במשך שנים אחדות בשל המשבר המסחרי, שירד עכשו על רוסיה. סבות שונות הכשירוהו. כששקטה הארץ אחרי המהפכה והחיים חזרו למסלתם נתגלה ברוסיה רעב לעסק ולמסחר, התעשיה מהרה להרחיב את גבולותיה, המסחר מהר למלא את חסרונות והממון מהר לפרוץ את דלתות “חדרי העשת” ולזרום לשוק. אבל טמפה מהירה זו לא פגשה מצב אוביקטיבי, הראוי לה. הממשלה, שבקשה לפיס את הדעות בכפר, נתנה לאכרים את היכולת לכבוש בדמי־קדימה מועטים אחוזות רבות וגדולות. ומתוך שנתרבו חובותיו של הכפר, שלעת־עתה הוא המשמש יסוד ראשון למדינה, נתמעטה יכלתו להוציא ממון לצרכי־השעה, ונמצאו הרבה סחורות, כגון המנופקטורה, חסרות חלק גדול מראשי קוניהן. במשך השנים האלה היו ברוסיה גם שתי עונות¹ גרועות, פחותות אפילו מאותה המדה הזעומה שכבר הורגלו בה במדינה זו. השנה גדל הגרעון עוד יותר, הקיץ אחר לבוא, הסתיו הקדים לבוא, ובמקומות רבים, ביחוד בנגב, היתה המארה. נצטרף לרעה גם המצב הפוליטי שבחוץ־לארץ. חמשה שבועות תמימים היו סגורים הדרדנלים, וכל ואתם הימים שבת את שבתוֹ מסחרו היסודי של הנגב, סחר־התבואה. לסוף פרצה המלחמה בבלקנים. זו היתה הטפה האחרונה למלא את הכוס – ונתך משבר כבד מאד. מדרום נפתחה הרעה, שם התחילו הנפילות והשמיטות, ביאליסטוק ולודז ענו לעומתו ואחריהן – פטרבורג, מוסקבה וכל מרכזי המסחר שבפנים המדינה. בתי־הממכר הגדולים אומרים: הגיעה השעה, שנדיר את עצמנו מן ה“פדיון”. מוטב שנפסיד את ההוצאות להנהלת העסק משנניח את כל ממוננו על קרן־הצבי. כל אדם מתירא להוציא סחורה ולהכניס שטרות תחתיה. שטרות – היום שוים רובל ומחר – פרוטה. והבנקים שעוד לפני ימים מעטים פטמו לתאבון את ארונותיהם בכל מיני “פורטפלים”, תלו עתה אף הם מנעולים אלמים על קופותיהם: אין רחמים בדין.

אין צורך להסביר, שפורענות המשבר פגעה בנו, היהודים, תחלה. לא לחנם חיים 75% מיהודי רוסיה על התעשיה והמסחר, ביחוד על המסחר. אבל “אין רע מוחלט בעולם”. המשבר הביא לנו גם מעין תועלת. הסוחר, וביחוד הפבריקנט הרוסי הוכרח לעשות את חשבון־עולמו וברצון או שלא ברצון הובררה לו אמת פשוטה. המסחר והתעשיה עדיין עומדים ברוסיה במדרגה שפלה. לפיכך מצוים בהם המשברים במדה מרובה, ולפיכך אין הם מסוגלים לעמוד בפני כל נחשול הקם עליהם. הם צריכים לידים חרוצות, העלולות לחזקם, לאמצם ולהעלותם משפלותם. הרי שהממשלה, הממציאה יום יום הגבלות חדשות ליהודים, ראשי המסחר מאז ומעולם, אסון היא ממיטה לא על היהודים בלבד, כי אם גם על מסחרה וחרשתה של המדינה. והנה תושבי־סיביריה המזרחית עומדים ומבקשים, כי תנתן ליהודים היכולת לבוא לארצם להגדיל ולהרחיב את סחרה.

זו ועוד אחרת. רוב יהודי רוסיה שורשו זה כבר במסחר ותעשיה, וממילא כל הבא לעקור את מיליוני האנשים האלה מתוך אדמתם, את האדמה עצמה הוא מפסיד ומשחית: או שהיא מתמלאה בורות וגומות, פחים ופחתים, וכל המתהלך בה שובר את ידיו ואת רגליו; או שהיא נעשית שוממה ועזובה כמדבר. אם היריד הגדול בניז’ני־נובגורוד פתח השנה בהצלחה וסים במפלה, שעדיין לא היתה דוגמתה, גרמה לזה גם – ואולי ביחוד – השתדלותו הידועה של חבוסטוב הידוע ²^) ל“טהר” את היריד מן היהודים. וכשגברו בימים האחרונים גרושי יהודים במקומות שונים בקשו גדולי המסחר הרוסים ומצאו, שעל המגורשים, שרובם סוחרים וחנונים, רובצים חובות של עשרים וחמשה מיליונים רובל, ועם הגרוש עומד כל הממון הרב הזה בסכנה.

המשבר הכריח את הסוחר והפבריקנט הרוסי לחשוב את חשבון־עולמו, החשבון ברר לו את ערכם של היהודים במסחר ובתעשיה, והברור גם לועדי־הבירזות, להסתדרות המאוחדה של הסוחרים והפבריקנטים וגם למוסדות אחרים של מסחר, תעשיה ופיננסים כי יצאו להגן על היהודים. העתונים הרוצים בכשלונן של ההשתדלויות האלה, משתדלים, כמובן, לפסול אותן למפרע, באמרם, שרק בעטים של היהודים עצמם הוחלטו כל אותן ההחלטות ונערכו כל אותן ההצעות. איש מאתנו לא יבוש להודות, כי אנו עושים ועתידים לעשות בכל עת ובכל מקום כל מה שיש בו ויכול להיות בו מן התועלת לנו. אדם היושב חבוק־ידים ומחכה במנוחה גמורה, כי יבואו אחרים להיטיב עמו מסברה דנפשם, יש בו אחת משתי אלה: או ששוטה הוא או שמנוחתו נעמה עליו ביותר. אם באמת יהודים עצמם השתדלו, כי יצאו המוסדות האמורים לדרוש בזכותם, יפה עשו וכך היו צריכים לעשות. אבל אין ספק, שאלמלא המשבר, שהכין את הלבבות בכח ברזלו של ההגיון הבריא, לא היו דבריהם והוכחותיהם יהודים, הדורשים טובת עצמם, נשמעים גם עתה. הוא הדבר אשר אמרנו: פורעות המשבר, שבנו פגעה תחלה, הביאה לנו גם מעין תועלת.

מעין תועלת ולא תועלת ממש: בימינו אין בקנצלריותה של פטרבורג אזנים קשובות לדברים, הנאמרים לטובתם של יהודים. מסופקנו, אם הצעותיהם והחלטותיהם של ועדי־הבירזות וכו' תקלנה בשעה זו את גורלם של יהודי רוסיה אף במקצת. ואף־על־פי־כן יש פה הוראה חשובה, שאנו חייבים לשים לב אליה. הגלות עם כל תלי היסורים והעלבונות התלוים בה עשו אותנו לעם־המסחר, לעם שעסקו הוא הממון, שרכושו הוא הרכוש המטלטל. עכשיו דורשים דבר זה לגנותנו אנו ולא לגנותם של “אומנינו”. גנוי זה, מלבד הרצון להרע ולצער, יש בו גם גסות של חוסר־הבנה. לפי האמת חייבים אנו תודה לאומנינו על הנשק היפה, אשר נתנו לנו להלחם בו על קיומנו בגלות. הממון וכחנו המסחרי עשו אותנו לבעלי־השפעה, לצבור שהכל צריכים לו. ועל ערכנו המיוחד הזה אין אנו רשאים לותר. עכשיו אנו יורדים מגדולתנו בתור גבורי המסחר בעולם: עמים אחרים עלו ומוסיפים לעלות עלינו גם במקצוע זה. האדם האירופי בן־התרבות מביט על מעמד־הסוחרים כעל מעמד מכובד. היהודי בן־התרבות מביט על מעמד־הסוחרים כעל מעמד נמוך ושפל, שראוי להגאל ממנו. הסוחר האירופי רואה את אשרו בזה, שבניו יהיו סוחרים כמותו ויאריכו את ימי הפירמה, אשר יסד הוא עצמו או שנחל מאבותיו. הסוחר היהודי מתפלל לאלהים, כי בנו יעָשה דוקטור, יוריסט, מהנדס, העשוי לקצר את ימי הפירמה, אשר יסד הוא עצמו או שנחל מאבותיו. ובזלזול זה, שאנחנו התחלנו נוהגים במסחר, שהוא הוא משלח־ידנו הטבעי בגלות, צפונה לנו סכנה גדולה. אנו חיבים לשמור על הנשק היפה, שנתנה לנו הגלות עצמה להלחם בו על קיומנו – להיות גבורי המסחר בעולם.

העולם 1912