מודה ומתוודה למיכל משיבת נפשי ונוטרת ימיי בלב מסור ואוהב, מוגש זר סיפורים זה. חנוך ברטוב

כבר בראייה ראשונה הוליד בי האיש הרגשה משונה, לא הרגשת אשם, שהרי לא נשאתי כל חטא בלבי אלא, נאמר, משהו מוזר, לא נוח. ואף כי לאחר אותו בוקר לא הוספתי להרהר בו ולכאורה פשוט שכחתיו, הנה, משהופיע שנית ליד ביתי, ידעתי שזכרו נקבע בלבי, שכן הכרתיו מיד ובפעם הזאת גם נרעדתי.

בפעם הראשונה ראיתיו בבוקר, פתאום נשתלח קולו של השעון על פני כל הבית, בצלצלי תרועה קדח והבקיע אל תוך מרפד חלומותיי. ואני, כדרכי, בעיניים עצומות זינקתי ממיטתי, חבטתי עליו בכפי ונשארתי עומד בתוך הדממה. רגע ביקשתי לשוב למיטה, אך השעה שבע, ידעתי, ולהתכרבל בחלומותיי לא אוכל כבר בין כך ובין כך. קרבתי לחלון, הסטתי במשיכה אחת את הווילון ופתחתי את חדרי לאור היום. וכך ראיתי את האיש. ממש ממולי, סמוך אל גדר־האבן הדחויה, עמד צעיר צנום ועיניו נעוצות בבית. עיניים גדולות היו לו, או שמא רק נדמה היה כך, מפני שלחייו היו נפולות ואפלות. כדי רגע עמדנו כך, זה כנגד זה, כאילו לא השיג בראשונה, שהווילון הוסט ואני עומד בחלון. לפתע הבחין בי, נרעד, עקר ממקומו ונחפז להתרחק.

זה אולי הדבר שנשמר זכרו בלבי – הסתלקותו. הן זכותו של כל אדם לעמוד ולהזין עיניו בבתים שבצדי הדרכים. ואף־על־פי־כן, שכונתנו אינה שכונה רגילה, שכונת גבול היא. יותר מזה, חציה מעבר מזה לגבול וחציה מעבר מזה. מן השכונות הנטושות. ואף כי עד היום, באמת, לא אירע בשכונתנו כל מעשה, שיש בו כדי להדאיג, הרי לא היינו שקטים כל כך, בעיקר בשנה הראשונה. איני מכחד – אילו השיגה ידי הייתי עוקר לשכונה אחרת, אלא שידי לא השיגה, וכאן ניתן לי בית נאה, בלא דמי־מפתח, ובשכר שש לירות בחודש לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. בית כזה, שלפני המלחמה מתגוררים היו בו עשירי העיר, אין אדם מפקיר בגלל איזו הרגשה של אי־נעימות. מכל מקום, קל להבין אילו מחשבות חלפו במוחי ברגע שראיתי צעיר צנום זה, שפניו אפלים ושערו חלק ושמנוני, עומד כנגד חלוני. אחרי שהסתלק נשתהיתי עוד קצת ליד החלון. ואחרי כן חזרתי לענייני. שהרי בשמונה עלי להיות במשרד. זה היה בפעם הראשונה.

ואולם בפעם השנייה הותיר אחריו יותר מאשר אי־נוחות. ניתן לומר שביום ההוא התערערה שלוות נפשי. יום אחד, אחרי הצהריים, עמדתי על גג ביתי ומשחתיו בזפת. הימים היו ימי סתיו וגשמים כבר נרמזו ברקיע, וכיון שבכניסתנו לבית מצאנו סימני לחות ועובש על התקרה ובזוויות הכתלים, החלטתי לזפת את הגג. בכלל, מיום שנפל בית זה בחלקי התמסרתי בהתלהבות לשיפוצים ולתיקונים. הייתי שב מן העבודה, אוכל, מחליף בגדי, ומתחיל להתעסק בבית ובחצר. והיה מה לעשות! יותר משנה עמדה השכונה בעזובתה. בין הכיבוש ליישוב־מחדש נעשתה כאן מלאכת הרס רבה. מעט עשו החיילים והרבה בוזזים למיניהם. איני מדבר על רהיטים שנלקחו. דלתות וחלונות נעקרו מציריהן, אביזרי חשמל הוסרו, ברזים הוצאו מתברוגם, אריחי חרסינה נתלשו מן הקירות. כשנכנסנו לביתנו מצאנוהו ריק ומרוקן. רק כשהחילונו לנקות ולטהר את הבית ראינו, שבית עשירים הוא, אף כי מכל העושר הזה לא הותירו לנו אלא גל של עיתונים ישנים וכד נחושת קטן, ירוק כולו. אשתי הייתה עגומה במקצת. איזו חורבה מצא לי, אמרה מן הסתם בלבה. אבל אני אמרתי לה, שלא תעבור שנה ואהפוך בית זה לפינת חמד. וכך באמת עשיתי. מי שראה את הבית כשנכנסנו לתוכו ורואהו עכשיו, פשוט אינו מאמין למראה עיניו.

מכל מקום, אותו יום עמדתי על הגג, שפוף, מושח את הזפת המרוככת על הבטון. והנה, משהזדקפתי פעם לתת מנוחה לגבי הכפוף, נחה עיני על אותו צעיר, שפניו אפלים. הפעם לא עמד לבדו. לידו עמד גבר שני, אפל כמותו, אבל שמן וקשיש ממנו, בחליפה חומה, שפסים אדומים עוברים אותה לארכה, מסוג החליפות שהיו חביבות על הערבים העירוניים. בלי הרהור נוסף, כמעט אינסטינקטיבית, זרקתי מידי את המברשת קשַת הזיפים, ומיהרתי לרדת בצינור המים מן הגג כדי לעצרם ולשאול מה מעשיהם ליד ביתי. ובכלל, מי הם. אלא שעד שירדתי ועד שהגעתי כבר הסתלקו.

איש לא אמר עלי מעולם שמוג לב אני. ואולם באותו לילה קמתי ובדקתי פעם נוספת את מנעולי כל הדלתות. הצטערתי על שאין תריסים בביתנו, שהרי אצלנו יש סריגי ברזל במקום תריסים. כששכבתי במיטתי גמור היה בדעתי לתפוס צעיר זה ולגלות מי הוא ומה מחפש הוא בביתי. תכנית שלמה למארב תכננתי לי, אלא שימים נקפו והצעיר נעלם מן העין. ובינתיים סיימתי את כל מלאכת השיפוץ לקראת החורף. סיידתי את כל הצריך סיוד, צבעתי את כל הצריך צביעה, סתמתי את הפרצה בגדר הדחויה והתרועעתי עם השכן, שבא לשבת מעבר לה. כשירד החורף לשכונה כבר הייתי בחזקת אזרח.

ובוקר אחד, בוקר גשום ומעומעם, עמדתי שוב בחלון. אף שחבוש היה מגבעת וכל גופו נתון בתוך מעיל גדול, הכרתיו מיד. נמלאתי שמחה גדולה, שהנה ניתן לי סוף־סוף לפרוק מעצמי מועקה כבדה וסתומה זו, שעכשיו ידעתי כבר בוודאות שלא הרפתה ממני. חטפתי חלוק ורצתי אל החצר הרטובה.

“הי”, צעקתי, “אתה שם. בוא הנה”!

שוב ניסה לחמוק ולהסתלק.

“בוא הנה”! חזרתי וצעקתי. “הפעם לא תברח לי. בוא הנה, אמרתי”!

הוא עמד. מתחת למגבעת הרטובה היו פניו אפלים שבעתיים. קרבתי.

“מה אתה רוצה כאן”? שאלתי.

“אני לא מבין”, אמר צרפתית. דבר זה לא חשבתי עליו. יותר מפסוק זה וכיוצא בו, איני שומע צרפתית.

“עברית”, אמרתי לו. וגם הייתה לי כוונה בכך, “עברית אתה מדבר”?

פשט ידיו, כמביע צער, אך פניו אמרו: אינו מבין.

“אנגלית”?

“קצת”, התחייך, משמע, ישנה לשון משותפת. משותפת בקושי, למען האמת. שכן גם האנגלית יוצאת מפי קצוצה ורצוצה. אבל לעמוד על טיבו של עובר זה תספיק.

“מה אתה עושה כאן”? חזרתי ושאלתי אנגלית.

“זו אינה פעם ראשונה!! מה זה שאתה עומד כאן בכל פעם”?

“אני, סתם. אני עובר”.

כעסי גבר. ראיתי בעין, שצעיר זה מבקש לשטות בי. טיפות הגשם התחילו להתעבות ולשקוע בחלוקי. פעם זו לא אניח לו להתחמק.

“בוא”, אמרתי, “בוא ותיכנס אתי הביתה. כמה דברים טעונים בירור בינינו”.

לא סירב. לא ניסה לומר, שאין לי זכות לעצרו. אדרבה, אפילו נדמה היה לי, שאני רואה נצנוץ של שמחה בעיניו הגדולות. כבר הצטערתי. אבל לא לכבודי היה לסגת מדברי, וגם גמרתי בדעתי לחקרו. נכנסנו, לכאן, לחדר זה.

לא ביקשתי לשבת. להיפך, ברגע שנכנסנו לחדר פניתי אליו בחריפות. “מי אתה, הגד”?

“ארמני”, אמר. “אני ארמני”.

תשובתו הייתה בלתי־צפויה. אני חשבתי שערבי הוא. שהרי למען האמת תמיד חיבבתי ארמנים. אולי לא חיבה, אלא רחמים עמוקים. פעולתו של “מוסה דאג” התמידה עלי. והבדיחות, הבדיחות הארמניות. “ירוק תלוי על העץ ומצפצף” זה משהו מיוחד במינו. עתה, כשגילה את זהותו, ראיתי כמה ארמני היה צעיר שחוח, שחור ונבוך זה. העיניים הגדולות היו גדולות באמת. עיניים שקדיות, כותב כמדומני ורפל. ואף יהודי, או אולי אשורי. אמת היא, שמכבר רציתי להחליף דברים עם אחד מהם, אבל לא כך. מכל מקום אמרתי בלבי, אבקש שישב. ובכל זאת עלה הרהור־פתע וניצח את כל רחמי: ארמני או לא – מה הוא עושה כאן?

“לא שאלתי מה אתה, אלא מי אתה? מה אתה עושה בכל פעם ליד ביתי"?

“רק רציתי לראות”, חזר על דבריי. פרד, אמרתי בלבי.

“מה יש כאן לראות? מדוע התאהבת בבית הזה דווקא”? דיברתי בגסות, מפני שהרגשתי כמה נורא לחקור ארמני בצורה כזו. פתאום נזכרתי בסיפוריו של סרויאן וחיוך טוב פרח בלבי.

“אני עובר כאן לעתים. ומלבד זה – אני נוסע בקרוב לאמריקה. יש לי דוד באמריקה".

הוא הוציא אותי מכלי. אני עוצר אדם, טיפוס חשוד, והוא, באיזו שלווה הוא מדבר. נוסע לאמריקה.

“את מי זה מעניין”? הגבהתי קולי. גם הרגיז אותי, שכל אותה שעה לא פסקו עיניו לבלוש בחדר, שריח צבע טרי עומד בו, כמי שרצה למצות הזדמנות לראות את ביתי גם מבפנים.

“אני שואל פעם עשירית: מה אתה עושה בבית שלי?”

“אל תכעס עלי, אדוני”, אמר בקול רך, באנגלית מזרחית, המתיזה את הריש’ים. “אני רק ארמני”.

פתאום הבינותי מדוע הוא חוזר על כך. היה כאומר: מה לי ולכל זה. אני חוצה את המלחמה ומבקש: רבותיי, חכו רגע, בבקשה, אני לא מקומי, הניחו לי לעבור.

“איפה אתה גר”? כמעט על כורחי התרכך גם קולי.

“עכשיו אצל אחותו של סבי. גם היא ארמנית”.

“מה פירוש עכשיו”?

“מיום שחזרתי”.

“מנַיין”?

“מביירות למדתי בביירות כשפה הייתה המלחמה”.

“לשם מה חזרת”?

“לראות את אחותו של סבי”.

ידעתי מה עוד ביקשתי לשאול: היכן ישבת לפני המלחמה? לא שאלתי. במקומה הצגתי לו שאלה אחרת:

“אתה מהארץ? מישראל”?

“אני כבר נולדתי כאן”.

“והמשפחה”?

“המשפחה”? חייך, חיוך שקט אבל נבון מאד. חיוך ארמני, אמרתי בלבי. “המשפחה זה כך: אביו של סבא שלי היה בארמניה. אחרי־כן עבר עם אשתו ועם הבנים לסוריה. הוא גם מת בסוריה. הבנים ברחו למצרים. אחרי המלחמה הגדולה בא סבא שלי לכאן. גם אחותו הצעירה. האח הבינוני נסע לאמריקה. עכשיו אני נוסע אליהם”.

“אה”, הפטרתי. כבר רגזתי על עצמי על רוח שטות שנכנסה בי ודחפה אותי לעצור ארמני זה ולהכניסו לביתי. בחוץ ירד כל הגשם לארץ. אשתי התעסקה בזריזות במטבח. עלי למהר, שלא אאחר למשרד.

“ככה זה אצל הארמנים”, חייך הצעיר חיוך שסופו אנחה. תפסתי מיד, שגם בקולי שמע אנחה ולבי אמר לי, שהוא מתכוון לספר עוד דברים עליו ועל משפחתו. דברים עצובים.

“שמע, ידידי”, אמרתי. “לא מוצא חן בעיני, שאתה מסתובב כאן. וגם איני יודע מי ומה אתה. אלא מזלך הוא – שאני מחבב ארמנים”.

“הארמנים הם או־קי”.

“רק אל תעמוד בחלוני”.

“לא, ודאי לא. ודאי אפליג במהרה. אנא, סלח לי, אדוני, על שהטרחתיך”.

הוא סבב על עקביו ופנה אל הדלת. פסע שתי פסיעות ונעצר ליד המזנון. עמד וגבו אלי ופניו לא נראו. הוא הושיט את ידו ונגע בכד הנחושת, שניצב על המזנון. אשתי מירקה אותו יפה, החזירה לו את הברק האדום וגילתה את הערבסקות הנפלאות שעליו.

“כלי יפה, לא כן”? אמרתי, והוספתי משום מה: “אשתי אוהבת מאד כלי נוי”.

“כלי יפה מאד. הוא הובא מאפגניסטן”. בזהירות רבה החזירו למקומו והזהיר פניו אלי. “סלח לי, אדוני, על הטרדה שגרמתי לך”.

ויצא. מאז לא נראה עוד. משער אני, שאכן הלך אל דודו באמריקה. ובאמת כל העניין כבר נשכח ממני. רק עכשיו, כשראיתיך עומד ליד המזנון ומשתעשע באלמוג, נזכרתי באותו ארמני צעיר. אשר לכד הנחושת – ברגע שיצא הארמני מן החדר לקחתיו מעל המזנון והכנסתיו לכיס מעילי. בדרך לאוטובוס השלכתיו באחד המגרשים הריקים.

בימים ההם — כלומר, כאשר שמעתי את המעשה הזה מפיו של בריסקר — הייתי ילד קטן, כל-כך קטן, שטרם יצאתי ממיטת-התינוקות. אין פירוש הדבר, שתינוק גמור הייתי, שהרי רק כשמלאו לי שש שנים ונולד אחי עברתי אני לישון על הספה ופיניתי את מיטתי לו. מכל מקום, גדול מבן שש לא הייתי. ומדוע מתעכב אני על כך, מפני שאנשים שילדותם רחקה מהם יתר-על-המידה מטילים ספק בכוח זיכרונו של קטן. אילו באתי לתאר את המיטה עצמה, למשל, שהיתה צבועה חום-עכור, כמין צבע של עץ, ושלמראשותיה ולמרגלותיה קבועים היו, מעל לגובה המזרן, שני לוחות, שמצויר בהם צבי הנאחז בענפיהם של שני עצים, אפשר היו מאמינים לי, אבל לכשאספר גופי-דברים, פרטי-שיחות ומעשיות שלמות, כגון המעשה בגן-העדן, שסיפר בריסקר בביקורו האחרון בצריפנו, מן הסתם לא יאמינו. יאמרו כי מעשה זה, שהוא למעלה מכוח-השגתו של קטן, אי-אפשר שיזכרנו, על אחת כמה בפרטוּת כזו.

ואף-על-פי-כן — מפי בריסקר שמעתי את המעשה הזה לפני חצי-יובל שנים. אמת: איני מוכן לערוב בראשי, שמה שאצור היום בזיכרוני הוא-הוא המעשה שסיפר בריסקר. ואפילו לא שבריסקר עצמו היה כפי שנשמר בזיכרוני. אינה דומה ראייתו של קטן לראייתו של גדול. פעוטות מתקשים להשיג מה שאינו גלוי לעיניהם ובוודאי לא ישיגו מה שעדיין לא נתנסו בו, ועל כן, בבואם להקיש מן הנגלה אל המסתבר מרבים הם להסתייע בדמיון המצרף לו צירופים נאים משלו ואלה נקבעים בזיכרון לא כעל לוח-צילום אלא — נאמר — כעל בד של ציירים, שיונק חיוּתו מכוח חירות-דמיונו של מציירו.

וחייב אני להקדים ולומר כמה דברים על בריסקר עצמו, או כפי שאבא היה מכנהו מפני הכבוד — ר' שאול. הוא לא היה מן השכונה שלנו, מן השוק הקטן, ומן הסתם לא ראיתיו אפילו פעם אחת קודם שהחל מבקר בצריפנו. מן הוותיקים היה, מן הקולוניסטים, וגם ביתו היה שם, בעברה השני של המושבה. שם היו בתים רווּחים בחצרות גדולות. שם היו דקלים וברושים וגויבות ומטפסים ריחניים והרבה צל. שם היו גרים אנשים, שכבר ידעתי, כי הרבה תלוי בהם וברצונם. עבודתו של אבא, למשל, ושל כל שכנינו בשוק הקטן. הרי, בכלל, לא שמעתי מדברים בקולוניסטים אלא בשעה שדיברו בפרדסיהם, אם בעניין הקטיף ואם בעניין ההשקאה ואם בעניין הגיזום. היה לנו שכן אחד, ששימש משגיח באחד הפרדסים ומקבל היה, כמדומני, משכורת חודשית. הוא היה הולך לעבודה בוקר-בוקר, בכל ימות השנה. ומעמדו העיר את קנאתה של כל השכונה.

לא ייפלא, על כן, שכאשר שמעתי את דברי אבא אל אמא, שהזמין אלינו את בריסקר, שהוא בנו של אחד הקולוניסטים הוותיקים ופקיד בהסתדרות האיכרים, הייתי נרגש ונבוך כאחד. שהרי היו כאן כמה וכמה דברים מוקשים: מדוע יבוא קולוניסט אלינו לצריף? מדוע יזמינוֹ אבא אלינו, לאחר כל מה שהוא ושכנינו מספרים ביניהם לבין עצמם על האיכרים — ומה עוד שהוא פקיד בהסתדרות האיכרים? בייחוד דבר אחרון זה העביר בי צמרמורת. כבר יכולתי לראות בעיני רוחי את דיוקנה של ברייה זו שמקופלים בה שלושה עניינים נוראים. מה זה פקיד בהסתדרות האיכרים לא ידעתי, אבל ידעתי מהו פקיד — פקיד הריהו, למשל, קפלנסקי, שאף-על-פי שהוא גר בגבולה החיצוני של שכונתנו, כלומר בשכונה של חדשים מאתנו, מעבר ל“שָלָל”, סמוך לשכונת התימנים, הנה רשע מרושע הוא וכוחו גדול. קפלנסקי, וזוג-אופניו, ותיק-העור התלוי על הכידון, שהוא מלא מפתחות-צינורות ופטישים ובכוחם מאיים הוא בכל פעם שיפסיק את המים. פקיד הוא אדם, שאפילו דמעותיה של אמא אינן מבריחות אותו מחצרנו. פקיד הוא אדם, שאבא מקבל פניו בשתיקה קודרת, ממין השתיקות שאני רואה אצלו, כשאמא בוכה ואומרת, שאפילו נעליים לילד — כלומר לי — אינה יכולה לקנות, והיא אנוסה לכלוא אותי בבית מפני שאי-אפשר להתרוצץ בסנדלים, אחר שכבר החלו הגשמים. זה — פקיד. גם הסתדרות — תמונתה של זו מצוירת היתה בדמיוני, אף-על-פי שאת פניה לא ראיתי, כל בני-דודי הרבים היו אנשי-הסתדרות וגם בשכונה שלנו היו לה חסידים רבים. מכל מקום, תמיד היו מדברים בה וציירתיה לעצמי בדמותה של גברת קרוֹל — אשתו של הטייח, שמגרשו גבל במגרש שלנו. היו אומרים עליה, שיש לה כוח ללא-מצרים על בעלה וכשהיינו שומעים פעמים את צעקותיה בערב, היה אבא שלי מחייך ואומר: היא כבר עושה לו את המוות. כוח כזה היה גם להסתדרות על האיכרים, אלא שלא תמיד משתמשת היתה בו. שהרי כך היו אומרים בני-דודי, כאשר באו אלינו והתווכחו עם אבא: ההסתדרות היתה צריכה לתת להם על הראש… לשבור להם את הידיים ואת הרגליים… איך יכולה ההסתדרות לעמוד מן הצד ולשתוק, כשהאיכרים מוצצים את דם-הפועלים… ביטוי אחרון זה מצא מאוד חן בעיני, מפני שהיה ציורי כל-כך. מיום ששמעתיו לראשונה ראיתי כך את כל האיכרים, כשהם מוצצים את דם הפועלים. אצלנו, בשכונה, היה משחק חביב מאוד — היינו מוצצים איש את בשר זרועו עד שהיינו רואים מין מטבע תווּי כולו נימי-דם אדומות וזה היה, כנראה, הדבר, שעשו האיכרים, אלא שלא בדרך משחק.

ואת האיש הזה — בריסקר — שבו נתקפלו שלוש התמונות הללו, הזמין אבא לשתות תה אצלנו בצריף! נרגש מאוד הייתי כל אותו הערב, מפני שכבר רציתי לראותו מקרוב ולחזות במה שיתחולל אצלנו. נדמה היה לי, שגם הורי נרגשים ומפוחדים — שאם לא כן מדוע מרבים הם בערב לדבר פולנית, ושמו נזכר שוב ושוב בשיחם ומדוע מנידה אמא ראש ומרבה כל-כך להיאנח?

היה ערב חורף — מאותם הערבים, שבבגרותנו מסעירים הם בלבנו געגועים לנעורינו שכילינו, ובילדוּתנו ממרטים הם את דמיוננו בתעלומות המייבבות מעבר לתריס. כבר שכבתי במיטתי, מכוסה עד אוזני בכסת-הנוצות התפוחה. אמא הביאה את הפתילייה מן המטבח, הציבה אותה על השולחן ושפתה עליה את הקומקום הגדול, שכבר הוציא מזרבוביתו סילון סמיך של אדים. למעלה, על תקרת-העץ הצבועה צבע-שמן מתנצנץ, אפור, טבעה מנורת הנפט טבעות של אור צהוב. בטבעת הפנימית היתה התקרה מזיעה את האדים שפלט הקומקום. גשם התנפץ על רעפי-הגג וכמה מקומות שבכותל כהו מן המים שנספגו בין בּקעי הלוחות. מעבר לתריס, בחצרו של מיסטר טויטל, היה מישהו בועט בפחים.

ואז נכנס בריסקר, ישר מתוך הגשם, כולו שחור, ממגבעתו הירושלמית וזקנו המגודל ועד למעילו הארוך — מעיל שאינו לא מעיל-עליון ולא מקטורן, אלא בגד שמקורו בדורות קודמים. ברגע שדפק בדלת קפץ אבא לקראתו, הכניסוֹ, נטל מידו את מגבעתו, ניערה אל הרצפה ותלאה על אחד המסמרים, שקירות הצריף היו משופעים בהם, וסייע לו לפשוט את המעיל ולתלותו, פרוּש במידת-האפשר, על שני מסמרים אחרים. ובריסקר, מכיסו האחד משך כיפה גדולה וחבשה על ראשו, שהיה גזוז-שיער ומכיס אחר שלה מטפחת גדולה וקינח בה את מצחו וזקנו. ואחרי-כן ישבו כולם.

אני שמתי עצמי ישן ורק הייתי מציץ — מתחת לשמיכה ומבין עמודי-המיטה — בצורתו, שלא היתה צורת קולוניסט, כאלה שהייתי רואה פעמים רוכבים על חמור בדרכם לפרדסיהם. אבל השחוֹר הזה והזקן הזה ייראו אותי. וגם שתיקתו הנמשכת והתעסקותם של אבא ואמא סביבו. בעיקר פגע בי, שאמא גילתה פתאום קרע במעיל התלוי על הקיר, כמין רי"ש, נתרגשה מאוד ומיהרה להוציא ממגירת-השולחן מחט וחוטים וישבה לאחותו. כל-כך יראים ומתבטלים הם מפני ברייה שחורה זו, כאב עלי לבי, ומזימות-נקם נוראות החלו נרקמות במוחי הקטן. אלא שלכלל מעשה לא הגעתי. לא מפני שהייתי קטן — אלא מפני שעוד באותו ערב כבשני בריסקר בסיפוריו.

אבא שלי גם הוא אוהב לספר סיפורים ויודע לספר סיפורים, אבל למן הערב ההוא ובימים המועטים שהיה בריסקר נכנס אצלנו — והרי כל ידידות זו, במידה שאני זוכרה, היתה קצרה ביותר — היה אבא שותק ובולע את סיפוריו. וגם אמא, אפילו בשעה שעיניה היו נעצמות וראשה היה צונח מעייפות, היתה מאזינה. היום אני יודע, שמספר-אמן היה. כשקראתי לאחר שנים את “בת ציון” לא יכולתי להיתפס לסיפור, אולי מפני שראיתי כל הזמן את בריסקר היושב לשולחננו, כורך זקנו על אצבעו, נועץ עינו בזווית האפלה שמעל למיטתי ומספר באריכות, באהבה, בעשיית צדק לכל גיבור ולכל אירוע, וקולו מתנגן, כאילו לא מעשה ששמע, או ראה, הוא מספר, אלא הוא גופו חלק מן הסיפור, שנעתק ממחוזו ובא לשבת כאן בצריפנו.

וזה הטעם, שלא פתחתי בסיפור מעשה גן-העדן, אלא הקדמתי את כל הדברים האלה. בריסקר — פקיד הסתדרות האיכרים — היה בעיני איש-מסתורין. ההתחפשות והאגדה והעצב שלובים בזיכרוני עם שעשוע-האמנות הראשון ששמעתי מימי, ואין זה מסתבר בלא זה.

בראשית — פתח באותו ערב, ערבו האחרון בצריפנו — בראשית היה תוהו ובוהו. ודבר זה מפורש בתורה. היינו, את סדר הזמנים מתחילים אנו למנות למן היום הראשון ההוא, שקצה נפשו של ריבונו-של-עולם בתוהו-ובוהו. אבל באמת היה גם התוהו-ובוהו מין קיים, שאם לא כן אין אנחנו יכולים, חס ושלום, לומר שאדון-עולם אין לו ראשית. אדון-עולם שרוי היה מקדמת-דנא בתוך התוהו-ובוהו, שהוא חומר בלי צורה, בלי השתנוּת, בלי זמן. רק סדר הזמנים מונים למן הרגע שהתחיל אלוהים לצור צורה לעולמו ולהוציא את הבריאה מן הכוח אל הפועל.

אבל פה ניצבת לפנינו קושייה גדולה וחמורה, שאין התורה מתרצתה — כדרכו, פתח בריסקר בסיפורו פתאום, בלא אזהרה, בגופו של דבר. ורק עכשיו נשתהה קצת, לקח סיגרייה מחפיסת ה“פרפר” של אבא והבעירה מעל לזגוגית המנורה, כמו לזמן לאבא אפשרות להשיב על השאלה שטרם נשאלה. — נצח-נצחים שוכן היה אלוהים במאפליה הזו. מה ראה — לפני פחות מ-ו' אלפים שנה — לברוא את העולם? בכן, אומר אני: לו, כביכול, היה אז רע ומר. מסותר היה בעבי התוהו, בלא יום ובלא לילה, בלא תמול ובלא מחר, בלא עץ מלבלב ובלא ציפור מצפצפת. הרי אפילו שמים לשבת בהם לא היו לו, אלא מרחף היה על-פני התוהו-ובוהו — בלי ראשית, ואילולא יום הראשון ההוא, גם בלי אחרית.

לא על נקלה עשה הבורא מעשהו ביום ההוא. צופה היה מראשית אחרית ולא בכדי כלא את כוחו הנורא. מי יודע כמה נצחים תלוי היה על שפתיו המאמר “יהי אור!” ולא אמרוֹ. המאמר הראשון יסובב מאמר שני ואחרי יום ראשון יבוא יום שני ושלישי ורביעי. צבת בצבת. ואולם, אם לא יניע גלגל ראשון, הרי גם האלוהוּת גופה — אם מוּתר לומר כן — כאילו לא יצאה חס-ושלום מן הכוח אל הפועל.

ביום הראשון ההוא לא יכול עוד האלוהים לעמוד באפילת התוהו הנוראה וקולו רעם מקצה התוהו ועד קצהו: יהי אור. פתאום התפוצץ האור הנורא ההוא, אור שבעת הימים, במרחב-יה. הרי האלוהים ידע מה עלה במחשבתו, אך מפני שהסכין אל האפילה חשכו עיניו. ולא רק מפני כן, אלא מפני שבראות ריבון-העולם בעין את התוהו לא יכול עוד לאצור בבית-גנזיו את הבריאה, שהיתה מקופלת במחשבתו ולהוסיף ולהיות ריבון-האין.

תאוות-היצירה הנאדרה של הבורא נעשתה עתה אדון לאדוניה. בקיעת התוהו למים עליונים ותחתונים היא ראשית סדר-הזמנים, היא ראשית מעשה. בזה אחר זה נקווּ המים ונראתה היבשה, נתכסתה הארץ דשא-עשב ועצי-פרי למיניהם. יום אחד, יום שני, יום שלישי, יום רביעי.

וביום הרביעי, בראותו את השקיעה הראשונה של החמה אל תוך ים העדן הגדול, בראותו את הים המתיז קצפו אל החוף ואת מלוא עולמו הירוק, נתמלאו עיניו דמעות-גיל. מעשה-בראשית עלה בתפארתו שבעים ושבעה על חזון-היקום, אשר צפה בהיות עוד הארץ תוהו-ובוהו. ברגע ההוא דחה מעליו את כל הספקות והכריע בדעתו לברוא את החי אשר נשמה באפו.

אין לשער את חדוות הימים ההם. ואף-על-פי-כן רשאים אנו לומר, שיום אחד גדול היה מקודמו. ביום החמישי בזרוח השמש — וזו היתה זריחתה הראשונה מן היערות אשר בקדמת עדן — ישב אלוהים לברוא את החי, את חיית-הים ואת עוף-השמים. אם עד אותו יום גילה את כוח האלוהוּת במעשה בריאה, הנה כאן, בבריאת החי, יתגלה שמץ ממהוּת האלוהוּת. כאן יהיה הפלא הגדול, אשר לא היה ולא יהיה עוד דוגמתו. בלב מלא ובאהבה גדולה ישב כל אותו היום וברא את ריבוא מיני החי אשר במים והעוף אשר בשמים, לנהר ולבקעה, לים ולמישור, לתהומות ולהרים. כל ארץ העדן כולה החלה שוקקת חיים. כבר שקעה השמש ועלה הירח החדש וזרחו הכוכבים החדשים ואלוהים עודנו בורא יצורים, את הרמש למינהו ואת החי והבהמה למינה. רק בבוקר יום השישי כילה את מלאכתו השגיאה.

כשנתגלגל קולו של הבורא ביום הראשון וזוהר הבריאה מילא את התוהו, כבר היה יום השישי הזה צפוי וגזור. לא בכדי ריחפה רוח האלוהים על פני התוהו נצחי-נצחים. ביום השישי בבוקר השקיף אלוהים ממעונו וראה את עולמו והנה הוא כליל-השלימוֹת, דבר לא נעדר. הכול טוב ויפה, עד פרטי-פרטיו, מביצי-כינים ועד קרני-ראמים. עולם יפה בראתי, אמר בלבו. עולם שלם בראתי. ומגודל שמחתו ביקש כביכול שתבל כולה תאמר שירה, תיתן תודה ותהלל יה.

אבל העולם לא אמר שירה. לא הימים ולא הנהרות. ההרים לא רקדו והעצים לא רחשו. ואפילו דגת-הים ועוף השמים וחייתו-ארץ לא פצחו רינה. לעסו עשב והעלו גירה וטרפו זה את זה, ואת גדוּלת הבורא לא ידעו. שהרי כך בראם האלוהים. גם בבואו לברוא את החי מנע מהם את יסוד הבינה. ואת דעת היופי. ולכך באמת נתכוון בבוראו אותם. שלא יתגדלו על יוצרם. ואולם כעת, כשכילה אלוהים מעשיו ולא נמצא מי שיגיד: אדוני בחוכמה יסד ארץ — לבש הבורא עצבוּת, ואף-על-פי שהוציא את עולמו מן הכוח אל הפועל, לא נחה דעתו.

לכאורה, כבר צריך היה ריבון-העולם לדעת, שזו שעתו של האדם להיברא. אבל מפני שידע מה צפוי לו מן האדם עלתה על לבו בריאת המלאכים. כל-כך היטיב לתכן את סגולותיהם עד שהסיח דעתו מעיקר גדול אחד — ולא ייפלא הדבר — ובראם בהבל-פיו. מיד נתמלאו השמים סיעות-סיעות של מלאכים צחורי-כנף וקול-שירה נשמע מקצה הארץ עד קצה. פרקי-תהילים נזדמרו בחלל-האוויר. השמים מספרים כבוד אל ומעשה-ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת. בכל הארץ יצא קולם ובקצה תבל מליהם. שירה נשגבה כשירת המלאכים ביום השישי ההוא לא שמעה אוזן אדם מעולם. אלוהים ירד לגנו, להתהלך לרוח היום, וכל מקום שהזין בו הבורא עיניו מיד היו המלאכים פוצחים רינה ומהללים את מעשיו.

השמש, שמש-בראשית לבנה ובוערת, עמדה בחצי השמים. אלוהים בוחן את יצירתו, כבקרת רועה עדרו, והמלאכים שרים. עכשיו כבר צריכה היתה להיות שמחתו שלמה, מפני שתהילות המלאכים מרוממות את כל מעשיו. אבל פתאום נתמלא הבורא חימה גדולה ובחֲמתו גירש את המלאכים מלפניו וציווה עליהם להתלונן ברקיע השביעי. מה בין המלאכים לבין החיות המלחכות עשב — אמר אלוהים בלבו — אלה ואלה אינם מתקיימים אלא מכוח מה שנתן בהם הבורא. ציוום שיטרפו זה את זה — והרי הטרף כל מיהותם. ציוום שישירו — והריהם מקהלת אל-עליון. לאו, לא לתהילות אלו נתכוון הבורא. כמין צווחה מרגיזה ניסרה שירתם בחלל הרקיע, צווחה של שקר. לא בפיהם מהללים הם את הבריאה, אלא הוא, מפיהם, מקלס את עצמו.

היטב ידע האלוהים, שאין עולמו שלם ואת האדם הוא חסר. לברוא עולם, משמע לברוא אדם, לתת בו ניצוץ מכוח-היצירה האלוהי, שיהא הוא, מכוחו, בורא-עולם ומתקן-עולם, ודווקא מפני כן יראה מה רבו נפלאות הבריאה, ודווקא מפני כן יראה הוא — רק הוא לבדו — את גדולת האלוהים.

ואז ברא את הנחש. כשברא אלוהים את המלאכים, ברא בראשונה ברואים שלא תיכן מראש, שתכלית-בריאתם וטעם-בריאתם לא נתבררו גם לו לבדו. אך משגילה פיו ללבו, כי שורש-בריאתם הוא רצונו לשמוע דברי קילוסין, הגלה אותם אל הרקיע השביעי. וגם את הנחש ברא כן — הכול מפני שלא רצה לברוא אדם. רצה שיהיה בו מה שאין בחיה, מה שנתכוון לתת באדם מן האלוהי, אך בלא מה שכל-כך הרתיעוֹ ומנעוֹ מברוא את האדם.

כך נברא הנחש — כולו כאדם, יפה כמותו, חכם כמותו. לא, חכם לא היה, מפני שלא ידע את חוכמת-המעשה, אבל בינה היתה בו, ותאוות-שלטון, ועורמה. ומידה גדולה של עורמה עלולה לכבוש את כל החוכמות שבעולם. הערומים אוּלי אין כוחם גדול לכבוש, אבל מאמינים הם שאין גדול ככוחם. וגם זה כוח.

קרא אלוהים את הנחש להתייצב לפניו ואמר לו: “איך עולמי בעיניך?”

השפיל הנחש עיניו השחורות ואמר: “טוב לחסות באדוני.”

שחק אלוהים ואמר: “הכול בכול, נחש?”

פתח הנחש בברכי נפשי את אדוני וקרא בנעימה את כל פרק ק"ד, בתהילים, עד: יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי.

שמח הבורא בתשובותיו הערומות של ברואו, מפני שלראשונה ניצב לפניו יצור, שמבקש לגנוב דעתו ומעמיד את חוכמתו שלו בניסיון.

“ערום אתה מכל חיית השדה,” אמר לו.

“לא חיית-השדה אני,” אמר הנחש בענווה.

“כל אלה אני יצרתי.”

“את החיה ואת הבהמה בראה האהבה…”

“ואותך?”

שתק הנחש ולא השיב.

“כבר אין מלים בפיך?” צחק הבורא.

“אם אין בקשתי גדולה בעיניך, אקדים שאלה לשאלתך.”

“שאל.”

“תכלית בריאתי — מה היא?”

“תכלית הבריאה מתגלית בטבע הנבראים.”

“וטבעי — מה הוא?”

עכשיו שתק האלוהים. לא היתה תשובה בפיו, מפני שלא בריאה שלמה ברא את הנחש. באמת לא חיה הוא וגם אדם אינו ומלאך על אחת כמה וכמה. ברגע ההוא השיג אלוהים, שבבריאת-הנחש נשתבשו כל סדרי העולם, אשר תיכן בהיות עוד הארץ תוהו-ובוהו. ברגע ההוא השיג אלוהים את הכוח הנורא, אשר נתן בנחש, אך בטרם נועץ בדעתו איך לאבדו מן העולם, צחק הנחש ואמר:

“את חיי אתה מבקש?”

“מי הוא שאמר כך?”

“שומע אני גם מה שפיך אינו אומר.”

“מי שאינו מן החי אין לו חיים.”

“ואדם, המן החי הוא?” צחק הנחש.

“אדם?” תמה הבורא. מניין לזה מה שלא יצא עדיין מן הכוח?

“והרי לכך נוצרתי אני, שלא ייברא הוא, ועוד זאת…”

“דבּר.”

“אם מבקש אתה לכלותני, משמע — לא עלה יפה העולם. ועוד זאת…”

“דבר.”

“מי שאינו חיה ואינו אדם ואינו מלאך ורואה כבשונו של עולם…”

“אינו אלוהי!” קרא אלוהים בחמתו וכל הארץ רעשה.

“ומהו?” צחק הנחש כנגדו.

יום השישי קרוב היה לסופו, השבת כבר היתה מידפקת על היערות שבמזרח והשמש הגדולה הציתה להבות במי הגיחון. והאלוהים ישב על כיסאו ובמר-נפשו ניחַם, כי עשה את החי אשר בו רוח-חיים וביקש להשחיתם את הארץ. וכל זאת בעטיו של הנחש, האומר, כי הוא ואלוהים אחד. אבל צר היה לו לבורא על עולמו שברא, שלא היה עוד יפה ושלם כבאותו יום שישי בין-השמשות. ואז ידע האלוהים, כי גם את הנחש ברא נטול אהבת-יצירה, נטול-רצון-ורוח-יצירה. רק מי שיחונן באלה יראה מה נפלאו מעשי הבריאה.

וערב שבת בין השמשות, ממש בצאת היום, ברא את האדם כפי שעלה במחשבתו נצח-נצחים קודם לאותה שעה.

כשקם אדם מן העפר היה גבר צעיר ונאה, כבן עשרים שנה. שריריו היו דרוכים, עיניו היו צופות למרחקים ונחיריו רטטו עם ריחות גן-העדן אשר נשאה רוח הערב. אדם לא היה דומה לתינוק בצאתו מרחם אמו, אלא למי שניעור משינה כבדה, שינה בלי זיכרונות. הוא לא זכר שום מראה, אבל מקופלת היתה בו אהבת היפה והשגיא. ובשוט מבטו על פני גן-העדן והבוער כולו באור השקיעה, מראשי הדקלים ועד לעמקי הנהר הגדול, צעק אדם צעקת-אושר איומה, אשר נתנפצה אל מול חומת-היערים, ניתזה, נתגלגלה ומילאה את היקום, מקצה השמים ועד קצה השמים. כקולה של המגרפה נשמעה צעקת-בריאתו של אדם, חיות-היער נשתתקו ובילעם בפיהם; הציפורים נצמדו אל בדי האילנות והחרישו; אפילו המלאכים, שקול רינתם בקע והגיע מירכתי הרקיע השביעי, ניטלה נשימתם לשמע הקול המתנפץ ועולה. עד לכיסא-הכבוד הגיעה תרועת השמחה ושם עמדה, שם נאלמה. ובדממה הגדולה הזאת לא יכול עוד ריבון-העולם למשול ברוחו ודמעה אחת נשרה מעינו ונספגה בקולו של אדם. ברגע ההוא — ידע — כילה את כל מלאכתו אשר עשה. ובתוך הדממה אשר מילאה את הבריאה נכנסה השבת.

ביום השבת ההוא לא ישב אדם במקומו, אלא כל היום כולו שוטט בעמק ובהר וביער ועל גדות הנהר. אפילו כבדו רגליו לא ישב להינפש, מפני שבכל פעם נגלו לעיניו מראות ומקומות ובעלי-חיים חדשים. כל הבריאה כולה חדשה היתה לאדם והוא חיקר את פלאיה בעין רואה ובלב מבין ובשכל טוב. עינו ראתה כל תרפ"ט אלפי פרטיה של הבריאה ושכלו היה תוחמם ומשיג כוללוּיותיהם. בכוח חריפותו ובכוח דמיונו, שחנן לו בוראו, עמד כבר ביום ההוא על עיקר מהותו של גן-העדן, שיופיוֹ וטוּבו שלמים בתכלית, שאין עוד שום אפשרות לא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם.

כשבחן הבורא את כליותיו של אדם ואת לבו ונוכח, כי טוב העולם בעיניו, נשא אדם חן בעיני אדוני.

אבל ביום הראשון — היום הראשון ההוא, שבו כבר לא נמשך מעשה-הבריאה, אלא היה יום-חולין רגיל בגן-העדן — הקיץ אדם משנתו מתחת לאחד העצים וכאב אטום בלבו, כאב שאת פשרו לא הבין. יצא אל הבקעה, והגן הגדול יפה היה כביום שלשום וכביום אתמול, ורק ששמחה לא היתה עוד בלבו. אף-על-פי שהציקוֹ הרעב לא ערב עוד פרי הגן לחכו, והוא לא ידע את נפשו. גם לשוט בבקעה לא נתאווה וגם לא לשבת במקומו. התהלך על שפת הנהר, פנה ונכנס ליער, שב אל הבקעה, טיפס ועלה בהר והוא טרם השיג את פשר הכאב והעצבוּת שמילאוהו, רק ידוע ידע, כי שוב אין המראות משמחים את לבו, ולא שאינם יפים כביום אתמול — אדרבה, ככל שהוסיף ללכת אחר רגליו, כן נפלא בעיניו גן-העדן. פלאים שאין המוח משיג, היה קול מלחש וחוזר בלבו, פלאים שאין להם חקר. אלא שבכל פעם שהיה הקול חוזר ומלחש גבר כאבו ונתעצמה עצבוּתו, כל-כך נתעצמה עד שנהפכה לחימה ובחרונו לקח אבן והחל מכה בה בתמר שגבה והתנשא על כל עצי הגן. את כל-און-בחרוּתו הערה בהלמוּת-האבן הזו, עד אשר נרעד התמר, שח, ופתאום נעקר משורשיו ובקול רעש גדול נפל מלוא קומתו לארץ.

אין-אונים ושקט מאוד עמד אדם במקומו, תוהה על כוחו הגדול, שעקר תמר משורשיו. גם כוחך רב, אמר אדם בלבו, וברגע ההוא ידע על מה ניצתה חמתו. על ארץ העדן, אשר יופיה רב משאתו, עליו עצמו, שמתהלך בארץ וממלא עיניו בזיווה ויודע, כי גם לא אחד מן הפלאים האלה יוכל לעשות.

ברגע ההוא ידע אדם את תאוות-הבריאה ואת אש-הקנאה.

ברגע ההוא ראה — מעבר למפלת התמר — את הנחש. יפה היה הנחש, ודמותו כצלם אדם הנשקף מן המים.

“גדול כוחך, אדם,” שׂחק הנחש והורה על התמר.

“אדם?” תמה אדם, מפני שלא ידע ששמו הוא.

“אדם. אדם קרא לך אלוהים, כי מן האדמה לוּקחת.”

“אלוהים? מי הוא?”

“בורא שמים וארץ.”

“וגם את היערות האלה?”

“את גן-העדן. ואותך.”

“אלוהים!” אמר אדם ושוב ניצתה בו החימה הנוראה. “מי הוא ואיה הוא אלוהים זה?”

“בשמים הוא יושב, אדם,” שׂחק הנחש והורה באצבעו לרקיע.

“ולכאן הוא בא?”

“בא.”

“והוא שברא אותי?”

“מן האדמה.”

“מניין לך?”

“בעיני ראיתי.”

“ראית?” אמר אדם בחשד. “ואתה — מי אתה?”

“הנחש. בריאתי קדמה לבריאתך.”

“ואף אתה — מן האדמה?”

“אף אני.”

“מניין לך?”

“מפי אלוהים שמעתי.”

“אבל בעיניך לא ראית.”

“הכול מבקש אתה לראות בעיניך, אדם?”

“ואף את אלוהים. הראני את אלוהים, הנחש!”

צחק הנחש ואמר לאדם, כי לא יראנו אדם וחי. אבל אדם עקשן היה ולא נתקבלה על לבו מציאות שלא ראה בעיניו. ישב נחש בצדו על מפלת התמר ושח לו כל מעשה-הבריאה. לא קיבל אדם ואמר, שעד שלא יראה בעיניו — לא יאמין. הנחש משיב ואדם מקשה. כל תשובה שמשיב הנחש מיד מקשה עליה אדם כמה וכמה קושיות.

“מקשן גדול אתה, אדם. עד שנוצרת אתה — לא היו מקשים כאן קושיות. החיה אינה שואלת מפני שאינה יודעת לשאול. אני איני שואל מפני שיודע אני, ואילו אתה…”

“הראיני את אלוהים,” לא הרפה אדם.

השיב הנחש מה שהשיב תחילה. ראה אדם שלא יציל מפיו דיבור שיש בו טעם — נפנה לחוכמתו.

“ואלוהים זה שבראני, לדבריך, לצורך מה בראני?”

“נזר הבריאה אתה,” אמר הנחש בחלקת-לשון.

“אבל לאיזה צורך?”

ביאר לו הנחש באר היטב מה היתה כוונת הבורא, כשבראוֹ ערב-שבת בין-השמשות.

“ומה אעשה אחר שאראה, כי יפה בתכלית ושלם בתכלית הוא גן-העדן?”

“לעשות? בגן-העדן אין עושים שום מעשה. הכול כבר עשוי. אין לך אלא לשבת וליהנות מזיו השכינה.”

“לשבת?”

“לאכול ולעבור ממקום למקום ולחשוב מחשבות.”

“וכך מעלות-השחר עד צאת-הכוכבים, יום אחר יום…”

“מעתה ועד עולם,” חייך הנחש, מפני שידע, כי שבעה ימים לא יוכל אדם לעמוד באפס-מעשה. מוחו הערום כבר היה חורש מזימה איך להוריד את אדם מגדולתו ולשים את הנזר עד ראש עצמו.

“ואם לא אובה לשבת בטל?”

“והרי כבר הכול עשוי. על השלם בתכלית אין להוסיף וממנו אין לגרוע.”

“וגם בעבר-הנהר כך?” הורה אדם על הבקעה אשר מעבר לגיחון.

“כל הארץ היא גן-עדן.”

“איני רוצה בגן-העדן,” הרים אדם קולו. “איני רוצה! לעשות מעשים אני רוצה. את כל עצי היער הזה אעקור,” צעק והחל הולם, בחמתו, באבן, על גזעו של עץ-הלחם. “את הנהר אהפוך ליבשה,” שאג והשליך את האבן הגדולה לתוך המים.

הנחש פסע פסיעות אחדות לאחור וצפה בשלווה במעשיו של אדם, ואדם, כשם שהתלקחה חמתו כך גם שככה פתאום.

“אין אלוהים בשמים,” התריס כנגד הנחש.

“יש,” אמר הנחש.

“ואם יש אלוהים בשמים והוא מתיירא מפנַי והוא נסתר מפנַי בשמי-השמים, לך ואמור לו, כי לא טוב עולמו בעיני אדם, כי אדם עומד לברוא עולם אחר, טוב ויפה ממנו. לך ואמור לו, חושה.”

כרותת-אילן גדולה צפה בזרם הגיחון, נישאת עם שטפו מצפון לדרום. ברגע ההוא נבראה מחשבה במוחו של אדם. אל עבר החוף רץ ורגליו קלות כרגלי הצבאים, אל מקום אשר בו גבהה האדמה והנהר הוצר. ובהגיע כרותת-האילן אל המקום ההוא קפץ אדם ונאחז בה. רגליו חבטו במים ושרירי-ידיו הגביהו את גופו, עד אשר עלה כולו מן המים וישב על הכרותה. שאגת-ניצחון גדולה שאג אדם — שאגת ניצחונו על בוראו.

“לך ואמור לו,” קרא בקול גדול אל הנחש העומד משתומם על החוף, “לך ואמור לו, כי אדם הולך מכאן, כי אדם הולך מגן-העדן.”

“אין גבול לגן-העדן.”

“מצוא אמצא את הגבול, נחש.”

מיהר הנחש להזעיק את הבורא, לספר לו כי התקומם אדם בבוראו וכי מבקש הוא להימלט מגן-העדן. אך עוד הוא בחצי-הדרך ועורמתו אמרה לו, כי אין די בכך. שהרי, אם גרש יגרש את אדם מעל פניו וכוחותיו עמו, לא יהיה לו לנחש יתרון עליו, כי כל מקום אשר אליו יגרשנו האלוהים יוסיף להיות אדם. בגן-העדן חייב הוא להישאר, ורק שאדם לא יהיה עוד.

ואכן, כאשר התייצב לפני האלוהים ראה והנה עשן אפו באדם. ובטרם פצה הנחש פיו לדבר הרים הבורא את ימינו ורעם התגלגל:

“הנה,” שצף, “הנה ארץ השממה.”

“אל נא באפך…” נפל הנחש אפיים ארצה. “חוס ורחם על האדם ואל תבלעו. עצור ברוחך.”

“אתה קם להגן על אדם? אתה — אשר השנאה היא נשמת-אפך ורצח ילין בעצמותיך? ארץ חדשה מבקש לו אדם. הנה! הנה, ארץ השממה… הן כל-יכול הוא, הן כאלוהים הוא, יברא לו גן-עדן בגיא המלח…”

“אלוהים, את חוכמתך מַגלה אתה אל ארץ השממה.”

“את חוכמתי?”

“את צלמך. את גולה עמו מגן-העדן. איני חס על האדם, אמת, אבל — אינך דן דין צדק. וכי טוען הוא שעולמך פגום? וכי לא אמר שתכלית השלימוּת היא הבריאה….”

“אלא שהוא יתחרה אתי. הוא יברא עולם יפה מעולמי!”

“לכך נוצר. שלא יהא מרוצה; שינסה את מעשה האלוהים שכולו אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן ואהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקן ומקובל וטוב…”

“עפר לפיך, נחש!”

“כדבריך, ריבון-העולם. אבל למה ייענש אדם על שנטע בו בוֹראוֹ תאוות-בריאה…”

“שגגה נפלה מלפני. גרש אגרש את אדם.”

“אתה בורא הכול במאמר — ברגע שתאמר, יהא הכול עשוי. היינחם הבורא על מעשיו?”

“עוצה עצתך.”

“אדם זה שבראת — אהוב הוא עליך וכל הבריאה כולה אינה שקולה כנגדו. אל תגרשנו אל ארץ השממה אשר בראת.”

“בראתי?”

“כאשר אמרת — הנהי, ארץ השממה!”

“נורא הוא הכוח לברוא ולברוא עד אין קץ!”

“נוראה ממנו תאוות-הבריאה העקרה, נטולת הכוח לברוא. אל תחזיר אל האין את שכבר נברא ואל תגרש מגן-העדן את נזר-הבריאה. בגן-העדן תהיינה עינינו פקוחות עליו. וגם טבעוֹ אינו צריך שינוי. רק זאת — למה יבקש לו להתהלך בגדולות ולהיות אדון לכל הבריאה כולה. נתת לו אהבה, כדי שיאהב את היקום כולו, תאווה נתת לו — כדי שיתאווה לברוא כמותו, עין רואה ולב מרגיש — ליפי עולמך. יהיה לו אשר לו, אך לא תבל רבה תחבוק אהבתו — אלא יציר נברא, כמותו…”

“באדם אחד דייני.”

“כמותו — ולא כמותו… אנו — שני לא נברא…”

“אנו?!”

“אתה, ריבוני, אדם ולא אדם. כנגד הבריאה כולה תהיה שקולה בעיניו, ואת כל אהבתו ייתן בה, כל תשוקתו תהיה אליה ועד עולם לא יהיה אדון לה. היה תהיה הנהר הגדול והעצים הנישאים ושירת המלאכים; לאלוהים תהיה לו. ובתאוותו למשול בה יכלה את כל נצחיו בגן-העדן. אשה הוסף על הבריאה, ריבון העולם.”

אין לנו רשות לומר, כי הנחש הוא שהכניס בלב הבורא, כביכול, את בריאת האשה, שהרי הכול צפוי. ומאידך גיסא, הרשות נתונה. עניין זה לא נתפרש כל צורכו על-ידי חז"ל וגם במעשה בראשית מרובות הסתומות. רצה הבורא לעשות אדם בצלמו וכשביקש אדם להידמות לו, נתקצף עליו. והרי מראש ידע, שכך יהיה ומראש ידע, שלא יניח לו לחמוק מגנו. מראש ידע שיברא את חוה. ואולי לאו. אולי אמר בלבו, אם בצלמי הוא עשוי — כשם שאני לבדי, כך גם אדם יבקש להיות לבדו. אבל כששמע את דברי הנחש, ידע שהדין עמו.

“נעשה אשה,” נאנח אלוהים. “יפה מכל פרחי הגן תהיה, צחה מחלב, עלומה מעבי-היער, עמוקה מתהום רבה, חמקמקה ממך, נחש. כל אונה תיתן באהבה ואהבה לא תדע. אליה ישתוקק אדם, אל נחל בוגד ארביצו לשתות מים. נעשה אשה.”

ואדם עודנו רכוב על כרותת-העץ, נישא עם מי-הנהר דרומה והחלטתו נחושה לנטוש את גן-העדן. במקום אשר ירדו המים והכרותה נאחזה בסוּף, היה מבוסס ברגליו במים ובידיו הודף את הכרותה, ובמקום אשר העמיק הנהר ורחב והכרותה נשטפה בשיבולת, היה אדם נלפת באצבעותיו בעץ ובלבו אין פחד, כי נתאווה להגיע לקצה גן-העדן.

והנה, בהגביהו עיניו מן המים, בפיתול הנהר, ראה את חוה. יושבת היתה על שפת-הנהר ורגליה רוחצות בזרם. וגם חוה הגביהה את עיניה והן היו שחורות כמי הנהר לאחר שקיעת הירח. כאשר ראה אדם את חוה נתמלא שמחה גדולה, כאילו כבר הגיע למחוז-חפצו, אל מחוץ לגן-העדן. אצבעותיו הרפו מן הכרותה וגופו החליק אל תוך המים. כפות-רגליו נחו על אדמה מוצקה והוא חתר ועלה לשפת-הנהר, אל חוה.

שעה ארוכה היה אדם נטוע במקומו והדיבר אין בפיו. וגם חוה השפילה עיניה אל המים הלוקקים את רגליה. אדם ידע, כי בכל ארץ העדן לא יראה יופי כיפי חוה, וחוה גם היא שמעה את הלמות-דמו של אדם, ראתה את הדר גווֹ בעלותו מן הנהר וידעה, כי אליו תשוקתה. שעה ארוכה החשו אדם וחוה ולפתע שלח אדם ידו ולפת את חוה בזרועה. חוה לא זעה ממקומה ולא דיברה מטוב ועד רע. ואז אמר אדם:

“עמי בואי.”

הגביהה חוה את עיניה האפלות מנקרות-הצורים ואמרה:

“אל אשר תלך — אלך. אן תלך?”

חזר אדם וסיפר באוזניה את כל מעשה-בריאתו וכל אשר השמיעוֹ הנחש וגם את אשר הוא יוצר לברוא לו ארץ חדשה סיפר לה.

שמעה חוה את דבריו ושאלה מה הארץ אשר אליה הוא הולך.

“וּתהי שממה,” אמר אדם בעוז-רוחו. “וּתהי קוץ ודרדר.”

לא ירדה חוה לסוף דעתו. הנה מצמיח הגן כל עץ טוב למאכל והארץ כולה משקה, היעזוב איש כל אלה ויילך לארץ שממה?

חזר אדם על הדברים, אשר דיבר באוזני הנחש, ואולם דבריו לא הניחו את דעתה, וכן גם אמרה לו.

“אחריך אלך, בחורב ובקרח. ואולם, הלוא ייטב לנו כאן לרחוץ במי הנהר, לאכול מפרי-העץ ולהתענג זה על זה, אדם,” אמרה חוה ועיניה נוּגות מאוד.

ואדם, אדם לא ידע כבר גם הוא אם אמנם לארץ-שממה מבקש הוא ללכת — אל חוה יצאה נפשו.

לפי-שעה ישבו אדם וחוה בגן-העדן. כל היום כולו היו מענגים זה את זה ומעדנים נפשם באלף מיני הפרי אשר בראה חוכמת הבורא. כאשר קצה נפשם בפירות אכלו שורשים, וכאשר טעמו מכל השורשים ליקטו גרגרים. מגודל אהבתם לא מנו אדם וחוה את הימים וגם איננו יודעים כמה ימים ארכה אהבתם. ביום הראשון לבריאת-העולם החל סדר-הזמנים, אבל סדר-זמנים זה היתה לו ראשית ולא היתה לו אחרית. כל הצומח והחי היו כביום היבראם, לא כמשו, לא קמלו ולא זקנו. ומפני שלא ידעו את יום המוות לא מנו את ימי שני חייהם. רק זאת ידענו, שחוה הוסיפה לשבת על גדות הנהר ורגליה רוחצות במים הטהורים השוטפים אל הדרום ואדם היה מתהלך ביער ומלקט לה פריות ושורשים וגרגרים. ככל אשר ארכו הימים האריך אדם דרכו, בבקשו לענג את חוה. וכאשר הטעימה מכל פרי העץ הצומח במקום שבתם, יצא לבקש לה פירות חדשים, מהלך חצי-יום ומהלך יום תמים. ואולם — לא רק אהבתו טרדה אותו ממנוחתו. אי-אפשר היה לו לשבת בטל. שוב נתלקחה בקרבו תאוות היצירה, אשר נתן בו הבורא. כמו על-כורחו היה עושה מעשים ואפילו מעשים שאין בהם ממש.

ויום אחד, בשבתו על אחד העצים הגבוהים, ראה עדר סוסים חולף בדהרה בבִּקעה. לו קלו רגלַי כרגלי הסוסים, אמר אדם בלבו, הייתי מגמא ארץ. עוד הוא מתקנא ברגלי הסוסים והנה עמד אחד הסוסים מתחת לעץ ללחך עשב. וברגע ההוא זכר אדם את כרותת-העץ אשר עבר בה בנהר. מדוע לא יהיה לו הסוס ככרותת-עץ, וטוב ממנה? ומיד הסמיך מעשה למחשבה, קפץ מעל העץ וישב על גב הסוס, לפת באצבעותיו את רעמת-שערו והדהירוֹ בבקעה.

בשעה ההיא גדלה ארץ-העדן פי שבעים-ושבעה. מחוזות לא שיערם נגלו לפניו, ארץ לא ידעה, כל היום כולו רכב על גב הסוס — בבקעה ובמישור ולחופי הנהר, וכאשר ירדה השמש אסר את הסוס בשריגי גפן אל אחד העצים וגם הוא שכב וישן. ובעלות השחר עמס אשכולות-גפנים ופנה אל חוה. כעת, אמר אדם בלבו, ייקח את חוה בצאתו לדרך, וכל הארץ תתקפל תחת רגלי סוסם.

אבל ביום ההוא נגלה הנחש לחוה. כאשר אמר הנחש לאלוהים לברוא אשה נועץ בעורמתו. ידע הנחש, כי רק אשה לבדה תשכיח מלבו של אדם את הארץ אשר ביקש למצוא לו, כי רק בהיות כל מעייניו בה לא ישאף עוד להתגדל על הבריאה ולהיות כאלוהים. אבל בראותו את חוה — לא כדרך שדימה אותה הוא אלא כדרך שבראה האלוהים, שהאציל עליה מעצם-היופי אשר היה שמור עמו מששת ימי בראשית — נתאווה לה הנחש גם הוא. יושב היה מרחוק, בעבי-היער, ואת עינו לא גרע ממנה, אבל גם בצאת אדם לפועלו, לא קרב אליה הנחש. ארך-רוח היה. מיום שברא אלוהים את חוה העלים עצמו הנחש מעיני אדם, השכיח עצמו מלבו של אדם, ורק מבעד לסבך-העצים היה מביט בחוה. אלוהים לא נתן בלב הנחש את החשק לברוא וגם את האהבה החסיר ממנו. אבל תאוותו אל חוה הרוחצת רגליה במי הנהר מכה היתה בו כמשברי-ים. ויותר מן התאווה לחוה — הקנאה באדם. אמר הנחש לאלוהים “נעשה אשה” ונתכוון להסיר עם כך את נזר-הבריאה מעל ראשו של אדם. אבל כאשר ראה את כל גודל-יופיה של חוה ואת כל עוצם-אהבתו של אדם, החלה אש לוחכת את כל קרביו. מכאן איבד אדם עולם מלא ומכאן זכה בעולם מלא ממנו. ומפני שיֵצר לִבּו של הנחש רק רע, לא ידע לבו את האהבה ורק שׂכלו השיגה. ומפני שראה את האור הבוקע מעיניו של אדם נתקנא בזוהרן.

זאת-אף-זאת: את כל העדן הרעישה אהבתו הגדולה של אדם. אפילו המלאכים השקיפו ממעונם ונתמלאו קנאה. אפילו חיית-השדה ודגת-הים לא שמחו עוד בחלקן אשר חלק להן הבורא. שהרי אחד-אחד בראם הבורא, ולא זכר ונקבה, מפני שחייהם נצח ואינם צריכים לפרות ולרבות. עדרים-עדרים היו מתכנסים הברואים, צופים באהבת אדם וחוה וקול נכאים נוגה ממלא את העדן מתהום-הים עד לשמי-השמים, קול מבקשי אהבה. הגיע קולם עד לכיסא-הכבוד. וכשראה איך שקט ושליו אדם מיום שברא לו עזר כנגדו, חידש הבורא את בריאת-העולם וברא את החי זכר ונקבה. רק הנחש לבדו נשאר ערירי. כיוון שמנע ממנו אלוהים את האהבה מנע ממנו בת-זוג. ועל כך בערה קנאתו, ובהיסתרו בסבך-היער, היה חורש מזימות לקחת את חוה.

וביום ההוא — כשכבש אדם את הסוס והארץ נתקפלה תחתיו — ידע הנחש, כי הגיעה שעתו. מבין העצים יצא, כמהלך לתומו, אוכל מן התפוח שבידו ורגליו נכחו. עד שהגיע אצל חוה. וחוה — בראותה את הנחש בא לקראתה — ניתר לבבה. בראשונה חשבה, שאדם הוא השב מפועלו. שהרי בצלם האדם ברא אלוהים את הנחש. אבל כאשר הוסיפה להתבונן ראתה, כי לא הוא. כהה היה ממנו, ועור גופו שעיע¹, ושחוק דק מן הדק מרחף על פניו, שהיו זרים ורחוקים מאוד. רגע אחד נבהלה חוה וביקשה לנוס. ובאמת, חוה אף לא יכלה להעלות על דעתה מי הוא זה שדומה לאדם ואינו אדם. אדם סיפר לה על הנחש, אך מכל אשר שמעה מפיו דימתה אותו לאחד הזוחלים הגדולים והחלקלקים הממלאים את הנהר. ואולם, כאשר פתח הנחש פיו ודיבר, ולשונו רכה, ודבריו ערבים, נח לבבה. היא לא נסוגה אחור כאשר קרב אליה, היא צייתה לו כאשר ביקש אותה לשוב ולשבת במקומה, על חוף הנהר. הוא שאלה למעשיה, הוא סיפר לה על חבלי-הארץ הרחוקים, אשר עבר בהם וגם מן התפוח אשר בידו נתן לה ותאכל. וברגע ההוא היה כל פחדה כלא היה, אדרבה, שמחה בלבה, כי לא בדרך אחרת הלך הנחש, אלא היא נקרתה לו בדרכו.

שהרי, באמת, היה לה על מה שתשמח. בראשונה לא היה אדם זז מאצלה. אחרי-כן החל להרחיק עוד ועוד בלכתו ללקט פירות ושורשים, ואת חוה היה מניח לבדה על חוף הנהר, מעלות-השחר ועד שקיעת-השמש. אדם שמח במעשיו, מפני ששואב היה חיוּתו מן המעשה ומפני שאומר היה בלבו, שכל מעשיו בשביל חוה הוא עושה. ואילו חוה — מה היה עליה לעשות כל אותם ימים? ועוד: אם אין דרכי חוה בנחש נראים לנו נקום ונטען כנגד הבורא, שהרי הוא בראה כך, שתחשק באהבת הכול. היה לה אדם לבדו — ביקשה רק את אהבתו. בא הנחש — על-כורחה ביקשה שיתאווה לה גם הוא. והרי הוא כבר היה מתאווה לה.

ועל-כן, כאשר בא אדם על סוסו למחרת היום, בהיות השמש בחצי השמים, וסוסו עמוס לעייפה מיני פירות וגרגרים ואשכולות-הגפן, אשר את טעמם טרם ידעה, ואמר לחוה, כי למן היום הזה יהיה הסוס ביתם ושניהם כאחד יעברו את הגן לאורכו ולרוחבו, מיאנה חוה למוש ממקומה. אילו הקדים אדם יום אחד בלבד ודאי היתה חוה הולכת אחריו, ואולי היו אדם וחוה יושבים בגן-עדן עד עצם היום הזה. אבל עכשיו איחר אדם את המועד. חוה לא רצתה שיהיה אדם כרוך לרגליה ביום ובלילה. והנחש — מה יהיה עליו?

אמרה חוה מה שאמרה, שמחה בפירות שהביא אדם וגם הוסיפה, כי פירות נחמדים מאלה לא ימצא עוד אל-נכון, ולו גם עד ירכתי-העדן ירכב. אבל אדם — הלוא אך זה גילה מה גדולה הארץ ומה רבו תעלומותיה. והוא צחק לשמע דבריה, עלה על סוסו ויצר לשחֵר לֶקט לפי חוה. כאשר נבלע קול שעטת-סוסו במרחבי-העדן יצא הנחש מן הסבך וחוה שמחה לקראתו.

ואלוהים? אלוהים היכן היה? ההסיר עיניו מהנחש ומחוה, או הנעלם מהן המעשה אשר עשו? לא, אין נסתר מנגד עיניו. ראֹה-ראָה וחמתו בערה להשחית, אבל כביכול נשך את בשרו בשיניו והחשה. היפקוד על חוה עווֹנה? והלוא הוא ברָאהּ. אמנם, ביקש אלוהים, שלאדם תפרוש רשתה ונשכח הנחש מלבו, אבל לא בצווארה של חוה תלוי הקולר וגם לא בצוואר הנחש. מה היה עליו לעשות — לשחת את חוה? ואדם — מה יהיה עליו, הלוא יקום ויברח מן הגן. ועכשיו, אחרי שטעם מדבשה של חוה, איך יוכל להיות לבדו? ישחת את הנחש?

באמת, שנאה קשה משאול שנא הבורא את הנחש, את רגע בריאתו שנא ולא אחת ביקש לגזרו מארץ החיים, אבל הוא לא עשה כן. אין לנו רשות להרהר אחרי מעשיו של הבורא, אבל פליאה היא. מפני שרחום וחנוּן הוא? ואולי מפני שחשש, כי אם יביא כליה על הנחש שוב יבקש אדם להתגדל על בוראו? אם כך ואם כך, כאשר ראה ריבון-העולם את מעשיהם של חוה והנחש ולא מיחה בידם, נפל הפוּר.

כמה ימים המשיכו חוה והנחש במעשיהם אין אנו יודעים. אבל רגלי סוסו של אדם סופן שהדביקו את חוה והנחש ומצאום במחתרת. עד אותה שעה לא קינא אדם אלא בבוראו, על שברא עולם יפה. עכשיו נולדה בו הקנאה את אשתו. עד אותה שעה לא ידע אדם שנאה מה היא. עכשיו נולדה שנאת-עולם בינו לבין הנחש; כמו שנאמר: הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. עד אותה שעה היתה אהבת אדם את חוה תמימה וכוחה גדול מן הכוח אשר חלק לו הבורא בבוראו אותו. עכשיו היו האהבה והאיבה והקנאה והחשד מעורבים זה בזה ומתנצחים זה עם זה.

עכשיו זכר אדם, כי בדרכו אל הארץ החדשה, אשר ביקש לברוא לו, מצא את חוה. עלה על סוסו וסבב לאחור.

“אן תלך?” אמרה חוה, נבהלת. שהרי את הנחש הניס אדם והיאך תיוותר כאן לבדה על שפת הנהר. מה גם שצר היה לה על אהבת אדם.

“אל ארץ השממה אני הולך,” אמר אדם, אבל לא עקר ממקומו. “אל ארץ אשר אברא לי אני בידַי וכרוחי. ולא יהיה לה אלוהים, כי אני אהיה אלוהיה. והנחש לא יבוא בגבולה, כי את גוּלגולתו ארוצץ. וגם חוה לא תהיה בה, כי בארץ העדן חשקה נפשה.” אבל אדם לא עקר ממקומו, מפני שצר היה לו על אהבת חוה.

“באשר תלך — אלך, אדם,” חיננה חוה קולה.

“אל ארץ השממה אני הולך, אשר קוץ ודרדר תצמיח. לא תאכלי מפרי העץ אשר בגן, כי בזיעת-אפיך תאכלי לחם כאשר תבואי עמי.”

וחוה אמרה: “אחריך אלך, אדם.”

ואז העלה את חוה על סוסו — כי אהוב-אהבה כנפשו — ושניהם רכבו מזרחה, למצוא את ארץ-השממה אשר מחוץ לגן-העדן.

אלוהים שמע את כל הדברים האלה, אשר אומרים אדם וחוה ללכת מגן-העדן ובפעם הראשונה דיבר האלוהים אל אדם, בחצותו את הגן.

“אדם!” קרא אליו האלוהים. “אלוהים הוא הדובר אליך…”

“איֶכָּה.” אמר אדם, כי רוצה היה לראות את פני האלוהים, בטרם יילך מגן-העדן.

“לא יראני האדם וחי. אן תלך, אדם?”

“לברוח מפניך.”

“לי כל הארץ, אדם.” והוא ידע, כי בחמתו ברא את ארץ השממה.

“את בריחיה אשבור ואמצע לי כברת-ארץ, אשר שיח-השדה טרם יהיה בה וכל עשב השדה טרם יצמח. שם אברא לי ארץ כלבבי.”

“ולא טוב העדן בעיניך?”

“ארץ כלבבי אברא לי. אני אהיה לי לאלוהים.” — והוא דפק את סוסו ורכב מזרחה.

ברגע ההוא ניצתה חמת האלוהים להשחית ואמר:

“ארורה האדמה בעבורך. בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך.”

אבל אדם שחק ולא החזיר פניו, כי בוטח היה בכוחו.

“עפר אתה ואל עפר תשוב!” קיללוֹ הבורא בקצפו. ברגע ההוא עברה כבין עננה שחורה וכיסתה את עין-השמים, כי ברגע ההוא ברא אלוהים את המוות.

אבל אדם שחק ולא החזיר פניו, כי טוב בעיניו המוות אחרי אשר יפרה את אדמתו, מהתהלך בארץ-החיים, אשר לא הוא עשאה ולא לו היא.

אדם המשיך לרכוב בעבי-הגן מזרחה עד קצה השמים ולא הימין ולא השמאיל. ואלוהים נשאר לבדו בגנו. בראשונה ביקש לשחת כל בשר. אבל כאשר נח מזעפו ידע, כי אוהב הוא את האדם מכל אשר ברא בששת ימי בראשית, כי כאלוהים הוא. אף-על-פי שמרד בו ובחטאו זה השליט עליו את המוות, לא חדל אלוהים מאהבו. צר היה לו על גנו שנעזב מאדם והוא ידע, כי ברבות הימים, כאשר תכבד עליו העבודה, תצא נפשו של אדם לגן-העדן, אבל הדרך שאדם הולך בה כל באיה לא ישובון. הכול צפוי, אמר אלוהים בלבו. אשר יגורתי בהיות עוד הארץ תוהו-ובוהו בא. וגן-העדן יאבל מאין אדם. היאבל אדם באין גן-עדן? פרו ורבו — בירכם אלוהים בלבו — פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה.

ואחרי-כן פנה לשוב למעונו. בשערי השמים, זוחל על גחונו מפחד, ראה את הנחש. שוב בערה חמתו של הבורא ואמר: “ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית-השדה.”

אבל הנחש התחטא וביקש רחמים והעתיר לפניו, כי יכביד את עונשו. “גרשני מגנך,” בכה בדמעות-שליש. “גרשני. על גחוני אלך ועפר אוכל כל ימי חיי, גרשני, אלוהים.”

כשראה אלוהים, שהנחש מתחרט ומבקש לכפר על עוונו, נתמלא רחמים. ועוד: עכשיו, שהלך אדם מגנו, כלום יניחנו להיות אדון יחידי על גנו? אמר לו: לך באשר תלך.

ערום מכל חיית-השדה היה הנחש ובכך רצה. אחרי חוה רץ, אל ארץ השממה.

ואלוהים — וכי לא ידע אלוהים לאן יילך הנחש מגן-העדן? אין לנו רשות לדרוש במופלא ולהרהר אחר מעשיו. אין לנו רשות…

כשם שפתח בריסקר כך סיים, פתאום. כל משך הסיפור היתה דממה בחדר וכשסיים לא רפתה, כמו שרפתה בסופם של סיפוריו הקודמים, אלא כמו נותק פתילו של הסיפור ומתוך הדממה העמוקה מבקשים השומעים לקלוט את הדיו הנמלטים. ולא רק זה — כששבתי והרמתי עיני אל פניו של בריסקר, ראיתי שהוא מוחה עיניו במטפחתו הגדולה, כאילו נכנסו זבובונים לתוכן. ועם כך קם מן השולחן ואמר:

“התרתי לשוני הערב. עכשיו אלך.” אף-על-פי שגם עכשיו נתארכו שפתיו, בעבי-זקנו, מתוך חיוך, כמו בכמה וכמה מקומות בסיפורו, הנה קולו היה חנוק. מיהר להפוך פניו אל הקיר ולהתעסק במעילו, שהיה תלוי על המסמר. אבא ואמא הוסיפו לשתוק ולא הפצירו בו, כמנהגם בערבים קודמים, שישתה כוס אחרונה של תה לפני לכתו. גם לא אמרו לו, שהגשם עודו יורד. אבל בריסקר עצמו, בחבקו את מעילו בשתי זרועותיו, נפנה שוב אל השולחן ובשקט, כמי שמספר מחשבה תוך שהיא מבשילה במוחו, אמר:

“ואף-על-פי-כן יפה להיות אדם, שהרי מי, להוציא את האדם, מסוגל להפוך את המיאוס הזה, את העולם הזה, למעשייה כל-כך יפה.” ואחר שהות: “קם וברח — אדם! ומניין! ועם מי! ולאן! ולאיזה צורך!… אבל מה פלא — הרי אדם הוא. אדם!”

וכאן לא יכול עוד להתאפק והחיוך שבתוך זקנו נעווה ומבין שפתיו פרץ קול משונה, כמי שמתעטש בשפתיים חשוקות. קומתו הגבוהה, הנאה, נרעדה. ופתאום השגתי שהוא בוכה, בריסקר.

“אדם!” שמעתי מתוך הקול המשונה הזה שנפלט משפתיו. “הוא יורה לאלוהים כיצד בוראים עולם!”

כל זה, פרץ-הבכי והמלים הרסוקות, ארך כהרף-רגע. לפני שהבינותי אני איך נתבלבלה לפתע המעשייה הנפלאה שסיפר בריסקר, לפני שידעו אבא ואמא מה לומר, כבר חפן בריסקר את מגבעתו השחורה ויצא מן הצריף כמעט בריצה ומעילו ומגבעתו בידיו.

רק כשנשמע הגשם בעד הדלת הפתוחה קם אבא ממקומו וביקש לרוץ ולהתלווֹת אל בריסקר, אבל אמא אמרה לו:

“הנח לו. הוא צריך להישאר עכשיו לבדו.”

ויותר לא דוּבר בו. ברגע ההוא ראה אבא אותי יושב במיטתי, כיוון שמגודל התרגשותי לא יכולתי להוסיף ולשכב מתחת לכסת ולהעמיד פני ישן. אבא נתן בי את עיניו היפות, שאורה של המנורה הירוקה נתנצנץ בהן יתר על המידה, אמר לאמא מה שאמר בפולנית, נשק לי וכיסה אותי, כשהוא מקפיד לתחוב את שולי הכסת בין המזרן לבין מסגרת המיטה. ואז כיבו את המנורה ושכבו במיטה הגדולה, בשתיקה.

זה היה ביקורו האחרון של בריסקר בצריפנו. כיוון שהייתי כמעט תינוק השכיחוני עיסוקי שלי אותו ואת מציאותו. אחרי-כן בגרתי, עזבתי את המושבה ולא היה במאורעות-חיי ובאנשים שפגשתי מה שיחיה את זכרו של בריסקר. ופתאום — קם לתחייה — בלי שום גירוי, כדרך שנוהגים לומר — כל הסיפור הזה, כפי שסיפרתיו, כשנזכרתי בסיפור ונזכרתי בערב ההוא נתמלאתי גם אני תוגה חסרת-שחר והדמעות הציפו את עיני. למחרת נסעתי לבקר את אבא וסחור-סחור, כבדרך-אגב, שאלתיו על גורלו של בריסקר.

“מניין זוכר אתה את בריסקר? הרי היית תינוק באותם הימים,” זקף בי אבא עיניים תמהות.

נתתי לו סימנים וראיתי שנדהם, מפני ששכלו לא השיג, שתינוק כמוני שמע וקלט ושימר בזיכרונו דברים אלה.

“הוא היה איש מסכן,” אמר אבא. “הוא גידל זקן והניח שני זוגות תפילין מפני שלא האמין באלוהים. הוא היה פקיד — שוטף רצפות ונושא-מכתבים של הסתדרות האיכרים. וזה רק בזכות אביו, שהיה ממייסדי המושבה. וגם אשתו…” כאן היסס אבא, מפני שבעיני האב עודנו מוסיפים להיות תינוקות גם במלאת לנו שלושים, אבל לבסוף גבר על מבוכתו והוסיף: “וגם אשתו גירשה אותו מן הבית — הצליפה על פניו בשפונז’ידור — מפני שהחריב את רכושו של אביו וביטל ימיו בסיפורי מעשיות. אה,” נאנח אבא. “היו לו מעשיות יפות.”

“ומה אתו עכשיו?”

“אינני יודע,” משך אבא בכתפיו. “נעלם, פתאום נעלם מן המושבה. באמת אינני יודע לאן זה נעלם פתאום… לפני שנים…”

א

מיסטר טויטל היה אמריקאי זקן, שגר אצלנו, בשוק הקטן. ביתו היה, למען האמת, הבית הראשון בשכונה. מתי בא מיסטר טויטל והקים את ביתו איני זוכר, ואפילו אבי אינו זוכר. כשבאנו אנחנו להקים את צריפנו בגבול חצרו, כבר היה הסיד הוורוד, שסד בו את הכתלים מחוץ, מתקלף, הברושים שהגביל בהם את החצר כבר נמתחו גבוה-גבוה, הדקל נתן לולבים, האתרוג — אתרוגים, והתאנה כבר היתה זקנה מאוד וסביב גזעה נפרש מרבד של תאנים ממועכות ועלים מרקיבים וכל האוויר מלא ריח מתוק. כך זוכר אני את ביתו של מיסטר טויטל.

אמנם אפשר שאת התאנה לא נטע הוא, אלא מצָאה כשקנה את חלקת הקרקע. הרי בעבר היה כל השוק הקטן כרם, שבעליו היה אחד הקולוניסטים, והללו נהגו לטעת תאנים בכרמיהם, אם לא קיבלון עוד מידי הערבים. אבל מלבד התאנה, היה הכול מעשה-ידיו של מיסטר טויטל.

בנטיעות אלו שנטע, ויותר מזה בעצם בואו למושבה, היו כמה דברים שהפליאונו מאוד. מה בכלל הניע זקן שכמותו, בּוּר גמור, קמצן שכל פרוטה שהוא מוציא כאילו שיכל אחד מילדיו, אדם שהיה שונא בגלוי ובפה מלא כל מה שהוא חדש וצעיר, מה הניעוֹ ללכת מאמריקה ולעלות לארץ-ישראל. ואם עצם עלייתו עוד ניתנת לתירוץ, שהרי יודעים אנו זקנים רבים, שעלו לארץ כדי למות בה, ודווקא מפני שהיו חשוכי-בנים כמותו וכמיסיס טויטל אשתו, ונחרדו מפחד הבדידות הצפויה להם בגולה אחר מותם, הנה לגמרי לא מובן מדוע לא הלכו לירושלים, למשל, אלא למושבה, ואיך זה נתקשרו כל-כך לחצי-מניין העצים שנטעו, אם כי מיותר להוסיף, כי גם את עציהם אהבו אהבת-קמצנים, שתמיד היא מלוּוה יראה, שמא יריח גם הזולת את האתרוג, או יישב תחת התאנה ויקפח את הנאתם שלהם.

ומפני קמצנוּת זו, סבור אני, לא חשבה להם השכונה לטובה אפילו את עלייתם, ואת חיבתם לצומח. השכונה ראתה את יום-יומו של מיסטר טויטל ועל פיו שפטה אותו. ובאמת, קשה היה לשכונה לחבב אותו ואת אשתו. אולי לעז הוא, שהוציאו עליו, כי באמריקה היה סמרטוטר הסובב בעיירות ובחוות וכי בעסק זה עשה את רכושו. אבל אין פלא שכולנו קיבלנוהו בלי נדנוד של ספק. די היה להביט בלבושם, מיסטר טויטל חובש היה בחורף, כל השנים שאני זוכרו, מין קולפק נמוך, שצמרו הקריח ועורו נתבקע, כובע שקנה בוודאי מאיזה קוזק שהיגר לאמריקה ושם מכר בחצי-חינם את ירושת אבותיו. לא יפה ממנו היתה האדרת שהיה מתעטף בה מסוכות ועד פסח. אפילו היתה יפה היינו כולנו ממלאים פינו צחוק עליה: כי בשכונתנו לובש מעיל בחורף? לאיזה צורך? ארץ שהחורף בה הוא שבוע גשם ושבועיים שמש, ועוד אדרת פרווה! על אחת כמה, שפרוותה היתה ככלב מוּכה-שחין וצבעה כמין בוץ יבש.

כך — בגדי החורף. אבל לעומת מה ששם על עצמו בקיץ היו הם בגדי-מלכות. ביום שחלץ את מגפיו השחורים, שהיו קצרים, נוקשים ומצולקים, כיצוקי ברונזה, הכניס רגליו לתוך נעלי-בד, נעליים המתקיימות על כפות-הרגליים כל זמן שאין בעליהן מגביהן מן הארץ. ומפני חשש זה לא היה הולך, אלא משייף דרכו בחול. ועוד יש להזכיר את החליפה הטרופית שלו, מאלו שאנחנו מוצאים בתצלומי המאה הי"ט, כגון סטנלי בלב-לבו של הקונגו, מין פיז’מה לבנה, צרה ומכוּוצת. חליפה כזו אינה שלמה בלי מגבעת פנמה. ואכן, מגבעתו של מיסטר טויטל היתה שם-דבר בשוק הקטן. אף-על-פי שכבר נשבר פה ושם מקלע-הקש שלה והיא הצהיבה משנים, הקפיד מיסטר טויטל לחדש נעוריה מדי קיץ בקיצו. מלאי גדול של סרטי-צבעונין היה, כנראה, למיסטר טויטל ובראש כל קיץ היה נוטל אחד מהם וכורך סביב מגבעתו, מעל לתיתורה, וזה היה חידוש יחיד שהיה השוק הקטן מוצא במיסטר טויטל, ולפיו ידענו לקבוע, כי הנה זקנו מיסטר ומיסיס טויטל בעוד שנה אחת.

מיסיס טויטל עצמה לא היתה מחדשת כלום בבדיה. בלואים שהיתה היא עטופה בהם — דומה כי אפילו מיסטר טויטל היה בוחל בהם. ועם זאת — עד היום הזה איני בטוח אם מעיקרה היתה גם היא קמצנית כמותו, אם נתדמתה לו במרוצת השנים ואם רק השתדלה מאוד לעשות רצונו. אם לכך נתכוונה — שווא היו כל מאמציה. כל מה שלא עשתה לא ריכך את לבו. הנה, למשל, היה הוא נוהג ללכת יום-יום אל השוק הגדול, לעשות שם את קניותיו. היא היתה מתחננת לפניו, שלא יילך כל-כך רחוק, אלא יעשה כמעשה כל השכונה ויקנה כאן, בשוק הקטן, אפילו שהמחירים גבוהים במקצת מאשר בשוק הגדול המלא ערבים. אבל את מיסטר טויטל אי-אפשר להזיז מדעתו: הוא לא יניח לאיש להתעשר מעצלוּתו. היה הולך ומהפך בתיבותיהם של הרוכלים ובסליהן של הערביות וממלא כליו מציאות — ביצים שנתבקעה קליפתן, מלפפונים צומקים, עגבניות רכות, בשר-ראש ומעיים ובקָלה מלוחה. ואז רק אז היה שב לביתו — מהלך שעה תמימה — שמח וטוב-לב.

ולא מפני שמיסטר טויטל סתם עקשן. הוא היה עושה לבדו את כל הקניות ולא מניחן למיסיס טויטל, פשוט מפני שחשודה היתה בעיניו בפזרנוּת ואפילו בגרגרנות. והיא, היא היתה דואגת לו, או אולי חרדה, שהנה יוצא הוא לדרך ארוכה, שמי יודע אם ישוב ממנה. “סלימֶה!” היתה קוראת אחריו, חצי יהודית-ליטאית וחצי אמריקנית, “סלימה, וואָש לייפש’טוּ טוּ דה מרקט! איך וועל קייפן די פָאר וג’טייבלס דא!” ואילו הוא היה רק הופך פניו, מפטיר: “צירלה, שַטאַפּ!” כלומר צירלה, הסי! והולך. כשהוא קונה לבדו הריהו יודע בדיוק חשבונן של ההוצאות וחשבונן של האכילות. איני יודע אם אמנם נוהג היה לבדוק כמה פעמים ביום אילו דברי אוכל נתמעטו ובכמה, אבל דבר אחד יודעה כל השכונה, שמעולם לא היו שניהם יושבים לשולחן בצוותא, אלא היא עורכת את שולחנו ומשמשתו ורק אחרי-כן חוטפת לעצמה דבר-אוכל, תוך כדי עבודתה במטבח — שורה לחם יבש בתה, מוצצת מוח-עצמות. פרנסתה, היו מלגלגים בשכונה, זולה מפרנסת תרנגולת ערבית.

אבל אפילו שהגיעה עד כדי כך בהשתדלותה, לא הצליחה, כפי הנראה, לקנות לבו של מיסטר טויטל. הוא לא ביקשה לא שתדאג לבריאותו ולא שתבזבז את כספו. תשובה אחת היתה לו לכל דבריה: “צירלה, שַטאַפּ!” וכל-כך הִרבה להסותה בלשון זו, ואפילו ברבים, עד שכינוי זה בא במקום שמה וכל השכונה כולה היתה מכנה אותה כך — “צירלה שַטאַפּ!”

ועם כל הדברים האלה עדיין איני בטוח אם לא היתה קמצנית כמותו. אם פיקפקתי בכך, הרי זה לא מפני שהיה יסוד לספקותי, אלא מפני שבאותם הימים לא הייתי מסוגל להשיג, ששני אנשים יכולים להיות כל-כך מרושעים מעיקרם. ואולי, לצערי, כל פעם שהעמדתיה בניסיון, היתה מיסיס טויטל מגלה רשעוּת, שלא נפלה מרשעותו.

במה, למשל, אהבתי לנסותה? היתה אותה שדירה של ברושים, שעלתה בין חצרם לחצרנו. אני הייתי מכנס אלי חברים ומעל לטריטוריה שלנו היינו קוטפים אצטרובלי ברושים, כשהם ירוקים וכבדים וטובים להתאמן בקליעות. מיד היתה מיסיס טויטל יוצאת אלינו ופיה מזרה חרפות וגידופים, שלא פסקו עד סוף שלושה ימים. מעולם לא העלימה עין ממעשינו, מעולם לא זיכתה אותנו בחיוך, לא אמרה לנו שניכנס ונתכבד בכמה תאנים, בסוכרייה, כדרך שאהבו זקנים אחרים בשכונה לעשות.

אבל פעם אחת הצלחתי לראות בהם נקמה. אבא היה, דרך-כלל, נמנע מכל שיחה עמהם וגם בי התרה, שלא אתגרה בהם. לא התגריתי, רק הייתי מזמין את חברי, שיקטפו אצטרובלים, כשרגלי כולנו עומדות על הטריטוריה שלנו. והנה יום אחד, כשהיינו טרודים במילוי כיסינו אצטרובלים, הצליח מיסטר טויטל להתגנב אלינו בחשאי, להיכנס לחצרנו ולהנחית עלי את מקלו. הוא היכני על ידי בכוח, באכזריות, ואני כמובן, בכיתי מאוד. אמא, ששמעה מה קרה, יצאה מכליה ואמרה לשני הזקנים מה שאמרה. הם, מצדם, השיבו מה שהשיבו. וכך הוסיפו להכות זה את זה בלשון וגם בשוב אבא מן העבודה, לפנות ערב, עוד נשמע קול העם ברֵיעו. אבא לא חכך בדעתו, נכנס לחצרו של מיסטר טויטל, פתח את דלת ביתו ואמר לו דבר, שהיה שמור עמו, כפי הנראה, כל השנים.

“מיסטר טויטל,” אמר אבא, “אתה באת ראשון לשוק הקטן. איש לא היה כאן, שיאמר לך מה מותר ומה אסור. עכשיו אומר לך אני: הברושים האלה, מיסטר טויטל, נטועים מחוץ למגרשך. עדיין יש כאן יתד אחת, שתקעוה בשעת הפרצלציה, ואם אינה כאן אלך ואביא מודדים, שישיבו את היתד למקומה. כל הברושים האלה, מיסטר טויטל, על אדמתי שלי נטעת אותם, מפני שחסת על אדמתך. ועכשיו, אם תרים שנית ידך או קולך על הילד הזה” — והוא הצביע אל המקום, שבו עמדתי אני ועיני בוערות משמחת הנקמה — “אקים גדר ואעביר את כל העצים לרשותי.”

למן היום ההוא לא החזיר מיסטר טויטל שלום לאבא, אפילו לא ערב יום-הכיפורים. אבל כשהייתי בא, אני וכל חברי, והיינו ממלאים כיסינו אצטרובלים מן הברושים, היה הוא עומד בחצרו, זקנו הקצרצר, שאי-אפשר היה לדעת אם זקן הוא שסופר יותר מן הראוי או לחיים שנדחה גילוחן יותר מן הראוי, זקן זה היה מרטיט מן הכעס ומיסטר טויטל לא פצה פיו.

ב

מדוע הקדמתי את כל הדברים האלה — רק כדי שיובן איך היו רואים בשוק הקטן את מיסטר טויטל, איך היה מנודה ממש מן הבריות. ובאמת, אין פלא, שדווקא בשכונה שלנו היה איש כמותו נטע זר. אצלנו היו כולם אנשים צעירים, פועלים ובעלי-מלאכה, שכיסם ריק אבל לבם מלא שמחת-העשייה. הם לא בנו להם בתים ובאו לשבת בהם, אלא ביתם נבנה וצמח יחד עמהם. תחילה היו ארבעה כתלים של עץ — לבן מבפנים ושחור מבחוץ. אחרי-כן היו מחפים מבחוץ את הכתלים ב“טוֹל”, שריח חריף של זפת לו. משנתבססו היו מצפים את פנים הבית ב“דיקט” והבית היה מתמלא ריח של צבע שמן. אחרי-כן היו סוגרים מרפסת והיו כבר שני חדרים בצריף. בסוף היו עוקרים את בית-הכסא ממקומו בקצה המגרש, מסמיכים אותו לצריף, חופרים ספטינג ותולים ניאגרה וכבר היו בעליו של בית-הכיסא נמנים עם עשירי השכונה. כך היה בשכונתנו. האנשים הרבו לעזור זה לזה וכמעט לא היה על מה לשנוא זה את זה. להוציא את מיסטר טויטל, שכל-כך אהב את ביתו, שכבר היה בנוי, ואת כספו, שהביא עמו מאמריקה.

ומתוך האמור כאן קל להבין מדוע רעשה כל-כך השכונה כשנתלקחה אהבת-הפתאום בין מיסטר טויטל לבין מר דניאל שיינפלד, המורה. כאן גם ראוי להוסיף, בדרך רמז, שאילו גם היו מחשבות אנשי השכונה שחורות כעורב, לא היו מסוגלות לצייר לעצמן מיני תהפוכות, שידידות משונה ומפתיעה זו הולידה בפועל ממש.

דבר אחד כולו אמת — למן הרגע הראשון אמרו אצלנו בשוק הקטן, שריח לא טוב עולה מידידות זו, ואף-על-פי שלמיסטר טויטל לא היה בכל השכונה אוהב אחד, עורר עליו את אהדת הכול. אבל דבר זה בא רק כשהתאוששה השכונה מן התדהמה שהוכתה בה, בראותה בפעם הראשונה את מר שיינפלד יושב מתחת לתאנתו של מיסטר טויטל ושותה תה.

אפילו אני, שבאותם הימים הייתי ממש ילד, עודני זוכר יפה איך התעוררה החצר כולה לחיים, בין-יום. אני הייתי יושב בצריפנו על אדן-החלון, ומביט בחצרו של מיסטר טויטל, ששם היו יושבים שניהם, הזקן על כיסא-נוח והצעיר על ספסל-עץ צר, שהיה מוצמד לגזע התאנה. שני ילדיו של מר שיינפלד היו תלויים על ענפי התאנה ובולעים תאנים כרסתניות ואין מוחה בידם. מביט הייתי בילדים ויותר משקינאתי בהם תמהתי על העניין כולו, מעיקרו. אולי באמת אין מיסטר טויטל ואפילו מיסיס טויטל רעים ככל אשר דימינו כל הזמן, שאם לא כן צריכים היו עכשיו לצעוק מרה ולא לשבת כדרך שהם יושבים, לוגמים תה, משיחים בנחת, ואפילו מיסיס טויטל מוצאת היתר לעצמה להתעכב ליד שני הגברים ולהוסיף מלה משלה. וגם כשאמר לה מיסטר טויטל: “צירלה, שַטאַפּ!” נדמה היה לי, שאינו עושה כן אלא כדי להעלים עליצותו, מחשש עין-הרע.

נראה, כי מה שהציק לי הטריד את כל השכונה. פתאום ראו איך נפתח מיסטר טויטל לקראת אדם שהאיר לו פניו. כליותיהם החלו מייסרות אותם על שכל השנים לא הבינו דבר פשוט זה, ששני זקנים אלה ערירים הם ורוצים שיהיה איזה אדם קרוב להם בחייהם ויאמר קדיש על קברם כשימותו. כמוהם ככל האדם, שאינם יכולים להתקיים בלי ידידות. אלא מה — חייהם הקשיחום. עכשיו יש להם אדם שישתה עמהם תה, שיכתוב להם בקשה-לפיטור-ממיסים אל ועד-המושבה, שיספר להם מה כתבו העיתונים וישמע מה שנצטבר בלבם בשנות חייהם הארוכות.

ברגע שהבינה השכונה דבר זה נולדה אהדה למיסטר טויטל. יותר מזה — הצורך להיות לו למחסה. שכן ברגע זה ברור היה לכול, כי בדרך הטבע זכה גם הפעם מי שאינו ראוי. הרי את מר שיינפלד, המורה, מכירים כולם ויודעים, שלא יבטל שעותיו על שני ישישים אלה רק בשביל להנעים להם את שנותיהם האחרונות. אם נתעורר לפתע, אחר שהוא יושב כאן, בגבול השכונה, יותר מעשר שנים, להיות להם ידיד, אין זה אלא מפני שריחו של מלאך-המוות בא באפו והוא מבקש להניח ידיו על ירושת הזקנים. כל השכונה, ואפילו אבא שלי, שהיה ידידו של מר שיינפלד, אמרו כך.

ואני, דברים אלה שנשמעו פתאום בשכונה הפתיעו, ואולי גם הבהילו אותי. בשכונתנו לא שמעתי מעולם מדברים בענייני ירושה, אולי מפני שלא היה את מי לרשת. מעתה לא היו מדברים אלא בעניין זה. היו שאמרו, כי אילו ביקשו הם ליהנות מירושת מיסטר טויטל, יכולים היו למצוא דרך אליו ולהקדים הרבה שנים את דניאל שיינפלד. אבל מי, היו מוסיפים ואומרים, מי מסוגל בכלל להעלות רעיון מגונה כזה על דעתו אם אינו דניאל שיינפלד?

הבהילני הדבר הזה, שכולם החלו מדברים פתאום בגנוּתו. הרי אני ידעתי מה דיברו עליו עד הנה, דברי כבוד וחיבה, וגם אני אהבתיו מאוד. גבר צעיר היה בימים ההם, בן שלושים וכמה, קומתו גבוהה וכתפיו רחבות, אך מפני שזרועותיו תלויות היו תמיד רפויות לצדדיו והוא כולו נטה משהו לצִדו האחד, כאילו קירב אוזנו לאיזה דרדק הכרוך לרגליו, לא היו מידותיו הגדולות מייראות אותי, אלא אדרבה, מושכות אותי אל קרבתו. עיניו היו בהירות ומצומצמות כלשהו — כאילו האהיל על צחוק שמשתובב בהן. קולו היה נמוך ועשיר וכשהיה אומר דבר-מה, ברור היה לי, שאין להרהר אחריו. כך כשהיה בא בערבים אלינו ויושב עם אבא בחצר, מתחת לשמי המושבה החמים, וכך בשבת, או בימים הנוראים, כשהיה עובר לפני התיבה במניין שלנו. גם אבא שלי קולו ערב והאנשים אוהבים את תפילתו, אבל — ימחל לי אבא — כשהיה הוא מתפלל, מתמלא הייתי עליו חימה על שהוא מתחנן כל-כך לאלוהים, בוכה לפניו, בלי שום כבוד עצמי, כמו בפני איזה עריץ נורא, שעלול לכל מעשה. ואילו מר שיינפלד, כשהיה הוא מתפלל, חשתי תמיד, כי כאן עומד אדם שיודע את כוחו, שכאן עומד שליח-ציבור. עדיין רואה אני אותו כשהיה מתחיל ב“המלך”, בשחרית של ראש-השנה. עד מקום זה היה עובר לפני התפילה אחד מאנשי המניין, ה“פוֹנוֹמָנים”, אלה שאוהבים להשמיע קולם בכל הזדמנות. סיים זה חלקו — פינה את התיבה ונשתררה דממה בכיתת בית-הספר, שבה היה המניין שלנו מתפלל. כל המתפללים היו מחזירים עיניהם למקומו של מר שיינפלד וזה היה קם לאִטו, מגביה טליתו ומכסה ראשו בעטרתה, מכחכח, מסלסל קולו במתינות, בלי שיבליע אפילו צליל אחד, ואחרי-כן פונה ופוסע בביטחון אל התיבה, מניח את המחזור, מתקין שוב את הטלית, חוזר ומכחכח, שוהה ואז רק אז היה פותח בתפילה, לא תפילה אלא משאו של אחד פרקליט היודע את החוק על בוריו והוא מתעתד לנצל כל אחד מסעיפיו וסעיפי-סעיפיו במלחמתו למען שולחיו, בלי שום רחמים.

זה היה דניאל שיינפלד. והנה עכשיו לא זכרו לו בשכונה לא דבר זה ולא שהיה מורה מצליח ואהוב על כל תלמידיו, שהיה איש-רעים ואפילו קרוב היה להיבחר לוועד המושבה. וגם אני נבהלתי מפני שפתאום נצטייר לי כאחד משלוחיו של השטן, אלה שמתלבשים תמיד בצורה נאה וחסודה. אי-אפשר היה שלא אראהו כך, מפני שמכל צד שמעתי אומרים, כי דניאל שיינפלד מוכן לעבור על כל הלאווין ובלבד שיזכה בחתיכת רכוש. וגם היו להם ראיות לחיזוק דבריהם. הגדולה שבראיות — עדה, אשתו. לשם מה נשׂאה לאשה, היו מקשים — בשל יופיה? בשל חינה? בשל חוכמתה? לא כך. יש לזכור מי היה שיינפלד כשהופיע בפעם הראשונה למושבה. הכול זוכרים מי היה אז — נער יחפן, מאיזו עיירה נידחת, שאינו שייך לשום חבורה של חלוצים ואין לו נפש חיה במושבה, אלא עובד יום פה ויום שם, שכיר-יום. אלא מה — שיחק לו מזלו. שיחק לו מזלו ונתגלגל לעבוד בחצרו של שטייגר, זה הקולוניסט, שהיה מקרב אליו את צעירי הפועלים. בעיקר, היו מוסיפים עכשיו בשכונה, היה מחבב את אותם הפועלים, שידעו לחבב עצמם על מי שראוי להתחבב עליו. והרי שיינפלד ידע מאז ומתמיד כיצד להתחבב על הבריות. עד מהרה נעשה בן-בית אצלו והוא שהכניס לראשו שיעלה לירושלים וילך ללמוד בסמינר למורים. את פרטי הדברים ידעו מפי שטייגר עצמו, שלעת זקנתו, כשאיבד את השליטה על רוב איבריו — ובעיקר על לשונו — היה משוטט במושבה ומרבה להשתבח במעשים שעשה, בזה שזיכה את המושבה במורה יקר, בדניאל איש-חמודות, ובזה שהחזיר בעקיפין למושבה את ידידו הוותיק, צוריאל, על-ידי זה שבתו, עדה, נישאה לשיינפלד ובאה עמו לכאן, לבית שבו נולדה וגדלה ועל-ידי זה שחתנו משמש באותו בית-ספר, ניתן לומר באותה קתדרה, שצוריאל הורה מעליה יותר מעשרים שנה.

איני יודע, אולי נאמרו אותם דברים גם כשחזר מר שיינפלד למושבה עם עדה צוריאל, אבל אני לא שמעתי על כך עד לאותם הימים, שנתקשרה הידידות בינו לבין מיסטר טויטל. מכל מקום, עכשיו, שהביאו כראיה את נישואיו, שלא באו אלא כדי לזכותו בבית שבנה בשעתו אביה של עדה ובמעמד שהגיע אליו בכוח עשרים שנות עבודתו, נדמה היה לי, אף-על-פי שילד הייתי, שאין בו מתום. עכשיו גם ראיתי שבאמת משונה הוא זיווג זה. פעמים היתה גם עדה שיינפלד מתלווה אל בעלה, כשהיה בא לבקר את אבא בערבים. יושבים היינו, כדרכנו בימות-הקיץ, בחצר, במין מעגל, ואילו היא, אף-על-פי שכיסאה היה בתוך המעגל, נדמתה תמיד כשרויה מחוצה לו. מפני שלחייה היו תפוחות ומתגבעות לא נראו כמעט עיניה ונראתה כשינה. מעולם לא שיתפה עצמה מרצונה בשיחה, וכשנשאלה היתה תמיד משיבה, להוכיח שאין היא ישנה אלא פשוט אין לה מה לומר. עכשיו, אחר מה ששמעתי על מר שיינפלד, נראתה גם לי כחפץ שנתחייב לכנס לביתו, כשהוריש לו צוריאל את ביתו ואת משרתו.

ואולם, בכך לא מיצה עדיין השוק הקטן את פרשת מר שיינפלד ומיסטר טויטל. ככל שנתהדקו הקשרים ביניהם ואהבתם האירה באור-יקרות, כן הוסיפו אצלנו למשוך חוטים מתוך עברו של מר שיינפלד ולשזור מהם טלית שחורה לעטוף בה את דמותו. מה לא העבירו תחת שבטם? ההוראה, למשל. מעולם, כך טענו, לא הסתפק בעבודה זו, אלא חתר בכל האופנים לבצר לו מעמד נכבד יותר. והראיה — מועמדותו לוועד-המושבה, שנתערבו בה לא מעט עסקי פוליטיקה. או דרך עבודתו בבית-הספר. היה מעשה ואחד מוותיקי המורים ביקש לשרבט בסרגלו את אחד התלמידים, החטיא הסרגל את התלמיד, פגע בשולחן, נשבר עליו ואחד השברים ניתר, פגע בעינו של תלמיד שני וסימאה. מר שיינפלד יצא אז כנגד אותו מורה וכנגד שיטת-ההלקאה כולה והיתה סערה גדולה שעברה את כל המושבה. מדוע, כך טענו עכשיו, יצא מר שיינפלד כנגד אותו מורה, מפני שבאמת מאמין הוא בחינוך פרוגרסיבי? לאו. מפני שראה כאן שעת-כושר להתעלות על זקני-המורים, שדעת רבים לא היתה נוחה מהם. כך גם המניין שייסד. מפני שבית-הכנסת הגדול לא היה לרוחו? לאו. מפני שביקש להיעשות גבאי ולמשוך אחריו את צעירי המושבה ובעיקר אנשי השוק הקטן, שראו בו מחדש גדול, שניער את המסורת מתלי-האבק והצילם מכפירה.

וכי אפשר וצריך למנות את כל המומים שמצאו עכשיו במר שיינפלד? חשוב רק שיובן כמה נפגע חוש הצדק והיושר של השכונה ועד היכן מסוגלת היתה להגיע באותה שעה. רק עוד תקווה אחת היתה מלחשת בלבם — שמיסטר טויטל זה, שמימיו לא נתן פרוטה לעני, לא יהיה בהול כל-כך להניח כל רכושו בפתחו של מר שיינפלד. הרי לא ייתכן, שחיוך אחד שינה עד כדי כך זקן זה, שאפילו אכילתה של אשתו היתה משנקת גרונו.

ועל כן קל לשער איזו סערה קמה בשכונה כשנודע, פחות משישה חודשים מיום שנראה מר שיינפלד בפעם הראשונה בחצר, כי מיסטר טויטל מכר את ביתו והוא עוקר מן השכונה לאחד הבתים שבמרכז המושבה, בחזקת דייר. אילו דיבורים נשמעו, אילו ויכוחים נתלהטו, אילו הצעות הועלו! הקיצוניים אמרו, שיש לקום מיד וללכת אל מיסטר טויטל ולהזהירו מפני כל תוכנית, שאולי הביא מר שיינפלד לפניו. הכול הסכימו שמיסטר טויטל — שלדעת הממעיטים היה כבן שבעים-וחמש — רפה שכלו וּודאי אינו יודע מה הוא עושה. אבל כיוון שבכל השכונה לא היה מקורב אליו אפילו אדם אחד, להוציא את מר שיינפלד, נדחה ביצוע הדבר מיום אל יום ובינתיים נתפרסם — איני יודע כיצד — על מה ולמה נעשתה אותה מכירה.

מיסטר טויטל, כך סיפרה השמועה, ייתן את כל הכסף שקיבל בעד ביתו, סך של שלוש-מאות פונט, למר שיינפלד, שיעשה בו כרצונו. לעומת זאת מתחייב מר שיינפלד לתת למיסטר טויטל סך שישה פונט בכל חודש למחייה ופונט אחד בחודש לשכר-דירה, מעתה ועד מאה ועשרים.

הסכם משונה וקשה-להשגה היה הסכם זה. רגע ראשון דומה היה אפילו, שיש מעשה לשבחו של מר שיינפלד שמבטיח כך את שיבתם של ידידיו החדשים, אבל כשחישבו בעלי החשבונות את הצד הכספי של הסכם זה הגיעו לכלל דעה, כי מחשבת-שטנים מונחת ביסודו. אם לא יאריכו מיסטר ומיסיס טויטל יותר מארבעים ושלושה חודשים מיום היכנס ההסכם לתוקפו יימצא מר שיינפלד נשכר. מאותו חודש ואילך יהיה כל תשלום בחזקת השבת הריבית. אך אם, חלילה, יחיו השניים יותר משש שנים, יגיעו התשלומים לשיעור השווה לשלושים אחוזים של ריבית על הקרן שקיבל ואשר תוחזר עד אותו מועד בצירוף כל הריבית החוקית. וכי ראוי מר שיינפלד שנתלה בו מידת צדיקוּת כזו? לאו. אלא הווה אומר, שביסוד חישוביו של מר שיינפלד מונחת האמונה, כי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בעיקר אנשים שהממעיטים אומרים שבני שבעים-וחמש הם ואחרים מוכיחים שכבר הגיעו לגבורות, וכל המקדים הרי זה משובח.

משהגיעו לכך, נתמלא כל השוק הקטן הרגשת-תיעוב. שאדם יבסס עסק על התקווה שהצד השני ימהר ויעבור מן העולם — אין דבר בזוי מזה. אלא שבו ברגע הבריקה מחשבה אחרת, נועזת ביותר ועם זאת קרובה ביותר אל השכל: אין מיסטר טויטל עובר-בטל, שקם והפקיר ממונו לידי ידיד-לשעה, אחר כל הטרחות שטרח לקבצו, דולר על דולר. קמצן ערום ואשמאי זקן הוא מיסטר טויטל. עיניו הגדולות של מר שיינפלד האץ להיעשר הוּכו בסנוורים. והרי כך גם קפץ ותלה לו את עדה על צווארו, והוא נושאה זה עשר שנים ויותר; כך מעשיו בבית-הספר, שטובה לא הצמיחו לו ורק הקימו כנגדו את כל המורים. כך גם כאן, אה, אילו האריך רוחו והמתין עד שיימלא צבאו של מיסטר טויטל — הרי לתוך פיו היה נופל כל הנכס הזה, כתאנה בשלה! אלא שהוא ביקש להתחכם, בחייו ביקש לרשתו. אם כך, צוחק ודאי מיסטר טויטל בלבו, אך כך שלם ישלם! שלושה וארבעה!

ופתע-פתאום נהפך מעשה-נכלים זה למהתלה חריפה, שהיתל מיסטר טויטל במר שיינפלד. כל השוק הקטן היה מתהלך ומחשב חישובים ומתפקע מוגדל הצחוק. ומה אם יתעקשו מיסטר ומיסיס טויטל ויחיו עוד שבע שנים? ושמונה? ועשר? ואולי יותר. אפילו מתושלח ילוד-אשה היה. ועכשיו, אמצו נא דמיונכם ושוו בנפשכם איך הולך מר שיינפלד ומוריד ממשכורתו, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, שבעה פונט ונותנם למיסטר טויטל, שזִקנתו לא ביישה את נעוריו.

כשהגיעה השכונה לכך — נחה דעתה. חוש-הצדק בא על סיפוקו, הרשע נטל עונשו וכל אחד יכול היה לשוב לעסקיו. עכשיו כבר לא אכפת היה לאיש, כשקם יום אחד מיסטר טויטל, נטש את הבית שבנה ראשון בשוק הקטן, עמס את מטלטליו על עגלה ועקר מן השכונה.

ג

קונה ביתו של מיסטר טויטל חישב, כנראה, דרכיו יפה כשבא לקנות את הבית. באותן השנים החלה העלייה המבוהלת מגרמניה ועמה הבנייה המבוהלת כאן. מיסטר טויטל בנה ביתו כדרך שהיו בונים פעם הקולוניסטים — חזיתו של הבית אילנות, ואילו הבית עצמו מופרש מדרך-הרבים. עכשיו לקח הקונה את המגרש וחילקוֹ לשניים — את חציו הפונה לחזית מכר לאדם שני, שבנה עליו בית-דירות בן שלוש קומות, מאלה שבכל המושבה היו אז רק שלושה-ארבעה כמותם. הכסף שקיבל מן הגרמני החזיר לו את רוב הוצאותיו ועכשיו עמד וחידש את ביתו של מיסטר טויטל — הוסיף לו מרפסת רחבה מפנים וחדרי-שירות מאחור, את קירותיו שכבר ניבעו בהם סדקים, טח מחדש, עקר את הרצפות והחליפן בחדשות עד שנשתנתה כל צורתו של הבית והוא נכנס לגור בבית חדש.

ומר שיינפלד, מר שיינפלד לקח את הכסף מידי מיסטר טויטל ועשה גם הוא כך. את בית-חותנו מכר ועל מגרש סמוך לזה, שרק עכשיו נתגלה, כי גם הוא בא לו בירושה מצוריאל, הקים בית חדש, בן ארבע דירות — שלוש השכיר וברביעית נכנס לגור. דרך הטבע הוא, שמאחר שמיסטר ומיסיס טויטל לא פקדו עוד את השכונה ועל חצרם צמחו שני בתים חדשים נשתכח זכרם מן השוק הקטן. הם נשכחו וגם ההסכם שנחתם בינם לבין מר שיינפלד נשכח.

האנשים בשכונה ראו רק מה שהיה לנגד עיניהם. את מיסטר טויטל לא ראו וגם את מר שיינפלד מתרושש בעטיו של ההסכם לא ראו. היפוכו של דבר, נוכח עיניהם עלה שיינפלד מעלה-מעלה — היה מכובד על כל המושבה כמורה מעולה, כאזרח אמיד, כאיש נעים-הליכות. האנשים חדלו לבקש מומים במר שיינפלד, אבל גם אילו חיפשו לא היו מוצאים כלום — מחוץ לזה, אולי, שאינו אוהב את עדה אשתו, אף-על-פי שהוסיפה לו שני בנים על בניו.

תמוה הדבר, שככל שהמושבה שלנו עדיין קטנה היתה בשנים ההן, לא ראה איש את מיסטר ומיסיס טויטל. הרי לפני כן, כאשר גר בשוק הקטן, היה קם בוקר-בוקר, חוצה את המושבה לאורכה ומגיע עד לשוק הגדול, לעשות שם קניותיו. אולי מפני שכבר תשו כוחותיו ואולי — וטעם זה מתקבל יותר על דעתי, כשאני מהרהר עכשיו בדבר — שמיום שעשה אותו הסכם עם מר שיינפלד, לא דאג עוד דאגת יום המחר ובפעם הראשונה בחייו יכול היה לשבת שליו ושאנן בביתו.

אם כך ואם כך, אף-על-פי שבשכונה היה חשוב כמת, הנה באמת הוסיף מיסטר טויטל לחיות ופעם אחת גם ראינוהו, אבא ואני, בשובנו בשבת-בבוקר מבית-הכנסת. את שניהם ראינו, את הזקן ואת הזקנה. גם עכשיו לא הלכו בצוותא, אלא הוא הקדימה כדי עשר או חמש-עשרה פסיעות. פסיעות שלי. שכן להם לא היו כבר פסיעות כלל. רגליהם היו משתייפות על האספלט, נעות לאטן לפנים ואחר כל ארבע אמות היו עומדים להינפש.

כשראה אותם אבא לא יכול היה להתאפק, קרב אליהם ואמר להם שבת שלום. מיסטר טויטל הכירוֹ מיד ואפשר היה לראות, שגדולה שמחתו על שאבא ניגש אליו. אף-על-פי שגדלתי בינתיים הכיר גם אותי ואפילו את שמי זכר. אפילו פרשת האיצטרובלים לא נשכחה ממנו וכשהזכיר את הדבר הזה צחק צחוק-ישישים דק. בכלל נראה היה כמי שדעתו מיושבת עליו לגמרי. וצורתו — אי-אפשר לומר שהזדקן בשנים שלא ראינוהו, שהרי מיום שהכרתיו היה זקן, אבל עור פניו האפיר כגיליון נייר שנשרף, שאף-על-פי שצורתו מתקיימת, הנה בכל מגע-אצבע הוא מתמקמק. זקנו הקצר, שנראה תמיד כלחיים שנדחה גילוחן, היה צהוב כקש. אבא דיבר עמו על ימים עברו, העלה קצת זיכרונות, שאל אותו ואת מיסיס טויטל לשלומם ולבסוף שאל על אודות ההסכם, אם מוסיף מר שיינפלד לקיימו כלשונו.

נדמה היה לי, שאני רואה הבהוב-צחוק בעיניו, שנעשו עכשיו זעירות ורטובות, כאילו נותרו מהן רק שתי דמעות.

“מיינד יו!” כלומר, תן דעתך על כך, אמר באמריקאית שלו, שמיד היא מתחלפת ביהודית-ליטאית, “עדיין לא נפטרתי מן העולם, עד מאה ועשרים שנה. מיינד יו!” חזר ואמר.

הסיפור הזה התגלגל אחרי-כן בשכונה, ממש כפי שסיפרוֹ אבא, שיודע לחקות בני-אדם וקווי-ייחוד שלהם. זמן מסוים אחרי-כן שבו לספר במיסטר טויטל איך היה קורא לאשתו “צירלה, שַטאַפ!” ואיך אמר “מיינד יו!” אבל עד מהרה חדלו לספר, אולי מפני שמיסטר טויטל עצמו כבר נשתכח מן השכונה.

אולי הייתי גם אני שוכח את מיסטר טויטל, מכל מקום לא זוכר בחריפות כזו פרטי המעשים, אלמלא סוף המעשה. באחד הערבים, כעבור שנים אחדות, הלך אבא אל מר שיינפלד לחטוף שיחה, כדרך שהוסיפו עדיין לעשות בערבים. מר שיינפלד היה האדם היחיד בשוק הקטן, שעמו יכול היה אבא לגלגל שיחה בעניינים שמעלים את הנשמה, עניינים רוחניים. ובאותו ערב, כשנכנס אליו, מצאוֹ יושב אל שולחן-הכתיבה וגל של ספרים מונח לפניו. הוא היה חיוור מאוד, סיפר אבא אחרי-כן, אף-על-פי שפניו היפים, מלאי הביטחון, שמרו על שלוותם ושום שריר לא רעד בהם. אפילו אותו חיוך קונדסי, אמר אבא, היה מהבהב בעיניו. אבל זה היה כנראה הבהוב אחרון. אבא אמר לו מיד, שמראה-פניו אינו נראה לו, אבל מר שיינפלד רק חייך ואמר, כי יש לו תוכנית לחיבור ספר, שנתפס לה עכשיו בכל מאודו. מפקח אחד, סיפר לאבא, ביקר לפני שבועות אחדים בכמה משיעוריו ושיבחם מאוד. מדוע, אמר לו אותו מפקח, לא יישב ויחבר ספר-לימוד למקצוע זה, הרי יש אצלנו מחסור חמור בספרי-לימוד טובים. ובאמת, אמר מר שיינפלד, מדוע לא יחבר ספר כזה. כולו נתפס עכשיו לדבר הזה. קודם-כול יש כאן סיכוי להכנסה נאה, חייך מר שיינפלד, שאולי תחלצוֹ קצת מן החובות שנסתבך בהם, בעטיים של דברים שונים. ואולי, הוסיף ואמר, יהיה זה איזה מעשה של ממש, שהרי אם נהרהר בדבר ונודה ביושר-לב, לא עשיתי עד היום שום מעשה שיש בו ממש. ספר-לימוד כזה, כמו שאני חוזה עכשיו, עשוי להתחבב על הילדים ולהתקבל בכל בתי-הספר. עשויה זו להיות עבודה חשובה, עבודה שכדאי לשקע בה את כל הכוחות, אמר ונשתתק, תפוס להרהוריו. אבא אינו נוהג לדחוק על ידידיו שיפרשו דבריהם עד שאינם עושים כן מעצמם. ומר שיינפלד לא פירש דבריו באותו ערב.

בלילה באה אלינו עדה בריצה, וחלוקה הדהוי מכסה על כותנתה ופניה תפוחים מתמיד, והזעיקה את אבא, משהו קרה לדניאל, אמרה. עד שהגיע אבא לדירתם כבר היה מר שיינפלד מת.

ההלוויה התקיימה למחרת היום. כל בית-הספר הלך אחר מיטתו וגם השכונה כולה ליוותה את דניאל שיינפלד. כשהגיעו אל מול פתח בית-הספר עמדה ההלוויה והמנהל נשא הספד. אבא היה כל הזמן בין נושאי-המיטה ואני, שכבר הייתי אז נער גדול, נדחקתי ופרצתי לי דרך בקהל, כדי להגיע אל אבא ולבקשו שינוח מעט. כמעט הגעתי אל המיטה כשראיתי פתאום את מיסטר טויטל, סמוך לגדר הדחויה של בית-הספר. אני זוכר, שאימה גדולה תקפה אותי. מר שיינפלד מת בראשית הקיץ, אחרי חג השבועות. מיסטר טויטל כבר היה לבוש בגדי-הקיץ, אותם בגדים עצמם שזכרתי מן השכונה. לראשו היתה מגבעת-הפנמה ומעל לתיתורה שלה היה כרוך סרט-צבעונין חדש, שלא ראיתיו קודם לכן. מיסטר טויטל האפיר עכשיו כולו כיום של שרב וזקנו הדליל היה צהוב, כאילו ליחכה אותו האש. ראשו היה מיטלטל מלמעלה למטה, אם מחמת זקנתו המופלגת אם מפני שצידק את הדין. החזקתי בזרועו של אבא וביקשתי להסב את דעתו אלי ותוך כך נדמה היה לי, כי אני שומע את מיסטר טויטל ממלמל:

“מיינד יו…. מיינד יו!”

אבל תחילה יש להאיר את הרקע: לא מכירת הדירה היא ענייננו כאן, כי אם הפגישה עם דוברין. המודעה שפירסמנו בעיתון היא שהביאה אותו לדירתנו.

ועוד: שהיתה דירת-מרתף. עד שבא הוא לא נמצא אחד שיתכוון – ברצינות – לקנותה מידינו. עד עצם היום הזה מפקפק אני אם הדירה היא שהחלתה את ילדנו, אבל למן הרגע ששמענו מפי הרופאים, כי הרפואה אובדת עצות ואינה יודעת לא מה הביא על ילדנו את מחלתו ולא דרך בדוקה לרפאותו ממנה – התחלנו תולים הכול בדירה. מחלה זו נדירה מאוד בארץ, הסבירו לנו הרופאים, ושיעור שכיחותה עד עתה היה מקרה אחד על ארבע-מאות אלף תושבים, לערך. בארץ קטנה כארצנו פירוש הדבר בסך-הכול ארבעה-חמישה מקרים בשנה. נדירות זו היא, כמובן, דבר שאין להצטער עליו, אבל מחמת מיעוטם של המקרים חסרים הרופאים ניסיון, עיוני ומעשי, מדוע חלה דווקא ילדנו – שאלה זו לא חדלה לנקר במוחנו, ותשובה לה מצאנו בַּמרתף שקנינו לנו ברגע של קלות-דעת. אילו שקלנו פעמיים לפני שסיבכנו עצמנו בקומת-קרקע, לא היה לנו עכשיו על מצפוננו ילד חולה, אמרנו בלבנו, וברגע ההוא נפלה ההכרעה: מוכרים, ומיד. קמתי ומסרתי מודעה בעיתון, בשלוש שורות קצרות: שלושה חדרים והול גדול, ומובן, הכתובת. פרט אחד ביקשתי להעלים, מפני שידעתי עכשיו (מה שלא ידעתי בבואי לעיר), כי אפילו פחות-שבפחותים אינו רוצה דירה שיורדים לתוכה. הכול רוצים מעל העמודים, ואם אין ידם משגת, מחפשים הם חצי-קומה. מצד אחר, אמרתי בלבי, הן לא אוכל להעלים את הדירה מעיני מי שיבוא לקנותה. אדרבה, יטריח את עצמו ואותנו רק מי שיודע מה לפניו. הוספתי “קומת-קרקע”, ורק את המחיר לא נקבתי. הייתי נכון לוויתורים גדולים, ובלבד שיבוא מישהו. התגובה היתה מיידית להפתיע. המודעה נתפרסמה בגיליון ערב-שבת של עיתון-הערב המשתלח לרחוב בשעות-הבוקר המאוחרות, וקצת אחרי שתים-עשרה צילצל בפתחנו ראשון מחפשי-הדירות, הזריז-שבזריזים. חייכתי לעצמי חיוך של בעל-מתיחה: איך זה נבהל ובא – מי יודע איזו מציאה עלולה להישמט לו מבין אצבעותיו…

אבל לפני שנתפזר קולו המנסר של פעמון-החשמל בחלל דירתנו, צילצל שני. ושלישי. בשתיים כבר דמתה הדירה לקבלת-פנים רשמית: אנשים זרים לנו וזרים זה לזה נכנסו ויצאו, התהלכו להם בין החדרים, ניסו בציפורנם את צבע הדלתות, הקישו באצבע כפופה על הקירות, הורידו את המים בבית-השימוש, מנו את מרצפות חדרינו וחישבו את שטחם – וכל זה בלי לתת את דעתם לא עלי ולא על אשתי, כאילו נכנסו לתערוכה השנתית במוזיאון, או למכירה-כללית של פושטי-רגל. לפעמים היה מישהו ניגש ושואל: “כמה אתם דורשים בשביל זה?” אבל ממראה-פניו לא ידעו אם הרבינו אם המעטנו. הוא היה מניד בראשו, מהמהם משהו ופונה לבדוק מה רואים מן החלונות הקרועים אל הכביש. ידענו מה רואים: את רגלי ההולכים-ושבים, את גלגלי האוטובוסים, את המַפלטים המתעטשים בענן שחור. נדחקנו לנו, אשתי ואני, לאחת הפינות, וילדנו בינינו, וצחקנו זה אל זה. מצחיק מאוד – פירסמנו מודעה קטנה בעיתון, וכבר אנחנו כאילו הופקעה זכותנו על ביתנו. המהומה שבדירה שיעשעה אותי מאוד. הייתי כילד רעב לאורחים: יהיה שמח היום, אנשים יבואו ויבואו, ממש כמו שניבאו חברי. הם אמרו: מודעה אחת – ונהרת האנשים לא תחדל שלושה ימים ושלושה לילות. כל מיני יבואו.

מעניין היה לספר בהרחבה על כל אחד ממחפשי-הבית, שבאו לבדוק מה אנחנו מציעים להם, לולא היה ענייננו אחר, כלומר הפגישה המפתיעה עם דוברין. בא, למשל, חייט קטן וחיוור שדרישותיו צנועות והכול מצא-חן בעיניו, אלא בעיה יש לו – האם ייאותו הדיירים לכך, שישתמש במכונת-התפירה החשמלית שלו. זו משפיעה קשה, אמר, על צלילות קולם של מקלטי-רדיו, ועכשיו, יש לו צרות מן השכנים, שמתנגדים לבית-מלאכה בביתם. אבל מה יכול הוא לעשות ­– אדם אנוס לעבוד.

בא פועל, שידיו ידי-בורסקי שחורות וטביעות-אצבעותיהן נראות כאילו נחתכו בסכין של מחטבים בעץ. הוא פתח את הדלת, ומיד מילא עם-רב את ההול שלנו – ילדים, חתנים, דודות. כל החיים אנחנו גרים בחדר אחד, אמר, ואנחנו מחפשים קצת רחבות. שמנים אנחנו, ברוך השם, וצריכים שטח!

באה אשה חביבה אחת, שוורידיה הכחולים נראים מעבר לעור-מצחה השקוף, כמו מבעד לאהילי-הנייר של מנורות-שולחן. היא גננת, אמרה בקול רך ומזמר, ובעלה עמד מן הצד, ידיו אסופות לו על אחוריו ועיניו נעות לאטן מקיר אל קיר, מן הרצפה אל החלונות. איזו דירה אידיאלית, קראה בהתפעלות. אפשר היה לעשות כאן גן-ילדים למופת! ויש גם חצר! האם יתנגדו השכנים לכך, שנגדור חלק מן החצר בשביל גן-הילדים שלנו? באו שני זוגות צעירים מן המעברה הקרובה, ועוד לפני שהידקו בוהנם אל פעמון-החשמל, שמענו את רעם אופנועיהם הנוחתים, כזוג מפציצים כבדים.

בא מתוון-דירות, שביקש רק לבדוק אם במודעה שפירסמתי בעיתון יש איזו פרנסה בשבילו. בא זקן חולה-לב, הוא והזקנה שלו. הרופא, גילה לנו בחיוך מפויס עם גורלו הבלתי-נמנע, הרופא אסר עליו לטפס במדרגות.

באו כל-מיני, באו ויצאו, והבטיחו לעיין בדבר, הבטיחו דבר דבור. ואני, כבר אמרתי, שמחתי בכל התכונה, עמדתי דחוק בפינה, כמעט שכחתי שכלה ונחרצה עמי להיפטר מיד מן הדירה, והעסקתי עיני ואוזני בכל האנשים העושים בביתי דרך חירות. מימי לא השתבחתי בחוכמת הפרצוף, אבל באותן שעות התחלתי בלי-משים לשחק משחק-הימורים עם עצמי. כל מי שנכנס נחפזתי לנחש מיהו ומה פרנסתו, האם תישא הדירה חן בעיניו, היעמוד על המקח, או שיזדרז להסתלק אחר שיפטור עצמו במלת-נימוס, או בשקר מוצנע, או גלוי.

ואשר למכירת-הדירה – עניין זה לא הטרידני כלל, אולי מפני שהיתה בעיני כאילו כבר היא מכורה. אף כי באופן טבעי נמנעים אנשים בנסיבות כאלה מלגלות התלהבות, אדרבה הם מונים אחד לאחד את כל החסרונות הגדולים והקטנים – לא הסתירו כל מחפשי-הדירות את הרושם שעשה עליהם המחיר הנמוך שנקבנו. תגובתם זאת העגימה, ואפילו ציערה אותנו. כפושטי-רגל נוהגים אנו, כנמלטים מן המגיפה, נחפזים להוציא מידינו דירה גדולה ומרוּוחה בפחות משווה-פרוטה, וזאת כשאין אנו יודעים מה נוכל לעשות בכסף שנקבל. דווקא ההדגשה החוזרת, ש“המחיר לגמרי לא גבוה”, מילאה אותי חרטה על כל העניין. לאחר זמן הודתה גם אשתי ואמרה, כי ברגע מסוים התפללה בלבה, שאיש לא יגיע לכלל קנייה.

זה הרקע לפגישתי עם דוברין, ודומני שראוי לציירו בכמה קווים בשביל שיובלט מה שנתנסיתי בו לאחר-מכן.

תפילת-אשתי נתקבלה. יום השישי הארוך נסתיים, השבת נכנסה, כל ההמון הרב נתפזר כלעומת שבא. לא היה יסוד להרגשה שאחזה אותנו כשנשארנו וסחורתנו בידנו, אבל שנינו ידענו, כי דירתנו לא נמכרה. בקומת-קרקע שמתחת לעמודים יש רק שעות קצרות של שמש, בזוויות החדות שבין חלונותינו לבין פיסות-השמים במזרח ובמערב. בחוץ אולי עוד היה יום, אבל דירתנו כבר היתה שרויה רובה באפלולית. אשתי נכנסה למטבח, להכין את ארוחת-הערב, ואני העליתי את החשמל בהול, וישבתי לקרוא את עיתוני השבת. לא היה לנו במה לנחם זה את זה. “מי רוצה לגור במרתף?” אמרה אשתי לפתע, בשעה שישבנו כולנו לשולחן, תוך שהאכילה את ילדנו. “לא צריך להתייאש,” אמרתי, כמו שאומרים במקרים כאלה. “מאתיים אלף – או מי יודע כמה – קוראים את העיתון הזה ביום שישי. יבואו מחר. יבואו מחרתיים.”

אבל אלה היו דיבורים בעלמא. מה-זה-חשוב אם בכל-זאת יופיע אחד עלוב ויושיענו, אם אמנם יופיע. כל הרבים שהבקיעו אל תוך דירתנו, ריחרחו ומיששו והעריכו ואחר-כן הפנו לנו את עורפם והסתלקו – השאירו אחריהם ודאות אחת: שוכני-מרתפים אנחנו. עיני היו נעוצות באשתי, שישבה ותחבה את כפיות האוכל אל בין שיניו המרדניות של ילדנו, נאבקת בו ואומרת שוב ושוב: “אכול. אכול. אם אתה לא רוצה להיות חולה כל החיים.” רגש סיוטי אפף אותי. ומה אם לא יימצא קונה לדירתנו. ומה אם ניאלץ לשבת כאן ולחכות, שנה-אחרי-שנה, עד שנוכל לצאת ולחיות בדירה אנושית, כשאר בני-אדם. קלות-דעת של רגע שיבשה לנו שוב את החיים, לאחר שגמרנו סוף-סוף בדעתנו, שדי, שצריך להתחיל לחיות, כמו כולם, כרגיל, כימי שלום, כמי השילוח, מעתה ועד עולם. קומת-קרקע נמוכה, אמרתי אז בלבי, ודווקא מרצון, ודווקא מזלזול, היא הבחירה החופשית, בכל-זאת איננה סתם מכירה כללית. מה יצא? סתם שוכני-מרתפים אנחנו, וראה כל מי שדירתנו מזולזלת בעיניהם. המודעה הביאה לנו רק עצבות ודיכאון. אמנם, כנבואת ידידינו, הוסיפו האנשים לבוא ולהטריד את מנוחתנו גם בשבת וגם ביום ראשון. מי היה מאמין, שאנשים רבים כל-כך חסרים דירה. אבל לא את דירתנו! צדקו ידידינו – לאחר שלושה ימים נפסק הזרם. גם אשתי צדקה – מי רוצה לגור במרתף?

לפיכך אין להתפלא, שלא הבנתי תחילה מה רוצה האיש העומד בדלת.

“האם עומדת עדיין דירתכם למכירה?”

“מה?” לא רק שבתוך-תוכי השלמתי כבר עם כך, שלא יהיו לה קונים אלא כל-כך אחר היה מן הרבים שהקדימוהו, איש גבוה, בחליפה אפורה-פחמית, שראשו הכבד נכפף קצת אלי, כפיפה של גובה או כפיפה של גיל – עד שלא יכולתי להסתפק במה ששמעו אוזני.

“לא אתם פירסמתם מודעה ביום שישי בעיתון-הערב?”

“כן-כן, אנחנו,” אמרתי בנימוס, ועיני הקיפו את האיש. רק הסיום הזה חסר, לעג לי קול, כבדיחה על עצמי. “היכנס, בבקשה.”

פסעתי הצדה, והדלת אתי. האיש עבר את המפתן, צעד שני צעדים ונעמד באמצע ההול. הוא צימצם עיניו, כמנסה להרגילן לאור המועט. בחוץ בער עדיין הקיץ, אבל אצלנו היתה אפלולית צוננת. הרגשת אי-נעימות אחזה אותי, כאילו נתפסתי במעשה-הונאה, כאילו הבטחתי דבר אחד ונמצאתי מחזיק בתחליפו המזויף. אם לא כן, איך היה מגיע איש כמוהו לכאן, אלמלא הרושם שעשתה המודעה שלי. עמדתי והמתנתי למה שיאמר, אבל כבר ידעתי מי הוא. כדרכי עם שאר הקונים-בכוח נחפזתי לנחש את מקצועו, מעמדו החברתי, מוצאו. ניחוש ראשון אמר: פקיד אנגלי. לא ייתכן, מפני שאין עוד אנגלים ואין פקידי מנדט, והעברית שבפיו. העברית שבפיו, במשפט אחד, היא סימן-היכר, אבל אינני יודע למה. אולי עורך-דין, ששימש גם בימי האנגלים וקנה את הליכותיהם. לא, נדייק ונאמר: שופט. לא שלום. מחוזי. אבל זו שטות, צחקתי בלבי, כל אלה אינם באים היום לחפש קומות-קרקע. הם יושבים בבתים ירושלמיים, או בדירות ישנות בתל-אביב. לא מי שכבר אצל האנגלים היה שופט.

“מותר…” האיש לא שאל, אלא פסק בקול עשיר ובוטח ובזיע-יד הורה על החדרים. “בהחלט. כמובן.” מיהרתי להקדימו, כאילו לפנות לפניו את הדרך. ידעתי שאני נעשה קטן ואווילי, אבל לא יכולתי לרסן את עצמי. בזריזות, באדיבות מודגשת, פתחתי לו את דלת חדר-הילדים, המואר והמאוּורר בשלושת חדרינו. ריווחתי לו את הפתח, והוא עבר ונכנס לפני, עיניו לוטפות וסורקות במתינות כל מה שבא לעומתן, עד שעמד שוב באמצע החדר. אולי לא שופט, ניסיתי להרגיע את עצמי. איש שמעמדו הרוחני – ואולי אף החברתי – גבוה ממעמדו החומרי. אחר-ככלות-הכול כתבתי במפורש: “קומת-קרקע”. אולי משהו מן המדעים. מדעי-הרוח. לא מורה – זה ודאי לא, האיש הזה הִרבה לשתוק בימי-חייו, הִרבה להאזין, אולי לעיין בספרים. אולי הוא פרופסור-לשעבר ממרכז-אירופה. מזכיר מאוד את הפרופסור שלי, שגם בחדר-עבודתו, בכל עת שנקריתי לתוכו, היה יושב בחליפתו האפורה-הכהה, בצווארון מעומלן, בעניבה, בנעליים ממורקות, אפילו הוא עוסק בסך-הכול בקריאת בעלי השו"ת. אבל העברית בפיו אינה מרכז-אירופה.

“חדר-הילדים?” אמר.

“כן,” אמרתי. “אשתי וילדי נסעו. לבית הוריה. בוודאי ישובו עוד מעט.”

“חדר נאה,” אמר. חיוך דק, כרישום-עיפרון, התארך על שפתיו. רק עכשיו ראיתי, ששפתיו צרות מאוד, מתקפלות פנימה. שפתיים של זקן. לא, של שתקן. של שאפתן. של רשע. לא, הוא איש יפה ולגמרי לא זקן. לא יפה, אלא קומתו הגבוהה, ההדורה, של מי שאינו מוחל על כבודו ואינו כופף עצמו לשום אדם ולשום רעיון. דווקא מפני שהוא בולע את שפתיו, דווקא מפני שחוטמו גדול ובשרני. בין זקני המתיישבים במושבה שלי היו טיפוסים כאלה. אבל זה איש שאופקיו רחוקים מהישג עיניו. לא, הוא אינו מן המעיינים בהיסטוריה. אולי מן האמנויות. העיניים הקרות והמפולסות, עיניים שופטות של משליט סדרים באמנויות. “חדר נאה.” הוא הסיר את מגבעתו הרכה וגילה שער-שׂיבה גזוז קצר, חריץ-זיעה לרוחב המצח. הוא אינו מסתלק, מיהרתי להקיש. הוא רוצה לראות את הדירה. ואולי הוא עייף. הזיעה. “יש כניסה נוספת מצד החצר,” אמר וניגש אל הדלת. מיהרתי אחריו וסובבתי את המפתח. הוא הקיף בעיניו את החצר האחורית, ואמר:

“ויש עוד שני חדרים.”

“כן, דירה גדולה. שטח עצום.” ופתאום הייתי נלעג בעיני על שתפסתי לשון של מתווכים. על-כורחי הוספתי: “רק חבל שהיא נמוכה כל-כך.”

הוא נתן בי את עיניו הקרות, גבוה מעלי, וחייך בסלחנות, כתוהה על שמצאתי צורך להתנצל: “בוודאי. אבל גם מחירה נמוך.” ומיד החזיר עיניו אל החצר המאפירה, אל העשבים השוטים, שגבהו בחורף ונשרפו והשחירו בקיץ, אל השיטה שהפריאה בינינו לבין הבית הגבוה שממערב. לעזאזל, אמרתי בלבי, למה דווקא בשעה זו בא, כשממלא צל הבית הגבוה את הדירה ואת החצר.

אבל טוב, החזרתי לעצמי במרירות, הרי אין חשש שיקנה את דירתנו.

“נעים פה,” אמר ולא גרע עיניו מן החלון. "האפלולית הצוננת. והרצפה. אני שונא את הרצפות התלויות בחלל, למעלה, קומה על קומה.

כאן, כאן יש אדמה, מתחת לרצפה."

השתתק, ופתאום הרגשתי גם אני כמה שלם השקט מסביב, כמה עמוקה השלווה. האוטובוס העובר בחזית ביתנו השאיר אחריו יותר שקט. עכשיו, כשאני משחזר לעצמי את השיחה, אומר אני, כי במקום זה שמעתי צליל מוזר מתחת לפני דבריו. אבל סבורני, כי אז זקפתי אוזני בתימהון והתרכזתי בעיקר המפתיע: המרתף המחורבן שלנו מוצא חן בעיניו. “בית זה הוא בית-משותף או חברת-מניות?”

שאלה זו לא שאל איש מבין האנשים שהקדימוהו, ועכשיו באתי במבוכה. קניתי את הדירה. שילמתי את מחירה לבעליה הקודמים, היא בבעלותי החוקית, אבל אינני יודע. משכתי בכתפַי: האם יש הבדל?

אולם עיניו חיכו לתשובה מפורשת. פתאום עלה בדעתי, שפרצופו מעלה בזיכרון את דיוקנו של אספסיינוס, זה שבסיפרו של צ’ריקובר, זה המצוי, אם איני טועה, בלוּבר. או אולי באחד המוזיאונים של רומא. מי יכול לזכור. שׂחוקן הקר של השפתיים המקופלות פנימה, חוטם-האיכרים, העיניים שאין בהן רחמים. מוכרח הייתי לבצר עצמי כנגדו, לבטל את כוחו. “מה זה חשוב, בעצם?” צחקתי בביטול.

“חשוב מאוד. מידת הבעלות על הדירה ואופיה של בעלות זאת נקבעים בהתאם לסטטוס החוקי. סטטוס זה שונה מאוד באופיו בשני המקרים, ומבחינה עיונית לפחות יש משמעות של ממש לשוני שבסטטוס.”

“אין לי כל מושג. דבר אחד אני יודע: קניתי אותה. היא שלי. אני יכול למכור אותה.” “לעולם אין לדעת. נכון, שאתה מחזיק בדירה ומתגורר בה. אבל חברת-מניות, למשל, שהיא אופן-התארגנות מקובל בבתים רבים, מפני שהיא מקנה יתרונות מסוימים, מחייבת כל חבר לוותר על זכויות חשובות. נכון, שאין הוצאות-טאבּו בשעת ההעברה, וגם המיסוי נמוך יותר. לעומת זאת מפקיע כל פרט מידיו חלק מן הבּעלוּת המוחלטת. למשל, אין הוא יכול לשים משכנתה על דירתו. אין הוא יכול להעבירה ליד אחרת אלא בהסכמת החברה. הבדל ממשי.” יותר משכריתי אוזן לתוכן דבריו של האיש, נתפסתי לצורה ששיווה להם ולאופן השמעתם. הוא דיבר במתינות, כשהוא בורר כל מלה, ומשֶׁמְצָאה הוא מצרפה לקודמותיה. ניע-שפתיו היה כל-כך חסוך עד שנדמה היה כאילו המלים יוצאות מעצמן מחלל-פיו. רגע אחד ראיתיו יושב באולם בית-המשפט וקורא פסק-דין. כל מלה שקולה. ובלי אמוציות מיותרות. נתקפתי רוח-שובבוּת, ראשית מפני שקלעתי כבר בניחוש ראשון: זהו זה – הג’נטלמן האנגלי הזקן מז’ורנלים של חייטים. ושנית, אפשר להירגע, אמרתי לעצמי: משפטנים אינם קונים דירת-מרתף, או קומת-קרקע, רק מפני שרצפתה נחה על האדמה. נעשה את רצונו של היוּריסט שלנו, ובלבד שיקנה, שיקנה, לכל הרוחות.

“אפשר לברר בדיוק את הסטטוס החוקי, אם זאת הבעיה,” הצהרתי.

“זאת בעיה!” הוא דיגש את דברי, כמבקש להשמיעני שקלט את נימת-ההיתול שבתשובתי וכי ראוי שאדע, כי אינני כל-כך חכם. “אני עשוי להתעניין בדירתך, אבל תחילה עלי לדעת מה מידת בעלותך עליה ומה תהיה מידת בעלותי, אם אמנם אחליט לקנותה. אדם צריך, לדעתי, להיות הבעלים הלבדיים של נכסיו.”

בעלים לבדיים, אלוהים! אפשר למות מצחוק. אדם צריך להיות הבעלים הלבדיים של נכסיו. נוגה ונלעגת נשמעה באוזני הַשִׁיפָה היוריסטית הדקה בחצי-המרתף שלנו, שאיש לא רצה לקנותו. הסגנון והמקום. פני השופט, החליפה האנגלית החמורה, המשפטים המסוּגננים בקפדנות, לאט לאט, שׂפתיים חשוקות, כאילו הוא ממציאם ברגע זה, בעוד שבאמת הם מטבעות שחוקים, נוסחות דהויות של תאוצת-הרבים להיות אחד-ונכס, אחד-ונכס. לא צחקתי, מפני שהאיש פשט ידו ונטל מכוננית-הצעצועים של ילדי סחרחרת-פלסטיק וסובבה בין אצבעותיו. היו לו אצבעות גדולות, המתרחבות בראשיהן, אצבעות קמוטות ורפויות-עור של מי שעבד עבודת-כפיים הרבה שנים. עבודה ממש, במעדר, או בפטיש. או בגרזן. מתי – אמרתי בלבי, ועיני דבקו באצבעות המסחררות את צעצוע הפלסטיק, האצבעות הזקנות שדמן אבד באור היום הדועך שבחדר-ילדי ­– מתי עבד השופט הזה בידיו.

“האמן לי,” אמרתי. “אינני מצליח להיזכר. אבל יש לי ניירות. נוכל לבדוק.”

“איש צעיר אתה,” אמר, וזו היתה הפעם הראשונה שגילה, כי הבחין באישיותי המסוימת, אף שקולו שָב להיות מישורי, קולם של דיינים היודעים מה קל ערכו של הניגון לעומת כובדו של התוכן. “אבל עוד תלמד, כי בכל פעם בכל פעם שנכנס אדם לאיזו התקשרות חדשה, מכל סוג שלא יהיה ולכל תכלית שלא תהיה, חייב הוא להקפיד על כך, שענייניו יהיו מוגנים מן הבחינה החוקית בכל נקודה ונקודה. לעולם אין אדם יכול לחזות כל סיטואציה שהוא עלול להיקלע לתוכה, ולפיכך עליו לסתום מראש כל פרצה, ולעומת זאת עליו להשאיר את ידיו חופשיות בכל נקודה אחרת. כשמגיע אדם לאותו מצב לא-חזוי, כבר אין שום אפשרות להחזיר את הגלגל אחורנית, אין שום אפשרות.”

פתאום תקף אותי הפחד, בלי שידעתי מדוע, האיש הזה חולה, אמר לי קול. אולי דעתו נסתתרה ואולי משהו אחר, אבל דבר-מה, דבר-מה אינו בסדר במשפטים הלא-אישיים, היוצאים כהבל מבין שפתיו. לא זזתי ממקומי, ולא הגבתי על דבריו, וגם הוא השתתק. עמדנו שנינו בחדר המחשיך. יום כזה, שאשתי נסעה עם ילדי אל הוריה והבית ריק. רק ברחוב עברו האוטובוסים והרעידו את קירותיו.

עמדתי כך עד שהתנער, כמתוך הזיה, והחזיר את הסחרחרת למקומה על הכוננית.

“אפשר לראות את החדרים האחרים?”

עברנו על פני המטבח וחדר-השינה ונכנסנו ל“סלון”, כלומר לחדר ששימש לנו למגורים, לעבודה ולאירוח. עכשיו כבר היה החלון אפל כצלוחית של דיו. אהבתי את השעה הזאת, שבה אין החוץ מזכיר לי בלי-הרף היכן אני גם. כדרכו, השיט האיש את מבטו על פני החדר כולוֹ ורהיטיו המעטים – מיטה, שתי כורסות קלות, שמושבן קלוע רצועות-פלסטיק אדומות, שולחן, כיסא וארון-ספרים. זה פאר ביתנו, ארון-ספרים שהשׂתרע על קיר שלם. מזמן נתתי דעתי על כך, שבני-האדם מתחלקים לרעבי-ספרים ועיוורי-ספרים, אלה שאפילו לכלל הצצה בספר אינם מגיעים ואלה שהתאווה רודה בהם, והם נצמדים מיד למדפים. נראה מה יעשה השופט, אמרתי בלבי.

השופט – כך כבר כיניתי אותו בלבי – ראה את הארון, אבל שלא כדרכם של אורחי החביבים עלי ביותר, נשאר עומד מרחוק ולא קירב עיניו אל שמות הספרים. שפתיו המקופלות פנימה, נהפכו שוב לעווית של חיוך.

“סלח לי,” אמר, והיה ברור, שהנה ישמיע משהו בעניין הארון. עניתי לו בחיוך מוגזם וסיגלתי עצמי ללשונו:

“הסליחה נתונה.”

“מה זה, כך, מין עמודים שחורים, מדפים מרחפים…”

“מין ארון…” קיימתי חיוכי.

“מין סגנון. זה?” עיניו השופטות בחנו מרחוק את ארון-הספרים, כאילו ביקש לעיין מחדש בחומר-ההוכחות לפני שיפסוק את הדין. “סגנון? זה לא כלום. ריק. עף באוויר… בפריז לפני הרבה שנים, היו – דָדָא, פוטוריסטים, כל מיני… מה רע בארון-ספרים סתם. ארון סגור, אה? סלח לי…” “יש זמן סגור ויש זמן פתוח,” נעניתי בחיוך. נעים היה לשמוע את דבריו, לא על שום תוכנם, אלא מפני שהשלימו ואימתו כל-כך את מושגי על דמותם של שופטים (אף שברגע זה גם התגנבה לה מחשבה, שבעצם איני יודע דמותו של שופט מהי. בבית-משפט הייתי פעם אחת, בנעורי, בשל עבירת-תנועה שעברתי באופני. שופטים אחרים אני מכיר רק מן הקולנוע), אלה השומרים, שהוצבו להגן על הצברי הניסיון האנושי, על הערכים שקבעו אחרים, על המסגרות הנוקשות. אלה המקצצים ידיהם של מורדים, או נעשים חומות לקיום ניצחונם. זה עַם, השופטים. “אפשר לשבת?”

רק עכשיו השגתי, שלא הצעתי לאיש כיסא. הוא בן שישים, ואולי יותר, מפני שגבר גדול וחסון הוא. שעה ארוכה עומד הוא כאן על רגליו, ומי יודע כמה עד שהגיע לביתי. הרי אותו חריץ-הזיעה במצחו, כשהסיר מגבעתו. הוא הצניח גופו אל אחת מכורסות הפלסטיק והשעין רגע ראשו לאחור. לא היה אל מה להישען, והוא נסמך על ידיו וזקף את ראשו. בכל-זאת זקן. ועייף, ומפחיד. מה עשה האיש הזה עד עכשיו? מה הוא מחפש בעצם בדירתי? והעברית שבפיו ­– מעצבנת אותי מפני שהיא מוּכרת לי.

“מהו, בעצם, ביתו של אדם? בצעירותי הייתי ­– בכלל, הרביתי לנסוע. טוּלוּז, למשל. לא פריז טולוז. או פראג. בית אינו צעצוע, אינו סחרחרת פלסטיק, שקונים וזורקים. ארון-ספרים הוא בית. ארון-ספרים מעבירים בירושה. וכשבונים ארון מתוך כוונה כזאת ­– מתקינים לו גב מסיבי. ארון כזה צריך דלתות. דלתות-זכוכית סגורות הרמטית, שלא יחדור אבק ויאכל את הספרים. לא אחת הירהרתי בכך, שבעברית אין אנו מבחינים בין הַאוּס לבין הוֹם. לאחרונה מזדמן אני לבתים החדשים ומתבונן – צעצועים. הכול תלוי על בלימה. אבק צבעוני. האם דברי מצחיקים אותך?”

חייכתי, כפי הנראה, מפני שבאמת הצחיק אותי, מפני שקינאתי ביכולתו לראות כך, לדבר כך. אמרתי: “אין לי תשובה. שומרי-חומות צריכים שיהיו להם חומות. ואילו בעשרים השנים האחרונות…” “אינני יודע מה היה בעשרים השנים האחרונות, ואין זה חשוב!” הוא הגביה קולו והיכה באגרוף קמוץ על מסעד הכורסה. “חיי העולם אינם נמנים כמו לירות, בעשיריות. מאות שנים. אלפי שנים.” “אבל יש עוּבדה,” לחשתי כמעט, מפני שבעצם לא רציתי לשכנעו בכלום. “כל העולם. הרהיטים הדניים, והטרנסיסטורים היפניים, והסוודרים הצרפתיים, והסרטים האיטלקיים, והג’ז הרוסי. יש סגנון…”

“שום סגנון! שום דבר. רוח-עיוועים ממלאת את הבתים. אני מזדמן עכשיו לדירותיהם של בני-אדם, וזה לא ייאמן. לא עם, לא תרבות, לא כלום. האם ביקרת פעם באלכסנדריה?” “לא,” אמרתי. “למה?”

יש באלכסנדריה פסלים, אנדרטאות ברונזה ובניינים פריזיים ופקידים אנגלים, אבל המַסרי, חביבי…" פתאום נשתתק, כאילו סטה מן הנושא שלפניו, כאילו השמיע מה שלא נתכוון לומר, ואני ידעתי שאמנם כן הוא. משהו צרם צרימה חזקה, ועדיין לא ידעתי מה הוא – רק שדיבר בהתרגשות, כמי שנתוּן תחת רושמו של ניסיון מרעיש, בלתי-צפוי. האיש הזה אינו שופט. עכשיו אני יודע בדיוק: הוא יליד-הארץ. אי-אפשר אחרת. איך נהגית העברית בפיו, רהוטה וציורית, פטורה מערב הקולות הזרים, ועם זאת מכופתרת ומגוהצת. קצת אידיש וערבית בתשתית. אבל לא מן היישוב הישן. מאותם-אותם הוא, מבני הקולוניסטים שהגביהו אבר ופרחו למקומות אחרים. מאלה ששבו לירושלים ועבדו בממשלת המנדט? שעקרו לתל-אביב ומגלגלים במסחר? לא, בכל-זאת: מאלה שהלכו ללונדון ושבו בריסטרים ו“קיי.סי.”ים. שתקתי וחיכיתי למה שיבוא.

“שום סגנון!” בבת-אחת חזר לאורח-דיבורו הקודם, וטוב היה לשמוע זקן גברי, חמור-פנים ועייף זה, כשהוא מטפטף את דבריו, כקורא גזר-דין. הוא לא התווכח עכשו, כאחד המאמינים הקנאים. הוא לא התרגז, כניצב בקו-ההגנה האחרון של רעיון מובס. הוא פסק. “אני מזדמן לבתיהם של אנשים. הם אינם יודעים על סגנון, אלא מה שהם רואים בדירת השכן. ובראינוע. ובעיתונים. אני זוכר, כשאנחנו, הדור שלנו, היינו בונים לנו בית. עכשיו אין חיים בבתים, כי אם באכסניות, בחַאנים. כולם אורחים נוטים ללון. אל תאמר, דור-דור וסגנונו! שטיח פרסי, ידידי הצעיר, יישאר בסגנון בעוד אלף שנים. אבל אתם, שלא אכפת לכם אפילו אם בעלים אתם לדירתכם, אם חברים אתם באיזו חברת-מניות, בפיקציה חוקית…” קטע דבריו, כאילו אין מה לומר עוד, ואחרי-כן הוסיף, כמסיים את המשפט האחרון: “מאיזו ארץ אתה?”

“כמוך, אדוני,” השבתי בחיוך, אץ להתרברב בחושי הדקים. “מכאן.” “אתה?” עיניו השופטיות היבהבו באור אפור, ובמלה האחת הזאת היה כל הבוז שבעולם. בעיניים כאלה היו מביטים הקולוניסטים הצעירים באבי, בשבתם על הפרדים הלבנים. “איפה?” אמרתי לו.

לא, האור האפור והקר לא היה טעות, מפני שעכשיו נדלח פתאום, נהפך לפחד. עיניו נתמלאו שחור. גם אני, למען האמת, הייתי מוכה-חשמל, והסיפור התחיל לרוץ בדמיוני, כחתול שהריח עכברים. “אינני זוכר שם כזה,” אמר. הוא התכוון לשמי, לשם שבמודעה ועל דלת דירתי. “אתה בן המושבה.” אמרתי. הוא לא תמה, לא כשאמרתי שיליד הארץ הוא ולא שבן המושבה הוא. כל-כך מובן-מאליו אצלם הדבר הזה, אמרתי בלבי, וכבר היתה בי טינה עליו, אף שידעתי כי לא כאן סיפורו. עוד איני יודע כלום על האיש הזה, שבא לקנות את דירתי. בנם של ראשוני הראשונים. “אתם… משפחתך… מן החדשים, כלומר…”

“לא מן האיכרים,” סייעתי לו בנדיבות. “לא. הורי באו לפני שלושים וכמה, שלושים וכמה שנים.” “רק אז,” אמר, ודימיתי לראות את השחור מתפזר מעיניו, את שובו של האפור והקר. “אני כבר שנים לא במושבה. שנים.”

“מה שם משפחתך?” שאלתי לתומי, מפני שברגע זה רציתי לנסות ולשייכו, ומצאתי כי לא הציג עצמו בכניסתו. שֵׁם – במושבה – מספר את כל הסיפור.

הוא לא השיב ורק עכשיו נתתי דעתי על מה שאירע, כפי הנראה, כבר קודם. האיש קם מן הכורסה ועמד עכשיו לפני ארון-הספרים, גבו אלי ופניו אל הפתח הפתוח להול. הוא שמע את שאלתי, ולא השיב. קול צעק באוזני: “סוד!”

עכשיו אני יודע, שצריך הייתי לגלות רגישות רבה יותר, אבל דווקא מפני הפגישה המשונה הזאת ומפני שידעתי כי סוד, רציתי לדעת. בשנים האחרונות חזק עלי הצורך לדעת הכול על המושבה, על אנשיה ועל הווייתה. זמן ממושך מדי עמדתי בגבי אל הממש הזה, שהוא אני, ועכשיו כל אדם שנקרה בדרכי הוא כאילו תפסתי קצהו של עוד חוט, כאילו בלכתי אחריו אמצא משהו מפשר חיי.

“מה שם משפחתך, אדוני?”

הוא החזיר את פניו אלי, איש גבוה, בעל ראש גדול, סוסי, קלסתר של אספסיינוס, חליפה אנגלית כהה. “צוהר.”

צוהר זה לא שמו, אמרה לי המושבה כולה המצולמת בזיכרוני, זיכרוני רץ מרחוב לרחוב, בתוך החול האדמדם, על מדרכות-העץ, בדרך האבנים הגדולות, בכבישי האספלט, בבתים המתרווחים בין הדקלים והברושים והפיקוסים והאיקליפטים והאיזדרכות, על-פני בנייני הברון צהובי-הכתלים וכבדי-החלונות ובתי-החימר החוזרים לעפר, מן התותים שלפני ספריית גוטמן ועד לכרם-השקדים שמעבר לגבעת-התורכים. כמו בתוך מִסדר-זיהוי עמד האיש וזיכרוני רץ רצוא ושוב, מתאמץ להעלות באוב את כל הזמן האחר, שעכשיו סוף-סוף אני צמא לפוגשו בשמחה כדי לגעת רגע בילדותי האובדת. ידעתי, כי משהו כאן אינו כשורה, כי צריך לבלום את הפה, אבל גברה עלי התאווה לחשוף אפילו מה שנאווה לו דומייה. “כן, אבל מה היה שמך קודם, במושבה? הלוא אין אצלנו צוהר. אין שם כזה אצלנו, במושבה, לא בין הוותיקים. קודם, מה היה שמך קודם?”

“דוברין.” עכשיו, כשכבר הכול נפרץ, בטוח אני כי ראיתי איך דוהה מבטן של עיניו השופטות ושוקע פנימה, אל עצמו, מתייבש כאבן אפורה שנעקרה מאפיקו של נחל. עכשיו קל לומר: לא צריך היה לדחוק בו, לאנוס אותו שיזהה את עצמו. אבל איך יכולתי אפילו להעלות על דעתי מה נורא השם, שמבקש האיש הזה להעלים ממני? הלוא זה כל-כך פשוט: מי בכלל רצה לראות פנים-אל-פנים את דוברין החי, דוברין הממש?

אבל אולי זה סתם. אולי סתם החזיר פניו מארון-הספרים וסינן בשקט, מבין שפתיו הדקות, המקופלות פנימה:

“דוברין.” וזה הכול.

כלומר, אילו היה לכולנו זיכרון-ילדות משותף, אילו היה לשם דוברין אותה משמעות, שיש לו בזיכרוני, צריך היה הסיפור, לאמיתו של דבר, להגיע לסופו במקום הזה. דוברין. מי ישכח את אגדות האחים גרים, בחוברות דקות ומנוקדות, מאוירות בנפשות ממש? משראינו פעם את המכשפה האופה ילדים, איך תימחה מזיכרוננו? האגדות מקיפות אותנו סביב, כיער את כיפה אדומה, שמות נבלעים כגלולה, נימוחים ומחלחלים אל תוך עצמותינו, עד שאנו, הממשיכים להיות מי שהיינו, הננו לגמרי אחרים. זה דוברין.

כלומר, די בהזכרת שמו.

אבל כמה כאן שייכים לשנה ההיא, לאותה מהות, שרצח ­– רצח אחד בלבד – זיעזע את הארץ כולה. לא שמענו אלא דברים על תהפוכות משפט דוברין, שפירנס את העיתונים מיום אל יום, מי זוכר כמה חודשים. עמודים שלמים הוליכונו דרך נפתולי התביעה וההגנה, שיתפונו בפרכוסי השתי-וערב, ההטיות לכאן ולכאן, דברי הנאשם. המושבה כולה סירבה להאמין עד הרגע האחרון ממש – עד שנגזר דינו למאסר-עולם.

וזה עדיין אינו העיקר.

הרבה יותר. הרצח הזה מתקיים בי כחריץ-גבול בין מה שקדם לו ובין כל המקרים הרבים שקרוני מאז, ולפיכך איני מגזים כשאני אומר, כי הייתי חלק ממנו. קובּי, בנו של הנרצח, היה חברי הטוב, והאיש ההוא, דוברין, הרוצח, היה דודו של קובי. דוברין סיפור-הבלהות. עכשיו עומד כאן אדם לפני ארון-הספרים שלי, אדם שניסיתי בסכלותי לנחש את מיהותו, גבוה, הדור ושותק, ואני עומד מולו. כשאין רואים את זמן-הילדות המחריד ההוא אי-אפשר להשיג את הרגע הזה, את דוברין האדם.

בן אחת-עשרה הייתי, ואת דוברין לא ידעתי אלא ממה ששמעתי אצל קובי חברי, אבל הואיל וקובי היה חברי נמצאתי מעורב למן הרגע הראשון, מאז נעלם אביו, בכל מה שהתגלגל, ממש מיום אל יום. כלומר: היעלמו של האב היה סתם-מסתורין, שאפשר לשייכו לכל סיפור שבעולם, מ“באין משפחה” ועד “דויד קופרפילד”. תחילת האימה – מה שנראה לי עד היום כחריץ-גבול בילדותי – היתה כמה חודשים אחרי-כן, כשנמצאה הגווייה הממוקמקת ­– בדמיוני ציירתי לי את מראהּ – בתוך בור שמתחת לאחד מעצי-האשכוליות, בפרדס המשפחה. רק מאותו יום התחיל מושג הרצח ליהפך לממש, לאביו של קובי חברי, זה האיש הגדול בכובע-השעם ומכנסי-הרכיבה, האיש בעל הזרועות השעירות והעיניים השקופות. באותו יום התחלתי להפוך בעניין הזה, שמישהו רצח את אביו של קובי והטמינוֹ בבור שבפרדס, וכל החודשים הארוכים של המשפט לא חדלתי ממנו. פרטי-הפרטים, אלה שנכתבו בעיתונים, ואל שגילגלנו בכיתה ובשכונה, ואלה ששמעתי בערבים ובשבתות בין אבא לאמא ובינם לבין שאר הגדולים. ואחר-כך בא המהפך המחריד מכול. תחילה הואשם אחד ברונשטיין, שעד היום אינני יודע בדיוק מה היה מקומו בעסקי הפרדסים והקרקעות המסועפים של בית דוברין. גם לא היתה לדידי משמעוּת לא לשם ברונשטיין ולא לבעליו. ואולם פתע-פתאום שמענו על המהפך – דוברין, האח, נאסר. ברונשטיין שבעיני הכול כבר היה כאילו נחרץ דינו, נעשה עד-תביעה ראשי נגד מי שהיה עד כאן – כפי שהוברר לנו – העד הראשי נגדו, דוברין החי. אם איני זוכר שום רצח במושבה שלנו עד לאותו מקרה – הנה מעשה כזה, שאח יקום על אחיו לרוצחו, היה בו כדי לפרנס את הנוראים בסיוטי-הלילה. עניין קין והבל, אף-על-פי שטרחו להביאנו לכך שנשלים עמו, ולוּא רק מפני שממנו צומחים סיפורים רבים כל-כך שלימדונו בבית-הספר, לא קל היה להבינו. ובכל זאת יש הבדל – מפני שדוברין הנרצח היה אדם שגר מעבר למגרש הריק, אביו של קובי. דוברין השני, הרוצח, היה – מבחירי הבנים במושבה. הוא הרבה לנסוע בעולם, דיבר שפות, מכר הדרים, קנה קרקעות, התגורר באנגליה ובדנמרק. גם אשה הביא משם, סיפרו, ואחרי שובו לא חזר לגור במושבה. יש הבדל גדול בין מקרה כזה, במושבה שלנו, לבין מקרה קין והבל.

מעשה קין והבל, כפי שלימד המורה וכפי שטרח אבא לסייע בידו, היה עמוס דרושים, שהקהו את חריפותו של הרצח, מוטיבים כלליים כגון המאבק בין עובדי-האדמה לבין רועי-הצאן, כאבו הצודק של קין שאלוהים לא שעה למנחתו, השאלה הטורדנית בדבר חלקו של אלוהים עצמו באחריות גם מבחינה אחרת, שהעמיד פנים כאינו רואה מה פשע עומד קין לבצע, ואחר-כן היתמם ושאל איה הבל אחיך, כאילו בא מאמריקה. לא קל היה לי, לילד, להתייצב לצד זה או לצד זה, ולא הייתי משוכנע אפילו, כי קין הוא שצריך להתהלך עם אות-קין במצחו. אבל כאן היה הכול ממש. בן אחת-עשרה הייתי ואת דוברין הצעיר לא ראיתי, כאמור, אף שעכשיו ידעתי עליו הכול. איך קם אדם כזה, שאלוהים בירכו בכול, ורוצח את אחיו בכורו? הסיפורים המפורטים חזרו ונִשנו במהלך המשפט, וכל המושבה מוכת-התדהמה הפכה בהם בכל מקום ­– בצלם של האיקליפטים, בבית-הכנסת, בבית-הספר, וגם בערבים הארוכים בצריפנו, לאורה הירוק של מנורת הנפט. איך נמצאו תחילה מסגרות-המשקפיים. איך מצאו בבור הזבל – פרש הבהמה – את שברי כובע-השעם ואת מכנסי-הרכיבה החתוכים, איך הצליחו חוקרי המשטרה להוכיח, כי הרצח בוּצע בפטיש של נגרי-אריזה ולפי שברי הגולגולת אפילו זיהו את הפטיש. תוך עיקוב אחר מהלך המשפט נתברר לנו איך נזדמנו שני האחים לפרדס המרוחק, איך נכרה בור, שבו טמן דוברין הצעיר את אחיו הבכור, איך טרח לטשטש את כל העקבות. יתר על כן, התביעה הוכיחה, כי הכול תוכנן מראש בדייקנות גדולה כדי שכל החקירה תכוּון נגד ברונשטיין, שהיו לו – כפי שהוכיחה ההגנה – סיבות משלו למזימות-רצח, מתוך ביטחון גמור שלאחר שרצח את אחיו יוליך אל הגרדום גם את שותפם השלישי, כל פרטי-הפרטים שקעו בתוכי, ולא הרפו עוד ממני, דמיוני ראה כל רגע מרגעי הזוועה, והואיל ולא הכרתי את דוברין הצעיר, צייר לו דמיוני את דמותו של איש-הדמים, המפלצת הנוראה, שרצח את אחיו בכורו בפטיש של נגרי-אריזה.

“למה,” ישבו הנשים בערב בחצרנו, פתח הצריף, ותהו כנגד הכוכבים, “למה? אדם שיש לו כסף כמים, שטובל בכבוד עד צוואר, שיש לו, אומרים, אשה יפהפייה. למה?”

“מפלצת,” היו הנשים משיבות. “חיה צמאת-דם.”

עכשיו, לאחר שמונה-עשרה שנים, או יותר, ניצב כאן, בדירתי, איש זקן בחליפה אנגלית, גבה-קומה ועיניו שופטות, ואומר מלה אחת:

“דוברין.”

רגע אחד לא ידעתי מה לעשות בעצמי. הפחד זחל ועלה, צפוי מזמן, ולא יכולתי לגרשו. קול אחד ­– כאילו רק הלילה באוּני סיוטי-הרצח הראשונים של חיי – חרץ בחימה: לא. לא האיש הזה. לא, התאמץ הקול לגרש ממני את מה שכבר אירע ואין עוד למונעו, לא ייתכן שכך, באכזריות חסרת-רחמים, נהפך השופט שבא לקנות את דירתי לדוברין.

אבל זה כך, ידעתי. ממש ככל הדברים שבאוּני בשנים הרבות שחלפו מאז. זה כך. אין כל דוברין אחר. וברגע שקרא בשמו כבר דמה לאביו של קובי, לקובי עצמו, לכל הדוברינים גדלי-הגוף ובעלי-העיניים הקרות, עֵיני קוזקים, היה אבא אומר. דם הקוזקים של הדנייפר מפכה בעורקיהם של האיכרים האלה, היה אבא אומר לעתים בבוז, ואש חומה היתה ניצתת בעיניו היהודיות. צעיר יותר היה אז האח הבכור, אביו של קובי, ופניו היו מלאים שמש יבשה, כרגבי החמרה האדומה, שהיה הופך בירכתי ביתם. כך נראה דוברין הרוצח.

עכשיו יודע אני מה היה עלי לעשות ברגע ההוא, אילולא אבדה לי השליטה על מידותי הטובות. הלוא היתה סיבה לכך, שאמר פשוט, במלה אחת, דוברין. אבל ברגע הקצר ההוא לא היתה שום חשיבות למידות הטובות של בגרותנו הקהויה. יימח שמו וזכרו, התהפך בי קול כמו רחב. כל מה שנתנסיתי בו אחר-כך – רצח דוברין קדם לו בלבי. כשנשרף בובי במלחמה, שעות מעטות אחרי שהחליף אותי בעמדה, ואחר-כך חזר לעולם, בלי אוזניים בלי אף, בעשר אצבעות מקוצצות, בעיניים כבות – כבר קדם לו דוברין. כשפרצנו מחסומים בכביש חברון והשארנו אחרינו את השניים, על גדר-האבנים – כבר קדם להם דוברין. הרצח נעשה כל-כך אפשרי, בלתי-נמנע, כמעט מובן.

המשחק ששיחקנו.

כשנעלם דוברין הבכור עברו האשה וילדיה לגור בביתו של דוברין הזקן, בחצר הגובלת בחצרם. קובי – הבן הגדול – למד אתי בכיתה אחת, ואנחנו היינו חברים טובים. בחצר הישנה של סבא היינו משחקים במחבואים, ב“סמֶל”, בהקפות, אוכלים קלמנטינות, סצוּמות, אשכוליות-דם, אננסים וגויבות ומכינים שיעורים. זמן-מה לאחר שניתן פסק-הדין ודוברין נדון למאסר-עולם, בראנו משחק חדש. היתה לדוברין הזקן רפת-בטון גדולה, ובעלייתה הגבוהה היה מאוחסן הקש לבהמות. שם, בעלייה הסגורה, לאחר שהיינו מגביהים את סולם העץ, כדי למנוע הפתעות, היינו משחקים את מעש הרצח, כדרך שתואר בבית-המשפט. אחד החברים היה משחק את תפקיד דוברין הרוצח, אחד את תפקיד דוברין הנרצח, אחד היה ברונשטיין, ויתר התפקידים היו מתקיימים בהתאם למספר החברים שאפשר היה להכניסם בסודנו. ממציא המשחק היה קובי, והוא שהיה מעורר אותנו לחזור ולשחק בו, בלי-סוף. עד שפרץ בינינו ריב קשה, שהביא לנטישת המשחק, ובסופו-של-דבר גם לקץ החברוּת ביני לבין קובי. נוהגים היינו להתחלף בתפקידים, בסדר מסוים, הן לשם גיוון והן משום שתפקידו של הנרצח לא היה אהוב על אחד מאתנו. ואילו קובי – הוא סירב בעקשנות למלא את תפקיד הנרצח אפילו פעם אחת. לא היינו מוכנים לוותר לו, הגענו לידי ריב, וכדי להקניטו החלטנו שלא נשחק עוד במשחק רצח דוברין, אפילו אם קובי יתפוצץ.

לא יכולתי להתאפק, אף שידעתי בדיוק מה אני עושה, ואמרתי:

“אני למדתי עם קובי בכיתה אחת.”

“הוא היה ילד מחונן מאוד,” אמר. הוא דיבר בקול נטול הרמות, כאילו נחו המלים על סרגל. שום רמז, שאמנם נשיג מדוע הזכרתי את שמו של קובי, שבעצם אמרתי לו: רוצח, בנו של האיש שרצחת היה חברו הטוב. אם ניכר רגש כלשהו במשפט המגדיר הזה, אולי היה כמספר בימים שהיו ואינם.

“ילד בעל אופי היה.” שום דבר, סתם ילד חביב ששמו קובי.

אופי!" דוברין החזיק את מגבעתו בידו, ועכשיו חבשה במתינות, העלים את שערו הגזוז קצר ובתיתורה שלה חצץ בין עיניו לבין החשמל המאיר מן התקרה. הוא פלט הברת-צחוק אחת מבין שפתיו הדקות, המקופלות פנימה “מה זה אופי? כאילו אמרת: היו לו עיניים כחולות. יש לו.” הסיט גופו משהו לעבר הדלת, כמתכוון לומר: ברשותך, אלך.

אבל אני לא ידעתי במה מסיימים את השיחה, שצריך הייתי להימנע ממנה אילו יכולתי. נורא לעמוד כך ולהמשיך עם רוצח שיחה שפתחת בה עם שופט. למה שוב-ושוב אין פני-הדברים מתרים בנו על מה שיש בלבם. כלפי חוץ שמרתי גם אני על שלוותי, שהרי בפירוש לא אמרנו כלום. “מה מעשיו עכשיו?” שאלתי, ומפני שכבר לא רציתי תשובה, מיהרתי להשיב: “למד בחוץ-לארץ, כמדומני. משפטים. שנים לא נפגשנו.”

הוא עמד בדלת ההול, ותוך הליכה אמר:

“כן, משפטים. אבל עכשיו הוא בעל נכסים רבים.” ומתוך איזו כוונה, שאפשר לתת לה פירושים שונים, הוסיף, ולא היה ספק בחיוכו עכשיו, חיוך מר: “בעלוּת שאין עמה שום סייגים.” “נכסי בית דוברין,” נפלט מפי, ממש על-כורחי. אבל בכוונה מפורשת: לנקום בו את נקמת-ילדוּתי, להוציא מלבו כל אשליה, שנשכח שמו של דוברין הגדול, שנסלח לדוברין הרוצח, שאיני יודע מי האיש שבא לקנות את דירתי שבמרתף. טוב מאוד עשה קובי ­– השמעתי בשלוש המלים ההן – מצוין עשה, שהשאיר אותך עירום ועריה והשתלט על כל נכסי המשפחה. אין רחמים. “כן,” אמר. ואחר-כך קד קידה קלה לעומתי, כבשעת-כניסתו: “אני עוד אשוב לראות את דירה. היא טובה בעיני.”

“בבקשה,” אמרתי, והכיתי מכה אחרונה: “אני אבדוק את המצב החוקי, ואוּכל לומר לך אם זה בית משותף, או חברת-מניות.”

“מצוין.” הוא פסע בזהירוּת, בצעדים סגורים, אל דלת היציאה, ואני ליוויתיו קצת מאחור, ידו נחה על כף-המנעול, אבל השתהתה, מהססת. הדלת לא נפתחה. ואני – איני יודע מדוע – נמלאתי פתאום רחמים עליו וחימה על עצמי על שקפצתי וגיליתי שיודע אני מי הוא דוברין. לשם מה היה נחוץ לי הגילוי הזה? מה אכפת היה לי שלא לשמוע את נאום הסניגוריה העצוב של האיש הזה, שנישא בלא מלה מפורשת אחת? מה אכפת היה לי להאמין, שייתכן איזה דוברין אחר, ולא לראות שדוברין הסיוט הוא סתם בן-אדם, שאין לו שום סימנים?

כפו לחצה על ידית-הדלת, הוא פתחה למחצה, נפנה אלי הושיט את אצבעותיו הגדולות. “ערב טוב,” אמר, ואצבעותיו הקיפו את כף-ידי. שוב נרכן לעומתי, ואולי רק נדמה כנרכן, מחמת-גובהו. “ערב טוב,” אמרתי וסגרתי אחריו את הדלת. כבר אז ידעתי, שלא ישוב לדירתי, ואם אראנו פעם ברחוב – ספק אם אכיר אותו, ממש כשם שלא הכרתיו עד עכשיו, אפילו נקרה בדרכי. איך אפשר.

ורק אז הייתי לבדי עם חטאי. האיש הזה הביא ראשון את הרצח לילדותי, אבל לי לא היתה רשות לראות את האות שגילה לי במצחו. אדם חשף עצמו ואמר שהוא דוברין כדי שאומר לו אני כי הוא אדם – ואני מיאנתי לשכוח שהוא רוצח.

א

אל הטלפון הריץ אותו, מותר לומר, הכאב שהשתכן בתוכו לפני שלושה ימים ומאז אינו מניח לו. כבר עקרו טוחנות מחניכיו, שורש מתפורר אחר שורש מתפורר, כבר התנסה בייסורי תוספתן שהזדהם, ייסורים קשים כדי כך שהרופא המנתח עצמו בא לאחר שהתעורר. הוא אינו מאמין, אמר, ששלושה ימים נשָׂאָם עד שהתייצב למסדר החולים.

ואולי לא כאב הוא שישב בתוכו בשלושת הימים שכלא עצמו בחדר, משעה שנחלצה השיירה מהכיתור במבואות בית־לחם ונחלצה איכשהו, בלי המשוריינים והנשק, נושאת חללים, נושאת פצועים, חזרה, כמו שאמרו, בשלום.

הפנסיון שמשוחררי הצבא הבריטי וכמה מן האמריקנים החדשים שוכנו בו בקיץ שעבר, כמו נכרתה לשונו. לא דיבור, לא צחוק, לא צעקה. מישהם עודם מתגוררים כאן: בחדר המדרגות שנבנה רק למחצה עולות ויורדות רגליים, חולפות על פני דלתו. תריס משתלשל. דלת נחבטת אל מזוזתה. רק לא פנים. רק הדממה הולכת ונכרכת, רק הימים שותתים מתוך גופו, מותירים את הכאב הזה. חולי ההמופיליה, שדמם פשוט ניגר וכלה, האם הם כואבים? אולי כאלה אנחנו, כשהזמן הוא הנפש, כחולי הזמן הניגר וכלה, כאב היום האחרון, זה שלפני השיירה האחרונה, לפני הקרב האחרון שבעיצומו תכלה טיפת הזמן האחרונה, כאב זה הוא שהחישו, כמו בסכנת־נפשות, אל הטלפון. לא כך, בסך הכול שאל את פרופסור וייסנבאך אם ייאות לקבלו לשיחה בביתו.

גם אם יישנה הנס, או אם לאו, עבודה זו כאשר יאשר אותה הפרופסור, יישמר בפנקס התלמיד שלו לפחות משהו מסמסטר החורף שלא היה, בינתיים משהו. פעם שלישית להתחיל הכול מחדש, לא יוכל. גם שיבה שנייה, לאחר ארבע שנים בדרכי המלחמה הארוכות, עד סואץ, וג’ניפה, וטוברוק, ובנגאזי, וסאלרנו, וברינדיזי, ופיוג’י, ופַאֶנצה, ומֶסטרֶה, וטורניי, וסחיבנינחן והיכן לא, שיבה זו אל הארגון הפנימי של קהילות אשכנז במאה הי"ג הייתה טירוף גמור.

מדוע, באמת, עלה מחדש להר הצופים? אולי פשוט הביטחון שמקנה המוכר, אולי שתי שנות הלימוד הרשומות כדת וכדין בפנקסו, רישום שהקהה את כאב הזמן השותת, אולי קצבת המחיה והפטור משכר לימוד. סמסטר שלם בשנה הראשונה אכלה ההסתגלות לכיסא התלמיד, לאותיות הקטנות, למראי המקומות, לארבעת הכתלים, תמיד ארבעה כתלים, סמסטר שלם עד ששכחו כפות ידיו את גלגל ההגה, את המפתחות, את שמני הסיכה, עד ששבו האצבעות והתרככו, עד שנמחקו מתוך עיניו כבישי המדבר הסרגליים, העיקולים המסוכנים במעברי האפנינים, גשרי הביילי על נהר הפו, הנסיעות הארוכות בנתיבי ה“בריחה”, עד שהרגיל עצמו מחדש לקצבו הקבוע של המסלול הצר, מהחדר בבית־הכרם באוטובוס מספר שתים־עשרה, מקולנוע תל־אור להר הצופים במספר תשע וחזרה.

כשהסתיים הסמסטר השני ונכנס הקיץ, חש כיצד שבה אליו היכולת הישנה, כמו בשתי השנים הרחוקות ההן, כשהיה הר הצופים פסגת כל מאווייו. בקיץ הספיק להכין עצמו לבחינת כניסה לאיזשהו סמינריון, לכתוב עבודה קטנה לחוג משנה, אבל את עיקר כוחו שיקע בעבודה לפרופסור וייסנבאך. ממש עד לימי נובמבר היה עסוק בכתיבת הנוסח הסופי. ואז חזרה המלחמה, והוא בתוכה.

אל הטלפון בפינת בית הקפה הריץ אותו הכאב השותת. חמישים פסיעות מטלפון זה מוטל חצי רחוב בן־יהודה, גלים של חורבות. המים אינם מגיעים עוד מהמעיינות שבשפלה. החשמל מגמגם, מקליש ומתעלף, ויום אחד יכבה סופית. לְמָה אתה מצפה מטלפון זה, אם גם יחזיר אליך הד?

קולו של וייסנבאך היה כעולה מן הקתדרה, רפה, משתנק, יקי למן ה“האלו” הפותח, אך מפתיע בהתעוררותו מרגע שהוברר לו כי תלמיד זה חזר מגוש עציון ולפרק זמן שאינו יודע כמה יארך, והוא מטלפן בעניין העבודה שהגיש לפרופסור בנובמבר.

“כמובן. היכן נמצא אדוני ברגע זה”?

מה שנדחף לנסותו כהשבעה נגד הזמן הניגר וכלה, היה למעשה מביך בפשטותו. מי היה מאמין, שהפרוסי הזקן לא רק מכיר אותו בשמו, כי אם שמח בו.

“מר צוריאל, האלו, האם אדוני שומע אותי”?

כן, שומע. והוא לא רחוק מבית הפרופסור, בקצה רחוב עזה.

“אם כן, יבוא־נא מיד”. מהעבר השני של קו הטלפון הגיע שאיפה אסתמטית, כבשעה שהוא קוטע את הרצאת הדברים החדגונית, לוגם מכוס המים שהוא נושא עמו בכניסתו לאולם ההרצאות וממשיך:

“אשמח לראותו, מר צוריאל. יבוא־נא, יבוא.”

ב

החשיכה שירדה על העיר הייתה יותר מערב חורף שהקדים להיכנס, יותר מחלונות בלתי־מוארים. ירושלים, שחזר אליה לפני שנה וחצי מארבע שנות הצבא, שוסעה בידי הבריטים בגדרות־תיל ומחסומים, שחצצו בן חלקי העיר השונים ושכונותיה. העיר שמצא בשובו מן הגוש לפני שלושה ימים – כמו נשבר לבה. מעבר להריסות רחוב בן־יהודה, במעלה רחוב המלך ג’ורג', הלאה מבית המעלות, נפתחת הריקנות המועדת לפורענות מכיוון חומת העיר העתיקה, והלאה משם חורבות מועדון הקצינים הבריטיים ומעבר מזה האגף החרב בבניין דמוי הפרסה של המוסדות הלאומיים. הכול הולך וסוגר עלינו, והמלה מצור מגדירה מצב. השיירה שמתוכה נחלצו לפני שלושה ימים במבואותיה הדרומיים של בית־לחם, היא חלק מן הזמן הניגר וכלה. אין עוד משוריינים בעיר. אבדו מעט המקלעים הכבדים וחלק נכבד מן הנשק הקל. נשכח את נבי דניאל. נהרהר בדפוסים הארגוניים של הקהילה היהודית והעיר הנוצרית באשכנז של המאה הי"ג.

וכבר רחביה. עוד כמה עשרות צעדים, ימינה, שמאלה ושוב ימינה, ופתאום, בצליפה קרה של רוח, בואכה עמק המצלבה, היא כמעט אביב, ואילו בשפלת החולות והצריפים היא יותר מחורף, ואולי בשל חזות בתי האבן החבויים בין האורנים המאוושים כאילו שאף לראשונה את ניחוחה האחר של העיר, זה שלפני המלחמה, לפני חוץ־לארץ, לפני שבע שנים, חזר ונתלה בזמן, כמו בחבל. מתחת לרגליו נעקרה אבן, שהנה תידרדר לתהום, הוא לופת אותה ואינו ניתק, מתרומם בשרירי ידיו, רגליו מגששות חושך.

מלים, מלים. כך, בסך הכול, רוקחים מה שמכנים בלשון נקייה – עבודה: קח את “ספר חסידים” והעלה על כרטיסים מקווקווים כל מראה מקום, שיש לו נגיעה אפשרית לנושא עבודתך. קח את ספרו המונומנטלי של פרופסור וייסנבאך במהדורה האנגלית (הוצאת שוקן, ניו־יורק), שהרי מו"ל עברי טרם נמצא למפעלו העיקרי של ההיסטוריון הדגול, ואילו גרמנית, הלשון שכתב בה את ספרו, אינך קורא. יהא כלל זהב זה נקוט בידך: אל תסטה מהשקפתו היסודית של המחבר, שהוא משעינה על בחינתם הקפדנית של מקורות עבריים אגב השוואתם הדקדקנית למקורות כלליים בני הזמן, לעתים באותם מקומות. באוזני וייסנבאך, שאין תעודה, ספר, רמז או כל מקור אפשרי אחר שאינו בקיא בו, אל תנסה להתהדר בידענות, אך ראוי שתגלה היכרות כלשהי עם אותן אסכולות המדגישות תנאים כלכליים וחברתיים, מתחים מעמדיים ואינטרסים שלטוניים כרקע ריאלי לתסיסות רוחניות כמו גם לדפוסים ארגוניים. מן המוטו הובא בפתח העבודה ירווה פרופסור וייסנבאך נחת:

“בני אדם שמהלכים בארץ למצוא מקום לגור שם יעיינו ביישובי הארץ באותה העיר מה עניין הגויים אם גדורים בערווה, דע אם ידורו יהודים באותה עיר גם בניהם ובנותיהם יהיו כיוצא בהם באותם גויים כי כל עיר ועיר כמנהג הגויים כן מנהג היהודים שעמהם ברוב המקומות” (ספר חסידים, סימן תתתק"א, ע' 321).

מובא זה מאפיין את שיטתו המחקרית של וייסנבאך, חוזר צוריאל בראשו על העבודה, שפרטיה צפים ועולים מאליהם, משמש כמין מוטו וכן כקריצה מוסווית של תלמיד־חכם, רמז שירדתי לעומקה של כוונתו. כך גם אזכור השקפתו של אנרי פירן על תפקידם של סוחרים מן החוץ (היהודים?! ) בהחייאת הקאסטרום או הבורגוס שקמו בקיסרות הרומית, ובהדרגה התנוונו וירדו למדרגת מרכזים דתיים, שלטוניים והגנתיים בלבד. כוח חיצוני הוא שזירז את החזרת מעמדם כמרכזי עצבים כלכליים (וראה “קיימברידדג' מידיבל היסטורי”, כרך ו‘, ע"ע 8־503, עמ’ 513 וכן השקפה המובעת בעמ' 483, השונה מזו של פירן, וכן ראה וייסנבאך, שם שם) – –.

לפתע נהפך לו לימודו לשעשוע, וכמו מתוך בית גנזים חזרו הימים המתוקים של הקיץ שעבר, קיץ ראשון לאחר שנים, שבמהלכו לא הייתה כל מציאות לבד מזו של גלי הספרים באולם הקריאה שבבית הספרים הלאומי ואלה שהספרנים מעלים לדורשיהם, כמו מבאר, ספרים שאתה בהול, הו, הזמן שאבד, לשלוף, לסווג, לחבר, לקרוא ולהבין, לשחק במלוא כובד הראש את הבור הסוד, החריף ובקי, הממלא כרטיס אחר כרטיס, דף אחר דף, במובאות וסימוכין, מראי מקום והערות (ראה פראנק, קהילות אשכנז ובתי דיניהן; סאלו בארון; טוני, הנצרות ועליית הקפיטליזם, וראה הרבעון למדי היהדות כרך פלוני ו“ציון” כרך אלמוני, אזכור מאקס ובר לפחות באחת מהערות השוליים). לא, לא שעשוע. מלים ששב והעלה מנשיית שיירות הטירוף הזוחלות לאיטן לירושלים ומתוכה ליישובים המנותקים בואכה חברון, אותן זניקות של להטוטרים דרך חישוקי אש, שסופה הטוב של כל אחת מהן הוא ראשיתה המאיימת של הבאה אחריה, וכך עד למלכודת ליד בריכות שלמה, שאומנם נחלצו מתוכה, אך רק עם תלי המלים בקפלי המוח, המלים העולות מהנשייה.

והנה הרחוב המתעקל על שם ההרפתקן מטודילה. איך נראית אותה עיר הנידחת בצפון הפירנאים, ומה טלטל ממדינה למדינה את בנימין הראשון, שלא חיפש ולא ראה ולא מצא אלא “כמו מאתיים יהודים ובראשם שלושה רבנים”.

איך יכול אדם לשבת ברחוב כזה ולא להיתקף שיגעון נדודים. וייסנבאך יכול. יושב במקום אחד ועם ספריו בלי מנוח ממדינה למדינה, מיהודים לנוצרים, מרבי יהודה החסיד אל אבא יואכים די פיורי וה“אוואנגליום אטרנום”, נוסע במלכויות המלים. מה יפות מלים ערטילאיות אלה מול רוח הערב הצולפת ועולה מעמק המצלבה, נושאת עבים שבמהרה ייהפכו לגשם, מלים המרחיקות את שחייבים לשכוח.

כמו: שמלאו לך עשרים ושבע.

כמו|: שהיה קיץ כישופי אחד על הר הצופים, בין בניין רוזנבלום לבניין

וולפסון, קיץ שלא יחזור, הר שבארבעת חודשי החורף נתייתם מרבים מאוהביו והנותרים מתים והולכים, ואך לפני שלושה ימים יצאת אתה בעור שיניך. הנקישה בדלת או בתריס החלון עוד תשוב ותישמע – בשבוע הבא, מחר, אם לא הלילה.

וזה הבית.

לפני שהלך לצבא הבריטי שמע צוריאל שנתיים שיעורים אצל וייסנבאך, והיום הוא תלמיד השנה הרביעית, אחד הקשישים, ובביתו של הפרופסור לא היה אפילו פעם אחת. להבדיל מכמה מעמיתיו, אין וייסנבאך מקיים סמינר פרטי בביתו, כאילו גם דלתו, כצווארוניו הלבנים, קשה ומעומלנת.

החצר חשוכה, ורגליו מגששות במדרגות היורדות אל הבית, שנכנסים לתוכו משמאל. רכּוּת של מחטים שלא טואטאו ימים רבים בולעת את צעדיו. מתחת לנופם הסתור של האורנים כמו נאגר חושך מלילות עברו. בכל זאת נראים פחי אשפה העולים על גדותיהם. הכניסה מוגנת בקיר של שקי חול. הכפתור בחדר המדרגות זורח, אבל החשמל אינו עולה. נורה שרופה, קצר, או השד יודע. לאורו של גפרור הוא עולה חצי קומה. הרצפה אינה מבויצת, אבל גם רחוצה אינה. חלל עבש מחזיר איזו תוגה. שתי לוחיות, זו מתחת לזו, מכריזות על דוקטור למדיצינה ג' שיקלר, מחלות פנימיות ודוקטור למדיצינה ה' שיקלר, ילדים. ילדים זו כנראה הגברת. את השם על הדלת מולה אין רואים. רק לאחר שקירב אל המזוזה את הגפרור ואת עיניו, ראה פיסת קרטון, שנגזרה מתדפיס של אחד ממאמריו ונתחבה למגרעת המצילה דמוית לוחית הדומינו: וייסנבאך.

ג

את הדלת פתח וייסנבאך עצמו, וכיוון שהואר מגבו באור הנפט של נורת חשמל חמישה־עשר ואט, נראה צל בתוך צל. במסדרון הצר, מעל לאפלולית החליפה (גם לשולחן עבודתו, ביחידות, ישב בחזייה מכופתרת היטב ובמקטורן), שמתחת לפניו הבהיק הצווארון המעומלן של חולצתו הלבנה ושֵיבת תספורתו הפרוסית, נראית נראתה שחורה ממש.

ניכר בו שאת שמחתו בתלמידו התאמץ להוציא לאור. שפתיו האפורות נעוו לסדק צר וארוך מתחת לשפמו הגזוז כמעט עד לעור, ואצבעותיו לפתו את כף ימינו המהססת של צוריאל, טלטלוה בתנועות קצרות ומהירות, כמו שמנערים בקבוק תרופות, מלמל משהו חנוק, שבחצי־ניחוש נשמע כ“ברוך הבא ואני שמח לראות את אדוני בריא ושלם ברוך השם”, ורק אז הרפו האצבעות הקרות מכף־יד האורח ורמזו לו שייכנס ראשון לחדר המואר בסוף המסדרון, שספריו כמו גלשו והגיעו עד לדלת הכניסה.

לא בדיוק. באמצעו נחסם המסדרון כמעט כולו בדוד פח מגלוון, וסביבו הייתה הרצפה לחה, אפילו פרופסור וייסנבאך זקוק למעט מים לכוס, שהוא לוגם מתוכה כדי להקל מעט מעל החנק בגרון. והרהור נוסף: האם נותר ערירי? אילו התהלכה כאן אישה, לא הייתה מניחה לשלולית כזאת לעמוד באמצע המסדרון.

גם אחרי שהציע לצוריאל את כורסת העור הישנה שבפינת החדר ושאל אם ישתה כוס תה, ובלי שימתין לתשובה יצא כנראה למטבח. שום קול נוסף לא נשמע, לא אישה, לא בנים, לא עוזרת, מישהו שיסעד מלומד דגול זה, ולפחות יימצא במחיצתו ויסלק משהו מבדידותו. אבל מראהו של פרופסור וייסנבאך, נדמה לצוריאל, לא השתנה כהוא זה בשבע השנים מאז שמע פעם ראשונה הרצאה מפיו. אפילו החליפה האנגלית הכהה לא שחורה, אפורה כרמץ, אותה חליפה. רק לחייו השקועות שקופות יותר ומטבעות הסומק מתחת לעצמות הלחיים החדות הן כלהטו של איזה חולי. ועדיין גזרתו דקה ומתוחה ואף בין קירות־ספרים אלה אין חזותו מתחברת לקהילות שו“ם, השו”ת של רבני צרפת ואשכנז, משחקי הצירופים המסוכנים של בעלי חוכמת הנסתר, הכתב המחוק של פנקסים ישנים. בין מדפי הספרים, תלי התיקים, תיבות הכרטיסים השחורות, פיסות הנייר התחובות בין הדפים, נראה הוא לא ככותב דברי ימיהם של יהודים מוזרים ביערות אירופה, חוסים בצל מצודותיהם של מלכים והגמונים, ומגירוש לגירוש נושאים זיכרונות וחלומות שאינם מזמנם וממקומות שמהם גלו אבות אבותיהם לפני דורי דורות. כמרשל פרוסי, שבראשו מוסיפים לחיות קולותיהן של מאה מלחמות, יושב פרופסור וייסנבאך, מולך על ספריו. הבשר כמעט כלה, העור לבן ושקוף והאצבעות התעקלו והתקשו, אך הסנטר תקיף כחרב רחבה, השפתיים חשוקות. עיניו שקועות בחוריהן, ומבעד לעדשות־משקפיים עבות מוסיפות לנהל בסמיוּת מוגדלת מלחמות עתיקות, שהוכרעו מזמן. ואולי כאחד מנזירי הצפון, שבגילופי העץ חוזרים לעיקרם, קשיות מזוותת וצלילים עמוקים, אש סגופה באש חיוורת.

שתי כוסות תה מקשקשות על תחתית זכוכית, נעליו הממורקות מגששות את השטיח המהוה שלפני שולחנו, כך שב פרופסור וייסנבאך לחדר: מורה זקן לדברי ימי ישראל. צוריאל לקח מידיו כוס אחת, ואילו הוא הציב בזהירות את הכוס השנייה והתיישב על כיסאו, מעבר מזה לגלי הספרים, התיקים, פיסות הנייר, שאותיות גדולות ורועדות כתובות עליהן באלכסון. לרגע נדמה היה לצוריאל, שאצבעותיו של הפרופסור הופכות בניירות בחיפוש אחר העבודה שהגיש, אלא שזו הייתה רק תנועה שגורה של מצביא, שעל שולחן זה מנצח על מערכות היסטוריות גדולות.

“אפשר יודע אדוני מה שלומו של מר דיאמאנט”? שאל וייסנבאך, בלי שום הקדמה.

“קרה לו משהו”? נחרד צוריאל, כשומע תשובה, לא שאלה. בשלושת הימים האחרונים נודע לו על עוד נופלים, וסגר עצמו מכל אדם, שלא לשמוע שם נוסף.

“חס ושלום…. אני שואל משום שנעדר משעורים שאני משתדל לקיים בספריית ישורון… שאלתי לשלומו שניים־שלושה מחברינו, ולא היה מענה בפיהם. כלי יקר הוא, ובכוּר אחד כבר נצרף”.

פעם ראשונה הבחין צוריאל בבירור במה שבשל היגויו ובשל נשימתו הקצרה אין שומעיו ערים לו, שפתו העברית המרובדת וההדורה, הנענית לו בזריזות, כמעט בחדווה. לצוריאל יקר אף יותר הגילוי, שבעל החיבור המונומנטלי “שלוש ערים, שלוש קהילות – עיון השוואתי”, מזהה את תלמידיו בשמותיהם. תמוה בעיניו, שראשון העלה דווקא את שמו של דיאמאנט התימהוני, ספק פרטיזן ספק ניצול מחנות, שלפקפק באמיתות סיפוריו לא־נוח ולהאמין בהם קשה, שכן מצד אחד הוא מלא וגדוש ומצד אחר מרוסק כרימון, כולו רסיסים, שלצרף אותם מחדש אינו מצליח. דווקא דיאמאנט חסר לו ולגורלו הוא חרד!

“האם הוא מגויס”? תוך כדי דיבור התחרט על צליל הרשעות שהתגנב לשאלה ומיהר לתקן: “אשתדל לברר, פרופסור וייסנבאך, ואם יוודע לי משהו” – –

“אכיר טובה לאדוני, אך – – – הפסקה לנשימת אוויר הספרים, והמשך – – – תוהה אני על שאר תלמידי הספורים. האם שמע אדוני על יודקין, תלמידי המחונן” – – – "?

“זועזענו כולנו. בין הנופלים לא מעטים הם מהטובים בכולנו”, אמר צוריאל, אף שדווקא שמו של יודקין, שנועד לשבת על כיסאו של פרופסור וייסנבאך, פרח מראשו כשטלפן אליו. האוטובוס, שממש בפרוץ המהומות ירד בו יודקין מהר הצופים, הותקף ביריות בשיח' ג’ראח, כדור פגע בראשו וקודם שיצא האוטובוס מטווח היורים, כבר לא היה בין החיים.

צוריאל הרכין ראשו. וייסנבאך התרכז בכוס התה שלפניו, כמקיים רגע של דומייה, וכדרכו בהרצאותיו לגם לגימה אחת, שאף שאיפה עמוקה והגביה חוברת דקה מהגל שלפניו. האם יפתח מיד בשיחה על העבודה הסמינריונית?

וייסנבאך הגביה את משקפיו, קירבה לעיניו, העבירה לגל שמימינו ושאל:

“ומה עשה אדוני בגוש עציון כל הזמן הזה”?

צוריאל שמע היטב את עצמו, ידע שהוא מכביר פרטים שאין וייסנבאך מסוגל לעקוב אחריהם, ובכל זאת המשיך ותיאר בהרחבה כל ניסיון שעבר על קומץ היישובים המנותקים, שיחזר את מהלך ההתקפה הגדולה והדיפתה בנסי ניסים והוסיף וצייר את חסימת השיירה הגדולה לפני שלושה ימים, בשובה מהגוש לירושלים. רק לאחר שהגיעו דבריו לסופם, ראה שראשו של וייסנבאך שמוט. הוא מנמנם. במבוכתו, קם צוריאל דוחק מעט את הכורסה, כדי שתחרוק ותעיר את הפרוסי הזקן, שאת נימוסיו הנאים ניצל שלא לעניין שלשמו בא.

“אדוני ממהר” – – הגביה וייסנבאך ראשו. האם מתעתע בו דמיונו, ושמא באמת הדליחו דמעות את משקפיו. צוריאל מלמל משהו, שאינו דיבור, אך יכול להתפרש כך וגם אחרת.

“פלא הוא, שאין אדוני עייף ועוד מצא בעצמו כוח” – – עכשיו קם גם הוא מכיסאו ושאף שאיפה עמוקה – – “לכבדני בביקורו. עליו לנצל כל שעה למנוחה ולחידוש הכוחות”.

הקיף את השולחן, קרב אל צוריאל והוסיף: “רק עוד שאלה, ברשותו, אפשר נזדמן לאדוני לפגוש את בני”?

נזדמן? בלשון עבר? האם זו סיבת הריקנות הממלאת את הבית, השלולית שאין מי שימחה אותה?

“זוהר שמו. זוהר וייסנבאך. הוא באחת מפלוגות הפלמ”ח".

לשון הווה, ברוך השם.

"אותה שיירה שחזרתם בה, סיפר אדוני, עלתה לפני ימים מעטים מהשפלה, ואולי, במקרה, פגעת בפלוגת בני. אינש באינש – – – ".

את השאלה, שאין האב מעז להשמיע בפה מלא, שמע צוריאל היטב: אם יעיד, שראה ויודע שבין החיים היה, תרפה לרגע מהאב החרדה הממלאת עיר זו, שנותקה משאר חלקי הארץ, מחזיתות המלחמה, שבאחת מהן משרת בנו.

“כולם תקועים בעיר”, מיהר צוריאל לחזקו, “אילו עלה מהשפלה, ביום שנחלצנו היה ממהר הביתה”.

הוא ידע, שזו תשובה שאינה תשובה, ולא מצא לעצמו מקום. כשכבר עמד בדלת, אמר לו פרופסור וייסנבאך:

“ובעניין עבודתו הסמינריונית, תנוח דעתו, מר צוריאל”.

"זה לא חשוב כל כך בימים אלה. אני, בסך הכול – – ”.

“מאמירה זו אני למד, שאולי מכוח איזו אינטואיציה מציע אדוני – – – והפסקת־קַצֶרֶת – – השקפה היסטורית שונה”.

כלום שמע המורה נימת התנשאות מפי המהלֵך קרוב למוות באוזני מי שמפליא לפרש דברי ימי דורות רחוקים:

“רציתי לומר, שבמקרה הטוב ביותר שואפת תרומתי למחקר ההיסטורי לאפס”.

“לא כלפיו, מר צוריאל, כיוונתי הערה זו, כי אם – – שאיפת אוויר – – כלפי עצמי. בקרב ההיסטוריונים נשמעת גם השקפה, שעל ההווה ללמוד מן העבר למען העתיד. ציניקנים מטיחים כלפי האנושות, שההיסטוריה – – שאיפת אוויר – – אינה מלמדת אלא זאת, שאינה מלמדת דבר. מדינאים היראים מהסגת גבולם טוענים כלפי ההיסטוריונים, שאינם – – שאיפת אוויר – – מסתפקים בקורות העתים ומבקשים לכוון את מחשבת דורם, לשמש מעין שוטרי תנועה. כאשר העירותי לאדוני, שמתוך אינטואיציה הוא מציע השקפה היסטורית חדשה, הכוונתי לכך וליותר מכך: מנקודת השקפתו של המשתדל – – הפסקת נשימה – – להבין את קורות ישראל, עוסק אדוני בשינוי העבר עצמו”.

ובעוד אצבעותיו הארתריטיות ננעצות בכף ידו של אורחו ומעבירות צמרמורת בגופו, הפטיר פרופסור וייסנבאך:

“יזכה אדוני להשלים את עבודתו”.

ד

את עבודתו הסמינריונית של צוריאל על ארגונן של קהילות ישראל באשכנז במאה הי"ג אכן זיכה פרופסור וייסנבאך בטוב מאוד, אך לא הייתה לזה השפעה כלשהי על עתידו.

מהמלחמה יצא, אבל כאב הזמן השותת וניגר, הזמן שהוא הנפש, לא הרפה ממנו. בניסיונותיו החוזרים לשתק כאב זה נאחז בתשובות מהירות לשאלות איטיות. כיוון שמצא עבודה, נעגן בתשובה אחת. כיוון שמצא אישה, נמצא לו עוד תשובה. בשביל להערים על הזִקנה המאיימת לקפוץ עליו בטרם עת, הִרבָּה בקפיצות דרך. רק כעבור שנים, בגיל העמידה, הוברר לו, שאותו כאב פשוט אינו עודו. על נעוריו הארוכים הקיץ הקץ.

ובאחד הימים, הרחק מעבר לכאב ההוא ועודו, כמאמר הבריות, במיטב שנותיו, פתח צוריאל את עיתון הבוקר. בעמוד פנימי הובאה ידיעה לא גדולה על פרס חשוב, שהוענק לפרופסור וייסנבאך הישיש. כדי להאיר את עיני הקוראים, הציגו הכתב כ“שריד אחרון לדור הראשונים, לשעבר בעל הקתדרה רבת המוניטין באוניברסיטה”. שלא כנהוג לגבי אישים שעברו את גיל הגבורות, הדגיש, מוענק הפרס להיסטוריון הדגול לא על “מפעל חייו”, כי אם על ספרו החדש שהרעיש את המלומדים בישראל ובתפוצות בזכות “גישתו החדשנית” לחקר ההיסטוריה היהודית, ויותר מזה על ש“בספרו זה מנתץ פרופסור וייסנבאך במו ידיו היכל מדעי מפואר, אשר להקמתו, נדבך על גבי נדבך, הקדיש את חייו כחוקר עברו של עם ישראל, למעלה מחמישים שנה”. הכתבה מסתיימת בציטוט “מלומד ירושלמי נודע”: “על אומץ־לב אינטלקטואלי כזה ראוי הפרופסור הישיש לתואר גיבור ישראל”.

לטקס הענקת הפרס לא עלה צוריאל לירושלים, אף שידע היטב, שגם בלי הזמנה אישית לא יתקשה להיכנס לאולם שיהיה ריק למחצה. מהקהילה האקדמית רחק לפני שנים, ואילו נסע, ספק אם היה מוצא בקהל הנאספים מכר אחד לרפואה. תחילה וחשב לכתוב לחתן הפרס, וגם זאת לא עשה.

את ספרו החדש של פרופסור וייסנבאך רכש. כשעלעל ב“ראשית ושארית – בחינות בהיסטוריוגרפיה היהודית”, עברה אותו חדווה משונה, וכל הזמן הרב שניגר וכלה החל מחלחל בו מחדש. לא שהגיע לכלל יומרה, שבערב הרחוק ההוא בין חורף לאביב תש"ח, בבית שברחוב מטודילה, היה כגרגר החול המגרה צדפה ומשמש זרז ראשון להיווצרות פנינה. לעולם לא יגלה לאיש את שאמר לו פרופסור וייסנבאך בצאתו, שמה שהשמיע היה מכוח “אינטואיציה” וכי הוא, צוריאל, “משנה את העבר”. די לו שבבית פרופסור וייסנבאך היה עד לרגע הולדת “ראשית ושארית”.

פחות מזה, פחות מזה, היה שב ומשנן לעצמו בשעות הערב המאוחרות, קודם ששכב, קופץ מפרק לפרק, מהערת שוליים זו למראה מקום זה, מחפש איזה משהו שאינו יודע להגדירו, אך מצפה לגלותו פתאום.

פחות מזה, פחות מזה. כמו בחלום שב ועלה אותו קיץ עליז של תש“ז, בין מלחמה שאך זה נגמרה לבין זו שטרם החלה, כשראשו היה שקוע בעבודה הסמינריונית הגדולה על קהילות אשכנז וצרפת במאה הי”ג. באינטרסול, במזוודה שלא נגע בה מאז עקר לדירה אחרת, שמורים עם שאר ניירות נשכחים הכרטיסים הרבים שמילא אז. פתאום אין לו שום צורך בהם. בבהירות מתמיהה חוזרת מובאה, והוא מוכן להישבע שרק לאחר ששבה וחייתה בזיכרונו גם מצא אותה ב“ראשית ושארית”:

“חסידים הראשונים היו כותבין באיגרת עוונותיהם וברמיזה כותבין שלא ידעו אחרים” (ספר חסידים, סימן ע"ב, ע' 50).

יפה, אמר צוריאל בלבו, סגר את הספר והצניחו לרצפה, בצד המיטה, שוכב ליד אשתו בחושך ומהרהר בערב ההוא, שלושה ימים לאחר שנחלצה השיירה, כשהריצו הכאב אל הטלפון… וכולי כולי, וראֵה שָׁם שָׁם.

א

יום אחד שבה מאשה מן המושבה ומיד תפסה את חנקה — קשה להאמין, אך חנקה זו היתה פעם מזכירת הקיבוץ — וסיפרה לה, כי הנה, בחצותה את הבירג׳ה בא לקראתה חבר־נעורים אחד, גם הוא מן התנועה, חבר שלא ראתה אותו מיום שיצא להשתלם בלימודי החקלאות בצרפת. אה, אמרה מאשה, פגישה כל־כך מוזרה. אבל העיקר הוא, שבחור זה, ראובן פרידמן, היה שרוי בדכדוך נורא, ממש לבלי הכירו. ומה נתברר? יושב הוא, עם קיבוצו שלו, במושבה וקיבוץ זה עובר עליו משבר חברתי המעמיד בסימן שאלה את עצם קיומו. ובכן, אמרה מאשה, כשראה אותי שמח מאוד, וכששמע מפי על אודות הקיבוץ שלנו הביע משאלה להצטרף אלינו. הן חלום־חייו הוא הקיבוץ, לכך הכשיר עצמו בצרפת וכדי ללכת לקיבוץ עלה ארצה. ובכלל, סיימה מאשה דבריה, הוא היה נער מקורי מאוד, בעל ערכים!

ראוי לומר, כי בימים ההם לא היינו בהולים לקפוץ על מציאה כזו. לא קיבלנו לתוכנו חבר חדש אלא אם הכרנוהו ובטוחים היינו בו, שייקלט קליטה הרמונית אל תוך חברתנו. אבל מאחורי העניין הזה התייצבה חנקה במלוא התוקף, בעיקר מפני מצבה המיוחד של מאשה. היא אמרה הן וכל הקיבוץ ענה על־כורחו אמן.

הנה כך הגיע להדם עוד באותו שבוע לקיבוצנו. אין לכחד, עוד לפני שהציג את כף־רגלו על אדמתנו כבר נקבעה איזו עמדה שלילית כלפיו — בשל מאשה. אדם שהולך אחר מאשה — והרי זה היה הטעם לקבלתו — כבר הוא חשוד על הכול. שכן כבר בימים הראשונים ההם דמתה מאשה לרגב־עפר בעיצומו־של־קיץ ומועדת היתה לעמוד בבתוליה. זה היה יחסנו אליו, אף־על־פי שלכאורה בשר מבשרנו היה. בן עשרים ומשהו, ככולנו. גבוה ודק, ומעורפו ומעלה נוטה לפנים, כתיל שנכפף, ידיו ורגליו חבולות ומפתחות פורוּנקלים וקרבּוּנקלים. באחת, הכול כרוח הזמן. לא רק זה. זמן מועט אחר בואו גילינו, שהערכתו הלגלגנית של הקיבוץ לא היה לה על מה שתסמוך. אבן טובה היה להדם. בעבודה נקלט, כאילו משקנו נחלת־אבותיו הוא. לא היתה מלאכה קשה לכוחותיו, לא היה ענף שנבצר ממנו. ועל הכול — כשרון־ההמצאה שלו ולהיטותו לעבודה. לא אהבה, אלא תאווה! סגולה זו חשובה היתה מאוד בעינינו בימים ההם, מפני שאז היו ההסתגלות לעבודה וההישגים המשקיים אבן־בוחן לעצם יכולתו של הקיבוץ להתקיים. אלא מה — הכול טוב ויפה, אבל החברים היו אז אנשים צעירים, שאהבו גם ליהנות מחייהם — הרי שיחות, והרי ריקודים והרי סתם מזמוטים. ופתאום רותמים את העגלה בערב ויורדים למושבה. ואילו להדם — למן היום הראשון היה פרוש מן החברים. תנאי־מגורינו לא היו משופרים. היו צריפים, שבכל אחד מחדריהם שכנו שניים, שלושה ואפילו ארבעה חברים, אבל להדם — כבר ביום הראשון התחיל לאגור חומרים למעון משלו. הקצה לעצמו פינה מחוץ למחנה, במקום שנטענו חורש של איקליפטים, ולשם היה מושך שקים, פחים, כלונסאות, לווחים. טיפוסים כאלה אנחנו מכירים בכל קיבוץ, אבל יש מקרים ויש מקרים — פעמים נקשר לראשם כתר של רומנטיות ואז אין דבר שמשמח את עין החברים יותר ממלונה כזאת, ופעמים היא נתקעת כקוץ בעיניהם ונעשית סמל לכל מיני מידות מגונות, שהקשה שבהן היא זו המכונה אנטי־סוציאליות. עם אלה האחרונים נמנה להדם. חדש היה בתוכנו והכול היו בודקים בציציותיו. כוונתו הברורה להתבדל, מיד בבואו, מן החברה, נתפרשה כעלבון וכצעד לא־קיבוצי, שיש להגיב עליו. אבל להדם — ודבר זה נתחוור לנו מיד — לא היה אדם, שפנים זעומות משנות את דעותיו. אפילו לא דברים מפורשים. המשיך לגרור לפינתו את כל גרוטאות המשק, ובסופו של דבר נמצאו חברים, שניכנעו ואפילו זירזו את החצרן, שימצא לו איזו דלת וחלון.

וכבר באותם הימים גם דבק בו כינויו — להדם. הרי מלבד פרשת המלונה אי־אפשר היה לגלות בו שום מום. ובכל־זאת! עניין העברית, למשל. אצלנו היתה החלטה פרינציפיונית, שמדברים רק עברית. אבל יש עברית של ישעיה ושל איוב ויש עברית של מאשה ושל אולגה. להדם אהב לצחצח בלשונו. וכבר בשיחת־הקיבוץ הראשונה נטל את רשות־הדיבור ופתח בזה הלשון: “אוזני היתה כרויה לכל דבריו של שלמק. סבור אתה, שלמק, שדברים של טעם השמעת לנו — רפת גדולה, מעיינות של חלב, בשר לפי החברים. ואני אומר — להד״ם!”

רבים מן החברים, ובעיקר אולגה, שהיתה פעם צחקנית גדולה,ּ הסתפקו בשני פסוקי הפתיחה. קול־לחש עבר את חדר־האוכל: להדם… כזה הוא — מתנאה במלים יפות: להדם, טרַ…רַ…רָם. הוא עצמו נראה כמין להדם, לא יכלה עוד אולגה להתאפק, ירתה את צחוקה וחברותיה־לשולחן אחריה וכל השיחה אחריהן. וכך נולד שמו — להדם!

תחילה השתמשו בו רק כשהיה קם להסביר עמדתו בעניין מן העניינים — ובאיזה עניין לא היתה לו עמדה? — אבל לא עברו ימים מועטים והכינוי נשתרש בתוכנו והשכיח את שמו כליל. התחילו לקרוא לו להדם גם בפניו, ואפילו כשהיו תולים פתק בחדר־האוכל לא היו רושמים: ראובן פ׳ — אלא להדם. אין צריך להוסיף, שכינוי כזה דיו לשוות לנושאו פרצוף מסוים מאוד. מה גם, שלא חסרו לחברים צבעים להעשיר בהם את ציוּר־דיוקנו. הרי המלונה והרי לשונו והרי מאשה. שמאשה רוצה בו — בכך לא היינו מפקפקים, אלא שהוא — לא ממנה ולא מקצתה. ולא רק היא — בכלל, כאילו פטרו בוראו מן הצורך באשה. אפילו לא ניסה להתקרב אל אחת מחברותינו. אמנם, מספר חברותינו נפל הרבה מן הביקוש, אבל כל אחד היה מנסה מזלו, נאבק, מבקש לו פתרונים, ואילו להדם — אצבע קטנה לא נקף. כשלא עבד — נסגר במלונתו. לא היה במלונה — עסק בניסויים חקלאיים, התרועע עם הבדואים, שיישבו אז השלטונות באזורנו, החליף מכתבים עם בוטנאים וזואולוגים למיניהם, או הרה חידושים לרציונליזציה של החיים בקיבוץ.

וכך, מהר מאוד, כמעט בלא שידענו כיצד, גבהה חומה בינו לבין הקיבוץ. פועל טוב — כן, זה הרבה מאוד. אבל יש לדעת — בריות כלהדם אין חברינו מחבבים, למעלה מזה: אינם רוחשים להם אמון. מי ששונה במידה כזו מן הכלל — משמע יש בו איזה עיוות, איזה מום. והרי להדם המציא לחברים שלל ראיות לאימות הדעה הרווחת.

הרי המלונה. לא רבים עברו את סִפה, אבל לא היה אצלנו תינוק, שלא ידע למנות את כל החידושים המשונים שחידש שם. כיוון שהיה רציונליסט — היה רציונליסט בכול. כל חיינו — היו מביאים דברים בשמו — נבנו מן הצורך ובכוח השכל, אבל עדיין דבוקים לנו בגבנו, כחטוטרת, מנהגיה של חברה זרה, שאם לא נקום ונשרשם, סופנו שניקבר תחתיהם. ענין הריהוט — לדוגמה. חדרינו קטנים. מרבית צרכינו מתמלאים מחוץ לחדרים, ואף־על־פי־כן לא נפטרנו מלהיטות יהודית משונה אחרי כלי־בית למיניהם, שמצרים לנו כל פינה רווחה. וראו את מגורי אנשי־המזרח. איזה מרחב, איזו רחבות־דעת! ולהדם נאה דורש ונאה מקיים. חברינו סיפרו, שהנכנס לחדרו אינו רואה אלא מיטה צרה מחופה בשמיכה וגיטרה בנרתיקה התלויה על הקיר. יש לו שולחן — אבל מצומד הוא בצירים אל הקיר ואין להדם פותחו, אלא בשעה שמשתמש בו. מרים את לוח־השולחן ומציב תחתיו את שני כרעיו, המצומדים אל קצהו השני של לוח־השולחן. כך גם שני שרפרפים משני צדי השולחן. שאר כליו, וספריו ואוספיו, סדורים על מדף שנמשך לאורך ארבעת הקירות, סביב־סביב, בגובה הכתפיים. בזה האופן מציל הוא לעצמו את רוב שטח־הרצפה בחדר.

דבר זה הוא עובדה, אבל היו דברים שהתהלכו בקיבוץ, שעד עכשיו אין לדעת אם אמת הם או פרי־ליצנותם של החברים. סיפרו עליו, שכל־כך רציונליסט הוא, שבלילה, כשהוא שוכב לישון, הוא מסדר בגדיו בסדר קבוע, הגיוני וחסכוני מאוד, שלא יצטרך לבטל רגע אחד בבוקר. בגד ראשון שצריך אדם להיכנס לתוכו בקומו ממיטתו, הם הגרביים, שיישמר חומן של הרגליים; אחריהם לובשים לבנים. אחרי־כן מכנסיים, חולצה, נעליים, כובע, ואחרון־אחרון, בפתח ממש, נוטלים אשכולית. חשוב מאוד — היו מביאים בשמו — שיאכל אדם אשכולית בשעת קימה. אם כן, מובן, סיימו הליצנים, שבדומה לכך נכנס הוא למיטתו, כלומר בסדר הפוך — עומד בפתח, מניח אשכולית על הרצפה, וצעד בצעד משיל כל בגדיו עד שיוצא מתוך גרביו ונכנס אל תוך מיטתו.

אבל כאן הגענו לציור דמותו של להדם, כפי שנתגבשה במרוצת השנים. את ההתחלות כבר קשה לשחזר ואין להכריע אם מתחילתו היה כזה, אם במרוצת השנים הלך ונשתנה, או שרק דמיונו האכזר של הקיבוץ ציירו כך. מכל מקום, משנתגבשה דמותו, שוב לא נשתנתה, אף־על־פי שהשנים הוסיפו לבוא דחופות זו אחרי זו. אילו שאל מישהו היכן הן השנים הללו, אפשר היה להוליכו בחצר ולהראותו, שהנה נתרוקנו הרווקיות ולעומתן נתמלאו בתי־הילדים; שנזרעו שטחי־הבתה וגבה הפרדס; ששוב אין מדשדשים ברגל אל המושבה, כדי לזַכּוֹת את הקיבוץ ביום־עבודה מכניס, אלא נתמלא המשק ענפים, ואותם שתילים צהבהבים, שננעצו אל תוך אדמת־הביצה והתפלשו לרגלי מלונתו של להדם, הרימו עכשיו ראשם ונעשו חומה גבוהה. רק להדם, דימינו כולנו, רק הוא אינו משתנה ואין תמורות חלות בחייו. לאמיתו של דבר, כבר התרגלו החברים אליו ואל זרוּיותיו ולא ראו בהם חידוש. יש בקיבוץ שמריה, יש תנחום, יש פֶלה, יש אולגה — יש גם להדם. אמנם, פתע־פתאום היה מתעורר אחד החברים, כשהיו יושבים באחד הצריפים ומשיחים שיחת־חולין על הקיבוץ וכל אשר בו, ושואל: אבל מה בכל־זאת יהיה סופו? קשה היה להשיב על כך, מפני שרוב חברותינו כבר נמצאו להן גואלים, ואילו האחרות — לא היתה בהן אחת שתאכוף עצמה עליו. ואז היו אומרים באנחה: אם לא נקבל מהר השלמה — אין לו תקנה. הוא מזקין והולך.

כשמלאו ללהדם עשרים־ותשע שנים זכינו להשלמה. אבל הוא כבר היה רווק זקן. קומתו נכפפה עוד קצת, השמש היכתה וחרצה בפניו קמטים עמוקים. כמעט לא ראינוהו יוצא מבגדי־העבודה המטולאים. בעונות הבוערות היה עובד מחושך עד חושך, שבעה ימים בשבוע, וכשהיתה לו פעם שבת לא היה יוצא ממלונתו, אלא עוסק בלימודיו, או מנגן. ובאמת, דבר זה צריך להזכיר — הוא היה אוהב־נגן ומיטיב־נגן. את הגיטרה הביא עמו מצרפת וגם לחניו האהובים היו גליים וספרדיים. אבל אפילו כשרון זה, שבקיבוץ עשוי להפוך את בעליו למרכז חברתי, לא הועיל. מפני שאי־אפשר היה להניעו שינגן בציבור. רק בלילה, בהיות להדם לבדו במלונה, היה מגיע לאוזניו של שומר־הלילה קולה של הגיטרה הבא מן החורש. פעמים היה שומר הלילה קרב, נשען אל הקיר ומאזין, וכשהאזין היה שומע, שלהדם גם שר, ואפילו ממין שירי המחול הקפצניים, העליזים, שאין בהם אפילו שמץ של כיבוש־היצר.

אבל עד שהגיעה ההשלמה כבר לא הרבה לפרוט על הגיטרה, וַאפילו לא ביחידות. כמה מן החברות נתעוררו והחלו למנות שבחיו באוזני הבנות הצעירות של ההשלמה. החלו לגרור אותו, ממש בכוח, לחברתן. אז עלתה הצעה, שלהדם יהיה מדריך ההשלמה. שעת־רצון ירדה על הקיבוץ והיו מוכנים לסכן קליטתה של חבורה שלמה, שציפו לה כמה שנים, ובלבד שתינתן הזדמנות ללהדם למצוא תיקון. אבל כאשר בא אליו שמריה, לא רצה להדם לשמוע את דבריו עד סופם: אל תצחיק אותי — אמר — אני אהיה מדריך? אינני מתאים ואינני רוצה — והניחוֹ והלך לו למטעים. היה בציר ושלחו אליו את הבנות הצעירות לעבודה — והוא לא נע ולא זע. עכשיו, אחר שהקיבוץ נרתם כולו למשימה הזאת, לזווג את להדם, וגם היו סיכויים ריאליים מסוימים, ואילו להדם בעט כדרך שבעט, אמרו הכול נואש. אפילו הרמונו של שלמה נופל לו בירושה — היתה הלצת העונה אצלנו — היה מכניסו מיד לקופת הקיבוץ. עכשיו כבר לא חלק איש על כך, שלהדם הוא מקרה אבוד.

הכול — להוציא את פלה. פלה היתה חברתו של שמריה, ושמריה הוא רעוֹ האחד של להדם. רעוּת משונה מזו אין הדעת משיגה. שמריה מעמודי הקיבוץ הוא, עמוד, כפשוטו. כל מקום שמתחיל להתמוטט — מציבים תחתיו את שמריה והוא תומכו. תומכו בגבו הרחב, שאינו נרתע משום עבודה, בעורפו העב והשעיר והעיקש, בראשו, שמלא כולו שכל־ישר ודעת־המשק. קיבוץ, לטעמו, אינו קופה שלתוכה מכניס אדם ימי־עבודה ומוציא את צרכיו. קיבוץ הוא אחוזה גדולה, שהוא בעליה. מטייל הוא לפנות־ערב עם ילדו בחצר ורואה שברז חבית־הנפט, שמאחורי המקלחת, דולף — מה עושה חבר רגיל? או שמשים עצמו כאינו רואה, או שמשתומם על רשלנותו של החצרן. אבל שמריה מניח את ילדו, הולך ומביא מפתח־צינורות ומתעסק בחבית עד שמובטח לו, שטיפת נפט אחת לא תישחת ארצה. או שהוא מוצא שק, שכבר נטמן בעפר — הוא מרימו, מנערו, מקפלו ומביאו לחצרן. ולא רק בשקים הוא נוהג כך. גם בחברים. גם הרעות בינו לבין להדם ניזונה מרגש־האחריות העמוק של שמריה, אולי גם מחיבתו למקוריותו של להדם. וגם להיפך. כך, מכל מקום, סברנו אנו. אבל לא זו היתה דעתה של פלה.

פלה בטוחה היתה, שלא זו בלבד, שדיבה היא, שאין להדם מסוגל לאהבה, כפי שריננו אצלנו, אלא להיפך, מן האוהבים הגדולים הוא, שנשרפים באהבתם. ואת מי הוא אוהב — אותה, כמובן. ניתנה אמת להיאמר, בצעירותנו היתה פלה היפה בקיבוץ. יפה מאוד. דקה היתה וגוֹן־עורה חם ועיניה פתוחות תמיד לכל אדם. מי שהביט ביופיה של פלה לא היה מדמה, שנתארך המרחק אליו, אלא אדרבה כאילו כבר הוא ממהר ומקצרו. ואמת היא שרבים חיזרו אחריה. אבל גם זו אמת, עד מהרה היתה כתמונות היפות שבלוח־שנה. וכי אין התמונה עומדת בעינה גם כשמתיישן הלוח? ובכל־זאת — קצת אבק, קצת שמש וכבר לא היא. רק פלה לבדה לא הבחינה בכך והיתה מונה את אוהביה, כדרך שנוהגים אנשי המזרח במחרוזת ענברים. היתה מרמזת, שפלוני מגלה לה סימני חיבה, שהם מחוץ לגדר המותר; שבאחת מנסיעותיה לתל־אביב ביקש הנהג את ידה לפני שעשו את חצי הדרך. ועוד הוסיפה: כאשר גילתה לאותו נהג, שאם לשני ילדים היא, לא האמין. בטוח היה, כך אמר לה, שגימנזיסטית היא. כך בחוץ וכך בבית. בסתר־לבם הניחו הכול את לבם לרגליה, אבל — ההכרח לא יגונה — כשאין לאדם חלת־סולת מסתפק בלחם־קיבר. הוא הדין בלהדם. איזה סמך הביאה לאהבתו? לא היה לה צורך בשום ראיה, שהרי עניין זה לא היה טעון הוכחה. כל בר־דעת יבין מעצמו, שלא מקרה ריק הוא, שרק בחדרם הוא בן־בית, שידידו של שמריה הוא. מי יאמין, שנפש מוזרה ורומנטית כנפשו של להדם תדבק בשמריה, שעם כל סגולותיו הקיבוציות, כל־כך ארצי ונטול־פיוט הוא! ופלה באמת שמה עצמה פטרונית ללהדם. כשראתה שבלו מכנסיו היתה הולכת למחסן ומקימה שערורייה, עד שמיהרו והניחו בתאו מכנסיים חדשים. בשבתות החורף, כשהיו יוצאים עם הילדים ללקט פרחים, היתה מקפידה להביא זר נרקיסים למלונתו. היתה נוזפת בו על שאינו מתגלח בכל יום ובכלל נהנתה מאוד, שיש אדם שהוא עלוב כל־כך ומזקין בלא עת, והכול מפני אהבתו אותה.

פלה חשבה מה שחשבה, הקיבוץ חשב מה שחשב, אבל פני הדברים עצמם לא נשתנו ולא זזו מאותו מקום שהגענו אליו. עמד יחסו של הקיבוץ ללהדם ועמד אורח־חייו. הסכמת הציבור היתה, שאין עוד תמורות צפויות בחייו: הוסף־יוסיף לעבוד, להתרועע עם הבדואים, לחדש חידושים, להטיף לרציונליזציה ולהזקין. ועל־כן אין פלא, שהמחנה כולו הוכה בתדהמה כאשר קם להדם, בשנה השתים־עשרה לחייו בתוכנו, בחורף ארבעים־ושתיים, והתגייס לצבא הבריטי. תחילה פשוט לא האמינו לשמועה: להדם וצבא! אבל עד מהרה נקלטה המחשבה ושלחה שורשים — ובאמת, הרי זה כמעט מחויב־המציאות. סוף־סוף החליט להדם לעשות את המעשה האחד שנותר לו לעשותו, לעזוב. אמתלה מצוינת להסתלק מן הקיבוץ — המלחמה! וכבר נטתה דעת־הכלל לסמוך ידיה על החלטה זו, שחוק־החיים כפה על להדם.

ואולם, בערב, כאשר ישבו החברים הוותיקים בחדריהם הלבנים, שצמחו כבר ועלו מקרקע הקיבוץ ובצריפים שנבראו יחד עמו, ובחוץ היה חורף, היכה אותם מצפונם: זה לא בסדר. זה לא בסדר. יש לחפש פתרון אחר ללהדם, כך לא יעזוב אותנו, על־ידי שיילך לצבא, למלחמה. חורף ארבעים־ושתיים היה החורף הקשה ביותר של המלחמה. מדוע חייב דווקא להדם העלוב ללכת?

שלחו אליו את שמריה, רעוֹ. תחילה זקף שמריה עיניו בתמיהה — מה פתאום? מי מתגייס לצבא? מי סיפר לכם? להדם לקח שבתות — תמיד לוקח הוא את השבתות שלו בחורף. נוסע יותר מדי לתל־אביב? — עסקו של מי זה? מה אתם מרבים כל־כך לבחוש בקדירתו של הזולת? ואף־על־פי־כן נשמע והלך. שם על ראשו שק והלך למלונתו של להדם. פתח שרפרף מן הקיר, הציבו על כרעו וישב. ולהדם, הוא ישב על מיטתו והאזין, בשתיקה. כשסיים שמריה את דבריו היטה להדם ראשו לשמאל, נעץ זרת אל תוך אוזנו וקדח בה בתנועות מהירות ונמרצות. אחר עקר זרתו מתוך האוזן ובחנה, לראות אם העלתה משהו בציפורנה, ואולם על דברי שמריה לא השיב. אבל כששב שמריה ומנה את כל הנימוקים ואמר, כי אם באמת ובתמים מתכוון הוא להתגייס, עליו לדעת, שהשיחה לא תאשר את הדבר בשום פנים ואופן, מפני שאין המשק יכול לוותר עליו — קם להדם, הגביה ידו אל המדף הנמשך, בגובה הכתפיים, סביב לקורות המלונה, הוריד מעליו מעין חריט עשוי שעוונית חומה והוציא מתוכו פנקס חום, גדול במקצת מפנקס־חבר של ההסתדרות, והושיטו לשמריה.

“סולדז׳יר׳ס בוּק,” אמר.

שמריה קם מן השרפרף, חזר וסגרוֹ אל תוך הקיר, כדרך שסוגרים ספר, נטל את השק הרטוב מפינת המלונה וחבשו לראשו.

“אם כך,” אמר, “אני חוזר למיטה.” אבל אחר שכבר פתח את הדלת החזיר פניו אל להדם. “בכל זאת משונה, שדווקא לי לא סיפרת.”

“ולמי סיפרתי?”

“כל הקיבוץ יודע.”

“זה אינו ראיה,” חייך להדם. “אצלנו יודעים. תמיד יודעים משהו.” למחרת, לפני שהאיר היום, נסע להדם במכונית החלב. מוזר ובהול היה גיוסו. אפילו מסיבת־פרידה נאה לא הספקנו לעשות. והיתה איזו הרגשת־עצב, כאילו גם הליכתו היא ככל חייו בתוכנו. אך את הנעשה אין להשיב. כעבור חודש נשלח למצרים וכבר אי־אפשר היה לקיים את המסיבה. ועדת־המגויסים קנתה לו נרתיק־עור נאה לכלי־גילוח ושלחה אחריו. כעבור שישה חודשים בא לכמה ימי חופשה ועבד בבציר. כעבור שנה בא שנית לימים אחדים וכאשר נשלח המחנה השמיני לאיטליה, פלש גם להדם עמו. וזהו. שלוש שנים ארוכות נעדר להדם מן הבית. שתי פעמים בשנה היה שולח גלויה ועליה צילום של מקום מן המקומות, שהיו תולים אותה בחדר־האוכל. שתי פעמים בשנה היה שמריה מקבל מכתב ופלה היתה מספרת את תוכנו לכל החברים. חיינו חיי־עבודה ופעילות מרובה הם, והשנים, כדרכן, שוטפות ועוברות. כשנסתיימה המלחמה שמחנו מאוד, הקיבוץ רקד עד אור הבוקר ונבחרה ועדה לקליטת המשוחררים. מטעמים שונים הוצבה פלה בראש ועדה זו, בעיקר מפני שהציעה עצמה לתפקיד, באומרה, שהעיקר הוא בוועדה זו, שחבר ירגיש חום, ירגיש שהוא בא הביתה, שבעיותיו האישיות מובנות ושהקיבוץ מוכן ללכת לקראתו. באביב ארבעים־ושש החלו חברינו חוזרים בזה אחר זה הביתה. ואילו להדם — בשנה האחרונה לא קיבל שמריה אפילו את שני המכתבים ורבים היו מפקפקים אם בכלל ישוב לקיבוץ.

ב

כשבער עלינו הקיץ במלוא גבורתו שב להדם הביתה, אבל כמה שבועות לפניו שב דוב, דוב של גינקה. פלה, שמשתדלת היתה למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר, דאגה לכך, שכל אחד מן המשוחררים ירגיש בקיומה של הוועדה שבראשה הוצבה, ואפילו לא עורר שובו שום בעיות. לצעירים — אנשי ההשלמה — דאגה לחדר ולרהיט, ולוותיקים, לבעלי־המשפחות, לשי צנוע, אות לתשומת־לבו של הקיבוץ. אך את כולם כאחד היתה תוקפת באותה שאלה עצמה: להדם, האם ראה מי את להדם, או שמע על־אודותיו? איש לא שמע. חברינו פזורים היו ביחידות הארצישראליות המרובות שבצבא הבריטי, מפרס ועד הולנד, ואת להדם לא ראה אדם. עד שבא דוב.

דוב של גינקה הוא קופה בלתי־נדלית של מרץ ושל תוכניות גדולות. בעניין זה קרובים הוא וגינקה זה לזה כאצבעותיה של יד אחת. גינקה, כל תפקיד שהוטל עליה, היתה מעמידה את כל קיומו של הקיבוץ על ביצועו: כאשר נבחרה לנהל את המטבח הוקדשו כל ישיבות המזכירות וכל שיחות הקיבוץ לתזונה והגזברים היו ממשכנים על־כורחם את החובות האחרונים כדי להבטיח תקציב־תזונה ראוי לקיבוץ; כאשר ריכזה את ועדת־החינוך, הופסקה בניית הלול באמצעה כדי לבנות כיתה, הוצא אדם מן הפרדס המתקיים בנס כדי שיכשיר עצמו להוראה, היו כל האמהות מדירות שינה מעיניהן מחרדה לגורל ילדיהן, כדרך שצויר בלשונה היפה של גינקה, ואצבעותיהן הורמו לאישור כל הצעותיה של גינקה בתחום הפדגוגי. וכך דוב. נכנס לראשו חוג דרמטי — שוב לא ייעקר מתוכו הרעיון, אפילו בצבתות; עלה על לבו נשף־פורים, הרי אפילו תכה, חס־וחלילה, המגיפה את חצי־הקיבוץ, יהיו הנותרים אנוסים להתמקיין בנשף־חשקו של דוב. אבל עד כאן הדמיון. מכאן — מתחיל השוני: מה גינקה חושקת שפתיה, דוב פושק שׂפתיים. רע מזה — כאילו אין לו שׂפתיים כלל, אלא לשון בלבד. אפילו מחשבותיו אינן מתחילות בראשו או בלבו, אלא בלשונו. כשיצא עם הבריגדה לאירופה ולשונו הושבתה, החל מריץ אגרות. ולא רק לגינקה, אלא לכל ידידיו. פעמים היה משגר שניים שלושה מכתבים ביום אחד. היה, דרך משל, ברומא, וטיפס ועלה במדרגות העקלקלות של כנסיית סן־פטר עד שהגיע למשרד דואר ותיקני — מיד קנה עשר גלויות־צילום וכתב עליהן: “ממרומי כנסיית פטר הקדוש ליקירי במולדת.” או: “גם בעומדי נוכח הדר בירת־הנצרות מתגעגע אני לשדות בציון.” אחרי־כן היה ממהר ועובר לכנסיית סן־פְיֶיטְרוֹ אִין וינקולה ורואה את פסלוֹ של משה ומגודל ההתפעלות היה משגר בו ביום עוד מניין גלויות ועליהן פסוקים מעניין משה ויציאת־מצרים וכיבוש רומא על־ידי אנשי־צבא עברים. ובדרך זו היה מדווח לקיבוץ על כל המוצאות אותו באירופה. אך כשחזר הביתה ופלה, כדרכה, מיהרה אליו לברכו ושאלה מיד אם יודע הוא משהו על־אודות להדם, נתברר שלא הכול גילה במכתביו, ומה שלא גילה יתגלה עכשיו. “הו, להדם,” חייך ולא הוסיף.

“על מה אתה מחייך?” שאלה פלה.

“לא כלום,” אמר דוב. “להדם הוא בסדר גמור, פלה.” “ראית אותו?”

“ראיתי, שמעתי… היינו הך…”

“מה שמעת?” אמרה פלה ותוך כדי כך הרגישה איך נתקעת מחט ארוכה אל תוך ראשה, סימנו של אחד מהתקפי המיגרנה הבאים עליה לאחרונה.

“לא כדאי להרבות בשאלות, פלה,” צחק דוב, כיוון שמצב־רוחו היה מרומם. "העיקר שהוא בסדר. הרבה יותר בסדר מששיערנו.

“דוב!” אמרה גינקה וניכר היה מיד, שלה כבר סיפר דוב הכול בפירוט רב וכי התרתה בו, שישתוק ולא יילך רכיל בלהדם.

אבל פלה כבר נרמזה וכל הקיבוץ נרמז ובמקום שלא הספיק הרמז, פירש דוב מפה לאוזן: להדם נראה בחברתן של נשים. ואלו נשים! מאלו ששוקי אירופה מוצפים בהן. דַמפינג של זונות היא אירופה ארבעים־וארבע־שש. ולהדם — אין פלא. וגם לתמוה עליו לא צריך. וגם לא לראות בכך מום מוסרי. להדם — מסכן. אבל להדם גם גבר. עכשיו ישקוט. עכשיו ישוב הביתה. מכל־מקום — עכשיו בטוחים אנו שהוא מין זכר, חה־חה!..

דוב צחק ושומעיו צחקו עמו. אמת היא, שאף־על־פי שאנו מתקוממים בכל נפשנו ובכל אורח־חיינו כנגד התנוולותה של האהבה, הנה במקרה זה לא רגש איש ולא השמיע מלת־גנאי אחת כנגד להדם. אדרבה, כאילו שמחו הכול בשמחתו, שסוף־סוף זכה גם הוא לאשה, שסוף־סוף נשברה חומת־הקרח העבה, שחצצה בינו לבין החיים. וחברים גם ביטאו דעתם זו — תחילה בחדר, בלילה, בשיח שבינו לבינה, ואחרי־כן גם בחבורות, בגילוי־לב חברי ומתוך אהדה מסוימת. שהרי אין אנו יכולים להתעלם מכך, שכל הפרשה הזאת שגילה דוב, אין היא שחיתות־המידות, היעדר בסיס מוסרי לחיים, אלא עניין טרגי, למען האמת טרגי־קומי. גם בעל הדמיון המצומצם ביותר אי־אפשר היה לו שיימנע מחיוך, כשראה בעיני רוחו את להדם שלנו אוזר חלציו ויוצא לבקש אשה ברחוב. וברגע שניתנה רשות לדמיון הותרו גם הלשונות ובמשך כמה שבועות לא ירד להדם מעל שולחנם של חברינו.

אין צורך להוסיף שלא כל חברינו. עדיני־הנפש וכבדי־הראש שתקו וסלדו מפומבי זה, שעשה דוב לצרתו של חבר. היו אפילו כאלה, שהתפללו בלבם, שלהדם לא ישוב לקיבוץ, שלא ישמש — ואפילו לא יגיעו הדברים לאוזניו — נושא ללעגם של גסי־הרוח.

*

אבל אדם אחד היה בקיבוצנו, שדחה בתוקף את סיפורו של דוב ומיאן להאמין בו — הלוא היא פלה. כבר באותו מעמד אמרה פלה לדוב, שהוא אדם וולגרי ודמיוֹנוֹ מזוהם. מובן, שגינקה מצאה עצמה נפגעת ואף כי אמרה, שדברים אלה השתיקה יפה להם, ואמת היא, שמוטב אילו החשה, מכל־מקום הוסיפה, שאין לה שום רשות להתבטא כך, כאילו בודה דוב דברים מלבו. היא בוטחת בדוב, שלא היה משמיע דברים אלה אילולא היה בטוח בהם. “ועוד משהו, פלה, אם כבר הגענו לכך: איני יודעת על מה כל הקצף ומה זה נזדעזעת? להדם הוא, לדעתי, הטיפוס הקלאסי של הגבר מן הסוג הזה. מן הבחינה הפסיכולוגית, מכל מקום, הרי ברור, שאותם האנשים, אשר אינם מאמינים בכוחם להאהיב עצמם על אשה נרתעים מכל מגע של אהבה, כדי שלא תתבזה גברותם. ואז הם קונים אהבה. בכסף. כן, פלה,” הוסיפה גינקה בהתרגשות ולא הניחה לפלה לבטא במלים מה שהביעו פניה, “אמת זו אולי אינה נעימה לאנשים מסוימים, אבל עצימת העיניים לא תועיל כאן. ויש כאן יסודות עמוקים יותר. מן הבחינה הפסיכולוגית, פלה. הרי זה מיכניזם מסובך ביותר. רווק מסוגו של להדם אינו מאמין, שאשה עשויה לאהוב אותו מפני שבעמקי לבו הוא יודע, שאינו מסוגל לאהוב. זה נכון, פלה, הוא אינו מסוגל לאהוב… זו כל האמת, פלה. ופרויד מסביר יפה את הדבר הזה, את הפיקסציה על האם. זה הקיבָּעוֹן שלו — הוא מאוהב באמו…”

פלה לא יכלה עוד לשמוע את דברי גינקה ובטריקת־דלת יצאה מן החדר. ואולם מדעתה לא זזה. ולא עוד — אלא שמאותה שעה התמסרה כולה להכנת קבלת־הפנים ללהדם, לכשישוב. קודם־כול — החדר. אף־על־פי שאין לשער כוח־חיותם של מבני־עראי בקיבוץ, הנה את מלונתו של להדם החריבו כבר בשנה הראשונה לגיוסו. עכשיו עמדה על כך שיינתן לו חדר, חדר ממש, באחד הבתים. וכי מי ראה חדר ראוי למגורים ואינו מיושב? וכי מי שמע שיפנו חדר לאדם שאינו במציאות ואין יודע אם יהיה במציאות? מתי דברים אמורים — כשאין המוסדות צריכים להידיין עם פלה. פלה השיגה את החדר, ציידה אותו במערכת רהיטים, מאלה שהחלו מתקינים לחברים בנגרייה שלנו, ובאותו יום שרב, שהופיע להדם, לא נשאר לו אלא לפתוח את דלת חדרו ולשבת.

ג

חשוב לספר איך היתה שעה זו אצלנו, כשנראה להדם בשובו מן המלחמה. הרי אנחנו, יותר משממית אותנו החום — קוטלת אותנו הזיעה. מן הצוואר ולמעלה נעוצים אנחנו בפי הכבשן ומן הצוואר ולמטה מתהלכים בתוך מים חמים. העובדים בשדה, או מתחת לגגות־הפח, מתנועעים כמו בסרט אטי, ואלה שאינם עובדים וסגרו עצמם בחדריהם והשילו כל בגדיהם ושטחו גופם על המרצפות, טובעים גם הם תחתיהם חותמות של זיעה. החצר עומדת ריקה, אפורה, כאילו נשאב האוויר כולו מתוכה. עצי־הפלפל נעוצים ברחבה הכבושה, פתח חדר־האוכל, מאובקים, דהויים, כתפאורה ישנה. נפש חיה אינה נראית, להוציא את אבא שלייפר, הפוסע בגאווה לעבר האוטובוס לקבל את שק הדואר.

ובשעה זו, באחת־עשרה ורבע, ראו את להדם, במדי־הצבא ובשק נקניקי לבן על שכמו, עובר בצד המקלחות ומחסן הבגדים ופניו אל חדר־האוכל. פתאום הבחינו בו. אולי היתה זו חבורה של מאספי־קש, שהקדימה לבוא לאכול, אחרי שסיימה פריקת עגלה, אולי היה זה זאב החצרן מבעד לחלונו המסורג של מחסן־החצר, ואולי החברות העובדות במחסן־הבגדים. רק דבר זה ודאי הוא, שבבת־אחת נשבר, כביכול, השרב. הכול קמו לתחייה. מי שראהו — הניח הכול ורץ לחדר־האוכל, ומי שלא ראהו נתבשר מפי חברים. כשהציב להדם רגלו בפתח חדר־האוכל כבר היה עם רב שועט אחריו.

אין צורך להסביר מה הריץ את כל הקיבוץ לחדר־האוכל. ודאי הוא שבכל זרויותיו אהבנוהו כולנו ושמחנו ששב אלינו, אבל היתה כאן, בלא ספק, גם השפעת הדברים, שהתהלכו בין החברים בשבועות האחרונים. הכול רצו לראות במו־עיניהם ומיד מה צורתו של להדם עכשיו. צהלת הנדחקים והנדחפים פנימה היתה כצהלת קרנבל.

ואולם המראה שנגלה לעינינו היכה אותנו בתדהמה. הרי ודאי שזה להדם — ולא הוא! אי־אפשר היה לטעות בו, בעיקר שעמד בתוכנו ושמח בכל אחד וצחק והתנשק והתכתש, אבל אילו בא מולנו ברחוב, בתל־אביב, לא היינו מאמינים. בגד של טרקטוריסטים שחוזר מן המכבסה חולצת־שבת… באמת, קודם־כול הבגדים: חָקִי מעומלן ומגוהץ־עד־ברק, כאילו לא בד אלא מתכת רקועה. ולא רק הבגדים — פניו עומלנו וגוהצו. לאן נעלם האבק שבערוצים היוצאים מזויות עיניו אל אוזניו? לאן נעלמו הערוצים עצמם? ומי שפך לתוך עיניו את הצחוק המתנצנץ? הזה קולו המתגלגל ועולה על כל הקולות? ארבע שנים מיום שהלך לצבא, שלוש מיום שראינוהו בפעם האחרונה והוא — כאילו נגרעו שנותיו! אפשר לומר, שגבר נאה הוא להדם להדם לבדו נראה כאינו חש בשינוי הגדול. מנהגו בחברים — כאילו מימיו לא התבודד במלונה, כאילו מאז ומתמיד היה איש רעים להתרועע. ואילו החברים, ברגע שנפל מבטם עליו, היו משמיעים קול־השתוממות, אם בינם לבין עצמם ואם בינם לבין הקרובים להם, ואחרי־כן שולפים מרפקיהם בפגיונות ומבקיעים לעצמם דרך, לראות אם גם מקרוב ניכר בלהדם שינוי־צורה. מעגל נרגש ונרעש נתהדק מסביבו — הקרובים אליו משכו שולחן והעלוהו עליו בכוח. אחרים משכו כיסאות ועלו גם הם עליהם. חדר־האוכל, שבאחת־עשרה ורבע הוא רחוץ וערוך לארוחת־הצהריים, היה כולו מהפכה ומהומת־דברים.

ואז הופיע שמריה. תוך כדי הילוך מחה את קרחתו, שכבר כיסתה את רוב ראשו, וכשקרב למעגל פשט את שתי ידיו הקצרות והעבות ופתח לעצמו ערוץ בתוך המהומה. להדם, בהתרגשותו הרבה, קפץ מעל השולחן, חיבק את שמריה ונשָׁקוֹ על שתי לחייו, וגם שמריה לא משל עוד ברוחו ונשק את להדם בריעות גדולה. ובכך הגיעה קבלת־הפנים לשיאה. להדם מילמל כמה דברים על שמחתו של חבר הזוכה לכך, בשובו הביתה; אחד החברים אמר גם הוא משהו בשבחו של להדם, שהבית כבר מחכה לו והמשק זקוק לו. ואחרי־כן החזיק שמריה בזרועו ומשכו אחריו, אל מחוץ למעגל. כל מי שביקש לעכבם אמר לו שמריה: “עזוב אותו עכשיו. עזוב אותו. בערב. בערב.” ובאמת, כל אותו היום ניצבו שמריה ופלה על המשמר ולא הניחו לטרדנים להיכנס לחדרו החדש של להדם. בעיקר, כמובן, פלה. היא הביאה ארוחת־צהריים על מגש, כמו לחולה, הביאה לו חפצים מן המחסן, שאלה לשלומו, סיפרה לו כמה יפה מראהו וכמה שמח הקיבוץ בשובו, כמה השתדלה היא שתהיה לו הרגשת־בית מן הרגע הראשון, מפני שזה לדעתה המכריע בקליטתו של חבר. ואל נא ישתבח בלבבו —הוסיפה פלה בצחוק־משובה — שרק לכבודו נעשה כל זה. הרי היא מרכזת את הוועדה לקליטת המגויסים, וכל זה היא עושה בתוקף תפקידה. ובכל־זאת היא מאוד שמחה לראות כמה יפה צורתו. ואיך נראים אנחנו בעיניך, הוסיפה דרך־רמז. להדם אמר לה ולשמריה איך הכול בעיניו. הוא נרגש מאוד, אמר, מפני שבכל־זאת, שובו של אדם הביתה אחרי ארבע שנים… מפני הרגע הזה חשש: איך יראה הוא עכשיו את הקיבוץ ואיך יראה הקיבוץ אותו… אבל רק עכשיו הוא יודע קיבוץ מהו. איפה זה בעולם חוזר חייל לבית, לחברים, לעבודה, איפה זוכה הוא למאור־פנים כזה. ויפה כאן — הבתים הלבנים, שנבנו בקצה הפרדס; הדשאים הירוקים שמכסים את שטח המחנה, כאילו אין הקיץ שורף את כל הצומח — יפה, מאוד יפה, פלה, אמר.

זה היה ביום, ובערב קיימו מסיבה ספונטנית לכבודו והביאו עוגיות ומציות וקפה. החברים שאלו ולהדם סיפר. סיפר גם על מה שלא שאלו — על המלחמה, על הפליטים, על הבריחה. הוא היטיב לספר, להדם זה, שבעבר אי־אפשר היה לדובבו. ואנחנו כולנו ישבנו בפה פעור ולא חדלנו משאול את עצמנו מה קרה כאן. אבל עדיין היו מזומנות לנו הפתעות. כשנתאחרה קצת השעה נראתה פתאום פלה, כשהיא נכנסת לחדר־האוכל ובידה הגיטרה של להדם, אותה גיטרה, שרק שומרי־הלילה זכו לשמוע את קולה מבעד לקירות המלונה. ולהדם לא הניח שיפצירו בו. השולחנות כבר נדחקו לצדדים והחברים ישבו במין מעגל־מרובע. והוא לקח את הגיטרה וניגן. וגם נגינתו סיפרה את כל הדרך, שעבר בארבע השנים הללו. בּלָדות סקוטיות ורומנסות איטלקיות ושאנסונים צרפתיים. הוא ניגן והחברים נילוו אליו ברחש־שׂפתיים. הוא עבר לנגן נעימות נשכחות, מאלו שהיו שרים בשנת העלייה על הקרקע, לפני שש־עשרה שנה, מאלו שהיה הוא מנגן במלונה ורק שומרי הלילה זכו לשומעו. ואחרי־כן ביקש להדם לקום וללכת, אבל החברים לא הניחו לו. הם רצו להוסיף ולשמוע, ואולי רצו להוסיף ולהביט בלהדם ולהיווכח אם באמת ייתכן הדבר, שאדם שהכירוהו משך שתים־עשרה שנה, יחזור אליהם אחר, ממש ההיפך הגמור של עצמו. וכך הוסיפו לשבת עד שתיים לאחר חצות, ואולי גם מאוחר יותר. כשליווּ אחרוני החברים את להדם לחדרו החדש ומן הדשאים עלה ריח הכיסוח וההשקיה, ומעל לבתי הקיבוץ עמד ירח יולי. שלבנוֹ אטום כפני מת, ושיכרתו של היום המשונה ההוא החל לפוג, חשו כי פרקי להדם נהירים להם פחות מששיערו, והיה אפילו מי שהירהר מתוך הרגשת־אשם בשתים־עשרה שנותיו של להדם במלונה. דין הוא להוסיף — אמת היא, שלהדם חדש זה נתאהב עלינו, אבל גם זו אמת — מתוך שהיה לנו להדם שלנו, עורר זה החדש חשדות ונטייה לזהירות, ואולי גם אי־אמון, כדרך שנוהגת חברת בני־אדם בזר החודר לתוכה.

ד

מה שאירע בשבועות שבאו אחרי אותו יום, אפילו החשדנים שבנו לא ראו בחלומם. גדולה מזו: דומה לנו, שאין לו אח ומשל לא בקיבוצנו ולא בשום קיבוץ אחר.

להדם עדיין היה חייל. למחרת בבוקר נסע למחנה־השחרורים ברחובות, כדי להשתחרר כדין. ורק כששב בפעם השנייה, חזר להיות כאחד מאתנו, לא בחָקי־הצבא המעומלן, אלא בחָקי שלנו, שהלבין במכבסה, ובחולצה הירוקה, שבגיהוצה ניכר השמא יותר מן הברי. אבל פניו הוסיפו להיות מגוהצים וצוחקים. חזר והביא עמו — ככל החיילים — צרורות מצרורות שונים. הכול יודעים, שבשנה ההיא נפגמו כמה וכמה מעקרונות־השיתוף המקודשים אצלנו. לא בכל קיבוץ נכונים היו לקדש מלחמה על כל רדיו ועל כל קומקום חשמלי ועל מיני סדקית, שהביאו המשוחררים לנשותיהם.

אמנם, בעניין זה היה קיבוצנו הולך תמיד אחר בית־שמאי. אצלנו, למשל, נוהגת היתה קומוּנה־אלף הרבה שנים אחר שביטלוה כבר קיבוצים רבים. וגם בעניין מענקי־השחרור שקיבלו חיילינו, היתה לנו דעה משלנו. מה גם שנמצא חבר שהציע תוכנית נאה לשימוש בכספים אלה: דוב, כדרכו, רתם את מרצו העצום ואת לשונו הגדולה למפעל בניית בריכת־שחייה, מתנת החיילים המשוחררים לקיבוץ. יכולים חברים להלעיג על דוב ואף לטעון, שמקומו לא יכירו בכנסת־חכמים, אף־על־פי־כן הרבה חגים ושמחות וצעצועי־יום־הילד לא היינו זוכים להם אלמלא דוב. כך גם בריכת־השחייה. מתי יש לקיבוץ כסף מיותר לתכלית זו? אבל כאשר יש לו דוב המרעיש עולמות ומחרים את כל כספי החיילים לקופה זו ומארגן קרן ימי־עבודה, מובטחים אנו, שבריכה היה־תהיה.

ואולם, כשהתיר להדם את צרורותיו נתברר, שהביא עמו כל דבר אסור. הווה אומר: רדיו־פטיפון ותקליטים; פינג׳ן חשמלי ומערכת כלי־קפה; ספרייה שלמה של אלבומי־אמנות; כריות־עור מרוקמות ושטיח של מטר־ושמונים על מטר־ועשרים. כל זה נתברר מיד, לפי שלהדם לא טרח להעלים דבר. אך גם להיוועץ במזכירות לא טרח. אין צריך להוסיף, שכל הקיבוץ נזדעזע. אבל מבחינה אחרת — כאילו רווח לכולם: שכן מן המעשה הזה, ניתן לומר, נתברר, שלהדם אותו להדם הוא, וכל השינויים הכבירים שהתחוללו בו, כביכול, אינם תמורות אלא תהפוכות. ולכן גם סטתה תגובת־הקיבוץ מן העקרונות המקובלים עלינו. אילו נהג חבר אחר כן לא היו מהססים ואומרים לו: חבר, לא בא בחשבון, אבל להדם — שאני.

כדרך שנהוג אצלנו במעשים שאין הפומבי יפה להם, נתכנסו כמה מנכבדי־העדה בחדרו של שמריה, שאף־על־פי שלא שימש באותה שנה בשום מוסד ממוסדות הקיבוץ, הנה מכל הבחינות היה הוא האיש שאליו נשאו הכול עיניהם בפרשה זו. גם דוב וגם גינקה נטלו חבל באותו דיון, דוב מפני שמעשהו זה של להדם מעמיד בסכנה את כל התוכנית לגייס כספי החיילים, וגינקה כמרכזת ועדת־החינוך. גינקה, לאמיתו של דבר, היא שדרשה בכל תוקף לדון בדבר הזה ואפילו להביאו לשיחת הקיבוץ, ורק אחרי שאמר מיכה, המזכיר, כי עניינים אלה צריכים שיקול־דעת רב הסכימה להצעתו לקיים את הפגישה הבלתי־פורמלית הזאת. מיכה הזמין גם את תנחום, שמקובל על הכול כבעל תבונה רבה וקרוץ מחומר המתלקח רק בטמפרטורות הגבוהות ביותר. נכחה, כמובן, גם פלה.

פתח מיכה, מזכיר הקיבוץ. עוד יזדמן לנו למנות כמה מסגולותיו של מיכה, אבל כאן נזכיר רק אחת, שלשונו רכה ומשברת כל אוזן. מחמת כמה וכמה דברים היססו חברים רבים אם ראוי מיכה לכהן כמזכיר הקיבוץ, אך לאחר זמן הודו אף הם, כי לא היתה עוד לקיבוץ שנה מעוטת־משברים כשנת־כהונתו של מיכה.

לא היו משברים — להוציא את פרשת להדם. אבל כאן באמת לא במיכה האשם, מפני שיותר משעשה הוא לא היה שום חבר מסוגל לעשות. מכל־מקום, באותה פגישה פתח מיכה ואמר, שתמה הוא, ככל החברים, על להדם, שלא מצא דרך להיוועץ בו, או בשמריה, או בחברים אחרים, לפני שפגע בצורה בוטה בעקרונות היסודיים ביותר של החיים הקיבוציים. אמנם, הוסיף מיד מיכה ואמר, אפשר להבינו. להדם אינו חבר רגיל. וקיבוץ נבחן לא ביכולתו להתמודד עם הרגיל, אלא דווקא בניצחונו על הפרובלימטי. כולנו מכירים את להדם. כולנו יודעים, שאין זה דבר קל לבחור כמותו, שצעיר כבר אינו, לשוב למסלול זה שצעד בו לפני גיוסו. והרי גם אז אמרנו, שדרכו של להדם אינה דרך. עכשיו אנחנו יודעים, חברים, אמר מיכה, שאפילו להדם אינו מסוגל לעמוד בפני שצפו של ה“אלן ויטל”. אלא מה — כשאין דואגים לניקוז, אלא מציבים סכר, נפרצים בסופו של דבר כל הסכרים וישנה בִּיצה. מכל־מקום, סיים מיכה את דברי־פתיחתו, עלינו לדון בעניין מתוך מגמה קונסטרוקטיבית. עלינו לדעת, שלפנינו חבר יקר ואדם גלמוד, שמתיר לעצמו כמה זוטות, שישמשו לו, אם מותר לומר כן, כמין תחליף לאותם דברים טובים שאנו זכינו בהם, ואילו הוא, למרבה הצער, חסר אותם.

כאן חייך מיכה וגם חברים אחרים לא עמדו עוד בארשת הכבדה, שמתחייבת בדיון כגון זה. מה גם, שהיה כאן שחוק כפול, זה שמדובר בו וזה שמדבר. גם אצל מיכה פורץ ה“אלן ויטל” — אבל תמיד זורם הוא באפיקים טבעיים. החל במי־זוכר־מתי וכלה במרתה, עכשיו.

אבל, דוב, דוב עצר את החברים ממש בפתח המלכודת, ששם להם מיכה.

“לפי ההיגיון הזה,” אמר דוב, “לפי ההיגיון הזה, לאן יגיע הקולקטיב? אם יתחיל כל חבר לפתח לו צרכים כאלה — לאן נגיע? תארו לעצמכם, למשל, שאני וגינקה נפרדים מחר ונעשים פתאום רווקים, ובכן, מה? האם יכניס כל אחד מאתנו רדיו לחדרו וקומקום חשמלי, ומרבדים…” ודווקא גינקה, היא שהיסתה את דוב, אף־על־פי שדעתה היתה כדעתו, שאין לוותר ללהדם, ולו רק מן הטעם החינוכי. לא ברדיו מדובר, אמרה, אין אנו צרי־עין. הקיבוץ יודע ללכת לקראת חבר, כשצרכיו הם באמת מיוחדים במינם, ואילו צרכיו של להדם — ואני נכונה להוכיח את הדבר הזה, הוסיפה — הם אחרים. בהתנהגותו של להדם יש קווים אינפנטיליים מובהקים וכל מי שיש לו הבנה מינימלית בפסיכולוגיה, רואה זאת. המלונה העלובה שבתוך החורש והחדר המצועצע והמהודר שהוא מתקין לעצמו עכשיו, הם שני פנים של אותו מטבע. הקיבוץ צריך לעזור לו להתבגר סוף־סוף, ולא להיכנע לקפריזות שלו. מפני שדבר אחד אסור לקיבוץ לשכוח ואפילו לרגע: שכל חברה מחויבת לקיים מיכניזם של הגנה עצמית, לעמוד בלא רתיעה על ערכיה היסודיים, שאם לא כן תתמוטט פתאום, כאותו רהיט נאה, שהעש כירסמו מבפנים. היא אינה מציעה לקרוא את להדם לסדר לא לחייבו למסור מיד הכול לקיבוץ — זה עלול דווקא להגביר את התנגדותו. כנגד זה חוזרת היא על הצעתה המקורית — לקיים בירור עקרוני בשאלות שיתוף ושוויון בשיחת הקיבוץ, עם מסקנות מחייבות.

את גינקה לא שיסע איש. גינקה אינה דברנית, אך כשהיא קמה לבסס עמדה אין לעצרה, עד שהיא מגיעה לאפיסת־כוחות. כשראה מיכה שתמו דבריה, שאל את שמריה אם יש לו מה לומר, אך שמריה הציע, שתנחום ידבר תחילה.

תנחום לא חלק על דוב ולא על גינקה. הוא אפילו אמר, ששיחת קיבוץ כזאת — לא על עניינים שוטפים, כדרך שהורגלנו בשנים האחרונות, אלא על בעיה עקרונית גדולה — תהיה בה ברכה רבה. הוא אף מסכים עמה, הוסיף ואמר, שאסור להצמיד את שני הדברים. בכלל, אמר, המתינות היא מידתם של המבוגרים. בקיבוץ צעיר עלול היה עניין כזה לגרור אחריו הוצאת החבר הסורר, ואחריו, בשרשרת קונפליקטים, משבר גדול בקיבוץ כולו. אני סבור, אמר תנחום, שטעמים עמוקים מאוד הביאו למהפך זה בהתנהגותו של להדם — כדרך שרמזה גינקה בצדק, נזדרז להדגיש — ולפיכך עלינו להתאזר בסבלנות ולראות איך ייפול דבר. ייתכן מאוד, שיש בו איזה מום נפשי, כדברי גינקה. ובכן? כשיש אצלנו חבר מסוים, שבגלל מום גופני התבייש ללכת למקלחת המשותפת, האם לא ידענו, עוד בראשית דרכנו, לבנות לו שירותים נפרדים, ליד חדרו? האם פגע דבר זה בעיקרון? בכלל — אמר תנחום, כּדרך שהוא מדבר, כמעט במלמול, תוך משיכת־כתפיים, כמנהגם של אנשים המדברים אל עצמם — מה הפחד? אם אנחנו כולנו בסדר — הרי בעל־מום אחד לא יעבירנו על אמונתנו — ובכלל, נחכה ונראה…

הקיבוץ החליט לחכות ולראות, עם שפה ושם נמצאו חברים — ודוב, כמובן, בראשם — שאמרו, כי לא עמדה פרינציפיונית כאן, אלא סתגלנות קלוקלת, שמקורה באימה מפני שלוות־החיים שתוחרד. חרב דמוקלס, אמר דוב, תלויה על ראש הקומונה והיא ססמת־הסלף: הליכה לקראת החבר.

מכל־מקום, חברים אלה היו מיעוט, ואילו הרוב סמך ידו על הכרעה זו, שלגבי להדם יש להתיר את הרצועה. הרי חברינו לא יכלו לעכל את המחשבה, שלהדם נשתנה כל־כך. עכשיו גילו, שאותו להדם הוא ולכן היו נכונים להקריב קורבן יקר למען דבר יקר הימנו — חברנו המסכן להדם. ועוד: לפני שהספיקו להפוך בסוגייה זו ולרדת לעומקה — כבר ירד על הקיבוץ הרע מכול, זה שאפילו רואי־שחורות לא ראוהו בחלומם. להדם התקין את חדרו, הציב כל כליו במקומותיהם, לבש בגדי־עבודה נקיים ושב לענף־טיפוחיו — למטעים. חברים, שתחילה קיבלוהו בקול ענות ואחרי־כן נרתעו מפני שלהדם פרץ את גדרות אורח־חיינו — לא החרימוהו, אלא באו לבקרו בחדרו. הדעת נותנת, שכמה מחברינו באו גם כדי לראות הכצעקתה.

כצעקתה. במאור פנים קיבלם להדם בחדרו, מיהר להראות להם את הפטיפון החשמלי ואת מבחר תקליטיו, מיהר להוציא ספלוני־חרסינה ולבשל קפה תורכי בפינג׳ן החשמלי שלו, כשהוא מציע עם זה עוגיות ניו־זילנדיות עשויות בחמאה, שהביא מן הנאאפי שבחיפה. אחרי־כן היה מציב על שולחנו — כבשעת מסדַר צבא — בקבוקי משקאות חריפים: ברנדי, רום קובני, או וודקה לחברים ואג־ברנדי, קירסו, או סתם ורמוּט, לחברות, דוחק עליהם לשתות עמו לחיים ולחיי־חיים, משמיע אחד מתקליטיו, ובאחת — מתאמץ מאוד לשמח את לבב אורחיו. אמנם, לא כדרך שמקובל אצלנו. ומפני כך הסתפקו בביקור אחד בלבד. פשוט — אין זה תענוג רב לשבת במרפסת חדרו של להדם, בלב־לבו של הקיבוץ, נוכח השביל המוליך לחדר־האוכל, לשתות אלכוהולים ולהרעיש עולמות בתקליטיו של להדם. לא, אין זה תענוג גדול. החברים חדלו לבוא אל להדם — אבל חדרו לא נתרוקן. לא במהרה עמדו על עובדה זו, שכן תחילה צריך היה להצטלל האוויר, שנתעבה בשוב להדם הביתה. אך כשגילו עיני החברים ללבם מה מתרחש, עמד לבם מדפוק. פתאום נתברר, כי חדרו של להדם נהפך לבית־ועד לחברות. כן, כן, חדרו של להדם נעשה אבן השואבת אליו את חברות קיבוצנו. הקלוּבּ, כפי שאמר דוב, שכעסו על להדם לא שכך. קשה לתאר את מראה מרפסתו של להדם באותם ערבי־קיץ, כשפלה ואולגה ומאשה וגוסטה ואלישבע ישבו שם, הן ושאר חברות הבאות ויוצאות וקול־צחוקן הולך מסוף הקיבוץ עד סופו. קשה גם לתאר את פני הקיבוץ באותם הימים מפני שפניו היו כבושות בקרקע. קשה בכלל לספר את המעשה הזה, שנשמע כולו כאילו הוא גוזמה, וכל מי שהיה או הווה חבר קיבוץ יהיה מוכן להישבע בכל היקר לו, שדבר זה לא ייתכן כלל. ואף־על־פי־כן — עובדה. פתאום נתחוור שאותו להדם, אשר בעבר היה אפילו שיוכו המיני בחזקת סימן־שאלה גדול, בילבל עכשיו את עולמן של חברותינו, הסיח דעתן מן השיחות ומן הוועדות ומן התפקידים ומחדר־המשפחה והביאן לכך, שכל שעה פנויה היו באות ומתקבצות בחדרו.

וזה היה המראה שנתגלה לכל חבר העובר בשביל, מול פתח חדרו של להדם — ומי אינו עובר בשביל זה בערב? שולחן ושרפרפים ותיבות וארגזים למיניהם מוצבים על המרפסת המוארת. דלת חדרו של להדם פתוחה — והפטיפון מנגן בלי חשך, ואם אין הפטיפון מנגן יושב להדם ופורט על הגיטרה שלו. ריח הקפה הולך מקצה הדשא הגדול ועד קצהו, שהרי הכול יודעים לאילו מרחקים מגיעים ריחות בערבי־קיץ חמים, ובעיקר ריחו של קפה משובח. פרימוס ניצב בפינה וסיר גדול מלא קלחי תירס שפוּת עליו — אף זה ריח שאינו יפה לעצבים דרוכים. ענבים, שלהדם היה מביא יום יום מן הכרם, או פלחי אבטיח, או צלחת שזיפי סנטה־רוזה, שטרם נתמסמסו בשרב. ועל הכול — הצחוק. מדי כמה דקות היה קול צחוק רם, צחוקן של החברות, מפלח כסכין את לבם של החברים. הן כבר צוחקות, אמר דוב בכל פעם שנשמע קול צחוק זה. זה היה המראה, כפי שנתגלה לעיני החברים. אבל מכאן אין עוד הסבר איך הגיעו הדברים לכך. ועוד: משרטוט חטוף זה קשה להשיג את עוצם־תדהמתו של הקיבוץ, כאשר עמד סוף־סוף על המתרחש. ולא מקרה הוא. אנחנו לא הטינו כלל את מחשבתנו לאפיק זה — להדם ונשים, ולכן לא שמנו עינינו לראות כיצד ובמה כובש הוא את לבן, ואילו החברות עצמן — בשעת מעשה שתקו ולאחר מעשה שתקו. לא דיברו אלא אותן שגינוהו ככלל החברים, כגון גינקה. לשבחה של גינקה ייאמר, שהיא לא נפלה ברשתו, ולא עוד אלא שהיא ראשונה הזעיקה את הקיבוץ — אולי דווקא משום שאשה היא. זה היה במוצאי־שבת אחת. אחרוני־החברים כבר סיימו את ארוחת־הערב, עובדי חדר־האוכל כבר סילקו את הכלים משולחן המאחרים, כבר טואטאה הרצפה וראשוני החברים החלו להתכנס לשיחת־הקיבוץ. מיכה, שלא כדרכו, הקדים מאוד ונכנס לחדר־האוכל, הוא וספר־הפרטיכלים של השיחות. הלך לכותל המערב, אל האמצעי שבשורת שולחנות זו, אשר המסורת קבעתו כמקומו של המזכיר בשיחות הקיבוץ והיטהו כך, שבשבת החברים לשיחה, תתהווה כמיץ חצי גורן גדולה, ששולחן המזכיר בפתחה. ופתאום נכנסה גם גינקה. נכנסה בצעד רחב, נמרץ, נשתהתה כדי פסע אחד תוך צמצום מצחה, שנתווה מיד קמטים אנכיים, מפולשים מעיניה האפורות ועד לשורשי שערה המסורק לאחור, אסוף וצנוף וכלוא במכבנות. ומיד הבחינה במיכה המכין שולחנו לשיחה. השלימה את הפסיעה שלא נעשתה וקרבה אליו. “מיכה,” אמרה. “אני מבקשת רשות־דיבור מיד בראשית השיחה.” החברים שכבר נתקבצו בפינות חדר־האוכל ועסקו בענייניהם, זקפו ראשיהם כאיש אחד. “מה קרה?” שאל מיכה בהנמכת־קול ובמתינות, כמורה שתלמיד מתלמידיו פורץ אליו כדי להשמיע תלונה, ותוך כך נטל את הכיסאות, שנתייתמו משעקר מתוכם את השולחן, וקבע להם מקומות חדשים. "מה עוד צריך לקרות, מיכה, כדי שתבין את חומרת המצב? הילדים, הילדים שואלים אותי מה זה מתרחש לילה־לילה בחדרו של להדם!״

“אה!” קרא מיכה. ואחרי־כן כרך זרועו, דרך חיבה, על מותניה של גינקה וחייך: ״הרי את היודעת — ילדים אוהבים לשאול שאלות. גינקה, קצת אורך־רוח."

מן המטבח יצאה מרתה, משולהבת, סינרה מקיף את גופה ושוליו אחוזים בגומי של מכנסיה הקצרים ומטאטא ארוך בידה. היא חצתה את חדר־האוכל לאורכו, כדי לטאטא את האכסדרה, שהוא סוף עבודת־הערב בחדר־האוכל.

“מיכה, אם לך יש אורך־רוח, בבקשה, ואילו אני מסתפקת במידת החרפה, שכבר הגענו אליה. אני מבקשת את רשות הדיבור, כדי למסור הודעה אישית.”

“אנחנו נדבר על כך, גינקה,” אמר מיכה, אבל כבר לא האזין לדבריה, אלא נפנה לצאת בעקבות מרתה. “מיכה!” קראה אחריו גינקה, אלא שמיכה רק חייך אליה והפטיר בניע־יד: “נדבר על כך, גינקה. נקיים בירור במזכירות. אפילו מחר בבוקר,” ויצא.

גינקה נשארה עומדת במקומה, המומה. החברים, שצפו בכל מהלך הדברים, לא יכלו עוד להתאפק וצחקו בינם לבין עצמם. “צחקו, צחקו!” התיזה לעומתם. “גם הילדים שלכם מתחנכים לאור הדוגמה הנפלאה הזו ולאור הדוגמה של מזכיר הקיבוץ!” ואחרי־כן יצאה, בקומה זקופה ובצעד נמרץ, בפתח האחורי של חדר־האוכל.

אותו ערב לא הגיעו הדברים לשיחה, שכן גינקה נקראה לבירור דחוף, שקיים חבר המורים בענין סדרי־העבודה בשנת הלימודים החדשה. ייתכן גם, שבמתכוון לא באה גינקה לשיחה, הואיל וביקשה להכשיר תחילה את דעת־הציבור. ואכן, כאשר נסתיימה אותה ישיבת־מורים וגינקה הלכה לחדרה — כשהיא עוברת בשביל מול חדרו של להדם, ששם נראו הדברים, כאילו לא שיחה יש בקיבוץ ולא ישיבות ולא כלום, אלא אור גדול במרפסת ולהקת נשים וקולות צחוק ולהם יושב ובחיקו הגיטרה, שהוא מוציא ממיתריה ניגונים של איזה בי־מרזח צרפתי — הפכה פתאום פניה והלכה אל שמריה, לחדרו.

השיחה כבר נסתיימה ושמריה ישב בחדרו, סמוך למנורת־השולחן ועיין בספר. גינקה הקישה אחת בדלת, פתחה אותה ונכנסה.

“שמריה,” אמרה. “עלי לשוחח אתך בעניין נכבד.”

שמריה ישב בגופייה, מחמת החום, ושערו כיסה את כתפיו ועורפו, כדשא שחור. הגביה עיניו מן הספר, נעץ אצבעותיו הקצרות בחזהו ולא אמר דבר. גינקה לא המתינה, משכה שרפרף ובאה וישבה לידו.

“שמריה,” אמרה. “האם אתה רואה את הנעשה בחדרו של להדם?” שמריה לא השיב, אלא גירד את חזהו באצבעותיו הקצרות.

“אני דיברתי על כך עם מיכה. אני תובעת להעלות את העניין כולו בשיחה.”

“מה אמר מיכה?” שאל שמריה.

“מיכה! מה יכול מיכה לומר — הניחני באמצע חדר־האוכל ורץ אחרי מרתה.”

שמריה חייך, אך לא אמר דבר.

“בעצם,” הוסיפה גינקה, “אין מיכה מתמיה אותי כלל. עכשיו, שאולגה מבלה את ערביה על מרפסתו של להדם, לא יהיה מי שיפריעו מלעשות עצמו לצחוק בעיני כל הקיבוץ. הרי מרתה מלגלגת עליו.”

כאן המקום להסביר מי היא מרתה. מרתה הופיעה בקיבוצנו זמן מועט קודם לאותו מעשה, כשישה חודשים אחר תום המלחמה. מפליטות השואה היתה, וכשעלתה ארצה באה ישר אלינו, מפני שקיבוצנו היה המקום האחד שבו יכלה למצוא לה אחיזה. אמנם, גם אנחנו לא הכרנוה, אבל את אחיה ידענו ואהבנו. אחיה, ארק, היה מראשוני חברינו, בפולין. נער ברוך־כשרונות, עושה ומעשה. כבר בצעירותו היה מן המתבלטים בתנועה, ואילו עלה עמנו היה מגיע בודאי לגדולות. ולא רק בזכות כשרונותיו, אלא מפני שכמעט בבלי־דעת חיבב עצמו מיד על כל מי שבא במחיצתו. ואולם, סמוך לעלייתנו נתגלה אצלו מום־לב חמור. רק מי שבא אל הקיבוץ מתוך תנועת־הנוער, מתוך הקבוצה החינוכית, יכול להשיג את כל כובד המכה שהוכינו אנו ושהוכה ארק. אנחנו רצינו שיעלה עמנו, למרות חוליו. ואילו הוא אמר, שלא יוכל לשאת חיים אלה, שבהם יהיו הכול עמלים ויוצרים והוא סמוך על שולחננו, אוכל ואינו עושה. הוסכם בינינו, שימתין זמן־מה, יראה איך עומד הוא במחלתו, ילמד מלאכה מתאימה ליכולתו ולצרכינו ויעלה אלינו. ובינתיים קיימנו קשרים אמיצים עמו, שהרי על אף הנסיבות שהפרידו בינינו, היה אחד מאתנו. היינו שולחים לו את כל פרסומי הקיבוץ, משתפים אותו בכל שלבי צמיחתנו ומסיימים כל מכתב בתקווה, כי בקרוב נתראה. אלא שלא כך היה. מדי פעם היו רופאיו מציתים תקווה בלבו ואילו מחלתו מתגברת עליו. ובין כך חלפו השנים, מהר חלפו, ופרצה המלחמה, אשר עקרה את בתינו ואת אהובינו מן השורש.

לפיכך, לא ייפלא, שכאשר הופיעה יום אחד מרתה אצלנו, היתה התרגשות גדולה בקיבוץ. אמנם היא היתה הצעירה בבית ארק וחברינו זכרו אותה רק כפי שהיתה בשנת עלייתנו, כבת תשע או עשר, אבל הכול המטירו עליה חיבה גדולה. ניתנה האמת להיאמר, הרבה עמדה לה זכותו של ארק אחיה, שכאילו נגאל זכרו בבוא אחותו לשבת בתוכנו. אבל גם היא עצמה עשויה היתה להתחבב על כל אדם ואדם. כבת עשרים־וחמש־שש היתה כשבאה אלינו, אבל כל־כולה נשתמרה בבתוליה, כאילו לא עליה עברו כל הנוראות. יפהפייה אולי לא היתה, אבל חינה היה רב כל־כך, שכל גבר עשוי היה להיכבש לו. דרך־כלל היתה עצורה בהליכותיה, חתומה, ספק ביישנית, ספק מלאה הכרת ערך עצמה. אך פתאום בא חג־הפורים הראשון שלאחר המלחמה, כחודשיים־שלושה אחר שבאה אלינו, והנה נתגלתה לנו מרתה אחרת, צחקנית, אוהבת לרקוד, שובבה. נראה, שבאותו חג הפורים אמנם נפלה המחיצה בינה לבין חברינו. מאותו יום לא היתה עוד מרתה אחותו של ארק, אלא חברה בזכות עצמה. היא נתחבבה מאוד, בעיקר על החברים. בעיקר על מיכה.

מן הרגע הראשון פרש עליה מיכה את כנפיו. קודם כול מפני שבאותה שנה שימש מזכיר הקיבוץ, וחובה לא־כתובה של מזכיר היא עמידה לימין חברים חדשים בשעת קליטתם. אך גם אלמלא כן לא היה מיכה מניח ידו ממנה, מפני שזה דרכו של מיכה, שהוא מתאהב בכל נערה צעירה המגיעה אלינו. כזה הוא מיכה. והרי מרתה היתה באמת צעירה כדי עשר שתים־עשרה שנה מחברותינו הוותיקות, ובכללן אולגה שלו. שאלה אחרת היא אם לבה של מרתה נטה אליו, שאלה שלא ידענו להשיב עליה. מרתה, כאחיה ארק, היתה נוטה חיבה לכל אדם, ואולי מפני כן היה כל אדם מחבב את שניהם. אבל יותר מכן — לא ידענו. אנחנו נטינו לחשוב, שבסופו של דבר תלך אחר גיורא, מן ההשלמה, שהיה אוהבה באמת, בכל לב, כדרך בחור צעיר. אולי מפני שרצינו, שכך יהיה. הן משום שחמלנו על אולגה, שמזה שנים היתה נמקה בקנאתה באהבהביו הבלתי־פוסקים של מיכה, הן משום שחררנו למרתה שלא תסתבך, הן משום שגיורא התאים לה יותר וקשר בינו לבין מרתה היה מהדק את קשריו עם הקיבוץ, שתמיד היו תלויים בספק אפילו בעיני גיורא גופו. מכל־מקום, זו היתה מרתה וזה היה מקומה בקיבוצנו באותה שעה שפרצה גינקה לחדרו של שמריה. משום כך גם אמרה: “עכשיו, שאולגה מבלה את ערביה על מרפסתו של להדם, לא יהיה מי שיפריעו מלעשות עצמו לצחוק בעיני כל הקיבוץ. הרי מרתה מלגלגת עליו” — והיה מקופל באמירה זו רמז נוסף, כלומר, “ואתה, שמריה, פלה שלך גם היא אחת מאותה כנופיה!” אבל שמריה, אותו אין מעלים בחכה. הוסיף לשתוק ורק הגביה מעט את חרטום־נעלו, כאילו רצה לקרבו לעיניו ושב והצניחו בטפיחה לרצפה.

“שמריה, אנחנו חייבים לעשות משהו בעניין הזה,” אמרה גינקה.

“מה את רוצה לעשות?” שאל שמריה.

“אומר לך, שמריה, בכל האכזריות ובכל האחריות: אין עוד מקום ללהדם בביתנו.” “את מגזימה, גינקה,” אמר שמריה, לאטו, ולגינקה אף נדמה היה שהוא מגחך. “משעשע מאוד!” הרימה קולה. “ללעג ולקלס נהיה ברחבי התנועה. ילדינו יתביישו לגלות מאיזה קיבוץ הם! ואתה — מחייך!”

״איני מחייך, אבל — האם מציעה את, שנחליט על הוצאת להדם מן הקיבוץ?" “אחר התראה — כן!”

“מה נאמר לו?”

“את מלוא דעתנו. שיש לנו סגנון־חיים שלנו, ומי שסגנון זה אינו לרוחו רשאי לבור לו צורת־חיים יפה יותר.”

“ואם ישאל במה חטא?” “ובכן אין לנו מה לומר?”

“מה?” “שמריה!” קראה גינקה וקמה ממקומה. “האם מרמז אתה בכך, שאינך מוצא כל פסול במעשיו של להדם?”

“לא אמרתי כך, שאלתי מה נטען. אם הפטיפון וכל המַחוּטלך, הרי אנחנו התרנו לו…” “אתה, שמריה. לא אני.”

“בסדר, אבל התרנו. ומאחר שהתרנו — האם ישנו חוק האוסר לנגן את ורדי בקול? האם אסור לבשל תירס? כולם עושים זאת. אסור להכין קפה בחדר? מנהג זה פשט כבר בכל הקיבוצים.” “זאת אומרת, שכל הבּכּחנליות האלה הן בסדר גמור!”

״לא אמרתי כך, גינקה. שאלתי — מה נאמר ללהדם?" “שמריה, נדבר גלויות. אנחנו חברים מנעורינו. זה יותר מעשרים שנה. ואנחנו מכירים איש את רעהו לפני ולפנים. יודע אתה יפה אילו חברות באות לחדרו של להדם.”

“פלה, למשל,” אמר שמריה, כשהוא מחייך קצת, אולי כדי להסוות את רצונו, שלא תוסיף לדבר בעניין זה. אלא שגינקה לא נרמזה.

“כן, פלה, למשל. נדבר גלויות, שמריה. פלה אינה שלווה. יש איזה אי־שקט בחייה…” “לעומת זאת,” שיסעה שמריה באותו חיוך, “מיום ששב להדם, יש שקט רב בחיי. מעודי לא הרביתי כל־כך לקרוא.”

“שמריה, אל תהפוך את הפרשה הזאת להלצה. אתה יודע מדוע באה אולגה אליו. ומאשה. יש כאן גילוי של היסטריה סביב אישיותו המופרעת של להדם, שהחליט — ואני משוכנעת בכך — לקעקע את אושיות־חיינו, לנקום בנו…”

“על מה?”

“על מה? בדרך הפרויקציה הוא מטיל על הקיבוץ את האשמה על כל מומיו. הוא אדם חולה. אסור לו להימצא בין אנשים בריאים.”

“גינקה,” אמר שמריה וזו הפעם בכובד־ראש, כדרך שהיה מדבר בישיבות או בשיחות, כל מלה שקולה ומדודה. “גינקה, בדבר אחד הדין עמך — להדם רוצה לנקום בנו. אבל על מה? אינני יודע, כל העניין הזה — החדר שלו והמסיבות ערב־ערב, וחיזוריו אחר כמה מחברותינו…” “אחר כולן. אפילו אחרי.”

“עניין זה, גינקה, הוא רציני יותר. אולי הוא חולה, ואולי החברות חולות במקצת, ואולי זקוקים כולם למסיבות הללו, אבל דבר אחד ודאי — להדם הוא חבר שלנו, חבר שלי, חבר טוב, חבר ותיק. גם עם תנחום התייעצתי ודעתו כדעתי — צריך להמתין, בסבלנות, עד שיתברר לנו שורש דבר.”

“או עד שיהיה מאוחר מדי.”

“עכשיו, על כל פנים, מוקדם מדי.”

״כלומר, אתה משלים עם החרפה הזו! ואני — לא! אני רוצה להודיע לך, שאתפטר מוועדת־חינוך ובשיחה אנמק את סיבות התפטרותי. אם בית־מרזח זה מוצא־חן בעיניכם — בבקשה! אני — לא!" וגינקה פנתה לצאת מן החדר.

“אני חושב, שאינך משרתת בכך שום מטרה חיובית, גינקה!”

“ואני חושבת דבר אחר, שמריה,” אמרה גינקה, בדלת הפתוחה.

“אילו נמצא בקיבוץ הזה גבר אחד, היה להדם עף מכאן בעצמות מרוסקות!”

כשיצאה גינקה, קם שמריה ממקומו, הלך לפתח הבית, השתופף אל ברז המים, גמע כמה גמיעות גדולות וחזר לעיין בספרו ליד מנורת השולחן.

ה

אמנם, גינקה לא עמדה באיומיה, כיוון שלפי שעה לא היה לתביעותיה הד בלב החברים, שדעתם מכרעת בקיבוצנו, ואף־על־פי־כן ניתן לומר שבמוצאי אותה שבת נסתמנה תחילתו של השלב המכריע ביחסים שבין הקיבוץ לבין להדם. ראיתם סיר־חלב שפוּת על האש וצובר בתוכו את החום — שום אדם לא יידע לכוון את רגע רתיחתו. עשוי הוא לעמוד ולצפות ולהמתין ביד פשוטה לאותו הרף־עין, שבו יש למהר ולהרחיק את הסיר מעל האש, אלא שדיו כהוא־זה של היסח־הדעת כדי שכבר יהא לאחר הגלישה ולאחר־הכול. פתאום החל הקיבוץ כולו לרתוח ולבעבע ולהעלות קצף ולתבוע מעשים. להדם — מושחת! מופקר! מבולבל בדעתו! תחילה שתקו הכול ועכשיו לא נמצא חבר שלא ידבר בכל שעה על להדם ועל מעשיו. מיכה ניסה לשכך את הרוחות והיו מי שאמרו לו דברים מפורשים, כלומר שהוא נוח לו בהפקרות זו. אפילו שמריה לא הצליח לקנות לב אחד בטענותיו. אפילו לא תנחום.

אה, עוד אין אתם יודעים מה טיבו של קיבוץ מרגע שהוא נתפס להלך־רוח אשר כזה. לכאורה, כולם אנשים שאנו פוגשים בכל מקום ובכל עת — איש איש ועבודתו שהוא יוצא לעשותה בבוקר ושב ממנה בערוב היום; איש איש וחדרו שהוא מטאטאו ושוטפו ומקיפו פרחים וצמחי־נוי; איש איש ואשתו וילדיו שהוא מתגולל עמהם, בין מקלחת לארוחת־הערב, על הדשא המקריח פתח חדרו. ועוד — זה אוסף בולים וזה מחבר חרוזים וזה פותר בעיות שח; זה מעגים נפשו על צרת־העולם וזה משמח לבו באשת חברו, באחת — כל מה שאתה מוצא בעולם כולו מתקפל לו בצנעה בין משעוליו של קיבוץ אחד. ואולם בשעה אשר כזו, כשקם חבר יחיד לערער יסוד מיסודותיו של הקיבוץ, נעשים כולם מקשת־פלדה, קמים כחומה בצורה ועומדים כסלע איתן כנגד המהרס והמחריב הפורש מן החבורה.

כמה ימים עברו עד אותה שעת־רתיחה? באמת, קשה לומר. רק זה אפשר לומר, ששעה זו באה ונהייתה. פתאום, כאמור. אברהם הגדול הוא ששימש מאיץ, בלשון חומרי־הנפץ. אברהם הגדול אינו גדול כלל, אדרבה, כיוון שגבו כפוף נראה הוא נמוך מאברהם השני. ואולם שם זה — שניתן לו, להבדילו מאברהם השני — תאם להפליא את מיהותו, שהיא בקשת הגדלות שבחיים, בעיקר בחיינו. כל אדם יש לו שעה, שלבו צועק, שגדולה היא, אבל לא כל אדם יכול לצעוק גם בגרונו. אברהם הגדול יכול. כך היה ביום שעלו עשרת חברינו הראשונים לגבעת הקוצים, שממנה קם קיבוצנו — הוא שהביא יין מן המושבה, הוא ששתה, הוא שהשתכר, הוא ששר והוא שדיבר. דברים יפים דיבר, דברים שאין מי שהיה באותו מעמד שוכח אפילו אחרי עשרים שנה, אפילו אחרי שרוב חברינו לא ידעו כבר היכן מקום אותה גבעת־קוצים פחוסה. כך היה כשנתבקשה קריאת־בוז וכשנתבקשה קריאת־יחי. כשכלאו אנגלים את חברינו במכלאות, ירק אברהם ראשון בפניהם וכשבאו ראשוני הפרטיזנים אלינו, פינה את חדרו בעסק גדול והלך לגור בצריף פחים, באמת ובתמים. וגם באותו ערב היה כך.

בשש וחצי מתחילה ארוחת־הערב בקיבוצנו. מטפלות ועובדות־מטבח מקדימות, קצת חברים מדייקים לבוא, מפני שאוהבים הם לאכול כשחדר־האוכל נקי וריק ואין בו עדיין המולת עשרות הפיות וקשקוש הכלים, שרק מי שלמד לא לשמוע אותה נוח לו בה. אבל בשבע, אחר שליוו ההורים את ילדיהם לבתיהם, מתמלא בבת־אחת כל חדר־האוכל אוכלים וממתינים־לתורם ומסדרי סידורים למיניהם. בשעה זו נכנס גם אברהם הגדול. כיוון שגבו גבנוני נדמה צווארו כיוצא מתוך לוח־חזהו, אפו מאהיל על שפתיו ועיניו מביטות מלמטה למעלה. עיניו צוחקות והן מחפשות חבר קרוב לספר לו מעשייה משעשעת. נצר מגזע חסידים הוא, מכאן פרץ־הרגשות, שפעם הם בקוטב זה ופעם בקוטב שכנגד, מכאן חיבתו למעשיות. והנה נחות עיניו על תנחום. תנחום — זה האיש שבאוזניו ראוי לספר מעשייה כזו. ואברהם הגדול, ידיו שלובות לו על גבו ואצבעותיהן משתעשעות אלו באלו, פוסע ומגיע לאותו שולחן, שהחברים עומדים סביבו וממתינים עד שתסיים מרתה את ניקויו ועריכתו מחדש אחרי אוכליו הראשונים. תנחום, שהוא גדל־גוף באמת — אף שמפני כובדו ונטיית כל אבריו כלפי מטה, אין דבר זה ניכר אלא כשאברהם הגדול נצמד אליו — פותח פניו בחיוך רך ומאופק לקראת המעשייה.

עד כאן מה שעשוי לחזור הרבה פעמים. מכאן ואילך מה שאירע רק פעם אחת: ברגע שהכינו עצמם לישיבה הגיע גם להדם אל השולחן, רחוץ, מגולח ופניו מאירות. בקול גדול בירך את כל אלה שקדמו לו ומשך כיסא. ובו־ברגע נתכרכמו פניו של אברהם הגדול רק כדרך שפניו של אברהם הגדול עלולים להתכרכם, וממש עם שישב קם, דחק את כיסאו לאחור, עד שהתהפך על שני כרעיו האחוריים ונפל בקול חבטה ארצה, מיתח ראשו מתוך חזהו ופנה אל דלת היציאה. השולחן כולו נדהם, מפני שפתאום כבר היה מובן לכולם מדוע קם אברהם ויצא, וגם תנחום הבין, שמשהו אינו כשורה והוא קרא אחריו: “אברהם!”

כאילו לאות הזה חיכה, נפנה אברהם לאחור וקרא בקול גדול, עד שפתאום הושלך הס בכל חדר־האוכל — ומי שלא ישב בארוחת־ערב בחדר־האוכל לא יוכל להשיג כל עומקה של דממה זו: “איך יכול אתה לשבת לשולחן אחד, בחדר־אוכל אחד, עם ה…עם האוֹיסווּרף הזה… אויסווּרף!… את האוויר הוא מרעיל!” ופתאום נפנה אל כלל החברים, שעיניהם היו נעוצות דומם באותה פינה וצעק: “איך יכולים אתם כולכם לשאת את החרפה הזאת בביתנו!”

ויצא.

הדממה עמדה בחדר־האוכל. אפילו המגיש קפא במקומו, הוא ועגלתו. עיני הכול היו נעוצות בלהדם, שעכשיו סוף־סוף נורקה בפניו האמת, אמיתם של כולם. הרי, מה יעשה להדם כעת! להדם לא נרעש, לא נבוך, אף לא החציף פנים. נטל תרווד בימינו, הגביה את מכסה קערת־המרק ומילא את צלחתו, החזיר את המכסה למקומו, משך לעצמו פרוסת־לחם ופתח באכילה, כאילו לא בו דברים אמורים, ובכלל — מאום לא אירע. תנחום, שקם ממקומו כאשר אמר אברהם מה שאמר, כמו לעצור בעד הסערה הקרובה לפרוץ, עמד ולא ידע מה יעשה — אם לצאת בעקבות אברהם ולדבר על לבו שיחזור, אם להישאר במקומו. הדממה עדיין עמדה בחדר־האוכל כולו, לא קול ולא זיע. רגע חכך בדעתו וחזר וישב.

“תנחום,” אמר להדם לתנחום, איש־הפרדס. “אני צריך את העגלה שלכם ליום אחד.”

“מה?” אמר תנחום.

“הפלטפורמה שלנו נשברה היום ואין לנו במה להוביל את הפרי.” בחדר־האוכל החלו ללחוש קולות. נפצי צחוק. צלצולי כלים. המגיש חזר לרוץ עם עגלתו ולספק מנותיהם של החברים. אוזן קשובה קלטה את שמו של להדם המתגלגל מפה לפה, משולחן לשולחן, אוזן רגישה שמעה את הרוגז, את סערת־רוחו של הקיבוץ. אבל אוזניו של להדם לא שמעו דבר. הוא רוקן מלוא הצלחת מרק חם, הזיעה ביצבצה ממצחו, כותנתו הנקייה שלבש במקלחת, כבר היתה דבוקה לעורו, אבל הוא אכל בתיאבון ובהרחבת־הדעת, התקין לעצמו סלט מגל הירקות שלפניו, שתה תה והסדיר עם תנחום את ענייני הבציר של מחר. וכשסיים, מחה במטפחתו את שפתיו ואת מצחו ואת עורפו, אמר שלום לכל השולחן, חצה את חדר־האוכל לאורכו, עיין בשבועון הקיבוץ ובהודעות הוועדות התלויות על הקיר בחודה של סיכה, ויצא.

תנחום לא מיהר לקום ממקומו. תנחום יודע את נפש חבריו. ותנחום הוא איש, ששניים הם הדברים החשובים לו מכול — קיבוצו ומנוחת־נפשו. עכשיו, יודע הוא, יבוא הקיבוץ וישבית מנוחתו. עכשיו לא יניחו לו לזוז מכאן. ואמנם, עוד פירפרה הדלת על ציריה אחר שיצא בה להדם, וכבר ניגשו ראשוני החברים אל תנחום ותיארו באוזניו, איש־איש בלשונו, את רגשותיהם.

“התאפקנו. התאפקנו בכל כוחנו. אבל, תנחום, כך לא יימשכו הדברים. שיקום ויילך. לאשר יישאנו הרוח. ואם לא יילך בעצמו, נפריח אותו אנחנו, תנחום. את רגליו נקצץ תחתיו, תנחום. הוא נולד מטורף, להדם, אבל הצבא הבריטי שיגע אותו לגמרי. עכשיו אנחנו מאמינים במה שסיפר דוב — אילו נשים היו לו באיטליה. לך אליו, תנחום. לך אליו ואמור לו, שיפריח עצמו מכאן. מחר…”

תנחום מילמל משהו, ניענע בראשו על כל מה שהשמיעו ובלבד שיניחו לו לחמוק מתוך המהומה הגדולה, שקמה בחדר־האוכל. כאשר יצא סוף־סוף ופנה ללכת לחדרו, עצרוֹ שמריה, שישב על ספסל, ליד צריף המזכירות והמתין לו. נראה, שאף שמריה מבין, שאין עוד להניח ללהדם לעולל ככל העולה על רוחו וכי יש לעשות מעשה.

שמריה, שריח הקרב הקרוב לבוא עלה באפו, ביקש להקדים תרופה למכה, וקצת אחר ביקורה של גינקה אצלו, ניסה להעמיד את פלה על חומרת הדברים. תחילה לא ירדה פלה לסוף דעתו… “את מבינה, פלה. בקיבוץ אסור לזלזל ברגשות החברים…” “אבל למה אתה מתכוון?” “הישיבה הזאת במרפסת, ערב ערב, הקומזיצים, המשקאות, הרעש…”

“מה רע בכך?”

“אל״ף — אין זה לרוחו של הקיבוץ, ובי״ת — בי״ת, פלה, ללהדם יש כוונה בכל העניין הזה, כוונה לא טהורה…”

במקום זה נתחוור לפלה הכול והיא שפכה את כל לבה, ובנשימה אחת:

“איזו קהות־מוחין… איזה טמטום. חבר חוזר הביתה, אחר ארבע שנים, מאירופה, מן המלחמה, מהחזית. ומי? להדם, חבר שצריך לנהוג בו בעדינות, בחיבה. והנה — זה כל מה שמונח במוחכם… לא, אל תפריע לי, שמריה. אני המומה! שתים־עשרה שנה חי בתוכנו חבר, בבדידות, בפרישות, במלוּנה, ככלב. וכאשר שב, והוא רוצה לשמוח מעט, להעמיד פנים שהכול בסדר, והוא רוצה להיות חבר ככל החברים…”

“כל החברים נוהגים כך, פלה?”

״אל תשסע אותי!… כן, כך נוהגים כל החברים. איך — כך?…

וכי מה הוא עושה? מזמין כמה חברים לשמוע מעט מוזיקה… זה מיותר, לשמוע מעט מוזיקה? לצחוק מעט. זה הכול…"

“מניין לך, שזה הכול, פלה?”

“מפני שאני יודעת. אני מכירה את להדם יותר ממך ויותר מגינקה, אף־על־פי שאינני מנפנפת כל הימים בפרויד. אוי ואבוי היה לקיבוץ אילו נהגו כולם לפי הרצפטים של גינקה. היא מבקשת להוכיח, שיש לו תסביכים, שהוא קשור לאמו. ובכן, שמריה, אני הייתי סבורה כל השנים שאתה אדם נבון, אבל אם גם אתה הצטרפת לדברי־הרכיל של גינקה ושל דוב ושל היתר, אומר לך משהו: אין כל קשר בין להדם לבין הפסיכולוגיה. הוא פשוט אדם, אדם מסכן, אדם אוהב, אדם שכל חייו היו קורבן לאהבה, שלא זכה בה… שמריה, יש דברים שלא נעים לדבר בהם, אבל ברגע מסוים אי־אפשר שלא לאומרם. אני יודעת מה חושבת גינקה עלי. היא חושבת שאני פטפטנית וטיפשה ואני תקעתי לראשי את הרעיון, שלהדם מאוהב בי. אבל זו אמת. אני יודעת זאת, ואתה יודע זאת. לא כך?”

“ראי, פלה, מה זה משנה?”

“זה משנה מאוד!… כיוון שלהדם הוא חבר קרוב לנו, לך ולי… ואתה יודע גם זאת — שמאותה סיבה התגייס לצבא!.. להדם הוא בעל נפש, בעל נפש רגישה מאוד, רומנטית… ייתכן מאוד, שהוא החבר הרומנטי ביותר בקיבוצנו. הרי הוא כמו ילד, כמו ילד זקן. בעצם, אינו זקן. הוא צעיר יותר מכולכם. הוא אוהב לשיר, לשמוח…”

״פלה, את אינך יודעת מה את שחה! שתים־עשרה שנה היה כלוא במלונה שלו. ואז היה באמת בחור צעיר. פתאום נעשה הוא הבחור השמח ביותר בקיבוץ… הלוא יש דברים בגו!" “ודאי שיש. פתאום מרגיש אדם, שחייו חולפים, שנעוריו לא ישובו עוד. והוא רוצה להציל לעצמו משהו. וכי יכול אדם מסוגו של להדם למלא את כל חייו בהמצאת פטנטים, בתִרבוּת צמחים… בלי אהבה, בלי שמחה? ובאמת, גם עכשיו אינו שמח. פעמים אני רואה, כשאנחנו יושבים אצלו, איך מתעגמות עיניו והוא מביט בי במבט כזה, עד שגם אני קרובה לפרוץ בבכי.” “אני מתחיל לחשוב, שהתאהבת בו,” חייך שמריה.

“אתה טיפש. או אולי כוונתך היא לאסור עלי לבקר בחדרו…”

“לא בזה מדובר, אלא בצורה… בסגנון… חברים פנו אל המזכיר…”

“אל המזכיר! מעניין מאוד, שמריה. ומה אומר המזכיר עצמו? כשרץ המזכיר שלנו בלשון שלוחה בעקביה של מרתה אין איש פונה אל המזכירות ואין איש משמיע הגה, אבל כאשר אולגה שלו נוטלת לעצמה רשות לשבת על מרפסת חדרו של חבר ולצחוק בקול גבוה מדי, רצים כולם אל המזכיר… אני מוכרחה ללכת עכשיו, שמריה. שמריה, אתה תשכיב הערב את אסא.” ועכשיו, עכשיו הלכו להם שמריה ותנחום לאטם, ירדו בדרך העפר התחוח דרך המסגרייה ובית־הקירור אל עבר הרפתות המוארות באור גדול, הנשפך בצללי־צללים אל קערוריות החול, הלכו והפכו בעניין. דרך זו שביקש שמריה, הרחקת החברות מן החדר, לא תצלח, שכן קשרו הללו ביודעין קשר כנגד רצונו של הקיבוץ. אבל קריאת מלחמה על להדם אף היא לא תועיל — אלא אם כן נכונים הם לנהוג לשיטתם של חמומי־המוח, כלומר לגרשו מן הקיבוץ, והרי לכך לא ייתנו הם ידם, בשום מחיר שבעולם.

מוצא אחד מן התסבוכת הזו נראה לשניהם, פתרון שיש בו כדי להניח את דעת הכול, אלא שאף זה צריך הכנה וטיפול זהיר, ונבון. יצאו תנחום ושמריה בשער המשק, בדרך הלבנה מאוד הנמשכת אל השדות. גם תנחום וגם שמריה עובדי־אדמה מובהקים הם, מיום שבא הקיבוץ להתנחל כאן ועד עצם היום הזה, שמריה מפני שנולד להיות בעל משק ותנחום מפני שהקיבוץ היה חשוב בעיניו ועבודת־האדמה בקיבוץ עיקר־העיקרים ומפני שהיה אוהב להתייחד עם עצמו ועם הרהוריו. אין עבודה יפה לתנחום מעבודת העונות בפרדס. האחרים — בעונה הבוערת מזעיקים אותם ואחרי־כן מריצים אותם מענף לענף לכבות גם שם את הדליקות. ואילו תנחום — הוא אינו זז מהפרדס, קוטף בשעת קטיף, מגזם בשעת גיזום, משקה בשעת השקיה ובימים אחרים מתקן את הסולמות, בוחן את המזמרות, עוקר עצים, שכבר עשו את שלהם, ונוטע שטחים חדשים, מותח שורות של ברושים, מושך לשם מים. וכל העבודות וכל העונות אינן מסיגות גבולה של רשות־היחיד שלו, שהיא עיקר אצל תנחום, רשות ההרהורים.

אבל אף־על־פי ששניהם עובדי־אדמה ומרבים לשהות בשדות, מחוץ לגדר המחנה, הנה ימים רבים כבר לא יצאו כך, כמו באותו ערב, לשוח לרוח הערב, לאטם, בלא שתהא מטרה בקצה דרכם. עברו בין המספוא לבין מטע השזיפים הצעיר, הגיעו לכרם, הגיעו לתירס, חצו את הוודי, עברו את שדה החיטה, שעמד גלוח בין קציר לחריש וחבילות נדושות עודן פזורות אי־פה אי־שם, והן מבהיקות מאורו של הירח ומטילות רצועות־צל שחורות, והן כאבני־מזבח. כאשר הגיעו אל מקשת־האבטיחים ישבו. שמריה צחק אל תנחום ושאלו אם הוא רוצה ללחלח גרונו באבטיח. תנחום הינהן ושמריה יצא לפשפש בשדה אחר אבטיח נאה. סכין לא היתה להם ושמריה ניפץ את האבטיח אל יתד של ברזל, שמצא על שפת הדרך. ושניהם, שני גברים מיושבים בדעתם, קרעו באצבעותיהם נתחים מבשרו המימי של האבטיח, מילאו בו את פיהם, שהגיר מזויותיו את המיץ על הסנטר ועל הבגדים, עד שהיו אנוסים להשתופף לפנים ולאכול את האבטיח כדרך הערבים, לנגוס ולירוק את הגרעינים. ופתאום לא יכלו עוד שניהם להתאפק ופרצו בצחוק של משובה. מה זה קרה להם הערב, אמרו בלבם, מחו אצבעותיהם הדביקות מן האבטיח החם ושוב לבשו רצינות.

הירח המלא, הירח החם והנוגה של הקיץ, והשדות הפתוחים שיבשו את שיחתם, שהתכוונו לעשותה תוכנית מחושבת לפתרון בעיית להדם, אבל עכשיו חזרו לעניינם. יש דרך, אמר שמריה — לשלוח את להדם לזמן־מה מן הבית, לא לגרשו, אלא אדרבה להטיל עליו איזו שליחות. ובין כך ובין כך יירגעו הרוחות ואנו נוכל לראות אנה פני להדם מועדות. תנחום הסכים עמו, מפני שבדבר זה היו שניהם תמימי־דעים, שלהדם מצניע איזו כוונה בכל התעלולים הללו. יש רק לחשפה.

וברוח זו הסכימו ביניהם. הם אף הרחיקו חשוֹב והעלו כמה שליחויות אפשריות, כגון שישלחוהו לשנתיים לאוניברסיטה בירושלים, שיכשיר עצמו לשמש בהוראה, כמורה למדעי־הטבע. זה יהיה פיתיון נאה ללהדם, ואף הקיבוץ יהיה מוכן לכך. חייבים לנסות. הפתרון הזה נראה ביותר, מכל הבחינות. אבל ייתכן, שלהדם יטען, שאינו רוצה לעסוק בהוראה, ייתכן שיקום מישהו ויטען, שאינו ראוי לעסוק בחינוך הבנים המתבגרים. אם כן, יש הצעה מקבילה. הנה פנו זה עתה אלינו, שנשלח אדם אחד לאירופה, למחנות, להדריך את העולים ולהכינם לארץ־ישראל ולקיבוץ. להדם הוא האיש המתאים לכך. הוא היה באירופה. הוא מכיר את הבעיות — ואגב, פלא שלא השאירוהו שם, לעבוד בבריחה. גם שם נחבא בוודאי אל הכלים ולא עמדו על סגולותיו. כן, זה היה הפתרון. וייתכן גם, ששם תימצא לו סוף־סוף בת־זוג. זה העיקר, נאנחו שמריה ותנחום, מה לעשות, אך זה העיקר. אילו הצלחנו לנעצו בחדר־המשפחה היה הכול בא על מקומו בשלום.

לבסוף קמו ממקומם ונפנו לשוב לחצר הקיבוץ. השעה היתה מאוחרת ולבם טוב עליהם, אולי לא כל־כך בשל הפתרון שנמצא להם אלא מפני שזכו לטיול־לילה יפה, כמעט הרפתקת־נעורים. הלכו להם מחשים בעפר הדרך ומהרהרים בינם לבין עצמם.

אבל כאשר היו כבר קרובים מאוד לשער, ליד המתבנים, נרעדו לפתע שניהם. שתי דמויות חלפו במהירות את מעגל האור השפוך סביב הרפת, כמו הוחרדו מתוך החשיכה, חלפו ונמהלו שוב בתוך החושך, בין אורוות הבהמות למוסך.

“ראית?” לחש שמריה, מתוך התדהמה.

תנחום ראה. גם בכהרף־עין אפשר להכיר את מרתה, לא כל שכן את להדם, אחר כל־כך הרבה שנים בכפיפה אחת.

“לא, זה כבר גודש את הסאה,” אמר תנחום ושמריה שמע מקולו, שעכשיו הציפה אותו החימה, חימה שאין תנחום יודעה אלא פעם בעשר שנים, כשהסכנה האורבת לקיבוץ גדולה באמת. “מחר אנחנו הולכים שנינו אל להדם ומדברים אתו דברים מפורשים. אם עד מרתה הרחיק — הרחיק מעט יותר מדי!”

ו

אותו ערב היה הכול ברור וגמור, אך למחרת היום, כשנצרכו לצרף מחשבה למעשה, אבד לשמריה כל ביטחונו. ולא שהוא הססן. עיקר כוחו של שמריה חברנו הוא דווקא בפסיעותיו המאוששות. אלא מה — מתי מאוששות פסיעותיו, כשהוא רואה את הקרקע, שעליו מהלכות רגליו. ואילו להדם — אף בשנים ההן, כשהיינו קרובים זה לזה, לא פתח לו להדם את לבו ומעולם לא הסיגה שיחתם את גבול הפרט, לא־כל־שכן עכשיו. מיד אחר הפגישה הנרגשת הגביה להדם חומה ולא פתח בה לשמריה אפילו פתח־שיחה. מה יאמר לו הערב, כשאין הוא יודע מה צפוי לו מצד להדם? וראה את מקרה אברהם הגדול.

חברה שאין לה נימוסים משלה, הלכות־חיים משלה, אינה יכולה להתקיים. קצת סלסולים ודבר־מתוך־דבר ואקדמות אינם זיוף, כדרך שנוטים היינו לחשוב בצעירותנו, אלא נעשים הכרח למן הרגע שאפילו שני אנשים בלבד באים לחיות בכפיפה אחת. ואכן, השיחה עם להדם לא היתה כפי שתכננוה שמריה ותנחום. בתשע בדיוק נכנס שמריה לחדרו של תנחום וקצת אחריו הגיע גם להדם. אף־על־פי ששרב־היום עוד עמד בחדר לא יצאו למרפסת, כנהוג אצלנו בעונת־שנה זו, שלא לנקר את עיני החברים. ישבו שלושתם ישיבת אנוסים — שמריה על המיטה הרחבה, מעלעל מתוך פיזור־הדעת בשבועון התנועה, שמשך מתוך סל; להדם על כיסא־מתקפל, הופך צווארו ומשיט עיניו סביב־סביב, כאילו לא היה מעולם בחדר זה; ואילו תנחום — תחילה התהלך בחדר, כמתכוון לעשות מעשה מארח ועכשיו יושב על שרפרף וכפותיו פשוטות על ברכיו, במבוכה.

“אני עוד לא הייתי בחדר הזה,” אמר להדם.

“לא היית?” תהה תנחום.

"לא.

כשהתגייסתי גרתם עדיין בצריף."

“נכון, נכון,” אמר תנחום. ואחרי־כן שתקו. אחר ששתקו מעט הניח שמריה מידו את השבועון ואמר לתנחום: “חום אצלך בחדר.”

“זה רק בקיץ,” אמר תנחום, ומיד הוסיף: “אולי אתם רוצים מעט מים?” וקם לקחת את כד־החרס מפינת החדר.

“אני יכול להביא מעט יין יבש,” אמר להדם, בלי ניד־עפעף. “לא,” אמר שמריה, ואף הוא כאינו־מבין. “תנחום הוא מן המסתפקים במים מן הג׳רה.”

“ואף־על־פי־כן, מעט יין יבש,” אמר להדם.

לא נענה. ישבו שלושתם בחדר המוארך, סמוכים זה לזה, ולהדם הזר שבהם. אפילו נראה היה לשמריה, שעד עכשיו לא ראהו כמו. עיניים עמוקות מאוד, כאילו תחבם יוצרם בבוהניו אל תוך ארובותיהן. מתוך כך חבויות הן בצל גבותיהן. מתוך כך מזדקר גם אפו במודגש מפניו, אף דק, ארוך, שכל פגיעה עלולה לשברו. כל פניו זרים, פנים שאי־אפשר להידבר עמהם. “להדם,” שבר שמריה את השתיקה. “אתה רוצה לדעת בוודאי לשם מה הזמַנו אותך” “אדרבה,” אמר להדם וזז קצת בכיסאו.

“ידוע לך, שהחינוך גורם לנו צרות רבות. מורים, מחנכים, הילדים גדלים, צריך כיתות־המשך. ואין אנשים. כלומר, אנשים מתאימים, אנשים שהוכשרו לכך. בעיקר במה שחשוב לנו ביותר, חקלאות וכל מה שקשור בזה. גם לימוד עיוני, גם מעשי. והנה אתה, חשבנו תמיד, אתה תהיה האיש שתיטול על עצמך…”

“האומנם?” אמר להדם. “לא ידעתי.”

“אמת, אמת,” אמר תנחום. “כל השנים עסקת בניסיונות, בעיון…” “כן,” הוסיף שמריה. “ורצינו לשמוע את דעתך. ועדת־חינוך דנה בעניין זה.”

“גינקה הציעה אותי?” שאל להדם, וכמעט בוודאות ראו תנחום ושמריה איך מהבהב הצחוק באפילת עיניו.

״כמה חברים,״ אמר שמריה. ״השאלה היא — מה יחסך לגוף ההצעה?"

“חיובי בהחלט, עקרונית,” אמר להדם. תשובתו היתה מיידית, החלטית, כל־כך החלטית עד שרגע אחד דימו תנחום ושמריה שאין מה להוסיף. “השאלה היא, כמובן, מתי. אתם רוצים, שאכנס לעבודה כבר השנה?”

“לא, לא השנה. ההצעה היא, שתצא לשנתיים, לערך, להשתלמות, נאמר באוניברסיטה. ואחרי כן…” “לא, זה לא. לא בא בחשבון,” אמר להדם בשקט ובתוקף. “מדוע?” שאל שמריה.

“איך יכולים אתם לתבוע ממני דבר כזה, אחרי שנעדרתי ארבע שנים מן הבית. אין שום תוקף מוסרי לתביעה כזו.” אף־על־פי שאמר תוקף מוסרי הוסיף הצחוק לרקד בחשכת עיניו, כמו מכוח־עצמו. “עכשיו חזרתי הביתה. עלי להסתגל מחדש לעבודה, לחברה. איך אפשר להעלות על הדעת, ששוב אשָלח לשנתיים…” שמריה הציץ בתנחום, שלא נתן חלקו לשיחה. לתנחום ראש גדול, מושזר שיבה, והוא הרכין ראשו ומנה את המרצפות. תנחום מבין גם הוא מה שמבין שמריה, ששיטת התמרון של להדם היא הימנעות מקרב־מגע. הוא ישיב רק על מה שישאלוהו, תוך העמדת פני תם. לכן מחשה תנחום.

עכשיו ארכה השתיקה מאוד. מבחינה מסוימת הגיעה שיחה זו לסופה, אלא אם יעז מישהו לומר ללהדם במלוא־פה מה הדבר. שמריה החליט, כי הוא לא יעשה זאת. ותנחום הוסיף לשתוק. אבל פתאום הגביה תנחום ראשו. כשמגביה תנחום ראשו נראים סהרוני־העור התלויים לו מתחת לעיניו, נראה החוטם הכבד, שתמיד גבו אדום ומתקלף מעט מן השמש והרוח, נראים תנוכי־אוזניו המרופדים פלומה, תחילותיה של פימה המתקשתת כגשר מסנטרו אל צווארו העב. כשמגביה תנחום ראשו סימן שהוא מקרב מחשבותיו ללשונו.

“יש אצלנו חבר אחד, חיים צינדר,” פתח, כאילו לא ממין העניין, אבל מי שמכיר את הצוהב שמתכנסים פתאום פניו של תנחום, היה יודע, כי הוא שרוי בהתרגשות גדולה. “חיים צינדר. מה בדיוק נפל בין חיים צינדר לבין הקיבוץ? אני אינני זוכר. איש אינו זוכר. הוא רגז, כמדומני, על שלא נבחר לריכוז הבנייה במשק. ואולי זה היה מפני שלא הציעו לו לנצח על מקהלת הקיבוץ. איש אינו זוכר. אבל חיים צינדר ברוגז על הקיבוץ יותר מארבע־עשרה שנה. הוא אינו שר בחדר־האוכל, לא בחגים ולא במסיבות. אפילו בחדר אינו שר, כדי שהשכנים לא ייהנו חלילה מקולו. והלוא לחיים צינדר יש קול נפלא, קול אופראי. רק במקלחת…” וכאן, פתאום, נתחייך תנחום, שרואה בכל מצב את צד ההומור, “כשהוא נהנה מן המים החמים ומן הסבון הוא פותח פתאום בשיר, במלוא הכוח, עד שהוא מתעורר ונזכר בנדרו וחונק את השיר. שום תקנון קיבוצי אינו יכול לחייב חבר לשיר, לשמח את חבריו, אפילו לא להיות מאושר.”

שמריה ולהדם האזינו יפה לדברי תנחום, וכיוון שהם מכירים אותו, ידעו גם, שעכשיו מתקרב הוא אל העיקר, שפתאום יאבד שיווי־משקלו ויתפרץ, כפי שהוא מתפרץ פעם בעשר שנים. “שום אדם אינו מחויב להיות מאושר בקיבוץ. הוא חייב רק לעבוד בשבילם, בשביל השאר. זה הכול. אבל אני רוצה לומר לך, להדם, שיש איזה דבר נוסף בקיבוץ. אתה לא יודע מהו וגם אני לא יודע מהו. אבל הוא קיים. יכול להיות שיש אצלנו הרבה חברים עם פצע פתוח בלבם, יכול להיות שיש הרבה חברים שמפרישים מוגלה. ודאי שיש רודפי־שררה, ודאי שיש צרות־עין ורכילות. ודאי שחברים רבים, השד יודע מה הם עושים כאן בכלל. אבל יש דבר אחד שעליך לדעת, להדם, שכל מי שחי פה מוכן לקום נגד מי שישלח ידו אלינו. יכול להיות שכאן פועל מיכניזם של הגנה על הקיבוץ כצורה של אהבה עצמית, כצורה של הנעורים. אוי למי שיפגע בכוח נורא זה. דמו יהיה מותר, להדם!” חתך בפתוס, בהגבהת קול נמרצת, שלא כדרכו. כל אותו הזמן האזין להדם דומם לדברי תנחום, תוך שנרכן לפניו והגביה מן הרצפה את שני כרעיו האחוריים של הכיסא, כאילו להיטיב ראות את הדברים האלה. עכשיו לא נפסקה שתיקתו, אף־על־פי שלכאורה נאמר הכול, והוא היה חייב להשיב. רק לאחר דקה ארוכה ניענע ארוכות בראשו, נפנה אל שמריה ואמר: “רעיון נכון. רעיון נכון מאוד!” ומיד קם על רגליו ואמר: “נו… דומני שאלך. מחכים לי בחדר.” באדיבות חייך אל שניהם וכאשר נחה כבר ידו על כף המנעול חזר ואמר: “רעיון נכון מאוד, תנחום!”

ז

עד שהעלו שמריה ותנחום משפט חדש על לשונם כבר היה להדם בחדרו, כמדי ערב. עכשיו היה ברור להם, שפני להדם למלחמה. להדם אינו מוכן לגלות את טעמם של מעשיו המשונים, ואילו הם, ככל שיהפכו בדבר אינם מוצאים להם הסבר. אמנם, ראוי לעשות צדק לשמריה ולתנחום ולציין, כי אחר שראו את להדם ואת מרתה בלילה נכנס יתוש למוחם והדריך מחשבתם לכיווּן חדש. ולא רק הם, בקיבוץ כולו עברה פתאום הרינה — להדם ומרתה. שהרי כך הוא אצלנו — סוד הוא דבר הידוע לכול ואין איש מדבר עליו. מכל מקום, עד שהשיגו את טיב הקשרים ועמדו על רקמתם כבר באה ההתפוצצות. בו בערב. שמריה ותנחום ראו את להדם ואת מרתה ונזעקו. רצו להציל אותו ואותה מן החרפה, בטרם.ידע על כך כל הקיבוץ כולו. פגיעה במרתה, ידעו, לא ימחל לו הקיבוץ עד עולם. ואולם, כפי שכבר רמזנו, היו עוד עיניים פקוחות. כשקם שמריה לצאת מחדרו של תנחום, נלווה גם תנחום אליו. להילוות — משמע עד לבית הסמוך, משמע להיכנס בהזדמנות זו לבית־השימוש שבגבול השכונה. הלכו ושתקו, שמריה על מרצפות השביל ותנחום על הדשא המטולל, בצדו. כל החדרים היו מוארים, חברים ישבו על המרפסות, התרווחו להם על כיסאות־נוח על הדשא, ומכיווּן חדרו של להדם, מכיוון חדרו נשמע, כמדי ערב בערב, קול הפטיפון, כפי שהוא מנסר בחדר־האוכל בלילי־חגים. להדם מצפצף על הקיבוץ. אבל לפני שעשו ארבע פסיעות צמחה לפניהם דמות, חבושה כובע גדול ורובה על שכמה. “נו!” הטיחה לעומתם הדמות ואז ראו שדוב היא. שמריה ותנחום שתקו. “מה גמרתם אתו?” התריס דוב. הם שתקו. אין שמריה ותנחום מחבבים את דוב, שחוטמו בכול. “מה הקונספירציה הזו?”

“זה יהיה בסדר,” אמר שמריה ושלח רגלו לפנים.

במקום זה השיג דוב, שאינו ראוי, לדעתם, להיות שותף לסודם. כל אדם היה נעלב, אבל דוב נעלב ואמר כן:

“סודי־סודות, אה? כאילו כל־כך קשה לנחש מה אמרתם אתם ומה השיב הוא? אתם הטפתם לו מוסר בשם הערכים הקיבוציים והוא אמר טפו! מטורף זה, הרי הוא איש מסוכן.” ועדיין שתקו השניים. “סודות… אם כך אספר לכם אני משהו… גילוי שלהדם בוודאי לא גילה לכם — את מרתה מכירים אתם, אה?” “מרתה?” נתחלחל תנחום.

“כן, מרתה!.. גם לרגלי בחורה מסכנה זו, אחותו של ארק, פרש רשתו!”

לא פלא שתנחום התחלחל ושמריה התחלחל. אם דוב יודע על כך הרי שכל הקיבוץ יודע, או.ידע בתוך שעה אחת. עדיין זוכרים הם את הסיפור שהביא עמו מאירופה, את המעשה באותן נשים מופקרות. אבל עכשיו כבר היו נוטים להאמין לכל מה שיספרו על להדם, אפילו לכל מה שיספר דוב.

קצת בושה היא לחזור על דברי דוב כלשונם, בושה היא לכולנו. ולא מפני שהפיח כזבים, שהרי באמת ראה משהו. אמנם, עד מהרה התברר, שראה ולא ידע מה הוא רואה, אבל דווקא לכך אין כל חשיבות. חשוב רק איך ריגל אחר להדם, איך עקב אחר כל צעדיו, בדרכים שאינן מקובלות, ועיקר־דבריו חשוב. מי יכול היה לשער, אמר, שעד מרתה הגיע! הרי לא ראינום אפילו יושבים ליד שולחן אחד, לא ראינום מדברים, ומרתה עצמה — ידענו שמיכה מציק לה, אבל מיכה הוא שוטה מזדקן, שהיא משתעשעת בו. כל נערה אוהבת שמחזרים אחריה, ויהיה מי שלא יהיה. על גיורא ידענו. זה עניין רציני. וכולנו היינו מברכים עליו. אני אפילו הרחקתי לכת — הוסיף דוב ואמר — ודיברתי הן עם מרתה והן עם גיורא. עשיתי מעשה־שדכן. זה היה חשוב מאוד, אילו התקשרו שניהם. הקיבוץ היה זוכה מכל הבחינות. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא, שלא הייתי מעלה בחלומי, כי גם כאן התערב האיש המושחת הזה. במקרה, ערב אחד יצאתי בשעה מאוחרת מן החדר — תסלחו לי, לצורך ידוע — והנה נדמה היה לי, שרואה אני את מרתה חומקת מכיוון חדרו של להדם. בשתיים אחר חצות!..

משניעור חשדו, הוסיף דוב, לא התעצל והחליט לחקור בדבר ביסודיוּת. סידר, שיוקדם תורו לשמירת־לילה והחל שׂם מארבים ללהדם. וכבר בערב הראשון, כלומר שלשום, נתברר לו, שלא טעה, שאמנם נועדים השניים. הפעם יצא להדם לקראתה. שוב בשעה מאוחרת אחר חצות. אל הפרדס הלך, בקצה שכונת־הצריפים. לא עברה שעה קלה וגם מרתה הופיעה. הוא היה רחוק מהם, אמר דוב, ולא יכול לשמוע מה הם מדברים, אבל ברור היה לו, שדברים קשים הם, מפני שפתאום שמע את קולה של מרתה. “לא! לא! לא!” צעקה. “אני אברח מהמקום הזה. אני לא אשאר כאן אפילו יום אחד. הנח לי!”

כאן נשתהה דוב, במין אתנחתה דרמטית. אפשר להישבע, כי אילו בא מישהו אל שמריה ותנחום חברינו בימים אחרים במין מעשייה כזו, היו משלחים אותו לארץ־הפלפל, אבל בשעה זו היו נכונים להקשיב לכול, כל־כך מבוהלים היו.

“ואחרי־כן?” דחק בו תנחום, שחכו יבש מגודל ההתרגשות. למחרת, כלומר אמש, סיפר דוב, שוב שם להם מארב. במשך כל היום כולו אי־אפשר היה לראות סימן כלשהו בפני שניהם שמכירים הם זה את זה. ובערב, הוסיף להדם להתהולל בחדרו. אחרי שסיימה עבודתה, ואחרי שנחלצה מטרדתו של מיכה הלכה אל המוסך, שם חיכה לה גיורא ושניהם יצאו בטנדר לשדה, שהרי גיורא מפסיק בערב את הבארות. אומר אני לכם, אמר דוב, עונג לראות את הזוג הזה. מי, אם לא גיורא, יוכל להשיב לנערה זו, אחר כל מה שעברה באותן השנים, את שמחת חייה? אבל זה אינו העיקר. עיקר הוא, שאחר אשר נפרדו, ליד חדרה של מרתה, חזר אותו מעשה, כבלילה הקודם. הפעם לא בפרדס, אלא בגבול הכרם. אינני יודע איזה כוח שטני יש בו, אמר דוב, אבל מרתה לא עמדה בדיבורה. לא רק שלא ברחה מן הקיבוץ אלא שבה ונפגשה עמו. “הנה, זהו להדם שלכם!”

אילולא החושך היו נראים ודאי פניהם של שמריה ושל תנחום והם מכוסי־כלימה. עצם־ההאזנה לסיפור זה עשאם שותפים לבילוש, לפריצה לסתרי־סתריו של רשות־היחיד. ועם זאת, עם זאת האמינו, נבהלו, קיבלו גרסתו של דוב במלואה. באמת, פלא הוא, ששני אנשים חכמים כמותם לא ראו את האמת הפשוטה. ואולם, קל להיות פיקח לאחר־מעשה. ועוד זאת, אפילו היו מבינים, אפילו היו נחלצים מיד להציל את מה שניתן להציל, לא היו מצליחים, מפני שהכול כבר היה עשוי.

מכל מקום, בו־במקום החליטו שמריה ותנחום לקום ולקרוע את המסיכות; עוד הלילה, הכריזו באוזני דוב, יכנסו ישיבת־מזכירות דחופה ויביאו את להדם בפניה. עכשיו יחויב לדבר דברים ברורים וחד־משמעיים. אם מתכוון הוא להוסיף ולנהוג כך, יחייבוהו לסלק עצמו מכאן מיד עם שחר. אבל תחילה הולכים הם אל מרתה, לשמוע מה בפיה.

צריפה של מרתה היה מואר ושמריה דפק בדלתו. כשנכנס, ראה את שכנתה של מרתה, את כרמלה, שוכבת במיטה, קוראת. תוך כדי כניסה החטיפה עינו של שמריה מבט בחדר וראתה את המיטה השנייה, מיטתה של מרתה — לא שטיח, לא שמיכה, לא סדין, רק המזרן הערום, המזרן הדק והקשה על המיטה הצרה. וכל פינת החדר, סביב למיטה, ריקה ומנוגבת. “איפה מרתה?” שאל שמריה, אף־על־פי שכבר ידע מה התשובה. “נסעה,” אמרה כרמלה, סתמית. אבל ברור היה, כי גם היא יודעת. “מתי?”

“לפנות ערב. אחרי העבודה.”

“כך,” אמר שמריה. ואחר שהות: “ומתי היא חוזרת?”

“היא לא חוזרת. היא עזבה. היא וגיורא.”

“עזבה?” העמיד שמריה פנים תמהות. ואולי באמת לא האמיץ, שתגיע עד כאן.

“כן, עזבה.” אמרה כרמלה.

“אמרה לך מדוע?” לא התאפק שמריה.

“שאל את להדם!” לא התאפקה גם כרמלה והשיבה לו בחימה.

ח

שאלה מעניינת היא, מה היה קורה אילו הקדימו שמריה ותנחום את הליכתם אל מרתה ביום אחד, או אילו לא הניחו ללהדם לחמוק מחדרו של תנחום בטרם גילה מה מסבב את מעשיו המשונים, כלומר, אילו הותרה פקעת־היחסים שבין להדם למרתה יום אחד קודם. ההיתה מרתה עוזבת? ההיתה עוזבת עם להדם? ההיו נשארים שניהם בקיבוץ? שאלות חשובות הן, אבל שאלה הנשאלת שלא בעתה שאלה אווילית היא.

אווילית — מפני שמעוּות כזה לא יוכל לתקון. ברגע שראו שמריה ותנחום את מרתה ולהדם חומקים בין הרפתות, דימדם משהו במוחם, אבל כיוון שאף הם הושפעו מהתנהגותו המוזרה של להדם ומהלך־הרוח של הקיבוץ נגדו, לא עמדה להם חוכמתם. עכשיו, כשיצאו נזופים מחדרה של מרתה, הואר פתאום מוחם באור התבונה. לא מוחם, אלא מוחו של תנחום. מפני ששמריה היה כולו אש בוערת, דווקא מפני ידידותו עם להדם ואמונתו בו. “בוא!” רעד קולו. “בוא ונלך אליו לחדר. אני רוצה לשמוע כמה דברי הסבר מפיו, בפני כל החברות.” אבל תנחום החזיק בידו ולא הניח לו ללכת.

“חכה,” אמר תנחום. “חכה עד לבוקר. יש כאן דברים משונים ומסובכים יותר מששיערנו.” “למה אתה מתכוון?”

“אינני יודע, אבל נדמה לי, שמוחו הנפתל, המלא תחבולות ופטנטים, קירב את סופו.” הרבה מעלות טובות יש לשמריה, אבל חריפות־השכל ומהירות־התפיסה אינן כלולות בהן. הוא לא הבין את רמזיו של תנחום ולפיכך רגז:

"איזה סוף?.. דבר דברים ברורים י אני חושב, שאנחנו נביא עליו את הסוף!״

“ומה דעתך על מחשבה מעין זו, אף־על־פי שהיא נשמעת כמחשבת מטורף, מה דעתך על כך, שלהדם פגש את מרתה באירופה, שלהדם הביא את מרתה לקיבוצנו?”

איש חכם הוא תנחום. אולי החכם בחברינו. אבל צר מאוד, שחוכמתו איחרה כל־כך לבוא.

ט

תנחום ושמריה לא הלכו, כמובן, לחדרו של להדם, אלא פרשו להם דומם, איש־איש לחדרו. ולמחרת בבוקר, למחרת בבוקר ישב העגלון וישבו החברים והילדים שגויסו לבציר על הפלטפורמה וחיכו ללהדם, מרכז־הענף. אבל להדם לא בא לעבודה. הלך חבר אחד לחדרו, לראות מה הדבר. חדרו היה נקי ומסודר, כל דבר מונח במקומו ולא ניכר שום סימן שלהדם ישן בו בלילה. ושום סימן ללהדם גופו.

כך נעלם להדם מקיבוצנו. רוב החברים שמעו על כך עם שנפוצה הידיעה על עזיבתם של מרתה ושל גיורא. עכשיו השיגו פתאום הכול את קשרי הדברים, שאיש לא יכול היה להעלות על דעתו עד אותו יום. גם מה שסיפר דוב קיבל עכשיו משמעות חדשה, שונה לחלוטין, טרגית. מוזרים ויפים דרכי חברינו: קודם יום אחד מוכנים היו לגזור על להדם ארבע מיתות־בית־דין, כל־כך גדול היה כעסם עליו ועל תעלוליו, עכשיו נפתחו בלב החברים מעיינות הרחמים. עכשיו היה שוב להדם המסכן, העלוב, להדם שלא תהיה לו אשה עד עולם. עכשיו היו סולחים לו הכול, ובלבד שידעו שבריא ושלם הוא. שהרי כולנו חרדנו לשלומו, והיו מי שביטאו חרדתם בקול ותבעו לשלוח חברים לחפשו, או אפילו לשתף את המשטרה בחיפושים אחריו. אחר אשר הוכה מכה זו עלול הוא לכל מעשה, ואפילו לשלוח יד בנפשו.

ימים רבים עברו ולא שמענו לא על להדם ולא על גורלו. אבל בינתיים נתברר כל מעשה להדם ומרתה. איך התברר — ועוד בפרטי־פרטים — פלא הוא, מפלאי קיבוצנו. אולי מפי מרתה. אולי מפי גיורא ששמע מפי מרתה וסיפר למישהו ואולי קצת מכאן וקצת משם. דבר אחד ברור: פרשה זו הציקה לחברינו מאוד, הם התחילו לבחון מחדש כל יום וכל שעה מאז שב להדם מן הצבא — את מראה פניו בשעת הפגישה, את הערב הראשון, המלא שמחה, את ראשית שיגעונו — כשמילא את חדרו בכל מה שאינו מקובל בקיבוץ, את החנגות. מתוך כל אלה נבנה הסיפור השלם, הסיפור שהעציב לא־מעט את לבם של טובי חברינו:

את מרתה פגש להדם בקיץ ארבעים־וחמש, קצת אחרי שנסתיימה המלחמה באירופה. שיירת מכוניות מפלוגתו נשלחה ללינץ, לקבל ניצולים שהחלו נוהרים מפולין דרומה, לעבר איטליה. ככל החיילים שנסעו בשיירות אלו סובב גם להדם בין הפליטים ושאל מי ומה הם, אולי יש בהם אחד ממשפחתו או מעירו. ימים גדולים באו אז לכל מי שנתן חלקו להצלה, אבל קשה היה לכל מי שראה מתוך המעט שנמלט את הרב שהושמד, את יתמותו שלו. הנה כך, פתאום, מצא להדם לא אח ולא אחות אלא את מרתה, אחותו של אדק, שהוא לא הכירו, אבל זכרו הילך בקיבוץ. קל לשער כמה חיבה העתיר עליה להדם. ומרתה, מרתה לא פגשה את להדם אלא את החייל ראובן פרידמן, הנוהג מכונית־משא בפלוגת־צבא יהודית. זה הדבר החשוב, שהובן עכשיו על־ידי חברינו.

ועוד: את מרתה פגש אחר שלוש שנות שירות בצבא, אחר ששלוש שנים היה ראובן פרידמן. מה היו שלוש שנים אלו אין אנחנו יודעים, אבל זה אנחנו יודעים: אותו בוקר, כשיצא במכונית־החלב בדרכו לסרפנד היה רווק מזדקן, שמנצל את המלחמה כדי להימלט מגורלו. כשפגש את מרתה — היה גבר במלוא־אונו. חייל. גיבור. ודאי שבעיני מרתה היה כזה, ואולי לא רק בעיני מרתה. מן הסיפור שהגיע לאוזנם של חברינו נשמע, כי ראובן — והרי היא ידעתו בשם זה — היה מעיין שופע של מרץ ושל עליצות־נעורים. בתוך שבועות אחדים השכיח מלבה את כל המלחמה, הריצה ממקום למקום, משעשוע לשעשוע, הלבישה, דאג לשכנה כהלכה וכאשר עברה הבריגדה לארצות־השפלה, לקחה עמו, כדי שלא תזדקק לחסדי מוסדות־העזרה של בעלות־הברית. גבר צעיר, מאושש ועליז היה ראובן פרידמן. אין פלא שמרתה נשבתה לו.

אין פלא, נאנחו חברינו כשהגיעו למקום זה. ואין פלא שלהדם לא ידע את נפשו מגודל־אהבתו למרתה. כל כשרון־ההמצאה שלו, סקרנותו הגדולה, אהבת־הנגינה, הכול־הכול זרם באפיק אחד, אפיקה של מרתה. אבל אחרי־כן, שקלו החברים וטרו, מה קרה אחרי־כן? אחרי־כן קרבה שעת השיבה הביתה, השעה שבה יחזור ראובן פרידמן, על כורחו, להיות להדם. כשהגיעו החברים לפרשה זו אי־אפשר היה להם שלא לבטא את כעסם על להדם, לא כעס אלא אי־יכולת להשיג את מהלך־מחשבותיו של להדם. ודאי, אמרו, ארבע שנים היה טוראי ראובן פרידמן ועכשיו נזכר, שחוזר הוא להיות להדם. אם כן, מדוע לא כתב — לשמריה למשל — שהנה כך וכך אירע לו? התבייש? חשש? אם כן, מדוע היה לו להקדים את נסיעתה של מרתה ועוד לסבך את הדבר על־ידי שכפה עליה להעלים את הקשר שביניהם? והרי דווקא בכך עורר את דעתה על כך, שמשונה הוא בעיני קיבוצו! מדוע זה, לעזאזל, אמרו החברים בחמתם וברחמיהם על להדם, מדוע בכלל לקח את מרתה לקיבוץ? הרי איש לא היה חושב לו זאת לרעה אילו הלך לשבת עמה באיזה מקום אחר, חדש?

חבל, אמרו החברים, חבל. מפני שבאותו רגע אבדה לו מרתה. גדולה מזו: באותו רגע חזר להיות להדם, כפי שאנו הכרנוהו וידענוהו. עכשיו די היה שבערב בואו ירמז לו דוב, שוטה מופלג זה, כי שמע על אותן נשים מופקרות ובקריצת־עין יוסיף, כי נותן הוא בדיעבד הסכמתו, כדי שיעלה בראשו של להדם הפטנט הנורא עם החדר ועם החברות. להוכיח לכול שגבר כהלכה הוא. גבר! גבר, הפטירו החברים במנוד־ראש, גבר מסכן. ואולי — הוסיפו ואמרו — אולי לא דוב, אלא מרתה היא שאמרה לו בערב הראשון, שבקיבוץ הזה לא תוסיף לשבת, אחרי כל מה ששמעה, אולי כבר אז היה גם בעיניה לא ראובן פרידמן, כי אם להדם, ואז, בייאושו, עשה מה שעשה? חבל, אמרו החברים ברחמים גדולים, מפני שבאמת אהבו את להדם, את להדם שלנו, חבל. אבל כל אדם, הוסיפו ואמרו, כל אדם וגורלו הגזור, כנראה. מכל מקום, טוב שלפחות כעת מצא בעצמו את הכוח ללכת מכאן.

י

ואולם כתום ארבעה שבועות, כאשר נחוג חג־האסיף בקיבוצנו, שב להדם, שלם בגופו. שיבה שנייה זו היתה היפוכה הגמור של שיבתו הראשונה. בקול דממה נכנס לקיבוץ, ובקול דממה קיבל הקיבוץ פניו. מי שלא ראהו בכניסתו — לא ראה, אך גם מי שראה הפך פניו ושם עצמו כאינו רואה. לפנות ערב בא ושם פניו לחדרו. מזל גדול, שטרם הופקע חדרו למטרה אחרת, שהרי האמן לא האמנו שישוב ומצוקת־הדיור גדולה אצלנו. אבל אף־על־פי שארבעה שבועות היה החדר נטוש לא העז איש להציע את חיסול חדרו של להדם והרחקת רהיטיו. עכשיו שב להדם לחדרו ולא יצא מתוכו כל אותו הערב. האור במרפסת נשאר כבוי ועל חלון חדרו האהיל וילון. איש לא נכנס לחדרו באותו ערב, אפילו לא שמריה, אפילו לא פלה.

פלה החביבה שלנו! חרף כל מה שאירע, חרף כל מה שסופר על אהבת להדם ומרתה, הוסיפה היא להחזיק בגרסתה, מפני שהיו לה הוכחות חותכות, שלבו של להדם נתון לה ומפני שכל עוד לא שמעה על פרשה זו מפי להדם עצמו הרי כל מה שמהלך עכשיו בקיבוץ הוא, לדידה, סתם רכילות. מה פלא, שפֶלָה שלנו גם לא היתה בהולה להעמיד רכילות זו במבחן המציאות. כך היה בערב. ולמחרת בבוקר קם להדם לעבודתו, כאילו לא אירע דבר בינתיים. וכשראוהו החברים בבוקר, לאור השמש, עברה רעדה את כולם. אדם שפניו ידועים, שפניו יפים, והוא נכווה בשריפה. מראה אדם שפניו שרופים. מראה נורא. אדם אחר. כלומר, אולי לא אחר אלא להיפך, אותו להדם, הארוך והכפוף, החרוש, שהכרנוהו לפני שנים, אבל זקן יותר. זקן. יש שעות, שבהן אין טוב וסלח, אין רגיש מן הקיבוץ. איש לא קינטר את להדם, איש לא הניח לו שירגיש, ולו בהבהוב־עין, שמשהו כבר ידוע לחברינו. יתר על כן, כאילו לא נעדר להדם מן הקיבוץ יום אחד, אלא הכול זורם ונמשך — לא הצבא, לא מרתה, לא כלום. ועם זאת אי־אפשר היה להימנע מזהירות מופלגת. איש לא פתח בשיחה עמו, מפני הפחד משדות ממוקשים. איש לא עבר את סף חדרו.

מוזר היה בתחילה הדבר. פתאום נעשה חדר זה מרכז של עליצות ושל שאון ופתאום לא היה עוד. כשם שנהג עכשיו להדם בלבושו ובגופו — לא היה יוצא מבגדי־העבודה מחושך עד חושך, היה מתגלח אחת בשלושה ימים, היה עושה שבתותיו חול — כך נהג בחדרו. מרפסת של חדר־קיבוץ היא אספקלריה של החבר. מרפסת כזו אם אין מטאטאים אותה ומקרצפים אותה יום־יום, היא מתכסה לשלשת, הרוח מסיעה אליה עלי־שלכת ופיסות־נייר ואבק. העזובה מתפלשת לפני מפתן החדר. ומפנים למפתן — שב הכול להיות כבימי המלונה. וכאן, בעצם, מגיע הסיפור בחברנו להדם לסופו.

עשר שנים עברו מאז. ודאי שהחברים לא שכחו את הפרשה ההיא, אבל כמעט אין מזכירים אותה, מפני שהיא נשמעת כמין סיפור שאינו שייך לחיינו, שאינו שייך ללהדם, זה שחי עמנו שתים־עשרה שנה לפני לכתו לצבא ועשר שנים אחרי שובו. ורק איש חדש המגיע לקיבוצנו מתעורר מיד לשאול על חבר זה, מפני שמטבע הדברים מעורר דווקא הלא־רגיל, היוצא־דופן, את עינו של אדם זר. ואז מספרים לו על מסירותו למשק, על ענף־המטעים שהקים אצלנו, שהוא היפה בכל משקי ההתיישבות העובדת, על הצלחותיו המפליאות באקלוּם זנים שונים ושיבוחם, על בקיאותו הרבה בגיאוגרפיה ובהיסטוריה של האזור.

הרבה מספרים לאיש הזר על חברנו להדם, מפני שרב חלקו בבניין משקנו, אבל את עיקר הסיפור, את סיפור־חייו, אין מספרים. לעתים — פשוט מפני שכבר אין הוא חלק מחייו, כפי שהם נגלים לחברינו. לעתים נזכרים בו תוך כדי דיבור, ואולי אף מתגנבת נעימה של עצבות ושל צער לתוך הדברים, אבל על שלושת החודשים ההם עוברים בשתיקה גמורה.

להדם שלנו וסיפורו שלנו. אך אם חדה עינו של האיש הזר והוא מהיר לעמוד על כמה זרוּיות בהתנהגותו של להדם, כגון עמלנותו שממש אין לה גבולות, כגון פרישותו ושתקנותו, משיבים לו, שיש אנשים שונים בעולם ויש חברים שונים בקיבוץ. וזה — חברנו להדם.

א

בעת האחרונה חוזרות כל שיחותיו של צבי ציפורי עם בניו אל השנים הרחוקות ההן, אל העיירה שעזָבָהּ לבלי־שוב לפני יותר מארבעים שנה. יודע הוא היטב, שסיפוריו אלה מפילים שעמום על בניו, מקצרים את ביקוריהם ומאריכים את פרקי הזמן שבין ביקור לביקור. מאה פעמים ואחת גזר על עצמו שתיקה, אבל רק כשמשמיע אחד הבנים איזו הערה לגלגנית, מתחוור לו ששוב הפליגו דבריו, ממש מאליהם, אל המחוזות האבודים. כילד שנתפס בקלקלתו מכחיש הוא תחילה הכול בכול, שב ומודה בחיוך מתחטא וממהר להסביר: רק בשנים האחרונות זה כך, כלומר – מהססת לשונו –אולי לא כל כך אחרונות. הלב מסרב להאמין, אבל את לוח השנה אי־אפשר לרמות: הנה הנה מגיעה לסופה השנה העשרים וחמש מאז המכתב האחרון – –

עשרים וחמש שנה! עשרים וחמש, חוזר צבי ציפורי בקול רם, ואוזניו מסרבות לשמוע מה שפיו מדבר, עיניו אינן מאמינות למה שמראה הלוח הצבעוני התלוי ב“הול”. הן רק אתמול ליוותה אותם כל המשפחה עד לעיר הסמוכה, רק אתמול ניצבו שם כולם על הרציף, והוא ממש רואה אותם לפניו, כמו חיים. מתי חלפו, איך נדחקו להן ארבעים שנה לתוך הרווח הצר שבין אותו יום קיץ של בחרותו לבין זקנתו המחשיכה? הכול ברור וחריף, ועם זאת, כאילו לא היה ולא נברא, לא ארבעים השנה, לא אמא, לא אבא, לא כל אחד־עשר אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו, לא הוולדות שהיה כל אחד מהם מעמיד כסדר, מדי שנה בשנה. צבי ציפורי צוחק בקול:

“אבא עליו השלום אומר היה על עצמו שאינו יוצא מתוך הדז׳יביצה־של־משי, עוד הוא מכניס בן אחד בבריתו של אברהם אבינו וכבר קוראים אותו לתורה בבר־מצווה של בן שני, ועד שהוא מספיק לפתח את אבנטו עומד הוא ליד חופתו של נכד. אתם לא מתארים לעצמכם כלל”, אומר הוא לשני בניו המגחכים, “אבל משפחה גדולה וענפה הייתה משפחתנו, ופתאום – לא כלום, רק חלום רע – –”.

אמת מה שמקשים בניו, ששנותיו בארץ־ישראל כפליים כשנותיו בבית אבא, ואיך זה שרק אל השנים שלפני ארץ־ישראל חוזרים כל סיפוריו. גם דבר זה שהם משמיעים דרך קנטור, שמספר היה להם תמיד כי משחר ילדותו חולם היה על ארץ־ישראל, רק עליה, כולו אמת. אם כך, איך יתרץ את הדבר הזה, שאחרי כל השנים האלה כאן, עדיין תקועות כל מחשבותיו שם? צבי ציפורי יודע שהם טומנים לו פח, והוא אונס עצמו להתבדח יחד אתם. באחד הספרים, אומר הוא לבניו, קרא כי ככל שקרב אדם לקצו, חוזרים ונפרשים לפניו כל חייו כבמחזה, עד לרגע הלידה. בכלל, זקן דומה לילד, אומר צבי ציפורי ומצפה שבניו יכחישוהו, אבל מן המבטים שהם מחליפים ביניהם מבין הוא מה חושבים הם בלבם, והוא משתתק, מבויש.

שוב גוזר הוא על עצמו שתיקה בנוכחות הבנים, שלא ינהגו בו כאילו הוא כבר עובר־בטל. כל המשפחה מתה מזמן, אבל אין למוות שליטה על זיכרונו של צבי ציפורי ולא על חלומותיו. דווקא בשנים האחרונות נפתחו מעיינות זיכרונו, וכל פנים, וכל תמונה וכל שיח מסופגים ממש בלשד החיים ההם, כאילו לא קרה כלל מה שקרה, כאילו עודם חיים אי־שם במרחקים, ורק הקשר אתם נותק. קשים מן הזיכרונות – החלומות. מפני חיותם המבעיתה מתיירא הוא באמת. בימים עוד אפשר להישמר. עבודתו במחלקת הרישיונות של העירייה מעסיקה את ראשו בענייניהם של אחרים, בבקשותיהם, בקובלנותיהם, במאבקיהם על איזו חנות קטנה, על דוכן בשוק, על פרנסה כלשהי. לפני שולחנו עוברים מוכי גורל ובעלי אגרוף, תמימים ונבלים, והשיחות עמהם, והעיון בטפסים וצלצולי הטלפון אינם מותירים לו פנאי לעצמו. אך למן הרגע שהוא קם משולחנו ויוצא לרחוב, יורדים עליו נחילי הזיכרונות, אינם מרפים ממנו. הדיבור מקל עליו, אבל הבנים אינם רוצים לשמוע. כל האור הגנוז בלבו אינו מאיר להם, וצודקת מלכה המפצירה בו לחדול מסיפוריו בשעה שבאים הבנים לבקרם, אם אינו רוצה שיוקירו רגליהם לגמרי מביתם. מלכה צודקת, אך מה נורא הצדק הזה. אני לא אוהב לקונן ולדבר על יום המוות, מודע צבי ציפורי לעצמו, אבל זאת עובדה, ביום שאמות אני, תמות כל המשפחה. בתוך קברי ייטמנו כולם. וגם להיפך: כל עוד חי אני, מוסיפה גם המשפחה לחיות. ואיך! ואיך, אם בשעות היום מתקשה הוא לפרקים להיזכר בשמו של איזה אדם שפניו החיים ניצבים לנגדו, מיטשטשים פרטיו של מקום – מבוי, בית, חדר בעיירת מולדתו, הנה בלילה מתאכלסת הריקנות החשכה של חדר השינה בכל החיים האלה עד אפס מקום, עד כאב ממשי מאוד בתוך הלב, כאילו על לוח חזהו באו וישבו כולם, החיים האלה, שאינם עוד מזמן, מזמן.

“מי שמרגיש כך”, חוזר צבי ציפורי ומגיב על הערותיהם הזלזלניות של בניו, “רשאי לצחוק על החלומות, אבל אני יודע שלא דבר ריק הם. לא דבר ריק. ממש לא יאומן”, סיפר לבניו, “אבל עוד אז, בשנים הראשונות ההן, בעוד כולם בחיים שם, פרץ ריב נורא ביני לבין המשפחה שם. קשה היום להאמין, וגם איני רוצה להתראות לפניכם כחוזה, אבל עובדה היא שבחלום הראו לי דבר שנרמז בו הרבה ממה שעתיד היה לקרות. אימה אחזה אותי, מפני שמעודי, מעודי, לא נהגתי קלות ראש במה שהראוני בלילות. כתבתי להם מה חלמתי. התחננתי לפניהם. אבל הם –אש וגופרית שפכו עלי. משה דוד אחי”, רואים הבנים איך בורקות לפתע עיניו העייפות כעיני איש צעיר, יורות אש שחורה, “משה דוד אחי כתב לי: ׳שבתאי־צבי׳ניק! לשונם של משיחי שקר לשונך! סרחון הסטרא־אחרא עולה ממכתבך׳ –”.

לא, גם זאת היה עליו להימנע מלספר לבניו, שלא יתחיל הצחוק לרקד בעיניהם. חומה של עופרת גבהה בינו לבין ילדיו. שום קשר, שום הבנה, שום רצון מצדם לשמוע על כל החיים האלה שעודם מפכים בחלומותיו, כל כך מוחשיים עד אשר גם אחרי שהוא מקיץ מאימתם, בלילות, עוברות שעות לפני שהוא מצליח להפריד בין מה שראה בשנתו לבין מה שהוא חדר השינה בדירתם שבחולון, לחזור אל השנה שבלוח התלוי ב“הול”, דור שלם אחרי שכל זה איננו עוד.

איך ייתכן הדבר, מדבר הוא אל לבו, שהרי אין אוזן כרויה לשמוע, איך ייתכן הדבר שהלילות חיים כל כך והימים מתים כל כך?

מה לעשות, כך זה בכל זאת, ולפעמים אין שום יחס בין ההתרחשות הפשוטה שבחלום לבין מה שזו מסעירה בנפשו. הנה, לפני זמן לא רב, מתי בדיוק אינו זוכר, הראוהו דבר כזה: הוא עצמו, הרשל, משחק ברחוב, פתח ביתם. השמש הכרסתן של ההאופטמאן הגרמני מבריש את מדי אדוניו. זהו יום חול, וברחוב מצויים עוד אנשים, ועניינים רבים, שאינו זוכר מהם. הוא, הרשל, אינו אלא בן שש או שמונה בסך הכול, וכל מעייניו בעגלתו השחורה של “דער שווארצער פרידעריך”, עושה הפחמים, המתנהלת לה לאיטה ברחוב. הוא רודף אחרי העגלה, מנסה להיתלות בה ולנסוע עד מקום שמסתיימים הבתים והדרך משתפעת ויורדת אל היער. עודנו רץ והנה נבלמת מרוצתו, כאילו העלוהו בחכה. הוא תלוי בצווארון בגדו, רגליו מפרפרות באוויר, ולפני עיניו זקנו השחור של אחיו, משה דוד, שערו ממש דוקר את לחייו, חוטמו נוגע בחוטמו:

“אחרי ׳דער שווארצער פרידעריך׳ אתה רץ… אחרי עושה הפחמים השיכור… אל היער דוחף אותך השד… אל האש, אל הפיח… פחמי, גוי, גרמני שיכור רוצה אתה להיות, ׳דער שווארצער פרידעריך׳…” ואחרי כן עוברים הם שניהם ברחוב המבויץ, משה דוד פוסע פסיעות גסות, ואילו הוא, הרשל, שאוזנו צבוטה בין אצבעותיו של אחיו, מתאמץ לכוון הליכתו כך, שלא תיקטף האוזן, ובשפת הדרך, על מדרכות העץ ובפתחי הבתים, כל הפנים המוכרות, כל העיירה כולה. משה־דוד אינו חדל לצעוק בקולי קולות, כדי שישמעו הכול:

“דער שווארצער פרידעריך רוצה הוא להיות… פחמי שיכור… יערות להבעיר… גוי, גוי הוא רוצה להיות…”

ראשו של הרשל מוטה הצדה, כדי להקל מהכאב הצורב באוזנו, ואת הפרצופים הוא רואה באלכסון, צוחקים, מתפקעים מצחוק.

זה היה כל החלום כולו, אבל כשנחלץ מתוכו והקיץ, היה כל גופו מרעיד ממש מפחד, ריאותיו בלי אוויר, פטישים הולמים בתוך לבו, כאילו באמת רץ אחרי אחיו הגדול לאורך הרחוב כולו. אוזנו להטה כל כך עד שקם מהמיטה, נכנס לחדר האמבטיה, הדליק אור ובחן אותה היטב במראה, לראות אם לא ניכרים בה אצבעותיו של משה דוד, שלפי עדויות לא מהימנות גווע בגטו בחורף ארבעים ושתיים, לפני יותר מעשרים ושתיים שנה.

“מה קרה?” שומע הוא את קולה של מלכה מחדר השינה.

“שום דבר,” אומר צבי ציפורי, “שום דבר. בער לי קצת ושתיתי כוס מים”.

מה הפחד הזה שירד עליו, שואל עצמו צבי ציפורי בשובו אל המיטה הכפולה, מלכה לבדה מכאן והוא לבדו מכאן? מה ביקש להודיע לו החלום הפשוט הזה? למה זה משחק הוא ברחוב ביום חול רגיל, כשצריך להימצא ב״חדר"? וההאופטמאן הגרמני, זה שאומנם תפס לעצמו את רוב ביתם, אבל שנים אחר כך, בימי המלחמה הגדולה, מה עשה שמשו בחלום? וזה הגרמני האחר, מתושביה הגרמניים של עיירת מולדתו, הגוי השיכור פרידעריך, מה מבקשים לרמז לו בו? לא כלום, לא כלום, אין צבי ציפורי מצליח לפענח את צפונות החלום הזה. סתם שעת ילדות המוסיפה לחיות בחביון נפשו, תמימה ורעננה, היא וכל הפרצופים הצוחקים שמשני צדי הרחוב. מהו, אם כן, הדבר שהחרידו מהחלום הזה ומילא אותו אימה חשכה?

אני יודע מה, משיב צבי ציפורי לעצמו, בשכבו על המיטה הרחבה, מלכה לבדה מכאן והוא לבדו מכאן, אינו עוצם עיניו, שלא יגיח עוד חלום מהחשיבה, אני יודע מה: ברגע שתצא נשמתי, ימותו החלומות. אתי עדיין חיים כולם, וברגע ההוא הרץ לקראתי בבטחה, בלי מנוחה, יכבו גם הם. זאת האימה החשכה.

ב

המשפחה, חוזר היה צבי ציפורי ואומר מיום שהוברר לו, שהכול נמחה, המשפחה זה אני. משפחה כזאת, כמו שהייתה לנו, אי אפשר שפשוט לא תהיה. איך זה, שמאתנו לא שרד איש. הלוא בכל זאת היו שנשאר אחריהן מישהו, בן, שריד אחד. משפחות שיודעות לפחות מתי קרה הדבר, באיזה נסיבות, באיזה מקום, באיזה יום. יודעות מתי להדליק נר נשמה, מתי לומר קדיש לעילוי נשמתם. מאתנו נמנע אפילו זה. העיירה כולה פשוט נמחתה כלא הייתה.הלא אנחנו יושבים על הגבול ממש, ולא מעטים הגרמנים אצלנו ובסביבה. מי יודע אם לא קמו הם, השכנים שלנו, ביום הראשון ממש ורצחו את כולם.

בשנים הראשונות עדיין נאחז בתקווה, לא מסוגל לעכל את המחשבה, שממשפחת פטאשק נותר רק הוא לבדו. אבל כשגם מבין השבים מגלותם ברוסיה לא נתגלה איש, וכל חקירותיו לא גילו לו אפילו מתי הושמדה העיירה, ראה עצמו מחויב לפעול כאילו הוא המשפחה כולה. הוא השריד האחרון והוא הראש. אז גם קבע את י״ז באלול, יום כניסת הגרמנים לפולין, ליום השנה. “אני לא נעשה דתי”, התנצל באוזניו בניו, שעוד היו ילדים קטנים בימים ההם, “אבל את המינימום הזה אני חייב להם, להדליק נר נשמה וללכת לבית הכנסת לאמירת קדיש. אפילו היה במשפחה רק אחד, והיו רבים שמצווה לומר עליהם קדיש, מצוואה זו אין לי זכות להתעלם. אם אני מאמין באלוהים או לא, זה ענייני, אבל כאן מדובר במשפחה. דבר אחר לא ניתן עוד לעשות למענה”. את מעשיו אלה של צבי ציפורי לא שללה מלכה, אף שפעמים אחדות אמרה, בנוכחות הבנים, שלא תמיד מדבר היה באהבה גדולה כזאת על המשפחה. “אני עוד זוכרת”, אמרה, “שתנאי אחד היה לך לחתונה שלנו, שנעלה לפלשתינה. וכל השנים הוספת בצחוק, שרק בשביל להיפטר מהשם הרשל פטאשק ולהיקרא צבי ציפורי, שווה היה לעלות”.

“אני לא זוכר שאמרתי דבר כזה”, היה משיב מאז נספתה המשפחה, “ואינני חושב שאי־פעם התביישתי במשפחה. לא היה, ברוך השם, במה להתבייש. אבל כשעלינו לארץ־ישראל היו ימים אחרים, היו רעיונות אחרים ורצינו מיני דברים, מה בדיוק כבר אינני זוכר, ואם תשאלו אותי היום, במה יפה צבי ציפורי יותר מהרשל פטאשק. אינני יודע. אבל בכלל”, הוסיף בכעס עצור, “מה שייך מה שהיה בשנים ההן, כשידעתי שיש לנו משפחה גדולה כזאת, והם אינם זזים ממקומם, יכולתי לבעוט בהם, אפילו לשנות את שמי. לא צריך הייתי לחפש, מפני שהם היו שם כולם”.

לא כן עכשיו. היום, כשלא נשאר איש, מוכרחים לנסות, אולי שרד מי מהם, שביום ההרג היה במקרה במקום אחר. הן לא ייתכן, שמשפחה שלמה פשוט נמחתה מספר החיים. ובאמת, עכשיו, אפילו שמע על איזה דוד של אחד מקרובי אמו, דרך המחותנים, שהתגלה לו לפתע שמשפחתו עלתה לארץ לפני שלושה דורות והם יושבים בבית־ישראל החדשה, שיגר לו גלויה, נסע אליו, הזמינו לביתו.

הוא הדין בלאנדסמאנשאפטים, שהחלו מתארגנים בשנים האחרונות. כשהיה רואה באחד העיתונים הודעה על כינוס יוצאי איזו עיר קרובה, היה קם והולך גם הוא. הבנים מלגלגים ואומרים, שהוא פשוט מחפש לו עניין לענות בו.

“מה לך ולכל אלה העולים החדשים, הנדחקים זה אל זה אך ורק מחמת הרגשת הניכר המשותפת להם. אתה מתנהג כמו זקן”, מקניטים הם אותו מתוך כוונה להניאו. “תראה את אמא”, מוסיפים הם ואומרים, “הלוא גם ממשפחתה לא נותר איש. למה היא לא מתרוצצת כך? יש לה ידידים, שהיא קשורה אליהם זה עשרות שנים, ידידים ישראליים. היא יודעת מה לעשות בזמנה הפנוי. היא פעילה בארגון אמהות עובדות. היא אוהבת תיאטרון. נפשה סולדת מכל הלאנדסמאנשאפטים האלה”.

בנוכחותה, לא היה מגיב, אבל כשנשאר לבדו בחדר עם בניו היה אומר: “אצל אמא זה אחרת. הלוא מילדותה גדלה בביתה של אם חורגת, עם אחים חורגים. זה אל״ף. ובי״ת, אל תטעו לחשוב, שאם כולא אדם את כאבו, פירוש הדבר שהוא עשוי מאבן. ההבדל בין אמא לביני הוא רק בכך, שמילדותה למדה היא להצניע את יתמותה, ואני לא. עד היום הזה לא התרגלתי, אינני מסוגל להתרגל אל היתמות העגולה הזאת”.

להיפך, דברי בניו רק הכניסו מחשבה בלבו, שחובתו לחפש גם את משפחתה של מלכה. אף שבלבו חדל כבר להאמין, שיתחולל אותו נס נמנע־האפשרות ויתגלה מישהו, הנה משנה לשנה גברה להיטותו אחר מפגשי הלאנדסמאנשאפטים, וכל ויעוד כזה, אחת בשלושה־ארבעה חודשים, היה מסעירו מחדש. נכנס היה לאחד מאולמי החתונות שהתפשטו בעיר בשנים האחרונות, מתהלך כזר בין זרים, הכול לובשים חג, הכול עיניהם תועות ומחפשות. ופתאום ניגש אליו איזה אדם, מושיט לו יד, והוא, צבי ציפורי, משיב, בלי משים: הרשל פטאשק.

ארבעים שנה הוא צבי ציפורי, אף שבאופן חוקי לא שינה את שמו אלא אחר ייסוד המדינה, אבל כאן הוא מציג עצמו כהרשל פטאשק, שהרי רק שם זה עשוי לעורר משהו בלב שומעיו, להחיות איזה זיכרון שכוח. כאן גם שב הוא בלי משים לדבר יידיש, ולא הווילנאית המגוהצת שקנה בארץ, אלא דווקא בעגה המעוכה של עיירת מולדתו. כמוהו בשאר הלאנדסמנים הנדחקים לכאן, נשים כבדות בשמלות ברוקאדה וג׳רסי וגברים כרסתניים בחליפות כהות ובעניבות צעקניות. בפעם הראשונה חש, שרק בטעות נקלע אל בין האנשים האלה, אבל אך עצם לרגע את

עיניו וכבר היה במחוז ילדותו, באחת העיירות של הגוברניה, וכל קול לבש פנים, מן הפנים שהוא רואה בחלומותיו. ובאמת, במפגשים הבאים שוב לא שמע אלא את היידיש הזאת של ילדותו, שב גם הוא לדבר כמותם, עבר מאיש לאיש והציג עצמו: הרשל פטאשק.

ג

כאן חי לא רק הרשל פטאשק, כאן חיה המשפחה כולה.

פתע פתאום, עוד כף ידו לפותה בין אצבעותיו של איש שלא פגש מעודו, יפער זה את עיניו כמשתאה, יקמט את מצחו, יטלטל באוויר את כל עשר אצבעותיו העבות ויאמר: "פטאשק… פטאשק… פטאשק… ריבונו של עולם, הלוא אני פגשתי איזה פטאשק, פגשתי – –אבל איפה, איפה, איפה…״.

האיש לופת בכוח את זרועותיו של צבי ציפורי, כאילו לא להניח לו להימלט, נושך בשיני זהבו את שפתו התחתונה ומוסיף:

״אבל איפה? – –זה היה באיזה מקום ברוסיה, אבל, לא, אינני זוכר… ואולי בכלל לא בשנות־המלחמה, כי אם לפניה, בפולין… כל כך הרבה זמן, גלגולים, ולמי יש כוח לזכור הכול…" זה עצמו אינו הרבה, אבל העובדה ששם המשפחה מחזיר איזה הד, גם אם הוא עמום ורפה, אינו דבר של מה בכך. לא־אחת נקרה לו אדם, שאמנם נתקל במקום מן המקומות באחד מאחיו או מדודיו הרבים:

“הפטאשקים, אוי, משפחה של יהודים שומרי מצוות, תלמידי חכמים, משפחה יפה מאוד… אבל מה אתה אומר? לא נשאר איש…”

צבי ציפורי שוב אינו מצפה לאיזו הפתעה. כבר עברו שבע־עשרה, תשע־עשרה שנה מאז תום המלחמה, ומי שלא נמצא עד היום, שוב לא יימצא. אלא שהוויעודים הללו כשהם לעצמם נעשים יקרים וחשובים יותר משנה לשנה. מיום שקם גם הבן הצעיר, נשא אישה והקים לו בית משלו, התרוקנה הדירה, ורק הזיכרונות והחלומות ממלאים את הריקנות. ארץ־ישראל כולה אינה מה שהייתה, וכאילו כל האנשים הזדקנו בן לילה. משפרש מעבודת הבניין ובא לשבת – בעזרת ידיד אחד – במחלקת האישורים של העירייה, גבה קיר סמוי בינו לבין חבריו מן השנים היפות, לא בבת אחת קרה הדבר, אבל פתאום הסתכל כה וכה והנה אין איש: זה נפטר, זה עקר למקום אחר, זה היה לאחד מגדולי הקבלנים וזה פשוט אינו נראה. חבריו למשרד, שכנים ומכרים שקנה מאז, אינם מחממים את הלב. להרצאותיהם של המנהיגים אינו הולך מזמן, ואפילו אינו יודע אם עודן מתקיימות, ואילו מן הקולנוע ומן התיאטרון הוא מתיירא. גם בלי זה נודדת שנתו בלילות. ולמה יכחד, לפעמים מושכת אותו מלכה, ממש בכוח, והוא יושב באולם, מביט בעיניים ריקות בנעשה על הבמה, ומחשבותיו במקומות אחרים, בזמנים אחרים. לא כן ויעודי הלאנדסמאנשאפטים: שם אופף אותו רגש אחר, תמים ועדין כעצם הימים ההם הטובלים באור יקרות. כשהוא לבדו עם זיכרונותיו, הריהו חש ממש ברחשו של המוות: כשהם מתכנסים כולם באחד האולמות, שואבים הם חיות זה מזה. יצחקו להם הבנים, אפילו על זה שגם אליהם מדבר הוא פתאום יידיש פולנית ממועכה. טוב לו בקהל הלאנדסמאנשאפטים, ואפילו אנשי ערים אחרות הם. שם חי הוא, הרשל פטאשק, שם חיה המשפחה. והנה בערב אחד כזה, הציגו אחד מידידיו החדשים לפני אדם שלא ראוהו במפגשים הקודמים.

“הרשל פטאשק?” חזר האיש על שמו. “אני שמעתי את השם הזה – – –”

“כולם שמעו”, חייך צבי ציפורי בתוגה.

“לא־לא,” אמר האיש, “אני שמעתי עכשיו, ברדיו”.

“מה־זאת־אומרת ברדיו? מישהו דיבר על המשפחה”? “רגע, כבר אני אומר לך, כבר אני זוכר, מי מכיר מי יודע. זה של הסוכנות, שמחפשים קרובים”.

רעד עבר את צבי ציפורי: “חיפשו? פטאשק? אתה זוכר מתי? מי”?

"אני אגיד לך מה אני זוכר. זה היה לא מזמן. אני הלוא מאזין יום יום לתוכנית הזאת, שנים על שנים, כן, זה היה מישהו. מישהו מאמריקה חיפש, והשם היה פטאשק. זה אני בטוח.

מי יש להם באמריקה שישאל עליהם ברדיו?

“הם שאלו על פטאשק? או זה שמם של השואלים”?

“זה אני לא זוכר”.

“ומתי זה היה”?

“לא מזמן. אולי לפני… לא, הרבה יותר, אולי חצי שנה, אפילו יותר. הנה, כבר אני לא בטוח מתי. אבל השם נתקע לי בראש מפני שגם אצלנו בעיר היה איזה פטאשק. אולי זה היה ברדיו אפילו יותר מזמן, שנה. דבר אחד אני בטוח, זה השם, מפני שכמעט כתבתי לסוכנות, אבל זה בכל זאת משפחה שלי. שכחתי מכל העניין”.

שנים לאחר שנואש מכל תקווה, בא הגילוי הזה והסעירו. אז קודם כול צריכים לשאול את המדור לחיפוש קרובים על איזה פטאשק דיברו, ושמא זה שמם והם שאלו על ציפורי. אולי בכל זאת ניצל מישהו, התגלגל לאמריקה וכבר שנים מנסה לשווא להתקשר עמנו. על הדירה בחולון ודאי שאינו יכול לדעת. גם השם ציפורי לא אומר לו כלום. הלוא רשמית החלפתי את שמנו רק אחרי שעזבו האנגלים והייתה לנו מדינה. מכל מקום, מרגיע צבי ציפורי את רוחו הנסערת, הפסד אין כאן. איך לא עלה על דעתי לשגר גלויה למדור לחיפוש קרובים, סתם כך, לשאול אם יש איזשהו פטאשק המחפש את משפחתו, אם יש אדם המחפש איזשהו פטאשק?

ד

לפני עיני מלכה מניף צבי ציפורי את פיסת הנייר שבידו ומצווח מהתרגשות:

“נו, הלעגתם עלי שאני רץ בין לאנדסמאנשאפטים ומחפש שארים רחוקים בירכתי ארץ, והנה הוכח שוב, שכלשהי תקווה יש בימינו רק בבלתי־מתקבל־על־הדעת, באחד־חלקי־מיליון. יושבים בני אדם, ומכוונים ראש סיכה שיחצה את חלל העולם ויפגע באיזו נקודה על כוכב, שגם הוא ראש סיכה, במרחק מי־יודע־כמה מיליוני קילומטרים. למה קשה יותר למצוא אחות שהתגלגלה לאמריקה? צריך רק לרצות. צריך רק לנסות כל דרך. לפני חמש שנים כתבה גוטשה לירושלים, ואילו הקדמתי לשגר את הגלויה הזאת, היינו מוצאים את גוטשה כבר מזמן. נו, אתם הלעגתם עלי, אבל אני אמרתי בלבי: לא ייתכן שמשתי משפחות לא ייוותר שריד אחד. אמרי עכשיו משהו מלכה –”

“אני פשוט לא יכולה להאמין”, מתעכרות עיניה של מלכה והיא מטלטלת את ראשה ונוטלת שוב מידיו את המכתב מירושלים: אישה בשם גוטשה דרוקר (בנעוריה פורמן) שואלת על אחותה וגיסה, מלכה והרש פטאשק, מן העיירה פ׳ שבסביבות העיר ס׳.

“זאת גוטשה”, אומר צבי ציפורי, “אין לי אפילו צל של ספק”. “אבל, צ׳ילה? מה פתאום צ׳ילה?” מפחד האכזבה חוששת מלכה לתת דרור לתקוותיה, “מה עוד כתוב כאן”? “מה כתוב? כתוב, אוונידה קארבילי, שם של רחוב, סנטיאגו. בירתה של צ׳ילה. מעט יהודים התגלגלו לצ׳ילה? אולי אחרי המלחמה, ואולי עוד קודם. הלוא היה לה איזה חתן, אולי הספיקו להתחתן ולנסוע לפני המלחמה”.

“התחתנו ולא כתבו לנו? לא מתקבל על דעתי. בכל חתן הייתה מוצאת איזה פסול”.

“היא הייתה עדיין בחורה צעירה”.

“מתי”? שואלת מלכה.

“בשלושים ותשע”.

“אומר לך בדיוק בת כמה הייתה. כשעלינו לארץ, הייתה גוטשה בת שלוש־עשרה. זאת אומרת, שבשלושים ותשע הייתה בת עשרים ושמונה.”

“זה גיל רע”? צוחק צבי ציפורי, “אני מוכן להיות היום אפילו בן שלושים ושמונה”.

“אתה חכם גדול”. עוד הם מתנצחים ביניהם וצבי ציפורי קם ומתחיל לחטט במדור התחתון של המזנון הסלוני, ובאלבום התמונות הישן מוצא את התצלום המשפחתי האחרון ששלח להם אביה של מלכה, כשנה לפני המלחמה. מלכה מביטה ארוכות בתצלום, ועכשיו אינה עוצרת עוד בעד דמעותיה. אפילו אביה, שהיה בעל טחנת קמח ואיש העולם, איזה גברתן הוא, וכל מראהו צעיר משל צבי היום. ואילו גוטשה ממש נערה, לא מבוגרת מרינה, אשת בנם הגדול.

“בתמונה היא דומה מאוד לרינה”, נכנס צבי ציפורי לתוך מחשבותיה.

“אם כך, בת כמה היא היום?”

“קל לחשב. הוסיפי עשרים וחמש. בת חמישים ושלוש”. “חמישים ושלוש”?!מלכה מליטה פניה וממררת בבכי. גוטשה היא כל השנים שאינן. רק אתמול הייתה בת־זקונים גנדרנית, והנה היא בת חמישים ושלוש בצ׳ילה, מחפשת קרובים.

“הנה, כבר”, מנסה צבי ציפורי להרגיעה, “מייד אני יושב ומחבר מכתב ארוך. עכשיו יתחדש הקשר, ומי יודע, אולי הם מתכוונים לעלות, אולי יחיה אתנו לפחות מישהו מהמשפחה”.

“כל אותו הלילה”, חוזר היה צבי ציפורי ומספר לאחר מכן, “לא עצמתי עין. מפני שחשתי במתחולל בלבה של מלכה, ששכבה בעיניים פקוחות, וכדרכה –בכתה בלי־קול”.

גם הוא, הודה בלי בושה, גם הוא בכה. לזה שגוטשה הייתה ממשפחתה של מלכה, לא היה שום שייכות לדבר. אדרבא, אמר:

“יש משהו ממידת החסד בכך שמלכה, היתומה־מאם מילדותה, שבה ומצאה לפחות אחות אחת, אחות־למחצה. היא זקוקה למשפחה יותר ממני”.

ואכן, המכתב שכתב עוד בו בערב נתן ביטוי לעוצמת רגשותיו, במלים נרגשות תיאר את השמחה שהציפה אותם כשנתגלתה להם האחות הרחוקה, אי שם בסוף העולם החדש, אף ששמחה זו, אין צורך להוסיף, מהולה באבל על כל הנפשות היקרות שלא זכו לראות את נס המדינה.

“אל תחכו אפילו רגע”, הפגיע בגוטשה ובבעלה (שיש לה בעל ושמו חוליו דרוקר, ראו בכתובת), “ושבו מיד לכתוב לנו את קורותיכם: מתי, גוטשה היקרה, עזבת את בית אבא? האם הגעת לצ׳ילה קודם המלחמה, או אחריה? ובעלך הנכבד, היכן נישאת לו? והאם יש לכם ילדים ובני כמה הם”? את כל השאלות האלה, הוסיף וכתב, שואל הוא כבר במכתב הראשון מפני שהם מבקשים לדעת הכול, ומהר. עשרים וחמש שנים לא שמעו דבר על המשפחה, ולא עבר אפילו יום אחד בלי שיהרהרו בה, והנה זו הפעם הראשונה שמכל המשפחה מצאו אוד מוצל אחד. “זו רק ההתחלה”, חתם צבי ציפורי את מכתבו, “ועכשיו, שהתחדש הקשר, לבי סמוך ובטוח שיחזק ויאמץ, והריני מקווה, מתפלל ומאמין שלא יארכו הימים ונתראה פנים על אדמת המדינה העברית העצמאית”.

את המכתב נשא במו ידיו אל הדואר המרכזי בתל־אביב ומתוך כוונה לא להאריך אפילו ברגע את הפרידה הארוכה הזאת, שלח אותו בדואר אוויר, אקספרס, רשום.

“שלא תקרה שום תקלה חס ושלום”, אמר למלכה.

אפילו דואר אוויר אקספרס אינו חוצה עולם שלם כברק, אבל כבר למחרת היום, בשובו מן העירייה, התאכזב כשמצא שהתיבה ריקה. משעברו שבעה ימים ועברו עשרה, ותשובה לא הגיעה, החלה דאגה לנקר בראשו. מלכה שתקה, יראה ממחשבותיה. מי יודע מה התרחש בשנים שחלפו מאז הגיע מכתבה של גוטשה לירושלים. הכול עלול לקרות, ומוטב שלא לתת אפילו שם לאפשרויות השונות. צבי ציפורי טלפן אל שני בניו ונועץ בהם, ותשובת שניהם הייתה אחת: להמתין בסבלנות. אך אם קצרה רוח הוריהם, ישגרו מברק.

“מברקים”, אמר צבי ציפורי, “לא שולחים במקרה כזה. ומה אם אחד מהם חולה־לב, חס ושלום, פתאום יגיע מברק! לא, זה לא”!

עברו עוד ימים אחדים ובתיבת המכתבים מצאה מלכה מעטפה מוארכת, מעוטרת בולים זרים וחותמות גדולים. בתוך המעטפה היו כמה גיליונות של נייר משי, מקופלים בשלושה, ובתוכם תצלום משפחתי על נייר קרטון. מלכה רק העיפה מבט במכתבה של גוטשה, באותיות העגולות המצוירות בקפדנות, קשורות זו לזו כשיירת גמלים, וכבר חזרו עיניה אל התצלום: אישה כבדה, שחזה השופע כלוא בשמלה הדוקה, יושבת בקצה כיסא מרופד, חרטומי נעליה מרחפים מעל לשטיח הרצפה. מאחוריה ניצב גבר צנום וככל הנראה לא גבוה, לבוש כמו לנשף, חליפה כהה, עניבה רחבה היוצאת לו מתחת לצווארון חולצתו המעומלן היטב. פניו –מה יש בפניו? –חוטם שמעיקרו היה דק וישר, אלא שבעניין רע כלשהו נשבר באמצעו והוא יוצא מזווית עינו השמאלית לעבר הזווית הימנית של פיו ובמחצית הדרך משנה כיון ויורד לעבר זווית הפה השמאלית, מעל לשפמו, שהוא כמו קו עיפרון ממש מעל לשפתו העליונה. העיניים, אומרת מלכה בלבה, קצת שקועות מדי בחוריהן. אולי מחמת האף הפונה לכאן ולכאן נראית העין הימנית כאילו פרשה לה במתכוון מחוג ראייתה של השמאלית. עוד גם רואה מלכה את שערו הדליל והמשוח היטב מסורק לאחור בקפידה טרזנית. זהו אם כן חוליו, גיסה, מצדו האחד נער כחוש, נמוך מאביו, גם הוא בחליפה, גם שערו מסורק לאחור, אלא שאינו מפורץ וקו ההתחלה שלו סמוך יותר לגבות עיניו. למי דומה הנער? לא למשפחת אבא, גם לא לגוטשה ולאמה. חוטמו אינו שבור ועיניו המצועפות משהו אינן שקועות בחוריהן, ובכל זאת יש דמיון בינו לבין הגיס, שימים רבים יעברו עד שתתרגל לחזותו.

ושתי הבנות, מצדו האחר של האב. רגע אחד מדמה מלכה לראות את גוטשה בפני הקטנה –היציבה המאוששת, הטיית הראש והחיוך הבוטח על שפתי הבובה, זו גוטשה של שנת־עלייתם, שאבא היה מכנה דרך חיבה “פונצ׳יק”, על שום לחייה המלאות כסופגניות, וכן “יאפונצ׳יק”, על שום גפיה הקצרות. גוטשה אינה עוד הבת הקטנה. היא האישה הקצרה, ששמלתה קרובה להתפוצץ עליה, שכריות שומן נרבדו על עצמות לחייה והן מעלימות את עיניה בתוך סדקים צרים, שפימתה כפולה מסנטרה, זו גוטשה, ילדת הטיפוחים… אם היא כך, ומהבגדים, והשומן, והעור חסר הקמטים, קל לראות שחרפת רעב אינם יודעים, אם היא כך, מה תאמר כשתראה אותי, שיפה לא הייתי מעודי, זקנה ממנה שבע שנים, שבע שנים של ארץ־ישראל…

רק בשוב צבי ציפורי מן העירייה ראתה מלכה שאל המכתב עצמו, ששורותיו הישרות הן מופת לכתיבה תמה, טרם הגיעה. לא כן צבי ציפורי. לאחר רגעי ההתרגשות הראשונים, ישב לקוראו ובמאמץ משותף (מתי קראו מכתב בפולנית?!) פענחו את הכתוב. תוכנו המבולבל לא היה כצורתו הנאה. את בעלה הכירה גוטשה בוורשה (איך, ומתי, הגיעה לוורשה?), וסמוך לפרוץ המלחמה נישאו וחזרו לצ׳ילה (חזרו? כוונתה ודאי לומר, שהוא בא מצ׳ילה לוורשה, אבל אם שמו דרוקר, מותר לשער שאינו מהספרדים). על גורל המשפחה לא ידוע גם להם.

“עצוב לי”, כתבה גוטשה, “עצוב לי מאוד בלעדיהם. יש לי, כפי שאת רואה, אחותי האהובה, שלושה ילדים גדולים, ואני רוצה שיידעו מי הייתה משפחתי, מה מקורי, ולפעמים נדמה לי, שאינם שואלים, שלא אכפת להם. ארנסטו, הבן, כבר בן שבע־עשרה, צ׳יליאני קטן, ואני רוצה שיידע משהו עלינו, עליכם, על המשפחה, על ישראל. עכשיו, שמצאתי אותך, מלכה, יהיה יותר טוב, אבל האמת, עצוב לי מאוד אחותי. כתבי לי מכתבים. שלחי תמונות. גם של בניכם ונשותיהם. אם יש לכם נכדים בארץ־ישראל, מקנאה אני בכם עוד יותר. בזמן האחרון מרבים אנחנו ללכת לאסיפות ושומעים על ארץ־ישראל. גם תרמנו כסף, אף שאין זה אלא מעט ממה שדרוש לכם. כתבו לנו מייד וגם אנחנו נכתוב. כמה טוב לי שמצאתי אותך, אחותי, אם גם רחוקה את מאוד ממני ואני ממך. מלכה אהובתי, עצוב לי מאוד”.

ה

בו בערב ישב צבי ציפורי וכתב מכתב, אולי הארוך בחייו. כל תולדות היישוב מקופלות היו בדברים, שהיו כמין איגרת לגולה. שוב לא היה פקיד אפור במחלקת הרישיונות של העירייה, כי אם שלוח של ארץ־ישראל. תוך שהיה עטו רץ על גיליונות הנייר, נפתחו גם בנפשו מעיינות שחרבו לפני שנים. בתיבות אשוריות הדורות ובמשפטים יידיים מלוטשים סיפר על בנו הבכור, בנציון, שבנעוריו היה בהגנה ובימי מלחמת העצמאות שירת כקצין והשתתף בקרבות המסוכנים ביותר, ועכשיו הוא עורך דין מצליח. גם על בנו הצעיר, בנימין (על שמו של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, לא שכח להוסיף) סיפר. גם חבר קיבוץ היה שנים אחדות, גם במבצע קדש השתתף וגם את הטכניון סיים בהצלחה גדולה. היום הוא מתכנן כפרים וערים לעולים הרבים שבאו ועוד יבואו לארצנו. העט רץ על הנייר, והוא עצמו רואה לפתע את כל חייו באור חדש. כשם שבמכתב אינו מרחיב את הדיבור על עבודתו בעירייה, על השנים הרבות שחלפו עד שזכו לדירתם, שעד היום רובצת עליה המשכנתא, כך מתמעט גם משקלן של כל הקטנות הללו לעומת עיקר העיקרים, תקופה מפוארת זו שהוא ובניו הם ממחולליה. לבו של צבי ציפורי עולה על גדותיו כשהוא כותב: “מי שזכה להינצל מהתופת ועוד להיות עד לתשועות ולנחמות אלה, אל יחטא בעצבות. שמחה, שמחה גדולה לכולנו”.

כך סיים צבי ציפורי את מכתבו ומעל לחתימתו הוסיף שלוש מלים עבריות:

“רק חזק ואמץ”.

שוב עברו כשלושה שבועות עד למכתבה השני של גוטשה, ימים של ציפייה מתוחה ומתוקה שכמותם לא ידעו מלכה וצבי ציפורי שנים רבות. הפעם פתחה היא בהתנצלות על שחוזרת היא וכותבת פולנית. אחרי שקראתי את מכתבך שלך, גיסי הנעלה, הכתוב בסגנונם של הסופרים היידיים הגדולים, שלום עליכם, שלום אש ואחרים, לא העזתי אפילו לנסות להשיב לכם בלשון זו, שבקיאה בה לא הייתי מימי ואחרי כל השנים האלה בצ׳ילה, מעורבת היא אצלי בקסטיליאנית ובגרמנית. אך כל זה אינו אמור, הוסיפה גוטשה וכתבה, כלפי קריאה ושמיעה: כמו בדרך מקרה נתכנסו דווקא בימים אלה אצלנו חשובי הארגון, שחוליו הוא אחד מראשיו וכל פעולתו למען ארץ־ישראל. חוליו סיפר לכל הנאספים איך מצאנו אלה את אלה והפגיע בי לקום ולקרוא באוזני הנאספים את כל מכתבך. מה אומר ומה אדבר, גיסי ואחותי האוהבים, אינכם משערים בנפשכם איזה רושם כביר עשה המכתב הזה על כל הקהל. אנשים ישבו ובכו בלי בושה, כבר היו אצלנו מארץ־ישראל קולונלים ומיניסטרים, אבל איש לא הרטיט את לב כולם כמו מכתבך. התפעלו קודם כול מהתוכן, מהדמות הנפלאה, האמיצה, הקדושה, המצטיירת מהכתוב, ועוד יותר מכך מהסגנון הספרותי הנמלץ והמרומם, הכול –וגם חוליו ואני בתוכם –בטוחים שמחונן אתה בכישרונות ספרותיים גדולים. גלה לנו את האמת כולה, צבי היקר, האם כתבת איזה ספר? היו באסיפה אנשים שהיו מוכנים להמר בסכומים נכבדים על כך, ועליך לדעת, שלסופרים קשה להרשים את אנשי סנטיאגו.

דמעות נקוו בעיניו של צבי ציפורי, והוא היה אנוס להפסיק את הקריאה עד שיירגע, מלכה ליטפה בשתיקה את ידו הרועדת. בעיני רוחה ראתה את המעמד ההוא בביתה של גוטשה בצ׳ילה, בנוכחות כל חשובי הקהל, ומין גאווה שכמותה לא ידעה מימיה החישה את פעימות לבה. כמעט על כורחה אמרה לעצמה, שיש כאן איזו נקמה –קטנה מאוד, מאוחרת מאוד –על השנים שהייתה היא משמשת את ילדתה המפונקת של אשת אביה.

“קרא הלאה,” אמרה.

המכתב כבר היה קרוב לסופו. רק עוד דבר אחד, כתבה גוטשה באותיות קטנות יותר ובשורות צפופות יותר בשולי העמוד, רק דבר אחד סתום בעיניה, והיא הייתה מבקשת שיסבירו. את מכתבו סיים במלים “חזק ואמץ”. ארנסטו, בנם, קפץ אמנם ממש לתקרה מגודל השמחה, אך אם להודות על האמת, אין חוליו והיא מרוצים מהדבר. פתאום התחבר ארנסטו לחבורת נערים מאותה תנועה, שסיסמתה “חזק ואמץ” וגם הוא רוצה להצטרף לשורותיה, אף שהכול יודעים מי הם –היא מעדיפה שלא לפרש יותר. אין היא מעלה על דעתה, כי כותב המכתב הנפלא הזה הוא מאנשי “חזק ואמץ”, אבל אם לא, מדוע חתם במלים אלה את מכתבו?! הדבר חשוב מאוד, והיא ממש מתחננת לפניו שיסייע לה להרחיק את לבו של ארנסטו מאותה חבורה.

צבי ציפורי, לא “השומר הצעיר” היה בראשו ולא תנועת הצופים ולא שום תנועה אחרת, כי אם הכתוב בספר יהושע פרק א׳. אבל עכשיו, שפירש ארנסטו את הדבר כמין חיזוק לדרך שבחר בה, ואילו גוטשה וחוליו דורשים ממנו במשתמע לכתוב גינוי על אותה תנועה, אין בלבול יוצרות זה מבדח אותו עוד. גם מכתביו הבאים לגיסו וגיסתו עתידים להיקרא באסיפות ציוניות, ואם יכתוב דבר שאינו ראוי, עלול הוא להזיק לעניין הציוני בשעה שאדיר רצונו לסייע לו במכתביו. אם עלה ארנסטו על דרך ההגשמה הציונית, ואפילו הסתפח למחנה זה שאין לבו של צבי ציפורי שלם עמו, לא הוא האיש שיטה אותו ממנה. לא ולא.

ואכן, כך גם כתב לסנטיאגו: “חזק ואמץ” שלי הוא מספר יהושע פרק א׳. ארבע פעמים נאמר שם ליהושע “חזק ואמץ”, ובכולן הכוונה אחת, שלא יירא ולא יפחד, כי אם ידבק במטרה האחת, כיבוש הארץ, “כי אתה תנחיל את־העם הזה את־הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם”. לא קלה הייתה המשימה שהוטלה על יהושע בצאתו לכבוש מולדת לתועי המדבר (וכאן שב ומנה את כל הקשיים שצריכים היו להתגבר עליהם, הוא ושכמותו, מיום עלותם לארץ עד שזכו להקמת המדינה, ועד עצם היום הזה, שגם הוא אינו עדיין אלא בחינת אתחלתא דגאולה), אולם מי שיוקדת האש בלבו ונחושה הכרתו, שזה הדרך ואין בלתו, יגבר על כל המכשולים. אף־על־פי שאני הייתי תמיד, והיום יותר מתמיד, בלתי מפלגתי, העיקר הוא בניין הארץ, ובעניין זה אין הבדל בין המפלגות. ולפיכך, גוטשה וחוליו היקרים, אעשה שקר בנפשי אם אכתוב לכם, שאיני שמח על שארנסטו עלה על דרך ההגשמה. אדרבא, שמח אני מאוד, ומעומקא דליבא הריני מברכו, רק חזק ואמץ. ולוואי ונתראה אתך, ארנסטו, פה בארץ במהרה בקרוב.

בפעם הזאת בוששה האיגרת מסנטיאגו. מראש הזהירה אותו מלכה והתחננה לפניו שלא יכניס ראשו בין גוטשה לבין ארנסטו. מה אכפת לך, אמרה לו, ומה אתה יודע על המצב שם, בקצהו האחר של העולם, ולמה לוקח את על עצמך אחריות כבדה כזאת. שתנהל לה גוטשה את ביתה כרצונה. ואנחנו –הלוא רק מצאנו אותה, וכבר אנחנו זורעים זרע של מריבה. למה מריבה? חלק עליה צבי ציפורי. הלוא היא ששאלה, ואני רק משיב. מה הפחד הנורא שנפל עליה? היום זה לא הימים ההם, ואם תשאלי אותי, לא אדע לומר לך היכן הרי החושך, פה –או בסנטיאגו. אם שמחה גוטשה בחייה שם, בין הספרדים והגרמנים, אשריה. אך ודאי אינה מעלה על דעתה –ואין את, מלכה, מעלה על דעתך –שאוציא לעז על תנועה חלוצית בישראל! מלכה נאנחה ולא השיבה. נסתיים השבוע השלישי, והרביעי, ואין מכתב. עיניה של מלכה העגימו, ואנחותיה נעשו תכופות ועמוקות יותר ויותר. בסתר לב הצטער כבר גם צבי ציפורי על שנתפס לנוסח חריף כזה וכנראה שיבש את היחסים עם האחות שזה אך נמצאה, ממש בנסי נסים, אחרי שנואשו מכל תקווה. פעמים אחדות ישב צבי ציפורי לכתוב מכתב התנצלות ופיוסים, ולא יכול היה להביא עצמו לידי כך. למה הם מצפים ממני שם? שאעשה שקר בנפשי? שאכתוב לארנסטו, שבצ׳ילה חייב הוא להישאר?

בשבוע החמישי הציצה מתוך התיבה המעטפה המוארכת ועליה הבולים המוכרים והחותמות הגדולים. את מכתבו של צבי ציפורי לא הזכירה גוטשה כלל, ומלשונו ניכר היה שאפילו כעסה עליהם שבועות אחדים, שוב היא מפויסת. היא אף הוסיפה, כי היא שולחת להם, בידי חלוצים העולים לישראל, אי אלו מתנות קטנות.

בשולי המכתב היו מצוירות אותיות אשוריות, כאילו הועתקו מספר: “דוד דודה שלום להתראות חזק ואמץ ארנסטו”. מלים ספורות אלו שימחו את לבו של צבי ציפורי יותר מכל המכתב הארוך כולו. בין האותיות קרא את כל פרשת המאבק שהתחולל בין ארנסטו לבין הוריו, מאבק שמלים עבריות אלו מעידות על האופן שבו הוכרע.

“בחור יקר הוא, ארנסטו, גם אידיאליסט וגם בעל אופי”, אמר צבי ציפורי למלכה, מעיין תוך כדי דיבור בתצלום של משפחת דרוקר, שמוצג היה לראווה מתחת לזכוכית השולחן הסאלוני. “זה בדיוק החומר הדרוש לנו בארץ. אפשר לראות בפניו גם את האצילות, גם את המבט החולמני בעיניים. ומצד שני, באף, בשפתיים, ניכר אופיו התקיף. הוא יבוא. הוא יבוא”.

ו

ואכן, יום אחד נתבשרו כי נפלה ההחלטה –ארנסטו עומד לבוא לישראל. כלומר, יותר משתי שנים היו המכתבים הולכים בין חולון לסנטיאגו, ובסדירות קבועה פחות או יותר. הכותבים היו גוטשה וצבי ציפורי, ואילו מלכה וחוליו מסתפקים היו במילוי החלל הריק בשולי הגיליון האחרון. גוטשה מתרכזת הייתה בדיווחים על כל מאורע משפחתי –הצלחת הילדים בלימודים, אירוסיה של הבת הגדולה, כרמלה, חופשות ומחלות –וכן בשאלות על המתחדש בארץ. צבי ציפורי מספר היה על התקדמותם של שני בניו, בנציון עורך הדין ובנימין האדריכל, ששניהם היו מצליחים בכל מעשי ידיהם ועולים משלב אל שלב, וכן על המתחדש אצלו ואצל מלכה, חידושים שניתן היה למצותם בשתיים־שלוש מלים. את עיקר דבריו מקדיש היה לענייני הכלל, והם היו כמין מאמרים המקיפים את כל בעיות העם והמדינה, הכול לפי הזמן: מבאר היה במכתביו את טיב הסכסוך שבינינו לבין הסורים על הכינרת, מתאר את הפעולות לאכלוס הנגב והגליל, מספר על הפריחה הכלכלית החדשה, על הצינור הגדול, על נמל אילת ועל הנמל החדש ההולך ומוקם עכשיו על חורבות העיר הפלישתית אשדוד, ובעיקר על גלי העלייה. יהודים מוסיפים ובאים, היה חוזר ומדגיש, ולכולם יש עבודה ויש מקום. להיפך, כשהיינו כאן כמה רבבות, לפני עשרות שנים, הייתה אבטלה, ואילו עכשיו רק הבו לנו עוד ידיים עובדות. בכל אחד ממכתביו מרמז היה –במישרים ובעקיפים –על עניין זה, וכשנדמה היה לו שמצא במכתבה של גוטשה משהו על כך שביום מן הימים יבואו גם הם, הקדיש מכתב שלם לתיאור ההבדל בין כאן לבין שם. שהוא כמו ההבדל שבין אור לבין חושך.

ובכל זאת באה הידיעה על בואו הקרוב של ארנסטו כהפתעה גמורה.

דווקא בעת האחרונה העידו סימנים שונים, שהנער מתרחק מן הרעיון הציוני. כבר בשנתו האחרונה בגימנסיה יצא מתנועת הנוער, ואף שגוטשה תירצה זאת בעומס הלימודים, נראה היה לצבי ציפורי שלא את כל האמת גילתה. לאחר שסיים את לימודיו, כתבה גוטשה כי ארנסטו החליט שלא להמשיך באוניברסיטה (וזה אף־על־פי שגם בניו של הדוד, בארץ־ישראל, סיימו בתי־ספר גבוהים), כי אם לעזור לאביו בעסקי הרהיטים שלו. עיון קל במכתבים גילה, שאין ארנסטו מרווה אותם נחת, והנימה המוצנעת בהם קשה הייתה הרבה יותר מזו שבמכתב שבו קבלה על עניין “חזק ואמץ”.

אך כשקרא צבי ציפורי על החלטתו של ארנסטו, שכח את כל הדברים האלה. מיד שיגר אל ארנסטו מכתב אקספרס והכריז כי ביתם ביתו, הוא יהיה להם לבן והם יהיו לו לאב ואם. יש לנו דירה גדולה וריקה, כתב צבי ציפורי, ואין לנו מה לעשות בכל שלושת החדרים. שנים עמלנו עד שהגענו לדירה כזאת, ועכשיו אנחנו תועים בין החדרים. בוא ארנסטו. יהיה לך חדר משלך. נדאג לך לעבודה מתאימה, בנינו יכניסו אותך לחברת אנשים צעירים. רק בוא.

אין לתאר את ההתעוררות שהיה צבי ציפורי שרוי בה בימי הציפייה לארנסטו, את העמל ששיקעה מלכה בהתקנת החדר, את התוכניות שרקמו, את כל התכונה. ביום בואו חיכו לו כולם בחיפה, על הרציף, ובנציון –המקורב אצל אנשי המשפט, המשטרה, המכס ושאר משרדים –עלה לסיפון האונייה יחד עם אנשי משטרת הגבולות והמכס, הורידו לפני כולם, כאילו היה אורח המדינה, לחש משהו באוזני פקיד אחד ופקיד שני, ועד מהרה כבר נמצאו כולם במכוניתו של בנימין, דוהרים בדרך לחולון. מי זוכה לטיפול כזה, ובאיזה מקום בחוץ לארץ יחצו יהודים גבול בקלות כזאת, הרהר צבי ציפורי בלבו, מתגאה דומם בבניו, בזה שניהל את העניינים בנמל ובזה שיושב עכשיו ליד ההגה. רק בקושי התאפק מלומר לארנסטו: ראה איזה דור יפה צמח לנו כאן. ראה איזה הבדל.

בהבדל הבחין צבי ציפורי, ממש על כורחו, למן הרגע הראשון. ארנסטו נראה חיוור ונמוך יותר מבתמונות, ואפילו ביחס לכתפיו הצרות היה ראשו קטן מדי. עומד היה נכלם, או אולי כמתגונן מפני איזו התקפה, סנטרו כבוש בתוך צווארון מעילו, ואילו עיניו, כשאינן מכוסות, מחפשות איזו אבידה על הרציף. בחור עדין מאוד, שבה מלכה ולחשה באוזני צבי ציפורי מה שהיה הוא אומר לה. עכשיו שתק הוא, ורק בלבו אמר: זו הפגישה הראשונה עם ארץ־ישראל והוא מצמצם עצמו ומתמעט מולה. בקרוב ירחיב אווירה של הארץ את ריאותיו, השמש תשזף את פניו והחיים כאן יזקפו את קומתו. הוא עוד יהיה בסדר. רק חבל שקשה להידבר אתו.

ארנסטו החזיק אמנם בראשו אוצר לא קטן של מלים יידיות, וגם שיעורי העברית שלקח לא היו לגמרי לבטלה, אלא שכל מלה שיצאה מבין שפתיו נשמעה כאילו היא קסטיליאנית. הנגינה הנוכרית עיקמה כל הגה, ומה שהותירה הנגינה האביד לחשו הנכלם. צריך היה לרכז את כל החושים ולהצמיד את המבט לשפתיו כדי לנסות ולפענח את לחשיו. כשביקשו צבי ציפורי שירים קצת את קולו, הסמיק עד שערו המשומן והמסורק לאחור, ונאלם דום. בנימין –זה שהחזיק בהגה והיה הופך פניו מדי פעם אל ארנסטו, שישב בין צבי לבין מלכה –ניסה לעורר את סקרנותו, לספר לו על המקומות המתגלים בצדי־הדרך, על תוכניות הפיתוח וכיוצא באותם דברים שהוא בקיא בהם, וכן לחקור אותו על אופיה הארכיטקטוני של צ׳ילה בכלל וסנטיאגו בפרט. כל מאמציו היו ללא הועיל. בראש מושפל, ידיו אסופות בין ברכיו, כאילו מעט המקום שהוא נוטל מדודו ודודתו גם הוא רב מדי, ישב ארנסטו, מרבה לשתוק וממעיט להפטיר תשובות קצרות בשפה לא מובנת ולא נשמעת. עד שהגיעו לצומת בנימינה נואש בנימין מן השיחה ומכאן ואילך לא המיש עיניו מן הכביש שלפניו. בנציון, הבן הגדול, שהוא עורך דין מצליח וכל כוחו בפה, נטל את היוזמה לידיו וניסה לעשות כמנהגו מול דוכן העדים, למשוך את ארנסטו בלשונו ולדובבו. בצומת נתניה ירדה עליו עייפות, ומכאן ואילך שתק גם הוא. רק מלכה מכאן וצבי מכאן המשיכו לנסות את מזלם, וארנסטו היה משיב להם בלחש לעז, בהנים ובלאווים רפים.

ואולם, לא צבי ציפורי האיש שייחפז להעלות מסקנות, מה גם שחודשים הכינו עצמם לפגישה זו, שצבי ציפורי ראה בה מין סמל לראשית האיחוד האמיתי בינם לבין האוד המוצל ממשפחתם הגדולה. “לא צריך לשים לב”, אמר למלכה בשעת ערב מאוחרת, אחרי שפרש ארנסטו לחדר שפינו לו ואחרי ששכבו הם במיטתם, עייפים ורצוצים מהנסיעה לחיפה וחזרה, “ניתן לו שהות לנוח מן הנסיעה הארוכה בים, להתרגל אלינו, ללמוד קצת עברית”.

“שמתי לב, שיש לו מצח גבוה, כמו לאבא עליו השלום”, אמרה מלכה.

“אבא היה כולו רחב, גבוה, גברתן”.

“מה שבעיני קצת משונה הוא שעיניו עצובות”, אמר צבי ציפורי. “בחור צעיר כל כך, ומין עצבות. ותמיד שמעתי אומרים, שהם עליזים כל כך, אוהבי־נגן, הלאטינו־אמריקנים, שרים ורוקדים”.

“מה פתאום לאטינו־אמריקני”? אמרה מלכה, קצת נעלבת. “הוא אחד משלנו. גם אתה לא מנגן ושר ורוקד. הוא בחור עדין מאוד, ואולי –מי יודע –מונח משהו על לבו”.

“זה אמרתי ככה, בלי כוונה רעה, חס־ושלום”. עיניו כבר החלו נעצמות, ולא היה רוצה לסיים את השיחה בדבר שידיר שינה מעיני מלכה. “ילמד עברית. הילדים ייקחו אותו לטייל בארץ. נמצא לו עבודה מתאימה. ועוד תראי, הוא יתרגל, כמו כולם”.

בלב ונפש התמסר צבי ציפורי לארנסטו, וכשם שבמכתביו ראה עצמו שליח לגולה כולה, הנה עכשיו היה מופקד על הקליטה. יום יום קנה את העיתון המנוקד “אומר”, ובשובו מן העבודה יושב היה עם ארנסטו, מלמדו עברית, מספר אתו על תולדות היישוב, ואפילו לקח כמה ימי חופשה, בשביל לקחת את ארנסטו לסיורים ברחבי המדינה. בנציון, שאין אדם שאינו מכירו, השיג להם הזמנה לישיבת הכנסת, והם קמו ונסעו לירושלים. צבי ציפורי עצמו לא היה בירושלים מאז ביקר אצל אותו קרוב רחוק בבית ישראל החדשה, ובכנסת לא דרכו רגליו מעולם. מזל שהספיקו לבקר תחילה בהר הזיכרון וכן לעלות לקברו של הרצל, מפני שמראה הכנסת –אפילו למלכה התבייש צבי ציפורי לגלות כל מה שחש באמת –הנחיל לו אכזבה. כיוון שהיציע היה ריק מאדם, דחקו עצמם עד שראו, כי גם ליד שולחן הממשלה וגם באולם עצמו אין אדם, להוציא את היושב־ראש, הנואם, כמה פקידים ושומרים. כדי שלא יישא עמו ארנסטו את רושם הישיבה הזאת כדבר אחרון שראה בירושלים, הציע שיעלו להר ציון, לבקר במרתף השואה. על המרתף ידע צבי ציפורי מן העיתונים, אך את דרכו למקום לא הצליח למצוא ובינתיים ירד הערב, והם חזרו על עקבותיהם וחצו את העיר כולה עד שהגיעו לתחנת האוטובוסים. צבי ציפורי לא חדל להתפעל ממראה עיניו, והיה מספר על ירושלים שזכר משנתו הראשונה בארץ. מתוך שמלא היה בגדולתם של הדברים –ההר המרהיב ביופיו, שבאדמתו נח מנוחת עולמים חוזה המדינה ולא רחוק ממנו טמונים לוחמי העצמאות, והפרלמנט שהוא כולו שלנו ולא “סיים” שורץ אנטישמים, כמו בימים ההם בפולין –מתוך זה בטוח היה שגם את לבו של ארנסטו הפך לאהבה את הארץ.

בנימין, בנו הצעיר, מתכנן היה שכונה חדשה בבאר־שבע, וכעבור יומיים לקח אותם במכוניתו לראות את הנגב. גם בבאר־שבע היה זה ביקורו הראשון, והאמת כולה –בה הודה בתוך תוכו –מעודו לא הדרים מעבר לגדרה, וגם במושבת הבילויים ביקר רק פעם אחת, כשהיה חברו־ לעלייה, ואכטנברג, חולה במחלה אשר ממנה לא קם עוד. בנימין ידע לספר גם על הקרבות לשחרור הנגב, גם על היישובים שכבר התנחלו במרחבים וגם על התוכניות הגדולות לעתיד. בכל מקום היו לו מכרים, במושבי לכיש, בקרית גת, בקיבוצים המוריקים בלב המדבר, בין הבדווים שבשפת הכביש. כל מה שאמר לו בנימין, מיהר צבי ציפורי ותרגם לארנסטו, וכל כך מסוער היה מן המסע בארץ־ישראל הגדולה, החלוצית, שבנו בנימין מתהלך בה כבן בית, עד שדימה להבחין בשינויים גדולים בארנסטו –קולו רם יותר, הליכותיו משוחררות, צורתו נשתנתה מן השמש ומן האבק. בשובם, אמר למלכה: “הוא יהיה בסדר”. רצה לומר: אני הראיתי לו מהי ארץ־ישראל, אני הכנסתיו בבריתה.

מגודל ההתלהבות ביקש צבי ציפורי לקחתו גם לצפת ולטבריה, אבל ארנסטו מלמל ואמר, כי בלאו הכי ייסע לשם, שכן חברים שהיו לו בסנטיאגו הגיעו זה מקרוב, והם יושבים באחד מקיבוצי עמק הירדן. הוא ייסע אליהם, יעבוד, יראה קיבוץ מהו, יסתובב. הודעה זו שימחה מאוד את צבי ציפורי, שראה בה אות נוסף להיקלטות ארנסטו. בינו לבין עצמו, גם רווח לו: הטיולים הארוכים ייגעו את צבי ציפורי, ויותר מהם המאמץ לנהל שיחה עם ארנסטו, שידיעותיו ביידיש קלושות היו הרבה יותר מכפי שדימה בתחילה. מלכה לא גילתה מידה דומה של התלהבת: “אל תחשוב”, אמרה לארנסטו, “שבקיבוץ מלקקים דבש. קל לא יהיה לך שם, ובעמק הירדן, אומרים, שורר חום קטלני. בחור מעודן כמוך, שיש לו מומחיות מסוימת בעסקי רהיטים, יכול היה להסתדר יפה מאוד בעיר”. ארנסטו האזין, אך ממלמוליו ראתה שלא זז מהחלטתו. “לא נורא”, צירפה בלית ברירה את קולה לקולו של בעלה, “שבועות אחדים בקיבוץ לא יזיקו לך. רק שתיזהר מן השמש ותלמד עברית”.

ז

המכתבים, שבעבר היו מגיעים מדי שלושה־ארבעה שבועות, נעשו תכופים מיום צאת ארנסטו מסנטיאגו, ובכולם ניכרה איזו נימה של חרדה מצד גוטשה וחוליו לבנם. “ארנסטו הוא לא גיבור גדול”, כתבה גוטשה, “רגיש מאוד ומכונס בתוך עצמו”. במכתב שהגיע יומיים אחרי שנסע לעמק הירדן גילתה עוד טפח: הייתה לו איזו אהבה נכזבה, והריהי חוששת מהשפעתה עליו. עד עולם אחזיק לכם טובה, מלכה אחותי וצבי גיסי, אם תעקרו מלבו “אהבה” (כך כתבה, במירכאות) זו, ותמלאוהו באותה גברות קשוחה, שילידי הארץ מצטיינים בה, כפי שמספרים הכול. רגישות מופלגת רק מקצרת את ימיהם של הבריות.

צבי ציפורי, שכבר התעורר בו חשד, שיש אישה בגו, כך טען עכשיו באוזני מלכה, ישב וכתב לגוטשה, שאין לה כל יסוד לדאגה.

“טיילתי אתו בכל ארץ־ישראל, בירושלים ובבאר־שבע, ואינך מתארה לעצמך איזה תענוג היה זה. ממש אדם אחר בדרכו להיפך לצבר גמור. כשתבואו לכאן, לבקרו, פשוט לא תכירוהו”.

אלא שלידי כך לא הגיעו הדברים. שבוע אחד בלבד אחרי נסיעתו לעמק הירדן, הופיע פתאום ארנסטו, פניו וזרועותיו שלוקות, חוטמו הארוך מתקלף, עיניו המצועפות כבויות –וכולו קודר ומשמים. הוא ישב אתם דקות ספורות, מלמל משהו לא מובן, אמר שהוא עייף מאוד, התקלח, הסתגר בחדרו ולא יצא אלא למחרת בצהריים. מלכה הכריחה אותו למדוד את חומו, אבל הטמפרטורה הייתה נורמלית, וכיוון שכך החלו היא וצבי ציפורי חוקרים אותו. בקושי רב צירפו את שברי המשפטים לסיפור שלם: הציבוהו לעבודה במדגה, ועבודה זו שברה את כל גופו. קמים בחושך ועובדים בשמש בוערת. עומדים בתוך מים מרופשים ומבטבטים בתוך זבל. הריח הזה וריח הדגים מחלחל לתוך הגוף. לימודי העברית אינם לימודים, ואפילו היו מלמדים משהו –למי נותר כוח. לא זו בלבד, שעם בני המקום לא נפגש, גם אותם צ׳יליאנים שהכיר בבית נעשו פה לאנשים אחרים.

דברי ארנסטו הזכירו לצבי ציפורי את חבלי ההתאקלמות שלו. אין עבודה קשה שלא התנסה בה, וחיים היו מן היד אל הפה, מתגוררים באיזה חדרון שכור בדרום תל־אביב, וכך עד שמלאו לו שלושים ושמונה שנים וכוחותיו החלו כלים. ואז שיחק לו המזל וקיבל עבודה זו בעירייה, שגם היא מציאה קטנה מאוד. לא על עבודה כזאת חלם, אבל מה, העיקר הוא בהרגשה שבלב, כמו שהייתה לנו כשעלינו לירושלים וכשירדנו לנגב וראינו איך נהפכו מדבר וצייה לגן פורח.

ארנסטו ישב ושתק, וכשסיים צבי ציפורי את דבריו, קם וחזר לחדרו.

מאותו יום ואילך לא יצא כמעט את הבית. הוא הביא חבילה גדולה של ספרים בקסטיליאנית, וימים תמימים יושב היה סגור בחדר וקורא, ואפילו כשביקשוהו להצטרף לביקור אצל אחד הבנים, אפילו כשביקשה מלכה שילך אתה לקולנוע, התחמק באיזה מלמול סתום. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאפילו כשהיו להם אורחים, סירב לצאת מחדרו.

משבוע לשבוע העמיקה דאגתם. בינם לבין עצמם אנוסים היו להודות, שכך לא יוכלו העניינים להימשך. אילו אך התקדם בלימוד העברית. אילו הסכים לפחות ללמוד באולפן ולסיים קורס, היו מוצאים לו עבודה כלשהי. אולי לא ברהיטים. בנציון הבטיח שימצא משהו בעזרת אחד מידידיו הרבים במשרדי הממשלה, אף שעכשיו אמר בפה מלא, וצבי ציפורי כעס על כך מאוד, שאין ארנסטו מתאים לארץ־ישראל.

“הוא טיפוס משונה”, אמר, “חלשלוש, דפרסיבי, והכי טוב שיחזור לחנות הרהיטים של אביו בסנטיאגו”.

“זה לא ככה”, אמר צבי ציפורי. “האשמה היא גם בנו, בכולנו, וגם בך. ובבנימין. סוף סוף הוא בן דודכם, ואתם, כמו זרים אתם מתנהגים”.

“ראשית, אני לא מדבר ספרדית ולא יידיש. ושנית, בכלל אי אפשר לשוחח אתו. הוא מוזר”.

אף־על־פי־כן הבטיחו הבנים, שיעוררהו להיכנס לאולפן, יטפלו בו, יסייעו לו לעבור בשלום את חודשי ההסתגלות. אחר־כך יסתדר כבר בכוחות עצמו.

אך עוד בטרם הספיק צבי ציפורי לשטוח באוזניו את התוכנית החדשה, אמר ארנסטו, כי החליט לשוב לצ׳ילה. בקרוב.

דברים אלה הכו את צבי ציפורי בתדהמה, והוא עמד לשוב ולתאר באוזניו את חבלי הקליטה שלו עצמו, להציב אלה מול אלה את הפלוסים של כאן ואת המינוסים של שם, לדרוש באוזניו את משמעות המאמר, ארץ־ישראל נקנית בייסורים. מימיו לא נראו חייו שלו נכונים, יפים, חיים שלא היה ממירם בעד שום הון שבעולם, כבשעה שעמד והוכיח לארנסטו מדוע אל לו לרדת מן הארץ. לאמתו של דבר, אמר בלבו, אין דברים אלה טעונים הוכחה, והקושי האחד הוא רק במציאת מלים שייכנסו אל לבו של ארנסטו. לא עלה כלל על דעתו, שכל דבריו נשברים אל אוזניו האטומות של ארנסטו. לכן היה המום כל כך, כשהפטיר ארנסטו כמה מלים מאונפפות ואמר: “לא, דוד, לי לא טוב פה. טוב. אני חוזר לצ׳ילה”.

ח

“טוב ויפה,” אמר צבי ציפורי למלכה בלילה, כששכבו שניהם בחושך ולא יכלו להירדם. “לא ראשון הוא שבא לרגל את הארץ וחזר כלעומת שבא, וגם לא אחרון. אולי באמת עניין של אהבה כאן, כפי שטוענת גוטשה, אף ש… מוטב שאשתוק. הצדק אתך, רצונו לחזור, בבקשה. לא מטיפוסים כמוהו ניוושע. רק שייסע כבר, מה שיותר מהר”.

“דבר יותר בשקט”, לחשה מלכה. “לא אכפת לי שישמע”.

“אני לא רוצה שניפרד בריב. ואם בכלל לא היה בא, היית מרוצה יותר? הוא לא יכול לחיות כאן. לא כל אחד מוכרח להיות ציוני”!

“לא אכפת לי אם הוא ציוני, ולא אכפת לי אם אינו ציוני, אבל בן אדם שיהיה. ואילו ארנסטו שלך, עכשיו כבר מותר לי להודות על האמת, מהרגע הראשון לא מצא חן בעיני: יש בו משהו –לאטינו־אמריקני…”

“הוא הבן של גוטשה, לא שום לאטינו־אמריקני”.

“זה ככה! עובדה! בכול רואים את זה, בכל תג ותג. קודם־כול, העצלות. הלוא הוא פשוט בחור עצל. מה רעה עשו לו בקיבוץ שנמלט משם אחרי שבוע? היה מזיק לו, אילו עבד שבועות אחדים, אילו חילץ קצת את עצמותיו המעוקמות”?

“הסתכלו עליו אתם”, אמר צבי ציפורי גם לבניו כשניסו לרסן את התפרצותו, תמהים על המהפך ביחסו אל ארנסטו. “הלוא יש בו כולו מין משהו דוחה, מנוון… האם ראיתם במה מבלה הוא את יומו? מסנטיאגו הביא אתו מין תרמוס, שהוא ממלא משקה של אינדיאנים, מאטה הוא קורא לו, וזה התענוג הגדול שלו, נועל עצמו בחדר, רוקח מאטה ויונק. ימים שלמים יושב הוא כך בחדר, יונק מאטה וקורא ספרים בקסטיליאנית. ואולי בכלל אינו קורא, אלא יושב מאובן במקומו. נועץ עיניים ריקות בתקרה, כמו לטאה. ובצורה כזאת מתכוון בחור צעיר להעביר את ימיו? מה זה, אם לא לאטינו־אמריקני”?

“מה אכפת לך שהוא שותה מאטה”, לוחשת מלכה, מתחננת לצבי ציפורי שינמיך את קולו. “אם הזמנו אותו לביתנו, והוא אורחנו, נתאפק עוד שבועות אחדים. שישתה מאטה, שיעשה מה שיעשה, הלוא אחרי־הכול, בן־אחותי הוא…”

“בעניין זה מוטב שלא אומר דבר. זו בדיוק הנקודה. התפוח נפל לא רחוק מן העץ”!

“אני מתחננת לפניך, הנח לזה עכשיו”, אומרת מלכה ושוב אינה יכולה לעצור בעד דמעותיה. “אילו הייתה המשפחה חיה, היה הכול נראה אחרת. אבל עכשיו אינני יכולה להיות בררנית. אחות אחת נותרה לי, ואיני רוצה לאבד גם אותה מחדש”.

“לכן אינני אומר כלום”,חותם צבי ציפורי, קם, לוקח את עיתון הערב ויוצא למרפסת.

שבע ביום היה מכריז, “לכן אינני אומר כלום”, ואף לרגע אחד לא יצא ארנסטו מראשו, לא חדל לגלות בו מומים חדשים. מלכה הייתה מטלפנת אל בנציון ובנימין ומבקשת שינסו הם להשפיע עליו. לא רק ביחסו לארנסטו חל מהפך, הוא כולו התהפך והיה לאדם אחר. כל השנים היו ביתו ולבו פתוחים לכל אדם, ומסתפק היה בפחות ממועט, ואילו עכשיו אי אפשר לכוון לרצונו. בשלוש הוא שב מן העירייה, ומיד הוא רוטן:

“אני לא צעיר”, הוא אומר, "כבר עברתי את הששים, ואחרי העבודה פשוט אין לי כוח. אני סחוט. הקיץ, והאוטובוסים, והרעש, זה יותר מדי. אני מגיע הביתה ואני רוצה להירגע, בשקט, בפינה שלי, קצת לנוח״ –

“בסדר”, לוחשת מלכה, שלא ישמע ארנסטו, “היכנס לחדר השינה וסגור את הדלת”.

“אי אפשר לנוח בחדר השינה. הקיר הדרומי בוער ומהרחוב מגיע רעש האוטובוסים. אחר הצהריים אני רגיל לנוח בחדר של הבנים, על המיטה שלי”. עייף ונרגז מתהלך הוא בבית, עובר מן הסאלון לחדר השינה ומשם למטבח ולמרפסת, פותח דלתות וטורקן, מתיישב, קם, רוטן, הכול שישמע ארנסטו ויידע שחדרו של איש זקן גזל. עכשיו התחיל טוען באוזני מלכה, אך בקול שנשמע בכל הדירה:

“לא נשמע כדבר הזה, ששני זקנים כמותם יפרנסו ריקא צעיר, הולך בטל, ממשכורתם הדלה. רצונו לחזור לסנטיאגו, דרך צלחה. אבל עד שייסע, ועדיין איני מבין מה מעכב אותו כאן, לא יזיק לו אם יעבוד קצת גם הוא”.

“מה הוא כבר אוכל”, מלמדת מלכה עליו סנגוריה, “מזה לא נתרושש”. כאן מתפרץ צבי ציפורי, קולו רועד והוא מדבר רתת: “יותר מארבעים שנה אני בארץ, וכל השנים אני עובד קשה ומתפרנס בצמצום. עד שהגענו לשיכון הזה, בקצה חולון! איך לא מתבייש עלם צעיר להסתובב כך, לשתות מאטה ולקרוא ספרדית ולא לשאול אפילו אם יש לנו כסף. שאלת מה עוד מעכב אותו כאן, שבוע אחרי שבוע? תגידי לו: כאן לא פנסיון”!

“צבי ציפורי, אני לא שאלתי, ולא אשאל. אולי קשה לו. אולי הוא מתלבט. הרי גוטשה כתבה, שהייתה לו איזו אהבה נכזבה. הנח לו שיחליט בעצמו”.

גם בנציון ובנימין באו לבקשת אמם, וניסו לשדל את אביהם:

“בטח שהוא בחור מוזר ומגוחך, טיפוס גלותי. אבל הלוא אינך רוצה שילך לאיזה בית מלון בחיפה ויחכה שם לאנייה. אתה רוצה שיספר בסנטיאגו, שלא קיבלנו אותו יפה? התעלם מקיומו, אבא. לא לפי כבודך להקפיד על קטנות”.

"אני קטנוני?!… אילו בא לכאן, כפי שחשבתי תחילה, כעולה אמיתי, כמי שסיים את כל החשבונות עם הגולה, כדרך שהיו באים החלוצים פעם, מפולין, לא הייתי מחלק אתו אפילו את הפרוסה האחרונה? כך אתם מכירים אותי? ולא כך התנהגנו, ולא רק כלפי בן אחות, כי אם אפילו לאנשים זרים? אבל בחור צעיר כזה, מין יצור משונה מאיזה עולם זר, גויי, ששום דבר אינו מוצא חן בעיניו, וכבר החליט שכאן זה לא בשבילו״ – – –

ובכל זאת, לימים אחדים הייתה לדברי הבנים השפעה מרגיעה עליו, הוא ממש אילץ עצמו למצוא צד זכות בארנסטו, ואפילו למלכה אמר, כי רואים שיש לו ייסורים פנימיים נוראים. אך מה לעשות, אם עצם נוכחותו של ארנסטו בדירה הייתה מקור התרגזות, שלא לומר השיחות שמנסה היה לקשור עמו. צבי ציפורי לא יכול היה לגמור בדעתו אם אמנם התעשרה לשונו היידית של ארנסטו והתרחב אוצר המלים העבריות שבראשו, או שהוא־הוא שהתרגל לבליל הלשוני שבפי ארנסטו. מכל מקום, להבינו קל היה עכשיו יותר, אלא שדווקא הבנה זו לימדה את צבי ציפורי כמה טעה בארנסטו. צבי ציפורי ציפה לשמוע מפיו על ההוויה היהודית העלובה בסנטיאגו השורצת אינדיאנים, נאצים וסתם ספרדים. אך ארנסטו סיפר על נופה ההררי המופלא, על רכסי הקורדיליירים הנישאים ממזרח לעיר, על הפארק המרהיב במקום שבנה מייסד העיר, פדרו דה ואלדיוויה, לפני יותר מארבע מאות שנה, את מצודתו, סארו סנטה לוצ׳יה, על כל הארץ כולה הנמשכת כנקניק ארוך מקו־המשווה ועד לקצה הדרומי, הרחוק והקר של היבשת, ארץ שאפילו שווייץ אינה מגיעה לקרסוליה.

עכשיו כבר הבין צבי ציפורי למה מתגעגע ארנסטו. את יופייה של ירושלים לא ראה, ומרחבי הנגב לא הרחיבו את לבו. כשהזדמנו לביתם הבנים ומשפחותיהם ויושבים היו יחד לשולחן, נגרפת הייתה השיחה, כמו מאליה, לתוך המים הסוערים – מקסם השווא של הגולה לעומת ארץ־ישראל. כל הדר בחוץ לארץ, היה אומר ומתרגם, שלא יישאר ספק בלב ארנסטו למי הכוונה, דומה כמי שאין לו אלוה. וכן גם להיפך: מונה כל מה שאמרו חכמים בשבחה של ישיבת ארץ־ישראל. רק ברגע של בדיחות דעת אמר לארנסטו, כי הוא מכל מקום כבר מובטח לו מקומו בעולם הבא. איך? כך נאמר על מי שמהלך ארבע אמות בארץ־ישראל, ואילו הוא עשה את כל הדרך עד עמק הירדן וחזרה. הזדמנות אחת לא החמיץ כדי לעקוץ את ארנסטו, ואף הכריז באוזניו, שאל הנמל לא ייסע. ללוות יורד מהארץ, זה לא!

“מה נטפלת לאומלל הזה”, היו מלכה והבנים חוזרים וטוענים. “מאות אלפי תיירים נכנסים ויוצאים מדי שנה בשנה, ואנחנו עושים הכול כדי שיבואו עוד ועוד, שייכנסו לארץ השמש הבוערת וייצאו כלעומת שבאו, ואתה, בלי ארנסטו אינך יכול! שייסע! שייסע”!

צבי ציפורי לא נעתר להם ולא התפייס. וכשהגיע יום הפרידה, קם ממיטתו, כמנהגו בכל יום, אמר לארנסטו שלום חטוף, אפילו את ידו לא לחץ, והלך למשרדו בעירייה, ולא זז משולחנו עד גמר יום העבודה. מלכה לבדה ליוותה אותו לנמל, במכוניתו של בנימין, שפשוט נכנע לה: “למרות שזו שערורייה לנסוע לחיפה כשאני מוכרח להיות בבאר־שבע”.

כשנפרדו, פרצה מלכה בבכי, חיבקה את ארנסטו בכל כוח אל לבה וביקשה סליחה ומחילה על התנהגותו של צבי ציפורי: “מה לעשות, הוא איש זקן, עם כל מיני מושגים ופרינציפים. אבל הוא אדם טוב, ארנסטו. אני רוצה שתזכור: הוא אדם טוב”. כמו לעצמה שנתה וחזרה, שמחה על השלווה שתחזור סוף סוף ותשרור בביתם.

ט

פתאום נעשתה הדירה מרווחת וריקה, בשלוש חוזר צבי ציפורי מהמשרד, סוגר עצמו בחדרו, לוקח עיתון ונרדם. בערב יושבים הוא ומלכה בסאלון, פעמים באים ידידים לבקרם, ופעמים הולכים הם לבקר את ידידיהם. שמו של ארנסטו אינו נזכר, לא בפי מלכה ולא בפי צבי ציפורי. אלא שבחלל הריק שהותיר אחריו ארנסטו אי אפשר שלא לחוש. משהו זועזע ונסדק, ולא שב להיות מה שהיה. שני הבנים טרודים בעבודתם –ואצל שניהם זו עבודה שאין לה שיעור – וכשכבר קופצים הם לביקור, עד שהם מגיעים כבר הם פורחים ונעלמים. רק עכשיו חשים כמה ריק הבית, כמה אין עוד לצפות לשום דבר.

אחרי נסיעת ארנסטו הגיעו שני מכתבים, ושניהם נכתבו לפני שובו הביתה. צבי ציפורי השיב כדרכו, ואף־על־פי שנמנע מרמז כלשהו על אכזבתו העמוקה מארנסטו שוב לא כתב בחשק ובשמחה, אלא כדי לעשות את רצון מלכה בלבד. ואחר כך נפלה שתיקה ארוכה, כאילו אבדה צ׳ילה כולה אי שם מעבר לאופקים הרחוקים, ולא הייתה. גוטשה לא כתבה, ומלכה לא שאלה. ויום אחד – חודשים אחרי שנסע, בין סוכות לחנוכה – ראה צבי ציפורי את המעטפה המוכרת מבצבצת שוב מתוך התיבה. בסכין חדה פתח אותה, שלא יינזק המכתב עצמו, התיישב על הכורסה הקלה והמתין עד שנכנסה גם מלכה וישבה לידו, על הספה.

עיניו של צבי ציפורי כבר רצות על פני השורות, שפתיו מרטטות, אך קולו אינו נשמע. מלכה מסתכלת בו, ונדמה לה שמשקפיו נתכסו איזה דוק עכרורי.

“מדוע אינך קורא בקול? מה כותבת גוטשה”? נחרדת מלכה.

“רק רגע, רק רגע”. כצפצוף מרוסק יוצאות המלים מגרונו. הוא מסיר את משקפי הקריאה, מצחצחם בממחטה, כאילו בהם, במשקפיים, יש איזה אשם. מלכה פושטת את ידה לקחת את המכתב ולראות מה יש בו, אך צבי ציפורי מקדימה ומנחית עליו את כפו הפשוטה.

“רק רגע”!

“מה קרה, ציפורי? מה היא כותבת”?

“תני לי לגמור”.

פחד השמועה הרעה משתק את מלכה, והיא מגרשת את הדמיונות הנוראים. שוב אינה מעיזה אפילו לשאול, וכמשותקת היא יושבת ומחכה עד שיסיים את הקריאה הדמומה. מרגע לרגע מתמעט בפניו הדם וגיליון הנייר רועד בין אצבעותיו. מלכה מכירה היטב את הסימנים האלה, והיא זזה מעט לאחור, כאילו להתרחק מן הסופה הקרובה לפרוץ.

“את מבינה? את מבינה”?! אומר הוא פתאום, מסיר שוב את משקפיו ומגביה את ראשו, “זה הסוף! הסוף הוא שאת מתנהגת כאחות חורגת”?

“מה”? “מה שאוזנייך שומעות. אנחנו לא נהגנו כראוי בארנסטו, את מבינה. אנחנו ביזינו אותו, התעללנו בו, על כל צעד ושעל נתנו לו להרגיש, שבנה של אחות חורגת הוא”…

“מדוע שתכתוב דברים נוראים כאלה? אין זו אמת, אתה יודע. אני אף לא לרגע אחד… להיפך… מה פתאום”?

"מה פתאום? מפני שזאת גוטשה! שמעי את המתיקות המורעלת “ואני אמרתי בלבי, שכל מה שהיה פעם נשכח ואיננו, אבד יחד עם העולם ההוא. עכשיו אני רואה שטעיתי. בארנסטו ביקשת לנקום את עלבונות ילדותך”.

“הו, אמא… אמא… אמא” בוכה מלכה, קוראת לעזרת האישה שבעודה תינוקת נטשה אותה והסתלקה לעולם אחר. יובל שנים, יותר, לא בכתה כך. צבי ציפורי קפץ ממקומו, ביקש להרגיעה. אבל היא דחתה אותו מעליה, קמה ונמלטה לחדר השינה, נעלה את הדלת והשתרעה על המיטה, מפקירה עצמה ליתמות, שזכרה הרחוק ניעור עכשיו בכל חריפותו ודקר את לבה במחטים ארוכות. היא –הבת היחידה לאם שמתה פתאום, בצעירותה, והיא אינה זוכרת אותה אלא מתצלום אחד שהיה בבית, ואחר כך האישה השנייה וכל הילדים שילדה זו לאביה. מן הרגע הראשון היא הבוגרת, זו שהכול תובעים ממנה רצינות ואחריות ועבודה, ולה אין מי שתתבע ממנו דבר, מתלבטת בין האישה הזרה לבין האב שרוב ימיו הוא יושב בטחנת הקמח ובימים אחרים הוא נוסע למקומות רחוקים. לא העבודה הקשה מיררה את נעוריה, רק זה שגזלו ממנה את תפנוקי האם, את חסות האב, את הזכות להיות קטנה. הלוא רק לזה משתוקקת הייתה, שאותה אישה תהיה אם גם לה ושילדיה יהיו אחים גם לה. רק זה…

מאחורי הדלת עמד צבי ציפורי, ידו מניעה את כף המנעול ובקול רך מבקש שתפתח לו. מלכה לא השיבה, וגם קול בכייה לא נשמע עוד. עכשיו היא ודאי כמו בלילות הארוכים, אמר צבי ציפורי בלבו, שוכבת דומם בצד אחד של המיטה, עיניה פקוחות ודמעות אילמות ניגרות על לחייה.

“מה את בוכה, טיפשה”, דיבר אליה. “ממי את נפגעת כל כך, גולם. הלוא אפילו את האדמה שאת דורכת עליה אינה שווה. כאילו אין גוטשה יודעת, המכשפה, כמה היא חייבת לך. גם על מה שהעבידו אותך שם, בשביל לשרת אותה ואת אחיה, וגם על כל מה שהיית מוכנה לעשות כאן למען ארנסטו שלה, שעכשיו אני רואה כמה הוא דומה לה: זה כל מה שהיה לו לספר עלייך, ללא־כלום הזה. די, אל תבכי, מלכה. פתחי לי את הדלת”.

משראה שכל הפצרותיו אינן מועילות, החליט להניחה לנפשה. הוא חזר אל הסאלון, ולתוך עיניו קפץ שוב המכתב הפתוח. בהחלטת פתאום נטל את המכתב, פנה לחדר הבנים, נטל את בלוק־המכתבים וישב לכתוב תשובה לגוטשה.

אם עזת מצח היא כדי כך, שישבה וכתבה דברים כאלה על מלכה, והציפורן לא נשברה אל הנייר, רשאי גם הוא לכתוב לה את כל האמת, ובלי כחל ושרק. כדאי שתדע, שהוא רק הקריא למלכה כמה פסוקים וגם אותם ריכך קצת. את המכתב כולו הוא שורף, מפני שארס כזה אסור שיתגלגל בבית. לאמתו של דבר, צריכים היו פשוט למחוק אותה מן הלב, אך כיוון שהיא כותבת, כי אמא שלה נהגה במלכה יפה יותר מאשר בילדיה שלה וכי בשעה שנסעו לפלשתינה, זאת זוכרת היא היטב, ציידה אותם בכל טוב, וזה נוסף על הכסף שנתן להם האב כנדוניה. צריך שתדע סוף־סוף, כי אף שמעולם לא קבלה ולא התלוננה, אין מלכה שוטה. אל תשגה גוטשה באשליה כאילו לא ידעה מלכה מה באמת התרחש בבית ערב נסיעתם. הלוא את טחנת־הקמח ירש אביה מאבי אמה של מלכה, שהייתה בת יחידה, והצדק והיושר היו מחייבים שבתה היחידה של האם המנוחה תיהנה גם היא מהרכוש הזה. לפחות במשהו. לא שלטשו עיניהם לרכוש ורצו להתעשר, חס ושלום. לא בגלל טחנת הקמח נשא את מלכה לאישה. הם צפצפו על הכסף, ומהרגע הראשון מוחלט היה אצלם, שעולים לארץ־ישראל וחיים בה לא מירושה ולא ממסחר, כי אם כפועלים.

“אבל אמך, שאת טבעה הכרתי גם אני”, הוסיף וכתב צבי ציפורי, “סיבבה כך את הדברים, שטחנת הקמח הועברה ונרשמה על שמה. וכשעמדנו לנסוע גלגלה עיניה למרום ופטרה אותנו בשתי כסתות, כמה כרים וקצת כלי בית ישנים. זאת האמת כולה. וגם לא בזה העיקר. אל נא תחשבי, גיסתי החורגת, שלבה של מלכה לא שתת דם על רביד הזהב ועל עגילי הזהב שנעלמו פתאום, ממש ערב החתונה, ולא מפני שמזהב היו, כי אם מפני שבהם נוהגת הייתה להתקשט אמה המנוחה. הלוא זה היה מובן מאליו, ואביה של מלכה גם היה אומר לה זאת שוב ושוב, שתכשיטים אלה שמורים לה, וביום חתונתה תענוד אותם בפעם הראשונה. וכי סבורה את שאיננו יודעים מה קרה לתכשיטים, שלא נגנבו, כי אם נמכרו, ולמי, באיזו חנות? בימים ההם היית נערה צעירה, ואולי לא ידעת כל זאת, אך אם אומרת את שמלכה נהגה בארנסטו כאילו היה בנה של אחות חורגת, כדאי שתדעי מי הייתה הבת החורגת, ואיזו ילדות הייתה לה, ואילו נעורים, פצעים עמוקים נפצעה אז, ואף שהיום היא כבר לא צעירה, ויותר מארבעים שנה חלפו מאז, טרם נרפאה מהם. נפש עדינה היא מלכה, ולבה היה מלא געגועים למשפחה. היא, כמוני, שמחה שימחה גדולה כשמצאנו אותך, וממש מאושרת הייתה כשנודע לה שארנסטו יבוא אלינו, לארץ. אבל עכשיו, אחרי כל הדברים שטפל עלינו, אינני מבין במה חטאנו לו, ואחרי כל השיקוצים שהטלת במלכה, מוטב שיינתק הקשר בינינו, גיסתי החורגת”.

מעצמו רץ העט על בלוק המכתבים, צבי ציפורי כתב וכתב, לפרטיו גולל כל מה שאירע אז, דברים שהיה הוא עצמו עד להם ודברים שנודעו לו במרוצת השנים מפי מלכה. רגשות, שדומה היה כי גוועו והיו לאבן לפני שנים, הם והעולם ההוא כולו, ניעורו בו מחדש, כצרבת חיה. שוב לא הרהר במה שנפל בינתיים, והיה דן את המתים כאילו חיים הם עדיין, משקיף על העבר כאילו הוא הווה, והוא עצמו, הרשל פטאשק, בחור צעיר, הקורע עצמו מהוויה שנואה עליו, יוצא לבקש לו חיים אחרים בארץ רחוקה.

פתאום שמע את חריקת צירי הדלת הנפתחת. הוא הגביה ראשו וראה את מלכה, חיוורת ושקטה, נושאת את חייה דומם, כתמיד. אותו רגע שכח את החלטתו להשמיד את מכתבה של גוטשה לפני שתראה כל מה שכתוב בו.

“עניתי לה”, אמר, “כמו שצריך”. “לא”, אמרה מלכה, “אל תכתוב לה כלום. כל זה לא חשוב”.

“זה חשוב מאוד. הקשיבי”.

והוא עמד וקרא באוזניה, בגרון נחנק, את האיגרת כולה. כשסיים את הקריאה, לפתה מלכה את ידו ואמרה:

“אל תשלח את המכתב הזה. יש לי אחות אחת, ואיני רוצה לאבד גם אותה. זה כבר הכול לא חשוב, מה שכתבה, מה שהיה, אני סולחת לה”.

“אבל אני לא סולח”! הכריז צבי ציפורי. “אם היא מגישה לך חשבון, אגיש לה גם אני. קודם־כול שיהיה השולחן נקי. את המכתב אשלח, ויהי מה”!

“אני מבקשת אותך, חכה לפחות ימים אחדים, ואל תשלח מכתב שלא תוכל עוד לקחתו בחזרה”.

אותו ערב הזדמן לביתם בנם בנימין, האדריכל. צבי ציפורי שרוי היה עדיין בהתרגשות גדולה, ובאוזני בנו קרא גם את מכתבה של גוטשה וגם את תשובתו.

“ומה דעתך אתה, צריך לעבור בשתיקה”?

“כל העניין הזה נשגב מבינתי”, משך בנימין בכתפיו.

“מה, למשל”? נדלקה אש בעיניו של צבי ציפורי.

“הכול. המלחמה שלך בארנסטו. מכתבה של הדודה. המכתב הזה שלך, המזכיר עוונות שאין להם היום, לפחות בעיניי, כל משמעות. את מי זה מעניין”?

“אני לא מבין אותך. היא פגעה באמא עד שורש נשמתה. אחרי כל מה שעוללו, עוד מעיזה היא לטפול עליה עלילות דברים”?

“אבל אמא סולחת לה”.

“אני לא סולח, ולא אסלח. היא מרשעת, בדיוק כמו אמה, כמו אחיה, כמו הבן הזה, שותה המאטה”.

“תמיד שנאת אותם כל כך, אבא”? שאל בנימין בשקט. “תמיד”?

“אינך מבין כלום”, התפרץ צבי ציפורי, הלם באגרופו על השולחן וניתר מכיסאו, בקומו, הפך את כוס התה שלפניו, והנוזל הפושר ניגר על השולחן ונשפך על חליפתו של בנימין. מלכה נחפזה להביא מגבת נקייה ולנקות את החליפה. צבי ציפורי רץ למרפסת המטבח והביא את מטלית הרצפה. השיחה נקטעה, ושוב לא התחדשה.

רק ברחוב, כשעמדו ליד מכוניתו של בנימין, אמר לו בנו:

“הלוא כל כך התגעגעת למשפחה שלך, כל כך דיברת עליהם וחיפשת אחריהם. מדוע אתה בהול כל־כך לנתק חוט אחד זה”?

"אני מנתק? אני? אני לא רק מתגעגע למשפחתנו, איני חדל להרהר בהם ביום, ולחלום עליהם בלילה. אתה לא זכית להכיר אותם, ואינך יודע איזה אנשים היו אצלנו במשפחה. אבל גוטשה זו, אני זוכר עכשיו, כשהייתי חתן ובאתי להתארח אצל המשפחה של אמא, הרקיחה איזו מזימה״ – – –

“אבא, אל תספר”, שיסע אותו בנימין.

“הרי אתה מותח עלי ביקורת, כדאי לך לשמוע: סיפור אופייני מאוד”. “לא עכשיו, אבא. אני מוכרח לרוץ”. הוא כבר ישב במכונית, וכאילו כדי להחריש את אביו התניע את המנוע. דרך החלון קרא: “שמע בקולי, אבא, אל תשלח את המכתב הזה”. “אני מצטער שאין לך פנאי לשמוע. אולי היית מבין מדוע אני שולח את המכתב, שהיא תדע, אחת ולתמיד, שאיננו שוטים, לא אמא ולא אני”. “אתה תצטער על כך, וזה יהיה מאוחר מדי”.

“יכול להיות, אבל את המכתב הזה אני מוכרח לשלוח”.

י

ברגע ששמט צבי ציפורי את המכתב, וזה נעלם בתיבה האדומה, הצטער על מעשהו, אבל כבר לא היה אפשר להשיב את הנעשה.

בסתר לבו טיפח תקווה, שהדברים יקבלו איזה מפנה מפתיע, גוטשה תבין ששגתה ותשגר מכתב התנצלות, ומכאן ואילך יטוהרו יחסיהם מן הזיכרונות העכורים. ואולם שבועות וחודשים חלפו, ומתיבת המכתבים שבחדר המדרגות לא שבו להזדקר המעטפות המוארכות מסנטיאגו. חודש נכנס וחודש יצא, וכבר שוב ראש השנה וסוכות, וגוטשה ומכתביה היו כלא היו. סנטיאגו כולה, שארנסטו היה מספר על ההרים הרמים שעליהם היא בנויה, כאילו שקעה ואבדה אי שם, בסוף העולם. רק כשמזעזע הרעש את צ׳ילה, או כשפורצת הפיכה באחת המדינות ההן, נצבט לבו מחרדה לגורלם של גוטשה ובני ביתה, אבל גם אז אין הוא ומלכה מזכירים אותם. לא אותם ולא את המכתבים.

בכלל, ממעטים הם עכשיו לדבר. בבת אחת קפצה עליהם הזקנה. הממונה עליו במחלקת הרישיונות כבר רמז לו פעמים אחדות, כי קרובה שעתו לפרוש לגמלאות, ומחשבה זו אינה כאילו בישרו לו שהוא עומד לצאת לחירות, כי אם שגם שעתו קרבה. השכונה שלהם גדלה במהירות ולידה צומחים בחול עוד ועוד רחובות. הרחוב שלהם היה לעורק ראשי, וביום ובלילה ממלאת המולת הרכב את אוזניו. שעות ארוכות שוכב הןא ער במיטתו, והוא יודע שגם מלכה אינה ישנה, ודומם רוקמת היא בחושך את מחשבותיה האילמות. שוב אינה נמשכת לא לתיאטרון ולא לקולנוע, וגם חוג ידידיהם המצומצם הולך וצר.

רק כשמזדמנים לדירתם הבנים והכלות והנכדים מגרשים הדיבורים וקולות הצחוק של הצעירים את רעשי הרחוב. בנציון עושה חיל בעבודתו, וידידיו הרבים, כך מספר הוא, מעודדים אותו להיכנס לחיים הפוליטיים. משרדו של בנימין עמוס עבודה, והוא מתכנן עכשיו קריה חדשה. צבי ציפורי מאזין לסיפורי בניו, והוא שואב נחת מהצלחתם, אבל בלי משים חוזרות מחשבותיו שלו לעיירת מולדתו, לבית אבא, לאחד־עשר אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו. לפתע מבחין הוא בזיק של משובה בעיני בניו, והריהו מבין שנתפס שוב בקלקלתו, בסיפור מעשה שאירע אצלם ביותו ילד, בן שש, או בן שמונה, והוא משתתק.

“זקן דומה לילד”, אומר הוא בחיוך מתחטא, ומחכה שיכחישוהו.

אך בניו אינם מכחישים אותו, ואילו הוא יודע שלא זה הדבר. בלילה, בשכבו במיטה הכפולה, הוא לבדו מכאן ומלכה לבדה מכאן, והמכוניות נוהמות למטה, בדרך שביום עובר בה הרכב השחור של החברה קדישא, יודע הוא מה הדבר:

אני האחרון, ברגע שתצא נשמתי יאבדו הזיכרונות, יאבדו החלומות. אתי עדיין חיים כולם, כל המשפחה, אבל ברגע ההוא, הרץ לעברי בבטחה, יכלו כולם.

צופר פרוע של מכונית מקיצו משנתו הטרופה. ודאי ישן, שהרי בחלומו ראה הרים נישאים, ועיר בנויה בראשם, והמוני אנשים זרים, פנים שלא ראה מימיו, ורק פרצוף אחד מופיע ונעלם בתוך ההמון הזר הזה, פניו של ארנסטו. הוא שמח לקראת ארנסטו, אך זה אינו מכירו. אתה לא זוכר אותי, קרא בחלומו. לא, אמר ארנסטו. איך לא? הלוא אני הדוד שלך, הרשל פטאשק. אבל כבר הוא ער, בחושך, בחדר השינה של דירתם, ולתוך החושך הוא משמיע תמיהה: זאת הייתה סנטיאגו?

א

תשמע מה קרה לי אצל פחח הרכב שלי, ותגיד אתה אם אדם פה בכלל יכול לדעת עם מי הוא מדבר, על מה הוא פתאום עולה ואיפה הוא נופל על סיפור, שכבר לא ירפה ממנו לעולם:

גם המלחמה הזאת, לא אחרי ששה ימים, אבל נגמרה, וכל אחד חזר לצרות שלו. אני, ברוך השם, בכל ההתרוצצויות בדרום לא נפלה משערת ראשי ארצה, וגם בני יצא מהמובלעת הסורית בלי שריטה. אבל מה, כשאין לך צרות גדולות, נהפכת גם מעיכה של ה“פרונט” לכאב לב. אתה בטח תגיד: אם ה“סובארו” נוסעת בסדר ואתה בסדר, “פרונט” מכופף זה לא חורבן הבית. כשהפחח עושה מהר את העבודה, אתה משלם ושלום על ישראל –זה נכון. אבל אם הפחח שלך הוא איציק, אתה מגיע לעצבנות כזאת, שקשה לך להחליט אם לרצוח אותו או להתאבד. וזה לא על המעיכה עצמה, שהייתה בסך הכול מזל כביר, לא נזק. הלוא בשבועיים הראשונים התרוצצתי אִתה כמו אידיוט בין תל־אביב, אל עריש, באלוזה, ציר הרוחב, טסה וחזרה, והיו לי כמה מקרים, נכנסתי להרעשה בציר מאדים, באחד הלילות היה אי־שם על הכביש המפורר בין רומני לאל עריש כחוט־השערה ביני לבין מוביל טנקים, נסי־נסים. הפגיעה עצמה הייתה דווקא סתם בחנייה, אמצע סוכות, ירח מדברי מלא, ממש ליד החמ״ל של קלמן בבלוזה. בשובי עם ערב ב“סובארו” הצהובה מטסה מצאתי לי פינה בצד איזו סוללת־עפר והתכווצתי על המושב האחורי, מנסה להירדם קצת. התעוררתי לתוך רעש נוראי, וכשהצצתי החוצה ראיתי שבינתיים התמלא כל השטח נגמ״שים, שברגע ראשון נראו ונשמעו לי כטנקים. מחשש שהמכונית תימעך בלי משים על־ידי אחת הזלדות, התנעתי אותה ופתחתי בחיפוש אטי וזהיר אחר איזה מקום־חנייה מרחוק ומוגן באמת, ובדיוק אז לקח איזשהו ג׳יפ רוורס –מזל! מזל! –מטען רך, שהיה עמוס בו נלחץ לתוך חרטום ה“סובארו” כמו לתוך פחית בירה, אלא שבו־ברגע גם בלמה את הג׳יפ שאגה פראית של כמה חבר׳ה שהבחינו במתרחש. הנזק באמת לא היה מי יודע מה, וגם חיכיתי לעוד איזו פגיעה אזרחית נורמאלית שתאפשר הגשת תביעה לחברת ביטוח, אתה מכיר את העניין. כשנפתח קו ההרקולסים לפאיד, הייתי מחנה את ה“סובארו” ליד מסוף “ארקיע” בלוד, וטס. פעם אחת שבתי ומצאתי שאיזה פורץ שבר את מנעול הדלת השמאלית הקדמית ואגב־כך גם גירד במכשיר חד את הצבע של הדלת. המשכתי לחכות. לא עבר חודש נוסף ואיזשהו טנדר נכנס לי ישר לתוך הבאגאז׳ וכופף אותו ככה, שהיו לי עכשיו נזק רציני וחברת ביטוח שתכסה אותו, ואז הלכתי לפחחיית־הרכב של איציק. איציק היה הבכור בעסק המשפחתי, ומיום שנזקקה ה“פיאט” הראשונה שלי להשתלת־פח, דבקתי בו לאהבה. הייתי קליינט טוב. במשך השנים עשה איציק כמה אלפים טובים מחברות הביטוח שלי, וחשבתי שמגיע לי קצת יחס מיוחד. קיבלתי.

אחרי יום כיפור אמרו כולם, שמעכשיו שום דבר לא יהיה מה שהיה. שום דבר, בטח! שלושה חודשים, כל שבוע היה איציק אומר:

“תבוא תיכף אחרי שבת ובַמקום אני מתחיל לעבוד על האוטו שלך, חבל לי שהסובארו יעמוד אצלי ככה, ואתה תצטרך לרוץ ברגל”.

אני בא אחרי שבת, אז הוא מתחיל לשתף אותי בצרות שלו: "אני לא מבין מה זה הסכם הפרדה, אצלנו חצי הפועלים ממשיכים לשבת בצבא, ורק עכשיו התקשר שלוימה, אומר שאצלם בסדנה האוגדתית אפילו לא מדברים על שחרור, “אבל מה, תן לי לנקות קצת את המקום, ואחרי שבת, אני נשבע לך – –”.

ככה זה הלך שבוע אחרי שבוע, בכל פעם סיפור על אח אחר, וכל סיפור נגמר באותו אופן:

“אבל מה, אחרי שבת, אתה בא, משאיר את הסובארו, יום פחחות, יום צבע, לוקח את הבובה ונוסע. מקבל אותה יותר חדשה מחדשה. הפעם זה המלה שלי”.

עוברים חודשיים, ואני אומר לו:

“איציק, זה אצלך מלה?! בכלל אין לך כבוד עצמי”?!

“זה המידל איסט פה! תשאל את קיסינג׳ר: אצל מי פה מלה זה מלה?! אבל הפעם בחיים של הילדים אני נשבע לך”.

“אני מקווה שהילדים שלך שווים לך יותר מהשבועות שלך. אחרי שבת אני אצלך”.

ב

ואז, לפני שבוע, ניסו לפרוץ לי שוב את המכונית, ושברו לי גם את המנעול הימני. כאמצעי לחץ אחרון השארתי את המכונית אצל איציק בפחחייה, והתחלתי לרוץ ברגל אחרי ההבטחות שלו. אתמול נשברתי סופית. התיישבתי אצלו ואמרתי לו: “אני לא זז עד שאני לא מקבל אח המכונית לפחות עם שני המנעולים מתוקנים”. ואיציק, בלי בושה, מנסה עלי סיפורים חדשים, מקווה לדחות אותי שוב “עד אחרי שבת”. אבל הפעם אני לא מוותר. יושב ולא זז.

כבר שלוש, ארבע, חמש, ואיציק, שנסע עם ה“סובארו” שלי לקנות איזה חלקים או השד יודע לאן באמת, לא חזר. הפועלים גמרו את העבודה והלכו הביתה, או לשפת־הים, ואני לא זז. הפעם נראה מי ישבור את מי. אני יושב על איזה ארגז לפני המשרד, אבא של איציק יושב בפנים, נכנס ויוצא.

לא הזכרתי את אביו של איציק, מפני שלמרות שגם הוא הסתובב שם מיום שהתחלתי לבוא אל איציק, היה איכשהו תמיד מהצד, קצת קופאי קצת חצרן, לא שייך. מוזר, אבל אחרי שאני מכיר אותו איזה שתים־עשרה שנה, עשיתי דווקא אתמול חשבון שאולי הוא צעיר מכפי שהוא נראה. אצלנו בארץ יש הרבה אנשים עם פנים שנראים כאילו ככה הם עומדים כל החיים, קצת כפופים, בשארית כוחם תומכים את גג ביתם, שלא יקבור תחתיו מה שבקושי הקימו מחדש. היה לו עור קמטוטי כזה, חיוור גם בשיזפונו, קוצי הזקן הלא־מגולח דלילים, כמו מכוסים אבק. ככה גם העיניים, שהשמש הישראלית הוציאה מהם את הכחול. רק השיניים חדשות, סט שלם של חרסינה לבנה. אם לא אני, היה הולך הביתה, אבל חש שהוא מבין לרוחי, לא כועס עלי, בסוף אפילו מתיישב גם הוא על איזה ארגז, אומר משהו בעברית שבורה, מסנגר על הבכור שמחזיק את העסק, איציק, מזכיר גם את שני הצעירים יותר, את שלוימה ואת עמי. כולם היו במלחמה, הוא מוסיף באנחה הנשמעת כאילו סתם, לא לעניין, וגם שלוימה וגם עמי עוד לא חוזרים כל־כך מהר הביתה. “העיקר ששלושתם יצאו בסדר”, אני אומר להבדיל בין הכעס הנורא שלי על איציק לבין המלחמה ולמרות שברגע זה אני מסוגל לעשות לו אני־לא־יודע־מה. “אם יצאתם ככה, צריך ללכת לבית־הכנסת, לברך הגומל ולתת מתנה”, עושה עצמי כזה מאמין גדול, גם רומז שיפסיק להשתמש במלחמה להצדקת התנהגותו הבלתי־נסלחת של איציק.

“איך יצאנו טוב, אם קרה לנו דבר כזה עם הבן של האחות האחת שנשארה לי?”

כבר הבנתי הכול, כבר קיללתי את עצמי שלא נשכתי את הלשון הארוכה שלי, לא רציתי לשמוע, לא אכפת היה לי מהסובארו, רק שאצליח איכשהו להיעלם. אבל הזקן דיבר כמו שהם מדברים, קצת עברית, קצת יידיש, הכול בלי מלים. זה הסיפור, שאצלנו אתה אף פעם לא יודע מי ואיפה יפיל אותו עליך פתאום. תשמע, לא מלה במלה, פחות או יותר.

ג

"שימק, האבא של הילד, זאת אומרת הבעל של חסיה, אחותי, הוא קצין גבוה בטנקים, בצה״ל מהיום הראשון עד עכשיו, ועוד קודם בצבא האנגלי, אם שמעת על הבריגאדה מארץ־ישראל שהיה באיטליה. שם, באיטליה, פגש את חסיה, וככה הם התחתנו. הוא מה היו קוראים אצלנו בפולוניה פולקובניק, אלוף סגן, פור פולקובניק, עם שניים פלפלים. זה האבא. עכשיו רוניניו, הילד, היה ילד לא־כל־כך, זאת אומרת, גם כן בטנקים, מה קוראים מט״ק, שרז׳אנט, עם שלושה סרטים, בסדר גמור, אבל לא כמו שימק, אבא שלו. גם אחרי צבא, לא מצא בדיוק מה לעשות. שימק רצה שייצא ממנו מהנדס, בעל מקצוע, משהו, ואיציק שלי גם הציע לו שיעבוד פה אתנו, אבל הילד, לבד לא ידע מה הוא רוצה. בראש שלו היה דבר אחד, אמריקה: ׳קודם־כול קצת אמריקה׳. אז שימק וחסיה אמרו: טוב, למה לא. יש לו בניו־יורק דודה, אחות של שימק, שנסעה מארץ ישראל, אמרו: ׳אתה רוצה לנסוע, תיסע, אבל את הכרטיס תרוויח, ואולי אמריקה תעשה ממך בן־אדם׳. דבר אחד עשה בשבילו שימק, התקשר עם חברים שלו שאחראים לאניות וסידר לו נסיעה בלאסט שיף מה נוסעת מנמל לנמל כמו אוטובוס מאסף, ואת הכרטיס שילם הילד בעבודה. זה יצא תיכף אחרי שבועות ולניו־יורק הגיע ביום חמישי לפני יום כיפור. נו, ביום ששי עוד הספיק ללכת עם המשפחה ל׳כל נדרי׳ ובבוקר, זאת אומרת פה כבר היה אחרי־צהריים, רק קם מהמיטה, אמרו לו: מלחמה. כל הערבים התנפלו באמצע יום כיפור על ישראל כמו היטלר התנפל על פולוניה. והילד, לא להאמין, הלוא רק דבר אחד היה לו בראש, אמריקה, אמריקה, אומר: אני חוזר. אני נוסע.

"נו, אתה כבר יכול לתאר לך לבד. אביבה, זה הדודה, וליאו, זה הדוד, אומרים לו: ׳רוניניו, ביום חמישי, אחרי ארבע חודשים בים, באת לאמריקה והיום אתה חוזר לישראל׳? זה הלוא באמת משהו נגד השכל! והילד לא עוזב: אני מוכרח, מוכרח! אומרים לו ליאו ואביבה, ׳קודם כול נלך לבית הכנסת, נשמע מה אנשים מדברים, נראה בערב בטלוויזיה, אולי כל זה סיפור לא ככה. אולי כמו היה מלחמת ששת הימים, פה אנחנו עושים למצרים איזה קונץ ועד אתה תגיע לישראל כבר יהיה הכול אויס חאסענע׳, אם אתה מבין איך אומרים ביידיש. אבל הוא: ׳לא, ולא, ולא! אני נוסע! אבא בטח עכשיו עם טנקים שלו בסיני, ואיזה פנים יהיה לי, שהבן שלו יתחבא בניו־יורק אצל דודה אביבה׳?

"ראו אביבה וליאו עם מה יש להם עסק, אמרו לו: ׳יודע מה, רוניניו, כבר אנחנו שולחים טלגראמה לשימק, שואלים, ומה הוא יגיד לך לעשות, אתה עושה׳.

"זה היה במחשבה שלהם, כל הפחות ירוויחו יום, שני יומים, ידברו עם הילד, לאט־לאט יחשוב עוד פעם איזה טיפשות ככה לרוץ לישראל.

"בא יום ראשון, הילד כל הזמן שואל למה אין תשובה, אומרים לו, ׳גם טלגראמה לוקח זמן לקבל ולשלוח חזרה, ושימק עכשיו עם טנקים שלו נלחם מי יודע איפה ואם כבר הגיעה אליו טלגרמה׳, אבל הוא, רואה בטלוויזיה תמונות מצד מצרים ומצד סורים, רואה דגל שלהם על מה קוראים קו בר־לב, רואה שבויים שלנו והכול, ומתפוצץ: ׳אני פה לא יושב במצב כזה אפילו יום׳. אז אביבה טלפנה לרמת השרון, ובטח לא היה תשובה, שימק בסיני, גם ילדים של איציק ככה, אז פתאום חסיה בעצמה טלפנה אלינו, שלא נדאג, גם עם הילד דיברה, והוא לא מפסיק לשאול, איפה זה, איפה זה, איפה זה, איפה שלוימה ועמי שלי, איפה איציק. לא יכלה לשקר: ׳כולם לקחו. כבר אתמול׳. אז הילד לבד רץ אל קונסולאט בניו־יורק, שתיכף ומיד ייקחו אותו, אבל שם אומרים, כולם רוצים לנסוע, אין מטוסים, ואם גם יהיה מקום, בשביל כרטיס משלם כל אחד מכיס שלו.

"מה אני אגיד? עד יום שני, בכל מיני קומבינציות, החזיקו אותו אביבה וליאו בטלפונים, טלגראמות, משתדלים להרוויח שעה, עוד שעה, אולי יחזור לו השכל. ׳הלוא אתה, רוניניו׳, אמרו לו, ׳כל־כך רצית קצת אמריקה, ארבע חודשים בים עבדת בשביל זה, ועכשיו ככה, סתם, גומר עם הכול׳?! והילד, כמו קיר, רק דבר אחד, עוד פעם ועוד פעם: ׳איך יכול להיות שאבא שלי עם הטנקים במלחמה בסיני, ואני פה מביט על המלחמה בטלוויזיה׳? ביום שני אמרו לילד, ׳אם אתה קונה כרטיס, אפשר משהו לסדר, כרטיס גם חזרה לניו־יורק׳. בהתחלה אומר ליאו לילד, ׳אתה רואה איך פה אנחנו חיים, רוניניו, וכסף בשביל כזה כרטיס, אפילו הלוואה, זה בשבילנו דבר לא קל׳.

"בסוף ליאו נתן כסף ובשלישי בלילה כבר היה הילד בארץ. מי שמע כזה דבר, שבן־אדם מהכיס שלו יקנה כרטיס מאמריקה בשביל לרוץ לאש המצרי בסיני?! אם צבא שלנו לא נותן כרטיס, סימן הוא יכול לגמור המלחמה גם בלי רוניניו. אבל הילד לא רצה לשמוע. מוכרח להיות עם חברים שלו בטנקים. תשמע דבר עוד יותר יפה: כבר אתה בבית, לך תגיד שלום לאמא לפני אתה הולך לסיני. אבל רוניניו, ילד באמת לא־כל־כך, שלום לא אמר, ישר נסע לקבל טנק ולרוץ לחברים שלו.

"עכשיו תשמע מה פה בישראל עושים חיים שלנו. שם בשריון כל הזמן אוספים טנקים מה נשארו מבית־הספר, מסדנאות, מפה־משם, ואבא של רוניניו שם מפקד, ותיכף יש נהג, תותחן, טען־קשר, מפקד, נותן להם טנק, אומר ׳פאהרט קינדערלאך, בכל הכוח רוצו לחזית׳, מפני איך היה המצב בסיני ביום שלישי־רביעי, אתה בטח יודע יותר טוב. כמו ששימק ככה מסתובב בלילה בין טנקים וילדים מה באו מאמריקה, מלונדון, מכל מקומות, פתאום הוא רואה ישר לפני העיניים שלו את רוניניו. שימק נהיה כולו יותר לבן מהלבנה, חשב הוא רואה ילד שלו בחלום, צעק, כמו לגרש את הטייבעל: ׳אתה באמריקה, רוניניו! מי זה אתה פה לפני עיניים שלי׳?! ׳באתי׳, עונה הילד בשקט, ׳ואני מחכה לטנק׳.

"כל טנק וכל צוות, סיפר אחר־כך שימק, תיכף יצאו לדרך, ופה, לפני עיניים שלו, הילד. משבת בבוקר חשב בלב, ׳מילא, אצלי זה כבר מלחמה חמישית, וזה גאווה שלי, אבל אם אלוהים רצה, שרוניניו בדיוק באמריקה, צריך להגיד לו תודה׳.

"אתה מבין, שימק כל כך התבלבל, שקודם כול צעק, ׳תחכה׳, ושימק, לבד סיפר לי, פשוט מרגיש איך עוד מעט לב שלו מתפוצץ בחזה, אומר לילד, כמו פקודה: ׳אתה תשב בצד, תחכה עד יהיה בשבילך כלי וצוות׳.

"אבל הילד כבר מבין הכול, מתחיל לצעוק, שכולם ישמעו: ׳איזה כלי אתה מדבר? אני מפקד טנק, ועכשיו תור שלי ואתה תיתן טנק כמו לכולם׳. אתה אל תתערב בהחלטות של מפקד׳, צועק שימק בחזרה, ׳זה פקודה. תשב בצד׳.

"ואחרי שעה או משהו כזה בא שימק אל הילד, אומר לו, ׳יש לנו פה “הייבער”, בשביל לגרור רכבים שנתקעו. קח וסע לרפידים. שם יגידו לך מה אתה עושה הלאה׳.

“אתה מבין?! אחרי הכול, אבא הוא אבא. לא לשלוח בכלל, עם כל ילדים מסביב, איך אפשר?? אז הוא חשב, עם ׳הייבער׳ זה קצת פחות סכנה. אבל הילד מתחיל לצעוק, ׳אני מט״ק, לא נהג “”הייבערים”, ומגיע לי טנק כמו כולם׳. מה שימק יעשה? הלוא הוא פוד פולקובניק, אלוף סגן, וכל ילדים מסביב שומעים. ׳קח טנק ותסתלק לי מהעיניים, שיותר אני לא אראה אותך׳. ובאמת, יותר לא ראה את הילד. ביום רביעי בלילה רוניניו כבר לא היה".

עכשיו אתה מבין מדוע אני חש, שאדם פה אף פעם לא יודע עם מי הוא מדבר ועל מה הוא עולה ואיפה יקרה לו משהו שלא יעזוב אותו לעולם?

כשחזר איציק עם ה“סובארו”, נשבע לי בחייו שהצרות שעשיתי לו אינן שוות לו את הכמה לירות, שבין כך הולכות למס הכנסה. בקושי הספיק להתקין את מנעול הדלת השמאלית, שאוכל להיכנס, לצאת ולנעול, והוא מתחנן לפני שארחם עליו. “ביום ראשון אני גומר לך אותה פיקס”, חזר איציק על המשפט המוכר. “בחיים שלי אני נשבע לך”.

הזקן השחיל את שלשלת הברזל החלודה, שמצמידים בה את שני חלקי השער, ובשעה זו של סוף היום עיניו ממש לבנות מרוב הצבע שהוציאה מתוכן השמש, מחכה שאסתלק סוף־סוף עם ה“סובארו” כמו שהיא.

“החיים שלך”, אמרתי לאיציק, “שווים בעיניי יותר מהשבועות שלך”.

גם בנוגע ל״יתר הגָזָם“, דהיינו לשארית ימי בעולם הזה, אין לי עוד שום דרישות והריני מוכן ומזומן לחתום כאן ועכשיו על הצהרה, שמרגע זה אני חשוב כמת ולא אצא עוד מפתח ביתי עד שיישאוני מתוכו, רגלי תחילה –הוסיף אותו קול שבראשו לטעון בלי שום הפסקה לפני כיסא הכבוד גם כשלחצם של הנדחקים לתוך ה”שֵׁרוּת" הדף אותו שוב ושוב לאחור, וגם כשנמצא פתאום לפני דלתה הפתוחה של המונית, נקלע לתוכה כבכף הקלע, ראשו וכתפיו מתחככים בגגה, ילקוטו נחבט אל ברכי שלושת המרפקנים במושב האחורי המרווח, ימינו נאחזת במסעד המושב הקדמי, ספק מתיישב ספק נופל על האיש האמצעי שביושבי הכיסאות המתקפלים, גם אז עמד בנדרו: אין אני נאחז בקרנות המזבח ועותר לפניך, מְחֵנִי־נא מספר החיים בזה ובבא, ורק חסד אחד אל תמנע ממני, לכבוד שמך עשה, שלא אצטרך עוד להיטלטל לבית החולים אלא כלוא בחדרי אשב, הרחק מגסי נפש מבוהמים אלה, הצוחקים עכשיו למשבתי ואצבע קטנה אינם נוקפים לחלץ את מסעד המושב שעודו מקופל תחתי, הרחק מהריחות הרעים הממלאים עד עילפון תיבת פחים לוהטת זו, ואם אמנם בשמי השמים משכנך ואינך ההעדר המוחלט בריק האינסופי, עשה ברחמיך הגדולים, שאפילו לשוב בדרך השפלות זו לביתי השמם, לא ייגזר עלי.

ממש כשם שאיזה כוח סמוי נשאו לחלל המונית, כך פשטו עכשיו ידיים לא נראות וחילצו מתחתיו את מסעד המושב המתקפל, והוא נמצא פתאום יושב על הכיסא הצר והקשה, גבו נשען לאחור וברכיו נוגעות בגב המושב הקדמי. כל כך רווח לו, שפעימת הכאב הלא נפסקת בחלל בטנו התופחת בשבועות האחרונים, הזיעה שנספגה בבגדיו, היו כלא היו. ילקוטו נח על ברכיו, ועליו מגבעת הקש הישנה, מאזין לנאום הלא־נפסק בראשו.

אלא שאז נסגרה בטריקה רמה דלתו של הנהג, ובטלטלה רבה ורעם מנוע־הדיזל שעטה המונית קדימה. כשניסה להיאחז במשהו, מיששה ימינו את זה שברגע האחרון נדחק גם הוא פנימה, חייל המילואים שסכךעליו מאימת הבריונים שהתפרצו לראש התור, ובזכותו, כנראה, הצליח סוף־סוף להיכנס. האבק שדבק בשער חייל המילואים, בפניו, במדיו המהוהים ובנעלי הצבא השחוקות, מלמד שהוא מגיע ישר מתמרון של צה״ל, או חס ושלום מקרב דמים. כיוון שזה שבשמאלו התרווח כאילו הוא הנוסע היחיד, נאנסו הוא והחייל בנותר, כלומר, החייל דחוק בין הדלת לקצה הכיסא, התרמיל הגדול שבין ברכיו לחוץ בין חזהו למושב הקדמי.

“סלח נא”, המיש מעט את גופו הכואב עוד משהו שמאלה, עד שנמצא הוא יושב בין שני המושבים המתקפלים, הצירים הזיזניים בבשרו. אך הוקרתו את הלוחם, שחיצוניותו מכסה על אותה תופעה מופלאה שתיאר שופמן בסיפורו “השניים”, הפכה את כאבו, אם יותר כאן משחק לשון, למטבע קשה. כשהפנה ראשו אל החייל כדי להודות לו, נדמה היה לו שבין ריסיו המקומחים מרקד בעיניו ניצוץ קונדסי. אומה דלה וענייה אנחנו, ומונדירים, ציצי זהב וכפתורי כסף אינם בשורש מהותו של צבאנו. ישראל היא אפוס, לא אופרטה. ואף־על־פי־כן, את שבר בת עמי באה מלכות זו לרפא, ובמובן הרוחני־נפשי לא פחות מאשר בזה החומרי־גשמי, להמציא מזור לקלקולי הגלות ועקמומיותיה ולהשיב לעולם ולעצמנו את כבודנו כבראשונה. לפיכך צריך היה שישראל תפגין מהפכה קיומית כבירה זו גם בהופעתו החיצונית של צבא העם, בחזות נאה, מגוהצת, כן, גם מצוחצחת, חזות שתקרין הוד מלכות, תעורר כבוד ויראה. הן יש משהו נפלא בחייל עברי המפיל פחדו לא פחות מסרדיוט רוסי, פולני, או ליטאי. לא שיהיה כאחד מהם, חס ולשלום, אלא שכך תעורר כבוד השררה העברית בעיני העולם, וחשוב אולי מזה, בעיניהם של שבטי ישראל שנקבצו משבעים גלויות, ערבוביה בלי כל הרגלים משותפים, לא נימוס, לא דרך ארץ, לא יחס פנימי לסדר, לניקיון, להוד ולהדר. ביני לביני מותר לי להחמיא לעצמי ולקבוע, שברעה חולה זו הבחנתי בימים האידיאליים כביכול, לפני העלייה ההמונית, מאז זעזע אותי המפגש הראשון בגימנסיה עם צברינו החמודים, שעליהם נכון היה לברך לא בורא פרי הארץ, אלא בורא פראי הארץ. מפראות זו החרידה, ושגיתי בזה, שלא שיגרתי לבן־גוריון מכתב אישי מבוסס ומנומק היטב, והסתפקתי בהעלאת העניין בוועד אגודת הסופרים, וכדרכי בכל עניין ועניין ביטלתי דעתי ונכנעתי לרוב, האומר על הכול אמן סלה. אינני גדול כאותם יושבי גדר המומחים לאל־תעשה, אך היום רואה כל מי שאינו מן הצבועים, עד כמה כרסמו אנשי גם־זה־וגם־זה את עוצמת הספרות העברית. אוי, כמה שייך חשבון הכדאי לפיחות הגובר במעמדה! מציאות של שקר החן והבל היופי, זו שכולה אבק וזיעה ומרפקים, חטפנות וחשפנות ושבעים מיני סורסית, דינה שתהיה לשמיר ושית. באין צורה, אין תרבות.

אף אני עצמי לא חף מחטא זה. מה מנע בעדי לכתוב ולחתום, פשוט, יעקב גומא, הקטן בסופרי ישראל, אם לא למטה מזה, סתם ר׳ ישראל, יהודי, ציוני, מורה. הן אפשר שמכתב כזה היה עושה רושם על בן־גוריון ומעוררו למעשים, שאפילו אותם חכמים גדולים בעיניהם מתחילים להבין, שתיקונה של הוויה אספסופית זו הא בנפשנו? הנה, רק תמול־ שלשום אמר הרמטכ״ל בכבודו ובעצמו, שחייל שאינו חובש כומתה היום, עלול חס ושלום להתרשל בקרב בשעת מבחן. ומדוע לא כתבתי? לא מתוך ענווה, או מרוב צניעות, אלא משום שלא ניצחתי את העבד שבי, כדברי אנטון צ׳כוב. נפש כנועה, זה יעקב גומא.

הנה איך העזו היום ב“קופת חולים”, במצב בריאותי, בגילי, בשרב כזה, לתת לי טופס 17 ולומר לי להגיע בכוחות עצמי לבית החולים, אוטובוס אחד ואוטובוס שני עד כיכר המושבות, ושוב העמידה בשמש הקופחת, בקהל המרפקנים הזה, וכבר לא באוטובוס, אלא במלכודת הפחים הבוערת הזאת, ושני הזיזים האלה הנעוצים בבשרי, כאילו לא די לי באותו כאב החותך ועולה מאותו מקום שמעל לרווח בין המושבים ועד למפתח הלב. נפש כנועה, זה אני. הן כל אדם אחר, לא “אדם במעמדי”, סופר ידוע פחות או יותר, מורה ותיק, איש לא צעיר וידוע חולי, אלא סתם חבר, שהרופא מצווה עליו לנסוע מיד לבדיקות בבית החולים התורני משום שנפיחות זו של הבטן וכאב חותך זה אינם סובלים עוד כל דיחוי נוסף, היה מתריס מיד ובלי גינונים של טכס:

“אם כך, דוקטור, שלח נא אותי מיד באמבולנס! ולא מפני שאני רגיל לתבוע מה שלכל עסקנסקי, עסקנסון ועסקנוביץ, בלשונו של עגנון, ניתן כמובן מאליו, ובמקרה כשלי לא היו נזקקים לאמבולנס משום שנהגם האישי היה מסיעם במכוניתם הצמודה. לא, דוקטור. משום שבשעה שעיסית את המקומות הכאובים בגופי ראית בעיניך את מצבי. אני דורש אמבולנס!” כך היה מדבר אל הרופא, בלי היסוס קל שבקלים, אחרון החברים…

״אדון גומא״ –

לשיח הלא־נפסק שבראשו נכנס עכשיו שמו כנקישה רמה בדלת ועוררו. לא, אין זה קול מדמיונותיו. איש המילואים שלימינו הוא שקרא בשמו והוא המצניע עכשיו חיוך משונה בזוויות פיו, מתחת לזיפי זקנו שלא מעט שיבה זורקה בו. רק עכשיו הצטלל משפט, שאמר לו שכנו קצת קודם:

“נוח לי גם ככה, אדון גומא.”

גומא? הביט יעקב גומא כחושד שמא בכל זאת שומע הוא שוב קולות ערטילאיים, מנין לו שמי?

“אתה לא זוכר אותי, אדון גומא”. לא כשאלה, גם לא כתמיהה. כחד חידה.

״זוכר״ –רוצה לומר, אולי הוא אחד מאלה הניגשים בתום ההרצאה אל המרצה, מציגים לו איזו שאלה, תוחבים לידו צרור סיפורים, ולא נעים לומר לו, שאיני זוכר את פניו. כלומר, מה פירוש, אחד מאלה? שנים על שנים אין לו הרצאות כאותן שנתן בשנים ההן לעשרות, אולי למאות, ברחבי הארץ, להוציא פה ושם באיזה חוג פנסיונרים, איזה בית אבות. שומעים כמו החייל הזה, הגם שאף הוא שוב אינו ילד, אינו זוכר משום שאינם נראים בהרצאותיו. ובכל זאת, אם איש הצבא הזה אינו מחליפו באיזשהו סופר מאלה שתמונותיהם מופיעות לאין קץ בעיתונים ובטלוויזיה, מה צר יהיה אם היכרות, או הכרה, זו תישמט מידיו.

“אל תגלה!” ביקש יעקב גומא, כשנדמה היה לו שהנה עומדות השפתיים הסדוקות לגלות את הסוד. “את הניצוץ החצוף בעיניים אני זוכר”.

לתימהונו פרץ החייל בצחוק רם וקרא: “חם! חם!”

“חם מאוד”, מלמל יעקב גומא לא כדי לקבול על השרב המתיש ועל אדי הדלק המטשטשים את המוח, אלא כאילו בזה מתרחבת היכרותם, אבל הפנים החצופות לא הרפו:

“חם זה כמו במשחקי הילדים, אדון גומא, אתה מתקרב לתשובה, מאוד”!

לרגע גאה בו כעס על הפמיליאריות, שמרשה לעצמו הבחור, משחקי ילדים הוא משחק אתו?! ובכל זאת, מי הוא? רחוץ, מגולח, בחולצה לבנה, בן כמה הוא, ארבעים, לא, פחות, אולי שלושים וחמש?

“אחד מתלמידיי היית!” קרא בקול מנצחים, כאילו זיהה אותו באמת.

“יוצא מהכלל, אדון גומא!” הגיב החייל בהתפעלות, אלא שמיד צירף לכך שאלה שנייה: “אתה גם זוכר איפה למדתי אצלך? ומה היה שמי”?

איך יוכל לזכור?! בין אינסוף גימנסיות קטנות במושבות הארץ ובתל־אביב ובנדודים כמרצה, כילה את השנים הפוריות בחייו, ואת פראי הארץ שהאכילוהו מרורים כגמול על עמלו לחבב עליהם את ספרותנו, העדיף שלא לזכור. בקובנו, עוד בטרם הוסמך להוראה, זכה לראשית פרסומו הספרותי, ושם נראו בעיניו הכתיבה, ההוראה וההגשמה האישית כפניה השונות של אותה מהות ציונית. גם בימיו הראשונים ממש בתל־אביב זכה בדבר מה שאין דומה לו, בברכתו של ביאליק, שאף פרסם בהבלטה פרק מתוך “חרבונים”, הרומן שעמד בימים ההם בכתיבתו. ביאליק הסתלק, ואילו הוא גילה עד מהרה שהכול בארץ־ישראל קדושים והכול נהרגים על פת לחם וממיתים איש את אחיו על קמצוץ כבוד.

“האם אינך מצליח להיזכר, אם לא במקום ולא בשם, אדון גומא, באיזה משהו מיוחד הקשור בי?” הוסיף ושאל החייל כשהתארכה שתיקתו.

“מי שהיה בו משהו מיוחד באמת שוכן כבוד בלבי, אבל מי ששימש ארבעים שנה בהוראה, מהן יותר משלושים פה בארץ־ישראל, יתקשה לשמר בראשו את כל אלפי הז׳וליקים – –”

העתודאי לא צחק לשמע עקיפה שנונה זו שעקף את השאלה, ורק מבין השמורות המעופרות נורה לעברו זיק קר, סרקאסטי, אפשר לומר, ואיזשהו זיכרון לא טוב ניעור בראשו של יעקב גומא. כבר תוך כדי השמעת אותו משפט ליצני, חזר שוב מה שהרפה ממנו מאז פרש מההוראה, את היגויו המובהק שמע הוא עצמו כאילו נכנס לתוכו צפצוף זר, אותן שי״נין ליטאיות שהיו משעשעות את ראשי העץ שם לפניו, העמרמים המסלסלים סלסולים מזרחיים עמומים, שראה בחזונו הקדוש ברנר, הוויית הקוצים של הציונות המתגשמת. מהותם הפנימית של דבריו אינה חודרת כלל אל מתחת לעורו אכול החמה של שכנו במדים המרופטים והמרובבים של מילואי צה״ל, והוא מאזין לו כאילו היה אחד מליצני הרדיו, ששמם פרח ברגע זה מזיכרונו, אולי כדי לחקותו בערב באוזני אשתו וילדיו כדרך שעשו מאחרי גבו בשנים ההן פראי המושבה:

"מי סהיה ביי מסהו מיוחד באמת סייכן כבוד בלבי, אך מי ססימייס ארבעים סנה בהוראה, ובהן ייתר מסלייסים בארץ׳־ישראל, יתקסה לסמר ברייסו את כל אלפי הזוליקים "

ובאותו רגע ידע!

“אתה, בחור, גורשת מהגימנסיה”! שמע עצמו יעקב גומא מתיז בקול רם כלפי העתודאי, זוקף תוך כדי כך אצבעו בתנועה שראשיתה איום זעוף וסופה אות לניצחון.

“חם מאוד”! התפוצץ סוף סוף צחוק רם מבין שפתי העתודאי. “בוער”!

“שמע נא, ידידי”! רק עכשיו הסיר סוף סוף יעקב גומא את משקפיו כפולי העדשה, שהלכו ונעכרו, ובהתרגשות מירק אותם במטלית הכותנה הצהובה ששלף מכיס חולצתו, ובעודו מביט כמו מבעד למלמלה כהה בפני תלמידו לשעבר, הצטלל להפליא זיכרונו החזותי המובהק –סגולת יסוד של כל מספר ריאליסטי, תמונתי, היינו מספר אמת, סגולה שמבקרי שקר מסוימים לא מצאו ב״חרבונים", הרומן שביאליק לא זכה לקוראו בשלמותו, וממש ראה את הנער בטור הימני, זה שמתחת לחלונות, אי שם באמצע, אותו קונדס שירד לחייו בשאלות סרק ושיבש את מהלך הרצאותיו, שנהג לקוראן ישר מתוך מחברותיו השחורות, מחברת לכל משמרת בספרותנו. הוא לא חש עוד בחום שמפיקה תיבת הפחים. בזיעה הרוחשת מתחת לבגדיו, באדי הדלק השרוף הצורבים את גרונו. איזו חיות חדשה החישה את מירוץ דמו. ואם כי לא בבית־ספר אחד ולא בכיתה אחת שתו החיות הקטנות את דמו בשלושים השנים ההן, הטיל על הכף את כל זיכרון המחבר ואינטואיציית המספר, וקרא:

“בגימנסיה רוטשילד, ידידי הצעיר, למדת! והיית, אדוני, ז׳וליק איום ונורא”!

“אני הגבר!” הרכין העתודאי ראשו כמו לפני כס־המשפט, מודה בכול, ומלא השתאות: “ואני, אדון גומא, מוכה תדהמה. איזה זיכרון”!

“זו סגולתו היסודית של המספר”, שמע עצמו יעקב גומא משמיע באוזני תלמידו לשעבר, שלפני רגע ניחם את נפשו: “לאצור מראות, קולות, ריחות, פנים, אנשים”.

ולמרות סגולה נפלאה זו שבורכתי בה, הוסיף הקול שבראשו, חיכתה את יצירתי הבצורת. ביאליק ראה מה שטמון בי, ואילו התפרסם “חרבונים” בעודו בין החיים, היה הכול מתגלגל אחרת. אבל הסריסים הכניסוני אל מתחת לחופתם, אם אפשר לומר כן, לפי השגתם, דרך הסירוס. העניקו לי את צלב הברזל דרגה חמישית, מפרסמים רצנזיה משלי על יצירת אחד מהם פה, ציור ספרותי משלי שם, הכול במשורה, טיפין טיפין, מושיבים אותי בוועדות שופטים שפרסו פרסים להם, בוחרים בי לוועדות כבוד שהוציאו את כתביהם. את מחלפותיי לא גזזו כלל, אלא הניחו לשתי צרותי, ההוראה והעסקנות שתתלושנה, זו את השחורות וזו את הלבנות, ואשאר קרח מכאן ומכאן, אכן, בוראי חנן אותי בסגולות המספר, ורק טבעי הנפסד היה בעוכריי. שוב עלה הכאב החותך מהמקום שבין שני הכיסאות וננעץ כמחט במפתח הלב. לא רק הבוקר, בקופת חולים, ניצח בתוכי העבד. סיבתו של התקף אחרון זה, בלי שום ספק, בישיבת הסיכום של ועדת הפרס. אמנם, אך זה עברתי את השישים, אבל ראשי הליטאי אינו מניח לי לשגות באשליות. בקרוב יוגשו לפירעון כל השטרות ואדרש לשלם במלואו את מחיר חיי הפרישות שכפיתי על עצמי, לא אישה, לא ילדים, לא בית של ממש, חיים מן היד אל הפה, ההרצאות הלא נחוצות ביישובים נידחים, הכאב הלא־מרפה על הניצוץ שכבה עם הביקורת על “חרבונים”, קורי השיממון ההולכים ונטווים סביבי. בוועדת הפרס ישבתי לא כנפש מתה, אלא כאדם חי, וכל עוד בחיים חייתי צריך הייתי להכות על השולחן ולומר:

“בבקשה, יפסוק הרוב, אך זכותי להסתייג ולתבוע שיירשם בפרוטוקול: פרס ביאליק ל׳כל כתבי׳ הזה של אחד משולחיכם –לא באל״ף רבתי”!

אילו כך נהגתי, רושם הייתי לפחות באותו פרוטוקול את שמי לא עוד בזנב השמות המפורסמים, המפורשים, לא כאיזה “ועוד”, איזה “ואחרים” אנונימי, כמו “כל הנערים” בשמחת תורה, אלא כמכה רמה על שולחן הספרות, כעיכוב קריאה:

“יעקב גומא הצביע נגד. יעקב גומא לבדו הוקיע את דרכי השמור לי ואשמור לך. יעקב גומא תבע, שפרס מכובד זה יינתן לכישרון מובהק בראשית דרכו דווקא, על ספר ביכורים מצוין”.

אבל העבד שבי נכנע לרוב, הצביע בעד ה“כל כתבי”, וזו המחט העולה עכשיו מלמטה וננעצת במפתח לבי.

“אתה מרגיש קצת לא טוב, אדון גומא”? הגיע כמו מרחוק קולו של העתודאי, נכנס לתוך השיח הפנימי, שבלי משים שקע בו שוב. יעקב גומא ננער, בימינו הרכיב את משקפיו, שמסגרותיהם התיישבו מאליהם בחריצים שחרצו בפניו ואת שמאלו העביר על מה ששרד מרעמתו הגדולה ועל עורפו הנוטף ממש זיעה. אצבעותיו שחורות הציפורניים של האיש הצעיר נגעו בגב כפו הבהירה אחרי ששבה ונחה על התיק. איזה רגש של קרבה אנושית עבר כחשמל בכל גופו.

״אדון גומא״ – –

“זה רק החום. ואדי הרעל שבאוויר”, וכדי להפגין את מלוא צלילות זיכרונו, הוסיף "לימדתי בגימנסיה רוטשילד עד לפני שמונה־עשרה שנה, ואתה היית בוגר אחד המחזורים האחרונים, אולי האחרון״ – –.

“לא שבתי לגימנסיה, אדון גומא”.

“מה פירוש, לא שבת? הן לא לצמיתות גורשת. זה היה עונש משמעתי, אני זוכר, הוצאת לשבוע”.

“לחודש, אדון גומא”.

“ובשל עונש זה לא שבת עוד לספסל הלימודים”? שאל, חש כאילו נס מתוכו כל הדם. מה עתיד הוא לגלות על עצמו בדיוק עכשיו, בדרכו לבית החולים?

“העונש היה חלק מהסיפור. היו סיבות יותר רציניות. יצאתי לעבודה, לעזור בפרנסת המשפחה”.

קצת רווח ליעקב גומא, ובכל זאת חשוב היה לו לעמוד על סודו של הבחור.

“מה אני עושה”? שוב ניצת אותו זיק בעיני תלמידו לשעבר, שהוא בבירור אותו בן שש־עשרה, קטן, רזה, חסר מנוחה, עיניים חצופות ולשון ארסית, גם עכשיו נשמע ספק חומקני ספק חכמני:

“כל מיני דברים”.

“כלומר”?

“עובד בהוראה”.

״אתה –מורה"?!

כלומר, בכל זאת, מאוחר יותר, שב ללימודים. מי היה מאמין, שמכל הנסים מההוראה כמו מהמגפה, דווקא הוא?! פה, אם כן, הסוד. נו, אם כך יוצא אני מפגישה זו בסיפוק ידוע, שיש בו מהמתיקות הכפולה של חצי נקמה וחצי נחמה.

“וגם כותב קצת”.

כבר פרדס כץ לפניהם, ובעוד כמה דקות התחנה שהוא יורד בה, בית החולים. איזה יובש משונה כיווץ את גרונו וברכיו הדחוקות אל מושב הנהג רטטו:

“כותב, מה?”

“סיפורים. בעיקר”.

“כותב, או גם פרסמת”? שאל יעקב גומא, נזהר שלא להיכשל בלשונו, הן בזה כל ההבדל שבעולם. מי לא כותב?! הנה הוא עצמו, בתוך כל המועקה והכאב, ישב אמש לכתוב סיפור שהבשיל בראשו, אלא אפילו לא נשלח היום לבדיקות, אפילו סיים לכותבו, ספק רב אם היה מעז לשוב ולהתנסות במה ששנים הוא נזהר מפניו, להציעו לאחד התיישים הצעירים הפוסקים היום בכתבי העת ולהיחשף להשפלה, או לצרפו לקבר האחים במגירת שולחנו.

“אני לא כל כך צעיר, אדון גומא. אתה זוכר נער בן שש־עשרה, מאז עברו כמעט עשרים שנה. כן, פרסמתי”.

עד היום, בתאווה חולנית שאינה יודעת שובעה, קורא הוא כל מה שמתפרסם, וכיוון שאין שולחים לו, גרטיס, ספרים וכתבי עת לביקורת, עושה הוא בספרייה העירונית, תר כאסטרונום אחר איזה כוכב חדש במוספים, בירחונים וברבעונים, כמו גם ברשימות הספרים הנדפסים חדשים לבקרים, ואין לך שם הנעלם מעיניו. אם אך יזהה הבחור את עצמו, יידע מיד גם מה כתב.

אלא שאז התחוור ליעקב גומא, שבעצם אינו יודע מה שמו של החייל, אף אינו מצליח להיזכר בשם הנער שפגע בכבודו ואשר כעונש הורחק לחודש מהגימנסיה. כדי שלא תתגלה חרפתו זו, החליט להמר על העובדה הידועה, שרבים מהסופרים עברתו את שמותיהם ואת שאלתו ניסח בלשון חיווי:

“אבל את סיפוריך אינך מפרסם בשמך אז, בגימנסיה”.

“נכון, את סיפורי פרסמתי בשם משפחתנו החדש, העברי”.

“לא היה לי ספק בדבר”, לא הצניע יעקב גומא את התפעלותו מעצמו. “אינני מתיימר להכיר כל מה שכותבים, אבל כל מה שנדפס, אני קורא. ומה שמך עכשיו?”

הגם שאך־זה מירק את עדשות משקפיו, כיסה אד הזיעה את עיניו, והכול יחד, גם השרב הכבד שהוא ממש מחותל בו גם חרב הכאב המתהפכת בתוך גופו, היה לתחושה, שהנה הוא פשוט נמוג ואובד בחלל ספוג אדי הדלק. כמו מתוך עילפון, לחש:

״לא יכול להיות – –"

“מה לא”, שמע ממרחקים גדולים את קולו של הסופר הצעיר,

“מה לא יכול להיות”?

וכמו להיווכח שכל זה אינו הלוצינציה, העלה באצבעות ימינו את משקפיו למצחו ובכוח נקש בזווית המסגרת. הפגיעה הייתה חדה, גשמית. כל זה, אם כך, קורה במציאות ממש. הוא חזר והרכיב את משקפיו ונעץ מבטו בשכנו אגב מלמול:

“לא יכול להיות, שאתה מי שנאבקתי למענו רק לפני ימים אחדים”.

“אתה מה, אדון גומא? מה למעני”?

ממרחקים עצומים דימה יעקב גומא לשמוע את הצחוק המתקלס של הפרחח בעל העיניים החצופות והלשון הארסית, המפתה אותו בתמימות מעושה לשוחח עם הכיתה על הרומן פרי עטו, שמצא בספריית המושבה, וכמו בשגגה מסרס סירוס זדוני את שמו, לא “חרבונים” אלא “חירבונים”, ומתוך איזו קנוניה פראית ונטולת רחמים, שתכננה הכיתה מראש לבזותו, חוזר תלמיד שני, ושלישי, על הסירוס המבזה עד שהוא מאבד את עשתונותיו וממש רץ בין שני טורי הספסלים לעבר הנער הצנום בעל החיוך המיתמם והעיניים האכזריות, תיקו המרופט בידו והוא חובט בו בסמיות חושים, חובט על ראשו, על פניו, על חזהו, והנער אינו מסוכך על עצמו, אינו מתכופף, רק אומר בתימהון קר:

“אם היה המורה אומר שזה לא חירבונים אלא חרבונים, הייתי תיכף אומר חרבונים, לא חירבונים– ––”.

“זה פשוט לא יכול להיות”, חזר יעקב גומא, עיניו העייפות מזהות בזה אחר זה את הפרדסים ומבני התעשייה בשפת הכביש, אינו הוזה בהקיץ. שרק יעמוד לו כוחו להגיע על רגליו שלו לחדר המיון.

המונית נעצרה סמוך לשביל המוליך לחצר בית החולים. הסופר הצעיר פתח את הדלת ושלף עצמו החוצה, הוא ותרמילו הגדוש, כדי לפנות דרך ליעקב גומא, שהמיש עצמו בקושי ברווח הצר שבין הכיסא המתקפל לבין מסעד המושב הקדמי. בקצות נעליו גישש באיזה חשש עד שהציבן על החמרה החולית, היוקדת. ידיו לפתו את התיק ואת הכובע וחיפשו איזו אחיזה, ובהתאמצות רבה גרר החוצה את מלוא כובד משקלו, אך במקום שיזדקף ויתחיל לפסוע לעבר חצר בית חולים, התנודד תחתיו. עד לאותו רגע עמד הסופר הצעיר מהצד, אך אלמלא זינק עכשיו ותמך בו, היה יעקב גומא מאבד את שיווי משקלו ונופל. “אלווה אותך פנימה, אדון גומא”. “לא”, נהם יעקב גומא כמעט בזעף, ועשה מאמץ נוסף לזקוף את קומתו, אלא שבתוך כך נשמטה מגבעת הקש והתהפכה על העפר האדמדם. בניסיון לצוד אותה שינה יעקב גומא כיוון והחל להתכופף אליה, ושוב אחזה אותו הסחרחורת. הסופר הצעיר שחרר עצמו מתרמילו ובידיו לפת את הזקן.

“אני רק מלווה אותך עד לדלת, זה הכול”.

“לא”! יצא קול יבש מגרונו, עשה ניסיון נוסף להתכופף אל המגבעת, אך בזריזות הצליח הסופר הצעיר להרפות ממנו, להגביה את המגבעת ולשוב ולתמוך בו. בתנועות לאות ניער יעקב גומא מעליה את העפר וחבָשָּׁה באופן שירדה עד מעל לעיניים. בינתיים החלו שלושת הנוסעים שבמושב האחורי לזרז בקולי קולות את הנהג שיתחיל לזוז כבר, והנהג מצדו דרש מהסופר הצעיר, שיחליט תיכף אם הוא חוזר או יורד.

“סע!” קרא הסופר הצעיר וטרק את דלת המונית בצלצלי פחים.

“הניחני לנפשי”, מלמל יעקב גומא. “אתה ממהר לביתך, ואני, רק אתעשת ––” “זה ייקח לא יותר משני רגעים. באמת לא נורא”.

אלא שנהג המונית גם הוא טרם זז ממקומו ובמחווה של התחשבות הכניס ראשו בין הנוסעת שלימינו והשמשה הקדמית וצעק לעבר הסופר הצעיר:

“צ׳מע המפקד, אני לא נעים לי להשאיר אותך פה על הכביש, אבל ככה זה לא עניין – –” “סע, חביבי, סע, סע, הכול בסדר גמור, תודה רבה”!

דברי הסופר הצעיר הניחו את דעת הנהג, והוא לחץ על הגז וברעש גדול ובצחנת דיזל שרוף נעקרה המונית ממקומה.

לבדו החל יעקב גומא משתרך, צעד אחר צעד, לעבר שביל האספלט, מתעלם לחלוטין מהסופר הצעיר הצמוד אליו מאחור, נכון להשתחרר מתרמילו ולזנק אל הזקן העקשן. כך עד לקיוסק, שלפניו היה איזה שטח מוצל. שם עמד יעקב גומא, הסב ראשו לאחור ושפתו התחתונה, שעכשיו הייתה משורבבת כלפי מטה הרבה יותר מאשר בשנים ההן, רטטה כמו בחיוך. בצד הקיוסק היה ספסל שאולתר מגזעו של אחד האיקליפטוסים, אשר נעלמו לפני שנים. יעקב גומא התיישב ובניע ראש רמז לסופר הצעיר שיצטרף אליו.

“לפני ימים אחדים התכנסה לישיבת סיכום הוועדה שהייתי חבר בה, וכיוון שהדברים יתפרסמו ממילא, אומר לך בפשטות: חבר שופטי פרס ביאליק. יושב הראש וחבר שני החליטו מראש להעניק השנה את הפרס לכל כתביו של – –(ונקב בשמו). כבר אמרתי, אני קורא הכול וכמעט את כל הדברים החדשים, איני אוהב. לפני חודשים אחדים יצא רומן ראשון של סופר שאיני מכירו, אבל בכישרונו הוודאי הבחנתי מיום שקראתי, לפני יותר מעשר שנים, את סיפורו הגדול הראשון”, והוא נקב בשם הסיפור וכתב העת שבו פורסם, וברגע זה ידע הסופר הצעיר מה יאמר:

“והנה, על הענקת הפרס השנה לספרך החדש, נלחמתי כארי. זהו ספר יפה עד מאוד. מי היה מאמין, שאתה הוא בעל הספר, ואני הוא שמצאתיו ראוי”.

בשל איזה פגם במערכת התותבות, או משום ששקעו חניכיו, היה משהו לא נינוח בדיבורו ואותה שפה תחתונה, שהסופר הצעיר זכר אותה היטב מהגימנסיה, השתרבבה עכשיו קמטוטית, מפרכסת, מיובשת. בכוחות עצמו שב ועמד על רגליו, חבש מחדש את מגבעת הקש, את ילקוטו הגדוש לקח בשמאלו, ואת ימינו הושיט לסופר הצעיר.

“מכאן אני מבקש ללכת לבדי. כשאמרתי לך, שנלחמתי כארי, לא דייקתי. מפי בני דורך שמעתי אמירה זו, לחם כארי ונפל כזבוב. עכשיו, שיודע אני מי אותו סופר צעיר, צר לי שבעתיים על שגם הפעם ביטלתי דעתי מפני דעתם של אותם שניים. בזה, לפחות, דומה אני לצ׳כוב. באחד ממכתביו כתב, שעדיין לא הצליח לשרש את העבד שבו. גם לא עמדתי על זכותי, שיירשם בפרוטוקול בעד מי הצבעתי אני. הייתי נזכר לפחות כמי שהכיר ראשון בכוח המספר הנפלא שלך. חבל.”

בצעדים קטנים, בלי להחזיר את פניו אל הסופר הצעיר, החל פוסע בשביל האספלט, סוליות נעליו יוקדות מתחת לרגליו. ועוד בטרם נכנס בשער החצר, שמע את קול אותו ליטאי ספקן שבראשו תוהה אם פגישה בלתי סבירה זו אכן התקיימה, ושמא לא היה כל זה אלא עוד פרכוס נואש של דמיונו המתפורר. אילו העלה את הדברים על הכתב, היה לו סיפור טוב. אילו. אם גם אשוב ואצא בשער זה שאני נכנס בו, אולי גם אכתוב אותו. לקבר האחים שבמגירה.

פתחתי את הדלת וראיתי את אבא. ראיתיו ומיד ידעתי – משהו אינו כשורה. ולא רק מפני שאין זה מדרכו של אבא לבקרנו בערב-שבת. מראה פניו, עמידתו המהוססת בפתח אמרו, כי לא רק לדרוש בשלומנו בא. שהרי – כאן עיקר מיהותו של אבא. הכול יורד עד לבו וכל היורד עד לבו נשקף מפניו. בעוד שלוש שנים, לערך, כבר יהא בן חמישים, ואולם בזכות אור-פניו הקָנוֹם, הממותח על עצמות-לחיים צרות, חטובות, בזכות פיו הנשי המרטיט עם כל משב קל ברוח העולם, בזכות עיניו שתמיד רואות הן משהו, תמיד צוחקות הן או בוכות או רוגזות או שמחות – נדמה שחוט-נעוריו יתמשך עד לזקנתו. כמה יפה לראות את פניו, שכל עננה, כל רוח מצויה, כל שעה משעות-השמש, באות לנוח על פניו, כמו על פני הים.

אך אותה שעה, בפתח ביתי, נראו פניו – וגם שפתיו וגם עיניו – כאילו שכבת טין יבשה עליהם. מיהרתי לנשקו על לחיו ולהכניסו אל תוך הבית. מזגתי לו תה ופרסתי לו מן העוגה שהביאה אמא קודם כמה ימים, ואחרי-כן משכתי שרפרף וישבתי בצדו.

ישר מבית-החולים הוא בא, אמר מביקור אצל שרגא. שרגא הולך ומצטמק, אמר, הולך ונשרף, ויד הרופאים קצרה לרפאותו. אין הם יודעים לא מה מחלתו ולא מה עושים כדי לנצחה. “ואני,” הוסיף אבא ואמר, “ואני סבור, שפשוט כשל כוחו מן הסבל. די. די לו בשלושים השנים שעבד, כחמור. הרי בעין רואים איך הולך הגוף הזה ונשרף. כבר השחיר כולו ויבש, כזמורה של הדרים אחר הגיזום.”

אבא נאנח ובחש את התה בחישה חדגונית, שכל תכליתה להסב את הלב אליה. אני שתקתי והבטתי בפניו האפורים של אבא, ופתאום נדמה היה לי, שעליו, על אבא מערים כאן המוות. אבא דודו של שרגא הוא, אף-על-פי שבאותה שנה נולדו ויחד הלכו ל“חדר”. אבל מה יש, אמרתי בלבי, עד כדי כך? חודשים רבים מוטל כבר שרגא על מיטתו ולא אחת אמר לי אבא עצמו, כי אבדה כל תקווה. לא, אמר לי לבי, דבר אחר הוליכוֹ בשעה זו לביתי. צריך הוא לגול משהו מעל לבו. אבל אני לא דחקתי עליו – ננערתי, חייכתי חיוך קונדסי ואמרתי לו, שיש לי קושייה יפה בשבילו.

אבא אוהב-ספרים גדול הוא, ובעיקר דברי חקירה, פרשנוּת ודרש. כמה מבני-דורי החלו בעת האחרונה לרגום זה את זה בפסוקים, אף-על-פי שסוד גלוי הוא, שלא עולמנו הם ולא בהם כוחנו. אף לא אני. אלא מפני שיודע אני נטיית-לבו זו של אבא ומפני שאוהב אני לשמחו הריני שומר בשבילו כל מאמר יפה וכל קושייה חריפה, בעת שהם מזדמנים לי. “בספר שמות, בפרשת משפטים, בפרק כ”ב," פתחתי, כמי שנהירים לו שבילי מקרא כשבילי השוק הקטן, “כתוב: ‘אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים: אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכּר בגניבתו.’ עד כאן הכתוב,” אמרתי והנחתי כף פשוטה על הספר הפתוח. “ובכן, כתוב זה כולו מוקשה ומבולבל. מה עניין ‘שלום ישלם’ שבפסוק השני? מי ישלם? והרי הוכה ומת. ומה פירוש ‘ונמכר בגניבתו’? הגווייה? לבית-הספר לרפואה? ואם גם נאמר שהמילם ‘דמים לו’ אמורות בממית, שוב מה פירוש ‘שלום ישלם’? הרי דמים בתנ”ך לעולם דם ולא ממון. ועוד, מה זה ‘ונמכר בגניבתו’?" בנשימה אחת הטחתי באבי את כל הקושיות ונשתתקתי, מצפה שיראני את כוחו.

ואבא, ברגע שפתחתי נתמתח כולו, הזדרז להרכיב על חוטמו את משקפי-הגיל וזוויות-שפתיו החלו לפרפר באותה עירנוּת-נעורים האהובה עלי כל-כך. כשסיימתי לקח את הספר ושב לקרוא את אותם הפסוקים, חזר וקרא, אחת קריאה שתוקה ואחת בקול ובניגון. ברק-הנחושת שב לפניו, פרודות-הזיעה הזעירות שביצבצו על אפו ואשר קודם היו ליאות, עכשיו אמרו דבקוּת והתעצמות בתורה. בעיני נראתה הקושייה גדולה וחמורה, ואילו אבא יישבה מהר, ועל דרך הפוגעת במסורה, היינו על-ידי שהעתיק את חלקו האחרון של הפסוק השני לסוף הפרק שלפניו. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לאבא, שיש כאן פגיעה במסורה, אך הוספתי ואמרתי כי גם פרשנים שומרי-מסורת הלכו בדרך זו ובכך גרמתי לא נחת-רוח גדולה. הצלתי לו את שני הכתרים, את כתר החקירה ואת כתר האמונה. יושב היה מפויס, שתה את התה ואכל גם את פרוסת העוגה של אמא. ואז התחיל לדבר בסבא. כפותח אבא לספר בסבא יודע אני כי שוב נשמטת הקרקע מתחת לרגליו, ששו נעלבה נשמתו העדינה, נשמת הילד, איזה עלבון קשה. אילולא רחקתי כל-כך ממשפחתנו, ממש עקרתי עצמי מתוכה, בוודאי היו מספרים לי שאני הוא סיבת עצבותו של אבא, שבשלי פרץ ריב בינו לבין גדליה, בכור בני-אחיו של אבא, ואולי הייתי מונע ממנו שנה שלמה של צער ועוגמת-נפש. אבל את האחים לא ראיתי ואבא עצמו כל-כך כבד עליו כנראה העלבון שעלב גדליה הן את כשרונותי והן את כבודו של אבא, שכל אותו הזמן לא סיפר לי אפילו ברמז על דבר ריב זה. ואפילו עכשיו פתח, כדרכו בשעות אלה, לדבר בסבא.

“אבא עליו השלום,” אמר, “ודאי היה תלמיד-חכם וירא-שמים, אבל לא מפני זה הריהו עמוד-האש ההולך לפני בדרך-חיי. כבר עשרים-ושבע שנים אני בארץ וכעשרים שנה עברו מיום שנפטר אבא מן העולם, ועדיין לא הועם זיוו. זה כוח-האהבה שהיה בו. אם אהבת ישראל ואהבת האדם בכלל היא הדרך ליראת-שמים אמיתית היה הוא שלם בתכלית השלימות. ומידת הענווה שהיתה בו. את מצוות ‘הצנע לכת עם ד’ אלוקיך' קיים במלוא מובן הצו הזה. ועם כל השתדלותו להסתיר את מעשיו לא הצליח להסתיר את הנוגה הגדול ואת זוהר נשמתו…”

אבא היה מדבר ומוסיף, משתהה קצת, גורף בסכין את פירורי העוגה שנשרו על השולחן, מערם מהם ערימה קטנה, מעלה אותה לצלחת וממשיך. ואני האזנתי לדבריו וכמו בכל פעם שדיבר בסבא ואני הירהרתי בענוות-נפשו, עלתה גם עכשיו, חריפה וברורה, אותה תמונה רחוקה, כשהשגתי לראשונה כי סבא אמנם מת וכי במותו מת משהו בביתנו.

מנורת-הנפט ניצבה על השולחן, כמין בזיך גדול שמשפך זכוכית ירוק חבוש עליו. שני פמוטי הכסף הגבוהים זלגו נטפי-חלב. צלחות המרק כבר עמדו ריקות ורק פליטת-אטריות דבקה בהן. אבא הניח מרפקו על השולחן והיה מזמר “צור משלו אכלנו”. בידו האחת החזיק את סכין-הלחם הגדולה וקצב בה קצב למזמור ומפעם לפעם היה מזרז אותי בתנועת-יד שאשיר גם אני, או מעיר את אמא בהגבהת-קול. אמא ישבה ממולו, על שפתיה משוך חיוך רפש, כמו מתוך חלום, אישוני עיניה נמשכים להיסתר מתחת לשמורותיה הצונחות וראשה מיטלטל לכאן ולכאן, כראשו של נוסע ברכבת. כל פעם שהגביר אבא קולו, או היכה בכוח על גב השולחן, היתה אמא מגביהה שמורותיה, מכריזה שאינה ישנה ומיד שבה ומצניחה אותן. הסכין עולה ויורדת ואני רואה את כף-ידו של אבא, שאצבעותיה ארוכות ודקות ופלומת-שיער כהה עוטה אותן. כששב אבא מן העבודה משח ידיו יפה בשמן והסיד נעלם. כעת שב וביצבץ בסדקי העור ובשורשי הציפורניים. עור הכף, בין הבוהן לאצבע, היה מבוקע עד לבשר האדום. מביט הייתי בידיו ותמה, שאינו כואב אלא לופת את הסכין, מכה בה בכוח על השולחן ושר. איני יודע אם הגיע אבא לסופו של המזמור, או הפסיקוֹ באמצעו, אך פתאום היה שקט ורק את יבבת הרוח ואת ציוץ ציריו החלודים של התריס שמעתי בגבי כרוחות-רפאים. פחדתי ונדמה היה לי, שאבא מאזין, דרוך ומרוכז, לאותם הקולות. אך הוא רק שקע במחשבות. ופתע הביט באמא ושני הנרות היבהבו בעיניו היפות. הוא אמר לה, שנזכר בשולחנו של סבא. ישיבתו של סבא בראש השולחן, אמר, היתה ישיבת מלך וכשהיו מזדמנים סביב שולחן זה כל הבנים והנכדים, היתה זו ממש מלכוּת. אור כזה. ושמחה כזו. תחילה נראה היה לי, שאין אמא מאזינה, שכן את עיניה לא הגביהה והיא הוסיפה לנענע בראשה. אך כשסיים, אמרה, שאת השולחן הזה לא יראו עוד לעולם. גם שם אינו כבר, אמר אבא, השולחן הזה. האזנתי ולא ירדתי לסוף כוונתם – איזה פסול מצאו בשולחן שלנו, שהיה גדול וכבד והוא ושתי המיטות והספה מילאו את רוב החדר. ואז דיבר אבא על מותו של סבא. איך ייתכן שסבא מת. תמונתו היתה תלויה על קיר הצריף, מעל לספה שלי. החזרתי ראשי והבטתי בתמונה. היה לו זקן קצר ושחור ועיניים אפלות, כלכולנו. התמונה תלויה היתה בחבל על מסמר ונוטה מעט לפנים, וכך נדמה היה, שהוא נרכן אלינו. הבטתי בו ורציתי לדעת במה ניכר שהוא מת. ואותו רגע הרעידוני חריקת-כיסא ופרץ-בכי. ראיתי את אמא ניתרת ממקומה, עיניה הקטנות, דלוקות-הריסים, היו מוצפות דמעה והיא רצה אל המטבח. אבא קם ויצא אחריה ואני נשארתי יושב לבדי אל השולחן. הנרות כבר הותכו לגמרי וזנבות-הפתילות צפו כנמלים שחורות בחלב הנוזל ומעליהם היבהבו השלהבות בקול נפץ. צללים קפצו ונתארכו על התקרה. קירות הצריף היו בקועים במקומות רבים והרוח צרה על כל הבקעים ונשפה נשיפות חדות וקרות כסכינים. נתמלאתי אימה, קפצתי ממקומי ונמלטתי מהחדר. אמא היתה עומדת ליד פתיליית-השבת שאורה צהוב ויותר משהוא מאיר הוא בורא צללים, ואבא היה מדבר אליה חרש. בעניין שהרבו לדבר בו בביתנו – בפולין. אמא היתה מנענעת בראשה ומקנחת חוטמה בקול גדול ולא נעים ואחרי-כן אמרה אותו פסוק שהיה מיירא אותי ימים רבים מאז, ואשר אולי בשלו נחרתה כל-כך התמונה הזו בלבי והיא עולה תמיד בדבר אבא על סבא: “לא ניסע כבר לבקרם. כולם ימותו כך, אחד-אחד, ואנחנו לא נראה אותם עוד.”

ועכשיו ניצבה תמונה זו לנגד עיני ורגע חזרתי להיות אותו ילד נרעש שמלפני קרוב לעשרים שנה. אך בו ברגע הייתי גם הבן הגדול, המפוכח, המטה אוזנו לדבריו הנרגשים של האב ומבקש, בסקרנות נטולת כל מתח רגשי, לגלות את סיבתה של הרגשת העליבות והיתמות והגעגועים לשלימותו ולסמכותו של סבא, אבי-אבא.

“בזכות מה,” הוסיף אבא ואמר, “בזכות מה מכובד היה על הכול? רק בזכות מידותיו התרומיות. ועל-כן היה קודם כול בעל השפעה נעלה בבית. הוא היה ראש-המשפחה, במלוא מובן המלה. לא היה אחד הבנים עושה מעשה – ואפילו במסחר, שלכאורה לא הבין בזה כלום ­– בלא שייוועץ תחילה בו. מפני כך האציל אבא מרוחו על העיירה כולה. ואם תמצא לומר, הרי שדבר זה, שאבא היה אבא ואמא אמא ודוד דוד, שהמשפחה היתה משפחה, דבר זה הוא שנתן לנו את הכוח הגדול להתקיים…”

במקום זה נשתתק אבא. עכשיו, ידעתי, הגיעה שעתו של הנמשל. עכשיו גם ניחשתי מהו. שוב נפל איזה ריב במשפחה, ודאי בינו לבין אחד מאחד-עשר בני אחיו היושבים בארץ. שכך אמר ­– דוד היה דוד ומשפחה – משפחה! סבא שלי העמיד ארבעה-עשר ולדות חיים ורוב בניו כוח-ההולדה שלהם יפה היה ככוח אביהם. ואולם מכל המשפחה הפורייה הזו לא נותרו אלא בניו של האח הבכור, משה דוד. אחד-עשר בנים ובנות היו לו וכולם הגיעו לכאן. ראשון עלה שרגא, לפני שלושים שנה. איך הגיע לכך, נער כמותו, בן שבע-עשרה, יוצא איזו עיירה נידחת, איני יודע. מכל מקום, הוא עלה ואחריו עלו, בזה אחר זה, כל אחיו. עמהם עלה גם אבא, שבן-גילם של בכורי האחים הוא. צעיר-אחיו היה, ואילו הם בני בכור-האחים ובין זה לזה הפרידו יותר מעשרים שנה. במצב-דברים לא רגיל זה נוצרו שאלות דקות מאוד של יחסים בין המעלות השונות בהיררכיה המשפחתית, שאלות שהגעישו הרבה רוחות במשפחתנו, משפחה שטיפחה מאוד את הקשרים בין בניה.

אבא הוסיף לשתוק וגם אני החשיתי והמתנתי.

“רצוני לספר לך משהו,” אמר אבא לפתע, בעוז-רוח בלתי-צפוי. “הנה אנחנו פה מדברים על משפחה… משפחה, שבגולה היתה יסוד-קיומו של עמנו… ופה ­– מה נשאר מכל זה! שום דבר. הכול נחרב. הרי לילות, לילות שוכב אני ומתייסר על הדבר הזה. חובט אני בידי על ראשי ושואל: איך, איך זה הצמיחה משפחה כשלנו, שבה היה כל אחד מוכן למסור את נפשו למען חברו, איך זה הצמיחה מין עשב שוטה כזה, מן אינג’יל… לא דרך-ארץ, לא כבוד! עיניו רק לבצעו… סוחר חשוב. ומבין גדול. מה שהוא מבין – הרי אפילו פסוק עברי כצורתו אינו יודע לכתוב עד היום הזה. ופתאם הצמיח כרבולת ונעשה מבין גדול. אפילו מומחה לציור נעשה… מתהלך לו בגרון נטוי ומתנשא על כולנו!”

“גדליה?” שאלתי. עכשיו אנו מגיעים לגוף המעשה. מכל האחים נפנה רק גדליה למסחר. לקח בתו של סוחר-צבעים אחד, לקח בית-מסחרו של חותנו ונעשה סוחר גדול בעיר.

היו אצלך?" נדרך אבא.

“מי?” “מן האחים.”

אמרתי לו, שאיש לא היה אצלי, אבל מעצמי הבינותי שבגדליה דברים אמורים.

“אני באתי כדי לשאול בעצתך,” אמר. “וגם לספר לך מה אירע. האמן לי, את עיני לא יכולתי לשאת מפני הבושה…”

פרטי הסיפור שהשמיע אבא באוזני לא נאמנו עלי כבר ברגע אמירתם. עם כל רוגזו ביקש גם עכשיו לטהר את גדליה בעיני ולהמתיק משהו את חריפות הדברים שהטיח הלה. יתר על כן, איזה קול אמר לי, שכל ההקדמה הארוכה הזו לא באה אלא מתך רצונו של אבא להתפייס עם גדליה, למרות מה שפתח בדברי מלחמה. לפיכך, מתוך שמכיר אני את בני משפחתנו, את שיחם ואת שיגם, שמעתי דבר מתוך דבר ושיחזרתי לי, ביני לבין עצמי את המעשה כהווייתו:

באותם הימים, כלומר, שנה קודם לביקורו של אבא, הצגתי את תמונותי באחת הגלריות הקטנות של תל-אביב. היתה זו תערוכת קבוצה, תערוכה ראשונה שהשתתפתי בה ואין לומר שהציבור יצא מכליו מרוב התלהבות, מכל מקום לא יותר מבכל תערוכה של צעירים. אבל אדם אחד היה נרגש מאוד מכל המאורע הזה – אבא. כבר עם הופעת המודעות הראשונות בחוצות העיר ומתוכן מאיר, בין שאר שמות, גם שמי – אבדה מנוחתו. אך ביום הפתיחה החגיגית, כשראה את הקהל הנכבד והנורא שהצטופף בתחומה הצר של הגלריה – חישב לבו של אבא להתפוצץ מעוצם רגש. ואחר-כך עיכבוהו אנשים ברחוב המושבה ושאלוהו, אם באמת אני הוא אותו צייר צעיר, שאת שמו ראו במודעות, אם באמת בנו של אבא הוא. אלא שעדיין לא הגיע שבוע גדול זה בחייו של אבא לשיאו. פתיחת התערוכה היתה בשבת וביום שישי שלאחריו, בשעת צהריים, פגש אבא, בתל-אביב, ליד כיכר-המושבות, את ידידו פייגיס המורה. פייגיס פגשוֹ בשמחה ומיהר לפרוש את העיתון שהחזיק בידו ולהראות לו מה כתב מבקרו האמנותי של העיתון על הצייר הצעיר שמואל לרמאן, “שבתמונותיו מעוררת תשומת-לב הנחת הצבע הלירית והאינטימית המשלימה באופן מפתיע את הקו הנועז והגברי, הכמעט-אגרסיבי של האמן הצעיר.” איני יודע אם ירד אבא לסופה של הערכה זו, אני בטוח שלא קרא מה נאמר שורה קודם לזו ושורה לאחריה. וגם אילו קרא לא היה מחשיב דברים שלא רצה לשמוע. הוא שמע רק ששמו של בנו נדפס באותו עיתון וזכה לשבחים מפורשים מפיו של מבקר, שמר פייגיס אומר עליו, כי מבקר נודע הוא. ברגע זה היה כל-כך נפעם – ולא מפני התערוכה ולא מפני הביקורת. ברגע זה יצאה משפחתו של אבא מן האנונימיות, משפחה של לרמאנים, ככל הלרמאנים שבעם ישראל. מכאן והלאה מתייחסים הם כולם על לרמאן הצייר. הוא היה כל-כך נפעם, עד שהרגיש צורך להתחלק מיד עם איזו נפש קרובה, אפילו לא להמתין עד שיגיע למושבה ויספר לאמא. כיוון שפגישתו עם מר פייגיס היתה ליד כיכר-המושבות וכיוון שבית-מסחרו של גדליה נמצא גם הוא באותה סביבה רץ מיד לשם.

אותה שעה היה גדליה עסוק בשקילת אוקר. דברי אבא לא העירו בו לא התלהבות, לא שמחה ואפילו לא סקרנות. נתן ללקוח עודף והפטיר אגב כך, כי אמנם כבר הגיע שמע תערוכה זו אל אוזניו. “כבר ראית את העיתון?” שאל אבא. בטוח היה בלבו, שעכשיו בהולה כל הארץ אחר העיתון והכתוב בו על בנו הצייר הצעיר.

“עיתון?” תלה גדליה את עיניו האדומות באבא. איני יודע אם מפני שהוא ישוב כל הימים בצל חנותו, אם מפני שעיסוקו בצבעים ובכימיקלים, מכל מקום צבעיו שונים מצבעה של משפחתנו. רק הוא עור פניו לבן, כשל בשר המכוסה, ועיניו אדומות. רק הוא אינו מקריח, אלא שערו צהוב, כנייר עתיק. חושש אני בו, שאפילו אצבע מיובלת, כלכל בני משפחתנו, אין לו ברגלו. עכשיו אמרו פניו פליאה ולגלוג גם יחד. “אני צריך לקרוא בעיתונים?” וכשראה שאבא תמה הוסיף, “כל העיתונים האלה יכולים לבוא אלי ולשמוע משהו הן על קלסתרי-פניהם של הציירים גופם והן על הדיוקנאות מעשי-ידיהם.”

“מפיך?” הוכה אבא תדהמה. מפי גדליה יקבלו הסכמות על ציור? פתע-פתאום נעשו הכול מבינים באמנות הציור. לפני שלושה שבועות בלבד לא זכה לשמוע איש מכל ידידיו וחבריו משמיע מלה אחת בעניינים אלה ועכשיו אפילו גדליה מועיד אליו את כל העיתונים, כדי לאלפם בינה! “כן, כן, מה אתה מתבונן בי כך? מפי, מפי! ולא ידעת שאצלי החנות של כל הציירים? זכות גדולה נפלה בחלקי! הלוא אין עם בזוי ונתעב מהם! בר-קו, למשל, והוכשטפ, ופלצ’יק – אנשים נכבדים הם, הלוא?… ידועי-שם, מלוא כל הארץ כבודם… אבל רק כאן, בחנותי, אפשר לראות מי ומה הם באמת – אלו שיחות משיחים הם ביניהם, מה אומרים הם זה בגבו של זה ואיך כולם כאחד מכשכשים בזנבם לפני!”

“אתה מוכר צבעים לציירים?”

יכול אני לשמוע את נעימת-קולו של אבא, שעה ששאל שאלה זו רתת. בית-מסחרו של גדליה אינו אלא בית-ועד לציירים. איך זה נעלם ממנו הדבר עד היום הזה. הרי כאן פתח פתוח לסיוע לכשרונו המובהק של שמואליק שלו. איך מתרכז הכול בתוך המשפחה! ואולי כבר הקדים גדליה ודיבר עמהם בעניין זה…

“מוכר?!” השיב גדליה. “רק למען הסדר רושם אני לקיחותיהם בספרים, רק כדי שאדע כמה כסף זריתי לרוח. הרי שבט של נוכלים והוללים הם, מקטון ועד גדול… ציירים!… שאל אותי ואומר לך מי הם ציירים אלה! גרוש אחד לא תוציא מידיהם. ולא רק זה, אלא מבקשים הם לבלבל את דעתי במתנות. כשהם מרגישים, שחשבונם כבר עובר על גדותיו באים להציע לי תמונה. אבל זה לא! לא אצל גדליה!… שיידעו שחיייבם הם כסף, קבצנים אלה, שאינם משלמים, שאיני תובע מהם את חובי, אבל אל יאמרו בלבבם, שבתמונה זו שהם תוקעים לידי חסל סדר חוב…”

אבא רצה לשאול אם דיבר עמהם בענייני, אלא שבתוך כך נכנס אדם אחד, לבוש בגדי-עבודה לבנים, משוחים בשלל-צבעים וגדליה החל מערם לפניו צבעים ושמנים וקיט וגבס. אבא זקף אוזניו, לשמוע איזה דברי חוכמה ישמיע זה, ואולם אותו אדם היה שתקן, לא השמיע אלא את שמות החומרים שקנה, בדק בקפדנות את החשבון, הוציא חריט-עור גדול מכיסו, שילם ויצא. “מי זה?” שאל אבא, שסבור היה, כי זכה לראות פנים של אחד מגדולי הציירים. “זה?” טילטל ראש לעבר הפתח וצחק. “סייד. אלה הם הקליינטים הממשיים. אבל הציירים…” “על התערוכה…” לא יכול אבא עוד להתאפק, “על התערוכה דיברו עמך?” גדליה הגביה מברשת-שיער רכה מן הרצפה והחל מטאטא בה את אבקת-הצבע מלוח-השיש המכורסם. ברגע ההוא נאטמו פניו, כפני איש השירות החשאי, לא ראה, לא שמע, כל כולו מרוכז היה במברשת.

“שמעת, גדליה, שמעת?” חזר אבא ולבו ניבא לו רעה.

כל רגע יקר היה לגדליה והוא לא נפנה לשמוע את דברי אבא. אחרי שניקה את דלפקו נפנה להחזיר את המכסים לחביות הצבע, להזיז שקים, לתלות מברשות, להשליט סדר במדפים. אבא עמד על עומדו, ממעך את העיתון שקנה מיד אחר שפגש את מר פייגיס ופחד לחזור על שאלתו. ואז החזיר גדליה פניו אל אבא, שהה משהו והתיז:

“זה שום דבר!”

“מה שום דבר?” הרטיט קולו של אבא.

“כל ממשח-הקולמוסים הזה. מעשה נערוּת.”

“מה?” אמר אבא ונסתמר, כאילו ירקו בפניו.

אבל גדליה לא חזר בו, אדרבה, כיוון שנתאזר ואמר פסוק ראשון יצאו שאר דבריו מעצמם. “דוד, צריך לדבר אתו! שמואליק הוא בחור טוב. בחור צעיר. ועל כן חבל על כל יום שהוא מבטל. שילמד איזה מקצוע…”

“מה זאת אומרת… על סמך מה אתה…” נעתקו מלים מפי אבא.

“זה ככה, דוד. זה לא פשוט להיות טוב במקצוע הזה. ואני אומר לך מפני שאני דואג לשמואליק.” עתה ריכך את דבריו ואמר כמה דברי-פיוסין: “אני לא חושב שזה נורא. שמואליק הוא בחור חכם ואפשר לדבר אתו. אפילו אני מוכן. שלח אותו אלי ואני אדבר אתו. אני אספר לו מה שידוע לי על הציירים. איך אפילו המפורסמים והגדולים שבהם חיים ככלבים. זה לא מקצוע שיש בו עתיד, בעיקר למי שהוא לא כל-כך… שלח אותו אלי, דוד.”

נקל לשער איך פעלו דבריו של גדליה על אבא, בעיקר כשנאמרו סמוך לשיחתו עם פייגיס. עיניו הבוערות של אבא הוצפו דמעה וזוויות-פיו הרעידו. כל-כך גדולה היתה בשעה זו הזדהותו עם בנו, לא בנו אלא שם-משפחתו שדרך ועלה, עד שפגיעה זו נשמעה בעיניו ככוונת-זדון לקעקע מוסדי-המשפחה.

“מה אמרו הם?” כבש אבא את קולו, בשארית כוחו.

גדליה החזיר פניו אל אחד הפחים, נבר בתוכו בידו ובתוך כך ניענע בראשו כנגד אותו פח ­– ימין ושמאל וחוזר – כאומר: מה יש כאן להשחית מלים, איִן ואפס!

“כך!” אמר אבא. עכשיו לא ראה אבא את הציירים, אלא רק את גדליה לבדו. הוא שמשמיע דברים אלה. הפניית-העורף הזה, שקידה זו על הפחים והתיבות, משל הכריז: להתגדל עלינו ביקשת לך, דודי. הרי לך, אני וחנותי חשובים מכל טינופי-בדיו של בנך. “אותם ציירים, משמע,” אמר אבא, ועדיין קולו כבוש, “אילמים הם!”

“למה אילמים?” פקח גדליה את עיניו האדומות, מפני שלא הבין למה מרמז אבא. “זו התשובה שנתת בשמם – הפנית אחוריך וחתמת פיך.”

“דוד נחום!” התייצב גדליה מאחורי הדלפק מלוא קומתו הגמודה ואת כפותיו הלבנות, שעור אצבעותיהן קמוט, הסמיך אל לוח-השיש. אגב, בזה ניכר בו שמבני משפחתנו הוא, שקומת כולנו לא עלתה יפה.

“האמן לי, איני רוצה לצער אותך.”

“אין שום ספק בעיני!” הטיח אבא בלשון סגי-נהור. “וגם אם רצית לא יעלה בידך!” “דוד נחום!” חזר גדליה והכריז, כפרקליט ששימר לבעל-דבבו את הבליסטרה המוחצת. “וכי רצתי ובאתי אליך לספר מה שמעתי? הרי אתה באת וביקשת שאספר! כך אמר בר-קו ועל דבריו חזרתי באוזניך!”

“בר-קו! איש שהמוזיאון מלא בתמונותיו, שראשי-המדינה רואים לעצמם כבוד אם הוא מתחבר אליהם! אחד בר-קו! והרי זה שורש הרע, שאינך יודע ומדבר…”

“ולמה לא אדבר? וכי בר-קו הוא סיני? אתה שמעת את בר-קו ואני דיברתי עם רבגון!” “רבגון?” אבא העיד, שבאותו רגע ראה הבהוב של רשעות בעיניו של גדליה.

“כן, רבגון! בפתיחת התערוכה ניגש אלי, לצץ כפי בשתי ידיו ואמר: אשרי אביו מולידו של שמואל לרמאן!”

גדליה לא השיב, רק הגביה גבה לבקנית אחת, כאומר: מצא לו אילן!

“אהה!” צעק אבא מפני שלא יכול עוד להתאפק. “כבר רבגון קטן ממידותיך!… ורק הוא? והכתוב היום בעיתון?” ודחק את הגיליון בין עיניו של בן-אחיו. הלה הפריח עין על הרשימה והפטיר: “נו, קליבנסקי…”

“ומה קליבסקי? איזה פסול מצאת בו? אינו מפריס פרסה? לכתוב בעיתון זה גדולתו מספקת, אבל לגדליה אין גדולתו מספקת!… אבל אילו כתב מלה אחת בגנותו של שמואליק…” “דוד…” “אל תאמר לי דוד!”

“דוד!” שינה גדליה את נעימת-קולו, כדרך שנוהגים באנשים חולים, “למה לנו לריב ריבם של ציירים? אתה – איש תם וישר אתה, אבל אני היודע, שמימיך לא עסקת בציור…”

“ואתה נולדת ומכחול בידך!”

“איני רוצה לריב…”

“אני איש הריב!” פירכס כל גופו של אבא מן הכעס. “ואילו אתה רודף שלום ואמת! אני רץ אליך, מבקש לשתף אותך בשמחתי, בשמחת כולנו, שבני זכה והתפרסם ואנו כולנו יש לנו במה להשתבח, והרי אתה קם ומשתדל להמעיטו בעיני…”

“אתה שוטה, דוד!”

“הריני חכם ממך, אף-על-פי שכיסיך מלאים כסף. הקנאה מדברת מגרונך, אומר אני לך, אם כבר הגענו לדברי אמת. כן, הקנאה… פתאום יקרה לו האמת והוא מוכרח להטיחה בפני.” “אתה ביקשת…”

“זה מה שביקשתי?… כל תמונותיו של שמואליק – הבל הבלים. דברי רבגון – קש וגבבה. קליבנסקי – משתין בקיר. ואני עצמי – תם ובטלן. אני ובני. ובכן, אומר אני לך, מוטב לי, ששמואליק יהיה בטלן כל ימיו, משיתנפח לפני בכסף שצבר. מוטב שיצייר תמונות כגון אלה משיסחור בצבעים וביתו יהיה מלא קנאה ושנאה.”

משהגיע אבא בסיפור הדברים מקום זה היה כל-כך נרגש, שלא יכול להמשיך. פייסתיו ואמרתי לו, שאין גדליה זה שווה בעיני את אבק-נעליו, שכל המשפחה יודעת מי הוא ומה הוא, איש צר-עין ורע-לב, שאין דומה לו במשפחתנו. ועוד אמרתי, שמה שאמר בשם בר-קו אינו נוגע לי כמלוא-הנימה, שכן כל אחד יודע, כי אין צייר גרוע ממנו בכל הארץ, וכל גדולתו ברברבנותו. ולעיקרו של דבר, הוספתי ואמרתי לאבא, טוב יעשה אם בכלל יימנע ממגע עם גדליה. “אמרתי לו!” קרא אבא. "אמרתי לו, שעד אחרון ימי לא תעבור רגלי את סף ביתו. וזאת אף-על-פי שכל שריד שנותר ממשפחתנו הגדולה יקר לי מאוד. חומץ בן-יין הוא, אמרתי לו. “יפה מאוד עשית,” שיבחתי את אבא. “יידע ברנש זה אחת ולתמיד, שאין לנו חפץ לא בו ולא בכספו. יתגדל לו בין חבריו הסוחרים ויתלונן בצלם של אותם לכלכנים – בר-קו ופלצ’יק והוכשטפ ודומיהם.”

נו, אמרתי בלבי, תם ונשלם. סוף-סוף שפך אבא את לבו, סיפר מה נאמר עלי, מה אמר הוא, אני היללתי את כל דבריו ושלום על ישראל. ואולם, מיד ראיתי, שלא הוא. הסכמתי הנלהבת לנדרו של אבא נשארה תלויה ביני לבינו, כקורבן שלא נרצה. כבר נתאחרה השעה, עוד מעט תיכנס השבת ואבא אינו זז ממקומו. אותו רגע עלתה בלבי תמיהה פשוטה: שנה תמימה עברה מאז התערוכה. מדוע זה בא אלי אבא דווקא עכשיו – ועוד בערב שבת – ובהתרגשות מרובה כל-כך? “ומאז, אבא,” תמהתי. “מאז לא התראיתם?”

“הוא…” התוודה אבא בנמיכות, “הוא היה אצלנו.”

הנה כי כן, אמרתי בלבי, עכשיו הגענו לפתרונה של החידה. אה, כמה מכיר אני את אבא.

“בא להתפייס?” שאלתי.

אבא ניענע בראשו ולא יסף.

“נזכר, אחרי שנה!” משכתיו בלשונו.

“והרי זה הדבר – עכשיו, שהוא צריך לי, בא, הנחש הזה!”

“הוא צריך לך?” במה עשוי אבא לעמוד לגדליה?

“הרי בכור-האחים הוא. עכשיו מלאו לו חמישים. הוא רוצה לחוג את יום הולדתו בעסק גדול. ובכן, בא והשביעני שלא אעשה לו עוולה ואשתתף במסיבה.”

“אה?” הצחוק פירפר בתוך בטני ונתדפק על שפתי החשוקות. מי מסוגל לנחש מין נקמה כזו שיעשה עכשיו אבא בגדליה. הוא יחרים את המסיבה! “ומה היתה תשובתך?” “כל מה שאפשר היה לומר בעניין זה. אילו באת, אמרתי לו, ואמרת: שנינו אשמים. אני שגיתי, אתה שגית – הייתי מוחל על כבודי ובא. דבר זה היה אבא עליו השלום חוזר ומדגיש, שלא חרב בית-המקדש ולא הלכנו בגולה אלא מחמת שנאת אחים. אבל עכשיו, אמרתי לו, ששנה שלמה התאפקת, לא אצה לי הדרך. התאפק, במחילה, עוד קצת. מחוּל לך ­– אבל למסיבה זו לא אבוא. לא, לא אבוא – ויעבור עלי מה!”

“אתה כביר, אבא!” לא יכולתי עוד להתאפק ובשתי ידי חיבקתיו ונשקתיו על מצחו. כל הימים מתגדר גדליה בממונו, במעשיותו, מבזה את אבא על בטלנותו. עכשיו יעשה לו יובל בלא הדוד. רק מי שמכיר את משפחתנו יכול להעריך כמו את חומרת החרם שגזר אבא על גדליה. כבר סיפרתי שמכל משפחתנו הגדולה ניצלו רק אחד-עשר בניו של בכור-אחיו של אבא, משה דוד. ואבא, דודם, הוא השריד האחד של דור האבות. אמנם, לא בבת-אחת זכה למעמד זה. בראשונה היה כאחד מהם ואפילו פחות מהם, בעיקר מפני שאבא, חרף כל השתדלותו, לא הצליח להסתגל לעבודת הגוף, שלא כבני-אחיו. ובאמת שייכוּתו לדור-האבות היתה משונה, שהרי בשנים צעיר היה מבני-אחיו הגדול. אבל במרוצת השנים – נקבע מעמדו כדוד המשפחה. לקביעת מעמדו זה סייעה בראשונה עלייתם של צעירי האחים. לגבי דידם היה דוד לכל דבר, הן בגיל והן בוותק בארץ. ואחרי-כן – השואה. פתע התחילו כולם מרגישים איזה חלל נורא שנפער בחייהם, חלל שלא הצליחו למלאו בשום תוכן אחר. סערות-הנעורים שככו ותחליף מלא למשפחה לא נמצא להם – תחליף שיהיו בו זו הקרבה האינטימית, זו האהבה העזה והשנאה היוקדת, זה המעיין המשותף של זכרי-ילדות. החלו קובעים ימים לאזכרת-נשמות, חוגגים ברוב-עם חתונות ובריתות וכל שמחה שנזדמנה להם, ובלבד שתימצא להם אמתלה להתכנס ולשבת שבת-אחים-גם-יחד. רסטורציה משפחתית זו צריכה היתה שאור, טבור. המועמד האחד לכתר זה היה אבא – הן בזכות מעמדו, הן בזכות דבקותו בסבא ובמסורת והן בזכות מידותיו. והוא גם שם עליו כתר זה בנפש חפצה. יותר משראה בו כבוד ראה בו עול, אחריות כבדה כלפי העבר וכלפי העתיד.

ואולם מי שסבור, כי תוקף זה שנתן עכשיו אבא להחלטתו החגיגית מלפני שנה הוּא סוף פסוק, לא עמד עדיין על טבעו של אבא. הכול כבר היה אמור וגמור ואבא עוד יושב בחדרי, מתנועע על כיסאו ומנוחתו נטולה, פורש את עיתון השבת ושב ומקפלו, כמו טרם הגיע לאותה אמרה עיקרית שלשמה בא.

“והמשפחה,” פתחתי לו, “המשפחה תסכים שלא תבוא?”

“אה, הם רוגזים עלי.” אנחה כבדה היתה קשורה בדבריו שצללו ונפלו בינינו. “כולם. יהושע היה אצלי. ומאיר. ובלומה. איך אפשר, אומרים הם, להשבית כך את שמחת האח הבכור, ואפילו חטא לך, ואפילו גס-רוח הוא. הן אחר ככלות-הכול יובלו הוא.”

אמת היא, שלא ידעתי אם דברי האחים הם, או שעם עצמו הוא מתדיין. מקל שביקש לחבוט בו את גדליה, כותש אותו. במה מתפרסמת גדולתו של מלך – בעבדיו המנשאים ומקלסים אותו. מה מלך הוא זה שעוקר מתחומי מלכותו. אבא – כל שנותיו בארץ לא ראה הרבה טובה. עמל קשה, מתפרנס בדוחק, מתבזה על פת לחם, חולה. במה היתה חשיבותו של אבא מתגלית – בהיותו הדוד היחיד, נושא המאור של סבא. זה דבר אחד. דבר שני – אני, בנו שכבודו נפגע. כוח-היצירה שמוצא הוא בי, אותו ניצוץ של רוח-הקודש, משלו הוא. איך יכריע בינם לביני? “מתי המסיבה?”

“במוצאי-שבת. מחר.”

“אני חושב, שבכל-זאת חייב אתה ללכת. סוף-סוף אתה דוד יחיד…”

“לא,” אמר אבא. “כבר גמור היה בלבי שלא לעבור את סף ביתו של הבור הזה. אבל, הייתי רוצה להיוועץ בך…” רק עכשיו נזכרתי, שבכניסתו אמר לי, כי בא כדי ליטול עצה. אך עצה – משמע, לא תם ולא נשלם.

“שמואליק,” אמר אבא ועיניו היו עכשיו אטומוֹת ורחוקות, כמו צללו בארובותיהן. “כבר מוחלט היה בלבי. בלי שום ספק. כל האחים וכל דבריהם לא הזיזוני מדעתי. אבל, הנה היתה איזו התערבות…” רק מי שמכיר את אבא כמותי מסוגל היה לנחש מיד למי הוא מתכוון.

“סבא…” אמרתי חרש.

“לא,” חייך כמתנצל. אף-על-פי שפני היו רציניים, יודע הוא שאנחנו מלגלגים על חלומותיו, שבהם מורה לו סבא מה יעשה. “ולוואי ויכולתי להיוועץ בו… הייתי אצל שרגא היום. בבית-החולים.” “כן, סיפרת לי.”

“הוא קרא לי שאבוא. היה מוכן אצלו נאום גדול בכתב. נתן את הנאום בידי והשביעני שאלך ואקרא אותו במסיבה. בשמו.”

“כתב נאום? אדם שאין לו כוח לשבת במיטתו!”

“והרי זו משפחתנו. ביקש לשתף עצמו לפחות דרך הכתב. אמרתי לו, שאיני רוצה, שאיני יכול, שהוא אונס אותי לעשות דבר שהוא נגד מצפוני, ואולם הוא לא ויתר.”

אנשים מצחיקים, האנשים האלה! היתה, כנראה, איזו התייעצות משפחתית ושם הוחלט להטיל תפקיד זה על שרגא. עד היכן עשויים הם להגיע – לשתף אדם חולה במחלה ממארת, אדם שכבר לבו מלא דברים כבדים מאלה, במעשה-קונדס.

“והרי לא תדחה בקשתו של שכיב-מרע, אבא.”

“אני יודע, שחייב אני ללכת למען – שרגא.”

“אין כאן שתי עצות, אבא.” ומשראיתי, כי אבא עודו מפקפק הוספתי, “אם מפני כבודי אתה מהסס, הריני אומר לך בלב שלם, איני שומר טינה לגדליה: לי לא אכפת. סלחתי לו.”

א

יהודי קטן היה אבי. כמעט בראש שלם הייתה קומתו קצרה מקומתי ומקומתה של אמי, ובשני ראשים בקירוב מקומת אחי הצעיר. נועל היה נעליים קטנות בשניים־שלושה מספרים משלי, ואלמלא אותה אצבע אמצעית כפופה ומתייבלת בכף רגלו השמאלית, מסתפק היה בקטנות עוד במספר או שניים. כל השנים הלך לפני צלו, ואפילו בשמש החזקה ביותר, אפילו במקומות הרחוקים שהגעתי אליהם בנדודי. יהודי קצר וצנום כזה, וצל רחב וארוך כל כך.

כל השנים נצטיירה לי עמידתי מולו בדמות פרסה ממוגנטת כנגד פרסה ממוגנטת, ואותו משהו המושך את השתיים זו אל זו, או דוחה אותן זו מזו, מונע מתוכו, אין לומר עליו שהוא רצוני, אך שום רצון גם לא יבטל את המתח הזה. היום, לאחר שנמוג והיה כלא היה, מרגיש אני צורך לומר: כל השנים תוהה הייתי אם אי פעם ינוח לגמרי אותו רטט, ואהיה רק אני לבדי, בלי אותו צל לא נראה שביני לבין מעשים שאעשה ולא אעשה, בלי אותו כוח הזורם עד לקצות ציפורני, עד לקלידי מכונת הכתיבה, הודף מדי, בולם מדי, מטה מערבה מדי או מזרחה מדי – רק אני, משוחרר מנוכחותו החיה.

לא שביקשתי, חס ושלום, את מותו. אבל – גם זאת צריך סוף סוף לומר במפורש – כל עוד הוסיפו חייו שלו להתקדם, שלא לומר לזרום או להתחדש, היה סודם, כמו גם סוד המשיכה הזאת, בחינת תעלומה שאינה יכולה עדיין להתפענח. משגבר כוח המשיכה, אמר לי מוחי: חכה ותראה. רק מסופה, לכל מלוא אורכה, תוכל הדרך שעשה הוא להימדד. ברגעי הדחייה אמר לי לבי: חכה ותראה. את הדרך שעושה אתה לא תוכל למדוד אלא לאחר שיצלח הוא את אחרון המכשולים במסלול שהוא עושה בנעליים מספר שלושים ושמונה, בנחישות של בן מטר חמישים וכמה – כשתראה אותו נאסף שליו אל עמיו. אז, כשתתכסה נוכחותו החיה עפר, ייעלם בוודאי גם צלו, לא יטה אותי עוד הרטט המגנטי. שם, בקו הסוף, אתחיל.

ב

נמוג ונעלם, כלא היה. בשעה שיצאה נשמתו, בחדר המיון, לא עמדתי ליד מיטתו. איך נערם על גווייתו המכווצת עפר החמרה, ממש כמטחווי עין מתחנת הרכבת, שעשה בקרבתה את לילותיו הראשונים במושבה, כמין שומר דחק על בהמות שהוחזקו בקרנטינה, לא ראיתי. מת לא ראיתי את אבי, ואף בדמיוני איני מצליח לראותו בלי רוח חיים. אותה שעה שקרס במטבח הדחוק של דירתם האחרונה, בתוך כדי הכנת ארוחת הבוקר לאמי, הייתי אני בדרכי לבולזאנו, כדי להחזיר את המכונית ששכרתי במילאנו. השעה שבה עתיד היה להתפוגג סוף סוף המתח המגנטי, כפי שאמתי לנפשי כל השנים, טענה אותי מחדש בכוחות המשיכה והדחייה האלה. לפיכך, כשבא אני סוף סוף לספר את סיפורו של אבי, כרוכה סביבו פרשת מסע משונה זה שלי, שאפשר לומר עליו, שמקרה בעלמא הוא, אך אם כך הדבר, איך זה התנהל דווקא בתוך ימי ה״שבעה" שלא ישבתי על אבי.

אפשר לומר, מקרה. אני, בניגוד קוטבי לאבי, הרביתי לנסוע. שני מסעות גדולים בלבד עשה הוא, האחד מאונס והאחד מתוך בחירה, האחד קודם לעלייתו והאחד לארץ־ישראל, ששוב לא יצא אותה אפילו פעם אחת. במסעות אלה איני כולל את ביקוריו של הילד אצל הורי אמו ואצל הורי אביו, את הנסיעה ל“ישיבה” בקאליש, את השהייה אצל אחד מאחיו הגדולים שהיה מנהל יער, אצל אח שני שהתגורר בסלופצה, וכן את הנסיעה כדי לראות את כלתו המיועדת. אבי ידע סביבה מסוימת אחת, אשר בעודו נער החליט שיעקור מתוכה ומקום מסוים אחר, ארץ־ישראל, שאליו שאף להגיע ובו להשתקע. בין שני מקומות אלה אנוס היה, כחייל בשירות חובה בצבא הפולני, לעשות שנה אחת בקצה האחר, המזרחי, של פולין, בעיר ברנוביץ׳. זה היה מסעו האחד הגדול אל מחוץ להוויה המוכרת לו, ואת המפגש עם יהודים עירוניים, שהיו אמנם אורתודוכסים אך בלא אותה דחיסות של עיירת הולדתו בפולין הקונגרסאית, עתיד היה לזכור בחיבה כל השנים. לעומת הצירוף המוכר לו – חסידים מצד אביו, אורתודוכסיה מגורמנת נוקשה מצד אמו והתנפחות פולנית מסביב גילה צירוף שונה, נינוחות בורגנית נאורה, מתנגדות למדנית ומשכילה, תמימות רוסית. היה זה מימד חדש, שהעשיר את ראיית עולמו וכמו הכשיר אותו סופית אל הנסיעה האחת, שחלם עליה מיום שהחל לומד בחשאי עברית אצל אחד מדודיו. ברנוביץ׳ הכשירה אותו לעולם הגדול, כלומר, לארץ־ישראל. לדרך הארוכה יצא לא משום תשוקת הנדודים, שהייתה זרה לו, אלא משום שכל השנים לא ידע דמיונו אלא מה שצירף מן הכתובים העבריים ומסיפורי ארץ־ישראל. משהגיע והשתקע, נהפכו המקומות שנטש לשאר כל העולם כולו.

אני נסעתי. תחילה בספרים, עם כל הנוסעים הגדולים. אחרי כן בתוכניות פרועות להשכיר עצמי כנער סיפון ולהקיף את כדור הארץ, כמגלאן, כילדי רב החובל גראנט, כבת האוקיאנוס, כמרטין עדן. בטרם מלאו לי שבע־עשרה עשיתי את המעשה היחיד שאפשר היה לעשותו בתנאי מלחמת העולם, העמדתי עצמי לשירותו של הוד מלכותו, המלך ג׳ורג׳ השישי. איני יודע את סיבת הדבר, אבל על פגישתי הראשונה עם רומא, ונציה, פריס, ברוז', בריסל, אמסטרדם, לא שוחחתי כלל עם אבי בשובי מן המלחמה, ואם שאלני משהו על כל המקומות הללו – שאל בוודאי על גורלן של קהילות היהודים שם, על קרוב אחד שפגשתי בבריסל ועל כל הקרובים ששוב לא נראה אותם לעולם. עברו שנים ויצאתי, בסיור סטודנטים, לטיול של ממש, ששה שבועות מסחררים של לונדון ופריס.

“מה, למשל, יש בפריס”? הציג לי אבי לא שאלה, כי אם תמיהה על להיטותי.

“מה אין! למשל”? ובניסיון לקרב את הדברים למושגיו, הדגמתי:

“יש שם, למשל, בניין, כנסייה נוצרית ענקית, קתדראלה, שהתחילו לבנות אותה לפני שמונה מאות שנה. לא פלדה, לא בטון. אבן. עמודים קשתות. הכול נישא כמו לשמים”… “בקאליש,” לא הניח לי אבי לסיים, “בקאליש יש בדיוק כנסייה כזאת”!

“אבא”, הצנעתי חיוך, "עם כל הכבוד לקאליש, אני מספר לך על הנוטרדם! אני מספר לך על פלא ארכיטקטוני מהמאה השתים־עשרה. רק המגדלים. רק החלון הענקי, ציורי הזכוכית המדהימים״ –

“אני לא מתווכח אתך על פריס. אבל אתה בקאליש לא היית. לפי מה שאתה מספר, זה דומה מאוד. אם הכנסייה בפריס יפה, אין זה אומר שזו של קאליש פחות יפה”.

הנחנו לפריס ועברנו ללונדון. איני יודע מדוע נשאתי עמי רשמים עזים ביותר דווקא מן ה“קיו גארדנס”, ואולי הנחתי שתיאור השפע הזה של אילנות ושיחים ופרחים מרחבי העולם כולו יצליח להעיר את התפעלותו. לתדהמתי, אמר:

“בקאליש היו בדיוק גנים כאלה”!

“אבא, באמת! גני קיו מצטיינים לא רק בעושר יחיד במינו, אלא משמשים מרכז עולמי למחקר בוטני, ואתה מספר לי על קאליש”!

“אתה יכול ללגלג”, כבש אבי בקושי את עלבונו, “אבל גניה היפים של קאליש מפורסמים בעולם כולו. ומדוע זה, אמור לי, אתה מתאמץ כל כך להוכיח, שלא יכול להיות כלום בקאליש”?!

מה אפשר להשיב על שאלה כזו? מאז נמנעתי מלהפליג בסיפורים על המקומות שביקרתי בהם, והרי יצר הנסיעה שלי לא בא על סיפוקו, וככל שהשבעתיו כן הלך רעבוני וחזק. זכרתי: כל מה שיש בעולם ראה אבא בקאליש, כלומר, באותו עולם שעקר עצמו מתוכו כדי לקבוע את מקומו במושבה אחת, אשר בתחומיה אכן חי, בלי כל הפסק, חמישים וארבע שנים, ובעפר החמרה הנחושתי שבגבולה המערבי נטמן.

ושוב עברו שנים, שוב נסעתי – הפעם לאמריקה ושוב חזרתי. מעבר לסורגי בניין המכס בנמל חיפה ראיתי את דמותו הגוצה, הנרגשת, של אבי. זה המקום לספר, כמו בסוגריים, שאיש חלוש זה היו לו כמה חוקי ברזל, ששום כוח שבעולם לא היה מצליח להזיזו מהם. חוק אחד: אדם היורד לחוץ לארץ, ואפילו לשם טיול, ואפילו הוא בנו, אפילו נכדו – הוא, אבי, אינו מלווה אותו לנמל היציאה. רק את השבים ועולים היה מקבל, וקרוב ככל האפשר אל האונייה או אל המטוס. עכשיו נשק אבא לנכדיו, לאמם, לי, מחה דמעה כמי שרק עכשיו הוכח לו בוודאות ששום מזימת ירידה לא הייתה מוצנעת בנסיעתנו, הניח לי לארגן מונית שתסיע את כולנו לביתנו, ואז שאל:

“נו, אני מבין שבאמריקה ראית הרבה דברים. קראתי מה שכתבת”. צחקתי. ואולי היה זה אותו שד קטן, שהשתלט עלי לרגע. “ראיתי. הרבה מאוד. אבל מה לספר, שיעשה עליך באמת רושם, איני יודע”.

“מה פירוש?” גישש, באותו עירוב אופייני של תום ופיקחות.

“משהו שאין בקאליש”.

אם זכר את שיחתנו מלפני תשע שנים, זכר אותה אחרת לגמרי, עוקצה של הערתי פשוט לא עקצוֹ. הזכרתי לו איך הגיב אז על תיאור הנוטרדס של פריס והגנים הבוטנים בקיו, והוספתי:

“גם ניו־יורק היא כמו קאליש”.

“אתה רשאי ללגלג”, נעלב גם הפעם, כשהחלה המונית המלוהטת מחומו של אוגוסט לפלס דרכה משער הנמל לרחוב המלכים, “אבל כנסייה כזאת וגנים כאלה היו בקאליש. היו”.

ג

מה לי שהארכתי במעשה קאליש אף שבאמת מנסה אני לספר על אותה שעה שעליתי בבולזאנו לרכבת המהירה למינכן בשביל לרדת באינסברוק, שעה שהטלפונים כבר היו דולקים בעקבותיי כדי להודיעני על פטירת אבי, דולקים ואינם מדביקים? האם עודני דוחה, כמו כל השנים, את התייצבותי, כל כולי, מול כל כולו? האם יש שייכות כלשהי לשאלה אם אותו צירוף, פטירת אבי ויציאתי אל מעבר לגבול, שלא חציתי מאז קיץ ארבעים וחמש, הוא בחזקת מקרה, או שטמונה בו איזו תעלומה מבעיתה?

האנקדוטה, שהיינו שבים ומשתעשעים בה, היא הצד האחד של סיפור קאליש, ורק כשהתהפך במפתיע אותו מטבע לצדו הקודר, היה לסיפור שלם.

שוב באתי באחד מערבי הקיץ לבית הוריי במושבה (זו הידועה בציבור כבר שלושים שנה כעיר) כדי להיפרד. בפעם ההיא יצאתי למסע אל מעבר להרי חושך. בלשון ישירה יותר: הסתפחתי, כעיתונאי, למשלחת נוער מזמר־מרקד־ומדבר־ציונות לפסטיבל בהלסינקי. כל פרשת המסע ההוא דרך מדינות מזרח אירופה אין לה שייכות לסיפור זה, להוציא פרט אחד: ערב הנסיעה נמסר לנו כי בדרכנו בחזרה נעבור ככל הנראה דרך פולין ונשהה בה כשבוע ימים.

את הפרט הזה בישרתי, בשמחה רבה, לאבי. באותה עת מלאו כמעט ארבעים שנה לצאתו, יחד עם אמי, את הארץ ההיא, אשר בה נולדו וגדלו הם ובה חיו דורי דורות אבותיהם ואבות אבותיהם לפניהם. אעשה כל מאמץ אפשרי – הבטחתי לאבי – כדי להגיע, ואפילו לביקור חטוף ביותר, לפיזדרי (פייזרן, בפי התושבים הגרמנים של אותה עיירת ספר לשעבר), בית ילדותו שלו, ולבביאק, העיירה הנידחת של אמי.

וכמובן, הוספתי, ספק בהיתול ספק בהתרגשות אמיתית לקאליש. סוף סוף אזכה לראות את העיר, ששכיות החמדה שבה מתחרות באלו של פריס ושל לונדון.

רק כבן ס״ב היה אבי באותו קיץ, והיום אני יודע שמזומנות היו לו עדיין כמעט ח״י שנים בעולם הזה, וכי לפחות תפילה אחת שהיה מתפלל, אל תשליכני לעת זקנה ורוח קודשך אל תיקח ממני, זכה שתתקבל ועד שעתו האחרונה הייתה דעתו צלולה ובהירה. לא כך חשבתי אותו ערב שרוּב, כשישבנו כולנו במרפסת דירתם של הורי. לא היה מפלט מכובדו של האוויר הלח, מן היתושים שנטפלו לאצבעות רגלי המסונדלות ולתנוכי אוזני, מהמון הזבובים, הברחשים, הרפרפים והשד־יודע־מה־עוד שרחשו סביב גליל הניאון שבתקרה. זה היה האור היחיד בדירה, בשני החדרים היו החלונות פתוחים לרווחה, בתקווה שיוצנו מעט במשך הערב, ומחשש יתושים לא הועלה בהם אור. אבל לא היה אפילו רמז לתנועה כלשהי של האוויר העומד, שלא לדבר על משב רוח קל שבקלים. מן הפרדסים, אשר בילדותי הגיעו עד לכאן, לא נותרה עכשיו אלא שורת ברושים בין בתים שיכוניים. ממקומי, על ספסל המוזאיקה הקבוע במעקה המרפסת, די היה שאהפוך פני אל ראשי הברושים, אל הירח התבלולי המוקף טבעות לובן דלוח, שאשאף את ממסך ניחוחי המושבה, פריחות מתוקות ועשן מריר, כדי שאחזור לשעת ילדות רחוקה, מהלך כמה מאות פסיעות קטנות מדירת־קומה־שנייה זו, אל הצריף שהיה אז סופו של העולם המיושב, אל אבי שהיה בוודאי אז (כך חישבתי עכשיו) פחות מבן ל״ו, גילי שלי באותה שעה לאה, ערב נסיעתי להלסינקי.

לפניי, על המרפסת, ישב אבי. אני אמרתי: אעשה כל מאמץ כדי להגיע לקאליש. הוא לא הגיב. האם בגלל החום הכבד הוא נראה לאה כל כך, זקן? כשפתח לי את הדלת, היה כמי שהוחרד משינה טרופה, מבטו מפוזר ופיהוקיו רחבים. לבושו היה דחלילי מכנסי חאקי עד לברכיים, גופייה בלי שרוולים, רגליים חיוורות בדרדסי עור ממועכים, לראשו הקרח אותה מגבעת קש, שהוא חובש בקיץ בלכתו למשרד. רק כשהתעורר לגמרי, מיהר ללבוש חולצה ולהחליף את המגבעת בכיפה שחורה. אבל בזיכרוני נקבע מראהו של אבי בהיפתח הדלת – עומד בחללו האפלולי של ה“הול”, כתפיו העירומות שמוטות, שער חזהו שב כולו, המכנסיים הדחליליים על רגליו החיוורות, טלטלת הפיהוקים הזאת. כך גם עכשיו, כשבישרתי לו, שאולי אגיע לקאליש, והוא ישב על כיסא הנוח במרפסת ולא הגיב כלל, כדי כך הזדקן? אפילו זה אינו מדליק עוד את עיניו הכבות? עברו כך וכך שבועות. נסעתי וחזרתי. אכן, בשובנו מהלסינקי, דרך לנינגרד, הסיעה אותנו הרכבת לא באיגוף מזרחי רחב, כמו במסענו הלוך, דרך מוסקבה, כי אם היישר דרומה עד לוויטבסק ומשם, במסילה המוליכה דרך מינסק, ברנוביץ׳ וברסט, לפולין. ימים ספורים בוורשה, יומיים בקראקוב ובשביל כבוש, מתחנת הרכבת הקטנה של אושוויינצ׳ים למלכות השטן, שבמניין הזוועות שביצעה בה מכונת ההשמדה הגרמנית, סופר לנו אז על מפעל תעשייתי,שיהודים שימשו בו חומר גלם לייצור סבון, אפר, עשן.

לבביאק, לפיזדרי ולקאליש לא הגעתי. כל מחשבה על סטייה מן המסלול, שקבע לנו מארחנו, “הנוער הפולני”, התגלתה באותו ביקור ממושטר כתלושה ממציאות פולין החדשה.

בשובי, נחפזתי לבית הוריי. ראשי היה טעון במרחבים העצומים שחלפו על פנַי בשבתי צמוד לחלון הרכבת, מראות עולם רחוק ושונה מכל מה שראיתי עד אז, אך כמעט כל שם וכל נוף העירו בי דבר מה מהספרות או ההיסטוריה. כרמי בסרביה; שחר ערפלי עולה על יער אי שם ליד בריאנסק; יהודייה אדמונית על גשר עילי להולכי רגל בתחנת־הרכבת של ויטבסק לוחשת קסם: “תל־אביב”; משמר הכבוד צועד, כבובות מכאניות, בהכות פעמוני הקרמלין, לעבר גווייתו החנוטה של לנין; סופת קיץ מדי שעת מנחה ולאחריה לילה לבן בהלסינקי; סוכן־פרובוקאטור בתחנת ויבורג, בעבר הסובייטי של הגבול, מבקש ביידיש סידור תפילה; “אחיי”, קורא קיטע בקול שיכור מעבר לפשפש עץ בתחנת מינסק, כמו היישר מתוך “בשפל” של גורקי, “קחני אתך, אחי”.

תמונות, תמונות, למאותיהן, מיממות אינטנסיביות שכמותן לא ידעתי בשום מסע אחר, תמונות המוסיפות להתקיים בבהירות מפליאה גם כעבור ח״י שנים. זכרתי איך לא ניעור אפילו שריר אחד בפניו הלאות של אבי כשאמרתי לו שאני מתכוון להגיע לקאליש, איך לא ניצת זיק אחד בעיניו העוממות. מה תהיינה תגובותיו בשובי, תהיתי. בברנוביץ׳ הייתי, אמרתי לו. אמנם, אי אפשר לומר שהצלחתי לראות שם ממש אפילו דבר מסוים אחד. לתחנת ברנוביץ׳ נכנסה הרכבת הסובייטית המהודרת בשעת לילה, ואני התרוממתי ממשכבי (בלילה הפכו חדרניות את התא שלנו לתא שינה בשתי קומות, ואני שכבתי בתחתונה), צופה לתוך החשיכה, כמו לתפוס לפחות משהו מהעיר, שהוסיפה לחיות בסיפורי אבי על ימי שבתו בה עם חיל המצב הפולני, הכול בזכות אותה מרת קושניר, שעל שולחנה אכל כשר. במשך השנים התנשאה בסיפורי אבי דמותה של מרת קושניר והוא דיבר בה כמי שחזה בהתגשמות אידיאל שהיה לו על האם היהודייה. עד לשנותיו האחרונות ממש חזר וניסה לעצב את דמותה בסיפורים, שבגבור עליו מצוקות הגוף והנפש, היה כותב למגירה. סיפור ברנוביץ׳ מוכר היה לי כל כך עד שלרגע קל דימיתי, כי באמת אפשר שאראה מחלון הרכבת, יותר מארבעים שנה אחרי אותו מסע יחיד של אבי, את עולמה של מרת קושניר. גם את ברנוביץ׳ עברנו, סיפרתי לאבי בשבתנו על המרפסת, בחום הכבד של סוף הקיץ, אבל מה ראיתי שם בלילה, בצד המסילה? אולי כמה בתים נמוכים, איזשהו גשר להולכי רגל. שום דבר. גם בברסט־ליטובסק היינו, הוספתי, רק כדי להשמיע בקול את השם, שאף הוא היה מופיע בסיפורי הצבא של אבי. סיפרתי איך עברנו מהקרון הסובייטי המהודר אל מושבי העץ של רכבת פולנית, שדמתה קצת לרכבת המנדט. הארכתי בתיאור שהייתנו בוורשה, ובעיקר ברשמי הביקור בתחומי הגטו לשעבר. ועל קראקוב סיפרתי, על בית הכנסת העתיק של הרמ״א, על המצבות המנופצות בבית־העלמין המפואר, על פגישות מוזרות עם יהודים. סיפרתי עוד ועוד.

אבי החשה. מכונס כולו בתוך ערפלי זקנתו ישב, לא העיר על מה שסיפרתי, לא הקשה, לא תמה מדוע פסחתי על פיזדרי ועל קאליש, כמי שאינו מבין כלל מאיזו נסיעה אני חוזר.

“אבא”, התפרץ לפתע השד שבתוכי, “ערב נסיעתי באתי אליך, סיפרתי לך שאני עשוי להגיע לפולין, שאני משתוקק לראות את המקומות שנולדתם וגדלתם בהם שניכם, אמא ואתה, מקומות שחיו בהם אבותיך ואבות אבותיך, ואתה ־ מלה לא אמרת. עכשיו אני חוזר, בטוח שאתה מצפה לשובי בכיליון עיניים, אפילו רק כדי לשמוע איך השפיע על בנך המפגש הראשון הזה עם פולין. ואתה, גם הפעם – שום דבר. אתה מבין, אני הייתי בפולין”!!!

“כל זה לא מעניין אותי”!!!

את הנהמה, שפרצה מגרונו של אבי, אני שומע גם ברגע זה. אותה ליאות כבושה של איש שהחיים – צריך לומר זאת – הביסוהו והזקנה מכרסמת בו כמו עש, נעלמה. כמו שזכרתי אותו מילדותי, מהיר חימה וחד לשון, חזר והיה. ברק שחור ניצת בעיניו, שבשנים האחרונות נתכסו זוויותיהן דוק לבנוני, ומן ההתפרצות האפירו פניו הכהות.

“מת. הכול. פולין שרופה ואיננה. מה מעניינים אותי הרוצחים האלה שם, איזה בתים בנו, איזה חיים הם חיים? שם, לפני ארבעים שנה, בברנוביץ׳, אמרתי לפוד־פורוצ׳ניק שלי: ׳אמת, הז׳יד הזה ילך לפלשתינה. יום מיותר אחד לא אשאר כאן׳. כך גם עשיתי. ומיד אחרי שעלינו, הלכתי אל הקונסול שלהם בתל־אביב ובעברית הצהרתי על הסתלקותי מן האזרחות הפולנית. כאיש נדהם היה, איך מעז יהודי לגלות גאווה כזאת, עד כדי כך שניסה לשדלני, בפולנית כמובן, שאמלך בדעתי ולא אעשה מעשה נמהר, ואילו אני את אי־שייכותי למדינתו ביטאתי בדיוק בכך, שכל שיחתנו התנהלה באמצעות מתורגמן. גם אמרתי לו זאת בפירוש: ׳אדוני הקונסול, מאז מעמד הר סיני אין לי ולא הייתה לי ארץ אחרת, אין לי ולא הייתה לי לשון אחרת׳. הוא השתומם, אולי נעלב, אולי חשבני לשוטה, אם כי – אני זוכר זאת עד היום כאשר קמתי ללכת, ליווה אותי עד לדלת ולחץ את ידי בכוח ובעיניו ראיתי שהוא מכבד מאוד את עמידתי הלאומית הגאה. וזאת באמת הייתה אמונתי הכנה. אמנם, כל עוד הוסיפה לחיות שם משפחת אמא ומשפחתי שלי, ענפים גדולים ויפים מאותו אילן עתיק ומפואר, יהדות פולין, נשאר כמובן גם בלבי רגש טבעי עמוק. אבל היום? על איזו קאליש אשאל? בשבילי – כל זה איננו. אין לי מה לשאול, ואין לי מה לשמוע”.

מאז לא נזכר עוד בבית אבי ביקורי בפולין, כאילו לא הייתי שם כלל. ורק אני, את הקשיות הלא־נכפפת הזאת, שטעיתי לחשוב, שארבעים שנה מפרכות ורזות שעברו על גופו החלוש של אבי בארץ הזאת, עשו בה מה שמעוללת החלודה לברזל, את צלצול מגיני האבירים מתחת לבשר הרפה – לא שכחתי עוד.

ד

זמן קצר לאחר שהגענו לבולזאנו התחיל לרדת גשם, וכך ירד עד למחרת היום, וגם אחרי שנפרדתי ממכוניתי השכורה, והתיישבנו סוף סוף ברכבת שתוליך אותנו לאינסברוק, לא חדל.

מין חורף משונה בראשית יולי. רטוב וקר וערפלי. הר הכרמים המתנשא ביציאה מן העיר הגרמנית הזאת, שששים שנה לא הספיקו להטמיעה באיטליה, אבד כולו בערפל. מכאן והלאה תטפס הרכבת בצלעי ההרים הזקופים, תאבד במנהרות אפלות, תרחף מעל לקניונים עמוקים, ואילו שם למעלה, בגבהים שנפסקים בהם היערות ושדותיהם האנכיים של איכרי דרום טירול, ינוחו טלאי השלג של החורף שעבר וכבירי הקרח של כל החורפים שהיו. בדיוק בנתיב הזה – ואם אין זיכרוני בוגד בי, בדיוק בימי יולי אלה, לפני שלושים וארבע שנים, באותה שיירת צבאית חד־פעמית, מאות ה“דודג׳ים” והג׳יפים וה“סטאף־קארים” והאופנועים של חטיבת הרגלים היהודית המוגברת, על יריעות־האברזין הירוקות כתוב בגיר: Die Juden Commen, וכן Kein Reich Kein Volk Kein Fuhrer — נסעתי פעם אחרונה, שהייתה גם ראשונה, למעבר הברנר ומשם לאינסברוק, אוגסבורג, אוּלְם, מאנהיים־לודוויגסהאפן, קייזרס־לאוטרן ואל מחוץ לגרמניה, שנדרנו אז, מול דגל של מדינה שעדיין צריכה הייתה להיוולד, שלא נשוב אליה לעולם.

האם זהו, כבר, עכשיו, ברכבת האקספרס למינכן, העולם האחר? והאם זוהי באמת אותה דרך עצמה, שעד לרגע שהחלה הרכבת מחליקה מרציף מספר 5, בשעה 11:10, חקוקה הייתה כולה, כמו חיה, בזיכרוני?

לא רק כל השמות, החל בטרוויזיו שבגבול האוסטרי־האיטלקי וכלה בטורנה שבגבול הבלגי־הצרפתי, אני רואה שדה חציר ספוג מים בעיבורה של ליינץ, אסם יבש קצת מחוץ לאינסברוק, יהודים משוחררים בשערו של מחנה ריכוז (לאנדסברג? כן, לאנדסברג). פירמידות של לבנים משני צדדיו של כביש ראשי, שרידיה של עיר חרבה. עיקול מסוים מאוד בארץ יער, מקום שהדנובה עודנה פלג הרים שוצף. בית איכרים מצועצע, שעלייתו עץ וחזיתו טיח מצויר כמו מתוך כיפה אדומה. כך בתמונות הזיכרון. עכשיו נסעו משאיות ענק וטיילים במכוניותיהם הפרטיות באוטוסטרדה התלויה, כמו על בלימה, על עמודי בטון רמים. מה שאני רואה אינו מה שדימיתי שהוא זיכרון חי. מה באמת שימרה נפש נוסע כמוני, מעבר זה של שלושים וארבע השנים, ממסעו הטראומטי של נער, שהוא עצמו נהפך מזמן לזיכרון?

בתא המוסק היה אתנו רק עוד נוסע אחד, שעלה גם הוא בבולזאנו. קשיש, אבל שמור היטב, לא גבוה, אבל זקוף, כחוש, חזות של בעל מקצוע חופשי בפנסיה, חליפה טובה ולא חדשה. לאחר שתלה את מעילו ואת מגבעתו התיישב ליד החלון, מולי, ומתיק העור המשומש שלידו הוציא ספר כיס, שפתחו בדף שבו עמד כנראה, ממשיך מהמקום שהפסיק. ראש שכולו שיבת פלטינום, ואף שהגבחת דלילה, הצדעיים עודם שופעים משי לבן המתוח לאחור, בוהק כקפלט מעל לפנים צפודות, שלפנים היה חיוורונן ורדרד ועכשיו הוא גווילי. לרגע, בין שישב לבין שננעצו עיניו בספר שעל ברכו המוגבהת, הישיר אלי את מבטו אגב הרכנת ראש של נימוס, ואז נשלמה התמונה: כן, אלה הן שמכנים עיני פלדה. ומיד כל החשבון האריתמטי: אם גרמני, ואם שב הוא עכשיו לביתו שבמינכן, ואם הוא, פחות או יותר, בן ששים וחמש, קל לראות את בן השלושים ואחת של קיץ ארבעים וחמש, את בן התשע־עשרה של שנת שלושים ושלוש. מעתה אראה עוד ועוד את בני דורו, עמוד שדרתו של הרייך השלישי, כל פרופסור בפנסיה יהיה מישהו מאותן שנים. באיזו יחידה שירת אדוני?

אתמול, בקתדראלה הגרמנית המשוקמת של בולזאנו (בוצן בפיהם), מצאנו כתב־עת כנסייתי, שזה אך ראה אור. מהראיון הפותח עם הסנאטור פולקר, מנהיג בדימוס של מפלגת העם הדתית־הלאומית בחבל האוטונומי דרום טירול, למדנו שזהו יום השנה הארבעים למשאל העם שנערך בחבל באחד ביולי 1939. למדנו עוד, שבני החבל הזדהו אז עם הרייך השלישי והיו נכונים לעקור לגרמניה; ורבים עשו כן עד שהתחיל הגלגל להתהפך; שגם היום הקשר הלשוני־תרבותי וההיסטורי עם העבר הצפוני של האלפים אמיץ יותר מאשר עם רומא.

היכן אתה חוצה גבול שנדרת שלא תחצה אותו לעולם?

עכשיו הניח האיש על המושב את הספר הפתוח, כריכתו כלפי מעלה,ומהתיק הוציא כריך. נמשכתי אל שם הספר, שהיה עלי לפענחו במהופך, תוהה אם אין הכריך הביתי הדק מעיד, שהאיש יצא זה עתה מביתו בבולזאנו והוא עתיד לרדת מן הרכבת קודם שנחצה את הגבול. אגב כך כבר קלטתי את שם המחבר, ושוב צמררה אותי אחיזת איזה משהו, שאת מציאותו אני דוחה מעיקרה, אבל אימתו אינה מניחה לי. “צמררה”, אני חוזר ואומר, אך איך יבין מישהו זולתי מהו זה שלדידי היה טעון מסתורין במפגש עם ספרו של ויקטור פרנקל, “האדם מחפש משמעות”, במסע מקרי ברכבת מבולזאנו לאינסברוק?

חיבורו של פרנקל על חוויותיו במחנות הריכוז הגיע לידי שוב אחד מאותם זימוני מקרים – בימים ששבתי לכתוב סיפור שעניינו פרצופו של אדם, שבשביל שיוכל להיות, נתון הוא במרוץ לא נפסק מפרצוף לפרצוף. הסיפור עצמו התקשה כל כך למצוא את פרצופו, שגנזתיו באחד התיקים והוא נמחה כולו מזיכרוני. כשגיליתי אותו מחדש – עד עצם היום הזה איני יודע אחרי כמה שנים – קראתיו כמי שכתב־יד של מחבר אחר נמסר לו לעיון. לא רק סיפור המעשה היה כולו חידוש בעיני, את עצם העובדה שעלילה כזאת נרקמה אי־פעם בראשי לא זכרתי. אלא שלתהליך גילוי מחדש של יציר דמיוני התחברה הפגישה עם הספר ״האדם מחפש משמעות״, שככל הנראה פעלה כקטליזאטור – מי יבין את נסתרות הרוח היוצרת – ולפתע הוברר לי מה ביקשתי לספר. להבדיל מן הרצון לאהבה אצל פרויד ומן הרצון לכוח אצל אדלר – הציב פרנקל במרכז תורתו את הרצון למשמעות, ומטעם זה כינה את דרכו ברפואת־הנפש “לוגותרפיה”. שלא בפסיכואנליזה, מציע פראנק לנפש החבולה של בן דורנו שתפנה לא אל מה שהיה, כי אם אל מה שלפניה, שתתרכז באותן משימות ואותן משמעויות, שמולן יהיה עליה להתייצב בעתיד. נקודת מבט זו כמו מיקדה מה שלא הרפה ממני עד אז ולכלל עיצוב לא הגיע: המרוץ הנואש אחר פרצוף מסוים לחיות בתוכו או המנוסה המבוהלת מתוך פרצופים שאין עוד אפשרות להתקיים מאחריהם – הוא סיפור הדור שבין עולם שנחרב לבין עולם שטרם קם. ניסיונו של מספר 119104 במחנות הריכוז ודרכו הארוכה בחזרה למעמדו של אדם שהוא גם תיאור צמיחתה של דרכו הייחודית של פרנקל בטיפול – נשזר בדיעבד לתוך הארג הסיפורי שבדיתי מראשי שנים קודם. את ההארה הזאת שזרתי, קצת כמחווה קצת כהתחכמות, לתוך בדיה פרטית זו.

והנה, כבר בפתח מסע זה, שממלא אותי ממילא תחושה קודרת של נדרים מופרים, ספר מסוים זה, ודווקא בידי גרמני מן הדור ההוא, ובקרון הרכבת הנוסעת למינכן. בשם כל רוחות הרפאים, האם נרמז כאן משהו? ואם כן, מה? שעדיין שעתי בידי לקפוץ מן הרכבת מצד זה של הגבול? ושמא זה, שהפרופסור־בפנסיה שממולי מתדפק גם הוא, מצדו האחר של השער, על אותו סוד צפון? מה מקווה שכני לתא למצוא בגילוי שכינה שמציע מספר 119104 לכל עמיתיו המספרים? לא יקשה לנחש את קורות חיי הזקן המגוהץ, הנוגס נגיסות קטנות מכריך הנקניק ולועסן בפה סגור ובדקדקנות של פנקסן: לשם קידום עתידו הפרופסיונאלי, התחבר כבר בשנה הראשונה לרייך השלישי, והוא אז תלמיד השנה השנייה, אל הפרופסורים החדשים והשתדל לתרום משהו לביסוסה המדעי של תורת הגזע. את לימודי המדיצינה (ברור שזו הייתה הכשרתו, אך מה הייתה התמחותו? אויגניקה? תורת־הדם?) סיים בקיץ שלפני המלחמה, ואת ניסיונו המעשי הרב במרחבים החדשים במזרח יישם במהלכה של קריירה מקצועית מזהירה לאחר המלחמה. אבל הכריך הזה? ומדוע במחלקה השנייה? וויקטור פרנקל?

האם מוצא אדוני עניין בספר זה"? מצאתי עצמי פונה אליו, ודווקא במעין גרמנית, שאיני יודע איך התנסחה לה פתאום.

הפלדה בעיניו הייתה לאפור מופתע של מי שלשאלה זו מפי נוכרי זה לא ציפה:

״אדוני קרא את הספר – "

הנהנתי.

“האומנם?! אם כן, זהו בוודאי ספר מפורסם. אני כאן, בבוצן, קניתי אותו. לדרך. המחבר משמש כפרופסור באוניברסיטה של וינה”, הוסיף. “כאמור, הנה הסברתי איך הגעתי אני אל הספר, דרך פרט עובדתי זה שקראתי על גבו”.

עכשיו הציג שאלה אחת לי, כמבקש להבין מה בספר משך אותי:

“בגרמנית קרא”?

״לא, באנגלית״. לרגע החשה – מה שביקש לגלות נשאר חידה. עכשיו חזר לשאלתי הראשונה:

“כן־כן, האדם בא לידי הרהורים. אם אך יכניע את היוהרה שבו וידבק באמונה באל הקדוש, אומר לנו הספר, אין צרה שבעולם שלא יוכל להתגבר עליה”.

לקח זה דווקא, כמו נעלם מעיניו כליל עיקרו של מה שבא המחבר להציב ברקע תורתו, הדהים אותי, אבל גם גילה לי, שאין האיש פרופסור בדימוס, לא פסיכיאטר, לא מה שאנחנו מכנים אינטלקטואל. זקן קנה ספר, אולי משום שנמשך אל מה שדימה שימצא בו. מכל אותה סמליות מסתורית שבמפגש לא שרדו אלא כמה טעויות קטנות. כדי לא להסתבך, הנהנתי עוד פעם, כמו מתוך הסכמה גמורה. אשתי ואני החלפנו בינינו רשמים, בעברית.

עכשיו כבר נאכל הכריך כולו, הזקן קינח את פיו וחזר אל הספר, אלא שפתאום לא יכול עוד לרסן את סקרנותו:

“סלחו־נא לי: אפשר, שזו אנגלית”?

“לא, עברית”.

וכמו ציפיתי, שגילוי זה יזעזע אותו וגם את הספר שלפניו יראה באור חדש, הדגשתי: “אנחנו מישראל”.

אל תוך הפתיעה שבאפור נמסכה טיפה קטנה של חדווה: הנה סוף סוף אחד מכם. וכבר שאלה סתמית, המזמינה תשובה סתמית, ועוד שאלה, ועוד תשובה, וכבר קולח לו בנחת שיח רכבות. רק מאחורי המלים, כמין מסך אחורי, רטט איזה משהו. בגרמנית לא שוחחתי מעודי, וזו שבפי הייתה בוודאי יידיש, שלא למדתי מימיי, ובכל זאת אני שומע וקורא. זה לא היינו הך, גרמנית ויידיש, אדוני, היפוכו של היינו הך, אפשר לומר, והוא שרטט מאחורי שיח הרכבות שניהלנו במין מובן־מאלָיוויוּת כזאת, הוא שעתיד היה להחריף בעשרת הימים הבאים. לא זו בלבד ששמעתי לשון מוכרת, קרובה, אלא איש שיחי עצמו הלך ודמה לאלף יקים שבזיכרוני, רופא בקופת חולים של ילדותי, מלצר ב“פינגווין” נהרייה, ספרן בבית הספרים הלאומי שעל הר הצופים, שכן שהיה לנו, נגן עייף של מועדון לילה. שלא לדבר על קרובי־המשפחה שלי עצמי, שהתגלגלו לברלין ונמלטו לתל־אביב, בהם ליאופולד שוורצפוקס השחקן, מוכר הנקניקיות בפתח קולנוע “מוגרבי”. שלא לדבר על אבי עצמו. מלא סיפורים כרימון היה, כל סיפור ושעתו, כל סיפור ולִקחו. כששמעתי את עצמי משוחח בגרמנית עם הזקן היושב מולי (לא רופא, אלא מודד מוסמך; לא איש מינכן, כי אם תושב ברסאנונה, היא בריקסן, והוא חוזר עכשיו מביקור אצל בתו; את שנות לימודיו עשה בווינה, סיפר, אולי כדי להזכיר סוף־סוף, כי הוא זוכר את ליאופולדשטדט, הרובע שבימים ההם היה כולו יהודים, אך כשם שווינה כולה אינה מה שהייתה בנעוריו, כך גם ליאופולדשטדט), עלה בזיכרוני סיפור שאהב אבי לספר, משל היקלעותו כל ימיו, בין עולמות, שאינם מתפייסים זה עם זה.

“אבא עליו השלום”, היה אבי מספר, “הגיע בנעוריו מקליין פוילן, מעיירה של חסידים תמימים וכלואים בתוך הווי הדורות הקודמים, לפוזן הגרמנית. אמא עליה השלום, כנגד זה, הייתה בת למשפחה, שאמנם הייתה גם היא חרדית מאוד, אבל בנוסח הפרנקפורטי. כל חזותם של בני משפחתה והליכותיהם היו מגורמנות לחלוטין, לובשים בימי חג ומועד ׳פראק׳ ו׳צילינדר־הוטה׳, כפי שהיו שרים במזרח, בבית אבי־אבא, ׳לאן זה פרח הגרמני במכנסי הפח׳. אמא עליה השלום הייתה מטופלת בילדים, שנים־עשר חיים מתוך שמונה־עשרה או עשרים לידות, אף שרק הבן שהיגר לקנדה והבת הבכירה זכו למות במיטתם, ולא מידי המרצחים. לכן הייתה נוהגת לשגר את הקטנים לפרקי זמן לא קצרים אל הזקנים. אני, בן הזקונים, נשלח הייתי פעם מזרחה ופעם מערבה. ברגע שראתה אותי ה׳בובע׳, אמו של אבא עליו השלום”, אהב אבי לחקות את תנועותיה ואת העגה הנמרחת של פנים־פולין, “הייתה סופקת כפיה, קוראת, ׳ראו מה עשו לילד, הפכוהו לגוי, הלבישוהו כמשומד׳, ובלי לחכות הרבה הייתה המשפחה מלבישה אותי שחורים, מרביצה בי יראת שמיים, מטפחת את פאותיי ובתוך כמה חודשים משגרים אותי כשר למהדרין חזרה אל אבא־אמא. לא עברו כמה חודשים ושוב שילחו אותי, הפעם אל ה׳גרוס־מוטער׳, אמה של אמא עליה השלום”, היה משנה עכשיו אבי את לשונו, מחקה את הגרמנית של בני משפחת אמו, השזורה מלים עבריות, “וברגע שראתה את החסיד׳ל הקטן שבפתח, הייתה סופקת כף, קוראת, ׳ליבער גאט, ראו מה עשו הפראים הפולנים לילד שלנו׳, ובלי כל שהיות גוזזת את פאותיי המסולסלות, פושטת מעלי את הבגדים השחורים, מלבישה אותי כגרמני קטן, מרביצה בי נימוסים, הופכת אותי מחיית יער לבן תרבות, וחוזר חלילה… וכך עד עצם היום הזה”, לא היה אבי פוסח אפילו פעם אחת על מוסר ההשכל, “אני תועה בין העולמות, נמשך גם לכאן וגם לכאן ואיני במקומי לא שם ולא שם. כשהצהרתי אצל הקונסול בתל־אביב, שאני מסתלק מן האזרחות הפולנית, כדי שאפילו אבקש לחזור בי, יהיו כל הגשרים שרופים, צריך הייתי להתנכר לא רק ללשון הפולנית, שבאמת לא הייתה לי בה שליטה של ממש, כי אם ללשון בית אבא וללשון בית אמא”…

ה

צורה לובשים כל הצירופים הללו רק בדיעבד. בשעת מעשה ידעתי איזה אי־שקט, אבל לא כפי שניבא אחי, בלי שום היסוס: “תראו, מעצמו יתקשר. הוא ירגיש”.

על סמך מה האמין אחי, שהידיעה על מות אבינו תגיע אלי בדרך על־חושית? בשנים הראשונות למדינה הייתה הירידה מירושלים כרוכה בעמידת שעות בתור ובנסיעה איטית ומייגעת, ובאין סיבה טובה לא היה אדם קם פתאום בבוקר ונוסע לתל־אביב. והנה, זכר אחי, יום אחד הופעתי אחוז בהלה בבית הורינו. לא היה לי כל יסוד לדאגה, להוציא חלום שראיתי בלילה, אבל עובדה, התעקש אחי, בשעה שהבהיל אותי החלום, נתקף אבינו כאבים עזים, ועד שהגעתי כבר בוצע בו ניתוח תוספתן.

“הוא יידע”, חזר אחי והרגיע את המשפחה, לאחר שנכשלו כל הניסיונות לאתר אותי בדרכי אירופה, שמשוטט הייתי בהן להנאתי, ולהזעיק אותי להלוויית אבי. “מעצמו יתקשר”. המקרה המסוים ההוא, שאחי למד ממנו גזירה שווה, אינו זכור לי עצמי כלל ועיקר, אבל לביטחונו באותו כוח על־חושי שיגרור אותי בציצית ראשי אל הטלפון, היה יסוד. אני אומר זאת למרות שעל סיפורים דומים מפי אבי הייתי מגיב בלעג. כך, אגב, היה מגיב גם אבי עצמו: מיני דיבורים על שדים ורוחות והשבעות ולחשים היה דוחה כגילויים של אלילות. הן הוא היה רציונליסט, עיין בשפינוזה, רמז לא אחת אל כך שבשעתו עבר את הגדר, הציץ וכמעט נפגע. מצד אחר, יש עובדות. עובדה היא, שאת אביו שלו הוא רואה לעתים קרובות בחלום. לא כרוח ערטילאית, היה מתנצל ואומר, כי אם ממש, יושב מולי ומשוחח, כדרך שאנחנו שנינו יושבים עכשיו ומדברים. ותמיד, כשיש איזשהו רגע קריטי בחיים, צריך עצה ואין יועץ, עזרה ואין עוזר, מופיע אבא עליו השלום. כך אירע בשעה שנלחמתם בצוררים באיטליה. פתאום בא, זה היה לפני פסח, ישב אתי, שוחח על הא ועל דא, כדרך שהיינו יושבים אצלנו בעיירה ביום קיץ יפה, בין מנחה למעריב, ופתאום אמר לי:

“אל תשכח, חס ושלום, לצום מחר”.

“טאטע”, אמרתי לו בבהלה, “מה קרה? ודאי שאצום, איזו שאלה! כל ערב פסח אני צם במקומו, קל וחומר השנה. השם ישמרנו, קרה לו משהו”?

“אני נותן לך את דברתי, הוא ישוב הביתה בריא ושלם, אבל מחר, שלא תשכח חס ושלום, לצום”.

“באותו לילה”, היה אבא חוזר ומדגיש וכך גם כתב בסיפור קטן, אולי היחיד שזכה לראותו נדפס בעיתון, “טרם נודע ברבים דבר היות הבריגאדה בחזית. רק למחרת, לכבוד פסח, התפרסמה הודעה רשמית. כלומר, להסביר את החלום בדרך פשוטה לא היה אפשר. והנה עברו שבועות ארוכים ובאקראי, מפי חייל שנפצע פצעים קשים באותו ערב פסח והוחזר לארץ, שמעתי שאתה יצאת ממש בנס, רסיס של פגז נקב חור בכובע הפלדה שלך וחוץ משרטת חיצונית בעור הראש לא קרה לך דבר. אז איך אני מסביר את החלום? אין לי הסבר, אבל העובדה – עובדה”. כל כמה שלא הייתי מלגלג על שיחותיו של אבי עם אביו המת – בחדר עבודתו הייתה תלויה הגדלה של תצלום מלפני כמאה שנים, אברך בן שמונה־עשרה, אביו של אבי בן השבעים וכמה, חש הייתי גם בתוכי פיצול מקומם ובלתי נשלט בין מה שדוחה שכלי בבוז קר לבין אותן “עובדות”. לא מעטים היו מקרים־לא־מקריים אלה גם במהלך חיי וכל כמה שלא התחכם אתם השכל, את העובדות לא הצליח גם הוא להבריח. עובדה, בוונציה, חמישה־ששה ימים קודם לפטירת אבי, תקפה אותי לפתע בהלה. הלכתי אל בעל בית המלון המשפחתי וביקשתיו להזמין לי בדחיפות שיחה לישראל. בעולן של כל העשיות במלון נשאה אשתו, ואילו הוא היה מתגלה אך ורק כדי לדבר אנגלית. תחילה אף טעיתי וחשבתי, שהוא אחד הפנסיונרים של מיאמי, ששהו במלון בטיול מאורגן, לראשו חבש כובע בד צהוב בעל מצחיית צלולואיד ירוקה, לחוטמו היו משקפיים רבועים חסרי מסגרות ועל כרסו הייתה מתוחה חולצת סריג אדומה. רק כשפרץ לפתע פתאום מגרונו סמבטיון של איטלקית, שכמעט קבר תחתיו את אשתו הפעלתנית, הוברר לכל האורחים מי כאן בעל הבית. בזהירות ניגשתי אל הדלפק, שומר על הבעלים שלא ישוב וייעלם, וכשנדמה לי שנרגע, ביקשתי את עזרתו, אגב הטעמת עניין הדחיפות. כאילו חלצתי פקק, הוצפתי מילים: “טלפון?! אדוני, אתה, באיטליה, מצפה, ובדחיפות לקבל שיחה, בינלאומית, לישראל?! לא שמעת שפה אין דבר כזה?! טורינו נסה – לא ישראל – לא תקבל! פירנצה – לא תקבל! אין! הפאפא לא יעזור. אין”.

כיוון שממילא עמדנו לצאת בבוקר לוורונה, ואני, אפילו ביני לביני בושתי להודות בחרדה על־חושית זו שאחזה בי, דחיתי ביום נוסף את הניסיון לטלפן הביתה. ואכן, במוטל “אגיפ” שבמבואות ורונה הצלחנו, אשתי ואני, לעורר את אהדתו של פקיד הקבלה הצעיר. היום מתקיים בתל־אביב טקס חלוקת תעודות גמר באוניברסיטה, סיפרנו לו, ואנו רוצים מאוד לברך את בננו. משהשתכנעתי שיעשה כל מה שבידו כדי לסייע לנו, רשמתי גם את מספר הטלפון של בתי, על כל צרה שלא תבוא.

מדוע לא טלפנתי לבית הוריי? הרבה שנים ניהל אבי משרד, והטלפון היה כלי עבודתו, אבל עד הסוף נשמר בלבו איזה פחד מפני כוחו הכישופי. בכל פעם שנשמע הצלצול, והוא אז במטבח, או בחדר האחר, היה קורא מיד, “כן”! קצת מבוהל מפני מה שיתבשר כשייטול את האפרכסת, קצת חרד שלא יספיק ללכוד את הקול האלמוני. קל וחומר קולה של מרכזנית, שתכריז, “ש לך שיחה מאיטליה”. סתם ככה לא מצלצלים מאיטליה, ממש כשם שמברק הוא בהכרח בשורה רעה. הוא לא יאמין שרק כדי לשמוע ששלום לאמא ולו אנחנו מטלפנים, וחרדה זו שנכניס אנחנו ללבו במו קולנו לא יוציאו כל הסברי. בטוח יהיה, שלנו עצמנו קרה דבר מה רע, אלא שאנו מסתירים זאת מפניו. שנית, אבי, כל עוד נשמה באפו, יבטיח לנו שהוא חזק כמו סוס, על־אחת־כמה־וכמה בשעה שאנחנו עושים חיים מעבר לים. לגלות אם יש ממש בחרדה על־חושית זו שלי אוכל רק מפי אחרים. שלישית, באמת ובתמים ביקשנו לשוחח עם בננו, לברך אותו, לקבוע סופית מקום פגישתנו, ואת שעתה המדויקת, בעוד כשבועיים, באירופה.

רק בשעת לילה מאוחרת עלה בידי המרכזנית של בית המלון בוורונה להתחבר אל דירתנו בתל־אביב, אבל רק את צלצולי ה“פנוי” הארוכים חוזרים ומשתלחים לתוך הריקנות החשיכה שמענו. איש לא הרים את האפרכסת. גם בדירתה של בתי צלצל וחזר וצלצל הטלפון “פנוי”. לא קשה לתאר כמה העמיקה עכשיו אותה חרדה אי־רציונאלית, שגררה תגובת נגד מצד שכלי הקר: עזוב את כל השטויות האלה! הם לא בבית מפני שאינם בבית.

ואף־על־פי־כן. כמין דיבוק השתכנה בתוכי הדאגה, ולא יצאה. תחנתנו הבאה הייתה בקצהו הצפוני של אגם קומו, במקום ששמו קוליקו. החושך כבר ירד ולפי כל הסימנים היה זה היישוב האחרון לפני שנחצה את הגבול השווייצי ונתחיל לטפס בהרים הרמים, לפיכך נאלצנו להסתכן במלון שנראה יקר הרבה יותר מכוח כיסנו. לתימהוננו היה אותו מלון לשפת האגם ריק מאורחים, והמנהל חיכה לנו בפתח כמו אברהם אבינו למלאכים, לא חשב לנו לרעה את עמידתנו על המיקח והציע לנו מציאה פראית. איש כבד ומזוות היה, כאיכר שעבר הסבה מקצועית. בעל עיניים נוגות כאלה, אמרתי בלבי, אי אפשר שלא יושיעני. לאחר שהשבעתי עיניי ברצפת השיש של חדרנו ובאריחי החרסינה בגון השוקו של חדר האמבטיה, גם בשקיעה המאירה את האגם, שמן החלון נראית הקשת של שפתו הצפונית, שבתי וירדתי לחדר הקבלה. אוזנו האחת של המלונאי צמודה הייתה אפרכסת הטלפון, אבל את אוזנו השנייה הטה בנכונות לעברי. עד לרגע ששמע את בקשתי. “פרונטו”! רעם לתוך האפרכסת, הניפה כחרב ודיבר אלי: “הנה, טלפון!.. חרפה לאומית, אדוני, ולתיירות – טרגדיה!.. פרונטו!.. למה המציא מרקוני את הרדיו?! מפני שהתייאש מהטלפון!. שעה אני ככה, פרונטו”!

וכמו בעלילה דרמתית, הנבנית ועולה עד לשיאה, שלאחריו בא האנטי־קליימקס, נכנסנו למחרת לשווייץ. משעה שהחלה ה״פיאט 127״ השכורה שלנו לטפס בהרים, אודה ואתוודה, מילאו אותי רק המראות שלפנינו, כך עד לפיתולי הנחש של מעבר מיולה, המותירים אי שם למטה את העמק הצר, את הגבעות הרכות, ומעלים אותנו לשלהי יוני של צינת קרה, של שלג בנקיקים החשופים, של מפלים ושלגים, שמעתה נרוץ אף אנחנו עמהם צפונה, ניכנס לסן מוריץ ונמשוך הלאה, כמונו כאותו נחל לא נחשב, האין, שעד מהרה יהיה לנהר הרים שוצף, ניפרד מעליו ונשוב וניסע בצדו, מעליו, על פני חבל אנגאדין עליון וחבל אנגאדין תחתון, וכך עוד נשוב ונעשה פעמים רבות בעשרת הימים הבאים. לא באותו יום בספר הצפון מזרחי של שווייץ, שנשתמרו בנופיו עוצרי הנשימה שרידיה הנשכחים של פרובינציה רומית, זו שרק בלשון רומאנש של אוכלוסייתה הדלילה חי עדיין זכר דברי ימיה האובדים. שם, במקום ושמו סקול, ספק עיירת מרפא לבעלי מיחושים, ספק כפר שבתי האדם והבהמה הססגוניים שלו ניצבים בו על עומדם מלפני גזירות ת״ח ות״ט, החנינו את ה״פיאט" שלנו ברחבת חנייה שבצד הרחוב הראשי והיחיד קצת אחרי שש בערב. ממש מולנו, דבוק אל מדרון תלול, היה בניין מלבני, בטון, זכוכית ואנטנה נישאה – בניין הדואר, עודנו פתוח לכל דורש, לכל שירות. האם יש אפשרות, מן העמק הסגור והנידח הזה שבאנגאדין תחתון, לטלפן הביתה? ואולי, לפחות, נשלח גלויה אל הורינו, שישתבחו לפני השכנים: “אונזערע קינדער זינד אין דער שווייץ”?

הנערה בעלת עור החלב ועיני־אגמי־ההרים הורתה באצבעה על תאי הטלפון הצמודים אל הקיר, מול האשנב שלה:

“אתה יכול לטלפן מכאן”.

נתתי בה עין חשדנית: “מה פירוש, לטלפן”?

“המספר בתל־אביב ידוע לך”?

“זה ביתי”.

“אם כך, חייג”.

עדיין חששתי מפני איזו אי הבנה:

“ואין צורך בקידומת”?

“רק את המספר, אדוני”.

וכך, מי יאמין, כעבור שני צלצולי “פנוי”, שמעתי את קולו של בני, כמו עמד מאחרי אוזני, מופתע, מתרונן, לא רמז על איזשהו מקרה רע, ממין מה שנרמזתי על־חושית לפני שלושה ימים: “מה אתם נכנסים שם ללחץ?! הכול, כולם, הזקנים, הגדולים, הקטנים, בסדר. תעשו חיים. תאכלו גבינה. ביום ששי בשתים־עשרה. כמו שנדברנו. אני טס מחר”.

שאלתי פעם נוספת, ועל כל אחד, שמית, בנפרד, ופעם שלישית:

“וסבא”?

“הוא שיגעון. מה קורה לכם שם? קח לך פילזן, לאמא קפה בקצפת, תפסו קרחון ושימו על העולם!… אתה שומע אותי טוב, אבא? הייתי אצלו אתמול בערב, להגיד לו שלום… כן, גם את התעודה של הנכד הראיתי לו, בטוח. הוא היה בשיא הכושר, נצנץ יותר מכל הפרופסורים… הקיצור: בעוד שבועיים, ששי, שתים־עשרה, באינסטיטוט, ומשם, ויקאנד על היונגפראו!”…

הנה כך, עם הקול המשולח והשובב של הבן, התפרקה באחת כל אותה חרדה, נראתה לא כביטוי של איזה כוח על־חושי, כי אם כגילוי נוסף של אותה התרופפות, המתרחשת כולה בפנים. תחושת אשמה על שניתקנו עצמנו כליל מהכותרות, מהחדשות, מהטלפונים, מהכול, התמוססה כלא הייתה. באיברי החלה פועמת שוב אותה תשוקה הפקרית, כמו לפני חמישה ימים במילאנו, כשהתנענו את ה“פיאט” והתחלנו נוסעים אל לא־מטרה, בולעים מראות חדשים ברעב שאינו יודע שובעה לעולם שלראשונה, לפני שנים רבות, ידע בן הח״י באיטליה אחרת.

ו

עכשיו חדר גם הבוקר לתוך שנתו הנודדת, ולתוך עיניו העצומות הגיר אור מלובן. חלומותיו שלו ומלמוליה המעורבבים של האישה השוכבת לימינו טרפו את שעות הלילה, והוא היה מתעורר שוב ושוב בבהלה לתוך המחנק האפל של הקיץ, אינו רואה סביבו לא את קירות חדר השינה ורהיטיו המוכרים, כי אם אינסוף של חושך, הוא התוהו, ואל הממשות מסמר אותו רק הכאב בבית החזה, ממש מתחת למקום החיבור של הצלעות התחתונות. האם מנקודה זו שבגופו יוצאת אותה מועקה הנוצקת כעופרת באיבריו, ואולי הנפש היא שנלאתה סוף סוף מלרדות בגופו החלוש ועכשיו, כשניתקות מוסדותיה השחוקות, פשוט קורס הוא תחתיו? כלום הייתה זו יקיצתו האחרונה אל הערות, וכשישוב ויירדם, תיעצמנה עיניו ולא תיפקחנה עוד אל העולם הזה? הפסד, ככל שדברים אמורים בו עצמו, ודאי לא יהיה בזה. חזר, אולי בקול, על אמרה שטבע והיה משמיעה באוזני בניו:

“עולם הבא אולי יש, עולם הזה ודאי אין”.

בפרדוכס זה התעקשו בניו לשמוע רמז של כפירה, גם מעין מאזן שלילי של כל חייו, גם איזו התערערות של אמונתו הדתית. ואולם לא בכיוונים אלה היה הרמז, כי אם כלפי מה שהוא נושא בשנים האחרונות, כמעט למן היום שפרש מן העבודה ויכול היה סוף סוף להעניק גם לנפש משהו מאותם תענוגות שהדירה מהם כל השנים, פעמים־שלוש בשבוע לנסוע לאוניברסיטה להרצאה בלשון עברית, בתנ״ך, במחשבת ישראל, בין מנחה למעריב לשבת בבית הכנסת הקטן שליד הבית ולשמוע, גם לתת, שיעור, לבלות ערב אחד בביתו של בן זה, ערב אחר בביתו של האחר, ליהנות גם מן הריבית דריבית של רכושו היחיד, מהנכדים, שאחד מהם כבר זיכהו בנין ראשון. במובן זה הוא עשיר מופלג, ודאי יותר מכל בני המשפחה שנעקרו משורש. כשאמר שאין עולם הזה התכוון לכך, שמהנאות אלה, שכולן עכשיו בהישג יד, לא זכה ליהנות, שכן חיים קבור היה בין כותלי ביתו. זו חובתו ועד בוא שעתו לא יסתלק ממנה, ואם יש בלבו ברגע זה פחד הריהו לא כלפי עצמו, אלא כלפי זו שתיוותר עכשיו בלי סועד. אבל אפילו האזינו לו הבנים, להבין יוכל רק מי שיגיע למקומו, וזאת אינו מאחל אפילו לשונאי ישראל. אף זו אמרה שטבע:

“הזקנה אינה אסון, אך גם לא ששון”.

הנה בשעת לילה זו, שאינו יודע איזו היא, כשהוא חש ממש בהינתק מוסרות הנפש, מתבקש היה פשוט, שיושיט ידו אל החפץ הבהיר שמשמאל לכר, אל הטלפון שעל ארון הלילה, יחייג אל הבנים ויזעיקם, אולי אפילו לא זה. רק ידבר אתם, ישמע את קולותיהם, ייווכח שהריקנות החשיכה הזאת האופפת אותו אינה כבר התוהו, שאכן מצויים הם שם בבתיהם, הילדים, הנכדים, הנין, העדות האחת לכל השנים הארוכות הקרבות עכשיו לקיצן. הנה שלשום, כשנכנס במפתיע הנכד, כולו אור, כולו כספית, ובמיוחד בשביל להראות לו את תעודת הגמר המצוינת שהוענקה לו, דיבר והתבדח ושיתף את סבו בכל המוצאות אותו, לא רק נסו כל הצללים, אלא בפועל ממש, באופן הכי פיסי, נעלם הכאב הטורד, האיברים נעשו קלים יותר, וגם אחרי שיצא נשאר אחריו במשך שעות האור שהכניס בבואו. אלא שבין ביקור לביקור מונחים כאבנים כבדות ימים רבים כל כך, פעמים חודשים. וגם הביקור הזה, עכשיו אין לו עוד שום ספק בדבר, היה האחרון. לא כדי להציג את התעודה המצוינת בא אל סבו, כי אם כדי להיפרד מעליו ערב נסיעתו, שלא ישוב ממנה אלא בתום לימודיו, כלומר, הרבה אחרי שהוא עצמו כבר יהיה שוכן עפר. יום זה קרוב יותר משמשערים ילדיו, שאילו היו חושיהם ערים קצת יותר, היו נזעקים הלילה. אבל אם לא יטלפן הוא, לא יתעוררו הם מאליהם, והאחד, זכר עכשיו, בכלל אינו כאן. שוב נסע. שוב. הטוב ביותר הוא לעצום את העיניים, אולי יפקוד אותו אבא, אולי יעניק לו הוא עוד מעט כוח להוסיף ולעמוד על משמרתו בעולם הזה.

ואז העיר אותו הבוהק הצורב של הבוקר. כהרגלו בשנים האחרונות קם מן המיטה, הכניס אצבעותיו בדרדסים הישנים, וכך, כפוף מעט מחמת אותו כאב, גרר עצמו ל“הול”, פתח את המתג של דוד המים החמים, נכנס למטבח, שפת את הקומקום כדי להרתיח מים לכוס תה ראשונה, שיביא הוא למיטתה של האישה החולה, עמד מתחת למקלחת ופתח את ברז המים הקרים, הזרימם על בשרו, כפי שהוא עושה כל השנים בוקר בוקר כדי להתחסן, התלבש, הניח תפילין והתפלל תפילה קצרה. מזג תה בכוס וממש אז, כך נראה, קרה אותו דבר, שסחררו והפילו ארצה. כמה זמן שכב כך, והאם היה שרוי בחוסר הכרה, אין לדעת. ודאי לא זמן רב, מפני שבשמונה הגיעה המטפלת, ומייד ראתה שמשהו אינו כשורה. שלא כרגיל, הייתה עדיין הדלת נעולה, וכשנקשה עליה, לא נענתה. עד מהרה הוציאו הנקישות הרמות מדירתה גם את השכנה, וזו צירפה מיד

את קולה לתחושה, שקרה משהו מר מאוד. קבועים ומדוקדקים כל כך היו הרגליו של אבי, עד שמבעד לקיר הייתה מזהה את כל קולות הבוקר, והבוקר דימתה לשמוע איזה קול הלמות, כמין חבטה עמומה, ולאחריו דומייה גמורה. לבה ניבא לה שיום אחד יקרה לו משהו: עד מתי יגרור איש קטן וחלוש כמותו עגלה כבדה כזאת? עכשיו הלמו שתי הנשים על הדלת וקראו בשמו של אבי. למקרה חירום גם שמור היה אצל השכנה מפתח ה“יל”, אלא שהבוקר לא נעה לשון המנעול. בלילה הסיט כנראה אבא את תפס הביטחון. גם זאת צעקה השכנה לתוך הדלת, ופתאום, לשמחתן, נשמע.

בקול שכמו נתלש מתוך הלב השיב, שהוא מנסה להגיע אל המנעול. שתיהן דימו לשמוע גוף הגורר עצמו על הרצפה, חריקת כיסא שניסה לקרב אל הדלת, אולי כדי שיקל עליו להתרומם, ושוב איזו ערבוביית קולות, צעקה נשברת, כיסא מתהפך, אולי גוף נחבט אל הרצפה. לתחנוניהן הנרגשים של השתיים שוב לא באה תגובה. אלא שבינתיים נזעק שכן מן הקומה הראשונה, אליו הצטרף איזה גבר שחצה את החצר, ובמשותף נגחו שניהם את הדלת ופרצוה.

משנפרצה הדלת, נראה אבי שוכב ב“הול” הצר, מצונף כעובר, פניו לחדר השינה. אותה שעה היה במלוא הכרתו, אך ניכר היה בו, שאפילו השמעת הגה אחד מסיבה לו כאבים. אבל כשביקשו אנשי “מגן דוד אדום” להשכיבו על אלונקה ולהוציאו אל האמבולנס, סירב להילקח אל בית החולים. עוד מעט זה יעבור. בשבועה הבטיחו לו המטפלת והשכנה ששתיהן, וכמובן, בנו וכלתו, שהם בדרכם לכאן, ישגיחו על אשתו, השוכבת במיטתה, כלואה בעולמה, עיוורת וחירשת גם למתרחש עליה ברגע זה.

“בשום פנים ואופן”, כך סופר שאמר אבי, תוך כדי אימוץ המוסרות שכבר פקעו, את החובה ואת האחריות, “לא אפקיר אותה. שבוע אחד לא תחזיק מעמד, אם לא אהיה לה למשען. עזרו לי רק להגיע אל המיטה, ומייד יחלוף עסק מיותר זה. כבר אני מרגיש הקלה”.

ואז ניטלה הכרתו, וחששו שזה הסוף. אבל אחרי שהוכנס לחדר המיון של בית־החולים, התעורר והיה צלול לגמרי, האחיות הכירוהו משנות עיסוקו המקצועי בחולי קופת חולים, שלא להזכיר כל אותן פעמים שליווה לחדר זה עצמו את אשתו החולה. עכשיו הקיפוהו האחיות בחיבה והשתדלו להנעים עליו את רגעיו האחרונים. הוא עצמו לא הכיר כלל בחומרת מצבו. בהומור אופייני התנצל על המהומה שגרם על לא־ מאומה והפציר באחיות לשוב אל המקרים הדחופים באמת. “לבית הבראה בצפת”, אמר, “הייתי יוצא עכשיו ברצון, אבל לשכיבה בטלה בבית חולים אין לי פנאי וראש, כבר אני חש שמתפזר הכובד מהחזה, ואני מקווה שעוד לפני אחת־עשרה אהיה בבית, לפני שתלך המטפלת”.

ומייד החלה שקיעתו הסופית, כעבור שעה קבעו הרופאים את מותו. אב־העורקים פקע, הוסבר לי לאחר זמן. זו הייתה סיבת המוות. לצייר לעצמי אותו נטול חיים, אינני מצליח, ובעיני הוא כמי שנמוג ונעלם בעת היעדרי מן הארץ. וגם הוא, לאפשרות קיצונית כל כך, מותו, לא התייחס ברצינות עד לרגע האחרון ממש. הוא לא ביקש לומר וידוי, אלא התלוצץ עם האחיות ונחפז לשוב אל משמרתו, זו שעמד עליה כמעט עשר שנים, יומם ולילה, על מיטת אשתו, שלא ראתה ולא שמעה את צאתו, ולא שיערה שלא יהיה עוד.

כך, בצירופים שמצרף דמיוני מכמה קרעי תמונות ושברי דברים, מנסה אני להכניס עצמי בדיעבד לאותן שעות קצרות, כשעבר אבי את המכשול האחרון, נמוג ונעלם. מאמץ שווא הוא, אני יודע, ואף שלא במהרה אחדל ממנו, איני מסוגל לראותו מכווץ כולו מתחת לטלית, קל כנוצה נישא על המיטה באותם רחובות קצרים, שלאורכם גרר את רגליו חמישים וארבע שנים, פעם בנעליים קשויות ממלט יבש, פעם בנעלי בד, פעם בנעלי שבת מעור שוורון רך, היבלת באצבעו הכפופה אינה מניחה לו לרגע, גבו נכפף והולך, גורע עוד שניים־שלושה סנטימטרים מקומתו הקצרה, עיניו הבורקות מדליחות, וזוויותיהן מתכסות קרום לבן. איני מסוגל לראותו מוּרד לתוך עפר החמרה, תלולית אדמדמה בבקעה החשופה, שכל מושבת ילדותי טמונה בה היום מתחת למציבות בסדר זה עצמו שהקפידו עליו המייסדים, הנכבדים, בעלי הנכסים ואנשי הזרוע מתרווחים להם למעלה, במקום שנהפכת הבקעה לגבעה, רוח הים מאוושת ברדת השמש, ואפילו בימי שרב, בין הדקלים והברושים, וכל האחרים מצופפים למטה, מציבות כתף אל כתף, רקיע מלובן. את אבי אני רואה ערב מסעי האחרון, כשבאתי לקבל ממנו את ברכת הדרך. לבדו ישב ב“הול” הצר, על השולחן כלי ארוחת הערב, שתי צלחות לבנות, כמה פלחי עגבנייה, שרידים גבשושיים של גבינת קוטג׳, קרומיהן של שתי פרוסות לחם לבן, שתי כוסות בתחתיות זכוכית מקוערות, שק הטלית מהבוקר, עיתון הערב, מגבת כלים, בקבוקי תרופות. בין כל אלה חוברת אחרונה של “לשוננו לעם”, שבשעת כניסתי היה אבי נתון בה כמו ברכילות האחרונה של המדינה. כל ניסיונותיי להסיח דעתו לעניינים אחרים, חוליה של אמי ובריאותו שלו, צורכיהם הכספיים, המהפך, נסיעתי הקרובה, לא צלחו אלא לרגע. שוב ושוב היו נודדות מחשבותיו, ניתקות ונוסעות לאיזה חידוש לשוני שמצא בחוברת, נזכר אגב כך בשיבוש מרגיז בפי אחד ממנהיגי הדור, החלפת מניח, במם פתוחה, במניח, במם צרויה, שלא לדבר על היגוי מרושל, אותיות צרויות נהגות בסגולות, אין מקפידים להבחין בין חי״ת לבין כ״ף, ושוב, אגב בתוך אגב, האם ידוע לי הקשר בין נזר, נזיר, נצר והנוצרי, שהוא קרוב יותר מאשר בין נצר ונטר? אף שידעתי, כי ביקור שלי מאפשר לו לשלח לחופשי קצת מהמלים הממלאות את ראשו עד להתפוצץ, צחקתי ושאלתי אם ברגע זה אין לו דאגות בוערות יותר.

“בלילה, כשאני מצליח לגנוב לעצמי שעה אחת של שקט, מוצא אני מרגוע בהתעמקות באיזו סוגיה לשונית. בכלל, עד היום איני יודע מה בילדותי הייתה צבת ראשונה, אהבת ארץ־ישראל או אהבת העברית. קשה לזכור, אבל אני מאמין, שאהבת העברית היא שהוליכה אותי לארץ־ישראל”.

הדיבורים האלה, ב“הול” הצר, שהיה לו כבר הרבה שנים גם כמין כלא נפשי, בחיים החסוכים שלא הצליח להיחלץ מעקתם אפילו יום אחד, ואף שגאוותו אינה מניחה לו להיעזר בבניו, יודעים כולנו כמה עליו לקמץ, הדיבורים הרמים על שתי הצרות, העברית וארץ־ישראל, המתחרות על אהבתו, נשמעו לי אז פחות מנמלצים, מגוחכים: האם אינו רואה, שהעולם של שנתו השמונים, גם העברית, גם ארץ־ישראל, אינו דומה כלל לחלומותיו הנשגבים של בן העשרים וכמה, שלפני יותר מיובל שנים יצא, מתוך בחירה, למסע הגדול, והיחיד, שעשה בחייו? קצת כדי לטלטלו, קצת מתוך רשעות, אמרתי לו:

“אבא, כשאתה קורא בעיתון הזה, מאזין לחדשות ברדיו, שומע כל מה שמתרחש עכשיו בארץ, ואין צורך לפרט, האם לא עוברת בראשך אפילו פעם אחת מחשבה, שכל זה בטעות איומה יסודו? אילו יכולת לחיות אה חייך מחדש, האם היית רוצה להתנסות בכל אלה פעם נוספת”? כך, נורת החשמל מחזירה ברק מעיניו שנתלחלחו וקולו קצוב ופסקני, שמור הוא בזיכרוני: “בשבת שלפני החתונה התארחתי אצל המחותנים, והרי התנאי היחיד שהצגתי אני היה, שתיכף לאחר החופה אנחנו נוסעים לארץ־ישראל. אני רואה את התמונה ניצבת כמו חיה לנגד עיני. אנחנו שבים מבית הכנסת, אני וה׳פעטער׳, אביה החורג של אמא היה, והיא, וכמותה גם אני, פונים היינו אליו בתואר ׳פעטער׳, כלומר דוד, ופתאום הוא פונה אלי ומתחיל לדבר על לבי, לספר לי כל מיני ידיעות שמגיעות מארץ־ישראל, על האקלים, על הפרעות, על חוסר העבודה, על המחלות, מוסיף שעלי להרהר גם בכלה, שילדותה עברה עליה, כידוע לי, ביתמות, בסבל רב, ואינו מציע לי להסתלק מהשקפותיי, שהוא שולל, אלא שאדחה קצת את הנסיעה. בו במקום, באמצע הרחוב, נעצרתי ואמרתי לו: ׳פעטער, אם מפיה אתה מדבר, ואם היא ששלחה אותך, עדיין אפשר לבטל את השידוך. אבל אם אתה הוא זה שדואג כביכול לה, הרשה לי לומר לך משהו׳, ואני רואה כמו חי את הענן שהיה תלוי בקצה האופק, מעל ליער שבגבול העיירה, ׳רואה אתה, פעטער, את הענן הזה, ככף יד איש? לו בקולי שמעת, היית קם מחר בבוקר, מוכר את העסק והבית, לוקח את המשפחה ונס לארץ־ישראל בטרם יכסה הענן הזה את עין השמש וייהפך לסופה איומה, שלא תשאיר אחריה שריד ופליט!׳ אני משתומם, מנין היה לבחור צעיר, לא חצוף, אורח, בשבת שלפני החופה, העוז לומר דברים כאלה. הייתי שוטה וקטן, זה נכון, אבל רק לאלה, למרבה הכאב, ניתנה לאחר החורבן הנבואה. לא פעם אני שואל את עצמי: במה זכיתי אני, אחד ויחיד מכל משפחתנו, הצעיר בכל האחים, בחור חלוש, קצת פחדן, לא כולי האי בשום מובן שהוא, ובכלל, הרי אמא עליה השלום ילדה אותי כמעט בזקנתה, בחודש השביעי, זיבעלע, בקושי האמינו שאגיע לברית, במה זכיתי אני, אני לבדי, להיוותר בחיים, לראות בהקמת מדינת ישראל, לקחת חלק בבניינה, ליהנות מבנים ובני בנים, שילשים וריבעים, וכולם, ברוך השם, תפארת לעמנו ולארצנו? הן את כל משפחתנו הגדולה והמסועפת, הן מצד אמא והן מן הצד שלי, בלעה הסופה. ואתה שואל אותי היום, אם כל חיי בטעות יסודם? אני שואל: במה זכיתי? רק בזכות ארץ־ישראל ואולי, מי יודע, בזכות מלים עבריות אלה, שגם עכשיו הן נחמתי היחידה”?!

ז

ובבוקר יום ששי, כפי שנדברנו מראש עם בננו, יצאנו את ה“אלפן בליק”, ונסענו לעבר הגבול הגרמני, פחות משלושים דקות ב“פורד פייסטה”. את סוף השבוע, מצהרי יום ששי עד מוצאי יום ראשון, אמרנו לעשות בחברת הבן, שהיה בדרכו לאמריקה, ורעיון הבילוי המשותף, שלושתנו, המכונית וכל השלווה הנוכרית הזאת מסביב, קסם לכולנו. מראש הסכמנו, שנאסוף אותו בשער האינסטיטוט, ומיד נהפוך את ההגה ונחזור אל מעבר לגבול. ואולם, חישובים שעשתה בתל־אביב סוכנת הנסיעות, מחיר כרטיסי הטיסה, תנאי שכירת מכונית, נמלי התעופה ולוחות הזמנים, הלכו וצימקו את מרחב הבחירה. תחילה מצאנו, שלישראל נצטרך לטוס מווינה עם חניית ביניים באתונה. אשר לשכירת מכונית, גילינו כי אם נקבל את המכונית במילאנו, כפי שתכננו, ונבקש להחזירה לא בתחומי איטליה, כי אם בנמל התעופה של וינה, נחויב גם בהוצאות הסעתה בחזרה לאיטליה. אילוצים אלה הם שהתוו בסופו של דבר את מסלול מסענו. ממילאנו נצא ב“פיאט” וניפרד מעליה בנקודה צפונית ככל האפשר, בקרבה הגבול האוסטרי. כך נפלה הבחירה על בולזאנו. שבוע ימים, כך תכננו, נשתהה בין מכונית למכונית בראש אחד ההרים, ואילו לאינסברוק נצא ברכבת רק ביום השכירות הראשון של המכונית, שתשמש אותנו עד לנמל התעופה של וינה. שינויים אלה, שהכנסנו בהדרגה, הפכו בלי משים, ולפי שעה לא למעשה, את כל נדרי לקורי עכביש, שהחלו ניתקים כמו מאליהם. כאן הם נזכרים רק כרקע להשתלשלות העניינים, שבחוטיה משך איזשהו כוח, שאיני יודע איזה כינוי לבור לו.

תחילה קיצרנו מאוד את שהייתנו המתוכננת בשווייץ. אמנם, סקול שבאנגאדין תחתון הייתה עוצרת נשימה ביופיה הכלוא בין הרכסים גורדי השחקים, אבל מחירי החדרים והמזון ובראשנו היה כל פראנק שוויצי מיתרגם מיד ללירות מפוחתות – סימרו את בשרנו. כל עוד כספנו בכיסנו נמלטנו אל מעבר לגבול, אבל אנה ננוס אם את המכונית התחייבנו להחזיר בבוקר יום שני בבולזאנו? בבוקר יום ראשון, עם כניסתנו, מצאנו עיר קודרת, שוממה, כל ניסיונותינו למצוא חדר זול ללינת לילה באיזו אכסניה שבעיבורה, או באחד הבתים הפרטיים, נכשלו שוב ושוב, וברדת הערב לא נותר לנו אלא להתאכסן בבית מלון ליד תחנת הרכבת. מן הרחוב עשה בית המלון רושם מכובד, אבל החדר שגררונו אליו עם מיטלטלינו, באגף צדדי, הכניסה אליו הייתה מאיזו גזוזטרה צלופת רוח וחלונו היחיד נפתח אל מטבחיהם וכבסיהם של הדרים מעבר לחצר חשיכה, ותוך כך הלך וחזק הגשם, לרחוב לא היה אפשר לצאת, ואילו אורן המבליח של שתי מנורות הלילה לא הספיק לקריאת ספר במיטה. הנה כך נפלה החלטתנו לקום ולנוס גם מבולזאנו. על כמה מן הניסיונות שידענו בין כניסתנו לאינסברוק לבין אותו בוקר ב“אלפן בליק”, לשפת אגם האשנזיי, ניסיונות שדחפונו לא פעם ולא פעמיים לקצר את מסענו ולשוב הביתה, עוד אספר. אך הואיל ובצהרי יום ששי, כשנפגשנו עם בננו, כמו הוסר באחת הלוט מעל מה שאירע לנו עד אז, ומן הדין לפתוח בבוקר היום ההוא.

בערב שלפניו, במוצאי יום חמישי, עצרנו את ה“פורד פיסטה” בפתח ה“אלפן בליק”, רק כדי ללון מן הצד האוסטרי של הגבול, שאנו אמורים לחצותו בבוקר, אם גם לא בפעם הראשונה. אף לא השנייה. כבר ששה ימים קודם לכן, מיד לאחר שנמסרה לידי, במשרד החברה באינסברוק, ה“פורד פיסטה”, חדשה ומדיפה ריח פלסטיק רענן, כל עברה פחות מחמשת אלפי קילומטרים, טיפסתי לראש אותו הר, שהוא עצמו מגיע למרגלות הרי־השלגים ואשר באחד מבתי האורחים שבו, “האח מריה”, התגוררנו בחצי־חינם חמישה ימים, הכנסתי לתוכה את צרורותינו, התיישבנו בה שנינו וכמעט בלא שנצרכנו לבאר זה לזה את מניעינו, אמרנו:

“נוסעים. עכשיו. ישר לאינסטיטוט”.

אמנם, על־פי לוח הזמנים המוסכם, אין מצפה לנו הבן אלא בעוד ששה ימים, אבל נבוא, נבלה בחברתו כמה שיתאפשר לנו ומשם, בלי להיעצר עוד, ניסע ישר לווינה, נתפוס את המטוס הראשון שיזדמן לנו, והביתה. פתאום לא יכולנו עוד לעמוד במתיקות החנק הטירולית. יומיים־שלושה קודם כבר שקלנו בדבר, אף ניסינו, פעם אחת ושנייה, להתקשר עם הבן, אבל ניסיונותינו לדובב מישהו, לוודא אם אכן הגיע כבר לאינסטיטוט, קל וחומר להזעיקו אל הטלפון, עלו בתוהו. עכשיו, פתח “האח מריה”, בגבנו מעבר הברנר, שמוליך אליו “גשר אירופה”, למטה, בעמק החרוץ, שוצף נהר האין, והלאה צפונה, לפנינו, בוואריה, החלטנו:

“כן־כן, לא־לא. נוסעים”!

ובכן, בנסיעתנו הראשונה ההיא, ששה ימים קודם, מאינסברוק, אבל רק בקטע הדרך שמעבר למיטלוואלד, בואכה גארמיש, התחבר פתאום ההווה עם העבר, היה לתמונה, ששלושים וארבע שנים מצולמת הייתה בראשי, וידעתי שזהו אותו הנתיב, שעברנו בו אז אנחנו, שיירת המנצחים האחת והיחידה של עם ישראל, נעבעך. כן, הקטע הזה של האוטובאהן, היער שנפתח משוליו, המצוקים שהתרחקו. כל מה שלא מצאתי לו עכשיו זכר באינסברוק, שאז עמדה בהריסותיה, כל מה שלא היה אפשר אפילו לדמיון הפרוע ביותר לצייר לו בכפרים ההרריים המצועצעים והשלווים להכאיב, להוציא לוחות הזיכרון למרגלות הכנסיות, שבכולן חקוק, בגרמניות נוצרית חסודה וגאה, נפלו למען המולדת, החירות והצדק ברוסיה, יוגוסלביה, נורבגיה, אפריקה. הקטע הזה כולו, עד גארמיש, בראשית יולי ארבעים וחמש. והלאה, עד למסעף, שבו פנינו או שמאלה, לאוֹבּראמרגאוּ וצפונה משם, על פני מחנה מגודר, לאנדסברג, כן, אותו מחנה העבדים, לאנדסברג, שבשעריו הפתוחים עמדו אז, לפני שלושים וארבע שנים, יהודים מהופנטים, ואנחנו המטרנו עליהם, ההזדמנות האחת שנקרתה לנו לאורך כל הדרך, חופנים של סוכריות מארגזי מנות הקרב ושרנו “הבאנו שלום עליכם”.

עכשיו, לפני ששה ימים, לא פנינו במסעף שמאלה, אלא המשכנו הלאה ישר, כמצוות השלט המורה: מינכן. עד מהרה נמצאנו נוסעים בנוף גלי, נשפכים לתוך עיירת שדה רדומה, מגלים בשפתו של יער את האינסטיטוט. למה סגרנו עצמנו ימים ארוכים ב“האוז מריה”, כשתחת גלגלי ה“פורד פיסטה” התכווץ כל המרחק הזה לפחות משלוש שעות של נסיעה מתונה וחניות ארוכות?!

ריק מאדם היה בסוף השבוע האינסטיטוט, וכשכבר אמרנו נואש ראינו מעבר לדלתו של חדר כיתה בחור אחד, תלתלי חציר גולשים לכתפיו, זקן ישו צפוני מכסה את פניו, רגלי פינוקיו שרועות על שני כיסאות, קנקן בירה לימינו, נקניק בין שיניו, משחק כדורגל בטלוויזיה שלפניו. רק לאחר שידול סבלני ניתק בלי חמדה מהמסך, הלך לפנינו אל המשרד, פשפש בניירות, פסק שאין שמו של בננו מופיע כלל ברשימת התלמידים הזרים, ורק אז, כמין נס בתוך נס, נתגלה לו עוד גיליון נייר צהוב, מכוסה שרבוטי עט ועיפרון וביניהם לא רק השם, כי אם כתובת משפחה מתושבי המקום, שחדר בביתה שכר לבננו האינסטיטוט. אישה גבוהה, גרמית, קשישה, ואולי דווקא צעירה מחזותה עמדה בפתח הבית הפרברי המצוחצח, וכך, לפני הדלת הפתוחה־למחצה, הצגנו את עצמנו, הוריו של הסטודנט המתגורר אצלה והמצפה אמנם לבואנו אך רק ביום ששי. שניים הם הסטודנטים המתגוררים אצלה בעליית הגג, אמרה, אבל את שמותיהם, עליה להודות, אינה זוכרת. נדמה לה, אף שגם בזה אינה בטוחה, שיצאו את המקום לסוף השבוע. בכך ראתה עצמה כמי שמילאה את חובתה ועמדה לסגור את הדלת. חזרנו והסברנו, שמרחוק באנו, ובמיוחד כדי להיפגש עם בננו, שרוצים היינו לפחות לדעת אם אחד משני דייריה הוא בננו. רק כשתיארנו את חזותו, המשקפיים, הזקן, ישראל, אמרה כן־כן, הוא־הוא. אז גם שאלה אם רוצים אנו להציץ בחדר, ושמא נבקש להשאיר לו הודעה. האם ידוע לה לאן נסעו, ומתי עשויים הם לשוב? לא, אינה יודעת. אולי למינכן. אולי אחד הטיולים שמארגן לתלמידים האינסטיטוט. אפשר שישובו מחר, ואולי רק ישר לשיעורים, מחרתיים בבוקר. אז גם הציגה לנו שאלה אחת ויחידה: האם בנכם הוא שסיפר לי כי הוריו נולדו בפולין? האומנם מפולין אתם?

ארוכים וסגריריים היו ימי ראשית יולי. אך שלא כבמקומותינו, ידענו, לפנינו שעות אחדות כאלה של לא־יום וגם לא־לילה. בפתק שהשארתי על שולחנו של בני כתבתי: באנו, לא מצאנו, חבל, נגיע שוב, כמוסכם, שתים־עשרה־אפס־אפס, יום ששי, שער האינסטיטוט. אבל כיוון שכבר אנחנו כאן, מה נעשה, באמת? אולי, פשוט, נישן בעיירה זו?

ואם לא ישוב אלא מחרתיים, וישר ללימודים? מה לנו פה?!

מאוחר מדי נתגלה לנו, שגם לכאן הגיעו הטלפונים מהארץ שרדפו אחרינו, להודיע לנו על מות אבי, ואילו השתהינו לילה אחד באותו מקום, ולא יצאנו מיד שוב לדרך, במין דחף־פתאום, היה נודע לי הכול בו בלילה, כאשר מצא הטלפון מן הארץ את בני, ששב לישון בחדרו. אבל אנחנו, שנינו, החלטנו שלא נעשה אפילו לילה אחד מצדו הגרמני של הגבול, וכך התחלנו מושכים מזרחה, בלי להיעצר, בלי להתיר לעצמנו הנאה מן המרחבים הירוקים, חולפים על פני ערים קטנות, שבזיכרוני התמרחו זו לתוך זו, קרבים לשיפולי האלפים, נוסעים לחוף השיֶמְזֵֵיי, שותקים, נתקפים ספק כאב ראש ספק מיחושי בטן, בחשיכה יורדים לתחנת דרכים כדי למלא את המכל, שותים קפה שחור בחברת משפחות הגוררות במרצדסים גדולים קרוונים אל החופים האדריאתיים שטופי השמש, פועלים תורכים בדרכם לביקור מולדת, אופנועני האוטוסטראדות בחליפות עור הדוקות ובקסדות צבעוניות שבים ויוצאים אל החשיכה, ואותן תחושות גופניות מוזרות הן עכשיו ספק חום ספק בחילה, נוגעים באורות החזקים של תחנת ביקורת הגבולות, שהיום נכנסים ויוצאים בה יהודים כמונו, באין מכלים ב“פורד פייסטה” שכורה, וכך עד קץ מאה וחמישים הקילומטרים, עד ללשכה המקומית להשכרת חדרים, שבמאה וששים שילינגים אוסטריים השיגה לנו חדר מרווח בבית איכרים דו־קומתי, בעיבורה של זלצבורג.

וכך, בתנועה מתמדת, התרוצצנו כל חמשת הימים הבאים, מתקנאים במתיקותן המלוקקת של העיירות לחוף הוולפגאנגזיי, נוהרים עם קייטנים עירוניים בלבוש טירולי, ובפני כל בן חמישים ומעלה מחפשים צלקת, עווית, אות מלכותו של קין, אבל כאן, רבותי, דיסנילנד, אדלווייס, מצוקי שחם משויפי־קרחונים נשקפים באגמי־בדולח. טהור, זך, צלול, הרחק מזיהומו של הזיכרון ההיסטורי. מה יפה מן הרוממות הזאת, מן החיכוך שמתחככים האגמים בהרים, היער האפל בפסגות המושלגות, המרחבים הריקים בבדידותנו שלנו. ושוב עיירה, בגדים טירוליים, שפתיים שבעות מתחככות בקצפת.

וכאילו תביא אותנו הנסיעה חסרת המנוחה הזאת מהר יותר לצהרי יום ששי, הוספנו לרוץ מזרחה וצפונה, עד אל המישורים הפתוחים, ערים הזקוקות סוף סוף להתאוששות מפטירת הקייזר פראנץ יוזף, כפי שעושה ברגע זה ממש העיר שטייר, שבקיץ הבא, ברצות האל, תציג לתיירים מחדש את נעוריה היפהפיים, ואיש לא יבחין כלל שהיה כאן ניתוח פלסטי. המאה הי״ז, רבותי, ומריה תרזה טרם עלתה במחשבתו של הבורא. שם, ברדת החושך על יום רביעי, התחלנו לקצר מרחקים, ואת הלילה עשינו בספק בית בירה ספק אכסניה בעיבורה של ולס, עוד עיר באמצע הניתוח, לחיה האחת סדוקה ומתפוררת ולחיה האחרת צעירה וזוהרת. מלוח שנתלה על הקיר החיצוני של הפונדק, מטעם הבעלים, שהוא גם חבר במוסדות האיגוד, אנו למדים, כי אך לפני יומיים־שלושה נועדו בעיר הזאת נציגי הווטרנים של הוורמאכט, יוצאי מחנות השבי ברוסיה, הם ונציגים־אורחים מאיטליה, ספרד, צרפת, ואילו אנחנו את המפגש הנוסטלגי הזה, אויה, החמצנו. באותו פונדק, בלילה, קראתי את העמודים האחרונים בספר ששמונה ימים קודם לכן קניתי בחנות ספרים באינסברוק. מחמת הגשמים הטורדניים ומטעמים נוספים כלואים היינו בחדרנו שב“האוז מריה”, שלאמתו של דבר היה עליית גג מצומצמת, אך מוסקת היטב וחלונה כמין גלויה של נוף אלפיני. ביום הגשם השלישי ירדתי באוטובוס לאינסברוק לקנות משהו לקריאה. בתחנת הרכבת אפשר היה למצוא כל מיני ז׳ורנלים ורומנים, רק לא ספר ממש בשפה הזרה האחת, שאנחנו רצים בה, אנגלית. צמוד אל קירות הבתים סובבתי ברחובות, נרטב והולך, ועד היום איני יכול לומר אם בתי המסחר אינם מחזיקים ספרים אנגליים, או שלא ידעתי איפה לחפשם. אלא שפתאום מצאתי עצמי בפתחו של בית־מסחר גדול, טורים של מדפים, מלאים וגדושים ספרים ומכשירי כתיבה. “בהחלט”! השיב על שאלתי נער גבוה וצנום מאוד, שהגיח מאחרי המדפים, מצביע בגאווה לעבר הקיר שמאחורי גבי. הסתובבתי. איך אתאר מה שלפת, הפחיד אותי שמא אודה, כשקירבתי עיניי אל המדף האחד ההוא, בגובה ראשי? כמו יומיים קודם, ברכבת מבולזאנו, ידעתי: ספר זה, שראשון קופץ לתוך עיני, אינו ממתין לי כאן סתם במקרה, אבל מה אני נרמז? היה זה “תוהו ולילה”, רומן של הסופר הצרפתי אנרי דה מונטרלאן. מעודי לא קראתי דבר משל דה מונטרלאן, ומה ששמעתי עליו אפשר היה לצור על־פי צלוחית. ואולם, כשחיפשתי שמות לגיבור סיפורי “הבדאי”, האיש שפרצופו נתן לנפש שדימיתי את חייו, ומאז הוא דולק אחר פרצופיו ונס מפניהם, נתתי לו גם שם זה. איך הגעתי אליו? אין לי מושג. אבל מאז היה לא רק לבשר מבשרו של סיפורי, כי אם יציר רוחי. מה הם רוצים להודיעני, תחילה ספרו של פרנקל, עכשיו דה מונטרלאן?

“מה מחירו”?

הנער נעלם בירכתי החנות, נועץ שם במישהו בלתי נראה וחזר: “זהו ספר הניצב על מדפינו כבר הרבה שנים, אין לו קונים, לכן יעלה רק עשרים וחמישה שילינג”.

ספר כיס בהוצאת “פינגווין”, וכשעלעלתי בו ראיתי כי אכן צהבו דפיו מיושן. בשער הפנימי אף צוינה שנת הדפסתו, 1966. כל השנים ניצב “תוהו ולילה” בחנות הזאת באינסברוק, מחכה עד שיגיע ויבוא קורא זה? עכשיו, אור ליום חמישי, בחדר שמעל לבית הבירה, הגעתי לדף האחרון, לתפילה לעילוי נשמתו של אותו תימהוני, אנרכיסט מגיבורי הכוחות הרפובליקניים במלחמת האזרחים בספרד, עשרים שנה שרוי בגלות בפריס, שקוע כולו באותו עולם שאבד מזמן, משעבד את עצמו ואת סביבתו להזיותיו המהפכניות, לכתביו על האנרכיזם ועל ההתרחשויות המדיניות, הלוא הוא דון סלסטינו, היוצא יום אחד לספרד, מצפה שיוצא להורג בידי תלייניו של פרנקו, ורק שם, במדריד, מתגלה לו שהעולם, ששנאתו לו ותשוקתו השחורה להופכו על פניו קיימוהו כל השנים, שוב אינו קיים. דון סלסטינו מארסילה הרנאנדז גווע למוות מתשישות לב, והוא, שאימץ לעצמו פעם את אמרתו של טרוצקי, כי “אם קדושים חיי אדם, עלינו להסתלק מן המהפכה”, רדוף תחושה בשעת מותו, כי “נפילת פרנקו, כיבוש העולם בידי הקומוניזם, פריצת מלחמת עולם, הרס כדור־הארץ בפצצות מימן, במה נחשב כל זה לעומת עובדה יחידה זו: שהוא נוטה למות, שאין עוד תקווה, ששעתו קרובה”. בכנסיית סאן איזידורו נאמרת התפילה לעילוי נשמתו, ועל מצבתו נחקקות ברומית המלים: “הללו יה”.

מהפונדק ההוא, בבוקר, התחלנו מושכים חזרה מערבה, שוב על פני זלצבורג, חוצים שנית את הגבול הגרמני לא הרחק מ“קן הנשרים”, שבים ונכנסים לאוסטריה, מהו היום גבול באירופה, מהו גבול, חוצים עוד מעבר מסחרר באלפים הגבוהים, ובתום היום הארוך ביותר במסע הזה, שלוש מאות קילומטרים, נעצרים פתח ה“אלפן בליק”, בצלע ההר, מעל לאגם הַאשָנזֵיי, אך ורק כדי לא לעשות את הלילה, עוד פוזה כלפי עצמנו, כאילו יש הבדל כלשהו, מעברו הגרמני של הגבול, שנגיע אליו בתוך פחות משלושים דקות מחר, בוקר יום ששי.

אכן, אותו יום חמישי היה ארוך מאוד, וכמעט לא הזכרנו את המוצאות אותנו במהלכו, וכששכבנו לישון, אפופים בדממתם המוחלטת של מרחבי ההרים, כמו חשתי איך נחה נפשי מהמהומה המטלטלת אותה ואיך זו שוקעת ואובדת בקרקעית אפלה. האם נרדמתי? האם לתוך שנתי נכנסה שירתה הרמה של המקהלה, שהנה היא קול אחד, גברים ונשים, והנה היא קאנון, אלה לעומת אלה, אלה דולקים אחר אלה, והשירים כולם שלנו, שירי תנועה, שירי מחנות הקיץ, הקן, המוסד? עכשיו הייתי ער, אבל היכן אני? לנדוד, לנדוד… מן המ־י־ים למדנו זאת. שומ־ריה שומ־רִיָה שומ־רִי־יָה־ה־ה“… גם אתה שומע? נחנק קולה של אשתי. משותקים שכבנו שנינו מתחת לכסתות הנוצות התפוחות, השירה המתורגלת, המתרוננת, ממלאת את כל הלילה, עולה אלינו מחדר האוכל של ה”אלפן בליק“. ועכשיו אנחנו מבחינים במלה, ועוד אחת, ועוד. גרמנית, ועוד איך. מן המקומות האלה, מן היערות, האגמים, ההרים, הנעליים המפותלות, המקלות המסומרים, הגרביים האדומים, מכנסי העור המשונצים, תרמילי עור הצבאים, חבורות ה”וואנדרפוגל“, מהוויית הנעורים שלפני המבול יצאו שירי “השומר הצעיר” של זיכרוננו. ארבעים שנה, חמישים, אולי ששים שנה מימי הראשית הנשכחים ההם וגם כאן, כמו אצלנו, עדיין שרים: פאאא־ריָה פאריה פאריה. בארוחת הבוקר ראינו את השרים והשרות, גברים קשישים, מהם כרסתנים, מהם מעוקמים, פועלים בגמלאות. נשים קשישות, מהן תפוחות, מהן מצומקות, פועלות בגמלאות. מן הצפון הם, אמרו. הנובר. מטעם האיגוד המקצועי. כמין משקפיים הייתה עכשיו השירה ההיא בלילה, ובעדם נהפכו היושבים בחדר האוכל לפנים מוכרות מהימים שהחלו “היקים” להופיע במושבה: ה”ליפטים“, הבחורות חשופות השוקיים ממשק הפועלות, הבחורים במכנסיים הקצרים וכתפיות העור מקיבוץ ההכשרה. כל פרצוף מהנובר הזכיר לי את פני ה”יקים" שלנו. את המהומה שהסעירה בנפשי מחדש אותה שירה לילית לא אנסה כלל לפרש.

ח

שלא כמו לפני ששה ימים, קפצה לנו ממש הדרך אל האינסטיטוט. כמה שלא השהיתי את יציאתנו לדרך, כמה שלא השתדלתי להתעכב במעבר האחרון שברכסים הגבוהים, להיעצר בתחנת דלק, לראות את החקוק באיזו מצבת זיכרון, מצאנו עצמנו מגיעים הרבה לפני שתים־עשרה – לנוף זכור, לא שום שדים ורוחות, כי אם אותו רחוב ראשי, שתי חזיתות רצופות של בתים מתעקלות וגולשות עם הכביש במורד, כתלים של אוכרה עמומה ובז׳ גווילי ברקע העננים המאפירים שוב את האור, סתם מקום, עוד מיין סטריט בעולם. בניין הדואר, כמובן, קופת החיסכון של האיכרים. לוח שחור ניצב על מדרכה, פתח בית הבירה: שני תפריטי צהריים במחירים קבועים. תמרור אין פנייה שמאלה. שלט באותיות חגיגיות: הקברן המקומי. הכנסייה, בחצרה מצבות בית העלמין, ואם נתבונן היטב – לוח הזיכרון לגיבורינו שנפלו למען האלוהים והפטרלאנד. שוב אותה אנדרטה מוכרה, שלפני ששה ימים עיינו היטב בתבליטי הברונזה שבבסיסה: הרגימנטים שלנו מביסים את הצרפתים במערכת סדאן, נפוליון השלישי מובל לשבי, וילהלם מוכתר בוורסאי לקייזר. היום, בפעם השנייה, גם זה שוב אינו אלא גילויו מחדש של המוכר. וכאן, נא לא להחמיץ את הפנייה, ממש אחרי תחנת הדלק, הרחוב הצדדי, שבסופו, ברקע הכהה של היער, לבן, מלבני, חלונות אופקיים, צרים, כמו סניף חדש של קופת חולים, האינסטיטוט. עדיין עשר לפני שתים־עשרה. לפני הבניין, ברחבה קטנה, מתגודדים צעירים וצעירות, אלה בוודאי התלמידים שנקהלו מחוץ לארץ. ברגע זה ממש, כנראה, שוחררו מן השיעור, ובעוד רגע יתחיל הוויק־אנד. בטרם בלמתי לגמרי את ה“פורד פייסטה” בצד שבכת הגדר, זיהו עיניי את נצנוץ משקפיו האופטיים של בננו, את פרעות־שער־תרבות־הנגד, את זקנו הגזוז בסגנון סוף המאה שעברה. כמונו גם הוא, על אף מכוניתנו השכורה, הבלתי־מוכרת לו, באותו רגע עצמו, פרץ מתוך החבורה וברגליו הקלות זינק לעברנו. אפילו בלי סוודר, רטנה אמו, חולצה משובצת, מכנסי ג׳ינס ונעלי ה“קיקרס”. זה על צווארו של זה התנפלנו, בלי מלים, וכמנהג חוץ לארץ, בלי העכבות שהיו לבני דורי בנעורינו, התחבקנו והתנשקנו. זה שהריח אותנו מרחוק ובגעגועים שלוחי רסן התפרץ לקראתנו, היה שווה אל כל היתר.

“נו, זזים?” פתחתי אני, מתבצר מיד בסידורים ארגוניים. הן כדי שלא לחטוא ברגשנות יתר הן כהצהרה שמרגע זה מתחילה להתממש ההבטחה לבילוי גדול. אבל גם רמז נוסף: כאן משתהים מה שפחות. זזים – חזרה אל מעבר לגבול.

“אבא ואני חשבנו,” מיהרה אמו של בננו להקהות עוקצים, "שהכי מעניין יהיה לך בזלצבורג. אמנם, בגלל כל מיני שיבושים בתוכנית, כבר הגענו גם לשם, אבל חוץ מגשם לא הספקנו לראות כלום, וגם אנחנו מעוניינים. אם זה מוצא חן בעיניך, תוכל להמשיך אתנו עד לווינה – "

“תיכף נדבר על הכול”, נעשה גם הוא פתאום נטול מנוחה. “דבר ראשון, אבא, תמשיך הלאה, תקיף את הבניין ותחנה את המכונית למעלה. יש שם פרקינג. בינתיים אאסוף אני את הפקלאות”.

מגרש החנייה כמו נחתך מצלע הגבעה, ומן השפה, לפני חרטום המכונית, נפתחו למרחוק שיפוליהם המתגהצים של האלפים, מזהב השדות הקצורים, הירוק הנוצץ של כרי המרעה, עד לאופל הגבעות המיוערות. בגבהים, שבמעבריהם ירדנו לפני ששה ימים, הבהיק השלג בשמש הצהריים, אף שכאן, מעלינו, היה מעונן. עמדנו וצפינו בנוף, ממתינים לשובו של הבן.

האלו, הורים"!

על חולצתו המשובצת הדובון הצה״לי, מכתפו משתלשל תיק המפות, טיפס בשיפוע התלול, רומס ב“קיקרס” את העשב הרטוב, חותך ישר. לרגע חזרה תמונה: פגישתנו החטופה בבוץ הצמיג, בין בקתות הבזלת השחורה, מזרחה לחאן ערנבה, בימי ההתשה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אפילו מאז אותו חורף אכזר, ביוגרפיה ארוכה על כתפיו, ואילו אני, במרחק שלושים וארבע שנים טורח עדיין בשאלות שנותרו לא פתורות אצל נער, שאז, באותו קיץ גרמני קצר שלו, למחרת מלחמת העולם השנייה, היה שש שנים צעיר מקצין המילואים בעל הזקן הצ׳כובי הזה, בני.

“אתה לא לוקח אתך שום בגדים?” שאלה אמו.

“תיכף”. ואז אלי, בשקט. “אבא, שב רגע”. באותו רגע כבר ידעתי. אבל מה? “מה קרה”? “שב”. הצליל הסגור, הנחרץ, הבעת הפנים המכונסת לא באו לי בהפתעה. הברקים הרחוקים האלה, שוב ושוב, לא על ריק הבהבו אילמים. דלת המכונית הייתה פתוחה, ואני התיישבתי בקצה המושב, נשען אל ההגה. מי מהם?

ובכל זאת, רק כשאמר, בתכלית הקיצור:

“אני מצטער, שכך יצאה לנו הפגישה הזאת כאן, ואני שצריך להיות המבשר. סבא איננו”. ידעתי, שכך, כאן, במסע הזה, מוכרח היה לקרות לא שום דבר אחר. “רק שהעונש”, אמרתי, “כבד מאוד. ואין עוד מי שאוכל לצפות מידיו לחנינה”.

הקלדה: שילה גל; עמירם רונן; בלהה ארגון; לאה ברזילי

הגהה: עמינדב ברזילי; עמליה הרן; רונית רהב