רק לפני שלש או ארבע שנים נוסד בוילנה סניף לחברת “מרבי השכלה” וכבר הספיק לעשות את אשר לא עשו יתר הסניפים, הגדולים ממנו בשנים: הוא העמיד על הפרק את שאלת תקונו של בית־ספרנו העממי – החדר.

ברוכה אַתּ לנו, ירושלים דליטא.

ואולם יסלח נא הקורא להגהה אחת קטנה: כך היה ראוי לה לוילנה לעשות, אבל לא כך עשתה. את שאלת תקונו של החדר העמידו סניפים אחרים על הפרק, ודוקא מבין הצירים, ששלחה וילנה לועידה האחרונה של “מרבי השכלה”, נמצא מי שבקש לעקור את החדר מעולמנו לגמרי.

כמובן, אין שום חשיבות בדבר, אם אדם זה או אחר בועט בחדר, אשר שמש מעוז ומשגב ליהדות, ומבקש את כליונו. אבל אם אותו אדם הוא דוקא שליחה של וילנה, מרכזה הרוחני של הגולה הרוסית, הרי זה סמן רע, ואולי לא רק לוילנה בלבד.

באחרת הועידות הקודמות של “מרבי השכלה”, כשבאה ראשונה ההצעה לטפל בתקונו של החדר, קם צירה של מוסקבה ושפך את כל חמתו על המציעים, האומרים להשיב את בית־ישראל “אחורנית”. גם עכשו, מספרים העתונים, הכינו “מרבי ההשכלה” שבמוסקבה את עצמם לועידה, ישבו ודנו בשאלת החנוך הלאומי והחדר עד לאחר חצות ו“רבים” היו האנשים, אשר התנגדו גם לזה וגם לזה. לכתחילה חיב יהודי להיות אדם ובדיעבד רשאי הוא להיות גם יהודי, – כך חושבים אותם “הרבים” אשר במוסקבה, עיר־קדשו של יוהאן האיום. וכשאנו קוראים את הדברים האלה אין בלבנו כי אם הרהור עצל: ואם במוסקבה, הפינה הנדחת לנו, חושבים כך, מה ממנו יהלוך? גם כשבאים אנשים מקיוב, “מזוינים עד לשִנֵיהם” ומכלים את חמתם בחדר ובלמודים העבריים – מה בכך? אבל בשעה שעל החדר והחנוך העברי מדבר שליחה של וילנה, אנו מטים מאלינו אוזן לדבריו, שהרי הלה מתוך עוביה של הגולה הוא בא ודבריו לא לו הם, כי אם לשולחיו, גידוּלי מרכזה של הגולה. אם שליחה של וילנה נושא את נפשו אל כליוונו של החדר, אשר שמש מעוז ומשגב ליהדות, ובועט בו, הרי אנו כובשים את פנינו בקרקע.

ואמנם צריך להודות על האמת, אף־על־פי שמרה היא: התולעת הזוללה, השוקדת על עבודת ההרס והחורבן, הבקיעה אליה גם מצודה זו, את וילנה, שעוד לפני ימי דור אחד או שנים היתה נראית כמצודת־עולמים. אפילו עכשו, כשבא אדם לוילנה ממקום, ששם כבר נטשטשה גם הצורה החיצונית של הצבור היהודי, עדיין נדמה לו, שכאן הוא רואה את היהדות בכל כחה וגבורתה. “היהודי האודיסאי למה הוא דומה? לאריה השואג מתוך יערו”. את הדברים האלה אמר לי פעם אחת הסבא רבי מנדלי. ואף הוא עינו הטעתו: נתחלפה לו וילנה של עכשו בזו של לפני ששים שנה. דמותה החיצונית של וילנה כמעט שהיא נשמרת עדיין; “צלם האלהים” עוד טרם נמחק מעליה. ברחובותיה עדיין נשמע הדבור היהודי; בבתי־מדרשותיה עדיין מגרה אותך לפרקים הבהוב עינים, שהשמחה והאושר של “התרת ספקות” בסוגיא חמורה מבריקים מתוכן; בחצרותיה העקומות והצרות עדיין ננעץ בך לפרקים המבט היהודי המיוחד, שיש בו תערובת מפליאה של גאוה גדולה והכנעה מוכרחה; עתים אתה נתקל באותו הטפוס המובהק, שהכל, מאבק צילינדרו העתיק, השמור משבת לשבת, ועד רבבי בגד־אטלסו, הזוכר ימים מקדם, מעיד עליו שמ“מיוחסי וילנה” הוא. ואף היפה שבשמירות לדמותו החיצונית של צבור יהודי – מנוחת שבת ויום־טוב – גם אותה אתה מוצא עדיין בשוקיה וברחובותיה של וילנה. הנה כן, הצורה החיצונית נשמרת עדיין, ויש אשר רק העין הבקיאה רואה, עד כמה פגומה היא כבר גם זו. אבל דוקא הצורה החיצונית היא המטעה: תוכה של ירושלים דליטא הולך ונחר, מבפנים מכרסמת גם אותה התולעת הזוללה, השוקדת על עבודת החרס והחורבן בכל תפוצות הגולה.

מן הערים הגדולות והמפורסמות אשר ברוסיה, וילנה היא הראשונה לסביבה יהודית: ווארשה יש לה 40% יהודים, אודיסה – 35%, לודז – 22%, וילנה – 42%. גם מספרם המוחלט של יהודי וילנה לא מעט הוא – לכל־הפחות חמשה ושבעים אלף נפש. אבל סביבה זו רוחה ונשמתה שודפו, צמקו. עדיין יש בה סם־חיים עד כדי לחיות, אבל אין בה עוד סם־חיים עד כדי להחיות.

שמא ראיות אתם מבקשים? הרי הן.

לנו, יהודי רוסיה, יש אינסטיטוט אחד למורים. בפמליא של מעלה שכחו, כנראה, שעדיין ישנו לזה בעולם, ושכחה זו היא השומרת אותו מן הכליה. ומעלה גדולה וטובה יש לו לאינסטיטוט שלנו: מקומו בוילנה, בתוך מרכז הגולה. ונפלא הדבר. הכל יש בהם, במורים, שהאינסטיטוט הוילנאי מעמיד לנו: יודעים הם גרמטיקה ואריתמטיקה, בקיאים הם בדידקטיקה ומתודיקה, אוהבים הם את עבודתם, שוקדים הם על חנוכם ולמודם של תלמידיהם, וכו' וכו‘. אלא מה חסר למורים היהודים האלה? את היהדות אין הם יודעים ולדעת אותה אין הם רוצים, אותה אין הם משתדלים לחבב על תלמידיהם והלואי שלא ישתדלו לכל־הפחות להשניאה עליהם. הדברים הגיעו לידי כך, עד שכל בית־ספר יהודי, שיש לו צורך במורים, נותן דין־קדימה לתלמידי הקורסים אשר בגרודנה, שבתור מורים ודאי פחותים הם במעלה מחניכי האינסטיטוט. הסופרים והעסקנים שלנו מתרעמים על האינסטיטוט בשביל הרעה, שהוא מביא לנו. אבל כלום צדקה תרעומת זו? הן האינסטיטוט ה“קאזיוני” נותן לחניכיו כל – או כמעט כל מה שהוא חיב ויוכל לתת להם: גרמטיקה ואריתמטיקה, דידקטיקה ומתודיקה, וכו’ וכו'. יהדות, קרבת־נפש, וחבה ליהדות צריכה וילנה, הסביבה היהודית אשר בוילנה, לתת להם. ואין היא נותנת, משום שאין לה עוד מה לתת, משום שאף היא גופה תוכה נחר, אף היא גופה רוחה ונשמתה צמקו ואין בהן כדי להחיות.

וילנה מדברת יודית. כך נדמה לו לאורח, הבא לראות את העיר הנפלאה, שכולה יהודים ויהדות, ונכנס – לרחוב היהודים והזגגים, לחצר בית־הכנסת, לישיבת רבי מַילָא ולמושב־הזקנים. אלמלי טרח ונכנס אל תוך הבתים – ולאו דוקא לתוך בתי –עשירים; אלמלי יצא שבת עם חשכה לשוח ב“פרוספקט הגיאורגי”, ב“בוּלוואר האלכסנדרוני” וב“פוגולנקה הגדולה”, ההומים באותה שעה מבני ישראל ובנותיו, – היה רואה ושומע אחרת: רוסית, רוסית, רוסית. מודה אני: אין חלקי לא עם המאמינים, שהלשון היודית תריס היא בפני הפורענות הרוחנית, אף לא עם התולים את כל טשטוש הדמות רק בלשון הנכריה. אלו ואלו רואים צל הרים כהרים. אבל צל יש כאן. היהודי, שלשונו היא לשון העם, יש בו קרבה ידועה לעצמותו; קרבה זו חסרה בחברו, שלשונו היא לשון נכריה ­– רוסית, גרמנית, אנגלית. וּוילנה הגדולה – לא זו שברחוב היהודים והזגגים, אף לא זו שבישיבת רבי מילא ומושב הזקנים – מדברת רוסית וקוראת רוסית. יהודי וילנה יש להם ביבליותיקה אחת צבורית למקרא – זו של “מרבי השכלה” (בית־הספרים מיסודו של שטראשון אינו ענין אלא לעוסקים בתורה ובמדע). ובביבליותיקה זו נמצאו בשנה שעברה 50% ספרים רוסיים, 23% ־ עבריים וגם 23% – יהודיים (“ווילנער וואכענבלאט” נו' 14 לשנת 1912). הוסיפו על 50% הספרים הרוסיים הללו את המון הספרים הרוסיים, שהקורא היהודי אשר בוילנה שואל בביבליותיקות הפרטיות הגדולות, וראיתם, שוילנה קוראות כמעט רק רוסית. (אגב אורחא: בביבליותיקות הפרטיות אין אף ספר אחד עברי או יהודי. שמע מינה: אין דורש להם). ומה פלא יש בדבר, אם כל הנסיונות שנעשו ליסד בוילנה עתון יהודי, לא הצליחו: בתוך הצבור הגדול הזה של 75,000 יהודים – ולא סתם יהודים, אלא “אריות היער” – יש אלפי קונים ל“רֶטש”, ל“גאזיטה־קופיקה”, ל“אוֹגוֹניוֹק”, ל“זורנל הכחול”, אבל אין שלשה־ארבעה אלפים קונים לעתון יהודי, ומסופקנו, אם יש בתוך כל הקהל הגדול הזה שלש־ארבע מאות קונים לעתון עברי.

לא רק סביבה יהודית מוצקה, כי אם גם אינטליגנציה יהודית “כחולת־דם” יש לה לוילנה ועליה תפארתה. הרבה מן האמת יש בזה, אלא שצרך להבין בין ה“יחסן” ובין ה“אינטליגנט” הוילנאי. היחסן, משעת פגישה ראשונה אתה מכיר בו, ש“רבי ברל’ה־רבי־”איציק’ל־רבי־זלמן־רבי אורי’ס" הוא. לא גדול בתורה וכלו ספוג אותם הספרים הגדולים והקטנים, שהם “בית היוצר לנשמת האומה, מקור דָמֶיהָ, השופעים בה אשה וחוּמה”. לא עשיר הוא ופרוטתו היא הראשונה הנזרקת לתוך כיסו של עני. אין מספר ל“מיחושיו” ועל זקנו הקלוש כבר עברו ארבעים שנה משעה שהפך לבן. עניו ושפל־ברך ואל העם אשר מסביב לו יביט מלמעלה למטה. נוח לבריות וערפו הרזה קשה כעמוד ברזל. יושב־אוהל ולכל צרכי הצבור ידאג לבו. יפה הוא טפוס זה, תמצית הגלות הוא. יהודי שביהודים, וראוי היה להצניע ממנו אכסמפלרים אחרים לדורות־עולם. האינטליגנט הוילנאי – מוילנה אין בו כלום: דוגמתו אתם מוצאים בכל פנה שאתם פונים, באודיסה ובפולטבה, בקיוב ובקרמנצוג. סימנו המובהק – עם־הארצות גמורה ומוחלטה. כלומר: האינטליגנט הוילנאי, כחברו האידיסאי, הקיובי וכו', לכל הפחות שני דיפלומים יש לו, אחד מאת הגימנסיה ואחד מאת האוניברסיטה, ויש אשר אפילו ברי"ש הרוסית אין לשונו נתקבלת, אבל לקרוא פסוק עברי כצורתו בלי נקודות אין הוא יודע. לבנו ולבתו לא יועילו גם הנקודות.

“לכל־הפחות חמשים למאה אינטליגנטים שלנו, – העיד לפני אחד מעסקני וילנה, שאין כמוהו בקי במצבה החמרי והרוחני של הקהלה, – אינם יודעים לקרוא ספר או עתון עברי, ולא מעטים הם הבנים בבתי־האינטליגנטים, שאינם יודעים אפילו להתפלל מתוך הסדור”.

“בראשית כל שנת הלמודים – כך סחו לי מורי הלמודים העבריים בגימנסיה של ה' כהן, – כשאנו נכנסים למחלקותינו להתודע לתלמידינו החדשים, כלל זה יש בידינו: תלמיד שהוא בן וילנה – או שממקום אחר מליטא הוא בא – בידוע שבקושי הוא קורא פסוק עברי; תלמיד הבא מן הדרום, בידוע שהוא קורא פסוק עברי בצורתו, ואפשר שהוא גם מבין מה שהוא קורא”.

שבע (או שמונה) גימנסיות ופרוגימנסיות פרטיות לתלמידות יהודיות יש בוילנה. כמעט כלן ערוכות ומסודרות כהוגן. ואולם אף באחת מהן אין מלמדים לתלמידות את האלף־בית העברי. (תורה זו מלמדים בגימנסיה פרטית אחת, שבעליה לא־יהודים ורוב תלמידותיה בנות־ישראל).

הרבה מוסדות יפים של צדקה יש בוילנה, קצתם עתיקים וקצתם חדשים, קצתם דואגים לגופו של העני וקצתם – לרוחו ונשמתו. יש “תלמודי־תורות” ו“תורות תמימות” לילדי עניים; יש “תפארת־בחורים” ללמד, “חיי־אדם” לפועלים ואומנים. כמובן, אי־אפשר להם לכל המוסדות הללו שיתקיימו בלי עזרתם ועסקנותם של קצת אינטליגנטים ועשירים. אבל מימינו לא שמענו, שנאספו קברניטי “הצדקה הגדולה” ו“התורה התמימה” ו“תפארת הבחורים” ודנו, מה יעשו לבניהם ובנותיהם הם עצמם, כי ידעו את תורת ישראל; מימינו לא שמענו, שאינטליגנטי וילנה קראו עצרה ובקשו תקנה לחדרים, שאלפי ילדים של “בעלי־בתים” מתחנכים בהם, או שעלה על דעתם ליסד לכל־הפחות מוסד אחד הגון לחנוך הילדים – יקראו לו חדר או בית־ספר, ובלבד שיהיה מתוקן כראוי וישמש מופת גם לאחרים. ה“יחסן” הוילנאי היה דואג ראשית כל לבניו שלו, כי יהיו יהודים כהלכה; ה“אינטליגנט” הוילנאי דואג לבני־העניים, שילמדו חומש ורש"י וגם “חיי־אדם”: בניו שלו דַיָם שילמדו גרמטיקה ואריטמטיקה, רפואה ויוריספרודנציה כמותו, שיהיו עמי־הארצות כמותו וגם – “אינטליגנטים” כמותו.

בית ספרים נפלא יש לה לקהלת וילנה – זה שהניח אחריו רבי מתתיהו שטראשון. לפי יקרת ערכם של הספרים העבריים, אשר בבית הזה, מסופקני אם יש דוגמתו לאחת הקהלות הישראליות האחרות ברוסיה. והיה הדין נותן, שידאגו פרנסי הקהלה ועסקניה ה“אינטליגנטים” להוסיף על האוצר היקר, לעשותו מקור־ברכה לכל עוסק בתורה ובמדע, שהרי איזו היא הקהלה, אשר לה נאה לשקוד על תקנתם של העוסקים בתורת ישראל ובמדעו, אם לא ירושלים דליטא. ולא עוד, אלא שהיה הדין נותן, שפרנסי הקהלה ועסקניה ה“אינטליגנטים” יעשו את בית־הספרים הזה מקור־ברכה גם לילדים העלובים המעטים, המבקשים ספר עברי למקרא ואין. ואמנם כך היה עושה ה“יחסן” הוילנאי, אשר בקש כל ימיו להגדיל תורה וליסדה מפי גדולים וקטנים. אבל ה“אינטליגנט” הוילנאי מה לו ולתורת ישראל, למדעו ולספרותו? הוא עצמו די לו ב“רֶטש” וב“רוסק באגאטסטווא” לילדיו, ילדיו די להם ב“ז’אַוואָראָנאָק” וב“זאדוש' סלאָוואָ”, ושטראשון – די לו ש“השמות היתומים”, אשר הניח לקהלה, יהיו שמורים מן העכברים.

היפלא אפוא בעינינו, כי נסתם מעינה של וילנה, ותחת אשר לפנים היתה היא הראשונה להעמיד לישראל גאוני־תורה וגדולי־ההשכלה לא נתנה במשך עשרות השנים האחרונות אף גאון אחד לתורה, אף גדול אחד לספרות. מהיכן תהא נפשם של אלו ניזונית? בתוך הסביבה היהודית אשר בוילנה אין מזון לה; בתוך האינטליגנציה היהודית אשר בוילנה אין מעמד לה.

התולעת הזוללה הבקיעה אליה גם מצודת־עולמים זו. חדלה גם וילנה מהיות מצודה ותהי גם היא, כרוב קהלות ישראל, לגבעת־חול אשר רק מרחוק היא נראית מוצקה, מעורה בקרקע שמתחתיה. “אל תטעה עינכם אתכם. אין הגבעה כי אם כרי של גרגרים יתומים, ערמה של תלושים”.

ומה פלא יש בדבר, אם גם ערמה זו שלחה אחד מתלושיה לבעוט בחדר, אשר שמש מעוז ומשגב ליהדות דורי־דורות, ולהתפלל לכליונו"…

העולם 1913.