בימי המלך שלמה היתה אשה אלמנה עניה מאד ושמה שונמית. והאלמנה שונמית גרה בסוכה של נסרים בלים סכוכה לולבי תמרים בכפר הדייגים על שׂפת הים הגדול. שם ישבה והחיתה נפשה מיגיע כפיה, מארג רשתות לדייגים יושבי הכפר.
והנה באו ימי רוחות וסערות. אין סירה שטה על פני הים ואין פורשׂ רשת, ותשב האלמנה בלי עבודה ובלי מזון ומחיה.
ולמי תפנה בצר לה? התבוא אל הבתים הדלים של הדייגים לבקש לחם? גם שם גדול המחסור, גם לדייגים אין כל.
ותשׂא עיניה אל מחוץ לכפר. לא הרחק, מהלך שלוש שעות מן הכפר, בבית גדול העומד בתוך חצר רחבת-ידים, גר איש עשיר. ואלהים ברך את האיש בכל ויתן לו שׂדות וגנים, כרמים ופרדסים, עדרי צאן ובקר וחמורים וגמלים לרוב.
ובאחד הימים בבוקר קמה שונמית משנתה ותרא כי פני השמים עודם זועפים והרוח עודנו סוער. ידעה כי אין לה תקוָה אחרת מלבד מתנת בשׂר-ודם, ותתעטף בסדינה הישן, הוא שׂמלתה ביום וכסותה בלילה, ותצא ללכת אל האיש העשיר.
לעת הצהרים הגיעה אל החצר ותמצא את העשיר לפני פתח ביתו; ותקרב ותשתחוה לפניו שלוש פעמים ארצה.
וישאל אותה העשיר: למה תשתחוי לפני, אשה? קומי והגידי מי אַת ומה בקשתך?
ותען האשה: שונמית האלמנה אנכי מכפר הדייגים אשר על שׂפת הים. זה כמה ימים לא בא אוכל אל פי, ועתה באתי לשאול מעם אדוני ככר לחם להשיב נפשי.
הראה לה העשיר על כל אשר בחצרו ויאמר:
– ראי, אשה, הנה עבדי מתירים את גמַלי וחמורי. מירושלים אני שב, את ארמון המלך שלמה ראיתי, יפה הוא הארמון מאין כמוהו ופתוח לכל איש. באתי אל הארמון פנימה. על כסא זהב ישב המלך שלמה, כתר זהב על ראשו, ושׂרים וזקנים ועם רב מסביב לו, והוא אמר לפניהם דברי חכמתו – דבש וחלב תחת לשוֹנו. וכה אמר שלמה: “שׂונא מתנות יחיה”.
מי האיש החפץ חיים לא יבקש מתנות. המקבל מתנות-חסד את ימיו הוא מקצר. לחטוא בנפשך את אומרת, אבל ידי לא תהי בדבר הזה, כי דיין אלמנות אלהים ולא ישׂא לי בתתי ידי לקצר ימיך. מתנת-חנם לא אתן.
– אם כן – אמרה האשה – אל תתן חנם. השאילני ככר לחם או מעט קמח והבאתי אל ביתי ואפיתי, ואשיבה נפשי – וברכתיך והתפללתי לאורך ימיך.
– גם את זאת לא אעשׂה לך – אמר העשיר בנחת – “עבד לוֹוה לאיש מַלוה” אמר שלמה המלך. האיש המַלוה קונה לו עבד, ואני רק מן הנכרים אקנה לי עבדים, ולא מזרע אברהם יצחק ויעקב. האקח לעבדים את עצמי ובשׂרי, אף כי אשה אלמנה כמוך? לא אשאיל ולא אַלוה.
ותשאל האשה: האמות ברעב לעיניך? הזה ייטב בעיני אלהים דיין אלמנות?
– לא תמותי ברעב לעיני, אלמנה שוּנמית – אמר העשיר במנוּחה שלימה – חי אלהים כי לא אמנע ישועתי ממך. ובמה? בעצה. לכי וזכי מן ההפקר!
– מה פשר דברי אדוני? אין דבר הפקר כי אם במדבר. ועד המדבר מהלך שלושה ימים. ומה אמצא שם? עשׂבים יבשים. התהתל באלמנה עניה, ולא יראת את האלהים אדון כל, מגן יתומים ומחסה אלמנות?
– הטי אזנך, אשה, ושמעי:
אסמי ריק הוא עתה. מאה שׂקים מלאים קמח לבן כשלג היו בו. את כולם הבאתי לירושלים, אל ארמון המלך שלמה. עתה נשארו באסם רק הנסרים שהיו מונחים תחת השׂקים. לבנים הם הנסרים האלה, לבנים-לבנים, מכוסים הם אבק-קמח, שעלה עליהם מזיעת השׂקים. אבק-הקמח הפקר הוא, האבק לא לי הוא.
על-כן קומי לכי אל האסם, הסירי מעל הנסרים את אבק-הקמח הלבן כשלג, אספי אותו, שׂאי אל ביתך, קוששי בדרך עצים, הבעירי אש ואפי לך עוגות, ואלהים ישלח את ברכתו באבק-הקמח, אשר תמצאי, ואכלת והשיבות נפשך וברכת לאלהים…
ותעשׂ האשה האלמנה ככל אשר יעץ אותה העשיר החסיד: אספה את אבק הקמח מעל הנסרים אשר באסם. בדרך שובה חפּשׂה ותמצא על הארץ ענפי עץ נדחי הסערה.
ותבוא הביתה עם חשכה וַתּבעֵר אש בעצים, ותיצק מים בקמח ותלש בצק, ויעלו בידה שלוש ככרות-לחם קטנות.
ותברך את אלהים על חסדיו ותשב לאכול. כמעט הגישה את פרוסת-הלחם הראשונה אל פיה – והנה נפתחה הדלת פתאום, ואל הסוכה התפרץ איש בקול צעקה:
– מי יצילני ממות? זה שלושה ימים ושלושה לילות לא בא אוכל אל פי! – והאיש מספּר בבהלה וחפּזון:
– דליקה נפלה בכפר מושבי. בחצות הלילה, בעוד הכל ישנים את שנתם, פרצה הדליקה. מן השמים ירדה האש… רוח סערה נשׂאה את האש לכל קצות הכפר: הכל נשׂרף. הכל היה למאכולת אש: אנשים ונשים וטף, צאן ובקר וכל יתר הרכוש. רק אני לבדי נמלטתי מתוך להבות-האש ועמודי-האש. זה שלושה ימים ושלושה לילות אני רץ ואוכל לא בא אל פי.
ותתן לו האלמנה את ככר-לחמה ותאמר לו:
– צא מזה, כי אני לבדי בסוכתי, ואכול והשיבה את נפשך.
והאיש יצא ויעלם בחשכת הלילה.
ותברך האלמנה את שם אלהים, אשר נתן לה לחם לשבור רעבונה וגם זכּה אותה בדבר מצוָה: להציל נפש איש ממות. ותקח את הככר השנית ותאמר לפרוס ממנה ולאכול. וברגע הזה שוב נפתחה הדלת ברעש, ואיש שני התפרץ אל סוכת האלמנה בקול צעקה גם הוא:
– מי יצילני ממות?
והוא מספּר: איש עשיר הייתי, רועה עדרי צאני ובקרי בערבות המדבר; באהלים יקרים גרתי עם אשתי וילדי, ונערים בני-חיל שומרים את צאני ובקרי. פתאום נפלו עלינו ערביאים רוכבים על סוסים וקשתות בידיהם. כדבורים סבבונו ומטר-חצים שלחו בנו. את הנערים והנשים והטף המיתו, את העדרים בזזו להם ויעלמו אתם במרחבי הערבה.
ובהאלם הד פעמיהם בערבה קמתי אני לבדי מבין המתים והנני הולך ותועה זה שלושה ימים ושלושה לילות; לחם לא אכלתי, עד אשר באתי אל הסוכה הזאת. אנא, חוסי נא, תני לי פת לחם, ואם אין – אפול מת לרגליך.
האלמנה שונמית נתנה לו בעין יפה את ככר-הלחם השנית, ותברך את אלהים על דבר-המצוָה שהביא לידה.
ותבקש גם מעמו לצאת מן הסוכה ולאכול בחוץ. כי לבדה היא. ויעשׂ כן הפליט השני, וגם הוא נעלם בחשכת הלילה.
ותקח האלמנה שונמית את הככר השלישית, האחרונה, ותאמר להביא ממנה אל פיה.
והנה רוח-צפון גדול וחזק פרץ פתאום ויהרוס את הסוכה: הקירות נפלו מזה ומזה והסכך התעופף למרחוק… והרוח חטף את הככר האחרונה מיד האלמנה וישליכה הימה.
אז שקט הרוח. ותעמוד האלמנה משתאה ומחרישה.
הרוח חדל. הים נח מזעפו. השמש זרחה וקרני אורה החליקו על-פני ראי המים. עוד מעט והקיצו בני הכפר ובאו בשׂמחה והתירו את הסירות והשליכו בים את המכמרות. כל הטף יצא ללווֹת את הדייגים ויקראו בשׂשׂוֹן: תם הרעב! יהי שם אלהים מבורך! לחם יהיה לנו!
ואולם לא אל זה לב האלמנה עתה; מחשבה אחרת נקרה בלבה: מה עשׂה לי האלהים, ועל-מה עשׂה לי, האלמנה העניה, ככה? את ככר-הלחם האחת הוציא מידי לבוא ליד איש מוצל מאש – יהי שם ה' מבורך!
הככר השנית באה ליד איש נמלט מיד שודדים. יהי גם על זה שמו מבורך! ה' נתן וה' לקח לתת לנצרך יותר ממני.
אבל את הככר השלישית למה חמס מפי אלמנה וישלך אל הים?
הדבר הזה נשׂגב מבינתה, ובלבה באה מחשבה כי לא מאת אלהים היתה זאת, כי רק מנפשו עשׂה הרוח כדבר הרע הזה נגד רצון עליון, הזן אלמנות ומכלכל יתומים.
אחרת לא תוכל היות.
והיא נשׂוא לא תשׂא לו, לרוח החומס הזה, למשפט תועידנו.
לפני מי? לפני המלך שלמה.
לפניו תבוא להשפט עם הרוח. לירושלים תלך.
ולא התמהמה האלמנה ותתעטף בסדינה הקרוע ותצא לדרך.
רעבה וחלשה היא, אולם קנאת צדקתה נתנה לה כוח לעשׂות את דרכה הרחוקה.
ותבוא ירושלימה ותשאל לארמון המלך שלמה. ויראוהו לה. ושומרי הסף הניחוה לבוא פנימה: בית המלך שלמה פתוח לכל, אף כי לאלמנות. ותבוא האשה ותפול אפים ארצה לפני המלך היושב על כסאו.
– אנא, אדוני המלך – אמרה – שפטה נא ביני ובין בעל-דברי.
– מי הוא זה? הן לבדך באת.
– הרוח – ענתה האלמנה, ותשׂא אליו את ראשה ותגד לפניו את דבר משפטה.
– דבריך נכוחים – ענה המלך שלמה – מראה פניך יענו בך כי עיפה אַת ובעיניך קודחת אש הרעב. השיבי איפוא את נפשך תחלה. שבי לך, אשה, פה באחת הפנות, והביאו לפניך לחם ויין. אכלי ושתי וסעדי לבך, ואחרי-כן אשפוט את משפטך.
ותשב האשה באחת הפנות ויביאו לפניה לחם ויין.
בעת ההיא באו אל ארמון המלך שלמה שלושה אנשים נכרים ושׂקים מלאים על שכמם, ויאמרו: דבר לנו אל המלך.
– מה בקשתכם, בני-נכר? ומה השׂקים האלה העמוסים על שכמיכם? – שאל המלך שלמה.
ויענו האנשים את המלך ויאמרו:
– אנשים ישמעאלים אנחנו; סוחרים באבנים יקרות ובעדיים, בכלי זהב וכסף ובשׂמים יקרים. ואלה השׂקים המלאים אשר על שכמנו, רכושנו הם. ויהי היום ושלשתנו שטים בספינה על פני הים. פתאום התחולל הרוח והים סער. ואולם אנחנו למודי-ים מנעורינו, ולא יראנו את הסערה, ונוסף לשוט על פני הגלים. עולים ויורדים עם כל גל וגל, עלה וירוֹד. לפנות ערב אחד ראינו והנה מים החלו לבקוע אל הספינה. נקב נבעה בתחתיתה ובידינו במה לסתמו אין. צעקנו, אולי יגיע קולנו לשׂפת הים ובאה לנו עזרה משם – ואין שומע. את צעקותינו נשׂא הרוח ויפיצן לכל עבר, והגלים חוטפים את הקולות עמם אל אופל הלילה. והספינה הולכת ומתמלאת מים, הולכת וטובעת. קראנו לאלהינו – ולא שמעו. קראנו לאלהי עמים אחרים: לאלהי מואב, לאלהי פלשתים, לאלהים אחרים – ואין שומע. אז זכרנו כי יש עוד אלהים, אלהי ישׂראל, וננַס לקרוא אליו:
– אלהי ישׂראל עננו בעת צרתנו!
ונדר נדרנו לאמור:
– אלהי ישׂראל, אם תצילנו היום הזה מצרתנו, והיה כל הכסף והזהב אשר בשׂקינו נתּן אותו כופר נפשותינו. אך הושע נא, אלהי ישׂראל, הושיענו!
ברגע ההוא גבר הרוח מאד, ודבר-מה הושלך פתאום בכוח גדול מן החוף ויפול אל הספינה, אל פי הנקב, ויסתמהו.
וכרגע שקט הרוח. ונבוא בשלום אל החוף, ונדרוש לבית אלהי ישׂראל: רוצים אנו לשלם את נדרנו. ויורו לנו אנשים את הדרך לירושלים. ונבוא בשׂקינו ירושלימה, ונשאל בחוצות העיר את העוברים: איה אלהיכם? רצוננו לראות את פניו.
ויאמרו לנו: את פני אלהי ישׂראל לא יראה האדם.
– עלינו להודות לו – אמרנו – מתנה הבאנו לו.
וישתוממו לנו השומעים, ויש אשר לעגו לנו. ונפגוש בחבורת זקנים ונשאל בעצתם מה לעשׂות לנדרנו, ולמי לתת את שׂקי הזהב והכסף ואלהים ירצה את מתנתנו – וגם בפיהם לא היה מענה. רק אחד מהם, והוא הזקן מכולם, יעץ אותנו לבוא לפניך, המלך הגדול, ואתה תורנו מה לעשׂות, כי אתה החכם מכל אדם. ועתה הנה באנו לפניך, וככל אשר תאמר לנו כן נעשׂה בכספנו וזהבנו, ושילמנו את הנדר, אשר נדרנו לאלהי ישׂראל.
כן דברו האנשים וישתחוו לפני המלך.
והמלך שלמה שאל את האנשים לאמור:
– הראיתם, בני-נכר, את אשר השליך לכם הרוח? ובמה נסתם פי הנקב?
– ראינו, אדוננו המלך! הוצאנו מן הנקב והתבוננו. ככר לחם קטנה ורכה היא אשר הושלכה אלינו, והנה גם היא בזה לפניך, אדוננו המלך.
ואחד מהם, הגדול מכולם, הוציא מחיקו את הככר וישׂם אותה לפני המלך שלמה.
והמלך שלמה קרא לשונמית האלמנה וישאל אותה לאמור:
– המכּירה אַתּ את הלחם, האם שלך הוא?
– זה לחמי! – קראה האשה.
אז הוציא המלך שלמה את משפטו: לתת להאלמנה שונמית את שלושת שׂקי הכסף והזהב.
והאנשים עשׂו כדבר המלך, ויברכו את המלך וילכו לדרכם.
ואל האלמנה שונמית פנה שלמה ויאמר:
– קחי את הכסף והזהב! שלך הוא. אלהים שילם לך תחת לחמך, ודעי כי אין דבר נעשׂה נגד רצון אלהים, ורק את שליחותו של אדון העולם עשׂה הרוח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.