רקע
חנוך ברטוב
פרס ספרותי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד; 2013

גם בנוגע ל״יתר הגָזָם“, דהיינו לשארית ימי בעולם הזה, אין לי עוד שום דרישות והריני מוכן ומזומן לחתום כאן ועכשיו על הצהרה, שמרגע זה אני חשוב כמת ולא אצא עוד מפתח ביתי עד שיישאוני מתוכו, רגלי תחילה –הוסיף אותו קול שבראשו לטעון בלי שום הפסקה לפני כיסא הכבוד גם כשלחצם של הנדחקים לתוך ה”שֵׁרוּת" הדף אותו שוב ושוב לאחור, וגם כשנמצא פתאום לפני דלתה הפתוחה של המונית, נקלע לתוכה כבכף הקלע, ראשו וכתפיו מתחככים בגגה, ילקוטו נחבט אל ברכי שלושת המרפקנים במושב האחורי המרווח, ימינו נאחזת במסעד המושב הקדמי, ספק מתיישב ספק נופל על האיש האמצעי שביושבי הכיסאות המתקפלים, גם אז עמד בנדרו: אין אני נאחז בקרנות המזבח ועותר לפניך, מְחֵנִי־נא מספר החיים בזה ובבא, ורק חסד אחד אל תמנע ממני, לכבוד שמך עשה, שלא אצטרך עוד להיטלטל לבית החולים אלא כלוא בחדרי אשב, הרחק מגסי נפש מבוהמים אלה, הצוחקים עכשיו למשבתי ואצבע קטנה אינם נוקפים לחלץ את מסעד המושב שעודו מקופל תחתי, הרחק מהריחות הרעים הממלאים עד עילפון תיבת פחים לוהטת זו, ואם אמנם בשמי השמים משכנך ואינך ההעדר המוחלט בריק האינסופי, עשה ברחמיך הגדולים, שאפילו לשוב בדרך השפלות זו לביתי השמם, לא ייגזר עלי.

ממש כשם שאיזה כוח סמוי נשאו לחלל המונית, כך פשטו עכשיו ידיים לא נראות וחילצו מתחתיו את מסעד המושב המתקפל, והוא נמצא פתאום יושב על הכיסא הצר והקשה, גבו נשען לאחור וברכיו נוגעות בגב המושב הקדמי. כל כך רווח לו, שפעימת הכאב הלא נפסקת בחלל בטנו התופחת בשבועות האחרונים, הזיעה שנספגה בבגדיו, היו כלא היו. ילקוטו נח על ברכיו, ועליו מגבעת הקש הישנה, מאזין לנאום הלא־נפסק בראשו.

אלא שאז נסגרה בטריקה רמה דלתו של הנהג, ובטלטלה רבה ורעם מנוע־הדיזל שעטה המונית קדימה. כשניסה להיאחז במשהו, מיששה ימינו את זה שברגע האחרון נדחק גם הוא פנימה, חייל המילואים שסכךעליו מאימת הבריונים שהתפרצו לראש התור, ובזכותו, כנראה, הצליח סוף־סוף להיכנס. האבק שדבק בשער חייל המילואים, בפניו, במדיו המהוהים ובנעלי הצבא השחוקות, מלמד שהוא מגיע ישר מתמרון של צה״ל, או חס ושלום מקרב דמים. כיוון שזה שבשמאלו התרווח כאילו הוא הנוסע היחיד, נאנסו הוא והחייל בנותר, כלומר, החייל דחוק בין הדלת לקצה הכיסא, התרמיל הגדול שבין ברכיו לחוץ בין חזהו למושב הקדמי.

“סלח נא”, המיש מעט את גופו הכואב עוד משהו שמאלה, עד שנמצא הוא יושב בין שני המושבים המתקפלים, הצירים הזיזניים בבשרו. אך הוקרתו את הלוחם, שחיצוניותו מכסה על אותה תופעה מופלאה שתיאר שופמן בסיפורו “השניים”, הפכה את כאבו, אם יותר כאן משחק לשון, למטבע קשה. כשהפנה ראשו אל החייל כדי להודות לו, נדמה היה לו שבין ריסיו המקומחים מרקד בעיניו ניצוץ קונדסי. אומה דלה וענייה אנחנו, ומונדירים, ציצי זהב וכפתורי כסף אינם בשורש מהותו של צבאנו. ישראל היא אפוס, לא אופרטה. ואף־על־פי־כן, את שבר בת עמי באה מלכות זו לרפא, ובמובן הרוחני־נפשי לא פחות מאשר בזה החומרי־גשמי, להמציא מזור לקלקולי הגלות ועקמומיותיה ולהשיב לעולם ולעצמנו את כבודנו כבראשונה. לפיכך צריך היה שישראל תפגין מהפכה קיומית כבירה זו גם בהופעתו החיצונית של צבא העם, בחזות נאה, מגוהצת, כן, גם מצוחצחת, חזות שתקרין הוד מלכות, תעורר כבוד ויראה. הן יש משהו נפלא בחייל עברי המפיל פחדו לא פחות מסרדיוט רוסי, פולני, או ליטאי. לא שיהיה כאחד מהם, חס ולשלום, אלא שכך תעורר כבוד השררה העברית בעיני העולם, וחשוב אולי מזה, בעיניהם של שבטי ישראל שנקבצו משבעים גלויות, ערבוביה בלי כל הרגלים משותפים, לא נימוס, לא דרך ארץ, לא יחס פנימי לסדר, לניקיון, להוד ולהדר. ביני לביני מותר לי להחמיא לעצמי ולקבוע, שברעה חולה זו הבחנתי בימים האידיאליים כביכול, לפני העלייה ההמונית, מאז זעזע אותי המפגש הראשון בגימנסיה עם צברינו החמודים, שעליהם נכון היה לברך לא בורא פרי הארץ, אלא בורא פראי הארץ. מפראות זו החרידה, ושגיתי בזה, שלא שיגרתי לבן־גוריון מכתב אישי מבוסס ומנומק היטב, והסתפקתי בהעלאת העניין בוועד אגודת הסופרים, וכדרכי בכל עניין ועניין ביטלתי דעתי ונכנעתי לרוב, האומר על הכול אמן סלה. אינני גדול כאותם יושבי גדר המומחים לאל־תעשה, אך היום רואה כל מי שאינו מן הצבועים, עד כמה כרסמו אנשי גם־זה־וגם־זה את עוצמת הספרות העברית. אוי, כמה שייך חשבון הכדאי לפיחות הגובר במעמדה! מציאות של שקר החן והבל היופי, זו שכולה אבק וזיעה ומרפקים, חטפנות וחשפנות ושבעים מיני סורסית, דינה שתהיה לשמיר ושית. באין צורה, אין תרבות.

אף אני עצמי לא חף מחטא זה. מה מנע בעדי לכתוב ולחתום, פשוט, יעקב גומא, הקטן בסופרי ישראל, אם לא למטה מזה, סתם ר׳ ישראל, יהודי, ציוני, מורה. הן אפשר שמכתב כזה היה עושה רושם על בן־גוריון ומעוררו למעשים, שאפילו אותם חכמים גדולים בעיניהם מתחילים להבין, שתיקונה של הוויה אספסופית זו הא בנפשנו? הנה, רק תמול־ שלשום אמר הרמטכ״ל בכבודו ובעצמו, שחייל שאינו חובש כומתה היום, עלול חס ושלום להתרשל בקרב בשעת מבחן. ומדוע לא כתבתי? לא מתוך ענווה, או מרוב צניעות, אלא משום שלא ניצחתי את העבד שבי, כדברי אנטון צ׳כוב. נפש כנועה, זה יעקב גומא.

הנה איך העזו היום ב“קופת חולים”, במצב בריאותי, בגילי, בשרב כזה, לתת לי טופס 17 ולומר לי להגיע בכוחות עצמי לבית החולים, אוטובוס אחד ואוטובוס שני עד כיכר המושבות, ושוב העמידה בשמש הקופחת, בקהל המרפקנים הזה, וכבר לא באוטובוס, אלא במלכודת הפחים הבוערת הזאת, ושני הזיזים האלה הנעוצים בבשרי, כאילו לא די לי באותו כאב החותך ועולה מאותו מקום שמעל לרווח בין המושבים ועד למפתח הלב. נפש כנועה, זה אני. הן כל אדם אחר, לא “אדם במעמדי”, סופר ידוע פחות או יותר, מורה ותיק, איש לא צעיר וידוע חולי, אלא סתם חבר, שהרופא מצווה עליו לנסוע מיד לבדיקות בבית החולים התורני משום שנפיחות זו של הבטן וכאב חותך זה אינם סובלים עוד כל דיחוי נוסף, היה מתריס מיד ובלי גינונים של טכס:

“אם כך, דוקטור, שלח נא אותי מיד באמבולנס! ולא מפני שאני רגיל לתבוע מה שלכל עסקנסקי, עסקנסון ועסקנוביץ, בלשונו של עגנון, ניתן כמובן מאליו, ובמקרה כשלי לא היו נזקקים לאמבולנס משום שנהגם האישי היה מסיעם במכוניתם הצמודה. לא, דוקטור. משום שבשעה שעיסית את המקומות הכאובים בגופי ראית בעיניך את מצבי. אני דורש אמבולנס!” כך היה מדבר אל הרופא, בלי היסוס קל שבקלים, אחרון החברים…

״אדון גומא״ –

לשיח הלא־נפסק שבראשו נכנס עכשיו שמו כנקישה רמה בדלת ועוררו. לא, אין זה קול מדמיונותיו. איש המילואים שלימינו הוא שקרא בשמו והוא המצניע עכשיו חיוך משונה בזוויות פיו, מתחת לזיפי זקנו שלא מעט שיבה זורקה בו. רק עכשיו הצטלל משפט, שאמר לו שכנו קצת קודם:

“נוח לי גם ככה, אדון גומא.”

גומא? הביט יעקב גומא כחושד שמא בכל זאת שומע הוא שוב קולות ערטילאיים, מנין לו שמי?

“אתה לא זוכר אותי, אדון גומא”. לא כשאלה, גם לא כתמיהה. כחד חידה.

״זוכר״ –רוצה לומר, אולי הוא אחד מאלה הניגשים בתום ההרצאה אל המרצה, מציגים לו איזו שאלה, תוחבים לידו צרור סיפורים, ולא נעים לומר לו, שאיני זוכר את פניו. כלומר, מה פירוש, אחד מאלה? שנים על שנים אין לו הרצאות כאותן שנתן בשנים ההן לעשרות, אולי למאות, ברחבי הארץ, להוציא פה ושם באיזה חוג פנסיונרים, איזה בית אבות. שומעים כמו החייל הזה, הגם שאף הוא שוב אינו ילד, אינו זוכר משום שאינם נראים בהרצאותיו. ובכל זאת, אם איש הצבא הזה אינו מחליפו באיזשהו סופר מאלה שתמונותיהם מופיעות לאין קץ בעיתונים ובטלוויזיה, מה צר יהיה אם היכרות, או הכרה, זו תישמט מידיו.

“אל תגלה!” ביקש יעקב גומא, כשנדמה היה לו שהנה עומדות השפתיים הסדוקות לגלות את הסוד. “את הניצוץ החצוף בעיניים אני זוכר”.

לתימהונו פרץ החייל בצחוק רם וקרא: “חם! חם!”

“חם מאוד”, מלמל יעקב גומא לא כדי לקבול על השרב המתיש ועל אדי הדלק המטשטשים את המוח, אלא כאילו בזה מתרחבת היכרותם, אבל הפנים החצופות לא הרפו:

“חם זה כמו במשחקי הילדים, אדון גומא, אתה מתקרב לתשובה, מאוד”!

לרגע גאה בו כעס על הפמיליאריות, שמרשה לעצמו הבחור, משחקי ילדים הוא משחק אתו?! ובכל זאת, מי הוא? רחוץ, מגולח, בחולצה לבנה, בן כמה הוא, ארבעים, לא, פחות, אולי שלושים וחמש?

“אחד מתלמידיי היית!” קרא בקול מנצחים, כאילו זיהה אותו באמת.

“יוצא מהכלל, אדון גומא!” הגיב החייל בהתפעלות, אלא שמיד צירף לכך שאלה שנייה: “אתה גם זוכר איפה למדתי אצלך? ומה היה שמי”?

איך יוכל לזכור?! בין אינסוף גימנסיות קטנות במושבות הארץ ובתל־אביב ובנדודים כמרצה, כילה את השנים הפוריות בחייו, ואת פראי הארץ שהאכילוהו מרורים כגמול על עמלו לחבב עליהם את ספרותנו, העדיף שלא לזכור. בקובנו, עוד בטרם הוסמך להוראה, זכה לראשית פרסומו הספרותי, ושם נראו בעיניו הכתיבה, ההוראה וההגשמה האישית כפניה השונות של אותה מהות ציונית. גם בימיו הראשונים ממש בתל־אביב זכה בדבר מה שאין דומה לו, בברכתו של ביאליק, שאף פרסם בהבלטה פרק מתוך “חרבונים”, הרומן שעמד בימים ההם בכתיבתו. ביאליק הסתלק, ואילו הוא גילה עד מהרה שהכול בארץ־ישראל קדושים והכול נהרגים על פת לחם וממיתים איש את אחיו על קמצוץ כבוד.

“האם אינך מצליח להיזכר, אם לא במקום ולא בשם, אדון גומא, באיזה משהו מיוחד הקשור בי?” הוסיף ושאל החייל כשהתארכה שתיקתו.

“מי שהיה בו משהו מיוחד באמת שוכן כבוד בלבי, אבל מי ששימש ארבעים שנה בהוראה, מהן יותר משלושים פה בארץ־ישראל, יתקשה לשמר בראשו את כל אלפי הז׳וליקים – –”

העתודאי לא צחק לשמע עקיפה שנונה זו שעקף את השאלה, ורק מבין השמורות המעופרות נורה לעברו זיק קר, סרקאסטי, אפשר לומר, ואיזשהו זיכרון לא טוב ניעור בראשו של יעקב גומא. כבר תוך כדי השמעת אותו משפט ליצני, חזר שוב מה שהרפה ממנו מאז פרש מההוראה, את היגויו המובהק שמע הוא עצמו כאילו נכנס לתוכו צפצוף זר, אותן שי״נין ליטאיות שהיו משעשעות את ראשי העץ שם לפניו, העמרמים המסלסלים סלסולים מזרחיים עמומים, שראה בחזונו הקדוש ברנר, הוויית הקוצים של הציונות המתגשמת. מהותם הפנימית של דבריו אינה חודרת כלל אל מתחת לעורו אכול החמה של שכנו במדים המרופטים והמרובבים של מילואי צה״ל, והוא מאזין לו כאילו היה אחד מליצני הרדיו, ששמם פרח ברגע זה מזיכרונו, אולי כדי לחקותו בערב באוזני אשתו וילדיו כדרך שעשו מאחרי גבו בשנים ההן פראי המושבה:

"מי סהיה ביי מסהו מיוחד באמת סייכן כבוד בלבי, אך מי ססימייס ארבעים סנה בהוראה, ובהן ייתר מסלייסים בארץ׳־ישראל, יתקסה לסמר ברייסו את כל אלפי הזוליקים "

ובאותו רגע ידע!

“אתה, בחור, גורשת מהגימנסיה”! שמע עצמו יעקב גומא מתיז בקול רם כלפי העתודאי, זוקף תוך כדי כך אצבעו בתנועה שראשיתה איום זעוף וסופה אות לניצחון.

“חם מאוד”! התפוצץ סוף סוף צחוק רם מבין שפתי העתודאי. “בוער”!

“שמע נא, ידידי”! רק עכשיו הסיר סוף סוף יעקב גומא את משקפיו כפולי העדשה, שהלכו ונעכרו, ובהתרגשות מירק אותם במטלית הכותנה הצהובה ששלף מכיס חולצתו, ובעודו מביט כמו מבעד למלמלה כהה בפני תלמידו לשעבר, הצטלל להפליא זיכרונו החזותי המובהק –סגולת יסוד של כל מספר ריאליסטי, תמונתי, היינו מספר אמת, סגולה שמבקרי שקר מסוימים לא מצאו ב״חרבונים", הרומן שביאליק לא זכה לקוראו בשלמותו, וממש ראה את הנער בטור הימני, זה שמתחת לחלונות, אי שם באמצע, אותו קונדס שירד לחייו בשאלות סרק ושיבש את מהלך הרצאותיו, שנהג לקוראן ישר מתוך מחברותיו השחורות, מחברת לכל משמרת בספרותנו. הוא לא חש עוד בחום שמפיקה תיבת הפחים. בזיעה הרוחשת מתחת לבגדיו, באדי הדלק השרוף הצורבים את גרונו. איזו חיות חדשה החישה את מירוץ דמו. ואם כי לא בבית־ספר אחד ולא בכיתה אחת שתו החיות הקטנות את דמו בשלושים השנים ההן, הטיל על הכף את כל זיכרון המחבר ואינטואיציית המספר, וקרא:

“בגימנסיה רוטשילד, ידידי הצעיר, למדת! והיית, אדוני, ז׳וליק איום ונורא”!

“אני הגבר!” הרכין העתודאי ראשו כמו לפני כס־המשפט, מודה בכול, ומלא השתאות: “ואני, אדון גומא, מוכה תדהמה. איזה זיכרון”!

“זו סגולתו היסודית של המספר”, שמע עצמו יעקב גומא משמיע באוזני תלמידו לשעבר, שלפני רגע ניחם את נפשו: “לאצור מראות, קולות, ריחות, פנים, אנשים”.

ולמרות סגולה נפלאה זו שבורכתי בה, הוסיף הקול שבראשו, חיכתה את יצירתי הבצורת. ביאליק ראה מה שטמון בי, ואילו התפרסם “חרבונים” בעודו בין החיים, היה הכול מתגלגל אחרת. אבל הסריסים הכניסוני אל מתחת לחופתם, אם אפשר לומר כן, לפי השגתם, דרך הסירוס. העניקו לי את צלב הברזל דרגה חמישית, מפרסמים רצנזיה משלי על יצירת אחד מהם פה, ציור ספרותי משלי שם, הכול במשורה, טיפין טיפין, מושיבים אותי בוועדות שופטים שפרסו פרסים להם, בוחרים בי לוועדות כבוד שהוציאו את כתביהם. את מחלפותיי לא גזזו כלל, אלא הניחו לשתי צרותי, ההוראה והעסקנות שתתלושנה, זו את השחורות וזו את הלבנות, ואשאר קרח מכאן ומכאן, אכן, בוראי חנן אותי בסגולות המספר, ורק טבעי הנפסד היה בעוכריי. שוב עלה הכאב החותך מהמקום שבין שני הכיסאות וננעץ כמחט במפתח הלב. לא רק הבוקר, בקופת חולים, ניצח בתוכי העבד. סיבתו של התקף אחרון זה, בלי שום ספק, בישיבת הסיכום של ועדת הפרס. אמנם, אך זה עברתי את השישים, אבל ראשי הליטאי אינו מניח לי לשגות באשליות. בקרוב יוגשו לפירעון כל השטרות ואדרש לשלם במלואו את מחיר חיי הפרישות שכפיתי על עצמי, לא אישה, לא ילדים, לא בית של ממש, חיים מן היד אל הפה, ההרצאות הלא נחוצות ביישובים נידחים, הכאב הלא־מרפה על הניצוץ שכבה עם הביקורת על “חרבונים”, קורי השיממון ההולכים ונטווים סביבי. בוועדת הפרס ישבתי לא כנפש מתה, אלא כאדם חי, וכל עוד בחיים חייתי צריך הייתי להכות על השולחן ולומר:

“בבקשה, יפסוק הרוב, אך זכותי להסתייג ולתבוע שיירשם בפרוטוקול: פרס ביאליק ל׳כל כתבי׳ הזה של אחד משולחיכם –לא באל״ף רבתי”!

אילו כך נהגתי, רושם הייתי לפחות באותו פרוטוקול את שמי לא עוד בזנב השמות המפורסמים, המפורשים, לא כאיזה “ועוד”, איזה “ואחרים” אנונימי, כמו “כל הנערים” בשמחת תורה, אלא כמכה רמה על שולחן הספרות, כעיכוב קריאה:

“יעקב גומא הצביע נגד. יעקב גומא לבדו הוקיע את דרכי השמור לי ואשמור לך. יעקב גומא תבע, שפרס מכובד זה יינתן לכישרון מובהק בראשית דרכו דווקא, על ספר ביכורים מצוין”.

אבל העבד שבי נכנע לרוב, הצביע בעד ה“כל כתבי”, וזו המחט העולה עכשיו מלמטה וננעצת במפתח לבי.

“אתה מרגיש קצת לא טוב, אדון גומא”? הגיע כמו מרחוק קולו של העתודאי, נכנס לתוך השיח הפנימי, שבלי משים שקע בו שוב. יעקב גומא ננער, בימינו הרכיב את משקפיו, שמסגרותיהם התיישבו מאליהם בחריצים שחרצו בפניו ואת שמאלו העביר על מה ששרד מרעמתו הגדולה ועל עורפו הנוטף ממש זיעה. אצבעותיו שחורות הציפורניים של האיש הצעיר נגעו בגב כפו הבהירה אחרי ששבה ונחה על התיק. איזה רגש של קרבה אנושית עבר כחשמל בכל גופו.

״אדון גומא״ – –

“זה רק החום. ואדי הרעל שבאוויר”, וכדי להפגין את מלוא צלילות זיכרונו, הוסיף "לימדתי בגימנסיה רוטשילד עד לפני שמונה־עשרה שנה, ואתה היית בוגר אחד המחזורים האחרונים, אולי האחרון״ – –.

“לא שבתי לגימנסיה, אדון גומא”.

“מה פירוש, לא שבת? הן לא לצמיתות גורשת. זה היה עונש משמעתי, אני זוכר, הוצאת לשבוע”.

“לחודש, אדון גומא”.

“ובשל עונש זה לא שבת עוד לספסל הלימודים”? שאל, חש כאילו נס מתוכו כל הדם. מה עתיד הוא לגלות על עצמו בדיוק עכשיו, בדרכו לבית החולים?

“העונש היה חלק מהסיפור. היו סיבות יותר רציניות. יצאתי לעבודה, לעזור בפרנסת המשפחה”.

קצת רווח ליעקב גומא, ובכל זאת חשוב היה לו לעמוד על סודו של הבחור.

“מה אני עושה”? שוב ניצת אותו זיק בעיני תלמידו לשעבר, שהוא בבירור אותו בן שש־עשרה, קטן, רזה, חסר מנוחה, עיניים חצופות ולשון ארסית, גם עכשיו נשמע ספק חומקני ספק חכמני:

“כל מיני דברים”.

“כלומר”?

“עובד בהוראה”.

״אתה –מורה"?!

כלומר, בכל זאת, מאוחר יותר, שב ללימודים. מי היה מאמין, שמכל הנסים מההוראה כמו מהמגפה, דווקא הוא?! פה, אם כן, הסוד. נו, אם כך יוצא אני מפגישה זו בסיפוק ידוע, שיש בו מהמתיקות הכפולה של חצי נקמה וחצי נחמה.

“וגם כותב קצת”.

כבר פרדס כץ לפניהם, ובעוד כמה דקות התחנה שהוא יורד בה, בית החולים. איזה יובש משונה כיווץ את גרונו וברכיו הדחוקות אל מושב הנהג רטטו:

“כותב, מה?”

“סיפורים. בעיקר”.

“כותב, או גם פרסמת”? שאל יעקב גומא, נזהר שלא להיכשל בלשונו, הן בזה כל ההבדל שבעולם. מי לא כותב?! הנה הוא עצמו, בתוך כל המועקה והכאב, ישב אמש לכתוב סיפור שהבשיל בראשו, אלא אפילו לא נשלח היום לבדיקות, אפילו סיים לכותבו, ספק רב אם היה מעז לשוב ולהתנסות במה ששנים הוא נזהר מפניו, להציעו לאחד התיישים הצעירים הפוסקים היום בכתבי העת ולהיחשף להשפלה, או לצרפו לקבר האחים במגירת שולחנו.

“אני לא כל כך צעיר, אדון גומא. אתה זוכר נער בן שש־עשרה, מאז עברו כמעט עשרים שנה. כן, פרסמתי”.

עד היום, בתאווה חולנית שאינה יודעת שובעה, קורא הוא כל מה שמתפרסם, וכיוון שאין שולחים לו, גרטיס, ספרים וכתבי עת לביקורת, עושה הוא בספרייה העירונית, תר כאסטרונום אחר איזה כוכב חדש במוספים, בירחונים וברבעונים, כמו גם ברשימות הספרים הנדפסים חדשים לבקרים, ואין לך שם הנעלם מעיניו. אם אך יזהה הבחור את עצמו, יידע מיד גם מה כתב.

אלא שאז התחוור ליעקב גומא, שבעצם אינו יודע מה שמו של החייל, אף אינו מצליח להיזכר בשם הנער שפגע בכבודו ואשר כעונש הורחק לחודש מהגימנסיה. כדי שלא תתגלה חרפתו זו, החליט להמר על העובדה הידועה, שרבים מהסופרים עברתו את שמותיהם ואת שאלתו ניסח בלשון חיווי:

“אבל את סיפוריך אינך מפרסם בשמך אז, בגימנסיה”.

“נכון, את סיפורי פרסמתי בשם משפחתנו החדש, העברי”.

“לא היה לי ספק בדבר”, לא הצניע יעקב גומא את התפעלותו מעצמו. “אינני מתיימר להכיר כל מה שכותבים, אבל כל מה שנדפס, אני קורא. ומה שמך עכשיו?”

הגם שאך־זה מירק את עדשות משקפיו, כיסה אד הזיעה את עיניו, והכול יחד, גם השרב הכבד שהוא ממש מחותל בו גם חרב הכאב המתהפכת בתוך גופו, היה לתחושה, שהנה הוא פשוט נמוג ואובד בחלל ספוג אדי הדלק. כמו מתוך עילפון, לחש:

״לא יכול להיות – –"

“מה לא”, שמע ממרחקים גדולים את קולו של הסופר הצעיר,

“מה לא יכול להיות”?

וכמו להיווכח שכל זה אינו הלוצינציה, העלה באצבעות ימינו את משקפיו למצחו ובכוח נקש בזווית המסגרת. הפגיעה הייתה חדה, גשמית. כל זה, אם כך, קורה במציאות ממש. הוא חזר והרכיב את משקפיו ונעץ מבטו בשכנו אגב מלמול:

“לא יכול להיות, שאתה מי שנאבקתי למענו רק לפני ימים אחדים”.

“אתה מה, אדון גומא? מה למעני”?

ממרחקים עצומים דימה יעקב גומא לשמוע את הצחוק המתקלס של הפרחח בעל העיניים החצופות והלשון הארסית, המפתה אותו בתמימות מעושה לשוחח עם הכיתה על הרומן פרי עטו, שמצא בספריית המושבה, וכמו בשגגה מסרס סירוס זדוני את שמו, לא “חרבונים” אלא “חירבונים”, ומתוך איזו קנוניה פראית ונטולת רחמים, שתכננה הכיתה מראש לבזותו, חוזר תלמיד שני, ושלישי, על הסירוס המבזה עד שהוא מאבד את עשתונותיו וממש רץ בין שני טורי הספסלים לעבר הנער הצנום בעל החיוך המיתמם והעיניים האכזריות, תיקו המרופט בידו והוא חובט בו בסמיות חושים, חובט על ראשו, על פניו, על חזהו, והנער אינו מסוכך על עצמו, אינו מתכופף, רק אומר בתימהון קר:

“אם היה המורה אומר שזה לא חירבונים אלא חרבונים, הייתי תיכף אומר חרבונים, לא חירבונים– ––”.

“זה פשוט לא יכול להיות”, חזר יעקב גומא, עיניו העייפות מזהות בזה אחר זה את הפרדסים ומבני התעשייה בשפת הכביש, אינו הוזה בהקיץ. שרק יעמוד לו כוחו להגיע על רגליו שלו לחדר המיון.

המונית נעצרה סמוך לשביל המוליך לחצר בית החולים. הסופר הצעיר פתח את הדלת ושלף עצמו החוצה, הוא ותרמילו הגדוש, כדי לפנות דרך ליעקב גומא, שהמיש עצמו בקושי ברווח הצר שבין הכיסא המתקפל לבין מסעד המושב הקדמי. בקצות נעליו גישש באיזה חשש עד שהציבן על החמרה החולית, היוקדת. ידיו לפתו את התיק ואת הכובע וחיפשו איזו אחיזה, ובהתאמצות רבה גרר החוצה את מלוא כובד משקלו, אך במקום שיזדקף ויתחיל לפסוע לעבר חצר בית חולים, התנודד תחתיו. עד לאותו רגע עמד הסופר הצעיר מהצד, אך אלמלא זינק עכשיו ותמך בו, היה יעקב גומא מאבד את שיווי משקלו ונופל. “אלווה אותך פנימה, אדון גומא”. “לא”, נהם יעקב גומא כמעט בזעף, ועשה מאמץ נוסף לזקוף את קומתו, אלא שבתוך כך נשמטה מגבעת הקש והתהפכה על העפר האדמדם. בניסיון לצוד אותה שינה יעקב גומא כיוון והחל להתכופף אליה, ושוב אחזה אותו הסחרחורת. הסופר הצעיר שחרר עצמו מתרמילו ובידיו לפת את הזקן.

“אני רק מלווה אותך עד לדלת, זה הכול”.

“לא”! יצא קול יבש מגרונו, עשה ניסיון נוסף להתכופף אל המגבעת, אך בזריזות הצליח הסופר הצעיר להרפות ממנו, להגביה את המגבעת ולשוב ולתמוך בו. בתנועות לאות ניער יעקב גומא מעליה את העפר וחבָשָּׁה באופן שירדה עד מעל לעיניים. בינתיים החלו שלושת הנוסעים שבמושב האחורי לזרז בקולי קולות את הנהג שיתחיל לזוז כבר, והנהג מצדו דרש מהסופר הצעיר, שיחליט תיכף אם הוא חוזר או יורד.

“סע!” קרא הסופר הצעיר וטרק את דלת המונית בצלצלי פחים.

“הניחני לנפשי”, מלמל יעקב גומא. “אתה ממהר לביתך, ואני, רק אתעשת ––” “זה ייקח לא יותר משני רגעים. באמת לא נורא”.

אלא שנהג המונית גם הוא טרם זז ממקומו ובמחווה של התחשבות הכניס ראשו בין הנוסעת שלימינו והשמשה הקדמית וצעק לעבר הסופר הצעיר:

“צ׳מע המפקד, אני לא נעים לי להשאיר אותך פה על הכביש, אבל ככה זה לא עניין – –” “סע, חביבי, סע, סע, הכול בסדר גמור, תודה רבה”!

דברי הסופר הצעיר הניחו את דעת הנהג, והוא לחץ על הגז וברעש גדול ובצחנת דיזל שרוף נעקרה המונית ממקומה.

לבדו החל יעקב גומא משתרך, צעד אחר צעד, לעבר שביל האספלט, מתעלם לחלוטין מהסופר הצעיר הצמוד אליו מאחור, נכון להשתחרר מתרמילו ולזנק אל הזקן העקשן. כך עד לקיוסק, שלפניו היה איזה שטח מוצל. שם עמד יעקב גומא, הסב ראשו לאחור ושפתו התחתונה, שעכשיו הייתה משורבבת כלפי מטה הרבה יותר מאשר בשנים ההן, רטטה כמו בחיוך. בצד הקיוסק היה ספסל שאולתר מגזעו של אחד האיקליפטוסים, אשר נעלמו לפני שנים. יעקב גומא התיישב ובניע ראש רמז לסופר הצעיר שיצטרף אליו.

“לפני ימים אחדים התכנסה לישיבת סיכום הוועדה שהייתי חבר בה, וכיוון שהדברים יתפרסמו ממילא, אומר לך בפשטות: חבר שופטי פרס ביאליק. יושב הראש וחבר שני החליטו מראש להעניק השנה את הפרס לכל כתביו של – –(ונקב בשמו). כבר אמרתי, אני קורא הכול וכמעט את כל הדברים החדשים, איני אוהב. לפני חודשים אחדים יצא רומן ראשון של סופר שאיני מכירו, אבל בכישרונו הוודאי הבחנתי מיום שקראתי, לפני יותר מעשר שנים, את סיפורו הגדול הראשון”, והוא נקב בשם הסיפור וכתב העת שבו פורסם, וברגע זה ידע הסופר הצעיר מה יאמר:

“והנה, על הענקת הפרס השנה לספרך החדש, נלחמתי כארי. זהו ספר יפה עד מאוד. מי היה מאמין, שאתה הוא בעל הספר, ואני הוא שמצאתיו ראוי”.

בשל איזה פגם במערכת התותבות, או משום ששקעו חניכיו, היה משהו לא נינוח בדיבורו ואותה שפה תחתונה, שהסופר הצעיר זכר אותה היטב מהגימנסיה, השתרבבה עכשיו קמטוטית, מפרכסת, מיובשת. בכוחות עצמו שב ועמד על רגליו, חבש מחדש את מגבעת הקש, את ילקוטו הגדוש לקח בשמאלו, ואת ימינו הושיט לסופר הצעיר.

“מכאן אני מבקש ללכת לבדי. כשאמרתי לך, שנלחמתי כארי, לא דייקתי. מפי בני דורך שמעתי אמירה זו, לחם כארי ונפל כזבוב. עכשיו, שיודע אני מי אותו סופר צעיר, צר לי שבעתיים על שגם הפעם ביטלתי דעתי מפני דעתם של אותם שניים. בזה, לפחות, דומה אני לצ׳כוב. באחד ממכתביו כתב, שעדיין לא הצליח לשרש את העבד שבו. גם לא עמדתי על זכותי, שיירשם בפרוטוקול בעד מי הצבעתי אני. הייתי נזכר לפחות כמי שהכיר ראשון בכוח המספר הנפלא שלך. חבל.”

בצעדים קטנים, בלי להחזיר את פניו אל הסופר הצעיר, החל פוסע בשביל האספלט, סוליות נעליו יוקדות מתחת לרגליו. ועוד בטרם נכנס בשער החצר, שמע את קול אותו ליטאי ספקן שבראשו תוהה אם פגישה בלתי סבירה זו אכן התקיימה, ושמא לא היה כל זה אלא עוד פרכוס נואש של דמיונו המתפורר. אילו העלה את הדברים על הכתב, היה לו סיפור טוב. אילו. אם גם אשוב ואצא בשער זה שאני נכנס בו, אולי גם אכתוב אותו. לקבר האחים שבמגירה.


המלצות קוראים
תגיות