א    🔗

תשמע מה קרה לי אצל פחח הרכב שלי, ותגיד אתה אם אדם פה בכלל יכול לדעת עם מי הוא מדבר, על מה הוא פתאום עולה ואיפה הוא נופל על סיפור, שכבר לא ירפה ממנו לעולם:

גם המלחמה הזאת, לא אחרי ששה ימים, אבל נגמרה, וכל אחד חזר לצרות שלו. אני, ברוך השם, בכל ההתרוצצויות בדרום לא נפלה משערת ראשי ארצה, וגם בני יצא מהמובלעת הסורית בלי שריטה. אבל מה, כשאין לך צרות גדולות, נהפכת גם מעיכה של ה“פרונט” לכאב לב. אתה בטח תגיד: אם ה“סובארו” נוסעת בסדר ואתה בסדר, “פרונט” מכופף זה לא חורבן הבית. כשהפחח עושה מהר את העבודה, אתה משלם ושלום על ישראל –זה נכון. אבל אם הפחח שלך הוא איציק, אתה מגיע לעצבנות כזאת, שקשה לך להחליט אם לרצוח אותו או להתאבד. וזה לא על המעיכה עצמה, שהייתה בסך הכול מזל כביר, לא נזק. הלוא בשבועיים הראשונים התרוצצתי אִתה כמו אידיוט בין תל־אביב, אל עריש, באלוזה, ציר הרוחב, טסה וחזרה, והיו לי כמה מקרים, נכנסתי להרעשה בציר מאדים, באחד הלילות היה אי־שם על הכביש המפורר בין רומני לאל עריש כחוט־השערה ביני לבין מוביל טנקים, נסי־נסים. הפגיעה עצמה הייתה דווקא סתם בחנייה, אמצע סוכות, ירח מדברי מלא, ממש ליד החמ״ל של קלמן בבלוזה. בשובי עם ערב ב“סובארו” הצהובה מטסה מצאתי לי פינה בצד איזו סוללת־עפר והתכווצתי על המושב האחורי, מנסה להירדם קצת. התעוררתי לתוך רעש נוראי, וכשהצצתי החוצה ראיתי שבינתיים התמלא כל השטח נגמ״שים, שברגע ראשון נראו ונשמעו לי כטנקים. מחשש שהמכונית תימעך בלי משים על־ידי אחת הזלדות, התנעתי אותה ופתחתי בחיפוש אטי וזהיר אחר איזה מקום־חנייה מרחוק ומוגן באמת, ובדיוק אז לקח איזשהו ג׳יפ רוורס –מזל! מזל! –מטען רך, שהיה עמוס בו נלחץ לתוך חרטום ה“סובארו” כמו לתוך פחית בירה, אלא שבו־ברגע גם בלמה את הג׳יפ שאגה פראית של כמה חבר׳ה שהבחינו במתרחש. הנזק באמת לא היה מי יודע מה, וגם חיכיתי לעוד איזו פגיעה אזרחית נורמאלית שתאפשר הגשת תביעה לחברת ביטוח, אתה מכיר את העניין. כשנפתח קו ההרקולסים לפאיד, הייתי מחנה את ה“סובארו” ליד מסוף “ארקיע” בלוד, וטס. פעם אחת שבתי ומצאתי שאיזה פורץ שבר את מנעול הדלת השמאלית הקדמית ואגב־כך גם גירד במכשיר חד את הצבע של הדלת. המשכתי לחכות. לא עבר חודש נוסף ואיזשהו טנדר נכנס לי ישר לתוך הבאגאז׳ וכופף אותו ככה, שהיו לי עכשיו נזק רציני וחברת ביטוח שתכסה אותו, ואז הלכתי לפחחיית־הרכב של איציק. איציק היה הבכור בעסק המשפחתי, ומיום שנזקקה ה“פיאט” הראשונה שלי להשתלת־פח, דבקתי בו לאהבה. הייתי קליינט טוב. במשך השנים עשה איציק כמה אלפים טובים מחברות הביטוח שלי, וחשבתי שמגיע לי קצת יחס מיוחד. קיבלתי.

אחרי יום כיפור אמרו כולם, שמעכשיו שום דבר לא יהיה מה שהיה. שום דבר, בטח! שלושה חודשים, כל שבוע היה איציק אומר:

“תבוא תיכף אחרי שבת ובַמקום אני מתחיל לעבוד על האוטו שלך, חבל לי שהסובארו יעמוד אצלי ככה, ואתה תצטרך לרוץ ברגל”.

אני בא אחרי שבת, אז הוא מתחיל לשתף אותי בצרות שלו: "אני לא מבין מה זה הסכם הפרדה, אצלנו חצי הפועלים ממשיכים לשבת בצבא, ורק עכשיו התקשר שלוימה, אומר שאצלם בסדנה האוגדתית אפילו לא מדברים על שחרור, “אבל מה, תן לי לנקות קצת את המקום, ואחרי שבת, אני נשבע לך – –”.

ככה זה הלך שבוע אחרי שבוע, בכל פעם סיפור על אח אחר, וכל סיפור נגמר באותו אופן:

“אבל מה, אחרי שבת, אתה בא, משאיר את הסובארו, יום פחחות, יום צבע, לוקח את הבובה ונוסע. מקבל אותה יותר חדשה מחדשה. הפעם זה המלה שלי”.

עוברים חודשיים, ואני אומר לו:

“איציק, זה אצלך מלה?! בכלל אין לך כבוד עצמי”?!

“זה המידל איסט פה! תשאל את קיסינג׳ר: אצל מי פה מלה זה מלה?! אבל הפעם בחיים של הילדים אני נשבע לך”.

“אני מקווה שהילדים שלך שווים לך יותר מהשבועות שלך. אחרי שבת אני אצלך”.

ב    🔗

ואז, לפני שבוע, ניסו לפרוץ לי שוב את המכונית, ושברו לי גם את המנעול הימני. כאמצעי לחץ אחרון השארתי את המכונית אצל איציק בפחחייה, והתחלתי לרוץ ברגל אחרי ההבטחות שלו. אתמול נשברתי סופית. התיישבתי אצלו ואמרתי לו: “אני לא זז עד שאני לא מקבל אח המכונית לפחות עם שני המנעולים מתוקנים”. ואיציק, בלי בושה, מנסה עלי סיפורים חדשים, מקווה לדחות אותי שוב “עד אחרי שבת”. אבל הפעם אני לא מוותר. יושב ולא זז.

כבר שלוש, ארבע, חמש, ואיציק, שנסע עם ה“סובארו” שלי לקנות איזה חלקים או השד יודע לאן באמת, לא חזר. הפועלים גמרו את העבודה והלכו הביתה, או לשפת־הים, ואני לא זז. הפעם נראה מי ישבור את מי. אני יושב על איזה ארגז לפני המשרד, אבא של איציק יושב בפנים, נכנס ויוצא.

לא הזכרתי את אביו של איציק, מפני שלמרות שגם הוא הסתובב שם מיום שהתחלתי לבוא אל איציק, היה איכשהו תמיד מהצד, קצת קופאי קצת חצרן, לא שייך. מוזר, אבל אחרי שאני מכיר אותו איזה שתים־עשרה שנה, עשיתי דווקא אתמול חשבון שאולי הוא צעיר מכפי שהוא נראה. אצלנו בארץ יש הרבה אנשים עם פנים שנראים כאילו ככה הם עומדים כל החיים, קצת כפופים, בשארית כוחם תומכים את גג ביתם, שלא יקבור תחתיו מה שבקושי הקימו מחדש. היה לו עור קמטוטי כזה, חיוור גם בשיזפונו, קוצי הזקן הלא־מגולח דלילים, כמו מכוסים אבק. ככה גם העיניים, שהשמש הישראלית הוציאה מהם את הכחול. רק השיניים חדשות, סט שלם של חרסינה לבנה. אם לא אני, היה הולך הביתה, אבל חש שהוא מבין לרוחי, לא כועס עלי, בסוף אפילו מתיישב גם הוא על איזה ארגז, אומר משהו בעברית שבורה, מסנגר על הבכור שמחזיק את העסק, איציק, מזכיר גם את שני הצעירים יותר, את שלוימה ואת עמי. כולם היו במלחמה, הוא מוסיף באנחה הנשמעת כאילו סתם, לא לעניין, וגם שלוימה וגם עמי עוד לא חוזרים כל־כך מהר הביתה. “העיקר ששלושתם יצאו בסדר”, אני אומר להבדיל בין הכעס הנורא שלי על איציק לבין המלחמה ולמרות שברגע זה אני מסוגל לעשות לו אני־לא־יודע־מה. “אם יצאתם ככה, צריך ללכת לבית־הכנסת, לברך הגומל ולתת מתנה”, עושה עצמי כזה מאמין גדול, גם רומז שיפסיק להשתמש במלחמה להצדקת התנהגותו הבלתי־נסלחת של איציק.

“איך יצאנו טוב, אם קרה לנו דבר כזה עם הבן של האחות האחת שנשארה לי?”

כבר הבנתי הכול, כבר קיללתי את עצמי שלא נשכתי את הלשון הארוכה שלי, לא רציתי לשמוע, לא אכפת היה לי מהסובארו, רק שאצליח איכשהו להיעלם. אבל הזקן דיבר כמו שהם מדברים, קצת עברית, קצת יידיש, הכול בלי מלים. זה הסיפור, שאצלנו אתה אף פעם לא יודע מי ואיפה יפיל אותו עליך פתאום. תשמע, לא מלה במלה, פחות או יותר.

ג    🔗

"שימק, האבא של הילד, זאת אומרת הבעל של חסיה, אחותי, הוא קצין גבוה בטנקים, בצה״ל מהיום הראשון עד עכשיו, ועוד קודם בצבא האנגלי, אם שמעת על הבריגאדה מארץ־ישראל שהיה באיטליה. שם, באיטליה, פגש את חסיה, וככה הם התחתנו. הוא מה היו קוראים אצלנו בפולוניה פולקובניק, אלוף סגן, פור פולקובניק, עם שניים פלפלים. זה האבא. עכשיו רוניניו, הילד, היה ילד לא־כל־כך, זאת אומרת, גם כן בטנקים, מה קוראים מט״ק, שרז׳אנט, עם שלושה סרטים, בסדר גמור, אבל לא כמו שימק, אבא שלו. גם אחרי צבא, לא מצא בדיוק מה לעשות. שימק רצה שייצא ממנו מהנדס, בעל מקצוע, משהו, ואיציק שלי גם הציע לו שיעבוד פה אתנו, אבל הילד, לבד לא ידע מה הוא רוצה. בראש שלו היה דבר אחד, אמריקה: ׳קודם־כול קצת אמריקה׳. אז שימק וחסיה אמרו: טוב, למה לא. יש לו בניו־יורק דודה, אחות של שימק, שנסעה מארץ ישראל, אמרו: ׳אתה רוצה לנסוע, תיסע, אבל את הכרטיס תרוויח, ואולי אמריקה תעשה ממך בן־אדם׳. דבר אחד עשה בשבילו שימק, התקשר עם חברים שלו שאחראים לאניות וסידר לו נסיעה בלאסט שיף מה נוסעת מנמל לנמל כמו אוטובוס מאסף, ואת הכרטיס שילם הילד בעבודה. זה יצא תיכף אחרי שבועות ולניו־יורק הגיע ביום חמישי לפני יום כיפור. נו, ביום ששי עוד הספיק ללכת עם המשפחה ל׳כל נדרי׳ ובבוקר, זאת אומרת פה כבר היה אחרי־צהריים, רק קם מהמיטה, אמרו לו: מלחמה. כל הערבים התנפלו באמצע יום כיפור על ישראל כמו היטלר התנפל על פולוניה. והילד, לא להאמין, הלוא רק דבר אחד היה לו בראש, אמריקה, אמריקה, אומר: אני חוזר. אני נוסע.

"נו, אתה כבר יכול לתאר לך לבד. אביבה, זה הדודה, וליאו, זה הדוד, אומרים לו: ׳רוניניו, ביום חמישי, אחרי ארבע חודשים בים, באת לאמריקה והיום אתה חוזר לישראל׳? זה הלוא באמת משהו נגד השכל! והילד לא עוזב: אני מוכרח, מוכרח! אומרים לו ליאו ואביבה, ׳קודם כול נלך לבית הכנסת, נשמע מה אנשים מדברים, נראה בערב בטלוויזיה, אולי כל זה סיפור לא ככה. אולי כמו היה מלחמת ששת הימים, פה אנחנו עושים למצרים איזה קונץ ועד אתה תגיע לישראל כבר יהיה הכול אויס חאסענע׳, אם אתה מבין איך אומרים ביידיש. אבל הוא: ׳לא, ולא, ולא! אני נוסע! אבא בטח עכשיו עם טנקים שלו בסיני, ואיזה פנים יהיה לי, שהבן שלו יתחבא בניו־יורק אצל דודה אביבה׳?

"ראו אביבה וליאו עם מה יש להם עסק, אמרו לו: ׳יודע מה, רוניניו, כבר אנחנו שולחים טלגראמה לשימק, שואלים, ומה הוא יגיד לך לעשות, אתה עושה׳.

"זה היה במחשבה שלהם, כל הפחות ירוויחו יום, שני יומים, ידברו עם הילד, לאט־לאט יחשוב עוד פעם איזה טיפשות ככה לרוץ לישראל.

"בא יום ראשון, הילד כל הזמן שואל למה אין תשובה, אומרים לו, ׳גם טלגראמה לוקח זמן לקבל ולשלוח חזרה, ושימק עכשיו עם טנקים שלו נלחם מי יודע איפה ואם כבר הגיעה אליו טלגרמה׳, אבל הוא, רואה בטלוויזיה תמונות מצד מצרים ומצד סורים, רואה דגל שלהם על מה קוראים קו בר־לב, רואה שבויים שלנו והכול, ומתפוצץ: ׳אני פה לא יושב במצב כזה אפילו יום׳. אז אביבה טלפנה לרמת השרון, ובטח לא היה תשובה, שימק בסיני, גם ילדים של איציק ככה, אז פתאום חסיה בעצמה טלפנה אלינו, שלא נדאג, גם עם הילד דיברה, והוא לא מפסיק לשאול, איפה זה, איפה זה, איפה זה, איפה שלוימה ועמי שלי, איפה איציק. לא יכלה לשקר: ׳כולם לקחו. כבר אתמול׳. אז הילד לבד רץ אל קונסולאט בניו־יורק, שתיכף ומיד ייקחו אותו, אבל שם אומרים, כולם רוצים לנסוע, אין מטוסים, ואם גם יהיה מקום, בשביל כרטיס משלם כל אחד מכיס שלו.

"מה אני אגיד? עד יום שני, בכל מיני קומבינציות, החזיקו אותו אביבה וליאו בטלפונים, טלגראמות, משתדלים להרוויח שעה, עוד שעה, אולי יחזור לו השכל. ׳הלוא אתה, רוניניו׳, אמרו לו, ׳כל־כך רצית קצת אמריקה, ארבע חודשים בים עבדת בשביל זה, ועכשיו ככה, סתם, גומר עם הכול׳?! והילד, כמו קיר, רק דבר אחד, עוד פעם ועוד פעם: ׳איך יכול להיות שאבא שלי עם הטנקים במלחמה בסיני, ואני פה מביט על המלחמה בטלוויזיה׳? ביום שני אמרו לילד, ׳אם אתה קונה כרטיס, אפשר משהו לסדר, כרטיס גם חזרה לניו־יורק׳. בהתחלה אומר ליאו לילד, ׳אתה רואה איך פה אנחנו חיים, רוניניו, וכסף בשביל כזה כרטיס, אפילו הלוואה, זה בשבילנו דבר לא קל׳.

"בסוף ליאו נתן כסף ובשלישי בלילה כבר היה הילד בארץ. מי שמע כזה דבר, שבן־אדם מהכיס שלו יקנה כרטיס מאמריקה בשביל לרוץ לאש המצרי בסיני?! אם צבא שלנו לא נותן כרטיס, סימן הוא יכול לגמור המלחמה גם בלי רוניניו. אבל הילד לא רצה לשמוע. מוכרח להיות עם חברים שלו בטנקים. תשמע דבר עוד יותר יפה: כבר אתה בבית, לך תגיד שלום לאמא לפני אתה הולך לסיני. אבל רוניניו, ילד באמת לא־כל־כך, שלום לא אמר, ישר נסע לקבל טנק ולרוץ לחברים שלו.

"עכשיו תשמע מה פה בישראל עושים חיים שלנו. שם בשריון כל הזמן אוספים טנקים מה נשארו מבית־הספר, מסדנאות, מפה־משם, ואבא של רוניניו שם מפקד, ותיכף יש נהג, תותחן, טען־קשר, מפקד, נותן להם טנק, אומר ׳פאהרט קינדערלאך, בכל הכוח רוצו לחזית׳, מפני איך היה המצב בסיני ביום שלישי־רביעי, אתה בטח יודע יותר טוב. כמו ששימק ככה מסתובב בלילה בין טנקים וילדים מה באו מאמריקה, מלונדון, מכל מקומות, פתאום הוא רואה ישר לפני העיניים שלו את רוניניו. שימק נהיה כולו יותר לבן מהלבנה, חשב הוא רואה ילד שלו בחלום, צעק, כמו לגרש את הטייבעל: ׳אתה באמריקה, רוניניו! מי זה אתה פה לפני עיניים שלי׳?! ׳באתי׳, עונה הילד בשקט, ׳ואני מחכה לטנק׳.

"כל טנק וכל צוות, סיפר אחר־כך שימק, תיכף יצאו לדרך, ופה, לפני עיניים שלו, הילד. משבת בבוקר חשב בלב, ׳מילא, אצלי זה כבר מלחמה חמישית, וזה גאווה שלי, אבל אם אלוהים רצה, שרוניניו בדיוק באמריקה, צריך להגיד לו תודה׳.

"אתה מבין, שימק כל כך התבלבל, שקודם כול צעק, ׳תחכה׳, ושימק, לבד סיפר לי, פשוט מרגיש איך עוד מעט לב שלו מתפוצץ בחזה, אומר לילד, כמו פקודה: ׳אתה תשב בצד, תחכה עד יהיה בשבילך כלי וצוות׳.

"אבל הילד כבר מבין הכול, מתחיל לצעוק, שכולם ישמעו: ׳איזה כלי אתה מדבר? אני מפקד טנק, ועכשיו תור שלי ואתה תיתן טנק כמו לכולם׳. אתה אל תתערב בהחלטות של מפקד׳, צועק שימק בחזרה, ׳זה פקודה. תשב בצד׳.

"ואחרי שעה או משהו כזה בא שימק אל הילד, אומר לו, ׳יש לנו פה “הייבער”, בשביל לגרור רכבים שנתקעו. קח וסע לרפידים. שם יגידו לך מה אתה עושה הלאה׳.

“אתה מבין?! אחרי הכול, אבא הוא אבא. לא לשלוח בכלל, עם כל ילדים מסביב, איך אפשר?? אז הוא חשב, עם ׳הייבער׳ זה קצת פחות סכנה. אבל הילד מתחיל לצעוק, ׳אני מט״ק, לא נהג “”הייבערים”, ומגיע לי טנק כמו כולם׳. מה שימק יעשה? הלוא הוא פוד פולקובניק, אלוף סגן, וכל ילדים מסביב שומעים. ׳קח טנק ותסתלק לי מהעיניים, שיותר אני לא אראה אותך׳. ובאמת, יותר לא ראה את הילד. ביום רביעי בלילה רוניניו כבר לא היה".

עכשיו אתה מבין מדוע אני חש, שאדם פה אף פעם לא יודע עם מי הוא מדבר ועל מה הוא עולה ואיפה יקרה לו משהו שלא יעזוב אותו לעולם?

כשחזר איציק עם ה“סובארו”, נשבע לי בחייו שהצרות שעשיתי לו אינן שוות לו את הכמה לירות, שבין כך הולכות למס הכנסה. בקושי הספיק להתקין את מנעול הדלת השמאלית, שאוכל להיכנס, לצאת ולנעול, והוא מתחנן לפני שארחם עליו. “ביום ראשון אני גומר לך אותה פיקס”, חזר איציק על המשפט המוכר. “בחיים שלי אני נשבע לך”.

הזקן השחיל את שלשלת הברזל החלודה, שמצמידים בה את שני חלקי השער, ובשעה זו של סוף היום עיניו ממש לבנות מרוב הצבע שהוציאה מתוכן השמש, מחכה שאסתלק סוף־סוף עם ה“סובארו” כמו שהיא.

“החיים שלך”, אמרתי לאיציק, “שווים בעיניי יותר מהשבועות שלך”.