א    🔗

מיסטר טויטל היה אמריקאי זקן, שגר אצלנו, בשוק הקטן. ביתו היה, למען האמת, הבית הראשון בשכונה. מתי בא מיסטר טויטל והקים את ביתו איני זוכר, ואפילו אבי אינו זוכר. כשבאנו אנחנו להקים את צריפנו בגבול חצרו, כבר היה הסיד הוורוד, שסד בו את הכתלים מחוץ, מתקלף, הברושים שהגביל בהם את החצר כבר נמתחו גבוה-גבוה, הדקל נתן לולבים, האתרוג — אתרוגים, והתאנה כבר היתה זקנה מאוד וסביב גזעה נפרש מרבד של תאנים ממועכות ועלים מרקיבים וכל האוויר מלא ריח מתוק. כך זוכר אני את ביתו של מיסטר טויטל.

אמנם אפשר שאת התאנה לא נטע הוא, אלא מצָאה כשקנה את חלקת הקרקע. הרי בעבר היה כל השוק הקטן כרם, שבעליו היה אחד הקולוניסטים, והללו נהגו לטעת תאנים בכרמיהם, אם לא קיבלון עוד מידי הערבים. אבל מלבד התאנה, היה הכול מעשה-ידיו של מיסטר טויטל.

בנטיעות אלו שנטע, ויותר מזה בעצם בואו למושבה, היו כמה דברים שהפליאונו מאוד. מה בכלל הניע זקן שכמותו, בּוּר גמור, קמצן שכל פרוטה שהוא מוציא כאילו שיכל אחד מילדיו, אדם שהיה שונא בגלוי ובפה מלא כל מה שהוא חדש וצעיר, מה הניעוֹ ללכת מאמריקה ולעלות לארץ-ישראל. ואם עצם עלייתו עוד ניתנת לתירוץ, שהרי יודעים אנו זקנים רבים, שעלו לארץ כדי למות בה, ודווקא מפני שהיו חשוכי-בנים כמותו וכמיסיס טויטל אשתו, ונחרדו מפחד הבדידות הצפויה להם בגולה אחר מותם, הנה לגמרי לא מובן מדוע לא הלכו לירושלים, למשל, אלא למושבה, ואיך זה נתקשרו כל-כך לחצי-מניין העצים שנטעו, אם כי מיותר להוסיף, כי גם את עציהם אהבו אהבת-קמצנים, שתמיד היא מלוּוה יראה, שמא יריח גם הזולת את האתרוג, או יישב תחת התאנה ויקפח את הנאתם שלהם.

ומפני קמצנוּת זו, סבור אני, לא חשבה להם השכונה לטובה אפילו את עלייתם, ואת חיבתם לצומח. השכונה ראתה את יום-יומו של מיסטר טויטל ועל פיו שפטה אותו. ובאמת, קשה היה לשכונה לחבב אותו ואת אשתו. אולי לעז הוא, שהוציאו עליו, כי באמריקה היה סמרטוטר הסובב בעיירות ובחוות וכי בעסק זה עשה את רכושו. אבל אין פלא שכולנו קיבלנוהו בלי נדנוד של ספק. די היה להביט בלבושם, מיסטר טויטל חובש היה בחורף, כל השנים שאני זוכרו, מין קולפק נמוך, שצמרו הקריח ועורו נתבקע, כובע שקנה בוודאי מאיזה קוזק שהיגר לאמריקה ושם מכר בחצי-חינם את ירושת אבותיו. לא יפה ממנו היתה האדרת שהיה מתעטף בה מסוכות ועד פסח. אפילו היתה יפה היינו כולנו ממלאים פינו צחוק עליה: כי בשכונתנו לובש מעיל בחורף? לאיזה צורך? ארץ שהחורף בה הוא שבוע גשם ושבועיים שמש, ועוד אדרת פרווה! על אחת כמה, שפרוותה היתה ככלב מוּכה-שחין וצבעה כמין בוץ יבש.

כך — בגדי החורף. אבל לעומת מה ששם על עצמו בקיץ היו הם בגדי-מלכות. ביום שחלץ את מגפיו השחורים, שהיו קצרים, נוקשים ומצולקים, כיצוקי ברונזה, הכניס רגליו לתוך נעלי-בד, נעליים המתקיימות על כפות-הרגליים כל זמן שאין בעליהן מגביהן מן הארץ. ומפני חשש זה לא היה הולך, אלא משייף דרכו בחול. ועוד יש להזכיר את החליפה הטרופית שלו, מאלו שאנחנו מוצאים בתצלומי המאה הי"ט, כגון סטנלי בלב-לבו של הקונגו, מין פיז’מה לבנה, צרה ומכוּוצת. חליפה כזו אינה שלמה בלי מגבעת פנמה. ואכן, מגבעתו של מיסטר טויטל היתה שם-דבר בשוק הקטן. אף-על-פי שכבר נשבר פה ושם מקלע-הקש שלה והיא הצהיבה משנים, הקפיד מיסטר טויטל לחדש נעוריה מדי קיץ בקיצו. מלאי גדול של סרטי-צבעונין היה, כנראה, למיסטר טויטל ובראש כל קיץ היה נוטל אחד מהם וכורך סביב מגבעתו, מעל לתיתורה, וזה היה חידוש יחיד שהיה השוק הקטן מוצא במיסטר טויטל, ולפיו ידענו לקבוע, כי הנה זקנו מיסטר ומיסיס טויטל בעוד שנה אחת.

מיסיס טויטל עצמה לא היתה מחדשת כלום בבדיה. בלואים שהיתה היא עטופה בהם — דומה כי אפילו מיסטר טויטל היה בוחל בהם. ועם זאת — עד היום הזה איני בטוח אם מעיקרה היתה גם היא קמצנית כמותו, אם נתדמתה לו במרוצת השנים ואם רק השתדלה מאוד לעשות רצונו. אם לכך נתכוונה — שווא היו כל מאמציה. כל מה שלא עשתה לא ריכך את לבו. הנה, למשל, היה הוא נוהג ללכת יום-יום אל השוק הגדול, לעשות שם את קניותיו. היא היתה מתחננת לפניו, שלא יילך כל-כך רחוק, אלא יעשה כמעשה כל השכונה ויקנה כאן, בשוק הקטן, אפילו שהמחירים גבוהים במקצת מאשר בשוק הגדול המלא ערבים. אבל את מיסטר טויטל אי-אפשר להזיז מדעתו: הוא לא יניח לאיש להתעשר מעצלוּתו. היה הולך ומהפך בתיבותיהם של הרוכלים ובסליהן של הערביות וממלא כליו מציאות — ביצים שנתבקעה קליפתן, מלפפונים צומקים, עגבניות רכות, בשר-ראש ומעיים ובקָלה מלוחה. ואז רק אז היה שב לביתו — מהלך שעה תמימה — שמח וטוב-לב.

ולא מפני שמיסטר טויטל סתם עקשן. הוא היה עושה לבדו את כל הקניות ולא מניחן למיסיס טויטל, פשוט מפני שחשודה היתה בעיניו בפזרנוּת ואפילו בגרגרנות. והיא, היא היתה דואגת לו, או אולי חרדה, שהנה יוצא הוא לדרך ארוכה, שמי יודע אם ישוב ממנה. “סלימֶה!” היתה קוראת אחריו, חצי יהודית-ליטאית וחצי אמריקנית, “סלימה, וואָש לייפש’טוּ טוּ דה מרקט! איך וועל קייפן די פָאר וג’טייבלס דא!” ואילו הוא היה רק הופך פניו, מפטיר: “צירלה, שַטאַפּ!” כלומר צירלה, הסי! והולך. כשהוא קונה לבדו הריהו יודע בדיוק חשבונן של ההוצאות וחשבונן של האכילות. איני יודע אם אמנם נוהג היה לבדוק כמה פעמים ביום אילו דברי אוכל נתמעטו ובכמה, אבל דבר אחד יודעה כל השכונה, שמעולם לא היו שניהם יושבים לשולחן בצוותא, אלא היא עורכת את שולחנו ומשמשתו ורק אחרי-כן חוטפת לעצמה דבר-אוכל, תוך כדי עבודתה במטבח — שורה לחם יבש בתה, מוצצת מוח-עצמות. פרנסתה, היו מלגלגים בשכונה, זולה מפרנסת תרנגולת ערבית.

אבל אפילו שהגיעה עד כדי כך בהשתדלותה, לא הצליחה, כפי הנראה, לקנות לבו של מיסטר טויטל. הוא לא ביקשה לא שתדאג לבריאותו ולא שתבזבז את כספו. תשובה אחת היתה לו לכל דבריה: “צירלה, שַטאַפּ!” וכל-כך הִרבה להסותה בלשון זו, ואפילו ברבים, עד שכינוי זה בא במקום שמה וכל השכונה כולה היתה מכנה אותה כך — “צירלה שַטאַפּ!”

ועם כל הדברים האלה עדיין איני בטוח אם לא היתה קמצנית כמותו. אם פיקפקתי בכך, הרי זה לא מפני שהיה יסוד לספקותי, אלא מפני שבאותם הימים לא הייתי מסוגל להשיג, ששני אנשים יכולים להיות כל-כך מרושעים מעיקרם. ואולי, לצערי, כל פעם שהעמדתיה בניסיון, היתה מיסיס טויטל מגלה רשעוּת, שלא נפלה מרשעותו.

במה, למשל, אהבתי לנסותה? היתה אותה שדירה של ברושים, שעלתה בין חצרם לחצרנו. אני הייתי מכנס אלי חברים ומעל לטריטוריה שלנו היינו קוטפים אצטרובלי ברושים, כשהם ירוקים וכבדים וטובים להתאמן בקליעות. מיד היתה מיסיס טויטל יוצאת אלינו ופיה מזרה חרפות וגידופים, שלא פסקו עד סוף שלושה ימים. מעולם לא העלימה עין ממעשינו, מעולם לא זיכתה אותנו בחיוך, לא אמרה לנו שניכנס ונתכבד בכמה תאנים, בסוכרייה, כדרך שאהבו זקנים אחרים בשכונה לעשות.

אבל פעם אחת הצלחתי לראות בהם נקמה. אבא היה, דרך-כלל, נמנע מכל שיחה עמהם וגם בי התרה, שלא אתגרה בהם. לא התגריתי, רק הייתי מזמין את חברי, שיקטפו אצטרובלים, כשרגלי כולנו עומדות על הטריטוריה שלנו. והנה יום אחד, כשהיינו טרודים במילוי כיסינו אצטרובלים, הצליח מיסטר טויטל להתגנב אלינו בחשאי, להיכנס לחצרנו ולהנחית עלי את מקלו. הוא היכני על ידי בכוח, באכזריות, ואני כמובן, בכיתי מאוד. אמא, ששמעה מה קרה, יצאה מכליה ואמרה לשני הזקנים מה שאמרה. הם, מצדם, השיבו מה שהשיבו. וכך הוסיפו להכות זה את זה בלשון וגם בשוב אבא מן העבודה, לפנות ערב, עוד נשמע קול העם ברֵיעו. אבא לא חכך בדעתו, נכנס לחצרו של מיסטר טויטל, פתח את דלת ביתו ואמר לו דבר, שהיה שמור עמו, כפי הנראה, כל השנים.

“מיסטר טויטל,” אמר אבא, “אתה באת ראשון לשוק הקטן. איש לא היה כאן, שיאמר לך מה מותר ומה אסור. עכשיו אומר לך אני: הברושים האלה, מיסטר טויטל, נטועים מחוץ למגרשך. עדיין יש כאן יתד אחת, שתקעוה בשעת הפרצלציה, ואם אינה כאן אלך ואביא מודדים, שישיבו את היתד למקומה. כל הברושים האלה, מיסטר טויטל, על אדמתי שלי נטעת אותם, מפני שחסת על אדמתך. ועכשיו, אם תרים שנית ידך או קולך על הילד הזה” — והוא הצביע אל המקום, שבו עמדתי אני ועיני בוערות משמחת הנקמה — “אקים גדר ואעביר את כל העצים לרשותי.”

למן היום ההוא לא החזיר מיסטר טויטל שלום לאבא, אפילו לא ערב יום-הכיפורים. אבל כשהייתי בא, אני וכל חברי, והיינו ממלאים כיסינו אצטרובלים מן הברושים, היה הוא עומד בחצרו, זקנו הקצרצר, שאי-אפשר היה לדעת אם זקן הוא שסופר יותר מן הראוי או לחיים שנדחה גילוחן יותר מן הראוי, זקן זה היה מרטיט מן הכעס ומיסטר טויטל לא פצה פיו.

 

ב    🔗

מדוע הקדמתי את כל הדברים האלה — רק כדי שיובן איך היו רואים בשוק הקטן את מיסטר טויטל, איך היה מנודה ממש מן הבריות. ובאמת, אין פלא, שדווקא בשכונה שלנו היה איש כמותו נטע זר. אצלנו היו כולם אנשים צעירים, פועלים ובעלי-מלאכה, שכיסם ריק אבל לבם מלא שמחת-העשייה. הם לא בנו להם בתים ובאו לשבת בהם, אלא ביתם נבנה וצמח יחד עמהם. תחילה היו ארבעה כתלים של עץ — לבן מבפנים ושחור מבחוץ. אחרי-כן היו מחפים מבחוץ את הכתלים ב“טוֹל”, שריח חריף של זפת לו. משנתבססו היו מצפים את פנים הבית ב“דיקט” והבית היה מתמלא ריח של צבע שמן. אחרי-כן היו סוגרים מרפסת והיו כבר שני חדרים בצריף. בסוף היו עוקרים את בית-הכסא ממקומו בקצה המגרש, מסמיכים אותו לצריף, חופרים ספטינג ותולים ניאגרה וכבר היו בעליו של בית-הכיסא נמנים עם עשירי השכונה. כך היה בשכונתנו. האנשים הרבו לעזור זה לזה וכמעט לא היה על מה לשנוא זה את זה. להוציא את מיסטר טויטל, שכל-כך אהב את ביתו, שכבר היה בנוי, ואת כספו, שהביא עמו מאמריקה.

ומתוך האמור כאן קל להבין מדוע רעשה כל-כך השכונה כשנתלקחה אהבת-הפתאום בין מיסטר טויטל לבין מר דניאל שיינפלד, המורה. כאן גם ראוי להוסיף, בדרך רמז, שאילו גם היו מחשבות אנשי השכונה שחורות כעורב, לא היו מסוגלות לצייר לעצמן מיני תהפוכות, שידידות משונה ומפתיעה זו הולידה בפועל ממש.

דבר אחד כולו אמת — למן הרגע הראשון אמרו אצלנו בשוק הקטן, שריח לא טוב עולה מידידות זו, ואף-על-פי שלמיסטר טויטל לא היה בכל השכונה אוהב אחד, עורר עליו את אהדת הכול. אבל דבר זה בא רק כשהתאוששה השכונה מן התדהמה שהוכתה בה, בראותה בפעם הראשונה את מר שיינפלד יושב מתחת לתאנתו של מיסטר טויטל ושותה תה.

אפילו אני, שבאותם הימים הייתי ממש ילד, עודני זוכר יפה איך התעוררה החצר כולה לחיים, בין-יום. אני הייתי יושב בצריפנו על אדן-החלון, ומביט בחצרו של מיסטר טויטל, ששם היו יושבים שניהם, הזקן על כיסא-נוח והצעיר על ספסל-עץ צר, שהיה מוצמד לגזע התאנה. שני ילדיו של מר שיינפלד היו תלויים על ענפי התאנה ובולעים תאנים כרסתניות ואין מוחה בידם. מביט הייתי בילדים ויותר משקינאתי בהם תמהתי על העניין כולו, מעיקרו. אולי באמת אין מיסטר טויטל ואפילו מיסיס טויטל רעים ככל אשר דימינו כל הזמן, שאם לא כן צריכים היו עכשיו לצעוק מרה ולא לשבת כדרך שהם יושבים, לוגמים תה, משיחים בנחת, ואפילו מיסיס טויטל מוצאת היתר לעצמה להתעכב ליד שני הגברים ולהוסיף מלה משלה. וגם כשאמר לה מיסטר טויטל: “צירלה, שַטאַפּ!” נדמה היה לי, שאינו עושה כן אלא כדי להעלים עליצותו, מחשש עין-הרע.

נראה, כי מה שהציק לי הטריד את כל השכונה. פתאום ראו איך נפתח מיסטר טויטל לקראת אדם שהאיר לו פניו. כליותיהם החלו מייסרות אותם על שכל השנים לא הבינו דבר פשוט זה, ששני זקנים אלה ערירים הם ורוצים שיהיה איזה אדם קרוב להם בחייהם ויאמר קדיש על קברם כשימותו. כמוהם ככל האדם, שאינם יכולים להתקיים בלי ידידות. אלא מה — חייהם הקשיחום. עכשיו יש להם אדם שישתה עמהם תה, שיכתוב להם בקשה-לפיטור-ממיסים אל ועד-המושבה, שיספר להם מה כתבו העיתונים וישמע מה שנצטבר בלבם בשנות חייהם הארוכות.

ברגע שהבינה השכונה דבר זה נולדה אהדה למיסטר טויטל. יותר מזה — הצורך להיות לו למחסה. שכן ברגע זה ברור היה לכול, כי בדרך הטבע זכה גם הפעם מי שאינו ראוי. הרי את מר שיינפלד, המורה, מכירים כולם ויודעים, שלא יבטל שעותיו על שני ישישים אלה רק בשביל להנעים להם את שנותיהם האחרונות. אם נתעורר לפתע, אחר שהוא יושב כאן, בגבול השכונה, יותר מעשר שנים, להיות להם ידיד, אין זה אלא מפני שריחו של מלאך-המוות בא באפו והוא מבקש להניח ידיו על ירושת הזקנים. כל השכונה, ואפילו אבא שלי, שהיה ידידו של מר שיינפלד, אמרו כך.

ואני, דברים אלה שנשמעו פתאום בשכונה הפתיעו, ואולי גם הבהילו אותי. בשכונתנו לא שמעתי מעולם מדברים בענייני ירושה, אולי מפני שלא היה את מי לרשת. מעתה לא היו מדברים אלא בעניין זה. היו שאמרו, כי אילו ביקשו הם ליהנות מירושת מיסטר טויטל, יכולים היו למצוא דרך אליו ולהקדים הרבה שנים את דניאל שיינפלד. אבל מי, היו מוסיפים ואומרים, מי מסוגל בכלל להעלות רעיון מגונה כזה על דעתו אם אינו דניאל שיינפלד?

הבהילני הדבר הזה, שכולם החלו מדברים פתאום בגנוּתו. הרי אני ידעתי מה דיברו עליו עד הנה, דברי כבוד וחיבה, וגם אני אהבתיו מאוד. גבר צעיר היה בימים ההם, בן שלושים וכמה, קומתו גבוהה וכתפיו רחבות, אך מפני שזרועותיו תלויות היו תמיד רפויות לצדדיו והוא כולו נטה משהו לצִדו האחד, כאילו קירב אוזנו לאיזה דרדק הכרוך לרגליו, לא היו מידותיו הגדולות מייראות אותי, אלא אדרבה, מושכות אותי אל קרבתו. עיניו היו בהירות ומצומצמות כלשהו — כאילו האהיל על צחוק שמשתובב בהן. קולו היה נמוך ועשיר וכשהיה אומר דבר-מה, ברור היה לי, שאין להרהר אחריו. כך כשהיה בא בערבים אלינו ויושב עם אבא בחצר, מתחת לשמי המושבה החמים, וכך בשבת, או בימים הנוראים, כשהיה עובר לפני התיבה במניין שלנו. גם אבא שלי קולו ערב והאנשים אוהבים את תפילתו, אבל — ימחל לי אבא — כשהיה הוא מתפלל, מתמלא הייתי עליו חימה על שהוא מתחנן כל-כך לאלוהים, בוכה לפניו, בלי שום כבוד עצמי, כמו בפני איזה עריץ נורא, שעלול לכל מעשה. ואילו מר שיינפלד, כשהיה הוא מתפלל, חשתי תמיד, כי כאן עומד אדם שיודע את כוחו, שכאן עומד שליח-ציבור. עדיין רואה אני אותו כשהיה מתחיל ב“המלך”, בשחרית של ראש-השנה. עד מקום זה היה עובר לפני התפילה אחד מאנשי המניין, ה“פוֹנוֹמָנים”, אלה שאוהבים להשמיע קולם בכל הזדמנות. סיים זה חלקו — פינה את התיבה ונשתררה דממה בכיתת בית-הספר, שבה היה המניין שלנו מתפלל. כל המתפללים היו מחזירים עיניהם למקומו של מר שיינפלד וזה היה קם לאִטו, מגביה טליתו ומכסה ראשו בעטרתה, מכחכח, מסלסל קולו במתינות, בלי שיבליע אפילו צליל אחד, ואחרי-כן פונה ופוסע בביטחון אל התיבה, מניח את המחזור, מתקין שוב את הטלית, חוזר ומכחכח, שוהה ואז רק אז היה פותח בתפילה, לא תפילה אלא משאו של אחד פרקליט היודע את החוק על בוריו והוא מתעתד לנצל כל אחד מסעיפיו וסעיפי-סעיפיו במלחמתו למען שולחיו, בלי שום רחמים.

זה היה דניאל שיינפלד. והנה עכשיו לא זכרו לו בשכונה לא דבר זה ולא שהיה מורה מצליח ואהוב על כל תלמידיו, שהיה איש-רעים ואפילו קרוב היה להיבחר לוועד המושבה. וגם אני נבהלתי מפני שפתאום נצטייר לי כאחד משלוחיו של השטן, אלה שמתלבשים תמיד בצורה נאה וחסודה. אי-אפשר היה שלא אראהו כך, מפני שמכל צד שמעתי אומרים, כי דניאל שיינפלד מוכן לעבור על כל הלאווין ובלבד שיזכה בחתיכת רכוש. וגם היו להם ראיות לחיזוק דבריהם. הגדולה שבראיות — עדה, אשתו. לשם מה נשׂאה לאשה, היו מקשים — בשל יופיה? בשל חינה? בשל חוכמתה? לא כך. יש לזכור מי היה שיינפלד כשהופיע בפעם הראשונה למושבה. הכול זוכרים מי היה אז — נער יחפן, מאיזו עיירה נידחת, שאינו שייך לשום חבורה של חלוצים ואין לו נפש חיה במושבה, אלא עובד יום פה ויום שם, שכיר-יום. אלא מה — שיחק לו מזלו. שיחק לו מזלו ונתגלגל לעבוד בחצרו של שטייגר, זה הקולוניסט, שהיה מקרב אליו את צעירי הפועלים. בעיקר, היו מוסיפים עכשיו בשכונה, היה מחבב את אותם הפועלים, שידעו לחבב עצמם על מי שראוי להתחבב עליו. והרי שיינפלד ידע מאז ומתמיד כיצד להתחבב על הבריות. עד מהרה נעשה בן-בית אצלו והוא שהכניס לראשו שיעלה לירושלים וילך ללמוד בסמינר למורים. את פרטי הדברים ידעו מפי שטייגר עצמו, שלעת זקנתו, כשאיבד את השליטה על רוב איבריו — ובעיקר על לשונו — היה משוטט במושבה ומרבה להשתבח במעשים שעשה, בזה שזיכה את המושבה במורה יקר, בדניאל איש-חמודות, ובזה שהחזיר בעקיפין למושבה את ידידו הוותיק, צוריאל, על-ידי זה שבתו, עדה, נישאה לשיינפלד ובאה עמו לכאן, לבית שבו נולדה וגדלה ועל-ידי זה שחתנו משמש באותו בית-ספר, ניתן לומר באותה קתדרה, שצוריאל הורה מעליה יותר מעשרים שנה.

איני יודע, אולי נאמרו אותם דברים גם כשחזר מר שיינפלד למושבה עם עדה צוריאל, אבל אני לא שמעתי על כך עד לאותם הימים, שנתקשרה הידידות בינו לבין מיסטר טויטל. מכל מקום, עכשיו, שהביאו כראיה את נישואיו, שלא באו אלא כדי לזכותו בבית שבנה בשעתו אביה של עדה ובמעמד שהגיע אליו בכוח עשרים שנות עבודתו, נדמה היה לי, אף-על-פי שילד הייתי, שאין בו מתום. עכשיו גם ראיתי שבאמת משונה הוא זיווג זה. פעמים היתה גם עדה שיינפלד מתלווה אל בעלה, כשהיה בא לבקר את אבא בערבים. יושבים היינו, כדרכנו בימות-הקיץ, בחצר, במין מעגל, ואילו היא, אף-על-פי שכיסאה היה בתוך המעגל, נדמתה תמיד כשרויה מחוצה לו. מפני שלחייה היו תפוחות ומתגבעות לא נראו כמעט עיניה ונראתה כשינה. מעולם לא שיתפה עצמה מרצונה בשיחה, וכשנשאלה היתה תמיד משיבה, להוכיח שאין היא ישנה אלא פשוט אין לה מה לומר. עכשיו, אחר מה ששמעתי על מר שיינפלד, נראתה גם לי כחפץ שנתחייב לכנס לביתו, כשהוריש לו צוריאל את ביתו ואת משרתו.

ואולם, בכך לא מיצה עדיין השוק הקטן את פרשת מר שיינפלד ומיסטר טויטל. ככל שנתהדקו הקשרים ביניהם ואהבתם האירה באור-יקרות, כן הוסיפו אצלנו למשוך חוטים מתוך עברו של מר שיינפלד ולשזור מהם טלית שחורה לעטוף בה את דמותו. מה לא העבירו תחת שבטם? ההוראה, למשל. מעולם, כך טענו, לא הסתפק בעבודה זו, אלא חתר בכל האופנים לבצר לו מעמד נכבד יותר. והראיה — מועמדותו לוועד-המושבה, שנתערבו בה לא מעט עסקי פוליטיקה. או דרך עבודתו בבית-הספר. היה מעשה ואחד מוותיקי המורים ביקש לשרבט בסרגלו את אחד התלמידים, החטיא הסרגל את התלמיד, פגע בשולחן, נשבר עליו ואחד השברים ניתר, פגע בעינו של תלמיד שני וסימאה. מר שיינפלד יצא אז כנגד אותו מורה וכנגד שיטת-ההלקאה כולה והיתה סערה גדולה שעברה את כל המושבה. מדוע, כך טענו עכשיו, יצא מר שיינפלד כנגד אותו מורה, מפני שבאמת מאמין הוא בחינוך פרוגרסיבי? לאו. מפני שראה כאן שעת-כושר להתעלות על זקני-המורים, שדעת רבים לא היתה נוחה מהם. כך גם המניין שייסד. מפני שבית-הכנסת הגדול לא היה לרוחו? לאו. מפני שביקש להיעשות גבאי ולמשוך אחריו את צעירי המושבה ובעיקר אנשי השוק הקטן, שראו בו מחדש גדול, שניער את המסורת מתלי-האבק והצילם מכפירה.

וכי אפשר וצריך למנות את כל המומים שמצאו עכשיו במר שיינפלד? חשוב רק שיובן כמה נפגע חוש הצדק והיושר של השכונה ועד היכן מסוגלת היתה להגיע באותה שעה. רק עוד תקווה אחת היתה מלחשת בלבם — שמיסטר טויטל זה, שמימיו לא נתן פרוטה לעני, לא יהיה בהול כל-כך להניח כל רכושו בפתחו של מר שיינפלד. הרי לא ייתכן, שחיוך אחד שינה עד כדי כך זקן זה, שאפילו אכילתה של אשתו היתה משנקת גרונו.

ועל כן קל לשער איזו סערה קמה בשכונה כשנודע, פחות משישה חודשים מיום שנראה מר שיינפלד בפעם הראשונה בחצר, כי מיסטר טויטל מכר את ביתו והוא עוקר מן השכונה לאחד הבתים שבמרכז המושבה, בחזקת דייר. אילו דיבורים נשמעו, אילו ויכוחים נתלהטו, אילו הצעות הועלו! הקיצוניים אמרו, שיש לקום מיד וללכת אל מיסטר טויטל ולהזהירו מפני כל תוכנית, שאולי הביא מר שיינפלד לפניו. הכול הסכימו שמיסטר טויטל — שלדעת הממעיטים היה כבן שבעים-וחמש — רפה שכלו וּודאי אינו יודע מה הוא עושה. אבל כיוון שבכל השכונה לא היה מקורב אליו אפילו אדם אחד, להוציא את מר שיינפלד, נדחה ביצוע הדבר מיום אל יום ובינתיים נתפרסם — איני יודע כיצד — על מה ולמה נעשתה אותה מכירה.

מיסטר טויטל, כך סיפרה השמועה, ייתן את כל הכסף שקיבל בעד ביתו, סך של שלוש-מאות פונט, למר שיינפלד, שיעשה בו כרצונו. לעומת זאת מתחייב מר שיינפלד לתת למיסטר טויטל סך שישה פונט בכל חודש למחייה ופונט אחד בחודש לשכר-דירה, מעתה ועד מאה ועשרים.

הסכם משונה וקשה-להשגה היה הסכם זה. רגע ראשון דומה היה אפילו, שיש מעשה לשבחו של מר שיינפלד שמבטיח כך את שיבתם של ידידיו החדשים, אבל כשחישבו בעלי החשבונות את הצד הכספי של הסכם זה הגיעו לכלל דעה, כי מחשבת-שטנים מונחת ביסודו. אם לא יאריכו מיסטר ומיסיס טויטל יותר מארבעים ושלושה חודשים מיום היכנס ההסכם לתוקפו יימצא מר שיינפלד נשכר. מאותו חודש ואילך יהיה כל תשלום בחזקת השבת הריבית. אך אם, חלילה, יחיו השניים יותר משש שנים, יגיעו התשלומים לשיעור השווה לשלושים אחוזים של ריבית על הקרן שקיבל ואשר תוחזר עד אותו מועד בצירוף כל הריבית החוקית. וכי ראוי מר שיינפלד שנתלה בו מידת צדיקוּת כזו? לאו. אלא הווה אומר, שביסוד חישוביו של מר שיינפלד מונחת האמונה, כי אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בעיקר אנשים שהממעיטים אומרים שבני שבעים-וחמש הם ואחרים מוכיחים שכבר הגיעו לגבורות, וכל המקדים הרי זה משובח.

משהגיעו לכך, נתמלא כל השוק הקטן הרגשת-תיעוב. שאדם יבסס עסק על התקווה שהצד השני ימהר ויעבור מן העולם — אין דבר בזוי מזה. אלא שבו ברגע הבריקה מחשבה אחרת, נועזת ביותר ועם זאת קרובה ביותר אל השכל: אין מיסטר טויטל עובר-בטל, שקם והפקיר ממונו לידי ידיד-לשעה, אחר כל הטרחות שטרח לקבצו, דולר על דולר. קמצן ערום ואשמאי זקן הוא מיסטר טויטל. עיניו הגדולות של מר שיינפלד האץ להיעשר הוּכו בסנוורים. והרי כך גם קפץ ותלה לו את עדה על צווארו, והוא נושאה זה עשר שנים ויותר; כך מעשיו בבית-הספר, שטובה לא הצמיחו לו ורק הקימו כנגדו את כל המורים. כך גם כאן, אה, אילו האריך רוחו והמתין עד שיימלא צבאו של מיסטר טויטל — הרי לתוך פיו היה נופל כל הנכס הזה, כתאנה בשלה! אלא שהוא ביקש להתחכם, בחייו ביקש לרשתו. אם כך, צוחק ודאי מיסטר טויטל בלבו, אך כך שלם ישלם! שלושה וארבעה!

ופתע-פתאום נהפך מעשה-נכלים זה למהתלה חריפה, שהיתל מיסטר טויטל במר שיינפלד. כל השוק הקטן היה מתהלך ומחשב חישובים ומתפקע מוגדל הצחוק. ומה אם יתעקשו מיסטר ומיסיס טויטל ויחיו עוד שבע שנים? ושמונה? ועשר? ואולי יותר. אפילו מתושלח ילוד-אשה היה. ועכשיו, אמצו נא דמיונכם ושוו בנפשכם איך הולך מר שיינפלד ומוריד ממשכורתו, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, שבעה פונט ונותנם למיסטר טויטל, שזִקנתו לא ביישה את נעוריו.

כשהגיעה השכונה לכך — נחה דעתה. חוש-הצדק בא על סיפוקו, הרשע נטל עונשו וכל אחד יכול היה לשוב לעסקיו. עכשיו כבר לא אכפת היה לאיש, כשקם יום אחד מיסטר טויטל, נטש את הבית שבנה ראשון בשוק הקטן, עמס את מטלטליו על עגלה ועקר מן השכונה.

 

ג    🔗

קונה ביתו של מיסטר טויטל חישב, כנראה, דרכיו יפה כשבא לקנות את הבית. באותן השנים החלה העלייה המבוהלת מגרמניה ועמה הבנייה המבוהלת כאן. מיסטר טויטל בנה ביתו כדרך שהיו בונים פעם הקולוניסטים — חזיתו של הבית אילנות, ואילו הבית עצמו מופרש מדרך-הרבים. עכשיו לקח הקונה את המגרש וחילקוֹ לשניים — את חציו הפונה לחזית מכר לאדם שני, שבנה עליו בית-דירות בן שלוש קומות, מאלה שבכל המושבה היו אז רק שלושה-ארבעה כמותם. הכסף שקיבל מן הגרמני החזיר לו את רוב הוצאותיו ועכשיו עמד וחידש את ביתו של מיסטר טויטל — הוסיף לו מרפסת רחבה מפנים וחדרי-שירות מאחור, את קירותיו שכבר ניבעו בהם סדקים, טח מחדש, עקר את הרצפות והחליפן בחדשות עד שנשתנתה כל צורתו של הבית והוא נכנס לגור בבית חדש.

ומר שיינפלד, מר שיינפלד לקח את הכסף מידי מיסטר טויטל ועשה גם הוא כך. את בית-חותנו מכר ועל מגרש סמוך לזה, שרק עכשיו נתגלה, כי גם הוא בא לו בירושה מצוריאל, הקים בית חדש, בן ארבע דירות — שלוש השכיר וברביעית נכנס לגור. דרך הטבע הוא, שמאחר שמיסטר ומיסיס טויטל לא פקדו עוד את השכונה ועל חצרם צמחו שני בתים חדשים נשתכח זכרם מן השוק הקטן. הם נשכחו וגם ההסכם שנחתם בינם לבין מר שיינפלד נשכח.

האנשים בשכונה ראו רק מה שהיה לנגד עיניהם. את מיסטר טויטל לא ראו וגם את מר שיינפלד מתרושש בעטיו של ההסכם לא ראו. היפוכו של דבר, נוכח עיניהם עלה שיינפלד מעלה-מעלה — היה מכובד על כל המושבה כמורה מעולה, כאזרח אמיד, כאיש נעים-הליכות. האנשים חדלו לבקש מומים במר שיינפלד, אבל גם אילו חיפשו לא היו מוצאים כלום — מחוץ לזה, אולי, שאינו אוהב את עדה אשתו, אף-על-פי שהוסיפה לו שני בנים על בניו.

תמוה הדבר, שככל שהמושבה שלנו עדיין קטנה היתה בשנים ההן, לא ראה איש את מיסטר ומיסיס טויטל. הרי לפני כן, כאשר גר בשוק הקטן, היה קם בוקר-בוקר, חוצה את המושבה לאורכה ומגיע עד לשוק הגדול, לעשות שם קניותיו. אולי מפני שכבר תשו כוחותיו ואולי — וטעם זה מתקבל יותר על דעתי, כשאני מהרהר עכשיו בדבר — שמיום שעשה אותו הסכם עם מר שיינפלד, לא דאג עוד דאגת יום המחר ובפעם הראשונה בחייו יכול היה לשבת שליו ושאנן בביתו.

אם כך ואם כך, אף-על-פי שבשכונה היה חשוב כמת, הנה באמת הוסיף מיסטר טויטל לחיות ופעם אחת גם ראינוהו, אבא ואני, בשובנו בשבת-בבוקר מבית-הכנסת. את שניהם ראינו, את הזקן ואת הזקנה. גם עכשיו לא הלכו בצוותא, אלא הוא הקדימה כדי עשר או חמש-עשרה פסיעות. פסיעות שלי. שכן להם לא היו כבר פסיעות כלל. רגליהם היו משתייפות על האספלט, נעות לאטן לפנים ואחר כל ארבע אמות היו עומדים להינפש.

כשראה אותם אבא לא יכול היה להתאפק, קרב אליהם ואמר להם שבת שלום. מיסטר טויטל הכירוֹ מיד ואפשר היה לראות, שגדולה שמחתו על שאבא ניגש אליו. אף-על-פי שגדלתי בינתיים הכיר גם אותי ואפילו את שמי זכר. אפילו פרשת האיצטרובלים לא נשכחה ממנו וכשהזכיר את הדבר הזה צחק צחוק-ישישים דק. בכלל נראה היה כמי שדעתו מיושבת עליו לגמרי. וצורתו — אי-אפשר לומר שהזדקן בשנים שלא ראינוהו, שהרי מיום שהכרתיו היה זקן, אבל עור פניו האפיר כגיליון נייר שנשרף, שאף-על-פי שצורתו מתקיימת, הנה בכל מגע-אצבע הוא מתמקמק. זקנו הקצר, שנראה תמיד כלחיים שנדחה גילוחן, היה צהוב כקש. אבא דיבר עמו על ימים עברו, העלה קצת זיכרונות, שאל אותו ואת מיסיס טויטל לשלומם ולבסוף שאל על אודות ההסכם, אם מוסיף מר שיינפלד לקיימו כלשונו.

נדמה היה לי, שאני רואה הבהוב-צחוק בעיניו, שנעשו עכשיו זעירות ורטובות, כאילו נותרו מהן רק שתי דמעות.

“מיינד יו!” כלומר, תן דעתך על כך, אמר באמריקאית שלו, שמיד היא מתחלפת ביהודית-ליטאית, “עדיין לא נפטרתי מן העולם, עד מאה ועשרים שנה. מיינד יו!” חזר ואמר.

הסיפור הזה התגלגל אחרי-כן בשכונה, ממש כפי שסיפרוֹ אבא, שיודע לחקות בני-אדם וקווי-ייחוד שלהם. זמן מסוים אחרי-כן שבו לספר במיסטר טויטל איך היה קורא לאשתו “צירלה, שַטאַפ!” ואיך אמר “מיינד יו!” אבל עד מהרה חדלו לספר, אולי מפני שמיסטר טויטל עצמו כבר נשתכח מן השכונה.

אולי הייתי גם אני שוכח את מיסטר טויטל, מכל מקום לא זוכר בחריפות כזו פרטי המעשים, אלמלא סוף המעשה. באחד הערבים, כעבור שנים אחדות, הלך אבא אל מר שיינפלד לחטוף שיחה, כדרך שהוסיפו עדיין לעשות בערבים. מר שיינפלד היה האדם היחיד בשוק הקטן, שעמו יכול היה אבא לגלגל שיחה בעניינים שמעלים את הנשמה, עניינים רוחניים. ובאותו ערב, כשנכנס אליו, מצאוֹ יושב אל שולחן-הכתיבה וגל של ספרים מונח לפניו. הוא היה חיוור מאוד, סיפר אבא אחרי-כן, אף-על-פי שפניו היפים, מלאי הביטחון, שמרו על שלוותם ושום שריר לא רעד בהם. אפילו אותו חיוך קונדסי, אמר אבא, היה מהבהב בעיניו. אבל זה היה כנראה הבהוב אחרון. אבא אמר לו מיד, שמראה-פניו אינו נראה לו, אבל מר שיינפלד רק חייך ואמר, כי יש לו תוכנית לחיבור ספר, שנתפס לה עכשיו בכל מאודו. מפקח אחד, סיפר לאבא, ביקר לפני שבועות אחדים בכמה משיעוריו ושיבחם מאוד. מדוע, אמר לו אותו מפקח, לא יישב ויחבר ספר-לימוד למקצוע זה, הרי יש אצלנו מחסור חמור בספרי-לימוד טובים. ובאמת, אמר מר שיינפלד, מדוע לא יחבר ספר כזה. כולו נתפס עכשיו לדבר הזה. קודם-כול יש כאן סיכוי להכנסה נאה, חייך מר שיינפלד, שאולי תחלצוֹ קצת מן החובות שנסתבך בהם, בעטיים של דברים שונים. ואולי, הוסיף ואמר, יהיה זה איזה מעשה של ממש, שהרי אם נהרהר בדבר ונודה ביושר-לב, לא עשיתי עד היום שום מעשה שיש בו ממש. ספר-לימוד כזה, כמו שאני חוזה עכשיו, עשוי להתחבב על הילדים ולהתקבל בכל בתי-הספר. עשויה זו להיות עבודה חשובה, עבודה שכדאי לשקע בה את כל הכוחות, אמר ונשתתק, תפוס להרהוריו. אבא אינו נוהג לדחוק על ידידיו שיפרשו דבריהם עד שאינם עושים כן מעצמם. ומר שיינפלד לא פירש דבריו באותו ערב.

בלילה באה אלינו עדה בריצה, וחלוקה הדהוי מכסה על כותנתה ופניה תפוחים מתמיד, והזעיקה את אבא, משהו קרה לדניאל, אמרה. עד שהגיע אבא לדירתם כבר היה מר שיינפלד מת.

ההלוויה התקיימה למחרת היום. כל בית-הספר הלך אחר מיטתו וגם השכונה כולה ליוותה את דניאל שיינפלד. כשהגיעו אל מול פתח בית-הספר עמדה ההלוויה והמנהל נשא הספד. אבא היה כל הזמן בין נושאי-המיטה ואני, שכבר הייתי אז נער גדול, נדחקתי ופרצתי לי דרך בקהל, כדי להגיע אל אבא ולבקשו שינוח מעט. כמעט הגעתי אל המיטה כשראיתי פתאום את מיסטר טויטל, סמוך לגדר הדחויה של בית-הספר. אני זוכר, שאימה גדולה תקפה אותי. מר שיינפלד מת בראשית הקיץ, אחרי חג השבועות. מיסטר טויטל כבר היה לבוש בגדי-הקיץ, אותם בגדים עצמם שזכרתי מן השכונה. לראשו היתה מגבעת-הפנמה ומעל לתיתורה שלה היה כרוך סרט-צבעונין חדש, שלא ראיתיו קודם לכן. מיסטר טויטל האפיר עכשיו כולו כיום של שרב וזקנו הדליל היה צהוב, כאילו ליחכה אותו האש. ראשו היה מיטלטל מלמעלה למטה, אם מחמת זקנתו המופלגת אם מפני שצידק את הדין. החזקתי בזרועו של אבא וביקשתי להסב את דעתו אלי ותוך כך נדמה היה לי, כי אני שומע את מיסטר טויטל ממלמל:

“מיינד יו…. מיינד יו!”