רקע
חנוך ברטוב
יהודי קטן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד; 2013

 

א

יהודי קטן היה אבי. כמעט בראש שלם הייתה קומתו קצרה מקומתי ומקומתה של אמי, ובשני ראשים בקירוב מקומת אחי הצעיר. נועל היה נעליים קטנות בשניים־שלושה מספרים משלי, ואלמלא אותה אצבע אמצעית כפופה ומתייבלת בכף רגלו השמאלית, מסתפק היה בקטנות עוד במספר או שניים. כל השנים הלך לפני צלו, ואפילו בשמש החזקה ביותר, אפילו במקומות הרחוקים שהגעתי אליהם בנדודי. יהודי קצר וצנום כזה, וצל רחב וארוך כל כך.

כל השנים נצטיירה לי עמידתי מולו בדמות פרסה ממוגנטת כנגד פרסה ממוגנטת, ואותו משהו המושך את השתיים זו אל זו, או דוחה אותן זו מזו, מונע מתוכו, אין לומר עליו שהוא רצוני, אך שום רצון גם לא יבטל את המתח הזה. היום, לאחר שנמוג והיה כלא היה, מרגיש אני צורך לומר: כל השנים תוהה הייתי אם אי פעם ינוח לגמרי אותו רטט, ואהיה רק אני לבדי, בלי אותו צל לא נראה שביני לבין מעשים שאעשה ולא אעשה, בלי אותו כוח הזורם עד לקצות ציפורני, עד לקלידי מכונת הכתיבה, הודף מדי, בולם מדי, מטה מערבה מדי או מזרחה מדי – רק אני, משוחרר מנוכחותו החיה.

לא שביקשתי, חס ושלום, את מותו. אבל – גם זאת צריך סוף סוף לומר במפורש – כל עוד הוסיפו חייו שלו להתקדם, שלא לומר לזרום או להתחדש, היה סודם, כמו גם סוד המשיכה הזאת, בחינת תעלומה שאינה יכולה עדיין להתפענח. משגבר כוח המשיכה, אמר לי מוחי: חכה ותראה. רק מסופה, לכל מלוא אורכה, תוכל הדרך שעשה הוא להימדד. ברגעי הדחייה אמר לי לבי: חכה ותראה. את הדרך שעושה אתה לא תוכל למדוד אלא לאחר שיצלח הוא את אחרון המכשולים במסלול שהוא עושה בנעליים מספר שלושים ושמונה, בנחישות של בן מטר חמישים וכמה – כשתראה אותו נאסף שליו אל עמיו. אז, כשתתכסה נוכחותו החיה עפר, ייעלם בוודאי גם צלו, לא יטה אותי עוד הרטט המגנטי. שם, בקו הסוף, אתחיל.


 

ב

נמוג ונעלם, כלא היה. בשעה שיצאה נשמתו, בחדר המיון, לא עמדתי ליד מיטתו. איך נערם על גווייתו המכווצת עפר החמרה, ממש כמטחווי עין מתחנת הרכבת, שעשה בקרבתה את לילותיו הראשונים במושבה, כמין שומר דחק על בהמות שהוחזקו בקרנטינה, לא ראיתי. מת לא ראיתי את אבי, ואף בדמיוני איני מצליח לראותו בלי רוח חיים. אותה שעה שקרס במטבח הדחוק של דירתם האחרונה, בתוך כדי הכנת ארוחת הבוקר לאמי, הייתי אני בדרכי לבולזאנו, כדי להחזיר את המכונית ששכרתי במילאנו. השעה שבה עתיד היה להתפוגג סוף סוף המתח המגנטי, כפי שאמתי לנפשי כל השנים, טענה אותי מחדש בכוחות המשיכה והדחייה האלה. לפיכך, כשבא אני סוף סוף לספר את סיפורו של אבי, כרוכה סביבו פרשת מסע משונה זה שלי, שאפשר לומר עליו, שמקרה בעלמא הוא, אך אם כך הדבר, איך זה התנהל דווקא בתוך ימי ה״שבעה" שלא ישבתי על אבי.

אפשר לומר, מקרה. אני, בניגוד קוטבי לאבי, הרביתי לנסוע. שני מסעות גדולים בלבד עשה הוא, האחד מאונס והאחד מתוך בחירה, האחד קודם לעלייתו והאחד לארץ־ישראל, ששוב לא יצא אותה אפילו פעם אחת. במסעות אלה איני כולל את ביקוריו של הילד אצל הורי אמו ואצל הורי אביו, את הנסיעה ל“ישיבה” בקאליש, את השהייה אצל אחד מאחיו הגדולים שהיה מנהל יער, אצל אח שני שהתגורר בסלופצה, וכן את הנסיעה כדי לראות את כלתו המיועדת. אבי ידע סביבה מסוימת אחת, אשר בעודו נער החליט שיעקור מתוכה ומקום מסוים אחר, ארץ־ישראל, שאליו שאף להגיע ובו להשתקע. בין שני מקומות אלה אנוס היה, כחייל בשירות חובה בצבא הפולני, לעשות שנה אחת בקצה האחר, המזרחי, של פולין, בעיר ברנוביץ׳. זה היה מסעו האחד הגדול אל מחוץ להוויה המוכרת לו, ואת המפגש עם יהודים עירוניים, שהיו אמנם אורתודוכסים אך בלא אותה דחיסות של עיירת הולדתו בפולין הקונגרסאית, עתיד היה לזכור בחיבה כל השנים. לעומת הצירוף המוכר לו – חסידים מצד אביו, אורתודוכסיה מגורמנת נוקשה מצד אמו והתנפחות פולנית מסביב גילה צירוף שונה, נינוחות בורגנית נאורה, מתנגדות למדנית ומשכילה, תמימות רוסית. היה זה מימד חדש, שהעשיר את ראיית עולמו וכמו הכשיר אותו סופית אל הנסיעה האחת, שחלם עליה מיום שהחל לומד בחשאי עברית אצל אחד מדודיו. ברנוביץ׳ הכשירה אותו לעולם הגדול, כלומר, לארץ־ישראל. לדרך הארוכה יצא לא משום תשוקת הנדודים, שהייתה זרה לו, אלא משום שכל השנים לא ידע דמיונו אלא מה שצירף מן הכתובים העבריים ומסיפורי ארץ־ישראל. משהגיע והשתקע, נהפכו המקומות שנטש לשאר כל העולם כולו.

אני נסעתי. תחילה בספרים, עם כל הנוסעים הגדולים. אחרי כן בתוכניות פרועות להשכיר עצמי כנער סיפון ולהקיף את כדור הארץ, כמגלאן, כילדי רב החובל גראנט, כבת האוקיאנוס, כמרטין עדן. בטרם מלאו לי שבע־עשרה עשיתי את המעשה היחיד שאפשר היה לעשותו בתנאי מלחמת העולם, העמדתי עצמי לשירותו של הוד מלכותו, המלך ג׳ורג׳ השישי. איני יודע את סיבת הדבר, אבל על פגישתי הראשונה עם רומא, ונציה, פריס, ברוז', בריסל, אמסטרדם, לא שוחחתי כלל עם אבי בשובי מן המלחמה, ואם שאלני משהו על כל המקומות הללו – שאל בוודאי על גורלן של קהילות היהודים שם, על קרוב אחד שפגשתי בבריסל ועל כל הקרובים ששוב לא נראה אותם לעולם. עברו שנים ויצאתי, בסיור סטודנטים, לטיול של ממש, ששה שבועות מסחררים של לונדון ופריס.

“מה, למשל, יש בפריס”? הציג לי אבי לא שאלה, כי אם תמיהה על להיטותי.

“מה אין! למשל”? ובניסיון לקרב את הדברים למושגיו, הדגמתי:

“יש שם, למשל, בניין, כנסייה נוצרית ענקית, קתדראלה, שהתחילו לבנות אותה לפני שמונה מאות שנה. לא פלדה, לא בטון. אבן. עמודים קשתות. הכול נישא כמו לשמים”… “בקאליש,” לא הניח לי אבי לסיים, “בקאליש יש בדיוק כנסייה כזאת”!

“אבא”, הצנעתי חיוך, "עם כל הכבוד לקאליש, אני מספר לך על הנוטרדם! אני מספר לך על פלא ארכיטקטוני מהמאה השתים־עשרה. רק המגדלים. רק החלון הענקי, ציורי הזכוכית המדהימים״ –

“אני לא מתווכח אתך על פריס. אבל אתה בקאליש לא היית. לפי מה שאתה מספר, זה דומה מאוד. אם הכנסייה בפריס יפה, אין זה אומר שזו של קאליש פחות יפה”.

הנחנו לפריס ועברנו ללונדון. איני יודע מדוע נשאתי עמי רשמים עזים ביותר דווקא מן ה“קיו גארדנס”, ואולי הנחתי שתיאור השפע הזה של אילנות ושיחים ופרחים מרחבי העולם כולו יצליח להעיר את התפעלותו. לתדהמתי, אמר:

“בקאליש היו בדיוק גנים כאלה”!

“אבא, באמת! גני קיו מצטיינים לא רק בעושר יחיד במינו, אלא משמשים מרכז עולמי למחקר בוטני, ואתה מספר לי על קאליש”!

“אתה יכול ללגלג”, כבש אבי בקושי את עלבונו, “אבל גניה היפים של קאליש מפורסמים בעולם כולו. ומדוע זה, אמור לי, אתה מתאמץ כל כך להוכיח, שלא יכול להיות כלום בקאליש”?!

מה אפשר להשיב על שאלה כזו? מאז נמנעתי מלהפליג בסיפורים על המקומות שביקרתי בהם, והרי יצר הנסיעה שלי לא בא על סיפוקו, וככל שהשבעתיו כן הלך רעבוני וחזק. זכרתי: כל מה שיש בעולם ראה אבא בקאליש, כלומר, באותו עולם שעקר עצמו מתוכו כדי לקבוע את מקומו במושבה אחת, אשר בתחומיה אכן חי, בלי כל הפסק, חמישים וארבע שנים, ובעפר החמרה הנחושתי שבגבולה המערבי נטמן.

ושוב עברו שנים, שוב נסעתי – הפעם לאמריקה ושוב חזרתי. מעבר לסורגי בניין המכס בנמל חיפה ראיתי את דמותו הגוצה, הנרגשת, של אבי. זה המקום לספר, כמו בסוגריים, שאיש חלוש זה היו לו כמה חוקי ברזל, ששום כוח שבעולם לא היה מצליח להזיזו מהם. חוק אחד: אדם היורד לחוץ לארץ, ואפילו לשם טיול, ואפילו הוא בנו, אפילו נכדו – הוא, אבי, אינו מלווה אותו לנמל היציאה. רק את השבים ועולים היה מקבל, וקרוב ככל האפשר אל האונייה או אל המטוס. עכשיו נשק אבא לנכדיו, לאמם, לי, מחה דמעה כמי שרק עכשיו הוכח לו בוודאות ששום מזימת ירידה לא הייתה מוצנעת בנסיעתנו, הניח לי לארגן מונית שתסיע את כולנו לביתנו, ואז שאל:

“נו, אני מבין שבאמריקה ראית הרבה דברים. קראתי מה שכתבת”. צחקתי. ואולי היה זה אותו שד קטן, שהשתלט עלי לרגע. “ראיתי. הרבה מאוד. אבל מה לספר, שיעשה עליך באמת רושם, איני יודע”.

“מה פירוש?” גישש, באותו עירוב אופייני של תום ופיקחות.

“משהו שאין בקאליש”.

אם זכר את שיחתנו מלפני תשע שנים, זכר אותה אחרת לגמרי, עוקצה של הערתי פשוט לא עקצוֹ. הזכרתי לו איך הגיב אז על תיאור הנוטרדס של פריס והגנים הבוטנים בקיו, והוספתי:

“גם ניו־יורק היא כמו קאליש”.

“אתה רשאי ללגלג”, נעלב גם הפעם, כשהחלה המונית המלוהטת מחומו של אוגוסט לפלס דרכה משער הנמל לרחוב המלכים, “אבל כנסייה כזאת וגנים כאלה היו בקאליש. היו”.

 

ג

מה לי שהארכתי במעשה קאליש אף שבאמת מנסה אני לספר על אותה שעה שעליתי בבולזאנו לרכבת המהירה למינכן בשביל לרדת באינסברוק, שעה שהטלפונים כבר היו דולקים בעקבותיי כדי להודיעני על פטירת אבי, דולקים ואינם מדביקים? האם עודני דוחה, כמו כל השנים, את התייצבותי, כל כולי, מול כל כולו? האם יש שייכות כלשהי לשאלה אם אותו צירוף, פטירת אבי ויציאתי אל מעבר לגבול, שלא חציתי מאז קיץ ארבעים וחמש, הוא בחזקת מקרה, או שטמונה בו איזו תעלומה מבעיתה?

האנקדוטה, שהיינו שבים ומשתעשעים בה, היא הצד האחד של סיפור קאליש, ורק כשהתהפך במפתיע אותו מטבע לצדו הקודר, היה לסיפור שלם.

שוב באתי באחד מערבי הקיץ לבית הוריי במושבה (זו הידועה בציבור כבר שלושים שנה כעיר) כדי להיפרד. בפעם ההיא יצאתי למסע אל מעבר להרי חושך. בלשון ישירה יותר: הסתפחתי, כעיתונאי, למשלחת נוער מזמר־מרקד־ומדבר־ציונות לפסטיבל בהלסינקי. כל פרשת המסע ההוא דרך מדינות מזרח אירופה אין לה שייכות לסיפור זה, להוציא פרט אחד: ערב הנסיעה נמסר לנו כי בדרכנו בחזרה נעבור ככל הנראה דרך פולין ונשהה בה כשבוע ימים.

את הפרט הזה בישרתי, בשמחה רבה, לאבי. באותה עת מלאו כמעט ארבעים שנה לצאתו, יחד עם אמי, את הארץ ההיא, אשר בה נולדו וגדלו הם ובה חיו דורי דורות אבותיהם ואבות אבותיהם לפניהם. אעשה כל מאמץ אפשרי – הבטחתי לאבי – כדי להגיע, ואפילו לביקור חטוף ביותר, לפיזדרי (פייזרן, בפי התושבים הגרמנים של אותה עיירת ספר לשעבר), בית ילדותו שלו, ולבביאק, העיירה הנידחת של אמי.

וכמובן, הוספתי, ספק בהיתול ספק בהתרגשות אמיתית לקאליש. סוף סוף אזכה לראות את העיר, ששכיות החמדה שבה מתחרות באלו של פריס ושל לונדון.

רק כבן ס״ב היה אבי באותו קיץ, והיום אני יודע שמזומנות היו לו עדיין כמעט ח״י שנים בעולם הזה, וכי לפחות תפילה אחת שהיה מתפלל, אל תשליכני לעת זקנה ורוח קודשך אל תיקח ממני, זכה שתתקבל ועד שעתו האחרונה הייתה דעתו צלולה ובהירה. לא כך חשבתי אותו ערב שרוּב, כשישבנו כולנו במרפסת דירתם של הורי. לא היה מפלט מכובדו של האוויר הלח, מן היתושים שנטפלו לאצבעות רגלי המסונדלות ולתנוכי אוזני, מהמון הזבובים, הברחשים, הרפרפים והשד־יודע־מה־עוד שרחשו סביב גליל הניאון שבתקרה. זה היה האור היחיד בדירה, בשני החדרים היו החלונות פתוחים לרווחה, בתקווה שיוצנו מעט במשך הערב, ומחשש יתושים לא הועלה בהם אור. אבל לא היה אפילו רמז לתנועה כלשהי של האוויר העומד, שלא לדבר על משב רוח קל שבקלים. מן הפרדסים, אשר בילדותי הגיעו עד לכאן, לא נותרה עכשיו אלא שורת ברושים בין בתים שיכוניים. ממקומי, על ספסל המוזאיקה הקבוע במעקה המרפסת, די היה שאהפוך פני אל ראשי הברושים, אל הירח התבלולי המוקף טבעות לובן דלוח, שאשאף את ממסך ניחוחי המושבה, פריחות מתוקות ועשן מריר, כדי שאחזור לשעת ילדות רחוקה, מהלך כמה מאות פסיעות קטנות מדירת־קומה־שנייה זו, אל הצריף שהיה אז סופו של העולם המיושב, אל אבי שהיה בוודאי אז (כך חישבתי עכשיו) פחות מבן ל״ו, גילי שלי באותה שעה לאה, ערב נסיעתי להלסינקי.

לפניי, על המרפסת, ישב אבי. אני אמרתי: אעשה כל מאמץ כדי להגיע לקאליש. הוא לא הגיב. האם בגלל החום הכבד הוא נראה לאה כל כך, זקן? כשפתח לי את הדלת, היה כמי שהוחרד משינה טרופה, מבטו מפוזר ופיהוקיו רחבים. לבושו היה דחלילי מכנסי חאקי עד לברכיים, גופייה בלי שרוולים, רגליים חיוורות בדרדסי עור ממועכים, לראשו הקרח אותה מגבעת קש, שהוא חובש בקיץ בלכתו למשרד. רק כשהתעורר לגמרי, מיהר ללבוש חולצה ולהחליף את המגבעת בכיפה שחורה. אבל בזיכרוני נקבע מראהו של אבי בהיפתח הדלת – עומד בחללו האפלולי של ה“הול”, כתפיו העירומות שמוטות, שער חזהו שב כולו, המכנסיים הדחליליים על רגליו החיוורות, טלטלת הפיהוקים הזאת. כך גם עכשיו, כשבישרתי לו, שאולי אגיע לקאליש, והוא ישב על כיסא הנוח במרפסת ולא הגיב כלל, כדי כך הזדקן? אפילו זה אינו מדליק עוד את עיניו הכבות? עברו כך וכך שבועות. נסעתי וחזרתי. אכן, בשובנו מהלסינקי, דרך לנינגרד, הסיעה אותנו הרכבת לא באיגוף מזרחי רחב, כמו במסענו הלוך, דרך מוסקבה, כי אם היישר דרומה עד לוויטבסק ומשם, במסילה המוליכה דרך מינסק, ברנוביץ׳ וברסט, לפולין. ימים ספורים בוורשה, יומיים בקראקוב ובשביל כבוש, מתחנת הרכבת הקטנה של אושוויינצ׳ים למלכות השטן, שבמניין הזוועות שביצעה בה מכונת ההשמדה הגרמנית, סופר לנו אז על מפעל תעשייתי,שיהודים שימשו בו חומר גלם לייצור סבון, אפר, עשן.

לבביאק, לפיזדרי ולקאליש לא הגעתי. כל מחשבה על סטייה מן המסלול, שקבע לנו מארחנו, “הנוער הפולני”, התגלתה באותו ביקור ממושטר כתלושה ממציאות פולין החדשה.

בשובי, נחפזתי לבית הוריי. ראשי היה טעון במרחבים העצומים שחלפו על פנַי בשבתי צמוד לחלון הרכבת, מראות עולם רחוק ושונה מכל מה שראיתי עד אז, אך כמעט כל שם וכל נוף העירו בי דבר מה מהספרות או ההיסטוריה. כרמי בסרביה; שחר ערפלי עולה על יער אי שם ליד בריאנסק; יהודייה אדמונית על גשר עילי להולכי רגל בתחנת־הרכבת של ויטבסק לוחשת קסם: “תל־אביב”; משמר הכבוד צועד, כבובות מכאניות, בהכות פעמוני הקרמלין, לעבר גווייתו החנוטה של לנין; סופת קיץ מדי שעת מנחה ולאחריה לילה לבן בהלסינקי; סוכן־פרובוקאטור בתחנת ויבורג, בעבר הסובייטי של הגבול, מבקש ביידיש סידור תפילה; “אחיי”, קורא קיטע בקול שיכור מעבר לפשפש עץ בתחנת מינסק, כמו היישר מתוך “בשפל” של גורקי, “קחני אתך, אחי”.

תמונות, תמונות, למאותיהן, מיממות אינטנסיביות שכמותן לא ידעתי בשום מסע אחר, תמונות המוסיפות להתקיים בבהירות מפליאה גם כעבור ח״י שנים. זכרתי איך לא ניעור אפילו שריר אחד בפניו הלאות של אבי כשאמרתי לו שאני מתכוון להגיע לקאליש, איך לא ניצת זיק אחד בעיניו העוממות. מה תהיינה תגובותיו בשובי, תהיתי. בברנוביץ׳ הייתי, אמרתי לו. אמנם, אי אפשר לומר שהצלחתי לראות שם ממש אפילו דבר מסוים אחד. לתחנת ברנוביץ׳ נכנסה הרכבת הסובייטית המהודרת בשעת לילה, ואני התרוממתי ממשכבי (בלילה הפכו חדרניות את התא שלנו לתא שינה בשתי קומות, ואני שכבתי בתחתונה), צופה לתוך החשיכה, כמו לתפוס לפחות משהו מהעיר, שהוסיפה לחיות בסיפורי אבי על ימי שבתו בה עם חיל המצב הפולני, הכול בזכות אותה מרת קושניר, שעל שולחנה אכל כשר. במשך השנים התנשאה בסיפורי אבי דמותה של מרת קושניר והוא דיבר בה כמי שחזה בהתגשמות אידיאל שהיה לו על האם היהודייה. עד לשנותיו האחרונות ממש חזר וניסה לעצב את דמותה בסיפורים, שבגבור עליו מצוקות הגוף והנפש, היה כותב למגירה. סיפור ברנוביץ׳ מוכר היה לי כל כך עד שלרגע קל דימיתי, כי באמת אפשר שאראה מחלון הרכבת, יותר מארבעים שנה אחרי אותו מסע יחיד של אבי, את עולמה של מרת קושניר. גם את ברנוביץ׳ עברנו, סיפרתי לאבי בשבתנו על המרפסת, בחום הכבד של סוף הקיץ, אבל מה ראיתי שם בלילה, בצד המסילה? אולי כמה בתים נמוכים, איזשהו גשר להולכי רגל. שום דבר. גם בברסט־ליטובסק היינו, הוספתי, רק כדי להשמיע בקול את השם, שאף הוא היה מופיע בסיפורי הצבא של אבי. סיפרתי איך עברנו מהקרון הסובייטי המהודר אל מושבי העץ של רכבת פולנית, שדמתה קצת לרכבת המנדט. הארכתי בתיאור שהייתנו בוורשה, ובעיקר ברשמי הביקור בתחומי הגטו לשעבר. ועל קראקוב סיפרתי, על בית הכנסת העתיק של הרמ״א, על המצבות המנופצות בבית־העלמין המפואר, על פגישות מוזרות עם יהודים. סיפרתי עוד ועוד.

אבי החשה. מכונס כולו בתוך ערפלי זקנתו ישב, לא העיר על מה שסיפרתי, לא הקשה, לא תמה מדוע פסחתי על פיזדרי ועל קאליש, כמי שאינו מבין כלל מאיזו נסיעה אני חוזר.

“אבא”, התפרץ לפתע השד שבתוכי, “ערב נסיעתי באתי אליך, סיפרתי לך שאני עשוי להגיע לפולין, שאני משתוקק לראות את המקומות שנולדתם וגדלתם בהם שניכם, אמא ואתה, מקומות שחיו בהם אבותיך ואבות אבותיך, ואתה ־ מלה לא אמרת. עכשיו אני חוזר, בטוח שאתה מצפה לשובי בכיליון עיניים, אפילו רק כדי לשמוע איך השפיע על בנך המפגש הראשון הזה עם פולין. ואתה, גם הפעם – שום דבר. אתה מבין, אני הייתי בפולין”!!!

“כל זה לא מעניין אותי”!!!

את הנהמה, שפרצה מגרונו של אבי, אני שומע גם ברגע זה. אותה ליאות כבושה של איש שהחיים – צריך לומר זאת – הביסוהו והזקנה מכרסמת בו כמו עש, נעלמה. כמו שזכרתי אותו מילדותי, מהיר חימה וחד לשון, חזר והיה. ברק שחור ניצת בעיניו, שבשנים האחרונות נתכסו זוויותיהן דוק לבנוני, ומן ההתפרצות האפירו פניו הכהות.

“מת. הכול. פולין שרופה ואיננה. מה מעניינים אותי הרוצחים האלה שם, איזה בתים בנו, איזה חיים הם חיים? שם, לפני ארבעים שנה, בברנוביץ׳, אמרתי לפוד־פורוצ׳ניק שלי: ׳אמת, הז׳יד הזה ילך לפלשתינה. יום מיותר אחד לא אשאר כאן׳. כך גם עשיתי. ומיד אחרי שעלינו, הלכתי אל הקונסול שלהם בתל־אביב ובעברית הצהרתי על הסתלקותי מן האזרחות הפולנית. כאיש נדהם היה, איך מעז יהודי לגלות גאווה כזאת, עד כדי כך שניסה לשדלני, בפולנית כמובן, שאמלך בדעתי ולא אעשה מעשה נמהר, ואילו אני את אי־שייכותי למדינתו ביטאתי בדיוק בכך, שכל שיחתנו התנהלה באמצעות מתורגמן. גם אמרתי לו זאת בפירוש: ׳אדוני הקונסול, מאז מעמד הר סיני אין לי ולא הייתה לי ארץ אחרת, אין לי ולא הייתה לי לשון אחרת׳. הוא השתומם, אולי נעלב, אולי חשבני לשוטה, אם כי – אני זוכר זאת עד היום כאשר קמתי ללכת, ליווה אותי עד לדלת ולחץ את ידי בכוח ובעיניו ראיתי שהוא מכבד מאוד את עמידתי הלאומית הגאה. וזאת באמת הייתה אמונתי הכנה. אמנם, כל עוד הוסיפה לחיות שם משפחת אמא ומשפחתי שלי, ענפים גדולים ויפים מאותו אילן עתיק ומפואר, יהדות פולין, נשאר כמובן גם בלבי רגש טבעי עמוק. אבל היום? על איזו קאליש אשאל? בשבילי – כל זה איננו. אין לי מה לשאול, ואין לי מה לשמוע”.

מאז לא נזכר עוד בבית אבי ביקורי בפולין, כאילו לא הייתי שם כלל. ורק אני, את הקשיות הלא־נכפפת הזאת, שטעיתי לחשוב, שארבעים שנה מפרכות ורזות שעברו על גופו החלוש של אבי בארץ הזאת, עשו בה מה שמעוללת החלודה לברזל, את צלצול מגיני האבירים מתחת לבשר הרפה – לא שכחתי עוד.

 

ד

זמן קצר לאחר שהגענו לבולזאנו התחיל לרדת גשם, וכך ירד עד למחרת היום, וגם אחרי שנפרדתי ממכוניתי השכורה, והתיישבנו סוף סוף ברכבת שתוליך אותנו לאינסברוק, לא חדל.

מין חורף משונה בראשית יולי. רטוב וקר וערפלי. הר הכרמים המתנשא ביציאה מן העיר הגרמנית הזאת, שששים שנה לא הספיקו להטמיעה באיטליה, אבד כולו בערפל. מכאן והלאה תטפס הרכבת בצלעי ההרים הזקופים, תאבד במנהרות אפלות, תרחף מעל לקניונים עמוקים, ואילו שם למעלה, בגבהים שנפסקים בהם היערות ושדותיהם האנכיים של איכרי דרום טירול, ינוחו טלאי השלג של החורף שעבר וכבירי הקרח של כל החורפים שהיו. בדיוק בנתיב הזה – ואם אין זיכרוני בוגד בי, בדיוק בימי יולי אלה, לפני שלושים וארבע שנים, באותה שיירת צבאית חד־פעמית, מאות ה“דודג׳ים” והג׳יפים וה“סטאף־קארים” והאופנועים של חטיבת הרגלים היהודית המוגברת, על יריעות־האברזין הירוקות כתוב בגיר: Die Juden Commen, וכן Kein Reich Kein Volk Kein Fuhrer — נסעתי פעם אחרונה, שהייתה גם ראשונה, למעבר הברנר ומשם לאינסברוק, אוגסבורג, אוּלְם, מאנהיים־לודוויגסהאפן, קייזרס־לאוטרן ואל מחוץ לגרמניה, שנדרנו אז, מול דגל של מדינה שעדיין צריכה הייתה להיוולד, שלא נשוב אליה לעולם.

האם זהו, כבר, עכשיו, ברכבת האקספרס למינכן, העולם האחר? והאם זוהי באמת אותה דרך עצמה, שעד לרגע שהחלה הרכבת מחליקה מרציף מספר 5, בשעה 11:10, חקוקה הייתה כולה, כמו חיה, בזיכרוני?

לא רק כל השמות, החל בטרוויזיו שבגבול האוסטרי־האיטלקי וכלה בטורנה שבגבול הבלגי־הצרפתי, אני רואה שדה חציר ספוג מים בעיבורה של ליינץ, אסם יבש קצת מחוץ לאינסברוק, יהודים משוחררים בשערו של מחנה ריכוז (לאנדסברג? כן, לאנדסברג). פירמידות של לבנים משני צדדיו של כביש ראשי, שרידיה של עיר חרבה. עיקול מסוים מאוד בארץ יער, מקום שהדנובה עודנה פלג הרים שוצף. בית איכרים מצועצע, שעלייתו עץ וחזיתו טיח מצויר כמו מתוך כיפה אדומה. כך בתמונות הזיכרון. עכשיו נסעו משאיות ענק וטיילים במכוניותיהם הפרטיות באוטוסטרדה התלויה, כמו על בלימה, על עמודי בטון רמים. מה שאני רואה אינו מה שדימיתי שהוא זיכרון חי. מה באמת שימרה נפש נוסע כמוני, מעבר זה של שלושים וארבע השנים, ממסעו הטראומטי של נער, שהוא עצמו נהפך מזמן לזיכרון?

בתא המוסק היה אתנו רק עוד נוסע אחד, שעלה גם הוא בבולזאנו. קשיש, אבל שמור היטב, לא גבוה, אבל זקוף, כחוש, חזות של בעל מקצוע חופשי בפנסיה, חליפה טובה ולא חדשה. לאחר שתלה את מעילו ואת מגבעתו התיישב ליד החלון, מולי, ומתיק העור המשומש שלידו הוציא ספר כיס, שפתחו בדף שבו עמד כנראה, ממשיך מהמקום שהפסיק. ראש שכולו שיבת פלטינום, ואף שהגבחת דלילה, הצדעיים עודם שופעים משי לבן המתוח לאחור, בוהק כקפלט מעל לפנים צפודות, שלפנים היה חיוורונן ורדרד ועכשיו הוא גווילי. לרגע, בין שישב לבין שננעצו עיניו בספר שעל ברכו המוגבהת, הישיר אלי את מבטו אגב הרכנת ראש של נימוס, ואז נשלמה התמונה: כן, אלה הן שמכנים עיני פלדה. ומיד כל החשבון האריתמטי: אם גרמני, ואם שב הוא עכשיו לביתו שבמינכן, ואם הוא, פחות או יותר, בן ששים וחמש, קל לראות את בן השלושים ואחת של קיץ ארבעים וחמש, את בן התשע־עשרה של שנת שלושים ושלוש. מעתה אראה עוד ועוד את בני דורו, עמוד שדרתו של הרייך השלישי, כל פרופסור בפנסיה יהיה מישהו מאותן שנים. באיזו יחידה שירת אדוני?

אתמול, בקתדראלה הגרמנית המשוקמת של בולזאנו (בוצן בפיהם), מצאנו כתב־עת כנסייתי, שזה אך ראה אור. מהראיון הפותח עם הסנאטור פולקר, מנהיג בדימוס של מפלגת העם הדתית־הלאומית בחבל האוטונומי דרום טירול, למדנו שזהו יום השנה הארבעים למשאל העם שנערך בחבל באחד ביולי 1939. למדנו עוד, שבני החבל הזדהו אז עם הרייך השלישי והיו נכונים לעקור לגרמניה; ורבים עשו כן עד שהתחיל הגלגל להתהפך; שגם היום הקשר הלשוני־תרבותי וההיסטורי עם העבר הצפוני של האלפים אמיץ יותר מאשר עם רומא.

היכן אתה חוצה גבול שנדרת שלא תחצה אותו לעולם?

עכשיו הניח האיש על המושב את הספר הפתוח, כריכתו כלפי מעלה,ומהתיק הוציא כריך. נמשכתי אל שם הספר, שהיה עלי לפענחו במהופך, תוהה אם אין הכריך הביתי הדק מעיד, שהאיש יצא זה עתה מביתו בבולזאנו והוא עתיד לרדת מן הרכבת קודם שנחצה את הגבול. אגב כך כבר קלטתי את שם המחבר, ושוב צמררה אותי אחיזת איזה משהו, שאת מציאותו אני דוחה מעיקרה, אבל אימתו אינה מניחה לי. “צמררה”, אני חוזר ואומר, אך איך יבין מישהו זולתי מהו זה שלדידי היה טעון מסתורין במפגש עם ספרו של ויקטור פרנקל, “האדם מחפש משמעות”, במסע מקרי ברכבת מבולזאנו לאינסברוק?

חיבורו של פרנקל על חוויותיו במחנות הריכוז הגיע לידי שוב אחד מאותם זימוני מקרים – בימים ששבתי לכתוב סיפור שעניינו פרצופו של אדם, שבשביל שיוכל להיות, נתון הוא במרוץ לא נפסק מפרצוף לפרצוף. הסיפור עצמו התקשה כל כך למצוא את פרצופו, שגנזתיו באחד התיקים והוא נמחה כולו מזיכרוני. כשגיליתי אותו מחדש – עד עצם היום הזה איני יודע אחרי כמה שנים – קראתיו כמי שכתב־יד של מחבר אחר נמסר לו לעיון. לא רק סיפור המעשה היה כולו חידוש בעיני, את עצם העובדה שעלילה כזאת נרקמה אי־פעם בראשי לא זכרתי. אלא שלתהליך גילוי מחדש של יציר דמיוני התחברה הפגישה עם הספר ״האדם מחפש משמעות״, שככל הנראה פעלה כקטליזאטור – מי יבין את נסתרות הרוח היוצרת – ולפתע הוברר לי מה ביקשתי לספר. להבדיל מן הרצון לאהבה אצל פרויד ומן הרצון לכוח אצל אדלר – הציב פרנקל במרכז תורתו את הרצון למשמעות, ומטעם זה כינה את דרכו ברפואת־הנפש “לוגותרפיה”. שלא בפסיכואנליזה, מציע פראנק לנפש החבולה של בן דורנו שתפנה לא אל מה שהיה, כי אם אל מה שלפניה, שתתרכז באותן משימות ואותן משמעויות, שמולן יהיה עליה להתייצב בעתיד. נקודת מבט זו כמו מיקדה מה שלא הרפה ממני עד אז ולכלל עיצוב לא הגיע: המרוץ הנואש אחר פרצוף מסוים לחיות בתוכו או המנוסה המבוהלת מתוך פרצופים שאין עוד אפשרות להתקיים מאחריהם – הוא סיפור הדור שבין עולם שנחרב לבין עולם שטרם קם. ניסיונו של מספר 119104 במחנות הריכוז ודרכו הארוכה בחזרה למעמדו של אדם שהוא גם תיאור צמיחתה של דרכו הייחודית של פרנקל בטיפול – נשזר בדיעבד לתוך הארג הסיפורי שבדיתי מראשי שנים קודם. את ההארה הזאת שזרתי, קצת כמחווה קצת כהתחכמות, לתוך בדיה פרטית זו.

והנה, כבר בפתח מסע זה, שממלא אותי ממילא תחושה קודרת של נדרים מופרים, ספר מסוים זה, ודווקא בידי גרמני מן הדור ההוא, ובקרון הרכבת הנוסעת למינכן. בשם כל רוחות הרפאים, האם נרמז כאן משהו? ואם כן, מה? שעדיין שעתי בידי לקפוץ מן הרכבת מצד זה של הגבול? ושמא זה, שהפרופסור־בפנסיה שממולי מתדפק גם הוא, מצדו האחר של השער, על אותו סוד צפון? מה מקווה שכני לתא למצוא בגילוי שכינה שמציע מספר 119104 לכל עמיתיו המספרים? לא יקשה לנחש את קורות חיי הזקן המגוהץ, הנוגס נגיסות קטנות מכריך הנקניק ולועסן בפה סגור ובדקדקנות של פנקסן: לשם קידום עתידו הפרופסיונאלי, התחבר כבר בשנה הראשונה לרייך השלישי, והוא אז תלמיד השנה השנייה, אל הפרופסורים החדשים והשתדל לתרום משהו לביסוסה המדעי של תורת הגזע. את לימודי המדיצינה (ברור שזו הייתה הכשרתו, אך מה הייתה התמחותו? אויגניקה? תורת־הדם?) סיים בקיץ שלפני המלחמה, ואת ניסיונו המעשי הרב במרחבים החדשים במזרח יישם במהלכה של קריירה מקצועית מזהירה לאחר המלחמה. אבל הכריך הזה? ומדוע במחלקה השנייה? וויקטור פרנקל?

האם מוצא אדוני עניין בספר זה"? מצאתי עצמי פונה אליו, ודווקא במעין גרמנית, שאיני יודע איך התנסחה לה פתאום.

הפלדה בעיניו הייתה לאפור מופתע של מי שלשאלה זו מפי נוכרי זה לא ציפה:

״אדוני קרא את הספר – "

הנהנתי.

“האומנם?! אם כן, זהו בוודאי ספר מפורסם. אני כאן, בבוצן, קניתי אותו. לדרך. המחבר משמש כפרופסור באוניברסיטה של וינה”, הוסיף. “כאמור, הנה הסברתי איך הגעתי אני אל הספר, דרך פרט עובדתי זה שקראתי על גבו”.

עכשיו הציג שאלה אחת לי, כמבקש להבין מה בספר משך אותי:

“בגרמנית קרא”?

״לא, באנגלית״. לרגע החשה – מה שביקש לגלות נשאר חידה. עכשיו חזר לשאלתי הראשונה:

“כן־כן, האדם בא לידי הרהורים. אם אך יכניע את היוהרה שבו וידבק באמונה באל הקדוש, אומר לנו הספר, אין צרה שבעולם שלא יוכל להתגבר עליה”.

לקח זה דווקא, כמו נעלם מעיניו כליל עיקרו של מה שבא המחבר להציב ברקע תורתו, הדהים אותי, אבל גם גילה לי, שאין האיש פרופסור בדימוס, לא פסיכיאטר, לא מה שאנחנו מכנים אינטלקטואל. זקן קנה ספר, אולי משום שנמשך אל מה שדימה שימצא בו. מכל אותה סמליות מסתורית שבמפגש לא שרדו אלא כמה טעויות קטנות. כדי לא להסתבך, הנהנתי עוד פעם, כמו מתוך הסכמה גמורה. אשתי ואני החלפנו בינינו רשמים, בעברית.

עכשיו כבר נאכל הכריך כולו, הזקן קינח את פיו וחזר אל הספר, אלא שפתאום לא יכול עוד לרסן את סקרנותו:

“סלחו־נא לי: אפשר, שזו אנגלית”?

“לא, עברית”.

וכמו ציפיתי, שגילוי זה יזעזע אותו וגם את הספר שלפניו יראה באור חדש, הדגשתי: “אנחנו מישראל”.

אל תוך הפתיעה שבאפור נמסכה טיפה קטנה של חדווה: הנה סוף סוף אחד מכם. וכבר שאלה סתמית, המזמינה תשובה סתמית, ועוד שאלה, ועוד תשובה, וכבר קולח לו בנחת שיח רכבות. רק מאחורי המלים, כמין מסך אחורי, רטט איזה משהו. בגרמנית לא שוחחתי מעודי, וזו שבפי הייתה בוודאי יידיש, שלא למדתי מימיי, ובכל זאת אני שומע וקורא. זה לא היינו הך, גרמנית ויידיש, אדוני, היפוכו של היינו הך, אפשר לומר, והוא שרטט מאחורי שיח הרכבות שניהלנו במין מובן־מאלָיוויוּת כזאת, הוא שעתיד היה להחריף בעשרת הימים הבאים. לא זו בלבד ששמעתי לשון מוכרת, קרובה, אלא איש שיחי עצמו הלך ודמה לאלף יקים שבזיכרוני, רופא בקופת חולים של ילדותי, מלצר ב“פינגווין” נהרייה, ספרן בבית הספרים הלאומי שעל הר הצופים, שכן שהיה לנו, נגן עייף של מועדון לילה. שלא לדבר על קרובי־המשפחה שלי עצמי, שהתגלגלו לברלין ונמלטו לתל־אביב, בהם ליאופולד שוורצפוקס השחקן, מוכר הנקניקיות בפתח קולנוע “מוגרבי”. שלא לדבר על אבי עצמו. מלא סיפורים כרימון היה, כל סיפור ושעתו, כל סיפור ולִקחו. כששמעתי את עצמי משוחח בגרמנית עם הזקן היושב מולי (לא רופא, אלא מודד מוסמך; לא איש מינכן, כי אם תושב ברסאנונה, היא בריקסן, והוא חוזר עכשיו מביקור אצל בתו; את שנות לימודיו עשה בווינה, סיפר, אולי כדי להזכיר סוף־סוף, כי הוא זוכר את ליאופולדשטדט, הרובע שבימים ההם היה כולו יהודים, אך כשם שווינה כולה אינה מה שהייתה בנעוריו, כך גם ליאופולדשטדט), עלה בזיכרוני סיפור שאהב אבי לספר, משל היקלעותו כל ימיו, בין עולמות, שאינם מתפייסים זה עם זה.

“אבא עליו השלום”, היה אבי מספר, “הגיע בנעוריו מקליין פוילן, מעיירה של חסידים תמימים וכלואים בתוך הווי הדורות הקודמים, לפוזן הגרמנית. אמא עליה השלום, כנגד זה, הייתה בת למשפחה, שאמנם הייתה גם היא חרדית מאוד, אבל בנוסח הפרנקפורטי. כל חזותם של בני משפחתה והליכותיהם היו מגורמנות לחלוטין, לובשים בימי חג ומועד ׳פראק׳ ו׳צילינדר־הוטה׳, כפי שהיו שרים במזרח, בבית אבי־אבא, ׳לאן זה פרח הגרמני במכנסי הפח׳. אמא עליה השלום הייתה מטופלת בילדים, שנים־עשר חיים מתוך שמונה־עשרה או עשרים לידות, אף שרק הבן שהיגר לקנדה והבת הבכירה זכו למות במיטתם, ולא מידי המרצחים. לכן הייתה נוהגת לשגר את הקטנים לפרקי זמן לא קצרים אל הזקנים. אני, בן הזקונים, נשלח הייתי פעם מזרחה ופעם מערבה. ברגע שראתה אותי ה׳בובע׳, אמו של אבא עליו השלום”, אהב אבי לחקות את תנועותיה ואת העגה הנמרחת של פנים־פולין, “הייתה סופקת כפיה, קוראת, ׳ראו מה עשו לילד, הפכוהו לגוי, הלבישוהו כמשומד׳, ובלי לחכות הרבה הייתה המשפחה מלבישה אותי שחורים, מרביצה בי יראת שמיים, מטפחת את פאותיי ובתוך כמה חודשים משגרים אותי כשר למהדרין חזרה אל אבא־אמא. לא עברו כמה חודשים ושוב שילחו אותי, הפעם אל ה׳גרוס־מוטער׳, אמה של אמא עליה השלום”, היה משנה עכשיו אבי את לשונו, מחקה את הגרמנית של בני משפחת אמו, השזורה מלים עבריות, “וברגע שראתה את החסיד׳ל הקטן שבפתח, הייתה סופקת כף, קוראת, ׳ליבער גאט, ראו מה עשו הפראים הפולנים לילד שלנו׳, ובלי כל שהיות גוזזת את פאותיי המסולסלות, פושטת מעלי את הבגדים השחורים, מלבישה אותי כגרמני קטן, מרביצה בי נימוסים, הופכת אותי מחיית יער לבן תרבות, וחוזר חלילה… וכך עד עצם היום הזה”, לא היה אבי פוסח אפילו פעם אחת על מוסר ההשכל, “אני תועה בין העולמות, נמשך גם לכאן וגם לכאן ואיני במקומי לא שם ולא שם. כשהצהרתי אצל הקונסול בתל־אביב, שאני מסתלק מן האזרחות הפולנית, כדי שאפילו אבקש לחזור בי, יהיו כל הגשרים שרופים, צריך הייתי להתנכר לא רק ללשון הפולנית, שבאמת לא הייתה לי בה שליטה של ממש, כי אם ללשון בית אבא וללשון בית אמא”…

 

ה

צורה לובשים כל הצירופים הללו רק בדיעבד. בשעת מעשה ידעתי איזה אי־שקט, אבל לא כפי שניבא אחי, בלי שום היסוס: “תראו, מעצמו יתקשר. הוא ירגיש”.

על סמך מה האמין אחי, שהידיעה על מות אבינו תגיע אלי בדרך על־חושית? בשנים הראשונות למדינה הייתה הירידה מירושלים כרוכה בעמידת שעות בתור ובנסיעה איטית ומייגעת, ובאין סיבה טובה לא היה אדם קם פתאום בבוקר ונוסע לתל־אביב. והנה, זכר אחי, יום אחד הופעתי אחוז בהלה בבית הורינו. לא היה לי כל יסוד לדאגה, להוציא חלום שראיתי בלילה, אבל עובדה, התעקש אחי, בשעה שהבהיל אותי החלום, נתקף אבינו כאבים עזים, ועד שהגעתי כבר בוצע בו ניתוח תוספתן.

“הוא יידע”, חזר אחי והרגיע את המשפחה, לאחר שנכשלו כל הניסיונות לאתר אותי בדרכי אירופה, שמשוטט הייתי בהן להנאתי, ולהזעיק אותי להלוויית אבי. “מעצמו יתקשר”. המקרה המסוים ההוא, שאחי למד ממנו גזירה שווה, אינו זכור לי עצמי כלל ועיקר, אבל לביטחונו באותו כוח על־חושי שיגרור אותי בציצית ראשי אל הטלפון, היה יסוד. אני אומר זאת למרות שעל סיפורים דומים מפי אבי הייתי מגיב בלעג. כך, אגב, היה מגיב גם אבי עצמו: מיני דיבורים על שדים ורוחות והשבעות ולחשים היה דוחה כגילויים של אלילות. הן הוא היה רציונליסט, עיין בשפינוזה, רמז לא אחת אל כך שבשעתו עבר את הגדר, הציץ וכמעט נפגע. מצד אחר, יש עובדות. עובדה היא, שאת אביו שלו הוא רואה לעתים קרובות בחלום. לא כרוח ערטילאית, היה מתנצל ואומר, כי אם ממש, יושב מולי ומשוחח, כדרך שאנחנו שנינו יושבים עכשיו ומדברים. ותמיד, כשיש איזשהו רגע קריטי בחיים, צריך עצה ואין יועץ, עזרה ואין עוזר, מופיע אבא עליו השלום. כך אירע בשעה שנלחמתם בצוררים באיטליה. פתאום בא, זה היה לפני פסח, ישב אתי, שוחח על הא ועל דא, כדרך שהיינו יושבים אצלנו בעיירה ביום קיץ יפה, בין מנחה למעריב, ופתאום אמר לי:

“אל תשכח, חס ושלום, לצום מחר”.

“טאטע”, אמרתי לו בבהלה, “מה קרה? ודאי שאצום, איזו שאלה! כל ערב פסח אני צם במקומו, קל וחומר השנה. השם ישמרנו, קרה לו משהו”?

“אני נותן לך את דברתי, הוא ישוב הביתה בריא ושלם, אבל מחר, שלא תשכח חס ושלום, לצום”.

“באותו לילה”, היה אבא חוזר ומדגיש וכך גם כתב בסיפור קטן, אולי היחיד שזכה לראותו נדפס בעיתון, “טרם נודע ברבים דבר היות הבריגאדה בחזית. רק למחרת, לכבוד פסח, התפרסמה הודעה רשמית. כלומר, להסביר את החלום בדרך פשוטה לא היה אפשר. והנה עברו שבועות ארוכים ובאקראי, מפי חייל שנפצע פצעים קשים באותו ערב פסח והוחזר לארץ, שמעתי שאתה יצאת ממש בנס, רסיס של פגז נקב חור בכובע הפלדה שלך וחוץ משרטת חיצונית בעור הראש לא קרה לך דבר. אז איך אני מסביר את החלום? אין לי הסבר, אבל העובדה – עובדה”. כל כמה שלא הייתי מלגלג על שיחותיו של אבי עם אביו המת – בחדר עבודתו הייתה תלויה הגדלה של תצלום מלפני כמאה שנים, אברך בן שמונה־עשרה, אביו של אבי בן השבעים וכמה, חש הייתי גם בתוכי פיצול מקומם ובלתי נשלט בין מה שדוחה שכלי בבוז קר לבין אותן “עובדות”. לא מעטים היו מקרים־לא־מקריים אלה גם במהלך חיי וכל כמה שלא התחכם אתם השכל, את העובדות לא הצליח גם הוא להבריח. עובדה, בוונציה, חמישה־ששה ימים קודם לפטירת אבי, תקפה אותי לפתע בהלה. הלכתי אל בעל בית המלון המשפחתי וביקשתיו להזמין לי בדחיפות שיחה לישראל. בעולן של כל העשיות במלון נשאה אשתו, ואילו הוא היה מתגלה אך ורק כדי לדבר אנגלית. תחילה אף טעיתי וחשבתי, שהוא אחד הפנסיונרים של מיאמי, ששהו במלון בטיול מאורגן, לראשו חבש כובע בד צהוב בעל מצחיית צלולואיד ירוקה, לחוטמו היו משקפיים רבועים חסרי מסגרות ועל כרסו הייתה מתוחה חולצת סריג אדומה. רק כשפרץ לפתע פתאום מגרונו סמבטיון של איטלקית, שכמעט קבר תחתיו את אשתו הפעלתנית, הוברר לכל האורחים מי כאן בעל הבית. בזהירות ניגשתי אל הדלפק, שומר על הבעלים שלא ישוב וייעלם, וכשנדמה לי שנרגע, ביקשתי את עזרתו, אגב הטעמת עניין הדחיפות. כאילו חלצתי פקק, הוצפתי מילים: “טלפון?! אדוני, אתה, באיטליה, מצפה, ובדחיפות לקבל שיחה, בינלאומית, לישראל?! לא שמעת שפה אין דבר כזה?! טורינו נסה – לא ישראל – לא תקבל! פירנצה – לא תקבל! אין! הפאפא לא יעזור. אין”.

כיוון שממילא עמדנו לצאת בבוקר לוורונה, ואני, אפילו ביני לביני בושתי להודות בחרדה על־חושית זו שאחזה בי, דחיתי ביום נוסף את הניסיון לטלפן הביתה. ואכן, במוטל “אגיפ” שבמבואות ורונה הצלחנו, אשתי ואני, לעורר את אהדתו של פקיד הקבלה הצעיר. היום מתקיים בתל־אביב טקס חלוקת תעודות גמר באוניברסיטה, סיפרנו לו, ואנו רוצים מאוד לברך את בננו. משהשתכנעתי שיעשה כל מה שבידו כדי לסייע לנו, רשמתי גם את מספר הטלפון של בתי, על כל צרה שלא תבוא.

מדוע לא טלפנתי לבית הוריי? הרבה שנים ניהל אבי משרד, והטלפון היה כלי עבודתו, אבל עד הסוף נשמר בלבו איזה פחד מפני כוחו הכישופי. בכל פעם שנשמע הצלצול, והוא אז במטבח, או בחדר האחר, היה קורא מיד, “כן”! קצת מבוהל מפני מה שיתבשר כשייטול את האפרכסת, קצת חרד שלא יספיק ללכוד את הקול האלמוני. קל וחומר קולה של מרכזנית, שתכריז, “ש לך שיחה מאיטליה”. סתם ככה לא מצלצלים מאיטליה, ממש כשם שמברק הוא בהכרח בשורה רעה. הוא לא יאמין שרק כדי לשמוע ששלום לאמא ולו אנחנו מטלפנים, וחרדה זו שנכניס אנחנו ללבו במו קולנו לא יוציאו כל הסברי. בטוח יהיה, שלנו עצמנו קרה דבר מה רע, אלא שאנו מסתירים זאת מפניו. שנית, אבי, כל עוד נשמה באפו, יבטיח לנו שהוא חזק כמו סוס, על־אחת־כמה־וכמה בשעה שאנחנו עושים חיים מעבר לים. לגלות אם יש ממש בחרדה על־חושית זו שלי אוכל רק מפי אחרים. שלישית, באמת ובתמים ביקשנו לשוחח עם בננו, לברך אותו, לקבוע סופית מקום פגישתנו, ואת שעתה המדויקת, בעוד כשבועיים, באירופה.

רק בשעת לילה מאוחרת עלה בידי המרכזנית של בית המלון בוורונה להתחבר אל דירתנו בתל־אביב, אבל רק את צלצולי ה“פנוי” הארוכים חוזרים ומשתלחים לתוך הריקנות החשיכה שמענו. איש לא הרים את האפרכסת. גם בדירתה של בתי צלצל וחזר וצלצל הטלפון “פנוי”. לא קשה לתאר כמה העמיקה עכשיו אותה חרדה אי־רציונאלית, שגררה תגובת נגד מצד שכלי הקר: עזוב את כל השטויות האלה! הם לא בבית מפני שאינם בבית.

ואף־על־פי־כן. כמין דיבוק השתכנה בתוכי הדאגה, ולא יצאה. תחנתנו הבאה הייתה בקצהו הצפוני של אגם קומו, במקום ששמו קוליקו. החושך כבר ירד ולפי כל הסימנים היה זה היישוב האחרון לפני שנחצה את הגבול השווייצי ונתחיל לטפס בהרים הרמים, לפיכך נאלצנו להסתכן במלון שנראה יקר הרבה יותר מכוח כיסנו. לתימהוננו היה אותו מלון לשפת האגם ריק מאורחים, והמנהל חיכה לנו בפתח כמו אברהם אבינו למלאכים, לא חשב לנו לרעה את עמידתנו על המיקח והציע לנו מציאה פראית. איש כבד ומזוות היה, כאיכר שעבר הסבה מקצועית. בעל עיניים נוגות כאלה, אמרתי בלבי, אי אפשר שלא יושיעני. לאחר שהשבעתי עיניי ברצפת השיש של חדרנו ובאריחי החרסינה בגון השוקו של חדר האמבטיה, גם בשקיעה המאירה את האגם, שמן החלון נראית הקשת של שפתו הצפונית, שבתי וירדתי לחדר הקבלה. אוזנו האחת של המלונאי צמודה הייתה אפרכסת הטלפון, אבל את אוזנו השנייה הטה בנכונות לעברי. עד לרגע ששמע את בקשתי. “פרונטו”! רעם לתוך האפרכסת, הניפה כחרב ודיבר אלי: “הנה, טלפון!.. חרפה לאומית, אדוני, ולתיירות – טרגדיה!.. פרונטו!.. למה המציא מרקוני את הרדיו?! מפני שהתייאש מהטלפון!. שעה אני ככה, פרונטו”!

וכמו בעלילה דרמתית, הנבנית ועולה עד לשיאה, שלאחריו בא האנטי־קליימקס, נכנסנו למחרת לשווייץ. משעה שהחלה ה״פיאט 127״ השכורה שלנו לטפס בהרים, אודה ואתוודה, מילאו אותי רק המראות שלפנינו, כך עד לפיתולי הנחש של מעבר מיולה, המותירים אי שם למטה את העמק הצר, את הגבעות הרכות, ומעלים אותנו לשלהי יוני של צינת קרה, של שלג בנקיקים החשופים, של מפלים ושלגים, שמעתה נרוץ אף אנחנו עמהם צפונה, ניכנס לסן מוריץ ונמשוך הלאה, כמונו כאותו נחל לא נחשב, האין, שעד מהרה יהיה לנהר הרים שוצף, ניפרד מעליו ונשוב וניסע בצדו, מעליו, על פני חבל אנגאדין עליון וחבל אנגאדין תחתון, וכך עוד נשוב ונעשה פעמים רבות בעשרת הימים הבאים. לא באותו יום בספר הצפון מזרחי של שווייץ, שנשתמרו בנופיו עוצרי הנשימה שרידיה הנשכחים של פרובינציה רומית, זו שרק בלשון רומאנש של אוכלוסייתה הדלילה חי עדיין זכר דברי ימיה האובדים. שם, במקום ושמו סקול, ספק עיירת מרפא לבעלי מיחושים, ספק כפר שבתי האדם והבהמה הססגוניים שלו ניצבים בו על עומדם מלפני גזירות ת״ח ות״ט, החנינו את ה״פיאט" שלנו ברחבת חנייה שבצד הרחוב הראשי והיחיד קצת אחרי שש בערב. ממש מולנו, דבוק אל מדרון תלול, היה בניין מלבני, בטון, זכוכית ואנטנה נישאה – בניין הדואר, עודנו פתוח לכל דורש, לכל שירות. האם יש אפשרות, מן העמק הסגור והנידח הזה שבאנגאדין תחתון, לטלפן הביתה? ואולי, לפחות, נשלח גלויה אל הורינו, שישתבחו לפני השכנים: “אונזערע קינדער זינד אין דער שווייץ”?

הנערה בעלת עור החלב ועיני־אגמי־ההרים הורתה באצבעה על תאי הטלפון הצמודים אל הקיר, מול האשנב שלה:

“אתה יכול לטלפן מכאן”.

נתתי בה עין חשדנית: “מה פירוש, לטלפן”?

“המספר בתל־אביב ידוע לך”?

“זה ביתי”.

“אם כך, חייג”.

עדיין חששתי מפני איזו אי הבנה:

“ואין צורך בקידומת”?

“רק את המספר, אדוני”.

וכך, מי יאמין, כעבור שני צלצולי “פנוי”, שמעתי את קולו של בני, כמו עמד מאחרי אוזני, מופתע, מתרונן, לא רמז על איזשהו מקרה רע, ממין מה שנרמזתי על־חושית לפני שלושה ימים: “מה אתם נכנסים שם ללחץ?! הכול, כולם, הזקנים, הגדולים, הקטנים, בסדר. תעשו חיים. תאכלו גבינה. ביום ששי בשתים־עשרה. כמו שנדברנו. אני טס מחר”.

שאלתי פעם נוספת, ועל כל אחד, שמית, בנפרד, ופעם שלישית:

“וסבא”?

“הוא שיגעון. מה קורה לכם שם? קח לך פילזן, לאמא קפה בקצפת, תפסו קרחון ושימו על העולם!… אתה שומע אותי טוב, אבא? הייתי אצלו אתמול בערב, להגיד לו שלום… כן, גם את התעודה של הנכד הראיתי לו, בטוח. הוא היה בשיא הכושר, נצנץ יותר מכל הפרופסורים… הקיצור: בעוד שבועיים, ששי, שתים־עשרה, באינסטיטוט, ומשם, ויקאנד על היונגפראו!”…

הנה כך, עם הקול המשולח והשובב של הבן, התפרקה באחת כל אותה חרדה, נראתה לא כביטוי של איזה כוח על־חושי, כי אם כגילוי נוסף של אותה התרופפות, המתרחשת כולה בפנים. תחושת אשמה על שניתקנו עצמנו כליל מהכותרות, מהחדשות, מהטלפונים, מהכול, התמוססה כלא הייתה. באיברי החלה פועמת שוב אותה תשוקה הפקרית, כמו לפני חמישה ימים במילאנו, כשהתנענו את ה“פיאט” והתחלנו נוסעים אל לא־מטרה, בולעים מראות חדשים ברעב שאינו יודע שובעה לעולם שלראשונה, לפני שנים רבות, ידע בן הח״י באיטליה אחרת.

 

ו

עכשיו חדר גם הבוקר לתוך שנתו הנודדת, ולתוך עיניו העצומות הגיר אור מלובן. חלומותיו שלו ומלמוליה המעורבבים של האישה השוכבת לימינו טרפו את שעות הלילה, והוא היה מתעורר שוב ושוב בבהלה לתוך המחנק האפל של הקיץ, אינו רואה סביבו לא את קירות חדר השינה ורהיטיו המוכרים, כי אם אינסוף של חושך, הוא התוהו, ואל הממשות מסמר אותו רק הכאב בבית החזה, ממש מתחת למקום החיבור של הצלעות התחתונות. האם מנקודה זו שבגופו יוצאת אותה מועקה הנוצקת כעופרת באיבריו, ואולי הנפש היא שנלאתה סוף סוף מלרדות בגופו החלוש ועכשיו, כשניתקות מוסדותיה השחוקות, פשוט קורס הוא תחתיו? כלום הייתה זו יקיצתו האחרונה אל הערות, וכשישוב ויירדם, תיעצמנה עיניו ולא תיפקחנה עוד אל העולם הזה? הפסד, ככל שדברים אמורים בו עצמו, ודאי לא יהיה בזה. חזר, אולי בקול, על אמרה שטבע והיה משמיעה באוזני בניו:

“עולם הבא אולי יש, עולם הזה ודאי אין”.

בפרדוכס זה התעקשו בניו לשמוע רמז של כפירה, גם מעין מאזן שלילי של כל חייו, גם איזו התערערות של אמונתו הדתית. ואולם לא בכיוונים אלה היה הרמז, כי אם כלפי מה שהוא נושא בשנים האחרונות, כמעט למן היום שפרש מן העבודה ויכול היה סוף סוף להעניק גם לנפש משהו מאותם תענוגות שהדירה מהם כל השנים, פעמים־שלוש בשבוע לנסוע לאוניברסיטה להרצאה בלשון עברית, בתנ״ך, במחשבת ישראל, בין מנחה למעריב לשבת בבית הכנסת הקטן שליד הבית ולשמוע, גם לתת, שיעור, לבלות ערב אחד בביתו של בן זה, ערב אחר בביתו של האחר, ליהנות גם מן הריבית דריבית של רכושו היחיד, מהנכדים, שאחד מהם כבר זיכהו בנין ראשון. במובן זה הוא עשיר מופלג, ודאי יותר מכל בני המשפחה שנעקרו משורש. כשאמר שאין עולם הזה התכוון לכך, שמהנאות אלה, שכולן עכשיו בהישג יד, לא זכה ליהנות, שכן חיים קבור היה בין כותלי ביתו. זו חובתו ועד בוא שעתו לא יסתלק ממנה, ואם יש בלבו ברגע זה פחד הריהו לא כלפי עצמו, אלא כלפי זו שתיוותר עכשיו בלי סועד. אבל אפילו האזינו לו הבנים, להבין יוכל רק מי שיגיע למקומו, וזאת אינו מאחל אפילו לשונאי ישראל. אף זו אמרה שטבע:

“הזקנה אינה אסון, אך גם לא ששון”.

הנה בשעת לילה זו, שאינו יודע איזו היא, כשהוא חש ממש בהינתק מוסרות הנפש, מתבקש היה פשוט, שיושיט ידו אל החפץ הבהיר שמשמאל לכר, אל הטלפון שעל ארון הלילה, יחייג אל הבנים ויזעיקם, אולי אפילו לא זה. רק ידבר אתם, ישמע את קולותיהם, ייווכח שהריקנות החשיכה הזאת האופפת אותו אינה כבר התוהו, שאכן מצויים הם שם בבתיהם, הילדים, הנכדים, הנין, העדות האחת לכל השנים הארוכות הקרבות עכשיו לקיצן. הנה שלשום, כשנכנס במפתיע הנכד, כולו אור, כולו כספית, ובמיוחד בשביל להראות לו את תעודת הגמר המצוינת שהוענקה לו, דיבר והתבדח ושיתף את סבו בכל המוצאות אותו, לא רק נסו כל הצללים, אלא בפועל ממש, באופן הכי פיסי, נעלם הכאב הטורד, האיברים נעשו קלים יותר, וגם אחרי שיצא נשאר אחריו במשך שעות האור שהכניס בבואו. אלא שבין ביקור לביקור מונחים כאבנים כבדות ימים רבים כל כך, פעמים חודשים. וגם הביקור הזה, עכשיו אין לו עוד שום ספק בדבר, היה האחרון. לא כדי להציג את התעודה המצוינת בא אל סבו, כי אם כדי להיפרד מעליו ערב נסיעתו, שלא ישוב ממנה אלא בתום לימודיו, כלומר, הרבה אחרי שהוא עצמו כבר יהיה שוכן עפר. יום זה קרוב יותר משמשערים ילדיו, שאילו היו חושיהם ערים קצת יותר, היו נזעקים הלילה. אבל אם לא יטלפן הוא, לא יתעוררו הם מאליהם, והאחד, זכר עכשיו, בכלל אינו כאן. שוב נסע. שוב. הטוב ביותר הוא לעצום את העיניים, אולי יפקוד אותו אבא, אולי יעניק לו הוא עוד מעט כוח להוסיף ולעמוד על משמרתו בעולם הזה.

ואז העיר אותו הבוהק הצורב של הבוקר. כהרגלו בשנים האחרונות קם מן המיטה, הכניס אצבעותיו בדרדסים הישנים, וכך, כפוף מעט מחמת אותו כאב, גרר עצמו ל“הול”, פתח את המתג של דוד המים החמים, נכנס למטבח, שפת את הקומקום כדי להרתיח מים לכוס תה ראשונה, שיביא הוא למיטתה של האישה החולה, עמד מתחת למקלחת ופתח את ברז המים הקרים, הזרימם על בשרו, כפי שהוא עושה כל השנים בוקר בוקר כדי להתחסן, התלבש, הניח תפילין והתפלל תפילה קצרה. מזג תה בכוס וממש אז, כך נראה, קרה אותו דבר, שסחררו והפילו ארצה. כמה זמן שכב כך, והאם היה שרוי בחוסר הכרה, אין לדעת. ודאי לא זמן רב, מפני שבשמונה הגיעה המטפלת, ומייד ראתה שמשהו אינו כשורה. שלא כרגיל, הייתה עדיין הדלת נעולה, וכשנקשה עליה, לא נענתה. עד מהרה הוציאו הנקישות הרמות מדירתה גם את השכנה, וזו צירפה מיד

את קולה לתחושה, שקרה משהו מר מאוד. קבועים ומדוקדקים כל כך היו הרגליו של אבי, עד שמבעד לקיר הייתה מזהה את כל קולות הבוקר, והבוקר דימתה לשמוע איזה קול הלמות, כמין חבטה עמומה, ולאחריו דומייה גמורה. לבה ניבא לה שיום אחד יקרה לו משהו: עד מתי יגרור איש קטן וחלוש כמותו עגלה כבדה כזאת? עכשיו הלמו שתי הנשים על הדלת וקראו בשמו של אבי. למקרה חירום גם שמור היה אצל השכנה מפתח ה“יל”, אלא שהבוקר לא נעה לשון המנעול. בלילה הסיט כנראה אבא את תפס הביטחון. גם זאת צעקה השכנה לתוך הדלת, ופתאום, לשמחתן, נשמע.

בקול שכמו נתלש מתוך הלב השיב, שהוא מנסה להגיע אל המנעול. שתיהן דימו לשמוע גוף הגורר עצמו על הרצפה, חריקת כיסא שניסה לקרב אל הדלת, אולי כדי שיקל עליו להתרומם, ושוב איזו ערבוביית קולות, צעקה נשברת, כיסא מתהפך, אולי גוף נחבט אל הרצפה. לתחנוניהן הנרגשים של השתיים שוב לא באה תגובה. אלא שבינתיים נזעק שכן מן הקומה הראשונה, אליו הצטרף איזה גבר שחצה את החצר, ובמשותף נגחו שניהם את הדלת ופרצוה.

משנפרצה הדלת, נראה אבי שוכב ב“הול” הצר, מצונף כעובר, פניו לחדר השינה. אותה שעה היה במלוא הכרתו, אך ניכר היה בו, שאפילו השמעת הגה אחד מסיבה לו כאבים. אבל כשביקשו אנשי “מגן דוד אדום” להשכיבו על אלונקה ולהוציאו אל האמבולנס, סירב להילקח אל בית החולים. עוד מעט זה יעבור. בשבועה הבטיחו לו המטפלת והשכנה ששתיהן, וכמובן, בנו וכלתו, שהם בדרכם לכאן, ישגיחו על אשתו, השוכבת במיטתה, כלואה בעולמה, עיוורת וחירשת גם למתרחש עליה ברגע זה.

“בשום פנים ואופן”, כך סופר שאמר אבי, תוך כדי אימוץ המוסרות שכבר פקעו, את החובה ואת האחריות, “לא אפקיר אותה. שבוע אחד לא תחזיק מעמד, אם לא אהיה לה למשען. עזרו לי רק להגיע אל המיטה, ומייד יחלוף עסק מיותר זה. כבר אני מרגיש הקלה”.

ואז ניטלה הכרתו, וחששו שזה הסוף. אבל אחרי שהוכנס לחדר המיון של בית־החולים, התעורר והיה צלול לגמרי, האחיות הכירוהו משנות עיסוקו המקצועי בחולי קופת חולים, שלא להזכיר כל אותן פעמים שליווה לחדר זה עצמו את אשתו החולה. עכשיו הקיפוהו האחיות בחיבה והשתדלו להנעים עליו את רגעיו האחרונים. הוא עצמו לא הכיר כלל בחומרת מצבו. בהומור אופייני התנצל על המהומה שגרם על לא־ מאומה והפציר באחיות לשוב אל המקרים הדחופים באמת. “לבית הבראה בצפת”, אמר, “הייתי יוצא עכשיו ברצון, אבל לשכיבה בטלה בבית חולים אין לי פנאי וראש, כבר אני חש שמתפזר הכובד מהחזה, ואני מקווה שעוד לפני אחת־עשרה אהיה בבית, לפני שתלך המטפלת”.

ומייד החלה שקיעתו הסופית, כעבור שעה קבעו הרופאים את מותו. אב־העורקים פקע, הוסבר לי לאחר זמן. זו הייתה סיבת המוות. לצייר לעצמי אותו נטול חיים, אינני מצליח, ובעיני הוא כמי שנמוג ונעלם בעת היעדרי מן הארץ. וגם הוא, לאפשרות קיצונית כל כך, מותו, לא התייחס ברצינות עד לרגע האחרון ממש. הוא לא ביקש לומר וידוי, אלא התלוצץ עם האחיות ונחפז לשוב אל משמרתו, זו שעמד עליה כמעט עשר שנים, יומם ולילה, על מיטת אשתו, שלא ראתה ולא שמעה את צאתו, ולא שיערה שלא יהיה עוד.

כך, בצירופים שמצרף דמיוני מכמה קרעי תמונות ושברי דברים, מנסה אני להכניס עצמי בדיעבד לאותן שעות קצרות, כשעבר אבי את המכשול האחרון, נמוג ונעלם. מאמץ שווא הוא, אני יודע, ואף שלא במהרה אחדל ממנו, איני מסוגל לראותו מכווץ כולו מתחת לטלית, קל כנוצה נישא על המיטה באותם רחובות קצרים, שלאורכם גרר את רגליו חמישים וארבע שנים, פעם בנעליים קשויות ממלט יבש, פעם בנעלי בד, פעם בנעלי שבת מעור שוורון רך, היבלת באצבעו הכפופה אינה מניחה לו לרגע, גבו נכפף והולך, גורע עוד שניים־שלושה סנטימטרים מקומתו הקצרה, עיניו הבורקות מדליחות, וזוויותיהן מתכסות קרום לבן. איני מסוגל לראותו מוּרד לתוך עפר החמרה, תלולית אדמדמה בבקעה החשופה, שכל מושבת ילדותי טמונה בה היום מתחת למציבות בסדר זה עצמו שהקפידו עליו המייסדים, הנכבדים, בעלי הנכסים ואנשי הזרוע מתרווחים להם למעלה, במקום שנהפכת הבקעה לגבעה, רוח הים מאוושת ברדת השמש, ואפילו בימי שרב, בין הדקלים והברושים, וכל האחרים מצופפים למטה, מציבות כתף אל כתף, רקיע מלובן. את אבי אני רואה ערב מסעי האחרון, כשבאתי לקבל ממנו את ברכת הדרך. לבדו ישב ב“הול” הצר, על השולחן כלי ארוחת הערב, שתי צלחות לבנות, כמה פלחי עגבנייה, שרידים גבשושיים של גבינת קוטג׳, קרומיהן של שתי פרוסות לחם לבן, שתי כוסות בתחתיות זכוכית מקוערות, שק הטלית מהבוקר, עיתון הערב, מגבת כלים, בקבוקי תרופות. בין כל אלה חוברת אחרונה של “לשוננו לעם”, שבשעת כניסתי היה אבי נתון בה כמו ברכילות האחרונה של המדינה. כל ניסיונותיי להסיח דעתו לעניינים אחרים, חוליה של אמי ובריאותו שלו, צורכיהם הכספיים, המהפך, נסיעתי הקרובה, לא צלחו אלא לרגע. שוב ושוב היו נודדות מחשבותיו, ניתקות ונוסעות לאיזה חידוש לשוני שמצא בחוברת, נזכר אגב כך בשיבוש מרגיז בפי אחד ממנהיגי הדור, החלפת מניח, במם פתוחה, במניח, במם צרויה, שלא לדבר על היגוי מרושל, אותיות צרויות נהגות בסגולות, אין מקפידים להבחין בין חי״ת לבין כ״ף, ושוב, אגב בתוך אגב, האם ידוע לי הקשר בין נזר, נזיר, נצר והנוצרי, שהוא קרוב יותר מאשר בין נצר ונטר? אף שידעתי, כי ביקור שלי מאפשר לו לשלח לחופשי קצת מהמלים הממלאות את ראשו עד להתפוצץ, צחקתי ושאלתי אם ברגע זה אין לו דאגות בוערות יותר.

“בלילה, כשאני מצליח לגנוב לעצמי שעה אחת של שקט, מוצא אני מרגוע בהתעמקות באיזו סוגיה לשונית. בכלל, עד היום איני יודע מה בילדותי הייתה צבת ראשונה, אהבת ארץ־ישראל או אהבת העברית. קשה לזכור, אבל אני מאמין, שאהבת העברית היא שהוליכה אותי לארץ־ישראל”.

הדיבורים האלה, ב“הול” הצר, שהיה לו כבר הרבה שנים גם כמין כלא נפשי, בחיים החסוכים שלא הצליח להיחלץ מעקתם אפילו יום אחד, ואף שגאוותו אינה מניחה לו להיעזר בבניו, יודעים כולנו כמה עליו לקמץ, הדיבורים הרמים על שתי הצרות, העברית וארץ־ישראל, המתחרות על אהבתו, נשמעו לי אז פחות מנמלצים, מגוחכים: האם אינו רואה, שהעולם של שנתו השמונים, גם העברית, גם ארץ־ישראל, אינו דומה כלל לחלומותיו הנשגבים של בן העשרים וכמה, שלפני יותר מיובל שנים יצא, מתוך בחירה, למסע הגדול, והיחיד, שעשה בחייו? קצת כדי לטלטלו, קצת מתוך רשעות, אמרתי לו:

“אבא, כשאתה קורא בעיתון הזה, מאזין לחדשות ברדיו, שומע כל מה שמתרחש עכשיו בארץ, ואין צורך לפרט, האם לא עוברת בראשך אפילו פעם אחת מחשבה, שכל זה בטעות איומה יסודו? אילו יכולת לחיות אה חייך מחדש, האם היית רוצה להתנסות בכל אלה פעם נוספת”? כך, נורת החשמל מחזירה ברק מעיניו שנתלחלחו וקולו קצוב ופסקני, שמור הוא בזיכרוני: “בשבת שלפני החתונה התארחתי אצל המחותנים, והרי התנאי היחיד שהצגתי אני היה, שתיכף לאחר החופה אנחנו נוסעים לארץ־ישראל. אני רואה את התמונה ניצבת כמו חיה לנגד עיני. אנחנו שבים מבית הכנסת, אני וה׳פעטער׳, אביה החורג של אמא היה, והיא, וכמותה גם אני, פונים היינו אליו בתואר ׳פעטער׳, כלומר דוד, ופתאום הוא פונה אלי ומתחיל לדבר על לבי, לספר לי כל מיני ידיעות שמגיעות מארץ־ישראל, על האקלים, על הפרעות, על חוסר העבודה, על המחלות, מוסיף שעלי להרהר גם בכלה, שילדותה עברה עליה, כידוע לי, ביתמות, בסבל רב, ואינו מציע לי להסתלק מהשקפותיי, שהוא שולל, אלא שאדחה קצת את הנסיעה. בו במקום, באמצע הרחוב, נעצרתי ואמרתי לו: ׳פעטער, אם מפיה אתה מדבר, ואם היא ששלחה אותך, עדיין אפשר לבטל את השידוך. אבל אם אתה הוא זה שדואג כביכול לה, הרשה לי לומר לך משהו׳, ואני רואה כמו חי את הענן שהיה תלוי בקצה האופק, מעל ליער שבגבול העיירה, ׳רואה אתה, פעטער, את הענן הזה, ככף יד איש? לו בקולי שמעת, היית קם מחר בבוקר, מוכר את העסק והבית, לוקח את המשפחה ונס לארץ־ישראל בטרם יכסה הענן הזה את עין השמש וייהפך לסופה איומה, שלא תשאיר אחריה שריד ופליט!׳ אני משתומם, מנין היה לבחור צעיר, לא חצוף, אורח, בשבת שלפני החופה, העוז לומר דברים כאלה. הייתי שוטה וקטן, זה נכון, אבל רק לאלה, למרבה הכאב, ניתנה לאחר החורבן הנבואה. לא פעם אני שואל את עצמי: במה זכיתי אני, אחד ויחיד מכל משפחתנו, הצעיר בכל האחים, בחור חלוש, קצת פחדן, לא כולי האי בשום מובן שהוא, ובכלל, הרי אמא עליה השלום ילדה אותי כמעט בזקנתה, בחודש השביעי, זיבעלע, בקושי האמינו שאגיע לברית, במה זכיתי אני, אני לבדי, להיוותר בחיים, לראות בהקמת מדינת ישראל, לקחת חלק בבניינה, ליהנות מבנים ובני בנים, שילשים וריבעים, וכולם, ברוך השם, תפארת לעמנו ולארצנו? הן את כל משפחתנו הגדולה והמסועפת, הן מצד אמא והן מן הצד שלי, בלעה הסופה. ואתה שואל אותי היום, אם כל חיי בטעות יסודם? אני שואל: במה זכיתי? רק בזכות ארץ־ישראל ואולי, מי יודע, בזכות מלים עבריות אלה, שגם עכשיו הן נחמתי היחידה”?!

 

ז

ובבוקר יום ששי, כפי שנדברנו מראש עם בננו, יצאנו את ה“אלפן בליק”, ונסענו לעבר הגבול הגרמני, פחות משלושים דקות ב“פורד פייסטה”. את סוף השבוע, מצהרי יום ששי עד מוצאי יום ראשון, אמרנו לעשות בחברת הבן, שהיה בדרכו לאמריקה, ורעיון הבילוי המשותף, שלושתנו, המכונית וכל השלווה הנוכרית הזאת מסביב, קסם לכולנו. מראש הסכמנו, שנאסוף אותו בשער האינסטיטוט, ומיד נהפוך את ההגה ונחזור אל מעבר לגבול. ואולם, חישובים שעשתה בתל־אביב סוכנת הנסיעות, מחיר כרטיסי הטיסה, תנאי שכירת מכונית, נמלי התעופה ולוחות הזמנים, הלכו וצימקו את מרחב הבחירה. תחילה מצאנו, שלישראל נצטרך לטוס מווינה עם חניית ביניים באתונה. אשר לשכירת מכונית, גילינו כי אם נקבל את המכונית במילאנו, כפי שתכננו, ונבקש להחזירה לא בתחומי איטליה, כי אם בנמל התעופה של וינה, נחויב גם בהוצאות הסעתה בחזרה לאיטליה. אילוצים אלה הם שהתוו בסופו של דבר את מסלול מסענו. ממילאנו נצא ב“פיאט” וניפרד מעליה בנקודה צפונית ככל האפשר, בקרבה הגבול האוסטרי. כך נפלה הבחירה על בולזאנו. שבוע ימים, כך תכננו, נשתהה בין מכונית למכונית בראש אחד ההרים, ואילו לאינסברוק נצא ברכבת רק ביום השכירות הראשון של המכונית, שתשמש אותנו עד לנמל התעופה של וינה. שינויים אלה, שהכנסנו בהדרגה, הפכו בלי משים, ולפי שעה לא למעשה, את כל נדרי לקורי עכביש, שהחלו ניתקים כמו מאליהם. כאן הם נזכרים רק כרקע להשתלשלות העניינים, שבחוטיה משך איזשהו כוח, שאיני יודע איזה כינוי לבור לו.

תחילה קיצרנו מאוד את שהייתנו המתוכננת בשווייץ. אמנם, סקול שבאנגאדין תחתון הייתה עוצרת נשימה ביופיה הכלוא בין הרכסים גורדי השחקים, אבל מחירי החדרים והמזון ובראשנו היה כל פראנק שוויצי מיתרגם מיד ללירות מפוחתות – סימרו את בשרנו. כל עוד כספנו בכיסנו נמלטנו אל מעבר לגבול, אבל אנה ננוס אם את המכונית התחייבנו להחזיר בבוקר יום שני בבולזאנו? בבוקר יום ראשון, עם כניסתנו, מצאנו עיר קודרת, שוממה, כל ניסיונותינו למצוא חדר זול ללינת לילה באיזו אכסניה שבעיבורה, או באחד הבתים הפרטיים, נכשלו שוב ושוב, וברדת הערב לא נותר לנו אלא להתאכסן בבית מלון ליד תחנת הרכבת. מן הרחוב עשה בית המלון רושם מכובד, אבל החדר שגררונו אליו עם מיטלטלינו, באגף צדדי, הכניסה אליו הייתה מאיזו גזוזטרה צלופת רוח וחלונו היחיד נפתח אל מטבחיהם וכבסיהם של הדרים מעבר לחצר חשיכה, ותוך כך הלך וחזק הגשם, לרחוב לא היה אפשר לצאת, ואילו אורן המבליח של שתי מנורות הלילה לא הספיק לקריאת ספר במיטה. הנה כך נפלה החלטתנו לקום ולנוס גם מבולזאנו. על כמה מן הניסיונות שידענו בין כניסתנו לאינסברוק לבין אותו בוקר ב“אלפן בליק”, לשפת אגם האשנזיי, ניסיונות שדחפונו לא פעם ולא פעמיים לקצר את מסענו ולשוב הביתה, עוד אספר. אך הואיל ובצהרי יום ששי, כשנפגשנו עם בננו, כמו הוסר באחת הלוט מעל מה שאירע לנו עד אז, ומן הדין לפתוח בבוקר היום ההוא.

בערב שלפניו, במוצאי יום חמישי, עצרנו את ה“פורד פיסטה” בפתח ה“אלפן בליק”, רק כדי ללון מן הצד האוסטרי של הגבול, שאנו אמורים לחצותו בבוקר, אם גם לא בפעם הראשונה. אף לא השנייה. כבר ששה ימים קודם לכן, מיד לאחר שנמסרה לידי, במשרד החברה באינסברוק, ה“פורד פיסטה”, חדשה ומדיפה ריח פלסטיק רענן, כל עברה פחות מחמשת אלפי קילומטרים, טיפסתי לראש אותו הר, שהוא עצמו מגיע למרגלות הרי־השלגים ואשר באחד מבתי האורחים שבו, “האח מריה”, התגוררנו בחצי־חינם חמישה ימים, הכנסתי לתוכה את צרורותינו, התיישבנו בה שנינו וכמעט בלא שנצרכנו לבאר זה לזה את מניעינו, אמרנו:

“נוסעים. עכשיו. ישר לאינסטיטוט”.

אמנם, על־פי לוח הזמנים המוסכם, אין מצפה לנו הבן אלא בעוד ששה ימים, אבל נבוא, נבלה בחברתו כמה שיתאפשר לנו ומשם, בלי להיעצר עוד, ניסע ישר לווינה, נתפוס את המטוס הראשון שיזדמן לנו, והביתה. פתאום לא יכולנו עוד לעמוד במתיקות החנק הטירולית. יומיים־שלושה קודם כבר שקלנו בדבר, אף ניסינו, פעם אחת ושנייה, להתקשר עם הבן, אבל ניסיונותינו לדובב מישהו, לוודא אם אכן הגיע כבר לאינסטיטוט, קל וחומר להזעיקו אל הטלפון, עלו בתוהו. עכשיו, פתח “האח מריה”, בגבנו מעבר הברנר, שמוליך אליו “גשר אירופה”, למטה, בעמק החרוץ, שוצף נהר האין, והלאה צפונה, לפנינו, בוואריה, החלטנו:

“כן־כן, לא־לא. נוסעים”!

ובכן, בנסיעתנו הראשונה ההיא, ששה ימים קודם, מאינסברוק, אבל רק בקטע הדרך שמעבר למיטלוואלד, בואכה גארמיש, התחבר פתאום ההווה עם העבר, היה לתמונה, ששלושים וארבע שנים מצולמת הייתה בראשי, וידעתי שזהו אותו הנתיב, שעברנו בו אז אנחנו, שיירת המנצחים האחת והיחידה של עם ישראל, נעבעך. כן, הקטע הזה של האוטובאהן, היער שנפתח משוליו, המצוקים שהתרחקו. כל מה שלא מצאתי לו עכשיו זכר באינסברוק, שאז עמדה בהריסותיה, כל מה שלא היה אפשר אפילו לדמיון הפרוע ביותר לצייר לו בכפרים ההרריים המצועצעים והשלווים להכאיב, להוציא לוחות הזיכרון למרגלות הכנסיות, שבכולן חקוק, בגרמניות נוצרית חסודה וגאה, נפלו למען המולדת, החירות והצדק ברוסיה, יוגוסלביה, נורבגיה, אפריקה. הקטע הזה כולו, עד גארמיש, בראשית יולי ארבעים וחמש. והלאה, עד למסעף, שבו פנינו או שמאלה, לאוֹבּראמרגאוּ וצפונה משם, על פני מחנה מגודר, לאנדסברג, כן, אותו מחנה העבדים, לאנדסברג, שבשעריו הפתוחים עמדו אז, לפני שלושים וארבע שנים, יהודים מהופנטים, ואנחנו המטרנו עליהם, ההזדמנות האחת שנקרתה לנו לאורך כל הדרך, חופנים של סוכריות מארגזי מנות הקרב ושרנו “הבאנו שלום עליכם”.

עכשיו, לפני ששה ימים, לא פנינו במסעף שמאלה, אלא המשכנו הלאה ישר, כמצוות השלט המורה: מינכן. עד מהרה נמצאנו נוסעים בנוף גלי, נשפכים לתוך עיירת שדה רדומה, מגלים בשפתו של יער את האינסטיטוט. למה סגרנו עצמנו ימים ארוכים ב“האוז מריה”, כשתחת גלגלי ה“פורד פיסטה” התכווץ כל המרחק הזה לפחות משלוש שעות של נסיעה מתונה וחניות ארוכות?!

ריק מאדם היה בסוף השבוע האינסטיטוט, וכשכבר אמרנו נואש ראינו מעבר לדלתו של חדר כיתה בחור אחד, תלתלי חציר גולשים לכתפיו, זקן ישו צפוני מכסה את פניו, רגלי פינוקיו שרועות על שני כיסאות, קנקן בירה לימינו, נקניק בין שיניו, משחק כדורגל בטלוויזיה שלפניו. רק לאחר שידול סבלני ניתק בלי חמדה מהמסך, הלך לפנינו אל המשרד, פשפש בניירות, פסק שאין שמו של בננו מופיע כלל ברשימת התלמידים הזרים, ורק אז, כמין נס בתוך נס, נתגלה לו עוד גיליון נייר צהוב, מכוסה שרבוטי עט ועיפרון וביניהם לא רק השם, כי אם כתובת משפחה מתושבי המקום, שחדר בביתה שכר לבננו האינסטיטוט. אישה גבוהה, גרמית, קשישה, ואולי דווקא צעירה מחזותה עמדה בפתח הבית הפרברי המצוחצח, וכך, לפני הדלת הפתוחה־למחצה, הצגנו את עצמנו, הוריו של הסטודנט המתגורר אצלה והמצפה אמנם לבואנו אך רק ביום ששי. שניים הם הסטודנטים המתגוררים אצלה בעליית הגג, אמרה, אבל את שמותיהם, עליה להודות, אינה זוכרת. נדמה לה, אף שגם בזה אינה בטוחה, שיצאו את המקום לסוף השבוע. בכך ראתה עצמה כמי שמילאה את חובתה ועמדה לסגור את הדלת. חזרנו והסברנו, שמרחוק באנו, ובמיוחד כדי להיפגש עם בננו, שרוצים היינו לפחות לדעת אם אחד משני דייריה הוא בננו. רק כשתיארנו את חזותו, המשקפיים, הזקן, ישראל, אמרה כן־כן, הוא־הוא. אז גם שאלה אם רוצים אנו להציץ בחדר, ושמא נבקש להשאיר לו הודעה. האם ידוע לה לאן נסעו, ומתי עשויים הם לשוב? לא, אינה יודעת. אולי למינכן. אולי אחד הטיולים שמארגן לתלמידים האינסטיטוט. אפשר שישובו מחר, ואולי רק ישר לשיעורים, מחרתיים בבוקר. אז גם הציגה לנו שאלה אחת ויחידה: האם בנכם הוא שסיפר לי כי הוריו נולדו בפולין? האומנם מפולין אתם?

ארוכים וסגריריים היו ימי ראשית יולי. אך שלא כבמקומותינו, ידענו, לפנינו שעות אחדות כאלה של לא־יום וגם לא־לילה. בפתק שהשארתי על שולחנו של בני כתבתי: באנו, לא מצאנו, חבל, נגיע שוב, כמוסכם, שתים־עשרה־אפס־אפס, יום ששי, שער האינסטיטוט. אבל כיוון שכבר אנחנו כאן, מה נעשה, באמת? אולי, פשוט, נישן בעיירה זו?

ואם לא ישוב אלא מחרתיים, וישר ללימודים? מה לנו פה?!

מאוחר מדי נתגלה לנו, שגם לכאן הגיעו הטלפונים מהארץ שרדפו אחרינו, להודיע לנו על מות אבי, ואילו השתהינו לילה אחד באותו מקום, ולא יצאנו מיד שוב לדרך, במין דחף־פתאום, היה נודע לי הכול בו בלילה, כאשר מצא הטלפון מן הארץ את בני, ששב לישון בחדרו. אבל אנחנו, שנינו, החלטנו שלא נעשה אפילו לילה אחד מצדו הגרמני של הגבול, וכך התחלנו מושכים מזרחה, בלי להיעצר, בלי להתיר לעצמנו הנאה מן המרחבים הירוקים, חולפים על פני ערים קטנות, שבזיכרוני התמרחו זו לתוך זו, קרבים לשיפולי האלפים, נוסעים לחוף השיֶמְזֵֵיי, שותקים, נתקפים ספק כאב ראש ספק מיחושי בטן, בחשיכה יורדים לתחנת דרכים כדי למלא את המכל, שותים קפה שחור בחברת משפחות הגוררות במרצדסים גדולים קרוונים אל החופים האדריאתיים שטופי השמש, פועלים תורכים בדרכם לביקור מולדת, אופנועני האוטוסטראדות בחליפות עור הדוקות ובקסדות צבעוניות שבים ויוצאים אל החשיכה, ואותן תחושות גופניות מוזרות הן עכשיו ספק חום ספק בחילה, נוגעים באורות החזקים של תחנת ביקורת הגבולות, שהיום נכנסים ויוצאים בה יהודים כמונו, באין מכלים ב“פורד פייסטה” שכורה, וכך עד קץ מאה וחמישים הקילומטרים, עד ללשכה המקומית להשכרת חדרים, שבמאה וששים שילינגים אוסטריים השיגה לנו חדר מרווח בבית איכרים דו־קומתי, בעיבורה של זלצבורג.

וכך, בתנועה מתמדת, התרוצצנו כל חמשת הימים הבאים, מתקנאים במתיקותן המלוקקת של העיירות לחוף הוולפגאנגזיי, נוהרים עם קייטנים עירוניים בלבוש טירולי, ובפני כל בן חמישים ומעלה מחפשים צלקת, עווית, אות מלכותו של קין, אבל כאן, רבותי, דיסנילנד, אדלווייס, מצוקי שחם משויפי־קרחונים נשקפים באגמי־בדולח. טהור, זך, צלול, הרחק מזיהומו של הזיכרון ההיסטורי. מה יפה מן הרוממות הזאת, מן החיכוך שמתחככים האגמים בהרים, היער האפל בפסגות המושלגות, המרחבים הריקים בבדידותנו שלנו. ושוב עיירה, בגדים טירוליים, שפתיים שבעות מתחככות בקצפת.

וכאילו תביא אותנו הנסיעה חסרת המנוחה הזאת מהר יותר לצהרי יום ששי, הוספנו לרוץ מזרחה וצפונה, עד אל המישורים הפתוחים, ערים הזקוקות סוף סוף להתאוששות מפטירת הקייזר פראנץ יוזף, כפי שעושה ברגע זה ממש העיר שטייר, שבקיץ הבא, ברצות האל, תציג לתיירים מחדש את נעוריה היפהפיים, ואיש לא יבחין כלל שהיה כאן ניתוח פלסטי. המאה הי״ז, רבותי, ומריה תרזה טרם עלתה במחשבתו של הבורא. שם, ברדת החושך על יום רביעי, התחלנו לקצר מרחקים, ואת הלילה עשינו בספק בית בירה ספק אכסניה בעיבורה של ולס, עוד עיר באמצע הניתוח, לחיה האחת סדוקה ומתפוררת ולחיה האחרת צעירה וזוהרת. מלוח שנתלה על הקיר החיצוני של הפונדק, מטעם הבעלים, שהוא גם חבר במוסדות האיגוד, אנו למדים, כי אך לפני יומיים־שלושה נועדו בעיר הזאת נציגי הווטרנים של הוורמאכט, יוצאי מחנות השבי ברוסיה, הם ונציגים־אורחים מאיטליה, ספרד, צרפת, ואילו אנחנו את המפגש הנוסטלגי הזה, אויה, החמצנו. באותו פונדק, בלילה, קראתי את העמודים האחרונים בספר ששמונה ימים קודם לכן קניתי בחנות ספרים באינסברוק. מחמת הגשמים הטורדניים ומטעמים נוספים כלואים היינו בחדרנו שב“האוז מריה”, שלאמתו של דבר היה עליית גג מצומצמת, אך מוסקת היטב וחלונה כמין גלויה של נוף אלפיני. ביום הגשם השלישי ירדתי באוטובוס לאינסברוק לקנות משהו לקריאה. בתחנת הרכבת אפשר היה למצוא כל מיני ז׳ורנלים ורומנים, רק לא ספר ממש בשפה הזרה האחת, שאנחנו רצים בה, אנגלית. צמוד אל קירות הבתים סובבתי ברחובות, נרטב והולך, ועד היום איני יכול לומר אם בתי המסחר אינם מחזיקים ספרים אנגליים, או שלא ידעתי איפה לחפשם. אלא שפתאום מצאתי עצמי בפתחו של בית־מסחר גדול, טורים של מדפים, מלאים וגדושים ספרים ומכשירי כתיבה. “בהחלט”! השיב על שאלתי נער גבוה וצנום מאוד, שהגיח מאחרי המדפים, מצביע בגאווה לעבר הקיר שמאחורי גבי. הסתובבתי. איך אתאר מה שלפת, הפחיד אותי שמא אודה, כשקירבתי עיניי אל המדף האחד ההוא, בגובה ראשי? כמו יומיים קודם, ברכבת מבולזאנו, ידעתי: ספר זה, שראשון קופץ לתוך עיני, אינו ממתין לי כאן סתם במקרה, אבל מה אני נרמז? היה זה “תוהו ולילה”, רומן של הסופר הצרפתי אנרי דה מונטרלאן. מעודי לא קראתי דבר משל דה מונטרלאן, ומה ששמעתי עליו אפשר היה לצור על־פי צלוחית. ואולם, כשחיפשתי שמות לגיבור סיפורי “הבדאי”, האיש שפרצופו נתן לנפש שדימיתי את חייו, ומאז הוא דולק אחר פרצופיו ונס מפניהם, נתתי לו גם שם זה. איך הגעתי אליו? אין לי מושג. אבל מאז היה לא רק לבשר מבשרו של סיפורי, כי אם יציר רוחי. מה הם רוצים להודיעני, תחילה ספרו של פרנקל, עכשיו דה מונטרלאן?

“מה מחירו”?

הנער נעלם בירכתי החנות, נועץ שם במישהו בלתי נראה וחזר: “זהו ספר הניצב על מדפינו כבר הרבה שנים, אין לו קונים, לכן יעלה רק עשרים וחמישה שילינג”.

ספר כיס בהוצאת “פינגווין”, וכשעלעלתי בו ראיתי כי אכן צהבו דפיו מיושן. בשער הפנימי אף צוינה שנת הדפסתו, 1966. כל השנים ניצב “תוהו ולילה” בחנות הזאת באינסברוק, מחכה עד שיגיע ויבוא קורא זה? עכשיו, אור ליום חמישי, בחדר שמעל לבית הבירה, הגעתי לדף האחרון, לתפילה לעילוי נשמתו של אותו תימהוני, אנרכיסט מגיבורי הכוחות הרפובליקניים במלחמת האזרחים בספרד, עשרים שנה שרוי בגלות בפריס, שקוע כולו באותו עולם שאבד מזמן, משעבד את עצמו ואת סביבתו להזיותיו המהפכניות, לכתביו על האנרכיזם ועל ההתרחשויות המדיניות, הלוא הוא דון סלסטינו, היוצא יום אחד לספרד, מצפה שיוצא להורג בידי תלייניו של פרנקו, ורק שם, במדריד, מתגלה לו שהעולם, ששנאתו לו ותשוקתו השחורה להופכו על פניו קיימוהו כל השנים, שוב אינו קיים. דון סלסטינו מארסילה הרנאנדז גווע למוות מתשישות לב, והוא, שאימץ לעצמו פעם את אמרתו של טרוצקי, כי “אם קדושים חיי אדם, עלינו להסתלק מן המהפכה”, רדוף תחושה בשעת מותו, כי “נפילת פרנקו, כיבוש העולם בידי הקומוניזם, פריצת מלחמת עולם, הרס כדור־הארץ בפצצות מימן, במה נחשב כל זה לעומת עובדה יחידה זו: שהוא נוטה למות, שאין עוד תקווה, ששעתו קרובה”. בכנסיית סאן איזידורו נאמרת התפילה לעילוי נשמתו, ועל מצבתו נחקקות ברומית המלים: “הללו יה”.

מהפונדק ההוא, בבוקר, התחלנו מושכים חזרה מערבה, שוב על פני זלצבורג, חוצים שנית את הגבול הגרמני לא הרחק מ“קן הנשרים”, שבים ונכנסים לאוסטריה, מהו היום גבול באירופה, מהו גבול, חוצים עוד מעבר מסחרר באלפים הגבוהים, ובתום היום הארוך ביותר במסע הזה, שלוש מאות קילומטרים, נעצרים פתח ה“אלפן בליק”, בצלע ההר, מעל לאגם הַאשָנזֵיי, אך ורק כדי לא לעשות את הלילה, עוד פוזה כלפי עצמנו, כאילו יש הבדל כלשהו, מעברו הגרמני של הגבול, שנגיע אליו בתוך פחות משלושים דקות מחר, בוקר יום ששי.

אכן, אותו יום חמישי היה ארוך מאוד, וכמעט לא הזכרנו את המוצאות אותנו במהלכו, וכששכבנו לישון, אפופים בדממתם המוחלטת של מרחבי ההרים, כמו חשתי איך נחה נפשי מהמהומה המטלטלת אותה ואיך זו שוקעת ואובדת בקרקעית אפלה. האם נרדמתי? האם לתוך שנתי נכנסה שירתה הרמה של המקהלה, שהנה היא קול אחד, גברים ונשים, והנה היא קאנון, אלה לעומת אלה, אלה דולקים אחר אלה, והשירים כולם שלנו, שירי תנועה, שירי מחנות הקיץ, הקן, המוסד? עכשיו הייתי ער, אבל היכן אני? לנדוד, לנדוד… מן המ־י־ים למדנו זאת. שומ־ריה שומ־רִיָה שומ־רִי־יָה־ה־ה“… גם אתה שומע? נחנק קולה של אשתי. משותקים שכבנו שנינו מתחת לכסתות הנוצות התפוחות, השירה המתורגלת, המתרוננת, ממלאת את כל הלילה, עולה אלינו מחדר האוכל של ה”אלפן בליק“. ועכשיו אנחנו מבחינים במלה, ועוד אחת, ועוד. גרמנית, ועוד איך. מן המקומות האלה, מן היערות, האגמים, ההרים, הנעליים המפותלות, המקלות המסומרים, הגרביים האדומים, מכנסי העור המשונצים, תרמילי עור הצבאים, חבורות ה”וואנדרפוגל“, מהוויית הנעורים שלפני המבול יצאו שירי “השומר הצעיר” של זיכרוננו. ארבעים שנה, חמישים, אולי ששים שנה מימי הראשית הנשכחים ההם וגם כאן, כמו אצלנו, עדיין שרים: פאאא־ריָה פאריה פאריה. בארוחת הבוקר ראינו את השרים והשרות, גברים קשישים, מהם כרסתנים, מהם מעוקמים, פועלים בגמלאות. נשים קשישות, מהן תפוחות, מהן מצומקות, פועלות בגמלאות. מן הצפון הם, אמרו. הנובר. מטעם האיגוד המקצועי. כמין משקפיים הייתה עכשיו השירה ההיא בלילה, ובעדם נהפכו היושבים בחדר האוכל לפנים מוכרות מהימים שהחלו “היקים” להופיע במושבה: ה”ליפטים“, הבחורות חשופות השוקיים ממשק הפועלות, הבחורים במכנסיים הקצרים וכתפיות העור מקיבוץ ההכשרה. כל פרצוף מהנובר הזכיר לי את פני ה”יקים" שלנו. את המהומה שהסעירה בנפשי מחדש אותה שירה לילית לא אנסה כלל לפרש.

ח

שלא כמו לפני ששה ימים, קפצה לנו ממש הדרך אל האינסטיטוט. כמה שלא השהיתי את יציאתנו לדרך, כמה שלא השתדלתי להתעכב במעבר האחרון שברכסים הגבוהים, להיעצר בתחנת דלק, לראות את החקוק באיזו מצבת זיכרון, מצאנו עצמנו מגיעים הרבה לפני שתים־עשרה – לנוף זכור, לא שום שדים ורוחות, כי אם אותו רחוב ראשי, שתי חזיתות רצופות של בתים מתעקלות וגולשות עם הכביש במורד, כתלים של אוכרה עמומה ובז׳ גווילי ברקע העננים המאפירים שוב את האור, סתם מקום, עוד מיין סטריט בעולם. בניין הדואר, כמובן, קופת החיסכון של האיכרים. לוח שחור ניצב על מדרכה, פתח בית הבירה: שני תפריטי צהריים במחירים קבועים. תמרור אין פנייה שמאלה. שלט באותיות חגיגיות: הקברן המקומי. הכנסייה, בחצרה מצבות בית העלמין, ואם נתבונן היטב – לוח הזיכרון לגיבורינו שנפלו למען האלוהים והפטרלאנד. שוב אותה אנדרטה מוכרה, שלפני ששה ימים עיינו היטב בתבליטי הברונזה שבבסיסה: הרגימנטים שלנו מביסים את הצרפתים במערכת סדאן, נפוליון השלישי מובל לשבי, וילהלם מוכתר בוורסאי לקייזר. היום, בפעם השנייה, גם זה שוב אינו אלא גילויו מחדש של המוכר. וכאן, נא לא להחמיץ את הפנייה, ממש אחרי תחנת הדלק, הרחוב הצדדי, שבסופו, ברקע הכהה של היער, לבן, מלבני, חלונות אופקיים, צרים, כמו סניף חדש של קופת חולים, האינסטיטוט. עדיין עשר לפני שתים־עשרה. לפני הבניין, ברחבה קטנה, מתגודדים צעירים וצעירות, אלה בוודאי התלמידים שנקהלו מחוץ לארץ. ברגע זה ממש, כנראה, שוחררו מן השיעור, ובעוד רגע יתחיל הוויק־אנד. בטרם בלמתי לגמרי את ה“פורד פייסטה” בצד שבכת הגדר, זיהו עיניי את נצנוץ משקפיו האופטיים של בננו, את פרעות־שער־תרבות־הנגד, את זקנו הגזוז בסגנון סוף המאה שעברה. כמונו גם הוא, על אף מכוניתנו השכורה, הבלתי־מוכרת לו, באותו רגע עצמו, פרץ מתוך החבורה וברגליו הקלות זינק לעברנו. אפילו בלי סוודר, רטנה אמו, חולצה משובצת, מכנסי ג׳ינס ונעלי ה“קיקרס”. זה על צווארו של זה התנפלנו, בלי מלים, וכמנהג חוץ לארץ, בלי העכבות שהיו לבני דורי בנעורינו, התחבקנו והתנשקנו. זה שהריח אותנו מרחוק ובגעגועים שלוחי רסן התפרץ לקראתנו, היה שווה אל כל היתר.

“נו, זזים?” פתחתי אני, מתבצר מיד בסידורים ארגוניים. הן כדי שלא לחטוא ברגשנות יתר הן כהצהרה שמרגע זה מתחילה להתממש ההבטחה לבילוי גדול. אבל גם רמז נוסף: כאן משתהים מה שפחות. זזים – חזרה אל מעבר לגבול.

“אבא ואני חשבנו,” מיהרה אמו של בננו להקהות עוקצים, "שהכי מעניין יהיה לך בזלצבורג. אמנם, בגלל כל מיני שיבושים בתוכנית, כבר הגענו גם לשם, אבל חוץ מגשם לא הספקנו לראות כלום, וגם אנחנו מעוניינים. אם זה מוצא חן בעיניך, תוכל להמשיך אתנו עד לווינה – "

“תיכף נדבר על הכול”, נעשה גם הוא פתאום נטול מנוחה. “דבר ראשון, אבא, תמשיך הלאה, תקיף את הבניין ותחנה את המכונית למעלה. יש שם פרקינג. בינתיים אאסוף אני את הפקלאות”.

מגרש החנייה כמו נחתך מצלע הגבעה, ומן השפה, לפני חרטום המכונית, נפתחו למרחוק שיפוליהם המתגהצים של האלפים, מזהב השדות הקצורים, הירוק הנוצץ של כרי המרעה, עד לאופל הגבעות המיוערות. בגבהים, שבמעבריהם ירדנו לפני ששה ימים, הבהיק השלג בשמש הצהריים, אף שכאן, מעלינו, היה מעונן. עמדנו וצפינו בנוף, ממתינים לשובו של הבן.

האלו, הורים"!

על חולצתו המשובצת הדובון הצה״לי, מכתפו משתלשל תיק המפות, טיפס בשיפוע התלול, רומס ב“קיקרס” את העשב הרטוב, חותך ישר. לרגע חזרה תמונה: פגישתנו החטופה בבוץ הצמיג, בין בקתות הבזלת השחורה, מזרחה לחאן ערנבה, בימי ההתשה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אפילו מאז אותו חורף אכזר, ביוגרפיה ארוכה על כתפיו, ואילו אני, במרחק שלושים וארבע שנים טורח עדיין בשאלות שנותרו לא פתורות אצל נער, שאז, באותו קיץ גרמני קצר שלו, למחרת מלחמת העולם השנייה, היה שש שנים צעיר מקצין המילואים בעל הזקן הצ׳כובי הזה, בני.

“אתה לא לוקח אתך שום בגדים?” שאלה אמו.

“תיכף”. ואז אלי, בשקט. “אבא, שב רגע”. באותו רגע כבר ידעתי. אבל מה? “מה קרה”? “שב”. הצליל הסגור, הנחרץ, הבעת הפנים המכונסת לא באו לי בהפתעה. הברקים הרחוקים האלה, שוב ושוב, לא על ריק הבהבו אילמים. דלת המכונית הייתה פתוחה, ואני התיישבתי בקצה המושב, נשען אל ההגה. מי מהם?

ובכל זאת, רק כשאמר, בתכלית הקיצור:

“אני מצטער, שכך יצאה לנו הפגישה הזאת כאן, ואני שצריך להיות המבשר. סבא איננו”. ידעתי, שכך, כאן, במסע הזה, מוכרח היה לקרות לא שום דבר אחר. “רק שהעונש”, אמרתי, “כבד מאוד. ואין עוד מי שאוכל לצפות מידיו לחנינה”.


הקלדה: שילה גל; עמירם רונן; בלהה ארגון; לאה ברזילי

הגהה: עמינדב ברזילי; עמליה הרן; רונית רהב


המלצות קוראים
תגיות