֹפן גרוּע״ וכי ״אין אפשרוּת ההתישבוּת החקלאית מוּגבּלת מחמת שהארץ מיוּשבה מדי״. לשם ״הַרְגָעָה״ בּא איפוֹא לא רק קיפּוּח זכוּתנוּ המפוֹרשה בּמנדט כּהוֹראת שעה, כּשם שגם מסירת כּל אדמוֹת הג׳יפטליק בּבית-שאָן לבּדוים המוּעטים לקנין פרטי בּאה לשם הרגָעה, ולא לשם הצדק (מהם עוֹסקים עכשיו בּמכירתוֹ. אבל העיקר: ״פּתרוֹן זה – רישוּמוֹ ניכּר בּדעת-הקהל!״), וּלשם הרגָעה פּוֹליטית קוֹבעים את כּל הסעיף ו׳ בּמנדט, גם להבּא ל״הלכה ואין מוֹרין כּן״.

להתישבוּת החקלאית העברית, הקרוֹבה כּל כּך ללבּה של הממשלה, נשאר רק מקוֹר קרקעי אחד: קניה מידי בּעלים. מַהי איפוֹא העזרה הניתנת בּזה מצד הממשלה לעם הקוֹנה קרקע? בּמה שוֹמרת הממשלה על העוֹלה המתישב שלא יִכרע תחת כּוֹבד הספּקוּלציה הקרקעית, המנַצלת את ״הגאוֹן וההתלהבוּת״ של העט היהוּדי כּדי למַלאוֹת זהב את חוֹרי בּעלי הלַטיפוּנדיוֹת? היכן הן הרֶפוֹרמוֹת האַגרָריוֹת אשר תהיינה לטוֹבת הפּלָחים והפּוֹעלים היהוּדים גם יחד? מה עוֹשׂה הממשלה כּנגד העיכּוּב הגדוֹל בּיוֹתר על דרך החקלאוּת, הבּניה, התעשׂיה – הגידוּל המלָאכוּתי של מחירי הקרקע?

״אין הממשלה מתערבת בּמשהוּ מלבד בּהגָנת האינטרסים של האריסים הערבים״ – מַדגיש הדין-וחשבּוֹן. שהגָנה זוֹ על עניני האריסים נעשׂית לא על חשבּוֹן מנַצליהם מדוֹרוֹת, כּי אם על חשבּוֹן המתישב העוֹבד, שאי-התערבוּת זוֹ היא היא ההגנה הטוֹבה בּיוֹתר על האינטרסים של בּעלי הלטיפוּנדיוֹת הסוּרים, המצרים והפּלשׂתינאים – הרבּה יוֹתר מאשר כּל הגָנה על עניני האריסים הערבים – על זאת עוֹבר הדין-וחשבּוֹן בּשתיקה. ״המחיר שמשלמים בּשביל קניוֹת אלה הוּא בּדרך כּלל פּי שנַים אוֹ שלוֹשה מהמחיר שלפני המלחמה״. מה שהיה נחשב בּארץ אחרת לפוּרענוּת ציבּוּרית, שהמדינה נלחמת בּה, נחשב אצלנוּ לזכוּת לממשלה, והיא מתיַמרת בּה. כּי העיקר הלא הוּא להוֹכיח, שהציוֹנוּת היא ״עֵז חוֹלבת״ שאין צוֹרך גם לממשלה הקוֹלוֹניאַלית, גם למשלם המסים להאכיל אוֹתה, והיא כּדאית גם לחבר הועד הפּוֹעל הערבי המוֹכר את קרקעוֹתיו.

כּל ה״הלָכה״ על סיוּע לבּית הלאוּמי וכל פּרוֹגרֶסיביוּת-שהיא מתנַדפת כּעשן, בּשעה שנדרשת נגיעה כּל-שהיא בּסדרי המשטר הקיים³, אוֹ בּאינטרסים, בּדרָרוֹת וּבפנִיוֹת של אחרים. ״לא מצאתי לרצוּי להנהיג שינוּי מהיר בּשיטת השלטוֹן שהעם הִסְכּין אליה״.

ושיטה זוֹ שוֹלטת בּכּל: למרוֹת כּל השבחים המפוּזרים כּאן לפּוֹעלים החלוּצים, לא עשׂתה הממשלה התחַלה כּל-שהיא של קביעת חוּקי הגנה לעוֹבד (לכאוֹרה, היכן ניתנה לה הזדמנוּת להיטיב בּבת אחת לכל חלקי הארץ, כּאשר בּזה!) מפּני ״מציאוּתן של קבוּצוֹת עוֹבדים זוֹ בּצד זוֹ השייכים לסוּגי תרבּוּת שוֹנים״.

וּלפיכך אי אפשר היה עד הנה לקבּוֹע בּחירוֹת לעיריוֹת, מפּני שהדבר יגע בּמסוֹרת השלטוֹן של ראשי העיריוֹת המהוּללים בּארץ-ישׂראל, אשר גם להם מפזר הדין-וחשבּוֹן תשבּחוֹת בּיד נדיבה.

וּלפיכך מקבּל הנציב תחת חסוּתוֹ את פּקידיו הקוֹלוֹניאַליים, אשר חתרוּ בּגָלוּי וּבסתר תחת הישוּב היהוּדי וּמעיד עליהם ״כּי שוּם מוֹשל לא היה יכוֹל לשאוֹף לחברים יוֹתר נאמנים ויוֹתר מוּכשרים״, וכי המשטרה הנָה ״כּוֹח פּעיל וּמוּכשר״, וכי ״הרקבוֹן המסוֹרתי והקדוּם ששׂרר בּקרב הפּקידים״ אף הוּא חלף מן הארץ. וּלפיכך הוּא מספּר כּי ״רבּים היהוּדים המוּכשרים שהציעוּ עצמם לשירוּת הממשלה, אך מכּל אלה אפשר היה להעסיק אלא מספּר מוּעט מבּלי לעַוֵת דינם של האחרים״ (להעסיק פּקידים נוֹצרים בּכפלַיִם, בּשעה שמספּרם בּארץ הוּא רק שני שלישים ממספּר היהוּדים – בּזה אין, כּמוּבן, עיווּת-דין).

המוּשׂג ״עיווּת-דין" יש לוֹ, כּנראה, הוֹראה מיוּחדת בּפי הנציב. מסירת אדמה להתישבוּת עוֹבדים יהוּדים – יש בּה משוּם עיווּת-דין, קבּלת יהוּדים לפקידים בּממשלה – עיווּת-דין. אוּלם הגזירה, כּי השׂפה העברית אין משתמשים בּה בּמחוֹזוֹת שמספּר היהוּדים שם פּחוֹת מחמישית האוּכלוֹסין – בּזה אין כּל עיווּת דין. בּלשוֹן רכּה מסבּיר הדין-וחשבּוֹן, כּי אם ישתמשוּ שם בּעברית, הרי ״כּל תוֹעלת לא תצמח מזה ואף יעלה בּדמים מרוּבּים״. אף זוֹהי עזרה להתישבוּת.

בּזה שיהוּדים משלמים מסים ואינם מקבּלים את המגיע להם תמוּרת חלקם – בּזה דוקא אין הנציב מרגיש עיווּת-דין, כּנראה. הנה הוּא מספּר לשבחנוּ, כּי ״הדרישה לחינוּך אצל יהוּדים הנָה בּרוּם פּסגָתה, וכמעט כּל ילדי היהוּדים וּבנוֹתיהם מבקרים בּבית-הספר״, אלא ש״בּתי-הספר היהוּדים שייכים כּוּלם לסוּג האחרוֹן״, קרי: הבּלתי-ממשלתיים. בּמקוֹם אחר מוֹדה אמנם הנציב בּדבר שלא שמענוּ ממנוּ כּל שנוֹת נציבוּתוֹ, ״כּי כּל כּוֹבד העוֹל של חינוּך ילדי היהוּדים״ נוֹפל ״על שכם היהוּדים עצמם נוֹסף לכּספים שהם נוֹתנים בּצוּרת מסים ממשלתיים להחזקת מוֹסדוֹת החינוּך הממשלתיים – בּתי-ספר לערבים״. אבל עיווּת-הדין סָמי מכּאן.

אַדרבּא, הרי כּל קיפּוּח זכוּתנוּ עלוּל לשמש נימוּק ל״טוֹבת״ הבּית הלאוּמי.

אין סמוּאל רוֹאה לעצמוֹ ולנציבוּתוֹ זכוּת גדוֹלה יוֹתר מאשר האפשרוּת של מסירת-מוֹדעה לפני לכתוֹ, כּי ״אם יש איזוֹ אמת בּדברי הבּיקוֹרת״ על השלטוֹן, הרי תלוּנת היהוּדים ״יש בּה ממש״ ולא תלוּנת הערבים. אוּלם אם את תלוּנוֹתיהם של הערבים השתדל למסוֹר בּהרחבת-הדיבּוּר וּבהדגשת העמדוֹת והדרישוֹת, הרי לגבּי עמדת היהוּדים לא ראה צוֹרך לציין שוּם דבר מלבד הפּיקחוּת של ההסתדרוּת הציוֹנית אשר חתמה על ה״ספר הלבן״. כּי גם אנוּ לא השלַמנוּ עם המצב הקיים, כּי אנוּ התמרמרנוּ על הגזירוֹת המדכּאוֹת את העליה, כּי אנוּ דרשנוּ את זכוּיוֹתינוּ האלמנטריוֹת בּתקציב הארץ, כּי דרשנוּ שלטוֹן עירוֹני נבחר ולא פּקידוּת ממוּנה, כּי דרשנוּ את אישוּר האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, כּי דרשנוּ קביעת חוּקי הגנה על העוֹבד, כּי דרשנוּ הרחקת הפּקידים הצוֹררים לישוּב העברי וּמסַכסכים את אוּכלוֹסי הארץ – כּל זה לא נזכּר ולא נפקד בּדין-וחשבּוֹן.

מתקבּלת תמוּנה לא נכוֹנה בּהחלט, כּאילוּ קיבּל הישוּב היהוּדי את קיפּוּח-זכוּיוֹתיו ואת עיווּת-דינוֹ בּרצוֹן וּבהכנעה. לשם מה ניטשטש בּמידה כּזאת פּרצוּפוֹ המדיני של הישוּב בּארץ-ישׂראל, וּבזכוּת מה התיר לעצמוֹ הנציב לסלק אל הסל את תביעוֹת הישוּב גם בּשעת פּרידה, בּשעה שהוּא עצמוֹ מוֹדה כּי תלוּנוֹתיו של הישוּב יש בּהן ממש?

מסקנה אחת כּללית נוֹבעת מתוֹך כּל הדין-וחשבּוֹן, כּי כּל מה שהוּקם ונבנָה וצמח בּארץ בּמשך השנים הללוּ – היה למרוֹת שיטת הממשלה הממוּנה על קיוּם המנדט. מַסקנה זוֹ ודאי לטוֹבת הציוֹנוּת היא, וּמעידה כּי הכּוֹח הפּנימי המחַיה את הציוֹנוּת הוֹלך וגוֹבר על המכשוֹלים, אפילוּ על המכשוֹל הגדוֹל: שלטוֹן העוֹשׂה את חוֹבוֹתיו והתחַייבוּיוֹתיו פְּלַסְתֵּר. אוּלם סמוּאל מתחכּם להציג אף מסקנה זוֹ לזכוּתוֹ של השלטוֹן. בּחריפוּת מוֹח יהוּדית הוּא מסַכּם: ״תוֹצאוֹת המצב היוּ שהיהוּדי סמך על כּוֹחוֹת עצמוֹ״ וכי ״למצער גוֹרם יחיד זה מדבּר לזכוּתוֹ של המפעל – בּנין הבּית הלאוּמי אינוֹ מעשׂה ידיה של איזוֹ ממשלה שהיא״. אפשר להעלוֹת על הדעת כּי אילמלא הנהיגה הממשלה גזירוֹת על העליה – היינוּ זקוּקים לעזרת ממשלת המנדט כּי תמציא לנוּ חלוּצים, וכי אילמלא קיפּחוּ את זכוּתנוּ על חלקנוּ בּמסים – היינוּ מכניסים פּחוֹת לקרן-היסוֹד. איזה לעג לרש!

מוֹדים אנוּ לשלטוֹן על ההוֹדאה החשוּבה, כּי אנוּ עמדנוּ בּנסיוֹן, כּאילוּ התפקיד שנטלה על עצמה ממשלת המנדט היה לא לסייע לנוּ למעשׂה, כּי אם להעמיד אוֹתנוּ לַמבחן.

אוּלי הגיעה השעה, כּי הציבּוּר היהוּדי, בּארץ וּבעוֹלם, יעמיד למבחן את בּוֹחניו, ואפילוּ לא מבּחינת הסיוּע המיוּחד דוקא, כּי אם מבּחינת מילוּי החוֹבוֹת האלמנטריוֹת של שלטוֹן לנתיניו? האם לא יתבּרר לעיני העמים כּי שלטוֹן זה, המתלבּש בּתָגָא של מַנדט, הקרוּי לגַשם מטרוֹת מסוּימוֹת, הנהוּ בּעצם לא יוֹתר מאשר שלטוֹן קוֹלוֹניאַלי?

תמוּז תרפ״ה.

אל הרצל / ברל כצנלסון

¹

בּיוֹם זה יזכּירוּ בּכל תפוּצוֹת ישׂראל את שמוֹ, בּכל מקוֹם אשר פּוֹעם לב יהוּדי חי. וטוֹב שיוֹם זה, אשר רבּים מאִתנוּ זוֹכרים את אימתוֹ, את יַתמוּתוֹ המַחרידה, היה ליוֹם עם. יש צוֹרך לבוֹא מחָדש, מפּעם לפעם, בּמגע אישי אתוֹ, להידַבּק בּוֹ. קלַסתר פּניו משַוה לנוּ כּנפים, דמוּתוֹ – טָהרה.

אוּלם יש צוֹרך לא רק בּמגע נפשי עם אישיוּתוֹ, עם קסמיו, בּפתיחת הלב לקראת הגאוֹן וההוֹד הקוֹרנים מאישיוּתוֹ. יש צוֹרך להזכּיר ולשוּב וּלהזכּיר את יעוּדיו, את היעוּדים הנמצאים מפּעם לפעם בּסכּנת ההיטַשטשוּת. יש צוֹרך להזכּיר שוּב וּלהרים על נס את הציוֹנוּת המדינית, המדינית בּתכנה – לאו דוקא דיפּלוֹמַטית בּקליפּתה, בּגילוּייה וּבתכסיסיה – את הציוֹנוּת אשר כּוֹחה בּקוֹממיוּתה, בּהתגַלוּתה בּמלוֹאה, אשר אינה מסתלקת מן הקטנוֹת אבל אינה מסתפּקת בּהן, את הציוֹנוּת, אשר אינה זוֹנחת לרגע את מטרתה: להעביר את המוֹני ישׂראל לארצם וּלחַדש עלינוּ מעשׂי יציאת מצרים.

בּניגוּד לציוֹנוּת המתיַמרת להיוֹת ״מדינית״ בּימינוּ, זוֹ המדיניוּת הדֶקוֹרַטיבית, הרוֹאה את עוֹלמה בּתנוּפת-יד מדינית, בּטוֹן, בּגֶ׳סטים וּבמַנירוֹת, וּמחוּסרת כּל חוּש ליצירה המדינית בּחיי יוֹם יוֹם, ליצירה הישוּבית העממית – יש צוֹרך להחיוֹת את הציוֹנוּת המדינית של הרצל, אשר התישבוּת המוֹנים עוֹבדים ויצירת המכשירים להתישבוּת זוֹ היתה בּלבּוֹ למן הרגע הראשוֹן אשר ניצנץ בּוֹ המוּשׂג של ״מדינת היהוּדים״ וכל מאמציו וחיפּוּשׂיו על שׂדה האִרגוּן הלאוּמי והיחסים הדיפּלוֹמַטיים היוּ רק אמצעים להתישבוּת זוֹ.

בּניגוּד לציוֹנוּת הכּשרה, ה״לאוּמית״ העל-מַעמדית, כּביכוֹל, המזייפת את כּל תְכָניה המוּסריים והישוּביים של הציוֹנוּת וּמְמִירה אֹותה בּקיוּם של בּוּרסה, בּיצירת חיי-אויר, בּ״ערים״ חסרוֹת-יסוֹד ²וּבתלישוּת ואַוריריוּת המסַכּנוֹת את כּל אשר נוֹצר עד הֵנה – יש להעמיד לנס את האיש אשר עם הבהוּב ראשוֹן של מחשבתוֹ הציוֹנית, ראה בּיציאה מן הגיטוֹ, הישן והחדש, את יצירת הבּסיס של עבוֹדה להמוֹני ישׂראל, אשר ראה את כּוֹחה ויפיה של ״מדינת היהוּדים״ בּזה שתהא מדינת-העבוֹדה.

וּבניגוּד לציוֹנוּת הענוָה והצנוּעה, המַכניסה את שאיפוֹתינוּ למיטת סדוֹם וּמכַוצת אוֹתן כּדי שיוּכלוּ להתקבּל אליבָּא של כּל הכּוֹפרים בּזכוּתנוּ לחיים ולעבוֹדה, הציוֹנוּת הנכוֹנה גם לחתוֹם על זה שאנוּ לא נהיה לעוֹלם ״רוֹב״ בּארץ, כּדי להניח בּזה את דעתם של פּקידים קוֹלוֹניאַליים ושוֹביניסטים ערביים, ציוֹנוּת זוֹ המוֹדה בּזכוּתנוּ המוּסרית רק בּמידה שהאחרים יוֹדוּ בּה; בּניגוּד לציוֹנוּת זוֹ המאַיימת להחליש את רצוֹננוּ וּלטשטש בּקרבּנוּ את הכּרת זכוּתנוּ המוּסרית על מפעלנוּ, זכוּתנוּ לקיבּוּץ גָלוּיוֹת – יש צוֹרך להגבּיר את זכר אוֹתוֹ האיש, אשר הקיף את הרעיוֹן בּמילוּאוֹ ממש, וּבכוֹח ההיקף הזה והעוֹז הזה הוֹביל אוֹתנוּ שבי אל גאוּלתנוּ, והזרים את הדם בּעוֹרקינוּ וציוה עלינוּ את היצירה החלוּצית בּכל ענפי חיינוּ.

לפני חמש שנים, בּבוֹא סמוּאל לארץ, עוֹד ראה צוֹרך לפנוֹת בּמכתב לאסיפת העם בּכ׳ בּתמוּז בּירוּשלים וּלבָרכה, כּי נזכּה לראוֹת ״בּהגשמת רעיוֹנוֹ של הרצל הנַערץ״. השנה, בּשעת פּתיחת האוּניברסיטה, לא נמצא לנחוּץ להזכּיר את שמוֹ. כּלוּם אין בּזה משוּם עֵדוּת למוּשׂגים השוֹלטים בּימינוּ?

אוּלם צריך כּי שמוֹ יזָכר, שיפַעֵם אוֹתנוּ, יתבּע ויזכּיר את הרעיוֹן אשר קיבּצָנוּ הֵנה, רעיוֹן הגאוּלה השלמה.

כ׳ תמוּז תרפ״ה.

וּבכן, לא בּכדִי היוּ אסיפוֹתיו וּמוֹעצוֹתיו והתאַרגנוּתוֹ של ה״מרכּז״ ²! לא לחינם בּיקשוּ סוֹפריו וחכמיו עצוֹת ותחבּוּלוֹת מפּחד ״שלטוֹן השׂמאל״. העצה נמצאה: אסיפת הנבחרים נדחתה.

מרכּז זה שבּא ״להציל״ את האִרגוּן הלאוּמי, הרוֹאה את עצמוֹ כּעמוּד התָּוֶך וכמשען הנאמן היחידי לארגוּן זה, הוּא ששָׂם לאַל בּהחלטתוֹ עכשיו את מאמציו הגבּוֹריים של הישוּב לסידוּר עניניו בּרשוּת עצמוֹ. מרכּז זה, הנכוֹן ״לשם השלוֹם והאחדוּת״ לוַתר גם על זכוּת האדם של האשה (אך בּחשאי!), שחבריו עמדוּ והציגוּ לשׂמאל דרישוֹת על דבר יצירת קוּריוֹת מַעמדיוֹת וחלוּקת-המקוֹמוֹת בּאסיפת הנבחרים לפי הסכּם – עמד בּוֹ רוּחוֹ להיסחף רק זמן קצר עם זרם הגבוּרה – וחזר בּוֹ. וּבשעה שידוֹ האחת היתה מכַנסת אסיפת תעמוּלה וחוֹתמת כּרוּזים לבּחירוֹת, היתה ידוֹ השניה מוּשטה לאוֹיב האִרגוּן הלאוּמי – בּהכנעה.

המַסוה החיצוֹני הוּא לאוּמי – דאגה לשלימוּת אסיפת הנבחרים, פּחד מפּני התפּוֹררוּת וכוּ׳. אוּלם הנימוּק האמיתי אינוֹ שוֹנה מנימוּקוֹ ה״דתי״ של הרב א.: פּחד מפּני השפּעתוֹ של הפּוֹעל בּישוּב. פְּנִיה מפלגתית זוֹ היא שגרמה ל״מרכּז״ הלאוּמי כּי יַנחיל לישוּב מכּה וקלוֹן.

ושוּב, אחרי כּל ההתאמצוּת היפה של מיטב כּוֹחוֹת הישוּב, נמצאנוּ עוֹמדים על יד השוֹקת השבוּרה: נציב חדש יבוֹא לשלוֹט בּארץ – וישוּב מאוּרגן לא יפגשהוּ בּדרישוֹתיו הבּרוּרוֹת, קוֹנגרס ציוֹני יתאסף, ויצטרך לדוּן, והפּעם בּרצינוּת, בּזכוּיוֹתיו של הישוּב הארץ-ישׂראלי – והישוּב עצמוֹ ישתוֹק, אסיפת הנבחרים לא תתכּנס.

יזכּוֹר זאת הישוּב הארץ-ישׂראלי ויחרוֹת את השיעוּר המר הזה על לוּח לבּוֹ. ילמַד לדעת על מי וָמי יש לוֹ לסמוֹך בּמלחמתוֹ על כּבוֹדוֹ, רצוֹנוֹ ועניני חייו.

תמוּז תרפ״ה.

בּשכבוֹת התחתוֹנוֹת של חיינוּ החברתיים מתרקמת יצירה חדשה: הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. טרם מָלאה לה שנה. אך בּחג הסוּכּוֹת שנת תרפ"ה הוּנח לה היסוֹד (יזָכר לטוֹב ר׳ א.ז. ר.² אשר עזר בּצעדים הראשוֹנים). עוֹד דלת-כּוֹחוֹת היא. אפשר גם עוֹד לא תוֹאר ולא הדר, אוּלם – העשׂרוֹת הראשוֹנוֹת כּבר היוּ למאוֹת, ולא רחוֹק היוֹם, והמאוֹת יהיוּ לאלפים, וההסתדרוּת עצמה, יצירתוֹ העצמית של הנוֹער העוֹבד, תקוּם לפנינוּ בּמלוֹא קוֹמתה כּאחוֹת צעירה של ההסתדרוּת הכּללית, וכמוֹה רבּת-התוֹכן ורבּת-המפעל.

חידוּש גדוֹל חידשה הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד בּעוֹלמנוּ הארץ-ישׂראלי. יצירתנוּ החלוּצית בּארץ, מפעלוֹ הכּוֹבש והמחַדש של הפּוֹעל העברי היוּ נזוֹנים עד הֵנה אך מן הגוֹלה. תנוּעת הנוֹער המוּפלאה שלנוּ בּגוֹלה היא ששימשה דרך לעבוֹר עוֹלים לחיי עבוֹדה ויצירה חברתית. הדוֹר הצעיר שגָדל בּארץ, בּין אם חוּנך על בּרכּי ה״אַליאנס״ אוֹ הישוּב הישן ואפילוּ בּבית-הספר הלאוּמי – היה בּרוּבּוֹ הגדוֹל מַבהיל בּריקניוּתוֹ, בּחוֹסר קשריו עם הארץ, עם עבוֹדתה, בּתלישוּתוֹ מן המסוֹרת הגבּוֹרית של הוֹריו וּמחיי הגבוּרה של הפּוֹעל העוֹלה. החַמרנוּת, הקַריֶריזמוּס, הפּיקחוּת הבּעל-בּיתית קצוּצת-הכּנפים, הם ששפכוּ את שלטוֹנם על העוֹלם הרוּחני של הנוֹער בּארץ. כּל הנסיוֹנוֹת של המוֹרים-החלוּצים לשנוֹת את המצב לא הצליחוּ.

אוּלם מה שלא עשׂוּ מאמצי מחַנכים – עשׂתה העבוֹדה, עשׂתה העליה, עשׂתה התרכּזוּתם של ההמוֹנים בּארץ. והנוֹער העוֹבד, מבּני כּל העדוֹת, בּערים וּבכּפרים, זה היוֹדע מילדוּתוֹ את ידוֹ הכּבדה של המשטר הקיים, זה המקוּפּח מילדוּת אפשרוּת חינוּך והשׂכּלה, הנאה מעוֹלם המדע והאמנוּת, זה העזוּב ללא מוֹרים, ללא ידידים, ללא הגָנה, הוּא אשר ידוֹ הוֹשיעה לוֹ, והוּא המקים עכשיו לעינינוּ תנוּעת-נוֹער, מלאַת מסירוּת ותוֹכן.

בּרכוֹתינוּ תלַוינה את הנוֹער ליוֹם התכּנסוֹ. יהי רצוֹן שהסתדרוּת הנוֹער העוֹבד תשמש לחבריה מכשיר למלחמה הצוֹדקת על כּבוֹדם וּתנאי עבוֹדתם, תחנך אוֹתם להיוֹת אזרחים טוֹבים, עוֹבדים ויוֹצרים, בּמדינת העבוֹדה בּארץ-ישׂראל שבּעתיד וחתן להם חברה טוֹבה, חברת-עלוּמים, רעוּת ותרבּוּת בּהוֹוה.

ויִישר כּוֹחם של אלה החברים הבּוֹגרים הבּאים לעזרת הנוֹער.

אב תרפ״ה.

בּשעה שמוֹעצת פּוֹעלי חיפה הזמינה לדין את ״המזרחי״ והציעה לבוֹרר את הרבּי מיַבּלוֹנה ו״המזרחי״ דחה, שאל מר יש״א בּ״הארץ״ (גליוֹן 1812 ) שאלה:

״כּדאי לדעת אם ״המזרחי״ שבּפּוֹלין תמים-דעה הוּא עם ״המזרחי״ שבּארץ-ישׂראל בּבחירוֹת נשים בּלבד, אוֹ שהוּא מסכּים לדעתוֹ גם בּבחירת דיין ושוֹפט. פּרץ סכסוּך בּין ״המזרחי״ וּבין הסתדרוּת העוֹבדים, והתהפּכוּ המסיבּוֹת: ״המזרחי״ הנגזל היה לנתבּע והסתדרוּת העוֹבדים – הגזלן – היה לתוֹבע שמוּכרח ללכת אחרי הנתבּע. מוֹעצת פּוֹעלי חיפה הזמינה לדין את ״המזרחי״, הזמינה אוֹתוֹ לפני הרבּי מיַבּלוֹנה ולא נַענה, הזמינה אוֹתוֹ לפני מר וַן-וריזלַנד ונַענה. חֲזָקָה על ״המזרחי״ שלא עביד דַיינא ולא פּסיל דיינא בּלי דינא, בּכל זאת כּדאי לנוּ לדעת, אם ״המזרחי״ בּפּוֹלין תמים-דעוֹת אתוֹ גם בּבחירה זוֹ״.

והנה בּא הגליוֹן 18 של ה״דאס יוּדישע לעבּען״, עתוֹנוֹ של ״המזרחי״ בּוַרשה וּמעיד כי אכן תמימי-דעוֹת הם המזרחים של וַרשה ושל ירוֹשלים. בּמאמר הנקרא ״צדיקים – סאציאליסטען״ ושכּוֹתבוֹ חוֹתם ״אַ מזרחיסט״ מתיַשבת התמיהה:

״כּידוּע מן העתוֹנוּת היוֹמית נכנסוּ שתי הקבוּצוֹת החסידיוֹת הנ״ל (של יבּלוֹנה ושל קוּזיניץ) ל״הסתדרוּת העוֹבדים הסוֹציאליסטית הכּללית״ שבּארץ-ישׂראל, וּמלבד זאת פּקד הרבּי מיבּלוֹנה על חסידיו בּפּוֹלין, כּי יקנוּ את השקל הציוֹני הכּללי ויחַזקוּ את מספּר הצירים בּקוֹנגרס הציוֹני. בּשני הצעדים הנ״ל כּבר השתמשוּ נגד ״המזרחי״ ויש לנוּ לחשוֹב כּי בּקוֹנגרס הבּא ניפָּגש בּ״טענה״ כּי ״המזרחי״ מיוּתר, מפּני שגם רַבּיים הנם חברים בּמפלגה הציוֹנית ואפילוּ בּהסתדרוּת סוֹציאליסטית. הגיעוּ כּמוֹ כן ידיעוֹת כּי נוֹסדה בּארץ-ישׂראל מפלגה חדשה, אוֹרתוֹדוֹכּסית כּביכוֹל, הרוֹצה ללכת לאסיפת הנבחרים, וּמַכּירה בּלי תנאים בּזכוּת הנשים לבחוֹר וּלהיבּחר. כּל המעשׂים הללוּ סוֹתרים את שאיפת האוֹרתוֹדוֹכּסיה – וּכדי להעריך אוֹתם כּערכּם עלי לציין את העוּבדוֹת דִלְקַמָן: 1 ) הן הרבּי מיבּלוֹנה והן הרבּי מקוּזיניץ אינם כּלל צדיקים בּמוּבן הנכוֹן של המלה. הרבּי מיבּלוֹנה היה סוֹחר כּכל הסוֹחרים ואך לפני זמן-מה נזכּר כּי הוּא ״בּנן של קדוֹשים״ וַיהי לרבּי. והרבּי מקוּזיניץ אינוֹ רבּי כּלל עד היוֹם הזה. – – עוּבדה היא כּי שניהם היוּ ״נעבּיך״ מחוּסרי פּרנסה והנם זקוּקים עכשיו לכסף – – אין לפיכך כּל חידוּש בּדבר שהרַבֵּינוּ מיבּלוֹנה עלתה פּתאוֹם בּקרבּוֹ נשמה ציוֹנית – ויתחבּר לשׂמאליים הקיצוֹניים שבּארץ-ישׂראל – – החשבּוֹן אינוֹ רע כּלל. כּשזקוּקים לכסף מקרן-היסוֹד, כּדאי לרכּוֹש את הפּרוֹטקציה של כּל המפלגוֹת הבּלתי-חרדוֹת״.

כּכה יוֹדע ה״מזרחיסט״ הכּשר להעריך וּלהסבּיר את כּל הענין המוּפלא והנהדר של ההתישבוּת החסידית בּעמק ואת השפּעתם האישית-החלוּצית של רבּיהם-מַדריכיהם. האין זאת תעוּדה לרוֹממוּת הנפש וּלטוֹהר הראִיה?

וּ״מזרחי״ זה, העמֵל זה שנים להקים – בּאמצעים של תקציבים, של נרגָנוּת ושל חרחוּר – ״פּוֹעל מזרחי״, ״הסתדרוּת עוֹבדים מזרחי״, ״עוֹלים בּוֹנים״ ²(והכּל ללא מזל בּרכה!), ואשר לבּוֹ יוֹצא ממש למחנה עוֹבדים חרֵדִי בּארץ, אינוֹ רוֹאה דרך אחרת, אחרי הקינים והֶגֶה והִי, מאשר לאַיים על הקרנוֹת הציוֹניוֹת. ״כּי התמיכה בּ״צדיקים-הציוֹנים״ וּב״צדיקים-הסוֹציאליסטים״ תמיט מכּוֹת-מות על הקרנוֹת הציוֹניוֹת״.

וּביראת-השם אמיתית הוּא מסיים: ״מצדיקים כּאלה ישמרנוּ השם״.

אכן, שמר, כּנראה, השם את ״המזרחי״ מצדיקים עוֹבדים וּמיבּשים בּיצוֹת ונוֹפחים רוּח חיים בּעדת חסידיהם. אלא, משוּם מה לא שמר אוֹתוֹ השם ממפירי-שביתה וּממסַדרי ענין חיפה ³.

אב תרפ״ה.

(כ״ו בּאב תרפ״ה)

יש, כּנראה, אנשים טוֹבים הדוֹאגים לנוּ, שבּרגע רפיוֹן נתנַער ונַגבּיר את אִרגוּננוּ. חָברוּ עלינו קבּלנים וּפקידי הממשלה בּמעשׂים, שסוֹפם להגבּיר את הכּרתנוּ ואת התלכּדוּתנוּ. בּחיצוֹניוּתה הנאדרה, בּמספּר העצוּם של משתתפיה, מזכּירה לי אסיפה זוֹ את האסיפוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר שהיוּ לנוּ בּימים הגדוֹלים של תל-חי, של ההגנה. אוּלם הסיבּוֹת שגרמוּ לקריאת אסיפה זוֹ מזכּירוֹת לי אסיפוֹת מסוּג אחר לגמרי, שקראתי ושמעתי עליהן, אסיפוֹת הפּוֹעלים היהוּדים בּאנגליה וּבאמריקה. הפּוֹעל היהוּדי הָיׂה הָיָה עוֹד גֵר וזר שם, עבד בּתנאים של עבדוּת, ״בּשיטת הזיעה״ המפוּרסמת, תחת עוֹל של מנַצלים על גבּי מנצלים, מתַווכים תחת למתווכים, שחָברוּ כּוּלם על ״הירוֹק״. גם שם לא היוּ נוֹתני-העבוֹדה מסתפּקים בּמלחמה כּלכּלית בּלבד והיוּ משתמשים בּאמצעי מַלשינוּת בּפני הממשלה על המהגר היהוּדי ״המסוּכּן״ לשלוֹם המדינה. גם אז נקראוּ אסיפוֹת פּוֹעלים המוֹניוֹת כּאלה לשם הגנה על זכוּיוֹתיהם האֶלמנטריוֹת, אסיפוֹת שבּארצוֹת-תרבּוּת אין בּהן כּבר כּל צוֹרך. ושם עמד מאחוֹרי המתווכים-­המנַצלים משק קפּיטליסטי אדיר, והפּוֹעל היהוּדי לא הביא אתוֹ שמה את מדרגת התרבּוּת והחינוּך הסוֹציאלי אשר יֶשנה לפּוֹעל שלנוּ, ואף על פּי כן לא עלה בּידם למַגרוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים הלכה מחיל אל חיל וּמנצחוֹן לנצחוֹן, למרוֹת כּל הרדיפוֹת ולמרוֹת בּגידוֹת חברים בּוֹדדים, אשר הפנוּ עוֹרף למעמדם והשׂכּירוּ את עצמם למנַצליהם. על אחת כּמה וכמה שאין לנוּ כּאן לפחוֹד מפּני שני הכּוֹחוֹת העלוּבים של הקבּלנים ותוֹמכיהם מבּין חוּגי הממשלה, שאינם כּוֹחוֹת יצירה, כּוֹחוֹת העתיד: כּוֹחוֹת של בּין-השמשוֹת הם, הצריכים וּמוּכרחים להיכּנע, מפּני שאין להם כּל זכוּת קיוּם, כּל סיכּוּי בּמלחמה כּלכּלית ישרה.

על מה נלחמים הקבּלנים, מה הם הפּרינציפּים הכּלכּליים שבּשמם הם מוֹפיעים? גבּוֹרי הלוֹקַאוּט שלפני חמישה חדשים², שבּיטלוּ בּעצמם את ההסכּם, המאַפשר להם עבוֹדה ישרה וּשקטה, מוֹפיעים כּנגזלים, מפרסמים שוּרה של שׂטנוֹת וּכרוּזי-הסתה הנשלחים אל פּקידי הממשלה השוֹנים ואל מוֹסדוֹת הציבּוּר, קוֹראים להחרים את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת ״התוֹמכוֹת בּמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים״, מכריזים כּי כּבדה גלוּת ארץ-ישׂראלית מזוֹ של מוֹסקבה וּגרַבּסקי³. כּלוּם לא בּרוּר שכּאן יֶשנוֹ מחזה-תעמוּלה המסוּדר וּמוּצג לכבוֹד הקוֹנגרס הי״ד וּמכוּוָן לא לצרכים הכּלכּליים אפילוּ של הקבּלנים, כּי אם לצרכיהם של כּוֹחוֹת פּוֹליטיים היוֹשבים בּפּריס, בּניוּ-יוֹרק וּבוַרשה, בּמלחמתם על מקוֹמם בּאֶכּסקוּטיבה ועל מנתם בּתקציב? לא לחינם התחדדוּ פּתאוֹם היחסים בּתל-אביב, בּחיפה וּבירוּשלים בּבת-אחת. לא לחינם הראה ״המזרחי״ בּחדשים אלה את כּוֹחוֹ. והיהוּדי התמים בּתפוּצוֹת הגוֹלה מאמין בּתוּמוֹ כּי יש כּאן מלחמה בּין סוֹציאליזם וּבין משק קפּיטליסטי אמיתי, עשיר, חזק, יוֹצר. כּאן הטעוּת העיקרית: אין כּאן מלחמה בּין משק פּוֹעלים וּבין משק רכוּשני פּרוֹדוּקטיבי, אין כּאן חברוֹת קבּלניוֹת עשירוֹת העלוּלוֹת ליצוֹר וּלחַדש בּכוֹח הרכוּש והטכניקה. כּוּלנוּ כּאן מכּירים את ערכּם המקצוֹעי והרכוּשני של הקבּלנים הללוּ. בּיוֹם חמישי זה, בּמפּוֹלת האיוּמה⁴, נוֹכחנוּ עוֹד הפּעם בּטיב הטכניקה שלהם. מכּירים אנוּ את גבּוֹרי ״מרכּז״ בּעלי-מלאכה, מקימי המשׂרדים הקיקיוֹניים, הבּוֹרחים מתוֹך בּנקרוֹטים וּמוֹפיעים בּועידוֹת בּפּריס וּבניוּ-יוֹרק לעוֹרר שׂנאה והתנגדוּת לפּוֹעל. אין אלה כּוֹחוֹת משקיים קפּיטליסטיים אלא כּוֹחוֹת פַּרַזיטיים, מחוּסרי כּל ערך משקי. הקבּלן הנלחם כּאן הוּא יציר הרבּה יוֹתר נמוּך מהקבּלן בּחוּץ-לארץ והוּא נלחם נגד פּוֹעל אוּלי יוֹתר מפוּתח ויוֹתר מאוּרגן מאשר בּחוּץ-לארץ. וּמפּני שהוּא, הקבּלן, עם שיטתוֹ נדוּנים לכלָיה אין לוֹ דרך אחרת אלא ההסתה, הפּרוֹבוֹקציה, ניצוּל כּוֹח השלטוֹנוֹת והמשטרה הקוֹלוֹניאַלית שהחליפה כּבר את טעמה עם ריח הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת בּעוֹלם המדיני. עוֹד זה לא כּבר, בּימי ממשלתוֹ הקצרים של מַקדוֹנַלד, ממשלת הפּוֹעלים בּאנגליה⁵, היה יחס אחר אלינוּ מצד הממשלה. היה משׂא-וּמתן בּדבר חוּקת העבוֹדה, משׂא-וּמתן עם פּוֹעלי הרכּבת. עכשיו, משהלך הפּקיד הליבּרלי הֶרבֶּרט סמוּאל, וּבמקוֹמוֹ עתיד לבוֹא פּקיד צבאי, משתנה מיד יחס הפּקידים, שאינם אלא עוֹשׂים רצוֹן אחרים.

וכאן, בּישוּב, סגרה עלינוּ האיבה מכּל צד, המלחמה מתנהלת נגדנוּ דרך הקוֹנגרס, דרך העתוֹנוּת, בּאיוּמים על בּיטוּל תקציב העבוֹדה, על פּיזוּר עיריית תל-אביב, הכּוֹרעת כּביכוֹל תחת ״שלטוֹן״ הפּוֹעלים. מפיצים על הפּוֹעל עלילוֹת, מתכּוונים להוֹריד אוֹתנוּ למדרגת משרתים לעליה הבּהוּלה עם הבּנין האַבּסוּרדי, שאינוֹ מסַפּק כּל צרכי התישבוּת וכל צרכי תעשׂיה. רוֹצים להפוֹך אוֹתנוּ לתנוּעה טרייד-יוּניוֹניסטית, מחוּסרת מעוּף, לפוֹעלים מסכּנים, טעוּנים רחמים, הנלחמים על הוֹספה של גרוּש ליוֹם. זוֹהי שאיפתם הכּללית של הקבּלנים, ״המזרחי״, פּקידי פּיק״א והמרכּז התל-אביבי גם יחד.

אוּלם מצד זה אין לנוּ כּל חשש סכּנה. העוּבדה שעשׂרה מחברינוּ הלכוּ כּבוּלי-שלשלָאוֹת לעכּוֹ⁶, בּזמן שפּוֹשעים מתהלכים חפשים בּחוּצוֹת, אינה מסוּכּנת לתנוּעת הפּוֹעלים. היא אך מוֹרידה את הניבוֹ המוּסרי והתרבּוּתי של הארץ. אם שני חברינוּ, שליחי הסתדרוּת הבּנין, יוֹשבים אסוּרים בּיפוֹ, הרי זה קשה להם וּלמשפּחוֹתיהם ואנוּ משתתפים בּצערם, אבל אין זה מַפחיד את הציבּוּר שלנוּ הרגיל לתת קרבּנוֹת לשם האידיאלים שלוֹ. קרבּנוֹתיו רק מַגבּירים את כּוֹחוֹ. ציבּוּר הפּוֹעלים לא יכּנע בּפני רדיפוֹת המשטרה ושִׂטנוֹת הקבּלנים. גדוֹל כּוֹחנוּ הכַּמוּתי והאֵיכוּתי, הכּלכּלי, הפּוֹליטי והתרבּוּתי. אבל לא עשׂינוּ את כּל הנחוּץ כּדי לתת את התשוּבה המַתאימה לפּרצדנט מסוּכּן זה, המשתמש לגבּי אגוּדה מקצוֹעית בּחוֹק של מניעת פּרעוֹת, בּפקוּדה זמנית בּנוֹגע למסיתים בּין דת ודת וּבין גזע וגזע. אם חוֹק זה מכוּוָן להרבּוֹת שלוֹם, הנה השימוּש בּוֹ נגד אִרגוּן חוּקי של הפּוֹעלים עלוּל לזרוֹע מרירוּת כּזוֹ בּלב הפּוֹעל, שתסַכּן בּאמת את כּל הסדר בּארץ. הכּרוּזים האַרסיים הללוּ של הקבּלנים, האַתמוֹספירה נגד הפּוֹעל שהם משתדלים ליצוֹר, הם המסַכּנים את שלוֹם הארץ.

תנוּעתנוּ הגדוֹלה הִנָה רבוֹלוּציוֹנית בּמטרוֹתיה היסוֹדיוֹת, אינה מסתפּקת בּעבוֹדה ליד בּנינים בּתל-אביב. שאיפוֹתיה הלאוּמיוֹת והסוֹציאַליוֹת הן גאוּלה שלמה של העם והמעמד, יצירת עבוֹדה קוֹלקטיבית משוּחררת מכּל ניצוּל שהוּא – תנוּעת מַהפּכנית זוֹ שלנוּ אחזה מראשיתה ועד היוֹם בּדרכים לוֹיאליוֹת, בּאמצעים דמוֹקרטיים וּביצירה כּלכּלית, לא בּגלל השפּעה קפּריסית של מנהיג זה אוֹ אחר, אלא בּתוֹקף הפּרוֹבּלימוֹת המיוּחדוֹת שלנוּ: יצירת משק לאוּמי על ידי המעמד העוֹבד. וּלפיכך השקענוּ את מיטב כּוֹחוֹתינוּ בּיצירתנוּ הישוּבית, הקוֹאוֹפּרטיבית והתרבּוּתית. אוּלם דרכּם זוֹ של הקבּלנים, של הממשלה, פּקידיה ושוֹפטיה המפריעים ליצירתנוּ וּמגבּירים את המרירוּת בּלבבוֹת, עלוּלה להביא לישוּב כּוּלוֹ תוֹצאוֹת רעוֹת. כּך היא דרכּם של המעמדוֹת השליטים מחוּסרי כּל השקפה היסטוֹרית בּספרד (וּברוּסיה, בּעָבר), המנסים לעכּב את נצחוֹנוֹתיו הבּשֵלים של הפּוֹעל והם שיוֹצרים קַטַקליזמים, מלחמוֹת ללא-טעם ההוֹרסוֹת וּמחריבוֹת את חיי המדינה. מעשׂיהם האחרוֹנים של אוֹיבינוּ כּאן מכוּוָנים לערער את האמוּנה של הפּוֹעל בּכוֹחוֹת עצמוֹ, בּאפשרוּת של יצירה כּוֹבשת וּמתקדמת בּסדר, להפוֹך את הארץ לגי-חזיוֹן של התגוֹששוּת מיוֹאשת, לשׂמחת לבּם של האימפּריאַליסטים האנגלים, של מחנה מוּסא כּאזם ⁷ ושל אוֹיבינוּ מבּית.

למען העליה ההמוֹנית, לא זוֹ הספסרית, שהרוּח מביאה אוֹתה ורוּח מצוּיה יכוֹלה לשׂאת אוֹתה – למען מַהפּכת העבוֹדה והיצירה – אנוּ מעוּנינים שמלחמת הפּוֹעל והגנת ההסתדרוּת תיעָשׂינה בּדרכים לוֹיאליוֹת. וּפקידי הממשלה הם הראשוֹנים שהפריעוּ לנוּ בּעבוֹדתנוּ החוּקית. עלינוּ איפוֹא למחוֹת בּקוֹל שישָמע בּארץ וּבחוּץ-לארץ, שיגיע לקוֹנגרס הציוֹני ולפּרלמנט האנגלי. קוֹלנוּ לא ישוּב ריקם, הריאַקציה בּארץ לא תוּכל לעמוֹד בּפני ציבּוּר הפּוֹעלים שיתלכּד עכשיו סביב הסתדרוּתוֹ בּיתר כּוֹח. עלינוּ לחזק את ההסתדרוּת מבּפנים לבל יִדח ממנוּ נידח. רק בּהיגָלוֹת פּרצים בּאניה מתחילים העכבּרים לברוֹח. בּזמן של גיאוּת לתנוּעה מַהפּכנית אין בּגידה ואין בּריחה מהמחנה. ואת מחננוּ עלינוּ לבצר עכשיו מבּפנים, בּיתר אִרגוּן וּבהגבּרת העבוֹדה, התרבּוּת וההסבּרה. עלינוּ לשׂים אל לב כּי מחננוּ, המוֹנה עכשיו 20 אלף, הוֹלך ורב. הרבבוֹת מוֹסיפוֹת לבוֹא וכל הפּוֹנה לעבוֹדה, גם אם הוּא מן ״המעמד הבּינוֹני״, פּוֹנה אל ההסתדרוּת. ההמוֹנים הרחבים מַצריכים טיפּוּל מסוּדר מתוֹך הבנה, התמַסרוּת ואהבה. לא רחוֹק היוֹם, שכּוֹחוֹת האמוּנה בּהתישבוּת עממית בּמדינה יהוּדית עוֹבדת יתגבּרוּ על הדכּאוֹן הזמני הבּא בּסיבּת עליה חַסרת-שרשים, בּסיבּת ״בּנין״ משקי חסר-יסוֹד. עוֹד נכוֹנוּ לנוּ ימים של חלוּציוּת חדשה, של מפעלים ישוּביים כּבּירים, אשר עד היוֹם ראינוּם אך בּחזוֹן. הם הוֹלכים וּקרֵבים ולקראתם עלינוּ להיכּוֹן. וּמלחמת הקבּלנים והמשטרה בּפּוֹעל תביא לידי הגבּרת כּוֹחנוּ והכשרתנוּ למפעלים רבוֹלוּציוֹניים שבּיצירה ישוּבית-סוֹציאלית.

בפרוע פרעות בפועלים / ברל כצנלסון

¹

ימי בּין-הזמנים בּשלטון הארץ, ערב בּוֹאוֹ של הנציב החדש, הפכוּ בּפקוּדה נַעלמה והיוּ לימי התנַקשוּת בּפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. חיפה היתה לגֵי פרעוֹת. המשטרה הראתה את כּוֹחה. התנפּלוּת על המוֹן שקט, מהלוּמוֹת, מַאסרים. כּבלים. גם המשפּט המקוֹמי המהוּלל, אשר לא אחת טעם הישוּב היהוּדי את טעם צדקתוֹ, גילה את ציפּרניו: בּיפוֹ הוּצאה מבּית-גנזיה “פּקוּדה של מניעת-פּשעים”, כּביכוֹל (אשר הוּצאה בּשעתה כּנגד מסיתים לפרעוֹת בּין גזעים ודתוֹת) ועל יסוֹדה, מבּלי כּל חקירה רצינית, מבּלי גביית עדוּת הגוּנה, נדוֹנים נאמני הפּוֹעלים, עסקני האגוּדה המקצוֹעית, לכלא. בּחיפה מתגלה פּתאוֹם חוֹק של “איסוּר כּניסה לבית זר” וחוֹק זה משמש שוֹט נגד פּוֹעלים שוֹבתים, בּתוֹאנה שמַסד לבנין הרי הוּא “בּית זר”, ונשכּחת פּקוּדה מפוֹרשת של הנציב העליוֹן, המַתירה בּדברים בּרוּרים את עמידת הפּוֹעלים על המשמר (פּיקֶטבּלע"ז) בּימי שביתה וּמחייבת את המשטרה לנייטרליוּת מוּחלטת. ונמצא פּתאוֹם “חוֹק ההתקהלוּת” המשמש אוֹת למשטרה לפרוֹע פּרעוֹת בּפוֹעלים שוֹבתים ועוֹברים לתוּמם.

כּתוּמם בּאוּ אלה. ואנחנוּ, מלוּמדי-נסיוֹן, יוֹדעים כּי מעשׂים מעֵין אלה אינה נעשׂים בּעָלְמָא. אינם בּאים מאליהם. והפּרעוֹת אשר נערכוּ אתמוֹל על ידי המשטרה הערבית וּמפַקדה האנגלי לא בּכדִי בּאוּ. יש, כּנראה, יד נעלמה, המעוּנינת לקַדם את פּני הנציב החדש בּפּוֹגרוֹם, אם לא על יהוּדים סתם, הרי לפּחוֹת על פּוֹעלים יהוּדים. יש, כּנראה, יד מעוּנינת להוֹציא את הפּוֹעל העברי החוּצה וּלהציגוֹ כּאֶלֶמנט מסוּכּן לשלוֹם הארץ, ונעשׂים מעשׂים של פּרוֹבוֹקציה, אשר תכליתם להוֹציא את תנוּעת הפּוֹעלים מגִדרה.

וּמלאכתם של הפּוֹרעים מוּקֶלת על ידי “טובי” הציבּוּר. הישוּב לא נע ולא זע! אוֹהבי ה"סדר", הבּלתי-מַעמדיים וּבלתי-מפלגתיים, למה יֶחרדוּ ולמה יִרגשוּ בּשעה שפּוֹעלים מוּכּים ונאסרים? הלא רק פּוֹעלים הם! הקוֹנצֶפּציה הלאוּמית והדמוֹקרטית שלהם אינה נפגמת על ידי כּך, חס ושלוֹם. וּמי שהוּא ודאי גם מחַכּך בּחשאי את הידים להנאתו: אַדרבּא, יוֹסיפוּ לקח! מה שאין אנוּ יכוֹלים להשׂיג בּאמצעינוּ שלנוּ, ישׂיג המַגלב של האירלַנדי-האנגלי. וגם אוֹפיצר המשטרה היהוּדי והשוֹפט היהוּדי לא ימנעוּ את עזרתם.

השׂריד של הועד הלאוּמי, כּביכול, שוֹתק. העיריה מקבּרת את השאלה בּועד הפּוֹעל. העתוֹנוּתה"לאוּמית" חציה בּמסיתים וחציה בּשוֹתקים. עברה בּשתיקה כּשוַעדת החקירה גילתה ²את תעלוּלי “המזרחי” בּחיפה לפני הקוֹנגרס, מחרישה עכשיו כּשתעלוּליו בּימי הקוֹנגרס משמשים אמתלה לפרעוֹת המשטרה. שתקה בּשעה שבּשרירוּת הפּקידוּת גוֹרשוּ הפּוֹעלים היהוּדים מכַּבָּרָה ³, שתקה בּשעה שסילוּף-משפּט הוֹשיב בּכּלא עסקני ציבּוּר ⁴, אשר חטאם הוּא שאינם ציוֹנים כּלליים אלא עסקני פּוֹעלים. זוֹהי האַתמוֹספירה הציבּוּרית בּה מנהל הפּוֹעל את מלחמתוֹ בּארץ.

לא הפּעם הראשוֹנה היא לוֹ לפּוֹעל בּארץ להיוֹת בּוֹדד בּמערכה. ולא רק בּענינים “מעמדיים”, כּי אם גם “לאוּמיים”, לפי ההגדרוֹת המקוּבּלוֹת. לא נשכּחוּ מלבּנוּ ימי תל-חי, המהוּללים עכשיו בּפי כּל. בּדידוּתוֹ זוֹ של הפּוֹעל לא תרַפּה את ידיו. הוּא לא יתן את עצמוֹ ליוֹקשים, לא יכָּשל בּפּרוֹבוֹקציוֹת הטמוּנוֹת לרגלוֹ, והקרבּנוֹת אשר תנוּעת הפּוֹעלים מביאה בּימים האלה לא יהיוּ לשוא. הם ישמשוּ נקוּדת-אחיזה למלחמה מאוּששת על זכוּת השביתה והאִרגוּן, על חוּקי הגָנה, על תנאי קיוּם אנוֹשיים לעוֹבד.

אלוּל תרפ"ה.

היוֹם, ח' בּאלוּל, שנה למוֹתוֹ של סירקין, הוּא אחד הימים שבּהם עוֹמדים חברינוּ וּממשיכים את המלחמה אשר הוּא הראשוֹן פּתח בּה מעל בּמת הקוֹנגרס, מעל בּמת הקוֹנגרסים הראשוֹנים. עכשיו, כּשצירי הפּוֹעלים בּארץ-ישראל וחַבריהם בּגוֹלה, הנפרדים למפלגוֹתיהם אבל מאוּחדים בּאגף עבוֹדה מאוּגד, בּן 65 חברים, עוֹמדים בּמערכה הכּבדה על כּבוֹד הציוֹנוּת, על כּבוֹד תנוּעת התקוּמה, שסכּנת הזדייפוּת צפוּיה לה מידי הרוֹב הציוֹני הבּעל-בּיתי – נזכּוֹר אוֹתוֹ, שהיה עוֹמד הָחֵל מן הקוֹנגרסים הראשוֹנים יחיד וּבוֹדד בּמערכה, נתוּן ללעג על חלוֹמוֹתיו ועל דרישוֹתיו, על אוֹמץ-רוּחוֹ ותוֹם-אמוּנתוֹ. עוֹד בּקוֹנגרס השני, כּשהֵגֵן על רעיוֹן של יצירת קרן לאוּמית, זכה הוּא לקריאה מפּי אחד מטוֹבי הציוֹנים: “צאוּ, הסוֹציאליסטים!”

נחמן סירקין² לא זכה לחיוֹת אִתנוּ, לעבוֹד אתנוּ בּמחיצה אחת, ואף על פּי כן שלנוּ הוּא כּוּלוֹ, כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא. הוּא היה אחד הזוֹרעים הראשוֹנים של הוָיתנוּ החדשה. מחוֹנן בּחוּש מיוּחד, הניתן אך ליחידי-סגוּלה, בּחוּש העתיד, נשׂא הוּא בּלבּוֹ את העוֹלם החדש העתיד לבוֹא לארץ בּידיו וּברוּחוֹ של העוֹבד העברי. בּשנים הראשוֹנוֹת של הציוֹנוּת צפה הוּא בּרוּחוֹ את ההתישבוֹת הקיבּוּצית, את ההוֹן הלאוּמי המיַשב וּבוֹנה, את העוֹבד העברי המחַדש את חיי האוּמה וּמחזיר לה את כּבוֹדה ועתידה, את תקוּמת השׂפה העברית, כּכוֹח רבוֹלוּציוֹני מַפרה. וּבבוֹאוֹ לימי זקנה לארץ, היה לוֹ האוֹשר המיוּחד בּמינוֹ לראוֹת בּראשית הגשמת רעיוֹן חייו, לראוֹת, להכּיר ולא להתנַכּר – אף זוֹ מַתת אלוֹהים. ואף אנוּ נתעשרנוּ בּבוֹאוֹ. לא רק כּאוֹהב דבק בּנוּ וּבמפעלנוּ. הוֹד מחשבתוֹ, חירוּת רוּחוֹ, אוֹמץ עמידתוֹ העשירוּ והעלוּ את עבוֹדתנוּ. הוּא עוֹד חלם לחזוֹר אלינוּ, ראה בּעיני רוּחוֹ את העתוֹן היוֹמי העברי של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אשר בּוֹ יבטא את עצמוֹ כּליל, אשר לוֹ יקדיש את כּוֹחוֹתיו השוֹפעים – וּבעצם מלחמתוֹ וחלוֹמוֹתיו נסתלק.

עוֹד נשוּב אל המוֹרה, ללמוֹד מסגוּלוֹתיו, לשתוֹת ממקוֹרוֹ.

אוֹדה, מכתבוֹ של החבר בּר-אדוֹן² נגע בּי עד עוֹמק הלב. כּי מאוֹרע כּזה, כּיוֹם מלאוֹת חמש שנים לקיוּם גדוּד העבוֹדה³, יעבוֹר על ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ מבּלי שהדבר יצוּין, מבּלי שהדבר יגרוֹר מסירת דברים, סיפּוּרי ענינים, סיכּוּמים והערכוֹת (לָאו דוקא דברי תהילוֹת ותשבּחוֹת שבּרשמיוּת, כּי אם גם בּקוֹרת חברים) – הרי זה בּאמת חטא. ועוֹד יגדל החטא, אם נזכּוֹר כּי הימים האלה ימים קשים הם ליצירתנוּ הקיבּוּצית, והחוֹבה על אלה מאִתנוּ המדבּרים בּשער, לאַמץ את הידים היוֹצרוֹת וּלהַפנוֹת את תשׂוּמת-הלב למפעל הנרקם, גם אם ה"אָפנה" הפּוֹליטית פּוֹנה לוֹ עוֹרף.

אוּלם פּגעה בּי לא רק ההזכּרה כּי עבר עלינוּ יוֹם י"א אלוּל ואנחנוּ לא ידענוּ. פּגעה בּי קשה גַם נטייתוֹ של החבר בּר-אדוֹן לחשוֹב, כּי האַחריוּת היא על החברים “המוֹשכים בּעט”, אשר “מוֹחוֹתיהם” צריכים “להתעכּב על המאוֹרע” – ולא התעכּבוּ. כּאן טוֹעה החבר בּר-אדוֹן טעוּת קשה והרַת תוֹצאוֹת מסּכנוֹת.

בּחלוּקה זוֹ של מחננוּ לשנַים: חברים סתם, אשר זכוּתם לשתוק, ולחברים “מוֹשכים בּעט”, אשר חוֹבתם “להתעכּב על המאוֹרעוֹת” – אין אני יכוֹל להוֹדוֹת. אין לנוּ חברים “פּרוֹפֶסיוֹנַליים” לכתיבה. ועוֹד יוֹתר: אין חיינוּ המתיצרים על ידינוּ ניתנים כּלל לכתיבה של סוֹפרים פּרוֹפסיוֹנַליים. כּל כּתיבה אשר כּזאת אינה עלוּלה להניח כּלל את דעתנוּ ולדלוֹת את החִיוּת אשר בּמפעלנוּ. כּל הערך וכל המשקל שבּספרוּת העבוֹדה בּארץ הוּא בּזה שהדברים מסוּפּרים והענינים מתבּררים לא על ידי “מוֹשכים בּעט” כּי אם על ידי המשתתפים בּדברים. לא בּכוֹח הכּשרוֹן הספרוּתי גברה עתוֹנוּתנוּ עד הנה, כּי אם בּכֵנוּת הדברים הבּאים מִלִפְנַי וְלִפְנִים. בּרגע זה שמסירת עניני העבוֹדה והחיים לקוֹראים תיהפך אצלנוּ לִהיוֹת נחלת יוֹדעי-כּתוֹב, וחָדלה ספרוּת העבוֹדה להיוֹת את אשר היתה עד היוֹם. היא תהיה אוּלי לספרוּת של הַטָפָה, של הסבּרה ושל חקירה, אוּלי גם “תתרוֹמם” ותרכּוֹש חשיבוּת יתירה בּעיני “זָר לא יבין”, אוּלם היא תפסיד את חשיבוּתה לנוּ. ואוֹי לנוּ אם דברי חיינוּ וּמעשׂינוּ יסוּפּרוּ ויִדוֹנוּ אך מתוֹך אֵשנב המערכת.

וכאן אני רוֹצה להחזיר לחבר בּר-אדוֹן את טענת השתיקה: הנה עבר עלינוּ בּח' אלוּל יוֹם חג נַהלל, ונמצאוּ אנשים טוֹבים אשר הוֹדיענוּ בּטלפוֹן למערכת, כּי יוֹם זה יוּחג. והדבר נכנס ונחרת בּמוֹחוֹתיהם של אלפי קוֹראים. ונמצא חבר בּמקוֹם אשר ידע לבוֹא וּלספר לקוֹראים על פּרשת החג. הנה בּאַתנוּ היוֹם ידיעה מעֵין-חרוֹד, כּי מחר, י"ח אלוּל, חג הוּא להם: יוֹם השנה לעלייתם על הקרקע. איך זה קרה הדבר לבָשתנוּ, כּי על חג הגדוּד נוֹדע לנוּ היוֹם, לאחר המעשׂה, רק מפּי הידיעה שבּגליוֹן? הרשאי בּמקרה זה החבר בּר-אדוֹן להתרעם על עתוֹן ההסתדרוּת ועל עתוֹני המפלגוֹת ולא תשוּב תרעוּמתוֹ אל חיקוֹ?

דברים אלה לא בּאוּ למען הסיר את האַשמה מראש “דבר” וַהֲטִילָהּ על ראשי אחרים, – נחמה מוּעטה היא זוֹ – כּי אם מתוֹך רצוֹן שהדבר יתוּקן בּ"דבר" לכל הפּחוֹת להבּא. המכתבים הרבּים שנשלחוּ מצד המערכת, ההזמנוֹת הפּרטיוֹת לחברים לא עזרוּ. אוּלי תעזוֹר התוֹכחה המגוּלה. השתיקה בּין אם היא בּאה מתוֹך רשלנוּת, בּין מתוֹך אדישוּת, מקפּחת גם את המפעל הישוּבי וגם את עתוֹן ההסתדרוּת ועוֹד יוֹתר את החָבר-הפּוֹעל-הקוֹרא הרוֹצה ללמוֹד ולדעת ואינוֹ נַענה.

ואגב ישָמעוּ הדברים לא רק בּגדוּד-העבוֹדה בּלבד.עוֹד רבּים אצלנוּ המפעלים והנקוּדוֹת, אשר למרוֹת בּקשת המערכת, רשמית וּבלתי-רשמית, אין עדיין חייהם ועניניהם נפקדים מעל עמוּדי “דבר”. מכתב זה הַזמנה נוֹספת להם, להזכּירם את חוֹבתם למפעלם, לעתוֹנם, לקוֹראים.

אלוּל תרפ"ה.

^{1 2}

בּגליוֹן זה ניתן מקוֹם לכתב מחריד: לתשוּבת הועד של נחלת-יהוּדה. מתגלה תמוּנה מחרידה של המצב הקרקעי אשר בּוֹ מתבּוֹסס מוֹשב אוּמלל זה בּמשך כּמה שנים, מבּלי שהאנשים אשר בּידיהם נתוּן הדבר לתקּנוֹ יַפנוּ את לבּם לכך. אוּלם האמת ניתנת להיאָמר, לא פּחוֹת מחוֹסר הקרקע מחריד בּתעוּדה זוֹ, וּבמאוֹרע שקָדַם לתעוּדה, גם חוֹסר כּל תפיסה חברתית הסתדרוּתית.

אנוּ קוֹראים את החלק הראשוֹן וּמרגישים בּצערם וּבעֶלבּוֹנם של האנשים העוֹבדים, אשר הוּצגוּ כּאילוּ בּמזיד בּמצב של דלוּת מנוּולת, של עמל סיזיפי בּמשך שנים. אנוּ קוֹראים את החלק השני וּמרגישים כּאילוּ הכּוּ את לחָיינוּ בּחרפּה. הכּוֹתבים עצמם אינם מרגישים, כּנראה, מתוֹך מרירוּת-המצוּקה, את אימת הקלוֹן אשר הנחילוּ לעצמם, למוֹשבם ולַציבּוּר כּוּלוֹ אשר עליו הם נמנים.

לא לנוּ הרשוּת לדוּן על עצם הסכסוּך הקרקעי שבּנחלת-יהוּדה. המרכּז החקלאי החליט, הועד הפּוֹעל אישר. וגם אחרי החלטוֹת אֵלוּ יש, כּמוּבן, מקוֹם לערער. סכסוּכים כּבדים מזה נפתרוּ אצלנוּ על ידי משפּט-חברים, על ידי בּית-הדין העליוֹן של ההסתדרוּתּ. והרשוּת היתה בּידי נחלת-יהוּדה לאחוֹז בּכל האמצעים ההסתדרוּתיים להגן על דרישותיה. אוּלם נחלת-יהוּדה מצאה לה דרך אחרת לפתוֹר את הסכסוּך. לא החלטת המרכּז החקלאי, – אשר חבריו היוּ מכַתתים את רגליהם גם בּחצות לילה למען הוֹציא בּמַשהוּ את נחלת-יהוּדה ממצוּקת חוֹסר הקרקע, ולא לילה אחד הִדידוּ שנָת מעיניהם ליַשב בּנחלת-יהוּדה את סכסוּכיה הפּנימיים – היתה מכריעה בּשביל נחלת-יהוּדה ואף לא מכתביו, אַזהרוֹתיו וּמשלחוֹתיו של הועד הפּוֹעל. נחלת-יהוּדה החליטה, כּי כּוֹחה ועוֹצם ידה הם יכריעוּ. לא פּרט זה אוֹ אחר של המוֹשב השתמש – בּשעה שאין אדם נתפּס על צערוֹ – בּמעשה-אַלָמוּת, כּי אם המוֹשב כּוּלוֹ, בּאסיפוֹתיו הכּלליוֹת, החליט כּי בּסיכסוּך פּנימי-הסתדרוּתי אין טוֹב מאשר להכריע בּכוֹח האַלָמוּת. הטרקטוֹר אשר נשלח מטעם ההסתדרוּת לחרוֹש את האדמה החדשה, הנוֹעדה לקבוּצה – הוּבטל מעבוֹדה והוּחזר ריקם.

האין החזרה זוֹ של הטרקטוֹר, המזכּירה את הימים היוֹתר אפלים של פּוֹעלי העמים לפנים, מעידה על האוֹפל השׂוֹרר בּמוֹחם ונפשם של עוֹשׂי המעשׂה?

אוּלם מדברי “התשוּבה” ניכּר, שגם לאחר המעשׂה לא עמדוּ, כּנראה, חברי נחלת-יהוּדה על כּל הנוֹרא שבּדבר, ואינם מרגישים אפילוּ מוּסר-כּלָיוֹת על הפּרץ אשר פּרצוּ בּחוֹמת ההסתדרוּת. הם “מכחישים וּמתקנים” את דברי המרכּז החקלאי. אם המאכּז החקלאי כּוֹתב: “התנפּלוּ על שליחי ההסתדרוּת בּחרָפוֹת וּבגידוּפים והוֹדיעוּ כּי לא יכָּנעוּ לשוּם החלטה המתנגדת לדעתם”, “מתקנים” בּעלי-התשוּבה: “אנו מצהירי בּפירוּש שזה לא היה כּך. אמנם נשמעוּ צעקוֹת וּביטוּיים בּלתי מנוּמסים של חברים נרגזים. אבל חברי ועד המוֹשב הסבּירוּ בּשקט וּבנימוּס לח' ל. וּב. את עמדת המוֹשב. ואחרי זה הם נסעוּ. הטרקטוֹר נשאר עוֹמד בּמוֹשב 6 ימים רצוּפים, למרוֹת הפּצוּי של 8 לא”י ליוֹם". כּכה מתקנים חברי נחלת-יהוּדה את מעשׂי גבוּרתם, וככה הם “מתקנים” את דברי המרכּז החקלאי: לא “התנפּלוּ בּחרפוֹת וגידוּפים” אלא “נשמעוּ צעקוֹת וּביטוּיים בּלתי מנוּמסים”, לא “הוֹדיעוּ כּי לא יִכּנעוּ”, אלא “הסבּירוּ בּשקט וּבנימוּס”, “והטרקטוֹר נשאר עוֹמד”.

וחברי נחלת-יהוּדה פּוֹנים עכשיו דרך העתוֹנוּת לציבּוּר העוֹבדים וּמתארים לפניו את האַכזריוּת של ההסתדרוּת, וּמבּיעים את תקוָתם כּי ציבּוּר העוֹבדים “יבין את חבריו המתענים”. ודאי צריך ציבּוּר העוֹבדים להבין לנפש חבריו הנתוּנים בּמצוּקה, גם לנפש חברים שחטאוּ, אוּלם האִם צריכה הבנה זוֹ להגיע עד כּדי ערעוּר יסוֹד קיוּמוֹ של הציבּוּר הזה? גם חברי נחלת-יהוּדה צריכים להבין, כּי ההסתדרוּת אינה קיימת לשם כּך שיהיוּ מתקרבים אליה בּשעת הנאה וּמשתמטים ממנה בּשעה שהיא מטילה חוֹבוֹת, וּמתנקמים בּה בּאוֹפן מַחפּיר בּשעה שנתוּנים בּמצוּקה. כּל פּעוּלתה של ההסתדרוּת קיימת על יסוֹד התאַגדוּת חפשית מתוֹך הכּרה ורצוֹן. וּבהתאגדוּת אשר כּזאת אי אפשר שדברים יִפָּתרוּ בּאוֹפן אחר מאשר על ידי בּירוּרים פּנימיים וגם (הוֹי, מלה מַפחידה!) משמעת הסתדרוּתית. כּל המנסה לפתוֹר את שאלוֹת חיינוּ בּתוֹכנוּ בּדרך של אַלָמוּת גוּפנית אוֹ גם אַלמוּת ציבּוּרית, בּפנִיה לכוֹחוֹת העוֹמדים מחוּץ לציבּוּר העוֹבדים, הנהוּ נוֹעץ חרב בּבית ההסתדרוּת, ושוֹלל כּל יסוֹד מוּסרי לקיוּמה. וּבשעה שאוֹיבים מן החוּץ התחבּרוּ יחד להתנַכּל להסתדרוּת וּלהפּילה, התנקשוּ חברי נחלת-יהוּדה בּנפש-ההסתדרוּת.היבינוּ זאת סוֹף סוֹף, והיבקשוּ דרך לתקן את המעוּוַת?

אלוּל תרפ"ה.

---

בּא אלינוּ אוֹרח חשוּב. אֵבּ. כּהן², עוֹרך ה"פוֹרברטס" שבּניוּ-יוֹרק, העתוֹן היהוּדי הנפוֹץ בּיוֹתר. אדם העוֹמד זה 40 שנה וָמעלה בּמערכת החיים של הפּוֹעלים היהוּדים בּאמריקה, בּא להתבּוֹנן לעבוֹדתנוּ. בּא, כּפי שאנו מאמינים, בּכונוֹת כּנוֹת, להסתכּל בּחיינוּ, להכּירם לדעת וּלספר לפּוֹעלים היהוּדים ולהמוֹני העם בּאמריקה את אשר ראוּ עיניו בּארץ-ישׂראל.

ידוֹע ידענוּ כּי אבּ. כּהן אינוֹ נמנה על אוֹתן המפלגוֹת של הפּוֹעלים היהוּדים המרגישים קרבת-רוּח להסתדרוּתנוּ. לא נעלם מאִתנוּ, כּי בּינינוּ מַפרידים חילוּקי-דעוֹת עמוּקים: על עתידוֹ של העם העברי, על תפקידוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּאוּמה, על יעוּדה של ארץ-ישׂראל בּחיי עמנוּ. ואת חילוּקי-הדעוֹת האלה אין לנוּ כּל רצוֹן לטשטש. כּל מַהוּתנוּ שלנוּ מצַוה עלינוּ את מלחמתנוּ על דעוֹתינוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, עד הנצחוֹן.

וּאוּלם כּל הצדדים המפרידים הללוּ אין בּכוֹחם להעלים את הקוים המקָרבים וּמאַחדים, אין בּכוֹחם למחוֹק את רגש הכּבוֹד וההערכה לאדם, שהיה מראשית נעוּריו אחד החלוּצים הראשוֹנים של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. חזקה על פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אשר בּכל מקצוֹעוֹת חייהם הוּטל עליהם להיוֹת חלוּצים, – כּי יֵדעוּ להעריך את חלוּצי הסוֹציאַליזם היהוּדי כּערכּם האמיתי.

בּשנים של דכּאוֹן כּלכּלי ותרבּוּתי, בּקרב אנשים אשר הגוֹרל עֲקָרָם וקיבּצם למדינה אחת, פּליטי פּרעוֹת, תלוּשים מבּיתם – הדליק קוֹמץ קטן של אידיאליסטים את לפּיד הסוֹציאַליוּת. וּמראשוֹני הראשוֹנים היה אבּ. כּהן.

מַהי תמוּנת הפּוֹעל-המהַגר היהוּדי בּחשכת הימים ההם? 18–16 שעוֹת עבוֹדה מפרכת בּיוֹם. ניצוּל איוֹם. עבוֹדת “זיעה”. דלוּת ועזוּבה, בּדידוּת וּתלישוּת ממשפחתוֹ. דירה מזוּהמת. פּינת חדר. חיים רוּחניים יהוּדיים טרם היוּ בּארץ. היוּ רק חוּגים קטנים של אינטליגנציה הוֹזה הזיוֹת, וּמדבּרת בּאסיפוֹתיה רוּסית. מחשבתם הקוֹסמוֹפּוֹליטית על גאוּלת הפּוֹעל לא ידעה אפילוּ לדבּר לפּוֹעל היהוּדי בּלשוֹנוֹ.

אבּ. כּהן היה הראשוֹן בּין כּל אלה שהתחיל לדבּר אל הפּוֹעל היהוּדי כּלשוֹנוֹ. אוֹתוֹ הבינוּ, סביבוֹ התלקטוּ. הוּא מצא את הגשר אל ההמוֹנים, הוּא הכניסם אל תחת כּנפי ה"יוּניוֹן". עשׂרוֹת שנים יצא בּמַערכוֹתיהם. לא לחינם שוֹמר לוֹ הדוֹר ההוּא אמוּנים והערצה.

וּכשהתנוּעה נתרחבה, והתעמוּלה בּעל-פּה לא הספּיקה, והתחילה המלחמה רבּת המסירוּת והקרבּנוֹת ליצירת עתוֹנוּת הפּוֹעלים – הוֹפיע גם כּאן אבּ. כּהן כּאחד הראשוֹנים, ואוּלי הראשוֹן.

לא נשׂים שקר בּנפשנוּ, גם בּשעת קבּלת פּני אוֹרח, לאמוֹר, כּי קלַסתר-פּניה של עתוֹנוּת זוֹ, אשר בּראשה עוֹמד אבּ. כּהן, מניח את דעתנוּ. לאי-כּבוֹד היה זה גם לנוּ גם לאוֹרח אילוּ היינוּ מסתירים תחת לשוֹננוּ, כּי תביעוֹת רבּוֹת יש לנוּ לעתוֹנוּת הפּוֹעלים בּאמריקה, וכי אין אנוּ מסתלקים כּלל מתביעוֹתינוּ. אוּלם אנוּ יוֹדעים גם את הסביבה ההיסטוֹרית אשר בּה התחילוּ את פּעוּלתם ראשוֹני הסוֹציאַליסטים היהוּדים, ויוֹדעים כּי מתחת למוּשׂגי הסוֹציאַליזם ה"קוֹסמוֹפּוֹליטי" פּעם לה עממי חם, והוּא אשר הרים את ההמוֹנים היהוּדים משפלוּתםוּמדכאוֹנם והוֹציאם למרחב החיים החברתיים.

אנוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, רוֹאים את המוֹני הפּוֹעלים היהוּדים שבּכל העוֹלם כּאוֹרגניזם אחד. הוּא אמנם מפוּזר בּכל קצוי תבל, מפוֹרר למפלגוֹתיו, חלקים רבּים בּתוֹכוֹ מתכּחשים למפעלנוּ, אוּלם אנוּ רוֹאים בּוֹ את אחינוּ, את חברנוּ. עצם מעצמנוּ וּבשׂר מבּשׂרנוּ. וּכשאנוּ פּוֹגשים הפּעם על אדמת ישׂראל את אחד החלוּצים הראשוֹנים של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אנוּ אוֹמרים לוֹ: בּוֹא, התבּוֹנן וּראֵה! הכּל פּתוּח לפניך. ואם לבּך עוֹדנוּ צעיר כּדי התרשם בּאמת, ואם מוֹחך חפשי הנהוּ ממשפּטים קדוּמים וּמיחסים נוֹשנים – תראה ותלמד ותכּיר כּי הדבר ההוֹלך ונעשׂה כּאן חשוּב הנהוּ לפּוֹעל היהוּדי בּאשר הוּא שם: כּי ענין זה, שהתחיל בּקוֹמץ חלוּצים, גדוֹל ערכּוֹ כּיוֹם בּשביל המוֹני העם, וערכּוֹ זה הוֹלך וגדֵל. ואם בּימים עברוּ לא הלך לבּך אחרי ה"חלוֹם" הרי חוֹבתך להוֹדוֹת בּמציאוּת החיה, בּמפעל היצירה, אשר עמל רבבות פּוֹעלים וּמַשׂא-נפש אידיאלי של עם שלם שקוּעים בּתוכה. חוֹבתך לראוֹת כּי בּעמל חלוּצים הוּכשרה קרקע זוֹ והיתה בּית-קבּוּל וּמקלט לאלפים ולרבבוֹת. וּברוּר, כּל מה שכּוֹח היצירה הציבּוּרית יִגדל – תתגַלינה האפשרוּיוֹת, וירחב כּוֹח הקליטה, וארץ קטנה זוֹ תקבּל ותשריש המוֹנים המוֹנים. עכשיו כּבר אין צוֹרך להיוֹת חוֹלם חלוֹמוֹת, כּדי לראוֹת את החזיוֹן הזה המתדפּק על דלתנוּ. אין צוֹרך להיוֹת ציוֹני דוקא כּדי לראוֹת כּי בּימינוּ ארץ זוֹ היא היא ארץ העליה והעבוֹדה, וּבתגרת המאוֹרעוֹת, שאינם תלוּיים בּנוּ, – הארץ היחידה לקליטת ההגירה היהוּדית. כּמוֹ כן אין צוֹרך שאדם יוֹדה בּכל עיקרי האמוּנה שלנוּ, כּדי שיִראה נכוֹחה, כּי בּשנים אלה של דלדוּל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, של התנַונוּת כּלכּלית של המוֹני העוֹבדים היהוּדים, של חוּרבּן מקוֹרוֹת המִחְיָה של העם, הוֹלכים ונבראים כּאן, דוקא כּאן, חיים של עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית, חיים שיש בּהם מאוֹר האידיאה הגוֹאלת, חיים שיש בּהם חירוּת ותרבּוּת ויצירה סוֹציאליסטית, חיים המאירים מכּאן, כּעמוּד-אש, לכל הצעיר והאמיץ שבּיהדוּת, וקוֹראים אוֹתוֹ לחיי גבוּרה ויצירה.

הכּירוּ זאת טוֹבי האישים של הסוֹציאַליזם העוֹלמי: מַקדוֹנַלד³, בֶּרנשטיין⁴, בּלוּם⁵ ורבּים אִתם. עתידים להכּיר זאת סוֹף סוֹף גם הסוֹציאליסטים היהוּדים⁶, אם יחסיהם המפלגתיים לא יעַוורוּ את עיניהם. ואם אבּ. כּהן יכּיר בּזה, תתגלגל על ידוֹ הזכוּת להרים וּלהעשיר את חייו של הפּוֹעל היהוּדי בּאמריקה וּלהגבּיר את קשרי החברים בּינוֹ וּבינינוּ.

אנוּ בּטוּחים כּי חברינוּ בּארץ, בּכּפר וּבעיר, יפתחוּ לפני אבּ. כּהן את שערי אגוּדוֹתיהם וּמשקיהם. בּכל מקוֹם אשר יד יהוּדית עוֹבדת, בּמַחרשה וּבמַעדר, בּכף הסַיידים וּבאיפסר הגמל, וּליד קַטר הרכּבת, יקבּלוּהוּ החברים בּסבר הראוּי לוֹ, בּאשר יפגשוּהוּ.

תשרי תרפ"ו.

לאסיפת הנבחרים / ברל כצנלסון

יוֹם הבּחירוֹת עוֹמד מאחרי כּתלנוּ. לא פּעם דחוּ, לא פּעם הכשילוּ – הפּעם, כּנראה, יקוּם הדבר. אין להתעלם מֵראוֹת כּי הדחיוֹת וההכשלוֹת הרבּוֹת ריפּוּ לא מעט את הידים, גרמוּ לא מעט לרוֹפף את האמוּנה בּעצם האפשרוּת להקים מבִּפְנים את אִרגוּן-הישוּב, כּל עוֹד לא הוֹדוּ בּוֹ הכּוֹחוֹת החיצוֹניים, כּל עוֹד הוּא זקוּק למלחמה קשה על זכוּת קיוּמוֹ ועל סַמכוּתוֹ. אוּלם זאת תהא ההכשלה האמיתית, אם בּני הישוּב יוָאשוּ מרעיוֹן האוֹטוֹנוֹמיה הישוּבית, אם מתוֹך רפיוֹן-רוּח ישליכוּ את יְהָבָם על ימים רחוֹקים, על כּוֹחוֹת חוּץ אשר יקימוּ לנוּ את כּל הדרוּש על תלוֹ. כּל עוֹבד בּארץ השוֹאף בּאמת לישוּב יהוּדי אוֹטוֹנוֹמי על אדמה זוֹ אַל יסתלק ממאמצים ואַל יֵרָתע מפּני המכשוֹלים. נכון הדבר, בּשנים האחרוֹנוֹת היתה בּכל פּזוּרי גלוּתנוּ המלחמה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית קשה וּמרה וגם דלת-תוֹצאוֹת: מחוּץ, מצד השלטוֹנות, הֵצֵרוּ את צעדיה ודחקוּ את רגליה; מבּפנים, נתקלה בּבגד וּבכחש, אם מפּני חשבּוֹנוֹת ואינטרסים מפלגתיים, אם בּשל פנִיוֹת ריאַקציוֹניוֹת, ואם בּגלל רוּחוֹת-מנשבוֹת רבוֹלוּציוניות. אוּלם גם בּגוֹלה עדיין לא נחתמה פּרשת המלחמה על אִרגוּן העם כּכוח משפּטי-ציבּוּרי-תרבּוּתי. עוֹד עתידה היא להתחַדש אף שם. על אחת כּמה וכמה אצלנוּ כּאן נוֹספוּ לנוּ כּמה כּוֹחוֹת עֵזר להקמתה וּלקיוּמה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית: הישוּב היהוּדי המרוּכּז בּהמוֹניו בּמחוֹזוֹת טריטוֹריאַליים, החי למעשׂה חיים חברתיים וכלכּליים אוֹטוֹנוֹמיים – הוּא הנהוּ הערוּבּה הכי-טוֹבה לעתידה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, כּי תתגבּר על אינטרסים של כּנוּפיוֹת, כּי תגיע גם לכוֹח, גם לסַמכוּת רחבה, גם לאישוּר חוּקי וּלהכּרה מדינית מצד הכּוֹחוֹת החיצוֹניים.

וציבּוּר הפּוֹעלים, אשר בּכוֹחוֹ הוּקמה אסיפת הנבחרים הראשוֹנה, הוּא יֵדע למַלא את חובתוֹ לעצמוֹ וּלמפעלוֹ גם הפּעם. הנָקל היה לנוּ לדרוֹש את דחיית הבּחירוֹת, אשר חלוּ אצלנוּ “בּין המצָרים”, בּשעה בּלתי-נוֹחה כּלל: רק זה השקענוּ כּוֹחוֹת עצוּמים בּחידוּש מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת, עתה עלינוּ להיכּוֹן וּלהכין את הועידה החקלאית, רבּת הענינים החשוּבים לגוֹרל כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, ועל כּוּלם – כּל מַעינינוּ בּשעה זוֹ נתוּנים לביצוּר עמדוֹת העבוֹדה בּפני התרוֹפפוּת המצב הכּלכּלי בּארץ. אוּלם ידוֹע ידענוּ כּי דחיה אחרי דחיה נדחוּ הבּחירוֹת בּשל המרכּז ו"המזרחי", ולא לנוּ להיוֹת בּין הגוֹרמים לדחיה נוֹספת.

אַל יהיה בּינינוּ כּוֹשל וּמשתמט.

יזכּוֹר כּל אחד מבּינינוּ, כּי קוֹל נוֹסף בּבּחירוֹת מַגבּיר את סַמכוּתה של אסיפת הנבחרים, את הפּרֶסטיג’ה של הישוּב העברי בּארץ בּפני משַׂנאיו ורוֹדפיו, כּי קוֹל נוֹסף לאגף העבוֹדה מגבּיר את כּוֹחוֹ של האגף כּוּלוֹ.

כּל פּוֹעל וכל פּוֹעלת – כּאיש אחד לאסיפת הנבחרים, אף אחד מבּינינוּ בּל יֵעָדר.

כּסליו תרפ"ו.

אמש נפתחה הועידה הארצית של עוֹבדי הקרן הקימת. התאספוּ עסקנים עממיים, נאמנים, אשר בּעבוֹדתם התמה, בּטרדתם וּבחרדתם, מצטרפת פּרוּטה וּפרוּטה, קוּפסה וקוּפסה לחשבּוֹן גדוֹל, לחשבּוֹן של דוּנַמי קרקע הנגאָלים משעבּוּדם ונמסרים לרשוּתוֹ של עם ישׂראל.

הועידה מתכּנסת בּעוֹנה של שפל כּלכּלי ואוּלי גם רוּחני בּארץ. שפל זה אינוֹ צריך להשפּיל את ידי העוֹבדים. אַדרבּא, ה"גאוּת" העֲקָרה אשר עברה עלינוּ אך זה² והימים הקשים אשר הדבּקוּנוּ, צריכים לכל הפּחוֹת לשמש לנוּ לקח וּלהגבּיר בּנוּ וּלהעמיק בּנוּ את ההכּרה הקרקעית, את הכּרת ערך הקרקע, והקרקע הלאוּמי דוקא, כּיסוֹד ראשוֹן של מפעלנוּ הישוּבי. ה"עוֹנה" שחלפה היתה עשירה בּאוֹרוֹת מַתעים ובאילוּזיוֹת שוא. האוֹרוֹת כּבוּ והאילוּזיוֹת נתבּדוּ. אך זה היוּ רבּים ו"טוֹבים" בּציוֹנוּת, אשר היוּ נכוֹנים להשליך את כּל יהָבָם על ההוֹן הפּרטי, זה שהריח בּאדמת ארץ-ישׂראל ריח של עסק טוֹב, וּלהטיל עליו את התפקיד של גאוּלת הארץ. אוּלם גם אילוּזיה נפסדה זוֹ הלכה כּענן בּוֹקר. ואם הספֶּקוּלַציה המטוֹרפת והתוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּה עדיין לא לימדוּ אוֹתם בּינה, בּא המַשבּר הכּספי בּאירוֹפה, מצד אחד, וּבריחת “בּעלי-ההוֹן” אשר נכזבוּ תקווֹתיהם, מצד שני, להוֹכיח עד כּמה תקוה זוֹ לגאוּלה “פּרטית” הנה, בּשביל העם, משענת קנה רצוּץ.

הנטיה ל"פרנסוֹת קלוֹת", לזכיה בּגוֹרל אוֹ ל"רוַחים של ימי מלחמה" מצוּיה לא רק בּחיי היחיד הדוֹאג לעוֹרוֹ, כּי אם גם בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת. ורבּים ושוֹנים גילוּייה של נטיה פּסיכוֹלוֹגית זוֹ: יש שהיא מתבּטאת בּאמוּנה בּמקל-קסמים הקרוּי “מהפּכה”, המסַדרת על צד היוֹתר טוֹב את כּל העניניםוּמיַשבת את כּל הפּרכוֹת “מִמֵילא” וּ"מאליה"; יש שהיא מתבּטאת בּדיבּוּרים על דוּנַמים הניתנים בּמיליוֹנים חינם אין כּסף כּאשר ידָרש, מבּלי עמל רב, אך בּצו מלך אוֹנציב; ואנשים “מעשׂיים” יותר, אשר חלוֹמוֹת רחוֹקים זרים להם, משתעשעים בּתקוה, כּי את כּל העמל והטרדה של בּנין עם והקמת מדינה אפשר יהיה להעמיס על כּתפיו של הרכוּש הפּרטי. והוּא יסדר כּבר “ממילא” את עניני הכּלל בּרוַח לטוֹב לנוּ לכוּלנוּ.

אוּלם אמוּנוֹת-שוא אלה עוֹשוֹת שַמוֹת בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת לא פּחוֹת מאשר הרדיפה אחרי רוָחים קלים עוֹשה את פּעוּלתה בּחיי הכּלכּלה של החברה. תנוּעה רצינית, הדוֹאגת לאחריתה, לא תלך אחריהן שוֹלל. היא יוֹדעת כּי לעמל יוּלדה. כּי עבוֹדה חינוּכית וּמעשׂית רצינית, קטנה, יוֹם יוֹם, היא היא הצוֹברת חֲיָלים וּמחוֹללת את ה"מהפּכה" האמיתית. ובתנוּעה כּתנוּעתנוּ יש צוֹרך, מבּלי הרף ומבּלי ליאוּת, להגבּיר וּלהגבּיר את ההכּרה של הוֹן לאוּמי וּקרקע לאוּמית כּיסוֹד היסוֹדוֹת של תקוּמת החברה העברית בּארץ. יש צוֹרך לנטוֹע וּלטפּח כּאחד את ההכּרה האידיאוֹלוֹגית הזאת ואת המפעל הזה, כּי שניהם נזונים אחד מרעהוּ. יש צוֹרך להכניס את המוּשׂגים האלה לתוֹך קוֹמפּלֶכּס המוּשׂגים החברתיים היסוֹדיים שלנוּ, להרכּיב אוֹתם לתינוֹקוֹת של בּית-רַבּן, לעשׂוֹתם כּיסוֹד חינוּכי אוֹרגַני של בּית-הספר, של אגוּדוֹת הנוֹער, של חיי הבּית והרחוֹב. הקוּפסה, הפּרוּטה, הדוּנם – מלים אלה יש להקיף חיבּה והערצה, ואזי יהיוּ למכשיר כּבּיר בּבנין העם העוֹבד בּארץ.

כּסליו תרפ"ו.

אחרי משׂא-וּמתן של שלוֹש ישיבוֹת החליטה אמש מוֹעצת העיריה לבטל את שׂכר-הלימוּד בּבתי-הספר העממיים וגני-הילדים המוּחזקים על ידה. על ערכּה המוּסרי והתרבּוּתי של החלטה זוֹ אין צוֹרך להרבּוֹת דברים. אוּלם החלטה זוֹ אינה פּרינציפּיוֹנית בּלבד, היא מִצְוָה שהזמן גרָמָה: מיעוּט ההכנסוֹת המתקבּלוֹת מענף-הכנסה זה מעיד יפה על המצב החמרי של המוֹני האוּכלוֹסין. “מַשבּר” זה, אשר בּשמוֹ מסתייעים כּל המתנגדים למיניהם, הוּא המחייב קוֹדם כּל לבקש אמצעים פּנימיים להקלת חיי ההמוֹנים.והצוֹרך להקל מעל ההמוֹנים המחוּסרים קיוּם בּטוּח את עוֹל חינוּך ילדיהם, להבטיח את הישוּב מפּני סכּנת אַנאַלפבּיתיוּת, המתפּשטת בּכל תפוּצוֹת ישׂראל, וּלהגבּיר את כּוֹחן של השׂפה והתרבּוּת העברית בּני הכּוֹחוֹת החוֹתרים תחתיהן – כּל זה עוֹשׂה את השאלה אַקטוּאַלית בּיוֹתר. אפילוּ דרישת הציבּוּר העברי מאת ממשלת הארץ, כּי תחזיר לנוּ את הסכוּמים המגיעים לנוּ בּצדק מהכנסוֹת המסים לשם חינוּך ילדינוּ, אפילוּ דרישה זוֹ מקבּלת תוֹקף יוֹתר על ידי בּיטוּל שׂכר הלימוּד, המעיד כּי אין בּכוֹח המוֹנינוּ לשלם כּפלַים מאחרים: גם מסים וגם שׂכר-לימוּד.

ההחלטה לא נתקבּלה פּה אחד, כּי אם 19 נגד 10 (פּוֹעלים בּצירוּף אחד מן החרדים ואחד מן השכוּנוֹת). בּהתנגדוּת –בּין בּצוּרה של הצבּעה, בּין בּצוּרה של ויכּוּח – לקחוּ חלק כּאחד גם בּעלי הנכסים, גם החרדים, גם המרכּז, ואפילוּ המוֹרים הרדיקלים שבּעיריה. הם אמנם טענוּ לביטוּל שׂכר-הלימוּד בּ"פּרינציפּ", אבל לדחוֹתוֹ למעשׂה עד אשר “יוּבטח מילוּי התקציב”.

מלחמת התקציב התרכּזה לפי שעה בּסעיף זה. כּל הנשק המוּחלד הוּצא מנַרתיקוֹ. קוֹדם כּל נימוּקים מוּסריים. בּיטוּל שׂכר-לימוּד פּירוּשוֹ: “חלוּקה” ¹, קלקוּל המסוֹרת היהוּדית היפה. כּל אלה אשר, כּמדוּמה, לא נשארה בּהם אפילוּ לחלוּחית כּל-שהיא של מסוֹרת יהוּדית – הוּארוּ פּתאוֹם בּאוֹר הרוֹמַנטיקה של שׂכר-לימוּד. אוּלם אלה אשר טעמוּ את טעמה של רוֹמַנטיקה זוֹ על עצמם ועל בּשׂרם לא ישכּחוּ את פּרוּשה הריאַלי: צער ועלבּוֹן וּדמעוֹת לילד אשר יד הוֹריו לא השׂיגה לשלם את המעט הזה, יציאה מן החדר וּמלימוּד לפני הזמן, ועם זה המצב העלוּב של המלמד העברי. ואם לגבּי המוֹרה עצמוֹ השתחררנוּ מאידיליה זוֹ של קבּלת “שׂכר-בּטלה” ועשׂינוּהוּ לפקיד עממי, ואין המוֹרים שלנוּ רוֹצים לשוּב כּלל לאוֹתם “הימים הטוֹבים” ש"מלַמד" ו"קבּצן" היוּ שמוֹת נרדפים, הרי שהגיע הזמן לשחרר גם את הילדים ואת ההוֹרים משׂכר-לימוּד זה. התוֹכן האמיתי של שׂכר-לימוּד, מחוּץ לדאגה הרַבּה לחינוּך הילד היה: עוֹד מס-עקיפין אחד על הדלוּת היהוּדית, נוֹסף על מכס הבּשׂר וּמכס הנרוֹת. ואת מס-העקיפין הזה אנוּ בּאים עכשיו לבטל. ואשר לתוֹכן החיוּבי שבּשׂכר-לימוּד – הדאגה לחינוּך הילד, אשר הפכה בּעמנוּ כּמעט לאינסטינקט – הרי דאגה זוֹ היא היא המחייבת אוֹתנוּ כּיוֹם לעשׂוֹת את חינוּך הילד לא לעוֹל חָמרי של ההוֹרים, כּי אם לחוֹבה אזרחית של הציבּוּר כּוּלוֹ, מס אזרחי. בּארץ, אשר כּל תקוָתה היא הדוֹר הבּא המוּכשר לבנין וליצירת תרבּוּת, בּארץ המפללת לריבּוּי אוּכלוּסין, בּארץ כּזאת צריך שחרוּר המשפּחה מהדאגה החמרית של החיים להיוֹת לאבן-פּינה של החיים הלאוּמיים.

היוֹשב-ראש, כּמשפּטוֹ, שמר את דבריו לרגע האחרוֹן, פּתח בּהטפה כּנגד מַעמדיוּת וּבשם הבּלתי-מַעמדיוּת הצטרף, כּמוּבן, לבעלי הבּתים והמגרשים והילך אֵימים בּנימוּקים של פּוֹליטיקה גבוֹהה, בּסכּנת מַשבּר חדש אם ההחלטה תקוּבּל. ואך נתקבּלה ההחלטה המסוּכּנת לא עצר כּוֹח לשבת בּישיבה ותפשׂ את הכּוֹבע והמקל. הכּל כּנהוּג מימים ימימה.

אוּלם גם המלחמה וגם האִיוּמים אינם משנים מעצם ההחלטה הפּשוּטה הצוֹדקת, העתידה לקַדם גם את החיים התרבּוּתיים וגם את החיים הכּלכּליים של תל-אביב. לא יארכוּ הימים ועיריית תל-אביב תתגאה על ההחלטה שנתקבּלה בּישיבתה בּאוֹר לח' טבת.

טבת תרפ"ו.

(כ"ו בּטבת תרפ"ו)

בּויכּוּח בּשאלת הישוּב וההסתדרוּת הציוֹנית¹

בּטרם אעבוֹר לענין הנדוֹן עלי להעיר לקהל הצירים, שאינוֹ בּקי אוּלי למַדי בּעניני תנוּעת הפּוֹעלים, לבל יִטעה לחשוֹב, שהסיעה הקוֹראת לעצמה “מעמד הפּוֹעלים”² דבר לה עם מעמד הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. למעמד הפּוֹעלים בּלי מרכאוֹת יש כּאן בּאי-כּוֹח שלוֹ, הנאמנים על עניניו – המפלגוֹת הנמצאוֹת בּתוֹך הסתדרוּת העוֹבדים. אלה יָגֵנוּ על הפּוֹעלים בּעבוֹדתם וּבשעת חוֹסר-עבוֹדה. הנוֹאם הקוֹדם הנהוּ בּאמת, כּמוֹ שהפליט כּאן, בּא-כּוֹח של מפלגת מחוּסרת-פּוֹעלים. ועתה לעצם ההרצאה.

שאלת היחסים בּין ההנהלה הציוֹנית והישוּב הנָה מיוּחדת בּמינה. שוּם תנוּעת שחרוּר לאוּמי אינה יוֹדעת סתירה כּזוֹ. רק אצלנוּ מוֹפיעים ה"עם"וה"ישוּב" בּארץ כּחלקים נפרדים עם בּאוּת-כּוֹח מיוּחדת לכל אחד, ויש צוֹרך להגדיר את סַמכוּתם. אחת הפּרשוֹת הכי-מעציבוֹת בּתנוּעתנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת היא אי-ההבנה המוּחלטת השׂוֹררת בּחוּגי ההנהלה הציוֹנית לענין האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ. אי-הבנה זוֹ גרמה לא רק עלבּוֹנוֹת בּלי הרף לישוּב המתאַרגן, כּי אם גם כּשלוֹנוֹת פּוֹליטיים. מצב הקהילוֹת כּיוֹם וּמצב אִרגוּננוּ הלאוּמי בּכלל, מידת השפּעתוֹ של הישוּב על הגוֹלה, על הממשלה, על חֶבֶר הלאוּמים וכוּ' הנם תוֹצאה של היחס הזה. אי-הבנה זוֹ נמשכת כּבר משנים רבּוֹת. הנסיוֹן הראשוֹן לאַרגן את ועד העיר בּירוּשלים נפגש מצד ועד הצירים בּאוֹתה אי-הבנה שגילתה עתה וַעדת המַנדטים שעל יד חבר הלאוּמים בּדבּרה על חוֹפש העדוֹת.

לפנינוּ עוֹמדת השאלה, איך לארגן את עבוֹדת התנוּעה הציוֹנית ועבוֹדת הישוּב כּך, שהן לא תהיינה לענין של שני מחנוֹת. השתתפוּת בּאי-כּוֹח הועד הלאוּמי בּהנהלה הציוֹנית אינה פּוֹתרת כּלל את השאלה. כּבר היוּ לועד הלאוּמי בּאי-כּוֹח כּאלה וּמה היה ערכּם? השתתפוּת זוֹ אך מקצצת את כּוֹחוֹ של הועד הלאוּמי. אסוּר לאִרגוּן הישוּב שיֵהָפך לסרח העוֹדף להסתדרוּת הציוֹנית. זכוּתוֹ וכוֹחוֹ הפּוֹליטי בּוֹ בּעצמוֹ, והוּא צריך לשמוֹר על עצמאוּתוֹ. שיתוּף הפּעוּלה בּינוֹ וּבין ההסתדרוּת הציוֹנית צריך להתבּטא בּזה, שאוֹתם הענינים הנוֹגעים ישר ליהוּדי ארץ-ישׂראל ימָסרוּ לרשוּתוֹ.

בּמקוֹם השתתפוּת בּהנהלה הציוֹנית אנוּ דוֹרשים שכּל עניני החינוּך והבּריאוּת יעברוּ לרשוּת הישוּב, ואם יש פּעוּלוֹת שאי אפשר להעבירן בּבת אחת – יתנהלוּ על ידי ועדים משוּתפים. אין ספק שבּאי-כּוֹח הישוּב ידעוּ לנהל ענינים אלה לא רק מתוֹך תפיסה קוֹנגרסאית, אלא לפי צרכי המציאוּת של החיים בּארץ. אסיפת הנבחרים צריכה להרים את הדרישה, שהקוֹנגרס האחרוֹן התיחס אליה בּזלזוּל, והיא הדרישה בּדבר שיתוּף היהדוּת הארץ-ישׂראלית בּסוֹכנוּת היהוּדית בּמידה המַתאימה לערכּה ולכבוֹדה של הארץ המגַשמת את הציוֹנוּת. אני מקוה שכּאן תתקבּל הדרישה פּה אחד, וּבתוֹקף הדרוּש.

מלבד הדרישוֹת הקוֹנסטיטוּציוֹניוֹת עלינוּ לדרוֹש מאת ההסתדרוּת הציוֹנית שתשַנה לכל הפּחוֹת עכשיו את יחסה לאִרגוּן הישוּב. אילוּ היתה בּאה מצדה בּשעתה העזרה המוּסרית והמדינית הדרוּשה, לא היינוּ עוֹמדים כּיוֹם לפני המצב הפּרוּע הזה הנמשך כּבר שנים. העזרה צריכה להתבּטא לא רק בּהסכּמה פּוֹליטית, אלא גם בּפּעוּלוֹת המחַזקוֹת את האִרגוּן הפּנימי שלנוּ ומרוֹממוֹת את הפּרֶסטיז’ה של הישוּב והועד הלאוּמי.

מסירת עבוֹדת החינוּך והבּריאוּת לידי הישוּב עצמוֹ לא רק תכניס דם חדש לתוֹך עצם פּעוּלוֹת אלה, כּי אם גם תוֹסיף כּוֹח ועוֹז לישוּב וּלאִרגוּנוֹ.

על המצב הכּלכּלי³

בּבוֹאי לדבּר אחרי ה' סמילַנסקי⁴ לא אוּכל שלא להזכּיר את תעוּדת חוֹסר הבּגרוּת המדינית, אשר הוּא נתן אתמוֹל מעל בּמה זוֹ לישוּב. אכן דבריו היוֹם משמשים ראַיה חוֹתכת לחוֹסר זה של בּגרוּת. האוּמנם היה צריך להוֹריד וּלנַוון ויכּוּח רציני זה המתנהל בּין המעמדוֹת השוֹנים בּעניני כּלכּלה למַדרגה של סיפּוּרי-מעשׂיוֹת על מעשׂה שנַעשָׂה אוּלי בּאיזוֹ מוֹשבה על ידי תינוֹקוֹת, שאין הציבּוּר ושוּם חלק ממנוּ יכוֹל להיוֹת אַחראי על מעשׂים כּאלה. היש בּזה אחריוּת מדינית כּלפּי הממשלה וּכלפּי שכנינוּ – לעשׂוֹת את בּמת אסיפת הנבחרים למקוֹם פּרסוּם של מעשׂיוֹת כּאלה וּלהוֹציא על יסוֹדם משפּט על ציבּוּר שלם של פּוֹעלי המוֹשבוֹת?

בּעצם הענינים שעליהם חל הויכּוּח אין המתוַכּחים אִתנוּ נוֹגעים כּלל. הם פּוֹתחים בּציוּן למַרצה על הרצאתוֹ ה"יפה", ה"מַקיפה" וכדוֹמה. וּלאחר זה אין הם רוֹאים חוֹבה לעצמם להיכּנס לעבי המצב הקשה וּלחפּשׂ בּרצינוּת מוֹצא ממנוּ. הם מסתפּקים בּחיפּוּש האשמים, והאשֵם בּכּל הוּא, כּידוּע, שלטוֹן הפּוֹעלים. וכל השוֹאפים לשלטוֹן וּלקַריֶרה אין להם, לפי דעת מר דיזנגוֹף, אלא להיכּנס ל"אחדוּת-העבוֹדה". אכן, הכּניסה ל"אחדוּת-העבוֹדה" קלה מן הכּניסה לבעלי נִכְסֵי-דְלָא-נַיידי. אנחנוּ מחלקים את “שלטוֹננוּ” עם כּל הנכוֹנים לקחת מַעדר וללכת לעבוֹד.

מעל בּמה זוֹ מַטיפים לנוּ מוּסר בּשם הלאוּמיוּת הצרוּפה. אנוּ, כּידוּע, אנשי מפלגה וּמעמד, והם – אנשי הלאוּמיוּת הטהוֹרה. ציוֹניוּתוֹ של שפּרינצק נפסלה בּעיני מ. סמילנסקי: הרי הוּא בּא-כּוֹח של סיעת פּוֹעלים. והנה הם מדבּרים נגדנוּ, הסוֹמכים על ה"בּמוֹת", ולא מעריכים כּראוּי את המשקל האישי. איך נעריכוֹ אם הוּא קשוּר דוקא בּגיל, בּזקָן אוֹ בּנכסים? מר דיזנגוֹף מדבּר בּתוֹם-לב, כּי נחוּץ דוקא נשׂיא ולא נשׂיאוּת לאסיפת הנבחרים, אוּלם לא יעלה על דעתוֹ, כּי אפשר שנשׂיא זה ימָצא בּקרבּנוּ. וגם דרישתוֹ של גוּש הימין, כּי ינָתן לוֹ 51% בּוַעד הלאוּמי אף היא אינה בּאה אלא מתוֹך “אחוה ורֵעוּת” ועל-מפלגתיוּת?

דיזנגוֹף הוֹאיל להוֹדיע בּרוֹב חסדוֹ, כּי אינוֹ מציע לפזר את הסתדרוּת הפּוֹעלים. אנוּ מוֹדים לוֹ על זאת. מבין הוּא כּי קצָרה ידוֹ, אוּלם בּמקוֹם שנדמה לוֹ כּי כּוֹחוֹ יספּיק, שם הוּא מציע כּזאת: הוּא מציע בּמכתבוֹ “הגלוּי” לפזר את עיריית תל-אביב ולשלוֹל את זכוּיוֹת רוֹב התוֹשבים.

וּבכדי לבחוֹן לאוּמיוּת זוֹ די להַפנוֹת את תשׂוּמת-הלב לעוּבדה קטנה זוֹ, שאוּסישקין, בּא-כּוֹח הגוּש הזה, לא זכה למחיאת כּפּים מבּוֹחריו, כּשגמר את דבריו בּקריאה להכּיר בּערך של הזיעה העברית.

ודיזנגוֹף מגלה לנוּ את הסוֹד, למה זה אין הרצוֹן להעריך את הזיעה העברית, מדוּע גדוֹל הפּחד מפּני הפּוֹעל העברי. הפּחד הוּא פּן יהיה הפּוֹעל לרוֹב גם בּמוֹשבוֹת. דיזנגוֹף זה, שבּא מתל-אביב ואשר אינוֹ יכוֹל שלא לדעת, מה ערך הפּוֹעל והעבוֹדה העברית בּבנין תל-אביב, וּמה היה גוֹרלה של תל-אביב, אילוּ למדה את חכמת הכּלכּלה מפּי משה סמילנסקי, ידיד הפּוֹעלים, דיזנגוֹף צריך היה לבוֹא לחבריו בּמוֹשבוֹת וּלספּר להם, איך נהפּך מדבּר חוֹל זה בּכוֹחה של העבוֹדה העברית לישוּב העברי הכי-חשוּב בּארץ, איזה כּוֹח של יצירה כּלכּלית וּמשיכה ישוּבית צפוּן בּעבוֹדה עברית. וּמתל-אביב הבּנוּיה על החוֹלוֹת היוּ יכוֹלים חבריו של דיזנגוֹף בּמוֹשבוֹת ללמוֹד קל וחוֹמר, לידי מה היתה יכוֹלה לגדוֹל וּלהתפּתח פּתח-תקוה ואיזה מקוֹם היתה יכוֹלה לתפּוֹשׂ בּישוּב העברי עם משקיה וּמַטעיה, אילוּ היתה העבוֹדה העברית שוֹלטת בּתוֹכה. אוּלם דיזנגוֹף בּא בּדברים אחרים לחבריו בּמוֹשבוֹת. הוּא בּא ללמד אוֹתם פּחד מפּני רוֹב עברי בּמוֹשבה. לרוֹב בּלתי-יהוּדי בּמוֹשבוֹת אין אתם חוֹששים. רק מפּני הרוֹב היהוּדי אתם מפחדים. זוֹהי הלאוּמיוּת של מַטיפי הלאוּמיוּת הצרוּפה.

גם בהכרזה מוּגזמת זוֹ של משה סמילנסקי על המַשבּר המסוּכּן והאיוֹם אין בּה משוּם בּגרוּת פּוֹליטית וגם אינה נכוֹנה בּעצם. ואני אוֹמר זאת, אף על פּי שהעוֹל של חוֹסר-עבוֹדה רוֹבץ כּוּלוֹ עלינוּ ולא על מַכריזי המַשבּר.אַתמוֹספירה זוֹ של דכּאוֹן שיוֹצרים בּארץ מַאפילה את החיים, מרַפּה את הידים וּמדכּאה את האמוּנה שבּכוֹחה נוֹצר כּל מה שנוֹצר בּארץ.בַאַתמוֹספירה זוֹ אתם יוֹצרים משבּר.

יש, כּנראה, עתה שני מַשבּרים בּארץ. יש מַשבּר “לאוּמי” המתבּטא בּזה ששׂכר הדירוֹת חדל לעלוֹת וקָטנוּ הרוַחים של הספֶּקוּלנטים בּמגרשים, ויש משבּר שני המתבּטא בּחוֹסר-העבוֹדה. אוּלם הוּא אך “מעמדי” ועליו אפשר היה לעבוֹר לסדר הנהלת הענינים לוּלא הצעקוֹת המַפריעוֹת של מחוּסרי-העבוֹדה.

לפי חכמת-הכּלכּלה של האדוֹן דיזנגוֹף “נכנס יוֹתר מדי קפּיטל לארץ”, וזהוּ סוֹד ה"משבּר". זה מציין כּיצד מבין עסקן חשוּב מן המעמד הבּינוֹני את ענינינוּ וּצרכנוּ בּארץ. מנקוּדת-המבּט של משׂכּיר הדירוֹת בּתל-אביב, נכנס קצת יוֹתר מדי קפּיטל לארץ, אוּלם כּלוּם אפשר לדבּר על יתרוֹן של קפּיטל בּארץ מנקוּדת-מבּט לאוּמית-התישבוּתית?

יש אוּלי לדבּר על הטרגדיה של השקעה בּלתי-רציוֹנַלית של אוֹתם הכּספים, שנכנסוּ לארץ, וּבמוּבן זה יש ניגוּד בּקרב המעמד הבּינוֹני בּין העיר והכּפר, ניגוּד אשר איננוּ אצל הפּוֹעלים. בּוֹטקוֹבסקי⁵ מבין כּמוֹ הפּוֹעלים, כּי ההצטוֹפפוּת בּעיר והרדיפה אחרי הרוַח הקל גוֹרמים לזה שהקפּיטל הנכנס לארץ אינוֹ יוֹצר את הכּוֹח הפּוֹרה שיכוֹל היה ליצוֹר, וזאת אינם מבינים סוּפּרַסקי⁶ וחבריו. ואגב גילוּ כּאן תגלית חשוּבה, כּי ארלוֹזוֹרוֹב שׂמח לקפּיטל הנכנס לארץ. בּאסיפת נבחרים זוֹ נתגלוּ תגליוֹת. גילוּ, למשל, בּדברי בּן-גוּריוֹן תכנית “חדשה” ההוֹפכת את הקערה על פּיה, אוּלם אילוּ היוּ האדוֹנים מן המרכּז וּמן הימין רוֹצים להטוֹת אוֹזן למַה שמדוּבּר בּחוּגי הפּוֹעלים, אילוּ היה לכם הרצוֹן ללמוֹד דבר-מה מאִתנוּ הייתם יוֹדעים, כּי דברים כּאלה נידוֹנוּ לא פּעם בּציבּוּר הפּוֹעלים אצלנוּ. יחס זה לקפּיטל, אשר כּה הִתמיהַ רבּים מן הנאספים, יכלתם לשמוֹע לא פּעם לא רק מפּי ארלוֹזוֹרוֹב. הפּוֹעל מתיחס בּשלילה אך לאוֹתוֹ קפּיטל המַחריב את היסוֹדוֹת הכּלכּליים בּארץ. ההוֹן המסַפסר, המַשמיט את הקרקע ואת העבוֹדה מתחתינוּ, זה אשר הביא לפי דברי אוּסישקין, אשר אינוֹ חשוּד על איבה לספסרוּת, לכך שהאדמה הנוֹעדה לשכוּנת עוֹבדים תישָמט מאִתנוּ.

וכך הוּא יחסנוּ גם לעליה. שׂמַחנוּ גם לקראת העליה המבוֹהלת, עד כּמה שהיא הִרבּתה יהוּדים בּארץ-ישראל, אוּלם שללנוּ את היסוֹדוֹת הלא-בּריאים שבּתוֹכה. שללנוּ את הפּריחה המדוּמה, את הגידוּל בּלי בּסיס, את הדרך שהביאה לכך, כּי גם יהוּדי אשר הביא אִתוֹ איזוּ אלפים פוּנטים אל ראה צוֹרך להקים איזה משק בּארץ, לנטוֹע אוֹ ליַסד איזוֹ תעשׂיה, כּי אם השקיע את הוֹנוֹ בּספּקוּלציה קרקעית.שללנוּ דרך זוֹ אשר הביאה לידי הרמת שׂכר העבוֹדה מבּלי להשבּיח את תנאי חייו של הפּוֹעל ואשר נשׂאה בּקרבּה את הפחתת הבּניה, כּי למרוֹת ששׂכר העבוֹדה הוּרם, הרי נתוּנים הפּוֹעלים בּמצב הרבה יוֹתר גרוּע מאשר לפני כּמה שנים. כּיוֹם גרים בּתל-אביב אלפי משפּחוֹת בּאוֹהלים וּצריפים. ואף זהוּ גוֹרם למַשבּר.

המצב הנוֹכחי אינוֹ מחייב כּלל חוֹסר-עבוֹדה. יש עוֹד כּר נרחב גם לעבוֹדת הבּנין בּעיר, כּי לא רק פּוֹעלים, אלא גם מאוֹת בּעלי הוֹן קטן עוֹדם יוֹשבים בּתל-אביב לא בּבתים. הסכּנה היא בּזה, שכּל הישוּב, אשר יש בּידוֹ כּוֹחוֹת רבּים להילָחם בּמשבּר, אינוֹ רוֹצה להניע יד ורגל. זאת מוֹכיחה אסיפה זוֹ כּמוֹ גם כּל משׂא-וּמתן עם העסקנים, כּשענין נוֹגע לריבּוּיה וּביצוּרה של העבוֹדה העברית.

מעל בּמה זוֹ נשמעוּ שתי השקפוֹת. השקפה אחת אוֹפּטימיסטית של דיזנגוֹף-סוּפּרסקי. לדידם דרוּש רק שהפּוֹעלים לא יתעקשוּ – והכּל יעלה יפה. צריך רק להרפּוֹת מהשאיפה לשכוּנת-עוֹבדים, ולא לבנוֹת את שכוּנוֹת הצפוֹן, לא לסדר עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּתנאי החיים יוּקַלוּ. שמענוּ גם השקפה פּסימיסטית מפּי סמילנסקי. לפי חשבּוֹנוֹ עוֹד יש מקוֹם להוֹציא פּוֹעלים מן המוֹשבוֹת. הוּא מתאר את המצב הטרגי של בּעלי האחוּזוֹת (המצב הטרגי בּיחוּד כּיוֹם!) והנהוּ פּוֹסק, שארץ-ישׂראל איננה ארץ של אֶמיגרציה, בּארץ-ישׂראל אפשרית אך קוֹלוֹניזציה – זאת אוֹמרת הוֹשָבַת יהוּדים בּמספּר לא גדוֹל על הקרקע. אוּלם כּדאי היה שסמילנסקי יסבּיר לנוּ וּלעצמוֹ, מהי הציוֹנוּת שלוֹ, מהוּ הערך של קוֹלוֹניזציה זוֹ על יסוֹד ה"עבוֹדה העוֹנתית" לעם העברי. סמילנסקי פּוֹנה גם למוּסר שלנוּ, וּכדאי היה שיחשוֹב גם הוּא מה הם היסוֹדוֹת המוּסריים של הקמת משק עברי על יסוֹד ניצוּל עבוֹדה ערבית זוֹלה.

סמילנסקי מספּר לנוּ, כּי “לפנים” היוּ פּוֹעלים אידיאַליסטים. ואוֹתם הוּא זוֹכר לטוֹבה. אוּלם עכשיו – ירידה. הוּא מתאר לנוּ את האידיליה הרחוֹבוֹתית. אוּלם זוֹכרים אנוּ כּמה היינוּ לרצוֹן בּימים ההם גם בּעיר וגם בּכּפר, איך קיבּלוּ כּאן בּירוּשלים את האִרגוּן הראשוֹן של פּוֹעלי הדפוּס ואיך היוּ א. ד. גוֹרדוֹן וחבריו לצנינים בּרחוֹבוֹת וּבפתח-תקוה. ועל יסוֹד מה אוֹמרים שהפּוֹעל הקוֹדם היה יוֹתר אידיאַליסטי? גם לי, כּאחד “הישנים”, היה אוּלי נעים לחשוֹב כּי הימים הראשוֹנים היוּ טוֹבים מאלה, כּי אני שייך לדוֹר נעלה יוֹתר, אוּלם אני כּוֹפר בּדבר. עברתי לפני שבוּעוֹת בּפתח-תקוה בּין אָהלי פּוֹעלים, ראיתי את גבעת-השלוֹשה, את קיבּוּץ “הכּוֹבש”⁷, את הקבוּצוֹת השוֹנוֹת. ואוֹדה: בּמצב כּזה וּתנאי עבוֹדה כּאלה לא היינוּ אנוּ מחזיקים מעמד בּימים ההם. רק האַתמוֹספירה הציבּוּרית, כּוֹח ההסתדרוּת והאידיאל המחַיה את ציבּוּר הפּוֹעלים, עתה כּמוֹ אז, רק הם יצרוּ את האפשרוּת לחיוֹת בּתנאים כּאלה, אשר שוּם צבא בּעוֹלם אינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּהם.

הנה בּ"הארץ" כּוֹתב שלוֹם שטרייט דברים מחרידים על מצב העבוֹדה העברית בּמוֹשבה: “עשׂרוֹת פּוֹעלים עברים מַציעים עצמם לשׂכירים, ממש בּאוֹתוֹ המחיר שמקבּל הפּוֹעל הזר. וּבכל זאת שוּק הפּוֹעלים הזר כּאילוּ נלחך, ועשׂרוֹת הפּוֹעלים העברים שבים כּלעוּמת שבּאוּ. והמצב האוֹבּיֶקטיבי של אֵם המוֹשבוֹת בּרגע זה אינוֹ בּרַע. שטח הפּרדסים משׂתרע לאלפים דוּנמים, ויד המשבּר, בּכלל, בּה לא פּגעה בּיוֹתר”. כּך כּוֹתב אִכּר בּפתח-תקוה.

אוּלם המצב בּרחוֹבוֹת המַשׂכּילית, אשר גוֹרדוֹן חי בּה, הוּא גרוּע בּהרבּה. אוֹדה, בּוֹשתי לדבּר על זאת בּאסיפת הנבחרים. לזרא היה לנוּ הויכּוּח על העבוֹדה העברית שאנוּ מנהלים זה עשׂרים שנה. לא עשׂרוֹת פּוֹעלים – כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוֹמדת וּ"מציעה את עצמה" לשירוּת המוֹשבוֹת, ונוֹתנת לבדוֹק את שריריה. ואילוּ היינוּ נוֹהגים על פּי החשבּוֹנוֹת הכּלכּליים של בּעלי ה"שׂכל הפּשוּט" היינוּ כּבר מזמן מוֹציאים מן הלב כּל שאיפה לעבוֹדה בּמוֹשבה. היינוּ גם אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּמַה שיש לנוּ, להצטמצם בּעניני התישבוּתנוּ בּלבד ולא לעמוֹד כּעני בּפּתח, אוּלם אנוּ יוֹדעים גם את חשבּוֹן העליה.

מסוּפקני בּערך המעשׂי של הדברים. אין לנוּ אוּלי כּל דרך אחרת מאשר להטיל שוּב את כּל העבוֹדה על שכמנוּ. הלא אוֹתם הנערים הבּלתי-מבוּגרים, העוֹשׂים לעתים גם מעשׂה לא טַקטי (אשר רק אוֹתוֹ יוֹדעים אתם להרים על נס), הלא הם שיצרוּ את העבוֹדה החקלאית העברית העוֹבדת בּארץ. עתה חוֹזרים חברינוּ למוֹשבוֹת, למרוֹת שהתיאשנוּ מזה כּמה פּעמים ולמרוֹת שאין כּל תנאים לכך ואין גם העזרה המינימַלית לכך. וּמסוּפקני אם הדברים מעל בּמוֹת משוּתפוֹת ואם ההתיעצוּיוֹת יוֹעילוּ. אנחנוּ נדרוֹש עבוֹדה ואתם תצעקוּ: דיקטטוּרה, כּמוֹ שאתם צוֹעקים על הדיקטטוּרה של הפּוֹעל בקרנוֹת הלאוּמיוֹת.

גם כּיוֹם ישנן אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת בּידי הממשלה, הקהילות, העיריוֹת והמוֹשבוֹת למחוֹק כּל זכר של חוֹסר-עבוֹדה בּארץ, אבל כּוּלם עוֹשׂים מעשׂה-מַעל בּהתישבוּת העברית. איני יוֹדע אם הממשלה מַקשיבה למַה שמדבּרים מעל בּמה זוֹ, אוּלם יאָמר נא מכּאן: בּכל חזיוֹנוֹת חיינוּ, בּעניני מסירת העבוֹדוֹת שלה, בּענין הגנת הדיירים, בּעניני מכס, בּדוּגמה קטנה זוֹ שאוּסישקין סיפּר לנוּ (הצינוֹרוֹת לקרן הקימת)⁸, בּכל הוֹפעה וּבכל מקרה מתעלמת הממשלה מחוֹבתה ותמיד היא מאַיימת על העליה החדשה. הממשלה גוֹבה מאִתנוּ מס הגוּלגוֹלת מכּל עוֹלה ועוֹלה – המס על חיבּת-ציוֹן הריאַלית (חיבּת-ציוֹן בּלתי-ריאַלית עוֹלה בּזוֹל) – מסים מהמכוֹנוֹת, הנשלחוֹת לנוּ מאת חברינוּ בּחוּץ-לארץ, מסים מהספרוּת שאנוּ מוֹציאים, האין זה מן הדין שההכנסוֹת שאנוּ מכניסים לקוּפּת הממשלה תשמשנה קרן להעסקת פּוֹעלים יהוּדים בּעבוֹדוֹתיה?

אוּלם לא רק מצד הממשלה ישנה התנכּרוּת גמוּרה לחוֹבוֹתיה. מוֹסד כּפּיק"א⁹, אשר יוֹצרוֹ אֶדמוֹנד רוֹטשילד ודאי אין לוֹ ענינים מעמדיים בּהתישבוּת בּארץ-ישׂראל, גם מוֹסד זה מַרשה לעשוֹק את ההוֹן שנמסר לידוֹ לשם מטרה מסוּימת, וכמה כּספים משׂכר העבוֹדה בּמשקי פּיק"א מוּצאים לא בּדרך המגבּירה את ההתישבוּת העברית, ואין פּוֹצה פּה כּנגד זה ואין הציבּוּר נוֹקף אצבּע וכוֹתבים על זה רק בּעתוֹנוּת פּוֹעלים.

האין דבר זה מוֹכיח, כּמה נוֹגע ענין ההתישבוּת העברית לב הישוּב כּוּלוֹ?

והאפּ"ק, אשר משוּם מה מצאוּ לנחוּץ ללַמד כּאן זכוּת עליו, כּשאני לעצמי מסוּפּקני אם הוּא ממַלא את התפקיד של בּנק לאוּמי בּימים אלה, אוּלם הרי יש דברים שהספק אינוֹ חל עליהם. המשקים הנמצאים בּרשוּת האפּ"ק¹⁰ אינם נעבדים על ידי עבוֹדה עברית. משקים אלה, עיבּוּדם הלא יכוֹל היה להימָסר להסתדרוּת הפּוֹעלים המעַבּדת את כּל המשקים הלאוּמיים בּארץ. אוּלם גם אלה הנם, כּנראה, רק עניני מעמד. לאבוֹת הישוּב וּלאלה החוֹשבים את עצמם למשען של עבוֹדתנוּ הלאוּמית אין הדברים נוֹגעים, כּי לוּ רצוּ הם ואם תרצה אסיפת-הנבחרים, תהיה העבוֹדה בּפרדסי האפּ"ק וגם בּמשקי פּיק"א עבוֹדה עברית.

אני רוֹצה לסיים בּהצעוֹת:

קוֹדם כּל אני מציע להסיק מסקנה שהיא חשוּבה בּמוּבן הפּוֹליטי. נוֹציא נא מלב כּל חלקי הישוּב וּמלבּה של הממשלה את הדעה, כּי חוֹסר-העבוֹדה עוֹמד בּאיזה קשר עם העליה. להיפך, זרמי העליה פּוֹרצים דרך לכּלכּלה העברית. בּמשך חצי השנה האחרוֹנה נרשמוּ 5300 חברים חדשים בּלשכוֹת ההסתדרוּת והחלק הכי-גדוֹל מהם עסוּק בּעבוֹדה. נוֹספוּ לנוּ כּ-1000 איש בּחוֹדש מבּלי להגדיל את האחוּז של מחוּסרי-העבוֹדה.

ועוֹד, למרוֹת כּל הצעקוֹת על מַשבּר נעשׂוֹת עתה הרבּה עבוֹדוֹת בּארץ. כּמה כּספים חדשים מוּשקעים והוֹלכים עתה בּחקלאוּת, בּמטעים שוֹנים וּביחוּד בּפרדסים. אוּלם אם היהוּדי החדש מקבּל את הפּרדס מידי בּעליו הקוֹדמים עם משגיחוֹ ועם המסוֹרת שלוֹ ועם פּוֹעליו הערבים; ואם הנוֹטע פּרדס חדש נִפְתֶּה ללחָשים מפּה לאוֹזן בּמוֹשבה נגד עבוֹדה עברית, אז התוֹעלת הלאוּמית של השקעוֹת אֵלוּ היא מסוּפּקת בּהחלט. והציבּוּר, אם ירצה, יש בּידוֹ להבטיח לכל הפּחוֹת כּי המשקים החדשים יוּקמוּ על יסוֹד עבוֹדה עברית. הסתדרוּת הפּוֹעלים תוּכל לקבּל על עצמה את הנהלת העבוֹדה והמשק, וזה יציל את המשקים האלה מחיכּוּכים מיוּתרים, כּפי שמראה הנסיוֹן בּכל העבוֹדוֹת המתנהלוֹת על אחריוּת ההסתדרוּת. יש כּיוֹם מקוֹם בּמוֹשבוֹת לעוֹד אלפי פּוֹעלים וגם להשבּחת תנאי העבוֹדה. יש צוֹרך בּקרקע, בּדירוֹת, וגם – אוֹמר בּפירוּש – בּזכוּיוֹת-אזרח לפּוֹעלים. אני עוֹמד כּאן על זכוּיוֹת-האזרח, כּי בּרוּר לי שחוּקה דמוֹקרטית בּמוֹשבוֹת היתה מַגדילה את האיניציאַטיבה הציבּוּרית המשקית והיתה מביאה תוֹעלת לפּוֹעלים ולישוּב כּוּלוֹ. על יסוֹד ויתוּר על הזכוּיוֹת האנוֹשיוֹת היה אוּלי יוֹתר קל לפַתוֹת את האִכּרים לעבוֹדה עברית, אוּלם הסתכּלוּ נא וּראוּ בּתל-אביב מה נתן לה הפּוֹעל העברי – ותנהיגוּ את החוּקה הדמוֹקרטית בּכל הארץ. אין אני יוֹדע מה חוֹשבים בּענין זה התימנים, אוּלי סוֹמכים הם על גלוּסקא¹¹ וּסמילנסקי, אוּלם להבראת החיים הכּלכּליים בּמוֹשבה, לתיקוּן המצב בּשכוּנוֹתיהם דרוּשה החוּקה הדמוֹקרטית לתימנים לא פּחוֹת מאשר ליתר הפּוֹעלים.

אסיפת הנבחרים צריכה לקבּוֹע עמדה למצב בּמקוֹם חוֹסר-העבוֹדה הגדוֹל בּיוֹתר – בּתל-אביב. היא צריכה להשפּיע על העברת הרישוּל ורפיוֹן-הידים הגוֹרמים למשבּר המלַאכוּתי. היא צריכה לדחוֹף לבנין שכוּנת-הצפוֹן, שהיתה יכוֹלה כּבר להתחיל בּרצוֹן העיריה, אילמלא הפרעוֹת מצד חוּגים אחרים.

אסיפת הנבחרים צריכה גם להטיל על הועד הלאוּמי את הדאגה לעזרה הסוֹציאלית על יסוֹדוֹת קוֹנסטרוּקטיביים. בּהתאמצוּת וּבאיניציאטיבה הדרוּשה היה יכוֹל הועד הלאוּמי להיעשׂוֹת המוֹסד המרַכּז בּארץ-ישׂראל את כּספי ה"ג’וֹינט" ויתר החברוֹת, שיש להן מטרוֹת סיוּע וּפּרוֹדוּקטיביזציה של ההמוֹנים העברים.

איני יוֹדע, אם תגלה אסיפת הנבחרים את הרצוֹן למעשׂים אלה, אוּלם אם אינה מסוּגלת לקבּל על עצמה את דאגת חוֹסר-העבוֹדה הרי עליה לכל הפּחוֹת להציל את הישוּב מסכּנה של מלחמה איוּמה בּתוֹכוֹ, ולשׂים קץ להתנקשוּיוֹת החוֹזרוֹת בּשני עיקרים החשוּבים לכל חיי הארץ: א) דמוֹקרטיה בּמוֹסדוֹת הישוּב, ב) הכּרת ההסתדרוּת.

איני רוֹצה לעמוֹד עתה על ההגיוֹן הכּלכּלי של אלה החוֹשבים, אוֹ אוֹמרים, כּי אך נבטל את ה"לשכּה" והכּל בּארץ יבוֹא על מקוֹמוֹ בּשלוֹם. פּוֹעלים העוֹשׂים לעתים מעשׂי-נַערוּת יתמלאוּ בּינה כּישישים, הארץ תימָלא כּוּלה עבוֹדה, המשקים יִפרחוּ בּתוֹכה והמוֹשבוֹת תמלאנה פּוֹעלים עברים. איני רוֹצה גם להגן על הצוֹרך והערך של ההסתדרוּת. היא איננה זקוּקה לאישוּר; אוּלם אם בּאמת וּבתמים דוֹאגים אתם לשלוֹם ואַחוָה – אַל תתנקשוּ בּיסוֹדוֹת ארגוּננוּ.

הישוּב דוֹגל כּמעט כּוּלוֹ בּשם הדמוֹקרטיה, אוּלם יש בּקרבּנוּ דמוֹקרטים, אשר אם הרוֹב אינוֹ לרצוֹנם הם בּאים בּדרישוֹת צֶנז, סינַט וכדוֹמה. אבל אם מאמינים אתם בּאמת בּאסיפת הנבחרים, בּאִרגוּן הישוּב וּבדמוֹקרטיה, הוֹאילוּ נא להיכּנע גם בּמקוֹם שהרוֹב הוּא בּידינוּ ואַל תערערוּ שם את יסוֹדוֹת הארגוּן הציבּוּרי והלאוּמי.

בּשם הדמוֹקרטיה בּאים מחוּגים שוֹנים להתנקש בּזכוּיוֹתיה של הסתדרוּת הפּוֹעלים. אוּלם אַל תשלוּ את עצמכם, כּי יעלה בּידכם לשלוֹל מהפּוֹעל את הנשק שבּוֹ הוּא נלחם נגד רעב וּמצוּקה ועל ידוֹ הוּא עוֹשׂה את העבוֹדה הישוּבית והלאוּמית הגדוֹלה, אשר הביאה גם עד לאסיפת נבחרים זוֹ ואשר הגדילה ותגדיל את כּוֹחנוּ בּכל העוֹלם. ההסתדרוּת לא הוּבאה לפּוֹעל מן החוּץ – היא נשמתוֹ של הפּוֹעל. היא אשר תיצוֹר את העם העוֹבד. בּכוֹחה יצרנוּ משקים, בּתנאים שאין משק נוֹצר בּהם בּכל העוֹלם. בּכוֹחה חדרנוּ ונַחדוֹר גם למוֹשבה.

יש בּידי אסיפת הנבחרים לעשׂוֹת הרבּה בּשעה זוֹ, השאלה היא אם יש לה גם הרצוֹן. אוּלם לכל הפּחוֹת, אַל תקלקלוּ. ההתנקשוּת בּהסתדרוּת היא התנקשוּת בּזכוּיוֹתיהם של 20 אלף פּוֹעל. ועוֹד יוֹתר: התנקשוּת בּאידיאה המחַיה את כּל מפעלנוּ בּארץ. ואם רוֹצים העסקנים שנזכּוֹר להם חסד-נעוּריהם, וּלבל נתחשב בּהם כּבאנשים שעבר זמנם, יֵדעוּ נא הם להבין וּלהעריך את כּוֹחוֹת היצירה של הפּוֹעל בּארץ.

בּגליוֹן זה² מתפּרסם מכתב מאת אגוּדת “החקלאי” בּחדרה³ אל “הועד המרכּזי של הסתדרוּת החקלאים בּמוֹשבוֹת יהוּדה ושוֹמרוֹן”, אשר נתגלגל והגיע לידי המערכת. פּירסמנוּ אוֹתוֹ, משוּם שאנוּ רוֹאים אוֹתוֹ כּרכוּש הציבּוּר. הציבּוּר, אשר אליו פּוֹנים מאַרגני “החקלאים” שלנוּ, אשר את תמיכתוֹ המוּסרית הם מבקשים, אשר בּפניו הם דנים וּמוֹכיחים כּי המשק היהוּדי בּמוֹשבה אינוֹ יכוֹל לשׂאת את העבוֹדה העברית, ואשר לתשׂוּמת-לבּוֹ הם זוֹרקים האשמוֹת על הפּוֹעל העברי מעל עמוּדי העתוֹנוּת, מעל בּמת אסיפת הנבחרים, מתוֹך תזכּירים למוֹשלים וּמעל ספסל-המאַשימים בּמשפּט-השלוֹם, - ציבּוּר זה רשאי לדעת מה מתרקם מאחוֹרי כּל זה.

והמתרקם הוּא פּשוּט וּברוּר:

“מהראוּי שיהיה מין הסכּם בּין הועד המרכּזי שלנוּ וּבין זה של התימנים בּנוֹגע לכל השאלוֹת שתתעוֹררנה בּאסיפת הנבחרים וּבועד הלאוּמי, מין השפּעת-גוֹמלין. אוּלי כּדאי שנַבטיח להם, שאנוּ מקבּלים עלינוּ להעסיק את התימנים הנמצאים בּארץ ואלה שיבוֹאוּ בּעתיד”;

“להיכּנס בּמשׂא-וּמתן עם “המזרחי” בּאוֹפן שיהיה בּרוּר, שהפּוֹעלים שישלח לנוּ לא יתאחדוּ עם פּוֹעלי ההסתדרוּת”;

“פּה אנוּ משלמים גם 15 ג”מ, אבל לוּ היה אפשר שפּוֹעלי “המזרחי” יקבּלוּ ½12 ג"מ – –";

“והינוּ יכוֹלים בּמשך הזמן להחליף את כּל הפּוֹעלים של ההסתדרוּת בּאלה”;

“וגם נוּכל אז להיתמך מ”המזרחי" בּמוּבן הפּוֹליטי".

לא נַרבּה בּפירוּשים. התעוּדה מדבּרת בּעד עצמה וּבעד שוֹלחיה. היא יוֹצקת אוֹר על פּרצוּפוֹ החברתי של חוּג “נכבּד”, בּעל משקל וּבעל עבר בּישוּב, על מַאוַייו הכּמוּסים ועל הדרכים שבּהם הוּא בּוֹחר. היא פּוֹתחת אשנב לתוֹך הלַבּוֹרַטוֹריוּם בּוֹ מכינים את אֵדי-הרעל נגד הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ. היא מַבעה בּמַשהוּ את מַצפּוּניהם של אלה “הנוֹשׂאים בּרמה את דגל הלאוּמיוּת”, ואשר כּל מה שהם עוֹשׂים אינם עושים אלא לשם הארץ, לשם החקלאוּת וּלשם האידיאל הנשׂגב של חירוּת היחיד, אידיאל זה אשר הפּוֹעל העברי המבקש עבוֹדה בּמוֹשבה מעמיד אוֹתוֹ בּסכּנה, כּביכוֹל.

בּשעה שאלפי אנשים החיים בּארץ מתבּוֹססים בּחוֹסר-עבוֹדה, המאַיים על כּל מפעלנוּ הישוּבי, בּשעה שמאמצי ההסתדרוּת נתוּנים לבקשת מפלט, להחזקת מעמד ולהקמת עמדוֹת-עבוֹדה – בּשעה זוֹ נתוּנים מַעיניהם של מצילי הישוּב לאחת: למלחמה בּכוֹח הפּוֹעל.

תבוֹא איפוֹא תעוּדה זאת ותפקח עיני עיורים, ותַראה גם לפּוֹעלים התימנים וגם לפּוֹעלים הנתוּנים בּשבי “המזרחי” – לאן מוֹבילים אוֹתם וּמה המסחר אשר עוֹשׂים בּהם.

ניסן תרפ"ו.

החגיגוֹת העממיוֹת, היפוֹת והעליזוֹת, המסתדרוֹת היוֹם, בּל"ג בּעוֹמר (זכּרוֹן אחרוֹן למלחמת חירוּתנוּ וּגבוּרתנוּ המוּשרשת בּקרקע, לצללי בּר-כּוֹכבא, רבּי עקיבא ותלמידיהם!) בּפִנוֹת שוֹנוֹת של הארץ על ידי הקרן הקימת, צוֹפנוֹת בּקרבּן דבר-מה רציני וּכבד-משקל בּיוֹתר: שאָגה כּבדה וּמרה של עם נטוּל-קרקע. צפוּנה כּאן לא רק אֶנקתם הכּבוּשה של אלפי העוֹבדים, בּכּפר וגם בּעיר, אשר תקוַת העם ועתידוֹ היתה להם לנחלת חייהם הפּרטיים; לא רק זעקתם המרה של רבבוֹת העוֹלים הסחוּפים, אשר מַקל הנוֹדדים בּידיהם – וחוֹף אַיִן, אַיִן; כּי אם שאגת עם, הנתלש מחיי קרקע והחי חיי עלה נידף מדוֹר לדוֹר, אשר התעוֹרר בּוֹ מקץ הימים כּוֹסף לוֹהט לתקן את עַוָתַת הדוֹרוֹת וּלהידָבק מחדש בּקרקע מכוֹרתוֹ בּכל רמ"ח אבריו.

וּשאגה זוֹ – רק עמל שנים רבּוֹת יַענה אותה. וגם כּאשר נצליח להשׂיג את המִלוה הלאוּמי, אשר ירחיב בּבת אחת את שׂדה פעוּלתנוּ, הרי נתן לשם כּך בַעֲבוֹט את עמל-הנמלים שלנוּ בּמשך הדוֹרוֹת העתידים. הם ישלמוּ בּעד הקרקע, אשר עליהם נכין את מוֹשבינוּ, את משקינוּ וּשכוּנותינוּ. אַל תֵקַל בּעינינוּ איפוֹא כּל אגוֹרה וכל קוּפסה, וכל תרוּמה הבּאה להחיש את גאוּלת הארץ ולפתוֹח שער להתאַחזוּתנוּ. ואַל תִכבּד בּעינינוּ כּל התאמצוּת וכל פּעוּלה הבּאה להגבּיר את כּוֹחה של קרננוּ, הקרן הקימת לישראל, המוֹציאה אוֹתנוּ משעבּוּד לגאוּלה, מתלישוּת לקרקעיוּת, והעלוּלה לנטוֹע בּעם, בּנוֹער וּבאַנשי-הרוּח שלוֹ את חוּש הקרקע.

זכוּת היא לקרן הקימת, שאינה קוֹפאת על אמצעי התעמוּלה המקוּבּלים והשגוּרים, שאינה מסתפקת בּשכבוֹת התוֹרמים והמַתרימים שרכשה עד הנה, והיא חוֹתרת להרחיב בּלי הרף את חוּגי הנתבּעים, ולרכּוֹש מחנוֹת מתנדבים חדשים לעבוֹדתה. יש כּאן הדאגה לא רק לקציר של היוֹם, להגבּרת האמצעים כּרגע, כּי אם גם לחינוּך הדוֹרוֹת, להעמקת שרשים בּלבבוֹת.

היוֹם הזה מַזעיקה הקרן הקימת לעבוֹדתה את הנוֹער ואת האמנים והסוֹפרים. לא יחסרוּ ודאי גם איסטניסים ויפי-רוּח אשר יראוּ בּכל זה רק “בּטוּל תוֹרה” וּמיעוּט הדמוּת של איש-הרוּח, החָדֵל את מָתקוֹ וּתנוּבתוֹ הטוֹבה והוֹלך לנוּע על “הציבּוּריוּת” העלוּבה. הלא לקחה אזננוּ שמץ מן הקוּבלָנוֹת המרוֹת של אנשי-הרוּח בּישׂראל, אשר ניתכוּ בּנשף הסוֹפרים העברים בּניוּ-יוֹרק לכבוֹד בּיאליק, על כּבוֹד התרבּוּת כּי ירד פּלאים, על שׂדה-הרוּח כּי נוּטש, בּאשר יצא המשוֹרר העברי לגוֹלה², לשם “קיבּוּץ כּספים”!

אכן, החָרד לגוֹרל תרבּוּת-עם חיה וּמוֹדד אוֹתה לא רק בּאַמַת-מידה של “הוֹצאַת-ספרים”, הוּא יראה לדברים, לתוֹכם של הדברים, בּאַספַּקלַריה אחרת. כּלוּם יש לך מפלט וּמבטח-עוֹז לתרבּוּת העברית, מאשר הקרקע הנגאל על ידי העם והמוּצג לרשוּתוֹ של העם? כּלוּם יש לך בּדוֹרנוּ קניני-תרבּוּת חשוּבים יוֹתר מאשר המוּשׂגים החיוּניים: ישוּב נשַמוֹת, השתרשוּת בּקרקע, אדמה לעוֹבדים? כּלוּם יש לך חינוּך תרבּוּתי יוֹתר מאשר החינוּך להתנַדבוּת עממית, מאשר “עבוֹדת” הדוּנם, הפּרוּטה, הקוּפסה, עבוֹדת-העם? כּלוּם זוֹהי ה"תרבּוּת" אשר לה ניעָגן, זוֹ שאינה יוֹדעת בּסבלוֹ של עם ואינה מַטה שכם לא לסבל ולא לעמל-היצירה?

אייר תרפ"ו.

ה. לייויק², המשוֹרר היהוּדי בּניוּ-יוֹרק, בּיקר משך חדשים אחדים את ארץ מוֹלדתוֹ רוּסיה, שהה בּמרכּזיה וּבעיירוֹתיה והתבּוֹנן להוָי שלה, לחייה, ליצירה היהוּדית בּמקוֹמוֹת ההם. לפני צאתוֹ פּירסם בּקיוֹב חוֹברת של רשמים. קטעים אחדים מֵהָתָם הגיעוּ גם אלינוּ. הנה קטע אחד על דרכּה של השירה היהוּדית הצעירה שם:

“אִיזי חאריק טוֹב ויקר, משוֹרר חביב מ”בּיצוֹת מינסק". על כּתפיך התמימוֹת והצעירוֹת הוֹלכים וּמטילים מַעמסה לעיֵפה כּזאת: להיוֹת ראשית לספרוּת.

פּרץ – אין צוֹרך בּוֹ.

שלוֹם עליכם – גם כּן לא.

אַש – וַדאי וּוַדאי לא.

הוַרשאים – מחקנוּ אוֹתם.

הניוּ-יוֹרקים – זנַחנוּ אוֹתם.

הספרוּת היהוּדית בּרוּסיה צריכה להתחיל משנת 1923 בּערך.

ספרוּת משלנוּ, ספרוּת חדשה.

פּרוֹליטרית.

את כּל ה"חלַאם" ³ מִלְשֶעָבָר נַזניח. ננַער את חָצננוּ ממנוּ.

חלוּדת-מוֹרשה.

ירח לבן וקר תלוּי בּשמי השירה היהוּדית החדשה בּרוּסיה המוֹעצתית.

שמים קרים, שמי-חוֹרף.

עוֹמד איזי חאריק החביב מתחת לשמים הלבנים וּמתירא להבּיט לאחוֹריו.

הוּא – הראשוֹן.

מזדעזעוֹת כּתפיו. בּרכּיו כּוֹשלוֹת. ועיניו מתחננוֹת: רוֹצחים, מי הטיל עלי את המַעמסה הלַזוּ?

רוֹצה הוּא להסתכּל לאחוֹריו ואינוֹ מעיז. אסוּר. תהוֹם לרגליו.

שׂפתוֹתיו כּלוֹת ללחוֹש: אַחַי הגדוֹלים, המשוֹררים מוַרשה וּמניוּ-יוֹרק, הוֹשיעוּ לי.

אבל אסוּר. תהוֹם.

השירה היהוּדית בּרוּסיה החדשה צריכה להתחיל משנת 1923 בּערך. ואוּלי משנת 1925 דוקא.

עצמאית.

פּרוֹליטרית.

אין צוֹרך בּ"חלַאם" הישן.

ננַער אוֹתוֹ.

חלוּדת-מוֹרשה.

גוֹרל מַחריד של אִיזי חאריק… של איצירפעפער.

יֵרשם זאת".

היטיב המשוֹרר-המתבּוֹנן לציין את הגיחוּך האוּמלל שבּשכבה ספרוּתית זוֹ, “אחרוֹנה שבּאחרוֹנוֹת”, הפּוֹתחת בּ-1923 דוקא, התוֹלשת עצמה מכּל שוֹרש, האוֹסרת על עצמה את נכסי התרבּוּת אף של הדוֹר האחד שקָדם לה. דוֹר ספרוּתי יהוּדי אשר לא ידע את “קוֹנהוּ”, את פּרץ, את שלוֹם עליכם ואת אַש.

אוּלם האין להרחיב קצת את שׂדה-ההתבּוֹננוּת הזה, מעל פּני התחוּם של מינסק ושל קיוֹב, ולראוֹת אם אין איזוֹ פּגימה יסוֹדית בּכל אוֹתה התרבּוּת היהוּדית הצעירה, שהיא פּוֹתחת אמנם לא בּ-1923, כּי אם בּ-1905, ואינה פּוֹסלת אמנם את פּרץ ואת אַש, אוּלם עוֹקרת אוֹתם ממקוֹר מַחצבתם ורוֹאה את ה"ראשית לספרוּת" רק בּדוֹר אחד שלפניה, וּמסתלקת מכּל תרבּוּת הדוֹרוֹת ואוֹצרוֹת היצירה שקדמוּ לדוֹר זה?

לייויק היקר, ראה ראית בּעניוֹ של איזי חאריק, הֵיטַבת לראוֹת כּי השׂפתים של הדוֹר הצעיר כָּלוֹת ללחוֹש לאחים הגדוֹלים, “המשוֹררים מוַרשה וּמניוּ-יוֹרק: הוֹשיעוּנוּ נא”. אוּלם כּלוּם אין הם עצמם, האחים הגדוֹלים, משוֹררי וַרשה וּניוּ-יוֹרק, זקוּקים אף הם למקוֹר יִשעם של “האחים הגדוֹלים”, הגדוֹלים מאז ועד היוֹם, מִנִי משה וירמיהוּ ועד בּיאליק וּבּרנר? “אבל אסוּר. תהוֹם”.

אדר תרפ"ו.

אליעזר פקטורי / ברל כצנלסון

¹

נכרת בּדמִי ימיו חבר נאמן טהָר-רוּח, שהתמכּר, בּעצם תחלוּאיו וּמכאוֹביו הקשים, לעבוֹדה מדעית תמה. בּעוֹדוֹ נער בּא לארץ – בּן להוֹרים יהוּדים טוֹבים שלא חשׂכוּ עמל מנפשם לגַדל את ילדיהם בּארץ-ישׂראל. מנעוּריו ידע דאגת קיוּם ועוֹל-פּרנסה, ועל הכּל – חיים בּעוֹלם האצילוּת. עוֹד מימי היוֹתוֹ תלמיד בּגימנַסיה “הרצליה” השתקע בּלימוּדי מדעים לשמם: מַתימַטיקה וּתכוּנה, שׂפוֹת, מדעי החברה וּתנוּעת הפּוֹעלים, ולַאחרוֹנה התרכּז כַּליל בּמדעי הטבע, וּבעיקר – בּחקר צמחי ארץ-ישׂראל. היה בּין ראשוֹני התלמידים שדבקוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים ושהתנדבוּ לגדוּד העברי. גם בגדוּד נשאר נאמן לצמחוֹניוּתוֹ. שם לָקה בּריאוֹתיו וּמאז היתה מנת שנוֹתיו אך תחלוּאים. בּשנוֹת החֳלי האלה לא פּסק ממשנתוֹ. בּין תקוּפה לתקוּפה למד, טייל, סייר, נדד, לקט, חקר והגדיר. מסירוּת משפּחה ורֵעים האריכה בּמקצת את מידת ימיו הקצרים. זמן קצר לפני מוֹתוֹ עוֹד זכה לראוֹת את פּרי עמלוֹ בקוּנטרס לחקר צמחי הארץ של חברוֹ הקרוֹב א. אייג (יצא לאוֹר על ידי תחנת-הנסיוֹנוֹת).

אדר תרפ"ו.

משהוּ מַכריח אוֹתי לצאת הפּעם מגדרי וּלדבּר בּענינים שאיני רגיל לדבּר בּהם בּשער. אוֹדה: ליל הפּתיחה השכּירני. לא שתיתי לרוָיה מן הגביע אשר מסַכתם ואשר קידשתם עליו, אך ריח יינוֹ עברַני.

אין את נפשי להבּיע “מבינוּת”. איני יוֹדע לחַווֹת דעה, אם טוֹב שׂיחקתם. אף לא קיבּלתי עלי למדוֹד את מידת הכּשרוֹן של המשַׂחק הצעיר. אולם אחת ידעתי:

מן הרגע שהוּראיתי קרן-זווית בּית-מדרשית זוֹ של “המקוּבּלים” – נלפּתה נשימתי בּצבת. לא אדע חלקוֹ של מי גדוֹל כּאן יוֹתר: אם מַשק-כּנפיו של פּרץ, אם הרֶג’יסוֹר שעשׂה פּלאוֹת, אם האמנוּיוֹת השוֹנוֹת שחָברוּ כּאן יחד ועשׂוּ בּנוּ בּלַהטיהם. אוּלם אדע: כּל אלה – גם התוֹכן וגם המִשׂחק – אך ניסוּ לתפּוֹס את הבּלתי-נתפּס, אוּלם האויר שעל הבּמה הוּא שתפס, כּבש וריתק.

וּמבּין קטעי החזיוֹנוֹת אשר החיוּ בּי מחָדש את דמוּתוֹ הקַשתנית של פּרץ ואשר עוֹררוּ בּי מחָדש את המית נעוּרי ליצירי רוּחוֹ, הסתמן לעיני החזיוֹן האחד והחדש, אשר שמוֹ: “אוֹהל”.

האשכּח לכם, רֵעַי בּאוֹהל, את חסדכם עמי? ואתם הוֹספתם לי עוֹד ערב אחד של חג על הלילוֹת והימים, אשר מינוּ לי החיים כּאן, על מעט-אדמתנוּ. עוֹד חוּליה אחת לאוֹתה שרשרת-הפּלאוֹת, אשר אך משוּם שאנוּ חיים בּתוֹך-תוֹכה, בּעצם ימינוּ ודוֹרנוּ, בּ"בשׂר-ודם" שלנוּ, אין אנוּ מכּירים בּה. ואין אנוּ חשים, כּי היא היאהמיסטֶריההנאדרה מעוֹלם ועד עוֹלם ששמה ארץ-ישׂראל. וּברוּך כּל רגע המעוֹרר בּנוּ וּמַגבּיר בּנוּ את התחוּשה הזאת.

חוּליה וחוּליה. ספוּרוֹת הן. יש שהן ניתנוֹת לרשוּת-היחיד ויש שהן מתגלוֹת בּרשוּת הרבּים. איש איש מאִתנוּ ודאי זכה בּשלוֹ, אם בּרוֹב ואם בּמעט.האַקיף את אשר ניתן לי? ימי בּכּוּרי העבוֹדה וּגמיאַת אויר הארץ. מַחצלת קנים פּרוּשׂה עלי אדמה לאחר עבוֹדה. עין-גנים, כּנרת, מדבּר ², הר-המוֹריה, פּרקי-ועידה, שיחת-רֵעים יֵינית, הרת-עתידוֹת. מוֹעדים ליצירה ולתחוּשת-הבּאוֹת. ראִיית הציבּוּר בּעלייתוֹ.

ותבוֹאוּ אתם ותוֹסיפוּ חוּליה בּשרשרת היצירה שלנוּ, ותתנוּ לנוּ ערב אשר “הֵעיר, והסעיר והרנין”, והעיד, כּי שכינתנוּ לא הסתלקה מאִתנוּ.

אם ארצה למַצוֹת לעצמי וּבלשוֹני מה לי “אוֹהל” כּיוֹם, כּפי שנגלַה לי בּליל הפּתיחה, ואמרתי דבר, אשר יהיה בּעיני איסטניסיםואֶסתֶטים מוּפרך מעיקרוֹ. דבר אשר יְעָרֶה מראש את הטעם לפגַם, את החטאת הרוֹבצת לפּתח, זוֹ שטוֹבי-טעם חשים אוֹתה מרחוֹק בּחוּש-הריח הדק שלהם:

מפעל הסתדרוּתי.

וידעתי, כּי לגבּי רבּים וכן חשוּבים אין בּצירוּף זה אלא מן העִדר, מן החולין, מן הרשמיוּת, רמז לבּיוּרוֹקרטיה חדשה המתנשׂאת לשלוֹט ולרדוֹת בּרמש האדם.

ולי זה אוֹמר, כּי אח הוּא “אוֹהל” ליצירה אמיתית, בּלתי-מזוּיֶפת, גזעית ושרשית, היוֹקדת בּאש טהוֹרה של חלוּציוּת, לכל עוֹמק המוּשׂג הזה.

ועוֹד לי שֵם:

קבוּצה.

מיוֹם קיוּם הקבוּצה הראשוֹנה בּארץ הוֹלך אני וּמוֹנה את מספּרן, מוֹסיף וגוֹרע: החיוֹת והנעדרוֹת, הכּוֹשלוֹת והמתגבּרוֹת. הלילה הזה נוֹספה לי למניני עוֹד קבוּצה אחת: “אוֹהל”. לא שאלתי, אם יש להם לבני “אוֹהל” קוּפה משוּתפת, אם סוֹעדים הם בּצַותא. את ריח הקבוּצה האמיתית הרגשתי בּהם ואת כּוֹח היצירה שבּקבוּצה, את הדביקוּת בּאדם וּבחברת האדם, את אויר היצירה הקיבּוּצית, זה ששׂוֹרר רק בּקבוּצת-אמת וּבקרב אנשים אשר נשמתם נפתחה לקראת חיי קבוּצה.

וּבכן, תחת לדבּר על אמנוּת, על כּשרוֹנוֹת, על ניצוֹצוֹת, תחת להעריך את היתרוֹנוֹת וּלגלוֹת את הפּגימוֹת, בּאתי לדבּר על – הסתדרוּת וּקבוּצה. האין אני עוֹשׂה בּזה “שירוּת של דוֹב” ל"תלמידי-אמנים" הצעירים שלנוּ?

איני חוֹשש לכך. משוּם שאני רוֹאה בּ"אוֹהל" לא חבוּרה של “פּרחי-אמנוּת”, המשתעשעים להנאתם בּעניני בּימה, אלא חטיבה מיוּחדת. ראשית מפעל אמנוּתי, שהוּא עצם מעצמה ורוּח מרוּחה של תנוּעת העבוֹדה הארץ-ישׂראלית. היא מכוֹרתוֹ ונוֹף מוֹלדתוֹ. ואין לי שבח גדוֹל מזה להתחָלה, ואין לי דבר גם מַבטיח יוֹתר וגם מחַייב יוֹתר מאשר זה. כּאן הערוּבּה מפּני התלישוּת המוּסרית והבּדילוּת החברתית, מפּני הריקנוּת הנַפשית, מפּני ההתרוֹססוּת³ האינדיבידוּאַליסטית המוֹנעת כּל פּעוּלה גדוֹלה, הדוֹרשת התלכּדוּת כּוֹחוֹת, מפּני טירוּף הגַדלוּת ותאוַת “ההכּרה” – כּל המחלוֹת הללוּ הנוֹתנוֹת אוֹתוֹתיהן בּפרחי הכּהוּנה אצלנוּ בּספרוּת כּבאמנוּת.

הסתדרוּתיוּת וקיבּוּציוּת פּירוּשן: ההתלכּדוּת החברתית בִּפְנים, וההתלכּדוּת החברתית עם הציבּוּר היוֹצר. היניקה מן הסערה, ממלחמת הגאוּלה, מן ההיאָבקוּת האיתנה. ההצטַמדוּת לאוֹצרוֹת התרבּוּת, ראיית המרחב וציפּיית הבּאוֹת, הטָיַת שכם לעוֹל העם, הנאמנוּת והרצינוּת הגדוֹלה בּקלוֹת וּבחמוּרוֹת. זהוּ אויר-הנשימה אשר מבּלעדיו כּל התחלה אמנוּתית וספרוּתית תעשׂה פּרחים ריקים ונבוֹל תבּוֹל.

ידעתי, גם בּקרבּנוּ יש חוֹששים ל"אמנוּת פּוֹעלית". ודאי, יש בּעוֹלם מי שהתיַמר בּזה ועשׂהוּ למפלצת. אוּלם, אם נחשוֹש לשוֹטים שקילקלוּ ושוַדאי עוֹד יקלקלוּ, הרי אסוּר יהיה עלינוּ לאחוֹז בּכל הגדרה שהיא, הכּל ניתן להינָבל וּלהיטָפש. אין דבר העוֹמד בּמרוּצת החיים בּפני השטוּת, בּפני הגֵרה הנבוּבה, בּפני המוֹדה. אוּלם אם נרד למַהוּתוֹ של דבר, כּלוּם אין אמנוּת-אמת יוֹנקת מתוֹך עצמוּת הדוֹר וּמרוּח הקוֹדש של הדוֹר? ודאי, כִּמְטַחֲוֵי קשת נברח מאוֹתה האמנוּת הרוֹדפת אחרי מרכּבתוֹ של מישהוּ ויהא היוֹשב בּתוֹכה אדוֹן אוֹ עבד, נבוֹן לכל אמנוּת המוֹכרת עצמה, חנפה וּמשתעבּדת, ודאי לא נֶהְדַר גם את פּני אמנוּת-חצר מִתְפַּרְלְטֶרֶת. נַבריח אוֹתה מקרבּנוּ. אוּלם כּלוּם יש בּנוּ מישהוּ כּיוֹם אשר לבּוֹ ילך אחרי אמנוּת פּארנאסית, מתפּנקת, מסתלסלת, מתגַנדרת? כּלוּם הכּמיהה לשירת-אנוֹש אמיתית לא היא שמצַוה עלינוּ את שירת האדם החי עמנוּ, את ישרתנוּ אנוּ?

וּכלוּם יוֹדעים אנוּ פּרק חשוּב שהוּא בּאמנוּת, אשר לא נשׂא בּקרבּוֹ את עני הדוֹר ואת בּשׂוֹרתוֹ? ומה היתה שירתם של פייאֶרבּרג, בּיאליק, טשרניחוֹבסקי – אם לא שירתה הפּנימית של הציוֹנוּת, וּמה היוּ כּל ההתחָלוֹת של אמנוּת יהוּדית מלפני חצי יוֹבל שנים, אם לא “אמנוּת ציוֹנית”? וּמה היוּ לנוּ בּרנר ושמעוֹנוֹביץ (בּתקוּפתם שבּחוּץ-לארץ) וגם גנסין ושוֹפמַן, האינדיבידוּאַליסטים לכאוֹרה, אם לא שירת הדוֹר אשר נתיב המַכאוֹבים שלוֹ התפּתל עדי המפעל החלוּצי? אוֹ כּלוּם כּל מה שנוֹצר בּשׂדה-ספר כּאן אצלנוּ, בּקרבּנוּ, אינוֹ כּרוּך בּעוֹלמוֹ הרוּחני, בּמערכוֹת חייו של דוֹר מסוּים, של תנוּעתוֹ ושל הוַיתוֹ? וּכלוּם אין שירת-היחיד הטהוֹרה, מעוֹלם ועד עוֹלם, בּת לדוֹרה, לעמה, ואפילוּ למַעמדה?

וּכלוּם יש להעלוֹת על הדעת, כּי כּאן בּארץ תיוָלד לנוּ אמנוּת, שלא תהא “פּוֹעלית” (לא בּשלט, כּמוּבן, כּי אם בּעצם עצמוּתה)? כּלוּם יש לה לאמנוּת כּאן בּארץ קרקע-יניקה אחר מחוּץ לקרקע העבוֹדה, הוָיתה וּתנוּבתה הנַפשית? האוּמנם יתכן שיקוּם בּינינוּ אמן-אמת, יחיד אוֹ קיבּוּץ מבּלי שיהיוּ לוֹ שרשים בּקרקע זה? הסוֹפרים המקוֹננים על הספרוּת הנרתמת בּמרכּבת הפּוֹעלים – טחוּ עיניהם מראוֹת, כּי אם היתה בּארץ יצירה רוּחנית בּשנים האלוּ – הרי על קרקע זה צמחה ורק על קרקע זה צמחה. ואשר מחוּץ לה – צחיח סלע. ואילוּ היוּ מעמיקים בּדבר היוּ אוּלי רוֹאים, כּי אי אפשר היה שתהיה אחרת.

יש בּינינוּ חוֹששים ל"שיטה" וּמערערים עליה. ועצתי אמוּנה: אַל נעשׂה מזה ויכּוּח. נַניח לה ל"שיטה". נראה בּמחזה. נפקח את לבּנוּ לרוָחה, גם אנוּ, הקהל, גם המַציגים. נתרשם ונבּיע את התרשמוּתנוּ בּגָלוּי. וּכשנטעם לָקוּי, חַסר, יָתיר, אי-אמת, הפרזה, טעם לפגָם – לא נסתיר. אך אַל נהפוֹך את הענין עצמוֹ ואת התרשמוּתנוּ לויכּוּח של אַסכּוֹלוֹת. המחזיק בּנוֹשנוֹת אַל יסגוֹר את עצמוֹ מפּני החדש, והחדש אַל יתעקש ואַל יצדיק כּל סלף בּתירוּץ של “אחרוֹן-אחרוֹן”. מוּבטחני, כּי לא אַסכּוֹלה זוֹ אוֹ אחרת תשלוֹט בּנוּ. כּל הבּא הנה לארץ מביא הנה את צרוֹר הבַּגַז' שלוֹ. ואם כּי בּגז' זה מכיל כּמה אנכרוניזמים וְאַנַ-ארציזמים⁴, אף על פּי כן אין לזלזל בּוֹ, בּאשר הוּא הוּא המעַשיר את רוּחנוּ, והגורם למזיגה התרבּוּתית של ארץ-ישׂראל רבּתי, לעתיד לבוֹא. ארץ-ישׂראל היא לבּוֹרטוֹריה חשוּבה, והיא מלמדת ועוֹד תלַמד את כּוּלנוּ: את ההוֹגה, את העסקן הנאמן, את הרֶג’יסוֹר ואת המשַׂחק. וגם המחזיק בּנוֹשנוֹת שבּקרבּנוּ “הלוֹך ילך” ל"חדר", ואם גם על כּרחוֹ. וּבלבד שתתגלה אמנוּת-אמת. לפניה נכרע כּוּלנוּ.

וגם רֶפֶּרטוּאַר ימָצא.

מבּחינה זוֹ נתן ליל-הפּתיחה הבטחוֹת גדוֹלוֹת. פּרץ, אשר כּל ימיו חתר אל הבּימה בּכל כּוֹחוֹתיו, ולא יכוֹל – מצא לוֹ בּארץ-ישׂראל וּבעברית את המגַלם. ואת המגַלם הנאמן, אשר חדר לרוּחוֹ של פּרץ, אשר הקרים את דמוּיוֹתיו בּשׂר והפך את חריפוּתוֹ הרעיוֹנית לנפש חיה. היה כּאן בּאמת “גלגוּלוֹ של ניגוּן”. אם לא לדבּר על תג פּלוֹני אוֹ אַלמוֹני, הרי כּכה ראה פּרץ את הדברים. ועכשיו נשקפת התקוה, כּי פּינוֹת חבוּיוֹת וחשוּבוֹת של ספרוּתנוּ תשוֹבנה לחיוֹת בּנפשוֹ של הקהל. האין זאת בּשׂוֹרה לספרוּתנוּ?

בּתוֹך קהל-רוֹאים עוֹבד ויוֹצר, בּתוֹך אויר של קיבּוּציוּת, של דביקוּת, של התלהבוּת אמת וחרוּף-נפש, של אהבת-עם, של משׂא-נפש חברתי, של כּמיהה למקוֹרוֹת תרבּוּת – האין אנוּ רשאים לקווֹת – כּי יצמח לנוּ דבר בּעל ערך, בּעל משקל, אשר יַפרה את רוּחנוּ וירנין את לבּנוּ?

חברַי בּ"אוֹהל", אַל נא תחשבוּ זאת לשבחים. ואַל תחכּוּ לשבחים. אמרתי בּליל הפּתיחה: אתם עוֹלים לגרדוֹם. ואיני חוֹזר בּי גם לאחר הצלחתכם. הסכּנוֹת אוֹרבוֹת והמצוּדה פּרוּשׂה והענשים צפוּיים.

וּמה שנאמר כּאן זהוּ – לא יוֹתר מאשר תביעת גידוּל, חרדה ליציר הנוֹלד וציפּיה לעתידוֹ.

יהי רצוֹן שלא תכזיבוּ את ציפּייתנוּ.

סיון תרפ"ו.