אחד מן הפרקים החשובים בדברי ימי הגולה הוא העליה והירידה של הרבה מקהלות ישראל. היו לנו הרבה קהלות, שבמשך דורות קבלה הגולה, – או, לכל הפחות, חלק גדול ממנה, – השפעה מהן, והיו הקהלות האלה ידועות ומפורסמות בעולם. לאחר זמן ירדו מגדולתן, פקעה השפעתן, ויש מהן שגם נשכחו לגמרי.
כשנעמוד על גוף הדברים נראה, שההשפעה היתה יוצאת ובאה לאו דוקא מקהלות, שהיו מרובות באוכלסי־ישראל, אלא בעיקר מן הקהלות ההן, שמצד־מה שמשו מבצרים לעניני היהדות. משניטלה מאתן, לרגלי סבות אלו או אחרות, סגולתן זו, בטל ערכן ופסקה חשיבותן ואפילו אם לא נתמעטו אוכלסיה היהודים.
לא היתה בעולם קהלה מרובה באוכלוסי־ישראל כניו־יורק. ובכל זאת עדיין אין לה כמעט שום השפעה על הגולה ואין הגולה נכנעת וכפופה לה בשום דבר. כיוצא בה אודיסה: היא הקהלה הישראלית היותר גדולה ברוסיה (חוץ מווארשה), אוכלסיה היהודים עולים לכל הפחות כפלים באוכלוסי היהודים שבוילנה, ואף־על־פי־כן לא הגיעה מעולם למעלתה של וילנה. אמנם בדברי ימיה היתה תקופה אחת קצרה, שאז דומה היה כאלו היא כובשת לה השפעה מיוחדה וקובעת “נוסח־אודיסה”, אבל דוקא תקופה קצרה זו מעידה, שאין ההשפעה מקורה ברבוי האוכלסין אלא בכח הרוחני והמאור שבו: משנתפרדה החבילה באודיסה ולא נשארה בה אלא מתי מעט תלמידי־חכמים הגונים ואנשים, שעניני היהדות קרובה אל לבם ושיש בכחם להשפיע עליהם, בטלה תיכף ההשפעה ו“נוסח אודיסה” במעט שכבר נשכח.
והרי גם וילנה עצמה, “ירושלים דליטא”. לא רק לפני דורי־דורות אלא עוד לפני דורות שנים־שלשה רבה היתה השפעתה על הגולה ואליה היו העינים נשואות: היא היתה אז מבצר ליהדות, ממנה יצאה תורה וחכמה לרבים מבני הגולה ורבים היו גדוליה, שדאגו לעניני־היהדות בכלל. עכשו, משפסקו בה התורה והחכמה, משניטלו ממנה גדוליה, שדאגו לעניני־היהדות, ואחרים לא באו במקומם, משנשארה לה רק גדולה זו, שיש בה קרוב למאת אלף יהודים, השפעתה הולכת ובטלה והיא יורדת ויורדת.
וכשם שיש קהלות יורדות, כך יש גם קהלות עולות.
הנה דוגמא חיה: ברלין. לעינינו היא עולה ונעשית מרכז יהודי. לפני ימי דור אחד היתה פרנקפורט משמשת מרכז ליהודי גרמניה. עכשיו ניטלה, כנראה, הגדולה ממנה ונתנת לברלין. ולא עוד אלא שהשפעתה של פרנקפורט, אפילו בימי גדולתה, היתה שפוכה כמעט על יהודי גרמניה בלבד, בעוד שברלין מתחילה להשפיע על חלק גדול מן הגולה בכלל. ובשעה שברלין עולה, פריז יורדת ויורדת.
הנה הסכסוכים, שפרצו בין ההנהגה המרכזית של ה“אליאנס” אשר בפריז ובין הועד המרכזי אשר לסניף ה“אליאנס” בברלין. מי שאין עינו תופסת בדברים שלמעלה מחטמו לא יראה כאן אלא סכסוכים שבין אדם לאדם, בין מזכיר למזכיר ובין נשיא לנשיא. אחרים אומרים, שאין כאן אלא מלחמת הגרמניות והצרפתיות: הלא, הפריזאים, כל כונתם להשריש בקרוב לבות ארבעים אלף החניכים והחניכות של בתי ספר ה“אליאנס” את השפה והתרבות הצרפתיות, והללו, הברלינים, שוקדים על תקנתן של התרבות והשפה הגרמניות ורוצים להכניס אותן אל בתי הספר במקום הצרפתיות. יש קורטוב אמת בהנחה הראשונה על החכוכים האישיים והרבה יותר מקורטוב אמת בהנחה האחרונה על הקנאה שמקנאים הפריזאים לצרפתיוּת והברלינים לגרמניוּת. אבל יש כאן גם מלחמה בין פריז, שקהלתה הישראלית הולכת ויורדת, ובין ברלין, שקהלתה הישראלית הולכת ועולה.
ואין הקהלה הישראלית הפריזאית שוקעת ויורדת משום שאוכלוסיה מתמעטים: אדרבה, מספר היהודים בפריז הולך וגדל בשנים האחרונות, ובשנת 1905 כבר היה מספר היהודים בפריז לא פחות משבעים אלף נפש. ואין הקהלה הישראלית הברלינית עולה ומוסיפה כח משום שמרובים אוכלוסיה: בבודאפשט, בווינה ובלונדון יש יהודים יותר מאשר בברלין – והללו אינן עולות. פריז שוקעת, משום שהולך ונדעך המאור שבה, משום שבקרב לב גדוליה המועטים, שעדיין נשארו לה, פוסקת ההרגשה היהודית, משום שהגדולים הללו שולטים במוסדות יהודיים כבירים רק “בעל כרחם”, אם אפשר לומר כך, אחרי אשר המוסדים האלה “נפלו להם בירושה” והם נתחייבו בשמירתם, והרי נעשו להם המוסדים עיקר והיהדות טפל. אלמלא יסדו כרמיה וסיעתו בשעתם את ה“אליאנס” ואלמלא יצר הירש בשעתו את היק“א, ודאי לא היו רינאך וסיעתו מיסדים אותם מסברא דנפשם וברצון עצמם. ברלין עולה, משום שהמאור שבה עולה, משום שבקרב לב גדוליה התחילה תוססת ההרגשה היהודית, והם עושים מעשים ומבקשים דרכים לצרכי היהדות. לעסקני־ברלין לא נפלה שום “ירושה” גדולה מאבותיהם: הם עצמם יצרו את ה”אילפס־פעראיין". אמנם גם בו משמשים בו הטוב והרע בערבוביה ואין ספק שהלאומיים הנאמנים יצטרכו להקדיש גם עליו מלחמה בזמן מן הזמנים, מכל מקום אי־אפשר להכחיש את ערכו הרב.
אפשר, שגדולי־פריז עצמם עדיין לבם לפומם לא גלי, כלומר עדיין אין הם רוצים להודות לעצמם, שקיום היהדות הוא דבר הקשה להם ואין הם רואים בו צורך. אבל יש אשר פיו של אדם מכשילו שלא מדעתו ומכריז על הגנוז בעמקי לבו. כשבא הד“ר פיטלוביץ, “אבי הפלשים”, אל רינאך, לבקש מאתו, כי יהיה לו לעזר, כדי להקים את ה”פלשים" ביהדותם, גער בו הלה: “יש לנו יהודים די והותר ואין לנו צורך להוסיף עליהם”. די להם לרינאך וחבריו, כי “מוכרחים” הם לטפל ביהודים שישנם בעין, באותם היהודים, שאי אפשר עוד להפטר מהם על־ידי עצימת־עיניים בלבד. להוסיף יהודים על יהודים – זוהי שטות ורעות־רוח.
וליהפך: אפשר ואפשר, שגם גדולי־ברלין עדיין לבם לפומא לא גלי. עדיין אין הם רוצים להודות לעצמם, שבקרבם התחילה תוססת הרגשה יהודית ממש, אותה ההרגשה היהודית, שכבר יש בה קורטוב של הרגשה לאומית. אבל יש אשר מעשיו של אדם מכשילים אותו ומכריזים שלא מדעתו על הגנוז בעמקי לבו. אותו פיטלוביץ לא מצא תומכים לענין ה“פלשים” אלא בקרב העסקנים הברליניים.
הרבה סבות גרמו לכך, שברלין נעשית מרכז לעניני־היהדות ושמתוך כך היא פורשת את השפעתה על חלק גדול מן הגולה. ואולם הסבה העיקרית היא בלי ספק קרבותה הגיאוגרפית להיהדות של מזרח אירופה. לונדון ופריז רחוקות ממזרחה של אירופה, ולא עוד, אלא שבין יהודי המזרח המועטים, הבאים לאנגליה וצרפת, והיהודים התושבים של הארצות האלה מבדילה מחיצה שאין להסירה – הלשון. מה שאין כן ברלין. קרובה היא במובן הגיאוגרפי למזרחה של אירופה, ואין לך עיר במערב אירופה שתלמידי־חכמים, אינטליגנטים וסוחרים יהודים מן המזרח, זקנים וצעירים, מצויים בה תמיד כברלין. וגם הלשון אינה משמשת כאן מחיצה גמורה, שהרי סוף־סוף אפילו היהודי הגרמני הגמור יש בידו להבין, אם יש לו רק הרצון לכך, את אחיו הבא מרוסיה או מגליציה. וקרבה זו להיהדות של מזרח אירופה היא שגרמה לברלין כי קלטה אל תוכה, אולי שלא מרצונה ובודאי שלא מדעתה, את ההרגשה היהודית, והמעולים שבעסקניה וראשיה למדו להבין את עניני היהדות, וכבר יש ביניהם כאלה, שעינם נפקחה, אולי בעל כרחם, להכיר גם את הקנינים הלאומיים, שנשמת היהדות תלויה בהם.
בעוד ימים מועטים תהיינה בברלין הבחירות להנהגת הקהלה הישראלית. לשעבר היו בחירות אלו עוברות בשלום ובנחת. היו באים “הראַטהים” השונים והיו ממנים פרנסים על־פי רוחם. עכשו פרצה מלחמה. יש רואים במלחמה זו נגוד בין הליברלים, העומדים בראש הקהלה, ובין הקונסרבטורים, האומרים לרשת את מקומם. באמת אין הדבר כך. אין משיבים את מהלך החיים אחורנית. הקונסרבטיביות, המעמדת את דבריה על החוג והמנהג, שעברו זמנם, לא תשוב עוד להיות השלטת לא בברלין ולא במקום אחר. למלחמה זו יש לה יסוד אחר. הללו עינם סמויה מראות, כי בברלין, מבצרה של הטמיעה, כבשה לה מקום גם ההרגשה היהודית הלאומית העתידה לעשות קהלה זו למרכז יהודי, ולפיכך הם עומדים על עמדם ו“שומרים” על “ברלין שלהם” להל תארע לה “תקלה”, לבל תשנה את צורתה. והללו כבר מרגישים בדבר ויודעים, שאי־אפשר לה לברלין שלא תשנה את צורתה.
ואין בכך כלום, אם גם הפעם ינצחו הראשונים: בענף, שעליו יושבים “שומרי” ברלין, כבר נתקע הקרדום וסופו להקצץ…
העולם 1910
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.