בימים ההם — כלומר, כאשר שמעתי את המעשה הזה מפיו של בריסקר — הייתי ילד קטן, כל-כך קטן, שטרם יצאתי ממיטת-התינוקות. אין פירוש הדבר, שתינוק גמור הייתי, שהרי רק כשמלאו לי שש שנים ונולד אחי עברתי אני לישון על הספה ופיניתי את מיטתי לו. מכל מקום, גדול מבן שש לא הייתי. ומדוע מתעכב אני על כך, מפני שאנשים שילדותם רחקה מהם יתר-על-המידה מטילים ספק בכוח זיכרונו של קטן. אילו באתי לתאר את המיטה עצמה, למשל, שהיתה צבועה חום-עכור, כמין צבע של עץ, ושלמראשותיה ולמרגלותיה קבועים היו, מעל לגובה המזרן, שני לוחות, שמצויר בהם צבי הנאחז בענפיהם של שני עצים, אפשר היו מאמינים לי, אבל לכשאספר גופי-דברים, פרטי-שיחות ומעשיות שלמות, כגון המעשה בגן-העדן, שסיפר בריסקר בביקורו האחרון בצריפנו, מן הסתם לא יאמינו. יאמרו כי מעשה זה, שהוא למעלה מכוח-השגתו של קטן, אי-אפשר שיזכרנו, על אחת כמה בפרטוּת כזו.
ואף-על-פי-כן — מפי בריסקר שמעתי את המעשה הזה לפני חצי-יובל שנים. אמת: איני מוכן לערוב בראשי, שמה שאצור היום בזיכרוני הוא-הוא המעשה שסיפר בריסקר. ואפילו לא שבריסקר עצמו היה כפי שנשמר בזיכרוני. אינה דומה ראייתו של קטן לראייתו של גדול. פעוטות מתקשים להשיג מה שאינו גלוי לעיניהם ובוודאי לא ישיגו מה שעדיין לא נתנסו בו, ועל כן, בבואם להקיש מן הנגלה אל המסתבר מרבים הם להסתייע בדמיון המצרף לו צירופים נאים משלו ואלה נקבעים בזיכרון לא כעל לוח-צילום אלא — נאמר — כעל בד של ציירים, שיונק חיוּתו מכוח חירות-דמיונו של מציירו.
וחייב אני להקדים ולומר כמה דברים על בריסקר עצמו, או כפי שאבא היה מכנהו מפני הכבוד — ר' שאול. הוא לא היה מן השכונה שלנו, מן השוק הקטן, ומן הסתם לא ראיתיו אפילו פעם אחת קודם שהחל מבקר בצריפנו. מן הוותיקים היה, מן הקולוניסטים, וגם ביתו היה שם, בעברה השני של המושבה. שם היו בתים רווּחים בחצרות גדולות. שם היו דקלים וברושים וגויבות ומטפסים ריחניים והרבה צל. שם היו גרים אנשים, שכבר ידעתי, כי הרבה תלוי בהם וברצונם. עבודתו של אבא, למשל, ושל כל שכנינו בשוק הקטן. הרי, בכלל, לא שמעתי מדברים בקולוניסטים אלא בשעה שדיברו בפרדסיהם, אם בעניין הקטיף ואם בעניין ההשקאה ואם בעניין הגיזום. היה לנו שכן אחד, ששימש משגיח באחד הפרדסים ומקבל היה, כמדומני, משכורת חודשית. הוא היה הולך לעבודה בוקר-בוקר, בכל ימות השנה. ומעמדו העיר את קנאתה של כל השכונה.
לא ייפלא, על כן, שכאשר שמעתי את דברי אבא אל אמא, שהזמין אלינו את בריסקר, שהוא בנו של אחד הקולוניסטים הוותיקים ופקיד בהסתדרות האיכרים, הייתי נרגש ונבוך כאחד. שהרי היו כאן כמה וכמה דברים מוקשים: מדוע יבוא קולוניסט אלינו לצריף? מדוע יזמינוֹ אבא אלינו, לאחר כל מה שהוא ושכנינו מספרים ביניהם לבין עצמם על האיכרים — ומה עוד שהוא פקיד בהסתדרות האיכרים? בייחוד דבר אחרון זה העביר בי צמרמורת. כבר יכולתי לראות בעיני רוחי את דיוקנה של ברייה זו שמקופלים בה שלושה עניינים נוראים. מה זה פקיד בהסתדרות האיכרים לא ידעתי, אבל ידעתי מהו פקיד — פקיד הריהו, למשל, קפלנסקי, שאף-על-פי שהוא גר בגבולה החיצוני של שכונתנו, כלומר בשכונה של חדשים מאתנו, מעבר ל“שָלָל”, סמוך לשכונת התימנים, הנה רשע מרושע הוא וכוחו גדול. קפלנסקי, וזוג-אופניו, ותיק-העור התלוי על הכידון, שהוא מלא מפתחות-צינורות ופטישים ובכוחם מאיים הוא בכל פעם שיפסיק את המים. פקיד הוא אדם, שאפילו דמעותיה של אמא אינן מבריחות אותו מחצרנו. פקיד הוא אדם, שאבא מקבל פניו בשתיקה קודרת, ממין השתיקות שאני רואה אצלו, כשאמא בוכה ואומרת, שאפילו נעליים לילד — כלומר לי — אינה יכולה לקנות, והיא אנוסה לכלוא אותי בבית מפני שאי-אפשר להתרוצץ בסנדלים, אחר שכבר החלו הגשמים. זה — פקיד. גם הסתדרות — תמונתה של זו מצוירת היתה בדמיוני, אף-על-פי שאת פניה לא ראיתי, כל בני-דודי הרבים היו אנשי-הסתדרות וגם בשכונה שלנו היו לה חסידים רבים. מכל מקום, תמיד היו מדברים בה וציירתיה לעצמי בדמותה של גברת קרוֹל — אשתו של הטייח, שמגרשו גבל במגרש שלנו. היו אומרים עליה, שיש לה כוח ללא-מצרים על בעלה וכשהיינו שומעים פעמים את צעקותיה בערב, היה אבא שלי מחייך ואומר: היא כבר עושה לו את המוות. כוח כזה היה גם להסתדרות על האיכרים, אלא שלא תמיד משתמשת היתה בו. שהרי כך היו אומרים בני-דודי, כאשר באו אלינו והתווכחו עם אבא: ההסתדרות היתה צריכה לתת להם על הראש… לשבור להם את הידיים ואת הרגליים… איך יכולה ההסתדרות לעמוד מן הצד ולשתוק, כשהאיכרים מוצצים את דם-הפועלים… ביטוי אחרון זה מצא מאוד חן בעיני, מפני שהיה ציורי כל-כך. מיום ששמעתיו לראשונה ראיתי כך את כל האיכרים, כשהם מוצצים את דם הפועלים. אצלנו, בשכונה, היה משחק חביב מאוד — היינו מוצצים איש את בשר זרועו עד שהיינו רואים מין מטבע תווּי כולו נימי-דם אדומות וזה היה, כנראה, הדבר, שעשו האיכרים, אלא שלא בדרך משחק.
ואת האיש הזה — בריסקר — שבו נתקפלו שלוש התמונות הללו, הזמין אבא לשתות תה אצלנו בצריף! נרגש מאוד הייתי כל אותו הערב, מפני שכבר רציתי לראותו מקרוב ולחזות במה שיתחולל אצלנו. נדמה היה לי, שגם הורי נרגשים ומפוחדים — שאם לא כן מדוע מרבים הם בערב לדבר פולנית, ושמו נזכר שוב ושוב בשיחם ומדוע מנידה אמא ראש ומרבה כל-כך להיאנח?
היה ערב חורף — מאותם הערבים, שבבגרותנו מסעירים הם בלבנו געגועים לנעורינו שכילינו, ובילדוּתנו ממרטים הם את דמיוננו בתעלומות המייבבות מעבר לתריס. כבר שכבתי במיטתי, מכוסה עד אוזני בכסת-הנוצות התפוחה. אמא הביאה את הפתילייה מן המטבח, הציבה אותה על השולחן ושפתה עליה את הקומקום הגדול, שכבר הוציא מזרבוביתו סילון סמיך של אדים. למעלה, על תקרת-העץ הצבועה צבע-שמן מתנצנץ, אפור, טבעה מנורת הנפט טבעות של אור צהוב. בטבעת הפנימית היתה התקרה מזיעה את האדים שפלט הקומקום. גשם התנפץ על רעפי-הגג וכמה מקומות שבכותל כהו מן המים שנספגו בין בּקעי הלוחות. מעבר לתריס, בחצרו של מיסטר טויטל, היה מישהו בועט בפחים.
ואז נכנס בריסקר, ישר מתוך הגשם, כולו שחור, ממגבעתו הירושלמית וזקנו המגודל ועד למעילו הארוך — מעיל שאינו לא מעיל-עליון ולא מקטורן, אלא בגד שמקורו בדורות קודמים. ברגע שדפק בדלת קפץ אבא לקראתו, הכניסוֹ, נטל מידו את מגבעתו, ניערה אל הרצפה ותלאה על אחד המסמרים, שקירות הצריף היו משופעים בהם, וסייע לו לפשוט את המעיל ולתלותו, פרוּש במידת-האפשר, על שני מסמרים אחרים. ובריסקר, מכיסו האחד משך כיפה גדולה וחבשה על ראשו, שהיה גזוז-שיער ומכיס אחר שלה מטפחת גדולה וקינח בה את מצחו וזקנו. ואחרי-כן ישבו כולם.
אני שמתי עצמי ישן ורק הייתי מציץ — מתחת לשמיכה ומבין עמודי-המיטה — בצורתו, שלא היתה צורת קולוניסט, כאלה שהייתי רואה פעמים רוכבים על חמור בדרכם לפרדסיהם. אבל השחוֹר הזה והזקן הזה ייראו אותי. וגם שתיקתו הנמשכת והתעסקותם של אבא ואמא סביבו. בעיקר פגע בי, שאמא גילתה פתאום קרע במעיל התלוי על הקיר, כמין רי"ש, נתרגשה מאוד ומיהרה להוציא ממגירת-השולחן מחט וחוטים וישבה לאחותו. כל-כך יראים ומתבטלים הם מפני ברייה שחורה זו, כאב עלי לבי, ומזימות-נקם נוראות החלו נרקמות במוחי הקטן. אלא שלכלל מעשה לא הגעתי. לא מפני שהייתי קטן — אלא מפני שעוד באותו ערב כבשני בריסקר בסיפוריו.
אבא שלי גם הוא אוהב לספר סיפורים ויודע לספר סיפורים, אבל למן הערב ההוא ובימים המועטים שהיה בריסקר נכנס אצלנו — והרי כל ידידות זו, במידה שאני זוכרה, היתה קצרה ביותר — היה אבא שותק ובולע את סיפוריו. וגם אמא, אפילו בשעה שעיניה היו נעצמות וראשה היה צונח מעייפות, היתה מאזינה. היום אני יודע, שמספר-אמן היה. כשקראתי לאחר שנים את “בת ציון” לא יכולתי להיתפס לסיפור, אולי מפני שראיתי כל הזמן את בריסקר היושב לשולחננו, כורך זקנו על אצבעו, נועץ עינו בזווית האפלה שמעל למיטתי ומספר באריכות, באהבה, בעשיית צדק לכל גיבור ולכל אירוע, וקולו מתנגן, כאילו לא מעשה ששמע, או ראה, הוא מספר, אלא הוא גופו חלק מן הסיפור, שנעתק ממחוזו ובא לשבת כאן בצריפנו.
וזה הטעם, שלא פתחתי בסיפור מעשה גן-העדן, אלא הקדמתי את כל הדברים האלה. בריסקר — פקיד הסתדרות האיכרים — היה בעיני איש-מסתורין. ההתחפשות והאגדה והעצב שלובים בזיכרוני עם שעשוע-האמנות הראשון ששמעתי מימי, ואין זה מסתבר בלא זה.
בראשית — פתח באותו ערב, ערבו האחרון בצריפנו — בראשית היה תוהו ובוהו. ודבר זה מפורש בתורה. היינו, את סדר הזמנים מתחילים אנו למנות למן היום הראשון ההוא, שקצה נפשו של ריבונו-של-עולם בתוהו-ובוהו. אבל באמת היה גם התוהו-ובוהו מין קיים, שאם לא כן אין אנחנו יכולים, חס ושלום, לומר שאדון-עולם אין לו ראשית. אדון-עולם שרוי היה מקדמת-דנא בתוך התוהו-ובוהו, שהוא חומר בלי צורה, בלי השתנוּת, בלי זמן. רק סדר הזמנים מונים למן הרגע שהתחיל אלוהים לצור צורה לעולמו ולהוציא את הבריאה מן הכוח אל הפועל.
אבל פה ניצבת לפנינו קושייה גדולה וחמורה, שאין התורה מתרצתה — כדרכו, פתח בריסקר בסיפורו פתאום, בלא אזהרה, בגופו של דבר. ורק עכשיו נשתהה קצת, לקח סיגרייה מחפיסת ה“פרפר” של אבא והבעירה מעל לזגוגית המנורה, כמו לזמן לאבא אפשרות להשיב על השאלה שטרם נשאלה. — נצח-נצחים שוכן היה אלוהים במאפליה הזו. מה ראה — לפני פחות מ-ו' אלפים שנה — לברוא את העולם? בכן, אומר אני: לו, כביכול, היה אז רע ומר. מסותר היה בעבי התוהו, בלא יום ובלא לילה, בלא תמול ובלא מחר, בלא עץ מלבלב ובלא ציפור מצפצפת. הרי אפילו שמים לשבת בהם לא היו לו, אלא מרחף היה על-פני התוהו-ובוהו — בלי ראשית, ואילולא יום הראשון ההוא, גם בלי אחרית.
לא על נקלה עשה הבורא מעשהו ביום ההוא. צופה היה מראשית אחרית ולא בכדי כלא את כוחו הנורא. מי יודע כמה נצחים תלוי היה על שפתיו המאמר “יהי אור!” ולא אמרוֹ. המאמר הראשון יסובב מאמר שני ואחרי יום ראשון יבוא יום שני ושלישי ורביעי. צבת בצבת. ואולם, אם לא יניע גלגל ראשון, הרי גם האלוהוּת גופה — אם מוּתר לומר כן — כאילו לא יצאה חס-ושלום מן הכוח אל הפועל.
ביום הראשון ההוא לא יכול עוד האלוהים לעמוד באפילת התוהו הנוראה וקולו רעם מקצה התוהו ועד קצהו: יהי אור. פתאום התפוצץ האור הנורא ההוא, אור שבעת הימים, במרחב-יה. הרי האלוהים ידע מה עלה במחשבתו, אך מפני שהסכין אל האפילה חשכו עיניו. ולא רק מפני כן, אלא מפני שבראות ריבון-העולם בעין את התוהו לא יכול עוד לאצור בבית-גנזיו את הבריאה, שהיתה מקופלת במחשבתו ולהוסיף ולהיות ריבון-האין.
תאוות-היצירה הנאדרה של הבורא נעשתה עתה אדון לאדוניה. בקיעת התוהו למים עליונים ותחתונים היא ראשית סדר-הזמנים, היא ראשית מעשה. בזה אחר זה נקווּ המים ונראתה היבשה, נתכסתה הארץ דשא-עשב ועצי-פרי למיניהם. יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי.
וביום הרביעי, בראותו את השקיעה הראשונה של החמה אל תוך ים העדן הגדול, בראותו את הים המתיז קצפו אל החוף ואת מלוא עולמו הירוק, נתמלאו עיניו דמעות-גיל. מעשה-בראשית עלה בתפארתו שבעים ושבעה על חזון-היקום, אשר צפה בהיות עוד הארץ תוהו-ובוהו. ברגע ההוא דחה מעליו את כל הספקות והכריע בדעתו לברוא את החי אשר נשמה באפו.
אין לשער את חדוות הימים ההם. ואף-על-פי-כן רשאים אנו לומר, שיום אחד גדול היה מקודמו. ביום החמישי בזרוח השמש — וזו היתה זריחתה הראשונה מן היערות אשר בקדמת עדן — ישב אלוהים לברוא את החי, את חיית-הים ואת עוף-השמים. אם עד אותו יום גילה את כוח האלוהוּת במעשה בריאה, הנה כאן, בבריאת החי, יתגלה שמץ ממהוּת האלוהוּת. כאן יהיה הפלא הגדול, אשר לא היה ולא יהיה עוד דוגמתו. בלב מלא ובאהבה גדולה ישב כל אותו היום וברא את ריבוא מיני החי אשר במים והעוף אשר בשמים, לנהר ולבקעה, לים ולמישור, לתהומות ולהרים. כל ארץ העדן כולה החלה שוקקת חיים. כבר שקעה השמש ועלה הירח החדש וזרחו הכוכבים החדשים ואלוהים עודנו בורא יצורים, את הרמש למינהו ואת החי והבהמה למינה. רק בבוקר יום השישי כילה את מלאכתו השגיאה.
כשנתגלגל קולו של הבורא ביום הראשון וזוהר הבריאה מילא את התוהו, כבר היה יום השישי הזה צפוי וגזור. לא בכדי ריחפה רוח האלוהים על פני התוהו נצחי-נצחים. ביום השישי בבוקר השקיף אלוהים ממעונו וראה את עולמו והנה הוא כליל-השלימוֹת, דבר לא נעדר. הכול טוב ויפה, עד פרטי-פרטיו, מביצי-כינים ועד קרני-ראמים. עולם יפה בראתי, אמר בלבו. עולם שלם בראתי. ומגודל שמחתו ביקש כביכול שתבל כולה תאמר שירה, תיתן תודה ותהלל יה.
אבל העולם לא אמר שירה. לא הימים ולא הנהרות. ההרים לא רקדו והעצים לא רחשו. ואפילו דגת-הים ועוף השמים וחייתו-ארץ לא פצחו רינה. לעסו עשב והעלו גירה וטרפו זה את זה, ואת גדוּלת הבורא לא ידעו. שהרי כך בראם האלוהים. גם בבואו לברוא את החי מנע מהם את יסוד הבינה. ואת דעת היופי. ולכך באמת נתכוון בבוראו אותם. שלא יתגדלו על יוצרם. ואולם כעת, כשכילה אלוהים מעשיו ולא נמצא מי שיגיד: אדוני בחוכמה יסד ארץ — לבש הבורא עצבוּת, ואף-על-פי שהוציא את עולמו מן הכוח אל הפועל, לא נחה דעתו.
לכאורה, כבר צריך היה ריבון-העולם לדעת, שזו שעתו של האדם להיברא. אבל מפני שידע מה צפוי לו מן האדם עלתה על לבו בריאת המלאכים. כל-כך היטיב לתכן את סגולותיהם עד שהסיח דעתו מעיקר גדול אחד — ולא ייפלא הדבר — ובראם בהבל-פיו. מיד נתמלאו השמים סיעות-סיעות של מלאכים צחורי-כנף וקול-שירה נשמע מקצה הארץ עד קצה. פרקי-תהילים נזדמרו בחלל-האוויר. השמים מספרים כבוד אל ומעשה-ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת. בכל הארץ יצא קולם ובקצה תבל מליהם. שירה נשגבה כשירת המלאכים ביום השישי ההוא לא שמעה אוזן אדם מעולם. אלוהים ירד לגנו, להתהלך לרוח היום, וכל מקום שהזין בו הבורא עיניו מיד היו המלאכים פוצחים רינה ומהללים את מעשיו.
השמש, שמש-בראשית לבנה ובוערת, עמדה בחצי השמים. אלוהים בוחן את יצירתו, כבקרת רועה עדרו, והמלאכים שרים. עכשיו כבר צריכה היתה להיות שמחתו שלמה, מפני שתהילות המלאכים מרוממות את כל מעשיו. אבל פתאום נתמלא הבורא חימה גדולה ובחֲמתו גירש את המלאכים מלפניו וציווה עליהם להתלונן ברקיע השביעי. מה בין המלאכים לבין החיות המלחכות עשב — אמר אלוהים בלבו — אלה ואלה אינם מתקיימים אלא מכוח מה שנתן בהם הבורא. ציוום שיטרפו זה את זה — והרי הטרף כל מיהותם. ציוום שישירו — והריהם מקהלת אל-עליון. לאו, לא לתהילות אלו נתכוון הבורא. כמין צווחה מרגיזה ניסרה שירתם בחלל הרקיע, צווחה של שקר. לא בפיהם מהללים הם את הבריאה, אלא הוא, מפיהם, מקלס את עצמו.
היטב ידע האלוהים, שאין עולמו שלם ואת האדם הוא חסר. לברוא עולם, משמע לברוא אדם, לתת בו ניצוץ מכוח-היצירה האלוהי, שיהא הוא, מכוחו, בורא-עולם ומתקן-עולם, ודווקא מפני כן יראה מה רבו נפלאות הבריאה, ודווקא מפני כן יראה הוא — רק הוא לבדו — את גדולת האלוהים.
ואז ברא את הנחש. כשברא אלוהים את המלאכים, ברא בראשונה ברואים שלא תיכן מראש, שתכלית-בריאתם וטעם-בריאתם לא נתבררו גם לו לבדו. אך משגילה פיו ללבו, כי שורש-בריאתם הוא רצונו לשמוע דברי קילוסין, הגלה אותם אל הרקיע השביעי. וגם את הנחש ברא כן — הכול מפני שלא רצה לברוא אדם. רצה שיהיה בו מה שאין בחיה, מה שנתכוון לתת באדם מן האלוהי, אך בלא מה שכל-כך הרתיעוֹ ומנעוֹ מברוא את האדם.
כך נברא הנחש — כולו כאדם, יפה כמותו, חכם כמותו. לא, חכם לא היה, מפני שלא ידע את חוכמת-המעשה, אבל בינה היתה בו, ותאוות-שלטון, ועורמה. ומידה גדולה של עורמה עלולה לכבוש את כל החוכמות שבעולם. הערומים אוּלי אין כוחם גדול לכבוש, אבל מאמינים הם שאין גדול ככוחם. וגם זה כוח.
קרא אלוהים את הנחש להתייצב לפניו ואמר לו: “איך עולמי בעיניך?”
השפיל הנחש עיניו השחורות ואמר: “טוב לחסות באדוני.”
שחק אלוהים ואמר: “הכול בכול, נחש?”
פתח הנחש בברכי נפשי את אדוני וקרא בנעימה את כל פרק ק"ד, בתהילים, עד: יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי.
שמח הבורא בתשובותיו הערומות של ברואו, מפני שלראשונה ניצב לפניו יצור, שמבקש לגנוב דעתו ומעמיד את חוכמתו שלו בניסיון.
“ערום אתה מכל חיית השדה,” אמר לו.
“לא חיית-השדה אני,” אמר הנחש בענווה.
“כל אלה אני יצרתי.”
“את החיה ואת הבהמה בראה האהבה…”
“ואותך?”
שתק הנחש ולא השיב.
“כבר אין מלים בפיך?” צחק הבורא.
“אם אין בקשתי גדולה בעיניך, אקדים שאלה לשאלתך.”
“שאל.”
“תכלית בריאתי — מה היא?”
“תכלית הבריאה מתגלית בטבע הנבראים.”
“וטבעי — מה הוא?”
עכשיו שתק האלוהים. לא היתה תשובה בפיו, מפני שלא בריאה שלמה ברא את הנחש. באמת לא חיה הוא וגם אדם אינו ומלאך על אחת כמה וכמה. ברגע ההוא השיג אלוהים, שבבריאת-הנחש נשתבשו כל סדרי העולם, אשר תיכן בהיות עוד הארץ תוהו-ובוהו. ברגע ההוא השיג אלוהים את הכוח הנורא, אשר נתן בנחש, אך בטרם נועץ בדעתו איך לאבדו מן העולם, צחק הנחש ואמר:
“את חיי אתה מבקש?”
“מי הוא שאמר כך?”
“שומע אני גם מה שפיך אינו אומר.”
“מי שאינו מן החי אין לו חיים.”
“ואדם, המן החי הוא?” צחק הנחש.
“אדם?” תמה הבורא. מניין לזה מה שלא יצא עדיין מן הכוח?
“והרי לכך נוצרתי אני, שלא ייברא הוא, ועוד זאת…”
“דבּר.”
“אם מבקש אתה לכלותני, משמע — לא עלה יפה העולם. ועוד זאת…”
“דבר.”
“מי שאינו חיה ואינו אדם ואינו מלאך ורואה כבשונו של עולם…”
“אינו אלוהי!” קרא אלוהים בחמתו וכל הארץ רעשה.
“ומהו?” צחק הנחש כנגדו.
יום השישי קרוב היה לסופו, השבת כבר היתה מידפקת על היערות שבמזרח והשמש הגדולה הציתה להבות במי הגיחון. והאלוהים ישב על כיסאו ובמר-נפשו ניחַם, כי עשה את החי אשר בו רוח-חיים וביקש להשחיתם את הארץ. וכל זאת בעטיו של הנחש, האומר, כי הוא ואלוהים אחד. אבל צר היה לו לבורא על עולמו שברא, שלא היה עוד יפה ושלם כבאותו יום שישי בין-השמשות. ואז ידע האלוהים, כי גם את הנחש ברא נטול אהבת-יצירה, נטול-רצון-ורוח-יצירה. רק מי שיחונן באלה יראה מה נפלאו מעשי הבריאה.
וערב שבת בין השמשות, ממש בצאת היום, ברא את האדם כפי שעלה במחשבתו נצח-נצחים קודם לאותה שעה.
כשקם אדם מן העפר היה גבר צעיר ונאה, כבן עשרים שנה. שריריו היו דרוכים, עיניו היו צופות למרחקים ונחיריו רטטו עם ריחות גן-העדן אשר נשאה רוח הערב. אדם לא היה דומה לתינוק בצאתו מרחם אמו, אלא למי שניעור משינה כבדה, שינה בלי זיכרונות. הוא לא זכר שום מראה, אבל מקופלת היתה בו אהבת היפה והשגיא. ובשוט מבטו על פני גן-העדן והבוער כולו באור השקיעה, מראשי הדקלים ועד לעמקי הנהר הגדול, צעק אדם צעקת-אושר איומה, אשר נתנפצה אל מול חומת-היערים, ניתזה, נתגלגלה ומילאה את היקום, מקצה השמים ועד קצה השמים. כקולה של המגרפה נשמעה צעקת-בריאתו של אדם, חיות-היער נשתתקו ובילעם בפיהם; הציפורים נצמדו אל בדי האילנות והחרישו; אפילו המלאכים, שקול רינתם בקע והגיע מירכתי הרקיע השביעי, ניטלה נשימתם לשמע הקול המתנפץ ועולה. עד לכיסא-הכבוד הגיעה תרועת השמחה ושם עמדה, שם נאלמה. ובדממה הגדולה הזאת לא יכול עוד ריבון-העולם למשול ברוחו ודמעה אחת נשרה מעינו ונספגה בקולו של אדם. ברגע ההוא — ידע — כילה את כל מלאכתו אשר עשה. ובתוך הדממה אשר מילאה את הבריאה נכנסה השבת.
ביום השבת ההוא לא ישב אדם במקומו, אלא כל היום כולו שוטט בעמק ובהר וביער ועל גדות הנהר. אפילו כבדו רגליו לא ישב להינפש, מפני שבכל פעם נגלו לעיניו מראות ומקומות ובעלי-חיים חדשים. כל הבריאה כולה חדשה היתה לאדם והוא חיקר את פלאיה בעין רואה ובלב מבין ובשכל טוב. עינו ראתה כל תרפ"ט אלפי פרטיה של הבריאה ושכלו היה תוחמם ומשיג כוללוּיותיהם. בכוח חריפותו ובכוח דמיונו, שחנן לו בוראו, עמד כבר ביום ההוא על עיקר מהותו של גן-העדן, שיופיוֹ וטוּבו שלמים בתכלית, שאין עוד שום אפשרות לא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם.
כשבחן הבורא את כליותיו של אדם ואת לבו ונוכח, כי טוב העולם בעיניו, נשא אדם חן בעיני אדוני.
אבל ביום הראשון — היום הראשון ההוא, שבו כבר לא נמשך מעשה-הבריאה, אלא היה יום-חולין רגיל בגן-העדן — הקיץ אדם משנתו מתחת לאחד העצים וכאב אטום בלבו, כאב שאת פשרו לא הבין. יצא אל הבקעה, והגן הגדול יפה היה כביום שלשום וכביום אתמול, ורק ששמחה לא היתה עוד בלבו. אף-על-פי שהציקוֹ הרעב לא ערב עוד פרי הגן לחכו, והוא לא ידע את נפשו. גם לשוט בבקעה לא נתאווה וגם לא לשבת במקומו. התהלך על שפת הנהר, פנה ונכנס ליער, שב אל הבקעה, טיפס ועלה בהר והוא טרם השיג את פשר הכאב והעצבוּת שמילאוהו, רק ידוע ידע, כי שוב אין המראות משמחים את לבו, ולא שאינם יפים כביום אתמול — אדרבה, ככל שהוסיף ללכת אחר רגליו, כן נפלא בעיניו גן-העדן. פלאים שאין המוח משיג, היה קול מלחש וחוזר בלבו, פלאים שאין להם חקר. אלא שבכל פעם שהיה הקול חוזר ומלחש גבר כאבו ונתעצמה עצבוּתו, כל-כך נתעצמה עד שנהפכה לחימה ובחרונו לקח אבן והחל מכה בה בתמר שגבה והתנשא על כל עצי הגן. את כל-און-בחרוּתו הערה בהלמוּת-האבן הזו, עד אשר נרעד התמר, שח, ופתאום נעקר משורשיו ובקול רעש גדול נפל מלוא קומתו לארץ.
אין-אונים ושקט מאוד עמד אדם במקומו, תוהה על כוחו הגדול, שעקר תמר משורשיו. גם כוחך רב, אמר אדם בלבו, וברגע ההוא ידע על מה ניצתה חמתו. על ארץ העדן, אשר יופיה רב משאתו, עליו עצמו, שמתהלך בארץ וממלא עיניו בזיווה ויודע, כי גם לא אחד מן הפלאים האלה יוכל לעשות.
ברגע ההוא ידע אדם את תאוות-הבריאה ואת אש-הקנאה.
ברגע ההוא ראה — מעבר למפלת התמר — את הנחש. יפה היה הנחש, ודמותו כצלם אדם הנשקף מן המים.
“גדול כוחך, אדם,” שׂחק הנחש והורה על התמר.
“אדם?” תמה אדם, מפני שלא ידע ששמו הוא.
“אדם. אדם קרא לך אלוהים, כי מן האדמה לוּקחת.”
“אלוהים? מי הוא?”
“בורא שמים וארץ.”
“וגם את היערות האלה?”
“את גן-העדן. ואותך.”
“אלוהים!” אמר אדם ושוב ניצתה בו החימה הנוראה. “מי הוא ואיה הוא אלוהים זה?”
“בשמים הוא יושב, אדם,” שׂחק הנחש והורה באצבעו לרקיע.
“ולכאן הוא בא?”
“בא.”
“והוא שברא אותי?”
“מן האדמה.”
“מניין לך?”
“בעיני ראיתי.”
“ראית?” אמר אדם בחשד. “ואתה — מי אתה?”
“הנחש. בריאתי קדמה לבריאתך.”
“ואף אתה — מן האדמה?”
“אף אני.”
“מניין לך?”
“מפי אלוהים שמעתי.”
“אבל בעיניך לא ראית.”
“הכול מבקש אתה לראות בעיניך, אדם?”
“ואף את אלוהים. הראני את אלוהים, הנחש!”
צחק הנחש ואמר לאדם, כי לא יראנו אדם וחי. אבל אדם עקשן היה ולא נתקבלה על לבו מציאות שלא ראה בעיניו. ישב נחש בצדו על מפלת התמר ושח לו כל מעשה-הבריאה. לא קיבל אדם ואמר, שעד שלא יראה בעיניו — לא יאמין. הנחש משיב ואדם מקשה. כל תשובה שמשיב הנחש מיד מקשה עליה אדם כמה וכמה קושיות.
“מקשן גדול אתה, אדם. עד שנוצרת אתה — לא היו מקשים כאן קושיות. החיה אינה שואלת מפני שאינה יודעת לשאול. אני איני שואל מפני שיודע אני, ואילו אתה…”
“הראיני את אלוהים,” לא הרפה אדם.
השיב הנחש מה שהשיב תחילה. ראה אדם שלא יציל מפיו דיבור שיש בו טעם — נפנה לחוכמתו.
“ואלוהים זה שבראני, לדבריך, לצורך מה בראני?”
“נזר הבריאה אתה,” אמר הנחש בחלקת-לשון.
“אבל לאיזה צורך?”
ביאר לו הנחש באר היטב מה היתה כוונת הבורא, כשבראוֹ ערב-שבת בין-השמשות.
“ומה אעשה אחר שאראה, כי יפה בתכלית ושלם בתכלית הוא גן-העדן?”
“לעשות? בגן-העדן אין עושים שום מעשה. הכול כבר עשוי. אין לך אלא לשבת וליהנות מזיו השכינה.”
“לשבת?”
“לאכול ולעבור ממקום למקום ולחשוב מחשבות.”
“וכך מעלות-השחר עד צאת-הכוכבים, יום אחר יום…”
“מעתה ועד עולם,” חייך הנחש, מפני שידע, כי שבעה ימים לא יוכל אדם לעמוד באפס-מעשה. מוחו הערום כבר היה חורש מזימה איך להוריד את אדם מגדולתו ולשים את הנזר עד ראש עצמו.
“ואם לא אובה לשבת בטל?”
“והרי כבר הכול עשוי. על השלם בתכלית אין להוסיף וממנו אין לגרוע.”
“וגם בעבר-הנהר כך?” הורה אדם על הבקעה אשר מעבר לגיחון.
“כל הארץ היא גן-עדן.”
“איני רוצה בגן-העדן,” הרים אדם קולו. “איני רוצה! לעשות מעשים אני רוצה. את כל עצי היער הזה אעקור,” צעק והחל הולם, בחמתו, באבן, על גזעו של עץ-הלחם. “את הנהר אהפוך ליבשה,” שאג והשליך את האבן הגדולה לתוך המים.
הנחש פסע פסיעות אחדות לאחור וצפה בשלווה במעשיו של אדם, ואדם, כשם שהתלקחה חמתו כך גם שככה פתאום.
“אין אלוהים בשמים,” התריס כנגד הנחש.
“יש,” אמר הנחש.
“ואם יש אלוהים בשמים והוא מתיירא מפנַי והוא נסתר מפנַי בשמי-השמים, לך ואמור לו, כי לא טוב עולמו בעיני אדם, כי אדם עומד לברוא עולם אחר, טוב ויפה ממנו. לך ואמור לו, חושה.”
כרותת-אילן גדולה צפה בזרם הגיחון, נישאת עם שטפו מצפון לדרום. ברגע ההוא נבראה מחשבה במוחו של אדם. אל עבר החוף רץ ורגליו קלות כרגלי הצבאים, אל מקום אשר בו גבהה האדמה והנהר הוצר. ובהגיע כרותת-האילן אל המקום ההוא קפץ אדם ונאחז בה. רגליו חבטו במים ושרירי-ידיו הגביהו את גופו, עד אשר עלה כולו מן המים וישב על הכרותה. שאגת-ניצחון גדולה שאג אדם — שאגת ניצחונו על בוראו.
“לך ואמור לו,” קרא בקול גדול אל הנחש העומד משתומם על החוף, “לך ואמור לו, כי אדם הולך מכאן, כי אדם הולך מגן-העדן.”
“אין גבול לגן-העדן.”
“מצוא אמצא את הגבול, נחש.”
מיהר הנחש להזעיק את הבורא, לספר לו כי התקומם אדם בבוראו וכי מבקש הוא להימלט מגן-העדן. אך עוד הוא בחצי-הדרך ועורמתו אמרה לו, כי אין די בכך. שהרי, אם גרש יגרש את אדם מעל פניו וכוחותיו עמו, לא יהיה לו לנחש יתרון עליו, כי כל מקום אשר אליו יגרשנו האלוהים יוסיף להיות אדם. בגן-העדן חייב הוא להישאר, ורק שאדם לא יהיה עוד.
ואכן, כאשר התייצב לפני האלוהים ראה והנה עשן אפו באדם. ובטרם פצה הנחש פיו לדבר הרים הבורא את ימינו ורעם התגלגל:
“הנה,” שצף, “הנה ארץ השממה.”
“אל נא באפך…” נפל הנחש אפיים ארצה. “חוס ורחם על האדם ואל תבלעו. עצור ברוחך.”
“אתה קם להגן על אדם? אתה — אשר השנאה היא נשמת-אפך ורצח ילין בעצמותיך? ארץ חדשה מבקש לו אדם. הנה! הנה, ארץ השממה… הן כל-יכול הוא, הן כאלוהים הוא, יברא לו גן-עדן בגיא המלח…”
“אלוהים, את חוכמתך מַגלה אתה אל ארץ השממה.”
“את חוכמתי?”
“את צלמך. את גולה עמו מגן-העדן. איני חס על האדם, אמת, אבל — אינך דן דין צדק. וכי טוען הוא שעולמך פגום? וכי לא אמר שתכלית השלימוּת היא הבריאה….”
“אלא שהוא יתחרה אתי. הוא יברא עולם יפה מעולמי!”
“לכך נוצר. שלא יהא מרוצה; שינסה את מעשה האלוהים שכולו אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב…”
“עפר לפיך, נחש!”
“כדבריך, ריבון-העולם. אבל למה ייענש אדם על שנטע בו בוֹראוֹ תאוות-בריאה…”
“שגגה נפלה מלפני. גרש אגרש את אדם.”
“אתה בורא הכול במאמר — ברגע שתאמר, יהא הכול עשוי. היינחם הבורא על מעשיו?”
“עוצה עצתך.”
“אדם זה שבראת — אהוב הוא עליך וכל הבריאה כולה אינה שקולה כנגדו. אל תגרשנו אל ארץ השממה אשר בראת.”
“בראתי?”
“כאשר אמרת — הנהי, ארץ השממה!”
“נורא הוא הכוח לברוא ולברוא עד אין קץ!”
“נוראה ממנו תאוות-הבריאה העקרה, נטולת הכוח לברוא. אל תחזיר אל האין את שכבר נברא ואל תגרש מגן-העדן את נזר-הבריאה. בגן-העדן תהיינה עינינו פקוחות עליו. וגם טבעוֹ אינו צריך שינוי. רק זאת — למה יבקש לו להתהלך בגדולות ולהיות אדון לכל הבריאה כולה. נתת לו אהבה, כדי שיאהב את היקום כולו, תאווה נתת לו — כדי שיתאווה לברוא כמותו, עין רואה ולב מרגיש — ליפי עולמך. יהיה לו אשר לו, אך לא תבל רבה תחבוק אהבתו — אלא יציר נברא, כמותו…”
“באדם אחד דייני.”
“כמותו — ולא כמותו… אנו — שני לא נברא…”
“אנו?!”
“אתה, ריבוני, אדם ולא אדם. כנגד הבריאה כולה תהיה שקולה בעיניו, ואת כל אהבתו ייתן בה, כל תשוקתו תהיה אליה ועד עולם לא יהיה אדון לה. היה תהיה הנהר הגדול והעצים הנישאים ושירת המלאכים; לאלוהים תהיה לו. ובתאוותו למשול בה יכלה את כל נצחיו בגן-העדן. אשה הוסף על הבריאה, ריבון העולם.”
אין לנו רשות לומר, כי הנחש הוא שהכניס בלב הבורא, כביכול, את בריאת האשה, שהרי הכול צפוי. ומאידך גיסא, הרשות נתונה. עניין זה לא נתפרש כל צורכו על-ידי חז"ל וגם במעשה בראשית מרובות הסתומות. רצה הבורא לעשות אדם בצלמו וכשביקש אדם להידמות לו, נתקצף עליו. והרי מראש ידע, שכך יהיה ומראש ידע, שלא יניח לו לחמוק מגנו. מראש ידע שיברא את חוה. ואולי לאו. אולי אמר בלבו, אם בצלמי הוא עשוי — כשם שאני לבדי, כך גם אדם יבקש להיות לבדו. אבל כששמע את דברי הנחש, ידע שהדין עמו.
“נעשה אשה,” נאנח אלוהים. “יפה מכל פרחי הגן תהיה, צחה מחלב, עלומה מעבי-היער, עמוקה מתהום רבה, חמקמקה ממך, נחש. כל אונה תיתן באהבה ואהבה לא תדע. אליה ישתוקק אדם, אל נחל בוגד ארביצו לשתות מים. נעשה אשה.”
ואדם עודנו רכוב על כרותת-העץ, נישא עם מי-הנהר דרומה והחלטתו נחושה לנטוש את גן-העדן. במקום אשר ירדו המים והכרותה נאחזה בסוּף, היה מבוסס ברגליו במים ובידיו הודף את הכרותה, ובמקום אשר העמיק הנהר ורחב והכרותה נשטפה בשיבולת, היה אדם נלפת באצבעותיו בעץ ובלבו אין פחד, כי נתאווה להגיע לקצה גן-העדן.
והנה, בהגביהו עיניו מן המים, בפיתול הנהר, ראה את חוה. יושבת היתה על שפת-הנהר ורגליה רוחצות בזרם. וגם חוה הגביהה את עיניה והן היו שחורות כמי הנהר לאחר שקיעת הירח. כאשר ראה אדם את חוה נתמלא שמחה גדולה, כאילו כבר הגיע למחוז-חפצו, אל מחוץ לגן-העדן. אצבעותיו הרפו מן הכרותה וגופו החליק אל תוך המים. כפות-רגליו נחו על אדמה מוצקה והוא חתר ועלה לשפת-הנהר, אל חוה.
שעה ארוכה היה אדם נטוע במקומו והדיבר אין בפיו. וגם חוה השפילה עיניה אל המים הלוקקים את רגליה. אדם ידע, כי בכל ארץ העדן לא יראה יופי כיפי חוה, וחוה גם היא שמעה את הלמות-דמו של אדם, ראתה את הדר גווֹ בעלותו מן הנהר וידעה, כי אליו תשוקתה. שעה ארוכה החשו אדם וחוה ולפתע שלח אדם ידו ולפת את חוה בזרועה. חוה לא זעה ממקומה ולא דיברה מטוב ועד רע. ואז אמר אדם:
“עמי בואי.”
הגביהה חוה את עיניה האפלות מנקרות-הצורים ואמרה:
“אל אשר תלך — אלך. אן תלך?”
חזר אדם וסיפר באוזניה את כל מעשה-בריאתו וכל אשר השמיעוֹ הנחש וגם את אשר הוא יוצר לברוא לו ארץ חדשה סיפר לה.
שמעה חוה את דבריו ושאלה מה הארץ אשר אליה הוא הולך.
“וּתהי שממה,” אמר אדם בעוז-רוחו. “וּתהי קוץ ודרדר.”
לא ירדה חוה לסוף דעתו. הנה מצמיח הגן כל עץ טוב למאכל והארץ כולה משקה, היעזוב איש כל אלה ויילך לארץ שממה?
חזר אדם על הדברים, אשר דיבר באוזני הנחש, ואולם דבריו לא הניחו את דעתה, וכן גם אמרה לו.
“אחריך אלך, בחורב ובקרח. ואולם, הלוא ייטב לנו כאן לרחוץ במי הנהר, לאכול מפרי-העץ ולהתענג זה על זה, אדם,” אמרה חוה ועיניה נוּגות מאוד.
ואדם, אדם לא ידע כבר גם הוא אם אמנם לארץ-שממה מבקש הוא ללכת — אל חוה יצאה נפשו.
לפי-שעה ישבו אדם וחוה בגן-העדן. כל היום כולו היו מענגים זה את זה ומעדנים נפשם באלף מיני הפרי אשר בראה חוכמת הבורא. כאשר קצה נפשם בפירות אכלו שורשים, וכאשר טעמו מכל השורשים ליקטו גרגרים. מגודל אהבתם לא מנו אדם וחוה את הימים וגם איננו יודעים כמה ימים ארכה אהבתם. ביום הראשון לבריאת-העולם החל סדר-הזמנים, אבל סדר-זמנים זה היתה לו ראשית ולא היתה לו אחרית. כל הצומח והחי היו כביום היבראם, לא כמשו, לא קמלו ולא זקנו. ומפני שלא ידעו את יום המוות לא מנו את ימי שני חייהם. רק זאת ידענו, שחוה הוסיפה לשבת על גדות הנהר ורגליה רוחצות במים הטהורים השוטפים אל הדרום ואדם היה מתהלך ביער ומלקט לה פריות ושורשים וגרגרים. ככל אשר ארכו הימים האריך אדם דרכו, בבקשו לענג את חוה. וכאשר הטעימה מכל פרי העץ הצומח במקום שבתם, יצא לבקש לה פירות חדשים, מהלך חצי-יום ומהלך יום תמים. ואולם — לא רק אהבתו טרדה אותו ממנוחתו. אי-אפשר היה לו לשבת בטל. שוב נתלקחה בקרבו תאוות היצירה, אשר נתן בו הבורא. כמו על-כורחו היה עושה מעשים ואפילו מעשים שאין בהם ממש.
ויום אחד, בשבתו על אחד העצים הגבוהים, ראה עדר סוסים חולף בדהרה בבִּקעה. לו קלו רגלַי כרגלי הסוסים, אמר אדם בלבו, הייתי מגמא ארץ. עוד הוא מתקנא ברגלי הסוסים והנה עמד אחד הסוסים מתחת לעץ ללחך עשב. וברגע ההוא זכר אדם את כרותת-העץ אשר עבר בה בנהר. מדוע לא יהיה לו הסוס ככרותת-עץ, וטוב ממנה? ומיד הסמיך מעשה למחשבה, קפץ מעל העץ וישב על גב הסוס, לפת באצבעותיו את רעמת-שערו והדהירוֹ בבקעה.
בשעה ההיא גדלה ארץ-העדן פי שבעים-ושבעה. מחוזות לא שיערם נגלו לפניו, ארץ לא ידעה, כל היום כולו רכב על גב הסוס — בבקעה ובמישור ולחופי הנהר, וכאשר ירדה השמש אסר את הסוס בשריגי גפן אל אחד העצים וגם הוא שכב וישן. ובעלות השחר עמס אשכולות-גפנים ופנה אל חוה. כעת, אמר אדם בלבו, ייקח את חוה בצאתו לדרך, וכל הארץ תתקפל תחת רגלי סוסם.
אבל ביום ההוא נגלה הנחש לחוה. כאשר אמר הנחש לאלוהים לברוא אשה נועץ בעורמתו. ידע הנחש, כי רק אשה לבדה תשכיח מלבו של אדם את הארץ אשר ביקש למצוא לו, כי רק בהיות כל מעייניו בה לא ישאף עוד להתגדל על הבריאה ולהיות כאלוהים. אבל בראותו את חוה — לא כדרך שדימה אותה הוא אלא כדרך שבראה האלוהים, שהאציל עליה מעצם-היופי אשר היה שמור עמו מששת ימי בראשית — נתאווה לה הנחש גם הוא. יושב היה מרחוק, בעבי-היער, ואת עינו לא גרע ממנה, אבל גם בצאת אדם לפועלו, לא קרב אליה הנחש. ארך-רוח היה. מיום שברא אלוהים את חוה העלים עצמו הנחש מעיני אדם, השכיח עצמו מלבו של אדם, ורק מבעד לסבך-העצים היה מביט בחוה. אלוהים לא נתן בלב הנחש את החשק לברוא וגם את האהבה החסיר ממנו. אבל תאוותו אל חוה הרוחצת רגליה במי הנהר מכה היתה בו כמשברי-ים. ויותר מן התאווה לחוה — הקנאה באדם. אמר הנחש לאלוהים “נעשה אשה” ונתכוון להסיר עם כך את נזר-הבריאה מעל ראשו של אדם. אבל כאשר ראה את כל גודל-יופיה של חוה ואת כל עוצם-אהבתו של אדם, החלה אש לוחכת את כל קרביו. מכאן איבד אדם עולם מלא ומכאן זכה בעולם מלא ממנו. ומפני שיֵצר לִבּו של הנחש רק רע, לא ידע לבו את האהבה ורק שׂכלו השיגה. ומפני שראה את האור הבוקע מעיניו של אדם נתקנא בזוהרן.
זאת-אף-זאת: את כל העדן הרעישה אהבתו הגדולה של אדם. אפילו המלאכים השקיפו ממעונם ונתמלאו קנאה. אפילו חיית-השדה ודגת-הים לא שמחו עוד בחלקן אשר חלק להן הבורא. שהרי אחד-אחד בראם הבורא, ולא זכר ונקבה, מפני שחייהם נצח ואינם צריכים לפרות ולרבות. עדרים-עדרים היו מתכנסים הברואים, צופים באהבת אדם וחוה וקול נכאים נוגה ממלא את העדן מתהום-הים עד לשמי-השמים, קול מבקשי אהבה. הגיע קולם עד לכיסא-הכבוד. וכשראה איך שקט ושליו אדם מיום שברא לו עזר כנגדו, חידש הבורא את בריאת-העולם וברא את החי זכר ונקבה. רק הנחש לבדו נשאר ערירי. כיוון שמנע ממנו אלוהים את האהבה מנע ממנו בת-זוג. ועל כך בערה קנאתו, ובהיסתרו בסבך-היער, היה חורש מזימות לקחת את חוה.
וביום ההוא — כשכבש אדם את הסוס והארץ נתקפלה תחתיו — ידע הנחש, כי הגיעה שעתו. מבין העצים יצא, כמהלך לתומו, אוכל מן התפוח שבידו ורגליו נכחו. עד שהגיע אצל חוה. וחוה — בראותה את הנחש בא לקראתה — ניתר לבבה. בראשונה חשבה, שאדם הוא השב מפועלו. שהרי בצלם האדם ברא אלוהים את הנחש. אבל כאשר הוסיפה להתבונן ראתה, כי לא הוא. כהה היה ממנו, ועור גופו שעיע1, ושחוק דק מן הדק מרחף על פניו, שהיו זרים ורחוקים מאוד. רגע אחד נבהלה חוה וביקשה לנוס. ובאמת, חוה אף לא יכלה להעלות על דעתה מי הוא זה שדומה לאדם ואינו אדם. אדם סיפר לה על הנחש, אך מכל אשר שמעה מפיו דימתה אותו לאחד הזוחלים הגדולים והחלקלקים הממלאים את הנהר. ואולם, כאשר פתח הנחש פיו ודיבר, ולשונו רכה, ודבריו ערבים, נח לבבה. היא לא נסוגה אחור כאשר קרב אליה, היא צייתה לו כאשר ביקש אותה לשוב ולשבת במקומה, על חוף הנהר. הוא שאלה למעשיה, הוא סיפר לה על חבלי-הארץ הרחוקים, אשר עבר בהם וגם מן התפוח אשר בידו נתן לה ותאכל. וברגע ההוא היה כל פחדה כלא היה, אדרבה, שמחה בלבה, כי לא בדרך אחרת הלך הנחש, אלא היא נקרתה לו בדרכו.
שהרי, באמת, היה לה על מה שתשמח. בראשונה לא היה אדם זז מאצלה. אחרי-כן החל להרחיק עוד ועוד בלכתו ללקט פירות ושורשים, ואת חוה היה מניח לבדה על חוף הנהר, מעלות-השחר ועד שקיעת-השמש. אדם שמח במעשיו, מפני ששואב היה חיוּתו מן המעשה ומפני שאומר היה בלבו, שכל מעשיו בשביל חוה הוא עושה. ואילו חוה — מה היה עליה לעשות כל אותם ימים? ועוד: אם אין דרכי חוה בנחש נראים לנו נקום ונטען כנגד הבורא, שהרי הוא בראה כך, שתחשק באהבת הכול. היה לה אדם לבדו — ביקשה רק את אהבתו. בא הנחש — על-כורחה ביקשה שיתאווה לה גם הוא. והרי הוא כבר היה מתאווה לה.
ועל-כן, כאשר בא אדם על סוסו למחרת היום, בהיות השמש בחצי השמים, וסוסו עמוס לעייפה מיני פירות וגרגרים ואשכולות-הגפן, אשר את טעמם טרם ידעה, ואמר לחוה, כי למן היום הזה יהיה הסוס ביתם ושניהם כאחד יעברו את הגן לאורכו ולרוחבו, מיאנה חוה למוש ממקומה. אילו הקדים אדם יום אחד בלבד ודאי היתה חוה הולכת אחריו, ואולי היו אדם וחוה יושבים בגן-עדן עד עצם היום הזה. אבל עכשיו איחר אדם את המועד. חוה לא רצתה שיהיה אדם כרוך לרגליה ביום ובלילה. והנחש — מה יהיה עליו?
אמרה חוה מה שאמרה, שמחה בפירות שהביא אדם וגם הוסיפה, כי פירות נחמדים מאלה לא ימצא עוד אל-נכון, ולו גם עד ירכתי-העדן ירכב. אבל אדם — הלוא אך זה גילה מה גדולה הארץ ומה רבו תעלומותיה. והוא צחק לשמע דבריה, עלה על סוסו ויצר לשחֵר לֶקט לפי חוה. כאשר נבלע קול שעטת-סוסו במרחבי-העדן יצא הנחש מן הסבך וחוה שמחה לקראתו.
ואלוהים? אלוהים היכן היה? ההסיר עיניו מהנחש ומחוה, או הנעלם מהן המעשה אשר עשו? לא, אין נסתר מנגד עיניו. ראֹה-ראָה וחמתו בערה להשחית, אבל כביכול נשך את בשרו בשיניו והחשה. היפקוד על חוה עווֹנה? והלוא הוא ברָאהּ. אמנם, ביקש אלוהים, שלאדם תפרוש רשתה ונשכח הנחש מלבו, אבל לא בצווארה של חוה תלוי הקולר וגם לא בצוואר הנחש. מה היה עליו לעשות — לשחת את חוה? ואדם — מה יהיה עליו, הלוא יקום ויברח מן הגן. ועכשיו, אחרי שטעם מדבשה של חוה, איך יוכל להיות לבדו? ישחת את הנחש?
באמת, שנאה קשה משאול שנא הבורא את הנחש, את רגע בריאתו שנא ולא אחת ביקש לגזרו מארץ החיים, אבל הוא לא עשה כן. אין לנו רשות להרהר אחרי מעשיו של הבורא, אבל פליאה היא. מפני שרחום וחנוּן הוא? ואולי מפני שחשש, כי אם יביא כליה על הנחש שוב יבקש אדם להתגדל על בוראו? אם כך ואם כך, כאשר ראה ריבון-העולם את מעשיהם של חוה והנחש ולא מיחה בידם, נפל הפוּר.
כמה ימים המשיכו חוה והנחש במעשיהם אין אנו יודעים. אבל רגלי סוסו של אדם סופן שהדביקו את חוה והנחש ומצאום במחתרת. עד אותה שעה לא קינא אדם אלא בבוראו, על שברא עולם יפה. עכשיו נולדה בו הקנאה את אשתו. עד אותה שעה לא ידע אדם שנאה מה היא. עכשיו נולדה שנאת-עולם בינו לבין הנחש; כמו שנאמר: הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. עד אותה שעה היתה אהבת אדם את חוה תמימה וכוחה גדול מן הכוח אשר חלק לו הבורא בבוראו אותו. עכשיו היו האהבה והאיבה והקנאה והחשד מעורבים זה בזה ומתנצחים זה עם זה.
עכשיו זכר אדם, כי בדרכו אל הארץ החדשה, אשר ביקש לברוא לו, מצא את חוה. עלה על סוסו וסבב לאחור.
“אן תלך?” אמרה חוה, נבהלת. שהרי את הנחש הניס אדם והיאך תיוותר כאן לבדה על שפת הנהר. מה גם שצר היה לה על אהבת אדם.
“אל ארץ השממה אני הולך,” אמר אדם, אבל לא עקר ממקומו. “אל ארץ אשר אברא לי אני בידַי וכרוחי. ולא יהיה לה אלוהים, כי אני אהיה אלוהיה. והנחש לא יבוא בגבולה, כי את גוּלגולתו ארוצץ. וגם חוה לא תהיה בה, כי בארץ העדן חשקה נפשה.” אבל אדם לא עקר ממקומו, מפני שצר היה לו על אהבת חוה.
“באשר תלך — אלך, אדם,” חיננה חוה קולה.
“אל ארץ השממה אני הולך, אשר קוץ ודרדר תצמיח. לא תאכלי מפרי העץ אשר בגן, כי בזיעת-אפיך תאכלי לחם כאשר תבואי עמי.”
וחוה אמרה: “אחריך אלך, אדם.”
ואז העלה את חוה על סוסו — כי אהוב-אהבה כנפשו — ושניהם רכבו מזרחה, למצוא את ארץ-השממה אשר מחוץ לגן-העדן.
אלוהים שמע את כל הדברים האלה, אשר אומרים אדם וחוה ללכת מגן-העדן ובפעם הראשונה דיבר האלוהים אל אדם, בחצותו את הגן.
“אדם!” קרא אליו האלוהים. “אלוהים הוא הדובר אליך…”
“איֶכָּה.” אמר אדם, כי רוצה היה לראות את פני האלוהים, בטרם יילך מגן-העדן.
“לא יראני האדם וחי. אן תלך, אדם?”
“לברוח מפניך.”
“לי כל הארץ, אדם.” והוא ידע, כי בחמתו ברא את ארץ השממה.
“את בריחיה אשבור ואמצע לי כברת-ארץ, אשר שיח-השדה טרם יהיה בה וכל עשב השדה טרם יצמח. שם אברא לי ארץ כלבבי.”
“ולא טוב העדן בעיניך?”
“ארץ כלבבי אברא לי. אני אהיה לי לאלוהים.” — והוא דפק את סוסו ורכב מזרחה.
ברגע ההוא ניצתה חמת האלוהים להשחית ואמר:
“ארורה האדמה בעבורך. בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך.”
אבל אדם שחק ולא החזיר פניו, כי בוטח היה בכוחו.
“עפר אתה ואל עפר תשוב!” קיללוֹ הבורא בקצפו. ברגע ההוא עברה כבין עננה שחורה וכיסתה את עין-השמים, כי ברגע ההוא ברא אלוהים את המוות.
אבל אדם שחק ולא החזיר פניו, כי טוב בעיניו המוות אחרי אשר יפרה את אדמתו, מהתהלך בארץ-החיים, אשר לא הוא עשאה ולא לו היא.
אדם המשיך לרכוב בעבי-הגן מזרחה עד קצה השמים ולא הימין ולא השמאיל. ואלוהים נשאר לבדו בגנו. בראשונה ביקש לשחת כל בשר. אבל כאשר נח מזעפו ידע, כי אוהב הוא את האדם מכל אשר ברא בששת ימי בראשית, כי כאלוהים הוא. אף-על-פי שמרד בו ובחטאו זה השליט עליו את המוות, לא חדל אלוהים מאהבו. צר היה לו על גנו שנעזב מאדם והוא ידע, כי ברבות הימים, כאשר תכבד עליו העבודה, תצא נפשו של אדם לגן-העדן, אבל הדרך שאדם הולך בה כל באיה לא ישובון. הכול צפוי, אמר אלוהים בלבו. אשר יגורתי בהיות עוד הארץ תוהו-ובוהו בא. וגן-העדן יאבל מאין אדם. היאבל אדם באין גן-עדן? פרו ורבו — בירכם אלוהים בלבו — פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה.
ואחרי-כן פנה לשוב למעונו. בשערי השמים, זוחל על גחונו מפחד, ראה את הנחש. שוב בערה חמתו של הבורא ואמר: “ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית-השדה.”
אבל הנחש התחטא וביקש רחמים והעתיר לפניו, כי יכביד את עונשו. “גרשני מגנך,” בכה בדמעות-שליש. “גרשני. על גחוני אלך ועפר אוכל כל ימי חיי, גרשני, אלוהים.”
כשראה אלוהים, שהנחש מתחרט ומבקש לכפר על עוונו, נתמלא רחמים. ועוד: עכשיו, שהלך אדם מגנו, כלום יניחנו להיות אדון יחידי על גנו? אמר לו: לך באשר תלך.
ערום מכל חיית-השדה היה הנחש ובכך רצה. אחרי חוה רץ, אל ארץ השממה.
ואלוהים — וכי לא ידע אלוהים לאן יילך הנחש מגן-העדן? אין לנו רשות לדרוש במופלא ולהרהר אחר מעשיו. אין לנו רשות…
כשם שפתח בריסקר כך סיים, פתאום. כל משך הסיפור היתה דממה בחדר וכשסיים לא רפתה, כמו שרפתה בסופם של סיפוריו הקודמים, אלא כמו נותק פתילו של הסיפור ומתוך הדממה העמוקה מבקשים השומעים לקלוט את הדיו הנמלטים. ולא רק זה — כששבתי והרמתי עיני אל פניו של בריסקר, ראיתי שהוא מוחה עיניו במטפחתו הגדולה, כאילו נכנסו זבובונים לתוכן. ועם כך קם מן השולחן ואמר:
“התרתי לשוני הערב. עכשיו אלך.” אף-על-פי שגם עכשיו נתארכו שפתיו, בעבי-זקנו, מתוך חיוך, כמו בכמה וכמה מקומות בסיפורו, הנה קולו היה חנוק. מיהר להפוך פניו אל הקיר ולהתעסק במעילו, שהיה תלוי על המסמר. אבא ואמא הוסיפו לשתוק ולא הפצירו בו, כמנהגם בערבים קודמים, שישתה כוס אחרונה של תה לפני לכתו. גם לא אמרו לו, שהגשם עודו יורד. אבל בריסקר עצמו, בחבקו את מעילו בשתי זרועותיו, נפנה שוב אל השולחן ובשקט, כמי שמספר מחשבה תוך שהיא מבשילה במוחו, אמר:
“ואף-על-פי-כן יפה להיות אדם, שהרי מי, להוציא את האדם, מסוגל להפוך את המיאוס הזה, את העולם הזה, למעשייה כל-כך יפה.” ואחר שהות: “קם וברח — אדם! ומניין! ועם מי! ולאן! ולאיזה צורך!… אבל מה פלא — הרי אדם הוא. אדם!”
וכאן לא יכול עוד להתאפק והחיוך שבתוך זקנו נעווה ומבין שפתיו פרץ קול משונה, כמי שמתעטש בשפתיים חשוקות. קומתו הגבוהה, הנאה, נרעדה. ופתאום השגתי שהוא בוכה, בריסקר.
“אדם!” שמעתי מתוך הקול המשונה הזה שנפלט משפתיו. “הוא יורה לאלוהים כיצד בוראים עולם!”
כל זה, פרץ-הבכי והמלים הרסוקות, ארך כהרף-רגע. לפני שהבינותי אני איך נתבלבלה לפתע המעשייה הנפלאה שסיפר בריסקר, לפני שידעו אבא ואמא מה לומר, כבר חפן בריסקר את מגבעתו השחורה ויצא מן הצריף כמעט בריצה ומעילו ומגבעתו בידיו.
רק כשנשמע הגשם בעד הדלת הפתוחה קם אבא ממקומו וביקש לרוץ ולהתלווֹת אל בריסקר, אבל אמא אמרה לו:
“הנח לו. הוא צריך להישאר עכשיו לבדו.”
ויותר לא דוּבר בו. ברגע ההוא ראה אבא אותי יושב במיטתי, כיוון שמגודל התרגשותי לא יכולתי להוסיף ולשכב מתחת לכסת ולהעמיד פני ישן. אבא נתן בי את עיניו היפות, שאורה של המנורה הירוקה נתנצנץ בהן יתר על המידה, אמר לאמא מה שאמר בפולנית, נשק לי וכיסה אותי, כשהוא מקפיד לתחוב את שולי הכסת בין המזרן לבין מסגרת המיטה. ואז כיבו את המנורה ושכבו במיטה הגדולה, בשתיקה.
זה היה ביקורו האחרון של בריסקר בצריפנו. כיוון שהייתי כמעט תינוק השכיחוני עיסוקי שלי אותו ואת מציאותו. אחרי-כן בגרתי, עזבתי את המושבה ולא היה במאורעות-חיי ובאנשים שפגשתי מה שיחיה את זכרו של בריסקר. ופתאום — קם לתחייה — בלי שום גירוי, כדרך שנוהגים לומר — כל הסיפור הזה, כפי שסיפרתיו, כשנזכרתי בסיפור ונזכרתי בערב ההוא נתמלאתי גם אני תוגה חסרת-שחר והדמעות הציפו את עיני. למחרת נסעתי לבקר את אבא וסחור-סחור, כבדרך-אגב, שאלתיו על גורלו של בריסקר.
“מניין זוכר אתה את בריסקר? הרי היית תינוק באותם הימים,” זקף בי אבא עיניים תמהות.
נתתי לו סימנים וראיתי שנדהם, מפני ששכלו לא השיג, שתינוק כמוני שמע וקלט ושימר בזיכרונו דברים אלה.
“הוא היה איש מסכן,” אמר אבא. “הוא גידל זקן והניח שני זוגות תפילין מפני שלא האמין באלוהים. הוא היה פקיד — שוטף רצפות ונושא-מכתבים של הסתדרות האיכרים. וזה רק בזכות אביו, שהיה ממייסדי המושבה. וגם אשתו…” כאן היסס אבא, מפני שבעיני האב עודנו מוסיפים להיות תינוקות גם במלאת לנו שלושים, אבל לבסוף גבר על מבוכתו והוסיף: “וגם אשתו גירשה אותו מן הבית — הצליפה על פניו בשפונז’ידור — מפני שהחריב את רכושו של אביו וביטל ימיו בסיפורי מעשיות. אה,” נאנח אבא. “היו לו מעשיות יפות.”
“ומה אתו עכשיו?”
“אינני יודע,” משך אבא בכתפיו. “נעלם, פתאום נעלם מן המושבה. באמת אינני יודע לאן זה נעלם פתאום… לפני שנים…”
-
“שעיע” במקור המודפס. צ“ל להיות שעיר – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.