1    🔗

המגוּחך מהוּ? מדוּע נראים לנו דברים והוֹפעוֹת אֵלו אוֹ אחרים מגוּחכים? אוֹתה התסיסה הפּנימית, הבּוֹקעת ועוֹלה מתוֹכנוּ בּדמוּת צחוֹק, – מה פּירוּשה? –

אין לך דבר קשה מלהשיב תשוּבה מספּקת על השאלוֹת האלה. “הגדוֹלים שבּחוֹקרים מימוֹת אריסטוֹ ואילך נזדקקוּ לחידה קטנה זוֹ, בּיקשוּ פּתרוֹן לה, ועד עתה נשארה סתוּמה כּשהיתה, עד עתה עדיין היא עוֹמדת בּמרדה כּנגד המחשבה הפילוֹסוֹפית ואינה נכנעת לה”, – כּך כּוֹתב אחד מגדוֹלי הפילוֹסוֹפים שבּימינוּ, הנרי בּרגסוֹן, שאף הוּא עצמוֹ מבקש פּתרוֹן לפּרוֹבּלימה של הצחוק¹.

ידיעה פּחוֹת אוֹ יוֹתר שלימה אנוּ יוֹדעים את הגילוּיים הגוּפניים, המלווים את הצחוֹק: את הפּתיחוֹת והסתימוֹת של הקנה והריאה, את פּירכּוּסי-הסרעפת² שבּין החזה והכּרס, את הסיבֹוב הנמהר של הדם, את זעזוּעי-הַפָּנִים וכוּ'. אבל הצחוֹק עצמוֹ מהוּ – אין אנו יוֹדעים. אוֹ מוּטב שנאמר: יוֹדעים אנחנוּ את העניינוֹ של הגיחוּך ואין אנוּ יוֹדעים את עניינוֹ של המגוּחך. ואם אנוּ נכנסים לגבוּלוֹתיה של פּרוֹבּלימה סבוּכה זוֹ, הרי אנוּ מוּכרחים להסתפּק למפרע בּמוּעט מן המוּעט – בּאוֹתן ההשערוֹת, העלוּלוֹת לפתוֹח לנוּ לכל-הפּחוֹת פּתח כּל- שהוּא לפתרוֹנה. ויסלח נא הקוֹרא, אם בּמה שיבוֹא להלן ימצא דברים, הנראים כּאילוּ אין להם יחס ישר לעניינה של הבּדיחה: כּל המבקש דרך בהכרח הוּא נוֹטה גם לצידי-דרכים…

כּמעט כּל מה שנאמר עד עתה בּפּרוֹבּלימה של המגוּחך והצחוֹק אפשר לְכַיֵיל וּלהכניס לתוֹך גדרך של שתי השקפוֹת יסוֹדיוֹת.

ההשקפה האחת אוֹמרת, שאוֹתה התסיסה הפּנימית שלנוּ, המתגלית בּדמוּת צחוֹק, היא בּיטוּיוֹ של רגש מיוּחד, המבהיק בּנפשוֹ של אדם כּשהוּא רוֹאה את עצמוֹ והנה הוּא נעשה פּעם אחת מרוֹמם ונישׂא מעל זוּלתוֹ, בּעוּד שלפני רגע היה אוֹתוֹ הזוּלת שָׁקוּל כּנגדו אוֹ גם מרוֹמם ונישׂא עליו. הגיחוּך הוּא איפוֹא בּיטוּי לרגש ההתנשאוּת של האני על הזוּלת וּמגוּחך הוּא הזוֹלת שקוֹמתוֹ נכפּפה פּתאוֹם בּפני האני. “פּרץ-צחוֹק הוּא המשכם של חירוּק-השיניים וציווחת-החדווה של השבט אוֹ ההמוֹן, אשר התגבּר על האוֹיב וניצח אוֹתוֹ… רגש-ההתנשׂאוּת הזה מתגלה גם בּתרוּעת-הצחוֹק, הפּוֹרצת מתוֹך גרוֹנה של האמבּוֹהא, המקפת את האוֹייב המנוּצח ווּרוֹאָה אוֹתוֹ בנַוולוּתו ועצמת ייסוּריו כּשהוּא חוֹגר את כּל כּוֹחוֹ, כּדי לְשַׁבֵּר את נחוּשתיו”…³ שמשוֹן הגיבּוֹר, הנוֹרא על כּל סביביו וּפתאוֹם סר כּוֹחוֹ מעליו והוּא אסוּר בּנחוּשתיים וטוֹחן בּבית-האסוּרים, הוּא – המגוּחך, הוּא המעוֹרר צחוֹק בּלב סרני-פּלשתים, שנעשים מרוֹממים ונישׂאים עליו.

בּרם, אין אנוּ זקוּקים דווקא לתמוּנוֹת מבהילוֹת וּבלתי-מצוּיוֹת כּאלה, כּי תיעדינה על מידת-האמת שיש בּהשקפה זוֹ: היא מבהירה לנוּ גם מתוֹך הוֹפעוֹת מצוּיוֹת, שאנוּ דשים בּהן כּל שעה. חברי, המטייל עמי, מָעַד וּמשתטח מלוֹא-קוֹמתוֹ על הקרקע. עלוּב זה אפשר שנשבּרה לוֹ יד אוֹ רגל, אפשר שנתפּקקוּ חוּליוֹתיו, ואני – צחוֹק מחלחל לי בגרוֹני וּבכל קְרָבַי. למה? – משוּם שאוֹתוֹ רגע אני רוֹאה את עצמי מרוֹמם ונישׂא על חברי, שעוֹד לפני רגע היה שווה אלי… כּל מקוֹם שיש כּנוּפיא של צעירים וצעירוֹת שם תרוּעת-צחוֹק. בּחוּר וּבתוּלה, המסוּבבים זה את זוֹ וזוֹ את זה – בּת-צחוֹק פּוֹרחת להם רגע רגע על שׂפתוֹתיהם. מה טעם – כּל רגע ורגע יש כּאן כּיבּוּש, כּלוֹמר התרוֹממוּת והתנשׂאוֹת של האיש לגבּי האשה ושל האשה לגבּי האיש. ואמנם בּוֹאוּ והסתכּלו בּצעיר ההוּא, שכּל עמלוֹ עלה בּתוֹהוּ וכל מחשבוֹת-כּיבּושיו יצאוּ לבטלה, ותראוּ: עננה ולא בּת-צחוּק כּרוּכה לוֹ על פּניו העגוּמים. ואם יש אשר גם הוּא יצהל ויצחק, הרי זה משוּם שאוֹתה שעה אנוּס הוּא לראוֹת את עצמוֹ כּאילוּ מרוֹמם ונישִׂא הוּא גם מעל כּל הכּיבּוּשים האלה. וּכשתעבוֹר שעת-אוֹנס זוֹ והוּא ייסתר בּפינתוֹ הבּוּדדה ויתייחד עם עלבּוֹנוֹ – יכבוּשֹ את פּניו בּכר-מיטתוֹ ולא עוֹד צחוֹק וצהלה, כּי-אם מרי ואנקה יחלחלוּ לוֹ בּכל קני-נפשוֹ…

ההשקפה השנייה אוֹמרת, שאוֹתה התסיסה הפּנימית שלנוּ, המתגלית בֹדמוֹת צחוֹק, היא בּיטוּיה של הכּרת ניגוּד וסתירה, המבריקה לנוּ פּתאוֹם בּנפשנוֹ. הגיחוּך הוּא איפוֹא בּיטוּי להכּרת ה“הן” וה“לאו” כּאחת וּמגוּחך הוּא – כּל דבר, שבּ“הן” שבּוֹ יש גם ממידת ה“לאו” וּב“לאו” – גם ממידת ה“הן”. “הקוֹף מגוּחך, משוּם שהוּא נדמה לנו כּאדם, אם כּי איננוּ אדם; וּמגוּחך הוּא בּיוֹתר כּשהוּא לבוּש בּגדי-אדם, משוּם שאוֹתה שעה נבלטת גם הסתירה בּיוֹתר”⁴. מגוּחך האליל – אלוֹהים לא אלוֹהים" “פה להם ולא ידבּרוּ, עיניים להם ולא יראוּ”. מגוּחך הילד, החוֹבש את כּוֹבע אביו לראשוֹ, מגוּחכה הילדה, המרכּיבה את משקפי-זקנתה על אפּה, מגוּחכה הצפרדע, המתנפּחת בּכל כּוֹחה ואוֹמרת להיוֹת גדוֹלה וּבעלת-בּשׂר כּשוֹר, מגוּחך כּל צבוּע וכל מתחפּשׂ וכל מי שאינוֹ מה שהוּא…

וּמרוּבּים המוֹדים בּהשקפה השנייה מן המוֹדים בּהשקפה הראשוֹנה… וּאוּלם החוֹקרים שבּימינוּ נוֹטים לחשוֹב, שכּשם שההשקפה הראשוֹנה אין סיפּק בּה לבאר כּל ענייני המגוּחך כּך גם השנייה אינה מספּיקה לכך, וּלפיכך יש צוֹרך לְקַיֵם את שתיהן גם יחד, אלא שיש להבדיל בּיניהן הבדל זה: ההשקפה הראשוֹנה מדבּרת על הַגילוּי הראשוֹני האינסטינקטיבי, והשנייה מדבּרת על אוֹתוֹ גילוּי עצמוֹ, שכּבר עבר בּמשך הרבּה תקוּפוֹת וזמנים דרך כּמה וכמה גילגוּלים שניים, שלישיים, ועלה למדרגת הכּרה אִינטֶלֶקטוּאַלית, אף-על-פי שעדיין לא ניטשטשוּ בּה טישטוּש גמוּר גם הסימנים הקוֹדמים הראשוֹניים⁵.

זקוּקים אנו איפוֹא להסתכּל בּמהלכם ועיקוּליהם של הגילגוּלים האלה.

“אין מגוּחך בּמה שמחוּץ לגבוּלוֹ של האנוֹשי. הַפֵּיזַאז' אפשר לוּ שיהיה יפה, מקסים, מפוּאר, לא-נאה אוֹ מאוּס, אבל אי-אפשר לוֹ שיהיה מגוּחך. החי יש אשר לפעמים יעוֹרר צחוּק בּקרבּנוּ אבל רק משוּם שאוֹתה שעה אנוּ תוֹפסים בּוֹ מצב וַעֲוויה, המיוּחדים לאדם… קצת מן הפילוֹסוֹפים הגדירוּ את האדם בּתוֹר חי, המסוּגל לצחוֹק. רשאים היו להגדירוֹ גם בּתוֹר חי, המסוּגל לעוֹרר צחוֹק”. – מסוּפּקני, אם כּל דברי בּרגסוֹן אלה⁶ צדקוּ יחדיו. בּאמת, עדיין לא הוּכרע כּלל וכלל, אם רק האדם בּלבד מסוּגל לצחוֹק. דאַרווין כּבר מצא גילוּיי-גיחוּך אצל הקוֹף⁷, ובוועידה של חוֹקרי-הטבע, שהיתה בּקלן בּשנת 1908, דיגם אחד מהם, בֹראַנְדֶס, הרבּה פוֹטוֹגראפיוֹת, שמתוֹכן אפשר היה לראוֹת גילוּיי-גיחוּך מְפוֹרָשִׁים המתגלים בּפניו של השימפּאַנְזֶה בּשעת הנאה וקוֹרת רוֹח⁸. יש מוֹצאים גילוּיי-גיחוּך גם אצל הכּלב. ומי יוֹדע אם לא גם בּצהילת הסוּס יש מיסוֹדוֹ של הצחוֹק? ואמנם הלשוֹן רגילה להמשיל את הצחוֹק בּקוֹל רם ל“סוּס צוֹהל”⁹. ואם כּך הוּא הדבר, שמא יש לוֹ גם לחי מֵעֵין רגש המגוּחך האינסטינקטיבי? הן אי-אפשר לנו לראוֹת את מלכוּת-החיים כּאילוּ קרעים קרעים ניתנה. אדרבּה, אנוּ מוּכרחים לראוֹת את כּוּלה בּדמוּת שלשלת אחת ארוּכּה, שמכּל חוּליה וחוּליה שבּה מוּתנָה גם אוֹתה שלמטה ממנה וגם זוֹ שלמעלה ממנה. זאת אוֹמרת: כּשם שגילוּיים גוּפניים ידוּעים משמשים בּאדם – בּחוּליה העליוֹנה של השלשלת – סימנים למצבים נפשיים ידוּעים, כּך הם משמשים גם בּחי סימנים לאוֹתם המצבים הנפשיים עצמם אוֹ, לכל-הפּחוֹת, להתחלוֹת ראשוֹניוֹת של אוֹתם המצבים הנפשיים. אם אנו רוֹאים את הכּלב מרטט ונוֹהם מתוֹך שינה, הרי זה סימן, שיש בּוֹ בּאוֹתה שעה מאוֹתוֹ המצב הנפשי, שאנו קוֹראים לו “חלוֹם”, אף-על-פּי שאין אנוּ יוֹדעים ואין אנוּ יכוֹלים לדעת, עד כּמה מגיעה מידת הבּהירוּת של חלוֹמוֹתיו. כּיוֹצא בּזה: הוֹאיל ואנוּ רוֹאים גילוּיי-גיחוּך אצל החי, שוּב אין אנוּ רשאים להחליט, שאין הוּא מסוּגל לאוֹתוֹ המצב הנפשי, שאנוּ קוֹראים לוֹ “רגש המגוּחך”. – זוֹ ועוֹד אחרת. אי-אפשר לאמוֹר בּוודאוּת גמוּרה, שהחי מעוֹרר צחוֹק בּקרבּנו רק משוּם “שאנו תוֹפסים בּוֹ מצב ועוויה, המיוּחדים לאדם”. שמא יש כּאן השפּעה של גוֹמלים? אין אנוּ יוֹדעים, אם מגוּחך התרנגוּל, הכּרוּך אחרי התרנגוֹלת, רק משוּם שהוּא דוּמה לגבר, הכּרוּך אחרי הנשים, ולא להיפך, כּשם שאין אנו יוֹדעים, אם מגוּחכה העז, שסילסוּלי “מה” ניתזים מגרוֹנה, רק משוּם שהיא דוֹמָה לחזן, שכּוֹח גרוֹנוֹ נפסד, ולא להיפך. בּכל אוֹפן, הלשוֹן רגילה להמשיל את החי לאדם כּשם שהיא רגילה להמשיל את האדם לחי.

ואף-על-פּי-כן, רעיוֹנוּ העיקרי של בּרגסוֹן – שבּיסוּד שיטת-הצחוֹק שלוֹ מוּנחת ההשקפה השנייה מן המבוֹארֹות לעיל – בּמקוֹמוֹ עוֹמד. אף אם נניח, שרגש המגוּחך הראשוֹני, הבּא מתוך ההרגשה האינסטינקטיבית של התנשׂאוּת האני ויתרוֹנוֹ על הזוּלת, יש לוֹ גם לחי, הנה הכּרת המגוּחך השניית, הבּאה מתוֹך התפיסה האינטלקטוֹאלית של הניגוּד והסתירה, מיוּחדת רק לאדם בּלבד, שהרי זהוּ בּכלל היתרוֹן, אשר ניתן לאדם על החי – להעלוֹת את הרגשוֹת האינסטינקטיביים למדרגת הכּרוּת אינטלקטוּאליות. כּל הבּריאה כּוּלה מלאה צלילים וקוֹלוֹת. מתרשמת מהם גם נפשוֹ של החי. כּפי הנראה, יש קוֹלוֹת צלילים, המשפּיעים אפילוּ על בֹרייה קטנה כּנמלה. אבל לגבּי החי אין רָשְׁמֵי הצלילים והקוֹלוֹת יוֹצאים מתחוּמה של התפיסה האינסטינקטיבית העמוּמה. ואוּלם האדם העלה את התפיסוֹת האינסטינקטיביוֹת הללוּ למדרגת הכּרה אינטלקטוּאלית – למדרגת מוּסיקה. מלכוּת-החיים ספוּגה כּוּלה רטט קוֹדח של תאווה אינסטינקטיבית. בּא האדם והעלה רטט קוֹדח זה למדרגת הכּרה אינטלקטוּאלית – למדרגת אהבה. וכך אירע לוֹ גם לרגש המגוּחך האינסטינקטיבי, כּי נתעלה בּנפשוֹ של האדם והיה להכּרה אינטלקטוּאלית רבּת הגוונים והצוּרוֹת, כּמוֹ שנראה עוֹד. – הנה כּך הוּא הדבר מצד הסגוּלה לצחוֹק. וּמצד הסגוּלה לעוֹרר צחוֹק, אמנם אפשר, שלאו דווקא האנוֹשי בּלבד מסוּגל להיוֹת מגוֹחך: החיים כּוּלם מסוּגלים לכך, וּבכל-זאת תלה ותוֹלה האדם את המגוּחך רק בּעצמו. מה טעם? – משוּם שכּל רגע ורגע הוּא תוֹפס את הניגוּדים והסתירוֹת, שהוּא גוּפוֹ מלא אוֹתם, את העליוֹת והירידוֹת שלוֹ, את ה“הן” שלוֹ, ש“לאו” נעוּץ בּוֹ, ואת ה“לאו” שלוֹ, ש“הן” נבעה מתוֹכוֹ, – משוּם שעל כּל פּסיעה וּפסיעה הוּא מכּיר את יכלתוֹ להיוֹת יוֹתר ממה שהוּא, אבל גם פּחוֹת ממה שהוּא, את סגוּלתוֹ להרגיע שחקים אבל גם להיכּשל וּלהטיח בּקרקע.

בּרית כּרוּתה לאדם, של ידע קצב וּגבוּל, מעצוֹר וחסימה. רוּחוֹ צְמֵאָה תמיד רוֹם ועילוּי, קלת וחירוּת. אוֹ, אם בּלשוֹנה של המיתפיסיקה נדבּר, נאמר: רוּחוֹ של האדם צמאה תמיד להיוֹת “סיבּה” ולא “מסוֹבב”. הצמאוֹן הזה גדוֹל כּל-כּך, עד אשר יש שיראה האדם את העוֹלם כּוּלוֹ נתוּן בּליבּוֹ בּלבד מבּלי לראוֹת “את המעשה, אשר עשה האלוֹהים מראש ועד סוֹף”: הוּא גוּפוֹ אלוֹהים. לפנים, בּימי-קדם, ראה הגיבּוֹר את עצמוֹ כּאלוֹהים. אחר-כּך נתן המלך את ליבּוֹ כּאלוֹהים. עברוּ דוֹרוֹת ויהי הצדיק לאלוֹהים. עברוּ עוֹד דוֹרוֹת וַיידַמֶה הָאֳמָן לאלוֹהים. וזה כּל האדם, כּי על-כּן צמא תצמא רוּחוֹ כּל הימים להיוֹת ראשית ולא אחרית, סיבּה ולא מסוֹבב. אבל הצמאוֹן הגדוֹל הזה לא יירווה עד העוֹלם. הרוֹח נתוֹנה בֹתוֹך צבתוֹ של גוּף, והוּא, הגוּף, עפר מן האדם הוּא וּלפיכך גם כּבד-התנוּעה, שקוּי-קפּאוֹן, עייף וכוֹשל הוּא תמיד. מיכני הוּא כּוּלוֹ מתחילתוֹ ועוד סוֹפוֹ. זאת אוֹמרת: מסוֹבב הוּא תמיד ולא סיבּה. ואת מיכניוּתוֹ הוּא שוֹפך גם על הרוּח, התלוּיה בּוֹ, ואף היא נעשית מיכנית כמוֹתוֹ. וּמכּאן – המגוּחך. מגוּחכה כּניעתה של הרוח בּת-החוֹרין העוֹלה למעלה, בּפני שיעבּוּדוֹ של הגוּף, היוֹרד למטה; מגוּחכים החיים כּוּלם כּל שעה שֶנִבְעֶה ומתגלה טבעם המיכני: גימגוּמם, קפאוֹנם וכשלוֹנם. וכל מה שהסתירה והניגוּד הללוּ נבלטים בּיותר, בּה בּמידה נבהרת יוֹתר תפיסת המגוֹחך וּבה בֹמידה יצהל יוֹתר הצחוֹק, שבּוֹ אנוּ מגיבים¹⁰ על המגוּחך.

חברי, הַמְטַיֵל עמי, מָעַד ונשתטח מלוֹא-קוֹמתוֹ על הקרקע – צחוֹק מחלחל לי בּגרוֹני ובכל קְרָבַי. ודאי שיש כּאן שיוּר מֵרֶגֶש המגוּחך הראשוֹני: אוֹתוֹ רגע אני רוֹאה את עצמי מרוֹמם ונישׂא מעל חברי. אבל חוֹץ מזה יש כֹאן גם הכֹרת המגוּחך השניית: אוֹתוֹ רגע אני תוֹפס פּתאוֹם את קפאוֹן-יכלתוֹ, את מיכניוּתוֹ של האדם. לכאוֹרה הכּוֹל ניתן לוֹ, כּדי שכּל ימיו תהיה קוֹמתוֹ זקוּפה, עמידתוֹ ישרה וכשלוֹן לא יֵדַע, והנה – שוֹפּכוּ אשוּריו, נכפּפה קוֹמתוֹ וכוּלוֹ כּשלוֹן. – ליצני הקרקסאוֹת, המבקשים להצחיק את העם, מרבּים להיכּשל וליפּוֹל; הקינוֹמוֹטוֹגרף, בּשעה שהוּא מבקש לבדח את הבּריות, הוא מַרְדִיף שוּרה שלימה של אנשים זה אחרי זה, האחד מכשיל ומפּיל את השני, השני את השלישי, עד שלסוֹף הם נעשים כּוּלם יחד פּקעת אחת של ראשים, ידיים ורגליים, עוּלים ויוּרדים: כּל מקוֹם שיש כּשלוֹן לאדם, כּל שעה שמתגלית מיכניוּתו יש הכּרת המגוּחך, והצחוֹק הריהוּ שִׁילוּמַת ההכּרה הזאת. – חיוּכנוּ – עיתים מסוּתר, עיתים מגוּלה – מלווה את דילדוּלוֹ של הזקן, את דבּרנוּתוֹ של כּבד-הפּה, את פּירפּוּריו של החוֹלה בּ“מחלה הוויטית”, את עוויוֹתיו וּתנוּעוֹת-ידיו של הָאִילֵם, את קפאוֹן-פּניו של החרש, את פּיזוּר-מחשבתוֹ של המטוֹרף: מתוֹך כּוּלם נתפּסת לנוּ מיכניוּתוֹ של האדם. – “לפני שנים מרוּבּוֹת”, – מספּר הפּרוֹפיסוֹר ליניצֶ’נקוֹ, – “שמענוּ אני וְלֶב ניקוֹלייביץ' טוֹלסטוֹי ועוֹד אחדים עמנוּ את הפוֹנוֹגראף, שנוֹדע אז בעוֹלם. האילוּזיה היתה שלימה כּל-כּך, עד שטוֹלסטוֹי ועוֹד אחדים מחבוּרתנו – אף אם ייפּלא הדבר – צהלת צחוֹק תקפה אוֹתם”. בּאמת אין בּזה שוּם דבר-פּלא כּלל. אדם, ששמע ראשוֹנה את הפוֹנוֹגראף, אי-אפשר היה לוֹ, שלא יתפּוֹס את כּל מיכניוּתה וקפאוֹן-טבעה של הלשוֹן, שניתנה להיסגר ולהיגנז בּארגז בּטל וּמבוֹטל זה, שמידתוֹ זרת על זרת…

למעלה, בּפרק ראשוֹן, ראינוּ, כּי מדרש האוֹתיוֹת, ההברוּת והמילים מצד אחד ומדרש המחשבוֹת מצד שני הם היסוֹדוֹת הטכניים של הבּדיחה. אין, זאת, כּי-אם יש גם בּמדרשוֹת הללוּ תפיסת-המגוּחך. תפיסה זוֹ מהיכן היא בּאה?

יצירוֹת רוּחוֹ של האדם – מחשבוֹתיו, רגשוֹתיו וּרצוֹנוֹתיו – אין מספּר להן, לצוּרוֹתיהן וּלגוֹניהן. אבל כּוּלן חוֹזרוֹת ושבוֹת אל תהוֹם הָאִילְמוּת, אל האַין, אם בּיטוּי אין להן, אם אין האדם משמיע אוֹתן לאזניו. לביטוּי זה, להעלאת כּל יצירוֹת-רוּחנוּ מתהוֹם הָאִילְמוּת, יש לנו רק צינוֹר אחד, יחד ומיוּחד – הלשוֹן. והיא, הלשוֹן, כּמה אטוּמה וקהה היא, מה מעט כּוֹחה וּמה דלה יכלתה לדלוֹת את הנוֹצר בּעמקי-רוּחנוּ! יוֹתר משהיא דוֹלה בשיאוּבה היא דוֹלחת בְּנִיקוּשָׁהּ. מה יכוֹלה הלשוֹן לתפּוֹס? שוֹאל ניצשה וּמשיב כּמתייאש: “הוֹי, רק דברים, אשר לְהִיבּוֹל כּבר יבקשוּ… הוֹי, רק צפּרים, אשר כּכה כּבר עייפוּ, עד כּי השג תשיגם ידנוּ – כּל אשר לעוּף ולחיוּת לא יוּכל עוֹד”… יצירוֹת-רוּחנוּ אינן נשְׁנוֹת לעוֹלם בּצוּרתן וּבצלמן: כּל רגע ורגע הן לוֹבשוֹת צוּרוֹת וּגוונים אחרים מאֵלו שקדמו להם. “הן בּרור כּיוֹם” – כּוֹתב ו. ג’יימס – “שמצבי-הכּרתנוּ אין להם לעוֹלם זֶהות גמוּרה וּמוּחלטה. כּל מחשבה וּמחשבה על איזה עצם אוּניקוּם היא בּאמת לאמיתה ורק דמיוֹן מיני יש לה עם מחשבוֹתינוּ האחרוֹת על אוֹתוֹ עצם”¹¹. ואם יש אשר ייראה לנוּ שהגוּת-רוּחנוּ חוֹזרת ונשנית בּדמוּתה וּבצלמה, הרי זה רק משוּם שאין לה בּיטוי אחר אלא הדיבּוּר, ועלוּב גמגמן זה צוֹלע כּל ימיו אחרי הצוּרה והגוון החדשים, צוּלע ואינוֹ משׂיגם. המחשבה, הרגש והרצוּן קוֹשטים למעלה; נטפּל להם הדיבוּר הכּוֹשל והכּוֹרע וּמכשיל וּמכריע גם אוֹתם. אין ניתן לוֹ לאדם ליצוֹר לכל זיע חדש שלוֹ גם דיבּוּר חדש שלוּ, שהרי אִלמלי ניתן לאיש ואיש מאִתנו כּוֹח-יצירה כּזה, לא היתה יכוֹלה להיוולד לשוֹן המשוּתפת לציבּוּר שלם של בּני-אדם, – וּבעל כּרחוֹ משתמש איש-איש מאתנו בּדיבּור, שהוּא מוֹצא מן המוּכן, בּדיבּוּר שאינוֹ שלוֹ. וּבצר לוֹ לאדם הוּא מחטט וּמנקר בּדיבּוּר הישן, בּזה שאינוֹ שלוֹ, וּמבקש להתקין לוֹ ממנוּ בּיטוּי למחשבתוֹ, לרגשוֹ וּלרצוֹנוֹ שלוֹ… מכּאן השמוֹת הנרדפים שבּכל לשוֹן וּמכּאן, להיפך, גם השתעבּדוּתה של מלה אחת לכמה וכמה משמעוֹיוֹת שוֹנוֹת; מכּאן ההברוֹת השוֹנוֹת זוֹ מזוֹ בּהוֹראתן ודוֹמוֹת זוֹ לזוֹ בּצילצוּלן וּמכּאן – יסלח נא אלוֹהי-השירה ל“מינוּת” זוֹ – גם הוֹד-מלכוּתוֹ החרוּז בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. יסוֹד אחד לכוּלם: גימגוּם מיכניוּתה של הלשוֹן וקפאוֹן-יכלתה מִתֵּת לנוּ את אשר אנוּ מבקשים מאִתה – בּיטוּי לזעזוּעי-נפשנוּ, להגוּת-רוּחנוּ. אם אנוּ מבקשים למצוֹא דבר, שניגוּדוֹ בּתוֹכוֹ, שה“הן” וה“לאו” שבּוֹ כּרוּכים תמיד יחד, הרי הלשוֹן היא. בּדקוּ בּעצמכם ותראו: הבּיטוּי, היוּצא מפּיכם, הגוּת-רוּחכם ולא-הגוּת-רוּחכם הוּא כּאחד…

וּמה פּלא יש בּדבר, אם התפיסה הראשוֹנה, המבריקה בּקרבּנוֹ מתוֹך כּל כּשלוֹנוֹתיה וגימגוּמיה אלה של הלשוֹן, היא תפיסת המגוּחך? אפילו הילד תוֹפס – כֹמוּבן, על-פּי דרכּוֹ – את גימוּגומה וקפאוֹן-יכלתה של הלשוֹן והרי הוּא מצרף הברוֹת וּמילים, הדוֹמוֹת זוֹ לזוֹ בּצילצוּלן, אף-על-פּי שאינן דוֹמוֹת זוֹ לזוֹ בֹהוֹראתן, אוֹ שלפי הבנתנוּ אנוּ אין להן שוּם הוֹראה כּלל (הילד עצמוֹ מייחד להן הוֹראה ידוּעה), – וּצחוֹק מלא פּיו. אבל מִתְּפיסה יסוֹדית זוֹ ואילך מַתְחִילה דרך ארוּכּה וַעֲנֵפָה של גילגוּלים וגילגוּלי-גילגוּלים. ומגילגוּל לגילגוּל מביאה הדרך הזאת לידי חיבּת הלשוֹ וההסתכּלוּת בּה, לידי שיכלוּל הלשוֹן והתעמקוּת אפשרוּיוֹתיה, – לידי אמנוּת-הלשוֹן, שעליה כּבר דיבּרתי לעיל, בּפרק ראשוֹן.

ואוּלם אם אמרנוּ, שגמגמנית וכוֹשלנית היא הלשוֹן לגבּי יצירוֹת-רוּחוֹ של האדם, הלא נוֹדה, שגם אֵלוּ האחרוֹנוֹת כּשהן לעצמן מידה זוֹ יש בּהן, כּי על-כּן גם הן משוּעבּדוֹת ל“חוֹק-הקפּאוֹן”, שכּוֹחוֹ מלא עוֹלם. חוֹק-הקפּאוֹן, יסוֹדה של המיכניקה, מהוּ? “מצבה של כּל נקוּדה (מצב המנוּחה אוֹ מצב התנוּעה הישרה מתוֹך מהירוּת ידוּעה) עלוּל להשתנוֹת רק בּכוֹחה של נקוּדה אחרת, הפּוֹגעת בּה”, זאת אוֹמרת: כּל תנוּעה, עד שהיא משמשת סיבּה מוּכרחה היא להיוֹת מסוּבּבת תחילה. וּכלוּם לא כּך הן גם תנוּעוֹת-רוּחוֹ של האדם? כּלום אין אנוּ יוֹדעים, שהנפש הנתוּנה בּתוֹך צבתוֹ של הגוּף – יהיה מה שיהיה היחס הפּנימי שבּיניהם ואשר את סתריו לא נדע עד עוֹלם – נשתעבּדה גם היא לחוֹק היסוֹדי הזה של המיכניקה? שמא לא ממינוֹ הוּא אוֹתוֹ החוֹק הפּסיכוֹלוֹגי הידוּע, שאנוּ קוֹראים לוֹ זיווּג הציוּרים בּכוֹח הַמֶצְרָנוּת, הדמיוֹן וההיפך?" – הנה, למשל, “נקוּדת” נפשוֹ של המשוֹרר בּשעה זוֹ יש לה מצב ידוּע – “תנוּעה” ישרה אל אשר לפניה, לענייני ההוֹוה, שהיא מוּבלעת כּוּלה בּתוֹכם. בּשעה זוֹ אין לוֹ למשוֹרר דבר לא למה שהיה ולא למה שיהיה. וּפתאוֹם אֵי-מזה בּאה וּפוֹגעת בוֹ “נקוּדה” אחרת – יש רישרוּש-אילן, היבהוּב-אוֹת, ריפרוּף-צל, שכּמוֹתם הצניעה לוֹ ילדוּתוֹ בּליבּוֹ לפני ימים מרוּבּים –

"וּבְבֹא הָרֶגַע הנֶאְדָּר וְהָיָה כְּנִיד עַפְעַף-הַנֵּצַח

"בַּהֲצִיצוֹ עָלַי פִּתְאֹם בְּעַד צֹהַר נִקְרַע בַּמָּרוֹם….

"וּמַרְאוֹת יַלְדוּתִי כֻּלָּם עַל צְבָא חֲלִיפותָם יַחַד

"עִם כָּל יְקוּמָם סָבִיב יִנְהֲרו דוּמָּם דֶּרֶך נַפְשִי…

"הָרְחוֹקוֹת תִּקרַבְנָה פִּתְאֹם, יָקִיצו קוֹלוֹת נִרְדָּמוּ,

"וּגְונִָים וְרֵיחוֹת נִשְׁכָּחִים יָקוּמו שֵׁנִית לִתְחִיָּה.

(בּיאליק, “אחד-אחד וּבאין רוֹאה”)

והוּא הדין זיווּג בּכוֹח הדמיוֹן (“תכלת דוֹמה לים וים דוֹמה לרקיע ורקיע דוֹמה לכיסא-הכּבוֹד”) וגם זיווּג בּכוֹח ההיפך (עי', לדוּגמא, החלוֹמוֹת, שפּתר בּר-הדיא לאבּיי ורבא; בּרכוֹת נ"ו.): בּכוֹלם יש דחיפה ידוּעה, פּגיעה ידוּעה בּ“נקוּדת” הנפש, וּבכוֹח הפּגיעה המיכנית הזאת מקבּל הָאַפּאַראַט היצירתי שלנוּ תנוּעה, והרי הוּא תוֹלה בּדרך הילוּכוֹ שוּרה שלימה של ציוּרים וּמוּשׂגים בּחוּט אחד, אף-על-פּי שלכאוֹרה מוּבדלים וּמוּפרשים הם זה מזה. וזהוּ עיקר המכוּון בּמה שהוֹרוּ גדוֹלי הפּסיכוֹלוֹגיה, שזרם התצוּרוֹת והמחשבוֹת שלנוּ משתנה מתוֹך תנאים מיכניים¹². אבל אם כּך, הלא זקוּקים אנוּ להוֹדוֹת, שזוֹהי גם הדרך ה“פּילפּוּלית” של הבּדיחה, שבּכוֹח דחיפה ידוּעה היא קוֹשרת “נימא בּנימא, משיחה בּמשיחה” ו“תוֹלה הררים בּשׂערה”, אף-על-פּי שבּמת קישוּר ואיחוּי אין להם. ואם אמנם הבדל יש כּאן, הרי זה הוּא: הזיווּג הרגיל של המחשבוֹת והתצוּרוֹת גוֹשר בּאמת גשרים בּין תצוּרה לתצוּרה, בּין מחשבה למחשבה, והנה הם נתפּסים כּוּלם יחד בּחינת “מִקְשָׁה אחת”, ואילוּ זיווּג “הפּילפּוּלי” של הבּדיחה נתפּסים גם ה“חללים”, רגעי “הלא-כלוּם” שבּהם, כּמוֹ שראינוּ למעלה, כּלֹומר נתפּסוֹת מיכניוּתה וכשלנוּתה של הרוּח היוֹצרת. וּמכּאן – המגוּחך…

 

2    🔗

הנה כּן, יש לנוּ ידיעה כּל-שהיא – בּכל אוֹפן לא יוֹתר מידיעה כּל-שהיא – בּדבר עניינוֹ של המגוּחך: ראשיתוֹ – תפיסת כּשלנוּתוֹ של הזוּלת לגבּי האני וגילגוּלוֹ – תפיסת כּשלנוּתוֹ של טבע האדם והחיים בּכלל. והרי תמיהה עוֹלה לנוּ בּליבּנוֹ: תינה בּתפיסה הראשוֹנית, שיש בּה רגש ההתנשׂאוּת של האני, דִין הוּא שתהיה הנאת-הצחוֹק תגוּבתה, אבל התפיסה השניית – תפיסת כּשלנוּתוֹ וקפאוֹן-עצמוּתו של טבע האדם והחיים כּוּלם – מה זכוּת יש לה לזוֹ, שהנאת-הצחוֹק תהיה תגוּבתה? “מזמוֹר לדוד – קינה לדוד מיבּעי ליה?” יתכן על-כּן: הן אנוּ יוֹדעים, כי בּאמת לא רק למראה כּשלוֹנם ומפּלתם של אחרים יצחק האדם, אלא לפעמים יצחק גם לכשלוֹנוֹ וּמפּלתו שלוֹ¹³. האוּמנם הנאה יש לוֹ גם מהם?

אמנם כּן, הנאה יש לוֹ לאדם מכּל כּשלוֹן שבּעוֹלם ואפילו מכּשלוֹנוֹ שלוֹ.

שתיים הן הנשמוֹת, המתרוֹצצוֹת תמיד בּלב כּל אדם. האחת דרך ישרה לפניה – לְגַלוֹת וּלְמַמֵש את כּל מחשבוֹתיה, רגשוֹתיה ומאווייה. מה לי וּלכל מה שֶׁקָדַם לי ולכל מה שיבוֹא אחרָי? הבל-הבלים הם כּל רגעי-ההוויה שמבּראשית ועד אחרית, אשר לי לעצמי, להווייתי שלי, אין חלק ונחלה בּהם. חשוּבים וממשיים הם רק הרגעים שמראשית ההוויה שלי ועד אחריתה. כּל אשר מחוּץ להם בּטל וּמבוּטל למפרע, כּי לא אני הוּא. תאמרוּ: מה ערך יש להם לרגעי ההוויה שלי המעטים כּל-כּך, מה הגיוֹן יש לה להוויה שלי, שעם ראשיתה ניתנה גם אחריתה? חדלוּ לכם מן השאלוֹת האלה. ערך והגיוֹן שמחוּצה לי למה הם? אני הוּא הערך, אני הוא ההגיוֹן.

והנשמה השנייה – מכּיסא-הכּבוֹד של ההגיוֹן חוּצבה. והוּא, ההגיוֹן הקנוֹא ונוֹקם, רַחֵם לא יֵדַע. כּל רגע ורגע, על כּל פּסיעה וּפסיעה הוא כּוֹבל את המחשבה, את הרגש, את המאוויים, – את הכּוֹל הוּא כּוֹבל. כּל עיקרוֹ אין הוא בּא אלא כּדי לעצוֹר ולחסוֹם. כּל גַדלוּתוֹ – שאין הוּא מְזָרֵז אלא, אדרבּה, שהוּא מעכּב גילוּיי האני וּמימוּשָׁם. “יתוּש קדמך” – ואני מוּכרח לבטל אוֹ, לכל-הפּחוֹת, להתאים את מחשבוֹתי, רגשוֹתי ומאוויי לאֵלו של רבבי-הרבבוֹת “יתוּשים” שהיוּ לפני, ההוֹוים עמדי יחד ואשר יהיו אחרָי. כּוּלנוּ מוּכרחים לכך, משוּם שהפּסיכיקה שלנוּ ספוּגה כּל ציווּיי התבוּנה והאמוּנה והמוּסר, כּל המנהגים והנימוּסים, כּל הצרכים והאפשרוּיוֹת, הכּלוּלים בּמוּשׂג “תרבּוּת”, ואשר כּוֹלם יחדיו מצטרפים להיוֹת הגיוֹן אחד – הגיוֹן האנוֹשוּת, הגיוֹן החיים התרבּוּתיים.

שתי הנשמוֹת, המתרוֹצצוֹת תמיד בּליבּוֹ של אדם, הן איפוֹא: האחת – כּוּלה שלוֹ והשנייה – משל האנוֹשוּת הכּללית. קדמוּנינוּ, שקראוּ לראשוֹנה “יצר-הרע” ולשנייה “יצר-טוֹב”, ידעוּ גם הם, שהראשוֹן בּא לוֹ לאדם “משעת יציאה” לאוויר-העוֹלם, מה שאין כּן השני: הוא בּא אל האדם משעת קבּלת עוּלה של החברה האנוֹשית (“שלוֹש-עשרה שנה גדוֹל יצר-הרע מיצר-טוֹב”). זאת אוֹמרת: “הטוֹב” מִשֶׁל הכּלל כּוּלוֹ הוּא, ואילוּ “הרע” הוּא של כּל אדם ואדם, המבקש לחיוֹת את חייו רק מתוֹך עצמוֹ בּלבד. ויפה אמרוּ: כּל-זמן, שאדם הוֹלך לעשוֹת רצוֹן יצרוֹ שלוֹ, “כּל איבריו נשמעים לוֹ”, וכיוון שהוּא מתבּקש לעשוֹת רצוֹן יצרוֹ שאינוֹ שלוֹ, אלא של הכּלל כּוּלוֹ, “התחילוּ אבריו מִתְעַנים”¹⁴, שהרי ה“יצר-טוֹב” הוא סכוּם כּל המעצוֹרים והחסימוֹת, החוֹצצים בּין מאוויי טבעוֹ של האדם וּבין מעשיו. אֲמִיתוֹ של האדם בסרחוֹנוֹ ולא בצדקתוֹ. ואף-על-פּי-כן אנוּ מוּכרחים לְהִישָׁמֵעַ כֹּל שעה דווקא ל“יצר-טוֹב” ולא ל“יצר-הרע”, כּלוֹמר אנו מוּכרחים לְהִינָזֵר כּל שעה מֵאֲמִיתֵּנוּ ולהתכּחש לה: אִלמלי היינו נשמעים לַאֲמִיתֵּנוּ, ליצרנוּ שלנוּ, היו רק בּני-אדם מצוּיים בּעוֹלם, אבל לא אנוֹשוּת. ה“יצר-טוֹב”, ה“תרבּוּת”, אוֹ מוּטב שנקרא לדברים בּשמם הַמְפֹרָש: השיעבּוּדים והעוּלים, המעצוֹרים והחסימוֹת, המה שמצטרפים להיוֹת מָנוֹף, המעביר את כּל איש ואיש מאתנוּ ממסלוּלוֹ של סתם בּן-אדם למסלוּלה של אנוֹשוּת. ואי-אפשר גם לצייר, מה רבּה האנרגיה הרוּחנית, שאנוּ משקיעים בּכל ציווּיי התבוּנה, האמוּנה והמוּסר, בּכל חוּקי-החיים, אשר אנוּ משתעבּדים להם ומקבּלים את מרוּתם עלינוּ. די לנוּ לזכּוֹר את צאתנוּ מגיל-הילדוּת, אוֹתוֹ הפּרק, שכּוּלוֹ בָּרִי – כְּשֶׁהַכּוֹל מוּתר וראוּי וחֵירות גמוּרה נתוּנה לכל אֶמוֹצִיוֹת-רוּחנוּ – ואת כּניסתנוּ לגיל-השחרוּת, אוֹתוֹ הפּרק של ראשית הַשֶׁמָא – כּששאלוֹת טרדניוֹת מתחילוֹת להתדפּק על פּתחי-ליבּנוּ: מוּתר אוֹ אסוּר, ראוּי אוֹ לא-ראוּי, מוּשׂכּל אוֹ לא-מוּשׂכּל, – די לנוּ להיזכר בּדרכּנוּ הקשה והמסוּכּנה הזאת, כּדי להבין בּכמה אנרגיה רוּחנית עוֹלה לנוּ הבּרית, אשר אנוּ כּוֹרתים עם ה“יצר-טוֹב”… ואין כּל פּלא, שבּכל דוֹר ודוֹר נמצאים מוֹרדים, המבקשים לפרוֹק את כּל העוּלים וּלבטל את כּל השיעבּוּדים. לא לחינם בּיקש ניצשה להרוֹס את כּל “המקדשים”: נפשוֹ איוותה לראוֹת את החיים פּנוּיים וּמרוּוחים בּפני שליטם, “האדם העליוֹן”, אשר אליו התפּללוּ. לא לחינם התנחם רב יוֹסף ש“מצווֹת בּטילוֹת לעתיד לבוֹא”: נפשוֹ היתה ארוּגה כּוּלה מעצוֹרים וחסימוֹת עד כּי העיד על עצמוֹ, ש“חייו אינם חיים”… ולא רק יחידי-סגוּלה, כּי-אם גם כּל אדם הירהוּרי מרד תוֹססים לוֹ כּל היוֹם – מדעתוֹ ושלא מדעתוֹ – בּעמקי-ליבּוֹ; אף הוּא מבקש כּל שעה לשבּוֹר מעל ידיו ורגליו את נחוּשתיהם של החוּקים והציווּים והאזהרוֹת וּלהֵיעשוֹת שוֹב אדוֹן לעצמוֹ. ואין לוֹ לאדם שעת הנאה וקוֹרת-רוּח כּבשעת קיוּם הירהוּריו אלה וּפריקת עוֹליו, ולוּ גם תהיה השעה הזאת קצרה, לוּ גם תארך רק רגע אחד. הרגע ההוּא רגע יפה ונהדר הוּא של התחדשוּת האני והתנשאוּתוֹ. כּל כּוֹחוֹתינוּ החיוּניים מתנערים בּנוּ פּעם אחת. דוֹמה, כּאילוּ כּוּלם בּהווייתם וּבשלימוּתם הם עוֹמדים, אף טיפּה אחת לא נגרעה מהם, שלנוּ הם כּוּלם ואין לזר חלק ונחלה בּהם. ואם נוֹסיף להשתמש בּמליצתם של הקדמוֹנים נאמר: בּשעת מרד, כּש“היצר-טוֹב דוֹמה למי שחבוּש בּבית-האסוּרים”, הרי אנוּ נמצאים “מוֹלכים על כּל מאתיים וארבּעים האֵיברים שבּנוּ”. וּכלוּם יש, כּלוּם יכוֹלה להיוֹת הנאה וקוֹרת-רוח יפה וּגדוֹלה מבּשעת “מלוּכה” כּזוֹ?

והירהוּרי-המרד, הגנוּזים בּעמקי-ליבּנוּ, הרבּה דרכים להם לְהִיגָלוֹת וּלקבּל צוּרה וּדמוּת. אחת מהן היא תפיסת-כּשלוֹנם וגימגוּמם של טבע האדם והחיים – תפיסת המגוּחך שבּהם. לוּ גם יהי, שאני עצמי הוּא הכּוֹשל – מה בּכך? הן אף אני אינני אלא סימָן ורמז לכל האדם וּלכל החיים, אני והם חטיבה אחת אנחנוּ, מחוֹמר אחד קוֹרצנו וּנשמה אחת תְּחַיֵינוּ. ואם האדם והחיים כּוּלם כּוֹשלנים וגמגמנים הם, אם מקרי המציאוּת הממשית שלהם מהפּכים את הקערה על פּיה וּמכחישים וּמזימים את האידיאה העליוֹנה, הטבוּעה בּהם, אם בּכל רגע ורגע מתגלה, שהם עצמם אינם מה שהם, שהם כּוּלם אינם מספּיקים להיוֹת מה שהם צריכים להיוֹת, – מה זכוּת יש להם, כּי אנוֹכי כּשאני לעצמי אִיכַּף ואשתעבּד להם? אם הם עצמם משוֹללים שלימוּת וחסרים הגיוֹן, מי זה ידין את דיני, שדווקא אני חייב בשלימוּת גמוּרה והגיוֹן מוּחלט? ממה נפשך: אוֹ שבּכלל אין שלימות ואין הגיוֹן, אוֹ שגם בּחוֹסר-השלימוּת גוּפוֹ יש מן השלימוּת וּבחוֹסר-ההגיוֹן עצמוֹ יש מן ההגיוֹן.

כּל צחוֹק, שבּוֹ אנוּ מגיבים על תפיסת-המגוּחך, הנאה הוּא איפוֹא לנוּ משוּם שיש בּוֹ פּריקת-העוּלים והתרת-השיעבּוּדים, משוּם שהוּא הנוֹתן יד לכל הטמוּן וכפוּת בּתוֹך קרקע-נשמתנוּ לבעוֹט בּריבּוֹנוֹ, לשבּר את כּבליו ולזקוֹף את קוֹמתוֹ – לְנַשֵׂא וּלרוֹמם את “האני” שלנוּ על הכּוֹל. וּמה נאמנוּ הדברים, אשר שׂם דוֹסטוֹיאֶבסקי בּפי אחד מגיבּוֹריו: “אם רוֹצים אתם להתבּוֹנן בּאדם וּלהכּיר את נשמתוֹ, אל תתנוּ את דעתכם לדבר, האיך הוּא שוֹתק אוֹ האיך הוּא סח אוֹ האיך הוּא בּוֹכה, אפילוּ לא האיך הוּא מתרגש מתוֹך מחשבוֹת אצילוּת; מוּטב, שתסתכּלוּ בּוֹ האיך הוא צוֹחק”, שהרי בּשעת צחוֹק הוּא חוֹזר לעצם-עצמוּתוֹ וּבטלים המעצוֹרים והחסימוֹת שבּינוֹ לבין יצרוֹ שלוֹ, שכּל הימים הם מבקשים רגע-כּוֹשר למרוֹד וּלְהִיגָלוֹת¹⁵.

אבל המוֹרד אי-אפשר לוּ, שיהיה יחידי בּמרדוֹ, ותמיד הוּא מבקש לוֹ שוּתפים למרידה. ואמנם גם תפיסת-המגוּחך מבקשת לה תמיד שוּתפים, ציבּוּר. הכּוֹל יוֹדעים, כּמה קשה לצחוֹק בּיחידוּת. זוֹ, היחידוּת, יפה לבכי, אבל לא לצחוֹק¹⁶. לצחוֹק כּראוּי, “בּכל לב ונפש”, אפשר רק בּציבּוּר וכל מה שיגדל הציבּוּר בּה בּמידה ירעם ויצהל השׂחוֹק. וּבדקוּ בּעצמכם ותראוּ, אם לא תמוּהים אתם נראים בּעיניכם בּשעה שיתקפכם על-פּי מקרה צחוֹק-של-יחידוּת ואם לא תשוֹטטנה עיניכם לבקש את החסר לכם אוֹתה שעה – אדם להערוֹת אל תוֹכוֹ את הצחוֹק, המחלחל לכם בּקרבּכם. שאלוּ לצללים, התוֹעים בּ“שקי-האבן” של הַקאזֶמאַטים, ויאמרוּ לכם, שיוֹתר משאבדוּ שם הירהוּרים עיליים וּמחשבוֹת רמוֹת אבדוּ שם עוֹלמוֹת שלמים של צחוֹק, – אבדוּ בּטרם נוֹצרוּ, – כּי על-כּן בַּפּינוֹת האילמוֹת ההן אין שוּתפים לצחוֹק. וסימָן מוּבהק יש בּידיהם של הַצאֶרבּאֶרים הזעוּמים, הרוֹבצים על פּתחיהם של “שקי-האבן”: אם צחוֹק נשמע מתוֹך אחד מהם חזקה על הקבוּר בֹתוֹכוֹ, שכּבר נפסלוּ לוֹ חייו עד תוּמם ויצא מדעתוֹ. וּמי יוֹדע, אם לא בּאמת מצוּי צחוֹק-של-יחידוּת אצל השוֹטים והמשוּגעים משוּם שהללוּ כּבר אבדה להם היכוֹלת להתייחד עם נפשם והם רוֹאים את עצמם תמיד מוּקפים ציבּוּר…

ושוּב בּתחוּמה של הבּדיחה אנו עוֹמדים.

הנה שתי דמוּיוֹת דמיוֹניוֹת. בּמציאוּת אי-אפשר שיהיה כּמוֹתן. האחת: אדם, שכּל עוֹלמוֹ – הוּא ויצרוֹ שלוֹ, אין עוֹד מלבדם, כּל מאווייו, הנוֹצרים בּקרבּוֹ, מעצוֹר וחסימה אין להם, בּשעת עצם יצירה הם מתקיימים. השנייה – ההיפך הגמוּר: אדם, ש“ליבּוֹ חלל בּקרבּוֹ”, יצר שלוֹ אין לוֹ, המעצוֹרים והחסימוֹת נעשו לוֹ עצם טבעוֹ וּמהוּתוֹ, המצוֹוה והמקוּבּל הם הם שוֹרש נשמתוֹ¹⁷. שניים אֵלוּ הצחוֹק זר להם, שהרי גם הראשוֹן גם השני אין לפניהם דבר, אשר יצטרכוּ למרוֹד בו ולפרוֹק – ולוּ רק לרגע אחד – את עוּלוֹ ושיעבּוּדוֹ. וּלעוּמתם אנוּ יוֹדעים גם את האיש, הזקוּק בּיוֹתר לצחוֹק: אדם, שיצרוֹ שלוֹ חי בּקרבּוֹ, הוֹמה ותוֹסס בּתוֹך נפשוֹ, אבל כּבלים הוּשׂמוּ עליו וגדרים נגדרוּ בּפניו לבל יּיגָלֶה וְיִיוודַע, אדם, שאין ניתן לוֹ לחיוֹת את חייו מתוֹכוֹ וְלִמְצוֹת את טבע-מהוּתוֹ, אדם שצעקת עצמוּתוֹ וּרצוֹנוֹתיו חנוּקה בּקרבּוֹ, וכל שעה הוּא מוּכרח למרוֹד, לפרוֹק את העוּלים והשיעבּוּדים, לפרוֹץ את המעצוֹרים והחסימוֹת, כי צר לוֹ בּגבוּלם וחיים אין לוֹ עמהם.

טיפּוּס שכּזה הוּא המיוּחד להיוֹת שטוּף בּבּדיחה, כּי אין לך יפה ממנה, כּדי לעשוֹת את המרידה גוּפה מוּתרת.

 

3    🔗

הנה אנוּ אוֹמרים: האדם, שֶׁכְּפוֹל-יְצָרִים הוּא, מבקש תמיד להמריד את יצרוֹ שלוֹ, המתיר לוּ את מאווייו, על יצרוֹ שאינוֹ שלוֹ, האוֹסר עליו את מאווייו. אבל היצר האוֹסר הלא כּוֹחוֹ גדוֹל לאסוֹר לא רק את מִימוּשָׁם של הבּקשוֹת והמאוויים, כּי-אם את עצם היוֹתם. לא די, שמתאווה אני ללכת בּעצת יצרי שלי וּלְמַמֵש את נטיוֹת-טבעי ואיני יכוֹל, משוּם שאוֹתוֹ היצר האחר – הדיין שבּליבּי – אוֹסר, וּבעל-כּרחי אני בּוֹלם את מאוויי וכוֹבשם: גם להִתְאַווֹת אין הוּא נוֹתן לי, עצם דרכּי אל מאוויי גדוּרה וחסוּמה בּפני. ואף-על-פּי-כן המאוויים כּשהם לעצמם ישנם, גם חיים וקיימים, אלא שהם מסתתרים בּפינה נדחה וחשכה, קבוּרים הם מתחת לשטח התוֹדעה, שם הם חיים את חייהם, שם הם בּוֹנים פּלטין לעצמם וּמוֹלכים עליו, ואל השטח העליוֹן, לזה של התוֹדעה, לא יהינוּ לעלוֹת, כּי יראים הם את הדיין זעוּם-העיניים, אשר יארוֹב להם כּל היוֹם.

מה תקנה יש לי איפוֹא, כּי אוּכל למצוֹא את דרכּי אל מאוויי, לייחד את נפשי עליהם וממילא גם לקיימם? – להכשיל את כּוֹחוֹ של הדיין, לְסַמֵא את עיניו, לְיַשְׁנוֹ, – לפרוֹק לשעה את השגחתוֹ מעלי.

והרבּה שליחים יש לכך.

ראשית-כוֹל החלוֹם, שזיגמוּנד פרוֹיד, יוֹצרה של הפּסיכוֹלוֹגיה החדשה, הציץ אל תחת המסך, הפּרוּשׂ עליו. מפּיה של הפּסיכוֹלוֹגיה הישנה, שהעמיד את כּל דבריה על הנסיוֹן האוֹבּייקטיבי, על מאוֹרעוֹת הגוּף בּלבד, היינוּ שוֹמעים תמיד, שכּל המתרקם ונוֹצר בּנפשנוּ מן הגירוּי החיצוֹני הוּא בּא לנוּ. פּירוּש: כּלי-החוּשים, הנפגעים על-ידי גירוּיים חיצוֹניים, – יהיוּ מה שיהיוּ – מוֹסרים אוֹתם דרך העצבּים למוֹח; כּאן נהפּכים הגירוּיים ונעשים הרגשוֹת וּבכוֹחוֹ של המוּשׂכּל מגיע כּל אוֹתוֹ הפּרוֹצס ותוֹלדֹותיו למדרגת נסיוֹן. זהוּ – הכּוֹל. מחוּץ לגירוּיים החיצוֹנים אין כּלוּם. וּבכן, גם החלוֹם, עד כּמה שהוּא מוּתנה מתוֹך גירוּי חיצוֹני – קווי-אוֹר, הבּוֹקעים דרך החלוֹן וּמרפרפים על פּני הישֵׁן, שאוֹן המגיע לאזניו, פּרוֹצס-עיכּוּל שבּתוֹך מעיו וכדוֹמה – הרי הוּא “מוּבן”, והשאר, כּל מה “שאינוֹ מוּבן”, – כּל שפעת הציוּרים והדמוּיוֹת והגוונים השוֹנים והמשוּנים, שהחוֹלם בּרוֹב כּשפיו יוֹצר מתוֹך אוֹתוֹ גירוּי עצמוֹ, כּלוֹמר עיקר הַפֶּלֶא שבּחלוֹם, – שוּם ממש אין בּוֹ “ואינוֹ ולא-כלוּם”. אבל האוּמנם יש בּעוֹלם דבר, שאינוֹ ולא כלוּם? אוֹ שמא אין אנוּ יוֹדעים שלפעמים – וּבייחוּד בּמה שאינוֹ מוּבן לנוּ – דווקא “הלא-כלוּם” הוא הכּוֹל? ואמנם עכשיו, לאחר שבּא פרוֹיד והבדיל בּין הפּסיכוֹלוֹגיה של הנסיוֹן האוֹבּייקטיבי, שבּאמת אינה אלא המשכה של הפּסיכוֹלוֹגיה, שהרי יש לה עסק רק בּמאוֹרעוֹת-הגוּף בּלבד, וּבין הפּסיכוֹלוֹגיה של הנסיוֹן הסוּבּייקטיבי, המבקשת לדעת את מאוֹרעוֹת-הנפש כּשהם לעצמם, – עכשיו אנוּ יוֹדעים כּבר, שלגבּי החלוֹם וַדאי אוֹתוֹ “הלא-כלוּם” הוא הכּוֹל. – מתחת לשטח-התוֹדעה שלנוּ רוֹחשים שיירי מאוויים אסוּרים, שפּלטו לְשָׁם מאימת הדיין שבּליבּנוּ, המבקש לספּוֹתם. שם הם מסתתרים, חיים את חייהם וּמטילים את ארסם, ארס של גוֹלים ונידחים, אבל שם הם מחכּים גם לשעת-גאוּלתם כּי תבוֹא: ייכּשל כּוֹחוֹ של אוֹתוֹ עריץ, יסתמאוּ עיניו, תיפּגם שמירתוֹ; אז יגיחו ממחבוֹאם, יזקפוּ את קוֹמתם והיוּ הם השליטים, ולוּ גם שליטים רק לשעה, לרגע. אחת מן השעוֹת היפוֹת לכך היא שעת-שינה. מכּיוון שהתוֹדעה נעשית רפוּיה מחמת שינה והבחנתה נקהית, מיד מגיעה שעתם של מאוויינוּ הטמירים, שבּהקיץ לא ידענוּ גם את דבר היוֹתם בּתוֹכנוּ, להֵיעלוֹת מפּינוֹת-גלוּתם ולמלוֹך. “על משכּבנוּ בּלילות נבקש את שאהבה נפשנוּ¹⁸. עד שעת שכיבה וחלוֹם אין אנוּ יוֹדעים גם מה אנוּ מבקשים, וּבחלוֹם לא רק נבקש, כּי-אם נמצא את שאהבה נפשנוּ. כּל חלוֹם – מלמד פרוֹיד – סיפּוּק-מאוויים הוּא”. “אין מראין לוּ לאדם אלא מהירהוּרי-ליבּוֹ” – מן ההירהוּרים, הגנוּזים בּסתר-הלב. “וואָס איינער וואָלט גערן געהעט (געהאַט), דאס חלוֹמ’ט זיך איהם אין בּעט”¹⁹. “רֹעֶה את אֶחיו בּצאן” היה יוֹסף בּן-זקוּניו של יעקב, אבל בּסתרי-ליבּוֹ קיננוּ מאווי-גֵאוּת – להיוֹת ראש לאֶחיו – והוּא לא ידע, עד שבּאוּ חלוֹמוֹתיו וגילוּ לֹו לעצמוֹ את אשר איוותה נפשוֹ, אף נתנוּ לוֹ את מאווייו: והנה תְסוּבֶּינָה אלוּמוֹתיכם ותשתחווין לאלוּמתי"²⁰. – עלם רב-רגש וּגְדָל-תוֹם הוא ארקאדי מאקארוֹביץ דוֹלגוֹרוּקי וכראוֹת פּני-אלוֹהים יראה תמיד את קַטֶרינה ניקוֹלייבנה אחמאקוֹבה. – פּתאוֹם יחלוֹם והנה את גוּפה וּבשׂרה תתן לוֹ פּדיון “הכּתב”, אשר בּידוֹ עליה, וּמעתה הוּא יוֹדע אשה זוֹ מה היא לוֹ… ודוֹסטוֹיאֶבסקי יוֹצרוֹ שׂם את הדברים הנפלאים האלה בּפיו: “נשבּע אנוֹכי, כּי עד החלוֹם המנוּול הזה לא היה בּרוּחי דבר, הדוֹמה אפילוּ בּמקצת למחשבת-קלוֹן זאת. אף הירהוּר שלא-מרצוֹן ממין זה לא היה… מהיכן בּא איפוֹא הדבר ערוּך וּמתוּקן בַּכּוֹל? אין-זאת, כּי-אם הכּוֹל זה כּבר נוֹצר ורבץ בּליבּי הזוֹנה, רבץ במאוויי. אבל בּהקיץ עדיין הִתְבַּיֵיש הלב והרוּח עוֹד טרם הֵבִין לְצַיֵיר מדעת אף את הדוֹמה לכך. וּבחלום ציירה הנפש עצמה את הכּוֹל והסדירה את אשר היה בּלב”²¹…

החלוֹם הוּא איפוֹא מתנה טוֹבה, אשר נתן אלוֹהים לאדם, למען יוּכל לָאוֹרֵב, היוֹשב עמוֹ בּליבּוֹ, וימצא את דרכּוֹ הנסתרה לחמדוֹת הגנוּזוֹת, אשר בּמעמקי-נפשוֹ.

והאדם עצמוֹ עוֹשה לוֹ גם סגוּלוֹת אחרוֹת להכשיל את הדיין וּלהבריחוֹ. אחת מהן הוּא – השכּרוֹן. כּוּלנוּ יוֹדעים את המצב הנפשי המרוֹמם והמבוֹרך, שאנוֹ מגיעים אליו אחרי שתיית כּוֹס ראשוֹנה וּשנייה, שכּבר יש בּהן כּדי לְרַפֹוֹת את כּוֹחה של התוֹדעה ועדיין אין בּהן כּדי לסלקה לגמרי. אוֹתה שעה נפרצים פּתאֹום כּל הגדרים, נגדעים פּעם אחת כּל המעצוֹרים, כּל העוֹלם דוֹמה לפניך כּמישוֹר והרי אתה שלך ונשמתך שלך: כּוּלְךָ שלך, כּוּלְךָ בּרשוּתך. עד שאתה מבקש לחשוֹב, להתאווֹת, לעשוֹת וּכבר אתה חוֹשב, מּתְאווה, עוֹשה. אדוֹן אתה לעצמך ואתה השליט על כּל אוֹצרוֹת רוּחך. וכל זה למה? – משוּם שהיין הכשיל את הדיין והקפּדן והשתיקהוּ. ויפה אוֹמר הרוּסי, שכּידוּע גיבּוֹר הוּא לשתוֹת: «Вино с разумом не дадят: хмель шумит, ум молчит ²². ואמנם בּשביל-כֹך יָרֵא האדם את היין – וּמתאווה לוֹ, מגנה אוֹתוֹ – ועוֹרך לבַּכְּחוּס שֻׁלְחָנוֹ. היין נוֹתן לנוּ את היכוֹלת להיוֹת את אשר הננוּ, לחשׂוֹף כּל שׂפוּני מהוּתנוּ וּלהבהיק את כּל אֲמִיתּוֹ של אָפיינוּ. בּג' דברים אדם ניכּר: “בּכוֹסוֹ”…; “נכנס יין יצא סוֹד” אמרוּ הקדמוֹנים שלנוּ. “היין הוּא האמת” אמר אפּלטוֹן (בּ“משתה”). כּך אמרוּ גם בּרוֹמי: “In vino veritas”. “וואס בּא א ניכטערן אַף דער לוּנג, איז בּא א שיכּוֹר’ן אף דער צוּנג” אוֹמר פּתגם יהוּדי. בּא הגרמני וּמפרש: “וואָ וויין איינגעהט, געהט שאַם אויס”²³. ואת האמת שבּאָפיינוּ וּמהוּתנוּ אנוּ יראים – ואליה תשוּקתנוּ. מפּניה אנוּ בּוֹרחים ואוֹתה אנוּ מבקשים וּמוֹצאים – בּכֹּוס²⁴.

בּרם, יש גם דרך אחרת להכשיל את הדיין וּלהסיר את עיניו מנגדנוּ: להערים עליו וּלהטעוֹתוֹ, כּדי לשׂבּר את האוֹזן נאמר: על-ידי ההערמה אנוּ מעמידים פֹנים כֹאילוּ המאוויים האסוּרים אינם, אף-על-פּי שבּאמת ישנם, כּאילוּ אין אנוּ עוֹשים את המעשה, שנאמר עליו “לאו”, אף-על-פּי שבּאמת הוּא נעשה. והרבּה צוּרוֹת יש לה להערמה, הכּוֹל לפי העניין, שעליו אנוּ בּאים להערים, אבל יסוֹד אחד לכוּלן: ה“חציצה”, אם אפשר לאמוֹר כּך, שאנוּ חוֹצצים בּינינוּ וּבין הדיין, כּדי שעל-ידי כּך נספּיק לבלבּלוֹ וּלהשתמט מפּניו.

הרי דוּגמאוֹת אחדוֹת להסבּרת ה“מיכניקה” הנפשית הזאת.

אנוּ יוֹדעים כּבר, שהדיבּוּר הוּא הכּלי, שעל-ידוֹ מעלה האדם את כּל תפיסוֹתיו למדרגת הכּרה. שוּרת-ההגיוֹן נוֹתנת איפוֹא, שגם הדיין יְכַוון עיקר השגחתוֹ וּשמירתוֹ אל הדיבּוּר. ואמנם הרבּה יוֹתר יחטא האדם בּמעשה מאשר יחטא בּדיבוּר. למעשה שַׁקֵר יְשַׁקֵר, גנוֹב יגנוב, וּלְיַחֵד את הדיבּוּר על שקרוֹ ועל גניבתוֹ אין הוּא יכוֹל אפילוּ בּינוֹ לבין עצמוֹ. והדבר מוּבן: הן על-ידי הדיבּוּר היה משמיע את עצם החטא לעצמוֹ. “אמר רב כּהנא: הציף עלי מאן דמפרש חטאיה”. רק בּשעת היהוּר-תשוּבה, כּשנדמה לוֹ שגוּף החטא נעקר מתוֹכוֹ, יכוֹל האדם לייחד את הדיבּוּר – להתוַדוֹת – על חטאוֹ ולאמוֹר" “שיקרתי, “גנבתי”. – וּמשוּם שֶׁעֵרוּתוֹ של הדיין דקה וחדה היא בּיוֹתר לגבּי הדיבּוּר, לפיכך מצוּי כּאן בּיוֹתר גם “החיצוּץ” בּינוֹ וּבינינוּ על-ידי הערמה – על-ידי דיבּוּר, שלא עליו נתייחדה ההכּרה בּנוֹגע לאוֹתוֹ מוּשג. בּמקוֹם “שַׁקֵר” אוֹמר השקרן “שַׁטֵה” וּבמקוֹם “גנֹב” אוֹמר הגנב “לָקוֹחַ” “יַבֵּם”. זאת אוֹמרת: נמצאת דרך לגלוֹת את הדבר ולעלימוֹ כּאחת, לאָמרוֹ מבּלי לאָמרוֹ. – מכּאן לשוֹנוֹת-הסתרים של הגנבים, המתכּוֹננים להסתיר את מעשיהם לא רק מאחרים, אלא עוֹד יוֹתר מעצמם. מכּאן לשוֹנוֹ המיוּחדה של הרוֹפא, המעקם בּשעת שיחתוֹ עם החוֹלה כּמה וכמה אוֹתיוֹת וּמלים, “כּדי שלא להוֹציא דבר מגוּנה מתוֹך פּיו”, ואף-על-פּי-כן הוּא מדבּר דווקא על עניינים, שאין לך מגוּנים מהם. מכּאן לשוֹן-הסאַלוֹנים המגוֹהצה, המדבּרת דווקא על כּל דבר טמא וּמכוֹער, שאסוּר לספּר עליו, אלא שהיא מערמת עליו ואינה קוֹראת לוֹ בּשמוֹ הַמְפֹרָש. מכּאן כּל “לשוֹן נקייה” שבּעוֹלם, כּגוֹן זוֹ של אבוֹתינוּ ואמוֹתינוּ התמימים: “בּית-מוֹשבוֹ” של אדם “מחילה” הוּא (אוֹ גם “בּאלף-מחילוֹת”); “החזיר”, שאין כּמוֹתוֹ טמא, “דבר אחר” (או “בּעל-ארבּע-רגליים”) הוּא, וּמשוּם שסוֹף-סוֹף גם הבּיטוּי “דבר אחר” נעשה שגוּר ועליו גוּפוֹ נתייחדה ההכּרה, התחילוּ האיסטניסים הקיצוֹנים אוֹמרים “דלית-אלף”²⁵; אף היהוּדי, הפּרוּץ בּמאכלוֹת אסוּרוֹת, אינוֹ אלא “נהנה משחיטתוֹ של איבַן” ואוֹכל “בּשר-קוויטש”: עדיין הוא זקוּק “לחצוֹץ” בּינוֹ וּבין הדיין שבּליבוֹ, האוֹסר עליו את “הטריפוֹת” ואת “החזיר”; אשה אין לה “ליל-טבילה”, אלא “למד-טית”, וגבר מישראל אף הא אינוֹ יוֹרד “לטבּוֹל מקווה” שהרי טבילה זוֹ מעידה על טוּמאתוּ, אלא “הוּא יוֹצא המימה” (“ער געהט אין וואַסר”) וכוּ' וכוּ'²⁶. וּמכּאן גם כּל יתר מיני ההערמוֹת, השגוּרוֹת בּכל לשוֹן, כּגוֹן השימוּש בּנקוּדוֹת, בּקווים וּבנוֹטריקוֹן לְמַה שאסוּר לאמוֹר מְפֹרָש, דברים הנאמרים בּלחש ולא בּקוֹל רם, דברים שנאמרים ולא מִיתַּרגמים, כּינוּיים וּרמזים לשמוֹת קדוֹשים, שאסוּר להגוֹת אוֹתם בּאוֹתיוֹתיהם, וּכדוֹמה. כּל אֵלוּ יסוֹד אחד להם: ה”חציצה" שבּהם, החוֹצצת בּינינוּ וּבין הדיין וּמכשלת את כּוֹחוֹ. הדברים אמנם נאמרים והכּוֹל יוֹדעים לְמַה הם מכוּונים, אבל בּאוֹתה שעה גופה אין הם נאמרים, וּלפיכך אפשר וּמוּתר לאָמרם: שמירתוֹ ושלטוֹנוֹ של הדיין מסוּלקים.

כּיוֹצא בּזה: המעשה, שחסימה רבוּצה עליו, נעשה דרך הערמה, והרי דוֹמה, כּאילוּ אין הוּא נעשה. זהוּ, למשל, כּל סוֹדה של הַמוֹדָה. האשה מבקשת תמיד לגרוֹת את האיש וּלהבהיק עליו את תפארת גוּפה. אבל דווקא תפארת זוֹ בּ“בל יראה” היא וּלפיכך מערמת האשה וּמזמנת לה נוּסחוֹת שוֹנים של תלבּוֹשת, כּדי שהגילוּי המבוּקש יבוֹא מתוֹך הסתר. דוֹמה כּאילוּ היא אוֹמרת: “אסוּר להסתכּל, בּחוּר תן עיניך!” – – רבּי זלמן מוולוֹזין, תלמידוֹ המוּבהק של הגר“א (כּך מסוּפּר עליו בּ“עלית אליהוּ” לרבּי הֶשיל לֶוין), היה נזהר כּל-כּך מהנאוֹת-הגוּף, עד שמימיו לא בּיקש מאשתוֹ, כּי תערוֹך את השוּלחן לסעוּדה, אלא מכּיוון שהיה מתחיל ללמוֹד הלכוֹת “נטילת-ידיים” וּ”ברכוֹת-הנהנין" ידעוּ בּני-הבּית, כּי רעב הוּא. פּירוש: “אני מבקש לאכוֹל ולהנוֹת את הגוּף, ואף-על-פּי-כן אין אני מבקש” – ואין צוֹרך לאמוֹר, שגם בּענייני-המעשה כּל מה שירבּוּ העיכּוּבים והגדרים, האזהרוֹת והאיסוּרים, בּה בּמידה ירבּוּ כּנגדם גם פּילפּוּלי-ההערמה, כּדי לסלק את שלטוֹנוֹ וּשמירתו של הדיין. מכּאן למשל, “היתר נדרים, הפּוֹרחין בּאוויר”²⁷, “הלכוֹת-שבּת – כּל דיני “העירוּב”, “השינוּי”, “הכּלאחר-יד”, “הטילטוּל-אגב” וכוּ' – התלוּיין “כּהררים בּשערה”, פּילפּוּלי ה”כּאן נמצא כּאן היה" ויתר ההערמוֹת לגבּי חמץ בּפּסח, שלכאוֹרה “איסוּרוֹ בּמשהוּ”, וכדוֹמה²⁸ וּמכּאן גם ההערמוֹת המתמיהוֹת שבּחוּקים וּבמשפטים של כּל העמים בּכל הזמנים והדוֹרוֹת²⁹. אף לכל אֵלו יסוֹד ושוֹרש אחד: לבלבּל את הדיין, להפקיע את שלטוֹנוֹ, “לחצוֹץ” בּינוֹ וּבינינוּ עד כּדי שהמבוּקש, שלכאוֹרה נאמר עליו “לאו”, ייעשה אפשר וּמוּתר.

עכשיו נְסַכֵּם את כּל האמוּר עד עתה ונראה, כּי “מגילגוּל לגילגוּל” עד עצם עצמוּתה של הבּדיחה הגענוּ.

ביסודה של תפיסת המגוחך מונח רגש אינסטינקטיבי (“התנשאוּת האני”) וּמתוֹכוֹ עלתה עד כּדי הכּרה אינטלקטוּאלית, שגם היא עלתה עילוּי אחרי עילוּי. – ההכּרה האינטלקטוּאלית של תפיסת המגוּחך היא הכּרת הכּשלָנוּת, היצוּקה בּכל חלל החיים וגילוּייהם, וּמתוֹך כּך נעשתה מרידה – ולוּ גם מרידה רק לשעה – בּכל הָרִיבּוֹנִים, הכּוֹפתים את האדם תחתיהם, מרידה בּחוּקי-החיים, בּהגיוֹן-המצווה, בּתביעוֹת-האיסוּר והמקוּבל. – ההנאה של הכּרת המגוּחך, המתגלית בּדמוּת צחוֹק, הנאת המרידה היא, ההנאה של פּריקת העוּלים והשיעבּוּדים, המעצוֹרים והחסימוֹת; זאת אוֹמרת: התנשׂאוּת “האני” על הכּוֹל. – דין הוּא איפוֹא, שכּל המוּקף בּיוֹתר עוּלים ושיעבּוּדים, מעצוֹרים וחסימוֹת, הוּא שיהיה גם זקוּק בּיוֹתר להנאת-הצחוֹק – למרידה וּלשיחרוּר שבּהכּרת המגוּחך. – הדיין שבּליבּנוּ עינוֹ פּקוּחה כּל היוֹם על בּקשוֹתינוּ למרוֹד, כּי לא תיוודענה, והן תוֹעוֹת גוֹלוֹת ונידחוֹת עד בּוֹא שעתן להיגאל ולהיוודע – כּשתִּימַך יכלתוֹ של הדיין וקוֹלוֹ ישתתק. – לשם כּך נתן אלוֹהים לאדם את החלוּם, והאדם עצמוֹ מצא לוֹגם דרכים אחרוֹת לבלבּל את הדיין וּלהכשיל את שמירתוֹ; שתיים מן הדרכים הללוּ הן – השכּרוֹן, וההערמה.

והיפה שכּהערמוֹת – היא הבּדיחה. דבר זה כּבר נתבּרר לנו בּראשית מחקרנוּ. שָׁם ראינוּ שיסוֹדה הטכני של הבּדיחה הוּא – שְׁנִיוּת-המשמעוּת, גילוּי מתוֹך כֹיסוּי והסתר, מְפוֹרָש הַלָמֵד מן הסתוּם. (וּמצד זה אמנם יש נקוּדת-מגע בּין הבּדיחה וְהַמָשָׁל – פאַבּעל – והבּדוּתא וכדוֹמה מן הדברים, הנאמרים אגב הסתר.) אבל לא זוֹ בּלבד: מתוֹך ההערמה של הבּדיחה מתגלה גם עצם מהוּתוֹ של המגוּחך, שהרי, כּמוֹ שראינוּ, אוֹתה הטכניקה גוּפה של גילוּי מתוֹך כּיסוּי שבּבּדיחה אם מתוֹך טבע כּשלנוּתה של לשוֹן-האדם או מתוֹך טבע כּשלנוּתה של מחשבת-האדם היא בּאה. ואם כּך, כּלוּם יש לנוּ דרך טוֹבה לפריקת העוּלים והשיעבּוּדים מן הבּדיחה? הן היא הממרידה אוֹתנוּ – מַתְפִּיסָה לנוּ את המגוּחך – והיא גם המערמת על הדיין וּמכשירה לנוּ את היכוֹלת למרוֹד. אם בֹכל הערמה יש רק פּטוֹרים זמניים לדיין, הרי בּהערמה של הבּדיחה יש חוּץ מזה גם התרסה כּלפּי הדיין, לאמוֹר: “הוֹאיל והכּוֹל כּשלוֹן ואף אתה בּכלל, מי שׂם אוֹתך לנגיד וּמצַווה ואוֹתי – למינגד וּמצוּוֶה?”³⁰… והרבּה מן האמת הפּסיכוֹלוֹגית יש בּמה שכּתב רבי משה-חיים לוּצאטוֹ על הליצן, ש“הוּא כּשיכוֹר אוֹ שוֹטה… אשר אינם מקבּלים הנהגה… וּבכוֹח הליצנוּת יפּיל הכּוֹל לארץ… מפּני כּוֹח הלצוֹן, ההוֹרס כּל ענייני המוּסר והיראה” (“מסילת ישרים” ה').

יפה ראה לוּצאטוֹ: אין כּוֹח מוֹרד וּממריד יוֹתר גדוֹל מזה של ההלצה. כּל קוֹדש, שההלצה פּוֹגעת בֹּוֹ, נעשה חוּלין, אוֹ, בּיתר דיוּק, כּל קוֹדש, שההלצה פּוֹגעת בּוֹ, חוּליו וחוּלי-חוּליו נעשים חשׂוּפים וּמגוּלים מאליהם. הנה כּן, למשל, היפּוֹליט טֶן דק וּמצא, שערב הרבוֹלוּציה הצרפתית הגדוֹלה נתרבּוּ בּצרפת הבּדיחוֹת כּלפּי שלטוֹנוֹ של לוּדביג השישה-עשר וסדרי החברה שבּימיו. בּאמת, חוֹק כּללי הוּא זה. בּשעת כּל רֶבוֹלוּציה מתרבוֹת הבּדיחוֹת שבּעל-פּה ושבּכתב (הזוּרנאלים הסאטיריים), הַמְכֻוונוֹת כּלפּי סדרי השׂררה והחברה, שבּהם בּאה הרבוֹלוּציה להילחם. והדבר מוּבן. עד שהרבוֹלוּציה מספּיקה להוֹריד את המשטר הַקַיָם וכוֹח שלטוֹנוֹ מגדלוּתם היא זקוּקה לחלל תחילה את קדוּשתם שהיא סוֹד מוֹרָאם. ואין יפה לכך מן הבּדיחה. הרבּה יוֹתר ממה שעוֹשים כּל מיני הוֹכחוֹת הגיוֹניוֹת, כּרוּזים ודברי אשר ולהבה עוֹשה בּדיחה אחת חריפה: היא המגלה את מסתרי השלטוֹן הַמָט לנפּוֹל, היא החוֹשׂפת את חוּלי-חוּליו, והרי הוּא נעשה מוּתר לכּוֹל: מתחללת הקדוּשה, בְּטֵלה היראה, ויד כּל אדם נעשית גסה בּוֹ – למשמש בּוֹ וגם לְיַדוֹת בּוֹ אבן. לאחר שיפּוֹל ואימתוֹ כּליל תחלוֹף תסתלק גם הבּדיחה ממנוּ: אין עוֹד צוֹרך למרוֹד בּוֹ. וּמכּאן, שגם הרבוֹלוּציה עצמה, מכּיוון שנעשתה מטרה לבדיחה, הרי זה סימן מוּבהק, שימיה לא יימָשְׁכוּ עוֹד: כּבר נבעים מצפּוּניה ונחשׂפים גם חוּלי-חוּליה – כּבר מרד רוּח-האדם גם בּה.

אמנם יפה ראה לוּצאטוֹ ונפשוֹ ירעה לוֹ מאוֹד על מה שראה, וּלפיכך הוּא מזהיר וּמְאַיֵם כּכל יתר בּעלי-המוּסר: “נכוֹנוּ ללצים שפטים וכוּ' וכוּ'. אבל שווא כּל האזהרוֹת והאיוּמים. אדרבּה: כּל מה שירבּוּ ויגדלוּ האזהרוֹת והאיוּמים ירבּה ויגדל גם ההכרח הפּנימי לצחוֹק ולהתלוֹצץ, כּדי למרוֹד גם בּהם עצמם ולפרוֹק את עוּלם. ואם בּראשית דברינוּ בּיקשנוּ לדעת את הגוֹרם הפּנימי, המזקיק את היהוּדי להיוֹת שטוּף בּהלצה, דוֹמה, שעכשיו אנוּ יוֹדעים את הגוֹרם הזה: הציווּיים והאזהרוֹת, המעצוֹרים והחסימוֹת, המקיפים את היהוּדי מכּל ארבּע רוּחוֹתיו ושוֹלטים עליו בּכל רגעי-חייו. אין זקוּק לצחוֹק וּבדיחה כּיהוּדי, משוּם שאין כּמוֹתוֹ מעוּנה, אשר אין ניתן לוֹ לחיוֹת את חייו וְלִמְצוֹת את טבע מהוּתוֹ מתוֹכוֹ; משוּם שאין כמוֹתוֹ נזיר-חיים, שזעקת עצמוּתוֹ חנוּקה בּקרבּוֹ כּל היוֹם, כּי “מבצר-בּרזל וחוֹמת-נחוֹשת בּנוּ עליה”, – אחת היא גם הדת אוֹ שלטוֹנוֹת אחרים, אוֹ זוֹ ואֵלו גם יחד, בּנוּ וּבוֹנים אוֹתה, – וכל שעה הוּא מוּכרח למרוֹד, לפרוּק מעליו את השיעבּוּדים והעוּלים וּלְפַתֵּחַ חרצוּבּוֹת ה”אני" שלוֹ הגוֹלה והנידח, התוֹסס והוֹמה בּקרבּוֹ וּמבקש את סיפּוּקוֹ.

ודוֹמה, שֶעַתָּה אנוּ יוֹדעים גם למה מעלף היהוּדי את החריפוּת שבּבדיחוֹתיו שברי-פסוּקים, קטעי-הלכוֹת, אגדוֹת, תְּפִילוֹת וכוּ'. לא משוּם שהללוּ כּבר נעשוּ לוֹ חוּלין גמוּרים מרוֹב שימוּש בּהם. אִלמלי כּך, מה טעם יש לבחוֹר דווקא בּהם, כּדי לעשוֹתם מדרס לבדיחה? – לְהֶפֶךְ: משוּם שכּל מיני טֶקסטים קדוּשה יתירה עדיין נוֹדעת להם מן היהוּדי וכל ימיו הם רבוּצים עליו ואימתם עליו, – דווקא בּשביל-כּך הוא מוּכרח למרוֹד גם בּהם ולפרוֹק מעליו גם את שיעבּוּדם שלהם; דווקא משוּם שהוּא יָרֵא לנגוֹע בּהם הוּא מוּכרח לנגוֹע בּהם… תדע, שלעינינוּ מתמעטת והוֹלכת יצירת הּבדיחוֹת מסוּג זה, ולא רק מפּני עם-הארצוֹת, שפּשתה בּקרבּנוּ, אלא גם מּפני שאימתוֹ של ה“טקסט” הוֹלכת ושוֹקעת, הוֹלכת וּמסתלקת מעלינוּ.